Zohar 2

Lech Lecha, Chapter 1

לֶךָ לְךָ מֵאַרְצְךָ וגו’. רַבִּי אַבָּא פָּתַח וְאָמַר, (ישעיהו מ״ו:י״ב) שִׁמְעוּ אֵלַי אַבִּיִרִי לֵב הָרְחוֹקִים מִצְדָקָה. שִׁמְעוּ אֵלַי אַבִּירֵי לֵב, כַּמָּה תַּקִּיפִין לִבַּיְיהוּ דְּחַיָיבַיָא, דְּחָמָאן שְׁבִילֵי ואָרְחֵי דְאוֹרַיְיתָא ולָא מִסְתַּכְּלָן בְּהוּ, ולִבַּיְיהוּ תַּקִּיפִין דְּלָא מְהַדְּרִין בִּתְיוּבְתָּא לְגַבֵּי מָרֵיהוֹן, וְאִקְרוּן אַבִּירֵי לֵב. הָרְחוֹקִים מִצְּדָקָה דְּמִתְרַחֲקֵי מֵאוֹרַיְיתָא.

R. Abba introduced this portion with a discourse on the text: Hearken to me, ye obstinate of heart who are far from righteousness (Is. 46, 12). He said: ‘How obstinate is the heart of sinners who see the paths and ways of the Torah and pay no heed to them, but harden their hearts and do not return in repentance to their Master, wherefore they are called “obstinate of heart”. Also “far from righteousness”, because they keep themselves far from the Torah.

רַבִּי חִזְקִיָּה אָמַר דְּמִתְרַחֲקֵי מִקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְאִנּוּן רְחִיקִין מִנֵּיהּ, וּבְגִין כָּךְ אִקְרוּן אַבִּירֵי לֵב. הָרְחוֹקִים מִצְּדָקָה דְּלָא בָּעָאן לְקָרְבָא לְגַבֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּגִין כָּךְ אִנּוּן רְחוֹקִים מִצְּדָקָה, כֵּיוָן דְּאִנּוּן רְחוֹקִים מִצְּדָקָה רְחוֹקִים אִנּוּן מִשָּׁלוֹם דְּלֵית לוֹן שָׁלוֹם. דִּכְתִיב, (ישעיהו מ״ח:כ״ב) אֵין שָׁלוֹם אָמַר יְיָ לָרְשָׁעִים. מַאי טַעְמָא בְּגִין דְּאִנּוּן רְחוֹקִים מִצְּדָקָה.

R. Hizkiah says, that it is because they keep themselves far from God; they refuse to draw near to God and therefore they are far from righteousness. And because they are far from righteousness, therefore they are far from peace, and they have no peace, as it is written. “There is no peace, saith the Lord, unto the wicked” (Is. 48, 22). The reason is that they are far from righteousness.

תָּא חֲזֵי, אַבְרָהָם בָּעֵי לְקָרְבָא לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְאִתְקָרַב. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים מ״ה:ח׳) אָהַבְתָּ צֶדֶק וַתִּשְׂנָא רֶשַׁע. בְּגִין דְאָהַב צֶדֶק וְשָׂנָא רֶשַׁע אִתְקָרַב לִצְדָקָה, וְעַל דָּא כְּתִיב, (ישעיהו מ״א:ח׳) אַבְרָהָם אוֹהֲבִי. מַאי טַעְמָא אוֹהֲבִי, בְּגִין דִּכְתִיב אָהַבְתָּ צֶדֶק. רְחִימוּתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּרָחִים לֵיהּ אַבְרָהָם מִכָּל בְּנֵי דָרִיהּ דְּהֲווּ אַבִּירֵי לֵב וְאִנּוּן רְחוֹקִים מִצְּדָקָה כְּמָה דְּאִתְּמָר.

See now, Abraham sought to draw near to God, and he succeeded. So it is written, “Thou didst love righteousness and hate wickedness” (Ps. 45, 8), and it is further written, “Abraham who loves me” (Is. 41, 8), i.e. Abram is said to have “loved God” because he loved righteousness; this was Abram’s love of God, in which he excelled all his contemporaries, who were obstinate of heart and far from righteousness, as has been said.’

Lech Lecha, Chapter 2

רַבִּי יוֹסֵי פָּתַח (תהילים פ״ד:ב׳) מַה יְּדִידוֹת מִשְׁכְּנוֹתֶיךָ יְיָ צְבָאוֹת. כַּמָּה אִית לוֹן לִבְנִי נָשָׁא לְאִסְתַּכָּלָא בְּפוּלְחָנָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. דְּהָא כָּל בְּנֵי נָשָׁא לָא יָדְעֵי וְלָא מִסְתַּכְּלֵי עַל מַה קָּאִים עָלְמָא. וְאִנּוּן עַל מַה קָּיְימִין. דְּכַד בְּרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָלְמָא עֲבַד שְׁמַיָא מֵאֵשׁ וּמִמַּיִם מִתְעָרְבִין כְּחֲדָא וְלָא הֲווּ גַּלְדֵי. וּלְבָתַר אַגְלִידוּ וְקָיְימוּ בְּרוּחָא עִלָּאָה וּמִתַּמָּן שָׁתִיל עָלְמָא, לְקָיְימָא עַל סָמְכִין, וְאִנּוּן סָמְכִין לָא קָיְימִין אֶלָּא בְּהַהוּא רוּחָא, וּבְשַׁעֲתָא דְּהַהוּא רוּחָא אִסְתַּלַּק כֻּלְהוּ מְרַפְפִין וְזָעִין וְעָלְמָא אִרְתַּת הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (איוב ט׳:ו׳) הַמַּרְגִּיז אֶרֶץ מִמְקוֹמָהּ וְעַמּוּדֶיהָ יִתְפַּלָּצוּן. וְכֹלָּא קָאִים עַל אוֹרַיְיתָא, דְּכַד יִשְׂרָאֵל מִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא מִתְקַיֵּים עָלְמָא וְאִנּוּן קָיְימִין וְסָמְכִין קָיְימִין בְּאַתְרַיְיהוּ בְּקִיּוּמָא שְׁלִים.

R. Jose opened with the text: How amiable are thy tabernacles, O Lord of Hosts (Ps. 84, 2). He said: ‘It behoves men to consider well the importance of the service of the Holy One, blessed be He. For the mass of mankind do not know or reflect what it is that keeps the world or themselves in existence. For when God created the world, He made the heavens of fire and water mingled together but not compact, and afterwards they were made compact and firm by a divine spirit. From there God planted forth the world to rest upon supports, which themselves are kept up only by that spirit. When that spirit departs they all quiver and shake and the world trembles, as it is written, “Who shaketh the earth out of her place and the pillars thereof tremble” (Job 9, 6). The whole is based upon the Torah. Thus when Israel devotes itself to the Torah the world is firmly established and they are secure and the supports are firmly fixed in their places.

תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעֲתָא דְאִתְעַר פַּלְגוּת לֵילְיָא וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָאל לְגִנְתָא דְעֵדֶן לְאִשְׁתַּעְשְׁעָא עִם צַדִּיקַיָא, כֻּלְהוּ אִילָנִין דִּבְגִנְתָא דְעֵדֶן מְזַמְּרָן וּמְשַׁבְּחָן קַמֵּיהּ. דִּכְתִיב, (דברי הימים א ט״ז:ל״ג) אָז יְרַנְּנוּ עֲצֵי הַיָּעַר מִלִּפְנֵי יְיָ וְגו’.

See now, at the moment when midnight arrives and the Holy One, blessed be He, enters the Garden of Eden to disport Himself with the righteous, all the trees in the Garden sing praises before Him, as it is written, “Then sing the trees of the wood for joy before the Lord” (I Chron. 16, 33).

וְכָרוֹזָא קָרֵי בְחָיִל וְאָמַר לְכוֹן אָמְרִין קַדִּישִׁין עֶלְיוֹנִין, מָאן מִנְכוֹן דְּעָיִיל רוּחָא בְּאוּדְנוֹי לְמִשְׁמָע, וְעֵינוֹי פְּקִחִין לְמֶחֱמֵי. וְלִבֵּיהּ פָּתוּחַ לְמִנְדַע, בְּשַׁעֲתָא דְּרוּחָא דְכָל רוּחִין אָרִים בְּסִימוּ דְנִשְׁמָתָא, וּמִתַּמָּן נָפִיק קָלָא דְּקָלַיָא, חֵיְלִין אִתְבַּדַּר לְאַרְבַּע סִטְרֵי עָלְמָא.

A herald proclaimeth lustily: “To you we speak, exalted holy ones; who is there among you whose ears are quick to hear and whose eyes are open to see and whose heart is alert to perceive, what time the spirit of all spirits culls the sweet effluence of the inner soul, and a voice goes forth from there saying, Disperse, ye hosts, to the four corners of the world?”

א חַד סָלִיק לִסְטַר חָד. ב חַד נָחִית לְהַהוּא סְטַר. ג (תיקונים עג, לעיל לב ב) חַד עָיִיל בֵּין תְּרֵין. ד תְּרֵין מִתְעָרִין מִתְעַטְּרָן בִּתְלַת. ה תְּלַת עָיְילֵי בְּחַד. ו חַד אַפִּיק גְּוָונִין. ז שִׁית מִנְהוֹן לִסְטַר חָד, וְשִׁית מִנְהוֹן נָחֲתֵי לְהַהוּא סְטַר. ח שִׁית עָיְילֵי בִּתְרֵיסַר. ט תְּרֵיסַר מִתְעָרִין בְּעֶשְׂרִין וּתְרֵין. י שִׁית כְּלִילָן בַּעֲשָׂרָה. יא עֲשָׂרָה קָאִים בְּחַד.

1. One mounts to one side.
2. One descends on that side.
3. One enters between the two.
4. Two crown themselves with a third.
5. Three enter into one.
6. One produces various colours.
7. Six of them descend on one side and six of them on the other.
8. Six enter into twelve.
9. Twelve bestir themselves to form twenty-two.
10. Six are comprised in ten.

וַוי לְאִנּוּן דְּנַיְימֵי שֵׁנְתָא בְּחוֹרֵיהוֹן, לָא יָדְעֵי וְלָא מִסְתַּכְּלָאן אֵיךְ יְקוּמוּן בְּדִינָא דְּחוּשְׁבַּן אִתְפַּקַד, כַּד אִסְתָּאַב גּוּפָא, וְנִשְׁמָתָא שַׁטְיָא עַל אַנְפֵּי דְּאֲוִירָא דְּטִיהֲרָא, וְסָלְקָא וְנַחֲתָא, וְתַרְעִין לָא מִתְפַּתְּחָן, מִתְגַּלְגְּלָן כְּאַבְנִין בְּגוֹ קוּסְפִיתָא. וַוי לוֹן מַאן יִתְבַּע לוֹן, דְּלָא יְקוּמוּן בְּעִדּוּנָא דָא בְּגוֹ דוּכְתֵּי דְּעִנּוּגֵי דְצַדִּיקַיָא, אִתְפַּקְדּוּן דּוּכְתַּיְיהוּ. אִתְמַסְּרוּן בִּידָא דְדוּמָה, נַחֲתֵי וְלָא סַלְקֵי. עֲלַיְיהוּ כְּתִיב, (איוב ז׳:ט׳) כָּלָה עָנָן וַיֵּלַךְ כֵּן יוֹרֵד שְׁאוֹל לא יַעֲלֶה.

11. Woe to those that sleep with eyes fast closed and do not know or consider how they will arise in the Day of Judgement; for reckoning is exacted when the body is defiled, and the soul flits over the face of the transparent ether, now up and now down, and if the gates are not opened it is tossed about like a stone from the sling. Woe to them! Who shall plead for them? For they shall not be admitted to this joyaunce, among the delightful habitations of the righteous their places shall be missing, they shall be delivered into the hands of Duma, they shall descend and not ascend. Of them it is written, “As the cloud is consumed and vanisheth away, so he that goeth down to Sheol shall come up no more” (Job 7, 9).

בְּהַהִיא שַׁעֲתָא אִתְעַר שַׁלְהוֹבָא חַד מִסְּטַר צָפוֹן וּבָטַשׁ בְּאַרְבַּע סִטְרֵי עָלְמָא וְנָחִית וּמָטֵי בֵּין גַּדְפֵי דְתַרְנְגוֹלָא וְאִתְעַר הַהוּא שַׁלְהוֹבָא בֵּיהּ וְקָרֵי, וְלֵית מַאן דְּאִתְעַר בַּר אִנּוּן זַכָּאֵי קְשׁוֹט דְּקָיְימֵי וְאִתְעָרוּ בְּאוֹרַיְיתָא. וּכְדֵין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְכָל אִנּוּן צַדִּיקַיָיא דִּבְגוֹ גִנְתָא דְעֵדֶן צַיְיתֵי לְקָלֵיהוֹן. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (שיר השירים ח׳:י״ג) הַיּוֹשֶׁבֶת בַּגַּנִּים חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים לְקוֹלֵךְ הַשְּׁמִיעִנִי:

At that moment a certain flash springs forth from the side of the North and strikes the four quarters of the world and comes down and alights between the wings of the cock, which is thereby awakened and begins to crow. But none are stirred save those truly pious ones who rise and remain awake and study the Torah, and then the Holy One, blessed be He, and all the righteous in the Garden of Eden listen to their voices, as it is written, “Thou that dwellest in the gardens, the companions hearken for thy voice, cause me to hear it” (S. S. 8, 13)

Lech Lecha, Chapter 3

סִתְרֵי תוֹרָה תּאנָא בְּתּוּקְפָּא דְּהֻרְמָנוּ דְמַלְכָּא, אַנְצִּיב חַד אִילָנָא רַבָּא וְתַּקִּיף גּוֹ נְטִיעָן עִלָאִין, נְטִיעַ אִילָנָא דָּא, בִּתְּרֵיסַר תְּחוּמִין אִסְתַּחַר, בְּאַרְבַּע סִטְרִין דְעָלְמָא פְּרִישָׂא רַגְלֵיהּ.

לָמַדְנוּ בְּתֹקֶף רְצוֹן הַמֶּלֶךְ נָטַע אִילָן אֶחָד גָּדוֹל וְחָזָק בְּתוֹךְ הַנְּטִיעוֹת הָעֶלְיוֹנוֹת, הַנְּטִיעָה שֶׁל הָאִילָן הַזֶּה בִּתְרֵיסַר תְּחוּמִים מְסֻבֶּבֶת. בְּאַרְבָּעָה צְדָדִים שֶׁל הָעוֹלָם פְּרוּשָׂה רַגְלוֹ.

תּ”ק פַּרְסֵי מַטְלָנוֹי, כָּל רְעוּתִּין דְּאִנּוּן פָּרְסִין בֵּיהּ תָּלְיָין, כַּד אִתְּעַר הַאי, כֻּלְהוּ מִתְּעָרִין בַּהֲדֵיהּ לֵיתּ מַאן דְּנָפִּיק מֵרְעוּתֵּיהּ לְבָתַּר, כֻּלְהוּ בִּרְעוּתָּא חָדָא בַּהֲדֵיהּ,

ת”ק פַּרְסָאוֹת מַסְעוֹתָיו. כָּל הָרְצוֹנוֹת שֶׁל אוֹתָם פַּרְסוֹת בּוֹ תְּלוּיִים. כְּשֶׁזֶּה מִתְעוֹרֵר, כֻּלָּם מִתְעוֹרְרִים עִמּוֹ. אֵין מִי שֶׁיּוֹצֵא מֵרְצוֹנוֹ. אַחַר כָּךְ כֻּלָּם בְּרָצוֹן אֶחָד עִמּוֹ.

קָם מִלְּעֵילָא (ס”א נחית) אִתְּנָחִיתּ בְּמַטְלָנוֹי לְגוֹ יַמָּא. מִנֵּיהּ יַמָּא (אתגלי) אִתְּמַלְיָיא. אִיהוּ מְקוֹרָא (דכל ד”א לכל) מַיִין דְּנָבְעִין. תְּחוֹתֵּיהּ מִתְּפַּלְּגִין כָּל מֵימוֹי דִּבְרֵאשִׁיתּ, שַׁקְיוּ דְּגִנְתָּא בֵּיהּ תַּלְיָין.

קָם מִלְמַעְלָה, (יורד) יוֹרֵד בְּמַסְעוֹתָיו לְתוֹךְ הַיָּם. מִמֶּנּוּ הַיָּם (מתגלה) מִתְמַלֵּא. הוּא הַמָּקוֹר (של כל) הַמַּיִם הַנּוֹבְעִים, תַּחְתָּיו נֶחֱלָקִים כָּל מֵימֵי בְרֵאשִׁית. הַשְׁקָאוֹת הַגָּן תְּלוּיִים בּוֹ.

כָּל נִשְׁמְתִּין דְּעָלְמָא מִנִּיהּ פָּרְחִין. נִשְׁמְתִּין אִלֵּין עָאלִין בְּגִנְתָּא לְנָחֲתָּא לְהַאי עָלְמָא. נִשְׁמָתָּא כַּד נָפְּקָא אִתְּבָּרְכָא בְּשֶׁבע בִּרְכָאן לְמֶהֱוֵי אַבָּא (ד”א ל”ג לרוחא ודם) לְגוּפָּא (ולמהוי) בִּסְלִיקוּ (דדיוקנא עלאה הדא הוא דכתיב ויאמר יי אל אברם הא נשמתא עלאה אבא (ד”א ל”ג לרוחא ודם) לגופא בסליקו) דְּדִיוּקְנא עִלָּאָה.

כָּל הַנְּשָׁמוֹת שֶׁל הָעוֹלָמִים פּוֹרְחוֹת מִמֶּנּוּ. הַנְּשָׁמוֹת הַלָּלוּ נִכְנָסוֹת לַגָּן לָרֶדֶת לָעוֹלָם הַזֶּה. כְּשֶׁיּוֹצֵאת נְשָׁמָה, הִיא מִתְבָּרֶכֶת בְּשֶׁבַע בְּרָכוֹת לִהְיוֹת אָב (לרוח ורם) לַגּוּף (ולהיות) בַּעֲלִיָּה (של הדמות העליונה, זהו שכתוב ויאמר ה’ אל אברם, הרי נשמה עליונה אבא (לרוח ורם) לגוף בעליה) שֶׁל דְּמוּת עֶלְיוֹנָה.

כַּד בַּעְיָא (נפשא) לְנָחֲתָּא לְהַאי עָלְמָא, אוֹמֵי לָהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא לְמִיטַר פִּקּוּדֵי אוֹרַיְיתָּא וּלְמֶעְבַּד רְעוּתֵּיהּ. וּמָסַר לָהּ מְאָה מַפְּתְּחָאן דְּבִרְכָאן.

כְּשֶׁרוֹצָה (הנפש) לָרֶדֶת לָעוֹלָם הַזֶּה, מַשְׁבִּיעַ אוֹתָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִשְׁמֹר אֶת מִצְווֹת הַתּוֹרָה וְלַעֲשׂוֹת רְצוֹנוֹ, וּמוֹסֵר לָהּ מֵאָה מַפְתְּחוֹת שֶׁל בְּרָכוֹת שֶׁל כָּל יוֹם לְהַשְׁלִים אֶת הַדְּרָגוֹת הָעֶלְיוֹנוֹת כְּחֶשְׁבּוֹן לֶ”ךְ לְ”ךְ. שֶׁהֲרֵי כֻּלָּם נִמְסְרוּ לָהּ כְּדֵי לְתַקֵּן בָּהֶם אֶת הַגָּן וּלְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ. מֵאַרְצְךְ – זֶה גַּן הָעֵדֶן.

(ומולדתך דא גופא דאתקרי אילנא דחיי דאיהו תריסר שבטין עלאין. ומבית אביך דא שכינתא. אביך דא קודשא בריך הוא. שנאמר (משלי כ״ח:כ״ד) גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע וגו’. ואין אביו אלא קודשא בריך הוא ואין אמו אלא כנסת ישראל. אל הארץ אשר אראך דא איהו האי עלמא), (נ”א ומולדתך דא אילנא דחיי, ומבית אביך תריסר תחומין שבטין עלאין. אל הארץ אשר אראך דא איהו האי עלמא), (עד כאן סתרי תורה)

(ומולדתך זה הגוף, שנקרא עץ החיים, שהוא תריסר שבטים עליונים, ומבית אביך זו השכינה, אביך זה הקדוש ברוך הוא, שנאמר (משלי כח) גוזל אביו ואמו ואמר אין פשע וגו’, ואין אביו אלא הקדוש ברוך הוא, ואין אמו אלא כנסת ישראל, אל הארץ אשר אראך זה הוא העולם הזה,) (ס”א וממולדתך זה עץ החיים, ומבית אביך תריסר תחומים, שבטים עליונים, אל הארץ אשר אראך זהו העולם הזה). עד כָּאן סתרי תורָה.

Lech Lecha, Chapter 4

וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל אַבְרָם, מַה כְּתִיב לְעֵילָא (בראשית י״א:כ״ח) וַיָּמָת הָרָן עַל פְּנֵי תֶּרַח אָבִיו וְגו’. מַאי אִירְיָא הָכָא, אֶלָּא עַד הַהוּא יוֹמָא לָא הֲוָה בַּר נָשׁ דְּמִית בְּחַיֵּי אֲבוֹי בַּר דָּא, וְכַד אִתְרְמֵי אַבְרָם לְנוּרָא אִתְקְטִיל הָרָן, וּבְגִין דָּא נָפְקוּ מִתַּמָּן מַאן קָטִיל לוֹן לְהָרָן, אֶלָּא כֵּיוָן דְּרָמוּ אַבְרָהָם לְנוּרָא דְכַּשְּׂדָאֵי, אִתְגְּלִי עֲלֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשֵׁזָבֵיהּ, וְהֲוָה הָרָן אֲחוּי קָאֵי תַּמָּן. אָמְרוּ כַּשְּׂדָאֵי בְגִין זְכוּתֵיהּ דְהָרָן אִשְׁתְּזִיב, מִיָּד נָפַק שַׁלְהוֹבָא דְּאֶשָׁא וְאוֹקְדֵיהּ לְהָרָן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיָּמָת הָרָן עַל פְּנִי תֶּרַח אָבִיו. וְאִית דְּאָמְרֵי זַרְעָא דְתֶּרַח לֵית אֶשָׁא שָׁלְטָא בֵּיהּ, אֲבָל נְּרָמֵי לְהָרָן לְנוּרָא, וְאִי לָא אִיתּוֹקַד נֵדַע בְּוַדַּאי דְּלָא שָׁלְטָא נוּרָא בְּזַרְעֵיה, מִיָּד רָמִי לֵיהּ לְהָרָן לְנוּרָא וְאִתּוֹקְד וְהֲוָה תֶּרַח אֲבוֹי קָאִים תַּמָּן הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיָּמָת הָרָן עַל פְּנֵי תֶּרַח אָבִיו. בְּהַהוּא יוֹמָא יָדְעוּ כָּל אוּמַיָא וְלִישְׁנַיָא דְלָא שֵׁיזְבֵיהּ לְאַבְרָהָם אֶלָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּאִיהוּ יְחִידָאִי דְעָלְמָא, וְהֲווּ מַיְיתֵין בְּנַיְיהוּ לְמִשְׁכְּנֵיהּ דְאַבְרָהָם וְאָמְרִין לֵיהּ חָמִינָן לָךְ, דְּאַתְּ רָחִיץ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּאִיהוּ רִבּוֹנֵיהּ דְעָלְמָא, אוֹלִיף לְּבָנָנָא מֵאוֹרְחָךְ דְּאַתְּ יֵדַע, וְעֲלַיְיהוּ אָמַר קְרָא (תהילים מ״ז:י׳) נְדִיבֵי עַמִּים נֶאֱסָפוּ עַם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם).

AND THE LORD SAID TO ABRAM. Just before this it is written, “And Haran died in the presence of Terah his father” (Gen. 11, 28). The connection is as follows. Up to that time no one had ever died in the lifetime of his father. Haran, however, was killed at the time when Abram was cast into the furnace. Then it says, “And Terah took Abram his son and Lot the son of Haran, etc…. and they went forth with them from Ur of the Chaldees.”

תָּא חֲזֵי, מַה כְּתִיב וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת אַבְרָם בְּנוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן הָרָן וְגו’. וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִים. וַיֵּצְאוּ אִתָּם, אִתּוֹ מִבָּעֵי לֵיהּ. דְּהָא כְּתִיב וַיִּקַּח תֶּרַח וְגו’ מַאי וַיֵּצְאוּ אִתָּם. אֶלָּא תֶּרַח וְלוֹט עִם אַבְרָהָם וְשָׂרָה נַפְקוּ דְּאִנּוּן הֲווּ עִקְּרָא לְמֵיפַּק מִגּוֹ אִנּוּן חַיָּיבַיָּא, דְּכֵיוָן דְּחָמָא תֶּרַח דְּאַבְרָהָם בְּרֵיהּ אִשְׁתְּזִיב מִגּוֹ נוּרָא, אִתְהַדַּר לְמֶעְבַּד רְעוּתֵיהּ דְּאַבְרָהָם, וּבְגִין כָּךְ וַיֵּצְאוּ אִתָּם תֶּרַח וְלוֹט.

We should expect “and they went forth with him״, referring to Terah; why, then, does it say “with them”? The reason is that Terah and Lot went forth with Abram and Sara, who led the way in departing from that sinful district; for when Terah saw that Abram was rescued from the fire, he began to be guided by Abram, and therefore we read, “and they went forth with them”, i.e. Terah and Lot with Abram and Sara.

וּבְשַׁעֲתָא דְּנַפְקוּ מַה כְּתִיב לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן. דִּרְעוּתָא דִלְהוֹן הֲוָה לְמֵיהַךְ תַּמָּן. מִכָּאן אוֹלִיפְנָא כָּל מַאן דְּאִתְעַר לְאִתְדַּכָּאָה מְסַיְיעִין לֵיהּ. תָּא חֲזֵי, דְּהָכִי הוּא דְּכֵיוָן דִּכְתִיב לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן מִיָּד וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ, וְעַד דְּאִיהוּ אִתְעַר בְּקַדְמִיתָא לָא כְּתִיב לֶךְ לְךָ.

Also it was “to go into the land of Canaan”, where they wanted to go. We learn further from this text that whoever makes an effort to purify himself receives assistance from above. For no sooner is it written, “to go to the land of Canaan” than we read “and God said to Abram, Get thee forth”; this message was not given to him until he made the first move himself.

תָּא חֲזֵי, מִלָה דִלְעֵילָא לָא אִתְעַר עַד דְּאִתְעַר לְתַתָּא בְּקַדְמִיתָא עַל מַה דְּתִשְׁרֵי הַהִיא דִלְעֵילָא, וְרָזָא דְמִלָּה, נְהוֹרָא אוּכְמָא לָא אִתְאַחִיד בִּנְהוֹרָא חִוָּורָא עַד דְּאִיהִי אִתְעָרִית בְּקַדְמִיתָא, כֵּיוָן דְּאִיהִי אִתְעָרִית בְּקַדְמִיתָא, מִיָּד נְהוֹרָא חִוְורָא שַׁרְיָיא עֲלָהּ.

For the upper world is not stirred to act until an impulse is given from the lower world. The prototype of this process is that the blackish light is not caught up by the white light until it has first itself begun to mount; but when it does so, forthwith the white light rests upon it,

וְעַל דָּא כְּתִיב (תהילים פ״ג:ב׳) אֱלֹהִים אַל דָּמִי לָךְ אַל תֶּחֱרָשׁ וְאַל תִּשְׁקֹט אֵל. בְּגִין דְּלָא יִתְפְּסַק נְהוֹרָא חִוָּורָא מֵעָלְמָא לְעָלְמִין. וְכֵן (ישעיהו ס״ב:ו׳) הַמַּזְכִּירִים אֶת יְיָ אַל דֳּמִי לָכֶם. בְּגִין לְאַתְעָרָא לְתַתָּא בְּמָּה דְיִשְׁרֵי אִתְעֲרוּתָא דִלְעֵילָא. וְכֵן כֵּיוָן דְּאִתְעַר בַּר נָשׁ אִתְעֲרוּתָא בְּקַדְמִיתָא כְּדֵין אִתְעַר אִתְעֲרוּתָא דִלְעֵילָא. תָּא חֲזֵי, כֵּיוָן דִּכְתִיב וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִים וְגו’ מִיָּד וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל אַבְרָם וְגו’.

and therefore it is written, “O Lord, keep not thou silence, hold not thy peace and be not still, O God” (Ps. 83, 2), in order that the white light may never be withheld from the world. So, too, it says, “Ye that are the Lord’s remembrancers, keep not silence” (Is. 62, 6), in order to give the impulse from below for the influence to descend from the upper world. Similarly the prophetic spirit rests upon man only when he has first bestirred himself to receive it. So here, too, when once Abram and his family had left Ur of the Chaldees, then God said to him, “Get thee forth”;

Lech Lecha, Chapter 5

וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר לֶךְ לְךָ, לְגַרְמָךְ לְאַתְקָנָא גַּרְמָךְ, (לאתתקפא) לְאַתְקָנָא דַּרְגָּא דִילָךְ. לֶךְ לְךָ, לֵית אַנְתְּ (ס”א כדאי) לְמֵיקַם הָכָא בֵּין חַיָּיבִין אִלֵּין.

the word “thee” here, says R. Eleazar, means “for thine own advantage, to prepare thyself, to perfect thy degree”. “Get thee forth”: that is, it is not fitting for thee to remain here among these sinners.

וְרָזָא דְמִלָּה לֶךְ לְךָ דְּהָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יָהִיב לֵיהּ לְאַבְרָהָם רוּחָא דְחָכְמְתָא, וְהֲוָה יָדַע וּמְצָרֵף (צנורי) סִטְרֵי דְּיִישׁוּבֵי עָלְמָא, וְאִסְתַּכַּל בְּהוּ וְאַתְקַל בְּתִיקְלָא וְיָדַע חֵילִין דִּי מְמַנָּן עַל סִטְרֵי יִישׁוּבָא.

The real truth of the matter is this. God inspired Abram with a spirit of wisdom so that he was able to discover by means of certain tests the characters of all the inhabited countries of the world. He surveyed them and weighed them in the balance, and discovered the (heavenly) powers to which each is entrusted.

כַּד מָטָא לְגוֹ נְקוּדָה דְּאֶמְצָעִיתָא דְיִישׁוּבָא תָּקִיל בְּתִיקְלָא וְלָא הֲוָה סָלִיק בְּיָדֵיהּ. אַשְׁגַּח לְמִנְדַע חֵילָא דִי מְמַנָּא עֲלָהּ וְלָא יָכִיל לְאִתְדַּבְּקָא בִּרְעוּתֵיהּ,

When he came to the central point of the inhabited world he tried to weigh it, but obtained no response. He tried to find the power to which it was entrusted, but could not grasp it, though he weighed again and again.

תָּקִיל כַּמָּה זִמְנִין וְחָמָא דְּהָא מִתַּמָּן אִשְׁתִּיל כָּל עָלְמָא, אַשְׁגַּח וְצָרַף וְתָקַל לְמִנְדַע וְחָמָא דְּהָא חֵילָא עִלָּאָה דְּעֲלָהּ לֵית לֵיהּ שִׁעוּרָא עָמִיק וְסָתִים וְלָאו אִיהוּ כְּגַוְונֵי דְּסִטְרֵי דַּרְגֵּי דְיִשּׁוּבָא.

He noted that from that point the whole world was planted out, and he once more tested and weighed and found that the upper power in charge of it was one which could not be gauged, that it was recondite and hidden, and not like the (powers in charge of) the outlying parts of the inhabited world.

אַשְׁגַח וְתָקִיל וְיָדַע דְּהָא כְּמָּה דְּמֵהַהִיא נְקוּדָה אֶמְצָעִיתָא דְּיִשּׁוּבָא מִנֵּיהּ אִשְׁתִּיל כָּל עָלְמָא לְכָל סִטְרוֹי. הָכִי נָמֵי יָדַע דְּהָא חֵילָא דְּשָׁרֵי עֲלָהּ מִתַּמָּן נָפְקוּ כָּל שְׁאָר חֵילִין דִּמְמַנָן עַל כָּל סִטְרֵי עָלְמָא, וְכֻלְהוּ בֵּיהּ אֲחִידָן. כְּדֵין (בראשית י״א:ל״א) וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן.

He once more reflected, and came to the conclusion that as the whole world had been planted out in all directions from that point in the centre, so the power in charge of it was the one from which issued all the powers in charge of the other quarters of the world and to which they were all attached: hence “they went forth with them from Ur of the Chaldees to go to the land of Canaan”.

עוֹד אַשְׁגַּח וְתָקִיל וְצָרִיף לְמֵיקַם עַל בְּרִירָא דְמִלָּה דְּהַהוּא אֲתַר וְלָא הֲוָה יָדַע וְלָא יָכִיל לְמֵיקַם עֲלָהּ לְאִתְדַּבְּקָא, כֵּיוָן דְּחָמָא תּוּקְפָא דְּהַאי אֲתַר וְלָא יָכִיל לְמֵיקַם עֲלֵיהּ מִיָּד וַיָּבֹאוּ עַד חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם.

He then once more reflected and weighed in the balance and tested to find out the real truth about that place, but he could not get to the root of it. He felt himself baffled by the obscurity which surrounded it, and therefore “they came to Haran and abode there”.

מַאי טַעְמָא דְאַבְרָהָם. אֶלָּא דְּאִיהוּ הֲוָה יָדַע וְצָרִיף בְּכָל אִנּוּן שָׁלְטָנִין מְדַבְּרֵי עָלְמָא בְּכָל סִטְרוֹ דְיִשּׁוּבָא, וְהֲוָה תָּקִיל וְצָרִיף אִנּוּן דְּשָׁלְטִין בְּסִטְרֵי דְיִשּׁוּבָא מְדַבְּרֵי כֹּכְבַיָא וּמַזָּלֵיהוֹן, מַאן אִנּוּן תַּקִּיפִין אִלֵּין עַל אִלֵּין, וְהֲוָה תָּקִיל כָּל יִשּׁוּבֵי דְעָלְמָא (ולא) וְהֲוָה סָלִיק בִּידוֹי. כַּד מָטָא לְהַאי אֲתַר חָמָא תַּקִּיפוּ דְּעֲמִיקִין וְלָא יָכִיל לְמֵיקַם בֵּיהּ.

The reason, as we have seen, is that Abraham was able to test all the upper powers that rule the world in all the quarters of the inhabited section, and did actually test them and find out which of the guiding powers among the stars and constellations had sway over which, and he weighed successfully all the inhabited parts of the globe. But when he came to this place he was met with a baffling obscurity which he could not penetrate.

כֵּיוָן דְּחָמָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְעֲרוּתָא דִילֵיהּ וְתִיאוּבְתָּא דִילֵיהּ. מִיָּד אִתְגְּלִי עֲלֵיהּ וְאָמַר לֵיהּ לֶךְ לְךָ. לְמִנְדַע לָךְ וּלְאַתְקָנָא גַּרְמָךְ.

When God, however, perceived his efforts and his desire, He straightway revealed Himself to him and said: GET THEE FORTH, so as to know thyself and prepare thyself,

מֵאַרְצְךָ, מֵהַהוּא סִטְרָא דְיִשּׁוּבָא דְּהֲוִית מִתְדַּבַּק בֵּיהּ. וּמִמּוֹלַדְתְּךָ, מֵהַהוּא חָכְמָה דְּאַתְּ מַשְׁגַּח וְתָקִיל תּוֹלְדָתָא דִילָךְ וְרִגְעָא וְשַׁעֲתָא וְזִמְנָא דְּאִתְיְילִידַת בֵּיהּ וּבְהַהוּא כּוֹכָבָא וּבְהַהוּא מַזָּלָא.

FROM THY LAND: from that side of the inhabited world to which thou wast hitherto attached, AND FROM THY KINDRED, from that wisdom wherewith thou didst cast thy horoscope, noting the hour and second of thy birth and the star that was then in the ascendant,

וּמִבֵּית אָבִיךָ, דְּלָא תַשְׁגַּח בְּבֵיתָא דְּאֲבוּךְ. וְאִי אִית לָךְ שָׁרְשָׁא לְאַצְלָחָא בְּעָלְמָא מִבֵּיתָא דְּאֲבוּךְ, בְּגִין כָּךְ לֶךְ לְךָ מֵחָכְמָה דָּא וּמֵאַשְׁגָּחוּתָא דָּא.

AND FROM THY FATHER’S HOUSE, that thou shouldst not heed thy father’s house, even if thou couldst hope in virtue of thy father’s house for some prosperity in this world; therefore get thee gone from this wisdom and from this consideration.

תָּא חֲזֵי, דְּהָכִי הוּא, דְּהָא נָפְקוּ מֵאוּר כַּשְׂדִּים וְהֲווּ בְּחָרָן, אַמַּאי יֵימָא לֵיהּ לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ. אֶלָּא עִקְּרָא דְמִלְּתָא כְּמָה דְּאִתְּמָר. אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. אַרְאֶךָּ מַה דְּלָא יְכִילַת לְמֵיקַם עֲלֵיהּ וְלָא יְכִילַת לְמִנְדַע חֵילָא דְּהַהִיא אַרְעָא דְּאִיהוּ עָמִיק וְסָתִים:

That this explanation is right may be proved thus. They had left Ur of the Chaldees and were in Haran. Why, then, should God say to Abram, “Get thee forth from thy land and from thy kindred”? It must therefore be as we have explained.TO THE LAND WHICH I SHALL SHOW THEE: i.e. I shall show thee that which thou wast not able to discover; the power of that land so recondite and obscure.

Lech Lecha, Chapter 6

וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָדוֹל וְגו’ וְאֶעֶשְׂךָ, בְּגִין דִּכְתִיב לֶךְ לְךָ. וַאֲבָרַכֶךָּ, בְּגִין דִּכְתִיב מֵאַרְצְךָ. וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ, בְּגִין דִּכְתִיב וּמִמּוֹלַדְתְּךָ. וְהְיֵה בְּרָכָה, בְּגִין דִּכְתִיב וּמִבֵּית אָבִיךָ.

AND I SHALL MAKE THEE A GREAT NATION, ETC. “I shall make thee”, in compensation for “get thee gone”; AND I SHALL BLESS THEE, in compensation for “from my land”; AND I WILL MAKE GREAT THY NAME, in compensation for ‘and from thy kindred’; AND BE A BLESSING, in compensation for “and from thy father’s house”.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָדוֹל מִסִּטְרָא דְּיָמִינָא. וַאֲבָרַכֶךָּ מִסִּטְרָא דִּשְׂמָאלָא וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ מִסִּטְרָא דְאֶמְצָעִיתָא. וְהְיֵה בְּרָכָה מִסִּטְרָא דְאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל. הָא הָכָא כֻּרְסְיָיא דְּאַרְבַּע סָמְכִין דְּכֻלְהוּ כְּלִילָן בֵּיהּ בְּאַבְרָהָם, מִכָּאן וּלְהָלְאָה בִּרְכָאן לְאַחֲרִינֵי דְּמִתְּזְנֵי מֵהָכָא דִּכְתִיב וַאֲבָרְכָה מְבָרַכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאוֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה.

R. Simeon said: “I shall make thee a great nation”; from the side of the Right; “and I shall bless thee”, from the side of the Left; “and I shall make great thy name”, from the realm of the Centre; “and be thou a blessing”, from the side of the Land of Israel. Here we have an allusion to the throne resting on four supports, all of which were comprised in Abram. From this point blessings are transmitted to others also, who are sustained from here, as it is written, I SHALL BLESS T HEM THAT BLESS THEE, AND CURSE THEM THAT CURSE THEE, AND ALL THE FAMILIES OF THE EARTH SHALL BE BLESSED IN THEE.

Lech Lecha, Chapter 7

רַבִּי אֶלְעָזָר הֲוָה יָתִיב קַמֵּיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אֲבוֹי, וְהֲוֵי עִמֵיהּ רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי יִצְחָק וְרַבִּי חִזְקִיָּה. אָמַר לֵיהּ רַבִּי אֶלְעָזָר לְרַבִּי שִׁמְעוֹן אֲבוֹי, הַאי דִכְתִיב לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ, כֵּיוָן דְּכֻלְהוּ נָפְקוּ לְמֵהַךְ, אַמַּאי לָא אִתְּמָר לֵיהּ דְּכֻלְהוּ יִפְקוּן.

R. Eleazar was sitting one day before his father, R. Simeon, and with him were R. Judah and R. Isaac and R. Hizkiah. Said R. Eleazar to R. Simeon: In reference to this verse, GET THEE FORTH FROM THY LAND AND FROM THY KINDRED, since they all went forth, why was not Abram told that they should go?

דְּהָא אַף עַל גַּב דְּתֶרַח הֲוָה פְּלַח לְעֲבוֹדָה זָרָה. כֵּיוָן דְּאִתְעַר בְּאִתְעֲרוּתָא טַב לְמֵיפַק בַּהֲדֵיהּ דְּאַבְרָהָם, וְחָמִינָן דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְרָעֵי בִּתְיוּבְתָּא דְּחַיָּיבַיָא וּשְׁרָא לְמֵיפַק אַמַּאי לָא כְּתִיב לְכוּ לָכֶם, אַמַּאי לְאַבְרָהָם בִּלְחוֹדוֹי לֶךְ לְךָ.

For though Terah was an idolater, yet since he had the good impulse to go forth with Abram, and since, as we know, God delights in the repentance of sinners, and Terah actually began the journey, why is it not written “get ye forth”? Why was it said to Abram alone “get thee forth”?

אָמַר לֵיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן, אִי תֵימָא דְּתֶרַח כַּד נָפַק מֵאוּר כַּשְׂדִּים בְּגִין לְאַהֲדָרָא בִּתְשׁוּבָה הֲוָה, לָאו הָכִי. אֶלָּא כַּד נָפַק לְאִשְׁתְּזָבָא נָפַק, דְּהֲווּ כֻּלְהוּ בְּנֵי אַרְעֵיהּ בָּעָאן לְמִקְטְלֵיהּ. כֵּיוָן דְּחָזוּ דְּאִשְׁתְּזִיב אַבְרָהָם הֲווּ אָמְרֵי לֵיהּ לְתֶרַח, אַנְתְּ הוּא דְּהֲוִית מַטְעֵי לָן בְּאִלֵּין פְּסִילִין, וּמִגּוֹ דַּחֲלָא דִּלְהוֹן נָפַק תֶּרַח, כֵּיוָן דְּמָטָא לְחָרָן לָא נָפַק מִתַּמָּן לְבָתַר, דִּכְתִיב וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו יְיָ וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ לוֹט, וְאִילוּ תֶּרַח לָא כְּתִיב (ביה וילך, אלא ויצא).

R. Simeon replied: If you think that Terah left Ur of the Chaldees in order to repent of his past life, you are mistaken. The truth is that he was running away for his life, as his fellow-countrymen wanted to kill him. For when they saw that Abram was delivered (from the fiery furnace) they said to Terah, “It is you who misled us with those idols of yours”, and it was through fear of them that Terah left. When he reached Haran he did not go any further, as it is written, “And Abram went as the Lord had said to him, and Lot went with him”, but Terah is not mentioned.

פָּתַח וְאָמַר (איוב ל״ח:ט״ו) וַיִּמְנַע מֵרְשָׁעִים אוֹרָם וּזְרוֹעַ רָמָּה תְּשַׁבֵּר. הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ, אֲבָל וַיִּמְנַע מֵרְשָׁעִים אוֹרָם, דָּא נִמְרוֹד וּבְנֵי דָּרֵיהּ דְּנָפַק אַבְרָהָם מִנַּיְיהוּ דְּהֲוָה אוֹרָם. וּזְרוֹעַ רָמָּה תְּשַׁבֵּר, דָּא נִמְרוֹד.

R. Simeon expounded in this connection the text, “And from the wicked their light is withholden, and the high arm is broken” (Job 38, 15). The words “and from the wicked their light is withholden”, he said, can be referred to Nimrod and his contemporaries, from whom Abram, who was their light, departed. “The high arm is broken” refers to Nimrod.

דָּבָר אַחֵר וַיִּמְנַע מֵרְשָׁעִים אוֹרָם, דָּא תֶּרַח וּבְנֵי בֵיתֵיהּ. אוֹרָם, דָּא אַבְרָהָם. הָאוֹר לָא כְּתִיב אֶלָּא אוֹרָם דְּהֲוָה עִמְּהוֹן. וּזְרוֹעַ רָמָּה תְּשַׁבֵּר, דָּא נִמְרוֹד דְּהֲוָה מַטְעֵי אֲבַתְרֵיהּ כָּל בְּנֵי עָלְמָא, וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב לֶךְ לְךָ. בְּגִין לְאַנְהָרָא לָךְ וּלְכָל אִנּוּן דְּיִפְקוּן מִינָךְ מִכָּאן וּלְהָלְאָה.

Or we may refer them to Terah and his household, whose light was Abram. It does not say “light”, but “their light”, viz. the light that was with them. “The high arm is broken” refers to Nimrod, who led astray the whole of mankind. Therefore it is written lech lecha (lit. go for thyself), to give light to thyself and to all that shall follow thee from now onwards.

תּוּ פָּתַח וְאָמַר, (איוב ל״ז:כ״א) וְעַתָּה לֹא רָאוּ אוֹר בָּהִיר הוּא בַּשְּׁחָקִים וְרוּחַ עָבְרָה וַתְּטַהֲרֵם. וְעַתָּה לא רָאוּ אוֹר, אֵימָתַי, בְּשַׁעֲתָא דְּאָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאַבְרָהָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ. בָּהִיר הוּא בַּשְּׁחָקִים. דְּבָעָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאַדְבָּקָא לֵיהּ לְאַבְרָהָם בְּהַהוּא אוֹר דִּלְעֵילָא וּלְאַנְהָרָא תַּמָּן.

R. Simeon further discoursed on the text, “Now they see not the light; it is bright in the skies, and a wind passeth and cleanseth them” (Job 37, 21). “Now they see not the light”, i.e. Abram’s family saw not the light when God said to Abram, “Get thee forth from thy land and from thy kindred and from thy father’s house”. “It is bright in the skies” means that God willed to make Abram cleave to that supernal light and to shine there.

וְרוּחַ עָבְרָה וַתְּטַהֲרֵם. דְּהָא לְבָתַר תָּבוּ בִּתְיוּבְתָּא תֶּרַח וְכָל בְּנֵי בֵיתֵיהּ (נ”א וכל בני מאתיה). בְּנֵי בֵיתֵיהּ (נ”א בני מאתיה) דִּכְתִיב וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן. תֶּרַח, דִּכְתִיב וְאַתָּה תָבֹא אֶל אֲבוֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם וְגו’.

“A wind passeth and cleanseth them”: because subsequently Terah and all his household repented, as it is said, “and the souls which they had saved (lit. made) in Haran”, referring to Terah’s household, and further, “and thou shalt come to thy fathers in peace” (Gen. 15, 15), which shows that Terah joined Abram.

סִתְרֵי תּוֹרָה וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָדוֹל הַאי בִּרְכְּתָּא חָדָא, וַאֲבָרֶכְךָ תְּרֵין, וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ תְּלַתּ, וְהְיֵה בְּרָכָה אַרְבַּע. וַאֲבָרְכָה מְבָרֲכֶיךָ חָמֵשׁ, וּמְקַלֶּלְךָ אָאוֹר שִׁיתּ. וְנִבְרְכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחוֹתּ הָאֲדָמָה הא שֶׁבַע. כֵּיוָן דְּאִתְּבָּרְכוּ בְּאִלֵּין שֶׁבַע בִּרְכָאן, מַה כְּתִּיב וַיֵּלֶךָ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו יְיָ לְנָחֲתָּא לְהַאי עָלְמָא כְּמָה דְּאִתְּפָּקְדָא.

(There are seven blessings in this passage) One, „And I will make of you a great nation”; two, „and I will bless you”; three, „and make your name great”; four, „and you shall be a blessing”; five, „And I will bless them that bless you”; six, „and curse him that curses you”; and seven, „and in you shall all families of the earth be blessed.” And after he received these seven blessings, it is written, „So Abram departed, as Hashem had spoken to him.” (Meaning he went) down to the world, as he was commanded to do.

מִיָּד וַיֵּלֶךָ אִתּוֹ לוֹט. דָּא אִיהוּ נָחָשׁ דְּאִתְּלַטְיָא וְאִתְּלַטְיָא עָלְמָא בְּגִינֵיהּ דְּאִיהוּ קָאִים לְפִּתְּחָא לְאַסְטָאָה לְגוּפָּא, ולא תִּפְּעוֹל נִשְׁמָתָּא פּוּלְחָנָא דְאִתְּפַּקְדַתּ עַד דְּיַעַבְרוּן עֲלָהּ בְּהַאי עָלְמָא י”ג שְׁנִין, דְּהָא מִתְּרֵיסַר שְׁנִין וּלְעֵילָא נִשְׁמָתָּא אִתְּעָרַתּ לְמִפְּלַח פּוּלְחָנא דְאִתְּפַּקְדַתּ הֲדָא הוּא דִכְתִּיב. וְאַבְרָם בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים וְשִׁבְעִים שָׁנָה. שֶׁבַע וְחָמֵשׁ תְּרֵיסַר אִנּוּן (ותרין עלאין עלייהו ארבע סרי אנון).

Immediately, „Lot went with him.” This is the serpent that was cursed and caused the world to be cursed. The scriptures call the serpent by the name Lot, because Lot means 'a curse’ in Aramaic. The serpent was cursed and brought curses on the world. So he accompanies the soul during its stay in this world. And the serpent stands at the opening, in order to mislead the body. And this is why the soul will not start fulfilling the mission it was commanded to perform until it has completed thirteen years in this world. Because from the twelfth year onward, the soul is aroused to fulfill its task. Therefore, it is written, „and Abram was seventy five years old” (Gen. 12:4) and seven and five equals twelve. and curse them that curse you, and in you shall all families of the earth be blessed.”

וּכְדֵין אִתְּחֲזִיאַתּ נִשְׁמָתָּא בְּהַאי עָלְמָא. דְּאִיהִי אַתְּיָא מֵחָמש שָׁנִים דְּאִנּוּן תּ”ק פַּרְסֵי דְּאִילָנָא דְחַיֵּי. וְשִׁבְעִים שָׁנָה דָּא אִיהוּ הַהוּא אִילָנָא מַמָּשׁ דְּאִיהוּ שְׁבִיעָאָה לְדַרְגִּין וְשִׁבְעִין שָׁנָה אִתְּקְרֵי.

And then the soul can be seen in this world, because it comes from the „five years,” which are the five hundred parasangs of the Tree of Life. „And seventy years” refers to the same tree, which is the seventh among the grades, namely, the Nukva, which is the seventh Sefirah among the seven Sefirot: Chesed, Gevurah, Tiferet, Netzach, Hod, Yesod and Malchut. And then the soul is acknowledged as the offspring of Zeir Anpin and the Nukva. Then the soul departs from the filth of the serpent and enters to the holy work. And so it is written, „when he departed out of Charan” from the wrath and aggression of the Satan, who until now had ruled over the body by deceiving it.

כְּדֵין נָפְּקַתּ מֵהַהוּא זוּהֲמָא דְנָחָשׁ וְעָאלַתּ בְּפּוּלְחָנָא קַדִּישָׁא הֲדָא הוּא דִכְתִּיב בְּצֵּאתּוֹ מֵחָרָן (ימי ע’ שנה לא ספורות חיים מההוא ארבע סרי) מֵהַהוּא רוּגְזָא וְתּוּקְפָּא דְּהַהוּא (שטן) נָחָשׁ דְּהֲוָה אַסְטֵי לֵיהּ עַד הַשְׁתָּא לְגוּפָּא וְשָׁלְטָא עֲלוֹי.

בְּאִילָנָא שָׁלְטָא עָרְלָה תְּלַתּ שְׁנִין. בְּבַר נָשׁ תְּלַתּ סָרֵי שְׁנִין דְּאִקְרוּן שְׁנֵי עָרְלָה, כֵּיוָן דְּאַעֲבָרוּ עַל גּוּפָּא אִנּוּן שְׁנִין וְאִתְּעַבְרַתּ (ד”א ואתערת) נִשְׁמָתָּא לְמִפְּלַח פּוּלְחָנָא קַדִּישָׁא, פְּקִידַתּ לְגוּפָּא לִרְעוּתָּא טָבָא, לִכְפּוֹף לְהַהוּא נָחָשׁ דְּהָא לָא יָכִיל לְשַׁלְטָאָה כְּמָה דְהַוִּי,

The Orlah (lit. 'foreskin’) rules over the tree for three years. In the human being, the first thirteen years are called the „Orlah years.” After the body has lived these years, the soul is aroused to fulfill its holy task. It then receives full control over the body and inspires the goodwill necessary to overcome the serpent. And then the serpent will not be able to control the body as it did before.

דִּכְתִּיב וַיִּקַּח אַבְרָם אֶתּ שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְגו’ (אברם דא י’ את שרי דא ה’. י’ דא נשמתא לנשמתא והוא זכר. ה’ דא נשמתא דנוקבא). דָּא גּוּפָּא, דְּאִיהִי לְגַבֵּי נִשְׁמָתָּא כְּנוּקְבָא לְגַבֵּי דְכוּרָא. וְאֶתּ לוֹט בֶּן אָחִיו דָּא (יצר הרע) נָחָשׁ דּלא אַעֲדֵי כָּל כָּךָ מִן גּוּפָּא, בְּגִין דְּבֵקוּתָּא דְּגוּפָּא לָא אַעֲדִיוּ כָּל כָּךָ (זמנא ההוא) מִנֵּיהּ, אֲבָל אִתְּעֲרוּתָּא דְנִשְׁמָתָּא אַלְקֵי לֵיהּ תָּדִיר וְאַתְּרֵי בֵּיהּ וְאוֹכַח לֵיהּ וְכָפִּיף לֵיהּ על כָּרְחֵיהּ וְלָא יָכִיל לְשַׁלְטָאָה.

As it is written, „And Abram took Sarai his wife…” (Gen. 12:5). This refers to the body, which in comparison to the soul is like the female toward the male. „And Lot his brother’s son” refers to the serpent that does not completely leave the body because the clinging of the body is not entirely gone from it. Nevertheless, the arousal of the soul strikes it always, warns and reproves it, and forces it to obey so that it cannot take control any more.

וְאֶתּ כָּל רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ אִלֵּין עוֹבָדִין טָבִין דְּעָבִיד בַּר נָשׁ בְּהַאי עָלְמָא בְּאִתְּעֲרוּתָּא דְנִשְׁמָתָּא. וְאֶתּ הַנְּפֶּשׁ אֲשֶׁר עשוּ בְחָרָן, הַהוּא נְפֶּשׁ דְּהֲוַתּ בִּדְבֵקוּתָּא בְּקַדְמִיתָּא בְּחַבְרוּתָּא דְהַהִיא עָרְלָה בַּהֲדֵי גוּפָּא וְאַתְּקִין לָהּ לְבָתַּר, דְּהָא לְבָתַּר דִּתְּלֵיסַר שְׁנִין וּלְעֵילָא דְּנִשְׁמָתָּא אִתְּעָרַתּ לְאַתְּקָנָא לְגוּפָּא, תַּרְוַוייהוּ מְתַּקְּנִין לְהַהוּא נְפֶּשׁ דְּמִשְׁתַּתְּפָּא בְּתּוּקְפָּא דְנָחָשׁ וּתְּאוּבְתֵּיהּ בִּישָׁא הֲדָא הוּא דִכְתִּיב וְאֶתּ הַנְּפּשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן.

„And all their substance that they had gathered…” refers to the good deeds that a person performs in this world because of the awakening of the soul. „And the souls (Nefesh) that they had made in Charan…”, that Nefesh, which at first was attached to the foreskin of the body and clung to it and which later was amended (by the Neshamah). So after thirteen years, when the Neshamah is aroused to amend the body, both amend that Nefesh that participated in the harsh (judgments) of the serpent and its evil desires. As it is written, „and the Nefesh that they had made in Charan…”

וְעִם כָּל דָּא נִשְׁמְתָּא אַתְּקֵיפַּתּ בֵּיהּ בְּהַהוּא נָחָשׁ לְתַּבְּרָא לֵיהּ בְּתּוּקְפָּא בְּשִׁעְבּוּדא דִּתְּשׁוּבָה (נ”א בשעבודא דאורייתא, ואמשיך ליה לגבי בתי כנסיות ובתי מדרשות בגין דלא יתגבר על רוחא כדבקדמיתא) הֲדָא הוּא דִכְתִּיב ויַּעֲבוֹר (הכתוב בדף פ’ אחר הגליון שורה ט”ו) (עד כאן סתרי תורה)

the reason this is written in the plural is because it refers to the Neshamah and the body, which together amend the Nefesh, the Neshamah by awakening the body, and the body by its good deeds. With all of this, the Neshamah continues to attack the serpent in order to break it, so that it will surrender and be enslaved under the influence of repentance. Therefore, it is written, „And Abram passed through the land to the place of Shechem” (Gen. 12:6), because Shechem is the dwelling place of the Shechinah. And that is because the power of the serpent has already been completely broken by the Neshamah. (End of Sitrei Torah)…

Lech Lecha, Chapter 8

וַיֵּלֶךָ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו יְיָ. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר תָּא חֲזֵי, דְּהָא לָא כְּתִיב וַיֵּצֵא אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו יְיָ. אֶלָּא וַיֵּלֶךְ. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר לֶךְ לְךָ, דְּהָא יְצִיאָה בְּקַדְמִיתָא עֲבְדוּ דִּכְתִיב וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנָעַן, וְהַשְׁתָּא כְּתִיב וַיֵּלֶךְ וְלָא כְּתִיב וַיֵּצֵא.

SO ABRAM WENT AS THE LORD HAD SPOKEN TO HIM, ETC. Said R. Eleazar: ‘It is not written “and Abram went forth”, but simply “Abram went”; the first step was “going forth”, as it is written, “and they went forth (vayez’u) from Ur of the Chaldees” (Gen. 11, 31), but the second step was “going”, corresponding to God’s command “Go (lech) thou” (Ibid. 12, 1).

כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו יְיָ, דְּאַבְטַח לֵיהּ בְּכֻלְהוּ הַבְטָחוֹת. וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ לוֹט, דְּאִתְחַבַּר עִמֵּיהּ בְּגִין לְמֵילַף מֵעוֹבָדוֹי, וְעִם כָּל דָּא לָא אוֹלִיף כּוּלֵי הַאי. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר זַכָּאִין אִנּוּן צַדִּיקַיָּיא דְּאוֹלְפֵי אָרְחוֹי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּגִין לְמֵיהַךְ בְּהוּ וּלְדָחֲלָא מִנֵּיהּ מֵהַהוּא יוֹמָא דְדִינָא דְּזַמִּין בַּר נָשׁ לְמֵיהַב דִּינָא וְחוּשְׁבָּנָא לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא.

AS THE LORD HAD SPOKEN TO HIM: i.e. because he had received all those promises. AND LOT WENT WITH HIM: i.e. he attached himself to him to learn his ways, and in spite of this he did not learn them too well.’ Said R. Eleazar: ‘Happy are the righteous who learn the ways of the Holy One, blessed be He, to walk in them and to go in fear of that Day of Judgement when man will be called to account before God.’

פָּתַח וְאָמַר, (איוב ל״ז:ז׳) בְּיַד כָּל אָדָם יַחְתּוֹם לָדַעַת כָּל אַנְשֵׁי מַעֲשֵׂהוּ הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ. אֲבָל תָּא חֲזֵי בְּהַהוּא יוֹמָא דְּאַשְׁלִימוּ יוֹמוֹי דְּבַר נָשׁ לְאֲפָקָא מֵעָלְמָא, הַהוּא יוֹמָא דְּגוּפָא אִתְבַּר וְנַפְשָׁא בָּעְיָא לְאִתְפָּרְשָׁא מִנֵּיהּ, כְּדֵין אִתְיְיהִיב רְשׁוּ לְבַר נָשׁ לְמֶחֱמֵי מַה דְּלָא הֲוָה לֵיהּ רְשׁוּ לְמֶחֱמֵי בְּזִמְנָא דְּגוּפָא שָׁלְטָא וְקָאִים עַל בּוּרְיֵיהּ.

To illustrate this, R. Eleazar expounded the text: “By his hand every man sealeth, that all men may acknowledge their works” (Job. 37, 7). He said: ‘On the day when man’s time arrives to depart from the world, when the body is broken and the soul seeks to leave it, on that day man is privileged to see things that he was not permitted to see before, when the body was in full vigour.

וּכְדֵין קָיְימֵי עֲלֵיהּ תְּלַת שְׁלִיחָן וְחָשְׁבֵי יוֹמוֹי וְחוֹבוֹי וְכָל מַה דְּעֲבַד בְּהַאי עָלְמָא, וְהוּא אוֹדֵי עַל כֹּלָּא בְּפוּמֵיהּ, וּלְבָתַר הוּא חָתִים עֲלֵיהּ בִּידֵיהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב בְּיַד כָּל אָדָם יַחְתּוֹם,

Three messengers stand over him and take an account of his life and of all that he has done in this world, and he admits all with his mouth and signs the account with his hand as it is written, “every man sealeth with his hand”

וּבִידֵיהּ כֻּלְהוּ חֲתִימִין לְמֵידַן לֵיהּ (בההוא ד”א בהאי) עָלְמָא עַל קַדְמָאֵי וְעַל בַּתְרָאֵי עַל חַדְתֵּי וְעַל עַתִּיקֵי לָא אִתְנְשֵׁי חַד מִנַּיְיהוּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב לָדַעַת כָּל אַנְשֵׁי מַעֲשֵׂהוּ. וְכָל אִנּוּן עוֹבָדִין דְּעֲבַד בְּהַאי עָלְמָא בְּגוּפָא וְרוּחָא הָכִי נָמֵי יָהִיב חוּשְׁבְּנָא בְּגוּפָּא וְרוּחָא עַד לָא יִפּוּק מֵעָלְמָא.

the whole account is signed with his hand so that he should be judged in the next world for all his actions, former and later, old and new, not one of them is forgotten (as it is written, “that every man should acknowledge his works”); and for all the deeds which he committed with his body and his spirit in this world he gives an account with his body and spirit before he leaves the world.

תָּא חֲזֵי, כַּמָה דְחַיָּיבַיָא אַקְשֵׁי קְדַל בְּהַאי עָלְמָא הָכִי נָמֵי אֲפִלּוּ בְּשַׁעְתָּא דְּבָעֵי לְנַפְקָא מֵהַאי עָלְמָא אַקְשֵׁי קְדַל. בְגִין כָּךְ זַכָּאָה הוּא בַּר נָשׁ דְּיָלִיף בְּהַאי עָלְמָא אָרְחוֹי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּגִין לְמֵיהַךְ בְּהוּ. וְחַיָּיבָא אַף עַל גַּב דְּאִסְתַּכַּל בְּהַנֵּי (נ”א דאשתדל בהדי) צַדִּיקַיָיא אַקְשֵׁי קְדַל וְלָא בָּעֵי לְמֵילַף.

For just as sinners are stiff-necked in this world, so they are stiff-necked even at the moment when they are on the point of departing from the world. Happy, therefore, is the man who learns in this world the ways of God to walk in them. But sinners, even though they observe the righteous, are too stiffnecked to learn from them.

וּבְגִין כָּךְ אִית לֵיהּ לְצַדִּיקָא לְמִתְקַף בֵּיהּ וְאַף עַל גַּב דְּחַיָּיבָא אַקְשֵׁי קְדַל הוּא לָא יִשְׁבּוֹק לֵיהּ וְאִית לֵיהּ לְאַתְקָפָא בִּידֵיהּ וְלָא יִשְׁבּוֹק לֵיהּ, דְּאִי יִשְׁבּוֹק לֵיהּ יְהַךְ וְיַחֲרִיב עָלְמָא.

Therefore it behoves the righteous to importune them and, even though the sinner be stiffnecked, not to relax his hold of him, for if he let him go, he may depart and destroy the world.

תָּא חֲזֵי, מִן אֱלִישָׁע דְּדָחָה לְגֵחֲזִי. וְכֵן בְּאַבְרָהָם כָּל זִמְנָא דְּהֲוָה לוֹט בַּהֲדֵיהּ לָא אִתְחַבַּר בַּהֲדֵי רַשִּׁיעַיָּא, כֵּיוָן דְּאִתְפְּרַשׁ מִנֵּיהּ מַה כְּתִיב וַיִּבְחַר לוֹ לוֹט אֶת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן, וּכְתִיב וַיֶאֱהַל עַד סְדוֹם. מַה כְּתִיב בַּתְרֵיהּ וְאַנְשֵׁי סְדוֹם רָעִים וְחַטָּאִים לַיְיָ מְאֹד.

We see this from the case of Gehazi when driven out by Elisha. So, too, with Lot: as long as Abram was with him, he did not associate with the wicked, but as soon as he left him, what do we find? “So Lot chose him all the plain of Jordan”; and further, “and he moved his tent as far as Sodom”, the inhabitants of which “were wicked and sinners against the Lord exceedingly”.

אָמַר רַבִּי אַבָּא הַאי דְּאֲמַרְתְּ וַיֵּלֶךְ אַבְרָם וְלָא כְּתִיב וַיֵּצֵא אַבְרָם שַׁפִּיר הוּא. אֲבָל סוֹפָא דִקְרָא מַה כְּתִיב בְּצֵאתוֹ מֵחָרָן. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר מֵחָרָן כְּתִיב וְהַהִיא יְצִיאָה מֵאֶרֶץ מוֹלַדְתּוֹ הֲוַת בְּקַדְמִיתָא:

Said R. Abba to R. Eleazar, ‘With reference to your observation that the text says “Abraham went”, and not “went forth”, what do you make of the end of the verse which says “when he went forth from Haran”?’ Said R. Eleazar: ‘The words “from Haran” are important; the journey was in the first instance a “going forth” from the land of his kindred.

Lech Lecha, Chapter 9

וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ. מַהוּ וַיִּקַּח, אֶלָּא אַמְשִׁיךְ לָהּ בְּמִלֵּי מַעַלְיָיתָא, בְּגִין דְּלֵית לֵיהּ רְשׁוּ לְבַּר נָשׁ לְאֲפָקָא אִתְּתֵיהּ לְמֵיהַךְ בְּאַרְעָא אָחֳרָא בְּלָא רְעוּתָא דִילָהּ. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (במדבר כ׳:כ״ה) קַח אֶת אַהֲרֹן (במדבר ג׳:מ״ה) קַח אֶת הַלְוִיִם. וּבְגִין כָּךְ וַיִּקַּח אַבְרָם מָשִׁיךְ לָהּ בְּמִלִּין וְאוֹדַע לָהּ אָרְחֵיהוֹן דְּאִנּוּן בְּנִי דָרָא כַּמָּה בִּישִׁין. וּבְגִין כָּךְ וַיִּקַח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ.

AND ABRAM TOOK SARAI HIS WIFE. The word “took” signifies that he pleaded with her and persuaded her. For a man is not permitted to take his wife with him to another country without her consent. The word “take” is used in a similar sense in the texts “Take Aaron” (Num. 20, 25), and “Take the Levites” (Ibid. 3, 45). So Abram spoke persuasively to Sarai, pointing out to her how wicked were the ways of their contemporaries.

וְאֶת לוֹט בֶּן אָחִיו. מָה חָמָא אַבְרָהָם לְדָבְקָא עִמֵּיהּ לוֹט, אֶלָּא בְּגִין דְּצָפָה בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ דְּזַמִּין לְמֵיפַּק מִנֵּיהּ דָּוִד. וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן. אִלֵּין גֵּרִים וְגִיּוֹרוֹת דְּאַתְקִינוּ נַפְשַׁיְיהוּ, אַבְרָהָם מְגַיֵּיר גּוּבְרִין וְשָׂרָה מְגַיֶּירֶת נָשִׁין וּמַעֲלֶה עֲלֵיהוֹן כְּאִלּוּ עֲבְדוּ לְהוֹן.

Further, Abram took LOT HIS BROTHER’S SON. Abram s reason for taking Lot with him was that he foresaw through the Holy Spirit that David was destined to issue from him. AND THE SOULS THAT THEY HAD GOTTEN IN HARAN: these were the male and female proselytes whose souls they had saved. Abram converted the men and Sarai the women, and therefore they are spoken of as if they had made them.’

אָמַר רַבִּי אַבָּא אִי הָכִי כַּמָּה בְּנֵי נָשָׁא הֲווּ, אִי תֵימָא דְּכֻלְהוּ אֲזְלוּ עִמֵּיהּ. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אִין. (ובגין כלהו ד”א ובגין כך כלהו) בְּנֵי נָשָׁא דְּהֲווּ אָזְלִין עִמֵּיהּ כֻּלְהוּ אִקְרוּן עַם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם. וְהֲוָה מַעֲבַר בְּאַרְעָא וְלָא הֲוָה דָּחִיל דִּכְתִיב וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ.

Said R. Abba: ‘If so, they must have been a great crowd, if you say that they all went with him.’ Said R. Eleazar: ‘That is so; and therefore the whole company that went with him were called “the people of the God of Abraham”, and he travelled through the land without fear, as it is written, “And Abram passed through the land”.’

אָמַר לֵיהּ רַבִּי אַבָּא אִי הֲוָה כְּתִיב וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן הֲוָה אֲמִינָא הָכִי, אֶלָּא וְאֶת הַנֶּפֶשׁ כְּתִיב, אֶת לְאַסְגָּאָה זְכוּתָא דְּכֻלְהוּ נַפְשָׁאן דְּהֲווּ אָזְלֵי עִמֵּיהּ, דְּכָל מַאן דִּמְזַכֶּה לְאָחֳרָא הַהוּא זְכוּתָא תַּלְיָא בֵּיהּ וְלָא אַעֲדֵי מִנֵּיהּ, מְנָלָן דִּכְתִיב וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן, זְכוּתָא דְּאִנּוּן נַפְשָׁן הֲוָה אָזִיל עִמֵּיהּ דְּאַבְרָהָם. לֶךְ לְךָ.

Said R. Abba to him: ‘I interpret differently, viz. that the particle eth here signifies the augmentation of his merit by that of the souls that went with him, since one who puts another in the path of righteousness ever reaps benefit from his merit also. So it was the merit of those souls which were “made” in Haran that accompanied Abram. ‘

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן מַאי טַעְמָא דְּגִלּוּיָא קַדְמָאָה דְּאִתְגְּלֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עֲלֵיהּ דְּאַבְרָהָם פָּתַח בְּלֶךְ לְךָ, דְּהָא עַד הָכָא לָא מַלִּיל עִמֵּיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, מַאי טַעְמָא פָּתַח לֶךְ לְךָ. אֶלָּא הָא קָאֲמְרוּ דְּרָמַז בְּחוּשְׁבְּנִיהּ מְאָה דְּהָא לְמֵאָה שְׁנִין אִתְיְילִיד לֵיהּ בַּר.

GET THEE FORTH. R. Simeon said: What is the reason that the first communion which God held with Abraham commenced with the words “Get thee forth” (lech lecha)? It is that the numerical value of the letters of the words lech lecha is a hundred, and hence they contained a hint to him that he would beget a son at the age of a hundred.

אֲבָל תָּא חֲזֵי, כָּל מַה דְּעָבִיד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּאַרְעָא כֹּלָּא רָזָא דְחָכְמְתָא אִיהוּ, בְּגִין דְּאַבְרָהָם לָא הֲוָה דָּבִיק בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כְּדֵין כְּדְקָא חָזֵי, אָמַר לֵיהּ לֶךְ לְךָ, וְדָא רֶמֶז לְהַהוּא אֲתַר דְּבָעֵי לְאִתְקְרָבָא בַּהֲדֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאִיהוּ דַּרְגָּא קַדְמָאָה לְאָעֳלָא לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּגִין כָּךְ לֶךְ לְךָ.

See now, whatever God does upon the earth has some inner and recondite purpose. Abram was not cleaving to God as closely as he should have done, and therefore God said to him, “Get thee forth”, alluding thereby to the place where he would be able to draw near to God, which was the first grade for entering before God; hence “get thee forth”.

וְהַאי דַרְגָא לָא יָכִיל אַבְרָהָם לְאִתְאַחֲדָא בֵּיהּ עַד דְּיֵיעוּל לְאַרְעָא דְּתַמָּן יְקַבֵל לֵיהּ לְהַהוּא דַרְגָא, כְּגַוְונָא דָא כְּתִיב, (שמואל ב ב׳:א׳) וַיִּשְׁאַל דָּוִד בַּיְיָ לֵאמֹר הַאֶעֱלֶה בְּאַחַת מֵעָרֵי יְהוּדָה וַיֹּאמֶר יְיָ עֲלֵה וַיֹּאמֶר אָנָה אֶעֱלֶה וַיֹּאמֶר חֶבְרוֹנָה. וְכִי כֵּיוָן דְּמִית שָׁאוּל וּמַלְכוּתָא אִתְחֲזֵי לְדָוִד אַמַּאי לָא קַבִּיל מַלְכוּתָא מִיָּד עַל כָּל יִשְׂרָאֵל.

Abram could not attain to this grade until he had entered the promised land; but there he was destined to attain it. Similarly with David, of whom it is written, “And David inquired of the Lord saying, Shall I go up into any of the cities of Judah? And the Lord said unto him, Go up. And David said, Whither shall I go up? And he said, Unto Hebron.” (II Sam. 2, 1). Seeing that Saul was dead and the kingship belonged of right to David, why was he not at once declared king over all Israel?

אֶלָּא כֹּלָּא רָזָא דְחָכְמְתָא אִיהוּ, בְּגִין דְּדָוִד לֵית לֵיהּ לְקַבְּלָא מַלְכוּתָא אֶלָּא עַד דְּיִתְחַבַּר בַּאֲבָהָן דְּאִנּוּן בְּחֶבְרוֹן וּכְדֵין בְּהוּ יְקַבֵּל מַלְכוּתָא. וְעַל דָּא אִתְעַכַּב תַּמָּן שְׁבַע שְׁנִין בְּגִין דִּיקַבֵּל מַלְכוּתָא כְּדְקָא יְאוּת וְכֹלָּא בְּרָזָא דְּחָכְמְתָא וּבְגִין דִּיתַקֵּן מַלְכוּתֵיהּ. כְּגַוְונָא דָא אַבְרָהָם לָא עָאל בְּקִיּוּמָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַד דְּעָאל לְאַרְעָא.

Here again there was an inner purpose: David was not qualified to become king until he had attached himself to the patriarchs who were buried in Hebron, and therefore he stayed there seven years in order to qualify himself completely for the kingship. Thus all was done with an inner purpose, and in order that there should be no flaw in his kingship. Similarly Abram did not enter into the covenant of God until he entered the land.

חָמֵי מַה כְּתִיב וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ. וַיַּעֲבֹר וַיֵּלֶךְ מִבָּעֵי לֵיהּ, אֶלָא הָכָא הוּא רֶמֶז שְׁמָא קַדִּישָׁא דְּאִתְחַתִּים בֵּיהּ עָלְמָא בְּע”ב אַתְוָון גְּלִיפָן דְּכֻלְהוּ בִּשְׁמָא דָא. כְּתִיב הָכָא וַיַּעֲבֹר וּכְתִיב הָתָם (שמות לה) וַיַּעֲבֹר יְיָ עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא:

Observe that the text says “And Abram passed through the land”, where we should have expected “went through”. We have here an allusion to the holy name of seventy-two letters with which the world is sealed, all of which are in this name. We read here “and he passed “, and in another place we find “And the Lord passed by before him and proclaimed” (Ex. 34, 6).

Lech Lecha, Chapter 10

בְּסִפְרָא דְּרַבִּי יֵיסָא סָבָא כְּתִיב הָכָא וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ וּכְתִיב הָתָם (שמות ל״ג:י״ט) אֲנִי אַעֲבִיר כָּל טוּבִי. וְהוּא רֶמֶז לִקְדוּשָׁה דְאַרְעָא דְּאָתֵי מֵאֲתַר עִלָּאָה כְּדְקָא חָזֵי.

In the book of the venerable R. Yesa we find: It is written here “And Abram passed through the land”, and in another place it says “I will make all my goodness pass before thee” (Ex. 33, 19), this being an allusion to the holiness of the land which emanates from a heavenly source.

עַד מְקוֹם שְׁכֶם עַד אֵלוֹן מוֹרֶה. מִסִּטְרָא דָא (ד”א ל”ג דלתתא). לְסִטְרָא דָא כְּדְקָא חָזֵי. וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ. הָא אִתְּמָר דְּעַד כְּדֵין שָׁלְטָא חִוְיָא בִּישָׁא דְּאִתְלַטְיָא וְאַיְיתֵי לְוָוטִין עַל עָלְמָא דִּכְתִיב, (בראשית ט׳:כ״ה) אָרוּר כְּנַעַן עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו וּכְתִיב, (בראשית נ) אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה וְגו’. וְתַמָּן אִתְקְרִיב אַבְרָהָם לְגַבֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. מַה כְּתִיב וַיֵּרָא יְיָ אֶל אַבְרָם הָכָא אִתְגְּלִי לֵיהּ מַה דְּלָא הֲוָה יָדַע הַהוּא חֵילָא עֲמִיקָא לְשָׁלְטָא עַל אַרְעָא. וּבְגִין כָּךְ וַיֵּרָא מַה דְּהֲוָה מִתְכַּסֵּי מִנֵּיהּ.

UNTO THE PLACE OF SHECHEM, UNTO THE OAK OF MORETH, i.e. from one sphere to the other, as befitted. AND THE CANAANITE WAS THEN IN THE LAND. This confirms what has previously been said, that up to that time the wicked serpent that was cursed and brought curses on the world held sway over the land, as it is written, “Cursed is Canaan, a servant of servants shall he be unto his brethren” (Gen. 9, 25), and of the serpent, “Cursed art thou above all cattle” (Gen. 3, 14). It was in that land that Abram drew near to God. For it is written here AND THE LORD APPEARED UNTO ABRAM: here was revealed to him what he could not previously find out, the hidden force that ruled over the (holy) land,

וּכְדֵין וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַיְיָ הַנִּרְאֶה אֵלָיו, כֵּיוָן דְּאָמַר לַיְיָ מַהוּ הַנִּרְאֶה אֵלָיו. אֶלָּא הָכָא אִתְגְּלִי לֵיהּ הַהוּא דַרְגָא דְּשָׁלְטָא עַל אַרְעָא וְעָאל בֵּיהּ וְאִתְקְיַּים בֵּיהּ:

and so HE BUILT THERE AN ALTAR TO THE LORD WHO APPEARED TO HIM. The words “who appeared to him”, which seem to be superfluous, indicate that here was revealed to him that grade which rules over the land, and that he entered into it and was confirmed in it.

וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם הָהָרָה. מִתַּמָּן יָדַע הַר יְיָ. וְכֻלְהוּ דַּרְגִּין דִּנְטִיעִין בְּהַאי אֲתַר. וַיֵּט אָהֳלה בְּהֵ”א כְּתִיב. פָּרִישׂ פְּרִישׂוּ וְקַבִּיל מַלְכוּ שְׁמַיָא בְּכֻלְהוּ דַּרְגִּין דְּאֲחִידָן בֵּיהּ. וּכְדֵין יָדַע דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שַׁלִּיט עַל כֹּלָּא. וּכְדֵין בָּנָה מִזְבֵּחַ.

AND HE REMOVED FROM THENCE UNTO THE MOUNTAIN: The word ha-harah (to the mountain) can be rendered “to the mountain of he״, implying that he now became acquainted with this and with all the grades planted there. AND PITCHED HIS TENT: here, again, the letter he in the word aholoh (his tent) indicates that he purified himself and acknowledged the kingship of heaven in all the grades attached to it. He acquired the certainty that God rules over all, and so he built an altar.

וּתְרֵין מַדְבְּחָן הֲווּ, בְּגִין דְּהָכָא אִתְגְּלִי לֵיהּ דְּהָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שַׁלִּיט עַל כֹּלָּא וְיָדַע חָכְמָה עִלָּאָה, מַה דְּלָא הֲוָה יָדַע מִקַּדְמַת דְּנָא. וּבָנָה תְּרִין מַדְּבְּחָן חַד לְדַרְגָּא דְּאִתְגַּלְיָא וְחַד לְדַרְגָּא דְּאִתְכַּסְיָא. תָּא חֲזֵי, דְּהָכִי הֲוָה בְּקַדְמִיתָא כְּתִיב וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַיְיָ הַנִּרְאֶה אֵלָיו וְגו’. וּלְבָתַר כְּתִיב וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַיְיָ סְתָם וְלָא כְּתִיב הַנִּרְאֶה אֵלָיו. וְכֹלָּא רָזָא דְחָכְמְתָא אִיהוּ.

There were, in fact, two altars, because here it was revealed to him that God is ruler over all, and he became acquainted with the higher wisdom, which he had not known previously. He therefore built two altars, one for the grade (of the Godhead) which was already known to him, and one for the grade which was still concealed. This can be seen from the text: it first says “And he built there an altar to the Lord who appeared to him”, and afterwards it says “and he built an altar to the Lord”, simply-with an allusion to the higher wisdom.

וּכְדֵין אִתְעַטַּר אַבְרָהָם מִדַּרְגָּא לְדַרְגָּא עַד דְּסָלִיק לְדַרְגֵּיהּ הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיִּסַּע אַבְרָם הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ הַנֶּגְבָּה. דָּא דָרוֹם דְּהוּא חוּלָקֵיהּ דְּאַבְרָהָם. הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ דַּרְגָּא בָּתַר דַּרְגָּא עַד דְּסָלִיק לְדָרוֹם וְתַמָּן אִתְקַשַּׁר כְּדְקָא יְאוּת וְסָלִיק לְדַרְגֵּיהּ דְדָרוֹם.

Thus Abram proceeded from grade to grade until he reached his own rightful grade, as it is written, “And Abram journeyed, going on still toward the South”, the South (typifying wisdom) being the allotted portion of Abram, and there he finally fixed himself.

כֵּיוָן דְּאִתְעַטַּר אַבְרָהָם בְּדַרְגּוֹי בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא וְעָאל (בארעא) בְּדַרְגָּא קַדִּישָׁא, כְּדֵין מַה כְּתִיב וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ. דְּלָא הֲווּ יָדְעֵי יְדִיעָה לְקָרְבָא לְגַבֵּי דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא:

AND THERE WAS A FAMINE IN THE LAND: because up to now the power in charge of the land had not endowed the land with strength to produce food, since as yet it (the land) had not attained its complete development.

וַיְהִי רָעָב בָּאָרְץ, דְּעַד כְּעָן לָא הֲוָה חֵילָא דְּעַל אַרְעָא יָהִיב תּוּקְפָא וּמְזוֹנָא עַל אַרְעָא, בְּגִין דְּעַד לָא אִתְקַדְּשַׁת (נ”א אתתקנת) וְלָא קָיְימָא בְּקִיּוּמָא. כֵּיוָן דְּחָמָא אַבְרָהָם דְּהָא הַהוּא חֵילָא דִּמְמַנָּא עַל אַרְעָא לָא יָהִיב תּוּקְפָא וְחֵילָא קַדִּישָׁא כִּדְקָחָזֵי, כְּדֵין וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם.

So, seeing that the power in charge of the land was not endowing it with its rightful force and energy, ABRAM WENT DOWN TO EGYPT TO SOJOURN THERE.

מְנָא יָדַע אַבְרָהָם, דִּכְתִיב לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת. כְּדֵין יָדַע אַבְרָהָם דְּהָא אַרְעָא לָא אִתְתַּקְנָא בְּתִקּוּנָא קַדִּישָׁא אֶלָּא בְּדַרְגִּין (ידיען) קַדִּישִׁין דְּיִפְקוּן מִנֵּיהּ, וּכְדֵין יָדַע אַבְרָהָם רָזָא דְחָכְמְתָא דְּאַרְעָא לָא תִתַּקַּן בִּקְדוּשָׁה אֶלָּא כִּדְאֲמָרָן:

How did Abram know that the land was still defective? Because it was said to him, UNTO THY SEED WILL I GIVE THIS LAND. From this Abram knew that the land would not be invested with its appropriate holiness save through the grades of holiness which would be exhibited by his offspring.

סִתְרֵי תּוֹרָה (מקב”ה עד ויעבור הוא גליון) קוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא רָמִיז חָכְמְתָּא עִלָּאָה בְּאַבְרָהָם וּבְיִצְּחָק, אַבְרָהָם דָּא נִשְׁמָתָּא לְנִשְׁמָתָּא וְאִיהִי (ס”א אב ורם), נְשָׁמָ”ה דא הִיא שָׂרָה. לוֹט דָּא הוּא נָחָ”שׁ וּבַתּ זוּגֵיהּ דְּהַהוּא סמאל. רוּ”חַ קַדִּישָׁא דָּא יִצְּחָק. נְפֶּ”שׁ קַדִּישָׁא דָּא רִבְקָה. יֵצֶּ”ר הָרָע דָּא רוּחַ הַבְּהֵמָה, ועל דָּא אָמַר שְׁלֹמֹה בְּחָכְמָתֵּיהּ (קהלת ג׳:כ״א) מִי יוֹדֵעַ רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם הָעוֹלָה הִיא וְגו’ נְפֶּשׁ הַבַּהֲמִיתּ דָּא נְפֶּשׁ מִסִּטְרָא דְּיֵצֶּר הָרָע.

Sitrei Torah The Holy One, blessed be He, alluded to the supernal Wisdom through Abraham and Isaac; Abraham is the Neshamah of Neshamah, (referred to as 'the light of Chayah’). Sarah is the Neshamah, and Lot is the serpent, the spouse of Samael. The holy Ruach is Isaac; the Holy Nefesh is Rivkah. The Evil Inclination is the bestial Nefesh. And concerning this King Solomon said in his wisdom, „Who knows whether the spirit of man goes upwards, and the spirit of the beast goes downwards” (Kohelet 3:21). The bestial Nefesh is the Nefesh that comes from the side of the Evil Inclination.

וְעַל דָּא אָמְרוּ (נ”א דההוא) דְּאִיהִי נִשְׁמָתָּא לְנִשְׁמָתָּא אִתְּעֲרָא לְגַבְרָא בְּיִרְאָ”ה וּבְחָכְמְ”תָּא, נִשְׁמָתָּא אִתְּעֲרָא לְאִינִישׁ בְּבִינָה, הֲדָא הוּא דִכְתִּיב, (איוב כ״ח:כ״ח) וַיֹּאמֶר לָאָדָם הֵן יִרְאַתּ יְיָ הִיא חָכְמָה וְגו’. נִשְׁמָ”תָּא אִתְּעֳרֵי בִּתְּשׁוּבָ”ה דְּאִתְּקְרֵי בִּינָה וְאִקְרֵי שָׂרָ”ה. וְרוּ”חַ הוּא הַקּוֹ”ל וְאִתְּקְרֵי דַעַתּ וְאִתְּעֳרֵי לְאִינִישׁ דִּי סָלִיק קָלֵיהּ בְּאוֹרַיְיתָּא, וְאִתְּקְרֵי תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָּב, וְנְפֶּשׁ הַשִׂכְלִיתּ אִתְּעָר מִנֵּיהּ עוֹבָדִין טָבִין.

And this is what they meant by saying that the Neshamah of Neshamah rests upon a person who feels awe and has Wisdom. The Neshamah reaches a person in Binah, as it is written, „And to man He said, Behold the fear of Hashem, that is wisdom (Heb. חָכְמָה)” (Iyov 28:28). The Neshamah comes to a person through repentance, which is called 'Binah’ and 'Sarah’. The Ruach is called 'the voice’, and is also called 'Da’at.’ And this is drawn down to a person who raises his voice in Torah. (The Ruach is) also called the written Torah, and all the positive deeds come from the mental Nefesh.

וּבְדוּגְמָא דָא בָּרָא גוּפָּא מֵאַרְבַּע יְסוֹדוֹתּ אֵשׁ וְרוּחַ וְעָפָּר וּמַיִם כְּגַוְונָא דְהוּא נִשְׁמָתָּא לְנִשְׁמָתָּא נְשָׁמָה וְרוּחַ וְנֶפֶּשׁ. מַיִם דָּא דְּכַר ודא הוּא מַיִם מְתִּיקֵי דִקְדוּשָׁה, וְאִיתּ מַיִם הַמְאָרְרִים דְּאִנּוּן יֵצֶּר הָרָע. אִיתּ אֶשָׁא קַדִּישָׁא נוּקְבָא וְאִיתּ אֶשָׁא נוּכְרָאָה אש זָרָה, וְעַל דָּא כְּתִּיב וְאַל יָבֹא בְּכָל עֵתּ אֶל הַקֹּדֶשׁ, דְּאִיהִי נוּקְבְתָּא מִן יֵצֶּר הָרָע. רוּחַ קַדִּישָׁא אִיהוּ דְּכַר. אִיתּ רוּחַ מְסָאֳבָא דָּא יֵצֶּר הָרָע שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו י״ד:כ״ט) כִּי מִשֹׁרֶשׁ נָחָשׁ יִצֻּא צֶּפַּע. אִיתּ עָפָּר קַדִּישָׁא ואִיתּ עָפָּר מְסָאֳבָא.

In a similar way, the Holy One, blessed be He, created the body from the four elements namely, Fire, Air, Earth and Water, which correspond to the Neshamah of Neshamah, the Neshamah, the Ruach, and the Nefesh. Water which is the aspect of the male refers to the sweet waters of holiness. The contrasting bitter waters represent the Evil Inclination. The holy fire which is the aspect of the female. There is the foreign fire, to which the words „that he come not at all times to the holy place” (Vayikra 16:2) apply. And this is the female of the Evil Inclination. The holy Ruach is the aspect of the Male, similar to the Ruach that comes from the Sefirah of Da’at. The unholy Ruach, which is the Evil Inclination. As it is written, „for out of the serpent’s root shall come forth a viper” (Isaiah 14:29). There is holy Earth, similar to the Nefesh that comes from the left side of Da’at. And in contrast, there is an Unholy Earth.

וְעַל דּא נִשְׁמָתָּא דְּאִיהִי תְּשׁוּבָ”ה אַתְּקִיפַּתּ בֵּיהּ בְּהַהוּא נָחָשׁ לְתַּבְרָא לֵיהּ בְּשִׁעְבּוּדָא דִּתְּשׁוּבָה ואַמְשִׁיךָ לֵיהּ לְבָתֵּי כְנֵסִיּוֹתּ וּלְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹתּ, וְאִנּוּן אַרְבַּע יְסוֹדֵי מִתְּפַּשְׁטִין לְכ”ב אַתְּוָון אחה”ע בומ”ף גיכ”ק דטלנ”תּ זסשר”ץ. (עד כאן גליון):

Therefore, the Neshamah, which is repentance, (Binah) attacks and overcomes the serpent by the power of enslavement that belongs to repentance. And it drags the serpent to the synagogue and the learning academies. And the four elements expand to 22 letters, Aleph-Chet-Hei-Ayin (throat); Bet-Vav-Mem-Pe (lips); Gimel-Yud-Caf-Kof (palate); Dalet-Tet-Lamed-Nun-Tav (tounge); Zayin-Samech-Shin-Resh-Tzadik from the teeth. [These five vowels of articulation of the mouth are equivalent to Keter, Chochmah, Binah, Tiferet, and Malchut, which are the four elements of Water, Fire, Air and Earth. This is why he says that the four elements, which are the secret of the five vowels of articulation of the mouth, expand to 22 letters]. (End of the Gilayon)

וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם. דָּא בֵּי כְּנִישְׁתָּא אֲתַּר דְּדִיּוּרָא דִּשְׁכִינְתָּא תַּמָּן כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (בראשית מ״ח:כ״ב) ואֲנִ”י נָתַּתִּי לְךָ שְׁ’כֶ’ם’ אֶחָד, דָּא שְׁכִינְתָּא דְּאִתְּחֲזֵי לֵיהּ הוֹאִיל וְאִתְּקְרֵי צַּדִּיק, דְּהָא צֶּדֶק לָאו דִּיּוּרָהּ אֶלָּא בַּהֲדֵי צַּדִּיק, וְדָא הוּא עַד מְקוֹם שְׁכֶם. עַד אֵלוֹן מוֹרֶה אֵלּוּ בָּתֵּי מִדְרָשׁוֹתּ דְּאוֹלְפִּין וּמוֹרִים תַּמָּן תּוֹרָה בָּרַבִּים.

The verse, „And Abram passed through the land to the place of Shechem,” alludes to the synagogue, the place where the Shechinah resides. As it is written, „Moreover I have given to you one portion (Heb. שְׁ’כֶ’ם’)” (Gen. 48:22), (Shechem) is the Shechinah, which is fit for (Yosef), as he is called 'righteous.’ Because righteousness (i.e. the Shechinah) does not reside anywhere else but in the righteous (Yosef). This is the meaning of „to the place of Shechem,” (i.e. the shul). „To the plain of Moreh” alludes to Torah-learning academies, where they teach and instruct Torah to the public.

וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ. כְּדֵין אִתְּבַּסַּם וְאִתְּתַּקַּן יֵצֶּר הָרָע בְּגוּפָּא בְּעַל כָּרְחֵיהּ. דְּסַגִּיאִין שְׁמָהָן אִיתּ לֵיהּ, וּבְגִינֵי כָךָ (אתהדר) אִדְכַּר בִּשְׁמָהָן סַגִּיאִין. אָז בָּאָרֶץ ודּאי וְאִתְּכַּפְּיָא בְּהַאי, בְּגִין דִּכְדֵין אִיהוּ גוּפָּא בְּזִמְנָא דְּלָא אִתְּעֲבַר מִנִּיהּ הַהוּא נָחָשׁ כָּל כָּךָ, בְּגִין דְּבֵקוּתָּא דְּגוּפָּא כְּדֵין הַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ, אַמַּאי אִקְרֵי כְּנַעֲנִי, דְּאַסְחַר גּוּפָּא לְדִינִין בִּישִׁין.

„And the Canaanite was then in the land” means that the Evil Inclination was sweetened and amended in spite of itself, in the body because it has many names. „Was then in the land” is certainly against its will. The serpent is not yet completely removed from the body. Therefore, because the body is still attached (to the serpent), the „Canaanite was then in the land.”

וְנִשְׁמָתָּא קָיְימָא בְּהַאי עָלְמָא (לאתתקנא אורחוי דגופא) כְּדְקָא יְאוּתּ בְּגִין לְמִזְכֵּי בָּהּ, לְבָתַּר כַּד נָפְּקַתּ מֵהַאי עָלְמָא אִי זָכָאתּ סָלְקָא לְאַתְּרָהּ דְּנָפְּקַתּ מִתַּמָּן דִּכְתִּיב אֶל מְקוֹם הַמִּזְבֵּחַ אשר עָשָׂה שָׁם בָּרִאשׁוֹנָה וּכְתִּיב אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הָיָה שָׁם אָהֳלה בַּתְּחִלָּה. אָהֳלה בְּהֵ”א.

The soul is properly established in this world, so that we can merit receiving it after it leaves the world. If a soul has merit, it returns to the place from whence it came. As it is written, „To the place of the altar, which he had made there in the beginning” (Gen. 13:4), and „to the place where his tent (Heb. אָהֳלה) had been at the beginning…” (Ibid. 3). אָהֳלה is spelled with an additional Hei (representing the Shechinah).

וְהַשְׁתָּא אִיהִי קָיְימָא בֵּין לְסָלְקָא לְעֵילָא וּבֵין לְנָחֲתָּא לְתַּתָּא. (דכתיב) בֵּין בֵּיתּ אל וּבֵין הָעָי. אִי זָכָאתּ סָלְקָא אל מְקוֹם הַמִּזְבֵּחַ, אֲשֶׁר עָשָׂה שָׁם וְגו’. מַאן עשה וּמַאן מִזְבֵּחַ. אֶלָּא אֲשֶׁר עָשָׂה שָׁם, דָא קוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא. דְּאִיהוּ עָבַד תַּמָּן הַאי מִזְבֵּחַ וְאַתְּקִין לָהּ על תְּרֵיסַר אַבְנִין לְמִסְפַּר שִׁבְטֵי בְּנֵי יַעֲקֹב אשר הָיָה דְּבַר יְיָ אֵלָיו לֵאמֹר יִשְׂרָאֵל יִהְיְה שְׁמֶךָ ודַּאי.

Now, (in this world) it is (in the middle) between rising upward and descending downward, between Bethel, (Up) and Ay (Down). If it has merit, it will rise up „to the place of the altar, which he had made…” Who is 'he’ who 'had made,’ and what is 'the altar’? „He had made there” applies to the Holy One, blessed be He, who had made that altar and established it upon twelve stones, „according to the number of the tribes of the sons of Jacob, to whom the word of Hashem came, saying, Yisrael shall be your name” (I Kings 18:31), for sure.

וּמִזְבֵּחַ דָּא עָשָׂה שָׁם בָּרִאשׁוֹנָה כַּד אִתְּבְּרֵי עָלְמָא עִלָּאָה (עלאה) טְמִירָא לְכָל עָלְמִין, וּמִיכָאֵ”ל כַּהֲנָא רַבָּא קָאִים וּמַקְרִיב עֲלָהּ קָרְבָּנִין דְּנִשְׁמָתִּין, כֵּיוָן דְּנִשְׁמָתָּא סָלְקָא תַּמָּן מַה כְּתִּיב וַיִּקְרָא שָׁם אַבְרָם בּשם יְיָ, נִשְׁמָתָּא קָארֵי תַּמָּן וְאִצְּרִירָא בִּצְּרוֹרָא דְחַיֵּי.

And this altar, „he had made there at first,” when the upper world, which is concealed from all other worlds, was created. And Michael the High Priest stands high and sacrifices upon it the offerings of the souls (of the righteous). And since the soul ascends there and rises up, it is written, „and there Abram called in the name of Hashem” (Gen. 13:4). The soul calls there and is attached to the bundle of life.

וְכָל דָּא, אִי זַכָּאָה בְּהַאי עָלְמָא לְאַתְּקָנָא גּוּפָּא כְּדְקָא יָאוֹתּ וּלְאִכַּפְּיָא (ולאספיא) תּוּקְפָּא דְּהַהוּא לָטְיָיא, עַד דְּאִתְּפָּרְשָׁא מִנֵּיהּ מַה כְּתִּיב, וַיְהִי רִיב בֵּין רוֹעֵי מִקְנֵה אַבְרָם וּבֵין רוֹעֵי מִקְנֵה לוֹט (דא יצר הרע), דְּבְּכָל יוֹמָא וְיוֹמָא בְּהַאי עָלְמָא, אִנּוּן סִיעָן וּמַנְהִיגִי דְּנִשְׁמָתָּא, וְאִנּוּן סִיעָן וּמַנְהִיגִין דְּיֵצֶּר הָרָע, אִנּוּן בְּקִטְרוּגָא מְקַטְרְגִין אִלֵּין בְּאִלֵּין, וְכָל שָׁיְיפִּין דְּגוּפָּא בְּצַּעֲרָא בֵּינַיְיהוּ בֵּין נִשְׁמָתָּא וְהַהוּא נָחָשׁ דְּקָא מַגִּיחִין קְרָבָא בְּכָל יוֹמָא.

All this happens if (the soul) merited to amend the body in this world and overcome the power of that cursed being, (the Evil Inclination, which is Lot) until it is separated from it. As it is written, „And there was strife between the herdsmen of Abram’s cattle (the soul) and the herdsmen of Lot’s cattle, (the Evil Inclination)” (Gen. 13:7). Because in this world, on each and every day, those camps and rulers from the side of the soul are in strife with the camps and rulers from the side of the body, and they fight with each other while all the parts of the body are trapped in agony between them, between the soul and the serpent, between those forces that fight each other every day.

מַה כְּתִּיב וַיֹּאמֶר אַבְרָם אל לוֹט. נִשְׁמָתָּא אֲהַדְּרָא לְגַבֵּי יֵצֶּר הָרָע וְאָמַר לֵיהּ, אַל נא תְּהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינְיךָ וּבֵין רוֹעַי וּבֵין רוֹעֶיךָ, סִטְרִין דִּילִי וְסִטְרִין דִּילָךָ. כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנַחְנוּ, יִצֶּר טוֹב וְיֵצֶּר הָרָע קְרֵיבִין דָּא בְּדָא, דָּא לִימִינָא וְדָא לִשְׂמָאלָא.

Thus it is written, „And Abram said to Lot” (Gen. 13:8) that the soul answered the Evil Inclination, „Let there be no strife, I pray you, between me and you, and between my herdsmen and your herdsmen.” Between my camps and your camps „for we are brethren”; because the Good Inclination and the Evil Inclination are close to each other, the one to man’s right and the other to his left.

הֲלא כָל הָאָרֶץ לְפָּנְיךָ הִפָּרֶד נָא מֵעָלַי. סַגִּיאִין חַיָּיבַיָא אִנּוּן בְּעָלְמָא, זִיל וְשׁוּט אֲבַּתְּרַיְיהוּ וְאִתְּפְּרַשׁ מֵעִמִּי. אִם הַשְׂמֹאל וְאֵימִינָה וְגו’. וְאוֹכַח לֵיהּ וְאָעִיק לֵיהּ בְּכַמָּה קְרָבִין דְּעָבִיד בַּהֲדֵיהּ בְּכָל יוֹמָא, עד דִּכְתִּיב וַיִּפָּרְדוּ אִישׁ מֵעַל אָחִיו.

„Is not the whole land before you? Separate yourself, pray you, from me…” (Ibid. 9). There are a lot of wicked men in the world; go and chase after them and leave me alone. „If you will go to the left, then I will go to the right…”; it reproves and annoys it with many fights and arguments every day, until, as it is written, „and they separated themselves the one from the other” (Ibid. 11).

כֵּיוָן דְּמִתְּפָּרְשִׁין דָּא מִן דָּא מַה כְּתִּיב, אַבְרָם ישב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן. אִתְּיַשְׁבַתּ נִשׁמתָּא בְּאִנּוּן צַּדִּיקַיָא בְּיִשׁוּבָא טַב בִּשְׁלָם. וְלוֹט יָשַׁב בְּעָרֵי הַכִּכָּר, הַהוּא לָטְיָא מְקַטְרְגָא אָזִיל לְקַטְרְגָא וּלְאִתְּחַבְּרָא בְּאֲתַּר דְּחַיָּיבַיָא תַּמָּן דִּכְתִּיב וַיֶּאֱהַל עַד סְדוֹם. מַה כְּתִּיב בַּתְּרֵיהּ וְאַנְשֵׁי סְדוֹם רָעִים וְחַטָאִים לַיְיָ מְאֹד. תַּמָּן שַׁרְיָא וְשָׁוִי דִּיּוּרֵיהּ בֵּינַיְיהוּ לְאִתְּחַבְּרָא בְּהוּ לְאַסְטָאָה לוֹן וּלְאוֹבָדָא לוֹן. (ואברהם בעובדין טבין בתשובה באורייתא) (חסר) (ס”א) בְּעוֹבָדִין בִּישִׁין.

Since they have separated themselves from each other, it is written, „Abram dwelt in the land of Canaan” (Gen. 13:12), the soul has settled among the righteous in a good and peaceful settlement. „And Lot dwelt in the cities of the plain”, the cursed adversary went to prosecute and join the wicked in their dwellings. As it is written, „and pitched his tent toward Sodom,” followed by, „And the men of Sodom were wicked and were sinners before Hashem exceedingly” (Gen. 13:13). There he dwelt and set his residence among them; he joined them, so that he could deceive them and destroy them by evil deeds.

כֵּיוָן דְּאִשְׁתְּאָרַתּ נִשְׁמָתָּא בְּלָא מְקַטְרְגָא וְאִתְּדְּכֵי גוּפָּא מֵהַהוּא זוּהֲמָא, מִיָּד קוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא אַשְׁרֵי דִיּוּרֵיהּ בַּהֲדֵיהּ וְיָרִיתּ אַחְסַנְתָּא עִלָּאָה וְתַּתָּאָה, וְאִיתּ לֵיהּ נַיְיחָא בֵּין צַּדִּיקַיָא, והַהוּא לָטְיָא בֵּין אִנּוּן רַשִׁיעַיָיא חָטָאן בַּהֲדֵיהּ, עַד דְּלָא הֲוָה פּוּרְקָנָא לְחוֹבַיְיהוּ.

As the adversary leaves the soul and the body is purified from that defilement, the Holy One, blessed be He, immediately takes up residence beside him, and he inherits the upper and lower portion and is delighted among the righteous. While that cursed one, referring to Lot, is among the wicked and they sin together with him until finally they cannot be redeemed from their sins.

מַה כְּתִּיב וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו. וַיִּשְׁמַע אַבְרָם דָּא נִשְׁמָתָּא דְּאִשְׁתְּאָרַתּ בְּדַכְיוּ בְּגוּפָּא. כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו, דָּא יֵצֶּר הָרָע דְּנִשְׁבָּה בֵּין אִנּוּן חַיָּיבַיָא בְּחוֹבִין סַגִּיאִין. וַיָּרֶק אֶתּ חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתּוֹ, אִלֵּין אִנּוּן צַּדִּיקַיָיא דְּלָעָאן בְּאוֹרַיְיתָּא דְּאִנּוּן שַׁיְיפֵּי דְגוּפָּא זְרִיזִין לְמֵיהַךָ בַּהֲדֵיהּ י”ח וּשֹלשׁ מֵאוֹתּ, אִלֵּין רמ”ח שַׁיְיפִּין דְּגוּפָּא, ושִׁבְעִין, דְּרָזָא דְּנִשְׁמָתָּא דְּנָפְּקָא מִתַּמָּן (ע”כ). בְּכלָּא אִזְדְּרָז לְמֵהַךָ תַּמָּן לְגַבֵּי אִנּוּן חַיָּיבַיָא לְאֲתָּבָא לוֹן (מחובוי) מֵחוֹבֵיהוֹן.

It is then written, „And when Abram heard that his brother was taken captive…” (Gen. 14:14). „And when Abram heard” refers to the soul which remained purified in the body. „That his brother was taken captive” refers to the Evil Inclination, which was taken captive among the wicked by their innumerable sins. „And he armed his trained servants, born in his own house,” means the righteous men who learn Torah and are the limbs of the body, armed to join him. They number three hundred and eighteen – 248 limbs of the body and seventy that belong to the secret of the soul. The soul comes from (the Seven Sefirot of Zeir Anpin). He was armed with all these to confront those sinners to make them repent and atone for their sins.

מַה כְּתִּיב ויִּרְדֹּף עַד דָּן. רָדִיף אֲבַּתְּרַיְיהוּ וְאוֹדַע לוֹן דִּינא דְּהַהוּא עָלְמָא וְעוֹנְשָׁא דְּגֵיהִנֹּם, וְלָא יָהִיב דְּמִיכוּ לְעֵינֵיהּ בִּימָמָא וּבְלֵילְיָא עד דְּאוֹכַח לוֹן לְאִנּוּן חַיָּיבִין וְאָתִּיב לוֹן בִּתְּיוּבְתָּא לְגַבֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא. מַה כְּתִּיב וַיָּשֶׁב אֶתּ כָּל הָרְכוּשׁ, אָתִּיב לוֹן בִּתְּיוּבְתָּא שְׁלֵימָא כְּדְקָא יְאוּתּ.

Then, it is written, „and pursued them to Dan (also, judge).” This means he pursued them and told them about the judgment of the World of Truth and the punishment of Gehenom. And he did not allow his eyes to sleep, neither during the day nor at night, until he reproved the sinners and brought them to atone and ask for forgiveness from the Holy One, blessed be He. It is written, „And he brought back all the goods…” (Gen. 13:16), because he brought them to atone completely for their sins!

וְגַם אֶתּ לוֹט אָחִיו וְגו’. אֲפִּלּוּ לְהַהוּא יֵצֶּר הָרָע אַתְּקִיף בַּהֲדֵיהּ עַד דְּאַכְפְּיֵיה בְּעַל כָּרְחֵיהּ (ולא) וְאַמְתִּיק לֵיהּ כְּדְקָא חָזֵי. כּלָּא אָתִּיב בִּתְּיוּבְתָּא שְׁלֵימָתָּא כְּדְקָא יְאוּתּ, בְּגִין דְּלָא אִשְׁתְּכַח יְמָמָא וְלֵילְיָא עַד דְּאוֹכַח לוֹן וּרְדַף לוֹן עַל הַהוּא חוֹבָא דְּחָאבוּ עַד דְּתָּאבוּ בִּתְּיוּבְתָּא שְׁלֵימָתָּא כִּדְקָחָזוּ.

The words „And also brought again his brother Lot” mean that he even attacked that Evil Inclination until he overcame it by force against its will and weakened it, as should be. He brought them all to wholeheartedly atone for their sins, as should properly be. He reproved and reprimanded them day and night for every single sin they performed, until they repented completely.

אַהֲדַרְנָא לְמִילֵּי קַדְמָאֵי דְּפָּרְשָׁתָּא. כְּתִיב (שיר השירים ג׳:ג׳) מְצָּאוּנִי הַשׁוֹמְרִים הַסּוֹבְבִים בָּעִיר וגו’. (תנן כדוגמת דרמיז באברהם ויצחק ושרה ורבקה ידו”ד, כדוגמא דא רמיז בהאי קרא (רות א׳:ב׳) ושם האיש אלימלך ושם אשתו נעמי ושם שני בניו מחלון וכליון אפרתים. אלימל”ך דא נשמתא לנשמתא.) נָעְמִ”י דָּא נְשָׁמָה, וְאַמַּאי אִתְּקְרֵי נָעְמִי, מִשׁוּם (תהילים צ׳:י״ז) וִיהִי נֹעַם יְיָ אֱלֹהֵינוּ. מַחְלוֹן דָּא רוּחָא קַדִּישָׁא, וְלָמָּה אִתְקְרֵי מַחְלוֹן דְּמָחַל לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. רוּ”ת דָּא נֶפֶשׁ קַדִּישָׁא, וְלָמָּה אִתְקְרֵי רוּ”ת עַל שֵׁם תּוֹ”ר. כִלְיוֹ”ן דָּא רוּחָ”א דְבְּעִירָ”א, ועַל דָּא אָמַר שְלמֹה עָלָיו הַשָׁלוֹם (קהלת ג׳:כ״א) רוּחַ הַבּהמה דָּא יֵצֶ”ר הָרָ”ע. עָרְפָּ”ה דָּא נַפְשָׁא דִּשְׂמָאלָא בַת זוּגֵיהּ שֶׁל יֵצֶר הָרָע. וְלָמָּה אִתְקְרֵי עָרְפָּה מִשׁוּם כִּי עַם קשה עֹרֶף הוּא. אִי זָכָה בַּר נָשׁ סָלְקָא נִשְׁמָתָּא עִלָּאָה, וְאִי לָאו מִסְתַּלְּקֵי אִנּוּן דוֹבְרֵי נִשְׁמָתָּא וְרוּחָא וְאִשְׁתָּאַר נִשְׁמָתָּא עִלָּאָה וְנְפֶּשׁ הַשִׂכְלִיתּ, מַה כְּתִּיב, (רות א׳:ז׳) וַתֵּצֵּא מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הָיתָּה שָׁמָּה וּשְׁתֵּי כַלוֹתֶּיהָ עִמָּהּ וַתֹּאמֶר נָעֳמִי לִכַלוֹתֶּיהָ שֹׁבְנָה בְנֹתַּי וְגו’. וַתֹּאמֶר רוּתּ אַל תִּפְּגְּעִי בִי וְגו’ וְעָרְפָּה שָׁבָה לְעַמָּהּ וּלְאֱלהֶיהָ. תְּנַן עָבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא יְרוּשְׁלֵם לְעֵילָא כְּגַוְונָא דִּיְרוּשָׁלַםִ דִּלְתַּתָּא, בְּשׁוּרִין וּמִגְדָּלִין וּפִּתְּחִין פְּתִּיחִין, וְאִנּוּן חוֹמוֹתּ דְּתַּמָּן אִיתּ עֲלַיְיהוּ נָטְרִין דְּנָטְרֵי תַּרְעֵי דְּאִנּוּן חוֹמוֹתּ דִּכְתִּיב, (ישעיהו ס״ב:ו׳) עַל חוֹמוֹתַּיִךָ יְרוּשָׁלַיִם הִפְּקַדְתִּי שׁוֹמְרִים וְגו’. וּמִיכָאֵל כַּהֲנָא רַבָּא עִלָּאָה מִכֻּלְהוּ נָטְרֵי תַּרְעֵי דְּאִנּוּן חוֹמוֹתּ.

Let us return to the first subject of this passage, where it is written, „The watchmen that go about the city found me…” (Shir Hashirim 5:7). have guards stationed upon them. As it is written, „I have set watchmen upon your walls, Jerusalem…” (Yeshayah 62:6). And Michael, the High Priest, is the highest of the gate watchmen.

נְשָׁמָ”ה (דאתקרי נעמ”י) כַּד נָפְּקַתּ מֵהַאי עָלְמָא, אִי זָכָאתּ עָאלַתּ בְּגִנְתָּא דְעֵדֶן דְּאַרְעָא דְּנָטַע קוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא לְרוּחֵיהוֹן דְּצַּדִּיקַיָיא כְּגַוְונָא דְהַהוּא גִּנְתָּא דְּעֵדֶן דִּלְעֵילָא. וְתַּמָּן כָּל צַּדִּיקַיָיא דְּעָלְמָא.

When the soul leaves this world, if that person has merit, the soul enters the earthly Garden of Eden, which the Holy One, blessed be He, planted for the spirits of the righteous. Similarly, He created the Garden of Eden on high, where all the righteous people of the world dwell.

וְכַד נִשְׁמָתָּא נָפְּקַתּ מֵהַאי עָלְמָא, עָאלַתּ בִּמְעַרְתָּא דְּכָפֶּלְתָּא דְּתַּמָּן אִיהִי פִּתְּחָא דְּגַּן עֵדֶן. פָּגְעַתּ בְּאָדָם הָרִאשׁוֹן וּבְאִנּוּן אֲבָהָן דְּתַּמָּן, אִי זָכָאתּ אִיהִי, חָדָאן בָּהּ וּפָּתְּחִין לָהּ פִּתְּחִין וְעָאלַתּ. ואִי לָא דַּחְיָין לָהּ לְבַר. (ומה היא אמרה כד דחיין לה לבר (שיר השירים ג׳:ג׳) מצאוני השומרים וגו’ אזלת. לבתר דאזלת תמן מקמי דאתיא לעלמא דא ויהיבת נר על רישיה שנאמר (איוב כ״ט:ג׳) בהלו נרו עלי ראשי כל מאן דחזון לה מזדעזעין ואמרי הזאת נעמי. אתיבת היא ואמרה (רות א׳:כ׳) אל תקראנה לי נזעמי קראן לי מרה וגו’. אני מלאה הלכתי בההוא אתר וריקם השיבני יי בלא תורה ובלא מעשים טובים דאעיל לי בגופא בישא למה תקראנה לי נעמי ויי ענה בי). ואִי ז זָכָאתּ עָיְילַתּ לְגִנְתָּא דְעֵדֶן, כֵּיוָן דְּעָיְילַתּ יָתְּבָא תַּמָּן בְּגִנְתָּא (אזדווגת באלימלך דא מחלון דדא רוח אזדווג ברות דדא נפש השכלית) וְאִתְּלַבְּשׁוּ (ד”א ואתלבשת) תַּמָּן בִּלְבוּשָׁא דְּדִיוּקְנָא דְּהַאי עָלְמָא וְאִתְּעַדְּנַתּ תַּמָּן.

So when the soul leaves this world, it (first) enters the cave of Machpelah, where the opening leading to the Garden of Eden is located. Then it meets Adam and the Patriarchs who are there. If the soul is meritorious, they rejoice with it and open all the openings so the soul can enter them. If not, it is pushed outside. If it has merit it enters the Garden and sits there, it clothes itself with a garment in the image of this world and enjoys itself. 4. Not translated.

Lech Lecha, Chapter 11

סִתְּרָא דְסִתְּרִין לַחֲכִימֵי לִבָּא אִתְּמָסַר. (ארבע) תְּלַתּ דַּרְגִּין אִנּוּן דְּאֲחִידָן דָּא בְּדָא, ואִלֵּין אִנּוּן נֶפֶּשׁ (נשמתא לנשמתא נשמתא עלאה דאתקרי יו”ד) רוּ”חַ וּנְשָׁמָה. (נפ”ש) נְפֶּשׁ אִיהוּ חֵילָא דְּגוּפָּא אִתְּבְּנֵי מִנֵּיהּ. דְּכַד בַּר נָשׁ אִתְּעַר בְּהַאי עָלְמָא לְאִזְדַּוְוגָא בְּנוּקְבֵיהּ כָּל שַׁיִיפֵּי מִסְתַּכְּמֵי (נ”א מתכנשי) ֹ וּמִתְּתַּקְנֵי לְאִתְּהַנָּאָה (לנשמה) תַּמָּן, וְהַהוּא נְפֶּשׁ וּרְעוּתָּא דִילֵיהּ אִסְתַּכַּם בֵּיהּ בְּהַהוּא עוֹבָדָא (ממש) וּמָשִׁיךָ לֵיהּ לְהַהוּא נְפֶּשׁ וְאָעִיל לֵיהּ תַּמָּן בְּהַהוּא זַרְעָא דְּאוֹשִׁיד.

סֵתֶר הַסְּתָרִים נִמְסָר לְחַכְמֵי הַלֵּב. (ארבע) שָׁלֹשׁ דְּרָגוֹת הֵן שֶׁאֲחוּזוֹת זוֹ בְּזוֹ, וְאֵלּוּ הֵן נֶפֶשׁ (נשמה לנשמה, הנשמה העליונה שנקראת יו”ד) רוּ”חַ וּנְשָׁמָה. (נפ”ש) הַנֶּפֶשׁ הִיא הַכֹּחַ שֶׁהַגּוּף נִבְנֶה מִמֶּנּוּ. שֶׁכַּאֲשֶׁר הָאָדָם מִתְעוֹרֵר בָּעוֹלָם הַזֶּה לְהִזְדַּוֵּג עִם נְקֵבָתוֹ, כָּל אֵיבָרָיו מַסְכִּימִים (נ”א: מתכנסים) וְנִתְקָנִים לֵהָנוֹת (לנשמה) שָׁם, וְאוֹתָהּ הַנֶּפֶשׁ וְהָרָצוֹן שֶׁלּוֹ מַסְכִּים עִם אוֹתוֹ הַמַּעֲשֶׂה (ממש), וּמוֹשֵׁךְ אֶת אוֹתָהּ הַנֶּפֶשׁ וּמַכְנִיס אוֹתָהּ שָׁם בְּאוֹתוֹ הַזֶּרַע שֶׁשּׁוֹפֵךְ.

וּמִגּוֹ רְעוּתָּא וּמְשִׁיכוּ דְנַפְּשָׁא דְּמָשִׁיךָ תַּמָּן, אִתְּמְשַׁךָ חֵילָא אוֹחֲרָא תַּמָּן מֵאִנּוּן דַּרְגִּין דְּאִתְּקְרוּן אִישִׁי”ם, וְעָאל כּלָּא בִּמְשִׁיכוּ דְּהַהוּא זַרְעָא, וְאִתְּבְּנֵי מִנֵּיהּ גּוּפָּא. וְדָא אִיהוּ חֵילָא קַדְמָאָה תַּתָּאָה דְּאִנּוּן (ארבע) תְּלַתּ.

וּמִתּוֹךָ רָצוֹן וְהַמְשָׁכַת הַנֶּפֶשׁ שֶׁמּוֹשֵׁךְ לְשָׁם, נִמְשָׁךְ כֹּחַ אַחֵר לְשָׁם מֵאוֹתָן הַדְּרָגוֹת שֶׁנִּקְרָאוֹת אִישִׁי”ם, וְהַכֹּל נִכְנָס בִּמְשִׁיכַת הַזֶּרַע הַהוּא וְנִבְנֶה מִמֶּנּוּ הַגּוּף. וְזֶהוּ הַכֹּחַ הָרִאשׁוֹן הַתַּחְתּוֹן שֶׁל אוֹתָם (ארבע) שָׁלֹשׁ.

וּבְגִין דְּהַאי (נשמתא לנשמתא) נְפֶּשׁ אַקְרִיב בִּדְבֵקוּתָּא וִיסוֹדָא דְגוּפָּא, קָרְבָּנָא דְּאִתְּקְרִיב לְכַפָּרָא עַל נִשְׁמָתָּא אִתְּיְהִיבַתּ חוּלָקָא לְאִנּוּן דַּרְגִּין דְּאִישִׁי”ם (דאתקרון רוח ונפש השכלית) בְגִין דִּמְשִׁיכוּ דְּחוּלְקָא דְּהַהוּא (נשמה) נְפֶּשׁ אָתֵּי מִנַּיְיהוּ. וְהַיְינוּ דִכְתִּיב אֶתּ קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַׁי (מהו לחמי לאשי דיהיב מזונא לאשי ודא הוא שפע מאור דאנון מתהנן מזיו השכינה) בְּגִין דְּהוּא כַּפָּרָה דְּנְפֶּשׁ נָטְלֵי חוּלָקֵיהוֹן. וְכַד מִיתּ בַּר נָשׁ בְּהַאי עָלְמָא, הַהִיא נְפֶּשׁ לָא אִתְּעֲדֵי מִן קִבְרָא לְעָלְמִין, וּבְחֵילָא דָא יָדְעֵי מֵתַּיָיא וּמִשְׁתָּעוּ דָּא עִם דָּא.

וּמִשּׁוּם שֶׁ את (נשמה לנשמה) הַנֶּפֶשׁ נִקְרֶבֶת בִּדְבֵקוּת וְהַיְסוֹד שֶׁל הַגּוּף, הַקָּרְבָּן שֶׁנִּקְרָב לְכַפֵּר עַל הַנְּשָׁמָה נִתָּן חֵלֶק לְאוֹתָם הַדְּרָגוֹת שֶׁל אִישִׁי”ם (שנקראו רוח ונפש השכלית), מִשּׁוּם שֶׁמְּשִׁיכַת הַחֵלֶק שֶׁל אוֹתָהּ (נשמה) הַנֶּפֶשׁ בָּאָה מֵהֶם. וְהַיְנוּ שֶׁכָּתוּב אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי (מהו לחמי לאשי? שנותן מזון לאשי, וזהו שפע מאור שהם נהנים מזיו השכינה), מִשּׁוּם שֶׁהוּאא כַּפָּרַת הַנֶּפֶשׁ נוֹטְלִים חֶלְקָם. וּכְשֶׁמֵּת אָדָם בָּעוֹלָם הַזֶּה, אוֹתָהּ הַנֶּפֶשׁ לֹא זָזָה מִן הַקֶּבֶר לְעוֹלָמִים, וּבַכֹּחַ הַזֶּה יוֹדְעִים הַמֵּתִים וּמְסַפְּרִים זֶה עִם זֶה.

רוּחַ אִיהוּ דִּמְקַיֵּים לַנְּפֶּשׁ בְּהַאי עָלְמָא. וְאִיהוּ מְשִׁיכוּ דְאִתְּעֲרוּתָּא דְּנוּקְבָא לְגַבֵּי דְכוּרָא כַּד אִנּוּן בְּתִּיאוּבְתָּא חָדָא. וּכְדֵין אִתְּעָרַתּ לְגַבֵּי דְכוּרָא בְּתִּיאוּבְתָּא דִילָהּ, לְהַאי רוּחַ כְּגַוְונָא דְּנוּקְבָא לְגַבֵּי דִּלְתַּתָּא אַשְׁדִיאַתּ זַרְעָא בְּתִּיאוּבְתָּא לְגַבֵּי דְכוּרָא. וְסִתְּרָא דָא (כד אשדיאת שפע בתיאובתא לגבי נוקבא והכא רזא) (קהלת י״ב:ז׳) וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אל הָאֱלהִים אֲשֶׁר נְתָּנָהּ.

הָרוּחַ הִיא שֶׁמְּקַיֶּמֶת אֶת הַנֶּפֶשׁ בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְהִיא מְשִׁיכַת הִתְעוֹרְרוּת הַנְּקֵבָה לַזָּכָר כְּשֶׁהֵם בִּתְשׁוּקָה אַחַת. וְאָז מִתְעוֹרֶרֶת לַזָּכָר בִּתְשׁוּקָתָהּ לָרוּחַ הַזּוֹ כְּמוֹ שֶׁהַנְּקֵבָה כְּלַפֵּי מַטָּה שׁוֹפֶכֶת זֶרַע בִּתְשׁוּקָה אֶל הַזָּכָר. וְהַסֵּתֶר הַזֶּה (כשנשפך שפע בתשוקה לנקבה, וכאן סוד) (קהלת יב) וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ.

וְהַאי רוּ”חַ (ונפ”ש ונשמ”ה ונשמת”א לנשמתא כד) נָפְּקָא מֵהַאי עָלְמָא (ואתפרשת מנפש) (אתפרשן י”ה אסתלק לגנתא דעדן בשמיא עלאה ומתלבש בדיוקנא עלאה מרקמא בכל גוונין) עָאל לְגִנְתָּא דְעֵדֶן דִּבְהַאי עָלְמָא (תתאה), וְאִתְּלַבַּשׁ תַּמָּן גּוֹ אֲוירָא דְגִנְתָּא כְּמָה דְּמִתְּלַבְּשֵׁי מַלְאֲכֵי עִלָּאֵי כַּד נָחֲתִּין לְהַאי עָלְמָא. בְּגִין דְּאִנּוּן מֵהַהוּא רוּחַ הֲווּ דִּכְתִּיב, (תהילים ק״ד:ד׳) עוֹשֶׂה מַלְאָכָיו רוּחוֹתּ וגו’.

וְהָרוּ”חַ הַזּוֹ (ונפ”ש ונשמ”ה ונשמ”ה לנשמה כאשר), כְּשֶׁיּוֹצֵאת מִן הָעוֹלָם הַזֶּה וְנִפְרֶדֶת מִן הַנֶּפֶשׁ (נפרדים י”ה מסתלק לגן עדן בשמים העליונים, ומתלבש בדמות עליונה מרקמת מכל הגונים) נִכְנָס לְגַן הָעֵדֶן שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה (התחתון), וּמִתְלַבֵּשׁ שָׁם בְּתוֹךְ הָאֲוִיר שֶׁל הַגָּן כְּמוֹ שֶׁמִּתְלַבְּשִׁים הַמַּלְאָכִים הָעֶלְיוֹנִים כְּשֶׁיּוֹרְדִים לָעוֹלָם הַזֶּה, מִשּׁוּם שֶׁהֵם מֵאוֹתָהּ הָרוּחַ הָיוּ, שֶׁכָּתוּב (תהלים קד) עֹשֶׂה מַלְאָכָיו רוּחוֹת וְגוֹ’.

אוּף הָכִי רוּחא מִתְּלַבָּשׁ בְּגַּן עֵדֶן דְאַרְעָא בְּדִיוּקְנָא דְהַאי עָלְמָא וְתַּמָּן אִתְּעַדְּנַתּ בְּכָל עִדּוּנִין, בְּגַּן עֵדֶן דָּא אִיתּ צִּיּוּרִין וְדִּיוּקְנִין דְהַאי עָלְמָא. וְאִיתּ צִּיּוּרִין וְדִּיוּקְנִין דְעָלְמָא עִלָּאָה, וְתַּמָּן כָּל אִנּוּן צַּדִּיקַיָּיא אָזְלִין וּמִתְּעַדְּנִין תַּמָּן, וּבְרֵישׁ יַרְחֵי וְשַׁבַּתֵּי אִנּוּן בָּעָאָן לְסָלְקָא לְעֵילָא. (דיוקנא דא מרו”ח וא”ש דבהאי עלמא ובדיוקנא דא אתעדנו בכל עדונין ובכל זמנ”י וירח”י ושבת”י אסתלקו רו”ח ונפ”ש ומתפשטי מהאי גופא ומתלבשי בדיוקנא עלאה בגן עדן דלעילא מרקמא בכל גוונין. באן אתר הוא י”ה בלבושא דיליה ואזדווגו כחדא ידו”ד ואנון נהנין מאור השכינה) וּבִמְצִּיעוּתּ גִּנְתָּא אִיתּ עַמּוּדָא חָדָא מֵרֻקָּמָא בְּכָל גְּוָונִין. וְהַהוּא רוּחַ כַּד בָּעָא לְסָלְקָא, אִתְּפַּשַׁט תַּמָּן מֵהַהוּא לְבוּשָׁא (ונפשא אשתארת תמן בגופא) וְעָאל גּוֹ הַהוּא עַמּוּדָא (וסלקת) וְסָלִיק לְעֵילָא גּוֹ הַהוּא אֲתַּר דְּנָפְּקַתּ מִנֵּיהּ, כְּדִכְתִּיב וְהָרוּחַ תָּשׁוּב וְגו’.

אַף כָּךְ הָרוּחַ מִתְלַבֶּשֶׁת בְּגַן הָעֵדֶן שֶׁל הָאָרֶץ בִּדְמוּת הָעוֹלָם הַזֶּה, וְשָׁם מִתְעַדֶּנֶת בְּכָל הָעִדּוּנִים. בְּגַן הָעֵדֶן הַזֶּה יֵשׁ צִיּוּרִים וּדְמֻיּוֹת שֶׁל הָעוֹלָם הַזֶּה, וְיֵשׁ צִיּוּרִים וּדְמֻיּוֹת שֶׁל הָעוֹלָם הָעֶלְיוֹן, וְשָׁם כָּל אוֹתָם הַצַּדִּיקִים הוֹלְכִים וּמִתְעַדְּנִים שָׁם. וּבְרָאשֵׁי חֳדָשִׁים וְשַׁבָּתוֹת הֵם רוֹצִים לַעֲלוֹת לְמַעְלָה (הדמות הזו מרו”ח וא”ש של העולם הזה, ובדמות הזו מתעדנים בכל העדונים, ובכל המועדי”ם והחדשי”ם והשבתו”ת מסתלקים הרו”ח והנפ”ש ומתפשטים מהגוף הזה ומתלבשים בדמות עליונה בגן העדן שלמעלה מרקם בכל הגונים, באיזה מקום הוא י”ה? בלבושו, ומזדוגים יחד יהו”ה, והם נהנים מאור השכינה). וּבְאֶמְצַע הַגָּן יֵשׁ עַמּוּד אֶחָד מְרֻקָּם בְּכָל הַגְּוָנִים, וּכְשֶׁאוֹתָהּ הָרוּחַ כַּאֲשֶׁר רוֹצָה לַעֲלוֹת, מִתְפַּשֶּׁטֶת שָׁם מֵהַלְּבוּשׁ הַהוּא (והנפש נשארת שם בגוף) וְנִכְנֶסֶת לְתוֹךְ אוֹתוֹ הָעַמּוּד (ועולה) וְעוֹלֶה לְמַעְלָה לְתוֹךְ אוֹתוֹ הַמָּקוֹם שֶׁיָּצְאָה מִמֶּנּוּ, כַּכָּתוּב וְהָרוּחַ תָּשׁוּב וְגוֹ’.

וְנָטִיל לָהּ מִיכָאֵל כַּהֲנָא רַבָּא וּמַקְרִיב לָהּ קָרְבַּן בּוּסְמִין קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא, (ואתת) וְיָתְּבָא תַּמָּן וּמִתְּעַדְּנָא בְּהַהוּא צְּרוֹרָא דְחַיֵּי (ישעיהו ס״ד:ג׳) דְּעַיִן לֹא רָאָתָּה אֱלהִים זוּלָתְּךָ וְגו’. לְבָתַּר נָחֲתָּא לְגוֹ גִנְתָּא דְאַרְעָא וּמִתְּעַדְּנָא בְּכָל עִדּוּנִין, וְאִתְּלַבְּשַׁתּ בְּהַהוּא לְבוּשָׁא (ואזדווגא בנפש דידיה) וְיָתְּבָא תַּמָּן בְּטוּרָא עַל חַד תְּרֵין מִכַּמָּה דְּהֲוַתּ בְּקַדְמִיתָּא. (ודא הוא בחול ואסתלקא בישיבות דגן עדן ומתעסק באורייתא ובכל רישי ירחי וזמני ושבתי נחתא אזדווגת בנפש).

וְנוֹטֵל אוֹתָהּ מִיכָאֵל הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל, וּמַקְרִיב אוֹתָהּ קָרְבַּן בְּשָׂמִים לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, (ובאה) וְיוֹשֶׁבֶת שָׁם, וּמִתְעַדֶּנֶת בְּאוֹתוֹ צְרוֹר הַחַיִּים, (ישעיה סד) שֶׁעַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךְ וְגוֹ’. אַחַר כָּךְ יוֹרֶדֶת לְתוֹךְ הַגָּן שֶׁל הָאָרֶץ וּמִתְעַדֶּנֶת בְּכָל הָעִדּוּנִים, וּמִתְלַבֶּשֶׁת בַּלְּבוּשׁ הַהוּא (ומזדוגת עם נפשו), וְיוֹשֶׁבֶת שָׁם בְּעִטּוּר שֶׁל אֶחָד פִּי שְׁנַיִם מִכַּמָּה שֶׁהָיְתָה בָּרִאשׁוֹנָה. (וזהו בחל, ועולה לישיבות של גן העדן ומתעסקת בתורה, ובכל ראשי חדשים ומועדים ושבתות יורדת להזדוג עם הנפש).

נְשָׁמָה הִיא חֵילָא עִלָּאָה על כָּל אִלֵּין, וְאִיהִי מֵחֵילָא דִדְכוּרָא רָזָא דְאִילָנָא דְחַיֵּי. וְדָא סָלְקָא לְעֵילָא מִיָּד. וְכָל הַנֵּי (ד”א אנון) תְּלַתּ דַּרְגִּין מִתְּקַשְׁרִין כְּחֲדָא דָּא בְּדָא. וְכַד מִתְּפָּרְשָׁן כֻּלְהוּ סָלְקִין ותָּבִין לְהַהוּא אֲתַּר דְּנַפְּקוּ מִנֵּיהּ.

הַנְּשָׁמָה הִיא כֹּחַ עֶלְיוֹן עַל כָּל אֵלּוּ, וְהִיא מִכֹּחַ הַזָּכָר, הַסּוֹד שֶׁל עֵץ הַחַיִּים. וְזוֹ עוֹלָה לְמַעְלָה מִיָּד, וְכָל אֵלּוּ (אותן) שְׁלֹשׁ הַדְּרָגוֹת נִקְשָׁרוֹת יַחַד זֶה עִם זֶה. וּכְשֶׁנִּפְרָדוֹת, כֻּלָּן עוֹלוֹת וְשָׁבוֹת לְאוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁיָּצְאוּ מִמֶּנּוּ.

כַּד הַאי רוּחָא נָפְּקַתּ מֵהַאי עָלְמָא וְעָאלַתּ בְּגוֹ מְעַרְתָּא דְּאָדָם וְאֲבָהָן תַּמָּן, אִנּוּן יָהֲבִין לָהּ פִּנְקָס סִימָנָא וְעָאלַתּ לְגַבֵּי גִנְתָּא דְעֵדֶן, קְרִיבַתּ תַּמָּן וְאַשְׁכָּחַתּ כְּרוּבִים וְהַהוּא לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְּהַפֶּכֶתּ. אִי זָכָאתּ חָמָאן פִּנְקָס סִימָנָא וּפָּתְּחִין לָהּ פִּתְּחָא וְעָאלַתּ. וְאִי לָא דַּחְיָין לָהּ לְבַר.

כְּשֶׁהָרוּחַ הַזּוֹ יוֹצֵאת מִן הָעוֹלָם הַזֶּה וְנִכְנֶסֶת לַמְּעָרָה שֶׁשָּׁם אָדָם וְהָאָבוֹת, הֵם נוֹתְנִים לָהּ פִּנְקָס סִימָן, וְנִכְנֶסֶת לְגַן הָעֵדֶן. קְרֵבָה לְשָׁם, וּמוֹצֵאת הַכְּרוּבִים וְאוֹתָהּ לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת. אִם זוֹכָה – רוֹאִים פִּנְקָס הַסִּימָן, וּפוֹתְחִים לָהּ פֶּתַח וְנִכְנֶסֶת. וְאִם לֹא – דּוֹחִים אוֹתָהּ הַחוּצָה.

וְיָתְּבָא תַּמָּן, כָּל הַהוּא זִמְנָא דְּיָתְּבָא מִתְּלַבְּשָׁא תַּמָּן בְּדִיוּקְנָא דְהַאי עָלְמָא. וּבְרֵישׁ יַרְחֵי וְשַׁבַּתֵּי כַּד בָּעָאתּ לְסַלְקָא. צַּדִּיקַיָּיא דִּבְגִנְתָּא דְעֵדֶן יַהֲבִין לָהּ פִּנְקָס סִימָנָא, וְסָלְקַתּ בְּהַהוּא עַמּוּדָא וּפָּגְעַתּ בְּאִנּוּן נָטְרֵי חוֹמוֹתּ יְרוּשְׁלֵם, אִי זָכְאָה פָּתְּחִין לָהּ פִּתְּחָא וְעָאלַתּ. וְאִי לָא נָטְלִין מִינָהּ הַהוּא פִּנְקָס וְדַחְיָין לָהּ לְבַר. תָּבַתּ לְגִנְתָּא ואָמְרָה (שיר השירים ג׳:ג׳) מְצָּאוּנִי הַשׁוֹמְרִים הַסּוֹבְבִים בָּעִיר וְגו’ נָשְׂאוּ אֶתּ רְדִידַי מֵעָלַי, דָּא אִיהוּ פִּנְקָס סִימָנָא דְּנָטְלֵי מִנֵּיהּ (ד”א מינה). שׁוֹמְרֵי הַחוֹמוֹתּ אִלֵּין אִנּוּן נָטְרֵי חוֹמוֹתּ יְרוּשָׁלַיִם. (כדוגמא דא נשמתא לנשמתא אתפשט מההוא לבושא דלעילא ומסתלק לעילא לעילא ואתהני מאור השכינה. ונשמה (ס”א ונפשא) אשתארת בגופא (שמות קמא ב) ובכל רישי ירחי וזמני ושבתי נחתא נשמה לנשמה ומזדווגא לנשמה דאשתארת בגופא ומזדווגא בנשמה ודיוקנא דגנתא דעדן דלתתא הוא אש ומים שנאמר שמים. עד הכא רוחא דשמאלא היורדת למטה אזלת לדרגא דיליה ונפש דיליה אשתארא בגופא דארעא דכתיב, (איוב י״ד:כ״ב) אך בשרו עליו יכאב וגו’. ועל דא אמרו דמתיא ידעי בעלמא דאתי מיקרא דצדיקייא ומעלמא תתאה ומשתעיין דא עם דא) (עד כאן סתרי תורה):

וְיוֹשֶׁבֶת שָׁם. כָּל אוֹתוֹ הַזְּמַן שֶׁיּוֹשֶׁבֶת, מִתְלַבֶּשֶׁת שָׁם בִּדְמוּת שֶׁל הָעוֹלָם הַזֶּה. וּבְרָאשֵׁי חֳדָשִׁים וְשַׁבָּתוֹת כְּשֶׁרוֹצָה לַעֲלוֹת, הַצַּדִּיקִים שֶׁבְּגַן עֵדֶן נוֹתְנִים לָהּ פִּנְקָס סִימָן וְעוֹלָה בָּעַמּוּד הַהוּא, וּפוֹגֶשֶׁת אֶת אוֹתָם שׁוֹמְרֵי חוֹמוֹת יְרוּשָׁלַיִם. אִם זוֹכָה – פּוֹתְחִים לָהּ פֶּתַח וְנִכְנֶסֶת, וְאִם לֹא – נוֹטְלִים מִמֶּנָּה אוֹתוֹ הַפִּנְקָס וְדוֹחִים אוֹתָהּ הַחוּצָה. הִיא שָׁבָה לַגָּן וְאוֹמֶרֶת, (שיר ג) מְצָאוּנִי הַשֹּׁמְרִים הַסֹּבְבִים בָּעִיר וְגוֹ’, נָשְׂאוּ אֶת רְדִידִי מֵעָלַי. זֶהוּ פִּנְקָס הַסִּימָן שֶׁנָּטְלוּ מִמֶּנּוּ (ממנה). שׁוֹמְרֵי הַחוֹמוֹת, אֵלּוּ אוֹתָם שׁוֹמְרֵי חוֹמוֹת יְרוּשָׁלַיִם. (כדגמה הזו, הנשמה לנשמה מתפשטת מאותו הלבוש שלמעלה ומסתלקת למעלה למעלה ונהנית מאור השכינה, והנשמה (והנפש) נשארת בגוף, ובכל ראשי החדשים והמועדים והשבתות יורדת נשמה לנשמה ומזדוגת עם הנשמה שנשארה בגוף ומזדוגת עם הנשמה, והדמות של גן העדן שלמעלה היתה מן הרוח והעפר שנכר לגבי מעלה, וסוד חשוב הוא, ובלבוש זה מתלבש י”ה לבוש של גן עדן שלמטה, הוא אש ומים, שנאמר שמים, עד כאן הרוח של השמאל היורדת למטה, יורדת לדרגתה, ונפשה נשארת בגוף של הארץ, שכתוב (איוב יד) אך בשרו עליו יכאב וגו’, ועל זה אמרו שהמתים יודעים בעולם הבא מכבוד הצדיקים ומהעולם התחתון ומספרים זה עם זה), עד כָּאן סתרי תורָה,

Lech Lecha, Chapter 12

וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם. מַאי טַעְמָא לְמִצְרַיִם. אֶלָּא בְּגִין דְּשָׁקִיל לְגַן יְיָ. דִּכְתִיב כְּגַן יְיָ כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם. דְּתַמָּן שָׁקִיל וְנָחִית חַד נַהֲרָא דְּאִיהוּ לְיָמִינָא דִּכְתִיב, (בראשית ב׳:י״א) שֵׁם הָאֶחָד פִּישׁוֹן הוּא הַסּוֹבֵב אֶת כָּל אֶרֶץ הַחֲוִילָה אֲשֶׁר שָׁם הַזָּהָב.

AND ABRAM WENT DOWN TO EGYPT TO SOJOURN THERE. Why to Egypt? Because it is compared to the Garden of the Lord, as it is written, “Like the garden of the Lord, like the land of Egypt”. For there a certain stream (from the Garden) which is on the right descends and flows, as it is written, “The name of the one was Pishon, that it is which compasseth the whole land of Havilah where there is gold” (Gen. 2, 11).

וְאַבְרָהָם כֵּיוָן דְּיָדַע וְעָאל בְּהֵימְנוּתָא שְׁלֵימָתָא. בָּעָא לְמִנְדַע כָּל אִנּוּן דַּרְגִּין דְּאִתְאַחֲדָן לְתַתָּא. וּמִצְרַיִם הֲוָה נָטִיל מִיָּמִינָא (ד”א לימינא) וּבְגִין כָּךְ נָחַת לְמִצְרַיִם. וְתָּא חֲזֵי, כַּפְנָא לָא אִשְׁתְּכַח בְּאַרְעָא אֶלָּא כַּד מִסְתַּלְּקֵי רַחֲמֵי מִן דִּינָא:

When Abram knew God and became perfect in faith, he sought to acquaint himself with all those grades (of wisdom) which are attached to the lower world, and since Egypt derived from the Right, he went down to Egypt. (We remark here that famine comes only when mercy ceases to temper justice.)

וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִקְרִיב לָבֹא מִצְרָיְמָה. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר כַּאֲשֶׁר הִקְרִיב, כַּאֲשֶׁר קָרַב מִבָּעֵי לֵיהּ. מַאי כַּאֲשֶׁר הִקְרִיב, אֶלָּא כְּדִכְתִיב, (שמות י״ד:י׳) וּפַרְעֹה הִקְרִיב דְּאִיהוּ אַקְרִיב לְהוּ לְיִשְׂרָאֵל לְתִיוּבְתָּא. אוּף הָכָא הִקְרִיב, דְּאַקְרִיב גַּרְמֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כְּדְקָא יְאוּת. לָבֹא מִצְרָיְמָה לְאַשְׁגָּחָא בְּאִנּוּן דַּרְגִּין וּלְאִתְרַחֲקָא מִנַּיְיהוּ וּלְאִתְרַחֲקָא מֵעוֹבְדֵי מִצְרַיִם.

NOW IT CAME TO PASS THAT WHEN HE WAS COME NEAR TO ENTER INTO EGYPT. The word hikrib (came near) literally means “brought near”; as much as to say that he brought himself fittingly near to God. TO ENTER INTO EGYPT: i.e. to examine those other (worldly) grades so as to know how to avoid them and to shun the ways of the Egyptians.

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה תָּא חֲזֵי, כֵיוָן (ס”א בגין) דְּנָחַת אַבְרָהָם לְמִצְרַיִם בְּלָא רְשׁוּ, אִשְׁתַּעְבִּידוּ בְּנוֹי בְּמִצְרַיִם אַרְבַּע מְאָה שְׁנִין, דְּהָא כְּתִיב וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרָיְמָה. וְלָא כְּתִיב רֵד מִצְרָיִם, וְאִצְטָעַר כָּל הַהוּא לֵילְיָא בְּגִינָהּ דְּשָׂרָה.

R. Judah said : ‘Consider this. Because Abram went down to Egypt without first obtaining God’s consent (for nowhere is it written that God told Abram to go down to Egypt), therefore his descendants were enslaved to the Egyptians four hundred years.’ All that night he was filled with anxiety concerning Sarai,

וַיֹּאמֶר אֶל שָׂרָה אִשְׁתּוֹ הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ. וְכִי עַד הַהִיא שַׁעֲתָא לָא הֲוָה יָדַע אַבְרָהָם דְּאִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה הֲוַת. אֶלָּא הָא אוּקְמוּהָ דְּעַד הַהִיא שַׁעֲתָא לָא אִסְתַּכַּל בְּדִיוּקְנָא דְשָׂרָה בִּסְגִיאוּת צְנִיעוּתָא דְּהֲוַת בֵּינֵיהוֹן, וְכַד קָרִיב לְמִצְרַיִם אִתְגַלְיָיא אִיהִי וְחָמָא בָּהּ.

AND HE SAID TO SARAI HIS WIFE, BEHOLD NOW I KNOW THAT THOU ART A FAIR WOMAN TO LOOK UPON. Did he then not know it before? This confirms what we have learnt, that up to that time Abram had never looked closely at the features of Sarai on account of the excessive modesty which ruled their intercourse, but when he approached Egypt they were disclosed, and he saw how fair she was.

דָּבָר אַחֵר בְּמָּה יָדַע, אֶלָּא עַל יְדָא דְּטוֹרַח אוֹרְחָא בַּר נָשׁ מִתְבַּזֶּה וְהִיא קָיְימָא בְּשַׁפִּירוּ דִילָהּ וְלָא אִשְׁתַּנִּי. דָּבָר אַחֵר הִנִּה נָא יָדַעְתִּי דְּחָמָא עִמָּהּ שְׁכִינְתָּא. וּבְגִין כָּךְ אִתְרְחַץ אַבְרָהָם וְאָמַר אֲחוֹתִי הִיא.

According to another explanation, he knew it through the fact that, contrary to the usual experience, she looked as beautiful as ever after the fatigues of the journey. Another explanation is that Abram said so because he saw with her the Shekinah. It was on this account that Abram made bold to say subsequently, “she is my sister”,

וּמִלָּה דָא אִסְתָּלַּק לִתְרֵי גְּוָונִין. חַד כְּמַשְׁמָעוֹ. וְחַד כְּדִכְתִיב, (משלי ז׳:ד׳) אֱמוֹר לַחָכְמָה אֲחוֹתִי אָתְּ. וּכְתִיב אִמְרִי נָא אֲחוֹתִי אָתְּ. וּכְתִיב, (דברים ה׳:כ״ד) וְאַתְּ תְּדַבֵּר אֵלֵינוּ. לְמַעַן יִיטַב לִי בַּעֲבוּרֵךְ, כְּלַפֵּי שְׁכִינָה אָמַר בַּעֲבוּרֵךְ יִיטַב לִי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ. בְּגִין דִּבְדָא יִסְתַּלַּק בַּר נָשׁ וְיִזְכֶּה לְאִסְתַּלְּקָא לְאָרְחָא דְחַיֵּי.

with a double meaning: one the literal, the other figurative, as in the words “say to Wisdom, thou art my sister” (Prov. 7, 4). SAY NOW THOU ART MY SISTER.

אִמְרִי נָא אֲחוֹתִי וְגו’. רַבִּי יֵיסָא אָמַר יָדַע הֲוָה אַבְרָהָם דְּכֻלְהוּ מִצְרָאֵי שְׁטִיפִין אִנּוּן בְּזִמָּה, וְכֵיוָן דְּכָל הַאי יָדַע אַמַּאי לָא דָחִיל עַל אִתְּתֵיהּ דְּלָא אַהֲדַר מֵאָרְחָא וְלָא יֵיעוּל לְתַמָּן. אֶלָּא בְּגִין דְּחָמָא שְׁכִינְתָּא עִמָּהּ:

SAY NOW THOU ART MY SISTER. R. Yesa said: ‘Abram knew that all the Egyptians were full of lewdness. It may therefore seem surprising that he was not apprehensive for his wife and that he did not turn back without entering the country. But the truth is that he saw with her the Shekinah and was therefore confident.

Lech Lecha, Chapter 13

וַיְהִי כְּבֹא אַבְרָם מִצְרָיְמָה וַיִּרְאוּ הַמִּצְרִים אֶת הָאִשָּׁה כִּי יָפָה הִיא מְאֹד. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בְּתֵיבָה אָעִיל לָהּ, וּפְתָחוּ לָהּ לְמֵיסַב מִנָּה קוּסְטוּנָא. כֵּיוָן דְּאִתְפַּתַּח הֲוָה נְהוֹרָא כִּנְהוֹרָא דְּשִׁמְשָׁא הֲדָא הוּא דִכְתִיב כִּי יָפָה הִיא מְאֹד.

NOW IT CAME TO PASS THAT WHEN ABRAM WAS COME TO EGYPT THE EGYPTIANS BEHELD THE WOMAN THAT SHE WAS VERY FAIR. R. Judah said: He brought her in a box, and they opened it to levy duty. When it was opened a light like that of the sun shone forth, as it says “that she was very fair”.

מַאי מְאֹד, אֶלָּא דְּחָמוּ בַּתֵּיבָה דִיוּקְנָא (נ”א נהורא) אָחֳרָא. אַפִּיקוּ לָהּ וְחָמוּ לָהּ כְּמִלְקַדְמִין הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיִּרְאוּ אוֹתָהּ שָׂרֵי פַרְעֹה. כֵּיוָן דִּכְתִיב וַיִּרְאוּ הַמִּצְרִים אֶת הָאִשָּׁה מַאי וַיִּרְאוּ אוֹתָהּ שָׂרֵי פַרְעֹה, אֶלָּא דְּאֲפִיקוּ לָהּ וְחָמוּ לָהּ כְּמִלְקַדְּמִין וּכְדֵין וַיְהַלְּלוּ אוֹתָהּ אֶל פַּרְעֹה וְגו’. (כאן שייך מה שבז”ח דף לח ע”ב)

The word “very” indicates that they saw in the box another figure; for when they took her out, they saw a figure in the box as before. Hence the Scripture repeats, AND THE PRINCES OF PHARAOH SAW HER, and on this account THEY PRAISED HER TO PHARAOH.’

אָמַר רַבִּי יִצְחָק. וַוי לְאִנּוּן חַיָּיבַיָא דְעָלְמָא דְּלָא יָדְעִין וְלָא מַשְׁגִּיחִין בַּעֲבִידְתֵּיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאִנּוּן לָא מִסְתַּכְּלֵי (בכלא) דְּכָל מַה דְּהֲוֵי בְּעָלְמָא מֵעִם קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִיהוּ, דְּאִיהוּ יָדַע בְּקַדְמִיתָא מַה דִּלְהוֵי בְּסוֹפָא דִּכְתִיב, (ישעיהו מ״ו:י׳) מַגִּיד מֵרִאשִׁית אַחֲרִית. וְאִיהוּ אִסְתָּכֵי וְעֲבִיד עֲבִידָן בְּקַדְמִיתָא בְּגִין לְסָלְקָא לוֹן לְבָתַר יוֹמִין.

R. Isaac said: ‘Woe to the sinners of the world who do not know and do not observe the work of the Holy One, blessed be He, nor do they reflect that all which takes place in the world is from God, who knows from the outset what will be at the end, as it is written, “declaring the end from the beginning” (Is. 46, 10). He looks ahead and lays a train now for developments in the distant future.

תָּא חֲזֵי אִלְמָלֵא דְּאִנְסִיבַת שָׂרַי לְגַבֵּי פַּרְעֹה, לָא אַלְקֵי הוּא, וְאַלְקָאוּתָא דָּא גָּרִים אַלְקָאוּתָא לְבָתַר כֵּן דְּיִלְקוּן מִצְרַיִם בִּנְגָעִים גְּדוֹלִים, כְּתִיב הָכָא נְגָעִים גְּדוֹלִים וּכְתִיב הָתָם (דברים ו׳:כ״ב) וַיִּתֵּן יְיָ אוֹתוֹת וּמוֹפְתִים גְּדוֹלִים וְרָעִים בְּמִצְרַיִם. מַה לְּהַלָּן עֶשֶׂר מַכּוֹת אַף כָּאן עֶשֶׂר מַכּוֹת. כְּמָה דְּעֲבִיד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא נִסִּין וּגְבוּרָן לְיִשְׂרָאֵל לֵילְיָא, אוּף הָכָא עֲבַד לָהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְשָׂרָה נִסִּין וּגְבוּרָאן לֵילְיָא.

Thus had not Sarai been taken to Pharaoh, he would not have been plagued, and it was his castigation which caused the subsequent castigation of the Egyptians. The word “great” is applied here to the plagues inflicted on Pharaoh and also to the “signs and wonders which God showed upon Egypt” (Deut. 6, 22), to indicate that here, as there, were ten plagues, and that just as God performed wonders for Israel by night, so He performed wonders for Sarai by night.’

רַבִּי יוֹסֵי פָּתַח וְאָמַר (תהילים ג׳:ד׳) וְאַתָּה יְיָ מָגֵן בַּעֲדִי כְּבוֹדִי וּמֵרִים רֹאשִׁי. אָמַר דָּוִד אַף עַל גַּב דְּכָל בְּנֵי עָלְמָא יֵיתוּן לַאֲגָחָא בִּי קְרָבָא, וְאַתָּה יְיָ מָגֵן בַּעֲדִי. תָּא חֲזֵי, כְּתִיב מָגֵן בַּעֲדִי. אָמַר דָּוִד לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם מִפְּנֵי מָה לָא עַבְדֵי בִּי חֲתִימָה דִבְרָכָה כְּמָה דְּחָתְמֵי בְּרָכָה בְּאַבְרָהָם דִּכְתִיב אָנֹכִי מָגֵן לָךְ. וְאָמְרֵי מָגֵן אַבְרָהָם.

R. Jose expounded the text: Thou, O Lord, art a shield about me, my glory and the lifter up of mine head (Ps. 3, 4). He said: ‘What David meant was: “though the whole world should come to make war on me, thou, O Lord, art a shield about me”. David further said to God: “Sovereign of the Universe, wherefore do not the Israelites conclude one of their blessings with my name as they do with the name of Abraham, of whom it is written ‘I am thy shield’ (Gen. 15, 1)?”

אָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְדָוִד, אַבְרָהָם כְּבָר בְּחַנְתִּיו וּצְרַפְתִּיו וְקָאִים קַמָּאי בְּקִיּוּמָא שְׁלִים. אָמַר לֵיהּ דָּוִד אִי הָכִי (תהילים כ״ו:ב׳) בְּחָנֵנִי יְיָ וְנַסֵּנִי צָרְפָה כִלְיוֹתַי וְלִבִּי. כֵּיוָן דְּעֲבַד הַהִיא מִלָּה דְּבַת שֶׁבַע אִדְכַּר דָּוִד קַמֵּיהּ עַל מַה דְּאָמַר. אָמַר (תהילים י״ז:ג׳) בָּחַנְתָּ לִבִּי פָּקַדְתָּ לַיְלָה צְרַפְתַּנִּי בַּל תִּמְצָא זַמּוֹתִי בַּל יַעֲבָר פִּי.

God replied: “Abraham I have already tried and tested and found to be wholly stedfast.” Said David: “If so, ‘examine me, O Lord, and prove me, try my reins and my heart’ (Ps. 26, 2).” When he sinned in the matter of Bathsheba, David remembered what he had said, and he exclaimed “‘Thou hast proved mine heart, thou hast visited me in the night, thou hast tried me and hast not found,

אָמַר אֲנָא אֲמִינָא בְּחָנִנִי יְיָ וְנַסֵּנִי וְאַנְתְּ בָּחַנְתָּ לִבִּי. אֲנָא אֲמִינָא צָרְפָה כִלְיוֹתַי וְאַתְּ צְרַפְתַּנִּי בַּל תִּמְצָא לָא אַשְׁכַּחְתְּ לִי כְּדְקָא יְאוּת. זַמּוֹתִי בַּל יַעֲבָר פִּי. מַאן יִתֵּן וְהַאי מִלָּה דַּחֲשָׁבִית דְּלָא יַעֲבָר לִי פּוּמָאי,

my thoughts should not have passed my mouth’ (Ps. 17, 3). I said, Examine me, O Lord, and prove me, and thou hast proved my heart; I said, Try my reins, and thou hast tried me; but thou hast not found me as I should be; would that what was in my mind had not passed my lips.”

וְעִם כָּל דָּא חָתְמִין בֵּיהּ בְּרָכָה דְּקָאֲמָרָן מָגֵן דָּוִד, וּבְגִין כָּךְ אָמַר דָּוִד וְאַתָּה יְיָ מָגֵן בַּעֲדִי, כְּבוֹד וּמֵרִים רֹאשִׁי. (ד”א ל”ג והאי) וַדַּאי דַּרְגָּא דָּא יְקָרָא דִילִי דְּאֲנָא מִתְעַטַּרְנָא בֵּיהּ:

(And with all this the Israelites do conclude a blessing with his name. Therefore David said: “‘Thou, O Lord, art a shield about me, my glory and the lifter up of my head’: this grade assuredly is my glory with which I am crowned.”’

וַיְצַו עָלָיו פַּרְעֹה אֲנָשִׁים וַיְשַׁלְּחוּ אוֹתוֹ. תָּא חֲזֵי, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִיהוּ מָגֵן לְצַדִּיקַיָּיא דְּלָא יִשְׁלְטוּן בְּהוּ בְּנֵי נָשָׁא, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָגִין עַל אַבְרָהָם דְּלָא יִשְׁלְטוּן בֵּיהּ וּבְאִתְּתֵיהּ.

AND PHARAOH GAVE MEN CHARGE CONCERNING HIM, AND THEY SENT HIM ON HIS WAY. Assuredly God is a shield to the righteous to save them from falling into the power of men, and so God shielded Abram that the Egyptians should not have power to harm him and his wife.

תָּא חֲזֵי, שְׁכִינְתָּא לָא אִתְעֲדֵי מִנָּהּ דְּשָׂרָה כָּל הַהוּא לֵילְיָא, אֲתָא פַּרְעֹה לְמִקְרַב בַּהֲדָהּ, אֲתָא מַלְאַךְ וְאַלְקֵי לֵיהּ, כָּל אֵימַת דְּאֲמְרָה שָׂרָה אַלְקֵי הוּא מַלְקֵי, וְאַבְרָהָם הֲוָה מַתְקִיף בְּמָארֵיהּ דְּהָא שָׂרָה לָא יָכְלִין לְשַׁלְטָאָה עֲלָהּ הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (משלי כ״ח:א׳) וְצַדִּיקִים כִּכְפִיר יִבְטָח, וְהָכָא נִסְיוֹנָא הוּא דְּלָא הִרְהֵר אֲבַתְרֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא.

For the Shekinah did not leave Sarai all that night. When Pharaoh tried to approach her, the angel came and smote him. Whenever Sarai said “smite”, he smote, and meanwhile Abram firmly trusted in God that He would allow no harm to come to Sarai, as it is written, “the righteous are bold as a lion” (Prov. 28, 1). This is one of the trials which Abram endured without complaining against God.

אָמַר רַבִּי יִצְחָק תָּא חֲזֵי, דִּבְגִין כָּךְ לָא פַקֵּיד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְנַחֲתָא לְמִצְרַיִם אֶלָּא הוּא עַצְמוֹ מִגַרְמֵיהּ נָחַת, בְּגִין דְּלָא יְהֵא פִּתְחוֹן פֶּה לִבְנֵי עָלְמָא דְּאָמַר לֵיהּ כֵּן וּלְבָתַר אִצְטַעֵר עַל אִתְּתֵיהּ.

R. Isaac said that God purposely refrained from telling Abram to go down to Egypt, and allowed him to go of his own accord, in order that people might not be able to say that after making him go there He brought trouble on him through his wife.

רַבִּי יִצְחָק פָּתַח וְאָמַר (תהילים צ״ב:י״ג) צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּא. צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח. מִפְּנֵי מָה אַקִּישׁ צַדִּיק לְתָמָר. מַה תָּמָר כֵּיוָן דְּגָזְרִין לֵיהּ לָא סָלִיק עַד זְמַן סַגְיָא, אוּף הָכִי צַדִּיק כֵּיוָן דְּאִתְאֲבִיד מֵעָלְמָא לָא סָלִיק אַחֵר תְּחוֹתוֹי עַד זְמַן סַגְיָא. כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶא אוּף הָכִי נָמֵי.

R. Isaac here expounded the text The righteous shall flourish like the palm tree, he shall grow like the cedar in Lebanon (Ps. 92, 13). ‘Why is the righteous man compared to a palm tree? Because just as, if a palm tree is cut down, it takes a long time for one to grow again, so if the world loses a righteous man, it is a long time before another arises in his place.

כַּתָּמָר יִפְרָח מַה תָּמָר לָא סָלִיק אֶלָּא דְּכַר וְנוּקְבָא. אוּף הָכִי צַדִּיק לָא סָלִיק אֶלָּא דְּכַר וְנוּקְבָא, דְּכַר צַדִּיק וְנוּקְבָא צַדֶּקֶת, כְּגַוְונָא דְּאַבְרָהָם וְשָׂרָה.

Further, just as a palm tree does not grow unless the male be accompanied by the female, so the righteous cannot flourish save when they are male and female together, like Abram and Sarai.

כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶא מָה אֶרֶז בַּלְּבָנוֹן עִלָּאָה עַל כֹּלָּא וְכֹלָּא יַתְבֵי תְּחוֹתוֹי, אוּף הָכִי צַדִּיק הוּא עִלָּאָה עַל כֹּלָּא וְכֹלָּא יַתְבֵי תְּחוֹתוֹי. וְעָלְמָא לָא קָיְימָא אֶלָּא עַל צַדִּיק חַד דִּכְתִיב, (משלי י׳:כ״ה) וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם. וְעֲלֵיהּ קָאִים עָלְמָא, וּבְגִינֵיהּ אִסְתְּמִיךְ, וְעֲלֵיהּ אִשְׁתִּיל.

Again, “he shall grow like a cedar in Lebanon”: just as a cedar is pre-eminent and all can sit under it, so the righteous man is pre-eminent and all sit under him. The world is supported upon one righteous one, as it is written, “the righteous is the foundation of the world” (Prov. 10, 25).’

רַבִּי יְהוּדָה אָמַר וְהָא תָּנִינָן דְּעַל שִׁבְעָה סָמְכִין עָלְמָא קָיְימָא דִּכְתִיב, (משלי ט׳:א׳) חָצְבָה עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה. אָמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹסֵי הָכִי הוּא וַדַּאי, אֲבָל (הכא) כֻּלְהוּ אָחֳרָנִין בִּשְׁבִיעָאָה קָיְימֵי דְּאִיהוּ סָמְכָא דְעָלְמָא, וְאִיהוּ צַדִּיק וְדָא אַשְׁקֵי (לעלמא) וְרָוִי עָלְמָא (ס”א מן כלא) וְזָן כֹּלָּא. וְעֲלֵיהּ כְּתִיב (ישעיהו ג׳:י׳) אִמְרוּ צַדִּיק כִּי טוֹב כִּי פְּרִי מַעַלְלֵיהֶם יאכֵלוּ. וּכְתִיב, (תהילים קמ״ה:ט׳) טוֹב יְיָ לַכֹּל וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו.

Said R. Judah, ‘Is it not a dictum of the Rabbis that the world rests on seven supports, as it is written, “Wisdom hath hewn out her seven pillars” (Prov. 9, 1)?’ R. Jose replied: ‘That is so, but those others depend on one who is the real support of the world. This is the Zaddik who waters and refreshes the world and feedeth all, and of whom it is written, “Say of the Zaddik that he is good, for (through him) they eat of the fruit of their works” (Is. 3, 10), and again, “The Lord is good to all and his tender mercies are over all his works” (Ps. 145, 9).’

אָמַר רַבִּי יִצְחָק, הָא כְּתִיב, (בראשית ב׳:י׳) וְנָהָר יוֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן. דָּא הוּא סָמְכָא דְעָלְמָא קָאִים עֲלֵיהּ, וְאִיהוּ אַשְׁקֵי לְגִנְתָא (דעדן) וְגִנְתָא אִשְׁתַּקֵּי מִנֵּיהּ וּמִנֵּיהּ עֲבִידָא פֵּירִין. וְכֻלְהוּ פֵּירִין פָּרְחִין בְּעָלְמָא וְאִנּוּן קִיּוּמָא דְעָלְמָא קִיּוּמָא דְאוֹרַיְיתָא, וּמַאן נִינְהוּ, נִשְׁמַתְהוֹן דְּצַדִּיקַיָיא דְּאִנּוּן פְּרִי עוֹבָדוֹי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וּבְגִין כָּךְ בְּכָל לֵילְיָא וְלֵילְיָא נִשְׁמַתְהוֹן דְּצַדִּיקַיָיא סָלְקָן.

R. Isaac said: ‘The Scripture tells us that “a river went forth from Eden to water the garden” (Gen. 2, 10). It is this river which is the support upon which the world rests. It waters the Garden and causes it to bear fruits which spring up and blossom in the world, and which uphold the world and make possible the study of the Torah. What are these fruits? They are the souls of the righteous which are the fruit of God’s handiwork. Therefore every night the souls of the righteous mount on high,

Lech Lecha, Chapter 14

וְכַד אִתְפְּלַג לֵילְיָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָתֵי לְגִנְתָא דְעֵדֶן לְאִשְׁתַּעְשְׁעָא בְּהוּ. בְּמַאן. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּכֻלְהוּ, בֵּין אִנּוּן דִּמְדוֹרֵיהוֹן בְּהַהוּא עָלְמָא, בֵּין אִנּוּן דְּיָתְבֵי בִּמְדוֹרֵיהוֹן בְּהַאי עָלְמָא, בְּכֻלְהוּ מִשְׁתַּעֲשַׁע בְּהוּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּפַלְגּוּת לֵילְיָא.

and at the hour of midnight the Holy One, blessed be He, comes to the Garden of Eden to disport Himself with them. With which of them? R. Jose said, with all: both with those whose abode is in the other world and with those who are still in their dwellings in this world-with all of them God disports Himself at midnight.

תָּא חֲזֵי, עָלְמָא דִלְעֵילָא אִצְטְרִיךְ לְאִתְעֲרוּתָא דְעָלְמָא תַּתָּאָה, וְכַד נִשְׁמַתְהוֹן דְּצַדִּיקַיָיא נָפְקֵי מֵהַאי עָלְמָא וְסָלְקֵי לְעֵילָא כֻּלְהוּ מִתְלַבְּשֵׁי בִּנְהוֹרָא דִלְעֵילָא בְּדִיוּקְנָא יְקָר, וּבְהוּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מִשְׁתַּעֲשַׁע וְתָאִיב לוֹן דְּאִינְהוּ פְּרִי עוֹבָדוֹי, וְעַל דָּא אִקְרוּן יִשְׂרָאֵל דְּאִית לוֹן נִשְׁמָתִין קַדִּישִׁין בְּנִין לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר (דברים י״ד:א׳) בָּנִים אַתֶּם לַיְיָ אֱלֹהֵיכֶם, בָּנִים וַדַּאי אִיבָּא דְּעוֹבָדוֹי.

For the world on high requires to be stirred by the impulse of the lower world, and so when the souls of the righteous leave this world and mount on high, they all clothe themselves with a supernal light, with a resplendent figure, and God disports Himself with them and delights in them, since they are the fruit of His handiwork, and for this reason Israel who are possessed of holy souls are called sons to the Holy One, blessed be He, as it is written, “Ye are sons to the Lord your God” (Deut. 14, 1), that is, the fruit of His handiwork.’

אָמַר רַבִּי יֵיסָא וְאֲפִילּוּ אִנּוּן דִּבְהַאי עָלְמָא (דארעא), הֵיאַךְ. אָמַר לֵיהּ בְּגִין דִּי בְּפַלְגוּת לֵילְיָא כָּל אִנּוּן זַכָּאֵי קְשׁוֹט כֻּלְהוּ מִתְעָרֵי לְמִקְרֵי בְּאוֹרַיְיתָא וּלְמִשְׁמַע תּוּשְׁבְּחָן דְּאוֹרַיְיתָא, וְהָא אִתְּמָר דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְכָל אִנּוּן צַדִּיקַיָא דִּבְגוֹ גִנְתָא דְעֵדֶן כֻּלְהוּ צַיְיתִין לְקָלֵיהוֹן, וְחוּטָא דְחֶסֶד אִתְמְשַׁךְ עֲלַיְיהוּ בִּימָמָא דִּכְתִיב, (תהילים מ״ב:ט׳) יוֹמָם יְצַוֶּה יְיָ חַסְדּוֹ וּבַלַּיְלָה שִׁירֹה עִמִּי.

Said R. Yesa, ‘You say that God disports Himself also with the souls in this world: how is this?’ He answered, ‘At midnight all the truly righteous arise to read the Torah and to sing psalms, and we have learnt that the Holy One, blessed be He, and all the righteous in the Garden of Eden listen to their voices, and in consequence a certain grace is imparted to them by day; so it is written, “The Lord will command his grace in the day-time, and in the night his song shall be with me” (Ps. 42, 9).

וְעַל דָּא תּוּשְׁבְּחָן דְּסָלְקִין בְּלֵילְיָא קַמֵּיהּ דָּא תּוּשְׁבַּחְתָּא שְׁלִים. תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעֲתָא דְיִשְׂרָאֵל הֲווּ סְגִירִין בְּבָתֵּיהוֹן כַּד קָטַל קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּכוֹרֵיהוֹן דְּמִצְרָאֵי, הֲווּ אֲמָרֵי הֲלֵילָא וְתֻשְׁבְּחָן קַמֵּיהּ.

Hence it is that the praises which are sung at night constitute the most perfect praise. So when God was slaying the first-born in Egypt, the Israelites in their houses were singing praises and psalms to Him.

תָּא חֲזֵי, דְּדָוִד מַלְכָּא הֲוָה קָם בְּפַלְגוּת לֵילְיָא, דְּאִי תֵימָא דְּהֲוָה יָתִיב אוֹ שָׁכִיב בְּעַרְסֵיהּ וְהֲוָה אָמַר שִׁירִין וְתוּשְׁבְּחָן, לָא, אֶלָּא כְּמָה דִכְתִיב (תהילים קי״ט:ס״ב) חֲצוֹת לַיְלָה אָקוּם לְהוֹדוֹת לְךָ. אָקוּם וַדַּאי בַּעֲמִידָה לְאִתְעַסְּקָא בְּשִׁירִין וְתוּשְׁבְּחָן דְּאוֹרַיְיתָא.

See now, King David too used to get up in the middle of the night, as it is written, “At midnight I will rise to give thanks to thee” (Ps. 119, 62). He did not remain sitting or lying in his bed, but he literally rose and stood up to compose psalms and praises.

וּבְגִין כָּךְ דָּוִד מַלְכָּא חַי לְעָלְמִין, וְאֲפִילּוּ בְּיוֹמֵי מַלְכָּא מְשִׁיחָא אִיהוּ מַלְכָּא. דְּהָא תְּנַן מַלְכָּא מְשִׁיחָא אִי מִן חַיָּיא הוּא דָּוִד שְׁמֵיהּ וְאִי מִן מֵתַיָיא הוּא דָּוִד שְׁמֵיהּ, וְאִיהוּ הֲוָה אִתְעַר בְּצַפְרָא עַד לָא יֵיתֵי דִּכְתִיב, (תהילים נ״ז:ט׳) עוּרָה כְבוֹדִי עוּרָה הַנֵּבֶל וְכִנּוֹר אָעִירָה שָׁחַר.

Therefore it is that King David lives for ever, and even in the days of the King Messiah he will be king, according to the dictum: “If the King Messiah will be from the living, David will be his name, and if he will be from the dead, David will be his name.”

Lech Lecha, Chapter 15

תָּא חֲזֵי, כָּל הַהוּא לֵילְיָא דְּשָׂרָה הֲוַת לְגַבֵּיהּ דְּפַרְעֹה אָתוּ מַלְאֲכֵי עִלָּאֵי לְזַמְרָא לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּשִׁירִין וְתוּשְׁבְּחָן, אָמַר לְהוּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כֻּלְּכוּ זִילוּ וְעֲבִידוּ מַכְתְּשִׁין רַבְרְבִין בְּמִצְרַיִם, רְשִׁימוּ לְמַאן דְּאֲנָא זַמִּין לְמֶעְבַּד לְבָתַר, (דא) מַה כְּתִיב וַיְנַגַּע יְיָ אֶת פַּרְעֹה נְגָעִים גְּדוֹלִים וְגו’.

He, as it were, awoke the dawn, as it is written, “Awake, my glory, awake, psaltery and harp; I myself will awake right early” (Ps. 57, 9). In the night when Sarai was with Pharaoh, the angels came to sing praises before God, but God said to them, “Go all of you, and deal heavy blows on Egypt, in anticipation of what I intend to do subsequently”; hence it is written, “And the Lord smote Pharaoh with great plagues.”

תָּא חֲזֵי, מַה כְּתִיב וַיִּקְרָא פַּרְעֹה לְאַבְרָם וְגו’. מְנָא הֲוָה יָדַע, דְּהָא לָא כְּתִיב הָכָא כְּמָה דְּאִתְּמָר בַּאֲבִימֶלֶךְ דִּכְתִיב וְעַתָּה הָשֵׁב אֵשֶׁת הָאִישׁ כִּי נָבִיא הוּא וְגו’, וְהָכָא לָא אָמַר לֵיהּ מִדִּי.

Then, PHARAOH CALLED ABRAM, ETC. What gave him this idea, seeing that God did not say anything to him as He did later to Abimelech, as when He said, “And now restore the man’s wife, for he is a prophet”, etc. (Gen. 20, 7)?’

אָמַר רַבִּי יִצְחָק הָא כְּתִיב עַל דְּבַר שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם. דְּהָכִי הֲווּ אָמְרֵי לֵיהּ, עַל דְּבַר שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם. דְּהָא לָא הֲוָה מְמַלֵּיל עִמֵּיהּ כְּמָה דִּמְמַלֵּיל בַּאֲבִימֶלֶךְ, אֶלָּא בְּמִלָּה דָא אִתְּמָר וְלָא יַתִּיר, מַכְתְּשָׁא דָא עַל דְּבַר שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם אִיהִי, וְלָא הֲוָה מַלִּיל (דא) עִמֵּיהּ, כְּדֵין יָדַע (הוא) דְּהָא אִתְּתֵיהּ דְּאַבְרָהָם אִיהִי, מִיָּד וַיִּקְרָא פַּרְעֹה לְאַבְרָם וַיֹּאמֶר וְגו’.

Said R. Isaac, ‘The answer is contained in the words BECAUSE OF SARAI ABRAM’S WIFE: the angels as they smote him said “this blow is because of Sarai Abram’s wife” and no more, and then he knew that she was Abram’s wife, and straightway “Pharaoh called Abram and said, etc.”

וַיְצַו עָלָיו פַּרְעֹה אֲנָשִׁים. לָמָּה בְּגִין דְּלָא יִקְרַב בַּר נַשׁ בְּהוּ לְאַבְאָשָׁא לוֹן. וַיְשַׁלְּחוּ אוֹתוֹ, לְוָיָיה עֲבָדוּ לֵיהּ בְּכָל אַרְעָא דְמִצְרַיִם. אָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הָכִי אַנְתְּ זַמִּין לְמֶעְבַּד לִבְנוֹי אַתְּ תּוֹזִיף לוֹן מֵאַרְעָךְ דִּכְתִיב, (שמות י״ג:י״ז) וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם דְּאוֹזִיף לוֹן מִכָּל אַרְעֵיהּ.

AND PHARAOH GAVE MEN CHARGE CONCERNING HIM: why so? In order that no man should come near to hurt them. AND THEY BROUGHT HIM ON THE WAY: i.e. they conducted him through the land of Egypt. Said God to him: So art thou destined to do to his descendants: thou shalt conduct them from thy land, as it is written, “And it came to pass when Pharaoh let go (beshallach, lit. escorted) the people” (Ex. 13, 17).’

אָמַר רַבִּי אַבָּא כָּל כָּךְ לָמָּה אִזְדַּמֵּן לֵיהּ לְאַבְרָהָם וּלְמַאי אִיצְטְרִיךְ, אֶלָּא בְּגִין לְגַדְּלָא שְׁמֵיהּ דְּאַבְרָהָם וְשָׂרָה בְּעָלְמָא, דְּאָפִילּוּ בְּמִצְרַיִם דְּאִנּוּן חֳרָשֵׁי עָלְמָא וְלָא הֲוָה יָכִיל בַּר נָשׁ לְאִשְׁתְּזִיב מִנַּיְיהוּ. אִתְגַּדַּל אַבְרָהָם וְאִסְתַּלִּיק לְעֵילָא הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיַּעַל אַבְרָם מִמִּצְרַיִם, לְאָן אֲתַר הַנֶּגְבָּה. (ומאי הוא ואשתו וכל אשר לו, אלא לאודעא דלא גזלו מניה מדעם מאנון מתנן דיהבו ליה בדיל שרה דתהא למלכא)

R. Abba said: ‘All this happened to Abram and he had to go through all this only in order that he and Sarai might acquire a great name in the world. For even in Egypt, a country of magicians from whom no man could escape, Abram distinguished himself, and he raised himself there to a higher eminence, as it is written, AND ABRAM WENT UP OUT OF EGYPT. To where did he ascend? INTO THE SOUTH.’

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן תָּא חֲזֵי, כֹּלָּא רָזָא דְחָכְמְתָא אִיהוּ, וְקָא רָמַז הָכָא בְּחָכְמְתָא וְדַרְגִּין דִּלְתַתָּא דְּקָא נָחִית אַבְרָהָם לְעוּמְקַיָּיא דִלְהוֹן וְיָדַע לוֹן, וְלָא אִתְדַּבָּק בְּהוּ, וְתָב לְקַמֵּי מָרֵיהּ.

Said R. Simeon: ‘Observe that these words have an inner meaning, and indicate to us that Abram went down to the “lower degrees” in Egypt, and probed them to the bottom, but clave not to them and returned unto his Master.

וְלָא אִתְפַּתָּא בְּהוּ כְּאָדָם דְּכַד מָטָא לְהַהוּא דַרְגָא אִתְפַּתָּא בְּנָחָשׁ וְגָרִים מוֹתָא לְעָלְמָא. וְלָא אִתְפַּתָּא כְּנֹחַ דְּכַד נָחַת וּמָטָא לְהַהוּא דַרְגָּא מַה כְּתִיב, (בראשית ט׳:כ״א) וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגָּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה. אָהֳלֹה כְּתִיב בְּה”א.

He was not like Adam, who, when he descended to a certain grade, was enticed by the serpent and brought death upon the world; nor was he like Noah, who, when he descended to a certain grade, was enticed and “drank of the wine and became drunk and was uncovered in the midst of his tent” (Gen. 9, 21).

אֲבָל בְּאַבְרָהָם מַה כְּתִיב וַיַּעַל אַבְרָם מִמִּצְרַיִם. דְּסָלִיק וְלָא נָחִית, וְתָב לְאַתְרֵיהּ לְדַרְגָא עִלָּאָה דְּאִתְדַּבָּק בֵּיהּ בְּקַדְמִיתָא. וְעוֹבָדָא דָא הֲוָה, בְּגִין לְאַחֲזָאָה חָכְמָתָא דְּאִתְקַיָּים בְּקִיּוּמָא שְׁלִים כְּדְקָא חָזֵי לֵיהּ וְלָא אִתְפַּתָּא וְקָם בְּקִיּוּמָא וְתָב לְאַתְרֵיהּ. הַנֶּגְבָּה, דָּא דָרוֹם דַּרְגָּא עִלָּאָה דְּאִתְאֲחִיד בֵּיהּ בְּקַדְמִיתָא דִּכְתִיב הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ הַנֶּגְבָּה. אוּף הָכָא הַנֶּגְבָּה, אֲתַר דְּאִתְדַבַּק בֵּיהּ בְּקַדְמִיתָא.

Unlike them, Abram came up again and returned to his place, to the upper grade to which he had been attached previously. This whole incident is related in order to show that he was stedfast in his attachment to Wisdom, and was not seduced, and returned to his former condition. “Into the South”: this is the higher grade to which he was attached at first, as it is written, “going on still to the South”.

תָּא חֲזֵי, רָזָא דְמִלָּה, אִי אַבְרָם לָא יֵיחוּת לְמִצְרַיִם וְלָא יִצְטָרֵף תַּמָּן בְּקַדְמִיתָא. לָא יְהֵא חוּלַק עַדְבֵיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. כְּגַוונָא דָא לִבְנוֹי כַּד בָּעָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמֶעבַּד לֵיהּ (ד”א לון) עַמָּא חָדָא עַמָּא שְׁלִים וּלְקָרְבָא לוֹן לְגַבֵּיהּ, אִי לָא נָחֲתוּ בְּקַדְמִיתָא לְמִצְרַיִם וְלָא יִצְטַרְפוּן תַּמָּן, לא הֲווּ עַמָּא יְחִידָא דִילֵיהּ.

The inner significance of this narrative is that if Abram had not gone down to Egypt and been tested there, his portion would not have been in the Lord. Similarly with his descendants, whom God desired to make a unique and perfect people and to bring near to Himself: if they had not first gone down to Egypt and been tested there, they would not have been God’s chosen people.

(סא א) כְּגַוְונָא דָא אִי לָא אִתְיְיהִיבַת אַרְעָא קַדִּישָׁא לִכְנַעַן בְּקַדְמיתָא וְיִשְׁלוֹט בָּהּ לָא הֲות אַרְעָא חוּלְקֵיהּ וְעַדְבֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וכֹלָּא רָזָא חָדָא.

Similarly, too, if the Holy Land had not been first given to Canaan to rule over, it would not have become the lot and portion of the Holy One, blessed be He. In all these facts the same mystical purpose is to be observed.’

Lech Lecha, Chapter 16

רַבִּי שִׁמְעוֹן הֲוָה אָזִיל בְּאָרְחָא, וְהֲוָה עִמֵּיהּ רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרֵיהּ וְרַבִּי אַבָּא וְרַבִּי יְהוּדָה. עַד דְּהֲווּ אָזְלֵי, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן תָּוַוהְנָא הֵיךְ בְּנֵי עָלְמָא לָא מַשְׁגִּיחִין לְמִנְדַע מִלֵּי דְאוֹרַיְיתָא ועָל מָה קָיְימֵי. פָּתַח וְאָמַר, (ישעיהו כ״ו:ט׳) נַפְשִׁי אִוִּיתִיךָ בַּלַּיְלָה אַף רוּחִי בְּקִרְבִּי אֲשַׁחֲרֶךָּ, הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ וְאוֹקִימְנָא לֵיהּ, אֲבָל תָּא חֲזִי, נַפְשָׁא דְּבַּר נָשׁ, כָּד (איהו) סָלִיק לְעַרְסֵיהּ, נָפְקַת מִנֵּיהּ וְסָלְקָא לְעֵילָא. וְאִי תֵימָא דְּכֻלְהוּ סָלְקָאן. לָאו כָּל חַד וְחַד חָמֵי אַפֵּי מַלְכָּא, אֶלָּא נַפְשָׁא סָלְקָא וְלָא אִשְׁתָּאַר בָּהּ בַּהֲדֵי גוּפָא בַּר חַד רְשִׁימוּ (נשימו) דְּקֻיסְטָא דְּחַיּוּתָא דְּלִבָּא.

R. Simeon was once on a journey in company with his son R. Eleazar and R. Abba and R. Judah. As they were going along, R. Simeon said: ‘I marvel how indifferent men are to the words of the Torah and the problem of their own existence!’ He proceeded to discourse on the text: With my soul have I desired thee in the night, yea, with my spirit within me will I seek thee early (Is. 26, 9). He said: ‘The inner meaning of this verse is as follows. When a man lies down in bed, his vital spirit (nefesh) leaves him and begins to mount on high, leaving with the body only the impression of a receptacle which contains the heart-beat.

וְנַפְשָׁא אָזְלָא וּבָעְיָא לְסָלְקָא. וְכַמָּה דַּרְגִּין לְדַרְגִּין לְסָלְקָא, שָׁטָאת וְהִיא אִתְעָרְעַת בְּהַנֵּי קוּמְרִין טְהִירִין דִּמְסָאֲבוּתָא. אִי הִיא דְּכִיאַת דְּלָא אִסְתָּאָבַת בִּימָמָא סָלְקָא לְעֵילָא. וְאִי לָאו דְּכִיאַת, אִסְתָּאֳבַת בֵּינַיְיהוּ וְאִתְדַּבְּקַת בְּהוּ וְלָא סָלְקָא יַתִּיר.

The rest of it tries to soar from grade to grade, and in doing so it encounters certain bright but unclean essences. If it is pure and has not defiled itself by day, it rises above them, but if not, it becomes defiled among them and cleaves to them and does not rise any further.

וְתַמָּן מוֹדָעֵי לָהּ מִלִּין וְאִיהוּ אִתְדַּבְּקַת מֵאִנּוּן מִלִּין דִּזְמַן קָרִיב. וּלְזִמְנִין דְּחַיְיכִין בָּהּ וּמוֹדָעִין לָהּ מִלִּין כְּדִיבִין. וּכְדֵין אָזְלָא כְּהַאי גַּוְונָא כָּל לֵילְיָא עַד דְּיִתְעַר בַּר נָשׁ וְתָאבַת לְאַתְרָהּ. זַכָּאִין אִנּוּן צַדִּיקַיָיא דְּגָלֵי לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא רָזִין דִּילֵיהּ בְּחֶלְמָא בְּגִין דְּיִסְתַּמְּרוּן מִן דִּינָא. וַוי לְאִנּוּן חַיָיבֵי עָלְמָא דִּמְסָאֲבִין גַּרְמַיְיהוּ וְנַפְשַׁיְיהוּ.

