Zohar 5

Zohar 5

Shemot, Chapter 1

(שמות א׳:א׳) וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ, (דניאל י״ב:ג׳) וְהַמַּשְׂכִּילִים יַזְהִירוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים לְעוֹלָם וָעֶד והַמַּשְׂכִּילִים: אִלֵּין אִינּוּן דְּמִסְתַּכְּלֵּי בְּרָזָא דְּחָכְמְתָא. (נ”א יזהירו דנצצין ברזא דחכמתא) יַזְהִירוּ: נַהֲרִין, וְנֹצְצִין בְּזִיוָא דְּחָכְמְתָא עִלָּאָה. כְּזֹהַר: נְהִירוּ וּנְצִיצוּ דְּנַהֲרָא דְּנָפִיק מֵעֵדֶן. וְדָא אִיהוּ רָזָא סְתִימָא, דְּאִקְרֵי (בראשית ח”ב ל”ד א’) רָקִיעַ. בֵּיהּ קַיָימִין כּוֹכָבַיָא וּמַזָּלֵי שִׁמְשָׁא וְסִיהֲרָא, וְכָל אִינּוּן בּוּצִינִין דִּנְהוֹרָא.

NOW THESE ARE THE NAMES OF THE CHILDREN OF ISRAEL WHICH CAME INTO EGYPT EVERY MAN AND HIS HOUSEHOLD CAME WITH JACOB. It is written: And the wise shall be resplendent as the splendour (zohar) of the firmament, and they that turn many to righteousness shall be like the stars for ever and ever (Dan. 12, 3). “The wise” are those who penetrate to the real essence of wisdom; “they shall be resplendent”, i.e. illumined with the radiance of the supernal Wisdom; “as the splendour”, this is the flashing of the Stream that goes forth from Eden (Gen. 11, 10), this being alluded to as “the firmament”. There are suspended the stars, the planets, the sun and the moon, and all the radiant lights.

זֹהַר דְהַאי רָקִיעַ נָהִיר בִּנְהִירוּ עַל גִּנְתָּא. וְאִילָנָא דְּחַיֵּי קַיָּים בִּמְצִיעוּת גִּנְתָּא. דְּעַנְפּוֹי חַפְיָין (ד”א עליה) (נ”א על) כָּל אִינּוּן דִּיוּקְנִין וְאִילָנִין וּבוּסְמִין דִּבְגִּנְתָּא, בְּמָאנִין דְּכַשְׁרָן. (ס”א ומטללין) וּתְטַלְלִין תְּחוֹתֵיהּ כָּל חֵיוַת בָּרָא. וְכֹל צִפֳּרֵי שְׁמַיָא יְדוּרוּן תְּחוֹת אִינּוּן עַנְפִין.

The brightness of this firmament shines upon the Garden of Eden, and in the midst of the Garden stands the Tree of Life, whose branches spread over all forms and trees and spices in fitting vessels. All the beasts of the field and all the fowls of the air shelter beneath the branches of this Tree.

זֹהַר אִיבָּא דְּאִילָנָא, יָהִיב חַיִּין לְכֹלָּא. קִיוּמֵיהּ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמִין סִטְרָא אַחֲרָא לָא שַׁרְיָא בֵּיהּ, אֶלָּא סִטְרָא דִּקְדוּשָּׁה. זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן אִינּוּן דְּטַעֲמִין מִנֵיהּ, אִינּוּן קַיְימִין לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמִין. אִלֵּין אִקְרוּן מַשְׂכִּילִים, וְזַכָּאָן חַיִּין בְּהַאי עָלְמָא, וְחַיִּין בְּעָלְמָא דְּאָתֵי.

The fruit of the Tree gives life to all. It is everlasting. The “other side” has no abode therein, but only the side of holiness. Blessed are they who taste thereof; they will live for ever and ever, and it is they who are called “the wise”, and they are vouchsafed life in this world as well as in the world to come.

זֹהַר אִילָנָא דָּא, זַקְפָא לְעֵילָּא לְעֵילָּא. חֲמֵשׁ מְאָה פַּרְסֵי הִלּוּכֵיהּ, שִׁתִּין רִבּוֹא אִיהוּ, בִּפְשִׁיטוּתֵיהּ. בְּהַאי אִילָנָא, קַיְּימָא חַד זֹהֲרָא, (זהר) כָּל גַּוְונִין קַיָּימִין בֵּיהּ אִינּוּן גַּוְונִין סָלְקִין וְנַחְתִּין, לָא מִתְיַשְׁבֵי בְּדוּכְתָּא אַחֲרָא בַּר בְּהַהוּא אִילָנָא.

The Tree rises to a height of five hundred parasangs, and its circumference is six myriads of parasangs. Within this Tree is a light out of which radiate certain colours: they come and go, never being at rest save in the Tree.

כַּד נַפְקֵי מִנֵּיהּ לְאִתְחֲזָאָה בְּגוֹ זֹהַר דְּלָא נַהֲרָא, מִתְיַשְּׁבָן וְלָא מִתְיַשְּׁבָן, קַיְימָן וְלָא קַיְימָן, בְּגִין דְּלָא מִתְיַשְּׁבָן בְּאֲתָר אַחֲרָא. מֵאִילָנָא דָּא נַפְקֵי תְּרֵיסַר שְׁבָטִין. דְּמִתְּחַמָּן בֵּיהּ, וְאִינּוּן נַחְתּוּ בְּהַאי זֹהַר דְּלָא נַהֲרָא, לְגוֹ גָּלוּתָא דְּמִצְרַיִם, בְּכַמָּה מַשִּׁירְיָין עִלָּאִין, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ’.

Should they issue from it to show themselves in the brightness which does not shine of itself, they are not at rest but flit about. From this Tree went forth twelve tribes, who had long been warmed by it, and they went down with this light that does not shine of itself into the exile of Egypt, accompanied by multitudes of heavenly hosts.

Shemot, Chapter 2

רִבִּי שִׁמְעוֹן פָּתַח, (יחזקאל א’) הָיֹה הָיָה דְּבַר ה’, הָיֹה הָיָה תְּרֵי זִמְנִי אֲמַאי. וְתוּ אִית לְשָׁאֲלָה, אִי יְחֶזְקֵאל נְבִיאָה מְהֵימָנָא הֲוָה, (שמות פ”ב ב’) אֲמַאי גַּלֵּי כָּל מַה דְּחָמָא, מַאן דְּמַלְכָּא אָעִיל לֵיהּ בְּהֵיכָלֵיהּ אִית לֵיהּ לְגַלָאָה רָזִין דְּחָמֵי. אֶלָּא וַדַּאי יְחֶזְקֵאל נְבִיאָה מְהֵימָנָא הֲוָה, וְכָל מַה דְּחָמָא בִּמְהֵימָנוּתָא אִיהוּ, וּבִרְשׁוּתָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא גַּלֵּי כָּל מַה דְּגַלֵּי, וְכֹלָּא אִצְטְרִיךְ.

R. Simeon compared the Egyptian with the Babylonian exile, basing his remarks on the text: “The word of the Lord came (lit. coming came) to Ezekiel” (Ezek. 1, 3). ‘Why’, he said, ‘the double expression “coming came”? Moreover, if Ezekiel was indeed a faithful prophet, why did he disclose the whole of his vision? Is it right and meet for one whom the king has invited to his palace to reveal all the secrets which he has seen there? Now Ezekiel was indeed a faithful prophet, and whatever he saw he faithfully kept secret, and whatever he revealed he revealed by permission of the Holy One, blessed be He, and for proper reasons.

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, מַאן דְּרָגִיל לְמִסְבַּל צַעֲרָא אַף עַל גַּב דְּאָתֵי לְפוּם שַׁעְתָא צַעֲרָא, סָבִיל מַטְלָנוֹי, וְלָא חָיִישׁ, אֲבָל מַאן דְּלָא רָגִיל בְּצַּעַר, וַהֲוָה כָּל יוֹמוֹי בְּתַפְנוּקִין וְעִידוּנִין, וְאָתֵי לֵיהּ צַעֲרָא, דָּא אִיהוּ צַעֲרָא שְׁלִים, וְעַל דָּא אִצְטְרִיךְ לְמִבְכֵּי.

Observe now that one who is accustomed to pain bears it patiently, but if one is not accustomed to pain and has always lived at ease, when pain comes upon him he really feels it keenly and deserves to be pitied.

כַּךָ יִשְׂרָאֵל, כַּד נַחְתּוּ לְמִצְרַיִם, רְגִילִין בְּצַעֲרָא הֲווֹ, דְּהָא כָּל יוֹמוֹי דְּהַהוּא זַכָּאָה אֲבוּהוֹן בְּצַעֲרָא הֲוָה, וְעַל דָּא סָבְלוּ גָּלוּתָא כְּדְקָא יָאוּת. אֲבָל גָּלוּתָא דְּבָבֶל הַהוּא הֲוָה צַעֲרָא שְׁלִים, הַהוּא הֲוָה צַעֲרָא דְּעִלָּאִין וְתַתָּאִין בָּכָאן עָלֵיהּ.

So when Israel went to Egypt they were inured to suffering, their father, the righteous Jacob, having been all his life a man of sorrows, and they could thus endure the exile patiently. But the exile of Babylon was a real torment for which there was weeping both in heaven and on earth,

עִלָּאִין: דִּכְתִּיב, (ישעיהו ל״ג:ז׳) הֵן אֶרְאֶלָּם צָעֲקוּ חוּצָה וְגוֹ’. תַּתָּאִין: דִּכְתִּיב, (תהילים קל״ז:א׳) עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ וְגוֹ’ כֻּלְּהוֹן בָּכוּ עַל גָּלוּתָא דְּבָבֶל. מַאי טַעְמָא. בְּגִין דַּהֲווֹ בְּתַפְנוּקֵי מַלְכִין דִּכְתִּיב, (איכה ד׳:ב׳) בְּנֵי צִיּוֹן הַיְקָרִים וְגוֹ’.

as it is written: “Behold, their heroes (angels) cried without, the angels of peace weeped bitterly” (Isa. 33, 7); “by the rivers of Babylon, there we sat down, yea, we wept, when we remembered Zion” (Ps. 137, 1): yea truly, all joined in the lamentation. They who had been brought up in royal luxury

(אד”ג דתנן אמר רבי יצחק, מאי דכתיב, (ירמיהו ט׳:ט׳) על ההרים אשא בכי ונהי. אלא, אלין אינון טוריא רמיא דעלמין. ומאן אינון טוריא רמיא, אינון, בני ציון היקרים המסולאים בפז) וְהַשְּׁתָּא הֲווֹ נַחְתִּין בְּגָלוּתָא, בְּרֵיחַיָּא עַל קַדְלֵיהוֹן וִידֵיהוֹן מְהַדְּקָן לַאֲחוֹרָא. וְכַד עָאלוּ בְּגָלוּתָא בְּבָבֶל, חָשִׁיבוּ דְּהָא לֵית לְהוּ קִיּוּמָא לְעָלְמִין, דְּהָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שָׁבִיק לוֹן, וְלָא יַשְׁגַּח בְּהוֹן לְעָלְמִין.

were now driven into exile with their necks yoked and their hands fettered; and when they reached the land of exile despair settled in their hearts, and they thought that they would never be raised up again, since God had deserted them.

וְתָנֵינָן, אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, בְּהַהִיא שַׁעֲתָא קָרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְכָל פָּמַלְיָא דִּילֵיהּ, וְכָל רְתִיכִין קַדִּישִׁין, וְכָל חֵילֵיהּ וּמַשִּׁרְיָיתֵיהּ, וְרַבְרְבָנוֹי, וְכָל חֵילָא דִּשְׁמַיָּא, וְאָמַר לוֹן, מָה אָתּוּן עַבְדִּין הָכָא, וּמַה בְּנֵי רְחִימָאי בְּגָלוּתָא דְּבָבֶל, וְאָתּוּן הָכָא, קוּמוּ חוּתוּ כֻּלְּכוֹן לְבָּבֶל, וַאֲנָא עִמְּכוֹן. הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, (ישעיהו מ״ג:י״ד) כֹּה אָמַר ה’ לְמַעַנְכֶם שִׁלַּחְתִּי בָבֶלָה וְגוֹ’. לְמַעַנְכֶם שִׁלַּחְתִּי בָבֶלָה, דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְהוֹרַדְתִּי בָרִיחִים כּוּלָם, אִלֵּין כָּל רְתִיכִין וּמַשִׁרְיָין עִלָּאִין.

At that hour the Holy One called together all His heavenly hosts, His Family above, all the holy Chariots, the lower and the higher ranks, the whole celestial army, and spoke to them thus: “What do ye here? My beloved children are captives in Babylon, and do ye remain here? Arise, all of you, and go to them, and I will go with you.”

כַּד נַחְתּוּ לְבָּבֶל, אִתְפַּתָּחוּ שְׁמַיָּא, וְשָׁרָאת רוּחַ נְבוּאָה קַדִּישָׁא עַל יְחֶזְקֵאל, וְחָמָא כָּל מַה דְּחָמָא, וְאָמַר לוֹן לְיִשְׂרָאֵל, הָא מָארֵיכוֹן הָכָא, וְכָל חֵילֵי שְׁמַיָּא וּרְתִּיכוּ, דְּאָתוּ לְמֵידָר בֵּינֵיכוֹן. לָא הֵימְנוּהוּ, עַד דְּאִצְטְרִיךְ לְגַלָּאָה כָּל מַה דְּחָמָא, וָאֵרֶא כָּךְ, וָאֵרֶא כָּךְ. וְאִי גַּלֵּי יַתִּיר, מַה דְּגַלֵּי כֹּלָּא אִצְטְרִיךְ. כֵּיוָן דְּחָמוּ יִשְׂרָאֵל כָּךְ, חַדוּ. וְכַד שָׁמְעוּ מִלִּין מִפּוּמֵיהּ דִיחֶזְקֵאל, לָא חַיְישׁוּ עַל גָּלְוּתְהוֹן כְּלָל, דְּהָא יָדְעוּ דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָא שָׁבִיק לוֹן. וְכָל מַה דְּגַלֵּי בִּרְשׁוּתָא גַּלֵּי. (ל”א ואמר רבי שמעון ביה שעתא חדו ישראל חדוותא שלימתא בסיעתא דמאריהון דהוה עמהון וכל חד מנייהו עאל רעותא דלביה ברחימותא סגיא למיסר נפשיה על קדושתא דמאריהון ובגין כך גלי יחזקאל כל מה דגלי)

When the celestial Company arrived in Babylon, the heavens opened, and the holy spirit of prophecy descended upon Ezekiel, and he saw his wonderful vision, and proclaimed to the exiles: “Behold, your Master is here, and all the celestial beings have come down to be your companions.” But they believed it not, and so he was compelled to disclose to them the whole of his heavenly vision. Then their joy was exceedingly great, and they recked not of the exile, knowing that the Lord Himself was in their midst. They were all filled with a perfect love of Him, ready to sacrifice themselves for the holiness of the All-Holy, blessed be He! This is the reason why the prophet disclosed to them all that he saw.

וְתָנִינָן בְּכָל אֲתָר דְּיִשְׂרָאֵל גָּלוּ, תַּמָן שְׁכִינְתָּא גָּלְתָה עִמְהוֹן, וְהָכָא בְּגָלוּתָא דְּמִצְרַיִם מַה כְּתִיב, וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ’. כֵּיוָן דִּכְתִּיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מַהוּ אֵת יַעֲקֹב, הַבָּאִים אִתּוֹ אִצְטְרִיךְ לְמֵימָר. אֶלָּא, אֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִינּוּן רְתִיכִין וּמַשִּׁרְיָין עִלָּאִין, דְּנַחְתּוּ עִם יַעֲקֹב, בַּהֲדֵי שְׁכִינְתָּא, בְּגָלוּתָא דְּמִצְרַיִם

We have been taught that wherever Israel went into captivity the Shekinah went with her. We learn this in the present instance from the expression “children of [the supernal] Israel”, which we take here to refer to the heavenly hosts and chariots, which, we are told, “came with Jacob to Egypt”.’

Shemot, Chapter 3

(שמות א׳:א׳) וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ. רִבִּי חִיָּיא פָּתַח (ה’ א’ שיר השירים ד׳:ח׳) אִתִּי מִלְּבָנוֹן כַּלָּה אִתִּי מִלְּבָנוֹן תָּבוֹאִי תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה מֵרֹאשׁ שְׂנִיר וְחֶרְמוֹן מִמְּעוֹנוֹת אֲרָיוֹת מֵהַרְרֵי נְמֵרִים. הַאי קְרָא עַל כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אִתְּמַר, בְּשַׁעֲתָא דְּנַפְקוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, וּקָרִיבוּ לְטוּרָא דְּסִינַי לְקַבְּלָא אוֹרַיְיתָא, אָמַר לָהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אִתִּי מִלְּבָנוֹן: מִן הַהוּא עִדּוּנָא עִלָּאָה קָא אָתָאת. כַּלָּה: שְׁלֵימָתָא, כְּהַאי סִיהֲרָא דְּאִשְׁתְּלִימַת מִן שִׁמְשָׁא בְּכָל נְהוֹרָא וּנְצִיצוּ, אִתִּי מִלְּבָנוֹן תָּבוֹאִי, בְּגִין לְקַבְּלָא בָּנַיִךְ אוֹרַיְיתָא.

R. Hiya cited in this connection the verse: Come with me from Lebanon, bride, with me from Lebanon! Look from the top of Amana, from the top of Senir and Hermon, from the lions’ dens, from the mountains of the leopards. (S.S. 4, 8). ‘This’, he said, ‘refers to the Community of Israel. When the Community of Israel left Egypt and went up to Mount Sinai to receive the Law, the Holy One said to her: “Come with Me, My bride, with Me, Lebanah (lit. white), thou moon who receivest thy light from the Sun!

תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה, תָּשׁוּרִי: כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (שמואל א ט׳:ז׳) וּתְשׁוּרָה אֵין לְהָבִיא. תְּקַבִּיל תַּקְרוּבְתָּא עַל בָּנַיִךְ. מֵרֹאשׁ אֲמָנָה: מֵרֵאשִׁיתָא דְּעָאלוּ בִּמְהֵימָנוּתָא עִלָּאָה, וְאָמְרוּ (שמות כ״ד:ז׳) כָּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה’ נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע, וַהֲווּ בְּמַתְקְלָא חֲדָא כְּמַלְאָכִין עִלָּאִין, דְּהָכִי כְּתִּיב בְּהוּ, (תהילים ק״ג:כ׳) בָּרְכוּ ה’ מַלְאָכָיו גִּבּוֹרֵי כֹחַ עוֹשֵׂי דְבָרוֹ לִשְׁמוֹעַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ. כְּדֵין קַבִּילַת כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל תְּשׁוּרָה.

Look (tashuri), a beautiful present (teshurah) wilt thou receive for thy children, from the top of Amana, from the realm of the supernal Faith (emunah)”, the reference in the last word being to the children of Israel when they said, “all that the Lord hath said we will do, and obey” (Ex. 24, 7), and who were then like angels, perfectly united, of whom the Psalmist sings, “bless ye the Lord, ye angels, mighty in strength, that do his commandments, hearkening unto the voice of his word” (Ps. 103, 20). Thus Israel received a present

(ויקרא קצ”ב א’) מֵרֹאשׁ שְׂנִיר וְחֶרְמוֹן: דָּא טוּרָא דְּסִינַי, דְּקָרִיבוּ לְגַבֵּיהּ, וְאִתְעַתָּדוּ תְּחוֹתֵיהּ. דִּכְתִּיב, (שמות י״ט:י״ז) וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר. מִמְּעוֹנוֹת אֲרָיוֹת: אִלֵּין בְּנֵי שֵׂעִיר דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא זַמִין לוֹן בְּאוֹרַיְיתָא, וְלָא בָּעוּ לְקַבְּלָהּ, מֵהַרְרֵי נְמֵרִים: אִלֵּין בְּנִי יִשְׁמָעֵאל. דִּכְתִּיב, (דברים ל״ג:ב׳) ה’ מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן וְאָתָא מֵרִבְבוֹת קֹדֶשׁ.

“from the top of Senir and Hermon”: i.e. from Mount Sinai, at the nether part of which they stood. Also “from the lions’ dens”: namely, the children of Seir, who refused the Law when offered to them. “From the mountains of the leopards”: namely, the children of Ishmael, who likewise refused, as it is written, “The Lord came from Sinai, and rose up from Seir unto them; he shined forth from Mount Paran, and he came from the ten thousands of holy ones” (Deut. 30, 2).

מַאי וְאָתָא מֵרִבְבוֹת קֹדֶשׁ. דְּתָנֵינָן, כַּד בָּעָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמֵיהַב אוֹרַיְיתָא לְיִשְׂרָאֵל, אָתוּ מַשִׁרְיָין דְּמַלְאָכִין עִלָּאִין, פָּתְחוּ וְאָמְרוּ, (תהילים ח׳:ב׳) ה’ אֲדוֹנֵינוּ מָה אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל הָאָרֶץ אֲשֶׁר תְּנָה הוֹדְךָ עַל הַשָּׁמָיִם, בָּעָאן דְּיִתְיְהִיב לוֹן אוֹרַיְיתָא.

And what is the meaning of “He came from the ten thousands of holy ones”? An ancient tradition explains it thus: when the Holy One was about to give the Law to Israel, hosts of angels protested with one voice, saying: “O Lord, our lord, how excellent is thy Name in all the earth! Give thy Glory (the Torah) to the heavens!” (Ps. 8, 1-2). In truth, they desired the Torah for themselves.

אָמַר לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְכִי אִית בְּכוֹן מוֹתָא, דִּכְתִּיב, (במדבר י״ט:י״ד) אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל. (דברים כ״א:כ״ב) וְכִי יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא מִשְׁפַּט מָוֶת וְהוּמָת. חֵטְא אִית בֵּינַיְיכוּ, וְכִי אַתּוּן בָּעָאן לְדִינִין. אִית בֵּנַיְיכוּ גֶּזֶל. אוֹ גְּנֵבָה, דִּכְתִּיב, (שמות כ’) לא תִּגְנוֹב. אִית בֵּינַיְיכוּ נָשִׁין דִּכְתִּיב, (שמות כ’) לֹא תִּנְאָף. אִית בֵּינַיְיכוּ שִׁקְרָא, דִּכְתִּיב, (שמות כ׳:י״ג) לא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר. אִית בֵּינַיְיכוּ חֶמְדָּה, דִּכְתִּיב, (שמות כ׳:י״ג) לֹא תַחְמוֹד. מַה אָתּוּן בָּעָאן אוֹרַיְיתָא. מִיָּד פָּתְחוּ וְאָמְרוּ, ה’ אֲדוֹנֵינוּ מָה אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל הָאָרֶץ. וְאִלּוּ אֲשֶׁר תְּנָה הוֹדְךָ עַל הַשָּׁמָיִם לָא כְּתִּיב. וְעַל דָּא וְאָתָא מֵרִבְבוֹת קֹדֶשׁ, כְּדֵין מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ.

Said the Holy One to them: “Has death any sway over you? Behold, in My Law death is the punishment for certain sins! Is robbery or theft known to you? In My Law it is written, ‘Thou shalt not steal’! Is there sexual desire among you? I have said, ‘Thou shalt not commit adultery’! Is it possible for you to lie? I have said, ‘Thou shalt not bear false witness against thy neighbour’! Can covetousness lodge with you? I have said, ‘Thou shalt not covet’! Of what service, then, will the Law be to you?” Straightway they sang in unison: “O Lord, our lord, how excellent is thy Name in all the earth” (Ibid. 10). No more did they say, “give Thy glory to the heavens”!

ר’ יוֹסֵי אוֹקִים לְהַאי קְרָא, (ה’ ב’) כַּד נַחְתָא שְׁכִינְתָּא בְּגָלוּתָא דְּמִצְרַיִם. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, הַאי קְרָא, עַל רָזָא דְּיִחוּדָא דִּמְהֵימָנוּתָא אִתְּמַר, אִתִּי מִלְּבָנוֹן כַּלָּה, קוֹל אֲמַר לְדִבּוּר אִתִּי, בְּגִין דְּהָא (בראשית ל”ו א’) קוֹל אָתֵי לְדִבּוּר, וּמְדַבָּר לָהּ בַהֲדֵיהּ, לְמֶהֱוֵי כַּחֲדָא בְּלָא פִּרוּדָא כְּלָל. בְּגִין דְּקוֹל אִיהוּ (בראשית רמ”ז ב’ כ”ה א’) כְּלָל, דִּבּוּר אִיהוּ פְּרַט. וְעַל דָּא כְּלָל אִצְטְרִיךְ לִפְרָט, וּפְרָט אִצְטְרִיךְ לִכְלָל. דְּהָא לֵית קוֹל בְּלֹא דִּבּוּר, וְלֵית דִּבּוּר בְּלא קוֹל. וְעַל דָּא אִתִּי מִלְּבָנוֹן כַּלָּה וְגוֹ’, דְּעִקָרָא דְּתַרְוַיְיהוּ מִלְּבָנוֹן קָא אַתְיָין.

R. Jose interpreted the above verse in the Song of Songs in connection with the descent of the Shekinah to the Egyptian captivity. R. Simeon, however, found in it an allusion to the mystic union between Voice and Utterance. These should form one unity, without any separation whatever. They depend upon one another: no Voice without Utterance, and no Utterance without Voice. Essentially they both come from “Lebanon” (=lebanah, moon, symbolizing Wisdom).

תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה: דָּא אִיהוּ גָּרוֹן, דְּמִתַּמָּן נַפְקָא רוּחָא לְאַשְׁלְמָא כֹּלָּא, (נ”א כלה) מֵרָזָא דִּלְבָנוֹן סָתִים וְגָנִיז. מֵרֹאשׁ שְׂנִיר וְחֶרְמוֹן: דָּא אִיהִי לִישָׁנָא רֵישָׁא וְאֶמְצָעִיתָא, דִּמְחַתְּכָא לְדִּבּוּר. מִמְּעוֹנוֹת אֲרָיוֹת: אִלֵּין אִינּוּן שִׁינַיִם. מֵהַרְרֵי נְמֵרִים: אִלֵּין אִינּוּן שִׂפְוָון, שְׁלִימוּ דְּאִשְׁתְּלִים בְּהוּ דִּבּוּר.

“Amana” represents the throat, out of which comes the breath to complete the hidden indication first given from “Lebanon”. “From the top of Senir and Hermon” refers to the tongue; “from the lions’ dens” suggests the teeth; “from the mountains of the leopards ” is symbolic of the lips, by which the Utterance is made complete.

Shemot, Chapter 4

וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. רִבִּי חִיָּיא פָּתַח, (משלי כ״ג:ו׳) אַל תִּלְחַם אֶת לֶחֶם רַע עַיִן וְאַל תִּתְאָו לְמַטְעַמֹּתָיו. אַל תִּלְחַם אֶת לֶחֶם רַע עַיִן, בְּגִין דְּנַהֲמָא אוֹ הֲנָאָה דְּהַהוּא בַּר נָשׁ דְּהַוְי רַע עַיִן, לָאו אִיהוּ כְּדַאי לְמֵיכַל וּלְאִתְהֲנִי מִנִּיהּ. דְּאִי כַּד נַחְתּוּ יִשְׂרָאֵל לְמִצְרַיִם, לָא יִטְעֲמוּן נַהֲמָא דְּמִצְרָאֵי, לָא אִשְׁתְּבָקוּ בְּגָלוּתָא, וְלָא יְעִיקוּן לוֹן מִצְרָאֵי.

R. Hiya applied to the Israelites who went down to Egypt the verse: “Eat thou not the bread of him that hath an evil eye, neither desire thou his dainties” (Prov. 23, 6). ‘Indeed,’ he said, ‘the bread or any other boon offered by an evil-eyed man is not worth while partaking of or enjoying. Had the children of Israel, in going down into Egypt, not tasted the bread of the Egyptians they would not have remained there in exile, nor would the Egyptians have oppressed them.’

אָמַר לֵיהּ רִבִּי יִצְחָק, וְהָא גְּזֵרָא אִתְגְּזַר. אֲמַר לֵיהּ, כֹּלָּא אִיהוּ כְּדְקָא יָאוּת, דְּהָא לָא אִתְגְּזַר בְּמִצְרַיִם דַּוְוקָא, דְּהָא לָא כְּתִיב (בראשית ט״ו:י״ג) כִּי גֵּר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, אֶלָּא בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם, וַאֲפִילּוּ בְּאַרְעָא אָחֲרָא.

Said R. Isaac: ‘Was not that exile the fulfilment of a divine decree?’ R. Hiya said in reply: ‘That makes no difference, inasmuch as the decree did not mention Egypt in particular, only saying: “Thy seed shall be a stranger in a land that is not theirs” (Gen. 16, 16)- not necessarily Egypt.’

אָמַר ר’ יִצְחָק, מַאן דְּאִיהוּ בַּעַל נֶפֶשׁ, (ס”א לא ייכל עם בר נש) דְּמֵיכְלֵיהּ יַתִּיר מִשְּׁאָר בְּנֵי נָשָׁא, אוֹ מַאן דְּהוּא אָזִיל בָּתַר מֵעוֹי, אִי אִעְרַע בְּהַהוּא רַע עַיִן, יְכוּס גַּרְמֵיהּ וְלָא יֵיכוּל מִנַּהֲמָא דִּילֵיהּ, דְּלֵית נַהֲמָא בִּישָׁא בְּעָלְמָא, בַּר מֵהַהוּא לֶחֶם רַע עַיִן, מַה כְּתִיב (בראשית מ״ג:ל״ב) כִּי לא יוּכְלוּן הַמִּצְרִים לֶאֱכֹל אֶת הָעִבְרִים לֶחֶם כִּי תוֹעֵבָה הִיא לְמִצְרָיִם, הָא לָךְ לֶחֶם רַע עַיִן,

R. Isaac said: ‘Though a man should have a vigorous appetite and be a hearty eater, yet if he encounters such an evil-eyed man, it were better for him to take his own life than partake of his bread.’

Shemot, Chapter 5

תְּלָתָא אִינּוּן דְּדַחְיָין שְׁכִינְתָּא מֵעָלְמָא, וְגַרְמִין, דְּדִיוּרֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָא הֲוֵי בְּעָלְמָא, וּבְנִי נָשָׁא צַוְוחִין וְלָא אִשְׁתְּמַע קַלֵּיהוֹן. וְאִלֵּין אִינּוּן: מַאן דְּשָׁכִיב בַּנִּדָּה, בְּגִין דְּלֵית מִסְאֲבוּ תַּקִּיף בְּעָלְמָא בַּר מִסְּאֲבוּ דְּנִדָּה. מִסְאֲבוּ דְּנִדָּה קַשְׁיָא מִכָּל מִסְאֲבוּ דְּעָלְמָא, אִסְתְּאַב אִיהוּ, וְכָל דְּמִתְקָרְבִין בַּהֲדֵיהּ יִסְתַּאֲבוּן עִמֵּיהּ, בְּכָל אֲתָר דְּאַזְלִין אִתְדַּחְיָיא שְׁכִינְתָּא מִן קַמַיְיהוּ.

There are three types of men who drive away the Shekinah from the world, making it impossible for the Holy One, blessed be He, to fix His abode in the universe, and causing prayer to be unanswered.

וְלֹא עוֹד, אֶלָּא דְּגָרִים מַרְעִין בִּישִׁין עַל גַּרְמֵיהּ, וְעַל הַהוּא זַרְעָא דְּיוֹלִיד, דְּכֵיוָן דְּיִקְרַב בַּר נָשׁ לְגַבֵּי נִדָּה, הַהוּא מִסְאֲבוּ דָּלִיג עֲלוֹי, וְיִשְׁתָּאַר בְּכָל שַׁיְיפִין דִּילֵיהּ, זַרְעָא דְּיוֹלִיד בְּהַהוּא שַׁעֲתָא, (ס”א מסאבו) מַשְׁכִין עֲלוֹי רוּחַ מִסְאֲבוּ. וְכָל יוֹמוֹי יְהֵא בִּמְסָאֲבוּ, דְּהָא בִּנְיָנָא וִיסוֹדָא דִּילֵיהּ אִיהוּ בִּמְסָאֲבוּ רַב וְתַקִּיף מִכָּל מְסַאֲבָא דְּעָלְמָא, דְּמִיָּד דְּקָרִיב בַּר נָשׁ לְגַבֵּי נִדָּה, הַהוּא מִסְאֲבוּ דָּלִיג עֲלוֹי, דִּכְתִּיב, (ויקרא ט״ו:כ״ד) וּתְהִי נִדָּתָהּ עָלָיו.

One is he who cohabits with a woman in the days of her separation. There is no impurity comparable with this. He defiles himself and all connected with him. The child born of such a union is shapen in impurity, imbibes the spirit of impurity, and its whole life is founded on impurity.

מַאן דְּשָׁכִיב בְּבַת אֵל נֵכָר, דְּאָעִיל בְּרִית קוֹדֶשׁ וְאָת קַיָּימָא בִּרְשׁוּ אַחֲרָא, דִּכְתִּיב, (מלאכי ב׳:י״א) וּבָעַל בַּת אֵל נֵכָר. וְתָנֵינָן, לֵית קִנְאָה קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בַּר קִנְאָה דִּבְרִית קַדִּישָׁא, דְּאִיהוּ קַיָּימָא דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא, וְרָזָא דִּמְהֵימָנוּתָא. מָה כְּתִיב (במדבר כ״ה:א׳) וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב מִיַּד וַיִּחַר אַף ה’ בְּיִשְׂרָאֵל.

Next is he who lies with a heathen woman, for he profanes herewith the sacred sign of the covenant which constitutes the support of the sacred Name and the essence of faith. As soon as “the people committed whoredom” with the daughters of Moab, the anger of the Lord was kindled against Israel (Num. 25, 1-3).

רֵישֵּׁי עַמָּא דְּיָדְעוּ וְלא מִחוּ בִּידַיְיהוּ, אִתְעַנְשׁוּ בְּקַדְמִיתָא, דִּכְתִיב, (במדבר כ״ה:ד׳) קַח אֶת כָּל רָאשֵׁי הָעָם וְהוֹקַע אוֹתָם לָה’ נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ. רִבִּי אַבָּא אָמַר, מַאי נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ. נֶגֶד הַבְּרִית דְּאִקְרֵי שֶׁמֶשׁ, וַעֲלֵיהּ אִתְּמַר (תהלים פ”ד) כִּי שֶׁמֶשׁ וּמָגֵן ה’ אֱלהִים. שֶׁמֶשׁ וּמָגֵן (רכ”ד ב’): דָּא בְּרִית קַדִּישָׁא. מַה שֶׁמֶשׁ זָרַח וְאַנְהִיר עַל עָלְמָא, אוּף הָכִי בְּרִית קַדִּישָׁא זָרַח וְאַנְהִיר גּוּפָא דְּבַּר נָשׁ. מָגֵן: מַה מָגֵן אִיהוּ לְאַגָּנָא עֲלֵיהּ דְּבַּר נָשׁ, אוּף הָכִי בְּרִית קַדִּישָׁא מָגֵן עֲלֵיהּ דְּבַּר נָשׁ, וּמַאן דְּנָטִיר לֵיהּ, לֵית נִזְקָא בְּעָלְמָא, דְּיָכִיל לְמִקְרַב בַּהֲדֵיהּ וְדָא הוּא נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ.

The leaders of the people, who did not endeavour to prevent them, were the first to be punished (Ibid. 4), and in every generation it is the leaders who are made responsible for all the members of the community in regard to the profanation of the sign of the covenant, which is “sun and shield” (Ps. 84, 12): as the sun gives light to the world, so does the holy sign give light to the body, and as the shield protects, so does the holy sign protect.

רֵישֵׁי עַמָּא, יִתָּפְסוּן בְּכָל דָּרָא וְדָרָא בְּחוֹבָא דָּא, אִי יָדְעִין וְלָא מְקַנְאִין לֵיהּ. בְּגִין דְּחוֹבָא דָּא עָלַיְיהוּ, לְקַנָאָה לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּהַאי בְּרִית, מַאן דְּאָעִיל קְדוּשָׁה דָּא בִּרְשׁוּתָא אַחֲרָא, עֲלֵיהּ כְּתִיב (שמות כ׳:ה׳) לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנַי. לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם כִּי אָנֹכִי ה’ אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא וְכֹלָּא קִנְאָה חֲדָא. וְעַל דָּא אִתְדַחְיָיא שְׁכִינְתָּא מִקָמֵיהּ. מַאן דִּמְשַׁקֵּר בִּבְרִית קַדִּישָׁא דְחָתִים בִּבְשָׂרֵיהּ דְּבַּר נָשׁ, כְּאִילּוּ מְשַׁקֵּר בִּשְׁמָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, מַאן דִּמְשַׁקֵּר חוֹתָמָא דְּמַלְכָּא, מְשַׁקֵּר בֵּיהּ בְּמַלְכָּא, לֵית לֵיהּ חוּלָקָא בֶּאֱלָהָא דְּיִשְׂרָאֵל, אִי לָא בְּחֵילָא דְתִיוּבְתָּא תָּדִיר. (ס”א יתיר)

He who keeps it in purity is guarded from evil. But he who transfers this sign of holiness into a strange domain, breaks the commandment, “Thou shalt have no other gods but Me”; for to deny the king’s seal is equivalent to denying the king himself.

ר’ יוֹסֵי פָּתַח וְאָמַר, (שמואל א י״ב:ט׳) וַיִּשְׁכְּחוּ אֶת ה’ אֱלֹהֵיהֶם וְגוֹ’, וַיַעֲזְבוּ אֶת ה’. מַאי וַיִּשְׁכְּחוּ וַיַעֲזְבוּ. דְּדָחוּ מִנַּיְיהוּ בְּרִית קַיָימָא קַדִּישָׁא, הֲווֹ גַּזְרִין וְלָא פַּרְעִין, עַד דְּאָתַת דְּבוֹרָה וּנְדִיבַת בְּהַאי לְכָל יִשְׂרָאֵל כְּמָּה דִּכְתִיב, (שופטים ה׳:ב׳) בִּפְרוֹעַ פְּרָעוֹת בְּיִשְׂרָאֵל בְּהִתְנַדֵּב עָם בָּרַכוּ ה’.

מַאן דְּקָטִיל בְּנוֹי, הַהוּא עוֹבָּרָא דְּמִתְעַבְּרָא אִתְּתֵיהּ, וְגָרִים לְקַטָלָא לֵיהּ בִּמְעָהָא, דְּסָתִיר בִּנְיָינָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְאוּמָנוּתָא דִּילֵיהּ. אִית מַאן דְּקָטִיל בַּר נָשׁ. וְהַאי קַטִּיל בְּנוֹי.

Next is he who purposely prevents the seed from coming to fruition, for he destroys the King’s workmanship and so causes the Holy One to depart from the world.

תְּלָתָא בִּישִׁין עָבִיד דְּכָל עָלְמָא לָא יָכִיל לְמִסְבַּל, וְעַל דָּא עָלְמָא מִתְמוֹגְגָא זְעֵיר זְעֵיר, וְלֹא יְדִיעַ, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִסְתָּלִק מֵעָלְמָא, וְחַרְבָּא וְכַפְנָא וּמוֹתָנָא אַתְיָין עַל עָלְמָא. וְאִלֵּין אִינּוּן: קָטִיל בְּנוֹי, סָתִיר בִּנְיָינָא דְּמַלְכָּא. דָּחֵיא שְׁכִינְתָּא, דְּאַזְלָא וּמְשַׁטְּטָא בְּעָלְמָא, וְלָא אַשְׁכָּחַת נַיְיחָא. וְעַל (דא) אִלֵּין, רוּחָא (ס”א רוחין) דְּקוּדְשָׁא (עביד) בָּכְיָה. וְעָלְמָא אִתְדָן בְּכָל הָנֵי דִּינִין. וַוי לְהַהוּא בַּר נָשׁ, וַוי לֵיהּ, טָב לֵיהּ דְּלָא יִתְבְּרֵי בְּעָלְמָא.

This sin is the cause of war, famine, and pestilence, and it prevents the Shekinah from finding any resting place in the world. For these abominations the spirit of holiness weeps. Woe to him who causes this: it were better that he had never been born.

זַכָּאִין אִינּוּן יִשְׂרָאֵל, דְאַף עַל גַּב דַּהֲווּ בְּגָלוּתָא דְּמִצְרַיִם, אִסְתָּמָרוּ מִכָּל הָנֵי תְּלָתָא, מִנִּדָּה, וּמִבַּת אֵל נִכָר, וּמִקְּטּוֹל זַרְעָא, וְאִשְׁתָּדָּלוּ בְּפַרְהֶסְיָא בְּפִרְיָה וּרְבִיָּה. דְּאַף עַל גַּב דִּגְזֵרָה אִתְגַזְרָת (שמות א׳:כ״ב) כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְּאוֹרָה תַּשְׁלִיכוּהוּ, לָא אִשְׁתְּכַח בֵּינֵיהוֹן מַאן דְּקָטִיל עוּבָּרָא בִּמְעָהָא דְּאִתְּתָא, כָּל שֶׁכֵּן לְבָתַר. וּבִזְכוּתָא דָּא נָפְקוּ יִשְׂרָאֵל מִן גָּלוּתָא.

It was counted to the Israelites for righteousness that, although in exile in Egypt,they kept themselves free from these sins, and, moreover, fearlessly fulfilled the command to increase and multiply. This made them worthy to be liberated.

מִנִּדָּה: דְּתָנֵי רִבִּי חִיָּיא מַאי דִּכְתִּיב, (שמות ל״ח:ח׳) וַיַּעַש אֶת הַכִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְאֶת כַּנּוֹ נְחֹשׁת בְּמַרְאוֹת הַצּוֹבְאוֹת. מִפְּנֵי מַה זָּכוּ נָשִׁין לְהַאי, בְּגִין דְּאִסְתָּמָרוּ גַרְמַיְיהוּ בְּגָלוּתָא דְּמִצְרַיִם, דִּלְבָתַר דְּאִתְדַּכְיָין הֲווֹ אַתְיָין מִתְקַשְּׁטָן וּמִסְתַּכְּלָן בַּמַּרְאָה בִּבְעָלֵיהוֹן, וּמְעוֹרְרָן לוֹן בְּפִרְיָה וּרְבִיָּה.

R. Hiya found an indication of the purity of the Israelitish women in Egypt in the text: “And he made the laver of brass, and the foot of it brass, of the looking-glasses of the women assembling at the door of the tent” (Ex. 38, 8). What was the merit of the women to have made them worthy of such honour that their looking-glasses should be used for the laver of the Tabernacle? Their ritual ablutions on the one hand, and their eagerness to attract their husbands on the other.

מִבַּת אֵל נֵכָר, דִּכְתִּיב, (שמות י״ב:מ״א) יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת ה’ וְגוֹ’. וּכְתִיב (תהילים קכ״ב:ד׳) שִׁבְטֵי יָהּ עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל. עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל וַדַּאי. וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנִי יִשְׂרָאֵל. שִׁבְטֵי בְּנִי יִשְׂרָאֵל. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

וְאִי תֵּימָא וְהָא כְּתִיב וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי. הָא וַדַּאי חַד הֲוָה, וּפִרְסְמוֹ קְרָא, דִּכְתִּיב, (ויקרא כ״ד:י״א) וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי וְגוֹ’ וְשֵׁם אִמּוֹ שְלוֹמִית בַּת דִּבְרִי לְמַטֵּה דָּן. פִּרְיָה וְרִבְיָה דִּכְתִּיב, (שמות א׳:ז׳) וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וְגוֹ’. וּמִכָּל הָנֵי אִסְתָּמָרוּ יִשְׂרָאֵל. בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (ז’ א’) עָאלוּ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל נָפְקוּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנִי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ’.

Shemot, Chapter 6

וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. רִבִּי אֶלְעָזָר וְרִבִּי יוֹסֵי הֲווֹ אַזְלֵי בְּאוֹרְחָא, עַד דַּהֲווֹ אַזְלֵי, אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר לְרִבִּי יוֹסֵי, אַפְתַּח פּוּמָךְ, וְיִנְהֲרוּן מִילָךְ אָמַר לֵיהּ נִיחָא קָמֵיהּ דְּמַר, דְּאֶשְׁאַל מִלָּה חֲדָא דְּקַשְׁיָא לִי, (אחורי דף זה) הָא שְׁמַעְנָא מִבּוּצִינָא קַדִּישָׁא, דְּהֲוָה אָמַר, וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנִי יִשְׂרָאֵל, יִשְׂרָאֵל סָבָא. כָּל אִינּוּן חֵילִין וּמַשְׁרְיָין דְּהֲווֹ נַחְתִּין לְגָלוּתָא בַּהֲדֵי יַעֲקֹב, דִּכְתִּיב, אֵת יַעֲקֹב. מַהוּ דִּכְתִּיב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ. אָמַר לֵיהּ, וַדַּאי הָכִי הוּא. אֶלָּא הָא תָּנֵינָן, כָּל דִּמְקַבֵּל מֵאָחֲרָא, אִיהוּ בֵּיתָא מֵהַהוּא דְּיָהִיב, וְעַל דָּא אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ.

R. Eleazar and R. Jose were once walking together. Said R. Eleazar to R. Jose: ‘Open thy mouth, and let thy words flow forth!’ R. Jose replied: ‘Will it please the master if I ask him to solve a certain difficulty for me? I have heard from the mouth of the “holy lamp” (R. Simeon b. Yohai) this interpretation of the words: “and these are the names of the children of Israel”-that they refer to the “Ancient Israel” (God) and to all the heavenly hosts and chariots who went into captivity with Jacob. I am, however, puzzled how to fit the words “a man and his household” in this verse into this interpretation.’ R. Eleazar replied: ‘What R. Simeon said is certainly correct. We have an esoteric doctrine that the receiver is, as it were, a “house” to the giver.’

פָּתַח רִבִּי אֶלְעָזָר וְאָמַר, (מלכים א ט׳:א׳) וַיְהִי כְּכַלּוֹת שְׁלֹמֹה לִבְנוֹת אֶת בֵּית ה’ וְאֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ וְגוֹ’. וְכִי כֵּיוָן דְּאָמַר אֶת בֵּית ה’, מַהוּ וְאֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ, אִי בְּגִין שְׁלֹמֹה אִתְּמַר, לָאו הָכִי, אֶלָּא אֶת בֵּית ה’ דָּא בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, וְאֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ דָּא קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים.

This may be illustrated from the following verse: “And it came to pass when Solomon had finished the building of the house of the Lord and the king’s house” (I K. IX, I). “The house of the Lord” is, of course, the Temple, which includes the outer courts, the porch, the antechambers, and the Temple itself: but the “king’s house” is not, as you might think, the palace of Solomon, but the Holy of Holies, the innermost sanctum

בֵּית ה’ דְּאִיהוּ בֵּית הַמִּקְדָּשׁ כְּגוֹן: עֲזָרוֹת וּלְשָׁכוֹת וּבֵית הָאוּלָם וְהַדְּבִיר, דָּא בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, וַדַּאי אִקְרֵי בֵּית ה’. בֵּית הַמֶּלֶךְ: דָּא קֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים, דְּאִיהוּ פְּנִימָאָה דְּכֹלָּא, הַמֶּלֶךְ סְתָם. מֶלֶךְ דָּא, אַף עַל גַּב דְּאִיהוּ מֶלֶךְ עִלָּאָה, אִיהוּ נוּקְבָּא לְגַבֵּי נְקוּדָה עִלָּאָה, סְתִימָא דְּכֹלָּא. וְאַף עַל גַּב דְּאִיהוּ נוּקְבָּא, אִיהוּ דְּכוּרָא לְגַבֵּי מֶלֶךְ דִּלְתַתָּא, וּבְגִין כָּךְ כֹּלָּא כְּגַוְונָא דָּא וְעַל דָּא, תַּתָּאֵי, בְּרָזָא דָּא כְּתִיב בְּהוּ, אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ.

the word “King” being here used in its absolute sense. For this King, although supreme, is, in relation to the Highest Point, the most hidden One, feminine, or receptive; but at the same time He is masculine, or active, in relation to the lower King; and this double relationship, to that which is above and that which is below, appertains to the whole supramundane world. It is in this symbolic sense that the angels are here called “his house”.’

וְאֵלֶּה שְׁמוֹת, רִבִּי (אלעזר) יוֹסֵי פָּתַח וְאָמַר, (שיר השירים ד׳:י״ב) גַּן נָעוּל אֲחוֹתִי כַלָּה גַּל נָעוּל מַעְיָן חָתוּם. גַּן נָעוּל: דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל שֶׁהִיא גַּן נָעוּל. דְּאָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, מַה הַגַּן הַזֶּה צָרִיךְ לִשְׁמוֹר, לַעְדּוֹר, וּלְהַשְׁקוֹת, וְלִזְמוֹר. כַּךְ כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, צְרִיכָה לַעְדּוֹר, וְלִשְׁמוֹר, וּלְהַשְׁקוֹת, וְלִזְמוֹר, וְנִקְרֵאת גַּן, וְנִקְרֵאת כֶּרְם, מַה הַכֶּרֶם הַזֶּה צָרִיךְ לַעְדּוֹר וּלְהַשְׁקוֹת וְלִזְמוֹר וְלַחְפּוֹר, כַּךְ יִשְׂרָאֵל, הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, (ישעיהו ה׳:ז׳) כִּי כֶּרֶם ה’ צְבָאוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל וּכְתִיב, (ישעיהו ה׳:ז׳) וַיְעַזְקֵהוּ וַיְסַקְּלֵהוּ וְגוֹ’.

AND THESE ARE THE NAMES. R. Jose connected these words with the words from the Song of Songs (4, 12): “A closed garden is my sister bride, a closed spring, a sealed fountain.” ‘ “A closed garden” refers to the Community of Israel, for,’ said R. Eleazar, ‘as the garden has to be tended, ploughed, watered, and trimmed, so has the Community of Israel to be tended, nurtured, and trimmed. She is called “garden” and she is called “vineyard”: “for the vineyard of the Lord of Hosts is Israel… and he fenced it and gathered out the stones thereof’ (Isa. 5, 1-7).’

Shemot, Chapter 7

תוספתא מַתְנִיתִין: אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, אֲנַן פַּתְחִין עֵינָנָא חֲמָאן, גַּלְגַּלֵּי רְתִיכָתָא קַדִּישָׁתָא נַטְלִין בְּמַטְלָנוֹי, וְקַל שִׁירָתָא בְּסִימָא לְאוּדְנִין, יָאֶה לְלִבָּא, סַלְּקָא וְנַחְתָּא, אַזְלָא וְלָא נַטְלָא, מִזְדַעְזְעִין אֶלֶף אַלְפִין, וְרִבּוֹא רִבְבָן וּפַתְחִין שִׁירָתָא מִלְרַע לְעֵילָּא.

Said R. Simeon: We open our eyes And straightway behold. The holy chariot’s Swift-rolling wheels.. Voices of song. Making lovely the air, A joy to the heart, A grace to the ear. Thousand on thousand. To trembling now fall. As they sing and rejoice. From below to above.

לְקָל נְעִימוּתָא הַהוּא, קַיְימִין מַאן דְּקַיְימִין, וּמִתְכַּנְּפִין בִּכְנוּפְיָא לְסִטְרָא דִּימִינָא, אַרְבַּע מְאָה וְחַמְשִׁין אַלְפִין מָארֵי דְּעַיְינִין. חַמָּאן וְלָא חַמָּאן, קַיְימִין בְּקִיּוּמֵיהוֹן. תְּרֵין סִטְרִין אָחֳרָנִין אִתְחַוְּורוּ (ס”א אתחזרו) בְּגִינֵיהוֹן. וּלְסִטְרָא דִּשְׂמָאלָא מָאתָן וְחַמְשִׁין אַלְפִין.

In tune with the song. Standing who stand. Joined who are joined In multitudes thronging, Four hundred and fifty. Thousands of beings-. Gifted with sight are they. Yet see and see not. Two hosts them encompass. As great as the first. On the left hand is sorrow, Is crying and moaning-.

אִינּוּן מָארֵיהוֹן דִּיבָבָא, מְיַבְּבִין וּמְיַלְּלִין מֵאֲתַר בֵּית מוֹתְבֵיהוֹן, פַּתְחִין בְּדִינָא וּמְסַיְּימִין בְּדִינָא. מְיַבְּבִין תִּנְיָינוּת, וְדִינָא יָתִיב, וְסִפְרִין פְּתִיחוּ. בֵּיהּ שַׁעֲתָא, סָלִיק מָארֵיהּ דְּדִינָא, דְּקָאִים עֲלֵיהוֹן, וְיָתִיב בְּכוּרְסַיָּיא דְּדִינָא, וְשִׁירָתָא אִשְׁתְּכַךְ, עַד לָא תִּסְתַּיָּים דִּינָא

The Lords of Weeping. Their dwelling here set. Their being is judgement, And chastisement their end. The Judge is there ready. And the books are open. At this hour and moment. The Lord of judgement. Ascends to His Throne. The singing ceases. And silence falls. Judgement begins.

סָחֲרָן מָארֵי דְּעַיְינִין דִּלְסִטְרָא יְמִינָא, וְעִמְּהוֹן תַּמְנֵיסַר אַלְפִין אַחֲרָנִין תַּקְעִין, וְלָא מְיַבְּבִין וְלָא מְיַלְּלִין (ס”א לא מיללין ולא מיבבין) פַּתְחִין שִׁירָתָא, מִזְדַּעְזְעָן מָאתָן וְחַמְשִׁין אַלְפִין מָארֵי דִּיבָבָא.

The Lords of the right hand. Who see and perceive. And eighteen thousand Angelic companions. Fearlessly sing. And trumpets ring forth. And a trembling begins.

תַּקַע תִּנְיָינוּת וְלָא מְיַבְּבִין (ס”א ולא מיבבין ולא מיללין) נָטִיל פַּטְרוֹנָא, מֵהַהוּא כּוּרְסַיָּיא וְיָתִיב בְּכוּרְסַיָּיא דְּוַותְּרָנוּתָא. בֵּיהּ זִמְנָא הַוָה (נ”א הוא) מִדְכַּר שְׁמָא קַדִּישָׁא עִלָּאָה רַבָּא, דִּבְהַהוּא שְׁמָא חַיִּים לְכֹלָּא.

Once again do thy sound. And the voices are silent. Then rises the Lord. From the Judgement throne; On the throne of reconcilement The Merciful now sits, And utters the Name-. The holy, the blessed, Source of mercy for men. And life-giving to all.

פָּתַח וְאָמַר זִמְנָא חֲדָא יוֹ”ד הֵ”א וָי”ו הֵ”א (ס”א יו”ד ה”א וא”ו ה”א) כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (שמות ל״ד:ה׳) וַיִּקְרָא בְשֵׁם יְהוָֹה. פַּתְחִין כִּקַדְמֵיתָא מָארֵי גַּלְגַּלֵּי קַדִּישִׁין. וְאֶלֶף אַלְפִין, וְרִבּוֹא רִבְבָן, וְאַמְרֵי שִׁירָתָא, מְשַׁבְּחִין וְאָמְרִין, בְּרִיךְ יְקָרָא דְה’ מֵאֲתָר בֵּית שְׁכִינְתֵּיהּ.

“Yod He Vau He” He cries; Then murmurs anew. The song of the myriads, Of holy turning wheels.. In ecstasy they chant “Blessed be the Lord’s glory. From the place of His Shekinah”..

אַתְיָא הַהוּא גִּנְתָּא, דְהַוָת (נ”א דאיהי) טְמִירָא בְּמָאתָן וְחַמְשִׁין עָלְמִין, הוּא שְׁכִינְתָּא יְקָרָא בְּזִיוָהּ, דְּנָפִיק מִזִּיוָא לְזִיוָא, וְזִיוָהּ נָגִיד מִנֵיהּ, לְד’ סִטְרִין רֵישִׁין, לְקַדְמָאֵי (ס”א לקיימא), מֵהַהוּא זִיוָא נַפָק (ס”א אתמשך) לְכֻלְּהוּ דְּאִינּוּן לְתַתָּא, וְהַהִיא אִקְרֵי גִּנְתָּא דְּעֵדֶן.

The secret Garden In worlds of light hidden -Two hundred and fifty Encompassing worlds- Where Shekinah’s splendour From splendour proceeding Its splendour sends forth To the ends of creation, In the fulness of glory Is revealed in its beauty To the eyes made seeing- The garden of Eden.

פָּתַח תִּנְיָינוּת הַהוּא סָבָא, פַּטְרוֹנָא דְּכֹלָּא וּמִדְכַּר שְׁמֵיהּ יוֹ”ד הֵ”א וָא”ו הֵ”א, וְכֻלְּהוּ פַּתְחֵי בִּתְלֵיסָר מְכִילָן דְּרַחֲמֵי. מַאן חָמֵי כָּל אִלֵּין תַּקִּיפִין, רָאמִין דְּרָאמִין, תַּקִּיפִין דְתַקִּיפִין, רְתִיכִין קַדִּישִׁין, וּשְׁמַיָא, וְכָל חֵילֵהוֹן, מִזְדַּעְזְעִין וּמִתְחַלְחְלָן בְּאֵימָתָא סַגְיָא, מְשַׁבְּחָן שְׁמָא קַדִּישָׁא, וְאַמְרִין שִׁירָתָא. זַכָּאִין אִינּוּן נִשְׁמָתְהוֹן דְּצַדִּיקַיָּיא, דְּאִינּוּן בְּהַהוּא עִדּוּנָא, וְיַדְעִין דָּא, עַל הַאי אִיתְּמַר (ירמיהו י׳:ז׳) מִי לֹא יִירָאֲךָ מֶלֶךְ הַגּוֹיִם כִּי לְךָ יָאָתָה וְגוֹ’. (ע”כ תוספתא)

The Ancient, the Father, The Holy One speaks His Name again pronouncing, “Yod He Vau He” again Gloriously crying. Then speak the lightful Hosts Making brave music: His thirteen paths of mercy They gladly proclaim. Who sees those mighty ones High in the Heavens Mighty in beauty? Who sees the Chariots Holy and glorious? Who sees the Hosts in The bright courts of glory Exalting and praising In awe and in fear In joy and in wonder The Holy One’s Name? Blessed are the souls of the righteous who perceive it! “There is none like unto thee, O Lord; thou art great and thy Name is great. Who would not be in awe of thee, thou king of the nations?” (Jer. 10, 6-7).

Shemot, Chapter 8

אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, כַּד נַחְתַּת שְׁכִינְתָּא לְמִצְרַיִם, נַחְתַּת חַיָּה חֲדָא, דִּשְׁמָהּ יִשְׂרָאֵל, בְּדִיּוּקְנָא דְּהַהוּא סָבָא, וְאַרְבְּעִין וּתְרֵין שַׁמָּשִׁין קַדִּישִׁין עִמֵּיהּ, וְכָל חַד וְחַד אָת קַדִּישָׁא עִמֵּיהּ, מִשְּׁמָא קַדִּישָׁא, וְכֻלְּהוּ נַחְתָּן עִם יַעֲקֹב לְמִצְרַיִם, הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב. אָמַר רִבִּי יִצְחָק, מִמַּשְׁמַע דְּקָאָמַר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאַחַר כָּךְ אֵת יַעֲקֹב, וְלא נְאֱמַר אִתּוֹ.

Said R. Simeon: ‘When the Shekinah went down to Egypt, a celestial “living being” (Hayah, cf. Ezek. 1, 5), called “Israel”, in form like the patriarch Jacob, went down with Her, accompanied by forty- two heavenly attendants, each of whom bore a letter belonging to the Holy Name. They all descended with Jacob to Egypt, and hence it says “and these are the names of the children of Israel which came into Egypt… with Jacob”.’

שָׁאַל רִבִּי יְהוּדָה לְרִבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, (אמר ליה) כֵּיוָן דְּשַׁמְעַת מֵאָבוּךְ, פָּרָשַׁת וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּרָזָא עִלָּאָה, מַאי קָאָמַר אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ. אָמַר לֵיהּ, הַהוּא מִלָּה דְּהֲוָה אָמַר אַבָּא, אִינּוּן הָווּ מַלְאָכִין עִלָּאִין, דְּאִינּוּן לְעֵילָּא עַל תַּתָּאֵי מִנְהוֹן, הַיְינוּ דִּכְתִּיב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ, וְהָכִי אָמַר אַבָּא, כָּל אִינּוּן מַלְאָכִין דִּבְדַרְגָּא עִלָּאָה, אִקְרוּן גּוּבְרִין דּוּכְרִין, וְאִינּוּן דִּבְדַרְגָּא תַּתָּאָה מִנְהוֹן, אִתְקְרוּן (נוקבתא) בַּיִת, דְּאִתְּתָא נוּקְבָּא דִּמְקַבְּלָא מִן דְּכוּרָא.

R. Judah asked R. Eleazar, the son of R. Simeon: ‘As thou hast heard from thy father the mystical interpretation of this section of the Book of Exodus, tell me the significance of the words “a man and his household came with Jacob”.’ He replied: ‘My father said that it refers to the various grades of angels, all of them celestial, but of whom the higher are called “men”, and the lower “household” or “female”, in the sense that the former are active while the latter are passive and receptive.’

רִבִּי יִצְחָק הֲוָה קָאִים קָמֵיהּ דְּרִבִּי אֶלְעָזָר בַּר רִבִּי שִׁמְעוֹן, אָמַר לֵיהּ שְׁכִינְתָּא נַחְתַּת לְמִצְרַיִם עִם יַעֲקֹב. אֲמַר לֵיהּ וְלָא, וְהָא כְּתִּיב (בראשית מ״ו:ד׳) אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ. אָמַר לֵיהּ תָּא חֲזֵי, שְׁכִינְתָּא נַחְתַּת לְמִצְרַיִם אֵת יַעֲקֹב וְשִׁית מְאָה אַלְפִין רְתִיכִין קַדִּישִׁין (אחרנין) עִמָּהּ, וְהַיְינוּ דִּכְתִּיב כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי, תָּנֵינָן שִׁית מֵאָה אַלְפִין רְתִיכִין קַדִּישִׁין נַחְתּוּ עִם יַעֲקֹב לְמִצְרַיִם, וְכֻלְּהוּ סְלִיקוּ מִתַּמָּן, כַּד נָפְקוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם. הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, (שמות י״ב:ל״ז) וַיִּסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכּוֹתָה כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי וְגוֹ’. שֵׁשׁ מֵאוֹת לא נֶאֱמַר, אֶלָּא כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת, כְּגַוְונָא דְּנָפְקוּ אִלֵּין, כַּךְ נָפְקוּ אִלֵּין.

When R. Isaac was once studying with R. Eleazar, the son of R. Simeon, he asked him: ‘Did the Shekinah go down to Egypt with Jacob?’ Said R. Eleazar: ‘Surely! Did not God say to Jacob, “I will go down with thee into Egypt” (Gen. 46, 4)?’ Said R. Isaac: ‘See now, the Shekinah went down with Jacob into Egypt, but She also had with Her six hundred thousand holy Chariots (angelic beings), for it is written,” and the children of Israel journeyed from Rameses to Succoth, about (lit. Iike) six hundred thousand on foot” (Ex. 12, 37). Now it does not say “six hundred”, but “like” six hundred, etc., which suggests that there was an equal number of celestial beings who went out with them.

וְתָא חֲזֵי רָזָא דְּמִלָּה, בְּעִדָנָא דְּנָפְקוּ אִלֵּין רְתִיכִין קַדִּישִׁין, מַשִּׁירְיָיתָא קַדִּישָׁתָא, חָמוּ יִשְׂרָאֵל וְיָדְעוּ, דַּהֲווּ מִתְעַכְּבִין בְּגִינֵיהוֹן, וְכֻלְּהוּ בְּהִילוּ דְּעָבְדוּ יִשְׂרָאֵל, בְּגִינֵיהוֹן הֲוָה, וְהַיְינוּ דִּכְתִּיב, (שמות י״ב:ל״ט) וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ, הֲוָה לֵיהּ לְמֵימַר וְלָא רָצוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ אֲבָל לָא כְּתִּיב אֶלָּא וְלֹא יָכְלוּ. וְאִתְיְידַעוּ (ס”י ואיתנדע) מַמָּשׁ, דְּכֻלְּהוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הֲווּ בְּנִי יִשְׂרָאֵל דִּרְקִיעָא, וְהַיְינוּ דִּכְתִּיב, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב, וְעַל דָּא לָא נֶאֱמַר וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אִתּוֹ, אֶלָּא וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב, הַבָּאִים מִצְרָיְמָה בְּקַדְמִיתָא וְעִם מִי, אֵת יַעֲקֹב.

The deeper meaning of the passage is as follows. When these holy Chariots and holy Hosts were about to leave Egypt, the children of Israel at once realized that it was for their sake that the celestial beings were detained, and therefore they hastened to get ready and leave as quickly as possible. Hence it says “they could not tarry” (Ex. 12, 39), not “they did not want to tarry”. From this we learn that the expression “children of Israel” in all these passages refers to the celestial hosts.

אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, (נ”א רבי יצחק נ”א רבי יוסי) קַל וָחוֹמֶר, וּמַה כַּד אִשְׁתְּזִיב יַעֲקֹב מִלָּבָן, כְּתִּיב, (בראשית ל״ב:ב׳) וְיַעֲקֹב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ וַיִּפְגְעוּ בוֹ מַלְאֲכֵי אֱלהִים. כַּד נָחַת בְּגָלוּתָא, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָמַר, אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרָיְמָה, לָאו דִּינָא, הוֹאִיל וּפַטְרוֹנָא נַחְתָא דְּיְיִחְתוּן שַׁמָּשׁוֹי עִמֵּיהּ, הַיְינוּ דִּכְתִּיב הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב. רִבִּי יַעֲקֹב דִּכְפַר חָנָן אָמַר מִשְּׁמֵיהּ דְר’ אַבָּא, מַאן אִינּוּן בְּנִי יִשְׂרָאֵל דְּהָכָא. אִינּוּן דְּאִתְקְרוּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מַמָּשׁ.

Moreover, it stands to reason that, as the Holy One promised Jacob that He would go down with him into Egypt, He would take His ministering angels with Him, for where the Master is there must His servants also be, and especially when we consider that even when Jacob was saved from Laban, “the angels of God met him” (Gen. 32, 2).

ר’ אַבָּא פָּתַח וְאָמַר, (בראשית נ”ח ב’) (תהילים מ״ו:ט׳) לְכוּ חֲזוּ מִפְעֲלוֹת יְיָ’ אֲשֶׁר שָׂם שַׁמוֹת בָּאָרֶץ. אַל תִּקְרֵי שַׁמּוֹת. אֶלָּא שֵׁמוֹת. וְאַזְלָא הָא כְּהָא דְּאָמַר ר’ חִיָּיא, כְּגַוְונָא דִּרְקִיעָא, עָבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּאַרְעָא בִּרְקִיעַ אִית שְׁמָהָן קַדִּישִׁין, בְּאַרְעָא אִית שְׁמָהָן קַדִּישִׁין.

R. Abba cited here the verse: “Come, behold the works of the Lord who hath made desolations in the earth” (Ps. 46, 8). ‘The term shammoth (desolations)’, he said, ‘can also be read shemoth (names). This corroborates what R. Hiya said, namely, that whatever is in heaven, the Holy One, blessed be He, has made a counterpart thereof on earth. Thus, as there are hallowed names in heaven, so there are hallowed names on earth.’

אָמַר רִבִּי יְהוּדָה (נ”א רבי יוסי) בְּהַהוּא יוֹמָא דְּנָחַת יַעֲקֹב לְמִצְרַיִם, נָחְתוּ עִמֵּיהּ שִׁתִּין רִבּוֹא דְּמַלְאֲכֵי עִלָּאֵי. ר’ יְהוּדָה פָּתַח, (שיר השירים ג׳:ז׳) הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה שִׁשִּׁים גִּבּוֹרִים סָבִיב וְגוֹ’ קוּזְמִיטִין דִּגְלִיפִין בְּקַנְדִיטָא (ס”א בקלדיטא), סָחֲרָן בְּדוּכְתֵּיהּ קוּזְמִיטִין בִּשְׁבִיעָאָה, גְּלִיפִין בִּשְׁתִיתָאָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, שִׁשִּׁים גִּבּוֹרִים סָבִיב לָהּ.

Said R. Jose: ‘When Jacob went down to Egypt, sixty myriads of celestial angels accompanied him.’ R. Judah illustrated from the verse: “Behold, it is the couch of Solomon, threescore mighty men are about it, of the mighty men of Israel” (S.S. 3, 7), which he expounded thus: ‘Six luminosities form a circle surrounding a seventh luminosity in the centre. The six on the circumference sustain the sixty valiant angels surrounding the “couch of Solomon”.’

הִנֵּה מִטָּתוֹ: דָּא אִיהִי (בראשית רכ”ה) שְׁכִינְתָּא. שֶׁלִּשְׁלֹמֹה: מַלְכָּא דִּשְׁלָמָא דִּילֵיהּ. שִׁשִּׁים גִּבּוֹרִים סָבִיב לָהּ: אִלֵּין אִינּוּן שִׁתִּין רִבּוֹא דְּמַלְאֲכֵי עִלָּאֵי, דְּאִינּוּן מֵחֵילָא דִּשְׁכִינְתָּא, דְּנַחְתָּת עִם יַעֲקֹב לְמִצְרַיִם. מִגִּבּוֹרֵי יִשְׂרָאֵל: יִשְׂרָאֵל דִּלְעֵילָּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנִי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ’, אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ: אִינּוּן וְנִימוּסֵיהוֹן.

The “couch” is an allusion to the Shekinah, and “Solomon” refers to the “King to whom peace (shalom) belongs”: “threescore mighty men are about it”-these are the sixty myriads of exalted angels, part of the army of the Shekinah which accompanied Jacob into Egypt.’