There they show her certain things which are going to happen in the near future: and sometimes they delude her and show her false things. Thus she goes about the whole night until the man wakes up, when she returns to her place. Happy are the righteous to whom God reveals His secrets in dreams, so that they may be on their guard against sin! Woe to the sinners who defile their bodies and their souls!

תָּא חֲזֵי, אִנּוּן דְּלָא אִסְתָּאֲבוּ, כַּד סָלְקֵי בְּעַרְסַיְיהוּ, נַפְשָׁא סָלְקָא וְעָאלַת בֵּין כָּל הַנֵּי דַרְגִּין בְּקַדְמִיתָא וְסָלְקָא וְלָא אִתְדַּבְּקַת בְּהוּ. וּלְבָתַר אָזְלָא וְשָׁטָאת וְסָלְקָא כְּפוּם אוֹרְחָהּ.

As for those who have not defiled themselves during the day, when they fall asleep at night their souls begin to ascend, and first enter those grades which we have mentioned, but they do not cleave to them and continue to mount further.

הַהִיא נַפְשָׁא דְזָכָת לְסָלְקָא אִתְחֲזִיאַת קַמֵּיהּ דִּסְבַר אַפֵּי יוֹמִין וְאִתְדַּבְּקַת בִּרְעוּתָא לְאִתְחַזָּאָה בְּתִיאוּבְתָּא עִלָּאָה לְמֶחֱמֵי בְּנוֹעַם מַלְכָּא וּלְבַקְּרָא בְּהֵיכָלֵיהּ. וְדָא הוּא בַּר נָשׁ דְּאִית לֵיהּ חוּלָקָא תָּדִיר בְּעָלְמָא דְּאָתֵי.

The soul which is privileged thus to rise finally appears before the gate of the celestial palace, and yearns with all its might to behold the beauty of the King and to visit His sanctuary. This is the man who ever hath a portion in the world to come,

וְדָא הִיא נַפְשָׁא דִּכְסִיפָא דִילָהּ כַּד סָלְקָא בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא (תדיר), וְלָא אִתְדַבְּקַת בְּהַנֵּי זִינִין טְהִירִין אַחֲרָנִין, וְהִיא אָזְלַת בָּתַר זִינָא קַדִּישָׁא בְּאַתְרָא (ד”א בתר אתרא) דְּנָפְקַת מִתַּמָּן. וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב נַפְשִׁי אִוִּיתִיךָ בַּלָּיְלָה. בְּגִין לְמִרְדַּף בַּתְרָךְ וְלָא לְאִתְפַּתָּאָה בָּתַר זִינָא אָחֳרָא נוּכְרָאָה.

and this is the soul whose yearning when she ascends is for the Holy One, blessed be He, and who does not cleave to those other bright essences, but seeks out the holy essence in the place from which she (originally) issued. Therefore it is written, “With my soul have I desired thee in the night”, to pursue after thee and not to be enticed away after false powers.

Lech Lecha, Chapter 17

תָּא חֲזֵי, נַפְשִׁי דָּא נֶפֶשׁ דְּאִיהִי שָׁלְטָא בַּלַּיְלָה וּלְמִרְדַּף בָּתַר דַּרְגָּא. רוּחַ בַּיּוֹם, דִּכְתִיב נַפְשִׁי אִוִּיתִיךָ בַּלַּיְלָה, דָּא נֶפֶשׁ דְּאִיהִי שָׁלְטָא בַּלַּיְלָה. אַף רוּחִי בְּקִרְבִּי אֲשַׁחֲרֶךָּ. דָּא רוּחַ דְּאִיהוּ שָׁלְטָא בִּימָמָא.

Again, the words “With my soul have I desired thee in the night” refer to the soul (nefesh) which has sway by night, while the words “with my spirit within me will I seek thee early” refer to the spirit (ruah) which has sway by day.

וְאִי תֵימָא דִּתְרֵין דַּרְגִּין אִנּוּן בִּפְרוּדָא, לָאו הָכִי, דְּהָא דַּרְגָּא חַד אִנּוּן, וְאִנּוּן תְּרֵין בְּחִבּוּרָא חַד. וְחַד עִלָּאָה דְּשָׁלְטָא עֲלַיְיהוּ וְאִתְדַּבָּק בְּהוּ וְאִנּוּן בֵּיהּ (ואקרון) וְאִתְקְרִיאַת נְשָׁמָה,

“Soul “(nefesh) and “spirit” (ruah) are not two separate grades, but one grade with two aspects. There is still a third aspect which should dominate these two and cleave to them as they to it, and which is called “higher spirit” (neshamah).

וְכֻלְהוּ דַּרְגִּין סָלְקָאן בְּרָזָא דְּחָכְמְתָא, דְּכַד מִסְתַּכְּלָן אִלֵּין דַּרְגִּין יִסְתַּכֵּל בַּר נָשׁ בְּחָכְמָה עִלָּאָה, וְהַאי נְשָׁמָה עָיִיל בְּהוּ וּמִתְדַּבְּקָן בָּהּ, וְכַד הַאי שָׁלְטָא כְּדֵין הַהוּא בַּר נָשׁ אִקְרֵי קָדוֹשׁ שְׁלִים מִכֹּלָּא. רְעוּתָא חָדָא לְגַבֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא.

(All these grades are arranged in wisdom, and contemplation of them throws light on the higher Wisdom.) This spirit enters into them and they cleave to it, and when it dominates, such a man is called holy, perfect, wholly devoted to God.

נֶפֶ”שׁ אִיהוּ אִתְעֲרוּתָא תַּתָּאָה וְדָא סְמִיכָא בְּגוּפָא וְזָנַת לֵיהּ, וְגוּפָא אָחִיד בָּהּ וְהִיא אִתְאַחֲדַת בְּגוּפָא. לְבָתַר אִתְתַּקְנַת וְאִתְעֲבִידַת כֻּרְסְיָיא לְאַשְׁרָאָה עֲלָהּ רוּחַ בְּאִתְעֲרוּתָא דְּהַאי נֶפֶשׁ דְּאִתְאֲחִידַת בְּגוּפָא, כְּמָה דִכְתִיב, (ישעיה לב) עַד יֵעָרֶה עָלֵינוּ רוּחַ מִמָּרוֹם.

“Soul” (nefesh) is the lowest stirring, it supports and feeds the body and is closely connected with it. When it sufficiently qualifies itself, it becomes the throne on which rests the lower spirit (ruah), as it is written, “until the spirit be poured on us from on high” (Is. 32, 15).

לְבָתַר דִּמְתַקְּנִי תַּרְוַויְיהוּ, זְמִינִין לְקַבְּלָא נְשָׁמָה. דְּהָא רוּחַ אִתְעֲבִיד כֻּרְסְיָיא לְגַבֵּי נְשָׁמָה לְאַשְׁרָאָה עֲלֵיהּ, וְהַאי נְשָׁמָה אִיהִי סְתִימָא עִלָּאָה עַל כֹּלָּא טְמִירָא דְכָל טְמִירִין.

When both have prepared themselves sufficiently, they are qualified to receive the higher spirit (neshamah), to which the lower spirit (ruah) becomes a throne, and which is undiscoverable, supreme over all.

אִשְׁתְּכַח דְּאִית (לה) כֻּרְסְיָיא לְכֻּרְסְיָיא וְכֻּרְסְיָיא לְגַבֵּי עִלָּאָה עֲלַיְיהוּ. וְכַד תִּסְתַּכַּל בְּדַרְגִּין תִּשְׁכַּח רָזָא דְחָכְמְתָא בְּהַאי מִלָּה. וְכֹלָּא הוּא חָכְמְתָא לְאִתְדַּבְּקָא בְּהַאי גַוְונָא מִלִּין סְתִימִין.

Thus there is throne resting on throne, and a throne for the highest. From observing these grades of the soul, one obtains an insight into the higher Wisdom, and it is wholly through Wisdom that in this way certain mysteries are connected together.

תָּא חֲזֵי (לעיל עז ב) נֶפֶשׁ אִיהִי אִתְעֲרוּתָא תַּתָּאָה דְּאִתְדַּבְּקָא בֵּיהּ בְּגוּפָא. כְּגַוְונָא דִנְהוֹרָא דְּבוּצִינָא. דִּנְהוֹרָא תַּתָּאָה דְּאִיהִי אוּכְמָא אִתְדַּבְּקַת בִּפְתִילָה וְלָא אִתְפְּרַשׁ מִנָּהּ וְלָא אִתְתַּקְנַת אֶלָּא בָּהּ. וְכַד אִתְתַּקְנַת בַּפְּתִילָה אִתְעֲבִידַת כֻּרְסְיָיא לִנְהוֹרָא עִלָּאָה חִוָּורָא דְּשַׁרְיָיא עַל הַהוּא נְהוֹרָא אוּכְמָא.

For nefesh is the lowest stirring to which the body cleaves, like the dark light at the bottom of the candle-flame which clings to the wick and exists only through it. When fully kindled it becomes a throne for the white light above it.

לְבָתַר כַּד מִתְתַּקְנָן תַּרְוַויְיהוּ אִתְעֲבִידַת הַהוּא נְהוֹרָא חִוָּורָא כֻּרְסְיָיא לִנְהוֹרָא סְתִימָאָה דְּלָא אִתְחֲזֵי וְלָא אִתְיְידַע מַה דְּשָׁרָא עַל הַהוּא נְהוֹרָא חִוָּורָא. וּכְדֵין נְהוֹרָא שְׁלִים. וְכָךְ הוּא בַּר נָשׁ דְּאִיהוּ שְׁלִים בְּכֹלָּא. וּכְדֵין אִקְרֵי קָדוֹשׁ, כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (תהילים ט״ז:ג׳) לִקְדוֹשִׁים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ הֵמָּה וְגו’. כְּגַוְונָא דָא בְּרָזָא עִלָּאָה.

When both are fully kindled, the white light becomes a throne for a light which cannot be fully discerned, an unknown something resting on that white light, and so there is formed a complete light. So with the man who attains perfection and is called “holy”, as in the verse “for the holy ones that are in the earth”. And so also in the upper world.

תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעֲתָא דְּעָאל אַבְרָהָם לְאַרְעָא, אִתְחֲזִיִ לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כְּמָה דְּאִתְּמָר דִּכְתִיב לַיְיָ הַנִּרְאֶה אֵלָיו, וְקַבִּיל תַּמָּן נֶפֶשׁ וּבָנָה מִזְבֵּחַ לְהַהוּא דַרְגָא. לְבָתַר הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ הַנֶּגְבָּה דְּקַבִּיל רוּחַ. לְבָתַר (עד) דְּסָלִיק לְאִתְדַּבְּקָא גּוֹ נְשָׁמָה כְּדֵין וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַיְיָ סְתָם, דָּא הִיא נְשָׁמָה דְּאִיהִי סְתִימָא דְכָל סְתִימִין.

Hence at the time when Abram entered the land God appeared to him and he received there a nefesh, and built an altar to the corresponding grade (of divinity). Then “he journeyed to the South”, receiving a ruah. Finally he rose to the height of cleaving to God through the medium of the neshamah, whereupon he “built an altar to the Lord”, indicating the most recondite grade corresponding to the neshamah.

לְבָתַר יָדַע דְּבָעֵי לְאִצְטְרָפָא וּלְאִתְעַטְּרָא בְּדַרְגִּין, מִיָּד וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרָיְמָה, וְאִשְׁתְּזִיב מִתַּמָּן. וְלָא אִתְפַּתָּא גּוֹ אִנּוּן טְהִירִין, וְאִתְצָרִיף וְתָב לְאַתְרֵיהּ. כֵּיוָן דְּנָחַת וְאִתְצָרִיף, מִיָּד וַיַּעַל אַבְרָם מִמִּצְרַיִם, סָלִיק וַדַּאי וְתָב לְאַתְרֵיהּ וְאִתְדָּבַּק בִּמְהֵימְנוּתָא עִלָּאָה דִּכְתִיב הַנֶּגְבָּה.

He then found that it was requisite for him to test himself and endow himself with grades, so he went down to Egypt. There he preserved himself from being seduced by those bright essences, and after testing himself he returned to his place: he “went up” from Egypt literally, strengthened and confirmed in faith, and reached the highest grade of faith.

מִכָּאן וּלְהָלְאָה יָדַע אַבְרָהָם חָכְמְתָא עִלָּאָה וְאִתְדָּבַּק בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְאִתְעֲבִיד יָמִינָא דְעָלְמָא. כְּדֵין וְאַבְרָם כָּבֵד מְאֹד בַּמִּקְנְה בַּכֶּסֶף וּבַזָּהָב. כָּבֵד מְאֹד בְּסִטְרָא דְמִזְרָח. בַּמִּקְנֶה בְּסִטְרָא דְמַעֲרָב. בַּכֶּסֶף מִסִּטְרָא דְּדָרוֹם. בַּזָּהָב מִסִּטְרָא דְצָפוֹן.

Thenceforth Abram was acquainted with the higher Wisdom and clung to God and became the right hand of the world. Hence it says AND ABRAM WAS VERY RICH IN CATTLE, IN SILVER, AND IN GOLD: “very rich”, from the side of the East; “in cattle”, from the side of the West; “in silver”, from the side of the South; “in gold”, from the side of the North.’

אָתוּ רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי אַבָּא וְכֻלְהוּ חַבְרַיָא וּנְשָׁקוּ יְדוֹי. בְּכָה רַבִּי אַבָּא וְאָמַר וַוי וַוי כַּד תִּסְתַּלַּק מִן עָלְמָא מַאן יַנְהִיר נְהוֹרָא דְאוֹרַיְיתָא. זַכָּאָה חוּלַקְהוֹן דְּחַבְרַיָיא דְּשָׁמְעִין מִלִּין דְּאוֹרַיְיתָא אִלֵּין מִפּוּמָךְ.

R. Eleazar and R. Abba and all the companions thereupon came and kissed his hands. R. Abba wept and said, ‘Alas, alas, when thou departest from the world, who shall cause the light of the Torah to shine forth? Happy the lot of the companions who hear these words of the Torah from thy mouth,’

Lech Lecha, Chapter 18

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן תָּא חֲזֵי, מַה כְּתִיב וַיֵּלֶךָ לְמַסָּעָיו, לְמִפְקַד אַתְרֵיהּ וְדַרְגּוֹי. לְמַסָּעָיו לְמַסָּעוֹ כְּתִיב, מַאן מַסָּעוֹ. דָּא דַרְגָּא קַדְמָאָה דְּאִתְחֲזֵי לֵיהּ בְּקַדְמִיתָא, כְּתִיב הָכָא מַסָּעוֹ וּכְתִיב הָתָם (מלכים א ו׳:ז׳) אֶבֶן שְׁלֵמָה מַסַּע נִבְנֶה. וְהָא אוֹקִימְנָא אֶבֶן שְׁלֵמָה וַדַּאי. מַסַּע כְּמָה דְאִתְּמָר.

Said R. Simeon, Let us proceed. AND HE WENT ON HIS JOURNEYS, i.e. to revisit his place and his grades, until he reached the first grade where the first revelation had taken place. “On his journeys”: all those grades, grade after grade, as has been said.

וַיֵּלֶךָ לְמַסָּעָיו. (עיין פי’ בס’ הגלגולים דף ו’ ע”ג סוף פ’ ו) כָּל אִנּוּן דַּרְגִּין דַּרְגָּא בָּתַר דַּרְגָּא כְּמָה דְאִתְּמָר. מִנֶּגֶב וְעַד בֵּית אֵל לְאַתְקָנָא אַתְרֵיהּ וּלְחַבְּרָא לוֹן בְּיִחוּדָא שְׁלִים. דְּהָא מִנֶּגֶב וְעַד בֵּית אֵל אִשְׁתְּכַח רָזָא דְחָכְמְתָא כְּדְקָא יְאוּת.

EVEN TO BETHEL: to prepare his place and to combine “the South” and “Bethel” in a complete unity, since from the South to Bethel comprised the whole gamut of Wisdom.

אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הָיָה שָׁם אָהֳלֹה בַּתְּחִלָּה, אָהֳלה בְּהֵ”א, מַאן אָהֳלה, דָּא בֵּית אֵל. אֶבֶן שְׁלֵמָה כִּדְאֲמָרָן. תוּ רְשִׁים וְאָמַר אֶל מְקוֹם הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה שָׁם בָּרִאשׁוֹנָה דִּכְתִיב לַיְיָ הַנִּרְאֶה אֵלָיו. וּכְדֵין וַיִּקְרָא שָׁם אַבְרָם בְּשֵׁם יְיָ. כְּדֵין אִתְדָּבַּק בִּמְהֵימְנוּתָא שְׁלֵימָתָא.

UNTO THE PLACE WHERE HIS TENT HAD BEEN AT THE BEGINNING, to wit, Bethel, the “perfect stone”. The spot is further defined as THE PLACE OF THE ALTAR WHICH HE HAD MADE THERE AT THE FIRST, as it was said, “to the Lord who appeared unto him”, and therefore now ABRAM CALLED ON THE NAME OF THE LORD, in proof that he had attained to perfect faith.

תָּא חֲזֵי, בְּקַדְמִיתָא סָלִיק מִתַּתָּא לְעֵילָא דִּכְתִיב וַיֵּרָא יְיָ אֶל אַבְרָם. וּכְתִיב לַיְיָ הַנִּרְאֶה אֵלָיו. וְדָא הוּא דַּרְגָּא קַדְמָאָה כִּדְאֲמָרָן אֶבֶן שְׁלֵמָה (מסע נבנה וכתיב למסעו). וּלְבָתַר הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ הַנֶּגְבָּה. דַּרְגָּא בָּתַר דַּרְגָּא עַד דְּאִתְעַטַּר בַּדָּרוֹם חוּלָקֵיהּ וְעַדְבֵיהּ. לְבָתַר סָתִים מִלָּה כַּד סָלִיק וְאָמַר לַיְיָ סְתָם, דָּא עָלְמָא עִלָּאָה. וּמִתַּמָּן נָטִיל בְּדַרְגִּין וְנָחִית מֵעֵילָא לְתַתָּא וְאִתְדָּבַּק כֹּלָּא בְּאַתְרֵיהּ כְּדְקָא יְאוּת.

Note this. At first Abram proceeded from the lower to the higher, as it is written, “And the Lord appeared to Abram”, and again, “to the Lord who appeared to him”, and then “going on his journeys to the South”-grade after grade until he was endowed with the South which was his rightful portion.

וְהָכָא כַּד תִּסְתַּכֵּל בְּדַרְגִּין תִּשְׁכַּח רָזָא דְחָכְמְתָא עִלָּאָה. מַה כְּתִיב וַיֵלֶךְ לְמַסָּעָו מִנֶּגֶב מִסִּטְרָא דְּיָמִינָא שֵׁירוּתָא דְּעָלְמָא עִלָּאָה סְתִימָא עֲמִיקָא לְעֵילָא עַד אֵין סוֹף, וְנָחִית דַּרְגָּא בָּתַר דַּרְגָּא (עד) מִנֶּגֶב וְעַד בֵּית אֵל מֵעֵילָא לְתַתָּא.

From thence he began to reverse the process and descended from the higher to the lower, so as to fix all in its proper place. On the return journey, too, the mention of his stages contains an allusion to the higher Wisdom. It is written, “And he went on his journeys from the South”, i.e. from the side of the Right, from the very beginning of the upper world, the mysterious and recondite, reaching to the Limitless (En Sof), and then descended stage by stage “from the South to Bethel”,

וּכְתִיב וַיִּקְרָא שָׁם אַבְרָם בְּשֵׁם יְיָ אַדְבַּק יִחוּדָא בְּאַתְרֵיהּ כְּדְקָא יְאוּת דִּכְתִיב אֶל מְקוֹם הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה שָׁם בָּרִאשׁוֹנָה. מַאי אֲשֶׁר עָשָׂה שָׁם, דְּסָלִיק לָהּ מִתַּתָּא לְעֵילָא. וְהַשְׁתָּא נָחִית בְּדַרְגִּין מֵעֵילָא לְתַתָּא, בְּגִין דְּהִיא לָא תַעֲדֵי מֵאִנּוּן דַּרְגִּין עִלָּאִין, וְאִנּוּן לָא יַעֲדוּן מִנָּהּ, וְיִתְיַחֵד כֹּלָּא בְּיִחוּדָא חָדָא כְּדְקָא יָאוֹת.

where “Abram called on the name of the Lord”, i.e. he affixed the unity to its proper place, viz. “the place of the altar which he had made there at the first”: i.e. he had taken it from the lower to the upper grade, and now he brought it down by stages from the upper to the lower in order that it should not depart from those upper grades nor they from it and the whole should constitute an indissoluble unity.

כְּדֵין אִתְעַטַּר אַבְרָהָם וְהֲוָה חוּלַק עַדְבֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וַדַּאי. זַכָּאִין אִנּוּן צַדִּיקַיָּיא דְּמִתְעַטְּרֵי בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְהוּא מִתְעַטֵּר בְּהוֹן. זַכָּאִין אִנּוּן בְּעָלְמָא דֵין וְזַכָּאִין אִנּוּן בְּעָלְמָא דְאָתֵי. עֲלַיְיהוּ כְּתִיב, (ישעיהו ס׳:כ״א) וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִרְשׁוּ אָרֶץ. וּכְתִיב, (משלי ד׳:י״ח) וְאוֹרַח צַדִּיקִים כְּאוֹר נוֹגַהּ הוֹלֵךְ וְאוֹר עַד נְכוֹן הַיּוֹם.

Then was Abram fully endowed, and he became the lot and the portion of God in real truth. Happy are the righteous who are crowned in God as God in them! Happy in this world and happy in the world to come! Of them it is written, “Thy people shall be all righteous, they shall inherit the earth for ever” (Is. 60, 21); and again, “The path of the righteous is as the shining light, that shineth more and more unto the perfect day” (Prov. 4, 18).

אֲזְלוּ, כַּד מָטוּ בְּחַד בֵּי חֲקַל יָתְבוּ. פָּתַח רַבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר (תהילים כ״ה:ט״ז) פְּנֵה אֵלַי וְחָנִנִי וְגו’. הַאי קְרָא אִית לְאִסְתַּכָּלָא בֵּיהּ, וְהָא אוֹקִימְנָא לֵיהּ בְּכַמָּה אֲתַר. אֲבָל בְּהַאי קְרָא מִלִּין סְתִימִין אִית בֵּיהּ. פְּנֵה אֵלַי. וְכִי דָוִד אָמַר פְּנֵה אֵלַי וְחָנִנִי.

The travellers went on until they came to a field, where they sat down. R. Simeon then discoursed on the text: Turn unto me and have mercy upon me (Ps. 86, 16). He said: ‘This verse deserves careful study, for although we have already explained it more than once, yet it has still an inner meaning. How could David say to God, “Turn to me “?

אֶלָּא בְּגִין דַּרְגָּא דִילֵיהּ דְּאִיהוּ אִתְעַטַּר בֵּיהּ קָאֲמַר. תְּנָה עֻזְךָ לְעַבְדֶּךָ, תְּנָה עֻזְךָ דָּא עֹז עִלָּאָה כְּדִכְתִיב, (שמואל א ב׳:י׳) וְיִתֵּן עֹז לְמַלְכּוֹ. מַאן מַלְכּוֹ דָּא מֶלֶךְ סְתָם מַלְכָּא מְשִׁיחָא. אוּף הָכָא לְעַבְדֶּךָ דָּא מַלְכָּא מְשִׁיחָא כִּדְאֲמָרָן מֶלֶךְ סְתָם.

The truth is that he was referring to the grade with which he was endowed. Similarly he said Give thy strength to thy servant (Ibid.). The word “strength” refers to the supernal Force (Geburah), as in the verse “And he gave strength to his king” (Is. 2, 19). The word “king”, used thus without qualification, refers to the Messiah, as also does the word “servant” in this passage.

וְהוֹשִׁיעָה לְבֶן אֲמָתֶךָ, וְכִי לָא הֲוָה בְּרֵיהּ דְּיִשַׁי אִיהוּ עַד דְּאִיהוּ אָמַר בִּשְׁמָא דְאִמֵּיהּ וְלָא בִּשְׁמָא דְּאֲבוֹי. אֶלָא הָא אוֹקִימְנָא דְּכַד יֵיתֵי בַּר נָשׁ לְקַבֵּל מִלָּה עִלָּאָה לְאִדְכָּרָא, בָּעֵי לְמֵהַךְ בְּמִלָּה דְּאִיהוּ וַדַּאי. וְעַל דָּא אַדְכַּר לְאִמֵּיהּ וְלָא לְאֲבוֹי. וְתוּ הָא תָּנִינָן (ד”א ל”ג דהא) דְּדָא מֶלֶךְ כִּדְקָאֲמָרָן.

And save the son of thy handmaid. Why does he call himself the son of his mother and not of his father Jesse? This bears out what we have laid down, that when a man comes to ask something of heaven, he should only say that of which he is certain; hence he mentioned his mother and not his father. And further, tradition refers this verse to the Messiah, as we have said.’ R. Simeon proceeded:

Lech Lecha, Chapter 19

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן תָּא חֲזֵי, מַה כְּתִיב וַיְהִי רִיב בֵּין רֹעֵי מִקְנֵה אַבְרָם, רִב כְּתִיב חָסֵר יוד, דְּבָעָא לוֹט לְמֶהדַר לְפוּלְחָנָא נוּכְרָאָה דְּפַלְחֵי יָתְבֵי אַרְעָא, וְסוֹפֵיהּ דִּקְרָא אוֹכַח דִּכְתִיב וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִיזִי אָז יוֹשֵׁב בָּאָרֶץ.

AND THERE WAS A STRIFE BETWEEN THE HERDMEN OF ABRAM’S CATTLE. The omission of the letter Yod from the word rib (strife) indicates that Lot desired to revert to the idolatry of the inhabitants of the Country; this is confirmed by the end of the verse AND THE CANAANITE AND THE PERIZZITE DWELT THEN IN THE LAND.

וּמְנָלָן דְּלוֹט אַהֲדַר לְסָרְחָנֵיהּ לְפוּלְחָנָא נוּכְרָאָה, דִּכְתִיב וַיִּסַּע לוֹט מִקֶּדֶם. מַאי (לעיל עד ב) מִקֶּדֶם, מִקַּדְמוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם. כְּתִיב הָכָא וַיִּסַּע לוֹט מִקֶּדֶם וּכְתִיב וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם מַה לְּהַלָּן נְטִילוּ מִקַּדְמוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם אוּף הָכָא כֵּן.

That Lot actually did revert to idolatry we know from the words AND LOT JOURNEYED FROM THE EAST: the word mi-qedem (from the East) is equivalent to mi-qadmono (from the Ancient One) of the world (similarly it says of the men who built the Tower of Babel that they journeyed “from the East”, Gen. 11, 1).

כֵּיוָן דְּיָדַע אַבְרָהָם דְּלוֹט לְהָכִי נָטֵי לִבֵּיהּ. מִיָּד וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל לוֹט וְגו’ הִפָּרֶד נָא מֵעָלַי. לֵית אַנְתְּ כְּדַאי לְאִתְחַבְּרָא בַּהֲדָאי. כְּדֵין אִתְפְּרַשׁ אַבְרָהָם מִנֵּיהּ וְלָא בָּעָא לְמֵיהַךְ וּלְאִתְחַבָּרָא עִמֵּיהּ, דְּכָל מַאן דְּיִתְחַבַּר לְחַיָּיבָא סוֹפֵיהּ לְמֵיהַךְ אֲבַתְרֵיהּ וּלְאִתְעַנַּשׁ בְּגִינֵיהּ.

As soon as Abram saw that this was in Lot’s mind, straightway HE SAID TO LOT… SEPARATE THYSELF, I PRAY THEE, FROM ME; as if to say, thou art not worthy to associate with me. So Abram separated from him and refused to accompany or join him, since whoever associates with a sinner eventually follows in his footsteps and so brings punishment upon himself.

מְנָלָן מִיהוֹשָׁפָט דְּאִתְחַבַּר עִם אַחְאָב וְאִלְמָלֵא זְכוּ דְּאֲבָהָן אִתְעַנַּשׁ תַּמָּן דִּכְתִיב, (דברי הימים ב י״ח:ל״א) וַיִּזְעַק יְהוֹשָׁפָט. וּכְדֵין אִשְׁתְּזִיב דִּכְתִיב וַיְסִיתֵם אֱלהִים מִמֶּנּוּ.

We know this from Jehoshaphat, who through joining with Ahab would have brought punishment on himself had he not been saved by the merit of his ancestors.

וְעַל דָּא לָא בָּעָא אַבְרָם לְמֵיהַךְ בַּהֲדֵיהּ דְּלוֹט. וְעִם כָּל דָּא לָא בָּעָא לוֹט לְמֶהדַר מִסּוּרְחָנֵיהּ אֶלָּא וַיִּבְחַר לוֹ לוֹט אֶת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן. וַיִּסַּע לוֹט מִקֶּדֶם אִתְנְטִיל מִן קַדְמָאָה דְעָלְמָא וְלָא בָּעָא לְאִתְדַּבְּקָא בִּמְהֵימְנוּתָא שְׁלֵימָתָא כְּאַבְרָהָם.

Therefore Abram refused to accompany Lot; and for all that Lot did not turn from his evil course, but CHOSE HIM ALL THE PLAIN OF THE JORDAN and journeyed mi-qedem, i.e. departed from the Ancient One of the world, and did not seek to perfect himself in faith like Abram.

אַבְרָם יָשַׁב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן. לְאִתְדַּבְּקָא בְּאַתְרָא דִּמְהֵימְנוּתָא וּלְמִנְדַע חָכְמְתָא לְאִתְדַּבְּקָא בְּמָארֵיהּ. וְלוֹט יָשַׁב בְּעָרֵי הַכִּכָּר וַיֶּאֱהַל עַד סְדוֹם. עִם אִנּוּן חַיָּיבִין דְּעָלְמָא דְּנַפְקוּ מִגּוֹ מְהֵימְנוּתָא דִּכְתִיב וְאַנְשֵׁי סְדוֹם רָעִים וְחַטָּאִים לַיְיָ מְאֹד. כָּל חַד אִתְפְּרַשׁ לְאָרְחֵיהּ כְּדְקָא יְאוּת. בְגִין כָּךְ זַכָּאִין אִנּוּן חַבְרַיָיא דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא יְמָמָא וְלֵילְיָא, וְחַבְרוּתָא דִלְהוֹן בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְעֲלַיְיהוּ כְּתִיב, (דברים ד׳:ד׳) וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיְיָ אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם:

SO ABRAM DWELLED IN THE LAND OF CANAAN, to cleave to the place where faith could be strengthened and to learn wisdom in order to cleave to his Master, whereas LOT DWELLED IN THE CITIES OF THE PLAIN and MOVED HIS TENT AS FAR AS SODOM, with those godless sinners who had abandoned faith, as it is written, NOW THE MEN OF SODOM WERE WICKED AND SINNERS AGAINST THE LORD EXCEEDINGLY. Thus each went his own way. Happy are the companions who devote themselves to the Torah day and rlight and seek converse with God; of them it is written, “Ye that cleave unto the Lord your God are alive every one of you this day” (Deut. 4, 4).’

Lech Lecha, Chapter 20

וַיְיָ אָמַר אֶל אַבְרָם אַחֲרֵי הִפָּרֶד לוֹט מֵעִמּוֹ וְגו’. רַבִּי אַבָּא פָּתַח (יונה א׳:ג׳) וַיָּקָם יוֹנָה לִבְרוֹחַ תַּרְשִׁישָׁה מִלִּפְנִי יְיָ וְגו’. וַוי לְמַאן דְּאִסְתַּתַּר מִקַּמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דִּכְתִיב בֵּיהּ (ירמיהכג) הֲלא אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֲנִי מָלֵא נְאֻם יְיָ וְהוּא אָתֵי לְמֶעֱרַק מִקַּמֵּיהּ.

AND THE LORD SAID TO ABRAM AFTER THAT LOT WAS SEPARATED FROM HIM. In connection with this verse R. Abba discoursed on the following text: Jonah rose up to flee to Tarshish from the presence of the Lord (Jonah, I, 3). He said: ‘Woe to the man who seeks to hide himself from God, of whom it is written, “Do I not fill heaven and earth, saith the Lord?” (Jer. 23, 24). Why, then, did Jonah seek to flee from Him?

אֶלָּא כְּתִיב, (שיר השירים ב׳:י״ד) יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה. יוֹנָתִי דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע דָּא יְרוּשְׁלֵם דְּאִיהִי סָלְקָא עַל כָּל עָלְמָא. מַה סֶּלַע אִיהִי עִלָּאָה וְתַקִּיפָא עַל כֻּלָּא אוּף יְרוּשְׁלֵם אִיהִי עִלָּאָה וְתַקִּיפָא עַל כֹּלָּא. בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה דָּא (בית המקדש) אֲתַר דְּאִקְרֵי בֵּית קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים לִבָּא דְּכָל עָלְמָא.

The reason is to be found in the verse “My dove that art in the clefts of the rock, in the coverts of the steep place” (S. S. 2, 14). “My dove” refers to the community of Israel; “the clefts of the rock” refers to Jerusalem, which is firm and eminent like a rock; “the coverts of the steep place” refer to the place which is called “holy of holies”, the heart of the world.

וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה בְּגִין דְּתַמָּן הֲוַת שְׁכִינְתָּא מִסְתַּתְּרָא כְּאִתְּתָא דְּאִיהִי צְנוּעָה לְבַעֲלָהּ וְלָא נָפְקָא מִבֵּיתָא לְבַר. כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (תהילים קכ״ח:ג׳) אֶשְׁתְּךָ כְּגֶפֶן פּוֹרִיָה בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ וְגו’. כָּךְ כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לָא שָׁרְיָיא לְבַר מֵאַתְרָהָא בִּסְתִירוּ דְּדַרְגָּא אֶלָּא בְּזִמְנָא דְגָלוּתָא דְּאִיהוּ בְּגוֹ גָּלוּתָא, וּבְגִין דְּאִיהִי בְּגָלוּתָא, שְׁאָר עַמִּין אִית לוֹן טִיבוּ וְשַׁלְוָה יַתִּיר.

It is called “coverts” because there the Shekinah is concealed like a woman who converses only with her husband and never goes out. The community of Israel does not dwell outside its own place save in the time of exile, and because it is in exile, therefore other nations enjoy greater prosperity.

תָּא חֲזֵי בְּזִמְנָא דְיִשְׂרָאֵל שַׁרְיָין עַל אַרְעָא קַדִּישָׁא כֹּלָּא הֲוָה מִתְתַּקַּן כְּדְקָא יְאוּת, וְכֻּרְסְיָיא שְׁלִים עֲלַיְיהוּ, וְעַבְדֵּי פּוּלְחָנָא וּבָקַע אֲוִירִין דְּעָלְמָא וְסָלִיק הַהוּא פּוּלְחָנָא לְעֵילָא לְאַתְרֵיהּ, בְּגִין דְּאַרְעָא לָא אִתְתַּקְנַת לְפוּלְחָנָא אֶלָּא לְיִשְׂרָאֵל בִּלְחוֹדַיְיהוּ. וּבְגִין כָּךְ שְׁאָר עַמִין עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת הֲווּ מִתְרַחֲקֵי דְּלָא הֲווּ שָׁלְטִין בָּהּ כִּדְהַשְׁתָּא בְּגִין דְּלָא אִתְזָנוּ אֶלָּא מִתַּמְצִית.

When Israel were in their own land everything was as it should be, the heavenly throne was fully spread over them, and the liturgy which they performed pierced through the ether and ascended on high to its place. For Israel alone was qualified to serve God in that land, and therefore the Gentiles kept aloof, since they did not rule over it as now, but were nourished only by the “residue”.

וְאִי תֵימָא הָא חָמֵינָן כַּמָּה מַלְכִין הֲווּ דְּשַׁלִּיטִין בְּזִמְנָא דְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים עַל עָלְמָא. תָּא חֲזֵי, בְּבַיִת רִאשׁוֹן עַד לָא סְאִיבוּ יִשְׂרָאֵל אַרְעָא, לָא הֲווּ שָׁלְטִין שְׁאָר עַמִין עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת אֶלָּא אִתְזָנוּ מִתַּמְצִית וּבָהּ הֲווּ שָׁלְטִין וְלָאו כָּל כָּךְ. כֵּיוָן דְּחָבוּ יִשְׂרָאֵל וְסָאִיבוּ אַרְעָא כְּדֵין כִּבְיָכוֹל דָּחוּ לָהּ לִשְׁכִינְתָּא מֵאַתְרָהּ וְאִתְקָרְבַת לְדוּכְתָּא אָחֳרָא, וּכְדֵין שָׁלְטִין שְׁאָר עַמִין וְאִתְיְיהִיב לוֹן רְשׁוּ לְשַׁלְטָאָה.

You may say, How do you reconcile this with the fact that a number of (foreign) kings ruled over it at the time when the Temple still existed. The answer is that in the time of the first Temple, before Israel defiled the land, the Gentiles did not rule over it but were nourished from the “residue”. But when Israel sinned and defiled the land, they, as it were, drove the Shekinah from its place, and it went to another place, and therefore other nations were allowed to rule over the land.

תָּא חֲזֵי, אַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל לָא שַׁלִּיט עֲלָהּ מְמַנָּא אָחֳרָא בַּר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּלְחוֹדוֹי. וּבְשַׁעֲתָא דְּחָאבוּ יִשְׂרָאֵל וְהֲווּ מְקַטְרִין לְטַעֲוָון אָחֳרָנִין בְּגוֹ אַרְעָא, כִּבְיָכוֹל אִדַּחְיָיא שְׁכִינְתָא מֵאַתְרָהּ וּמָשְׁכֵי וּמְקַטְרֵי לְאִתְקַשְׁרָא טַעֲוָון אָחֳרָן גּוֹ שְׁכִינְתָּא, וּכְדֵין אִתְיְיהִיב לוֹן שָׁלְטָנוּתָא, בְּגִין דִּקְטֹרֶת קִטְרָא הוּא לְאִתְקַטָּרָא. וּכְדֵין שָׁלְטוּ שְׁאָר עַמִּין, וּבָטְלוּ נְבִיאִים, וְכָל אִנּוּן דַּרְגִּין עִלָּאִין לָא שָׁלְטוּ בְּאַרְעָא.

For no angel has control of the land of Israel, but only God. When Israel sinned and burned incense to other gods in the Holy Land, the Shekinah was driven from its place, and other gods were associated with it, and so other nations obtained dominion and the prophets died out, and all the higher grades ceased to rule,

וְלָא אַעֲדִיוּ שָׁלְטָנוּתָא דִּשְׁאָר עַמִּין בְּגִין דְּאִנּוּן מָשְׁכוּ לִשְׁכִינְתָּא לְגַבַּיְיהוּ. וְעַל דָּא בְּבֵית שֵׁנִי הָא שׁוּלְטָנוּתָא מִשְׁאָר עַמִין לָא אַעֲדִיוּ וְכָל שֶׁכֵּן בְּגָלוּתָא דִּשְׁכִינְתָּא בִּשְׁאָר עַמִּין אֲתַר דִּשְׁאָר מְמַנָּן שָׁלְטִין וּבְגִין כָּךְ כֻּלְהוּ יַנְקִין מִן שְׁכִינְתָּא דְּאִתְקְרִיבַת גַּבַּיְהוּ.

and dominion was not withdrawn from other nations, because they drew the Shekinah to themselves. Hence in the time of the second Temple the rule of the other nations did not cease, and even less so in the period of the Exile, when the Shekinah found herself among other nations where other chieftains exercise dominion, deriving their sustenance from the Shekinah, which has consorted with them.

וְעַל דָּא בְּזִמְנָא דְּיִשְׂרָאֵל הֲווּ שָׁרָאן עַל אַרְעָא וּפָלְחֵי פּוּלְחָנָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, שְׁכִינְתָּא הֲוַת צְנוּעָה בֵּינַיְיהוּ וְלָא נָפְקַת מִגּוֹ בֵּיתָא לְבַר בְּאִתְגַּלְיָיא. וּבְגִין כָּךְ כָּל אִנּוּן נְבִיאִים דְּהֲווּ בְּהַהוּא זִמְנָא לָא נָטְלוּ נְבוּאָה אֶלָּא בְּאַתְרָהּ כִּדְקָאֲמָרָן. וּבְגִין כָּךְ יוֹנָה הֲוָה עָרַק לְבַר מֵאַרְעָא קַדִּישָׁא, דְּלָא יִתְגְּלֵי עֲלֵיהּ נְבוּאָה וְלָא יְהַךְ בִּשְׁלִיחוּתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא.

Thus we see that when Israel dwelt in their own land and maintained the Temple service, the Shekinah remained among them in privacy, and did not issue from her house openly. Therefore all the prophets who lived in those times drew their inspiration only from her place, as we have said. That was the reason why Jonah fled from the Holy Land, namely, that the prophetic inspiration should not come to him, and he should not have to take the Lord’s message.

וְאִי תֵימָא הָא חָמִינָן דְּאִתְגַּלְּיָיא שְׁכִינְתָּא בְּבָבֶל דְּאִיהוּ לְבַר. הָא אוֹקִימְנָא דִּכְתִיב, (יחזקאל א) הָיֹה הָיָה, דְּהֲוָה מַה דְּלָא הֲוָה מִן קַדְמַת דְּנָא מִיּוֹמָא דְאִתְבְּנִי בֵּי מַקְדְּשָׁא, וְהַהִיא נְבוּאָה לְשַׁעֲתָא הֲוַת

But, you may say, did not the Shekinah reveal itself (to Ezekiel) in Babylon, which is outside the Holy Land? The answer is that, according to an authentic tradition, the words “came expressly” used at the beginning of Ezekiel’s prophecy indicate that this was without precedent from the day when the Temple was built, and this prophecv was for a special emergency.

וּכְתִיב עַל נְהַר כְּבָר, נָהָר דִּכְבָר הֲוָה מִיּוֹמָא דְאִתְבְּרֵי עָלְמָא, וּשְׁכִינְתָּא אִתְגַּלְּיָיא תָּדִיר עֲלֵיהּ דִּכְתִיב, (בראשית ב׳:י׳) וְנָהָר יוֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן וּמִשָּׁם יִפָּרֶד וְגו’. (שם האחד וגו) וְדָא אִיהוּ חַד מִינַיְיהוּ.

Further, the incident took place on the river Khebar (khebar=of old), so called because it was qualified for this from the beginning of the world, and the Shekinah had been constantly revealed on it, as it is written, “And a river went out from Eden to water the garden and from there it parted, etc.” (Gen. 2, 10). This was one of the four rivers,

וְתַמָּן אִתְגַּלְּיָיא שְׁכִינְתָּא לְפוּם שַׁעֲתָא דְּאִצְטְרִיכוּ לָהּ יִשְׂרָאֵל לְפוּם צַעֲרַיְיהוּ. אֲבָל בְּזִמְנָא אָחֳרָא לָא אִתְגַּלְּיָיא. וּבְגִין כָּךְ יוֹנָה בְּגִין דְּלָא תִשְׁרֵי עֲלוֹי שְׁכִינְתָּא וְלָא תִתְגְּלֵי עֲלֵיהּ, אָזַל מֵאַרְעָא קַדִּישָׁא וְעֲרַק. הֲדָא הוּא דִכְתִיב (יונה א׳:י׳) מִלִּפְנֵי יְיָ. וּכְתִיב כִּי יָדְעוּ הָאֲנָשִׁים כִּי מִלִּפְנִי יְיָ הוּא בּוֹרֵחַ.

and there the Shekinah was revealed exceptionally to relieve Israel in their emergency; but at other times it did not appear there. Therefore Jonah left the Holy Land in order that the Shekinah might not rest upon him or appear to him, and hence it says “from the presence of the Lord”, and again, ‘for the men knew that he fled from the presence of the Lord” (Jon. 1, 10).

תָּא חֲזֵי, כְּמָּה דִּשְׁכִינְתָּא לָא אִתְגַּלְּיָא אֶלָּא בְּאַתְרָא דְּאִתְחֲזֵי לָהּ, אוּף הָכִי לָא אִתְחֲזֵי וְלָא אִתְגַּלְּיָא אֶלָּא בְּבַּר נָשׁ דְּאִתְחֲזֵי לָהּ. דְּהָא מִן יוֹמָא דְּסָלִיק עַל רְעוּתֵיהּ דְּלוֹט לְאִתְהַפְּכָא בְּסֻרְחָנֵיהּ, אִסְתַּלְקַת רוּחָא קַדִּישָׁא מֵאַבְרָהָם. וְכַד אִסְתַּלַּק לוֹט מִנֵּיהּ, מִיָּד שָׁרָא רוּחַ קוּדְשָׁא בְּדוּכְתֵּיהּ הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיְיָ אָמַר אֶל אַבְרָם אַחֲרֵי הִפָּרְד לוֹט מֵעִמּוֹ וְגו’.

What is the point of all this? It is that just as, in the case of Jonah, the Shekinah did not reveal itself save in the fitting place, so in the case of Abram it did not reveal itself save when he was in fitting company. For from the day when Lot made up his mind to become a renegade, the Holy Spirit departed from Abram; but when Lot left him, straightway the Holy Spirit rested upon him: so it is written, AND THE LORD SAID UNTO ABRAM AFTER THAT LOT WAS SEPARATED FROM HIM.

תָּא חֲזֵי, כֵּיוָן דְּחָמָא אַבְרָהָם דְּלוֹט הֲוָה תָּב לְסֻרְחָנֵיהּ, הֲוָה דָּחִיל אַבְרָהָם. אָמַר דִּילְמָא חַס וְשָׁלוֹם בְּגִין חַבְרוּתָא דְדָא אֲבִידְנָא בְּגִינֵיהּ חוּלָקָא קַדִּישָׁא דְּאַעֲטַר לִי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. כֵּיוָן דְּאִתְפְּרַשׁ מִנֵּיהּ אָמַר לֵיהּ שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָה שָׁם.

Furthermore, when Abram saw that Lot had reverted to his sinful ways, he was afraid and said to himself, “Perhaps through associating with this man I have lost the holy heritage with which God has endowed me”; hence, when Lot left him, God said to him, LIFT UP NOW THINE EYES AND LOOK FROM THE PLACE WHERE THOU ART.

מַאי מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם דְּאִתְדַּבְּקַת בֵּיהּ בְּקַדְמִיתָא וְאִתְעַטְּרַת בְּהֵימְנוּתָא שְׁלֵימָתָא. צָפוֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וְיָמָה. אִלֵּין אִנּוּן מַסָּעָיו דְּהֲווּ בְּקַדְמִיתָא דִּכְתִיב וַיֵּלֶךְ לְמַסָּעָיו. וּכְתִיב הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ הַנֶּגְבָּה. אִלֵּין דַּרְגִּין עִלָּאִין דְּאִתְעַטַּר בִּמְהֵימְנוּתָא שְׁלֵימָתָא בְּקַדְמִיתָא.

“The place where thou art” means “the place to which thou didst cleave before, and in which thou wast endowed with perfect faith”. NORTHWARD AND SOUTHWARD AND EASTWARD AND WESTWARD: These are the same as the “journeys” referred to in verse 3, indicating, like them, the “higher degrees”.

וּכְדֵין אִתְבַּשַּׂר דְּלָא יַעֲדֵי מִנֵּיהּ וּמִן בְּנוֹי לְעָלְמִין דִּכְתִיב כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רוֹאֶה. מַאי אֲשֶׁר אַתָּה רוֹאֶה. דָּא דַּרְגָּא קַדְמָאָה דְּאִתְגַּלְּיָא לֵיהּ כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר לַיְיָ הַנִּרְאֶה אֵלָיו. וּבְגִין כָּךְ אֲשֶׁר אַתָּה רוֹאֶה בְּגִין דְּדַרְגָא דָּא קַדְמָאָה אִתְכְּלִיל מִכֻּלְהוּ דַּרְגִּין וְכֻלְהוּ אִתְחֲזוּן בֵּיהּ, וּבְגִין כָּךְ כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רוֹאֶה וְגו’.

Abram now received tidings that that perfect faith which he had acquired on his first passage through the land would not depart from him and his descendants for ever; hence it is written, FOR THE LAND WHICH THOU SEEST, TO THEE WILL I GIVE IT AND TO THY SEED FOR EVER: the words which thou seest” indicate the first grade which he had acquired originally, and which now included and exhibited all the other grades.’

Lech Lecha, Chapter 21

רַבִּי אֶלְעָזָר אִעֲרַא בְּבֵי אוּשְׁפִּיזָא בְּלוּד, וְהֲוָה עִמֵּיהּ רַבִּי חִזְקִיָּה. קָם בְּלֵילְיָא לְמִלְעֵי בְּאוֹרַיְיתָא, קָם רַבִּי חִזְקִיָּה גַּבֵּיהּ. אָמַר לֵיהּ רַבִּי אֶלְעָזָר בְּקִיסְטְרָא דְּקוּסְטָא חַבְרַיְיא שְׁכִיחֵי.

R. Eleazar was once at an inn at Lud, where R. Hizkiah also happened to be. In the course of the night he got up to study the Torah, as did also R. Hizkiah. On seeing him, he said, ‘An inn like this is always a meeting-place for the companions.’

פָּתַח רַבִּי אֶלְעָזָר וְאָמַר (שיר השירים ב׳:ג׳) כְּתַפּוּחַ בַּעֲצֵי הַיַּעַר וְגו’. כְּתַפּוּחַ, דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּאִיהוּ חָמִיד וּמִתְעַטַּר בִּגְוָונוֹי מִכָּל שְׁאָר אִילָנִין דְּלָא אִית דְּדָמֵי לֵיהּ. רָשִׁים אִיהוּ מִכֹּלָּא, רָשִׁים הוּא דְּלֵית אָחֳרָא כַּוָּתֵיהּ.

He then began to discourse on the text: As the apple tree among the trees of the wood, so is my beloved among the sons (S. S. 2, 3). ‘The apple tree,’ he said, ‘indicates the Holy One, blessed be He, being more delightful than all the other trees, and distinguished among them by its colours. So none can compare with Him;

בְּגִינִי כָּךְ בְּצִלּוֹ חִמַדְתִּי. בְּצִלּוֹ וְלָא בְּצִלָּא אָחֳרָא. בְּצִלוֹ וְלָא בְצִלָּא דִּשְׁאָר מְמַנָּן. חִמַּדְתִּי, אֵימָתַי, מִן יוֹמָא דְּהֲוָה אַבְרָהָם בְּעָלְמָא דְּאִיהוּ חָמִיד וְרָחִים לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּאַהֲבָה כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (ישעיהו מ״א:ח׳) אַבְרָהָם אוֹהֲבִי. וּפִרְיוֹ מָתוֹק לְחִכִּי, דָּא הוּא יִצְחָק דְּאִיהוּ אִיבָּא קַדִּישָׁא.

therefore “I delighted in his shadow”-in his shadow and not in that of the other guardian-angels, even from the time when Abram was in the world, Abram, who was attached to God in love, as it is written, “Abraham my friend” (Is. 41, 8). His fruit was sweet to my taste refers to Isaac, who was a holy fruit.

דָּבָר אַחֵר בְּצִלּוֹ חִמַדְתִּי וְיָשַׁבְתִּי, דָּא יַעֲקֹב. וּפִרְיוֹ מָתוֹק לְחִכִּי, דָּא יוֹסֵף הַצַּדִּיק דְּעֲבַד פֵּירִין קַדִּישִׁין בְּעָלְמָא. וְעַל דָּא כְּתִיב (בראשית ל״ז:ב׳) אֵלֶּה תּוֹלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף. דְּכָל אִנּוּן תּוֹלְדוֹת דְּיַעֲקֹב (יוסף דאיהו דעביד תולדות) (נ”א ביוסף הצדיק קיימי, דעביד תולדות כעין כלהו) (ד”א ל”ג שבטים), וּבְגִין כָּךְ אִקְרוּן יִשְׂרָאֵל עַל שְׁמָא דְאֶפְרַיִם דִּכְתִיב, (ירמיהו ל״א:כ׳) הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם וְגו’.

The words “In his shadow I delighted and sat down” may also be referred to Jacob, and the words “and his fruit was sweet to my taste” to Joseph, who produced holy fruit in the world.

דָּבָר אַחֵר כְּתַפּוּחַ בַּעֲצֵי הַיַּעַר. דָּא אַבְרָהָם. דְּדָמֵי לֵיהּ לְתַפּוּחַ דְּסָלִיק רֵיחִין וְאִתְרְשִׁים בִּמְהֵימְנוּתָא שְׁלֵימָתָא עַל כָּל בְּנֵי דָרֵיהּ, וְאִתְרְשִׁים חַד לְעֵילָא, וְאִתְרְשִׁים חַד לְתַתָּא דִּכְתִיב (יחזקאל ל”ג כ”ד) אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם.

It is also possible to understand the words “Like an apple tree among the trees of the wood” of Abraham, who smelt sweetly like an apple tree, who was distinguished in faith above all his contemporaries, and who was marked out as unique both above and below, as it is written, “Abraham was one” (Ezek. 33, 24).

מַאי טַעְמָא הֲוָה אֶחָד. דְּלָא הֲוָה אָחֳרָא בְּעָלְמָא דִי סָלִיק לִמְהֵימְנוּתָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בַּר אִיהוּ. אָמַר לֵיהּ רַבִּי חִזְקִיָּה וְהָא כְּתִיב וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן. אָמַר לֵיהּ עַד כְּעָן אִנּוּן לָא הֲווּ בְּדַרְגִּין עִלָאִין דְּאִתְעַטַּר בְּהוּ אַבְרָהָם.

He was so called because no one else of his contemporaries attained to the virtue of faith in God.’ Said R. Hizkiah to him: ‘What of the words “And the souls which they made in Haran”?’ He replied: ‘These did not reach the higher grades which Abraham acquired.’

לְבָתַר אָמַר לֵיהּ תוּ שְׁמַעְנָא דְּלָא אִקְרֵי אַבְרָהָם אֶחָד עַד דְּאִסְתַּלַּק בְּיִצְחָק וְיַעֲקֹב. כֵּיוָן דְּאִסְתַּלַּק בְּיִצְחָק וְיַעֲקֹב (נ”א והא) וְהֲווּ כֻּלְהוּ תְּלָתְהוֹן אֲבָהָן דְּעָלְמָא כְּדֵין אִקְרֵי אַבְרָהָם אֶחָד. וּכְדֵין הוּא תַּפּוּחַ בְּעָלְמָא רָשִׁים מִכָּל בְּנֵי עָלְמָא. אָמַר לֵיהּ שַׁפִּיר קָא אֲמַרְתְּ.

later on he said to him: ‘Another thing I have been told is that Abraham was not called “one” until he had associated with himself Isaac and Jacob. When he had done this and when all three were patriarchs, then Abraham was called “one”, and then he became the apple tree distinguished above all the rest of the world.’ He said: ‘Your explanation is good.’

דָּבָר אַחֵר כְּתַפּוּחַ בַּעֲצֵי הַיַּעַר דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. כֵּן דּוֹדִי דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. בְּצִלּוֹ דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. חִמַדְתִּי וְיָשַׁבְתִּי, בְּיוֹמָא דְאִתְגְּלֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַל טוּרָא דְסִינַי וְקַבִּילוּ יִשְׂרָאֵל אוֹרַיְיתָא וְאָמְרוּ (שמות כ״ד:ז׳) נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמַע.

According to another explanation, the words “the apple tree”, “my beloved”, and “in his shadow” all equally indicate the Holy One, blessed be He. “I delighted and sat”: to wit, on the day when God revealed Himself on Mount Sinai and Israel received the Torah and said, “We will do and we will hearken” (Ex. 24, 7).

וּפִרְיוֹ מָתוֹק לְחִכִּי. אִלֵּין מִלִּין דְּאוֹרַיְיתָא דִּכְתִיב בְּהוּ (תהילים י״ט:י״א) וּמְתוּקִים מִדְּבַשׁ וְנוֹפֶת צוּפִים. דָּבָר אַחֵר וּפִרְיוֹ מָתוֹק לְחִכִּי, אִלֵּין נִשְׁמַתְהוֹן דְּצַדִּיקַיָא דְּכֻלְהוּ אִיבָּא דְּעוֹבָדוֹי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְקָיְימֵי עִמֵּיהּ לְעֵילָא.

“His fruit is sweet to my taste” refers to the words of the Torah which are called “sweeter than honey and the honeycomb” (Ps. 19, 11). Another explanation refers the “fruit” to the souls of the righteous, who are the fruit of the handiwork of the Almighty and abide with Him above.

תָּא חֲזֵי, כָּל נִשְׁמָתִין דְּעָלְמָא דְּאִנּוּן אִיבָּא דְּעוֹבָדוֹי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כֻּלְהוּ חַד בְּרָזָא חַד, וְכַד נָחֲתֵי לְעָלְמָא כֻּלְהוּ מִתְפָּרְשִׁין בִּגְוָונִין דְּכַר וְנוּקְבָא, וְאִנּוּן דְּכַר וְנוּקְבָא מְחֻבָּרִין כְּחֲדָא.

Listen to this. All the souls in the world, which are the fruit of the handiwork of the Almighty, are all mystically one, but when they descend to this world they are separated into male and female, though these are still conjoined.

וְתָּא חֲזֵי, תִּיאוּבְתָּא דְנוּקְבָא לְגַבֵּי דְכוּרָא עָבִיד נֶפֶשׁ. וּרְעוּתָא דְּתִיאוּבְתָּא דִּדְכוּרָא לְגַבֵּי נוּקְבָא וְאִתְדַּבְּקוּתָא דִילֵיהּ בָּהּ, אַפִּיק נֶפֶשׁ וְכָלִיל תִּיאוּבְתָּא (נ”א תיאובתיה) דְנוּקְבָא וְנָטִיל לָהּ. וְאִתְכְּלִיל) תִּיאוּבְתָּא תַּתָּאָה בְּתִיאוּבְתָּא דִּלְעֵילָא וְאִתְעֲבִידוּ רְעוּתָא חָדָא בְּלָא פִּירוּדָא.

When they first issue forth, they issue as male and female together.

וּכְדֵין (נטיל) כָּלִיל כֹּלָא נוּקְבָא וְאִתְעַבְּרַת מִן דְּכוּרָא וְתִיאוּבְתִּין דְּתַרְוַויְיהוּ מִתְדַּבְּקָן כְּחֲדָא, וְעַל דָּא כֹּלָּא כָּלִיל דָּא בְּדָא. וְכַד נִשְׁמָתִין נָפְקִין דְּכַר וְנוּקְבָא כְּחֲדָא נָפְקִין.

Subsequently, when they descend (to this world) they separate, one to one side and the other to the other,

לְבָתַר כֵּיוָן דְּנָחֲתֵי מִתְפָּרְשָׁן דָּא לְסִטְרָא דָא וְדָא לְסִטְרָא דָא, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מְזַוִּוג לוֹן לְבָתַר. וְלָא אִתְיְיהִיב זִוּוּגָא לְאָחֳרָא אֶלָּא לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּלְחוֹדוֹי, דְּאִיהוּ יָדַע זִוּוּגָא דִּלְהוֹן לְחַבְּרָא לוֹן כְּדְקָא יָאוֹת.

and God afterwards mates them-God and no other, He alone knowing the mate proper to each.

זַכָּאָה הוּא בַּר נָשׁ דְּזָכֵי בְּעוֹבָדוֹי וְאָזִיל בְּאוֹרַח קְשׁוֹט בְּגִין דְּאִתְחַבַּר נֶפֶשׁ בְּנֶפֶשׁ כְּמָה דְּהֲוָה מֵעִיקָרָא, דְּהָא אִי זָכֵי בְּעוֹבָדוֹי דָּא הוּא בַּר נָשׁ שְׁלִים כְּדְקָא יְאוּת. וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב וּפִרְיוֹ מָתוֹק לְחִכִּי. דְּהוּא בְּתִקּוּנָא מְבֹרָךְ לְאִתְבָּרְכָא מִנֵּיהּ עָלְמָא, בְּגִין דְּכֹלָּא בְּעוֹבָדִין דְּבַר נָשׁ תַּלְיָא אִי זָכֵי אִי לָא זָכֵי.

Happy the man who is upright in his works and walks in the way of truth, so that his soul may find its original mate, for then he becomes indeed perfect, and through his perfection the whole world is blessed.’

אָמַר רַבִּי חִזְקִיָּה הָכִי שָׁמַעְנָא דִּכְתִיב, (הושע י״ד:ט׳) מִמֶּנִּי פֶּרְיְךָ נִמְצָא. קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָמַר לֵיהּ לִכְנְסֶת יִשְׂרָאֵל מִמֶּנִּי וַדַּאי פֶּרְיְךָ נִמְצָא. פֶּרְיִי נִמְצָא לָא כְּתִיב אֶלָּא פֶּרְיְךָ. הַהוּא תִּיאוּבְתָּא דְּנוּקְבָא דְּעֲבִיד נֶפֶשׁ וְאִתְכְּלִיל בְּתוּקְפָא דִדְּכוּרָא וְאִתְכְּלִיל נֶפֶשׁ בְּנֶפֶשׁ וְאִתְעֲבִידוּ חָד כָּלִיל דָּא בְּדָא כִּדְאֲמָרָן. לְבָתַר אִשְׁתַּכָּחוּ תַּרְוַויְיהוּ בְּעָלְמָא, וְדָא בְּחֵילָא דִּדְכוּרָא אִשְׁתְּכַח אִיבָּא דְנוּקְבָא.

Said R. Hizkiah: ‘I have heard the following explanation of the verse “From me is thy fruit found” (Hos. 14, 9). The Holy One, blessed be He, said to the Community of Israel, “From me assuredly is thy fruit found”-not my fruit, but thy fruit: the desire of the female produces a vital spirit and is embraced in the vehemence of the male, so that soul is joined with soul and they are made one, each embraced in the other. Afterwards they become two in this world, and thus through the force of the male is produced the fruit of the female.

דָּבָר אַחֵר בְּתִיאוּבְתָּא דְּנוּקְבָא אִשְׁתְּכַח אִיבָּא דִדְכוּרָא. דְּאִי לָאו תִּיאוּבְתָּא דְּנוּקְבָא לְגַבֵּי דְכוּרָא לָא אִתְעֲבִידוּ פֵּירִין לְעָלְמִין הֲדָא הוּא דִכְתִיב מִמֶּנִּי פֶּרְיְךָ נִמְצָא:

According to another explanation, the fruit of the male is produced through the desire of the female, since if not for the desire of the female for the male no fruit would ever be produced.’

Lech Lecha, Chapter 22

וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל מֶלֶךְ שִׁנְעָר וְגו’. רַבִּי יוֹסֵי פָּתַח (ישעיהו מ״א:ב׳) מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח צֶדֶק יִקְרָאֵהוּ לְרַגְלוֹ וְגו’. הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ חַבְרַיָיא. אֲבָל הַאי קְרָא בְּרָזָא דְחָכְמְתָא אִיהוּ. דְּהָא תָּנִינָן שִׁבְעָה רְקִיעִין עֲבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְעֵילָא, וְכֻלְהוּ לְאִשְׁתְּמוֹדַע יְקָרָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְכֻלְהוּ קָיְימִין לְאוֹדָעָא רָזָא דִמְהֵימְנוּתָא עִלָּאָה.

NOW IT CAME TO PASS IN THE DAYS OF AMRAFEL KING OF SHINAR. R. Jose expounded in this connection the text: Who hath raised up one from the East, whom Righteousness calleth to follow him? (Is. 41, 2). He said: ‘This verse has been explained in various ways, but it also contains an esoteric allusion. God, we have learnt, has made seven firmaments on high, all of which acknowledge the glory of the Almighty and are capable of pointing the lesson of true faith.

תָּא חֲזֵי, אִית רְקִיעָא עִלָּאָה סָתִים לְעֵילָא מִנַּיְיהוּ דְּאִנּוּן שִׁבְעָה, וְדָא הוּא רְקִיעָא דְּדַבָּר לוֹן וְנָהִיר לוֹן לְכֻלְהוּ, וְדָא לָא אִתְיְידַע, וְקָיְימָא בִּשְׁאֶלְתָּא דְּלָא יְדִיעָא, בְּגִין דְּאִיהוּ סָתִים וְעָמִיק, וְכֹלָּא תְּוָוהִין עֲלֵיהּ, וּבְגִין כָּךְ אִקְרֵי מִ”י, כְּמָה דְאוּקְמוּהָ דִּכְתִיב, (איוב ל״ח:כ״ט) מִבֶּטֶן מִי יָצָא הַקָּרַח וְאִתְּמָר, וְהַאי הוּא רְקִיעָא עִלָּאָה דְּקָיְימָא עַל כָּל אִנּוּן שִׁבְעָה.

Now there is above these seven a hidden firmament which guides and illumines them. Of this one we cannot discover the true nature, however much we inquire and therefore it is designated by the interrogative particle Mi (Who), as has been pointed out: hence the Scripture says: “From the womb of Whom (Mi) came forth the ice” (Job 38, 29), which has been explained to refer to the highest firmament over the other seven.

וְאִית לְתַתָּא רְקִיעָא דְּאִיהוּ תַּתָּאָה מִכֻּלְהוּ וְלָא נָהִיר, וּבְגִין דְּאִיהוּ תַּתָּאָה דְּלָא נָהִיר, הַהוּא רְקִיעָא דְּעֲלַיְיהוּ אִתְחַבַּר בֵּיהּ, וְאִלֵּין תְּרֵין אַתְוָון כָּלִיל לוֹן בְּגַוֵּיהּ וְאִקְרֵי יָם, דְּהַהוּא רְקִיעָא עִלָּאָה דְּאִקְרֵי מִ”י.

At the bottom again there is a firmament, the lowest of all, which has no light; and on that account the highest firmament joins with it in such a way as to insert in it the two letters of its own name, so that it is called Yam (sea), being, as it were, the sea of that highest firmament,

בְּגִין דְּכָל אִנּוּן רְקִיעִין אָחֳרָנִין אִתְעֲבִידוּ נַחֲלִין וְעָאלִין לְגַבֵּיהּ, וּכְדֵין אִיהוּ יַם עִלָּאָה וְעֲבַד אִיבִּין וְנוּנִין לִזְנַיְיהוּ, וְעַל דָּא אָמַר דָּוִד (תהילים ק״ד:כ״ה) זֶה הַיָּם גָּדוֹל וּרְחַב יָדַיִם שָׁם רֶמֶשׂ וְאֵין מִסְפָּר חַיּוֹת קְטַנּוֹת עִם גְּדוֹלוֹת.

because all the other firmaments serve as streams (to convey its light), and flow into this lowest one as into a sea; and it thereupon produces fruits and fishes after their kind, and in reference to this David said; “Lo, the sea great and wide, wherein are things creeping innumerable both small and great beasts” (Ps. 104, 25).

וְעַל דָּא כְּתִיב, (ישעיהו מ״א:ב׳) מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח צֶדֶק יִקְרָאֵהוּ לְרַגְלוֹ. מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח. דָּא אַבְרָהָם. צֶדֶק יִקְרָאֵהוּ לְרַגְלוֹ. (נ”א דא שרה, ד”א צדק יקראהו לרגלו וגו’) דָּא הוּא רְקִיעָא תַּתָּאָה דְּכֻלְהוּ רְקִיעִין דְּאִתְעֲבִיד יָם. יִתֵּן לְפָנָיו גּוֹיִם. מַאן הַאי, הוּא רְקִיעָא תַּתָּאָה דְּאֲמָרָן דְּעֲבִיד נוּקְמִין וְאַפִּיל שָׂנְאִין. וּבְהַאי אִשְׁתַּבַּח דָּוִד וְאָמַר (תהילים י״ח:מ״א) וְאֹיבַי נָתַתָּה לִּי עֹרֶף וּמְשַׂנְאַי אַצְמִיתֵם.

We now see what is meant by the words “Who raised up from the East”. The one raised up was Abraham. The words “Righteousness calleth him to follow him” refer to the lowest firmament which has become “sea”. It is this which “giveth nations before him”, which executes vengeance and overthrows the enemy.

(ישעיהו מ״א:ב׳) יִתֵּן לְפָנָיו גּוֹיִם. אִלֵּין אִנּוּן עַמִּין דְּהֲוָה רָדִיף עֲלֵיהוֹן אַבְרָהָם וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הֲוָה קָטִיל לוֹן. (ומלכים ירד. (מאי ירד אלא) אלין מלכים דממנן לעילא עלייהו. יתן לפניו גוים, אלין עמין דלתתא) וּמְלָכִים יַרְדְּ אִלֵּין מְמַנָּן רַבְרְבָן דִּלְעֵילָא. דְּכַד עֲבִיד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דִּינָא בְּעָלְמָא (ד”א בעמא) בְּכֹלָּא עֲבִיד דִּינָא בְּעֵילָא וְתַתָּא.

“He giveth nations before him”: these are the peoples of the earth. “And maketh him to rule over kings”: these are the guardian-angels of the nations above, for when God executes judgement on a people, He does so both below and above.

יִרְדְּפֵם יַעֲבוֹר שָׁלוֹם אֹרַח בְּרַגְלָיו לֹא יָבוֹא. יִרְדְּפֵם דָּא אַבְרָהָם. דְּאַבְרָהָם הֲוָה רָדִיף לוֹן, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הֲוָה עָבַר קַמֵּיהּ וְקָטִיל לוֹן. דִּכְתִיב יַעֲבוֹר שָׁלוֹם דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּאִקְרֵי שָׁלוֹם.

“He pursueth them and passeth on safely” (Is. 41, 3): this is Abram who pursued them while God passed before him and slew them, as it says, “Peace passeth on” (Ibid.), “Peace” referring to God.

אֹרַח בְּרַגְלָיו לא יָבוֹא. וְכִי סַלְקָא דַעְתָּךְ דְּהֲוָה אַבְרָהָם אָזִיל בְּגוֹ עֲנָנֵי אוֹ בְּגוֹ סוּסְוָון וּרְתִיכִין. אֶלָּא אֹרַח בְּרַגְלָיו לֹא יָבוֹא, דְּלָא הֲוָה אָזִיל קַמֵּיהּ דְּאַבְרָהָם לָא מַלְאָכָא וְלָא שְׁלִיחָא אֶלָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּלְחוֹדוֹי דִּכְתִיב אֹרַח בְּרַגְלָיו. מַאן רַגְלָיו אִלֵּין מַלְאָכִין דְּאִנּוּן תְּחוֹתוֹי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (זכריה י״ד:ד׳) וְעָמְדוּ רַגְלָיו בַּיּוֹם הַהוּא וְגו’.

“Even bv a wav that he had not gone by his feet”: if not with his feet, how then did Abram go-on the clouds or with horses and chariots? No: what it means is that it was not an angel or a messenger, but God Himself, that went before Abram, the word “feet” here referring to the angels, who are subject to God, as in the verse “And his feet shall stand in that dav” (Zech. 14, 4).

דָּבָר אַחֵר מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח. תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעֲתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְעָר עָלְמָא לְאַיְיתָאָה לְאַבְרָהָם וּלְקָרְבָא לֵיהּ לְגַבֵּיהּ, הַאי אִתְעֲרוּתָא בְּגִין דְּזַמִּין יַעֲקֹב לְמֵיפַּק מִנֵּיהּ וּלְקָיְימָא תְּרֵיסַר שִׁבְטִין כֻּלְהוּ זַכָּאִין קַמֵּיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא.

Another explanation of the verse is as follows. When God “awoke” the world to bring Abram and to draw him near to Himself, this was because Jacob was destined to issue from him and to establish twelve tribes who should all be righteous in the sight of God.

צֶדֶק יִקְרָאֵהוּ לְרַגְלוֹ. דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הֲוָה קָרֵי לֵיהּ תָּדִיר מִן יוֹמָא דְּאִתְבְּרֵי עָלְמָא כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (ישעיהו מ״א:ד׳) קוֹרֵא הַדּוֹרוֹת מֵרֹאשׁ, וּבְגִין כָּךְ צֶדֶק יִקְרָאֵהוּ וַדַּאי. לְרַגְלוֹ, לְאִתְחַבְּרָא בֵּיהּ בְּפוּלְחָנֵיהּ וּלְקָרְבָא לֵיהּ לְגַבֵּיהּ. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (שמות י״א:ח׳) הָעָם אֲשֶׁר בְּרַגְלֶיךָ.

“Whom he calleth in righteousness”: because God was calling him constantly from the day that the world was created, as it is written, “calling the generations from the beginning” (Is. 41, 4). “To his foot”: i.e. to attach him to His service and to bring him near to Himself.

דָּבָר אַחֵר מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח. דְּמִתַּמָּן שֵׁרוּתָא דִּנְהוֹרָא לְאַנְהָרָא. בְּגִין דְּדָרוֹם הַהוּא תּוּקְפָא דִילֵיהּ מִגּוֹ מִזְרָח אִיהוּ. וְעַל דָּא מִי הֵעִיר הַהוּא נְהוֹרָא דְּדָרוֹם. מִמִּזְרָח, בְּגִין דְּאִיהוּ נָטִיל וְאִתְּזָן בְּקַדְמִיתָא, וְתִיאוּבְתָּא דְּהַהוּא רְקִיעָא עִלָּאָה לְמֵיהַב לֵיהּ לְמִזְרָח.

צֶדֶק יִקְרָאֵהוּ לְרַגְלוֹ. דָּא מַעֲרָב, דְּאִיהוּ קָרֵי לֵיהּ תָּדִיר וְלָא שָׁכִיךְ כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר (תהילים פ״ג:ב׳) אֱלֹהִים אַל דֳּמִי לָךְ אַל תֶּחרָשׁ וְאַל תִּשְׁקוֹט אֵל. בְּגִין דְּמַעֲרָב אִתְעַר תָּדִיר לְגַבֵּיהּ. יִתֵּן לְפָנָיו גּוֹיִם וּמְלָכִים יַרְדְּ. דְּהָא מִנֵּיהּ קַבִּיל תּוּקְפָא לְאַכְנָעָא כָּל אִנּוּן עַמִּין דְּעָלְמָא.

רַבִּי יְהוּדָה אָמַר (ישעיהו מ״א:ב׳) מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח, דָּא אַבְרָהָם דְּלָא נָטִיל אִתְעֲרוּתָא לְגַבֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אֶלָּא מִמִּזְרָח, בְּגִין דְּחָמָא שִׁמְשָׁא דְּנָפִיק בְּצַפְרָא מִסִּטְרָא דְמִזְרָח, נָטִיל אִתְעֲרוּתָא לְנַפְשֵׁיהּ דְּאִיהוּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. אָמַר דָּא הוּא מַלְכָּא דְּבָרָא יָתִי. פְּלַח לֵיהּ כָּל הַהוּא יוֹמָא, לְרַמְשָׁא חָמָא שִׁמְשָׁא דְּאִתְכְּנִישׁ (וירחא נפקת) וְסִיהֲרָא נָהֲרָא. אָמַר דָּא הוּא וַדַּאי דְּשַׁלִּיט עַל הַהוּא פּוּלְחָנָא דְּפָלָחִית כָּל הַאי יוֹמָא, דְּהָא אִתְחֲשַׁךְ קַמֵּיהּ וְלָא נָהִיר. פָּלַח לֵיהּ כָּל הַהוּא לֵילְיָא.

R. Judah says: “Who aroused from the East” this refers to Abraham, who received his first impulse to seek God from the East. For when he saw the sun issuing in the morning from the East, he was first moved to think that that was God, and said “this is the King that created me”, and worshipped it the whole day. In the evening when the sun went down and the moon commenced to shine, he said, “Verily this rules over the orb which I worshipped the whole day, since the latter is darkened before it and does not shine any more.” So he served the moon all that night.

לְצַפְרָא חָמָא דְּאָזְלָא חֲשׁוֹכָא וְאִתְנְהִיר סִטְרָא דְמִזְרָח. אָמַר וַדַּאי כָּל אִלֵּין מַלְכָּא אִית עֲלַיְיהוּ וְשַׁלִּיט דְּאַנְהִיג לוֹן. כֵּיוָן דְּחָמָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא תִּיאוּבְתָּא דְּאַבְרָהָם לְגַבֵּיהּ, כְּדֵין אִתְגָּלֵי עֲלוֹי וּמַלִּיל עִמֵּיהּ, דִּכְתִיב צֶדֶק יִקְרָאֵהוּ לְרַגְלוֹ. דְּמַלִּיל עִמֵּיהּ וְאִתְגְלֵי עֲלֵיהּ.

In the morning when he saw the darkness depart and the East grow light, he said, “Of a surety there is a king who rules over all these orbs and orders them.” So when God saw Abram’s longing to find Him, He revealed Himself unto him and spoke with him, as it is written, “Righteousness called to him to follow him.”

רַבִּי יִצְחָק פָּתַח (ישעיהו מ״ה:י״ט) דּוֹבֵר צֶדֶק מַגִּיד מֵישָׁרִים. קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כָּל מִלּוֹי אִנּוּן בְּקוּשְׁטָא, וְעֲבִיד מֵישָׁרִים, בְּמָּה עֲבִיד מֵישָׁרִים. בְּגִין דְּכַד בְּרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָלְמָא, לָא הֲוָה קָאִים וְהֲוָה מִתְמוֹטֵט לְהָכָא וּלְהָכָא. אָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְעָלְמָא, מַה לָּךְ דְּאַתְּ מִתְמוֹטֵט. אָמַר לֵיהּ, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם לָא יָכִילְנָא לְמֵיקַם דְּלֵית בִּי יְסוֹדָא עַל מַה דְּאִתְקַיָּים.

R. Isaac explained in connection with Abraham the verse: I am the Lord speaking righteousness, declaring what is right (Is. 45, 19). He said: ‘AII God’s words are truth and His acts are righteousness. For when God first created the world it was unstable and rocked to and fro. Said God to the world, Wherefore rockest thou? It answered: Sovereign of the Universe, I cannot be firm, because I have no foundation on which to rest.

אָמַר לֵיהּ הָא אֲנָא זַמִּין לְמֵיקַם בָּךְ חַד צַדִּיק דְּאִיהוּ אַבְרָהָם דִּי יַרְחִים לִי. מִיָּד קָאִים עָלְמָא בְּקִיּוּמֵיהּ הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (בראשית ב) אֵלֶּה תּוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם אַל תִּקְרָא בְּהִבָּרְאָם אֶלָּא בְּאַבְרָהָם. בְּאַבְרָהָם מִתְקַיֵּים עָלְמָא.

God thereupon said: Behold, I intend to raise up in thee a righteous man, Abraham, who will love Me. Hearing this, the world straightway became firmly established; therefore it is written, “these are the generations of the heavens and the earth behibaream (when they were created), which by a transposition of letters becomes beabraham (for the sake of Abraham).’

אָמַר רַבִּי חִיָּיא (ישעיהו מ״ה:י״ט) מַגִּיד מֵישָׁרִים. דְּהָא אָתִיב לֵיהּ עָלְמָא לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הַהוּא אַבְרָהָם זַמִּין הוּא דְּיִפְקוּן מִנֵּיהּ בְּנִין דְּיַחֲרִיבוּ מַקְדְּשָׁא וְיוֹקִידוּ אוֹרַיְיתָא. (נ”א לנפקא מניה ישמעאל, אמר ליה הא יצחק, אמר ליה זמין למיפק מניה עשו חייבא דיחרב בי מקדשא ויוקיד אורייתא), אָמַר לֵיהּ זַמִּין חַד בַּר נָשׁ לְמֵיפַּק מִנֵּיהּ דְּאִיהוּ יַעֲקֹב וְיִפְקוּן מִנֵּיהּ תְּרֵיסַר שִׁבְטִין כֻּלְהוּ זַכָּאִין. מִיָּד אִתְקְיַּים עָלְמָא בְּגִינֵיהּ הֲדָא הוּא דִכְתִיב מַגִּיד מֵישָׁרִים.

R. Hiya enlarged upon the words “declaring what is right”. He said: ‘The world continued to remonstrate with God, saying, “From this Abraham will issue descendants who will destroy the Temple and burn the Law.” God replied: “He will also have one descendant, namely Jacob, who will be the father of twelve tribes who will all be righteous.” Forthwith the world was established for his sake, and therefore God is said to be “declaring (the advent of) things that are right”.’

רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר הָא אַתְעַרְנָא וַיְדַבֵּר וַיַּגֵּד וַיֹּאמֶר כֻּלְהוּ לְטַעֲמַיְיהוּ מִתְפָּרְשָׁן. וַיְדַבֵּר אִיהוּ בְּאִתְגַּלְיָא דַּרְגָּא לְבַר, דְּלָא אִיהוּ דַּרְגָּא פְּנִימָאָה כְּאִנּוּן דַּרְגִּין עִלָּאִין, וְדָא אִיהוּ (ישעיה מה) דּוֹבֵר צֶדֶק.

R. Eleazar said: ‘It has been noted that there is a difference between “speaking” (dober) and “declaring” (maggid). “Speaking” is from a revealed source, an outer grade, not of the highest; therefore it is applied here to “righteousness” (zedek).

וַיַּגֵּד אִיהוּ רֶמֶז לְדַרְגָּא פְּנִימָאָה עִלָּאָה דְּשַׁלְטָאָה עַל דִּבּוּר, וְדָא הוּא מַגִּיד מֵישָׁרִים. מַאן מֵישָׁרִים דָּא דַרְגָּא עִלָּאָה דְיַעֲקֹב שַׁרְיָיא בֵּיהּ הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים צ״ט:ד׳) אַתָּה כּוֹנַנְתָּ מֵישָׁרִים. וּבְגִין כָּךְ מַגִּיד כְּתִיב, וְלָא כְּתִיב דּוֹבֵר.

But “declaring” indicates the inner grade which controls that belonging to “speaking”; hence it says here “declaring things that are right” (mesharim), these referring to the higher grade in which is that of Jacob.’

אָמַר רַבִּי יִצְחָק וְהָא כְּתִיב, (דברים ד׳:י״ג) וַיַּגֵּד לָכֶם אֶת בְּרִיתוֹ. אָמַר לֵיהּ הָכִי הוּא וַדַּאי אִיהוּ דַרְגָּא דְּשָׁלְטָא עַל תַּתָּאָה דְּאִיהוּ דּוֹבֵר צֶדֶק. וְכֹלָּא (בה) אִיהוּ (נ”א לאשתלא איבא) לְאִסְתַּכָּלָא (איכא) הָכָא. (נ”א אתיא) תָּא חֲזֵי, דְאַף עַל גַּב דְּדִּבּוּר אִיהוּ תַּתָּאָה, לָא תֵימָא דְּלָא עִלָּאָה אִיהוּ, אֶלָּא וַדַּאי דִּבּוּר מַלְיָיא אִיהוּ מִכֹּלָּא וְדַרְגָּא עִלָּאָה אִיהוּ. וְסִימָנִיךְ (דברים לכ) כִּי לא דָּבָר רֵק הוּא מִכֶּם.

Said R. Isaac to him, ‘Is there not a text “he declares to you his covenant” (Deut. 4, 13)?’ He replied: ‘The “covenant” also is a grade superior to that referred to in the expression “speaking righteousness”. One must be careful too to note that although “speaking” is lower than “declaring”, it still actually designates a high grade and is very pregnant in signification.’

רַבִּי אֶלְעָזָר הֲוָה אָזִיל לְבֵי חֲמוֹי, וְהֲווּ עִמֵּיהּ רַבִּי חִיָּיא וְרַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי חִזְקִיָּה. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר הָא חָמֵינָא דְּאִתְעֲרוּתָא דִלְעֵילָא לָאו אִיהוּ אֶלָּא כַּד אִתְעַר לְתַתָּא, דְּהָא אִתְעֲרוּתָא דִלְעֵילָא בְּתִיאוּבְתָּא דִלְתַתָּא תַּלְיָיא (מלתא).

R. Eleazar was once on the way to visit his father-in-law along with R. Hiya and R. Jose and R. Hizkiah. Said R. Eleazar, ‘It is borne in upon me that stirring above is produced only in response to an impulse from below, and depends upon the longing of that below.’

Lech Lecha, Chapter 23

פָּתַח וְאָמַר, (תהילים פ״ג:ב׳) אֱלהִים עַל דֳּמִי לָךְ אַל תֶּחרָשׁ וְאַל תִּשְׁקוֹט אֵל. דָּא הוּא אִתְעֲרוּתָא דִלְתַתָּא בְּגִין לְשַׁלְטָאָה. אָמַר דָּוִד, אֱלֹהִים אַל דֳּמִי לָךְ, לְאַתְעָרָא לְגַבֵּי עִלָּאָה וּלְאִתְחַבְּרָא גַּבֵּי יָמִינָא.

He illustrated this from the text: O God, keep thou not silence, hold not thy peace, and be not still, O God (Ps. 83, 2), which he expounded thus. ‘David said: “O God, keep thou not silence.” These words represent an impulse to Elohim to exert His sway. David said in effect: “Elohim, cease not to rouse the Highest and to associate thyself with the Right.”

מַאי טַעְמָא בְּגִין (תהילים פ״ג:ו׳) כִּי הִנֵּה אוֹיְבֶיךָ יֶהֱמָיוּן וְגו’ (וכתיב) כִּי נוֹעֲצוּ לֵב יַחְדָּיו עָלֶיךָ בְּרִית יִכְרוֹתוּ, וּבְגִין כָּךְ אֱלהִים אַל דֳּמִי לָךְ לְאַתְעָרָא לְגַבֵּי עֵילָא, דְּהָא כְּדֵין אִתְעָרַת יָמִינָא וּקְטִירַת לָהּ בַּהֲדָהּ. וְכַד אִתְקַשְׁרַת בְּיָמִינָא כְּדֵין אִתְבַּר שָׂנְאִין דִּכְתִיב (שמות ט״ו:ו׳) יְמִינְךָ יְיָ נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ יְמִינְךָ יְיָ תִּרְעַץ אוֹיֵב.

Wherefore so? Because “thine enemies make a tumult, etc.”, they have consulted together with one consent, against Thee do they make a covenant. “Therefore, O God, be not silent,” as explained. For when Elohim is joined with the Right, then the enemies are crushed, as it is written, “Thy right hand, O Lord, is glorious in power, thy right hand, O Lord, dasheth in pieces the enemy.”

וְתָא חֲזֵי בְּשַׁעֲתָא דְּאִתְחַבָּרוּ כָּל אִנּוּן מַלְכִין לְאַגָּחָא קְרָבָא עֲלֵיהּ דְּאַבְרָהָם, אִתְיָיעֲטוּ לְאַעֲבָרָא לֵיהּ מִן עָלְמָא, וְכֵיוָן דְּשָׁלְטוּ בְּלוֹט בַּר אַחוּהָ דְּאַבְרָהָם מִיָּד אֲזְלוּ, דִּכְתִיב וַיִּקְחוּ אֶת לוֹט וְאֶת רְכוּשׁוֹ בֶּן אֲחִי אַבְרָם וַיֵּלֵכוּ. מַאי טַעְמָא, בְּגִין דְּדִיוּקְנֵיהּ דְּלוֹט הֲוָה דָמֵי לְאַבְרָהָם, וּבְגִין כָּךְ וַיֵּלֵכוּ, דְּכָל הַהוּא קְרָבָא בְּגִינֵיהּ הֲוָה.

Note that, when all those kings joined together to make war on Abram, they designed to make away with him. But so soon as they got possession of Lot, his brother’s son, they went off (as it is written, AND THEY TOOK LOT, ABRAM’S BROTHER’S SON, AND HIS GOODS AND DEPARTED), the reason being that Lot closely resembled Abram, so that thinking they had Abram, they went off.

מַאי טַעְמָא. בְּגִין דְּהֲוָה אַבְרָהָם אַפִּיק בְּנֵי עָלְמָא מִפּוּלְחָנָא נוּכְרָאָה וְאָעִיל לוֹן בְּפוּלָחָנָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְתוּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַתְעַר לוֹן בְּעָלְמָא בְּגִין לְגַדְּלָא שְׁמָא דְאַבְרָהָם בְּעָלְמָא וּלְקָרְבָא לֵיהּ לְפוּלְחָנֵיהּ.

The reason of their enmity to Abram was that Abram weaned men from idolatry and taught them to worship God. Also God incited them to make their invasion in order to aggrandise Abram and to attract him to his service.

וְרָזָא דְמִלָּה כֵּיוָן דְּאַבְרָהָם אִתְעַר לְמִרְדַּף אֲבַּתְרַיְיהוּ כְּדֵין אֱלֹהִים אַל דֳּמִי לָךְ עַד דְּאִתְקַשַּׁר כֹּלָּא בְּאַבְרָהָם, וְכַד אִתְקַשַּׁר כֹּלָּא בְּאַבְרָהָם כְּדֵין אִתְבָּרוּ כֻּלְהוּ מַלְכִין מִקַּמֵּיהּ כְּדְקָא אֲמָרָן דִּכְתִיב יְמִינְךָ יְיָ תִּרְעַץ אוֹיֵב וְגו’:

Esoterically speaking, when Abram started to pursue them, then God “did not keep silent” until the whole was linked up with Abram; then when the whole was linked up with Abram, then all those kings were crushed before him, as we have said.’

Lech Lecha, Chapter 24

וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן. רַבִּי שִׁמְעוֹן פָּתַח וְאָמַר (תהילים ע״ו:ג׳) וַיְהִי בְּשָׁלֵם סֻכּוֹ וְגו’. תָּא חֲזֵי כַּד סָלִיק בִּרְעוּתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמִבְרֵי עָלְמָא חַד שַׁלְהוֹבָא דְּבוּצִינָא דְּקַרְדִינוּתָא. וּנְשַׁף זִיקָא בְּזִיקָא חָשְׁכַאת וְאוֹקִידַת. וְאַפִּיק מִגּוֹ סִטְרֵי תְּהוֹמָא חַד טִיף וְחִבֵּר לוֹן כְּחַד וּבָרָא בְּהוּ עָלְמָא.

AND MELCHIZEDEK KING OF SALEM BROUGHT FORTH BREAD AND WINE. R. Simeon adduced here the text “In Salem also is his tabernacle” (Ps. 76, 3). He said: ‘When God decided to create the world, He first produced a flame of a scintillating lamp. He blew spark against spark, causing darkness and fire, and produced from the recesses of the abyss a certain drop which He joined with the flame, and from the two He created the world.

הַהוּא שַׁלְהוֹבָא סָלִיק וְאִתְעַטְּרָא בִּשְּׂמָאלָא, וְהַהוּא טִיף סָלִיק וְאִתְעַטַּר בְּיָמִינָא, סָלְקוּ חַד בְּחַד אִחְלָפוּ דּוּכְתֵּי דָּא לְסִטְרָא דָא וְדָא לְסִטְרָא דָא, דְּנָחִית סָלִיק וּדְסָלִיק נָחִית.

The flame ascended and encircled itself with the Left, and the drop ascended and encircled itself with the Right. They then crossed and changed places, going up and down alternately until they were closely interlocked,

אִתְקַטְּרוּ דָּא בְּדָא, נָפִיק מִבֵּינַיְיהוּ רוּחַ שְׁלִים. כְּדֵין אִנּוּן תְּרֵין סִטְרִין אִתְעֲבִידוּ חַד וְאִתְיְיהִיב בֵּינַיְיהוּ וְאִתְעַטְּרוּ חַד בְּחַד. כְּדֵין אִשְׁתְּכַח שְׁלָם לְעֵילָא וּשְׁלָם לְתַתָּא, וְדַרְגָּא אִתְקַיָּים.

and there issued from between them a full wind. Then those two sides were made one, and the wind was set between them and they were entwined with one another, and so there was harmony above and harmony below; the grade was firmly established,

אִתְעַטְּרַת ה”א בְּוא”ו וָא”ו בְּה”א, כְּדֵין סַלְקָא ה”א וְאִתְקַשְּׁרָא בְּקִשּׁוּרָא שְׁלִים. כְּדֵין וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם. מֶלֶךְ שָׁלֵם וַדַּאי מֶלֶךְ אִיהוּ דְּשַׁלִּיט בִּשְׁלִימוּ, אֵימָתַי אִיהוּ מֶלֶךְ שָׁלֵם בְּיוֹמָא דְכִפּוּרֵי דְּכָל אַנְפִּין נְהִירִין. (דבר אחר מלכי צדק מלך שלם, אמר רבי שמעון בעא קודשא בריך הוא למיפק כהונתא משם כמא דאת אמר ברוך אברם לאל עליון, כיון דאקדים ברכתא דאברהם לברכתא דמריה, אמרז ליה אברהם וכי מקדימין ברכתא דעבדא לברכתא דמריה, מיד אתיהיבת כהונתא לאברהם דכתיב, (תהילים ק״י:א׳) נאם יי לאדני שב לימיני. וכתיב בתריה נשבע יי ולא ינחם אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק, דכתיב והוא כהן לאל עליון, ואין זרעו כהן)

the letter he was crowned with Vau and Vau with he, and so he ascended and was joined in a perfect bond. This is alluded to in the words “Melchizedek (lit. king of righteousness) king of Salem” (lit. completeness), i.e. the king who rules with complete sovereignty. When is he completely king? On the Day of Atonement, when all faces are illumined.

דָּבָר אַחֵר וּמַלְכִּי צֶדֶק. דָּא עָלְמָא בַּתְרָאָה. מֶלֶךְ שָׁלֵם, דָּא עָלְמָא עִלָּאָה. דְּאִתְעַטַּר חַד בְּחַד בְּלָא פִּירוּדָא תְּרֵין עָלְמִין כְּחֲדָא, וְאֲפִילּוּ עָלְמָא תַּתָּאָה כֹּלָּא הוּא. וְחַד מִלָּה אִיהוּ. הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן דִּתְרֵי אִלֵּין בֵּיהּ. וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן מְשַׁמֵּשׁ עָלְמָא לָקֳבֵל עָלְמָא. וְהוּא כֹהֵן דָּא יָמִינָא. לְאֵל עֶלְיוֹן עָלְמָא עִלָּאָה. וּבְגִין כָּךְ בָּעֵי כַּהֲנָא לְבָרְכָא עָלְמָא.

According to another explanation, “Melchizedek” alludes to the lower world, and “king of Salem” to the upper world; and the verse indicates that both are intertwined inseparably, two worlds like one, so that the lower world also is the whole, and the whole is one. “Brought forth bread and wine”: signifying that both of these are in it. AND HE WAS PRIEST OF GOD MOST HIGH: i.e. one world ministers to the other. “Priest” refers to the Right, and “Most High God,’ to the upper world; and hence a priest is required to bless the world.

תָּא חֲזֵי, בִּרְכָאן (ד”א ל”ג כד) נָטִיל הַאי עָלְמָא תַּתָּאָה כַּד אִתְחַבַּר בְּכַהֲנָא רַבָּא כְּדֵין וַיְבָרַכֵהוּ וַיֹּאמַר בָּרוּךְ אַבְרָם (וגו) לְאֵל עֶלְיוֹן הָכִי הוּא וַדַּאי. כְּגַוְונָא דָא בָּעֵי כַּהֲנָא לְתַתָּא לְקָשְׁרָא קִשְׁרִין וּלְבָרְכָא הַאי דוּכְתָּא בְּגִין דְּיִתְקַשַּׁר בְּיָמִינָא לְאִתְקַשְּׁרָא תְּרֵין עָלְמִין כְּחַד. בָּרוּךְ אַבְרָם רָזָא דְמִלָּה תִּקּוּנָא דְּבִרְכָאן אִיהוּ.

For this lower world receives blessings when it is associated with a High Priest; hence there is a special force in the words “and he blessed him and said, Blessed is Abram to the Most High God”. After this model it behoves the priest on earth to intertwine his fingers when blessing in the synagogue in order that he may be linked with the Right and that the two worlds may be linked together.

בָּרוּךָ אַבְרָם כְּמָה דְּאַמְרִינָן בָּרוּךְ אַתָּה. לְאֵל עֶלְיוֹן. יְיָ אֱלהֵינוּ. קוֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ. מֶלֶךְ הָעוֹלָם. וְהַאי קְרָא רָזָא דְּבִרְכָאן אִיהוּ. (ובגין כך) וַיְבָרַכֵהוּ מִתַּתָּא לְעֵילָא. וּבָרוּךְ אֵל עֶלְיוֹן (אשר מגן צריך בידך). מֵעֵילָא לְתַתָּא. וַיִּתֶּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל לְאִתְדַּבְּקָא בְּאֲתַר דְּקִשּׁוּרָא אִתְקַּשַּׁר לְתַתָּא.

BLESSED IS ABRAM. The words of the text are a prototype of the formula of blessing (used by the Israclites). “Blessed is Abram” (in the sense we have given to it) corresponds to “blessed art Thou “. “To the Most High God” corresponds to “O Lord our God”. “Possessor of heaven and earth” corresponds to “king of the universe. Further, AND HE BLESSED HIM indicates the course of blessing from below to above; BLESSED IS THE MOST HIGH GOD indicates from above to below. AND HE GAVE HIM A TENTH OF ALL: so that he should cleave to the place where the link was formed with the lower world.’

עַד דְּהֲווּ אָזְלֵי, אִעֲרַע בְּהוּ רַבִּי יֵיסָא וְחַד יוּדָאי בַּהֲדֵיהּ. וְהֲוָה אָמַר הַהוּא יוּדָאי (תהילים כ״ה:א׳) לְדָוִד אֵלֶיךָ יְיָ נַפְשִׁי אֶשָּׂא. לְדָוִד. וְכִי אַמַּאי לָא כְּתִיב מִזְמוֹר לְדָוִד אוֹ לְדָוִד מִזְמוֹר.

As they were going along they came across R. Yesa and a certain Judean with him who was explaining the text “To David: Unto thee, O Lord, do I lift up my soul” (Ps. 25, 1). He said: ‘Why is the inscription of this psalm simply “to David” and not “A Psalm of David”?

אֶלָא בְּגִין דַרְגֵּיהּ קָאֲמַר לְדָוִד תּוּשְׁבַּחְתָּא דְּאָמַר בְּגִינֵיהּ אֵלֶיךָ יְיָ נַפְשִׁי אֶשָּׂא. אֵלֶיךָ יְיָ לְעֵילָא. נַפְשִׁי, מַאן נַפְשִׁי, (אשא) דָּא דָּוִד (הוא) דַּרְגָּא קַדְמָאָה דְּקָאֲמָרָן. אֶשָּׂא, אֲסַלֵּק. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (תהילים קכ״א:א׳) אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים. בְּגִין דְּכָל יוֹמוֹי דְדָוִד הֲוָה מִשְׁתַּדֵּל לְסַלְקָא דַרְגֵּיהּ לְאִתְעַטְּרָא לְעֵילָא וּלְאִתְקַשְּׁרָא תַּמָּן בְּקִשּׁוּרָא שְׁלִים כְּדְקָא יְאוּת.

It is because the real meaning is “for the sake of David”, i.e. of his grade. “Unto thee, O Lord”, i.e. upward-striving; “my soul”, i.e. David himself, his original grade; “I lift up”: to wit, I cause to ascend, since David was ever striving to rise to a higher grade and to link himself to it firmly.

כְּגַוְונָא דָא (תהילים ק״ג:א׳) לְדָוִד בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת יְיָ בְּגִין דַּרְגֵּיהּ קָּאֲמַר, וּמַאי אָמַר בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת יְיָ. אֶת לְאִתְקַשְּׁרָא בְּקִשּׁוּרָא לְעֵילָא. וְכָל קְרָבַי, מַאן קְרָבַי. אִלֵּין שְׁאָר חֵיוָן בְּרָא. דְּאִקְרוּן קְרָבַיִם כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (שיר השירים ה׳:ד׳) וּמֵעַי הָמוּ עָלָיו. דָּבָר אַחֵר בָּרְכִי נַפְשִׁי, בְּגִינֵיהּ קָאֲמַר. אֶת יְיָ דָּא שְׁלִימוּ דְכֹלָּא, אֶת יְיָ כְּלָלָא דְּכֹלָּא.

Similarly it was for the sake of his grade that David uttered the words “To David: Bless the Lord, O my soul” (where the word eth indicates his desire to be linked above) “and all that is within me bless his holy name” (Ps. 103, 1), referring to the “beasts of the field” which are called “inwards”.’

אָמַר לֵיהּ רַבִּי אֶלְעָזָר לְרַבִּי יֵיסָא חָמִינָא לָךְ דְּהָא עִם שְׁכִינְתָּא קָאֲתִית וְאִתְחַבָּרַת. אָמַר לֵיהּ הָכִי הוּא וַדַּאי, וּתְלַת פַּרְסֵי הוּא דְּאָזִילְנָא בַּהֲדֵיהּ וְאָמַר לִי כַּמָּה מִלֵי מַעַלְיָיתָא וְאֲנָא אֲגִירְנָא לֵיהּ לְיוֹמָא דָא וְלָא יְדַעְנָא דְּאִיהוּ בּוֹצִינָא דְּנָהִיר כִּדְחָמִינָא הַשְׁתָּא.

Said R. Eleazar to R. Yesa, ‘I see that you have come in company with the Shekinah.’ He said, “Assuredly it is so. I have been walking with him three parasangs, and he has told me ever so many excellent things. I hired him as a porter, not knowing that he was the shining light which I have discovered him to be.’

אָמַר לֵיהּ רַבִּי אֶלְעָזָר לְהַהוּא יוּדָאי מַה שְּׁמָךְ, אָמַר לֵיהּ יוֹעֶזְרִ. אָמַר לֵיהּ יוֹעֶזֶר וְאֶלְעָזָר (מלה חדא) יְתִיבָן כְּחֲדָא, יָתְבוּ גַּבֵּי חַד טִנָּרָא בְּהַהוּא חֲקַל. פָּתַח הַהוּא יוּדַאי וְאָמַר (ישעיהו מ״ג:כ״ה) אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מוֹחֶה פְשָׁעֶיךָ לְמַעֲנִי וְחַטֹּאתֶיךָ לֹא אֶזְכּוֹר. מַאי טַעְמָא תְּרֵי זִמְנֵי אָנֹכִי אָנֹכִי.

R. Eleazar then said to the man, ‘What is your name?’ He said: ‘Joezer’. Whereupon he said: ‘Let Joezer and Eleazar sit together.’ So they sat down on a rock in that field. The Judean then commenced to discourse on the text I, even I, am he that blotteth out thy transgressions, for mine own sake, and thy sins I will not remember (Is. 43, 25). He said: ‘The word “I” occurs here twice:

אֶלָּא חַד בְּסִינַי וְחַד בְּשַׁעֲתָא דְּבָרָא עָלְמָא, דִּכְתִיב (שמות כ׳:ב׳) אָנֹכִי יְיָ אֱלֹהֶיךָ דָּא הוּא בְּסִינַי. וְחַד כַּד בְּרָא עָלְמָא דִּכְתִיב, (ישעיהו מ״ה:י״ב) אָנֹכִי עָשִׂיתִי אֶרֶץ וְאָדָם עָלֶיהָ בָּרָאתִי. הוּא, בְּגִין לְאַחֲזָאָה דְּלָא הֲוֵי פִּירוּדָא בֵּין עֵילָא וְתַתָּא.

He said: ‘The word “I” occurs here twice: once in reference to Sinai (cf. “I am the Lord thy God”, Ex. 20, 2), and the other in reference to the creation of the world (cf. “I have made the earth and created man upon it”, Is. 45, 12), to show that there is no division between the upper and lower worlds.

מוֹחֶה פְשָׁעֶיךָ. מַעֲבִיר פְּשָׁעֶיךָ לָא כְּתִיב, אֶלָּא מוֹחֶה. בְּגִין דְּלָא יִתְחַזּוּן לְעָלְמִין. לְמַעֲנִי. מַאי לְמַעֲנִי, בְּגִין אִנּוּן רַחֲמִין דְּתַלְיָין בִּי דִּכְתִיב, (דברים ד׳:ל״א) כִּי אֵל רַחוּם יְיָ אֱלהֶיךָ וְגו’.

“That blotteth out thy transgressions”: not merely removing them, so that they shall never be seen more. “For mine own sake”: i.e. for the sake of the mercy which I dispense, as it is written, “For the Lord thy God is a merciful God” (Deut. 4, 31).

דָּבָר אַחֵר מוֹחֶה פְשָׁעֶיךָ לְמַעֲנִי. תָּא חֲזֵי (לעיל פד ב) חַיָּיבֵי עָלְמָא עָבְדִין פְּגִימוּתָא לְעֵילָא, דְכַד אִנּוּן חוֹבִין סָלְקִין רַחֲמִין וּנְהִירוּ עִלָּאָה וְיַנִּיקוּ דְּבִרְכָאן לָא נָחִית לְתַתָּא, וְהַאי דַרְגָּא לָא נָטִיל בִּרְכָאן דִּלְעֵילָא לְיַנָּקָא לְתַתָּא. וּבְגִין כָּךְ לְמַעֲנִי בְּגִין דְּלָא יִתְמָנְעוּן בִּרְכָאן לְיַנָּקָא (ליה) לְכֹלָּא.

Another explanation of the words”that blotteth out thy transgressions for mine own sake” is as follows. Sinners in this world impair the influence of the upper world, for when they sin, mercy and the supernal light depart, and the stream of blessing does not descend to this world, and this grade (of mercy) does not take up the blessings from above in order to convey them to the lower world. Hence God acts “for His own sake”, in order that the stream of blessing should not be withheld.

כְּגַוְונָא דָא (דברים לכ) רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא. לְאַחֲזָאָה דְּלָא הֲוֵי פִּירוּדָא בֵּין עֵילָא וְתַתָּא כְּמָה דְּאִתְּמָר.

Similarly it is written, “See now that I, I am he” (Deut. 32, 39), to show that there is no division between the upper and the lower.

תָּא חֲזֵי, כְּגַוְונָא דָא כַּד אִשְׁתַּכָּחוּ זַכָּאִין בְּעָלְמָא אִתְעָרוּ בִּרְכָאן לְעָלְמִין כֻּלְהוּ. כֵּיוָן דְּאָתָא אַבְרָהָם אִתְעַר בִּרְכָאן לְעָלְמָא דִּכְתִיב וַאֲבָרֶכְךָ וְהְיֵה בְּרָכָה. מַאי וֶהְיֵה בְּרָכָה. רֶמֶז דְיִשְׁתַּכְּחוּן בְּגִינֵיהּ בִּרְכָאן לְעֵילָא וְתַתָּא דִּכְתִיב וְנִבְרְכוּ בְךָ וְגו’ וּכְתִיב וַאֲבָרְכָה מְבָרַכֶיךָ.

See now, in this way, when there are righteous men in the world, blessings are sent to all worlds. When Abram came, blessings were sent to the world, as it is written, “And I shall bless thee, and be thou a blessing, i.e. that blessing should be found both above and below for his sake.

אֲתָא יִצְחָק אוֹדַע לְכֹלָּא דְּאִית דִּין וְאִית דַּיָּין לְעֵילָא לְאִתְפָּרְעָא מֵרַשִּׁיעַיָא, וְאִיהוּ אִתְעַר דִּינָא בְּעָלְמָא בְּגִין דְּיִדְחֲלוּן לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כָּל בְּנֵי עָלְמָא. אֲתָא יַעֲקֹב וְאִתְעַר רַחֲמֵי בְּעָלְמָא וְאַשְׁלִים מְהֵימְנוּתָא בְּעָלְמָא כְּדְקָא חָזֵי.

When Isaac came he taught the world that there is a judge executing judgement above to punish the wicked, and he invoked justice upon the world in order that its inhabitants might fear God. When Jacob came he obtained mercy for the world and perfected men’s faith in God.

בְּיוֹמֵי דְאַבְרָהָם מַה כְּתִיב וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם, דְּאִתְעַטְּרַת כֻּרְסְיָיא בְּדוּכְתֵּיהּ, וּכְדֵין אִשְׁתְּכַח מֶלֶךְ שָׁלֵם בְּלָא פְּגִימוּ כְּלַל. הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן דְּאַפִּיק מְזוֹנִין לְעָלְמִין כֻּלְהוּ כְּדְקָא חָזֵי. הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן דְּלָא אִתְמְנָעוּ בִּרְכָאן מִכֻּלְהוּ עָלְמִין. הוֹצִיא כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (בראשית א׳:כ״ד) תּוֹצֵא הָאָרֶץ מִדַרְגִּין דִּלְעֵילָא אַפִּיק מְזוֹנִין וּבִרְכָאן לְעָלְמִין כֻּלְהוּ.

Hence in the days of Abram MELCHIZEDEK KING OF SALEM (salem=completeness), i.e. God whose throne was then established in its place and whose sovereignty therefore became complete, BROUGHT OUT BREAD AND WINE, i.e. produced the appropriate food for the whole world, and did not withhold blessing from all the worlds; from the upper grades He brought forth food and blessings for all the worlds.

וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן דְּאִשְׁתְּכַח כֹּלָּא בִּשְׁלִימוּ עִלָּאָה כְּדְקָא חָזֵי. לְאִתְחֲזָאָה כְּמָה דְחַיָּיבַיָא עָבְדֵי פְּגִימוּ בְּעָלְמָא וּמָנְעֵי בִּרְכָאן. הָכִי נָמֵי בְּגִין זַכָּאִין אַתְיָין (אתחזיאן) בִּרְכָאן לְעָלְמָא, וּבְגִינַיְיהוּ אִתְבָּרְכָאן כָּל בְּנֵי עָלְמָא:

AND HE WAS A PRIEST TO THE MOST HIGH GOD, the whole thus being in the most perfect order; to show that as the wicked upset the world and cause blessing to be withheld, so the righteous bring blessing to the world and for their sakes all its inhabitants are blessed.

וַיִּתֶּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל. מַאי מַעֲשֵׂר מִכֹּל מֵאִנּוּן בִּרְכָאן דְּנָפְקֵי מִכֹּל. בְּגִין דְּאִיהוּ אֲתַר דְּכָל בִּרְכָאן דְּנָחֲתֵי לְעָלְמָא מִתַּמָּן נָפְקֵי. דָּבָר אַחֵר וַיִּתֵּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל. קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יַהַב לֵיהּ מַעַשְׂרָא. וּמַאן אִיהוּ, דָּא דַרְגָּא דְּכָל פִּתְחִין דִּמְהֵימְנוּתָא וּבִרְכָאן דְּעָלְמָא בֵּיהּ קָיְימֵי וְאִיהוּ מַעֲשֵׂר וְאִיהוּ חַד מֵעֲשָׂרָה וְאִיהוּ עֲשָׂרָה מִמֵּאָה. מִכָּאן וּלְהָלְאָה עָאל אַבְרָהָם בְּקִיּוּמָא דִלְעֵילָא כְּדְקָא חָזֵי.

AND HE GAVE HIM A TENTH OF ALL, to wit, of those blessings which issue from “all”, the source of all the blessings which descend upon the world. According to another explanation, God gave Abram a tenth, namely, the grade in which all the sources of faith and blessing are established, and which is the tenth, one out of ten and ten out of a hundred; and from this point onwards Abram was fully confirmed from above.’

אָמַר לֵיהּ רַבִּי אֶלְעָזָר שַׁפִּיר קָא אֲמַרְתְּ. אָמַר לֵיהּ רַבִּי אֶלְעָזָר מַאי עֲבִידְתָּךְ, אָמַר לֵיהּ קַרְיָנָא דַרְדְּקֵי בְּאַתְרִי, הַשְׁתָּא אֲתָא רַבִּי יוֹסֵי דִּכְפַר חָנִין לְמָתָא וּסְלִיקוּ לוֹן מִגַבָּאי וְאוֹתְבוּ לוֹן לְגַבֵּיהּ. וְהֲווּ יָהֲבִין לִי כָּל בְּנִי מָתָא אַגְרָא כְּהַהוּא זִמְנָא דְדַרְדְּקֵי הֲווּ גַּבָּאי. וְאִסְתַּכַּלְנָא בְּנַפְשָׁאי דְּלָא אִתְחֲזֵי לִי לְאִתְהַנֵּי מִנַּיְיהוּ לְמַגָּנָא, וַאֲגִירְנָא גַרְמָאי בַּהֲדֵי דְּהַאי חַכִּים. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בִּרְכָאן דְּאַבָּא אִצְטְרִיכוּ הָכָא.

Said R. Eleazar to him: ‘What you say is right.’ R. Eleazar further asked him what his business was. He said: ‘I was a teacher of children in my town till R. Jose came, when they left me and went to him. Nevertheless the townsfolk used to pay me my salary as before. Not wishing, however, to take money for nothing, I entered into the service of this Sage.’ Said R. Eleazar: ‘This is a case where my father’s blessings are required.’

קָמוּ. אָתוּ קַמֵּיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן (לבתר), וְהֲוָה יָתִיב וְלָעֵי כָּל יוֹמָא קַמֵּיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן. וְיוֹמָא חַד הֲוָה עָסִיק בִּנְטִילַת יָדַיִם קַמֵּיהּ. אָמַר כָּל מַאן דְּלָא נָטִיל יְדוֹי כְּדְקָא יְאוּת, אַף עַל גַּב דְּאִתְעַנַּשׁ לְעֵילָא אִתְעַנַּשׁ לְתַתָּא, וּמַאי עוֹנְשֵׁיהּ לְתַתָּא, דְּגָרִים לֵיהּ לְגַרְמֵיהּ מִסְכְּנוּתָא. כְּמָה דְּעוֹנְשֵׁיהּ כָּךְ, הָכִי הוּא זָכֵי מַאן דְּנָטִיל יְדוֹי כְּדְקָא יְאוּת דְּגָרִים לְגַרְמֵיהּ בִּרְכָאן דִּלְעֵילָא דְּשָׁרָאן בִּרְכָאן עַל יְדוֹי כְּדְקָא יְאוּת, וְאִתְבָּרַךְ בְּעוּתְרָא.

They went to R. Simeon, and the Judean used to study all day before him. One day he was studying the subject of washing the hands, and said: ‘Whoever does not wash his hands as required, although he is punished in the next world is also punished in this world, because he endangers his health. And similarly, he who washes his hands as required procures for himself blessings above which rest upon his hands, and is also blessed with wealth.’

לְבָתַר אַקְדִּים רַבִּי שִׁמְעוֹן חָמָא לֵיהּ דְּאַנְטַל יְדוֹי בְּמַיָא וְנָטִיל לוֹן בְּשִׁיעוּרָא סַגְיָיא דְמַיִין. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן מַלֵּא יָדָיו מִבִּרְכוֹתֶיךָ. וְכָךְ הֲוָה, מֵהַהוּא יוֹמָא וּלְהָלְאָה אִתְעַתַּר וְאַשְׁכַּח סִימָא וְהֲוָה לָעֵי בְּאוֹרַיְיתָא וְיָהִיב מְזוֹנָא לְמִסְכְּנֵי כָּל יוֹמָא, וְהֲוָה חָדֵי עִמְּהוֹן וּמַסְבַּר לוֹן אַנְפִּין נְהִירִין. קָרָא עֲלֵיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן (ישעיהו מ״א:ט״ז) וְאַתָּה תָּגִיל בַּיְיָ בִּקְדוֹשׁ וְגו’, (חסר)

Afterwards R. Simeon caught sight of him washing his hands and using a great quantity of water, and he exclaimed: ‘Fill his hands with thy blessings.’ And so it came to pass, since he found a treasure and grew rich, and he used to study the Torah and give sustenance to the poor every day and smile upon them benignantly, so that R. Simeon applied to him the verse “And thou shalt rejoice in the Lord and glory in the Holy One of Israel.” ‘

Lech Lecha, Chapter 25

אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הָיָה דְּבַר יְיָ אֶל אַבְרָם וְגו’. רַבִּי יְהוּדָה פַּתָח (שיר השירים ז׳:י״א) אֲנִי לְדוֹדִי וְעָלַי תְּשׁוּקָתוֹ. הָא אוּקְמוּהָ, אֲבָל בְּאִתְעֲרוּתָא דִלְתַתָּא אִשְׁתְּכַח אִתְעֲרוּתָא לְעֵילָא, דְּהָא לָא אִתְעַר לְעֵילָא עַד דְּאִתְעַר לְתַתָּא. וּבִרְכָאן דִּלְעֵילָא לָא מִשְׁתַּכְּחֵי אֶלָּא בַּמֶה דְּאִית בֵּיהּ מַמָּשָׁא וְלָאו אִיהוּ רֵיקַנְיָא.

AFTER THESE THINGS. R. Judah discoursed on the text: I am my beloved’s and his desire is towards me (S. S. 7, 11). He said: ‘The inner meaning of this verse is that the stirring below is accompanied by a stirring above, for there is no stirring above till there is a stirring below. Further, blessings from above descend only where there is some substance and not mere emptiness.

מְנָלָן מֵאֵשֶׁת עוֹבַדְיָהוּ דְּאָמַר לָהּ אֱלִישָׁע (מלכים ב ד) הַגִּידִי לִי מַה יֵּשׁ לָךְ בַּבָּיִת. דְּהָא בִּרְכָאן דִּלְעֵילָא לָא שָׁרְיָין עַל פָּתוֹרָא רֵיקַנְיָא וְלָא בְּאֲתַר רֵיקַנְיָא. מַה כְּתִיב וַתֹּאמֶר אֵין לְשִׁפְחָתְךָ כֹּל בַּבָּיִת כִּי אִם אָסוּךְ שָׁמֶן. מַאי אָסוּךְ. אֶלָּא אֲמְרָה לֵיהּ שִׁיעוּרָא דְהַאי מִשְׁחָא לָאו אִיהִי אֶלָּא כְּדֵי מְשִׁיחַת אֶצְבְּעָא זְעִירָא.

We learn this from the wife of Obadiah, to whom Elisha said, “Tell me, what hast thou in the house” (II Kings, IV, 2), meaning that blessings from above would not descend on an empty table or an empty place. When she said: “Thy handmaid hath nothing in the house save a cruse of oil”-only enough to smear her little finger-

אָמַר לָהּ נִחַמְתַּנִי. דְּהָא לָא יְדַעְנָא הֵיאַךְ יִשְׁרוּן בִּרְכָאן דִּלְעֵילָא בְּדוּכְתָּא רֵיקַנְיָא, אֲבָל הַשְׁתָּא דְּאִית לָךְ שֶׁמֶן, דָּא הוּא אֲתַר לְאִשְׁתַּכָּחָא בֵּיהּ בִּרְכָאן. מִנָּלָן דִּכְתִיב, (תהילים קל״ג:ב׳) כַּשֶּׁמֶן הַטּוֹב וְגו’ וְסֵיפֵיהּ מַה כְּתִיב, (תהילים קל״ג:ג׳) כִּי שָׁם צִוָּה יְיָ אֶת הַבְּרָכָה חַיִּים עַד הָעוֹלָם. וּבְאַתְרָא דָּא שָׁרָאן בִּרְכָאן. (ואתמר).

he said to her: “You have relieved me, for I did not see how blessings were to descend from above on to an empty place, but since you have some oil, this will provide a place sufficient for the purpose.” (The connection of “oil” with “blessing” is found in Psalm CXXXIII, where it says “like the good oil,’, etc., and then “for there the Lord commanded the blessing, life for evermore”.

וְאִי תֵימָא (תהילים קל״ג:ג׳) כְּטַל חֶרְמוֹן שֶׁיּוֹרֵד עַל הַרְרֵי צִיּוֹן וְלָא כְּתִיב שֶׁמֶן אֶלָא טַל. אֶלָּא אִיהוּ שֶׁמֶן וְאִיהוּ טַל. הַהוּא טַל אִיהוּ דְּאַטִּיל קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מִמִּשְׁחָא עִלָּאָה. דְּהַהוּא שֶׁמֶן נָפַק לְסִטְרָא דְּיָמִינָא.

It is true, the immediate comparison in the passage is with dew, not oil, but the two mean the same thing, as this dew was distilled by God from the supernal oil.

תְּרֵין אִנּוּן יַיִן וְשֶׁמֶן. וְאָזְלוּ לִתְרֵין סִטְרִין. יַיִן לִסְטַר שְׂמָאלָא שֶׁמֶן לִסְטַר יָמִינָא. וּמִסִּטְרָא דְיָמִינָא נָפְקֵי בִּרְכָאן לְעָלְמָא וּמִתַּמָּן אִתְמְשַׁח מַלְכוּתָא קַדִּישָׁא וּבְגִין דְּשֶׁמֶן הֲוָה אִתְתַּקַּן לְתַתָּא בְּקַדְמִיתָא, שֶׁמֶן אִזְדַמַּן לְעֵילָא אֲרִיקוּ דְּבִרְכָאן.

Wine and oil belong respectively to the Left and the Right sides, and from the Right side blessings descend on the world, and from there the holy kingdom is anointed. Thus because it was fixed upon below, oil was first prepared above as the source of blessings.

תָּא חֲזֵי, מֵאִתְעֲרוּתָא דְּהַאי שֶׁמֶן דִּלְעֵילָא קָאי לְאֲרָקָא עַל דָּוִד וּשְׁלמֹה לְאִתְבָּרְכָא (על) בְּנוֹי. מְנָא לָן דִּכְתִיב וַיַּעֲמֹד הַשֶּׁמֶן. כְּתִיב הָכָא וַיַּעֲמֹד. וּכְתִיב הָתָם (ישעיהו י״א:י׳) שׁוִֹרְשׁ יִשַּׁי אֲשֶׁר עוֹמֵד לְנֵס עַמִּים.

From the stirring of this supernal oil the lower oil was poured on David and Solomon to bring blessings on their descendants. This is derived from a collation of the text “and the oil stood״, in II Kings 4, 6, with the text “the root of Jesse which standeth for an ensign of the nations”, (Is. 11, 10.)

תָּא חֲזֵי, מִשֻּׁלְחָן דְּלֶחֶם הַפָּנִים דְּבִרְכָאן נָפְקִין מִתַּמָּן וּמְזוֹנָא לְעָלְמָא, לָא בָעֵי לְאִשְׁתַּכָּחָא רֵיקַנְיָא אֲפִלּוּ רִגְעָא חָדָא, בְּגִין דְּלָא יִסְתַּלְּקוּן בִּרְכָאן מִתַּמָּן, אוּף הָכִי לָא מְבָרְכִין עַל שֻׁלְחָן רֵיקַנְיָא, דְּהָא בִּרְכָאן דִּלְעֵילָא לָא שָׁרְיָין עַל שֻׁלְחָן רֵיקַנְיָא.

We derive the same lesson from the fact that the table of shew-bread, from which issued blessings, was not to be left empty a single moment; and on that account we do not say grace over an empty table, since blessings from above do not rest on an empty table.

תָּא חֲזֵי, מַה כְּתִיב אֲנִי לְדוֹדִי וְעָלַי תְּשׁוּקָתוֹ, אֲנִי לְדוֹדִי בְּקַדְמִיתָא וּלְבָתַר וְעָלַי תְּשׁוּקָתוֹ. אֲנִי לְדוֹדִי לְאַתְקָנָא לֵיהּ דּוּכְתָּא בְּקַדְמִיתָא. וּלְבָתַר וְעָלַי תְּשׁוּקָתוֹ.

To resume, then, the verse “I am my beloved’s and towards me is his desire” indicates that “first of all I am my beloved’s, and then, in consequence, his desire is towards me; first I prepare for him a place, and then his desire is towards me”.

דָּבָר אַחֵר אֲנִי לְדוֹדִי. דְּהָא תָּנִינָן שְׁכִינְתָּא לָא אִשְׁתַּכְּחַת עִמְהוֹן דְּחַיָּיבַיָא, כֵּיוָן דְּאָתֵי בַּר נָשׁ לְאִתְדַּכָּאָה וּלְמִקְרַב גַּבֵּי דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כְּדֵין שְׁכִינְתָּא שַׁרְיָא עֲלֵיהּ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב אֲנִי לְדוֹדִי בְּקַדְמִיתָא, וְעָלַי תְּשׁוּקָתוֹ לְבָתַר. אָתֵי בַּר נָשׁ לְאִתְדַּכָּאָה מְדַכְּאִין לֵיהּ.

The verse may also be explained by reference to the dictum that the Shekinah is not found in the company of sinners, but when a man exerts himself to purify himself and to draw near to God, then the Shekinah rests on him. So “I am my beloved’s” to begin with, and then “his desire is towards me”.’

תָּא חֲזֵי, אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה דְּרָדַף אַבְרָהָם בָּתַר אִלֵּין מַלְכִין וְקָטִיל לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, הֲוָה אַבְרָהָם תּוֹהֶא, אָמַר דִּילְמָא חַס וְשָׁלוֹם גָּרַעֲנָא הַהוּא אַגְרָא דַּהֲוֵינָא אַהֲדַר בְּנֵי נָשָׁא לְגַבֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְאַחִידְנָא בְּהוּ לְקָרָבָא לוֹן לְגַבֵּיהּ וְהַשְׁתָּא אִתְקְטִילוּ בְּנֵי נְשָׁא עַל יָדִי. מִיָּד אָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַל תִּירָא אַבְרָם אָנֹכִי מָגֵן לָךְ שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה וְגו’. אַגְרָא קַבִּילַת עֲלַיְיהוּ, דְּהָא כֻּלְהוּ לָא יִזְכּוּן לְעָלְמִין.

AFTER THESE THINGS, i.e. after Abram pursued the kings and God slew them, Abram felt some qualms lest he had perchance forfeited some of his reward for converting men to the service of God, seeing that now some of his fellow creatures had been killed through him. Therefore God said to him: FEAR NOT, ABRAM, I AM THY SHIELD, THY REWARD IS EXCEEDING GREAT: you have received a reward for them, for none of them shall ever be accounted innocent.

Lech Lecha, Chapter 26

הָיָה דְּבַר יְיָ אֶל אַבְרָם בַּמַּחֲזֶה לֵאמֹר, מַאי בַּמַּחֲזֶה, אֶלָּא בְּהַהוּא חֵיזוּ דַּרְגָּא דְכָל דִּיוּקְנִין אִתְחַזְּיָין בֵּיהּ. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן תָּא חֲזֵי, עַד לָא אִתְגְּזַר אַבְרָהָם הֲוָה חַד דַּרְגָּא מַלִּיל עִמֵּיהּ, וּמַאן אִיהוּ דָּא מַחֲזֶה דִּכְתִיב, (במדבר כ״ד:ד׳) מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחזֶה.

THE WORD OF THE LORD CAME UNTO ABRAM IN A VISION SAYING. Vision is the grade in which all figures are beheld. R. Simeon said: ‘Up to the time when Abram was circumcised, only one grade spoke with him; namely Vision, which is also mentioned in the verse “who seeth the vision of Shaddai” (Num. 24, 4).

כֵּיוָן דְּאִתְגְּזַר הֲווּ כֻּלְהוּ דַּרְגִּין שָׁרָאן עַל הַאי דַרְגָּא, וּכְדֵין מַלִּיל עִמֵּיהּ הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (שמות ו׳:ג׳) וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדַּי וְעַד לָא אִתְגְּזַר לָא הֲווּ אִנּוּן דַּרְגִּין שָׁרָאן עֲלוֹי לְמַלָּלָא.

After his circumcision, all grades combined with this grade, and in this way God spoke with him. It may be objected that according to our interpretation the verses “and the Lord appeared to Abram”, “and Abram journeyed to the South”, “and he built there an altar”, indicate that he had attained to these higher grades;

וְאִי תֵימָא דְּהָא בְּקַדְמִיתָא כְּתִיב וַיֵּרָא יְיָ אֶל אַבְרָם וּכְתִיב וַיִּסַע אַבְרָם הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ הַנֶּגְבָּה וּכְתִיב וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ הָא הָכָא אִנּוּן דַּרְגִּין עִלָּאִין. וְהַשְׁתָּא אֲמָרָן דְּעַד לָא אִתְגְּזַר לָא הֲווּ אִנּוּן דַּרְגִּין עִלָּאִין שָׁרָאן עַל הַאי דַּרְגָּא לְמַלָּלָא עִמֵּיהּ.

how, then, can you say that before he was circumcised these grades did not combine with this one to speak with him?

תָּא חֲזֵי, בְּקַדְמִיתָא יַהַב קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא חָכְמָה לְאַבְרָהָם לְמִנְדַע חָכְמָה לְאִתְדַּבְּקָא בֵּיהּ וְיָדַע רָזָא דִּמְהֵימְנוּתָא, אֲבָל לְמַלָּלָא עִמֵּיהּ לָא הֲוָה אֶלָּא הַאי דַרְגָּא תַּתָּאָה בִּלְחוֹדוֹי, כֵּיוָן דְּאִתְגְּזַר, כֻּלְהוּ דַּרְגִּין עִלָּאִין הֲווּ שָׁרָאן עַל הַאי דַּרְגָּא תַּתָּאָה בְּגִין לְמַלָּלָא עִמֵּיהּ, וּכְדֵין אִסְתַּלַּק אַבְרָהָם בְּכֹלָּא כְּמָה דְּאִתְּמָר.

The answer is that previously God gave wisdom to Abraham to cleave to Him and to know the true meaning of faith, but only this lower grade actually spoke with him; but when he was circumcised, all the higher grades joined this lower grade to speak with him, and thus Abraham reached the summit of perfection.

תָּא חֲזֵי, עַד לָא אִתְגְּזַר בַּר נָשׁ לָא אִתְאַחִיד בִּשְׁמָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כֵּיוָן דְּאִתְגְּזַר עָאל בִּשְׁמֵיהּ וְאִתְאַחִיד בֵּיהּ. וְאִי תֵימָא אַבְרָהָם דְּאִתְאַחִיד בֵּיהּ עַד לָא אִתְגְּזַר. הָכִי הֲוָה דְּאִתְאַחִיד בֵּיהּ וְלָא כְּדְקָא יְאוּת, דְּהָא מִגּוֹ רְחִימוּתָא עִלָּאָה דְּרָחִים לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קָרִיב לֵיהּ.

See now, before a man is circumcised he is not attached to the name of God, but when he is circumcised he enters into the name and is attached to it. Abram, it is true, was attached to the name before he was circumcised, but not in the proper manner, but only through God’s extreme love for him;

לְבָתַר פַּקִּיד לֵיהּ דְּיִתְגְּזַר וְאִתְיְיהִיב לֵיהּ בְּרִית. קִשּׁוּרָא, דְּכֻלְהוּ דַרְגִּין עִלָּאִין. בְּרִית קִשּׁוּרָא לְאִתְקַשְּׁרָא כֹּלָּא כְּחֲדָא לְאַכְלָלָא דָּא בְּדָא, בְּרִית קִשּׁוּרָא דְּכֹלָּא אִתְקְשַׁר בֵּיהּ. וּבְגִין כָּךְ אַבְרָהָם עַד לָא אִתְגְּזַר. מִלּוֹי לָא הֲוָה עִמֵּיהּ אֶלָּא בַּמַּחֲזֶה כְּמָה דְּאִתְּמָר.

subsequently He commanded him to circumcise himself, and then he was vouchsafed the covenant which links all the supernal grades, a covenant of union which links the whole together so that every part is intertwined. Hence, till Abram was circumcised, God’s word with him was only in a vision, as has been said.’

תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעֲתָא דְּבָרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָלְמָא לָא אִתְבְּרִי אֶלָּא עַל בְּרִית כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר בְּרֵ”א שִׁי”ת בָּרָא אֱלהִים, וְהַיְינוּ (ד”א ל”ג ברית) דְּעַל בְּרִית קִיֵּים קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָלְמָא, וּכְתִיב, (ירמיהו ל״ג:כ״ה) אִם לא בְרִיתִי יוֹמָם וָלַיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לא שַׂמְתִּי. דְּהָא בְּרִית קִשּׁוּרָא אִיהוּ דְּיוֹמָא וְלֵילְיָא לָא מִתְפָּרְשָׁאן.

Consider this. When God created the world, it was created only through a covenant, as it is written, “Bereshith (b’rith esh, covenant of fire), God created”; and it is further written, “If my covenant of day and night stand not, if I have not appointed the ordinances of heaven and earth” (Jer. 33, 25), since there is a covenant of union that day and night shall not be separated.

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר כַּד בְּרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָלְמָא עַל תְּנַאי הֲוָה, דְּכַד יֵיתוּן יִשְׂרָאֵל אִם יְקַבְּלוּן אוֹרַיְיתָא יָאוֹת. וְאִם לָאו הֲרִי אֲנָא אַהֲדַר לְכוּ לְתֹהוּ וָבֹהוּ. וְעָלְמָא לָא אִתְקְיַּים עַד דְּקָיְימוּ יִשְׂרָאֵל עַל טוּרָא דְסִינַי וְקַבִּילוּ אוֹרַיְיתָא וּכְדֵין אִתְקְיַּים עָלְמָא.

R. Eleazar said: ‘When God created the world, it was on condition that if Israel when they came into the world should accept the Torah, it would be well, but if not, then the world should revert to chaos. Nor was the world firmly established until Israel stood before Mount Sinai and accepted the Torah.

וּמֵהַהוּא יוֹמָא וּלְהָלְאָה קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּרִי עָלְמִין. וּמָאן אִנּוּן, זִוּוּגִין דִּבְנֵי נָשָׁא. דְּהָא מֵהַהוּא זִמְנָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מְזַוֵּוג זִוּוּגִין וְאוֹמֵר בַּת פְּלוֹנִי לִפְלוֹנִי. וְאִלֵּין אִנּוּן עָלְמִין דְּהוּא בָּרֵי. תָּא חֲזֵי, אָנֹכִי מָגֵן לָךְ. אָנֹכִי דָּא הוּא דַּרְגָא קַדְמָאָה דְּאִתְאֲחִיד בֵּיהּ בְּקַדְמִיתָא:

From that day God has been creating fresh worlds, to wit, the marriages of human beings, for from that time God has been making matches and proclaiming “the daughter of so-and-so for so-and-so”; these are the worlds which He creates.’ I AM A SHIELD TO THEE: this “I is the first grade to which he was attached at the start.

סִתְרֵי תּוֹרָה אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְגו’. אִלֵּין פִּתְּגָּמֵי אוֹרַיְיתָּא, דִּכְתִּיב, (דברים ה׳:י״ט) אֶתּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה דִּבֶּר יְיָ אֶל כָּל קְהַלְכֶם. מַה לְּהַלָּן פִּתְּגָּמֵי אוֹרַיְיתָּא, אוּף הָכָא פִּתְּגָּמֵי אוֹרַיְיתָּא. בָּתַּר דְּאִשְׁתַּדַּל בַּר נָשׁ בְּהַאי עָלְמָא בַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה, קוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא מְבַשֵׂר לֵיהּ וְאַקְדִּים לָהּ לְנִשְׁמָתָּא שְׁלָם (בשורות טובות), הֲדָא הוּא דִכְתִּיב אַל תִּירָא אַבְרָם אָנֹכִי מָגֵן לָךָ. מִכָּל זַיְינִין בִּישִׁין דְּגֵיהִנֹּם.

שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד בְּגִין דְּכָל מַאן דְּאִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְיתָּא בְּהַאי עָלְמָא זָכֵי וְאַחְסִין יְרוּתָּא אַחְסַנְתָּא בְּעָלְמָא דְּאָתֵּי כְּמָה דִכְתִּיב (משלי ח׳:כ״א) לְהַנְחִיל אוֹהֲבַי יִשׁ. מאי יֵ”שׁ (דא י”ש מאין תלת עשר נהרי דאפרסמונא דכיא (מכילן) דיהבי ליה אחסנתא עלאה בעלמא דאתי) (נ”א דא עלמא דאתי). וְאוֹצְּרוֹתֵּיהֶם אֲמַלֵּא, בְּהַאי עָלְמָא מֵעוּתְּרָא וּמִכָּל טִיבוּ דְעָלְמָא. מַאן דְּאָזִיל לְיָמִינָא זָכֵי לְעָלְמָא דְאָתֵּי, וּמַאן דְּאָזִיל לִשְׂמָאלָא הָא עוּתְּרָא בְּעָלְמָא דֵין, (דאית שמאלא קדישא ואית שמאלא מסאבא, ודא הוא דאמרינן מאן דמתעסק באורייתא יהבי ליה ארך ימים בעלמא דאתי, ויהבי ליה עשר וכבוד בעלמא דין שנאמר (משלי ג׳:ט״ז) ארך ימים בימינה וגו’, ומאן דיתרעי דיתהני גופא בעלמא דין ולא אתעסק באורייתא ובעובדין טבין, יהבי ליה עותרא בעלמא דין מסטרא דשמאלא מסטרא דיצר הרע, ובעותרא דא עביד ביש ירית גיהנם. ואי תימא וכי לא אית בעלמא דין עותרא מסטרא דקדושה, אין, דכל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעשר, ודא הוא עותרא טבא דמסטרא דקדושה).

רַבִּי אַבָּא כַּד אֲתָּא מֵהָתָּם, הֲוָה מַכְרִיז מַאן בָּעֵי עוּתְּרָא וּמַאן בָּעֵי אוֹרְכָא דְּחַיֵּי בְּעָלְמָא דְאָתֵּי יֵיתֵּי וְיִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְיתָּא. הֲווּ מִתְּכַּנְשִׁין כּוּלֵי עַלְמָא לְגַבֵּיהּ. רַוָּוק חַד הֲוָה בְּשִׁיבְבוּתֵּיהּ. יוֹמָא חַד אֲתָּא לְגַבֵּיהּ, אָמַר לֵיהּ רַבִּי בָּעֵינָא לְמִלְעֵי בְּאוֹרַיְיתָּא כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לִי עוּתְּרָא. אָמַר לֵיהּ הָא וַדַּאי. אָמַר לֵיהּ מַה שְׁמֶךָ. אָמַר לֵיהּ דְּאָזִיל לְיָמִינָא זָכֵי לְעָלְמָא דְאָתֵּי, וּמַאן דְּאָזִיל לִשְׂמָאלָא הָא עוּתְּרָא בְּעָלְמָא דֵין, (דאית שמאלא קדישא ואית שמאלא מסאבא, ודא הוא דאמרינן מאן דמתעסק באורייתא יהבי ליה ארך ימים בעלמא דאתי, ויהבי ליה עשר וכבוד בעלמא דין שנאמר (משלי ג׳:ט״ז) ארך ימים בימינה וגו’, ומאן דיתרעי דיתהני גופא בעלמא דין ולא אתעסק באורייתא ובעובדין טבין, יהבי ליה עותרא בעלמא דין מסטרא דשמאלא מסטרא דיצר הרע, ובעותרא דא עביד ביש ירית גיהנם. ואי תימא וכי לא אית בעלמא דין עותרא מסטרא דקדושה, אין, דכל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעשר, ודא הוא עותרא טבא דמסטרא דקדושה). רַבִּי אַבָּא כַּד אֲתָּא מֵהָתָּם, הֲוָה מַכְרִיז מַאן בָּעֵי עוּתְּרָא וּמַאן בָּעֵי אוֹרְכָא דְּחַיֵּי בְּעָלְמָא דְאָתֵּי יֵיתֵּי וְיִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְיתָּא. הֲווּ מִתְּכַּנְשִׁין כּוּלֵי עַלְמָא לְגַבֵּיהּ. רַוָּוק חַד הֲוָה בְּשִׁיבְבוּתֵּיהּ. יוֹמָא חַד אֲתָּא לְגַבֵּיהּ, אָמַר לֵיהּ רַבִּי בָּעֵינָא לְמִלְעֵי בְּאוֹרַיְיתָּא כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לִי עוּתְּרָא. אָמַר לֵיהּ הָא וַדַּאי. אָמַר לֵיהּ מַה שְׁמֶךָ. אָמַר לֵיהּ יוֹסֵי. אָמַר לוֹן לְתַּלְמִידוֹי דְּיִקְרוּן לֵיהּ רַבִּי יוֹסֵי מָארֵי דְּעוּתְּרָא ויקָרָא. יָתִּיב ואִתְּעַסַּק בְּאוֹרַיְיתָּא.

לְיוֹמִין הֲוָה קָאִים קַמֵּיהּ, אָמַר לֵיהּ רַבִּי אָן הוּא עוּתְּרָא. אָמַר שְׁמַע מִינָהּ דְּלָא לְשֵׁם שָׁמַיִם קָא עֲבִיד, וְעָאל לְאִדְרֵיהּ, שְׁמַע חַד קָלָא דְּהֲוָה אָמַר לָא תַּעַנְשֵׁיהּ (תוב לגביה) דְּגַבְרָא רַבָּא לִיהֱוִי. תָּב לְגַבֵּיהּ, אָמַר לֵיהּ תִּיב בְּרִי תִּיב וְאֲנָא יָהִיבְנָא לָךָ עוּתְּרָא.

אַדְהָכִי אֲתָּא גַּבְרָא חַד וּמָאנָא דְּפָּז בִּידֵיהּ, אַפְּקֵיהּ וּנְפַּל נְהוֹרָא בְּבֵיתָּא. אָמַר לֵיהּ רַבִּי בָּעֵינָא לְמִזְכֵּי בְּאוֹרַיְיתָּא וְאֲנָא לָא זָכִינָא, וּבָעֵינָא מָאן דְּיִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְיתָּא בְּגִינִי. דְּהָא אִיתּ לִי עוּתְּרָא סַגֵּי דְּקָא שְׁבַק לִי אַבָּא, דְּכַד יָתִּיב על פְּתּוֹרֵיהּ הֲוָה מְסַדַּר עֲלֵיהּ תְּלֵיסַר כַּסֵּי מֵאִלֵּין. וּבָעֵינָא לְמִזְכֵּי בְּאוֹרַיְיתָּא וְאֲנָא יָהִיבְנָא עוּתְּרָא.

אָמַר לֵיהּ לְהַהוּא רַוָּוק תִּשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְיתָּא וְדָא יָהִיב לָךָ עוּתְּרָא, יָהַב לֵיהּ הַהוּא כַּסָּא דְּפָּז. קָרָא עֲלֵיהּ רַבִּי אַבָּא (איוב כ״ח:י״ז) לא יַעַרְכֶנָּה זָהָב וּזְכוּכִיתּ וּתְּמוּרָתָּהּ כְּלִי פָּז. יָתִּיב וְלָעָא בְּאוֹרַיְיתָּא וְהַהוּא בַּר נָשׁ הֲוָה יָהִיב לֵיהּ עוּתְּרָא.

לְיוֹמִין עָאל חֲמִידוּ דְאוֹרַיְיתָּא בִּמְעוֹי. יוֹמָא חַד הֲוָה יָתִּיב וְהֲוָה בָּכֵי. אַשְׁכְּחֵיהּ רַבֵּיהּ דְּהֲוָה בָּכֵי, אָמַר לֵיהּ עַל מָה קָא בָּכִיתּ. אָמַר לֵיהּ וּמָה מַנַּחְנא חַיֵּי דְעָלְמָא דְאָתֵּי בְּגִין הַאי, לָא בְּעֵינָא אֶלָּא לְמִזְכֵּי לְגַבָּאי. אָמַר הַשְׁתָּא שְׁמַע מִינָהּ דְּהָא לְשֵׁם שָׁמַיִם קָא עֲבִיד.

קָרָא לֵיהּ לְהַהוּא גַבְרָא, אָמַר לֵיהּ טוֹל עוּתְּרָךָ וְהַב לֵיהּ לְיַתְּמֵי וּלְמִסְכְּנִי, וְאֲנָא יָהִיבְנָא לָךָ חוּלַק יַתִּיר בְּאוֹרַיְיתָּא בְּכָל מַה דְּאֲנַן לָעָאן. אַהֲדַר לֵיהּ רַבִּי יוֹסֵי הַהוּא כַּסָּא דְּפָּז, וְעַד יוֹמָא לָא אַעֲדֵי שְׁמֵיהּ, וּמִן בְּנוֹי בֶּן פַּזִּי, וְהַיְינוּ רַבִּי יוֹסֵי בֶּן פַּזִי, וְזָכָה לְכַמָּה אוֹרַיְיתָּא הוּא וּבְנוֹי (בגין דלעא באורייתא). דְּלֵיתּ לָךָ אֲגַר טַב בְּעָלְמָא כְּמָאן דְּלָעֵי בְּאוֹרַיְיתָּא וּמְקַיְימָהּ:

אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הָיָה דְּבַר יְיָ אֶל אַבְרָם בַּמַּחֲזֶה לֵאמֹר וְגו’, בְּכָל אֲתַּר דִּכְתִּיב בְּאוֹרַיְיתָּא בַּמַּחֲזֶה דָּא שְׁמָא דְּאִתְּגְּלֵי לַאֲבָהָן, וּמָאן אִיהוּ, שַׁדַּ”י, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ו׳:ג׳) וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְּחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדַּי. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (במדבר כ״ד:ד׳) אֲשֶׁר מַחֲזֵה שַׁדַי יֶחזֶה. וְדָא אִיהוּ חֵיזוּ דְּכָל חֶזְוָון עִלָּאִין אִתְּחַזְּיָין מִגַּוִּיהּ, כְּהַאי מַרְאֶה דְּכָל דִּיוּקְנִין אִתְּחַזְּיָין בֵּיהּ וכֹלָּא חַד. מַרְאֶה מַחֲזֶה חַד הוּא, דָּא תַּרְגּוּם וְדָא לָשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ.

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי סַגִּיאִין אִנּוּן בְּאוֹרַיְיתָּא, וְעַל דָּא הֲוָה לֵיהּ רשוּ לְאוּנְקְלוּס לְתַּרְגֵּם בְּהַהוּא לִישְׁנָא דְּגָלֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא בְּאוֹרַיְיתָּא. וְלִישְׁנָא דָא סָתִּים אִיהוּ מִגּוֹ מַלְאֲכֵי עִלָאָה, בַּמַּחֲזֶה (דהא) דְּהֲוָה סָתִּים מִמַּלְאֲכֵי עִלָּאֵי דְּלָא יָדְעֵי בְּדָא כַּד מְמַלֵּיל בֵּיהּ בְּאַבְרָהָם.

מַאי טַעְמָא, בְּגִין דְּאַבְרָהָם לָא הֲוָה מָהוּל וְהֲוָה עָרֵל סָתִּים בִּשְׂרָא. וּבְגִין כָּךָ הֲוָה סָתִּים מִנַּיְיהוּ בִּלְשׁוֹן תַּרְגּוּם. כְּגַוְונָא דָא בִּלְעָם דִּכְתִּיב אֲשֶׁר מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחזְהִ, יְחֱזֶה. סָתִּים הֲוָה מִלָּה מִגּוֹ מַלְאֲכֵי הַשָׁרֵתּ בְּגִין דּלא יְהֵא לוֹן פִּטְרָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא מְמַלֵּל בְּהַהוּא עָרֵל מְסָאֳבָא (עד ב, עה ב) דְּהָא מַלְאֲכֵי קַדִּישֵׁי לָאו (יקרון) נִזְקָקִין בִּלְּשׁוֹן תַּרְגּוּם.

אִי תֵּימָא דלא יָדְעֵי, וְהָא גַּבְרִיאֵל אוֹלִיף לְיוֹסֵף ע’ לָשׁוֹן, ותַּרְגּוּם חַד מֵע’ לָשׁוֹן הוּא, אֶלָּא מִנְדַע יָדְעֵי אֲבָל לָא נִזְקָקִין תְּנַן, דְּלָא חַיְישֵׁי ולא מַשְׁגִּיחִין עֲלֵיהּ דְּהָא מָאִיס אִיהוּ קַמַּיְיהוּ מִכָּל שְׁאָר לָשׁוֹן.

וְאִי תֵּימָא הוֹאִיל וּמָאִיס אִיהוּ מִמַּלְאֲכֵי עִלָּאֵי, אַמַּאי תִּרְגֵּם אוּנְקְלוּס אוֹרַיְיתָּא בְּהַאי לָשׁוֹן, וְיוֹנָתָּן בֶּן עוּזִיאֵל הַמִּקְרָא. אֶלָּא מָאִיס הוּא קַמַּיְיהוּ והָכִי אִצְּטְרִיךָ, דְּלֵיתּ קִנְאָה לְמַלְאֲכֵי עִלָּאֵי בַּהֲדַיְיהוּ דְיִשְׂרָאֵל (אלא אורייתא, ואלמלא הוו ידעי שבחי דאורייתא הוה להו קנאה בהדייהו דישראל) יַתִּיר, וְעַל דָּא תַּרְגּוּם תּוֹרָה וּמִקְרָא כָּךָ, ולא מָאִיס אִיהוּ דְּהָא בְּכַמָּה דוּכְתֵּי כָּתַּב קוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא בְּאוֹרַיְיתָּא הָכִי.

וּבְגִין כָּךָ סָתִּים אִיהוּ מִגּוֹ מַלְאֲכֵי עִלָּאֵי קַדִּישֵׁי. וְעַל דָּא אִתְּגְּלִי בֵּיהּ בְּאַבְרָהָם בְּאוֹרַח סָתִּים דְּלָא יִשְׁגְּחוּן בֵּיהּ מַלְאָכִין קַדִּישִׁין וְלָא יְהֵא לוֹן פִּטְרָא, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא אִתְּגְּלִי עַל בַּר נָשׁ עָרֵל.

אֵימָתַּי אִתְּגְּלִי לֵיהּ בְּאִתְּגַּלְּיָא דְּמַלְאֲכֵי עִלָּאֵי, כַּד יָהִיב לֵיהּ בְּרִיתּ קְיָימָא קַדִּישָׁא דִּכְתִּיב וַיְדַבֵּר אִתּוֹ אֱלהִים לֵאמֹר, אֱלהִים שְׁמָא דְקוּדְשָׁא ולא כְּתִּיב בַּמַּחֲזֶה. שְׁמָא בְּאִתְּגַּלְּיָיא.

לֵאמֹר מַאי לֵאמֹר, לֵאמֹר וּלְאַכְרָזָא בְּכָל לָשׁוֹן דְּלָא תְּהֵא בְּאִתְּכַּסְיָא, לָאו בְּלִישְׁנָא אָחֳרָא, אֶלָּא בְּלִישְׁנָא דְּכלָּא מִשְׁתָּעְיָין בָּהּ דְּיָכְלֵי לְמֵימַר דָּא לְדָא וְלָא יָכְלֵי לְקַטְרְגָא וּלְמֵימַר פִּטְרָא, וְעַל דָּא וַיְדַבֵּר אִתּוֹ אֱלהִים לֵאמֹר. אֱלהִים וְלא מַחֲזְה. בְּגִין דְּהֲוָה מְעֲיִּיל לֵיהּ בִּבְרִיתּ קְיָימָא קַדִּישָׁא וְקָרִיב לֵיהּ לְגַבֵּיהּ.

רַבִּי יְהוּדָה אָמַר בְגִין כָּךָ אָתּ ה’ לָא אִתְּיְיהַב לֵיהּ עַד דְּאִתְּגַּזַּר, מַאי טַעְמָא דְּאִיהִי מַמָּשׁ בְּרִיתּ אִקְרֵי. וְעַל דָּא כֵּיוָן דְּעָאל בִּבְרִיתּ כְּדֵין אִתְּיְיהִיבַתּ לֵיהּ אָתּ ה”א. דִּכְתִּיב אֲנִי הִנֵּה בְּרִיתִּי אִתָּךָ וְהָיִיתָּ לְאַב הֲמוֹן גּוֹיִם ולא יִקָרֵא עוֹד שִׁמְךָ אַבְרָם וְגו’:

Lech Lecha, Chapter 27

אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. רַבִּי חִיָּיא הֲוָה אָזִיל לְמֶחֱמֵי לְרַבִּי אֶלְעָזָר, פְּגַע בֵּיהּ רַבִּי חַגַּאי, אָמַר לֵיהּ הַאי אָרְחָא דִּמְתַּקְנא קַמֵּיהּ דְּמַר לְאָן אִיהוּ אָזִיל, אָמַר לֵיהּ לְמֶחֱמֵי לְרַבִּי אֶלְעָזָר, אָמַר לֵיהּ וְאֲנָא נָמֵי אֵיזִיל בַּהֲדָךָ, אָמַר לֵיהּ אִי תֵּיכוּל לְמִסְבַּר סְבָרָא לְמַאי דְתִּשְׁמַע זִיל וְאִי לָאו תּוּב אֲבַתְּרָךָ, אָמַר לֵיהּ לא לִיחוּשׁ מַר לְהַאי, דְּהָא אֲנָא שְׁמַעְנא כַּמָּה רָזֵי דְאוֹרַיְיתָּא וְיָכִילְנָא לְמֵיקַם בְּהוּ.

אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. רַבִּי חִיָּיא הָיָה הוֹלֵךְ לִרְאוֹת אֶת רַבִּי אֶלְעָזָר. פָּגַשׁ אוֹתוֹ רַבִּי חַגַּאי. אָמַר לוֹ, הַדֶּרֶךְ הַזּוֹ שֶׁמְּתֻקֶּנֶת לִפְנֵי מַר, לְאָן הוֹלֶכֶת הִיא? אָמַר לוֹ, לִרְאוֹת אֶת רַבִּי אֶלְעָזָר. אָמַר לוֹ, וְגַם אֲנִי אֵלֵךְ עִמְּךְ? אָמַר לוֹ, אִם תּוּכַל לְהָבִין לְהַשְׂכִּיל לְמַה שֶּׁתִּשְׁמַע – לֵךְ, וְאִם לֹא – שׁוּב לַאֲחוֹרֶיךְ. אָמַר לוֹ, שֶׁלֹּא יַחְשֹׁשׁ מוֹר לָזֶה, שֶׁהֲרֵי אֲנִי שָׁמַעְתִּי כַּמָּה סוֹדוֹת שֶׁל תּוֹרָה וְיָכֹלְתִּי לַעֲמֹד בָּהֶן.

פָּתַּח רַבִּי חַגַּאי וְאָמַר, מַאי דִכְתִּיב, (במדבר כ״ח:ב׳) אֶתּ קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַׁי וְגו’. אֶתּ קָרְבָּנִי דָּא קָרְבַּן בִּשְׂרָא דְּאִתְּקְרַב לְכַפָּרָא דָּמָא על דָּמָא בִּשְׂרָא עַל בִּשְׂרָא, בְּגִין דְּכָל קָרְבָּנִין לָאו מִתְּקָרְבִין אֶלָּא עַל בִּשְׂרָא לְכַפָּרָא על בִּשְׂרָא.

פָּתַח רַבִּי חַגַּאי וְאָמַר, מַה שֶּׁכָּתוּב (במדבר כח) אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי וְגוֹ’, אֶת קָרְבָּנִי – זֶה קָרְבַּן הַבָּשָׂר שֶׁנִּקְרָב לְכַפֵּר דָּם עַל דָּם, בָּשָׂר עַל בָּשָׂר, מִשּׁוּם שֶׁכָּל הַקָּרְבָּנוֹת לֹא נִקְרָבִים אֶלָּא הַבָּשָׂר לְכַפֵּר עַל הַבָּשָׂר.

וְהָכִי שְׁמַעְנָא אִי בַּר נָשׁ חָטָא בְּהֵמָה מַה חָטָאתּ, דְקוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא אָמַר (ויקרא א׳:ב׳) אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן וְגו’. אַמַּאי, אֶלָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא עֲבִיד רוּחַ בְּנֵי נָשָׁא וְרוּחַ הַבְּהֵמָה, וְאַפְּרִישׁ דָּא מִן דָּא. וּבְגִין כָּךָ (קהלת ג׳:כ״א) רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם הָעוֹלָה הִיא לְמַעְלָה וְרוּחַ הַבְּהֵמָה וְגו’ ודַּאי מִתְּפְּרַשׁ דָּא מִן דָּא.

וְכָךָ שָׁמַעְתִּי, אִם אָדָם חָטָא – בְּהֵמָה מֶה חָטְאָה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר (ויקרא א) אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן וְגוֹ’? לָמָּה? אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָשָׂה אֶת רוּחַ בְּנֵי אָדָם וְאֶת רוּחַ הַבְּהֵמָה, וְהִפְרִיד זוֹ מִזּוֹ, וּמִשּׁוּם כָּךְ (קהלת ג) רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם הָעֹלָה הִיא לְמָעְלָה וְרוּחַ הַבְּהֵמָה וְגוֹ’. וַדַּאי נִפְרָדִים זֶה מִזֶּה.

עַד לָא חָטָא אָדָם מַה כְּתִּיב, (בראשית א׳:כ״ט) וַיֹּאמֶר אֱלהִים הִנִּה נָתַּתִּי לָכֶם אֶתּ כָּל עֵשֶׂב זוֹרֵעַ זָרַע וְגו’ וּכְתִּיב לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה ולא יַתִּיר. כֵּיוָן דְּחָטָא וְיֵצֶּר הָרָע אִשְׁתָּאִיב בְּגוּפָּא דִילֵיהּ, וּבְכָל אִנּוּן תּוֹלָדִין עֲבַד בְּהוּ דִּינָא.

בְּטֶרֶם שֶׁחָטָא אָדָם מַה כָּתוּב? (בראשית א) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זרֵעַ זֶרַע וְגוֹ’, וְכָתוּב לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה, וְלֹא יוֹתֵר! כֵּיוָן שֶׁחָטָא וְהַיֵּצֶר נִשְׁאַב לְגוּפוֹ, וּבְכָל אוֹתָם הַתּוֹלָדוֹת עָשָׂה דִין,

וּלְבָתַּר אֲתָּא נֹחַ וחָמָא דְּהָא גוּפָּא אִתְּבְּנֵי מֵאַתְּרָא דְּיֵצֶּר הָרָע, אַקְרִיב קָרְבָּן כְּמָה דְּאַקְרִיב אָדָם, מַה כְּתִּיב, (בראשית ח׳:כ״א) וַיָּרַח יְיָ אֶתּ רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וגו’. (וכתיב) כִּי יֵצֶּר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעוּרָיו. אָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא מִכָּאן וּלְהָלְאָה הוֹאִיל וְגוּפָּא אִשְׁתָּאִיב מֵהַהוּא יֵצֶּר הָרָע, יִתְּעַנַּג גּוּפָּא כְּמָה דְאִתְּחֲזֵי לֵיהּ יֵיכוּל בִּשְׂרָא. כְּיְרֶק עֵשֶׂב נָתַּתִּי לָכֶם אֶתּ כֹּל.

וְאַחַר בָּא נֹחַ וְרָאָה שֶׁהִנֵּה הַגּוּף נִבְנָה מֵהַמָּקוֹם שֶׁל הַיֵּצֶר הָרָע, הִקְרִיב קָרְבָּן כְּמוֹ שֶׁהִקְרִיב אָדָם, מַה כָּתוּב? (שם ח) וַיָּרַח ה’ אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וְגוֹ’, וְכָתוּב כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מִכָּאן וָהָלְאָה, הוֹאִיל וְהַגּוּף נִשְׁאָב מֵאוֹתוֹ הַיֵּצֶר הָרָע, יִתְעַנֵּג הַגּוּף כְּמוֹ שֶׁרָאוּי לוֹ, יֹאכַל בָּשָׂר. כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל.

כַּד אָכִיל בִּשְׂרָא. מֵהַהוּא בִּשְׂרָא אִתְּעַנַּג בִּשְׂרָא דִּילֵיהּ וְאִתְּעָרַב דָּא בְּדָא וְאִתְּרַבֵּי גוּפָּא מִנֵּיהּ, וּמֵהַהוּא עֹנֶג גּוּפָּא חָטָא בְּכַמָּה חֶטְאִין. אָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא כַּפָּרָה על גּוּפָּא בִּשְׂרָא. בִּשְׂרָא אָכִיל וּבִשְׂרָא אִתְּרַבֵּי מִינֵיהּ וּבֵיהּ חָטָא. בְגִין כָּךָ לְכַפָּרָא על גּוּפֵּיהּ בִּשְׂרָא. וּבִשְׂרָא דְּאָכִיל בִּשְׂרָא עֲבִיד דָּמָא לְגוּפָּא (בגין כך דמא דאשתאר מההוא בשרא דאכיל בשרא עבד דמא לגופא) בְגִין כָּךָ דָּמָא דְּאִשְׁתָּאַר מֵהַהוּא בִּשְׂרָא לְבַר אִתְּעַתַּד לְכַפָּרָא עַל דָּמָא דְּאִתְּעֲבִיד מֵהַהוּא בִּשְׂרָא דִילֵיהּ דִּכְתִּיב, (ויקרא י״ז:י״א) כִּי הַדָּם הוּא בַּנְּפֶּשׁ יְכַפֵּר.

כְּשֶׁאוֹכֵל בָּשָׂר, מֵאוֹתוֹ הַבָּשָׂר מִתְעַנֵּג הַבָּשָׂר שֶׁלּוֹ, וּמִתְעָרְבִים זֶה עִם זֶה וּמִתְגַּדֵּל מִמֶּנּוּ הַגּוּף, וּמֵאוֹתוֹ הָעֹנֶג הַגּוּף חוֹטֵא בְּכַמָּה חֲטָאִים. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הַבָּשָׂר כַּפָּרָה עַל הַגּוּף. בָּשָׂר אוֹכֵל, וּבָשָׂר מִתְרַבֶּה מִמֶּנּוּ, וּבוֹ חָטָא. מִשּׁוּם כָּךְ בָּשָׂר לְכַפֵּר עַל גּוּפוֹ, וְהַבָּשָׂר שֶׁאוֹכֵל עוֹשֶׂה דָּם לַגּוּף (משום כך הדם שנשאר מאותו הבשר שאוכל, הבשר עושה לגוף דם). מִשּׁוּם כָּךְ, הַדָּם שֶׁנִּשְׁאָר מֵאוֹתוֹ הַבָּשָׂר בַּחוּץ, מִתְעַתֵּד לְכַפֵּר עַל הַדָּם שֶׁנַּעֲשָׂה מֵאוֹתוֹ הַבָּשָׂר שֶׁלּוֹ, שֶׁכָּתוּב (ויקרא יז) כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר.

כְּתִּיב קָרְבָּנִי, וּכְתִּיב קָרְבַּנְכֶם דִּכְתִּיב, (ויקרא א׳:ב׳) תַּקְרִיבוּ אֶתּ קָרְבַּנְכֶם, מַה בֵּין הַאי לְהַאי, אֶלָּא קָרְבָּנִי. כְּגוֹן שְׁלָמִים דְּאַתְּיָין עַל שָׁלוֹם. קָרְבַּנְכֶם, כְּגוֹן חַטָאוֹתּ וַאֲשָׁמוֹתּ דְּאַתְּיָין עַל חֵטְא ואָשָׁם, בְגִין כָּךָ אֶתּ קָרְבָּנִי בִּשְׂרָא. לַחְמִי נַהֲמָא וְחַמְרָא. רֵיחַ דָּא קְטוֹרֶתּ. נִיחֹחִי דָּא נַחַתּ רוּחַ דְּעֲבִיד כַּהֲנָא בִּרְעוּתָּא דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא, וְלֵיוָאֵי בִּרְעוּתָּא דְּשִׁיר וּשְׁבָחָה.

כָּתוּב קָרְבָּנִי, וְכָתוּב קָרְבַּנְכֶם, שֶׁכָּתוּב (שם א) תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם. מַה בֵּין זֶה לָזֶה? אֶלָּא קָרְבָּנִי – כְּמוֹ שְׁלָמִים שֶׁבָּאִים עַל שָׁלוֹם. קָרְבַּנְכֶם – כְּמוֹ חַטָּאוֹת וַאֲשָׁמוֹת שֶׁבָּאִים עַל חֵטְא וְאָשָׁם. מִשּׁוּם כָּךְ, (במדבר כח) אֶת קָרְבָּנִי – בָּשָׂר. לַחְמִי – לֶחֶם וְיַיִן. רֵיחַ – זוֹ הַקְּטֹרֶת. נִיחֹחִי – זוֹ נַחַת רוּחַ שֶׁעוֹשֶׂה הַכֹּהֵן בָּרָצוֹן שֶׁל הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ, וְהַלְוִיִּם בְּרָצוֹן שֶׁל שִׁיר וּשְׁבָחָה.

תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ. בְּמוֹעֲדוֹ מַאי הֲוִי, אִי תֵּימָא בְּכָל יוֹמָא בַּבֹּקֶר וּבָעֶרֶב, מאי אִיהוּ בְּמוֹעֲדוֹ (נ”א מאי אריא דאיהו מועדו), אֶלָּא מוֹעֲדוֹ דְּשָׁלְטָא בְּהַהוּא זִמְנָא רַעֲוָא. רְעוּ דְּאִשְׁתְּכַח לְעֵילָא בְּדַרְגָּא יְדִיעָא. ועל דָּא כְּתִּיב בְּמוֹעֲדוֹ.

תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ, מַה זֶּה בְּמוֹעֲדוֹ? אִם תֹּאמַר בְּכָל יוֹם בַּבֹּקֶר וּבָעֶרֶב, מַה זֶּה בְּמוֹעֲדוֹ? (נ”א: מה אומר שהוא מו דו)? אֶלָּא הַמּוֹעֲדוֹ שֶׁשּׁוֹלֵט בְּאוֹתָהּ עֵת רָצוֹן, הָרָצוֹן שֶׁנִּמְצָא לְמַעְלָה בְּדַרְגָּה יְדוּעָה. וְעַל כֵּן כָּתוּב בְּמוֹעֲדוֹ.

כַּד קָרְבָּן אִתְּקְרִיב. כּלָּא נָטְלִין חוּלָקָא, וְאִתְּבַּדְּרָן קְלִיפִּין לְכָל סִטְרָא, וְיִיחוּדָא אִתְּקְרִיב וְאִתְּיַיחַד וּבוֹצִּינִין אִתְּנַהֲרִין וְאִשְׁתְּכַח רַעֲוָא וּרְעוּ בְּכָל עָלְמִין וְקוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא אִשְׁתְּכַח בְּרָזָא דְיִחוּדָא חָדָא כְּדְקָא חָזֵי. אֲתָּא רַבִּי חִיָּיא וּנְשָׁקֵיהּ, אָמַר לֵיהּ יָאוֹתּ אַנְתְּ בְּרִי מִינִּי לְמֵיהַךָ לְמֶחֱמֵי לֵיהּ לִסְבָר אַנְפִּין דְּיוֹמִין. (תו פתח ואמר דוד מלכא דאיהו רביעאה ואיהו אבן מאסו הבונים) (נ”א אמאי דוד מלכא אחסין מלכותא דאיהו רביעאה דאיהו אבן מאסו הבונים).

כְּשֶׁנִּקְרָב הַקָּרְבָּן. הַכֹּל נוֹטְלִים חֵלֶק, וּמִתְפַּזְּרוֹת הַקְּלִפּוֹת לְכָל צַד, וְהַיִּחוּד נִקְרָב וּמִתְיַחֵד, וְהַמְּאוֹרוֹת מְאִירִים, וְנִמְצָא רָצוֹן בְּכָל הָעוֹלָמוֹת, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִמְצָא בְּסוֹד שֶׁל יִחוּד אֶחָד כָּרָאוּי. בָּא רַבִּי חִיָּיא וְנָשַׁק אוֹתוֹ. אָמַר לוֹ, נָאֶה אַתָּה, בְּנִי, מִמֶּנִּי לָלֶכֶת וְלִרְאוֹת אֶת סֵבֶר פְּנֵי הַיָּמִים. (עוד פתח ואמר דוד המלך, שהוא רביעי, שהוא אבן מאסו הבונים) (נ”א: למה דוד המלך ירש המלכות? שהוא הרביעי, שהוא אבן מאסו הבונים).

אֲזְלוּ, כַּד מָטוּן לְגַבֵּיהּ, חָמָא לוֹן יַתְּבֵי עַל תַּרְעָא, אָמַר לֵיהּ לְשַׁמּשא זִיל וְאֵימָא לוֹן הַאי כֻּרְסְיָיא דִּתְּלַתּ קָיְימִין מַהוּ כָּל אֶחָד (ס”א כלא חד). אָמְרוּ לֵיהּ זִיל וְאֵימָא לֵיהּ לְמַר דְּלָאו לְמַגָּנָא אָמַר דָּוִד מַלְכָּא דְּאִיהוּ רְבִיעָאָה אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים. אָמַר לֵיהּ זִיל וְאֵימָא לוֹן דְּאָן גָּעֲלוּ בֵּיהּ בְּדָוד דְּאִיהוּ אָמַר אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים.

הָלְכוּ, כְּשֶׁהִגִּיעוּ אֵלָיו, רָאָה אוֹתָם יוֹשְׁבִים עַל הַשַּׁעַר. אָמַר לוֹ לַשַּׁמָּשׁ, לֵךְ וֶאֱמֹר לָהֶם, הַכִּסֵּא הַזֶּה שֶׁל שְׁלֹשָׁה עַמּוּדִים מַה הוּא כָּל אֶחָד (הכל אחד)? אָמְרוּ לוֹ, לֵךְ וֶאֱמֹר לוֹ לְמַר, שֶׁלֹּא לְחִנָּם אָמַר דָּוִד הַמֶּלֶךְ, שֶׁהוּא הָרְבִיעִי, אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים. אָמַר לוֹ, לֵךְ וֶאֱמֹר לָהֶם, שֶׁאֵיפֹה מָאֲסוּ בוֹ בְּדָוִד שֶׁהוּא אָמַר אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים.

אַהֲדַר רַבִּי חִיָּיא רֵישֵׁיהּ לְגַבֵּי רַבִּי חַגַּאי וְאָמַר לֵיהּ שַׁמְעַתּ בְּהַאי מִידִי. אָמַר שְׁמַעְנא בְּהַאי קְרָא דִּכְתִּיב, (שיר השירים א׳:ו׳) „בְּנֵי „אִמִּי „נִחֲרוּ בִי שָׂמוּנִי וְגו’. דְּהַאי קְרָא שְׁלֹמֹה מַלְכָּא אֲמָרוֹ, וְעַל דָּוִד מַלְכָּא אִתְּמָר כַּד דָּחוּ לֵיהּ אֲחוּהִי מִנַּיְיהוּ.

הֶחֱזִיר רַבִּי חִיָּיא אֶת רֹאשׁוֹ לְרַבִּי חַגַּאי, וְאָמַר לוֹ, הֲשָׁמַעְתָּ בָּזֶה דָּבָר? אָמַר, שָׁמַעְתִּי בַּפָּסוּק הַזֶּה שֶׁכָּתוּב (שיר א) „בְּנֵי „אִמִּי „נִחֲרוּ בִי שָׂמוּנִי וְגוֹ’, שֶׁהַפָּסוּק הַזֶּה אָמַר אוֹתוֹ שְׁלֹמֹה, וְעַל דָּוִד הַמֶּלֶךְ הוּא נֶאֱמַר, כְּשֶׁדָּחוּ אוֹתוֹ הָאַחִים שֶׁלּוֹ מֵהֶם.

וְתּוּ שְׁמַעְנָא מַאי חָמָא קוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא לְמֵיהַב מַלְכוּתָּא לִיהוּדָה מִכָּל אֲחוּהִי, אֶלָּא אַתְּוָון דִּשְׁמֵיהּ חֲקִיקָן בֵּיהּ, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא יָהַב יְקָרָא לִשְׁמֵיהּ וּבְגִין כָּךָ אַחְסִין מַלְכוּתָּא. וְתּוּ שְׁמַעְנָא יְהוּדָה הָא אַתְּוָון דִּשְׁמֵיהּ וַדַּאי, ד’ לֵיתֵּיהּ אַמַּאי. אֶלָּא דָּא דָּוִד מַלְכָּא דְּאִתְּקַשַׁר בִּשְׁמֵיהּ מִכָּל בְּנֵי עָלְמָא דִּכְתִּיב, (הושע ג׳:ה׳) וּבִקְּשׁוּ אֶתּ יְיָ אֱלהֵיהֶם וְאֶתּ דָּוד מַלְכָּם וְגו’ הָא דָּוִד קָשִׁיר בִּשְׁמֵיהּ, תּוּ דְּאִיהוּ קֶשֶׁר שֶׁל תְּפִּלִּין ודַּאי ד’ דָּוד מַלְכָּא (ד”א קשר של תפלין ודאי), וּבְגִין כָּךָ דָּוִד אִתְּקַשַׁר בִּשְׁמֵיהּ.

וְעוֹד שָׁמַעְתִּי, מָה רָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָתֵת מַלְכוּת לִיהוּדָה מִכָּל אֶחָיו? אֶלָּא אוֹתִיּוֹת שְׁמוֹ חֲקוּקוֹת בּוֹ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נָתַן כָּבוֹד לִשְׁמוֹ, וּמִשּׁוּם כָּךְ יָרַשׁ אֶת הַמַּלְכוּת. וְעוֹד שָׁמַעְתִּי, יְהוּדָה – הִנֵּה אוֹתִיּוֹת שְׁמוֹ וַדַּאי. ד’ אֵינֶנָּה לָמָּה? אֶלָּא זֶה דָּוִד הַמֶּלֶךְ שֶׁנִּקְשַׁר בִּשְׁמוֹ מִכָּל בְּנֵי הָעוֹלָם, שֶׁכָּתוּב (הושע ג) וּבִקְשׁוּ אֶת ה’ אֱלֹהֵיהֶם וְאֵת דָּוִיד מַלְכָּם וְגוֹ’. הִנֵּה דָּוִד קָשׁוּר בִּשְׁמוֹ. וְעוֹד, שֶׁהוּא קֶשֶׁר שֶׁל תְּפִלִּין וַדַּאי, ד’ דָּוִד הַמֶּלֶךְ (ד”א קשר של תפלין ודאי), וּמִשּׁוּם כָּךְ דָּוִד נִקְשַׁר בִּשְׁמוֹ.

עָאלוּ, כֵּיוָן דְּעָאלוּ יְתִּיבוּ קַמֵּיהּ, אִשְׁתִּיק רַבִּי אֶלְעָזָר וְאִנּוּן אִשְׁתִּיקוּ. עָאל רַבִּי אֶלְעָזָר לְאִדְרֵיהּ שְׁמַע חַד קָלָא דְּהֲוָה אָמַר זִיל וְאֵימָא לוֹן מַה דְּאִנּוּן בָּעְיָין דִּכְשֵׁרִין אִנּוּן. אַהֲדַר לְגַבַּיְיהוּ. אָמַר לוֹן אִיתּ מַאן דִּשְׁמַע מִלָּה לֵימָא לִי. אָמְרוּ לֵיהּ אֲנַן מְחַכָּאן לְאַנְהָרָא מִגּוֹ צַּחוּתָּא דְּבוּצִּינָא עִלָּאָה וּסְבָרָא נִסְבַּר.

נִכְנְסוּ, כֵּיוָן שֶׁנִּכְנְסוּ, יָשְׁבוּ לְפָנָיו. שָׁתַק רַבִּי אֶלְעָזָר וְהֵם שָׁתְקוּ. נִכְנַס רַבִּי אֶלְעָזָר לְחַדְרוֹ, וְשָׁמַע קוֹל אֶחָד שֶׁהָיָה אוֹמֵר: לֵךְ וֶאֱמֹר לָהֶם מַה שֶּׁהֵם רוֹצִים, שֶׁהֲרֵי הֵם כְּשֵׁרִים. חָזַר אֲלֵיהֶם. אָמַר לָהֶם, אִם יֵשׁ מִי שֶׁשָּׁמַע דָּבָר – שֶׁיֹּאמַר לִי. אָמְרוּ לוֹ, אָנוּ מְחַכִּים לִהְיוֹת מוּאָרִים מִתּוֹךְ הַצַּחוּת שֶׁל הַמָּאוֹר הָעֶלְיוֹן, וּלְהָבִין וּלְהַשְׂכִּיל.

פָּתַּח וְאָמַר, (חבקוק ב׳:כ׳) וַיְיָ בְּהֵיכַל קָדְשׁוֹ הַס מִפָּנָיו כָּל הָאָרֶץ. כַּד בָּעֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא לְמִבְרֵי עָלְמָא, אִסְתַּכַּל גּוֹ מַחֲשָׁבָה רָזָא דְאוֹרַיְיתָּא וְרָשִׁים רִשׁוּמִין ולא הֲוָה יָכִיל לְמֵיקַם, עַד דְּבָרָא תְּשׁוּבָה דְּאִיהִי הֵיכָלָא פְּנִימָאָה עִלָּאָה וְרָזָא סְתִּימָא וְתַּמָּן אִתְּרְשִׁימוּ וְאִתְּצַּיְירוּ אַתְּוָון בְּגִלּוּפַּיְיהוּ.

פָּתַח וְאָמַר, (חבקוק ב) וַה’ בְּהֵיכַל קָדְשׁוֹ הַס מִפָּנָיו כָּל הָאָרֶץ. כְּשֶׁרָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִבְרֹא אֶת הָעוֹלָם, הִסְתַּכֵּל בְּתוֹךְ הַמַּחֲשָׁבָה סוֹד הַתּוֹרָה וְרָשַׁם רִשּׁוּמִים, וְלֹא הָיָה יָכוֹל לַעֲמֹד, עַד שֶׁבָּרָא הַתְּשׁוּבָה, שֶׁהִיא הֵיכָל פְּנִימִי עֶלְיוֹן וְסוֹד נִסְתָּר, וְשָׁם נִרְשְׁמוּ וְהִצְטַיְּרוּ הָאוֹתִיּוֹת בַּחֲקִיקוֹתֵיהֶן.

כֵּיוָן דְּאִתְּבְּרֵי דָא הֲוָה מִסְתַּכַּל בְּהַאי הֵיכָלָא וְרָשִׁים קַמֵּיהּ צִּיּוּרִין דְּכָל עָלְמָא דִּכְתִּיב הַס מִפָּנָיו כָּל הָאָרֶץ רְשִׁים קַמֵּיהּ רְשׁוּמִין וְצִּיּוּרִין דְּכָל עָלְמָא. בָּעֵי לְמִבְרֵי שָׁמַיִם מָה עֲבַד אִסְתַּכַּל בְּאוֹר קַדְמָאָה וְאִתְּעַטַף בֵּיהּ וּבְרָא שָׁמַיִם. דִּכְתִּיב, (תהילים ק״ד:ב׳) עוֹטֶה אוֹר כַּשַׁלְמָה וְאַחַר כָּךָ נוֹטֶה שָׁמַיִם כַּיְרִיעָה.

כֵּיוָן שֶׁזֶּה נִבְרָא, הָיָה מִסְתַּכֵּל בַּהֵיכָל הַזֶּה, וְרוֹשֵׁם לְפָנָיו צִיּוּרִים שֶׁל כָּל הָעוֹלָם, שֶׁכָּתוּב הַס מִפָּנָיו כָּל הָאָרֶץ. רָשַׁם לְפָנָיו רִשּׁוּמִים וְצִיּוּרִים שֶׁל כָּל הָעוֹלָם. רָצָה לִבְרֹא שָׁמַיִם, מֶה עָשָׂה? הִסְתַּכֵּל בָּאוֹר הָרִאשׁוֹן וְהִתְעַטֵּף בּוֹ וּבָרָא שָׁמַיִם, שֶׁכָּתוּב (תהלים קד) עֹטֶה אוֹר כַּשַּׂלְמָה, וְאַחַר כָּךְ נוֹטֶה שָׁמַיִם כַּיְרִיעָה.

אִסְתַּכַּל לְמֶעְבַּד עָלְמָא תַּתָּאָה עֲבַד הֵיכָלָא אוֹחֲרָא וְעָאל בֵּיהּ וּמִנֵּיהּ אִסְתַּכַּל וּרְשִׁים קַמֵּיהּ כָּל עָלְמִין לְתַּתָּא וּבְרָא לוֹ. הֲדָא הוּא דִכְתִּיב וַיְיָ בְּהֵיכַל קָדְשׁוֹ הַס מִפָּנָיו כָּל הָאָרֶץ. הַ”ס מִפָּנָיו, ה”ס רָשִׁים קַמֵּיהּ כָּל נְקוּדִין דְּכָל עָלְמָא דְּאִנּוּן שִׁתִּין וְחָמֵשׁ, כְּחוּשְׁבַּן ה”ס, שִׁתִּין אִנּוּן וְחָמֵשׁ אִנּוּן, וְכֻלְהוּ רָשִׁים קַמֵּיהּ כַּד בְּרָא עָלְמָא. בְגִין כָּךָ יְקָרָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא לָאו אִיהוּ אֶלָּא לְאִנּוּן דְּיָדְעִין אָרְחוֹי וּמְהֲכִין בָּהּ בְּאוֹרַח קְשׁוֹט כְּדְקָא יְאוּתּ.

הִסְתַּכֵּל לַעֲשׂוֹת הָעוֹלָם הַתַּחְתּוֹן, עָשָׂה הֵיכָל אַחֵר וְנִכְנַס בּוֹ, וּמִמֶּנּוּ הִסְתַּכֵּל וְרָשַׁם לְפָנָיו אֶת כָּל הָעוֹלָמוֹת לְמַטָּה וּבָרָא אוֹתוֹ. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב וַה’ בְּהֵיכַל קָדְשׁוֹ הַס מִפָּנָיו כָּל הָאָרֶץ. הַ”ס מִפָּנָיו – ה”ס רָשַׁם לְפָנָיו כָּל הַנְּקֻדּוֹת שֶׁל כָּל הָעוֹלָם, שֶׁהֵם שִׁשִּׁים וְחָמֵשׁ כְּחֶשְׁבּוֹן ה”ס. שִׁשִּׁים וְחָמֵשׁ הֵן. וְכֻלָּן רָשַׁם לְפָנָיו כְּשֶׁבָּרָא אֶת הָעוֹלָם. מִשּׁוּם כָּךְ כְּבוֹדוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ אֶלָּא לְאוֹתָם שֶׁיּוֹדְעִים דְּרָכָיו וְהוֹלְכִים בָּהֶם בְּדֶרֶךְ אֱמֶת כָּרָאוּי.

אַדְהָכִי דְּהֲוָה מִשְׁתָּעֵי בַּהֲדַיְיהוּ, אֲתָּא נוּרָא וְאַסְחַר לֵיהּ, וְאִנּוּן יָתְּבוּ לְבַר. שְׁמָעוּ חַד קָלָא דְּהֲוָה אָמַר אִי קַדִּישָׁא הֱבִיאֲנִי הַמֶּלֶךָ חֲדָרָיו בְּכָל אִנּוּן אִידְרִין דְּסָבָא דְּאַנְפִּין עוּלֵימָא קַדִּישָׁא (נ”א עולימתא קדישתא) דְאִתְּמְסָרוּ מַפְּתְּחָן דִּלְהוֹן בִּידֵיהּ, וְכֻלְהוּ מְתַּקְנָן לָךָ וּלְאִנּוּן דִּבְגִינָךָ. וּבְחַיָּיךָ קַדִּישָׁא כָּל חֵילָא דִשְׁמַיָא נָגִילָה ונִשְׂמְחָה בָךָ.

בֵּינְתַיִם שֶׁהָיָה מְדַבֵּר עִמָּם, בָּאָה אֵשׁ וְהִקִּיפָה אוֹתוֹ, וְהֵם יָשְׁבוּ בַּחוּץ. שָׁמְעוּ קוֹל אֶחָד שֶׁהָיָה אוֹמֵר: אֵי קָדוֹשׁ, הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו, בְּכָל אוֹתָם הַחֲדָרִים שֶׁל פְּנֵי הַזָּקֵן, הָעֵלֶם הַקָּדוֹשׁ (העלמה הקדושה) שֶׁנִּמְסְרוּ הַמַּפְתְּחוֹת שֶׁלָּהֶם בְּיָדוֹ, וְכֻלָּם מְתֻקָּנִים לְךְ וּלְאוֹתָם שֶׁבִּשְׁבִילְךְ. וּבְחַיֶּיךְ הַקְּדוֹשִׁים, כָּל צְבָא הַשָּׁמַיִם נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָךְ.

כַּד חָמוּ אִלֵּין הָכִי, אִזְדַּעְזעְוּ, וּדְחִילוּ סָגִּי נָפַּל עֲלַיְיהוּ, אֲמְרֵי, לֵיתּ אֲנַן חַזְיָין לְהַאי, נִפּוּק מִכָּאן וְנֵהַךָ לְאוֹרְחִין, (אזלו) יַתְּבוּ תַּמָּן כּל הַהוּא יוֹמָא וְלָא יָכִילוּ לְמֶחֱמֵי לֵיהּ, וְאָמְרוּ לֵיתּ רְעוּתָּא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא דְּנֵיתִּיב הָכָא נָפְּקוּ מִתַּמָּן וְאַזְלֵי.

כְּשֶׁאֵלֶּה רָאוּ כָּךְ, הִזְדַּעְזְעוּ, וּפַחַד רַב נָפַל עֲלֵיהֶם. אָמְרוּ, אֵינֶנּוּ רְאוּיִים לָזֶה, נֵצֵא מִכָּאן וְנֵלֵךְ לְדַרְכֵּנוּ. (הלכו). יָשְׁבוּ שָׁם כָּל אוֹתוֹ יוֹם וְלֹא יָכְלוּ לִרְאוֹת אוֹתוֹ, וְאָמְרוּ, אֵין רְצוֹנוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁנֵּשֵׁב כָּאן. יָצְאוּ מִשָּׁם וְהָלְכוּ.

Lech Lecha, Chapter 28

עַד דְּהֲווּ אָזְלֵי פָּתַח רַבִּי חִיָּיא וְאָמַר (תהילים ק״ג:כ׳) בָּרְכוּ יְיָ מַלְאָכָיו גִּבּוֹרֵי כֹחַ עוֹשֵׂי דְבָרוֹ וְגו’. זַכָּאִין אִנּוּן יִשְׂרָאֵל מִכָּל שְׁאָר עַמִּין דְּעָלְמָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא אִתְּרָעֵי בְּהוּ מִכָּל שְׁאָר עַמִּין וְעֲבַד לוֹן חוּלְקֵיהּ וְאַחְסַנְתֵּיהּ, וְעַל דָּא יָהִיב לוֹן אוֹרַיְיתָּא קַדִּישָׁא, בְּגִין דְּכֻלְהוּ הֲווּ בִּרְעוּתָּא חֲדָא עַל טוּרָא דְסִינַי ואַקְדִּימוּ עֲשִׂיָּה לִשְׁמִיעָה.