ר’ חִיָּיא הֲוָה אָזִיל מֵאוּשָׁא לְלוּד, וַהֲוָה רָכִיב עַל חֲמָרָא, וַהֲוָה ר’ יוֹסֵי עִמֵּיהּ, נָחִית ר’ חִיָּיא, וְשַׁקְלֵיהּ בִּידוֹי לְר’ יוֹסֵי, אֲמַר לֵיהּ, אִי בְּנִי עָלְמָא יַדְעִין יְקָרָא סַגִּיאָה דְּיַעֲקֹב, בְּשַׁעְתָּא דְּאֲמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרָיְמָה, הָווּ מְלַחֲכֵי עַפְרָא, תְּלַת פַּרְסֵי קָרִיב לְקִבְרֵיהּ, דְּהָכִי מְפַרְשֵׁי מָרָנָא רַבְרְבֵי עָלְמָא, מָארֵיהוֹן דְּמַתְנִיתָא, כְּתִיב (שמות י״ח:ז׳) וַיֵּצֵא מֹשֶׁה לִקְרַאת חוֹתְנוֹ, אַהֲרֹן חָמָא לְמֹשֶׁה דְּנָפַק, וְנָפַק עִמֵּיהּ, וְאֶלְעָזָר וּנְשִׂיאֵי וְסָבֵי נַפְקוּ עִמֵּיהּ, רָאשֵׁי אֲבָהָן, וּמְעַרְעֵי כְּנִשְׁתָּא, וְכָל יִשְׂרָאֵל נַפְקוּ עִמְּהוֹן, אִשְׁתַּכְּחוּ דְּכָל יִשְׂרָאֵל כֻּלְּהוּ, נָפְקוּ לְקָבְלֵיהּ דְּיִתְרוֹ, מַאן חָמָא לְמֹשֶׁה דְּנָפִיק וְלָא יִפּוּק, לְאַהֲרֹן וּלְרַבְרְבֵי דְּנַפְקֵי, וְלָא יִפּוּק. אִשְׁתְּכַח, דִּבְגִין מֹשֶׁה נָפְקוּ כּוּלְהוֹן. וּמָה, אִי בְּגִין מֹשֶׁה כַּךְ, בְּגִין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כַּד אָמַר אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.

R. Hiya was once travelling from Usha to Lud, mounted on an ass, and R. Jose accompanied him on foot. R. Hiya dismounted, took R. Jose by the hand, and said: ‘If men only knew what great honour was shown to Jacob when the Holy One said to him, “I will go down with thee to Egypt”, they would lick the dust for three parasangs distance from his grave! For it has been said by the great Rabbis of old in connection with the verse, “And Moses went out to meet his father-in-law, and did obeisance” (Ex. 18, 7), that when Aaron saw Moses go, he also went, and so did Eleazar, and the princes, and the elders, and, in fact, all Israel went out to meet Jethro. For who could see Moses or the great ones go and not go himself? Thus because Moses went, all went. Now if Moses produced such an effect, how much more must God have done so when He said to Jacob “I will go down with thee to Egypt”?’

עַד דַּהֲווּ אַזְלֵי, פָּגַע בְּהוּ ר’ אַבָּא. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, הָא שְׁכִינְתָּא הָכָא, דְּחָד מִמָארֵיהוֹן דְּמַתְנִיתִין עִמָּנָא. אָמַר ר’ אַבָּא, בְּמָאי עַסְקִיתּוּ. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, בְּהַאי קְרָא, דִּכְתִּיב אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְגוֹ’. כַּד נָחַת יַעֲקֹב לְמִצְרַיִם, דִּכְתִּיב, וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה, אַתְּ אוֹלִיף, דְּכֻלְּהוּ נָחְתוּ עִם יַעֲקֹב לְמִצְרַיִם.

As they were going along, R. Abba met them. Said R. Jose: ‘Behold, the Shekinah is in our midst, as we have a great master of doctrine with us.’ Said R. Abba: ‘What were you discussing?’ R. Jose replied: ‘We were deducing that the angels went down with Israel to Egypt from the two verses “I will come down with thee into Egypt” and “These are the names, etc.”.’

אֲמַר לֵיהּ ר’ אַבָּא, וְדָא לְחוּד הֲוַת. פָּתַח וְאָמַר (יחזקאל א׳:ג׳) הָיֹה הָיָה דְּבַר יְיָ’ אֶל יְחֶזְקֵאל בֶּן בּוּזִי הַכֹּהֵן בְּאֶרֶץ כַּשְׂדִּים עַל נְהַר כְּבָר. תְּלַת פְּלוּגְתָן הָכָא. חֲדָא, דְּתָנֵינָן, אֵין שְׁכִינָה שׁוֹרָה בְּחוּצָה לָאָרֶץ. וַחֲדָא, דְּלָא הֲוָה מְהֵימָן כְּמֹּשֶׁה, דִּכְתִּיב בֵּיהּ, (במדבר י״ב:ז׳) בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא, וְהוּא, גַּלֵּי וּפַרְסֵם כָּל גִּנְזַיָּיא דְּמַלְכָּא. וַחֲדָא, דְּאִתְחָזֵי כְּמַאן דְּלָא שְׁלִים בְּדַעְתֵּיהּ.

Said R. Abba: ‘I will give you a third. It says, “The word of the Lord came expressly unto Ezekiel… in the land of the Chaldeans by the river Chebar” (Ezek. 1, 3). Ezekiel, it is said, could not have been as faithful as Moses, of whom it is written, “He is faithful in all my house”, for he revealed all the treasures of the King. But we have been instructed to beware of such thoughts about this prophet;

אֶלָּא הָכִי אַסִיקְנָא בְּמַתְנִיתָא דִּילָן, חַס וְשָׁלוֹם דְּהָא יְחֶזְקֵאל נְבִיאָה שְׁלֵימָא הֲוָה, וּבִרְשׁוּתָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא גַּלֵּי כָּל מַה דְּגַלֵּי. וְכֻלְּהוּ אִצְטְרִיךְ דִּיגַלֵּי וִיפַרְסֵם, עַל חַד תְּרֵין מִמַּה דְּגַלֵּי, דְּהָכִי תְּנַן, מַאן דְּרָגִיל לְמִסְבַּל צַעֲרָא וכו’. (עיין לעיל ד’ א’ ב’ שורה ד’ עד מה דגלי) וְכֹלָּא אִצְטְרִיךְ, וּמֵעָלְמִין לָא שָׁבִיק קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל בְּגָלוּתָא, עַד דְּהֲוָה אָתֵי לְמֵידַר דִּיוֹרֵיהּ עִמְּהוֹן, כָּל שֶׁכֵּן בְּיַעֲקֹב, דְּהֲוָה נָחִית בְּגָלוּתָא, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ, וְקַדִּישִׁין עִלָּאִין, (ותתאין) וּרְתִיכִין, דְּנָחְתוּ כֻּלְּהוּ עִם יַעֲקֹב, הֲדָא הוּא דִכְתִיב הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב.

on the contrary, he was a worthy prophet, and what he revealed he revealed with the permission of the Holy One, and he might have disclosed twice as much, because of the sad condition in which Israel found herself in Babylon, as has been explained already, and he had to prove to them that the Holy One would never leave His people in captivity without His Presence. Thus it goes without saying that when Jacob went down to Egypt, the Holy One, and His Shekinah, and all the holy heavenly beings, and all the Chariots, went down with him.

דָבָר אַחֵר ר’ אַבָּא פָּתַח וְאָמַר, (שיר השירים ד׳:ח׳) אִתִּי מִלְּבָנוֹן כַּלָּה אִתִּי מִלְּבָנוֹן תָּבוֹאִי. תָּא חֲזֵי, וַוי לוֹן בְּנֵי נָשָׁא דְּלָא יַדְעִין, וְלָא מַשְׁגִּיחִין בְּפוּלְחָנָא דְּמָארֵיהוֹן, דְּתַנְיָא אָמַר רִבִּי יִצְחָק, בְּכָל יוֹמָא וְיוֹמָא בַּת קוֹל נַפְקַת מִטּוּרָא דְּחוֹרֵב, וְאָמַר, וַוי לוֹן לִבְנֵי נָשָׁא מִפּוּלְחָנָא דְּמָארֵיהוֹן, וַוי לוֹן לִבְנֵי נָשָׁא מֵעֶלְבּוֹנָהּ דְּאוֹרַיְיתָא. דְּאָמַר ר’ יְהוּדָה, כָּל מַאן דְּאִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא בְּהַאי עָלְמָא, וּמְסַגֵּל עוֹבָדִין טָבִין יָרִית עָלְמָא שְׁלֵימָא. וְכָל מַאן דְּלָא אִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא בְּהַאי עָלְמָא, וְלָא עָבִיד עוֹבָדִין טָבִין, לָא יָרִית לָא הַאי וְלָא הַאי. וְהָא תְּנַן, אִית מַאן דְּיָרִית עַלְמֵיהּ כְּפוּם אַתְרֵיהּ, וּכְפוּם מַה דְּחָזֵי לֵיהּ. אָמַר רִבִּי יִצְחָק, לָא תְּנַן, אֶלָּא מַאן דְּלֵית לֵיהּ עוֹבָדִין טָבִין כְּלָל.

אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, אִלְמָלֵי הֲווֹ יַדְעִין בְּנִי נָשָׁא, רְחִימוּתָא דְּרָחִים קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, הֲווֹ שָׁאֲגִין כִּכְפִירַיָּא לְמִרְדַּף אֲבַתְרֵיהּ. דְּתַנְיָא, בְּשַׁעֲתָא דְּנָחַת יַעֲקֹב לְמִצְרַיִם, קָרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְפָּמַלְיָא דִּילֵיהּ אָמַר לְהוֹן, כֻּלְּכוֹן חוּתוּ לְמִצְרַיִם, וַאֲנָא אֵיחוּת עִמְּכוֹן. אָמְרָה שְׁכִינְתָּא רִבּוֹנָא דְּעָלְמָא, אִית צְבָאוֹת בְּלֹא מַלְכָּא, אָמַר לָהּ, אִתִּי מִלְּבָנוֹן כַּלָּה, מִלְּבָנוֹן: מֵאַתְרָא דְּעֵדֶן, דִּמְלוּבָּן בְּכָל עוֹבָדוֹי. כַּלָּה: דָּא שְׁכִינְתָּא, דְּהִיא כַּלָּה בְּחוּפָּה. וְאַזְלָא הָא כְּהָא דְּתַנְיָא אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, מַאי דִּכְתִּיב, (במדבר ז׳:א׳) וַיְהִי בְּיוֹם כַּלֹּת מֹשֶׁה, כַּלַּת כְּתִיב, בְּיוֹמָא דְּעָאלָת כַּלָּה לַחוּפָּה, וּשְׁכִינְתָּא דָּא הִיא כַּלָּה.

R. Judah said: ‘If men only knew the love which God bears for Israel, they would roar like a lion till they could follow her! For when Jacob went down to Egypt, the Holy One called together all His celestial Family and said: “AII of you must go down to Egypt, and I shall come with you! ” Said the Shekinah: “Can hosts remain without a king?” Said He to Her: “Come with me from Lebanon, bride! With me from Lebanon!”

אִתִּי מִלְּבָנוֹן תָּבוֹאִי, מֵאֲתָר בֵּי מַקְדְּשָׁא דִּלְעֵילָּא. תָּשוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה, מֵרֵישָׁא דְּמַאן. מֵרָאשֵׁיהוֹן דִּבְנִי מְהֵימָנוּתָא. וּמַאן נִינְהוּ. יַעֲקֹב וּבְנוֹי. מֵרֹאשׁ שְׂנִיר וְחֶרְמוֹן, דְּאִינּוּן עֲתִידִין לְקַבְּלָא אוֹרַיְיתָא דִּילִי, מִטּוּרָא דְּחֶרְמוֹן, וּלְאַגָּנָא עָלַיְיהוּ בְּגָלְוּתְהוֹן. מִמְּעוֹנוֹת אֲרָיוֹת: אִלֵּין אִינּוּן עַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, (נ”א בני נשא דמהימנותא) דְּדַמְיָין לְאַרְיָוָותָא וּנְמֵרִין, דִּמְעַנִּין לְהוֹן בְּכָל פּוּלְחָנָא דְּקַשְׁיוּ.

“Look from the top of Amana, from the top of Senir and Hermon, from the lions’ dens, from the mountains of the leopards” (S.S. 4, 8), i.e. “Come with Me from the Sanctuary above! Look from the tops of those who are the heads of the “Sons of Faith” (amanah=emunah)! Behold, they are about to receive from the mountain Hermon My Torah, which will be their shield in exile! Come from the lions’ dens, the mountains of the leopards-the heathen nations who torment them with all manner of oppression”.’

ר’ אַבָּא אָמַר, אִתִּי מִלְּבָנוֹן כַּלָּה וְגוֹ’. וְכִי מִלְּבָנוֹן אָתַת, וַהֲלֹא לַלְּבָנוֹן עוֹלָה. אֶלָּא אָמַר רִבִּי אַבָּא, בְּשַׁעֲתָא דְּנַחְתַת שְׁכִינְתָּא לְמִצְרַיִם, נַחְתּוּ בַּהֲדָהּ שִׁתִּין רִבּוֹא שֶׁל מַלְאֲכֵי הַשָׁרֵת, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּקַדְמִיתָא הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (מיכה ב׳:י״ג) וַיַּעֲבוֹר מַלְכָּם לִפְנֵיהֶם וה’ בְּרֹאשָׁם.

ר’ יִצְחָק אָמַר, אִתִּי מִלְּבָנוֹן כַּלָּה, דָּא אִיהִי שְׁכִינְתָּא. אִתִּי מִלְּבָנוֹן תָּבֹאִי, מֵאֲתָר בֵּי מַקְדְּשָׁא דִּלְעֵילָּא. תָּשוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה, מֵאֲתָר בֵּי מַקְדְּשָׁא דִּלְעֵילָּא, וּמֵאֲתָר בֵּי מַקְדְּשָׁא דִּלְתַתָּא דְּאָמַר ר’ יְהוּדָה, מֵעוֹלָם לא זָזָה שְׁכִינְתָּא מִכּוֹתְלֵי דְּמָעַרְבָא, דְּבֵי מַקְדְּשָׁא, דִּכְתִּיב, (שיר השירים ב׳:ט׳) הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ. וְהוּא רֹאשׁ אֲמָנָה לְכָל עָלְמָא. מֵרֹאשׁ שְׂנִיר וְחֶרְמוֹן מֵאַתְרָא דְּאוֹרַיְיתָא נַפְקַת לְעָלְמָא, וְלָמָּה. לְאַגָּנָא עַל יִשְׂרָאֵל, מִמְּעוֹנוֹת אֲרָיוֹת: אִלֵּין עַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת. ר’ יוּדָן אוֹמֵר, מִמְּעוֹנוֹת אֲרָיוֹת: אִלֵּין אִינּוּן תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, דְּעַסְקֵי בְּאוֹרַיְיתָא בִּמְעוֹנוֹת הַמִּדְרָשׁוֹת, וּבְבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת, דְּאִינּוּן אַרְיָוָן וּנְמֵרִים בְּאוֹרַיְיתָא.

R. Isaac applied the words, “Look from the top of Amana” to the Sanctuary above and to the Sanctuary below, according to the dictum of R. Judah, that the Shekinah never departed from the Western wall of the Temple. R. Judah applied the words, “From the lions’ dens, etc.”, to students of the Torah in the dens, i.e. in the synagogues and houses of study.

Shemot, Chapter 9

ר’ חִיָּיא הֲוָה יָתִיב קָמֵיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, אֲמַר לֵיהּ, מַה חָמָת אוֹרַיְיתָא לְמִמְנֵי בְּנוֹי דְּיַעֲקֹב, דְּאִינּוּן תְּרֵיסָר בְּקַדְמִיתָא, וּלְבָתַר כֵּן שִׁבְעִים דִּכְתִּיב, (בראשית מ״ו:כ״ז) כָּל הַנֶּפֶשׁ לְבֵית יַעֲקֹב הַבָּאָה מִצְרַיְמָה שִׁבְעִים. וּמַאי טַעְמָא שִׁבְעִים וְלַא יַתִּיר. אָמַר לֵיה, לְקָבֵּיל ע’ אוּמִין, דְאִינוּן בְּעָלְמָא, וְאִינוּן הַווּ אוּמָה יְחִידָאָה לְקַבֵּל כֻּלְהוֹן.

R. Hiya, as he was once studying with R. Simeon, asked him: ‘Why does the Torah, in this passage (Ex. 1, 1-5), besides giving the total number of seventy souls, enumerate the twelve tribes by name? And further, why seventy?’ R. Simeon replied: ‘In order to bring out the contrast between the one nation and the seventy nations of the Gentiles in the world.

וְתּוּ אָמַר לֵיה, תָּא חָזֵי, קַלְדִיטִין דְנַהֲרִין (גוברין) עֲנַפִין יַתְבִין בְּמַטְלְנֵיהוֹן, (נ”א במטולהון) מְמַנָן עַל שִׁבְעִין עַמָמִין, נָפְקִין מִתְּרֵיסָר גְּלִיפִין קְטוּרִין דְּאִסְתַּחֲרָן בְּמַטַּלְנֵיהוֹן, לְמִתְקְלָן לְאַרְבַּע רוּחֵי עָלְמָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (דברים ל״ב:ח׳) יַצֵּב גְּבוּלוֹת עַמִּים לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וְהַיְינוּ דִּכְתִּיב, (זכריה ב׳:י׳) כִּי כְּאַרְבַּע רוּחוֹת הַשָּׁמַיִם פֵּרַשְׂתִּי אֶתְכֶם, לְאַחֲזָאָה דְּאִינּוּן קַיְימִין בְּגִין יִשְׂרָאֵל. בְּאַרְבַּע לָא נְאֱמַר, אֶלָּא כְּאַרְבַּע. כְּמָה דְּאִי אֶפְשָׁר לְעָלְמָא בְּלא אַרְבַּע רוּחוֹת כַּךְ אִי אֶפְשָׁר לְעָלְמָא בְּלא יִשְׂרָאֵל.

What is more,’ he went on, ‘the principalities that preside over the seventy nations issue from twelve axes that stretch out to all points of the compass. This is the significance of the words, “He set the bounds of the peoples according to the number of the children of Israel” (Deut. 32, 8), and “For I have spread you abroad as the four winds of heaven” (Zech. 2, 6): as the world cannot be without the four cardinal points, so cannot the nations be without Israel.

Shemot, Chapter 10

(שמות א׳:ח׳) וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ. ר’ אַבָּא פָּתַח (ישעיהו ל״ב:כ׳) אַשְׁרֵיכֶם זוֹרְעֵי עַל כָּל מָיִם מְשַׁלְּחֵי רֶגֶל הַשּׁוֹר וְהַחֲמוֹר, זַכָּאִין אִינּוּן יִשְׂרָאֵל, דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְרְעֵי בְּהוּ מִכָּל שְׁאַר עַמִּין, וְקָרִיב לוֹן לְגַבֵּיהּ, דִּכְתִּיב, (דברים י״ד:ב׳) וּבְךָ בָּחַר יְיָ’ לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגוּלָה וְגוֹ’, וּכְתִיב (דברים ל״ב:ט׳) כִּי חֵלֶק יְיָ’ עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ, יִשְׂרָאֵל מִתְדַּבְּקִין בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דִּכְתִּיב, (דברים ד׳:ד׳) וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיְיָ’ אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כּוּלְּכֶם הַיּוֹם.

NOW THERE AROSE UP A NEW KING OVER EGYPT. R. Abba cited here the verse: Blessed are ye who sow above all waters, that sendforth the feet of the ox and the ass (Isa. 32, 20). He said: ‘Blessed are the children of Israel whom God hath chosen above all nations and brought near to Himself, as it is written, “The Lord hath chosen thee to be a peculiar people unto himself’ (Deut. 14, 2), and again, “For the Lord’s portion is his people: Jacob is the lot of his inheritance” (Ibid. 32, 9). Israel cleaves to the Holy One, blessed be He, as it says “And ye who cleave to the Lord your God, ye are all alive. to-day” (Ibid, IV, 4).

וְעַל דָּא זַכָּאִין אִינּוּן קָמֵיהּ, בְּגִין דְּאִינּוּן זַרְעִין עַל כָּל מָיִם. מַאי עַל כָּל מָיִם. דְּזַרְעִין לִצְדָקָה. וּמַאן דְּזָרַע לִצְדָקָה, כְּתִיב בֵּיהּ (תהלים נ”ז) (הדא הוא דכתיב, (תהלים כ”ח) כי גדול עד שמים על כל מים) אִיהוּ הֲוֵי, וּמַאן אִיהוּ מֵעַל שָׁמַיִם. (ויקרא ט”ז ע”א ס”ד ב’) דָּא עָלְמָא דְּאָתֵי. וְיִשְׂרָאֵל זַרְעֵי זַרְעָא עַל כָּל מַיִם.

They are worthy, in His sight, because they “sow above (‘al) all waters”, that is to say, they sow “according to righteousness” (Hos. 10, 12), for of him who sows according to righteousness it is said: “For thy mercy is great above (‘al) the heavens” (Ps. 108, 5). “Above the heavens” is identical with “above all waters”, and refers to the world to come, and Israel sow a seed which is above all waters.

בְּסִפְרָא דְּרַב יֵיבָא סָבָא הָכִי אָמַר, כְּתִּיב (דניאל ד׳:י״ד) בְּגִזְרַת עִירִין פִּתְגָּמָא וּמֵאמַר קַדִּישִׁין שְׁאֵלְתָּא, כָּל דִּינִין דְהַאי עָלְמָא, וְכָל גִּזְרִין, וְכָל שְׁאֵלְתִּין, כֻּלְּהוּ קַיְימֵי בְּחַד הֵיכָלָא, דְּתַמָּן ע”ב סַנְהֶדְרִין מְעַיְּינִין בְּדִינִין דְּעָלְמָא. וְהַהוּא הֵיכָלָא אִקְרֵי הֵיכָל (פקודי רנ”א ע”א) זְכוּתָא, בְּגִין, דְּכַד דַּיְינִין דִּינָא, מְהַפְּכִין בִּזְכוּתָא דְּבַר נָשׁ בְּקַדְמִיתָא.

The Book of R. Yeba the Elder remarks as follows: It is written “The matter is by the decree of the watchers, and the demand by the word of the holy ones” (Dan. 4, 16). All the judgements passed upon the world, and all decrees and decisions are stored in a certain palace, where seventy-two members of Sanhedrin deliberate upon them. The palace is called ” the Palace of Acquittal”, because the judges there lay stress on whatever can be pleaded in favour of the accused.

מַה דְּלָאו הָכִי, בְּדַרְגָּא דְּהַהוּא סִטְרָא אַחֲרָא, דְּתַמָּן אִיהוּ אֲתָר דְּאִקְרֵי (רס”ה א’) חוֹבָ”ה, בְּגִין דְּכָל עוֹבָדוֹי דְּהַהוּא אֲתָר, דְּנָחָשׁ אֵשֶׁת זְנוּנִים, לָא אִיהוּ אֶלָּא לִמְהַפְּכָא בְּחוֹבָה דְּבַּר נָשׁ, וּלְמִלְשָׁן עַבְדָּא לְמָארֵיהּ.

Not so the “other side”, where there is a place called “Accusation”, because in that abode of the Serpent, the “Wife of whoredom”, every effort is made to procure the condemnation of humanity, and to prejudice the servant in the eyes of the Master.

אִינּוּן דְּהֵיכְלָא דְּזְכוּתָא, אִקְרוּן מַיִם מְתוּקִים, מַיִם צְלוּלִין. אִינּוּן דְּהֵיכָלָא דְּחוֹבָה, אִקְרוּן מַיִין מְרִירִין, (במדבר ה׳:י״ח) מֵי הַמָּרִים הַמְאָרַרִים. בְּהַהוּא הֵיכָלָא דִּזְכוּתָא, לָא קַיְימֵי אִלֵּין תְּלַת (בראשית קפ”א א’): בְּנֵי, חַיֵּי, וּמְזוֹנֵי. וְלָאו בְּהַהוּא אֲתָר (רס”ו א’) דְּחוֹבָה, לָא בְּמַיִם מְתִיקָן וּצְלִילָן, וְלָאו בְּמַיִם מְרִירִין מְלַטְּטִין.

Symbolically, the former is represented by “sweet, clear water”; the latter by “bitter water that causes the curse” (Num. 5, 18). The decision concerning children, life, and livelihood, however, is not entrusted either to the “Temple of Acquittal” or to that of “Accusation” (being dependent on mazzal).

וְעַל דָּא, יִשְׂרָאֵל זַרְעֵי עַל כָּל מַיִם, זַרְעָא קַדִּישָׁא דְּאוֹלִידוּ עַל כָּל מַיִם, אִיהוּ, דְּהָא לָאו נָכוֹן זַרְעָא דִּילְהוֹן אֶלָּא לְעֵילָּא. וְעַל דָּא אוּקְמוּהָ מִכָּל מָקוֹם, בְּנִי חַיֵּי וּמְזוֹנֵי, לָאו בִּזְכוּתָא תַּלְיָא מִלְּתָא, אֶלָּא בְּמַזָּלָא קַדִּישָׁא תַּלְיָא מִלְּתָא, וַאֲתָר דָּא עַל כָּל מַיָּא אִיהוּ.

Israel therefore, “sow above all waters”, since their seed is established above.

מְשַׁלְּחֵי רֶגֶל הַשּׁוֹר וְהַחֲמוֹר, דְּלָא אִית לוֹן בְּהַהוּא סִטְרָא בִּישָׁא כְּלוּם, וּמְשַׁדְּרָן מִנַּיְיהוּ כָּל חוּלָקִין בִּישִׁין, וּמִתְדַּבְּקִין בְּהַהוּא סִטְרָא טָבָא, דְּכָל קְדוּשִׁין (בראשית קס”ו ב’) עִלָּאִין, שׁוֹר וַחֲמוֹר כַּד מִזְדַּוְּוגָן כַּחֲדָא, תְּרֵין פִּגְעִין בִּישִׁין אִינּוּן לְעָלְמָא. שׁוֹר: סִטְרָא דְּדִינָא קַשְׁיָא אִיהוּ, וְאִתְדַּבְּקוּתָא דִּסְטָר קַדִּישָׁא אִיהוּ. חֲמוֹר: כַּד אִזְדְּוַוג בַּהֲדֵיהּ, דְּאִיהוּ מִסִּטְרָא אַחֲרָא, תְּרֵין פִּגְעִין בִּישִׁין אִינּוּן לְעָלְמָא.

Further, they send away “the feet of the ox and the ass”, i.e. the evil haps which are symbolized by the union of the ox and the ass (v. Zohar, Gen., 162b), and cleave to the “good side” of the supernal holy beings.

וְעַל דָּא, שִׁמְעוֹן תּוּקְפָא דְּדִינָא קַשְׁיָא הֲוָה בֵּיהּ, וְכַד מִזְדַּוְּוגָן כַּחֲדָא, לָא יָכִיל עָלְמָא לְמִסְבַּל, וּבְגִין כָּךְ, (דברים כ״ב:י׳) לֹא תַחֲרוֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמוֹר יַחְדָּו. וְעַל דָּא, שָׁדַר יַעֲקֹב לְעֵשָׂו מִלָּה דָּא, דִּכְתִּיב, (בראשית ל״ב:ו׳) וַיְהִי לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר. וְאִי לָאו דְּמָאִיךְ יַעֲקֹב גַּרְמֵיהּ, דְּחִילוּ סַגְיָא נָפַל בֵּיהּ בְּעֵשָׂו.

Shemot, Chapter 11

וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם. בְּסִפְרָא דְּרַב הַמְנוּנָא סָבָא הָכִי אִתְּמַר, מַאי דִּכְתִּיב וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם, תָּא חֲזֵי, כָּל עַמִּין דְּעָלְמָא, וְכָל מַלְכִין דְּעָלְמָא, לָא אִתְתְּקָפוּ בְּשׁוּלְטָנִיהוֹן, אֶלָּא בְּגִינַיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל, מִצְרַיִם לָא הֲווֹ שַׁלְטִין עַל כָּל עָלְמָא, עַד דְּאָתוּ יִשְׂרָאֵל, וְעָאלוּ תַּמָּן בְּגָלוּתָא, כְּדֵין אִתְתָּקָפוּ עַל שְׁאַר (בשלח ע”ט א’) עַמִּין דְּעָלְמָא. בָּבֶל לָא אִתְתָּקָפוּ עַל כָּל עַמִּין דְּעָלְמָא, אֶלָּא בְּגִין דְּיִשְׂרָאֵל דִּלֶּהֶוְיָין בְּגָלְוּתְהוֹן. אֱדוֹם לָא אִתְתָּקָפוּ עַל כָּל עַמִּין דְּעָלְמָא אֶלָּא בְּגִינֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, דִּלֶּהֶוְיָין בְּגָלְוּתְהוֹן. דְּהָא עַמִּין אִלֵּין בְּשִׁפְלוּתָא הֲווֹ בִּשְׁאַר עַמִּין, וּמְאִיכִין הֲווֹ מִכֻּלְּהוּ, וּבְגִין יִשְׂרָאֵל אִתְתָּקָפוּ.

It says in the Book of R. Hamnuna the Elder, in connection with the words, “Now there arose a new king over Egypt”, that all the nations of the world and all their kings become powerful only on account of Israel. Egypt, for instance, did not rule over the whole world before lsrael settled there. The same is true of Babylon, as well as of Edom (Rome). Before that all these nations were utterly insignificant and contemptible:

מִצְרַיִם: דִּכְתִּיב, (שמות כ׳:ב׳) מִבֵּית עֲבָדִים. עֲבָדִים אִקְרוּן מַמָּשׁ, דְּהָא (שמות י”ז ע”א) מִצְרַיִם בְּשִׁפְלוּתָא דִּשְׁאַר עַמִּין הֲווֹ. בָּבֶל: דִּכְתִּיב, (ישעיהו כ״ג:י״ג) הֵן אֶרֶץ כַּשְׂדִּים זֶה הָעָם לא הָיָה. אֱדוֹם: דִּכְתִּיב, (עבדיה א’) הִנֵּה קָטֹן נְתַתִּיךָ בַּגּוֹיִם בָּזוּי אַתָּה מְאֹד.

Egypt is described as a “house of slaves” (Ex. 20, 2), Babylon as “a people who was not” (Isa. 20, 11-13), and of Edom it says, “Behold, I have made thee small among the nations,thou art greatly despised” (Obad. 1, 2).

וְכֻלְּהוּ לָא נַטְלוּ תּוּקְפָּא אֶלָּא בְּגִינֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל. דְּכַד יִשְׂרָאֵל בְּגָלוּתְהוֹן מִיַּד מִתְתַּקְפֵי עַל כָּל שְׁאַר עַמִּין דְּעָלְמָא. מַאי טַעְמָא, בְּגִין דְּיִשְׂרָאֵל אִינּוּן בִּלְחוֹדַיְיהוּ, לָקֳבֵל כָּל (ט”ז א’) עַמִּין דְּעָלְמָא. כַּד עָאלוּ יִשְׂרָאֵל בְּגָלוּתָא דְּמִצְרַיִם, מִיָּד הֲוָה קִימָה לְמִצְרַיִם, וְאִתְתָּקַף שׁוּלְטָנוּתָא דִּלְהוֹן לְעֵילָּא עַל כָּל שְׁאַר עַמִּין, דִּכְתִּיב וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם, וַיָּקָם: קִימָה הֲוָה לוֹן, דְּאִתְתָּקַף וְקָם הַהוּא מְמָנָא שׁוּלְטָנָא דְּמִצְרַיִם, וְאִתְיְיהִיב לֵיהּ תּוּקְפָּא וְשֻׁלְטָנוּתָא, עַל כָּל מְמָנָן דִּשְׁאַר עַמִּין דְּהָא בְּקַדְמִיתָא אִית שׁוּלְטָנוּתָא לְהַהוּא מְמָנָא דִּלְעֵילָּא, וּלְבָתַר לְעַמָּא דִּילֵיהּ דִּלְתַתָּא. וּבְגִין כָּךְ, וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם. דָּא הוּא מְמָנָא דִּלְהוֹן, חָדָשׁ הֲוָה, דְּעַד יוֹמָא הָדֵין לָא הֲוָה לֵיהּ שׁוּלְטָנָא עַל שְׁאַר עַמִּין, וְהַשְּׁתָּא אִתְּקַם לְשַׁלְטָאָה עַל כָּל שְׁאַר עַמִּין דְּעָלְמָא, וּכְדֵין אִתְקָיָּים (משלי ל׳:כ״ב) תַּחַת שָׁלשׁ רָגְזָה אֶרֶץ תַּחַת עֶבֶד כִּי יִמְלוֹךְ.

It was entirely due to Israel that they became great. As soon as Israel was subjected to any of these nations, it immediately became all-powerful, since Israel singly are on a par with all the rest of the world. So when Israel went down to Egypt, straightway that country rose to supreme power. And this is the meaning of “Now there arose a new king”, i.e. the supernal chieftain of Egypt rose up in strength and gained predominance over the chieftains of the other nations. Then the words were fulfilled: “For three things the earth is disquieted… for a servant when he reigneth…” (Prox. 30, 21).

ר’ חִיָּיא אָמַר, תְּלָתִין יוֹמִין עַד לָא יֵיתֵי תּוּקְפָּא לְעַמָּא בְּאַרְעָא, אוֹ עַד לָא תֵּיתֵי תְּבִירוּ לְעַמָּא בְּאַרְעָא, מַכְרִזֵי בְּעָלְמָא הַהוּא מִלָּה, וּלְזִמְנִין דְּאִתְּמְסַר הַהוּא מִלָּה בְּפוּמָא דְּרַבְיֵיא, וּלְזִימְנִין לְאִינוּן בְּנֵי נָשָׁא דְּלֵית בְּהוּ דַּעְתָּא וּלְזִמְנִין מָסַר הַהוּא מִלָּה אִתְמְסַר בְּפוּמָא דְּעוֹפֵי וּמַכְרִיזֵי בְּעָלְמָא, וְלֵית מַאן דְּיִשְׁגַּח בְּהוּ. כַּד עַמָּא זַכָּאִין, אִתְמְסַר הַהוּא מִלָּה לְאִינוּן רֵישִׁין זַכָּאִין דְּעָלְמָא, בְּגִין דְּיוֹדִיעוּ לוֹן, וִיתוּבוּן לְמָארֵיהוֹן, וְכַד לָאו אִינּוּן זַכָּאִין, הֲוֵי כִּדְקָאמְרַן.

R. Hiya said: ‘Thirty days before a nation rises to power or before its downfall in this world, the event is proclaimed in the other world. Sometimes it is revealed through the mouths of little children, sometimes through simple folk, and sometimes through a bird. These proclaim it in the world, and yet no one notices them. If, however, a nation is deserving, the impending calamity is revealed to the righteous leaders of the people, in order that they may call the people to repent and return to the Lord while there is yet time.’

ר’ אֶלְעָזָר, הֲוָה יָתִיב יוֹמָא חַד אַתַּרְעָא דְלוּד, וַהֲוָה יָתִיב עִמֵּיהּ רִבִּי אַבָּא, וְרִבִּי יְהוּדָה, וְרִבִּי יוֹסֵי. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי אֵימָא לְכוּ, מַה דְּחָמִית יוֹמָא דָּא. בְּצַפְרָא קָמֵית בִּנְהוֹרָא, חָמִית חַד עוֹפָא, דְּהֲוָה טָאִיס זָקַף לְעֵילָּא תְּלַת זִמְנֵי, וּמָאִיךְ חַד, וַהֲוָה אָמַר, עִלָּאֵי עִלָּאֵי, בְּיוֹמָא דָּא טָסֵי (ס”א דקיקין) רְקִיעִין (לימינא) תְּלַת מְמָנָן זַקְפִין שָׁלְטָנִין עַל אַרְעָא, חָד יָתִיב דְּלָא יָתִיב, אַעְבְּרוּ לֵיהּ בְּנוּרָא דְּדָלִיק, מְעַבְּרִין קַיָּימֵיהּ, מְעַבְּרִין שֻׁלְטָנֵיהּ, תְּלַת סַמְכִין שַׁלִּיטִין עִלָּאִין, קַיְימִין עַל עָלְמָא.

As R. Eleazar was sitting one day at the gate of Lydda along with R. Abba, R. Judah, and R. Jose, R. Jose said: ‘Listen, and I will tell you the sights which I have seen this morning. I rose early and beheld a bird which flew up three times and down once, exclaiming: “Ye celestials, ye angels of the higher sphere! In these days three heavenly Chieftains are raising up rulers on the earth. One is dislodged from his throne and made to pass through the Fiery Stream. He and his power are annihilated. But three mighty pillars of great height still stand upon the world.”

רָמֵינָא לְהַהוּא עוֹפָא קַלָּא, אֲמֵינָא לֵיהּ עוֹפָא עוֹפָא, אֵימָא לִי תְּלַת דְּקַיְימִין מְמָנָן, וְחַד דְּמְעַבְּרִין שֻׁלְטָנֵיהּ, מַאן אִינּוּן. רָמָא לִי תְּלַת גִּירִין אִלֵּין מִגַּדְפָא יְמִינָא, וְדֵין חַד מִשְּׂמָאלָא, (ס”א ומגדפא שמאלא חד) וְלָא יָדַעְנָא מַאי רְמִיזָא.

I threw a stone at the bird and cried: “Bird, bird! Tell me, who are the three who remain upright and the one whose power is taken from him?” He threw down to me three feathers from his right wing and one from his left wing. I know not what it all portends.’

נָסִיב לְהוּ רִבִּי אֶלְעָזָר, נָחֵית לְהוֹ לִנְחִירוֹי, נָפַק דָּמָא מִנְּחִירוֹי. אָמַר, וַדַּאי תְּלַת שָלְטָנֵי עֲמְמִין קַיְימִין בְּרוֹמִי בְּאַרְעָא, וּזְמִינִין לְמֶעְבַּד גִּזְרִין בִּישִׁין לְיִשְׂרָאֵל, מִסִּטְרָא דְּרוֹמָאֵי. נָסִיב הַהוּא גִּירָא דְּמִגַּדְפָא שְׂמָאלָא, אָרַח, וְנָפַק אֶשָּׁתָא אוּכָמָא מִנֵּיהּ, אָמַר שֻׁלְטָנָא דְּמִצְרָאֵי אַעְדִּיאוּ וְזַמִּין חַד מַלְכָּא דְּרוֹמָאֵי, לְאַעְבְרָא בְּכָל אַרְעָא (ס”א דמצרים), (ס”א וזמין חד מלכא מאינון תלת דקאמרן למשלט בה וסתיר בנינא ובני בה בנינא) וּלְמַנָּאָה בְּמִצְרַיִם רַבְרְבֵי תְּרִיסִין, וְסָתִיר בִּנְיַן, וּבָנִי סְתִירִין. רָמָא לוֹן ר’ אֶלְעָזָר לְאַרְעָא, נַפְלוּ אִלֵּין תְּלַת עַל חַד דְּמִסְטְרָא שְׂמָאלָא.

R. Eleazar took from R. Jose the feathers, smelt them, and lo, blood issued from his nostrils. Said he: ‘Verily, three great rulers are now at Rome, and are about to bring evil upon Israel through the Romans.’ Then he took the feather of the left wing, smelt it, and behold, black fire burst from it. He said: ‘The power of the Egyptians is coming to an end; a Roman king is about to pass through the whole land of Egypt, appoint governors over it, and destroy buildings and erect new ones.’ Then he threw the feathers on to the ground, and the three which were from the right wing fell on that which was from the left wing.

עַד דְּהֲווּ יַתְבֵי, אַעְבַּר חַד יְנוֹקָא, וַהֲוָה קָארֵי (ישעיהו י״ט:א׳) מַשָּׂא מִצְרָיִם הִנֵּה ה’ רוֹכֵב עַל עָב קַל וּבָא מִצְרַיִם. אַעְבַּר תִּנְיָינָא חַבְרֵיהּ, וְאָמַר, וְאֶרֶץ מִצְרַיִם תִּהְיֶה שְׁמָמָה. אַעְבַּר תְּלִיתָאָה חַבְרֵיהּ, וְאָמַר, וְאָבְדָה חָכְמַת מִצְרַיִם. חָמוּ הַהוּא גִּירָא דְּגַדְפָא שְׂמָאלָא דְּאִתּוֹקַד, וּתְלַת אַחֲרָנִין דְּהֲווּ עָלֵיהּ לָא אִתּוֹקְדָן.

As they were thus sitting, a young child passed by and recited the verse: “A burden concerning Egypt! Behold, the Lord rideth upon a swift cloud, and shall come into Egypt” (Isa. XIX, I). A second child passed by and declaimed: “And the land of Egypt shall be desolate” (Ezek. 29, 9). A third child passed by and recited: “Make thee instruments of captivity, O daughter of Egypt!” (Jer. 46, 16). Then they saw that the feather of the left wing was burning, but not the three feathers of the right wing.

אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, הַאי דְעוֹפָא, וְהַאי דְּדַרְדְּקֵי כֹּלָּא הוּא חַד, וְכֹלָּא נְבוּאָה עִלָּאָה הוּא, (ס”א כלא איהו ברזא דחכמתא) וּבָעָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאַחֲזָאָה לָן, סִתְרֵי עִלָּאֵי דְּהוּא עָבִיד, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (עמוס ג׳:ז׳) כִּי לא יַעֲשֶׂה ה’ אֱלֹהִים דָּבָר כִּי אִם גָּלָה סוֹדוֹ אֶל עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים.

Said R. Eleazar: ‘These two incidents, that of the bird and that of the children, are in truth but one-and they convey a prophecy from above. The Holy One, blessed be He, desired to reveal to us His hidden plans, as it is written, “Behold, the Lord will do nothing without revealing his secret to his servants the prophets” (Amos. 3, 7).

וְחַכִּימֵי עֲדִיפֵי מִנְּבִיאֵי בְּכָל זְמָן, דְּהָא לִנְבִיאֵי לְזִמְנִין שָרַת עָלַיְיהוּ רוּחַ קוּדְשָׁא, וּלְזִמְנִין לָא, וְחַכִּימִין לָא אַעְדֵּי מִנְּהוֹן רוּחַ קוּדְשָׁא אֲפִילוּ רִגְעָא חֲדָא, (זעיר) דְּיַדְעִין מַה דִּי לְעֵילָּא וְתַתָּא, וְלָא בָּעוּ לְגַלָּאָה. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי (יהודה) כֹּלָּא חָכְמְתָא, וְחָכְמְתָא דר’ אֶלְעָזָר יַתִּיר מִכֻּלְּהוּ. רִבִּי אַבָּא אָמַר, אִלְמָלֵא לָא הֲווֹ חַכִּימִין, לָא הֲווֹ יַדְּעִין בְּנֵי נָשָׁא, מַהוּ אוֹרַיְיתָא, וּמַה פִּקּוּדוֹי דְּמָארֵי עָלְמָא, וְלָא אִתְפָּרְשָׁא רוּחָא דִּבְנֵי נָשָׁא, מֵרוּחָא דִּבְעִירָא.

And the wise are greater than prophets, for on the prophets the holy spirit rests intermittently, but the wise He never leaves, as, although they know what is above and what is below, they keep it secret.’ Said R. Jose: ‘There are many wise, but the wisdom of R. Eleazar exceeds all.’ Said R. Abba: ‘If it were not for the sages the sons of men would comprehend neither God’s Torah nor His commandments, and the spirit of man would not differ from the spirit of the beasts.’

אָמַר רִבִּי יִצְחָק, כַּד אַיְיתֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דִּינָא עַל עַמָּא, בְּקַדְמִיתָא עָבִיד דִּינָא, בְּהַהוּא מְמָנָא דְּמְמָנָא עָלַיְיהוּ לְעֵילָּא, דִּכְתִּיב, (ישעיהו כ״ד:כ״א) יִפְקוֹד ה’ עַל צְבָא הַמָּרוֹם בַּמָּרוֹם וְעַל מַלְכֵי הָאֲדָמָה עַל הָאֲדָמָה.

R. Isaac said: ‘When the Holy One is about to chastise a nation He chastises first its celestial representative, as it is written, “The Lord shall punish the host of heaven in heaven and the kings of the earth upon the earth” (Isa. 24, 21).

בְּמַאי דִּינָא אִתְּדָּן הַהוּא מְמָנָא דִּלְעֵילָּא. אַעְבְּרוּ לֵיהּ בְּהַהוּא נְהַר דִּינוּר דְּנָגִיד וְנָפִיק, וּכְדֵין אַעְדִּיוּ הַהוּא שׁוּלְטָנוּתָא דִּילֵיהּ, וּמִיַּד מַכְרִיזֵי עָלֵיהּ בִּרְקִיעָא, שׁוּלְטָנוּתָא דִּמְמָנָא פְּלַנְיָא אַעְדִּיוּ מִנֵּיהּ עַד דְּמָטֵי הַהוּא קַלָּא בְּכָל אִינּוּן רְקִיעִין עַד דְּמָטֵי בְּאִינוּן דְּשַׁלְטִין בְּהַאי עָלְמָא, וְנָפִיק קָלָא וְאַכְרִיז בְּכָל עָלְמָא, עַד דְּמָטֵי לְעוֹפֵי וְלִינוֹקֵי, וּלְאִינוּן טִפְּשִׁין דִּבְנֵי נָשָׁא דְּלָא יַדְעִין.

And what does the punishment consist in? He has to pass through the Fiery Stream, and then his power vanishes. Straightway it is proclaimed above, and the proclamation resounds in all the heavens and reaches the ears of those who have dominion over this world. From them it issues and traverses the world, until it reaches birds and little children and simpleminded folk.’

וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ. רִבִּי חִיָּיא אָמַר, מֶלֶךְ חָדָשׁ, חָדָשׁ מַמָּשׁ הֲוָה. רִבִּי יוֹסֵי אָמַר דְּהֲוָה מְחַדֵּשׁ גְּזֵירִין, דְּלָא חִידֵשׁ מַלְכָּא אַחֲרָא מִקַּדְמָת דְּנָא. אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף. כָּל הַהוּא טִיבוּ, דְּעָבַד יוֹסֵף בְּאַרְעָא דְּמִצְרַיִם, דִּכְתִּיב, (בראשית מ״ז:י״ד) וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת כָּל הַכֶּסֶף בֵּיתָה פַרְעֹה. וְקִיֵּים לוֹן בִּשְׁנִי כַּפְנָא, כָּל הַאי לָא דָּכִיר, וְעָבִיד גַּרְמֵיהּ דְּלָא יָדַע בֵּיהּ.

NOW THERE AROSE A NEW KING OVER EGYPT. According to R. Hiya he was really a new king, but according to R. Jose it was the same Pharaoh, only he made “new” decrees against Israel, forgetting all the benefits bestowed upon him by Joseph, as if “he did not know him”.

רִבִּי יוֹסֵי וְרִבִּי יְהוּדָה, הֲווֹ יַתְבִי וְלָעָאן בְּאוֹרַיְיתָא קָמֵיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, הַאי דִּכְתִּיב וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם, וְתָנֵינָן, דְּאִיהוּ קָם מִגַּרְמֵיהּ, מַה דְּהֲוָה שָׁפַל, קָם, וְלָא אִתְחָזֵי לְמַלְכָּא, וּבְעוּתְרָא קָם. אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, כֹּלָּא הָכִי הוּא, כְּגַוְונָא דְּאֲחַשְׁוֵרוֹשׁ דְּלָא אִתְחָזֵי לְמַלְכָּא, וְקָם מִגַּרְמֵיהּ, וְקָם בְּעוּתְרָא, וּבָעָא לְאוֹבָדָא לְיִשְׂרָאֵל מֵעָלְמָא, אוּף הָכָא, הַאי לָא אִתְחָזֵי לְמַלְכָּא, וְקָם מִגַרְמֵיהּ, וּבָעָא לְאוֹבָדָא לְיִשְׂרָאֵל מֵעָלְמָא, דִּכְתִּיב וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ וְגוֹ’, הָבָה נִּתְחַכְּמָה לוֹ וְגוֹ’, וְכַד הֲוָה קָם מַלְכָּא לְעֵילָּא, קָם מַלְכָּא לְתַתָּא.

R. Jose and R. Judah were once studying with R. Simeon. Said R. Judah: ‘We have been taught that the expression “arose” suggests that Pharaoh “rose” on his own accord, viz. that he was not in the line of Egyptian kings, and was, in fact, not worthy to be king; he “rose” only because he was rich.’ Said R. Simeon: ‘Exactly as was the case with Ahasuerus, who also was not fitted for the kingship, but obtained it through his wealth.’

Shemot, Chapter 12

רִבִּי אֶלְעָזָר וְרִבִּי אַבָּא וְרִבִּי יוֹסֵי, הֲווֹ אַזְלֵי מִטְּבֶרְיָא לְצִפּוֹרִי, עַד דַּהֲווּ אַזְלֵי, פָּגַע בְּהוּ חַד יוּדָאִי, פָּתַח וְאָמַר, (ישעיהו י״ט:א׳) מַשָּׂא מִצְרָיִם הִנֵּה ה’ רוֹכֵב עַל עָב קַל וּבָא מִצְרַיִם וְנָעוּ אֱלִילֵי מִצְרַיִם מִפָּנָיו. תָּא חֲזֵי, כָּל מַלְכִין דְּעָלְמָא, וְכָל עַמִּין דְּעָלְמָא, לָא חֲשִׁיבֵי כְּלוּם קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דִּכְתִּיב, (דניאל ד׳:ל״ב) וְכָל דַּיְּירֵי אַרְעָא כְּלָא חֲשִׁיבִין וּכְמִצְבְּיֵהּ עָבִיד בְּחֵיל שְׁמַיָּא. וְהָכָא בְּמִצְרַיִם, אַף עַל גַּב דְּכָל אִינּוּן גְּבוּרָאן, וְדַרְעָא מְרֹמְמָא גַּלֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּמִצְרַיִם, מַה כְּתִיב הִנֵּה ה’ רוֹכֵב עַל עָב קַל וּבָא מִצְרַיִם. מַאי שְׁנָא, בְּכָל עַמִּין דְּעָלְמָא, דְּלָא הֲוָה הָכִי, דְּהָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא גָּזַר גְּזֵרָה וְאִתְעָבִיד, וְהָכָא אִיהוּ אָתָא, דִּכְתִּיב וּבָא מִצְרַיִם. וּכְתִיב, (שמות י״ב:י״ב) וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם וְגוֹ’ אֲנִי ה’.

R. Eleazar, R. Abba, and R. Jose were once walking from Tiberias to Sepphoris’ On the way they met a Jew who started a conversation by quoting: “A burden upon Egypt. Behold, the Lord rideth upon a swift cloud and cometh into Egypt, and the godlings of Egypt shall flee from his presence” (Isa. XIX, I). ‘Mark this,’ he said. ‘All the kings and all the nations of the world are as nothing before the Holy One, blessed be He (Dan. 4, 32). He only has to decide a thing and it is done. What, then, is the significance of the expression “cometh into Egypt”? Did He have to “come”?

אֶלָּא, בְּגִין דְּמַלְכָּא הֲוָה אָתֵי, לְאַפָּקָא לְמַטְרוֹנִיתָא דַּהֲוַות תַּמָּן. וּבְגִין יְקָרָא דְּמַטְרוֹנִיתָא הֲוָה אָתֵי. וְעַל דָּא הֲוָה קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּעֵי בִּיקָרָהּ, וְאָתֵי לְגַבָּהּ לַאֲקָּמָא לָהּ, וּלְמֵיהַב לָהּ יְדָא, וּלְזַקְפָא לָהּ, כְּמָה דְּזַמִּין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמֶעְבַּד בְּסוֹף גָּלוּתָא דֶּאֱדוֹם.

Yea, verily, He “came” for the sake of the Matrona (Shekinah), to take Her, as it were, by the hand and raise Her in glory, as He will also do when Israel’s captivity in Edom (Rome) Will come to an end.’

אָמַר רִבִּי יֵיסָא, אִי הָכִי, דִּבְגִין דְּמַטְרוֹנִיתָא הֲוָה, הָא בְּגָלוּתָא דְּבָבֶל, מַטְרוֹנִיתָא תַּמָּן הֲוַת, אֲמַאי לָא הֲוָה כַּךְ. אָמַר לֵיהּ, הָא תָּנֵינָן, דְּחַטָּאָה גָּרַם, דְּנָטְלוּ נָשִׁים נָכְרִיּוֹת, וְאָעִילוּ בְּרִית קַיָּימָא קַדִּישָׁא בִּרְשׁוּתָא אָחֲרָא. וּבְגִין כַּךְ אִתְאֲבִידוּ מִנְּהוֹן נִסִּין, וְאַתְוָון, דְּאִתְחָזֵי לְמֶעְבַּד לְהוּ, מַה דְּלָא הֲוָה הָכִי בְּגָלוּתָא דְּמִצְרַיִם, דְּכֻלְּהוּ הֲווֹ שִׁבְטֵי יָהּ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (ד’ א’) עָאלוּ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל נָפְקוּ.

R. Jose remarked: ‘If it was for the sake of the Matrona, why did He not “come” to Babylon, where the Shekinah was also in exile with Israel?’ To this the Jew replied that according to tradition the reason why the Holy One did not reveal Himself fully by signs and wonders in Babylon was because the Israelites took to themselves foreign wives and profaned the sign of the holy Covenant. In Egypt, however, it was different: they entered it as pure sons of Israel, and left it as such.

בְּגָלוּתָא דֶּאֱדוֹם, בָּעֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאִתְיַקְּרָא בְּעָלְמָא, וּלְמֵיתֵי אִיהוּ לְאַקָּמָא לְמַטְרוֹנִיתָא, וּלְנַעֲרָא לָהּ מֵעַפְרָא. וַוי לְמַאן דִּיעֲרַע תַּמָּן קָמֵיהּ, בְּשַׁעֲתָא דְּיֵימָא (ישעיהו נ״ב:ב׳) הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי שְׁבִי יְרוּשָׁלַיִם הִתְפַּתְּחִי מוֹסְרֵי צַוָּארֵךְ. מַאן הוּא מַלְכָּא וְעַמָּא דְּיֵיקוּם קָמֵיהּ.

When the Edomitic exile comes to an end He shall manifest His glory in fulness and raise up His Spouse from the dust, saying to her: “Shake thyself from the dust; arise, sit down, O Jerusalem, loose thyself from the bands of thy neck, O captive daughter of Zion” (Isa. 52, 2). Who shall then stand against Him?

(ישעיהו י״ט:א׳) וְנָעוּ אֱלִילֵי מִצְרַיִם מִפָּנָיו, אֱלִילֵי מִצְרַיִם, לָאו עַל אֲבָנִין וְאָעִין אִתְּמַר, אֶלָּא עַל כָּל אִינּוּן דַּרְגִּין מְמָנָן עִלָּאִין, וְעַל אִינּוּן פּוּלְחָנִין תַּתָּאִין דִּלְהוֹן. וּבְכָל אֲתָר דְּגָלוּ יִשְׂרָאֵל, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּעֵי עָלַיְיהוּ, וְאִתְקָבִיל מֵאִינוּן עַמִּין.

It is written “And the godlings of Egypt shall flee from His presence.” The “godlings” are not merely idols made of stone and wood, but celestial principalities and terrestrial divinities. Indeed, wherever Israel is in exile the Holy One watches them and demands an account from those peoples and their supernal representatives.

תָּא חֲזֵי, מַה כְּתִּיב, (ישעיה נ”ב) כֹה אָמַר ה’ מִצְרַיִם יָרַד עַמִּי בָרִאשׁוֹנָה לָגוּר שָׁם וְאַשּׁוּר בְּאֶפֶס עֲשָׁקוֹ תּוּרְעֲמָא דְּאִתְרְעַם קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַל אַשּׁוּר, וְאָמַר, חָמוּ מַה עָבֵד לִי אַשּׁוּר, דְּהָא מִצְרַיִם דַּאֲנָא עֲבָדִית בְּהוּ כָּל אִינּוּן דִּינִין, וְעַמִּי (אינון) נַחְתּוּ תַּמָּן, לְדַיָּירָא בֵּינֵיהוֹן, וְקִבְּלוּם מִצְרָאֵי בֵּינַיְיהוּ, וְיָהֲבוּן לוֹן שְׁפַר אַרְעָא אֶרֶץ גּוֹשֶן, וְאַף עַל גַּב דְּאָעִיקוּ לוֹן בְּגָלוּתָא, לָא אַעְדוּ אַרְעָא מִנְּהוֹן, דִּכְתִּיב, (שמות ט’) רַק בְּאֶרֶץ גּוֹשֶן אֲשֶׁר שָׁם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ’. וּמֵיטַב אַרְעָא דְּמִצְרַיִם הֲוָה, דִּכְתִּיב, (בראשית מ”ו) בְּמֵיטַב הָאָרֶץ בְּאֶרֶץ רַעְמְסֵס. וְתוּ, דְּלָא אַעְדּוּ מִדִּלְהוֹן כְּלוּם, דִּכְתִּיב, (שמות ט’) וּמִמִּקְנֵה בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ’. וְעִם כָּל דָּא אִתְדָּנוּ בְּכַמָּה דִּינִין.

Mark what is written! “Thus says the Lord, my people went down at the first to Egypt to sojourn there, and Assyria oppressed them for nothing” (Ibid. 5, 4). The Holy One had a grave complaint against Assyria. “Behold what Assyria has done to me! Egypt I punished severely, although she treated my people with hospitality when they came to sojourn there, assigning to them the fat of the land, the land of Goshen; and even later, though they oppressed them, they did not take away the land from them nor anything belonging to them” (cf. Ex. 9, 6).

אֲבָל אַשּׁוּר בְּאֶפֶס עֲשָׁקוֹ, אַטִּיל לוֹן בְּאַרְעָא דְּסַיְיפֵי עָלְמָא, וְנָטַל לוֹן אַרְעָא דִּלְהוֹן. וּמַה מִצְרָאֵי, דְּעָבְדֵי כָּל הָנֵי טָבָאן לְיִשְׂרָאֵל, אִתְדָּנוּ בְּכָל אִינּוּן דִּינִין. אַשּׁוּר וְאֱדוֹם וּשְׁאַר עַמִּין, דִּמְעִיקִין לוֹן, וְקַטְלִין לוֹן, וְנַטְלִין לוֹן מָמוֹנֵיהוֹן, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּעֵי לְיַקָּרָא שְׁמֵיהּ עָלַיְיהוּ, דִּכְתִּיב, (יחזקאל ל״ח:כ״ג) וְהִתְגַּדִּלְתִּי וְהִתְקַדִּשְׁתִּי וְנוֹדַעְתִּי. הָתָם בְּמִצְרַיִם בְּמַלְכָּא חַד, וְהָכָא בְּכָל מַלְכִין דְּעָלְמָא.

But Assyria “oppressed them for nothing”: they dragged them to the other end of the earth and took their country away from them.” Now if Egypt was punished, notwithstanding the kindness with which she treated Israel, especially at first, it can certainly be expected that Assyria and Edom, and, in fact, all the nations who have maltreated Israel, will receive their punishment from the Holy One, when He will manifest the glory of His Name to them, as it is written, “Thus will I magnify myself, and sanctify myself, and I will be known among many nations” (Ezek. 38, 23).

Shemot, Chapter 13

רִבִּי שִׁמְעוֹן זָקַף יְדוֹי וּבָכָה, וְאָמַר, וַוי מַאן דְּיִזְדָּמַן בְּהַהוּא זִמְנָא, וְזַכָּאָה חוּלָקֵיהּ מַאן דְּיִזְדָּמַן וְיִשְׁתְּכַּח בְּהַהוּא זִמְנָא, וַוי מַאן דְּיִזְדָּמַן בְּהַהוּא זִמְנָא, בְּגִין דְּכַד יֵיתֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְפַקְדָּא לְאַיַּילְתָּא, יִסְתָּכַּל מַאן אִינּוּן דְּקַיְימִין בַּהֲדָהּ, בְּכָל אִינּוּן דְּמִשְׁתַּכְּחֵי עִמָּהּ, בְּכָל עוֹבָדוֹי דְּכָל חַד וְחָד, וְלָא יִשְׁתְּכַּח זַכָּאי. דִּכְתִּיב, (ישעיהו ס״ג:ה׳) וְאַבִּיט וְאֵין עוֹזֵר. וְכַמָּה עַקְתִּין עַל עַקְתִּין לְיִשְׂרָאֵל.

R. Simeon lifted up his hands and wept. ‘Alas,’ he said, ‘for him who will live at that time! Yet happy he who will live at that time! When the Holy One comes to visit the “Hind” (Israel), he will examine who it is that remains loyal to her at that time, and then woe to him who shall not be found worthy, and of whom it shall be said, “I looked and there was none to help” (Isa. 62, 23). Many sufferings shall then befall Israel.

זַכָּאָה מַאן דְּיִזְדָּמַן וְיִשְׁתְּכַּח בְּהַהוּא זִמְנָא, בְּגִין דְּהַהוּא דְּיִתְקָיָּים בְּהַהוּא זִמְנָא בִּמְהֵימָנוּתָא, יִזְכֶּה לְהַהוּא נְהִירוּ דְּחֶדְוָה דְּמַלְכָּא. וְעַל הַהוּא זִמְנָא כְּתִּיב, (זכריה י״ג:ט׳) וּצְרַפְתִּים כִּצְרוֹף אֶת הַכֶּסֶף וּבְחַנְתִּים כִּבְחוֹן אֶת הַזָּהָב וְגוֹ’.

But happy he who will be found faithful at that time! For he shall see the joy-giving light of the King. Concerning that time it is proclaimed: “I will refine them as silver is refined, and will try them as gold is tried” (Zech. 13, 9).

לְבָתַר דְּאִינּוּן עַקְתִּין מִתְעָרֵי עַל יִשְׂרָאֵל, וְכָל עַמִּין וּמַלְכֵיהוֹן יִתְיַיעֲטוּן כַּחֲדָא עָלַיְיהוּ, וּמִתְעָרֵי כַּמָּה גְּזֵירִין בִּישִׁין, כֻּלְּהוּ סַלְקֵי בְּעֵיטָא חֲדָא עָלַיְיהוּ, וְיֵיתוּן עַקְתָּא עַל עַקְתָּא, בַּתְרַיְיתָא מְשַׁכְּחָן קָמַיְיתָא. כְּדֵין יִתְחָזֵי חַד עַמּוּדָא דְּאֶשָׁא, קָאִים מֵעֵלָּא לְתַתָּא, אַרְבְּעִין יוֹמִין, וְכָל עַמִּין דְּעָלְמָא חָמָאן לֵיהּ.

Then shall pangs and travail overtake Israel, and all nations and their kings shall furiously rage together and take counsel against her. Thereupon a pillar of fire will be suspended from heaven to earth for forty days, visible to all nations.

בְּהַהוּא זִמְנָא, יִתְּעַר מַלְכָּא מְשִׁיחָא, לְנַפְקָא מִגּוֹ גִּנְתָּא דְּעֵדֶן, מֵהַהוּא אֲתָר (בלק ק”ד ע”ב) דְּאִתְקְרֵי קַ”ן צִפּוֹ”ר, וְיִתְּעָר בְּאַרְעָא (ויקרא רי”ב ב’) דְּגָלִיל, וְהַהוּא יוֹמָא דְּיִפּוּק לְתַמָּן, יִתְרָגַּז כָּל עָלְמָא, וְכָל בְּנֵי עָלְמָא מִתְחַבְּאִין גּוֹ מְעַרְתֵי וְטִנָּרֵי, דְּלָא יַחְשְׁבוּן לְאִשְׁתְּזָבָא. וְעַל הַהוּא זִמְנָא כְּתִּיב, (ישעיהו ב׳:י״ט) וּבָאוּ בִּמְעָרוֹת צוּרִים וּבִמְחִלּוֹת עָפָר מִפְּנֵי פַּחַד ה’ וּמֵהֲדַר גְּאוֹנוֹ בְּקוּמוֹ לַעֲרוֹץ הָאָרֶץ.

Then the Messiah will arise from the Garden of Eden, from that place which is called “The Bird’s Nest”. He will arise in the land of Galilee, and on that day the whole world shall be shaken and all the children of men shall seek refuge in caves and rocky places. Concerning that time it is written: “And they shall go into the holes of the rocks and into the caves of the earth, for fear of the Lord and for the glory of his majesty, when he ariseth to shake terribly the earth” (Isa. 2, 16).

מִפְּנֵי פַּחַד ה’, דָּא הַהוּא רְגִיזוּ דְּכָל עָלְמָא. וּמֵהֲדַר גְּאוֹנוֹ דָּא מָשִׁיחַ. בְּקוּמוֹ לַעֲרֹץ הָאָרֶץ, כַּד יְקוּם וְיִתְגְּלֵי בְּאַרְעָא (וירא קי”ט ע”א, רכ”א) דְּגָלִיל, בְּגִין דְּאִיהוּ הוּא אֲתָר קַדְמָאָה דְּאִתְחָרְבָא בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא, וּבְגִין כָּךְ, יִתְגְּלֵי תַּמָּן קַדְמָאָה לְכָל אֲתָר, וּמִתַּמָּן יִתְּעַר קְרָבִין לְכָל עָלְמָא.

“The glory of his majesty” refers to the Messiah when he shall reveal himself in the land of Galilee; for in this part of the Holy Land the desolation first began, and therefore he will manifest himself there first, and from there begin to war against the world.

לְבָתַר אַרְבְּעִין יוֹמִין, דְעַמּוּדָא יְקוּם מֵאַרְעָא לִשְׁמַיָּא, לְעֵינֵיהוֹן דְּכָל עָלְמָא, וּמָשִׁיחַ יִתְגְּלֵי, יְקוּם מִסְּטָר מִזְרָח, חַד (ויקרא רי”ב ע”ב, בראשית קי”ט א’) כּוֹכָבָא מְלַהֲטָא בְּכָל גַּוְונִין, וְשִׁבְעָה כּוֹכָבִין אַחֲרָנִין דְּסַחֲרָן לְהַהוּא כּוֹכָבָא, וְיַגִּיחוּן בֵּיהּ קְרָבָא בְּכָל סִטְרִין, תְּלַת זִמְנִין בְּיוֹמָא, עַד שִׁבְעִין יוֹמִין, וְכָל בְּנֵי עָלְמָא חָמָאן.

After the forty days, during which the pillar shall have stood between heaven and earth before the eyes of the whole world, and the Messiah shall have manifested himself, a star shall come forth from the East variegated in hue and shining brilliantly, and seven other stars shall surround it, and make war on it from all sides, three times a day for seventy days, before the eyes of the whole world.

וְהַהוּא כּוֹכָבָא, יַגִּיחַ בְּהוּ קְרָבָא, בְּטִיסִין דְּנוּרָא, מְלַהֲטִין מְנַצְּצִין לְכָל עֵבֶר, וּבָטַשׁ בְּהוּ, עַד דְּבָלַע לוֹן, בְּכָל רַמְשָׁא וְרַמְשָׁא, וּבְיוֹמָא אַפִּיק לוֹן. וְיַגִּיחוּן קְרָבָא לְעֵינֵיהוֹן דְּכָל עָלְמָא, וְכֵן בְּכָל יוֹמָא, עַד שִׁבְעִין יוֹמִין. לְבָתַר שִׁבְעִין יוֹמִין, יִתְגְּנִיז הַהוּא כּוֹכָבָא, וְיִתְגְּנִיז מָשִׁיחַ, עַד תְּרֵיסָר יַרְחִין, וְיִתְהַדָּר הַהוּא עַמּוּדָא דְּאֶשָׁא כְּמִלְּקַדְמִין, וּבֵיהּ יִתְגְּנִיז מָשִׁיחַ, וְהַהוּא עַמּוּדָא לָא יִתְחָזֵי.

The one star shall fight against the seven with rays of fire flashing on every side, and it shall smite them until they are extinguished, evening after evening. But in the day they will appear again and fight before the eyes of the whole world, seventy days long. After the seventy days the one star shall vanish. Also the Messiah shall be hidden for twelve months in the pillar of fire, which shall return again, although it shall not be visible.

לְבָתַר תְּרֵיסָר יַרְחִין, יְסַלְקוּן לֵיהּ לְמָשִׁיחַ, בְּהַהוּא עַמּוּדָא, לְגוֹ רְקִיעָא, וְתַמָּן יְקַבֵּל תּוּקְפָּא וְעִטְרָא דְּמַלְכוּתָא. וְכַד נָחִית, יִתְחָזֵי הַהוּא עַמּוּדָא דְּאֶשָׁא כְּמִלְּקַדְּמִין, לְעֵינֵיהוֹן דְּכָל עָלְמָא, וְיִתְגְּלֵי לְבָתַר מָשִׁיחַ, וְיִתְכַּנְּשׁוּן לְגַבֵּיהּ עַמִּין סַגִּיאִין, וְיִתְּעַר קְרָבִין בְּכָל עָלְמָא. וּבְהַהוּא זִמְנָא יִתְּעַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא גְּבוּרְתֵּיהּ לְכָל עַמִּין דְּעָלְמָא, וּמַלְכָּא מְשִׁיחָא יִתְיְדַע בְּכָל עָלְמָא, וְכָל מַלְכִין דְּעָלְמָא יִתְעָרוּן לְאִתְחַבְּרָא לְאַגָּחָא קְרָבָא בֵּיהּ.

After the twelve months the Messiah will be carried up to heaven in that pillar of fire and receive there power and dominion and the royal crown. When he descends, the pillar of fire will again be visible to the eyes of the world, and the Messiah will reveal himself, and mighty nations will gather round him, and he shall declare war against all the world. At that time the Holy One shall show forth his power before all the nations of the earth, and the Messiah shall be manifested throughout the whole universe, and all the kings will unite to fight against him,

וְכַמָּה (עמין) מִפְּרִיצֵי יְהוּדָאִין יִתְהַפְּכוּ לְאָהַדְּרָא לְגַבַּיְיהוּ, וְיֵיתוּן עִמְּהוֹן, לְאַגָּחָא קְרָבָא עַל מַלְכָּא מְשִׁיחָא. כְּדֵין יִתְחָשַּׁךְ כָּל עָלְמָא חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה יוֹמִין, וְסַגִּיאִין מֵעַמָּא דְּיִשְׂרָאֵל יְהוֹן מֵתִין בְּהַהוּא חֲשׁוֹכָא. וְעַל דָּא כְּתִיב, (ישעיהו ס׳:ב׳) כִּי הִנֵּה הַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה אֶרֶץ וַעֲרָפֶל לְאוּמִּים.

and even in Israel there will be found some wicked ones who shall join them in the fight against the Messiah. Then there will be darkness over all the world, and for fifteen days shall it continue, and many in Israel shall perish in that darkness. Concerning this darkness it is written: “Behold, darkness covers the earth and gross darkness the peoples” (Isa. 60, 2).

פָּתַח וְאָמַר (דברים כ״ב:ו׳) כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנְיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל עֵץ אוֹ עַל הָאָרֶץ אֶפְרוֹחִים אוֹ בֵּיצִים וְהָאֵם רוֹבֶצֶת וְגוֹ’, שַׁלֵּח תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְגוֹ’, הַאי קְרָא אוֹקִימְנָא לֵיהּ, וְאִיהוּ חַד מִפִּקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא גְּנִיזִין, וַאֲנָן אִית לָן בֵּיהּ רָזִיִ דְּאוֹרַיְיתָא גְּנִיזִין, שְׁבִילִין וְאָרְחִין יְדִיעָן לְחַבְרַיָּיא, בְּאִינוּן תְּלָתִין וּתְרֵין שְׁבִילִין דְּאוֹרַיְיתָא.