בְּעוֹדָם הוֹלְכִים, פָּתַח רַבִּי חִיָּיא וְאָמַר, (שם קג) בָּרְכוּ ה’ מַלְאָכָיו גִּבֹּרֵי כֹחַ עֹשֵׂי דְבָרוֹ וְגוֹ’. אַשְׁרֵיהֶם יִשְׂרָאֵל מִכָּל שְׁאָר הָעַמִּים שֶׁל הָעוֹלָם, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִתְרַצָּה בָהֶם מִכָּל שְׁאָר הָעַמִּים וְעָשָׂה אוֹתָם חֶלְקוֹ וְנַחֲלָתוֹ, וְעַל כֵּן נָתַן לָהֶם תּוֹרָה קְדוֹשָׁה, מִשּׁוּם שֶׁכֻּלָּם הָיוּ בְּרָצוֹן אֶחָד עַל הַר סִינַי וְהִקְדִּימוּ עֲשִׂיָּה לִשְׁמִיעָה.

כֵּיוָן דְּאַקְדִּימוּ עשיָּה לִשְׁמִיעָה קְרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא לְפַּמַּלְיָא דִילֵיהּ אָמַר לוֹן עַד הָכָא אַתּוּן הֲוִיתּוּן יְחִידָאִין קַמָּאי בְּעָלְמָא, מִכָּאן וּלְהָלְאָה הָא בָּנַי בְּאַרְעָא חֲבֵרִים בַּהֲדַיְיהוּ בְּכלָּא. לֵיתּ לְכוּ רשוּ לְקַדְשָׁא שְׁמִי עַד דְּיִשְׂרָאֵל יִתְּחַבְּרוּן בַּהֲדַיְיכוּ בְּאַרְעָא, וְכֻלְהוּ תֶּהֱווֹן כְּחֲדָא חֲבֵרִים לְקַדְּשָׁא שְׁמִי, בְּגִין דְּאַקְדִּימוּ עֲשִׂיָּה לִשְׁמִיעָה כְּגַוְונא דְּמַלְאֲכֵי עִלָּאֵי עָבְדֵי בִּרְקִיעָא דִּכְתִּיב בָּרְכוּ יְיָ מַלְאָכָיו גִּבּוֹרֵי כֹחַ עוֹשֵׂי דְּבָרוֹ לִשְׁמוֹעַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ. עוֹשֵׂי דְּבָרוֹ בְּקַדְמִיתָּא וּלְבָתַּר לִשְׁמֹע.

כֵּיוָן שֶׁהִקְדִּימוּ עֲשִׂיָּה לִשְׁמִיעָה, קָרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַפַּמַלְיָה שֶׁלּוֹ. אָמַר לָהֶם, עַד כָּאן אַתֶּם הֱיִיתֶם יְחִידִים לְפָנַי בָּעוֹלָם, מִכָּאן וָהָלְאָה הִנֵּה בָּנַי בָּאָרֶץ חֲבֵרִים עִמָּהֶם בַּכֹּל. אֵין לָכֶם רְשׁוּת לְקַדֵּשׁ אֶת שְׁמִי עַד שֶׁיִּשְׂרָאֵל יִתְחַבְּרוּ עִמָּכֶם בָּאָרֶץ, וְכֻלְּכֶם תִּהְיוּ יַחַד חֲבֵרִים לְקַדֵּשׁ אֶת שְׁמִי, מִשּׁוּם שֶׁהִקְדִּימוּ עֲשִׂיָּה לִשְׁמִיעָה כְּמוֹ שֶׁעוֹשִׂים הַמַּלְאָכִים הָעֶלְיוֹנִים בָּרָקִיעַ, שֶׁכָּתוּב בָּרְכוּ ה’ מַלְאָכָיו גִּבֹּרֵי כֹחַ עֹשֵׂ”י דְבָרוֹ לִשְׁמֹ”עַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ. עֹשֵׂי דְבָרוֹ בַּהַתְחָלָה, וְאַחַר כָּךְ לִשְׁמֹעַ.

דָּבָר אַחֵר בָּרְכוּ יְיָ מַלְאָכָיו. אִלֵּין אִנּוּן צַּדִּיקַיָא בְּאַרְעָא דְּאִנּוּן חֲשׁוּבִין קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא כְּמַלְאֲכֵי עִלָּאֵי בִּרְקִיעָא, בְּגִין דְּאִנּוּן גִּבּוֹרֵי כֹחַ דְּמִתְּגַּבְּרֵי עַל יִצְּרֵיהוֹן כְּגִבָּר טַב דְּמִתְּגַּבֵּר עַל שַׂנְאֵיהּ. לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ. דְּזָכָאן בְּכָל יוֹמָא לְמִשְׁמַע קָלָא מִלְּעֵילָא בְּשַׁעֲתָּא דְּאִצְּטְרִיכוּ.

דָּבָר אַחֵר בָּרְכוּ ה’ מַלְאָכָיו – אֵלּוּ אוֹתָם הַצַּדִּיקִים בָּאָרֶץ שֶׁהֵם חֲשׁוּבִים לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כַּמַּלְאָכִים הָעֶלְיוֹנִים בָּרָקִיעַ, מִשּׁוּם שֶׁהֵם גִּבּוֹרֵי כֹחַ שֶׁמִּתְגַּבְּרִים עַל יִצְרָם כְּגִבּוֹר טוֹב שֶׁמִּתְגַּבֵּר עַל שׂוֹנְאוֹ. לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ – שֶׁזּוֹכִים בְּכָל יוֹם לִשְׁמֹעַ קוֹל מִלְמַעְלָה בְּשָׁעָה שֶׁמִּצְטָרְכִים.

הַשְׁתָּא מָאן יָכִיל לְמֵיקַם בַּהֲדַיְיהוּ דְּאִנּוּן קַדִּישִׁין עֶלְיוֹנִין, זַכָּאִין אִנּוּן דְּיָכְלֵי לְמֵיקַם קַמַּיְיהוּ, זַכָּאִין אִנּוּן דְּיָכְלֵי (ד”א ל”ג למאן דייכול) לְאִשְׁתְּזָבָא מִקַּמַּיְיהוּ, אַשְׁגָּחוּתָּא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא עֲלַיְיהוּ בְּכָל יוֹמָא, הֵיךָ אֲנַן יְכִילָן לְמֵיעַל קַמַּיְיהוּ. וְעַל דָּא כְּתִּיב, (תהילים ס״ה:ה׳) אַשְׁרֵי תִּבְחַר וּתְּקָרֵב יִשְׁכֹּן חֲצֵּרֶיךָ וּכְתִּיב (תהילים פ״ד:ו׳) אַשְׁרֵי אָדָם עוֹז לוֹ בָךָ וְגו’, (עד כאן סתרי תורה):

כָּעֵת מִי יָכוֹל לַעֲמֹד עִם אוֹתָם שֶׁהֵם קְדוֹשִׁים עֶלְיוֹנִים? אַשְׁרֵי אוֹתָם שֶׁיְּכוֹלִים לַעֲמֹד לִפְנֵיהֶם. אַשְׁרֵי אוֹתָם שֶׁיְּכוֹלִים (למי שיוכל) לְהִנָּצֵל מִלִּפְנֵיהֶם. הַשְׁגָּחָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֲלֵיהֶם בְּכָל יוֹם. אֵיךְ אָנוּ יְכוֹלִים לְהִכָּנֵס לִפְנֵיהֶם? וְעַל זֶה כָּתוּב (שם סה) אַשְׁרֵי תִּבְחַר וּתְקָרֵב, וְכָתוּב (שם פד) אַשְׁרֵי אָדָם עוֹז לוֹ בָךְ וְגוֹ’. (עד כאן סתרי תורה).

Lech Lecha, Chapter 29

וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֲדֹנָי יהִֹוִ”ה מַה תִּתֶּן לִי. אדנ”י אל”ף דל”ת נו”ן יו”ד. אֱלהִים יו”ד ה”א וי”ו ה”א. (נ”א אלהים יהוה בניקוד אלהים) אֶלָּא רָזָא דְמִלָּה, חִבּוּרָא דִּתְרֵין עָלְמִין כְּחֲדָא עַלְמָא תַּתָּאָה וְעַלְמָא עִלָּאָה.

וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֲדנָי יֱהִֹוִ”ה מַה תִּתֶּן לִי. אֲדנָ”י – אָלֶ”ף דָּלֶ”ת נוּ”ן יוֹ”ד. אֱלֹהִים – יוֹ”ד הֵ”א וָי”ו הֵ”א (אלהים יהוה בנקוד אלהים). אֶלָּא סוֹד הַדָּבָר – חִבּוּר שֶׁל שְׁנֵי עוֹלָמוֹת יַחַד, הָעוֹלָם הַתַּחְתּוֹן וְהָעוֹלָם הָעֶלְיוֹן.

מַה תִּתֶּן לִי וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי. דְּלֵית לִי בַּר, וְאוֹלִיפְנָא דְּכָל מָאן דְּלֵית לֵיהּ בְּרָא בְּהַאי עָלְמָא אִקְרֵי עֲרִירִי כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (ויקרא כ׳:כ״א) עֲרִירִים יִהְיוּ. וְאַבְרָהָם עַל מָה אָמַר מִלָּה דָא דְּאָמַר מַה תִּתֶּן לִי. כִּבְיָכוֹל כְּאִילוּ לא הֶאֱמִין בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא.

מַה תִּתֶּן לִי וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי, שֶׁאֵין לִי בֵּן. וְלָמַדְנוּ, שֶׁכָּל מִי שֶׁאֵין לוֹ בֵּן בָּעוֹלָם הַזֶּה נִקְרָא עֲרִירִי, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כ) עֲרִירִים יִהְיוּ. וְאַבְרָהָם, עַל מָה אָמַר הַדָּבָר הַזֶּה שֶׁאָמַר מַה תִּתֶּן לִי? כִּבְיָכוֹל לֹא הֶאֱמִין בַּקָּדוֹשׁ- בָּרוּךְ-הוּא?

אֶלָּא אָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָנֹכִי מָגֵן לָךְ בְּהַאי עָלְמָא. שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד בְּעָלְמָא דְאָתֵי. מִיָּד אִתְעַר אַבְרָהָם בְּרָזָא דְּחָכְמְתָא וְאָמַר מַה תִּתֶּן לִי, דְּהָא יְדַעְנָא דְּלָא קַבִּיל אֲגַר לְמֵיעַל בֵּיהּ בְּהַהוּא עָלְמָא בַּר נָשׁ דְּלָא אוֹלִיד בַּר, וְעַל דָּא אָמַר מַה תִּתֶּן לִי וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי, דְּהָא לָא תִּתֶּן לִי דְּלָא זָכִינָא בֵּיהּ. מִכָּאן דְּבַּר נָשׁ דְּלָא זָכֵי בִּבְנִין בְּהַאי עָלְמָא לָא זָכֵי בְּהַהוּא עָלְמָא לְאֲעָלָא גּוֹ פַּרְגּוֹדָא.

אֶלָּא אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָנֹכִי מָגֵן לָךְ – בָּעוֹלָם הַזֶּה, שְׂכָרְךְ הַרְבֵּה מְאֹד – בָּעוֹלָם הַבָּא. מִיָּד הִתְעוֹרֵר אַבְרָהָם בְּסוֹד הַחָכְמָה וְאָמַר מַה תִּתֶּן לִי, שֶׁהֲרֵי יָדַעְתִּי שֶׁלֹּא מְקַבֵּל שָׂכָר לְהִכָּנֵס לָעוֹלָם הַהוּא אָדָם שֶׁלֹּא מוֹלִיד בֵּן. וְעַל זֶה אָמַר מַה תִּתֶּן לִי וְאָנֹכִי הֹלֵךְ עֲרִירִי. שֶׁהֲרֵי לֹא תִתֵּן לִי, שֶׁלֹּא זָכִיתִי בוֹ. מִכָּאן שֶׁאָדָם שֶׁלֹּא זוֹכֶה בְּבָנִים בָּעוֹלָם הַזֶּה, לֹא זוֹכֶה בָּעוֹלָם הַהוּא לְהִכָּנֵס לְתוֹךְ הַפַּרְגּוֹד.

וְאַבְרָהָם הֲוָה חָמֵי בְּאִצְטַגְנִינוּת דִּילֵיהּ דְּלָא יוֹלִיד. מַה כְּתִיב וַיּוֹצֵא אוֹתוֹ הַחוּצָה וְגו’. (אמר ליה קודשא בריך הוא צא מאצטגנינות דילך אברם אינו מוליד אברהם מוליד). אָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָא תִסְתַּכַּל בְּהַאי אֶלָּא בְּרָזָא דִשְׁמִי יְהֵא לָךְ בַּר. הֲדָא הוּא דִכְתִיב כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ. רָזָא דִשְׁמָא קַדִּישָׁא דְּמִתַּמָּן אִתְקַשַּׁר לֵיהּ בְּדָא (ברא) וְלָא מִסִּטְרָא אָחֳרָא.

וְאַבְרָהָם הָיָה רוֹאֶה בָּאִצְטַגְנִינוּת שֶׁלּוֹ שֶׁלֹּא יוֹלִיד. מַה כָּתוּב? וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה וְגוֹ’. (אמר לו הקדוש ברוך הוא, צא מאצטגנינות שלך, אברם אינו מוליד, אברהם מוליד) אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַל תִּסְתַּכֵּל בָּזֶה, אֶלָּא בַּסּוֹד שֶׁל שְׁמִי יִהְיֶה לְךְ בֵּן. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךְ. הַסּוֹד שֶׁל הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ שֶׁמִּשָּׁם נִקְשַׁר לוֹ עִם זֶה (בן) וְלֹא מֵהַצַּד הָאַחֵר.

כֹּה דְּהוּא תַּרְעָא לִצְלוֹתָא, בָּהּ יִשְׁכַּח בְּרָכָה, בָּהּ יִשְׁכַּח בַּר נָשׁ שְׁאִלְתֵּיהּ. כֹּה הַהוּא סִטְרָא דְאַתְיָיא מִסִּטְרָא דִגְבוּרָה, דְּהָא מִסִּטְרָא דִגְבוּרָה קָא אֲתָא יִצְחָק. וְהַהוּא סִטְרָא דִגְבוּרָה כֹּה אִקְרֵי דְּמִתַּמָּן אַתְיָין אִיבִּין וּפֵירֵי לְעָלְמָא, וְלָא מִסִּטְרָא דִּלְתַתָּא דְּכֹכְבַיָא וּמַזָּלוֹת.

כֹּה – שֶׁהוּא הַשַּׁעַר לַתְּפִלָּה, בָּהּ יִמְצָא בְרָכָה, בָּהּ יִמְצָא אָדָם אֶת בַּקָּשָׁתוֹ. כֹּה – אוֹתוֹ הַצַּד שֶׁבָּא מִצַּד הַגְּבוּרָה, שֶׁהֲרֵי מִצַּד הַגְּבוּרָה בָּא יִצְחָק. וְאוֹתוֹ צַד הַגְּבוּרָה נִקְרָא כֹּ”ה, שֶׁמִּשָּׁם בָּאִים פֵּרוֹת וּפֵרוֹת לָעוֹלָם, וְלֹא מֵהַצַּד שֶׁלְּמַטָּה שֶׁל כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת.

כְּדֵין וְהֶאֱמִין בַּיְיָ. אִתְדָּבַּק לְעֵילָא וְלָא אִתְדָּבַּק לְתַתָּא. וְהֶאֱמִין בַּיְיָ וְלָא בְּכֹכְבַיָא וּמַזָּלֵי. וְהֶאֱמִין בַּיְיָ, דְּאַבְטַח לֵיהּ דְּיַסְגֵּי אַגְרֵיהּ לְעָלְמָא דְּאָתֵי. וְהֶאֱמִין בַּיְיָ, בְּהַהוּא דַרְגָּא דְּאִתְיְיהִיב לֵיהּ דְּמִתַּמָּן יֵיתֵי לֵיהּ זַרְעָא לְאוֹלָדָא בְּעָלְמָא. וַיַּחְשְׁבֶהָ לוֹ צְדָקָה.

אָז והִאִמן בַּה’. נִדְבַּק לְמַעְלָה וְלֹא נִדְבַּק לְמַטָּה. וְהֶאֱמִן בַּה’, וְלֹא בְכוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת. וְהֶאֱמִן בַּה’ – שֶׁהִבְטִיחַ לוֹ שֶׁיַּרְבֶּה אֶת שְׂכָרוֹ לָעוֹלָם הַבָּא. וְהֶאֱמִן בַּה’ – בְּאוֹתָהּ הַדַּרְגָּה שֶׁנִּתְּנָה לוֹ, שֶׁמִּשָּׁם יָבא לוֹ זֶרַע לְהוֹלִיד בָּעוֹלָם.

וַיַּחְשְׁבֶהָ לוֹ דְּאַף עַל גַּב דְּאִיהִי דִינָא כְּאִילוּ הִיא רַחֲמֵי הַאי כֹּה. דָּבָר אַחֵר וַיַּחְשְׁבֶהָ לוֹ צְדָקָה, דְּקָשִׁיר קִשְׁרָא עִלָּאָה בְּתַתָּאָה לְחַבְּרָא לוֹן כְּחֲדָא.

וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה. וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ – שֶׁאַף עַל גַּב שֶׁהִיא דִין, כְּאִלּוּ הִיא רַחֲמִים הַ”כֹּה” הַזֹּאת. דָּבָר אַחֵר וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה – שֶׁקָּשַׁר קֶשֶׁר עֶלְיוֹן בַּתַּחְתּוֹן לְחַבְּרָם יַחַד.

תָּא חֲזֵי, הָא אִתְעָרוּ אַבְרָהָם מוֹלִיד אַבְרָם אֵינוֹ מוֹלִיד, וְכִי תֵימָא דְּהָא אוֹלִיד יִשְׁמָעֵאל בְּעוֹד דְּאִיהוּ אַבְרָם. אֶלָּא הַהוּא בְּרָא דְּאַבְטַח לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָא אוֹלִיד בְּעוֹד דְּאִיהוּ אַבְרָם, דְּהָא בְּעוֹד דְּאִיהוּ אַבְרָם אוֹלִיד לְתַתָּא, כֵּיוָן דְּאִתְקְרֵי אַבְרָהָם וְעָאל בַּבְּרִית כְּדֵין אוֹלִיד לְעֵילָא, וּבְגִין כָּךְ אַבְרָם אֵינוֹ מוֹלִיד בְּקִשּׁוּרָא עִלָּאָה, אַבְרָהָם מוֹלִיד כְּמָה דְאֲמָרָן, וְאִתְקַשַּׁר לְעֵילָא בְּיִצְחָק:

בֹּא רְאֵה, הִנֵּה הֵעִירוּ, אַבְרָהָם מוֹלִיד – אַבְרָם אֵינוֹ מוֹלִיד. וְכִי תֹאמַר שֶׁהִנֵּה הוֹלִיד אֶת יִשְׁמָעֵאל בְּעוֹדוֹ אַבְרָם? אֶלָּא הַבֵּן הַהוּא שֶׁהִבְטִיחַ לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, לֹא הוֹלִיד אוֹתוֹ בְּעוֹדוֹ אַבְרָם, שֶׁהֲרֵי בְּעוֹדוֹ אַבְרָם הוֹלִיד לְמַטָּה. כֵּיוָן שֶׁנִּקְרָא אַבְרָהָם וְנִכְנַס בַּבְּרִית, אָז הוֹלִיד לְמַעְלָה. וּמִשּׁוּם כָּךְ אַבְרָם אֵינוֹ מוֹלִיד בְּקֶשֶׁר עֶלְיוֹן, אַבְרָהָם מוֹלִיד כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ, וְנִקְשָׁר לְמַעְלָה בְּיִצְחָק.

Lech Lecha, Chapter 30

וַיְהִי אַבְרָם בֶּן תִּשְׁעִים שָׁנָה וְתֵשַׁע שָׁנִים וְגו’. רַבִּי אַבָּא פָּתַח (שמואל ב כ״ב:ל״ב) כִּי מִי אֵל מִבַּלְעֲדֵי יְיָ וּמִי צוּר וְגו’. דָּוִד מַלְכָּא אָמַר הַאי קְרָא (תהילים י״ח:ל״ב) כִּי מִי אֵל מִבַּלְעֲדֵי יְיָ. מָאן הוּא שַׁלִּיטָא אוֹ מְמַנָּא דְּיְכוּל לְמֶעְבַּד מִדִּי מִבַּלְעֲדֵי יְיָ, אֶלָּא מַה דְּאִתְפַּקַּד מֵעִם קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּגִין דְּכֻלְהוּ לָא בִּרְשׁוּתַיְיהוּ קָיְימֵי וְלָא יָכְלֵי לְמֶעְבַּד מִדִּי. וּמִי צוּר, וּמַאן אִיהוּ תַּקִּיף דְּיָכוֹל לְמֶעְבַּד תּוּקְפָא וּגְבוּרָה מִגַּרְמֵיהּ מִבַּלְעֲדֵי אֱלהֵינוּ. אֶלָּא כֻּלְהוּ בִּידָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְלָא יָכִיל לְמֶעְבַּד מִדִּי בַּר בִּרְשׁוּתֵיהּ.

NOW WHEN ABRAM WAS NINETY-NINE YEARS OLD, ETC. In connection with this verse R. Abba discoursed on the text: For who is God save the Lord, and who is a rock save our God? (II Sam. 22, 32). He said: ‘These words of King David may be paraphrased: What (heavenly) ruler or chieftain is there who can do anything without the Lord, anything save what he has been commanded by the Holy One, blessed be He, since all are subject to Him and cannot do anything of themselves?

דָּבָר אַחֵר כִּי מִי אֵל מִבַּלְעֲדֵי יְיָ. דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כֹּלָּא בִּרְשׁוּתֵיהּ וְלָא כְּמַאן דְּאִתְחֲזֵי בְּחֵיזוּ דְּכֹכְבַיָא וּמַזָּלֵי, דְּכֻלְהוּ אַחְזְיָין מִלָּה, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַחְלַף לֵיהּ לְגַוְונָא אָחֳרָא. וּמִי צוּר זוּלָתִי אֱלהֵינוּ. הָא אוּקְמוּהָ דְּלֵית צַיָּיר כְּמָה דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּאִיהוּ צַיָּיר שְׁלִים עָבִיד וְצִיֵּיר דִּיוּקְנָא גּוֹ דִיוּקְנָא וְאַשְׁלִים לְהַהוּא דִּיוּקְנָא בְּכָל תִּקּוּנֵיהּ, וְאָעִיל בָּהּ נֶפֶשׁ עִלָּאָה דְּדָמֵי לְתִקּוּנָא עִלָּאָה, בְגִין כָּךְ לֵית צַיָּיר כְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא.

And what mighty power is there that has any force in himself save what he derives from our God? Another explanation is that a vision shown by the stars is not like a vision shown by God, for they show a thing and God changes it. And again, “Who is a rock (tsur) save our God?” i.e. there is no fashioner (tsayar) who fashions form within form and finishes it in all its details and inserts in it the heavenly soul which bears likeness to the Deity.

תָּא חֲזֵי, מֵהַהוּא זַרְעָא דְּבַּר נָשׁ כַּד אִתְעַר תִּיאוּבְתֵּיהּ לְגַבֵּי נוּקְבֵיהּ וְנוּקְבֵיהּ אִתְעָרַת לְגַבֵּיהּ כְּדֵין מִתְחַבְּרָן תַּרְוַויְיהוּ כְּחֲדָא וְנָפַק מִנַּיְיהוּ בַּר חַד דְּכָלִיל מִתְּרֵין דִּיוּקְנִין כְּחַד. בְּגִין דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא צִיֵיר לֵיהּ בְּצִיּוּרָא דְּאִתְכְּלִיל מִתַּרְוַויְיהוּ. וְעַל דָּא בָּעֵי בַּר נָשׁ לְקַדְשָׁא גַרְמֵיהּ בְּהַהוּא זִמְנָא בְּגִין דְּיִשְׁתְּכַח הַהוּא דִּיוּקְנָא בְּצִיּוּרָא שְׁלִים כְּדְקָא חָזֵי.

See now when desire brings man and woman together, there issues from their union a son in whom both their forms are combined, because God has fashioned him in a mould partaking of both. Therefore a man should sanctify himself at such time, in order that the form may be as perfect as possible.’

אָמַר רַבִּי חִיָּיא תָּא חֲזֵי, כַּמָּה אִנּוּן רַבְרְבִין עוֹבָדוֹי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּהָא אוּמְנוּתָא וְצִיּוּרָא דְּבַּר נָשׁ אִיהוּ כְּגַוְונָא דְעָלְמָא, וּבְכָל יוֹמָא וְיוֹמָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּרֵי עָלְמָא מְזַוִּוג זִוּוּגִין כָּל חַד וְחַד כְּדְקָא חָזֵי לֵיהּ, וְהוּא צִיֵּיר דִּיוּקְנֵיהוֹן עַד לָא יֵיתוּן לְעָלְמָא.

Said R. Hiya, ‘How great are the works of the Holy One, blessed be He, for man is fashioned as a microcosm of the world, and every day God creates a world by bringing the proper couples together, and He fashions the forms of the offspring before they are born.

תָּא חֲזֵי, דְּאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, כְּתִיב זֶה סֵפֶר תּוֹלְדוֹת אָדָם. וְכִי סֵפֶר הֲוָה לֵיהּ. אֶלָּא אוּקְמוּהָ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַחְמֵי לֵיהּ לְאָדָם הָרִאשׁוֹן דּוֹר דּוֹר וְדוֹרְשָׁיו וְכוּ’. הֵיאַךְ אַחְמֵי לֵיהּ, אִי תֵימָא דְּחָמָא בְּרוּחַ קוּדְשָׁא דְּאִנּוּן זְמִינִין לְמֵיתֵי לְעָלְמָא. כְּמַאן דְּחָמָא בְּחָכְמְתָא מַה דְּיֵיתֵי לְעָלְמָא. לָאו הָכִי, אֶלָּא חָמָא בְּעֵינָא כֻּלְהוּ. וְהַהוּא דִּיוּקְנָא דְּזַמִּינִין לְמֵיקַם בֵּיהּ בְּעָלְמָא כֻּלְהוּ חָמָא בְּעֵינָא, מַאי טַעְמָא בְּגִין דְּמִיּוֹמָא דְּאִתְבְּרֵי עָלְמָא כֻּלְהוּ נַפְשָׁאן דְּזַמִּינִין לְמֵיקַם בִּבְנֵי נָשָׁא כֻּלְהוּ קָיְימִין קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּהַהוּא דִּיוּקְנָא מַמָּשׁ דְּזַמִּינִין לְמֵיקַם בֵּיהּ בְּעָלְמָא.

See now what R. Simeon has told us, in explanation of the verse “This is the book of the generations of Adam”, that God showed Adam every generation and its students, etc. This does not simply mean that he saw through the spirit of prophecy that they were destined to come into the world, like one who in wisdom foresees the future, but it means that he literally saw with his eyes the form in which they were destined to exist in the world. He was able to do this because from the day on which the world was created all the souls which were destined to come to life among mankind were existing before God in that very form which they were destined to assume on earth

כְּגַוְונָא דָא כָּל אִנּוּן צַדִּיקַיָּיא בָּתַר דְּנָפְקִין מֵהַאי עָלְמָא כֻּלְהוּ נַפְשָׁאן סָלְקָן, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַזְמִין לוֹן דִּיוּקְנָא אָחֳרָא לְאִתְלַבְּשָׁא בְּהוּ כְּגַוְונָא דְּהֲווּ בְּהַאי עָלְמָא, בְגִין כָּךְ כֻּלְהוּ קָיְימִין קַמֵּיהּ וְחָמָא לוֹן אָדָם הָרִאשׁוֹן בְּעֵינָא.

(in the same way that the righteous after death are clothed in a form similar to that which they wore in this world), and so Adam saw them with his eyes.

וְאִי תֵימָא בָּתַר דְּחָמָא לוֹן לָא קָיְימֵי בְּקִיּוּמַיְיהוּ. תָּא חֲזֵי כָּל מִלּוֹי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּקִיּוּמָא אִנּוּן וְקָיְימוּ קַמֵּיהּ עַד דְּנָחֲתוּ לְעָלְמָא. כְּגַוְונָא דָא כְּתִיב, (דברים כ״ט:י״ד) כִּי אֵת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹה וְגו’ הָא אוּקְמוּהָ דְּכֻלְהוּ בְּנֵי נָשָׁא דְּזַמִּינִין לְמֶהֱוֵי בְּעָלְמָא כֻּלְהוּ אִשְׁתְּכָחוּ תַּמָּן.

Nor can it be thought that after he saw them they disappeared, for all God’s creations exist before Him permanently until they descend below. Similarly when Moses said “with him that standeth here this day with us, etc.” (Deut. 29, 14), we understand him to have indicated that all who were yet to be born were there.

הָכָא אִית לְאִסְתַּכָּלָא דְּהָא כְּתִיב אֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹה וְגו’ וּמַשְׁמַע הַנְהוּ (כלהו) דְּיִפְקוּן מֵאִנּוּן דְּקָיְימוּ תַּמָּן, בְּגִין דִּכְתִיב עִמָּנוּ הַיּוֹם וְלָא כְּתִיב עִמָּנוּ עוֹמֵד הַיּוֹם. אֶלָּא וַדַּאי (הכא) כֻּלְהוּ קָיְימוּ תַּמָּן אֶלָּא דְּלָא אִתְחֲזוּ לְעֵינָא, בְגִין כָּךְ כְּתִיב עִמָּנוּ הַיּוֹם אַף עַל גַּב דְּלָא אִתְחֲזוּן.

(This point demands a little more consideration. The words of the text are, “him that standeth here… and him that is not here with us this day”. The word “standeth” is omitted from the second half of the clause to show that the future generations were in fact standing there, but they were not visible.

וְאִי תֵימָא מַאי טַעְמָא לָא אִתְחֲזוּן הָכָא כְּמָה דְּאִתְחֲזוּן לְאָדָם הָרִאשׁוֹן דְּחָמָא לוֹן עֵינָא בְּעֵינָא, וְהָא הָכָא אִתְחֲזֵי יַתִּיר. אֶלָּא הָכָא כַּד אִתְיְיהִיבַת אוֹרַיְיתָא לְיִשְׂרָאֵל חֵיזוּ אָחֳרָא וְדַרְגִּין עִלָּאִין הֲווּ חָמָאן וּמִסְתַּכְּלָאן עֵינָא בְּעֵינָא וְהֲווּ תְּאִיבִין לְאִסְתַּכָּלָא וּלְמֶחמֵי בִּיקָרָא דְּמָרֵיהוֹן, וּבְגִין כָּךְ חָמוּ יְקָרָא עִלָּאָה דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּלְחוֹדוֹי וְלָא מֵאָחֳרָא.

It may be asked, why were they not visible here in the same way that they were visible to Adam, seeing that here there was more reason. The reason is that when the Torah was given to Israel, they beheld and gazed upon other sights and other grades, and they yearned to contemplate the glory of their Master, and therefore they had no eyes but for that.)

וְעַל דָּא כֻּלְהוּ בְּנֵי נָשָׁא דְּזַמִּינִין לְקָיְימָא בְּעָלְמָא כֻּלְהוּ קָיְימֵי קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּאִנּוּן דִּיוּקְנִין מַמָּשׁ דְּזַמִּינִין לְקָיְימָא בֵּיהּ הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים קל״ט:ט״ז) גָּלְמִי רָאוּ עֵינֶיךָ וְעַל סִפְרְךָ וְגו’. גָּלְמִי רָאוּ עֵינֶיךָ. מַאי טַעְמָא בְּגִין דְּדִיוּקְנָא אָחֳרָא עִלָּאָה הֲוִי כְּהַאי וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב, (תהילים י״ח:ל״ב) וּמִי צוּר זוּלָתִי אֱלֹהֵינוּ. מַאן צַיָּיר טַב דְּצַיָּיר (דכליל) כֹּלָּא (דא בדא) כְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא.

The same idea is expressed in the words of the Psalmist, “Thine eyes did see mine unperfect substance” (Ps. 139, 16), viz. the other celestial form resembling the one on earth. Thus we understand the words “Who is a tsur like our God”, i.e. who is so excellent a fashioner (tsayar) as God who fashioned all.

דָּבָר אַחֵר כִּי מִי אֱלוֹהַּ, דָּא רָזָא דְמִלָּה דְּהָא אֵל כְּלָלָא הוּא דְּאִתְכְּלִיל מִכֻּלְהוּ דַּרְגִּין, וְאִי תֵימָא דְּהָא אֵל אִיהוּ דַּרְגָּא אָחֳרָא בְּגִין דִּכְתִיב (תהלים ז) אֵל זוֹעֵם בְּכָל יוֹם. תָּא חֲזֵי, דְּהָא לֵית אֵל מִבַּלְעֲדֵי יְיָ דְּלָאו אִיהוּ בִּלְחוֹדוֹי וְלָא אִתְפְּרַשׁ לְעָלְמִין. וְעַל דָּא כְּתִיב, (שמואל ב כ״ב:ל״ב) כִּי מִי אֵל מִבַּלְעֲדֵי יְיָ וְגו’, וּמִי צוּר וְגו’ דְּהָא צוּר לָאו אִיהוּ בִּלְחוֹדוֹי אֶלָּא כֹּלָּא חַד כְּדִכְתִיב, (דברים ד׳:ל״ט) וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבוֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי יְיָ הוּא הָאֱלהִים וְגו’.

It is also possible to explain the words “For who is God besides the Lord, etc.” in a more esoteric way. The word for “God” here is El, which signifies the union of all grades. Now there is a text “El hath indignation every day” (Ps. 7, 12), which might lead us to suppose that it designates a separate grade. Hence it says here “Who is El without Tetragrammaton”, indicating that El is never alone disjoined from Tetragrammaton; and similarly there is no “Rock” (signifying the attribute of justice) “without our God”.’

Lech Lecha, Chapter 31

תָּא חֲזֵי, עַד לָא אִתְגְּזַר אַבְרָהָם הֲוָה מְמַלֵּיל עִמֵּיהּ מִגּוֹ מַחֲזֶה בִּלְחוֹדוֹי כְּמָה דְּאִתְּמָר דִּכְתִיב הָיָה דְּבַר יְיָ אֶל אַבְרָם בַּמַּחֲזֶה וְגו’. בַּמַּחֲזֶה. בְּהַהוּא חֵיזוּ דַּרְגָּא דְּכָל דִּיוּקְנִין אִתְחַזְיָין בֵּיהּ, כְּמָה דְּאִתְּמָר. וְהַאי מַחֲזֶה אִיהוּ רָזָא דִּבְרִית.

Until Abram was circumcised, God spoke to him only in a vision, as it says above, “The word of the Lord came unto Abram in a vision” (Gen. 15, 1). By “vision” we understand the grade in which all figures are apparent, and which symbolises the covenant.

וְאִי תֵימָא דִּבְגִין כָּךְ אִקְרֵי מַחֲזֶה בְּגִין דְּאִיהוּ דַּרְגָּא חֵיזוּ דְּכָל דִּיוּקְנִין אִתְחַזְיָין בֵּיהּ וּכְדֵין אִקְרֵי מַחֲזֶה, הָא אֲמַרְתְּ (פח ב) בְּקַדְמִיתָא דְּעַד לָא אִתְגְּזַר אַבְרָהָם לָא הֲוָה מְמַלֵּיל עִמֵּיהּ בַּר הַאי דַּרְגָּא דְּלָא שָׁרָאן עֲלוֹי דַּרְגִּין אָחֳרָנִין, וְהַשְׁתָּא אֲמַרְתְּ בַּמַּחֲזֶה חֵיזוּ דְּכָל דַּרְגִּין עִלָּאִין (איהו). וְהָא עַד לָא אִתְגְּזַר כְּתִיב הָיָה דְּבַר יְיָ אֶל אַבְרָם בַּמַּחֲזֶה.

This seems to contradict what was said before, that till Abram was circumcised he was addressed only by that grade to which the other grades are not attached.

אֶלָּא הַאי דַרְגָּא חֵיזוּ דְּכָל דַּרְגִּין עִלָּאִין אִיהוּ וּבְחֵיזוּ דְּדַרְגִּין עִלָּאִין אִתְתַּקַּן. וְאַף עַל גַּב דִּבְהַהוּא זִמְנָא דְּאַבְרָהָם לָא הֲוָה גָּזִיר הַאי דַּרְגָּא בְּחֵיזוּ דְּדַרְגִּין עִלָּאִין אִיהוּ וּבְכָל אִנּוּן גְּוָונִין אִיהוּ קָאִים. וְחֵיזוּ דְּאִנּוּן (קא א, וצז ב) גְּוָונִין קָיְימֵי תְּחוֹתֵיהּ חַד מִיָּמִינָא גַּוָּון חִוַּור. חַד מִשְּׂמָאלָא גַּוָּון סוּמָק. חַד דְּכָלִיל מִכָּל גְּוָונִין, וְאִיהוּ חֵיזוּ דְּכָל גְּוָונִין עִלָּאִין דְּקָיְימֵי עֲלֵיהּ. וְעַל דָּא בְּהַאי חֵיזוּ קָאִים עֲלֵיהּ דְּאַבְרָהָם וּמַלִּיל עִמֵּיהּ וְאַף עַל גַּב דְּלָא אִתְגְּזַר. כֵּיוָן דְּאִתְגְּזַר מַה כְּתִיב וַיֵּרָא יְיָ אֶל אַבְרָם.

The truth is that this grade is indeed the reflection of all the higher grades, and was rendered possible through that reflection; it reflects all the colours (symbolic of the divine attributes)-white at the right, red at the left, and a further colour compounded of all colours. In this reflection God stood over Abram and spoke with him, although he was not circumcised.

תָּא חֲזֵי, מַחֲזֵה שַׁדַּי (אמר) כְּתִיב בְּבִלְעָם. וּבְאַבְרָהָם כְּתִיב מַחֲזֶה סְתָם, מַה בֵּין הַאי לְהַאי. אֶלָּא מַחֲזֵה שַׁדַּי אִלֵּין דִּלְתַתָּא (דנפקו) מִנֵּיהּ וְאִנּוּן חֵיזוּ דִּילֵיהּ. מַחֲזֶה סְתָם מַחֲזֶה דָּא הוּא ה’ (דכל חיזו) דְּכָל דִּיוּקְנִין עִלָּאִין אִתְחַזְיָין בֵּיהּ, וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב בְּאַבְרָהָם מַחֲזֶה סְתָם וּבְבִלְעָם מַחֲזֵה שַׁדַּי.

Of Balaam it is said that he saw “the vision of Shaddai” (Num. 24, 4), and of Abraham that God spoke to him “in a vision”, simply. The difference is that Balaam saw only those (angels) below the Almighty, whereas Abram saw the He in which all the celestial figures are reflected.

וְעַל דָּא עַד לָא אִתְגְּזַר אַבְרָהָם הֲוָה לֵיהּ הַאי דַרְגָא כִּדְאֲמָרָן. כֵּיוָן דְּאִתְגְּזַר מִיָּד וַיֵּרָא יְיָ אֶל אַבְרָם וְגו’ אִתְחֲזוּן כֻּלְהוּ (שאר) דַּרְגִּין עַל הַאי דַּרְגָּא, וְהַאי דַּרְגָּא מַלִּיל עִמֵּיהּ כְּדְקָא חָזֵי בִּשְׁלִימוּ. וְאַבְרָהָם אִתְקַטַּר מִדַּרְגָּא לְדַרְגָּא וְעָאל בִּבְרִית קְיָימָא קַדִּישָׁא כְּדְקָא חָזֵי בִּשְׁלִימוּ

Till Abram was circumcised, he was addressed only by that degree which we have mentioned; after he was circumcised, then THE LORD APPEARED UNTO ABRAM, i.e. all the other grades appeared over this grade, and this grade addressed him without reserve. After he was circumcised, then THE LORD APPEARED UNTO ABRAM,

תָּא חֲזֵי, כֵּיוָן דְּאִתְגְּזַר אַבְרָהָם, נָפַק מֵעָרְלָה וְעָאל בִּקְיָימָא קַדִּישָׁא וְאִתְעַטַּר בְּעִטְּרָא קַדִּישָׁא וְעָאל בְּקִיּוּמָא דְּעָלְמָא קָאִים עֲלֵיהּ, וּכְדֵין אִתְקְיַּים עָלְמָא בְּגִינֵיהּ. בְּגִין דִּכְתִיב (ירמיהו ל״ג:כ״ה) אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלַיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לא שָׂמְתִּי. וּכְתִיב (בראשית ב׳:ד׳) אֵלֶּה תּוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם. בְּה”א בָּרְאָם, בְּאַבְרָהָם. וְכֹלָּא בְּרָזָא חָדָא קָאִים. וּבְשַׁעֲתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַחֲמֵי לֵיהּ לְאָדָם כָּל אִנּוּן דָּרִין דְּעָלְמָא, וְחָמָא לוֹן כָּל חַד וְחַד כָּל דָּרָא וְדָרָא כֻּלְהוּ קָיְמֵי בְּגִנְתָּא דְעֵדֶן בְּהַהוּא דִּיוּקְנָא דְּזַמִּינִין לְקָיְימָא בְּהַאי עָלְמָא.

Thus when Abram was circumcised he emerged from the unripe state and entered into the holy covenant, and was crowned with the sacred crown, and entered into the covenant on which the world is based, and thus the world was firmly established for his sake. For it is written, “But for my covenant, I had not set the ordinances of heaven and earth”, and also “There are the generations of heaven and earth when they were created”-the word behibaream (when they were created) can be read anagrammatically both beabraham (for the sake of Abraham) and bhe b’raam (he created them with He), and both come to the same thing. When God showed Adam all future generations, he saw them all in the Garden of Eden in the form which they were destined to assume in this world.

וְתָּא חֲזֵי, הָא אִתְּמָר כֵּיוָן דְּחָמָא לֵיהּ לְדָוִד דְּלָאו בֵּיהּ חַיִּים כְּלַל, תָּוָהּ, וְאִיהוּ יְהִיב לֵיהּ מִדִּילֵיהּ ע’ שְׁנִין, בְגִין כָּךְ הֲווּ לֵיהּ לְאָדָם תְּשַׁע מֵאוֹת וּתְלָתִין שְׁנִין. וְאִנּוּן שִׁבְעִין אִסְתַּלָּקוּ לֵיהּ לְדָוִד.

When he saw David-so we have been told-with no span of life at all apportioned to him, he was grieved, and gave him seventy years of his own; that is why Adam lived seventy years short of the thousand, the rest being given to David.

וּמִלָּה דָּא רָזָא דְּחָכְמְתָא אִיהוּ, דְּדָוִד לֵית לֵיהּ (יומין) בַּר שִׁבְעִין שְׁנִין מֵאָדָם קַדְמָאָה, וְכֹלָּא רָזָא דְּחָכְמְתָא אִיהוּ. וְכָל מַה דִּלְתַתָּא כֹּלָּא אִיהוּ בְּרָזָא דִּלְעֵילָא.

The fact of David’s only having seventy years from Adam, the first man, symbolises something in the higher world, as does everything here below.

Lech Lecha, Chapter 32

וְתָּא חֲזֵי, בְּכָל אִנּוּן דִּיוּקְנִין דְּנִשְׁמָתִין דְּעָלְמָא כֻּלְהוּ זִוּוּגִין זִוּוּגִין קַמֵּיהּ. לְבָתַר כַּד אַתְיָין לְהַאי עָלְמָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מְזַוִּוג זִוּוּגִין. אָמַר רַבִּי (יהודה) יִצְחָק קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא (מזווג זווגין ואמר) אָמַר בַּת פְּלוֹנִי לִפְלוֹנִי. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי מַאי קָא מַיְירֵי וְהָא כְּתִיב, (קהלת א׳:ט׳) אֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ כְּתִיב, שָׁאנֵי לְעֵילָא.

Note that all the figures of souls that are to be born stand before God in pairs, and afterwards when they come to this world God mates them. R. Isaac says: ‘God announces, The daughter of so-and-so for so-and-so.’ R. Jose said: ‘How can that be, seeing that, as the Scripture tells us, “there is nothing new under the sun”?’ R. Judah said: ‘It is true that God creates nothing new under the sun; but this is done above.’

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי מַאי כָּרוֹזָא הָכָא. וְהָא אָמַר רַבִּי חִזְקִיָּה אָמַר רַבִּי חִיָּיא בְּהַהִיא שַׁעֲתָא מַמָּשׁ דְּנָפִיק בַּר נָשׁ לְעָלְמָא בַּת זוּגוֹ אִזְדַמְּנַת לוֹ.

R. Jose further asked: ‘Why is there a proclamation, seeing that, as we have been told by R. Hizkiah in the name of R. Hiya, a man’s wife is assigned to him at the very moment when he is born?’

אָמַר רַבִּי אַבָּא זַכָּאִין אִנּוּן צַדִּיקַיָּיא דְּנִשְׁמַתְהוֹן מִתְעַטְּרִין קַמֵּי מַלְכָּא קַדִּישָׁא עַד לָא יֵיתוּן לְעָלְמָא, דְּהָכִי תָּנִינָן בְּהַהִיא שַׁעֲתָא דְּאַפִּיק קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא נִשְׁמָתִין לְעָלְמָא, כָּל אִנּוּן רוּחִין וְנִשְׁמָתִין כֻּלְהוּ כְּלִילָן דְּכַר וְנוּקְבָא דְּמִתְחַבְּרָן כְּחֲדָא.

Said R. Abba: ‘Happy are the righteous whose souls are beatified before the Holy King before they come into this world. For we have learnt that when God sends souls into the world they are formed into pairs of male and female, and thus united

וְאִתְמַסְּרָן בִּידָא דְּהַהוּא מְמַנָּא שְׁלִיחָא דְּאִתְפַּקַּד עַל עִדּוּאֵיהוֹן דִּבְנֵי נָשָׁא. וְלַיְלָה שְׁמֵיהּ, וּבְשַׁעֲתָא דְּנָחֲתִין וְאִתְמַסְרָן בִּידוֹי מִתְפָּרְשִׁין, וּלְזִמְנִין דָּא אַקְדִּים מִן דָּא וְאָחִית לְהוּ בִּבְנֵי נָשָׁא.

are placed in the hands of an emissary who has charge of conception, and whose name is Night. After that they are separated, and subsequently taken down among mankind (not always both at the same time).

וְכַד (מחא) מָטָא עִידָן דְּזִוּוּגָא דִלְהוֹן. קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּיָדַע אִנּוּן רוּחִין וְנִשְׁמָתִין מְחַבַּר לוֹן כִּדְבְּקַדְמִיתָא וּמַכְרְזָא עֲלַיְיהוּ. וְכַד אִתְחַבְּרָן אִתְעֲבִידוּ חַד גּוּפָא חַד נִשְׁמָתָא יָמִינָא וּשְׂמָאלָא כְּדְקָא חָזֵי, וּבְגִין כָּךְ אֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ.

When their time of marriage arrives, God, who knows each spirit and soul, joins them as at first, and proclaims their union. Thus when they are joined they become one body and one soul, right and left in unison, and in this way “there is nothing new under the sun”.

וְאִי תֵימָא הָא תָּנִינָן לֵית זִוּוּגָא אֶלָּא לְפוּם עוֹבָדוֹי וְאָרְחוֹי דְּבַר נָשׁ. הָכִי הוּא וַדַּאי. דְּאִי זָכֵי וְעוֹבָדוֹי אִתְכַּשְׁרָן, זָכֵי לְהַהוּא דִּילֵיהּ לְאִתְחַבָּרָא בֵּיהּ כְּמָה דְּנָפִיק.

You may object that there is also a dictum that “a man only obtains the wife he deserves”. This is so, the meaning being that if he leads a virtuous life he is privileged to marry his own true mate, whose soul emerged at the same time as his.’

אָמַר רַבִי חִיָּיא מַאן דְּאִתְכַּשְׁרָן עוֹבָדוֹי בְּאָן אֲתַר יִתְבַּע (ס”א יתבא) הַהוּא זִוּוּגָא דִּילֵיהּ. אָמַר לֵיהּ הָא תָּנִינָן לְעוֹלָם יִמְכֹּר אָדָם כו’ וְיִשָּׂא בַּת תַּלְמִיד חָכָם (ד”א ל”ג תא חזי). דְּתַלְמִיד חָכָם פִּקְדוֹנָא דְמָארֵיהּ אִתְפַּקְדָן בִּידֵיהּ.

R. Hiya asked: ‘Where should a man of good character look for his soul-mate?’ He replied: ‘There is a dictum that a man should sell all his property in order to obtain in marriage a daughter of a scholar, for the special treasure of God is deposited with the learned in the Torah.

תָּאנָא בְּרָזָא דְּמַתְנִיתָּא כָּל אִנּוּן דְּאָתוּ בְּגִלְגּוּלָא דְּנִשְׁמָתִין יָכְלִין לְאַקְדָּמָא בְּרַחֲמֵי זִוּוּגָא דִּלְהוֹן. וְעַל הַאי אִתְעָרוּ חַבְרַיָיא. (אין נושאין נשים במועד אבל מקדשין) שֶׁמָּא יְקַדְּמֶנּוּ אַחֵר בְּרַחֲמִים. וְשַׁפִּיר קָאֲמְרוּ אַחֵר דַּיְיקָא, וְעַל כֵּן קָשִׁין זִוּוּגִין קַמֵּיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְעַל כֹּלָּא (פנים) וַדַּאי כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי יְיָ כְּתִיב.

We have also learnt in the esoteric Mishnah that one whose soul is a second time on earth can through prayer anticipate another in marrying a woman who is really destined for him; this is the meaning of the warning of the colleagues, “it is permissible to affiance a woman on the festival, lest another through prayer anticipate him”; and they were right. The word “another” is used significantly; and it is for this reason that marriages constitute a difficult task for the Almighty, for in all cases “the ways of the Lord are right” (Hos. 14, 10).’

רַבִּי יְהוּדָה שָׁלַח לֵיהּ לְרַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר הָא רָזָא דְמִלָּה יְדַעְנָא, אִנּוּן דְּאָתוּ בְּגִלְגּוּלָא דְּנִשְׁמָתִין מֵאָן אֲתַר לְהוּ זִוּוּגָא. שְׁלַח לֵיהּ כְּתִיב, (שופטים כ״א:ז׳) מַה נַּעֲשֶׂה לָהֶם לַנּוֹתָרִים לְנָשִׁים וְגו’. וּכְתִיב לְכוּ וַחֲטַפְתֶּם לָכֶם וְגו’. פַּרְשָׁתָא דִּבְנִי בִנְיָמִין אוֹכַח וְעַל הַאי תָּנִינָן שֶׁמָּא יְקַדְמֶנּוּ אַחֵר בְּרַחֲמִים. (כי אותו אחר אין לו בת זוגו, אבל תשכח דא כגון בר נש דנסיב בת זוגיה ולא הוו ליה מנה בנין ומת, ייתי אחוהי וייבם אתתיה ויתיליד ליה מנה בר. האי בר הוא מיתא דאהדרת נשמתיה לעלמא. דא הוא אחר דאין לו בת זוג אלא אמיה, ודא הוא שמא יקדמנו אחר ברחמים דיכיל לאקדמא אחרא למיסב אתתיה דדא ברחמי ובצלותא ואף על גב דאמינא לך דיכיל לאקדמא ברחמי לא יכיל אלא אם (הוא) בעלה חייבא איהו ואיהו זכאה)

R. Judah sent a question to R. Eleazar. ‘I know’, he said, ‘about marriages in heaven, but I would like to ask, from where do those whose souls are a second time on earth obtain their mates?’ The reply R. Eleazar sent him was this: ‘It is written: “How shall we do for wives for them that remain?” (Jud. 21, 7), and again, “and you shall catch every man his wife, etc.” (Ibid. 21). This story of the Benjaminites shows us how it can be done, and hence the dictum “lest another anticipate him through his prayers”.’

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה (השתא) הַאי הוּא וַדַּאי דְּקָשִׁין זִוּוּגִין קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. זַכָּאָה חוּלַקְהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל דְּאוֹרַיְיתָא אוֹלִיף לְהוּ אָרְחוֹי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְכָל טְמִירִין וּגְנִיזָא דִּגְנִיזִין קַמֵּיהּ.

Said R. Judah: ‘No wonder we say that marriages constitute a difficult problem for the Almighty! Happy the lot of Israel who learn from the Torah the ways of God and all hidden things, and even the most secret of His mysteries!

וַדַּאי כְּתִיב, (תהילים י״ט:ח׳) תּוֹרַת יְיָ תְּמִימָה וְגו’. זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ מַאן דְּיִשְׁתָּדַל בְּאוֹרַיְיתָא וְלָא יִתְפְּרַשׁ מִינָהּ, דְּכָל מַאן דְּיִתְפְּרַשׁ מֵאוֹרַיְיתָא אֲפִלּוּ שַׁעֲתָא חָדָא כְּמָה דְּאִתְפְּרַשׁ מֵחַיֵּי דְּעָלְמָא דִּכְתִיב, (דברים ל׳:כ׳) כִּי הִיא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ. וּכְתִיב, (משלי ג׳:ב׳) אֹרֶךְ יָמִים וּשְׁנוֹת חַיִּים וְשָׁלוֹם יוֹסִיפוּ לָךְ:

“The Law of the Lord is perfect”, says the Scripture. Happy the lot of him who occupies himself with the Torah without cessation, for if a man abandons the Torah for one moment, it is as if he abandoned eternal life, as it says, “For it is thy life and the length of thy days” (Deut. 30, 20), and again, “For length of days and years of life and peace shall they add to thee” (Prov. 3, 2).’

Lech Lecha, Chapter 33

וַיְהִי אַבְרָם בֶּן תִּשְׁעִים שָׁנָה וְגו’. רַבִּי יוֹסֵי פָּתַח (ישעיהו ס׳:כ״א) וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ וְגו’. זַכָּאִין אִנּוּן יִשְׂרָאֵל מִכָּל שְׁאָר עַמִּין, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קָרָא לוֹן צַדִּיקִים. דְּתַנְיָא מֵאָה וְעֶשְׂרִים (ד”א ל”ג וחמש) וּתְמַנְיָא אַלְפֵי מָארֵי דְגַדְּפִין דְּאָזְלִין וְטָאסִין כָּל עָלְמָא וְשָׁמְעִין קָלָא וְאַחֲדִין לֵיהּ לְהַהוּא קָלָא.

NOW ABRAM WAS NINETY YEARS OLD, ETC. R. Jose discoursed on the text: Thy people are all righteous, they shall inherit the land for ever (Is. 60, 21). He said: ‘Happy are Israel above all peoples, in that the Holy One, blessed be He, has called them righteous. For so we have learnt from tradition that there are a hundred and twenty-eight thousand winged creatures who flit about over the world ready to catch up any voice that they hear;

כְּמָה דְּתָנִינָן לֵית לָךְ מִלָּה בְּעָלְמָא דְּלֵית לָהּ קָלָא, וְאָזְלָא וְטָאסָא בָּרְקִיעָא, וְאַחֲדִין לָהּ מָארֵי דְגַדְפִין וְסָלְקִין הַהוּא קָלָא (ד”א למאריהון) דְּאָמְרִין (נ”א דמדין) וְדַיְינִין לָהּ הֵן לְטַב הֵן לְבִישׁ דִּכְתִיב, (קהלת י׳:כ׳) כִּי עוֹף הַשָּׁמַיִם יוֹלִיךְ אֶת הַקּוֹל וְגו’.

for, as tradition tells us, there is nothing done in the world which does not produce a certain sound, and this soars to the firmament and is caught up by those winged creatures, who carry it aloft to be judged, whether for good or ill, as it is written, “For a bird of the heaven shall carry the voice and that which hath wings shall tell the matter” (Eccl. 10, 20).’

אֵימָתַי דָּיְינִין לְהַהוּא קָלָא. רַבִּי חִיָּיא אָמַר בְּשַׁעֲתָא דְּבַּר נָשׁ שָׁכִיב וְנָאִים, וְנִשְׁמְתֵיהּ נָפְקַת מִנֵּיהּ, וְהִיא אַסְהִידַת בֵּיהּ בְּבַּר נָשׁ, וּכְדֵין דָּיְינִין לְהַהוּא קָלָא הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (מיכה ז׳:ה׳) מִשֹּׁכֶבֶת חֵיקֶךָ שְׁמֹר פִּתְחֵי פִיךָ. מַאי טַעְמָא, מִשּׁוּם דְּהִיא אַסְהִידַת בְּבַר נָשׁ. רַבִּי יְהוּדָה אָמַר כָּל מַה דְּבַּר נָשׁ עֲבִיד בְּכָל יוֹמָא נִשְׁמָתֵיהּ אַסְהִידַת בֵּיהּ בְּבַר נָשׁ בְּלֵילְיָא.

At what time do they judge the voice? R. Hiya said: ‘At the time when a man is asleep in his bed, when his soul leaves him and testifies against him; it is then that the voice is judged, for so it says, “from her that lieth in thy bosom keep the doors of thy mouth” (Mich. 7, 5), because it is she who testifies against a man.’ R. Judah said: ‘Whatever a man does in the day his soul testifies against him at night.’

תָּאנָא אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בִּתְחִלַת שַׁעֲתָא קַמַּיְיתָא בְּלֵילְיָא כַּד נָשַׁף יְמָמָא וְעָאל שִׁמְשָׁא מָארֵי דְּמַפְתְּחָן דִּמְמַנָּן עַל שִׁמְשָׁא עָאל בִּתְרֵיסַר תַּרְעִין דִּפְתִיחִין בִּימָמָא, בָּתַר דְּעָל בְּכֻלְהוּ, כָּל אִנּוּן תַּרְעִין סְתִימִין (נ”א פתחין),

We have learnt as follows: R. Eleazar says: ‘At the beginning of the first hour of the night, when the day is expiring and the sun going down, the keeper of the keys of the sun finishes his process through the twelve gates that were open in the day, and they are all closed.

כָּרוֹזָא קָאִים וְשָׁרֵי לְאַכְרָזָא, קָאִים מָאן דְּקָאִים וְאָחִיד לְאִנּוּן מַפְתְּחָן, בָּתַר דְּסִיֵּים כָּרוֹזָא, כָּל אִנּוּן נְטוּרֵי עָלְמָא מִתְכַּנְשִׁין וְסָלְקִין, לֵית מָאן דְּפָתַח (פומא) פִּטְרָא כֹּלָּא מִשְׁתַּכְּכִין. כְּדֵין דִּינִין דִּלְתַתָּא מִתְעָרִין וְאָזְלִין וְשָׁאטִין בְּעָלְמָא, וְסִיהֲרָא שָׁארֵי לְאַנְהָרָא.

A herald then proclaims to the guardians of the gates, “Each one to his place to lock the gates.” When the herald has finished, all of them come together and go aloft without uttering a sound. Then the accusing angels below begin to stir and to fly about the world, and the moon begins to shine and the trumpeters sound a blast.

וּמָארֵי דִיבָבָא תָּקְעִין וּמְיַלְּלִין. תָּקְעִין תִּנְיָינוּת כְּדֵין מִתְעָרֵי שִׁירָתָא וּמְזַמְּרִין קַמֵּי מָארֵיהוֹן, כַּמָּה מָארֵי תְּרֵיסִין קָיְימוּ בְּקִיּוּמַיְיהוּ וְאִתְעָרִין דִּינִין בְּעָלְמָא, כְּדֵין בְּנֵי נָשָׁא נָיְימִין וְנִשְׁמָתָא נָפְקַת וְאַסְהִידַת סַהֲדוּתָא וְאִתְחַיְיבַת בְּדִינָא, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָבִיד חֶסֶד בְּבַר נָשׁ וְנִשְׁמְתָא תָּבַת לְאַתְרָהּ.

At the second blast, the angels of song start up and chant before their Lord. Emissaries of chastisement also start up, and punishment commences in the world. Then the souls of men who are sleeping give their testimony and are declared guilty, but the Holy One, blessed be He, deals kindly with men and allows the soul to return to its place.

בְּפַלְגוּת לֵילְיָא כַּד צִפֳּרִין מִתְעָרִין, סִטְרָא דְּצָפוֹן אִתְעַר בְּרוּחָא, קָם בְּקִיּוּמֵיהּ שַׁרְבִיטָא דְּבִסְטַר דָּרוֹם וּבָטַשׁ בְּהַהוּא רוּחָא וְשָׁכִיךְ וְאִתְבַּסָּם, כְּדֵין אִתְעַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּנִימוּסוֹי לְאִשְׁתַּעְשְׁעָא עִם צַדִּיקַיָּא בְּגִנְתָא דְעֵדֶן.

At midnight, when the cock crows, a wind blows from the North, but at the same time a current from the South arises and strikes against it, causing it to subside. Then the Holy One, blessed be He, rises as is His wont to disport himself with the righteous in the Garden of Eden.

בְּהַהוּא שַׁעֲתָא זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ דְּבַּר נָשׁ דְּקָאִים לְאִשְׁתַּעֲשַׁע בְּאוֹרַיְיתָא, דְּהָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְכָל צַדִּיקַיָא דִּבְגִנְתָּא דְעֵדֶן כֻּלְהוּ צָיְיתִין לְקָלֵיהּ הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (שיר השירים ח׳:י״ג) הַיּוֹשֶׁבֶת בַּגַּנִּים חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים לְקוֹלֵךְ הַשְׁמִיעִנִי.

Happy the portion of the man who rises at that hour to study with zest the Torah, for the Holy One, blessed be He, and all the righteous listen to his voice; for so it is written, “Thou that dwellest in the gardens, the companions hearken for thy voice, cause me to hear it” (S. S. 8, 13).

וְלֹא עוֹד אֶלָּא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מָשִׁיךְ עֲלֵיהּ חַד חוּטָא דְּחֶסֶ”ד לְמֶהֱוֵי (ד”א ל”ג תדיר) נְטִיר בְּעָלְמָא, דְּהָא עִלָּאִין וְתַתָּאִין נָטְרִין לֵיהּ הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים מ״ב:ט׳) יוֹמָם יְצַוֶּה יְיָ חַסְדּוֹ וּבַלַּיְלָה שִׁירֹה עִמִּי.

Nay more, God draws round him a certain thread of grace which secures him the protection both of the higher and the lower angels, as it is written, “By day the Lord will command his grace, and at night I shall chant his song” (Ps. 42, 9).’

אָמַר רַבִּי חִזְקִיָּה כָּל מַאן דְּאִשְׁתַּדַּל בְּהַאי שַׁעֲתָא בְּאוֹרַיְיתָא וַדַּאי אִית לֵיהּ חוּלָקָא תָּדִיר בְּעָלְמָא דְּאָתֵי. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי מַאי טַעְמָא תָּדִּיר. אָמַר לֵיהּ הָכִי אוֹלִיפְנָא דְּכָל פַּלְגוּת לֵילְיָא כַּד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְעַר בְּגִנְתָא דְעֵדֶן כָּל אִנּוּן נְטִיעָן דְּגִינְתָא אִשְׁתַּקְיָין יַתִּיר מֵהַהוּא נַחֲלָא דְּאִקְרֵי נַחַל קְדוּמִים נַחַל עֲדָנִים דְּלָא פָּסְקוּ מֵימוֹי לְעָלְמִין, כִּבְיָכוֹל הַהוּא דְּקָאִים וְאִשְׁתְּדָּל בְּאוֹרַיְיתָא כְּאִילוּ הַהוּא נַחֲלָא אִתְרַק עַל רֵישֵׁיהּ וְאַשְׁקֵי לֵיהּ בְּגוֹ אִנּוּן נְטִיעָן דִּבְגִנְתָּא דְעֵדֶן.

R. Hizkiah said: ‘Whoever studies the Torah at that hour has constantly a portion in the future world.’ Said R. Jose to him: ‘What do you mean by “constantly”?’ He replied: ‘I have learnt that at midnight, when the Holy One, blessed be He, enters the Garden of Eden, all the plants of the Garden are watered more plenteously by the stream which is called “the ancient stream” and “the stream of delight”, the waters of which never cease to flow. When a man rises and studies the Torah at this hour, the water of that stream is, as it were, poured on his head and he is watered by it along with the other plants of the Garden of Eden.

(אמר רבי יוסי) וְלֹא עוֹד אֶלָּא הוֹאִיל וְכֻלְהוּ צַדִּיקַיָּיא דִּבְגוֹ גִנְתָא דְעֵדֶן צַיְיתִין לֵיהּ, חוּלְקָא שַׁוְיָין לֵיהּ בְּהַהוּא שַׁקְיוּ דְּנַחֲלָא. אִשְׁתְּכַח דְּאִית לֵיהּ חוּלָקָא תָּדִיר בְּעָלְמָא דְאָתֵי.

Moreover, because all the righteous in the Garden listen to him, he is given a right to be watered by that stream, and in this way he has a portion constantly in the future world.’

רַבִּי אַבָּא הֲוָה אָתֵי מִטְבֶרְיָה לְבֵי טְרוֹנְיָא דְּחָמוּי, וְרַבִּי יַעֲקֹב בְּרֵיהּ הֲוָה עִמֵּיהּ, אִעָרְעוּ בִּכְפַר טַרְשָׁא. כַּד בָּעוּ לְמִשְׁכַּב, אָמַר רַבִּי אַבָּא לְמָרֵיהּ דְּבֵיתָא אִית הָכָא תַּרְנְגוֹלָא. אָמַר לֵיהּ מָארָא דְבֵיתָא, אַמַּאי. אָמַר לֵיהּ בְּגִין דְּקָאִימְנָא בְּפַלְגוּת לֵילְיָא מַמָּשׁ.

R. Abba was journeying from Tiberias to meet other learned scholars at the house of his father-in-law. He was accompanied by his son, R. Jacob. Coming to Kfar Tarsha, they decide to spend the night there. Said R. Abba to his host, ‘Have you a cock here?’ He said, ‘Why?’ ‘Because,’ he said, ‘I want to get up precisely at midnight.’

אָמַר לֵיהּ לָא אִצְטְרִיךְ, דְּהָא סִימָנָא לִי בְּבֵיתָא דְּהָדֵין טִקְלָא דְּקַמֵּי עַרְסָאי מָלִינָא לֵיהּ מַיָא וְנָטִיף טִיף טִיף, בְּפַלְגוּת לֵילְיָא מַמָּשׁ אִתְרָקוּ כֻּלְהוּ מַיָא, וְאִתְגַּלְגָּל הָאי קִיטְפָא וְנָהִים, וְאִשְׁתְּמַע קָלֵיהּ בְּכָל בֵּיתָא, וּכְדֵין הוּא פַלְגּוּת לֵילְיָא מַמָּשׁ, וְחָד סָבָא הֲוָה לִי דַּהֲוָה קָם בְּכָל פַּלְגּוּת לֵילְיָא וְאִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא, וּבְגִינֵי כָּךְ עָבַד הָאי,

He answered; ‘You have no need of a cock for that. I have a water-clock by my bed from which the water issues drop by drop till exactly midnight, when all the water is emptied and the wheel swings back with a great noise which wakens the whole house. I made it for the sake of a certain old man who used to get up every night at midnight to study the Torah.’

אָמַר רִבִּי אַבָּא בְּרִיךְ רַחֲמָנָא דְשָׁדַרְנִי הָכָא, בְּפַלְגּוּת לֵילְיָא נָהִים הַהוּא גַּלְגָּלָא דְקִיטְפָא, קָמוּ רִבִּי אַבָּא וְרִבִּי יַעֲקֹב. שָׁמְעוּ לְהַהוּא גַבְרָא דַּהֲוָה יָתִיב בְשִׁפּוּלֵי בֵיתָא וּתְרִין בְּנוֹי עִמֵּיהּ, וַהֲוָה אָמַר כְּתִיב (תהלים קיט סב) חֲצוֹת לַיְלָה אָקוּם לְהוֹדוֹת לְךָ עַל מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ, מַאי קָא חָמָא דָוִד דְּאִיהוּ אָמַר חֲצוֹת לַיְלָה וְלָא בַּחֲצוֹת לַיְלָה. אֶלָּא חֲצוֹת לַיְלָה וַדַּאי, לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָמַר הָכִי.

Said R. Abba, ‘Blessed be God for sending me here.’ At midnight the wheel of the water-clock swung back, and R. Abba and R. Jacob got up. They heard the voice of their host, who was sitting in the lower part of the house with his two sons and saying: ‘It is written: Midnight I will rise to give thanks to thee because of thy righteous judgments (Ps. 119, 62). Since the word “at” is omitted, we may take “Midnight” as an appellation of the Holy One, blessed be He, who is addressed thus by David

וְכִי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הָכִי אִקְרֵי. אִין, דְּהָא חֲצוֹת לַיְלָה מַמָּשׁ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִשְׁתְּכַח וְסִיעָתָא דִילֵיהּ וּכְדֵין הִיא שַׁעֲתָא דְּעָיִיל בְּגִנְתָא דְעֵדֶן לְאִשְׁתַּעְשְׁעָא עִם צַדִיקַיָא.

because He is to be found with His retinue at midnight, that being the hour when He enters the Garden of Eden to converse with the righteous.’

אָמַר רַבִּי אַבָּא לְרַבִּי יַעֲקֹב וַדַּאי נִשְׁתַּתֵּף בִּשְׁכִינְתָּא וְנִתְחַבַּר כְּחֲדָא, קָרִיבוּ וְיָתִיבוּ עִמֵּיהּ, אָמְרוּ לֵיהּ אֵימָא מִלָּה דְפוּמָךְ דְּשַׁפִּיר קָאֲמַרְתְּ. מְנָא לָךְ הַאי. אָמַר לוֹן מִלָּה דָא אוֹלִיפְנָא מִסָּבָאי.

Said R. Abba to R. Jacob: ‘Truly we have now an opportunity to associate with the Shekinah.’ So they went and sat by him, and said to him, ‘Repeat what you just said, for it is excellent. Where did you get it from?’ He replied: ‘I learnt it from my grandfather.

וְתוּ הֲוָה אָמַר דִּתְלַת (נ”א דתחלת) שַׁעֲתֵי קָמַיְיתָא דְּלֵילְיָא כָּל דִּינִין דִּלְתַתָּא מִתְעָרִין וְאָזְלִין וְשָׁאטִין בְּעָלְמָא. בְּפַלְגוּת לֵילְיָא מַמָּשׁ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְעַר בְּגִנְתָא דְעֵדֶן וְדִינִין דִּלְתַתָּא לָא מִשְׁתַּכְּחָן.

He told me that during the first three hours of the night the accusing angels below are actively going about the world, but at midnight precisely God enters the Garden of Eden and the accusations below cease.

וְכָל נִימוּסִין דִּלְעֵילָא בְּלֵילְיָא לָא אִשְׁתְּכָחוּ אֶלָּא בְּפַלְגוּת לֵילְיָא מַמָּשׁ. מְנָלָן מֵאַבְרָהָם דִּכְתִיב וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה. בְּמִצְרַיִם (שמות י״ב:כ״ט) וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, וּבְאַתְרִין סַגִּיאִין בְּאוֹרַיְיתָא הָכִי אִשְׁתְּכַח. וְדָוִד הֲוָה יָדַע.

These nightly ceremonies above take place only at midnight precisely; we know this from what it says of Abraham, that “the night was divided for them” (Gen. 14, 15); also from the words “and it came to pass at the middle of the night” in the account of the Exodus (Ex. 12, 29), and from many other places in the Scripture. David knew this,

(ומה) וּמְנָא הֲוָה יָדַע. אֶלָּא הָכִי אָמַר סָבָא. דְּמַלְכוּתָא דִילֵיהּ בְּהַאי (ליליא) תַּלְיָא. וְעַל דָּא קָאִים בְּהַהִיא שַׁעֲתָא וְאָמַר שִׁירָתָא, וּלְהָכִי קַרְיֵיה לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא חֲצוֹת לַיְלָה מַמָּשׁ, אָקוּם לְהוֹדוֹת לְךָ וְגו’ דְּהָא כָּל דִּינִין תַּלְיָין מֵהָכָא, וְדִינִין דְּמַלְכוּתָא מֵהָכָא מִשְׁתַּכְּחִין, וְהַהִיא שַׁעֲתָא אִתְקְטִיר בָּהּ דָּוִד וְקָם וְאָמַר שִׁירָתָא. אֲתָא רַבִּי אַבָּא וּנְשָׁקֵיהּ, אָמַר לֵיהּ וַדַּאי הָכִי הוּא בְּרִיךְ רַחֲמָנָא דְּשַׁדְּרַנִי הָכָא.

because-so the old man told me-his kingship depended on this; and therefore he used to rise at this hour and chant praises, and for this reason he addressed God as “Midnight”. He also said, “I rise to give thanks to Thee for Thy righteous judgements” because this is the fount of justice, and the judgements of earthly kings derive from here; therefore David never neglected to rise and sing praises at this hour.’ R. Abba came and kissed him, saying, ‘Of a surety it is so. Blessed be God who has sent me here!

תָּא חֲזֵי, לַיְלָה דִינָא בְּכָל אֲתַר וְהָא אוֹקִימְנָא מִילֵּי, וְהָכִי הוּא וַדַּאי, וְהָא אִתְעַר קַמֵי דְרַבִּי שִׁמְעוֹן. אָמַר הַהוּא יְנוּקָא בְּרֵיהּ דְּהַהוּא גַבְרָא אִי הָכִי אַמַּאי כְּתִיב חֲצוֹת לַיְלָה. אָמַר לֵיהּ הָא אִתְּמָר בְּפַלְגוּת לֵילְיָא מַלְכוּתָא דִּשְׁמַיָא אִתְעָרַת. אָמַר אֲנָא שְׁמַעְנָא מִלָּה. אָמַר לֵיהּ רַבִּי אַבָּא, אֵימָא בְּרִי טַב דְּהָא מִלָּה דְּפוּמָךְ קָלָא דְבוּצִינָא לֶהוֵי.

For night is the time of judgement in every place, as we have fully established, and as has been discussed in the presence of R. Simeon.’ The young son of the inn-keeper thereupon asked: ‘If so, why does it say “midnight”?’ He replied: ‘It is laid down that the heavenly Majesty rises at midnight.’ Said the boy: ‘I can give another explanation.’ Said R. Abba: ‘Speak, my child; for the voice of the Lamp will speak through thy mouth.’

אָמַר אֲנָא שְׁמַעְנָא דְּהָא לַיְלָה דִינָא דְמַלְכוּתָא אִיהוּ וּבְכָל אֲתַר דִּינָא הוּא, וְהַאי דְּקָאֲמַר חֲצוֹת, בְּגִין דְּיַנְקָא בִּתְרֵי גַוְונִי (חצות) בְּדִינָא וְחֶסֶד, וַדַּאי פַּלְגוּתָא קַדְמִיתָא דִּינָא הוּא, דְּהָא פַּלְגוּתָא אָחֳרָא נְהִירוּ אַנְפָּהָא בְּסִטְרָא דְּחֶסֶד. וְעַל דָּא חֲצוֹת לַיְלָה כְּתִיב וַדַּאי.

He thereupon said: ‘What I have heard is this. Night is in truth the time of the royal judgement, and that judgement extends to all parts alike. Midnight, however, is fed from two sides, from justice and from clemency; only the first half of the night is the time of judgement, but the second half is illumined from the side of clemency (hesed). Therefore David said “Midnight”.’

קָם רַבִּי אַבָּא וְשַׁוֵּי יְדוֹי בְּרֵישֵׁיהּ וּבָרְכֵיהּ, אָמַר וַדַּאי חֲשִׁיבְנָא דְּחָכְמְתָא לָא אִשְׁתְּכַח בַּר בְּאִנּוּן זַכָּאֵי דְּזָכוּ בָּה. הַשְׁתָּא חָמֵינָא דְּאֲפִילּוּ יְנוּקֵי בְּדָרָא דְרַבִּי שִׁמְעוֹן זָכוּ לְחָכְמְתָא עִלָאָה. זַכָּאָה אַנְתְּ רַבִּי שִׁמְעוֹן. וַוי לְדָרָא דְּאַנְתְּ תִּסְתַּלַּק מִנֵּיהּ. יָתְבוּ עַד צַפְרָא וְאִשְׁתַּדְּלוּ בְּאוֹרַיְיתָא.

R. Abba rose and placed his hands on his head and blessed him. He said: ‘I thought indeed that wisdom was to be found only in a few favoured pious ones. Now I see that even children in the generation of R. Simeon are endowed with heavenly wisdom. Happy art thou, R. Simeon! Woe to the generation when thou departest from it!’ So they sat till morning studying the Torah.

פָּתַח רַבִּי אַבָּא וְאָמַר (ישעיהו ס׳:כ״א) וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים וְגו’. מִלָּה דָא הָא אוּקְמוּהָ חַבְרַיָיא מַאי טַעְמָא כְּתִיב וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים, וְכִי כֻּלְהוּ יִשְׂרָאֵל צַדִּיקֵי נִינְהוּ. וְהָא כַּמָּה חַיָּיבִין אִית בְּהוּ בְּיִשְׂרָאֵל כַּמָּה חַטָּאִין וְכַמָּה רַשִּׁיעִין דְּעָבְרִין עַל פִּקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא.

R. Abba then discoursed on the text: Thy people are all righteous, they shall for ever inherit the earth, a branch of my planting, etc. (Is. 60, 21). He said: ‘Our colleagues have pointed out that these words cannot be taken literally, seeing how many sinners there are in Israel who transgress the precepts of the Law.

אֶלָּא הָכִי תָנָא בְּרָזָא דְמַתְנִיתִין. זַכָּאִין אִנּוּן יִשְׂרָאֵל דְּעָבְדִין קָרְבָּנָא דְרַעֲוָא לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּמַקְרִיבִין בְּנַיְיהוּ לִתְמַנְיָא יוֹמִין לְקָרְבָּנָא, וְכַד אִתְגְּזָרוּ עָאלוּ בְּהַאי חוּלָקָא טָבָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דִּכְתִיב, (משלי י׳:כ״ה) וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם. כֵּיוָן דְּעָאלוּ בְּהַאי חוּלָקָא דְצַדִּיק אִקְרוּן צַדִּיקִים, וַדַּאי כֻּלָּם צַדִּיקִים.

The meaning is, as we have learnt in the esoteric teaching of our Mishnah: “Happy are Israel who bring an acceptable offering to the Almighty by circumcising their sons on the eighth day. They thereby become the portion of the ‘Zaddik (Righteous One) who is the foundation of the world’, and are called righteous; and therefore ‘they shall for ever inherit the earth’.

וְעַל כֵּן לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ. כְּדִכְתִיב, (תהילים קי״ח:כ׳) פִּתְחוּ לִי שַׁעֲרֵי צֶדֶק אָבֹא בָם. וּכְתִיב זֶה הַשַּׁעַר לַיְיָ צַדִּיקִים יָבֹאוּ בוֹ. אִנּוּן דְּאִתְגְּזָרוּ וְאִקְרוּן צַדִּיקִים. נֵצֶר מַטָּעַי. נִצֶר מֵאִנּוּן נְטִיעִין דְּנָטַע קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּגִנְתָא דְעֵדֶן הַאי אֶרֶץ חַד מִנַיְיהוּ, וְעַל כֵּן אִית לְהוּ לְיִשְׂרָאֵל חוּלָקָא טָבָא בְּעָלְמָא דְּאָתֵי וּכְתִיב, (תהילים ל״ז:כ״ט) צַדִּיקִים יִירְשׁוּ אָרֶץ. (ישעיהו ס׳:כ״א) לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ. מַהוּ לְעוֹלָם. כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא בְּמַתְנִיתָּא דִילָן, וְהָא אִתְּמָר הַאי מִלָּה בֵּין חַבְרַיָיא.

They are ‘the branch of my planting’: that is, a branch of those shoots which God planted in the Garden of Eden, and of which the ‘earth’ mentioned here is one; hence Israel have a goodly portion in the future world, as it is written ‘the righteous shall inherit the earth’ (Ps. 37, 29).”

Lech Lecha, Chapter 34

(ותאנא מאי קא חמא קרא דלא אקרי אברהם עד השתא). (נ”א תא חזי, קודשא בריך הוא לא קרא לאברהם אברהם עד השתא מאי טעמא. אלא הכי אוקימנא דעד השתא לא אתגזר, וכד אתגזר אתחבר ביה האי ה”א ושריא ביה), אֶלָּא הָכִי אוֹקִימְנָא דְּעַד הַשְׁתָּא לָא אִתְגְּזַר, וְכַד אִתְגְּזַר אִתְחַבַּר בְּהַאי ה’ וּשְׁכִינְתָּא שַׁרְיָא בֵּיהּ וּכְדֵין אִקְרֵי אַבְרָהָם.

We have further learnt: “The reason why the name Abraham occurs for the first time in connection with the circumcision is that when he was circumcised he became associated with the letter He, and the Shekinah rested on him.”

וְהַיְנוּ דִּכְתִיב, (בראשית ב׳:ד׳) אֵלֶּה תּוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם. וְתָאנָא בְּה’ בְּרָאָם. וְתָאנָא בְּאַבְרָהָם. מַאי קָאַמְרֵי אֶלָּא דָּא חֶסֶד וְדָא שְׁכִינְתָּא וְכֹלָּא נָחִית כְּחֲדָא, וְלָא קַשְׁיָא מִלָּה וְהַאי וְהַאי הֲוֵי.

אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב לְרַבִּי אַבָּא הַאי ה’ דְּהִבָּרְאָם זְעִירָא, וְה’ (דברים ל”ב ו) דְּהַלַּיְיָ רַבְרְבָא, מַה בֵּין הַאי לְהַאי, אָמַר לֵיהּ דָּא (שכינתא) שְׁמִיטָה, וְדָא יוֹבְלָא (ואית דמתני דכלא חד, דכד מנהרא מצדיק כדין קיימא באשלמותא וה’ רברבא, דהא מתנהרא כדקא יאות, ולזמנין דלא קיימא באשלמותא וינקא מסטרא אחרא כדין ה”א זעירא) וּבְגִין כָּךְ זִמְנִין דְּסִיהֲרָא קָיְימָא בְּאַשְׁלָמוּתָא וְזִמְנִין בִּפְגִימוּתָא, וּבְאַנְפָּהָא אִשְׁתְּכַח וְאִשְׁתְּמוֹדַע וְכֹלָּא שַׁפִּיר. וְהַאי אִיהוּ בְּרִירָא דְּמִלָּה.

Lech Lecha, Chapter 35

אָמַר רַבִּי אַבָּא זַכָּאִין אִנּוּן יִשְׂרָאֵל דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְרָעֵי בְּהוֹן מִכָּל שְׁאָר עַמִין, וְיָהִיב לוֹן אָת קְיָימָא דָא, דְּכָל מַאן דְּאִית בֵּיהּ הַאי אָת, לָא נָחִית לַגֵּיהִנֹּם אִי אִיהוּ נָטִיר לֵיהּ כְּדְקָא יָאוּת דְּלָא עָיִיל לֵיהּ בִּרְשׁוּתָא אָחֳרָא וְלָא מְשַׁקֵּר בִּשְׁמֵיהּ דְּמַלְכָּא, דְּכָל מַאן דִּמְשַׁקֵּר בְּהַאי, כְּמַאן דִּמְשַׁקֵּר בִּשְׁמֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דִּכְתִיב, (הושע ה׳:ז׳) בַּיְיָ בָּגָדוּ כִּי בָּנִים זָרִים יָלָדוּ.

Said R. Abba: ‘Happy are Israel in that God has chosen them from all peoples and has given them this sign of the covenant; for whoever has this sign of the covenant will not descend to Gehinnom if he guards it properly, not subjecting it to another power or playing false with the name of the King; for to betray this sign is to betray the name of God, as it is written, “they have dealt treacherously against the Lord in that they have born strange children” (Hos. 5, 7).’

תוּ אָמַר רַבִּי אַבָּא בְּזִמְנָא דְּבַר נָשׁ אַסִּיק בְּרֵיהּ לְאָעֳלֵיהּ לְהַאי בְּרִית, קְרֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְפַמַּלְיָא דִילֵיהּ וְאָמַר חָמוּ מַאי בְּרִיָּה עֲבָדִית בְּעָלְמָא. בֵּיהּ שַׁעֲתָא אִזְדַּמַּן (ליה) אֵלִיָהוּ וְטָאס (מו ב) עָלְמָא בְּד’ טָאסִין וְאִזְדַּמַּן תַּמָּן.

Said R. Abba further: ‘When a man takes up his son to initiate him in this covenant, God calls to the ministering angels and says, “See what a creature I have made in the world.” At that moment Elijah traverses the world in four sweeps and presents himself there;

וְעַל דָּא תָּנִינָן דְּבָעֵי בַּר נָשׁ לְתַקָּנָא כֻּרְסְיָיא אָחֳרָא לִיקָרָא דִּילֵיהּ, וְיֵימָא (יג א) דָּא כֻּרְסְיָיא דְּאֵלִיָּהוּ, וְאִי לָאו לָא שָׁרֵי תַמָּן. וְהוּא סָלִיק וְאַסְהִיד קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא.

and for this reason we have been taught that it behoves the father to prepare an extra chair for his honour, and to say “this is the chair of Elijah”; and if he neglects to do so, Elijah does not visit him nor go up and testify before the Almighty that the circumcision has taken place.

תָּא חֲזֵי, בְּקַדְמִיתָא כְּתִיב, (מלכים א י״ט:ט׳-י׳) מַה לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ וְגו’. וּכְתִיב קַנֹּא קִנֵאתִי לַיְיָ (אלהי צבאות) כִּי עָזְבוּ בְּרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְגו’. אָמַר לֵיהּ חַיֶּיךָ בְּכָל אֲתַר דְּהַאי רְשִׁימָא קַדִּישָׁא יִרְשְׁמוּן לֵיהּ בָּנַי בִּבְשַׂרְהוֹן אַנְתְּ תִּזְדַּמַּן תַּמָּן, וּפוּמָא דְּאַסְהִיד דְּיִשְׂרָאֵל עָזְבוּ, הוּא יַסְהִיד דְּיִשְׂרָאֵל מְקַיְימִין הַאי קְיָימָא. וְהָא תָּנִינָן עַל מָה אִתְעַנַּשׁ אֵלִיָּהוּ קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַל דְּאָמַר דִּלְטוֹרָא עַל בְּנוֹי.

Why has Elijah to testify? For this reason. When God said to him “What dost thou here, Elijah?” (I Kings 19, 9), he answered, “I have been very jealous for the Lord, the God of Hosts, for the children of Israel have forsaken thy covenant.” Said God to him: “As thou livest, wherever my sons imprint this sign upon their flesh, thou shalt be there, and the mouth which charged Israel with forsaking the covenant shall testify that they are observing it.” Our teachers have also taught that the reason why Elijah was punished was because he brought false charges against God’s children.’

אַדְהָכִי הֲוָה אָתֵי נְהוֹרָא דְיוֹמָא וְהֲווּ אֲמָרֵי מִלֵּי דְאוֹרַיְיתָא. קָמוּ לְמֵיזַל. אָמַר לֵיהּ הַהוּא גַבְרָא בַּמֶּה דְּעַסְקִיתוּ בְּהַאי לֵילְיָא אַשְׁלִימוּ. אֲמָרֵי מַאי הוּא. אָמַר לֶהוּ דְּתֶחמוּן לִמְחָר אַנְפּוֹי דְּמָרֵיהּ דְּקַיָימָא, דְּהָא דְּבִיתָאי בָּעָאת בָּעוּתָא דָא מִנַּיְיכוּ. וּגְזַר קְיָימָא דִּבְרֵי דְּאִתְיְילִיד לִי, לְמָחָר לֵיהֱוֵי הִלּוּלָא דִילֵיהּ. אָמַר רַבִּי אַבָּא הַאי בְּעוּתָא דְּמִצְוָה אִיהוּ וּלְמֶחמֵי אַפֵּי שְׁכִינְתָּא נֵיתִיב.

By this time it was full daylight and they rose to go, but the host came to them and said: ‘Will you not finish the subject on which you were engaged to-night?’ They said to him: ‘What do you mean?’ He said: ‘To-morrow you have a chance of seeing the sponsor of the covenant, for to-morrow is the celebration of the circumcision of my son, and my wife begs you to stay.’ Said R. Abba: ‘We are invited to a pious act, and if we stay, it will be to behold the divine presence.’ They accordingly stayed the whole of that day.

אוֹרִיכוּ כָּל הַהוּא יוֹמָא, בְּהַהוּא לֵילְיָא כָּנַשׁ הַהוּא גַבְרָא כָּל אִנּוּן רְחִימוֹי, וְכָל הַהוּא לֵילְיָא אִשְׁתַּדָּלוּ בְּאוֹרַיְיתָא וְלָא הֲוָה מַאן דְּנָאִים, אָמַר לֶהוּ הַהוּא גַבְרָא בְּמָטוּ מִנַּיְיכוּ כָּל חַד וְחַד לֵימָא מִלָּה חַדְתָּא דְאוֹרַיְיתָא:

When night came the host brought together all his friends and they studied the Torah all that night and not one of them slept. Said the host to them, ‘May it please you that each one should give an exposition of the Torah.’

פָּתַח חַד (רבי אבא) וְאָמַר (שופטים ה׳:ב׳) בִּפְרוֹעַ פְּרָעוֹת בְּיִשְׂרָאֵל בְּהִתְנַדֵב עָם בָּרְכוּ יְיָ. מַאי קָא חָמוּ דְּבוֹרָה וּבָרָק דְּפָתְחוּ בְּהַאי קְרָא. אֶלָּא הָכִי תָּנִינָן לֵית עָלְמָא מִתְקָיְימָא אֶלָּא עַל הַאי בְּרִית דִּכְתִיב, (ירמיהו ל״ג:כ׳) אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלַיְלָה וְגו’ דְּהָא שְׁמַיָא וְאַרְעָא עַל דָּא קָיְימִין.

Then one began on the text: For that there was an uncovering of flesh in Israel, for that the people offered themselves willingly, bless ye the Lord (Jud. 5, 2). He said: ‘The reason why Deborah and Barak commenced their song with these words was as follows. The world, as we have been taught, rests only upon this covenant of circumcision, according to the verse in Jeremiah (XXXIII, 25), “If not for my covenant day and night, I had not set the ordinances of heaven and earth.”

בְּגִין כָּךְ כָּל זִמְנָא דְיִשְׂרָאֵל מְקַיְימִין הַאי בְּרִית, נִמּוּסֵי שְׁמַיָא וְאַרְעָא קָיְימִין בְּקִיּוּמַיְיהוּ, וְכָל זִמְנָא דְּחַס וְשָׁלוֹם יִשְׂרָאֵל מְבַטְּלִין הַאי בְּרִית, שְׁמַיָא וְאַרְעָא לָא מִתְקָיְימִין, וּבִרְכָאן לָא מִשְׁתַּכְּחִין בְּעָלְמָא.

Hence as long as Israel observe this covenant, the heaven and earth go on in their appointed course. But if Israel neglect this covenant, then heaven and earth are disturbed, and blessing is not vouchsafed to the world.

תָּא חֲזֵי, לָא שַׁלִּיטוּ שְׁאָר עַמִּין עַל יִשְׂרָאֵל אֶלָּא כַּדּ בְּטִילוּ מִנַּיְיהוּ קְיָימָא דָּא. וּמַה בְּטִילוּ מִנַיְיהוּ. דְּלָא אִתְפָּרְעָן וְלָא אִתְגַּלְיָין. וְעַל דָּא כְּתִיב וַיַּעַזְבוּ בְּנִי יִשְׂרָאֵל אֶת יְיָ וְגו’ וַיִּמְכֹּר אוֹתָם בְּיַד סִיסְרָא, וַיַּעַזְבוּ אֶת יְיָ מַמָּשׁ. עַד דְּאֲתַת דְּבוֹרָה וְאִתְנַדְּבַת לְכָל יִשְׂרָאֵל בְּמִלָּה דָא, כְּדֵין אִתְכְּנָעוּ שַׂנְאֵיהוֹן תְּחוֹתַיְיהוּ.

Now in the time of the Judges the Gentiles gained power over Israel only because they neglected this covenant, to this extent, that they did not uncover the flesh after circumcision: this is indicated by the words “And the children of Israel forsook the Lord.” Hence God delivered them into the hand of Sisera, until Deborah came and made all Israel vow to circumcise properly; then their enemies fell before them.

וְהַיְינוּ דְּתָנִינָן דְּאָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לִיהוֹשֻׁעַ וְכִי יִשְׂרָאֵל אֲטִימִין אִנּוּן וְלָא (בא מ’ א’) (ע) אִתְפְּרָעוּ וְלָא אִתְגַּלְיָיא וְלָא קָיְימִין קְיָימָא דִילִי, וְאַתְּ בָּעֵי לְאָעֳלָא לְהוּ לְאַרְעָא וּלְאַכְנָעָא שַׂנְאֵיהוֹן. (יהושע ה׳:ב׳) שׁוּב מוֹל אֶת בְּנִי יִשְׂרָאֵל שֵׁנִית. וְעַד דְּאִתְפְּרָעוּ וְאִתְגַּלְּיָיא הַאי בְּרִית לָא עָאלוּ לְאַרְעָא וְלָא אִתְכְּנָעוּ שַׂנְאֵיהוֹן. אוּף הָכָא כֵּיוָן דְּאִתְנַדְּבִין יִשְׂרָאֵל בְּהַאי אָת אִתְכְּנָעוּ שַׂנְאֵיהוֹן תְּחוֹתַיְיהוּ וּבִרְכָאן אִתְחֲזָרוּ לְעָלְמָא הֲדָא הוּא דִכְתִיב בִּפְרוֹעַ פְּרָעוֹת בְּיִשְׂרָאֵל בְּהִתְנַדֵּב עָם בָּרְכוּ יְיָ.

Similarly, as we have learnt, God said to Joshua, “Do you not know that the Israelites are not circumcised properly, as the flesh has not been uncovered; how then can you expect to lead them into the land and subdue their enemies?” Hence God said to him, “Circumcise again the children of Israel a second time” (Josh. 5, 2); and until the uncovering was performed, they did not enter the land and their enemies were not subdued. So here, when Israel vowed to observe this sign, their enemies were overcome and blessing returned to the land.’

קָם אָחֳרָא פָּתַח וְאָמַר, (שמות ד׳:כ״ד) וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן וַיִּפְגְּשֵׁהוּ יְיָ וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ לְמַאן לְמשֶׁה. אָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְכִי אַתְּ אָזִיל לְאַפָּקָא יַת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם וּלְאַכְנְעָא מַלְכָּא רַב וְשַׁלִּיטָא, וְאַתְּ אַנְשְׁיֵית מִנָךְ קְיָימָא. דִּבְרָךְ לָא אִתְגְּזַר, מִיָּד וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ.

Another one then discoursed on the text: And it came to pass on the way at the lodging place that the Lord met him and sought to kill him. He said: ‘By “him” is here meant Moses. Said God to him: “How can you think to bring Israel out of Egypt and to humble a great king, when you have forgotten my covenant, since your son is not circumcised?” Forthwith “he sought to slay him”:

תָּאנָא נָחַת גַּבְרִיאֵל בְּשַׁלְהוֹבָא דְּאֶשָׁא לְאוֹקְדֵיהּ, וְאִתְרְמִיז חַד חִיוְיָא מִתּוֹקְדָא לְשָׁאפָא לֵיהּ בְּגַוֵּיהּ. אַמַּאי חִיוְיָא, אָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַתְּ אָזִיל לְקַטְלָא חִיוְיָא רַבְרְבָא וְתַקִּיפָא וּבְרָךְ לָא אִתְגְּזַר. מִיָּד אִתְרְמִיז לְחַד חִיוְיָא לְקַטְלָא לֵיהּ,

that is, as we have learnt, Gabriel came down in a flame of fire to destroy him, having the appearance of a burning serpent which sought to swallow him. The form of a serpent was chosen as emblematical of the king of Egypt, who is compared to a serpent (Ezek. 29, 3).

עַד דְּחָמַת צִפּוֹרָה וְגַזְרַת לִבְרָהּ וְאִשְׁתְּזִיב הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַתִּקַּח צִפּוֹרָה צוֹר. מַהוּ צוֹר, אֶלָּא אַסְוָותָא. וּמַאי אַסְוָותָא דִּכְתִיב וַתִּכְרוֹת אֶת עָרְלַת בְּנָהּ. דְּנִצְנְצָא בָּהּ רוּחַ קוּדְשָׁא.

Zipporah, however, saw in time and circumcised her son, so that Moses was released; so it is written, “And Zipporah took a flint and cut off the foreskin of her son”, being guided by a sudden inspiration.’

קָם אָחֳרָא וְאָמַר (בראשית מ״ה:ד׳) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו גְּשׁוּ נָא אֵלַי וַיִּגָּשׁוּ וַיֹּאמֶר וְגו’. וְכִי אַמַּאי קָרֵי לְהוּ וְהָא קְרִיבִין הֲווּ גַבֵּיהּ. אֶלָּא בְּשַׁעֲתָא דְּאָמַר לוֹן אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם. תְּוָוהוּ דְּחָמוּ לֵיהּ בְּמַלְכוּ עִלָּאָה. אָמַר יוֹסֵף מַלְכוּ דָּא בְּגִין דָּא רַוַוחְנָא לֵיהּ, גְּשׁוּ נָא אֵלַי וַיִּגָּשׁוּ, דְּאַחֲזֵי לְהוּ הַאי קְיָימָא דְמִילָה, אָמַר דָּא גָרְמַת לִי מַלְכוּ דָא בְּגִין דְּנָטְרִית לָהּ.

Another then discoursed on the text: And Joseph said to his brethren, Come near to me, I pray you, and they came near (Gen. 45, 4). He said: ‘Seeing that they were already standing by him, why did he tell them to come near? The reason was that when he said to them “I am Joseph your brother”, they were dumbfounded, seeing his royal state, so he showed them the sign of the covenant and said to them: “It is through this that I have attained to this estate, through keeping this intact.”

מִכָּאן אוֹלִיפְנָא מַאן דְּנָטִיר לְהַאי אָת קְיָימָא מַלְכוּ אִתְנַטְרַת לֵיהּ. מְנָלָן מִבֹּעַז דִּכְתִיב, (רות ג׳:י״ג) חַי יְיָ שִׁכְבִי עַד הַבֹּקֶר דְּהֲוָה מְקַטְרֵג לֵיהּ יִצְרֵיהּ עַד דְּאוֹמֵי אוֹמָאָה וּנְטִיר לְהַאי בְּרִית, בְּגִין כָךְ זָכָה דְּנָפְקוּ מִנֵּיהּ מַלְכִין שַׁלִּיטִין עַל כָּל שְׁאָר מַלְכִין, וּמַלְכָּא מְשִׁיחָא דְּאִתְקְרֵי בִּשְׁמָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא:

From this we learn that whoever keeps intact this sign of the covenant is destined for kingship. Another example is Boaz, who said to Ruth, “As the Lord liveth, lie down until the morning” (Ruth 3, 13). By this adjuration he exorcised his passion, and because he guarded the covenant he became the progenitor of the greatest lineage of kings, and of the Messiah, whose name is linked with that of God.’

פָּתַח אִידָךְ וְאָמַר כְּתִיב, (תהילים כ״ז:ג׳) אִם תַּחֲנֶה עָלַי מַחֲנְה וְגו’. הָכִי תָאנָא בְּזֹאת אֲנִי בוֹטֵחַ, מַהוּ בְּזֹאת, דָּא אָת קְיָימָא דִּזְמִינָא תָּדִיר גַּבֵּי בַּר נָשׁ וְאִתְרְמִיזָא לְעֵילָא, וּבְגִינֵי כָךְ אִתְּמָר בְּזֹאת כְּמָה דִכְתִיב זֹאת אוֹת הַבְּרִית. זֹאת בְּרִיתִי. וְכֹלָּא בְּחַד דַּרְגָּא. וְתָאנָא זֶה וְזֹאת בְּחַד דַּרְגָּא אִנּוּן וְלָא מִתְפָּרְשָׁן.

Another then discoursed on the text: Though an host should encamp against me,… in this (zoth) will I be confident (Ps. 27, 3). He said: ‘We have learnt that the word zoth (this) alludes to the sign of the covenant, which is always on a man’s person and also has its counterpart above.

וְאִי תֵימָא אִי הָכִי הָא שְׁאָר בְּנֵי עָלְמָא הָכִי. אַמַּאי דָּוִד בִּלְחוֹדוֹי וְלָא אָחֳרָא. אֶלָּא בְּגִין דְּאֲחִידָא בֵּיהּ וְאִתְרְמִיזָא בֵּיהּ וְהוּא כִתְרָא דְּמַלְכוּתָא.

If so, it may be said, why should David alone be confident in it and not everyone else? The answer is that this zoth was attached to him in a peculiar degree, being the crown of the kingdom.

תָּא חֲזֵי, בְּגִין דְּהַאי זֹאת לָא נָטַר לֵיהּ דָּוִד מַלְכָּא כְּדְקָא חָזֵי, מַלְכוּתָא אִתְעַדֵּי מִנֵּיהּ כָּל הַהוּא זִמְנָא. וְהָכִי אוֹלִיפְנָא הַאי זֹאת אִתְרְמִיזָא בְּמַלְכוּתָא דִלְעֵילָא, וְאִתְרְמִיזָא בִּיְרוּשָׁלַ ם קַרְתָּא קַדִּישָׁא.

It was because David did not guard it properly that the kingship was taken from him for so long a time. For this zoth symbolises also the supernal Kingdom and Jerusalem the holy city,

בְּהַהוּא שַׁעֲתָא דְּדָוִד עֲבַר עֲלֵיהּ, נָפַק קָלָא וְאָמַר דָּוִד בַּמֶּה דְּאִתְקַטְרַת תִּשְׁתְּרֵי. לָךְ טַרְדִּין מִיְרוּשָׁלַ ם וּמַלְכוּתָא אִתְעֲדֵי מִינָךְ. מְנָא לָן דִּכְתִיב, (שמואל ב י״ב:י״א) הִנְנִי מֵקִים עָלֶיךָ רָעָה מִבֵּיתְךָ. מִבֵּיתְךָ דַּיְיקָא וְהָכִי הֲוָה בְּמָּה דְּעֲבַר בֵּיהּ אִתְעַנַּשׁ, וּמַה דָּוִד מַלְכָּא הָכִי שְׁאָר בְּנֵי עָלְמָא עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.

and when David sinned a voice went forth and said: “David, thou shalt now be disjoined from that with which thou wast united; thou art banished from Jerusalem and the kingship is taken from thee”; thus he was punished in that wherein he had sinned. And if David could be so punished, how much more so other men?’

פָּתַח אִידָךְ וְאָמַר (תהילים צ״ד:י״ז) לוּלֵי יְיָ עֶזְרָתָה לִי כִּמְעַט שָׁכְנָה דּוּמָה נַפְשִׁי. תָּאנָא בַּמֶּה זָכָאן יִשְׂרָאֵל דְּלָא נָחֲתֵי לַגֵּיהִנֹּם כִּשְׁאָר עַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת וְלָא אִתְמַסְרָן בִּידוֹי דְּדוּמָה, (אלא) בְּהַאי אָת.

Another then discoursed on the text: Unless the Lord had been my help, my soul had soon dwelt in silence (duma) (Ps. 94, 17). He said: ‘We have learnt that that which saves Israel from descending to Gehinnom and being delivered into the hands of Duma like other nations is this same covenant.

דְּהָכִי תָאנָא בְּשַׁעֲתָא דְּבַּר נָשׁ נָפִיק מֵעָלְמָא כַּמָּה חֲבִילֵי (מלאכי חבלה) טְהִירִין אִתְפַּקְדָּן עֲלֵיהּ. זְקִפִין עֵינָא וְחָמָאן הַאי אָת דְּהוּא קְיָימָא דְּקוּדְשָׁא, אִתְפָּרְשָׁן מִנֵּיהּ, וְלָא אִתְיְיהִיב בִּידוֹי דְּדוּמָה לְנַחֲתָא לַגֵּיהִנֹּם, דְּכָל מַאן דְּאִתְמָסַר בִּידוֹי נָחִית לַגֵּיהִנֹּם וַדַּאי,

For so we have learnt, that when a man leaves this world, numbers of angels swoop down to seize him, but when they behold this sign of the holy covenant they leave him and he is not delivered into the hands of Duma, so as to be sent down to Gehinnom.

וּמֵהַאי אָת דָּחֲלִין עִלָּאִין וְתַתָּאִין, וְדִינִין בִּישִׁין לָא שָׁלְטִין בֵּיהּ בַּבַּר נָשׁ אִי אִיהוּ זָכִי לִנְטוּרֵי לֵיהּ לְהַאי אָת, בְּגִין דְּהוּא אִתְאַחִיד בִּשְׁמָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא.

Both upper and lower (angels) are afraid of this sign, and no torture is inflicted on the man who has been able to guard this sign, because thereby he is attached to the name of the Holy One, blessed be He.

כֵּיוָן דְּדָוִד מַלְכָּא לָא נָטַר אָת קְיָימָא דָא כְּדְקָא חָזֵי, אִתְעַדֵּי מִנֵּיהּ מַלְכוּתָא וְאִתְטְרִיד מִיְרוּשָׁלַם. מִיָּד דָּחִיל דְסָבַר דְּיֵיחֲתוּן לֵיהּ מִיָּד וְיִמְסְרוּן לֵיהּ בִּידוֹי דְדוּמָה וְיָמוּת בְּהַהוּא עָלְמָא, עַד דְּאִתְבַּשַּׂר בֵּיהּ דִּכְתִיב, (שמואל ב י״ב:י״ג) גַּם יְיָ הֶעֱבִיר חַטָּאתְךָ לֹא תָמוּת. בֵּיהּ שַׁעֲתָא פָּתַח וְאָמַר לוּלֵי יְיָ עֶזְרָתָה לִי כִּמְעַט שָׁכְנָה דוּמָ”ה נַפְשִׁי.

So with David, when he was dethroned and driven from Jerusalem, hewas afraid that he would be delivered into the hands of Duma and die in the future world, until the message came to him, “The Lord also hath put away thy sin, thou shalt not die” (II Sam. 12, 13). Then it was that he exclaimed “Unless the Lord had been my help, etc.”’

פָּתַח אִידָךְ וְאָמַר מַאי הַאי (דכתיב) דְּאָמַר דָּוִד וְהַרְאֵנִי אוֹתוֹ וְאֶת נָוִהוּ. (מאי והראני אותו ואחר כך ואת נוהו), מַאן יָכִיל לְמֶחמֵי לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. אֶלָּא הָכִי תָּנִינָן בְּהַהִיא שַׁעֲתָא דְּאִתְגְּזַר עֲלֵיהּ הַהוּא עוֹנָשָׁא, וְדָוִד יָדַע דְּעַל דְּלָא נָטַר הַאי אָת כְּדְקָא יְאוּת אִתְעַנַּשׁ בְּהַאי, דְּכֹלָּא כְּחֲדָא אֲחִידָא, וְכֹלָּא מִתְרְמִיז בְּהַאי אָת, וְלָא אִקְרֵי צַדִּיק מַאן דְּלָא נָטַר לֵיהּ כְּדְקָא יְאוּת, הֲוָה בָּעֵי בְּעוּתֵיהּ וְאָמַר (שמואל ב ט״ו:כ״ה) וְהַרְאֵנִי אוֹתוֹ וְאֶת נָוִהוּ.

Another one then discoursed as follows: ‘What did David mean by saying (when fleeing from before Absalom): and he shall show me both himself (otho) and his habitation (II Sam. 15, 25)?’ He said: ‘Who is there that can see God? In truth the word otho here means not “him” but “his sign”, and it is as we have learnt, that when David’s punishment was decreed, and he knew that it was for not having guarded properly this sign (which is the sum and substance of all, and without the due observance of which no one can be called righteous), he prayed that God should show him this sign,

מַאי אוֹתוֹ, (אות דיליה אות הברית דהא אותו דקודשא בריך הוא, את דיליה) דָּא אָת קְיָימָא (דיליה) קַדִּישָׁא דְּהָא דָּחִילְנָא דְּאִתְאֲבִיד מִנָּאי. מַאי טַעְמָא בְּגִין דִּתְרֵין אִלֵּין מַלְכוּתָא וִיְרוּשָׁלַ ם בְּהַאי אֲחִידָן, וּבְגִין כָּךְ תָּלֵי בְּבָעוּתֵיהּ אוֹתוֹ וְאֶת נָוֵהוּ דְּיִתְהַדַּר מַלְכוּתָא דְּהַאי אָת לְאַתְרֵיהּ. וְכֹלָּא חַד מִלָּה.

fearing that it had parted from him, because on it depended both his throne and Jerusalem; hence he joined the sign and the habitation, meaning that the kingdom conferred by this sign should be restored to its place.’

פָּתַח אִידָךְ וְאָמַר (איוב י״ט:כ״ו) וּמִבְּשָׂרִי אֶחזֶה אֱלוֹהַּ, מַאי וּמִבְּשָׂרִי, וּמֵעַצְמִי מִבָּעֵי לֵיהּ. אֶלָּא מִבְּשָׂרִי מַמָּשׁ. וּמַאי הִיא. דִּכְתִיב, (ירמיהו י״א:ט״ו) וּבְשַׂר קֹדֶשׁ יַעַבְרוּ מֵעָלָיִךְ. וּכְתִיב (בראשית י״ז:י״ג) וְהָיְתָה בְּרִיתִי בִּבְשַׂרְכֶם. דְּתַנְיָא בְּכָל זִמְנָא דְּאִתְרְשִׁים בַּר נָשׁ בְּהַאי רְשִׁימָא קַדִּישָׁא דְּהַאי אָת, מִנֵּיהּ חָמֵי לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. מִנֵּיהּ מַמָּשׁ. וְנִשְׁמְתָא קַדִּישָׁא אִתְאֲחִידַת בֵּיהּ.

Another then discoursed on the text: From my flesh shall I see God (Job 19, 26). He said: ‘The words “my flesh” are to be literally taken as the place where the covenant is imprinted, as we have learnt: “Whenever a man is stamped with this holy imprint, through it he sees God”, because the soul (neshamah) is attached to this spot.

וְאִי לָא זָכֵי. דְּלָא נָטִיר הַאי אָת. מַה כְּתִיב, (איוב ד׳:ט׳) מִנִּשְׁמַת אֱלוֹהַּ יֹאבֵדוּ. דְּהָא רְשִׁימוּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָא אִתְנְטִיר. וְאִי זָכֵי וְנָטִיר לֵיהּ, שְׁכִינְתָּא לָא אִתְפְּרַשׁ מִנֵּיהּ.

So if he does not guard it, then of him it is written, “they lose the soul (neshamah) given by God” (Job 4, 9). If, however, he guards it, then the Shekinah does not depart from him.

אֵימָתַי מִתְקָיְימָא בֵּיהּ כַּד אִתְנְסִיב וְהַאי אָת עָיִיל בְּאַתְרֵיהּ, (מצוין דתניא מאי טעמא וא”ו ה”א אזלין כחדא, אלא חד דכר וחד נוקבא) אִשְׁתַּתָּפוּ כַּחֲדָא וְאִקְרֵי חַד שְׁמָא, כְּדֵין חֶסֶד עִלָּאָה שַׁרְיָיא עֲלַיְיהוּ. בְּאָן אֲתַר שַׁרְיָא בְּסִטְרָא דִּדְכוּרָא. וּמַאן חֶסֶ”ד חֶסֶ”ד אֵ”ל דְּאָתֵי וְנָפַק מֵחָכְמָה עִלָּאָה וְאִתְעַטַּר בִּדְכוּרָא וּבְגִין כָּךְ אִתְבַּסְמַת נוּקְבָא. (נ”א דתנן רזא דוי”ו ה”א אזלין כחדא כגוונא דדכר ונוקבא אשתתפו כחדא ואנון חד, כדין חסד עלאה שרייא עלייהו ואתעטר בדכורא ואתבסמת נוקבא).

He cannot be sure of it till he is married, when at last the sign enters into its place. When the man and wife are joined together and are called by one name, then the celestial favour rests upon them, the favour (Hesed) which issues from the supernal Wisdom and is embraced in the male, so that the female also is firmly established.

תוּ תָּנִינָן אֱלוֹהַ הָכִי הוּא אָמַר לֵיהּ נְהִירוּ דְּחָכְמְתָא. ו’ דְּכַר ה’ נוּקְבָא. אִשְׁתַּתָּפוּ כְּחֲדָא אֱלוֹהַּ אִקְרֵי. וְנִשְׁמְתָא קַדִּישָׁא מֵהַאי אֲתַר אִתְאַחְדַת, וְכֹלָּא תַּלְיָא בְּהַאי אָת.

Further, it has been pointed out that the word for “God” in this passage, viz. Eloah, may be divided into El, signifying the radiance of Wisdom, the letter Vau, signifying the male, and the letter He, signifying the female; when they are joined, the name Eloah is used, and the holy neshamah is united to this spot. And since all depends on this sign,

וְעַל דָּא כְּתִיב וּמִבְּשָׂרִי אֶחֱזֶה אֱלוֹהַּ. דָּא שְׁלֵימוּתָא דְּכֹלָּא, מִבְּשָׂרִי מַמָּשׁ, מֵהַאי אָת מַמָּשׁ, וְעַל דָּא זַכָּאִין אִנּוּן יִשְׂרָאֵל קַדִּישִׁין דְּאֲחִידָן בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, זַכָּאִין אִנּוּן בְּעָלְמָא דֵּין וּבְעָלְמָא דְאָתֵי, עֲלַיְיהוּ כְּתִיב, (דברים ד׳:ד׳) וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיְיָ וְגו’, וּבְגִין כָּךְ חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם.

therefore it is written, “and from my flesh I shall see Eloah“. Happy are Israel, the holy ones, who are linked to the Holy One, blessed be He, happy in this world and happy in the next: of them it is written, “Ye that cleave unto the Lord your God, are alive every one of you this day” (Deut. 4, 4).’

אָמַר רַבִּי אַבָּא וּמַה בְּכָל כָּךְ אַתּוּן חַכִּימִין וְאַתּוּן יָתְבִין הָכָא, אָמְרוּ לֵיהּ אִי צִפּוֹרָאָה יִתְעַקְרוּ מֵאַתְרַיְיהוּ לָא יָדְעִין לְאָן טָאסָן הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (משלי כ״ז:ח׳) כְּצִפּוֹר נוֹדֶדֶת מִן קִנָּהּ כֵּן אִישׁ נוֹדֵד מִמְקוֹמוֹ.

Said R. Abba: ‘I marvel that with so much learning you are still living in this village.’ They said to him: ‘If birds are driven from their homes, they do not know where to fly, as it is written, “As a bird that wandereth from her nest, so is a man that wandereth from his place” (Prov. 27, 8).

וְאַתְרָא דָא זָכֵי לָן לְאוֹרַיְיתָא, וְהַאי אוֹרְחָא דִילָן. בְּכָל לֵילְיָא פַּלְגוּתָא אֲנַן נָיְימִין, וּפַלְגוּתָא אֲנַן עָסְקִין בְּאוֹרַיְיתָא. וְכַד אֲנַן קָיְימִין בְּצַפְרָא רֵיחֵי חַקְלָא וְנַהֲרֵי מַיָא, נְהָרִין לָן אוֹרַיְיתָא, וְאִתְיַישַּׁבְתָּ בְּלִבָּן.

It is in this place that we have learnt the Torah, because it is our habit to sleep half the night and to study the other half. And when we rise in the morning the smell of the fields and the sound of the rivers seem to instil the Torah into us, and so it becomes fixed in our minds.

הָא דַּיְינוּהָ לְעֵילָא זִמְנָא חָדָא. וְכַמָּה סָרְכֵי תְּרִיסִין אִסְתַּלָּקוּ בְּהַהוּא דִינָא עַל עוֹנְשָׁא (עה, קא ב) דְאוֹרַיְיתָא, וּכְדֵין אִשְׁתַּדְּלוּתָא דִילָן יְמָמָא וְלֵילְיָא בְּאוֹרַיְיתָא הוּא, וְאַתְרָא דָא קָא מְסַיְיעָא לָן, וּמַאן דְּאִתְפְּרַשׁ מִכָּאן, כְּמַאן דְּאִתְפְּרַשׁ מֵחַיֵּי עָלְמָא.

Once this place was visited with punishment for neglect of the Torah, and a number of doughty scholars were carried off. Therefore we study it day and night, and the place itself helps us, and whoever quits this place is like one who quits eternal life.’

זָקִיף יְדוֹי רַבִּי אַבָּא וּבָרִיךְ לוֹן. יָתְבוּ עַד דְּנָהַר יְמָמָא. בָּתַר דְּנָהַר יְמָמָא אָמְרוּ לְאִנּוּן דַּרְדְּקֵי דְּקָמַיְיהוּ פּוּקוּ וְחֲמוּ אִי נָהַר יְמָמָא, וְכָל חַד לֵימָא מִלָּה חַדְתָּא דְאוֹרַיְיתָא לְהַאי גַּבְרָא רַבָּא.

R. Abba thereupon lifted up his hands and blessed them. So they sat through the night, until at last they said to some boys who were with them: ‘Go outside and see if it is day, and when you come back let each one of you say some piece of Torah to our distinguished guest.’

נָפְקוּ וְחָמוּ דְּנָהַר יְמָמָא. אָמַר חַד מִנַּיְיהוּ זַמִּין הַאי יוֹמָא אֶשָׁא מִלְּעֵילָא. אָמַר אָחֳרָא וּבְהַךְ בֵּיתָא. אָמַר אָחֳרָא חַד סָבָא הָכָא דְּזַמִּין הַאי יוֹמָא לְאִתּוֹקְדָא בְּנוּרָא דָא, אָמַר רַבִּי אַבָּא רַחֲמָנָא לִישֵׁזְבָן.

So they went out and saw that it was day. One of them said: ‘On this day there will be a fire from above.’ ‘And on this house,’ said another. Said a third: ‘There is an elder here who this day will be burnt with fire.’ ‘God forbid,’ said R. Abba, who was greatly perturbed,

תָּוָוה וְלָא יָכִיל לְמַלָּלָא, אָמַר קוּטְרָא דְהוּרְמָנָא בְּאַרְעָא אִתַּפְסַת. וְכָךְ הֲוָה, דְּהַהוּא יוֹמָא חָמוּ חַבְרַיָיא אַפֵּי שְׁכִינְתָּא וְאִסְתַּחֲרוּ בְּאֶשָׁא. וְרַבִּי אַבָּא אִתְלַהִיטוּ אַנְפּוֹי כְּנוּרָא מֵחֶדְוָותָא דְאוֹרַיְיתָא.

and did not know what to say. ‘A cord of the (divine) will has been grasped on earth,’ he exclaimed. And it was indeed so; for on that day the companions beheld the face of the Shekinah, and were surrounded with fire. As for R. Abba, his countenance was aflame with the intoxication of the Torah.

תָּאנָא כָּל הַהוּא יוֹמָא לָא נָפְקוּ כֻּלְהוּ מִבֵּיתָא וּבֵיתָא אִתְקַטַּר בְּקִיטְרָא, וְהֲווּ חַדְתָאן מִלֵּי בְּגַוַויְיהוּ, כְּאִלּוּ קִבְּלוּ הַהוּא יוֹמָא אוֹרַיְיתָא מִטּוּרָא דְסִינַי. בָּתַר דְּאִסְתַּלָּקוּ לָא הֲווּ יָדְעֵי אִי הוּא יְמָמָא וְאִי לֵילְיָא. אָמַר רַבִּי אַבָּא בְּעוֹד דְּאֲנַן קָיְימִין לֵימָא כָּל חַד מִינָן מִלָּה חַדְתָּא דְחָכְמְתָא לְאַקְשְׁרָא טִיבוּ לְמָארֵיהּ דְּבֵיתָא מָרֵיהּ דְּהִלּוּלָא:

It is recorded that all that day they did not leave the house, which was enveloped in smoke, and they propounded new ideas as if they had on that day received the Torah on Mount Sinai. When they rose they did not know whether it was day or night. Said R. Abba: ‘While we are here, let each one of us say some new word of wisdom in order to make a fitting return to the master of the house, who is making the celebration.’

פָּתַח חַד וְאָמַר (תהילים ס״ה:ה׳) אַשְׁרֵי תִּבְחַר וּתְקָרֵב יִשְׁכֹּן חֲצֵרֶיךָ וְגו’. בְּקַדְמִיתָא חֲצֵרֶיךָ לְבָתַר בֵּיתֶךָ וּלְבָתַר הֵיכָלֶךָ. דָּא פְּנִימָאָה מִן דָּא, וְדָא לְעֵילָא (נ”א לגו) מִן דָּא. יִשְׁכֹּן חֲצֵרֶיךָ בְּקַדְמִיתָא, כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר (ישעיהו ד׳:ג׳) וְהָיָה הַנִּשְׁאָר בְּצִיּוֹן וְהַנּוֹתָר בִּיְרוּשָׁלַ ם קָדוֹשׁ יֵאָמֶר לוֹ.

Thereupon one opened with the text: Blessed is the man whom thou choosest and causest to approach unto thee, that he may dwell in thy courts; we shall be satisfied with the goodness of thy house, the holy place of thy temple (Ps. 65, 5). ‘This verse’, he said, ‘speaks first of courts, then of house, then of temple. These are three grades, one within the other and one above the other. At first a man “dwells in thy courts”, and of him it may be said “he that is left in Zion and he that remaineth in Jerusalem shall be called holy” (Is. 4, 3).

נִשְׂבְּעָה בְּטוּב בֵּיתֶךָ לְבָתַר כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (משלי כ״ד:ג׳) בְּחָכְמָה יִבְנֶה בַיִת. הַחָכְמָה יִבְנֶה בַיִת לָא כְּתִיב, דְּאִי כְּתִיב הָכִי, הֲוָה מַשְׁמַע דְּחָכְמָה בַּיִת אִקְרֵי, אֶלָּא כְּתִיב בְּחָכְמָה יִבְנֶה בַיִת, הַיְינוּ דִּכְתִיב, (בראשית ב׳:י׳) וְנָהָר יוֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן וְגו’.

As a next step “we are satisfied with the goodness of thy house”, which is explained by the text “a house shall be built through Wisdom”. (Note that it does not say “Wisdom shall be built as a house”, which would imply that Wisdom itself is called “house”, but “by Wisdom”, with allusion to the verse “a river went forth from Eden to water the Garden”.)

קְדוֹשׁ הֵיכָלֶךָ לְבָתַר דָּא הוּא שְׁלִימוּ דְּכֹלָּא, דְּהָכִי תָּנִינָן מַהוּ הֵיכָל. כְּלוֹמַר ה”י כ”ל, הַאי וְהַאי. וְכֹלָּא אִשְׁתְּלִים כְּחֲדָא.

Lastly, “the holy place of thy temple” (hekal) is the culmination of all, as we have been taught: the word hekal (temple) may be divided into he and kol (all), implying that both are in it in complete union.

רֵישָׁא דְקְרָא מַה מּוֹכַח דִּכְתִיב אַשְׁרֵי תִּבְחַר וּתְקָרֵב יִשְׁכֹּן חֲצֵרֶיךָ. הַאי מַאן דְּאַקְרִיב בְּרֵיהּ קָרְבָּנָא קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, רַעֲוָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּהַהוּא קָרְבָּנָא וְאִתְרְעֵי בֵּיהּ וְקָרִיב לֵיהּ וְשַׁוֵּי מְדוֹרֵיהּ בִּתְרֵין אִדְרִין וְאָחִיד לְהַאי וּלְהַאי דְּאִנּוּן תְּרֵין אִתְקַשְּׁרוּ כְּחֲדָא. דִּכְתִיב יִשְׁכֹּן חֲצֵרֶיךָ. חֲצֵרֶיךָ וַדַּאי תְּרֵי.

The opening words of the verse, “Blessed is the man whom thou choosest and causest to approach thee”, indicate that whoever brings his son as an offering before God pleases God therewith, so that God draws him near and places his abode in two courts. which He joins so as to form one (hence the plural “courts”).

בְּגִינֵי כָךְ חֲסִידֵי קַדְמָאֵי סָבָאן דְּהָכָא כַּד מַקְרִיבִין בְּנַיְיהוּ לְקָרְבָּנָא דָא. פָּתְחֵי וְאָמְרֵי אַשְׁרֵי תִבְחַר וּתְקָרֵב יִשְׁכֹּן חֲצֵרֶיךָ. אִנּוּן דְּקָיְימֵי עֲלַיְיהוּ אָמְרֵי נִשְׂבְּעָה בְּטוּב בֵּיתֶךָ קְדוֹשׁ הֵיכָלֶךָ. לְבָתַר מְבָרֵךְ אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לְהַכְנִיסוֹ בִּבְרִיתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ. וְאִנּוּן דְּקָיְימֵי עֲלַיְיהוּ אָמְרֵי כְּשֵׁם שֶׁהִכְנַסְתּוֹ לַבְּרִית וְכוּ’.

Hence when the pious men who lived in this place in former times made this offering of their children, they used to begin by exclaiming, “Blessed he whom thou choosest and bringest near, he shall dwell in thy courts”, while the company present replied, “We shall be satisfied with the goodness of thy house, the holy place of thy temple.” Afterwards the celebrant said the blessing, “who sanctified us with his commandments and commanded us to initiate the child in the covenant of our father Abraham”, while those present responded, “As thou hast initiated him into the covenant, etc.”

וְתָנִינָן בְּקַדְמִיתָא לִבָּעֵי בַּר נָשׁ רַחֲמִין עֲלֵיהּ וּלְבָתַר עַל אָחֳרָא דִּכְתִיב, (ויקרא ט״ז:י״ז) וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ בְּקַדְמִיתָא וּלְבָתַר וּבְעַד כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל. וְאֲנַן אוֹרְחָא דָא נַקְטִינָן וְהָכִי שַׁפִּיר וְחָזֵי לְקַמָּאן.

This ritual is in accordance with the dictum: “A man should first pray for himself and then for his neighbour,” as it is written, “and (the High Priest) shall make atonement for himself and for all the congregation of Israel”-for himself first and then for the congregation. To this custom we adhere, for so we think proper.’

אָמַר רַבִּי אַבָּא וַדַּאי כָּךְ הוּא וְיָאוֹת מִלָּה, וּמַאן דְּלָא אָמַר הָכִי אַפִּיק גַּרְמֵיהּ מֵעֲשָׂרָה חֻפּוֹת דְּזַמִּין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמֶעְבַּד לְצַדִּיקַיָּא בְּעָלְמָא דְאָתֵי, וְכֻלְהוּ מִתְקַשְׁרָן בְּהַאי. וּבְגִינֵי כָךְ עֲשָׂרָה מִילֵּי דִּמְהֵימְנוּתָא אִית בְּהַאי קְרָא אַשְׁרֵי תִּבְחַר וּתְקָרֵב וְגו’. וְכָל מִלָּה וּמִלָּה חַד חֻפָּה אִתְעֲבִיד מִנָּהּ.

Said R. Abba: ‘Assuredly it is so, and he who does not recite these words excludes himself from the ten canopies which God intends to raise for the righteous in the future world, and which all depend upon this. Hence it is that there are ten words in this verse, out of each of which, if recited with proper faith, is made a canopy.

זַכָּאָה חוּלָקֵיכוֹן בְּעָלְמָא דָא וּבְעָלְמָא דְאָתֵי, דְּהָא אוֹרַיְיתָא מִתְקַשְּׁרָא בְּלִבַּיְיכוּ כְּאִלּוּ קָיְימִיתוּ בְּגוּפַיְיכוּ בְּטוּרָא דְסִינַי בְּשַׁעֲתָא דְּאִתְיְהִיבַת אוֹרַיְיתָא לְיִשְׂרָאֵל:

Happy your lot in this world and in the world to come, for the Torah is fixed in your hearts as if you had yourselves stood at Mount Sinai when the Law was given to Israel.’

פָּתַח אִידָךְ וְאָמַר (שמות כ׳:כ״א) מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִי וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ וְאֶת שְׁלָמֶיךָ וְגו’. תָּאנָא כָּל מַאן דְּקָרִיב בְּרֵיהּ לְקָרְבָּנָא דָא, כְּאִלּוּ אַקְרִיב כָּל קָרְבָּנִין דְּעָלְמָא לְקַמֵּיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּכְאִילּוּ בָּנֵי מַדְבְּחָא שְׁלֵימָתָא קַמֵּיהּ.

Another then discoursed on the text: An altar of earth thou shalt make unto me, and shalt sacrifice thereon thy burnt offerings and thy peace offerings, etc. (Ex. 20, 24). He said: ‘We have learnt that whoever makes this offering of his son is esteemed no less worthy than if he had offered to God all the sacrifices in the world, and had built an altar before Him.

בְּגִינֵי כָךְ בָּעֵי לְסַדְּרָא מַדְבְּחָא בְּמָאנָא חַד מַלְיָיא אַרְעָא לְמִגְזַר עֲלֵיהּ הַאי קְיָימָא קַדִּישָׁא, וְאִתְחַשִּׁיב קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כְּאִלּוּ אַדְבַּח עֲלֵיהּ עִלַוָּון וְקָרְבָּנִין עָאנָא וְתוֹרֵי.

Therefore it is fitting that he should make a kind of altar in the shape of a vessel full of earth over which the circumcision may be performed, that so God may reckon it to him as if he had sacrificed on it burnt offerings and peace offerings, sheep and oxen,

וְנִיחָא לֵיהּ יַתִּיר מִכֻּלְהוּ דִּכְתִיב וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ וְאֶת שְׁלָמֶיךָ וְגו’. בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי. מַהוּ אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי (את) דָּא מִילָה דִּכְתִיב בָּהּ (תהילים כ״ה:י״ד) סוֹד יְיָ לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם.

and be even better pleased therewith; for so it is written in the latter half of the text: “in every place where I record my name I will come to thee and bless thee”, where the words “I wil1 record my name” refer to the circumcision, of which it is written, “The secret of the Lord is with them that fear him, and he will show them his covenant” (Ps. 25, 14). So much for the altar of earth. In the next verse we read:

הַאי מִזְבַּח אֲדָמָה וַדַּאי כְּמָא דְּאָמִינָא. בַּתְרֵיהּ מַה כְּתִיב וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִי. רֶמֶז לְגִיּוֹרָא כַּד אִתְגַיַּיר דְּאִיהוּ מֵעַם קְשֵׁי קְדַל וּקְשֵׁי לִבָּא, הַאי אִקְרֵי מִזְבַּח אֲבָנִים.

“And if thou make me an altar of stone.” This alludes to the proselyte who comes from a stubborn and stony-hearted people.

לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית. מָה הוּא, דְּבָעֵי לְאֲעָלָא לֵיהּ בְּפוּלְחָנָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא (בגין) וְלָא יִגְזַר יָתֵיהּ עַד דְּיִנְשֵׁי פּוּלְחָנָא אָחֳרָא דְּעֲבַד עַד הָכָא וְיַעֲדֵי מִנֵּיהּ הַהוּא קַשְׁיוּ דְלִבָּא.

The text proceeds: “thou shalt not build it of hewn stones”. This means that the proselyte must enter into the service of God, and that he must not be circumcised until he puts out of his mind the alien worship which he practised hitherto, and removes the stoniness of his heart.

וְאִי אִתְגְּזַר וְלָא אַעֲדֵי מִנֵּיהּ הַהוּא קַשְׁיָא דְלִבָּא לְמֵיעַל בְּפוּלְחָנָא קַדִּישָׁא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, הֲרֵי הוּא כְּהַאי פְּסִילָא דְאַבְנָא דְּגַזְרֵי לֵיהּ מֵהַאי גִיסָא וּמֵהַאי גִיסָא וְאִשְׁתָּאַר אַבְנָא כִּדְבְּקַדְמִיתָא. בְגִין כָּךְ לא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית. דְּאִי אִשְׁתָּאַר בְּקַשְׁיוּתֵיהּ, כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלֲּלֶיהָ, כְּלוֹמַר הַהוּא גְּזִירוּ דְּאִתְגְּזַר לָא מְהַנְיָא לֵיהּ.

For if he is circumcised before he does this, then he is like a statue which, though hewn into shape, still remains stone. Hence “thou shalt not build it of hewn stones”, since if he is still obdurate, “thou hast lifted up thy tool upon it and hast polluted it”; i.e. the act of circumcision is of no use to him.

בְּגִינֵי כָךְ זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ דְּמַאן דְּאַקְרִיב הַאי קָרְבָּנָא בְּחֶדְוָותָא בְּרַעֲוָא קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּבָעֵי לְמֶחדֵי בְּהַאי חוּלָקָא כָּל (ד”א ל”ג ההוא) יוֹמָא דִּכְתִיב, (תהילים ה׳:י״ב) וְיִשְׂמְחוּ כָל חוֹסֵי בָךְ לְעוֹלָם יְרַנֵּנוּ וְתָסֵךְ עָלֵימוֹ וְיַעְלְצוּ בְךָ אֹהֲבֵי שְׁמֶךָ:

Wherefore happy is the lot of him who brings this offering with gladness and pleases God thereby; and it is fitting that he should rejoice in this boon the whole of the day, as it is written, “For all those that put their trust in thee shall rejoice, they shall ever shout with joy, and they that love thy name shall exult in thee” (Ps. 5, 12).’

פָּתַח אִידָךְ וְאָמַר וַיְהִי אַבְרָם בֶּן תִּשְׁעִים שָׁנָה וְתֵשַׁע שָׁנִים וַיֵּרָא יְיָ וְגו’ אֲנִי אֵל שַׁדַּי הִתְהַלֶּךְ לְפָנַי וְגו’. הַאי קְרָא אִית לְעַיְינָא בֵּיהּ וְקַשְׁיָא בְּכַמָּה אוֹרְחִין, וְכִי עַד הַשְׁתָּא לָא אִתְגְּלִי לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאַבְרָהָם אֶלָּא (עד) הָאִידְנָא כַּד מָטָא לְהַנֵּי יוֹמִין וַיֵּרָא יְיָ אֶל אַבְרָם וְלָא קֹדֶם. וְהָכְתִיב וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל אַבְרָם. וַיְיָ אָמַר אֶל אַבְרָם. וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדוֹעַ תֵדַע וְגו’. וְהָאִידְנָא מָנֵי חוּשְׁבַּן יוֹמִין, וְכַד מָנִי לְהוּ כְּתִיב וַיֵּרָא יְיָ אֶל אַבְרָם, אִשְׁתְּמַע דְּעַד הַשְׁתָּא לָא אִתְגְּלִי עֲלוֹי. וְעוֹד דִּכְתִיב בֶּן תִּשְׁעִים שָׁנָה וְתֵשַׁע שָׁנִים, בְּקַדְמִיתָא שָׁנָה וּלְבַסוֹף שָׁנִים.

Another then discoursed on the text: Now when Abram was ninety years (lit. year) and nine years old, the Lord appeared… and said unto him, I am God Almighty, walk before me, etc. (Gen. 17, 1). ‘This verse presents a number of difficulties. In the first place, it seems to imply that God only now appeared to Abram when he had attained this age, whereas God had already spoken to Abram on various occasions (v. Gen. 12, 1; XIII, 14; XV, 13). Again, the word “years” is mentioned twice, first in the singular (shanah) and then in the plural (shanim).

אֶלָּא הָכִי תָאנָא, כָּל אִנּוּן יוֹמִין לָא כְּתִיב וַיֵּרָא, מַאי טַעְמָא, אֶלָּא כָּל כַּמָּה דְהֲוָה אָטִים וְסָתִים (כך) קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָא אִתְגְּלִי עֲלֵיהּ כִּדְקָחָזֵי. הָאִידְנָא אִתְגְּלִי עֲלֵיהּ דִּכְתִיב וַיֵּרָא. מַאי טַעְמָא. מִשּׁוּם דְּבָעָא לְגַלֵּי בֵּיהּ הַאי אָת כִּתְרָא קַדִּישָׁא.

The answer is, as our teachers have stated, that as long as Abram was closed in body, and therefore in heart, God did not fully reveal Himself to him, and hence it is not stated hitherto that God appeared to Abram. Now, however, God appeared to him because He was now about to expose in him this sign and holy crown,

וְעוֹד דְּבָעָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאֲפָקָא מִנֵּיהּ זַרְעָא קַדִּישָׁא, וְקַדִּישָׁא לָא לֶהֱוֵי בְּעוֹד דְּאִיהוּ אָטִים בִּשְׂרָא, אֶלָּא אָמַר הַשְׁתָּא דְהוּא בֶּן תִּשְׁעִים שָׁנָה וְתֵשַׁע שָׁנִים וּזְמַן קָרִיב הוּא דְּיִנְפּוֹק מִנֵּיהּ זַרְעָא קַדִּישָׁא, לֶהוֵי הוּא קַדִּישָׁא בְּקַדְמִיתָא וּלְבָתַר יִנְפּוֹק מִנֵּיהּ זַרְעָא קַדִּישָׁא. בְגִין כָּךְ מָנֵי יוֹמוֹי בְּהַאי וְלָא בְּכָל הַנֵּי זִמְנִי קַדְמִיתָא.

and further because God desired to bring forth from him holy seed, and this could not be so long as his flesh was closed; now, however, that he was ninety-nine years old and the time was drawing near for holy seed to issue from him, it was fitting that he himself should be holy first. Hence his age is stated on this occasion, and not on all the others when God spoke to him.

תוּ תִּשְׁעִים שָׁנָה, דְּכָל יוֹמוֹי קַדְמָאֵי לָא הֲווּ שָׁנִים אֶלָּא כְּחַד שָׁנָה דְּלָא הֲווּ יוֹמוֹי יוֹמִין, הַשְׁתָּא דְּמָטָא לְהַאי שָׁנִים, אִנּוּן וְלָא שָׁנָה:

Further, the expression “ninety year“, instead of “ninety years״, indicates that all his previous years counted for no more than one year, and that his life had been no life; but now that he had come to this point, his years were really years.

וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי אֵל שַׁדַּי. מַאי מַשְׁמַע דְּעַד הַשְׁתָּא לָא קָאֲמַר אֲנִי אֵל שַׁדַּי. אֶלָּא הָכִי תָאנָא, עֲבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כִּתְרִין תַּתָּאִין דְּלָא קַדִּישִׁין לְתַתָּא. וְכָל אִנּוּן דְּלָא אִתְגְזָּרוּ יִסְתָּאֲבוּן בְּהוֹן.

Further we may ask, why is the term “God Almighty” (El Shaddai) used here for the first time? The reason is, as we have learnt, that God has made lower crowns which are not holy, and which, in fact, pollute, and with these are marked all who are not circumcised.

וּרְשִׁימִין בְּהוֹן, וּמַאי רִשּׁוּמָא אִית בְּהוֹן, דְּאִתְחֲזֵי בְּהוּ שי”ן דל”ת וְלָא יַתִּיר, וּבְגִין כָּךְ אִסְתַּאֲבוּן בְּהוּ וְאִתְדַּבְּקוּן בְּהוּ. בָּתַר דְּאִתְגְּזָרוּ נָפְקִין מֵאִלֵּין וְעָאלִין בְּגַדְפוֹי דִּשְׁכִינְתָּא וְאִתְגַּלְּיָא בְּהוּ יו”ד רְשִׁימָא קַדִּישָׁא אָת קְיָימָא שְׁלִים וְאִתְרְשִׁים בְּהוּ שד”י וְאִשְׁתְּלִים בְּקִיּוּמָא שְׁלִים, וְעַל דָּא כְּתִיב בְּהַאי אֲנִי אֵל שַׁדַּי.

The mark consists of the letters Shin and Daleth, and therefore they are polluted with the demons and cling to them. After circumcision, however, they escape from them and enter under the wings of the Shekinah, as they display the letter Yod, the holy mark and the sign of the perfect covenant, and there is stamped upon them the name Shaddai (Almighty), complete in all its letters. Hence we find written in this connection, “I am El Shaddai.”

הִתְהַלֶּךָ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים, שְׁלִים, דְּהַשְׁתָּא אָת חָסֵר בִּרְשִׁימָא דְּשי”ן וְדל”ת, גְּזַר גַּרְמָךְ וֶהֱוֵי שְׁלִים בִּרְשִׁימָא דְּיוּ”ד. וּמַאן דְּאִיהוּ בְּרִשּׁוּמָא דָא אִתְחֲזֵי לְאִתְבָּרְכָא בִּשְׁמָא דָא דִּכְתִיב, (בראשית כ״ח:ג׳) וְאֵל שַׁדַּי יְבָרֵךְ אוֹתְךָ.

It says further: “Walk before me and be perfect”, as much as to say: “Hitherto thou hast been defective, being stamped only with Shin Daleth: therefore circumcise thyself and become complete through the sign of Yod.”

מַהוּ אֵל שַׁדַּי. הַהוּא דְּבִרְכָאן נָפְקָן מִנֵּיהּ, הוּא דְּשַׁלִּיט עַל כִּתְרִין תַּתָּאִין, וְכֹלָּא מִדַּחַלְתֵּיהּ דָּחֲלִין וּמִזְדַּעְזְעִין, בְגִין כָּךְ מַאן דְּאִתְגְּזַר, כָּל אִנּוּן דְּלָא קַדִּישִׁין אִתְרַחֲקָן מִנֵּיהּ וְלָא שָׁלְטִין בֵּיהּ. וְלָא עוֹד אֶלָּא דְּלָא נָחִית לַגֵּיהִנֹּם דִּכְתִיב, (ישעיהו ס׳:כ״א) וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים וְגו’. (כל אנון (צג א) דאתגזרו אקרון צדיקים, ובגין כך לעולם ירשו ארץ, דלא ירית האי ארץ אלא ההוא דאקרי צדיק, אוף הכי ועמך כלם צדיקים לעולם ירשו ארץ וגו)

And whoever is so marked is ready to be blessed through this name, as it is written, “And God Almighty (El Shaddai) shall bless thee” (Gen. 28, 3), to wit, the source of blessings, that dominates the “lower crowns” and inspires fear and trembling in them all. Hence all that are not holy keep afar from one who is circumcised, and have no power over him. Moreover, he is never sent down to Gehinnom, as it is written, “Thy people are all righteous, they shall for ever inherit the earth” (Is. 60, 21).’

אָמַר רַבִּי אַבָּא זַכָּאִין אַתּוּן בְּעָלְמָא דֵין וּבְעָלְמָא דְאָתֵי, זַכָּאָה חוּלָקִי דְּאָתֵינָא לְמִשְׁמַע מִלִּין אִלֵּין מִפּוּמֵיכוֹן, כֻּלְכוּ קַדִּישִׁין, כֻּלְכוּ בְּנֵי אֱלָהָא קַדִּישָׁא, עֲלַיְיכוּ כְּתִיב, (ישעיה מה) זֶה יֹאמַר לַיְיָ אָנִי וְזֶה יִקְרָא בְּשֵׁם יַעֲקֹב וְזֶה יִכְתֹּב יָדוֹ לַיְיָ וּבְשֵׁם יִשְׂרָאֵל יְכַנֶּה. כָּל חַד מִנְּכוֹן אָחִיד וְאִתְקַשַּׁר בְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא עִלָּאָה, וְאַתּוּן רַבְרְבָן מְמַנָּן תְּרֵיסִין מֵהַהִיא אֶרֶץ דְּאִקְרֵי אֶרֶץ הַחַיִּים דְּרַבְרְבָנוֹהִי אָכְלִין מִמַּנָּא דְטַלָּא קַדִּישָׁא:

Said R. Abba: ‘Happy are ye in this world and in the world to come! Happy am I that I am come to hear these words from your mouths! Ye are all holy, all the sons of the Holy God; of you it is written, “One shall say, I am the Lord’s, and another shall call himself by the name of Jacob, and another shall subscribe with his hand unto the Lord and surname himself by the name of Israel” (Ibid. 44, 5). Everyone of you is closely attached to the holy King on high: ye are the mighty chieftains of that land which is called “the land of the living”, the princes of which feed on the manna of holy dew.’

פָּתַח אִידָךְ וְאָמַר (קהלת י׳:י״ז) אַשְׁרֵיךָ אֶרֶץ שֶׁמַּלְכֵּךְ בֶּן חוֹרִין וְשָׂרַיִךְ בָּעֵת יֹאכֵלוּ. וּכְתִיב אִי לָךְ אֶרֶץ שֶׁמַּלְכֵּךְ נַעַר וְשָׂרַיִךְ בַּבֹּקֶר יֹאכֵלוּ. הַנֵּי קְרָאֵי קַשְׁיָין אַהֲדָדֵי. וְלָא קַשְׁיָין, הַאי דִּכְתִיב אַשְׁרֵיךְ אֶרֶץ, דָּא אֶרֶץ דִּלְעֵילָא דְּשָׁלְטָא עַל כָּל אִנּוּן חַיִּין דִּלְעֵילָא. וּבְגִין כָּךְ אִקְרֵי אֶרֶץ הַחַיִּים, וְעֲלָהּ כְּתִיב, (דברים י״א:י״ב) אֶרֶץ אֲשֶׁר יְיָ אֱלהֶיךָ דּוֹרֵשׁ אוֹתָהּ תָּמִיד. וּכְתִיב אֶרֶץ אֲשֶׁר לא בְמִסְכֵּנוּת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ. לא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ דַּיְיקָא. וְכָל כָּךְ לָמָּה, מִשּׁוּם דִּכְתִיב שֶׁמַּלְכֵּךְ בֶּן חוֹרִין דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (שמות ד) בְּנִי בְּכוֹרִי יִשְׂרָאֵל.

Another then discoursed on the text: Happy art thou, O land, when thy king is a son of freedom and thy princes eat in due season (Eccl. 10, 17). ‘Just before this it is written: “Woe to thee, O land, when thy king is a child, and thy princes eat in the morning.” There is an apparent but not a real contradiction between these verses. The reference in the verse “happy art thou, O land,” is to the supernal realm which has control over all the life above, and is therefore called “land of the living”. Of this it is written, “a land which the Lord thy God careth for continually” (Deut. 11, 12), and again “a land where thou shalt eat bread without scarceness, thou shalt not lack anything in it” (Ibid. 8, 9). Why so? Because “thy king is a son of freedom”.

בֶּן חוֹרִין, מַהוּ בֶּן חוֹרִין כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (ויקרא כ״ה:י׳) יוֹבֵל הִיא קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לָכֶם. וּכְתִיב וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ דְּהָא כָּל חֵירוּ מִיּוֹבְלָא קָא אָתֵי. בְגִין כָּךְ בֶּן חוֹרִין. וְאִי תֵימָא בֶּן חוֹרִין וְלָא כְּתִיב בֶּן חֵירוּת. הָכִי הוּא וַדַּאי בֶּן חֵירוּת מִבָּעֵי לֵיהּ.

By this is meant the Holy One, blessed be He, who is called a “son of freedom” because of the Jubilee, which is the source of freedom. It is true that, according to this explanation, we should expect to have in our text the word heruth (freedom) and not, as we actually find written, horin (free ones).

אֶלָּא בְּמַתְנִיתָּא סְתִימָאָה דִילָן תָּנִינָא. כַּד מִתְחַבְּרָן יוּ”ד בְּה’ כְּדֵין כְּתִיב, (בראשית ב׳:י׳) וְנָהָר יוֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן. וְלָא תֵימָא כַּד מִתְחַבְּרָן, אֶלָּא מִתְחַבְּרָן וַדַּאי. וּבְגִין כָּךְ בֶּן חוֹרִין כְּתִיב, וְעַל דָּא אַשְׁרֵיךְ אֶרֶץ שֶׁמַּלְכֵּךְ בֶּן חוֹרִין, וְשָׂרַיִךְ בָּעֵת יֹאכֵלוּ בְּחֶדְוָותָא בִּשְׁלִימוּ בְּרַעֲוָא.

The reason is, as we have learnt in our secret Mishnah, that when the Yod is united with the He, they produce “the river which issues from Eden to water the Garden” (Gen. 2, 10). It is, in fact, misleading to say “when they unite”, for they are indeed united, and therefore it is written ben horin. Hence “happy art thou, O land, when thy king is a ben horin, and thy princes eat in due season”, with joy, with sanctity, and with God’s blessing.

אִי לָךְ אֶרֶץ שֶׁמַּלְכָּךְ נַעַר, הַאי אֶרֶץ דִּלְתַתָּא, דְּתַנְיָא כָּל שְׁאָר אַרְעֵי דִּשְׁאָר עַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת אִתְיְהִיבוּ לְרַבְרְבִין תְּרֵיסִין דִּמְמַנָּן עֲלַיְיהוּ, וְעֵילָא מִכֻּלְהוּ הַהוּא דִּכְתִיב בֵּיהּ (תהילים ל״ז:כ״ה) נַעַר הָיִיתִי גַּם זָקַנְתִּי. וְתָאנָא הַאי קְרָא שָׂרוֹ שֶׁל עוֹלָם אֲמָרוֹ. וְעַל דָּא כְּתִיב אִי לָךְ אֶרֶץ שֶׁמַּלְכֵּךְ נַעַר. וַוי לְעָלְמָא דְּמִסִּטְרָא דָא יָנְקָא, וְכַד יִשְׂרָאֵל בְּגָלוּתָא יַנְקִין כְּמַאן דְּיַנִּיק מֵרְשׁוּתָא אָחֳרָא.

On the other hand, “Woe to thee, O land, when thy prince is a child.” This is the land of the lower world; for so we have learnt: “All the lands of the Gentiles have been committed to great chieftains who are appointed over them, and above all is he of whom it is written, ‘I was a lad and am now old’ ” (Ps. 37, 25), words which, according to tradition, were pronounced by the “Prince of the Globe”. Hence, “Woe to thee, O land, when thy king is a lad”: i.e. woe to the world which derives sustenance from this side; for when Israel are in captivity, they, as it were, derive their sustenance from an alien power.

וְשָׂרַיִךָ בַּבֹּקֶר יֹאכֵלוּ וְלָא בְּכוּלֵי יוֹמָא. בַּבֹּקֶר וְלָא בְּזִמְנָא אָחֳרָא דְיוֹמָא. דְּתַנְיָא בְּשַׁעֲתָא דְּחַמָּה זוֹרַחַת וְאַתְיָין וְסָגְדִין לֵיהּ לְשִׁמְשָׁא רוּגְזָא תָּלֵי בְּעָלְמָא, בְּשַׁעֲתָא דְּמִנְחָה רוּגְזָא תַּלְיָיא בְּעָלְמָא. מַאן גָּרִים הַאי, מִשּׁוּם דְּמַלְכֵּךְ נַעַר הַהוּא דְּאִקְרֵי נַעַר.

Further, “when thy princes eat in the morning”; i.e. in the morning only and not the whole day, or any other time of the day. For so we have learnt, that at sunrise when men go forth and bow down to the sun, wrath is suspended over the world, and at the time of the afternoon prayer also wrath is suspended over the world. Why is this? Because “thy king is a lad”, viz. he who is called “lad”.

וְאַתּוּן זַכָּאֵי קְשׁוֹט קַדִּישֵׁי עֶלְיוֹנִין בְּנֵי מַלְכָּא קַדִּישָׁא לָא יָנְקִין מֵהַאי סִטְרָא, אֶלָּא מֵהַהוּא אֲתַר קַדִּישָׁא דִּלְעֵילָא. עֲלַיְיכוּ כְּתִיב, (דברים ד׳:ד׳) וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיְיָ אֱלהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם:

But you, truly pious ones, sainted to those above, do not derive sustenance from that side, but from that holy place above. Of you it is written: “Ye who cleave to the Lord are alive all of you this day” (Deut. 6, 4).’

פָּתַח רַבִּי אַבָּא וְאָמַר (ישעיהו ה׳:א׳) אָשִׁירָה נָא לִידִידִי שִׁירַת דּוֹדִי לְכַרְמוֹ וְגו’. וַיְעַזְּקֵהוּ וַיְסַקְּלֵהוּ וְגו’. הַנִּי קְרָאֵי אִית לְאִסְתַּכְּלָא בְּהוּ. אַמַּאי כְּתִיב שִׁירָה, תּוֹכָחָה מִבָּעֵי לֵיהּ. לִידִידִי, לְדוֹדִי מִבָּעֵי לֵיהּ. כְּמָה דִּכְתִיב שִׁירַת דּוֹדִי. כֶּרְם הָיָה לִידִידִי בְּקֶרֶן בֶּן שָׁמֶן. אִסְתַּכַּלְנָא בְּכָל אוֹרַיְיתָא וְלָא אַשְׁכַּחְנָא אַתְרָא דְאִקְרֵי קֶרֶן שָׁמֶן.

R. Abba then discoursed on the text: Let me sing for my wellbeloved a song of my beloved touching his vineyard, etc. (Is. 5, 1). He said: ‘This passage presents many difficulties. In the first place it should rather be called a “reproof’ than a “song”. Then again why first “wellbeloved” and then “beloved”?

אֶלָּא הַנִּי קְרָאֵי הָא אוּקְמוּהָ חַבְרַיָיא בְּכַמָּה גְוָונִין וְכֻלְהוּ שַׁפִּיר וְהָכִי הוּא, אֲבָל אָשִׁירָה נָא לִידִידִי, דָּא יִצְחָק דְּהֲוָה יְדִיד, וְאִקְרֵי יְדִיד עַד לָא יִפּוּק לְעָלְמָא.

Also, we find nowhere else mention of a place called “Keren Ben Shemen” (horn of the son of oil). Our colleagues have expounded these verses in many ways, and all of them are good, but I explain them in this way. The word “wellbeloved” contains an allusion to Isaac, who was called so before he was born.

אַמַּאי יְדִיד, דְּתָנִינָן רְחִימוּ סַגֵּי הֲוָה לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בֵּיהּ דְּלָא אִתְעֲבִיד עַד דְּלָא אִתְגְּזַר אַבְרָהָם אֲבוּהָ וְאִקְרֵי שְׁלִים וְאִתּוֹסַף לֵיהּ ה”א לְאַשְׁלָמוּתָא. וְכֵן לְשָׂרָה הַאי ה”א אִתְיְהִיבַת לָהּ.

For so we have learnt, that God showed great love for him in not allowing him to be born until Abraham his father had been circumcised and called perfect and had been completed by the addition to his name of the letter he. To Sarah, too, a he had been given.

הָכָא אִית לְאִסְתַּכָּלָא, ה’ לְשָׂרָה שַׁפִּיר, אֲבָל לְאַבְרָהָם אַמַּאי ה”א וְלָא יו”ד, י’ מִבָּעֵי לֵיהּ דְּהָא הוּא דְּכַר הֲוָה. אֶלָּא רָזָא עִלָּאָה הֲוָה (ד”א הוא) סָתִים בְּגַוָּון אַבְרָהָם סָלִיק לְעֵילָא וְנָטִיל רָזָא (קי א) מֵה”א עִלָּאָה דְּאִיהוּ עָלְמָא דִדְכוּרָא. ה”א עִלָּאָה וְה”א תַּתָּאָה, הַאי תַּלְיָא בִּדְכוּרָא, וְהַאי בְּנוּקְבָא וַדַּאי. וּבְגִין כָךְ אַבְרָהָם סָלִיק בְה”א דְעֵילָא, וְשָׂרָה נָחֲתָא בְה”א דְּלְתַתָּא.

Here arises a question. We understand he for Sarah, but for Abram the added letter should have been not he but yod, he being a male. The reason is in truth a somewhat deep and recondite one. Abraham rose to the highest stage, and took as his additional letter the higher he, which symbolises the sphere of the male. For there are two symbolic he’s, one higher and one lower, one associated with the male and the other with the female. Hence Abraham ascended with the he of the higher sphere, and Sarai descended with the he of the lower sphere.

תוּ דִּכְתִיב כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ. וְתָנָא זַרְעֶךָ, זַרְעֶךָ מַמָּשׁ, דְּהֲוָה שָׁארֵי לְמֵיעַל בְּהַאי קְיָים, וּמָאן דְּשָׁארֵי לְמֵיעַל בְּהַאי קְיָים עָאל. וּבְגִינֵי כָךְ גִּיּוֹרָא דְּאִתְגְּזַר (שלח לך קסה) גֵּר צֶדֶק אִקְרֵי בְּגִין דְּלָא אֲתָא מִגִּזְעָא קַדִּישָׁא דְּאִתְגְּזָרוּ, וְעַל דָּא מַאן דְּעָאל בְּהַאי שְׁמֵיהּ כְּהַאי

Further it is written, “thus (koh) shall be thy seed”, and the word “seed” here, as we have learnt, is to be taken exactly (of Isaac). For it was he who entered into this covenant from his birth, and whoever enters from his birth really enters. It is for this reason that a proselyte who is circumcised is called “a proselyte of righteousness”, because he does not come from the holy stock who have been circumcised;

אַבְרָהָם, בְגִין כָּךְ כְּתִיב בֵּיהּ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ, זַרְעֶךָ מַמָּשׁ. וְאִתְמָסַר לֵיהּ ה”א. וְאִי לָאו דִּאִתְמָסַר ה”א לְשָׂרָה הֲוָה לֵיהּ לְאַבְרָהָם לְאוֹלִיד לְתַתָּא כְּמָה דְּהַאי כ”ה אוֹלִידַת לְתַתָּא. בָּתַר דְּאִתְמַסְרַת ה”א לְשָׂרָה אִתְחַבָּרוּ תְּרֵין ההי”ן כְּחֲדָא וְאוֹלִידוּ לְעֵילָא, וּמַאי דְּנָפַק מִנַּיְיהוּ הוּא יו”ד, בְּגִינִי כָךְ יו”ד אָת רֵישָׁא דְּיִצְחָק דְּכַר. מִכָּאן שָׁארֵי דְכוּרָא לְאִתְפַּשְּׁטָא, וְעַל דָּא כְּתִיב, (בראשית כ״א:י״ב) כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע. בְּיִצְחָק וְלָא בְּךָ. יִצְחָק אוֹלִיד לְעֵילָא דִּכְתִיב, (מיכה ז׳:כ׳) תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב. יַעֲקֹב אַשְׁלִים כֹּלָּא.

and therefore one who enters in this way is called by the name of the first pioneer “Abraham”. Thus the letter he, too, was given to him; and if it had not also been given to Sarah, Abraham would of necessity have begotten on a lower level, in the same way as Koh, which begets on a lower level. But when he was given to Sarah, the two he’s were joined together, and brought forth on a higher level, that which issued from them being yod; hence yod is the first letter of the name of Isaac, symbolising the male. From this point the male principle began to extend, and therefore it is written, “For in Isaac shall thy seed be called”, and not in thee. Isaac bore on the higher level, as it is written, “Thou givest truth to Jacob” (Micah 7, 20), showing that Jacob completed the edifice.

וְאִי תֵימָא וְכִי אַבְרָהָם בְּהַאי אִתְאַחִיד וְלָא יַתִּיר, וְהָא כְּתִיב חֶסֶד לְאַבְרָהָם. אֶלָּא חוּלָקָא דִילֵיהּ כָּךְ הוּא בְּגִין דְּעֲבִיד חֶסֶד עִם בְּנֵי עָלְמָא. אֲבָל לְאוֹלָדָא הָכָא אָחִיד וּמֵהָכָא שָׁארֵי. וְעַל דָּא לָא אִתְגְּזַר אַבְרָהָם אֶלָּא בֶּן תִּשְׁעִים וְתֵשַׁע שָׁנָה. וְרָזָא דְמִלָּה הָא אִתְיְידַע וְאוֹקִימְנָא בְּמַתְנִיתָּא דִילָן.

It may be asked: “Was Abraham attached only to this grade and no more?” If so, why does it say, “kindness (hesed) to Abraham”? (Ibid.) The answer is that hesed was his portion because he dealt kindly with mankind, but for bearing children, it was here that he was attached and here that he began. Hence it was that Abraham was not circumcised till he was ninety-nine years old; the inner reason for this is well known and has been explained in our Mishnah.

וּבְגִין כָּךְ יִצְחָק דִּינָא קַשְׁיָא נָפַק לְאַחֲדָא לְחוּלָקֵיהּ, וּלְאוֹלָדָא וְחֶסֶד אִקְרֵי, וְעַל דָּא יַעֲקֹב אַשְׁלִים כֹּלָּא מֵהַאי סִטְרָא וּמֵהַאי סִטְרָא, מִסִּטְרָא דְּאֲחִידוּ אַבְרָהָם וְיִצְחָק לְחוּלָקֵיהוֹן לְעֵילָא הוּא שְׁלֵימוּתָא. מִסִּטְרָא דְּאִתְיְהִיב לְהוּ לְאוֹלָדָא מִתַּתָּא לְעֵילָא הוּא שְׁלֵמוּתָא. וְעַל דָּא כְּתִיב, (ישעיהו מ״ט:ג׳) יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאַר. בֵּיהּ אִתְאֲחִידוּ גְּוָונִין מֵעֵילָא וּמִתַּתָּא.

For this reason, too, Isaac typifies stern justice, which was his portion, but for begetting he was called “kindness” (hesed). Hence Jacob crowned the edifice on this side and on that. In respect of the strivings of Abraham and Isaac for portions above he was the culmination; and in respect of the privilege which was granted to them to bear sons better than themselves he was also the culmination. Hence the Scripture says of him, “Israel in whom I glory” (Is. 49, 3). In him were united attributes both from the higher and the lower.

וְעַל דָּא כְּתִיב הָכָא שִׁירָה דִּכְתִיב, (ישעיהו ה׳:א׳) אָשִׁירָה נָא לִידִידִי. שִׁירָה וַדַּאי, דְּהָא אִקְרֵי לְאוֹלָדָא דְּכַר, דְּהָא אִקְרֵי יְדִיד עַד לָא יִפּוּק לְעָלְמָא.

Hence the word “song” is used in this passage. According to some, the word “wellbeloved” here refers to Abraham, who transmitted this inheritance; but it is more correct to refer it to Isaac, as I do.

וְאִית דְּאָמְרֵי (דא) אָשִׁירָה נָא לִידִידִי דָּא אַבְרָהָם כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (ירמיהו י״א:ט״ו) מַה לִּידִידִי בְּבֵיתִי. וְאַבְרָהָם יָרִית יְרוּתָא דְּאַחְסָנַת חוּלָקָא דָא, אֲבָל (על) מַה דְּאֲמִינָא דְּדָא יִצְחָק הָכִי הוּא.

To proceed: “the song of my beloved to his vineyard” refers to the Holy One, blessed be He, who is commonly called “beloved” (dod), as in the verse, “My beloved is white and ruddy” (S. S. 5, 10).

שִׁירַת דּוֹדִי לְכַרְמוֹ. דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּאִקְרֵי דּוֹדִי דִּכְתִיב, (שיר השירים ה׳:י׳) דּוֹדִי צַח וְאָדוֹם. יְדִידִי, אָחִיד בְּדוֹדִי דְּכַר וּמִנֵּיהּ אִתְנְטַע כֶּרֶם, דִּכְתִיב כֶּרְם הָיָה לִידִידִי.

Thus, my wellbeloved unites with my beloved, who is male, and from him springs forth a vineyard, as it is written, “My wellbeloved had a vineyard.”

בְּקֶרֶן בֶּן שָׁמֶן. מַאי בְּקֶרֶן בֶּן שָׁמֶן. אֶלָּא בְּמָּה נָפִיק הַאי כֶּרְם וּבְמָּה אִתְנְטַע, חָזַר וְאָמַר בְּקֶרֶן. מַאי קֶרֶן דִּכְתִיב, (יהושע ו׳:ה׳) בְּקֶרֶן הַיּוֹבֵל. בְּקֶרֶן הַיּוֹבֵל. שָׁארֵי. וְהַאי קֶרֶן אִתְאַחִיד בְּהַהוּא דְּכַר דְּאִקְרֵי בֶּן שָׁמֶן.

The Scripture further says that this vineyard sprang forth in “Keren-Ben-Shemen”. This “Keren” is the same as the “horn” (keren) of the Jubilee, and it is united with the male that is called ben shemen (son of oil),

מַהוּ בֶּן שָׁמֶן כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר בֶּן חוֹרִין. וְתַרְוַויְיהוּ חַד מִלָּה, שֶׁמֶן דְּמִתַּמָּן נְגִיד מִשְׁחָא וּרְבוּ לְאַדְלָקָא בּוֹצִינִין, וּבְגִין כָּךְ בֶּן שָׁמֶן. וְדָא שֶׁמֶן וּרְבוּ נְגִיד וּנְפִיק וְאַדְלִיק בּוֹצִינִין עַד דְּנָטִיל לֵיהּ וְכָנִישׁ לֵיהּ הַאי קֶרֶן, וְדָא אִקְרֵי קֶרֶן הַיּוֹבֵל. בְּגִינֵי כָךְ לֵית מְשִׁיחוּתָא דְמַלְכוּתָא אֶלָּא בְּקֶרֶן, וְעַל דָּא אִתְמְשַׁךְ מַלְכוּתָא דְּדָוִד דְּאִתְמְשַׁח בְּקֶרֶן וְאִתְאַחִיד בֵּיהּ.

which is the same as ben horin (son of freedom). “Shemen” is mentioned because it is the source of the oil for lighting the lamps (of understanding). This oil makes faces shine and kindles lamps until it is gathered in a horn, which is then called “the horn of the Jubilee”. For this reason Royalty is always anointed from a horn; and the reason why the kingdom of David endured was because he was anointed from a horn and was true to it.

וַיְעַזְקֵהוּ, (ויסקלהו) כְּהַאי עִזְקָא דְּאִסְתַּחַר לְכָל סִטְרִין. וַיְסַקְלֵהוּ, דְּאַעֲדֵי מִנֵּיהּ וּמֵחוּלָקֵיהּ כָּל אִנּוּן רַבְרְבִין כָּל אִנּוּן תְּרֵיסִין כָּל אִנּוּן כִּתְרִין תַּתָּאִין, וְהוּא נָסִיב לֵיהּ לְהַאי (קרן) כֶּרְם לְחוּלָקֵיהּ, דִּכְתִיב, (דברים ל״ב:ט׳) כִּי חֵלֶק יְיָ עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ.

The next words are, “he put a fence round it and stoned it”: Ten are fixed in one. i.e. he removed from himself and from his portion all the celestial chieftains and champions, and all the “lower crowns”, and chose this vineyard for his portion, as it is written, “For the Lord’s portion is his people, Jacob is the lot of his inheritance” (Deut. 32, 9).

וַיִּטָּעֵהוּ שׂוֹרֵק, כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (ירמיהו ב׳:כ״א) וְאָנֹכִי נְטַעְתִּיךְ שׂוֹרֵק, כֹּלֹּה זֶרַע אֱמֶת. כל”ה כְּתִיב בְּה”א. מִכָּאן שָׁארֵי אַבְרָהָם לְאוֹלָדָא לְעֵילָא, וּמֵהַאי נָפַק זֶרַע אֱמֶת. כֹּלֹּה זֶרַע אֱמֶת וַדַּאי, הַיְינוּ דִכְתִיב כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ, וְכֹלָּא חַד מִלָּה. זַכָּאָה חוּלַקְהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל דְּיָרְתוֹי רוּתָא קַדִּישָׁא דָּא.

Further, “He planted it with the choicest vine”, as it says elsewhere, “I planted thee a noble vine, wholly a right seed” (Jer. 2, 21). (The word kuloh (wholly) in this sentence is written with he to point the same lesson as the text “thus (koh) shall be thy seed”.)

סוֹפֵיהּ דִּקְרָא (ישעיהו ה׳:ב׳) וַיִּבֶן מִגְדָּל בְּתוֹכוֹ. מַהוּ מִגְדָּל כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (משלי י״ח:י׳) מִגְדַּל עֹז שֵׁם יְיָ, וְנִשְׂגָּב. בּוֹ יָרוּץ צַדִּיק וַדַּאי.

Our text closes with the words: “He built a tower in the midst of it”-the “tower” is that mentioned in the verse, “The name of the Lord is a strong tower, the righteous runneth into it and is safe” (Prov. 18, 10)

וְגַם יֶקֶב חָצֵב בּוֹ דָּא תַּרְעָא דְּצֶדֶק כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (תהילים קי״ח:י״ט) פִּתְחוּ לִי שַׁעֲרֵי צֶדֶק. מַאי מַשְׁמַע, דְּכָל בַּר יִשְׂרָאֵל דְּאִתְגְּזַר, עֲיִּיל בְּתַרְוַויְיהוּ וְזָכֵי לְתַרְוַויְיהוּ.

“and also hewed out a wine press therein”: this is the “gate of righteousness” mentioned in the verse, “Open to me the gates of righteousness” (Ps. 118, 19). We learn from this that every Israelite who is circumcised has the entry into both the tower and the gate.

וּמַאן דְּקָרִיב בְּרֵיהּ לְקָרְבָּנָא דָּא עֲיִּיל לֵיהּ בִּשְׁמָא קַדִּישָׁא, וְעַל אָת דָּא מִתְקַיְימִין שְׁמַיָא וְאַרְעָא דִּכְתִיב, (ירמיהו ל״ג:כ״ה) אִם לא בְרִיתִי יוֹמָם וָלַיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי. וְהַאי מָארֵיהּ דְּהִלּוּלָא דָא זָכָה לְכֹלָּא לְמֶחזֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַנְפִּין בְּאַנְפִּין בְּהַאי יוֹמָא.

He who makes this offering of his son brings him under the aegis of the Holy Name. On this sign, too, are based the heaven and earth, as it is written, “But for my covenant day and night, I had not set the ordinances of heaven and earth” (Jer. 33, 25). Our host of to-day has been privileged to see the Holy One, blessed be He, face to face this day.

זַכָּאָה חוּלָקָנָא דְּזָכִינָא לְהַאי יוֹמָא וְזַכָּאָה חוּלָקָךְ עִמָּנָא, וְהַאי בְּרָא דְּאִתְיְילִיד לָךְ קָרֵינָא עֲלֵיהּ כָּל הַנִּקְרָא בִּשְׁמִי וְגו’ יְצַרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו. וּכְתִיב, (ישעיהו נ״ד:י״ג) וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי יְיָ וְגו’. אוֹזְפוּהָ לְרַבִּי אַבָּא תְּלַת מִילִין.

Happy we that we have lived to see this day, and happy thy portion with us. To this son that is born to thee I apply the words of the Scripture, “Every one that is called by my name… I have formed him, yea I have made him” (Is. 43, 7); also the verse, “and all thy children shall be taught of the Lord, etc.” (Ibid. 54, 13).’ They then rose and escorted R. Abba on his way for three miles.

אָמְרוּ לֵיהּ הַאי מָרֵיהּ דְּהִלּוּלָא, אוּשְׁפִּיזָךְ, זָכָה לְכוּלֵי הַאי בְּגִין דְּקִיֵּים קִיּוּמָא דְמִצְוָה. אָמַר מַאי הִיא. אָמַר הַהוּא גַבְרָא, דְּבִיתָאי אִתַּת אָחִי הֲוַות, וּמִית בְּלָא בְּנִין, וְנָסִיבְנָא לָהּ, וְדָא הוּא בְּרָא קַדְמָאָה דְּהֲוָה לִי מִנָּהּ וְקָרֵינָא לֵיהּ בִּשְׁמָא דְּאָחִי דְּאִתְפַּטַּר. אָמַר לֵיהּ מִכָּאן וּלְהָלְאָה קְרֵי לֵיהּ אִידִי, וְהַיְינוּ אִידִי בַּר יַעֲקֹב. בָּרִיךְ לוֹן רַבִּי אַבָּא וְאָזִיל לְאָרְחֵיהּ.

They said to him: ‘Your host who made the ceremony deserves all the honour he has received, because his act was a doubly pious one.’ He said: ‘What do you mean?’ They answered: ‘This man’s wife was formerly the wife of his brother, who died without children, and so he married her, and this being the first son, he calls him after the name of his dead brother.’ Said R. Abba: ‘From now onwards his name shall be Iddi’; and in fact he grew up to be the well-known Iddi bar Jacob. R. Abba then gave them his blessing and continued his journey.

כַּד אֲתָא סִדֵּר מִלִּין קַמֵּיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר, וְדָחִיל לְמֵימַר לְרַבִּי שִׁמְעוֹן. יוֹמָא חַד הֲוָה (קאים) קַמֵּיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן. וְאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן מַאי דִכְתִיב וַיִּפֹּל אַבְרָם עַל פָּנָיו וַיְדַבֵּר אִתּוֹ אֱלֹהִים לֵאמֹר אֲנִי הִנֵּה בְרִיתִי אִתָּךְ. מַשְׁמַע דְּעַד דְּלָא אִתְגְּזַר הֲוָה נְפִיל עַל אַנְפּוֹי וּמַלִּיל עִמֵּיהּ. בָּתַר דְּאִתְגְּזַר קָאִים בְּקִיּוּמֵיהּ וְלָא דָּחִיל. אֲנִי הִנֵּה בְרִיתִי אִתָּךְ דְּאַשְׁכַּח גַּרְמֵיהּ גָּזִיר.

When he reached home, he informed R. Eleazar of all that had happened, but was afraid to tell R. Simeon. One day as he was studying with R. Simeon, the latter said: ‘It is written: “And Abraham fell on his face and God spoke with him saying, As for me, behold my covenant is with thee.” This shows that until he was circumcised, he used to fall on his face when God spoke with him, but after he was circumcised he stood upright without fear. Further, the words “behold, my covenant is with thee” show that he found himself circumcised.’

אָמַר לֵיהּ רַבִּי אַבָּא אִי נִיחָא קַמֵּיהּ דְּמַר דְּלֵימָא קַמֵּיהּ מֵאִנּוּן מִלֵּי מַעֲלַיְיתָא דְּשְׁמַעְנָא בְהַאי, אָמַר לֵיהּ אֵימָא. אָמַר לֵיהּ דָּחִילְנָא דְּלָא יִתְעַנְשׁוּ עַל יְדָאי. אָמַר לֵיהּ חַס וְשָׁלוֹם (תהילים קי״ב:ז׳) מִשְׁמוּעָה רָעָה לא יִירָא נָכוֹן לִבּוֹ בָּטוּחַ בַּיְיָ. סָח לֵיהּ עוֹבָדָא וְסִדֵּר קַמֵיהּ כָּל אִנּוּן מִלִּין.

Said R. Abba to him: ‘Perhaps your honour will permit me to relate some excellent ideas which I have heard on this subject.’ ‘Speak,’ he said. ‘But I am afraid,’ continued R. Abba, ‘that the people who told me may suffer through my telling.’ ‘God forbid!’ said R. Simeon. ‘Remember the verse: “He shall not be afraid of evil tidings, his heart is fixed trusting in the Lord”.’ He then told him what had happened, and related to him all that he had heard.

אָמַר לֵיהּ וְכִי כָּל הַנֵּי מִלֵּי מַעַלְיָיתָא הֲווּ טְמִירִין גַּבָּךְ וְלָא אֲמַרְתְּ לְהוּ. גּוֹזַרְנָא עֲלָךְ דְּכָל תְּלָתִין יוֹמִין אִלֵּין תִּלְעֵי וְתִנְשֵׁי. וְלָא כְּתִיב, (משלי ג׳:כ״ז) אַל תִּמְנַע טוֹב מִבְּעָלָיו בִּהְיוֹת לְאֵל יָדְךָ לַעֲשׂוֹת. וְכָךְ הֲוָה. אָמַר גּוֹזַרְנָא דִּבְאוֹרַיְיתָא דָּא יִגְלוּן לְבָבֶל (ויגלון בבבל) בֵּינֵי חַבְרַיָיא.

Said R. Simeon: ‘You mean to say that you knew all this and did not say a word to me? I order you during the next thirty days to do your very utmost to forget it. Does not the Scripture say: “Withhold not good from them to whom it is due, when it is in the power of thine hand to do it”?’ And so it came to pass. R. Simeon further said: ‘I order that with these explanations they shall be banished to Babylon, I mean to say, among our colleagues in Babylon.’

חָלַשׁ דַּעְתֵּיהּ דְּרַבִּי אַבָּא, יוֹמָא חַד חָמָא לֵיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר לֵיהּ טוּפְסְרָא דְּלִבָּךְ בְּאַנְפָּךְ שְׁכִיחַ. אָמַר לֵיהּ לָא עַל דִּידִי הוּא אֶלָּא עַל דִּידְהוּ. אָמַר לֵיהּ חַס וְשָׁלוֹם דְּאִתְעַנָּשׁוּ, אֶלָּא בְּגִין דְּמִלִּין אִתְגַלְּיָין בֵּינַיְיהוּ כָּל כָּךְ. יִגְלוּן בֵּינֵי חַבְרַיְיא יִלְּפוּן אִנּוּן אָרְחִין (ואתבסמן) וְאִתְכַּסְיָין מִלִּין בְּגַוַויְיהוּ. דְהָא מִלִּין לָא אִתְגַּלְיָין אֶלָּא בֵּינָנָא דְּהָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִסְתְּכִים עִמָּנָא וְעַל יְדָנָא אִתְגַּלְּיָין מִלִּין.

R. Abba was sorely grieved at this. One day R. Simeon, seeing him, said: ‘Your looks betray some inward sorrow.’ He replied: ‘I am not grieving for myself, but for them.’ He answered: ‘God forbid they should be punished for anything except for speaking too openly. For this let them go into exile among the colleagues and learn from them how to keep things to themselves; for these matters are not to be divulged save among ourselves, since the Holy One, blessed be He, has confirmed our ideas, and made us the instruments for disclosing them.’

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי כְּתִיב, (ישעיהו נ״ח:ח׳) אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ וְגו’. זַמִּין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאַכְרְזָא עַל בְּנוֹי וְיֵימָא, אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ וַאֲרֻכָתְךָ מְהֵרָה תִצְמָח וְהָלַךְ לְפָנְיךָ צִדְקֶךָ וּכְבוֹד יְיָ יַאַסְפֶךָ,

R. Jose said: ‘It is written, “Then shall thy light break forth as the morning, etc.” (Is. 58, 8). This means that the Holy One, blessed be He, will one day proclaim with regard to his sons: “Then shall thy light break forth as the morning, and thy healing shall spring forth speedily, and thy righteousness shall go before thee and the glory of the Lord shall be thy rearward”.’

Vayera, Chapter 1

, רַבִּי חִיָּיא פָּתַח (שיר השירים ב׳:י״ב) הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ וקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ. הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ, כַּד בְּרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָלְמָא. יָהַב בְּאַרְעָא כָּל חֵילָא דְּאִתְחֲזִי לָהּ. וְכֹלָּא הֲוָה בְאַרְעָא, וְלָא אֲפִיקַת אִיבִּין בְּעָלְמָא עַד דְּאִתְבְּרֵי אָדָם, כֵּיוָן דְּאִתְבְּרֵי אָדָם, כֹּלָּא אִתְחֲזֵי (ד”א ל”ג למיפק) בְּעָלְמָא, וְאַרְעָא גַּלִּיאַת אִיבָּהָא וְחֵילָהָא דְּאִתְפָּקְדוּ בָה.

AND THE LORD APPEARED UNTO HIM. R. Hiya commenced to discourse on the verse: The flowers appear on the earth, the time of song is come, and the voice of the turtle is heard in our land (S. S. 2, 12). He said: ‘When God created the world, He endowed the earth with all the energy requisite for it, but it did not put forth produce until man appeared. When, however, man was created, all the products that were latent in the earth appeared above ground.

כְּגַוְונָא דָא שָׁמַיִם לָא יָהֲבוּ חֵילִין לְאַרְעָא עַד דְּאָתָא אָדָם. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (בראשית ב׳:ה׳) וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרְם יִצְמָח כִּי לא הִמְטִיר יְיָ אֱלהִים עַל הָאָרֶץ וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה. אִטַּמָּרוּ כָּל אִנּוּן תּוֹלָדִין וְלָא אִתְגַּלּוּן, וּשְׁמַיָא אִתְעַכָּבוּ דְּלָא אַמְטִירוּ עַל אַרְעָא, בְּגִין דְּאָדָם אַיִן, דְּלָא אִשְׁתְּכַח וְלָא אִתְבְּרֵי, וְכֹלָּא אִתְעַכַּב בְּגִינֵיהּ, כֵּיוָן דְּאִתְחֲזֵי אָדָם, מִיָּד הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ וְכָל חַיָילִין דְּאִתְטַמָּרוּ אִתְגַּלִּיאוּ וְאִתְיְהִיבוּ בָהּ.

Similarly, the heaven did not impart strength to the earth until man came. So it is written, “All the plants of the earth were not yet on the earth, and the herbs of the field had not yet sprung up, for the Lord God had not caused it to rain upon the earth, and there was not a man to till the ground” (Gen. 2, 5), that is to say, all the products of the earth were still hidden in its bosom and had not yet shown themselves, and the heavens refrained from pouring rain upon the earth, because man had not yet been created. When, however, man appeared, forthwith “the flowers appeared on the earth”, all its latent powers being revealed;

עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ, דְּאִתְתַּקַּן תִּקּוּנָא דְּתוּשְׁבְּחָן לְזַמְּרָא קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מַה דְּלָא אִשְׁתְּכַח עַד לָא אִתְבְּרֵי אָדָם. וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ. דְּהָא (ד”א דא) (ד”א ל”ג כל) מִלָּה דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא (ד”א ל”ג דעבד) דְּלָא אִשְׁתְּכַח בְּעָלְמָא עַד דְּאִתְבְּרֵי אָדָם. כֵּיוָן דְּאִשְׁתְּכַח אָדָם כּוֹלָּא אִשְׁתְּכַח.

“the time of song was come”, the earth being now ripe to offer up praises to the Almighty, which it could not do before man was created. “And the voice of the turtle is heard in our land”: this is the word of God, which was not in the world till man was created. Thus when man was there, everything was there.

בָּתַר דְּחָטָא, כּוֹלָּא אִסְתַּלַּק מֵעָלְמָא וְאִתְלַטְיָא אַרְעָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (בראשית ג׳:י״ז) אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ וְגו’. וּכְתִיב כִּי תַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה לא תֹסֵף תֵּת כֹּחָהּ לָךְ וְגו’. וּכְתִיב וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ.

When man sinned, the earth was cursed, and all these good things left it, as it is written, “cursed is the earth for thy sake” (Gen. 3, 17), and again, “when thou tillest the ground it shall not give its strength to thee” (Ibid. 4, 12), and again, “thorns and thistles it shall bring forth to thee” (Ibid. 3, 18).

אֲתָא נֹחַ וְתִקֵּן קַרְדּוּמִין וּפְצִירֵי בְּעָלְמָא. וּלְבָתַר וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלה. אָתוּ בְּנֵי עָלְמָא וְחָבוּ קַמֵּיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְאִסְתַּלָּקוּ חֵילִין דְּאַרְעָא (דעלמא) כְּמִלְּקַדְּמִין, וְהֲווּ קָיְימֵי עַד דְּאָתָא אַבְרָהָם.

When Noah came, he invented spades and hoes, but afterwards he sinned through drunkenness, and the rest of the world also sinned before God, and the strength of the earth deserted it. So matters continued until Abraham came.

כֵּיוָן דְּאָתָא אַבְרָהָם (לעלמא) מִיָּד הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרְץ, אִתְתַּקָּנוּ וְאִתְגָּלוּ כָּל חֵילִין בְּאַרְעָא. עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ. בְּשַׁעֲתָא דְּאָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּיִתְגְּזָר, כֵּיוָן דְּמָטָא הַהוּא זִמְנָא דִּבְרִית אִשְׁתְּכַח בֵּיהּ בְּאַבְרָהָם וְאִתְגְּזַר. כְּדֵין אִתְקְיַּים בֵּיהּ כָּל הַאי קְרָא, וְאִתְקְיַּים עָלְמָא, וּמִלָּה דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הֲוָה בְּאִתְגַּלְּיָיא בֵּיהּ הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיֵּרָא אֵלָיו יְיָ.

Then once more “the blossoms appeared in the earth”, and all the powers of the earth were restored and displayed themselves. “The time of pruning (zamir) came”, i.e. God told Abraham to circumcise himself. When at length the covenant existed in Abraham through the circumcision, then all this verse was fulfilled in him, the world was firmly established, and the word of the Lord came to him openly: hence it is written, AND THE LORD APPEARED UNTO HIM.

רַבִּי אֶלְעָזָר פָּתַח הַאי קְרָא (בשעתא) בָּתַר דְּאִתְגְּזַר אַבְרָהָם. דְּעַד לָא אִתְגְּזַר לָא הֲוָה מַלִּיל עִמֵּיהּ אֶלָּא מִגּוֹ דַּרְגָּא תַּתָּאָה, וְדַרְגִּין עִלָּאִין לָא הֲווּ קָיְימֵי עַל הַהִיא דַּרְגָּא. כֵּיוָן דְּאִתְגְּזַר מִיָּד הַנִּצָנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ אִלֵּין דַּרְגִּין תַּתָּאִין דְּאֲפִיקַת וְאַתְקִינַת הַאי דַּרְגָּא תַּתָּאָה.

Said R. Eleazar: ‘Until Abraham was circumcised, God did not speak with him save from a lower grade, whereon, too, the higher grades were not resting. But when he was circumcised, straightway “the blossoms appeared in the earth”, to wit, the lower grades which the earth put forth, thereby establishing that lower grade we have mentioned;

עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ אִלֵּין עַנְפּוֹי דְּעָרְלָה. וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְאַרְצֵנוּ. דָּא קוֹל דְּנָפִיק מִגּוֹ הַהוּא פְּנִימָאָה דְּכֹלָּא וְהַהוּא קוֹל נִשְׁמַע וְדָא קוֹל דְּגָזַר מִלָּה לְמַלָּלָא וְעָבִיד לָהּ שְׁלִימוּ.

further, “the time of pruning came”, to wit, the pruning of the boughs of orlah; and to crown all, “the voice of the turtle was heard in the land”, to wit, the voice which issues from the innermost recess. This voice was now heard, and shaped the spoken words and gave them their perfect form. This is implied in the words here used, “and the Lord appeared to him”.

תָּא חֲזֵי, דְּעַד לָא אִתְגְּזַר אַבְרָהָם לָא הֲוָה עֲלֵיהּ אֶלָּא הַאי דַרְגָּא (כח ב) כִּדְאֲמָרָן, כֵּיוָן (לבתר) דְּאִתְגְּזַר מַה כְּתִיב וַיֵּרָא אֵלָיו יְיָ. לְמַאן, דְּהָא לָא כְּתִיב וַיֵּרָא יְיָ אֶל אַבְרָם. דְּאִי לְאַבְרָם מַאי שְׁבָחָא הָכָא יַתִּיר מִבְּקַדְמִיתָא עַד לָא אִתְגְּזַר דִּכְתִיב וַיֵּרָא יְיָ אֶל אַבְרָם.

Already, before Abraham was circumcised, we are told that “the Lord appeared unto Abram” (Gen. 17, 1), and if the word “him” in this sentence refers to Abraham, we may well ask, what advance had he made (in prophecy) by being circumcised?

אֶלָא רָזָא סְתִימָא אִיהוּ, וַיֵּרָא אֵלָיו יְיָ. לְהַהוּא דַרְגָא דְּמַלִּיל עִמֵּיהּ, מַה דְּלָא הֲוָה מִקַּדְמַת דְּנָא עַד דְּלָא אִתְגְּזַר. דְּהַשְׁתָּא אִתְגְּלִי קוֹל וְאִתְחַבַּר בְּדִבּוּר כַּד מַלִּיל עִמֵּיהּ.

The answer is that the word “him” here has an inner meaning: it refers to the grade which now spoke with him. Now for the first time “the Lord appeared” to that grade; that is to say, the Voice was revealed, and associated itself with the Speech (dibbur) in conversing with him.

וְהוּא יוֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל. וְהוּא וְלא גָּלֵי מַאן. אֶלָּא הָכָא גָּלֵי חָכְמְתָא דְּכֻלְהוּ דַּרְגִּין שָׁרוּ עַל הַאי דַּרְגָּא תַּתָּאָה בָּתַר דְּאִתְגְּזַר אַבְרָהָם. תָּא חֲזֵי, וַיֵּרָא אֵלָיו יְיָ. דָּא הוּא רָזָא דְּקוֹל דְּאִשְׁתְּמַע דְּאִתְחַבַּר בְּדִבּוּר וְאִתְגְּלִי בֵּיהּ.

Similarly in the words, AS HE SAT IN THE TENT DOOR IN THE HEAT OF THE DAY, the word “he” has an inner meaning, indicating that all the grades rested on this lower grade after Abraham was circumcised. Thus the words “And the Lord appeared unto him” contain a mystic allusion to that audible Voice which is united to Speech, and manifests itself therein.

וְהוּ”א יוֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל, דָּא עָלְמָא עִלָּאָה דְּקָאִים לְאַנְהָרָא עֲלֵיהּ. כְּחוֹם הַיּוֹם. דְּהָא אִתְנְהִיר יְמִינָא דַּרְגָּא דְאַבְרָהָם אִתְדָּבַּק בֵּיהּ. דָּבָר אַחֵר כְּחוֹם הַיּוֹם בְּשַׁעֲתָא דְּאִתְקְרִיב דַּרְגָּא לְדַרְגָּא בְּתִיאוּבְתָּא דְּדָא לָקֳבֵל דָּא,

“As he sat in the tent door” refers to the supernal world which was at hand to illumine him. “In the heat of the day.” That is, it was the right side, to which Abraham clave, that illumined. According to another exposition, “in the heat of the day” indicates the time when the grades approach each other, impelled by mutual desire.’

וַיֵּרָא אֵלָיו. אָמַר רַבִּי אַבָּא עַד לָא אִתְגְּזַר אַבְרָהָם הֲוָה אָטִים. כֵּיוָן דְּאִתְגְּזַר אִתְגְּלִי כֹלָּא וְשָׁרָא עֲלֵיהּ שְׁכִינְתָּא בִּשְׁלִימוּ כְּדְקָא יְאוּת. תָּא חֲזֵי וְהוּא יוֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל. וְהוּא. דָּא עָלְמָא עִלָּאָה דְּשָׁרֵי עַל הַאי עָלְמָא תַּתָּאָה. אֵימָתַי כְּחוֹם הַיּוֹם בְּזִמְנָא דְּתִיאוּבְתָּא דְּחַד צַדִּיק לְמִשְׁרֵי בֵּיהּ.

AND THERE APPEARED UNTO HIM. R. Abba said: ‘Before Abraham was circumcised he was, as it were, covered over, but as soon as he was circumcised he became completely exposed to the influence of the Shekinah, which thereupon rested on him in full and perfect measure. The words “as he sat in the tent door” picture the supernal world hovering over this lower world. When is this? “In the heat of the day”, that is, at a period when a certain Zaddik (righteous one) feels a desire to repose therein.

מִיָּד וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו. מַאן אִנּוּן שְׁלשָׁה אֲנָשִׁים. אִלֵּין אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב דְּקָיְימֵי עֲלֵיהּ דְּהַאי דַרְגָּא, וּמִנַּיְיהוּ יָנִיק (יסודא דעלמא) וְאִתְּזָן.

Straightway “it lifts up its eyes and looks, and lo, three men stand over against it”. Who are these three men? They are Abraham, Isaac, and Jacob, who stand over this lower grade, and from whom it draws sustenance and nourishment.

כְּדֵין וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם. דְּתִיאוּבְתָּא דְּהַאי דַרְגָּא תַּתָּאָה לְאִתְחַבְּרָא בְּהוּ וְחֶדְוָותָא דִּילָהּ לְאִתְמַשְּׁכָא אֲבַּתְרַיְיהוּ. וַיִשְׁתָּחוּ אַרְצָה, לְאִתְתַּקְּנָא כֻּרְסְיָיא לְגַבַּיְיהוּ.

Thereupon “it sees and runs to meet them”, since it is the desire of this lower grade to attach itself to them, and its joy is to be drawn after them. “And it bows down to the ground”, to prepare a throne near them.

תָּא חֲזֵי, עֲבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְדָוִד מַלְכָּא חַד סַמְכָא מִכֻּרְסְיָיא עִלָּאָה כַּאֲבָהָן. וְאַף עַל גַּב דְּאִיהוּ כֻּרְסְיָיא לְגַבַּיְיהוּ. אֲבָל בְּזִמְנָא דְּאִתְחַבַּר בְּהוּ אִיהוּ חַד סַמְכָא לְאִתְתַּקְּנָא בְּכֻּרְסְיָיא עִלָּאָה. וּבְגִין כָּךְ נָטַל מַלְכוּתָא (עט ב) בְּחֶבְרוֹן דָּוִד מַלְכָּא שְׁבַע שְׁנִין לְאִתְחַבְּרָא בְּהוּ. וְהָא אִתְּמָר.

Observe that the Almighty made King David one of the under-pillars of the supernal throne, the patriarchs being the other three. For he was a pedestal to them, yet when he is joined with them he becomes one of the pillars upholding the supernal throne; and on that account he reigned in Hebron for seven years, namely, in order that he might be closely associated with them, as explained elsewhere.’

תּוֹסֶפְתָּא ויֵּרָא אֵלָיו יְיָ בְּאֵלוֹנֵי מַמְרֵא. אַמַּאי בְּאֵלוֹנֵי מַמְרֵא, וְלָא בְּאֲתַּר אָחֳרָא. אֶלָּא בְּגִין דְּיָהִיב לֵיהּ עֵיטָא עַל גְּזִירוּ דִּקְיָימָא דִילֵיהּ. בְּשַׁעֲתָּא דְּאָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא לְאַבְרָהָם לְמִגְזַר אֲזַל אַבְרָהָם לִמָּלֵךָ עִם חַבְרוֹי, אָמַר לֵיהּ עָנֵר (אולי ר”ל כבר עברו עליך צ’ שנה ואולם גם יותר שהם צ”ט כמ”ש בתוה”ק. ולא חשב הפרט) אַנְתְּ בֶּן תִּשְׁעִין שְׁנִין ואַתְּ מֵעִיק גַּרְמָךָ.

Tosefta Of the verse, „And Hashem appeared to him by the terebinths of Mamre” (Gen. 18:1), why by the terebinths of Mamre and not in any other place? Because Mamre gave him good advice about being circumcised. When the Holy One, blessed be He, told Abraham to circumcise himself, Abraham consulted his friends. Aner told him, You are more than ninety years old, and you shall pain yourself.

אָמַר לֵיהּ מַמְרֵא דְּכַרְתְּ יוֹמָא דְּרָמוּ לָךָ כַּשְׂדָאֵי בְּאַתּוּן דְּנוּרָא. והַהוּא כַּפְּנָא דְּעֲבַר עַל עָלְמָא דִּכְתִּיב, (בראשית י״ב:י׳) ויְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְּרָיְמָה. ואִנּוּן מַלְכִין דִּרְדָּפּוּ בַּתְּרֵיהוֹן וּמָחִיתּ יַתְּהוֹן וקוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא שֵׁזְבִינָךָ מִכֹּלָּא וְלָא יָכִיל בַּר נָשׁ לְמֶעְבַּד לָךָ בִּישׁ. קוּם עֲבִיד פִּקּוּדָא דְמָרָךָ. אָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא, מַמְרֵא אַנְתְּ יְהַבְתְּ לֵיהּ עֵיטָא לְמִגְזַר, חַיֶּיךָ לֵיתּ אֲנָא מִתְּגַּלֵּי עֲלֵיהּ אֶלָּא בְּפַּלְטְרִין דִּילָךָ, הֲדָא הוּא דִכְתִּיב בְּאֵלוֹנֵי מַמְרֵא (עד כאן התוספתא):

Mamre said to him, Do not forget the day when the Chaldeans threw you into the furnace of fire and famine took over the world, as it is written, „And there was a famine in the land, and Abram went down into Egypt” (Gen. 12: 10). And you smote all those kings that your men pursued. And the Holy One, blessed be He, saved you from them all, so that nobody could do you any harm. So rise and fulfill the precept of your Master. The Holy One, blessed be He, said to (Mamre), You advised him to perform the circumcision. By your life! I shall reveal Myself to him only in your chamber. This is why it is written, „by the terebinths of Mamre.” (Until here the Tosefta)

Vayera, Chapter 2

מִדְרָשׁ הַנֶּעֱלָם רַבָּנָן פָּתְחֵי בְּהַאי קְרָא (שיר השירים א׳:ג׳) לְרֵיחַ (לט ב) שְׁמָנֶיךָ טוֹבִים שֶׁמֶן תּוּרַק שְׁמֶךָ וגו’. תָּנוּ רַבָּנָן הַאי נִשְׁמָתָא דְּבַר אֵינָשׁ בְּשַׁעֲתָא דְּסָלְקָא מֵאַרְעָא לִרְקִיעָא וְקָיְימָא בְּהַהוּא זִיהֲרָא עִלָּאָה דְּאֲמָרָן, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מְבַקֵּר לָהּ.

רַבּוֹתֵינוּ פָּתְחוּ בַּפָּסוּק הַזֶּה, (שיר א) לְרֵיחַ שְׁמָנֶיךְ טוֹבִים שֶׁמֶן תּוּרַק שְׁמֶךְ וְגוֹ’. שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, נְשָׁמָה זוֹ שֶׁל בֶּן הָאָדָם, בְּשָׁעָה שֶׁעוֹלָה מֵהָאָרֶץ לָרָקִיעַ וְעוֹמֶדֶת בְּאוֹתוֹ זהַר עֶלְיוֹן שֶׁאָמַרְנוּ, הַקָּבָּ”ה מְבַקֵּר אוֹתָהּ.

תָּא שְׁמַע אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי כָּל נִשְׁמָתָא דְּצַּדִּיקַיָּיא כֵּיוָן דְּקָיְימָא בְּאֲתַר שְׁכִינְתָּא יְקָרָא דְּחָזְיָא לְמֵיתַב, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קָרֵי לַאֲבָהָתָא, וְאָמַר לוֹן זִילוּ וּבַקְּרוּ לִפְלַנְיָא צַּדִּיקָא דְּאָתָא, וְאַקְדִּימוּ לֵיהּ שְׁלָמָא מִן שְׁמִי. וְאִנּוּן אָמְרִין, מָארֵי עָלְמָא, לָא אִתְחֲזֵי לְאַבָּא לְמֵיזַל לְמֶחֱמֵי לִבְרָא, בְּרָא אִתְחֲזֵי לְמֶיחֱמֵי וּלְמֶחֱזֵי וּלְמִתְבַּע לְאֲבוּי.

בֹּא תִשְׁמַע, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי, כָּל נִשְׁמַת הַצַּדִּיקִים, כֵּיוָן שֶׁעוֹמֶדֶת בִּמְקוֹם שְׁכִינַת הַכָּבוֹד, שֶׁרְאוּיָה לָשֶׁבֶת, הַקָּבָּ”ה קוֹרֵא לָאָבוֹת וְאוֹמֵר לָהֶם: לְכוּ וּבַקְּרוּ אֶת פְּלוֹנִי הַצַּדִּיק שֶׁבָּא, וְהַקְדִּימוּ לוֹ שָׁלוֹם מִשְּׁמִי. וְהֵם אוֹמְרִים: רִבּוֹן הָעוֹלָם, לֹא רָאוּי לְאַבָּא לָלֶכֶת לִרְאוֹת אֶת הַבֵּן. הַבֵּן רָאוּי לִרְאוֹת וּלְהֵרָאוֹת וְלִִדְרוֹשׁ אֶת אָבִיו.

והוּא קָרֵי לְיַעֲקֹב וְאָמַר לֵיהּ אַנְתְּ דְּהֲוָה לָךְ צַּעֲרָא דִּבְנִין זִיל וְקַבִּיל (אולפניה) פְּנִי דִּפְלַנְיָא צַּדִּיקָא דְּאָתָא הָכָא, ואֲנָא אֵיזִיל עִמָּךְ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים כ״ד:ו׳) מְבַקְּשֵׁי פָנְיךָ יַעֲקֹב סֶלָּה. מְבַקֵּשׁ לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא מְבַקְּשֵׁי. אָמַר רַבִּי חִיָּיא מֵרֵישֵׁיהּ דִּקְרָא מַשְׁמַע דִּכְתִיב זֶה דּוֹר דּוֹרְשָׁיו וְגו’.

וְהוּא קוֹרֵא לְיַעֲקֹב וְאוֹמֵר לוֹ: אַתָּה שֶׁהָיָה לְךְ צַעַר בָּנִים, לֵךְ וְקַבֵּל (למדו) פְּנֵי פְלוֹנִי הַצַּדִּיק שֶׁבָּא לְכָאן, וַאֲנִי אֵלֵךְ עִמְּךְ. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (תהלים כד) מְבַקְשֵׁי פָנֶיךְ יַעֲקֹב סֶלָה. לֹא נֶאֱמַר מְבַקֵּשׁ, אֶלָּא מְבַקְשֵׁי. אָמַר רַבִּי חִיָּיא, מֵרֹאשׁ הַפָּסוּק מַשְׁמָע, שֶׁכָּתוּב זֶה דּוֹר דֹּרְשָׁו וְגוֹ’.

אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב אָמַר רַבִּי חִיָּיא (נ”א עקיבא) יַעֲקֹב אָבִינוּ הוּא כִּסֵּא הַכָּבוֹד, וְכֵן תָּאנָא דְּבֵי אֵלִיָּהוּ יַעֲקֹב אָבִינוּ הוּא כִּסֵּא בִּפְנֵי עַצְּמוֹ, דִּכְתִיב, (ויקרא כ״ו:מ״ב) וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב, בְּרִית כָּרַת קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְיַעֲקֹב לְבַדּוֹ יוֹתֵר מִכָּל אֲבוֹתָיו דְּעֲבִיד לֵיהּ כִּסֵּא הַכָּבוֹד. בַּר מִן קַדְמָאָה:

אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב אָמַר רַבִּי חִיָּיא (נ”א עקיבא), יַעֲקֹב אָבִינוּ הוּא כִּסֵּא הַכָּבוֹד. וְכֵן תָּנָא דְבֵי אֵלִיָּהוּ, יַעֲקֹב אָבִינוּ הוּא כִּסֵּא בִּפְנֵי עַצְמוֹ, שֶׁכַּתוּב (ויקרא כו) וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב. בְּרִית כָּרַת הַקָּבָּ”ה לְיַעֲקֹב לְבַדּוֹ יוֹתֵר מִכָּל אֲבוֹתָיו, שֶׁעָשָׂה לוֹ כִּסֵּא הַכָּבוֹד, פְּרָט מִן הָרִאשׁוֹן.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הֲוָה יָתִיב וְהֲוָה לָעֵי בְּאוֹרַיְיתָא. אֲתָא לְגַבֵּיהּ רַבִּי עֲקִיבָא אָמַר לֵיהּ בְּמַאי קָא עָסִיק מַר. אָמַר לֵיהּ בְּהַאי קְרָא דִּכְתִיב, (שמואל א ב׳:ח׳) וכִסֵּא כָבוֹד יַנְחִילֵם. מַהוּ כִּסֵּא כָבוֹד יַנְחִילֵם. זֶה יַעֲקֹב אָבִינוּ דְּעֲבִיד לֵיהּ כָּרְסֵי יְקָר בִּלְחוֹדוֹי לְקַבָּלָא אוּלְפַן נִשְׁמָתָא דְּצַּדִּיקַיָא.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הָיָה יוֹשֵׁב וְהָיָה עוֹסֵק בַּתּוֹרָה. בָּא אֵלָיו רַבִּי עֲקִיבָא וְאָמַר לוֹ, בַּמֶּה מַר עוֹסֵק? אָמַר לוֹ, בַּפָּסוּק הַזֶּה שֶׁכָּתוּב (שמואל א ב) וְכִסֵּא כָבוֹד יַנְחִלֵם. מַהוּ כִּסֵּא כָבוֹד יַנְחִלֵם? זֶה יַעֲקֹב אָבִינוּ שֶׁעָשָׂה לוֹ כִּסֵּא כָבוֹד לְבַדּוֹ לְקַבֵּל תּוֹרָה בְּעַד נִשְׁמַת הַצַּדִּיק,

וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָזִיל עִמֵּיהּ בְּכָל רֵישׁ יַרְחָא וְיַרְחָא. וכַד חָמֵי נִשְׁמָתָא יְקַר אַסְפַּקְלַרְיָאה שְׁכִינְתָּא דְמָארֵיהּ, מְבָרְכַת וְסָגְדַת קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים ק״ד:א׳) בָּרְכִי נַפְשִׁי וְגו’.

וְהַקָּבָּ”ה הוֹלֵךְ עִמּוֹ בְּכָל רֹאשׁ חֹדֶשׁ וְחֹדֶשׁ, וּכְשֶׁרוֹאָה הַנְּשָׁמָה אֶת כְּבוֹד הָאַסְפַּקְלַרְיָה שֶׁל שְׁכִינַת רִבּוֹנוֹ, מְבָרֶכֶת וּמִשְׁתַּחֲוָה לִפְנֵי הַקָּבָּ”ה. וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב (תהלים קד) בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת ה’.

אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קָאִים עֲלוֹהִי. וְנִשְׁמָתָא פָּתַח וְאָמַר יְיָ אֱלהֵי גָּדַלְתָּ מְאֹד וְגו’ כָּל הַפָּרָשָׁה עַד סִיּוּמָא דְּקָאָמַר יִתַּמּוּ חַטָאִים וְגו’. וְעוֹד אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא וְלָא דָא בִּלְחוֹדוֹי אֶלָּא מְשַׁבַּחַת לֵיהּ עַל גּוּפָא דְּאִשְׁתָּאַר בְּעָלְמָא דֵין וְאָמַר (תהילים ק״ג:א׳) בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת יְיָ וְכָל קְרָבַי וְגו’.

אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, הַקָּבָּ”ה עוֹמֵד עָלָיו, וְהַנְּשָׁמָה פּוֹתַחַת וְאוֹמֶרֶת: ה’ אֱלֹהַי גָּדַלְתָּ מְּאֹד וְגוֹ’ כָּל הַפָּרָשָׁה, עַד הַסִּיּוּם שֶׁאוֹמֵר יִתַּמּוּ חַטָּאִים וְגוֹ’. וְעוֹד אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, וְלֹא זוֹ בִּלְבַד, אֶלָּא מְשַׁבַּחַת אוֹתוֹ עַל הַגּוּף שֶׁנִּשְׁאָר בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְאוֹמֵר (שם קג) בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת ה’ וְכָל קְרָבַי וְגוֹ’.

וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָזִיל. מְנָא לָן הַאי. מֵהַאי קְרָא דִּכְתִיב וַיִּרָא אֵלָיו יְיָ בְּאֵלוֹנֵי מַמְרִא, זְה יַעֲקֹב. מַהוּ מַמְרִא. מִשּׁוּם דְּאַחְסִין מָאתָן עָלְמִין מֵעֵדֶן והוּא כִּסֵּא. אָמַר רַבִּי יִצְּחָק מַמְרֵא בְּגִימַטְרִיָּא מָאתָן וּתְמַנִין וְחַד הֲוָה, מָאתָן דְּעֵדֶן דִּכְתִיב, (שיר השירים ח׳:י״ב) וּמָאתַיִם לַנּוֹטְרִים אֶת פִּרְיוֹ, וּתְמַנִּין וְחַד דְּהוּא כִּסֵּא. וּבְגִין כָּךְ אִתְקְרֵי וַיֵּרָא אֵלָיו יְיָ בְּאֵלוֹנֵי מַמְרֵא. וְעַל שׁוּם דָּא נִקְרָא מַמְרֵא.

וְהַקָּבָּ”ה הוֹלֵךְ. מִנַּיִן לָנוּ זֶה? מֵהַפָּסוּק הַזֶּה שֶׁכָּתוּב וַיֵּרָא אֵלָיו ה’ בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא. זֶה יַעֲקֹב. מַה זֶּה מַמְרֵא? מִשּׁוּם שֶׁיָּרַשׁ מָאתַיִם עוֹלָמוֹת מֵעֵדֶן, וְהוּא כִסֵּא. אָמַר רַבִּי יִצְחָק, מַמְרֵא בְּגִימַטְרִיָּא מָאתַיִם שְׁמוֹנִים וְאַחַת הָיָה. מָאתַיִם שֶׁל עֵדֶן, שֶׁכָּתוּב (שיר ח) וּמָאתַיִם לְנֹטְרִים אֶת פִּרְיוֹ, וּשְׁמוֹנִים וְאַחַת שֶׁהוּא כִּסֵּא. וְלָכֵן נִקְרָא וַיֵּרָא אֵלָיו ה’ בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא. וְעַל שֵׁם זֶה נִקְרָא מַמרֵא.

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה מַהוּ בְּאֵלוֹנֵי. רְצּוֹנוֹ לוֹמַר תּוּקְפּוֹי הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (בראשית מ״ט:כ״ד) אֲבִיר יַעֲקֹב. וְהוּא יוֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים ט״ו:א׳) יְיָ מִי יָגוּר בְּאָהֳלֶךָ וְגו’. כְּחוֹם הַיּוֹם. דִּכְתִיב, (מלאכי ג׳:כ׳) וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְּדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ.

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, מַה זֶּה בְּאֵלֹנֵי? רְצוֹנוֹ לוֹמַר חָזְקוֹ, זֶהוּ שֶׁכָּתוּב אֲבִיר יַעֲקֹב. וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל, זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (תהלים טו) ה’ מִי יָגוּר בְּאָהֳלֶךְ וְגוֹ’. כְּחֹם הַיּוֹם, שֶׁכָּתוּב (מלאכי ג) וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ.

אָמַר רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי בְּהַהִיא שַׁעֲתָא אָזִיל קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּבְגִין דְּשָׁמְעִין אַבָהָתָא אַבְרָהָם וְיִצְּחָק דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָזִיל לְגַבֵּיהּ. תָּבְעִין מִן יַעֲקֹב לְמֵיזַל עִמְּהוֹן וּלְאַקְדָּמָא לֵיהּ שְׁלָם

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הָלַךְ הַקָּבָּ”ה, וּמִשּׁוּם שֶׁשּׁוֹמְעִים הָאָבוֹת, אַבְרָהָם יִצְחָק, שֶׁהַקָּבָּ”ה הוֹלֵךְ אֵלָיו, תּוֹבְעִים מִיַּעֲקֹב לָלֶכֶת עִמָּם וּלְהַקְדִּים לוֹ שָׁלוֹם,

ואִנּוּן קָיְימִין עֲלוֹהִי. מִמַּאי דִּכְתִיב וַיִּשָּׂא עֵינָיו ויַּרְא וְהִנֵּה שְׁלשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו. שְׁלשָׁה אֲנָשִׁים (דקיימין) אִלֵּין אֲבָהָתָא אַבְרָהָם יִצְּחָק וְיַעֲקֹב דְּקָיְימִין עֲלוֹהִי וְחָמוּ עוֹבָדִין טָבִין (נ”א דעבד) דְּעָבְדִין. וַיַּרְא ויָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָּה. מִשּׁוּם דְּחָמֵי שְׁכִינַת יְקָרָא עִמְהוֹן הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (שיר השירים א׳:ג׳) עַל כֵּן עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךָ (אלו הן האבות):

וְהֵם עוֹמְדִים עָלָיו, מִמַּה שֶּׁכָּתוּב וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו. שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים (שעומדים) אֵלּוּ הָאָבוֹת, אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, שֶׁעוֹמְדִים עָלָיו וְרָאוּ מַעֲשִׂים טוֹבִים (שעשה) שֶׁעוֹשִׂים. וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה, מִשּׁוּם שֶׁרָאָה שְׁכִינַת הַכָּבוֹד עִמָּם. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (שיר א) עַל כֵּן עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךְ (אלו הן האבות).

דָּבָר אַחֵר וַיִּרָא אֵלָיו יְיָ בְּאֵלוֹנֵי מַמְרֵא. רַבָּנָן פָּתְחֵי בְּהַאי קְרָא בִּשְׁעַת פְּטִירָתוֹ שֶׁל אָדָם. דְּתַנְיָא אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בִּשְׁעַת פְּטִירָתוֹ שֶׁל אָדָם הוּא יוֹם הַדִּין הַגָּדוֹל שֶׁהַנְּשָׁמָה מִתְפָּרֶדֶת מִן הַגּוּף. וְלֹא נִפְטַר אָדָם מִן הָעוֹלָם עַד שֶׁרוֹאֶה אֶת הַשְּׁכִינָה הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שמות ל״ג:כ׳) כִּי לֹא יִרְאַנִּי הָאָדָם וָחָי. וּבָאִין עִם הַשְּׁכִינָה שְׁלשָׁה מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לְקַבֵּל נִשְׁמָתוֹ שֶׁל צַּדִּיק. הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיֵּרָא אֵלָיו יְיָ וגו’. כְּחוֹם הַיּוֹם. זְה יוֹם הַדִּין הַבּוֹעֵר כַּתַּנּוּר לְהַפְרִיד הַנְּשָׁמָה מִן הַגּוּף.

דָּבָר אַחֵר וַיֵּרָא אֵלָיו ה’ בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא, רַבּוֹתֵינוּ פָּתְחוּ בַּפָּסוּק הַזֶּה בִּשְׁעַת פְּטִירָתוֹ שֶׁל אָדָם. שֶׁשָּׁנִינוּ, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, בִּשְׁעַת פְּטִירָתוֹ שֶׁל אָדָם הוּא יוֹם הַדִּין הַגָּדוֹל, שֶׁהַנְּשָׁמָה מִתְפָּרֶדֶת מִן הַגּוּף. וְלֹא נִפְטָר אָדָם מִן הָעוֹלָם עַד שֶׁרוֹאֶה אֶת הַשְּׁכִינָה. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (שמות לג) כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי. וּבָאִים עִם הַשְּׁכִינָה שְׁלֹשָׁה מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לְקַבֵּל נִשְׁמָתוֹ שֶׁל צַדִּיק. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב וַיֵּרָא אֵלָיו ה’ וְגוֹ’. כְּחֹם הַיּוֹם – זֶה יוֹם הַדִּין הַבּוֹעֵר כַּתַּנּוּר לְהַפְרִיד אֶת הַנְּשָׁמָה מִן הַגּוּף.

וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא והִנֵּה שְׁלשָׁה אֲנָשִׁים. הַמְבַקְּרִים מַעֲשָׂיו מַה שֶּׁעָשָׂה, וְהוּא מוֹדֶה עֲלֵיהֶם בְּפִיו. וְכֵיוָן שֶׁהַנְּשָׁמָה רוֹאָה כָּךְ, יוֹצֵּאת מִן הַגּוּף עַד פֶּתַח בֵּית הַבְּלִיעָה, וְעוֹמֶדֶת שָׁם עַד שֶׁמִּתְודָּה כָּל מַה שֶּׁעָשָׂה הַגּוּף עִמָּהּ בָּעוֹלָם הַזְּה. ואָז נִשְׁמַת הַצַּדִּיק הִיא שְׂמֵחָה בְּמַעֲשֶׂיהָ וּשְׂמֵחָה עַל פִּקְדוֹנָהּ. דְּתָאנָא אָמַר רַבִּי יִצְּחָק נִשְׁמָתוֹ שֶׁל צַּדִּיק מִתְאַוָּה אֵימָתַי תֵּצֵּא מִן הָעוֹלָם הַזֶּה שֶׁהוּא הֶבֶל, כְּדֵי לְהִתְעַנֵּג בָּעוֹלָם הַבָּא.

וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים, הַמְבַקְּרִים מַעֲשָׂיו מַה שֶּׁעָשָׂה, וְהוּא מוֹדֶה עֲלֵיהֶם בְּפִיו. וְכֵיוָן שֶׁהַנְּשָׁמָה רוֹאָה כָּךְ, יוֹצֵאת מִן הַגּוּף עַד פֶּתַח בֵּית הַבְּלִיעָה, וְעוֹמֶדֶת שָׁם עַד שֶׁמִּתְוַדָּה כָּל מַה שֶּׁעָשָׂה הַגּוּף עִמָּהּ בָּעוֹלָם הַזֶּה. וְאָז נִשְׁמַת הַצַּדִּיק הִיא שְׂמֵחָה בְּמַעֲשֶׂיהָ וּשְׂמֵחָה עַל פִּקְדוֹנָהּ. שֶׁשָּׁנִינוּ, אָמַר רַבִּי יִצְחָק, נִשְׁמָתוֹ שֶׁל צַדִּיק מִתְאַוָּה אֵימָתַי תֵּצֵא מִן הָעוֹלָם הַזֶּה שֶׁהוּא הֶבֶל כְּדֵי לְהִתְעַנֵּג בָּעוֹלָם הַבָּא.

Vayera, Chapter 3

תָּנוּ רַבָּנָן כְּשֶׁחָלָה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל, הַהוּא יוֹמָא עֶרֶב שַׁבָּת הֲוָה, וְאוֹתִיב לִימִינֵיהּ הוֹרְקְנוּס בְּרֵיהּ, והֲוָה מְגַלֵּי לֵיהּ עֲמִיקְתָּא וּמַסְתַּרְתָּא, וְהוּא לָא הֲוָה מְקַבֵּל בְּדַעְתֵּיהּ מִלַּיָּיא, דְּחֲשִׁיב כִּמְטוֹרָף בְּדַעְתֵּיהּ הֲוָה. כֵּיוָן דְּחָמָא דְּדַעְתָּא דְּאֲבוֹי מִתְיַשְּׁבָא עֲלוֹי, קַבִּיל מִנֵּיהּ מְאָה וּתְמַנִּין וְתִשְׁעָה רָזִין עִלָּאִין.

שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, כְּשֶׁחָלָה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל, אוֹתוֹ יוֹם עֶרֶב שַׁבָּת הָיָה, וְהוֹשִׁיב לִימִינוֹ אֶת הוֹרְקְנוּס בְּנוֹ, וְהָיָה מְגַלֶּה לוֹ עֲמֻקּוֹת וְנִסְתָּרוֹת, וְהוּא לֹא הָיָה מְקַבֵּל דָּבָר בְּדַעְתּוֹ שֶׁחָשַׁב שֶׁמְּטֹרָף בְּדַעְתּוֹ הָיָה. כֵּיוָן שֶׁרָאָה שֶׁדַּעַת אָבִיו מִתְיַשֶּׁבֶת עָלָיו, קִבֵּל מִמֶּנּוּ מֵאָה שְׁמוֹנִים וְתֵשַׁע סוֹדוֹת עֶלְיוֹנִים.

כַּד מָטָא לְאַבְנֵי שַׁיִשׁ דְּמִתְעָרְבֵי בְּמַיָא עִלָּאָה, בָּכָה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וּפָסַק לְמֵימַר, אָמַר קוּם הָתָם בְּרִי. אָמַר לֵיהּ אַבָּא לָמָה. אָמַר לֵיהּ חָזִינָא דְּאוֹחִית חֲלָף מִן עָלְמָא. אָמַר לֵיהּ זִיל וְאֵימָא לְאִמָּךְ דְּתִסְתַּלַּק תְּפִלָּאִי בְּאֲתַר עִלָּאָה, וּבָתַר דְּאֶסְתַּלֵּק מִן עָלְמָא וְאַיְתֵי הָכָא לְמֶחֱמֵי לְהוֹן לָא תִבְכֵּי דְּאִנּוּן קְרִיבִין עִלָּאִין וְלָא תַתָּאִין וְדַעְתָּא דְבַר נָשׁ לָא יָדַע בְּהוּ.

כְּשֶׁהִגִּיעַ לְאַבְנֵי שַׁיִשׁ שֶׁמִּתְעָרְבִים בַּמַּיִם הָעֶלְיוֹנִים, בָּכָה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וּפָסַק לוֹמַר. אָמַר, עֲמֹד שָׁם בְּנִי. אָמַר לוֹ, אַבָּא, לָמָּה? אָמַר לוֹ, אֲנִי רוֹאֶה שֶׁאֲנִי מְמַהֵר לַחֲלֹף מִן הָעוֹלָם. אָמַר לוֹ, לֵךְ וֶאֱמֹר לְאִמְּךְ שֶׁתַּעֲלֶה אֶת הַתְּפִלִּין שֶׁלִּי לְמָקוֹם עֶלְיוֹן, וְאַחַר שֶׁאֶסְתַּלֵּק מִן הָעוֹלָם, וְאָבֹא לְכָאן כְּדֵי לִרְאוֹת אוֹתָם. לֹא תִבְכּוּ, שֶׁהֵם קְרוֹבִים עֶלְיוֹנִים וְלֹא תַחְתּוֹנִים, וְדַעַת בְּנֵי אָדָם לֹא מַשִּׂיגָה אוֹתָם.

עַד דְּהֲווּ יָתְבֵי, עָאלוּ חַכִּימֵי דָרָא לְמִבְקַּר לֵיהּ, אוֹלִיט לְהוּ עַל דְּלָא אָתוּ לְשַׁמָּשָׁא לֵיהּ דְּתָנִינָן גְּדוֹלָה שִׁמּוּשָׁהּ יוֹתֵר מִלִּמּוּדָהּ. עַד דְּאָתָא רַבִּי עֲקִיבָא, אָמַר לֵיהּ עֲקִיבָא עֲקִיבָא לָמָה לָא אָתֵית לְשַׁמָּשָׁא לִי (דהא אתא עתא לאצרפא). אָמַר לֵיהּ רַבִּי לָא הֲוָה לִי פְּנַאי. אַרְתַּח אָמַר אֶתְמְהָה עֲלָךְ אִי תָּמוּת מִיתַת עַצְּמְךָ. לַטְיֵיה דִּיהֵא קָשֶׁה מִכֻּלְהוֹן מִיתָתֵיהּ.

עֵד שֶׁהָיוּ יוֹשְׁבִים, נִכְנְסוּ חַכְמֵי הַדּוֹר לְבַקֵּר אוֹתָם, וְקִלֵּל אוֹתָם עַל שֶׁלֹּא בָאוּ לְשַׁמֵּשׁ אוֹתוֹ, שֶׁשָּׁנִינוּ, גְּדוֹלָה שִׁמּוּשָׁהּ יוֹתֵר מִלִּמּוּדָהּ. עַד שֶׁבָּא רַבִּי עֲקִיבָא, אָמַר לוֹ, עֲקִיבָא, עֲקִיבָא, לָמָּה לֹא בָאתָ לְשַׁמֵּשׁ אוֹתִי (שהרי באה העת להצרף)? אָמַר לוֹ, רַבִּי, לֹא הָיָה לִי פְּנַאי. רָתַח וְאָמַר, אֶתְמַהּ עָלֶיךְ אִם תָּמוּת מִיתַת עַצְמְךְ. קִלְּלוֹ שֶׁמִּיתָתוֹ תִּהְיֶה קָשָׁה מִכֻּלָּם.

בָּכֵי רַבִּי עֲקִיבָא וְאָמַר לֵיהּ רַבִּי אוֹלִיף לִי אוֹרַיְיתָא. אַפְתַּח פּוּמֵיהּ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּמַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה. אֲתָא אֶשָׁא ואַסְחַר לְתַרְוִויהוֹן. אָמְרוּ חַכִּימַיָא שְׁמַע מִינָהּ דְּלֵית אֲנַן חַזְיָין וּכְדָאִין לְכָךְ, נָפְקוּ לְפִתְחָא דְבָרָא וְיָתִיבוּ תַּמָּן, הֲוָה מַה דְּהֲוָה וְאֲזַל אֶשָׁא.

בָּכָה רַבִּי עֲקִיבָא וְאָמַר לוֹ, רַבִּי, תְּלַמֵּד אוֹתִי תּוֹרָה. פָּתַח פִּיו רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּמַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה. בָּאָה אֵשׁ וְהִקִּיפָה אֶת שְׁנֵיהֶם. אָמְרוּ חֲכָמִים, נִשְׁמָע מִזֶּה שֶׁאֵין אָנוּ רְאוּיִים וּכְדָאִים לְכָךְ. יָצְאוּ לַפֶּתַח הַחִיצוֹן וְיָשְׁבוּ שָׁם. הָיָה מַה שֶּׁהָיָה, וְהָאֵשׁ הָלְכָה.

וְאוֹלִיף בְּבַהֶרֶת עַזָּה תְּלַת מְאָה הֲלָכוֹת פְּסוּקוֹת, וְאוֹלִיף לֵיהּ רי”ו טְעָמִים דִּפְסוּקֵי דְּשִׁיר הַשִּׁירִים. והֲווּ עֵינוֹי דְּרַבִּי עֲקִיבָא נַחֲתִין מַיָא. וְאִתְחַזַּר אֶשָׁא כְּקַדְמִיתָא. כַּד מָטָא לְהַאי פְּסוּקָא (שיר השירים ב׳:ה׳) סַמְכוּנִי בָּאֲשִׁישׁוֹת רַפְּדוּנִי בַּתַּפּוּחִים כִּי חוֹלַת אַהֲבָה אָנִי, לָא יָכִיל לְמִסְבַּל רַבִּי עֲקִיבָא וְאָרִים קָלֵיהּ בִּבְכִיָּיתָא וְגָעֵי וְלָא הֲוָה מְמַלֵּל מִדְחִילוּ דִּשְׁכִינְתָּא דְּהֲוַת תַּמָּן.

וְלִמֵּד בְּבַהֶרֶת עַזָּה שְׁלֹשׁ מֵאוֹת הֲלָכוֹת פְּסוּקוֹת, וְלִמֵּד אוֹתוֹ מָאתַיִם וְשִׁשָּׁה עָשָּׂר טְעָמִים שֶׁל פְּסוּקֵי שִׁיר הַשִּׁירִים, וְהָיוּ עֵינֵי רַבִּי עֲקִיבָא זוֹלְגוֹת דְּמָעוֹת, וְחָזְרָה הָאֵשׁ כְּבַתְּחִלָּה. כְּשֶׁהִגִּיעַ לְפָסוּק (שיר ב) סַמְּכוּנִי בָּאֲשִׁישׁוֹת רַפְּדוּנִי בַּתַּפּוּחִים כִּי חוֹלַת אַהֲבָה אָנִי, לֹא יָכֹל רַבִּי עֲקִיבָא לִסְבֹּל, וְהֵרִים קוֹלוֹ בִּבְכִיָּה. וְהֵרִים קוֹלוֹ וְלֹא הָיָה מְדַבֵּר מִיִּרְאַת הַשְּׁכִינָה שֶׁהָיְתָה שָׁם.

אוֹרֵי לֵיהּ כָּל עָמִיקְתָּא וְרָזִין עִלָּאִין דְּהֲוָה בֵּיהּ בְּשִׁיר הַשִּׁירִים. וְאוֹמֵי לֵיהּ אוֹמָאָה דְּלָא לִישְׁתַּמֵּשׁ בְּשׁוּם חַד פָּסוּק מִנֵּיהּ כִּי הֵיכִי דְּלָא לִיחָרֵיב עָלְמָא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּגִינֵיהּ. ולָא בָּעֵי קַמֵּיהּ דְּיִשְׁתַּמְּשׁוּן בֵּיהּ בְּרִיָיתֵי מִסְגִיאוּת קְדוּשָׁתָא דְּאִית בֵּיהּ. לְבָתַר נָפִיק רַבִּי עֲקִיבָא וְגָעֵי וְנָבְעִין עֵינוֹי מַיָא, וְהֲוָה אָמַר, וַוי רַבִּי, וַוי רַבִּי, דְּאִשְׁתָּאַר עָלְמָא יָתוֹם מִנָּךְ. עָאלוּ כָּל שְׁאָר חַכִּימַיָא גַּבֵּיהּ וְשָׁאֲלוּ לֵיהּ וְאָתִיב לְהוֹן.

הוֹרָה לוֹ כָּל עֲמֻקּוֹת וְסוֹדוֹת עֶלְיוֹנִים שֶׁהָיוּ בְּשִׁיר הַשִּׁירִים, וְהִשְׁבִּיעוֹ שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא יִשְׁתַּמֵּשׁ בְּשׁוּם פָּסוּק מִמֶּנּוּ, כְּדֵי שֶׁהַקָּבָּ”ה לֹא יַחֲרִיב אֶת הָעוֹלָם בִּגְלָלוֹ, וְלֹא רוֹצֶה לְפָנָיו שֶׁהַבְּרִיּוֹת יִשְׁתַּמְּשׁוּ בוֹ מֵרֹב הַקְּדֻשָּׁה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ. אַחַר יָצָא רַבִּי עֲקִיבָא וּבָכָה, וְנָבְעוּ עֵינָיו מַיִם, וְהָיָה אוֹמֵר, וַי רַבִּי! וַי רַבִּי! שֶׁהָעוֹלָם נִשְׁאָר יָתוֹם מִמְּךְ. נִכְנְסוּ אֵלָיו כָּל שְׁאָר הַחֲכָמִים, וְשָׁאֲלוּ אוֹתוֹ, וְהֵשִׁיב לָהֶם.

הֲוָה דָּחִיק לֵיהּ (שעתא) לְרַבִּי אֱלִיעֶזְר, אַפִּיק תְּרֵי דְרוֹעוֹי ושַׁוִּינוּן עַל לִבֵּיהּ. פָּתַח וְאָמַר, אִי עָלְמָא עָלְמָא עִלָּאָה, חָזְרַת לְאָעֳלָא וּלְאִגְנָזָא מִן תַּתָּאָה כָּל נְהִירוּ וּבוּצִּינָא. וַוי לְכוֹן תְּרֵי דְּרָעֵי וַוי לְכוֹן תְּרֵי תּוֹרוֹת דְּיִשְׁתַּכְּחוּן יוֹמָא דֵין מִן עָלְמָא. דְּאָמַר רַבִּי יִצְּחָק כָּל יוֹמוֹי דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר הֲוָה נְהִירָא שְׁמַעְתָּא מִפּוּמֵיהּ כְּיוֹמָא דְּאִתְיְהִיבַת בְּטוּרָא דְסִינַי.

הָיְתָה דְחוּקָה לוֹ (השעה) לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר. הוֹצִיא שְׁתֵּי זְרוֹעוֹתָיו וְשָׂם אוֹתָם עַל לִבּוֹ. פָּתַח וְאָמַר, אוֹי הָעוֹלָם, הָעוֹלָם הָעֶלְיוֹן חוֹזֵר לְהִתְכַּנֵּס וּלְהִגָּנֵז מִן הַתַּחְתּוֹן כָּל אוֹר וּמָאוֹר. אוֹי לָכֶם שְׁתֵּי זְרוֹעוֹת, אוֹי לָכֶם שְׁתֵּי תוֹרוֹת שֶׁיִּהְיוּ נִשְׁכָּחִים הַיּוֹם הַזֶּה מִן הָעוֹלָם. שֶׁאָמַר רַבִּי יִצְחָק, כָּל יְמֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הָיְתָה הַשְּׁמוּעָה מְאִירָה מִפִּיו כַּיּוֹם שֶׁנִּתְּנָה בְּהַר סִינַי.

אָמַר אוֹרַיְיתָא (סברית גמרא) גְּמָרִית וְחָכְמְתָא סְבָרִית וְשִׁמּוּשָׁא עֲבָדִית. דְּאִלּוּ יְהוֹן כָּל בְּנֵי אֵינָשָׁא דְּעָלְמָא סוֹפְרִים לָא יָכְלִין לְמִכְתַּב וְלָא חַסְרֵי תַּלְמִידַי מֵחָכְמָתִי אֶלָּא כְּכוֹחְלָא בְּעֵינָא ואֲנָא מֵרַבּוֹתַי אֶלָּא כְּמַאן דְּשָׁתֵי בְּיַמָּא. וְלָא הֲוָה, אֶלָּא לְמִיתַּן טִיבוּתָא לְרַבּוֹהִי יַתִּיר מִנֵּיהּ.

אָמַר, תּוֹרָה (למדתי וגמרא) הֵבַנְתִּי וְחָכְמָה לָמַדְתִּי וְשִׁמּוּשׁ עָשִׂיתִי, שֶׁאִלּוּ יִהְיוּ כָּל בְּנֵי אֱנוֹשׁ שֶׁל הָעוֹלָם סוֹפְרִים, לֹא יוּכְלוּ לִכְתֹּב, וְלֹא חָסְרוּ תַלְמִידַי מֵחָכְמָתִי אֶלָּא כְּמִכְחוֹל בְּעַיִן, וַאֲנִי מֵרַבּוֹתַי אֶלָּא כְּמִי שֶׁשּׁוֹתֶה בַּיָּם. וְלֹא הָיָה אֶלָּא לְהַחֲזִיק טוֹבָה לְרַבּוֹתָיו יוֹתֵר מִמֶּנּוּ.

והֲווּ שָׁאֲלִין מִנֵּיהּ בְּהַהוּא סַנְדְּלָא דְּיִבּוּם עַד דְּנָפַק נִשְׁמָתֵיהּ וְאָמַר טָהוֹר. וְלָא הֲוָה תַּמָּן רַבִּי עֲקִיבָא. כַּד נָפַק שַׁבַּתָּא אַשְׁכְּחֵיהּ רַבִּי עֲקִיבָא דְּמִית, בָּזַע מָאנֵיהּ וגָרִיר כָּל בִּשְׂרֵיהּ וְדָמָא נָחִית וְנָגִיד עַל דִּיוּקְנֵיהּ. הֲוָה צָּוח וּבְכֵי, נָפַק לְבָרָא וְאָמַר, שְׁמַיָא שְׁמַיָא, אָמְרוּ וּלְסִיהֲרָא לְשִׁמְשָׁא דִּנְהִירוּתָא דְּהֲוַת נְהִיר יַתִּיר מִנְהוֹן הָא אִתְחַשַּׁךְ.

וְהָיוּ שׁוֹאֲלִים מִמֶּנּוּ בְּאוֹתוֹ סַנְדָּל שֶׁל יִבּוּם, עַד שֶׁיָּצְאָה נִשְׁמָתוֹ וְאָמַר טָהוֹר. וְלֹא הָיָה שָׁם רַבִּי עֲקִיבָא. כְּשֶׁיָּצְאָה הַשַּׁבָּת, מָצָא אוֹתוֹ רַבִּי עֲקִיבָא שֶׁמֵּת. קָרַע בִּגְדּוֹ וְשָׂרַט כָּל בְּשָׂרוֹ, וְדָם יָרַד וְנִמְשַׁךְ עַל זְקָנוֹ. הָיָה צוֹוֵחַ וּבוֹכֶה. יָצָא הַחוּצָה וְאָמַר: שָׁמַיִם שָׁמַיִם, אִמְרוּ לַשֶּׁמֶשׁ וְלַלְּבָנָה, שֶׁהָאוֹר שֶׁהָיָה מֵאִיר יוֹתֵר מֵהֶם הֲרֵי נֶחְשַׁךְ.

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בְּשָׁעָה שֶׁנִּשְׁמַת הַצַּדִּיק רוֹצָּה לָצֵּאת שְׂמֵחָה וְהַצַּדִּיק בָּטוּחַ בְּמִיתָתוֹ כְּדֵי לְקַבֵּל שְׂכָרוֹ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם. בְּשִׂמְחָה, לְקַבֵּל פְּנֵיהֶם. מֵאֵי זֶה מָקוֹם, מִפֶּתַח הָאֹהֶל כְּדְקָא אֲמָרָן. וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָּה לְגַבֵּי שְׁכִינָה.

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, בְּשָׁעָה שֶׁנִּשְׁמַת הַצַּדִּיק רוֹצָה לָצֵאת – שְׂמֵחָה, וְהַצַּדִּיק בָּטוּחַ בְּמִיתָתוֹ כְּדֵי לְקַבֵּל שְׂכָרוֹ. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם, בְּשִׂמְחָה לְקַבֵּל פְּנֵיהֶם. מֵאֵיזֶה מָקוֹם? מִפֶּתַח הָאֹהֶל, כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ. וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה – אֶל הַשְּׁכִינָה.

רַבִּי יוֹחָנָן פָּתַח וְאָמַר, (שיר השירים ב׳:י״ז) עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם וְנָסוּ הַצְּלָלִים סוֹב דְּמֵה לְךָ דּוֹדִי לִצְּבִי אוֹ לְעוֹפֶר הָאַיָּלִים. עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם וְגו’. זוֹ אַזְהָרָה לָאָדָם בְּעוֹדוֹ בָּעוֹלָם הַזְּה שֶׁהוּא כְּהֶרֶף עַיִן. תָּא חֲזֵי, מַה כְּתִיב, (קהלת ו׳:ו׳) וְאִלּוּ חָיָה אֶלֶף שָׁנִים פַּעֲמַיִם וגו’. בְּיוֹם הַמִּיתָה כָּל מַה שֶּׁהָיָה נְחְשַׁב כְּיוֹם אֶחָד אֶצְּלוֹ.

רַבִּי יוֹחָנָן פָּתַח וְאָמַר, (שיר ב) עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם וְנָסוּ הַצְּלָלִים סֹב דְּמֵה לְךְ דוֹדִי לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים. עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם וְגוֹ’ – זוֹ אַזְהָרָה לָאָדָם בְּעוֹדוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה שֶׁהוּא כְּהֶרֶף עַיִן. בּא רְאֵה מַה כָּתוּב, (קהלת ו) וְאִלּוּ חָיָה אֶלֶף שָׁנִים פַּעֲמַיִם וְגוֹ’. בְּיוֹם הַמִּיתָה, כָּל מַה שֶּׁחָיָה, נֶחְשָׁב כְּיוֹם אֶחָד אֶצְלוֹ.

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן נִשְׁמָתוֹ שֶׁל אָדָם מַתְרָה בּוֹ וְאוֹמֶרֶת עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם (ונסו הצללים) וְיִדְמֶה בְּעֵינֶיךָ כְּהֶרֶף עַיִן בְּעוֹדְךָ בָּעוֹלָם הַזְּה. וְנָסוּ הַצְּלָלִים הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (איוב ח׳:ט׳) כִּי צֵּל יָמֵינוּ עֲלֵי אָרֶץ. בְּבַקָּשָׁה מִמְּךָ סוֹב דְּמֵה לְךָ דּוֹדִי לִצְּבִי וְגו’.

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, נִשְׁמָתוֹ שֶׁל אָדָם מַתְרָה בּוֹ וְאוֹמֶרֶת עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם (ונסו הצללים), וְיִדְמֶה בְעֵינֶיךְ כְּהֶרֶף עַיִן בְּעוֹדְךְ בָּעוֹלָם הַזֶּה. וְנָסוּ הַצְּלָלִים, זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (איוב ח) כִּי צֵל יָמֵינוּ עֲלֵי אָרֶץ. בְּבַקָּשָׁה מִמְּךְ, סֹב דְּמֵה לְךְ דוֹדִי לִצְבִי וְגוֹ’.

דָּבָר אַחֵר עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם וְגו’. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִי, זוֹ אַזְהָרָה לָאָדָּם בְּעוֹדוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה שֶׁהוּא כְּהֶרֶף עַיִן. מַה הַצְּבִי קַל בְּרַגְלָיו אַף אַתָּה הֱיִה קַל כַּצְּבִי אוֹ כְּעוֹפֶר הָאַיָּלִים לַעֲשׂוֹת רְצּוֹן בּוֹרְאֲךָ כְּדֵי שֶׁתִּנְחַל הָעוֹלָם הַבָּא שֶׁהוּא הָרֵי בְּשָׂמִים הַנִּקְרָא הַר יְיָ, הַר הַתַּעֲנוּג הָהָר הַטוֹב (עד כאן המדרש הנעלם).

דָּבָר אַחֵר עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם וְגוֹ’ – אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי, זוֹ אַזְהָרָה לָאָדָם בְּעוֹדוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה שֶׁהוּא כְּהֶרֶף עַיִן: מָה הַצְּבִי קַל בְּרַגְלָיו – אַף אַתָּה הֱיֵה קַל כַּצְּבִי אוֹ כְּעֹפֶר הָאַיָּלִים לַעֲשׂוֹת רְצוֹן בּוֹרַאֲךְ כְּדֵי שֶׁתִּנְחַל הָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁהוּא הָרֵי בְשָׂמִים, הַנִּקְרָא הַר ה’, הַר הַתַּעֲנוּג, הָהָר הַטּוֹב. ע”כ מדרש הנעלם.

Vayera, Chapter 4

סתרי תורה הורמנותא דמלכא אתחזי בתלת גוונין גוון חד חיזו דאתחזי לעינא מרחיק ועינא לא יכיל לקיימא בברירו דחזי בגין דאיהו מרחוק עד דנטיל עינא חיזו זעיר בקמיטו דיליה ועל דא כתיב (ירמיהו ל״א:ג׳) מרחוק יי’ נראה לי,

מֶמְשֶׁלֶת הַמֶּלֶךְ נִרְאֵית בִּשְׁלֹשָׁה גְוָנִים, גָּוֶן אֶחָד – מַרְאֶה שֶׁנִּרְאֶה לָעַיִן מֵרָחוֹק, וְאֵין הָעַיִן יְכוֹלָה לַעֲמֹד בַּבֵּרוּר שֶׁרוֹאָה, מִשּׁוּם שֶׁהוּא מֵרָחוֹק, עַד שֶׁנּוֹטֶלֶת הָעַיִן מַרְאֶה קָטָן בַּקִּמּוּץ שֶׁלָּהּ, וְעַל זֶה כָּתוּב (ירמיה לא) מֵרָחוֹק ה’ נִרְאָה לִי.

גוון תניין חיזו האי (נ”א דחד) עינא בסתימו דיליה דהאי גוון לא אתחזי לעינא בר בסתימו זעיר דנקיט ולא קיימא בברירו סתים עינא ופתח זעיר ונקיט ההוא חיזו וגוון דא (נ”א גוון ודא) אצטריך לפתרונא לקיימא על מה דנקיט עינא ועל דא כתיב (שם א) מה אתה רואה,

גָּוֶן שֵׁנִי – מַרְאֶה שֶׁל הָעַיִן הַזֹּאת [נ”א: של אחד] בַּסֵּתֶר שֶׁלָּהּ, שֶׁאֵין הַגָּוֶן הַזֶּה נִרְאֶה לָעַיִן, רַק בְּסֵתֶר קָטָן, שֶׁתּוֹפֵס וְלֹא עוֹמֵד בְּבֵרוּר, סוֹתֵם הָעַיִן וּפוֹתֵחַ מְעַט וְלוֹקֵחַ אוֹתוֹ הַמַּרְאֶה. וְהַגָּוֶן הַזֶּה [נ”א: הגון וזה] צָרִיךְ לְפִתְרוֹן לַעֲמֹד עַל מַה שֶּׁלּוֹקַחַת הָעַיִן, וְעַל זֶה כָּתוּב (שם א) מָה אַתָּה רֹאֶה.

גוון תליתאה הוא זהר אספקלריאה דלא אתחזי ביה כלל בר בגלוגולא דעינא כד איהו סתים בסתימו ומגלגלין ליה בגלגולא ואתחזאי בהאי גלגולא אספקלריאה דנהרא ולא יכיל לקיימא בההוא גוון בר דחזי זוהר מנהרא בסתימו דעינא

הַגָּוֶן הַשְּׁלִישִׁי הוּא זֹהַר הָאַסְפַּקְלַרְיָה הַמְּאִירָה שֶׁלֹּא נִרְאֶה בוֹ כְּלָל, חוּץ מִגִּלְגּוּל הָעַיִן כַּאֲשֶׁר הוּא סָתוּם בִּסְתִימוּת וּמְגַלְגְּלִים לוֹ בְּגִלְגּוּל וְנִרְאֶה בַגִּלְגּוּל הַזֶּה אַסְפַּקְלַרְיָה הַמְּאִירָה. וְלֹא יָכוֹל לַעֲמֹד בְּאוֹתוֹ הַגָּוֶן, רַק שֶׁרוֹאֶה זהַר מֵאִיר בְּסֵתֶר הָעַיִן,

ועל דא כתיב (יחזקאל ל״ז:א׳) היתה עלי יד יי’ (שם לג) (נ”א ויד יי’ היתה אלי) ויד יי’ עלי חזקה וכלהו מתפרשן מנביאי קשוט בר משה מהימנא עלאה דזכה לאסתכלא לעילא במה דלא אתחזי כלל, עליה כתיב (במדבר י״ב:ז׳) לא כן עבדי משה וגו’:

וְעַל זֶה כָּתוּב (יחזקאל לז) הָיְתָה עָלַי יַד ה’, (שם לג) [ויד ה’ היתה עלי] וְיַד ה’ עָלַי חֲזָקָה. וְכֻלָּם מְפֹרָשִׁים מִנְּבִיאֵי הָאֱמֶת, פְּרָט לְמֹשֶׁה הַנֶּאֱמָן הָעֶלְיוֹן שֶׁזָּכָה לְהִסְתַּכֵּל לְמַעְלָה בְּמַה שֶּׁלֹּא נִרְאֶה כְּלָל. עָלָיו כָּתוּב (במדבר יב) לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה וְגוֹ’.

וירא אליו אתחזי ואתגלי ליה שכינתא גו אינון דרגין דאתחברו בסטרוי מיכא”ל לסטר ימינא גבריא”ל לסטר שמאלא, רפא”ל לקמא, אוריא”ל לאחורא, ועל דא אתגליא עליה שכינתא בהני אלוני בוסמין (נ”א צולמין) דעלמא בגין לאחזאה קמייהו ברית (ד”א ל”ג קדמאה רשימו) קדישא דהוה בכל עלמא ברזא דמהימנותא,

וַיֵּרָא אֵלָיו, נִרְאֲתָה וְנִתְגַּלְּתָה לִי הַשְּׁכִינָה תּוֹךְ אוֹתָן דְּרָגוֹת שֶׁהִתְחַבְּרוּ בְּצִדּוֹ, מִיכָאֵ”ל לְצַד יָמִין, גַּבְרִיאֵ”ל לְצַד שְׂמֹאל, רְפָאֵ”ל לְפָנִים, אוֹרִיאֵ”ל לְאָחוֹר, וְעַל זֶה נִגְלְתָה עָלָיו הַשְּׁכִינָה בָּאֲלוֹנִים [נ”א: צלמים] הַלָּלוּ שֶׁל הָעוֹלָם, כְּדֵי לְהַרְאוֹת לִפְנֵיהֶם בְּרִית [ד”א רשם ראשון] הַקֹּדֶשׁ שֶׁהָיְתָה בְּכָל הָעוֹלָם בְּסוֹד הָאֱמוּנָה.

והוא יושב פתח האהל, מאן דפתח האהל, דא אתר דאקרי ברית רזא דמהימנותא, כחום היום, דא רזא דאתדבק ביה אברהם תוקפא דסטרא דימינא דרגא דיליה,

וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל. מַה זֶּה פֶּתַח הָאֹהֶל? זֶה הַמָּקוֹם שֶׁנִּקְרָא בְּרִית, סוֹד הָאֱמוּנָה. כְּחֹם הַיּוֹם, זֶה הַסּוֹד שֶׁנִּדְבַּק בּוֹ אַבְרָהָם, הַחֹזֶק שֶׁל צַד הַיָּמִין, הַדַּרְגָּה שֶׁלּוֹ.

פתח האהל רזא דתרעא דצדק פתחא דמהימנותא דכדין עאל ביה אברהם בההוא רשימא קדישא, כחום היום דא צדי”ק דרגא דחבורא חדא דעאל ביה מאן דאתגזר ואתרשים ביה רשימא קדישא דהא אתעבר מערלה ועאל בקיומא דתרין דרגין אלין דאינון רזא דמהימנותא:

פֶּתַח הָאֹהֶל – סוֹד הַשַּׁעַר שֶׁל צֶדֶק פֶּתַח הָאֱמוּנָה, שֶׁאָז נִכְנַס בּוֹ אַבְרָהָם בְּאוֹתוֹ הָרֹשֶׁם הַקָּדוֹשׁ. כְּחֹם הַיּוֹם – זֶהוּ צַדִּיק, הַדַּרְגָּה שֶׁל חִבּוּר אֶחָד שֶׁנִּכְנָס בּוֹ מִי שֶׁנִּמּוֹל וְנִרְשַׁם בּוֹ הָרֹשֶׁם הַקָּדוֹשׁ, שֶׁהֲרֵי נִתְבַּטֵּל מִן הָעָרְלָה וְנִכְנַס בַּקִּיּוּם שֶׁל שְׁתֵּי הַדְּרָגוֹת הַלָּלוּ שֶׁהֵן סוֹד הָאֱמוּנָה.

והנה שלשה אנשים וגו’, אלין תלת מלאכין שליחן דמתלבשן באוירא ונחתי להאי עלמא (ואתחזון) (לד ע”א) בחיזו דבר נש ותלת הוו כגוונא דלעילא בגין דקשת לא אתחזי אלא בגוונין תלתא חוור וסומק וירוק והכי הוא ודאי

וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים וְגוֹ’ – אֵלּוּ שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים שְׁלוּחִים שֶׁמִּתְלַבְּשִׁים בָּאֲוִיר, וְיוֹרְדִים לָעוֹלָם הַזֶּה [ונראים] בְּמַרְאֶה שֶׁל בֶּן אָדָם, וְהַשְּׁלֹשָׁה הֵם כְּמוֹ שֶׁלְּמַעְלָה, מִשּׁוּם שֶׁהַקֶּשֶׁת לֹא נִרְאֵית אֶלָּא בִּשְׁלֹשָׁה גְוָנִים – לָבָן, אָדם וְיָרֹק, וְכָךְ הוּא בְּוַדַּאי.

ואלין אינון שלשה אנשים תלתא גוונין גוון חוור גוון סומק גוון ירוק, גוון חוור דא מיכאל בגין דאיהו סטרא דימינא, גוון סומק דא גבריאל סטרא דשמאלא, גוון ירוק דא רפאל והני אינון תלת גוונין דקשת דקשת לא אתחזי אלא עמהון ובג”כ וירא אליו גלוי שכינה בתלת גוונין אלין

וּשְׁלשֶת הָאֲנָשִׁים הַלָּלוּ שְׁלֹשָׁה גְוָנִים. גָּוֶן לָבָן, גָּוֶן אָדם, גָּוֶן יָרֹק (רחמים). הַגָּוֶן הַלָּבָן זֶה מִיכָאֵ”ל, שֶׁהוּא צַד הַיָּמִין. הַגָּוֶן הָאָדם זֶה גַּבְרִיאֵ”ל, הַצַּד שֶׁל הַשְּׂמֹאל. הַגָּוֶן הַיָּרֹק זֶה רְפָאֵ”ל. וְאֵלּוּ הֵם שְׁלֹשֶׁת גּוֹנֵי הַקֶּשֶׁת, שֶׁאֵין הַקֶּשֶׁת נִרְאֵית אֶלָּא עִמָּהֶם. וּמִשּׁוּם כָּךְ וַיֵּרָא אֵלָיו, גִּלּוּי שְׁכִינָה בִּשְׁלֹשֶׁת הַגְּוָנִים הַלָּלוּ.

וכלהו אצטריכו חד לאסיא מן המילה ודא רפא”ל מאריה דאסוון, וחד לבשרא לשרה על ברא ודא איהו מיכאל בגין דאיהו אתמנא לימינא וכל טבין וברכאן בידיה אתמסרן מסטרא דימינא

וְאֶת כֻּלָּם הִצְטָרְכוּ. אֶחָד לְרַפֵּא אֶת הַמִּילָה, וְזֶהוּ רְפָאֵל, בַּעַל הָרְפוּאוֹת. וְאֶחָד לְבַשֵּׂר אֶת שָׂרָה עַל הַבֵּן, וְזֶהוּ מִיכָאֵל, מִשּׁוּם שֶׁהוּא הִתְמַנָּה לַיָּמִין, וְכָל הַטּוֹבוֹת וְהַבְּרָכוֹת שֶׁבְּיָדוֹ נִמְסְרוּ מִצַּד הַיָּמִין.

וחד להפכא לסדום ודא איהו גבריאל דאיהו לשמאלא, ואיהו ממנא על כל דינין דעלמא מסטרא (דדיא) דשמאלא למידן ולמעבד על ידא דמלאך המות דאיהו מארי דקטולא דבי מלכא

וְאֶחָד לַהֲפֹךְ אֶת סְדוֹם, וְזֶהוּ גַבְרִיאֵל שֶׁהוּא לִשְׂמֹאל, וְהוּא מְמֻנֶּה עַל כָּל הַדִּינִים שֶׁל הָעוֹלָם מִצַּד (הדין) הַשְּׂמֹאל לָדוּן וְלַעֲשׂוֹת עַל יְדֵי מַלְאַךְ הַמָּוֶת, שֶׁהוּא בַּעַל הַהֶרֶג שֶׁל בֵּית הַמֶּלֶךְ.

וכלהו עבדו שליחתהון וכל חד וחד כדקא חזי ליה, מלאך גבריא”ל בשליחותא לנשמתא קדישא ומלאך המות בשליחותיה לנפשא דיצר הרע, ועם כל דא נשמתא קדישא לא נפיק עד דחזי שכינתא

וְכֻלָּם עָשׂוּ שְׁלִיחוּתָם, וְכָל אֶחָד וְאֶחָד כָּרָאוּי לוֹ. וְהַמַּלְאָךְ גַּבְרִיאֵ”ל בִּשְׁלִיחוּת לַנְּשָׁמָה הַקְּדוֹשָׁה, וּמַלְאַךְ הַמָּוֶת בִּשְׁלִיחוּתוֹ לַנֶּפֶשׁ שֶׁל הַיֵּצֶר הָרָע. וְעִם כָּל זֶה הַנְּשָׁמָה הַקְּדוֹשָׁה לֹא יוֹצֵאת עַד שֶׁרוֹאָה שְׁכִינָה.

כד חמא לון מתחברן כחדא כדין חמא שכינתא (כגוונא דא) בגוונא וסגיד דכתיב (בראשית ל״ג:ג׳) וישתחו ארצה כגוונא דיעקב שנאמר (שם מז) וישתחו ישראל על ראש המטה לשכינה

כְּשֶׁרָאָה אוֹתָם מְחֻבָּרִים כְּאֶחָד, אָז רָאָה שְׁכִינָה [כמו זה] בִּגְוָנֶיהָ וְהִשְׁתַּחֲוָה, שֶׁכָּתוּב (בראשית לג) וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה, כְּמוֹ אֵצֶל יַעֲקֹב שֶׁנֶּאֱמַר (שם מז) וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל עַל רֹאשׁ הַמִּטָּה, לַשְּׁכִינָה.

ולגבי שכינתא אמר בשמא אדנ”י ולגבי צדיק אדו”ן דהא כדין אקרי אדון כל הארץ כד אתנהרא מצדיק ואתנהרא בגוונהא דהא בגין (דא איהו כגוונא דא כדין) דא אשתלים לעילא

וּלְגַבֵּי הַשְּׁכִינָה אָמַר בְּשֵׁם אדנ”י, וּלְגַבֵּי הַצַּדִּיק אָדוֹ”ן, שֶׁהֲרֵי אָז נִקְרָא אֲדוֹן כָּל הָאָרֶץ כְּשֶׁמּוּאֶרֶת מִצַּדִּיק וּמוּאֶרֶת בִּגְוָנֶיהָ, שֶׁהֲרֵי מִשּׁוּם [זהו כזה אז] זֶה נִשְׁלָם לְמַעְלָה.

מהכא דחיזו דלתתא משיך משיכו מלעילא דהא גוונין אלין משכין משיכא מלעילא מאינון מקורין עלאין אדנ”י משכא מלעילא באלין תלת גוונין דאתלבש בהו ובהו נטלא כל מה דנטלי מלעילא

מִכָּאן שֶׁמַּרְאֶה שֶׁלְּמַטָּה מוֹשֵׁךְ הַמְשָׁכָה מִלְמַעְלָה, שֶׁהֲרֵי הַגְּוָנִים הַלָּלוּ מוֹשְׁכִים הַמְשָׁכָה מִלְמַעְלָה מֵאוֹתָם מְקוֹרוֹת עֶלְיוֹנִים. אדנ”י מוֹשֵׁךְ מִלְמַעְלָה בִּשְׁלֹשֶׁת הַגְּוָנִים הַלָּלוּ שֶׁמִּתְלַבֵּשׁ בָּהֶם, וּבָהֶם נוֹטֶלֶת כָּל מַה שֶׁנּוֹטֶלֶת מִלְמַעְלָה.

ובגין דאינון חבורא דילה וסמכין דילה בכלא אתמר שמא אדנ”י דהא שמא דא אתגלי ליה כליל ברזין עלאין אתגלי ליה באתגליא מה דלא הוות מקדמת דנא דלא הוה גזיר ועד דאתגזר לא בעא קודשא בריך הוא לאפקא מניה זרעא קדישא כיון דאתגזר מיד נפק מניה זרעא קדישא

וּמִשּׁוּם שֶׁהֵם חִבּוּר שֶׁלָּהּ וְתוֹמְכִים שֶׁלָּהּ בַּכֹּל, נֶאֱמַר שֵׁם אדנ”י, שֶׁהֲרֵי שֵׁם זֶה הִתְגַּלָּה לוֹ כָּלוּל בְּסוֹדוֹת עֶלְיוֹנִים, הִתְגַּלָּה לוֹ בְּגִלּוּי מַה שֶּׁלֹּא הָיָה מִקֹּדֶם לָכֵן כְּשֶׁלֹּא הָיָה מָהוּל. וְעַד שֶׁנִּמּוֹל, לֹא רצָה הַקָּבָּ”ה לְהוֹצִיא מִמֶּנּוּ קָדוֹשׁ. כֵּיוָן שֶׁנִּמּוֹל, מִיָּד יָצָא מִמֶּנּוּ הַזֶּרַע הַקָּדוֹשׁ.

ובגין כך אתגלי עליה שכינתא באינון דרגין קדישין, (דניאל י״ב:ג׳) והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע, זה”ר זהרא דזהרין בדליקו זהרא, זה”ר דאנהיר דאדליק ונציץ לכמה סטרין,

וְלָכֵן הִתְגַּלְּתָה עָלָיו שְׁכִינָה בְּאוֹתָן דְּרָגוֹת קְדוֹשׁוֹת. (דניאל יב) וְהַמַּשְׂכִּלִים יַזְהִרוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ. זֹהַ”ר זוֹהֵר שֶׁזּוֹהֲרִים בִּדְלֵקוּת שֶׁל זֹהַר. זֹהַ”ר שֶׁמֵּאִיר שֶׁמַּדְלִיק וְנוֹצֵץ לְכַמָּה צְדָדִים.

זה”ר סליק ונחית, זה”ר נציץ לכל עיבר, זה”ר נגיד ונפיק, זה”ר דלא פסיק לעלמין, זה”ר דעביד תולדין,

זֹהַ”ר עוֹלֶה וְיוֹרֵד. זהַ”ר נוֹצֵץ לְכָל עֵבֶר. זֹהַ”ר שׁוֹפֵעַ וְיוֹצֵא. זֹהַ”ר שֶׁלֹּא פוֹסֵק לְעוֹלָמִים. זֹהַ”ר שֶׁעוֹשֶׂה תוֹלָדוֹת.

זה”ר טמיר וגניז נציצו דכל נציצין ושרגין כלא ביה נפיק וטמיר סתים וגליא חזי ולא חזי (זה”ר) ספרא דא מבועא דבירא נפקי ביממא טמיר בליליא אשתעשע בפלגות ליליא בתולדין דאפיק,

זֹהַ”ר טָמִיר וְגָנוּז, הִתְנוֹצְצוּת שֶׁל כָּל הַנִּיצוֹצִים וְכָל הַדְּרָגוֹת בּוֹ. יוֹצֵא וְטָמִיר. נִסְתָּר וְגָלוּי. נִרְאֶה וְלֹא נִרְאֶה. [זה”ר] סֵפֶר זֶה מַעְיַן הַבְּאֵר, יוֹצֵא בַּיּוֹם, נִסְתָּר בַּלַּיְלָה, מִשְׁתַּעֲשֵׁעַ בַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה בַּתּוֹלָדוֹת שֶׁהוֹצִיא.

זה”ר דזהיר ואנהיר לכלא כללא דאורייתא ודא איהו דאתחזי וכל גוונין סתימין ביה ואתקרי בשמא דאדנ”י תלת גוונין אתחזי לתתא מהאי תלת גוונין לעילא מאלין עלאין אתמשך כלא (ס”א לגבי זהר) (אינון עלאין, זהר) דלא אתחזי ונציץ בתריסר נציצין וזהירין דנציצין מניה, תליסר אינון ברזא דשמא קדישא וגו’ רזא דאין סוף ידוד אקרי

זֹהַ”ר שֶׁזּוֹהֵר וּמֵאֵיר לַכֹּל, הַכְּלָל שֶׁל הַתּוֹרָה, וְזֶהוּ שֶׁנִּרְאֶה, וְכָל הַגְּוָנִים נִסְתָּרִים בּוֹ וְנִקְרָא בַּשֵּׁם שֶׁל אדנ”י. שְׁלֹשָׁה גְוָנִים נִרְאִים לְמַטָּה מֵאֵלּוּ שְׁלֹשֶׁת הַגְּוָנִים שֶׁלְּמַעְלָה. מֵאֵלּוּ הָעֶלְיוֹנִים הַכֹּל נִמְשָׁךְ [לגבי זהר] [אותם העליונים, זהר] שֶׁלֹּא נִרְאֶה, וְנוֹצֵץ בִּשְׁנֵים עָשָׂר נִצְנוּצִים וּזְהָרִים שֶׁנּוֹצְצִים מִמֶּנּוּ. שְׁלֹשָׁה עָשָׂר הֵם בְּסוֹד הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ וְגוֹ’, הַסּוֹד שֶׁל אֵין סוֹף נִקְרָא יהו”ה.

כד אתחבר זהר תתאה אדני בזהר עלאה ידוד אתעביד שמא סתים דביה ידעי נביאי קשוט ומסתכלאן לגו זהרא עלאה ודא יאקדונקי חיזו טמירין (נ”א חיוון טמירין) דכתיב (יחזקאל א׳:ד׳) כעין החשמל מתוך האש,

כַּאֲשֶׁר מִתְחַבֵּר זֹהַר תַּחְתּוֹן אדנ”י בְּזֹהַר עֶלְיוֹן יהו”ה, נַעֲשֶׂה שֵׁם נִסְתָּר שֶׁבּוֹ יוֹדְעִים נְבִיאֵי הָאֱמֶת וּמִסְתַּכְּלִים לְתוֹךְ הַ הַר הָעֶלְיוֹן, וְזֶה יְאֲהֹדוָנָהֵי, מַרְאוֹת טְמִירִים [חיות טמירות], שֶׁכָּתוּב (יחזקאל א) כְּעֵין הַחַשְׁמַל מִתּוֹךְ הָאֵשׁ.

מתניתין עלאין רמאין טבין דימינא תשע נקודין דאורייתא נפקין ומתפלגין באתוון ואתוון בהו נטלין (מטלטלן) מטלנוי דקיקין ברזי (פלטין) פליגין אלין תשע שליטין על אתוון אתוון מנייהו אתפשטו אשתארו נקודין לאעלאה לון לא נטלין בר כד אינון נפקין

מִשְׁנָה, עֶלְיוֹנִים גְּבוֹהִים טוֹבִים שֶׁל הַיָּמִין, תֵּשַׁע נְקֻדּוֹת שֶׁל הַתּוֹרָה יוֹצְאוֹת וְנֶחְלָקִים בָּאוֹתִיּוֹת, וְהָאוֹתִיּוֹת בָּהֶם נוֹסְעוֹת, [מטלטלים] מַסְעוֹתָיו דַּקִּיקִים בְּסוֹדוֹת. [היכל] חוֹלְקִים, אֵלּוּ תִּשְׁעַת הַשַּׁלִּיטִים עַל הָאוֹתִיּוֹת, הָאוֹתִיּוֹת הִתְפַּשְּׁטוּ מֵהֶם. נִשְׁאֲרוּ נְקוּדִים לְהַכְנִיסָם לָהֶם. לֹא נוֹסְעִים רַק כְּשֶׁאֵלֶּה יוֹצְאִים.

אלין אינון ברזא דאין סוף כלהו אתוון (מטללן) מטלנין ברזא דאין סוף כמה דאינון נטלי לון הכי נמי נטלי אלין סתימין אתוון גליין ואל גליין הני טמירין על מה דשריין אתוון

הֵם בַּסּוֹד שֶׁל אֵין סוֹף. כָּל הָאוֹתִיּוֹת [נוסעות] מֻסָּעוֹת בַּסּוֹד שֶׁל אֵין סוֹף. כְּמוֹ שֶׁהֵם נוֹשְׂאִים אוֹתָם, כָּךְ הֵם נוֹסְעִים. אֵלּוּ הַנִּסְתָּרִים אוֹתִיּוֹת גְּלוּיוֹת וְלֹא גְלוּיוֹת. אֵלּוּ טְמִירִים עַל מַה שֶּׁשּׁוֹרוֹת הָאוֹתִיּוֹת.

תשע שמהן גליפן בעשר ואינון קדמאה אהיה יו”ד ה”א אדי”ד אשר אדי”ד ידו”ד א”ל אלדי”ם ידו”ד צבאו”ת אדו”ן שד”י ומן דא שמא יו”ד ה”א וא”ו ה”א מתפשט כ”ב אותיות ורזא דשמא מנצפך הרי כ”ז אותיות ודא הוא רזא ידו”ד אלהינ”ו ידו”ד אחד, יהוה אלהינו ידו”ד הרי י”ד אותיות, אח”ד רזא י”ג אתוון ומנהון יתפשטו רמ”ח אברים שם בן מ”ב ושם בן ע”ב מנצפ”ך חמשה גבורות ומניה יתפשט רזא דחמשין שערי בינה ומנהון יתפשטון ע”ב הרי רמ”ח אברהם עם יי’ אלהיכם אמת,

תִּשְׁעָה שֵׁמוֹת חֲקוּקוֹת עִם עֲשָׂרָה, וְהָרִאשׁוֹן אֶהְיֶה. [יו”ד ה”א] אֶהְיֶ”ה אֲשֶׁר אֶהְיֶ”ה, יהו”ה, אֵ”ל, אֱלֹהִי”ם, יהו”ה, צְבָאוֹת, אָדוֹ”ן, שַׁדַּ”י. [ומהשם הזה יו”ד ה”א וא”ו ה”א מתפשט כ”ב אותיות, וסוד השם מנצפ”ך הרי כ”ז אותיות, וזהו סוד יהו”ה אלהינ”ו יהו”ה אחד, יהו”ה אלהינו יהו”ה הרי י”ד אותיות, אחד סוד י”ג אותיות, ומהם יתפשטו רמ”ח אברים, שם בן מ”ב ושם בן ע”ב מנצפ”ך חמשה גבורות, וממנו יתפשט הסוד של חמשים שערי בינה, ומהם יתפשטו ע”ב, הרי רמ”ח איברים עם יי’ אלהיכם אמת].

אלין אינון עשר שמהן גליפן בסטריהון וכל הני שמהן אתגליפו רמ”ח אברים ועאלין בחד ארון הברית ומאן איהו שמא דאתקרי אדני ודא (ד”א רזא) אתגלי השתא לאברהם (י”א ידו”ד צבאות ונ”א אל אדנ”י)

אֵלֶּה הֵם עֲשָׂרָה שֵׁמוֹת חֲקוּקִים בְּצִדֵּיהֶם, וְכָל הַשֵּׁמוֹת הַלָּלוּ נֶחְקְקוּ מָאתַיִם אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה אֵבָרִים וְנִכְנָסִים בַּאֲרוֹן הַבְּרִית הָאֶחָד, וּמִיהוּ? הַשֵּׁם שֶׁנִּקְרָא אדנ”י. וְזֶה [ד”א סוד] הִתְגַּלָּה עַכְשָׁו לְאַבְרָהָם. [נ”א: יהו”ה צבאו”ת, ונ”א א”ל אדנ”י].

מיכאל שמא דימינא דקא אחיד ומשמשא לשמא דא יתיר מאינון אחרנין בכל אתר דרזא דהאי שמא תמן מיכאל תמן אסתליק האי מיכאל אסתליק אלהים בהדי שדי,

מִיכָאֵל שֵׁם הַיָּמִין שֶׁאוֹחֵז וּמְשַׁמֵּשׁ אֶת הַשֵּׁם הַזֶּה יוֹתֵר מֵאוֹתָם הָאֲחֵרִים. בְּכָל מָקוֹם שֶׁסּוֹד הַשֵּׁם הַזֶּה שָׁם – מִיכָאֵל שָׁם. אִם הִסְתַּלֵּק מִיכָאֵל הַזֶּה – מִסְתַּלֵּק אֱלֹהִים עִם שַׁדַּי.

בקדמיתא שלשה אנשים ואגלימו בציורא דאוירא והוו אכלי אכלי ודאי דאשא דלהו אכל ושצי כלא ואעביד נחת רוח לאברהם אינון אשא ודאי וההוא אשא אתכסי בציורא דאוירא ולא אתחזי וההוא מיכלא אשא מלהטא ואכלא ליה ואברהם מקבל נחת רוח מהאי,

בַּהַתְחָלָה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים, וְהִתְגַּלְּמוּ בְּצִיּוּר שֶׁל אֲוִיר וְהָיוּ אוֹכְלִים, אוֹכְלִים וַדַּאי, שֶׁהָאֵשׁ שֶׁלָּהֶם אוֹכֶלֶת וּמְכַלָּה הַכֹּל וְעוֹשִׂים נַחַת רוּחַ לְאַבְרָהָם. הֵם אֵשׁ וַדַּאי, וְאוֹתָהּ הָאֵשׁ מִתְכַּסָּה בְּצִיּוּר שֶׁל אֲוִיר וְלֹא נִרְאֵית. וְאוֹתוֹ מַאֲכָל אֵשׁ לוֹהֶטֶת וְאוֹכֶלֶת אוֹתוֹ, וְאַבְרָהָם מְקַבֵּל נַחַת רוּחַ מזֶּה.

כיון דאסתלק שכינתא מה כתיב ויעל אלהים מעל אברהם מיד מסתלק בהדיה מיכאל דכתיב ויבאו שני המלאכים סדומה וגו’ שלשה כתיב בקדמיתא והשתא תרין אלא מיכאל דאיהו ימינא אסתליק (קו ב) בהדי שכינתא,

כֵּיון שֶׁהִסְתַּלְּקָה הַשְּׁכִינָה מַה כָּתוּב? וַיַּעַל אֱלֹהִים מֵעַל אַבְרָהָם. מִיָּד מִסְתַּלֵּק עִמּוֹ מִיכָאֵל, שֶׁכָּתוּב וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים סְדמָה וְגוֹ’. שְׁלֹשָׁה כָּתוּב בַּהַתְחָלָה, וְעַכְשָׁו שְׁנַיִם. אֶלָּא מִיכָאֵל שֶׁהוּא יָמִין הִסְתַּלֵּק עִם הַשְּׁכִינָה.

מלאך דאתחזי למנוח נחת ואיגלים (ליה) באוירא ואתחזי ליה ודא איהו אוריאל מה דלא נחת באלין דאברהם נחת הכא בלחודוי לבשרא למנוח דאתי מדן

הַמַּלְאָךָ שֶׁנִּרְאָה לְמָנוֹחַ יָרַד וְהִתְגַּלֵּם [לו] בָּאֲוִיר וְנִרְאָה לוֹ, וְזֶהוּ אוֹרִיאֵל. מַה שֶּׁלֹּא יָרַד עִם אֵלּוּ לְאַבְרָהָם – יָרַד כָּאן לְבַדּוֹ לְבַשֵּׂר לְמָנוֹחַ שֶׁבָּא מִדָּן.

ובגין דלא חשיב כאברהם לא כתיב דאכל דהא כתיב (שופטים י״ג:כ׳) אם תעצרני לא אוכל בלחמך וכתיב ויהי בעלות הלהב מעל המזבח ויעל מלאך יי’ בלהב המזבח וגו’ והכא ויעל אלהים מעל אברהם בגין דביה אסתליק מיכאל ואשתארו רפאל וגבריאל

וּמִשּׁוּם שֶׁלֹּא חָשׁוּב כְּמוֹ אַבְרָהָם, לֹא כָתוּב שֶׁאָכַל, שֶׁהֲרֵי כָּתוּב (שופטים יג) אִם תַּעְצְרֵנִי לֹא אֹכַל בְּלַחְמֶךְ. וְכָתוּב, וַיְהִי בַעֲלוֹת הַלַּהַב מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ, וַיַּעַל מַלְאַךְ ה’ בְּלַהַב הַמִּזְבֵּחַ וְגוֹ’. וְכָאן וַיַּעַל אֱלֹהִים מֵעַל אַבְרָהָם. מִשּׁוּם שֶׁבּוֹ הִסְתַּלֵּק מִיכָאֵל, וְנִשְׁאֲרוּ רְפָאֵל וְגַבְרִיאֵל.

ועלייהו כתיב שני המלאכים סדומה בערב בשעתא דדינא תליא על עלמא לבתר אסתלק חד ואשתכח גבריאל בלחודיה בזכותיה דאברהם אשתזיב לוט ואיהו אוף הכי זכה בהו ועל דא אתו לגביה:

וַעָלֵיהֶם כָּתוּב שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים סְדמָה. בָּעֶרֶב – בְּשָׁעָה שֶׁהַדִּין תָּלוּי עַל הָעוֹלָם. אַחַר כָּךְ הִסְתַּלֵּק אֶחָד, וְנִמְצָא שֶׁגַּבְרִיאֵל לְבַדּוֹ. בִּזְכוּת אַבְרָהָם נִצַּל לוֹט, וְהוּא אַף כָּךְ זָכָה בָהֶם, וְעַל זֶה בָּאוּ אֵלָיו. (ע”כ ס”ת).

Vayera, Chapter 5

רַבִּי אַבָּא פָּתַח וְאָמַר, (תהילים כ״ד:ג׳) מִי יַעֲלֶה בְהַר יְיָ וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ. תָּא חֲזֵי, כָּל בְּנֵי עָלְמָא לָא חָמָאן עַל מָה קָיְימֵי בְּעָלְמָא, וְיוֹמִין אָזְלִין וְסָלְקִין וְקָיְימֵי קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כָּל אִנּוּן יוֹמִין דִּבְנֵי נָשָׁא קָיְימֵי בְּהוּ בְּהַאי עָלְמָא, דְּהָא כֻּלְהוּ אִתְבְּרִיאוּ וְכֻלְהוּ קָיְימֵי לְעֵילָא, וּמְנָלָן דְּאִתְבְּרִיאוּ, דִּכְתִיב, (תהילים קל״ט:ט״ז) יָמִים יוּצָרוּ.

R. Abba opened a discourse with the verse: Who shalt ascend into the mountain of the Lord? And who shall stand in his holy place? (Ps. 24, 3). ‘Mankind’, he said, ‘little realise on what it is that they are standing whilst in this world’ For the days as they pass ascend and range themselves before the Almighty-namely, all the days of men’s existence in this world. For all these have been created, and they all present themselves on high. That they have been created we know from the words of Scripture, “The days were fashioned” (Ps. 139, 16).

וְכַד מָטָאן יוֹמִין לְאִסְתַּלָּקָא מֵהַאי עָלְמָא. כֻּלְהוּ קְרֵיבִין קַמֵּי מַלְכָּא עִלָּאָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (מלכים א ב׳:א׳) וַיִּקְרֵבוּ יְמֵי דָּוִד לָמוּת. (בראשית מ״ז:כ״ט) וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת.

And when the time comes for the days to depart from this world, they all approach the Most High King, as it is written, “And the days of David drew nigh that he should die” (I Kings 2, 1), and again, “And the days of Israel drew nigh that he should die” (Gen. 47, 29).

בְּגִין דְּכַד בַּר נָשׁ אִיהוּ בְּהַאי עָלְמָא לָא אַשְׁגַּח וְלָא אִסְתַּכַּל עַל מַה קָאִים, אֶלָּא כָּל יוֹמָא וְיוֹמָא חָשִׁיב כְּאִלּוּ הוּא אָזִיל בְּרֵקַנְיָיא, דְּהָא כַּד נִשְׁמָתָא נָפְקַת מֵהַאי עָלְמָא לָא יָדְעַת לְאָן אָרְחָא סָלְקִין לָהּ. דְּהָא אוֹרְחָא לְסַלְקָא לְעֵילָא לְאֲתַר דִּנְהִירוּ דְּנִשְׁמָתִין עִלָּאִין נָהֲרִין, לָא אִתְיְהִיב לְכֻלְהוֹן נִשְׁמָתִין, דְּהָא כְּגַוְונָא דְּאִיהוּ אַמְשִׁיךְ עֲלֵיהּ בְּהַאי עָלְמָא, הָכִי אִתְמַשְׁכַת לְבָתַר דְּנָפִיק מִנֵּיהּ.

Man, however, whilst in this world, considers not and reflects not what it is he is standing on, and each day as it passes he regards as though it has vanished into nothingness. When the soul departs this world she knows not by what path she will be made to travel; for it is not granted to all souls to ascend by the way that leads to the realm of radiance where the choicest souls shine forth. For it is the path taken by man in this world that determines the path of the soul on her departure.

תָּא חֲזֵי, אִי בַּר נָשׁ אִתְמְשִׁיךְ בָּתַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְתִיאוּבְתָּא דִּילֵיהּ אֲבַתְרִיהּ בְּהַאי עָלְמָא, לְבָתַר כַּד נָפִיק מִנֵּיהּ, אִיהוּ אִתְמְשִׁיךְ אֲבַתְרִיהּ וְיָהֲבִין לֵיהּ אוֹרַח לְאִסְתַּלָּקָא לְעֵילָא, בָּתַר הַהוּא מְשִׁיכוּ דְּאִתְמְשִׁיךְ בִּרְעוּתָא כָּל יוֹמָא בְּהַאי עָלְמָא.

Thus, if a man is drawn towards the Holy One, and is filled with longing towards Him in this world, the soul in departing from him is carried upward towards the higher realms by the impetus given her each day in this world.’

אָמַר רַבִּי אַבָא יוֹמָא חַד אִעַרְעָנָא בְּחַד מָתָא מֵאִנּוּן דְּהֲווּ מִן בְּנֵי קֶדֶם, וְאָמְרוּ לִי מֵהַהִיא חָכְמְתָא דְּהֲווּ יָדְעִין מִיּוֹמֵי קַדְמָאֵי וְהֲווּ אַשְׁכְּחָן סִפְרִין דְּחָכְמְתָא דִּלְהוֹן, וּקְרִיבוּ לִי חַד סִפְרָא.

R. Abba continued: ‘I once found myself in a town inhabited by descendants of the “children of the East”, and they imparted to me some of the Wisdom of antiquity with which they were acquainted. They also possessed some books of their Wisdom, and they showed me one

וְהֲוָה כְּתִיב בֵּיהּ, דְּהָא כְּגַוְונָא דִּרְעוּתָא דְּבַּר נָשׁ אִיכַוֵּון בֵּיהּ בְּהַאי עָלְמָא, הָכִי אַמְשִׁיךְ עֲלֵיהּ רוּחַ מִלְּעֵילָא כְּגַוְונָא דְּהַהוּא רְעוּתָא דְּאִתְדָּבַּק בֵּיהּ, אִי רְעוּתֵיהּ אִיכַוִּין בְּמִלָּה עִלָּאָה קַדִּישָׁא אִיהוּ אַמְשִׁיךְ עֲלֵיהּ לְהַהִיא מִלָה מִלְּעֵילָא לְתַתָּא לְגַבֵּיהּ.

in which it was written that, according to the goal which a man sets himself in this world, so does he draw to himself a spirit from on high. If he strives to attain some holy and lofty object, he draws that object from on high to himself below.

וְאִי רְעוּתֵיהּ לְאִתְדַּבְּקָא בְּסִטְרָא אָחֳרָא וְאִיכַוֵּין בֵּיהּ, אִיהוּ אַמְשִׁיךְ לְהַהִיא מִלָּה מִלְּעֵילָא לְתַתָּא לְגַבֵּיהּ. וְהֲווּ אָמְרִי דְּעִקָּרָא דְּמִלְּתָא תַּלְיָיא בְּמִלִּין וּבְעוֹבָדָא וּבִרְעוּתָא לְאִתְדַּבְּקָא, וּבְדָא אִתְמְשַׁךְ מִלְּעֵילָא לְתַתָּא הַהוּא סִטְרָא דְּאִתְדָּבַּק בָּהּ.

But if his desire is to cleave to the other side, and he makes this his whole intent, then he draws to himself from above the other influence. They said, further, that all depends on the kind of speech, action, and intention to which a man habituates himself, for he draws to himself here below from on high that side to which he habitually cleaves.

וְאַשְׁכַּחְנָא בֵּיהּ כָּל אִנּוּן עוֹבָדִין וּפוּלְחָנִין דְּכֹכְבַיָא וּמַזָּלֵי וּמִלִּין דְּאִצְטְרִיכוּ לוֹן וְהֵיאַךְ רְעוּתָא לְאִתְכַּוְּונָא בְּהוּ בְּגִין לְאַמְשָׁכָא לוֹן לְגַבַּיְיהוּ.

I found also in the same book the rites and ceremonies pertaining to the worship of the stars, with the requisite formulas and the directions for concentrating the thought upon them, so as to draw them near the worshipper.

כְּגַוְונָא דָא מַאן דְּבָעֵי לְאִתְדַּבְּקָא לְעֵילָא בְּרוּחַ קוּדְשָׁא דְּהָא בְּעוֹבָדָא וּבְמִלִּין וּבִרְעוּתָא דְלִבָּא לְכַוְּונָא בְּהַהִיא מִלָּה תַּלְיָיא מִלְּתָא לְאַמְשָׁכָא לֵיהּ לְגַבֵּיהּ מֵעֵילָא לְתַתָּא וּלְאִתְדַּבְּקָא בְּהַהִיא מִלָּה.

The same principle applies to him who seeks to be attached to the sacred spirit on high. For it is by his acts, by his words, and by his fervency and devotion that he can draw to himself that spirit from on high.

וְהֲווּ אָמְרֵי כַּמָּה דְּבַר נָשׁ אִתְמְשַׁךְ בְּהַאי עָלְמָא הָכִי נָמֵי מָשְׁכִין לֵיהּ כַּד נָפִיק מֵהַאי עָלְמָא. וּבְמָּה דְאִתְדָּבַּק בְּהַאי עָלְמָא וְאִתְמְשַׁךְ אֲבַתְרֵיהּ הָכִי אִתְדָּבַּק בְּהַהוּא עָלְמָא, אִי בְּקוּדְשָׁא, בְּקוּדְשָׁא. וְאִי בִּמְסָאֲבָא, בִּמְסָאֲבָא.

They further said that if a man follows a certain direction in this world, he will be led further in the same direction when he departs this world; as that to which he attaches himself in this world, so is that to which he will find himself attached in the other world: if holy, holy, and if defiled, defiled.

אִי בְּקוּדְשָׁא, מָשְׁכִין לֵיהּ לְגַבֵּי הַהוּא סְטַר וְאִתְדָּבַּק בֵּיהּ לְעֵילָא, וְאִתְעֲבִיד מְמַנָּא שַׁמָּשָׁא, לְשַׁמָּשָׁא קַמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בֵּין אִנּוּן שְׁאָר מַלְאָכִין. כְּמָה דְּהָכִי אִתְדָּבַּק לְעֵילָא וְקָאִים בֵּין אִנּוּן קַדִּישִׁין דִּכְתִיב (זכריה ג׳:ז׳) וְנָתַתִּי לְךָ מַהְלְכִים בֵּין הָעוֹמְדִים הָאֵלֶה.

If he cleaves to holiness he will on high be drawn to that side and be made a servant to minister before the Holy One among the angels, and will stand among those holy beings who are referred to in the words, “then I will give thee free access among these that stand by” (Zech. 3, 7).

הָכִי נָמֵי כְּגַוְונָא דָא. אִי בִּמְסָאֳבָא, מָשְׁכִין לֵיהּ לְגַבֵּי הַהוּא סְטַר וְאִתְעֲבִיד כְּחַד מִנַּיְיהוּ לְאִתְדַּבְּקַא בְּהוּ וְאִנּוּן אִקְרוּן נִזְקֵי בְּנֵי נְשָׁא. וּבְהַהִיא שַׁעֲתָא דְּנָפִיק מֵהַאי עָלְמָא נָטְלִין לֵיהּ וְשָׁאֲבִין לֵיהּ בַּגֵּיהִנָּם בְּהַהוּא אֲתַר דְּדַיְינֵי לוֹן לִבְנֵי מְסָאֳבָא דְּסָאִיבוּ גַּרְמַיְיהוּ וְרוּחַיְיהוּ, וּלְבָתַר אִתְדָּבַּק בְּהוּ. וְאִיהוּ נִזְקָא (כט א) כְּחַד מֵאִנּוּן נִזְקֵי דְעָלְמָא.

Similarly if he clings here to uncleanness, he will be drawn there towards that side and be made one of the unclean company and be attached to them. These are called “pests of mankind”, and when a man leaves this world they take him up and cast him into Gehinnom, in that region where judgement is meted out to those who have sullied themselves and soiled their spirits. After that he is made a companion of the unclean spirits and becomes a “pest of mankind” like one of them.

אֲמִינָא לוֹן בָּנַי קְרִיבָא דָא לְמִלִּין דְּאוֹרַיְיתָא. אֲבָל אִית לְכוּ אִתְרַחֲקָא (מגו) מֵאִנּוּן סִפְרִין (אלין) בְּגִין דְּלָא יִסְטֵי לִבַּיְיכוּ לְאִלֵּין פּוּלְחָנִין וּלְכָל אִנּוּן סִטְרִין דְּקָאֲמַר הָכָא דִּילְמָא חַס וְשָׁלוֹם (לא) תִּסְטוּן מִבָּתַר פּוּלְחָנָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא.

I then said to them: My children, all this is similar to what we learn in our Torah, nevertheless you should keep away from these books so that your hearts should not be led astray after those idolatrous services and after those “sides” mentioned here. Be on your guard lest, God forbid, you be led astray from the worship of the Holy One, since all these books mislead mankind.

דְּהָא כָּל סְפָרִים אִלֵּין אַטְעַיָּין לוֹן לִבְנֵי נָשָׁא, בְּגִין דִּבְנֵי קֶדֶם חַכִּימִין הֲווּ, וִירוּתָא דְּחָכְמְתָא דָא יָרְתוּ מֵאַבְרָהָם דְּיָהַב לִבְנֵי פִּלַּגְּשִׁים, דִּכְתִיב, (בראשית כ״ה:ו׳) וְלִבְנֵי הַפִּלַּגְּשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנוֹת וַיְשַׁלְּחֵם מֵעַל יִצְחָק בְּנוֹ בְּעוֹדֶנוּ חַי קֵדְמָה אֶל אֶרֶץ קֶדֶם. וּלְבָתַר אִתְמַשְׁכוּ בְּהַהִיא חָכְמָה לְכַמָּה סִטְרִין.

For the ancient children of the East were possessed of a wisdom which they inherited from Abraham, who transmitted it to the sons of the concubines, as it is written, “But unto the sons of the concubines that Abraham had, Abraham gave gifts, and he sent them away from Isaac his son, while he yet lived, eastward, unto the country of the children of the East” (Gen. 25, 6). In course of time they followed the track of that wisdom into many (wrong) directions.

אֲבָל זַרְעָא דְּיִצְחָק חוּלָקָא דְיַעֲקֹב לָאו הָכִי, דִּכְתִיב, (בראשית כ״ה:ה׳) וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ לְיִצְחָק, דָּא חוּלָקָא קַדִּישָׁא דִּמְהֵימְנוּתָא דְּאִתְדָּבַּק בֵּיהּ אַבְרָהָם, וְנָפַק מֵהַהוּא עַדְבָא וּמֵהַהוּא סִטְרָא, יַעֲקֹב מַה כְּתִיב בֵּיהּ (בראשית כ״ח:י״ג) וְהִנֵה יְיָ נִצָּב עָלָיו. וּכְתִיב, (ישעיה מא) וְאַתָּה יַעֲקֹב עַבְדִּי וְגו’. בְּגִינֵי כָךְ בָּעֵי לֵיהּ לְבַּר נָשׁ לְאִתְמַשְׁכָא בָּתַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּלְאִתְדַּבְּקָא בֵּיהּ תָּדִיר דִּכְתִיב, (דברים י) וּבוֹ תִדְבָּק.

Not so with the seed of Isaac, with the portion of Jacob. For it is written, “And Abraham gave all that he had unto Isaac” (Ibid. 5), this being the holy heritage of faith to which Abraham clave, and from the sphere of which issued Jacob, of whom it is written, “And, behold, the Lord stood beside him” (Gen. 28, 13), and also, “And thou, Israel, my servant, etc.” (Is. 41, 8). Hence it behoves a man to follow the Holy One and to cleave to Him continually, as it is written, “and to him shalt thou cleave” (Deut. 10, 20).

תָּא חֲזֵי, (תהילים כ״ד:ג׳) מִי יַעֲלֶה בְּהַר יְיָ וְגו’. וּלְבָתַר אַהֲדַר וּפֵירַשׁ נְקִי כַפַּיִם. דְּלָא עֲבִיד בִּידוֹי טוּפְסָא וְלָא אִתְתַּקַּף בְּהוּ בְּמָּה דְּלָא אִצְטְרִיךְ. וְתוּ דְּלָא אִסְתָּאַב בְּהוּ וְלָא סָאִיב בְּהוּ לְגוּפָא כְּאִנּוּן דִּמְסָאֲבִין גַּרְמַיְיהוּ בְּיָדִין לְאִסְתָּאֲבָא, וְדָא הוּא נְקִי כַפַּיִם, וּבַר לֵבָב, כְּגַוְונָא דָא דְּלָא אַמְשִׁיךְ רְעוּתֵיהּ וְלִבֵּיהּ לְסִטְרָא אָחֳרָא, אֶלָּא לְאִתְמַשְּׁכָא בָּתַר פּוּלְחָנָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא.

It is written, “Who shall ascend into the mountain of the Lord?” and the answer is given, “He that hath clean hands and a pure heart” (Ps. 24, 3-4), that is, he that has not made with his hands vain shapes nor grasped with them wrongful objects, nor has he defiled himself through them like those who defile their bodies wilfully. “And pure of heart”: that is, he that averts his heart and mind from the “other side” and directs them towards the service of the Holy One.

אֲשֶׁר לא נָשָׂא לַשָׁוְא נַפְשׁוֹ. נַפְשׁוֹ כְּתִיב נַפְשִׁי קְרִי, וְהָא אוּקְמוּהָ נַפְשִׁי דָּא נֶפֶשׁ דָּוִד סִטְרָא דִּמְהֵימְנוּתָא. נַפְשׁוֹ דָּא נֶפֶשׁ דְּבַר נָשׁ מַמָּשׁ. בְּגִין דְּכַד יִפּוּק מֵהַאי עָלְמָא. וְנַפְשֵׁיהּ יִסְתַּלַּק בְּעוֹבָדִין דְּכָשְׁרִין עַל מַה דְּיִתְקַיַּים בְּהוּ לְמֵיהַךְ בֵּין כָּל אִנּוּן קַדִּישִׁין כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (תהילים קט״ז:ט׳) אֶתְהַלֵּךְ לִפְנֵי יְיָ בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים. וּבְגִין דְּלָא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי יִשָּׂא בְרָכָה מֵאֵת יְיָ וְגו’.

It says further: “Who hath not lifted up his soul unto falsehood… he shall receive a blessing from the Lord” (Ibid. 4-5); that is to say, when he leaves this world his soul ascends furnished with good works which will enable him to obtain entry among the holy celestial beings, in accordance with the verse, “I shall walk before the Lord in the lands of the living” (Ps. 116, 9), for since “he hath not lifted his soul unto falsehood, he shall receive a blessing from the Lord, etc.”’

Vayera, Chapter 6

תָּא חֲזֵי, בָּתַר דְּאִתְגְּזַר אַבְרָהָם הֲוָה יָתִיב וְכָאִיב, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שָׁדַר לְגַבֵּיהּ תְּלַת מַלְאָכִין בְּאִתְגַּלְּיָא לְאַקְדָמָא לֵיהּ שְׁלָם. וְאִי תֵימָא דְּהָא בְּאִתְגַּלְּיָא. וְכִי מַאן יָכִיל לְמֶחֱמֵי מַלְאָכִין וְהָא כְּתִיב, (תהילים ק״ד:ד׳) עוֹשֶׂה מַלְאָכָיו רוּחוֹת וְגו’.

When Abraham was still suffering from the effects of the circumcision, the Holy One sent him three angels, in visible shape, to enquire of his well-being. You may, perhaps, wonder how angels can ever be visible, since it is written, “Who makes his angels spirits” (Ps. 104, 4).

אֶלָּא ודַּאי חָמָא לוֹן, דְּנַחֲתֵי לְאַרְעָא כְּגַוְונָא דִבְנֵי נָשָׁא, וְלָא יִקְשֶׁה לָךְ הַאי, דְּהָא וַדַּאי אִנּוּן רוּחִין קַדִּישִׁין, וּבְשַׁעֲתָא דְּנָחֲתֵי לְעָלְמָא מִתְלַבְּשִׁין (קמד א) בַּאֲוִירֵי וּבִיסוֹדֵי דְּגוּלְמִין, וְאִתְחֲזוּ לִבְנֵי נָשָׁא מַמָּשׁ כְּחֵיזוּ דִּיוּקְנָא דִּלְהוֹן.

Abraham, however, assuredly did see them, as they descended to earth in the form of men. And, indeed, whenever the celestial spirits descend to earth, they clothe themselves in corporeal elements and appear to men in human shape.

וְתָּא חֲזֵי, אַבְרָהָם חָמָא לוֹן כְּחֵיזוּ בְּנֵי נָשָׁא. וְאַף עַל גַּב דְּהֲוָה כָּאִיב מִמִּילָה נָפַק וְרָהַט אֲבַּתְרַיְיהוּ בְּגִין דְּלָא לְמִגְרַע (מה) דְּהֲוָה עֲבִיד מִקַּדְמַת דְּנָא.

Now Abraham, although he was in great pain from his wound, ran forward to meet them so as not to be remiss in his wonted hospitality.

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן וַדַּאי כְּחֵיזוּ דְּמַלְאָכִין חָמָא לוֹן, מִמַּה דִּכְתִיב וַיֹּאמַר אֲדֹנָי בְּאל”ף דל”ת, שְׁכִינְתָּא הֲוָה אַתְיָא, וְאִלֵּין הֲווּ סְמִיכִין דִּילָהּ וְכֻּרְסְיָיא לְגַבָּהּ, בְּגִין דְּאִנּוּן גְּוָונִין (צא א) תְּלַת דִּתְחוֹתָא.

R. Simeon said: ‘Assuredly he saw them in their angelic forms, since it is written, AND HE SAID, ADONAI (my Lord), which shows that the Shekinah (one appellative of which is Adonai) had come with them, and that the angels accompanied her as her throne and pillars, because they are the three colours below her,

וְחָמָא הַשְׁתָּא בְּגִין דְּאִתְגְּזַר מַה דְּלָא הֲוָה חָמֵי מִקַּדְמַת דְּנָא עַד לָא אִתְגְּזַר, בְּקַדְמִיתָא לָא הֲוָה יָדַע אֶלָּא דְּאִנּוּן בְּנֵי נָשָׁא, וּלְבָתַר יָדַע דְּאִנּוּן מַלְאָכִין קַדִּישִׁין וְאָתוּ בִּשְׁלִיחוּתָא לְגַבֵּיהּ. בְּשַׁעֲתָא דְּאָמְרוּ לֵיהּ אַיֵּ”ה שָׂרָה אִשְׁתְּךָ וּבִשְׂרוּ לֵיהּ בְּשׂוֹרַת יִצְחָק.

and Abraham, now that he was circumcised, saw what he could not see before.’ At first he took them for men, but afterwards he became aware that they were holy angels who had been sent on a mission to him. This was when they asked him, WHERE IS SARAH THY WIFE? and announced to him the coming birth of Isaac.

אֵלָיו אַתְוָון נְקוּדוֹת אַיּ”וֹ, וְסִימָן אַיּ”וֹ, רֶמֶז לְמַה דִּלְעֵילָא, רֶמֶז לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וַיֹּאמֶר הִנֵּה בָאֹהֶל. כְּתִיב הָכָא הִנֵּה בָאֹהֶל וּכְתִיב הָתָם (ישעיהו ל״ג:כ׳) אֹהֶל בַּל יִצְעָן וְגו’. תָּא חֲזֵי, כֵּיוָן דְּנָקוּד אי”ו אַמַּאי כְּתִיב לְבָתַר אַיֵּה, אֶלָּא בְּגִין דְּחִבּוּרָא דִּדְכַר וְנוּקְבָא כְּחֲדָא רָזָא דִּמְהֵימְנוּתָא. כְּדֵין אָמַר וַיֹּאמֶר הִנֵּה בָאֹהֶל. תַּמָּן הוּא קִשּׁוּרָא דְּכֹלָּא וְתַמָּן אִשְׁתַּכַּח (ויאמר הנה באהל). אַיֵּה וְגו’, וְכִי לָא הֲווּ יָדְעֵי מַלְאֲכֵי עִלָּאֵי דְּשָׂרָה הִנֵּה בָאֹהֶל, אַמַּאי כְּתִיב אַיֵּה. אֶלָּא לָא יָדְעֵי בְּהַאי עָלְמָא אֶלָּא מַה דְּאִתְמָסַר לְהוּ לְמִנְדַע.

AND THEY SAID TO HIM: in the word elau (to him) there are dots over the letters aleph, yod, and vau, which spell out the word ayo (where is he?). This is a reference to the Holy One who is above. Again, the word thus formed ayo is followed by the word ayeh (where?), which is a feminine form of the same, to emphasise the bond of union between the male and the female, which is the secret of true faith. Where is that bond of union complete? The answer is, BEHOLD IN THE TENT: there it is found, and there is the all-in-all union. WHERE IS SARAH THY WIFE? Did not the celestial angels know that she was in the tent? The fact is that angels do not know of happenings in this world save what is necessary for their mission.

תָּא חֲזֵי (שמות י״ב:י״ב) וְעָבַרְתִּי בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אֲנִי יְיָ. וְכִי כַּמָּה שְׁלִיחִין וּמַלְאָכִין אִית לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אֶלָּא בְּגִין דְּאִנּוּן לָא יָדְעֵי בֵּין טִפָּה דְּבוּכְרָא לְהַהוּא דְּלָא בּוּכְרָא בַּר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּלְחוֹדוֹי.

This is borne out by the text, “For I will pass through the land of Egypt… I am the Lord” (Ex. 12, 12), which indicates that although the Holy One had many messengers and angels to perform His work, yet they would not have been able to distinguish between the germ of the first-born and of the later born-only the Almighty Himself could do this.

כְּגַוְונָא דָּא (יחזקאל ט׳:ד׳) וְהִתְוֵיתָ תָּו עַל מִצְחוֹת הָאֲנָשִׁים. וְאַמַּאי צְרִיכִין. אֶלָּא בְּגִין דְּאִנּוּן לָא יָדְעֵי, אֶלָא מַה דְּאִתְמָסַר לוֹן לְמִנְדַע (ידעי), כְּגוֹן כָּל אִנּוּן מִלִּין דְּזַמִּין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאַיְיתָאָה עַל עָלְמָא. וּמַאי טַעְמָא בְּגִין דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַעֲבַר כָּרוֹזָא בְּכֻלְהוּ רְקִיעִין בְּהַהִיא מִלָּה דְּזַמִּין לְאַיְתָאָה עַל עָלְמָא.

Another example is the verse, “and set a mark upon the foreheads of the men etc.” (Ezek. 9, 4), which proves that the angels require a mark, as otherwise they only know what is specially communicated to them, as, for instance, the sufferings which the Holy One is about to bring upon the world as a whole and which He proclaims throughout the seven heavens.

כְּגַוְונָא דָא בְּשַׁעֲתָא דִּמְחַבְּלָא אִשְׁתְּכַח בְּעָלְמָא בָּעֵי בַּר נָשׁ לְאִתְכַּסְיָא בְּבֵיתֵיהּ וְלָא יִתְחֲזֵי בְּשׁוּקָא בְּגִין דְּלָא יִתְחַבֵּל, כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (שמות י״ב:כ״ב) וְאַתֶּם לא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר. מִנַּיְיהוּ (דיכיל לאסתתרא, אין, אבל מקמי קודשא בהך הוא לא (ס”א יכיל)) בָּעֵי לְאִסְתַּתְּרָא. מַה כְּתִיב, (ירמיהו כ״ג:כ״ד) אִם יִסָּתֵר אִישׁ בַּמִּסְתָּרִים וַאֲנִי לֹא אֶרְאֶנּוּ נְאֻם יְיָ.

Thus when the destroying angel is at large in the world, a man should take shelter in his house, remain under cover and not show himself in the open, so that no hurt may befall him, as the Israelites were bidden in Egypt, “and none of you shall go out of the door of his house until the morning” (Ex. 12, 22). From the angels one can hide oneself, but not from God, of whom it is written, “Can any hide himself in secret places that I shall not see him? saith the Lord” (Jer. 23, 24).

אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ, דְּלָא בָעוּ לוֹמַר קַמָּהּ, כֵּיוָן דְּאָמַר הִנֵּה בָאֹהֶל מִיָּד וַיֹּאמֶר שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כְּעֵת חַיָּה וְהִנֵּה בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ וְגו’. תָּא חֲזֵי, אוֹרַח אַרְעָא, דְּעַד לָא אַזְמִין אַבְרָהָם קַמַּיְיהוּ לְמֵיכַל לָא אָמְרוּ לֵיהּ מִידֵּי, בְּגִין דְּלָא יִתְחֲזֵי דִּבְגִין הַהִיא בְּשׂוֹרָה קָא אַזְמִין לְהוּ לְמֵיכַל, בָּתַר דִּכְתִיב וַיּאכֵלוּ כְּדֵין אָמְרוּ לֵיהּ הַהִיא בְּשׂוֹרָה.

The angel asked: “Where is Sarah thy wife?” for the reason that he did not want to deliver the message in her presence; but as soon as Abraham said, “Behold, she is in the tent”, he said: I WILL CERTAINLY RETURN UNTO THEE WHEN THE SEASON COMETH ROUND, AND, LO, SARAH THY WIFE SHALL HAVE A SON. Note the delicacy of the angels in not announcing anything to Abraham before he invited them to eat, so as not to make it appear that the invitation was a repayment for their good tidings. We thus read first, “and they did eat”, and then, and they said unto him.

וַיֹּאכֵלוּ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ וְכִי מַלְאֲכֵי עִלָּאֵי אָכְלֵי, אֶלָּא בְּגִין יְקָרָא דְּאַבְרָהָם אִתְחֲזֵי הָכִי. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר וַיֹּאכֵלוּ וַדַּאי, בְּגִין דְּאִנּוּן (קד א) אֶשָׁא דְּאָכִיל אֶשָׁא וְלָא אִתְחֲזֵי, וְכָל מַה דְּיָהַב לוֹן אַבְרָהָם אָכְלֵי בְּגִין דְּמִסִּטְרָא דְּאַבְרָהָם אָכְלֵי לְעֵילָא (דאכלי מההוא סטרא דלעילא).

AND THEY DID EAT: how so? Do celestial angels eat? The truth is that they only simulated eating in honour of Abraham. R. Eleazar said: ‘They certainly did eat, in the sense of fire consuming fire invisibly; of a truth what Abraham offered them they ate, as it is from the side of Abraham that they obtain sustenance on high.’

תָּא חֲזֵי, כָּל מַה דְּאָכִיל אַבְרָהָם בְּטָהֳרָה אִיהוּ קָא אָכִיל וּבְגִין כָּךְ אַקְרִיב קַמַּיְיהוּ וְאָכְלֵי, וְנָטִיר אַבְרָהָם בְּבֵיתֵיהּ דַּכְיָא וּמְסָאֲבוּתָא, דְּאֲפִילּוּ בַּר נָשׁ דְּאִיהוּ מְסָאַב (לא יכיל לקרבא לביתיה כדין ידע אברהם דהא מסאב איהו ועביד) (נ”א לא הוה משמש בביתיה, עד דעביד) לֵיהּ טְבִילָה, אוֹ עֲבִיד לֵיהּ לְנַטְרָא שִׁבְעָה יוֹמִין כְּדְקָא חָזֵי לֵיהּ בְּבֵיתֵיהּ, וְהָכִי הוּא וַדַּאי.

Note that Abraham kept all his food in a state of ritual cleanliness, and therefore he personally waited on them whilst they were eating.

תָּא חֲזֵי כְּתִיב, (דברים כ״ג:י״א) אִישׁ אֲשֶׁר לא יִהְיֶה טָהוֹר מִקְרֶה לַיְלָה וְגו’. מַאי תַּקַנְתֵּיהּ, וְהָיָה לִפְנוֹת עֶרֶב יִרְחַץ בַּמָּיִם. אִעֲרַע בֵּיהּ טֻמְאָה אָחֳרָא כְּגוֹן זִיבָה אוֹ (נ”א סגירו או נדה) סְגִירַת נִדָּה דְּהֲווּ תְּרִי מְסָאֲבוּ, לָא סַגְיָא לֵיהּ בְּהַהִיא טְבִילָה (בגין) בֵּין דְּאִעֲרַע בֵּיהּ קֶרִי קֹדֶם דְּקַבִּיל טֻמְאָה אָחֳרָא (בגין) בֵּין דְּאִעֲרַא בֵּיהּ לְבָתָר.

He observed so strictly the laws regarding clean and unclean that no man in a state of ritual impurity was allowed to serve in his house until he had duly cleansed himself by bathing before nightfall or by abstention for seven days, according to the degree of his defilement.

וְאַבְרָהָם וְשָׂרָה הֲווּ מְתַקְּנֵי טְבִילָה לְכֻלְהוּ, אִיהוּ לְגַבְרֵי וְאִיהִי לְנַשֵּׁי. מַאי טַעְמָא אִעֲסַק אַבְרָהָם לְדַכָּאָה לִבְנִי נָשָׁא, בְּגִין דְּאִיהוּ טָהוֹר וְאִקְרֵי טָהוֹר. דִּכְתִיב, (איוב י״ד:ד׳) מִי יִתֵּן טָהוֹר מִטָּמֵא לא אֶחָד. טָהוֹר דָּא אַבְרָהָם דְּנָפַק מִתֶּרַח.

And as Abraham prepared the means of purification for men in such a state, so did Sarah for women. The reason why Abraham did this was because he was himself pure and is designated “pure” (as it is written, “Who can bring forth a pure one from one impure?” (Job 14, 4), which is a reference to Abraham, who was born of Terah).

רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר בְּגִין לְתַקָּנָא הַהוּא דַּרְגָּא דְּאַבְרָהָם, וּמַאן אִיהוּ מַיִ”ם. בְגִין כָּךְ אַתְקִין לְדַכָּאָה בְּנִי עָלְמָא בְּמַיָא. וּבְשַׁעֲתָא דְּאַזְמִין לַמַּלְאָכִין, שֵׁירוּתָא דְּמִלּוֹי מַה כְּתִיב יוּקַח נָא מְעַט מַיִם. בְּגִין לְאִתְתַּקְּפָא בְּהַהוּא דַּרְגָּא דְמַיִין שָׁרָאן בָּהּ.

R. Simeon said that it was in order to confirm Abraham in his special grade, which is symbolised by water, that he set out to keep the world pure by means of water. The same symbolic meaning underlies the words uttered by him when he invited the angels to partake of food, to wit, “Let a little water be fetched”, he wishing thereby to confirm himself in the degree symbol sed by water.

וּבְגִינֵי כָךְ הֲוָה מְדַכֵּי לְכָל בְּנֵי נָשָׁא מִכֹּלָּא. מְדַכֵּי לוֹן מִסִּטְרָא דְּעֲבוֹדָה זָרָה, וּמְדַכֵּי לוֹן מִסִּטְרָא דִּמְסָאֳבָא, וְכַמָּה דְּאִיהוּ מְדַכֵּי לְגוּבְרִין הָכִי נָמֵי שָׂרָה מְדַכַּאת לְנָשִׁין, וְאִשְׁתַּכָּחוּ כֻּלְהוּ דְּאַתְיָין לְגַבַּיְיהוּ דָּכְיָין מִכֹּלָּא.

He therefore endeavoured to purify people in all respects-to cleanse them from idolatry and to cleanse them from ritual impurity. In the same way Sarah purified the women. The result was that all in their house were in a state of ritual purity.

תָּא חֲזֵי, אִילָנָא נָטַע אַבְרָהָם בְּכָל אֲתַר דְּדִיּוּרֵיהּ תַּמָּן, וְלָא הֲוָה סָלִיק בְּכָל אֲתַר כְּדְקָא יְאוּת, בַּר בְּשַׁעֲתָא דְּדִיוּרֵיהּ בְּאַרְעָא דִּכְנָעַן, וּבְהַהוּא אִילָנָא הֲוָה יָדַע מַאן דְּאִתְאַחִיד בֵּיה בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּמַאן דְּאִתְאַחִיד בְּעֲבוֹדָה זָרָה.

Wherever Abraham took up his residence he used to plant a certain tree, but in no place did it flourish properly save in the land of Canaan. By means of this tree he was able to distinguish between the man who adhered to the Almighty and the man who worshipped idols.

מַאן דְּאִתְאַחִיד בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אִילָנָא הֲוָה פָּרִישׂ עַנְפּוֹי וְחֲפֵי עַל רֵישֵׁיהּ וְעֲבִיד עֲלֵיהּ צִלָּא יָאֶה, וּמַאן דְּאִתְאַחִיד בְּסִטְרָא דְּעֲבוֹדָה זָרָה הַהוּא אִילָנָא הֲוָה אִסְתַּלַּק וְעַנְפּוֹי הֲווּ סְלִיקִין לְעֵילָא. כְּדֵין הֲוָה יָדַע אַבְרָהָם וְאַזְהִיר לֵיהּ, וְלָא אַעֲדֵי מִתַּמָּן עַד דְּאִתְאַחִיד בִּמְהֵימְנוּתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא,

For the man who worshipped the true God the tree spread out its branches, and formed an agreeable shade over his head; whereas in the presence of one who clung to the side of idolatry the tree shrank within itself and its branches stood upright. Abraham thus recognised the erring man, admonished him, and did not desist until he had succeeded in making him embrace the true faith.

וְהָכִי מַאן דְּאִיהוּ דַּכְיָא (ד”א ל”ג הכי) מְקַבֵּל לֵיהּ אִילָנָא. מַאן דְּאִיהוּ מְסָאַב לָא מְקַבֵּל לֵיהּ. כְּדֵין יָדַע אַבְרָהָם וּמְדַכֵּי לוֹן בְּמַיָא.

Similarly the tree received under its shade those who were clean, and not those who were unclean; and when Abraham recognised the latter, he purified them by means of water.

וּמַעֲיָינָא דְמַיָא הֲוָה תְּחוֹת הַהוּא אִילָנָא, וּמַאן דְּצָרִיךְ טְבִילָה מִיָּד מַיִין סָלְקִין לְגַבֵּיהּ, וְאִילָנָא אִסְתַּלְּקִין עַנְפּוֹי, כְּדֵין יָדַע אַבְרָהָם דְּאִיהוּ מְסָאָבָא וּבָעֵי טְבִילָה מִיָּד, וְאִם לָאו מַיָא נְגִיבָן כְּדֵין יָדַע דְּבָעֵי לְאִסְתָּאֳבָא וּלְאִסְתַמְרָא שִׁבְעָה יוֹמִין.

Moreover, there was a spring of water under that very tree, and when a man came who required immediate immersion, the waters rose and also the branches of the tree: and that was a sign for Abraham that that man needed immersion forthwith. On other occasions the water dried up: this was a sign to Abraham that that man could not be purified before the lapse of seven days.

תָּא חֲזֵי, דְּאֲפִילּוּ בְּשַׁעֲתָא דְּאַזְמִין לוֹן לְמַּלְאָכִין אָמַר לוֹן וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ בְּגִין לְמֶחמֵי וּלְמִבְדַּק בְּהוּ, וּבְהַהוּא אִילָנָא הֲוָה בָּדִיק לְכָל בְּנֵי עָלְמָא. וְרָזָא (לקבל) בְּגִין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קָא (עבד) אָמַר דְּאִיהוּ אִילָנָא דְחַיֵּי לְכֹלָּא, וּבְגִין כָּךְ וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ וְלֹא תַּחַת עֲבוֹדָה זָרָה.

Note that Abraham, in offering his invitation to the angels, said, “and recline yourselves under the tree”: this was for the purpose of testing them, in the same way as he tested by the same tree any wayfarer who came. By the word “tree”, he also referred to the Holy One, blessed be He, who is the tree of life for all, as though to say, “recline yourselves under His shade, and not under the shelter of strange gods”.

וְתָּא חֲזֵי, כַּד חָב אָדָם, בְּעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע חָב, דִּכְתִיב וּמֵעֵץ הַדַּעַת וְגו’ וְאִיהוּ בֵּיהּ חָב וְגָרַם מוֹתָא לְעָלְמָא. מַה כְּתִיב וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְגו’. (וגרם מותא לכל בני עלמא) וְכַד אֲתָא אַבְרָהָם בְּאִילָנָא אָחֳרָא אַתְקִין עָלְמָא דְּהוּא אִילָנָא דְּחַיֵּי וְאוֹדַע מְהֵימְנוּתָא לְכָל בְּנֵי עָלְמָא:

Note that Adam transgressed through eating of the tree of knowledge of good and evil, and this brought death into the world. God then said, “and now, lest he put forth his hand, and take also the tree of life etc.” (Gen. 3, 22). But when Abraham came, he remedied the evil by means of that other tree, which is the tree of life, and by means of which he made known the true faith to the whole world.

מדרש הנעלם אָמַר רַבִּי חִיָּיא אָמַר רַב אִי הֲוִינָא מִסְתַּכְּלִין בְּפָרָשָׁתָא דָּא נִסְתַּכֵּל בְּחָכְמָתָא, אִי עִנְיָינָא דְּנִשְׁמָתָא הִיא לָאו רֵישָׁא סוֹפָא וְלָאו סוֹפָא רֵישָׁא, וְאִי עִנְיָינָא לִפְטִירַת אִינִישׁ מֵעָלְמָא הִיא, נִסְתּוֹר כָּל פַּרְשָׁתָא אוֹ נוֹקִים פַּרְשָׁתָא בְּהַאי אוֹ בְּהַאי. מַהוּ יוּקַח נָא מְעַט מַיִם וְרַחֲצּוּ רַגְלֵיכֶם וְגו’ וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם וְגו’ וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל שָׂרָה וְגו’ וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם וְגו’ וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב וְגו’.

כַּד אֲתָא רַב דִּימִי אָמַר לא מָצְּאָה הַנְּשָׁמָה תּוֹעֶלֶת לַגּוּף אִלְּמָלֵא מַה שֶּׁרָמַז בְּכָאן רְמֶז הַקָּרְבָּנוֹת. בָּטְלוּ הַקָּרְבָּנוֹת לֹא בָּטְלָה הַתּוֹרָה, הַאי דְּלָא אִעֲסַק בַּקָּרְבָּנוֹת לִיעֲסַק בַּתּוֹרָה וְיִתְהַנֵּי לֵיהּ יַתִּיר,

דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן כְּשֶׁפֵּרַשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הַקָּרְבָּנוֹת אָמַר משֶׁה רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם תִּינַח בִּזְמַן שֶׁיִּהְיוּ יִשְׂרָאֵל עַל אַדְמָתָם, כֵּיוָן שֶׁיִּגְלוּ מֵעַל אַדְמָתָם מַה יַּעֲשׂוּ, אָמַר לוֹ משֶׁה, יַעַסְקוּ בַּתּוֹרָה ואֲנִי מוֹחֵל לָהֶם בִּשְׁבִילָהּ יוֹתֵר מִכָּל הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁבָּעוֹלָם שֶׁנְּאֱמַר (ויקרא ז׳:ל״ז) זֹאת הַתּוֹרָה לָעוֹלָה לַמִּנְחָה וגו’. כְּלוֹמַר זֹאת הַתּוֹרָה בִּשְׁבִיל עוֹלָה בִּשְׁבִיל מִנְחָה בִּשְׁבִיל חַטָאת בִּשְׁבִיל אָשָׁם.

אָמַר רַבִּי כְּרוּסְפְּדָאי הַאי מַאן דְּמַדְכַּר בְּפוּמֵיהּ בְּבָתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת דְּקָרְבָּנַיָא עִנְיָינָא וְתִקְרוּבְתָּא וִיכַוִּון בְּהוּ, בְּרִית כְּרוּתָה הוּא דְּאִנּוּן מַלְאָכַיָא דְּמַדְכְּרִין חוֹבֵיהּ לְאַבְאָשָׁא לֵיהּ דְּלָא יָכְלִין לְמֶעְבַּד לֵיהּ אִלְּמָלֵא טִיבוּ.

וּמַאן יוֹכַח הַאי פַּרְשָׁתָא יוֹכַח, דְּכֵיוָן דְּאָמַר והִנֵּה שְׁלשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו, מַהוּ עָלָיו, לְעַיֵּין בְּדִינֵיהּ, כֵּיוָן דְּחָמָא נִשְׁמָתָא דְּצַּדִּיקַיָא כָּךְ, מַה כְּתִיב וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה וגו’. מַהוּ הָאֹהֱלָה בֵּית הַמִּדְרָשׁ. וּמַהוּ אוֹמֵר מַהֲרִי שְׁלשׁ סְאִים, עִנְיַן הַקָּרְבָּנוֹת, וְנִשְׁמָתָא מִתְכַּוְּונְת בְּהוּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם. וּכְדֵין נַיְיחָא לְהוּ ולָא יָכְלִין לְאַבְאָשָׁא לֵיהּ.

רַבִּי פִּנְחָס פָּתַח קְרָא דִּכְתִיב, (במדבר י״ז:י״א) וְהִנֵּה הֵחֵל הַנֶּגֶף בָּעָם וּכְתִיב וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל אַהֲרֹן קַח אֶת הַמַּחְתָּה וְגו’ וּכְתִיב וַתֵּעָצַּר הַמַּגֵּפָה. כְּתִיב הָכָא מַהֵר וּכְתִיב הָתָם מַהֲרִי שְׁלשׁ סְאִים. מַה לְּהַלָּן קָרְבָּן לְאִשְׁתְּזָבָא אַף כָּאן קָרְבָּן לְאִשְׁתְּזָבָא.

אָמַר רַבִּי פִּנְחָס זִמְנָא חָדָא הֲוִינָא אָזְלֵי בְאָרְחָא וַעֲרָעִית בֵּיהּ בְּאֵלִיָּהוּ, אֲמִינָא לֵיהּ, לֵימָא לִי מַר מִלָּה דְּמַעֲלֵי לִבְרִיָּיתָא, אָמַר לֵיהּ, קְיים גָּזַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְעָאלוּ קַמֵּיהּ כָּל אִלֵּין מַלְאָכַיָא דִּמְמַנָּן לְאַדְכָּרָא חוֹבֵי דְּבַּר נָשׁ, דִּי בְּעִדְנָא דְּיִדְכְּרוּן בְּנִי אֱנָשָׁא קָרְבָּנַיָא דְּמַנֵּי משֶׁה ושַׁוִּי לִבֵּיהּ וּרְעוּתֵיהּ בְּהוּ, דְּכֻלְהוּ יִדְכְּרוּן לֵיהּ לְטַב.

וְעוֹד בְּעִדָּנָא דִּיעֲרַע מוֹתָנָא בִּבְנֵי אֱנָשָׁא, קְיָימָא אִתְגְּזַר וכָרוֹזָא אַעֲבַר עַל כָּל חֵילָא דִשְׁמַיָא דְּאִי יִיעֲלוּן בְּנוֹהִי בְּאַרְעָא בְּבָתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת וְיֵימְרוּן בִּרְעוּת נַפְשָׁא וְלִבָּא עִנְיָינָא דִקְטֹרֶת בּוּסְמִין דְּהֲווּ לְהוּ לְיִשְׂרָאֵל, דְּיִתְבַּטַל מוֹתָנָא מִנַּיְיהוּ.

אָמַר רַבִּי יִצְּחָק בֹּא וּרְאֵה מַה כְּתִיב וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל אַהֲרֹן קַח אֶת הַמַּחְתָּה ותֵן עָלֶיהָ אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ וְשִׂים קְטֹרֶת. אָמַר לֵיהּ אַהֲרֹן לָמָּה. אָמַר כִּי יָצָּא הַקֶּצֶּף מִלִּפְנֵי יְיָ וגו’. מַה כְּתִיב וַיָּרָץ אֶל תּוֹךְ הַקָּהָל וְהִנֵּה הֵחֵל הַנֶּגֶף בָּעָם. וּכְתִיב וַיַּעֲמֹד בֵּין הַמֵּתִים וּבֵין הַחַיִּים וַתֵּעָצַּר הַמַּגֵּפָה. ולָא יָכִיל מַלְאָכָא דִּמְחַבְּלָא לְשַׁלְּטָאָה וְנִתְבַּטְלָא מוֹתָנָא.

רַבִּי אַחָא אֲזַל לִכְפַר טַרְשָׁא אֲתָא לְגַבֵּי אוּשְׁפִּיזֵיהּ, לְחִישׁוּ עֲלַיְהוּ כָּל בְּנֵי מָתָא, אָמְרוּ גַּבְרָא רַבָּא אֲתָא הָכָא נֵזִּיל לְגַבֵּיהּ, אָתוּ לְגַבֵּיהּ, אָמְרוּ לֵיהּ לָא חָס עַל אוֹבָדָנָא, אָמַר לְהוּ מַהוּ. אָמְרוּ לֵיהּ דְּאִית שִׁבְעָה יוֹמִין דְּשָׁארֵי מוֹתָנָא בְּמָאתָא וכָל יוֹמָא אִתְתַּקַּף ולָא אִתְבַּטַל.

אָמַר לְהוּ נֵזִּיל לְבֵי כְנִשְׁתָּא וְנִתְבַּע רַחֲמֵי מִן קֳדָם קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. עַד דְּהֲווּ אָזְלֵי, אָתוּ וְאָמְרוּ פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי מִיתוּ, וּפְלוֹנִי וּפְלוֹנִי נָטוּ לָמוּת. אָמַר לְהוּ רַבִּי אַחָא לֵית עִתָּא לְקָיְימָא הָכִי דְּשַׁעֲתָא דְחִיקָא.

אֲבָל אַפְרִישׁוּ מִנְכוֹן אַרְבְּעִין בְּנֵי נָשָׁא מֵאִנּוּן דְּזַכָּאִין יַתִיר. עֲשָׂרָה עֲשָׂרָה לְאַרְבְּעָה חוּלָקִין ואֲנָא עִמְּכוֹן, עֲשָׂרָה לְזִוְויָיתָא דְּמָאתָא, וַעֲשָׂרָה לְזִוְויָיתָא דְּמָאתָא, וְכֵן לְאַרְבַּע זִוְויָיתָא דְּמָאתָא. וְאָמְרוּ בִּרְעוּת נַפְשְׁכוֹן עִנְיָינָא דִקְטֹרֶת בּוּסְמִין. דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יָהַב לְמשֶׁה ועִנְיָינָא דְּקָרְבָּנָא עִמֵּיהּ.

עֲבְדוּ כֵּן תְּלַת זִמְנִין וְאַעֲבָרוּ בְּכָל מָאתָא לְאַרְבַּע זִוְויָיתָא והֲווּ אָמְרִין כֵּן, לְבָתַר אָמַר לְהוּ נֵּזִיל לְאִנּוּן דְּאוֹשִׁיטוּ לְמֵימַת אַפְרִישׁוּ מִנַּיְיכוּ לְבָתֵּיהוֹן, ואִמְרוּ כְדֵין, וְכַד תְּסַיְּימוּ אִמְרוּן אִלֵּין פְּסוּקַיָיא (במדבר ט״ז:כ״ח) וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל אַהֲרֹן קַח אֶת הַמַּחְתָּה ותֵן עָלֶיהָ אֵשׁ וְגו’ וַיִּקַּח אַהֲרֹן וְגו’ וַיַּעֲמֹד בֵּין הַמֵּתִים וְגו’. וכֵן עֲבְדוּ ואִתְבַּטַל מִנַּיְיהוּ.

שָׁמְעוּ הַהוּא קָלָא דְּאָמַר סִתְרָא סִתְרָא קַמַּיְיתָא אוֹחִילוּ לְעֵילָא דְּהָא דִּינָא דִּשְׁמַיָא לָא אַשְׁרֵי הָכָא דְּהָא יָדְעֵי לְבַטְלָא לֵיהּ. חָלַשׁ לִבֵּיהּ דְּרַבִּי אַחָא, אִדְמוּךְ, שָׁמַע דְּאֲמְרֵי לֵיהּ, כַּד עָבַדְתְּ דָּא עֲבִיד דָּא, זִיל ואֵימָא לוֹן דְּיַחְזְרוּן בִּתְשׁוּבָה דְּחַיָּיבִין אִנּוּן קַמָּאי. קָם ואַחֲזַר לְהוּ בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵימָתָא, וְקַבִּילוּ עֲלַייהוּ דְּלָא יִתְבַּטְלוּן (צד א (ב)) מֵאוֹרַיְיתָא לְעָלַם, וְאַחֲלִיפוּ שְׁמָא דְּקַרְתָּא וקָארוּן לָהּ מָאתָא מַחְסֵיָא.

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה לֹא דַּי לָהֶם לַצַּדִּיקִים שֶׁמְבַטְלִין אֶת הַגְּזִרָה אֶלָּא לְאַחַר כֵּן שֶׁמְבָרְכִין לָהֶם, תֵּדַע לָךְ שֶׁכֵּן הוּא, דְּכֵיוָן שֶׁהַנְּשָׁמָה אוֹמֶרֶת לַגּוּף מַהֲרִי שְׁלשׁ סְאִים וְגו’ וְכָל אוֹתוֹ הָעִנְיָן וּמְבַטֵל אֶת הַדִּין, מַה כְּתִיב וַיֹּאמֶר שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כְּעֵת חַיָּה הֲרֵי בְּרָכָה.

כֵּיוָן שֶׁרוֹאִים אוֹתָהּ הַמַּלְאָכִים שֶׁזֶּה לָקַח עֵצָּה לְנַפְשׁוֹ, מַה עוֹשִׂים, הוֹלְכִים אֵצֶּל הָרְשָׁעִים לְעַיֵּן בְּדִינָם וְלַעֲשׂוֹת בָּהֶם מִשְׁפָּט הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיָּקוּמוּ מִשָּׁם הָאֲנָשִׁים וַיַּשְׁקִיפוּ עַל פְּנִי סְדוֹם לִמְקוֹם הָרְשָׁעִים לַעֲשׂוֹת בָּהֶם מִשְׁפָּט.

הֲדָא הוּא דְּאָמַר רַבִּי יְהוּדָה כָּךְ דַּרְכּוֹ שֶׁל צַּדִּיק כֵּיוָן שֶׁרוֹאֶה שֶׁמְעַיְינִין בְּדִינוֹ אֵינוֹ מִתְאַחֵר לָשׁוּב וּלְהִתְפַּלֵל וּלְהַקְרִיב (על) חֶלְבּוֹ וְדָמוֹ לִפְנֵי צּוּרוֹ עַד שֶׁמִּסְתַּלְּקִין בַּעֲלֵי הַדִּין מִמֶּנּוּ.

דְּכֵיון שֶׁאָמַר וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא והִנֵּה שְׁלשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו, מַה כְּתִיב בַּנְּשָׁמָה, וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל שָׂרָה. בְּחִפָּזוֹן וּבִמְהִירוּת בְּלֹא שׁוּם הַעְכָּבָה, מִיָּד מְמַהֶרֶת הַנְּשָׁמָה אֵצֶּל הַגּוּף לְהַחֲזִירוֹ לְמוּטָב וּלְבַקֵּשׁ בַּמֶּה שֶׁיִּתְכַּפֵּר לוֹ עַד שֶׁמִּסְתַּלְּקִין מִמֶּנּוּ בַּעֲלֵי הַדִּין.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר מַהוּ דְּאָמַר ואַבְרָהָם וְשָׂרָה זְקֵנִים בָּאִים בַּיָּמִים חָדַל לִהְיוֹת לְשָׂרָה אֹרַח כַּנָּשִׁים. אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁהַנְּשָׁמָה עוֹמֶדֶת בְּמַעֲלָתָהּ וְהַגּוּף נִשְׁאָר בָּאָרֶץ מִכַּמָּה שָׁנִים, בָּאִים בַּיָּמִים, שָׁנִים וְיָמִים הַרְבֵּה. וְחָדַל לָצֵּאת וְלָבֹא וְלַעֲבֹר אֹרַח כִּשְׁאָר כָּל אָדָם, אִתְבַּשַּׂר לְהַחֲיוֹת הַגּוּף.

מַהוּ אוֹמֵר אַחֲרֵי בְלוֹתִי הָיְתָה לִי עֶדְנָה, אַחֲרֵי בְלוֹתִי בֶּעָפָר מֵהַיּוֹם כַּמָּה שָׁנִים הָיְתָה לִי עֶדְנָה וְחִדּוּשׁ, ואֲדוֹנִי זָקֵן שֶׁהַיּוֹם כַּמָּה שָׁנִים שֶׁיָּצָּאת מִמֶּנִּי וְלֹא הִפְקִידַנִי.

וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָמַר הֲיִפָּלֵא מֵיְיָ דָּבָר לַמּוֹעֵד. מַהוּ לַמּוֹעֵד. אוֹתוֹ הַיָּדוּעַ אֶצְּלִי לְהַחֲיוֹת הַמֵּתִים. וּלְשָׂרָה בֵן מְלַמֵּד שֶׁיִּתְחַדֵּשׁ כְּבֶן שָׁלשׁ שָׁנִים.

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן כֵּיוָן שֶׁהַנְּשָׁמָה נִיזוֹנֶת מִזִּיוָהּ שֶׁל מַעְלָה, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אוֹמֵר לְאוֹתוֹ הַמַּלְאָךְ הַנִּקְרָא דומ”ה, לֵךְ וּבַשֵּׂר לְגוּף פְּלוֹנִי שֶׁאֲנִי עָתִיד לְהַחֲיוֹתוֹ לַמּוֹעֵד שֶׁאֲנִי אֲחַיֶּה אֶת הַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבֹא. והוּא מֵשִׁיב אַחֲרֵי בְלוֹתִי הָיְתָה לִי עֶדְנָה. אַחֲרֵי בְלוֹתִי בֶּעָפָר ושָׁכַנְתִּי בָּאֲדָמָה וְאָכַל בְּשָׂרִי רִמָּה וְגוּשׁ עָפָר תִּהְיְה לִי חִדּוּשׁ.

קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אוֹמֵר לַנְּשָׁמָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל אַבְרָהָם וְגו’ הֲיִפָּלֵא מֵיְיָ דָּבָר לַמּוֹעֵד הַיָּדוּעַ אֶצְּלִי לְהַחֲיוֹת אֶת הַמֵּתִים, אָשׁוּב אֵלֶיךָ, אוֹתוֹ הַגּוּף שֶׁהוּא קָדוֹשׁ כְּבָרִאשׁוֹנָה מְחוּדָשׁ לִהְיוֹתְכֶם מַלְאָכִים קְדוֹשִׁים ואוֹתוֹ הַיּוֹם עָתִיד לְפָנַי לִשְׂמֹחַ בָּהֶם הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים ק״ד:ל״א) יְהִי כְבוֹד יְיָ לְעוֹלָם יִשְׂמַח יְיָ בְּמַעֲשָׂיו, (ע”כ מדרש הנעלם)

Vayera, Chapter 7

וַיֹּאמֶר שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה. אָמַר רַבִּי יִצְחָק שׁוֹב אָשׁוּב, שׁוֹב יָשׁוּב מִבָּעֵי לֵיהּ, דְּהָא מַפְתְחָא דָּא לְמִפְקַד עֲקָרוֹת בִּידָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִיהוּ וְלָא בִּידָא דִּשְׁלִיחָא אָחֳרָא.

AND HE SAID: I WILL CERTAINLY RETURN UNTO THEE WHEN THE SEASON COMETH ROUND, ETC. R. Isaac said: ‘Instead of “I will return”, we should have expected here “he will return”, since the visitation of barren women is in the hand of the Almighty Himself and not in the hand of any messenger,

כְּמָה דְּתָנִינָן תְּלַת מַפְתְּחָן אִנּוּן דְּלָא אִתְמְסָרוּ בִּידָא דִּשְׁלִיחָא. דְּחַיָּה וּתְחִיַּת הַמֵּתִים וּגְשָׁמִים. וְהוֹאִיל דְּלָא אִתְמְסָרוּ בִּידָא דִשְׁלִיחָא אַמַּאי כְּתִיב שׁוֹב אָשׁוּב. אֶלָּא וַדַּאי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּהֲוָה קָאִים עֲלַיְיהוּ אָמַר (ליה) מִלָּה, בְגִין כָּךְ כְּתִיב וַיֹּאמֶר שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ.

according to the dictum: “Three keys there are which have not been entrusted to any messenger, namely, of child-birth, of the resurrection, and of rain.” But the truth is that the words “I will return” were spoken by the Holy One, blessed be He, who was present there.

וְתָּא חֲזֵי, בְּכָל אֲתַר דִּכְתִיב וַיֹּאמֶר סְתָם אוֹ וַיִּקְרָא סְתָם הוּא מַלְאָכָא דִּבְרִית וְלָא אָחֳרָא. וַיֹּאמֶר דִּכְתִיב, (שמות ט״ו:כ״ו) וַיֹּאמֶר אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמַע וְגו’ וַיֹּאמֶר וְלָא קָאֲמַר מַאן הוּא. וַיִּקְרָא דִּכְתִיב, (ויקרא א׳:א׳) וַיִּקְרָא אֶל משֶׁה וְלָא קָאֲמַר מַאן הֲוָה. אָמַר דִּכְתִיב, (שמות כ״ד:ט״ז) וְאֶל משֶׁה אָמַר וְגו’ וְלָא אָמַר מַאן הֲוָה. (אוף הכי דכתיב ויאמר שוב אשוב ויאמר סתם ולא קאמר מאן הוה) אֶלָּא בְּכָל הַנֵּי מַלְאָכָא דִּבְרִית הֲוָה וְכֹלָּא בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְּמָר. וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב וַיֹּאמֶר שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ וְגו’. וְהִנֵּה בֵן וְגו’:

This is corroborated by the use here of the term vayomer (and he said). For it is to be observed that wherever the verb vayomer (and he said), or vayiqra (and he called), occurs without a subject, then the implied subject is the Angel of the Covenant and no other. Examples are: “And he said, If thou wilt diligently hearken etc.” (Ex. 15, 26); also: “And he called unto Moses” (Lev. 1, 1); also: “And unto Moses he said” (Ex. 24, 1). In all these passages, as well as in our present passage, the unspecified subject of the sentence is the Angel of the Covenant.

Vayera, Chapter 8

וְהִנֵּה בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתְּךָ. מַאי טַעְמָא לָא כְּתִיב וְהִנֵּה בֵן לְךָ, אֶלָּא בְּגִין דְּלָא יַחֲשֹׁב דְּהָא מִן הָגָר אִיהוּ כִּדְבְקַדְמִיתָא. רַבִּי שִׁמְעוֹן פָּתַח וְאָמַר, (מלאכי א׳:ו׳) בֵּן יְכַבֵּד אָב וְעֶבֶד אֲדוֹנָיו. בֵּן יְכַבֵּד אָב דָּא יִצְחָק לְאַבְרָהָם.

AND, LO, SARAH THY WIFE SHALL HAVE A SON. Why not “and thou shalt have a son”? In order that Abraham should not think that possibly he should be from Hagar, like the previous one. R. Simeon here discoursed on the text: A son honoureth his father, and a servant his master (Mal. 1, 6). He said: ‘A conspicuous example of a son honouring his father is presented by Isaac at the time when Abraham bound him on the altar with the intent of offering him up as a sacrifice.

אֵימָתַי כַּבִּיד לֵיהּ, בְּשַׁעֲתָא דְּעֲקַד לֵיהּ עַל גַּבֵּי מַדְבְּחָא וּבְעָא לְמִקְרַב לֵיהּ קָרְבָּנָא, וְיִצְחָק בַּר תְּלָתִין וּשְׁבַע שְׁנִין הֲוָה, וְאַבְרָהָם הֲוָה סָבָא, דְּאִילוּ הֲוָה בָּעִיט (ס”א ביה) בְּרַגְלָא חַד לָא יָכִיל לְמֵיקַם קַמֵיהּ, (כל שכן למעבד ליה), וְאִיהוּ אוֹקִיר לֵיהּ לְאֲבוֹי וְעֲקַד לֵיהּ כְּחַד אִימְרָא בְּגִין לְמֶעְבַּד רְעוּתֵיהּ דְּאֲבוֹי.

He was then thirty-seven years old, whilst his father was an old man; and though he could easily, by a single kick, have liberated himself, he let himself be bound like a lamb in order to do the will of his father.

(קמו ב) וְעֶבֶד אֲדוֹנָיו דָּא אֱלִיעֶזְרִ לְאַבְרָהָם. כַּד שַׁדַּר לֵיהּ לְחָרָן, וְעֲבַד כָּל רְעוּתֵיהּ דְּאַבְרָהָם, וְאוֹקִיר לֵיהּ כְּמָה דִכְתִיב, (בראשית כ״ד:א׳) וַיְיָ בֵּרַךְ אֶת אֲדוֹנִי וְגו’. וּכְתִיב (בראשית כ״ד:ל״ד) וַיֹּאמֶר עֶבֶד אַבְרָהָם אָנֹכִי, בְּגִין לְאוֹקִיר לֵיהּ לְאַבְרָהָם.

A servant’s honouring his master is illustrated by Eliezer’s conduct on the occasion when he was sent by Abraham to Haran; he there followed out all the wishes of his master and paid him great respect, as it is written, “And he said, I am Abraham’s servant; and the Lord blessed my master Abraham” (Gen. 24, 34-35).

דְּהָא בַּר נָשׁ דְּהֲוָה מַיְיתֵי כֶּסֶף וְזָהָב וְאַבְנֵי יְקָר וּגְמַלִּין וְאִיהוּ כְּדְקָא יְאוּת שַׁפִּיר בְּחֵיזוּ לָא אָמַר דְּאִיהוּ רְחִימָא דְּאַבְרָהָם אוֹ קָרִיבָא דִּילֵיהּ. אֶלָּא אָמַר עֶבֶד אַבְרָהָם אָנֹכִי, בְּגִין לְסַלְּקָא בְּשִׁבְחָא דְּאַבְרָהָם וּלְאוֹקִיר לֵיהּ בְּעֵינַיְיהוּ.

Here was a man who had with him silver and gold and precious stones and camels and was himself of a goodly presence; yet he did not present himself as a friend of Abraham or one of his kin, but openly declared, “I am the servant of Abraham”, in order to extol his master and make him an object of honour in the eyes of his hearers.

וְעַל דָּא בֵּן יְכַבֵּד אָב וְעֶבֶד אֲדוֹנָיו. וְאַתּוּן יִשְׂרָאֵל בָּנַי. קְלָנָא בְּעֵינַיְיכוּ לוֹמַר דְּאֲנָא אֲבוּכוֹן אוֹ דְּאַתּוּן עֲבָדִין לִי. וְאִם אָב אָנִי אַיֵּה כְבוֹדִי וְגו’. בְגִין כָּךְ וְהִנֵּה בֵן, דָּא הוּא בֵּן וַדַּאי, וְלָא יִשְׁמָעֵאל. דָּא הוּא בֵּן דְּאוֹקִיר לְאֲבוֹי כְּדְקָא חָזֵי.

Hence the prophet proclaims: “A son honoureth his father, and a servant his master”, as much as to say, “but ye Israel my children, ye feel ashamed to declare that I am your father or that ye are my servants”. Hence the verse proceeds: “If then I be a father, where is my honour?” (Mal. 1, 6). So when it says of Isaac, “And lo, a son”, it means, “truly a son, a son proper, not an Ishmael, but a son who will pay due respect and honour to his father”.

וְהִנֵּה בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ. בֵּן לְשָׂרָה, דִּבְגִינֵיהּ מִיתַת, דִּבְגִינֵיהּ כְּאִיבַת נַפְשָׁהּ עַד דְּנַפְקַת מִינָהּ. וְהִנִּה בֵן לְשָׂרָה. לְאִסְתַּלָּקָא בְּגִינֵיהּ בְּשַׁעֲתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יָתִיב בְּדִינָא עַל עָלְמָא. דִּכְדֵין וַיְיָ פָּקַד אֶת שָׂרָה וְגו’ דְּהָא מַדְכְּרֵי לְשָׂרָה בְּגִינִיהּ דְּיִצְחָק וְעַל דָּא אִיהוּ בֵּן לְשָׂרָה (אנהו מלאכי אמרו). וְהִנֵּה בֵן לְשָׂרָה. (דין) דְּהָא נוּקְבָא נָטְלָא (ליה) לִבְרָא מִן דְּכוּרָא:

Further it is said, “And Sarah thy wife shall have a son”, because Isaac was indeed a son to Sarah, since it was on his account that she died, on his account she suffered anguish of soul until her life departed, and, further, on his account she is exalted at the time when the Holy One sits in judgement on the world, for on that day the Israelites read the portion: “And the Lord remembered Sarah as he had said” (Gen. XXI, I), mentioning Sarah for the sake of Isaac. Truly he was “a son to Sarah”.

וְשָׂרָה שׁוֹמַעַת פֶּתַח הָאֹהֶל וְהוּא אַחֲרָיו. מַאי וְהוּא אַחֲרָיו, וְהִיא אַחֲרָיו מִבָּעֵי לֵיהּ. אֶלָּא רָזָא אִיהוּ, וְשָׂרָה שׁוֹמַעַת מַה דְּהֲוָה אָמַר (פתח האהל דא קודשא בריך הוא. והוא אחריו מאן דהוה אמר) פֶּתַח הָאֹהֶל דָּא דַּרְגָּא תַּתָּאָה. פִּתְחָא דִּמְהֵימְנוּתָא. וְהוּא אַחֲרָיו (דא) דְּאוֹדֵי לֵיהּ דַּרְגָּא עִלָּאָה (נ”א פתח האהל והוא אחריו דא קודשא בהך הוא. פתח האהל דא דרגא תתאה, והוא אחריו דא דרגא עלאה). מִן יוֹמָא דְּהֲוַת שָׂרָה בְּעָלְמָא לָא שָׁמְעַת מִלָּה דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בַּר הַהוּא שַׁעֲתָא.

AND SARAH HEARD IN THE TENT DOOR, AND IT WAS BEHIND HIM. We should have expected “and she was behind him”. But the inner meaning of the whole verse is that Sarah heard the “Door of the Tent”, which is identical with the Holy One in the lower grade, making the declaration, and that “He”, to wit, the Holy One in the supernal grade, “was behind him” (the door), confirming the declaration. During the whole of her lifetime Sarah never heard any utterance from the Holy One save on that occasion.

דָּבָר אַחֵר דְּהֲוַת יָתְבָא שָׂרָה פֶּתַח הָאֹהֶל בְּגִין לְמִשְׁמַע מִלִּין. וְהִיא שָׁמְעַת הַאי מִלָּה דְּאִתְבַּשַּׂר בָּהּ אַבְרָהָם. (ד”א) וְהוּא אַחֲרָיו. אַבְרָהָם דְּהֲוָה יָתִיב אַחוֹרוֹי דִּשְׁכִינְתָּא:

According to another interpretation, the expression “and he was behind him” refers to Abraham, who was behind the Shekinah.’

וְאַבְרָהָם וְשָׂרָה זְקֵנִים בָּאִים בַּיָּמִים. מַאי בָּאִים בַּיָּמִים. שִׁעוּרִין דְּיוֹמִין דְּאִתְחֲזֵי כְּדֵין לְהוּ, חַד מֵאָה וְחַד תִּשְׁעִים, עָאלוּ בְּיוֹמִין שִׁעוּרָא דְּיוֹמִין כְּדְקָא יָאוֹת. בָּאִים בַּיָּמִים. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר כִּי בָא הַיּוֹם דְּאִעֲרַב יוֹמָא לְמֵיעַל.

NOW ABRAHAM AND SARAH WERE OLD, THEY HAD ARRIVED IN REGARD TO DAYS. The expression they had arrived (ba’u) in regard to days” is equivalent to “their days had approached their allotted term”, Abraham being a hundred years old and Sarah ninety. We may compare the expression “for the day arrived” (ba), i.e. the day had declined towards evening.

חָדַל לִהְיוֹת לְשָׂרָה אֹרַח כַּנָּשִׁים. וְהַהִיא שַׁעֲתָא חָמַאת גַּרְמָהּ בְּעִדּוּנָא אָחֳרָא. וּבְגִין כָּךְ אָמְרָה וַאֲדוֹנִי זָקֵן דְּהָא אִיהוּ לָא כְדַאי לְאוֹלָדָא בְּגִין דְּאִיהוּ סָבָא.

IT HAD CEASED TO BE WITH SARAH AFTER THE MANNER OF WOMEN: but at that moment she experienced a rejuvenation. Hence her remark AND MY LORD IS OLD, as much as to say that he was unfitted to beget children on account of age.

Vayera, Chapter 9

רַבִּי יְהוּדָה פָּתַח (משלי ל״א:כ״ג) נוֹדַע בַּשְּׁעָרִים בַּעֲלָהּ בְּשִׁבְתּוֹ עִם זִקְנֵי אָרֶץ. תָּא חֲזֵי, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִסְתַּלַּק בִּיקָרֵיהּ דְּאִיהוּ גָּנִיז וְסָתִים בְּעִילוּיָא סַגְיָא. לָאו אִיתַי בְּעָלְמָא וְלָא הֲוָה מִן יוֹמָא דְּאִתְבְּרֵי עָלְמָא דְּיָכִיל לְקָיְימָא עַל חָכְמָתָא דִילֵיהּ וְלָא יָכִיל לְקָיְימָא בֵּיהּ.

R. Judah here began a discourse with the verse: Her husband is known in the gates, when he sitteth among the elders of the land (Prov. 31, 23). He said: ‘The Holy One, blessed be He, is transcendent in His glory, He is hidden and removed far beyond all ken; there is no one in the world, nor has there ever been one, whom His wisdom and essence do not elude, since He is recondite and hidden and beyond all ken,

בְּגִין דְּאִיהוּ גָּנִיז וְסָתִים וְאִסְתַּלַּק לְעֵילָא לְעֵילָא, וְכֻלְהוּ עִלָּאֵי וְתַתָּאֵי לָא יָכְלִין לְאִתְדַּבְּקָא, עַד דְּכֻלְהוּ אָמְרִין (יחזקאל ג׳:י״ב) בָּרוּךְ כְּבוֹד יְיָ מִמְקוֹמוֹ. תַּתָּאֵי אָמְרֵי דְּאִיהוּ לְעֵילָא דִּכְתִיב, (תהילים קי״ג:ד׳) עַל הַשָּׁמַיִם כְּבוֹדוֹ. עִלָאֵי אָמְרֵי דְּאִיהוּ לְתַתָּא דִּכְתִיב, (תהילים נ״ז:ו׳) עַל כָּל הָאָרֶץ כְּבוֹדֶךָ. עַד דְּכֻלְהוּ עִלָּאֵי וְתַתָּאֵי אָמְרֵי בָּרוּךְ כְּבוֹד יְיָ מִמְקוֹמוֹ. בְּגִין דְּלָא אִתְיְידַע וְלָא הֲוָה מַאן דְּיָכִיל לְקָיְימָא בֵּיהּ, וְאַתְּ אֲמַרְתְּ נוֹדָע בַּשְּׁעָרִים בַּעֲלָהּ.

so that neither the supernal nor the lower beings are able to commune with Him until they utter the words “Blessed be the glory of the Lord from his place” (Ezek. 3, 12). The creatures of the earth think of Him as being on high, declaring, “His glory is above the heavens” (Ps. 113, 4), while the heavenly beings think of Him as being below, declaring, “His glory is over all the earth” (Ps. 57, 12), until they both, in heaven and on earth, concur in declaring, “Blessed be the glory of the Lord from his place”, because He is unknowable and no one can truly understand Him. This being so, how can you say, “Her husband is known in the gates”?

אֶלָּא וַדַּאי נוֹדָע בַּשְּׁעָרִים בַּעְלָהּ דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּאִיהוּ אִתְיְדַע וְאִתְדָּבַּק לְפוּם מַה דִּמְשַׁעֵר בְּלִבֵּיהּ כָּל חַד כַּמָּה דְּיָכִיל לְאִדַּבְּקָא בְּרוּחָא דְּחָכְמְתָא. וּלְפוּם מַה דִּמְשַׁעֵר בְּלִבֵּיהּ הָכִי אִתְיְדַע בְּלִבֵּיהּ. וּבְגִינִי כָךְ נוֹדָע בַּשְּׁעָרִים בְּאִנּוּן שְׁעָרִים. אֲבָל דְּאִתְיְדַע כְּדְקָא יְאוּת לָא הֲוָה מַאן דְּיָכִיל לְאִדַּבְּקָא וּלְמִנְדַע לֵיהּ.

But of a truth the Holy One makes Himself known to every one according to the measure of his understanding and his capacity to attach himself to the spirit of Divine wisdom; and thus “Her husband is known”, not “in the gates” (bishe’arim), but, as we may also translate, “by measure”, though a full knowledge is beyond the reach of any being.’

רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר נוֹדָע בַּשְּׁעָרִים בַּעֲלָהּ. מַאן שְׁעָרִים. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר (תהילים כ״ד:ז׳) שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְהִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם. וּבְגִין אֵלּוּ שְׁעָרִים דְּאִנּוּן דַּרְגִּין עִלָּאִין בְּגִינַיְיהוּ אִתְיְדַע קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְאִי לָא לָא יָכְלִין לְאִתְדַּבָּקָא בֵּיהּ.

R. Simeon said: ‘The “gates” mentioned in this passage are the same as the gates in the passage, “Lift up your heads, O ye gates” (Ps. 24, 7), and refer to the supernal grades by and through which alone a knowledge of the Almighty is possible to man, and but for which man could not commune with God.

תָּא חֲזֵי, דְּהָא נִשְׁמָתָא דְּבַּר נָשׁ לָאו אִיהוּ (נ”א לא אית) מַאן דְּיָכִיל לְמִנְדַע לָהּ, אֶלָּא בְּגִין אִלֵּין שַׁיְיפִין דְּגוּפָא וְאִנּוּן דַּרְגִּין דְּעָבְדִין אוּמָנוּתָא דְּנִשְׁמָתָא בְגִין כָּךְ אִתְיְדַע וְלָא אִתְיְדַע. כָּךְ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְיְדַע וְלָא אִתְיְדַע בְּגִין דְּאִיהוּ נִשְׁמָתָא לְנִשְׁמָתָא רוּחָא לְרוּחָא גָּנִיז וְטָמִיר מִכֹּלָּא, אֲבָל בְּאִנּוּן שְׁעָרִים דְּאִנּוּן פִּתְחִין לְנִשְׁמָתָא אִתְיְדַע קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא.

Similarly, man’s soul cannot be known directly, save through the members of the body, which are the grades forming the instruments of the soul. The soul is thus known and unknown. So it is with the Holy One, blessed be He, since He is the Soul of souls, the Spirit of spirits, covered and veiled from anyone; nevertheless, through those gates, which are doors for the soul, the Holy One makes Himself known.

תָּא חֲזֵי, אִית פִּתְחָא לְפִתְחָא וְדַרְגָּא לְדַרְגָּא, וּמִנַּיְיהוּ יְדִיעַ יְקָרָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. פֶּתַח הָאֹהֶל, דָּא הוּא פִּתְחָא דְצֶדֶק. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר (תהלים קיח) פִּתְח”וּ לִ”י שַׁעֲרֵ”י צֶדֶ”ק וְגו’ דָּא פִּתְחָא קַדְמָאָה לְאָעֳלָא בֵּיהּ, וּבְהַאי פִּתְחָא אִתְחַזּוּן כָּל שְׁאָר פִּתְחִין עִלָּאִין. מַאן דְּזָכֵי לְהַאי (פתחא) זָכֵי לְמִנְדַע בֵּיהּ וּבְכֻלְהוֹ שְׁאָר פִּתְחִין בְּגִין דְּכֻלְהוּ שָׁרָאן עֲלֵיהּ.

For there is door within door, grade behind grade, through which the glory of the Holy One is made known. Hence here “the tent door” is the door of righteousness, referred to in the words, “Open to me the gates of righteousness” (Ps. 118, 19), and this is the first entrance door: through this door a view is opened to all the other supernal doors. He who succeeds in entering this door is privileged to know both it and all the other doors, since they all repose on this one.

וְהַשְׁתָּא דְּפִתְחָא דָא לָא אִתְיְדַע. בְּגִין דְּיִשְׂרָאֵל בְּגָלוּתָא וְכֻלְהוּ פִּתְחִין אִסְתַּלָּקוּ מִנֵּיהּ וְלָא יָכְלִין לְמִנְדַע וּלְאִתְדַּבְּקָא. אֲבָל בְּזִמְנָא דְּיִפְקוּן יִשְׂרָאֵל מִן גָּלוּתָא זְמִינִין כֻּלְהוּ דַּרְגִּין עִלָּאִין לְמִשְׁרֵי עֲלֵיהּ כְּדְקָא יְאוּת.

At the present time this door remains unknown because Israel is in exile; and therefore all the other doors are removed from them, so that they cannot know or commune;

וּכְדֵין יִנְדְעוּן בְּנִי עָלְמָא חָכְמְתָא עִלָּאָה יַקִּירָא מַה דְּלָא הֲווּ יָדְעִין מִקַּדְמַת דְּנָא. דִּכְתִיב, (ישעיהו י״א:ב׳) וְנָחָה עָלָיו רוּחַ יְיָ רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת יְיָ. כֻּלְהוּ זְמִינִין לְאַשְׁרָאָה עַל הַאי פִּתְחָא תַּתָּאָה דְּאִיהוּ פֶּתַח הָאֹהֶל. וְכֻלְהוּ זְמִינִין לְאַשְׁרָאָה עַל מַלְכָּא מְשִׁיחָא בְּגִין לְמֵידַן עָלְמָא דִּכְתִיב וְשָׁפַט בְּצֶדֶק דַּלִּים וְגו’.

but when Israel return from exile, all the supernal grades are destined to rest harmoniously upon this one. Then men will obtain a knowledge of the precious supernal wisdom of which hitherto they wist not, as it is written, “And the spirit of the Lord shall rest upon him, the spirit of wisdom and understanding, the spirit of counsel and might, the spirit of knowledge and of the fear of the Lord” (Is. 11, 2). All these are destined to rest on this lower door which is the “tent door”; all too will rest upon the Messiah in order that he may judge the world, as it is written, “But with righteousness shall he judge the poor, etc.” (Ibid. 4).

בְּגִינֵי כָךְ כַּד אִתְבַּשַּׂר אַבְרָהָם, הַאי דַרְגָּא הֲוָה אָמַר כְּמָה דְּאִתְּמָר דִּכְתִיב וַיֹּאמֶר שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה. וַיֹּאמֶר, לָא כְּתִיב מַאן הֲוָה. וְדָא הוּא פֶּתַח הָאֹהֶל. וְעַל דָּא וְשָׂרָה שׁוֹמַעַת הַאי דַרְגָּא דְּהֲוָה מַלִּיל עִמֵּיהּ מַאן דְּלָא הֲוָה שְׁמָעַת מִקַּדְמַת דְּנָא. דִּכְתִיב וְשָׂרָה שׁוֹמַעַת פֶּתַח הָאֹהֶל דְּהֲוָה מְבַשֵּׂר וְאָמַר שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וְהִנֵּה בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ.

Thus when the good tidings were brought to Abraham, it was that grade which brought them, as we have deduced from the fact that the word vayomer (and he said) is used without a specific subject in the passage “And he said, I will certainly return unto thee when the season cometh round.”

תָּא חֲזֵי, כַּמָּה הוּא חֲבִיבוּתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְגַבֵּיהּ דְּאַבְרָהָם, דְּהָא לָא נָפַק מִנֵּיהּ יִצְחָק עַד דְּאִתְגְּזַר, לְבָתַר דְּאִתְגְּזַר אִתְבַּשַּׂר בֵּיהּ בְּיִצְחָק, בְּגִין דְּאִיהוּ כְּדֵין זַרְעָא קַדִּישָׁא, וְעַד לָא אִתְגְּזַר לָאו אִיהוּ זַרְעָא קַדִּישָׁא. וּכְדֵין אִיהוּ כְּמָה דִּכְתִיב, (בראשית א׳:י״ב) אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ לְמִינֵהוּ.

Observe how the great love of the Almighty towards Abraham was manifested in the fact that Isaac was not born to him until he was circumcised. In this way it was made certain that his seed should be holy, according to the words of the Scripture, “wherein is the seed thereof after its kind” (Gen. 1, 12).

וְתָּא חֲזֵי, עַד לָא אִתְגְּזַר אַבְרָהָם הַהוּא זַרְעָא דִילֵיהּ לָא הֲוָה קַדִּישָׁא, בְּגִין דְּנָפַק בְּגוֹ עָרְלָה וְאִתְדְּבַק בְּעָרְלָה לְתַתָּא. לְבָתַר דְּאִתְגְּזַר נָפַק הַהוּא זַרְעָא בְּגוֹ קַדִּישָׁא, וְאִתְדְּבַק בִּקְדוּשָׁה דִּלְעֵילָא וְאוֹלִיד לְעֵילָא, וְאִתְדְּבַק אַבְרָהָם בְּדַרְגֵּיהּ כְּדְקָא יְאוּת. תָּא חֲזֵי, כַּד אוֹלִיד אַבְרָהָם לְיִצְחָק נָפַק קַדִּישָׁא כְּדְקָא יְאוּת. וְהַאי (נ”א ודאי) מַאי אַעֲדוּ וְאוֹלִידוּ חֲשׁוֹכָא.

For had Abraham begotten before he was circumcised, his seed would not have been holy, as it would have issued from the state of orlah, and thus would have clung to that state here below; but after Abraham’s circumcision the seed issued from the state of holiness and became attached to supernal holiness, and he begat children in the higher plane and thus became attached to his grade in the manner fitting.’

רַבִּי אֶלְעָזָר שָׁאִיל יוֹמָא חַד לְרַבִּי שִׁמְעוֹן אֲבוֹי, אָמַר לֵיהּ הַאי דְּקָרָא לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יִצְחָק דִּכְתִיב וְקָרָאת אֶת שְׁמוֹ יִצְחָק. אַמַּאי, דְּהָא אִתְחֲזֵי דְּעַד לָא נָפַק לְעָלְמָא קָרָא לֵיהּ יִצְחָק.

R. Eleazar asked one day of his father, R. Simeon: ‘In regard to the name Isaac, why did the Holy One give him that name before he came into the world, by commanding “And thou shalt call his name Isaac” (Gen. 17, 19)?’

אָמַר לֵיהּ הָא אִתְּמָר דְּאֶשָׁא נָטַל מַיָא. דְּהָא מַיָא מִסִּטְרָא דִגְבוּרָה קָא אַתְיָין. וְתוּ (נ”א ותא שאיל להו ללואי) (שאיל ליה) לֵוָאֵי דְּאִנּוּן בְּדִיחִין לְהַהוּא סִטְרָא בְּמָאנֵי זֶמֶר וְתֻשְׁבְּחָן לָקֳבֵיל הַאי סִטְרָא, בְגִין כָּךְ יִצְחָק אִיהוּ חֶדְוָה בְּגִין דְּאָתֵי מֵהַהוּא סִטְרָא וְאִתְדָּבַּק בֵּיהּ.

R. Simeon answered: ‘We have elsewhere stated that through Isaac fire supplanted water. For water comes from the side of Geburah (Force), and it is further required of the Levites that they should entertain that side with hymns and songs on divers instruments. Hence Isaac was joyousness, because he issued from that side and became attached to it. Observe that the word Yitzhak (Isaac) means “laughter”, to wit, rejoicing because water was changed to fire and fire to water;

תָּא חֲזֵי, יִצְחָק בְּדִיחוּתָא חֶדְוָה דְּאַחְלַף מַיָא בְּאֶשָׁא וְאֶשָׁא בְּמַיָא, וְעַל דָּא אִקְרֵי הָכִי. וּבְגִין כָּךְ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קָרֵי לֵיהּ הָכִי עַד לָא יִפּוּק לְעָלְמָא שְׁמָא דָּא וְאוֹדַע לֵיהּ לְאַבְרָהָם.

hence he was called Isaac, and hence the Holy One called him so before he came into the world, and He announced that name to Abraham.

וְתָּא חֲזֵי, בְּכֻלְהוּ אָחֳרָנִין שָׁבַק לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמִקְרֵי לוֹן שְׁמָהָן, וְאֲפִילּוּ נָשֵׁי הֲווּ קָרָאן לִבְנַיְיהוּ שְׁמָהָן, אֲבָל הָכָא לָא שָׁבַק קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאִמֵּיהּ לְמִקְרֵי לֵיהּ שְׁמָא אֶלָּא לְאַבְרָהָם, דִּכְתִיב וְקָרָאתָ אֶת שְׁמוֹ יִצְחָק אַנְתְּ וְלָא אָחֳרָא, בְּגִין לְאַחְלָפָא מַיָּא בְּאֶשָׁא וְאֶשָׁא בְּמַיָא לְאַכְלָלָא לֵיהּ בְּסִטְרֵיהּ.

You will see that in other cases the Holy One permitted the parents, even the mothers, to give names to their children. Here, however, the Holy One did not give permission to the mother to name the child, but only to Abraham, as it is written: “And thou shalt call his name Isaac”-thou and no other, so as to intermingle water with fire and fire with water and to range it on his side.’

Vayera, Chapter 10

כֵּיוָן דְּאִתְבַּשַּׂר אַבְרָהָם בְּיִצְחָק, מַה כְּתִיב וַיָּקוּמוּ מִשָּׁם הָאֲנָשִׁים וַיַּשְׁקִיפוּ עַל פְּנִי סְדוֹם. רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר תָּא חֲזֵי, כַּמָּה אַנְהַג קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא טִיבוּ עִם כָּל בְּרִיָין וְכָל שֶׁכֵּן לְאִנּוּן דְּאָזְלֵי בְּאָרְחוֹי, דְּאָפִילּוּ בְּזִמְנָא דְּבָעֵי לְמֵידַן עָלְמָא, אִיהוּ גָּרִים לְמַאן דְרָחִים לֵיהּ לְמִזְכֵּי בְּמִלָּה עַד לָא יֵיתֵי הַהוּא דִּינָא לְעָלְמָא.

Having related how Abraham was informed of the coming birth of Isaac, the Scripture proceeds: AND THE MEN ROSE UP FROM THENCE, AND LOOKED OUT TOWARD SODOM. Said R. Eleazar: ‘Observe how merciful the Holy One, blessed be He, shows Himself towards all beings, and especially towards those who walk in His paths. For when He is about to execute judgement on the world, before doing so He puts in the way of His beloved the occasion of performing a good act.

דְּתָנִינָן בְּשַׁעֲתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא רָחִים לֵיהּ לְבַּר נָשׁ, מְשַׁדֵּר לֵיהּ דּוֹרוֹנָא, וּמַאן אִיהוּ, מִסְּכֵּנָא, בְּגִין דְּיִזְכֵּי בֵּיהּ. וְכֵיוָן דְּזָכֵי בֵּיהּ, אִיהוּ אַמְשִׁיךְ עֲלֵיהּ חַד חוּטָא דְּחֶסֶד דְּאִתְמְשַׁךְ מִסְּטַר יָמִינָא וּפָרִישׂ אֲרֵישֵׁיהּ וְרָשִׁים לֵיהּ, בְּגִין דְּכַד יֵיתֵי דִינָא לְעָלְמָא הַהוּא מְחַבְּלָא יִזְדְּהַר בֵּיהּ, וְזָקֵיף עֵינוֹי וְחָמָא לְהַהוּא רְשִׁימוּ וּכְדֵין אִסְתַּלַּק מִנֵּיהּ וְאִזְדְּהַר בֵּיהּ. בְּגִינֵי כָךְ אַקְדִּים לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּמָּה דְּיִזְכֵּי.

We have thus been taught that when the Holy One loves a man, He sends him a present in the shape of a poor man, so that he should perform some good deed to him, through the merit of which he shall draw to himself a cord of grace from the right side which shall wind round his head and imprint a mark on him, so that, when punishment falls on the world, the destroyer, raising his eyes and noticing the mark, will be careful to avoid him and leave him alone.

וְתָּא חֲזֵי, כַּד בָּעֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאַיְתָאָה דִּינָא עַל סְדוֹם, אַזְכֵּי קֹדֶם לְאַבְרָהָם וְשַׁדַּר לֵיהּ דּוֹרוֹנָא לְמִזְכֵּי עִמְּהוֹן בְּגִין לְשֵׁזָבָא לְלוֹט בַּר אֲחוּהָ מִתַּמָּן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת אַבְרָהָם וַיְשַׁלַּח אֶת לוֹט מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה. וְלָא כְּתִיב וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת לוֹט, דְּהָא בִּזְכוּתֵיהּ דְּאַבְרָהָם אִשְׁתְּזִיב. וּמַאי וַיִּזְכֹּר, דְּדָכִיר לֵיהּ מַאי דְּאַזְכֵּי קֹדֶם עִם אִנּוּן תְּלַת מַלְאָכִין.

So when the Holy One was about to execute judgement on Sodom, He first led Abraham to do a meritorious action by the present which He sent him, so as thereby to save Lot his brother’s son from destruction. It is therefore written, “And God remembered Abraham, and sent Lot out of the midst of the overthrow” (Gen. 19, 29). It does not say that God remembered Lot, since he was saved through the merit of Abraham. What God remembered was the kindness which Abraham had shown to those three angels.

כְּגַוְונָא דָא בַּר נָשׁ דְּיִזְכֵּי בִּצְדָקָה עִם בְּנֵי נְשָׁא, בְּשַׁעֲתָא דְדִינָא שָׁרְיָא בְּעָלְמָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַדְכַּר לֵיהּ לְהַהִיא צְדָקָה דְּעֲבַד. בְּגִין דְּבְּכָל שַׁעֲתָא דְּזָכֵי בַּר נָשׁ הָכִי אַכְתִּיב עֲלֵיהּ לְעֵילָא, וְאֲפִילּוּ בְּשַׁעֲתָא דְדִינָא שָׁרְיָא עֲלוֹי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִדְכַּר לֵיהּ לְהַהוּא טִיבוּ דְּעֲבַד וְזָכָה עִם בְּנֵי נָשָׁא. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (משלי י״א:ד׳) וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת. בְּגִינֵי כָךְ אַקְדִּים לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאַבְרָהָם בְּגִין דְּיִזְכֵּי וִישֵׁזִיב לְלוֹט.

Similarly, the charitable deeds which a man performs are remembered by the Holy One at the time when punishment impends upon the world, for every meritorious action is recorded on high, and when chastisement impends over that man the Holy One remembers the kindness he had performed with other men, as we read: “but charity delivereth from death” (Prov. 11, 4). The Holy One thus afforded Abraham in advance the occasion of a good action, so that by his merit he should deliver Lot from destruction.’

וַיַּשְׁקִיפוּ עַל פְּנֵי סְדוֹם. תָּא חֲזֵי, וַיָּקוּמוּ מִשָּׁם הָאֲנָשִׁים. מֵהַהִיא סְעוּדָה דְּאַתְקִין לוֹ אַבְרָהָם וְזָכָה בְּהוּ. אַף עַל גַּב דְּמַלְאָכִין הֲווּ, זָכָה בְּהוּ, וְכָל הַהוּא מֵיכְלָא לָא אִשְׁתָּאַר מִנֵּיהּ כְּלוּם, בְּגִינֵי דְּאַבְרָהָם, וּלְמִזְכֵּי בֵּיהּ, דְּהָא כְּתִיב וַיֹּאכֵלוּ בְּאֶשָׁא דִלְהוֹן (קכ א) אִתְאֲכִיל.

AND THEY LOOKED OUT TOWARD SODOM. This was immediately after “the men rose up from thence”, that is, from the feast that Abraham had prepared for them, so performing a meritorious act. For although they were angels, his hospitality to them was a good action, since of the whole of the food offered them they left nothing over, purposely that Abraham should acquire merit thereby, as it is written, “and they did eat”, the food having been consumed by their fire.

וְאִי תֵימָא הָא תְּלַת מַלְאָכִין הֲווּ. הַאי אֶשָׁ”א. וְהַאי מַיָ”א. וְהַאי רוּחָ”א. אֶלָא כָּל חַד וְחַד כָּלִיל בְּחַבְרֵיהּ וּבְגִינֵי כָךְ וַיֹּאכֵלוּ. כְּגַוְונָא דָא (שמות כ״ד:י״א) וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ. אֲכִילָה וַדָּאִית אֲכְלוּ דְּאִתְזָנוּ מִן שְׁכִינְתָּא, אוּף הָכָא וַיֹּאכֵלוּ גָּרְמוּ (נ”א נרמז רמז) לְאִתְזְנָא (מניה) מֵהַהוּא סִטְרָא דְאַבְרָהָם אִתְדְּבַק בֵּיהּ, וּבְגִין כָּךְ לָא אַשְׁאָרוּ מִמַּה דְּיָהִיב לוֹן אַבְרָהָם כְּלוּם.

It may be objected that the three angels were one of fire, one of water, and the third of air. The answer to this, however, is that they all partook of each other’s essences, and hence “they did eat”. Analogous to this is the passage “and they beheld God, and did eat and drink” (Ex. 24, 11). There it was truly eating, for they feasted themselves on the Shekinah. So here, “and they did eat” implies that they feasted themselves on that side to which Abraham was attached, and for that reason nothing remained of what Abraham put before them.

כְּגַוְּונָא דָּא בָּעֵי לֵיהּ לְבַּר נָשׁ לְמִשְׁתֵּי מֵהַהוּא כַּסָּא דִּבְרָכָה, בְּגִין דְּיִזְכֵּי לְהַהִיא בְּרָכָה דִּלְעֵילָא. אוּף אִנּוּן אֲכְלוּ מִמַּה דְּאַתְקִין לוֹן אַבְרָהָם בְּגִין דְּיִזְכּוּן לְאִתְזְנָא מִסִּטְרָא דְאַבְרָהָם. דְּהָא מֵהַהוּא סִטְרָא נָפִיק מְזוֹנָא לְכֻלְהוּ מַלְאֲכֵי עִלָּאֵי.

For just as it behoves a man to partake of the cup of blessing (after a meal), that he merit the blessing from on high, so the angels also ate from what Abraham prepared for them that they might be privileged to feast on that which proceeds from the side of Abraham, for it is from that side that sustenance issues for all the celestial angels.

וַיַּשְׁקִיפוּ, אִתְעָרוּתָא דְּרַחֲמֵי לְשֵׁיזָבָא לְלוֹט. כְּתִיב הָכָא וַיַּשְׁקִיפוּ וּכְתִיב הָתָם (דברים כ״ו:ט״ו) הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשֶׁךָ. מַה לְּהַלָּן לְרַחֲמֵי אוּף הָכָא לְרַחֲמֵי.

AND THEY LOOKED OUT: with an impulse of mercy for the delivery of Lot. The word vayashqifu (and they looked out) here is analogous with its kindred word in “Look forth (hashqifah) from thy holy habitation” (Deut. 26, 15), and as there the implication is an exercise of mercy, so here.

וְאַבְרָהָם הוֹלֵךְ עִמָּם לְשַׁלְּחָם. לְמֶעְבַּד לוֹן לְוָיָה. אָמַר רַבִּי יֵיסָא אִי תֵימָא דְּאַבְרָהָם יָדַע דְּמַלְאָכִין אִנּוּן אַמַּאי אַעֲבִיד לוֹן לְוָיָה. אֶלָּא אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אַף עַל גַּב דְּהֲוָה יָדַע (רגיל הוה למעכד לכלהו בני נשא דזמינין עמיה למעכד לון לויה) (נ”א מה דהוה רגיל למעבד עם בני נשא עבד בהו ואלוי לון) בְּגִין דְּכָךְ אִצְטְרִיךְ לֵיהּ לְבַּר נָשׁ לְמֶעְבַּד לְוָיָה לְאוּשְׁפִּיזִין דְּהָא כֹּלָּא בְּהַאי תַּלְיָא,

AND ABRAHAM WENT WITH THEM TO BRING THEM ON THE WAY; that is, to escort them. R. Yesa said: ‘This shows that Abraham was not aware that they were angels; for if he was, what need had he to see them off?’ ‘No,’ answered R. Eleazar; ‘although he knew, he kept to his usual custom with them, and saw them off. For it is highly incumbent on a man to escort a departing guest, for this crowns the good act.

וּבְעוֹד דְּאִיהוּ הֲוָה אָזִיל עִמְּהוֹן אִתְגְּלִי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עֲלֵיהּ דְּאַבְרָהָם דִּכְתִיב וַיְיָ אָמָר הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עוֹשֶׂה. וַיְיָ הוּא וּבֵית דִּינֵיהּ, בְּגִין דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הֲוָה אָזִיל עִמְּהוֹן.