R. Simeon then discoursed on the verse: “If a bird’s nest chance to be before thee in the way in any tree, or on the ground, young ones or eggs, and the dam sitting upon the young… thou shalt in no wise let the dam go” (Deut. 22, 6-7). ‘This passage’, he said, ‘we interpret as an esoteric commandment in the Law, containing mysteries of doctrine, paths and ways known to the Fellowship and belonging to the thirty-two paths of the Torah.’

אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן לְרִבִּי אֶלְעָזָר בְּרֵיהּ, אֶלְעָזָר, בְּזִמְנָא דְּיִתְּעַר מַלְכָּא מְשִׁיחָא, כַּמָּה אָתִין וְנִסִּין אָחֲרָנִין יִתְּעֲרוּן בְּעָלְמָא. תָּא חֲזֵי, בְּגִנְתָא דְּעֵדֶן דִּלְתַתָּא, אִית אֲתָר חַד גָּנִיז וְטָמִיר דְּלָא אִתְיְדַע, וְאִיהוּ מְרֻקְּמָא בְּכַמָּה גַּוְונִין, וּבֵיהּ גְּנִיזִין אֶלֶף הֵיכָלִין דְּכִסּוּפִין. וְלֵית מַאן דְּעָיִיל בְּהוּ, בַּר מָשִׁיחַ, דְּאִיהוּ קָאִים תָּדִיר בְּגִנְתָא דְּעֵדֶן.

Then, turning to R. Eleazar, his son, he said: ‘At the time when the Messiah shall arise, there will be great wonders in the world. See now, in the lower Paradise there is a secret and unknown spot, broidered with many colours, in which a thousand palaces of longing are concealed. No one may enter it, except the Messiah, whose abode is in Paradise.

וְכָל גִּנְתָּא מְסַחֲרָא בִּרְתִיכִין סַגִּיאִין דְּצַדִיקַיָּא, וּמָשִׁיחַ קָאִים עָלַיְיהוּ, וְעַל כַּמָּה חֵילִין וּמַשִׁירְיָין דְּנִשְׁמָתִין דְּצַדִיקַיָּא תַּמָּן, וּבְרָאשֵׁי יַרְחֵי, וּבִזְמַנֵּי, וּבְשַׁבָּתֵי, מָשִׁיחַ עָאל בְּהַהוּא אֲתָר לְאִשְׁתַּעְשְׁעָא בְּכָל אִינּוּן הֵיכָלִין.

The Garden is encompassed with multitudes of saints who look to the Messiah as their leader, along with many hosts and bands of the souls of the righteous there. On New Moons, festivals, and Sabbaths, he enters that place, in order to find joyous delight in those secret palaces.

לְגוֹ לְגוֹ מִכָּל אִינּוּן הֵיכָלִין, אִית אֲתָר אַחֲרָא טָמִיר וְגָנִיז דְּלָא אִתְיְדַע כְּלָל, וְאִקְרֵי עֵדֶן. וְלֵית מַאן דְּיָכִיל לְמִנְדַּע בֵּיהּ. וּמָשִׁיחַ אַגְנִיז (ס”א יתגלי) לְבַר, סַחֲרָנֵיהּ דְּהַהוּא אֲתָר, עַד דְּאִתְגְלֵי לֵיהּ חַד אֲתָר. דְּאִקְרֵי קַן צִפּוֹר, וְאִיהוּ אֲתָר דְּכָרִיז עָלֵיהּ הַהוּא צִפּוֹר. דְּאִתְּעַר בְּגִנְתָא דְּעֵדֶן בְּכָל יוֹמָא.

Behind those palaces there is another place, entirely hidden and undiscoverable. It is called “Eden”, and no one may enter to behold it. Now the Messiah is hidden in its outskirts until a place is revealed to him which is called “the Bird’s Nest”. This is the place proclaimed by that Bird (the Shekinah) which flies about the Garden of Eden every day.

וּבְהַהוּא אֲתָר, מְרֻקְּמָן דְּיּוּקְנִין דְּכָל שְׁאַר עַמִּין, דְּאִתְכְּנָשׁוּ עָלַיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל לְאַבְאָשָא לוֹן. עָאל בְּהַהוּא אֲתָר, זָקִיף עֵינוֹי, וְחָזֵי אֲבָהָן, דְעָאלִין בְּחָרְבַּן בֵּית אֱלָהָא, עַד דְּחָמֵי לְרָחֵל (שמות י”ב ע”א) דְּדִמְעָהָא בְּאַנְפָּהָא, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מְנַחֵם לָהּ, וְלָא צְבִיאַת לְקַבְּלָא תַּנְחוּמִין, כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר, (ירמיהו ל״א:ט״ו) מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ. כְּדֵין. מָשִׁיחַ אָרִים קַלֵיהּ וּבָכֵי, וְאִזְדַּעְזַע כָּל גִּנְתָּא דְּעֵדֶן, וְכָל אִינּוּן צַדִּיקַיָּא דְּתַמָּן גָּעוּ וּבָכוּ עִמֵּיהּ.

In that place the effigies are woven of all the nations who band together against Israel. The Messiah enters that abode, lifts up his eyes and beholds the Fathers (Patriarchs) visiting the ruins of God’s Sanctuary. He perceives mother Rachel, with tears upon her face; the Holy One, blessed be He, tries to comfort her, but she refuses to be comforted (Jer. 31, 14). Then the Messiah lifts up his voice and weeps, and the whole Garden of Eden quakes, and all the righteous and saints who are there break out in crying and lamentation with him.

גָּעֵי וּבָכֵי זִמְנָא תִּנְיָינָא, וְאִזְדַּעְזַע הַהוּא רְקִיעַ דְּעַל גַּבֵּי גִּנְתָּא, אֶלֶף וְחָמֵשׁ מֵאָה רִבּוֹא מַשְׁרְיָין עִלָּאִין, עַד דְּמָטֵי לְגוֹ כֻּרְסְיָיא עִלָּאָה. כְּדֵין, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא רָמִיז לְהַהוּא צִפָּרָא, וְעָאל לְהַהוּא קֵן דִּילָהּ, וְיָתְבָא לְגַבֵּי מָשִׁיחַ, וְקָרֵי מַה דְּקָרֵי, וְאִתְּעַר מַה דְּאִתְּעַר.

When the crying and weeping resound for the second time, the whole firmament above the Garden begins to shake, and the cry echoes from five hundred myriads of supernal hosts, until it reaches the highest Throne. Then the Holy One, blessed be He, beckons to that “Bird”, which then enters its nest and comes to the Messiah, and flits about, uttering strange cries.

עַד דְּמִגּוֹ כֻּרְסְיָיא קַדִּישָׁא, אִתְקְרֵי תְּלַת זִמְנִין הַהוּא קַן צִפּוֹר, וּמָשִׁיחַ, וְכֹלָּא סַלְּקִין לְעֵילָּא, וְאוּמֵי לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, לְאַעְבְּרָא מָלְכוּ חַיָּיבָא מִן עָלְמָא, עַל יְדָא דְּמָשִׁיחַ, וּלְנָקְמָא נַקְמִין דְּיִשְׂרָאֵל. וְכָל אִינּוּן טַבְוָון, דְּזָמִין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמֶעְבַּד לְעַמֵּיהּ. וְתָב הַהוּא קַן צִפּוֹר וּמָשִׁיחַ לְדוּכְתֵּיהּ. וְתָב מָשִׁיחַ וְאִתְגְּנִיז גּוֹ הַהוּא אֲתָר כְּמִלְּקַדְּמִין.

Then from the holy Throne the Bird’s Nest and the Messiah are summoned three times, and they both ascend into the heavenly places, and the Holy One swears to them to destroy the wicked kingdom (Rome) by the hand of the Messiah, to avenge Israel, and to give her all the good things which he has promised her. Then the Bird returns to her place. The Messiah, however, is hidden again in the same place as before.

וּבְזִמְנָא דְּיִתְּעַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאַתְקְנָא עָלְמִין, וְאִתְנְהִירוּ אַתְוָון דִּשְׁמֵיהּ בִּשְׁלִימוּ, יוֹ”ד בְּהֵ”א, (לאתקנא) וָא”ו בְּהֵ”א, לְמֶהֱוֵי כֹּלָּא בִּשְׁלִימוּ חַד. כְּדֵין יִתְּעַר חַד כֹּכָבָא דְּחִילָּא, בְּאֶמְצַע רְקִיעָא, כְּגָוֶן אַרְגְּוָונָא, לָהִיט וְנָצִיץ בִּימָמָא לְעֵינֵיהוֹן דְּכָל עָלְמָא.

At the time when the Holy One shall arise to renew all worlds, and the letters of his Name shall shine in perfect union, the Yod with the He, and the He with the Vau, a mighty star will appear in the heavens of purple hue, which by day shall flame before the eyes of the whole world, filling the firmament with its light.

וִיקוּם חַד שַׁלְהוֹבָא דְּאֶשָּׁא מִסִּטְרָא דְּצָפוֹן, גּוֹ רְקִיעָא, וִיקוּם דָּא לָקֳבֵל דָּא אַרְבְּעִין (קע”ב ב’) יוֹמִין וְיִתְבָּהֲלוּן כָּל בְּנֵי עָלְמָא. לְסוֹף אַרְבְּעִין יוֹמִין, יַגִּחוּן קְרָבָא, כֹּכָבָא וְשַׁלְהוֹבָא, לְעֵינֵיהוֹן דְּכֹלָּא, וְיִתְפָּשַּׁט הַהוּא שַׁלְהוֹבָא בִּיקִידוּ דְּאֶשָּׁא, מִסִּטְרָא דְּצָפוֹן, גּוֹ רְקִיעָא, וְיַחֲשׁוֹב לְמִבְלַע הַהוּא כֹּכָבָא, וְכַמָּה שַׁלִּיטִין וּמַלְכִין וְאוּמַיָּא וְעֲמַמְיָא, יִתְבָּהֲלוּן מֵהַאי.

And at that time shall a flame issue in the heavens from the north; and flame and star shall so face each other for forty days, and all men will marvel and be afraid. And when forty days shall have passed, the star and the flame shall war together in the sight of all, and the flame shall spread across the skies from the north, striving to overcome the star, and the rulers and peoples of the earth shall behold it with terror, and there will be confusion among them.

כְּדֵין יִסְתַּלַּק הַהוּא כֹּכָבָא לִסְטַר דָּרוֹם, וְיִשְּׁלוֹט עַל הַהוּא שַׁלְהוֹבָא, וְהַהוּא שַׁלְהוֹבָא יִתְבְּלַע זְעֵיר זְעֵיר בִּרְקִיעָא, מִקָּמֵי הַהוּא כֹּכָבָא, עַד דְּלָא יִתְחָזֵי כְּלָל. כְּדֵין, הַהוּא כֹּכָבָא יַעְבֵיד אוֹרְחִין בִּרְקִיעַ, בִּתְרֵיסַר תְּחוּמִין, וְקַיְימִין אִינּוּן נְהוֹרִין בִּרְקִיעָא תְּרֵיסַר יוֹמִין.

But the star will remove to the south and vanquish the flame, and the flame shall daily be diminished until it be no more seen. Then shall the star cleave for itself bright paths in twelve directions which shall remain luminous in the skies for the term of twelve days.

לְבָתַר תְּרֵיסַר יוֹמִין יִזְדַּעְזְעוּן כָּל בְּנֵי עָלְמָא, וְיִתְחַשַּׁךְ שִׁמְשָׁא בְּפַלְגוּת יוֹמָא, כְּמָה דְּאִתְחַשַּׁךְ יוֹמָא דְּאִתְחָרַב בֵּי מַקְדְּשָׁא, עַד דְּלָא יִתְחֲזוּן שְׁמַיָּא וְאַרְעָא. וְיִתְּעַר חַד קָלָּא בְּרַעַם וְזִיקִין, וְאִתְחַלְחַלָא אַרְעָא מֵהַהוּא קָלָּא, וְכַמָּה חֵילִין וּמַשִׁירְיָין יְמוּתוּן מִנֵּיהּ.

After a further twelve days trembling will seize the world, and at midday the sun will be darkened as it was darkened on the day when the holy Temple was destroyed, so that heaven and earth shall not be seen. Then out of the midst of thunder and lightning shall a voice be heard, causing the earth to quake and many hosts and principalities to perish.

וְהַהוּא יוֹמָא, יִתְּעַר בְּקַרְתָּא דְּרוֹמִי רַבְּתָא, חַד שַׁלְהוֹבָא דְּאֶשָּׁא, בְּהַהוּא קָלָּא דְּיִתְּעַר בְּכָל עָלְמָא. וְיוֹקִיד כַּמָּה מִגְדָּלִין, וְכַמָּה הֵיכָלִין, וְכַמָּה מִגְדָּלִין יִפְּלוּן, וְכַמָּה פַּרְדַּשְׁכֵּי וְרַבְרְבֵי יִפְּלוּן בְּהַהוּא יוֹמָא וְכֻלְּהוּ, יִתְכַּנְּשׁוּן עָלָּה לְבִישׁ. וְכָל בְּנֵי עָלְמָא לָא יַכְלִין (ס”א יחשבון) לְאִשְׁתְּזָבָא.

On the same day when that voice is heard throughout the world, a flame of fire shall appear burning in Great Rome (Constantinople); it will consume many turrets and towers, and many are the great and mighty who shall perish then. All shall gather against her to destroy her, and no one will have hope to escape.

מֵהַהוּא יוֹמָא, עַד תְּרֵיסַר יַרְחִין, יִתְיַעֲטוּן כָּל מַלְכַיָא, וְיִגְזְרוּן כַּמָּה גְּזֵרוֹת, וְכַמָּה שְׁמָדוֹת עַל יִשְׂרָאֵל, וְיִצְלְחוּן בֵּיהּ (נ”א בהון), כְּמָה דְּאִתְּמַר זַכָּאָה אִיהוּ מַאן דְּיִעְרַע תַּמָּן, וְזַכָּאָה אִיהוּ מַאן דְּלָא יִעֲרַע תַּמָּן וְכָל עָלְמָא יְהֵא בְּעִרְבוּבְיָא סַגְיָא.

From that day on, for twelve months, all the kings (of the world) will take counsel together and make many decrees to destroy Israel; and they shall prosper against him, as has been said. Blessed is he who shall live in that time, and blessed is he who shall not live in that time! And the whole world then will be in confusion.

לְסוֹף תְּרֵיסַר יַרְחֵי, יָקוּם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל, דָּא מַלְכָּא מְשִׁיחָא, דְּיִתְּעַר גּוֹ גִּנְתָּא דְּעֵדֶן. וְכָל אִינּוּן צַדִּיקַיָּא יַעְטְרוּן לֵיהּ תַּמָּן, וְיַחְגְּרוּן לֵיהּ מָאנֵי זַיְינָא, בְּאַתְוָון רְשִׁימָן דְּמָאנֵי דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא.

At the end of the twelve months the “sceptre of Judah”, namely the Messiah, will arise, appearing from Paradise, and all the righteous will surround him and gird him with weapons of war on which are inscribed the letters of the Holy Name (Tetragrammaton).

וְקָלָא יִתְפּוֹצֵץ בְּעַנְפֵי אִילָּנִין דְּגִנְתָא, קָרֵי בְּחַיִל, וְאָמַר, אִתְעֲרוּ קַדִּישֵׁי עֶלְיוֹנִין, קוּמוּ מִקָּמֵי מְשִׁיחָא, הָא עִדָנָא לְאִתְחַבְּרָא אִיתְּתָא בְּבַעְלָהּ, וּבַעְלָהּ בָּעֵי לְנַקְמָא לָהּ נוּקְמִין דְּעָלְמָא, וּלְאָקָמָא לָהּ, וּלְאַנְעָרָה לָהּ מֵעַפְרָא.

Then a voice will burst forth from the branches of the trees of Paradise: “Arise, O ye saints from above, and stand ye before the Messiah! For the time has come for the Hind to be united with her Spouse, and he must avenge her on the world and raise her from the dust”.

כְּדֵין יְקוּמוּן כֻּלְּהוּ, וְיַחְגְּרוּן לֵיהּ כְּמִלְּקַדְּמִין מָאנֵי זַיְינֵיהּ, אַבְרָהָם מִימִינֵיהּ, יִצְחָק מִשּׂמָאלֵיהּ, יַעֲקֹב קָמֵיהּ, מֹשֶׁה רַעְיָא מְהֵימְנָא, עַל כָּל אִלֵּין צַדִּיקַיָּא, אָזִיל וְרָקִיד גּוֹ גִּנְתָּא דְּעֵדֶן.

And all the saints from above will arise and gird the Messiah with weapons of war, Abraham at his right, Isaac at his left, Jacob in front of him, while Moses, the “faithful shepherd” of all these saints, shall dance at the head of them in Paradise.

כֵּיוָן דְּאִתְקַן מָשִׁיחַ, עַל יְדָא דְּצַדִיקַיָּא בְּגִנְתָּא דְּעֵדֶן. יֵעוּל בְּהַהוּא דּוּכְתָּא דְּאִקְרֵי קַ”ן צִפּוֹ”ר כְּמִלְּקַדְּמִין, וְחָמֵי תַּמָּן הַהוּא דִּיּוּקְנָא דְּחָרְבַּן בֵּית מַקְדְּשָׁא, וְכֻלְּהוּ צַדִּיקַיָּא דְּאִתְקְטָלוּ בֵּיהּ. כְּדֵין נָטִיל מִתַּמָּן (ס”א עשר) לְבוּשִׁין, וְאִינּוּן (נ”א ואקרון) עֶשֶׂר לְבוּשֵׁי קִנְאָה. וְיִתְגְּנִיז תַּמָּן אַרְבְּעִין יוֹמִין, דְּלָא אִתְגַּלְיָא כְּלָל.

As soon as the Messiah has been installed by the saints in Paradise, he will enter again the place which is called “the Bird’s Nest”, there to behold the picture of the destruction of the Temple, and of all the saints who were done to death there. Then will he take from that place ten garments, the garments of holy zeal, and hide himself there for forty days, and no one shall be able to see him.

לְסוֹף אַרְבְּעִין יוֹמִין, קָלָא חַד יִתְּעַר, וְיִתְקְרֵי מִגּוֹ כּוּרְסְיָּיא עִלָּאָה, הַהוּא קַ”ן צִפּוֹ”ר בְּמַלְכָּא מְשִׁיחָא דְּאִתְגְּנִיז בֵּיהּ. וּכְדֵין סַלְּקִין לֵיהּ לְעֵילָּא, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא חָמֵי לֵיהּ לְמַלְכָּא מְשִׁיחָא, מִתְלָבַשׁ בִּלְבוּשָׁא נוּקְמָא, וְחָגִיר מָאנֵי זַיְינֵי נָטִיל לֵיהּ, וְנָשִׁיק לֵיהּ עַל רֵישֵׁיהּ.

At the end of those forty days a voice shall be heard from the highest throne calling the Bird’s Nest and the Messiah who shall be hidden there. Thereupon he shall be carried aloft, and when the Holy One, blessed be He, shall behold the Messiah adorned with the garments of holy zeal and girded with weapons of war, he will take him and kiss him upon his brow.

כְּדֵין, מִזְדַּעְזְעָן ג’ מְאָה וְתִשְׁעִין רְקִיעִין, וְאַרְמִיז קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְחַד רְקִיעָא מֵאִינוּן דְּהֲוָה גָּנִיז מִשֵׁשֶׁת יְמֵי בְּרֵאשִׁית, וְאַפִּיק מֵחַד הֵיכְלָא דִּבְהַהוּא רְקִיעָא (תרומה קל”ב א’) חַד כִּתְרָא גְּלִיפָא, מְחַקְּקָא בִּשְׁמָהָן קַדִּישִׁין. בְּהַהוּא עִטְרָא אִתְעַטַּר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כַּד עָבְרוּ יִשְׂרָאֵל יַת יַמָּא, לְמֵיטַל נוּקְמִין מִכָּל רְתִיכֵי פַּרְעֹה וּפָרָשׁוֹי, וְאַעְטַר לֵיהּ לְמַלְכָּא מְשִׁיחָא.

At that moment three hundred and ninety firmaments shall begin to shake. The Holy One shall command one of these firmaments, which has been kept in waiting since the six days of creation, to approach, and He shall take out from a certain temple in it a crown inscribed with holy names. It was with this crown that the Holy One adorned Himself when the Israelites crossed the Red Sea and He avenged Himself on all the chariots of Pharaoh and his horsemen. With this same crown will He crown King Messiah.

כֵּיוָן דְּאִתְעַטָּר וְאִתְתָּקַּן בְּכָל הָנֵי תִּקּוּנִין, נָטִיל לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְנָשִׁיק לֵיהּ כְּמִלְּקַדְּמִין. מַאן חָמֵי, רְתִיכִין קַדִּישִׁין, וּמַשִׁרְיָין עִלָּאִין, דְּסָחֲרִין לֵיהּ, וְיָהֲבִין לֵיהּ מַתְּנָן וּנְבִזְבְּזָן סַגִּיאִין, וְיִתְעַטָּר מִכֻּלְּהוּ.

As soon as he is crowned, the Holy One will take him and kiss him as before. All the holy multitude and the whole holy army will surround him and will bestow upon him many wonderful gifts, and he will be adorned by them all.

עָאל תַּמָּן בְּחַד הֵיכְלָא, וְחָמֵי כָּל אִינּוּן מַלְאֲכֵי עִלָּאֵי, דְּאִקְרוּן אֲבֵלֵי צִיּוֹן, אִינּוּן דְּבָכוּ עַל חָרְבַּן בֵּי מַקְדְּשָׁא, וּבָכָאן תָּדִיר, וְאִינּוּן יַהֲבִין לֵיהּ חַד פּוּרְפִירָא סוּמָקָא, לְמֶעְבַּד נוּקְמִין. כְּדֵין, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא גָּנִיז לֵיהּ בְּהַהוּא קַן צִפּוֹר, וְאִתְכַּסֵּי תַּמָּן תְּלָתִין יוֹמִין.

Then will he enter into one of the temples and behold there all the upper angels, who are called “the mourners of Zion” because they continually weep over the destruction of the Holy Temple. These angels shall give him a robe of deep red in order that he may commence his work of revenge. The Holy One will again hide him in the “Bird’s Nest” and he will remain there for thirty days.

לְבָתַר תְּלָתִין יוֹמִין, בְּהַהוּא קַן צִפּוֹר, יֵחוּת מְעֻטָר בְּכָל אִינּוּן תִּקּוּנִין מֵעֵילָּא וּמִתַּתָּא, כַמָּה מַשִׁרְיָין קַדִּישִׁין סַחֲרָנֵיהּ, וְיֵחְמוּן כָּל עָלְמָא, חַד נְהִירוּ, תָּלֵי מֵרְקִיעָא לְאַרְעָא, וְיֵקוּם שִׁבְעָה יוֹמִין, וְכָל בְּנֵי עָלְמָא יִתְמְהוּן וְיִתְבָּהֲלוּן, וְלָא יִנְדְּעוּן כְּלַל, בַּר אִינּוּן חַכִּימִין, דְּיַדְעִין בְּרָזִין אִלֵּין, זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן.

After the thirty days he will again be decked with those adornments from above and from below, and many holy beings will surround him. The whole world then shall see a light extending from the firmament to the earth, and continuing for seven days, and they will be amazed and not comprehend: only the wise will understand, they who are adepts in the mystic lore, blessed is their portion.

וְכָל אִינּוּן שִׁבְעָה יוֹמִין יִתְעַתֶד (ס”א יתעטר) בְּאַרְעָא, בְּהַהוּא קַ”ן צִפּוֹ”ר. בְּאָן אֲתָר. בַּדֶּרֶךְ, דָּא קְבוּרַת רָחֵל, דְּאִיהִי קַיְּימָא בְּפָרָשַׁת אוֹרְחִין. וִיבַשֵּׂר לָהּ, וַיִּנָחֵם לָהּ, וּכְדֵין תְּקַבֵּל תַּנְחוּמִין, וְתָקוּם וְתְנַשִׁיק לֵיהּ.

All through the seven days the Messiah shall be crowned on earth. Where shall this be? “By the way”, to wit, Rachel’s grave, which is on the cross-road. To mother Rachel he will give glad tidings and comfort her, and now she will let herself be comforted, and will rise and kiss him.

לְבָתַר יֵקוּם הַהוּא נְהִירוּ מֵהַהוּא אֲתָר, וְשָׁרֵי בִּיְרִיחוֹ קַרְתָּא דְּאִילָנֵי. בְּכָל עֵץ דָּא יְרִיחוֹ. אוֹ עַל הָאָרֶץ, דָּא יְרוּשְׁלֵים. וִיְהֵא גָּנִיז בְּהַהוּא נְהִירוּ דְּקַ”ן צִפּוֹ”ר תְּרֵיסַר יַרְחֵי.

The light will then move from that place and shall stand over Jericho, the city of trees, and the Messiah will be hidden in the light of the “Bird’s Nest” for twelve months.

בָּתַר תְּרֵיסַר יַרְחֵי, יִזְדְּקַף הַהוּא נְהִירוּ בֵּין שְׁמַיָּא וְאַרְעָא, וְיִשְׁרֵי (שמות ז’ ע”ב) בְּאַרְעָא דְּגָלִיל, דְּתַמָּן הֲוָה שֵׁירוּתָא דְּגָלוּתָא דְּיִשְׂרָאֵל. וְתַמָּן יִתְגְּלֵי מֵהַהוּא נְהִירוּ דְּקַן צִפּוֹר, וְתָב לְאַתְרֵיהּ. וְהַהוּא יוֹמָא יִזְדַּעְזַע כָּל אַרְעָא כְּמִלְּקַדְּמִין, מִסַּיְיפֵי שְׁמַיָּא עַד סַיְיפֵי שְׁמַיָּא, וּכְדֵין יֶחזוּן (ינדעון) כָּל עָלְמָא, דְּהָא אִתְגְּלֵי מַלְכָּא מְשִׁיחָא, בְּאַרְעָא דְּגָלִיל.

After the twelve months that light will stand between heaven and earth in the land of Galilee, where Israel’s captivity began, and there will he reveal himself from the light of the “Bird’s Nest”, and return to his place. On that day the whole earth will be shaken from one end. to the other, and thus the whole world will know that the Messiah has revealed himself in the land of Galilee.

וְיִתְכַּנְּשׁוּן לֵיהּ כָּל אִינּוּן דְּלָעָאן בְּאוֹרַיְיתָא, וְאִינּוּן זְעִירִין בְּעָלְמָא. וּבִזְכוּת יְנוּקֵי דְּבֵי רַב, יִתְתַּקֵף חֵילֵיהּ לְאִתְגַּבְּרָא, וְרָזָא דָּא אֶפְרוֹחִים. וְאִי לָא יִשְׁתְּכְּחוּן אִלֵּין, הָא יְנוּקֵי דְּיַתְבִין בְּתוּקְפָּא דְּאִמְּהוֹן וְיַנְקֵי, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (ישעיהו כ״ח:ט׳) גְּמוּלֵי מֵחָלָב עַתִּיקֵי מִשָּׁדָיִם. וְהַיְינוּ אוֹ בֵיצִים, דִּבְגִין אִלֵּין, שַׁרְיָא שְׁכִינְתָּא עִמְּהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל בְּגָלוּתָא.

and all who are diligent in the study of the Torah-and there shall be few such in the world-will gather round him. His army will gain in strength through the merit of little infants at school, symbolized by the word ephroah-“young bird” (cf. Deut. 22, 6). And if such will not be found at that time it will be through the merit of the sucklings, “the eggs” (Ibid), “those that are weaned from the milk, and drawn from the breasts” (Isa. 22, 9), for whose sake the Shekinah dwells in the midst of Israel in exile,

דְּהָא חַכִּימִין זְעִירִין אִינּוּן דְּיִשְׁתַּכְּחוּן בְּהַהוּא זִמְנָא, וְהַיְינוּ (דברים כ״ב:ו׳) וְהָאֵם רוֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרוֹחִים אוֹ עַל הַבֵּצִים, לא תִּקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים (דהא ביה לא קיימא מילא לאפקא מגלותא אלא במלכא עילאה, דכיון דאינון רביין וינוקין יהבין תוקפא למלכא משיחא כדין אימא עילאה דהיא רביעא עלייהו יתערת לגבי בעלה) וְיִתְעַכָּב (הכי) עַד תְּרֵיסַר יַרְחִין אַחֲרָנִין. לְבָתַר, יֵיתֵי בַּעְלָהּ, וְיוֹקִים לָהּ מֵעַפְרָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (עמוס ט׳:י״א) אָקִים אֶת סֻכַּת דָּוִד הַנֹּפָלֶת.

as indeed there will be few sages at that time. This is the implication of the words “And the dam sitting upon the young, or upon the eggs”, which, allegorically interpreted, means that it does not depend upon the Mother to free them from exile, but upon the Supreme King; for it is the young ones and the sucklings that will give strength to the Messiah, and then the Supernal Mother, which “sits upon them”, will be stirred up towards Her Spouse. He will tarry for twelve months longer, and then he will appear and raise her from the dust: “I will raise up on that day the tabernacle of David that is fallen” (Amos 9, 2).

בְּהַהוּא יוֹמָא, מַלְכָּא מְשִׁיחָא שָׁאֲרֵי וְיִכְנוֹשׁ גָּלוּתָא, מִסַּיְיפֵי עָלְמָא עַד סַיְיפֵי עָלְמָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (דבהם ל’) אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם וְגוֹ’. מֵהַהוּא יוֹמָא, כָּל אָתִין וְנִסִּין וּגְבוּרָאן דְּעָבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּמִצְרַיִם, יַעֲבִיד לוֹן לְיִשְׂרָאֵל, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (מיכה ז׳:ט״ו) כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת.

On that day the Messiah will begin to gather the captives from one end of the world to the other: “If any of thine be driven out unto the utmost parts of heaven, from thence will the Lord thy God gather thee” (Deut. 30, 4). From that day on the Holy One will perform for Israel all the signs and wonders which He performed for them in Egypt: “As in the days of thy coming out of the land of Egypt, will I show unto him wonders” (Micah 7, 16).

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, אֶלְעָזָר בְּרִי, כָּל אִלֵּין מִלִּין תִּשְׁכַּח בְּרָזָא דִּתְּלָתִין וּתְרֵין שְׁבִילִין דְּבִשְׁמָא קַדִּישָׁא, וְעַד דְּנִסִּין אִלֵּין לָא יִתְּעֲרוּן בְּעָלְמָא, לָא יִשְׁתְּלִים רָזָא דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא, וְלָא תִּתְּעַר לְאַהֲבָה, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (שיר השירים ב׳:ז׳) הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם בִּצְבָאוֹת. בִּצְבָאוֹת: דָּא מַלְכָּא (נ”א משיחא) דְּאִקְרֵי צְבָאוֹת. אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה שְׁאָר חֵילִין וּמַשִּׁרְיָין דִּלְתַתָּא. אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה: דָּא יְמִינָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּאִקְרֵי אַהֲבָ”ה. עַד שֶׁתֶּחְפָּץ הַהִיא דִּשְׁכִיבַת לְעַפְרָא, וִיהֵא רְעוּתָא דְּמַלְכָּא בָּהּ. זַכָּאָה אִיהוּ מַאן דְּיִזְכֵּי לְהַהוּא דָּרָא, זַכָּאָה אִיהוּ בְּעָלְמָא דֵּין, וְזַכָּאָה אִיהוּ בְּעָלְמָא דְּאָתֵי.

Then said R. Simeon: ‘Eleazar, my son! Thou canst find all this in the mystery of the thirty-two paths of the Holy Name. Before these wonders have taken place in the world, the mystery of the Holy Name will not be manifested in perfection and love will not be awakened: “Ye daughters of Jerusalem, I adjure you by the gazelles and by the hinds of the field, that ye stir not up, nor awake the love until she pleases” (Cant 2, 7). The “gazelles” (zebaoth) symbolize the king, who is called Zebaoth; the “hinds” represent those other principalities and powers from below; “that ye stir not up, etc.” refers to the “Right Hand” of the Holy One, called “Love”; “until she pleases”, namely She (the Shekinah) who lies at present in the dust and in whom the King is well pleased. Blessed be he who will be found worthy to live at that time! Blessed will he be both in this world and in the world to come.’

ר’ שִׁמְעוֹן אָרִים יְדוֹי בִּצְלּוֹ לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְצַלֵּי צְלוֹתֵיהּ, לְבָתַר דְּצַלֵּי צְלוֹתֵיהּ, אָתוּ ר’ אֶלְעָזָר בְּרֵיהּ, וְר’ אַבָּא וְיָתְבוּ קָמֵיהּ. עַד דְּהֲווּ יַתְבֵי קָמֵיהּ, חָמוּ חַד נְהִירוּ דִּימָמָא דְּאִתְחֲשָׁךְ, וְאִשְׁתְּקַע חַד צִנּוֹרָא (צרורא) דְּשַׁלְהוֹבָא דְּאֶשָּׁא גּוֹ יַמָּא דִּטְבֶרְיָה, וְאִזְדַּעְזַע כָּל הַהוּא אֲתָר.

R. Simeon then lifted up his hands in prayer to the Holy One, blessed be He. When he had finished his prayer, R. Eleazar his son and R. Abba seated themselves before him. As they were thus sitting they beheld the light of the day grow dim and a fiery flame sink in the Sea of Tiberias, and the whole place began mightily to tremble.

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, וַדַּאי הַשְּׁתָּא הוּא עִדָנָא, דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִדְכַּר לִבְנוֹי, וְאָחִית תְּרֵין דִּמְעִין לְגוֹ יַמָּא רַבָּא. וְכַד נַחְתִּין, פַּגְעִין בְּהַאי צִנּוֹרָא דְּשַׁלְהוֹבָא דְּאֶשָּׁא, וְיִשְׁתַּקְעוּ דָּא בְּדָא בְּיַמָּא. בָּכָה רַבִּי שִׁמְעוֹן וּבָכוּ חַבְרַיָּיא.

Said R. Simeon: ‘Verily, this is the time when the Holy One remembers His children and lets two drops fall into the great Sea. As they fall they meet the fiery ray and sink with it in the sea.’ Then R. Simeon wept, and the disciples also.

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, הָא אִתְּעַרְנָא בְּרָזֵי דְּאַתְוָון דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא, בְּסִתְרָא דְּאִתְעָרוּתָא דִּילֵיהּ, לְגַבֵּי בְּנוֹי, אֲבָל הַשְׁתָּא, אִית לִי לְגַלָּאָה, מַה דְּלָא אִתְיְהִיב רְשׁוּ לְבַּר נָשׁ אַחֲרָא לְגַלָּאָה. אֶלָּא זְכוּ דְּדָרָא דָּא, יְקַיֵּים עָלְמָא עַד דְּיֵיתֵי מַלְכָּא מְשִׁיחָא. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן לְר’ אֶלְעָזָר בְּרֵיהּ וּלְרִבִּי אַבָּא, קוּמוּ בְּקִיוּמַיְיכוּ. קָמוּ ר’ אֶלְעָזָר ור’ אַבָּא. בָּכָה רַבִּי שִׁמְעוֹן זִמְנָא אַחֲרָא, אָמַר וַוי מַאן יְקוּם בְּמַה דְאַמִינָא (נ”א דחמינא) גָּלוּתָא יִתְמְשַׁךְ, מַאן יָכִיל לְמִסְבַּל.

Said R. Simeon: ‘Behold, I was moved a while ago to meditate on the mystery of the letters of the Holy Name, the mystery of His compassion over His children; but now it is fitting that I should reveal unto this generation something that no other man has been permitted to reveal. For the merit of this generation sustains the world until the Messiah shall appear.’ He then bade R. Eleazar his son and R. Abba to stand up, and they did so. R. Simeon then wept a second time, and said: ‘Alas! Who can endure to hear what I foresee! The exile will drag on; who shall be able to bear it! ‘

אוּף אִיהוּ קָם וְאָמַר (ישעיהו כ״ו:י״ג) ה’ אֱלֹהֵינוּ בְּעָלוּנוּ אֲדֹנִים זוּלָתֶךָ לְבַד בְּךָ נַזְכִּיר שְׁמֶךָ הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ. אֲבָל בְּהַאי קְרָא אִית רָזָא עִלָּאָה, גּוֹ מְהֵימָנוּתָא. ה’ אֱלֹהֵינוּ: דָּא הוּא שֵׁירוּתָא דְּרָזִין עִלָּאִין, אֲתָר דְּמִתַּמָּן נָפְקִין כָּל נְהִירוּ דְּשְׁרָגִּין כֻּלְּהוּ לְאַדְלְקָא. וְתַמָּן תַּלְיָא כָּל רָזָא דִּמְהֵימָנוּתָא, שְׁמָא דָּא שַׁלִּיט עַל כֹּלָּא.

Then he also rose and spake thus: ‘It is written, “O Lord our God, other lords beside thee dominated us, apart from thee do we make mention of thy Name” (Isa. 26, 16). This verse, apart from other interpretations, contains a profound doctrine of faith. Tetragrammaton Elohenu (Lord our God) is the source and beginning of supreme mysteries indeed; it is the sphere whence emanate all the burning lights, and where the whole mystery of Faith is centred: this Name dominates all.

בְּעָלוּנוּ אֲדֹנִים זוּלָתֶךָ. דְּהָא עַמָּא דְּיִשְׂרָאֵל, לֵית מַאן דְּשַׁלִּיט עָלֵיהּ בַּר שְׁמָא עִלָּאָה דָּא. וְהַשְׁתָּא בְּגָלוּתָא שַׁלִּיט עָלֵיהּ סִטְרָא אַחֲרָא.

However, “other lords beside thee dominated us”; the people of Israel, who is destined to be ruled only by this supreme Name, is ruled in exile by the “other side”.

לְבַד בְּךָ נַזְכִּיר שְׁמֶךָ. רָזָא דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא, כְּלָלָא דְּעֶשְׂרִין וּתְרֵין אַתְוָון, וּכְנְסֶת יִשְׂרָאֵל לָא מִתְבָּרְכָא אֶלָּא מִגּוֹ שְׁמָא דָּא דְּאִקְרֵי בְּךָ, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (שמות ל״ב:י״ג) אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ (בראשית מ״ח:כ׳) בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל. (תהילים י״ח:ל׳) כִּי בְּךָ אָרוּץ גְּדוּד. וּבִזְמְנָא דִּשְׁלִימוּ אִשְׁתְּכַח, לָא הֲוָה מִתְפְּרַשׁ דָּא מִן דָּא. וְאָסִיר לְאַפְרְשָׁא דָּא מִן דָּא, אִתְּתָא מִבַּעְלָהּ, לָאו בְּרַעְיוֹנִי, וְלָאו בִּדְכִירוּ, בְּגִין דְּלָא לְאַחֲזָאָה פִּרוּדָא, וְהַשְּׁתָּא בְּגָלוּתָא פִּרוּדָא אִשְׁתְּכַח, דְּמִגּוֹ עָאקוּ דְּכָל זִמְנָא וְזִמְנָא, אֲנָן עַבְדִין פִּרוּדָא, לְאַדְכְּרָא הַהוּא שֵׁם, בַּר מִבַּעְלָהּ, בְּגִין דְּאִיהִי שְׁכִיבַת לְעַפְרָא, וְהַיְינוּ לְבַד בְּךָ נַזְכִּיר שְׁמֶךָ.

Yea, “apart from thee (beka) do we make mention of thy name”. The name “by thee” BeKa (=22) symbolizes the Holy Name comprising twenty-two letters, and this is the name by which the Community of Israel is always blessed, as, for instance, “to whom thou swarest by thine own self’ (beka, Ex. 22, 16); “in thee (beka) shall Israel be blessed” (Gen. 48, 20); “for in thee (beka) I can run through the troops” (Ps. 18, 16). At the period when there is perfection, peace, and harmony, the two names are not separated one from another, and it is forbidden to separate them even in thought and imagination; but now in exile we do separate them, the Matrona from Her Spouse, as She (Shekinah) lies in dust (in exile with Israel).

בַּר מִבַּעְלָהּ, אֲנָן דַּכְרִין לְהַאי שֵׁם בְּפֵרוּדָא, בְּגִין דַּאֲנַן רְחִיקִין מִינָךְ, וְשַׁלְטִין אַחֲרָנִין עֲלָן, וּשְׁמֶךָ אִיהוּ בְּפֵרוּדָא מִן שְׁמָא דְּאִקְרֵי בְּךָ, וְהַאי בְּיוֹמֵי דְּגָלוּתָא.

“Apart from thee” being far away from Thee, and being ruled by other powers, “we make mention of thy name” in separation, thy Name being separated from the Name expressed by Beka. All this in the days of exile;

בְּגִין דְּגָלוּתָא קַדְמָאָה הֲוָה מִבַּיִת רִאשׁוֹן, וּבַיִת רִאשׁוֹן הוּא רָזָא דְּה’ קַדְמָאָה, וְלָקֳבֵל ע’ שְׁנִין דִּילָהּ, גָּלוּתָא דְּבַיִת רִאשׁוֹן הֲוָה ע’ שְׁנִין, וְאִינּוּן ע’ שְׁנִין לָא אִשְׁתְּכַחַת אִימָא רְבִיעָא עָלַיְיהוּ, וַהֲוָה פִּרוּדָא מִן שְׁמָא עִלָּאָה, רָזָא דְּה’ עִלָּאָה. וּכְדֵין יוֹ”ד, רָזָא עִלָּאָה, אִסְתַּלָּק לְעֵילָּא לְעֵילָּא לְאֵין סוֹף, וּבַיִת רִאשׁוֹן עִלָּאָה קַדִּישָׁא, לָא נְבִיעַ נְבִיעוּ דְּמַיִין חַיִּין, דְּהָא מְקוֹרָא דִּילָהּ אִסְתַּלָּק.

for the first exile began during the first Temple, and lasted seventy years, during which time the Mother (the Shekinah) did not brood over Israel, and there was a separation between the Yod and the He, the Yod ascending higher and higher to infinity (En Sof), and the holy Temple above- corresponding to the Temple below-did not send forth living waters, its source being cut off.

וְאִיהִי ע’ (בראשית רמ”ח א’) שְׁנִין בְּגָלוּתָא, בְּגִין דְּאִיהִי ז’ שְׁנִין אִקְרֵי, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (מלכים א ו׳:ל״ח) וַיִּבְנֵהוּ שֶׁבַע שָׁנִים. וְאִי תֵּימָא, דְּשָׁלְטָא מַלְכוּת בָּבֶל לְעֵילָּא בְּרָזָא דְּע’ שְׁנִין, חַס וְשָׁלוֹם. אֶלָּא בְּזִמְנָא דְּהֲוָה בֵּי מַקְדְּשָׁא קַיָּים, נְהוֹרָא וּנְבִיעוּ דְּאִמָא עִלָּאָה, הֲוָה נָהִיר וְנָחִית לְתַתָּא. כֵּיוָן דְּחָטוּ יִשְׂרָאֵל, וְאִתְחָרַב מַקְדְּשָׁא, וְשָׁלְטָא מַלְכוּת בָּבֶל, הֲוָה חָפֵי, וְאַחְשִׁיךְ הַהוּא נְהִירוּ, וְתַתָּאֵי קַדִּישִׁין לָא הֲווֹ נְהִירִין.

The seventy years of the first exile corresponded to the seven years which it took to build the first Temple (I K. 6, 3-8). However, far be it from us to think that during that time the kingdom of Babylon had power in the heavens over Israel. The fact is that as long as the Temple stood there was a bright light descending from the Supernal Mother, but as soon as it was destroyed, through Israel’s sin, and the kingdom of Babylon got the upper hand, that light was covered up and darkness prevailed here below and the angels below ceased from giving out light,

כֵּיוָן דְּתַתָּאֵי לָא הֲווֹ נְהִירִין, בְּגִין (מגו) שָׁלְטָנוּ דְּמַלְכוּתָא דְּבָבֶל. אִסְתַּלָּק הַהוּא נְהוֹרָא, וְהַהוּא מַבּוּעָא עִלָּאָה דְּהֲוָה נְבִיעַ רָזָא דְּי’, אִסְתַּלָּק לְעֵילָּא לְעֵילָּא בְּאֵין סוֹף, כְּדֵין אִינּוּן ע’ שְׁנִין לָא הֲווֹ נְהִירִין, בְּגִין הַהוּא נְהִירוּ דְּאִתְמְנַע. וְדָא הוּא ודַּאי גָּלוּתָא דְּע’ שְׁנִין.

and then the power symbolized by the letter Yod of the Holy Name ascended into the upper regions, into the Infinite, and thus during the whole seventy years of exile Israel had no divine light to guide her, and, truly, that was the essence of the exile.

כֵּיוָן דְּאַעְדִּיאוּ שֻלְטָנוּ דְּבָבֶל, וְשָׁרִיאַת הֵ”א תַּתָּאָה לְאַנְהָרָא. יִשְׂרָאֵל כֻּלְּהוּ, לָא אָהַדְרוּ לְאַדְכָּאָה (נ”א לשלטאה) לְמֶהֱוֵי סְגוּלָה שְׁלֵימָתָא כְּמִלְּקַדְּמִין, אֶלָּא זְעֵיר זְעֵיר, (בערבוביא) וְכֵיוָן דִּשְׁלִימוּ לָא אִשְׁתְּכַח, (ושריאת ה”א תתאה לשלטאה) כְּדֵין, י’ נְבִיעוּ עִלָּאָה לָא נָחִית כָּל כַּךְ לְאַנְהֲרָא, כְּמָה דְּהֲוָה כְּמִלְּקַדְּמִין, אֶלָּא זְעֵיר זְעֵיר בְּעִרְבּוּבְיָא, דְּלָא הֲווֹ דַּכְיָין כְּמִלְּקַדְּמִין כְּמָה דְּאִתְחָזֵי, וְעַל כָּךְ נְבִיעוּ עִלָּאָה, וְלָא נְבִיעַ, וְלָא נָהִיר, אֶלָּא דְּאַהֲדָר לְאַנְהָרָא זְעֵיר זְעֵיר, מִגּוֹ דֹּחֲקָא (דשמאלא) דִּשְׁמָא. (נ”א דגלותא ודינא)

When, however, Babylon’s power was taken away from her and Israel returned to the Holy Land, a light did shine for her, but it was not as bright as before, being only the emanation of the lower He since the whole of Israel did not return to purity to be a “peculiar people” as before. Therefore, the emanation of the supernal Yod did not descend to illumine in the same measure as before, but only a little.

וְעַל דָּא, אִתְגָּרוּ בְּהוּ בְּיִשְׂרָאֵל קְרָבִין סַגִּיאִין, עַד דְּהַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה אֶרֶץ, וְה’ תַּתָּאָה אִתְחֲשָׁךְ, וְנַפְלַת לְאַרְעָא, וּנְבִיעוּ עִלָּאָה אִסְתַּלָּק כְּמִלְּקַדְּמִין, בְּגִין דְמַלְכוּת אֱדוֹם אִתְתַּקַּף, וְיִשְׂרָאֵל אָהַדְרוּ לְסַרְחָנַיְיהוּ.

Hence Israel were involved in many wars until “the darkness covered the earth” and the lower He was darkened and fell to the ground, and the upper source was removed as before, and the second Temple was destroyed

וְעַל דָּא, ה’ בַּיִת שֵׁנִי אִתְחָרַב, וְכָל אִינּוּן תְּרֵיסַר שְׁבָטִין דִּילָהּ, כְּחוּשְׁבָּן מַשִׁרְיָין דִּלְהוֹן, אִינּוּן בְּגָלוּתָא דְּמַלְכוּת אֱדוֹם. וּנְבִיעוּ עִלָּאָה, אִסְתַּלָּק מֵהַהוּא נְבִיעוּ, דְּקַיְּימָא עָלָהּ, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (ישעיהו נ״ז:א׳) הַצַּדִיק אָבָד, אֲבַד הַהוּא נְבִיעוּ דִּמְקוֹרָא עִלָּאָה, דְּהֲוָה נָגִיד וּמָשִׁיךְ מִלְּעֵילָּא. (נ”א ק1רבין סגיאין ומלכות יון שלטא עלייהו לבתר דהדרו בתיובתא אתתקפו עלייהו ואתקיפיאו לון ובגין דישראל הדרו לסרחנייהו מלכות אדום אתתקף ובית שני אתחרב וה”א תתאה אתחשכת ונפלת לארעא ונביעו עלאה אסתלק מההוא מבועא דקיימא עליה כמה דאת אמרז הצדיק אבד, אבד ההוא נביעו דמקורא עילאה דהוה נגידו משוך עליה, מאי טעמא, דין דהחשך יכסה ארץ)

and all its twelve tribes went into exile in the kingdom of Edom. The He also went into exile there, and therefore the exile was prolonged.

וּכְדֵין הֲוָה פִּרוּדָא בְּהֵ”א, בַּיִת שֵׁנִי, וְאִיהִי בְּגָלוּתָא דֶּאֱדוֹם, בְּכָל אִינּוּן תְּרִיסַר שְׁבָטִין (נ”א דילה) וּמַשְׁרְיָין דִּילְהוֹן, תְּרֵיסַר שְׁבָטִין סַלְּקִין (בראשית רמ”ז א’) לְחוּשְׁבַּן סַגִּי, וְעַל דְרָזָא (נ”א ועל דא) דְּה’ הֲוָה בְּהוּ, (ועל דא וה’) בְּכָל הַהוּא חוּשְׁבָּנָא, (נ”א חשוכא) גָּלוּתָא אִתְמְשַׁךְ.

A mystery of mysteries has been revealed to them that are wise of heart. The He of the second Temple is in exile with her twelve tribes and their hosts. Twelve tribes form a great number, and because the mystery of the He is in them, the exile lasts during this whole number.

רָזָא דְּרָזִין לְחַכִּימֵי לִבָּא אִתְמְסָר. י’ שְׁבָטִין אֶלֶף שְׁנִין, תְּרֵין שְׁבָטִין מָאתַן שְׁנִין. שָׁארוּ דִּמְעִין לְמִנְפַּל, פָּתַח וְאָמַר, (איכה א׳:ב׳) בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחיָהּ. לְסוֹף תְּרֵיסַר שְׁבָטִין דְּגָלוּתָא, לֵילְיָא יִתְחֲשַׁךְ לְיִשְׂרָאֵל, עַד דְּיִתְּעַר וָא”ו, לִזְמַן שִׁתִּין וְשִׁית שְׁנִין.

Ten tribes are a thousand years, two tribes are two hundred years. At the conclusion of the twelve tribes (twelve hundred years) there will be darkness over Israel, until the Vau shall arise at the time of sixty-six years after the “twelve tribes”, that isk after twelve hundred years of exile.

לְבָתַר תְּרֵיסַר שְׁבָטִין, דְּאִינּוּן אֶלֶף וּמָאתָן שְׁנִין דְּגָלוּתָא, וּלְבָתַר (ע”ד) שִׁתִּין וְשִׁית שְׁנִין בְּחָשׁוֹכָא דְּלֵילְיָא, כְּדֵין, (ויקרא כ״ו:מ״ב) וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקֹב. דָּא אִתְעָרוּתָא דְּאָת ו’, דְּאִיהוּ נֶפֶשׁ דְּבֵית יַעֲקֹב. וְרָזָא דָּא, (בראשית מ״ו:כ״ו) כָּל הַנֶּפֶשׁ הַבָּאָה לְיַעֲקֹב מִצְרַיְמָה וְגוֹ’ שִׁשִּׁים וָשֵׁשׁ, וְאִיהוּ ו’, נֶפֶשׁ דְּבַיִת שֵׁנִי, רָזָא דְּה’ תַּתָּאָה, וְדָא ו’ רָזָא דְּשִׁשִּׁים וָשֵׁשׁ, שִׁשִּׁים: לְאִתְעָרוּתָא דְּיַעֲקֹב. וְשֵׁשׁ: לְאִתְעָרוּתָא דְּיוֹסֵף. וְעַל דָּא אִיהוּ וָ”ו, דְּאִנּוּן תְּרֵין בְּחִבּוּרָא חֲדָא, וְרָזָא חֲדָא.

And after the conclusion of the sixty-six years of the night- darkness, the words “And I shall remember my covenant with Jacob” (Lev. 26, 42) will begin to come to pass. From then the Holy One, blessed be He, shall begin to do signs and wonders, as we have described.

מִתַּמָּן וּלְהָלְאָה, יִתְּעַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאִינוּן נִסִּין וְאָתִין דְּקָאַמַרָן, וְיִתְעָרוּן עַל יִשְׂרָאֵל אִינּוּן עַקְתִּין דְּקָאַמָרָן, וּכְדֵין, (ס”א ורזא דא) וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק. וּלְבָתַר כַּד יַגִּיחַ מַלְכָּא מְשִׁיחָא קְרָבִין בְּכָל עָלְמָא בִּימִינָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (שמות ט״ו:ו׳) יְמִינְךָ ה’ נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ. כְּדֵין, וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכּוֹר, וּלְבָתַר וְהָאָרֶץ אֶזְכּוֹר, דָּא ה’ בַּתְרָאָה, בְּהַהוּא זִמְנָא כְּתִיב, (זכריה י״ד:ט׳) וְהָיָה ה’ לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה’ אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד.

But over Israel those tribulations will come. After that King Messiah shall fight against the whole world, aided by the Right Hand of the Holy One.

לְסוֹף שִׁתִּין וְשִׁית שְׁנִין אַחֲרָנִין, דְּאִינּוּן מֵאָה וּתְלָתִין וּתְרֵין שְׁנִין, יִתְחֲזוּן אַתְוָון בִּשְׁמָא קַדִּישָׁא, גְּלִיפָן בִּשְׁלִימוּ, עֵילָא וְתַתָּא כְּדְקָא יֵאוֹת. וְרָזָא דָּא ה”ה עִלָּאָה וְתַתָּאָה, וְכָל אִינּוּן שְׁבִילִין, דְּאִינּוּן תְּלָתִין וּתְרֵין שְׁנִין דִּכְלִילָן בְּרָזָא דְּאָת ו’, הו”ה, (נ”א יוה”ה) רָזָא דִּשְׁלִימוּ דְּמֵאָה וּתְלָתִין וּתְרֵין.

At the end of another sixty-six years the letters in the Holy Name shall be seen perfectly engraved above and below in manner due.

לְסוֹף מֵאָה וּתְלָתִין וּתְרֵין שְׁנִין אַחֲרָנִין, יִתְקַיֵּים, לֶאֱחוֹז בְּכַנְפוֹת הָאָרֶץ וְיִנָּעֲרוּ רְשָׁעִים מִמֶּנָּה. וְיִתְדַכֵּי אַרְעָא קַדִּישָׁא. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יִתְּעַר מֵתַיָּיא דְּאַרְעָא קַדִּישָׁא, וִיקוּמוּן חַיָּילִין חַיָּילִין בְּאַרְעָא דְּגָלִיל.

After a further one hundred and thirty-two years He will begin “to take hold of the ends of the earth and shake off the wicked”. The Holy Land will be purified, and the Holy One will raise the dead there and they shall rise in their hosts in the land of Galilee.

וּכְדֵין יִתְּעַר סְתִימוּ דִּנְבִיעוּ עִלָּאָה אָת י’, וְיִתְקַיְּימוּן תְּלָתִין וּתְרֵין שְׁבִילִין בִּשְׁלִימוּ, לְנַגְדָּא לְתַתָּא, וְיִתְקַיְּימוּן אַתְוָון דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא כֻּלְּהוּ בְּקִיּוּמַיְיהוּ ידו”ד, דְּעַד כְּעַן לָא יְהוֹן בִּשְׁלִימוּ.

עַד זְמָן דְּיַנְגִּיד וְיִתְמְשַׁךְ הַהוּא נְבִיעוּ עִלָּאָה, בְּחִבּוּרָה דְּאַתְוָון, גּוֹ ה’ (נ”א ו”ה) בַּתְרָאָה, וְדָא אִיהוּ לְסוֹף תַּשְׁלוּם מֵאָה וְאַרְבְּעִין וְאַרְבְּעָה שְׁנִין אַחֲרָנִין דְּיִשְׁתַּלְּמוּן. וְיִתְעָרוּן שְׁאַר מְתֵי יִשְׂרָאֵל דְּבִשְׁאַר אַרְעָאן.

At the end of a further hundred and forty-four years the remaining dead of Israel in other lands shall be raised,

דְּיִשְׁתְּכַח כָּל דָּא (תולדות קל”ט ע”ב במדרש הנעלם) בְּחֻשְׁבַּן חֵ”ת, דְּאִתְיְישִׁיב עָלְמָא וְיִתְבָּסַם, וְיִתְעֲבָר סִטְרָא אָחֲרָא (חויא בישא) מֵעָלְמָא. וְהֵ”א תַּתָּאָה תִּתְמְלֵי מִגּוֹ נְבִיעוּ עִלָּאָה, וְתִתְעֲטָר וְתִתְנְהִיר בִּשְׁלִימוּ. וּכְדֵין כְּתִיב, (ישעיהו ל׳:כ״ו) וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם.

so that after altogether four hundred and eight years the world shall be re-inhabited and the evil principle (the “other side”) driven out of it. Then the lower He (Shekinah) shall be filled from the upper spring (the highest Sephiroth), and be crowned and radiate in perfection

עַד דִּיהֵא שַׁבָּת לַה’, לְאַלְקָטָא נַפְשִׁין בְּתַעֲנוּגֵי קְדוּשָּׁא, (דא ה’ בתראה) כָּל הַהוּא אֶלֶף שְׁבִיעָאָה, וְדָא אִיהוּ אִתְעָרוּתָא דְּרוּחִין קַדִּישִׁין, דְּעַמָּא דְּיִשְׂרָאֵל, לְאִתְלַבְּשָׁא לְבָתַר שַׁבָּת, בְּגוּפִין אַחֲרָנִין קַדִּישִׁין, לְאִתְקְרֵי קַדִּישִׁין, דִּכְתִּיב, (ישעיהו ד׳:ג׳) וְהָיָה הַנִּשְׁאָר בְּצִיּוֹן וְהַנּוֹתָר בִּיְרוּשָׁלַם קָדוֹשׁ יֵאָמֶר לוֹ. עַד כָּאן מִלִּין דְּרָזִין סְתִימִין.

until the Sabbath of the Lord arrives to gather souls in the joy of holiness throughout this whole seventh millennium. Then the holy spirits of the people of Israel at the fulness of time will be invested with new, holy bodies, and be called “Saints”: “And it shall come to pass that he that is left in Zion and that remaineth in Jerusalem shall be called holy” (Isa. 3, 4). These are the veiled mysteries.’

Shemot, Chapter 14

וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ. ר’ יוֹסִי אָמַר, בְּכָל יוֹמָא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָבִיד מַלְאָכִין שְׁלִיחָן עַל עָלְמָא, דִּכְתִּיב, (תהילים ק״ד:ד׳) עוֹשֶׂה מַלְאָכָיו רוּחוֹת. עָשָׂה לָא כְּתִיב, אֶלָּא עוֹשֶׂה, בְּגִין דְּכָל יוֹמָא וְיוֹמָא עוֹשֶׂה. וּבְהַהוּא זִמְנָא אִתְמָנָא מְמָנָא חַד עַל מִצְרַיִם, וְדָא אִיהוּ דִּכְתִּיב וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ, חָדָשׁ וַדַּאי.

THERE AROSE UP A NEW KING. Said R. Jose: The Holy One creates each day new angels to be His emissaries to the world, as it is written, “He maketh his angels winds” (spirits) (Ps. 104, 4). It does not say “He made”, but “He maketh”, because He makes them daily. At that time He appointed one to represent Egypt: “a new king”, i.e. a new supernal representative;

אֲשֶׁר לָא יָדַע אֶת יוֹסֵף: דְּהָא מֵאֲתָר דְּפֵרוּדָא הֲווֹ, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (בראשית ב׳:י׳) וּמִשָּׁם יִפָּרֵד וְקַדְמָאָה מֵהַהוּא פִּרוּדָא, נַהֲרָא דְּמִצְרַיִם אִיהוּ. וּבְגִין כַּךְ אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף, אֲתָר דְּכָל יִחוּדָא שַׁרְיָא בֵּיהּ, דְּאִקְרֵי צַדִּיק.

“who knew not Joseph”, because Egypt’s angel emanated from the sphere of Separation: since of the four “heads” into which the river that went out of Eden parted (Gen. 2, 10), the first was the stream of Egypt (the Nile above, corresponding to the Nile below); and therefore “he knew not Joseph”, who represents the sphere where is the abode of Unity, and which is called “Righteous”.’

Shemot, Chapter 15

ר’ אֶלְעָזָר ור’ יוֹסֵי הֲווֹ אַזְלֵי בְּאוֹרְחָא, וּקְדִימוּ בִּנְהוֹרָא לְמֵיזָל. חָמוּ חַד כּוֹכָבָא דְּהֲוָה רָהִיט מִסִּטְרָא דָּא, וְכוֹכָבָא אַחֲרָא מִסִּטְרָא דָּא. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, הַשְׁתָּא מָטָא זִמְנָא דְּכוֹכְבֵי בֹּקֶר לְשַׁבְּחָא לְמָארִיהוֹן, וְרַהֲטֵי מִדְּחִילוּ וְאֵימָתָא דְּמָארֵיהוֹן, לְשַׁבְּחָא וּלְזַמְּרָא לֵיהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (איוב ל״ח:ז׳) בְּרָן יַחַד כּוֹכְבֵי בֹּקֶר וַיָּרִיעוּ כָּל בְּנִי אֱלהִים. בְּגִין דְּכֻלְּהוּ בְּיִחוּדָא חֲדָא קָא מְשַׁבְּחָן לֵיהּ.

R. Eleazar and R. Jose once set forth upon a journey at dawn. Suddenly they beheld two stars which shot across the sky from either side. Said R. Eleazar: ‘The time is now come when the morning stars do praise their Master: shooting forth in awe across the heavens, they prepare to glorify His Name in song, as it is written: “When the morning stars sing together” (Job 38, 7). Verily they sing in perfect unison, and in harmony do the sons of God shout for joy.’

פָּתַח וְאָמַר, (תהילים כ״ב:א׳) לַמְנַצֵּחַ עַל אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר מִזְמוֹר לְדָוִד. אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר: דְּכָד נְהִירוּ אַנְפּוֹי דְּמִזְרָח, וְאִתְפַּרְשָׁא חֲשׁוֹכָא דְּלֵילְיָא, חַד מְמָנָא אִית לִסְטַר מִזְרָח, וּמָשִׁיךְ חַד חוּטָא דִּנְהִירוּ דִּסְטַר דָּרוֹם, עַד דְּאָתֵי וְנָפִיק שִׁמְשָׁא, וּבָקַע בְּאִינוּן כַּוֵּי רְקִיעָא, וְאַנְהִיר עָלְמָא, וְהַהוּא חוּטָא אַפְרִישׁ חֲשׁוֹכָא דְּלֵילְיָא.

He then discoursed on the verse: To the musician. Upon the hind of the morning. A song of David (Ps. XXII, I). ‘When the face of the east lightens’, he said, ‘and the darkness of the night is dispersed, an angel appears in the east, and from the south he draws a thread of light, and then the sun comes forth and, throwing open the casements of the sky, illumines the world.

כְּדֵין אַיַּלְתָּא דְּשַׁחְרָא אָתֵי, וְאָתֵי נְהִירוּ אוֹכָמָא בְּקַדְרוּ, לְאִתְחַבְּרָא בִּימָמָא, וְנָהִיר יְמָמָא. וּנְהִירוּ דִּימָמָא, כָּלִיל וְשָׁאִיב בְּגַוֵּיהּ, לְהַהוּא אַיַּלְתָּא וְעַל הַאי אַיַּלְתָּא, כַּד אִתְפְּרַשׁ מִיּוֹמָא, לְבָתַר דְּכָלִיל לָהּ, אָמַר דָּוִד שִׁירָתָא, דִּכְתִּיב לַמְנַצֵּחַ עַל אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר.

Then the “hind of the morning” comes, a red light enters into the darkness and it becomes day. And the light of the day draws that “hind” into itself. Now it is concerning that “hind” when it separates itself from the day, after it had been with it, that David sang.

וּמָאי קָא אָמַר אֵלִי אֵלִי לָמָּה עֲזַבְתָּנִי. דְּהָא אִתְפְּרַשׁ אַיַּלְתָּא דְּשַׁחְרָא, מִנְּהִירוּ דִּימָמָא. עַד דַּהֲווּ אַזְלֵי, נָהִיר יְמָמָא, וּמַטָּא עִידָן צְלוֹתָא, אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, נְצַלֵּי צְלוֹתָא וְנִיזִיל, יָתְבוּ וְצַלּוּ. לְבָתַר קָמוּ וְאָזְלוּ.

And the following verse – “My God (Eli), my God, why hast thou forsaken me?” – suggests the cry over the “hind (ayala) of the morning”, when she separates herself from the day.’ As they were thus walking, the day lightened and the time for prayer arrived. Said R. Eleazar: ‘Let us pray, and then continue our journey.’ They sat down and prayed, and then resumed their walk.

Shemot, Chapter 16

פָּתַח ר’ אֶלְעָזָר וְאָמַר (קהלת ח׳:י״ד) יֶשׁ הֶבֶל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יֶשׁ צַדִּיקִים אֲשֶׁר מַגִּיעַ אֲלֵיהֶם כְּמַעֲשֵׂה הָרְשָׁעִים וְגוֹ’ אָמַרְתִּי שֶׁגַּם זֶה הָבֶל. הַאי קְרָא (בראשית ט”ז ע”ב) אוּקְמוּהָ וְאִתְּמַר, אֲבָל יֵשׁ הֶבֶל, שְׁלֹמֹה מַלְכָּא עָבֵד סִפְרָא דָּא, וְאוֹקִים לֵיהּ עַל שִׁבְעָה הֲבָלִים, דְּעָלְמָא קַיְּימָא עָלַיְיהוּ.

On the way, R. Eleazar started to expound the following verse: There is a vanity (hebel, lit. breath) which is done upon the earth, that there be righteous men unto whom it happeneth according to the work of the wicked; again there are wicked men, to whom it happeneth according to the work of the righteous: I said that this also is vanity (Eccl. 8, 16). ‘This verse’, he said, ‘has been esoterically explained as follows. King Solomon, in this book, treated of seven “vanities” (habalim, lit. breaths) upon which the world stands

וְאִינּוּן שִׁבְעָה עַמּוּדִין סַמְכִין דְּעָלְמָא, לָקֳבֵל שִׁבְעָה רְקִיעִים, וְאִלֵּין אִינּוּן: וִילוֹ”ן. רָקִי”עַ, שְׁחָקִי”ם זְבוּ”ל. מָעוֹ”ן. מָכוֹ”ן. עֲרָבוֹ”ת. וּלֳקָבְלַיְיהוּ הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל.

namely the seven pillars which sustain the world in correspondence with the seven firmaments, which are called respectively Vilon, Rakia, Shehakim, Zebul, Ma’on, Machon, Araboth. It was concerning them that Solomon said: “Vanity of vanities, said Koheleth, all is vanity” (Ibid. 1, 1).

כְּמָה דְּאִינּוּן שִׁבְעָה רְקִיעִין, וְאִית אַחֲרָנִין דְּדַבְקֵי בְּהוּ, וּמִתְפַּשְּׁטֵי וְנַפְקֵי מִנַּיְיהוּ, הָכִי נָמֵי אִית הֲבָלִים אַחֲרָנִין, דְּמִתְפַּשְּׁטֵי וְנַפְקֵי מֵאִלֵּין, וְכֻלְּהוּ אָמַר שְׁלֹמֹה.

As there are seven firmaments, with others cleaving to them and issuing from them, so there are seven habalim and others emanating from these, and Solomon in his wisdom referred to them all

וְהָכָא רָזָא דְּחָכְמְתָא אִית בֵּיהּ. יֵשׁ הֶבֶל, דְּנַפְקָא מֵאִינוּן הֲבָלִים עִלָּאִין, דְּעָלְמָא קַיְּימָא עָלַיְיהוּ, וְדָא נַעֲשָׂה עַל הָאָרֶץ, וְאִתְקַיַּים בְּקִיוּמֵיהּ, וְאִתְתַּקַּף בְּתוּקְפֵּיהּ בְּעוֹבְדֵי אַרְעָא, וּבִסְלִיקוּ דְּסַלְּקָא מֵאַרְעָא, וְדָא אִתְמָנָא עַל אַרְעָא, וְכָל תּוּקְפָּא וְקִיּוּמָא דִּילֵיהּ, בְּאִינוּן נִשְׁמָתִין דְּצַדִּיקַיָּא, דְּאִתְלְקִיטוּ מֵאַרְעָא, כַּד אִינּוּן זַכָּאִין, עַד לָא סָרְחוּ, בְּעוֹד דְּיָהֲבֵי רֵיחָא טָב, כְּגוֹן חֲנוֹךְ, דִּכְתִּיב בֵּיהּ, (בראשית ה׳:כ״ד) וְאֵינֶנּוּ כִּי לָקַח אוֹתוֹ אֱלהִים. וְנָטַל לֵיהּ עַד לָא מָטָא זִמְנֵיהּ, וְאִשְׁתַּעֲשַׁע בֵּיהּ, וְכֵן שְׁאַר זַכָּאִין דְּעָלְמָא.

to convey the following esoteric lesson. There is a certain “breath”. emanating from those supernal “breaths” upon which the world is sustained, closely connected with the earth and fed from it. It depends, in fact, on the souls of the righteous who have been gathered from the earth while still pure before they have committed any sin, and while their savour is still sweet: for instance, Enoch, of whom it is written, “And he was not, for God took him” (Gen. 5, 24). God took him away before his time and had delight in him.

דְּתָנֵינָן, עַל תְּרֵין מִלִּין, צַדִּיקַיָּא מִסְתַּלְּקֵי מֵעָלְמָא עַד לָא יִמְטֵי זִמְנַיְיהוּ, חַד, עַל חוֹבֵי דָּרָא, דְּכַד אַסְגִּיאוּ חַיָּיבַיָּא בְּעָלְמָא, אִינּוּן זַכָּאִין דְּמִשְׁתַּכְּחֵי בֵּינַיְיהוּ, אִתָּפְסוּן בְּחוֹבֵיהוֹן, וְחַד כַּד אִתְגְּלֵי קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּיִסְרְחוּן לְבָתַר, סָלִיק לוֹן מֵעָלְמָא, עַד לָא מָטָא זִמְנַיְיהוּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (קהלת ח׳:י״ד) אֲשֶׁר יֵשׁ צַדִּיקִים אֲשֶׁר מַגִּיעַ אֲלֵיהֶם כְּמַעֲשֵׂה הָרְשָׁעִים, מָטֵי עָלַיְיהוּ דִּינָא דִּלְעֵילָּא, כְּאִילּוּ עָבְדוּ חוֹבִין וְעוֹבָדִין דְּרַשִׁיעַיָּיא.

And so it is with all the righteous, for we have been taught that the righteous are removed from this world before their time for one of two reasons: one for the sins of their generation, for when there is much sin in the world the righteous are penalized for its guilt; the second is that when the Holy One, blessed be He, is aware that they would commit a sin if they lived longer, He removes them before their time. And this is the meaning of the verse quoted above: “there are righteous to whom it happeneth according to the work of the wicked”, as was the case with R. Akiba and his colleagues; the judgement from above came upon them, as if they had committed the sins and actions of the wicked.

דְּהָא זִמְנָא חֲדָא, שָׁאִיל רִבִּי יוֹסֵי בֶּן רִבִּי יַעֲקֹב, אִישׁ כְּפַר אוֹנוֹ בְּזִמְנָא דְּרִבִּי עֲקִיבָא וְחַבְרוֹי אִסְתָּלָקוּ מֵעָלְמָא, וּמִיתוּ בְּהַהוּא גַּוְונָא, לְרִבִּי מֵאִיר, אָמַר לֵיהּ, וְכִי כְּתִיב דָּא בְּכָל אוֹרַיְיתָא כֻּלָהּ, אָמַר לֵיהּ וְלָא, וְהָא אָמַר שְׁלֹמֹה, אֲשֶׁר יֵשׁ צַדִּיקִים אֲשֶׁר מַגִּיעַ אֲלֵיהֶם כְּמַעֲשֵׂה הָרְשָׁעִים. מָטֵי עָלַיְיהוּ דִּינָא מִלְּעֵילָּא, כְּאִילּוּ עָבְדוּ חוֹבִין וְעוֹבָדִין דְּרַשִׁיעַיָּיא. וְיֵשׁ רְשָׁעִים שֶׁמַּגִּיעַ אֲלֵיהֶם כְּמַעֲשֵׂה הַצַּדִּיקִים, יַתְבֵי בְּשֶׁקֶט וּשְׁלָם בְּהַאי עָלְמָא, דִינָא לָא מָטָא עָלַיְיהוּ, כְּאִילּוּ עָבְדוּ עוֹבָדִין דְּצַדִּיקַיָּיא.

On the other hand, “there are wicked men to whom it happeneth according to the work of the righteous”: they live in peace and comfort in this world, and the judgement does not come upon them, as if they performed the deeds of the righteous.

אֲמַאי, אִי בְּגִין דְּאִתְגְלֵי קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דִּיתוּבוּן בְּתִיוּבְתָּא, אוֹ דְּיִפּוֹק מִנַיְיהוּ זַרְעָא, דִּיְהֵא קְשׁוֹט בְּעָלְמָא, כְּגוֹן תֶּרַח דְּנָפַק מִנִּיהּ זַרְעָא דִּקְשׁוֹט, אַבְרָהָם. אָחָז, דְּנָפַק מִנֵּיהּ חִזְקִיָּהוּ. וּשְׁאַר חַיָּיבִין דְּעָלְמָא. וּבְגִין כַּךְ, בְּסִטְרָא דָּא, וּבְסִטְרָא דָּא, הֶבֶל דְּקָאַמְרָן, נַעֲשָׂה וְאִתְתָּקַף עַל הָאָרֶץ, כִּדְקָאמְרַן.

Why so? Because the Holy One foresees that either they are about to repent, or that they will bring forth virtuous offspring, as, for instance, Terah, who brought forth Abraham, and Ahaz, who brought forth Hezekiah. Thus, as we have said, there is a “breath” (hebel) on one side as well as on the other, a “breath is made upon the earth” in order that the world may be sustained.

דָּבָר אַחֵר יֵשׁ הֶבֶל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה עַל הָאָרֶץ, כִּדְקָאמְרַן דְּאִתְתָּקַּף (ואתתקף) עַל עָלְמָא. בְּמַאי, בְּגִין דְּיֵשׁ צַדִּיקִים אֲשֶׁר מַגִּיעַ אֲלֵיהֶם כְּמַעֲשֵׂה הָרְשָׁעִים, מָטָאן לִידַיְיהוּ כְּאִינּוּן עוֹבָדִין דְּחַיָּיבַיָּא, כְּגוֹן בַּת עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה, אוֹ חַד מֵאִינוּן עוֹבָדִין, דְּאִינּוּן מִמַּעֲשֵׂה הָרְשָׁעִים, וְאִינּוּן קַיְימֵי בְּקִיּוּמַיְיהוּ, מִדְּחִילוּ דְּמָארֵיהוֹן, וְלָא בָּעָאן לְאִסְתַּאֲבָא, כְּגוֹן כַּמָּה זַכָּאֵי קְשׁוֹט דְּמָטוּ לִידַיְיהוּ כְּעוֹבָדִין אִלֵּין, וְאִינּוּן גִּבּוֹרֵי כֹחַ, דְּעַבְדֵי רְעוּתָא דְּמָארֵיהוֹן, וְלָא חָטְאוּ. וְעַל דָּא, הֶבֶל נַעֲשָׂה עַל הָאָרֶץ וְאִתְתָּקַף בְּתוּקְפֵּיהּ.

Another interpretation of the verse is as follows. “Vanity is done upon the earth”, for instance, when a “work of the wicked”, the temptation to commit some sin, approaches the righteous and they remain steadfast in the fear of their Lord and refuse to defile themselves, like so many of whom we know who did the will of their Master and sinned not.

וְיֵשׁ רְשָׁעִים שֶׁמַּגִּיעַ אֲלֵיהֶם כְּמַעֲשֵׂה הַצַּדִּיקִים, מָטֵי לִידַיְיהוּ חַד מִצְוָה, דְּאִיהוּ עוֹבָדָא דְּצַדִּיקַיָּא, וְזַכָּאן בָּהּ, וְעַבְדִין יָתָהּ. כְּגוֹן לִסְטִים מְקַפְּחָא הֲוָה מִשְׁתְּכַח בְּטוּרַיָיא, בַּהֲדֵי אִינּוּן לִסְטִים עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה, וְכַד הֲוָה יוּדָאי אַעְבַר תַּמָּן, הֲוָה מַשְׁזִיב לֵיהּ, וְנָטִיר לֵיהּ מִנַּיְיהוּ, וַהֲוָה קָרֵי עָלֵיהּ רִבִּי עֲקִיבָא, יֵשׁ רְשָׁעִים אֲשֶׁר מַגִּיעַ אֲלֵיהֶם כְּמַעֲשֵׂה הַצַּדִּיקִים.

On the other hand, “it happeneth that wicked men do the works of the righteous” on certain occasions, as, for instance, the Jew who belonged to a gang of robbers on a mountain, and who, whenever he saw a fellow Jew pass, warned him of the danger, so that R. Akiba applied to him the words of the second half of this verse;

וּכְגוֹן הַהוּא חַיָּיבָא, דְּהֲוָה בְּשִׁבְבוּתֵיהּ דְּרִבִּי חִיָּיא, דְּלֵילְיָא חַד פָּגַע בָּהּ בְּהַהִיא אִתְּתָא דַּהֲוַת אַזְלַת לְבֵי בְּרַתָּהּ. בָּעָא לְמִתְקַף בָּהּ, אָמְרָה לֵיהּ, בְּמָטוּ מִינָךְ, אוֹקִיר לְמָרָךְ, וְלָא תֶּחֶטָא גַּבָּאי. שַׁבְקָהּ וְלָא חָב בָּהּ. הוֵי אוֹמֵר, וְיֵשׁ רְשָׁעִים אֲשֶׁר מַגִּיעַ אֲלֵיהֶם כְּמַעֲשֵׂה הַצַּדִּיקִים אָמַרְתִּי שֶׁגַּם זֶה הָבֶל, כְּמָה דְּאִתְתָּקַּף הַהוּא הֶבֶל, בַּהֲדֵי אִינּוּן צַדִּיקַיָּא, דְּמָטוּ לִידַיְיהוּ עוֹבְדֵי דְּחַיָּיבַיָּא, וְלָא חָטָאן. אוּף הָכִי, אִתְתַּקַּף בַּהֲדֵי אִינּוּן חַיָּיבַיָּא, דְּמָטֵי לִידַיְיהוּ עוֹבָדֵי דְּאִינּוּן צַדִּיקַיָּא, וְעַבְדֵי לְהוּ.

or the man in the neighbourhood of R. Hiya who once seized a woman with the intention of violating her, but who, when she said to him “Honour thy Master and do not sin with me”, mastered his passion and let her go.

דְּתָנֵינָן עָבֵד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא צַדִּיקִים וּרְשָׁעִים בְּעָלְמָא. וְכַמָּה דְּאִתְיָיקַר אִיהוּ בְּעָלְמָא, בְּעוֹבְדֵי דְּצַדִּיקַיָּא, הָכִי נָמֵי אִתְיָיקַר אִיהוּ בְּרַשִׁיעַיָּיא, כַּד עַבְדֵי עוֹבָדָא טָבָא בְּעָלְמָא. כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר, (קהלת ג׳:י״א) אֶת הַכֹּל עָשָׂה יָפֶה בְעִתּוֹ. וַוי לַחַיָּיבָא, כַּד עָבִיד גַּרְמֵיהּ רַע, וְאִתְתָּקַּף בְּחוֹבֵיהּ, כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר, (ישעיהו ג׳:י״א) אוֹי לָרָשָׁע רָע וְגוֹ’.

The Holy One has made both righteous and wicked, and, as He is glorified in this world by the works of the righteous, so is He glorified by the wicked when they happen to do a good deed: “He hath made everything beautiful in his time” (Eccl. 3, 11). But woe to the sinner who makes himself wicked and cleaves obstinately to his sin!

תּוּ פָּתַח וְאָמַר, אֶת הַכֹּל רָאִיתִי בִּימֵי הֶבְלִי וְגוֹ’. הַאי קְרָא אוּף הָכִי אוּקְמוּהָ חַבְרַיָּיא, אֲבָל כַּד אִתְיְהִיב חָכְמָה לִשְׁלֹמֹה, חָמָא כּוֹלָּא, בְּזִמְנָא דְּשַׁלְטָא סִיהֲרָא, יֵשׁ צַדִּיק דָּא עַמּוּדָא דְּעָלְמָא. אוֹבֵד: כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (ישעיה ג’) הַצַּדִּיק אָבָד, בְּזִמְנָא דְּגָלוּתָא בְּצִדְקוֹ: בְּגִין דְּהִיא שְׁכִיבַת לְעַפְרָא, צֶדֶק דָּא, כָּל זִמְנָא דְּיִשְׂרָאֵל בְּגָלוּתָא, אִיהִי עִמְּהוֹן בְּגָלוּתָא, וּבְגִין כַּךְ, (קהלת ז׳:ט״ו) צַדִּיק אוֹבֵד בְּצִדְקוֹ. דְּהָא לָא מָטָאן לְגַבֵּיהּ אִינּוּן בִּרְכָּאן עִלָּאִין.

R. Eleazar further said: ‘King Solomon, when wisdom was given to him, saw all “in the time of his hebel“, i.e. in the time when the moon (the Holy Spirit) ruled. He saw the Righteous (Zaddik), the Pillar of the world, “perishing in his righteousness” in the time of the exile, for when Israel is in exile He is with them, and the supernal blessings do not reach Him. Thus “there is a righteous that perisheth in his righteousness” (Eccl. 95, 15).

וְיֵשׁ רָשָׁע מַאֲרִיךְ בְּרָעָתוֹ, דָּא סמאל, דְּאוֹרִיךְ שֶׁקֶט וְשַׁלְוָה לֶאֱדוֹם, בְּמַאי בְּרָעָתוֹ. בְּהַהִיא רָעָה אִתְתֵּיהּ, (נ”א אשה רעה אשת זנונים) (הושע א’) נָחָשׁ תַּקִּיפָא, דְּהָא לָא מָטָא עָלַיְיהוּ שֶׁקֶט וְשַׁלְוָה, אֶלָּא בְּגִין דְּאִתְדַּבָּק בְּהַהִיא נוּקְבָּא. כְּגַוְונָא דָּא לִשְׁאַר מַלְכְּוָון, עַד דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יָקִים מֵעַפְרָא, לְהַהִיא סוּכַּת דָּוִד הַנּוֹפֶלֶת, דִּכְתִּיב, (עמוס ז’) אָקִים אֶת סֻכַּת דָּוִד הַנֹּפָלֶת.

On the other hand, he saw “a wicked person that prolongeth his life in his evil” (Ibid.), namely Samael, who causes Edom (Rome) to continue in her prosperity through the help of his “Evil”, his spouse, the loathsome Serpent. And the same applies to the prosperity of all the other kingdoms of this world; until the time when the Holy One, blessed be He, shall raise up from the dust “the booth of David that is fallen” (Amos 9, 11).’

Shemot, Chapter 17

(שמות ב׳:א׳) וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי. רִבִּי יוֹסֵי פָּתַח (שיר השירים ו׳:ב׳) דּוֹדִי יָרַד לְגַנּוֹ לַעֲרוּגוֹת הַבּוֹשֶׂם וְגוֹ’. לְגַנּוֹ: דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, בְּגִין דְּהִיא עֲרוּגַת הַבּוֹשֶׂם, דְּאִיהִי כְּלִילָא מִכָּל סִטְרִין (נ”א זיני) בּוּסְמִין וְרֵיחִין דְּעָלְמָא דְּאָתֵי. בְּשַׁעֲתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא נָחִית לְגִנְתָּא דָּא (נ”א דעדן) כָּל אִינּוּן נִשְׁמָתְהוֹן דְּצַדִּיקַיָּא, מִתְעַטְּרָן תַּמָּן, כֻּלְּהוּ יַהֲבֵי רֵיחָא, כְּמָה דְאַת אָמֵר וְרֵיחַ שְׁמָנַיִךָ מִכָּל בְּשָׂמִים, (נ”א וריח אפך כתפוחים) אִלֵּין אִינּוּן נִשְׁמָתְהוֹן דְּצַדִּיקַיָּא, דְּאָמַר רִבִּי יִצְחָק, כָּל אִינּוּן נִשְׁמָתִין דְּצַדִּיקַיָּא, דְּהֲווּ בְּהַאי עָלְמָא, וְכָל אִינּוּן נִשְׁמָתִין, דִּזְמִינִין לְנַחְתָא לְהַאי עָלְמָא, כֻּלְּהוּ בְּגִנְתָּא (דא קיימין

AND THERE WENT A MAN OF THE HOUSE OF LEVI. R. Jose discoursed here on the verse: “My beloved is gone down into his garden, to the beds of spices” (S.S. 6, 2). He said: ‘The words “Into his garden” refer to the Community of Israel. She is a “bed of spices” filled with the savour of the world to come. In the hour when the Holy One descends into this Garden, the souls of all the righteous who are crowned there emit their perfume, as it says, “How much better is the smell of thy ointments than all spices” (S.S. 4, 10). These are they of whom R. Isaac has said: “All the souls of the righteous who have lived in this world, and all the souls who shall some day descend to dwell there, all these dwell in the earthly Garden (Paradise)

בגנתא) דִּי בְּאַרְעָא, (כלהו) קַיְימִין בְּדִיּוּקְנָא וְצִיּוּרָא דְּהֲווּ קַיְימִין בְּהַאי עָלְמָא, וְסִתְרָא וְרָזָא דָּא אִתְמְסַר לְחַכִּימֵי. רוּחָא דְּנָחִית לִבְנֵי נָשָׁא, (תזריע מ”ה ע”ב) דְּאִיהוּ מִסִּטְרָא דְּנוּקְבָּא, מִתְגַּלְּפָא תָּדִיר בְּגִלּוּפָא כְּהַאי חוֹתָם. צִיּוּרָא דְּגוּפָא דְּבַר נָשׁ בְּהַאי עָלְמָא, (ע”ג ע”ב) בָּלִיט לְבַר, וְרוּחָא אִתְגְּלִיף לְגוֹ. כַּד אִתְפָּשַׁט רוּחָא מִן גּוּפָא, הַהוּא רוּחַ בָּלִיט בְּגִנְתָּא דְּאַרְעָא, בְּצִיּוּרָא וּדְיוּקְנָא דְּגוּפֵיהּ מַמָּשׁ דִּבְּהַאי עָלְמָא, בְּגִין דְּהֲוָה תָּדִיר כַּחוֹתָם.

in that shape which was or shall be their likeness on earth.” This is a mystery which has been transmitted to the wise. The spirit which enters into the children of men, and which emanates from the Female (Malkuth) makes an impression after the fashion of a seal. That is to say, the form of the human body in this world is projected outwards, and takes the impress of the spirit from within. So when the spirit separates itself from the body it returns to the earthly Garden in the actual form and pattern of the body that was its garment during its sojourn in this world, and upon which it acted like a seal.

וְעַל דָּא אָמְרָה אִיהִי, (שיר השירים ח׳:ו׳) שִׂימֵנִי כַּחוֹתָם, מַה חוֹתָם גָּלִיף בְּגִלּוּפָא לְגוֹ, וְאִתְצָיָּיר בְּצִיּוּרָא בְּלִיטָא לְבַר. אוּף הָכִי אִיהִי רוּחָא, דְּהֲוָה מִסִּטְרָא דִּילָהּ, כְּהַאי גַּוְונָא מַמָּשׁ בְּהַאי עָלְמָא, גָּלִיף בְּגִלּוּפָא לְגוֹ, וְכַד אִתְפָּשַׁט מִן גּוּפָא, וְעָאל בְּגִנְתָּא דְּאַרְעָא, אֲוִירָא דְּתַמָּן בָּלִיט הַהוּא גִּלּוּפָא לְאִתְצַיְּירָא לְבַר, וְאִתְצַיָּיר בְּצִיּוּרָא בְּלִיטָא לְבַר, כְּגַוְונָא דְּצִיּוּרָא דְּגוּפָא בְּהַאי עָלְמָא (לעילא).

Hence it says, “Set me as a seal” (Ibid. 8, 6): as the seal presses from within and the mark of it appears outwards, so the spirit acts upon the body. But when it separates itself from the body and returns to the terrestrial Paradise, the aether there causes this impress in turn to project itself outwards, so that the spirit receives an outward shape in the likeness of the body in this world.

נִשְׁמְתָא, דְּאִיהִי מֵאִילָנָא דְּחַיָיא, אִתְצַיָּיר תַּמָּן לְעֵילָּא, בְּהַהוּא צְרוֹרָא דְּחַיֵּי, לְאִתְעַנְגָּא בְּנוֹעַם יְיָ’, כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר (תהילים כ״ז:ד׳) לַחֲזוֹת בְּנוֹעַם יְיָ’ וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ.

The over-soul (neshamah), however, which issues from the Tree of Life (Tifereth), is fashioned there above in such a manner that it may ascend into the “Bundle of Life”, in order to delight in the beauty of the Lord; as it says, “To behold the beauty of the Lord and to visit his temple” (Ps. 27, 4).

וַיֵּלֶךָ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי, (שמות י”ט ע”א, בראשית קע”ד ע”א, תזריע מ”ד) דָּא גַּבְרִיאֵל, כְּמָה דְאַת אָמֵר (דניאל ט׳:כ״א) וְהָאִישׁ גַּבְרִיאֵל אֲשֶׁר רָאִיתִי בֶחָזוֹן וְגוֹ’. מִבֵּית לֵוִי: דָּא כְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, דְּאַתְיָא מִסִּטְרָא דִּשְׂמָאלָא. וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי דָּא נִשְׁמְתָא.

AND THERE WENT A MAN OF THE HOUSE OF LEVI. This refers to Gabriel, who is called “the Man” (Dan. 9, 2). “Of the house of Levi” is the Community of Israel, which proceeds from the “Left Side”. “And took the daughter of Levi”, namely the over-soul (neshamah);

דְּתָנִינָן, בְּשַׁעֲתָא דְּאִתְיְילִיד גּוּפָא דְּצַדִּיק, בְּהַאי עָלְמָא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קָרֵי לֵיהּ לְגַּבְרִיאֵל, וְנָטִיל הַהִיא נִשְׁמְתָא (דצדיק) דִּי בְּגִנְתָּא, וְנַחְתָּא לָהּ לְהַאי גּוּפָא דְּצַדִּיקַיָּא, דְּאִתְיְילִיד בְּהַאי עָלְמָא, וְאִיהוּ אִתְפְּקַד עָלָה וְנָטִיר לָהּ.

for we have been taught that in the hour when the body of a righteous one is born into the world, the Holy One summons Gabriel, who takes from Paradise the soul ordained for that saint and commands her to descend into the body of him who is to be born in this world; and he, Gabriel, is thus appointed as guardian to that soul.

וְאִי תֵּימָא, הַהוּא מַלְאָכָא דְּאִתְמָנָא עַל רוּחֵיהוֹן דְּצַדִּיקַיָּא, לַיְלָה שְׁמֵיהּ, וְאַתְּ אַמָרְתְ דְּאִיהוּ גַּבְרִיאֵל. הָכִי הוּא וַדַּאי, בְּגִין דְּאָתֵי מִסִּטְרָא דִּשְׂמָאלָא, וְכָל מַאן דְּאָתֵי מִסִּטְרָא דִּשְׂמָאלָא הָכִי אִקְרֵי.

But, it may be said, do we not know that the angel appointed to guard the spirits is called “Laila” (night)? How, then, can you say it is Gabriel? The answer is that both names are correct; for Gabriel comes from the “Left Side”, and anyone who comes from that side bears also the other name, which signifies “night”.

וַיֵּלֶךָ אִישׁ: דָּא עַמְרָם. וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי: דָּא יוֹכֶבֶד. וּבַת קוֹל נַחְתַּת וְאַמְרַת לֵיהּ לְאִזְדַּוְּוגָא בָּהּ, דְּהָא קָרִיב זִמְנָא דְּפוּרְקָנָא דְּיִשְׂרָאֵל, עַל יְדָא דִּבְּרָא דְּאִתְיְלִיד מִנַּיְיהוּ.

According to another explanation, “a man” here is Amram, and “the daughter of Levi” is Jochebed. A heavenly voice bade him unite himself with her, as through the son which should be born of them the time of the redemption of Israel would be brought near.

וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא סִיֵּיעַ בֵּיהּ, דְּתָנֵינָן, שְׁכִינְתָּא שַׁרְיָא עַל עַרְסַיְיהוּ וּרְעוּתָא דִּלְהוֹן בִּדְבֵקוּתָא חֲדָא, הֲוָה בָּהּ בִּשְׁכִינְתָּא, וְעַל דָּא, לָא אִתְעָדֵי שְׁכִינְתָּא, מֵהַהוּא בְּרָא דְּאוֹלִידוּ לְקַיְּימָא, דִּכְתִּיב, (ויקרא י״א:מ״ד) וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדוֹשִׁים. בַּר נָשׁ דִּמְקַדֵּשׁ גַּרְמֵיהּ מִלְּרַע, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מְקַדֵּשׁ לֵיהּ לְעֵילָּא, כְּמָה דִּרְעוּתָא דִּלְּהוֹן הֲוָה בִּדְבֵקוּתָא דִּשְׁכִינְתָּא. הָכִי אִתְדַּבְּקָא שְׁכִינְתָּא, בְּהַהוּא עוֹבָדָא מַמָּשׁ דְּעָבְדוּ.

And the Holy One came to his aid, for, as we have been taught, the Shekinah reposed upon the nuptial bed and the will of the two in their union was one with the will of the Shekinah. Therefore the Shekinah ceased not to abide with the fruit of that union. It is written: “Sanctify yourselves and be holy” (Lev. 11, 44), which signifies that when a person so sanctifies himself here below the Holy One adds His sanctification from above. As the two strove to unite themselves also with the Shekinah, She on her side united Herself with them in their union.

אָמַר רִבִּי יִצְחָק, זַכָּאִין אִינּוּן צַדִּיקַיָּא דִּרְעוּתָא דִּלְּהוֹן בִּדְבֵקוּתָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא תָּדִיר, וְכְמָה דְּאִינּוּן מִתְדַּבְּקִין בֵּיהּ תָּדִיר, הָכִי נָמֵי אִיהוּ אִתְדַּבָּק בְּהוּ, וְלָא שָׁבִיק לוֹן לְעָלְמִין. וַוי לְרַשִׁיעַיָּיא, דִּרְעוּתָא דִּלְּהוֹן, וּדְבֵקוּתָא דִּלְּהוֹן, מִתְרַחֲקָא מִנֵּיהּ. וְלָא דַּי לְהוּ דְּמִתְרַחֲקָן מִנֵּיהּ, אֶלָּא דְּמִתְדַּבְּקָן בְּסִטְרָא אַחֲרָא. תָּא חֲזֵי, עַמְרָם דְּאִתְדַּבָּק בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. נָפַק מִנֵּיהּ מֹשֶׁה, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָא אַעְדֵי מִנֵּיהּ לְעָלְמִין, וּשְׁכִינְתָּא אִתְדַּבְּקַת בַּהֲדֵיהּ (בראשית כ”א ע”ב) תָּדִיר, זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ.

Said R. Isaac: ‘Blessed are those righteous ones whose whole desire is ever to be united with the Holy One in completeness and perfection! Inasmuch as they cleave unto Him will He also cleave unto them for ever and ever. Woe unto the wicked, whose desire and attachment is turned away from Him! Not only do they keep aloof from Him, dwelling in separation, but they even unite themselves to that “other side”. Thus Amram, who was faithful to the Holy One, became the father of Moses-him whom the Holy One never deserted, and with whom the Shekinah was ever united, blessed be he!’

(שמות ב׳:ב׳) וַתַּהַר הָאִשָׁה וַתֵּלֶד בֶּן וַתֵּרֶא אוֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא. מַאי כִּי טוֹב הוּא. אָמַר רִבִּי חִיָּיא, דְּאִתְיְילִיד מָהוּל. בְּגִין, דְרָזָא דִּבְרִית, טוֹב אִקְרֵי, דִּכְתִּיב, (ישעיהו ג׳:י׳) אִמְרוּ צַדִּיק כִּי טוֹב.

AND THE WOMAN CONCEIVED AND BARE A SON AND SHE SAW HIM THAT HE WAS GOOD. What mean the words “that he was good”? Said R. Hiya: ‘She saw that even at his birth he was marked with the sign of the covenant, for the word “good” contains an allusion to the covenant, as it is written, “Say of the righteous one that he is good” (Isa. 3, 10)’

רִבִּי יוֹסֵי אָמַר, נְהִירוּ דִּשְׁכִינְתָּא דְּנָהִיר בֵּיהּ חָמָאת, דִּבְשַׁעֲתָא דְּאִתְיְלִיד אִתְמַלְיָא כָּל בֵּיתָא נְהוֹרָא, דִּכְתִּיב וַתֵּרְא אוֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא, וּכְתִיב (בראשית א׳:ד׳) וַיַּרְא אֱלהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב. וְעַל דָּא כִּי טוֹב הוּא כְּתִיב, וְכֹלָּא הֲוָה.

R. Jose said: ‘She saw the light of the Shekinah playing round him: for when he was born this light filled the whole house, the word “good” here having the same reference as in the verse “and God saw the light that it was good” (Gen. 1, 4). ‘

Shemot, Chapter 18

וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים, ג’ יְרָחִים מַאי קָא מַיְירֵי. אָמַר ר’ יְהוּדָה, רֶמֶז הוּא דְּקָא רָמַז, דְּלָא אִשְׁתְּמוֹדָע מֹשֶׁה בְּזִהֲרָא עִלָּאָה, עַד ג’ יְרָחִים. דִּכְתִּיב, (שמות י״ט:א׳) בַּחֹדֶשׁ הַשְׁלִישִׁי, דְּהָא כְּדֵין אִתְיְהִיבַת תּוֹרָה עַל יְדוֹי, וּשְׁכִינְתָּא אִתְגַּלְיָא, וְשַׁרְיָא עֲלוֹי לְעֵינֵיהוֹן דְּכֹלָּא, דִּכְתִּיב, (שמות י״ט:ג׳) וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלהִים וַיִּקְרָא אֵלָיו יְיָ’. (שמות ב׳:ג׳) וְלא יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ, דְּעַד הַהוּא שַׁעְתָא, לָא אִשְׁתְּמוֹדַע מִלּוּלֵיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּכְתִיב מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנוּ בְּקוֹל.

AND SHE HID HIM THREE MONTHS. What does this signify? R. Judah says: ‘This is a hint that Moses was not destined to perceive the Supernal Light until three months (after the Exodus) had passed, as it says “in the third month after the children of Israel were gone forth out of the land of Egypt, the same day came they into the wilderness of Sinai” (Ex. XIX, I). Only then was the Torah transmitted through him, and the Shekinah revealed, resting on him before the eyes of all, as it says, “and Moses went up unto God, and the Lord called him out of the mountain” (Ibid. 5, 3).’ AND WHEN SHE COULD NO LONGER HIDE HIM. During all that time his communing with the Holy One, blessed be He, was not manifest; but afterwards, “Moses spake, and God answered him by a voice” (Ex. 19, 16).

וַתִּקַּח לוֹ תֵּבַת גּוֹמֶא, רֶמֶז עַל הָאָרוֹן, דְּלוּחוֹת קַיָּימָא עָאלִין בְּגַוֵּיהּ, תֵּיבַת גּוֹמֶא, אֲרוֹן הַבְּרִית אִיהוּ. וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת (דההיא תיבה דאיהו) דְּהָא הָאָרוֹן הֲוָה מְחוּפֶּה מִלְּגָו וּמִלְּבַר. רִבִּי יְהוּדָה אָמַר, דָּא הִיא אוֹרַיְיתָא, דְּהֶחמִירָה קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּמִצְוֹת עֲשֵׂה וּבְמִצְוֹת לא תַּעֲשֶׂה.

SHE TOOK FOR HIM AN ARK OF BULRUSHES: thereby prefiguring the Ark that contains the “Tables of the Covenant: AND DAUBED IT WITH SLIME AND WITH PITCH, prefiguring again the Ark which was overlaid within and without. R. Judah said that this was symbolic of the Torah in which the Holy One, blessed be He, laid down stringent rules in the form of precepts, positive and negative.

וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת הַיֶּלֶד, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (הושע י״א:א׳) כִּי נַעַר יִשְׂרָאֵל וָאֹהֲבֵהוּ. וַתָּשֶׂם בַּסּוּף דְּלָא הֲווֹ פִּקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא חוּמְרָא לְמֶעְבַּד, (ויקרא רפ”ו ע”א) עַד סוֹף, דְּעָאלוּ יִשְׂרָאֵל לְאַרְעָא, לְסוֹף אַרְבְּעִין שְׁנִין. עַל שְׂפַת הַיְאוֹר: עַל מֵימְרָא דְּאִינּוּן דְּמוֹרִים אוֹרַיְיתָא וְחוּקָּה לְיִשְׂרָאֵל. (נ”א רבי חזקיה אמרז הכי אוליפנא)

AND SHE PUT THE CHILD THEREIN. This prefigures Israel, of whom it is written: “When Israel was a child then I loved him (Hos. 11, 1): AND LAID IT IN THE FLAGS (souph), alluding to the precepts of the Torah, which did not come into force until they entered the Land at the end (soph) of forty years. BY THE BRINK (sphath=lip) of the river, alluding to the instruction issuing from the lips of the teachers of law and statute.

דָּבָר אַחֵר וַיֵּלֶךְ אִישׁ, דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דִּכְתִּיב, (שמות ט״ו:ג׳) יְיָ’ אִישׁ מִלְחָמָה. מִבֵּית לֵוִי, דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אֲתָר דְּחָכְמָה עִלָּאָה, וְהַהוּא נָהָר, מִתְחַבְּרָן כַּחֲדָא, וְלָא מִתְפָּרְשִׁין לְעָלְמִין. מִבֵּית לֵוִי דְּאַשְׁרֵי לִוְיָתָן (נ”א כל חידו) לְחִידוּ בְּעָלְמָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים ק״ד:כ״ו) לִוְיָתָן זֶה יָצַרְתָּ לְשַׂחֶק בּוֹ. וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי, דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אֲתָר דִּנְהִירוּ דְּסִיהֲרָא נָהִיר.

The following is an alternative explanation of these verses:AND TOOK TO WIFE A DAUGHTER OF LEVI. This signifies the place which is filled with the brightness of moonlight (Malkuth).

וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן. הָאִשָּׁה וַדַּאי, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (בראשית ב׳:כ״ג) לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה. בְּקַדְמִיתָא בַּת לֵוִי, וְהָכִי הוּא וַדַּאי, וְכִי בַּת לֵוִי בְּקַדְמִיתָא, וְהַשְׁתָּא אִשָׁה. אֶלָּא הָכִי הוּא וַדַּאי, וְהָכִי אוֹלִיפְנָא, אִתְּתָא עַד לָא אִזְדַּוְּוגַת, אִתְקְרִיאַת בַּת פְּלוֹנִי, בָּתַר דְּאִזְדַּוְּוגַת אִתְקְרִיאַת אִשָּׁה. וְהָכָא, בַּת, וְאִשָּׁה, וְכַלָּה, חַד דַּרְגָּא אִיהוּ.

(שמות ב׳:ב׳) וַתִּצְפְּנֵהוּ (בראשית ל”א ע”ב) שְׁלשָׁה יְרָחִים. אִלֵּין תְּלַת יַרְחִין, דְּדִינָא קַשְׁיָא שַׁרְיָא בְּעָלְמָא וּמָאי נִינְהוּ. תַּמּוּז, אָב, טֵבֵת, (נ”א שבט) מַאי מַשְׁמַע. דְּעַד לָא נָחַת מֹשֶׁה לְעָלְמָא, שְׁכִיחַ הֲוָה אִיהוּ לְעֵילָּא, וְעַל דָּא אִזְדַּוְּוגַת בֵּיהּ שְׁכִינְתָּא, מִיּוֹמָא דְּאִתְיְלִיד. מִכָּאן אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, רוּחֵיהוֹן דְּצַדִּיקַיָּא, (ויחי ר”ב ע”ב) שְׁכִיחִין אִינּוּן לְעֵילָּא, עַד לָא יֶחתוּן לְעָלְמָא.

AND SHE HID HIM THREE MONTHS. These are the three months in which the world is under the aegis of stern Justice, namely Tammuz, Ab, and Tebet. And what mean these words? They signify that before descending into this world Moses dwelt already in the upper regions, and therefore was united with the Shekinah from the moment of his birth. R. Simeon concluded from this that the spirits of the righteous exist in heaven before they come down into this world.

(שמות ב׳:ג׳) וְלא (שלח ל”ח קע”ד ע”א) יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ וְגוֹ’. מַאי וַתִּקַּח לוֹ תֵּבַת גּוֹמֶא. דְּחָפַת לֵיהּ בְּסִימָנָהָא, לְמֶהוֵי נָטִיר מֵאִינוּן נוּנֵי יַמָּא, דְּשָׁאטִין בְּיַמָּא רַבָּא, דִּכְתִּיב, (תהילים ק״ד:כ״ה) שָׁם רֶמֶשֹׁ וְאֵין מִסְפָּר. וְהִיא חָפַת לֵיהּ, לְמֶהוֵי נָטִיר מִנַּיְיהוּ, בְּחָפוּ (בסטרא דיובלא) (נ”א דטיסת רוכלא) (נ”א דטיס רובילא) יַקִּירָא, דִּתְרֵין גַּוְונִין חִוָּור וְאוּכָם, וְאָנַח לֵיהּ לְמֹשֶׁה בֵּינַיְיהוּ, דְּיִשְׁתְּמוֹדָע עִמְּהוֹן, בְּגִין דְּזָמִין לְסַלְּקָא (בינייהו) זִמְנָא אַחֲרָא, לְקַבְּלָא אוֹרַיְיתָא.

AND WHEN SHE COULD NO LONGER HIDE HIM SHE TOOK FOR HIM AN ARK OF BULRUSHES. She guarded him with signs against the power of the fishes that swim in the ocean-that is, the evil spirits-“wherein are things creeping innumerable” (Ps. 104, 25). She protected him from such harm by a precious covering composed of two colours, black and white (grace and might). She laid the child between these hues, in order that he might become familiar with them, and later ascend between them to receive the Torah.

(שמות ב׳:ה׳) וַתֵּרֶד בַּת פַּרְעֹה לִרְחוֹץ עַל הַיְאוֹר. דָּא אִיהִי דְּאַתְיָא מִסִּטְרָא דִּשְׂמָאלָא דְּדִינָא קַשְׁיָא, כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר, לִרְחוֹץ עַל הַיְאוֹר, עַל הַיְאוֹר דַּיְיקָא, וְלֹא עַל הַיָּם.

AND THE DAUGHTER OF PHARAOH CAME DOWN TO BATHE IN THE RIVER. She was the symbol of the power emanating from the “left side”, which betokens severity; she thus bathed in the “river” and not in the “sea”.

וְאִי תֵּימָא, וְהָא כְּתִיב, (שמות י״ז:ה׳) וּמַטְּךָ אֲשֶׁר הִכִּיתָ בּוֹ אֶת הַיְאוֹר, וּמֹשֶׁה לָא מָחָא אֶלָּא יַמָּא, וְקַרְיֵיהּ יְאוֹר. אֶלָּא יְאוֹר הֲוָה דְּמָחָא אַהֲרֹן עַל יְדֵי דְּמֹשֶׁה, וְשַׁוְיֵיהּ קְרָא דְּאִיהוּ עָבִיד.

כְּהַאי גַּוְונָא, (שמות ז׳:כ״ה) וְיִמָּלֵא שִׁבְעַת יָמִים אַחֲרֵי הַכּוֹת ה’ אֶת הַיְאוֹר. וְאַהֲרֹן הִכָּהוּ. אֶלָּא עַל דְּאָתָא מִסִּטְרָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, קַרְיֵיהּ קְרָא אַחֲרֵי הַכּוֹת ה’, לְבָתַר קַרְיֵיהּ בִּשְׁמָא דְּמֹשֶׁה. וְנַעֲרוֹתֶיהָ הוֹלְכוֹת עַל יַד הַיְאוֹר, אִלֵּין שְׁאַר מַשִּׁרְיָין דְּאַתְיָין מִסִּטְרָא דָּא.

AND HER MAIDENS WALKED ALONG BY THE RIVERSIDE: signifying all the legions that proceed from that side.

Shemot, Chapter 19

(שמות ב׳:ו׳) וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד. וַתִּרְאֵהוּ וַתֵּרֶא מִבָּעֵי לֵיהּ. מַאי וַתִּרְאֵהוּ. אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, לֵית לָךְ מִלָּה בְּאוֹרַיְיתָא, דְּלֵית בָּהּ רָזִין עִלָּאִין וְיַקִּירִין. אֶלָּא הָכִי אוֹלִיפְנָא, רְשִׁימָא דְּמַלְכָּא וּמַטְרוֹנִיתָא אִשְׁתְּכַח בֵּיהּ, וְאִיהוּ רְשִׁימָא דְּוָא”ו הֵ”א. וּמִיַּד וַתַּחְמוֹל עָלָיו וְגוֹ’. עַד כָּאן לְעֵילָּא, מִכָּאן וּלְהָלְאָה לְתַתָּא, בַּר מֵהַאי קְרָא.

AND SHE OPENED IT AND SHE SAW IT (vathir’ehu), THE CHILD. Why say “she saw it, the child” instead of simply “she saw the child”? Said R. Simeon: ‘There is not a word in the Torah that does not contain sublime and precious mystical teachings. In regard to this passage, we have learned that the impress of the King and the Matrona was discernible in the child, an impress symbolized by the letters Vau and He. She thus straightway “had compassion on him”. So far, the whole passage has allusions to heavenly matters; from this point the text concerns earthly occurrences, with the exception of the verse following.

(שמות ב׳:ד׳) וַתֵּתַצַּב אֲחוֹתוֹ מֵרָחוֹק וְגוֹ’. וַתֵּתַצַּב אֲחוֹתוֹ, אֲחוֹתוֹ דְּמַאן. אֲחוֹתֵיה, דְּהַהוּא דְּקָרָא לִכְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אֲחוֹתִי. כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר, (שיר השירים ה׳:ב׳) פִּתְחִי לִי אֲחוֹתִי רַעְיָתִי. מֵרָחוֹק: כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר (ירמיהו ל״א:ג׳) מֵרָחוֹק ה’ נִרְאָה לִי.

AND HIS SISTER STOOD AFAR OFF. Whose sister? The sister of Him Who calls the Community of Israel “My sister”, in the verse “Open to me, my sister, my love!” (Cant. 5, 2). “Afar off”-as it is written: “From far off hath the Lord appeared unto me” (Jer. 31, 2).

(מאי) מַשְׁמַע, דְּאִינּוּן זַכָּאִין, עַד לָא נַחְתּוּ לְעָלְמָא, אִשְׁתְּמוֹדָעָאן אִינּוּן לְעֵילָּא, לְגַבֵּי כֹּלָּא, וְכָל שֶׁכֵּן מֹשֶׁה. וּמַשְׁמַע נָמֵי, דְּנִשְׁמָתֵהוֹן דְּצַדִּיקַיָּא, אִתְמְשָׁכוּ מֵאֲתָר עִלָּאָה, כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא. וְרָזָא דְּמִלָּה אוֹלִיפְנָא, דְּמַשְׁמַע, דְּאָב וָאֵם אִית לְנִשְׁמְתָא, כְּמָה דְּאִית אָב וָאֵם לְגוּפָא בְּאַרְעָא, וּמַשְׁמַע, דִּבְכָּל סִטְרִין, בֵּין לְעֵילָּא, בֵּין לְתַתָּא, מִדְכַר וְנוּקְבָּא אַתְיָין כֹּלָּא וּמִשְׁתַּכְחֵי. וְהָא אוּקְמוּהָ רָזָא, דִּכְתִּיב, תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה. הָאָרֶץ: דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. נֶפֶשׁ חַיָּה: (ויקרא ל”ט ע”ב) נַפְשָׁא דְּאָדָם קַדְמָאָה עִלָּאָה, כְּמָה דְּאִתְּמַר. אָתָא רִבִּי אַבָּא וּנְשָׁקֵיהּ. אָמַר וַדַּאי שַׁפִּיר קָאֲמַרְתְ, וְהָכִי הוּא וַדַּאי זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ דְּמֹשֶׁה נְבִיאָה מְהֵימָנָא, עַל כָּל שְׁאַר נְבִיאֵי עָלְמָא. (ע”כ)

From which it is evident that all the righteous are known by all in those higher regions before their souls descend into this world; how much more, then, Moses. We also learn from this that the souls of the righteous emanate from an upper region, as we have already stated. But there is also an esoteric lesson connected with it, namely, that the soul has a father and a mother, as the body has a father and a mother in this world. In fact, all things above and below proceed from Male and Female, as we have already derived from the words “Let the earth bring forth a living soul” (Gen. 1, 24). “The earth” symbolizes the community of Israel; “a living soul”-the soul of the first, the supernal Man, as already explained.’ Then came R. Abba to him, kissed him, and said: ‘Verily, thou hast spoken well! It is so indeed. Blessed is Moses, the faithful Shepherd, more faithful than all the other prophets of the world.’

(סתרי תורה) דָּבָר אַחֵר וַתֵּתַצַּב אֲחוֹתוֹ דָּא הִיא חָכְמָה, כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר, (משלי ז׳:ד׳) אֱמוֹר לַחָכְמָה אֲחוֹתִי אָתְּ. אָמַר רִבִּי יִצְחָק, מֵעוֹלָם לָא אִתְעֲדִיאַת (נ”א אתער) גִּזְרַת דִּינָא מֵעָלְמָא, דְּהָא בְּכָל שַׁעְתָא דְּהֲווּ יִשְׂרָאֵל חָטָאן, הֲוָה דִּינָא מְקַטְרְגָא עִמְּהוֹן, וּכְדֵין, וַתֵּתַצַּב אֲחוֹתוֹ מֵרָחוֹק. (ד”א מרחוק) כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר מֵרָחוֹק ה’ נִרְאָה לִי. (ע”כ)

There is still another interpretation of “and his sister stood afar off’, namely, as symbolizing “Wisdom” -“say to wisdom, thou art my sister” (Prov. 7, 4). Said R. Isaac: ‘The attribute of Justice has never departed from the world, for whenever Israel sinned, stern Justice stood there as her accuser, and then “his sister (wisdom) stood afar off’, without interfering.

Shemot, Chapter 20

וַתֵּרֶד בַּת פַּרְעֹה לִרְחוֹץ עַל הַיְאוֹר. בְּשַׁעֲתָא דַּהֲווּ פַּסְקֵי יִשְׂרָאֵל מֵאוֹרַיְיתָא, מִיָּד וַתֵּרֶד בַּת פַּרְעֹה לִרְחוֹץ עַל הַיְאוֹר. הֲוָת נַחְתַּת מִדַּת הַדִּין, לְאִסְתַּחֲאָה מִדָּמָא דְּיִשְׂרָאֵל, עַל עֶלְבּוֹנָה דְּאוֹרַיְיתָא. וְנַעֲרוֹתֶיהָ הוֹלְכוֹת עַל יַד הַיְאוֹר, אִלֵּין אוּמַיָּא, דְּאִינּוּן אַזְלִין וְרַדְפִין אֲבַּתְרַיְיהוּ, עַל יַד הַיְאוֹר, עַל סִבַּת עֶלְבּוֹנָה דְּאוֹרַיְיתָא, וְאִינּוּן דְּמוֹרִים (נ”א דמיכין) בָּהּ, דְּרָפוּ יְדַיְיהוּ מִינָהּ.

“And the daughter of Pharaoh came down to bathe in the river”: i.e. as soon as Israel separates herself from the Torah, the attribute of Justice comes forth to “bathe” in the blood of Israel, because of the neglect of the Torah. “And her maidens walked along by the river’s side”: these are the nations who persecute Israel, because of her neglect of the Torah.’

אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, כָּל מִלִּין דְּעָלְמָא, תַּלְיָין בִּתְשׁוּבָה, וּבִצְלוֹתָא דְּצַלֵּי בַּר נָשׁ לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְכָל שֶׁכֵּן, מַאן דְּאוֹשִׁיד דִּמְעִין בִּצְלוֹתֵיהּ, דְּלֵית לָךְ תַּרְעָא, דְּלָא עָאלִין אִינּוּן דִּמְעִין. מַה כְּתִיב וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד. וַתִּפְתַּח, דָּא שְׁכִינְתָּא, דְּקַיְּימָא עָלַיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל, כְּאִימָּא עַל בְּנִין, וְהִיא פָּתְחָה תָּדִיר בִּזְכוּתֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל.

Said R. Judah: ‘Man’s fate depends in the last resort upon repentance and prayer, and especially prayer with tears; for there is no gate which tears cannot penetrate. It is written here: “And she opened it and saw the child”, which, being interpreted, means that the Shekinah, who always hovers over Israel like a mother over her children, and pleads in her defence against her accuser, opened it

כֵּיוָן שֶׁפָּתְחָה, וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד, (ירמיהו ל״א:כ׳) יֶלֶד שַׁעֲשׁוּעִים. דְּאִינּוּן יִשְׂרָאֵל, דְּמִתְחַטָּאן קָמֵי מַלְכֵיהוֹן (נ”א מאביהון) בְּכֹלָּא, וּמִיָּד דְּמִתְחַנְּנָן קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, הַדְרֵי בִּתְשׁוּבָה, וּבָכָאן קָמֵיהּ, כִּבְרָא דְּבָכֵי קָמֵי אֲבוֹי, מַה כְּתִיב, וְהִנֵּה נַעַר בּוֹכֶה. כֵּיוָן דְּבָכֵי, אִתְעַדוּ (ס”א מתתברי) כָּל גִּזְרִין בִּישִׁין דְּעָלְמָא, מַה כְּתִיב וַתַּחְמוֹל עָלָיו, אִתְּעַר עֲלוֹי בְּרַחֲמִים, וּמְרַחֵם לֵיהּ.

“and saw the child, and behold the babe wept”. The Shekinah saw the “child”, the people of Israel, which is called “the child of delight” (Jer. 31, 20), in remorseful tears, pleading with the Holy One like a child with his father, and she “had compassion on him”.

וַתֹּאמֶר מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה, דְּאִינּוּן רַכֵּי לִבָּא, וְלָא מִיַּלְדֵי הַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, דְּאִינּוּן קְשֵׁי קְדַל, וּקְשֵׁי לִבָּא. מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים רַכֵּי לִבָּא מֵאֲבָהָן וּמֵאִמָּהָן לְאָתָבָא קָמֵי מָארֵיהוֹן. וַתִּקְרָא אֶת אֵם הַיָּלֶד. שֶׁהָיְתָה בּוֹכָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ירמיהו ל״א:ט״ו) קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי (ח’ ע”א) בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ וְגוֹ’, הוּא בּוֹכֶה וְאֵם הַיֶּלֶד הִיא בּוֹכָה.

She said: “This is one of the Hebrews’ children”, that is to say, of the Hebrews, who are gentle and tender-hearted, and not of the Gentiles, who are stiff-necked and stubborn of heart; they, the Hebrews, are tender-hearted and eager to return to their heavenly Master. “And she called the child’s mother”, who wept, as it is written: “In Rama was there a voice heard, lamentation, and weeping, and great mourning, Rachel weeping for her children, and would not be comforted” (Jer. 31, 16). The child wept, and the mother wept.’

אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, לְזִמְנָא דְּאָתֵי מַה כְּתִיב, (ירמיהו ל״א:ט׳) בִּבְכִי יָבוֹאוּ וּבְתַחֲנוּנִים וְגוֹ’. מַהוּ בִּבְכִי יָבוֹאוּ. בִּזְכוּת בְּכִי דְּאֵם הַיֶּלֶד, שֶׁהִיא רָחֵל, יָבוֹאוּ וְיִתְכַּנְשׁוּן מִן גָּלוּתָא. וְאָמַר רִבִּי יִצְחָק, פּוּרְקָנָא דְּיִשְׂרָאֵל לָא תַּלְיָא אֶלָּא בִּבְכִי, כַּד יִשְׁתַּלְּמוּן וְיִכְלוּן, בְּכִי דְּמָעוֹת דְּבָכָה עֵשָׂו קָמֵי אָבִיו, דִּכְתִּיב, (בראשית כ״ז:ל״ח) וְיִשָּׂא עֵשָׂו קוֹלוֹ וַיֵּבְךְ. (אמר רבי יוסי אותו בכי דבכה עשו) וְאִינּוּן דִּמְעִין, אֲחִיתוּ לְיִשְׂרָאֵל בְּגָלוּתֵיהּ. כֵּיוָן דְּיִכְלוּן אִינּוּן דִּמְעִין בְּבִכְיָה דְּיִשְׂרָאֵל, יִפְקוּן מִגָּלוּתֵיהּ, הֲדָא הוּא (ירמיהו ל״א:ט׳) דִכְתִיב בִּבְכִי יָבוֹאוּ וּבְתַחֲנוּנִים אוֹבִילֵם.

R. Judah continued: ‘Concerning the future it says: “They will come with weeping, and with supplications will I lead them.” For the sake of the weeping of Rachel, the child’s mother, will they come and be gathered in from captivity.’ R. Isaac said: ‘The redemption of Israel depends only on weeping: when the effect of the tears of Esau, which he shed before his father on account of the birthright (Gen. 27, 38) shall have been exhausted, redemption will begin for Israel.’ Said R. Jose: ‘Esau’s weeping brought Israel into captivity, and when their force is exhausted, Israel, through their tears, shall be delivered from him.’

Shemot, Chapter 21

(שמות ב׳:י״ב) וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה. חָמָא בְּאִלֵּין נ’ אַתְוָון, דִּמְיַחֲדִין לֵיהּ יִשְׂרָאֵל בְּכָל יוֹמָא, שְׁמַע יִשְׂרָאֵל פַּעֲמַיִם, דְּאִית בְּהוֹן כ”ה כ”ה תְּרֵי זִמְנֵי, וְלָא חָמָא בֵּיהּ. וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וְגוֹ’. כֹּה וָכֹה, אָמַר רִבִּי אַבָּא, כֹּה חָמָא, אִי הֲווֹ בֵּיהּ עוֹבָדִין דְּכַשְׁרָן. וָכֹה אִי זַמִין לְנָפְקָא מִנֵּיהּ בְּרָא מְעַלְיָא, מִיָּד וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ. חָמָא בְּרוּחַ קוּדְשָׁא, דְּלָא זַמִין לְנָפְקָא מִנֵּיהּ בְּרָא מְעַלְיָא.

AND HE SAW AN EGYPTIAN SMITING A HEBREW ‘.. AND HE LOOKED HERE AND THERE (koh wa-koh). He looked for the fifty letters by which the Israelites proclaim the Divine Unity twice daily, but found no semblance of them expressed in the countenance of that man. Said R. Abba: ‘He looked “here” to see whether there were any good works wrought by the man, and “there” to see whether a good son would issue from him. “And he saw that there was no man”; he saw through the holy spirit that no such good son would ever descend from him,

דְּאָמַר רִבִּי אַבָּא, כַּמָּה חַיָּיבִין אִינּוּן בְּעָלְמָא, דְּמָפְקֵי בְּנִי מְעַלְיָא, יַתִּיר מֵאִינוּן זַכָּאִין. וְהַהוּא בְּרָא מְעַלְיָא דְּנָפַק מִן חַיָּיבָא, אִיהוּ מְעַלְיָא יַתִּיר, לְמֶהֱוֵי טָהוֹר מִטָּמֵא. נְהוֹרָא מִגּוֹ חֲשׁוֹכָא. חָכְמְתָא מִגּוֹ טִפְּשׁוּתָא. וְדָא אִיהוּ מְעַלְיָא מִכֹּלָּא.

for he was aware, as R. Abba has said, that there are many wicked parents who beget more good sons than righteous parents, and that a good son born of wicked parents is of special excellence, being pure out of impure, light out of darkness, wisdom out of folly.

Shemot, Chapter 22

וַיַּרְא. ויַּרְא דְּהָכָא, כֹּלָּא בְּרוּחַ קוּדְשָׁא אִסְתָּכַל וְחָמָא, וּבְגִין כַּךְ אִסְתָּכַּל בֵּיהּ וְקָטַל לֵיהּ, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא סִבֵב כֹּלָּא, לִמְהַךְ לְהַהוּא בֵּירָא, כְּמָה דְּאָזַל יַעֲקֹב לְגַבֵּי הַהוּא בֵּירָא, דִּכְתִּיב, (שמות ב׳:ט״ו) וַיֵּשֶׁב עַל הַבְּאֵר. בְּיַעֲקֹב כְּתִיב, (בראשית כ״ט:ב׳) וַיַּרְא וְהִנֵּה בְּאֵר. בְּמֹשֶׁה כְּתִיב, וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן וַיֵּשֶׁב עַל הַבְּאֵר. בְּגִין דְּמֹשֶׁה וְיַעֲקֹב, אַף עַל גַּב דִּבְדַרְגָּא חֲדָא הֲווֹ, אִסְתָּלַק מֹשֶׁה בְּהַאי יַתִּיר מִנֵּיהּ.

The word “saw” here indicates discernment through the holy spirit, and therefore he did not shrink from killing the Egyptian. Now the Holy One, blessed be He, so ordered matters that Moses might come to the same well to which Jacob came. It says here: “And he sat down by (‘al, lit. upon) a well” (Ibid. 5, 15), and of Jacob it says, “And he looked, and behold, a well” (Gen. 19, 2). This shows that although they belonged to the same degree (of sanctity), Moses in this ascended higher than Jacob.’

רִבִּי יוֹסֵי וְרִבִּי יִצְחָק הֲווֹ אַזְלֵי בְּאוֹרְחָא. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, הַהוּא בְּאֵר דְּחָמָא יַעֲקֹב, וְחָמָא מֹשֶׁה, אִי דָּא הֲוָה הַהוּא בֵּירָא, דְּחָפַר אַבְרָהָם וְיִצְחָק. אֲמַר לֵיהּ לָאו. אֶלָּא, בְּשַׁעֲתָא דְּאִתְבְּרֵי עָלְמָא, אִתְבְּרֵי הַאי בֵּירָא. וּבְעֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, אִתְבְּרֵי פּוּמָא דִּילֵיהּ, וְהַאי אִיהוּ בְּאֵר דְּחָמוּ יַעֲקֹב וּמֹשֶׁה.

As R. Jose and R. Isaac were once walking together, the former said: ‘Was the well which both Jacob and Moses saw the same one which was digged by Abraham and Isaac?’ Said R. Isaac: ‘No! This well was created when the world was created, and its mouth was formed on the eve of the Sabbath of Creation, in the twilight.’ That was the well which Jacob and Moses saw.’

מַתְנִיתִין. אִינּוּן דְּרֹדְפֵי קְשׁוֹט, אִינּוּן דְּתַבְעֵי רָזָא דִּמְהֵימָנוּתָא. אִינּוּן דְּאִתְדְּבָקוּ בְּקִשּׁוּרָא מְהֵימָנָא. אִינּוּן דְּיָדְעִין אוֹרְחוֹי דְּמַלְכָּא עִלָּאָה. קְרִיבוּ שִׁמְעוּ.

כַּד סְלִיקוּ תְּרֵין, וְנַפְקוּ לְקַדְמוּת חַד, מְקַבְּלִין לֵיהּ בֵּין תְּרֵין דְּרוֹעִין. תְּרֵין נַחְתֵּי לִתְלַתָא (נ”א לתתא) תְּרֵין אִינּוּן, חַד מִינָיְיהוּ חַקְלָא דְּתַפּוּחִין קַדִּישִׁין אִיהוּ מֵהַאי בֵּירָא יַתְבֵי (תרין יתבי) מוֹתְבָא דִּנְבִיאֵי (ס”א בנוי) יַנְקִין בְּהוּ. חַד בֵּינַיְיהוּ, חִבּוּרָא אִיהוּ דְּכֹלָּא, אִיהוּ נָטִיל מִכֹּלָּא

הַהוּא בֵּירָא קַדִּישָׁא, קָאִים תְּחוֹתַיְיהוּ, חַקְלָא דְּתַפּוּחִין קַדִּישִׁין אִיהוּ מֵהַאי בֵּירָא אִתְשַׁקְיָין עֲדָרַיָּיא, דְרַעֵי מֹשֶׁה בְּמָדְבְּרָא, מֵהָאִי בֵּירָא אִתְשַׁקְיָין עֲדָרִיָיא דְבָּרִיר יַעֲקֹב כָּד בָּרִיר לוֹן לְגּוֹ חוּלָקֵיה כָּל אִינּוּן רְתִיכִין, כָּל אִינּוּן מָארֵי דְּגַדְפִּין. תְּלַת קַיְימִין רְבִיעִין עַל הַאי בֵּירָא. הַאי בֵּירָא מִנַּיְיהוּ אִתְמְלֵי. אֲדֹנָ”י אִתְקְרֵי, עַל דָּא כְּתִּיב, (דברים ג׳:כ״ד) אֲדֹנָי יֶיִ’ אַתָּה הַחִלּוֹתָ וְגוֹ’. וּכְתִיב (דניאל ט׳:י״ז) וְהָאֵר פָּנֶיךָ עַל מִקְדָּשְׁךָ הַשָּׁמֵם לְמַעַן אֲדֹנָי, אֲדוֹן כָּל הָאָרֶץ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (יהושע ג׳:י״א) הִנֵּה אֲרוֹן הַבְּרִית אֲדוֹן כָּל הָאָרֶץ. בֵּיהּ גָּנִיז חַד מְקוֹרָא קַדִּישָׁא, דִּנְבִיעַ בֵּיהּ תָּדִיר, וְאַמְלֵי לֵיהּ, יְיָ’ צְבָאוֹת אִקְרֵי. בְּרִיךְ הוּא לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמִין. (ע”כ)

וּלְכֹהֵן מִדְיָן שֶׁבַע בָּנוֹת וַתָּבֹאנָה וַתִּדְלֶנָה וְגוֹ’. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, אִי בֵּירָא דָּא, אִיהוּ בֵּירָא דְּיַעֲקֹב, הָא כְּתִיב בֵּיהּ, (בראשית כ״ט:ג׳) וְנֶאֱסְפוּ שָׁמָּה כָל הָעֲדָרִים וְגָלֲלוּ וְגוֹ’. וְהָכָא בְּנוֹת יִתְרוֹ לָא אִצְטְרִיכוּ לְהַאי. אֶלָּא וַתָּבֹאנָה וַתִּדְלֶנָה בְּלא טוֹרַח אַחֲרָא.

NOW THE PRIEST OF MIDIAN HAD SEVEN DAUGHTERS Said R. Judah: ‘If the well from which they drew the water was Jacob’s well, how were Jethro’s daughters able to draw water from it without difficulty? Was there not “upon the well’s mouth a great stone” which had to be “rolled away” by the shepherds (Gen. 29, 2-3)?’

אָמַר רִבִּי חִיָּיא, יַעֲקֹב אַעְדֵי לָהּ מִן בֵּירָא, דְּהָא כְּתִיב, כַּד מִתְכַּנְשֵׁי תַּמָּן כָּל עֲדָרַיָיא, וְהֵשִׁיבוּ אֶת הָאֶבֶן. וּבְיַעֲקֹב, לָא כְּתִיב וַיָּשֶׁב אֶת הָאֶבֶן, דְּהָא לָא אִצְטְרִיךְ לְבָתַר כֵּן, דְּהָא בְּקַדְמִיתָא מַיָּא לָא הֲווֹ סַלְּקִין, כֵּיוָן דְּאָתָא יַעֲקֹב, סְלִיקוּ מַיָּא לְגַבֵּיהּ, (ומשה אוף הכי סליקו מיא לגביה) וְהַהוּא אַבְנָא, לָא הֲוָה עַל פּוּם בֵּירָא, וּבְגִין כַּךְ וַתָּבֹאנָה וַתִּדְלֶנָה.

Said R. Hiya: ‘Jacob removed that stone from the well and did not put it back. From that time the water gushed forth, and there was no stone on the well, and thus Jethro’s daughters were able to draw from it.’

ר’ אֶלְעָזָר ור’ אַבָּא הֲווֹ אַזְלֵי מִטְּבֶרְיָא לְצִפֹּרִי. עַד דַּהֲווּ אַזְלֵי, פָּגַע בְּהוּ חַד יוּדָאי, אִתְחַבָּר בַּהֲדַיְיהוּ, אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, כָּל חַד לֵימָא מִלָּה דְּאוֹרַיְיתָא.

R. Eleazar and R. Abba were once walking from Tiberias to Sipphoris. On the way a Jew joined them. Said R. Eleazar: ‘Let each one of us expound some saying of the Torah!’

Shemot, Chapter 23

פָּתַח אִיהוּ וְאָמַר, (יחזקאל ל״ז:ד׳) וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנָּבֵא בֶּן אָדָם הִנָּבֵא אֶל הָרוּחַ וְאָמַרְתָּ אֶל הָרוּחַ וְגוֹ’. מֵהַאי קְרָא יְדַעְנָא, אֲתַר דְּהָרוּחַ נַפְקָא מִנֵּיהּ, וְכִי יָכִיל הֲוָה יְחֶזְקֵאל לְנַבְּאָה עַל הָרוּחַ, וְהָא כְּתִיב (קהלת ח׳:ח׳) אֵין אָדָם שַׁלִּיט בָּרוּחַ לִכְלוֹא אֶת הָרוּחַ. אֶלָּא, בַּר נָשׁ לָא יָכִיל לְשַׁלְּטָאָה בָּרוּחַ, אֲבָל קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִיהוּ שַׁלִּיט בְּכֹלָּא, וְעַל מֵימְרֵיהּ הֲוָה מִתְנַבֵּי יְחֶזְקֵאל. וְתוּ דְּהָא רוּחַ הֲוָה בְּגוּפָא בְּהַאי עָלְמָא, וּבְגִין כַּךְ אִתְנַבֵּי עָלֵיהּ, (בראשית ק”ל, ע”א במדרש הנעלם) מֵאַרְבַּע רוּחוֹת בּוֹאִי הָרוּחַ, מֵהַהוּא אֲתַר דְּאִתְּחָם בְּסַמְכוֹי בְּאַרְבַּע סִטְרִין דְּעָלְמָא.

He himself started by quoting the sentence: “Then said he unto me, prophesy unto the spirit, prophesy, son of man, and say to the spirit” (Ezek. 37, 9). ‘It may be asked, how could Ezekiel prophesy concerning the spirit, seeing that it is written: “No man hath power over the spirit to retain the spirit” (Eccl. 8, 8)? Verily, man has no power over the spirit, but the Holy One has power over all things, and it was by His command that Ezekiel was prophesying. Besides, the spirit was embodied in material form in this world, and therefore he prophesied concerning it: “Come from the four winds, O spirit!”; namely from the region where it resides in the four foundations of the world.’

דָּלִיג הַהוּא יוּדָאִי קָמֵיהּ, אָמַר לֵיהּ רִבִּי אֶלְעָזָר, מַאי חָמִית. אָמַר מִלָּה חֲמֵינָא. אָמַר לֵיהּ מַאי הִיא. אָמַר לֵיהּ רוּחַ בְּנֵי אָדָם, אִי אִתְלָבַשׁ בְּגַּן עֵדֶן בִּלְבוּשָׁא דְּדִיּוּקְנָא בְּגוּפָא דְהַאי עָלְמָא, הֲוָה לֵיהּ לְמִכְתַּב, כֹּה אָמַר ה’ מִגַּן עֵדֶן בּוֹאִי הָרוּחַ, מַהוּ מֵאַרְבַּע רוּחוֹת.

On hearing this the Jew jumped up. ‘What is the matter?’ asked R. Eleazar. The Jew replied: ‘I see something.’ ‘And what is it?’ He answered: ‘If the spirit of man is endowed in Paradise with the form of the body which it is to assume in this world, should it not have been said: “Come from Paradise, O spirit!” and not “from the four winds”?’

אֲמַר לֵיהּ, רוּחָא לָא נַחְתָּא לְהַאי עָלְמָא, עַד דְּסַלְּקָא מִגִּנְתָּא דְּאַרְעָא, לְגוֹ כּוּרְסְיָיא, דְּקַיְּימָא (שמות ט”ו ע”ב) עַל אַרְבַּע סַמְכִין. כֵּיוָן דְּסַלְּקָא תַּמָּן, אִסְתַּאֲבָא מִגּוֹ הַהוּא כּוּרְסְיָיא דְּמַלְכָּא, וְנַחְתָּא לְהַאי עָלְמָא, גּוּפָא אִתְנְטִיל מֵאַרְבַּע סִטְרֵי עָלְמָא, רוּחַ אוּף הָכִי אִתְנְטִיל מֵאַרְבַּע סִטְרֵי דְּכוּרְסְיָּיא, דְּמִתַּתְקְנָא עָלַיְיהוּ.

R. Eleazar replied: ‘Before descending into this world the spirit ascends from the earthly Paradise to the Throne which stands on four pillars. There it draws its being from that Throne of the King, and only then does it descend to this world. As the body is collected from the four regions of the world, so is the spirit of man taken from the four pillars upon which the Throne is established.’

אָמַר לֵיהּ הַהוּא בַּר נָשׁ, דְּלִיגָא דְּקָא דָּלִיגְנָא קָמַיְיכוּ, מִלָּה חֲמֵינָא מֵהַאי סִטְרָא. בְּגִין דְּיוֹמָא חֲדָא הֲוֵינָא אָזִיל בְּמַדְבְּרָא, וַחֲמֵינָא אִילָנָא חַד דְּמִרְגַּג לְמֵחזֵי, וְחַד מְעַרְתָּא תְּחוֹתֵיהּ, קָרִיבְנָא גַּבֵּיהּ וַחֲמֵינָא הַהִיא מְעַרְתָּא, דְּסַלְּקָא רֵיחִין מִכָּל זִינֵי רֵיחִין דְּעָלְמָא. אִתְתָּקַפְנָא בְּגַרְמָאי וְאָעִילְנָא בְּהַהִיא מְעַרְתָּא, וְנָחִיתְנָא בְּדַרְגִּין יְדִיעָן בְּגוֹ דּוּכְתָּא חֲדָא, דְּהֲווּ בֵּיהּ אִלָּנִין סַגִּיאִין וְרֵיחִין וּבוּסְמִין, דְּלָא יָכִילְנָא לְמִסְבַּל.

The reason why I ran in front of you,’ said the man, ‘was because I beheld something from that side. One day I was walking in the desert and I beheld a tree, beautiful to look upon, and beneath it a cavern. I approached it and found that from the cavern issued a profusion of sweet odours. I plucked up courage and entered the cavern. I descended a number of steps which brought me to a place where there were many trees, and savours of overpowering sweetness.

וְתַמָּן חֲמֵינָא חַד בַּר נָשׁ, וְשַׁרְבִיטָא חַד בִּידֵיהּ. וַהֲוָה קָאִים בְּחַד פִּתְחָא, כֵּיוָן דְּחָמָא לִי, תָּוַה וְקָם לְגַבָּאי. אָמַר לִי, מָה אַתְּ הָכָא, וּמֵאָן אַתְּ, אֲנָא דָּחִילְנָא סַגְיָא, אֲמֵינָא לֵיהּ, מָארִי, מִן חַבְרַיָּיא אֲנָא, כַּךְ וְכַךְ חֲמֵינָא בְּמַדְבְּרָא, וְעָאלָנָא בְּהַאי מְעַרְתָּא, וְנָחִיתְנָא הָכָא.

There I saw a man who held a sceptre in his hand, standing at a place where the trees parted. When he saw me he was astonished and came up to me. “Who art thou, and what doest thou here? ” he demanded. I was frightened exceedingly and said: “Sir, I am one of the Fellowship. I noticed this place in the desert, and so I entered.”

אָמַר לִי, הוֹאִיל וּמִן חַבְרַיָּיא אַנְתְּ, טוֹל הַאי קִיטְרָא דִּכְתָבָא, וְהָב לֵיהּ לְחַבְרַיָּיא, אִינּוּן דְּיַדְעִין רָזִין דְּרוּחֵיהוֹן דְּצַדִּיקַיָּא בָטַשׁ בִּי בְּהַהוּא שַׁרְבִיטָא, וְדָמִיכְנָא. אַדְּהָכִי, חֲמֵינָא כַּמָּה חֵילִין וּמַשִּׁירְיָין גּוֹ שֵׁינָתָא, דַּהֲווֹ אַתְיָין בְּאוֹרְחָא, לְהַהוּא דּוּכְתָּא. וְהַהוּא גַּבְרָא בָּטַשׁ בְּהַהוּא שַׁרְבִיטָא, וְאָמַר בְּאוֹרְחָא דְּאִילָנִי זִילוּ. אַדְּהָכִי דַּהֲווֹ אַזְלִי, פַּרְחֵי בַּאֲוִירָא וְסַלְקֵי, וְלָא יְדַעְנָא לְאָן אֲתָר. וּשְׁמַעְנָא קָלִין דְּמַשִּׁירְיָין סַגִּיאִין, וְלָא יְדַעְנָא מֵאָן (ס”א לאן אתר) אִיהוּ. אִתְּעַרְנָא, וְלָא חֲמֵינָא מִידִי, וְדָחִילְנָא בְּהַהוּא אֲתָר.