So whilst he was walking with them, the Holy One appeared to Abraham, as it is written, “And the Lord said, Shall I hide from Abraham that which I am doing?” The term V-Tetragrammaton (and the Lord) implies God with the attendance of the heavenly Court.

תָּא חֲזֵי כַּד בַּר נָשׁ עֲבִיד לְוָיָה (לבר נש) לְחַבְרֵיהּ אִיהוּ אַמְשִׁיךְ (עליה) לִשְׁכִינְתָּא לְאִתְחַבְּרָא בַּהֲדֵיהּ וּלְמֵהַךְ עִמֵּיהּ בְּאָרְחָא לְשֵׁזָבָא לֵיהּ. וּבְגִין כָּךְ בָּעֵי לֵיהּ לְבַּר נָשׁ לְלַווּיֵי לְאוּשְׁפִּיזָא בְּגִין דְּחַבַּר לֵיהּ לִשְׁכִינְתָּא וְאַמְשִׁיךְ עֲלֵיהּ לְאִתְחַבְּרָא בַּהֲדֵיהּ.

Thus we see that, when a man escorts his departing friend, he draws the Shekinah to join him and to accompany him on the way as a protection.’

Vayera, Chapter 11

בְגִין כָּךְ וַיְיָ אָמָר הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עוֹשֶׂה. רַבִּי חִיָּיא פָּתַח (עמוס ג׳:ז׳) כִּי לא יַעֲשֶׂה יְיָ אֱלהִים דָּבָר כִּי אִם גָּלָה סוֹדוֹ אֶל עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים. זַכָּאִין אִנּוּן זַכָּאֵי עָלְמָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְרָעֵי בְּהוּ, בְּכָל מַה דְּאִיהוּ עָבִיד בָּרְקִיעָא וְזַמִּין לְמֶעְבַּד בְּעָלְמָא, עַל יְדֵי דְּזַכָּאִין עֲבִיד לֵיהּ, וְלָא כַּסֵּי מִנַּיְיהוּ לְעָלְמִין כְּלוּם.

AND THE LORD SAID, SHALL I HIDE FROM ABRAHAM THAT WHICH I AM DOING? R. Hiya quoted here the verse: For the Lord God will do nothing, but he revealeth his counsel unto his servants the prophets (Amos 3, 7). ‘Happy,’ he said, ‘are those pious ones of the world in whom the Holy One finds delight, and whom He uses as His agents for all that He does in heaven or intends to do in this world, not hiding anything from them.

בְּגִין דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּעֵי לְשַׁתָּפָא בַּהֲדֵיהּ (לצדיקיא דלא תהא פתחון פה לרשיעייא בכל מה דאיהו עביד. תא חזי, כלא גלי קודשא בריך הוא) לְצַדִּיקַיָא בְּגִין דְּאִנּוּן אַתְיָין וּמַזְהִירִין לִבְנֵי נָשָׁא לְאֲתָבַא מֵחוֹבַיְיהוּ וְלָא יִתְעַנְשׁוּן מִגּוֹ דִּינָא עִלָּאָה וְלָא יְהֵא לוֹן פִּתְחָא דְפוּמָא לְגַבֵּיהּ. בְּגִינֵי כָךְ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אוֹדַע לוֹן רָזָא דְּאִיהוּ עָבִיד בְּהוּ דִינָא. תּוּ בְּגִין דְּלָא יֵימְרוּן דְּהָא בְּלָא דִינָא עֲבִיד בְּהוּ דִּינָא.

For the Holy One desires to associate with Himself the righteous so that they may admonish and call the people to repentance in order that they may escape the punishment decreed by the judgement-seat on high, and, in any case, so that they should not be left with any loophole for complaining that the Holy One metes out punishment without justice.’

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר וַוי לוֹן לְחַיָּיבַיָא דְּלָא יָדְעִין וְלָא מַשְׁגִּיחִין וְלָא יָדְעִין לְאִסְתַּמְּרָא מֵחוֹבַיְיהוּ. וּמַה קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דִּי כָּל עוֹבָדוֹהִי קְשׁוֹט וְאוֹרְחָתֵיהּ דִּין. לָא עָבִיד כָּל מַה דְּעֲבִיד בְּעָלְמָא עַד דְּגָלֵי לְהוּ לְצַדִּיקַיָיא בְּגִין דְלָא יְהֵא לוֹן פִּתְחָא דְפוּמָא לִבְנֵי נָשָׁא. (כאן שייך מה שבסוף הספר סימן ח”י, עי’ לקמן דף ק”ו ע”א ותמצאנו שם) גַּבֵּי בְּנֵי נָשָׁא לא כָל שֶׁכֵּן דְּאִית לוֹן לְמֶעְבַּד מִלַּיְיהוּ דְּלָא יְמַלְּלוּן בְּנֵי נָשָׁא סִטְיָא עֲלֵיהוֹן. וְכֵן כְּתִיב, (במדבר ל״ב:כ״ב) וִהְיִיתֶם נְקִיִּים מֵיְיָ וּמִיִּשְׂרָאֵל.

R. Eleazar said: ‘Woe to the guilty who are steeped in ignorance and refrain not from sin. Now, seeing that the Holy One, whose acts are truth and whose ways are justice, nevertheless does not execute His designs in the world before He reveals His intent to the righteous, so as not to give occasion to mankind for censuring His acts, how much more must the sons of men be on their guard so to act as not to leave any room for others to spread evil rumours against them. So it is written: “And ye shall be clean before the Lord and before Israel” (Num. 32, 22).

וְאִית לוֹן לְמֶעְבַּד דְּלָא יְהֵא לוֹן פִּתְחוֹן פֶּה לִבְנֵי נָשָׁא, וְיִתְרוּן בְּהוֹן אִי אִנּוּן חָטָאן וְלָא מַשְׁגְּחֵי לְאִסְתַּמָּרָא, דְּלָא יְהֵא לֵיהּ לְמִדַּת דִּינָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא פִּתְחָא דְפוּמָא לְגַבַּיְיהוּ. וּבְמָּה, בִּתְשׁוּבָה וְעוֹבָדִין דְּכַשְׁרָן.

It is thus incumbent on these righteous to act so that men shall not be able to complain against God, and to warn them betimes, if they are sinful, not to give an opening to the stern justice of God to descend upon them. And how are they to guard themselves? By repentance and good deeds.’

תָּא חֲזֵי, וַיְיָ אָמָר הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יָהַב כָּל אַרְעָא לְאַבְרָהָם לְמֶהֱוֵי לֵיהּ אַחְסָנַת יְרוּתָא לְעָלְמִין, דִּכְתִיב כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וְגו’. וּכְתִיב שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה. וּלְבָתַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִצְטְרִיךְ לְאַעֲקָרָא אַתְרִין אִלֵּין. אָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כְּבָר יַהֲבִית יַת אַרְעָא לְאַבְרָהָם, וְהוּא אַבָּא לְכֹלָּא, דִּכְתִיב כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ. וְלָא יָאוֹת לִי לְמִמְחֵי בְּנִין וְלָא אוֹדַע לַאֲבוּהוֹן דְּקָרִית לֵיהּ אַבְרָהָם אוֹהֲבִי. וּבְגִין כָּךְ אִצְטְרִיךְ לְאוֹדַע לֵיהּ, בְגִין כָּךְ (אמר) וַיְיָ אָמָר הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עוֹשֶׂה.

R. Judah commented as follows: ‘The Holy One, blessed be He, gave the whole land to Abraham as an everlasting heritage, as it is written: “For all the land which thou seest, to thee I give it, etc.” (Gen. 13, 15). That he saw the whole land is indicated in the words which precede: “lift up now thine eyes from the place where thou art, northward, etc.” (Ibid. I4). And now the Holy One found it necessary to uproot those places. He therefore said to Himself: “I have already given over the land to Abraham, he thus being the father of all its inhabitants [so it is written: ‘for the father of a multitude of nations have I made thee’ (Gen. 17, 5)], and so it is not fitting for me to inflict punishment on the children without first giving warning to their father, to ‘Abraham my friend’ (Is. 41, 8). Hence, AND THE LORD SAID, SHALL I HIDE FROM ABRAHAM, ETC.?

אָמַר רַבִּי אַבָּא תָּא חֲזֵי (קיא א) עִנְוְתָנוּתָא דְּאַבְרָהָם, דְּאַף עַל גַּב דְּאָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא זַעֲקַת סְדוֹם וַעֲמוֹרָה כִּי רַבָּה. וְעִם כָּל דָּא דְּאוֹרִיךְ עִמֵּיהּ וְאוֹדַע לֵיהּ דְּבָעֵי לְמֶעְבַּד דִּינָא בִּסְדוֹם, לָא בָּעָא קַמֵיהּ לְשֵׁזָבָא לֵיהּ לְלוֹט וְלָא יַעֲבִיד בֵּיהּ דִּינָא. מַאי טַעְמָא בְּגִין דְּלָא לְמִתְבַּע אַגְרָא מִן עוֹבָדוֹי.

R. Abba said: Notice the unselfishness of Abraham. For although the Almighty notified him of the coming calamity, announcing VERILY, THE CRY OF SODOM AND GOMORRAH IS GREAT, and so on, and thus gave him a breathing-space before the final catastrophe, Abraham, nevertheless, did not plead for Lot to be delivered from the punishment. Why so? In order that it should not appear that he was asking a reward for his good deeds.

וְעַל דָּא שָׁלַח קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְלוֹט וְשֵׁזִיב לֵיהּ בְּגִינֵיהּ דְּאַבְרָהָם. דִּכְתִיב וַיִּזְכֹּר אֱלהִים אֶת אַבְרָהָם וַיְשַׁלַּח אֶת לוֹט מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה וְגו’.

But just for this reason did the Holy One send Lot forth and deliver him: it was for the sake of Abraham, as it is written, “And God remembered Abraham, and sent Lot out of the midst of the overthrow” (Gen. 19, 29).

מַאי אֲשֶׁר יָשַׁב בָּהֵן לוֹט הָא אִתְּמָר. אֲבָל בְּגִין דְּכֻלְהוּ חַיָּיבִין וְלָא אִשְׁתְּכַח (בינייהו), מִכֻּלְהוּ דְּאִית לֵיהּ מִידִי דִּזְכוּ, בַּר לוֹט. מִכָּאן אוֹלִיפְנָא בְּכָל אֲתַר דְּדָיְירִין בֵּיהּ חַיָּיבִין חָרִיב אִיהוּ.

In the same place it mentions “the cities in which Lot dwelt” to indicate that they were all guilty, without any redeeming features, save Lot. We learn also from this that any place inhabited by wicked people is doomed to destruction.

אֲשֶׁר יָשַׁב בָּהֵן לוֹט. (קח א) וְכִי בְּכֻלְהוּ הֲוָה יָתִיב לוֹט, אֶלָא בְּגִינֵיהּ הֲווּ יַתְבֵי דְּלָא אִתְחָרְבוּ. וְאִי תֵימָא בִּזְכוּתֵיהּ, לָא. אֶלָּא בִּזְכוּתֵיהּ דְּאַבְרָהָם.

Lot dwelt only in one of these cities, not in all of them, but it was due only to his presence that they were not all destroyed before. And this, too, was not due to Lot’s own merits, but to the merits of Abraham.’

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן תָּא חֲזֵי, דְּשִׁמּוּשָׁא דְּעֲבִיד בַּר נָשׁ לְזַכָּאָה, הַהוּא שִׁמּוּשָׁא אָגִין עֲלֵיהּ בְּעָלְמָא. וְלָא עוֹד אֶלָּא דְּאַף עַל גַּב דְּאִיהוּ חַיָּיבָא, אוֹלִיף מֵאָרְחוֹי וְעֲבִיד לוֹן.

As to this point, R. Simeon said: ‘Note that any service rendered to a righteous man procures protection for the doer. Nay more, even if he himself is sinful, yet by rendering service to a righteous man he is bound to learn some of his ways and practise them.

תָּא חֲזֵי דְּהָא בְּגִין דְּאִתְחַבַּר לוֹט בַּהֲדֵיהּ דְּאַבְרָהָם אַף עַל גַּב דְּלָא אוֹלִיף כָּל עוֹבָדוֹי, אוֹלִיף לְמֶעְבַּד טִיבוּ עִם בִּרְיָין כְּמָה דְּהֲוָה עָבִיד אַבְרָהָם, וְדָא הוּא דְּאוֹתִיב לְכָל אִנּוּן קַרְתֵּי כָּל הַהוּא זִמְנָא דְּיָתְבוּ בָּתַר דְּעָאל לוֹט בֵּינַיְיהוּ.

So you see that Lot, by reason of having kept company with Abraham, although he had not adopted all his ways, had learnt to show kindness to people in imitation of Abraham, and this it was that enabled those cities to exist so many years after Lot settled among them. ‘

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן תָּא חֲזֵי, דִּשְׁכִינְתָּא לָא אַעֲדֵי מִנֵּיהּ דְּאַבְרָהָם בְּהַהִיא שַׁעֲתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָמַר לֵיהּ (בההוא זמנא דקודשא בריך הוא עמיה), אָמַר לֵיהּ רַבִּי אֶלְעָזָר וְהָא שְׁכִינְתָּא הֲוָה מַלִּיל עִמֵּיהּ דְּהָא (בדרגא) דָא אִתְגְּלִי עֲלֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דִּכְתִיב, (שמות ו׳:ג׳) וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי. אָמַר לֵיהּ הָכִי הוּא וַדַּאי.

וְתָּא חֲזֵי מַה כְּתִיב וַיֹּאמֶר יְיָ זַעֲקַת סְדוֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה. בְּקַדְמִיתָא וַיְיָ אָמַר. וּלְבַסּוֹף וַיֹּאמֶר יְיָ זַעֲקַת סְדוֹם וַעֲמוֹרָה וְגו’. דָּא אִיהוּ דַּרְגָא עִלָּאָה דְּאִתְגְּלֵי לֵיהּ עַל דַּרְגָּא תַּתָּאָה,

מִדְרָשׁ הַנֶּעֱלָםוַיְיָ אָמָר הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם וְגו’ מַה כְּתִיב לְמַעְלָה וַיָּקוּמוּ מִשָּׁם הָאֲנָשִׁים וַיַּשְׁקִיפוּ עַל פְּנִי סְדוֹם לַעֲשׂוֹת דִּין בָּרְשָׁעִים. מַה כְּתִיב אַחֲרָיו הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם.

אָמַר רַב חַסְדָא אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה דִּין בָּרְשָׁעִים עַד שֶׁנִּמְלַךְ בְּנִשְׁמָתָן שֶׁל צַּדִּיקִים הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (איוב ד׳:ט׳) מִנִּשְׁמַת אֱלוֹהַּ יֹאבֵדוּ. וּכְתִיב הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּלוּם יֵשׁ לִי לַעֲשׂוֹת דִּין בָּרְשָׁעִים עַד שֶׁאֱמָלֵךְ בְּנִשְׁמוֹת הַצַּדִּיקִים, וְאוֹמֵר לָהֶם, הָרְשָׁעִים חָטְאוּ לְפָנַי, אֶעֱשֶׂה בָּהֶם דִּין, דִּכְתִיב וַיֹּאמֶר יְיָ זַעֲקַת סְדוֹם וַעֲמוֹרָה כִּי רָבָּה וחַטָאתָם וְגו’.

אָמַר רַבִּי אַבְהוּ הַנְּשָׁמָה עוֹמֶדֶת בִּמְקוֹמָהּ וְהִיא יְרֵאָה לְהִתְקָרֵב אֵלָיו וְלוֹמַר לְפָנָיו כְּלוּם, עַד שֶׁיֹּאמַר לְמטטרו”ן שֶׁיַּגִּישֶׁנָּה לְפָנָיו וְתֹאמַר מַה שֶׁרָצְּתָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב ויִּגַּשׁ אַבְרָהָם, וַיֹּאמֶר הַאַף תִּסְפֶּה צַּדִּיק עִם רָשָׁע חָלִילָה לְךָ וגו’.

אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַּדִּיקִים וְגו’. הַנְּשָׁמָה פּוֹתַחַת וְאוֹמֶרֶת רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם שֶׁמָּא נִתְעַסְּקוּ בְּנ’ פָּרָשִׁיּוֹת שֶׁל תּוֹרָה, וְאַף עַל פִּי שֶׁלא נִתְעַסְּקוּ לִשְׁמָהּ, שָׂכָר יִשׁ לָהֶם לָעוֹלָם הַבָּא וְלֹא יִכָּנְסוּ לַגֵּיהִנֹּם. מַה כְּתִיב בַּתְרֵיהּ וַיֹּאמֶר יְיָ אִם אֶמְצָּא בִּסְדוֹם חֲמִשִּׁים צַּדִּיקִים וְגו’.

והָא (תנינן) יַתִּיר אִנּוּן פָּרָשִׁיּוֹת נ”ג הֲווּ. אֶלָּא אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ חֲמִשָּׁה סְפָרִים הֵם בַּתּוֹרָה וּבְכָל אֶחָד וְאֶחָד נִכְלָלִים עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת עֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת שֶׁבָּהֶם נִבְרָא הָעוֹלָם חֲשׁוֹב עֲשָׂרָה בְּכָל חַד מִנְּהוֹן הוּא חֲמִשִּׁים.

But behold (we learned) there are more, they are 53 sections. Rather, Rabbi Abahu said, „There are five books in the Torah, and the Ten Commandments – the statements with which the world was created – are included in each one of them. Calculate ten in each one of them, that is fifty.

עוֹד פּוֹתַחַת הַנְּשָׁמָה וְאוֹמֶרֶת רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם אַף עַל פִּי שֶׁלא נִתְעַסְּקוּ בַּתּוֹרָה שֶׁמָּא קִבְּלוּ עוֹנְשָׁם עַל מַה שֶּׁחָטְאוּ בְּבֵּית דִּין וְנִתְכַּפֵּר לָהֶם שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כ״ה:ג׳) אַרְבָּעִים יַכֶּנּוּ לֹא יוֹסִיף. וּמִמַּה שֶּׁנִּתְבַּיְישׁוּ לִפְנֵיהֶם דַּיָּים לְהִתְכַּפֵּר (לפניהם) לָהֶם שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ לַגֵּיהִנֹּם. מַה כְּתִיב אַחֲרָיו לֹא אֶעֱשֶׂה בַּעֲבוּר הָאַרְבָּעִים.

עוֹד פּוֹתַחַת ואוֹמֶרֶת אוּלַי יִשׁ שָׁם שְׁלשִׁים, אוּלַי יִשׁ בֵּינֵיהֶם צַּדִּיקִים שֶׁהִשִּׂיגוּ שְׁלשִׁים מַעֲלוֹת הָרְמוּזִים בַּפָּסוּק (יחזקאל א׳:א׳) וַיְהִי בִּשְׁלשִׁים שָׁנָה וְהֵם כְּלוּלִים בְּל”ב נְתִיבוֹת שֶׁהֵם כ”ב אוֹתִיּוֹת וי’ סְפִירוֹת לִפְעָמִים הֵם כְּלוּלִים לִשְׁמוֹנָה.

עוֹד פּוֹתַחַת ואוֹמֶרֶת אוּלַי יִמָּצְּאוּן שָׁם עֶשְׂרִים, שֶׁמָּא יְגָדְּלוּ בָּנִים לְתַלְמוּד תּוֹרָה ויִשׁ לָהֶם שָׂכָר לַעֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת שְׁתֵּי פְּעָמִים בְּכָל יוֹם, דְּאָמַר רַבִּי יִצְּחָק כָּל הַמְגַדֵּל בְּנוֹ לְתַלְמוּד תּוֹרָה וּמוֹלִיכוֹ לְבֵית רַבּוֹ בַּבֹּקֶר וּבָעֶרֶב מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ קִיֵּים (עליו) הַתּוֹרָה ב’ פְּעָמִים בְּכָל יוֹם. מַה כְּתִיב וַיֹּאמֶר לא אַשְׁחִית בַּעֲבוּר הָעֶשְׂרִים.

עוֹד פּוֹתַחַת וְאוֹמֶרֶת אוּלַי יִמָּצְּאוּן שָׁם עֲשָׂרָה. אוֹמֶרֶת רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם שֶׁמָא הָיוּ מֵאוֹתָם הָעֲשָׂרָה הָרִאשׁוֹנִים שֶׁל בֵּית הַכְּנֶסֶת שֶׁנּוֹטֵל שָׂכָר כְּנֶגֶד כֻּלָּם שֶׁבָּאִים אַחֲרֵיהֶם, מַה כְּתִיב (ביה) וַיֹּאמֶר לֹא אַשְׁחִית בַּעֲבוּר הָעֲשָׂרָה.

כָּל זֶה יִשׁ לְנִשְׁמַת הַצַּדִּיק לוֹמַר עַל הָרְשָׁעִים, כֵּיוָן שֶׁלֹּא נִמְצָּא בְּיָדָם כְּלוּם, מַה כְּתִיב וַיֵּלֶךְ יְיָ כַּאֲשֶׁר כִּלָּה לְדַבֵּר אֶל אַבְרָהָם וְאַבְרָהָם שָׁב לִמְקוֹמוֹ. מַהוּ לִמְקוֹמוֹ. לִמְקוֹם מַעֲלָתוֹ הַיְדוּעָה.

אָמַר רַבִּי מִצְּוָה לוֹ לָאָדָם לְהִתְפַּלֵּל עַל הָרְשָׁעִים כְּדֵי שֶׁיַּחְזְרוּ לְמוּטָב וְלא יִכָּנְסוּ לַגֵּיהִנֹּם. דִּכְתִיב, (תהילים ל״ה:י״ג) וַאֲנִי בַּחֲלוֹתָם לְבוּשִׁי שָׂק וְגו’. ואָמַר רַבִּי אָסוּר לוֹ לָאָדָם לְהִתְפַּלֵּל עַל הָרְשָׁעִים שֶׁיִּסְתַּלְּקוּ מִן הָעוֹלָם, שֶׁאִלְמָלֵא סִלְּקוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְתֶרַח מִן הָעוֹלָם כְּשֶׁהָיָה עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה, לֹא בָּא אַבְרָהָם אָבִינוּ לָעוֹלָם, וְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל לא הָיוּ, וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד וּמֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ, וְהַתּוֹרָה לֹא נִתְּנָה, וְכָל אוֹתָם הַצַּדִּיקִים וְהַחֲסִידִים והַנְּבִיאִים לא הָיוּ בָּעוֹלָם. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה כֵּיוָן שֶׁרוֹאֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁלא נִמְצָּא בָּרְשָׁעִים כְּלוּם מִכָּל אוֹתָם הָעִנְיָינִים, מַה כְּתִיב ויָּבֹאוּ שְׁנִי הַמַּלְאָכִים סְדוֹמָה וגו’, (עד כאן מדרש הנעלם)

Vayera, Chapter 12

אֵרְדָה נָא וְאֶרְאֶה הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ כָּלָה. לְמַאן קָאֲמַר. אִי תֵימָא לְאִנּוּן מַלְאָכִין. מַאן חָמָא מַלִּיל עִם דָּא וּפַקִּיד לְדָא. אֶלָּא לְאַבְרָהָם קָאֲמַר דְּבִרְשׁוּתֵיהּ קָיְימִין אִנּוּן אַתְרֵי. דָּבָר אַחֵר לְאִנּוּן מַלְאָכִין.

מַה דְּאִתְּמָר לְאַבְרָהָם מַה טַעֲמָא עָשׂוּ. עָשָׂה מִבָּעֵי לֵיהּ. מַאי עָשׂוּ. (אלא) דָּא אַבְרָהָם וּשְׁכִינְתָּא דְּלָא אַעֲדֵי מִנֵּיהּ. (דבר אחר) עָשׂוּ מַה דְּאִתְּמָר לַמַּלְאָכִין, בְּגִין דְּהֲווּ זְמִינִין תַּמָּן וְהֲווּ מִשְׁתַּכְּחִין לְמֶעְבַּד דִּינָא, וְעַל דָּא עָשׂוּ.

I WILL GO DOWN AND SEE: IF IT IS ACCORDING TO THE CRY OF IT, THEN MAKE YE AN EXTERMINATION. To whom was this command addressed? It cannot be to the angels, since that would mean that God was speaking to one party (Abraham) and giving command to another (the angels), which is not usual. The explanation is that it was really addressed to Abraham, in whose jurisdiction the cities were. But then why the plural, “make ye” (‘asu) instead of the singular “make thou” (‘ase)? The answer is that it was addressed both to Abraham and the Shekinah, which was all the time with him. According to another interpretation the command was given to the angels, who were standing there ready at hand to do execution.

דָּבָר אַחֵר עָשׂוּ (למעבד) כְּתַרְגּוּמוֹ עֲבְדוּ. וְכִי לָא הֲוָה יָדַע קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּאִיהוּ אָמַר אֵרְדָה נָא וְאֶרְאֶה, וְהָא כֹּלָּא אִתְגְּלִי קַמֵּיהּ. אֶלָּא אֵרְדָה נָא מִדַּרְגָּא דְּרַחֲמֵי לְדַרְגָּא דְדִינָא, וְהַיְינוּ (האי) יְרִידָה. וְאֶרְאֶה, רְאִיָּיה דָּא הִיא לְאַשְׁגָּחָא עֲלֵיהוֹן בְּמַאן דִּינָא יָדִין לוֹן.

According to another interpretation, again, the proper reading is ‘asu (they have made), and this accords with the translation of Onqelos. It says: “I will go down and see.” Are not all things revealed before the Almighty that there was need for Him to go down and see? The expression, however, “I will go down”, implies descent from the grade of mercy to that of rigour, and by “and see” is meant the consideration of the kind of punishment to be meted out to them.

אַשְׁכְּחָן רְאִיָּיה לְטַב וְאַשְׁכְּחָן רְאִיָּיה לְבִישׁ. רְאִיָּיה לְטַב, דִּכְתִיב, (שמות ב׳:כ״ה) וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת בְּנִי יִשְׂרָאֵל וַיֵּדַע. רְאִיָּיה לְבִישׁ, דִּכְתִיב אֵרְדָה נָא וְאֶרְאֶה (נ”א אשכחן ירידה לטב ואשכחן ירידה לביש. לטב דכתיב, (שמות י״ט:כ׳) וירד יי על הר סיני. (במדבר י״א:י״ז) וירדתי ודברתי עמך שם. ירידה לביש ארדה נא בגין) לְאַשְׁגָּחָא עֲלַיְיהוּ בְּדִינָא, וְעַל דָּא אָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם:

“Seeing” in the Scriptures can be both for good and for ill. An example of the former use is: “And God saw the children of Israel, and God took cognizance of them” (Ex. 2, 25); an example of the latter is “I will go down and see”, i.e. to determine the mode of punishment. In regard to all this God said, “Shall I hide from Abraham, etc.”

Vayera, Chapter 13

וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם. מַאי טַעְמָא בְּרָכָה דָא הָכָא. אֶלָא בְּגִין לְאוֹדָעָא דְּאָפִילּוּ בְּשַׁעֲתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יָתִיב בְּדִינָא עַל עָלְמָא לָא אִשְׁתַּנִּי. דְּהָא יָתִיב בְּדִינָא עַל דָּא (ד”א ל”ג ויתיב) וּבְרַחֲמֵי עַל דָּא וְכֹלָּא בְּרִגְעָא חָדָא וּבְשַׁעֲתָא חָדָא.

SEEING THAT ABRAHAM WILL SURELY BECOME A GREAT AND MIGHTY NATION. How comes this blessing to be inserted here? It is to teach us that the Holy One, even when He sits in judgement on the world, does not change His nature, since whilst sitting in judgement on one He is displaying mercy to others, and all at one and the same moment.

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה וְהָא כְּתִיב, (תהילים ס״ט:י״ד) וַאֲנִי תְפִלָּתִי לְךָ יְיָ עֵת רָצוֹן. זִמְנִין דְּאִיהוּ עֵת רָצוֹן וְזִמְנִין דְּלָאו אִיהוּ עֵת רָצוֹן. זִמְנִין דְּשָׁמַע וְזִמְנִין דְּלָא שָׁמַע. זִמְנִין דְּאִשְׁתְּכַח וְזִמְנִין דְּלָא אִשְׁתְּכַח דִּכְתִיב, (ישעיהו נ״ה:ו׳) דִּרְשׁוּ יְיָ בְּהִמָּצְאוֹ קְרָאוּהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב.

R. Judah objected that it is written: “But as for me, let my prayer be to thee, O Lord, in an acceptable time” (Ps. 69, 14), which would seem to show that there are with God acceptable moments and unacceptable, that at one time He grants audience, at another time He does not, that the Almighty is now accessible, now inaccessible; and this is corroborated by the verse: “Seek ye the Lord while he may be found, call ye upon him while he is near” (Is. 55, 6).

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר כָּאן לְיָחִיד כָּאן לְצִבּוּר. כָּאן לְאֲתַר חָד וְכָאן לְכוּלֵי עָלְמָא. בְּגִינִי כָךְ בָּרִיךְ לֵיהּ לְאַבְרָהָם דְּאִיהוּ שָׁקִיל כְּכָל עָלְמָא דִּכְתִיב, (בראשית ב׳:ד׳) אֵלֶּה תּוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם (וכתיב) וְתָנִינָן בְּאַבְרָהָם.

In reply to this, R. Eleazar said that the verses cited apply to the prayers of an individual, whilst the lesson of our text applies to communal prayer; the former to a single locality, the latter to the world as a whole. Hence God here blessed Abraham because he was on a par with the whole world, as it is written: “These are the generations of the heaven and the earth when they were created” (Gen. 2, 4), where the term behibaream (when they were created), by a transposition of letters, appears as beabraham (in Abraham).

יִהְיֶה בְּגִימַטְרִיָּא שְׁלשִׁים. הָכִי תָּנִינָן תְּלָתִין צַדִּיקִים אַזְמִין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּכָל דָּרָא וְדָרָא לְעָלְמָא. כְּמָה דְּאַזְמִין לְאַבְרָהָם.

The numerical value of the letters of yihyah (will become) is thirty, which points to the traditional dictum that the Holy One provides for the world thirty righteous men in each generation in the same manner as He did for the generation of Abraham.

פָּתַח וְאָמַר, (שמואל ב כ״ג:כ״ג) מִן הַשְּׁלשִׁים הֲכִי נִכְבָּד וְאֶל הַשְּׁלשָׁה לֹא בָא וְגו’. מִן הַשְּׁלשִׁים הֲכִי נִכְבָּד, אִלֵּין אִנּוּן תְּלָתִין צַדִּיקִים דְּאַזְמִין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְעָלְמָא וְלָא יְבַטֵּל לוֹן מִנֵּיהּ. וּבְנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע כְּתִיב בֵּיהּ מִן הַשְּׁלשִׁים הֲכִי נִכְבָּד אִיהוּ חַד מִנַּיְיהוּ. וְאֶל הַשְּׁלשָׁה לא בָא. דְּלָא שָׁקִיל לִתְלָתָא אָחֳרָנִין דְּעָלְמָא קָאִים עֲלַיְיהוּ.

R. Eleazar supported this from the verse: “He was more honourable than the thirty, but he attained not to the three” (II Sam. 23, 23). ‘The thirty’, he said, ‘refers to the thirty righteous whom the Holy One has provided for the world without intermission; and Benaiah the son of Jehoiada of whom it is written “He was the most honourable of the thirty” was one of them.

וְאֶל הַשְּׁלשָׁה לֹא בָא. לְמֶהוֵי בְּמִנְיָינָא כְּחַד מִנַּיְיהוּ. בְּאִנּוּן תְּלָתִין זַכָּאִין זָכָה לְמֵיעַל בְּחוּשְׁבְּנָא, אֲבָל וְאֶל הַשְּׁלשָׁה לֹא בָא, דְּלָא זָכָה לְאִתְחַבְּרָא בְּהוּ וּלְמֶהֱוֵי עִמְּהוֹן בְּחוּלָקָא חָדָא. יִהְיֶ”ה, כְּמָה דְּתָנִינָן תְּלָתִין הֲוָה. וּבְגִין כָּךְ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּרְכֵיהּ בְּאִנּוּן תְּלָתִין צַדִּיקִים.

“But he attained not to the three”: i.e. he was not equal to those other three on whom the world subsists, neither being counted among them nor being deemed worthy to be associated with them and to have an equal share with them. Now since there were thirty righteous in the time of Abraham, as the term yihyah indicates, therefore God blessed him in their company.’

Vayera, Chapter 14

תָּא חֲזֵי, אָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאַבְרָהָם זַעֲקַת סְדוֹם וַעֲמוֹרָה כִּי רָבָּה, דְּהָא סְלִיקַת קֳדָמַי מַה דְּאִנּוּן עָבְדִין לְכָל עָלְמָא, דְּכָל עָלְמָא מָנְעֵי רַגְלַיְיהוּ דְּלָא לְמֵיעַל בִּסְדוֹם וַעֲמוֹרָה דִּכְתִיב, (איוב כ״ח:ד׳) פָּרַץ נַחַל מֵעִם גָּר הַנִּשְׁכָּחִים מִנִּי רָגֶל דַּלּוּ מֵאֱנוֹשׁ נָעוּ. פָּרַץ נַחַל מֵעִם גָּר, פִּרְצָה הֲוָה פָּרִיץ נַחַל לְאִנּוּן בְּנֵי עָלְמָא דְּעָאלוּ לְתַמָּן. דְּכֻלְהוּ דְּחָמָאן לְמַאן דְּהֲווּ יַהֲבֵי לְמֵיכַל וּלְמִשְׁתֵּי לְבַר נָשׁ אָחֳרָא, שַׁדְיָין לֵיהּ (בנוקבי דנקרי) בְּעוּמְקָא דְּנַהֲרָא, וְאִיהוּ דְּנָטִיל לֵיהּ הָכִי נָמֵי.

God said to Abraham, “Verily, the cry of Sodom and Gomorrah is great”, as much as to say: I have taken note of their behaviour towards their fellow-men, which causes all men to avoid setting foot in Sodom and Gomorrah. So it is written: “The stream made a chasm for strangers, so they are forgotten of the foot that passeth by; they are the poorest of men, they move away” (Job. 28, 4). The stream divided to swallow up any stranger who ventured to enter Sodom; for if anyone was detected offering food or drink to a stranger, the people of the town would cast him into the deepest part of the river, as well as the recipient.

וְעַל דָּא כֻּלְהוּ בְּנֵי עָלְמָא הֲווּ נִשְׁכָּחִים מִנִּי רָגֶל. דְּמָנְעֵי רַגְלַיְיהוּ דְּלָא לְמֵיעַל תַּמָּן. וּמַאן דְּעָאל, דַּלּוּ מֵאֱנוֹשׁ נָעוּ, דְּהֲווּ דָּלֵי גוּפָא בְּכַפְנָא לָא הֲווּ יַהֲבֵי לֵיהּ לְמֵיכַל וּלְמִשְׁתֵּי וְאִשְׁתַּנֵּי דִּיוּקְנֵיהּ מִשְּׁאָר בְּנֵי עָלְמָא, דִּכְתִיב דַּלּוּ מֵאֱנוֹשׁ, נָעוּ. כְּתִיב הָכָא נָעוּ. וּכְתִיב הָתָם (משלי ה׳:ו׳) נָעוּ מַעְגְּלוֹתֶיהָ. הָכִי נָמֵי הֲווּ סָטָאן מַעֲגָלִין וְאָרְחִין דְּלָא לְמֵיעַל תַּמָּן. וְאֲפִילּוּ עוֹפֵי שְׁמַיָא הֲווּ מָנְעֵי לְמֵיעַל תַּמָּן דִּכְתִיב, (איוב כ״ח:ז׳) נְתִיב לֹא יְדָעוֹ עַיִט וְגו’. וּבְגִינֵי כָךְ כֻּלֵּי עָלְמָא הֲווּ צָוְוחִין עַל סְדוֹם וְעַל עֲמוֹרָה וְעַל כֻּלְהוּ קַרְתֵּי. דְּכֻלְהוּ כְּגַוְונָא חָדָא הֲווּ.

Hence, “they are forgotten of the foot”, i.e. men avoided it and never put foot into it; and as for those who happened to enter it-“they are the poorest of men, they move away”, i.e. as no food or drink was given to them, their bodies became so emaciated that they scarcely looked any more like human beings, and hence “they moved away”, i.e. people passed it by on one side. Even the birds of heaven avoided it, as it is written, “that path no bird of prey knoweth” (Ibid. 7). A universal outcry therefore went up against Sodom and Gomorrah and all the other towns that behaved like them.

זַעֲקַת סְדוֹם וַעֲמוֹרָה כִּי רָבָּה. אָמַר לֵיהּ אַבְרָהָם. אַמַּאי. אָמַר לֵיהּ וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד. בְּגִינֵי כָךְ אֵרְדָה נָא וְאֶרְאֶה, הַכְּצַעֲקָתָהּ. הַכְּצַעֲקָתָם מִבָּעֵי לֵיהּ, דְּהָא כְּתִיב זַעֲקַת סְדוֹם וַעֲמוֹרָה וּתְרֵי קַרְתֵּי הֲווּ, אַמַּאי הַכְּצַעֲקָתָהּ. אֶלָּא הָא אוּקְמוּהָ.

It is written here: “According to the cry of it.” Why not of them, since two cities are mentioned here?

תָּא חֲזֵי, בְּסִטְרָא דְּתוּתֵי קָלָא דְּבַרְדָּא סָלְקִין קוּטְרֵי כֻּלְהוּ בְּכַתְּפָא מִתְכַּנְשֵׁי בְּחַד טִיף וְעָאלִין בְּגוֹ נוּקְבֵי דִּתְהוֹמָא רַבָּא, אִתְעֲבִידוּ חָמֵשׁ בְּחַד. חַד אִיהוּ כַּד (צלילן קלין) אִיכָּא צְלִילִין קָלִין דְּכֻלְהוּ אִתְעֲבִידוּ חַד. קָלָא דְּסָלִיק מִתַּתָּא עָאל בֵּינַיְיהוּ וְאִתְמַשְׁכוּ כְּחַד.

This is explained as follows. From the side underneath the Hail-Stone vapours ascend to the shoulder (of the Divine Throne), where they gather themselves into one drop, and then descend into the chasm of the great abyss. There five become merged into one. When the voices of all of them are clear they unite into one.

וְהַהוּא קָלָא סָלְקָא וְנַחֲתָא תָּבְעָא דִינָא לְאִתְמַשְׁכָא לְתַתָּא. כַּד הַאי קָלָא סָלְקָא לְמִתְבַּע דִּינָא כְּדֵין אִתְגְּלִי לְאַשְׁגָחָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּדִינָא.

Then a voice ascends from below and mingles with them, and the combined cry keeps on ascending and clamouring for justice, until at last the Holy One appears to investigate the accusation.

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, הַכְּצַעֲקָתָהּ. מַאן הַכְּצַעֲקָתָהּ, דָּא גְּזֵרַת דִּינָא דְּתָבְעָא דִינָא כָּל יוֹמָא. דְּהָכִי תָּנִינָן כַּמָּה שְׁנִין קָיְימָא גְּזֵרַת דִּינָא וְתָבְעָא מִקַּמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַל דְּזַבִּינוּ אֲחוּי דְיוֹסֵף לְיוֹסֵף. בְּגִין דִּגְזֵרַת דִּינָא צָוְוחַת עַל דִּינָא, וְעַל דָּא הַכְּצַעֲקָתָהּ, הַבָּאָה אֵלַי.

Hence R. Simeon says that the “it” here refers to the sentence of judgement, which demands execution day by day. This conforms with the tradition that for many years the sentence of judgement continued to demand reparation for the sale of Joseph by his brethren. Hence here also her cry went up for justice, and therefore it is written, “according to the cry of her”.

מַאי (קז א) הַבָּאָה אֵלַי. דָּא הוּא רָזָא כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (אסתר ב׳:י״ד) בָּעֶרֶב הִיא בָאָה וּבַבֹּקֶר הִיא שָׁבָה. וְדָא הוּא הַבָּאָה אֵלַי תָּדִיר. כְּגַוְונָא דָא קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי וְהָא אִתְּמָר. עָשׂוּ כָּלָה הָא אִתְּמָר:

The word which follows, habbaah (which is come), really means “which is coming”, i.e. coming continually.

Vayera, Chapter 15

וַיִּגַשׁ אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה מַאן חָמָא אַבָּא דְּרַחְמָנוּתָא כְּאַבְרָהָם. תָּא חֲזֵי, בְּנֹחַ כְּתִיב וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי וְגו’ עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי גֹפֶר. וְאִשְׁתִּיק וְלָא אָמַר לֵיהּ מִידִי. וְלָא בָעָא רַחֲמֵי. אֲבָל אַבְרָהָם בְּשַׁעֲתָא דְּאָמַר לֵיה קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, זַעֲקַת סְדוֹם וַעֲמוֹרָה כִּי רָבָּה וְגו’. אֵרַדָה נָא וְאֶרְאֶה וְגו’. מִיָּד כְּתִיב וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע.

AND ABRAHAM DREW NEAR, AND SAID: WILT THOU INDEED SWEEP AWAY THE RIGHTEOUS WITH THE WICKED? R. Judah said: ‘Was there ever seen such a merciful father as Abraham? Observe that in regard to Noah it is written, “And God said to Noah, The end of all flesh is come before me… Make thee an ark of gopher wood” (Gen. 6, 13-14), but Noah remained silent: he said nothing, nor did he beseech for mercy (for his fellow-men). Abraham, on the contrary, as soon as the Holy One made announcement to him, “Verily, the cry of Sodom and Gomorrah is great,… I will go down and see, etc.”, immediately “drew near, and said: Wilt Thou indeed sweep away the righteous with the wicked?”

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, אוּף אַבְרָהָם לָא עָבַד שְׁלִימוּ כְּדְקָא יְאוּת. נֹחַ לָא עֲבִיד מִידִי, לָא הַאי וְלָא הַאי. אַבְרָהָם תָּבַע דִּינָא כְּדְקָא יְאוּת דְּלָא יְמוּת זַכָּאָה עִם חַיָּיבָא. וְשָׁארֵי מֵחֲמִשִּׁים עַד עֲשָׂרָה, עָבַד וְלָא אַשְׁלִים, דְּלָא בָּעָא רַחֲמֵי בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ, דְּאָמַר אַבְרָהָם לָא בָּעִינָא לְמִתְבַּע אֲגַר עוֹבָדוֹי.

Said R. Eleazar: ‘Even Abraham’s action is not beyond cavil. He was, indeed, better than Noah, who did nothing, whereas he pleaded earnestly for the righteous that they should not perish with the guilty, beginning his plea with the number of fifty righteous and descending to ten; then, however, he stopped, without completing his prayer for mercy for all, saying, as it were, “I do not wish to draw upon the recompense due to me for my good deeds.”

אֲבָל מַאן עָבַד שְׁלִימוּ כְּדְקָא יְאוּת, דָּא משֶׁה. דְּכֵיוָן דְּאָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא (שמות ל״ב:ח׳) סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ וְגו’. עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ. מִיָּד מַה כְּתִיב וַיְחַל משֶׁה אֶת פְּנֵי יְיָ אֱלהָיו וְגו’. עַד דְּאָמַר וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ. וְאַף עַל גַּב דְּכֻלְהוּ חָטוּ, לָא זָז מִתַּמָּן עַד דְּאָמַר לֵיהּ סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ.

The perfect example is given by Moses, who as soon as the Holy One said to him, “they have turned aside quickly out of the way… they have made them a molten calf, and have worshipped it” (Ex. 32, 8), straightaway “besought the Lord his God, etc.” (Ibid. 11), concluding with the words “and if not, blot me, I pray thee, out of thy book which thou hast written” (Ibid. 32). And although the whole people had sinned, he did not stir from his place until God said: “I have pardoned according to thy word.”

אֲבָל אַבְרָהָם לָא אַשְׁגַּח אֶלָּא אִי אִשְׁתְּכַח בְּהוּ זַּכַּאי וְאִם לָאו לָא. וְעַל דָּא לָא הֲוָה בְּעָלְמָא בַּר נָשׁ דְּיָגִין עַל דָּרֵיהּ כְּמשֶׁה דְּאִיהוּ רַעֲיָא מְהֵימְנָא.

Abraham was inferior in that respect, since he only asked for mercy in the event that there should be found righteous men, but not otherwise. Thus there never was a man who was so sure a bulwark to his generation as Moses, the “faithful shepherd”.’

וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם וַיֹּאמַר, אַתְקִין גַּרְמֵיהּ לְמִתְבַּע דָּא. אוּלַי יִמָּצְאוּ שָׁם חֲמִשִּׁים. שָׁרָא מֵחֲמִשִּׁים דְּאִיהוּ שֵׁירוּתָא לְמִנְדַע, עַד עֲשָׂרָה דְּאִיהוּ עֲשִׂירָאָה סוֹפָא דְּכָל דַּרְגִּין.

AND ABRAHAM DREW NEAR, that is, he made ready to plead, AND SAID: PERADVENTURE THERE ARE FIFTY RIGHTEOUS WITHIN THE CITY. Abraham began with the number fifty, which is the entrance to understanding, and ended with ten, which number is the last of all the grades.

אָמַר רַבִּי יִצְחָק עַד עֲשָׂרָה, אִלֵּין עֲשָׂרָה יוֹמִין דְּבֵין רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְיוֹם הַכִּפּוּרִים. בְּגִין כָּךְ שָׁרָא מֵחֲמִשִּׁים עַד עֲשָׂרָה. וְכֵיוָן דְּמָטָא לַעֲשָׂרָה, אָמַר מִכָּאן וּלְתַתָּא לָאו הוּא אֲתַר דְּקָיְימָא בִּתְשׁוּבָה, בְּגִינֵי כָךְ לָא נָחַת לְתַתָּא מֵעֲשָׂרָה:

R. Isaac said: ‘Abraham stopped at ten as the number symbolic of the ten days of Penitence between New-Year and the Day of Atonement. Reaching that number, Abraham said, as it were, “After this there is no more room for penitence”, and therefore he did not descend further.’

Vayera, Chapter 16

וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים סְדוֹמָה בָּעֶרֶב וְגו’. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי תָּא חֲזֵי מַה כְּתִיב לְעֵילָא וַיֵּלֶךְ יְיָ כַּאֲשֶׁר כִּלָּה לְדַבֵּר אֶל אַבְרָהָם. דְּהָא כֵּיוָן דְּאִתְפְּרַשׁ שְׁכִינְתָּא מֵאַבְרָהָם, וְאַבְרָהָם תָּב לְאַתְרֵיהּ, כְּדֵין וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים סְדוֹמָה בָּעֶרֶב, דְּהָא חַד אִסְתַּלַּק בִּשְׁכִינְתָּא, וְאִשְׁתָּאֲרוּ אִנּוּן תְּרֵין.

AND THE TWO ANGELS CAME TO SODOM AT EVEN, ETC. R. Jose pointed out that the preceding verse, “And the Lord went his way as soon as he had left off speaking to Abraham”, indicates that only when the Shekinah departed from Abraham, and Abraham returned to his place, did “the two angels come to Sodom at eve”. (It says “two”, because one of the angels departed with the Shekinah, leaving only two.)

כֵּיוָן דְּחָמָא לוֹט לוֹן, רָהַט בַּתְרַיְיהוּ. מַאי טַעְמָא, וְכִי כָּל אִנּוּן דְּהֲווּ אַתְיָין אִיהוּ אָעִיל לוֹן לְבֵיתֵיהּ וְיָהִיב לוֹן לְמֵיכַל וּלְמִשְׁתֵּי וּבְנִי מָתָא הֵיךְ לָא קָטְלִין לֵיהּ, דְּהָא לִבְרַתֵּיהּ עֲבְדוּ דִינָא.

As soon as Lot saw them he ran after them. Why so? Did Lot, then, take into his house all wayfarers and offer them food and drink? Would not the townspeople have killed him, and meted out to him the same treatment as they did to his daughter?

וּמַאי הוּא. דִּבְרַתֵּיהּ דְּלוֹט יַהֲבַת פִּתָּא דְּנַהֲמָא לְחַד עַנְיָא, יָדְעוּ בָּהּ, שָׁפוּהָ דוּבְשָׁא וְאוֹתְבוּהָ בְּרִישׁ אִיגְרָא עַד דְּאֲכְלוּהָ צִרְעֵי.

(For Lot’s daughter once offered a piece of bread to a poor man, and when it was found out, the people of the town covered her body with honey, and left her thus exposed on the top of a roof until she was consumed by wasps.)

אֶלָּא בְּגִין דְּהֲוָה בְּלֵילְיָא חָשִׁיב דְּלָא יִסְתַּכְּלוּן לֵיהּ בְּנֵי מָתָא, וְעִם כָּל דָּא כֵּיוָן דַּאֲעָלוּ לְבֵיתָא אִתְכְּנָשׁוּ כֻּלְהוּ וְאַסְחָרוּ לְבֵיתָא.

The angels, however, came in the night, so that Lot thought that the townspeople would not notice it. Nevertheless, as soon as the visitors entered his house all the people assembled and surrounded the house.

אָמַר רַבִּי יִצְחָק אַמַּאי רָהַט לוֹט אֲבַּתְרַיְיהוּ, (אלא בגין) דִּכְתִיב וַיַּרְא לוֹט וַיָּרָץ לִקְרָאתָם. רַבִּי חִזְקִיָּה וְרַבִּי יֵיסָא. חַד אָמַר דִּיוּקְנָא דְּאַבְרָהָם חָמָא עִמְהוֹן. וְחַד אָמַר שְׁכִינְתָּא אַתְיָא עֲלַיְיהוּ. כְּתִיב הָכָא וַיַּרְא לוֹט וַיָּרָץ לִקְרָאתָם, וּכְתִיב הָתָם וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל. מַה לְהַלָּן חָמָא שְׁכִינְתָּא, אוּף הָכָא חָמָא שְׁכִינְתָּא.

R. Isaac put the question, “Why did Lot run after them?” R. Hizkiah and R. Yesa each gave an answer. One said that it was because he observed in them a likeness to Abraham; and the other, because he noticed the Shekinah hovering over them. This view is supported by the fact that of Abraham also it is written, “And he ran to meet them from the tent door”, and the words there are taken to mean that Abraham saw the Shekinah.

וַיַּרְא לוֹט וַיָּרָץ לִקְרָאתָם וַיֹּאמֶר הִנֶּה נָּא אֲדֹנַי בָּאָלֶ”ף דָלֶ”ת נוּ”ן יוּ”ד. סוּרוּ נָא, גְּשׁוּ נָא מִבָּעֵי לֵיהּ, מַאי סוּרוּ נָא. אֶלָּא לְאַהֲדָרָא לוֹן סַחֲרָנֵיהּ דְּבֵיתָא בְּגִין דְּלָא יֶחמוּן לוֹן בְּנֵי מָתָא, וְלָא יֵעֲלוּן בְּאוֹרַח מֵישָׁר לְבֵיתָא, וּבְגִין כָּךְ סוּרוּ נָא.

AND LOT SAW AND RAN TO MEET THEM… AND HE SAID, BEHOLD NOW, MY LORDS, TURN ASIDE, I PRAY YOU. The expression “turn aside”, instead of “draw near”, implies that he took them by a roundabout way, so that the people of the town should not see them.

רַבִּי חִזְקִיָּה פָּתַח (איוב כ״ח:כ״ד) כִּי הוּא לִקְצוֹת הָאָרֶץ יַבִּיט תַּחַת כָּל הַשָּׁמַיִם יִרְאֶה. כַּמָּה אִית לוֹן לִבְנֵי נָשָׁא לְאִסְתַּכָּלָא בְּעוֹבָדוֹי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּלְאִשְׁתַּדָּלָא בְּאוֹרַיְיתָא יְמָמָא וְלֵילֵי, דְּכָל מָאן דְּאִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִשְׁתַּבַּח בֵּיהּ לְעֵילָא, וְאִשְׁתַּבַּח בֵּיהּ לְתַתָּא, בְּגִין דְּאוֹרַיְיתָא אִילָנָא דְחַיֵּי אִיהִי לְכָל אִנּוּן דְּעָסְקִין בָּהּ לְמֵיהַב לוֹן חַיִּין בְּעָלְמָא דֵין וּלְמֵיהַב לוֹן חַיִּין בְּעָלְמָא דְּאָתֵי.

R. Hizkiah here discoursed on the verse: For he looketh to the ends of the earth, and seeth under the whole heaven (Job 28, 24). ‘How incumbent it is’, he said, ‘upon the sons of men to contemplate the works of the Almighty and to busy themselves in the study of the Torah day and night, for through him who thus busies himself the Almighty is glorified on high and below. The Torah indeed is a tree of life for all those who occupy themselves with it, affording them life in this world and in the world to come.

תָּא חֲזֵי, כִּי הוּא לִקְצוֹת הָאָרֶץ יַבִּיט. לְמֵיהַב לוֹן מְזוֹנָא וּלְסַפָּקָא לוֹן מִכָּל מַה דְּאִצְטְרִיכוּ, בְּגִין דְּאִיהוּ אַשְׁגַּח בָּהּ תָּדִיר, דִּכְתִיב, (דברים י״א:י״ב) תָּמִיד עֵינֵי יְיָ אֱלוֹהֶיךָ בָּהּ מֵרִשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה.

“For he looketh to the end of the land”, to give them food and to satisfy all their needs; for He continually holds it under His eye, as it is written. “The eyes of the Lord thy God are always upon it, from the beginning of the year even unto the end of the year” (Deut. 11, 12).

בְּגִין דְּאֶרֶץ דָּא מַה כְּתִיב בָּהּ (משלי ל״א:י״ד) מִמֶּרְחָק תָּבִיא לַחְמָהּ, וּלְבָתַר אִיהִי יְהַבְתְּ מְזוֹנָא וְטַרְפָא לְכָל אִנּוּן חֵיוָן בְּרָא דִּכְתִיב (משלי ל״א:ט״ו) וַתָּקָם בְּעוֹד לַיְלָה וַתִּתֵּן טֶרֶף לְבֵיתָהּ וְחֹק לְנַעֲרוֹתֶיהָ.

This is, again, the land of which it is written, “she bringeth her food from afar” (Prov. 31, 14), and then she provides food and sustenance for all those “beasts of the field”, for so it is written, “she riseth also while it is yet night, and giveth meat to her household and a portion to her maidens” (Ibid. I5).

וְעַל דָּא כִּי הוּא לִקְצוֹת הָאָרֶץ יַבִּיט תַּחַת כָּל הַשָּׁמַיִם יִרְאֶה. לְכֻלְהוּ בְּנֵי עָלְמָא לְמֵיהַב לוֹן מְזוֹנָא וְסִפּוּקָא לְכָל מַה דְּאִצְטְרִיךְ כָּל חַד וְחַד דִּכְתִיב (תהילים קמ״ה:ט״ז) פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן.

It is further written: “Thou openest thy hand, and satisfiest every living thing with favour” (Ps. 145, 16).

דָּבָר אַחֵר כִּי הוּא לִקְצוֹת הָאָרֶץ יַבִּיט. לְאִסְתַּכָּלָא עוֹבָדוֹי דְּבַר נָשׁ וּלְאַשְׁגָּחָא בְּכָל מַה דְּעַבְדֵי בְּנֵי נָשָׁא בְּעָלְמָא. תַּחַת כָּל הַשָּׁמַיִם יִרְאֶה. מִסְתַּכֵּל וְחָמֵי לְכָל חַד וְחַד.

According to another interpretation, “He looketh to the ends of the earth” so as to survey the works of each man and to examine the doings of mankind throughout the world: “and seeth under the whole heaven”, i.e. He scans and scrutinises each individual.

תָּא חֲזֵי, כֵּיוָן דְּחָמָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עוֹבָדִין דִּסְדוֹם וַעֲמוֹרָה, שַׁדַּר לוֹן לְאִנּוּן מַלְאָכִין לְחַבָּלָא לִסְדוֹם. מַה כְּתִיב וַיַּרְא לוֹט חָמָא לִשְׁכִינְתָּא. וְכִי מַאן יָכִיל לְמֶחמֵי שְׁכִינְתָּא, אֶלָא חָמָא זָהֲרָא חַד דְּנָהִיר דְּקָא סָלְקָא עַל רֵישַׁיְיהוּ. וּכְדֵין וַיֹּאמֶר הִנֶּה נָּא אֲדֹנַי בְּאָלֶ”ף דָלֶ”ת כְּמָה דְּאִתְּמָר, וּבְגִין שְׁכִינְתָּא הַהוּא נְהִירוּ דְּנָהִיר קָאֲמַר, סוּרוּ נָא אֶל בֵּית עַבְדְּכֶם וְלִינוּ וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם.

Thus when the Holy One saw the works of Sodom and Gomorrah, He sent upon them those angels to destroy them.’ Thereupon, as it is written, “Lot saw,” to wit, the Shekinah. Not that anyone can see the Shekinah really, but he saw a resplendent halo about their heads, and therefore we read: “And he said, Behold now, my lords (Adonay)”, as has been already explained, and it was on account of the halo, the reflection of the Shekinah, that he said, “turn aside, I pray you, into your servant’s house, and tarry all night, and wash your feet”.

לָא עֲבַד הָכִי אַבְרָהָם, אֶלָּא בְּקַדְמִיתָא אָמַר וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וּלְבָתַר וְאֶקְחָה פַּת לֶחֶם וְגו’. אֲבָל לוֹט אָמַר סוּרוּ נָא אֶל בֵּית עַבְדְּכֶם וְלִינוּ. וּלְבָתַר וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשְׁכַּמְתֶּם וַהֲלַכְתֶּם לְדַרְכְּכֶם. בְּגִין דְּלָא יִשְׁתְּמוֹדְעוּן בְּהוּ בְּנֵי נָשָׁא.

This was not the way that Abraham acted. For he first said: “wash your feet”, and then: “and I will fetch a morsel of bread, etc.” Lot, however, first said, “turn aside, I pray you, into your servant’s house, and tarry all night”, and then he said, AND WASH YOUR FEET AND YE SHALL RISE UP EARLY, AND GO ON YOUR WAY. His object was that the people should not become aware of their presence.

וַיֹּאמְרוּ לֹא כִּי בָרְחוֹב נָלִין. בְּגִין דְּכָךְ הֲווּ עָבְדֵי אוֹרְחִין דְּעָאלִין תַּמָּן לָא הֲוָה בַּר נָשׁ דְּיִכְנוֹשׁ לוֹן לְבֵיתָא, וְעַל דָּא אָמְרוּ לא כִּי בָרְחוֹב נָלִין. מַה כְּתִיב וַיִּפְצַר בָּם מְאֹד וְגו’.

AND THEY SAID, NAY, BUT WE WILL ABIDE IN THE BROAD PLACE ALL NIGHT. that being the custom for visitors to those cities, as no one would take them into his house. The verse proceeds:AND HE URGED THEM GREATLY.

תָּא חֲזֵי כַּד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עֲבִיד דִּינָא בְּעָלְמָא, שְׁלִיחָא חָדָא עֲבִיד לֵיהּ, וְהַשְׁתָּא חָמֵינָן תְּרֵי שְׁלוּחֵי, אַמַּאי וְכִי לָא סַגֵּי בְּחַד. אֶלָא חַד הֲוָה, וּמַה דְּאָמַר תְּרֵי (הכי הוא ודאי בגין דחד) חַד הֲוָה לְאַפָּקָא לֵיהּ לְלוֹט וּלְשֵׁזָבָא לֵיהּ, וְחַד לְמֶהְפַּךְ לְקַרְתָּא וּלְחַבָּלָא אַרְעָא, וּבְגִין כָּךְ אִשְׁתָּאַר חַד:

When the Holy One is about to execute judgement in the world, He sends one messenger for this purpose. Why, then, have we here two messengers, where one would have sufficed? The truth is that of the two angels one came to rescue Lot, and so only one was left to overthrow the city and destroy the soil.

Vayera, Chapter 17

מִדְרָשׁ הַנֶּעֱלָם רַבִּי פָּתַח בְּהַאי קְרָא (שופטים ג׳:א׳) וְאֵלֶּה הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִנִּיחַ יְיָ לְנַסּוֹת בָּם אֶת יִשְׂרָאֵל. אָמַר רַבִּי חָזֵי הֲוִית בְּהַהוּא עָלְמָא (ולית עלמא) קָאִים (ד”א ולית מעלה) אֶלָּא בְּאִנּוּן דְּשַׁלִּיטִין עַל רְעוּתָא דְּלִבְּהוֹן שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים פ״א:ו׳) עֵדוּת בִּיהוֹסֵף שָׂמוֹ וְגו’. אָמַר רַב יְהוּדָה לָמָּה זָכָה יוֹסֵף לְאוֹתָהּ הַמַּעֲלָה וְהַמַּלְכוּת, בִּשְׁבִיל שֶׁכָּבַשׁ יִצְּרוֹ. דְּתָנִינָן כָּל הַכּוֹבֵשׁ אֶת יִצְּרוֹ מַלְכוּתָא דִּשְׁמַיָא אָחִיל עֲלֵיהּ.

רַבִּי פָּתַח בְּפָסוּק זֶה, (שופטים ג) וְאֵלֶּה הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִנִּיחַ ה’ לְנַסּוֹת בָּם אֶת יִשְׂרָאֵל. אָמַר רַבִּי, רָאִיתִי בְּאוֹתוֹ עוֹלָם, (ואין העולם) עוֹמֵד (ואין מעלה) אֶלָּא בְּאוֹתָם שֶׁשּׁוֹלְטִים עַל רְצוֹן לִבָּם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים פא) עֵדוּת בִּיהוֹסֵף שָׂמוֹ וְגוֹ’. אָמַר רַב יְהוּדָה, לָמָּה זָכָה יוֹסֵף לְאוֹתָהּ הַמַּעֲלָה וְהַמַּלְכוּת? בִּשְׁבִיל שֶׁכָּבַשׁ יִצְרוֹ. שֶׁשָּׁנִינוּ, כָּל הַכּוֹבֵשׁ אֶת יִצְרוֹ, מֵחִיל עָלָיו אֶת מַלְכוּת הַשָּׁמַיִם.

דְּאָמַר רַב אַחָא לֹא בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַיֵּצֶּר הָרָע אֶלָּא לְנַסּוֹת בּוֹ בְּנֵי אָדָם. וּמִי בָּעֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְנַסּוּתָא בִּבְנֵי נָשָׁא. אִין. דְּאָמַר רַב אַחָא מְנָא לָן מִדִּכְתִיב, (דברים י״ג:ד׳) כִּי יָקוּם בְּקִרְבְּךָ נָבִיא וגו’ וּבָא הָאוֹת וְהַמּוֹפֵת וגו’ כִּי מְנַסֶה יְיָ אֱלהֵיכֶם וגו’. וְלָמָה בָּעֵי נַסוּתָא דְּהָא כָּל עוֹבָדוֹי דְּבַר נָשׁ אִתְגְּלִי קַמֵּיהּ, אֶלָּא שֶׁלא לָתֵת פִּתְחוֹן פֶּה לִבְנֵי אָדָם. רְאֵה מַה כְּתִיב וְלוֹט יוֹשֵׁב בְּשַׁעַר סְדוֹם, דְּהֲוָה יָתִיב לְנַסּוּתָא לִבְרִיָּיתָא.

שֶׁאָמַר רַב אָחָא, לֹא בָרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הַיֵּצֶר הָרָע אֶלָּא לְנַסּוֹת בּוֹ בְּנֵי אָדָם. וְהַאִם רוֹצֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְנַסּוֹת בְּנֵי אָדָם? כֵּן. שֶׁאָמַר רַב אָחָא, מִנַּיִן לָנוּ? מִשֶּׁכָּתוּב (דברים יג) כִּי יָקוּם בְּקִרְבְּךְ נָבִיא וְגוֹ’ וּבָא הָאוֹת וְהַמּוֹפֵת וְגוֹ’, כִּי מְנַסֶּה ה’ אֱלֹהֵיכֶם וְגוֹ’. וְלָמָּה צָרִיךְ נִסָּיוֹן, שֶׁהֲרֵי כָּל מַעֲשֵׂי בְּנֵי אָדָם גְּלוּיִים לְפָנָיו? אֶלָּא שֶׁלֹּא לִתֵּן פִּתְחוֹן פֶּה לִבְנֵי אָדָם. רְאֵה מַה כָּתוּב וְלוֹט? יֹשֵׁב בְּשַׁעַר סְדם, שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב לְנַסּוֹת אֶת הַבְּרִיּוֹת.

אָמַר רַבִּי יִצְּחָק מַאי דִּכְתִיב (ישעיהו נ״ז:כ׳) וְהָרְשָׁעִים כַּיָּם נִגְרָשׁ וְגו’. אֲפִלּוּ בִּשְׁעַת דִּינוֹ שֶׁל רָשָׁע הוּא מֵעִיז פָּנָיו ואֲזַי הוּא בְּרִשְׁעָתוֹ קַיָּים, רְאֵה מַה כְּתִיב טֶרֶם יִשְׁכָּבוּ וגו’. אָמַר רַבִּי יִצְּחָק כְּשֵׁם שֶׁבָּרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא גַּן עֵדֶן בָּאָרֶץ כָּךְ בָּרָא גֵּיהִנֹּם בָּאָרֶץ. וּכְשֵׁם שֶׁבָּרָא גַּן עֵדֶן לְמַעְלָה כָּךְ בָּרָא גֵּיהִנֹּם לְמַעְלָה.

אָמַר רַבִּי יִצְחָק, מַהוּ שֶׁכָּתוּב (ישעיה נז) וְהָרְשָׁעִים כַּיָּם נִגְרָשׁ וְגוֹ’? אֲפִלּוּ בִּשְׁעַת דִּינוֹ שֶׁל רָשָׁע הוּא מֵעֵז פָּנָיו, וַאֲזַי הוּא בְּרִשְׁעָתוֹ קַיָּם. רְאֵה מַה כָּתוּב, טֶרֶם יִשְׁכָּבוּ וְגוֹ’. אָמַר רַבִּי יִצְחָק, כְּשֵׁם שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גַּן עֵדֶן בָּאָרֶץ – כָּךְ בָּרָא גֵיהִנֹּם בָּאָרֶץ. וּכְשֵׁם שֶׁבָּרָא גַּן עֵדֶן לְמַעְלָה – כָּךְ בָּרָא גֵיהִנֹּם לְמַעְלָה.

גַּן עֵדֶן בָּאָרֶץ דִּכְתִיב, (בראשית ב׳:ח׳) וַיִּטַע יְיָ אֱלֹהִים גַּן בְּעֵדֶן וגו’. גֵּיהִנֹּם בָּאָרֶץ דִּכְתִיב, (איוב י׳:כ״ב) אֶרֶץ עֵיפָתָה כְּמוֹ אוֹפֶל וגו’. גַּן עֵדֶן לְמַעְלָה דִּכְתִיב, (שמואל א כ״ה:כ״ט) וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדוֹנִי צְּרוּרָה בִּצְּרוֹר הַחַיִּים אֶת ה’ אֱלֹהֶיךָ וּכְתִיב, (קהלת י״ב:ז׳) וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ.

גַּן עֵדֶן בָּאָרֶץ, שֶׁכָּתוּב (בראשית ב) וַיִּטַּע ה’ אֱלֹהִים גַּן בְּעֵדֶן וְגוֹ’. גֵּיהִנֹּם בָּאָרֶץ, שֶׁכָּתוּב (איוב י) אֶרֶץ עֵיפָתָה כְּמוֹ אֹפֶל וְגוֹ’. גַּן עֵדֶן לְמַעְלָה, שֶׁכָּתוּב (שמואל א כה) וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֵת ה’ אֱלֹהֶיךְ, וְכָתוּב (קהלת יב) וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ.

גֵּיהִנֹּם לְמַעְלָה דִּכְתִיב וְאֵת נֶפֶשׁ אֹיְבֶיךָ יְקַלְּעֶנָּה בְּתוֹךְ כַּף הַקָּלַע. גַּן עֵדֶן לְמַטָה כִּדְקָאֲמָרָן. גַּן עֵדֶן לְמַעְלָה לְנִשְׁמָתָן שֶׁל צַּדִּיקִים גְּמוּרִים לִהְיוֹת נִזּוֹנִין מֵאוֹר הַגָּדוֹל שֶׁל מַעְלָה.

גֵּיהִנֹּם לְמַעְלָה, שֶׁכָּתוּב וְאֵת נֶפֶשׁ אֹיְבֶיךְ יְקַלְּעֶנָּה בְּתוֹךְ כַּף הַקָּלַע. גַּן עֵדֶן לְמַטָּה, כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ. גַּן עֵדֶן לְמַעְלָה לְנִשְׁמָתָן שֶׁל צַדִּיקִים גְּמוּרִים לִהְיוֹת נִזּוֹנִים מֵאוֹר הַגָּדוֹל שֶׁל מַעְלָה.

גֵּיהִנִֹּם לְמַטָה לְאוֹתָם הָרְשָׁעִים (דישראל) שֶׁלֹּא קִבְּלוּ בְּרִית מִילָה וְלֹא הֶאֱמִינוּ בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְדָתוֹ ולֹא שָׁמְרוּ שַׁבָּת, וְאֵלּוּ הֵם עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת שֶׁנִּדּוֹנִים בָּאֵשׁ, שֶׁנְּאֱמַר (יחזקאל ט״ו:ז׳) מֵהָאֵשׁ יָצָּאוּ וְהָאֵשׁ תֹּאכְלֵם וגו’. וּכְתִיב (ישעיהו ס״ו:כ״ד) וְיָצְּאוּ וְרָאוּ בְּפִגְרֵי הָאֲנָשִׁים וְגו’.

גֵּיהִנֹּם לְמַטָּה לְאוֹתָם הָרְשָׁעִים (של ישראל) שֶׁלֹּא קִבְּלוּ בְּרִית מִילָה וְלֹא הֶאֱמִינוּ בַּקָּבָּ”ה וְדָתוֹ וְלֹא שָׁמְרוּ שַׁבָּת, וְאֵלּוּ הֵם עוֹבְדֵי כוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת שֶׁנִּדּוֹנִים בָּאֵשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל טו) מֵהָאֵשׁ יָצָאוּ וְהָאֵשׁ תֹּאכְלֵם וְגוֹ’, וְכָתוּב (ישעיה סו) וְיָצְאוּ וְרָאוּ בְּפִגְרֵי הָאֲנָשִׁים וְגוֹ’.

גֵּיהִנֹּם לְמַעְלָה לְאוֹתָם פּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁעָבְרוּ עַל מִצְּווֹת הַתּוֹרָה וְלֹא חָזְרוּ בִּתְשׁוּבָה שֶׁדּוֹחִים אוֹתָם לַחוּץ עַד שֶׁיְקַבְּלוּ עָנְשָׁם. וְהוֹלְכִים וְסוֹבְבִים כָּל הָעוֹלָם שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים י״ב:ט׳) סָבִיב רְשָׁעִים יִתְהַלָּכוּן.

גֵּיהִנֹּם לְמַעְלָה לְאוֹתָם פּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁעָבְרוּ עַל מִצְווֹת הַתּוֹרָה וְלֹא חָזְרוּ בִּתְשׁוּבָה, שֶׁדּוֹחִים אוֹתָם לַחוּץ עַד שֶׁיְּקַבְּלוּ עָנְשָׁם, וְהוֹלְכִים וְסוֹבְבִים כָּל הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים יב) סָבִיב רְשָׁעִים יִתְהַלָּכוּן.

וְשָׁם נִדּוֹנִים שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, לְאַחַר כֵּן מָדוֹרָם עִם אוֹתָם שֶׁקִּבְּלוּ עָנְשָׁם בְּמוֹתָם כָּל אֶחָד ואֶחָד כְּפִי הַמָּקוֹם הָרָאוּי לוֹ. וְהָרְשָׁעִים שֶׁל הַעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת נִדּוֹנִים תָּמִיד בָּאֵשׁ וּבַמַּיִם וְשׁוּב אֵינָם עוֹלִים שֶׁנְּאֱמַר וְאִשָּׁם לא תִכְבֶּה.

וְשָׁם נִדּוֹנִים שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. לְאַחַר כֵּן מָדוֹרָם עִם אוֹתָם שֶׁקִּבְּלוּ עָנְשָׁם בְּמוֹתָם, כָּל אֶחָד וְאֶחָד כְּפִי הַמָּקוֹם הָרָאוּי לוֹ. וְהָרְשָׁעִים שֶׁל הָעוֹבְדֵי כוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת נִדּוֹנִים תָּמִיד בָּאֵשׁ וּבַמַּיִם וְשׁוּב אֵינָם עוֹלִים, שֶׁנֶּאֱמַר וְאִשָּׁם לֹא תִכְבֶּה.

מִשְׁפַּט הָרְשָׁעִים בַּגֵּיהִנָּם כְּמָה דִּכְתִיב וַיְיָ הִמְטִיר עַל סְדוֹם וְעַל עֲמוֹרָה גָּפְרִית וָאֵשׁ וְגו’ ושׁוּב אֵינָם עוֹלִים ולֹא יָקוּמוּ לְיוֹם הַדִּין שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כ״ט:כ״ב) אֲשֶׁר הָפַךְ יְיָ בְּאַפּוֹ וּבַחֲמָתוֹ, בְּאַפּוֹ בָּעוֹלָם הַזְּה. וּבַחֲמָתוֹ בָּעוֹלָם הַבָּא.

מִשְׁפַּט הָרְשָׁעִים בַּגֵּיהִנֹּם כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב וַה’ הִמְטִיר עַל סְדם וְעַל עֲמֹרָה גָּפְרִית וָאֵשׁ וְגוֹ’, וְשׁוּב אֵינָם עוֹלִים, וְלֹא יָקוּמוּ לְיוֹם הַדִּין, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כט) אֲשֶׁר הָפַךְ ה’ בְּאַפּוֹ וּבַחֲמָתוֹ. בְּאַפּוֹ – בָּעוֹלָם הַזֶּה. וּבַחֲמָתוֹ – בָּעוֹלָם הַבָּא.

אָמַר רַבִּי יִצְּחָק לְהַאי גַּוְונָא אִית גַּן עֵדֶן לְמַעְלָה וְאִית גַּן עֵדֶן לְמַטָה. אִית גֵּיהִנֹּם לְמַטָה ואִית גֵּיהִנֹּם לְמַעְלָה. אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב הָרְשָׁעִים שֶׁקִּלְקְלוּ בְּרִית מִילָה שֶׁבָּהֶם וְחִלְּלוּ שַׁבָּת בְּפַרְהֶסְיָא וְחִלְּלוּ אֶת הַמּוֹעֲדוֹת וְשֶׁכָּפְרוּ בַּתּוֹרָה וְשֶׁכָּפְרוּ בִּתְחִיַּת הַמֵּתִים וְכַדּוֹמֶה לָהֶם יוֹרְדִים לַגֵּיהִנֹּם שֶׁלְּמַטָה וְנִדּוֹנִים שָׁם וְשׁוּב אֵינָם עוֹלִים.

אָמַר רַבִּי יִצְחָק, כְּמוֹ זֶה יֵשׁ גַּן עֵדֶן לְמַעְלָה וְיֵשׁ גַּן עֵדֶן לְמַטָּה. יֵשׁ גֵּיהִנֹּם לְמַטָּה וְיֵשׁ גֵּיהִנֹּם לְמַעְלָה. אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב, הָרְשָׁעִים שֶׁקִּלְקְלוּ בְּרִית מִילָה שֶׁבָּהֶם וְחִלְלוּ שַׁבָּת בְּפַרְהֶסְיָה וְחִלְלוּ אֶת הַמּוֹעֲדוֹת וְשֶׁכָּפְרוּ בַּתּוֹרָה וְשֶׁכָּפְרוּ בִּתְחִיַּת הַמֵּתִים וְכַדּוֹמֶה לָהֶם, יוֹרְדִים לַגֵּיהִנֹּם שֶׁלְּמַטָּה וְנִדּוֹנִים שָׁם, וְשׁוּב אֵינָם עוֹלִים.

אֲבָל יָקוּמוּ לְיוֹם הַדִּין וְיָקוּמוּ לִתְחִיַּת הַמֵּתִים, וַעֲלֵיהֶם נֶאֱמַר (דניאל י״ב:ב׳) וְרַבִּים מִישֵׁנִי אַדְמָת עָפָר יָקִיצּוּ אֵלֶּה לְחַיֵּי עוֹלָם וְגו’. וַעֲלֵיהֶם נְאֱמַר (ישעיהו ס״ו:כ״ד) וְהָיוּ דֵּרָאוֹן לְכָל בָּשָׂר. מַה דֵּרָאוֹן, דַּיי רָאוֹן, שֶׁהַכֹּל יֹאמְרוּ דַּיי בִּרְאִיָּיתָם. וְעַל הַצַּדִּיקִים שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל נֶאֱמַר (ישעיהו ס׳:כ״א) וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַּדִּיקִים וגו’, (ע”כ מדרש הנעלם)

אֲבָל יָקוּמוּ לְיוֹם הַדִּין וְיָקוּמוּ לִתְחִיַּת הַמֵּתִים, וַעֲלֵיהֶם נֶאֱמַר (דניאל יב) וְרַבִּים מִיְּשֵׁנֵי אַדְמַת עָפָר יָקִיצוּ אֵלֶּה לְחַיֵּי עוֹלָם וְגוֹ’, וַעֲלֵיהֶם נֶאֱמַר (ישעיה סו) וְהָיוּ דֵרָאוֹן לְכָל בָּשָׂר. מַהוּ דֵרָאוֹן? דַּי רָאוֹן, שֶׁהַכֹּל יֹאמְרוּ דַּי בִּרְאִיָּתָם. וְעַל הַצַּדִּיקִים שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל נֶאֱמַר (שם ס) וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים וְגוֹ’. (ע”כ מדרש הנעלם).

Vayera, Chapter 18

וַיְיָ הִמְטִיר עַל סְדוֹם וְעַל עֲמוֹרָה וְגו’. רַבִּי חִיָּיא פָּתַח (ישעיהו י״ג:ט׳) הִנֵּה יוֹם יְיָ בָּא אַכְזָרִי וְגו’. הִנִּה יוֹם יְיָ בָּא, דָּא בֵּי דִינָא לְתַתָּא. בָּא כְּמָה דְּאִתְּמָר. (קו א) הַבָּאָה אֵלַי (עשו). בְּגִין דְּלָא עֲבִיד דִּינָא עַד דְעָאל וְנָטִיל רְשׁוּ, כְּגַוְונָא דָּא קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי.

THEN THE LORD CAUSED TO RAIN UPON SODOM AND UPON GOMORRAH, ETC. R. Hiya opened his discourse on this with the verse: Behold, the day of the Lord cometh, cruel, etc. (Is. 13, 9). He said: ‘The words “Behold, the day of the Lord cometh” refer to the lower Court. The term “cometh” has thus the same force as in the passage, “according to her cry which is come upon me”, both implying that the lower power cannot execute judgement until it comes and appears on high and receives authorisation. So, too, in the verse, “the end of all flesh is come before me”.’

דָּבָר אַחֵר הִנֵּה יוֹם יְיָ בָּא. דָּא הוּא מְחַבְּלָא לְתַתָּא כַּד נָטִיל נִשְׁמָתָא, בְּגִינֵי כָּךְ אַכְזָרִי וְעֶבְרָה. לָשׂוּם הָאָרֶץ לְשַׁמָּה, דָּא סְדוֹם וַעֲמוֹרָה. וְחַטָּאֶיהָ יַשְׁמִיד מִמֶּנָּהּ. אִלֵּין יַתְבֵי אַרְעָא.

According to another interpretation, “behold the day of the Lord cometh” refers to the destroying angel here below when he comes to take the soul of man. Hence “cruel, and full of wrath and fierce anger, to make the earth a desolation”, referring to Sodom and Gomorrah; “and to destroy the sinners thereof out of it” (Ibid.), referring to the inhabitants of those cities.

מַה כְּתִיב בַּתְרֵיהּ כִּי כּוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וּכְסִילֵיהֶם וְגו’. דְּהָא מִן שְׁמַיָא אַמְטָר עֲלֵיהוֹן אֶשָׁא, וְאַעֲבַר לוֹן מִן עָלְמָא. לְבָתַר מַה כְּתִיב אוֹקִיר אֱנוֹשׁ מִפָּז וְגו’. דָּא אַבְרָהָם דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא סָלִיק לֵיהּ עַל כָּל בְּנֵי עָלְמָא.

Immediately after we read, “For the stars of heaven and the constellations thereof, etc.”, for He caused to rain upon them fire from heaven and exterminated them. Further on it is written: “I will make man more rare than fine gold, etc.” (Ibid. 12), referring to Abraham, whom the Holy One exalted over all the peoples of the world.’

רַבִּי יְהוּדָה אוֹקִים לוֹן לְהַנֵּי קְרָאֵי בְּיוֹמָא דְּאִתְחָרַב בֵּי מַקְדְּשָׁא, דִּבְהַהוּא יוֹמָא אִתְחַשְׁכוּ עִלָּאֵי וְתַתָּאֵי, וְאִתְחַשְׁכָן שְׁמַיָא וְכוֹכְבַיָא. רַבִּי אֶלְעָזָר מוֹקִים לְהַנֵּי קְרָאֵי בְּיוֹמָא דְּיוֹקִים קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לִכְנְסֶת יִשְׂרָאֵל מֵעַפְרָא, וְהַהוּא יוֹמָא יִתְיְדַע לְעֵילָא וְתַתָּא, דִּכְתִיב, (זכריה י״ד:ז׳) וְהָיָה יוֹם אֶחָד הוּא יִוָּדַע לַיְיָ. וְהַהוּא יוֹמָא יוֹמָא דְּנוֹקְמָא אִיהוּ, דְּזַמִּין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְנָקְמָא מִשְּׁאָר עַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת.

R. Judah interpreted these verses as referring to the day on which the Temple was destroyed, as on that day both men and angels were plunged into gloom and the supernal and the lower realms and the heaven and the stars were darkened. R. Eleazar, again, interpreted these verses as referring to the day when the Holy One will raise the community of Israel from the dust. That day will be a day of note both above and below, as it is written, “and there shall be one day, which shall be known as the Lord’s” (Zech. 14, 7); that day will be the day of vengeance, the day which the Holy One, blessed be He, has appointed for taking vengeance on the idolatrous nations.

וְכַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יַעֲבִיד נוּקְמִין בִּשְׁאָר עַמִין עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, כְּדֵין אוֹקִיר אֱנוֹשׁ מִּפָּז דָּא מַלְכָּא מְשִׁיחָא דְּיִסְתָּלַּק וְיִתְיָיקַר עַל כָּל בְּנִי עָלְמָא, וְכָל בְּנֵי עָלְמָא יִפְלְחוּן וְיִסְגְּדוּן קַמֵּיהּ דִּכְתִיב, (תהילים ע״ב:ט׳) לְפָנָיו יִכְרְעוּ צִיִּים וְגו’ מַלְכֵי תַרְשִׁישׁ וְגו’.

For whilst the Holy One is taking vengeance on the idolatrous nations, He “will make a man more precious than gold”, to wit, the Messiah, who will be raised and glorified above all mankind, and to whom all mankind will pay homage and bow down, as it is written, “Before him those that dwell in the wilderness will bow down… the Kings of Tarshish and of the isles shall render tribute” (Ps. 72, 9-10).

תָּא חֲזֵי, אַף עַל גַּב דִּנְבוּאָה דָא אִתְּמָר עַל בָּבֶל, בְּכוֹלָּא אִתְּמָר. דְּהָא חָמֵינָן בְּהַאי פַּרְשָׁתָא דִּכְתִיב (ר”ל סמוך לפ’ שלמעלה שכ’ בה אוקיר אנוש וגו’ ואולי לדעת הזוה”ק חד פר’ היא) כִּי יְרַחֵם יְיָ אֶת יַעֲקֹב. וּכְתִיב וּלְקָחוּם עַמִּים וְהֱבִיאוּם אֶל מְקוֹמָם.

Observe that although this prophecy (in the book of Isaiah) was primarily intended for Babylonia, yet it has a general application, since this section commences with the words, “When the Lord shall have mercy on Jacob”, and it is also written, “And peoples shall take them and bring them to their place.”

וַיְיָ הִמְטִיר עַל סְדוֹם. דָּא דַּרְגָא דְּבֵי דִינָא לְתַתָּא דְּנָטִיל רְשׁוּ מֵעֵילָא. רַבִּי יִצְחָק אָמַר דְּעֲבִיד דִּינָא בְּרַחֲמֵי. דִּכְתִיב מֵאֵת יְיָ מִן הַשָּׁמָיִם. בְּגִין לְאִשְׁתַּכָּחָא דִּינָא בְּרַחֲמֵי. וְאִי תֵימָא מַאי רַחֲמֵי הָכָא דִּכְתִיב וַיְהִי בְּשַׁחֵת אֱלֹהִים אֶת עָרֵי הַכִּכָּר וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת אַבְרָהָם וְגו’. וּלְבָתַר נָפְקוּ מִנֵּיהּ תְּרֵין אוּמִין שְׁלֵמִין, וְזָכָה דְּנָפִיק מִנֵּיהּ דָּוִד וּשְׁלֹמֹה מַלְכָּא.

AND THE LORD CAUSED TO RAIN UPON SODOM. The term V’-Tetragrammaton (and the Lord) signifies the grade of the lower Court which requires authorisation from on high. R. Isaac said that God showed mercy in the midst of punishment, as it is written, “from Tetragrammaton (the Lord) out of heaven”. The exercise of mercy is recorded in the words: AND IT CAME TO PASS, WHEN GOD DESTROYED THE CITIES OF THE PLAIN, THAT GOD REMEMBERED ABRAHAM, AND SENT LOT OUT, ETC., from whom in course of time issued two entire nations, and who was destined to have among his descendants King David and King Solomon.

חֲמֵי מַה כְּתִיב וַיְהִי כְּהוֹצִיאָם אוֹתָם הַחוּצָה וַיֹּאמֶר וְגו’. תָּא חֲזֵי (סג א) בְּשַׁעֲתָא דְּדִינָא שָׁרֵי בְּעָלְמָא, הָא אִתְּמָר דְּלָא לִיבָּעֵי לְבַּר נָשׁ לְאִשְׁתַּכָּחָא בְּשׁוּקָא, בְּגִין דְּכֵיוָן דְּשָׁרְיָא דִינָא לָא אַשְׁגַּח בֵּין זַכָּאָה וְחַיָּיבָא, וְלָא בָעֵי (לאסתכלא) לְאִשְׁתַּכָּחָא תַּמָּן. וְהָא אִתְּמָר דִּבְגִין כָּךְ אִסְתִּים נֹחַ בַּתֵּיבָה וְלָא יִשְׁגַּח בְּעָלְמָא בְּשַׁעֲתָא דְּדִינָא יִתְעֲבִיד. וּכְתִיב (שמות י״ב:כ״ב) וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר עַד דְּיִתְעֲבִיד דִּינָא. וּבְגִין כָּךְ וַיֹּאמֶר הִמָּלֵט עַל נַפְשְׁךָ אַל תַּבִּיט אַחֲרֶיךָ וְגו’.

AND IT CAME TO PASS, WHEN THEY HAD BROUGHT THEM FORTH ABROAD, THAT HE SAID, ETC. This is another proof that when punishment overtakes the world a man should not-as has already been said-let himself be found abroad, since the executioner does not distinguish between the innocent and the guilty. For this reason, as has been explained, Noah shut himself in in the ark so as not to look out on the world at the time when judgement was executed. So also it is written, “And none of you shall go out of the door of his house until the morning” (Ex. 12, 22). Hence the angel said to Lot, ESCAPE FOR THY LIFE, LOOK NOT BEHIND THEE, ETC.

רַבִּי יִצְחָק וְרַבִּי יְהוּדָה הֲווּ אָזְלֵי בְּאָרְחָא. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה לְרַבִּי יִצְחָק דִּינָא דְּעֲבִיד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בַּמַּבּוּל וְדִינָא דִּסְדוֹם, תַּרְוַויְיהוּ דִּינִין דְּגֵיהִנֹּם הֲווּ בְּגִין דְּחַיָּיבֵי גֵּיהִנֹּם אִתְדָּנוּ בְּמַיָא וּבְאֶשָׁא.

R. Isaac and R. Judah were once walking on the road together. The latter remarked: ‘Both the punishment of the Flood and the punishment of Sodom were of the kinds meted out in Gehinnom, where sinners are punished by water and by fire.’

אָמַר רַבִּי יִצְחָק סְדוֹם בְּדִינָא דְּגֵיהִנֹּם אִתְדָּן, דִּכְתִיב וַיְיָ הִמְטִיר עַל סְדוֹם וְעַל עֲמוֹרָה גָּפְרִית וָאֵשׁ מֵאֵת יְיָ מִן הַשָּׁמָיִם. דָּא מִסִּטְרָא דְּמַיָיא וְדָא (עיין סוף הספר סימן ב) מִסִּטְרָא דְאֶשָׁא. דָּא וְדָא הוּא דִּינָא דְּגֵיהִנֹּם, וְחַיָּיבִין דְּגֵיהִנֹּם בִּתְרֵין דִּינִין אִלֵּין אִתְדָנוּ.

R. Isaac said: ‘That Sodom suffered the punishment of Gehinnom is shown by the words of the Scripture, “And the Lord caused to rain upon Sodom and upon Gomorrah brimstone and fire from the Lord out of heaven”, the former proceeding from the side of water and the latter from the side of fire, both being punishments of Gehinnom inflicted upon sinners there.’

אָמַר לֵיהּ דִּינָא דְּחַיָּיבֵי דְּגֵיהִנֹּם תְּרֵיסַר יַרְחֵי, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא סָלִיק לוֹן מִגֵּיהִנֹּם, וְתַמָּן מִתְלַבְּנִין וְיָתְבִין לְתַרְעָא דְּגֵיהִנֹּם, וְחָמָאן אִנּוּן חַיָּיבִין דְּעָאלִין וְדָנִין לוֹן תַּמָּן, וְאִנּוּן תָּבְעֵי רַחֲמֵי עֲלַיְיהוּ. וּלְבָתַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא חַיִּיס עֲלַיְיהוּ וְאָעִיל לוֹן לְדוּכְתָּא דְּאִצְטְרִיךְ לוֹן. מֵהַהוּא יוֹמָא וּלְהָלְאָה גּוּפָא אִשְׁתְּכַךְ בְּעַפְרָא וְנִשְׁמָתָא יַרְתָא אַתְרָהּ כִּדְחָזֵי לָהּ. (נח סט א).

R. Judah then said to him: ‘The punishment of sinners in Gehinnom lasts twelve months, after which the Holy One raises them out of Gehinnom, where they have undergone purification. They remain then sitting at the gate of Gehinnom, and when they see sinners enter there to be punished, they beseech mercy for them. In time the Holy One takes pity on them and causes them to be brought to a certain place reserved for them. From that day onward the body rests in the dust and the soul is accorded her proper place.

תָּא חֲזֵי דְּהָא אִתְּמָר דְּאֲפִילּוּ אִנּוּן בְּנֵי טוֹפָנָא לָא אִתְדָּנוּ אֶלָּא בְּאֶשָׁא וּמַיָּא. מַיָּיא קְרִירָן נַחֲתֵי מִלְּעֵילָא, וּמַיָּיא רְתִיחָן סָלְקֵי מִתַּתָּא כְּאֶשָׁא. וְאִתְדָּנוּ בִּתְרֵי דִינִין, בְּגִין דְּדִינָא דִּלְעֵילָא הָכִי הֲוָה, בְגִין כָּךְ בִּסְדוֹם גָּפְרִית וָאֵשׁ.

Observe that, as has been stated, even the generation of the Flood were punished with nothing else but with fire and water: cold water descended from above,whilst seething water bubbled up from below mingled with fire. They thus underwent the two punishments regularly meted out from on high; and so was Sodom also punished, namely, by brimstone and fire.’

אָמַר לֵיהּ אִי יְקוּמוּן לְיוֹם דִּינָא. אָמַר לֵיהּ הָא אִתְּמָר. אֲבָל אִלֵּין דִּסְדוֹם וַעֲמוֹרָה לָא יְקוּמוּן, וּקְרָא אוֹכַח דִּכְתִיב, (דברים כ״ט:כ״ב) גָּפְרִית וָמֶלַח שְׂרֵפָה כָל אַרְצָהּ לא תִזָּרַע וְלא תַצְמִיחַ וְגו’. אֲשֶׁר הָפַךְ יְיָ בְּאַפּוֹ וּבַחֲמָתוֹ. אֲשֶׁר הָפַךְ יְיָ, בְּעָלְמָא דֵּין. בְּאַפּוֹ, בְּעָלְמָא דְאָתֵי. וּבַחֲמָתוֹ, בְּזִמְנָא דְּזַמִּין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לַאֲחָיָיא מֵתַיָּיא. אָמַר לֵיהּ תָּא חֲזֵי, כַּמָּה דְּאַרְעָא דִּלְהוֹן אִתְאֲבִיד לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָא, הָכִי נָמֵי אִתְאֲבִידוּ אִנּוּן לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָא.

R. Isaac asked him: ‘Will the generation of the Flood arise on the Day of Judgement?’ R. Judah said: ‘That question has already been discussed elsewhere; as regards the people of Sodom and Gomorrah, we can say that they will not arise. This is proved from the words of the Scripture, “and the whole land thereof is brimstone, and salt, and a burning that is not sown, nor beareth, nor any grass groweth therein, like the overthrow of Sodom and Gomorrah… which the Lord overthrew in his anger, and in his wrath” (Deut. 29, 22), where the words “which the Lord overthrew” refer to this world, and the words “in his anger,’ to the world to come, while the words, “and in his wrath” refer to the time when the Holy One will bring the dead to life.’ R. Isaac then said to him: ‘Observe that just as the soil of their land was destroyed to all eternity, so were the inhabitants themselves destroyed to all eternity.

וְתָּא חֲזֵי, דִּינָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דִּינָא לָקֳבֵל דִּינָא. אִנּוּן לָא הֲוָה תַּיְיבִין נַפְשָׁא דְּמִסְכֵּנָא בְּמֵיכְלָא וּבְמִשְׁתַּיָּא, אוּף הָכִי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָא אָתִיב לוֹן נַפְשַׁיְיהוּ לְעָלְמָא דְּאָתֵי.

And observe further how the justice of the Holy One metes out measure for measure: as they did not quicken the soul of the poor with food or drink, just so will the Holy One not restore them their souls in the world to come.

וְתָּא חֲזֵי, אִנּוּן אִתְמְנָעוּ מִצְּדָקָה דְּאִקְרֵי חַיִּים, אוּף קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מָנַע מִנַּיְיהוּ חַיִּים בְּעָלְמָא דֵין וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי. וְכַמָּה דְּאִנּוּן מָנְעוּ אָרְחִין וּשְׁבִילִין מִבְּנֵי עָלְמָא, הָכִי נָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מָנַע מִנַּיְיהוּ אוֹרְחִין וּשְׁבִילִין דְּרַחֲמֵי לְרַחֲמָא עֲלַיְיהוּ בְּעָלְמָא דֵין וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי.

And further, just as they neglected the exercise of charity which is called life, so has the Holy One withholden from them life in this world and in the world to come. And as they closed their roads and paths to their fellow-men, so has the Holy One closed to them the roads and paths of mercy in this world and in the world to come.’

רַבִּי אַבָּא אָמַר כֻּלְהוּ בְּנֵי עָלְמָא יְקוּמוּן, וִיקוּמוּן לְדִינָא וְעֲלַיְיהוּ כְּתִיב, (דניאל י״ב:ב׳) וְאֵלֶּה לַחֲרָפוֹת וּלְדֵרָאוֹן עוֹלָם. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מָארִי דְּרַחֲמִין אִיהוּ, כֵּיוָן דְּדָן לְהוּ בְּהַאי עָלְמָא וְקַבִּילוּ דִּינָא, לָא אִתְדָּנוּ בְּכֻלְהוּ דִּינִין.

R. Abba said: ‘AII men will rise up from the dead and will appear for judgement. Of these it is written, “and some to reproaches and everlasting abhorrence” (Dan. 12, 2). God, however, is the fountain of mercy, and since He punished them in this world and they suffered for their sins, they have no longer to suffer all the punishments of the next world. ‘

אָמַר רַבִּי חִיָּיא כְּתִיב וַיְשַׁלַּח אֶת לוֹט מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה וְגו’. (קה א) מַהוּ בַּהֲפֹךְ אֶת הֶעָרִים אֲשֶׁר יָשַׁב בָּהֵן לוֹט. אֶלָא בְּכֻלְהוּ עֲבַד דִּיּוּרֵיהּ לוֹט, דִּכְתִיב וְלוֹט יָשַׁב בְּעָרֵי הַכִּכָּר וַיֶּאֱהַל עַד סְדוֹם. (וכתיב אשר ישב בהן לוט. אלא ודאי בכלהו עבד דיוריה) וְלָא קַבִּילוּ לֵיהּ, בַּר דְּמֶלֶךְ סְדוֹם קַבִּיל לֵיהּ בִּסְדוֹם בְּגִינֵיהּ דְּאַבְרָהָם:

R. Hiya said: ‘It is written: “And he sent Lot out of the midst of the overthrow, when he overthrew the cities in which Lot dwelt.” The expression “the cities in which Lot dwelt” indicates that he tried to settle in each of the cities in turn, but none would keep him save Sodom, the king of which allowed him residence for the sake of Abraham. This is borne out by the passage, “and Lot dwelt in the cities of the plain, and moved his tent as far as Sodom” (Gen. 13, 12).

סִתְרֵי תּוֹרָה תּוֹסֶפְּתָּא קְטוּרֵי רָמָּאי, הוּרְמְנֵי (עיין סוף הספר סי’ ב) דִּבְדוּרֵי. (נ”א דבורירי ונ”א דבורייני) חַכִּימִין בְּסֻכְלְתָּנוּ, יִסְתַּכְּלוּן לְמִנְדַע, בְּשַׁעֲתָּא דְּרֵישָׁא חִוָּורָא אַתְּקִין כֻּרְסְיָיא עַל גַּבֵּי סָמְכִין דְּאַבְנִין דְּמַרְגְּלִיטָן טָבָן.

בֵּין אִנּוּן אַבְנִין אִיתּ חַד מַרְגָּלִיטָא שַׁפִּירָא בְּחֵיזוּ יָאָה בְּרֵיוָא קוּמְטְרָא דְּקַנְטָרָא (נ”א דקיטרא) דִּמְלַהֲטָא בְּע’ גְּוָונִין, אִנּוּן ע’ גְּוָונִין מְלַהֲטָן לְכָל סְטַר.

אִלֵּין ע’ מִתְּפָּרְשָׁאן מִגּוֹ ג’ גְּוָונִין. אִלֵּין זִיקִין בְּזִיקִין דִּנְצִּיצִּין לְד’ סִטְרֵי עָלְמָא, הָכָא אִיתָּא זִיקָא תַּקִּיפָּא דִּסְטַר שְׂמָאלָא דְּאִתְּאַחִיד בִּשְׁמַיָא. אִנּוּן גְּוָונִין שִׁבְעִין (דניאל ז׳:י׳) דִּינָא יָתִּיב וְסִפְּרִין פְּתִּיחוּ.

מֵהָכָא נָפְּקֵי גִירִין וּסְיָיפִּין וְרוֹמְחִין וְאֶשָׁא דְּקוּסְטְרָא. וְאִתְּאַחִיד אֶשָׁא תַּקִּיפָּא דְּנָפְּקָא מִשָׁמַיִם בֵּיהּ, וְכַד אִתְּאַחַד אשא עִלָּאָה בְּאִלֵּין דִּלְתַּתָּא, לֵיתּ מַאן דְּיָכִיל לְאִתְּבַּר רוּגְזָא וְדִינָא.

עַיְינִין לָהֲטִין כְּטִיסִין דְּנוּרָא, נָחִיתּ בְּהוּ לְעָלְמָא. וַוי מַאן דְּאִעָרַע בֵּיהּ, חֲגִיר חַרְצִּין (ס”א חרבין), אִיהוּ חַרְבָּא שִׁנְּנָא בִּידֵיהּ, לָא חָיִיס עַל טַב וְעַל בִּישׁ. דְּהָא (ס”א פסקא) פִּתְּקָא דְּאִנּוּן שִׁבְעִין בִּרְשׁוּ דְּאִתְּאַחִיד הַהוּא סִטְרָא דִשְׁמַיָא נָחִיתּ בִּידָא שְׂמָאלָא בְּכַמָּה דִּינִין,

אִתְּהַפֵּךָ בְּכַמָּה גְּוָונִין, הֲפּוּךָ בְּכָל יוֹמָא, אִיהוּ אִקְרֵי כְּרֻם זְלֻּתּ דִּמְתַּקְּנָא לְגַבֵּי בְּנֵי אָדָם. כָּל גְּוָונִין דִּכְלֵי זַעֲמוֹ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא בֵּיהּ אִתְּחַזְּיָין. וְאִנּוּן יָתְּבִין בְּרוּמֵי דְּעָלְמָא, וּבְנֵי נָשָׁא בְּסִכְלוּתָּא דִלְהוֹן לָא מַשְׁגְּחֵי בְּהוֹן.

גָּפְּרִיתּ וָאֵשׁ הִתּוּכָא דְּמַיָא וְאֶשָׁא דְּמִתְּהַתְּכֵי מִן שְׁמַיָא אִתְּאַחֲדוּ דָּא בְּדָא וּנְחַתּ עַל סְדוֹם. וַוי לְחַיָּיבַיָא דּלא מַשְׁגִּיחִין עַל יְקָרָא דְמָארֵיהוֹן:

א. עֲשָׂרָה שְׁמָהָן גְּלִיפָּן בְּהוּרְמְנוּתָּא דְמַלְכָּא. (פירוש השם במלואו עשר אותיות יו”ד ה”א וי”ו ה”א). ב. עשר אִנּוּן וְסָלְקִין לְחוּשְׁבַּן סַגֵּי. (פי’ יוד עולה כ’, יוד הא עולה כ”ו, יוד (נ”ל הה וו) הא ויו עולה מ”ב, י’ יד’ יד’ ידוד’ עולה ע”ב). ג. שִׁבְעִין (הם ע”ב ונקראים ד’ מחנות שכינה והם למטה ממלכות). גַּוְונָן מְלַהֲטֵי לְכָל סְטַר. נַפְּקֵי מִגּוֹ שְׁמָהָן דְּאִגְלִיף רָזָא דְּע’ שְׁמָהָן דְּמַלְאָכַיָיא. דְּאִנּוּן בְּרָזָא דִשְׁמַיָא.

וְאִנּוּן מיכאל גּבריאל רפּאל נוריאל. קמ”ץ „קדומיאל „מלכיאל „צּדקיאל. פּתּ”ח „פּדאל „תּומיאל „חשדיאל. צּר”י „צּדקיאל „רזיאל „יופּיאל. סגו”ל „סטוטריה „גזריאל „ותּריאל נ”א ורדיא”ל „למואל. חר”ק „רהטיאל „חזקיאל „קדשיאל. שׁב”א „שמעאל „ברכיאל (נ”א שכניאל ונ”א ברקיא”ל) „אהיאל. חל”ם חניא”ל „להדיאל „מחניאל. (נ”א ח”ניאל ל”עדיאל מ”לכיאל). „עניאל ענאל אהניאל רחמיאל עזריאל (נ”א ש”בנאל ר”ומיאל ק”דומיאל. שר”ק. חכמיאל רמיאל קרשיאל. חר”ק)

סנניה ודרגזיה רסיסיאל דומיאל

חוניאל „זכריאל „ואריאל „ה”ינאל ד”נדאל ג”דיאל ב”דאל א”נפּיאל ועדי”אל, אדנ”י עַל כֻּלְהוּ. ד (פירוש כשע”ב מלאכים מתחברין במלכות אז נקרא מלכות הוא ובית דינו בלשון וה’).

כַּד מִתְּחַבְּרָן כֻּלְהוּ כְּחֲדָא בְּרָזָא חָדָא בְּחֵילָא עִלָּאָה, כְּדֵין אִקְרֵי וידוד כֹּלָּא בִּכְלָלָא חָדָא. מֵאֵתּ יְיָ מִן הַשָׁמַיִם, שְׁמָא קַדִּישָׁא דְּאִתְּגְּלַף בְּע’ שְׁמָהָן אָחֳרָנִין רָזָא דְּשָׁמָיִם. ואִלֵּין אִנּוּן שִׁבְעִין דְּשָׁלְטִין עַל אִלֵּין ע’ דִּינִין רָזָא דְּיהו”ה, ואִלֵּין שִׁבְעִין שְׁמָהָן בִּקְדוּשָׁה יהו”ה שָׁמָיִם. ה (פירוש שם של ע”ב גשרים היוצא מפסוק ויסע ויבא ויט אלו הם נקראים שמים, ואותם ע”ב מלאכים של מטה במלכו”ת מקבלים מע”ב של מעלה, ונוטלין מהן).

אִלֵּין נָטְלִין מֵאִלֵּין וְידוד. ו (פירוש מלכות מתפארת). נָטִיל מֵאֵתּ ידוד דָּא מִן דָּא. ז (פירוש סוד של אותן ע”ב שמות הוא שם ידוד, והוא הרוכב עליהן כנשמה לגוף). ואִלֵּין תַּלְיָין מֵאִלֵּין, תַּתָּאִין בְּעִלָּאִין, וְכלָּא קִשׁוּרָא חָדָא. וּבְהַאי קוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא אִשְׁתְּמוֹדָע בִּיקָרֵיהּ. ח (פירוש ע”ב מלאכים של מטה מתחבים בע”ב שמות של מעלה הנקראים שמים). שָׁמַיִם דְּאִנּוּן ע’ רָזָא ידוד, דָּא אִיהוּ בְּרָזָא דְּשִׁבְעִין וּתְּרֵין שְׁמָהָן ואִלֵּין אִנּוּן דְּנָפְּקֵי מִן וַיִּסַּע וַיָּבֹא וַיֵּט.

וה”ו יל”י סי”ט על”ם מה”ש לל”ה אכ”א כה”תּ הז”י אל”ד לא”ו הה”ע. חֵלֶק רִאשׁוֹן בָּרוּךָ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתּוֹ לְעוֹלָם וָעֶד יז”ל מב”ה הר”י הק”ם לא”ו כל”י לו”ו פּה”ל נל”ךָ יי”י מל”ה חה”ו. חֵלֶק שֵׁנִי בָּרוּךָ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתּוֹ לְעוֹלָם וָעֶד נתּ”ה הא”א יר”תּ שא”ה רי”י או”ם לכ”ב וש”ר יה”ו לה”ח כו”ק מנ”ד. חֵלֶק שְׁלִישִׁי בָּרוּךָ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתּוֹ לְעוֹלָם וָעֶד אנ”י חע”ם רה”ע יי”ז הה”ה מי”ךָ וו”ל יל”ה סא”ל ער”י עש”ל מי”ה. חלק רְבִיעִי בָּרוּךָ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתּוֹ לְעוֹלָם וָעֶד וה”ו דנ”י הח”ש עמ”ם ננ”א ני”תּ מב”ה פּו”י נמ”מ יי”ל הר”ח מצּ”ר. חֵלֶק חֲמִישִׁי בָּרוּךָ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתּוֹ לְעוֹלָם וָעֶד ומ”ב יה”ה ענ”ו מח”י דמ”ב מנ”ק אי”ע חב”ו רא”ה יב”מ הי”י מו”ם, חֵלֶק שִׁשִׁי בָּרוּךָ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתּוֹ לְעוֹלָם ועֶד.

וְאִלֵּין אִנּוּן שִׁבְעִין שְׁמָהָן דְּשָׁלְטִין עַל שִׁבְעִין דַּרְגִּין תַּתָּאִין רָזָא וידוד. אִלֵּין שִׁבְעִין שְׁמָהָן ידוד רָזָא דְאִקְּרֵי שָׁמָיִם. שִׁבְעָא רְקִיעִין אִנּוּן דְּסָלְקִין לְשִׁבְעִין שְׁמָהָן שְׁמָא קַדִּישָׁא, וְדָא אִיהוּ וַידוד הִמְטִיר. מֵאֵתּ ידוד מִן הַשָׁמָיִם.

סִתְּרָא דְּסִתְּרִין לַחֲכִימִין אִתְּמָסַר. שְׁמָא דָּא דְּאִקְּרֵי שָׁמָיִם מִנֵּיהּ אִתְּבְּרֵי סִתְּרָא דְּאִקְּרֵי אָדָם. חָשְׁבָן שַׁיְיפֵּי גוּפָּא דְּאִנּוּן חוּשְׁבַּן מָאתָּן וְאַרְבְּעִין וּתְּמַנְיָא שַׁיְיפִּין.

חָשְׁבָן אַתְּווֹהִי מָאתָּן וְשִׁיתּ סָרֵי, שְׁמָא דָא דְּאִיהוּ רָזָא וְסִתְּרָא כְּלָלָא דְּכָל אוֹרַיְיתָּא בְּכ”ב אַתְּוָון וְעֶשֶׂר אֲמִירָן, בְּגִין דְּהָא שְׁמָא דָא מָאתָּן וְשִׁיתּ סָרֵי אַתְּוָון וּתְּלָתִּין וּתְּרֵין שְׁבִילִין דְּאִתְּכְּלִילָן בֵּיהּ, הָא מָאתָּן וְאַרְבָּעִין וּתְּמַנְיָא שַׁיְיפִּין דְּגוּפָּא

רָזָא דְאִקְרֵי אָדָם דְּשַׁלִּיט על כֻּרְסְיָיא. רָזָא דְּשִׁבְעִין דִּלְתַּתָּא, וְסִתְּרָא דָא דִּכְתִּיב (יחזקאל א׳:כ״ו) וְעַל דְּמוּתּ הַכִּסֵּא דְּמוּתּ כְּמַרְאֵה אָדָם עָלָיו מִלְּמַעְלָה, וְדָא הוּא סִתְּרָא דִּכְתִּיב וַיְיָ הִמְטִיר עַל סְדוֹם וְגו’ מֵאֵתּ יְיָ מִן הַשָׁמָיִם. וְכלָּא חַד וּמִלָּה חָדָא, וְסִתְּרָא חָדָא לַחֲכִימֵי לִבָּא אִתְּמָסַר, זַכָּאָה (ד”א ל”ג איהו) חוּלַקְהוֹן בְּעָלְמָא דֵּין וּבְעָלְמָא דְּאָתֵּי.

סְדוֹם גְּזַר דִּינָא דִּלְהוֹן על דְּמָנְעוּ צְּדָקָה מִנַּיְיהוּ, כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (יחזקאל ט״ז:מ״ט) וְיַד עָנִי וְאֶבְיוֹן לא הֶחֱזִיקָה. וּבְגִין כָּךָ דִּינָא לָא הֲוָה אֶלָּא מִן שָׁמַיִם. צְּדָקָה וְשָׁמַיִם כּלָּא חַד וּכְתִּיב, (תהילים ק״ח:ה׳) כִּי גָדוֹל מֵעַל שָׁמַיִם חַסְדֶּךָ, וּבְגִין דְּתַּלְיָא צְּדָקָה בִּשְׁמֵיהּ (נ”א בשמים) דִּינָא הוּא מִשָׁמַיִם דִּכְתִּיב מאתּ יְיָ מִן הַשָׁמָיִם.

דִּינָא דְּיִשְׂרָאֵל מֵהַאי אֲתַּר דִּכְתִּיב, (איכה ד׳:ו׳) וַיִּגְדַּל עֲוֹן בַּתּ עַמִּי מֵחַטַאתּ סְדוֹם. וְאִקְרֵי יְרוּשָׁלֵם אֲחוֹתּ לִסְדוֹם כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (יחזקאל ט״ז:מ״ט) הִנֵּה זְה הָיָה עֲוֹן סְדוֹם אֲחוֹתֵּךָ, וְדִינְהוֹן הֲוָה מִן שְׁמַיָא דִּינָא חָדָא כִּסְדוֹם עַל דְּמָנְעוּ צְּדָקָה מִנַּיְיהוּ. בַּר דְּדָא אִתְּהַפַּךָ וְדָא אִתְּחָרַב, דָּא אִיתּ לָהּ תְּקוּמָה, וְדָא לֵיתּ לָהּ תְּקוּמָה, (ע”כ סתרי תורה).

Vayera, Chapter 19

וַתַּבֵּט אִשְׁתּוֹ מֵאַחֲרָיו, מֵאַחֲרֶיהָ מִבָּעֵי לֵיהּ, אֶלָּא מִבָּתַר שְׁכִינְתָּא. רַבִּי יוֹסֵי אָמַר מִבַּתְרִיהּ דְּלוֹט, דִּמְחַבְּלָא אָזִיל אֲבַתְרֵיהּ, וְכִי אֲבַתְרִיהּ אָזִיל, וְהָא הוּא שַׁדַּר לֵיהּ, אֶלָּא בְּכָל אֲתַר דְּהֲוָה אָזִיל לוֹט אִתְעַכַּב מְחַבְּלָא לְחַבָּלָא, וְכָל אֲתַר דְּאָזִיל כְּבָר וְשָׁבִיק לַאֲחוֹרֵיהּ הֲוָה מְהַפֵּךְ לֵיהּ מְחַבְּלָא.

BUT HIS WIFE LOOKED BACK FROM BEHIND HIM. We should have expected “from behind her״. It means, however, “From behind the Shekinah”. R. Jose said that it means “from behind Lot”, as the destroying angel followed him. How, it may be asked, could he follow him, seeing that he had sent him away? The fact is that the angel kept behind Lot, destroying on the way, but he did not touch any spot till Lot had passed it.

וּבְגִין כָּךְ אָמַר לֵיהּ אַל תַּבֵּט אַחֲרֶיךָ דְּהָא אֲנָא אֲחַבֵּל בַּתְרָךְ, וְעַל דָּא כְּתִיב וַתַּבֵּט אִשְׁתּוֹ מֵאַחֲרָיו וְחֲמַת מְחַבְּלָא. כְּדֵין וַתְּהִי נְצִיב מֶלַח. דְּהָא בְּכָל זִמְנָא דִּמְחַבְּלָא לָא חָמֵי אַנְפּוֹי דְּבַר נָשׁ (נ”א אחמי אנפי לכר נש) לָא מְחַבִּיל לֵיהּ. כֵּיוָן דְּאִתְּתֵיהּ אֲהַדְּרַת אַנְפָּהָא לְאִסְתַּכָּלָא אֲבַתְרִיהּ מִיָּד וַתְּהִי נִצָּב מֶלַח.

Hence he said, “look not behind thee”, implying “for behind thee I am doing my work of destruction”. But his wife looked back from behind him, thus turning her face to the destroying angel, and she became a pillar of salt; for as long as the destroying angel does not see the face of a man he does not harm him; but as soon as Lot’s wife turned her face to look at him she became a pillar of salt.’

Vayera, Chapter 20

רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי יוֹסֵי הֲווּ קָיְימֵי יוֹמָא חַד וְעָסְקֵי בְּהַאי קְרָא, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר כְּתִיב, (דברים ח׳:ט׳) אֶרֶץ אֲשֶׁר לא בְמִסְכֵּנוּת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם, לא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ. הַאי בָּהּ בָּהּ תְּרִי זִמְנֵי אַמַּאי. אֶלָּא הָא אִתְּמָר דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא פָּלִיג כָּל עַמִּין וְאַרְעָאן לִמְמַנָּן שְׁלִיחָן, וְאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל לָא שַׁלִּיט בָּהּ מַלְאָכָא וְלָא מְמַנָּא אָחֳרָא אֶלָּא אִיהוּ בִּלְחוֹדוֹי, בְּגִין כָּךְ אָעִיל לְעַמָּא דְּלָא שַׁלִּיט בְּהוּ אָחֳרָא לְאַרְעָא דְּלָא שָׁלִיט בָּהּ אָחֳרָא.

R. Eleazar and R. Jose were one day studying the verse: “A land which in it thou shalt eat bread without scarceness, which in it thou shalt not lack anything” (Deut. 8, 9). Said R. Eleazar: ‘The repetition of the term bah (in it) is to be noted. The reason is, as has been stated, that the Holy One has assigned all nations and countries to (celestial) chieftains and envoys, with the exception of the Land of Israel, which is under the governance of no angel or chieftain, but only under that of God Himself.

תָּא חֲזֵי, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יָהִיב מְזוֹנָא תַּמָּן בְּקַדְמִיתָא וּלְבָתַר לְכָל עָלְמָא. כָּל שְׁאָר עַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת בְּמִסְכֵּנוּת, וְאַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל לָאו הָכִי, אֶלָּא אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אִתְּזָן בְּקַדְמִיתָא וּלְבָתַר כָּל עָלְמָא.

For this reason He brought the people who have no ruler save Him into the land which has no ruler save Him. For the Holy One provides sustenance there first, and only then to the rest of the world. All the idolatrous nations suffer scarceness, but not so the Land of Israel: the Land of Israel receives the first supply, the residue being left for the rest of the world.

וּבְגִין כָּךְ אֶרֶץ אֲשֶׁר לא בְמִסְכֵּנוּת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם. אֶלָּא בְּעֲתִירוּ בְּסִפּוּקָא דְּכֹלָּא תֹּאכַל בָּהּ וְלָא בְּאֲתַר אָחֳרָא. בָּהּ בִּקְדִּישׁוּ דְּאַרְעָא, בָּהּ שַׁרְיָא מְהֵימְנוּתָא עִלָּאָה. בָּהּ שַׁרְיָא בִּרְכְּתָא דִּלְעֵילָא, וְלָא בְּאֲתַר אָחֳרָא.

Hence “A land which in it thou shalt eat bread without scarceness”, and in a rich abundance: “in it” but in no other place; in it is the home of true faith and on it rests the heavenly blessing.

תָּא חֲזֵי כְּתִיב כְּגַן יְיָ כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם. עַד הָכָא לָא אִתְיְדַע גַּן יְיָ אִי הוּא אֶרֶץ מִצְרַיִם, וְאִי אִיהוּ אֶרֶץ סְדוֹם, (דף קט ע”א) וְאִי אִיהוּ גַּן יְיָ דְּאִקְרֵי גַּן עֵדֶן. אֶלָּא כְּגַן יְיָ דְּאִית בֵּיהּ סִפּוּקָא וְעִדּוּנָא דְּכֹלָּא, הָכִי נָמֵי הֲוָה סְדוֹם וְהָכִי נָמֵי מִצְרַיִם. מַה גַּן יְיָ לָא אִצְטְרִיךְ בַּר נָשׁ לְאַשְׁקָאָה לֵיהּ, אוּף מִצְרַיִם לָא אִצְטְרִיךְ אָחֳרָא לְאַשְׁקָאָה לֵיהּ, בְּגִין דְּנִילוּס אִיהוּ אַסִּיק וְאַשְׁקֵי לְכָל אַרְעָא דְמִצְרַיִם.

Hence it is said that Sodom and Gomorrah were “like the garden of the Lord, like the land of Egypt” (Gen. 13, 10), that is, possessing luxurious abundance. So was Egypt also: as the garden of the Lord does not need to be watered by man, neither did Egypt, being amply supplied by the river Nile, which periodically rises and irrigates the whole land.

תָּא חֲזֵי, מַה כְּתִיב, (זכריה י״ד:י״ז) וְהָיָה אֲשֶׁר לא יַעֲלֶה מֵאֵת מִשְׁפְּחוֹת הָאָרֶץ אֶל יְרוּשָׁלֵם וְגו’. דָּא הוּא עוֹנָשָׁא דִלְהוֹן דְּאִתְמְנַע מִנְּהוֹן מִטְרָא, מַה כְּתִיב וְאִם מִשְׁפַּחַת מִצְרַיִם לא תַעֲלֶה וְלא בָאָה וְגו’. חָמֵי דְּלָא כְּתִיב וְלא עֲלֵיהֶם יִהְיֶה הַגֶּשֶׁם, בְּגִין דְּלָא נָחִית מִטְרָא לְמִצְרַיִם וְלָא אִצְטַרְכָן לֵיהּ, אֶלָּא עוֹנָשָׁא דִּלְהוֹן מַה הוּא דִּכְתִיב, (זכריה י״ד:י״ב) וְזֹאת תִּהְיֶה הַמַּגֵּפָה אֲשֶׁר יִגּוֹף יְיָ אֶת כָּל הַגּוֹיִם וְגו’. בְּגִין דְּמִצְרַיִם לָא צְרִיכִין לְמִטְרָא. אוּף סְדוֹם מַה כְּתִיב בֵּיהּ כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה, כָּל עִדּוּנִין דְּעָלְמָא הֲווּ בָהּ, וְעַל דָּא לָא בָעָאן דִּבְנֵי נָשָׁא אָחֳרָנִין יִתְעַדְּנוּן בָּהּ.

The Scripture says in one place that “it shall be, that whoso of the families of the earth goes not unto Jerusalem… upon them there shall be no rain” (Zech. 14, 17), i.e. as a punishment; but the passage continues: “And if the family of Egypt go not up, and come not… there shall be the plague wherewith the Lord will smite the nations” (Ibid. 18). Observe that it is not written “upon them there shall be no rain”, for the reason, that it never rains in Egypt, nor is there any need of rain there: hence, their punishment will be “the plague wherewith the Lord will smite all the nations”. Similarly of Sodom it is written that “it was well watered everywhere” (Gen. 13, 10); it possessed all the luxuries of the world, and its inhabitants were unwilling that other people should share them.’

רַבִּי חִיָּיא אָמַר אִנּוּן הֲווּ חַיָּיבִין מִגַּרְמַיְיהוּ וּמִמָּמוֹנְהוֹן, דְּכָל בַּר נָשׁ דְּאִיהוּ צָר עֵינָא לְגַבֵּי מִסְכֵּנָא, יָאוֹת הוּא דְּלָא יִתְקַיַּים בְּעָלְמָא. וְלא עוֹד אֶלָּא דְּלֵית לֵיהּ חַיִּים לְעָלְמָא דְּאָתֵי. וְכָל מַאן דְּאִיהוּ וַותְּרָן לְגַבֵּי מִסְכֵּנָא יָאוֹת הוּא דְּיִתְקַיַּים בְּעָלְמָא, וְיִתְקַיַּים עָלְמָא בְּגִינֵיהּ, וְאִית לֵיהּ חַיִּים וְאוֹרְכָּא דְחַיֵּי לְעָלְמָא דְּאָתֵי:

R. Hiya said: ‘They deserved punishment both for their immorality and their uncharitableness. For whoever grudges assistance to the poor does not deserve to exist in this world, and he also forfeits the life of the world to come. Contrariwise, whoever is generous towards the poor deserves to exist in the world, and it is for his sake that the world exists, and the fulness of life is reserved for him in the world to come.’

Vayera, Chapter 21

וַיַּעַל לוֹט מִצֹּעַר וַיֵּשֶׁב בָּהָר הוּא וּשְׁתֵּי בְנוֹתָיו עִמּוֹ וְגו’. מַאי טַעְמָא. בְּגִין דְּחָמָא דְּהֲוָה קָרִיב לִסְדוֹם וְאִסְתַּלַּק מִתַּמָּן.

AND LOT WENT UP OUT OF ZOAR, AND DWELT IN THE MOUNTAIN, AND HIS TWO DAUGHTERS WITH HIM, ETC. For what reason? Because Zoar was too near Sodom: hence he moved away further.

רַבִּי יִצְחָק פָּתַח (איוב ל״ז:י״ב) וְהוּא מְסִיבּוֹת מִתְהַפֵּךְ בְּתַחְבּוּלתָיו לְפָעֳלָם וְגו’. קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מְסַבֵּב סִבּוּבִין דְּעָלְמָא וְאַיְיתֵי קוּמְרִין טְהִירִין לְמֶעְבַּד עוֹבָדוֹי, וּלְבָתַר מְהַפֵּךְ לוֹן וְעָבִיד לוֹן כְּגַוְונָא אָחֳרָא.

R. Isaac discoursed on the verse: And they are turned round about by his devices, according to their work, etc. (Job 37, 12). ‘This means’, he said, ‘that the Holy One, blessed be He, constantly turns the wheel of events, bringing hidden things to the top, and then again giving another turn and shaping things differently; and thus “by his devices” He is ever scheming and planning how to effect the change, and make a new pattern.

וּבְמָּה, בְּתַחְבּוּלוֹתָיו, עָבִיד תַּחְבּוּלִין וּמְסַבֵּב סִבּוּבִין לַאֲפָכָא לוֹן וְלָאו כְּאִנּוּן קַדְמָאֵי. לְפָעֳלָם, בְּגִין פָּעֳלָם דִּבְנֵי נָשָׁא, כְּמָה דְאִנּוּן עָבְדִין עוֹבָדִין הָכִי מְהַפֵּךְ לוֹן. כֹּל אֲשֶׁר יְצַוֵּם עַל פְּנֵי תֵבֵל אָרְצָה. בְּגִין דְּעוֹבָדִין דִּבְנֵי נָשָׁא מְהַפֵּךְ לְאִנּוּן מְסִבּוֹת בְּכָל מַה דְּאִיהוּ פַּקִּיד לוֹן עַל פְּנִי תֵבֵל וְגו’.

All is “according to their work”, i.e. the variation takes place in accordance to the works and deeds of man. The verse continues: “according as he commandeth them upon the face of the habitable world”, that is, it is in accordance with man’s works that God shapes the course of events, in all that He ordains on the face of the world.’

רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר וְהוּא מְסִבּוֹת מִתְהַפֵּךְ. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְסַבֵּב סִבּוּבִין וְאַיְיתֵי עוֹבָדִין בְּעָלְמָא לְאִתְקָיְימָא, וּלְבָתַר דְּחֲשִׁיבוּ בְּנֵי נָשָׁא דְּיִתְקָיְימוּן אִנּוּן עוֹבָדִין, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מְהַפֵּךְ לוֹן לְאִנּוּן עוֹבָדִין מִכְּמָה דְּהֲווּ בְּקַדְמִיתָא.

R. Eleazar interpreted the words “and they are turned round about by His devices”, in the following manner. ‘The Holy One guides the course of events so as to bring to pass a seemingly stable state of things; but when the sons of men imagine that all before them is fixed and firmly established, then the Holy One turns His works into something altogether different from their former state.

בְּתַחְבּוּלוֹתָיו. בְּתַחְבּוּלָתוֹ כְּתִיב כְּהַאי אוֹמָנָא דְּעָבִיד מָאנִין דְּחַרְסָא. בְּעוֹד דְּהַהִיא טִיקְלָא אִסְתַּחֲרַת קַמֵיהּ. חָשִׁיב לְמֶעְבַּד כְּגַוְונָא דָּא עָבִיד. חָשִׁיב לְמֶעְבַּד כְּגַוְונָא אָחֳרָא עָבִיד. מְהַפֵּךְ מָאנָא דָּא לְמָאנָא דָא, בְּגִין דְּהַהוּא טִיקְלָא אִסְתַּחֲרַת קַמֵּיהּ. כָּךְ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מְהַפֵּךְ עוֹבָדוֹי דְּאִיהוּ עָבִיד.

Further,’ he said, ‘we may translate not “devices”, but “device”, i.e. “instrument”, and compare God to a potter who, in turning his wheel, constantly fashions new vessels according to his fancy. So is the Holy One constantly reshaping His works,

בְּתַחְבּוּלֹתָו חָסֵר יו”ד, וּמַאן אִיהוּ, דָּא בֵּי דִינָא לְתַתָּא דְּאִיהוּ טִקְלָא דְּאִסְתַּחֲרַת קַמֵּיהּ, וְעַל דָּא מְהַפֵּךְ מָאנִין מִמָּאנָא דָא לְמָאנָא אָחֳרָא.

the instrument which constitutes His potter’s wheel, so to speak, being the lower world Judgement Court.

וְכָל דָּא כְּפִי פָּעֳלָם דִּבְנֵי נָשָׁא, אִי מְטִיבִין בְּנֵי נָשָׁא עוֹבָדֵיהוֹן, הַהוּא טִקְלָא דְּסַחֲרָא אַסְחָרַת לוֹן לְיָמִינָא, וּכְדֵין אִתְעֲבִידוּ עוֹבָדִין בְּעָלְמָא לְאוֹטָבָא לוֹן כְּדְקָא יְאוּת. וְטִיקְלָא אַסְחָרַת תָּדִיר וְלָא שָׁכִיךְ בְּהַהוּא סִטְרָא דְּיָמִינָא וְעָלְמָא מִתְגַּלְגְּלָא בֵּיהּ.

And all is done in accordance with man’s works. If they are good, the wheel revolves to the right, making the course of events highly favourable to them; and however long the wheel revolves, punishment never settles on that side.

אָתוּ בְּנֵי נָשָׁא לְאַבְאָשָׁא, תַּחְבּוּלָתוֹ דְּאַסְחַר תָּדִיר וְהֲוָה קָיְימָא בְּאַסְחָרוּתָא דְּיָמִינָא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַסְחַר לֵיהּ בְּסִטְרָא דִּשְׂמָאלָא וּמְהַפֵּךְ מְסִבּוֹת וּמָאנִין דְּהֲווּ בְּקַדְמִיתָא לְהַהוּא סְטַר שְׂמָאלָא.

Should men, however, turn to evil ways the Holy One imparts to His device a spin to the left, and all things now take a direction to the left, and the wheel gives to events a course unfavourable to the sons of men.

וּכְדֵין טִקְלָא אַסְחָרָא וְאִתְעֲבִידוּ עוֹבָדִין בְּעָלְמָא לְאַבְאָשָׁא לוֹן לִבְנֵי נָשָׁא. וְטִקְלָא אַסְחַר לְהַהוּא סִטְרָא עַד דִּבְנֵי נָשָׁא תָּיְיבִין לְאוֹטָבָא עוֹבָדֵיהוֹן. וְטִקְלָא קָיְימָא בְּעוֹבָדִין דִּבְנֵי נָשָׁא. וְעַל דָּא בְּתַחְבּוּלָתוֹ לְפָעֳלָם, וְלָא קָיְימָא תָּדִיר.

So it goes on until they become penitent and retrace their evil ways. But the motive power of the wheel is centred in the works of man; hence the phrase, “by His device, according to their work”, there being no permanency.

תָּא חֲזֵי, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא גָּרַם סִבּוּבִין וְעוֹבָדִין בְּעָלְמָא בְּגִין לְמֶעְבַּד כֹּלָּא כְּדְקָא יְאוּת. וְכֹלָּא נָפְקָא מֵעִקָּרָא וְשָׁרְשָׁא דִּלְעֵילָא. אַקְרִיב אַבְרָהָם לְגַבֵּיהּ, נָפַק מִנֵּיהּ יִשְׁמָעֵאל דְּלָא הֲוָה אַבְרָהָם גָּזִיר כַּד נָפַק מִנֵּיהּ, בְּגִין דְּאִיהוּ לְתַתָּא וְלָא אִשְׁתְּלִים בְּאָת קְיָימָא קַדִּישָׁא.

In this case too God manipulated events so as to attain a certain end, and all that happened had its roots in the supernal sphere. God had brought Abraham near to Him, and there issued from him Ishmael. Ishmael was born before Abraham was circumcised, that is, before he was made perfect through the sign of the holy covenant.

לְבָתַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא סִבֵּב סִבּוּבִין בְּתַחְבּוּלוֹתָיו וְאִתְגְּזַר אַבְרָהָם וְעָאל בַּבְּרִית וְאִשְׁתְּלִים בִּשְׁמֵיהּ וְאִקְרֵי אַבְרָהָם, וְה’ (צו א) עִלָּאָה אַעֲטָרַת לֵיהּ בְּרָזָא דְּמַיִם (לא א) מֵרוּחַ.

Then the Holy One, blessed be He, so devised that Abraham circumcised himself and entered the covenant and acquired his complete name of Abraham, and was crowned by the supernal he with the symbolical issuing of water from wind.

כֵּיוָן דְּרָזָא (דברי הימים א) אִשְׁתְּלִים וְאִתְגְּזַר, נָפַק מִנֵּיהּ יִצְחָק וְהֲוָה זַרְעָא קַדִּישָׁא וְאִתְקַשַּׁר לְעֵילָא בְּרָזָא דְּאֵשׁ מִמַּיִם, וְעַל דָּא כְּתִיב, (ירמיהו ב׳:כ״א) וְאָנֹכִי נְטַעְתִּיךְ שׂוֹרֵק כֻּלּה זֶרַע אֱמֶת. וְלָא אִתְקְשַׁר בְּהַהוּא סִטְרָא אָחֳרָא.

As soon as the symbolism was completed and Abraham was circumcised, there issued from him Isaac, who was the holy seed and who was attached to the supernal spheres as symbolising fire from water, and who was not in any way linked to the “other side”.

תָּא חֲזֵי, לוֹט נָפְקוּ מִנֵּיהּ וּמִבְּנָתֵיהּ תְּרִין אוּמִין מִתְפָּרְשָׁן, וְאִתְקְשָׁרוּ בְּהַהוּא סִטְרָא דְּאִתְחֲזֵי לוֹן, וְעַל דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מְסַבֵּב סִבּוּבִין וּמְגַלְגֵּל גִּלְגּוּלִין בְּעָלְמָא דְּיִתְעֲבִיד כֹּלָּא כְּדְקָא יְאוּת וְיִתְקַשַּׁר כֹּלָּא בְּאַתְרֵיהּ.

From Lot, again, and from his daughters there came forth two disparate nations who became attached to the side appropriate to them. We see here, again, how the Almighty contrives “the course of things, turning them about so that everything should fit into the general scheme and fall into its proper place.

תָּא חֲזֵי, יָאוֹת הֲוָה לְלוֹט דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יָפִיק מִנֵּיהּ (ומבנתיה) וּמֵאִתְּתֵיהּ תְּרִין אוּמִין אִלֵּין, אֶלָּא בְּגִין לְאִתְקַשָּׁרָא בְּאַתְרַיְיהוּ דְּאִתְחֲזֵי לְהוּ. וְאִתְעֲבִידוּ מִגּוֹ יֵינָא, וְהַהוּא יֵינָא אִזְדַּמַּן לְהוֹן בַּמְּעַרְתָּא הַהִיא לֵילְיָא, וְדָא הוּא רָזָא דְּאִתְעֲבִידוּ כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר וְהָא אִתְּמָר וְאוּקְמוּהָ.

For observe that it would have been more fitting for Lot that the Holy One should have produced these two nations from his union with his wife. It was, however, necessary that these nations should be attached to their predestined place, and for this wine had to play its part; and wine, indeed, was found ready at hand in that cavern. The mystical part played by wine here is similar to that regarding w hich we read, “and he drank of the wine, and was drunken” (Gen. 9, 21), as has already been explained elsewhere.

תָּא חֲזֵי, מוֹאָב וְעַמּוֹן אִנּוּן קָרָאן לוֹן שְׁמָהָן, מוֹאָב מֵאָב. רַבִּי יוֹסֵי אָמַר בְּכִירָה בַּחֲצִיפוּ אָמְרָה מוֹאָב, מֵאַבָּא הוּא. וְהַצְּעִירָה גַּם הִיא יָלְדָה בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן עַמִּי. בִּצְנִיעוּ אָמְרָה בֶּן עַמִּי. בַּר עַמִּי, וְלָא אָמְרָה מִמָּאן הֲוָה.

In regard to the names Moab and Ammon, R. Jose made the following comment. ‘The first-born daughter was boldfaced enough to call her son “Moab”, thereby proclaiming that he was meab, i.e. the issue of her own father; whereas THE YOUNGER SHE ALSO BORE A SON, AND CALLED HIS NAME BEN-AMMI: the mother out of delicacy gave him that name which being interpreted simply means “a son of my people”, without betraying who his father was.

תָּא חֲזֵי, בְּקַדְמִיתָא כְּתִיב וְלָא יָדַע בְּשִׁכְבָהּ וּבְקוּמָהּ בְּוא”ו וְנָקוּד עַל וא”ו, בְּגִין דְּסִיּוּעָא דְּעֵילָא הֲוָה אִשְׁתְּכַח בְּהַהוּא עוֹבָדָא דְּזַמִּין מַלְכָּא מְשִׁיחָא לְנָפְקָא מִנֵּיהּ, וּבְגִין כָּךְ אִשְׁתְּלִים הָכָא בְּוא”ו. וּבְאָחֳרָא כְּתִיב וּבְקֻמָּהּ חָסֵר וי”ו, בְּגִין דְּלָא נָפַק מִינָּהּ חוּלְקָא לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כְּהַאי אָחֳרָא, וְעַל דָּא כְּתִיב בְּהַאי אָחֳרָא קְשִׁישָׁא וּבְקוּמָהּ בְּוא”ו מָלֵא וְנָקוּד עֲלָהּ.

Further, the words AND HE KNEW NOT WHEN SHE LAY DOWN, NOR WHEN SHE AROSE, occur twice in this passage, first in reference to the younger daughter, and then in reference to the elder. In the former case the word b’qumah (when she arose) occurring in it is written plene, i.e. with the letter vau, which, moreover, is provided with a dot; this is to signify that heaven, as it were, was an accomplice to the act which ultimately was to bring about the birth of the Messiah. Contrariwise, the similar word in reference to the younger one is written defectively, without the letter vau, for the reason that none of her issue had any part in the Holy One, blessed be He.’

רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, לָא יְדַע דְּזַמִּין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאוֹקְמָא מִינָהּ דָּוִד מַלְכָּא וּשְׁלֹמֹה וְכָל שְׁאָר מַלְכִין וּמַלְכָּא מְשִׁיחָא. תּוּ וּבְקוּמָהּ, דִּכְתִיב בְּרוּת (רות ג׳:י״ד) וַתָּקָם בְּטֶרְם יַכִּיר אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְגו’. וּבְהַהוּא יוֹמָא הֲוָה לָהּ קִימָה וַדַּאי אִתְחַבַּר עִמָּהּ בֹּעַז לְהָקִים שֵׁם הַמֵּת עַל נַחֲלָתוֹ, וְאִתָּקַם מִנָּהּ כָּל הַנֵּי מַלְכִין וְכָל עִלּוּיָא דְיִשְׂרָאֵל. וְלא יָדַע בְּשִׁכְבָהּ דִּכְתִיב וַתִּשְׁכַּב מַרְגְּלוֹתָיו עַד הַבֹּקֶר. וּבְקוּמָהּ דִּכְתִיב וַתָּקָם בְּטֶרֶם יַכִּיר אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְגו’. בְּגִין כָּךְ וּבְקוּמָהּ נְקוּד וא”ו.

R. Simeon said: ‘The underlying meaning of the words “and he knew not” is that he was unaware that the Holy One intended to raise from her King David and Solomon and all the other kings and, finally, the Messiah.’ R. Simeon said further: ‘The expression “when she arose” has its counterpart in the words used by Ruth, “and she rose up before one could discern another” (Ruth 3, 14). For it was on that day that Lot’s daughter could be said to have risen to the height of her destiny in that Boaz became attached to one of her lineage in order “to raise up the name of the dead upon his inheritance”, by means of which there were raised from her all those kings and the elect of Israel. Again, “And he knew not when she lay down” has its counterpart in the verse, “and she lay at his feet until the morning” (Ibid,.).

תָּא חֲזֵי, (קה ע”א) עִנְוְתָנוּתָא דְאַבְרָהָם דְּהָא אֲפִילּוּ בְּקַדְמִיתָא כַּד בָּעָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמֶעְבַּד דִּינָא בִּסְדוֹם לָא בָעָא מִנֵּיהּ רַחֲמֵי עַל לוֹט (דהא), לְבָתַר דִּכְתִיב וַיַּרְא וְהִנֵּה עָלָה קִיטֹר הָאָרֶץ כְּקִיטֹר הַכִּבְשָׁן לָא תָבַע עֲלֵיהּ דְּלוֹט וְלָא אָמַר עֲלֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כְּלוּם, אוּף הָכִי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָא אָמַר לֵיהּ מִידִי, בְּגִין דְּלָא יַחֲשֹׂב אַבְרָהָם דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא גָּרַע מִזְכוּתֵיהּ כְּלוּם.

Observe the restraint of Abraham in not beseeching grace on behalf of Lot, even when the Holy One at first announced to him His determination to execute punishment on Sodom; nor after he BEHELD, AND, LO, THE SMOKE OF THE LAND WENT UP AS THE SMOKE OF A FURNACE did he intercede for Lot, or address to the Holy One any word about him. Neither did the Holy One mention this subject to Abraham, in order that the latter should not think that God had used up some of his merit in order to save Lot.

וְאִי תֵימָא דְּאַבְרָהָם לָא הֲוָה חָשִׁיב לֵיהּ לְלוֹט בְּלִבֵּיהּ כְּלוּם, הָא מָסַר נַפְשֵׁיהּ לְמֵיהַךְ לְאַגָּחָא קְרָבָא בַּחֲמִשָּׁה מְלָכִין תַּקִּיפִין, כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (בראשית י״ד:י״ד) וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו וְגו’. וּכְתִיב וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה. וּכְתִיב וַיָּשֶׁב אֵת כָּל הָרְכֻשׁ וְגַם אֶת לוֹט אָחִיו וּרְכֻשׁוֹ הֵשִׁיב וְגו’. אֲבָל בִּרְחִימוּתָא דִּרְחִים לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְחָמָא עוֹבָדוֹי דְלוֹט דְּלָא כַשְׁרָן כְּדְקָא יְאוּת, לָא בָעָא אַבְרָהָם דִּבְגִינֵיהּ יִשְׁבּוֹק קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כְּלוּם מִדִּילֵיהּ, וּבְגִינֵי כָךְ לָא תָבַע עֲלֵיהּ רַחֲמֵי לָא בְּקַדְמִיתָא וְלָא בְסוֹפָא:

It cannot be said that Lot was of no account in the eyes of Abraham, seeing that Abraham risked his life on his behalf in waging war against five powerful kings. But because of his love for the Almighty and, in addition, because he saw that Lot’s conduct fell far short of the proper standard, Abraham did not plead that any indulgence should be shown to Lot for his sake. This is the reason why Abraham did not intercede on behalf of Lot either at the beginning or at the end.’

מִדְרָשׁ הַנֶּעֱלָם וַיַּעַל לוֹט מִצּוֹעַר וְגו’. אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ, בֹּא וּרְאֵה מַה כְּתִיב בַּיֵּצֶּר הָרָע, תֵּדַע לְךָ שֶׁאֵינוֹ מִתְבַּטֵל לְעוֹלָם מִבְּנֵי אָדָם עַד אוֹתוֹ זְמַן דִּכְתִיב, (יחזקאל ל״ו:כ״ו) וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן וגו’. שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁרוֹאֶה בְּנֵי אָדָם נִדּוֹנִין בַּגֵּיהִנָּם, הוּא בָּא וְחוֹזֵר לוֹ אֵצֶּל בְּנֵי אָדָם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיַּעַל לוֹט מִצּוֹעַר. מִצַּעֲרָהּ שֶׁל גֵּיהִנֹּם מִשָּׁם עוֹלֶה לְפַתּוֹת בְּנֵי אָדָם.

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה שָׁלשׁ הַנְהָגוֹת יִשׁ בָּאָדָם, הַנְהָגַת הַשֵּׂכֶל וְהַחָכְמָה וזוֹ הִיא כֹּחַ הַנְּשָׁמָה הַקְּדוֹשָׁה. וְהַנְהָגַת הַתַּאֲוָה שֶׁהִיא מִתְאַוָּה בְּכָל תַּאֲוֹת רָעוֹת, וזֶהוּ כֹּחַ הַתַּאֲוָה. וְהַהַנְהָגָה הַמַנְהֶגֶת לִבְנֵי אָדָם וּמְחַזֶּקֶת הַגּוּף וְהִיא נִקְרֵאת נֶפֶשׁ הַגּוּף, אָמַר רַב דִּימִי זֶהוּ כֹּחַ הַמַּחֲזִיק.

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בֹּא וּרְאֵה לְעוֹלָם אֵין יֵצֶּר הָרָע שׁוֹלֵט אֶלָּא בְּאֵלּוּ ב’ כֹּחוֹת אִלֵּין דְּאֲמָרָן, נֶפֶשׁ הַמִּתְאַוָּה הִיא הָרוֹדֶפֶת אַחַר יִצֶּר הָרָע לְעוֹלָם, מַשְׁמַע דִּכְתִיב וַתֹּאמֶר הַבְּכִירָה אֶל הַצְּעִירָה אָבִינוּ זָקֵן. נֶפֶשׁ הַמִּתְאַוָּה הִיא מְעוֹרֶרֶת אֶת הָאַחֶרֶת וּמְפַתָּה אוֹתָהּ עִם הַגּוּף לְהִדָּבֵק בַּיֵּצֶּר הָרָע, והִיא אוֹמֶרֶת לְכָה נַשְׁקֶה אֶת אָבִינוּ יַיִן וְנִשְׁכְּבָה עִמּוֹ. מַה יִּשׁ לָנוּ בָּעוֹלָם הַבָּא, נֵלֵךְ וְנִרְדֹּף אַחַר יִצֶּר הָרָע וְאַחַר תְּשׁוּקַת חֶמְדַת הָעוֹלָם הַזֶּה. וּמַה עוֹשׂוֹת, שְׁתֵּיהֶן מַסְכִּימוֹת לְהִדָּבֵק בּוֹ, מַה כְּתִיב וַתַּשְׁקֶיןָ אֶת אֲבִיהֶן יַיִן מִתְפַּטְמוֹת לְהִתְעוֹרֵר לְיִּצֶּר הָרָע בַּאֲכִילָה וּבִשְׁתִיָּה.

וַתָּקָם הַבְּכִירָה וַתִּשְׁכַּב אֶת אָבִיהָ. כְּשֶׁאָדָם שׁוֹכֵב עַל מִטָתוֹ בַּלַּיְלָה, נֶפֶשׁ הַמִתְאַוָּה הִיא הַמְעוֹרֶרֶת לַיִּצֶּר הָרָע, וּמְהַרְהֶרֶת בּוֹ, והוּא דָּבֵק בְּכָל הִרְהוּר רָע עַד שֶׁמִּתְעַבֶּרֶת מְעַט (ס”א ממנו) (ד”א ל”ג על) (נ”א עד) שֶׁמֵּבִיא בְּלֵב הָאָדָם אוֹתָהּ הַמַּחֲשָׁבָה הָרָעָה וּדְבֵקָה בּוֹ, וַעֲדַיִן יִשׁ בְּלִבּוֹ וְלֹא נִגְמַר לַעֲשׂוֹתָהּ עַד שֶׁזֹּאת הַתַּאֲוָה מְעוֹרֶרֶת לְכֹחַ הַגּוּף כְּמִתְּחִלָּה לְהִדָּבֵק בַּיֵּצֶּר הָרָע ואָז הוּא תַּשְׁלוּם הָרָעָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַתַּהֲרֶיןָ שְׁתֵּי בְּנוֹת לוֹט מֵאֲבִיהֶן.

אָמַר רַבִּי יִצְּחָק מֵעוֹלָם אֵין יִצֶּר הָרָע מִתְפַּתֶּה אֶלָּא בַּאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה, וּמִתּוֹךְ שִׂמְחַת הַיַּיִן אָז שׁוֹלֵט בָּאָדָם. בַּצַּדִּיק מַה כְּתִיב בֵּיהּ (משלי י״ג:כ״ה) צַּדִּיק אֹכֵל לְשׂבַע נַפְשׁוֹ. ואֵינוֹ מִשְׁתַּכֵּר לְעוֹלָם, דְאָמַר רַבִּי יְהוּדָה הַאי צּוּרְבָא מֵרַבָּנָן דְמַרְוִי, קָרֵינָא עֲלֵיהּ (משלי י״א:כ״ב) נֶזְם זָהָב בְּאַף חֲזִיר. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם. מִנְהַג הָרְשָׁעִים מַהוּ (ישעיהו כ״ב:י״ג) הִנֵּה שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה. הַיַּיִן אָז שׁוֹלֵט בָּאָדָם, הָרוֹג בָּקָר וְשָׁחוֹט צֹּאן וְגו’. עֲלֵיהֶם אָמַר הַכָּתוּב (משלי ה) הוֹי מַשְׁכִּימֵי בַבֹּקֶר שֵׁכָר יִרְדֹּפוּ וְגו’. כְּדֵי לְעוֹרֵר לַיִּצֶּר הָרָע, שֶׁאֵין יִצֶּר הָרָע מִתְעוֹרֵר אֶלָּא מִתּוֹךְ הַיַּיִן, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב וַתַּשְׁקֶיןָ אֶת אֲבִיהֶן יַיִן.

אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ מַה כְּתִיב וְלֹא יָדַע בְּשִׁכְבָהּ וּבְקוּמָהּ. כְּלוֹמַר יֵצֶּר הָרָע אֵינוֹ מַשְׁגִּיחַ בָּהּ בְּשִׁכְבָהּ בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבְקוּמָהּ לָעוֹלָם הַבָּא, אֶלָּא מִתְעוֹרֵר עִם כֹּחַ הַגּוּף לַעֲבֹד תַּאֲוָתוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה. דְּאָמַר רַבִּי אַבָּהוּ בְּשָׁעָה שֶׁנִּכְנָסִין הָרְשָׁעִים בַּגֵּיהִנָּם מַכְנִיסִים לַיֵּצֶּר הָרָע לִרְאוֹת בָּהֶן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וְלוֹט בָּא צֹּעֲרָה לְצַּעֲרָהּ שֶׁל גֵּיהִנֹּם, וְנָפַק לֵיהּ מִתַּמָּן לִבְרִיָּיתָא לְנַסּוּתָא כִּדְקָאֲמָרָן. הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיַּעַל לוֹט מִצּוֹעַר מִצַּעֲרָהּ שֶׁל גֵּיהִנֹּם.

וַיִּשֶׁב בָּהָר, אָמַר רַבִּי יִצְּחָק מַשְׁמַע דִּכְתִיב בָּהָר מְלַמֵּד שֶׁהוּא שָׁם מוֹשָׁבוֹ בְּמָקוֹם הָר. גּוּף שֶׁהוּא חָרֵב כָּהָר דְּלֵית בֵּיהּ טִיבוּתָא. וּשְׁתֵּי בְּנוֹתָיו עִמּוֹ. אֵלּוּ הַב’ כֹּחוֹת דְּאֲמָרָן. כִּי יָרֵא לָשֶׁבֶת בְּצּוֹעַר, יִרְאָה וַחֲרָדָה נוֹפֶלֶת עָלָיו בְּשָׁעָה שֶׁרוֹאֶה צַּעַר גֵּיהִנֹּם שֶׁמְצַּעֲרִין לָרְשָׁעִים וְחוֹשֵׁב שֶׁשָּׁם יִדּוֹן, כֵּיוָן שֶׁרוֹאֶה שֶׁאֵינוֹ נִדּוֹן שָׁם יוֹצֵּא וְהוֹלֵךְ לְפַתּוֹת בְּנֵי אָדָם אַחֲרָיו.

רַב הוּנָא כַּד הֲוָה דָּרִישׁ לְאִזְדַּהֲרָא לִבְנֵי אָדָם, הֲוָה אָמַר לְהוּ בָּנַי אִסְתַּמָּרוּ מִשְׁלִיחָא שֶׁל גֵּיהִנֹּם, וּמַאן הוּא זֶהוּ יֵצֶּר הָרָע שֶׁהוּא שָׁלִיחַ שֶׁל גֵּיהִנֹּם.

רַבִּי אַבָּא אָמַר מַאי דִכְתִיב, (משלי ל׳:ט״ו) לַעֲלוּקָה שְׁתֵּי בָנוֹת הַב הַב. אֵלּוּ שְׁתֵּי בְּנוֹת לוֹט דְּאֲמָרָן, שֶׁהִיא נֶפֶשׁ הַמִּתְאַוּה, וְנֶפֶשׁ הַמִּשְׁתַּתֶּפֶת בַּגּוּף הָרוֹדֶפֶת אַחַר יִצֶּר הָרָע לְעוֹלָם. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ כְּתִיב הָכָא בְּלוֹט כִּי יָרֵא לָשֶׁבֶת בְּצּוֹעַר, וּכְתִיב הָתָם לַעֲלוּקָה שְׁתֵּי בָנוֹת הַב הַב. יָרֵ”א בְּגִימַטְרִיָּא הוּא עֲלוּקָ”ה. אָמַר רַבִּי יִצְּחָק אִי יָרֵא הוּא לְמַאי אָתֵי לְמִטְעֵי בְּרִיָּיתָא, אֶלָּא כָּךְ דֶּרֶךְ כָּל עוֹשֵׂה עַוְלָה, כְּשֶׁרוֹאֶה הָרָע מִתְיָרֵא לְפִי שָׁעָה, מִיָּד חוֹזֵר לְרִשְׁעָתוֹ ואֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ לִכְלוּם, כָּךְ יֵצֶּר הָרָע בְּשָׁעָה שֶׁרוֹאֶה דִּין בָּרְשָׁעִים יָרֵא, כֵּיוָן שֶׁיּוֹצֵּא לַחוּץ (לעשות) אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ כְּלוּם.

רַבִּי אַבָּא אָמַר מַּהוּ דְּאֲמָּרוּ וַתֹּאמֶר הַבְּכִירָה אֶל הַצְּעִירָה אָבִינוּ זָקֵן. מַאי אָבִינוּ זָקֵן. זֶהוּ יֵצֶּר הָרָע שֶׁנִּקְרָא זָקֵן שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת ד׳:י״ג) מֶלֶךְ זָקֵן וּכְסִיל. שֶׁהוּא זָקֵן שֶׁנּוֹלַד עִם הָאָדָם, דְּתָנִינָן אָמַר רַבִּי יְהוּדָה אָמַר רַבִּי יוֹסֵי אוֹתָהּ נֶפֶשׁ הַמִּתְאַוָּה אוֹמֶרֶת לָאַחֶרֶת אָבִינוּ זָקֵן נִרְדֹּף אַחֲרָיו וְנִדְבַּק בּוֹ כִּשְׁאָר כָּל הָרְשָׁעִים שֶׁבָּעוֹלָם. ואִישׁ אֵין בָּאָרֶץ לָבֹא עָלֵינוּ, אֵין אִישׁ צַּדִּיק בָּאָרְץ, וְאֵין אִישׁ שַׁלִּיט עַל יִצְּרוֹ, הַרְבֵּה רְשָׁעִים בָּאָרֶץ, לֵית אֲנַן בִּלְחוֹדָנָא חַיָּיבִין, נַעֲשֶׂה כְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ שֶׁהֵם חַיָּיבִים, שֶׁעַד הַיּוֹם דֶּרֶךְ כָּל הָאָרֶץ הוּא. לְכָה נַשְׁקֶה אֶת אָבִינוּ יַיִן, נִשְׂמַח בָּעוֹלָם הַזְּה, נֹאכַל ונִשְׁתֶּה וְנִרְוְה חַמְרָא וְנִדְבַּק בְּאָבִינוּ בַּיִצֶּר הָרָע ונִשְׁכְּבָה עִמּוֹ. וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ צּווַֹחַת וְאוֹמֶרֶת (ישעיהו כ״ח:ז׳) גַּם אֵלֶּה בַּיַּיִן שָׁגוּ וּבַשֵּׁכָר תָּעוּ.

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה תָּא חֲזֵי, מַה כְּתִיב ותַּשְׁקֶיןָ אֶת אֲבִיהֶן יַיִן. דֶּרֶךְ הָרְשָׁעִים לִטְעוֹת אַחֲרֵי הַיַּיִן לְפַנֵּק לַיֵצֶּר הָרָע וּלְעוֹרְרוֹ, ועַד שֶׁהוּא שָׂמֵחַ בְּשִׁכְרוּתוֹ שׁוֹכֵב עַל מִטָתוֹ, מִיָּד וַתָּקָם הַבְּכִירָה וַתִּשְׁכַּב אֶת אָבִיהָ. הִיא מְזְמֶּנֶת עִמּוֹ וּמִתְאַוָּה וּמְהַרְהֶרֶת בְּכָל הִרְהוּרִים רָעִים, ויֵצֶּר הָרָע מִתְחַבֵּר עִמָּהּ וְנִדְבַּק בָּהּ ואֵינוֹ מַשְׁגִּיחַ בָּהּ (ס”א מההוא זמנא) מַה הוּא מִמֶּנָּהּ. בְּשִׁכְבָהּ וּבְקוּמָהּ. בְּשִׁכְבָהּ בָּעוֹלָם הַזְּה וּבְקוּמָהּ לֶעָתִיד לָבֹא. בְּשִׁכְבָהּ בָּעוֹלָם הַבָּא כְּשֶׁתִּתֵּן דִּין וחֶשְׁבּוֹן. וּבְקוּמָהּ לְיוֹם הַדִּין דִּכְתִיב, (דניאל י״ב:ב׳) וְרַבִּים מִיְּשֵׁנֵי אַדְמַת עָפָר יָקִיצּוּ וְגו’. בְּשׁוּם עִנְיָן מֵאֵלּוּ אֵין מַשְׁגִּיחַ בָּהּ יִצֶּר הָרָע, אֶלָּא דָּבֵק בָּהּ והִיא נִדְבֶּקֶת בּוֹ, וּלְאַחַר כֵּן מְעוֹרֶרֶת לְאָחֳרָא לְאַחַר שֶׁהַהִרְהוּר גָּדוֹל נִדְבַּק בַּיִּצֶּר הָרָע, בָּאָה הָאַחֶרֶת וְנִדְבֶּקֶת בּוֹ

וַתַּשְׁקֶיןָ אֶת אֲבִיהֶן יָיִן. כְּמוֹ כֵן לְעוֹרֵר לַיִּצֶּר הָרָע וְנִדְבֶּקֶת בּוֹ ואֲזַי תַּשְׁלוּם הָרָעוֹת לַעֲשׂוֹת וּמִתְעַבְּרוֹת שְׁתֵּיהֶן מִיִּצֶּר הָרָע, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַתַּהֲרֶין שְׁתֵּי בְנוֹת לוֹט מֵאֲבֵיהֶן. עַד שֶׁיָּצָּא לַפֹּעַל מַעֲשֵׂיהֶן זוֹ יוֹלֶדֶת רִשְׁעָתָהּ וזוֹ יוֹלֶדֶת רִשְׁעָתָהּ, וְכֵן דַּרְכָּם שֶׁל רְשָׁעִים בְּעִנְיַן זְה עִם יִצֶּר הָרָע, עַד שֶׁהוֹרֵג לָאָדָם וּמוֹלִיכוֹ לַגֵּיהִנֹּם וּמַכְנִיסוֹ שָׁם, וְאַחַר כָּךְ עוֹלֶה מִשָּׁם לְפַתּוֹת לִבְנֵי אָדָם כְּמוֹ כֵן. וּמִי שֶׁמַּכִּיר בּוֹ נִצֹּל מִמֶּנּוּ וְאֵינוֹ מִתְחַבֵּר עִמּוֹ.

אָמַר רַבִּי יִצְּחָק מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְכַתְּ לִסְטִים שֶׁהָיוּ אוֹרְבִים בַּדְּרָכִים לִגְזֹל וְלַהֲרֹג לִבְנֵי אָדָם, וּמַפְרִישִׁים מֵהֶם אֶחָד שֶׁיּוֹדֵעַ לְהָסִית לִבְנֵי אָדָם וּלְשׁוֹנוֹ רַךְ, מֶה עָבִיד מַקְדִּים וְהוֹלֵךְ לְקַבְּלָם וְנַעֲשָׂה כְּעֶבֶד לִפְנֵיהֶם עַד שֶׁמַּאֲמִינִים הַטִפְּשִׁים בּוֹ וּבוֹטְחִים בְּאַהֲבָתוֹ וּבְשִׂיחָתוֹ וּשְׂמֵחִים עִמּוֹ, וּמוֹלִיכָם בְּחֵלֶק דְּבָרָיו בְּאוֹתוֹ הַדֶּרֶךְ שֶׁהַלִּסְטִים שָׁם, כֵּיוָן שֶׁמַּגִּיעַ עִמָּהֶם לְשָׁם, הוּא הָרִאשׁוֹן שֶׁהוֹרֵג בָּם, לְאַחַר שֶׁנּוֹתְנָם בְּיַד הַלִּסְטִים לְהָרְגָּם וְלָקַחַת מָמוֹנָם, וְאִנּוּן צָּוְוחִין וְאָמְרִין וַוי דַּאֲצִּיתְנָא לְדֵין וְלִרְכִּיכָא דְּלִישְׁנֵיהּ. לְאַחַר שֶׁהָרְגוּ אֵלֶּה, עוֹלֶה מִשָּׁם וְיוֹצֵּא לְפַתּוֹת לִבְנֵי אָדָם כְּמִתְּחִלָּה. הַפִּקְחִים מָה הֵם עוֹשִׂים כְּשֶׁרוֹאִים לָזֶה יוֹצֵּא לִקְרָאתָם וּמְפַתֶּה לָהֶם, מַכִּירִין בּוֹ שֶׁהוּא צּוֹדֶה אֶת נַפְשָׁם וְהוֹרְגִּים אוֹתוֹ וְהוֹלְכִים בְּדֶרֶךְ אַחֶרֶת. כָּךְ הוּא יִצֶּר הָרָע יוֹצֵּא מִכַּתְ הַלִּסְטִים עוֹלֶה מִגֵּיהִנֹּם לְקָבְלָא דִּבְנֵי נָשָׁא וּלְפַתּוֹת לָהֶם בְּחֵלֶק מֶתֶק דְּבָרָיו, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיַּעַל לוֹט מִצּוֹעַר וַיִּשֶׁב בָּהָר וגו’. כְּמוֹ לִסְטִים לֶאֱרֹב לִבְנֵי אָדָם, מַה עוֹשֶׂה עוֹבֵר לִפְנֵיהֶם, וְהַטִפְּשִׁים מַאֲמֲינִים בּוֹ וּבְאַהֲבָתוֹ שֶׁהוּא הוֹלֵךְ לְפַתּוֹתָם וְעוֹבֵד לָהֶם כְּעֶבֶד, שֶׁנּוֹתֵן לָהֶם נָשִׁים יָפוֹת אֲסוּרוֹת, נוֹתֵן לָהֶם בְּנֵי אָדָם לְהָרַע, מְפָרֵק מֵהֶם עֹל תּוֹרָה וְעֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם. הַטִפְּשִׁים רוֹאִים כָּךְ, בּוֹטְחִים בְּאַהֲבָתוֹ, עַד שֶׁהוֹלֵךְ עִמָּהֶם וּמוֹלִיכָם בְּאוֹתוֹ דֶּרֶךְ שֶׁהַלִּסְטִים שָׁם, בְּדֶרֶךְ גֵּיהִנֹּם אֲשֶׁר אֵין דֶּרֶךְ לִנְטוֹת יָמִין וּשְׂמֹאל, כֵּיוָן שֶׁמַּגִּיעַ עִמָּהֶם לְשָׁם, הוּא הָרִאשׁוֹן שֶׁהוֹרֵג לָהֶם, וְנַעֲשָׂה לָהֶם מַלְאַךְ הַמָּוְת וּמַכְנִיסָן לַגֵּיהִנֹּם, וּמוֹרִידִין לְהוֹן מַלְאֲכֵי חַבָּלָה, וְאִנּוּן צָּוְוחִין וְאָמְרִין וַוי דַּאֲצִּיתְנָא לְדֵין, וְלָא מְהַנְיָא לוֹן. לְאַחַר כֵּן עוֹלֶה מִשָּׁם וְיוֹצֵּא לְפַתּוֹת לִבְנֵי אָדָם. הַפִּקְחִין כְּשֶׁרוֹאִין אוֹתוֹ מַכִּירִים אוֹתוֹ וּמִתְגַּבְּרִים עָלָיו עַד שֶׁשּׁוֹלְטִין עָלָיו, וסָאטִין מִזֶּה הַדֶּרֶךְ וְלוֹקְחִין דֶּרֶךְ אַחֶרֶת לְהִנָּצֵּל מִמֶּנּוּ.

רַב יוֹסֵף כַּד הֲוָה נָחִית לְבָבֶל חָמָא אִנּוּן רַוָּוקַיָא דְּהֲווּ עַיְילֵי וְנָפְקֵי בֵּינִי נַשֵּׁי שַׁפִּירִין ולָא חָטָאן, אָמַר לוֹן לָא מִסְתָּפוּ אִלֵּין מִיִצֶּר הָרָע, אָמְרוּ לֵיהּ לָא מִקּוֹנְדִיטוֹן בִּישָׁא קָאֲתֵינָא, מִקְדוּשָׁתָא דְּקַדִּישָׁא אִתְגַּזַּרְנָא, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב צָּרִיךְ אָדָם לְקַדֵּשׁ עַצְּמוֹ בִּשְׁעַת תַּשְׁמִישׁ, וְנָפְקֵי מִנִּיהּ בְּנִי קַדִּישֵׁי בְּנִי מַעֲלֵי דְּלָא מִסְתָּפוּ מִיֵצֶּר הָרָע שֶׁנְּאֱמַר (ויקרא כ׳:ז׳) וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדוֹשִׁים.

רַבִּי אַבָּא אָמַר מַאי דִכְתִיב, (יחזקאל כ׳:כ׳) וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי קַדֵּשׁוּ, אֶלָּא אֵין עוֹנָתָן שֶׁל תַּלְמִּידֵּי חֲכָמִים אֶלָּא מִשַּׁבָּת לְשַׁבָּת, וּמַזְהַר לְהוּ דְּהוֹאִיל דְּתַשְׁמִישׁ הַמִּטָה דְּמִצְּוָה הוּא, קַדֵּשׁוּ. כְּלוֹמַר קַדְשׁוּ עַצְּמְכֶם בְּשַׁבְּתוֹתַי בְּהַהוּא תַּשְׁמִישׁ דְּמִצְּוה. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב הַאי מַאן דְּעָיִיל לְקַרְתָּא וְחָמֵי נַשֵּׁי שַׁפִּירָן, יַרְכִּין עֵינוֹי וְיֵימָא הָכִי, בָּךְ (נ”א סך) סָפָאן אִיגְזַר אִיגְזַרְנָא (קרדינא) קַרְדִיטָא תְּקִיל פּוּק פּוּק דְּאֲבוֹי קַדִּישָׁא דְּשַׁבַּתָּא הוּא. מַאי טַעְמָא דְּחֲמִימוּת דְּאָרְחָא שָׁלַט בֵּיהּ וְיָכִיל יִצֶּר הָרָע לְשָׁלְטָא עֲלוֹי, (עד כאן מדרש הנעלם)

Vayera, Chapter 22

ויעל לוט מצוער וגו’ מגו הורמנותא דמלכא אתפרשא מסטרא דימינא חד התוכא דקטורא דגולפא מתדבקא בגו התוכא דדהבא מסטרא דשמאלא בגו מסאבו (דיצריה) (נ”א ודיוריה) ואתעביד דקטורא חדא דאילנא

וַיַּעַל לוֹט מִצּוֹעַר וְגוֹ’, מִתּוֹךְ רְצוֹן הַמֶּלֶךְ, נִפְרַד מִצַּד הַיָּמִין הִתּוּךְ אֶחָד שֶׁל קֶשֶׁר שֶׁהַחֲקִיקָה דְּבוּקָה בְּתוֹךְ הִתּוּךְ הַזָּהָב מִצַּד הַשְּׂמֹאל בְּתוֹךְ טֻמְאָה (של יצרו) (נ”א ומקומו) וְנַעֲשָׂה שֶׁל קֶשֶׁר אֶחָד שֶׁל הָאִילָן.

כד בעא יצחק לאתערא בעלמא בתוקפיה דדינא קשיא אתתקף ופריש דרגין מקיומייהו ואתתקף אברהם ופריש ההוא דקטורא חדא דאילנא מגו ההוא מסאבו,

כְּשֶׁרָצָה יִצְחָק לְהִתְעוֹרֵר בָּעוֹלָם, בַּחֹזֶק שֶׁל הַדִּין הַקָּשֶׁה הִתְחַזֵּק וְהִפְרִיד דְּרָגוֹת מִקִּיּוּמָם, וְהִתְחַזֵּק אַבְרָהָם וְהִפְרִיד אוֹתוֹ קֶשֶׁר אֶחָד שֶׁל הָאִילָן מִתּוֹךְ אוֹתָהּ טֻמְאָה.

ההוא נחש קדמאה עאל באנביה דההוא אילנא ואיהו חמרא דשתא ואוליד תרין דרגין קטירין דא בדא ואינון דרגין דסחרן בסטר מסאבו חד אקרי מלכו”ם וחד אקרי פעו”ר

אוֹתוֹ נָחָשׁ הַקַּדְמוֹנִי נִכְנַס בְּשָׁרְשׁוֹ שֶׁל אוֹתוֹ הָעֵץ, וְהוּא הַיַּיִן שֶׁשָּׁתָה וְהוֹלִיד שְׁתֵּי דְרָגוֹת קְשׁוּרוֹת זוֹ בָּזוֹ. וְהֵן הַדְּרָגוֹת שֶׁסּוֹבְבוֹת בְּצַד הַטֻּמְאָה, אֶחָד נִקְרָא מִלְכּוֹ”ם וְאֶחָד נִקְרָא פְּעוֹ”ר.

דא עיטא דאתכסיא ודא עיטא דאתגליא, פעור דאתגליא איהו וכל עובדוי באתגליא, מלכו”ם דאתכסיא איהו וכל עובדוי באתכסיא מאלין תרין אתפרשן זינין סגיאין לזנייהו וסחרן ימא רבא ולכל אלין סטרי מסאבו, וכל חד וחד שף (נ”א נזף) לדוכתיה,

זוֹ עֵצָה בְּנִכְסֶה, וְזוֹ עֵצָה בְּגִלּוּי. פְּעוֹ”ר, שֶׁהִתְגַּלָּה הוּא וְכָל מַעֲשָׂיו בְּגִלּוּי. מִלְכּוֹ”ם, שֶׁהוּא בְּכִסּוּי. הוּא וְכָל מַעֲשָׂיו מְכֻסִּים. מִשְּׁנֵי אֵלֶּה נִפְרָדִים מִינִים רַבִּים לְמִינֵיהֶם וְסוֹבְבִים אֶת הַיָּם הַגָּדוֹל וְאֶת כָּל הַצְּדָדִים הַטְּמֵאִים הַלָּלוּ, וְכָל אֶחָד וְאֶחָד קוֹפֵץ (נ”א נזף) לִמְקוֹמוֹ.

כגוונא דא איהו לתתא, לוט אתפרש מאברהם ושוי דיוריה באנשי סדום כד אתער דינא בהו אדכר לאברהם ושלח ליה מתמן ואתפריש מנייהו,

כְּמוֹ כֵן הוּא לְמַטָּה. לוֹט נִפְרַד מֵאַבְרָהָם וְשָׂם דִּיּוּרוֹ עִם אַנְשֵׁי סְדם, כְּשֶׁהִתְעוֹרֵר עֲלֵיהֶם הַדִּין נִזְכַּר בְּאַבְרָהָם, וְשָׁלַח לוֹ מִשָּׁם וְנִפְרַד מֵהֶם.

יין אשקיאו ליה בנתיה ואולידו בהו תרין אומין חד אקרי עמון וחד אקרי מואב, חד באתגליא וחד באתכסיא, עמון דרגא (קעג א) דיליה מלכו”ם עיטא דאתכסיא, מואב דרגא דיליה פעו”ר כלא באתגליא

בְּנוֹתָיו הִשְׁקוּהוּ יַיִן וְהוֹלִידוּ מִמֶּנּוּ שְׁתֵּי אֻמּוֹת. אַחַת נִקְרֵאת מוֹאָב וְאַחַת נִקְרֵאת עַמּוֹן. אַחַת בְּגִלּוּי וְאַחַת בְּכִסּוּי. עַמּוֹן דַּרְגָּתוֹ מִלְכּוֹ”ם, עֵצָה בְּכִסּוּי. מוֹאָב דַּרְגָּתוֹ פְּעוֹ”ר, הַכֹּל בְּגִלּוּי.

כגוונא דא בנתיה דא אמרת בן עמי ברא אית לי מעמי ולא אמרת ממאן הוא בגין כך איהו הוה באתכסיא, דא אמרת מואב מאב הוא דנא, מאבא אולידת ליה, דרגא דיליה פעו”ר מלה באתגליא,

כְּמוֹ זֶה בְּנוֹתָיו. אַחַת אָמְרָה בֶּן עַמִּי, בֵּן יֵשׁ לִי מֵעַמִּי וְלֹא אָמְרָה מִמִּי הוּא, מִשּׁוּם כָּךְ הוּא הָיָה בְּכִסּוּי. זוֹ אָמְרָה מוֹאָב, מֵאָב הוּא זֶה, מֵאַבָּא הוֹלַדְתִּיהוּ, דַּרְגָּתוֹ פְּעוֹ”ר, הַדָּבָר בְּגִלּוּי.

ובתרין אלין אחיד דוד מלכא לבתר מן מואב אתת רות ונפק מנה דוד מלכא, מן עמון אתעטר דוד מלכא בהאי עטרא דאיהי סהדותא לזרעא דדוד דכתיב (מלכים ב י״א:י״ב) ויתן עליו את הנזר ואת העדות והאי הות מן מלכום דרגא דבני עמון דכתיב (שמואל ב י״ב:ל׳) ויקח את עטרת מלכם,

וּבִשְׁנֵי אֵלֶּה אָחַז דָּוִד הַמֶּלֶךְ, לְאַחַר מִכֵּן מִמּוֹאָב בָּאָה רוּת וְיָצָא מִמֶּנָּה דָּוִד הַמֶּלֶךְ, וּמֵעַמּוֹן הִתְעַטֵּר דָּוִד הַמֶּלֶךְ בָּעֲטָרָה הַזּוֹ שֶׁהִיא עֵדוּת לְזַרְעוֹ שֶׁל דָּוִד, שֶׁכָּתוּב (מלכים ב יא) וַיִּתֵּן עָלָיו אֶת הַנֵּזֶר וְאֶת הָעֵדוּת. וְזוֹ הָיְתָה מִמִּלְכּוֹ”ם דַּרְגַּת בְּנֵי עַמּוֹן, שֶׁכָּתוּב (שמואל ב יב) וַיִּקַּח אֶת עֲטֶרֶת מַלְכָּם.

מלכם דרגא דבני עמון הוא דכתיב ותהי על ראש דוד, ומתמן הוה סהדותא לבנוי לעלמין ובה אשתמודע מאן דאיהו מן בנוי דדוד דאתחזי למלכא ודאי דאמרין מן דוד הוא (הגוף) דאפילו אתיליד בההוא יומא יכיל הוה למסבל ההיא עטרא על רישיה (דהא איהו) דהות משקל ככר זהב ואבן יקרה הות וב”נ אחרא לא יכיל למסבלא ודא הוא דכתיב ביואש ויתן עליו את הנזר ואת העדות,

מִלְכֹּם דַּרְגַּת בְּנֵי עַמּוֹן הוּא, שֶׁכָּתוּב וַתְּהִי עַל רֹאשׁ דָּוִד, וּמִשָּׁם הָיְתָה עֵדוּת לְבָנָיו לְעוֹלָמִים, וּבָהּ נוֹדַע מִי הוּא מִן בְּנֵי דָוִד הַמֶּלֶךְ שֶׁרָאוּי לִמְלֹךְ וַדַּאי שֶׁאוֹמְרִים מִן דָּוִד הוּא (הגוף). שֶׁאֲפִלּוּ שֶׁנּוֹלַד בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם, יָכוֹל הָיָה לִסְבֹּל בָּעֲטָרָה הַהִיא עַל רֹאשׁוֹ (שהרי הוא) שֶׁהָיָה מִשְׁקַל כִּכַּר זָהָב וְאֶבֶן יְקָרָה הָיְתָה, וּבֶן אָדָם אַחֵר לֹא יָכוֹל לִסְבֹּל אוֹתָהּ. וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב בְּיוֹאָשׁ, וַיִּתֵּן עָלָיו אֶת הַנֵּזֶר וְאֶת הָעֵדוּת.

ובתרין דרגין אתאחיד דוד מלכא ואינון תוקפא דמלכותיה לאתתקפא על שאר עמין דאי לא אתכליל בסטרא דלהון לא יכיל לאתתקפא עלייהו כל (גוונין) דרגין דשאר עמין כלילן ביה בדוד לאתגברא ולאתתקפא עלייהו:

וּבִשְׁתֵּי דְרָגוֹת נֶאֱחַז דָּוִד הַמֶּלֶךְ, וְהֵם תֹּקֶף מַלְכוּתוֹ לְהִתְחַזֵּק עַל שְׁאָר הָעַמִּים, שֶׁאִם לֹא נִכְלָל בַּצַּד שֶׁלָּהֶם, לֹא יָכוֹל לְהִתְגַּבֵּר עֲלֵיהֶם כָּל (הגונים) הַדְּרָגוֹת שֶׁל שְׁאָר הָעַמִּים כְּלוּלִים בְּדָוִד לְהִתְגַּבֵּר וּלְהִתְחַזֵּק עֲלֵיהֶם.

ויעל לוט מצוער וישב בהר, כתיב (משלי ל׳:ט״ו) לעלוקה שתי בנות הב הב, אלין שתי בנות דיצר הרע דאינון מתערין ליה (ד”א ל”ג בגין) לשלטא בגופא חדא איהי נפש דאתרביאת תדיר בגופא וחדא איהי נפש דכסיפת בתיאובתין בישין (ד”א ל”ג דהאי עלמא) ובכל כסופין בישין דהאי עלמא דא איהי בכיר”ה ודא (ד”א ואחרא) איהי צעיר”ה

וַיַּעַל לוֹט מִצּוֹעַר וַיֵּשֶׁב בָּהָר. כָּתוּב (משלי ל) לַעֲלוּקָה שְׁתֵּי בָנוֹת הַב הַב. אֵלּוּ שְׁתֵּי בָנוֹת שֶׁל יֵצֶר הָרָע מְעוֹרְרוֹת אוֹתוֹ (כדי) לִשְׁלֹט עַל הַגּוּף. אַחַת הִיא נֶפֶשׁ שֶׁמִּתְרַבָּה תָּמִיד בַּגּוּף, וְאַחַת הִיא נֶפֶשׁ שֶׁכּוֹסֶפֶת לְתַאֲווֹת רָעוֹת (ד”א של העולם הזה) וּבְכָל הַכִּסּוּפִים הָרָעִים שֶׁל הָעוֹלָם הַזֶּה. זוֹהִי הַבְּכִירָ”ה, וְזוֹ (ואחרת) הַצְּעִירָ”ה.

ויצה”ר לא אתחבר תדיר אלא בתרין אלין בגין לפתאה לבני נשא ובגין דיהמנון ליה (א) (ס”א לאובלא) לאובדא להו לאתר גירין דמותא ויפלחון ליה כמא דאת אמר (שם ז) עד יפלח חץ כבדו,

וְיֵצֶר הָרָע לֹא מִתְחַבֵּר תָּמִיד אֶלָּא בִּשְׁתֵּי אֵלֶּה כְּדֵי לְפַתּוֹת בְּנֵי אָדָם, וּכְדֵי שֶׁיַּאֲמִינוּ לוֹ (להוביל) לְהַאֲבִיד אוֹתָם לִמְקוֹם חִצֵּי הַמָּוֶת וְיַעַבְדוּ אוֹתוֹ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שם ז) עַד יְפַלַּח חֵץ כְּבֵדוֹ.

ללסטים דמקפחי בטוריא (וכמינו) וטמירו גרמייהו באתר דחיל דטוריא וידעין דהא בני נשא אתטמרן גרמייהו למיהך באינון דוכתי מה עבדי ברירו מנייהו ההוא דחדידא בלישניה מכלא ההוא דידע למפתי בני נשא ויפוק מבינייהו ויתיב באורח מישר דכל בני עלמא עברין תמן כיון דמטא לגבייהו שרי לאתחברא תמן:

לְלִסְטִים שֶׁמְּקַפְּחִים בֶּהָרִים, וּמַסְתִּירִים עַצְמָם בְּמָקוֹם מַפְחִיד בֶּהָרִים, וְיוֹדְעִים שֶׁהֲרֵי בְּנֵי אָדָם שׁוֹמְרִים עַצְמָם מִלָּלֶכֶת לַמְּקוֹמוֹת הַלָּלוּ, מָה עוֹשִׂים? בּוֹחֲרִים מֵהֶם אוֹתוֹ שֶׁלְּשׁוֹנוֹ חַדָּה מִכֻּלָּם, אוֹתוֹ שֶׁיּוֹדֵעַ לְפַתּוֹת בְּנֵי אָדָם, וְיוֹצֵא מִבֵּינֵיהֶם וְיוֹשֵׁב בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁכָּל בְּנֵי הָעוֹלָם עוֹבְרִים שָׁם. כֵּיוָן שֶׁמַּגִּיעַ אֲלֵיהֶם, מַתְחִיל לְהִתְחַבֵּר עִמָּם (ולפתותם). (עד כאן סתרי תורה).

Vayera, Chapter 23

וַיִּסַּע מִשָּׁם אַבְרָהָם אַרְצָה הַנֶּגֶב. כָּל מַטְלָנוֹי הֲווּ לְסִטְרָא דְּדָרוֹמָא יַתִּיר מִסִּטְרָא אָחֳרָא, בְּגִין דְּהָא בְּחָכְמָתָא עֲבַד לְאִתְדַּבְּקָא בְּדָרוֹמָא:

AND ABRAHAM JOURNEYED FROM THENCE TOWARD THE LAND OF THE SOUTH. All his journeyings were toward the side of the South, which he preferred to the other sides, in that it is the side of Wisdom.

וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל שָׂרָה אִשְׁתּוֹ אֲחוֹתִי הִיא. תָּנִינָן (כיון) לָא לִיבָּעֵי לֵיהּ לְבַר נָשׁ לְסָמְכָא עַל נִיסָא, וְאִי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַרְחִישׁ נִיסָא לְבַּר נָשׁ, לָא אִית לֵיהּ לְסָמְכָא (תדיר) עַל נִיסָא זִמְנָא אָחֳרָא. בְּגִין דְּלָאו בְּכָל שַׁעֲתָא וְשַׁעֲתָא אִתְרְחִישׁ נִיסָא.

AND ABRAHAM SAID OF SARAH, HIS WIFE, SHE IS MY SISTER. It is a dictum of our teachers that a man should not rely on miracles, and even if the Holy One, blessed be He, has once performed a miracle for him he should not count on it another time, for miracles do not happen every day.

וְאִי יֵיעוּל בַּר נָשׁ גַּרְמֵיהּ בְּאֲתַר דְּנִזְקָא אִשְׁתְּכַח לְעֵינָא, הָא פָּקַע כָּל זְכוּתֵיהּ דְּעֲבַד בְּקַדְמִיתָא וְאוּקְמוּהָ. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (בראשית ל״ב:י״א) קָטוֹנְתִּי מִכָּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל הָאֱמֶת וְגו’. וְאַבְרָהָם כֵּיוָן דְּסָלִיק מִמִּצְרַיִם וְאִשְׁתְּזִיב זִמְנָא חָדָא, הַשְׁתָּא אַמַּאי אָעִיל גַרְמֵיהּ בְּצַעֲרָא כְּקַדְמִיתָא וְאָמַר אֲחוֹתִי הִיא.

And whoever runs into obvious danger may thereby exhaust all his merit previously accumulated. This has been made clear in explanation of the verse, “I am not worthy of all the mercies, and of all the truth, etc.” (Gen. 32, 11). Now, seeing that Abraham had already had once a miraculous deliverance when he journeyed into Egypt, why did he put himself now again into a similar difficulty by saying “she is my sister”?

אֶלָּא אַבְרָהָם לָא סָמִיךְ עַל גַּרְמֵיהּ כְּלוּם, וְחָמָא שְׁכִינְתָּא תָּדִיר בְּדִיּוּרָהּ דְּשָׂרָה וְלָא אַעֲדֵי מִתַּמָּן, וּבְגִין דְּהֲוַת תַּמָּן, אַסְמִיךְ אַבְרָהָם וְאָמַר אֲחוֹתִי הִיא כְּמָה דִכְתִיב (משלי ז׳:ד׳) אֱמֹר לַחָכְמָה אֲחוֹתִי אָתּ. וּבְגִין כָּךְ אָמַר אֲחוֹתִי הִיא (ס”א את):

The answer is that Abraham did in no way rely on himself, but he saw the Shekinah constantly in the abode of Sarah, and that emboldened him to declare “she is my sister”, in the sense of the verse “Say unto wisdom, Thou art my sister” (Prov. 7, 4).

וַיָּבֹא אֱלהִים אֶל אֲבִימֶלֶךְ וְגו’. וְכִי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אֲתָא לְגַבַּיְיהוּ דְּרַשִּׁיעַיָּא כְּמָה דִכְתִיב, (במדבר כ״ב:ט׳) וַיָּבֹא אֱלהִים אֶל בִּלְעָם. (בראשית ל״א:כ״ד) וַיָּבֹא אֱלהִים אֶל לָבָן. אֶלָּא הַהוּא מְמַנָּא שְׁלִיחָא דְּאִתְפַּקְּדָא עֲלַיְיהוּ הֲוָה, בְּגִין דְּכֻלְהוּ כַּד עָבְדֵי שְׁלִיחוּתָא נַטְלֵי שְׁמָא דָא, וּמִסִּטְרָא דְדִינָא קָא אַתְיָין. וְעַל דָּא וַיָּבֹא אֱלהִים אֶל אֲבִימֶלֶךְ בַּחֲלוֹם הַלַּיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ הִנְךָ מֵת עַל הָאִשָּׁה אֲשֶׁר לָקַחְתָּ וְגו’.

AND GOD CAME TO ABIMELECH, ETC. Can that be? Does, then, the Holy One, blessed be He, come to the wicked? The same question is raised by the words, “and God came unto Balaam” (Num. 22, 9), and again, “and God came to Laban” (Gen. 31, 24). In all these cases, however, it was, in fact, only a heavenly messenger who was dispatched to them, and who in executing their message assumed that divine name (Elohim), since they were emissaries of justice. Hence: AND GOD CAME TO ABIMELECH IN A DREAM OF THE NIGHT, AND SAID TO HIM, BEHOLD, THOU SHALT DIE BECAUSE OF THE WOMAN WHOM THOU HAST TAKEN, ETC.