Said he: “As thou art one of the Fellowship, take this bundle of writings and give it to the members of the Fellowship, to those who know the mystery of the spirits of the righteous ones.” He then struck me with the sceptre, and I fell asleep. In my sleep I saw crowds upon crowds arriving at that place, and the man touched them with the sceptre saying: “Take the path of the trees!” After going a little way they flew, in the air and I did not know to where. I also heard voices of great multitudes and knew not who they were. When I awoke I saw nothing, and I was in fear and trembling.

אַדְּהָכִי, חֲמֵינָא לְהַהוּא בַּר נָשׁ, אָמַר לִי, חָמִית מִידִי, אֲמֵינָא לֵיהּ, חֲמֵינָא גּוֹ שֵׁינָתָא כַּךְ וְכָךְ. אָמַר, בְּהַהוּא אָרְחָא אַזְלֵי רוּחֵיהוֹן דְּצַדִּיקַיָּא, גּוֹ גִּנְתָּא דְּעֵדֶן לְאָעָלָא תַּמָּן. וּמַה דְּשַׁמְעַת מִנַּיְיהוּ, הוּא, דְּקַיְימֵי בְּגִנְתָּא בְּדִיּוּקְנָא דְהַאי עָלְמָא וְחַדָּאן בְּרוּחֵיהוֹן דְּצַדִּיקַיָּא דְּעָאלִין תַּמָּן.

Then I beheld the man again. He asked me: “Hast thou seen anything?” I told him what I had seen in my sleep. Said he: “These were the spirits of the righteous who go by that way in order to reach Paradise, and what thou hast heard are the voices of those who stand in the Garden in the likeness they are to wear in this world, expressing their great joy at the arrival of the spirits of the righteous who enter there.

וּכְמָה דְּגוּפָא אִתְבְּנִי בְּהַאי עָלְמָא, מִקְּטוּרָא דְּאַרְבַּע יְסוֹדֵי, וְאִתְצָיַיר בְּהַאי עָלְמָא. אוּף הָכִי רוּחָא, אִתְצָיָיר בְּגִינְתָּא, מִקְּטוּרָא דְּאַרְבַּע רוּחִין דְּקַיְּימָא בְּגִנְתָּא, וְהַהוּא רוּחָא, אִתְלַבְּשָׁא תַּמָּן, וּמִתְצַיְרַת מִנַּיְיהוּ, בְּצִיּוּרָא דְּדִיּוּקְנָא דְּגוּפָא, דְּאִתְצַיָּיר בְּהַאי עָלְמָא. וְאִלְמָלֵא אִינּוּן אַרְבַּע רוּחִין, דְּאִינּוּן אֲוִירִין דְּגִנְתָּא, רוּחָא לָא מִתְצַיְּירָא בְּצִיּוּרָא כְּלָל, וְלָא אִתְלַבְּשָׁא בְּהוּ.

As the body is formed in this world from the combination of the four elements, so is the spirit formed in the Garden from the combination of the four winds that are in the Garden, and the spirit is enveloped there in the impress of the body’s shape, and if it were not for the four winds, which are the airs of the Garden, the spirit would not have been clothed at all.

אִינּוּן ד’ רוּחִין, קְטִירִין אִלֵּין בְּאִלֵּין כַּחֲדָא, וְהַהוּא רוּחַ אִתְצַיָּיר וְאִתְלָבַשׁ בְּהוּ, כְּגַוְונָא דְּגוּפָא אִתְצַיָיר בְּקִטּוּרֵי, דְּד’ יְסוֹדֵי עָלְמָא. וּבְגִין כַּךְ, מֵאַרְבַּע רוּחוֹת בּוֹאִי הָרוּחַ, מֵאִינוּן אַרְבַּע רוּחִין דְגַּן עֵדֶן, דְּאִתְלַבְשָׁא וְאִתְצֵיירֶת בְּהוּ, וְהַשְּׁתָּא טוֹל הַאי קִיטְרָא דִּכְתָבָא וְזִיל לְאָרְחָךְ, וְהָב לֵיהּ לְחַבְרַיָּיא.

These four winds are bound up with one another, and the spirit is shaped from them, as the body is shaped from the four elements. Therefore it says: ‘Come from the four winds, O spirit!’, namely from the four winds of Paradise from which thou art shaped. And now take this bundle of writings, and go thy way, and give it to the Fellowship.” ‘

אָתָא רִבִּי אֶלְעָזָר, וְאִינּוּן חַבְרַיָּיא, וְּנְשָׁקוּהוּ בְּרֵישֵׁיהּ, אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, בְּרִיךְ רַחֲמָנָא, דְּשַׁדְרָךְ הָכָא, דְּוַדַּאי דָּא הוּא בְּרִירָא דְּמִלָּה, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַזְמִין לְפוּמִי הַאי קְרָא. יְהָב לוֹן הַהוּא קִיטְרָא דִּכְתָבָא, כֵּיוָן דְנָטַל לֵיהּ רִבִּי אֶלְעָזָר, וּפָתַח לֵיהּ, נָפַק אֲפוּתָא דְּאֶשָּׁא, וְאַסְחַר לֵיהּ, חָמָא בֵּיהּ מַה דְּחָמָא, וּפָרַח מִן יְדוֹי.

The Jew here finished, and R. Eleazar and his companions drew near and kissed him on his head. Said R. Eleazar: ‘Blessed be the Merciful One Who sent thee here! Verily this is the true explanation of the subject, and God put that verse into my mouth.’ Then the Jew gave them the bundle of writings. As soon as R. Eleazar took it and opened it, a fiery vapour burst forth and enveloped him. He saw some things in it, and then the writing flew away from his hand.

בָּכָה ר’ אֶלְעָזָר, וְאָמַר מַאן יָכִיל לְקַיְּימָא בְּגִנְזַיָּיא דְּמַלְכָּא, (תהילים ט״ו:א׳) ה’ מִי יָגוּר בְּאָהֳלֶךָ מִי יִשְׁכּוֹן בְּהַר קָדְשֶׁךָ. זַכָּאָה הַאי אוֹרְחָא, וְהַהִיא שַׁעֲתָא דְּאִעְרַעְנָא בָּךְ. וּמֵהַהוּא יוֹמָא הֲוָה חַדֵּי רִבִּי אֶלְעָזָר, וְלֹא אָמַר כְּלוּם לְחַבְרַיָּיא, עַד דַּהֲווֹ אַזְלֵי, פָּגְעוּ בְּחַד בֵּירָא דְּמַיָּא, קַיְימוּ עָלֵיהּ, וְשָׁתוּ מִן מַיָּא.

Then R. Eleazar wept, and said: ‘Who can abide in the storehouse of the King? “Lord, who shall abide in thy tabernacle? Who shall dwell in thy holy hill?” (Ps. 15, 2). Blessed be the way and the hour in which this happened to me!’ This incident made R. Eleazar glad for many days, but he said nothing to his colleagues. As they were proceeding, they passed a well from which they drank.

Shemot, Chapter 24

אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּצַדִּיקַיָּא, יַעֲקֹב עָרַק מִקָּמֵי אֲחוּי, וְאִזְדְּמַן לֵיהּ בֵּירָא, כֵּיוָן דְּבִירָא חָמָא לֵיהּ, מַיָּא אִשְׁתְּמוֹדָעוּ לְמָארֵיהוֹן, וְסַלְּקִין לְגַבֵּיהּ, וְחַדּוּ בַּהֲדֵיהּ, וְתַמָּן אִזְדַּוְּוגַת לֵיהּ בַּת זוּגֵיהּ. מֹשֶׁה עָרַק מִקָּמֵי פַּרְעֹה, וְאִזְדָּמַן לֵיהּ הַהוּא בֵּירָא, וּמַיִין חָמוּ לֵיהּ, וְאִשְׁתְּמוֹדָעוּ לְמָארֵיהוֹן, וְסַלְקוּ לְגַבֵּיהּ, וְתַמָּן אִזְדַּוְּוגַת לֵיהּ בַּת זוּגֵיהּ.

Said R. Eleazar: ‘Blessed are the righteous! Jacob ran away from his brother, and chanced to find a well; as soon as it saw him, the waters recognized their master and ascended to meet him, and there he found his spouse. Moses felt assured when he saw that the water came up to him that there he would meet his future wife.

מַה בֵּין מֹשֶׁה לְיַעֲקֹב, יַעֲקֹב כְּתִיב בֵּיהּ, (בראשית כ״ט:י׳) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת רָחֵל וְגוֹ’. וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן וְגוֹ’. מֹשֶׁה מַה כְּתִיב בֵּיהּ, וַיָּבוֹאוּ הָרוֹעִים וַיְ גרַשׁוּם וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיּוֹשִיעָן וְגוֹ’. בְּוַדַּאי יָדַע הֲוָה מֹשֶׁה, כֵּיוָן דְּחָמָא מַיָּא דְּסַלְּקִין לְגַבֵּיהּ, דְּתַמָּן תִּזְדָּמַן לֵיהּ בַּת זוּגֵיהּ. וְתוּ, דְּהָא רוּחַ קוּדְשָׁא, לָא אִתְעָדֵי מִנֵּיהּ לְעָלְמִין וּבֵיהּ הֲוָה יָדַע, דְּצִפּוֹרָה תֶּהֱוֵי בַּת זוּגֵיהּ. אָמַר מֹשֶׁה, וַדַּאי יַעֲקֹב אָתָא לְהָכָא, וּמַיָּא סְלִיקוּ לְגַבֵּיהּ, אִזְדָּמַן לֵיהּ בַּר נָשׁ דְּאַכְנִישׁ לֵיהּ לְבֵיתֵיהּ, וְיָהַב לֵיהּ כָּל מַה דְּאִצְטָרִיךְ. אָנָא אוּף הָכִי.

Furthermore, the holy spirit never left him, and he knew by inspiration that Zipporah would be his wife. He thought: “To be sure, Jacob came to this same place and the waters came up towards him, and then a man came up and took him into his house and supplied him with all his needs: the same will happen to me”.’

אָמַר הַהוּא בַּר נָשׁ, הָכִי אוֹלִיפְנָא, דְּיִתְרוֹ כּוֹמֶר לְכּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת הֲוָה. כֵּיוָן דְּחָמָא דְכּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת לֵית בָּהּ מַמָּשׁוּ. אִתְפְּרָשׁ מִפּוּלְחָנָא דִּילֵהּ. קָמוּ עַמָּא וְנִדּוּהוּ. כֵּיוָן דְּחָמוּ בְּנָתֵיהּ, הֲווֹ מְתָרְכָן לוֹן, דְּהָא בְּקַדְמִיתָא אִינּוּן הֲווֹ רַעָאן עָאנֵיהּ. כֵּיוָן דְּחָמָא מֹשֶׁה בְּרוּחַ קוּדְשָׁא, דְּעַל מִלָּה דְכּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת הֲווֹ עַבְדֵי, מִיָּד וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיּוֹשִיעָן וַיַּשְׁק אֶת צֹאנָם. וְאִתְעָבִיד קִנְאָה לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּכֹלָּא.

Said the man who accompanied them: ‘We have been taught that Jethro had been a heathen priest, and as soon as he saw that there was no truth in paganism he renounced it and ceased to worship the idols, and then his people excommunicated him, and when they saw his daughters they drove them away, for previously the shepherds used to pasture Jethro’s flocks. When Moses saw through the holy spirit that the shepherds acted as they did on account of their idolatrous religion, he straightway stood up and helped the daughters and watered their flocks, acting wholly from zeal for God in all things.’

אָמַר לֵיהּ רִבִּי אֶלְעָזָר, אַנְתְּ לְגַבָּן, וְלָא יְדַעְנָא שְׁמֶךָ. אָמַר, אֲנָא יוֹעֶזְרִ בֶּן יַעֲקֹב. אָתוּ חַבְרַיָּיא וּנְשָׁקוּהוּ, אָמְרוּ, וּמָה אַנְתְּ לְגַבָּן, וְלָא הֲוִינָן יַדְעִין בָּךְ. אָזְלוּ כַּחֲדָא כָּל הַהוּא יוֹמָא לְיוֹמָא אַחֲרָא אֹזְפוּהוּ תְּלַת מִילִין, וְאָזִיל לְאוֹרְחֵיהּ.

Said to him R. Eleazar: ‘Thou hast been so long with us, and yet we know not thy name!’ He replied: ‘My name is Yoezer ben Jacob.’ The colleagues came and kissed him. They said: ‘Thou wert so long with us, and we knew thee not!’ They walked together the whole day, and then accompanied him three miles on his way.

(שמות ב׳:י״ט) וַתֹּאמַרְןָ אִישׁ מִצְרִי הִצִּילָנוּ. רִבִּי חִיָּיא אָמַר, הָא אוּקְמוּהָ חַבְרַיָּיא, דְּנִצְנְצָא בְּהוּ רוּחַ קוּדְשָׁא, וְאָמְרוּ, וְלֹא יָדְעוּ מָה אָמְרוּ. לְבַר נָשׁ, דְּהֲוָה יָתִיב בְּמַדְבְּרָא, וַהֲווּ יוֹמִין דְּלָא אָכַל בִּשְׂרָא. יוֹמָא חַד אָתָא דּוֹבָא לְנַטְלָא חַד אִימְרָא, עָרַק אִימְרָא, וְדוֹבָא אֲבַתְרֵיהּ, עַד דְּמָטוּ לְגַבֵּי הַהוּא בַּר נָשׁ לְמַדְבְּרָא, חָמָא אִימְרָא, וְאַתְקִיף בֵּיהּ וּשְׁחָטֵיהּ וְאָכַל בִּשְׂרָא.

AND THEY SAID, AN EGYPTIAN DELIVERED US FROM THE HAND OF THE SHEPHERDS. Said R. Hiya: The companions have affirmed that (in using the word “Egyptian”) they spoke in a flash of inspiration, saying words of whose true import they themselves were not aware. They were indeed like a man dwelling in the desert who seldom tasted meat, but one day, when a bear pursuing a lamb passed his dwelling, he saved the lamb from the bear in order afterwards to slay it himself for food, so that it was the bear which was the means of supplying the man with meat. Even so it was due to the Egyptian whom Moses killed that Jethro’s daughters were saved.’

דָּבָר אַחֵר (שמות א׳:א׳) וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. רִבִּי יְהוּדָה פָּתַח וְאָמַר, (שיר השירים א׳:ה׳) שְׁחוֹרָה אֲנִי וְנָאוָה וְגוֹ’, שְׁחוֹרָה אֲנִי וְנָאוָה, דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, דְּהִיא שְׁחוֹרָה מִן גָּלוּתָא, וְנָאוָה, דְּהִיא נָאוָה בְּאוֹרַיְיתָא, וּבְפִקּוּדִין, וּבְעוֹבָדִין דְּכַשְׁרָן. בְּנוֹת יְרוּשָׁלַ ם, דְּעַל דָּא, זַכָּאִין לְיָרְתָאָה יְרוּשָׁלַם דִּלְעֵילָּא. כְּאָהֳלֵי קֵדָר, אַף עַל גַּב דְּהִיא קוֹדֶרֶת בְּגָלוּתָא, בְּעוֹבָדִין הִיא כִּירִיעוֹת שְׁלֹמֹה, כִּירִיעוֹת, דְּמַלְכָּא דִּשְׁלָמָא כֹּלָּא דִּילֵיהּ.

The following is an alternative explanation of Ex. 1, 11: AND THESE ARE THE NAMES OF THE CHILDREN OF ISRAEL. R. Judah opened with the words: “I am black but comely” (S.S. 1, 5). He said that they refer to the community of Israel, who is “black” because of her captivity, and “comely” because of the Torah and good works, for which she will be worthy to inherit the Jerusalem that is above. Although she is “as the tents of Kedar”, i.e. “black” (kedar), she is “like the curtains of Solomon”, i.e. she belongs to the King of perfect peace (shalom).

Shemot, Chapter 25

רִבִּי חִיָּיא רַבָּא, הֲוָה אָזִיל לְגַבֵּי מָארֵיהוֹן דְּמַתְנִיתָא, לְמֵילַף מִנַיְיהוּ. אָזָל לְגַבֵּי רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי, וְחָמָא פַּרְגּוֹד חַד, דְּהֲוָה פָּסִיק בְּבֵיתָא. תָּוָה רִבִּי חִיָּיא, אָמַר, אֶשְׁמַע מִלָּה מִפּוּמֵיהּ מֵהָכָא.

R. Hiya the Great once visited the masters of the (esoteric) lore to learn from them. He came to the house of R. Simeon ben Yohai and found it shut off by a curtain. R. Hiya felt bashful and said: ‘I shall stand here and listen to what he says.’

שָׁמַע דְּהֲוָה אָמַר, (שיר השירים ח׳:י״ד) בְּרַח דּוֹדִי וּדְמֵה לְךָ לִצְבִי אוֹ לְעוֹפֶר הָאַיָּלִים. כָּל כִּסּוּפָא דִּכְסִיפוּ יִשְׂרָאֵל מִּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, תַּאֲוָתָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, שֶׁיִּהְיֶה הַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא הוֹלֵךְ וְלֹא מִתְרַחֵק, אֶלָּא בּוֹרֵחַ כַּצְּבִי אוֹ כְּעוֹפֶר הָאַיָּלִים.

And he heard R. Simeon say: ‘Flee away, my beloved, like the gazelle, or like a young hart on mountains of spices (S.S. 7, 16). This signifies the longing of Israel for the Holy One, blessed be He: she implores Him not to depart from her to a distance, but to be even as a gazelle and a young hart.

מַאי טַעְמָא, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, אֵין חַיָּה בָּעוֹלָם עוֹשָׂה כְּמוֹ הַצְּבִי אוֹ כְּעוֹפֶר הָאַיָּלִים, בִּזְמָן שֶׁהוּא בּוֹרֵחַ הוֹלֵךְ מְעַט מְעַט, וּמַחֲזִיר אֶת רֹאשׁוֹ לְמָקוֹם שֶׁיָּצָא מִמֶּנּוּ, וּלְעוֹלָם תָּמִיד הוּא מַחֲזִיר אֶת רֹאשׁוֹ לַאֲחוֹרָיו. כַּךְ אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אִם אָנוּ גּוֹרְמִים שֶׁתִּסְתַּלֵּק מִבֵּינֵינוּ, יְהִי רָצוֹן, שֶתִּבְרַח כְּמוֹ הַצְּבִי אוֹ כְּמוֹ עוֹפֶר הָאַיָּלִים, שֶׁהוּא בּוֹרֵחַ וּמַחֲזִיר אֶת רֹאשׁוֹ לְמָּקוֹם שֶׁהִנִּיחַ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ויקרא כ״ו:מ״ד) וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אוֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלא גְעַלְתִּים לְכַלּוֹתָם. דָּבָר אַחֵר, הַצְּבִי כְּשֶׁהוּא יָשֵׁן, הוּא יָשֵׁן בְּעַיִן אַחַת, וְהָאַחֶרֶת הוּא נֵעוֹר, כַּךְ אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, עֲשֵׂה כְּמוֹ הַצְּבִי, שֶׁהִנֵּה לא יָנוּם וְלא יִישָׁן שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל.

These animals, unlike all others, do when running go but a little way, and then look back, turning their faces toward the place from which they came, then running on, do again turn round and look back. So the Israelites say to the Holy One, blessed be He: “If our sins have caused Thee to flee from us, may it be Thy pleasure to run like a gazelle or like a young hart, and look back on us!” And, indeed, is it not written: “And yet for all that, when they be in the land of their enemies, I will not cast them away, neither will I abhor them, to destroy them utterly” (Lev. 26, 44)? Furthermore, a gazelle sleeps with one eye closed and the other one open, and so Israel says to the Holy One, blessed be He, “Be unto me like a gazelle also in this”! Yea, verily, “He who keepeth Israel neither slumbereth nor sleepeth” (Ps. 121, 4).’

שָׁמַע רִבִּי חִיָּיא וְאָמַר, אִי עִלָּאִין (פסקין) עַסְקִין בְּבֵיתָא, וַאֲנָא יָתִיב אַבְרָאי, בָּכָה. שָׁמַע רַבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר, וַדַּאי שְׁכִינְתָּא לְּבָרָא, מַאן יִפּוּק. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר בְּרֵיהּ. אִי אֲנָא קָלֵינָא, (כחולא) לָא קָלֵינָא דְּהָא שְׁכִינְתָּא בָּרָא מִנָּנָא, לֵיעוּל שְׁכִינְתָּא, וְתֶיהֱוֵי אֶשָּׁתָא שְׁלֵימָתָא. שָׁמַע קָלָא דְּאָמַר, עַד לָא סַמְכִין אִסְתְּמָכוּ, וְתַרְעִין לָא אִתְתָּקָנוּ, וּמִזוּטְרֵי (נ”א ומטוטרי) דְּבוּסְמַיָּא דְּעֵדֶן דִּכְעָן הוּא, לָא נָפַק ר’ אֶלְעָזָר.

Hearing all this, R. Hiya said: ‘Behold, supernal beings are present in this house, and do I stay outside? Woe is me.’ And he commenced to weep. But R. Simeon, hearing him from within, said: ‘Verily, the Shekinah is outside. Who will go out to bring Her in?’ Said R. Eleazar his son: ‘Though I burn, I shall not burn any more than the phoenix, for the Shekinah is there outside. Let her enter here, in order that the fire may be perfect.’ Then he heard a voice: ‘Not yet have the pillars been set up nor have the gates been fixed, and he is of those who are too young for the spices of Eden which are here.’ So R. Eleazar did not go out.

יָתִיב רִבִּי חִיָּיא, בָּכָה וְאִתְגַּנַּח, פָּתַח וְאָמַר, (שיר השירים ב׳:י״ז) סוֹב דְּמֵה לְךָ דּוֹדִי לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים. אִתְפְּתַח תַּרְעָא דְּפַרְגּוֹדָא, לָא עָיִיִל רִבִּי חִיָּיא, זָקִיף רִבִּי שִׁמְעוֹן עֵינוֹי וְאָמַר, שְׁמַע מִינָּהּ אִתְיְהָיב רְשׁוּתָא לְמַאן דְּאִיהוּ אַבְרָאי וַאֲנָן לְגוֹ. קָם רִבִּי שִׁמְעוֹן, אָזַל אֶשָּׂא מִדּוּכְתֵּיהּ, עַד דּוּכְתָּא דְּרִבִּי חִיָּיא, אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, קוּזְטִיפָא דִּנְהוֹרָא דְּקַלִיטְרָא (ס”א דקלדיטא) לְבַר, וַאֲנָא הָכָא לְגוֹ, אִתְאַלַּם פּוּמֵיהּ דְּרִבִּי חִיָּיא.

R. Hiya, still sitting without, sighed and recited: ‘ “Turn, my beloved, and be thou like unto a gazelle, or like unto a young hart upon mountains of disruption” (S.S. 2, 17).’ Then the dividing curtain opened, but R. Hiya did not enter. R. Simeon lifted up his eyes and said: ‘He who is without has, by a clear sign, been permitted to enter, and do we remain here?’ He stood up and lo, as he rose a fire began to move from the place where he stood to the place where R. Hiya was. Said R. Simeon: ‘A spark of radiant light is without and I am here within.’ R. H. iya could not open his mouth.

כֵּיוָן דְּעָאל לְגוֹ, מַאִיךְ עֵינוֹי, וְלָא זָקִיף רֵישֵׁיהּ. אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן לְרִבִּי אֶלְעָזָר בְּרֵיהּ, קוּם אַעְבָר יָדָךְ אֲפוּמֵיהּ, דְּלָא יָדַע בְּהַאי, דְּלָא רָגִיל בֵּיהּ. קָם רִבִּי אֶלְעָזָר, אַעְבָּר יְדֵיהּ אֲפוּמֵיהּ דְּרִבִּי חִיָּיא, פָּתַח פּוּמֵיהּ רִבִּי חִיָּיא, וְאָמַר, חָמָא עֵינָא מַה דְּלָא חֲמֵינָא, אִזְדְּקַף דְּלָא חֲשִׁיבְנָא, טָב לְמֵימַת בְּאֶשָּׁא דְּדַהֲבָא טָבָא דָּלִיק.

When he entered, he dropped his eyes and looked not up. Said R. Simeon to R. Eleazar his son: ‘Arise and pass thy hand over his mouth, for he is unaccustomed to these surroundings.’ R. Eleazar arose and did so. Then R. Hiya opened his mouth and said: ‘My eyes now see something they have not seen before. I have reached a height that I did not dream of. It is good to die in the fire kindled by the good gold, at the place where sparks fly on every side,

בְּאֲתָר דִּשְׁבִיבִין זַרְקִין לְכָל עִיבָר, וְכָל שְׁבִיבָא וּשְׁבִיבָא, סָלִיק לִתְלַת מְאָה וְשִׁבְעִין רְתִיכִין. וְכָל רְתִיכָא, אִתְפְּרַשׁ לְאֶלֶף אַלְפִין, וְרִבּוֹא רִבְוָון, עַד דְּמָטוּ לְעַתִּיק יוֹמִין, דְּיָתִיב עַל כֻּרְסְיָיא, וְכֻרְסְיָיא מִזְדַּעְזְעָא מִנֵּיהּ, לְמָאתָן וְשִׁתִּין עָלְמִין.

each one ascending to three hundred and seventy rows of angels, and each of which spreads itself to thousands and myriads, until they reach the Ancient of Days, who sits upon the Throne. The Throne trembles, and the trembling thereof penetrates through a hundred and sixty worlds

עַד דְּמָטָא לַאֲתָר עִדּוּנָא דְּצַדִּיקַיָּיא, עַד דְּאִשְׁתְּמַע בְּכָל רְקִיעִין, וְכָל עִלָּאִין וְתַתָּאִין, וְכֻלְּהוּ בְּזִמְנָא חֲדָא, תָּוְוהִין וְאַמְרִין, הָדֵין הוּא רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי, דְּהֲוָה מַרְעִישׁ כֹּלָּא, מַאן יָכִיל לְמֵיקָם קָמֵיהּ. דֵּין הוּא רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי, דִּבְשַׁעֲתָא דְּפָתַח פּוּמֵיהּ לְמִשְׁרֵי לְמִלְעֵי בְּאוֹרַיְיתָא, צַיְיתִין לְקַלֵּיהּ, כָּל כֻּרְסְוָון וְכָל רְקִיעִין וְכָל רְתִיכִין, וְכָל אִינּוּן דִּמְשַׁבְּחֵי לְמָרֵיהוֹן.

until it reaches a place which is called “the delight of the righteous”, and it is heard throughout all the firmaments. Then all they that are above and all that are below are greatly amazed, and cry as with one voice: “This is R. Simeon ben Yohai, the world-shaker; who can stand before him? When he opens his lips to expound the Torah, all the thrones, all the firmaments, all the angelic hosts, all who praise their Lord, do listen to his voice.

לֵית דְּפַתְחִין וְלֵית דִּמְסַיְּימִין, כֻּלְּהוּ מִשְׁתַּכְּחִין, עַד לָא אִשְׁתְּמַע (נ”א דלשתמע) בְּכָל רְקִיעַיָּא דִּלְעֵילָּא וְתַתָּא, פִּטְרָא. כַּד מְסַיֵּים רִבִּי שִׁמְעוֹן לְמִלְעֵי בְּאוֹרַיְיתָא, מַאן חָמֵי שִׁירִין, מַאן חָמֵי חֶדְוָתָא, דִּמְשַׁבְּחִין לְמָרֵיהוֹן, מַאן חָמֵי קָלִין דְּאַזְלִין בְּכֻלְּהוּ רְקִיעִין. אַתְיָין כֻּלְּהוּ בְּגִינֵיהּ דְרַבִּי שִׁמְעוֹן, וְכַרְעִין וְסַגְדִּין קַמֵי דְמָרֵיהוֹן, סַלְּקִין רֵיחִין דְּבוּסְמִין דְּעֵדֶן, עַד עַתִּיק יוֹמִין, וְכָל הַאי בְּגִינֵיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן.

No mouth is opened: all are silent, and not a sound is heard until his words break through all the firmaments above and below. But when he ends, then the song and the rejoicing of them who praise their Lord is such as was never before heard; it echoes through all the firmaments of Heaven-and all this on account of R. Simeon and his wisdom! They bow before their Master, the perfume of the spices from Eden ascends in sweetness to the Throne of the Ancient of Days-and all this on account of R. Simeon and his wisdom!”.’

פָּתַח רִבִּי שִׁמְעוֹן פּוּמֵיהּ וְאָמַר, שִׁית דַּרְגִּין נַחְתּוּ עִמֵּיהּ דְּיַעֲקֹב לְמִצְרַיִם וְכָל חַד וְחַד עֲשָׂרָה אֶלֶף רִבּוֹא. וְלָקֳבְלֵיהוֹן שִׁית דַּרְגִּין לְיִשְׂרָאֵל. וְלָקֳבְלֵיהוֹן (ר”ו ע”א) שִׁית דַּרְגִּין לְכֻרְסְיָיא דִּלְעֵילָּא. וְלָקֳבְלֵיהוֹן שִׁית דַּרְגִּין לְכֻרְסְיָיא דִּלְתַתָּא. דִּכְתִּיב, (מלכים א י׳:י״ט) שֵׁשׁ מַעֲלוֹת לַכִּסֵּא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (יחזקאל ט״ז:ז׳) רְבָבָה כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךְ וְגוֹ’, הֲרֵי שִׁית. וְלָקֳבְלֵיהוֹן כְּתִיב, וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ וְגוֹ’.

R. Simeon here discoursed as follows: ‘In his going down into Egypt Jacob was accompanied by six angelic grades, each consisting of ten thousand myriads. Correspondingly Israel was made up of six grades, in correspondence to which again there are six steps to the supernal celestial Throne, and corresponding to them six steps to the lower celestial Throne.

תָּא חֲזֵי, כָּל חַד וְחַד סָלִיק לַעֲשָׂרָה, וַהֲווּ שִׁתִּין, וְאִינּוּן שִׁתִּין גַּבְרִין דִּבְסַחֲרָנֵי שְׁכִינְתָּא, וְאִינּוּן שִׁתִּין רִבְּבָן, דְּנַפְקוּ עִם יִשְׂרָאֵל מִגָּלוּתָא, וּדְעָאלוּ עִם יַעֲקֹב בְּגָלוּתָא.

Observe that each grade was an epitome of ten grades, so that altogether there were sixty, indentical with the “threescore mighty men” that are round about the Shekinah. And these sixty, again, are the sixty myriads that accompanied Israel in their departure from exile and accompanied Jacob into exile.’

אֲמַר לֵיהּ ר’ חִיָּיא, וְהָא הֲווֹ (ס”א חמינן) שִׁבְעָה, וְסַלְּקִין לְשִׁבְעִין, אֲמַר לֵיהּ ר’ שִׁמְעוֹן, שִׁבְעִין לָאו מֵהָכָא, וְאִי סַלְּקָא דַּעְתָּךְ שִׁבְעָה, הָא כְּתִיב (שמות כ״ה:ל״ב) וְשִׁשָּׁה קָנִים יוֹצְאִים מִצִּדֶּיהָ שְׁלֹשָׁה קְנֵי מְנוֹרָה וְגוֹ’. וְקָנֶה הָאֶחָד הָאֶמְצָעִי לָאו בְּחֻשְׁבָּנָא, דִּכְתִּיב, (במדבר ח׳:ב׳) אֶל מוּל פְּנִי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ וְגוֹ’.

R. Hiya asked him: ‘But are there not seven grades, each an epitome of the ten grades, thus amounting to seventy?’ R. Simeon said in reply: ‘That number has no bearing on this matter, as we learn from the description of the candlestick, of which it says: “And there shall be six branches going out of the sides thereof: three branches of the candlestick out of the one side thereof, and three branches of the candlestick out of the other side thereof… And thou shalt make the lamps thereof seven” (Ex. 25, 32). The central branch is not counted with the rest, as it says, “and they shall light the lamps thereof over against it” (Ibid.).’

Shemot, Chapter 26

עַד דַּהֲווֹ יַתְבֵי, אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר לְרִבִּי שִׁמְעוֹן אֲבוּי, מֶה חָמָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, לְנַחְתָּא יִשְׂרָאֵל, לְמִצְרַיִם בְּגָלוּתָא. אֲמַר לֵיהּ חֲדָא שְׁאֵלְתָּא אַתְּ שָׁאִיל, אוֹ תְּרֵין. אֲמַר לֵיהּ תְּרֵין. גָּלוּתָא לָמָּה. וּלְמִצְרַיִם לְמָּה. אֲמַר לֵיהּ תְּרֵין אִינּוּן וְאִתְחָזְּרוּ לְחַד. אֲמַר לֵיהּ קוּם בְּקִיּוּמָךְ בְּגִינָךְ יִתְקְיָים לְעֵילָּא, מִשְּׁמָךְ הַאי מִלָּה, אֵימָא בְּרִי אֵימָא.

As they sat thus, R. Eleazar asked his father, R. Simeon: ‘For what purpose, and to what end, did the Holy One, blessed be He, allow Israel to go down to Egypt to be in exile there?’ His father replied: ‘Dost thou ask one question or two?’ ‘Two,’ said R. Eleazar, ‘why to Egypt, and why in exile?’ Said R. Simeon: ‘Stand up and take courage! In thy name shall this word be established above. Speak, my son, speak!’

פָּתַח וְאָמַר (שיר השירים ו׳:ח׳) שִׁשִּׁים הֵמָּה מְלָכוֹת וּשְׁמוֹנִים פִּילַגְשִׁים. שִׁשִּׁים הֵמָּה מְלָכוֹת, אִינּוּן גַּבְרַיָּא דִּלְעֵילָּא מֵחֵילָא דִּגְבוּרָא דְּאִתְאַחֲדָן בְּקַלִיפִין (נ”א בגליפין), דְּחֵיוָתָא קַדִּישָׁא דְּיִשְׂרָאֵל. וּשְׁמוֹנִים פִּילַגְשִׁים, מְמָנָן בִּגְלִיפוֹי דִּתְחוֹתוֹי. וַעֲלָמוֹת אֵין מִסְפָּר, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (איוב כ״ה:ג׳) הֲיֵשׁ מִסְפָּר לִגְדוּדָיו. וְעִם כָּל דָּא כְּתִיב, (שיר השירים ו׳:ט׳) אַחַת הִיא יוֹנָתִי תַמָתִי אַחַת הִיא לְאִמָּהּ, דָּא הִיא שְׁכִינְתָּא קַדִּישָׁא דְּנָפְקָא מַתְרִיסִין (נ”א מתריסר) זִיהֲרָא, דְּזִהֲרָא דְּנָהִיר לְכֹלָּא, וְאִיהִי אִתְקְרֵי אִמָא.

Then R. Eleazar opened his mouth and said: ‘ “Threescore queens are they, and fourscore concubines, and virgins without number” (S.S. 6, 8). The “threescore queens” are allegorical of the celestial heroic angels that are of the host of Geburah, and that attach themselves to the “shells” (k’lifoth, i.e. baser elements) of the holy congregation of Israel. The “fourscore concubines” signify the lower “klifoth” that have dominion in this world, and whose power is to the higher powers as one to a hundred. The “virgins without number” are those angelic hosts of whom it is said, “Is there a number to his bands?” (Job. 25, 3). And yet “My dove, my undefiled, is but one, she is the only one of her mother” (S.S. 6, 9), the Holy Shekinah, who proceeds from the twelve flashes of the radiance which illumines all things, and is called “Mother”.

כְּגַוְונָא דָּא עָבִיד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּאַרְעָא, זָרִיק לְכָל עַמִּין לְכָל עִיבָר, וּמָנֵי עֲלֵיהֶן רַבְרְבֵי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (דברים ד׳:י״ט) אֲשֶׁר חָלַק ה’ אֱלהֶיךָ אוֹתָם לְכֹל הָעַמִּים, וְהוּא נָסִיב לְחוּלָקֵיהּ כְּנִישְׁתָּא דְּיִשְׂרָאֵל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (דברים ל״ב:ט׳) כִּי חֵלֶק ה’ עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ. וְקָרָא לָהּ אַחַת הִיא יוֹנָתִי תַמָּתִי אַחַת הִיא לְאִמָּהּ, דָּא הִיא שְׁכִינַת יְקָרֵיהּ, דְּאַשְׁרֵי בֵּינֵיהוֹן, אַחַת הִיא וּמְיוּחֶדֶת לֵיהּ. רָאוּהָ בָנוֹת וַיְאַשְּׁרוּהָ, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (משלי ל״א:כ״ט) רַבּוֹת בָּנוֹת עָשׂוֹּ חָיִל וְאַתְּ עָלִית עַל כֻּלָּנָה. מְלָכוֹת וּפִילַגְשִׁים וַיְהַלְּלוּהָ, אִלֵּין רַבְרְבֵי עַמִּין דְּאִתְפָּקְדָן עָלַיְיהוּ.

And the Holy One, blessed be He, dealt according to this principle with the earth: He scattered the nations abroad in separation and appointed supernal chiefs over them, as it is written, “which the Lord hath imparted to all the nations under heaven” (Deut. 6, 19). But He took unto Himself the congregation of Israel to be His own portion and His own choice, as it is written, “For the Lord’s portion is his people, Jacob is the lot of his inheritance” (Ibid. 32, 9). Thus it is clear that Israel is directly under God and none other; and He says of her: “My dove, my undefiled, is but one, she is the only one of her Mother.” She is the only one of her Mother Shekinah who dwells in her midst. “Many daughters have done virtuously, but thou excellest them all” (Prov. 31, 29).’

וְעוֹד רָזָא דְּמִלָּה הִיא דִּתְּנַן בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת נִבְרָא הָעוֹלָם, וְכַד תִּסְתָּכַּל תְּלָתָא אִינּוּן, וְעָלְמָא בְּהוּ אִתְבְּרִי, (שמות ל״א:ג׳) בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת, וְעָלְמָא לָא אִתְבְּרֵי אֶלָּא בְּגִינֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, כַּד בָּעָא לְקַיְּימָא עָלְמָא, עָבֵד לְאַבְרָהָם בְּרָזָא דְּחָכְמָה. לְיִצְחָק, בְּרָזָא דִּתְבוּנָה. לְיַעֲקֹב בְּרָזָא דְדַעַת. וּבְהַאי אִתְקְרֵי, (משלי כ״ד:ד׳) וּבְדַעַת חֲדָרִים יִמָּלְאוּ. וּבְהַהִיא שַׁעֲתָא אִשְׁתַּכְלַּל כָּל עָלְמָא. וּמִדְּאִתְיְלִידוּ לְיַעֲקֹב תְּרֵיסַר שְׁבָטִין, אִשְׁתָּכְלַּל כֹּלָּא, כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא.

There is a further esoteric meaning in this verse. We are told: “With ten Sayings the world was created” (Pirke Ab. 5, 1). Yet, on examination they prove to be only three, viz. Wisdom, Understanding, and Knowledge. The world was created only for the sake of Israel. When the Holy One, blessed be He, desired to endow the earth with permanence, He formed Abraham in the mystery of Wisdom, Isaac in the mystery of Understanding, and Jacob in the mystery of Perception, that is to say, of Knowledge. Therefore it is said: “With wisdom is the house built, and by understanding it is established, and by knowledge shall the chambers be filled…” (Prov. 24, 4-5). At that hour the whole world came into perfection; and when the twelve Tribes were born to Jacob, all things came to completion according to the supernal pattern ordained from the beginning.

כַּד חָמָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא חֶדָוָותָא סַגִּיאָה דְהַאי עָלְמָא תַּתָּאָה, דְּאִשְׁתַּכְלַּל כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא, אָמַר, דִּילְמָא חַס וְשָׁלוֹם יִתְעָרְבוּן בִּשְׁאַר עַמָמִין, וְיִשְׁתְּאַר פְּגִימוּתָא בְּכֻלְּהוּ עָלְמִין. מַה עָבֵד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, טִלְטֵל לְכֻלְּהוּ מֵהָכָא לְהָכָא, עַד דְּנַחְתּוּ לְמִצְרַיִם, לְמֵידָר דִּיּוּרֵיהוֹן בְּעַם קְשֵׁי קְדָל, דִּמְבַזִּין נִמּוּסֵיהוֹן, וּמְבַזִּין לְהוֹן לְאִתְחַתְּנָא בְּהוּ, וּלְאִתְעָרְבָא בַּהֲדַיְיהוּ, וַחֲשִׁיבוּ לְהוֹן עַבְדִין. גּוּבְרִין גָּעֲלָן בְּהוֹן, נוּקְבְתָא גָּעֲלָן בְּהוֹן עַד דְּאִשְׁתַּכְלָּל כֹּלָּא בְזַרְעָא קַדִּישָׁא, וּבֵין כַּךְ וּבֵין כַּךְ שְׁלִים חוֹבָא דִּשְׁאַר עַמִּין, דִּכְתִּיב, (בראשית ט״ו:ט״ז) כִּי לא שָׁלֵם עֲוֹן הָאֱמוֹרִי עַד הֵנָּה. וְכַד נָפְקוּ, נָפְקוּ זַכָּאִין קַדִּישִׁין, דִּכְתִּיב, (תהילים קכ״ב:ד׳) שִׁבְטֵי יָהּ עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל. אָתָא ר’ שִׁמְעוֹן וּנְשָׁקֵיהּ בְּרִישֵׁיהּ, אֲמַר לֵיהּ קָאִים בְּרִי בְּקִיּוּמָךְ, דְּשַׁעְתָּא קַיְּימָא לָךְ.

When the Holy One beheld the exceeding joy of this lower world at being completed after the fashion of the world above, He said: “Should they (the Israelites) mingle with the other nations, a blemish would be caused in all the worlds”. What, then, did He do? He caused them to wander over the face of the earth and from one nation to another until, in Egypt, they fell among those of a stubborn race, who, deeming them but slaves, despised their customs and abhorred their ways, and would not mingle with them or have a part in them. Both male and female among the Egyptians loathed them, and thus the whole Divine purpose could come into completion within the holy seed itself, whilst at the same time the guilt of the other nations became complete, as it is written: “In the fourth generation they (the children of Abraham) shall come hither again; for the iniquity of the Amorites is not yet full” (Gen. 15, 16). And when the Israelites came out of the bondage of Egypt, they came out as beings pure and holy, as it says: “The tribes of the Lord, the testimony of Israel” (Ps. 122, 4).’ Then R. Simeon approached his son, and kissing him he said: ‘Remain, my son, standing at thy place, for the hour favours thee.’

Shemot, Chapter 27

יָתִיב ר’ שִׁמְעוֹן, וְר’ אֶלְעָזָר בְּרֵיהּ קָאִים וּמְפָרֵשׁ מִלֵּי דְּרָזֵי דְּחָכְמְתָא, וַהֲווּ אַנְפּוֹי נְהִירִין כְּשִׁמְשָׁא. וּמִלִּין מִתְבַּדְּרִין וְטָאסִין בִּרְקִיעָא. יָתְבוּ תְּרֵין יוֹמִין דְּלָא אָכְלוּ וְלֹא שָׁתוּ, וְלָא הֲווֹ יַדְעִין אִי הֲוָה יְמָמָא אוֹ לֵילְיָא. כַּד נָפְקוּ, יָדְעוּ דַּהֲווֹ תְּרֵין יוֹמִין דְּלָא טָעֲמוּ מִידִי. קָרָא עַל דָּא רִבִּי שִׁמְעוֹן, (שמות ל״ד:כ״ח) וַיְהִי שָׁם עִם ה’ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַל וְגוֹ’. וּמָה אִי אֲנָן בְּשַׁעֲתָא חֲדָא כַּךְ, מֹשֶׁה, דִּקְרָא אַסְהִיד בֵּיהּ, וַיְהִי שָׁם עִם ה’ אַרְבָּעִים יוֹם וְגוֹ’, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.

Then R. Simeon sat and listened while R. Eleazar, his son, stood and expounded mysteries of wisdom. And as he spoke his countenance was lit as by the radiance of the sun, and his words ascended to the starry heights and flitted across the firmament. They thus continued for a space of two days, neither eating nor drinking, and noticing neither day nor night. When they came forth they found that they had not tasted anything for two days. Said R. Simeon: ‘We are told that Moses “was there with the Lord forty days and forty nights; he did neither eat bread, nor drink water” (Ex. 24, 28). If we, who but for a brief space were caught up into that rapture of Divine contemplation, forgot to eat and drink, how much more so Moses!’

כַּד אָתָא רִבִּי חִיָּיא קָמֵיהּ דְּרִבִּי, וְסָח לֵיהּ עוֹבָדָא, תָּוָה רִבִּי, וְאָמַר לֵיהּ ר’ שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אָבוֹי, בְּרִי, ר’ שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי אַרְיָא, וְרִבִּי אֶלְעָזָר בְּרֵיהּ אַרְיָא, וְלָאו ר’ שִׁמְעוֹן כִּשְׁאַר אַרְיְוָותָא, עָלֵיהּ כְּתִיב (עמוס ג׳:ח׳) אַרְיֵה שָׁאָג מִי לֹא יִירָא וְגוֹ’. וּמָה עָלְמִין דִּלְעֵילָּא מִזְדַּעְזְעִין מִינֵּיהּ, אֲנָן עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. גַּבְרָא דְּלָא גָּזַר תַּעֲנִיתָא לְעָלְמִין עַל מַה דְּשָׁאִיל וּבָעֵי, אֶלָּא הוּא גּוֹזֵר, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מְקַיֵּים. קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא גּוֹזֵר, וְאִיהוּ מְבַטֵּל. וְהַיְינוּ דִּתְנָן, מַאי דִּכְתִּיב, (שמואל ב כ״ג:ג׳) מוֹשֵׁל בָּאָדָם צַדִּיק מוֹשֵׁל יִרְאַת אֱלֹהִים, הַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹשֵׁל בָּאָדָם, וּמִי מוֹשֵׁל בהַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, צַדִּיק. דְּאִיהוּ גּוֹזֵר גְּזֵרָה, וְהַצַּדִּיק מְבַטְּלָהּ.

When R. Hiya appeared before R. Judah the Saint and related this occurrence to him, R. Simeon ben Gamliel, R. Judah’s father, said: ‘R. Simeon ben Yohai is indeed a lion and his son likewise. He is different from all others of his kind. Of him it is written: “The lion hath roared, who will not fear?” (Amos 3, 8). And if even the upper worlds do tremble before him, how much more then we? A man who has no need of fasting to proclaim his desires to the Almighty, and to have them fulfilled, since he decides and the Holv One, blessed be He, confirms his decision; or the Holy One deciding, he revokes the decision and it is annulled! As it is said: “There shall be one that ruleth over man, a righteous one ruling in the fear of the Lord” (2 Sam. 23, 3). The Holy One rules over man, but who rules over the Holy One? Surely, the Righteous! For it may even be from time to time that the Holy One proposes and the righteous disposes!’

Shemot, Chapter 28

תְּנָן, אָמַר ר’ יְהוּדָה, אֵין לָךְ דָּבָר בַּחֲבִיבוּתָא קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כְּמוֹ תְּפִלָּתָן שֶׁל צַדִּיקִים, וְאַף עַל גַּב דְּנִיחָא לֵיהּ, זִמְנִין דְּעָבִיד בָּעוּתְהוֹן, זִמְנִין דְּלָא עָבִיד.

R. Judah said: ‘The Holy One, blessed be He, delights more in the prayer of the righteous than in any other thing soever; yet, though it please Him better than all else, He does not always grant their requests, nor do all that they ask. He sometimes refuses to fulfil their wish.’

תָּנוּ רַבָּנָן, זִמְנָא חֲדָא הֲוָה עָלְמָא צְרִיכָא לְמִטְרָא, אָתָא רִבִּי אֱלִיעֶזֶר, וְגָזַר אַרְבְּעִין תַּעֲנִיתָא, וְלָא אָתָא מִטְרָא, צַלֵּי צְלוֹתָא, וְלָא אָתָא מִטְרָא. אָתָא רִבִּי עֲקִיבָא, וְקָם וְצַלֵּי, אָמַר מַשִּׁיב הָרוּחַ, וְנָשַׁב זִיקָא, אָמַר וּמוֹרִיד הַגֶּשֶׁם, וְאָתָא מִטְרָא. חָלַשׁ דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי אֱלִיעֶזְרִ, אִסְתָּכָּל רִבִּי עֲקִיבָא בְּאַנְפּוֹי.

It is recounted by the disciples that on one occasion when there was a shortage of rain, R. Eleazar decreed that the congregation should fast forty days. But no rain fell. Then R. Akiba prayed, and as he spake the words “Thou causest the wind to blow” so the wind blew, and when he said “and the rain to fall”, lo, the rain fell. R. Eleazar was much chagrined at this. R. Akiba read his feelings in his looks.

קָם רִבִּי עֲקִיבָא קָמֵי עַמָּא וְאָמַר, אֶמְשׁוֹל לָכֶם מָשָׁל, לְמַה הַדָּבָר דּוֹמֶה, רִבִּי אֱלִיעֶזְרִ דָּמֵי לִרְחִימָא דְּמַלְכָּא, דְּרָחִים לֵיהּ יַתִּיר, וְכַד עָאל קָמֵי מַלְכָּא, נִיחָא לֵיהּ, וְלָא בָּעֵי לְמַיתָן לֵיהּ בָּעוּתֵיהּ בִּבְהִילוּ, כִּי הֵיכִי דְּלָא לִיתְפְּרַשׁ מִנֵּיהּ, דְּנִיחָא לֵיהּ דְּלִישְׁתְּעֵי בַּהֲדֵיהּ. וַאֲנָא דָּמֵי לְעַבְדָּא דְּמַלְכָּא, דְּבָעָא בָּעוּתֵיהּ קָמֵיהּ, וְלָא בָּעֵי מַלְכָּא דְּלֵיעוּל לְתַרְעֵי פַּלְטֵרִין, וְכָּל שֶׁכֵּן דְּלִישְׁתְּעֵי בַּהֲדֵיהּ, אָמַר מַלְכָּא, הָבוּ לֵיהּ בָּעוּתֵיהּ בִּבְהִילוּ, וְלָא לֵיעוּל הָכָא. כַּךְ רִבִּי אֱלִיעֶזְרִ אִיהוּ רְחִימָא דְּמַלְכָּא, וַאֲנָא עַבְדָּא, וּבָעֵי מַלְכָּא לְאִשְׁתְּעֵי בַּהֲדֵיהּ כָּל יוֹמָא, וְלָא יִתְפְּרִישׁ מִנֵּיהּ. וַאֲנָא, לָא בָּעֵי מַלְכָּא דְּאִיעוּל תַּרְעֵי דְּפַלְטֵרִין. נָח דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי אֱלִיעֶזְרִ.

so he stood up and said to the congregation: ‘I will tell you a parable. R. Eleazar is like unto one who is the king’s own friend and dear companion: when he goes to the palace to entreat some favour, it is not granted at once, since the king so delights in his friend’s presence that he keeps him by him as long as possible. I, on the other hand, am like the king’s servant, whose requests are quickly granted, the king only desiring to get rid of him at once and be no more troubled; therefore he says: “Give the man what he wants at once, so that he should not have to enter my chamber!”.’ On hearing this, R. Eleazar was comforted.

אֲמַר לֵיהּ, עֲקִיבָא, תָּא וְאֵימָא לָךְ מִלְּתָא, דְּאִתְחַזְיָא לִי בְּחֶלְמָא הַאי פְּסוּקָא, דִּכְתִּיב, (ירמיהו ז׳:ט״ז) וְאַתָּה אַל תִּתְפַּלֵּל בְּעַד הָעָם הַזֶּה וְאַל תִשָּׂא בַעֲדָם רִנָּה וּתְפִלָּה וְאַל תִּפְגַּע בִּי. תָּא חֲזֵי, תְּרֵיסַר טוּרֵי אֲפַרְסְמוֹנָא (דכיא) עָאל הַהוּא דְּלָבִישׁ חוֹשְׁנָא וְאֱפוֹדָא, וּבָעָא מִן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, לְמֵיחָס עַל עָלְמָא וְעַד הָאִידָנָא תָּלֵי אִיהוּ. אִי הָכִי אֲמַאי חָלַשׁ דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי אֱלִיעֶזְרִ. מִשּׁוּם בְּנֵי נָשָׁא, דְּלָא יַדְעִין בְּהַאי.

He said to him: ‘Akiba, let me tell you what was shown to me in a dream in regard to the words, “Pray not for this people, neither lift up cry nor prayer for them, neither make intercession to me” (Jer. 95, 16). Twelve rows of pure balsam entered with him who wears breastplate and Ephod (i.e. the heavenly High Priest, the Intercessor, probably Metatron) when he prayed to the Holy One to have mercy upon the world, and yet he still is unanswered.’ If so, why was R. Eleazar vexed? Because people did not know this.

אָמַר רִבִּי אֱלִיעֶזֶר תַּמְנֵי סָרֵי טוּרֵי אֲפַרְסְמוֹנָא (דכיא) עִלָּאִין, עָאלִין נִשְׁמָתֵהוֹן דְּצַדִּיקַיָּא, וְאַרְבְּעִין וְתִשְׁעָה רֵיחִין, סַלְּקִין בְּכָל יוֹמָא, עַד הַהוּא אֲתָר דְּאִתְקְרֵי עֵדֶן, דִּי לְקָבֵל דָּא, אִתְיְהִיבַת אוֹרַיְיתָא, בְּמ”ט פָּנִים טָמֵא, וּבְמ”ט פָּנִים טָהוֹר. מ”ט אַתְוָון בִּשְׁמָהן דִּשְׁבָטִי. מ”ט יוֹמִין לְקַבְּלָא אוֹרַיְיתָא. מ”ט יוֹמִין קַדִּישִׁין עִלָּאִין קַיְימִין, לְמִיטַל רְשׁוּתָא בְּכָל יוֹמָא מֵאֲבָנִין זְהִירִין, דִּגְלֵיפָאן בְּהַהוּא חוֹשְׁנָא.

Said R. Eleazar: ‘Eighteen gardens of balsam are entered daily by the souls of the righteous, from which emanate forty-nine aromas, reaching to the place called Eden-in correspondence with the forty-nine ways of interpreting the Torah, the forty-nine letters in the names of the twelve tribes, the forty-nine days’ interval between the Exodus and the giving of the Law. Forty-nine holy days stand there, and each day waits for the instructions of the flashing stone set in the breastplate, and he who is adorned with the breastplate sits on a holy glorious throne.

Shemot, Chapter 29

וְהַהוּא דְּלָבִישׁ חוֹשְׁנָא, יָתִיב בְּכֻרְסְיָיא קַדִּישָׁא יַקִּירָא, (שמות י”ג ע”א) דְּאַרְבַּע סַמְכִין קַיְימִין מִסְתַּכְּלִין בְּחוֹשְׁנָא, עַל מֵימְרִיהּ עָאלִין, וְעַל מֵימְרֵיהּ נָפְקִין, זַקְפָן עַיְנִין וּמִסְתַּכְּלִין לְעֵילָּא, חָמָאן צִיצָא, דְּלָהִיט בְּשִׁית מְאָה וְעֶשְׂרִין עִיבָר, וּשְׁמָא קַדִּישָׁא עִלָּאָה, גָּלִיף עֲלוֹי, מִזְדַּעְזְעָן וּמִתְחַלְחְלָן. קְטִירֵי בְּסִטְרוֹי דִּימִינָא קַדִּישָׁא, דִּשְׂמָאלָא נָטִיל בִּידוֹי סַמְכֵי שְׁמַיָּא, עָלִיל לוֹן, וְגַלֵּי לוֹן. הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, (ישעיהו ל״ד:ד׳) וְנָגוֹלּוּ כַסֵּפֶר הַשָּׁמָיִם.

They look at the breastplate, and take the order from it either to enter or to depart. They lift up their eyes and behold a shining plate flashing towards six hundred and twenty sides on which the supernal holy Name is engraved.’

Shemot, Chapter 30

אָמַר לֵיה רַבִּי עֲקִיבָא מָהוּ דִּכְתִיב (שיר השירים ו׳:י״א) אֶל גִּנָת אֱגוֹז יָרַדְתִּי. אָמַר לֵיה תָּא חָזֵי, הַהוּא גִּנְתָא נַפְקָא מֵעֵדֶן, וְדָא הִיא שְׁכִינְתָּא. אֱגוֹז: דָא הִיא רְתִיכָא עִלָּאָה קַדִּישָׁא, דְאִינוּן אַרְבַּע רֵישִׁין דְנַהֲרִין, דְמִתְפָּרְשָׁן מִן גִּנְתָא, כְּהָאי אֱגוֹזָא, דְאִינוּן אַרְבַּע רֵישִׁין קַדִישִׁין לְגוֹ. וּמַאי דְאֲמָר יָרַדְתִּי, כְּמָה דִתְנָן, יָרַד פְּלוֹנִי לַמֶרְכָּבָה.

Said R. Akiba to him: ‘What is the meaning of the words, “I went down into the garden of nuts (Heb. nut)” (S.S. 6, 11)?’ R. Eleazar replied: ‘This garden is the one that goes out of Eden, namely the Shekinah; the “nut” is the supernal holy Chariot, namely the four heads into which the river parted (Gen. 2, 10), like the walnut, which has four sections inside. “I went down” is used in the same sense as in the expression, “So-and-so went down to the Chariot” (i.e. penetrated to its inner meaning).’

אֲמַר לֵיהּ ר’ עֲקִיבָא, אִי הָכִי, הֲוָה לֵיהּ לְמֵימַר, לָאֱגוֹז יָרַדְתִּי, מַהוּ אֶל גִּנַּת אֱגוֹז יָרַדְתִּי. אֲמַר לֵיהּ, מִשּׁוּם דְּהִיא שְׁבָחָא דֶּאֱגוֹזָא. מָה אֱגוֹזָא, טְמִירָא וּסְתִימָא מִכָּל סִטְרוֹי, כַּךְ רְתִיכָא דְּנָפְקָא מִגִּנְתָּא, סְתִימָא מִכָּל סִטְרוֹי. מַה אִינּוּן אַרְבַּע קְרִישִׁין דִּי בֶּאֱגוֹזָא, מִתְחַבְּרָן בְּהַאי גִּיסָא, וּמִתְפָּרְשָׁן מֵהַאי גִּיסָא. כַּךְ רְתִיכָא, מִתְחַבְּרָן בְּאַחֲדוּתָא בְּחֶדְוָותָא בִּשְׁלֵימוּתָא, וּמִתְפְּרַשׁ כָּל חַד בְּעִבְרוֹי, עַל מַה דְּאִתְמָנֵי הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (בראשית ב׳:י״ג) הוּא הַסּוֹבֵב אֶת כָּל אֶרֶץ הַחֲוִילָה הוּא הַהוֹלֵךְ קִדְמַת אַשּׁוּר, וְכֵן כּוּלָּם.

Said R. Akiba: ‘In that case it ought to have said: “I went down into the nut”; why does it say, “into the garden of nuts”?’ Said R. Eleazar: ‘As it is the virtue of a nut to be closed in from all sides, so is the Chariot which goes out of the Garden (Paradise) hidden on all sides; as the four sections of the walnut are united at one side and separated at the other, so are all the parts of the Celestial Chariot united in perfect union, and yet each part fulfils a special purpose; one “compasses the whole land of Havilah,’, and the other “compasses the whole land of Cush”, etc.’

אָמַר רִבִּי עֲקִיבָא, הַאי לִכְלוּכָא דְּהִיא בִּקְלִיפּוֹי דֶּאֱגוֹזָא, לְמָאי רְמִיזָא. אָמַר לֵיהּ, אַף עַל גַּב דְּאוֹרַיְיתָא לָא גַּלֵּי לֵיהּ, בְּהַאי גַּלֵּי.

Said R. Akiba: ‘What is the symbolism of the moisture in the shell of the walnut?’ R. Eleazar replied: ‘Although the Scripture does not reveal it in this connection, it does in another connection.

תָּא חֲזֵי, (ס”א שקדים), מִנְּהוֹן מְרִירָן, וּמִנְהוֹן מְתִיקָן, וּרְמִיזָא אִית לוֹן, אִית מָארֵי דְּדִינָא קַשְׁיָא, וְאִית מָארֵי דְּשֵׁירוּתָא, אֲבָל כָּל רְמִיזָא דְּגַלֵּי בְּאוֹרַיְיתָא חָזִינָן דְּדִינָא הֲוִי, וְהָכִי הוּא לְיִרְמִיָּהוּ, אַחְזוּ לֵיהּ בְּדִינָא, דִּכְתִיב, (ירמיהו א׳:י״א) מַקֵּל שָׁקֵד אֲנִי רוֹאֶה. מַאי שָׁקֵד. שְׁקֵדִים מַמָּשׁ. וְכֵן בְּמַטֶּה אַהֲרֹן, (במדבר י״ז:כ״ג) וַיִּגְמוֹל שְׁקֵדִים. וּמִן תֵּיבוּתָא מַמָּשׁ, אִשְׁתְּמַע, דְּהוּא דִּינָא קַשְׁיָא. דִּכְתִּיב, (דניאל ט׳:י״ד) וַיּשְׁקוֹד ה’ עַל הָרָעָה. וְכֵן (ירמיהו א׳:י״ב) שׁוֹקֵד אֲנִי עַל דְּבָרִי, וְכֵן כּוּלָּם. אָמַר לֵיהּ ר’ עֲקִיבָא, מַשְׁמַע כָּל מַה דְּעָבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, לְמֵילַף מִנֵיהּ חָכְמְתָא סַגִּיאָה, דִּכְתִּיב, (משלי ט״ז:ד׳) כָּל פָּעַל ה’ לַמַעֲנֵהוּ. ר’ אֶלְעָזָר אָמַר מֵהָכָא, דִּכְתִּיב, (בראשית א׳:ל״א) וַיַּרְא אֱלהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד. מַהוּ מְאֹד. לְמֵילָף מִנֵּיהּ חָכְמְתָא עִלָּאָה.

Almonds are sweet and also bitter, symbolizing condemnation and acquittal, although every instance in the Bible refers to condemnation only (cf. Jer. 1, 11- 12).’ Said R. Akiba: ‘Indeed, everything that the Holy One has made can teach us deep lessons, as it says, “The Lord hath made all things,to teach us wisdom) concerning himself’ (Prov. 16, 4).’ R. Eleazar remarked: ‘Rather quote the following verse: “And God saw every thing that He had made, and, behold, it was very good.” The “very” suggests that we should learn the higher supernal wisdom from all that He made.’

Shemot, Chapter 31

אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, מַאי דִּכְתִּיב, (קהלת ז׳:י״ד) גַּם אֶת זֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה הָאֱלהִים. כְּגַוְונָא דִּרְקִיעָא, עָבֵד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּאַרְעָא, וְכֻלְּהוּ רְמִיזָא לְמַה דִּלְעֵילָּא. דְּכַד הֲוָה חָמֵי ר’ אַבָּא, חַד אִילָנָא, דְּאִבֵיהּ אִתְעָבִיד עוֹפָא דְּפָרַח מִנֵּיהּ, הֲוָה בָּכֵי וְאָמַר, אִי הֲווֹ בְּנֵי נָשָׁא יַדְעֵי לְמַאי רְמִיזָאן, הֲווֹ מְבַזְעֲן מַלְבּוּשֵׁיהוֹן עַד טַבּוּרֵיהֹן, לְמַאי דְּאִתְנְשֵׁי חָכְמָה מִנְּהוֹן. כָּל שֶׁכֵּן בִּשְׁאַר מַה דְּעָבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּאַרְעָא.

R. Judah said: ‘That which God has made on earth corresponds to that which He made in heaven, and all things below are symbols of that which is above.’ When R. Abba once saw a bird flying away from its nest in a tree, he wept, saying: ‘If men only knew what this means, they would rend their garments for the knowledge which has perished from them.

כִּדְאָמַר ר’ יוֹסֵי, אִלָּנִין, אִינּוּן דְּאִתְחָזֵי מִנְּהוֹן חָכְמְתָא, כְּגוֹן חֲרוּבָא, דְּקַל, פִּסְתּוּקָא, וְכַדּוֹמֶה לוֹן, כֻּלְּהוּ בְּחַד רְכִיבָא (רתיבא) אִתְרְכָבוּ. כָּל אִינּוּן דְּעַבְדִין פֵּירִין, בַּר מִתַּפּוּחִין, רָזָא חֲדָא אִינּוּן, בַּר שְׁבִילִין דְּאִתְפָּרְשָׁן.

For as R. Jose says, “The trees which give mystic indications, like the carob and date tree, can all be grafted on one another. All that bear fruit have one secret nature, save the apple; all that do not bear fruit,

כָּל אִינּוּן דְּלָא עַבְדִין פֵּירִין, וְאִינּוּן רַבְרְבִין, בַּר מֵעַרְבִין דְּנַחֲלָא, דְּאִית לְהוּ רָזָא בִּלְחוֹדוֹי כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא, מֵחַד יְנִיקָא יְנִיקוּ, וְכָל חַד מֵאִינוּן דְּאִינְהוּ זוּטְרֵי, בַּר מֵאֵזוֹבָא, מֵאִימָא חֲדָא אִתְיְלִידוּ.

save the willows of the brook, suck from one source; and all lowly shrubs, save the hyssop, are from one mother.

כָּל עֲשָׂבִין דְּאַרְעָא, דְּאִתְמְנֵי עֲלֵיהוֹן רַבְרְבִין תַּקִּיפִין בִּשְׁמַיָּא. כָּל חַד וְחַד רָזָא בִּלְחוֹדוֹי, כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא, וּבְגִין כַּךְ כְּתִיב, (ויקרא י״ט:י״ט) שָׂדְךָ לא תִזְרַע כִּלְאָיִם. דְּכָל חַד וְחַד עָאל בִּלְחוֹדוֹי, וְנָפִיק בִּלְחוֹדוֹי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (איוב ל״ח:ל״ג) הֲיָדַעְתָּ חֻקּוֹת שָׁמָיִם אִם תָּשִׂים מִשְׁטָרוֹ בָּאָרֶץ. וּכְתִיב (ישעיהו מ׳:כ״ו) לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא. וּמַה בְּכָל מַה דִּבְעָלְמָא רָזָא בִּלְחוֹדוֹי וְלָא בָּעָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְגַלָּאָה לוֹן, וּלְעַרְבְבָא לוֹן, וּקְרָאן בִּשְׁמָהָן. בְּנֵי יַעֲקֹב דְּאִינּוּן שְׁבָטִין קַדִּישִׁין, דְּאִינּוּן קִיּוּמָא דְּעָלְמָא, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

Every kind of herb has its counterpart above. Therefore it is prohibited to “sow a field with mingled seed” (Lev. 19, 16). Now if it is true that all things have their counterparts in heaven, and God gives each one its name, how much more so is it true of the sons of Jacob, the holy Tribes, the pillars of the world! And this is the significance of the words “and these are the names”, etc.’

Shemot, Chapter 32

ר’ יוֹסֵי בַּר’ יְהוּדָה אָמַר, אִילוּ נְאֱמַר אֵלֶּה שְׁמוֹת, מַשְׁמַע דְּהָכִי הוּא. הַשְׁתָּא דִּכְתִּיב וְאֵלֶּה שְׁמוֹת, מַשְׁמַע דְּעַל הָרִאשׁוֹנִים מוֹסִיף, מַה הָרִאשׁוֹנִים בְּנֵי יַעֲקֹב, אַף כָּאן בְּנֵי יַעֲקֹב.

אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, חַס וְשָׁלוֹם, בְּשַׁעֲתָא דְּאָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, (בראשית מ״ו:ד׳) אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה, סַלְּקָא דַּעְתָּךְ דִּשְׁכִינְתָּא תֵּיחוֹת עִמֵּיהּ בְּהַהִיא שַׁעֲתָא (אמר ליה והא כתיב אנכי ארד עמך מצרימה, עמך) מַמָּשׁ, אֶלָּא, בְּשַׁעֲתָא דַּהֲוַת יְרִידָה לִבְנוֹהִי, נַחְתַּת שְׁכִינְתָּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה, וְאָנֹכִי אֲעַלְךָ גַּם עָלה, כָּל זִמְנָא דִּיהֲוֵי לָךְ עֲלִיָּיה, כִּבְיָכוֹל עֲלִיָּיה אִית לִי, וּבְשַׁעֲתָא דִּיהֲוֵי לָךְ יְרִידָה, כִּבְיָכוֹל אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ. וְעַד דְּמִית יוֹסֵף וְכָל אָחוּי, וַהֲוַת לוֹן יְרִידָה, קָמַת שְׁכִינְתָּא וְנַחְתַּת עִמְּהוֹן, כְּמָה דְּנַחְתּוּ אִלֵּין, כַּךְ נַחְתּוּ אִלֵּין.

אָמַר (ס”א ר’ יוסי בר’ יהודה’) ר’ יְהוּדָה מַה כְּתִיב לְעֵיל מִנֵּיהּ, (בראשית נ׳:כ״ו) וַיָּמָת יוֹסֵף בֶּן מֵאָה וָעֶשֶׁר שָׁנִים וְגוֹ’, בְּהַהִיא שַׁעֲתָא דְּמִית יוֹסֵף, וְכֻלְּהוּ שְׁבָטִין, וַהֲוָה לוֹן יְרִידָה, נַחְתּוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּגָלוּתָא, וּשְׁכִינְתָּא וּמַלְאֲכֵי עִלָּאֵי נַחְתּוּ עִמְּהוֹן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנִי יִשְׂרָאֵל, דְּאִינּוּן אִתּוֹסָפוּ עַל קַדְמָאֵי לְמֵיחַת בְּגָלוּתָא.

אֲמַר לֵיהּ, אִי הָכִי, יַעֲקֹב הֲוָה מִית אוֹ לָא. אֲמַר לֵיהּ מִית. אֲמַר לֵיהּ, וּמַהוּ דִּכְתִּיב הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב, אִי בְּחַיֵּי, אֵימָא אֵת יַעֲקֹב, וְאִי בָּתַר דְּמִית, אַפִּיק מִתַּמָּן אֵת יַעֲקֹב. אֶלָּא תָּא חֲזֵי, לָא אָמַר קְרָא הַיּוֹרְדִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב, דְּעַד כְּעָן לָא הֲוַת יְרִידָה לְיַעֲקֹב, אֶלָּא הַבָּאִים, אוֹלִיפְנָא דְּאָתוּ עִמֵּיהּ דְּיַעֲקֹב, וְאָזְלוּ לְהוֹן, עַד דְּנַחְתּוּ אִלֵּין בְּגָלוּתָא, נַחְתּוּ אִלֵּין עִמְּהוֹן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וְאֵלֶּה שְׁמוֹת וְגוֹ’.

ר’ דּוֹסְתָּאי אָמַר, בְּכָל יוֹמָא וְיוֹמָא הֲווֹ אַתְיָין, וְאַזְלִין לוֹן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב הַבָּאִים מִצְרַיְמָה, וְלָא כְּתִיב אֲשֶׁר בָּאוּ, וְהַיְינוּ דִּכְתִּיב הַבָּאִים מִצְרָיְמָה בְּקַדְמִיתָא אֵת יַעֲקֹב. וּלְבָתַר כַּד הֲוַת לוֹן יְרִידָה אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ. וְתָּא חֲזֵי, בְּנֵי יַעֲקֹב כֻּלְּהוּ הַווֹ מֵתִין בְּהַהוּא זִמְנָא וְנַחְתּוּ אִלֵּין וְאִלֵּין.

רִבִּי יוֹסֵי וְרִבִּי אֶלְעָזָר אָמְרוּ, הַאי פַּרְשְׁתָּא מִלִּין עִלָּאִין אִית בָּהּ, דִּתְנָן, בְּשַׁעֲתָא דְּנַחְתּוּ אִלֵּין רְתִיכִין וּמַשִּׁרְיָין קַדִּישִׁין, דִיוֹקְנֵיהוֹן דִּשְׁבָטִין, דִּגְלִיפִין לְעֵילָּא, כֻּלְּהוּ עָאלָן לְמֵידָר עִמְּהוֹן. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ, וּכְתִיב רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן לֵוִי.

דָּבָר אַחֵר וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב וְגוֹ’. אִתְחֲזָר פַּרְשְׁתָּא דָּא, לְמָה דְּאָמַר רִבִּי יוֹסֵי בְּרִבִּי יְהוּדָה, וְכֹלָּא הֲוָה.

וְתָּא חֲזֵי, רִבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ, כַּד הֲוָה מָטֵי לְהַאי פָסוּק, הֲוָה בָּכֵי, דְּתַנְיָא, אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ, בְּשַׁעֲתָא דְּאָזְלוּ יִשְׂרָאֵל בְּגָלוּתָא, אִתְכְּנָשׁוּ כֻּלְּהוּ נִשְׁמָתֵהוֹן דִּשְׁבָטִין, לִמְעַרְתָּא דְּכַפֶלְתָּא, צָוְוחוּ וְאָמְרוּ: סָבָא סָבָא, כְּאֵבָא דִּבְנִין לָאו בַּלָּאוּתָא (בגלותא) דְּעָלְמָא דֵּין, בָּנְיךָ כֻּלְּהוּ מִשְׁתַּעְבְּדִין בְּקַשְׁיוּ, עַם אַחֲרָן עַבְדִין בְּהוּ נוּקְמִין דְּעָלְמָא.

He said that when Israel went into exile all the souls of their progenitors gathered in the cave of Machpelah and cried: “Old man, the afflictions of thy children are terrible; they have to do the work of slaves and a heathen nation makes their lives unbearable.”

בְּהַהִיא שַׁעֲתָא, אִתְּעַר רוּחֵיהּ דְּהַהוּא סָבָא, רְשׁוּתָא שָׁאִיל, וְנָחִית, קָרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְכָל רְתִיכוֹי וּמַשִּׁרְיָיתֵיהּ, וּמַלְכֵיהוֹן בְּרָאשֵׁיהוֹן. וְנַחְתּוּ כֻּלְּהוּ עִם יַעֲקֹב וְעִם שִׁבְטוֹהִי. שְׁבָטִין נַחְתּוּ חַיִּין עִם אֲבוּהוֹן, וּשְׁבָטִין נַחְתּוּ מֵתִים עִם אֲבוּהוֹן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה וְגוֹ’ וּכְתִיב רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן לֵוִי וְגוֹ’. וְתָא חֲזֵי, מֵתִים הֲווֹ, וְנַחְתּוּ, וּכְתִיב וְיוֹסֵף הָיָה בְמִצְרָיִם. אָמַר רִבִּי אַבָּא, בְּהַאי אִתְקְרֵי (תהילים ק״ג:י״ג) כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים.

Immediately the spirit of Jacob was awakened. He asked permission to go to Egypt, and he went. Then the Holy One summoned all His celestial hosts and their leaders and they all accompanied Jacob and his sons. The tribes went down to Egypt with their father when they were alive and again when they were dead. Said R. Abba: ‘Then the words were fulfilled: “As a father pitieth his children ” (Ps. 103, 13).’

Shemot, Chapter 33

רַבִּי יְהוּדָה בַּר שָׁלוֹ ם הַוָה אָזִיל בְּאֹרְחָא וְרַבִּי אַבָּא הַוָה עִמֵיה עֲאלוּ לְחַד אֲתְרָא וּבַתוּ תָּמָן. אָכְלוּ כָּד בָּעוּ לְמִשְׁכָּב שָׁווּ רֶישֵׁיהוֹן בְּהַהוּא תִּלָא דְּאַרְעָא דְהָוָה חַד קִבְרָא תָּמָן עַד לָא דְמִיכוּ קָרָא חַד קַלָא מִן קִבְרָא אָמַר זָרְעַא לְאַרְעָא אַזְלָא. תְּרֵיסַר שְׁנִין הַוָה דְלָא אִתְעֲרִית בַּר הַאִידָנָא דְפַּרְצוּפָא דְבְּרִי חֲמִינָא הָכָא.

R. Judah bar Shalom was once walking together with R. Abba. They arrived at a place where they decided to spend the night. After taking a meal they lay down to sleep, putting their heads on some raised ground under which was a grave. Before falling asleep they heard a voice from the grave, crying: ‘Twelve years have I been sleeping here, and only now do I wake, for I now see the image of my son.’

אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, מַאן אַתְּ. אֲמַר לֵיהּ יוּדָאי אֲנָא, וַאֲנָא יָתִיב נְזִיפָא, דַּאֲנָא לָא יָכִילְנָא לְמֵיעַל, בְּגִין הַהוּא צַעֲרָא דִּבְרִי, דְּגַנְבֵיהּ הַהוּא עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, כַּד אִיהוּ הֲוָה זְעֵירָא, וְאַלְקֵי לֵיהּ כָּל יוֹמָא, וְצַעֲרָא דִּילֵיהּ דָּחֵי לִי לְמֵיעָאל בְּדוּכְתָּאי, וּבְהַאי אַתְרָא לָא אִתְּעָרִית, בַּר הָאִידָּנָא.

R. Judah asked him who he was, and he said: ‘I am a Jew, and lie under a ban, not being able to enter the higher regions because of the sorrows of my son, who was stolen by a heathen when he was very young, and is sorely maltreated.’

אָמַר לֵיהּ וְאָתּוּן יַדְעִין בְּצַעֲרָא דְּחַיֵּי. אֲמַר לֵיהּ, שָׂרֵי קִבְרִי, אִי לָאו בָּעוּתָא דִּילָן עַל חַיֵּי, לָא יִתְקַיְּימוּן פַּלְגּוּת יוֹמָא (נ”א בעלמא), וְהָאִידָּנָא אִתְעָרִית הָכָא, דַּהֲווֹ אַמְרִין לִי כָּל יוֹמָא, דִּלַעֲגָלָא יֵיתִי בְּרִי הָכָא, וְלָא יָדַעְנָא אִי בְּחַיֵּי אִי בְּמוֹתָא.

Said R. Judah to him: ‘Do the dead know of the sufferings of the living?’ He replied: ‘If it were not for us, the dead, who intercede before the angel of the grave for the living, they would not remain alive for half a day. I have awakened now, for I was told that my son would come here, but I know not whether alive or dead.’

אֲמַר לֵיהּ רִבִּי יְהוּדָה, מַאי עֲבִידְתַיְיכוּ בְּהַהוּא עָלְמָא. אִתְרְגִישׁ קִבְרָא, וְאָמַר, אַזִילוּ קוּמוּ, דְּהָאִידָּנָא יִלְקוּן לִבְרִי, תַּוְוהוּ, וְעָרְקוּ מִתַּמָּן כְּפַלְגוּת מִיל, יָתְבוּ עַד דְּנָהִיר צַפְרָא. קָמוּ לְמֵיזַל, חָמוּ חַד בַּר נָשׁ, דְּהֲוָה רָהִיט וְעָרַק, וַהֲוָה שָׁתִית דָּמָא אֲכַתְפוֹי, אַחְדוּ בֵּיהּ, וְסָח לְהוֹ עוֹבָדָא, אָמְרוּ לֵיהּ מַה שְּׁמֶךָ. אָמַר לְהוּ, לַחְמָא בַּר לֵיוָאֵי. אָמְרוּ, וּמַה (בר) לֵיוָאֵי בַּר לַחְמָא הֲוָה הַהוּא מֵיתָא, וּמִסְתָּפֵינָא לְאִשְׁתַּעוּיֵי יַתִּיר בַּהֲדֵיהּ. לָא אֲהַדְרוּ. אָמַר רִבִּי אַבָּא, הַאי דְּאָמְרוּ, דִּצְלוֹתְהוֹן דְּמֵתַיָּיא, מְגִינָן עַל חַיֵּי. מְנָלָן. דִּכְתִּיב, (במדבר י״ג:כ״ב) וַיַּעֲלוּ בַנֶּגֶב וַיָּבֹא עַד חֶבְרוֹן.

Then R. Judah asked him ‘What do ye do in that other world?’ The grave shook, and a voice was heard, saying: ‘Go away! For at this moment my son is being beaten. ‘ They ran from there for about half a mile and sat down until the morning. When they rose to go they saw a man running with blood streaming from his shoulders. They stopped him, and he told them what had happened to him. They asked him his name and he said: ‘Lahma the son of Levi.’ ‘Why,’ said they, ‘that is the son of the dead man!’ They were afraid to converse with him, neither did they return to the place of the grave. Said R Abba: ‘That the prayers of the dead protect the living we learn from Caleb, who went to Hebron to beg for the intercession of the patriarchs (v. Num. 13, 22).’

אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, תָּא חֲזֵי, תְּרֵין נְדָרִין נָדַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְיַעֲקֹב. חַד, דְּיֵיחוּת עִמֵּיהּ לְמֵידָר עִמֵּיהּ בְּגָלוּתָא, וְחַד דְּיֵּסְקִינֵיהּ מִקִּבְרִיהּ, לְמֵחֱמֵי חֶדְוָותָא דְּסִיַּיעְתָּא קַדִּישָׁא דְּדַיְירֵי עִם בְּנוֹהִי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרָיְמָה אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ בְּגָלוּתָא. וְאָנֹכִי אֲעַלְךָ גַּם עָלה, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (יחזקאל ל״ז:י״ב) וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי. וּכְתִיב (תהילים קכ״ב:ד׳) שֶׁשָּׁם עָלוּ שְׁבָטִים וְגוֹ’.

R. Judah said: ‘The Holy One gave two promises (lit. vows) to Jacob: one, that He Himself would go down and stay with him in exile; and the second, that He would let him come out of his grave to behold the joy of the holy host of celestial beings who would dwell with his children in their captivity; as it is written: “I will go down with thee into Egypt and I will surely bring thee up again” (Gen. 46, 4); “I will cause you to come up out of your graves” (Ezek. 37, 12); “Whither the tribes go up ” (Ps. 122, 5).’

דָּבָר אַחֵר (שמות א׳:ח׳) וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם וְגוֹ’, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, בְּהַהוּא יוֹמָא, אִתְיְהִיב לֵיהּ רְשׁוּתָא לְשָׂרוֹ שֶׁל מִצְרַיִם, עַל כָּל שְׁאַר עַמִּין, דְּתָנָא, עַד דְּלָא מִית יוֹסֵף, לָא אִתְיְהִיב שֻלְטָנוּ לְשֻׁלְטָנָא דְּמִצְרַיִם עַל יִשְׂרָאֵל, כֵּיוָן דְּמִית יוֹסֵף, כְּדֵין וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם, וַיָּקָם: כְּמַאן דְּהֲוָה מָאִיךְ וְקָם.

NOW THERE AROSE A NEW KING OVER EGYPT. R. Simeon said: ‘As soon as Joseph died, the celestial representative of Egypt was given domination over all the other nations, as it says: “And Joseph died… and a new king arose”, like one who rose to power from a lowly position.

Shemot, Chapter 34

(ויקם מלך חדש וכו’) רִבִּי יִצְחָק פָּתַח, (שיר השירים א׳:י״ב) עַד שֶׁהַמֶּלֶךְ בִּמְסִבּוֹ נִרְדִּי נָתַן רֵיחוֹ. עַד שֶׁהַמֶּלֶךְ: דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ישעיהו מ״ד:ו׳) כֹּה אָמַר יְיָ’ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל. וּכְתִיב (דברים ל״ג:ה׳) וַיְהִי בִישׁוּרוּן מֶלֶךְ. בִּמְסִבּוֹ: בֵּין כַּנְפֵי הַכְּרוּבִים. נִרְדִּי נָתַן רֵיחוֹ, דְּגָרְמוּ לְאִסְתַּלְּקָא מִבֵּינֵיהוֹן.

(ויקם מלך חדש וכו’) רַבִּי יִצְחָק פָּתַח, (שיר א) עַד שֶׁהַמֶּלֶךְ בִּמְסִבּוֹ נִרְדִּי נָתַן רֵיחוֹ. עַד שֶׁהַמֶּלֶךְ – זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (ישעיה מו) כֹּה אָמַר ה’ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, וְכָתוּב (דברים לג) וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ. בִּמְסִבּוֹ – בֵּין כַּנְפֵי הַכְּרוּבִים. נִרְדִּי נָתַן רֵיחוֹ – שֶׁגָּרְמוּ לְהִסְתַּלֵּק מִבֵּינֵיהֶם.

דָּבָר אַחֵר, עַד שֶׁהַמֶּלֶךְ בִּמְסִבּוֹ, בְּעוֹד דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הֲוָה יָהִיב אוֹרַיְיתָא לְיִשְׂרָאֵל, דִּכְתִּיב, (שמות ל״ד:כ״ח) וַיְהִי שָׁם עִם ה’ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לא אָכַל וְגוֹ’. בְּעוֹד דְּהֲוָה כְּתִיב אוֹרַיְיתָא לְיִשְׂרָאֵל, שָׁבְקוּ רֵיחֵיהוֹן טָב, וְאָמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל.

דָּבָר אַחֵר עַד שֶׁהַמֶּלֶךְ בִּמְסִבּוֹ – בְּעוֹד שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הָיָה נוֹתֵן תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁכָּתוּב (שמות לד) וַיְהִי שָׁם עִם ה’ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַל וְגוֹ’. בְּעוֹד שֶׁהָיָה כּוֹתֵב תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל, הוֹצִיאוּ רֵיחָם הַטּוֹב, וְאָמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךְ יִשְׂרָאֵל.

דָּבָר אַחֵר עַד שֶׁהַמֶּלֶךְ בִּמְסִבּוֹ, בְּעוֹד דְּהֲוָה קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא נָחִית עַל טוּרָא דְּסִינַי, לְמִיהַב אוֹרַיְיתָא לְיִשְׂרָאֵל, נִרְדִּי נָתַן רֵיחוֹ, דִּכְתִּיב, (שמות כ״ד:ז׳) נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע.

דָּבָר אַחֵר עַד שֶׁהַמֶּלֶךְ בִּמְסִבּוֹ – בְּעוֹד שֶׁהָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹרֵד עַל הַר סִינַי לָתֵת תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל. נִרְדִּי נָתַן רֵיחוֹ – שֶׁכָּתוּב נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע.

Shemot, Chapter 35

רִבִּי תַּנְחוּם אָמַר, כָּל אוּמָה וְאוּמָה אִית לָהּ שַׂר לְעֵילָּא, וְכַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יָהִיב שֻׁלְטָנוּתָא לְדֵין, אַנְחִית לְדֵין, וְכַד יָהִיב שֻׁלְטָנוּתָא לְהַהוּא שַׂר, לֵית לֵיהּ שֻׁלְטָנוּתָא, אֶלָּא בְּגִין יִשְׂרָאֵל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (איכה א׳:ה׳) הָיוּ צָרֶיהָ לְרֹאשׁ.

R. Tanhum said: ‘Every nation has its own representative above, and when God elevates one He degrades another, and when He gives power to this one it is only on account of Israel, as it says: “Her adversaries have become chiefs” (Lam. 1, 5).’

רִבִּי יִצְחָק אָמַר, יִשְׂרָאֵל אִינּוּן לָקֳבֵיל כָּל שְׁאַר אוּמִין דְּעָלְמָא, מַה שְׁאַר עַמִּין אִינּוּן שִׁבְעִים, אוּף יִשְׂרָאֵל אִינּוּן שִׁבְעִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (בראשית מ״ו:כ״ז) כָּל הַנֶּפֶשׁ לְבֵית יַעֲקֹב הַבָּאָה מִצְרַיְמָה שִׁבְעִים. וּמַאן דְּשָׁלִיט עַל יִשְׂרָאֵל, כְּאִילּוּ שָׁלִיט עַל כָּל עָלְמָא.

R. Isaac said: ‘Israel singly is equivalent to all the other nations together; as seventy is the number of the nations, so seventy was the number of the children of Israel when they came into Egypt, and whoever rules over Israel rules over the whole world.’

רִבִּי אַבָּא אָמַר מֵהָכָא, וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וְגוֹ’, הָא שִׁבְעָה. וְכָל דַּרְגָּא (נ”א סלקא) לַעֲשָׂרָה, הָא שִׁבְעִים. מַה כְּתִיב בַּתְרֵיהּ, וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם.

אָמַר רַב הוּנָא, אֲמַאי אִשְׁתַּעֲבִידוּ יִשְׂרָאֵל בְּכָל הָאוּמִין, בְּגִין דְּיִשְׁתְּאַר בְּהוֹן עָלְמָא, דְּאִינּוּן לָקֳבֵיל כָּל עָלְמָא, וּכְתִיב, (זכריה י״ד:ט׳) בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה’ אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד. וּמַה הוּא חַד, אוּף יִשְׂרָאֵל חַד, דִּכְתִּיב, (שמואל ב ז׳:כ״ג) גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ. מַה שְּׁמֵיהּ חַד, וּנִתְפְּרַשׁ בְּע’, אוּף יִשְׂרָאֵל חַד, וּנִתְפְּרַשׁ בְּשִׁבְעִין.

R. Huna said: ‘Why is Israel subjected to all nations? In order that the world may be preserved through them, since they are on a par with the whole world. As God is One, so is Israel one, as it says: “And who is like thy people, one people on earth?” (2 Sam. 95, 23). And as His name is one and yet has seventy ramifications, so is Israel one, and yet divided into seventy.’

Shemot, Chapter 36

רִבִּי יְהוּדָה פָּתַח, (משלי ל׳:כ״ב) תַּחַת שָׁלשׁ רָגְזָה אֶרֶץ וְגוֹ’, תַּחַת עֶבֶד כִּי יִמְלוֹךְ, דְּתַנְיָא לֵית לָךְ אוּמָא מְכִּיכָא וּקְלִילָא וְנִבְזֵית קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כְּוָותַיְיהוּ דְּמִצְרָאֵי, וְיָהִיב לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שֻׁלְטָנוּתָא בְּגִינַיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל. וְשִׁפְחָה כִּי תִירַשׁ גְּבִירְתָּהּ, דָּא הָגָר, דְּאוֹלִידַת לְיִשְׁמָעֵאל, שֶׁעָשָׂה כַּמָּה רָעוֹת לְיִשְׂרָאֵל, וְשָׁלַט בָּהֶם, וְעִינָּה אוֹתָם בְּכָל מִינֵי עִנּוּיִין, וְגָזַר עֲלֵיהֶם כַּמָּה שְׁמָדוֹת, וְעַד הַיּוֹם הֵם שׁוֹלְטִים עֲלֵיהֶם, וְאֵינָם מַנִּיחִים לָהֶם לַעֲמוֹד בְּדָתָם. וְאֵין לָךְ גָּלוּת קָשָׁה לְיִשְׂרָאֵל כְּמוֹ גָּלוּת יִשְׁמָעֵאל.

R. Judah applied the words: “For three things the earth is disquieted… for a servant when he reigneth… and an handmaid that is heir to her mistress” (Prov. 30, 21-22), to Egypt and Ishmael (Islam). There is no nation so despised of the Holy One as Egypt, and yet he gave her dominion over Israel; while the “handmaid” is Hagar, who bare Ishmael, who tormented Israel so cruelly in the past, and still rules over her and persecutes her for her faith. In truth, the exile under Ishmael is the hardest of all exiles.

רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ הֲוָה סְלִיק לִירוּשָׁלִַם, וַהֲוָה אָזִיל בְּאוֹרְחָא, חָמָא חַד עַרְבָּאָה, דְּהֲוָה אָזִיל בְּאוֹרְחָא, וּבְרֵיהּ עִמֵּיהּ. פָּגְעוּ בְּיוּדָאי חַד. אָמַר לִבְרֵיהּ, הַאי יוּדָאי גָּעֲלָא, דְּמָאִיס בֵּיהּ מָרֵיהּ. נְווֹל לֵיהּ, וְרָקִיק לֵיהּ בְּדִיקְנֵיהּ ז’ זִמְנִין, דְּאִיהוּ מִזַּרְעָא דְּרָאמִין, דַּאֲנָא יָדַעְנָא דִּמְשַׁעְבְּדָן בְּהוּ שִׁבְעִין עֲמָמִין, אָזִיל בְּרֵיהּ וְאַחִיד בְּדִיקְנֵיהּ. אָמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ רָאמִין רָאמִין, גּוֹזַרְנָא עַל עִלָּאִין, דְּיֶחְתוּן לְתַתָּא. עַד לָא סִיֵּים אִתְבְּלָעוּ בְּאַתְרֵיהוֹן.

Once, when going up to Jerusalem, R. Joshua saw an Arab and his son meet a Jew. The Arab said to his son: “See! There is a Jew whom God has rejected. Go and insult him. Spit in his face seven times, for he is of the seed of the exalted ones, and I know that the seventy nations shall be ruled by them”. The boy went and took hold of the Jew’s beard, whereupon R. Joshua said: “Mighty ones, mighty ones, I call upon the supernal ones to come down below!” And even before he had finished, the earth opened her mouth and swallowed up the Arabs.

Shemot, Chapter 37

רִבִּי יִצְחָק פָּתַח, (שיר השירים ב׳:י״ז) עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם וְנָסוּ הַצְּלָלִים וְגוֹ’, עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם, הַאי קְרָא עַל גָּלוּתָא דְּיִשְׂרָאֵל אִתְּמַר, דְּאִינּוּן יִשְׁתַּעְבְּדוּן בְּגָלוּתָא, עַד דְּיִסְתַּיֵּים הַהוּא יוֹמָא דְּשֻׁלְטָנוּתָא דְּאוּמִין. דִּתְנָן, אָמַר רִבִּי יִצְחָק, אֶלֶף שְׁנִין הוּא שֻׁלְטָנוּתָא דְּכָל אוּמִין כַּחֲדָא, עֲלַיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל. וְלֵית לָךְ אוּמָה דְּלָא יִשְׁתַּעְבֵּד בְּהוֹן. וְיוֹמָא חֲדָא, הוּא לָקֳבְלֵיה דִּכְתִּיב, (זכריה י”ד) וְהָיָה יוֹם אֶחָד הוּא יִוָּדַע לַיְיָ’ וְגוֹ’.

R. Isaac interpreted the verse “Until the day break and the shadows flee away, I will get me to the mountain of myrrh and to the hill of frankincense” (S.S. 4, 6) in connection with Israel’s exile. ‘She will be subjected by the nations until the “day” of the Gentiles, which is a thousand years, comes to an end-the “one day known to the Lord” (Zech. 14, 7)

דָּבָר אַחֵר, עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם קֹדֶם דְּיָפוּחַ הַהוּא יוֹמָא דְּאוּמִין. וְנָסוּ הַצְּלָלִים, אִינּוּן שׁוּלְטָנִין דְּשַׁלְטוּ עֲלַיְיהוּ. אֵלֵךְ לִי אֶל הַר הַמּוֹר, אָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אֵלֵךְ לִי, לְנַעְרָא הָאוּמוֹת מִיְרוּשָׁלַ ם דְּהוּא הַר הַמּוֹר, כְּמָה דִּכְתִּיב, בְּהַר הַמּוֹרִיָּה אֲשֶׁר בִּיְרוּשָׁלַ ם. וְאֶל גִּבְעַת הַלְּבוֹנָה, דָּא בֵּי מַקְדְּשָׁא דִּי בְּצִיּוֹן, דִּכְתִּיב בֵּיהּ (תהילים מ״ח:ג׳) יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ הַר צִיּוֹן וְגוֹ’, (אמר רבי יהודה) כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (איוב ל״ח:י״ג) לֶאֱחוֹז בְּכַנְפוֹת הָאָרֶץ וְיִנָּעֲרוּ רְשָׁעִים מִמֶּנָּה. כְּהַאי דְּאָחִיד בְּטַלִית, לְנַעֲרָא טִנּוּפָא מִנָּהּ.

-and “the shadows flee away”, namely those who ruled over them. “I will get me”, says the Holy One, “to the mountain of Moriah-Jerusalem-to drive away the heathen nations from there; and to the Sanctuary on Mount Zion, the joy of the whole earth.” He will “take hold of the ends of the earth that the wicked might be shaken out of it” (Job 38, 16), as one shakes out the dust from a garment.’

אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, עָתִיד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאִתְגַּלְיָיא בִּיְרוּשָׁלַ ם דִּלְתַתָּא, וּלְדַכְּאָה יָתָהּ מִטִּנּוּפֵי עֲמַמְיָא, עַד דְּלָא אִשְׁתְּלִים הַהוּא יוֹמָא דְּאוּמִין. דְּאָמַר רִבִּי חִיָּיא, לֵית שׁוּלְטָנוּ לְאוּמִין עֲלַיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל, אֶלָּא יוֹמָא חֲדָא לְחוֹד, דְּהוּא יוֹמוֹ שֶׁל הַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְהוּא אֶלֶף שָׁנִים. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (איכה א׳:י״ג) נְתָנַי שׁוֹמֵמָה כָּל הַיּוֹם דָּוָה. יוֹמָא חַד לְחוּד, וְלָא יַתִּיר.

R. Jose said: ‘Even before the day of the Gentiles be completed the Holy One will reveal Himself in the Jerusalem below to purify her from the abominations of the heathen, for R. Hiya has said that the domination of the Gentiles over Israel cannot last a day longer than a thousand years, which is the Holy One’s One Day.

אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, אִי יַתִּיר יִשְׁתַּעְבְּדוּן, לא עַל פּוּם גִּזְרַת מַלְכָּא הוּא, אֶלָּא עַל דְּלָא בַּעְיָין לְמֵיְהַדָר לָקֳבְלֵיהּ, וּכְתִיב (דברים ל׳:א׳) וְהָיָה כִּי יָבוֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְגוֹ’, וּכְתִיב, (דברים ל׳:ד׳) אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָׁם יְקַבֶּצְךָ וְגוֹ’.

Should it last longer, it will not be according to the King’s will, but because Israel will not turn to Him in repentance, as it is written: “When thou shalt return unto the Lord… then the Lord thy God will turn thy captivity” (Deut. xxx, I-4).’

Shemot, Chapter 38

(שמות א׳:ט׳) וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן תָּא חֲזֵי, דְּהָא עַל כָּל פָּנִים מַלְאָכָא שִׁלְטוֹנָא דִּמְמָנָא עַל מִצְרָאֵי הֲוָה, וְהָכִי הוּא, דְּרוּבָא דְּפַרְשְׁתָּא לָא אִתְּמַר, אֶלָּא מֶלֶךְ מִצְרַיִם (י’ ע”א) סְתָם, וְהַיְינוּ מְמָנָא רַבְרְבָא עַל מִצְרָאֵי. פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם, פַּרְעֹה מַמָּשׁ.

AND HE SAID UNTO HIS PEOPLE. Said R. Simeon: ‘This refers to Egypt’s principality in heaven. Note that this passage mostly speaks of “the king of Egypt”, which refers to the celestial chieftain of Egypt; but where it says, “Pharaoh king of Egypt” the actual king is meant.

אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, לְפִיכָךְ כְּתִיב, וַיֹּאמֶר (בראשית רל”ד ע”ב) כְּלוֹמַר אַכְנִיס בְּלִבְּהוֹן מִלְּתָא דָּא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (שמואל ב ט״ז:י׳) כִּי יְיָ’ אָמַר לוֹ (לך) קַלֵּל אֶת דָּוִד. מַחֲשֶׁבֶת הַלֵּב בִּלְבַד. וְכֵן (אסתר ו׳:ו׳) וַיֹּאמֶר הָמָן בְּלִבּוֹ, וְכֵן (בראשית י״ז:י״ז) וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ הַלְּבֶן מֵאָה שָׁנָה. אוּף הָכָא נָמֵי, אַכְנִיס מַחֲשַׁבְתָּא בְּלִבְּהוֹן, דְּאָמְרוּ רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ. מַאי מִמֶּנּוּ. רְצוֹנוֹ לאמָר מְמָנָא דִּילְהוֹן, אִינּוּן אָמְרוּ בְּלִבַּיְיהוּ, דְּחֵילָא וְתּוּקְפָּא דִּילְּהוֹן, רַבְרְבָא וְתַקִּיפָא מִמֶּנּוּ, מִשׁוּלְטָנָא דִּילְהוֹן.

“He said” means he put the idea into their minds that the representative in heaven of the children of Israel was mightier than theirs.’

ר’ יִצְחָק אָמַר, כָּל אוּמִין דְּעָלְמָא, (בר ישראל) מַשְׁכִין תּוּקְפָּא מִשָּׂרֵיהוֹן, וְיִשְׂרָאֵל נַגְדִּין חֵילֵיהוֹן מִּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאִינּוּן אִתְקְרוּן עַמָּא דַּיְיָ’, וְלָא עַמָּא דְּשׁוּלְטָנַיָּא. ר’ יְהוּדָה אָמַר, הָכָא אִתְקְרוּן עַמּוֹ, דִּכְתִּיב וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ, וְהָתָם כְּתִיב, (שמות ג׳:ז׳) רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי, עַמִּי מַמָּשׁ, יִשְׂרָאֵל אִקְרוּן עַם יְיָ’, וּשְׁאַר אוּמִין אִקְרוּן, עַמּוֹ דְּשׁוּלְטָנָא דִּילְהוֹן דִּכְתִּיב, (מיכה ד׳:ה׳) כִּי כָּל הָעַמִּים יֵלְכוּ אִישׁ בְּשֵׁם אֱלֹהָיו וַאֲנַחְנוּ נֵלֵךְ בְּשֵׁם יְיָ’ אֱלהֵינוּ לְעוֹלָם וָעֶד.

R. Isaac said: ‘All the nations of the world derive their power from their celestial prototypes, but Israel only from God, therefore she is called “the people of the Lord”.’ R. Judah said: ‘The Egyptians are here called “his (their representative’s) people”, and God says of Israel: “I have seen the affliction of my people” (Ex. 3, 7): it is to be taken in the strictly literal sense, as it is written, “For all peoples walk every one in the name of its god, but we walk in the name of the Lord our God for ever and ever” (Micah 4, 5).’

אָמַר רִבִּי אַבָּא, הַאי פְּסוּקָא, הֲוָה לֵיהּ לְמֵימַר (הנה עם ישראל או) בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ, (אלא) מַהוּ עַם בְּנֵי. אֶלָּא עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מַמָּשׁ, מֵהַהוּא יִשְׂרָאֵל דִּלְעֵילָּא, דַּחֲשִׁיבוּ דְּעַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֲווֹ, וְלֹא עַם יְיָ’, וּכְתִיב (שמות א’) וַיָּקוּצוּ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְלָא כְּתִיב מִפְּנֵי עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶלָּא מִפְּנִי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מַמָּשׁ.

R. Abba said: ‘Instead of the peculiar expression “the people of the children of Israel”, we should expect either “the people of Israel”, or simply “the children of Israel”. “Children of Israel”, therefore, must refer to the angels, the children of the supernal Israel, and the Israelites were called by Pharaoh their people and not the people of the Lord.’

רִבִּי יוֹחָנָן הֲוָה קָאִים קָמֵיהּ דְּר’ יִצְחָק, אָמַר, מֶה חָמָא בָּלָק לְמֵימַר (במדבר כ״ב:ה׳) הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם, וְלֹא אָמַר הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. (אלא) אֲמַר לֵיהּ ר’ יִצְחָק, בָּלָק מְכַשֵּׁף גָּדוֹל הֲוָה, וְכֵן דֶּרֶךְ הַמְכַשְּׁפִים לָקַחַת הַדָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ חֲשָׁדָא, וְכֵן אֵין מַזְכִּירִין לְעוֹלָם שֵׁם אָבִיו שֶׁל אָדָם, אֶלָּא שֵׁם אִמּוֹ, דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ חֲשָׁדָא.

R. Johanan, being in the presence of R. Isaac, put to him the question: ‘What made Balak say, “Behold, there is a people come out from Egypt” (Num. 22, 5) instead of saying, “Behold, a people, to wit, the children of Israel “?’ R. Isaac replied: ‘Balak was a great sorcerer, and it is the way of sorcerers to avoid any doubtful statement. Thus, in mentioning a man they will never mention the name of his father, but that of his mother, for the reason that a man’s maternal descent is beyond any doubt.

דְּכֵן דֶּרֶךְ הַשֵּׁדִים, דִּמְעַיְּינִים בְּהַהוּא מִלָּה דְּקַאמְרֵי לְהוּ, אִי אִיהוּ כְּדִיבָא, מוֹדִיעִין לֵיהּ מִלִּין כְּדִיבִין, וְאִי הוּא קְשׁוֹט, כָּל מַה דְּאַמְרִין לְזִמְנָא זְעֵירָא קוּשְׁטָא הוּא, כָּל שֶׁכֵּן לְמֶעְבַּד עֲבִידְתָּא. רִבִּי אָחָא אָמַר, בָּלָק אוֹרְחָא דְּקָלָנָא נָקַט, הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם, כְּלוֹמַר, דְּלֵית אֲנָן יַדְעִין מִמָּאן אִינּוּן.

They adopt this course because the demons scrutinize every word uttered to them, so that if it be a falsehood they communicate to the utterer lying information, but if it be truthful they communicate truthful information, at least about things that are to happen shortly. All the more is this the case when they are invoked to perform some action.’ R. Aha said: ‘Balak wished to show his contempt of Israel by his expression: “Behold, a people went forth from Egypt”, as much as to say, “a people, whose origin we know not”.’

אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן, מִפְּנֵי מַה עַמָּא דְּרַבְרְבִין נְטִירִין, וְעַמָּא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָא נְטִירִין. אָמַר רִבִּי יִצְחָק, לָא דָּמֵי מִסְכְּנָא לַעֲתִירָא. מִסְכְּנָא בָּעֵי לְנַטְרָא דִּילֵיהּ, עֲתִירָא לָא נָטִיר דִּילֵיהּ, וְכָל שֶׁכֵּן דְּיִשְׂרָאֵל, אִינּוּן מִמַּלְכָּא דְּרָחִים קְשׁוֹט וְדִינָא. וְדִינָא קַדְמָאָה עָבִיד בְּגוּבְרִין דְּבֵיתֵיהּ, דְּבָעֵי דְּאִינּוּן לֶהוָון נְטִירִין מֵחַטָּאָה יַתִּיר מִכֻּלְּהוּ הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, (עמוס ג׳:ב׳) רַק אֶתְכֶם יָדַעְתִּי מִכֹּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה וְגוֹ’.

R. Johanan said: ‘Why are the nations of the celestial chieftains kept in safety and the people of the Holy One not?’ R. Isaac replied: ‘A poor man needs to take care of his goods, but not a rich one. Further, Israel belongs to the King who loves truth and justice, and therefore He punishes principally and first of all the members of His own family, in order that they may guard themselves from sin more than the outsiders, as it says: “Only you have I known from among all the families of the earth, therefore I will visit upon you all your iniquities” (Amos 3, 2).’

רִבִּי יוֹסֵי נָפַק לָאוֹרְחָא, וַהֲוָה רִבִּי אַחָא בַּר יַעֲקֹב אָזִיל עִמֵּיהּ, עַד דַּהֲווֹ אַזְלֵי שָׁתִיק רִבִּי יוֹסֵי, וְהִרְהֵר בְּמִלֵּי דְּעָלְמָא. וְרִבִּי אַחָא הִרְהֵר בְּמִלֵּי דְּאוֹרַיְיתָא. (עד דהוו אזלי) חָמָא רִבִּי יוֹסֵי חַד חִוְיָא, דְּהֲוָה רָהִיט אֲבַתְרֵיהּ. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי לְרִבִּי אַחָא, חָזֵית הַאי חִוְיָא דְּרָהִיט אֲבַתְרָאי. אָמַר לֵיהּ רִבִּי אַחָא, אֲנָא לָא חֲמֵינָא לֵיהּ. רָהַט רִבִּי יוֹסֵי וְחִוְיָא אֲבַתְרוֹי. נָפַל רִבִּי יוֹסֵי, וְדָמָא שָׁתַת וְנָחַת מֵחוֹטָמוֹי, שָׁמַע דַּהֲווֹ אַמְרִין, רַק אֶתְכֶם יָדַעְתִּי מִכֹּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה וְגוֹ’, אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, וּמָה עַל שַׁעֲתָא חֲדָא כַּךְ, מַאן דְּמִתְיָיאֵשׁ מִנָּהּ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.

R. Jose one day went for a walk with R. Aha bar Jacob. Neither spoke, but whereas R. Aha meditated on spiritual matters, R. Jose’s mind was occupied with worldly things. As they were thus proceeding, R. Jose suddenly beheld a wild beast running after him. He said to R. Aha: ‘Dost thou not see the beast running after me?’ ‘No,’ replied R. Aha, ‘I see nothing.’ R. Jose ran, pursued by the beast. He fell, and blood gushed from his nose. Then he heard a voice say: “You only have I known, etc.” Musing on these words, he said: ‘If I have been punished because my mind was but for one moment separated from the Torah, what must await him who is for ever apart from her!’

פָּתַח וְאָמַר, (דברים ב׳:ז׳) כִּי ה’ אֱלֹהֶיךָ בֵּרַכְךָ בְּכָל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ יָדַע לֶכְתְּךָ וְגוֹ’ הַמּוֹלִיכְךָ וְגוֹ’, נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְגוֹ’, נָחָשׁ שָׂרָף לָמָּה הָכָא. אֶלָּא, לָקַחַת עוֹנְשָׁן מִיִּשְׂרָאֵל, כָּל זְמָן שֶׁמִּתְפָּרְשִׁין מִן עֵץ הַחַיִּים. דִּכְתִּיב, (דברים ל׳:כ׳) כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאוֹרֶךְ יָמֶיךָ.

It is written, “Who led thee through that great and terrible wilderness, wherein were fiery serpents and scorpions” (Deut. 8, 16). Why fiery serpents? To punish Israel should she separate herself from the Tree of Life, which is the Torah.

תָּא חֲזֵי, אָמַר רִבִּי חִיָּיא, כְּתִיב (משלי י״ג:כ״ד) חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ וְגוֹ’. וּכְתִיב (מלאכי א׳:ב׳) אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר ה’. וּכְתִּיב, (מלאכי א׳:ב׳) וְאֶת עֵשָׂו שָׂנֵאתִי. מַהוּ שָׂנֵאתִי, דִּכְתִּיב חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ. כְּלוֹמַר שָׂנֵאתִי אוֹתוֹ, וְעַל כֵּן חָשַׂכְתִּי שֵׁבֶט מֵהֶם, כָּל שֶׁכֵּן וְכָל שֶׁכֵּן תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, דְּלָא בָּעֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּיִתְפָּרְשׁוּן מֵעֵץ הַחַיִּים אֲפִילוּ רִגְעָא חֲדָא.

God punishes the students of the Torah in order that they may not be separated from the Tree of Life even for a single moment.

וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ. יָהַב לְהוֹן עֵיטָא, לְמֶעְבַּד עִמְּהוֹן בִּישָׁא. אָמַר רִבִּי תַּנְחוּם, יַדְעִין הֲווֹ מִצְרָאֵי בְּאִצְטַגְנִינוּת דִּלְהוֹן, שֶׁסּוֹפָן לְמִלְקֵי בְּגִין יִשְׂרָאֵל, וּלְכָךְ אַקְדִּים שׁוּלְטָנָא דִּלְּהוֹן, לְמֶעְבַּד עִמְּהוֹן בִּישׁ.

AND HE SAID UNTO HIS PEOPLE. He gave them advice to do evil to them. R. Tanhum said: ‘The Egyptians knew through their astrology that they would eventually be punished on account of Israel, and therefore their ruler hastened to do evil to them.’

רִבִּי יִצְחָק פָּגַע בְּהַהוּא טוּרָא, וְחָמָא חַד בַּר נָשׁ דְּהֲוָה נָאִים תְּחוֹת חַד אִילָן. יָתִיב תַּמָּן, אַדְהֲוָה יָתִיב, חָמָא אַרְעָא דְּמִתְחַלְחֲלָא, וְאִתְּבַּר הַהוּא אִילָנָא, וְנָפַל, וְחָמָא בְּקִיעִין גּוּמִּין בְּאַרְעָא, וְאַרְעָא סַלְּקָא וְנַחְתָּא.

R. Isaac once drew near to the foot of a mountain, and there beheld a man sleeping under a tree. He sat down. Suddenly and without warning the earth began to quake violently and became full of fissures. The tree was uprooted and fell to the ground;

אִתְּעַר הַהוּא גַּבְרָא, צָוַוח לָקֳבְלֵיהּ דְּרִבִּי יִצְחָק, וְאָמַר לֵיהּ יוּדָאי יוּדָאי, בְּכֵי וְנָהִים, דְּהָאִידָּנָא מְקִימִין בִּרְקִיעָא חַד רַבְרְבָא מְמָנָא שֻׁלְטָנָא עִלָּאָה, וְהוּא זַמִין לְמֶעְבַּד עִמְּכוֹן בִּישׁ סַגִּי, וְהַאי רִגְשָׁא דְּאַרְעָא בְּגִינֵיכוֹן הֲוָה. דְּכָל זִמְנָא דְּרָגְשָׁא אַרְעָא, כַּד קָם מְמָנָא, דְּיַעֲבֵיד עִמְּכוֹן בִּישָׁא.

and the man beneath it woke, and cried with a loud voice:’O Jew, O Jew, weep and lament with mourning and sounds of sorrow! For even at this very moment a great supernal prince of the Gentiles is being appointed in Heaven, who will cause terrible misfortune to Israel. This quaking of the earth is meant as a portent and a warning to you.’

Shemot, Chapter 39

תָּוָוה רִבִּי יִצְחָק וְאָמַר, וַדַּאי כְּתִיב, (משלי ל׳:כ״ב) תַּחַת שָׁלשׁ רָגְזָה אֶרֶץ, וּכְתִיב תַּחַת עֶבֶד כִּי יִמְלוֹךְ. מְמָנָא דְּהֲוָה (ממנא) תְּחוֹת שֻׁלְטָנָא אַחֲרָא, וּמָלִיךְ, וְיָהֲבִין לֵיהּ שֻׁלְטָנָא, וְכָּל שֶׁכֵּן כַּד שָׁלִיט בְּיִשְׂרָאֵל.

At this R. Isaac fell a-trembling, and said: ‘Verily, it is written, “For three things the earth is disquieted… for a servant when he reigneth, etc.”, that is, when the supramundane principality, who was previously under another ruler, reigns, especially over Israel.’

אָמַר רִבִּי חָמָא בַּר גּוּרְיָא, כַּד אֲנָח לְיִשְׂרָאֵל תְּחוֹת שֻׁלְטָנוּתָא דְּאוּמִין, יָתִיב וְגָעֵי וּבָכֵי, הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, (ירמיהו י״ג:י״ז) בְּמִסְתָּרִים תִּבְכֶּה נַפְשִׁי. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, בְּמִסְתָּרִים דַּוְוקָא.

R. Hama bar Gurya said: ‘When God allows Israel to fall under the oppression of the Gentiles He (God) weeps, as it is written, “My soul weeps in secret places” (Jer. 13, 17).’

רִבִּי יְהוּדָה עָאל לְגַבֵּיהּ דְּרִבִּי אֶלְעָזָר, אַשְׁכָּחֵיהּ דְּהֲוָה יָתִיב, וִידֵיהּ בְּפוּמֵיהּ, וַהֲוָה עֲצִיב. אָמַר לֵיהּ, בְּמָאי קָא עָסִיק מֹר. אָמַר לֵיהּ דִּכְתִּיב, (משלי ט״ז:ט״ו) בְּאוֹר פְּנֵי מֶלֶךְ חַיִּים. אִי טַרְנָא עָצִיב, וְכָּל שֶׁכֵּן דְּגָעֵי וּבָכֵי, שַׁמָּשׁוֹי מַאי עַבְדֵי, הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, (ישעיהו ל״ג:ז׳) הֵן אֶרְאֶלָּם צָעֲקוּ חוּצָה. מַאי חוּצָה. מָרֵיהוֹן בְּגוֹ, וְאִינּוּן לְבַר. מָרֵיהוֹן בְּבָתֵּי גָּוָאי, וְאִינּוּן בְּבָתֵּי בָּרָאי. בָּתֵּי גָּוָאי מַאי אִינּוּן. אָמַר רִבִּי יִצְחָק, אִינּוּן מֵעֲשָׂרָה כִּתְרֵי מַלְכָּא.

R. Judah once visited R. Eleazar. He found him sitting deep in thought, his hand pressed to his mouth in sadness. ‘What are you thinking about?’ he asked. R. Eleazar replied: ‘It says “In the light of the king’s countenance there is life” (Prov. 16, 15), but if our Master is cast down in spirit, and even sighing and weeping, what can his ministers do but follow His example? Therefore it is written, “Behold, their valiant ones (angels) cry without, the angels of peace weep bitterly” (Is. 33, 7). Why do they cry? Because their Lord is within and they are without; because their Lord is in the inner chambers and they are in the outer courts.’

מַלְאֲכֵי שָׁלוֹם מַר יִבְכָּיוּן, וְכִי יֵשׁ מַלְאָכִים שֶׁאֵינָם שֶׁל שָׁלוֹם. אָמַר לֵיהּ אִין. תָּא חֲזֵי, אִית מָארֵי דְּדִינָא קַשְׁיָא, וְאִית מָארֵי דְּדִינָא דְּלָא קַשְׁיָא, וְאִית מָארֵי דִּינָא וְרַחֲמָנוּתָא. וְאִית מָארֵי דְּרַחֲמָנוּתָא דְּלֵית בְּהוּ דִּינָא כְּלָל. וְאִלֵּין אִתְקְרוּן מַלְאֲכֵי שָׁלוֹם. וְעַל אִינּוּן דִּלְתַתָּא, כְּתִיב, (ישעיהו נ׳:ג׳) אַלְבִּישׁ שָׁמַיִם קַדְרוּת וְשַׂק אָשִׂים כְּסוּתָם. וּכְתִיב (ישעיהו ל״ד:ד׳) וְנָמַקּוּ כָּל צְבָא הַשָּׁמַיִם.

Why are they called “angels of peace”? Are there angels who are not of peace? Yea, verily! For there are emissaries both of stern judgement and of less stern judgement, and there are those whose attribute is justice mingled with mercy, and some who represent mercy only. It is these last who are called “Angels of peace”. Of the lowest degree of heavenly beings it is written, “I clothe the heavens with blackness and I make sackcloth their covering” (Is. 50, 3).

אִי הָכִי, כָּל אִינּוּן שׁוּלְטָנִין דִּמְמָנָן עַל שְׁאַר עַמִּין, כַּד חָמָאן לְמָרֵיהוֹן עָצִיב, לְמָאי עַבְדִין פָּרוֹכָא לִבְנוֹהִי. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, לָא עַבְדִּי אֶלָּא מַאי דְּאִתְפְּקָדוּ, וּרְעוּתָא דְמָרֵיהוֹן עַבְדִּין.

But unto what end do the principalities of the Gentile nations cause God’s children to suffer, seeing that it makes their Master grieve? They only carry out their office and they needs must do the will of their Lord.’

Shemot, Chapter 40

ר’ דּוֹסְתָּאי אָמַר בְּעִדָנָא דְּאִתְמַסְּרָן בְּנוֹי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, לְשׁוּלְטָנֵי עֲמָמִין, מִתְכַּנְּפִין תְּרֵיסַר בָּתֵּי דִּינִין, וּמִשְׁתַּקְּעָן גּוֹ תְּהוֹמָא רַבָּה, גָּעֵי טַרְנָא, גָעִין, וּרְהִיטָן (נ”א תריסין) וְנַחְתִּין תְּרֵין דִּמְעִין לִשְׁקִיעָא דְּיַמָּא רַבָּה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהילים ל״ו:ז׳) מִשְׁפָּטֶיךָ תְּהוֹם רַבָּה. וּמִתְגַּלְגְּלָן עִלָּאִין לְתַתָּא, אִתְבַּקְּעָן תַּתָּאִין, וְנַחְתִּין מָאתַן וְאַרְבְּעִין דַּרְגִּין הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (עמוס ג׳:ח׳) אַרְיֵה שָׁאָג מִי לֹא יִירָא.

Said R. Dostai: ‘When the children of the Holy One are delivered up to the rulers of the Gentiles, twelve celestial tribunals meet together and precipitate themselves into the great abyss, and all the ministering angels with all servitors cry in agony. Two tears fall then into the abyss. The higher angelic beings roll down below, and the lower are brought still lower to the measure of two hundred and forty degrees, for “The lion hath roared, who will not fear?” (Amos 3, 8).’

תָּנָּא, בְּשַׁעֲתָא דְּמָסַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל לְשָׂרָא דְּמִצְרָאֵי, גָּזַר עָלַיְיהוּ ז’ גְּזֵרוֹת, שֶׁיְשַׁעֲבְּדוּ בְּהוֹן מִצְרָאֵי. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (שמות א׳:י״ד) וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבוֹדָה קָשָׁה בְּחוֹמֶר וּבִלְבֵנִים וְגוֹ’. וְלָקֳבְלֵיהוֹן שִׁבְעָה לְטָב, וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ, וַיִּשְׁרְצוּ, וַיִּרְבּוּ, וַיַּעַצְמוּ, בִּמְאֹד, מְאֹד, וַתְּמַלֵא הָאָרֶץ אוֹתָם.

We have learned that at the time the Holy One, blessed be He, had given over Israel into the hand of the chieftain of Egypt, He decreed that seven hardships should be laid on them by the Egyptians These are enumerated in the verse saying: “And they made their lives bitter with hard service, etc.” Correspondingly, He bestowed on them seven favours, as enumerated in the verse: “And the children of Israel were fruitful, and increased abundantly, and multiplied, and waxed mighty, very mighty, exceedingly so, and the land was filled with them.”

Shemot, Chapter 41

(שמות א׳:י׳) הָבָה נִּתְחַכְּמָה לוֹ. רִבִּי יוֹסֵי אָמַר, אֵין הָבָה אֶלָּא לָשׁוֹן הַזְמָנָה, לְמֶעְבַּד דִּינָא. כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר, (בראשית י״א:ז׳) הָבָה נֵרְדָה. (שמואל א י״ד:מ״א) הָבָה תָמִים. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן, הָבָה כּוּלָּם, לְשׁוֹן הַסְכָּמָה וְהַזְמָנָה. כְּמוֹ (בראשית י״א:ד׳) הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר. (שופטים כ׳:ז׳) הָבוּ לָכֶם עֵצָה. (תהילים כ״ט:א׳) הָבוּ לַה’ בְּנֵי אֵלִים.

COME, LET US DEAL WISELY WITH THEM LEST THEY MULTIPLY (Ex. I,10).

רִבִּי יִצְחָק אָמַר, הָבָה נִּתְחַכְּמָה לוֹ נְהוֵי בְהַסְכָּמַת דִּינָא לְגַבֵּיהּ. פֶּן יִרְבֶּה, וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ אוֹמֶרֶת כֵּן יִרְבֶּה, וְכֵן יִפְרוֹץ. וּמַלְאֲכֵי הַשָׁרֵת הֲווֹ לְהוּ לְשִׂכִּים וְלִצְנִינִים הֲדָא הוּא דִכְתִיב, וַיָּקוּצוּ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. דַּהֲווֹ מִתְעַקְּצֵי מִמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, כְּהָנֵי קוֹצֵי דְּמִתְעַקְּצֵי בְּהוּ אִינְשֵׁי.

Shemot, Chapter 42

אָמַר רִבִּי יוּדָאי אָמַר רִבִּי יִצְחָק, מַה הֲוָה מַחֲשַׁבְתְּהוֹן דְּמִצְרָאֵי, דְּמִמְנַע מִיִּשְׂרָאֵל פִּרְיָה וּרְבִיָּה, וְשֻׁלְטָנָא דִּמְמָנָא עֲלֵיהוֹן דְּאָעִיל בְּלִבְּהוֹן כַּךְ. אֶלָּא, אָמַר לְהוֹן, הֲווֹ יַדְעִין, דְּזַמִּין בְּרָא חֲדָא לְמֵיפַק מִיִּשְׂרָאֵל, דְּיִתְעֲבֵיד דִּינָא בֶּאֱלהֵיהוֹן עַל יְדֵיהּ.

R. Judah said in the name of R. Isaac: ‘Why did the Egyptians so desire to prevent Israel from multiplying, and what motive prompted their supernal representative to put such a desire into their hearts? Because he knew and made known to them that a son would be born to the Israelites through whom judgement should be brought upon the gods of Egypt;

דְּאָמַר רִבִּי יוֹחָנָן, בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר מֹשֶׁה, (שמות י״ב:י״ב) וּבְכָל אֱלהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים הָלַךְ דּוּמָה שָׂרוֹ שֶׁל מִצְרַיִם, ד’ מֵאוֹת פַּרְסָה. אָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, גְּזֵרָה נִגְזְרָה לְפָנַי, דִּכְתִּיב, (ישעיהו כ״ד:כ״א) יִפְקֹד יְיָ’ עַל צְבָא הַמָּרוֹם בַּמָּרוֹם וְגוֹ’. בְּאוֹתָה שָׁעָה נִטְּלָה הַשְּׂרָרָה מִמֶּנּוּ, וְנִתְמַנָּה דּוּמָה שַׂר שֶׁל גֵּיהִנָּם, לִידוֹן שָׁם נַפְשׁוֹת הָרְשָׁעִים. וְרִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר עַל הַמֵּתִים נִתְמַנָּה.

for, according to R. Johanan, when Moses said that God “will exercise judgement against all the gods of Egypt” (Ex. 12, 12), Duma, the celestial Prince of Egypt, ran away four hundred parasangs, and the Holy One said to him: “It is My decree!” In that hour his power and his dominion was taken from him, and he was banished, instead, to the lower regions and appointed over the realms of Gehenna, as judge of the souls of the wicked.’ R. Judah said that he was appointed over the dead.

אָמַר רִבִּי חֲנִינָא, כְּתִיב (במדבר ל״ג:ד׳) וּבֵאלֹהֵיהֶם עָשָׂה יְיָ’ שְׁפָטִים. וְכִי בֶּאֱלהַּ שֶׁל כֶּסֶף, וְשֶׁל זָהָב, וְשֶׁל עֵץ, וְשֶׁל אֶבֶן, יֶשׁ שְׁפָטִים. אֶלָּא אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, שֶׁל כֶּסֶף וְשֶׁל זָהָב הָיוּ נִתָּכִים מֵאֲלֵיהֶם, וְשֶׁל עֵץ מִתְרַקְּבִין.

R. Hanina said: ‘It is written: “Upon their gods also the Lord executed judgements” (Num. 33, 4). Can we speak of judgements being executed on gods made of silver or gold, of wood or stone?’ R. Jose replied: ‘Those made of silver and gold were melted of themselves, and the wooden rotted of themselves.’

אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, אֱלוֹהַּ שֶׁל מִצְרַיִם שֶׂה הָיָה, וְצִוָּה הַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת בּוֹ שְׁפָטִים, לִשְׂרוֹף אוֹתוֹ בָּאֵשׁ, כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר, (דברים ז׳:כ״ה) פְּסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ. כְּדֵי שֶׁיְּהֵא רֵיחוֹ נוֹדֶף. וְעוֹד, (שמות י״ב:ט׳) רֹאשׁוֹ עַל כְּרָעָיו וְעַל קִרְבּוֹ. וְעוֹד, שֶׁעַצְמוֹתָיו מוּשְׁלָכִים בַּשּׁוּק. וְזֹאת הָיְתָה לְמִצְרַיִם קָשֶׁה מִכּוּלָּן, הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, שְׁפָטִים.

R. Eleazar said: ‘The god of Egypt was the sheep, and so the Holy One, blessed be He, commanded to burn it in fire, so that its evil smell should go forth; and that it should be burnt with “its head with its legs and the inwards thereof’ (Ex. 12, 9). And in addition, its bones were thrown into the market-place, a thing which distressed the Egyptians beyond all else. This was the “judgement” implied in the verse cited.’

אָמַר רִבִּי יְהוּדָה בֵּאלהֵיהֶם מַמָּשׁ וְזֶהוּ שַׂר שֶׁלָּהֶם, לְקַיֵּים, יִפְקוֹד ה’ עַל צְבָא הַמָּרוֹם בַּמָּרוֹם וְעַל מַלְכֵי הָאֲדָמָה עַל הָאֲדָמָה. וְכָל זֶה הָיוּ יוֹדְעִים הַחֲכָמִים שֶׁבָּהֶם, וְכָּל שֶׁכֵּן שַׂר שֶׁלָּהֶם. עַל כֵּן כְּתִיב, הָבָה נִּתְחַכְּמָה לוֹ.

R. Judah said: ‘ “Against their gods” refers in a literal sense to their Chieftains, in fulfilment of the prophecy: “The Lord will punish the host of the high heaven on high” (Is. 24, 21). The wise men among the Egyptians knew all this, and all the more so their Chieftain. Hence they said: “Come, let us deal wisely with them”.’

רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר, הַרְבֵּה עֲבוֹדָה זָרָה הָיוּ בְּמִצְרַיִם, וְנִילוּס אֱלוֹהַּ שֶׁלָּהֶם הָיָה, וּבִכְלַל אֱלהֵיהֶם הָיָה הוּא, וּבְכוּלָּם עָשָׂה ה’ שְׁפָטִים. אָמַר רִבִּי אַבָּא, הָא דְּר’ יוֹחָנָן דַּיְיקָא, וּפְשִׁיטָא, מִשּׁוּם דֶּאֱלֹהֵיהֶם נִלְקִים בַּתְּחִלָּה, וְאַחַר כַּךְ הָאוּמָה, וְכֵן נִילוּס נִלְקָה בַּתְּחִלָּה, וְהָעֵצִים וְהָאֲבָנִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (שמות ז׳:כ״א) וַיְהִי הַדָּם בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם וּבָעֵצִים וּבָאֲבָנִים, שֶׁהָיוּ לָהֶם אֱלהוּת מַמָּשׁ. וְאָמַר רִבִּי יִצְחָק, עַל צְבָא הַמָּרוֹם בַּמָּרוֹם כְּתִּיב, וְנִילוּס לֹא הָיָה בַּמָּרוֹם. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן, רוֹב מֵימָיו כְּדוּגְמָתָן בַּמָּרוֹם. אָמַר רִבִּי יִצְחָק, שַׂר שֶׁלָּהֶם נִלְקָה בַּתְּחִלָּה, וְאַחַר כַּךְ שְׁאַר אֱלהֵיהֶם.

Said R. Johanan: ‘They had many idols, but their chief god was the Nile, and the Lord executed judgements on them all.’ Said R. Abba: ‘The exposition of R. Johanan is the correct and self-evident one. For we know that first the gods of a nation are punished and then the nation itself. So here, first the Nile and wood and stones were smitten, as Scripture says: “and there shall be blood throughout the land of Egypt, both in wood and stone” (Ex. 12, 16), the wood and stone being the very gods which the Egyptians worshipped.’ R. Isaac remarked: ‘But it is written, “the host of the high heaven on high”, whereas the Nile was not on high.’ Said R. Johanan: ‘The greater part of its waters resemble their prototype on high.’ R. Isaac said: ‘First their Chieftain was smitten and then the rest of their gods.’

רִבִּי שִׁמְעוֹן בְּרִבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, לָקוּת אוּמָה שֶׁל מִצְרַיִם מַמָּשׁ, לָא הָיָה אֶלָּא בַּיָּם, דִּכְתִּיב, (שמות י״ד:כ״ח) לא נִשְׁאַר בָּהֶם עַד אֶחָד. וְקוֹדֶם זֶה, נַעֲשָׂה שְׁפָטִים בֵּאלהֵיהֶם. וְעַל דָּא כְּתִיב, הָבָה נִּתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה. וְנִתְנַבְּאוּ עַל הֶעָתִיד, כְּפִי מַה שֶאֵירַע לָהֶם. וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שׂוֹנְאֵינוּ, נִבְּאוּ עַל מַחֲנוֹת עֶלְיוֹנִים, שֶׁיִּהְיוּ שְׁרוּיִים בְּתוֹכָם. וְנִלְחַם בָּנוּ, נִבְּאוּ עַל מַה דִּכְתִּיב, (שמות י״ד:י״ד) ה’ יִלָּחֵם לָכֶם וְגוֹ’. וְעָלָה מִן הָאָרֶץ, כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר (שמות י״ד:ח׳) וּבְנִי יִשְׂרָאֵל יוֹצְאִים בְּיַד רָמָה.

R. Simeon, the son of R. Jose, said: ‘The punishment of the Egyptian nation itself was accomplished at the sea, in regard to which it is written: “There remained not so much as one of them” (Ibid. 14, 28), and before that, judgements were executed against their gods. Hence the words of Pharaoh, saying: “Come, let us deal wisely with them lest they multiply, and it come to pass that, when befalleth us any war, etc.” There was here a premonition of what actually came to pass-“they also join themselves unto our enemies”-a premonition of the heavenly hosts that stood by the Israelites-“and fight against us” -a prediction of what Moses declared, saying: “The Lord will fight for you” (Ibid. 14, 16)-“and get them up out of the land”- as in fact we read: “for the children of Israel went out with a high hand” (Ibid. 14, 8).’

Shemot, Chapter 43

(שמות ב׳:א׳) וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי. רִבִּי אֶלְעָזָר פָּתַח, (שיר השירים א׳:א׳) שִׁיר הַשִּׁירִים אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה. תָּנָא, כְּשֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת עוֹלָמוֹ, עָלָה בְּחֵפֶץ לְפָנָיו, וּבָרָא אֶת הַשָּׁמָיִם בִּימִינוֹ וְהָאָרֶץ בִּשְׂמֹאלוֹ, וְעָלָה בְּחֵפֶץ לְפָנָיו, לִנְהוֹג הַיּוֹם וְהַלַּיְלָה. וּבָרָא הַמַּלְאָכִים הַמְמוּנִים בְּחַסְדּוֹ, בַּיּוֹם. (נ”א לומר שירה ביום זמן החסד) וּבָרָא הַמַּלְאָכִים הַמְמוּנִים לוֹמַר שִׁירָה בַּלַּיְלָה. הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, (תהילים מ״ב:ט׳) יוֹמָם יְצַוֶּה יְיָ’ חַסְדּוֹ וּבַלַּיְלָה שִׁירֹה עִמִּי. אֵלּוּ מִיָּמִין, וְאֵלּוּ מִשְּׂמֹאל, אֵלּוּ מַקְשִׁיבִים שִׁירַת הַיּוֹם, שִׁירָתָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל קָדוֹשׁ. רִבִּי יִצְחָק אָמַר, אוֹתָם שֶׁאוֹמְרִים שִׁירָה בַּלַּיְלָה, מַקְשִׁיבִים שִׁירָתָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל בַּיּוֹם, הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, (שיר השירים ח׳:י״ג) חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים לְקוֹלֵךְ.

AND THERE WENT A MAN OF THE HOUSE OF LEVI AND TOOK TO WIFE A DAUGHTER OF LEVI. R. Eleazar discoursed on the verse, “The Song of Songs of Solomon” (S.S. 1, I). He said: ‘We have learnt that when the Holy One, blessed be He, was about to create the world, He was pleased to create the heaven with His right hand, and the earth with His left. He was also pleased to make a division of day and night, and He created angels appointed by His grace to chant hymns of praise by day, and others by night for the night watches. Thus it is said: “The Lord commandeth his grace in the daytime, and in the night his song with me” (Ps. 42, 9). The former stand on the right hand, and the latter on the left, the latter hearkening to the song of the day and the former to the song of the night: and the singing they hear is the song of Israel, the holy. ‘ R. Isaac said: ‘Those that sing by night listen to the song of Israel by day, as it is written: “The companions hearken to thy voice” (S.S. 8, 16).’

אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, כַּת אַחַת, כְּלוּלָה מִשָּׁלֹשׁ כִּתּוֹת, אוֹמֶרֶת שִׁירָה בַּלַּיְלָה. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (משלי ל״א:ט״ו) וַתָּקָם בְּעוֹד לַיְלָה וַתִּתֵּן טֶרֶף לְבֵיתָהּ.

Said R. Simeon: ‘The angels of one degree with three divisions sing at night, and in darkness still their songs are heard, as it says, “She riseth while it is yet night, and giveth food to her household, and a portion to her maidens” (Prov. 31, 15).’

אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, עֲשָׂרָה דְּבָרִים נִבְרָאוּ בְּיוֹם רִאשׁוֹן, מֵהֶם מִדַּת לַיְלָה, וּמֵהֶם מִדַּת יוֹם, וְעַל מִדַּת לַיְלָה כְּתִיב, וַתָּקָם בְּעוֹד לַיְלָה וַתִּתֵּן טֶרֶף לְבֵיתָהּ. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (איוב ט״ז:ט׳) אַפּוֹ טָרַף. וּכְתִיב, (מיכה ה׳:ז׳) וְטָרַף וְאֵין מַצִּיל. וְחֹק לְנַעֲרוֹתֶיהָ, כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר (שמות ט״ו:כ״ה) חֹק וּמִשְׁפָּט. (תהילים קמ״ז:י״ט) חֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו. (תהלים פ”א) כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא מִשְׁפַּט וְגוֹ’. מִכָּאן שְׁמִדַּת הַדִּין שׁוֹלֶטֶת בַּלַּיְלָה.

R. Eleazar continued: ‘On the first day ten things were created, and of these ten some belong to the day and its ways, and some to the night and the ways of the night.

וְתָנָא, אֵלּוּ הָאוֹמְרִים שִׁירָה בַּלַּיְלָה, אֵלּוּ הֵם שָׂרִים עַל כָּל בַּעֲלֵי שִׁיר. וּכְשֶׁפּוֹתְחִין הַחַיִּים שִׁירָה, מוֹסִיפִים הָעֶלְיוֹנִים כֹּחַ, לָדַעַת וּלְהַכִּיר וּלְהַשִּׂיג מַה שֶּׁלֹּא הִשִּׂיגוּ. שָׁמַיִם וָאָרֶץ, מוֹסִיפִין כֹּחַ בְּהַאי שִׁירָה.

It is also known and believed that those angels who sing by night are the leaders of all other singers; and when on earth we living terrestrial creatures raise up our hearts in song, then those supernal beings gain an accession of knowledge, wisdom and understanding, so that they are enabled to perceive matters which even they had never before comprehended.’

אָמַר רִבִּי נְחֶמְיָה, אַשְׁרֵי הַזּוֹכֶה לָדַעַת בְּאוֹתוֹ שִׁיר, דְּתַנְיָא הַזּוֹכֶה בְּאוֹתוֹ שִׁיר, יָדַע בְּעִנְיָנֵי הַתּוֹרָה וְהַחָכְמָה, וְיַאֲזִין וְיַחֲקוֹר וְיוֹסִיף כֹּחַ וּגְבוּרָה בַּמֶּה שֶׁהָיָה, וּבַמֶּה שֶׁעָתִיד לִהְיוֹת, וּבָזֶה זָכָה שְׁלמֹה לָדַעַת.

Said R. Nehemiah: ‘Blessed is he who is worthy to perceive such singing, for, as we know and have been taught, he who is deemed worthy to comprehend this song becomes adept in doctrine and obtains wit to discern what has been and what will be. Solomon was found worthy of such knowledge,

דְּתָנֵי רִבִּי שִׁמְעוֹן, דָּוִד עָלָיו הֲשָׁלוֹם, יָדַע בָּזֶה, וְתִקֵּן שִּׁירִים וְתוּשְׁבָּחוֹת הַרְבֵּה, וְרָמַז בָּהֶם הָעֲתִידוֹת לָבוֹא, וְהוֹסִיף כֹחַ וּגְבוּרָה בְּרוּחַ הַקּוֹדֶשׁ. יָדַע בְּעִנְיָינִי הַתּוֹרָה וְהַחָכְמָה, וְאִזֵּן וְחִקֵּר וְהוֹסִיף כֹּחַ וּגְבוּרָה בְּלָשׁוֹן הַקּוֹדֶשׁ.

for thus taught R. Simeon: “David, peaoe be on him, was cognizant of it, and so could compose hymns and songs, many in number, in which he hinted concerning future events. He also became richly endowed with power in the holy spirit, understood matters appertaining to the Torah and to Divine wisdom, and obtained a mastery of the holy tongue.

וּשְׁלמֹה זָכָה יוֹתֵר בְּאוֹתוֹ הַשִּׁיר, וְיָדַע הַחָכְמָה, וְאִזֵּן וְחִקֵּר וְתִקֵּן מְשָׁלִים הַרְבֵּה, וְעָשָׂה סֵפֶר מֵאוֹתוֹ הַשִּׁיר מַמָּשׁ, וְהַיְינוּ דִּכְתִּיב, (קהלת ב׳:ח׳) עָשִׂיתִי לִי שָׁרִים וְשָׁרוֹת. כְּלוֹמַר, קָנִיתִי לִי לָדַעַת שִׁיר, מֵאוֹתָן הַשִּׁירִים הָעֶלְיוֹנִים, וַאֲשֶׁר תַּחְתָּם. וְהַיְינוּ דִּכְתִּיב, שִׁיר הַשִּׁירִים, כְּלוֹמַר, שִׁיר, שֶׁל אוֹתָם שָׁרִים שֶׁל מַעְלָה. שִׁיר, שֶכּוֹלֵל כָּל עִנְיְינֵי הַתּוֹרָה וְהַחָכְמָה, וְכֹחַ וּגְבוּרָה, בְּמַּה שֶׁהָיָה, וְעָתִיד לִהְיוֹת, שִׁיר הַשִּׁירִים שֶׁל מַעְלָה מְשׁוֹרְרִים.