רַבִּי שִׁמְעוֹן פָּתַח וְאָמַר, (משלי י״ב:י״ט) שְׂפַת אֱמֶת וְגו’. שְּׂפַת אֱמֶת תִּכּוֹן לָעַד. דָּא אַבְרָהָם, דְּכָל מִלּוֹי בְּקַדְמִיתָא וּבְסוֹפָא הֲווּ בֶּאֱמֶת. וְעַד אַרְגִּיעָה לְשׁוֹן שָׁקֶר. דָּא אֲבִימֶלֶךְ.

R. Simeon here discoursed on the verse: The lip of truth shall be established for ever; but a lying tongue is but for a moment (Prov. 12, 19). ‘The first part of the verse,’ he said, ‘alludes to Abraham, whose words on every occasion were truth; and the other part of the verse is an allusion to Abimelech.

בְּאַבְרָהָם נֶאֱמַר וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל שָׂרָה אִשְׁתּוֹ אֲחוֹתִי הִיא. דָּא בְּקַדְמִיתָא, דְּאָמַר בְּגִין שְׁכִינְתָּא דְּהֲוַת עִמָּהּ דְּשָׂרָה אֲחוֹתִי הִיא, וְאַבְרָהָם בְּחָכְמְתָא עֲבַד.

Twice Abraham said of Sarah, “she is my sister”. On the first occasion he referred to the Shekinah, who was constantly with Sarah, and as Abraham was of the right side he could indeed say of the Shekinah “she is my sister”, using the term in the same mystic sense as in the verse, “my sister, my love, my dove, my undefiled” (S. S. 5, 2).

מַאי טַעְמָא בְּגִין דְּאַבְרָהָם מִסִּטְרָא דְּיָמִינָא אִיהוּ, אָמַר אֲחוֹתִי הִיא, וְרָזָא כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (שיר השירים ה׳:ב׳) אֲחוֹתִי רַעֲיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי. וְעַל דָּא אַבְרָהָם קָרָא לָהּ תָּדִיר אֲחוֹתִי, בְּגִין דְּאִתְדָּבַּק בַּהֲדָהּ, וְלָא יִתְעַדּוּן (ויקרא קב דא מן דא לעלמין).

Abraham always called her “sister” because he was attached to her inseparably.

לְסוֹף מַה כְּתִיב וְגַם אָמְנָה אֲחוֹתִי בַת אָבִי הִיא אַךְ לא בַת אִמִּי. וְכִי הָכִי הֲוָה. אֶלָּא כֹּלָּא בְּגִין שְׁכִינְתָּא קָאֲמַר, אֲחוֹתִי הִיא בְּקַדְמִיתָא, דִּכְתִיב אֱמֹר לַחָכְמָה אֲחוֹתִי אָתְּ. וּלְבָתַר וְגַם אָמְנָה. מַאי וְגַם. לְאִתּוֹסְפָא עַל מַה דְּקָאֲמַר בְּקַדְמִיתָא. אֲחוֹתִי בַת אָבִי הִיא. בְּרַתֵּיהּ דְּחָכְמָה עִלָּאָה, וּבְגִין כָּךְ אִתְקְרֵי אֲחוֹתִי וְאִתְקְרֵי חָכְמָה. אַךְ לֹא בַת אִמִּי. מֵאֲתַר דְּשֵׁירוּתָא דְּכֹלָּא סְתִימָא עִלָּאָה. וְעַל דָּא וַתְּהִי לִי לְאִשָּׁה בְּאַחְוָה בַּחֲבִיבוּתָא דִּכְתִיב, (שיר השירים ב׳:ו׳) וִימִינוֹ תְחַבְּקֵנִי וְכֹלָּא רָזָא דְּחָכְמְתָא אִיהוּ.

Later he said: “And moreover she is my sister, the daughter of my father, but not the daughter of my mother.” Was it really so? In truth he was alluding all the time to the Shekinah. At first he said, “she is my sister” in conformity with the admonition, “Say to wisdom, Thou art my sister.” Then he amplified this by saying “moreover she is my sister, the daughter of my father”, i.e. the daughter of Supernal Wisdom, for which reason she is called “my sister” and also Wisdom-“but not the daughter of my mother”-i.e. from the place where is the origin of all, most hidden and recondite. “And so she became my wife”, i.e. by way of fondness and affection, in the sense of the verse “and his right hand embrace me” (S. S. 2, 6). Thus all his words contained mystic allusions.

תָּא חֲזֵי, בְּקַדְמִיתָא כַּד נַחְתוּ לְמִצְרַיִם הָכִי קָאֲמַר בְּגִין לְאִתְדַּבְּקָא בְּגוֹ מְהֵימְנוּתָא, וְקָרָא לָהּ אֲחוֹתִי, בְּגִין דְּלָא יִטְעוּן גּוֹ אִנּוּן דַּרְגִּין דִּלְבַר. אוּף הָכָא אֲחוֹתִי, בְּגִין דְּלָא אִתְעֲדֵי מִגּוֹ מְהֵימְנוּתָא כְּדְקָא יְאוּת.

Observe that on the first occasion, when they went down to Egypt, he called her “my sister” in order to cleave all the more firmly to the true faith, and not to be led astray after outer grades; similarly now he continued to declare “she is my sister” because he had not deviated from the true faith.

דְּהָא אֲבִימֶלֶךְ וְכָל אִנּוּן יָתְבֵי אַרְעָא הֲווּ אָזְלֵי בָּתַר פּוּלְחָנָא נוּכְרָאָה, וְאִיהוּ אִתְדָּבַּק גּוֹ מְהֵימְנוּתָא, וּבְגִין כָּךְ עָאל לְתַמָּן וְאָמַר אֲחוֹתִי, מָה אָחוֹת לָא אִתְפְּרַשׁ מֵאָחָא לְעָלְמִין אוּף הָכָא. דְּהָא אִתְּתָא יְכִילַת לְאִתְפְּרָשָׁא אֲבָל אָחוֹת לָא אִתְפְּרַשׁ, דְּהָא תְּרֵין אַחִין לָא יָכְלִין לְאִתְפָּרְשָׁא לְעָלְמִין וּלְעָלְמֵי עָלְמִין.

For Abimelech and all the inhabitants of the land followed strange worship, and therefore Abraham, entering there, made bold to say “my sister”, claiming thereby the same indissoluble kinship as between brother and sister. For the marital bond can be dissolved, but not that between brother and sister.

וּבְגִין כָּךְ אָמַר אַבְרָהָם אֲחוֹתִי הִיא, דְּהָא כֻּלְהוֹן הֲווּ לְהוּטִין גּוֹ טָהֳרֵי כֹּכְבַיָא וּמַזָּלֵי וּפַלְחֵי לוֹן, וְאַבְרָהָם הֲוָה מִתְדְּבַּק גּוֹ מְהֵימְנוּתָא וְאָמַר אֲחוֹתִי דְּלָא נִתְפְּרַשׁ לְעָלְמִין. וְסִימָנִיךְ (ויקרא כ״א:ג׳) וְלַאֲחוֹתוֹ הַבְּתוּלָה דְּאִתְּמָר לְכֹהֵן, אַתְרָא דְּאַבְרָהָם שַׁרְיָא בֵּיהּ.

So whereas all the people of that land were addicted to the worship of the stars and constellations, Abraham, the true believer, avowed “she is my sister”, as much as to say, “We two will never separate.” We can apply here the words, “and for his sister a virgin (Lev. 21, 3), which were spoken of the priest, but esoterically signify the abode where Abraham reposes.

כְּתִיב, (דברים י׳:כ׳-כ״א) אֶת יְיָ אֱלהֶיךָ תִּירָא אוֹתוֹ תַעֲבֹד וּבוֹ תִדְבָּק וּבִשְׁמוֹ תִשָּׁבֵעַ. הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ. אֲבָל תָּא חֲזֵי, לַיְיָ אֱלהֶיךָ תִּירָא לָא כְּתִיב, אֶלָּא אֶת יְיָ, מַאי אֶת, דָּא דַרְגָּא קַדְמָאָה אֲתַר דַּחֲלָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב תִּירָא, דְּתַמָּן בָּעֵי בַּר נָשׁ לְדַחֲלָא קַמֵּי מָארֵיהּ (קודשא בריך הוא) בְּגִין דְּאִיהוּ (בי) דִּינָא.

It is written: The Lord thy God thou shalt fear; him shalt thou serve; and to him shalt thou cleave, and by his name shalt thou swear (Deut. 10, 20). The accusative particle eth points to the first grade, the region of the fear of God, and hence “thou shalt fear”, for there a man must fear his master, it being the Court of Justice.

וְאוֹתוֹ תַּעֲבֹד. דָּא דַּרְגָּא עִלָּאָה דְּקָיְימָא עַל הַאי דַרְגָּא תַּתָּאָה, וְלָא מִתְפָּרְשָׁאן לְעָלְמִין, אֶת וְאוֹתוֹ, דָּא בְּדָא דְּבֵקִין וְלָא אִתְפָּרְשָׁן. מַאי וְאוֹתוֹ. דָּא אֲתַר בְּרִית קַדִּישָׁא אוֹת לְעָלְמִין. דְּהָא פּוּלְחָנָא לָא שַׁרְיָא בְּאֶת וְלָאו אִיהוּ לְמִפְלַח אֶלָּא לְמִדְחַל, אֲבָל פּוּלְחָנָא אִיהוּ (קטו א) לְעֵילָא, וּבְגִין כָּךְ וְאוֹתוֹ תַעֲבֹד.

The words “him shalt thou serve” point to a higher grade which rests upon the lower grade, the two being inseparable. This is the place of the holy covenant, the object of service.

וּבוֹ תִדְבָּק. בְּאֲתַר דְּאִיהוּ דְּבֵקוּתָא לְאִתְדַּבְּקָא דְּאִיהוּ גוּפָא דְּשָׁרֵי בְּאֶמְצָעִיתָא. וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ אֲתַר שְׁבִיעָאָה דְּדַרְגִּין. וְסִימָנִיךְ (ירמיהו ל׳:ט׳) וְאֵת דָּוִד מַלְכָּם אֲשֶׁר אָקִים לָהֶם.

“And to him shalt thou cleave” refers to the region of complete union, to wit, the body which rests in the centre; “and by his name shalt thou swear” refers to the seventh of the grades.

בְּגִין כָךְ אִתְדָּבַּק אַבְרָהָם בִּמְהֵימְנוּתָא כַּד נָחַת לְמִצְרַיִם וְכַד אֲזַל לְאַרְעָא דִּפְלִשְׁתִּים. לְבַּר נָשׁ דְּבָעָא לְנָחֲתָא גּוֹ גּוּבָא עֲמִיקָא. דָּחִיל דְּלָא יָכִיל לְסַלְקָא מִגּוֹ גּוֹבָא, מָה עֲבַד קָשַׁר חַד קִשְׁרָא דְּחֶבֶל לְעֵילָא מִן גּוֹבָא, אָמַר הוֹאִיל דְּקָשִׁירְנָא קִשְׁרָא דָא מִכָּאן וּלְהָלְאָה אִיעוּל תַּמָּן. כָּךְ אַבְרָהָם בְּשַׁעֲתָא דְּבָעָא לְנַחֲתָא לְמִצְרַיִם. עַד לָא יֵיחוּת תַּמָּן קְשַׁר קִשְׁרָא דִּמְהֵימְנוּתָא בְּקַדְמִיתָא לְאִתְתַּקְּפָא בֵּיהּ, וּלְבָתַר נָחַת.

Abraham, therefore, clave to the true faith when he went down into Egypt and also when he went to the land of the Philistines. He was like a man who wanted to go down into a deep pit but was afraid he would not be able to come up again. He therefore fastened a rope above the pit, and having thus assured his ascent, he went down. In the same way Abraham, when he was about to go down to Egypt, first secured his faith firmly, and thus having something to hold by he went down there;

אוּף הָכִי נָמֵי כַּד עָאל לְאַרְעָא דִּפְלִשְׁתִּים. בְגִין כָּךְ (משלי י״ב:י״ט) שְׂפַת אֱמֶת תִּכּוֹן לָעַד. וְעַד אַרְגִּיעָה לְשׁוֹן שָׁקֶר, דָּא אֲבִימֶלֶךְ דְּאָמַר בְּתוֹם לְבָבִי וּבְנִקְיוֹן כַּפָּי. וְכַד אֲהַדְּרוּ לֵיהּ מַה כְּתִיב גַּם אָנֹכִי יָדַעְתִּי כִּי בְּתָם לְבָבְךָ עָשִׂיתָ זֹאת, וְלָא כְּתִיב נִקְיוֹן כַּפַּיִם:

and he did the same when he went into the land of the Philistines. “The lip of truth”, then, “is established for ever; but a Iying tongue is but for a moment”, the “Iying tongue” referring to Abimelech, who said, IN THE SIMPLICITY OF MY HEART AND THE INNOCENCY OF MY HANDS HAVE I DONE THIS. But what was the reply he received? YEA, I KNOW THAT IN THE SIMPLICITY OF THY HEART THOU HAST DONE THIS but no mention was made of innocency of hands.

וְעַתָּה הָשֵׁב אֵשֶׁת הָאִישׁ כִּי נָבִיא הוּא. רַבִּי יְהוּדָה פָּתַח וְאָמַר (שמואל א ב׳:ט׳) רַגְלֵי חֲסִידָיו יִשְׁמֹר וְגו’. חֲסִידוֹ כְּתִיב חַד, וְדָא אַבְרָהָם דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא נָטִיר לֵיהּ תָּדיר וְלָא אַעֲדֵי נְטִירוּ מִנֵּיהּ לְעָלְמִין. וּמַה דְּאָמַר רַגְלֵי, דָּא אִתְּתֵיהּ, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שַׁדַּר שְׁכִינְתֵּיהּ עִמָּהּ וְנָטַר לָהּ תָּדִיר.

NOW THEREFORE RESTORE THE MAN’S WIFE, FOR HE IS A PROPHET. R. Judah discoursed on the verse: He guardeth the feet of his pious ones, etc. (I Sam. 2, 9). ‘“His pious one”,’ he said ‘is Abraham, whom God constantly kept under watchful care, whilst the word “feet” is an allusion to his wife, with whom God sent the Shekinah to guard her.

דָּבָר אַחֵר רַגְלֵי חֲסִידָיו יִשְׁמֹר. חַד, דָּא אַבְרָהָם דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָזִיל עִמֵּיהּ תָּדִיר בְּגִין דְּלָא יֵיכְלוּן לְנָזְקָא לֵיהּ. וּרְשָׁעִים בַּחשֶׁךְ יִדַּמּוּ. אִלֵּין אִנּוּן מַלְכִין דַּקַטַּל קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּהַהוּא לֵילְיָא דְּרָדַף בַּתְרַיְיהוּ.

According to another interpretation, the Holy One continually accompanied Abraham so that no one should do him any harm. “But the wicked shall be put to silence by the darkness” (Ibid.). These are the kings whom the Holy One had slain on that night when Abraham pursued them;

הֲדָא הוּא דִכְתִיב בַּחשֶׁךְ יִדַּמּוּ, דָּא לֵילְיָא דְּאִתְקַשַּׁר בַּחֲשׁוֹכָא וְקָטַל לוֹן, וְאַבְרָהָם רָדִיף וְלֵילְיָא קָטִיל לוֹן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו וַיַּכֵּם. וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה, דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּפָלִיג רַחֲמֵי מִן דִּינָא בְּגִין לְמֶעְבַּד נוּקְמִין לְאַבְרָהָם, וּבְגִין כָּךְ וּרְשָׁעִים בַּחשֶׁךְ יִדַּמּוּ. וַיַּכֵּם, וַיַּכּוּם מִבָּעֵי לֵיהּ. אֶלָּא דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. כִּי לֹא בְכֹחַ יִגְבַּר אִישׁ. דְּאִיהוּ וְאֱלִיעֶזֶר הֲווּ בִּלְחוֹדַיְיהוּ.

the night, as it were, united with darkness to slay them, so that while it was Abraham who pursued, it was the darkness that killed. So it is written: “And he divided himself against them by night, he and his servants, and he smote them” (Gen. 14, 15). By “dividing” is here meant that the Holy One separated His attribute of mercy from that of justice in order to avenge Abraham. Instead of “and he smote them” we should have expected “and they smote them”. But this is again a reference to the Holy One, “for man prevaileth not by strength”, seeing that only Abraham and Eliezer were there.’

רַבִּי יִצְחָק אָמַר וְהָא תָּנִינָן בְּאֲתַר דְּנִזְקָא שְׁכִיחַ לָא יִסְמֹךְ בַּר נָשׁ עַל נִיסָא, וְלָא הֲוָה אֲתַר דְּנִזְקָּא אִשְׁתְּכַח כְּהַאי דְּאַבְרָהָם אָזִיל בָּתַר חֲמִשָּׁה מַלְכִין לְמִרְדַּף בַּתְרַיְיהוּ וְלַאֲגָחָא קְרָבָא. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה כַּד אָזִיל אַבְרָהָם לְהַאי לָא אֲזַל לַאֲגָחָא קְרָבָא, וְלָא סָמַךְ עַל נִיסָא, אֶלָּא צַעֲרָא דְלוֹט אַפְקֵיהּ מִבֵּיתֵיהּ, וְנָטִיל מָמוֹנָא לְמִפְרַק לֵיהּ, וְאִי לָאו דִּימוּת בַּהֲדֵיהּ גּוֹ שִׁבְיָהּ. כֵּיוָן דְּנָפַק חָמָא שְׁכִינְתָּא דְּנָהֲרָא קַמֵּיהּ וְכַמָּה חֵילִין סָחֳרָנֵיהּ, בְּהַהִיא שַׁעֲתָא רָדַף בַּתְרַיְיהוּ, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קָטִיל לוֹן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וּרְשָׁעִים בַּחשֶׁךְ יִדַּמּוּ.

R. Isaac put the question: ‘Have we not been taught that a man should not court danger, in reliance on a miracle? And was not Abraham putting himself into extreme danger in pursuing the five kings and engaging in battle against them?’ R. Judah replied: ‘Abraham did not set out with the intention of joining battle, nor did he count upon a miracle. What impelled him to leave his house was the distress of Lot, whom he resolved to ransom, taking money with him for this purpose, and being prepared, in case he should not succeed, to die with him in captivity. But as soon as he set out he saw the Shekinah illumining the way before him, and hosts of angels encompassing him. Then it was that he began to pursue them, whilst the Holy One slew them. Hence the verse: “and the wicked are put to silence in darkness” (I Sam. 2, 9).’

רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר רָזָא אִיהוּ, רַגְלֵי חֲסִידָו יִשְׁמֹר, דָּא אַבְרָהָם. וְכַד נָפַק אִשְׁתַּתַּף יִצְחָק בַּהֲדֵיהּ וְנָפְלוּ קַמֵּיהּ, וְאִי לָאו דְּאִשְׁתַּתַּף יִצְחָק בַּהֲדֵיהּ דְּאַבְרָהָם לָא אִשְׁתֵּצִיאוּ הֲדָא הוּא דִכְתִיב וּרְשָׁעִים בַּחשֶׁךְ יִדַּמּוּ. כִּי לא בְכֹחַ יִגְבַּר אִישׁ. אַף עַל גַּב דְּחֵילָא אִשְׁתְּכַח תָּדִיר בְּיָמִינָא, אִי לָא הֲוָה בְּסִטְרָא דִּשְׂמָאלָא לָא אִתְדַּחְיָין קַמֵּיהּ.

R. Simeon said: ‘The mystical interpretation of the verse is as follows: “He guardeth the feet of his pious ones”; this refers to Abraham. But when Abraham set out Isaac joined him and so the enemies fell before him. But had not Isaac been associated with Abraham, they would not have been exterminated. So it is written: “But the wicked shall be put to silence in darkness, for man prevaileth not by strength”, indicating that although strength resides always in the right side, if not for the help of the left side (darkness), the opponents could not be overcome.’

דָּבָר אַחֵר רַגְלֵי חֲסִידָו יִשְׁמֹר, בְּשַׁעֲתָא דְּבַּר נָשׁ רָחִים לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא רָחִים לֵיהּ בְּכָל מַה דְּאִיהוּ עָבִיד וְנָטִיר אָרְחוֹי כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר (תהילים קכ״א:ח׳) יְיָ יִשְׁמָר צֵאתְךָ וּבוֹאֶךָ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם.

According to another interpretation, “He guardeth the feet of his pious ones” signifies that when a man truly loves God, then God reciprocates his love in all his doings and guards him in all his ways, as it is written, “The Lord shall guard thy going out and thy coming in, from this time forth and for ever” (Ps. 121, 8).

תָּא חֲזֵי, כַּמָּה חֲבִיבוּתֵיהּ דְּאַבְרָהָם לְגַבֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּבְּכָל אֲתַר דְּהֲוָה אָזִיל לָא הֲוָה חָיִיס עַל דִּילֵיהּ כְּלוּם, אֶלָא בְּגִין לְאִתְדַּבְּקָא בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּבְגִין כָּךְ רַגְלֵי חֲסִידָיו יִשְׁמֹר. וְדָא הִיא אִתְּתֵיהּ, דִּכְתִיב וַאֲבִימֶלֶךְ לא קָרַב אֵלֶיהָ. וּכְתִיב כִּי עַל כֵּן לא נְתַתִּיךָ לִנְגֹעַ אֵלֶיהָ.

Observe how assiduous Abraham was in his love towards the Holy One; for wherever he went he had no regard whatever for himself and sought only to cleave to the Almighty. Hence God guarded the feet of “his pious ones”, the term “feet” referring to Abraham’s wife, in regard to whom it is written, “Now Abimelech had not come near her”, also “Therefore suffered I thee not to touch her.”

בְּפַרְעֹה מַה כְּתִיב, (בראשית י״ב:י״ז) וַיְנַגַּע יְיָ אֶת פַּרְעֹה וְגו’ עַל דְּבַר. אִיהִי אָמְרָה וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הֲוָה מָחֵי, וּבְגִין כָּךְ רַגְלֵי חֲסִידָיו יִשְׁמֹר. וּרְשָׁעִים בַּחשֶׁךְ יִדַּמּוּ, אִלֵּין פַּרְעֹה וְאֲבִימֶלֶךְ, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עֲבַד בְּהוּ דִּינִין בְּלֵילְיָא. כִּי לא בְּכֹחַ יִגְבַּר אִישׁ. מַאן אִישׁ, דָּא אַבְרָהָם, דִּכְתִיב וְעַתָּה הָשֵׁב אֵשֶׁת הָאִישׁ וְגו’:

We find also written in the case of Pharaoh, “And the Lord plagued Pharaoh and his house with great plagues at the word of Sarai,’ (Gen. 12, 17), implying that she, as it were, gave out the order and the Holy One administered the blows. Thus “He guardeth the feet of his pious ones.” “But the wicked shall be put to silence in darkness”: these are Pharaoh and Abimelech, to whom the Holy One administered punishment by night, while the words “For not by strength shall man prevail” refer to Abraham, on whose behalf God said, “Now therefore restore the man’s wife, etc.”

Vayera, Chapter 24

וַיְיָ פָּקַד אֶת שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר וְגו’. רַבִּי חִיָּיא פָּתַח וְאָמַר (זכריה ג׳:א׳) וַיַּרְאֵנִי אֶת יְהוֹשֻׁעַ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל עוֹמֵד לִפְנֵי מַלְאַךְ יְיָ וְהַשָּׂטָן עוֹמֵד עַל יְמִינוֹ לְשִׂטְנוֹ. הַאי קְרָא אִית לְאִסְתַּכָּלָא בֵּיהּ. וַיַּרְאֵנִי אֶת יְהוֹשֻׁעַ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל דָּא יְהוֹשֻׁעַ בֶּן יְהוֹצָדָק. עוֹמֵד לִפְנֵי מַלְאַךְ יְיָ, מַאן מַלְאַךְ יְיָ. דָּא אֲתַר צְרוֹרָא (ס”א דנשמתין דצדיקיא צרירן) דְּנִשְׁמָתֵיהּ דְּצַדִּיק צְרִירָא בֵּיהּ, וְכָל אִנּוּן נִשְׁמָתִין דְּצַדִּיקַיָא קָיְימִין תַּמָּן, וְדָא הוּא מַלְאַךְ יְיָ.

AND THE LORD REMEMBERED SARAH AS HE HAD SAID, ETC. R. Hiya discoursed on the verse: And he showed me Joshua the High priest standing before the angel of the Lord, and Satan standing at his right hand to accuse him (Zech. 3, 1). ‘This verse,’ he said, ‘must be carefully pondered. “Joshua the high priest” is Joshua the son of Jehozedek; “the angel of the Lord” before whom he was standing is the region of the “bundle of the souls” of the righteous, which is known as “the angel of the Lord”;

וְהַשָּׂטָן עוֹמֵד עַל יְמִינוֹ לְשִׂטְנוֹ. דָּא יֵצֶר הָרָע דְּאִיהוּ מְשׁוֹטֵט וְאָזִיל בְּעָלְמָא לְנַטְלָא נִשְׁמָתִין וּלְאַפָּקָא רוּחִין וּלְמִסְטֵי לוֹן לִבְרִיָּיתָא לְעֵילָא וְתַתָּא. וְדָא הוּא בְּשַׁעֲתָא דְּאֲטִיל לֵיהּ נְבוּכַדְנֶצַּר לְאֶשָׁא עִם אִנּוּן נְבִיאֵי הַשֶּׁקֶר, וְהַאי הֲוָה מַסְטִין לְעֵילָא בְּגִין דְּיִתּוֹקַד עִמְּהוֹן.

“Satan standing at his right hand to accuse him” is the evil tempter who roams to and fro through the world to snatch up souls and to lure beings to perdition, angels as well as human beings. Joshua had been cast by Nebuchadnezzar into the fire, along with the false prophets; and that was the moment seized by Satan to bring accusations against him on high in order that he should be burnt along with them.

דְּהָכִי הוּא אָרְחוֹי דְּלָאו אִיהוּ מְקַטְרֵג אֶלָּא בְּזִמְנָא דְּסַכָּנָה וּבְזִמְנָא דְּצַעֲרָא שָׁרְיָא בְּעָלְמָא, וְאִית לֵיהּ רְשׁוּ לְמִסְטֵי וּלְמֶעְבַּד דִּינָא אֲפִלּוּ בְּלָא דִינָא כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (משלי י״ג:כ״ג-כ״ד) וְיֵשׁ נִסְפָּה בְּלא מִשְׁפָּט. מַהוּ לְשִׂטְנוֹ, דְּהֲוָה אָמַר אוֹ כֻּלְהוּ יִשְׁתֵּזְבוּן אוֹ כֻּלְהוּ יִתּוֹקְדוּן. דְּהָא בְּשַׁעֲתָא דְּאִתְיְיהִיב רְשׁוּתָא לִמְחַבְּלָא לְחַבָּלָא לָא אִשְׁתְּזִיב זַכָּאָה מִן חַיָּיבַיָא,

For this is the way of the Satan, to reserve his indictment for the hour of danger, or for a time when the world is in distress. At such a time he has authority both to accuse and to punish even without justice, as it says: “But there is that is swept away without a just cause” (Prov. 13, 23). Satan then was standing “to accuse him”, to wit, to plead that either they should all be delivered or all burnt in the fire. For when the angel of destruction obtains authorisation to destroy, he does not discriminate between innocent and guilty.

וּבְגִין כָּךְ בְּשַׁעֲתָא דְּדִינָא שָׁרְיָיא בְּמָתָא בָּעֵי בַּר נָשׁ לְעָרְקָא עַד לָא אִתְפַּס תַּמָּן, דְּהָא מְחַבְּלָא כֵּיוָן דְּשָׁרֵי הָכִי נָמֵי עָבִיד לְזַכָּאָה כְּחַיָּיבָא. וְכָל שֶׁכֵּן דְּהֲווּ תְּלָתֵיהוֹן כְּחַד. וְהֲוָה תָּבַע דְּיִתּוֹקְדוּן כֻּלְהוּ אוֹ יִשְׁתֵּזְבוּן כֻּלְהוּ. בְּגִין דְּכַד אִתְעֲבִיד נִיסָא לָא אִתְעֲבִיד פַּלְגוּ נִיסָא וּפַלְגוּ דִּינָא, אֶלָּא כֹּלָּא כְּחֲדָא, אוֹ נִיסָא אוֹ דִּינָא.

It is for this reason that when punishment falls upon a town a man should flee from thence before he is overtaken. Here it was all the easier for the Satan, as the three were already joined as one in the fiery furnace, and he couid thus demand a single treatment for them all, either to be burnt or to be saved. For a miracle is not performed in halves, delivering half and leaving half to be destroyed, but the whole is either miraculously saved or left to its doom.

אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹסֵי, וְלָא, וְהָא בְּזִמְנָא דְּבָקַע קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יַמָּא לְיִשְׂרָאֵל הֲוָה קָרַע יַמָּא לְאִלֵּין וְאָזְלִין בְּיַבֶּשְׁתָּא, וּמַיָּיא הֲווּ תָּבִין מִסִּטְרָא אָחֳרָא וְטָבְעִין לְאִלֵּין וּמֵתִין, וְאִשְׁתְּכַח נִיסָא הָכָא וְדִינָא הָכָא כֹּלָּא כְּחֲדָא.

Said R. Jose to him: ‘Is it really so? Did not God divide the Red Sea for the Israelites so that they could pass on dry land, while the same waters swept round on the Egyptians and drowned them, so that here you have a miraculous deliverance and a divine punishment at one and the same point?’

אָמַר לֵיהּ וְדָא הוּא דְּקַשְׁיָא קַמֵּיהּ, דְּכַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָבִיד דִּינָא וְנִיסָא כְּחֲדָא, לָאו בְּאֲתַר חָד וְלָא בְּבֵיתָא חָדָא (דאשתכח כלא כחדא), וְאִי אִתְעֲבִיד קַשְׁיָא קַמֵּיהּ, דְּהָא לְעֵילָא לָא אִתְעֲבִיד כֹּלָּא אֶלָּא בִּשְׁלִימוּ כְּחֲדָא אוֹ נִיסָא אוֹ דִּינָא בְּאֲתַר חָד וְלָא בְּפַלְגוּ.

R. Hiya replied: ‘This was precisely why the miracle of the Red Sea presented such difficulties to the Almighty. For when God does punish and miraculously deliver at the same time, it is usually not in the same place or the same house. If that does happen it constitutes a heavy task for Him. On the same principle the Holy One does not punish the guilty until the measure of their guilt is full,

בְגִין כָּךְ לָא עֲבִיד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דִּינָא בְּחַיָּיבַיָא עַד דְּאִשְׁתַּלִּימוּ בְּחוֹבַיְיהוּ הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (בראשית ט״ו:ט״ז) כִּי לא שָׁלֵם עֲוֹן הָאֱמֹרִי עַד הֵנָּה. וּכְתִיב (ישעיהו כ״ז:ח׳) בְּסַאסְאָה בְּשַׁלְחָהּ תְּרִיבֶנָּה. וְעַל דָּא הֲוָה אַסְטִין לֵיהּ לִיהוֹשֻׁעַ דְּיִתּוֹקַד בְּהוּ, עַד דְּאָמַר לֵיהּ (זכריה ג׳:ב׳) יִגְעַר יְיָ בְּךָ הַשָּׂטָן. מַאן אָמַר לֵיהּ, דָּא מַלְאַךְ יְיָ (ואתמר ויאמר יי אל השטן).

as it is written, “for the iniquity of the Amorite is not yet full” (Gen. 15, 16), and again, “in full measure, when thou sendest her away, thou dost contend with her” (Is. 27, 8). Satan, therefore, demanded that Joshua should be burnt along with the others, until he said to him, “The Lord rebuke thee, O Satan” (Zech. 3, 2). Who said this? It was the angel of the Lord. The text, it is true, runs: “The Lord said to Satan, The Lord rebuke thee, O Satan.”

וְאִי תֵימָא וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל הַשָּׂטָן יִגְעַר יְיָ בְּךָ וְגו’. תָּא חֲזֵי, הָכִי נָמֵי לְמשֶׁה בַּסְּנֶה דִּכְתִיב, (שמות ג׳:ב׳) וַיֵּרָא מַלְאַךְ יְיָ אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ. וּכְתִיב וַיַּרְא יְיָ כִּי סָר לִרְאוֹת. לְזִמְנִין מַלְאַךְ יְיָ וּלְזִמְנִין מַלְאָךְ וּלְזִמְנִין יְיָ. וּבְגִין כָּךְ אָמַר לֵיהּ יִגְעַר יְיָ בְּךָ הַשָּׂטָן וְלא אָמַר הִנְּנִי גּוֹעֵר בְּךָ.

But observe that regarding Moses at the bush it is also written: “And the angel of the Lord appeared unto him in a flame of fire” (Ex. 3, 2), whilst a little later it is written, “And when the Lord saw that he turned aside to see” (Ibid. 4). The truth is that sometimes the Scripture says “the angel of the Lord”, sometimes simply “the angel”, and sometimes again “the Lord”. Hence here also it is written, “The Lord rebuke thee, O Satan,” and not: “Behold, I rebuke thee.”

תָּא חֲזֵי, כְּגווָֹנָא דָא בְּיוֹמָא דְּאִשְׁתְּכַח דִּינָא בְּעָלְמָא, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יָתִיב עַל כֻּרְסְיָיא דְּדִינָא, כְּדֵין אִשְׁתְּכַח הַאי שָׂטָן דְּאַסְטֵי לְעֵילָא וְתַתָּא, וְאִשְׁתְּכַח אִיהוּ לְחַבָּלָא עָלְמָא וְלִיטֹּל נִשְׁמָתִין.

So whenever the Holy One sits on the Throne of Judgement to judge the world, Satan, the seducer of men and angels, is at hand to do mischief and to snatch up souls.’

Vayera, Chapter 25

רַבִּי שִׁמְעוֹן הֲוָה יָתִיב וְלָעֵי בְּאוֹרַיְיתָא, וְהֲוָה מִשְׁתַּדֵּל בְּהַאי קְרָא (דברים כ״א:ד׳) וְלָקְחוּ זִ קְנֵי הָעִיר הַהִיא עֶגְלַת בָּקָר וְגו’ וְעָרְפוּ שָׁם אֶת הָעֶגְלָה בַּנָּחַל. וְדִינָא אִיהוּ בְּקוּפִיץ לְעָרְפָּא לָהּ. אָמַר לֵיהּ רַבִּי אֶלְעָזָר הַאי לְמַאי אִצְטְרִיךְ.

R. Simeon was one day in the course of his studies examining the verse, “And the elders of that city shall take a heifer of the herd… and shall break the heifer’s neck there in the valley” (Deut. 21, 3-4). ‘According to the law,’ he said, ‘the neck must be broken with a hatchet.’ Said to him R. Eleazar: ‘What is the need of all this?’

בָּכָה רַבִּי שִׁמְעוֹן, וְאָמַר, וַוי לְעָלְמָא דְּאִתְמְשַׁךְ בָּתַר דָּא. דְּהָא מִן הַהוּא יוֹמָא דְּהַהוּא חִוְיָא בִּישָׁא דְּאִתְפַּתָּה בֵּיהּ אָדָם שַׁלִיט עַל אָדָם וְשַׁלִּיט עַל בְּנֵי עָלְמָא, אִיהוּ קָאִים לְמִסְטֵי עָלְמָא וְעָלְמָא לָא יָכִיל לְנָפְקָא מֵעָנְשֵׁיהּ עַד דְּיֵיתֵי מַלְכָּא מְשִׁיחָא וְיוֹקִים קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לִדְמִיכֵי עַפְרָא דִּכְתִיב, (ישעיהו כ״ה:ח׳) בִּלַּע הַמָּוְת לָנֶצַח וְגו’ וּכְתִיב, (זכריה י״ג:ב׳) וְאֶת רוּחַ הַטֻּמְאָה אַעֲבִיר מִן הָאָרֶץ. וְאִיהוּ קָאִים עַל עָלְמָא דָא לְמִיטַל נִשְׁמָתִין דְּכָל בְּנֵי נָשָׁא.

R. Simeon then wept and said: ‘Woe to the world which has been lured after this one. For from the day that the evil serpent, having enticed Adam, obtained dominion over man and over the world, he has ever been at work seducing people from the right path, nor will the world cease to suffer from his machinations until the Messiah shall come, when the Holy One will raise to life those who sleep in the dust in accordance with the verse, “He will swallow up death for ever, etc.” (Is. 25, 8), and the verse, “And I will cause the unclean spirit to pass out of the land” (Zech. 13, 2). Meanwhile Satan dominates this world and snatches up the souls of the sons of men.

וְתָא חֲזֵי הָא כְּתִיב (דברים כ״א:א׳) כִּי יִמָּצֵא חָלָל וְגו’ תָּא חֲזֵי, כָּל בְּנֵי עָלְמָא עַל יְדֵי מַלְאַךְ הַמָּוְת נָפְקָא נִשְׁמָתַיְיהוּ. אִי תֵימָא דְּבַּר נָשׁ דָּא עַל יְדָא דְּהַהוּא מַלְאַךְ הַמָּוֶת נָפַק נִשְׁמָתֵיהּ, לָאו הָכִי. אֶלָּא מַאן דְּקָטִיל לֵיהּ, אַפִּיק נִשְׁמָתֵיהּ עַד לָא מָטָא זִמְנֵיהּ לְשַׁלְטָאָה בֵּיהּ הַהוּא מַלְאַךְ הַמָּוֶת.

Observe now the passage: “If one be found slain in the land, etc.” (Deut. 21, 1-9). Ordinarily it is through the angel of death that the souls of men pass out of their bodies, but with that man it was not so, but he that slew him made his soul depart from him before the time came for the angel of death to gather him in.

וּבְגִין כָּךְ וְלָאָרֶץ לא יְכֻפָּר וְגו’ וְלָאָרֶץ דִּילָן. וְלָא דַּי לוֹן דְּקָאִים אִיהוּ לְמִסְטֵי עָלְמָא לְמַגָּנָא וּלְקַטְרְגָא תָּדִיר כָל שֶׁכֵּן דְּגָזְלִין מִינֵיהּ מַה דְּאִית לֵיהּ לְנַטְלָא. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא חָיִיס עַל בְּנוֹי, וּבְגִין כָּךְ קָרֵבִין עַל הַאי עֶגְלָא, בְּגִין לְתָקָּנָא עִמֵּיהּ מַה דְּאִתְנְטִיל הַהִיא נִשְׁמָתָא דְּבַּר נָשׁ מִנֵּיהּ, וְלָא יִשְׁתְּכַח מְקַטְרְגָא עַל (ד”א ל”ג קריבין בהאי) עָלְמָא.

Hence it is written: “And no expiation can be made for the land for the blood that is shed therein, but by the blood of him that shed it” (Num. 35, 33). Is it not enough for the world that Satan should be continually on the watch to lead men astray and to formulate accusations against them, that one must needs increase his fury by depriving him of what is his due? But the Holy One is merciful towards His children, and so provided the offering of a calf as reparation for the soul of which Satan was deprived and as a means of pacifying the world’s accuser.

וְרָזָא עִלָּאָה תָּנִינָן הָכָא: שׁוֹר פָּרָה, עֵגֶל עֶגְלָה, כֻּלְהוּ בְּרָזָא עִלָּאָה אִשְׁתְּכָחוּ, וּבְגִין כָּךְ בְּדָא מְתַקְּנִין לֵיהּ, וְדָא הוּא דִכְתִיב, (דברים כא) יָדֵינוּ לא שָׁפְכֻה אֶת הַדָּם הַזֶּה וְגו’ לא שָׁפְכֻה וְלָא גָרִימְנָא מִיתָתֵיהּ, וּבְדָא לָא אִשְׁתְּכַח מְקַטְרְגָא עֲלַיְיהוּ, וּבְכוֹלָּא יָהִיב קוּדְשָׁא בְּרִיךְ עֵיטָא לְעָלְמָא.

Herein is involved a deep mystery. The offerings of the ox, the cow, the calf, the heifer have all a deep mystical significance, and therefore we make reparation to him in the way mentioned in the text. Hence the declaration, “Our hands have not shed this blood, etc.” (Deut. 21, 7)- they have not shed this blood, and we have not caused his death; and by this means the accuser is thereby kept at a distance. All this constitutes good counsel given by the Holy One to the world.

Vayera, Chapter 26

תָּא חֲזֵי, כְּגווָֹנָא דָא בְּיוֹם רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים דְּדִינָא אִשְׁתְּכַח בְּעָלְמָא, אִיהוּ קָאִים לְקַטְרְגָא וְיִשְׂרָאֵל בָּעְיָין לְאִתְעָרָא בְּשׁוֹפָר, וּלְאַתְעָרָא קוֹל דְּכָלִיל בְּאֶשָׁ”א וּמַיָ”א וְרוּחָ”א וְאִתְעֲבִידוּ חָד, וּלְאַשְׁמָעָא הַהוּא קוֹל מִגּוֹ שׁוֹפָר.

Observe that the same applies to New Year Day and to the Day of Atonement. That is the time when the world is on trial and Satan brings his accusations. Hence it is needful for Israel to give a blast on the trumpet and to emit a sound which is a compound of fire, water, and air; that sound ascends to the place of the Throne of Judgement, where the Court of Justice is sitting, and impinges on it and ascends further.

וְהַהוּא קוֹל סָלְקָא עַד אֲתַר דְּכָרְסְיָא דְדִינָא יָתְבָא וּבָטַשׁ בָּהּ וְסָלְקָא. כֵּיוָן דְּמָטָא הַאי קוֹל מִתַּתָּא, קוֹל דְּיַעֲקֹב אִתְתַּקַּן לְעֵילָא, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְעַר רַחֲמֵי, דְּהָא כְּגַוְונָא דְּיִשְׂרָאֵל מִתְעָרֵי לְתַתָּא קוֹל חַד כָּלִיל בְּאֶשָׁ”א וְרוּחָ”א וּמַיָ”א דְּנָפְקֵי כְּחֲדָא מִגּוֹ שׁוֹפָר, הָכִי נָמֵי אִתְעַר לְעֵילָא שׁוֹפָר. וְהַהוּא קוֹל דְּכָלִיל בְּאֶשָׁ”א וּמַיָ”א וְרוּחָ”א אִתְתַּקַּן, וְנָפַק דָּא מִתַּתָּא וְדָא מֵעֵילָא, וְאִתְתַּקַּן עָלְמָא וְרַחֲמֵי אִשְׁתְּכָחוּ.

As soon as the sound arrives from beneath, the voice of Jacob is reinforced on high, and the Holy One, blessed be He, is stirred to mercy. For corresponding to the sound uniting fire, water, and air, which Israel emits here below, there goes forth a blast from on high. Through the two blasts, the one on high and the other below, the world is fortified and mercy prevails.

וְהַהוּא מְקַטְרְגָא אִעַרְבֵּב דְּחֲשִׁיב לְשַׁלְטָאָה בְּדִינָא וּלְקַטְרְגָא בְּעָלְמָא, וְחָמֵי דְּמִתְעָרֵי רַחֲמֵי, כְּדֵין אִעַרְבָּב וְאִתְּשַׁשׁ חֵילֵיהּ וְלָא יָכִיל לְמֶעְבַּד מִידִי, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דָּאִין עָלְמָא בְּרַחֲמֵי, דְּאִי תֵימָא דְדִינָא אִתְעֲבִיד, לָאו הָכִי, אֶלָּא אִתְחַבָּרוּ רַחֲמֵי בְּדִינָא, וְעָלְמָא אִתְדָּן בְּרַחֲמֵי.

The accuser then, who thought to prevail in judgement and to obtain sentence on the world, becomes confounded; his strength fails and he is unable to achieve anything. The Holy One then, sitting in judgement, joins mercy to justice, and so the world is judged by mercy, and not rigorously.

תָּא חֲזֵי, כְּתִיב, (תהילים פ״א:ד׳) תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֶּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ דְּאִתְכַּסְיָא סִיהֲרָא. דְּהָא כְּדֵין שָׁלְטָא הַאי חִיוְיָא בִּישָׁא וְיָכִיל לְנַזְקָא עָלְמָא, וְכַד מִתְעָרֵי רַחֲמֵי, סָלְקָא סִיהֲרָא וְאִתְעֲבָרַת מִתַּמָּן, וְאִיהוּ אִתְעַרְבֵּב וְלָא יָכִיל לְשַׁלְטָאָה, וְאִתְעֲבַר דְּלָא יִתְקְרַב תַּמָּן, וְעַל דָּא בְּיוֹם רֹאשׁ הַשָּׁנָה בָּעֵי לְעַרְבְּבָא לֵיהּ כְּמַאן דְּאִתְעַר מִשְּׁנָתֵיהּ וְלָא יְדַע כְּלוּם.

Observe the verse: “Blow the horn at the new moon, at the time of its covering for our feast day” (Ps. 81, 4). The word ba-keseh (at the covering) means the time when the moon is invisible. For at that time the evil serpent is in power and is able to do hurt to the world. But when mercy is aroused, the moon ascends and is removed from that place, and so the evil serpent is confounded, loses his power and is unable to approach there. Hence on New Year Day it is necessary to confound him, so that he should be like one awakening from sleep and still half-conscious.

בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים בָּעֵי לְנַיְיחָא וּלְמֶעְבַּד לֵיהּ נַיְיחָא דְּרוּחָא בְּשָׂעִיר דְּקָרֵבִין לֵיהּ, וּכְדֵין אִתְהַפַּךְ סַנֵּיגוֹרְיָא עֲלַיְיהוּ דְיִשְׂרָאֵל, אֲבָל בְּיוֹמָא דְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה אִתְעַרְבָּב דְּלָא יְדַע וְלָא יָכִיל לְמֶעְבַּד כְּלוּם. חָמֵי אִתְעֲרוּתָא דְּרַחֲמֵי סָלְקִין מִתַּתָּא, וְרַחֲמֵי מִלְּעֵילָא וְסִיהֲרָא סָלְקָא בֵּינַיְיהוּ. כְּדֵין אִתְעַרְבָּב וְלָא יְדַע כְּלוּם וְלָא יָכִיל לְשַׁלְטָאָה.

Again, on the Day of Atonement it is requisite to pacify and propitiate him by means of the scapegoat which is brought to him, whereby he is induced to undertake the defence of Israel. But on New Year Day he becomes confused, and is unable to do anything. He sees the stirring of mercy ascending from below, the awakening of mercy on high, and the moon between them, and he is thereby confounded, and remains bewildered and powerless,

וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דָּן לְהוּ לְיִשְׂרָאֵל בְּרַחֲמֵי, וְחָיִיס עֲלַיְיהוּ וְאִשְׁתְּכַח לְהוּ זִמְנָא כָּל אִנּוּן י’ יוֹמִין דְּבֵין רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְיוֹם הַכִּפּוּרִים לְקַבְּלָא כָּל אִנּוּן דְּתָיְיבִין קַמֵּיהּ וּלְכַפָּרָא לוֹן מֵחוֹבַיְיהוּ וְסָלִיק לוֹן לְיוֹמָא דְכִפּוּרֵי.

and so the Holy One dispenses His judgement to Israel in a spirit of mercy, and accords them as a time of grace those ten days between New Year Day and the Day of Atonement, for the acceptance of all those who repent of their sins and for forgiveness of their iniquities, by giving them a respite till the Day of Atonement.

וְעַל דָּא בְּכוֹלָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא פַּקִּיד לוֹן לְיִשְׂרָאֵל לְמֶעְבַּד עוֹבָדָא בְּגִין דְּלָא יִשְׁלוֹט עֲלַיְיהוּ מַאן דְּלָא אִצְטְרִיךְ, וְלָא יִשְׁלוֹט עֲלַיְיהוּ דִינָא, וִיהוֹן כֻּלְהוֹן זַכָּאִין בְּאַרְעָא כִּרְחִימוּ דְּאַבָּא עַל בְּנִין, וְכוֹלָּא בְּעוֹבָדָא וּבְמִלִּין תַּלְיָא, וְהָא אוֹקִימְנָא מִלִּין.

The Holy One had thus given Israel all these commandments to save them from falling into the wrong hands and from being judged with rigour, so that they should all come out innocent on earth, through His mercy which is like the mercy of a father towards his children. All depends on actions and words, as we have explained.’

Vayera, Chapter 27

מִדְרָשׁ הַנֶּעֱלָםוַיְיָ פָּקַד אֶת שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר. רַבִּי יוֹחָנָן פָּתַח בְּהַאי קְרָא (שיר השירים ז׳:ו׳) רֹאשֵׁךְ עָלַיִךְ כַּכַּרְמֶל וְדַלַּת רֹאשֵׁךְ כָּאַרְגָּמָן מֶלֶךְ אָסוּר בָּרְהָטִים. עָשָׂה קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שִׁלְטוֹנִים לְמַעְלָה וְשִׁלְטוֹנִים לְמַטָה. כְּשֶׁנּוֹתֵן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מַעֲלָה לַשָּׂרִים שֶׁל מַעְלָה נוֹטְלִים מַעֲלָה הַמְּלָכִים שֶׁל מַטָה. נָתַן מַעֲלָה לְשָׂרוֹ שֶׁל בָּבֶל, נָטַל מַעֲלָה נְבוּכַדְנֶצַּר הָרָשָׁע דִּכְתִיב בֵּיהּ (דניאל ב׳:ל״ח) אַנְתְּ הוּא רֵאשָׁה דִּי דַּהֲבָא, והָיוּ כָּל הָעוֹלָם מְשׁוּעְבָּדִים תַּחַת יָדוֹ וּבְנוֹ וּבֶן בְּנוֹ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב רֹאשֵׁךְ עָלַיִךְ כַּכַּרְמֶל, זֶהוּ נְבוּכַדְנֶצַּר, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (דניאל ד׳:ט׳) תְּחֹתוֹהִי תַּטְלֵל חֵיוַת בָּרָא. וְדַלַּת רֹאשֵׁךְ כָּאַרְגָּמָן, זְהוּ בֵּלְשַׁצַּר דְּאָמַר (דניאל ה׳:ז׳) אַרְגְּוָונָא יִלְבָּשׁ. מֶלֶךְ אָסוּר בָּרְהָטִים, זֶהוּ אֱוִיל מְרוֹדָךְ שֶׁהָיָה אָסוּר עַד שֶׁמֵּת אָבִיו נְבוּכַדְנֶצַּר וּמָלַךְ תַּחְתָּיו.

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה לְמַאי אֲתָא הַאי טַעַם בְּשִׁיר הַשִּׁירִים. אֶלָּא אָמַר רַבִּי יְהוּדָּה שִׁבְעָה דְבָרִים נִבְרְאוּ קוֹדֶם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם, וְאֵלּוּ הֵן וְכוּ’, כִּסֵּא הַכָּבוֹד שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים צ״ג:ב׳) נָכוֹן כִּסְאֲךָ מֵאָז מֵעוֹלָם אָתָּה וּכְתִיב, (ירמיהו י״ז:י״ב) כִּסֵּא כָבוֹד מָרוֹם מֵרִאשׁוֹן. שֶׁהוּא הָיָה רֹאשׁ הַנִּקְדַּם לַכֹּל, וְנָטַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הַנְּשָׁמָה הַטְהוֹרָה מִכִּסֵּא הַכָּבוֹד לִהְיוֹת מְאִירָה לַגּוּף, הֲדָא הוּא דִכְתִיב רֹאשֵׁךְ עָלַיִךְ כַּכַּרְמֶל, זְהוּ כִּסֵּא הַכָּבוֹד שֶׁהוּא רֹאשׁ עַל הַכֹּל. וְדַלַּת רֹאשֵׁךְ כָּאַרְגָּמָן, זוֹ הִיא הַנְּשָׁמָה הַנִּטֶלֶת מִמֶּנּוּ. מֶלֶךְ אָסוּר בָּרְהָטִים, זְהוּ הַגּוּף שֶׁהוּא אָסוּר בַּקֶּבֶר וְכָלָה בֶּעָפָר וְלֹא נִשְׁאָר מִמֶּנּוּ אֶלָּא כִּמְלֹא תַּרְוָד רֶקֶב. וּמִמֶּנּוּ יִבָּנֶה כָּל הַגּוּף. וּכְשֶׁפּוֹקֵד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הַגּוּף הוּא אוֹמֵר לָאָרֶץ שֶׁתַּפְלִיט אוֹתוֹ לַחוּץ דִּכְתִיב (ישעיהו כ״ו:י״ט) ואֶרְץ רְפָאִים תַּפִּיל.

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הַמֵּתִים שֶׁבָּאֶרֶץ הֵם חַיִּים תְּחִלָּה הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ישעיהו כ״ו:י״ט) יִחְיוּ מֵתֶיךָ, נְבֵלָתִי יְקוּמוּן אֵלּוּ שֶׁבְּחוּצָּה לָאָרֶץ. הָקִיצּוּ ורַנְּנוּ שׁוֹכְנֵי עָפָר, אֵלּוּ הַמֵּתִים שֶׁבַּמִּדְבָּר. דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן לָמָּה מֵת משֶׁה בְּחוּצָּה לָאָרֶץ. לְהַרְאוֹת לְכָל בָּאֵי עוֹלָם, כְּשֵׁם שֶׁעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחֲיוֹת לְמשֶׁה כָּךְ עָתִיד לְהַחֲיוֹת לְדוֹרוֹ (למה) שֶׁהֵם קִבְּלוּ הַתּוֹרָה. (דאמר רבי יוחנן) וְעֲלֵיהֶם נֶאֱמַר (ירמיהו ב׳:ב׳) זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלוֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לא זְרוּעָה.

דָּבָר אַחֵר הָקִיצּוּ ורַנְּנוּ שׁוֹכְנִי עָפָר, אֵלּוּ הֵם הָאָבוֹת. וְהַמֵּתִים בְּחוּצָּה לָאָרֶץ יִבָּנֶה גוּפָם וּמִתְגַּלְגְּלִים תַּחַת הָאָרֶץ עַד אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל ושָׁם יְקַבְּלוּ נִשְׁמָתָם וְלֹא בְּחוּצָּה לָאָרֶץ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (יחזקאל ל״ז:י״ב) לָכֵן הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם הִנֵּה אָנֹכִי פּוֹתֵחַ אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל. מַה כְּתִיב אַחֲרָיו ונָתַתִּי רוּחִי בָכֶם וִחְיִיתֶם.

רַבִּי פִּנְחָס אָמַר הַנְּשָׁמָה נִטְלָה מִכִּסֵּא הַכָּבוֹד שֶׁהוּא הָרֹאשׁ כִּדְקָאָמַר (שיר השירים ז׳:ו׳) רֹאשֵׁךְ עָלַיִךְ כַּכַּרְמֶל. וְדַלַּת רֹאשֵׁךְ כָּאַרְגָּמָן זוֹ הִיא הַנְּשָׁמָה שֶׁהִיא דַּלַת הָרֹאשׁ. מֶלֶךְ אָסוּר בָּרְהָטִים, הוּא הַגּוּף שֶׁהוּא אָסוּר בַּקְבָרִים. זֶהוּ הַגּוּף וְזֶהוּ שָׂרָה וְזֶהוּ מֶלֶךְ. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא פּוֹקְדָהּ לַמּוֹעֵד אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיְיָ פָּקַד אֶת שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר. פּוֹקֵד אֶת הַגּוּף לַזְּמַן הַיָּדוּעַ שֶׁבּוֹ יפְקוֹד הַצַּדִּיקִים.

אָמַר רַבִּי פִּנְחָס עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיַפּוֹת לְגוּף הַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבֹא כְּיוֹפִי שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן כְּשֶׁנִּכְנַס לַגַּן עֵדֶן, שֶׁנְּאֱמַר (ישעיהו נ״ח:י״א) וְנָחֲךָ יְיָ תָּמִיד וְגו’ וְהָיִיתָ כְּגַן רָוְה. אָמַר רַבִי לֵוִי הַנְּשָׁמָה בְּעוֹדָהּ בְּמַעֲלָתָהּ נִיזוֹנֶת בְּאוֹר שֶׁל מַעְלָה וּמִתְלַבֶּשֶׁת בּוֹ, וּכְשֶׁתִּכָּנֵס (ונשתרש) לַגוּף לֶעָתִיד לָבֹא בְּאוֹתוֹ הָאוֹר מַמָּשׁ תִּכָּנֵס, וְאֲזַי הַגּוּף יָאִיר כְּזוֹהַר הָרָקִיעַ הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (דניאל י״ב:ג׳) וְהַמַּשְׂכִּילִים יַזְהִירוּ כְּזוֹהַר הָרָקִיעַ, וְיַשִּׂיגוּ בְּנִי אָדָם דֵּעָה שְׁלֵימָה שֶׁנְּאֱמַר (ישעיהו י״א:ט׳) כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת יְיָ. מְנָא לָן הָא, מִמַּה דִּכְתִיב וְנָחֲךָ יְיָ תָּמִיד וְהִשְׂבִּיעַ בְּצַּחֲצָּחוֹת נַפְשֶׁךָ. זְה אוֹר שֶׁל מַעְלָה. וְעַצְּמוֹתֶיךָ יַחְלִיץ זְה פְּקִידַת הַגּוּף. וְהָיִיתָ כְּגַן רָוְה וּכְמוֹצָּא מַיִם אֲשֶׁר לא יְכַזְבוּ מֵימָיו. זֶהוּ דַעַת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ, וְאֲזַי יֵדְעוּ הַבְּרִיּוֹת שֶׁהַנְּשָׁמָה הַנִּכְנֶסֶת בָּהֶם שֶׁהִיא נִשְׁמַת הַחַיִּים נִשְׁמַת הַתַּעֲנוּגִים שֶׁהִיא קִבְּלָה תַּעֲנוּגִים מִלְּמַעְלָה וּמְעָדֵנֶּת לַגּוּף וְהַכֹּל תְּמֵהִים בָּהּ ואוֹמְרִים (שיר השירים ז׳:ז׳) מַה יָּפִית וּמַה נָּעַמְתְּ אַהֲבָה בַּתַּעֲנוּגִים. זוֹ הִיא הַנְּשָׁמָה לֶעָתִיד לָבֹא.

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה תָּא חֲזֵי, שֶׁכָּךְ הוּא דִּכְתִיב, (שיר השירים ז׳:ז׳) מֶלֶךְ אָסוּר בָּרְהָטִים. וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ מַה יָּפִית וּמַה נָּעַמְתְּ. וְאָמַר רַבִּי יְהוּדָה בְּאוֹתוֹ זְמַן עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְשַׂמֵּחַ עוֹלָמוֹ וְלִשְׂמוֹחַ בִּבְרִיּוֹתָיו שֶׁנְּאֱמַר (תהילים ק״ד:ל״א) יִשְׂמַח יְיָ בְּמַעֲשָׂיו. וְאֲזַי יִהְיֶה שְׂחוֹק בָּעוֹלָם מַה שֶּׁאֵין עַכְשָׁיו, דִּכְתִיב, (תהילים קכ״ו:ב׳) אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וגו’. הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַתֹּאמֶר שָׂרָה צְּחוֹק עָשָׂה לִי אֱלהִים. שֶׁאֲזַי עֲתִידִים בְּנֵי אָדָם לוֹמַר שִׁירָה שֶׁהוּא עֵת שְׂחוֹק. רַבִּי אַבָּא אָמַר הַיּוֹם שֶׁיִּשְׂמַח הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִם בְּרִיּוֹתָיו לֹא הָיְתָה שִׂמְחָה כְּמוֹתָהּ מִיּוֹם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם, וְהַצַּדִּיקִים הַנִּשְׁאָרִים בִּירוּשָׁלַיִם לא יָשׁוּבוּ עוֹד לְעַפְרָם דִּכְתִיב, (ישעיהו ד׳:ג׳) והָיָה הַנִּשְׁאָר בְּצִּיּוֹן וְהַנּוֹתָר בִּיְרוּשָׁלַםִ קָדוֹשׁ יֵאָמַר לוֹ. הַנּוֹתָר בְּצִּיּוֹן וּבִיְרוּשָׁלַםִ דַּיְיקָא.

אָמַר רַבִּי אַחָא אִם כֵּן זְעִירִין אִנּוּן, אֶלָּא כָּל אִנּוּן דְּאִשְׁתְּאָרוּ בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא דְיִשְׂרָאֵל דִּינָא דִלְהוֹן כִּיְרוּשָׁלַםִ וּכְצִּיּוֹן לְכָל דָּבָר. מְלַמֵּד דְּכָל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בִּכְלַל יְרוּשָׁלַםִ הִיא, מִמַּשְׁמַע דִּכְתִיב, (ויקרא י״ט:כ״ג) וכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ הַכֹּל בִּכְלָל.

רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי אֶלְעָזָר שָׁאַל לְרַבִּי חִזְקִיָּה, אָמַר לוֹ מֵתִים שֶׁעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחֲיוֹתָם, לָמָּה לָא יָהִיב נִשְׁמַתְהוֹן בְּאֲתַר דְּאִתְקְבָרוּ תַּמָּן וְיֵיתוּן לְאַחֲיָיא בְּאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל. אָמַר לוֹ נִשְׁבַּע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִבְנוֹת יְרוּשָׁלַםִ וְשֶׁלֹּא תֵּהָרֵס לְעוֹלָמִים, דְּאָמַר רַבִּי יִרְמְיָה עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְחַדֵשׁ עוֹלָמוֹ וְלִבְנוֹת יְרוּשָׁלַםִ וּלְהוֹרִידָהּ בְּנוּיָה מִלְּמַעְלָה (ס”א בנין) בְּגִין שֶׁלֹּא יִהָרֵס, וְנִשְׁבַּע שֶׁלא תִּגְלֶה עוֹד כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, וְנִשְׁבַּע שֶׁלֹּא יֵהָרֵס בִּנְיַן יְרוּשָׁלַ ם, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו ס״ב:ד׳) לא יִאָמֵר לָךְ עוֹד עֲזוּבָה וּלְאַרְצֵּךְ לֹא יֵאָמֵר עוֹד שְׁמָמָה. וּבְכָל מָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵּא לא לֹא, הִיא שְׁבוּעָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (בראשית ט׳:י״א) וְלֹא יִכָּרֵת כָּל בָּשָׂר עוֹד מִמֵּי הַמַּבּוּל ולֹא יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל וְגו’ וּכְתִיב, (ישעיהו נ״ד:ט׳) אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי מֵעֲבֹר מֵי נֹחַ. מִכָּאן שֶׁלֹּא לֹא, שְׁבוּעָה. וּמִן לָאו אַתָּה שׁוֹמֵעַ הֵן. וְעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְקַיֵּים עוֹלָמוֹ קִיּוּם שֶׁלֹּא תִּגְלֶה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל וְלֹא תֵּהָרֵס בִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, לְפִיכָךְ אֵין מְקַבְּלִין נִשְׁמָתָן אֶלָּא בְּמָקוֹם קַיָּים לְעוֹלָמִים, כְּדֵי שֶׁתִּהְיְה הַנְּשָׁמָה קַיֶּימֶת בַּגּוּף לְעוֹלָמִים, ודָא הוּא דִכְתִיב הַנִּשְׁאָר בְּצִּיּוֹן והַנּוֹתָר בִּיְרוּשָׁלַם קָדוֹשׁ יֵאָמֵר לוֹ וגו’.

אָמַר רַבִּי חִזְקִיָּה מֵהָכָא (מקרא הוא) הוּא קָדוֹשׁ יְרוּשָׁלַם קָדוֹשׁ הַנּוֹתָר בָּהּ קָדוֹשׁ. הוּא קָדוֹשׁ, דִּכְתִיב, (ישעיהו ו׳:ג׳) קָדוֹשׁ יְיָ צְּבָאוֹת. וּכְתִיב, (הושע י״א:ט׳) בְּקִרְבֵּךְ קָדוֹשׁ. יְרוּשָׁלַםִ קָדוֹשׁ, דִּכְתִיב, (קהלת ח׳:י׳) וּמִמָּקוֹם קָדוֹשׁ יְהַלֵּכוּ. הַנּוֹתָר בָּהּ קָדוֹשׁ, דִּכְתִיב, (ישעיהו ד׳:ג׳) והָיָה הַנִּשְׁאָר בְּצִּיּוֹן וְהַנּוֹתָר בִּיְרוּשָׁלַםִ קָדוֹשׁ יֵאָמֵר לוֹ. מַה קָּדוֹשׁ הָרִאשׁוֹן קַיָּים אַף הַשְּׁאָר קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קַיָּים.

אָמַר רַבִּי יצְּחָק מַאי דִכְתִיב, (זכריה ח׳:ד׳) עוֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחוֹבוֹת יְרוּשָׁלַם וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרוֹב ימִים. מַאי טִיבוּתָא דָא (כדי) לְמֵיזַל כְּדֵין דִּכְתִיב וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ. אֶלָּא אָמַר רַבִּי יִצְּחָק (קלה א) עֲתִידִים הַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבֹא לְהַחֲיוֹת מֵתִים כֶּאֱלִישָׁע הַנָּבִיא, דִּכְתִיב, (מלכים ב ד׳:כ״ט) וְקַח מִשְׁעַנְתִּי בְּיָדְךָ וָלֵךְ. וּכְתִיב וְשַׂמְתָּ מִשְׁעַנְתִּי עַל פְּנֵי הַנַּעַר. אָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דָּבָר שֶׁעֲתִידִים לַעֲשׂוֹת הַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבֹא אַתָּה רוֹצֶּה עַכְשָׁיו לַעֲשׂוֹת, מַה כְּתִיב וַיָּשֶׂם אֶת הַמִּשְׁעֶנֶת עַל פְּנֵי הַנַּעַר ואֵין קוֹל וְאֵין עוֹנֶה וְאֵין קָשֶׁב. אֲבָל הַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבֹא עָלָה בְּיָדָם הַבְטָחָה זוֹ, דִּכְתִיב, (זכריה י) וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ כְּדֵי לְהַחֲיוֹת בּוֹ אֶת הַמֵּתִים (מה מתים אותם) מֵהַגֵּרִים שֶׁנִּתְגַיְּירוּ מֵאוּמּוֹת הָעוֹלָם דִּכְתִיב בְּהוּ (ישעיהו ס״ה:כ׳) כִּי הַנַּעַר בֶּן מֵאָה שָׁנָה יָמוּת וְהַחוֹטֵא בֶּן מֵאָה שָׁנָה יְקוּלָל. אָמַר רַבִּי יִצְּחָק סוֹפֵיהּ דִּקְרָא מוֹכִיחַ דִּכְתִיב מֵרוֹב יָמִים.

דָּבָר אַחֵר וַתֹּאמֶר שָׂרָה צְּחוֹק עָשָׂה לִי אֱלהִים. כְּתִיב, (ישעיהו ס״ו:י׳) שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלַםִ וְגִילוּ בָהּ כָּל אֹהֲבֶיהָ שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ כָּל הַמִּתְאַבְּלִים עָלֶיהָ. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה לא הָיְתָה שִׂמְחָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִיּוֹם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם, כְּאוֹתָהּ שִׂמְחָה שֶׁעָתִיד לִשְׂמוֹחַ עִם הַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבוֹא. וְכָל אֶחָד וְאֶחָד מַרְאֶה בָּאֶצְּבַּע ואוֹמֵר (ישעיהו כ״ה:ט׳) הִנֵּה אֱלהֵינוּ זֶה קִוִּינוּ לוֹ וְיוֹשִׁיעֵנוּ זְה יְיָ קִוִּינוּ לוֹ נָגִילָה ונִשְׂמְחָה בִּישׁוּעָתוֹ. וּכְתִיב, (ישעיהו י״ב:ה׳) זַמְּרוּ יְיָ כִּי גֵאוּת עָשָׂה מוּדַעַת זאת בְּכָל הָאָרֶץ.

רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר לֹא חָזִינָן מַאן דְּפָּרִישׁ הַאי מִלָּה כְּדָוִד מַלְכָּא דְּאָמַר (תהילים ק״ד:כ״ט) תַּסְתִּיר פָּנְיךָ יִבָּהֵלוּן וגו’. מִכָּאן שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה רָעָה לְשׁוּם אָדָם, אֶלָּא כְּשֶׁאֵינוֹ מַשְׁגִּיחַ בּוֹ הוּא כָּלֶה מֵאֵלָיו, דִּכְתִיב תַּסְתִּיר פָּנֶיךָ יִבָּהֵלוּן תּוֹסֶף רוּחָם יִגְוָעוּן וְגו’. וְאַחַר כָּךְ (תהילים ק״ד:כ״ט) תְּשַׁלַּח רוּחֲךָ יִבְּרֵאוּן וגו’. וְאַחַר כָּךְ (תהילים ק״ד:ל״א) יְהִי כְבוֹד יְיָ לְעוֹלָם יִשְׂמַח יְיָ בְּמַעֲשָׂיו. וְאֲזַי הַשְּׂחוֹק בָּעוֹלָם דִּכְתִיב, (תהילים קכ״ו:ב׳) אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה. הֲדָא הוּא דִכְתִיב ותֹּאמֶר שָׂרָה צְּחֹק עָשָׂה לִי אֱלהִים לִשְׂמוֹחַ בִּישׁוּעָתוֹ.

רַבִּי חִיָּיא אָמַר תָּא חֲזֵי, עַד שֶׁהַגּוּף עוֹמֵד בָּעוֹלָם הַזְּה הוּא חָסֵר מִן הַתַּשְׁלוּם, לְאַחַר שֶׁהוּא צַּדִּיק וְהוֹלֵךְ בְּדַרְכֵי יוֹשֶׁר וּמֵת בְּיוֹשְׁרוֹ, נִקְרָא שָׂרָה בְּתַשְׁלוּמוֹ, הִגִּיעַ לִתְחִיַּית הַמֵּתִים הוּא שָׂרָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ שֶׁאַחֵר הוּא שֶׁהֶחֱיָה קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. לְאַחַר שֶׁהוּא חַי, וְשָׂמֵחַ עִם הַשְּׁכִינָה וּמַעֲבִיר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הַיָּגוֹן מִן הָעוֹלָם דִּכְתִיב, (ישעיהו כ״ה:ח׳) בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַּח וּמָחָה יְיָ אֱלהִים דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים וגו’. אֲזַי נִקְרָא יִצְּחָק, בִּשְׁבִיל הַצְּחוֹק וְהַשִּׂמְחָה שֶׁיִּהְיֶה לַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבֹא.

רַבִּי יְהוּדָה אֲתָא לְהַהוּא אֲתַר דִּכְפַר חָנָן, שָׁדְרוּ לֵיהּ תִּקְרוֹבְתָּא כָּל בְּנֵי מָאתָא, עָאל לְגַבֵּיהּ רַבִּי אַבָּא, אָמַר לֵיהּ אֵימָתַי לֵיזִיל מַר, אָמַר לֵיהּ אֶפְרַע מַה דְּיָהֲבוּ לִי בְּנִי מָאתָא וְאֵיזִיל, אָמַר לֵיהּ לָא לֵיחוּשׁ מַר לְהַאי תִּקְרוֹבְתָּא לְאוֹרַיְיתָא הוּא דְּעֲבְדוּ, וְלָא יְקַבְּלוּ מִנָּךְ כְּלוּם, אָמַר לֵיהּ וְלָא מְקַבְּלֵי מִלֵּי דְאוֹרַיְיתָא, אָמַר אִין. אָתוּ כָּל בְּנִי מָאתָא. אָמַר לֵיהּ רַבִּי יְהוּדָה כֻּלְּהוֹן מָארֵי מְתִיבְתָּא, אָמַר לֵיהּ, ואִי אִית מַאן דְּלָא יָאוֹת לְמֵיתַב הָכָא לֵיקוּם וְלֵיזִיל. קָם רַבִּי אַבָּא וְאַבְדִּיל מִנַּיְיהוּ עֲשָׂרָה דִי יְקַבְּלוּן מִנִּיהּ, אָמַר לְהוּ יְתִּיבוּ בַּהֲדֵי גַבְרָא רַבָּא דְּנָא, ואֲנָא ואִנּוּן נְקַבֵּל לְמָחָר וְנְתִיב עִמֵּיהּ. אָזְלוּ. ואִנּוּן עֲשָׂרָה דְּאִשְׁתָּאֲרוּ עִמֵּיהּ יְתִיבוּ (אנון עשרה) וְלָא אָמַר כְּלוּם, אָמְרוּ לֵיהּ אִי רְעוּתֵיהּ דְּמַר נְקַבֵּל אַפֵּי שְׁכִינְתָּא. אָמַר לְהוּ והָא רַבִּי אַבָּא לֵית הָכָא, שָׁדְרוּ בַּהֲדֵיהּ וְאָתָא.

פָּתַח וְאָמַר וַיְיָ פָּקַד אֶת שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר. מַאי שִׁנּוּיָא הֲוָה הָכָא, הֲוָה לֵיהּ לְמֵימַר וַיְיָ זָכָר אֶת שָׂרָה כְּמָה דְּאָמַר (בראשית ל׳:כ״ב) וַיִּזְכֹּר אֱלהִים אֶת רָחֵל. דְּאֵין פְּקִידָה אֶלָּא עַל מַה דְּהֲוָה בְּקַדְמִיתָא. אֶלָּא בְּקַדְמִיתָא הֲוָה, דִּכְתִיב שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה, וְעַל אוֹתוֹ עִנְיָן נֶאֱמַר שֶׁפָּקַד עַכְשָׁיו, מַשְׁמַע דִּכְתִיב כַּאֲשֶׁר אָמָר, דְּאִלְמָלֵא לֹא נְאֱמַר כַּאֲשֶׁר אָמָר לֵימָא זְכִירָה, אֲבָל פָּקַד הַהִיא מִלָּה דְּאָמַר לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ.

לְבָתַר אָמַר הָכִי, הַאי צַּדִּיק דְּזָכֵי לְמֵיסַק לְהַהוּא יְקָר עִלָּאָה, דִּיוּקְנֵיהּ מִתְפַּתַּח בְּכָרְסֵי יְקרִיהּ, וכֵן לְכָל צַּדִּיק וְצַּדִּיק דִּיוּקְנֵיהּ לְעֵילָא כַּד הֲוָה לְתַתָּא לְאַבְטָחָא לְהַהִיא נִשְׁמָתָא קַדִּישָׁא.

וְהַיְינוּ דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, מַאי דִכְתִיב, (חבקוק ג׳:י״א) שֶׁמֶשׁ יָרֵחַ עָמַד זְבֻלָה, דְּזָהֲרָן גּוּפָא וְנִשְׁמָתָא דְּקָיְימִין בְּאִדְרָא קַדִּישָׁא עִלָּאָה דִלְעֵילָא כִּדִיוּקְנָא דְּהֲוָה קָאִים בְּאַרְעָא, והַהִיא דִיוּקְנָא (ס”א מזונה) מִמְּזוֹנָהּ הֲנָאַת נִשְׁמָתָא, והַהִיא עֲתִידָה לְאִתְלַבַּשׁ בְּהַאי גַרְמָא דְּאִשְׁתָּאַר בְּאַרְעָא, וְאַרְעָא מִתְעֲבַר מִנִּיהּ וטָפַל טִינֵיהּ לְבָרָא, וְדָא הוּא דְּאִתְקְרֵי קְדוּשָׁה.

וְכַד קָיְימָא דִּיוּקְנָא הַהִיא דִלְעֵילָא, אֲתָא בְּכָל יַרְחָא לְסָגְדָא קַמֵּי מַלְכָּא קַדִּישָׁא בְּרִיךְ הוּא דִּכְתִיב, (ישעיהו ס״ו:כ״ג) והָיָה מִדֵּי חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ. והוּא מְבַשֵּׂר לֵיהּ וְאָמַר לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ, לְהַהוּא זְמַן דְּעָתִיד לְאַחֲיָא מֵיתַיָא עַד דְּאִתְפַּקְדַת לְהַהוּא זִמְנָא כְּמָה דְאִתְבַּשַּׂר הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיְיָ פָּקַד אֶת שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר. וְהַהוּא יוֹמָא דְּחָדֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּעוֹבָדוֹי הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים ק״ד:ל״א) יִשְׂמַח יְיָ בְּמַעֲשָׂיו.

אָמַר לֵיהּ רַבִּי אַבָּא נֵימָא לָן מַר עַל פָּרָשָׁתָא לְבָתַר, אָמַר יָאוֹת לְכוֹן לְמִפְתַּח פָּרְשָׁתָא דָא. פָּתַח וְאָמַר וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם וְגו’ וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ וְגו’. הָכָא אִית לְאִסְתַּכָּלָא הַאי אוּמָנָא דְּאַפִּיק כַּסְפָּא מִמְקוֹרָא דְאַרְעָא, מַאי עֲבַד. בְּקַדְמִיתָא מְעֲיִּיל לֵיהּ בְּנוּר דָּלִיק עַד דְּנָפִיק מִנִּיהּ כָּל זוּהֲמָא דְאַרְעָא, וְהָא אִשְׁתָּאֲרַת כַּסְפָּא אֲבָל לָא כַסְפָּא שְׁלֵימָתָא, לְבָתַר מַאי עָבִיד, מְעֲיִּיל לֵיהּ בְּנוּרָא כִּדְבְקַדְמִיתָא וּמַפִּיק מִנֵּיהּ סְטָיְיפֵי כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (משלי כ״ה:ד׳) הָגוֹ סִיגִים מִכָּסֶף וְגו’ וּכְדֵין הוּא כַּסְפָּא שְׁלֵימָתָא בְּלָא עִרְבּוּבְיָא.

כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְעֲיִּיל הַאי גוּפָא תְּחוֹת אַרְעָא עַד דְּמִתְרְקַב כּוּלֵיהּ וְנָפִיק מִנֵּיהּ כָּל זוּהֲמָא בִּישָׁא, ואִשְׁתָּאַר הַהוּא תַּרְוָוד רֶקֶב וְאִתְבְּנֵי גוּפָא מִנִּיהּ, וְעַד כְּעָן הוּא גוּפָא לָא שְׁלִים.

לְבָתַר הַהוּא יוֹמָא רַבָּא דִּכְתִיב, (זכריה י״ד:ז׳) והָיָה יוֹם אֶחָד הוּא יִוָּדַע לַיְיָ לא יוֹם וְלֹא לַיְלָה, מִתְטַמְּרָן כֻּלְּהוּ בְּעַפְרָא כִּדְבְקַדְמִיתָא מִן קֳדָם דְּחִילוּ ותַקִּיפוּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ישעיהו ב׳:י״ט) וּבָאוּ בִּמְעָרוֹת צֻּרִים וּבִמְחִלּוֹת עָפָר מִפְּנֵי פַּחַד יְיָ וּמֵהֲדַר גְּאוֹנוֹ וְגו’. וְנָפִיק נִשְׁמָתַיְיהוּ וּמִתְעַכֵּל הַהוּא תַּרְוָוד רֶקֶב ואִשְׁתָּאַר גּוּפָּא דְּאִתְבְּנֵי תַּמָּן (נ”א נהורא) דִּילֵיהּ כִּנְהוֹרָא דְשִׁמְשָׁא וּכְזָהֲרָא דִּרְקִיעָא דִּכְתִיב, (דניאל י״ב:ג׳) והַמַּשְׂכִּילִים יַזְהִירוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ וגו’. וּכְדֵין כַּסְפָּא שְׁלִים, גּוּפָא שְׁלֵימָא בְּלָא עִרְבּוּבְיָא אַחְרָנַיְתָא. (מכאן עד סוף מדרש הנעלם בדף קיח אינו נמצא בז”ג רק בז”ק)

דְּאָמַר רַבִּי יַעֲקֹב גּוּפָא דְנָהִיר יִרְמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מִלְּעֵילָא דִּכְתִיב, (ישעיהו כ״ו:י״ט) כִּי טַל אוֹרוֹת טַלֶּךָ. וּכְתִיב (ישעיהו כ״ב:י״ז) הִנֵּה יְיָ מְטַלְטֶלְךָ וגו’. וּכְדֵין יִתְקְרוּן קַדִּישִׁין עִלָּאִין דִּכְתִיב, (ישעיהו ד׳:ג׳) קָדוֹשׁ יֵאָמֶר לוֹ. וְדָא הוּא דְּאִתְקְרֵי תְּחִיַּית הַמֵּתִים דְּבַתְרַיְיתָא, וְדָא הוּא (כספא שלים גופא שלימא) (נ”א נסיונא) בַּתְרַיְיתָא וְלָא יִטְעֲמוּן עוֹד טַעֲמָא דְמוֹתָא דִּכְתִיב בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם יְיָ כִּי יעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ וְגו’ כִּי בָּרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְגו’. וּבְהַהוּא זִמְנָא מַצְּלוּ צַּדִּיקַיָּיא דְּלָא יִתְנַסּוּן בְּדָא יתִּיר.

מַה כְּתִיב וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל וגו’. אִלֵּין שְׁאָר חַיָּיבֵי עַלְמָא דְּאִתְקְרוּן אֵילִים כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (ישעיהו ס׳:ז׳) אֵילֵי נְבָיוֹת יְשָׁרְתוּנֶךְ וּמְתַרְגְּמִינָן רַבְרְבֵי נְבָיוֹת. אַחַר נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ וְגו’ כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (תהילים ע״ה:י״א) וְכָל קַרְנֵי רְשָׁעִים אֲגַדֵּעַ. (וישלח אברהם וגו) וַיִּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת הָאַיִל וְגו’. דְּאִנּוּן מְזוּמָנִין לְאִתְנַסָּאָה בְּכָל נִסְיוֹנָא בִּישָׁא, וְיִשְׁתָּאֲרוּן הַצַּדִּיקִים לְעַלְמָא דְאָתֵי כְּמַלְאָכִין עִלָּאִין קַדִּישִׁין לְיַחֲדָא שְׁמֵיהּ, וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב, (זכריה י״ד:ט׳) בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיְה יְיָ אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד וגו’.

אָמַר לֵיהּ (נ”א אמר לון) רַבִּי יְהוּדָה מִכָּאן וּלְהָלְאָה אַצְּלָחוּ פִּתְחָא. עָאל יוֹמָא אָחֳרָא עָאלוּ קַמֵּיהּ כָּל בְּנִי מָתָא, אָמְרוּ לֵיהּ לֵימָא לָן מַר מִלַּיָיא דְאוֹרַיְיתָא בְּפָרְשָׁתָא דְּקָרֵינָן בָּהּ יוֹמָא דְשַׁבַּתָּא וַיְיָ פָּקַד אֶת שָׂרָה. קָם בֵּינֵי עַמּוּדֵי, פָּתַח וְאָמַר וַיְיָ פָּקַד אֶת שָׂרָה וְגו’. שָׁלשׁ מַפְתֵּחוֹת בְּיָדוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא ולא מְסָרָם לא בְּיַד מַלְאָךְ וְלֹא בְּיַד שָׂרָף. מַפְתֵּחַ שֶׁל חַיָּה וְשֶׁל גְּשָׁמִים וְשֶׁל תְּחִיַּית הַמֵּתִים. בָּא אֵלִיָּהוּ וְנָטַל הַשְּׁנַיִם שֶׁל גְּשָׁמִים וְשֶׁל תְּחִיַּית הַמֵּתִים. וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן לֹא נִמְסַר בְּיַד אֵלִיָּהוּ אֶלָּא אַחַת. דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן כְּשֶׁבִּקֵּשׁ אֵלִיָּהוּ לְהַחֲיוֹת בֶּן הַצָּרְפִית אָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, לָא יָאוֹת לָךְ לְמֵיסַב בִּידָךְ שְׁתֵּי מַפְתֵּחוֹת, אֶלָּא תֵּן לִי מַפְתֵּחַ הַגְּשָׁמִים וּתְחַיֶּה הַמֵּת. והַיְינוּ דִכְתִיב, (מלכים א י״ח:א׳) לֵךְ הֵרָאֵה אֶל אַחְאָב וְגו’ וְאֶתְּנָה מָטָר. לא אָמַר ותֵן מָטָר אֶלָּא וְאֶתְּנָה.

וְהָא אֱלִישָׁע הֲווּ לֵיהּ. אִין. לְקַיֵּים פִּי שְׁנַיִם בְּרוּחוֹ שֶׁל אֵלִיּהוּ, אֶלָּא שְׁלָשְׁתָּם לא מְסָרָם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּיַד שָׁלִיחַ, דְּאָמַר רַבִּי סִימּוֹן בֹּא וּרְאֵה כֹּחוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בְּפַעַם אַחַת מְחַיִּה מֵתִים וּמוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל, מַזְרִיחַ מְאוֹרוֹת וּמוֹרִיד גְּשָׁמִים, מַצְּמִיחַ חָצִּיר, מְדַשֵּׁן יְבוּלִים, פּוֹקֵד עֲקָרוֹת, נוֹתֵן פַּרְנָסוֹת, עוֹזֵר דַּלִּים, סוֹמֵךְ נוֹפְלִים, זוֹקֵף כְּפוּפִים, מְהַעֲדֵא מַלְכִין וּמְהָקֵם מַלְכִין, וְהַכֹּל בִּזְמַן אֶחָד וּבְרֶגַע אֶחָד וּבְבַת אַחַת מַה שֶּׁאֵין שָׁלִיחַ לְעוֹלָם יָכוֹל לַעֲשׂוֹתוֹ.

תַּנְיָא אָמַר רַבִּי יוֹסֵי כָּל מַה שֶּׁעוֹשֶׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֵינוֹ צָּרִיךְ לַעֲשׂוֹת אֶלָּא בְּדִבּוּר, דְּכֵיוָן דְאָמַר מִמְּקוֹם קְדוּשָׁתוֹ יְהֵא כָךְ מִיָּד נַעֲשָׂה. בֹּא וּרְאֵה כֹּחַ גְּבוּרָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דִּכְתִיב, (תהילים ל״ג:ו׳) בִּדְבַר יְיָ שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ. דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן (יהודה) מַאי דִכְתִיב, (שמות י״ב:י״ב) וְעָבַרְתִּי בְּאֶרֶץ מִצְּרַיִם אֲנִי וְלֹא מַלְאָךְ וגו’.

אִי הָכִי יְקָרָא סַגִּיאָה הוּא לְמִצְּרָאֵי, דְּלָא דָמֵי מַאן דְּתָפַשׂ מַלְכָּא לְמַאן דְּתָפַשׂ הֶדְיוֹטָא. וְעוֹד אֵין לְךָ אוּמָה מְזוּהֱמֶת בְּכָל טוּמְאָה כְּמוֹ הַמִּצְּרִים דִּכְתִיב בְּהוּ (יחזקאל כ״ג:כ׳) אֲשֶׁר בְּשַׂר חֲמוֹרִים בְּשָׂרָם וְגו’ שֶׁהֵם חֲשׁוּדִים עַל מִשְׁכַּב זָכוּר, וְהֵם בָּאִים מֵחָם שֶׁעָשָׂה מַה שֶּׁעָשָׂה לְאָבִיו וְקִלֵּל אוֹתוֹ וְלִכְנַעַן בְּנוֹ. וְכִי לֹא הָיָה לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַלְאָךְ אוֹ שָׁלִיחַ לְשַׁגֵּר לַעֲשׂוֹת נְקָמָה בְּמִצְּרַיִם כְּמוֹ שֶׁעָשָׂה בְּאַשּׁוּר שֶׁהָיָה בְּנוֹ שֶׁל שֵׁם דִּכְתִיב, (בראשית י׳:כ״ב) וּבְנֵי שֵׁם עֵילָם וְאַשּׁוּר. ושֵׁם הָיָה כֹּהֵן גָּדוֹל וְנִתְבָּרֵךְ שֶׁנְּאֱמַר (בראשית ט׳:כ״ו) בָּרוּךְ יְיָ אֱלהֵי שֵׁם. וְהָיָה לְשֵׁם הַגְּדוּלָּה וְהַבְּרָכָה עַל אֶחָיו. וּכְתִיב בָּם (ישעיהו ל״ז:ל״ו) וַיִּצֵּא מַלְאַךְ יְיָ וַיַּכֶּה בְּמַחֲנֶה אַשּׁוּר. וְעַל יְדֵי שָׁלִיחַ נַעֲשָׂה, כָל שֶׁכֵּן הַמִּצְּרִים שֶׁהֵם מְזוּהָמִים יוֹתֵר מִכָּל אוּמָה, ואָמַר אֲנִי וְלֹא מַלְאָךְ.

אֶלָּא אָמַר רַבִּי יְהוּדָה מִכָּאן לָמַדְנוּ כֹּחַ גְּבוּרָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּמַעֲלָתוֹ שֶׁהוּא גָּבוֹהַּ עַל הַכֹּל. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוּמָה זוֹ שֶׁל מִצְּרַיִם מְזוּהֱמֶת וּמְטוּנֶפֶת, ואֵין רָאוּי לְשַׁגֵּר מַלְאָךְ ולא שָׂרָף, דָּבָר קָדוֹשׁ בֵּין רְשָׁעִים אֲרוּרִים מְטוּנָפִים, אֶלָּא אֲנִי עוֹשֶׂה מַה שֶּׁאֵין יָכוֹל לַעֲשׂוֹת מַלְאָךְ וְלֹא שָׂרָף ולא שָׁלִיחַ. שֶׁאֲנִי אוֹמֵר מִמְּקוֹם קְדוּשָּׁתִי יְהֵא כָךְ וּמִיָּד נַעֲשָׂה, מַה שֶּׁאֵין הַמַּלְאָךְ יָכוֹל לַעֲשׂוֹתוֹ. אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מִמְּקוֹם קְדוּשָּׁתוֹ אוֹמֵר יְהֵא כָךְ וּמִיָּד נַעֲשָׂה מַה שֶּׁהוּא רוֹצֶּה לַעֲשׂוֹת. וּלְפִיכָךְ לא נַעֲשֵׂית נְקָמָה זוֹ עַל יְדֵי מַלְאָךְ וְשָׁלִיחַ, בִּשְׁבִיל קְלוֹן הַמִּצְּרִים, וּלְהַרְאוֹת גְּדוּלָּתוֹ שֶׁל מָקוֹם שֶׁלֹּא רָצָּה שֶׁיִּכָּנְסוּ בֵּינֵיהֶם דָּבָר קָדוֹשׁ, וְעַל הַדֶּרֶךְ הַזֶּה נֶאֱמַר אֲנִי וְלֹא מַלְאָךְ. אֲנִי יָכוֹל לַעֲשׂוֹתוֹ וְלֹא מַלְאָךְ.

כַּיּוֹצֵּא בּוֹ אָמַר רַבִּי יְהוּדָה מַאי דִכְתִיב, (יונה ב׳:י״א) וַיֹּאמֶר יְיָ לַדָּג. וְכַמָּה צַּדִּיקִים וַחֲסִידִים מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא דִּבֵּר עִמָּהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּבָא לְדַבֵּר עִם הַדָּג דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מַכִּיר וְיוֹדֵעַ. אֶלָּא אָמַר רַבִּי יְהוּדָה כֵּיוָן שֶׁעָלְתָה תְּפִלָּתוֹ שֶׁל יוֹנָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מִמְּקוֹם קְדוּשָּׁתוֹ אָמַר בִּשְׁבִיל שֶׁיָּקִיא הַדָּג אֶת יוֹנָה אֶל הַיַּבָּשָׁה. למ”ד לַדָּג כְּמוֹ בִּשְׁבִיל, כְּלוֹמַר וַיֹּאמֶר יְיָ בִּשְׁבִיל הַדָּג שֶׁיָּקִיא אֶת יוֹנָה אֶל הַיַּבָּשָׁה. מִמְּקוֹם קְדוּשָּׁתוֹ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, יְהֵא כָךְ וּמִיָּד נַעֲשָׂה, מַה שֶׁאֵין שָׁלִיחַ יָכוֹל לַעֲשׂוֹתוֹ.

תַּנְיָא אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן מַפְתֵּחַ שֶׁל חַיָה בְּיָדוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הִיא, וּבְעוֹד שֶׁהִיא יוֹשֶׁבֶת עַל הַמַּשְׁבֵּר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְעַיֵּין בְּאוֹתוֹ הַוְּלַד אִם רָאוּי הוּא לָצֵּאת לָעוֹלָם (יוצא ו) פּוֹתֵחַ דַּלְתוֹת בִּטְנָהּ וְיוֹצֵּא, וְאִם לָאו סוֹגֵר דַּלְתוֹתֶיהָ וּמֵתוּ שְׁנֵיהֶם. אִי הָכִי לא יִצֵּא רָשָׁע לָעוֹלָם. אֶלָּא הָכִי תָּנִינָן עַל שָׁלשׁ עֲבֵירוֹת נָשִׁים מֵתוֹת וְכוּ’ (אמר רבי שמעון והא) וְאָמַר רַבִּי יִצְּחָק לָמָּה אִשָּׁה מַפֶּלֶת פְּרִי בִטְנָהּ. אֶלָּא אָמַר רַבִּי יִצְּחָק הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוֹאֶה אוֹתוֹ הָעוּבָּר שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לָצֵּאת לָעוֹלָם וּמַקְדִּים לַהֲמִיתוֹ בִּמְעֵי אִמּוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ו׳:ד׳) הַנְּפִילִים הָיוּ בָּאָרֶץ בַּיָּמִים הָהֵם. הַנְּפִלִים כְּתִיב בְּלֹא יוּד רִאשׁוֹנָה. וְלָמָּה, בִּשְׁבִיל שֶׁאַחֲרֵי כֵן בָּאוּ בְּנֵי הָאֱלהִים אֶל בְּנוֹת הָאָדָם וְיָלְדוּ לָהֶם בִּזְנוּת וַיִּרְבּוּ מַמְזֵרִים בָּעוֹלָם.

הֵמָּה הַגִּבּוֹרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם. שֶׁאֵין גִּבּוֹר וּפָרִיץ ועָרִיץ כְּמוֹ הַמַּמְזִר. אַנְשֵׁי הַשֵּׁם, שֶׁהַכֹּל יַכִּירוּ לִקְרוֹתוֹ הַשֵּׁם הַיָּדוּעַ מַמְזִר, דְּכֵיוָן שֶׁרוֹאִים מַעֲשָׂיו שֶׁהוּא פָּרִיץ וְעָרִיץ וְגִבּוֹר הַכֹּל יִקְרְאוּהוּ אוֹתוֹ שֵׁם. וּמַה דְאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְעַיֵּין בְּאוֹתוֹ הַוְּלַד. אֵין לְךָ רָשָׁע בָּעוֹלָם מֵאוֹתָם הָרְשָׁעִים הַיּוֹצְּאִים לָעוֹלָם שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְעַיֵּין בּוֹ ורוֹאֶה אִם אוֹתוֹ הַגּוּף יַנִּיחַ בֵּן צַּדִּיק וְכָשֵׁר, אוֹ שֶׁיַּצִּיל לְאָדָם מִיִּשְׂרָאֵל מִמִּיתָה מְשׁוּנָּה, אוֹ שֶׁיַּעֲשֶׂה טוֹבָה אַחַת, וּבִשְׁבִיל כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹצִּיאוֹ לָעוֹלָם.

בְּיוֹמוֹי דְרַבִּי יוֹסֵי הֲווּ אִנּוּן פְּרִיצֵּי דְּהֲווּ מְשַׁדְּדֵי בְּטוּרַיָּיא עִם פְּרִיצֵּי אוּמּוֹת הָעוֹלָם, וְכַד מַשְׁכְּחֵי בַּר נָשׁ וְתָפְשֵׂי לֵיהּ לְקָטְלֵיהּ, הֲווּ אָמְרִין לֵיהּ מַה שְּׁמָךְ, אִי הֲוָה יוּדָאי הֲווּ אָזְלִין עִמֵּיהּ וּמַפְקִין לֵיהּ מִן טוּרַיָּיא, וְאִי הֲוָה בַּר נָשׁ אַחֲרִינָא קָטְלֵי לֵיהּ. (והא) והֲוָה אָמַר רַבִּי יוֹסֵי אִתְחֲזוּן אִנּוּן בְּכל הַאי לְמֵיעַל לְעַלְמָא דְאָתֵי.

תָּנוּ רַבָּנָן ג’ דְּבָרִים הַלָּלוּ אֵינָן בָּאִן לָעוֹלָם אֶלָּא בְּקוֹלוֹת, קוֹל חַיָּה דִּכְתִיב, (בראשית ג׳:ט״ז) בְּעֶצֶּב תֵּלְדִי בָּנִים וּכְתִיב, (בראשית ל׳:כ״ב) וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱלֹהִים. קוֹל גְּשָׁמִים דִּכְתִיב, (תהילים כ״ט:ג׳) קוֹל יְיָ עַל הַמָּיִם וּכְתִיב, (מלכים א י״ח:מ״א) כִּי קוֹל הֲמוֹן הַגָּשֶׁם. קוֹל תְּחִיַּית הַמֵּתִים דִּכְתִיב, (ישעיהו מ׳:ג׳) קוֹל קוֹרֵא בַּמִּדְבָּר. מַאי בָּעֵי הָכָא קָלָא בְּמַדְבְּרָא. אֶלָּא אָמַר רַבִּי זְרִיקָא אִלֵּין אִנּוּן קָלַיָיא לְאַתְעָרָא מֵתֵי מִדְבָּר, וּמִכָּאן דְּהוּא הַדִּין לְכָל הָעוֹלָם. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הָא תְּנַן כְּשֶׁנִּכְנַס אָדָם לַקֶּבֶר נִכְנַס בְּקוֹלוֹת. כְּשֶׁיָּקוּמוּ בִּתְחִיַּית הַמֵּתִים אֵינוֹ דִּין שֶׁיָּקוּמוּ בְּקוֹלֵי קוֹלוֹת.

אָמַר רַבִּי יעֲקֹב עֲתִידָה בַּת קוֹל לִהְיוֹת מִתְפּוֹצֶּצֶּת בְּבָתֵּי קְבָרוֹת וְאוֹמֶרֶת (ישעיהו כ״ו:י״ט) הָקִיצּוּ ורַנְּנוּ שׁוֹכְנִי עָפָר, וַעֲתִידִים לִחְיוֹת בְּטַל שֶׁל אוֹר גָּדוֹל שֶׁל מַעְלָה דִּכְתִיב, (ישעיהו כ״ו:י״ט) כִּי טַל אוֹרוֹת טַלֶּךָ וְאֶרֶץ רְפָאִים תַּפִּיל. אכי”ר, (ע”כ מדרש הנעלם).

וַיְיָ פָּקַד אֶת שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר, דִּכְתִיב לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וּלְשָׂרָה בֵן. וְתָנִינָן פָּקַד אֶת שָׂרָה, פְּקִידָה לְנוּקְבָא, זְכִירָה לִדְכוּרָא, וּבְגִין כָּךְ וַיְיָ פָּקַד אֶת שָׂרָה, כַּאֲשֶׁר אָמַר, דִּכְתִיב שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וְגו’, מֵהָכָא מַשְׁמַע דְּאָמַר (קב ב) וַיֹּאמֶר שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ, וַיֹּאמֶר סְתָם, דְּאִיהוּ הֲוָה וְלָא שְׁלִיחָא אָחֳרָא:

“AND THE LORD VISITED SARAH AS HE HAD SAID: thus fulfilling the words, “I will certainly return unto thee when the season cometh round; and, lo, Sarah thy wife shall have a son” (Gen. 18, 10). A tradition teaches us that the term paqad (visited) is written in connection with women, and the term zakhar (remembered) in connection with men. Hence here it is written “And the Lord visited Sarah as he had said.” The expression “as he had said” proves that the words “and he said”, in the passage in Gen. 18, 10, refer to the Lord Himself, and no messenger.

Vayera, Chapter 28

וַיַּעַשׂ יְיָ לְשָׂרָה וְגו’. כֵּיוָן דְּאָמַר וַיְיָ פָּקַד אֶת שָׂרָה, מַהוּ וַיַּעַשׂ יְיָ לְשָׂרָה. אֶלָּא הָכִי תָּנִינָן דְּאִיבָּא דְּעוֹבָדוֹי דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מֵהַהוּא נָהָר דְּנָגִיד וְנָפִיק מֵעֵדֶן אִיהוּ, וְאִיהוּ נִשְׁמַתְהוֹן דְּצַדִּיקַיָּיא, וְאִיהוּ מַזָּלָא דְּכָל בִּרְכָאן טָבָאן וְגִשְׁמֵי בִּרְכָאן נָזְלֵי מִנֵּיהּ וּמִתַּמָּן נָפְקֵי, דִּכְתִיב לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן, דְּאִיהוּ מַזִּיל וּמַשְׁקֶה מֵעֵילָא לְתַתָּא, בְּגִין דְּבָנֵי (נשא) בְּהַאי (קפא א) מַזָּלָא תַּלְיָין וְלָא בְּאֲתַר אָחֳרָא. וְעַל דָּא כְּתִיב וַיְיָ פָּקַד אֶת שָׂרָה פְּקִידָה בִּלְחוֹדוֹי.

AND THE LORD DID UNTO SARAH AS HE HAD SPOKEN. Since the text has already said, “and the Lord visited Sarah”, what need is there to add, “and he did unto Sarah”? The reason is this. It is one of our doctrines that the “fruit of the handiwork” of the Almighty springs from that river which flows forth from Eden. This “fruit of God’s handiwork” is the souls of the righteous, and it is also the allotment (mazzal) from which flow all good fortune and rains of blessing, as it is written, “to water the garden” (Gen. 2, 10), that is, to cause the stream to flow from on high and irrigate and fertilise the world below. For mankind depends on that allotment and not on any other source.

וַיַּעַשׂ יְיָ לְשָׂרָה. עֲשִׂיָּיה אִיהוּ לְעֵילָא מֵהַאי דַרְגָא (קיב ב) כְּמָה דְאִתְּמָר דְּהָא בְּמַזְּלָא תַּלְיָיא, וְעַל דָּא כָּאן פְּקִידָה וְכָאן עֲשִׂיָּיה. וּבְגִין כָּךְ אָמַר יְיָ וַיְיָ וְכֹלָּא חַד.

Hence, besides “visiting” Sarah, God also “did” something in the region on high, since everything depends on that. Hence the two stages of “visiting” and “doing”, with the name of “the Lord” mentioned with each, the whole forming one process.’

רַבִּי אֶלְעָזָר פָּתַח וְאָמַר (תהילים קכ״ז:ג׳) הִנֵּה נַחֲלַת יְיָ בָּנִים שָׂכָר פְּרִי הַבָּטֶן. הִנֵּה נַחֲלַת יְיָ, אַחְסַנְתָּא לְאִתְאַחֲדָא בַּיְיָ דְּלָא יִתְעֲבַר מִינָהּ לְעָלְמִין, דְּבַר נָשׁ דְּזָכֵי לִבְנִין בְּהַאי עַלְמָא זָכֵי בְּהוּ לְמֵיעַל לְפַרְגּוֹדָא בְּעַלְמָא דְאָתֵי. בְּגִין דְּהַהוּא בְּרָא דְּשָׁבִיק בַּר נָשׁ וְזָכֵי בֵּיהּ בְּעַלְמָא דָא, אִיהוּ יִזְכֵּי לֵיהּ לְעַלְמָא דְאָתֵי, וְזָכֵי לְאַעָלָא בֵּיהּ לְנַחֲלַת יְיָ. מַאן נַחֲלַת יְיָ, דָּא אֶרֶץ הַחַיִּים. וְהָכִי קָרָא לָהּ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל דְּאִיהִי אֶרֶץ הַחַיִּים.

R. Eleazar discoursed on the verse: Lo, children are a heritage of the Lord, the fruit of the womb is a reward (Ps. 127, 3). ‘The meaning’, he said, ‘is that children confer on a man the heritage of the Lord, by which he attaches himself to the Lord to all time. For the man who is privileged to have children in this world will through them be worthy to enter “behind the partition”in the world to come; and by leaving a son in this world a man’s merits are enhanced in the world to come, and through him he enters into the “heritage of the Lord”. What is the “heritage of the Lord”? It is the “land of the living”, a name by which the Land of Israel is called,

דָּוִד מַלְכָּא (קרא ליה) נַחֲלַת יְיָ דִּכְתִיב, (שמואל א כ״ו:י״ט) כִּי גֵּרְשׁוּנִי הַיּוֹם מֵהִסְתַּפֵּחַ בְּנַחֲלַת יְיָ לֵאמֹר לֵךְ עֲבֹד אֱלהִים אֲחֵרִים, וּבְגִין כָּךְ הִנֵּה נַחֲלַת יְיָ בָּנִים. מַאן אַזְכֵּי לֵיהּ לְבַר נָשׁ. בְּנִין. אִי זָכֵי בְּהוּ בְּהַאי עַלְמָא, שָׂכָר פְּרִי הַבָּטֶן, אַגְרָא וְחוּלָקָא טָבָא בְּהַהִיא עַלְמָא, בְּהַהוּא אִיבָּא דְּמֵעוֹי אִיהוּ דְּזָכֵי בַּר נָשׁ בְּהַהוּא עַלְמָא בְּהוּ.

as is proved from the words of King David, “for they have driven me out this day that I should not cleave unto the heritage of the Lord, saying, Go serve other gods” (I Sam. 26, 19). Hence: “Lo, children are a heritage of the Lord”, that is, it is children who make a man worthy of the heritage of the Lord. “The fruit of the womb is a reward” refers to reward in the next world, for by the fruit of the womb a man merits the world to come.

תָּא חֲזֵי, הִנֵּה נַחֲלַת יְיָ בָּנִים. יְרוּתָא וְאַחְסַנְתָּא דְּאִיבִּין דְּעוֹבָדוֹי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מִלְּעֵילָא אִיהוּ מֵאִילָנָא דְחַיֵּי, דְּהָא מִתַּמָּן זָכֵי בַּר נָשׁ לִבְנִין כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (הושע י״ד:ט׳) מִמֶּנִּי פֶּרְיְךָ נִמְצָא. מַה כְּתִיב, (תהילים קכ״ז:ה׳) אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר מִלֵּא אֶת אַשְׁפָּתוֹ מֵהֶם לא יֵבוֹשׁוּ וְגו’. אַשְׁרֵי בְּעַלְמָא דֵין וְאַשְׁרֵי בְּעַלְמָא דְאָתֵי.

Again, “a heritage of the Lord are children”, that is, the heritage of the fruit of the works of the Holy One is from above, from the tree of life, for it is from thence that a man is blessed with children, as we read, “From me is thy fruit found” (Hos. 14, 9). “Happy is the man that hath his quiver full of them; they shall not be put to shame, etc.” (Ps. 127, 5): happy in this world and happy in the world to come.

לֹא יֵבוֹשׁוּ כִּי יְדַבְּרוּ אֶת אוֹיְבִים בַּשָּׁעַר. מַאן אוֹיְבִים בַּשָּׁעַר. אִלֵּין מָארִיהוֹן דְּדִינִין, דְּכַד נִשְׁמָתָא נָפְקַת מֵהַאי עַלְמָא, כַּמָּה אִנּוּן מָרֵיהוֹן דְּדִינִין דְּזַמִּינִין קַמֵּיהּ, עַד לָא יֵיעוּל לְדוּכְתֵּיהּ בַּשָּׁעַר בְּהַהוּא תַּרְעָא דְּיֵיעוּל תַּמָּן, בְּגִין דְּמַשְׁכּוֹנִין שָׁבִיק בְּהַאי עַלְמָא וּבְגִינֵיהוֹן יִזְכֵּי בְּהַהוּא עַלְמָא וְעַל דָּא לא יֵבוֹשׁוּ כִּי יְדַבְּרוּ אֶת אוֹיְבִים בַּשָּׁעַר.

“They will not be put to shame when they speak with their enemies in the gate”: who are the “enemies in the gate”? They are the accusing angels. For when a man departs from this world, there are numbers of such accusing angels who try to block his way and prevent him from reaching his place. But he passes through “the gate” because he has left hostages in this world by virtue of whom he is found worthy of a place in the next world. Thus, “they shall not be put to shame when they speak with their enemies in the gate”.’

רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי יוֹסֵי הֲווּ אָזְלֵי בְּאָרְחָא. אָמַר לֵיהּ רַבִּי יְהוּדָה לְרַבִּי יוֹסֵי פְּתַח פּוּמָךְ וְלָעֵי בְּאוֹרַיְיתָא דְּהָא שְׁכִינְתָּא אִשְׁתַּכְּחַת גַּבָּךְ, דְּכָל זְמַן דִּבְמִלֵּי דְאוֹרַיְיתָא לָעָאן שְׁכִינְתָּא אַתְיָא וּמִתְחַבְּרָא, וְכָל שֶׁכֵּן בְּאוֹרְחָא (עט ב דשכינתא קדמא ואתיא ואזלא קמייהו דבני נשא דזכאן במהימנותא דקודשא בריך הוא.)

R. Judah and R. Jose were walking on the road. Said R. Judah to R. Jose: ‘Open thy lips and say something in exposition of the Torah, since the Shekinah is accompanying thee. For whenever the Torah is studied earnestly, the Shekinah comes and joins, and all the more so on the road, where the Shekinah comes in anticipation, preceding those who cleave to their faith in the Holy One, blessed be He.’

Vayera, Chapter 29

פָּתַח רַבִּי יוֹסֵי וְאָמַר. (תהלים קכז) אֶשְׁתְּךָ כְּגֶפֶן פֹּרִיָּה בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ בָּנֶיךָ כִּשְׁתִילֵי זֵיתִים סָבִיב לְשֻׁלְחָנְךָ. אֶשְׁתְּךָ כְּגֶפֶן פֹּרִיָּה, כָּל זִמְנָא דְּאִתְּתָא בְּיַרְכְּתֵי בֵיתָא וְלָא נָפְקָא לְבַר, הִיא צְנוּעָה וְאִתְחֲזֵי לְאוֹלָדָא בְּנִין דְּכָשְׁרָן. כְּגֶפֶן, מַה גֶּפֶן לָא אִתְנַטְעָא אלָּא בְּזִינָהּ וְלָא בְּזִינָא אָחֳרָא. כָּךְ אִתְּתָא דְכָשְׁרָא לָא תֶעֱבַד נְטִיעָן בְּבַר נָשׁ אָחֳרָא. מַה גֶּפֶן לָא אִית בֵּיהּ רְכִיבָה מֵאִילָנָא אָחֳרָא, אוּף הָכִי אִתְּתָא דְּכָשְׁרָא הָכִי נָמֵי.

R. Jose then began to discourse on the verse: Thy wife shall be as a fruitful vine in the innermost parts of thy house; thy children like olive plants, round about thy table (Ps. 128, 3). ‘So long’, he said, ‘as a woman abides in the innermost parts of the house, she remains chaste and is fit to bear worthy children. She is like a vine, for just as a vine is never grafted with another kind but only with its own, so the worthy woman does not bear offspring from a strange man but only from her husband.’

חֲמֵי מָה אַגְרָהּ, בָּנֶיךָ כִּשְׁתִילֵי זֵיתִים. מַה זֵיתִים לָא נָפְלֵי טַרְפַּיְיהוּ כָּל יוֹמֵי שַׁתָּא וְכֻלְּהוּ קְשׁוּרִין (נ”א בסירי) תָּדִיר, אוּף הָכִי בָּנֶיךָ כִּשְׁתִילֵי זֵיתִים סָבִיב לְשֻׁלְחָנֶךָ.

Her reward is to have “children like olive plants, round about thy table”. Just as the leaves of olive trees do not fall off but remain firmly attached to the twigs all the year round, so shall “thy children be like olive plants, round about thy table.”

מַה כְּתִיב בַּתְרֵיהּ הִנֵּה כִי כֵן יְבֹרַךְ גָּבֶר יְרֵא יְיָ. מַאי הִנֵּה כִי כֵן יְבֹרַךְ גָּבֶר. הִנֵּה כֵן מִבָּעֵי לֵיהּ. אֶלָּא לְאַסְגָּאָה מִלָּה אָחֳרָא דְּאוֹלִיפְנָא דָּא מִינָּהּ, דְּכָל זִמְנָא דִּשְׁכִינְתָּא הֲוָה צְנִיעָא בְּאַתְרָהּ כְּדְקָא חָזֵי לָהּ כִּבְיָכוֹל בָּנֶיךָ כִּשְׁתִילֵי זֵיתִים אִלֵּין יִשְׂרָאֵל כַּד שָׁרָאן בְּאַרְעָא. סָבִיב לְשֻׁלְחָנְךָ. דְּאָכְלֵי וְשָׁתָאן וּקְרֵבִין קָרְבָּנִין וְחָדָאן קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּמִתְבָּרְכָן עִלָּאִין וְתַתָּאִין בְּגִינַיְיהוּ.

The text proceeds: “Behold, surely thus shall the man be blessed that feareth the Lord” (Ibid. 4). The term “surely” seems to be superfluous. It indicates, however, a further lesson, viz. that so long as the Shekinah stayed modestly in her own place, if one may be permitted the expression, then it could be said of her, “thy children like olive plants, round about thy table”, referring to Israel during the time that they dwelt in the Land of Israel; “round about thy table” they were, eating and drinking and bringing offerings and feasting before the Holy One, blessed be He: both all those on high and all those below were blessed through them.

לְבָתַר דִּשְׁכִינְתָּא נָפְקַת, אִתְגָּלוּ יִשְׂרָאֵל מֵעַל פְּתוֹרָא דְּאֲבוּהוֹן וְהֲווּ בֵּינֵי עַמָּמַיָא וְצָוְוחִין כָּל יוֹמָא וְלֵית דְּאַשְׁגַּח בְּהוּ בַּר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דִּכְתִיב (ויקרא כ״ו:מ״ד) וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אוֹיְבֵיהֶם וְגו’. וְחָמִינָן כַּמָּה קַדִּישִׁין עִלָּאִין מִיתוּ בִּגְזֵרִין תַּקִּיפִין, וְכָל דָּא בְּגִין עוֹנָשָׁא דְאוֹרַיְיתָא דְּלָא קִיְימוּ יִשְׂרָאֵל כַּד הֲווּ שָׁרָאן בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא.

But when the Shekinah departed, Israel were driven from the table of their father, and dispersed among the nations, and they continually cried out without anyone taking heed, excepting the Holy One, as it is written: “And yet for all that, when they are in the land of their enemies, etc.” (Lev. 26, 44). We have seen how many saintly and holy men have perished through tyrannical decrees, all as part of Israel’s punishment for not keeping the Law when they were in the Holy Land.

חֲמֵי מַה כְּתִיב, (דברים כ״ח:מ״ז) תַּחַת אֲשֶׁר לא עָבַדְתָּ אֶת יְיָ אֱלהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל. הַאי קְרָא אִיהוּ רָזָא, תַּחַת אֲשֶׁר לא עָבַדְתָּ בְּשִׂמְחָה, בִּזְמַן דְּכֹהֲנֵי הֲווּ קְרֵבִין קָרְבָּנִין וַעֲלָוָון וְדָא הִיא בְּשִׂמְחָה. וּבְטוּב לֵבָב, אִלֵּין לֵיוָאֵי. מֵרוֹב כֹּל, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל דְּהֲווּ אֶמְצָעִיִּים בֵּינַיְיהוּ וְנָטְלֵי בִּרְכָאן מִכָּל סִטְרִין.

It is written, “Because thou didst not serve the Lord thy God with joyfulness, and with gladness of heart, by reason of the abundance of all things” (Deut. 28, 47). The words “because thou didst not serve with joyfulness” refer to the priests, who offered sacrifices and holocausts “with joyfulness”; “and with gladness of heart” alludes to the Levites; “by reason of the abundance of all things” is an allusion to the lay Israelites whose position was in the middle, and who received blessings from all sides.

דִּכְתִיב, (ישעיהו ט׳:ב׳) הִרְבִּיתָ הַגּוֹי לוֹ הִגְדַּלְתָּ הַשִּׂמְחָה. אִלֵּין כַּהֲנֵי. שָׂמְחוּ לְפָנֶיךָ כְּשִׂמְחַת בַּקָּצִיר, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּרִיךְ לוֹן עִבּוּרָא דְחַקְלָא וְיַהֲבֵי מַעַשְׂרָא מִכֹּלָּא. כַּאֲשֶׁר יָגִילוּ בְּחַלְּקָם שָׁלָל. אִלֵּין לֵיוָאֵי דְּנָטְלָא מַעַשְׂרָא מִגּוֹ אִדְרָא.

Again it is written, “Thou hast multiplied the nation, thou hast made great their joy” (Is. 9, 2), in allusion to the priests; “they joy before thee according to the joy in harvest” (Ibid.) indicates the lay Israelites whom the Holy One blesses with a good harvest of the field, from all of which they give a tenth; “as men rejoice when they divide the spoil” (Ibid.) refers to the Levites, who take a tenth from the threshing floor.

דָּבָר אַחֵר הִרְבִּיתָ הַגּוֹי. אִלֵּין יִשְׂרָאֵל דִּמְהֵימְנוּתָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עֲלַיְיהוּ כְּדְקָא חָזֵי. לוֹ הִגְדַלְתָּ הַשִּׂמְחָה, דָּא אִיהוּ דַרְגָּא רֵישָׁא עִלָּאָה דְּאַבְרָהָם דְּאִתְדָּבַּק בָּהּ, דְּאִיהוּ גָּדוֹל וְחֶדְוָה בֵּיהּ אִשְׁתַּכַּח.

According to another explanation: “Thou hast multiplied the nation” indicates Israel, who have faith in the Holy One; “Thou hast made great his joy” alludes to the first and supernal grade, to which Abraham attached himself, this being great and filled with joy;

שָׂמְחוּ לְפָנֶיךָ, בְּשַׁעֲתָא דְּסָלְקִין לְאִתְדַבְּקָא בָּךְ. כְּשִׂמְחַת בַּקָּצִיר, דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל דְּשִׂמְחַת בַּקָּצִיר דִּילֵיהּ הֲוָה. כַּאֲשֶׁר יָגִילוּ בְּחַלְּקָם שָׁלָל. כַּאֲשֶׁר יָגִילוּ, אִלֵּין שְׁאָר חֵילִין וּרְתִיכִין לְתַתָּא בְּזִמְנָא דִּמְחַלְּקֵי שָׁלָל וְטַרְפֵי טַרְפָא בְּרֵאשִׁיתָא דְכֹלָּא.

“they joy before thee” at the time when they go up to attach themselves to Thee, “according to the joy in harvest”, an allusion to the community of Israel, to which properly belongs the joy in harvest; “as men rejoice when they divide the spoil”, a reference to the joy evinced by the rest of the lower powers and chariot-riders when they divide the spoil and fall upon their prey in the forefront of all.’

Vayera, Chapter 30

רַבִּי יְהוּדָה פָּתַח וְאָמַר, (תהילים קי״ט:קכ״ו) עֵת לַעֲשׂוֹת לַיְיָ הֵפֵרוּ תוֹרָתֶךָ. עֵת לַעֲשׂוֹת לַיְיָ מַהוּ. אֶלָּא הָא אוּקְמוּהָ. אֲבָל עֵת, דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל דְּאִקְרֵי עֵת. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (ויקרא ט״ז:ב׳) וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ. מַאי וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (משלי ז׳:ה׳) לִשְׁמָרְךָ מֵאִשָּׁה זָרָה. וְדָא הוּא (ויקרא י׳:א׳) וַיַּק1ְריבוּ לִפְנֵי יְיָ אֵשׁ זָרָה וְגו’. מַאי טַעְמָא עֵת. בְּגִין דְּאִית לָהּ עֵת וּזְמַן לְכֹלָּא לְקָרְבָא לְאִתְנַהֲרָא לְאִתְחַבְּרָא כְּדְקָא יְאוּת. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (תהילים ס״ט:י״ד) וַאֲנִי תְפִלָּתִי לְךָ יְיָ עֵת רָצוֹן.

R. Judah discoursed on the verse: It is a time to work for the Lord; they have made void thy law (Ps. 119, 126). It has been laid down that the term ‘eth (time) is a designation of the community of Israel. Why is the community of Israel designated “time” (‘eth)? Because all things with her are regulated by times and periods, when to come near the Deity, when to receive light (from above), and when to commune, as we read, “But as for me, let my prayer be unto thee, O Lord, in an acceptable time” (Ps. LXIX, I4).

לַעֲשׂוֹת לַיְיָ כְּמָה דִכְתִיב, (שמואל ב ח׳:י״ג) וַיַּעַשׂ דָּוִד שֵׁם. דְּכָל מַאן דְּאִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא כְּאִילוּ עָבִיד וְתַקֵּן הַאי עֵת לְחַבְּרָא לָהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְכָל כָּךְ לָמָּה בְּגִין דְּהֵפֵרוּ תוֹרָתֶךָ, דְּאִילוּ לא הֵפֵרוּ תוֹרָתֶךָ לָא אִשְׁתַּכַּח פִּירוּדָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מִיִּשְׂרָאֵל לְעָלְמִין.

Thus, “the community must be made unto the Lord”, that is, it must be prepared and fitted to commune with God (so the word “made” is used in the verse “and David made himself a name” (II Sam. 8, 13)), and this by means of those who labour in the study of the Torah. And why all this? Because “they have made void thy law”, for if “they had not made void thy law” there would never have been any estrangement between the Holy One and Israel.’

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי כְּגַוְּונָא דָא כְּתִיב, (ישעיהו ס׳:כ״ב) אֲנִי יְיָ בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה. מַהוּ בְּעִתָּהּ. בְּעֵת ה’. דְּתָקוּם מֵעַפְרָא כְּדֵין אֲחִישֶׁנָּה.

R. Jose said: ‘In this way is explained the verse: “I the Lord will in its time hasten it” (Is. 60, 22). The word b’itah (in its time) may be resolved into b’eth he (in the time of the letter He), i.e. “when the time arrives for the He to rise up from the dust I will hasten it”.’

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי וְעִם כָּל דָּא יוֹמָא חַד נֶאֱלַמְתִּי דוּמִיָּ”ה, בְּגִין דְּאִסְתַּלַּק וא”ו מִן ה”א, וְקוֹל לָא אִשְׁתַּכַּח, כְּדֵין דִּבּוּר אִתְאַלָּם.

Said R. Jose further: ‘Yet the community of Israel is to remain only one day in the dust and no more.’ Said R. Judah: ‘Tradition agrees with what you have said. But observe what we have learnt regarding this, namely, that when the community of Israel was exiled from its home, the letters of the Divine Name,became, if one may say so, separated, the He flying apart from the Vau. We can thus understand the sentence, “I was dumb with silence” (Ps. 39, 3), as through the separation of the Vau from the He there was no Voice, and thus Utterance was silenced.

וּבְגִין כָּךְ הִיא שְׁכִיבַת בְּעַפְרָא כָּל הַהוּא יוֹמָא (דנא) דְּה”א. וּמַאן אִיהוּ אֶלֶף חֲמִשָּׁאָה, וְאַף עַל גַּב דְּאַקְדִימַת בְּגָלוּתָא עַד לָא יֵיעוּל הַהוּא אֶלֶף חֲמִשָּׁאָה רָזָא דְּה”א,

She therefore lies in the dust all the day of the He, that is, the whole of the fifth thousand (although they were already in exile before the beginning of the fifth thousand, which is symbolised by the He);

וְכַד יֵיתֵי אֶלֶף שְׁתִיתָאָה דְּאִיהוּ רָזָא דְּוא”ו, כְּדֵין וא”ו יוֹקִים לְה”א. בְּזִמְנָא (שמות ט ב) שִׁית זִמְנִין עֶשֶׂר שִׁתִּין נֶפֶשׁ, כְּדֵין שְׁלִימוּ וא”ו עֶשֶׂר זִמְנִין, וא”ו שִׁית זִמְנִין עֶשֶׂר, (דוא”ו) וא”ו סָלְקָא (בעשר) בְּי’, וא”ו נָחֲתָא בְּה”א.

and when the sixth thousand, which is symbolised by the Van, begins, the Vale will resuscitate the He at six times ten (an allusion to the sixty souls), which means the Vau repeated ten times. The Vau will ascend to the Yod and redescend to the He.

אִשְׁתְּלִים וא”ו גּוֹ עֶשֶׂר שִׁית זִמְנִין, כְּדֵין הֲווּ שִׁתִּין לְאָקְמָא מֵעַפְרָא, וּבְכָל שִׁתִּין וְשִׁתִּין מֵהַהוּא אֶלֶף שְׁתִיתָאָה אִתְתַּקַּף ה”א וְסַלְקָא בְּדַרְגּוֹי לְאִתְתַּקְּפָא. וּבְשִׁית מְאָה שְׁנִין לִשְׁתִיתָאָה יִתְפַּתְּחוּן תַּרְעֵי דְחָכְמְתָא לְעֵילָא וּמַבּוּעֵי דְחָכְמְתָא לְתַתָּא, וְיִתְתַּקַּן עַלְמָא לְאָעֳלָא בִּשְׁבִיעָאָה. כְּבַר נָשׁ דְּמִתְתַּקַּן בְּיוֹמָא שְׁתִיתָאָה מֵכִי עָרַב שִׁמְשָׁא לְאֲעָלָא בְּשַׁבַּתָּא. אוּף הָכִי נָמֵי. וְסִימָנִיךְ (בראשית ז׳:י״א) בִּשְׁנַת שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה לְחַיֵּי נֹחַ וְגו’ נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְינוֹת תְּהוֹם רַבָּה.

The Vau will be multiplied into the He ten times, making sixty, when it will raise the exiles from the dust. At every sixty years of the sixth thousand the He will mount a stage higher, acquiring greater strength. And after six hundred years of the sixth thousand there will be opened the gates of wisdom above and the fountains of wisdom below, and the world will make preparations to enter on the seventh thousand as man makes preparations on the sixth day of the week, when the sun is about to set. As a mnemonic to this we take the verse, “In the six hundredth year of Noah’s life… all the fountains of the great deep were broken up” (Gen. 7, 11).’

אָמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹסֵי כָּל דָּא אֲרִיכוּ זִמְנָא יַתִּיר מִכְּמָה דְאוּקְמוּהָ חַבְרַיָיא דְּאִיהוּ יוֹמָא חַד גָּלוּתָא דִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל וְלָא יַתִּיר דִּכְתִיב, (איכה א׳:י״ג) נְתָנַנִי שׁוֹמֵמָה כָּל הַיּוֹם דָּוָה. אָמַר לֵיהּ הָכִי אוֹלִיפְנָא מֵאַבָּא בְּרָזִין דְּאַתְוָון דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא וּבְיוֹמֵי דִּשְׁנֵי עַלְמָא וּבְיוֹמֵי דִבְרֵאשִׁית וְכֹלָּא רָזָא חָדָא אִיהוּ.

Said R. Jose to him: ‘Your calculations lay down a much longer period than that arrived at by the companions, according to whom the exile of the community of Israel was only to last one day (i.e. a thousand years), as it says, “He hath made me desolate and faint all the day” (Lam. 1, 13).’ R. Judah said in reply: ‘This is what I have learnt from my father concerning the mysteries of the letters of the Divine Name, and of the duration of the world as well as of the days of creation, all of which belongs to the same mystical doctrine.

וּכְדֵין יִתְחֲזֵי קַשְׁתָּא בַּעֲנָנָא בִּגְוָונֵי (עב ב) נְהִירִין כְּאִתְּתָא דְמִתְקַשְּׁטָא לְבַעֲלָהּ דִּכְתִיב, (בראשית ט׳:ט״ז) וּרְאִיתִיהָ לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם וְהָא אוּקְמוּהָ וְשַׁפִּיר הוּא. וּרְאִיתִיהָ, בִּגְוָונִין נְהִירִין כְּדְקָא יְאוּת.

At that time the rainbow will appear in the cloud in radiant colours, like a woman that decks herself out for her husband, in fulfilment of the verse, “and I will look upon it, that I may remember the everlasting covenant” (Gen. 9, 16), a passage already explained elsewhere. “I will see it” with all its bright colours,

וּכְדֵין לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם. מַאן בְּרִית עוֹלָם. דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, וְיִתְחַבַּר וא”ו בְּה”א, וְיֵיקִים לָהּ מֵעַפְרָא, כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר וַיִּזְכֹּר אֱלהִים אֶת בְּרִיתוֹ. דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל דְּאִיהִי בְּרִית, כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית וְגו’.

and I will thus “remember the everlasting covenant”. Who is the everlasting covenant? It is the community of Israel. The Vau will join the He, and will resuscitate her from the dust.

כַּד יִתְעַר וא”ו לְגַבֵּי ה”א, כְּדֵין אָתִין עִלָּאִין יִתְעָרוּן בְּעָלְמָא (רלו א) וּבְנוֹי דִרְאוּבֵן זְמִינִין דְּיִתְעָרוּן, קְרָבִין בְּכָל עַלְמָא, וּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל יוֹקִים לָהּ מֵעַפְרָא וְיִדְכַּר לָהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא.

When the Vau shall move to join the He, heavenly signs will appear in the world, and the Reubenites will make war against all the world; and so the community of Israel will be raised from the dust, for the Holy One will remember her.

וְיִשְׁתַּכַּח קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְגַבָּהּ גּוֹ גָּלוּתָא כְּחוּשְׁבַּן וא”ו שִׁית זִמְנִין י’ (עשר). עֶשֶׂר זִמְנִין שִׁית שְׁנִין, וּכְדֵין תֵּיקוּם וְיִתְפַּקַד עַלְמָא לְמֶעְבַּד נוּקְמִין, וּמַאן דְּאִיהוּ מָאִיךְ יִתְרְמֵי.

In this way the Holy One will have dwelt with her in exile vears to the number of Vau times Yod, that is, six times ten, after which she will be raised, and vengeance will be executed on the world, and the lowly will be exalted.’

אָמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹסֵי שַׁפִּיר קָאֲמַרְתְּ בְּגִין דְּאִיהוּ גּוֹ רָזָא דְּאַתְוָון. וְלֵית לָן לְאַתְעָרָא חוּשְׁבַּן וְקִצִּין אָחֳרָנִין, דְּהָא בְּסִפְרָא דְּרַב יֵיבָא סָבָא אַשְׁכְּחָן חוּשְׁבַּן דָּא דִּכְתִיב, (ויקרא כ״ו:ל״ד) אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ. וְהוּא רָזָא דְּוא”ו דִּכְתִיב, (ויקרא כ״ו:מ״ב) וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְדָא הוּא וא”ו כֹּלָּא כְּחֲדָא, וְעַל דָּא אֶזְכּוֹר, וּלְבָתַר וְהָאָרֶץ אֶזְכּוֹר, דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. תִּרְצֶה. תִּתְרְעֵי אַרְעָא לְגַבֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא.

Said R. Jose to him: ‘All you say is right, being mystically indicated by the letters, and we need not enter upon any other calculations regarding the end (qets). For in the book of the venerable R. Yeba we find the same calculation. The verse, “Then shall the land satisfy her Sabbaths” (Lev. 26, 34) is an allusion to the mystical implication of the Vau, as indicated in a subsequent verse, “And I will remember my covenant with Jacob” (Ibid. 42), and then it says, “and I will remember the land” (Ibid.), indicating the community of Israel. The word “will satisfy” (tirzeh) signifies that the Holy One will be favourable to her.

אֲבָל יוֹמָא חַד דְּאָמְרוּ חַבְרַיָיא וַדַּאי כֹּלָּא הוּא גָּנִיז קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְכֹלָּא אִשְׁתְּכַח בְּרָזָא דְאַתְוָון דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא, דְּהָא גָלוּתָא בְּאִנּוּן אַתְוָון גָּלֵי לוֹן רַבִּי יֵיסָא הָכָא, וְהַשְׁתָּא בְּאִנּוּן אַתְוָון אִתְגַּלְּיָין וְגָלֵי לוֹן.

As for the “one day” of which the companions have spoken, it is assuredly all hidden with the Holy One, and it is all found in the mystery of the letters of the Divine Name; for R. Jose here has revealed the end of the exile by means of these letters.’

אָמַר לֵיהּ תָּא חֲזֵי, דְּאָפִילּוּ כַּד אִתְפַּקְּדָא שָׂרָה, מֵהַאי דַרְגָא לָא פַּקִּיד לָהּ, אֶלָּא בְּרָזָא דְוא”ו, דִּכְתִיב וַיְיָ פָּקַד אֶת שָׂרָה וְגו’. בְּגִין דְּכֹלָּא בְּרָזָא דְוא”ו אִיהוּ, וּבְהָא כָּלִיל כֹּלָּא, וּבֵיהּ אִתְגַּלְּיָא כֹּלָּא, בְּגִין דְּכָל מִלָּה דְּאִיהִי סְתִימָא אִיהִי גַּלֵּי כָּל סָתִים. וְלָא אָתֵי מַאן דְּאִיהוּ בְּאִתְגַלְּיָא וִיגַלֵּי מַה דְּאִיהוּ סָתִים.

Said R. Judah: ‘Observe that also when Sarah was visited, it was the grade of the divine essence symbolised by the Vau that visited her, as it is written, “And (Va) the Lord visited Sarah”, for all is contained in the mystery of the Vau, and through it all things are to be revealed.’

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי כַּמָּה אִית לָן לְאִתְמַשְּׁכָא גּוֹ גָּלוּתָא עַד הַהוּא זִמְנָא, וְכֹלָּא תָּלֵי לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כַּד יְתוּבוּן בִּתְיוּבְתָּא. אִי יִזְכּוּ וְאִי לָא יִזְכּוּ, כְּמָה דְאִתְמָּר בְּהַאי קְרָא דִּכְתִיב אֲנִי יְיָ בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה. זָכוּ אֲחִישֶׁנָּה לא זָכוּ בְּעִתָּהּ.

Said R. Jose: ‘We have still a long time to be in exile until the day arrives, but all depends on whether the people will repent of their sins, as appears from the passage, “I the Lord will hasten it in its time” (Is. 60, 22), i.e. if they will be worthy, “I will hasten it”, and if not, then “in its time”.’

אֲזְלוּ, עַד דְּהֲווּ אָזְלֵי, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי אַדְכַּרְנָא הַשְׁתָּא דְּהָא בְּאֲתַר דָּא יָתִיבְנָא יוֹמָא חַד עִם אַבָּא, וְאָמַר לִי בְּרִי זַמִּין אַנְתְּ כַּד מָטוּן יוֹמָךְ לְשִׁיתִּין שְׁנִין לְאַשְׁכָּחָא בְּהַאי אֲתַר סִימָא דְּחָכְמְתָא עִלָּאָה, וְהָא זָכִינָא לְאִנּוּן יוֹמִין וְלָא אַשְׁכַּחְנָא, וְלָא יְדַעְנָא אִי הַנֵּי מִלִּין דְּקָאֲמָרָן אוֹ הַהִיא חָכְמְתָא דְּאִיהוּ אָמַר.

The two then proceeded on their way. Suddenly R. Jose said: ‘It comes to my memory that in this place I was once sitting with my father and he said to me: “When you will reach the age of sixty years you are destined to find in this place a treasure of sublime wisdom.” I have lived to reach that age, and I have not found the treasure, but I wonder if the words spoken by us just now are not the wisdom that he meant.

וְאָמַר לִי כַּד יִמְטוּן קוּלְפִין דְּנוּרָא גּוֹ טְהִירֵי יְדָךְ אִתְאֲבִיד מִינָךְ. אֲמִינָא לֵיהּ אַבָּא בַּמֶּה יְדַעְתְּ. אָמַר לִי בְּהַנֵּי תְּרֵין צִפּוֹרִין דְּאַעֲבָרוּ עַל רֵישָׁךְ יְדַעְנָא.

He further said to me: “When the celestial flame reaches the spaces between your fingers, it will escape from you.” I asked him: “How do you know this?” He replied: “I know it by the two birds that passed over your head.”’

אַדְּהָכִי אִתְפְּרַשׁ רַבִּי יוֹסֵי וְעָאל גּוֹ מְעַרְתָּא חָדָא וְאַשְׁכַּח סִפְרָא חַד דְּהֲוָה נָעִיץ גּוֹ נוּקְבָא דְּטִנָּרָא בִּסְיָיפֵי מְעַרְתָּא, נָפַק בֵּיהּ.

At this point R. Jose left him and entered a cavern, at at the farther end of which he found a book hidden in the cleft of a rock.

כֵּיוָן דְּפָתַח לֵיהּ חָמָא שִׁבְעִין וּתְרֵין גְּלִיפִין דְּאַתְוָון דְּאִתְמְסָרוּ לְאָדָם הָרִאשׁוֹן וּבְהוּ הֲוָה יָדַע כָּל חָכְמְתָא דְּעִלָּאִין קַדִּישִׁין וְכָל אִנּוּן דְּבָתַר רֵיחַיָא דְּמִתְגַּלְגְּלָן בָּתַר פָּרוּכְתָּא גּוֹ טְהִירִין עִלָּאִין וְכָל אִנּוּן מִלִּין דְּזַמִּינִין לְמֵיתֵי לְעָלְמָא, עַד יוֹמָא דְּיֵקוּם עֲנָנָא דְּבִסְטַר מַעֲרָב וְיַחְשִׁיךְ עָלְמָא.

He brought it out and caught sight of seventy-two tracings of letters which had been given to Adam the first man, and by means of which he knew all the wisdom of the supernal holy beings, and all those beings that abide behind the mill with turns behind the veil among the supernal ethereal essences, as well as all that is destined to happen in the world until the day when a cloud will arise on the side of the West and darken the world.

קָרָא לְרַבִּי יְהוּדָה וְשָׁרוּ לְמִלְעֵי בְּהַהוּא סִפְרָא, לָא סְפִיקוּ לְמִלְעֵי תְּרֵי אוֹ תְּלָתָא סִטְרִין דְּאִנּוּן אַתְוָון עַד דְּהֲווּ מִסְתַּכְּלִין בְּהַהִיא חָכְמָה עִלָּאָה, כֵּיוָן דְּמָטוּ לְמִלְעֵי בִּסְתִירוּ דְּסִפְרָא וּמִשְׁתָּעוּ דָּא עִם דָּא, נָפַק שְׁבִיבָא דְּאֶשָׁא וְעִלְעוּלָא דְּרוּחָא וּבָטַשׁ בִּידֵיהוֹן וְאִתְאֲבִיד מִנַּיְיהוּ. בָּכָה רַבִּי יוֹסֵי וְאָמַר דִּילְמָא חַס וְשָׁלוֹם חוֹבָה אִיהוּ גַּבָּן אוֹ דְּלָאו אֲנַן זַכִּין לְמִנְדַע לֵיהּ.

R. Jose then called R. Judah and the two began to examine the book. No sooner had they studied two or three of the letters than they found themselves contemplating that supernal wisdom. But as soon as they began to go into the book more deeply and to discuss it, a fiery flame driven by a tempestuous wind struck their hands, and the book vanished from them. R. Jose wept, saying, ‘Can it be, Heaven forefend, that we are tainted with some sin? Or are we unworthy to possess the knowledge contained therein?’

כַּד אָתוּן לְגַבֵּי דְרַבִּי שִׁמְעוֹן אִשְׁתָּעוּ לֵיהּ עוֹבָדָא דָא, אָמַר לוֹן דִּילְמָא בְּקֵץ מְשִׁיחָא דְּאִנּוּן אַתְוָון הֲוֵיתוּן מִשְׁתַּדְּלֵי, אָמְרוּ לֵיהּ דָּא לָא יַדְעִינָן דְּהָא כֹּלָּא אִתְנְשֵׁי מִינָן. אָמַר לוֹן רַבִּי שִׁמְעוֹן לֵית רְעוּתָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּדָא דְּיִתְגְּלֵי כָּל כָּךְ לְעַלְמָא, וְכַד יְהֵא קָרִיב לְיוֹמֵי מְשִׁיחָא אֲפִילּוּ רַבְיֵי דְעַלְמָא זְמִינִין לְאַשְׁכָּחָא טְמִירִין דְּחָכְמְתָא וּלְמִנְדַע בֵּיהּ קִצִּין וְחוּשְׁבְּנִין, וּבְהַהוּא זִמְנָא אִתְגַּלְּיָא לְכֹלָּא הֲדָא הוּא דִכְתִיב (צפניה ג׳:ט׳) כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים וְגו’. מַהוּ אָז. בְּזִמְנָא דְּתֵיקוּם כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל מֵעַפְרָא וְיוֹקִים לָהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כְּדֵין אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם יְיָ וּלְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד.

When they came to R. Simeon they told him what had occurred. He said to them: ‘Were you, perhaps, scrutinising those letters which dealt with the coming of the Messiah?’ They answered: ‘We cannot tell, as we have forgotten everything.’ R. Simeon continued: ‘The Holy One, blessed be He, does not desire that so much should be revealed to the world, but when the days of the Messiah will be near at hand, even children will discover the secrets of wisdom and thereby be able to calculate the millennium; at that time it will be revealed to all, as it is written, “For then will I turn to the peoples a pure language, etc.” (Zeph. 3, 9), the term az (then) referring to the time when the community of Israel will be raised from the dust and the Holy One will make her stand upright; then “will I turn to the peoples a pure language, that they may all call upon the Lord, to serve him with one consent” (Ibid.).’

תָּא חֲזֵי, אַף עַל גַּב דְּאַבְרָהָם כְּתִיב בֵּיהּ וַיִּסַּע אַבְרָם הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ הַנֶּגְבָּה. וְכָל מַטְלָנוֹי הֲווּ לְדָרוֹמָא וְאִתְקַשַּׁר בֵּיהּ, לָא סָלִיק לְדוּכְתֵּיהּ כְּדְקָא יְאוּת עַד דְּאִתְיְלִיד יִצְחָק, כֵּיוָן דְּאִתְיְלִיד יִצְחָק אִסְתַּלַּק לְאַתְרֵיהּ וְאִיהוּ אִשְׁתַּתַּף בַּהֲדֵיהּ וְאִתְקַשְּׁרוּ דָּא בְּדָא.

Observe that although it is said of Abraham that he “journeyed still toward the South” (Gen. 12, 9), he did not attain to his rightful grade until Isaac was born. But as soon as Isaac was born, he attained this grade, through the close association and union of the two.

בְגִין כָּךְ אִיהוּ קָרֵי לֵיהּ יִצְחָק וְלָא אָחֳרָא, בְּגִין לְשַׁתְּפָא מַיָא בְּאֶשָׁא, דִּכְתִיב וַיִּקְרָא אַבְרָהָם אֶת שֵׁם בְּנוֹ הַנּוֹלַד לוֹ אֲשֶׁר יָלְדָה לוֹ שָׂרָה יִצְחָק. מַאן הַנּוֹלַד לוֹ, אֵשׁ מִמַּיִם:

For that reason he, and no other, called him Isaac, in order that water and fire should be merged together. Hence: AND ABRAHAM CALLED THE NAME OF HIS SON THAT WAS BORN UNTO HIM, WHOM SARAH BORE TO HIM, ISAAC: to wit, the son that was born to him as fire born from water.

Vayera, Chapter 31

וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק. אָמַר רַבִּי חִיָּיא, מִיּוֹמָא דְּאִתְיְלִיד יִצְחָק וְהֲוָה יִשְׁמָעֵאל בְּבֵיתָא דְאַבְרָהָם, לָא אִסְתַּלַּק יִשְׁמָעֵאל בִּשְׁמָא, בְּאֲתַר דְּדַהֲבָא שַׁרְיָא סוֹסְפִיתָא לָא אִדְכַּר קַמֵּיהּ, וּבְגִין כָּךְ אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית, גְּבַר דְּלָא יִתְחֲזֵי לְאַדְכָּרָא קַמֵּיהּ דְּיִצְחָק.

AND SARAH SAW THE SON OF HAGAR THE EGYPTIAN, WHOM SHE HAD BORN UNTO ABRAHAM, MAKING SPORT. R. Hiya said: ‘After recording the birth of Isaac, the Scripture never mentions Ishmael by name so long as he was still in the house of Abraham: dross cannot be mentioned in the presence of gold. Hence Ishmael is referred to here as “the son of Hagar the Egyptian”, as it was not fitting that his name should be mentioned in the presence of Isaac.’

אָמַר רַבִּי יִצְחָק וַתֵּרֶא שָׂרָה, בְּעֵינָא דִקְלָנָא חָמַאת לֵיהּ שָׂרָה, דְּלָא חָמַאת לֵיהּ בְּעֵינָא דְּאִיהוּ בְּרָא דְּאַבְרָהָם, אֶלָּא דְּאִיהוּ בְּרָא דְּהָגָר הַמִּצְרִית, וּבְגִין כָּךְ וַתֵּרֶא שָׂרָה. דְּשָׂרָה חָמַאת לֵיהּ בְּעֵינָא דָא וְלֹא אַבְרָהָם, דְּאִילוּ בְּאַבְרָהָם לֹא כְּתִיב אֶת בֶּן הָגָר אֶלָּא אֶת בְּנוֹ.

Said R. Isaac: ‘The words “and Sarah saw” imply that she looked at him disdainfully, as being the son not of Abraham but of Hagar the Egyptian, and, furthermore, only Sarah regarded him so, but not Abraham, as we read that THE THING WAS VERY GRIEVOUS IN ABRAHAM’S SIGHT ON ACCOUNT OF HIS SON-not the son of Hagar, but his son.’

תָּא חֲזֵי, לְבָתַר מַה כְּתִיב וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד בְּעֵינִי אַבְרָהָם עַל אוֹדוֹת בְּנוֹ. וְלָא כְּתִיב עַל אוֹדוֹת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית. בְגִין כָּךְ וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית. וְלָא חָמַאת דְּאִיהוּ בְּרִיהּ דְּאַבְרָהָם.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר הַאי קְרָא תּוּשְׁבַּחְתָּא דְשָׂרָה אִיהוּ, בְּגִין דְּחָמַאת לֵיהּ דְּקָא מְצַחֵק לְכּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, אָמְרָה, וַדַּאי לַאו בְּרָא דָא בְּרָא דְאַבְרָהָם לְמֶעֱבַד עוֹבָדוֹי דְאַבְרָהָם, אֶלָּא בְּרָא דְּהָגָר הַמִּצְרִית אִיהוּ אֲהַדַּר לְחוּלָקָא דְּאִמֵּיהּ, בְגִין כָּךְ וַתֹּאמֶר לְאַבְרָהָם גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ, כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי עִם יִצְחָק.

R. Simeon said: ‘The Scripture really speaks in praise of Sarah. For what she saw was that he was indulging in idolatrous practices. Hence she said: Surely, this is not the son of Abraham, who follows in the footsteps of Abraham, but the son of Hagar the Egyptian, who is reverting to the type of his mother. Hence: AND SHE SAID UNTO ABRAHAM: CAST OUT THIS BONDWOMAN AND HER SON; FOR THE SON OF THIS BONDWOMAN SHALL NOT BE HEIR WITH MY SON, EVEN WITH ISAAC.

וְכִי סַלְקָא דַעְתָּךְ דְּקַנֵּי לָהּ שָׂרָה אוֹ לִבְרָהּ, אִי הָכִי לא אוֹדֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עִמָּהּ, דִּכְתִיב כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקוֹלָהּ. אֶלָּא בְּגִין דְּחָמַאת לֵיהּ בְּכּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת וְאִמֵּיהּ אוּלְפָא לֵיהּ נִמּוּסֵי דְּכּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, בְּגִין כָּךְ אֲמְרַת שָׂרָה כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת, אֲנָא יָדַעְנָא דְּלָא יָרִית לְעָלְמִין חוּלָקָא דִמְהֵימְנוּתָא, וְלָא יְהֵא לֵיהּ עִם בְּרִי חוּלָקָא לָא בְּעַלְמָא דֵין וְלָא בְּעַלְמָא דְאָתֵי, וּבְגִין כָךְ אוֹדֵי עִמָּהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא.

It cannot be supposed that Sarah was moved by jealousy of her or her son. For if so, the Holy One would not have supported her by saying, IN ALL THAT SARAH SAITH UNTO THEE, HEARKEN UNTO HER VOICE. The truth, therefore, is that she observed him worshipping idols, and performing the practices which his mother had taught him. Hence the words of Sarah, “For the son of this bondwoman shall not be heir”, as much as to say: “I know that he will never enter the fold of the true faith and that he will have no portion with my son either in this world or in the world to come.” Therefore God supported her,

וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּעָא לְאַפְרָשָׁא בִּלְחוֹדוֹי זַרְעָא קַדִּישָׁא כְּדְקָא יְאוּת, דִּבְגִין כָּךְ בָּרָא עַלְמָא דְּהָא יִשְׂרָאֵל סָלִיק בִּרְעוּתָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַד לָא יִבְרֵי עַלְמָא, וּבְגִין כָּךְ נָפַק אַבְרָהָם לְעַלְמָא וְעַלְמָא מִתְקַיֵּים בְּגִינֵיהּ, וְאַבְרָהָם וְיִצְחָק (לא) קָיְימוּ וְלָא אִתְיַישְׁבוּ בְּדוּכְתַּיְיהוּ עַד דְּנָפַק יַעֲקֹב לְעָלְמָא.

since He wished to keep the holy seed carefully separated, for that was the end for which He created the world, as Israel was already in His thought before the creation of the world. It was therefore that Abraham appeared in the world, so that the world could be sustained for his sake. Abraham and Isaac together upheld the world, yet they were not firmly established until Jacob came into the world.

כֵּיוָן דְּנָפַק יַעֲקֹב לְעַלְמָא אִתְקָיְימוּ אַבְרָהָם וְיִצְחָק וְאִתְקְיַּים כָּל עַלְמָא, וּמִתַּמָּן נָפַק עַמָּא קַדִּישָׁא לְעַלְמָא, וְאִתְקְיַּים כֹּלָּא כְּגַוְונָא קַדִּישָׁא כְּדְקָא יְאוּת, וּבְגִין כָּךְ אָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקוֹלָהּ כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע, וְלֹא בְּיִשְׁמָעֵאל. מַה כְּתִיב לְבָתַר וַתֵּלֶךְ וַתֵּתַע בְּמִדְבַּר בְּאֵר שָׁבַע.

When Jacob appeared, both Abraham and Isaac became firmly established and the whole world with them. From Jacob the holy people gradually emerged into the world, and so the whole of existence became duly established according to the holy pattern. Hence God said, “In all that Sarah saith unto thee, hearken unto her voice; for in Isaac shall seed be called to thee”, i.e. in Isaac and not in Ishmael. The text proceeds: AND SHE DEPARTED AND STRAYED IN THE WILDERNESS OF BEERSHEBA.

כְּתִיב הָכָא וַתֵּתַע וּכְתִיב הָתָם (ירמיהו י׳:ט״ו) הֶבֶל הֵמָּה מַעֲשֵׂה תַּעְתּוּעִים. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּגִינֵיהּ דְּאַבְרָהָם לָא שָׁבִיק. לָהּ וְלִבְרָהּ.

The term vatetha (and she strayed) indicates idolatry, like the kindred term in the verse, “They are vanity, work of delusion (tha’athuim, lit. “goings astray”) (Jer. 10, 15). Thus it was only for the sake of Abraham that the Holy One did not abandon her or her son.

תָּא חֲזֵי, בְּקַדְמִיתָא כַד אָזְלַת מִקַּמָּהּ דְּשָׂרָה מַה כְּתִיב כִּי שָׁמַע יְיָ אֶל עָנְיֵיךְ. וְהַשְׁתָּא דְּטָעַאת בָּתַר כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת אַף עַל גַּב דִּכְתִיב וַתִּשָּׂא אֶת קוֹלָהּ וַתֵּבְךָ. מַה כְּתִיב כִּי שָׁמַע אֱלֹהִים אֶל קוֹל הַנַּעַר. וְלָא כְּתִיב כִּי שָׁמַע אֱלהִים אֶת קוֹלֵךְ.

Observe that on the previous occasion when she fled from Sarah, it was said to her: “The Lord hath heard thy affliction” (Gen. 16, 11); but now since she went astray after idols, although she lifted up her voice and wept, yet it says, FOR GOD HATH HEARD THE VOICE OF THE LAD WHERE HE IS.

בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם. הָא אוּקְמוּהָ דְּלָאו בַּר עוֹנָשָׁא הוּא לְגַבֵּי בֵּי דִינָא דִּלְעֵילָא, דְּהָא בֵּי דִינָא דִלְתַתָּא עָנְשִׁין מִתְּלֵיסַר שְׁנִין וּלְעֵילָא, וּבֵי דִינָא דִלְעֵילָא מֵעֶשְׂרִים שְׁנִין וּלְהָלְאָה. וְאַף עַל גַּב דְּחַיָּיבָא הֲוָה, לָאו בַּר עוֹנָשָׁא אִיהוּ. וְהָא אוּקְמוּהָ, וְדָא הוּא דִכְתִיב בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם.

The expression “where he is” we interpret to imply that he was still a minor in the eyes of the heavenly court. For whereas in the human court, here below, the age of liability is reached at thirteen years, in the heavenly court it is reached only at twenty years; before that age, even if one is guilty, he is not punishable. Hence the phrase “where he is”.

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אִי הָכִי מַאן דְּאִסְתַּלַּק מֵעַלְמָא עָד לָא מָטוּן יוֹמוֹי לְעֶשְׂרִין שְׁנִין, מֵאָן אֲתַר אִתְעַנָּשׁ, בְּגִין דְּהָא מִתְּלֵיסַר שְׁנִין וּלְתַתָּא לָאו בַּר עוֹנָשָׁא אִיהוּ אֶלָא בְּחֶטְאוֹי דְּאֲבוֹי. אֲבָל מִתְּלֵיסַר שְׁנִין וּלְעֵילָא מַהוּ, אָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא חָס עֲלֵיהּ דְּלֵימוּת זַכַּאי (ולא לימות חייב) וְיָהִיב לֵיהּ אֲגַר טַב בְּהַהוּא עָלְמָא, וְלָא לֵימוּת חַיָּיב דְּיִתְעַנָּשׁ בְּהַהוּא עָלְמָא וְאוּקְמוּהָ.

Said R. Eleazar: ‘If that be so, why should anyone be punished by dying before twenty? Before thirteen, it is true, he may die for the sins of his father, but why after thirteen?’ R. Hiya replied: ‘The Holy One has mercy on such a one so that he should die whilst still innocent, and obtain a reward in the other world, instead of dying in guilt and receiving punishment in that world.’

אָמַר לֵיהּ אִי חַיָּיבָא הוּא וְלָא מָטוּן יוֹמוֹי לְעֶשְׂרִין שְׁנִין מַהוּ כֵּיוָן דְּאִסְתַּלַּק מֵעַלְמָא בְּמַאי הוּא עוֹנְשֵׁיהּ. אָמַר לֵיהּ בְּדָא אִתְקְיַּים (משלי י״ג:כ״ג) וְיֵשׁ נִסְפָּה בְּלא מִשְׁפָּט. דְּכַד עוֹנָשָׁא נָחִית לְעַלְמָא אִיהוּ (דינא) אַעֲרַע בְּלָא כַּוָּנָה לְעֵילָא וְתַתָּא בְּהַהוּא מְחַבְּלָא וְיִתְעַנַּשׁ כַּד לָא אַשְׁגָּחוּ עֲלֵיהּ מִלְעֵילָא.

R. Eleazar rejoined: ‘But if he is already guilty before he reaches the age of twenty years, what are we to say? Since he has died (before reaching the age of punishment), how will he be punished?’ R. Simeon replied: ‘It is of such that it is written, “But there is that is swept away without judgement” (Prov. 13, 23). For when chastisement descends on the world, then such a one is struck down by the destroying angel without express sentence pronounced either by the heavenly or the earthly tribunal, while Providence is not keeping watch over him.

וְעֲלֵיהּ כְּתִיב, (משלי ה׳:כ״ב) עֲווֹנוֹתָיו יִלְכְּדֻנוֹ אֶת הָרָשָׁע. א”ת לְאַסְגָּאָה מַאן דְּלָא מָטוּן יוֹמוֹי לְאִתְעֲנָשָׁא. עֲווֹנוֹתָיו יִלְכְּדֻנוֹ (את הרשע) וְלָא בֵּי דִינָא דִלְעֵילָא, וּבְחַבְלֵי חַטָּאתוֹ יִתָּמֵךְ וְלָא בֵּי דִינָא דִלְתַתָּא. בְּגִין כָּךְ כְּתִיב כִּי שָׁמַע אֱלהִים אֶל קוֹל הַנַּעַר בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם.

It is also written of such a one: “His own iniquities shall ensnare (eth) the wicked, and he shall be holden with the cords of his sin” (Ibid. 5, 22). The accusative particle eth amplifies the term “the wicked” so as to make it include one who has not yet come of legal age; of him, then, it is said, “His own iniquities shall ensnare the wicked”, but not the heavenly tribunal, “and he shall be holden with the cords of his sin”, but not by the earthly tribunal. Hence it says here: “For God hath heard the voice of the lad where he is.”’

Vayera, Chapter 32

רַבִּי שִׁמְעוֹן פָּתַח וְאָמַר, (ויקרא כ״ו:מ״ב) וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב מָלֵא בְּוא”ו אַמַּאי. אֶלָּא בִּתְרֵין סִטְרִין אִיהוּ (אנון). רָזָא דְחָכְמְתָא חָדָא. דְּאִיהוּ רָזָא דַרְגָּא דְחָכְמְתָא. אֲתַר דְּשָׁרֵי בֵּיהּ יַעֲקֹב. אֲבָל הַאי קְרָא עַל גָּלוּתָא דְיִשְׂרָאֵל אִתְּמָר, דְּכַד אִנּוּן גּוֹ גָּלוּתָא, הַהוּא זִמְנָא דְּיִתְפַּקְדוּן (ביה יעקב) יִתְפַּקְדוּן בְּרָזָא דְּוא”ו. וְאִיהוּ בְּאֶלֶף שְׁתִיתָאָה.

R. Simeon discoursed on the verse: And I will remember my covenant with Jacob, etc. (Lev. 26, 42). ‘The name Jacob’, he said, ‘is here written in full, with the letter vau. For what reason? In the first place as an allusion to the grade of Wisdom, the realm where Jacob dwells. But the chief reason is because the passage speaks of the exile of Israel, intimating that the redemption of Israel will come about through the mystic force of the letter vau, namely, in the sixth millennium,

(ואתחנן ער א) וּפְקִידָה בְּרָזָא דְוא”ו שִׁית רִגְעֵי וּפְלַג עִידָן. וּבְזִמְנָא דְּשִׁתִּין שְׁנִין לְעִבּוּרָא דְדַשָּׁא בְּאֶלֶף שְׁתִיתָאָה יָקִים אֱלָהּ שְׁמַיָא פְּקִידוּ לִבְרַתֵּיהּ דְּיַעֲקֹב. וּמֵהַהוּא זִמְנָא עַד דִּיְהֵא לָהּ זְכִירָה שִׁית שְׁנִין וּפַלְגָא. וּמֵהַהוּא זִמְנָא שִׁית שְׁנִין אָחֳרָנִין וְאִנּוּן שִׁבְעִין (ותלת) וּתְרֵין וּפַּלְגָא.

and, more precisely, after six seconds and a half a time. When the sixtieth year shall have passed over the threshold of the sixth millennium, the God of heaven will visit the daughter of Jacob with a preliminary remembrance (p’qidah). Another six and a half years will then elapse, and there will be a full remembrance of her; then another six years, making together seventy-two years and a half.

בְּשִׁיתִּין וְשִׁית יִתְגְּלֵי מַלְכָּא מְשִׁיחָא בְּאַרְעָא (שמות ז ב, ט ב) דְגָלִיל, וְכַד כֹּכָבָא דְּבִסְטַר מִזְרָח יִבְלַע שֶׁבַע כֹּכְבַיָא מִסְטַר צָפוֹן, וְשַׁלְהוֹבָא דְּאֶשָׁא אוּכְמָא תְּהֵא תַּלְיָא בִּרְקִיעָא שִׁיתִּין יוֹמִין, וּקְרָבִין יִתְעָרוּן בְּעַלְמָא לִסְטַר צָפוֹן, וּתְרִין מַלְכִין יִפְּלוּן בְּאִנּוּן קְרָבִין.

In the year sixty-six the Messiah will appear in the land of Galilee. A star in the east will swallow seven stars in the north, and a flame of black fire will hang in the heaven for sixty days, and there shall be wars towards the north in which two kings shall perish.

וְיִזְדַּוְּוגוּן כֻּלְּהוֹן עַמְּמַיָא עַל בְּרַתֵּיהּ דְּיַעֲקֹב לְאִדַחְיָיא לָהּ (לון) מֵעָלְמָא. וְעַל הַהוּא זִמְנָא כְּתִיב (והיתה) (ירמיהו ל׳:ז׳) וְעֵת צָרָה הִיא לְיַעֲקֹב וּמִמֶּנָּהּ יִוָּשֵׁעַ וּכְדֵין יִסְתַּיְּימוּן נַפְשִׁין מִגּוּפָא וּבָעְיָין לְאִתְחַדְּשָׁא, וְסִימָנִיךְ (כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים וכתיב) (בראשית מ״ו:כ״ז) כָּל הַנֶּפֶשׁ הַבָּאָה לְיַעֲקֹב מִצְרַיְמָה וְגו’ כָּל נֶפֶשׁ שִׁשִּׁים וָשֵׁשׁ.

Then all the nations shall combine together against the daughter of Jacob in order to drive her from the world. It is of that time that it is written: “And it is a time of trouble unto Jacob, but out of it he shall be saved” (Jer. 30, 7). At that time all the souls in Guph will have been used up, and will need to be re-created. As a mnemonic of this we may use the verse: “All the souls of the house of Jacob that came into Egypt… all the souls were threescore and six” (Gen. 46, 26).

בְּשִׁבְעִין וּתְלַת כָּל מַלְכֵי עַלְמָא יִתְכַּנְּשׁוּן לְגוֹ קַרְתָּא רַבְּתָא דְּרוֹמִי, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יִתְעַר עֲלַיְיהוּ אֶשָׁא וּבַרְדָא וְאַבְנֵי אַלְגָבִישׁ וְיִתְאַבְּדוּן מֵעַלְמָא, בַּר אִנּוּן מְלָכִין דְּלָא יִמְטוּן לְתַמָּן וִיהַדְּרוּן לְאַגָּחָא קְרָבִין אָחֳרָנִין. וּמֵהַהוּא זִמְנָא מַלְכָּא מְשִׁיחָא יִתְעַר בְּכָל עַלְמָא, וְיִתְכַּנְּשׁוּן עִמֵּיהּ כַּמָּה עַמִּין וְכַמָּה חַיָּילִין מִכָּל סְיָיפֵי עַלְמָא, וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יִתְכַּנְּשׁוּן בְּכָל אִנּוּן אַתְרֵי.

In the year seventy-three all the kings of the world will assemble in the great city of Rome, and the Holy One will shower on them fire and hail and meteoric stones until they are all destroyed, with the exception of those who will not yet have arrived there. These will commence anew to make other wars. From that time the Messiah will begin to declare himself, and round him there will be gathered many nations and many hosts from the uttermost ends of the earth. And all the children of Israel will assemble in their various places

עַד דְּאִשְׁתַּלִּימוּ אִנּוּן שְׁנִין לְמֵאָה, כְּדֵין וא”ו יִתְחַבַּר בְּה”א, וּכְדֵין (ישעיהו ס״ו:כ׳) וְהֵבִיאוּ אֶת כָּל אֲחֵיכֶם מִכָּל הַגּוֹיִם מִנְחָה לַיְיָ וְגו’. וּבְנֵי יִשְׁמָעֵאל (ישראל) זְמִינִין בְּהַהוּא זִמְנָא לְאַתְעָרָא (עליהון) עִם כָּל עַמִּין דְּעַלְמָא לְמֵיתֵי עַל יְרוּשָׁלֵם דִּכְתִיב, (זכריה י״ד:ב׳) וְאָסַפְתִּי אֶת כָּל הַגּוֹיִם אֶל יְרוּשָׁלַ ם לַמִלְחָמָה וְגו’. וּכְתִיב, (תהילים ב׳:ב׳) יִתְיַצְּבוּ מַלְכֵי אֶרֶץ וְרוֹזְנִים נוֹסְדוּ יָחַד עַל יְיָ וְעַל מְשִׁיחוֹ. וּכְתִיב יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחָק יְיָ יִלְעַג לָמוֹ.

until the completion of the century. The Vau will then join the He, and then “they shall bring all your brethren out of all the nations for an offering unto the Lord” (Is. 66, 20). The children of Ishmael will at the same time rouse all the peoples of the world to come up to war against Jerusalem, as it is written, “For I will gather all nations against Jerusalem to battle, etc.” (Zech. 14, 2), also, “The kings of the earth stand up, and the rulers take counsel together, against the Lord, and against his anointed” (Ps. 2, 2); and further, “He that sitteth in heaven laugheth, the Lord hath them in derision” (Ibid. 2, 4).

לְבָתַר וא”ו זְעִירָא יִתְעָר לְאִתְחַבָּרָא וּלְחַדְּשָׁא נִשְׁמָתִין דְּהֲווּ עַתִּיקִין בְּגִין לְחַדְתָּא עַלְמָא כְּמָה דִכְתִיב, (שם קד) יִשְׂמַח יְיָ בְּמַעֲשָׂיו וּכְתִיב יְהִי כְבוֹד יְיָ לְעוֹלָם לְאִתְחַבָּרָא כְּדְקָא יְאוּת. יִשְׂמַח יְיָ בְּמַעֲשָׂיו לְנַחֲתָא לוֹן לְעָלְמָא וּלְמֶהֱוֵי כֻּלְּהוֹן בְּרִיָין חַדְתִּין לְחַבְּרָא עַלְמִין כֻּלְּהוּ כְּחַד.

Then the lesser Vau will rouse itself to unite (with the He) and renew the souls that had become old, so as to rejuvenate the world, as it is written, “May the glory of the Lord endure for ever, let the Lord rejoice in his works” (Ps. 104, 31). The first part of this verse signifies that God’s glory will attach itself to the world, and the latter half that He will cause souls to descend into the world and make them into new beings, so as to join the world into one.

זַכָּאִין אִנּוּן כָּל אִנּוּן דְּיִשְׁתָּאֲרוּן בְּעַלְמָא בִּסְיָיפֵי אֶלֶף שְׁתִיתָאָה לְמֵיעַל בְּשַׁבַּתָּא, דְּהָא כְּדֵין אִיהוּ יוֹמָא חַד לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּלְחוֹדוֹי לְאִזְדַּוְּוגָא כְּדְקָא יְאוּת וּלְמִלְקַט נִשְׁמָתִין חַדְתִּין לְמֶהֱוֵי בְּעַלְמָא עִם אִנּוּן דְּאִשְׁתָּאֲרוּ בְּקַדְמִיתָא דִּכְתִיב, (ישעיהו ד׳:ג׳) וְהָיָה הַנִּשְׁאָר בְּצִיּוֹן וְהַנּוֹתָר בִּיְרוּשָׁלַם קָדוֹשׁ יֵאָמֵר לוֹ כָּל הַכָּתוּב לְחַיִּים בִּיְרוּשָׁלַ ם:

Happy are those who will be left alive at the end of the sixth millennium to enter on the Sabbath. For that is the day set apart by the Holy One on which to effect the union of souls and to cull new souls to join those that are still on earth, as it is written, “And it shall come to pass, that he that is left in Zion, and he that remaineth in Jerusalem, shall be called holy, even every one that is written unto life in Jerusalem” (Is. 4, 3).’

Vayera, Chapter 33

וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנִּנִי. רַבִּי יְהוּדָה פָּתַח וְאָמַר (תהלים מה) אַתָּה הוּא מַלְכִּי וְגו’. דָּא הוּא שְׁלִימוּ דְּכָל דַּרְגִּין כְּחֲדָא דָּא בְּדָא.

AND IT CAME TO PASS AFTER THESE THINGS, THAT GOD DID PROVE ABRAHAM, AND SAID UNTO HIM: ABRAHAM, AND HE SAID: HERE AM I. R. Judah discoursed on the verse: Thou art my King, O God (Ps. 44, 5). ‘This allocution’, he said, ‘signifies the complete union of all grades.’

צַוֵּה יְשׁוּעוֹת יַעֲקֹב, כָּל אִנּוּן שְׁלִיחָן דְּעַבְדֵּי שְׁלִיחוּתָא בְּעַלְמָא דְלֶיהוֵי כֻּלְּהוּ מִסִּטְרָא דְרַחֲמֵי וְלָא לֶהווֹ מִסִּטְרָא דְדִינָא, בְּגִין דְּאִית מָארֵי שְׁלִיחָן מִסִּטְרָא דְרַחֲמֵי וּמִסִּטְרָא דְדִינָא קַשְׁיָא. אִנּוּן שְׁלִיחָן דְּאַתְיָין מִסִּטְרָא דְרַחֲמֵי לָא עַבְדֵי שְׁלִיחוּתָא דְדִינָא בְּעַלְמָא כְּלָל.

“Command the salvation of Jacob” (Ibid.), to wit, the emissaries who perform God’s behests in the world, that they may be all from the side of mercy and not from the side of stern justice; since there are messengers from the side of mercy and others from the side of justice. Those belonging to the side of mercy never execute a mission of punishment in the world.

וְאִי תֵימָא הָא מַלְאָכָא דְּאִתְגְּלֵי לֵיהּ לְבִלְעָם הָא תָּנִינָן שְׁלִיחָא דְּרַחֲמֵי הֲוָה וְאִתְהַפַּךְ לְדִינָא. לָא. לְעוֹלָם לָא אִשְׁתַּנֵּי, אֶלָּא שְׁלִיחָא דְרַחֲמֵי הֲוָה לַאֲגָנָא עֲלַיְיהוּ דְיִשְׂרָאֵל וּלְמֶהֱוֵי סַנֵּיגוֹרְיָא עֲלַיְיהוּ, וּלְקֳבְלֵיהּ הוּא דִינָא, וְכָךְ אוֹרְחוֹי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כַּד אוֹטִיב לְדָא הַהוּא טִיבוּ דִּינָא לְדָא. כָּךְ הָא שְׁלִיחָא דְרַחֲמֵי הֲוָה לְהוּ לְיִשְׂרָאֵל וּלְבִלְעָם אִתְהַפַּךְ לְדִינָא. בְגִין כָּךְ צַוֵּה יְשׁוּעוֹת יַעֲקֹב, אָמַר דָוִד, פַּקִּיד עַל עַלְמָא כַּד יִשְׁתַּלְּחוּן שְׁלִיחָאָה דִּי לֶהֶוְיָן מִסִּטְרָא דְרַחֲמֵי.

It may be asked, how can we reconcile with this the case of the angel who appeared to Balaam, and of whom we have been taught that he was first a messenger of mercy and then was changed into one of severity. In reality the character of his mission was not changed, as he was throughout a messenger of mercy on behalf of Israel, to protect them and plead for them, but this meant punishment to Balaam. For this is the way of the Holy One, that when He confers kindness on one, the same kindness may result in punishment for another. Similarly here, the same messenger who was one of mercy for Israel turned into one of punishment for Balaam. Hence David prayed, “Command the salvation of Jacob”, as much as to say: “When messengers are sent into the world, order such as are of the side of mercy.”

רַבִּי אַבָּא אָמַר צַוֵּה יְשׁוּעוֹת יַעֲקֹב דְּאִנּוּן גּוֹ גַלְוָותָא וְיִשְׁתַּכַּח פּוּרְקָנָא לְהוֹן גּוֹ גָּלוּתְהוֹן. תָּא חֲזֵי, תּוּשְׁבְּחָן דְּאֲבָהָן יַעֲקֹב הֲוָה, וְאִלְמָלֵא יִצְחָק לָא אֲתָא יַעֲקֹב לְעַלְמָא, וּבְגִין כָּךְ צַוִּה יְשׁוּעוֹת יַעֲקֹב דָּא יִצְחָק, דְּכֵיוָן דְּאִשְׁתְּזִיב יִצְחָק יְשׁועוֹת יַעֲקֹב הֲווּ.

R. Abba said: ‘The words “command the salvation of Jacob” allude to those in exile, for whose redemption David prayed. Further, Jacob was the crown of the patriarchs, but if not for Isaac he would not have appeared in the world; hence the request “command the salvation of Jacob” refers primarily to Isaac, since the saving of his life was the salvation of Jacob.’

וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר הָא תָּנִינָן וַיְהִי בִּימֵי עַל צַעֲרָא אִתְּמָר, וַיְהִי אַף עַל גַּב דְּלָא כְּתִיב בִּימֵי טַפְסֵי דְצַעֲרָא אִית בֵּיהּ. וַיְהִי אַחַר, בָּתַר דַּרְגָּא תַּתָּאָה דְּכָל דַּרְגִּין עִלָּאִין, וּמַאן אִיהוּ דְּבָרִים, כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר (שמות ד׳:י׳) לא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי.

AND IT CAME TO PASS. Said R. Simeon: ‘We have been taught that the expression “and it came to pass in the days” indicates that some trouble is about to be narrated, while the expression “and it came to pass”, even without the addition of “in the days”, presages a certain tinge of distress. AFTER THESE WORDS: this means, after the lowest grade of all the supernal grades, which is called “words” (d’barim), as in the passage, “I am not a man of words” (Ex. 4, 10).

וּמַאן הֲוָה בָּתַר דַּרְגָּא דָא, וְהָאֱלהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם דְּאַתְיָא יֵצֶר הָרָע לְקַטְרְגָא קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. הָכָא אִית לְאִסְתַּכָּלָא וְהָאֱלהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם. אֶת יִצְחָק מִבָּעֵי לֵיהּ. דְּהָא יִצְחָק בַּר תְּלָתִין וְשֶׁבַע שְׁנִין הֲוָה וְהָא אֲבוֹי לָאו בַּר עוֹנָשָׁא דִילֵיהּ הֲוָה, דְּאִלְמָלֵא אָמַר יִצְחָק לָא בָעֵינָא לָא אִתְעֲנַשׁ אֲבוֹי עֲלֵיהּ. מַאי טַעְמָא וְהָאֱלהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם וְלָא כְּתִיב נִסָּה אֶת יִצְחָק.

THAT ELOHIM PROVED ABRAHAM, i.e. the evil tempter came to accuse him before the Holy One, blessed be He. The text here is rather surprising, for instead of Abraham we should have expected here to read, “God proved Isaac”, seeing that he was already thirty-seven years of age, and no longer under his father’s jurisdiction. He could thus easily have refused without rendering his father liable to punishment.

אֶלָּא אֶת אַבְרָהָם וַדַּאי דְּבָעֵי לְאִתְכְּלָלָא בְּדִינָא, דְּהָא אַבְרָהָם לָא הֲוָה בֵּיהּ דִּינָא כְּלַל מִקַּדְמַת דְּנָא, וְהַשְׁתָּא אִתְכְּלִיל מַיָי”א בְּאֶשָׁ”א. וְאַבְרָהָם לָא הֲוָה שְׁלִים עַד הַשְׁתָּא דְּאִתְעַטַּר לְמֶעְבַּד דִּינָא וּלְאַתְקָנָא לֵיהּ בְּאַתְרֵיהּ.

The truth, however, is that it was requisite, in order that Abraham might attain to perfection, that he should be invested with the attribute of rigour, which he had not exhibited up to that time.

וְכָל יוֹמוֹי לָא הֲוָה שְׁלִים עַד הַשְׁתָּא דְּאִתְכְּלִיל מַיָ”א בְּאֶשָׁ”א וְאֶשָׁ”א בְּמַיָ”א, וּבְגִין כָּךְ וְהָאֱלהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם וְלא אֶת יִצְחָק, דְּאַזְמִין אַבְרָהָם לְאִתְכְּלָלָא בְּדִינָא, וְכַד עָבִיד דָּא, עָאל (קלג ב) אֶשָׁ”א בְּמַיָ”א וְאִשְׁתְּלִים דָּא עִם דָּא. וְדָא עָבִיד דִּינָא לְאִתְכְּלָלָא דָּא בְּדָא. וּכְדֵין יֵצֶר הָרָע אֲתָא לְקַטְרְגָא עֲלֵיהּ דְּאַבְרָהָם דְּלָא אִשְׁתְּלִים כְּדְקָא יְאוּת עַד דְּיַעֲבִיד דִּינָא בְּיִצְחָק. דְּיֵצֶר הָרָע אַחַר הַדְּבָרִים אִיהוּ וְאָתָא לְקַטְרְגָא.

Now, however, water was united with fire and fire with water, and it was possible for him to dispense rigorous justice and make it part of his character. The evil tempter thus came to accuse Abraham on the ground that he could not be said to have perfected himself until he should have exercised rigour against Isaac.

וְתָא חֲזֵי רָזָא דְמִלָּה, אַף עַל גַּב דְּקָאֲמָרָן דְּאַבְרָהָם כְּתִיב וְלָא יִצְחָק, יִצְחָק נָמֵי אִתְכְּלִיל בֵּיהּ בְּהַאי קְרָא, רָזָא דִכְתִיב וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם. נִסָּה לְאַבְרָהָם לָא כְּתִיב אֶלָּא אֶת אַבְרָהָם אֶת דַּיְיקָא וְדָא יִצְחָק. דְּהָא בְּהַהִיא שַׁעֲתָא בִּגְבוּרָ”ה תַּתָּאָה שַׁרְיָא, כֵּיוָן דְּאִתְעַקַּד וְאִזְדַּמַּן בְּדִינָא עַל יְדָא דְּאַבְרָהָם כְּדְקָא יְאוּת, כְּדֵין אִתְעַטַּר בְּאַתְרֵיהּ בַּהֲדֵיהּ דְּאַבְרָהָם וְאִתְכְּלִילוּ אֶשָׁ”א בְּמַיָ”א וּסְלִיקוּ לְעֵילָא, וּכְדֵין אִשְׁתַּכַּח מַחְלוֹקֶת כְּדְקָא יְאוּת מַיָא בְּאֶשָׁא.

But observe that although only Abraham is explicitly mentioned as being proved, Isaac, nevertheless, was also included in the trial, as is implied by the amplifying particle eth before “Avraham”, which indicates Isaac. For Isaac was at that time in the grade of the lower Geburah (Force, Rigour); but after he had been bound and made ready to undergo the rigorous trial at the hand of Abraham, he was equipped in his own place together with Abraham, and so fire and water were joined and rose to a higher grade, and the discord was appeased.

מַאן (עבד) חָמָא אַבָּא רַחֲמָנָא דְּאִתְעֲבִיד אַכְזָר. אֶלָּא בְּגִין לְאִשְׁתַּכָּחָא מַחְלוֹקֶת מַיָא בְּאֶשָׁא וּלְאִתְעַטְּרָא בְּאַתְרַייהוּ (ד”א ל”ג כדקא יאות), עַד דְּאָתָא יַעֲקֹב וְאִתְתַּקַּן כֹּלָּא כְּדְקָא יְאוּת וְאִתְעֲבִידוּ תְּלָתָא אַבָּהָן שְׁלֵמִין וְאִתְתַּקָנוּ עִלָּאֵי וְתַתָּאֵי:

For who ever saw a father’s heart turn from compassion to cruelty? But the object here was to assuage the discord between fire and water so that they should be settled in their places until Jacob appeared, when all was put in order, and the triad of the patriarchs was completed, and higher and lower creations were firmly established.

וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ. וְכִי הֵיאַךְ יָכִיל אַבְרָהָם דְּאִיהוּ סָבָא. אִי תֵימָא בְּגִין דְּיִצְחָק לָא נָפִיק מֵרְשׁוּתֵיהּ כְּלַל, יָאוֹת, אֲבָל כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (במדבר כ׳:כ״ה) קַח אֶת אַהֲרֹן וְאֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ אֶלָּא בְּגִין לְאַמְשָׁכָא לוֹן בְּמִלִּין וּלְאַדְבָּרָא לוֹן לִרְעוּתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אוּף הָכָא קַח בְּמִלִּין. אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ הָא אוּקְמוּהָ. וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמּוֹרִיָּה כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר (שיר השירים ד׳:ו׳) אֵלֵךְ לִי אֶל הַר הַמּוֹר. לְאַתְקָנָא בְּאַתְרָא דְּיִתְחֲזֵי:

AND HE SAID, TAKE NOW THY SON. The word take does not mean “take forcibly”, since Abraham was too old for that, but it has the same sense as in “take Aaron and Eleazar his son” (Num. 20, 25), signifying that he should use persuasion and gently lead him on to do the will of God. THY SON, THINE ONLY SON, WHOM THOU LOVEST. This has been explained elsewhere. AND GET THEE INTO THE LAND OF MORIAH: the meaning is similar to that of the passage, “I will get me to the mountain of myrrh” (S. S. 4, 6), i.e. to become invigorated in the appropriate place.

Vayera, Chapter 34

בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַיִּשָּׂ”א אַבְרָהָ”ם אֶ”ת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחוֹק. בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי הָא אוּקְמוּהָ, אֶלָּא כֵּיוָן דְּאִתְּמָר וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלהִים מַאי טַעְמָא בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחוֹק. אֶלָּא בְּגִין דִּכְתִיב כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע וְדָא הוּא יַעֲקֹב דְּנָפַק מִנֵּיהּ וְהַאי הוּא בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי. וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחוֹק כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר (ירמיהו ל״א:ג׳) מֵרָחוֹק יְיָ נִרְאָה לִי.

ON THE THIRD DAY ABRAHAM LIFTED UP HIS EYES, AND SAW THE PLACE AFAR OFF. As we have already been told that Abraham went to the place, all this seems superfluous. But the truth is that “the third day” means the third generation, i.e. Jacob, and the words “he saw the place from afar” are parallel to the expression “from afar the Lord appeared unto me” (Jer. 31, 3).

וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם. דָּא הוּא יַעֲקֹב דִּכְתִיב, (בראשית כ״ח:י״א) וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם. אִסְתַּכַּל אַבְרָהָם בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי דְּאִיהוּ דַרְגָּא תְּלִיתָאָה וְחָמָא לֵיהּ לְיַעֲקֹב דְּזַמִּין לְמֵיפַק מִנֵּיהּ. מֵרָחוֹק כְּמָה דְאֲמָרָן מֵרָחוֹק וְלָא לִזְמַן קָרִיב.

Or again, “the place” alludes to Jacob, of whom it is written, “and he took one of the stones of the place” (Gen. 28, 11). For Abraham scrutinised the “third day”, which is the third grade, and he beheld Jacob, who was destined to descend from him. “Afar off’, to wit, at some distant time, and not soon.

אָמַר לֵיהּ רִבִּי אֶלְעָזָר מַאי שְׁבָחָא אִיהוּ לְאַבְרָהָם כַּד אִסְתַּכַּל וְחָמָא דְּזַמִּין לְמֵיפַק מִנִּיהּ יַעֲקֹב. דְּהָא כַּד אָזִיל לְמֶיעֱקַד לֵיהּ לְיִצְחָק, לָאו שְׁבָחָא כָּל כָּךְ אִיהוּ דִילֵיהּ.

R. Eleazar said to R. Judah: ‘What credit is herein ascribed to Abraham, if whilst about to bind Isaac he saw that Jacob was destined to descend from him?’

אָמַר לֵיהּ וַדַּאי (והא) חָמָא לֵיהּ לְיַעֲקֹב דְּהָא מִקַּדְמַת דְּנָא יָדַע אַבְרָהָם חָכְמְתָא, וְאִסְתַּכַּל הַשְׁתָּא בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי דְּאִיהוּ דַרְגָּא תְּלִיתָאָה לְמֶעְבַּד שְׁלִימוּ וּכְדֵין חָמָא לֵיהּ לְיַעֲקֹב דִּכְתִיב וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם. אֲבָל הַשְׁתָּא קַיְימָא לֵיהּ מִלָּה מֵרָחוֹק בְּגִין דְּאָזִיל לְמֶיעֱקַד לֵיהּ לְיִצְחָק וְלָא בָּעָא לְהַרְהֵר אֲבַתְרֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא.

R. Judah replied: ‘Indeed Abraham did see Jacob, since even before that Abraham was endowed with the higher Wisdom; and now he scrutinised the third day, which is the third grade, in order to make sure. And indeed he did see him, but now only “from afar”, for the reason that he was going to bind Isaac, and he did not wish to question the ways of the Holy One.

מֵרָחוֹק חָמָא לֵיהּ גּוֹ אַסְפַּקְלַרְיָאה דְּלָא נָהֲרָא בִּלְחוֹדוֹי, וּבְגִין כָּךְ חָמָא לֵיהּ וְלָא אִתְגְּלִי כֹּלָּא, דְּאִלּוּ אַסְפַּקְלַרְיָאה דְנַהֲרָא הֲוָה שְׁכִיחַ עַל הַאי אַסְפַּקְלַרְיָאה דְּלָא נַהֲרָא אִתְקְיַּים עֲלֵיהּ אַבְרָהָם כְּדְקָא יָאוֹת, אֲבָל מֵרָחוֹק, בִּלְחוֹדוֹי הֲוָה, מֵרָחוֹק.

“Afar off’, that is, he saw him through a “dim glass” only, and therefore only partially; for if the “clear glass” had been resting upon the “dim glass”, Abraham would have seen him properly.

מַאי טַעְמָא אִסְתַּלַּק מֵהַאי מִלָּה אַסְפַּקְלַרְיָאה דְּנַהֲרָא בְּגִין דְּהַאי דַּרְגָּא דְּיַעֲקֹב הֲוָה. וּבְגִין דְּיַעֲקֹב עַד לָא אִתְיְילִיד לָא אִשְׁתַּכַּח הַשְׁתָּא עַל הַאי דַרְגָא. וְתוּ בְּגִין דִּיהַךְ וִיקַבֵּל אַגְרָא. וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחוֹק דָּא יַעֲקֹב כְּמָה דְאִתְּמָר מֵרָחוֹק דְּלָא זָכָה בֵּיהּ.

The “clear glass” did not function on this occasion, because this is the grade of Jacob, who, not yet being born, had not reached that grade; and also in order that Abraham’s reward might be all the greater.

(ראייה בעינוי בהאי עלמא אלא מרחוק מגו האי דרגא דהא כד אתא יעקב הכא דאף על גב דאתו לההוא ראייה וחמא ליעקב, אמר אברהם ודאי קודשא בריך הוא ידע בגוונא אחרא דאתחזי, מיד ויבן שם אברהם את המזבח וגו’.

AND THEY CAME TO THE PLACE WHICH GOD HAD TOLD HIM OF, ETC. Here it is intimated that although Abraham had some vision of Jacob, yet he said to himself, “Assuredly the Holy One knows another way which will serve.’ Forthwith, therefore, ABRAHAM BUILT THE ALTAR THERE.