Solomon, however, was gifted with a still greater knowledge of that song: he penetrated into the essence of wisdom, and so he wrote many proverbs and made a book of the song itself. This is the meaning of his words, “I gat me men singers (sharim) and women singers” (Eccl. 2, 8); that is to say, he acquired the knowledge of the hymn sung by heavenly and terrestrial beings. And on account of this he called his book “The Song of Songs”: the song of the supernal songs, the song containing all mysteries of the Torah and of Divine wisdom; the song wherein is power to penetrate into things that were and things that will be; the song sung by the supernal princes (sharim=sarim).’

אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, אֵלּוּ הַשָׁרִים, עָמְדוּ, עַד שֶׁנּוֹלַד לֵוִי, אֲבָל מִשֶּׁנּוֹלַד לֵוִי וְאֵילָךְ אָמְרוּ שִׁיר. כֵּיוָן שֶׁנּוֹלַד מֹשֶׁה וְנִמְשַׁח אַהֲרֹן, וְנִתְקַדְּשוּ הַלְּוִיִּם, נִשְׁלָם הַשִּׁיר, וְעָמְדוּ עַל מִשְׁמְרוֹתָם.

Said R. Eleazar: ‘Those heavenly princes stood in expectation until Levi was born; as soon as he was born they began to sing; as soon as Moses was born and Aaron was anointed high priest and the Levites were sanctified, the singing was perfected and the singers remained at their service.’

וְאָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, בְּאוֹתָה שָׁעָה שֶׁנּוֹלַד לֵוִי, פָּתְחוּ לְמַעְלָה וְאָמְרוּ, (שיר השירים ה’) מִי יִתֶּנֵךָ כְּאָח לִי יוֹנֵק שְׁדֵי אִמִּי אֶמְצָאֲךָ בַחוּץ אֶשָּׁקְךָ גַּם לא יָבוּזוּ לִי. כֵּיוָן שֶׁיָּצְאוּ מִשֵּׁבֶט לֵוִי הַמְּשׁוֹרְרִים שֶׁל מַטָּה, וְנִתְקַדְּשוּ כּוּלָּם, וְעָמְדוּ עַל מִשְׁמְרוֹתָם, וְנִתְקַדְּשוּ אֵלֶּה לְנוֹכַח אֵלֶּה, חֲבֵרִים כְּאֶחָד, וְהָעוֹלָמוֹת אֶחָד, וּמֶלֶךְ אֶחָד שׁוֹכֵן עֲלֵיהֶם, בָּא שְׁלמֹה, וְעָשָׂה סֵפֶר מֵאוֹתוֹ שִׁיר שֶׁל אוֹתָם שָׁרִים, וְנִסְתַּם הַחָכְמָה בּוֹ.

He also said: ‘At the hour when Levi was born, the heavenly choir began to sing: “O that thou wert as my brother that sucked the breast of my mother! Should I find thee without, indeed I would kiss thee, and they would not despise me” (S.S. VIII, I). When the singers here below issued from the tribe of Levi and all of them were sanctified and entered into their service, and the two choirs, the heavenly and the earthly, were both hallowed, and sang in harmony so that the worlds were in unison and one King dwelt above them, then came Solomon and made a book of the hymning of the singers, wherein is enclosed heavenly wisdom.’

אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, לָמָּה נִקְרְאוּ הַשָׁרִים שֶׁל מַטָּה לְוִיִּים, עַל שֶׁנִּלְוִים וְנֶחְבָּרִים לְמַעְלָה כְּאֶחָד. וְהָשּׁוֹמֵעַ, נִלְוָה וְנִדְבָּק נַפְשׁוֹ לְמַעְלָה. וְעַל כֵּן אָמְרָה לֵאָה, (בראשית כ״ט:ל״ד) יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי. רִבִּי תַּנְחוּם אָמַר, שֶבַּכֹּל נִלְוָה זֶרַע לֵוִי עִם הַשְּׁכִינָה, בְּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וּמִרְיָם, וּבְכָל זַרְעוֹ אַחֲרָיו, וְהֵם הַנִּלְוִים אֶל ה’ לְשָׁרְתוֹ.

Said R. Judah: ‘Why are the singers here below called Levites? Because they are joined closely (lava= to be joined to) to and united with (the singers) above in absolute unison. He who hears their singing, his soul is also joined closely to the upper world. Therefore Leah said (at the birth of Levi): “Now this time my husband will be joined unto me” (Gen. 29, 34).’ Said R. Tanhum: ‘The seed of Levi is always joined to the Shekinah: in Moses, Aaron, Miriam, and in all his descendants.

תָּא חֲזֵי, בְּשָׁעָה שֶׁעָמְדוּ הַמְּשׁוֹרְרִים לְמַעְלָה, לא עָמְדוּ עַל מִשְׁמַרְתָּם, עַד שֶׁנּוֹלְדוּ שְׁלֹשָׁה הָאַחִים: מֹשֶׁה, אַהֲרֹן, וּמִרְיָם. תִּינַח מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, מִרְיָם לָמָּה. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (קהלת ב’) וְשָׁרוֹת. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (שמות ט״ו:כ״א) וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם.

Observe that when the supernal singers desired to minister, they could not actually perform their function before the brothers Moses and Aaron and their sister Miriam were born.

תָּאנָא, בְּאוֹתָה שָׁעָה שֶׁנּוֹלַד לֵוִי, נְטָלוֹ הַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּבְחָרוֹ מִכָּל אֶחָיו וְהוֹשִׁיבוֹ בָּאָרֶץ, וְהוֹלִיד לִקְהָת, וּקְהָת הוֹלִיד לְעַמְרָם, וְהוּא הוֹלִיד לְאַהֲרֹן וּמִרְיָם. פֵּירַשׁ מֵאִשְׁתּוֹ, וְהֶחזִירָהּ, בְּאוֹתָה שָׁעָה הָיוּ הַמְשׁוֹרְרִים שֶׁל מַעְלָה עוֹמְדִים וּמְשׁוֹרְרִים, גָּעַר בָּהֶם הַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְנִשְׁתָּכַּךְ הַשִּׁיר, עַד שֶׁנָּטָה קַו יְמִינוֹ, וְהוֹשִיט לְעַמְרָם.

We have a tradition that when Levi was born, the Holy One, blessed be He, took him and chose him from among all his brethren, and settled him in the land. He then begat Kehat, who begat Amram, who begat Aaron and Miriam. Amram separated himself from his wife and then took her again. At that hour the heavenly singers began to chant, but the Holy One, blessed be He, rebuked them, and the chanting ceased, until He stretched out the line of His right hand (the attribute of Grace) towards Amram.

מַאי טַעְמָא נִקְרָא עַמְרָם. שֶׁיָּצָא מִמֶּנּוּ עַם רָם עַל כָּל רָמִים, וְלֹא נִזְכַּר שְׁמוֹ. מַאי טַעְמָא לֹא נִזְכַּר שְׁמוֹ. רִבִּי יְהוּדָה אָמַר בְּשֵׁם רִבִּי אֲבָהוּ, מִפְּנֵי שֶׁבְּצִנְעָא הָלַךְ, וּבְצִנְעָא חָזַר לְאִשְׁתּוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַכִּירוּ בּוֹ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיֵּלֶךְ אִישׁ, וְלָא נֶאֱמַר וַיֵּלֶךְ עַמְרָם בְּפַרְהֶסְיָא. וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי, אַף הִיא בְּצִנְעָא חָזְרָה, וְלֹא נִזְכְּרָה שְׁמָהּ.

Why was he called Amram? Because a people, higher than all the high ones (‘am ram=high people), descended from him. And yet his name is not expressly mentioned (in connection with the birth of Moses). Why so? Because he secretly went away from his wife and secretly returned, so that no one should notice him. Wherefore it is written: “And there went a man”; it does not say “Amram”. Likewise does it say: “And took to wife a daughter of Levi”; she also returned secretly, wherefore her name is not mentioned.’

Shemot, Chapter 44

וַיֵּלֶךָ אִישׁ. רִבִּי אֲבָהוּ אָמַר, וַיֵּלֶךְ אִישׁ, זֶה גַּבְרִיאֵל. דִּכְתִּיב, (דניאל ט׳:כ״א) וְהָאִישׁ גַּבְרִיאֵל. שֶׁהָלַךְ הוּא וְהֶחזִירָהּ לְעַמְרָם. רִבִּי יְהוּדָה אָמַר, עַמְרָם מַמָּשׁ הָיָה, וְלֹא נִזְכַּר שְׁמוֹ, מִפְּנֵי שֶׁהֲלִיכָה זוֹ לֹא הָיְתָה מִמֶּנּוּ לְהִזְדַּוֵּוג לְאִשְׁתּוֹ, אֶלָּא מִלְּמַעְלָה.

AND THERE WENT A MAN. R. Abahu said: This was Gabriel, who is called “man” in the verse, “And the man Gabriel” (Dan. 9, 21), and it was he who went and brought her (Amram’s wife) back to him.’ Said R. Judah: ‘It was Amram himself, only his name is not mentioned because this going to rejoin his wife was not his own idea but was inspired from above.’

רִבִּי יִצְחָק אָמַר, בְּאַהֲרֹן וּמִרְיָם לא נְאֱמַר זִיוּוּג אֲבוֹתָם בַּתּוֹרָה, וּבְמֹשֶׁה כְּתִּיב וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי, לְהוֹרוֹת, שֶׁהַשְּׁכִינָה נִקְרֵאת עַל שֵׁם לֵוִי. וְלא הָיָה עַמְרָם רָאוּי לְהוֹלִיד לְמֹשֶׁה, עַד שֶׁנָּטַל חֵלֶק בַּשְּׁכִינָה, וְהוֹלִיד לְמֹשֶׁה. הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי. וּלְפִיכָךְ כְּתִיב, (שמות ב׳:א׳) וַתֵּרֶא אוֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא.

R. Isaac said: ‘In regard to the birth of Aaron and Miriam it does not say anything concerning their parents’ espousal, but in connection with the birth of Moses it says :” And took to wife a daughter of Levi”, which shows that the Shekinah is called after Levi, and Amram was not worthy to beget Moses until he obtained a portion in the Shekinah, and then he begat Moses. Hence it is written: “And she saw him that he was good” (Ex. 2, 2).’

רִבִּי אֶלְעָזָר אָמַר, זָכָה עַמְרָם שֶׁיָּצָא מִמֶּנּוּ בֶּן, שֶׁזָּכָה לְקוֹל גָּדוֹל, דִּכְתִּיב, (שמות י״ט:י״ט) וְהָאֱלהִים יַעֲנֶנּוּ בְּקוֹל. וְעַמְרָם זָכָה לְבַת קוֹל, דִּכְתִּיב וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי. כְּלוֹמַר, בַּת קוֹל. וּלְפִיכָךְ כְּתִיב וַיֵּלֶךְ. כְּלוֹמַר, שֶׁהָלַךְ לְמַדְרֵגָה זוֹ. תָּאנָא, כְּשֶׁנּוֹלַד מֹשֶׁה, יִיחֵד הַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁמוֹ עָלָיו, דִּכְתִּיב וַתֵּרֶא אוֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא. וּכְתִיב, (תהילים קמ״ה:ט׳) טוֹב ה’ לַכֹּל. וּכְתִיב, (תהילים ל״ד:ט׳) טַעֲמוּ וּרְאוּ כִּי טוֹב ה’.

R. Eleazar said: ‘Amram was blessed with a son who was found worthy to be addressed by the great Voice, as it is written, “And God answered him by a voice” (Ex. 19, 16); and Amram himself had the privilege of being addressed by “the daughter of a voice” (bat kol, an echo of prophecy); “he took the daughter of Levi”, that is to say, “the daughter of a voice”. Therefore it is written, “and there went”, meaning, he advanced from degree to degree until he reached this stage.’ We have been taught that when Moses was born the Holy One, blessed be He, attached His Name to him: it says of the child Moses, “he was good”, and it says of God, “The Lord is good to all” (Ps. 145, 9) and “Taste and see that the Lord is good” (Ibid. 24, 9).

Shemot, Chapter 45

(שמות ב׳:כ״ג) וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם. רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסַכְנִין אָמַר, וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם, סוֹף גָּלוּתָם הָיָה, שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מְשׁוּעֲבָּדִים בְּכָל עֲבוֹדָה. בַּיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם, שֶׁהָיוּ רָבִּים לְיִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם, וְכֵיוָן שֶׁנִּשְׁתַּלַּם קֵץ גָּלוּתָם, מַה כְּתִיב, וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם. מַאי טַעְמָא. שֶׁהוּרַד שַׂר מִצְרַיִם מִמַּעֲלָתוֹ, וְנָפַל מִגַּאֲוָתוֹ. וְכֵיוָן שֶׁנָּפַל מֶלֶךְ מִצְרַיִם, שֶׁהוּא שַׂר שֶׁלָּהֶן, זָכַר הַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, וְשָׁמַע תְּפִלָּתָם.

AND IT CAME TO PASS IN THE COURSE OF THOSE MANY DAYS, ETC. (Ex. 2, 23). R. Joshua of Saknin said: ‘It was the end of their exile when their bondage was most severe. As soon as the appointed time of delivery came, “the king of Egypt died”: i.e. the angelic Chieftain of Egypt was degraded from his high estate. As soon as he fell, the Holy One, blessed be He, remembered Israel and heard their prayer,’

Shemot, Chapter 46

אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, בֹּא וּרְאֵה שֶׁכַּךְ הוּא, שֶׁכָּל זְמָן שֶׁהַשַׂר שֶׁלָּהֶם נִתְנָה לוֹ שְׂרָרָה עַל יִשְׂרָאֵל, לא נִשְׁמַע צַעֲקָתָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, כֵּיוָן שֶׁנָּפַל הַשַּׂר שֶׁלָּהֶם, כְּתִיב וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם, וּמִיָּד וַיֵּאָנְחוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבוֹדָה וַיִזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים. שֶׁעַד אוֹתָהּ שָׁעָה לא נַעֲנוּ בְּצַעֲקָתָם.

Said R. Judah: ‘The proof of this is that immediately after the words “The king of Egypt died” the text continues “and the children of Israel sighed by reason of the bondage, and they cried, and their cry came up unto God”, which shows that until then their crying had not been answered.’

אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, בֹּא וּרְאֵה רַחֲמָנוּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּשֶׁהוּא מְרַחֵם עַל יִשְׂרָאֵל, כּוֹפֶה לְמִדַּת הַדִּין, וּמוֹרִידָהּ, וּמְרַחֵם עֲלֵיהֶם. וְהַיְינוּ דִּתְנָן, שֶׁהַּקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹרִיד שְׁתֵּי דְּמָעוֹת לַיָּם הַגָּדוֹל. מַאן אִינּוּן שְׁתֵּי דְּמָעוֹת. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, לָאו מִלָּא בְּרִירָא הִיא, דְּהָא אֲמַר לֵיהּ לְאוֹבָא טַמְיָא, דְּהוּא כָּדִיב, וּמִלֵיה כְּדִיבָן.

R. Eleazar said: ‘Observe the loving-kindness of the Holy One, blessed be He. When He has pity on Israel He suppresses the attribute of Justice and thus lets her obtain mercy. This is the meaning of the saying (T. B. Ber. 59a): “The holy One, blessed be He, lets drop two tears into the Ocean”. What are the two tears?’ R. Jose said: ‘This saying is not authentic, for R. Kattina, when he heard it from a certain sorcerer, said to him “You are a liar”.’

אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, לָאו בָּתַר אוֹבָא טַמְיָא אַזְלִינָן, דִּבְרִירָא דְּמִלָּה הוּא, דִּתְנָן, בַּעֲשָׂרָה כִּתְרֵי מַלְכָּא, אִית תְּרֵין דִּמְעִין לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְהֵן שְׁתֵּי מִדּוֹת דִּין, שֶׁהַדִּין בָּא מִשְּׁתֵּיהֶן, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (ישעיהו נ״א:י״ט) שְׁתַּיִם הִנֵּה קוֹרְאוֹתַיִךְ. וּכְשֶׁהַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא זוֹכֵר אֶת בָּנָיו, הוּא מוֹרִיד אוֹתָם לַיָּם הַגָּדוֹל, שֶׁהוּא (ויקרא קל”ז ע”ב) יָם הַחָכְמָה לְהַמְתִּיקָן, וְהוֹפֵךְ מִדַּת הַדִּין לְמִדַּת רַחֲמִים, וּמְרַחֵם עָלַיְיהוּ. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, שְׁתֵּי דְּמָעוֹת, שֶׁמֵּהֶם בָּאִים הַדְּמָעוֹת, מֵהֶם בָּא הַדִּין.

Said R. Eleazar: ‘There is no need for us to accept the words of a sorcerer, we have a definite statement that in the ten crowns of the King there are two tears of the Holy One, blessed be He, namely two measures of chastisement, which comes from both of these tears, as it says: “These two (desolation and destruction) have happened unto thee” (Isa. 51, 16). And when the Holy One remembers His children, He drops them into the great Sea, which is the Sea of Wisdom, in order to sweeten them, and He turns the attribute of Justice into the attribute of Mercy, and takes compassion on Israel.’

אָמַר רִבִּי יְהוּדָה כְּתִיב, (שמות י״ד:י׳) וְהִנֵּה מִצְרַיִם נוֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם. וְאָמַר רִבִּי יוֹסֵי זֶה שַׂר שֶׁל מִצְרַיִם הוּא, וְאַתְּ אָמַרְתְּ וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם, זֶה שַׂר שֶׁל מִצְרַיִם. אָמַר רִבִּי יִצְחָק, הַאי מִלָּה קָא מְסַיֵּיעַ לְהַהוּא דִּלְעֵילָּא, כְּתִיב הָכָא וְהִנֵּה מִצְרַיִם, וּכְתִיב הָתָם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם. מְלַמֵּד דְּעַכְשָׁיו לא הָיָה מֶלֶךְ, דְּהוֹרִידוּהוּ מִגְּדוּלָתוֹ. וּלְפִיכָךְ כְּתִיב, וְהִנֵּה מִצְרַיִם, וְלָא כְּתִיב מֶלֶךְ מִצְרַיִם. וּמַה דְּאָמַר וַיָּמָת. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (שמות ד׳:י״ט) כִּי מֵתוּ כָּל הָאֲנָשִׁים הַמְבַקְשִׁים אֶת נַפְשֶׁךָ.

Said R. Judah: ‘We read later, “And behold the Egyptian marched after them” (Ex. 14, 10). These words are referred by R. Jose to the angelic prince of Egypt; how, then, can you say that the “king of Egypt” here refers to this same prince?’ Said R. Isaac: ‘The later Scriptural saying, in fact, confirms the former, for it does not say “the king of Egypt marched after them”, but “the Egyptian”, because he was not king any longer, having fallen from his former dignity. ‘

אָמַר רִבִּי יִצְחָק אָמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ, בֹּא וּרְאֵה, כָּל מַלְכֵי מִצְרַיִם פַּרְעֹה שְׁמָם. וּבְכָאן לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא מֶלֶךְ מִצְרַיִם סְתָם. וּבִמְקוֹמוֹ פַּרְעֹה, וְהוּא פַּרְעֹה מַמָּשׁ. תָּא חֲזֵי, בְּעוֹד דְּאִית שׁוּלְטָנוּתָא דִּלְעֵילָּא, אִית שׁוּלְטָנוּתָא בְּעַמָּא דִּלְתַתָּא, אִתְעָדֵי שׁוּלְטָנוּתָא דִּלְעֵילָּא, אִתְעָדֵי שׁוּלְטָנוּתָא דִּלְתַתָּא.

אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, כְּתִיב (זכריה י”ד) הִנִּה יוֹם בָּא לַיְיָ’ וְגוֹ’ וְהָיָה יוֹם אֶחָד הוּא יִוָּדַע לַיְיָ’ וְגוֹ’. וְכִי שְׁאַר יוֹמִין לָאו אִינּוּן דִּילֵיהּ. אֶלָּא אָמַר רִבִּי אַבָּא, מְלַמֵּד, שֶׁשְּׁאָר הַיָּמִים, נִתָּנִים לְשָׂרִים, וְאוֹתוֹ יוֹם, אֵינוֹ שֶׁל הַשָּׂרִים, אֶלָּא שֶׁל הַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּדֵי לַעֲשׂוֹת דִּין בַּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת. מִפְּנִי שֶׁבְּאוֹתוֹ יוֹם, יִפְּלוּ כָּל הַשָּׂרִים מִמַּעֲלָתָם. וְעַל דָּא כְּתִיב, (ישעיהו ב׳:י״א) וְנִשְׂגַּב ה’ לְבַדּוֹ בַּיּוֹם הַהוּא. שֶׁאוֹתוֹ יוֹם לא יִהְיֶה מַעֲלָה לְשָּׂרִים.

R. Jose said: ‘It is written: “Behold a day cometh to the Lord” (Zech. 14, 1); and again, “But the day shall be one and it shall be known to the Lord” (Ibid. 5, 7). Are we to suppose from this that the other days are not the Lord’s? It is, however, as R. Abba has said: all the other days are given over to the angelic principalities of the nations, but there is one day which will be the day of the Holy One, blessed be He, in which He will judge the heathen nations, and when their principalities shall fall from their high estate. Of that day it is written: “And the Lord alone shall be exalted on that day” (Isa. 2, 11).’

Shemot, Chapter 47

אָמַר רִבִּי אַבָּא, כְּשֶׁהַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה דִּין בַּשָּׂרִים שֶׁל מַעְלָה, מַה כְּתִיב, (ישעיהו ל״ד:ה׳) כִּי רִוְּתָה בַּשָׁמַיִם חַרְבִּי. וְכִי חֶרֶב אִית לַיְיָ’. אֶלָּא אָמַר רִבִּי יִצְחָק, חֶרֶב אִית לֵיהּ, דִּכְתִּיב, (ישעיהו ל״ד:ה׳) חֶרֶב לַיְיָ’ מָלְאָה דָּם. וּכְתִיב (ישעיהו ס״ו:ט״ז) וּבְחַרְבּוֹ אֶת כָּל בָּשָׂר.

R. Abba said: ‘It is written: “for my sword is bathed in heaven” (Isa. 34, 5), which refers to the Lord’s judgement on the supernal princes, the “sword” being a symbol of judgement.’

אָמַר רִבִּי אַבָּא, הַחֶרֶב הַזֶּה הוּא הַדִּין שֶׁעוֹשֶׂה, דִּכְתִּיב, (דברי הימים א כ״א:ט״ז) וַיַּרְא (דוד) אֶת מַלְאַךְ ה’ עוֹמֵד בֵּין הָאָרֶץ וּבֵין הַשָּׁמַיִם וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ. וְכִי חֶרֶב שְׁלוּפָה הָיְתָה בְּיַד הַמַּלְאָךְ, אֶלָּא, שֶׁהָיְתָה הָרְשׁוּת נְתוּנָה בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת דִּין.

R. Abba further said: ‘The sword is identical with the execution of judgement, as it is written, “and he saw the angel of the Lord standing between the earth and the heaven, having a drawn sword in his hand” (I Chron. 21, 16). Now, can we imagine a drawn sword literally having been in the hand of the angel? But what it means is that he possessed the authorization to execute judgement.’

וְהָא אָמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, אָמַר לִי מַלְאָךְ הַמָּוֶת, אִי לָאו דְּחֵיְיסְנָא לִיקָרָא דְּבִרְיָיתָא, פָּרַעְנָא לְהוּ בֵּית הַשְּׁחִיטָה, כַּבְּהֵמָה. אָמַר רִבִּי אַבָּא, כֹּלָּא מִשּׁוּם דְּאִתְיְיהִיב רְשׁוּתָא בִּידֵיהּ, לְמֶעְבַּד גְּמַר דִּינָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (יהושע ה׳:י״ג) וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ, הָרְשׁוּת נְתוּנָה בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת דִּין. אִי הָכִי מַאי (דברי הימים א כ״א:כ״ז) וַיָּשֶׁב חַרְבּוֹ אֶל נְדָנָהּ. אָמַר רִבִּי אַבָּא, שֶׁנֶּחֱזַר הַדִּין לְבַעַל הַדִּין, וְהָרְשׁוּת לְמִי שֶהָרְשׁוּת שֶׁלּוֹ.

Said R. Isaac: ‘What do you make of the remark of R. Joshua, son of Levi, that “the angel of death once said to me: Were it not that I have regard for the dignity of mankind I would cut their throats as is done to an animal”?’ R. Abba replied: ‘This only means that he has authorization to execute judgement; and the same is meant by the phrase, “with his sword drawn in his hand” (Jos. 5, 16).’ ‘If that be so, what is the meaning of “and he put his sword back into the sheath thereof’ (I Chron. 21, 27)?’ Said R. Abba: ‘It signifies that the power delegated to him was restored to its rightful possessor, to Him to whom authority belongs.’

Shemot, Chapter 48

וַיֵּאָנְחוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיִּתְאַנְּחוּ לָא כְּתִיב, אֶלָּא וַיֵּאָנְחוּ, כְּלוֹמַר, נִתְאַנְּחוּ (ס”א האניחו) לוֹ לְמַעְלָה (ס”א כלומר נאנחו למטה) שֶׁהָאֲנָחָה הָיְתָה בִּשְׁבִילָם לְמַעְלָה.

AND THE CHILDREN OF ISRAEL SIGHED. The sighing was in heaven for their sake.

ר’ בְּרֶכְיָה אָמַר, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל דִּלְעֵילָּא הֲווֹ, וּמַאן אִינּוּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. אִינּוּן דְּאִתְקְרוּן בְּנֵי פּוּלְחָנָא. כְּלוֹמַר, אוֹתָם שֶׁהֵם מִן הָעֲבוֹדָה שֶׁל מַעְלָה. וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלהִים, שֶׁעַד אוֹתָהּ שָׁעָה לָא עָלְתָה שַׁוְעָתָם לְפָנָיו.

The “children of Israel” here are the supernal ones, namely those who carry on the divine service above.’

אָמַר רִבִּי יִצְחָק כַּד עָבִיד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דִּינָא בְּפָמַלְיָיא שֶׁל מַעְלָה, הַהוּא דִּינָא מַאי הֲוֵי. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, מַעְבַּר לְהוּ בְּהַהוּא נְהַר דִּינוּר, וְאַעְבַּר לוֹן מִשּׁוּלְטָנֵיהוֹן, וּמָנֵי שׁוּלְטָנִין אַחֲרָנִין דִּשְׁאַר עַמִּין. אֲמַר לֵיהּ וְהָא כְּתִיב (תהילים ק״ד:ד׳) מְשָׁרְתָיו אֵשׁ לוֹהֵט. אֲמַר לֵיהּ, אִית אֶשָּׁא קַשְׁיָא מֵאֶשָּׁא, וְאִית אֶשָּׁא דְּדַחְיָא אֶשָּׁא.

R. Isaac asked: ‘When the Holy One, blessed be He, judges the family above (the angelic principalities), in what does the judgement consist?’ R. Eleazar answered: ‘He makes them pass through the fiery stream, and takes away from them their power as representatives of the nations and appoints the principalities representing other nations to rule instead of them.’ ‘But,’ said R. Isaac, ‘it says of the angelic world: “His ministers are a flaming fire” (Ps. 104, 4) (and if so, what punishment is it for them to cross the fiery stream?).’ To which R. Eleazar answered: ‘There are different qualities of fire.’

Shemot, Chapter 49

אָמַר רִבִּי יִצְחָק, תְּלַת עִנְיָינֵי הָכָא: אֲנָחָה, שַׁוְעָה, צְעָקָה. וְכָל חַד מִתְפָּרְשָׁא מְאַחֲרָא. אֲנָחָה: כְּתִּיב, וַיֵּאָנְחוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. צְעָקָה: דִּכְתִּיב, וַיִּצְעָקוּ. שַׁוְעָה: דִּכְתִּיב, וַתַּעַל שַׁוְעָתָם. וְכָל חַד בִּלְחוֹדוֹי מִתְפָּרְשָׁא, וְכֻלְּהוּ עָבְדוּ יִשְׂרָאֵל. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, צְעָקָה וְשַׁוְעָה עָבְדוּ, אֲנָחָה לָא עָבְדוּ, מַשְׁמַע מִדִּכְתִּיב וַיֵּאָנְחוּ וּלְמַעְלָה הָיְתָה הָאֲנָחָה בִּשְׁבִילָם.

R. Isaac said: ‘We have to distinguish between the terms “sighing”, “imploring”, and “crying”, all three of which are applied here to the children of Israel.’ Said R. Judah: ‘In fact they only implored and cried, as the sighing mentioned in the verse refers to the supernal beings.’

צְעָקָה וְשַׁוְעָה בְּמַאי אִתְפָּרְשָׁן, אָמַר רִבִּי יִצְחָק, אֵין לָךְ שַׁוְעָה, אֶלָּא בַּתְּפִלָה. שֶׁנֶּאֱמַר, (תהילים ל״ט:י״ג) שְׁמָעָה תְפִלָּתִי יְיָ’ וְשַׁוְעָתִי הַאֲזִינָה. (תהלים פ”ח) אֵלֶיךָ יְיָ’ שִׁוַּעְתִּי. (תהילים ל׳:ג׳) שִׁוַּעְתִּי אֵלֶיךָ וַתִּרְפָּאֵנִי. צְעָקָה שֶׁצּוֹעֵק וְאֵינוֹ אוֹמֵר כְּלוּם. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, הִלְכָּךְ גְּדוֹלָה צְעָקָה מִכּוּלָּן, שֶׁצְּעָקָה הִיא בַּלֵּב. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (איכה ב׳:י״ח) צָעַק לִבָּם אֶל יְיָ’. צְעָקָה וּזְעָקָה דָּבָר אֶחָד הוּא, וְזֶה קְרוֹבָה לְהַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, יוֹתֵר מִתְּפִלָּה וַאֲנָחָה, דִּכְתִּיב, (שמות כ״ב:כ״ב) כִּי אִם צָעוֹק יִצְעַק אֵלַי שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ.

What is the difference between imploring and crying?’ Said R. Isaac: ‘The former means prayer in actual words (Ps. 39, 13; LXXXVIII, 14; XXX, 3), the latter crying without words. R. Judah said: ‘Hence crying is more poignant than all other expression of grief, because it is entirely a matter of the heart, as it says, “Their heart cried unto the lord” (Lam. 2, 18). This crying comes nearer to the Holy One, blessed be He, than imploring and praying in words, as it says, “If he (the orphan) cries unto me, I will surely hear his cry” (Ex. 22, 20).’

אָמַר רִבִּי בְּרֶכְיָה, בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִשְׁמוּאֵל, (שמואל א ט״ו:י״א) נִחַמְתִּי כִּי הִמְלַכְתִּי אֶת שָׁאוּל לְמֶלֶךְ. מַה כְּתִּיב, וַיִּחַר לִשְׁמוּאֵל, וַיִצְעַק אֶל יְיָ’ כָּל הַלַּיְלָה. הִנִּיחַ הַכֹּל, וְלָקַח צְעָקָה, מִשּׁוּם דְּהִיא קְרוֹבָה לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יַתִּיר מִכֻּלְּהוּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, וְעַתָּה הִנֵּה צַעֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָה אֵלָי.

R. Berechiah said: ‘When the Holy One, blessed be He, said to Samuel, “It repenteth me that I have set up Saul to be king”, what did Samuel do? “He cried unto the Lord all night” (I Sam. 15, 11). He put aside everything and betook himself to crying, as this finds readiest access to the Holy One, blessed be He. Thus we read here: “Now therefore, behold, the cry of the children of Israel is come unto me” (Ex. 3, 9).

תָּנוּ רַבָּנָן, הַאי מַאן דְּצַלֵּי וּבָכֵי וְצָעִיק, עַד לָא יָכִיל לְמִרְחָשׁ בְּשִׂפְוָותֵיהּ, הַאי צְלוֹתָא שְׁלֵימָתָא דְּהִיא בְּלִבָּא, וּלְעוֹלָם לָא הַדְרָא רֵיקָנַיָּא. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, גְּדוֹלָה צְעָקָה, שְׁקוֹרֵעַ גְּזַר דִּינוֹ שֶׁל אָדָם מִכָּל יָמָיו.

When one prays and weeps and cries so intensely that he is unable to find words to express his sorrow, his prayer is prayer in the truest sense, for it is in the heart, and shall never return unto him void.’ Said R. Judah: ‘Great is such crying in that it can effect a change in the divine sentence of judgement.’

רִבִּי יִצְחָק אָמַר, גְּדוֹלָה צְעָקָה, שֶׁמּוֹשֶׁלֶת עַל מִדַּת הַדִּין שֶׁל מַעְלָה. רִבִּי יוֹסֵי אָמַר, גְּדוֹלָה צְעָקָה, שֶׁמּוֹשֶׁלֶת בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא. בִּשְׁבִיל צְעָקָה נוֹחֵל הָאָדָם הָעוֹלָם הַזֶּה וּהָעוֹלָם הַבָּא, דִּכְתִּיב, (תהילים ק״ז:ו׳) וַיִּצְעֲקוּ אֶל ה’ בַּצַּר לָהֶם מִמְּצוּקוֹתֵיהֶם יַצִּילֵם.

R. Isaac said: ‘Great is such crying in that it dominates the supernal attribute of Justice.’ Said R. Jose: ‘Great is such crying in that it dominates both this world and the world to come, and makes man the heir of both, as it says, “They cried unto the Lord in their trouble and he delivered them out of their distresses” (Ps- CVII, 16).

Shemot, Chapter 50

(שמות ג׳:א׳) וּמֹשֶׁה הָיָה רוֹעֶה אֶת צֹאן יִתְרוֹ חוֹתְנוֹ כֹּהֵן מִדְיָן. רִבִּי שִׁמְעוֹן פָּתַח, (שיר השירים ב׳:ט״ז) דּוֹדִי לִי וַאֲנִי לוֹ הָרוֹעֶה בַּשּׁוֹשַׁנִּים. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, אוֹי לָהֶם לַבְּרִיּוֹת, שֶׁאֵינָם מַשְׁגִּיחִים וְאֵינָם יוֹדְעִים, בְּשָׁעָה שֶׁעָלָה בְּמַחֲשָׁבָה לִפְנִי הַקָּדוֹשׁ בְּרִיךְ הוּא, לִבְרוֹא עוֹלָמוֹ, כָּל הָעוֹלָמוֹת עָלוּ בְּמַחֲשָׁבָה אַחַת, וּבְמַחֲשָׁבָה זוּ נִבְרָאוּ כּוּלָּם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים ק״ד:כ״ד) כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ. וּבְמַחֲשָׁבָה זוּ, שֶׁהִיא הַחָכְמָה, נִבְרָא הָעוֹלָם הַזֶּה, וְהָעוֹלָם שֶׁל מַעְלָה.

NOW MOSES KEPT THE FLOCK OF JETHRO HIS FATHERIN-LAW, THE PRIEST OF MIDIAN. R. Simeon discoursed here on the text: “My beloved is mine and I am his; he among the lilies tendeth his flock.” He said: ‘Alas for mankind, they neither heed nor know! When God designed to create the universe, His thought compassed all worlds at once, and by means of this thought were they all created, as it says, “In wisdom hast thou made them all” (Ps. 104, 24). By this thought-which is His Wisdom-were this world and the world above created.

נָטָה יְמִינוֹ, וּבָרָא הָעוֹלָם שֶׁל מַעְלָה. נָטָה שְׂמֹאלוֹ, וּבָרָא הָעוֹלָם הַזֶּה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ישעיהו מ״ח:י״ג) אַף יָדִי יָסְדָה אֶרֶץ וִימִינִי טִפְּחָה שָׁמָיִם. קוֹרֵא אֲנִי אֲלֵיהֶם יַעַמְדוּ יַחְדָּו. וְכֻלָּם בְּרֶגַע אַחַת (ובשעה אחת) נִבְרָאוּ, וְעָשָׂה הָעוֹלָם הַזֶּה, כְּנֶגֶד הָעוֹלָם שֶׁל מַעְלָה. וְכָל מַה שֶּׁיֵּשׁ לְמַעְלָה, כְּדוּגְמָתוֹ לְמַטָּה. וְכָל מַה שֶּׁיֵּשׁ לְמַטָּה, כְּדוּגְמָתוֹ בַּיָּם. וְהַכֹּל אֶחָד. בָּרָא בָּעֶלְיוֹנִים הַמַּלְאָכִים, בָּרָא בָּעוֹלָם הַזֶּה בְּנֵי אָדָם, בָּרָא בַּיָּם לִוְיָתָן, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (שמותל”ו) לְחַבֵּר אֶת הָאֹהֶל לִהְיוֹת אֶחָד.

He stretched forth His right hand and created the world above; He stretched forth His left hand and created this world, as it says, “Mine hand hath laid the foundation of the earth and my right hand hath spanned the heavens; when I call unto them they stand up together” (Isa. 49, 13). All were created in one moment. And He made this world corresponding to the world above, and everything which is above has its counterpart here below, and everything here below has its counterpart in the sea; and yet all constitute a unity. He created angels in the upper worlds, human beings in this world, and the Leviathan in the sea, “to couple the tent together, that it might be one” (Ex. 36, 16).

כְּתִיב בָּאָדָם, (בראשית ט׳:ו׳) כִּי בְּצֶלֶם אֱלהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם. וּכְתִיב, (תהילים ח׳:ו׳) וַתְּחַסְּרֵהוּ מְעַט מֵאֱלֹהִים. אִי בְּנִי נָשָׁא יַקִּירִין בְּעוֹבַדָיְיהוּ (נ”א בעובדוי) כָּל הַאי, וְאִינּוּן מִתְאַבְּדִין (מטפה) מֵעָפָר דְּבֵירָא, בְּמָּה אַתְיָין לְשַׁאֲבָא מִנֵיהּ. וּבָחַר בָּעֶלְיוֹנִים, וּבָחַר בְּיִשְׂרָאֵל, לָעֶלְיוֹנִים לא קָרָא בָּנִים, לַתַּחְתּוֹנִים קָרָא בָּנִים. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (דברים י״ד:א׳) בָּנִים אַתֶּם לַה’ אֱלהֵיכֶם. הוּא קָרָא לָהֶם בָּנִים, וְהֵם קָרְאוּ לוֹ אָב, דִּכְתִּיב, (ישעיהו ס״ג:ט״ז) כִּי אַתָּה אָבִינוּ. וּכְתִיב דּוֹדִי לִי וַאֲנִי לוֹ. הוא בָּחַר בִּי, וַאֲנִי בָּחַרְתִּי בּוֹ.

He chose the supernal beings and He chose Israel; He did not call the beings of the upper worlds “sons”, but the Israelites He did call sons, as it says: “Sons are ye to the Lord your God” (Deut. XIV,1). He calls them “sons” and they call Him “father”, “For thou art our father” (LXIII, 16). Hence it says: “I am my beloved’s and my beloved is mine”. He chose me and I chose Him also.

הָרוֹעֶה בַּשּׁוֹשַׁנִּים, הוּא רוֹעֶה בַּשּׁוֹשַׁנִּים, אַף עַל פִּי שֶׁהַקּוֹצִים סָבִיב לָהֶם, וְאֵין אַחֵר יָכוֹל לִרְעוֹת בַּשּׁוֹשַׁנִּים כְּמוֹתוֹ. דָּבָר אַחֵר הָרוֹעֶה בַּשּׁוֹשַׁנִּים, מַה שׁוּשָן זֶה הוּא אָדוֹם, וּמֵימָיו לְבָנִים, כַּךְ הַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מַנְהִיג עוֹלָמוֹ, מִמִדַּת הַדִּין לְמִדַּת הָרַחֲמִים. וּכְתִיב (ישעיהו א׳:י״ח) אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ.

“He among the lilies tendeth his flock”: He feedeth among the lilies, although they are surrounded with thorns. Or again, as the lily is red and its juice is white, so does the Holy One, blessed be He, lead His world from the attribute of Justice to the attribute of Mercy, as it says: “Though your sins be as scarlet, they shall be as white as snow” (Isa. 1, 16).’

רִבִּי אַבָּא הֲוָה אָזִיל בְּאוֹרְחָא, וַהֲוָה עִמֵּיהּ רִבִּי יִצְחָק. אַדְהֲווֹ אַזְלֵי, פָּגַע בְּאִינוּן וְרָדִים, נָטַל חַד רִבִּי אַבָּא בִּידוֹי וַהֲוָה אָזִיל. פָּגַע בְּהוּ רִבִּי יוֹסֵי, אָמַר וַדַּאי שְׁכִינְתָּא הָכָא, וַאֲנָא חֲמֵינָא בִּידוֹי דְּרִבִּי אַבָּא, לְמֵילָף חָכְמְתָא סַגִּיאָה, דְּהָא יָדַעְנָא, דְּרִבִּי אַבָּא לָא נָטַל הַאי, אֶלָּא לְאַחֲזָאָה חָכְמְתָא.

R. Abba was once walking in company with R. Isaac. On the way they saw some lilies, and R. Abba plucked one. R. Jose met them. He said: ‘Verily, the Shekinah is present here, for I see something in the hand of R. Abba which signifies that he has some great wisdom to impart, since I know that R. Abba would not have plucked this lily except with the view of teaching some esoteric lesson.’

אָמַר רִבִּי אַבָּא, תִּיב בְּרִי תִּיב. יָתְבוּ. אָרַח רִבִּי אַבָּא בְּהַהוּא וַרְדָא, אָמַר, וַדַּאי אֵין הָעוֹלָם מִתְקַיֵּים אֶלָּא עַל הָרֵיחַ. דְּהָא חָזֵינָא דְּלֵית נַפְשָׁא מִתְקַיְּימָא אֶלָּא עַל רֵיחָא. וְעַל דָּא, הֲדַס בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת.

Said R. Abba: ‘Sit down, my son, sit down.’ They all sat down. R. Abba smelt the lily and said: ‘What would the world be without smell? For I perceive that without smell the soul would pine away, and therefore we burn myrtle spices at the conclusion of the Sabbath.’

פָּתַח וְאָמַר דּוֹדִי לִי וַאֲנִי לוֹ הָרוֹעֶה בַּשּׁוֹשַׁנִּים. מִי גָּרַם לִי, שֶׁאֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַנְהִיג עוֹלָמוֹ בַּשּׁוֹשַׁנִּים. מַה שׁוֹשָׁן יֵשׁ בּוֹ רֵיחַ, וְהוּא אָדוֹם, מוֹצְקִין אוֹתוֹ, וְהוּא מִתְהַפֵּךְ לַלָבָן, וּלְעוֹלָם רֵיחוֹ לֹא זָז. כַּךְ הַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מַנְהִיג עוֹלָמוֹ בְּדֶרֶך זֶה, שֶׁאִלְמָלֵא כֵּן לֹא יִתְקַיֵּים הָעוֹלָם בִּשְׁבִיל הָאָדָם הַחוֹטֵא. וְהַחוֹטֵא נִקְרָא אָדוֹם, כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר, אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ, מַקְרִיב קָרְבָּנוֹ לָאֵשׁ שֶׁהוּא אָדוֹם. זוֹרֵק הַדָּם, סָבִיב לַמִּזְבֵּחַ שֶׁהוּא אָדוֹם. מִדַּת הַדִּין אָדוֹם, מוֹצְקִין אוֹתוֹ, (הריח) וְעוֹלֶה הֶעָשָׁן כֻּלּוֹ לָבָן, וְאָז הָאָדוֹם נֶהְפַּךְ לְלָבָן, נֶהְפַּךְ מִדַּת הַדִּין לְמִדַּת הָרַחֲמִים.

He then began to expound the verse: “My beloved is mine and I am my beloved’s; he among the lilies tendeth his flock.” ‘What made me to belong to Him and Him to me? The fact that He feeds the world among lilies: as the lily has a sweet odour, is red, and yet turns white when pressed, and its aroma never evaporates, so the Holy One, blessed be He, guides the world. If it were not so, the world would cease to exist because of man’s sin. Sin is red, as it says, “Though y our sins be as scarlet”; man puts the sacrificial animal on fire, which is also red; the priest sprinkles the red blood round the altar, but the smoke ascending to heaven is white. Thus the red is turned to white: the attribute of Justice is turned into the attribute of Mercy.’

וְתָא חֲזֵי, כָּל מִדַּת הַדִּין, אֵין צָרִיךְ הָרֵיחַ שֶׁלּוֹ, אֶלָּא מִצַּד אוֹדֶם. וְהַיְינוּ דְּאָמַר רִבִּי יְהוּדָה, מַה דִּכְתִּיב, (מלכים א י״ח:כ״ח) וַיִּתְגּוֹדְדוּ כְּמִשְׁפָּטָם וְגוֹ’ עַד שְׁפָךְ דָּם עֲלֵיהֶם. אֶלָּא הָיוּ יוֹדְעִים, שֶׁלּא יַשִּׂיגוּ מִמִּדַּת הַדִּין כִּרְצוֹנָם, זוּלָתִי בָּאוֹדֶם.

Red is indeed the symbol of rigorous justice, and therefore the priests of Baal “cut themselves… till the blood gushed out upon them” (I Kings 18, 28).’

אָמַר רִבִּי יִצְחָק, וְעוֹד, אוֹדֶם וְלָבָן נִקְרַב לְעוֹלָם, וְהָרֵיחַ עוֹלֶה מִשְּׁתֵּיהֶן. מַה הַשׁוֹשָׁן אָדוֹם וְלָבָן, כַּךְ רֵיחַ הַקָּרְבָּן. וְהַקָּרְבָּן, מֵאָדוֹם וְלָבָן. בֹּא וּרְאֵה מֵרֵיחַ הַקְּטוֹרֶת, שֶׁהַשְׁמָנִים, מֵהֶם אֲדוּמִים, וּמֵהֶם לְבָנִים, כְּגוֹן הַלְּבוֹנָה, שֶׁהוּא לָבָן, מָר דְּרוֹר אָדוֹם, וְהָרֵיחַ עוֹלֶה מֵאָדוֹם וְלָבָן. וְעַל כֵּן מַנְהִיג עוֹלָמוֹ בַּשּׁוֹשַׁנִּים, שֶׁהוּא אָדוֹם וְלָבָן. וּכְתִיב (יחזקאל מ״ד:ט״ו) לְהַקְרִיב לִי חֵלֶב וָדָם.

R. Isaac said: ‘Red (blood) and white (fat) are offered for sacrifice, and the odour ascends from both. The spices of incense are in part red and in part white-frankincense is white, pure myrrh is red-and the odour ascends from red and white. Moreover, it is written, “To offer unto me the fat and the blood” (Ezek. 44, 16)-again white and red.

כְּנֶגֶד זֶה, אָדָם מַקְרִיב חֶלְבּוֹ וְדָמוֹ, וּמִתְכַּפֵּר לוֹ, זֶה אָדוֹם, וְזֶה לָבָן. מַה הַשּׁוֹשָׁן שֶׁהוּא אָדוֹם וְהוּא לָבָן, אֵין מוֹצְקִין אוֹתוֹ לַחֲזוֹר כֻּלּוֹ לָבָן, אֶלָּא בָּאֵשׁ. כַּךְ הַקָּרְבָּן אֵין מוֹצְקִין אוֹתוֹ לַחֲזוֹר כֻּלּוֹ לָבָן, אֶלָּא בָּאֵשׁ. עַכְשָׁיו, מִי שֶׁיּוֹשֵׁב בְּתַעֲנִיתוֹ, וּמַקְרִיב חֶלְבּוֹ וְדָמוֹ, אֵינוֹ נִצְמַק לַחֲזוֹר כֻּלּוֹ לָבָן, אֶלָּא בָּאֵשׁ. דאר”י, מִתּוֹךְ תַּעֲנִיתוֹ שֶׁל אָדָם, מַחֲלִישִׁין אֵבָרָיו, וְגוֹבֵר עָלָיו הָאֵשׁ, וּבְאוֹתָהּ שָׁעָה, צָרִיךְ לְהַקְרִיב חֶלְבּוֹ וְדָמוֹ בְּאוֹתוֹ הָאֵשׁ, וְהוּא הַנִּקְרָא מִזְבַּח כַּפָּרָה.

Hence as a substitute for this (since the destruction of the Temple) man sacrifices his own fat and blood (by fasting) and so obtains atonement. As the lily, which is red and white, is turned entirely into white by means of fire, so the sacrificial animal is turned entirely into white (smoke) by means of fire. Also at the present time (when there are no sacrifices) when a man offers in his fast his fat and his blood, the sacrifice has to go through fire if it is to be turned into white (bring down mercy), for, said R. Judah, fasting weakens the limbs and causes the body to burn, and just then is the appropriate time to offer up the fat and the blood on that fire; and it is this which is called “an altar of atonement”.

וְהַיְינוּ דְּרִבִּי אֶלְעָזָר, כַּד הֲוָה יָתִיב בְּתַעֲנִיתָא, הֲוָה מְצַלֵּי וְאָמַר, גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנְיךָ ה’ אֱלהַי וִאלהֵי אֲבוֹתַי, שֶׁהִקְרַבְתִּי לְפָנֶיךָ חֶלְבִּי וְדָמִי, וְהִרְתַּחְתִּי אוֹתָם בַּחֲמִימוּת חוּלְשַׁת גּוּפִי, יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ, שֶׁיְּהֵא הָרֵיחַ הָעוֹלָה מִפִּי בְּשָׁעָה זוֹ, כְּרִיחַ הָעוֹלֶה מֵהַקָּרְבָּן בָּאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ, וְתִרְצֵנִי.

That is why R. Eleazar, when fasting, used to pray: “It is known to Thee, O my God and God of my fathers, that I have offered unto Thee my fat and my blood, and that I have heated them in the warmth of my body’s weakness. May it be Thy will that the breath coming out of my mouth at this hour should be counted unto me as if it were the odour ascending from the sacrifice brought on the altar by fire, and grant me favour.”

נִמְצָא, שֶׁאָדָם הוּא מַקְרִיב בְּתַעֲנִיתוֹ הַחֵלֶב וְהַדָּם, וְהָרֵיחַ שֶׁעוֹלֶה מִפִּיו, הוּא מִזְבַּח כַּפָּרָה, וּלְפִיכָךְ תִּקְנוּ הַתְּפִלָּה בַּמָּקוֹם הַקָּרְבָּן, וּבִלְבַד שֶׁיִּתְכַּוֵין לְמָה דְּאַמָרָן. אָמַר רִבִּי יִצְחָק, מִכָּאן וּלְהָלְאָה כְּתִיב, (במדבר ל״א:כ״ג) כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבוֹא בָּאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָּאֵשׁ וְטָהֵר. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, כְּשֶׁהָיָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים, אָדָם מַקְרִיב קָרְבָּנוֹ בְּעִנְיָן זֶה, וּמִתְכַּפֵּר לוֹ. עַכְשָׁיו, תְּפִלָּתוֹ שֶׁל אָדָם מְכַפֵּר לוֹ בִּמְקוֹם הַקָּרְבָּן, כִּי הַאי גַּוְונָא.

Therefore prayer was instituted to take the place of sacrifices, provided that it is offered with this sacrificial intention.’

דָּבָר אַחֵר, דּוֹדִי לִי וַאֲנִי לוֹ הָרוֹעֶה בַּשּׁוֹשַׁנִּים. מַה הַשׁוֹשַׁנִּים קוֹצִין מְצוּיִין בְּתוֹכָם, אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מַנְהִיג עוֹלָמוֹ בְּצַדִּיקִים וּרְשָׁעִים. מַה הַשׁוֹשַׁנִּים, אִלְמָלֵא הַקּוֹצִים, אֵין הַשׁוֹשַׁנִּים מִתְקַיְּימִין. כַּךְ אִלְמָלֵא הָרְשָׁעִים, אֵין הַצַּדִּיקִים נִיכָּרִים. דְּאָמַר רִבִּי יְהוּדָה, בְּמָּה הַצַּדִּיקִים נִיכָּרִים, מִתּוֹךְ שֶׁיֵּשׁ רְשָׁעִים, דְּאִלְמָלֵא רְשָׁעִים אֵין הַצַּדִּיקִים נִיכָּרִים. דָּבָר אַחֵר הָרוֹעֶה בַּשּׁוֹשַׁנִּים, הַמַּנְהִיג עוֹלָמוֹ בְּשֵׁשׁ שָׁנִים, וְהַשְּׁבִיעִית שַׁבָּת לַה’. דָּבָר אַחֵר בַּשּׁוֹשַׁנִּים, בְּאוֹתָם שֶׁשּׁוֹנִים בַּתּוֹרָה.

We may also explain our text as follows. As thorns are scattered among the lilies, so does the Holy One, blessed be He, permit in His world the wicked to be found among the righteous, for, as without the thorns the lilies could not exist, so would the righteous go unrecognized in the world were it not for the wicked, as R. Judah said: “How are the righteous recognized? By contrast with the wicked I If it were not for the one, the other would not be known.” Another explanation is that God governs the world for the space of six (the lily, shoshana, has six, shesh, leaves) years (millenniums), and the seventh is the (Messianic) Sabbath of the Lord.

Shemot, Chapter 51

וּמֹשֶׁה הָיָה רוֹעֶה אֶת צֹאן יִתְרוֹ חוֹתְנוֹ כֹּהֵן מִדְיָן. רִבִּי חִיָּיא פָּתַח וְאָמַר, (תהילים כ״ג:א׳) מִזְמוֹר לְדָוִד יְיָ’ רוֹעִי לא אֶחְסָר. כְּלוֹמַר, יְיָ’ רוֹעִי: יְיָ’ הָרוֹעֶה שֶׁלִּי. מַה הָרוֹעֶה מַנְהִיג אֶת הַצֹּאן, וּמוֹלִיכָם לְמִרְעֶה טוֹב, לְמִרְעֶה שָׁמֶן, בִּמְקוֹם נַחֲלֵי מָיִם, מְיַשֵּׁר הֲלִיכָתָן בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט. אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּתִיב בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי עַל מֵי מְנוּחוֹת יְנַהֲלֵנִי נַפְשִׁי יְשׁוֹבֵב.

AND MOSES TENDED THE FLOCK OF JETHRO HIS FATHER-IN-LAW, THE PRIEST OF MIDIAN. R. Hiya quoted in this connection the verse: “The Lord is my shepherd, I shall not want.” ‘As the shepherd’, he said, ‘leads the sheep to a good pasture by the water-springs, and deals with them tenderly, so it is written of the heavenly Shepherd, the Holy One, blessed be He, that “In pastures green He makes me lie, He leads me to the streams which run most pleasantly, my soul doth He restore”.’

אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, דֶּרֶךְ הָרוֹעֶה, לִנְהוֹג בְּצֶדֶק אֶת צֹאנוֹ, לְהַרְחִיקָם מִן הַגָּזֵל, לְהַנְהִיגָם בְּמִישׁוֹר, וְהַשֵּׁבֶט בְּיָדוֹ שֶּׁלּא יַטּוּ יָמִין וּשְׂמֹאל. כַּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הוּא רוֹעֶה אֶת יִשְׂרָאֵל לְהַנְהִיגָם בְּמִישׁוֹר, וּבְכָל עֵת הַשֵּׁבֶט בְּיָדוֹ שֶׁלּא יַטּוּ יָמִין וּשְׂמֹאל.

Said R. Jose: ‘A good shepherd keeps his flock in the open and will not let them stray into private ground, and so God keeps Israel in the straight path and will not let them turn right or left.’

דָּבָר אַחֵר וּמֹשֶׁה הָיָה רוֹעֶה, אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, תֵּדַע לְךָ, שֶׁכָּל זְמָן שֶׁהָרוֹעֶה חָכָם לְנַהֵל אֶת צֹאנוֹ, הוּא מוּכָן לְקַבֵּל עוֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם. אִם הָרוֹעֶה שׁוֹטֶה, עָלָיו נִקְרָא (משלי כ״ו:י״ב) תִּקוָה לִכְסִיל מִמֶּנּוּ.

R. Jose also said: ‘If a leader of Israel is a wise shepherd, he willingly takes upon himself the yoke of the Kingdom of Heaven and leads his flock in accordance with it; but if he is wise in his own conceit, “there is more hope of a fool than of him ” (Prov. 36, 12).’

אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, מֹשֶׁה חָכָם הָיָה, וּבָקִי לִנְהוֹג אֶת צֹאנוֹ. בֹּא וּרְאֵה, מִדָּוִד, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א ט״ז:י״א) וְהִנֵּה רוֹעֶה בַּצֹּאן. לְלַמֶּדְךָ שֶׁדָּוִד חָכָם גָּדוֹל הָיָה, וְהָיָה רוֹעֶה צֹאנוֹ כַּדִּין וְכַשּׁוּרָה. לְפִיכָךְ, עֲשָׂהוּ הַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֶלֶךְ עַל כָּל יִשְׂרָאֵל. וְלָמָּה צֹאן וְלֹא בָּקָר. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, יִשְׂרָאֵל נִקְרָאִים צֹאן. שֶׁנֶּאֱמַר, (יחזקאל ל״ד:ל״א) וְאַתֵּן צֹאנִי צֹאן מַרְעִיתִי אָדָם אַתֶּם. וּכְתִיב, (יחזקאל ל״ו:ל״ח) כְּצֹאן קֳדָשִׁים כְּצֹאן יְרוּשָׁלַיִם.

R. Judah said: ‘Moses was a wise shepherd and knew how to treat his flock. He was like David, who was “tending the sheep” (I Sam. 16, 11), and because he was very wise, and treated his flock with great consideration and care, God made him king over all Israel. Why did Moses tend sheep and not oxen?’ R. Judah said: ‘Israel are called sheep, as it says: “And ye, my sheep, the sheep of my pasture, are men” (Ezek. 34, 31), and again, “As the flock of holy things, as the flock of Jerusalem” (Ibid. 36, 38).

מַה הַצֹּאן, כְּשֶׁיִּקָּרְבוּ עַל הַמִּזְבֵּחַ, בִּשְׁבִילָם זוֹכֶה לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. כַּךְ הַמַּנְהִיג לְיִשְׂרָאֵל כַּדִּין וְכַשּׁוּרָה, בִּשְׁבִילָם זוֹכֶה לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. וְעוֹד, הָרוֹעֶה אֶת הַצֹּאן, כְּשֶׁהַצֹּאן יוֹלְדֹת, הָרוֹעֶה נוֹטֵל אוֹתָם טְלָאִים בְּחֵיקוֹ, כְּדֵי שֶׁלּא יִלְּאוּ וְיִגָּעוּ, וּמוֹלִיכָם אַחֲרֵי אִמּוֹתָם, וּמְרַחֵם עֲלֵיהֶם. כַּךְ הַמַּנְהִיג לְיִשְׂרָאֵל, צָרִיךְ לְהַנְהִילָם בְּרַחֲמִים, וְלֹא בְּאַכְזָרִיּוֹת. וְכֵן אָמַר מֹשֶׁה, (במדבר י״א:י״ב) כִּי תֹאמַר אֵלַי, שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ וְגוֹ’.

As the sheep sacrificed on the altar becomes a means of propitiation, enabling the sacrificer to inherit the world to come, so does Israel enable her leader, if he be a good shepherd, to inherit the world to come. As the shepherd tends with special care the newly-born lambs and carries them in his bosom, or gently leads them after their mother, and is compassionate with them, so must Israel’s shepherd be compassionate and not cruel. Thus Moses said: “Thou sayest unto me, Carry them in thy bosom” (Num. 11, 12).

מַה הָרוֹעֶה אֶת הַצֹּאן, כְּשֶׁהוּא רוֹעֶה טוֹב, מַצִּיל אֶת הַצֹּאן מִן הַזְּאֵבִים, וּמִן הָאֲרָיוֹת. כַּךְ הַמַּנְהִיג לְיִשְׂרָאֵל, אִם הוּא טוֹב, מַצִּילָן מִן הַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, וּמִדִּין שֶׁל מַטָּה, וּמִדִּין שֶׁל מַעְלָה, וּמַדְרִיכָן לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. כַּךְ מֹשֶׁה, רוֹעֶה נֶאֱמָן הָיָה, וְרָאָה הַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁכְּדַאי הוּא לִרְעוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, בְּאוֹתוֹ הַדִּין מַמָּשׁ, שֶׁהָיָה רוֹעֶה אֶת הַצֹּאן, לַכְּשָׂבִים, כְּפִי הָרָאוּי לָהֶן. וְהַנְּקֵבוֹת כְּפִי הָרָאוּי לָהֶן

As the good shepherd saves the sheep from wolves and lions, so does the good shepherd of Israel save them from pagan nations, from judgement here below and from judgement above, and prepares them for the life of the world to come. Just such a faithful shepherd was Moses, and the Holy One, blessed be He, foresaw that he would shepherd Israel as he shepherded Jethro’s flock, the males as they required, and the females likewise according to their needs.

וּלְפִיכָךָ כְּתִיב, וּמֹשֶׁה הָיָה רוֹעֶה אֶת צֹאן יִתְרוֹ חוֹתְנוֹ, וְלא שֶׁלּוֹ, דְּאָמַר רִבִּי יוֹסֵי, וְכִי מַה שֶׁנָּתַן אֶת צִפוֹרָה בִּתּוֹ לְמֹשֶׁה, לֹא נָתַן לוֹ צֹאן וּבָקָר, וַהֲלֹא יִתְרוֹ עָשִׁיר הָיָה. אֶלָּא מֹשֶׁה לֹא הָיָה רוֹעֶה אֶת צֹאנוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ בִּשְׁבִיל שֶׁהָיָה צֹאנוֹ עִמּוֹ, הָיָה רוֹעֶה אוֹתָן בְּטוֹב. וְלָכֵן כְּתִיב אֶת צֹאן יִתְרוֹ חוֹתְנוֹ, וְלא אֶת שֶׁלּוֹ. כֹּהֵן מִדְיָן, רִבִּי תַּנְחוּם אָמַר, אַף עַל גַּב שֶׁהָיָה עוֹבֵד כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, בִּשְׁבִיל שֶׁעָשָׂה עִמּוֹ חֶסֶד, הָיָה רוֹעֶה צֹאנוֹ כַּדִּין וְכַשּׁוּרָה, בְּמִרְעֶה טוֹב שָׁמֵן וְדָשֵׁן.

Moreover, Moses “tended the flock of Jethro”, not his own sheep, though he must have possessed some, for, as R. Jose remarked, “Jethro was a rich man, and, surely, he must have given to his son-in-law sheep and cattle!” Yet he did not tend his own sheep, for then people might have said, “he treats them so well because they are his own”. Although Jethro was a “priest of Midian”, that is to say, a pagan, yet because he was kind to Moses, the latter served him well and tended his flock with all due care in good and fat pasture.

(שמות ג׳:א׳) וַיּנְהַג אֶת הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר. רִבִּי יוֹסֵי אָמַר, מֹשֶׁה, מִיּוֹם שֶׁנּוֹלַד, לא זָזָה מִמֶּנּוּ רוּחַ הַקּוֹדֶשׁ. רָאָה בְּרוּחַ הַקּוֹדֶשׁ, שֶׁאוֹתוֹ מִדְבָּר הָיָה קָדוֹשׁ, וּמוּכָן לְקַבֵּל עוֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם עָלָיו. מַה עָשָׂה, הִנְהִיג אֶת הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר. רִבִּי יִצְחָק אָמַר, אַחַר הַמִּדְבָּר עַל כָּל פָּנִים, וְלֹא בַּמִּדְבָּר, שֶׁלֹּא רָצָה שֶׁיִּכָּנְסוּ בְּתוֹכוֹ, אֶלָּא הִרְחִיקָם אַחַר הַמִּדְבָּר.

AND HE LED THE FLOCK TO THE BACK OF THE WILDERNESS. Said R. Jose: ‘From the time when Moses was born, the holy spirit never left him. He discerned by means of the holy spirit that that desert was sanctified and prepared by God as the place for Israel’s acceptance of the yoke of the Kingdom of Heaven (the Sinaitic Law), therefore “He led the flock to the back of the wilderness”-not to the wilderness, as he did not wish them to tread that spot.’

(שמות ג׳:א׳) וַיָּבֹא אֶל הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵבָה, הוּא לְבַדּוֹ בְּלא צֹאן. אר”י, הַאי אַבְנָא, דִּמְקַבְּלָא פַּרְזְלָא, כַּד חָמֵי לֵיהּ, (מחטא) מְדַלְגָא עִילוֵי. כַּךְ מֹשֶׁה וְהַר סִינַי, כְּשְׁנִרְאוּ זֶה עִם זֶה, דִּלֵּג עָלָיו. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, וַיָּבֹא אֶל הַר הָאֱלהִים חֹרֵבָה.

AND CAME TO THE MOUNTAIN OF GOD, TO HOREB. He came alone, without his flock. Said R. Jose: ‘When a magnet becomes aware of a piece of iron, it instinctively leaps towards it. So Moses, as soon as he saw the mountain, was attracted towards it.’

אָמַר רִבִּי אַבָּא, מוּכָנִים הָיוּ מִשֵׁשֶׁת יְמֵי בְּרֵאשִׁית, זֶה עִם זֶה. וְאוֹתוֹ הַיּוֹם, נִתְרַגֵּשׁ הָהָר לְמוּל מֹשֶׁה. וְכֵיוָן שֶׁרָאָהוּ שֶׁנִּכְנָס לְתוֹכוֹ, וְדִלֵּג בּוֹ, עָמָד הָהָר. מְלַמֵּד, שֶׁשְׂמֵחִים הָיוּ זֶה עִם זֶה.

R. Abba said: ‘Verily, Moses and the mountain were prepared for one another even from the six days of Creation. On that day the mountain moved towards Moses, and seeing that Moses was about to ascend, it stopped, and both man and mountain were filled with joy.’

אָמַר רִבִּי יַנָּאי, (נ”א רבי יוסי) יוֹדֵעַ הָיָה מֹשֶׁה, שֶׁאוֹתוֹ הַר, הַר הָאֱלֹהִים הוּא. דִּכְתִּיב וַיָּבֹא אֶל הַר הָאֱלֹהִים. דְּתְנָן, מָה רָאָה מֹשֶׁה בְּאוֹתוֹ הַר, רָאָה עוֹפוֹת שֶׁהָיוּ פּוֹרְחִים, וּפוֹרְשִׂים כַּנְפֵיהֶם וְלא הָיוּ נִכְנָסִים בּוֹ.

Said R. Jannai: ‘How did Moses know it was the mountain of God? Because he saw birds circling round it with outstretched wings, but never flying over it.’

רִבִּי יִצְחָק (נ”א אמר ר’ יצחק) אוֹמֵר, רָאָה הָעוֹפוֹת פּוֹרְחִים וְטָסִים מִשָּׁם, וְנוֹפְלִים לְרַגְלָיו שֶׁל מֹשֶׁה, מִיַּד הִרְגִּישׁ בָּעִנְיָן, וְהֶעֱמִיד אֶת הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר, וְהוּא נִכְנַס לְבַדּוֹ.

R. Isaac said: ‘Moses saw birds flying towards him from the direction of the mountain and falling at his feet. This showed him plainly the character of the mountain, so he “led his flock to the back of the wilderness” and went up alone.’

(שמות ג׳:ב׳) וַיֵּרָא (קנ”ט ע”ב, קס”ז ע”א) מַלְאַךְ ה’ אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה. רִבִּי תַּנְחוּם אוֹמֵר, שְׁעֵת הַמִּנְחָה הָיְתָה, שֶׁמִּדַּת הַדִּין שׁוֹלֶטֶת בּוֹ. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר, וְהָא כְּתִּיב, (תהילים מ״ב:ט׳) יוֹמָם יְצַוֶּה יְיָ’ חַסְדּוֹ. מִדַּת חֶסֶד קָאָמַר, וְלֹא מִדַּת הַדִּין. אָמַר רִבִּי יִצְחָק, מִשֶּׁיּוֹצֵא הָאוֹר, עַד שֶׁנּוֹטֶה לָרֶדֶת, נִקְרָא יוֹם, וְהוּא מִדַּת חֶסֶד. מִשֶּׁנּוֹטֶה לָרֶדֶת, נִקְרָא עֶרֶב, וְהוּא מִדַּת הַדִּין. וְהַיְינוּ דִּכְתִּיב, (בראשית א׳:ה׳) וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם.

AND THE ANGEL OF THE LORD APPEARED UNTO HIM IN A FLAME OF FIRE OUT OF THE MIDST OF A BUSH. R. Tanhum said: ‘It was the moment of the evening offering (minhah), a moment when the attribute of Justice is in the ascendant.’ R. Johanan interposed, remarking: ‘Is it not written: “By day the Lord will command his mercy” (Ps. 42, 9), showing that mercy predominates as long as there is daylight?’ Said R. Isaac: ‘From sunrise until the sun declines westward it is called “day”, and the attribute of Mercy is in the ascendant: after that it is called “evening”, which is the time for the attribute of Severity.

אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן, שְׁעַת הַמִּנְחָה הוּא, מו’ שָׁעוֹת וּלְמַטָה. דְּתַנְיָא ר’ יִצְחָק אוֹמֵר, מַהוּ דִּכְתִּיב, (שמות ט״ז:י״ב) בֵּין הָעַרְבַּיִם תֹאכְלוּ בָּשָׂר וּבַבֹּקֶר תִּשְׂבְּעוּ לָחֶם. בֵּין הָעַרְבַּיִם, דְּהוּא שַׁעֲתָא דְּדִינָא תֹאכְלוּ בָּשָׂר. וּכְתִיב, (במדבר י״א:ל״ג) הַבָּשָׂר עוֹדֶנּוּ בֵּין שִׁנֵּיהֶם וְאַף יְיָ’ חָרָה בָעָם. מִשּׁוּם, דְּבֵין הָעַרְבַּיִם, דִּינָא דְּמַלְכוּתָא שָׁלִיט. וּבַבֹּקֶר תִּשְׂבְּעוּ לָחֶם, מִשּׁוּם דְּאִקְרֵי חֶסֶד הַהוּא שַׁעֲתָא, וּכְתִיב, (תהילים נ״ב:ג׳) חֶסֶד אֵל כָּל הַיּוֹם. וּכְתִיב, (בראשית א׳:ה׳) וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם. דְּאִיהוּ מִצַּפְרָא.