מה כתיב לעילא ויאמר יצחק אל אברהם אביו ויאמר אבי, הא אוקמוה. אבל מאי טעמא לא אתיב ליה (מדי)) מִיָּד. אֶלָא בְּגִין דְּהָא אִסְתַּלַּק מֵרַחֲמֵי דְאַבָּא עַל בְּרָא וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב הִנְּנִּי בְנִי, הִנְּנִּי דְאִסְתַּלָּקוּ רַחֲמֵי וְאִתְהַפַּךְ לְדִינָא:

Before this it is written: AND ISAAC SPOKE UNTO ABRAHAM HIS FATHER, AND SAID, MY FATHER. As explained elsewhere, the reason why Abraham did not respond to him immediately was because the normal compassion of a father towards a son left him, and hence he simply said: ‘Here I am, my son”, implying that the quality of mercy in him had been transmuted into rigour.

וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם, וְלָא כְּתִיב וַיֹּאמֶר אָבִיו, דְּהָא לָא קָאִים עֲלֵיהּ כְּאַבָּא אֶלָּא בַּעַל מַחְלוֹקֶת הֲוָה בֵּיהּ. אֱלהִים יִרְאֶה לוֹ הַשֶּׂה. יִרְאֶה לָנוּ מִבָּעֵי לֵיהּ, מַאי יִרְאֶה לוֹ. אֶלָּא אָמַר לֵיהּ אֱלֹהִים יִרְאֶה לוֹ לְגַרְמֵיהּ, כַּד אִיהוּ יִצְטְרִיךְ. אֲבָל הַשְׁתָּא בְּנִי וְלָא אִמְרָא. מִיָּד וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו.

AND ABRAHAM SAID. It is not written: “and his father said”, which shows again that he was regarding him not as his father but as his adversary. GOD WILL PROVIDE FOR HIMSELF THE LAMB FOR A BURNT OFFERING, MY SON. He should have said: “provide for us”, but what he meant was, “God will provide for Himself when necessary, but for the present it is going to be my son and nothing else.” Forthwith, AND THEY WENT BOTH OF THEM TOGETHER.

רִבִּי שִׁמְעוֹן פָּתַח וְאָמַר (ישעיהו ל״ג:ז׳) הֵן אֶרְאֶלָם צָעֲקוּ חוּצָה מַלְאֲכֵי שָׁלוֹם מַר יִבְכָּיוּן. הֵן אֶרְאֶלָם אִלֵּין מַלְאֲכֵי עִלָּאֵי. צָעֲקוּ בְּהַהִיא שַׁעֲתָא וּבָעוּ לְקַיְימָא עַל הַהִיא מִלָּה דִּכְתִיב, (בראשית ט״ו:ה׳) וַיּוֹצֵא אוֹתוֹ הַחוּצָה. בְּגִין כָּךְ צָעֲקוּ חוּצָה.

R. Simeon discoursed here on the verse: Behold, angels cry abroad, the angels of peace weep bitterly (Is. 33, 7). ‘These angels’, he said, ‘are superior angels who “cried abroad” because they no longer knew what to make of God’s promise to Abraham at the time when “He brought him forth abroad” (Gen. 15, 5).

מַלְאֲכֵי שָׁלוֹם. אִלֵּין אִנּוּן מַלְאָכִין אָחֳרָנִין דְּהֲווּ זְמִינִין לְמֵיהַךְ קַמֵּיהּ דְּיַעֲקֹב וּבְגִינֵיהּ דְּיַעֲקֹב אַבְטַח לוֹן שְׁלִימוּ, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. דִּכְתִיב, (בראשית ל״ב:ב׳) וְיַעֲקֹב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ וַיִּפְגְּעוּ בּוֹ מַלְאֲכֵי אֱלהִים. וְאִלֵּין אִקְרוּן מַלְאֲכֵי שָׁלוֹם, כֻּלְּהוּ בָּכוּ כַּד חָמוּ לֵיהּ לְאַבְרָהָם דְּעָקִיד לֵיהּ לְיִצְחָק, וְאִזְדַּעְזְעוּ עִלָּאֵי וְתַתָּאֵי וְכֻלְּהוּ עֲלֵיהּ דְּיִצְחָק:

The “angels of peace” are those other angels who were destined to go forth to meet Jacob, for whose sake the Holy One promised them peace, as it is written, “And Jacob went on his way, and the angels of God met him” (Ibid. 32, 2), and these are called “angels of peace”. All these wept when they saw Abraham binding Isaac, the upper and the lower beings trembled and shook, and all on account of Isaac.

Vayera, Chapter 35

וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ יְיָ וְגו’, פָּסִיק טַעְמָא בְּגַוַּויְהוּ, דְּלָאו אַבְרָהָם בַּתְרָאָה כְּקַדְמָאָה. בַּתְרָאָה שְׁלִים (נשא קלח א) קַדְמָאָה לָא שְׁלִים. כְּגַוְונָא דָא שְׁמוּאֵל שְׁמוּאֵל, בַּתְרָאָה שְׁלִים, קַדְמָאָה לָא שְׁלִים. בַּתְרָאָה נָבִיא, קַדְמָאָה לָא נָבִיא. אֲבָל משֶׁה משֶׁה, לָא פָּסִיק, בְּגִין דְּמִיּוֹמָא דְּאִתְיְילִיד לָא אַעֲדֵי מִנֵּיהּ שְׁכִינְתָּא. אַבְרָהָם אַבְרָהָם. רַבִּי חִיָּיא אָמַר בְּגִין לְאַתְעָרָא לֵיהּ בְּרוּחָא אָחֳרָא בְּעוֹבָדָא אָחֳרָא בְּלִבָּא אָחֳרָא.

AND THE ANGEL OF THE LORD CALLED UNTO HIM… ABRAHAM, ABRAHAM. There is in the text a disjunctive mark between the two Abrahams, to show that the latter was not like the former; the latter was the perfected Abraham, while the former was still incomplete. Similarly, in the passage where the name Samuel is repeated with a disjunctive line between (I Sam. 3, 10), the second is the perfected Samuel, whilst the first was not yet so. The second Samuel was a prophet, but not the first. But when we come to “Moses, Moses” (Ex. 3, 4), we do not find any pausal sign between, for the reason that from the day Moses was born the Shekinah never departed from him. R. Hiya said that the angel repeated Abraham’s name in order to animate him with a new spirit, and spur him to a new activity with a new heart.

רַבִּי יְהוּדָה אָמַר אִתְבְּרִיר יִצְחָק וְאִסְתַּלִּיק בִּרְעוּתָא קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כְּרֵיחָא דִקְטוֹרֶת בּוּסְמִין דְּקָרְבִין כָּהֲנַיָּיא קַמֵּיהּ, תְּרֵין זִמְנִין בְּיוֹמָא וְאִשְׁתְּלִים קָרְבָּנָא. דְּהָא צַעֲרָא דְאַבְרָהָם הֲוָה בְּשַׁעֲתָא דְּאִתְּמָר לֵיהּ אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה. חָשִׁיב דְּקָרְבָּנֵיהּ לָא אִשְׁתְּלִים וּלְמַגָּנָא עָבַד וְסִדֵּר כֹּלָּא וּבְנָה מִזְבֵּחַ. מִיָּד. וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנִּה אַיִל אַחַר וְגו’

R. Judah said: ‘Isaac purified himself and in intention offered himself up to God, was at that moment etherealised and, as it were, he ascended to the throne of God like the odour of the incense of spices which the priests offered before Him twice a day; and so the sacrifice was complete. For Abraham felt distressed when the angel said to him, “Lay not thy hand upon the lad”, thinking that his offering was not complete and that his labour, his preparations and the building of the altar had all been in vain. Straightway, however, ABRAHAM LIFTED UP HIS EYES AND LOOKED AND BEHELD BEHIND HIM A RAM, ETC.

הָא תָּנִינָן הוּא אַיִל דְּאִתְבְּרֵי בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת הֲוָה, וּבֶן שְׁנָתוֹ הָיָה כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (במדבר ז׳:ט״ו) כֶּבֶשׂ אֶחָד בֶּן שְׁנָתוֹ וְהָכִי אִצְטְרִיךְ (נ”א ואת אמרת בין השמשות. ותו והא יצחק לא הוה בעלמא, אלא אתפקיד וכו’) (והא יצחק לא הוה בעלמא) וְאַתְּ אֲמַרְתְּ בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת. אֶלָּא אִתְפַּקַּד חֵילָא לְאִזְדַּמְּנָא הַהוּא אִימְרָא בְּשַׁעֲתָא דְּאִצְטְרִיךְ לֵיהּ לְאַבְרָהָם. כְּמָה דְּכָל אִנּוּן מִלִּין דְּהֲווּ בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת אִתְמַנָּא חֵילָא לְאִזְדַּמְּנָא הַהוּא מִלָּה (לההוא זמנא) בְּשַׁעֲתָא דְּאִצְטְרִיךְ לֵיהּ. הָכִי נָמֵי הַאי אַיִל דְּאִתְקְרִיב תְּחוֹתֵיהּ דְּיִצְחָק.

We have been taught that that ram was created at twilight (on the sixth day of Creation), and he was of the first year, as it is written, “one he-lamb of the first year” (Num. 7, 63), thus being according to requirement. But if so, how could he have been created at twilight? The truth is that from that time it was pre-ordained that that ram should be at hand at the moment when Abraham should require it. The same applies to all those things said to have come into being “at twilight”, which in reality means that they were then predestined to appear at the requisite moment.

Vayera, Chapter 36

פָּתַח וְאָמַר, (ישעיהו ס״ג:ט׳) בְּכָל צָרָתָם לֹא צָר וּמַלְאַךְ פָּנָיו הוֹשִׁיעָם וְגו’. תָּא חֲזֵי, בְּכָל צָרָתָם דְּיִשְׂרָאֵל כַּד אִזְדַּמַּן לוֹן עָאקָן, כְּתִיב לֹא בְּאל”ף וּקְרִי בְּוא”ו, בְּגִין דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עִמְּהוֹן בְּעָקוּ. לא בְּאל”ף, אֲתַר עִלָּאָה יַתִּיר, אַף עַל גַּב דְּלָאו בְּהַהוּא אֲתַר רוּגְזָא וְעָקוּ, לְהָתָם לְעֵילָא מָטָא עַקְתָא דְיִשְׂרָאֵל. לא בְּאל”ף כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (תהלים ק) הוּא עָשָׂנוּ וְלֹא אֲנַחְנוּ. כְּתִיב בְּאל”ף וּקְרִי בְּוא”ו.

R. Judah further discoursed on the verse: In all their affliction he was afflicted, and the angel of his presence saved them (Is. 63, 9). He said: ‘This is the translation of the k’ri, hut according to the k’thib we should translate, “He was not afflicted.” The lesson to be derived from this variation is that Israel’s affliction reaches the Holy One even in the place above which is beyond affliction or perturbation.

וּמַלְאַךָ פָּנָיו הוֹשִׁיעָם. וְהָא אִיהוּ עִמְהוֹן בְּהַהוּא עָקוּ, וְאַתְּ אֲמַרְתְּ הוֹשִׁיעָם. אֶלָּא מוֹשִׁיעָם לֹא כְּתִיב, אֶלָּא הוֹשִׁיעָם מִקַּדְמַת דְּנָא דְּאִיהוּ זַמִּין בְּהַהוּא עָקוּ לְמִסְבַּל עִמְּהוֹן. תָּא חֲזֵי, בְּכָל זִמְנָא דְיִשְׂרָאֵל אִנּוּן בְּגָלוּתָא, שְׁכִינְתָּא עִמְּהוֹן בְּגָלוּתָא, וְהָא אוּקְמוּהָ, דִּכְתִיב (דברים ל׳:ג׳) וְשָׁב יְיָ אֱלהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחַמְךָ וְגו’.

“And the angel of his presence saved them.” If He is together with them in their affliction, how can it be said that He saves them? Observe, however, that it is not written, “He saves them”, but “he saved them”, that is, He determined in advance to partake in their sufferings. For whenever Israel is in exile the Shekinah accompanies them, as it is written, “Then the Lord thy God will return (v’-shab) with thy captivity” (Deut. 30, 3).

דָּבָר אַחֵר וּמַלְאַךְ פָּנָיו הוֹשִׁיעָם, דָּא שְׁכִינְתָּא. דְּאִיהִי עִמְּהוֹן בְּגָלוּתָא וְאַתְּ אֲמַרְתְּ דְּאִיהוּ הוֹשִׁיעָם. אֶלָּא הָכִי הוּא וַדַּאי, דְּאִלֵּין אִנּוּן מִשְׁכְּנוֹתָיו דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּגָלוּתָא, וּבְגִין דִּשְׁכִינְתָּא עִמְּהוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַדְכַּר לוֹן לְאוֹטָבָא לוֹן וְלְאֲפָקָא לוֹן מִן גָּלוּתָא, דִּכְתִיב, (שמות ו׳:ה׳) וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי בְּקַדְמִיתָא, וּלְבָתַר וְעַתָּה הִנֵּה צַעֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָה אֵלַי.

According to another explanation, “The angel of his presence” signifies the Shekinah, which accompanies them in exile. Hence in the Scripture the words “and I have remembered my covenant” (Ex. 6, 5) are immediately followed by “and now, behold, the cry of the children of Israel is come unto me; moreover, I have seen” (Ex. 3, 9).

וְגַם רָאִיתִי. לְאַסְגָּאָה רְאִיָה אָחֳרָא דְּאִיהוּ קַדְמָאָה דְּכֹלָּא, וּכְתִיב, (שמות ב׳:כ״ד) וַיִּזְכֹּר אֱלהִים אֶת בְּרִיתוֹ דָּא שְׁכִינְתָּא. אֶת אַבְרָהָם לְאַבְרָהָם מִבָּעֵי לֵיהּ, אֶלָּא אֶת אַבְרָהָם דָּא הוּא חַבְרוּתָא וְזִוּוּגָא דִילָהּ בַּאֲבָהָן. אֶת אַבְרָהָם (במדבר קכ א) דָּא הוּא מַעֲרָבִית דְּרוֹמִית. אֶת יִצְחָק דָּא הוּא צְפוֹנִית מַעֲרָבִית. וְאֶת יַעֲקֹב דָּא הוּא זִוּוּגָא חָדָא, כְּלָלָא חָדָא, זִוּוּגָא שְׁלִים כְּדְקָא יָאוֹת.

It is also written, “And God remembered his covenant” (Ibid. 2, 24), referring to the Shekinah, “with Abraham” (Ibid.), symbolic of South-west, “with Isaac” (Ibid.), symbolic of North-west, “and with Jacob” (Ibid.), symbolising the complete and perfect union.

כְּגַוְונָא דָא אֶת הַשָּׁמַיִם דָּא הוּא כְּלָלָא מִדַּת לַיְלָה בַּיּוֹם. וְאֶת הָאָרֶץ דָּא מִדַּת יוֹם בְּלַיְלָה כְּחֲדָא. אוּף הָכָא בְּכֻלְּהוּ אֶת, וּבְיַעֲקֹב וְאֶת, לְמֶהֱוֵי כֹּלָּא זִוּוּגָא חָדָא דְּלָא מִתְפַּרְשִׁין דְּכַר וְנוּקְבָא לְעָלְמִין. וְזַמִּין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאַכְרָזָא בְּכָל עַלְמָא וּלְאַשְׁמָעָא קָל דְּיֵימָא (ישעיהו ס״ג:ח׳-ט׳) וַיֹּאמֶר אַךְ עַמִּי הֵמָּה בָּנִים לֹא יְשַׁקֵּרוּ ויְהִי לָהֶם לְמוֹשִׁיעַ. בָּרוּךְ יְיָ לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן: (עד כאן פרשת וירא)

The Holy One, blessed be He, will one day send forth a voice to proclaim to the world the words, “For he said, Surely, they are my people, children that will not deal falsely; so he was their saviour” (Is. 63, 8). Blessed be the Lord for evermore, Amen and Amen.

Chayei Sara, Chapter 1

וַיִּהְיוּ חַיִּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה ועֶשְׂרִים שָׁנָה ושֶׁבַע שָׁנִים, רַבִּי יוֹסֵי פָּתַח וְאָמַר, (יונה א׳:ט״ו) ויִּשְׂאוּ אֶת יוֹנָה ויְטִלֻהוּ אֶל הַיָּם ויַּעֲמֹד הַיָּם מִזַּעְפּוֹ. הָכָא אִית לְאִסְתַּכָּלָא, מַאי טַעְמָא אַרְעִישַׁת יַמָּא עֲלֵיהּ דְּיוֹנָה, ולָא אַרְעִישַׁת עֲלֵיהּ אַרְעָא, כֵּיוָן דְּהֲוָה אָזִיל בְּגִין דְּלָא תִשְׁרֵי עֲלֵיהּ שְׁכִינְתָּא, יַמָּא (עלאה) אַמַּאי אָחִיד בֵּיהּ כַּד הֲוָה אָזִיל.

AND THE LIFE OF SARAH WAS A HUNDRED AND SEVEN AND TWENTY YEARS. R. Jose discoursed on the verse: And they took up Jonah, and cast him forth into the sea; and the sea ceased from its raging (Jonah 1, 15). ‘The question may here be asked,’ he said, ‘why it was the sea and not the earth that raged against him, seeing that he fled to prevent the Shekinah from resting upon him.

אֶלָא וַדַּאי מִלָּה בְּאַתְרֵיהּ הֲוָה. יַם, תְּנַן יַם דַּמְיָא לְרָקִיעַ וְרָקִיעַ לְכִסֵּא הַכָּבוֹד, וּבְגִין כָּךְ יַמָּא אָחִיד בֵּיהּ וְנְטַל לֵיהּ (בגין דהוה עריק) מִקַּמֵּי יַמָא עָרַק (נ”א ומקמי ימא ביה שרא יראה בדוכתיה), שָׁדֵי יַמָּא יְדָא בֵּיהּ בְּדוּכְתָּהָא (נ”א תשרי ידא בדוכתהא).

In fact, however, it was appropriate that it should be so. Our teachers say that the sea resembles the sky and the sky resembles the Throne of Glory; hence the sea seized him and held him fast. For as he, in effect, fled from the sea, the sea was the proper agent to fill him with fear and trembling.

וַיִּשְׂאוּ אֶת יוֹנָה וַיְטִלֻהוּ אֶל הַיָּם. אוֹלִיפְנָא כַּד הֲווּ נָטְלֵי לֵיהּ וְטָבְעֵי יַרְכוֹי בְּיַמָּא, הֲוָה יַמָּא שָׁכִיךְ, זָקְפִין לֵיהּ, אִתְרְעִישׁ יַמָּא, כָּל מַה דְּטָבְעֵי לֵיהּ הָכִי אִשְׁתְּכִיךְ יַמָּא, עַד דְּאִיהוּ אָמַר שָׂאוּנִי וַהֲטִילוּנִי אֶל הַיָּם, מִיָּד וַיִּשְׂאוּ אֶת יוֹנָה וַיְּטִלוּהוּ אֶל הַיָּם.

“And they took up Jonah and cast him into the sea.” Tradition says that as they took him up and plunged him into the water up to his thighs, the sea was assuaged, and when they lifted him up again the sea resumed its violence. This happened repeatedly, until finally Jonah said: “Take me up, and cast me forth into the sea” (Ibid. 1, 12). Forthwith they did so.

כֵּיוָן דְּאִתְרַמֵּי בַּיָּם פָּרְחָה מִנֵּיהּ נִשְׁמָתֵיהּ, וְסָלְקָא עַד כֻּרְסְיָיא דְמַלְכָּא, וְאִתְדָּנַת קַמֵּיהּ, וְאַהֲדָרַת לֵיהּ נִשְׁמָתֵיהּ, וְעָאל בְּפוּמָא דְהַהוּא נוּנָא, וּמִית נוּנָא, לְבָתַר אִתְקְיַּים הַהוּא נוּנָא, וְאוּקְמוּהָ.

No sooner was he cast forth into the sea than his soul took flight from him and ascended to the Throne of the King, before whom she was brought to judgement. She was then restored to Jonah, and then the fish swallowed him. The fish died, but afterwards came to life again. This is the accepted explanation.

תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעְתָּא דְּבַר נָשׁ סָלִיק בְּעַרְסֵיהּ כָּל לֵילְיָא וְלֵילְיָא, נִשְׁמָתֵיהּ נָפְקַת מִנֵּיהּ וְאִתְדָּנַת קַמֵּי בֵּי דִינָא דְמַלְכָּא, אִי זַכָּאָה לְאִתְקָיְימָא, אִתְהַדָּרַת לְהַאי עַלְמָא.

In the same way, every night when a man retires to his bed his soul leaves him and ascends to be judged before the King’s tribunal. If she is found deserving to continue in her present state, she is allowed to return to this world.

וְדִינָא הוּא בִּתְרֵין גְּוָונִין, דְּהָא לָא דָיְינִין לֵיהּ לְבַר נָשׁ עַל בִּישִׁין דְּאִיהוּ עָתִיד וְזַמִּין לְמֶעְבַּד דִּכְתִיב (בראשית כ״א:י״ז) כִּי שָׁמַע אֱלהִים וְגו’ בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם. וְלָא תֵימָא דְּדָנִין לֵיהּ עַל טָבִין דְּעָבִיד לְחוּד, אֶלָּא לְאוֹטָבָא לֵיהּ עַל אִינוּן טָבִין דְּהַשְׁתָּא כְּמָה דְאִתְּמָר, וְדָנִין לֵיהּ עַל זָכְיָין דְּאִיהוּ זַמִּין לְמֶעְבַּד, וּבְגִינַיְיהוּ אִשְׁתְּזִיב אַף עַל גַּב דְּאִיהוּ הַשְׁתָּא חַיָּיבָא. בְּגִין דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָבִיד טִיבוּ עִם כָּל בִּרְיָין וְכָל אָרְחוֹי דְאִיהוּ עָבִיד לְאוֹטָבָא לְכֹלָּא, וְלָא דָאִין לְבַר נָשׁ עַל בִּישִׁין דְּאִיהוּ זַמִּין לְמֶעְבַּד, וּבְגִין כָּךְ אִתְדָּן בַּר נָשׁ קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא.

In the judgement, good and evil actions are not weighed in the same way. No account is taken of evil deeds which a man is likely to perpetrate in the future, for so it is written, “for God hath heard the voice of the lad where he is” (Gen. 21, 17). But in regard to good actions, not only those already performed in the past are taken into consideration, but also those which a man is going to perform in the future; so that even if the present account would prove a man guilty, the Holy One in His bounty towards His creatures puts to his credit all his future good deeds, and the man is thus saved.

תָּא חֲזֵי, כֵּיוָן דְּאַטִּילוּ לֵיהּ לְיוֹנָה בְּיַמָּא, מַה כְּתִיב, וַיַּעֲמֹד הַיָּם מִזַּעְפּוֹ. הַיָּם עִלָּאָה, מַאי וַיַּעֲמֹד, דְּקָאִים בְּקִיּוּמֵיהּ כְּדְקָא יְאוּת, בַּעֲמִידָה אִיהוּ כַּד רוּגְזָא שָׁכִיךְ, בְּשַׁעְתָּא דְּדִינָא שַׁרְיָא בְּעַלְמָא, הַהוּא בֵּי דִינָא אִיהוּ כְּאִתְּתָא דְּמִתְעַבְּרָא, וְקַשְׁיָא לְאוֹלָדָא, וְכַד אוֹלִידַת שְׁכִיךְ רוּגְזָא. הָכִי נָמֵי כַּד דִּינָא שַׁרְיָא בְּעַלְמָא, לָא שָׁכִיךְ וְלָא נָח עַד דְּאִתְעֲבִיד דִּינָא בְּחַיָּיבַיָא, כְּדֵין הוּא נַיְיחָא דִילֵיהּ, לְמֵיקַם בְּדוּכְתָּא שְׁלִים, וּלְמֵיקַם בְּקִיּוּמֵיהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (משלי י״א:י׳) וּבַאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּה. וְהָא אוֹקִימְנָא.

Observe that when Jonah was cast forth into the sea, “the sea”-as we read-“stood still from raging”. This means the supernal sea, which is said to “stand still” when its wrath is assuaged. For the heavenly tribunal, at a time when the world is under judgement, is like a pregnant woman who is convulsed with the pangs of childbirth, which cease, however, as soon as she is delivered of the child. Similarly the heavenly tribunal in time of judgement is agitated and convulsed, but once judgement is executed it becomes pacified and resumes with gladness its wonted calm, as it is written, “And when the wicked perish there is joy” (Prov. XI, IO).

בַּאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּה. וְהָכְתִיב (יחזקאל י״ח:כ״ג) הֶחָפֹץ אֶחְפֹּץ מוֹת רָשָׁע וְהָא לֵית נַיְיחָא קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כַּד אִתְעֲבִיד דִּינָא בְּרַשִּׁיעַיָּיא. אֶלָּא כָּאן קוֹדֶם דְּאִשְׁתְּלִים קִיסְטָא, כָּאן לְבָתַר דְּאִשְׁתְּלִים קִיסְטָא (אית ליה נייחא):

There is, indeed, a passage to the contrary, saying, “Have I any pleasure at all that the wicked should die?” (Ezek. 18, 23). This passage, however, speaks of those sinners who have not yet gone to the limit of provocation, whereas the previous passage speaks of those sinners whose measure is full.’

Chayei Sara, Chapter 2

תוספתא וְיִהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה, גּוּפָא דְּמַתְנִיתִין אֲנַן קְרֵיבִין הֲוֵינָא שְׁמַעְנָא קָלָא מִתְהַפֵּךְ מִלְּעִילָּא לְתַתָּא אֶתְפַּשְּׁטַת בְּעָלְמָא קַל מִתְּבַר טוּרֵין וּמְתַבַּר טִנָּרִין תַּקִּיפִין עִלְעוּלִין רַבְרְבִין סָלְקִין אוּדְנַנָא פְּתִיחָן

וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה. גּוּף הַמִּשְׁנָה, אָנוּ קְרוֹבִים הָיִינוּ, שָׁמַעְנוּ קוֹל מִתְהַפֵּךְ מִמַּעְלָה לְמַטָּה מִתְפַּשֵּׁט בָּעוֹלָם, קוֹל מְשַׁבֵּר הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים חֲזָקִים, רוּחוֹת חֲזָקוֹת עוֹלוֹת. אָזְנֵינוּ פְתוּחוֹת.

הֲוָה אָמַר בִּמְטַלְּנוֹי קוֹץ קוֹצִיתָא דְּמִיכָן דְּמִיְּמִין שִׁינְתָּא בְּחוּרֵיהוֹן קַיָּימִין בִּקְיוֹמֵיהוּן מַלְכָּא דְּמִמְּלָל (וְלָא אִעַבַּרוּ אִשְׁתְּכַחוּ) נָטְרֵי תַּרְעִין שֶׁלִּיטָא דְּחִילִין סַגִּיאִין קָם בְּקִיּוּמֶיהָ

הָיָה אוֹמֵר בְּמַסָּעָיו, אָקִיץ בְּקוֹץ הַיְשֵׁנִים הַדּוֹמְמִים. שֵׁנָה בְּחוֹרֵיהֶם (בעיניהם), עוֹמְדִים עַל עָמְדָּם. הַמֶּלֶךְ שֶׁמְּדַבֵּר, (ולא עברו, נמצאו) שׁוֹמְרֵי הַשְּׁעָרִים, שִׁלְטוֹן שֶׁל חֲיָלוֹת רַבִּים עוֹמֵד עַל עָמְדּוֹ.

כֻּלְּהוּ לָא מַרְגְּשָׁן וְלָא יָדְעִי דְּסָפְרָא פָּתִיחַ וּבִשְׁמָא אֶכְתּוֹב וְדוֹמֶה קָאֵים וְנָטֵיל בְּחוּשְׁבָּנָא וְדָיְירִי עַפְרָא תַּיְיבִין לְבַר וְקָרִיב טָב לְאִתְמְנְאָה בְּהוּ לָא תְּאֵיבִין גִּלְגּוֹלָא וַהֲפוֹךְ

כֻּלָּם לֹא מַרְגִּישִׁים וְלֹא יוֹדְעִים שֶׁהַסֵּפֶר פָּתוּחַ וּבַשֵּׁם נִכְתָּבִים, וְדוּמָה עוֹמֵד וְנוֹטֵל בְּחֶשְׁבּוֹן, וְשׁוֹכְנֵי עָפָר שָׁבִים לַחוּץ, וְקָרֵב טוב לְהִמָּנוֹת בָּהֶם, אֵינָם חוֹשְׁקִים בְּגִּלְגּוּל וְהִפּוּךְ.

נָפְלִין וְלָא קָיְימִין אִתְמְחוּן חַיָּיבִין מִסִּפְרָא דְּדוֹמֶה מַאן יִתְבַּע לוֹן וּמַאן יָתֵיב בְּחוּשְׁבָּנְהוֹן וָוֵי לוֹן וָוֵי לִחְיָיְהוֹן וַוי לרגשׁיהון (ס”א לְנַפְשִׁיהוֹן) בְּגִינְהוּן אִתַּקַּרִי (תהילים ס״ט:כ״ט) יִמְחוּ מִסְפַּר חַיִּים וְגוֹ’:

נוֹפְלִים וְלֹא עוֹמְדִים, נִמְחִים הַחַיָּבִים מִסִּפְרוֹ שֶׁל דּוּמָה, מִי יְבַקֵּשׁ אוֹתָם וּמִי יֵשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹנוֹתֵיהֶם. אוֹי לָהֶם! אוֹי לְחַיֵּיהֶם! אוֹי לָרְגָשׁוֹת שֶׁלָּהֶם (לנפשותם) ! בִּשְׁבִילָם נֶאֱמַר (תהלים סט) יִמָּחוּ מִסֵּפֶר חַיִּים וְגוֹ’.

Chayei Sara, Chapter 3

וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה. מַאי שְׁנָא הָכָא שָׂרָה דִּכְתִיב מִיתָתָה בְּאוֹרַיְיתָא מִכָּל נְשֵׁי דְעַלְמָא דְּלָא כְּתִיב הָכִי מִיתַתְהוֹן בְּאוֹרַיְיתָא. אָמַר רַבִּי חִיָיא וְלָאו, וְהָכְתִיב (בראשית ל״ה:י״ט) וַתָּמָת רָחֵל וַתִּקָּבֵר בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה. וּכְּתִיב, (במדבר כ׳:א׳) וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וְגו’. וּכְתִיב, (בראשית ל״ה:י״ט) וַתָּמָת דְּבוֹרָה מֵינֶקֶת רִבְקָה. וּכְתִיב, (בראשית ל״ח:י״ב) וַתָּמָת בַּת שׁוּעַ אֵשֶׁת יְהוּדָה.

AND THE LIFE OF SARAH WAS, ETC. How is it that the death of Sarah alone, among all women mentioned in the Bible, is recorded? R. Hiya said: ‘Is that so? Do we not find it written, “And Rachel died, and was buried in the way to Ephrah” (Gen. 35, 19), and again, “and Miriam died there, etc.” (Num. 20, 1), also, “and Deborah and a handmaid that is heir to her mistress” (Prov. 30, 21-2-3).

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּכֻלְּהוּ לָא כְּתִיב כְּמָה דִכְתִיב בְּשָׂרָה דְּאִתְּמָר וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה. דְּהָא בְּכֻלְּהוּ לָא אִתְמָנוּן יוֹמִין וּשְׁנִין כְּמוֹ לְשָׂרָה. בְּכֻלְּהוּ לָא כְּתִיב פָּרְשָׁתָא חָדָא בִּלְחוּדָהָא כְּמוֹ לְשָׂרָה. אֶלָּא רָזָא אִיהוּ בְּגִין הַהוּא דַרְגָּא דְּכָל יוֹמִין וּשְׁנִין דְּבַר נָשׁ בֵּיהּ תַּלְיָין (דדא היא ה”א בתראה).

Rabbi Yosi responded, But it is not written of them as it is written of Sarah, of whom it is said, „And Sarah’s life was a hundred and twenty seven years old, these were the years of Sarah’s life” (Gen. 23:1). No other woman’s days and years were specified as they were for Sarah. Furthermore, none of them has a portion of the scriptures devoted to them, as does Sarah. There is an esoteric reason for this. (The Torah tells us the amount of years she lived) but the secret is that the days and years of all men depend on this grade. From this, the life span of man is also drawn.

פָּתַח וְאָמַר, (קהלת ה׳:ח׳) וְיִתְרוֹן אֶרֶץ בַּכֹּל הִיא מֶלֶךְ לְשָׂדֶה נֶעֱבָד. וְיִתְרוֹן אֶרֶץ בַּכֹּל הִיא וַדַּאי דְּהָא מִתַּמָּן נָפְקִין רוּחִין וְנִשְׁמָתִין וְתוֹעַלְתָּא לְעַלְמָא. מֶלֶךְ לְשָׂדֶה נֶעֱבָד, מַאן מֶלֶךְ דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. לְשָׂדֶה נֶעֱבָד כַּד אִיהוּ (עז ב אתתקן כדקא יאות. ומלך, דא, מלך עלאה דאתחבר לשדה כד איהו נעבד. מאן שדה, דא שדה אשר ברכו יי. דכתיב, (בראשית כ״ז:כ״ז)) כְּרִיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרַכוֹ יְיָ. דְּכַד אִיהוּ (אתעבד) נֶעֱבַד וְאִתְתַּקַּן בְּכָל מַה דְּאִצְטְרִיךְ לֵיהּ כְּדְקָא יָאוֹת, כְּדֵין מֶלֶךְ עִלָּאָה אִתְחַבַּר עִמֵּיהּ.

He opened with the verse, „Moreover, land has an advantage for everyone, he who tills a field is a king” (Kohelet 5:8). „Moreover, land has an advantage” (is the Nukvah) „for everyone.” Certainly, „All” (Heb. כֹּל). Because (from Yesod) emanate spirits and souls and goods to the world. Of the verse, „He who tills a field is a king,” who is the king? He is the Holy One, blessed be He, who „tills a field” when it is properly cultivated. The King is the supernal King (Zeir Anpin) who is joined to the field when it is tilled. What is the field? This is a field which Hashem has blessed (Nukvah), „Like the smell of a field which Hashem has blessed” (Gen. 27:27). For when it is tilled and cultivated properly, the supernal King unites with it.

רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר, מֶלֶךְ לְשָׂדֶה נֶעֱבָד. כַּמָּה גַוְונֵי רָזִין עִלָּאִין הָכָא. מֶלֶךְ. דָּא (עזב) שְׁכִינְתָּא דְּלָא שַׁרְיָא בְּבֵיתָא לְאִתְתַּקָּנָא בָהּ אֶלָּא בְּזִמְנָא דְּאִתְנָסִיב בַּר נָשׁ וְאִזְדַּוַּוג בְּאִנְתְּתֵיהּ לְאוֹלָדָא וּלְמֶעְבַּד אִיבִּין, וְאִיהִי אֲפִיקַת נִשְׁמָתִין לְאַשְׁרָאָה בָהּ, וּבְגִין כָּךְ לְשָׂדֶה נֶעֱבָד וְלָא לְאָחֳרָא.

Rabbi Elazar asks, How many mysteries are alluded to in the verse, „He who tills a field is a king”! A king is the Shechinah, which only dwells in a man’s house when he is married and mates with his wife to beget children and bear fruit. And she (the Shechinah) brings out souls to dwell in her, which is why (the Shechinah is connected) only to a tilled field.

דָּבָר אַחֵר מֶלֶךְ דָּא אִשָּׁה יִרְאַת יְיָ כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (משלי ל״א:ל׳) אִשָּׁה יִרְאַת יְיָ הִיא תִתְהַלָּל. לְשָׂדֶה נֶעֱבָד דָּא אִשָּׁה זָרָה כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (משלי ז׳:ה׳) לִשְׁמָרְךָ מֵאִשָּׁה זָרָה. בְּגִין דְּאִית שָׂדֶה וְאִית שָׂדֶה. אִית שָׂדֶה דְּכָל בִּרְכָאָן וְקִדּוּשִׁין בֵּיהּ שַׁרְיָין כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרַכוֹ יְיָ. וְאִית שָׂדֶה דְּכָל חִירוּב וּמְסָאֲבוּ וְשֵׁיצָאָה וְקָטוֹלִין וּקְרָבִין בֵּיהּ שָׁרְיָין. וְהַאי מֶלֶךְ זִמְנִין דְּאִיהוּ נֶעֱבַד לְהַאי שָׂדֶה דִּכְתִיב, (משלי ל׳:כ״ב) תַּחַת שָׁלשׁ רָגְזָה אֶרֶץ וְגו’, תַּחַת עֶבֶד כִּי יִמְלוֹךְ וְגו’ וְשִׁפְחָה כִּי תִירַשׁ גְּבִירְתָּהּ. וְהַאי מֶלֶךְ אִתְכַּסְּיָא נְהוֹרֵיהּ וְאִתְחַשָּׁךְ עַד דְּאִתְדַּכֵּי וְאִתְחַבַּר לְעֵילָא.

Such a king is plunged in darkness until he purifies himself and regains the supernal sphere.

וּבְגִין כָּךְ שָׂעִיר דְּרֹאשׁ חוֹדֶשׁ, בְּגִין דְּאִתְפְּרַשׁ הַהוּא שָׂדֶה מִמַּלְכָּא קַדִּישָׁא וְלָא שַׁרְיָין בְּהַאי שָׂדֶה בִּרְכָאָן מֵהַאי מֶלֶךְ. וְכַד אִיהוּ נֶעֱבַד לְהַאי שָׂדֶה כְּדֵין כְּתִיב, (דברים כ״ב:כ״ז) כִּי בַשָּׂדֶה מְצָאָהּ וְגו’. כִּי בַּשָּׂדֶה כְּמָה דְאִתְּמָר.

It is for that reason that a he-goat is offered up on New-Moon days, namely, because that field has been estranged from the Divine King, so that no blessings from that King could rest upon it; so when the other king is enslaved to the field, we may apply the words, “for in the field he found her, etc.” (Deut. 22, 27).

תָּא חֲזֵי, אָתַת חַוָּה לְעַלְמָא אִתְדַּבְּקַת בְּהַאי חִוְּיָא וְאַטִּיל בָהּ זוּהֲמָא. וְגָרְמָא מוֹתָא לְעַלְמָא וּלְבַעֲלָהּ. אָתַת שָׂרָה וְנָחֲתַת וְסָלְקַת וְלָא אִתְדַּבְּקַת בֵּיהּ כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (בראשית י״ג:א׳) וַיַּעַל אַבְרָם מִמִּצְרַיִם הוּא וְאִשְׁתּוֹ וְכָל אֲשֶׁר לוֹ. אֲתָא נֹחַ לְעַלְמָא מַה כְּתִיב (בראשית ט׳:כ״א) וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגָּל וְגו’.

Thus when Eve came into the world she attached herself to the serpent, who injected his impurity into her, so that she brought death into the world and to her husband. Then came Sarah, who, though she went down, came up again, and never attached herself to the serpent, as we read, “And Abram went up out of Egypt, he, and his wife, and all that he had” (Gen. 13, 1). Of Noah, too, it is written, “And he drank of the wine, and was drunken; and he was uncovered within his tent” (Gen. 9, 21).

וּבְגִין דְּאַבְרָהָם וְשָׂרָה לָא אִתְדַּבָּקוּ בֵּיהּ, בְגִין כָּךְ שָׂרָה זָכְתָה לְחַיִּין עִלָּאִין לָהּ וּלְבַעֲלָהּ וְלִבְנָהָא בַּתְרָאָה הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ישעיהו נ״א:א׳) הַבִּיטוּ אֶל צוּר חוּצַבְתֶּם וְאֶל מַקֶּבֶת בּוֹר נוּקַרְתֶּם. וְעַל דָּא וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה דְּזָכְתָה בְּהוּ בְּכֻלְּהוּ, וְלָא כְּתִיב בְּכֻלְּהוּ נַשֵּׁי וַיִּהְיוּ חַיֵּי חַוָּה, וְכֵן בְּכֹלָּא, הִיא אִתְדַּבְּקַת בַּחַיִּין, וְעַל דָּא דִילָהּ הֲווּ חַיִּין:

And because Abraham and Sarah kept afar from the serpent, Sarah obtained life eternal for herself, her husband and all her descendants after her, who were bidden to “look unto the rock whence ye were hewn, and to the hole of the pit whence ye were digged” (Is. 51, 1). Hence the Scripture says, “and the life of Sarah was, etc.”, a formula not used in the case of Eve or any other woman. For Sarah attached herself throughout to life, and thus life was made her own.

Chayei Sara, Chapter 4

תּוֹסֶפְתָּא זַכָּאָה אִיהוּ מַאן דְּאַזְעִיר גַּרְמֵיהּ בְּהַאי עַלְמָא. כַּמָּה אִיהוּ רַב וְעִלָּאָה בְּהַהוּא עַלְמָא. וְהָכִי פָּתַּח רַב מְתִּיבְתָּא מַאן דְּאִיהוּ זְעֵיר אִיהוּ רַב. מַאן דְּאִיהוּ רַב אִיהוּ זְעֵיר. דִּכְתִּיב וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה וְגו’ מֵאָה דְּאִיהוּ חוּשְׁבַּן רַב כְּתִּיב בֵּיהּ שָׁנָה, זְעִירוּ דִשְׁנִין חַד אַזְעִיר לֵיהּ. שֶׁבַע דְּאִיהוּ חוּשְׁבַּן זָעִיר אַסְגֵּי לֵיהּ ורַבֵּי לֵיהּ דִּכְתִּיב שָׁנִים. תָּא חֲזֵי, דְּלָא רַבֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא אֶלָּא לִדְאַזְעִיר, ולָא אַזְעִיר אֶלָּא לִדְרַבֵּי. זַכָּאָה אִיהוּ מַאן דְּאַזְעִיר גַּרְמֵיהּ בְּהַאי עַלְמָא, כַּמָּה אִיהוּ רַב בְּעִלּוּיָא לְהַהוּא עַלְמָא. עַד כָּאן.

אַשְׁרֵי מִי שֶׁמַּקְטִין אֶת עַצְמוֹ בָּעוֹלָם. כַּמָּה הוּא גָדוֹל וְעֶלְיוֹן בָּעוֹלָם הַהוּא. וְכָךְ פָּתַח רֹאשׁ הַיְשִׁיבָה: מִי שֶׁהוּא קָטָן – הוּא גָדוֹל. מִי שֶׁהוּא גָדוֹל – הוּא קָטָן. שֶׁכָּתוּב וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה וְגוֹ’. מֵאָה שֶׁהוּא חֶשְׁבּוֹן גָּדוֹל, כָּתוּב בּוֹ שָׁנָה. קֹטֶן הַשָּׁנִים אֶחָד הִקְטִין אוֹתוֹ. שֶׁבַע שֶׁהוּא חֶשְׁבּוֹן קָטָן, הִגְדִּיל אוֹתוֹ וְרִבָּה אוֹתוֹ, שֶׁכָּתוּב שָׁנִים. בֹּא רְאֵה שֶׁאֵינוֹ מְגַדֵל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶלָּא לְמִי שֶׁמַּקְטִין, וְלֹא מַקְטִין אֶלָּא לַמִּתְגַּדֵּל. אַשְׁרֵי הוּא מִי שֶׁמַּקְטִין אֶת עַצְמוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה, כָּה הוּא גָדוֹל בְּעִלּוּי לְאוֹתוֹ הָעוֹלָם. עַד כָּאן.

מַאן דְּפָּסַק יִתְּפַּסַק. מַאן דְּקָצַּר יִתְּקַצַּר. מַאן דְּקָצַּר יִתְּאָרַךָ. רְצּוֹנוֹ לוֹמַר מַאן דְּפָּסַק מִלִּין דְּאוֹרַיְיתָּא על מִלִּין בְּטֵלִין יִתְּפַּסְקוּן חַיּוֹהִי מֵהַאי עַלְמָא וְדִינִיהּ קָיְימָא בְּהַהוּא עָלְמָא. מַאן דְּקָצַּר אָמֵן ולָא מַאֲרִיךָ גּוֹ נַיְיחָא יִתְּקַצַּר מֵחַיִּין דְּהַאי עָלְמָא. מַאן דְּאָמַר אֶחָד אִצְּטְרִיךָ לְחָטְפָּא אָלֶ”ף וּלְקַצֵּר קַרְנָא דִילֵיהּ ולָא יְעַכֵּב בְּהַאי אוֹתּ כְּלָל, וּמַאן דְּיַעֲבִיד דָּא יִתְּאָרְכוּן חַיָּיו. (אלו הם חדושים שהגידו לרבי שמעון בר יוחאי בישיבה של מעלה), (עד כאן התוספתא השייך לדף קכב ע”ב)

מִי שֶׁפָּסַק יִפָּסֵק. מִי שֶׁקִּצֵּר יִתְקַצֵּר. מִי שֶׁקִּצֵּר יִתְאָרֵךְ. רְצוֹנוֹ לוֹמַר, מִי שֶׁפּוֹסֵק בְּדִבְרֵי תוֹרָה עַל דְּבָרִים בְּטֵלִים – יִפָּסְקוּ חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַזֶּה, וְדִינוֹ קַיָּם בָּעוֹלָם הַהוּא. מִי שֶׁמְּקַצֵּר בְּאָמֵן וְלֹא מַאֲרִיךְ תּוֹךְ מְנוּחָה – יִתְקַצֵּר מֵהַחַיִּים שֶׁל הָעוֹלָם הַזֶּה. מִי שֶׁאוֹמֵר אֶחָד, צָרִיךְ לַחְטֹף הָאָלֶ”ף וּלְקַצֵּר אֶת הַקְּרִיאָה שֶׁלָּהּ, וְלֹא יִתְעַכֵּב בָּאוֹת הַזּוֹ כְּלָל, וּמִי שֶׁיַּעֲשֶׂה אֶת זֶה יִתְאָרְכוּ יָמָיו. (אלו החדושים שהגידו לרבי שמעון בר יוחאי בישיבה של מעלה,) ע”כ התוספתא

Chayei Sara, Chapter 5

וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה. אִינוּן חַיִּין כֻּלְּהוּ לְעֵילָא, מֵאָה שָׁנָה לְעֵילָא. וְעֶשְׂרִים שָׁנָה לְעֵילָא, וְשֶׁבַע שָׁנִים לְעֵילָא, כֻּלְּהוּ הֲווּ כְּדְקָא יְאוּת. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן תָּא חֲזֵי רָזָא דְמִלָּה, מַאי שְׁנָא בְּכֻלְּהוּ דְּאָמַר שָׁנָה שָׁנָה, וּבְאִינוּן שֶׁבַע דְּאָמַר שָׁנִים. דִּכְתִיב מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה, וּלְבָתַר שֶׁבַע שָׁנִים.

AND THE LIFE OF SARAH WAS A HUNDRED YEARS AND TWENTY YEARS AND SEVEN YEARS. Each of these periods was marked by its own peculiar degree of virtue. R. Simeon said: “‘There is an inner significance in the fact that with the other numbers the word for “years” (shanah) is in the singular, whereas with the number seven it is in the plural (shanim).

אֶלָּא כֹּלָּא חֲד. מֵאָה שָׁנָה כְּלָלָא דְכֹלָּא (נ”א כלא כחדא ברזא דמאה ברכאן בכל יומא. וכן עשרים שנה דאתכליל עלאה סתימא דכל סתימין, ובגין כך כתיב שנה רזא דיחודא). קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּאִתְכְּלִיל מֵאֲתַר עִלָּאָה סְתִימָא דְכָל סְתִימִין בְּמֵאָה בְּרָזָא דְמֵאָה בִּרְכָאָן דְּכָל יוֹמָא, וְכֵן עֶשְׂרִים שָׁנָה, וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב שָׁנָה רָזָא דְּיִחוּדָא דְּלָא אִתְפְּרַשׁ (צא ב) מַחֲשָׁבָה וְיוֹבְלָא לְעָלְמִין.

The hundred forms a unit because the Holy One is united with the highest and most mysterious by the secret of the hundred benedictions pronounced each day. Similarly the number twenty symbolises the unity of the Thought with the Jubilee. Hence the singular shanah (year).

שֶׁבַע שָׁנִים אִלֵּין אִתְפָּרְשָׁן וְנָפְקָאן מִכְּלָלָא סְתִימָאָה דִלְעֵילָא. וְאַף עַל גַּב דְּכֹלָּא יִחוּדָא חָדָא, אֲבָל מִתְפָּרְשָׁן בְּדִינָא וְרַחֲמֵי בְּכַמָּה סִטְרִין וְאוֹרְחִין מַה דְּלָא הֲוִי הָכִי לְעֵילָא. וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב שָׁנָה רָזָא דְּיִחוּדָא דְּלָא אִתְפְּרַשׁ לְעָלְמִין. שֶׁבַע שָׁנִים אִלֵּין אִתְפָּרְשָׁאן בְּדִינָא וְרַחֲמֵי בְּכַמָּה סִטְרִין וְאוֹרְחִין מַה דְּלָא הֲוֵי הָכִי לְעֵילָא. וּבְגִין כָּךְ בְּאִלֵּין שֶׁבַע שָׁנִים כְּתִיב בְּהוּ שָׁנִים וְלָא שָׁנָה, וְכֻלְּהוּ אִקְרוּן חַיִּים. וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה, דְּהֲווּ מַמָּשׁ דְּאִתְבְּרִיאוּ וְאִתְקַיְּימוּ לְעֵילָא.

Whereas the seven years correspond to the seven lower realms that issue separately from the mysterious supernal essence, and which, though they also form, in a sense, a unity, diverge in respect of the categories of justice and mercy into diverse sides and paths. This is not so in the supernal region. Hence, there we have “year”, but here we have “years”. But they are all called “life”. Thus “the life of Sarah was” means “really was”, having been created and established in the supernal regions.

אָמַר רַבִּי חִיָּיא הָא אוּקְמוּהָ דְהָא כַּד אִתְעַקַּד יִצְחָק בַּר תְּלָתִין וְשֶׁבַע שָׁנִים הֲוָה, וְכֵיוָן דְּאִתְעַקַּד יִצְחָק מִיתַת שָׂרָה, דִּכְתִיב וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ. מֵאַיִן בָּא, מֵהַר הַמּוֹרִיָּה בָּא מִלְּמֶעֱקַד לֵיהּ לְיִצְחָק, וְאִינוּן תְּלָתִין וְשֶׁבַע שְׁנִין מִיּוֹמָא דְּאִתְיְילִיד יִצְחָק עַד שַׁעְתָּא דְּאִתְעַקַּד אִינוּן הֲווּ חַיֵּי שָׂרָה וַדַּאי כְּחוּשְׁבַּן וַיִּהְי”וּ בְּגִימַטְרִיָּ”א תְּלָתִין וּשְׁבַע שְׁנִין הֲווּ כְּמָה דְּאִתְּמָר מִדְּאִתְיְלִיד יִצְחָק עַד דְּאִתְעַקַּד.

R. Hiya said: ‘It has been established that when Isaac was bound on the altar he was thirty-seven years old, and immediately after Sarah died, as it is written, “And Abraham came to mourn for Sarah, and to weep for her.” Whence did he come? He came from Mount Moriah, after his binding of Isaac. These thirty-seven years from Isaac’s birth to the time of his being bound were thus the real life of Sarah, as indicated in the expression “and the life of Sarah was (vayihyu)”, the word VYHYV having the numerical value of thirty-seven.’

Chayei Sara, Chapter 6

רַבִּי יוֹסֵי פָּתַח וְאֲמַר, (תהילים צ״ח:א׳) מִזְמוֹר שִׁירוּ לַיְיָ שִׁיר חָדָשׁ כִּי נִפְלָאוֹת עָשָׂה הוֹשִׁיעָה לוֹ יְמִינוֹ וּזְרוֹעַ קָדְשׁוֹ. הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ חַבְרַיָא, דְּפָרוֹת אֲמְרוּהָ. כְּמָה דִכְתִיב, (שמואל א ו׳:י״ב) וַיִּשַּׁרְנָה הַפָּרוֹת בַּדֶּרֶךְ. מַאי וַיִּשַּׁרְנָה, דְּהֲווּ אָמְרֵי שִׁירָתָא חַדְתָּא. וּמַאי שִׁירָה אָמְרוּ. מִזְמוֹר שִׁירוּ לַיְיָ שִׁיר חָדָשׁ כִּי נִפְלָאוֹת עָשָׂה.

R. Jose discoursed on the verse: A Psalm. O sing unto the Lord a new song, for he hath done marvellous things; his right hand and his holy arm hath wrought salvation for him (Ps. 98, 1). ‘According to the companions, this verse was uttered by the cows, of whom it is said, “and the kine sang (vayisharnah) on the way” (I Sam. 6, 12). What they sang was this Psalm, commencing: “O sing unto the Lord a new song, for he hath done marvellous things.”

הָכָא אִית לְאִסְתַּכָּלָא, דְּכָל מַה דְּבָרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּעַלְמָא כֻּלְּהוּ אָמְרִי תּוּשְׁבְּחָן וְשִׁירָתָא קַמֵּיהּ בֵּין לְעֵילָא בֵּין לְתַתָּא, וְאִי תֵימָא דְּאִינְהוּ מִגַּרְמַיְיהוּ (ד”א ל”ג הוו) אָמְרֵי שִׁירָתָא דָא, הָכִי הוּא וַדַּאי דְּרָזָא עִלָּאָה אִיהוּ, אֲבָל הַנֵּי, אֲרוֹנָא הֲוָה עַל גַּבַּיְיהוּ, וְכֵיוָן דַּאֲרוֹנָא אִשְׁתְּקִיל עֲלַיְיהוּ וְשַׁוְיוּהָ לְעֵילָא אִינוּן שְׁרִירוּ (נ”א לא שכיבו מ) שִׁירָתָא, דְּהָא כֵּיוָן דְּאִתְנְטִיל מִנַּיְיהוּ אֲרוֹנָא הֲווּ גָעָאן כְּאוֹרַח שְׁאָר פָּרוֹת דְּעַלְמָא וְלָא אָמְרוּ שִׁירָתָא. וַדַּאי אֲרוֹנָא דְּעַל גַּבַּיְיהוּ עָבִיד לוֹן לְזַמְּרָא.

It should here be observed that while everything that the Holy One has created sings songs and praises before Him, both on high and here below, the chanting of these cows was not of the kind that falls within this mystical category, but was due to the fact that they were bearing the sacred ark; for as soon as the ark was removed from them they reverted to their brutishness and began lowing after the manner of other kine. Hence it was assuredly the feeling of the ark on their backs that worked within them and made them utter song.

מִזְמוֹר. הָא אוֹקִימְנָא, וְאִתְּמָר בְּכֹלָּא כְּתִיב מִזְמוֹר לְדָוִד אוֹ לְדָוִד מִזְמוֹר. וְהָכָא לָא אָמַר דָּוִד כְּלָל. אֶלָּא מִזְמוֹר דְּרוּחַ קוּדְשָׁא זַמִּין לְזַמְּרָא לֵיהּ לְזִמְנָא דְיוֹקִים קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל מֵעַפְרָא. וּכְדֵין שִׁירוּ לַיְיָ שִׁיר חָדָשׁ, כְּדֵין אִיהוּ חָדָשׁ, דְּהָא שִׁירָתָא כְּהַאי לָא אִתְּמָר מִיּוֹמָּא דְאִתְבְּרֵי עָלְמָא.

The difference between “Psalm of David” and “To David a psalm” has been expounded elsewhere. Here, however, we have “Psalm” simply. The reason is that this Psalm is one destined to be sung by the Holy Spirit at the time when the Almighty will raise Israel from the dust. Hence the epithet “new song”, since such a song will never have been chanted since the creation of the world.’

אָמַר רַבִּי חִיָּיא כְּתִיב, (קהלת א׳:ט׳) אֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ. וְהָכָא שִׁירָתָא דָא אִיהִי חָדָשׁ וְאִיהִי תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ, דְּהָא תְּחוֹת שִׁמְשָׁא לֶהוֵי. וּמַאי אִיהוּ דָּא סִיהֲרָא, וּכְדֵין הֲוִי חָדָשׁ תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ. מַאי טַעְמָא בְּגִין כִּי נִפְלָאוֹת עָשָׂה. וּמַאן אִינוּן נִפְלָאוֹת, הַאי דִכְתִיב הוֹשִׁיעָה לוֹ יְמִינוֹ וּזְרוֹעַ קָדְשׁוֹ. הוֹשִׁיעָה לוֹ. לְמַאן לְהַהוּא דַרְגָּא דְּאָמַר שִׁירָתָא דָא, בְּגִין דְּבְּהוּ אִסְתַּמִּיךְ בִּימִינָא וּבִשְׂמָאלָא. הוֹשִׁיעָה לוֹ יְמִינוֹ, וַדַּאי לְהַהוּא דַרְגָּא דְּהַאי מִזְמוֹר, אֵימָתַי בְּזִמְנָא דִּיקוּמוּן מֵתֵי עַלְמָא וְיִתְעָרוּן מֵעַפְרָא, כְּדֵין יְהֵא חָדָשׁ מַה דְּלָא אִתְעֲבִיד בְּהַאי עָלְמָא.

Said R. Hiya: ‘It is written, “there is nothing new under the sun” (Eccl. 1, 9), whereas this song is going to be something new, and is going to happen under the sun. How can this be? The truth is that this is the moon, and is thus both “new” and “under the sun”. Why will there be a new song? Because “He hath done marvellous things; his right hand and his holy arm hath wrought salvation for him.” For whom? For that grade that intones the chant, for on that grade He supports Himself, as it were, by His right hand and by His left hand. When will that Psalm be chanted? When the dead will come to life and rise from the dust; then there will be something new that had never yet been in the world.’

רַבִּי יוֹסֵי אָמַר בְּזִמְנָא דְּיַעֲבִיד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא נוּקְמִין בְּעָלְמָא בְּגִינַיְיהוּ דְיִשְׂרָאֵל, כְּדֵין יִתְאֲמַר שִׁירָתָא, דְּהָא לְבָתַר יִתְעָרוּן מֵעַפְרָא מֵתֵי עַלְמָא וְיִתְחַדֵּשׁ עַלְמָא בְּקִיּוּם שְׁלִים דְּלָא לֶיהוֵי (כקדמיתא דשליט מותא בעלמא בגין דחויא) (נ”א כרת ומיתה בעלמא ויתעבר חויא מעלמא דגרים) גָּרִים מוֹתָא בְּעַלְמָא לְכֹלָּא וְאִסְתָּאַב עַלְמָא וְאִתְחֲשִׁיךְ אַנְפּוֹי.

Said R. Jose: ‘When the Holy One will avenge Israel on the nations, then will this Psalm be chanted. For after the resurrection of the dead the world will be perfectly renewed, and will not be as before, when death prevailed in the world through the influence of the serpent, through whom the world was defiled and disgraced.

Chayei Sara, Chapter 7

תָּא חֲזֵי, כְּתִיב, (בראשית ג׳:ט״ו) וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה. מַאי וְאֵיבָה כְּדִכְתִיב (איוב ט׳:כ״ו) חָלְפוּ עִם אֳנִיּוֹת אֵבֶה. דְּהָא כַּמָּה אַרְבִין שָׁטָאן גּוֹ יַמָּא רַבָּא, וְאִית אַרְבִין וּסְפִינָן מִתְפָּרְשָׁן דָּא מִן דָּא. וְאִינוּן אַרְבִין דְּהַאי נָחָשׁ שָׁאט בְּגַוַּויְיהוּ אִקְרוּן אֳנִיּוֹת אֵבָה.

Observe this. It is written, “And I will put enmity between thee and the woman” (Gen. 3, 15). The term ebah (enmity) is akin to a similar word in the verse, “they are passed away as the ships of ebeh” (Job 9, 26), for on the great ocean there float numerous ships and boats of many kinds, and those in which the serpent sails are called “ships of ebeh” (enmity).

בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה. דָּא אִשָּׁה יִרְאַת יְיָ. וּבֵין זַרְעֶךָ, אִלֵּין שְׁאָר עַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת. וּבֵין זַרְעָהּ, אִלֵּין יִשְׂרָאֵל. הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ, דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּזַמִּין לְבַעֲרָא לֵיהּ מֵעַלְמָא דִּכְתִיב, (ישעיהו כ״ה:ח׳) בִּלַּע הַמָּוְת לָנֶצַח. וּכְתִיב, (זכריה י״ג:ב׳) וְאֶת רוּחַ הַטֻּמְאָה אַעֲבִיר מִן הָאָרֶץ.

The “woman” referred to here is the God-fearing woman; “thy seed” refers to the idolatrous nations; “her seed” to Israel; “he shall bruise thy head”, to wit, the Holy One, who will one day destroy him, as it is written: “He will swallow up death for ever” (Is. 25, 8), and also, “and I will cause the unclean spirit to pass out of the land” (Zech. 13, 2).

רֹאשׁ, דָּא לְזִמְנָא דְאָתֵי דְיִתְעָרוּן מֵתַיָא. דְּהָא כְּדֵין לֶהֱוֵי עַלְמָא רֹא”שׁ, דְּיִתְקַיַּים בָּרֹא”שׁ דְּאִיהוּ עַלְמָא עִלָּאָה. וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב. דָּא בְּהַאי עַלְמָא הַשְׁתָּא דְאִיהוּ עָקֵב וְלָאו אִיהוּ בְּקִיּוּמָא וְהַהוּא חִוְיָא נָשִׁיךְ לְעַלְמָא וְאַחְשִׁיךְ אַנְפּוֹי בִּרְיָין.

“In the head” means in the time to come when the dead will come to life; for then the world will be the “head”, since it will be established by the “head”, that is, the supernal world. “In the heel” means now in this world, which is merely “heel” and not endowed with permanence, and so the serpent bites and mankind is in disgrace.

תָּא חֲזֵי, יוֹמִין דְּבַר נָשׁ אִתְבְּרִיאוּ וְקָיְימוּ בְּאִינוּן דַּרְגִּין עִלָּאִין, כֵּיוָן דִּמְסַיְימוּ לְאִתְקַיְימָא בְּאִינוּן דַּרְגִּין דִּכְתִיב, (תהילים צ׳:י׳) יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָּהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה וְגו’, מִכָּאן וּלְהָלְאָה לֵית דַּרְגָא לְאִתְקַיְּימָא. וּבְגִין כָּךְ וְרָהְבָּ”ם עָמָל וָאָוֶן. וְאִינוּן כְּלָא הֲווּ.

See, now, a man’s days were created and are located in the supernal grades, but when they draw to the end of their term, when they reach the Scriptural limit of threescore and ten (Ps. 90, 10), there remains then no grade any more for them to abide in, and so “their pride is but travail and vanity” (Ibid,), and they are as nought.

אֲבָל אִינוּן יוֹמִין דְּצַדִּיקַיָא הֲווּ וְאִתְקָיְימוּ כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה. וְכֵן וְאֵלֶּה יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אַבְרָהָם. וְאִי תֵימָא הָכִי נָמֵי כְּתִיב בְּיִשְׁמָעֵאל דִּכְתִיב, (בראשית כ״ה:ז׳) שְׁנֵי חַיֵּי יִשְׁמָעֵאל. אֶלָּא בִּתְשׁוּבָה אַהֲדַר, וְעַל דָּא קָרֵי (ביומוי) וַיִּהְיוּ:

Not so the days of the righteous. They have a permanent abiding. Thus we read “And the life of Sarah was” (vayihyu, lit. “and they were” or “remained”); similarly, “And these are the days of the years of Abraham’s life” (Gen. 25, 7). You may object that similarly in the case of Ishmael it is written, “And these are the years of the life of Ishmael” (Ibid. 17). Ishmael, howcver, had in fact repented of his evil ways, and the days of his life thus attained permanency.’

Chayei Sara, Chapter 8

מִדְרָשׁ הַנֶּעֱלָם וַיִּהְיוּ. רַבָּנָן פָּתְחֵי בְּהַאי קְרָא, (שיר השירים ז׳:י״ב) לְכָה דוֹדִי נֵצֵּא הַשָּׂדֶה נָלִינָה בַּכְּפָרִים. תָּנוּ רַבָּנָן הַיּוֹצֵּא לַדֶּרֶךְ יִתְפַּלֵּל שָׁלשׁ תְּפִלּוֹת, תְּפִלָּה שֶׁהִיא חוֹבָה שֶׁל יוֹם. וּתְפִלַּת הַדֶּרֶךְ עַל הַדֶּרֶךְ שֶׁהוּא עוֹשֶׂה. וּתְפִלָּה שֶׁיַּחְזוֹר לְבֵיתוֹ לְשָׁלוֹם. וְלֵימָא לְהוּ לְהַנֵּי שְׁלשָׁה, אֲפִילּוּ בְּאֶחָד יָכִיל לְמֶעְבְּדֵיהּ, דְּתָנִינָן כָּל שְׁאֵלוֹתָיו שֶׁל אָדָם יָכִיל לְמִכְלְלִינְהוּ בְּשׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה.

וַיִּהְיוּ, רַבּוֹתֵינוּ פָּתְחוּ בַּפָּסוּק הַזֶּה (שיר ז) לְכָה דוֹדִי נֵצֵא הַשָּׂדֶה נָלִינָה בַּכְּפָרִים. שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, הַיּוֹצֵא לַדֶּרֶךְ יִתְפַּלֵּל שָׁלֹשׁ תְּפִלּוֹת: תְּפִלָּה שֶׁהִיא חוֹבָה שֶׁל יוֹם, וּתְפִלַּת הַדֶּרֶךְ עַל הַדֶּרֶךְ שֶׁהוּא עוֹשֶׂה, וּתְפִלָּה שֶׁיַּחֲזר לְבֵיתוֹ לְשָׁלוֹם. וְיֹאמַר אֶת הַשְּׁלֹשָׁה הָאֵלּוּ, אֲפִלּוּ בְּאֶחָד יָכוֹל לַעֲשׂוֹתוֹ, שֶׁשָּׁנִינוּ, כָּל שְׁאֵלוֹתָיו שֶׁל אָדָם יָכוֹל לִכְלֹל אוֹתָן בְּשׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה.

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה כָּל עוֹבָדוֹי דְּבַר נָשׁ כְּתִיבִין בְּסִפְרָא, הֵן טַב הֵן בִּישׁ, וְעַל כֻּלְּהוֹן עָתִיד לְמִיתַּן דִּינָא, דְּתָנִינָן אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב, מַאי דִכְתִיב, (תהילים קל״ט:ט״ז) גָּלְמִי רָאוּ עֵינֶיךָ, אוֹתָם הַדְּבָרִים שֶׁעָשָׂה הַגּוֹלֶם שֶׁאֵינוֹ מַשְׁגִּיחַ בָּעוֹלָם הַבָּא, כּוּלָּם רָאוּ עֵינֶיךָ שֶׁעִיַּינְתָּ בָּהֶם. וְעַל סִפְרְךָ כּוּלָּם יִכָּתֵבוּ, לִיתֵּן עֲלֵיהֶם דִּין וחֶשְׁבּוֹן לָעוֹלָם הַבָּא, הִלְכָּךְ יַקְדִּים אָדָם תְּפִלָּתוֹ תָּמִיד וְיוֹעִיל לֵיהּ.

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, כָּל מַעֲשָׂיו שֶׁל אָדָם כְּתוּבִים בְּסֵפֶר, הֵן טוֹב וְהֵן רַע, וְעַל כֻּלָּם עָתִיד לָתֵת אֶת הַדִּין. שֶׁשָּׁנִינוּ, אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב, מַה שֶּׁכָּתוּב (תהלים קלט) גָּלְמִי רָאוּ עֵינֶיךְ – אוֹתָם הַדְּבָרִים שֶׁעָשָׂה הַגֹּלֶם, שֶׁאֵינוֹ מַשְׁגִּיחַ בָּעוֹלָם הַבָּא, כֻּלָּם רָאוּ עֵינֶיךְ שֶׁעִיַּנְתָּ בָּהֶם. וְעַל סִפְרְךְ כֻּלָּם יִכָּתֵבוּ – לִתֵּן עֲלֵיהֶם דִּין וְחֶשְׁבּוֹן לָעוֹלָם הַבָּא. הִלְכָּךְ יַקְדִּים אָדָם תְּפִלָּתוֹ תָּמִיד וְיוֹעִיל לוֹ.

אָמַר רַבִּי יִצְּחָק אֵין אָדָם עוֹשֶׂה עֲבֵירוֹת אֶלָּא מִי שֶׁהוּא גּוֹלֶם ולֹא אָדָם, וְהַיְינוּ הַהוּא דְּלָא מִסְתַּכַּל בְּנִשְׁמָתָא קַדִּישָׁא, אֶלָּא כָּל עוֹבָדוֹי כְּהַאי בְּעִירָא דְּלָא מַשְׁגַּחַת וְלָא יָדְעַת. אָמַר רַבִּי בּוֹ, וְכִי גוֹלֶם מִתְקְרֵי דָוד דְּאָמַר הַאי פְּסוּקָא. אָמַר לוֹ רַבִּי יִצְּחָק אָדָם הָרִאשׁוֹן אֲמָרוֹ, גָּלְמִי רָאוּ עֵינֶיךָ, קוֹדֶם שֶׁזָּרַקְתָּ בִּי נְשָׁמָה, רָאוּ עֵינֶיךָ לְמֶעְבַּד בִּדְיוֹקְנִי בְּנֵי נָשָׁא דְדָמוּ לִי. וְעַל סִפְרְךָ כֻּלָּם יִכָּתֵבוּ, מַאן אִינוּן. יָמִים יוּצָּרוּ, כְּהַאי צּוּרָה דִידִי. וְלֹא אֶחָד בָּהֶם דְּלָא אִשְׁתָּאַר חַד מִנְּהוֹן.

אָמַר רַבִּי יִצְחָק, אֵין אָדָם עוֹשֶׂה עֲבֵרוֹת אֶלָּא מִי שֶׁהוּא גֹלֶם וְלֹא אָדָם, וְהַיְנוּ אוֹתוֹ שֶׁלֹּא מִסְתַּכֵּל בַּנְּשָׁמָה הַקְּדוֹשָׁה, אֶלָּא כָּל מַעֲשָׂיו כַּבְּהֵמָה הַזּוֹ שֶׁאֵין מַשְׁגַּחַת וְאֵין יוֹדַעַת. אָמַר רַבִּי בּוֹ, וְכִי גֹלֶם נִקְרָא דָוִד שֶׁאָמַר אֶת הַפָּסוּק הַזֶּה? אָמַר לוֹ רַבִּי יִצְחָק, אָדָם הָרִאשׁוֹן אֲמָרוֹ, גָּלְמִי רָאוּ עֵינֶיךְ. קֹדֶם שֶׁזָּרַקְתָּ בִּי נְשָׁמָה, רָאוּ עֵינֶיךְ לַעֲשׂוֹת בִּדְמוּתִי בְּנֵי אָדָם שֶׁיִּדְמוּ לִי. וְעַל סִפְרְךְ כֻּלָּם יִכָּתֵבוּ, מִי הֵם? יָמִים יֻצָּרוּ, בַּצּוּרָה הַזּוֹ שֶׁלִּי. וְלֹא אֶחָד בָּהֶם, שֶׁלֹּא נִשְׁאָר אֶחָד מֵהֶם.

אָמַר רַבִּי בּוֹ, לָמָּה. אָמַר לֵיהּ תָּא חֲזֵי, כֻּלְּהוּ דְדָמוּ לֵיהּ אוֹ בִּרְמִיזָא דִילֵיהּ, לָא מֵתוּ בְּמִיתַת נַפְשְׁהוֹן, וְכֻלְּהוּ לָקוּ בְּהַהוּא עִנְיָינָא מַמָּשׁ. תָּא חֲזֵי, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה דִּיוּקְנֵיהּ דְּאָדָם הָרִאשׁוֹן וְשַׁפִּירוּתֵיהּ הֲוָה כְּזָהֲרָא דִּרְקִיעָא עִלָּאָה דְּעַל גַּבֵּי שְׁאָר רְקִיעֵי, וּכְהַהוּא נְהוֹרָא דְּגָנִיז קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְצַּדִּיקַיָּיא לְעַלְמָא דְאָתֵי, וְכָל אִינוּן דְּהֲווּ רְמִיזָא בֵּיהּ מִדִיוּקְנֵיהּ דְּאָדָם הָרִאשׁוֹן בֵּיהּ לָקוּ וּמִיתוּ.

אָמַר רַבִּי בּו, לָמָּה? אָמַר לוֹ, בֹּא רְאֵה, כֻּלָּם שֶׁדָּמוּ לוֹ אוֹ בְּרֶמֶז שֶׁלּוֹ, לֹא מֵתוּ בְּמִיתַת נַפְשָׁם, וְכֻלָּם לָקוּ בְּאוֹתוֹ עִנְיָן מַמָּשׁ. בֹּא רְאֵה, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, דְּמוּתוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן וְיָפְיוֹ הָיָה כְּזֹהַר הָרָקִיעַ הָעֶלְיוֹן שֶׁעַל גַּבֵּי שְׁאָר הָרְקִיעִים, וּכְאוֹתוֹ הָאוֹר שֶׁגָּנַז הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַצַּדִּיקִים לָעוֹלָם הַבָּא. וְכָל אוֹתָם שֶׁהָיוּ רְמוּזִים בּוֹ מִדְּמוּתוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן, בּוֹ הֵם לָקוּ וּמֵתוּ.

דְּכָךְ אוֹרְחוֹי דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, יָהִיב עוּתְרָא לְבַר אִינִישׁ, לָמָּה, לְמֵיזַן עֲנָיִין וּלְמֶעְבַּד פִּקּוּדוֹי. לָא עָבִיד הַאי ואִתְגָאֵי (ואי אתגליא ביה) בְּהַהוּא עוּתְרָא, בֵּיהּ יִלְקֵי דִּכְתִיב, (קהלת ה׳:י״ב) עשֶׁר שָׁמוּר לִבְעָלָיו לְרָעָתוֹ. יָהִיב לֵיהּ בְּנִין, לָמָּה, לְמֵילַף לְהוּ אוֹרְחוֹי דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּלְמִיטַר פִּקּוּדוֹי כִּדְאָמוּר בְּאַבְרָהָם (בראשית י״ח:י״ט) כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַּוְּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶרֶךְ יְיָ לַעֲשׂוֹת צְּדָקָה וְגו’. לָא עָבִיד הַאי וּמִתְגָּאֶה בְּהוּ, בְּהוּ לָקֵי דִּכְתִיב, (איוב י״ח:י״ט) לֹא נִין לוֹ וְלֹא נֶכֶד בְּעַמּוֹ וְגו’. וְכֵן כְּהַאי גַוונָא כַּד יָהִיב קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מִשַׁפִּירוּתָא טָבָא עִלָּאָה דְאָדָם הָרִאשׁוֹן לְהוּ, לָמָּה, בְּגִין לְמִיטַר פִּקּוּדוֹי וּלְמֶעְבַּד רְעוּתֵיהּ, לָא עָבְדוּ כְּדֵין אֶלָּא אִתְגָּאוּ בֵּיהּ. בֵּיהּ לָקוּ בְּהַאי שַׁפִּירוּתָא.

שֶׁכָּךָ דַּרְכּוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא – נוֹתֵן עֹשֶׁר לָאָדָם, לָמָּה? לָזוּן אֶת הָעֲנִיִּים וְלַעֲשׂוֹת מִצְווֹתָיו. אֵינוֹ עוֹשֶׂה אֶת זֶה וּמִתְגָּאֶה (ואם נתגלה בו) בָּעֹשֶׁר הַהוּא – בּוֹ יִלְקֶה, שֶׁכָּתוּב (קהלת ה) עֹשֶׁר שָׁמוּר לִבְעָלָיו לְרָעָתוֹ. נוֹתֵן לוֹ בָּנִים, לָמָּה? לְלַמֵּד אוֹתָם דֶּרֶךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְלִשְׁמֹר מִצְווֹתָיו, כְּמוֹ שֶׁאָמוּר בְּאַבְרָהָם (בראשית יח) כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת כָּל בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶרֶךְ ה’ לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וְגוֹ’. הוּא לֹא עוֹשֶׂה אֶת זֶה וּמִתְגָּאֶה בָהֶם – בָּהֶם הוּא לוֹקֶה, שֶׁכָּתוּב (איוב יח) לֹא נִין לוֹ וְלֹא נֶכֶד בְּעַמּוֹ וְגוֹ’. וְכֵן כְּמוֹ זֶה, כְּשֶׁנּוֹתֵן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִיפִי טוּב עֶלְיוֹן שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן לָהֶם, לָמָּה? כְּדֵי לִשְׁמֹר מִצְווֹתָיו וְלַעֲשׂוֹת רְצוֹנוֹ. לֹא עָשׂוּ כָּךְ אֶלָּא הִתְגָּאוּ בוֹ – בּוֹ לוֹקִים, בַּיֹּפִי הַזֶּה.

אָמַר רַב יְהוּדָה, כַּד בָּרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָדָם הָרִאשׁוֹן, הֲוָה גוֹלֶם עַד לָא זָרִיק בֵּיהּ נִשְׁמָתָא, וְקָרָא לְהַהוּא מַלְאָכָא דְּהוּא מְמוּנֶּה עַל דִּיוּקְנָא דִּבְנֵי נָשָׁא, וְאָמַר לוֹ עַיֵּין וְצֹּר בְּדִיוּקְנָא דְדֵין שִׁיתָּא בְּנִי נְשָׁא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (בראשית ה׳:ג׳) וַיּוֹלֶּד בִּדְמוּתוֹ כְּצַּלְמוֹ וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שֵׁת, כְּלוֹמַר שִׁיתָּא.

אָמַר רַב יְהוּדָה, כְּשֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אָדָם הָרִאשׁוֹן, הָיָה גֹלֶם טֶרֶם שֶׁזָּרַק בּוֹ נְשָׁמָה, וְקָרָא לְאוֹתוֹ הַמַּלְאָךְ הַמְמֻנֶּה עַל צוּרוֹת בְּנֵי אָדָם, וְאָמַר לוֹ: עַיֵּן וְצֹר בַּדְּמוּת הַזּוֹ שִׁשָּׁה בְּנֵי אָדָם. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (בראשית ה) וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שֵׁת, כְּלוֹמַר שִׁתָּא שֵׁשׁ.

אָמַר רַבִּי יִצְּחָק מֵהַהוּא עַפְרָא מַמָּשׁ דְּאִתְבְּרֵי אָדָם הָרִאשׁוֹן נָסִיב קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאִתְבְּרָאָה אִלֵּין שִׁיתָּא, וְקָרָא לֵיהּ שֵׁת, שִׁיתָּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַּלְּמוֹ מֵאוֹתָהּ הָעִיסָה שֶׁנִּבְרָא הַגּוֹלֶם שֶׁלּוֹ, וְעַל כָּךְ נֶאֱמַר גָּלְמִי רָאוּ עֵינְיךָ וְעִיַינְת בּוֹ לַעֲשׂוֹת (ד”א ל”ג בו) דְּדָאמוּ לֵיהּ. וְעַל סִפְרְךָ כֻּלָּם יִכָּתֵבוּ, מַאן אִינוּן, כֻּלְּהוּ דְּלָא נָטְרוּ מַאי דְּיָהַב קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לוֹן וְאִתְטָרְדוּ מִן עַלְמָא (ואתדנו בההוא דינא).

אָמַר רַבִּי יִצְחָק, מֵאוֹתוֹ עָפָר מַמָּשׁ שֶׁנִּבְרָא אָדָם הָרִאשׁוֹן, לָקַח הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִבְרֹא אֶת שֵׁשֶׁת אֵלֶּה, וְקָרָא לוֹ שֵׁת שֵׁשׁ. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ, מֵאוֹתָהּ הָעִסָּה שֶׁנִּבְרָא הַגֹּלֶם שֶׁלּוֹ. וְעַל כָּךְ נֶאֱמַר גָּלְמִי רָאוּ עֵינֶיךְ, וְעִיַּנְתָּ בּוֹ לַעֲשׂוֹת (בו) שֶׁדּוֹמִים לוֹ. וְעַל סִפְרְךְ כֻּלָּם יִכָּתֵבוּ, מִי הֵם? כֻּלָּם שֶׁלֹּא שָׁמְרוּ מַה שֶּׁנָּתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָהֶם וְנִטְרְדוּ מִן הָעוֹלָם (ונדונו באותו הדין).

תְּנַן הָתָם אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב אַשְׁכַּחְנָא דִּתְלַת מִטְרָן הֲוִי לֵילְיָא, וְכָל חַד וְחַד אִית עִנְיָינָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּבַר נָשׁ. כַּד נָפִיק נִשְׁמָתֵיהּ מִינֵּיהּ ואִשְׁתָּאַר הַהוּא גּוֹלְמָא נָאִים עַל עַרְסֵיהּ, וְנִשְׁמָתֵיהּ סָלְקָא בְּכָל לֵילְיָא קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אָמַר רַבִּי יִצְּחָק אִי זַכָּאָה הִיא חָדָאן עִמַּהּ, וְאִי לָא דַּחְיָין לָהּ לְבַר. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב מַאי דִכְתִיב, (שיר השירים ה׳:ח׳) הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלַםִ אִם תִּמְצְּאוּ אֶת דּוֹדִי מַה תַּגִּידוּ לוֹ שֶׁחוֹלַת אַהֲבָה אָנִי.

שָׁנִינוּ שָׁם, אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב, מָצָאנוּ שֶׁשָּׁלֹשׁ מִשְׁמָרוֹת הוּא הַלַּיְלָה, וּלְכָל אֶחָד וְאֶחָד יֵשׁ עִנְיָן לַקָּבָּ”ה בָּאָדָם, כְּשֶׁיּוֹצֵאת נִשְׁמָתוֹ מִמֶּנּוּ וְנִשְׁאָר אוֹתוֹ גֹלֶם יָשֵׁן עַל מִטָּתוֹ, וְנִשְׁמָתוֹ עוֹלָה בְּכָל לַיְלָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אָמַר רַבִּי יִצְחָק, אִם הִיא צַדִּיקָה – שְׂמֵחִים עִמָּהּ, וְאִם לֹא – דּוֹחִים אוֹתָהּ הַחוּצָה. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב, מַה שֶּׁכָּתוּב (שיר ה) הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלם אִם תִּמְצְאוּ אֶת דּוֹדִי מַה תַּגִּידוּ לוֹ שֶׁחוֹלַת אַהֲבָה אָנִי.

אָמַר רַבִּי פִּנְחָס אָמַר רַבִּי יְהוּדָה הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלַם, הַנְּשָׁמָה אוֹמֶרֶת לְאוֹתָם הַנְּשָׁמוֹת הַזּוֹכוֹת לִיכָּנֵס לִירוּשָׁלַם שֶׁל מַעְלָה, והֵם הַנִּקְרָאוֹת בְּנוֹת יְרוּשָׁלַםִ עַל שֶׁזּוֹכוֹת לִיכָּנֵס שָׁם, וּלְפִיכָךְ הַנְּשָׁמָה אוֹמֶרֶת לָהֶם הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלַםִ אִם תִּמְצְּאוּ אֶת דּוֹדִי דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. רַב אָמַר זֶה זִיו אַסְפַּקְלַרְיָאה שֶׁל מַעְלָה. מַה תַּגִּידוּ לוֹ שֶׁחוֹלַת אַהֲבָה אָנִי, לֵיהָנוֹת מִזִּיו שֶׁלּוֹ וּלְהִסְתּוֹפֵף בְּצִּלּוֹ. רַב הוּנָא אָמַר שֶׁחוֹלַת אַהֲבָה אָנִי, אוֹתָהּ הַתְּשׁוּקָה וְהַכִּסּוּף שֶׁכָּסַפְתִּי בָּעוֹלָם עַל הַכֹּל לְפִיכָךְ אֲנִי חוֹלָה. רַבִּי יְהוּדָה אָמַר זוֹ אַהֲבָה שֶׁאוֹהֶבֶת הַנְּשָׁמָה לַגּוּף, דְּכֵיון שֶׁנִּשְׁלַם קִצּוֹ שֶׁל גּוּף אוֹתָם הַיָּמִים שֶׁנִּגְזְרוּ עָלָיו כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה, מַה כְּתִיב וַיָּקָם אַבְרָהָם מֵעַל פְּנֵי מֵתוֹ וְגו’.

אָמַר רַבִּי פִּנְחָס אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלם – הַנְּשָׁמָה אוֹמֶרֶת לְאוֹתָם הַנְּשָׁמוֹת הַזּוֹכוֹת לְהִכָּנֵס לִירוּשָׁלַיִם שֶׁל מַעְלָה, וְהֵם הַנִּקְרָאוֹת בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם עַל שֶׁזּוֹכוֹת לִכָּנֵס שָׁם, וּלְפִיכָךְ הַנְּשָׁמָה אוֹמֶרֶת לָהֶם הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁ לם, אִם תִּמְצְאוּ אֶת דּוֹדִי – זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. רַב אָמַר, זֶה זִיו הָאַסְפַּקְלַרְיָה שֶׁל מַעְלָה. מַה תַּגִּידוּ לוֹ שֶׁחוֹלַת אַהֲבָה אָנִי, לֵהָנוֹת מֵהַזִּיו שֶׁלּוֹ וּלְהִסְתּוֹפֵף בְּצִלּוֹ. רַב הוּנָא אָמַר, שֶׁחוֹלַת אַהֲבָה אָנִי – אוֹתָהּ הַתְּשׁוּקָה וְהַכִּסּוּף שֶׁכָּסַפְתִּי בָּעוֹלָם עַל הַכֹּל, לְפִיכָךְ אֲנִי חוֹלָה. רַבִּי יְהוּדָה אָמַר, זוֹ אַהֲבָה שֶׁאוֹהֶבֶת הַנְּשָׁמָה לַגּוּף. שֶׁכֵּיוָן שֶׁנִּשְׁלָם קִצּוֹ שֶׁל גּוּף, אוֹתָם הַיָּמִים שֶׁנִּגְזְרוּ עָלָיו, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה, מַה כָּתוּב? וַיָּקָם אַבְרָהָם מֵעַל פְּנֵי מֵתוֹ וְגוֹ’.

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב מַה כְּתִיב בַּפָּסוּק קוֹדֶם זְה דִּכְתִיב וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִיא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנַעַן.

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב, מַה כָּתוּב בַּפָּסוּק קֹדֶם זֶה? שֶׁכָּתוּב וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִיא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן.

רַבִּי יִצְּחָק אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בָּרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָאָדָם וְהִכְנִיס בּוֹ אַרְבָּעָה דְבָרִים הַנֶּחֱלָקִים בַּגּוּף. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה הַמְחוּבָּרִים בַּגּוּף. רַבִּי יִצְּחָק אָמַר הַנֶּחלָקִים בַּגּוּף שֶׁהֵם חוֹלְקִים לְהִתְפָּרֵשׁ כָּל אֶחָד לִיסוֹדוֹ כְּשֶׁיּוֹצֵּא הָאָדָם מִן הָעוֹלָם הַזְּה. רַבִּי יְהוּדָה אָמַר הַמְחוּבָּרִים בַּגּוּף בְּחַיָּיו, מַשְׁמַע מִקְרָא דִכְתִיב וַתָּמָת שָׂרָה, זֶה הַגּוּף. בְּקִרְיַת אַרְבַּע, אֵלּוּ הָאַרְבַּע יְסוֹדוֹת. הִיא חֶבְרוֹן, שֶׁהָיוּ מְחוּבָּרִים בְּגוּפוֹ בְּחַיָּיו. בְּאֶרֶץ כְּנַעַן, בָּעוֹלָם הַזְּה הַבּוֹחֵר אָדָם בִּזְמַן מוּעָט:

רַבִּי יִצְחָק אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָאָדָם וְהִכְנִיס בּוֹ אַרְבָּעָה דְבָרִים הַנֶּחֱלָקִים בַּגּוּף. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, הַמְחֻבָּרִים בַּגּוּף. רַבִּי יִצְחָק אָמַר הַנֶּחֱלָקִים בַּגּוּף, שֶׁהֵם חוֹלְקִים לְהִתְפָּרֵשׁ כָּל אֶחָד לִיסוֹדוֹ כְּשֶׁיּוֹצֵא הָאָדָם מִן הָעוֹלָם הַזֶּה. רַבִּי יְהוּדָה אָמַר, הַמְחֻבָּרִים בַּגּוּף בְּחַיָּיו, מַשְׁמָע מֵהַפָּסוּק שֶׁכָּתוּב וַתָּמָת שָׂרָה – זֶה הַגּוּף. בְּקִרְיַת אַרְבַּע – אֵלּוּ אַרְבָּעָה הַיְסוֹדוֹת. הִיא חֶבְרוֹן – שֶׁהָיוּ מְחֻבָּרִים בְּגוּפוֹ בְּחַיָּיו. בְּאֶרֶץ כְּנָעַן – בָּעוֹלָם הַזֶּה הַבּוֹחֵר אָדָם בִּזְמַן מוּעָט.

Chayei Sara, Chapter 9

וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה ולִבְכֹּתָהּ. הַיְינוּ (דכתיב) דִתְנַן כָּל שִׁבְעַת הַיָּמִים נַפְשׁוֹ שֶׁל אָדָם פּוֹקֶדֶת לְגוּפוֹ וּמִתְאַבֶּלֶת עָלָיו, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (איוב י״ד:כ״ב) אַךְ בְּשָׂרוֹ עָלָיו יִכְאָב וְנַפְשׁוֹ עָלָיו תֶּאֱבָל. כְּהַאי גַוְונָא וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ. וַיָּבֹא אַבְרָהָם, זוֹ הִיא הַנְּשָׁמָה. לִסְפֹּד לְשָׂרָה, זְה הַגּוּף.

וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ. הַיְנוּ (שכתוב) שֶׁשָּׁנִינוּ, כָּל שִׁבְעַת הַיָּמִים נַפְשׁוֹ שֶׁל אָדָם פּוֹקֶדֶת לְגוּפוֹ וּמִתְאַבֶּלֶת עָלָיו. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (איוב יד) אַךְ בְּשָׂרוֹ עָלָיו יִכְאָב וְנַפְשׁוֹ עָלָיו תֶּאֱבָל. כְּמוֹ זֶה, וַיָּבא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ. וַיָּבא אַבְרָהָם – זוֹ הִיא הַנְּשָׁמָה. לִסְפֹּד לְשָׂרָה – זֶה הַגּוּף.

אָמַר רַבִּי יִצְּחָק בְּשָׁעָה שֶׁהַנְּשָׁמָה זוֹכָה וְעוֹלָה לִמְקוֹם מַעֲלָתָהּ, הַגּוּף שׁוֹכֵב בְּשָׁלוֹם וְיָנוּחַ עַל מִשְׁכָּבוֹ הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (איוב נז) יָבֹא שָׁלוֹם יָנוּחוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם, הֹלֵךְ נְכֹחֹה. מַאי הוֹלֵךְ נְכֹחֹה. אָמַר רַבִּי יִצְּחָק הַנְּשָׁמָה הוֹלֵךְ נְכֹחֹה לִמְקוֹם הָעֵדֶן הַגָּנוּז לָהּ. מַאי מַשְׁמַע. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה מֵהַאי מַשְׁמַע, נְכֹחֹה כְּתִיב, (לפנינו כ’ בואו ועי’ לעיל פג ב בדרך אמת אות ג) בְּה”א. וּבְשָׁעָה שֶׁאֵינָהּ זוֹכָה וְהִיא רְאוּיָה לְקַבֵּל עוֹנְשָׁהּ הוֹלֶכֶת מְשׁוֹמֶמֶת וּמְבַקֶּרֶת בְּכָל יוֹם לַגּוּף וְלַקֶּבֶר.

אָמַר רַבִּי יִצְחָק, בְּשָׁעָה שֶׁהַנְּשָׁמָה זוֹכָה וְעוֹלָה לִמְקוֹם מַעֲלָתָהּ, הַגּוּף שׁוֹכֵב בְּשָׁלוֹם וְיָנוּחַ עַל מִשְׁכָּבוֹ. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (ישעיה נז) יָבוֹא שָׁלוֹם יָנוּחוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם הֹלֵךְ נְכֹחוֹ. מַה זֶּה הֹלֵךְ נְכֹחוֹ אָמַר רַבִּי יִצְחק, הַנְּשָׁמָה הֹלֵךְ נְכֹחוֹ לִמְקוֹם הָעֵדֶן הַגָּנוּז לָהּ. מַה מַּשְׁמִיעַ? אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, מִזֶּה נִשְׁמָע נְכֹחֹה כָּתוּב בְּהֵ”א. וּבְשָׁעָה שֶׁאֵינָהּ זוֹכָה, וְהִיא רְאוּיָה לְקַבֵּל עָנְשָׁהּ, הוֹלֶכֶת מְשׁוֹמֶמֶת וּמְבַקֶּרֶת בְּכָל יוֹם אֶת הַגּוּף וְאֶת הַקֶּבֶר.

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי הַאי קוּלִיתָא דְקַרְדִינוּתָא, כַּד אָזִיל בִּסְרִיחוּתָא לְכָאן וּלְכָאן אָזַל וּמְבַקֵּר לָהּ לְאַתְרָהּ תְּרֵיסַר יַרְחֵי. כָּךְ נִשְׁמָתָא הַהִיא דְּאִתְחַזְּיָא לְקַבְּלָא עָנְשָׁא, אָזְלָה לְבַר בְּעַלְמָא וּמַפְקֶדֶת לָה לְאַתְרָהּ תְּרֵיסַר יַרְחֵי בְּבָתֵּי קִבְרֵי וּבְעַלְמָא.

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, עֶצֶם הַקּוּלִית (ירך) הַקָּשֶׁה הַזֶּה, כְּשֶׁהוֹלֵךְ בִּסְרִיחוּת לְכָאן וּלְכָאן, הוֹלֵךְ וּמְבַקֵּר אֶת מְקוֹמוֹ שְׁנֵים עָשָׂר חֳדָשִׁים. כָּךְ הַנְּשָׁמָה הַהִיא שֶׁרְאוּיָה לְקַבֵּל עֹנֶשׁ, הוֹלֶכֶת בַּחוּץ בָּעוֹלָם, וּפוֹקֶדֶת אֶת מְקוֹמָהּ שְׁנֵים עָשָׂר חֳדָשִׁים בְּבָתֵּי הַקְּבָרוֹת וּבָעוֹלָם.

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה תָּא חֲזֵי, דִּכְתִיב וַיָּקָם אַבְרָהָם מֵעַל פְּנֵי מֵתוֹ וגו’, אָמַר רַבִּי אַבָּא וְהָא תְּנַן דְּכַד נִשְׁמָתָא הִיא בְּתַשְׁלוּמָא עִלָּאָה, נִיתּוֹסַף בָּהּ ה’ וְנִקְרֵאת אַבְרָהָם בְּתַשְׁלוּמָא עִלָּאָה. וְהָכָא אַתְּ אָמֵר דְּכַד לֵיתָא זַכָּאָה כָּל כָּךְ דִּכְתִיב וַיָּקָם אַבְרָהָם. עָבְדַת מַאן דְּיָתִיב בְּכֻּרְסְיָיא נָחִית בְּגוֹ זוּטָר תַּתָּאָה.

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, בֹּא רְאֵה שֶׁכָּתוּב וַיָּקָם אַבְרָהָם מֵעַל פְּנֵי מֵתוֹ וְגוֹ’. אָמַר רַבִּי אַבָּא, וַהֲרֵי שָׁנִינוּ שֶׁכַּאֲשֶׁר הַנְּשָׁמָה הִיא בִּשְׁלֵמוּת עֶלְיוֹנָה, נוֹסֶפֶת לָהּ הֵ”א, וְנִקְרֵאת אַבְרָהָם בִּשְׁלֵמוּת עֶלְיוֹנָה, וְכָאן אַתָּה אוֹמֵר כַּאֲשֶׁר אֵינוֹ צַדִּיק כָּל כָּךְ, שֶׁכָּתוּב וַיָּקָם אַבְרָהָם. עָשִׂיתָ שֶׁמִּי שֶׁיּוֹשֵׁב בְּכִסֵּא יוֹרֵד לְתוֹךְ קָטָן תַּחְתּוֹן

אֶלָּא הָכִי גַּזַּרְנָא וַיָּקָם אַבְרָהָם מֵעַל פְּנֵי מֵתוֹ, דְּאָמַר רַבִּי בּוֹ אָמַר רַבִּי זְרִיקָא כְּשֶׁהַנְּשָׁמָה רְאוּיָה לַעֲלוֹת לִמְקוֹם עִדְנָּה, קוֹדֶם מְגִינָה עַל הַגּוּף הַקָּדוֹשׁ שֶׁיּוֹצֵּאת מִשָּׁם וְאַחַר כָּךְ עוֹלָה לִמְקוֹם מַעֲלָתָהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיָּקָם אַבְרָהָם מֵעַל פְּנֵי מֵתוֹ זְהוּ הַגּוּף.

אֶלָּא כָּךְ גָּזַרְתִּי – וַיָּקָם אַבְרָהָם מֵעַל פְּנֵי מֵתוֹ. שֶׁאָמַר רַבִּי בּוֹ אָמַר רַבִּי זְרִיקָא, כְּשֶׁהַנְּשָׁמָה רְאוּיָה לַעֲלוֹת לִמְקוֹם עִדְנָהּ, קֹדֶם מְגִנָּה עַל הַגּוּף הַקָּדוֹשׁ שֶׁיּוֹצֵאת מִשָּׁם, וְאַחַר כָּךְ עוֹלָהּ לִמְקוֹם מַעֲלָתָהּ. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב וַיָּקָם אַבְרָהָם מֵעַל פְּנֵי מֵתוֹ, זֶה הַגּוּף.

וַיְדַבֵּר אֶל בְּנֵי חֵת אֵלּוּ שְׁאָר גּוּפוֹת הַצַּדִּיקִים שֶׁהֵם (ד”א ל”ג בני) חַתְּחַתִּים וְנְהֱלָמִים בָּעוֹלָם לְמַעַן יִרְאַת קוֹנָם, חָתִּים עַל שֶׁהֵם שׁוֹכְנֵי עָפָר, וְאַמַּאי צְּרִיכָה לְהוּ אָמַר רַבִּי יְהוּדָה כֹּלָּא בְּמִנְיָינָא כְּתִיבִין, וְעַל (דהוי ד”א דא הוי ההוא) גוּפָא בְּמִנְיָינָא עִמְּהוֹן.

וַיְדַבֵּר אֶל בְּנֵי חֵת – אֵלּוּ שְׁאָר גּוּפוֹת הַצַּדִּיקִים שֶׁהֵם (ד”א בני) חַתְחַתִּים וְנֶהֱלָמִים בָּעוֹלָם לְמַעַן יִרְאַת קוֹנָם, חִתִּים עַל שֶׁהֵם שׁוֹכְנֵי עָפָר. וְלָמָּה צְרִיכָה אוֹתָם? אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, הַכֹּל כְּתוּבִים בְּמִנְיָן, וְעַל (שהיה, ד”א זה היה אותו) הַגּוּף בְּמִנְיָן עִמָּהֶם. וּמָה אָמַר לָהֶם בְּדֶרֶךְ פִּיּוּס וּבְדֶרֶךְ כָּבוֹד?

וּמַה אָמַר לְהוּ בְּדֶרֶךְ פִּיּוּס וּבְדֶרֶךְ כָּבוֹד. גֵּר וְתוֹשָׁב אָנֹכִי עִמָּכֶם וְגו’ דְּהַאי גּוּפָא יֶהֱוִי בְּמִנְיָינָא חַד עִמְּכוֹן בְּחִבּוּרָא דָא. אָמַר רַבִּי רְאֵה מַה כְּתִיב וַיַּעֲנוּ בְּנֵי חֵת אֶת אַבְרָהָם וְגו’. כְּמוֹ כֵן בְּדֶרֶךְ כָּבוֹד בְּדֶרֶךְ פִּיּוּס, הֲדָא הוּא דִכְתִיב שְׁמָעֵנוּ אֲדוֹנִי נְשִׂיא אֱלֹהִים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ.

גֵּר וְתוֹשָׁב אָנֹכִי עִמָּכֶם וְגוֹ’. שֶׁהַגּוּף הַזֶּה יִהְיֶה בְמִנְיָן אֶחָד עִמָּכֶם בַּחִבּוּר הַזֶּה. אָמַר רַבִּי, רְאֵה מַה כָּתוּב, וַיַּעֲנוּ בְנֵי חֵת אֶת אַבְרָהָם וְגוֹ’. כְּמוֹ כֵן בְּדֶרֶךְ כָּבוֹד, בְּדֶרֶךְ פִּיּוּס. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב שְׁמָעֵנוּ אֲדנִי נְשִׂיא אֱלֹהִים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ.

Chayei Sara, Chapter 10

מַאי נְשִׂיא אֱלֹהִים אַתָּה. אָמַר רַבִּי פִּנְחָס קוֹדֶם שֶׁיִּצֵּא הַצַּדִּיק מִן הָעוֹלָם, בַּת קוֹל יוֹצֵּאת בְּכָל יוֹם עַל אוֹתָם הַצַּדִּיקִים בְּגַן עֵדֶן הָכִינוּ מָקוֹם לִפְלוֹנִי שֶׁיָּבֹא לְכָאן. וְעַל כֵּן הֵם אוֹמְרִים מֵאֵת אֱלהִים מִלְּמַעְלָה אַתָּה נָשִׂיא בְּכָל יוֹם בְּתוֹכֵנוּ, בְּמִבְחַר קְבָרֵינוּ בְּמִבְחַר הַצַּדִּיקִים הַצַּדִּיקִים בַּחֲבוּרַת הַמּוּבְחָרִים מְנֵה אוֹתוֹ הַכְנִיסֵהוּ בְּחֶשְׁבּוֹן עִמָּנוּ, וְאִישׁ מִמֶּנּוּ לֹא יִמְנַע אֶת הַמִּנְיָן כִּי כוּלָּנוּ שְׂמֵחִים בּוֹ וּמַקְדִּימִים לוֹ שָׁלוֹם.

מַה זֶה נְשִׂיא אֱלֹהִים אַתָּה? אָמַר רַבִּי פִּנְחָס, קֹדֶם שֶׁיָּצָא הַצַּדִּיק מִן הָעוֹלָם, בַּת קוֹל יוֹצֵאת בְּכָל יוֹם עַל אוֹתָם הַצַּדִּיקִים בְּגַן עֵדֶן: הָכִינוּ מָקוֹם לִפְלוֹנִי שֶׁיָּבא לְכָאן. וְעַל כֵּן הֵם אוֹמְרִים, מֵאֵת אֱלֹהִים מִלְמַעְלָה אַתָּה נָשִׂיא בְּכָל יוֹם בְּתוֹכֵנוּ. בְּמִבְחַר קְבָרֵינוּ, בְּמִבְחַר הַצַּדִּיקִים, בַּחֲבוּרַת הַצַּדִּיקִים הַמֻּבְחָרִים מְנֵה אוֹתוֹ, הַכְנִיסֵהוּ בְּחֶשְׁבּוֹן עִמָּנוּ, וְאִישׁ מִמֶּנּוּ לֹא יִמְנַע אֶת הַמִּנְיָן, כִּי כֻלָּנוּ שְׂמֵחִים בּוֹ וּמַקְדִימִים לוֹ שָׁלוֹם.

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בֶּן פַּזִּי תָּא חֲזֵי, כֵּיוָן שֶׁהַנְּשָׁמָה פּוֹגַעַת בָּהֶם (ותדון), לְאַחַר כָּךְ פּוֹגַעַת לְאוֹתוֹ הַמַּלְאָךְ הַמְמוּנֶּה עֲלֵיהֶם דִּתְנַן מַלְאָךְ מְמוּנֶּה עַל בָּתֵּי קִבְרֵי וְדוּמָה שְׁמוֹ, והוּא מַכְרִיז בֵּינֵיהֶם בְּכָל יוֹם עַל הַצַּדִּיקִים הָעֲתִידִים לִיכָּנֵס בֵּינֵיהֶם, וּמִיָּד פּוֹגַעַת בּוֹ כְּדֵי לְשַׁכֵּן הַגּוּף בְּהַשְׁקֵט וּבְבִטְחָה וּבִמְנוּחָה וּבַהֲנָאָה, (עלאה) הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיְדַבֵּר אֶל עֶפְרוֹן.

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בֶּן פַּזִּי, בּא רְאֵה, כֵּיוָן שֶׁהַנְּשָׁמָה פּוֹגַעַת בָּהֶם וְתִדּוֹן, לְאַחַר כָּךְ פּוֹגַעַת לְאוֹתוֹ הַמַּלְאָךְ הַמְמֻנֶּה עֲלֵיהֶם. שֶׁשָּׁנִינוּ, מַלְאָךְ הַמְמֻנֶּה עַל בָּתֵּי הַקְּבָרוֹת וְדוּמָה שְׁמוֹ, וְהוּא מַכְרִיז בֵּינֵיהֶם בְּכָל יוֹם עַל הַצַּדִּיקִים הָעֲתִידִים לִכָּנֵס בֵּינֵיהֶם, וּמִיָּד פּוֹגַעַת בּוֹ כְּדֵי לְשַׁכֵּן הַגּוּף בְּהַשְׁקֵט וּבְבִטְחָה וּבִמְנוּחָה וּבַהֲנָאָה (עליונה). זֶהוּ שֶׁכָּתוּב וַיְדַבֵּר אֶל עֶפְרוֹן.

אָמַר רַבִּי יִיסָא זֶה הַמַּלְאָךְ הַנִּקְרָא דּוּמָה, וְלָמָּה נִתְכַּנֶּה שְׁמוֹ עֶפְרוֹן, עַל שֶׁהוּא מְמוּנֶּה עַל שׁוֹכְנֵי עָפָר. וְהוּפְקְדוּ בְּיָדוֹ כָּל פִּנְקְסֵי הַצַּדִּיקִים וַחֲבוּרוֹת הַחֲסִידִים הַשּׁוֹכְנִים בֶּעָפָר, וְהוּא עָתִיד לְהוֹצִּיאָם בְּחֶשְׁבּוֹן.

אָמַר רַבִּי יֵיסָא, זֶה הַמַּלְאָךְ הַנִּקְרָא דוּמָה. וְלָמָּה נִתְכַּנֶּה שְׁמוֹ עֶפְרוֹן? עַל שֶׁהוּא מְמֻנֶּה עַל שׁוֹכְנֵי עָפָר, וְהֻפְקְדוּ בְיָדוֹ כָּל פִּנְקְסֵי הַצַּדִּיקִים וַחֲבוּרוֹת הַחֲסִידִים הַשּׁוֹכְנִים בֶּעָפָר, וְהוּא עָתִיד לְהוֹצִיאָם בְּחֶשְׁבּוֹן.

וְתָאנָא אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, לֶעָתִיד לָבֹא כְּשֶׁיִּפְקוֹד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחֲיוֹת הַמֵּתִים, יִקְרָא לַמַּלְאָךְ הַמְּמוּנֶּה עַל הַקְּבָרוֹת, וְדוּמָה שְׁמוֹ, וְיִתְּבַע מִמֶּנּוּ מִנְיַן כָּל הַמֵּתִים הַצַּדִּיקִים וְהַחֲסִידִים וְאוֹתָם גֵּרֵי הַצֶּדֶק וְשֶׁנֶּהֶרְגוּ עַל שְׁמוֹ, וְהוּא מוֹצִּיאָם בְּחֶשְׁבּוֹן כְּמוֹ שֶׁנְּטָלָם (שמות צז ב) בְּחֶשְׁבּוֹן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ישעיהו מ׳:כ״ו) הַמּוֹצִּיא בְּמִסְפַּר צְּבָאָם וְגו’ אִישׁ לא נֶעְדָר.

וְלָמַדְנוּ, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, לֶעָתִיד לָבא כְּשֶׁיִּפְקֹד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחֲיוֹת הַמֵּתִים, יִקְרָא לַמַּלְאָךְ הַמְמֻנֶּה עַל הַקְּבָרוֹת, וְדוּמָה שְׁמוֹ, וְיִתְבַּע מִמֶּנּוּ מִנְיַן כָּל הַמֵּתִים הַצַּדִּיקִים וְהַחֲסִידִים וְאוֹתָם גֵּרֵי הַצֶּדֶק וְשֶׁנֶּהֶרְגוּ עַל שְׁמוֹ, וְהוּא מוֹצִיאָם בְּחֶשְׁבּוֹן כְּמוֹ שֶׁנְּטָלָם בְּחֶשְׁבּוֹן. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (ישעיה מ) הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם וְגוֹ’ אִישׁ לֹא נֶעְדָּר.

וְתָאנָא אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בְּרַבִּי יַעֲקֹב, נְפָשׁוֹת הָרְשָׁעִים נְתוּנוֹת בְּיָדוֹ שֶׁל מַלְאָךְ זֶה שֶׁשְּׁמוֹ דוּמָה, לְהַכְנִיסָם בַּגֵּיהִנָּם ולָדוּן שָׁם, וְכֵיוָן שֶׁנִּמְסָרוֹת בְּיָדוֹ, שׁוּב אֵינָן חוֹזְרוֹת עַד שֶׁיִּכָּנְסוּ לַגֵּיהִנֹּם, וְזְה יִרְאַת דָּוִד שֶׁנִּתְיָירֵא כְּשֶׁעָשָׂה אוֹתוֹ עָוֹן שֶׁנְּאֱמַר (תהילים צ״ד:י״ז) לוּלֵי יְיָ עֶזְרָתָה לִי כִּמְעַט שָׁכְנָה דוּמָה נַפְשִׁי. אָמַר רַבִּי יִיסָא הַנְּשָׁמָה פּוֹגַעַת לוֹ לְהַכְנִיס אוֹתוֹ גּוּף עִם שְׁאָר גּוּפוֹת הַצַּדִּיקִים בְּחֶשְׁבּוֹנָם הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיְדַבֵּר אֶל עֶפְרוֹן וְגו’.

וְלָמַדְנוּ, אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בְּרַבִּי יַעֲקֹב, נַפְשׁוֹת הָרְשָׁעִים נְתוּנוֹת בְּיָדוֹ שֶׁל מַלְאָךְ זֶה שֶׁשְּׁמוֹ דוּמָה לְהַכְנִיסָם בַּגֵּיהִנֹּם וְלָדוּן שָׁם. וְכֵיוָן שֶׁנִּמְסָרוֹת בְּיָדוֹ, שׁוּב אֵינָן חוֹזְרוֹת, עַד שֶׁיִּכָּנְסוּ לַגֵּיהִנֹּם. וְזֶה יִרְאַת דָּוִד שֶׁנִּתְיָרֵא כְּשֶׁעָשָׂה אוֹתוֹ עָוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים צד) לוּלֵי ה’ עֶזְרָתָה לִּי כִּמְעַט שָׁכְנָה דוּמָה נַפְשִׁי. אָמַר רַבִּי יֵיסָא, הַנְּשָׁמָה פּוֹגַעַת לוֹ לְהַכְנִיס אוֹתוֹ גוּף עִם שְׁאָר גּוּפוֹת הַצַּדִּיקִים בְּחֶשְׁבּוֹנָם. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב וַיְדַבֵּר אֶל עֶפְרוֹן וְגוֹ’.

אָמַר רַבִּי תַּנְחוּם הַמַּלְאָךְ קוֹדֵם וְאוֹמֵר לוֹ. רְאֵה מַה כְּתִיב לְמַעְלָה וְעֶפְרוֹן יוֹשֵׁב בְּתוֹךְ בְּנֵי חֵת, שִׁחֲתוֹ לִשְׁכּוֹן בֶּעָפָר. והוּא מַקְדִּים וְאוֹמֵר לוֹ לְהַכְנִיס אוֹתוֹ הַגּוּף בְּחֶשְׁבּוֹן הַצַּדִּיקִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיַּעַן עֶפְרוֹן הַחִתִּי אֶת אַבְרָהָם בְּאָזְנֵי בְנֵי חֵת לְכֹל בָּאֵי שַׁעַר עִירוֹ לֵאמֹר. מַאי לְכֹל בָּאֵי שַׁעַר עִירוֹ. רַב נַחְמָן אָמַר אִינוּן דְּעָאלוּ בִּכְתַב חוּשְׁבַּן פִּנְקָסֵיהּ, דְּאָמַר רַב נַחְמָן וְהָכִי אִתְגְּזַר (על) חֶשְׁבּוֹן, עַל יְדוֹי דְדוּמָה עָאלִין בְּבָתֵּי קִבְרֵי וּבְחוּשְׁבַּן פִּתְקָא זַמִּין לְאֲפָקָא לוֹן וְהוּא מְמוּנֶּה עַל דַּיְירֵי עַפְרָא.

אָמַר רַבִּי תַּנְחוּם, הַמַּלְאָךְ קוֹדֵם וְאוֹמֵר לוֹ: רְאֵה מַה כָּתוּב לְמַעְלָה – וְעֶפְרוֹן יֹשֵׁב בְּתוֹךְ בְּנֵי חֵת. שִׁחֲתוֹ לִשְׁכֹּן בֶּעָפָר, וְהוּא מַקְדִּים וְאוֹמֵר לוֹ לְהַכְנִיס אוֹתוֹ הַגּוּף בְּחֶשְׁבּוֹן הַצַּדִּיקִים. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב וַיַּעַן עֶפְרוֹן הַחִתִּי אֶת אַבְרָהָם בְּאָזְנֵי בְנֵי חֵת לְכָל בָּאֵי שַׁעַר עִירוֹ לֵאמֹר. מַה זֶּה לְכֹל בָּאֵי שַׁעַר עִירוֹ? רַב נַחְמָן אָמַר, אוֹתָם שֶׁנִּכְנְסוּ בִּכְתַב חֶשְׁבּוֹן פִּנְקָסוֹ. שֶׁאָמַר רַב נַחְמָן, וְכָךְ נִגְזַר (על) חֶשְׁבּוֹן, עַל יַד דּוּמָה נִכְנָסִים לְבָתֵּי הַקְּבָרוֹת, וּבְחֶשְׁבּוֹן הַפֶּתֶק עָתִיד לְהוֹצִיא אוֹתָם, וְהוּא מְמֻנֶּה עַל שׁוֹכְנֵי הֶעָפָר.

מַהוּ הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לָךְ וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי הַפְקָדָא דְּשַׁלְּוָה וּמְנוּחָה רַבָּה. אָמַר רַבִּי שָׁלוֹם בַּר מִנְיוּמֵי אֵין לְךָ כָּל צַּדִּיק וְצַּדִּיק מֵאוֹתָם הָעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה שֶׁאֵין לוֹ מָאתַיִם עוֹלָמוֹת וְכִסּוּפִין בִּשְׁבִיל הַתּוֹרָה הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (שיר השירים ח׳:י״ב) וּמָאתַיִם לַנּוֹטְרִים אֶת פִּרְיוֹ, וּמָאתַיִם עַל שֶׁמּוֹסְרִים עַצְּמָם בְּכָל יוֹם כְּאִילּוּ נֶהֶרְגוּ עַל קְדוּשַׁת שְׁמוֹ, נִצְּחוֹ כְּהַאי פְּסוּקָא (נ”א וכך אמרו בהאי פסוקא) דִכְתִיב וְאָהַבְתָּ אֵת יְיָ וְגו’. וְתָאנָא כָּל הַמְכַוִין לִבּוֹ בְּהַאי פְּסוּקָא כְּדֵי לִמְסוֹר נַפְשׁוֹ עַל קְדוּשַׁת שְׁמוֹ מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ נֶהֱרַג בְּכָל יוֹם עָלָיו, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהלים מה) כִּי עָלֶיךָ הוֹרַגְנוּ כָּל הַיּוֹם. אָמַר רַב נַחְמָן כָּל הַמּוֹסֵר נַפְשׁוֹ בְּהַאי פְּסוּקָא נוֹחֵל אַרְבַּע מֵאוֹת עוֹלָמוֹת לָעוֹלָם הַבָּא. אָמַר רַב יוֹסֵף וְהָא תְּנַן מָאתַיִם. אָמַר רַב נַחְמָן מָאתַיִם עַל הַתּוֹרָה, וּמָאתַיִם עַל שֶׁמָּסַר עַצְּמוֹ בְּכָל יוֹם עַל קְדוּשַׁת שְׁמוֹ,

מַה זֶּה הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לָךְ וְהַמְּעָרָה אַשֶׁר בּוֹ? אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, אוֹצָר שֶׁל שַׁלְוָה וּמְנוּחָה רַבָּה. אָמַר רַבִּי שָׁלוֹם בַּר מִנְיוֹמֵי, אֵין לְךְ כָּל צַדִּיק צַדִּיק מֵאוֹתָם הָעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה שֶׁאֵין לוֹ מָאתַיִם עוֹלָמוֹת וְכִסּוּפִים בּשְׁבִיל הַתּוֹרָה. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (שיר ח) וּמָאתַיִם לְנֹטְרִים אֶת פִּרְיוֹ. וּמָאתַיִם עַל שֶׁמּוֹסְרִים עַצְמָם בְּכָל יוֹם כְּאִלּוּ הֶרְגוּ עַל קְדֻשַּׁת שְׁמוֹ, וְנִצְּחוֹ כְּמוֹ הַפָּסוּק הַזֶּה. (וכך אמרו בפסוק הזה) שֶׁכָּתַב וְאָהַבְתָּ אֵת ה’ וְגוֹ’. לָמַדְנוּ, כָּל הַמְכַוֵּן אֶת לִבּוֹ בַּפָּסוּק הַזֶּה כְּדֵי לִמְסֹר נַפְשׁוֹ עַל קְדֻשַּׁת שְׁמוֹ, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ הֱרָג בְּכָל יוֹם עָלָיו. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (תהלים מד) כי עליך הרגנו כל היום. אמר רב נחמן, כל המוסר נפשו בפסוק זה, נוחל ארבע מאות עולמות לעולם הבא. אמר רב וסף, והרי שנינו מאתים? אמר רב חמן, מאתים על התורה – ומאתם על שמסר עצמו בכל יום על קדשת שמו.

Chayei Sara, Chapter 11

וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע. רַבִּי אַבָּא אָמַר כְּגַוְונָא דָא לָא הֲווּ בְּכָל נְשֵׁי עַלְמָא דְּהָא אִתְּמָר חוּשְׁבַּן יוֹמָהָא וּשְׁנָהָא וְקִיּוּמָהָא בְּעָלְמָא וְהַהוּא אֲתַר דְּאִתְקַבְרַת בֵּיהּ. אֶלָּא לְאַחֲזָאָה דְּלָא הֲוָה כְּשָׂרָה בְּכָל נְשֵׁי עָלְמָא.

AND SARAH DIED IN KIRYATH-ARBA, ETC. R. Abba said: ‘Of Sarah alone among all women do we find recorded the number of her days and years and the length of her life and the place where she was buried. All this was to show that the like of Sarah was not to be found among all the women of the world.

וְאִי תֵימָא הָא מִרְיָם דִּכְתִיב (במדבר כ׳:א׳) וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם. בְּגִין לְאַחֲזָאָה סָרְחָנָא דְיִשְׂרָאֵל קָא אֲתָא, דְּהָא מַיָיא לָא אָזְלֵי לְהוּ בְּיִשְׂרָאֵל אֶלָּא בִּזְכוּתָא דְמִרְיָם. אֲבָל לָא אִתְּמָר בְּמִיתָתָהּ כְּמָה דְאִתְּמָר בְּשָׂרָה.

You may object that we find a somewhat similar record in connection with Miriam, of whom it is written, “And Miriam died there, and was buried there” (Num. 20, 1). But the object there was to show the unworthiness of Israel, for whom water was made to flow forth only through the virtue of Miriam. Hence Miriam’s death was not recorded with such full details as that of Sarah.’

רַבִּי יְהוּדָה פָּתַח (קהלת י׳:י״ז) אַשְׁרֵיךְ אֶרֶץ שֶׁמַּלְכֵּךְ בֶּן חוֹרִין וְשָׂרַיִךְ בָּעֵת יאכֵלוּ. הַאי קְרָא (צה ב) אוּקְמוּהָ חַבְרַיָיא, אֲבָל אִית לָן לְאִסְתַּכָּלָא בֵּיהּ, דְּזַכָּאִין אִינוּן יִשְׂרָאֵל דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יָהַב לוֹן אוֹרַיְיתָא לְמִנְדַע כָּל אוֹרְחִין סְתִימִין וּלְאִתְגַּלְּיָיא לוֹן רָזִין עִלָּאִין וְהָא אִתְּמָר.

R. Judah discoursed on the verse: Happy art thou, O land, when thy king is a free man (Eccl. 10, 17). ‘This verse,’ he said, ‘the companions have already explained, but further lessons may be derived from it. Happy are Israel, to whom the Holy One, blessed be He, gave the Torah, by the study of which all hidden paths should be made known to them and sublime mysteries should be revealed to them.

אַשְׁרֵיךָ אֶרֶץ, דָּא אֶרֶץ הַחַיִּים, בְּגִין דְּמַלְכָּא דִילָהּ אַזְמִין לָהּ כָּל בִּרְכָאן דְּאִתְבָּרְכָא מֵאֲבָהָן עִלָּאִין, רָזָא דְוא”ו דְּאִיהוּ קַיְימָא לְאַרְקָא עֲלָהּ בִּרְכָאן תָּדִיר, וְאִיהוּ בֶּן חוֹרִין בֶּן יוֹבֵלָא דְּאַפִּיק עַבְדִּין לְחֵירוּ, בְּרָא דְּעַלְמָא עִלָּאָה דְּאַפִּיק תָּדִיר כָּל חַיִּין וְכָל נְהִירוּ וְכָל מְשַׁח רְבוּת, וְכֹלָּא אָעִיד (נ”א אנגיד) הַאי בְּרָא בּוּכְרָא לְהַאי אֶרֶץ כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר (שמות ד) בְּנִי בְּכֹרִי יִשְׂרָאֵל, וּבְגִין כָּךְ אַשְׁ”רֵיךְ אֶרֶץ.

The “land” here is “the land of life”, and it is “happy” because its King showers upon it all the blessings pronounced upon it by the patriarchs. This is through the mystic influence of the Vau, who is always in readiness to pour on it blessing, and who is the “son of freedom” and “son of Jubilee”, who obtains for slaves their freedom. He is a scion of the supernal world, and the author of all life, of all illuminations, and all exalted states. All this does the first-born son draw towards that land. Hence, “Happy art thou, O land.”

וּמַה דְּאִתְּמָר אִי לָךְ אֶרֶץ שֶׁמַּלְכֵּךְ נַעַר כְּמָה דְאוּקְמוּהָ, דְּהַאי אֶרֶץ תַּתָּאָה וְעַלְמָא תַּתָּאָה לָא יָנְקָא אֶלָּא מִגּוֹ שָׁלְטָנוּתָא (דעילא) דְּעָרְלָה. וְכֹלָּא מֵהַהוּא מַלְכָּא דְּאִקְרֵי נַעַר כְּמָה דְאוּקְמוּהָ. וַוי לְאַרְעָא דְּאִצְטְרִיךְ לִינָקָא הָכִי.

On the other hand, the words “Woe to thee, O land, when thy King is a boy” (Ibid.) refer to the nether earth and the nether world which draw their sustenance only from the dominion of the uncircumcised, and from that king called “boy”. Woe to the land that has to draw its sustenance in this manner!

תָּא חֲזֵי, הַאי נַעַר לֵית לֵיהּ מִגַרְמֵיהּ כְּלוּם בַּר כַּד נָטִיל בִּרְכָאן לְזִמְנִין יְדִיעָן, וְכָל זִמְנִין דְּאִתְמְנָעוּ מִנֵּיהּ וְאִתְפְּגִים סִיהֲרָא וְאִתְחֲשָׁךְ וּבִרְכָאן אִתְמְנָעוּ מִנֵּיהּ, וַוי לְעַלְמָא דְּאִצְטְרִיךְ לִינָקָא בְּהַהִיא שַׁעְתָּא. וְעוֹד בְּכַמָּה דִינִין אִתְדָן הַאי עַלְמָא עַד לָא יָנְקָא מִנֵּיהּ, דְּכוֹלָּא בְּדִינָא אִתְקַיָּים וְאִתְעֲבַד וְאוּקְמוּהָ (הכי).

For this “boy” possesses nothing of himself, but only such blessings as he receives at certain periods. But when these blessings are withheld from him, when the moon is impaired and darkness prevails, then woe to the world that needs to draw sustenance at that time! And how much the world has to endure before it obtains sustenance from him!

תָּא חֲזֵי, וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע. רָזָא אִיהוּ, בְּגִין דְּלָא הֲוָה מִיתָתָהּ עַל יְדָא דְּהַהוּא נָחָשׁ עֲקִימָאָה, וְלָא שָׁלַט בָּהּ כִּשְׁאָר בְּנֵי עָלְמָא דְּאִיהוּ שַׁלִּיט בְּהוּ. וְעַל יָדֵיהּ מֵתוּ בְּנֵי עָלְמָא מִיּוֹמָא דְּגָרִים לוֹן אָדָם בַּר משֶׁ”ה וְאַהֲרֹ”ן וּמִרְיָ”ם דִּכְתִיב בְּהוּ עַל פִּי יְיָ. וּבְגִין יְקָרָא דִּשְׁכִינְתָּא לָא כְּתִיב בְּמִרְיָם עַל פִּי יְיָ.

Observe, now, that in the words “And Sarah died in Kiryath-arba” there is an inner meaning, to wit, that Sarah’s death was not brought about by the tortuous serpent, which possessed no power over her as over the rest of mankind. For through him the people of the world have died since the sin of Adam, with the exception of Moses, Aaron, and Miriam, who died, as it is written, “by the mouth of the Lord” (although this expression is not used in connection with Miriam, out of respect for the Shekinah).

אֲבָל בְּשָׂרָה כְּתִיב בְּקִרְיַת אַרְבַּע, רָזָא דְּקִרְיַת אַרְבַּע בְּרָזָא עִלָּאָה, וְלָא עַל יְדָא אָחֳרָא. בְּקִרְיַת אַרְבַּע, וְלא בְּנָחָשׁ. בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִיא חֶבְרוֹן, דְּאִתְחַבַּר דָּוִד מַלְכָּא בַּאֲבָהָן, וְעַל דָּא לָא הֲוָה מִיתָתָהּ בִּידָא אָחֳרָא אֶלָּא בְּקִרְיַת אַרְבַּע.

The Scripture, however, here indicates that Sarah died not merely in, but by the hands of Kiryath-arba (lit. city of four), so called because it is the same as Hebron, where David joined the patriarchs. Her death thus was brought about by the hands of no one save Kiryath-arba.

תָּא חֲזֵי, כַּד יוֹמִין דְּבַר נָשׁ אִתְקַיְימוּ בְּדַרְגִּין עִלָּאִין, אִתְקָיָּים בַּר נָשׁ בְּעַלְמָא. כֵּיוָן דְּלָא אִתְקַיָּים בְּדַרְגִּין עִלָּאִין, נָפְקֵי וְנָחֲתֵי לְתַתָּא עַד דִּקְרִיבוּ לְהַאי דַרְגָּא דְּמוֹתָא שַׁרְיָא בֵּיהּ, וּכְדֵין נָטִיל רְשׁוּ לְאַפִּיק נִשְׁמָתָא וְטָאס עַלְמָא בְּזִמְנָא חָדָא וְנָטִיל נִשְׁמָתָא וְסָאִיב לֵיהּ לְגוּפָא וְאִשְׁתָּאַר מְסָאֲבָא. זַכָּאִין אִינוּן צַדִּיקַיָּא דְּלָא אִסְתָּאֲבוּ וְלָא אִשְׁתָּאַר בְּהוּ מְסָאֲבוּתָא.

Observe that when the days of a man are firmly established in the supernal grades, that man has a permanent abiding in the world; but if not, those days gradually descend until they approach the grade wherein death resides. The angel of death then receives authority to take away the soul, traverses the world with one sweep, takes away the man’s soul, and pollutes his body, which remains permanently unclean. Happy are the righteous who have not polluted themselves and in whom no pollution has remained.

Chayei Sara, Chapter 12

וְתָא חֲזֵי בְּאֶמְצָעוּת דִּרְקִיעָא אִתְקַטַּר חַד אוֹרְחָא קַסְטְרִירָא וְאִיהוּ חִוְיָא דִּרְקִיעָא דְּכָל כֹּכָבִין דַּקִּיקִין כֻּלְהוּ קְטִירִין בֵּיהּ וְקָיְימֵי בֵּיהּ תִּלֵּי תִּלִּין, וְאִינוּן מְמַנָּן בִּסְתִירוּ (ס”א בסטירו) עוֹבָדֵי בְּנֵי עָלְמָא.

In the centre of the heaven there is an illumined path, which is the celestial dragon, and in it are fixed multitudes of little stars which are charged to keep watch over the secret deeds of human beings.

כְּגַוְונָא דָא כַּמָּה חֲבִילֵי טְהִירִין נָפְקֵי לְעַלְמָא מֵהַאי חִוְיָא עִלָּאָה קַדְמָאָה דְּאִתְפַּתָּא בֵּיהּ אָדָם, וְכֻלְהוּ מְמַנָּן בִּסְתִירוּ עוֹבָדֵי עַלְמָא, וּבְגִין כָּךְ אָתֵי בַּר נָשׁ לְאִתְדַּכָּאָה, מְסַיְיעִין לֵיהּ מִלְּעֵילָא, וְסִיּוּעָא דְּמָארֵיהּ סַחֲרָא לֵיהּ וְאִסְתַּמַּר וְאִקְרֵי קָדוֹשׁ.

In the same way myriads of emissaries go forth from the primeval celestial serpent, by whom Adam was seduced, to spy out the secret deeds of mankind. Whoever, therefore, strives to live a life of purity is assisted from on high, and is encircled by the protecting hand of his Master, and is called saintly.

אָתֵי בַּר נָשׁ לְאִסְתָּאֲבָא, כַּמָּה חֲבִילִין טְהִירִין אִזְדַּמְּנוּ לֵיהּ. וְכֻלְהוּ (סחרן) שַׁרְיָין בֵּיהּ וּמְסַחֲרִין לֵיהּ וּמְסָאֲבִין לֵיהּ וְאִקְרֵי טָמֵא, וְכֻלְּהוּ אָזְלֵי וּמַכְרְזֵי קַמֵּי, טָמֵא טָמֵא כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (ויקרא י״ג:מ״ה-מ״ו) וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא. וְכֻלְּהוּ קְטִירִין בְּהַהוּא חִיוְיָא קַדְמָאָה וּסְתִירִין בְּכַמָּה עוֹבָדֵי עָלְמָא.

On the other hand, when a man seeks to pollute himself, hosts of demons, who lie in wait for him, hover over him and surround and pollute him, so that he is called unclean. They all walk in front of him and cry, “unclean, unclean”, as the Scripture says, “and he shall cry, Unclean, unclean” (Lev. 13, 45).’

רַבִּי יִצְחָק וְרִבִּי יוֹסֵי הֲווּ אָזְלֵי מִטְּבֶרְיָא לְלוֹד. אָמַר רַבִּי יִצְחָק תְּוַוהֲנָא עַל הַהוּא רָשָׁע דְּבִלְעָם דְּכָל עוֹבָדוֹי דְהַהוּא רָשָׁע הֲווּ מִסִּטְרָא דִּמְסָאֲבָא. וְהָכָא אוֹלִיפְנָא רָזָא חָדָא, דְּכָל זִינֵי נְחָשַׁיָּא דְּעַלְמָא כֻּלְּהוֹן מִתְקַטְּרָן וְנָפְקִין מֵהַהוּא נָחָשׁ קַדְמוֹנִי דְּאִיהוּ רוּחַ מְסָאֲבָא מְזוּהֲמָא, וּבְגִין כָּךְ כָּל חָרָשִׁין דְּעַלְמָא אִקְרוּן עַל שְׁמָא דָא נְחָשִׁים (ועקרבים) וְכֻלְּהוּ מֵהַאי סִטְרָא נָפְקֵי. וּמַאן דְּאִתְמְשַׁךְ בְּהַאי, הָא אִסְתָּאַב.

R. Isaac and R. Jose were walking from Tiberias to Lud. Said R. Isaac: ‘I marvel at the wicked Balaam, how all his actions proceeded from the side of impurity. We here learn the mystical lesson that all species of witchcraft are linked up with, and proceed from, the primeval serpent who is the foul and unclean spirit. Hence all sorceries are called n’hashim (lit. serpents).

וְלָא עוֹד אֶלָּא דְּבָעֵי לְאִסְתָּאֲבָא בְּגִין לְאַמְשָׁכָא עֲלֵיהּ הַהוּא סִטְרָא דְּרוּחַ מְסָאֲבָא. דְּהָא תָּנִינָן כְּגַוְונָא דְאִתְעַר בַּר נָשׁ הָכִי נָמֵי אַמְשִׁיךְ עֲלֵיהּ מִלְּעֵילָא, אִי אִיהוּ אִתְעַר בְּסִטְרָא דִקְדוּשָּׁה אַמְשִׁיךְ עֲלֵיהּ קְדוּשָּׁה מִלְּעֵילָא וְאִתְקַדַּשׁ. וְאִי אִיהוּ אִתְעַר בְּסִטְרָא דִּמְסָאֲבָא הָכִי אַמְשִׁיךְ עֲלֵיהּ רוּחַ מְסָאֲבָא וְאִסְתָּאַב. דְּהָא אִתְּמָר עַל מַה דְּתָנִינָן אָתֵי בַּר נָשׁ לְאִסְתָּאֲבָא מְסָאֲבִין לֵיהּ.

And whoever becomes addicted to them pollutes himself, nay more, he has first to become polluted in order to attract to himself the side of the unclean spirit. For it is a dictum of our teachers that corresponding to the impulses of a man here are the influences which he attracts to himself from above. Should his impulse be towards holiness, he attracts to himself holiness from on high and so he becomes holy; but if his tendency is towards the side of impurity, he draws down towards himself the unclean spirit and so becomes polluted.

בְּגִין כָּךְ הַהוּא רָשָׁע דְּבִלְעָם, בְּגִין לְאַמְשָׁכָא עֲלֵיהּ רוּחַ מְסָאֲבָא מֵהַהוּא נָחָשׁ עִלָּאָה, הֲוָה אִסְתָּאַב בְּכָל לֵילְיָא בַּאֲתָנֵיהּ, וְהֲוָה עָבִיד עִמַּהּ עוֹבָדֵי אִישׁוּת בְּגִין לְאִסְתָּאֲבָא וּלְאַמְשָׁכָא עֲלֵיהּ רוּחַ מְסָאֲבָא, וּכְדֵין עֲבִיד חֳרָשׁוֹי וְעוֹבָדוֹי.

For this reason, in order to draw towards himself the unclean spirit from that supernal serpent, the wicked Balaam besmirched himself nightly by bestial intercourse with his ass, and he would then proceed to his divinations and sorceries.

וְשֵׁירוּתָא דְּעוֹבָדוֹי הֲוֵי נָטִיל נָחָשׁ מֵאִינוּן חִוְיָין וְקָטִיר לֵיהּ קַמֵּיהּ וּבָזַע רֵישֵׁיהּ וְאַפִּיק לִישָׁנֵיהּ וְנָטִיל עִשְׂבִּין יְדִיעָן וְאוֹקִיד כֹּלָּא וְעֲבִיד מִנֵּיהּ קְטַרְתָּא חָדָא, לְבָתַר נָטִיל רֵישָׁא דְהַהוּא חִוְיָא וּבְזַע לֵיהּ לְאַרְבַּע סִטְרִין וְעֲבִיד מִנֵּיהּ קְטַרְתָּא אָחֳרָא.

To begin with he would take one of the familiar serpents, tie it up, break its head, and extract its tongue. Then he would take certain herbs, and burn them as incense. He would then take the head of the serpent, split it into four sections, and offer it up as a second offering.

וְעֲבִיד עִגּוּלָא חַד, וְהֲוָה אָמַר מִלִּין וְעֲבִיד עוֹבָדִין אָחֳרָנִין, עַד דְּאַמְשִׁיךְ עֲלֵיהּ רוּחִין מְסָאֲבִין, וְאוֹדִיעִין לֵיהּ מַה דְּאִצְטְרִיךְ, וְעֲבִיד בְּהוּ עוֹבָדוֹי כְּפוּם מַה דְּאִינוּן יָדְעֵי מִסִּטְרָא דְהַהוּא חִוְיָא דִּרְקִיעָא. מִתַּמָּן אִתְמַשַּׁךְ בְּעוֹבָדוֹי וְחָרָשׁוֹי עַד דְּאַמְשִׁיךְ עֲלֵיהּ רוּחַ מֵהַהוּא נָחָשׁ קַדְמָאָה.

Finally, he traced a circle round himself, mumbled some words, and made some gestures, until he became possessed of the unclean spirits, who told him all that they knew from the side of the heavenly dragon; and he thus continued his magical practices until he became possessed of the spirit of the primeval serpent.

וּמֵהָכָא הֲוָה יָדַע יְדִיעָן וָחֳרָשִׁין וְקוֹסְמִין. וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב וְלא הָלַךְ כְּפַעַם בְּפַעַם לִקְרַאת נְחָשִׁים, נְחָשִׁים וַדַּאי, וְעִקְּרָא וְשָׁרְשָׁא בִּמְסָאֲבוּתָא אִיהוּ כְּמָה דְאִתְּמָר, וּלְבָתַר שֵׁירוּתָא דְּכֹלָּא לָאו אִיהוּ אֶלָּא בְּנָחָשׁ.

It is thus that we understand the passage, “he went not, as at the other times, to meet with n’hashim” (enchantments, lit. serpents) (Num. 24, 1).’

Chayei Sara, Chapter 13

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי אַמַּאי כָּל זַיְינֵי חֳרָשִׁין וְקוֹסְמִין לָא אִשְׁתַּכָּחוּ אֶלָּא בִּנְשַׁיָּיא. אָמַר לֵיהּ הָכִי אוֹלִיפְנָא מִדַּאֲתָא נָחָשׁ עַל חַוָּה הִטִּיל בָּהּ זוּהֲמָא, בָּהּ אַטִּיל וְלָא בְּבַעֲלָהּ. אָמַר הָכִי הוּא וַדַּאי, אֲתָא רַבִּי יוֹסֵי וּנְשָׁקֵיהּ לְרַבִּי יִצְחָק, אָמַר כַּמָּה זִמְנִין שָׁאִילְנָא הַאי מִלָּה וְלָא זָכִינָא בָּהּ אֶלָּא הַשְׁתָּא.

Said R. Jose: ‘Why is it that many kinds of magic and divination are only found in women?’ R. Isaac replied: ‘Thus I have learnt, that when the serpent had intercourse with Eve he injected defilement into her but not into her husband.’ R. Jose then went up to R. Isaac and kissed him, saying, ‘Many a time have I asked this question, but not until now have I received a real answer.’

אָמַר לֵיהּ כָּל הַנֵּי עוֹבָדִין וְכָל מַה דְּיָדַע בִּלְעָם מֵאָן אֲתַר אוֹלִיף לֵיהּ. אָמַר לֵיהּ מֵאֲבוֹי. אֲבָל בְּאִינוּן הַרְרֵי קֶדֶם דְּאִיהוּ אֶרֶץ קֶדֶם אוֹלִיף כָּל חֳרָשִׁין וְכָל זִינֵי קוֹסְמִין. (שמות קיב) בְּגִין דִּבְאִינוּן טוִּרִי אִינוּן מַלְאֲכֵי עֲזָ”א וַעֲזָאֵ”ל, דְּאַפִּיל לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מִן שְׁמַיָא וְאִינוּן קְטִירִין בְּשַׁלְשְׁלָאֵי דְפַרְזְלָא וְאוֹדִיעִין חֳרָשִׁין לִבְנֵי נָשָׁא, וּמִתַּמָּן הֲוָה יָדַע בִּלְעָם כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר מִן אֲרָם יַנְחֵנִי בָלָק מֶלֶךְ מוֹאָב מֵהַרְרֵי קֶדֶם.

R. Jose further asked him: ‘In which place and from whom did Balaam derive all his magical practices and knowledge?’ R. Isaac replied: ‘He learned it first from his father, but it was in the “mountains of the East”, which are in an eastern country, that he obtained a mastery of all the arts of magic and divination. For those mountains are the abode of the angels Uzza and Azael whom the Holy One cast down from heaven, and who were chained there in iron fetters. It is they who impart to the sons of men a knowledge of magic. Hence the Scripture says: “From Aram Balak bringeth me, the King of Moab, from the mountains of the East” (Num. 23, 7).’

אָמַר לֵיהּ וְהָא כְּתִיב וְלא הָלַךְ כְּפַעַם בְּפַעַם לִקְרַאת נְחָשִׁים וַיָּשֶׁת אֶל הַמִּדְבָּר פָּנָיו. אָמַר לֵיהּ, סִטְרָא תַּתָּאָה דְּאַתְיָא מֵרוּחַ מְסָאֲבָא דִלְעֵילָא, הוּא רוּחַ מְסָאֲבָא דְּשַׁלִּיט בְּמַדְבְּרָא כַּד עָבְדוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יַת עֶגְלָא בְּגִין לְאִסְתָּאֲבָא בַּהֲדֵיהּ דְּאִיהוּ תַּתָּאָה, וּבְכֹלָּא עֲבַד חֳרָשׁוֹי בְּגִין דְּיֵכוּל לְאַעֲקָרָא לוֹן לְיִשְׂרָאֵל וְלָא יָכִיל.

But,’ said R. Jose, ‘is it not written, “and he went not as at the other times to meet with enchantments, but he set his face toward the wilderness” (Ibid. 24, 1)?’ Said R. Isaac to him: ‘The lower side, which comes from the unclean spirit above, was the unclean spirit prevailing in the wilderness when Israel made the calf in order to defile themselves therewith; and Balaam tried every device of magic to uproot Israel, but without success.’

אָמַר רִבִּי יוֹסֵי הַאי דְאָמַרְתְּ בְּקַדְמִיתָא דְּכַד נָחָשׁ אֲתָא עַל חַוָּה אַטִיל בָּהּ זוּהֲמָא שַׁפִּיר, אֲבָל הָא תָּנִינָן דְּכַד קָאִימוּ יִשְׂרָאֵל עַל טוּרָא דְסִינַי פָּסַק מִנַּיְיהוּ זוּהֲמָא. יִשְׂרָאֵל דְּקַבִּילוּ אוֹרַיְיתָא פָּסַק מִנַּיְיהוּ זוּהֲמָא, אֲבָל שְׁאָר עַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת דְּלָא קַבִּילוּ אוֹרַיְיתָא לָא פָּסְקָא זוּהֲמָא מִנַּיְיהוּ.

Said R. Jose: ‘You rightly said that when the serpent had carnal intercourse with Eve he injected into her defilement. We have, however, been taught that when Israel stood at Mount Sinai that defilement left them. But only Israel, who have received the Torah, were freed from it; whereas all the other nations, the idolaters, remained infected with it.’

אָמַר לֵיהּ שַׁפִּיר קָאֲמַרְתְּ, אֲבָל תָּא חֲזֵי, אוֹרַיְיתָא לָא אִתְיְיהִיבַת אֶלָּא לִדְכוּרֵי דִּכְתִיב, (דברים ד׳:מ״ד) וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם משֶׁה לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. דְּהָא נַשֵּׁי פְּטִירִין מִפִּקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא.

R. Isaac said: ‘What you say is right. But observe that the Torah was only given to males, as it is written, “And this is the law which Moses set before the sons of Israel” (Deut. 4, 44), so that women are exempt from the precepts of the Torah.’

וְעוֹד דְּאַהֲדָרוּ כֻּלְּהוּ לְזוּהֲמָתָן כְּקַדְמִיתָא בָּתַר דְּחָטוּ, וְאִתְּתָא קַשְׁיָא לְאִתְפְּרָשָׁא זוּהֲמָא מִנָּהּ יַתִּיר מִגַּבְרָא. וּבְגִין כָּךְ אִשְׁתַּכָּחוּ נָשִׁין בַּחֲרָשַׁיָא וּבְזוּהֲמָא דָא יַתִּיר מִגּוּבְרִין. דְּהָא נְשַׁיָא מִסִּטְרָא דִשְׂמָאלָא קָא אַתְיָין וְאִתְדַּבָּקוּ בְּדִינָא קַשְׁיָא, וְסִטְרָא דָא אִתְדָּבַּק בְּהוּ יַתִּיר מִגּוּבְרִין כְּמָה דְאִתְּמַר בְּגִין דְּאַתְיָא מִסִּטְרָא דְדִינָא קַשְׁיָא, וְכֹלָּא אִתְדָּבַּק וְאָזִיל בָּתַר זִינֵיהּ.

Furthermore, after they sinned they reverted to their former state of infection, of which it is more difficult for a woman to rid herself than for a man. Hence greater numbers of women are found to be addicted to magic and lasciviousness than men, as they come from the left side, and so are under the aegis of the divine rigour, and this side cleaves to them more than to men.

תָּא חֲזֵי, דְּהָכִי הוּא כְּמָה דַאֲמִינָא, דְּבִלְעָם הֲוָה אִסְתָּאַב בְּקַדְמִיתָא בְּגִין לְאַמְשָׁכָא עֲלֵיהּ רוּחָא מְסָאֲבָא. כְּגַוְונָא דָא אִתְּתָא בְּיוֹמֵי דִּמְסָאֲבוּ דִילָהּ אִית לֵיהּ לְבַר נָשׁ לְאִסְתַּמְּרָא מִנָּהּ, בְּגִין דִּבְרוּחַ מְסָאֲבָא אִתְדַּבְּקַת וּבְהַהוּא זִמְנָא אִי אִיהִי תַּעֲבִיד חֳרָשִׁין אַצְלָחוּ בִּידָהָא יַתִּיר מִזִּמְנָא אָחֳרָא, דְּהָא רוּחַ מְסָאֲבָא שַׁרְיָא עִמַּהּ, וְעַל דָּא בְּכָל מַה דְּקָרִיבַת אִסְתָּאַב, כָּל שֶׁכֵּן מַאן דְּקָרִיב בַּהֲדָהּ. זַכָּאִין אִינוּן יִשְׂרָאֵל דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יָהִיב לוֹן אוֹרַיְיתָא וְאָמַר לוֹן (ויקרא י״ח:י״ט) וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לא תִקְרַב לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ אֲנִי יְיָ.

Here is a proof of what I have just said, namely, that Balaam polluted himself first in order to draw unto himself the unclean spirit. During the period of a woman’s menstruation a man must keep away from her, as then she is in close touch with the unclean spirit, and therefore at such a period she will be more successful in the use of magical arts than at any other time. Whatever thing she touches becomes unclean, and all the more so any man coming too near her. Happy are Israel, to whom the Holy One gave the Torah containing the precept, “and thou shalt not approach unto a woman to uncover her nakedness, as long as she is impure by her uncleanness” (Lev. 18, 19).’

אָמַר לֵיהּ הַאי מַאן דְּאִסְתַּכַּל בְּצִפְצוּפוֹי דְּעוֹפֵי אַמַּאי אִקְרֵי נָחָשׁ. אָמַר לוֹ דְּהָא מֵהַהוּא סִטְרָא קָאָתֵי דְּרוּחַ מְסָאֲבָא שַׁרְיָא עַל הַהוּא עוֹפָא וְאוֹדַע מִלִּין בְּעַלְמָא. וְכָל רוּחַ מְסָאֲבָא בְּנָחָשׁ אִתְדַּבָּקוּ וְאַתְיָין לְעַלְמָא וְלֵית מַאן דְּיִשְׁתְּזִיב מִנֵּיהּ בְּעַלְמָא, דְּהָא אִיהוּ אִשְׁתַּכַּח עִם כֹּלָּא, עַד זִמְנָא דְּזָמִּין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאַעֲבָרָא לֵיהּ מֵעַלְמָא כְּמָה דְאִתְּמָר דִּכְתִיב, (ישעיהו כ״ה:ח׳) בִּלַע הַמָּוֶת לָנֶצַח וּמָחָה יְיָ אֱלהִים דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים וְגו’. וּכְתִיב, (זכריה י״ג:ב׳) וְאֶת רוּחַ הַטֻּמְאָה אַעֲבִיר מִן הָאָרֶץ וְגו’.

R. Jose asked: ‘Why is one who attempts to interpret the chirping of birds called nahash (magician, also “serpent”)?’ R. Isaac replied: ‘Because such a one certainly comes from the left side, as the unclean spirit hovers over such a bird and imparts to it a knowledge of future events; and all unclean spirits are attached to the serpent (nahash)? from whom none can escape, since he is with everyone and will remain so until the time when the Holy One will remove him from the world, as already said, and as it is written, “He will swallow up death for ever, and the Lord God will wipe away tears from all faces, etc.” (Is. 25, 8), and also, “and the unclean spirit I will cause to pass out of the land” (Zech. 13, 2).’

Chayei Sara, Chapter 14

רִבִּי יְהוּדָה אָמַר, אַבְרָהָם יָדַע בְּהַהִיא מְעַרְתָּא סִימָנָא, וְלִבֵּיהּ וּרְעוּתֵיהּ תַּמָּן הֲוָה, בְּגִין דְּמִקַדְּמַת דְּנָא עָאל לְתַמָּן וְחָמָא לְאָדָם וְחַוָּה טְמִירִין תַּמָּן. וּמְנָא הֲוָה יָדַע דְּאִינוּן הֲווּ. אֶלָּא חָמָא דִּיוּקְנֵיהּ, וְאִסְתַּכַּל וְאִתְפַּתַּח לֵיהּ חַד פִּתְחָא דְּגִנְתָּא דְעֵדֶן תַּמָּן וְהַהוּא דִּיוּקְנָא דְאָדָם הֲוָה קָאִים לְגַבֵּיהּ.

R. Judah said: ‘Abraham recognised the cave of Machpelah by a certain mark, and he had long set his mind and heart on it. For he had once entered that cave and seen Adam and Eve buried there. He knew that they were Adam and Eve because he saw the form of a man, and whilst he was gazing a door opened into the Garden of Eden, and he perceived the same form standing near it.

וְתָא חֲזֵי כָּל מַאן דְּאִסְתַּכַּל בְּדִיוּקְנָא דְּאָדָם לָא אִשְׁתְּזִיב לְעָלְמִין מִמִּיתָה, בְּגִין דְּהָא בְּשַׁעְתָּא דְּבַר נָשׁ אִסְתַּלַּק מֵעַלְמָא חָמֵי לֵיהּ לְאָדָם וּבְהַהוּא זִמְנָא מִית. אֲבָל אַבְרָהָם אִסְתַּכַּל בֵּיהּ וְחָמָא דִיוּקְנֵיהּ וְאִתְקְיַּים, וְחָמָא נְהוֹרָא דְּנָהִיר בִּמְעַרְתָּא וְחַד שְׁרַגָּא דָּלִיק, כְּדֵין תָּאִיב אַבְרָהָם דִּיּוּרֵיהּ בְּהַהוּא אֲתַר, וְלִבֵּיהּ וּרְעוּתֵיהּ הֲוָה תָּדִיר בִּמְעַרְתָּא.

Now, whoever looks at the form of Adam cannot escape death. For when a man is about to pass out of the world he catches sight of Adam and at that moment he dies. Abraham, however, did look at him, and saw his form and yet survived. He saw, moreover, a shining light that illumined the cave, and a lamp burning. Abraham then coveted that cave for his burial place, and his mind and heart were set upon it.

תָּא חֲזֵי, הַשְׁתָּא אַבְרָהָם בְּחָכְמְתָא עֲבַד בְּזִמְנָא דְּתָבַע קִבְרָא לְשָׂרָה, דְּהָא כַּד תָּבַע לָא תָבַע לִמְעַרְתָּא בְּהַהוּא זִמְנָא, וְלָא אָמַר דְּבָעֵי לְאִתְפָּרְשָׁא מִנַּיְיהוּ. אֶלָּא אָמַר, תְּנוּ לִי אֲחוּזַת קֶבֶר עִמָּכֶם וְאֶקְבְּרָה מֵתִי מִלְּפָנַי. וְאִי תֵימָא דְלָא הֲוָה עֶפְרוֹן תַּמָּן. תַּמָּן הֲוָה, דִּכְתִיב וְעֶפְרוֹן יוֹשֵׁב בְּתוֹךְ בְּנֵי חֵת, וְאַבְרָהָם לָא אָמַר לֵיהּ בְּהַהִיא שַׁעְתָּא כְּלוּם.

Observe now with what tact Abraham made his request for a burial place for Sarah. He did not ask at first for the cave, neither did he indicate any desire to separate himself from the people of the land, but simply said: GIVE ME A POSSESSION OF A BURYING PLACE WITH YOU, THAT I MAY BURY MY DEAD OUT OF SIGHT. Although he addressed himself to the sons of Heth, we cannot suppose that Ephron was not present then, since it says: Now EPHRON WAS SITTING IN THE MIDST OF THE CHILDREN OF HETH. Abraham, however, did not at first say anything to him,

אֶלָּא מַה דְּאָמַר לוֹן, אָמַר כְּמָה דִכְתִיב וַיְדַבֵּר אֶל בְּנֵי חֵת וְגו’. וְכִי סָלְקָא דַעְתָּךְ דְּאַבְרָהָם בָּעָא לְאִתְקְבְרָא בֵּינַיְיהוּ בֵּין מְסָאֳבִין אוֹ דְּתִאוּבְתֵּיהּ הֲוָה עִמְּהוֹן, אֶלָּא בְּחָכְמָה עֲבַד.

but spoke only to them, as it says: AND HE SPOKE TO THE CHILDREN OF HETH, ETC. Now it cannot be imagined that Abraham wished to be buried among them, among the impure, or that he desired to mix with them. But Abraham acted tactfully, giving a lesson to the world.

וְיַלְפִינָן אוֹרַח אַרְעָא הָכָא בְּמָּה דְעֲבַד אַבְרָהָם, דְּהָא בְּגִין דְּתִאוּבְתֵּיהּ וּרְעוּתֵיהּ הֲוָה בְּהַהִיא מְעַרְתָּא, אַף עַל גַּב דְּהֲוָה תַּמָּן, לָא בָּעָא לְמִשְׁאַל לֵיהּ מִיָּד הַהוּא רְעוּתָא דְּהֲוָה לֵיהּ בִּמְעַרְתָּא, וְשָׁאִיל בְּקַדְמִיתָא מַה דְּלָא אִצְטְרִיךְ לֵיהּ לְאִינוּן אָחֳרָנִין וְלָא לְעֶפְרוֹן.

Though his whole desire was centred on that cave, he did not ask for it forthwith, but asked for something else of which he had no need, and he addressed his request to the others, not to Ephron himself.

כֵּיוָן דְּאָמְרוּ לֵיהּ קַמֵּי עֶפְרוֹן שְׁמָעֵנוּ אֲדֹנִי נְשִׂיא אֱלהִים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ וְגו’. מַה כְּתִיב וְעֶפְרוֹן ישֵׁב בְּתוֹךְ בְּנֵי חֵת. יָשַׁב כְּתִיב, מִשֵּׁירוּתָא דְּמִלִּין דְּאָמַר אַבְרָהָם תַּמָּן הֲוָה. כְּדֵין אָמַר שְׁמָעוּנִי וּפִגְעוּ לִי בְּעֶפְרוֹן בֶּן צֹחַר וְיִתֶּן לִי אֶת מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר לוֹ וְגו’. וְאִי תֵימָא בְּגִין יְקָרָא דִּילִי יַתִּיר מִנַּיְיכוּ אֲנָא עָבִיד דְּלָא רָעֵינָא בְּכוּ. בְּתוֹכְכֶם, בְּגִין לְאִתְקְבָרָא בֵּינַיְיכוּ דְּרָעֵינָא בְּכוּ בְּגִין דְּלָא אִתְפְּרַשׁ מִנַּיְיכוּ.

It was only after they said to him in the presence of Ephron: “Hear us, my lord; thou art a mighty prince among us, etc.” that he said, “hear me, and entreat for me to Ephron the son of Zohar, that he may give me the cave of Machpelah, which he hath, etc.” Abraham as much as said: Do not think that I wish to separate from you as being superior to you. No, in the midst of you I desire to be buried, for as I am fond of you I do not wish to keep aloof from you.’

Chayei Sara, Chapter 15

תּוֹסֶפְתָּא רִבִּי יוֹסֵי בֶּן רַבִּי יְהוּדָה אָזִיל לְמֵיחֱמֵי לְרַבִּי חִיָּיא, אָמַר לֵיהּ לֵימָא מַר אִי שָׁמַע הַאי פַּרְשָׁתָּא הֵיךָ אָמְרוּ מָארֵי מַתְּנִיתָּא דְּפֵּרְשׁוּהָ בְּעִנְיָינָא דְּנִשְׁמָתָּא. אָמַר זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּצַּדִּיקַיָּא בְּעַלְמָא דְאָתֵּי, דְּכָךָ הִיא אוֹרַיְיתָּא בְּלִבְּהוֹן כְּמַבּוּעָא רַבָּא דְמַיָא, דְּאַף עַל גַּב דְּמַסְתִּימִין לֵיהּ, מִסְגִּיאוּתּ מַיָּיא פָּתְּחִי מַבּוּעִין דְּנָבְעִין לְכָל עֵיבַר.

תָּא שְׁמַע רַבִּי יוֹסֵי רְחִימָא אַתְּ, אֲנָא אֵימָא לָךָ בְּהַאי פָּרְשָׁתָּא, לְעוֹלָם אֵין גּוּף הָאָדָם נִכְנַס בְּחֶשְׁבּוֹן הַצַּדִּיקִים עַל יַד דּוּמָה, עַד שֶׁתַּרְאֶה הַנְּשָׁמָה פִּנְקָס סִימָנָא שֶׁנּוֹתְּנִין לָהּ הַכְּרוּבִים בַּגַּן עֵדֶן. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי אֲנָא שְׁמַעֲנָא דְּהָא נִשְׁמָתָּא בָּתַּר דְּעַיְילַתּ תַּמָּן הִיא אָזְלַתּ לְסָלְקָא לְאַתְּרָה לְעֵילָא ולָא לְמֵיחַתּ לְתַּתָּא, אֲבָל קוֹדֶם שֶׁתַּעֲלֶה ותִּכָּנֵס נַעֲשֵׂתּ אַפַּטְרוֹפּוֹס הַגּוּף על יַד דּוּמָה וּמַרְאָה לוֹ שֶׁרָאוּי הוּא לְקַבֵּל שָׂכָר אַרְבַּע מֵאוֹתּ עוֹלָמוֹתּ.

אָמַר רַבִּי חִיָּיא הָא רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר, דְּהָא דוּמָה יָדַע קוֹדֶם מִשׁוּם דְּמַכְרְזֵי עֲלָהּ בְּגִנְתָּא דְעֵדֶן. אֲבָל אֲנָא כָּךָ שָׁמַעְנָא, דִּי בְּעִדָּנָא דְּיָהֲבִין (ליה פנקסא חזר על גופא לאעיל ליה בפתקא דצדיקיא על ידוי דדומה. הדא הוא דכתיב אך אם אתה לו שמעני נתתי כסף השדה קח ממני. מהו כסף השדה, דא כסופא דעלמין ארבע מאות דיהבין ליה לאחסנא).

רַב יוֹסֵף כַּד הֲוָה שָׁמַע פָּרְשָׁתָּא דָא מִמָּארֵיהוֹן דִּמְתִּיבְתָּא, הֲוָה אָמַר, מַאן דְּאִיהוּ עַפְּרָא מַאי קָא (ריקנא) זָכֵי לְהַאי. מַאן יִזְכֶּה וּמַאן יָקוּם הֲדָא הוּא דִכְתִּיב, (תהילים כ״ד:ג׳) מִי יַעֲלֶה בְּהַר יְיָ וגו’.

אָמַר רַבִּי אַבָּא תָּא חֲזֵי מַאי דִכְתִּיב ויִּשְׁמַע אַבְרָהָם אֶל עֶפְּרוֹן ויִּשְׁקֹל אַבְרָהָם לְעֶפְּרוֹן אֶתּ הַכֶּסֶף, דָּא הוּא כִּסוּפָּא רַבָּתָּא דְּאִינוּן עָלְמִין וְכִסוּפִּין. אַרְבַּע מֵאוֹתּ שֶׁקֶל כֶּסֶף, אַרְבַּע מֵאוֹתּ עוֹלָמוֹתּ וְהֲנָאוֹתּ וכִסוּפִּין. עוֹבֵר לַסוֹחֵר. רַב נַחְמָן אָמַר שֶׁיַּעֲבוֹר כָּל שַׁעֲרֵי שָׁמַיִם וירוּשָׁלַיִם שֶׁל מַעְלָה ואֵין מוֹחֶה בְּיָדָהּ.

תָּא חֲזֵי מַה כְּתִּיב ואַחֲרֵי כֵן קָבַר אַבְרָהָם אֶתּ שָׂרָה אִשְׁתּוֹ, ונִמְנֶה עִם שְׁאָר הַצַּדִּיקִים בַּחֲבוּרָתָּם מִפִּתְּקָא דִּמְמַנָּא עַל יְדוֹי דְדוּמָה. אָמַר רַבִּי יִצְּחָק הָכִי גְמִירְנָא כָּל אִינוּן דִּכְתִּיבִין בִּידוֹי דְדוּמָה וּמְמַנָּן עַל יְדוֹי יְקוּמוּן לְזִמְנָא דְּזָמִּין לְאַחֲיָא דָיְירֵי עַפְּרָא. וַוי לְהוֹן לְרַשִׁיעַיָּא דְּלָא כְתִּיבִין על יְדוֹי בְּפִּתְּקָא, שֶׁיֹּאבְדוּ בַּגֵּיהִנָּם לְעָלְמִין, וְעַל דָּא נְאֱמַר (דניאל י״ב:א׳) וּבָעֵתּ הַהִיא יִמָּלֵט עִמְךָ כָּל הַנִּמְצָּא כָּתּוּב בַּסֵפֶּר, (עד כאן תוספתא)

רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר בְּשַׁעְתָּא דְּעָאל אַבְרָהָם בִּמְעַרְתָּא הֵיךְ עָאל. בְּגִין דְּהֲוָה רָהִיט אֲבַתְרֵיהּ דְּהַהוּא עֶגְלָא דִּכְתִיב וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם וְגו’. וְהַהוּא בֶּן בָּקָר עָרַק עַד הַהוּא מְעַרְתָּא וְעָאל אֲבַתְרִיהּ וְחָמָא מַה דְּחָמָא.

R. Eleazar said: ‘Abraham came to enter the cave in this way. He was running after that calf of which we read, “and Abraham ran unto the herd, and fetched a calf’ (Gen. 18, 7), and the calf ran until it entered a cave, and then Abraham entered after it and saw what we have described.

תוּ בְּגִין דְּאִיהוּ צַלֵּי כָּל יוֹמָא וְיוֹמָא וְהֲוָה נָפִיק עַד הַהוּא חֲקַל דְּהֲוָה סָלִיק רֵיחִין עִלָּאִין, וְחָמָא נְהוֹרָא דְּנָפִיק מִגּוֹ מְעַרְתָּא וְצַלֵּי תַּמָּן, וְתַמָּן מַלִּיל עִמֵּיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּבְגִין כָּךְ בָּעָא לֵיהּ, דְּתִאוּבְתֵּיהּ הֲוָה בְּהַהוּא אֲתַר תָּדִיר.

Further, Abraham used to offer up his prayer daily, and in so doing used to proceed as far as that field, which emitted heavenly odours. Whilst there he saw a light issuing from the cave, so that he prayed on that spot, and on that spot the Holy One communed with him. On that account Abraham now asked for it, having always longed for it since then.

וְאִי תֵימָא אִי הָכִי אַמַּאי לָא בָעָא לָהּ עַד הַשְׁתָּא, בְּגִין דְּלָא יִשְׁגְּחוּן עֲלֵיהּ הוֹאִיל וְלָא אִצְטְרִיךְ לֵיהּ. הַשְׁתָּא דְּאִצְטְרִיךְ לֵיהּ, אָמַר, הָא שַׁעְתָּא לְמִתְבַּע לֵיהּ.

Why did not he ask for it before that time? Because the people would not have listened to him, as he had no obvious need for it. Now that he needed it, he thought it was time to demand it.

תָּא חֲזֵי, אִי עֶפְרוֹן הֲוָה חָמֵי בִּמְעַרְתָּא מַה דְּהֲוָה חָמֵי אַבְרָהָם בָּהּ, לָא יַזְבִּין לָהּ לְעָלְמִין. אֶלָּא וַדַּאי לָא חָמָא בָהּ וְלא כְלוּם, דְּהָא לֵית מִלָּה אִתְגַּלְּיָא אֶלָּא לְמָארִיהּ, וּבְגִין כָּךְ לְאַבְרָהָם אִתְגַּלְּיָיא וְלָא לְעֶפְרוֹן. לְאַבְרָהָם אִתְגַלְּיָיא דִּילֵיהּ הֲוָה, לְעֶפְרוֹן לָא הֲוַת אִתְגַּלְּיָא לֵיהּ דְּלָא הֲוָה לֵיהּ חוּלָקָא בֵּיהּ. וּבְגִין כָּךְ לָא אִתְגְּלִי לְעֶפְרוֹן כְּלוּם, וְלָא הֲוָה חָמֵי אֶלָּא חֲשׁוֹכָא, וְעַל דָּא זַבִּין לָהּ.

Observe that had Ephron seen inside the cave what Abraham saw, he would never have sold it to him. But he never saw there anything, since such things are never revealed except to their rightful owner. It was thus revealed to Abraham and not to Ephron: to Abraham, who was its rightful owner, but not to Ephron, who had no part or portion in it, and who therefore only saw darkness in it; and for that reason he sold it.

וּמַה דְּלָא תָּבַע אַבְרָהָם בְּקַדְמִיתָא דְּיַזְבִּין לֵיהּ זָבִין, דְּהָא אַבְרָהָם לא קָאָמַר אֶלָּא וְיִתֶּן לִי אֶת מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר לוֹ וְגו’. בְּכֶסֶף מָלֵא יִתְּנֶנָּה לִי וְגו’, וְאִיהוּ אָמַר הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לָךְ וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ לְךָ נְתַתִּיהָ וְגו’. בְּגִין דְּכֹלָּא הֲוָה מָאִיס עֲלֵיהּ דְּעֶפְרוֹן דְּלָא יָדַע מַה הִיא.

Nay, he even sold him more than he had mentioned in his original request. For Abraham only said, “that he may give me the cave of Machpelah which he hath… for the’ full price let him give it to me”, whereas Ephron said, “the field give I thee, and the cave that is therein”, as he felt indifferent to the whole thing, not realising what it was.

וְתָּא חֲזֵי, כַּד עָאל אַבְרָהָם בִּמְעַרְתָּא בְּקַדְמִיתָא, חָמָא תַּמָּן נְהוֹרָא, וְאִתְרְמֵי עַפְרָא קַמֵּיהּ, וְאִתְגְּלִי לֵיהּ תְּרִין קִבְרִין אַדְהָכִי אִסְתַּלַּק אָדָם בִּדִיוּקְנֵיהּ וְחָמָא לֵיהּ לְאַבְרָהָם וְחַיֵּיךְ, וּבֵיהּ (הוה) יָדַע אַבְרָהָם דְּתַמָּן (הוה) הוּא זַמִּין לְאִתְקְבָרָא.

Observe that when Abraham entered the cave for the first time he saw there a bright light, and as he advanced, the ground lifted, revealing to him two graves. Adam then arose in his true form, saw Abraham and smiled at him. (Abraham thereby knew that there he was destined to be buried.)

אָמַר לֵיהּ, אַבְרָהָם, בְּמָטוּ מִינָךְ, קוּסְטְרָא קְטִיר אִית הָכָא. אָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא טְמָרַנִּי הָכָא וּמֵהַהוּא זִמְנָא עַד הַשְׁתָּא אִתְטַמַּרְנָא כְּגִילְדָא דְּקִירְטָא עַד דַּאֲתִית אַנְתְּ בְּעַלְמָא, הַשְׁתָּא מִכָּאן וָאֵילָךְ הָא קִיּוּמָא לִי וּלְעַלְמָא הֲוָה בְּגִינָךְ.

Abraham then said to him: “Could you tell me, is there not a tent for me close to you?” Adam replied: “The Holy One buried me here, and from that time until now I have been lying hid like a corn seed in the ground, until thou camest into the world. But from now there is salvation for me and for the world for thy sake.

חָמֵי מַה כְּתִיב וַיָּקָם הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ, קִימָה מַמָּשׁ הֲוָה לֵיהּ מַה דְּלָא הֲוָה לֵיהּ עַד הַשְׁתָּא. רַבִּי אַבָּא אָמַר וַיָּקָם הַשָּׂדֶה, וַדַּאי קִימָה מַמָּשׁ דְּקָם וְאִסְתַּלַּק קַמֵּיהּ דְּאַבְרָהָם בְּגִין דְּעַד הַשְׁתָּא לָא אִתְחֲזֵי תַּמָּן כְּלוּם, וְהַשְׁתָּא מַה דְּהֲוָה טָמִיר קָם וְאִסְתַּלִּיק וּכְדֵין קָם כֹּלָּא בְּנִמּוּסוֹי.

Hence it is written, AND THE FIELD AND THE CAVE THAT IS THEREIN AROSE , that is, there was literally an arising before the presence of Abraham, as up to that time nothing there had been visible, but now what had been hidden rose up, and thus the whole spot was devoted to its lawful purpose.’

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּשַׁעְתָּא דְּעָאל אַבְרָהָם בִּמְעַרְתָּא וְאָעִיל שָׂרָה תַּמָּן, קָמוּ אָדָם וְחַוָּה וְלָא קַבִּילוּ לְאִתְקְבָרָא תַּמָּן, אָמְרוּ וּמַה אֲנַן בְּכִסּוּפָא קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּהַהוּא עַלְמָא בְּגִין הַהוּא חוֹבָא דְּגָרִימְנָא וְהַשְׁתָּא יִתּוֹסַף לָן כִּסּוּפָא אָחֳרָא מִקַּמֵּי עוֹבָדִין טָבִין דִּבְכוּ.

R. Simeon said: ‘When Abraham brought Sarah in there for burial, Adam and Eve arose and refused to receive her. They said: “Is not our shame already great enough before the Holy One in the other world on account of our sin, which brought death into the world, that ye should come to shame us further with your good deeds?”

אָמַר אַבְרָהָם הָא אֲנָא זַמִּין קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּגִינָךְ דְּלָא תִכְסִיף קַמֵּיהּ לְעָלְמִין. מִיָּד וְאַחֲרֵי כֵן קָבַר אַבְרָהָם אֶת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ, מַאי וְאַחֲרֵי כֵן. בָּתַר דְּקַבִּיל אַבְרָהָם עֲלֵיהּ מִלָּה דָא.

Abraham made answer: “I am already destined to make atonement before the Almighty for thee, so that thou mayest nevermore be shamed before Him.” Forthwith Abraham after this buried Sarah his wife, to wit, after Abraham had taken upon himself this obligation.

אָדָם עָאל בְּדוּכְתֵּיהּ חַוָּה לָא עָאלַת, עַד דְּקָרִיב אַבְרָהָם וְאָעִיל לָהּ לְגַבֵּי אָדָם וְקַבִּיל לָהּ בְּגִינֵיהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וְאַחֲרֵי כֵן קָבַר אַבְרָהָם אֶת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ, לְשָׂרָה לָא כְּתִיב אֶלָּא אֶת שָׂרָה לְאַסְגָּאָה חַוָּה, וּכְדֵין אִתְיַישְׁבוּ בְּדוּכְתַּיְיהוּ כְּדְקָא יְאוּת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (בראשית ב׳:ד׳) אֵלֶּה תּוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם, וְתָנִינָן בְּאַבְרָהָם. תּוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ דָּא אָדָם וְחַוָּה. אֵלֶּה הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ לֹא כְּתִיב, אֶלָּא תּוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְלֹא תּוֹלְדוֹת בַּר נָשׁ. וְאִינוּן אִתְקָיְימוּ בְּגִינֵיהּ דְּאַבְרָהָם. וּמְנָא לָן דְּאִתְקָיְימוּ בְּגִינֵיהּ דְּאַבְרָהָם. דִּכְתִיב וַיָּקָם הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ לְאַבְרָהָם. וְעַד דְאָתָא אַבְרָהָם לָא אִתְקָיְימוּ אָדָם וְחַוָּה בְּדוּכְתַּיְיהוּ בְּהַהוּא עָלְמָא.

Adam then returned to his place, but not Eve, until Abraham came and placed her beside Adam, who received her for his sake. Hence the text says, AND AFTER THIS, ABRAHAM BURIED (eth) SARAH HIS WIFE: the augmenting particle eth indicates that the burial included, as it were, Eve. Thus they were all settled in their proper places. Hence the Scripture says, “These are the generations of heaven and earth when they were created (b’hibar’am)” (Gen. 2, 4), which according to tradition, means “on account of Abraham” (b’Abraham). Now “the generations of the heaven and the earth” can only be Adam and Eve, they having been the direct issue of the heaven and earth and not of human parents, and it was they who became established through Abraham: before Abraham, Adam and Eve were not established in their places in the other world.’

רַבִּי אֶלְעָזָר שָׁאִיל לְרִבִּי שִׁמְעוֹן אֲבוֹי, אָמַר הַאי מְעַרְתָּא לָאו אִיהוּ כָּפֵילְתָּא, דְּהָא כְּתִיב מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה, וּקְרָא קָרֵי לָהּ לְבָתַר מְעָרַת שְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה, מַכְפֵּלָה קָא קָרֵי לֵיהּ לַשָּׂדֶה.

R. Eleazar asked his father, R. Simeon, for an explanation of the term Machpelah (lit. “twofold”, or “folded”). ‘How is it,’ he said, ‘that first it is written “the cave of Machpelah”, and subsequently “the cave of the field of Machpelah”, implying that the field and not the cave was “Machpelah” (doubled)?’

אָמַר לֵיהּ הָכִי קָארֵי לֵיהּ מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר וְיִתֶּן לִי אֶת מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה, אֲבָל וַדַּאי חַיֶּיךָ לָאו מְעַרְתָּא אִיהוּ מַכְפֵּלָה. וְלָאו שָׂדֶה אִקְרֵי מַכְפֵּלָה, אֶלָּא הַאי שָׂדֶה וּמְעַרְתָּא עַל שׁוּם מַכְפֵּלָה אִקְרוּן שְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה וַדַּאי וְלָא מְעַרְתָּא, דְּהָא מְעַרְתָּא בַּשָּׂדֶה אִיהִי, וְהַהוּא שָׂדֶה קָאִים בְּמִלָּה אָחֳרָא.

R. Simeon replied: ‘The term Machpelah belongs properly neither to the cave nor to the field, but to something else with which both were connected. The cave belongs to the field, and the field to something else.

תָּא חֲזֵי, יְרוּשָׁלַ ם כָּל אַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל אִתְכַּפַּל תְּחוֹתָהּ. וְאִיהִי קָיְימָא לְעֵילָא וְתַתָּא, כְּגַוְונָא דָא יְרוּשָׁלַם לְעֵילָא יְרוּשָׁלַ ם לְתַתָּא, אֲחִידָא לְעֵילָא וְאַחִידָא לְתַתָּא, יְרוּשָׁלַ ם לְעֵילָא אֲחִידַת בִּתְרֵין סִטְרִין לְעֵילָא וְתַתָּא (ירושלם לתתא אחידתבתרין סטרין לעילא ותתא) וּבְגִין כָּךְ כָּפֶלְתָּא הִיא.

For the whole of the Land of Israel and of Jerusalem is folded up beneath it, since it exists both above and below, in the same way as there is a Jerusalem both above and below, both of the same pattern. The Jerusalem above has a twofold attachment, above and below; similarly the Jerusalem below is linked to two sides, higher and lower. Hence it is folded in two;

וְעַל דָּא הַאי שָׂדֶה מֵהַהִיא כָּפֶלְתָּא אִיהוּ דְּבֵיהּ שַׁרְיָא. כְּגַוְונָא דָא כְּתִיב כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרַכוֹ יְיָ לְעֵילָא וְתַתָּא, וּבְגִין כָּךְ שְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה וַדַּאי וְלָא שָׂדֶה כָּפוּל.

and that field partakes of the same character, seeing that it is therein situated. The same reference is contained in the passage, “as the smell of a field which the Lord hath blessed” (Gen. 27, 27), to wit, both above and below. Hence its name, “field of folding”, but not “folded field”.

תוּ רָזָא דְמִלָּה שְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה וַדַּאי, מַאן מַכְפֵּלָה, ה’ דְבִשְׁמָא קַדִּישָׁא דְּאִיהִי מַכְפֵּלָה. וְכֹלָּא קָיְימָא כְּחַד, וּבְגִינֵיהּ קָאֲמַר בְּאוֹרַח סָתִים ה’ מַכְפֵּלָה דְּלָא הֲוֵי בִּשְׁמָא קַדִּישָׁא אָת אָחֳרָא מַכְפֵּלָּה בַּר אִיהִי.

Further, the esoteric implication of the term Machpelah relates it to the Divine Name, in which the letter He is doubled, though both are as one.

וְאַף עַל גַּב דִּמְעַרְתָּא כָפֶלְתָּא הֲוָה וַדַּאי דְּאִיהִי מְעַרְתָּא גּוֹ מְעַרְתָּא, אֲבָל עַל שׁוּם אָחֳרָא אִקְרֵי מְעָרַת שְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה כְּמָה דְאִתְּמָר. וְאַבְרָהָם יָדַע, וְכַד אָמַר לִבְנֵי חֵת כַּסֵּי מִלָּה וְאָמַר וְיִתֶּן לִי אֶת מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָּה, עַל שׁוּם דְּאִיהִי מְעַרְתָּא כָּפֶלְתָּא, וְאוֹרַיְיתָא לָא קָרֵי לָהּ אֶלָּא מְעָרַת שְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה כְּדְקָא יְאוּת.

It is, indeed, true that the cave was a twofold one, a cave within a cave, yet the name “cave of the field of Machpelah” has a different connotation, as already explained. Abraham, on his part, who knew its true character, in speaking to the children of Heth called it simply “cave of Machpelah”, as if to imply merely “double cave”, which it also was in fact. Scripture, however, describes it as “the cave of the field of Machpelah”, this being its true description.

וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָבַד כֹּלָּא לְאִשְׁתַּכָּחָא הַאי עַלְמָא כְּגַוְונָא דִלְעֵילָא, וּלְאִתְדַּבָּקָא דָּא בְּדָא, לְמֶהֱוֵי יְקָרֵיהּ לְעֵילָא וְתַתָּא. זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּצַדִּיקַיָּא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְרָעֵי בְּהוּ בְּהַאי עַלְמָא וּבְעַלְמָא דְאָתֵי:

For the Holy One has disposed all things in such a way that everything in this world should be a replica of something in the world above, and that the two should be united so that His glory should be spread above and below. Happy the portion of the righteous in whom the Holy One finds pleasure both in this world and in the world to come!’

Chayei Sara, Chapter 16

וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַיְיָ בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל. רַבִּי יְהוּדָה פָּתַח (תהילים ס״ה:ה׳) אַשְׁרֵי תִּבְחַר וּתְקָרֵב יִשְׁכֹּן חֲצֵרֶיךָ, הַאי קְרָא (צד ע”ב) אִתְּמָר, אֲבָל זַכָּאָה הוּא בַּר נָשׁ דְּאוֹרְחוֹי אִתְכַּשְׁרָן קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְאִיהוּ אִתְרָעֵי בֵּיהּ לְקָרָבָא לֵיהּ לְגַבֵּיהּ.

AND ABRAHAM WAS OLD, HE HAD COME INTO DAYS; AND THE LORD BLESSED ABRAHAM IN ALL THINGS. R. Judah discoursed on the verse: Happy is the man whom thou choosest and bringest near, that he may dwell in thy courts (Ps. 65, 5). ‘This verse’, he said, ‘may be explained as follows. Happy is the man whose ways are found right before the Holy One and in whom He finds pleasure so as to bring him near to Himself.

תָּא חֲזֵי, אַבְרָהָם אִתְקְרִיב לְגַבֵּיהּ וְתִאוּבְתֵּיהּ דִּילֵיהּ הֲוָה כָּל יוֹמוֹי בְּהַאי, וְלָא אִתְקְרִיב אַבְרָהָם בְּיוֹמָא חָדָא אוֹ בְּזִמְנָא חָדָא, אֶלָּא עוֹבָדוֹי קְרִיבוּ לֵיהּ בְּכָל יוֹמוֹי מִדַּרְגָּא לְדַרְגָּא, עַד דְּאִסְתַּלַק בְּדַרְגּוֹי.

Observe how Abraham strove to come nearer and nearer to Him, making Him the object of his longing the whole of his days. Not just one day, or just every now and then, but by his works advancing day by day from grade to grade, until he rose, when he was old, to the higher grades proper to him.

כַּד הֲוָה סִיב וְעָאל בְּדַרְגִּין עִלָּאִין כְּדְקָא חָזֵי דִּכְתִיב וְאַבְרָהָם זָקֵן, וּכְדֵין בָּא בַּיָּמִים בְּאִינוּן יוֹמִין עִלָּאִין בְּאִינוּן יוֹמִין יְדִיעָאן בְּרָזָא דִמְהֵימְנוּתָא. וַיְיָ בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל. דְּמִתַּמָּן נָפְקִין כָּל בִּרְכָאן וְכָל טִיבוּ.

Hence we read that when Abraham was old he “came into days”, i.e. he entered into those supernal days, the days familiar in the doctrine of true faith. Further, “the Lord blessed Abraham in all things (ba-kol)”, the region called kol (all) being the source whence issue all boons and blessings.

זַכָּאִין אִינוּן מָארֵיהוֹן דִּתְשׁוּבָה דְּהָא בְּשַׁעְתָּא חָדָא בְּיוֹמָא חָדָא בְּרִגְעָא חָדָא קְרֵיבִין לְגַבֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, מַה דְּלָא הֲוָה הָכִי אֲפִילּוּ לְצַדִּיקִים גְּמוּרִים דְּאִתְקְרִיבוּ גַּבֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּכַמָּה שְׁנִין. אַבְרָהָם לָא עָאל בְּאִינוּן יוֹמִין עִלָּאִין עַד דְּהֲוָה סִיב כְּמָה דְאִתְּמָר. וְכֵן דָּוִד דִּכְתִיב (מלכים א א׳:א׳) וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד זָקֵן בָּא בַּיָּמִים. אֲבָל מָארִיהּ דִּתְשׁוּבָה מִיָּד עָאל וְאִתְדָּבַּק בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא.

Happy are the penitent who in the space of one day, one hour, nay, one second, can draw near to the Holy One, as near as even the truly righteous in the space of many years. Abraham did not reach that high grade until he was old, as already said. So, too, David, of whom it is written, “and King David was old, he came into days” (I Kings 1, 1). But the penitent immediately finds entrance, and is brought close to the Holy One, blessed be He.’

רַבִּי יוֹסֵי אָמַר תָּנִינָן אֲתַר דְּמָארֵיהוֹן דִּתְשׁוּבָה קָיְימֵי בֵּיהּ, בְּהַהוּא עַלְמָא, צַדִּיקִים גְּמוּרִים לֵית לוֹן רְשׁוּ לְקָיְימָא בֵּיהּ, בְּגִין דְּאִינוּן קְרֵיבִין לְמַלְכָּא יַתִּיר מִכֻּלְּהוּ, וְאִינוּן מָשְׁכֵי עֲלַיְיהוּ בִּרְעוּתָא דְלִבָּא יַתִּיר וּבְחֵילָא סַגְיָא לְאִתְקְרָבָא לְמַלְכָּא.

R. Jose said: ‘We have been taught that the place assigned to the penitent in the next world is one where even the wholly righteous are not permitted to enter, as the former are the nearest of all to the King; they are more devoted and strive more intently to draw near to the King.

Chayei Sara, Chapter 17

תָּא חֲזֵי, כַּמָּה אַתְרִין מְתוּקָנִין לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּהַהוּא עַלְמָא, וּבְכֻלְּהוּ בֵּי מוֹתְבֵי לוֹן לַצַּדִּיקִים. כָּל חַד וְחַד לְפוּם דַּרְגֵּיהּ כְּדְקָא חָזֵי לֵיהּ.

For there are many abodes prepared by the Holy One, blessed be He, for the righteous in the next world, each one according to his grade.

כְּתִיב, (תהילים ס״ה:ה׳) אַשְׁרֵי תִּבְחַר וּתְקָרֵב יִשְׁכֹּן חֲצֵרֶיךָ, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קָרִיב לוֹן לְגַבֵּיהּ דְּסָלְקִין אִינוּן נִשְׁמָתִין מִתַּתָּא לְעֵילָא וּלְאִתְאַחֲדָא בְּאַחְסַנְתֵּיהוֹן דְּאִתְתַּקְנָן לְהוּ. יִשְׁכֹּן חֲצֵרֶיךָ, אִלֵּין אַתְרִין וְדַרְגִּין לְבַר, וּמַאן אִינוּן, כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר (זכריה ג׳:ז׳) וְנָתַתִּי לְךָ מַהְלְכִים בֵּין הָעוֹמְדִים הָאֵלֶּה. וְהַאי הוּא דַּרְגָּא בֵּין קַדִּישִׁין עִלָּאִין.

It is written: “Happy is the man whom thou choosest, and bringest near, that he may dwell in thy courts”, that is, those whom the Holy One brings near unto Him, those souls who mount from below on high so as to possess themselves of the heritage prepared for them; “that he may dwell in thy courts”, to wit, the outer halls and grades, referred to in the words, “then I will give thee free access among these that stand by” (Zech. 3, 7), i.e. a grade among the supernal holy angels.

וּמַאן דְּזַכָּאִין לְדַרְגָּא דָא, אִינוּן שְׁלִיחָן דְּמָארֵי עַלְמָא כְּאִינוּן מַלְאָכִין וְעָבְדִין שְׁלִיחוּתָא תָּדִיר בִּרְעוּתָא דְּמָארִיהוֹן, בְּגִין דְּאִלֵּין (אתקדשו) תָּדִיר בִּקְדוּשָּׁה וְלָא אִסְתָּאֲבוּ.

Those who attain that grade are messengers of the Lord, on an equality with the angels, and are constantly being used in the service of their Master, because in life they always strove to remain holy and keep afar from impurity.

כְּגַוְונָא דָא, מַאן דְּאִסְתָּאַב בְּהַאי עַלְמָא אִיהוּ מָשִׁיךְ עֲלֵיהּ רוּחַ מְסָאָב, וְכַד נָפַק נִשְׁמָתֵיהּ מִנֵּיהּ מְסָאֲבִין לֵיהּ וּמְדוֹרֵיהּ בֵּין אִינוּן מְסָאֲבִין וְאִלֵּין אִינוּן מַזִּיקִין דְּעַלְמָא. כְּמָה דְאִתְמְשַׁךְ בַּר נָשׁ גַּרְמֵיהּ בְּהַאי עַלְמָא הָכִי הוּא מְדוֹרֵיהּ וְאִתְמְשַׁךְ בְּהַהוּא עַלְמָא (נט ואינון רוחי מסאבי מסאבין ליה ואעלין ליה לגיהנם.)

Contrariwise, whoever pollutes himself in this world draws to himself the spirit of uncleanness, and when his soul leaves him the unclean spirits pollute it, and its habitation is among them. For according to a man’s strivings in this world is his habitation in the next world; kence such a man is polluted by the spirits of uncleanness and cast into Gehinnom.

תָּא חֲזֵי מַאן דְּאִתְקַדַּשׁ וְנָטִיר גַּרְמֵיהּ בְּהַאי עַלְמָא דְּלָא אִסְתָּאַב. מְדוֹרֵיהּ בְּהַהוּא עַלְמָא בֵּין אִינוּן קַדִּישִׁין עִלָּאִין וְעָבְדִין שְׁלִיחוּתָא תָּדִיר, וְאִלֵּין קָיְימֵי בַּחָצֵר כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (שמות כ״ז:ט׳) אֵת חֲצַר הַמִּשְׁכָּן.

Thus whoever sanctifies himself and is on his guard against defilement in this world finds his habitation in the next world among the supernal holy angels, where they carry out God’s messages. These are they who abide in the court-“the court of the Tabernacle” (Ex. 27, 9).

וְאִית אָחֳרָנִין דְּאִינוּן לְגוֹ יַתִּיר, דְּלָאו אִינוּן בַּחָצֵר אֶלָּא בְּבֵיתָא כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (תהילים ס״ה:ה׳) נִשְׂבְּעָה בְּטוּב בֵּיתֶךָ. אָמַר דָּוִד נִשְׂבְּעָה בְּטוּב בֵּיתֶךָ, כֵּיוָן דְּאָמַר יִשְׁכֹּן חֲצֵרֶיךָ, אַמַּאי כְּתִיב נִשְׂבְּעָה בְּטוּב בֵּיתֶךָ, יִשְׂבַּע בְּטוּב בֵּיתֶךָ מִיבָּעֵי לֵיהּ כְּמָה דִכְתִיב יִשְׁכֹּן. אֶלָּא הָא תָּנִינָן לֵית יְשִׁיבָה בָּעֲזָרָה אֶלָּא לְמַלְכֵי בֵּית דָּוִד בִּלְחוּדַיְיהוּ.

But there are others who penetrate further, of whom David said, “we will be satisfied with the goodness of thy house” (Ps. 65, 5). (The use of the term “we” here instead of “he”, as we should have expected, is explained by the dictum that in the Temple Court no seats are permitted save to the kings of the Davidic dynasty.)

וְאִית אֲתַר לַחֲסִידֵי עֶלְיוֹנִין דְּעַיְילֵי לְגוֹ, וּמַאי אִינוּן, כְּדִכְתִיב, (במדבר ג׳:ל״ח) וְהַחוֹנִים לִפְנֵי הַמִּשְׁכָּן קֵדְמָה לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד מִזְרָחָה משֶׁה וְאַהֲרֹן וּבָנָיו וְגו’. וְכַמָּה מָדוֹרִין עַל מָדוֹרִין וּנְהוֹרִין עַל נְהוֹרִין מִתְפָּרְשָׁן בְּהַהוּא עַלְמָא, וְכָל חַד אִכְסִיף מִנְּהוֹרָא דְּחַבְרֵיהּ, כְּמָה דְעוֹבָדִין אִתְפָּרְשָׁן בְּהַאי עַלְמָא הָכִי נָמֵי דּוּכְתִּין וּנְהוֹרִין מִתְפָּרְשָׁן בְּהַהוּא עָלְמָא.

Still further within is a compartment reserved for the pious of a higher grade, referred to in the verse, “and those that were to pitch before the tabernacle eastward, before the tent of meeting toward the sunrising, were Moses and Aaron and his sons, etc.” (Num. 3, 38). Thus there is in the next world a gradation of glorious abodes and resplendent lights, each outshining the other. ‘As the works of the righteous differ in this world, so do their places and lights differ in the next world.

וְתָא חֲזֵי הָא אִתְּמָר דְּאָפִילּוּ בְּהַאי עַלְמָא כַּד בַּר נָשׁ נָּאִים עַל עַרְסֵיהּ, וְנִשְׁמָתִין אִצְטְרִיכוּ לְאִתְשׁוֹטְטָא בְּעַלְמָא וְנָפְקוּ מִגּוֹ גּוּפָא, לָאו כָּל נִשְׁמָתָא וְנִשְׁמָתָא סַלְקָא וְשַׁטְיָא לְמֶחזֵי בִּיקָר סֵבֶר אַפֵּי דְּעַתִּיק יוֹמִין, אֶלָּא כְּמָא דְאִתְמְשִׁיךְ תָּדִיר וּכְפוּם עוֹבָדֵי הָכִי נִשְׁמָתֵיהּ סָלְקָא.

Further, it has been laid down that even in this world, when men sleep at night and their souls leave them and flit about through the world, not every one alike rises to behold the glory of the Ancient of Days, but each one in proportion to a man’s constancy of attachment to God and to his good deeds.

אִי אִסְתָּאַב אִיהוּ נָאִים וְנִשְׁמָתָא נָפְקָא וְכָל אִינוּן רוּחִין מְסָאֲבִין נָקְטִין לָהּ וְאִתְדַּבְּקַת בְּהוּ בְּאִינוּן דַּרְגִּין תַּתָּאִין דְּשָׁטְיָין בְּעַלְמָא וְאִינוּן מוֹדִיעִין לָהּ מִלִּין דְּאִינוּן קְרֵיבִין לְמֵיתֵי בְּעַלְמָא, וּלְזִמְנִין דְּמוֹדְעִין לָהּ מִלִּין כְּדִיבָן וְחָיְיכָן בָּהּ וְהָא אוּקְמוּהָ.

The soul of the man who is besmirched, when it leaves the body asleep, meets with throngs of unclean spirits of the infernal orders traversing the universe, who take her up and to whom she clings. They disclose to her events about to come to pass in the world; occasionally they delude her with false information. This has been already stated elsewhere.

וְאִי זָכֵי בַּר נָשׁ כַּד אִיהוּ נָאִים, וְנִשְׁמָתֵיהּ סָלְקָא אָזְלָא וְשָׁטְיָא וּבָקְעָא בֵּין אִלֵּין רוּחִין מְסָאֲבִין, וְכֻלְּהוּ מַכְרִיזִין וְאָמְרִין, פַּנּוּן אֲתַר פַּנּוּן, לָאו דָּא מִסִּטְרָנָא, וְאִיהִי סָלְקָא בֵּין אִינוּן קַדִּישִׁין וּמוֹדָעֵי לָהּ מִלָּה חָדָא דִקְשׁוֹט.

But the soul of the worthy man, when it leaves him in sleep, ascends and cleaves its way through the unclean spirits, which cry aloud, “Make way, make way! Here is one not belonging to our side!” The soul then ascends among the holy angels, who communicate to it some true information.

וְכַד נָחֲתָא כָּל אִינוּן חֲבִילִין טְרִיקִין בָּעָאן לְאִתְקְרָבָא בַּהֲדָהּ לְמִנְדַע הַהִיא מִלָּה, וְאִינוּן מוֹדָעִין לָהּ מִלִּין אָחֳרָנִין, וְהַהִיא מִלָּה דְּנָטְלָא גּוֹ אִינוּן קַדִּישִׁין בֵּין אִינוּן אָחֳרָנִין אִיהוּ כְּעִבּוּרָא גּוֹ תִּיבְנָא. וְהַאי (מאן איהו דזכי יתיר בעוד דאיהו קאים ונשמתא קיימא בהאי עלמא.)

When the soul is on its descent again, all those malignant bands are eager to meet it in order to obtain from it that information, in exchange for which they impart to it many other things. But the one thing it learnt from the holy angels is to those other things as grain to chaff. This is a rare privilege for one whose soul is still in this world.

כְּגַוְונָא דָּא כַּד נָפְקִין נִשְׁמָתִין מִגּוּפָא מֵהַאי עַלְמָא, בָּעָאן לְסַלְקָא, וְכַמָּה תַּרְעִין חֲבִילֵי טְהִירִין קָיְימֵי, (ו) אִי אִינוּן מִסִּטְרַיְיהוּ כֻּלְּהוּ אָחֲדִין בְּהוּ בְּאִינוּן נַפְשָׁאן וּמָסְרֵי לוֹן בִּידָא דְדוּמָה לְאָעֳלָא לוֹן בַּגֵּיהִנָּם.

Similar adventures await the souls when they altogether leave the body to depart from this world. In their attempt to soar upwards they have to pass through many gates at which bands of demons are stationed. These seize the souls that are of their side and deliver them into the hands of Duma in order that he may take them into Gehinnom.

וּלְבָתַר סָלְקָן וְאָחֲדָן בְּהוּ וְאִינוּן נָטְלֵי לְהוֹן וּמַכְרְזֵי בְּהוּ אִלֵּין אִינוּן דְּעָבְרוּ עַל פִּקּוּדֵי דְּמָארֵיהוֹן, וְכֵן שָׁטְיָין בְּכָל עָלְמָא. וּלְבָתַר מְהַדְּרֵי לְהוּ לַגֵּיהִנֹּם, וְכֵן עַד תְּרֵיסַר יַרְחֵי. לְבָתַר תְּרֵיסַר יַרְחֵי מִשְׁתַּכְּכֵי בְּהַהוּא אֲתַר דְּאִתְחֲזֵי לוֹן. אִינוּן נִשְׁמָתִין דְּזָכוּ סָלְקֵי לְעֵילָא כְּמָה דְאִתְּמָר וְזָכָאן בְּדוּכְתַּיְיהוּ.

They then seize them again and ascend, and make proclamation concerning them, saying, “These are they who transgressed the commands of their Lord.” They then sweep through the universe and bring the souls back to Gehinnom. This procedure goes on for the whole of the first twelve months. After that they are assigned each to its appropriate place. On the other hand, the worthy souls soar upwards, as already explained, and are assigned the places corresponding to their merits.

תָּא חֲזֵי, זַכָּאִין אִינוּן צַדִּיקַיָא דְּאִתְגְּנִיז לְהוּ כַּמָּה טָבִין לְהַהוּא עַלְמָא, וְלֵית אֲתַר פְּנִימָאָה בְּכָל אִינוּן כְּאִינוּן דְּיָדְעֵי רָזָא דְמָארֵיהוֹן וְיָדְעֵי לְאִתְדַּבְּקָא בְּהוּ בְּכָל יוֹמָא, עַל אִלֵּין כְּתִיב, (ישעיהו ס״ד:ג׳) עַיִן לא רָאָתָה אֱלהִים זוּלָתֶךָ, יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ.

Happy, therefore, are the righteous, for whom many boons are reserved in the next world. But for none is a more interior abode reserved than for those who penetrate into the divine mystical doctrines and enter each day into close union with their Divine Master. Of such it is written, “What no eye hath seen, O God, beside thee, that will he do for those who wait for him” (Is. 64, 3).

מַאי לִמְחַכֵּה לוֹ, כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר (איוב ל״ב:ד׳) חִכָּה אֶת אִיּוֹב בִּדְבָרִים. וְאִלֵּין אִינוּן דְּדָחֲקִין לְמִלָּה דְחָכְמְתָא, וְדָיְיקִין לָהּ, וּמְחַכָּאן לָהּ לְמִנְדַע בְּרִירָא דְמִלָּה, וְאִשְׁתְּמוֹדְעָא לְמָארֵיהוֹן, אִלֵּין אִינוּן דְּמָארֵיהוֹן מִשְׁתַּבַּח בְּהוֹן בְּכָל יוֹמָא, אִלֵּין אִינוּן דְּעָאלִין בֵּין עִלָּאִין קַדִּישִׁין, וְאִלֵּין עָאלִין כָּל תַּרְעֵי דִלְעֵילָא וְלֵית מַאן דְּיִמְחֵי בִּידֵהוֹן, זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן בְּעַלְמָא דֵין וּבְעַלְמָא דְאָתֵי.

The word “wait” here has a parallel in the verse, “now Elihu had waited to speak unto Job” (Job 32, 4), and refers to those who are importunate for any word of esoteric wisdom, who study it minutely and patiently to discover its true significance and so to gain knowledge of their Lord. These are those in whom their Master glorifies Himself each day, who enter the company of the supernal holy angels, and pass through all the celestial gates without let or hindrance. Happy their portion in this world and the next!

תָּא חֲזֵי, אַבְרָהָם עָאל לְמִנְדַע וּלְאִתְדַּבְּקָא בְּמָארֵיהּ כְּדְקָא יָאוֹת לְבָתַר דְּאַקְדִּים עוֹבָדוֹי בְּקַדְמִיתָא, וְזָכָה בְּאִינוּן יוֹמִין עִלָּאִין, וְאִתְבָּרַךְ מֵאֲתַר דְּכָל בִּרְכָאן נָפְקֵי מִתַּמָּן, דִּכְתִיב וַיְיָ בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל. מַאי בַּכֹּל. אֲתַר דְּנַהֲרָא דְּלָא פַּסְקֵי מֵימוֹי לְעָלְמִין.

In this way Abraham penetrated into the Divine Wisdom and united himself with his Divine Master after he had duly prepared himself by a life of pious deeds. He thus merited those supernal days, and received blessings from the region whence all blessings flow, as it is written, “And the Lord blessed Abraham ba-kol” (in all things), where the term kol is the designation of the river the waters of which never fail.’

אָמַר רִבִּי חִיָּיא תָּא חֲזֵי, דְּאַבְרָהָם לָא בָּעָא לְאִתְעָרְבָא בִּנְשֵׁי עַלְמָא וּלְאִתְדַּבְּקָא בִּשְׁאָר עַמִין עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, בְּגִין דִּנְשַׁיָּיא דִּשְׁאָר עַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת אִינוּן סָאֲבִין לְגוּבְרַיְיהוּ וּלְאִינוּן דְּמִתְדַּבְּקִין בְּהוֹן, בְּגִין דְּכַד אַבְרָהָם יָדַע חָכְמְתָא, יָדַע עִקְרָא וְשָׁרְשָׁא וּמֵאָן אֲתַר נָפְקֵי וְשַׁטְיָין רוּחֵי מְסָאֲבִין בְּעַלְמָא, וְעַל דָּא אוֹמֵי לְעַבְדֵּיהּ דְּלָא יִסַּב אִתְּתָא לִבְרֵיהּ מִשְּׁאָר עַמִּין.

R. Hiya said: ‘Observe that Abraham abstained from intermarrying with other nations and from attaching himself to idolatrous peoples. For the women of idolatrous nations pollute their husbands and those who come into close contact with them. But Abraham, having penetrated into the mystic doctrines of Wisdom, knew the source whence the unclean spirits emerge to traverse the universe, and it was for this reason that he adjured his servant not to take a wife for his son from other nations.’

Chayei Sara, Chapter 18

מדרש הנעלם וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וגו’. מַתְנִיתִין. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר עַל כָּל פָּנִים כָּךְ הוּא דְּהַאי מַתְנִיתִין שַׁפִּיר, דְּאִתְעֲבִיד נִשְׁמָתָא הַהוּא דִכְתִיב בֵּיהּ (יחזקאל א׳:ט״ו) והִנֵּה אוֹפַן אֶחָד בָּאָרֶץ אֵצֶּל הַחַיּוֹת לְאַרְבַּעַת פָּנָיו. כִּדְאָמוּר בְּהַהִיא מַתְנִיתָא קַמַּיְיתָא.

אַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וְגוֹ’. מִשְׁנָה: אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, עַל כָּל פָּנִים כָּךְ הוּא, שֶׁהַמִּשְׁנָה הַזּוֹ יָפָה, שֶׁנַּעֲשֵׂית הַנְּשָׁמָה, הַהוּא שֶׁכָּתוּב בּוֹ (יחזקאל א) והנה אופן אחד בארץ אצל החיות לארבעת פניו, כמו שאמור באותה הבריתא הראשונה.

אָמַר לֵיהּ רִבִּי אַבָּא לֵימָא לָן מַר מֵהַהִיא מַתְנִיתִין אָמַר לֵיהּ הָכִי אִתְפְּרַשׁ בִּתְלַת עֶשֶׂר מְכִילָן דְּרַחֲמֵי בְּפָרְשָׁתָא דִּילֵיהּ, אֲבָל הָכָא אִית לָן לְמֵימַר. פָּתַח וְאָמַר (שיר השירים ו׳:ט׳) אַחַת הִיא יוֹנָתִי תַמָּתִי אַחַת הִיא לְאִמָּהּ וגו’. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר מַאי הִיא דְּאֲנַן קָרִינָן הָכָא בְּשִׁיר הַשִּׁירִים לִישְׁנָא דְּנוּקְבְתָא, וְהָתָם בְּאוֹרַיְיתָא לִישְׁנָא דִּדְכוּרָא.

אָמַר לוֹ רַבִּי אַבָּא, יֹאמַר לָנוּ מַר מִאוֹתָהּ הַמִּשְׁנָה. אָמַר לוֹ, כָּךְ הִתְפָּרֵשׁ בִּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִדּוֹת הָרַחֲמִים בַּפָּרָשָׁה שֶׁלּוֹ, אֲבָל כָּאן שׁ לָנוּ לוֹמַר. פָּתַח וְאָמַר, (שיר ו) אַחַת הִיא יוֹנָתִי תַמָּתִי אַחַת הִיא לאִמָּהּ וְגוֹ’. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, מַה הִיא שֶׁאָנוּ קוֹרְאִים כָּאן בְּשִׁיר הַשִּׁירִים לְשׁוֹן נְקֵבָה, וְשָׁם בַּתּוֹרָה לְשׁוֹן זָכָר?

אֶלָא אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר הָכָא בַּתּוֹרָה נִקְרָא בְּלָשׁוֹן זָכָר אֵצֶּל הַגּוּף מִפְּנֵי שֶׁהַגּוּף אֵצֶּל הַנְּשָׁמָה כְּאִשָּׁה אֵצֶּל הַזָּכָר, וְהַנְּשָׁמָה לְגַבֵּי מַעְלָה, כִּנְקֵבָה בִּפְנִי הַזָּכָר וְכָל אֶחָד מַעֲלָתוֹ יוֹרֵשׁ.

אְלָּא, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, כָּאן בַּתּוֹרָה נִקְרָא בִּלְשׁוֹן זָכָר אֵצֶל הַגּוּף, מִפְּנֵי שֶׁהַגּוּף אֵצֶל הַנְּשָׁמָה כְּאִשָּׁה אֵצֶל הַזָּכָר, וְהַנְּשָׁמָה כְּלַפֵּי מַעְלָה כִּנְקֵבָה בִּפְנֵי הַזָּכָר, וְכָל אֶחָד יוֹרֵשׁ מַעֲלָתוֹ.

תְּנַן הָתָם בְּאַרְבָּעָה פְּעָמִים (נ”א בשנה) בְּשָׁעָה בְּכָל יוֹם, עֵדֶן מְנַטֵף עַל הַגָּן, וְיוֹצֵּא מֵאוֹתָם הַטִפּוֹת נָהָר גָּדוֹל הַמִּתְחַלֵּק לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים, וּשְׁמֹנֶה וְאַרְבָּעִים טִפּוֹת מְנַטֵף בְּכָל יוֹם וּמִשָּׁם שְׂבֵעִים אִילָנֵי הַגַּן הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים ק״ד:ט״ז) יִשְׂבְּעוּ עֲצֵּי יְיָ. רַבִּי תַּנְחוּם אָמַר מֵהָכָא (תהלים קו) מַשְׁקֶה הָרִים מֵעֲלִיּוֹתָיו, אֵיזוֹ הִיא עֲלִיָּה זֶהוּ עֵדֶן. וְעֵדֶן בְּאֵיזֶה מָקוֹם הוּא. רַבִּי יְהוּדָה אָמַר לְמַעְלָה מֵעֲרָבוֹת הוּא. רַבִּי יוֹסֵי אָמַר בַּעֲרָבוֹת הוּא, דְּהָא תְּנַן שָׁם גִּנְזֵי חַיִּים טוֹבִים, בְּרָכָה וְשָׁלוֹם וְנִשְׁמָתָן שֶׁל צַּדִּיקִים והַגָּנוּז הָעֶלְיוֹן הוּא עֵדֶן, לְמַטָה מְכוּון כְּנְגְדוֹ גַּן בָּאָרֶץ וְנוֹטֵל מִמֶּנּוּ שֶׁפַע בְּכָל יוֹם.

שָׁנִינוּ שָׁם, בְּאַרְבַּע פְּעָמִים (בשנה) בְּשָׁעָה בְּכָל יוֹם הָעֵדֶן מְנַטֵּף עַל הַגָּן, וְיוֹצֵא מֵאוֹתָם הַטִּפּוֹת נָהָר גָּדוֹל הַמִּתְחַלֵּק לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים, וּשְׁמוֹנֶה וְאַרְבָּעִים טִפּוֹת מְנַטֵּף בְּכָל יוֹם, וּמִשָּׁם שְׂבֵעִים אִילָנֵי הַגָּן. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (תהלים קד) יִשְׂבְּעוּ עֲצֵי ה’. רַבִּי תַּנְחוּם אָמַר, מִכָּאן (שם) מַשְׁקֶה הָרִים מֵעֲלִיּוֹתָיו. אֵיזוֹ הִיא עֲלִיָּה? זֶהוּ עֵדֶן. וְעֵדֶן בְּאֵיזֶה מָקוֹם הוּא? רַבִּי יְהוּדָה אָמַר, לְמַעְלָה מֵעֲרָבוֹת הוּא. רַבִּי יוֹסֵי אָמַר, בַּעֲרָבוֹת הוּא, שֶׁהֲרֵי שָׁנִינוּ, שָׁם גִּנְזֵי חַיִּים טוֹבִים בְּרָכָה וְשָׁלוֹם וְנִשְׁמָתָן שֶׁל צַדִּיקִים, וְהַגָּנוּז הָעֶלְיוֹן. הוּא עֵדֶן לְמַטָּה מְכֻוָּן כְּנֶגְדּוֹ גַּן בָּאָרֶץ וְנוֹטֵל מִמֶּנּוּ שֶׁפַע בְּכָל יוֹם.

אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ שְׁמֹנָה וְאַרְבָּעִים נְבִיאִים עָמְדוּ לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל וְכָל אֶחָד נָטַל בְּחֶלְקוֹ תַּמְצִּית טִפָּה אַחַת מֵאוֹתָם טִפּוֹת שֶׁל עֵדֶן שֶׁהֵם שְׁמֹנֶה וְאַרְבָּעִים טִפּוֹת. וּמַה אִם כָּל נָבִיא שֶׁנָּטַל טִפָּה אַחַת מֵהֶן הָיְתָה מַעֲלָתוֹ בְּרוּחַ הַקּוֹדֶשׁ עַל כָּל הַשְּׁאָר. אָדָם הָרִאשׁוֹן שֶׁהָיָה מְקַבֵּל מִשְּׁמֹנָה וְאַרְבָּעִים לֹא כָּל שֶׁכֵּן, מִכָּאן אַתָּה לָמֵד כַּמָּה הָיְתָה חָכְמָתוֹ.

אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ, שְׁמוֹנָה וְאַרְבָּעִים נְבִיאִים עָמְדוּ לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל, וְכָל אֶחָד נָטַל בְּחֶלְקוֹ תַּמְצִית טִפָּה אַחַת מֵאוֹתָם טִפּוֹת שֶׁל עֵדֶן, שֶׁהֵם שְׁמוֹנֶה וְאַרְבָּעִים טִפּוֹת. וּמָה אִם כָּל נָבִיא שֶׁנָּטַל טִפָּה אַחַת מֵהֶן הָיְתָה מַעֲלָתוֹ בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ עַל כָּל הַשְּׁאָר – אָדָם הָרִאשׁוֹן שֶׁהָיָה מְקַבֵּל מִשְּׁמוֹנֶה וְאַרְבָּעִים לֹא כָּל שֶׁכֵּן. מִכָּאן אַתָּה לָמֵד כַּמָּה הָיְתָה חָכְמָתוֹ.

רַבִּי בָּא אָמַר רַב כַּהֲנָא וכִי מֵאַיִן הָיָה לָהֶם לַנְּבִיאִים מֵאוֹתָם הַטִפּוֹת, אֶלָּא הָכִי תְּנַן, בְּכָל טִפָּה וְטִפָּה הַיּוֹצֵּאת מֵעֵדֶן רוּחַ חָכְמָה יוֹצֵּא עִמּוֹ, וְעַל כֵּן אִתְגְּזַר בְּמַתְנִיתִין, אִית מַיָא מְגַדְּלָן חַכִּימִין, וְאִית מַיָא מְגַדְּלָן טִפְּשִׁין, ואִינוּן מַיָא דִּמְגַדְּלָן חַכִּימִין אִינוּן מַיָא הֲווּ מִטִפִּין דְּעֵדֶן.

רַבִּי בָּא אָמַר רַב כַּהֲנָא, וְכִי מֵאַיִן הָיָה לָהֶם לַנְּבִיאִים מֵאוֹתָן הַטִּפּוֹת? אֶלָּא כָּךְ שָׁנִינוּ, בְּכָל טִפָּה וְטִפָּה הַיּוֹצֵאת מֵעֵדֶן, רוּחַ חָכְמָה יוֹצֵאת עִמּוֹ, וְעַל כֵּן נִגְזַר בַּמִּשְׁנָה: יֵשׁ מַיִם שֶׁמְּגַדְּלִים חֲכָמִים, וְיֵשׁ מַיִם שֶׁמְּגַדְּלִים טִפְּשִׁים. וְאוֹתָם הַמַּיִם שֶׁמְּגַדְּלִים חֲכָמִים, אוֹתָם הַמַּיִם הָיוּ מִטִּפּוֹת שֶׁל עֵדֶן.

דְּאָמַר רַבִּי יוֹסֵי, מַיָא דְבֵיהּ טִפִּין יָתְבִין (נ”א יתירין) מִכָּל אִינוּן אַרְבַּע נַהֲרֵי קַדְמָאָה הוּא דִּכְתִיב, (בראשית ב׳:י״א) שֵׁם הָאֶחָד פִּישׁוֹן. מַאי שֵׁם הָאֶחָד פִּישׁוֹן. הַמְיוּחָד מִכּוּלָּם פִּישׁוֹן והוּא הַנּוֹפֵל בְּאֶרֶץ מִצְּרַיִם, וּלְפִיכָךְ הָיְתָה חָכְמַת (לישראל) מִצְּרַיִם יוֹתֵר מִכָּל הָעוֹלָם.

שֶׁאָמַר רַבִּי יוֹסֵי, הַמַּיִם שֶׁבָּהֶם טִפּוֹת יוֹשְׁבִים (נ”א: יתרים) מִכָּל אוֹתָם אַרְבַּעַת הַנְּהָרוֹת הָרִאשׁוֹנִים, הוּא שֶׁכָּתוּב (בראשית ב) שֵׁם הָאֶחָד פִּישׁוֹן. מַה זֶּה שֵׁם הָאֶחָד פִּישׁוֹן? הַמְיֻחָד מִכֻּלָּם פִּישׁוֹן, וְהוּא הַנּוֹפֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, וּלְפִיכָךְ הָיְתָה חָכְמַת (לישראל) מִצְרַיִם יוֹתֵר מִכָּל הָעוֹלָם.

וּמִשֶּׁנִּגְזְרָה גְזִרָה שְׁאָבְדָה חָכְמַת מִצְּרַיִם, נָטַל קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אוֹתָם טִפִּין וְזָרַק לוֹן בְּהַהוּא גִּנָּא, בְּהַהוּא נַהֲרָא דְּגִנְתָא דְעֵדֶן דִּכְתִיב, (בראשית ב׳:י׳) ונָהָר יוֹצֵּא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן. וְזְה הָיָה מוֹלִיד אַרְבָּעָה אֲחֵרִים וְהָאֶחָד הַמְיוּחָד הַנּוֹלַד מִמֶּנּוּ פִּישׁוֹן הָיָה. מִשֶּׁנִּטְלוּ אֵלּוּ הַטִפּוֹת שֶׁלֹּא יָצְּאוּ מֵהַגַּן אָבְדָה הַחָכְמָה מִמִּצְּרַיִם.

וּמִשֶּׁנִּגְזְרָה הַגְּזֵרָה שֶׁאָבְדָה חָכְמַת מִצְרַיִם, נָטַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹתָם הַטִּפּוֹת וְזָרַק אוֹתָם בְּאוֹתוֹ הַגָּן, בְּאוֹתוֹ הַנָּהָר שֶׁל גַּן עֵדֶן, שֶׁכָּתוּב (שם) וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן. וְזֶה הָיָה מוֹלִיד אַרְבָּעָה אֲחֵרִים, וְהָאֶחָד הַמְיֻחָד הַנּוֹלַד מִמֶּנּוּ פִּישׁוֹן הָיָה. מִשֶּׁנִּטְּלוּ אֵלּוּ הַטִּפּוֹת שֶׁלֹּא יָצְאוּ מֵהַגָּן, אָבְדָה הַחָכְמָה מִמִּצְרַיִם.

וּמֵאוֹתוֹ הָרוּחַ שֶׁהָיָה יוֹצֵּא מֵעֵדֶן, תִּמְצּוּ’ (נ”ל ימצו) כָּל נָבִיא ונָבִיא, והַיינוּ דִּכְתִיב מִתְהַלֵּךְ בַּגַּן לְרוּחַ הַיּוֹם. וגָנוּז זֶה בְּגַּן עֵדֶן לֶעָתִיד לָבוֹא, וְזֶה הוּא הַנָּהָר שֶׁרָאָה יְחֶזְקֵאל בִּנְבוּאָתוֹ. וְעַל כֵּן אָמַר הַכָּתוּב (ישעיהו י״א:ט׳) כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת יְיָ וְגו’. שֶׁאוֹתָם מַיִם תָּמִיד מְגַדְּלִים הַיְדִיעָה בָּעוֹלָם.

וּמֵאוֹתָהּ הָרוּחַ שֶׁהָיְתָה יוֹצֵאת מֵעֵדֶן, תִּמְצוּ (ימצו) כָּל נָבִיא וְנָבִיא, וְהַיְנוּ שֶׁכָּתוּב מִתְהַלֵּךְ בַּגַּן לְרוּחַ הַיּוֹם. וְגָנוּז זֶה בְּגַן עֵדֶן לֶעָתִיד לָבֹא, וְזֶה הוּא הַנָּהָר שֶׁרָאָה יְחֶזְקֵאל בִּנְבוּאָתוֹ, וְעַל כֵּן אָמַר הַכָּתוּב (ישעיה יא) כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה’ וְגוֹ’. שֶׁאוֹתָם מַיִם תָּמִיד מְגַדְּלִים הַיְדִיעָה בָּעוֹלָם.

Chayei Sara, Chapter 19

תָּנוּ רַבָּנָן כָּל נִשְׁמָתָן שֶׁל צַּדִּיקִים לְמַעְלָה בְּעֵדֶן הֵן. וּמַה מִּמַּה שֶּׁיּוֹרֵד מֵעֵדֶן יִשְׂגֶא הַחָכְמָה בָּעוֹלָם, לָעוֹמְדִים בּוֹ ונֶהֱנִין מֵהֲנָאוֹתָיו וְכִסּוּפָיו, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.

The sages said that the souls of all the righteous are above in Eden, and wisdom is strengthened in the world because of what descends from Eden. How much more so for every one of those who stand in it and take their fill of its pleasure and brightness.

אָמַר רַבִּי יִצְּחָק כֵּיוָן שֶׁהַנְּשָׁמָה זוֹכָה לִיכָּנֵס בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל מַעְלָה. מִיכָאֵ”ל הַשַּׂר הַגָּדוֹל הוֹלֵךְ עִמָּהּ וּמַקְדִּים לָהּ שָׁלוֹם. מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת תְּמֵהִים בּוֹ וְשׁוֹאֲלִים עָלֶיהָ (שיר השירים ג׳:ו׳) מִי זֹאת עוֹלָה מִן הַמִּדְבָּר. מִי זֹאת עוֹלָה בֵּין הָעֶלְיוֹנִים מֵהַגּוּף הֶחָרֵב שֶׁדּוֹמֶה לְהֶבֶל דִּכְתִיב, (תהילים קמ״ד:ד׳) אָדָם לַהֶבֶל דָּמָה. הוּא מֵשִׁיב וְאוֹמֵר (שיר השירים ו׳:ט׳) אַחַת הִיא יוֹנָתִי תַמָּתִי, אַחַת הִיא מְיוּחֶדֶת הִיא. אַחַת הִיא לְאִמָּהּ, לְאִמָּהּ זוֹ הִיא כִּסֵּא הַכָּבוֹד שֶׁהִיא אֵם לַנְּשָׁמָה וְיוֹלֶדֶת לָהּ שֶׁנִּגְזְרָה מִמֶּנָּה.

Rabbi Yitzchak said, If the soul deserves to pass through the gates of the terrestrial Jerusalem, the great angel Michael hastens to greet and walk with it. The ministering angels wonder about this and ask, „Who is that, coming up from the wilderness” (Shir Hashirim 8:5). Who rises to be among the high ones from the destroyed body, which resembles a breath, as is written, „Man is like a breath” (Tehilim 144:4)? He answers by saying, „My dove, my undefiled is but one; she is distinguished she is the only one of her mother” (Shir Hashirim 6:9). Her mother is the Throne of Glory, a mother for the soul that gives it birth, for the soul is derived from her.

רָאוּהָ בָּנוֹת וַיְאַשְׁרוּהָ. אֵלּוּ שְׁאָר הַנְּשָׁמוֹת שֶׁהֵן בְּמַעֲלָתָן לְמַעְלָה וְהֵם הַנִּקְרָאוֹת בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי הָא חָזַרְנָא עַל מַה דְּאֲמָרָן אֵלּוּ נִקְרָאוֹת בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם, וְהָאֲחֵרוֹת נִקְרָאוֹת בְּנוֹת לוֹט. רָאוּהָ בָּנוֹת וַיְאַשְׁרוּהָ. שְׁאָר הַנְּשָׁמוֹת מְשַׁבְּחוֹת לָהּ, וְאוֹמְרוֹת שָׁלוֹם בּוֹאֵךְ. מְלָכוֹת וּפִלַגְּשִׁים, מְלָכוֹת אֵלּוּ הָאָבוֹת שֶׁהֵם מְלָכוֹת. וּפִלַגְּשִׁים, הֵן גֵּירֵי הַצֶּדֶק. כּוּלָּם מְשַׁבְּחוֹת וּמְקַלְּסוֹת אוֹתָהּ עַד שֶׁנִּכְנְסֶת לְמַעְלָה, וְאֲזַי הַנְּשָׁמָה בְּמַעֲלָתָהּ וּמִתְקַיְּימָא אֲרִיכוּת הַיָּמִים הֲדָא הוּא דִכְתִיב וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים. נִכְנַס בַּאֲרִיכוּת הַיָּמִים לָעוֹלָם הַבָּא.

„The daughters saw her, and called her happy” (Ibid.). This refers to the other souls, whose rank is high and who are called the daughters of Jerusalem. According to Rabbi Yosi, they are called the daughters of Jerusalem while the other ones are called the daughters of Lot. „The daughters saw her, the rest of the souls praise it and say to it, Come in peace. „The queens and the concubines praised her” (Ibid.). The queens are the Patriarchs that are queens. The concubines are the proselytes. They all praise and laud it until it enters above. Then the soul is in its ascended place, and longevity is maintained, as it is written, „And Abraham was old, advanced in age (lit. 'coming into the days’)” (Gen. 24:1), as he entered longevity in the World to Come.

רַבִּי אַבָּא סָבָא קָם עַל רַגְלוֹי וְאָמַר, מְנוּחָה וְשָׁלוֹם גָּרְמִין יְהֵא לָךְ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי דְּחָזָרַת עֲטָרָה לְיוֹשְׁנָהּ. דְּתָנִינָן בְּמַתְנִיתָּא קַדְמָאָה דְּכֵיוָן שֶׁהַנְּשָׁמָה הִיא בְּתַשְׁלוּמָהּ בְּאֲתַר עִלָּאָה (לזמנא בתרא עאלין) לָא תָבַאת לְגוּפָא, אֶלָּא אִתְבְּרִיאָן מִנָּהּ נִשְׁמֵי אָחֳרָנִין דְּנָפְקֵי מִנָּהּ ואִיהִי אִשְׁתְּאָרַת בְּקִיּוּמָא, עַד דְּאֲתָא רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי וְדָרַשׁ וּמַה אִם בָּעוֹלָם הַזֶּה שֶׁהוּא הֶבֶל וְהַגּוּף שֶׁהוּא טִפָּה סְרוּחָה נִכְנֶסֶת בּוֹ אוֹתָהּ הַנְּשָׁמָה. לֶעָתִיד לָבֹא שֶׁיִּצָּרְפוּ כּוּלָּם וְיִהְיְה הַגּוּף מוּבְחָר בְּקִיּוּם וְתַשְׁלוּם יוֹתֵר, אֵינוֹ דִין לְהִכָּנֵס אוֹתָהּ הַנְּשָׁמָה בּוֹ בְּכָל הַתַּשְׁלוּמִין והָעִלּוּיִין שֶׁבָּהּ.

Rabbi Abba Saba (the elder) stood up and said, May peace and tranquillity come to you, Rabbi Shimon, the son of Yochai, for restoring the diadem to its former splendor. For we learned in the first Mishnah that since the soul is perfected in the supernal place, it does not return to the body. It remains in the same condition, but other souls are created and come out of it. Then Rabbi Shimon, the son of Yochai, taught that although this world is vanity and the body is a putrid drop of semen, yet the soul enters it. In the future, when everyone will be refined and the body will be more pure, sustained and complete, there will be no reason for the soul to enter it with all its completeness.

אָמַר רַבִּי אַחָא אוֹתָהּ הַנְּשָׁמָה (בו בכל התשלומין והעלויין שבה) מַמָּשׁ ואוֹתוֹ הַגּוּף מַמָּשׁ עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַעֲמִידָן בְּקִיּוּמָן לֶעָתִיד לָבֹא, אֲבָל שְׁנִיהֶם יִהְיוּ שְׁלֵמִים בְּתַשְׁלוּם הַדַּעַת לְהַשִּׂיג מַה שֶּׁלֹּא הִשִּׂיגוּ בָּעוֹלָם הַזְּה:

Rabbi Acha said, The Holy One, blessed be He, will give the very soul and very body existence in the future, but both will be whole and have completeness of knowledge so they can achieve what they did not achieve in this world.

וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וגו’. רַבִּי בּוֹ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן (באותם הימים) בְּאוֹתוֹ הָעוֹלָם שֶׁהוּא יָמִים, וְלֹא בָּעוֹלָם הַזְּה שֶׁהוּא לַיְלָה. אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב בְּאוֹתָם הָעוֹלָמוֹת שֶׁהֵם יָמִים בְּאוֹתָם הַהֲנָאוֹת וְהַכִּסּוּפִין שֶׁהוּא נוֹחֵל: וַיְיָ בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל. בְּאוֹתוֹ הַמִּשְׂרָה (נ”א המעשר) שֶׁנָּתַן לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִשְּׁמוֹ, שֶׁהִיא אוֹת ה”א, שֶׁבּוֹ נִבְרָא הָעוֹלָם.

„And Abraham was old, advanced in age (lit. 'coming with the days’).” Rabbi Bo said that, according to Rabbi Yochanan, this refers to the world of days and not to that world which is night. Rabbi Ya’akov said those worlds are called days because of all the pleasures and the brightness that he inherits. „And Hashem had blessed Abraham in all” (Gen. 24:1) refers to the office that the Holy One, blessed be He, gave him of His name, which is the letter Hei by which the world was created.

וְתַנְיָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מטטרון שַׂר הַפָּנִים שֶׁהוּא נַעַר עֶבֶד מֵרַבּוֹ הָאָדוֹן הַמּוֹשֵׁל עָלָיו, מְמוּנֶּה עַל הַנְּשָׁמָה בְּכָל יוֹם לְהַסְפִּיק לָהּ מֵאוֹתוֹ הָאוֹר שֶׁנִּצְּטַוָּה, והוּא עָתִיד לְמֵיסַב חוּשְׁבַּן פִּתְקָא בְּבָתֵּי קִבְרֵי מִן דּוּמָה וּלְאַחֲזָאָה לֵיהּ קַמֵּי מָארֵיהּ, והוּא זַמִּין לְמֶעְבַּד חָמִיר הַהוּא גַּרְמָא תְּחוֹת אַרְעָא לְתַקָּנָא לְגוּפַיָיא וּלְקָיְימָא לוֹן בִּשְׁלֵימוּתָא דְּגוּפָא בְּלָא נִשְׁמָתָא (בזמנא) דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יְשַׁדַּר לָהּ לְאַתְרָהּ.

We learned that Rabbi Yochanan said, Metatron, the great minister, is a boy, a servant whose Rabbi, his master, rules him. He is in charge of the soul and gives it daily of the light he was ordered to give it. In the future, he will receive an account in writing from the cemetery, from Dumah for each body that he can show to his Master. He will turn that backbone into yeast to build the body under the ground, to mend and wholly revive the body, a body without a soul. Later, the Holy One, blessed be He, will send the soul to its place. This will be after it comes to the land of Yisrael.

אָמַר רַבִּי יִצְּחָק בְּאוֹתָהּ שָׁעָה מַה כְּתִיב, וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל עַבְדּוֹ זְקַן בֵּיתוֹ הַמּוֹשֵׁל וְגו’. מַהוּ אֶל עַבְדּוֹ, אִי בְּחָכְמְתָא דָא נִסְתַּכֵּל מַהוּ אֶל עַבְדּוֹ. אָמַר רַבִּי נְהוֹרָאי לֹא נִסְתַּכֵּל אֶלָּא בַּמֶּה שֶׁאָמַר עַבְדּוֹ, עַבְדּוֹ שֶׁל מָקוֹם. (זקן ביתו) הַקָּרוֹב לַעֲבוֹדָתוֹ, וּמַאן אִיהוּ, זְה מטטרו”ן כִּדְקָאֲמָרָן, דְּאִיהוּ עָתִיד לְיַפּוֹת לַגּוּף בְּבָתֵּי קִבְרֵי.

Rabbi Yitzchak said, it is then written, „And Abraham said to the eldest servant of his house, that ruled…” (Gen. 24:2). If we look at this from the aspect of wisdom, what is „his servant”? Rabbi Nehorai responded, We need look only at the words „his servant”, the servant of Hashem, close to His worship. Who is he? He is Metatron, who will beatify the body in the grave, as we have said.

הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל עַבְדּוֹ, זְה מטטרון עַבְדּוֹ שֶׁל מָקוֹם. (קפא א) זְקַן בֵּיתוֹ, שֶׁהוּא תְּחִלַּת בְּרִיּוֹתָיו שֶׁל מָקוֹם. הַמּוֹשֵׁל בְּכָל אֲשֶׁר לוֹ, שֶׁנָּתַן לוֹ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מֶמְשָׁלָה עַל כָּל צִבְאוֹתָיו.

Thus the words, „And Abraham said to his eldest servant” refer to Metatron, the servant of Hashem. The phrase, „The eldest servant of his house” is the beginning of the creations of Hashem. „That ruled over all that he had” means that the Holy One, blessed be He, gave him power over all His hosts, namely over the upper angels.

וְתָאנָא אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר רַבִּי יוֹסֵי אָמַר רַב, כָּל צִּבְאוֹתָיו שֶׁל אוֹתוֹ עֶבֶד נוֹטְלִים אוֹר ונֶהֱנִין מִזִּיו הַנְּשָׁמָה, דְּתָאנָא אוֹר הַנְּשָׁמָה לָעוֹלָם הַבָּא גָּדוֹל מֵאוֹר הַכִּסֵּא. והָא מֵהַכִּסֵּא נִטְלָה הַנְּשָׁמָה. אֶלָּא זְה לְפִי הָרָאוּי לוֹ וְזֶה לְפִי הָרָאוּי לוֹ. רַב נַחְמָן אָמַר גָּדוֹל מֵאוֹר הַכִּסֵּא מַמָּשׁ דִּכְתִיב, (יחזקאל א׳:כ״ו) דְּמוּת כְּמַרְאֵה אָדָם עָלָיו מִלְמַעְלָה, מַאי עָלָיו עַל זָהֳרוֹ.

We learned that Rabbi Shimon quoted Rabbi Yosi who quoted Rav saying that all the hosts of the servant receive light and delight in the splendor of the soul, as the light of the soul in the World to Come is greater than the light of the throne. It seems that the soul was taken from the throne, each had according to what was appropriate for it. Rav Nachman added that it is actually greater than the light of the throne, as it is written, „The likeness as the appearance of a man above upon it” (Ezekiel 1:26), above it in splendor.

וּכְשֶׁהוּא הוֹלֵךְ לַעֲשׂוֹת שְׁלִיחוּתוֹ כָּל צִּבְאוֹתָיו וְהַמֶּרְכָּבָה שֶׁלּוֹ נִזּוֹנִין מֵאוֹתוֹ הַזּוֹהַר. הֲדָא הוּא שֶׁהַנְּשָׁמָה אוֹמֶרֶת לוֹ (דכתיב) שִׂים נָא יָדְךָ, כְּלוֹמַר סִיעָתְךָ, תַּחַת יְרֵכִי, זְהוּ אוֹר הַנִּשְׁפַּע מִן הַנְּשָׁמָה עֲלֵיהֶם.

When he goes to perform the errand (of Hashem), all his hosts and his Chariot are nourished by that splendor of the oul. And the soul says to him, „Put…your hand” namely, your escort, „under my thigh” (Gen. 24:2). This is the light that flows from the soul.

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי שָׁלוֹם כָּךְ קִבַּלְנוּ בְּשָׁעָה שֶׁזֶּה הוֹלֵךְ בִּשְׁלִיחוּתוֹ שֶׁל מָקוֹם, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מֵנִיעַ כָּל צִּבְאוֹתָיו שֶׁל מַעְלָה בְּאוֹת אַחַת מִשְׁמוֹ. אָמַר רַב הוּנָא כָּךְ יְרֵכִ”י בְּגִימַטְרִיָּא רָ”ם. כְּלוֹמַר הַנְּשָׁמָה אוֹמֶרֶת שִׂים נָא יָדְךָ סִיעָתְךָ תַּחַת מַעֲלָתוֹ שֶׁל רָם ונִשָּׂא הַמּוֹשֵׁל עַל הַכֹּל וּלְאַחַר שֶׁצִּוָּה סִיעַת עֶלְיוֹנִים תַּחַת יָדוֹ אֲנִי מַשְׁבִּיעֲךָ שְׁבוּעָה גְדוֹלָה בּוֹ.

Rabbi Yehuda the son of Rabbi Shalom said that we have been taught that when he goes on an errand for the Holy One, blessed be He, He moves His upper hosts by one letter of His name, namely by the letter Yud of the name Yud Hev Vav Hei. Hei is the secret of Imma and Abba, the root of the soul’s light. Rav Huna said, Yerechi (’my thigh’) has the same numerical value as ram (lit. 'high’), which is what the soul says, that is, „Put…your hand,” your escort, under the grade of the high and elevated, that rules over all. After the soul commanded the escort of high ones to be under Him, it told him I make you swear a great oath.

אָמַר רַבִּי יִצְּחָק אֱלהֵי הַשָּׁמַיִם וִאלהֵי הָאָרֶץ. הוֹאִיל וְאָמַר בְּיְיָ שֶׁהוּא הַכֹּל, לָמָּה נֶאֱמַר אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה שֶׁהוּא אָדוֹן עַל הַכֹּל, בְּבַת אַחַת וּבְרֶגַע אֶחָד הוּא מֵנִיעַ לַכֹּל וְכֻלָּם כְּאַיִן נְגְדוֹ. רַבִּי יִצְּחָק אוֹמֵר עַל שְׁתַּיִם אוֹתִיּוֹת מִשְּׁמוֹ לְהוֹרוֹת שֶׁהוּא הַכֹּל ואֵין אַחֵר בִּלְתּוֹ:

Rabbi Yitzchak said, It is written, „Elohim of the heaven, and Elohim of the earth” (Ezekiel 1:26). Since he already mentioned Hashem, why add „Elohim of the heaven? Rabbi Yehuda said, to show that He is Master over everything simultaneously. In one instant, He moves everything, and everything is nothing compared to Him, heaven and earth in the oath, which is the secret of the letter Yud, which indicates that this light governs all the grades and everything is as naught compared to it. Rabbi Yitzchak said that by two letters of His name He moves His whole hosts. This is to show that He is all, and there is nothing save Him.

וְאַשְׁבִּיעֲךָ בַּיְיָ אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וִאלֹהֵי הָאָרֶץ. אָמַר רַב הוּנָא וְאִי הֲוִינָא עִמְּהוֹן דְּמָארֵי מַתְנִיתָּא כַּד גִּלּוּ רָזָא דְּנָא לָא אִיפְרַשְׁנָא מִנְּהוֹן הָכִי, דְּהָא אֲנָא חָזֵי עֲמִיקִין סַגִּיאִין בְּפוּמַיְיהוּ דְּגָלוּ וְלָא אִתְחַזְּיָין לְכָל אֵינִישׁ. תָּא חֲזֵי, שְׁבוּעַת קְיָימָא דָא אוֹמֵי לָהּ נִשְׁמָתָא דִּכְתִיב אֲשֶׁר לֹא תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי.

„And I will make you swear by Hashem, Elohim of the heaven…” Ran Huna said, If he had been with those versed in the Baraita at the time that they revealed the secret of this verse, he would not have left them without knowing everything, for he saw great depth in their utterances. They revealed much, but man does not understand what they revealed. Come and behold, The soul causes to swear this oath of the covenant, as it is written, „That you shall not take a wife to my son” (Gen. 24:3).

אָמַר רַבִּי יִצְּחָק מֵהָכָא מַשְׁמַע שֶׁהוֹאִיל וְאַתָּה הוֹלֵךְ בִּשְׁלִיחוּת זֶה לֹא תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי, כְּלוֹמַר שֶׁלֹּא תִקַּח גּוּף לִבְנִי (ד”א לבנייני) לִיכָּנֵס בְּגוּף אַחֵר בְּגוּף זָר בְּגוּף שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לוֹ, אֶלָּא בְּהַהוּא מַמָּשׁ שֶׁהוּא שֶׁלִּי, בְּהַהוּא מַמָּשׁ שֶׁיָּצָּאתִי מִמֶּנּוּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב כִּי אִם אֶל אַרְצִּי וְאֶל מוֹלַדְתִּי תֵּלֵךְ.

Rabbi Yitzchak said, from here, it is understood that the soul said to Metatron, Because you are going on this mission to resurrect the dead, „you shall not take a wife for my son.” This means you shall not take a body for my son. He cannot enter another body, an idolatrous body, a body not worthy of him, but only the body which is actually my own, the very one I came from. And this is what is meant by the verse, „But you shall go to my country, and to my kindred” (Ibid. 4).

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי מַהוּ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי לְיִצְּחָק. אָמַר רַבִּי יִצְּחָק אוֹתוֹ הַגּוּף שֶׁנִּצְּטָעֵר עִמִּי בְּאוֹתוֹ הָעוֹלָם, וְלֹא הָיָה לוֹ הֲנָאָה וְכִסּוּף בּוֹ מִפְּנֵי יִרְאַת קוֹנוֹ, אוֹתוֹ הַגּוּף מַמָּשׁ תִּקַּח לִיצְּחַק עִמּוֹ בְּהַאי שִׂמְחַת הַצַּדִּיקִים. לִיצַּחֵק עִמּוֹ בְּשִׂמְחַת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, לִיצַּחֵק עִמּוֹ דְּעַכְשָׁיו עֵת שְׂחוֹק בָּעוֹלָם הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים קכ״ו:ב׳) אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וגו’.

Rabbi Yosi said, What is meant by the verse, „And take a wife to my son Isaac”? Rabbi Yitzchak replies, The very body that suffered with me in that world and had no pleasure or content for fear of its Possessor (this refers to the Luz bone). This very body shall you take to laugh with, in that rejoicing of the righteous, to take delight in it in the joy of the Holy One, blessed be He. Have pleasure with it, because it is time for laughter, as it is written, „Then was our mouth filled with laughter” (Tehilim 126:2).

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר יִצְּחָק תָּא שְׁמַע אֵין מַלְאָךְ אֶחָד עוֹשֶׂה אֶלָא שְׁלִיחוּת אֶחָד, וְלֹא ב’ שְׁלִיחוּת בְּבַת אַחַת. וְתַנְיָא אָמַר רַבִּי אַבָּא מַלְאָךְ אֶחָד אֲשֶׁר קֶסֶת הַסּוֹפֵר בְּמָתְנָיו עָתִיד לְהַרְשִׁים כָּל אֶחָד וְאֶחָד עַל מִצְּחוֹ, וּלְאַחַר כֵּן הַשַּׂר הַגָּדוֹל הוֹלֵךְ לְתַקֵּן כָּל אֶחָד וְאֶחָד וּלְהַעֲמִידוֹ לְקַבֵּל נִשְׁמָתוֹ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב הוּא יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ לְפָנֶיךָ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה, מַאי לְפָנֶיךָ לִפְנֵי שְׁלִיחוּתְךָ.

Rabbi Yehudah, the son of Rabbi Yitzchak, said, Come and listen, An angel does only one errand, not two at the same time. There are, however, two errands to perform, to resurrect the body in the grave and to make it rise to the land of Yisrael, where the soul will be enclothed in it. But one angel does not perform two errands. Rabbi Abba said, There is one angel with an inkstand at his waist. (Gabriel) He will put a mark on the brow of each. Afterward, the great minister (Metatron) will go and mend each one, preparing it to receive its soul. This is the meaning of the verse, „He shall send his angel before you, and you shall take a wife” (Gen. 24:7). What is meant by „before you”? It indicates that (Hashem will send an angel) before your errand.

רַבִּי (אלעזר) אֱלִיעֶזֶר אֲזַל לְמֶחֱמֵי לְרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי רַבֵּיהּ, והַהוּא יוֹמָא רֵישׁ יַרְחָא הֲוָה, כַּד מָטָא גַבֵּיהּ

Rabbi Eliezer went to see his Rabbi, Rabban Yochanan ben Zakai, on the first day of the month. When he arrived he told him, 'O Well for those who see, filled with drawn water, yet gushing more from its own source. What does it seek here?’

אָמַר לֵיהּ חַיָּיב אָדָם לְהַקְבִּיל פְּנֵי רַבּוֹ. אָמַר לֵיהּ לָאו עַל כָּךְ אֲמָרִית. אֶלָּא אֲנָא חָמֵי בְּאַנְפָּךְ דְּמִלָּה חַדְתָּא אִית גַּבָּךְ מֵאִינוּן עֲמִיקִים דְּאַתְּ עָתִיד לְמִתְבַּע.

He answers, It behooves a man to greet his Rabbi (on Rosh Chodesh). He said to him, Not for that reason I said. I see in your face that there is a new deep secret about which you are going to ask.

אָמַר לֵיהּ, חָמֵינָא הַאי אוֹר הָרִאשׁוֹן דְּמַטְלָנוֹי עֲשָׂרָה וּבַעֲשָׂרָה נָטִיל, וּבְרָזָא דַעֲשָׂרָה נָהִיג לְכֹלָּא, וּבְאַתְוָותָא דַּעֲשָׂרָה עָבִיד עוֹבָדוֹי. וְתָאנָא עֲשָׂרָה פִּתְקִין עֲשָׂרָה מַפְתְּחָן דְּבֵי קַצְּרֵי בִּידוֹי, וּפִתְקִין עֲשָׂרָה נָטִיל בְּגִינְתָא דְעֵדֶן לְאַתְקָנָא אַרְעָא עַל גּוּפֵיהוֹן דְּצַּדִּיקַיָּא.

He said to him, I see that primordial light travels by ten and conducts everything according to the secret of ten. We learned that there are ten writings, ten keys to the hospital in its hands. It takes these and ten notes in the Garden of Eden to mend the earth for the bodies of the righteous.

אָמַר לֵיהּ אֱלִיעֶזֶר בְּרִי חָמִית הֲוִית יַתִּיר מִמַּלְאָכָא קַדִּישָׁא דְּעַלְמָא, בַּעֲשָׂרָה אִתְבְּרֵי, בַּעֲשָׂרָה אִתְנְהִיג. בַּעֲשָׂרָה כֻּרְסְיָיא קַדִּישָׁא, בַּעֲשָׂרָה אוֹרַיְיתָא, הוּא בַּעֲשָׂרָה מַטְלָנוֹי, בַּעֲשָׂרָה עַלְמִין עִלָּאִין (בעשרה) וְחַד עִלָּאָה עַל כֹּלָּא בְּרִיךְ הוּא.

He said, Eliezer my son, you have seen more than a holy angel. The world, is created by ten, and it is conducted by ten. The holy throne is according to ten. The Torah is by ten. Its traveling is by ten. The supernal worlds are by ten. And there is the supernal one above them all, blessed be He.

וְאֵימָא לָךְ מִלָּה דַּעְתֵּיהּ דְּמָארֵי דְּמַתְנִיתָּא הֲוָה בְּהַאי מַה כְּתִיב וַיִּקַּח הָעֶבֶד עֲשָׂרָה גְמַלִּים מִגְּמַלֵּי אֲדֹנָיו וַיִּלֶךְ. אָמַר לֵיהּ רִבִּי זָכִינָא לִפְסוּקָא דָא, אֲבָל וְכָל טוּב אֲדֹנָיו בְּיָדוֹ מַהוּ. אָמַר לֵיהּ הוּא שְׁמֵיהּ דְּמָארֵיהּ דְּאָזִיל גַּבֵּי לְאֲעָלָא לֵיהּ וּלְאַנְהָגָא (ולאגנא) לֵיהּ, אָמַר דָּא וַדַּאי הוּא כִּי שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ.

I will tell you something else. Those versed in the Mishnah put some thought into it, as it is written, „And the servant took ten camels” (Gen. 42:10). R’ Eliezer said to him, Master, I know this verse, but what is the meaning of, „For all the goods of his master were in his hands” (Ibid.)? He said to him, This is the name of his Master (the Shechinah) that went with him to bring him and to protect him. R’ Eliezer said, Assuredly this is „For My name was in him” (Shemot 23:21).

תְּנַן אָמַר רַבִי אַבָּהוּ תָּא חֲזֵי, מַאן דְּיָדַע שְׁמֵיהּ עַל בּוּרְיֵיהּ, יָדַע דְּהוּא וּשְׁמֵיהּ חַד הוּא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁמֵיהּ חַד דִּכְתִיב, (זכריה יד) יְיָ אֶחָד וְגו’ (כלהו) כְּלוֹמַר הַשֵּׁם וְהוּא אֶחָד.

Rabbi Abahu said, Come and behold, He who knows His name perfectly knows that He and his Name are one. The Holy One, blessed be He, and His Name are one, as it is written, „Hashem shall be one, and his Name One” (Zecharyah 14:9). That is, the name and He are one.

אָמַר רַבִּי אַבָּא אִית לְאִסְתַּכָּלָא בְּפָרְשָׁתָא דָא: וַיַּבְרֵךְ הַגְּמַלִּים מִחוּץ לָעִיר אֶל בְּאֵר הַמַּיִם. אָמַר רַבִּי אַבָּא מִחוּץ לָעִיר, דָּא הוּא בֵּי קִבְרֵי. אֶל בְּאֵר הַמָּיִם, דְּתַנְיָא הַנִּקְדָּמִים בְּבָתֵּי קִבְרֵי אוֹתָם שֶׁנָּשְׂאוּ וְנָתְנוּ בַּתּוֹרָה, דְּהָא תְּנַן כְּשֶׁנִּכְנַס אָדָם לַקֶּבֶר מַה דְּשָׁאֲלוּ לֵיהּ תְּחִילָּה אִם קָבַע עִתִּים לַתּוֹרָה דִּכְתִיב, (ישעיהו ל״ג:ו׳) והָיָה אֱמוּנַת עִתֶּךָ וְגו’. וּכְשֶׁיֵּצֵּא אֵינוֹ דִּין (לקיימם) לַהֲקִימָם בַּתְּחִלָּה.

Rabbi Abba said, We should look at the verse, „And he made his camels kneel down outside the city by a well of water” (Gen. 24:11). According to Rabbi Abba, outside the city means in the cemetery. „By a well of water” refers, as we learnt, that those who are the first (to be revived) in the cemetery, are those who dealt in Torah. As we have learned, when a man comes into his grave, he is first asked if he set appointed times to study Torah, as it is written, „And he shall be the faith of your times” (Isaiah 33:6). Without question, he who responds yes, is revived first.

אָמַר רַבִּי אַבָּא לְעֵת עֶרֶב זֶהוּ יוֹם שִׁשִּׁי שֶׁהוּא עֶרֶב הַשַּׁבָּת שֶׁאָז הַזְּמַן לְקָיְימָא מֵתַיָּיא, מַאי מַשְׁמַע דִּתְנַן שִׁיתָּא אַלְפֵי שְׁנִין הֲוִי עַלְמָא, והוּא אֶלֶף הַשִּׁשִּׁי שֶׁהוּא סִיּוּם הַכֹּל, וְהַיְינוּ לְעֵת עֶרֶב, זְמַן סִיּוּם הַכֹּל. לְעֵת צֵּאת הַשּׁוֹאֲבוֹת, אֵלּוּ הֵם תַּלְמִידֵי חֲכָמִים הַשּׁוֹאֲבִים מֵימֶיהָ שֶׁל תּוֹרָה שֶׁהוּא עֵת לָצֵּאת וּלְהִתְנַעֵר מִן הֶעָפָר.

Rabbi Abba said that „at the time of evening” (Gen. 24:11) refers to Friday, Shabbat eve, the time of the resurrection of the dead. What is the meaning? We have learned that the world exists for 6,000 years and that Erev Shabbat is the 6th millennium, the ending of all. Thus „at the time of evening” means the time of ending for everything. The phrase, „At the time that the women go out to draw water” refers to the scholars of the Torah, who draw the water of Torah, the time to go out and shake off the dust.

וְאֲמַר רַבִּי אַבָּא עוֹד יִשׁ לָדַעַת דִּתְנַן אוֹתָם הַמִּתְעַסְּקִים לָדַעַת אֶת בּוֹרְאָם בָּעוֹלָם הַזֶּה וְנִשְׁמָתָם בְּתַשְׁלוּמָהּ לָעוֹלָם הַבָּא זָכוּ לָצֵּאת מִשְּׁבוּעוֹת הַנְּשָׁמָה הוֹלֵךְ לָדַעַת מִי הוּא גוּפָהּ מַמָּשׁ וּמַאי הוּא. הִנֵּה אָנֹכִי נִצָּב עַל עֵין הַמָּיִם אַף עַל גַּב שֶׁתַּלְמִיד חָכָם הוּא הוֹלֵךְ אַחַר הַתַּשְׁלוּם, דִּכְתִיב וְהָיָה הָעַלְמָה הַיּוֹצֵּאת לִשְׁאוֹב וְאָמַרְתִּי אֵלֶיהָ הַשְׁקִינִי נָא מְעַט מַיִם מִכַּדֵּךְ אֱמוֹר לִי רֶמֶז יְדִיעָתוֹ מִמַּה שֶּׁהִשַּׂגְתָּ.

Rabbi Abba added that there is more to know, as we have learned that those occupied in knowing their Master in this world and their soul to perfection in the World to Come, deserve to get out of the grave by the oath of the soul. (Metatron) comes to know which is the soul’s proper body and it is written, „Behold, I stand here by the well of water” (Gen. 24:43). Although it is the scholar of the Torah, (Metatron goes)to look for perfection, as it is written, „And it shall come to pass, that the maid who comes forth to draw, and I say to her, 'Give me, I pray you, a little water from your pitcher'” (Ibid. 44), which means 'tell me by hint, the knowledge of the name, from what you conceived’.

וְאָמְרָה אֵלַי גַּם אַתָּה שְׁתֵה, אַף אַתָּה עֶבֶד (כמוך) כָּמוֹנִי וְלֹא נִתְחַלֵּף לִי (על) יְדִיעָתְךָ בִּידִיעָתוֹ שֶׁל מָקוֹם בָּרוּךְ הוּא, וְצָּרִיךְ אַתָּה לְהַשִּׂיג שֶׁאַתָּה נִבְרָא כָּמוֹנִי.

„And she says to me, 'Both drink you'” (Gen. 24:44). (She knows three things) You are a servant like me; The knowledge of you does not compare with the knowledge of Hashem, blessed be He; It behooves you to conceive that you are a creature like me.

וְגַם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב, כְּלוֹמַר יְדִיעַת הַשָּׂגָתִי שֶׁלא הִשִּׂיגוּ סִיעָתְךָ, וְיָדַעְתִּי כִּי מַעֲלָה יִשׁ לִי עָלֶיךָ והֵיאַךְ נִבְרָא אַתָּה מִזִּיו הַנָּתוּן אֶצְּלְךָ. אִם הוּא אוֹמֵר סִימָן זֶה יְהִי מָסוּר בְּיָדִי עַל כָּל דְּבָרִים אֵלּוּ, וְאֵדַע שֶׁהִיא הָאִשָּׁה הוּא הַגּוּף מֵאוֹתָהּ הַנְּשָׁמָה הַשְּׁבוּעָה שֶׁהִשְׁבִּיעַנִי:

„I will draw water for your camels also” (Gen. 24:19) indicates that it also drew forth for his attendants from what it perceived. The words „your camels” means „your retinue.” In other words, my understanding is that: 1) Your retinue was not aware; 2) „I know that I have an advantage over you”; 3) I know how you were created from the radiance that was placed with you. If the body mentions (all of these) let this sign be delivered to me. Then I shall know she is the woman. She is the body from the same soul according to the oath it made me swear.

וַיְהִי הוּא טֶרֶם כִּלָּה לְדַבֵּר וְגו’. רִבִּי יִצְּחָק אָמַר רִבִּי יְהוּדָה בְּעוֹד שֶׁכָּל הָעִנְיָינִים הוּא רוֹצֶּה לְנַסּוֹת עַל הַגּוּף, מַאי כְּתִיב וְהִנֵּה רִבְקָה יוֹצֵּאת, זֶהוּ הַגּוּף קָדוֹשׁ שֶׁנִּתְעַסָּק בְּדִּבְרֵי תּוֹרָה וְכִתֵּת גּוּפוֹ לְהַשִּׂיג וְלָדַעַת אֶת קוֹנוֹ. אֲשֶׁר יָלְדָה לִבְתוּאֵל, אָמַר רַב יְהוּדָה בִּתּוֹ שֶׁל אֵל. בֶּן מִלְכָּה, בֶּן מַלְכָּהּ שֶׁל עוֹלָם. אֵשֶׁת נָחוֹר אֲחִי אַבְרָהָם. חֶבְרַת הַשֵּׂכֶל גּוּף שֶׁנִּדְבַּק בַּשֵּׂכֶל וְהִיא אָח הַנְּשָׁמָה. וְכַדָּהּ עַל שִׁכְמָהּ, מַשָּׂא הַחָכְמָה עָלֶיהָ.

„And it came to pass, before he had done speaking” (Gen. 24:15). According to Rabbi Yitzchak, Rabbi Yehudah said while he was thinking of how to try the body, it is written, „Behold, Rivkah came out,” which is the holy body that is occupied in Torah. It pounds the body for knowledge of the conception of his Possessor, „who was born to Betuel” (Ibid.). Rav Yehuda said she was the daughter (Heb. bat) of El, the „son of Milkah” (Ibid.), who is a son to the king (Heb. Malkah) of the universe. „The wife of Nachor, Abraham’s brother” alludes to the company of the mind, the body attached to the mind, and is the brother of the soul, and the phrase, „With her pitcher upon her shoulder” alludes to the weight of wisdom upon it.

ויָּרָץ הָעֶבֶד לִקְרָאתָהּ. זְה מטטרו”ן. וַיֹּאמֶר הַגְּמִיאִינִי נָא מְעַט מַיִם מִכַּדֵּךְ, אֱמוֹר לִי רֶמֶז חָכְמָתָא בִּידִיעַת בּוֹרְאֵךְ מִמַּה שֶּׁעָסַקְתְּ בָּעוֹלָם שֶׁיָּצָּאת מִמֶּנּוּ. אָמַר רִבִּי אַבָּא כִּדְפָרְשִׁינָן, אַחַר כָּל זֶה מַה כְּתִיב ואָשִׂים הַנֶּזֶם עַל אַפָּהּ וְהַצְּמִידִים עַל ידֶיהָ. אָמַר רַבִּי אַבָּא אוֹתָם הָעֲצָּמוֹת שֶׁנִּפְזְרוּ לְכָאן וּלְכָאן, הוּא צּוֹמֵד אוֹתָם וְשׁוֹקְלָם זֶה עַל זְה כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (ישעיהו נ״ח:י״א) וְעַצְּמוֹתֶיךָ יַחְלִיץ. אָמַר רִבִּי אַבָּא בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אוֹתוֹ הַגּוּף עוֹמֵד בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְשָׁם נִכְנַס בּוֹ נִשְׁמָתוֹ.

„And the servant ran to meet her” (Gen. 24:17) refers to Metatron. And said, „Let me, I pray you, drink a little water of your pitcher” give me a hint of the wisdom of the knowledge of your Maker that you dealt with in the world you left. Rabbi Abba said, We have explained that after that it is written, „And I put the ring upon her nose, and the bracelets upon her hands” (Ibid. 47). Rabbi Abba said that these are the bones that were scattered here and there. He puts them together and weighs them one upon the other, as is written, „And strengthen your bones” (Isaiah 58:11). Rabbi Abba said, At that time, the body stands in the land of Yisrael, where the soul enters it.

אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן מִי מוֹלִיךְ הַגּוּף לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אָמַר רִבִּי זֵירָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עוֹשֶׂה מְחִילוֹת תַּחַת הָאָרֶץ וְהֵם מִתְגַּלְגְּלִים וְהוֹלְכִים לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ישעיהו כ״ו:י״ט) ואֶרְץ רְפָאִים תַּפִּיל.

Rabbi Yochanan asks, Who conducts the body to the land of Yisrael? Rabbi Zeira said, The Holy One, blessed be He, digs caverns under the ground and they roll to the land of Yisrael. Hence it is written, „And the earth shall cast out the shades of the dead” (Isaiah 26:19).

אָמַר רִבִּי יִצְּחָק גַּבְרִיאֵ”ל מוֹלִיךְ אוֹתָם לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, מְנָא לָן דִּכְתִיב, (בראשית כ״ד:נ״ח) הֲתֵלְכִי עִם הָאִישׁ הַזְּה, וּכְתִיב הָתָם (דניאל ט׳:כ״א) וְהָאִישׁ גַּבְרִיאֵל. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי מַאי דִכְתִיב וּלְרִבְקָה אָח וּשְׁמוֹ לָבָן. אָמַר רַבִּי יִצְּחָק אֵין יִצֶּר הָרָע בָּטֵל מִן הָעוֹלָם, אַף עַל פִּי שֶׁכֻּלּוֹ לֹא נִמְצָּא קְצָּתוֹ נִמְצָּא.

Rabbi Yitzchak said, Gabriel conducts them to the land of Yisrael. How do we know that? From the verse, „Will you go with this man?” (Gen. 24:58). Elsewhere, it is written, „The man Gabriel” (Daniel 9:21). Rabbi Yosi asks, Why is it written, „And Rivkah had a brother and his name was Laban” (Ibid. 29)? Rabbi Yitzchak answered, The Evil Inclination does not pass away from the world, and though it is not entirely present, some of it is.

תָּא חֲזֵי, בַּתְּחִלָּה כְּשֶׁהָיָה מוּטָל בָּעוֹלָם הַזֶּה נִקְרָא לוֹט, לָעוֹלָם הַבָּא (יבדל) יִבָּטֵל מִן הָעוֹלָם, אֲבָל (לעתיד לבא) לא כּוּלּוֹ, ונִקְרָא לָבָן לא מְנוּוָל כְּבָרִאשׁוֹנָה אֶלָּא כְּמַאן דְּסָחֵי מִנִּוּוּלוֹ. לָבָן לְמַאי אִצְּטְרִיךְ. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן לְמֶעְבַּד פְּרִיָּה וּרְבִיָּה אִצְּטְרִיךְ, דְּאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן אִם אֵין יֵצֶּר הָרָע נִמְצָּא, פְּרִיָּה וּרְבִיָּה אֵינוֹ מָצּוּי.

Come and behold, When it was in this world, it was called Lot. In the World to Come, it will be partly canceled and called Laban, its not as corrupt as before, but as one who washed the filth off of himself. Why is there need of Laban? Rabbi Shimon said, It is needed for being fruitful and multiply. If there is no Evil Inclination, nothing is fruitful or multiplies.

תָּא שְׁמַע כֵּיוָן שֶׁהַגּוּף נִבְנָה וְעוֹמֵד בְּקִיּוּמוֹ, מַאי כְּתִיב וַיְשַׁלְּחוּ אֶת רִבְקָה אֲחוֹתָם וְגו’. מַאי (הוי) וְאֶת מֵנִיקְתָּהּ, זֶה כֹּחַ הַתְּנוּעָה. רִבִּי יִצְּחָק אָמַר זְה כֹּחַ הַגּוּף.

Come and listen, Since the body was constructed and established, why is it then written, „And they sent away Rivkah, their sister, and her nurse…” (Gen. 24:59). What does the phrase „and her nurse” imply? It is the power of movement. Rabbi Yitzchak further clarifies this by explaining that this is the power of the body.

רִבִּי אַבָּהוּ פָּתַח בְּהַאי קְרָא (שיר השירים ד׳:ח׳) אִתִּי מִלְּבָנוֹן כַּלָּה אִתִּי מִלְּבָנוֹן תָּבֹאִי וגו’, אָמַר רִבִּי אַבָּהוּ כֵּיוָן שֶׁהַגּוּף נִבְנֶה עַל קִיּוּמוֹ וּמְבִיאִין אוֹתוֹ לְקַבֵּל נִשְׁמָתוֹ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, הַנְּשָׁמָה מַמְתֶּנֶת אֵלָיו וְיוֹצֵּאת לִקְרָאתוֹ כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר וַיֵּצֵּא יִצְּחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה. הֲדָא הוּא דִכְתִיב אִתִּי מִלְּבָנוֹן כַּלָּה. זוֹ הִיא הַנְּשָׁמָה. תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה, הַיְינוּ דִכְתִיב וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא.

Rabbi Abahu opened with the verse, „Come with me from Lebanon, my bride, with me from Lebanon…” (Shir Hashirim 4:8). Rabbi Abahu said, Once the body was built and established, it is brought to the land of Yisrael to receive its soul. The soul awaits it there and comes out to greet it, as is written, „And Isaac went out to meditate in the field” (Gen. 24:63). „Come with me from Lebanon, my bride” is the soul, and „Look from the top of Amana” (Ibid.) corresponds to, „And he lifted his eyes and saw” (Ibid.).

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה אִם הִיא הַנְּשָׁמָה, תֵּינַח אַבְרָהָם כִּדְקָאֲמָרָן, אֲבָל יִצְּחָק מַהוּ. אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ הָא חַבְרַיָּיא אָמְרוּ דְּעַכְשָׁיו אִתְקְרֵי יִצְּחָק עַל שׁוּם חֶדְוָותָא סַגִּיאָה דִּבְעָלְמָא.

Rabbi Yehuda said, If this is the soul, Abraham is satisfactory, as was said. What then is Isaac? Rabbi Abahu said, The friends said it is now called Isaac because of the increased joy in the world.

אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ בַּתְּחִלָּה נִקְרֵאת הַנְּשָׁמָה אַבְרָהָם וְהַגּוּף שָׂרָה, עַכְשָׁיו נִקְרֵאת הַנְּשָׁמָה יִצְּחָק וְהַגּוּף רִבְקָה. תְּנַן בְּמַתְנִיתִין, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן אַרְבָּעִים שָׁנָה קוֹדֶם קִיּוּם הַגּוּף מַמְתֶּנֶת הַנְּשָׁמָה לַגּוּף בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. בְּאֵיזֶה מָקוֹם בְּמָקוֹם הַמִּקְדָּשׁ.

Rabbi Abahu said, First the soul was called Abraham and the body Sarah. Now the soul is called Isaac and the body Rivkah. Rabbi Shimon said, It was taught in the Mishnah that the soul awaited the body in the land of Yisrael forty years before the body existed. Where? At the Temple.

אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ תָּא חֲזֵי, וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיְּאֱהָבֶהָ וַיִּנָּחֵם יִצְּחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ. אוֹהֵב לְאוֹתוֹ הַגּוּף וּמִתְנַחֵם עִמּוֹ, והוּא עֵת לִשְׂחוֹק וְהַחֶדְוָה בָּעוֹלָם.

Rabbi Abahu said, Look at the verse, „And took Rivkah, and she became his wife, and he loved her; and Isaac was comforted after his mother’s death” (Gen. 24:67). When he loves the body and is comforted by it, it is time for laughter and delight in the world.

אָמַר רִבִּי יְהוּדָה הָא כָּל פָּרְשָׁתָא דָא אִתְבְּרַר לָן, אֲבָל לָא יָכִילְנָא לְמִנְדַע מַהוּ: וַיּוֹסֶף אַבְרָהָם וַיִּקַּח אִשָּׁה וּשְׁמָהּ קְטוּרָה. וּלְשִׁקּוּלָא דְדַעְתָּא כָּל פָּרְשָׁתָא דָא לִיסְתּוּרֵי.

Rabbi Yehuda said, Now this whole portion of the scripture is made clear, but I do not know the meaning of the verse, „Then again Abraham took a wife, and her name was Keturah” (Gen. 25:1). To a reasonable mind, this text is contradictory. It contradicts the explanation concerning the soul and body at the time of resurrection.

כַּד אֲתָא רַב דִּימִי, אָמַר, הַאי פָּרְשָׁתָא דָא שָׁמַעְנָא וְלָא אִדְכַּרְנָא, אָמְרוּ דְּעִלָּאִין תַּקִּיפִין לָא זִמְנוּהָ לְגַלָּאָה ואֲנַן מַאי נֵימָא. קָם רִבִּי יְהוּדָה וְאָמַר מִמְתִיבְתָּא דְּחַבְרָנָא מָארֵי מַתְנִיתָּא גַּלְיָא.

Rav Dimi arrived and said, I have heard an explanation for this portion, but I do not remember it. They said that the high and strong did not present it for revelation. What have we to say? Rabbi Yehudah stood up and said that the portion is revealed in the Yeshivah of our friends, the sages of the Mishnah.

קָמוּ וְאֲזְלוּ הוּא ורִבִּי יִיסָא וְרִבִּי חִיָּיא, אַשְׁכְּחוּהָ לְרִבִּי אֶלְעָזָר בְּרִבִּי שִׁמְעוֹן וְהֲוָה מְגַלֶּה רָזִין דִּתְפִילִּין. עָאלוּ קַמֵּיהּ וְאָמְרוּ בְּמַאי אִתְעַסַּק מַר. אָמַר לוֹן טַעְמָא דִתְפִילִּין אֲמִינָא, דְּהָא זַכָּאָה הוּא בַּר נָשׁ דְּמָנַח תְּפִילִּין וְיָדַע טַעְמָא דִידְהוּ.

They stood up and began walking, he, Rabbi Yeesa, and Rabbi Chiya. They found Rabbi Elazar ben Rabbi Shimon, who was revealing the secret of Tefilin. They came before him and asks, Master, what are you engaged in? He replies, I am recounting the reason for the Tefilin, for blessed is the man who dons Tefilin and knows the sense thereof.

אָמְרוּ אִי נִיחָא קַמֵּיהּ דְּמַר לֵימָא לָן מִלָּה. אָמְרוּ שְׁמַעְנָא מֵאֲבוּךְ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּרְחִימוּ סַגִּיאָה דְּהֲוָה לֵיהּ עִם יִשְׂרָאֵל אָמַר לוֹן לְמֶעְבַּד לֵיהּ בֵּי מַשְׁכְּנָא כְּגַוונָא דִּרְתִיכָא עִלָּאָה דִלְעֵילָא וְיֵיתֵי דִיּוּרֵיהּ עִמְּהוֹן הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (שמות כ״ה:ח׳) וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם. וְשָׁמַעְנָא מֵאֲבוּךְ דְּהָכָא סָתִים טַעְמָא דִּתְפִילִּין בְּהַאי פְּסוּקָא.

They said, If it is well before you, Master, may you tell us something. They said, We learned from your father that the Holy One, blessed be He, in His great love for the children of Yisrael, told them to build Him a tabernacle, reflecting the supernal high Chariot, so He might come and dwell among them. This is the meaning of, „And let them make Me a sanctuary, so that I may dwell among them” (Shemot 25:8). We learned from your father that the reason for the Tefilin was hidden in this verse.

אָמַר לֵיהּ תָּא חֲזִי, כְּגַוְונָא עִלָּאָה אִתְעֲבַד מִקְדָּשׁ בִּרְתִיכוֹי קַדִּישִׁין, וּבָתַר כֵּן אַשְׁרֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דִּיּוּרֵיהּ עִמְּהוֹן, כְּעִנְיָינָא דָא, וּכְגַוונָא דָא אִתְעָרוּ חַבְרַיָּיא מָארֵי מַתְנִיתָּא בְּטַעְמָא דִּתְפִלִּין, לְמֶהֱוִי הַהוּא גַבְרָא דּוּגְמָא דִרְתִיכֵי עִלָּאִין, רְתִיכָא תַּתָּאָה רְתִיכָא עִלָּאָה, לְמֵיתֵי מַלְכוּתָא דִילֵיהּ וְיַשְׁרֵי דִּיּוּרֵיהּ עִלָוִיה.

He said to them, Come and behold, The Temple was made to reflect the upper one in its holy Chariots. And then the Holy One, blessed be He, caused His Shechinah to dwell among them. In this manner, those versed in the Mishnah discussed the reason for the Tefilin. Any man who wears tefilin will be patterned after the upper Chariots, the lower Chariot and the upper Chariot so that His kingdom will come and the Shechinah will dwell upon him.

וְתָנִינָן אִית בֵּיהּ רָזִין עִלָּאִין וְדוּגְמֵיהוֹן, וְאִית בֵּיהּ תְּלַת רְתִיכִין, דּוּגְמַת עִלָּאִין קַדִּישִׁין רָזִין דִּתְלַת אַתְוָותָא דִּשְׁמָהָן קַדִּישֵׁי, עָלְמִין תְּלַת, רְתִיכִין תְּלָתָא אַתְוָותָא, אַרְבַּע פָּרָשִׁיּוֹת שַׁלִּיט עַל אַרְבַּע, וְעַל כָּךְ רָזָא דְשי”ן דִּתְלַת כִּתְרִין, ושי”ן דְּאַרְבַּע כִּתְרִין, תְּלָתָא מְלָכִין שַׁלִּיטִין בְּגוּפָא תְּפִילִּין עֲלוֹי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְעֵילָא, אִלֵּין תְּפִילִּין דְּרֵישָׁא, תְּפִילִּין דִּדְרוֹעָא אַרְבַּע פָּרָשִׁיָּין.

We learned that there are deep secrets in the tefilin and its patterns. There are three Chariots within them, like the high and holy ones, reflecting the secrets of the three letters of His Holy Name. For these three Chariots are the three letters YUD-HEI-VAV. The four sections govern the four letters of His Holy Name. This is therefore the secret of the Shin of three crowns and Shin of four crowns, the three kings ruling over the body and the Tefilin upon the Holy One, blessed be He, above the head Tefilin and the hand Tefilin, four sections, which correspond to the Shin with four heads.

לִבָּא רָכִיב דּוּגְמָא דִּרְתִיכָא תַּתָּאָה וְתַתָּאָה רָכִיב. עוֹד תָּנִינָן דָּא רְכִיבָא דִּדְרוֹעָא לְתַתָּא. וְלִבָּא רָכִיב, דּוּגְמָא דְּאִיהוּ לְתַתָּא וְאִתְמַסְּרוּן בִּידֵיהּ לְאַעֲלָאָה לוֹן כָּל חֵילֵי שְׁמַיָא, כָּךְ לִבָּא הוּא רָכִיב לְתַתָּא ואִתְמַסְּרוּ בִּידוֹי כָּל אֵבְרֵי גוּפָא.

Similarly, the heart rides as if on the lower Chariot. And the lower one is mounted. We have also learned that this Chariot of the arm, is below. The heart rides as if beneath. It was given to it to bring in all the heavenly hosts. So the heart rides down below and all the limbs of the body are given to it.

וְעֵילָא מִנִּיהּ אַרְבָּע פָּרָשִׁיָּין עַל מוֹחָא דְרֵישָׁא אִיהוּ, אֲבָל קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שַׁלִּיטָא עִלָּאָה מַלְכָּא מִכֹּלָּא. (ורוח) ורָזָא דְחָכְמְתָא דָא, הוּא כְּגַוונָא דְמַקְדְּשָׁא דִּכְתִיב וַעֲשֵׂה כְּרוּב אֶחָד מִקָּצָּה מִזֶּה וּכְרוּב אֶחָד מִקָּצָּה. וְעֲלַיְיהוּ דִּיּוּרֵיהּ דְּמַלְכָּא בְּאַרְבַּע אַתְוָון תְּרֵין רְתִיכִין.

Above the heart are the four sections of the brain. The Holy One, blessed be He, is supreme ruler over them. He is King of all. And the secret of wisdom resembles the Temple, as it is written, „And make one Cherub on the one end, and the other Cherub on the other end” (Shemot 25:19). Above them is the King’s Shechinah, within the four letters Yud Hev Vav Hei. Yud-Hei is on the right Cherub, and Vav-Hei on the left cherub. Within the two Chariots, the upper Chariot is on the right Cherub and the lower Chariot is on the left Cherub.

וּכְהַאי גַוונָא לִבָּא וּמוֹחָא, לִבָּא מִכָּאן וּמוֹחָא מִכָּאן וְעֲלַיְיהוּ מְדוֹרֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּאַרְבַּע (ד”א ארבע) פָּרָשִׁיָּין. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר מִכָּאן וּלְהָלְאָה רָזֵי דְּכִתְרֵי אַתְוָותָא וּפָרָשִׁיָּין בְּגוּפַיְיהוּ וּרְצּוּעוֹתֵיהוֹן. הֲלָכָה לְמשֶׁה מִסִּינַי וּרְמִיזָא דִלְהוֹן אִתְגְּלִי וְטַעְמָא דְּכֹלָּא בִּתְלַת עֶשֶׂר מְכִילָן (דרחמי).

Similarly, the heart and the brain, the heart is on one side and the brain on the other side. Upon them is the King’s Shechinah in four sections. Rabbi Elazar said, From now on, the secrets of the crowns of the letters, the sections in their bodies and the straps are an ancient tradition that Moses received in Sinai. They were already explained by allusion and the sense of all this is in the secret of the thirteen divine attributes.

אָמַר רִבִּי יְהוּדָה אִלְמָלֵא לָא אָתֵינָא אֶלָּא בְּדִיל רָזָא דָא דַּיַּי. אָמְרוּ לֵיהּ זַכָּאָה חוּלָקָךְ לְעַלְמָא דְאָתֵי דְּכָל רָז לָא אָנִיס לָךְ. אָמְרוּ לֵיהּ אָתֵינָא קַמֵּיהּ דְּמַר לְמִנְדַע רָזָא דְהַאי פְּסוּקָא וַיּוֹסֶף אַבְרָהָם וַיִּקַּח אִשָּׁה וּשְׁמָהּ קְטוּרָה.

Rabbi Yehuda said, Even if we came only for this secret, it would have sufficed. They said to him, Happy is your lot in the World to Come, for no secret is withheld from you. They said to him, We came before you, Master, to know the secret of the verse, „Then again Abraham took a wife, and her name was Keturah” (Gen. 25:1).

אָמַר פֵּירוּשָׁא דְהַאי פְּסוּקָא כְּמָה דְגָלוּ חַבְרָנָא מָארֵי מַתְנִיתִין, דְּכַד נִשְׁמָתָא יֵיתֵי בְּהַהוּא גוּפָא קַדִּישָׁא דִילָהּ, הָא מִילַיָּיא הֲווּ עַל חַיָּיבַיָא דִּיקוּמוּן ויִכְשְׁרוּן עוֹבָדִין וְיִתֵּן לְהוּ מִזִּיוָא יְקָרָא דִילֵיהּ דְּיִנְדְּעוּן וִיתוּבוּן וְיִזְכּוּן זְכוּתָא שְׁלֵימָתָא.

He said, the explanation of this verse is revealed by the friends versed in the Mishnah. When the soul enters its holy body, these words will be said of the wicked, who will be resurrected and make better their deeds. And the soul will grant them its precious splendor, so they will know, repent and have full merit again.

וְכַד חָמָא שְׁלמֹה דָא הֲוָה סַגֵּי (ד”א תוה סגי) וְאָמַר (קהלת ח׳:י׳) וּבְכֵן רָאִיתִי רְשָׁעִים קְבוּרִים ובָאוּ וּמִמְקוֹם קָדוֹשׁ יְהַלֵּכוּ, שֶׁיָּבֹאוּ וְיִחְיוּ מִמְקוֹם קָדוֹשׁ. ותָנִינָן אָמַר רַבִּי אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן כְּתִיב, (ירמיה ג) הֲיַהֲפֹךְ כּוּשִׁי עוֹרוֹ וְנָמֵר חֲבַרְבֻּרֹתָיו, כָּךְ הָרְשָׁעִים שֶׁלא זָכוּ לָשׁוּב בָּעוֹלָם הַזֶּה וּלְהַקְטִיר מַעֲשִׂים טוֹבִים לָעוֹלָם, לא יַקְטִירוּ בָּעוֹלָם הַבָּא. רְאֵה מַה כְּתִיב וַיּוֹסֶף אַבְרָהָם וַיִּקַּח אִשָּׁה, וְשֶׁרוֹצֶּה לַעֲשׂוֹת לָהֶם נְשָׁמָה לְגוּפָם וּלְקַרְבָם בִּתְשׁוּבָה, כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן.

When Solomon saw this, he wondered very much, and said, „And so I saw the wicked buried, and come to their rest…gone from the holy place” (Kohelet 8:10). Rabbi Abba quoted Rabbi Yochanan, saying it is written, „Can the Kushite change his skin, or the leopard his spots?” (Jer. 13:23), similarly the wicked who did not deserve to repent in this world and offer good deeds as sacrifices will never burn sacrifices in the World to Come. It is written, „Then again Abraham took a wife” and wanted to produce a soul for their bodies and bring them closer in repentance, as it is written, „And the souls that they had made in Charan” (Gen. 12:5).

אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר תָּא חֲזֵי, מַה כְּתִיב ותֵּלֶד לוֹ אֶת זִמְרָן וְאֶת יָקְשָׁן, הַרְבֵּה מַעֲשִׂים רָעִים עַד שֶׁנִּגְרָשִׁים מִן הָעוֹלָם דִּכְתִיב וַיְשַׁלְּחֵם מֵעַל יִצְּחָק בְּנוֹ. וַעֲלֵיהֶם נְאֱמַר (דניאל י״ב:ב׳) וְרַבִּים מִישֵׁנֵי אַדְמַת עָפָר יָקִיצּוּ וְגו’, וְעַל הָאֲחֵרִים נֶאֱמַר וְהַמַּשְׂכִּילִים יַזְהִירוּ כְּזהַר הָרָקִיעַ וגו’.

Rabbi Elazar said, Look at the verse, „And she bore him Zimran, and Yokshan” (Gen. 25:2). They did many evil deeds, until they were driven from the world, as it is written, „And sent them away from his son Isaac” (Ibid.). Of them it is written, „And many of those who sleep in the dust of the earth shall awake…” (Daniel 12:2). Of the others, it is written, „And they who are wise shall shine like the brightness of the firmament” (Ibid. 3).

אָמַר רִבִּי יְהוּדָה הַאי מַשְׁמַע עַל פָּרְשָׁתָא, וּמַשְׁמַע דְּאוֹתוֹ זְמַן (נקרא) (ס”א אבד) עֲבַד שֵׁם (הנשמה) אַבְרָהָם, וּבִמְקוֹמוֹ נִקְרֵאת יצְּחָק כִּדְקָאֲמָרָן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב ויְהִי אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יִצְּחָק בְּנוֹ, וַיִּשֶׁב יִצְּחָק עִם בְּאֵר לַחַי רֹאִי. עִם יְדִיעַת הַחַי שֶׁהוּא חַי הָעוֹלָמִים לָדַעַת וּלְהַשִּׂיג מַה שֶּׁלא הִשִּׂיג בָּעוֹלָם הַזֶּה הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ישעיהו י״א:ט׳) כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת יְיָ, (עד כאן מדרש הנעלם)

Rabbi Yehuda said, This is the meaning of the text indicating that it was called Abraham at one time, and is now called Isaac in his place, as it is written, „And it came to pass after the death of Abraham, that Elohim blessed his son Isaac; and Isaac dwelt by Beer Lachai Roi (lit. 'the well of living and seeing’)” (Gen. 25:11). Through the knowledge of the living, the life of the world, he may know and conceive what he had not conceived in this world, as it is written, „For the earth shall be full of the knowledge of Hashem” (Isaiah 11:9). (End of Midrash Hane’elam)

רִבִּי יִצְחָק פָּתַח וְאָמַר, (קהלת י״ב:ז׳) וְיָשֹׁב הֶעָפָר עַל הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ. תָּא חֲזֵי, כַּד בָּרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָאָדָם, נָטַל עֲפָרֵיהּ מֵאֲתַר דְּמַקְדְּשָׁא, וּבָנָה גוּפֵיהּ מֵאַרְבַּע סִטְרִין דְּעַלְמָא, דְּכֻלְּהוּ יָהֲבוּ לֵיהּ חֵילָא, לְבָתַר אִתְרַק עֲלֵיהּ רוּחָא דְחַיֵּי כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (בראשית ב׳:ז׳) וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וְגו’ לְבָתַר קָם וְיָדַע דְּאִיהוּ מֵעֵילָא וְתַתָּא, וּכְדֵין אִתְדָּבַּק וְיָדַע חָכְמָה עִלָּאָה.

R. Isaac discoursed on the verse: And the dust returneth to the earth as it was, and the spirit returneth unto God who gave it (Eccl. 12, 7). He said: ‘When the Holy One, blessed be He, created Adam, He took his dust from the site of the Temple and built his body out of the four corners of the world, all of which contributed to his formation. After that He poured over him the spirit of life, as it says, “and he breathed into his nostrils the breath of life” (Gen. 2, 7). Adam then arose and realised that he was both of heaven and of earth, and so he united himself to the Divine and was endowed with mystic Wisdom.

כְּגַוְונָא דָא כָּל בַּר נָשׁ דְּעַלְמָא אִיהוּ כָּלִיל מֵעֵילָא וְתַתָּא, וְכָל אִינוּן דְּיָדְעִין לְאִתְקַדְּשָׁא בְּהַאי עַלְמָא כְּדְקָא יְאוּת, כַּד אוֹלִידוּ בַּר, מָשְׁכִין עֲלֵיהּ רוּחַ קַדִּישָׁא מֵאֲתַר דְּכָל קַדִּישֵׁי נָפְקִין מִנֵּיהּ, וְאִלֵּין אִקְרוּן בְּנִין לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּגִין דְּגוּפָא אִתְעֲבִיד בִּקְדוּשָׁה כְּדְקָא יָאוֹת, הָכִי נָמֵי יָהֲבִין לֵיהּ רוּחָא מֵאֲתַר עִלָּאָה קַדִּישָׁא כְּדְקָא חָזֵי וְהָא אִתְּמַר.

Each son of man is, after the same model, a composite of the heavenly and the earthly; and all those who know how to sanctify themselves in the right manner in this world, when they beget a son cause the holy spirit to be drawn upon him from the region whence all sanctities emerge. Such are called the children of the Holy One; and as their bodies were formed in sanctity, so are they given a spirit from the supernal holy region.

תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעְתָּא דְּזַמִּין בַּר נָשׁ לְמֵיהַב חוּשְׁבַּן עוֹבָדוֹי עַד לָא יִפּוּק מֵעַלְמָא, הַהוּא יוֹמָא, יוֹמָא דְּחוּשְׁבַּן אִיהוּ, דְּגוּפָא וְנִשְׁמָתָא יָהֲבֵי חוּשְׁבְּנָא. לְבָתַר נִשְׁמָתָא אִתְפָּרְשָׁא מִינֵיהּ, וְגוּפָא תָּב לְאַרְעָא, וְכֹלָּא תָּב לְאַתְרֵיהּ דְּאִתְנָסִיב מִתַּמָּן וְהָא אוּקְמוּהָ, עַד זִמְנָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא זַמִּין לַאֲחָיָיא מֵתַיָיא כֹּלָּא גָּנִיז קַמֵּיהּ.

Observe that the day on which a man is about to depart from this world is a day of reckoning when the body and the soul in combination have to give an account of their works. The soul afterwards leaves him, and the body returns to the earth, both thus returning to their original source, where they will remain until the time when the Holy One will bring the dead to life again.

וְהַהוּא גּוּפָא מַמָּשׁ וְהַהִיא נִשְׁמָתָא מַמָּשׁ זַמִּין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאֲתָבָא לְעַלְמָא כְּמִלְּקַדְמִין וּלְחַדְתָּא אַנְפֵּי עַלְמָא הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ישעיהו כ״ו:י״ט) יִחְיוּ מֵתֶיךָ נְבֵלָתִי יְקוּמוּן. וְהַהִיא נִשְׁמָתָא מַמָּשׁ גְּנִיזָא קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְתָבַת לְאַתְרָהּ כְּפוּם אָרְחָהָא כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ. וּלְזִמְנָא דְּזַמִּין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לַאֲחָיָיא מֵתַיָיא, זַמִּין אִיהוּ לְאֲרָקָא טַלָּא מֵרִישֵׁיהּ עֲלַיְיהוּ, וּבְהַהוּא טַלָּא יְקוּמוּן כֹּלָּא מֵעַפְרָא.

Then God will cause the identical body and the identical soul to return to the world in their former state, as it is written, “Thy dead shall live, my dead bodies shall arise” (Is. XXVI, I9). The same soul is meanwhile stored up by the Holy One, thus returning to its original place, as it is written, “And the spirit returns to God who gave it” (Eccl. 12, 7). And at the time when the Holy One will raise the dead to life He will cause dew to descend upon them from His head. By means of that dew all will rise from the dust,

הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ישעיהו כ״ו:י״ט) כִּי טַל אוֹרוֹת טַלֶּךָ. מַאי טַל אוֹרוֹת, אוֹרוֹת מַמָּשׁ מֵאִינוּן נְהוֹרִין דִּלְעֵילָא דִּבְהוֹן זַמִּין לַאֲרָקָא חַיִּין לְעַלְמָא, בְּגִין דְּאִילָנָא דְחַיֵּי יָרִיק חַיִּין דְּלָא פָּסְקִין לְעָלְמִין, דְּהָא הַשְׁתָּא פָּסְקִין בְּגִין דְּהָא חִוְיָא בִּישָׁא שָׁלְטָא וְאִתְכַּסֵּי סִיהֲרָא. וּבְגִין כָּךְ כִּבְ”יָכוֹל פָּסְקִין מֵימוֹי וְחַיִּין לָא שָׁלְטִין בְּעַלְמָא כְּדְקָא יְאוּת.

as it says, “for thy dew is as the dew of lights” (Is. 26, 19), these being the supernal lights through which the Almighty will in future pour forth life upon the world. For the tree of life exudes life unceasingly into the universe. Life in the present dispensation is cut short through the influence of the evil serpent, whose dominion is symbolised by the darkened moon. Under the same influence the celestial waters, as it were, fail, and life is not dispensed in the world in proper measure.

וּבְהַהוּא זִמְנָא הַהוּא יֵצֶר הָרָע דְּאִיהוּ חִוְיָא בִישָׁא יִסְתַּלַּק מֵעַלְמָא וְיַעֲבַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כְּמָה דְאִתְּמָר (זכריה י״ג:ב׳) וְאֶת רוּחַ הַטֻּמְאָה אַעֲבִיר מִן הָאָרֶץ. וּלְבָתַר דְּאִיהוּ יִתְעֲבַר מֵעַלְמָא, סִיהֲרָא לָא אִתְכַּסְיָא, וְנַהֲרָא דְּנָגִיד וְנָפִיק לָא יִפָּסְקוּן מַבּוּעוֹי, וּכְדֵין כְּתִיב, (ישעיהו ל׳:כ״ו) וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים וְגו’.

At that time, however, the evil tempter, who is none other than the evil serpent, will be removed from the world by the Almighty and disappear, as it is written, “and I will cause the unclean spirit to pass out of the earth” (Zech. 13, 2). After he disappears the moon will no more be obscured, and the waters of the celestial river will flow on perennially. Then will be fulfilled the prophecy, “Moreover the light of the moon shall be as the light of the sun, and the light of the sun shall be sevenfold, as the light of the seven days, etc.” (Is. 30, 26).

אָמַר רַבִּי חִזְקִיָּה אִי תֵימָא דְּכָל גּוּפִין דְּעַלְמָא יְקוּמוּן וְיִתְעָרוּן מֵעַפְרָא, אִינוּן גּוּפֵי דְּאִתְנְטִיעוּ בְּנִשְׁמָתָא חָדָא מַה תְּהֵא מִנַּיְיהוּ. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי אִינוּן גּוּפִין דְּלָא זָכוּ וְלָא אַצְלָחוּ הֲרֵי אִינוּן כְּלָא הֲווּ, כְּמָה דְּהֲווּ עֵץ יָבֵשׁ בְּהַהִיא עַלְמָא הָכִי נָמֵי בְּהַהוּא זִמְנָא, וְגוּפָא בַּתְרָאָה דְּאִתְנְטַע וְאַצְלַח וְנָטַל שָׁרָשׁוֹי כְּדְקָא יְאוּת יָקוּם.

Said R. Hizkiah: ‘If it be so that all the dead bodies will rise up from the dust, what will happen to a number of bodies which shared in succession the same soul?’ R. Jose answered: ‘Those bodies which were unworthy and did not achieve their purpose will be regarded as though they had not been: as they were a withered tree in this world, so will they be regarded at the time of the resurrection. Only the last that had been firmly planted and took root and prospered will come to life,

וְעֲלֵיהּ כְּתִיב, (ירמיהו י״ז:ח׳) וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל מַיִם וְגו’ וְהָיָה עָלֵהוּ רַעֲנָן וְגו’. דְּעֲבַד אִיבִּין וְנָטַע שָׁרָשִׁין וְאַצְלַח כְּדְקָא יְאוּת. וְעַל הַהוּא גּוּפָא קַדְמָאָה דְּלָא עֲבַד אִיבִּין וְלָא נָטַע שָׁרָשִׁין (ולא זכה ולא אצלח) כְּתִיב, (ירמיהו י״ז:ו׳) וְהָיָה כְּעַרְעָר בָּעֲרָבָה וְלא יִרְאֶה כִּי יָבֹא טוֹב וְגו’. כִּי יָבֹא טוֹב דָּא תְּחִיַּית הַמֵּתִים.

as it says, “For he shall be as a tree planted by the waters… but its foliage shall be luxuriant, etc.” (Jer. 17, 8). This alludes to the body that struck deep root, produced fruit and prospered. But of the former body which remained fruitless, which did not take root, which was unworthy and did not achieve its end, it is written, “For he shall be like a tamarisk in the desert, and shall not see when good cometh, etc.” (Ibid. 6), i.e. he will not be included in the resurrection,

וְיִתְנְהִיר הַהוּא נְהוֹרָא דְּזַמִּין לְאַנְהָרָא לְהוּ לְצַדִּיקַיָּא דְּהֲוָה גָנִיז קַמֵּיהּ מִיּוֹמָא דְּאִתְבְּרֵי עַלְמָא דִּכְתִיב, (בראשית א׳:ד׳) וַיַּרְא אֱלהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב. וּכְדֵין זַמִּין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לַאֲחָיָיא מֵתַיָיא, וּכְתִיב, (מלאכי ג׳:כ׳) וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וְגו’, וּכְדֵין יִתְגַּבַּר טוֹב בְּעַלְמָא, וְהַהוּא דְּאִתְקְרֵי רַע יִתְעֲבַר מֵעַלְמָא כִּדְאֲמָרָן. וּכְדֵין אִינוּן גּוּפִין קַדְמָאֵי לֶהֱווֹ כְּלָּא הֲווּ.

and will not see the light stored up at the Creation for the delectation of the righteous, regarding which it says, “And God saw the light that it was good” (Gen. 1, 4), and also, “But unto you that fear my name shall the sun of righteousness arise, etc.” (Mal. 3, 20). The Holy One will thus in the future raise the dead to life again, and the good principle will prevail in the world and the Evil One will vanish from the world, as already said, and the previous bodies will be as though they never had been.’

אָמַר רִבִּי יִצְחָק זַמִּין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לַאֲרָקָא עֲלַיְיהוּ עַל אִינוּן גּוּפִין רוּחִין אָחֳרָנִין, וְאִי זָכָאן בְּהוֹן יְקוּמוּן בְּעַלְמָא כְּדְקָא יְאוּת, וְאִי לָאו יְהוֹן קִטְמָא תְּחוֹת רַגְלֵיהוֹן דְּצַדִּיקַיָא דִּכְתִיב (מלאכי ג), וּכְתִיב, (דניאל י״ב:ב׳) וְרַבִּים מִישֵׁנֵי אַדְמַת עָפָר יָקִיצוּ וְגו’. וְכֹלָּא אִתָּקַם וְאִתְעַתַּד קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְכֻלְּהוּ בְּמִנְיָינָא הֲווּ כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר (ישעיהו מ׳:כ״ו) הַמּוֹצִיא בְּמִסְפַּר צְבָאָם וְגו’.

Said R. Isaac: ‘For such bodies the Holy One will provide other spirits, and if found worthy they will obtain an abiding in the world, but if not, they will be ashes under the feet of the righteous, as it is written, “and many of them that sleep in the dust of the earth shall awake, etc.” (Dan. 12, 2). All then will rise up and will be ranged before the Holy One, who will enumerate them, as it were, as it says, “He that bringeth out their host by number” (Is. 40, 26).

תָּא חֲזֵי, הָא אִתְּמָר כָּל אִינוּן מֵתִין דִּבְאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל יְקוּמוּן בְּקַדְמִיתָא, בְּגִין דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יִתְעַר עֲלַיְיהוּ וְיוֹקִים לוֹן, עֲלַיְיהוּ כְּתִיב יִחְיוּ מֵתֶיךָ, אִלֵּין אִינוּן דִּי בְאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל. נְבֵלָתִי יְקוּמוּן, אִלֵּין אִינוּן דִּבְגוֹ אַרְעָאן אָחֳרָנִין, דְּלָא כְּתִיב בְּהוּ תְּחִיָּיה אֶלָּא קִימָה. דְּהָא רוּחָא דְחַיֵּי לָא תִשְׁרֵי אֶלָּא בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא דְיִשְׂרָאֵל, וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב בְּהוּ יִחְיוּ מֵתֶיךָ, וְאִינוּן דִּלְבַר, יִתְבְּרֵי גוּפָא דִלְהוֹן וִיקוּמוּן גּוּפָא בְּלָא רוּחָא. וּלְבָתַר יִתְגַּלְגְּלוּן תְּחוֹת עַפְרָא עַד דְּיִמְטוּן לְאֶרֶץ יִּשְׂרָאֵל, וְתַמָּן יְקַבְּלוּן נִשְׁמָתָא, וְלָא בִּרְשׁוּ אָחֳרָא, בְּגִין דְּיִתְקַיְּימוּן בְּעַלְמָא כְּדְקָא חָזֵי.

Observe that it has been laid down that the dead of the Land of Israel will be the first to rise, and of them it is written, “Thy dead shall live” (Ibid. 26, 19). On the other hand, the words “my dead bodies shall arise” (Ibid.) allude to the dead of other lands, since instead of “shall live” it says “snall arise”. The living spirit, in fact, will only infuse the bodies in tne Land of Israel. “Thy dead”, then, “shall live”. But the other dead bodies will rise without the spirit of life, and only after they shall have rolled themselves underground and reached the Land of Israel will they receive souls-only there, but not in other realms-so that they may be really resurrected.’

רִבִּי אֶלְעָזָר וְרִבִּי יֵיסָא הֲווּ יַתְבֵי לֵילְיָא חַד וְעָסְקֵי בְּאוֹרַיְיתָא. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעְתָּא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא זַמִּין לַאֲחָיָיא מֵתַיָיא, כָּל אִינוּן נִשְׁמָתִין דְּיִתְעָרוּן קַמֵּיהּ כֻּלְּהוּ קָיְימִין דִּיוּקְנִין דִּיוּקְנִין קַמֵּיהּ בְּהַהוּא דִּיוּקְנָא מַמָּשׁ דְּהֲווּ בְּהַאי עַלְמָא, וְנָחִית לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְיִקְרֵי לוֹן בִּשְׁמָהָן כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (ישעיה נח) לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא. וְכָל נִשְׁמָתָא תֵּיעוֹל לְדוּכְתָּהָּ, וִיקוּמוּן בְּקִיּוּמָא בְּעַלְמָא כְּדְקָא חָזֵי, וּכְדֵין יְהֵא עַלְמָא שְׁלִים, וְעַל הַהוּא זִמְנָא כְּתִיב, (ישעיהו כ״ה:ח׳) וְחֶרְפַת עַמּוֹ יָסִיר וְגו’, מַאי וְחֶרְפַּת עַמּוֹ יָסִיר. דָּא יֵצֶר הָרָע דְּאַחְשִׁיךְ אַנְפֵּי בִּרְיָין וְשַׁלִּיט בְּהוּ.

R. Eleazar and R. Jose were one night studying the Torah. Said R. Eleazar: ‘Observe that at the time when the Holy One will bring the dead back to life, all the souls mustered before Him will bear each a form identical with the one it bore in this world. The Holy One will bring them down, and will call them by their names, as it says, “He calleth them all by name” (Ibid. 40, 26). Every soul will then enter into its own place, and the dead will be fully resurrected, and the world will thus reach its consummation. Of that time it is written, “And the reproach of his people will he take away from off all the earth” (Ibid. 25, 8), which is a reference to the evil tempter, who darkens the faces of men and leads them astray.’

אָמַר רִבִּי יוֹסֵי הָא חָמִינָן כָּל זִמְנָא דְּבַר נָשׁ קָאִים בְּרוּחָא דָא. לָאו אִיהוּ מְסָאָב, נָפְקָא נִשְׁמָתֵיהּ מִנֵּיהּ אִיהוּ מְסָאָב. אָמַר לֵיהּ וַדַּאי הָכִי הוּא, וְהָכִי אִתְּמָר דְּהָא הַהוּא יֵצֶר הָרָע כַּד נָטִיל רוּחָא דְּבַר נָשׁ סָאִיב לֵיהּ וְאִשְׁתָּאַר גּוּפָא מְסָאָב, וּשְׁאָר עַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת כַּד אִינוּן בְּחַיֵּיהוֹן אִינוּן מְסָאֲבִין דְּהָא מִסִּטְרָא מִסָּאֲבָא אִית לוֹן נִשְׁמָתִין, וְכַד אִתְרִיק מִנֵּיהּ הַהוּא מְסָאֲבוּ אִשְׁתָּאַר גּוּפָא בְּלָא מְסָאֲבוּ כְּלָל.

R. Jose, interposing, said: ‘How is it that a man whilst the spirit of life is in him is not a source of defilement, whereas after his soul leaves him he becomes a source of defilement 7’ R. Isaac replied: ‘Assuredly this is the law, and the explanation given is that the evil tempter, in the act of taking away the spirit of a man, defiles it, and thus the body is left in a state of defilement. This, however, is not the case with idolatrous nations. For since they carry defilement during life, as their souls are derived from the side of defilement, when this defilement is removed the body remains without any defilement whatever.

בְּגִין כָּךְ מַאן דְּאִתְדָּבַּק בְּאִתְּתָא דִּשְׁאָר עַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת אִסְתָּאַב אִיהוּ. וְהַהוּא בְּרָא דְּאִתְיְלִיד לֵיהּ יְקַבֵּל עֲלֵיהּ רוּחַ מְסָאֲבָא. וְאִי תֵימָא הָא בְּסִטְרָא דְּאֲבוֹי מִיִּשְׂרָאֵל קָא אַתְיָא, אַמַּאי יְקַבֵּל עֲלֵיהּ רוּחַ מְסָאֳבָא. תָּא חֲזֵי, דְּהָא בְּקַדְמִיתָא אִסְתָּאַב אֲבוֹי בְּשַׁעְתָּא דְּאִתְדָּבַּק בְּהַהִיא אִתְּתָא דְּאִיהִי מְסָאֳבָא, וְכֵיוָן דְּאָב אִיהוּ אִסְתָּאָב בְּהַהִיא אִתְּתָא דְּאִיהִי מְסָאֳבָא, כָּל שֶׁכֵּן דְּאִיהוּ בְּרָא דְּאִתְיְלִיד מִינָּהּ יְקַבֵּל עֲלֵיהּ רוּחַ מְסָאֳבָא. וְלָא עוֹד אֶלָּא דְּעֲבַר עַל אוֹרַיְיתָא דִּכְתִיב, (שמות לה) כִּי לא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל אַחֵר, כִּי יְיָ קַנָּא שְׁמוֹ בְּגִין דְּקַנֵּי עַל הַאי בְּרִית קַדִּישָׁא.

For this reason whoever forms an attachment with a woman of any of the idolatrous nations becomes defiled, and the offspring born from such an attachment receives a defiled spirit. It may be asked why, seeing that the father is an Israelite, the offspring should receive a defiled spirit. The reason is that as soon as the father attached himself to that woman, defilement entered into him. Now if the father became defiled through the unclean woman, how much more must the offspring born of her be defiled to its very spirit. Such a man, moreover, transgresses the precept of the Torah, contained in the words, “For thou shalt bow down to no other god; for the Lord whose name is Jealous, is a jealous God” (Ex. 34, 14), i.e. He is jealous for the sanctity of the holy covenant.’

Chayei Sara, Chapter 20

אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר תָּא חֲזֵי דְּהָא אִתְּמָר דְּכֵיוָן דְּיָדַע אַבְרָהָם אָבִינוּ חָכְמְתָא בָּעָא לְאִתְפְּרָשָׁא מִכָּל שְׁאָר עַמִּין וְלָא לְאִתְדַּבָּקָא בְּהוּ, וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב וְאַשְׁבִּיעֲךָ בַּיְיָ אֱלקֵי הַשָּׁמַיִם וִאלֹקֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי וְגו’, מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי וַדַּאי, (מאי) רָזָא אִיהוּ כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר (מלאכי ב׳:י״א) וּבָעַל בַּת אֵל נִכָר. אֲשֶׁר אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּקִרְבּוֹ. אָנֹכִי דַיְיקָא כְּתִיב הָכָא אֲשֶׁר אָנֹכִי, וּכְתִיב הָתָם (ישעיה מד אנכי עשיתי ארץ. וכל דא בגין דלא לאסתאבא בהו.)

R. Eleazar said: ‘Observe that, as has been stated elsewhere, our father Abraham, after he acquired Wisdom, determined to keep separate from all other nations and not to enter into matrimonial alliance with them. Hence we read: AND I WILL MAKE THEE SWEAR BY THE LORD, THE GOD OF HEAVEN AND THE GOD OF EARTH, THAT THOU SHALT NOT TAKE A WIFE FOR MY SON OF THE DAUGHTERS OF THE CANAANITES, ETC. The words “daughters of the Canaanites” are parallel to the expression “daughters of a strange god” (Mal. 2, 11). So, too, the word “I” (Anokhi) which follows is a reference to the Deity, as in the verse, “I (Anokhi) made the earth.” The purpose of this injunction was to save Isaac from being defiled by them.

תָּא חֲזֵי, הַאי מַאן דְּאָעִיל הַאי בְּרִית קַדִּישָׁא בְּהַהִיא אִתְּתָא דִּשְׁאָר עַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, גָּרִים לְאִסְתָּאֲבָא אֲתַר אָחֳרָא. וְעַל דָּא כְּתִיב (משלי ל׳:כ״א) תַּחַת שָׁלשׁ רָגְזָה אֶרֶץ וְגו’. וְאַף עַל גַּב דְּאוֹמֵי לֵיהּ בְּהַאי בְּרִית, לָא אַבְטַח בֵּיהּ אַבְרָהָם עַד דְּצַלֵּי צְלוֹתֵיהּ קַּמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְאָמַר יְיָ אֱלֹקֵי הַשָּׁמַיִם וְגו’, הוּא יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ, וַדַּאי דָא מַלְאַךְ הַבְּרִית, בְּגִין דְּיִתְנְטִיר הַאי בְּרִית וְלָא יִסְתָּאַב בֵּין אִינוּן עַמִּין:

For whoever impairs the sanctity of the holy covenant by contact with a woman of an idolatrous nation causes the defilement of a certain other place, alluded to in the passage, “For three things the earth doth quake, etc.” (Prov. 30, 21). And although Abraham adjured his servant by the holy covenant, he did not feel satisfied until he had made supplication on his behalf to the Holy One, blessed be He, saying: THE LORD, THE GOD OF HEAVEN… MAY HE SEND HIS ANGEL BEFORE THEE, ETC. , to wit, the angel of the covenant”, so that the covenant might be preserved in its sanctity, and not be defiled among the nations.

רַק אֶת בְּנִי לֹא תָשֵׁב שָׁמָּה. מַאי טַעְמָא, בְּגִין דְּיָדַע אַבְרָהָם דְּהָא בְּכֻלְּהוּ לָא הֲוָה מַאן דְּאִשְׁתְּמוֹדַע לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בַּר אִיהוּ בִּלְחוֹדוֹי, וְלָא בָּעָא דְּלֵהְווּ מְדוֹרֵיהּ דְּיִצְחָק בֵּינַיְיהוּ, אֶלָּא דִּיהֵא מְדוֹרֵיהּ עִמֵּיהּ, וְיִצְחָק יוֹלִיף מִנֵּיהּ תָּדִיר אָרְחוֹי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְלָא יִסְטֵי לִימִינָא וְלִשְׂמָאלָא. וְעַל דָּא לָא בָּעָא אַבְרָהָם דִּלְהֱוֵי מְדוֹרֵיהּ דְּיִצְחָק תַּמָּן.

He continued: BEWARE THOU THAT THOU BRING NOT MY SON BACK THITHER. Why so? Because Abraham knew that none among those nations had knowledge of the true God like himself, and so he desired that Isaac should not settle among them, but should continue to dwell with him, so that he might constantly learn the ways of the Holy One, and turn neither to the right nor to the left.’

אָמַר רִבִּי יֵיסָא וַדַּאי זְכוּתֵיהּ דְּאַבְרָהָם אָעֳרַע קַמֵּיהּ דְּהַהוּא עַבְדָא, דְּהַהוּא יוֹמָא נָפַק, וְהַהוּא יוֹמָא מָטָא לְעֵינָא דְמַיָּא, דִּכְתִיב וָאָבֹא הַיּוֹם אֶל הָעָיִן. וְהָא אוּקְמוּהָ.

R. Jose said: ‘Of a certainty the merits of Abraham stood his servant in good stead, for on the very day on which he set out he reached the fountain, as it says, AND I CAME THIS DAY UNTO THE FOUNTAIN.

Chayei Sara, Chapter 21

רִבִּי אֶלְעָזָר פָּתַח וְאָמַר, (תהילים קי״ט:י״ח) גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ. כַּמָה אִינוּן בְּנִי נְשָׁא טִפְּשִׁין דְּלָא יָדְעִין וְלָא מִסְתַּכְּלִין לְאִשְׁתַּדְּלָא בְּאוֹרַיְיתָא, בְּגִין דְּאוֹרַיְיתָא כָּל חַיִּין וְכָל חֵירוּ וְכָל טוּב בְּעַלְמָא דֵין וּבְעַלְמָא דְאָתֵי. (ההוא חירו דעלמא דין ודעלמא דאתי איהו) (נ”א ההוא חירו דעלמא דאתי איהו חיין בעלמא דין). חַיִּין אִינוּן בְּעַלְמָא דֵין דְּיִזְכּוּן לְיוֹמִין שְׁלֵמִין בְּהַאי עַלְמָא כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (שמות כ״ג:כ״ו) אֶת מִסְפַּר יָמֶיךָ אֲמַלֵּא. וּלְיוֹמִין אֲרִיכִין בְּעַלְמָא דְאָתֵי. בְּגִין דְּאִינוּן חַיִּין שְׁלֵימִין, אִינוּן חַיִּין דְּחֵידוּ, חַיֵּי בְּלָא עֲצִיבוּ, חַיִּין דְּאִינוּן חַיִּין. חֵירוּ בְּעַלְמָא דֵין חֵירוּ דְּכֹלָּא, דְּכָל מַאן דְּאִשְׁתָּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא לָא יָכְלִין לְשַׁלְטָאָה עֲלוֹי כָּל עַמִּין דְּעַלְמָא.

R. Eleazar discoursed on the verse: Open thou mine eyes, that I may behold wondrous things out of thy law (Ps. 119, 18). ‘How devoid of discernment,’ he said, ‘are those sons of men who abide in ignorance of the Torah and pay no regard to its study. For it is the Torah that spells life and freedom and felicity in this world and in the world to come. It is life in this world, earning for its devotees fulness of days, as it says, “the number of thy days I will fulfil” (Ex. 23, 26), as well as length of days in the world to come; for the Torah is the very fulness of life, life of bliss without any gloom; it is freedom in this world, complete freedom; for when a man applies himself to the study of the Torah all the nations of the world cannot prevail against him.

וְאִי תֵימָא אִינוּן בְּנִי שְׁמַד. גְּזֵרָה הִיא מִלְּעֵילָא כְּגוֹן רַבִּי עֲקִיבָא וְחֲבֵרוֹי, וְכָךְ סָלִיק בְּמַחֲשָׁבָה. חֵירוּ דְּמַלְאַךְ הַמָּוֶת דְּלָא יָכִיל לְשַׁלְטָאָה עֲלוֹי, וְהָכִי הוּא וַדַּאי דְּאִי אָדָם הֲוָה אִתְדָּבַּק בְּאִילָנָא דְחַיֵּי דְּאִיהוּ אוֹרַיְיתָא, לָא גָרִים מוֹתָא לֵיהּ וּלְכָל עַלְמָא. וּבְגִין כָּךְ כַּד יָהַב קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אוֹרַיְיתָא לְיִשְׂרָאֵל מַה כְּתִיב בָּהּ חָרוּת עַל הַלּוּחוֹת וְהָא אוּקְמוּהָ. וְאִלְמָלֵא אִינוּן לָא חָטוּ וְשָׁבְקוּ אִילָנָא דְחַיֵּי, לָא גָרְמוּ מוֹתָא לְעַלְמָא כְּמִלְקַדְּמִין. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָמַר (תהילים פ״ב:ו׳) אֲנִי אָמַרְתִּי אֱלֹהִים אַתֶּם וּבְנֵי עֶלְיוֹן כֻּלְּכֶם. חֲבַלְתּוּן גַּרְמֵיכוֹן אָכֵן כְּאָדָם תְּמוּתוּן וְגו’. וְעַל דָּא כָּל מַאן דְּאִשְׁתָּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא לָא יָכִיל לְשַׁלְטָאָה עֲלוֹי הַהוּא חִוְיָא בִּישָׁא דְּאַחְשִׁיךְ עָלְמָא.

Such a one also obtains deliverance from the angel of death, who has no power over him. (You may object, What of the martyrs who suffered in times of persecution, such as R. Akibah and his colleagues? These suffered, however, under a special decree from on high in accordance with a special purpose.) Assuredly, had Adam held fast to the tree of life, which is nothing else but the Torah, he would not have brought death upon himself and upon the rest of the world. Hence, in connection with the giving of the Law it is written, “Heruth (freedom) on the tables” (Ex. 32, 16), as explained elsewhere. And had Israel not sinned and forsaken the tree of life they would not have brought death anew into the world. Hence God could say to them, in the words of the Psalmist, “I said, Ye are godlike beings, and all of you sons of the Most High” (Ps. 82, 6), but ye have done hurt to yourselves, and so: “verily like Adam shall ye die, etc.” (Ibid.). Thus whoever applies himself to the study of the Torah is not subject to the power of the evil serpent, the darkener of the world.’

אָמַר רַבִּי יֵיסָא אִי הָכִי משֶׁה אַמַּאי מִית, דְּאִי הָכִי כֵּיוָן דְּלָא חָב לָא יְמוּת (ואמאי ימות). אָמַר לֵיהּ וַדַּאי מִית, אֲבָל לָא שָׁלָטָא בֵּיהּ קָאַמְרִינָן, אֶלָּא לָא מִית עַל יְדוֹי וְלָא אִסְתָּאַב בֵּיהּ, וְלָא מִית וַדַּאי אֶלָּא אִתְדָּבַּק בִּשְׁכִינְתָּא וְאָזִיל לְחַיֵּי עָלְמָא.

R. Yesa put the question: ‘If that is so, why did Moses die, he having committed no sin?’ R. Eleazar replied: ‘Moses assuredly died, but not by the power of the evil serpent, and so he was not defiled by his hands. Besides, from another aspect, he did not die, but was only drawn up by the Shekinah and departed to eternal life, as has already been explained in connection with the passage, “And Benaiah the son of Jehoiada, the son of a living man, etc.” (II Sam. 23, 20).

וְהַאי חַי אִקְרֵי, כְּמָה דְאוֹקִימְנָא דִּכְתִיב (שמואל ב:כג) וּבְנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע בֶּן אִישׁ חַי וְגו’. וְעַל דָּא כָּל מַאן דְּאִשְׁתָּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא חֵירוּ אִית לֵיהּ מִכֹּלָּא בְּעַלְמָא דֵין מִשִּׁעְבּוּדָא דִּשְׁאָר עַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת. חֵירוּ בְּעַלְמָא דְאָתֵי בְּגִין דְּלָא יִתְבְּעוּן מִנֵּיהּ דִּינָא בְּהַהוּא עַלְמָא כְּלָל.

Thus whoever applies himself to the study of the Torah attains perfect freedom: freedom in this world from the bondage of the idolatrous nations, and freedom in the next world, as no accusation will be brought against him there.

תָּא חֲזֵי, בְּאוֹרַיְתָא כַּמָּה רָזִין עִלָּאִין סְתִימִין אִית בָּהּ, בְּגִין כָּךְ כְּתִיב, (משלי ג) יְקָרָה הִיא מִפְּנִינִים. כַּמָּה גְנִיזִין טְמִירִין אִית בָּהּ, וְעַל דָּא כַּד אִסְתַּכַּל דָּוִד בְּרוּחָא דְחָכְמְתָא וְיָדַע כַּמָּה פְּלִיאָן נָפְקִין מֵאוֹרַיְיתָא פָּתַח וְאָמַר, (תהילים קי״ט:י״ח) גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ.

For the Torah contains sublime and recondite truths, as it says, “she is more precious than rubies” (Prov. 3, 11). Treasures innumerable are indeed concealed therein, so that David, when he considered the Torah in the spirit of wisdom, and realised how many wondrous truths unfold themselves therefrom, was moved to exclaim, “Open thou mine eyes, that I may behold wondrous things out of thy Law” (Ps. 119, 18).

Chayei Sara, Chapter 22

תָּא חֲזֵי, וַיְהִי הוּא טֶרֶם כִּלָּה לְדַבֵּר וְהִנֵּה רִבְקָה יוֹצֵאת. יוֹצֵאת, בָּאָה מִבָּעֵי לֵיהּ, מַאי יוֹצֵאת. דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַפִּיק לָהּ מִכָּל אִינוּן בְּנֵי מָתָא דְּכֻלְּהוּ חַיָּיבִין, וְהִיא יוֹצֵאת מִכְּלָלָא דִּלְהוֹן. וַתֵּרֶד הָעַיְנָה כְּתִיב בְּה”א, רָזָא אִיהוּ דְּאִעָרְעַת תַּמָּן בֵּירָא דְּמִרְיָם, וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב הָעַיְנָה בְּה”א וּסְלִיקוּ לָהּ מַיָא.

AND IT CAME TO PASS, THAT BEFORE HE HAD DONE SPEAKING, BEHOLD, REBEKAH WENT OUT. Instead of “went out” (yozeth) we should have expected “came” (baah). The implication is that God brought her away from the people of the town, and made her an exception to them. AND SHE WENT DOWN TO THE FOUNTAIN. This fountain was none other than the well of Miriam; hence the word “to” here is expressed by the letter he (ha-‘aynah).

דָּבָר אַחֵר וְהִנֵּה רִבְקָה יוֹצֵאת כְּמָה דִכְתִיב יוֹצְאוֹת לִשְׁאוֹב מַיִם, אַמַּאי יוֹצְאוֹת וְלא הוֹלְכוֹת וְלֹא בָאוֹת. אֶלָּא בְּגִין דִּטְמִירִין הֲווּ כָּל יוֹמָא וּבְהַהִיא שַׁעְתָּא נָפְקִין לְשָׁאֲבָא מַיָא, וְסִימָנָא נָקִיט בִּידֵיהּ.

According to another explanation, the term “went out”, like the similar term in the passage, “young maidens going out to draw water” (I Sam. 9, 11), implies modesty, that is, that they kept at home and only went out at a certain hour to draw water. This was the sign by which Abraham’s servant recognised her.

תָּא חֲזֵי, כַּד מָטָא עַבְדָא לְחָרָן וְאַשְׁכַּח לָהּ לְרִבְקָה לְעֵת עֶרֶב הֲוָה עִידָן צְלוֹתָא דְמִנְחָה. בְּהַהִיא שַׁעְתָּא דְּמָטָא יִצְחָק לְצַלָּאָה צְלוֹתָא דְמִנְחָה, בְּהַהִיא שַׁעְתָּא מָטָא עַבְדָא לְגַבָּהּ דְּרִבְקָה. וּבְהַהִיא שַׁעְתָּא דְּמָטָא יִצְחָק לִצְלוֹתָא דְמִנְחָה כְּמִלְקַדְּמִין מָטַאת רִבְקָה לְגַבֵּיהּ. לְאִשְׁתַּכָּחָא כֹּלָּא בְּאַתְרֵיהּ דְּאִצְטְרִיךְ כְּדְקָא יְאוּת, וְכֹלָּא מָטָא בְּרָזָא דְחָכְמְתָא, וְעַל דָּא אֲתָא הַהוּא עַבְדָא לִבְאֵר הַמַּיִם רָזָא דִכְתִיב (שיר השירים ד׳:ט״ו) מַעְיַן גַּנִּים בְּאֵר מַיִם חַיִּים וְנוֹזְלִים מִן לְבָנוֹן, וְאוֹקִימְנָא, וְכֹלָּא רָזָא אִיהוּ.

For when he reached Haran and met Rebekah “at the time of evening” it was the time of the afternoon prayer (minhah). Thus the moment when Isaac began the afternoon prayer coincided with the moment when the servant encountered Rebekah. So, too, it was at the very moment of his afternoon prayer that Rebekah came to Isaac himself. Thus all was fitly disposed through the working of the Divine Wisdom. It was as part of the same scheme that the servant came to the well of water, the inner significance of which is to be found in the passage, “Thou art a fountain of gardens, a well of living waters, and flowing streams from Lebanon” (S.S. 4, 15).

Chayei Sara, Chapter 23

רִבִּי שִׁמְעוֹן הֲוָה אָתֵי לִטְבֶרְיָה וְהֲוָה עִמֵּיהּ רִבִּי אַבָּא. אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן לְרִבִּי אַבָּא נִזִיל, דְּהָא אֲנַן חָמֵינָן דְּבַר נָשׁ חַד יִמְטֵי הַשְׁתָּא לְגַבָּן וּמִלִּין חַדְתִּין בְּפוּמֵיהּ וְאִינוּן מִלִּין דְּאוֹרַיְיתָא. אָמַר רִבִּי אַבָּא הָא יְדַעְנָא דְּבְּכָל אֲתַר דְּמַר אָזִיל, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מְשַׁדֵּר לֵיהּ מַלְאָכִין טָסִין בְּגַדְפִין לְאִשְׁתַּעְשְׁעָא בֵּיהּ.

R. Simeon was once on his way to Tiberias in company with R. Abba. Said R. Simeon to him, ‘Let us proceed, for I foresee that a man will come up to us who has something new to say, some new expositions of the Torah. ‘Said R. Abba: ‘Verily I know that wherever you go the Holy One sends you winged angels to entertain you.’

עַד דְּהֲווּ אָזְלֵי, סָלִיק רִבִּי שִׁמְעוֹן עֵינוֹי, וְחָמָא בַּר נָשׁ דְּהֲוָה רָהִיט וְאָזִיל. יָתְבוּ רִבִּי שִׁמְעוֹן וְרִבִּי אַבָּא. כַּד מָטָא גַּבַּיְיהוּ, אָמַר לֵיהּ רִבִּי שִׁמְעוֹן מַאן אַנְתְּ. אָמַר לֵיהּ יוּדָאי אֲנָא וּמִקַּפּוֹטְקִיָּא קָאֲתִינָא וְאֲנָא אָזִילְנָא אַטִיטְרֵיהּ דְּבַר יוֹחָאי דְּאִתְמַנּוּן חַבְרַיָא בְּמִלִּין יְדִיעָן וְשַׁדְּרוּנִי גַּבֵּיהּ. אָמַר לֵיהּ אֵימָא בְּרִי. אָמַר לֵיהּ אַנְתְּ בַּר יוֹחָאי. אָמַר לֵיהּ אֲנָא בַּר יוֹחָאי.

When they had gone a little further, R. Simeon raised his eyes and saw a man running along. R. Simeon and R. Abba then sat down. When the man came up to them R. Simeon asked him, ‘Whence art thou?’ He said, ‘I am a Judean and am coming from Cappadocia, and I am on my way to the abode of the son of Yohai, to whom the companions sent me in order to communicate certain decisions to which they have come.’ R. Simeon said to him, ‘Speak, my son.’ The man asked, ‘Art thou the son of Yohai?’ ‘I am,’ was the reply.

אָמַר לֵיהּ הָא אוֹקִימְנָא דְּלָא יַפְסִיק בַּר נָשׁ בִּצְלוֹתֵיהּ בֵּינֵיהּ לְבֵין כּוֹתְלָא כְּמָה דִכְתִיב, (ישעיהו ל״ח:ב׳) וַיַּסֵּב חִזְקִיָּהוּ פָּנָיו אֶל הַקִּיר וְגו’. וּמַאן דְּצַלֵּי אָסִיר לְמֶעֱבַר אַרְבַּע אַמּוֹת סָמִיךְ לֵיהּ, וְאוּקְמוּהָ לְהַנֵּי אַרְבַּע אַמּוֹת לְכָל סְטַר בַּר לְקַמֵּיהּ. וְאוּקְמוּהָ דְּלָא יִצְלֵי בַּר נָשׁ אֲחוֹרֵי רַבֵּיהּ וְכוּ’ וְאִתְמַנּוּן בְּכָל הַנֵּי מִילֵי.

The man then said: ‘It is an established rule that a man whilst praying should not let anything interpose between himself and the wall, as it is written, “then Hezekiah turned his face to the wall” (Is. 38, 2); and it is further forbidden to pass within four cubits of the man who stands in prayer, and they have now laid down that this means on any side save directly in front of him. Further, that a man may not pray standing behind his teacher, etc. These are the decisions of the companions.’

פָּתַח וְאָמַר, (תהילים ל״ט:י״ג) שִׁמְעָה תְּפִלָּתִי יְיָ וְשַׁוְעָתִי הַאֲזִינָה אֶל דִּמְעָתִי אַל תֶּחרָשׁ. מַאי טַעְמָא שִׁמְעָה וְלָא שְׁמַע, בְּאֲתַר חַד כְּתִיב שְׁמַע יְיָ וְחָנִנִי וְגו’, וּבְאֲתַר אָחֳרָא שִׁמְעָה. אֶלָּא בְּכָל אֲתַר לְזִמְנִין שְׁמַע לִדְכוּרָא וּלְזִמְנִין שִׁמְעָה לְנוּקְבָא. שִׁמְעָה כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (תהילים י״ז:א׳) שִׁמְעָה יְיָ צֶדֶק וְגו’. שְׁמַע כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (תהילים ל׳:י״א) שְׁמַע יְיָ וְחָנֵנִי. (משלי א) שְׁמַע בְּנִי. (דברים כ״ז:ט׳) הַסְכֵּת וּשְׁמַע.

The man then discoursed on the verse: Hear my prayer, O Lord, and give ear unto my cry; keep not silence at my tears (Ps. 39, 13). ‘Why’, he asked, ‘is the word for “hear” in this place written shim’ah instead of the usual sh’ma’l The truth is that the form sh’ma’ is always addressed to the male aspect of the Deity, whereas the form shim’ah is addressed to the female aspect.

וְהָכָא שִׁמְעָה תְּפִלָּתִי יְיָ, בְּגִין דְּהַאי (דאיהו) דַרְגָּא דִּמְקַבְּלָא כָּל צְלוֹתִין דְּעַלְמָא. וְהָא תָּנִינָן דְּעַבְדָא מִנַּיְיהוּ עֲטָרָה וְשַׁוֵּי לָהּ בְּרֵישָׁא דְּצַדִּיק חַי עוֹלָמִים דִּכְתִיב, (משלי י׳:ו׳) בְּרָכוֹת לְרֹאשׁ צַדִּיק. וְעַל דָּא שִׁמְעָה תְּפִלָּתִי יְיָ.

Hence the term shim’ah is used because it is addressed to that grade which receives all the prayers of mankind, and, according to our tradition, weaves them into a crown which it puts on the head of the Zaddik, the life of the universe, referred to in the words, “Blessings upon the head of the Just One” (Prov. 10, 6).

שִׁמְעָה תְּפִלָּתִי יְיָ דָּא צְלוֹתָא דִי בְלַחַשׁ. וְשַׁוְעָתִי הַאֲזִינָה דָּא צְלוֹתָא דְּאָרִים בַּר נָשׁ קָלֵיהּ בְּעַקְתֵיהּ כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (שמות ב׳:כ״ג) וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים. וּמַהוּ שַׁוְעָתָם, אֶלָּא דְּבִצְלוֹתֵיהּ אָרִים קָלֵיהּ וְזָקִיף עֵינוֹי לְעֵילָא כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (ישעיהו כ״ב:ה׳) וְשׁוֹעַ אֶל הָהָר. וּצְלוֹתָא דָא מְתַבַּר תַּרְעִין וְדָפִיק (ס”אודחיק) לוֹן לְאֲעָלָא צְלוֹתֵיהּ. אֶל דִּמְעָתִי אַל תֶּחרָשׁ דָּא, אָעִיל קַמֵּי מַלְכָּא וְלֵית תַּרְעָא דְּקָאִים קַמֵּיהּ, וּלְעוֹלָם לָא אַהֲדָרוּ דִּמְעִין בְּרֵיקַנְיָא.

Further, the words “Hear, O Lord, my prayer” allude to silent prayer, whereas the succeeding words “and give ear unto my cry” refer to prayer which a man cries aloud in his anguish, as we read, “and their cry came up to God” (Ex. 2, 23). (The term shav’atham (their cry) indicates the raising of the voice and the raising of the eyes towards heaven; it is akin to the term sho’a (turning) in the passage “and turning (v’sho’a) to the mount” (Is. 22, 5).) Such a prayer breaks through all gates and ascends to heaven. “Keep not silence at my tears”: prayerful tears ascend before the King, no gate can withstand them, and they are never turned away empty.

תוּ הָא כְּתִיב הָכָא תְּלַת דַּרְגִּין, תְפִלָּה. שַׁוְעָה. דִּמְעָה. לָקֳבֵיל אִלֵּין תְּלַת אָחֳרָנִין. כִּי גֵּר אָנֹכִי עִמָּךְ. לְבָתַר תּוֹשָׁב. לְבָתַר כְּכָל אֲבוֹתָי עִקְרָא דְעַלְמָא.

Further, there are in this passage three grades of supplication: prayer, cry, and tears, corresponding to the three grades mentioned in the verse, “For I am a stranger with thee, a sojourner, as all my fathers were” (Ps. 39, 13). First “a stranger”, then “a sojourner”, and last “as all my fathers”, who were the basis of the world.

תָּא חֲזֵי, צְלוֹתָא דְבַר נָשׁ מְעוֹמֶד, בְּגִין דִּתְרֵי צְלוֹתָא נִינְהוּ חַד מִיוֹשֶּׁב וְחַד מְעוֹמֶד, וְאִינוּן חַד לָקֳבֵיל תְּרֵין דַּרְגִּין תְּפִלָּה שֶׁל יַד וּתְפִלָּה שֶׁל רֹאשׁ. לְגַבֵּי יוֹם וָלַיְלָה וְכֹלָּא חַד. אוּף הָכָא תְּפִלָּה מִיוֹשֶּׁב לְגַבֵּי תְּפִלָּה שֶׁל יַד, לְאַתְקִין לָהּ כְּמָה (ד”א כמאן) דְאַתְקִין לְכַלָּה וְקָשִׁיט לָהּ לְאֲעָלָא לְחוּפָּה, הָכִי נָמֵי מְקַשְׁטִין לָהּ בְּרָזָא דִּרְתִיכָאָה וּמַשִּׁירְיָיהָא, יוֹצֵר מְשָׁרְתִים וַאֲשֶׁר מְשָׁרְתָיו וְהָאוֹפַנִּים וְחַיּוֹת הַקֹּדֶשׁ וְכוּ’.

Observe that there are two categories of prayer, one to be said standing and the other sitting, although they form but one whole. There are also two phylacteries, one for the arm and one for the head, corresponding to day and night, the two again making one whole. The sitting prayer corresponds to the arm phylactery, which prepares and adorns it like a bride before entering under the bridal canopy. So the prayer is surrounded and escorted, mystically speaking, by the chariots and legions mentioned in the prayer, “Creator of ministering spirits…. And the Ophanim and holy Hayoth…”

וְעַל דָּא צְלוֹתָא מְיוּשָּׁב, כֵּיוָן דְעָאֳלַת לְגַבֵּי מַלְכָּא עִלָּאָה וְאִיהוּ אָתֵי לְקַבְּלָא לָהּ, כְּדֵין אֲנַן קָיְימִין קַמֵּי מַלְכָּא עִלָּאָה, דְּהָא כְּדֵין (דרגא) דְּכוּרָא אִתְחַבַּר בְּנוּקְבָא, וּבְגִין כָּךְ לָא יַפְסִיק בֵּין גְּאוּלָּה לִתְפִלָּה (וגאולה (שמות קנז א), ותפלה תרין דרגין אינון, רזא דצדיק וצדק יוס”ף ורח”ל).

This prayer, therefore, is recited sitting, but when the prayer approaches the Supreme King and He is about to receive it, then we are to stand up before the most high King, for then the male is united with the female. Hence there must be no interruption between the redemption benediction at the end of the sitting prayer and the beginning of the standing prayer.

וּבְגִין דְּבַר נָשׁ קָאִים קַמֵּי מַלְכָּא עִלָּאָה נָטַל אַרְבַּע אַמּוֹת לִצְלוֹתֵיהּ וְאוּקְמוּהָ דִּבְשִׁיעוּרָא (ד”א בשיעורא) דְסוּרְטָא דְּיוֹצֵר כֹּלָּא. וְכָל מַה דְּאָתֵי בְּסִטְרָא דִדְכוּרָא בָּעֵי לֵיהּ לְאִינִישׁ לְמֵיקַם בְקִיּוּמֵיהּ וְאִזְדַּקַּף (ס”א ויזדקף). כְּגַוְונָא דָא כַּד אִיהוּ כֹּרֵעַ, כֹּרֵעַ בְּבָרוּךְ, וְכַד אִיהוּ זָקִיף, זָקִיף בַּשֵּׁם, בְּגִין לְאַחֲזָאָה שְׁבָחָא דִדְכוּרָא עַל נוּקְבָא.

Also, since one is standing before the Supreme King, he must on concluding step backwards four cubits, which has been explained to be a divine measure. Thus, whatever part of the prayer is symbolic of the male principle has to be recited standing. Similarly the supplicant bends his knee at the utterance of barukh (blessed be), and erects himself to his full height at the utterance of the Divine Name, to symbolise the superiority of the male over the female.

וְתָא חֲזֵי דְּהָא אוּקְמוּהָ לָא יִצְלֵי בַּר נָשׁ אֲחוֹרֵי רַבֵּיהּ וְאִתְּמָר כְּמָה דִכְתִיב, (דברים י׳:כ׳) אֶת יְיָ אֱלקֶיךָ תִּירָא. אֶת לְאַכְלָלָא דְּבָעֵי לְמִדְחַל מֵרַבֵּיהּ כְּמוֹרָא דִשְׁכִינְתָּא, וּדְחִילוּ דְתַלְמִיד, רַבֵּיהּ אִיהוּ. בְּגִין כָּךְ בְּשַׁעְתָּא דִצְלוֹתָא לָא יַשְׁוֵי הַהוּא מוֹרָא לְקַמֵּיהּ, (ד”א ל”ג לצלותא) אֶלָּא מוֹרָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּלְחוֹדוֹי וְלָא מוֹרָא אָחֳרָא.

Observe, further, that we have laid down that one should not while praying stand immediately behind his teacher. The reason is this. It is written: “Thou shalt fear the (eth) Lord thy God” (Deut. 6, 13). The particle eth here indicates that the teacher is associated with God as the object of fear. Hence during prayer a man should not be faced with that object of fear, so that he may be filled exclusively with the fear of the Holy One alone without any adjunct.

וְתָא חֲזֵי צְלוֹתָא דְמִנְחָה אַתְקִין לֵיהּ יִצְחָק. וַדַּאי כְּמָה דְאַתְקִין אַבְרָהָם צְלוֹתָא דְצַפְרָא לָקֳבֵל הַהוּא דַרְגָא דְּאִתְדָּבַּק בֵּיהּ. וְכֵן (ד”א כך) יִצְחָק אַתְקִין צְלוֹתָא דְמִנְחָה לָקֳבֵל הַהוּא דַרְגָּא דְאִתְדָּבַּק בֵּיהּ. וְעַל דָּא צְלוֹתָא דְמִנְחָה מְכִי נָטֵי שִׁמְשָׁא לְנַחֲתָא בְּדַרְגוֹי לִסְטַר מַעֲרָב.

Isaac instituted afternoon prayer in the same way as Abraham instituted morning prayer. Each of them instituted the prayer corresponding with the grade to which he was attached. Hence the time for the afternoon prayer begins with the sun’s decline towards the west,

דְּהָא עַד לָא נָטָה שִׁמְשָׁא לְצַד מַעֲרָב אִקְרֵי יוֹם מִצַּפְרָא עַד הַהוּא זִמְנָא דִּכְתִיב, (תהלים כב) חֶסֶד אֵל כָּל הַיּוֹם. וְאִי תֵימָא עַד חֲשֵׁכָה, תָּא חֲזֵי, דִּכְתִיב (ירמיהו ו׳:ד׳) אוֹי נָא לָנוּ כִּי פָנָה הַיּוֹם כִּי יִנָּטוּ צִלְלֵי עָרֶב. כִּי פָנָה הַיּוֹם לָקֳבֵל צְלוֹתָא דְצַפְרָא דִּכְתִיב חֶסֶד אֵל כָּל הַיּוֹם, דְּהָא כְּדֵין שִׁמְשָׁא אִיהוּ לִסְטַר מִזְרָח, כֵּיוָן דְּנָטָה שִׁמְשָׁא וְנָחֲתָא לִסְטַר מַעֲרָב, הָא כְּדֵין אִיהוּ זְמַן צְלוֹתָא דְמִנְחָה וּכְבָר פָּנָה הַיּוֹם וְאָתוּ צִלְלֵי עָרֶב וְאִתְעַר דִּינָא קַשְׁיָא בְּעָלְמָא.

inasmuch as the period preceding that time, from the dawn onward, is termed day, as in the passage, “the mercy of God endureth the whole day” (Ps. 52, 3). Nor can it be said that “the whole day” lasts until darkness sets in, since it is written, “Woe unto us, for the day hath departed, for the shadows of the evening are stretched out” (Jer. 6, 4). This shows that the term “day” is limited to the time for receiving the morning prayer, of which it is written, “the mercy of God endureth the whole day”, for at that time the sun is still on the east side. As soon as the sun declines in its passage towards the west, the time of the afternoon prayer sets in, as the day has already departed, and has given place to the shadows of the evening, when the quality of rigour asserts itself.

וּפָנָה הַיּוֹם דְּאִיהוּ דַרְגָּא דְּחֶסֶ”ד, וְנָטוּ צִלְלֵי עָרֶב דְּאִינוּן דַּרְגָּא דְּדִינָא קַשְׁיָא, וּכְדֵין אִתְחָרַב בֵּי מַקְדְּשָׁא וְאִתּוֹקַד הֵיכָלָא. וְעַל דָּא תָּנִינָן דִּיהֵא בַר נָשׁ זָהִיר בִּצְלוֹתָא דְמִנְחָה דְּאִיהוּ זִמְנָא דְדִינָא קַשְׁיָא שַׁרְיָיא בְּעָלְמָא.

“The day has departed”, that is, the period when the grade of mercy (hesed) prevails, and “the shadows of the evening are stretched out”, at what time there rages the grade of rigour, that very hour when the Sanctuary was destroyed and the Temple burnt down. For this reason tradition teaches us that a man should be careful not to miss the afternoon prayer, as then is the time when the world is under the aegis of rigour.

יַעֲקֹב אַתְקִין צְלוֹתָא דְעַרְבִית דְּהָא אִיהוּ אַתְקִין לָהּ וְזָן לָהּ בְּכָל מַה דְּאִצְטְרִיךְ, וַדַּאי וא”ו אַתְקִין לְה”א, וְה”א אִתְּזָנַת מִן וא”ו דְּלֵית לָהּ נְהוֹרָא מִגַּרְמָהּ כְּלָל.

Jacob instituted evening prayer (‘arbith), thereby causing the letter Vau (symbolic of Jacob) to supplement the letter He (symbolic of Isaac), which is nourished by the Van, having no light of its own.

וּבְגִין כָּךְ תְּפִלַּת עַרְבִית רְשׁוּת דְּהָא אִתְכְּלִילַת בִּצְלוֹתָא דְיוֹמָא בְּגִין לְאִתְנַהֲרָא, וְהַשְׁתָּא לָאו זִמְנָא אִיהוּ. וְאוֹקִימְנָא לָהּ דְּהָא לָא אִתְגַּלְיָא נְהוֹרָא דִּימָמָא דְּיַנְהִיר לָהּ, וְאִיהִי שָׁלְטָא בַּחֲשׁוֹכָא עַד זִמְנָא דְּפַלְגוּת לֵילְיָא דְּאִשְׁתַּעְשַׁע קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עִם צַדִּיקַיָא בְּגִנְתָא דְעֵדֶן, וּכְדֵין אִיהוּ זִמְנָא לְאִשְׁתַּעְשְׁעָא בַּר נָשׁ (ס”א ולמלעי) בְּאוֹרַיְיתָא כְּמָה דְאִתְּמָר.

For that reason the evening prayer is optional, inasmuch as it is a continuation of the day prayer, having for its aim to illumine the obscurity of the night. That obscurity prevails until midnight, at which hour the Holy One disports Himself with the righteous in the Garden of Eden. Hence it is an opportune time for a man to busy himself in the study of the Torah, as already explained elsewhere.

תָּא חֲזֵי, דָּוִד אֲתָא וְאָמַר אִלֵּין תְּלַת זִמְנִין דִּצְלוֹתֵי דִּכְתִיב, (תהילים נ״ה:י״ח) עֶרֶב וָבֹקֶר וְצָהֳרָיִם הָא תְּלָתָא, וְאִיהוּ לָא צַלֵּי אֶלָּא תְּרֵי מִנַּיְיהוּ, דִּכְתִיב אָשִׂיחָה וְאֶהֱמֶה, וְלָא יַתִּיר. דָּא לִצְלוֹתָא דְצַפְרָא וְדָא לִצְלוֹתָא דְמִנְחָה, בְּגִין כָּךְ אָשִׂיחָה וְאֶהמֶה דַיְיקָא. בְּצַפְרָא דְּאִיהוּ שַׁעְתָּא דְּחֶסֶד סַגֵּי לֵיהּ בְּחֶסֶד בְּאָשִׂיחָה, וּבְמִנְחָה דְּהוּא שַׁעְתָּא דְדִינָא קַשְׁיָא בָּעֵי הֲמָיָיה וּבְגִין כָּךְ וְאֶהמֶה. וּלְבָתַר כַּד אִתְפְּלִיג לֵילְיָא הֲוָה קָם בְּשִׁירִין וְתוּשְׁבְּחָן כְּדְקָא יָאוֹת דִּכְתִיב, (תהלים ס”ב) וּבַלַּיְלָה שִׁירֹה עִמִּי וְהָא אִתְּמָר.

Observe that David in his psalms made allusion to the three periods of prayer, in the words, “Evening, and morning, and at noonday, do I meditate, and moan” (Ps. 55, 18). Here we have allusion to three periods, although David himself observed only two prayers, one alluded to in “do I meditate” and the second in “and moan”. The first is the prayer of the morning, the period of mercy; hence “meditating” suffices. The second is the prayer of the afternoon, the period of rigour; hence, “and I do moan”. At midnight David arose to chant songs and hymns, as it is written, “and in the night his song is with me” (Ps. 42, 9).’

קָם רַבִּי שִׁמְעוֹן וְאֲזְלוּ. אֲזַל הַהוּא בַר נָשׁ בַּהֲדֵיהּ עַד טְבֶרְיָה. עַד דְּהֲווּ אָזְלוּ, אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן תָּא חֲזֵי, תְּפִלּוֹת כְּנֶגֶד תְּמִידִין תִּקְנוּם רַבָּנָן דְּאַנְשֵׁי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה, בְּגִין דְּאַשְׁכְּחָן תְּרֵי דִּכְתִיב, (במדבר כ״ח:ד׳) אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַּבֹּקֶר וְאֶת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם. וְאִינוּן מִתְקָרְבִין בְּהַנֵּי תְּרֵי זִמְנֵי דְיוֹמָא דְּאִינוּן זִמְנִין לִצְלוֹתָא.

R. Simeon then rose up and they proceeded on their way, the stranger accompanying them as far as Tiberias. On the way R. Simeon said: ‘Observe that the members of the Great Synod instituted the prayers in correspondence to the fixed daily offerings, of which there were two, as it is written, “the one lamb shalt thou offer in the morning, and the other lamb shalt thou offer between the two evenings” (Num. 28, 4), that is, at the two periods which coincide with the periods of prayer.’

אָמַר הַהוּא גַבְרָא הָא בְּקַדְמִיתָא אָבוֹת תִּקְנוּם לְהַנִּי צְלוֹתֵי, וּמַה דְּאַתְקִינוּ אַבְרָהָם וְיִצְחָק הוּא עִקְרָא, וּמַה דְּאַתְקִין יַעֲקֹב דְּאִיהוּ שְׁבָחָא דְּאֲבָהָן אַמַּאי אִיהוּ רְשׁוּת וְלָא עִקְּרָא כְּהַנֵּי.

Said the stranger: ‘Since originally it was the patriarchs who instituted the prayers, why should those instituted by Abraham and Isaac be of primary importance, while the one instituted by Jacob, who was the cream of the patriarchs, be only voluntary?’

אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן הָא (רכט ב) אִתְּמָר. אֲבָל תָּא חֲזֵי, הַנִּי תְּרֵי זִמְנֵי דִּתְרֵי צְלוֹתֵי לָאו אִינוּן אֶלָּא לְחַבְּרָא לְיַעֲקֹב בְּעַדְבֵיהּ, כֵּיוָן דְּאִתְחַבָּרוּ דָּא בְּדָא אֲנַן לָא צְרִיכִין יַתִּיר, דְּכֵיוָן דְּאִתְיְהִיבַת אִתְּתָא בֵּין תְּרֵין דְּרוֹעִין וְאִתְחַבָּרַת בְּגוּפָא לָא אִצְטְרִיךְ יַתִּיר, וְעַל דָּא אֲנַן בָּעִינָן לְאִתְעָרָא תְּרֵין דְּרוֹעִין בְּגִין דְּאִתְיְהִיבַת בֵּינַיְיהוּ, כֵּיוָן דְּאִיהִי בֵּינַיְיהוּ, גּוּפָא וְאִתְּתָא מִלַּיְיהוּ בִּלְחִישׁוּ דְּלָא לְאַדְכָּרָא.

R. Simeon replied: ‘The reason, as has been affirmed, is as follows: The two periods of the two earlier prayers have for their object only to unite Jacob to his heritage, but once this has been effected we need nothing further: as soon as the Woman is placed between the two arms and is joined to the Body, nothing more is needed. The two prayers are thus the two arms between which Jacob is united to the body, that is, to heaven,

וּבְגִין כָּךְ יַעֲקֹב מְשַׁמֵּשׁ בַּמָּרוֹם תָּנִינָן. מַאי בַּמָּרוֹם כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (תהילים צ״ב:ט׳) וְאַתָּה מָרוֹם לְעוֹלָם יְיָ. וְכֹלָּא אִיהוּ רָזָא לְיָדְעֵי מִדִּין. אָתוּ רִבִּי אַבָּא וְהַהוּא יוּדָאי וּנְשָׁקוּ יְדוֹי. אָמַר רִבִּי אַבָּא עַד יוֹמָא דֵין לָא קָאִימְנָא בְּמִלָּה דָא בַּר הַשְׁתָּא. זַכָּאָה חוּלָקִי דְּזָכִינָא לְמִשְׁמַע לֵיהּ:

in accordance with the verse, “but thou, O Lord, art on high for evermore” (Ps. 92, 9). All this contains deep mysteries known only to the initiated.’ R. Abba and the Judean then approached R. Simeon and kissed his hand, after which R. Abba remarked: ‘Until this day I always found here a difficulty, but now happy is my portion that I have been privileged to solve it!’

Chayei Sara, Chapter 24

וַיְבִיאֶהָ יִצְחָק הָאֹהלָה שָׂרָה אִמּוֹ. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי הַאי קְרָא קַשְׁיָא. הָאֹהלָה. לְאֹהֶל שָׂרָה אִמּוֹ מִבָּעֵי לֵיהּ, מַאי הָאֹהֱלָה. דַּאֲהַדְּרַת תַּמָּן שְׁכִינְתָּא, בְּגִין דְּכָל זִמְנָא דְשָׂרָה קָיְימָא בְּעָלְמָא שְׁכִינְתָּא לָא אַעֲדֵי מִינָהּ, וּשְׁרַגָּא הֲוָה דְלִיקַת מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת וְהֲוָה נָהִיר כָּל אִינוּן יוֹמֵי דְשַׁבַּתָּא, בָּתַר דְּמִיתַת, כָּבְתָה הַהִיא שְׁרַגָּא. כֵּיוָן דְּאָתַת רִבְקָה אֲהַדָּרַת שְׁכִינְתָּא וּשְׁרַגָּא אַדְלִיקַת. שָׂרָה אִמּוֹ, דְּדַמְיָא לְשָׂרָה בְּכָל עוֹבָדָהָא.

AND ISAAC BROUGHT HER INTO THE TENT (OF ) SARAH HIS MOTHER. R. Jose remarked: ‘The letter he at the end of the word haohelah (into the tent) is a reference to the Shekinah, which now returned to the tent. For during the whole of Sarah’s life the Shekinah did not depart from it, and a light used to burn there from one Sabbath eve to the other; once lit, it lasted all the days of the week. After her death the light was extinguished, but when Rebekah came the Shekinah returned and the light was rekindled. Thus the verse reads literally: “And he brought her into the tent-Sarah his mother”, the last phrase implying that Rebekah was in all her works a replica of Sarah his mother.’

רִבִּי יְהוּדָה אָמַר כְּמָה דְּדִיוּקְנֵיהּ דְּיִצְחָק הֲוָה כְּדִיוּקְנִיהּ דְּאַבְרָהָם, וְכָל מַאן דְּחָמֵי לְיִצְחָק אָמַר דָּא אַבְרָהָם, וַודַּאי אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק, הָכִי נָמֵי רִבְקָה דִּיוּקְּנָהּ מַמָּשׁ הֲוַת דִּיוּקְנָא דְשָׂרָה, וּבְגִין כָּךְ שָׂרָה אִמּוֹ וַדַּאי.

R. Judah said: ‘Just as Isaac was the very image of Abraham, so that whoever looked at Isaac said, “there is Abraham”, and knew at once that “Abraham begat Isaac”, so was Rebekah the very image of Sarah. She was thus, so to say, in the phrase of our text, “Sarah his mother”.’

אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר בְּכֹלָּא הָכִי הוּא, אֲבָל תָּא חֲזֵי, רָזָא אִיהוּ דְּאַף עַל גַּב דְּשָׂרָה מִיתַת, דְּיוּקְנָה לָא אַעֲדֵי מִן בֵּיתָא, וְלָא אִתְחֲזֵי תַּמָּן מִיּוֹמָא דְמִיתַת עַד דְּאֲתַת רִבְקָה, כֵּיוָן דְּעָאֳלַת רִבְקָה אִתְחֲזִיאַת דִּיוּקְנָא דְשָׂרָה, דִּכְתִיב וַיְבִיאֶהָ יִצְחָק הָאֹהלָה וְגו’ מִיָּד שָׂרָה אִמּוֹ אִתְחֲזִיאַת תַּמָּן, וְלָא הֲוָה חָמֵי לָהּ בַּר יִצְחָק בִּלְחוֹדוֹי כַּד אָעִיל תַּמָּן, וְעַל דָּא וַיִּנָּחֶם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ (ס”א מאי אחרי אמו, אחרי) דְּאִמּוֹ אִתְחֲזִיאַת וְאִזְדַּמְּנָא בְּבֵיתָא, וְעַל דָּא לָא כְּתִיב אַחֲרֵי מִיתַת אִמּוֹ, אֶלָּא אַחֲרֵי אִמּוֹ.

R. Eleazar said: ‘All this is truly said. But observe a deeper mystery here. For, verily, although Sarah died, her image did not depart from the house. It was not, however, visible for a time, but as soon as Rebekah came it became visible again, as it is written, “and he brought her into the tent-Sarah his mother”, as much as to say, “and forthwith Sarah his mother made her appearance”. No one, however, saw her save Isaac, and thus we understand the words, “and Isaac was comforted after his mother”, that is, after his mother became visible and was installed in the house again.’

רִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר מַאי שְׁנָא דִכְתִיב בֵּיהּ בְּיִצְחָק וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ. כֵּיוָן דְּאָמַר וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה לָא יְדַעְנָא דְּהוּא רָחִים לָהּ, דְּהָא כָּל בְּנִי עַלְמָא רַחֲמֵי לִנְשַׁיְיהוּ. מַאי שְׁנָא בְּיִצְחָק דִּכְתִיב בֵּיהּ וַיֶּאֱהָבֶהָ.

R. Simeon said: ‘Why does the Scripture tell us with so much detail that Isaac TOOK REBEKAH, AND SHE BECAME HlS WIFE, AND HE LOVED HER ? The last statement seems to be unnecessary, for naturally if she became his wife he loved her, as is the way of all men to love their wives.

אֶלָּא וַדַּאי אִתְעֲרוּתָא דִרְחִימוּ דִדְכוּרָא לְגַבֵּי אִתְּתָא לָאו אִיהוּ אֶלָּא שְׂמָאלָא דִּכְתִיב, (שיר השירים ב׳:ו׳) שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי. וְחשֶׁךְ וְלַיְלָה כְּחַד אִינוּן, וּשְׂמָאלָא אִתְעַר רְחִימוּ תָּדִיר לְגַבֵּי נוּקְבָא וְאָחִיד בָּהּ, וְעַל דָּא אַף עַל גַּב דְּאַבְרָהָם (ס”א הוה) רָחִים לָהּ לְשָׂרָה לָא כְּתִיב בֵּיהּ וַיֶּאֱהָבֶהָ אֶלָּא בְּיִצְחָק. וְאִי תֵימָא וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב אֶת רָחֵל, סִטְרָא דְיִצְחָק דְּהֲוָה בֵּיהּ קָעֳבִיד לֵיהּ.

The explanation is that the attraction of the male to the female is derived from the left, as we read, “Let his left hand be under my head” (S. S. 2, 6), the left being symbolic of night and darkness; hence although Abraham loved Sarah, the statement “and he loved her” is only mentioned in the case of Isaac (he being of the left). Of Jacob also it is written that he “loved Rachel” (Gen. 29, 18); but here the explanation is that this was due to the side of Isaac which was contained in him.

תָּא חֲזֵי, אַבְרָהָם כַּד חָמָא לְשָׂרָה (ס”א לרבקה) הֲוָה מְחַבֵּק לָהּ וְלָא יַתִּיר, אֲבָל יִצְחָק דְּאִיהוּ בַּעֲלָהּ אָחִיד בָּהּ וְשַׁוֵּי דְּרוֹעֵיהּ תְּחוֹת רֵישָׁהּ דִּכְתִיב שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי. לְבָתַר אֲתָא יַעֲקֹב וְשִׁמֵּשׁ עַרְסָא וְאוֹלִיד תְּרֵיסַר שְׁבָטִין כֹּלָּא כְּדְקָא יְאוּת.

Observe that Abraham, on seeing Sarah, only embraced her, and nothing more, whereas Isaac seized Rebekah and put his arm under her head, as it is written, “Let his left hand be under my head, and his right hand embrace me” (S. S. 2, 6). Jacob afterwards had intercourse with his wives and begat twelve tribes.

וְתָא חֲזֵי אֲבָהָן כֻּלְּהוּ בְּרָזָא חָדָא אֲזְלוּ. וְכֻלְּהוּ שִׁמְשׁוּ בְּאַרְבַּע נָשִׁין כָּל חַד מִנַּיְיהוּ, אַבְרָהָם בְּאַרְבַּע שָׂרָה וְהָגָר וּתְרֵי פִּלַּגְשִׁים. דִּכְתִיב וְלִבְנִי הַפִּלַּגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם, פִּלַּגְשִׁים תְּרֵי הָא אַרְבַּע.

Observe, too, that all the patriarchs followed the same course, in that each one of them espoused four women. Abraham had four spouses, besides Sarah and Hagar, two concubines, as is seen from the passage, “but unto the sons of the concubines that Abraham had” (Gen. 25, 6).

יִצְחָק בְּרָזָא דְאַרְבַּע דִּסְטִירוּ דְרִבְקָה, דִּכְתִיב וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה חַד. וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה תְּרֵי. וַיֶּאֱהָבֶהָ תְּלַת. וַיִּנָּחֶם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ הָא אַרְבַּע. לָקֳבֵל דָּא הֲווּ לְיַעֲקֹב אַרְבַּע נָשִׁין. וְכֹלָּא בְּרָזָא חָדָא.

Isaac had four spouses, in that Rebekah, mystically speaking, combined in herself the virtues of four women. This is indicated in Scripture in the following manner: “And he took Rebekah” alludes to one; “and she became his wife” indicates a second; “and he loved her” indicates a third; “and Isaac was comforted for his mother” makes four. Correspondingly, Jacob had four spouses; and one mystic purpose guided them all.’

רִבִּי חִיָיא אָמַר אַבְרָהָם וְיִצְחָק שִׁמְּשׁוּ כָּל חַד בְּאִתְּתָא חָדָא בְּרָזָא דְּקוּדְשָׁא. אַבְרָהָם בְּשָׂרָה, יִצְחָק בְּרִבְקָה, וְלָקֳבֵל תַּרְוַויְיהוּ הֲוֵי אַרְבַּע נָשִׁין לְיַעֲקֹב בִּתְרֵין חוּלָקִין. רִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר סְלִיקוּ מִלִּין לְאַתְרַיְיהוּ. דְּהָא כֹּלָּא בְּרָזָא קַדִּישָׁא אִתְעֲבַד וְכֹלָּא בְּרָזָא חָדָא:

R. Hiya said: ‘Abraham and Isaac had each one wife for a union of holiness, the one Sarah, the other Rebekah, and Jacob had as many as both together twice over, namely four.’ R’ Simeon said: ‘It practically comes to the same thing, since all was arranged by a divine dispensation to one and the same mystical purpose.’

Chayei Sara, Chapter 25

וַיּוֹסֶף אַבְרָהָם וַיִּקַּח אִשָּׁה וּשְׁמָהּ קְטוּרָה. קְטוּרָה דָא הִיא הָגָר. דְּהָא תָּנִינָן בָּתַר דְּאִתְפְּרָשָׁא הָגָר מִנֵּיהּ דְּאַבְרָהָם וְטָעַת בָּתַר גִּלּוּלֵי דְּאֲבוּהָ, לְבָתַר אִתְקַּשְׁרָא בְּעוֹבָדִין דְכַשְׁרָן, וּבְגִין כָּךְ אִשְׁתַּנֵּי שְׁמָהּ וְאִקְרֵי קְטוּרָה בְּעוֹבָדִין דְּכָשְׁרָן, וְשָׁדַר אַבְרָהָם וּנְסָבָהּ לֵיהּ לְאִנְתּוּ. מִכָּאן דְּשִׁנּוּי שְׁמָא מְכַפֵּר חוֹבִין, וְעַל דָּא אִשְׁתַּנֵּי שְׁמָהּ.

AND ABRAHAM TOOK ANOTHER WIFE, AND HER NAME WAS KETURAH. Keturah was none other than Hagar. For we know by tradition that though Hagar when she left Abraham went astray after the idols of her ancestors, yet in time she again attached herself to a life of virtue. Hence her name Keturah (lit. attached). Abraham then sent for her and took her to wife. From here we learn that a change of name acts as an atonement for sin, since that was the reason why her name was changed.

וַיּוֹסֶף אַבְרָהָם, מַאי וַיּוֹסֶף, אִי תֵימָא דְּעַל שָׂרָה אִיהוּ דְּאוֹסִיף, לָאו הָכִי. אֶלָּא בְּיוֹמָהָא דְשָׂרָה אִזְדַּוַּוג בַּהֲדָהּ זִמְנָא חָדָא, וּלְבָתַר תָּרִיךְ לָהּ עַל עִסְקֵי דְיִשְׁמָעֵאל, וּלְבָתַר וַיּוֹסֶף כְּמִלְקַדְמִין זִמְנָא אָחֳרָא עַל מַה דְּנָסִיב לָהּ בְּקַדְמִיתָא. וּכְפוּם דְשָׁנֵי עוֹבָדָהָא הָכִי נָמֵי שָׁנֵי שְׁמָהּ.

The term vayoseph (lit. and he added) here indicates not that Abraham took another wife, but that he took again his former spouse whom he had driven out on account of Ishmael, and who had now abandoned her evil practices, and had made a change in her name symbolical of her change of life.

תָּא חֲזֵי, דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר וַיְבִיאֶהָ יִצְחָק הָאֹהלָה שָׂרָה אִמּוֹ. דְּאִתְגַּלְיָא דִּיוּקְנָא דְשָׂרָה וְיִצְחָק אִתְנְחָם אַחֲרֵי דְּאִתְגַּלְיָא אִמּוֹ, וְדִיוּקְנָהָא הֲוָה חָמֵי כָּל יוֹמָא. וְאַבְרָהָם אַף עַל גַּב דְּאִינְסִיב לָא עָאל בְּהַהוּא בֵּיתָא וְלָא אָעִיל לָהּ לְהַאי אִתְּתָא תַּמָּן, בְּגִין דְּשִׁפְחָה לֹא תִירַשׁ גְּבִירְתָּה. וּבְאֹהֶל דְּשָׂרָה לָא אִתְחֲזֵי אִתְּתָא אָחֳרָא אֶלָּא רִבְקָה.

Observe that R. Eleazar, in comment on the passage, “And Isaac brought her into the tent-Sarah his mother”, said that the form of Sarah was there revealed, and Isaac was comforted by virtue of this, as he looked at her image every day. But Abraham, although he married again, never entered Sarah’s tent nor allowed that woman to enter there, for a handmaid may not be heir to her mistress. No other woman, in fact, ever appeared in Sarah’s tent save Rebekah.

וְאַבְרָהָם אַף עַל גַּב דְּהֲוָה יָדַע דְּדִיוּקְנָא דְשָׂרָה אִתְגַלְּיָיא תַּמָּן, שַׁבְקֵיהּ לְיִצְחָק הַהוּא אֹהֶל לְמֶחמֵי דִּיוּקְנָא דְאִמֵּיהּ כָּל יוֹמָא. יִצְחָק וְלָא אַבְרָהָם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ לְיִצְחָק. אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ דַיְיקָא, דָּא הַהוּא דִּיוּקְנָא דְשָׂרָה בְּהַהוּא מַשְׁכְּנָא.

And although Abraham knew that Sarah’s image revealed itself there, he left the tent entirely to Isaac to behold each day his mother’s form. This is indicated in the verse, AND ABRAHAM GAVE ALL THAT HE HAD UNTO ISAAC , where the expression all that he had” indicates the form of Sarah that was installed in that dwelling.

דָּבָר אַחֵר וַיִתֵּן אַבְרָהָם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ לְיִצְחָק, רָזָא דִמְהֵימְנוּתָא עִלָּאָה לְאִתְדַּבְּקָא יִצְחָק בְּדַרְגָּא דְחוּלָקֵיהּ כְּדְקָא יְאוּת. תָּא חֲזֵי, הָכָא אִתְכְּלִיל (ס”אמיא באשא) אֶשָׁא בְּמַיָא, וַדַּאי אֶשָׁא נָטִיל מַיָא, מַשְׁמַע וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ לְיִצְחָק דָּא מַיָא דְּאִתְכְּלִיל בְּאֶשָׁא. וּבְקַדְמִיתָא אִתְכְּלִיל כְּחֲדָא אֶשָׁא בְּמַיָא. אֵימָתַי, בְּשַׁעְתָּא דְּעָקַד לֵיהּ לְיִצְחָק לְמֶעְבַּד בֵּיהּ דִּינָא כְּדֵין אִתְכְּלִיל אֶשָׁא בְּמַיָא. וְהַשְׁתָּא אִתְכְּלִילוּ מַיָא בְּאֶשָׁא, לְמֶהוֵי כֹּלָּא רָזָא דִּמְהֵימְנוּתָא עִלָּאָה:

According to another explanation this verse indicates that Abraham transmitted to Isaac the exalted doctrine of the true faith, so that he should be attached to his rightful grade.

Chayei Sara, Chapter 26

וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנוֹת. מַאי מַתָּנוֹת. אִלֵּין סִטְרֵי דַרְגִּין תַּתָּאִין דְּאִינוּן שְׁמָהָן דְּסִטְרֵי רוּחַ מְסָאֲבָא בְּגִין לְאַשְׁלָמָא דַּרְגִּין, וְאִסְתַּלַּק יִצְחָק עַל כֹּלָּא בִּמְהֵימְנוּתָא עִלָּאָה כְּדְקָא חָזֵי.

BUT UNTO THE SONS OF THE CONCUBINES THAT ABRAHAM HAD ABRAHAM GAVE GIFTS What sort of gifts were they? They comprised the sides of the low grades, that is to say, the names of the powers of the unclean spirit, so as to complete the whole list of grades. (Isaac was raised above those grades by the power of the true faith.)

בְּנֵי הַפִּילַגְשִׁים, אִלֵּין הֲווּ בְּנֵי קְטוּרָה פִּלֶּגֶשׁ בְּקַדְמִיתָא וּפִלֶּגֶשׁ הַשְׁתָּא. רַבִּי חִיָּיא אָמַר פִּלַגְשִׁים מַמָּשׁ. וַיְשַׁלְּחֵם מֵעַל יִצְחָק בְנוֹ, דְּלָא לְשַׁלְּטָאָה לְגַבֵּיהּ דְּיִצְחָק. בְּעוֹדֶנוּ חַי, בְּעוֹד דְּהֲוָה אַבְרָהָם חַי וְקַיָּים בְּעַלְמָא דְּלָא יְקַטְרְגוּן לֵיהּ לְבָתַר, וּבְגִין דְּיִתְתַּקַּן יִצְחָק בִּסְטַר דִּינָא קַשְׁיָא עִלָּאָה לְאִתְתַּקְּפָא עַל כֻּלְּהוּ, וְכֻלְּהוּ אִתְכַּפְיָין קַמֵּיהּ. קֵדְמָה אֶל אֶרֶץ קֶדֶם, בְּגִין דְּתַמָּן אִינוּן סִטְרֵי חֳרָשֵׁי מְסָאֲבֵי.

“The sons of the concubines” are the sons of Keturah, who had formerly been a concubine and was now once more a concubine.’ R. Hiya said that the term “concubines” here in the plural must be taken literally. AND HE SENT THEM AWAY FROM ISAAC HIS SON , so that they should not be on a par with Isaac. WHILE HE YET LIVED , that is, while Abraham was yet alive and vigorous, so that they should not complain against him after his death, and so that Isaac might strengthen himself in the side of rigour so as to prevail over them all and make them all submit to him. EASTWARD, UNTO THE EAST COUNTRY : for the reason that there are the haunts of the impure practitioners of magic and witchcraft.

תָּא חֲזֵי, כְּתִיב (מלכים א ה׳:י׳) וַתֵּרֶב חָכְמָת שְׁלֹמֹה מֵחָכְמַת כָּל בְּנֵי קֶדֶם. אִלֵּין אִינוּן דְּהֲווּ מִבְּנֵי (אינון) בְּנֵי פִּילַגְשִׁים דְּאַבְרָהָם, וְהָא אוֹקִימְנָא דְּהָא בְּאִינוּן הַרְרֵי קֶדֶם אִינוּן דְּאוֹלְפִין חֳרָשִׁין לִבְנֵי נָשָׁא, וּמֵהַהִיא אֶרֶץ קֶדֶם נָפְקוּ לָבָן וּבְעוֹר וּבִלְעָם בְּנוֹ וְכֻלְּהוּ חֳרָשֵׁי וְהָא אוּקְמוּהָ.

Observe this. It is written: “And Solomon’s wisdom excelled the wisdom of all the children of the East” (I Kings 5, 10). Herein is an allusion to the descendants of the very children of Abraham’s concubines, who, as already said, inhabit the mountains of the East, where they instruct the sons of men in the arts of magic and divination. It was this very land of the East from which came Laban and Beor and his son Balaam, who were all magicians.’

Chayei Sara, Chapter 27

רִבִּי חִזְקִיָּה פָּתַח וְאָמַר, (ישעיהו מ״ב:כ״ד) מִי נָתַן לִמְשִׁיסָה יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל לְבוֹזְזִים הֲלא יְיָ וְגו’. תָּא חֲזֵי, מִזִּמְנָא דְּאִתְחָרַב בֵּי מַקְדְּשָׁא בִּרְכָאן לָא שַׁרְיָין בְּעַלְמָא וְאִתְמְנָעוּ, כִּבְיָכוֹל אִתְמְנָעוּ מֵעֵילָא וְתַתָּא, וְכָל אִינוּן שְׁאָר דַּרְגִּין תַּתָּאִין מִתְתַּקְפֵי וְאָזְלֵי וְשָׁלְטֵי עֲלַיְיהוּ דְיִשְׂרָאֵל בְּגִין דְּאִינוּן גָּרְמוּ בְּחוֹבַיְיהוּ.

R. Hizkiah discoursed on the verse: Who gave Jacobfor a spoil, and Israel to the robbers? Did not the Lord, he against whom we have sinned, and in whose ways they would not walk? (Is. 42, 24). ‘Observe,’ he said, ‘that since the destruction of the Temple, blessings have been withdrawn from the world, if one might say so, both on high and here below, so that all the lower grades are reinforced and exercise dominion over Israel on account of their sins.

הַאי קְרָא לָא אִתְיַישְׁבָן מִלֵּיהּ דִּכְתִיב מִי נָתַן לִמְשִׁיסָה יַעֲקֹב, כֵּיוָן דְּאָמַר מִי נָתַן לִמְשִׁיסָה יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל, מַהוּ חָטָאנוּ לוֹ, חָטְאוּ לוֹ מִבָּעֵי לֵיהּ, וְאִי אָמַר חָטָאנוּ לוֹ, מַאי וְלא אָבוּ, וְלא אָבִינוּ מִבָּעֵי לֵיהּ.

Now the verse just cited requires elucidation. For while it begins by speaking of Jacob and Israel in the third person, it goes off into the first, saying “he against whom we have sinned”, and then reverts to the third person, saying “and they would not walk”.

אֶלָּא בְּשַׁעְתָּא דְּאִתְחָרַב מַקְדְּשָׁא וְאִתּוֹקַד הֵיכָלָא וְעַמָּא אִתְגְּלִי, בָּעְיָא שְׁכִינְתָּא לְאִתְעַקְּרָא מִדּוּכְתָּהּ וּלְמֵיהַךְ עִמְּהוֹן בְּגָלוּתָא, אָמְרָה אֵיהַךְ בְּקַדְמִיתָא לְמֶחמֵי בֵּיתָאי וְהֵיכָלָאי וְאֶפְקוֹד עַל דּוּכְתֵּי דְּכַהֲנֵי וְלֵיוָאֵי דְּהֲווּ פָלְחִין בְּבֵיתָאי.

The truth is that when the Sanctuary was destroyed and the Temple was burnt and the people driven into exile, the Shekinah left her home in order to accompany them into captivity. Before leaving, however, she took one last look at her House and the Holy of Holies, and the places where the priests and the Levites used to perform their worship.

אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר בְּהַהִיא שַׁעְתָּא אִסְתַּכָּלַת כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לְעֵילָא וְחָמַאת דְּבַעֲלָהּ אִסְתַּלַּק מִנָּהּ לְעֵילָא לְעֵילָא, נָחֲתַת לְתַתָּא עָאלַת בְּבֵיתָא וְאִסְתַּכָּלַת בְּכָל אִינוּן דּוּכְתֵּי, וְאִשְׁתְּמַע קָלָא לְעֵילָא לְעֵילָא וְאִשְׁתְּמַע קָלָא לְתַתָּא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ירמיהו ל״א:ט״ו) קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנְיהָ וְגו’ וְאוּקְמוּהָ.

כֵּיוָן דְּעָאלַת בְּגָלוּתָא אִסְתַּכָּלַת בְּעַמָא וְחָמַאת דְּדָחֲקֵי לוֹן וְרָמְסֵי לוֹן בְּגָלוּתָא בֵּין רַגְלַיְיהוּ דִּשְׁאָר עַמִּין, כְּדֵין אָמְרַת (ישעיהו מ״ב:כ״ד) מִי נָתַן לִמְשִׁיסָּה יַעֲקֹב וְגו’. וְאִינוּן אָמְרִין הֲלֹא יְיָ זוּ חָטָאנוּ לוֹ. וְהִיא אֲמָרַת וְלֹא אָבוּ בִדְרָכָיו הָלוֹךְ וְלא שָׁמְעוּ בְּתוֹרָתוֹ.

When she entered the land of exile she observed how the people were oppressed and trodden under foot by the nations, and she exclaimed, “Who gave Jacob for a spoil, etc.?” And the reply of the people was: “he against whom we have sinned”. Then the Shekinah echoed back: “And in whose ways they would not walk.”

וּבְשַׁעְתָּא דְּזַמִּין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמִפְקַד עַל עַמֵּיהּ, כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל תֵּיתוּב מִן גָּלוּתָא בְּקַדְמִיתָא (אמר ליה קודשא בריך הוא) תֵּיהַךְ לְבֵיתָא, בְגִין דְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ יִתְבְּנֵי בְּקַדְמִיתָא, וְיֵימָא לָהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קוּמִי מֵעַפְרָא. הִיא תָבַת וְאָמְרָה לְאָן אֲתַר אֵיהַךְ, בֵּיתָאי חָרַב הֵיכָלִי אִתּוֹקַד בְּנוּרָא. עַד דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יִבְנִי בֵּי מַקְדְּשָׁא בְּקַדְמִיתָא וְיַתְקִין הֵיכָלָא וְיִבְנֵי קַרְתָּא דִּיְרוּשָׁלַ ם, וּלְבָתַר יוֹקִים לָהּ מֵעַפְרָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהילים קמ״ז:ב׳) בּוֹנִה יְרוּשָׁלַיִם יְיָ וְגו’. בּוֹנֵה יְרוּשָׁלַיִם בְּקַדְמִיתָא וּלְבָתַר נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל יְכַנֵּס, וְיֵימָא לָהּ (ישעיהו נ״ב:ב׳) הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי שְׁבִי יְרוּשָׁלַיִם וְגו’. וְיִתְכַּנֵּישׁ גָּלוּתְהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל. הֲדָא הוּא דִכְתִיב בּוֹנֵה יְרוּשָׁלַיִם יְיָ, בְּקַדְמִיתָא, וּלְבָתַר נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל יְכַנֵּס. וּכְדֵין הָרוֹפֵא לִשְׁבוּרֵי לֵב וּמְחַבֵּשׁ לְעַצְבוֹתָם דָּא תְּחִיַּית הַמֵּתִים. וּכְתִיב, (יחזקאל ל״ו:כ״ז) וְאֶת רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וְעָשִׂיתִי אֶת אֲשֶׁר בְּחֻקַּי תֵּלֵכוּ וְגו’. בָּרוּךְ יְיָ לְעוֹלָם אָמֵן ואָמֵן: (ע”כ פרשת חיי שרה)

So in the days to come, when the Holy One, blessed be He, will remember His people, the community of Israel, the Shekinah will return from exile first and proceed to her House, as the holy Temple will be built first. The Holy One, blessed be He, will then say to the Community of Israel: “Shake thyself from the dust, arise and sit down, O Jerusalem” (Is. 52, 2). She will enquire, “Whereto shall I go, since my House is destroyed, my Temple is burnt with fire?” The Holy One, blessed be He, will then rebuild the Temple first, restore the Holy of Holies, build the city of Jerusalem and then raise her from the dust. So Scripture says: “The Lord doth build up Jerusalem” first, and then, “He gathereth together the dispersed of Israel”, 134aEzek. 36, 27). 'Blessed be the Lord for evermore!’