We derive the same lesson from the text: “Between the evenings ye shall eat flesh, and in the morning ye shall be filled with bread” (Ex. 16, 12). “Between the evenings”-this is the time of the sway of Severity-then “ye shall eat flesh”, with the result, as the Scripture says, that “while the flesh was yet between their teeth, ere it was chewed, the anger of the Lord was kindled against the people” (Num. 11, 33), for between-the-evenings is under the sway of Severity” and in the morning ye shall be filled with bread”, the morning being identified with Mercy, as Scripture says, “the mercy of God endureth all the day” (Ps. 52, 3), to wit, in the morning, as it says: “And God called the light day”, referring to the morning.’

רִבִּי תַּנְחוּם אוֹמֵר, דָּא סוּמָק, וְדָא חִוָּור. סוּמָק: בֵּין הָעַרְבַּיִם. דִּכְתִּיב, (שמות ט״ז:י״ב) בֵּין הָעַרְבַּיִם תֹאכְלוּ בָּשָׂר. וְחִוְורָא: בְּצַפְרָא. דִּכְתִּיב, וּבַבֹּקֶר תִּשְׂבְּעוּ לָחֶם. רִבִּי יִצְחָק אָמַר, כְּתִיב, (שמות י״ב:ו׳) וְשָׁחֲטוּ אוֹתוֹ כָּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבַּיִם וְגוֹ’. דְּהוּא שַׁעֲתָא לְמֶעְבַּד דִּינָא. רִבִּי יְהוּדָה אָמַר, יַלְפִינָן מִשְּׁנֵי כְּבָשִׂים שֶׁבְּכָל יוֹם, הָאֶחָד מִתְקָרֵב כְּנֶגֶד מִדַּת הַחֶסֶד, וְהב’ כְּנֶגֶד מִדַּת הַדִּין.

R. Tanhum said: ‘The one is symbolized by red, the other by white. The between-the-evenings period is red, so it is written, “between the evenings ye shall eat flesh”; whereas the morning hours are white, so it is written, “and in the morning ye shall be filled with bread”.’ R. Isaac cited the verse: “And the whole assembly of the congregation of Israel shall kill it between the evenings” (Ex. 12, 6), the reason being, he said, that that is the time for the execution of judgement. R. Judah said: ‘This we derive from the ordinance concerning the two daily offerings, the one answering to the attribute of Mercy, the other to the attribute of Severity.

וְאָמַר רִבִּי יְהוּדָה, מַהוּ דִּכְתִּיב, (במדבר כ״ח:ד׳) אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר, וְלָא כְּתִיב אֶת הַכֶּבֶשׂ הָרִאשׁוֹן, אֶלָּא אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד, מְיוּחָד, כְּנֶגֶד מִדַּת הַחֶסֶד. דִּבְכָל מָקוֹם, שֵׁנִי, לא נֶאֱמַר בּוֹ כִּי טוֹב.

So Scripture says, “The one lamb thou shalt offer in the morning” (Ex. 29, 39), where the designation “the one” signifies the special one, to wit, the one answering the attribute of Mercy; whereas the second lamb to be offered up between the evenings is associated with Severity, being analogous to the second day of Creation, of the works of which it is not said “that it was good”.’

רִבִּי תַּנְחוּם אָמַר, לְפִיכָךְ, יִצְחָק תִּקֵּן תְּפִלַּת הַמִּנְחָה, שֶׁהוּא כְּנֶגֶד מִדַּת הַדִּין. אָמַר רִבִּי יִצְחָק, מִכָּאן, (ירמיהו ו׳:ד׳) אוֹי לָנוּ כִּי פָּנָה הַיּוֹם כִּי יִנָּטוּ צִלְלֵי עָרֶב. כִּי פָּנָה הַיּוֹם: זֶה מִדַּת הַחֶסֶד. כִּי יִנָּטוּ צִלְלֵי עָרֶב: שֶׁכְּבָר גָּבַר מִדַּת הַדִּין. אַבְרָהָם תִּקֵּן תְּפִלַּת שַׁחֲרִית, כְּנֶגֶד מִדַּת הַחֶסֶד.

Said R. Tanhum: ‘It is for this reason that Isaac instituted the Afternoon-prayer (Minhah), namely, to mitigate the then ruling Severity; whereas Abraham instituted Morning-prayer, corresponding to the attribute of Mercy.’ R. Isaac said: ‘This idea may be derived from the verse saying: “Woe unto us, for the day declineth, for the shadows of the evening are stretched out!” (Jer. 6, 4), “the day declineth” being an allusion to the attribute of Mercy, and “the shadows of the evening” signifying the attribute of Severity.’

תָּנוּ רַבָּנָן, בְּהַהִיא שַׁעֲתָא דְּעָאל מֹשֶׁה לְטוּרָא דְּסִינַי, מַאי טַעְמָא אִתְגְּלֵי לֵיהּ בְּשַׁלְהוֹבֵי אֶשָּׁתָא, דְּהוּא דִּינָא. אָמַר רִבִּי יַעֲקֹב (נ”א כעין) כְּעָן שַׁעֲתָא הֲוָה (שעתא) גָּרִים. ר’ יוֹסֵי אָמַר, כֹּלָּא לְחָד גִּזְעָא אִשְׁתָּרְשָׁא. כְּתִיב, וַיָּבֹא אֶל הַר הָאֱלהִים חֹרֵבָה. וּכְתִיב, (דברים ט׳:ח׳) וּבְחֹרֵב הִקְצַפְתֶּם אֶת יְיָ’. וּכְתִיב, וַיַּרְא מַלְאַךְ יְיָ’ אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה. מִתּוֹךְ שֶׁהֵם עֲתִידִים לִהְיוֹת כַּסְּנֶה, כְּהַאי דִּכְתִּיב, (ישעיהו ל״ג:י״ב) קוֹצִים כְּסוּחִים בָּאֵשׁ יִצַּתּוּ.

Our teachers have asked: ‘Why at the time when Moses went up into Mount Sinai did the theophany take the form of a flaming fire, which is the symbol of Severity?, The answer given by R. Jacob was: ‘It was appropriate to the moment, which was one of Severity.’ R. Jose said: ‘It was symbolic of the events associated with that spot. For of this spot it is written: “and (he) came to the mountain of God, unto Horeb,’, a place of which it is also written: “Also in Horeb ye made the Lord wroth” (Deut. 9, 8). It is written further: “And the angel of the Lord appeared unto him in a flame of fire out of the midst of a thorn- bush”, as a symbol that the wicked are one day to become “as thorns cut down, that are burned in the fire,’ (Isa. 33, 12).’

Shemot, Chapter 52

אָמַר ר’ יְהוּדָה, מִכָּאן לָמַדְנוּ, רַחֲמָנוּתוֹ שֶׁל מָקוֹם עַל הָרְשָׁעִים, דִּכְתִּיב, וְהִנֵּה הַסְּנֶה בּוֹעֵר בָּאֵשׁ, לַעֲשׂוֹת בָּהֶם דִּין בָּרְשָׁעִים, וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אוּכָּל, (לעשות) אֵין בָּהֶם כְּלָיָה. בּוֹעֵר בָּאֵשׁ, עַל כָּל פָּנִים רֶמֶז, לָאֵשׁ שֶׁל גֵּיהִנָּם. אֲבָל הַסְּנֶה אֵינְנּוּ אוּכָּל, לִהְיוֹת בָּהֶם כְּלָיָה.

R. Judah said: ‘We learn from here the mercifulness of the Holy One, blessed be He, towards the wicked. Thus it is written, “and, behold, the thorn-bush burned with fire”, to wit, to execute judgement against the wicked: yet “the thorn-bush was not consumed”, indicating that they will not be utterly exterminated. “Burning in fire” is certainly an allusion to the fire of Gehinnom; but “the thorn-bush was not consumed”, to show that even so they will not be destroyed utterly.’

דָּבָר אַחֵר וַיֵּרָא מַלְאַךְ יְיָ’ אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ. מַאי טַעְמָא לְמֹשֶׁה בְּלַבַּת אֵשׁ, וְלִשְׁאַר נְבִיאִים לָא. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, לָאו מֹשֶׁה כִּשְׁאַר נְבִיאִים. דִּתְנָן, מַאן דְּקָרִיב לְאֶשָּׁא בֵּיהּ אִתּוֹקַד, וּמֹשֶׁה קָרִיב לְאֶשָּׁא וְלָא אִתּוֹקַד. דִּכְתִּיב, (שמות כ׳:י״ח) וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל אֲשֶׁר שָׁם הָאֱלהִים. וּכְתִיב, וַיַּרְא מַלְאַךְ יְיָ’ אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה.

The following is an alternative explanation of these verses: AND THE ANGEL OF THE LORD APPEARED UNTO HIM IN A FLAME OF FIRE. Why in a flame of fire to Moses and not to other prophets? Said R. Judah: ‘Moses was not like other prophets: fire had no dominion over him, as it is written: “And Moses drew near unto the thick clouds where God is” (Ex. 20, 21).’

רִבִּי אַבָּא אָמַר, הַאי דְּמֹשֶׁה, אִית לְאִסְתַּכְּלָא בֵּיהּ בְּחָכְמְתָא עִלָּאָה, עַל מַה כְּתִיב, כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִיהוּ. מַאן דְּאִתְמְשָׁךְ מִן מַיָּא, (דינא עילאה) לָא דָּחִיל מִנּוּרָא. דְּתַנְיָא אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, מֵאֲתָר דְּאִתְגְּזַר מֹשֶׁה, לָא אִתְגְּזַר בַּר נָשׁ אָחֲרָא. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן, בַּעֲשָׂרָה דַּרְגִּין (ויקרא רפ”ב) אִשְׁתָּכְלָל. דִּכְתִּיב, (במדבר י״ב:ז׳) בְּכָל בֵּיתִי נְאֱמָן הוּא. וְלֹא נְאֱמָן בֵּיתִי. זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ דְּבַּר נָשׁ, דְּמָרֵיהּ אַסְהִיד כְּדֵין עֲלוֹי.

Said R. Abba: ‘This peculiarity of Moses has to be explained in the light of the higher (esoteric) wisdom. He was “drawn out of the water” (Ex. 1, 10) (i.e. the attribute of Hesed or Grace), and he who is drawn out of water has no fear of fire, and we have learnt that “from the place whence Moses was formed no other man was formed”.’ R. Johanan said: ‘Moses was conversant with all ten degrees (of wisdom), as it is written: “He is faithful in all my house” (Num. 12, 7), and not merely “He is the faithful of my house”. Blessed is the man to whom his Master testifies thus!’

אָמַר רַב דִּימִי, וְהָא כְּתִיב (דברים ל״ד:י׳) וְלא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה. וְאָמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, בְּיִשְׂרָאֵל לֹא קָם, אֲבָל בְּאוּמוֹת הָעוֹלָם קָם, וּמַנוֹ בִּלְעָם. אֲמַר לֵיהּ, וַדַּאי שַׁפִּיר קָאַמָרְת, אִשְׁתִּיק. כַּד אָתָא רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי, אָתוּ, שָׁאִילּוּ קָמֵיהּ הַאי מִלָּה.

Said R. Dimi: ‘But according to R. Joshua ben Levi, the words “no prophet arose in Israel like unto Moses” suggest that among the nations of the world there was one like unto him, namely Balaam.’ The other replied: ‘Truly, thou art right’, and said no more. When R. Simeon appeared, they consulted him

פָּתַח וְאָמַר, קוּטִיפָא דְּקַרְנָטֵי, אִתְעָרְבָא בַּאֲפַרְסְמוֹנָא טָבָא חַס וְשָׁלוֹם. אֶלָּא, וַדַּאי כַּךְ הוּא, בְּאוּמוֹת הָעוֹלָם קָם, וּמַנוֹ בִּלְעָם. מֹשֶׁה עוֹבָדוֹי לְעֵילָּא, וּבִלְעָם לְתַתָּא. מֹשֶׁה, אִשְׁתַּמַּשׁ בְּכִתְרָא קַדִּישָׁא דְּמַלְכָּא עִלָּאָה לְעֵילָּא. וּבִלְעָם, אִשְׁתַּמַּשׁ בְּכִתְרִין תַּתָּאִין דְּלָא קַדִּישִׁין לְתַתָּא. וּבְהַהוּא גַּוְונָא מַמָּשׁ כְּתִיב, (יהושע י״ג:כ״ב) וְאֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הַקּוֹסֵם הָרְגוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּחֶרֶב. וְאִי סַלְּקָא דַּעְתָּךְ יַתִּיר, זִיל שָׁאִיל לְאַתְנֵיהּ. אָתָא רִבִּי יוֹסֵי, וְנָשַׁק יְדוֹי, אָמַר, הָא חֲמִידָא (נ”א חמרא) דְּלִבָּאי נָפַק לְבַר.

and he said: ‘Shall resin be mixed with sweet-smelling balsam? (i.e. how can ye compare Balaam with Moses?) It is, however, true that Balaam was the counterpart of Moses. As the works of the one were from above, so were the other’s from below. Moses wrought his works by means of the holy Crown of the All-highest King, Balaam by means of the unholy crowns from below. Hence, “The children of Israel slew Balaam the son of Beor, the soothsayer” (Jos. 13, 22). And if thou desirest to know more, ask his ass!’ R. Jose came and kissed his hand. He said: ‘The desire of my heart has been fulfilled.

דְּהָכָא מַשְׁמַע, דְּאִית עִלָּאִין וְתַתָּאִין, יְמִינָא וּשְׂמָאלָא, רַחֲמֵי וְדִינָא, יִשְׂרָאֵל ועֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת. יִשְׂרָאֵל, מִשְׁתַּמְּשִׁין בְּכִתְרִין עִלָּאִין קַדִּישִׁין. עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, בְּכִתְרִין תַּתָּאִין דְּלָא קַדִּישִׁין. אִלֵּין דִּימִינָא, וְאִלֵּין דִּשְׂמָאלָא, וְעַל כָּל פָּנִים, מִתְפָּרְשִׁין נְבִיאֵי עִלָּאֵי מִנְּבִיאֵי תַּתָּאֵי. נְבִיאֵי דְּקוּדְשָׁא, מִנְּבִיאֵי דְּלָאו דְּקוּדְשָׁא.

For I see that there is a duality in the universe of upper and lower beings, Right and Left, Love and Justice, Israel and the heathen. Israel uses the upper, holy Crowns; the pagans the lower, unholy ones; Israel draws her life- substance from the Right, the heathen nations from the Left; and thus the superior prophets are separated from the inferior prophets-the prophets of holiness from the prophets of evil.’

אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, כְּגַוונָא דְּהֲוָה מֹשֶׁה, פָּרִישׁ מִכָּל נְבִיאֵי, בִּנְּבוּאָה קַדִּישָׁא עִלָּאָה. כַּךְ הֲוָה בִּלְעָם, פָּרִישׁ מִשְּׁאָר נְבִיאֵי וָחֳרָשֵׁי, בִּנְּבוּאָה דְּלָאו קַדִּישָׁא לְתַתָּא. וְעַל כָּל פָּנִים מֹשֶׁה הֲוָה לְעֵילָּא, וּבִלְעָם לְתַתָּא, וְכַמָּה דַּרְגִּין וְדַרְגִּין מִתְפָּרְשִׁין בֵּינַיְיהוּ.

Said R. Judah: ‘As Moses excelled all prophets in Israel in respect of the superior, holy prophecy, so Balaam excelled all other pagan prophets and soothsayers in respect of the inferior, unholy prophecy. In any case Moses was above, Balaam below, and there were numerous stages between them.’

אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר רִבִּי יִצְחָק, מֹשֶׁה הֲוָה מְהַרְהֵר וְאוֹמֵר, שֶׁמָּא חַס וְשָׁלוֹם יִשְׂרָאֵל יִכְלוּ בְּהַאי עֲבוֹדָה קָשָׁה, הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, וַיַּרְא בְּסִבְלוֹתָם. לְפִיכָךְ, וַיֵּרָא מַלְאַךְ יְיָ’ אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ וְגוֹ’, וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה בּוֹעֵר בָּאֵשׁ וְגוֹ’. כְּלוֹמַר, מְשׁוּעֲבָּדִים הֵם בַּעֲבוֹדָה קָשָׁה, אֲבָל וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אוּכָּל. זַכָּאִין אִינּוּן יִשְׂרָאֵל, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא פָּרִישׁ לוֹן מִכָּל עַמִּין, וְקָרָא לוֹן בְּנִין, דִּכְתִיב (דברים י״ד:א׳) בָּנִים אַתֶּם לַה’ אֱלהֵיכֶם.

R. Johanan said in the name of R. Isaac: ‘Moses was anxious in his mind concerning Israel, lest they should succumb under their burdens, as it says, “He looked on their burdens” (Ex. 2, 11). Therefore “the angel of the Lord appeared unto him in a flame of fire… and he looked and behold, the bush burned… and the bush was not consumed”, to show that although their lives were made bitter with hard bondage, yet, like the bush, they would not be consumed. Blessed are the Israelites for that the Holy One, blessed be He, separated them from all nations and called them “children”, as it says: “Children are ye to the Lord your God” (Deut. XIV. I).’

Vaera, Chapter 1

(שמות ו׳:ב׳-ג׳) וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי יְיָ’ ואֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וְגוֹ’. רִבִּי אַבָּא פָּתַח, (ישעיהו כ״ו:ד׳) בִּטְחוּ בַיְיָ’ עֲדֵי עַד כִּי בְּיָהּ יְיָ’ צוּר עוֹלָמִים. בִּטְחוּ בַיְיָ’, כָּל בְּנֵי עָלְמָא בַּעְיָין לְאִתַּתְקְפָא בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּלְמֶהֱוֵי רָחְצַנוּ דִּלְהוֹן בֵּיהּ.

AND GOD SPAKE UNTO MOSES, ETC. R. Abba began his reflections on this portion with the verse: Trust the Lordfor ever (lit. unto Ad), for in KAH TETRAGRAMMATONis fashioning of worlds (lit. rock of ages) (Isa. 26, 4). ‘AII mankind’, he said, ‘should cleave to the Holy One, blessed be He, and put their trust in Him,

אִי הָכִי מַהוּ עֲדֵי עַד. אֶלָּא, בְּגִין דִּיהֵא תֻּקְפָּא דְּבַר נָשׁ, בַּאֲתַר דְּאִיהוּ קִיּוּמָא וְקִשּׁוּרָא דְּכֹלָּא, וְאִקְרֵי עַד, וְהָא אוּקְמוּהָ, כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר, (בראשית מ״ט:כ״ז) בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד. וְהַאי עַד, אֲתָר דְּאָחִיד לְכָל סִטְרִין, לְסִטְרָא דָּא, וּלְסִטְרָא דָּא, לְאִתְקַיְּימָא, וּלְאִתְקַשְּׁרָא קִשְׁרָא, דִּי לָא תַּעְדֵי.

in order that their strength should be drawn from the sphere called ‘Ad , which sustains the universe and binds it into an indissoluble whole.

וְהַאי עַד, תִּיאוּבְתָּא דְּכֹלָּא בֵּיהּ, כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר, (בראשית מ”ט, בראשית נ’ ע”א רמ”ז ע”ב) עַד תַּאֲוַת גִּבְעוֹת עוֹלָם. מַאן אִינּוּן גִּבְעוֹת עוֹלָם. אִלֵּין אִינּוּן תְּרֵין אִמָּהָן נוּקְבֵי, יוֹבֵל, וּשְׁמִטָּה, דְּאִקְרוּן גִּבְעוֹת עוֹלָם. עוֹלָם: כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר, (תהילים ק״ו:מ״ח) מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם. (יובל ושמיטה כל חד מנהון אקרי עולם ואלין אקרון גבעות עולם)

This ‘Ad (lit. unto) is “the desire of the everlasting hills” (Gen. 49, 26), to wit, the two transcendent “Mothers”, the year of Jubilee and the year of Remission (cf. Zohar, Gen. 247b);

וְתִיאוּבְתָּא דִּילְהוֹן בְּהַאי עַד, דְּאִיהוּ קִיּוּמָא דְּכָל סִטְרִין. (מאי טעמא) תִּיאוּבְתָּא דְּיוֹבְלָא לְגַבֵּי דְּעַד, לְאַעְטְּרָא לֵיהּ, וּלְנַגְדָּא עָלֵיהּ בִּרְכָּאן, וּלְאַרְקָא עָלֵיהּ מַבּוּעִין מְתִיקִין, הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, (שיר השירים ג׳:י״א) צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלמֹה בַּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לוֹ אִמּוֹ. תִּיאוּבְתָּא דִּשְׁמִטָּה, לְאִתְבָּרְכָא מִנֵּיהּ, וּלְאַתְנַהֲרָא מִנֵּיהּ. וַדַּאי הַאי עַד תַּאֲוַת גִּבְעוֹת עוֹלָם אִיהוּ.

the desire of the former being to crown that sphere with glory, with the outpouring of blessings and wells of sweet water; whilst the longing of the other is to receive from Ad these same blessings and illuminations.

בְּגִין כַּךְ, בִּטְחוּ בַיְיָ’ עֲדֵי עַד, דְּהָא מִתַּמָּן וּלְעֵילָּא, אֲתָר טָמִיר (הוא) וְגָנִיז אִיהוּ, דְּלָא יָכִיל לְאִתְדַּבְּקָא. אֲתָר הוּא, דְּמִנֵּיהּ נָפְקוּ וְאִצְטָיְּירוּ עָלְמִין, הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, כִּי בְּיָהּ יְיָ’ צוּר עוֹלָמִים וְהוּא אֲתָר גָּנִיז וְסָתִים, וְעַל דָּא בִּטְחוּ בַיְיָ’ עֲדֵי עַד, עַד הָכָא אִית רְשׁוּ לְכָל בַּר נָשׁ לְאִסְתַּכְּלָא בֵּיהּ, מִכָּאן וּלְהָלְאָה, לֵית לֵיהּ רְשׁוּ לְבַּר נָשׁ לְאִסְתַּכְּלָא בֵּיהּ, דְּהָא אִיהוּ גָּנִיז מִכֹּלָּא, וּמַאן אִיהוּ יָהּ יְדוָֹד. דִּמִתַּמָּן אִצְטְיָּירוּ עָלְמִין כֻּלְּהוּ, וְלֵית מַאן דְּקָאִים עַל הַהוּא אֲתָר.

Therefore it says, “Trust the Lord unto ‘Ad” (i.e. contemplate the worlds of emanation only as far as the sphere ‘Ad), for beyond that is a hidden region, so transcendent that it passes all understanding, the very source whence the worlds were designed and came into being. Up to this point only is it permissible to contemplate the Godhead, but not beyond, for it is wholly recondite. This is KAH TETRAGRAMMATON, from whence all worlds were fashioned,’

אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, קְרָא אוֹכַח עָלֵיהּ, דִּכְתִּיב, (דברים ד׳:ל״ב) כִּי שְׁאַל נָא לְיָמִים רִאשׁוֹנִים וְגוֹ’. עַד הָכָא אִית רְשׁוּ לְבַּר נָשׁ לְאִסְתַּכְּלָא, מִכָּאן וּלְהָלְאָה לֵית מַאן דְּיָכִיל לְמֵיקָם עָלֵיהּ.

Said R. Judah: ‘We have a direct Scriptural proof for this, for it says, “Ask of the days that are past… since the day that God created man upon earth, and ask from the one side of the heaven unto the other…” (Deut. 4, 32). Up to this point man may investigate, but no further.’

דָּבָר אַחֵר בִּטְחוּ בַיְיָ’ עֲדֵי עַד, כָּל יוֹמוֹי דְּבַר נָשׁ, בָּעֵי לְאִתַּתְקְפָא בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, (דהכי אמר דוד (תהילים כ״ה:ב׳) אלהי בך בטחתי אל אבושה אל יעלצו אויבי לי) וּמַאן דְּשַׁוֵּי בֵּיהּ, בִּטְחוֹנֵיהּ וְתוּקְפֵּיהּ כְּדְקָא יֵאוֹת, לָא יַכְלִין לְאַבְאָשָׁא לֵיהּ, כָּל בְּנֵי עָלְמָא. (דהכי אמר דוד (תהילים כ״ה:ב׳) אלהי בך בטחתי אל אבושה אל יעלצו אויבי לי) דְּכָל מַאן דְּשַׁוֵּי תּוּקְפֵּיהּ בִּשְׁמָא קַדִּישָׁא, אִתְקַיַּים בְּעָלְמָא.

Another explanation of this verse is as follows: Man must always trust the Holy One, blessed be He. He who trusts Him will never be confounded by the world (Ps. 25, 2). He who depends entirely on the Holy Name is firmly established in the world, as the world itself is sustained by this Name:

מַאי טַעֲמָא, בְּגִין דְּעָלְמָא, בִּשְׁמֵיהּ קַדִּישָׁא אִתְקַיַּים. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ישעיהו כ״ו:ד׳) כִּי בְּיָהּ יְיָ’ צוּר עוֹלָמִים: צַיָּיר עָלְמִין. דְּהָא בִּתְרֵין אַתְוָון, אִתְבְּרוּן עָלְמִין, עָלְמָא דֵּין, וְעָלְמָא דְּאָתֵי. עָלְמָא דָּא, בְּדִינָא אִתְבְּרִי, וְעַל דִּינָא קַיְּימָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (בראשית א׳:א׳) בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלהִים. מַאי טַעְמָא, בְּגִין דְּיִתְנַהֲגוּן בְּנִי נָשָׁא בְּדִינָא, וְלָא יִפְקוּן מֵאוֹרְחָא לְבַר.

by the two letters JH (KAH) “the Lord designed the worlds”, this world and the world to come. This world was created by the attribute of Justice, and is sustained by the same attribute, in order that humanity should base its life on justice and not depart from the way of righteousness.

תָּא חֲזֵי כְּתִיב וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה, גִּזְירַת דִּינָא דְּקַיְּימָא עָלֵיהּ, מַה כְּתִיב לְעֵילָּא, (שמות ה׳:כ״ב) וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל ה’, וַיֹּאמַר אֲדֹנָ”י, בְּאָלֶ”ף דָּלֶ”ת נוּ”ן יוֹ”ד. חָמֵי תּוּקְפָּא דְּמֹשֶׁה, בְּשֵׁירוּתָא דִּנְבִיאוּתֵיהּ, לָא נָח רוּחֵיהּ בְּהַאי אֲתָר, אָמַר, אֲדֹנָי לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה וְגוֹ’, וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה וְהַצֵּל לא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ. מַאן הוּא דְּיֵימָא כְּדֵין, אֶלָּא מֹשֶׁה, דְּיָדַע, דְּהָא דַּרְגָּא אָחֳרָא עִלָּאָה זַמִּין לֵיהּ.

AND ELOHIM SPAKE UNTO MOSES AND HE SAID TO HIM I AM TETRAGRAMMATON. It is written above (v. 22): “And Moses said, Lord (Adonai), wherefore hast thou evil entreated this people?” What prophet could speak with such boldness as this save Moses, who knew that another and superior degree (viz. TETRAGRAMMATON) was awaiting him?

אָמַר רִבִּי יִצְחָק, בְּשֵׁירוּתָא דְּאִתְיְהִיב לֵיהּ בֵּיתָא, פָּקִיד לָהּ, כְּבַר נָשׁ דְּפָקִיד לְבֵיתֵיהּ, וְאָמַר כָּל מַאן דְּבָעֵי בְּלָא דְּחִילוּ. אוּף הָכִי מֹשֶׁה, לְבֵיתֵיהּ קָאָמַר, וְלָא דָּחִיל.

R. Isaac said: ‘Moses, who was “faithful in God’s house”, addressed Him without fear and trembling, like a steward who has charge over the household. ‘

דָּבָר אַחֵר וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים, גִּזְרַת דִּינָא, (בגין כך) וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי יְיָ’, דַּרְגָּא אָחֳרָא דְּרַחֲמֵי. וְהָכָא אִתְקַשַּׁר כּוֹלָּא כַּחֲדָא, דִּינָא וְרַחֲמֵי. הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי יְיָ’. אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן (נ”א רבייוסי) אִי כְּתִיב וַיְדַבֵּר אֱלהִים אֶל מֹשֶׁה אֲנִי ה’, הֲוֵינָא אָמַר הָכִי. אֶלָּא לָא כְּתִיב, אֶלָּא וַיְדַבֵּר אֱלהִים אֶל מֹשֶׁה בְּקַדְמִיתָא, וּלְבָתַר וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה’, דְּמַשְׁמַע דַּרְגָּא בָּתַר דַּרְגָּא.

According to another explanation, the words “And God spake and said unto him, I am TETRAGRAMMATON” mean that the manifestation was in both attributes, in Justice and Mercy, both fitly framed and joined together. R. Simeon said that they were manifested not unitedly but successively, as is indicated by the expression, “And Elohim spake… and said unto him, I am TETRAGRAMMATON”: stage after stage.

וְאָמַר רִבִּי יוֹסֵי, מֹשֶׁה, אִלְמָלֵא דְּהֲוָה מָארֵיהּ דְּבֵיתָא, אִישׁ הָאֱלֹהִים, אִתְעַנָּשׁ עַל מַה דְּאָמַר, אֲבָל בְּגִינִי הַאי, לָא אִתְעַנָּשׁ. לְבַר נָשׁ דְּנָפַל לֵיהּ קְטָטָה בִּדְבִיתְהוּ, וְאָמַר לָהּ מִלִּין, שָׁרַאת הִיא לְאִתְרַעֲמָא, כֵּיוָן דְּשָׁארִית מִלָּה, הֲוָה תַּמָּן מַלְכָּא, נָטַל מַלְכָּא מִלָּה, וְהִיא שַׁתְקַת וּפַסְקַת לְמַלְּלָא. אָמַר לֵיהּ מַלְכָּא, וְכִי לָא יָדַעְתְּ דַּאֲנָא הוּא מַלְכָּא, וּמִקָּמָאי מַלִּילַת מִלִּין אִלֵּין, כִּבְיָכוֹל אוּף הָכִי מֹשֶׁה, וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל יְיָ’ וַיֹּאמַר אֲדֹנָי לָמָה הֲרֵעוֹתָה וְגוֹ’. מִיָּד, וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה, שָׁארֵי לְאִתְרָעֲמָא, מִיָּד נָטַל מַלְכָּא מִלָּה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי יְיָ’ וְלָא יָדַעְתּ דַּאֲנָא הוּא מַלְכָּא, וּמִקָּמַאי מַלִּילַת מִלִּין אִלֵּין.

Said R. Jose: ‘Moses would certainly have been punished for the boldness of his language had he not been “steward of the household” and man of God. He was like a man who had married the king’s daughter, and having some contention with her, spoke harshly to her. She was about to answer him, when her father, the king, appeared. Seeing him, she stopped and he took up the word. He said to the husband: “Knowest thou not that I am the king, and the harsh words thou speakest against my daughter, thou speakest as it were against me?” So Moses complained against Adonai (the Shekinah) and was answered by Elohim (the King).

וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי. אֲמַאי שָׁנֵּי שְׁמָא הָכָא מֵאִלֵּין דִּלְעֵילָּא. אֶלָּא לְמַלְכָּא, דְּהֲוָה לֵיהּ בְּרַתָּא, דְּלָא אִתְנְסִיבַת, וַהֲוָה לֵיהּ רְחִימָא. כַּד בָּעֵי מַלְכָּא לְמַלְּלָא בְּהַהוּא רְחִימָא, מְשַׁדֵּר לִבְרַתֵּיהּ לְמַלְּלָא עִמֵּיהּ, וַהֲוָה מַלְכָּא עַל יְדָא דִּבְרַתֵּיהּ, מְמַלֵּיל עִמֵּיהּ. אָתָא זִמְנָא דִּבְרַתֵּיהּ לְאִתְנַסְּבָא, הַהוּא יוֹמָא דְּאִתְנְסִיבַת, אָמַר מַלְכָּא, קָרוּן לָהּ לִבְרַתָּא, קְרוּסְפוּנְיָא מַטְרוֹנִיתָא. וְאֲמַר לָהּ, עַד הָכָא, מַלִּילְנָא עַל יְדָךְ, לְמַאן דְּמַלִּילְנָא מִכָּאן וּלְהָלְאָה אֲנָא אֵימָא לְבַעְלִיךְ, וְהוּא יֵימָא לְמַאן דְּאִצְטְרִיךְ. לְיוֹמִין, אָמַר לָהּ בַּעְלָהּ מִלִּין קָמֵי מַלְכָּא, עַד דְּהִיא שָׁרָאת לְמַלְּלָא, נָטַל מַלְכָּא מִלָּה, אָמַר לֵיהּ, וְלָאו אֲנָא מַלְכָּא, דְּעַד יוֹמָא דָּא לָא מַלִּיל אֵינָשׁ עִמִּי, אֶלָּא עַל יְדָא דִּבְרַתִּי, (עד לא נסיבת) וַאֲנָא יָהִיבְנָא לָךְ בְּרַתִּי, וּמַלִּילְנָא עִמָּךְ בְּאִתְגַּלְיָא, מַה דְּלָא עֲבִידְנָא לְאָחֳרָא.

AND I APPEARED, ETC. God was here like a king who had an unmarried daughter, and also had a personal friend. When he wanted to say something to the friend, he used to send his daughter to him to speak for him. Then the daughter was married, and on the day of her marriage the king proclaimed: “Call my daughter from now ‘the Mistress, the Matrona’,” and to her he said: “Until now I was wont to speak through thee to those who desired audience with me, but now I shall speak directly to thy husband, and he will transmit my messages.” One day the husband spoke harshly to the princess in the king’s presence, and before she could answer him the king took up the word. He said: “Am I not the king, with whom no one dared to speak but through my daughter, and have I not given my daughter to thee, and spoken with thee directly, a privilege not granted to any other?”

כַּךָ, וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי, כַּד אִיהִי בְּבֵיתִי וְלָא אִתְנְסִיבַת, וְלָא מַלִּילוּ עִמִּי אַנְפִּין בְּאַנְפִּין, כְּמָה דְּעַבִידְנָא לָךְ. וְאַתְּ, בְּשֵׁירוּתָא דְּמִלּוּלָךְ, מַלִּילַת לִבְרַתִּי קָמָאי מִלִּין אִלֵּין, אֶלָּא בְּגִינִי כַּךְ, וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי יְיָ’ לא נוֹדַעְתִּי לָהֶם, לְמַלְּלָא עִמְּהוֹן בְּדַרְגָּא דָּא דְּעִמָּךְ מַלִּילְנָא.

Similarly God said to Moses: “Before the Shekinah was espoused I appeared to the Patriarchs as El Shaddai, and they could not speak directly with Me, only through My Daughter the Shekinah, and thou wast the first one to whom I spoke face to face, and now at the very outset thou darest in My Presence to speak to My Daughter in such a fashion!”

רִבִּי יוֹסֵי (נ”א רבי ייסא) פָּתַח, (תהילים כ״ד:א׳) לְדָוִד (נ’ ע”א) מִזְמוֹר לַיְיָ’ הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ תֵּבֵל וְיוֹשְׁבֵי בָּהּ. הָאָרֶץ: דָּא אַרְעָא קַדִּישָׁא דְּיִשְׂרָאֵל, דְּאִיהִי קַיְּימָא לְאִתְשַׁקְיָיא מִנֵּיהּ, וּלְאִתְבָּרְכָא מִנֵּיהּ בְּקַדְמִיתָא, וּלְבָתַר מִנָּהּ אִתְשַׁקְיָיא עָלְמָא כֹּלָּא. תֵּבֵל וְיוֹשְׁבֵי בָּהּ: דָּא שְׁאַר אַרְעָאן, דְּשַׁתְאָן מִינָהּ, מְנָא לָן. דִּכְתִּיב, (תהילים ט׳:ט׳) וְהוּא יִשְׁפּוֹט תֵּבֵל בְּצֶדֶק.

R. Jose interpreted the verse: “The earth is the Lord’s and the fulness thereof, the universe, and they that dwell therein; for he hath founded it upon the seas, and established it upon the rivers” (Ps. 24, 2-3) in the following way. ‘ “The earth” is the Holy Land of Israel, which is the first to imbibe sustenance and receive blessing from God, the rest of the world then receiving from it;

כִּי הוּא עַל יַמִּים יְסָדָהּ, אִלֵּין שִׁבְעָה עַמּוּדִים, דְּאַרְעָא סְמִיכָא עָלַיְיהוּ. וְאִינּוּן שִׁבְעָה יַמִּים. וְיַם כִנֶּרֶת שַׁלְטָא עָלַיְיהוּ. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, לָא תֵּימָא דְּשַׁלְטָא עָלַיְיהוּ, אֶלָּא דְּאִתְמַלְיָיא מִנַּיְיהוּ. וְעַל נְהָרוֹת יְכוֹנְנֶהָ, מַאן אִינּוּן נְהָרוֹת. אֶלָּא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (תהילים צ״ג:ג׳) נָשְׂאוּ נְהָרוֹת קוֹלָם יִשְּׂאוּ נְהָרוֹת דָּכְיָם, אִינּוּן נְהָרוֹת, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (בראשית ב׳:י׳) וְנָהָר יוֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן, וּבְגִין כַּךְ, וְעַל נְהָרוֹת יְכוֹנְנְהָ.

“the seas” refer to the seven pillars which are the foundation of the earth, and over which rules the Sea of Kinnereth (R. Judah, however, maintained that the latter is filled by the others); “the rivers” are connected with the “river which went out of Eden to water the garden” (Gen. 2, 10).

תָּא חֲזֵי, הַאי אֶרֶץ, אִקְרֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. יַעֲקֹב דְּאִיהוּ יִשְׂרָאֵל, אֲמַאי לָא שָׁלִיט עַל דָּא כְּמֹּשֶׁה, דְּהָא כְּתִיב וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וְלָא יַתִּיר.

It is to be noticed that this Holy Land (the Shekinah) is called “the land of Israel”. Why, then, did Jacob, who is Israel, not rule over it like Moses? The reason is-as already pointed out-that Jacob became the owner of the “house which is below” and left the “house which is above”,

אֶלָּא, יַעֲקֹב הָא אוֹקִימְנָא, נָטַל בֵּיתָא דִּלְתַתָּא, וְאִשְׁתְּבִיק מִנֵּיהּ בֵּיתָא דִּלְעֵילָּא. וְעִם בֵּיתָא דִּלְתַתָּא, אַתְקִין בֵּיתָא דִּלְעֵילָּא, בִּתְרֵיסָר שְׁבָטִין, בְּשִׁבְעִין עֲנָפִין, וְהָא אוּקְמוּהָ. מֹשֶׁה, נָטַל בֵּיתָא דִּלְעֵילָּא, וְשָׁבִיק בֵּיתָא דִּלְתַתָּא. וְעַל דָּא, כְּתִיב בְּיַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי. בְּאֵל שַׁדָּי מַלִּיל עִמֵּיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְלָא יַתִּיר. וּשְׁמִי יְיָ’ לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם, לְמַלְּלָא עִמְּהוֹן בְּדַרְגָּא דָּא דְּאִיהוּ עִלָּאָה.

though in the twelve tribes and in the seventy branches he made preparation herein for the “house which is above”; Moses, on the other hand, left the “house which is below” and took the “house which is above”. The former experienced the Divine manifestation as “El Shaddai”, but God did not speak with him in the higher grade designated by TETRAGRAMMATON.

וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב. אָמַר רִבִּי חִיָּיא, תּוּשְׁבְּחָן דַּאֲבָהָן יַעֲקֹב הֲוָה, דְּהוּא שְׁלִימוּ דְּכֹלָּא. בְּכֻלְּהוּ כְּתִיב, אֶל אַבְרָהָם, אֶל יִצְחָק, וּבֵיהּ אִתּוֹסָף אָת חַד, דִּכְתִּיב, וְאֶל יַעֲקֹב. אִתּוֹסָף בֵּיהּ ו’, לְאַחֲזָאָה דְּאִיהוּ שְׁלֵימָא יַתִּיר מִכֻּלְּהוּ. וְעִם כָּל דָּא, לָא זָכָה לְאִשְׁתַּמְּשָׁא בֵּיהּ כְּמֹּשֶׁה.

AND I APPEARED UNTO ABRAHAM, UNTO ISAAC, AND (V) UNTO JAC0B. The letter Vau in connection with Jacob is, according to R. Hiya, symbolic of the superiority of the Divine manifestation to Jacob over that which was vouchsafed to the other two: his is the unifying, harmonizing, grade; and yet he was not worthy to use it as Moses did.

(שמות ו׳:ד׳) וְגַם הֲקִימוֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּם לָתֵת לָהֶם אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן, בְּגִין דְּאִתְגְּזָרוּ. דְּכָל מַאן דְּאִתְגְּזַר, יָרִית אַרְעָא, דְּהָא לָא יָרִית אַרְעָא, אֶלָּא צַדִּיק, וְכָל מַאן דְּאִתְגְּזַר, אִקְרֵי צַדִּיק. דִּכְתִּיב, (ישעיהו ס׳:כ״א) וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ, כָּל מַאן דְּאִתְגְּזַר, וְנָטִיר הַאי אָת קַיָּימָא, אִקְרֵי צַדִּיק, תָּא חֲזֵי מִן יוֹסֵף, דְּכָל יוֹמוֹי לָא אִקְרֵי צַדִּיק, עַד דְּנָטִיר הַהוּא בְּרִית, אָת קַיָּימָא קַדִּישָׁא. כֵּיוָן דְּנָטַר לֵיהּ, אִקְרֵי צַדִּיק, יוֹסֵף הַצַּדִּיק.

AND I HAVE ALSO ESTABLISHED MY COVENANT WITH THEM, TO GIVE THEM THE LAND OF CANAAN: as a reward for the covenant of circumcision; and only of those who are faithful members of this covenant can it be said that they “possess” the land, which is a heritage of the righteous, as it is written: “Thy people shall be all righteous, they shall possess the land” (Isa. 60, 21). Even Joseph was not called “righteous” before he guarded the sign of the covenant (at the time of temptation).

Vaera, Chapter 2

רִבִּי שִׁמְעוֹן הֲוָה יָתִיב יוֹמָא, חַד, וְרִבִּי אֶלְעָזָר בְּרֵיהּ, (עמיה) וְרִבִּי אַבָּא עִמֵּיהּ. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, הַאי קְרָא דִּכְתִּיב, וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב וְגוֹ’. מַהוּ וָאֵרָא, וַאֲדַבֵּר מִבָּעֵי לֵיהּ. אָמַר לֵיהּ, אֶלְעָזָר בְּרִי, רָזָא עִלָּאָה אִיהוּ.

R. Eleazar once asked R. Simeon his father, in the presence of R. Abba: ‘Why is it said here “I appeared”, instead of “I spoke to Abraham, etc.”?’

תָּא חֲזֵי, אִית גַּוְונִין דְּמִתְחַזְיָין, וְאִית גַּוְונִין דְּלָא מִתְחַזְיָין. וְאִלֵּין וְאִלֵּין, אִינּוּן רָזָא עִלָּאָה דִּמְהֵימְנוּתָא, וּבְנֵי נָשָׁא לָא יַדְעִין לֵיהּ, וְלָא מִסְתַּכְּלִין בֵּיהּ וְאִלֵּין דְּמִתְחַזְיָין, לָא זָכָה בְּהוּ בַּר נָשׁ, עַד דְּאָתוּ אֲבָהָן, וְקָיְימוּ עָלַיְיהוּ. וְעַל דָּא כְּתִיב וָאֵרָא, דְּחָמוּ, אִינּוּן גַּוְונִין דְּאִתְגַּלְּיָין.

R. Simeon replied: ‘My son, this contains a deep mystery. Observe now. There are colours disclosed and undisclosed, this being a part of the mystery of Faith, but men neither know nor reflect on these matters. The visible colours were not perceived by any human being before the Patriarchs, Abraham, Isaac and Jacob. Therefore it says “and I appeared”.

וּמַאן גַּוְונִין דְּאִתְגַּלְּיָין. אִינּוּן דְּאֵל שַׁדָּי, דְּאִינּוּן גווָֹנִין דְחֵיזוּ עִילָאָה (נ”א חיזו דגוונין עלאין’) וְאִלֵּין אִתְחַזְיָין. וּגְוָונִין דִּלְעֵילָּא, סְתִימִין דְּלָא אִתְחַזְּיָין, לָא קָאִים אִינִישׁ עָלַיְיהוּ, בַּר מְמֹשֶׁה. וְעַל דָּא כְּתִיב, וּשְׁמִי יְיָ’ לא נוֹדַעְתִּי לָהֶם, לָא אִתְגַּלֵּיתִי לוֹן בִּגְוָונִין עִלָּאִין. וְאִי תֵּימָא, דַּאֲבָהָן לָא הֲווֹ יַדְעֵי בְּהוּ. אֶלָּא הֲווֹ יַדְעֵי, מִגּוֹ אִינּוּן דְּאִתְגַּלְּיָין.

And what are these visible colours? Those of El Shaddai, the reflection of higher colours. But these latter are hidden, and Moses alone perceived them. The Patriarchs, however, were not entirely ignorant of them; since they apprehended those undisclosed ones through the visible ones which they already knew.

כְּתִיב (דניאל י״ב:ג׳) וְהַמַּשְׂכִּילִים יַזְהִירוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים לְעוֹלָם וָעֶד. וְהַמַּשְׂכִּילִים יַזְהִירוּ, מַאן אִינּוּן מַשְׂכִּילִים. אֶלָּא דָּא הוּא, הַהוּא חָכָם דְּיִסְתַּכַּל מִגַּרְמֵיהּ מִלִּין, דְּלָא יָכְילִין בְּנֵי נָשָׁא לְמַלְּלָא בְּפוּמָא, וְאִלֵּין אִקְרוּן מַשְׂכִּילִים. יַזְהִירוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ, מַאן (זהר) הוּא הָרָקִיעַ. דָּא הוּא רְקִיעַ דְּמֹשֶׁה, דְּקַיְּימָא בְּאֶמְצָעִיתָא, וְהַאי זֹהַר דִּילֵיהּ, אִיהוּ סָתִים, וְלָא אִתְגַּלְּיָיא מִגָּוֶן דִּילֵּיהּ קַיְּימָא עַל הַהִיא רְקִיעָא דְּלָא נָהִיר, דְּאִתְחַזְיָין בֵּיהּ גַּוְונִין, וְאִינּוּן גַּוְונִין אַף עַל גַּב דְּאִתְחַזְיָין בֵּיהּ, לָא זַהֲרֵי כְּזִהֲרָא בְּגִין דְּאִינּוּן גַּוְונִין סְתִימִין.

It is written: “And the wise shall be resplendent as the splendour of the firmament, and they that turn many to righteousness shall be like the stars for ever and ever.” The “wise” is he who by the power of his own contemplation attains to the perception of profound mysteries which cannot be expressed in words. The “firmament” is the “firmament of Moses” (his grade of Divine knowledge), which is set at the centre and whose splendour is veiled. This firmament is above that other which is non-resplendent and the colours of which are visible and not so bright as the invisible.

תָּא חֲזֵי, אַרְבַּע נְהוֹרִין אִינּוּן. תְּלַת מִנַּיְיהוּ סְתִימִין, וְחַד דְּאִתְגַּלְיָיא: נְהוֹרָא דְּנָהִיר. נְהוֹרָא דְּזִהֲרָא. (ואינון) וְאִיהוּ נָהִיר כִּזְהִירוּ דִּשְׁמַיָּא בְּדַכְיוּ. נְהוֹרָא דְּאַרְגְּוָונָא, דְּנָטִיל כָּל נְהוֹרִין. נְהוֹרָא דְּלָא נָהִיר אִסְתַּכַּל לְגַבֵּי אִלֵּין, וְנָטִיל לוֹן. וְאִתְחַזְּיָין אִינּוּן נְהוֹרִין בֵּיהּ, כַּעֲשָׁשִׁיתָא, לָקֳבֵל שִׁמְשָׁא.

There are four lights (i.e. Emanations), three of which are recondite and one disclosed. There is one which sheds light abroad (Hesed); one which shines for itself only (Geburah), being like the heavens in purity; one of purple hue which gathers light into itself (Tifereth); and one which is of itself lightless (Malkuth), but which looks up to the others and reflects them as a lamp reflects the sun. The first three are recondite and brood over the one which is disclosed.

וְאִלֵּין תְּלָת דְּקַאמְרָן, סְתִימִין וְקַיְּימִין עַל הַאי דְּאִתְגַּלְיָיא. וְרָזָא דָּא (ויחי רכ”ו ע”א) עֵינָא תָּא חֲזֵי, בְּעֵינָא אִית תְּלַת גַּוְונִין, דְּאִתְגַּלְּיָין רְשִׁימִין בֵּיהּ, וְכֻלְּהוּ לָא מִזְדַּהֲרֵי, בְּגִין דְּקַיְימֵי בִּנְהוֹרָא דְּלָא נָהִיר. וְאִלֵּין אִינּוּן כְּגַוְונָא דְּאִינּוּן סְתִימִין דְּקַיְימֵי עָלַיְיהוּ וְאִלֵּין אִינּוּן דְּאִתְחַזְּיָין לַאֲבָהָן, לְמִנְדַּע אִינּוּן סְתִימִין דְּמִזְדַּהֲרִין, מִגּוֹ אִלֵּין דְּלָא מִזְדַּהֲרֵי. וְאִינּוּן דְּמִזְדַּהֲרֵי וְאִינּוּן סְתִימִין, אִתְגַּלְּיָין לְמֹשֶׁה, בְּהַהוּא רְקִיעָא דִּילֵיהּ. וְאִלֵּין קַיְימֵי, עַל אִינּוּן גַּוְונִין דְּאִתְחַזְּיָין בֵּיהּ בְּעֵינָא.

(Of all this the eye is the symbol. In the eye three colours are visible, but none of these shines, because they are non-luminous. They are the parallel of those lights which are revealed; and it was by means of these visible colours that the Patriarchs were enabled to discern the colours which are luminous but invisible-that is, those colours of which Moses alone had cognizance, which were concealed from all others but revealed to him in that firmament to which he had attained, and which are above the visible colours.)

וְרָזָא דָּא סָתִים עֵינָךְ, וְאַסְחַר גַּלְגַּלָּךְ, וְיִתְגַּלְּיָין אִינּוּן גַּוְונִין דְּנַהֲרִין, דְּמִזְדַּהֲרֵי, וְלָא אִתְיְיהִיב רְשׁוּ לְמֶיחמֵי, אֶלָּא בְּעַיְינִין סְתִימִין, בְּגִין דְּאִינּוּן סְתִימִין עִלָּאִין, קַיְּימֵי עַל אִינּוּן גַּוְונִין דְּאִתְחַזְּיָין, דְּלָא מִזְדַּהֲרֵי.

To understand this mystery, close thine eye and press thine eyeball, and thou wilt discern radiating and luminous colours which can only be seen with closed eyes.

וְעַל דָּא קָרֵינָן, מֹשֶׁה זָכָה בְּאַסְפָּקָלַרְיָא דְּנַהֲרָא דְּקַיְּימָא עַל הַהוּא דְּלָא נַהֲרָא. שְׁאַר בְּנֵי עָלְמָא, בְּהַהוּא אַסְפָּקָלַרְיָא דְּלָא נָהֲרָא. וַאֲבָהָן הֲווֹ חָמָאן מִגּוֹ אִלֵּין גַּוְונִין דְּאִתְגַּלְּיָין, אִינּוּן סְתִימִין, דְּקַיְימֵי עָלַיְיהוּ דְּאִינּוּן דְּלָא נָהֲרִין, וְעַל דָּא כְּתִיב, וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי, בְּאִינּוּן גַּוְונִין דְּאִתְחַזְּיָין.

For this reason we say that Moses was possessed of the “luminous mirror”, which is above the “nonluminous”, which alone is vouchsafed to others. The Patriarchs, however, were able by means of the revealed colours to conceive of those that were concealed. This is the meaning of the words, “I appeared unto Abraham, etc ‘, namely, in those visible colours,

וּשְׁמִי יְיָ’ לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם, אִלֵּין גַּוְונִין עִלָּאִין סְתִימִין דְּזָהֲרִין, דְּזָכָה בְּהוּ מֹשֶׁה לְאִסְתַּכְּלָא בְּהוֹן. וְרָזָא דָּא, דְּעֵינָא סָתִים וְגַלְיָא. סָתִים, חָמֵי אַסְפָּקָלַרְיָא דְּנָהֲרָא, אִתְגַּלְּיָיא, חָמֵי אַסְפָּקָלַרְיָא דְּלָא נַהֲרָא. וְעַל דָּא, וָאֵרָא, בְּאַסְפָּקָלַרְיָא דְּלָא נָהֲרָא, דְּאִיהוּ בְּאִתְגַּלְּיָיא, בֵּיהּ כְּתִיב רְאִיָּה. בְּאַסְפָּקָלַרְיָא דְּנָהֲרָא דְּאִיהוּ בִּסְתִימוּ, כְּתִיב בֵּיהּ יְדִיעָה, דִּכְתִּיב לֹא נוֹדַעְתִּי. אָתוּ רִבִּי אֶלְעָזָר וְרִבִּי אַבָּא וְנָשְׁקוּ יְדוֹי. בָּכָה רִבִּי אַבָּא, וְאָמַר, וַוי כַּד תִּסְתַּלַּק מֵעָלְמָא, וְיִשְׁתְּאַר עָלְמָא יָתוֹם מִינָךְ, מַאן יָכִיל לְאַנְהָרָא מִלִּין דְּאוֹרַיְיתָא.

“but by My Name TETRAGRAMMATON was I not known to them”, namely, in the supernal hidden luminous colours, which only Moses was privileged to behold. The closed eye sees the mirror of light: the open eye sees the mirror which is not luminous. Therefore in regard to the lightless mirror, the term “see” is used, because it is discernible, but in regard to the luminous mirror the term “know” is used, because it is in concealment.’ Then came R. Eleazar and R. Abba and kissed R. Simeon’s hand, and R. Abba wept and said: ‘Alas for the world when thou, master, shalt be removed from it! It will become an orphan without thee; for who will then illumine the words of the Torah?’

פָּתַח רִבִּי אַבָּא וְאָמַר, (שמואל א כ״ה:ו׳) וַאֲמַרְתֶּם כֹּה לֶחָי וְאַתָּה שָׁלוֹם וּבֵיתְךָ שָׁלוֹם וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ שָׁלוֹם. וַאֲמַרְתֶּם כֹּה לֶחָי, וְכִי דָּוִד לָא הֲוָה יָדַע בֵּיהּ בְּנָבָל, דְּאִיהוּ אָמַר בְּגִינֵיהּ, וַאֲמַרְתֶּם כֹּה לֶחָי, אֶלָּא, הַהוּא יוֹמָא, יוֹמָא טָבָא דְרֹאשׁ הַשָּׁנָה הֲוָה, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יָתִיב בְּדִינָא עַל עָלְמָא, וּבְגִין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קָאָמַר, וַאֲמַרְתֶּם כֹּה, לֶחָי, לְקַשְּׁרָא כֹּה, לֶחָי, דְּכָל חַיִּין בֵּיהּ תַּלְיָין. וְאַתָּה שָׁלוֹם, מַאי וְאַתָּה אַתָּה מִבָּעֵי לֵיהּ. אֶלָּא, וְאַתָּה כֹּלָּא לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קָאָמַר, בְּגִין לְקַשְּׁרָא קִשְׁרָא דִּמְהֵימָנוּתָא וְכַדְקָא יֵאוֹת.

He then went on to quote David’s greeting to Nabal: “Be well (lehai, lit. thus for life!), and peace be to thee, etc.” ‘Surely,’ he said, ‘David must have been aware of Nabal’s wickedness, and how could he greet him thus? It was, however, New Year’s day, the day when the Holy One judges the world, and David’s intention in using both expressions, “Thus for life”, and “and thou art peace”, was to address Him from whom all life and all peace come, in order to make a fitting profession of faith.

מִכָּאן אוֹלִיפְנָא, דְּהָא לְבַר נָשׁ (בראשית קע”א ע”ב) חַיָּיבָא, אָסוּר לְאַקְדְּמָא לֵיהּ שְׁלָם, וְאִי אִצְטְרִיךְ, יַקְדִּים לֵיהּ כְּדָוִד, דְּבָרִיךְ לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאִתְחַזֵּי דִּבְגִינֵיהּ קָאָמַר. וְאִי תֵּימָא דְּרַמָּאוּת הֲוָה. לָאו. דְּהָא כָּל מַאן דְּסָלִיק לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאִתְחַזֵּי דִּבְגִינֵיהּ קָאָמַר, לָאו רַמָּאוּת הוּא. וּמַאן דְּאַקְדִּים שְׁלָם לְזַכָּאָה, כְּאִילּוּ אַקְדִּים לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כָּל שֶׁכֵּן מַר, דְּאִיהוּ שְׁלָמָא לְעֵילָּא וְתַתָּא.

And greeting a righteous person with Shalom! (peace, harmony) is like greeting the Holy One Himself, especially when addressed to thee, O master, who in thine own person representest the harmony between the above and the below! But it is not allowed to greet thus a wicked person, and yet, if it be unavoidable, there is no insincerity involved in the phrase when outwardly addressed to the person concerned, but inwardly intended for God.’

Vaera, Chapter 3

וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי יְיָ’ לא נוֹדַעְתִּי לָהֶם. רִבִּי חִזְקִיָּה פָּתַח, (תהילים ל״ב:ב׳) אַשְׁרֵי אָדָם לא יַחְשֹׁב ה’ לוֹ עֲוֹן וְגוֹ’. כַּמָּה אִינּוּן בְּנֵי נָשָׁא אֲטִימִין, דְּלָא יָדְעִין, וְלָא מִסְתַּכְּלָן, עַל מַה קַיָּימִין בְּעָלְמָא. דְּהָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כַּד בָּרָא עָלְמָא, עָבֵד לֵיהּ לְבַר נָשׁ בְּדִיּוּקְנָא דִּילֵיהּ, וְאַתְקִין לֵיהּ בְּתִקּוּנוֹי, בְּגִין דְּיִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא, וְיֵהַךְ בְּאוֹרְחוֹי.

R. Hezekiah discoursed on the verse: Blessed is the man unto whom the Lord imputeth not iniquity, and in whose spirit there is no guile (Ps. 32, 2). He said: ‘How blind are the children of men who neither see nor perceive what the foundation is of their existence in the world! Behold, when the Holy One, blessed be He, created the world, He formed man in His own image, so disposing his capacities as to enable him to study the Torah and walk in His way.

דְּהָא כַּד אִתְבְּרֵי אָדָם, מֵעַפְרָא דְּמַקְדְּשָׁא דִּלְתַתָּא אִתְתַּקַּן וְאַרְבַּע סִטְרֵי דְּעָלְמָא, אִתְחַבְּרוּ בְּהַהוּא אֲתָר דְּאִקְרֵי בֵּי מַקְדְּשָׁא. וְאִינּוּן אַרְבַּע סִטְרִין דְּעָלְמָא, אִתְחַבְּרוּ בְּאַרְבַּע סִטְרִין, דְּאִינּוּן יְסוֹדִין דְּעָלְמָא, אֵ”ש רוּ”חַ וְמַיִ”ם וְעָפָ”ר, וְאִתְחַבְּרוּ אַרְבַּע סִטְרִין (נ”א יסודין) אִלֵּין, בְּד’ יְסוֹדִין דְּעָלְמָא, וְאַתְקִין מִנַּיְיהוּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא חַד גּוּפָא בְּתִקּוּנָא עִלָּאָה. וְהַאי גּוּפָא, אִתְחַבַּר מִתְּרֵין עָלְמִין, מֵעָלְמָא דָּא תַּתָּאָה, וּמֵעָלְמָא דִּלְעֵילָּא.

Therefore man was created from the dust of the lower Sanctuary; and the four winds of the world united at that place which afterwards was named the House of Holiness, and these four were then joined to the four elements of the lower world: fire, air, earth, and water. And when these winds and these elements were thus mingled, the Holy One, blessed be He, formed one body of wondrous perfection. Therefore it is plain that the substances composing man’s body belong to two worlds, namely, the world below and the world above.’

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, תָּא חֲזֵי, ד’ קַדְמָאֵי אִינּוּן רָזָא דִּמְהֵימָנוּתָא. וְאִינּוּן אֲבָהָן דְּכֻלְּהוּ עָלְמִין. וְרָזָא דִּרְתִיכָא עִלָּאָה קַדִּישָׁא. וְאִינּוּן ד’ יְסוֹדִין: אֵ”ש רוּ”חַ וְמַיִ”ם וְעָפָ”ר. אִלֵּין אִינּוּן רָזָא עִלָּאָה. (ואילין אינון אבהן דכולהו עלמין אבהן דכלא) וּמֵאִינּוּן נָפְקִין, זָהָ”ב וָכֶסֶ”ף וּנְחֹשֶׁ”ת וּבַרְזֶ”ל. וּתְחוֹת אִלֵּין מַתָּכָאן אַחֲרָנִין, דְּדַמְיָין לוֹן.

Said R. Simeon: ‘The first four elements have a deep significance for the faithful: they are the progenitors of all worlds, and symbolize the mystery of the supernal Chariot of Holiness. Also the four elements of fire, air, earth, and water have a deep significance. From them come gold, silver, copper, and iron, and beneath these other metals of a like kind.

(כגונא דאלין) תָּא חֲזֵי. אֵ”ש רוּ”חַ וְמַיִ”ם וְעָפָ”ר, אִלֵּין אִינּוּן קַדְמָאֵי וְשָׁרָשִׁין דִּלְעֵילָּא וְתַתָּא, וְתַתָּאִין וְעִלָּאִין עָלַיְיהוּ קַיְּימִין. וְאִלֵּין אִינּוּן אַרְבַּע, לְאַרְבַּע סִטְרֵי עָלְמָא, וְקַיְּימִין בְּאַרְבַּע אִלֵּין: צָפוֹ”ן, וְדָרוֹ”ם, וּמִזְרָ”ח, וּמַעֲרָ”ב. אִלֵּין אִינּוּן אַרְבַּע סִטְרִין דְּעָלְמָא, וְקַיְּימִין בְּאַרְבַּע אִלֵּין. אֵ”ש לִסְטַר צָפוֹ”ן. רוּ”חַ לִסְטַר מִזְרָ”ח. מַיִ”ם לִסְטַר דָּרוֹ”ם. בְּגִין דְדָרוֹם חָם וְיָבֵשׁ מָיִם קָרִים וְלַחִים עָפָ”ר לִסְטַר מַעֲרָ”ב. וְאַרְבַּע אִלֵּין, בְּאַרְבַּע אִלֵּין קְטִירִין, וְכֻלְּהוּ חַד, וְאִלֵּין עַבְדֵי אַרְבַּע מַתָּכָאן, דְּאִינּוּן זָהָ”ב וָכֶסֶ”ף וּנְחֹשֶׁ”ת וּבַרְזֶ”ל הָא אִינּוּן תְּרֵיסָר, וְכֻלְּהוּ חַד.

Mark well this! Fire, air, earth, and water are the sources and roots of all things above and below, and on them are all things grounded. And in each of the four winds these elements are found-fire in the North, air in the East, water in the South, earth in the West; and the four elements are united with the four winds-and all are one. Fire, water, air, and earth: gold, silver, copper, and iron; north, south, east, and west-these make altogether twelve; yet are they all one.

תָּא חֲזֵי, אֵשׁ הוּא בִּשְׂמָאלָא, לִסְטַר צָפוֹן, דְּהָא אֵשׁ, תּוּקְפָּא דַּחֲמִימוּתָא בֵּיהּ, וְיָבִישׁוּ דִּילֵיהּ (עיין בתיקונים ס”א ע”א) תַּקִּיף. וְצָפוֹן בְּהִפּוּכָא דִּילֵיהּ הוּא, וְאִתְמְזִיג חַד בְּחַד וְאִיהוּ חַד. מַיִם לִימִינָא, וְהוּא לִסְטַר דָּרוֹם. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, לְחַבְּרָא (לאחזרא) לוֹן כַּחֲדָא, עָבִיד מִזְגָּא דָּא כְּמִזְגָּא דָּא.

Fire is in the left, at the side of the North, for fire has the energy of warmth, and the power of dryness is strong in it, and the North is just the reverse, and so the two are commingled. Water is in the right, in the side of the South, and the Holy One mixes the warmth and dryness of the South with the coldness and moisture of the water, and they become one as with the previous combination.

צָפוֹן אִיהוּ קַר וְלַח, אֶשָּׁא חַם וְיָבֵשׁ. אַחְלַף לוֹן לִסְטַר דָּרוֹם. דָּרוֹם, אִיהוּ חַם וְיָבֵשׁ. מַיִם קָרִים וְלַחִים. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מָזִיג לוֹן כְּחַד דְּנַפְקֵי מַיָּא מִדָּרוֹם, וְעָאלִין בְּגוֹ צָפוֹן. וּמִצָּפוֹן נַגְדֵּי מַיָּא. נָפִיק אֶשָּׁא מִצָּפוֹן, וְעָאל בְּתּוּקְפָא דְּדָרוֹם, וּמִדָּרוֹם נָפִיק תּוּקְפָּא דַּחֲמִימוּתָא לְעָלְמָא. בְּגִין דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אוֹזִיף דָּא בְּדָא, וְכָל חַד וְחַד אוֹזִיף לְחַבְרֵיהּ מִדִּילֵיהּ כַּדְקָא חֲזֵי לֵיהּ. כְּגַוְונָא דָּא רוּחַ וּמִזְרָח, בְּגִין דְּיוֹזִיף כָּל חַד לְחַבְרֵיהּ, וְאִתְכְּלִיל דָּא בְּדָא, לְאִתְחַבְּרָא כְּחַד.

The North is cold and moist, and its element, fire, hot and dry, and, contrariwise, the South is warm and dry, and its element, water, cold and moist, and so the Holy One mixes them. For water comes from the South, enters into the North, and flows again from the North; and fire comes out from the North, and enters into the South, and it is from the South that powerful heat goes out into the world. For the Holy One makes one borrow from the other as He sees right. In a similar fashion He proceeds with the air and the East.

תָּא חֲזֵי, אֶשָּׁא מִסִּטְרָא דָּא, מַיִם מִסִּטְרָא דָּא. וְאִינּוּן מַחֲלוֹקֶת. עָאל רוּחַ בֵּינַיְיהוּ, וְאָחִיד לִתְרֵין סִטְרִין. הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, (בראשית א׳:ב׳) וְרוּחַ אֱלהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנִי הַמָּיִם. דְּהָא אֶשָּׁא קָאִים לְעֵילָּא בְּסִטְרָא דָּא. וּמַיִם קַיְימֵי עַל אַפֵּי אֲרְעָא. רוּחָא אָעִיל בֵּינַיְיהוּ, וְאָחִיד לִתְרֵין סִטְרִין, וְאַפְרִישׁ מַחֲלוֹקֶת. עָפָר, מַיָּא קַיְּימֵי עָלֵיהּ וְרוּחָא וְאֶשָּׁא וּמְקַבְּלָא מִכֻּלְּהוּ, בְּחֵילָא דִּתְלָתָא אִלֵּין דְּקַיְּימֵי עָלָהּ.

Observe now. Fire from one side, water from the other: there is opposition. Then comes the air (wind, spirit) between them and brings them together and they become one, as it is written: “And the spirit (air) of God brooded over the water” (Gen. 1, 2). For fire is aloft and water is on the surface of the earth, and air enters between them, unites both elements and makes peace between them. Earth has water, air, fire, above it and receives from all the three.

תָּא חֲזֵי, רוּחַ וּמִזְרָח. מִזְרָח, חַם וְלַח, רוּחַ, (קר ויבש סטרא דאיהו יבישא) חַם וְלַח אִיהוּ, וּבְגִינִי כַּךְ, אָחִיד לִתְרֵין סִטְרִין, דְּהָא אֵשׁ חַם וְיָבֵשׁ, וּמַיִם קָרִים וְלַחִים, רוּחַ אִיהוּ חַם וְלַח, סִטְרָא דְּאִיהוּ חַם, אָחִיד בְּאֶשָּׁא. סִטְרָא דְּאִיהוּ לַח, אָחִיד בְּמַיָּא. וְעַל דָּא אַסְכִּים בֵּינַיְיהוּ, וְאַפְרִישׁ מַחֲלוֹקֶת דְּאֶשָׁא וּמַיָּא.

Observe, further, that the East is warm and moist, and the air is warm and moist. Hence the warm-moist composite can take hold of both sides-with its warmth the fire, and with its moisture the water, and thus end the conflict between fire and water.

עָפָר אִיהוּ קַר וְיָבֵשׁ, וְעַל דָּא מְקַבֵּל עָלֵיהּ כֻּלְּהוּ, וְכֻלְּהוּ עַבְדֵי בֵּיהּ עֲבִידְתַּיְיהוּ, וּמְקַבְּלָא מִכֻּלְּהוּ, לְאַפָּקָא בְּחֵילֵיהוֹן מְזוֹנָא לְעָלְמָא. בְּגִין דְּבְמַעֲרָב אִתְאֲחִיד עַפְרָא, דְּאִיהוּ קַר וְיָבֵשׁ. וְסִטְרָא דְּאִיהוּ קַר, אָחִיד בַּצָּפוֹן דְּאִיהוּ קַר וְלַח, דְּהָא קְרִירָא אִתְאֲחִיד בִּקְרִירָא. בְּגִין כָּךְ צָפוֹן אִתְאֲחִיד בַּמַּעֲרָב בְּסִטְרָא דָּא. דָּרוֹם דְּאִיהוּ חַם וְיָבֵשׁ, בְּהַהוּא יְבֵישׁוּתָא דִּילֵיהּ, אָחִיד לִיבֵשׁוּתָא דְּמַעֲרָב בְּסִטְרָא אָחֳרָא, וְאִתְאֲחִיד מַעֲרָב בִּתְרֵין סִטְרִין.

The earth is cold and dry, therefore it can receive all the others-fire, water, and air- and all can accomplish their work in it. She receives from all of them, therefore through their influence can produce nourishment for the whole world. Now the side of the West, which is cold, unites with the North, which is cold and moist, for cold unites with cold, and from the other side, the dry, West unites with the South, which is warm and dry, and thus the West attaches itself to both sides.

וְכֵן אִתְאֲחִיד דָּרוֹם בְּמִזְרָח, דְּהָא חֲמִימוּתָא דְּדָרוֹם, אִתְאֲחִיד בֵּיהּ בַּחֲמִימוּתָא דְּמִזְרָח. וּמִזְרָח אִתְאֲחִיד בַּצָּפוֹן דְּהָא לָחוּתָא דִּילֵיהּ אִתְאֲחִיד בְּלָחוּתָא דְּצָפוֹן. הַשְּׁתָּא אִשְׁתְּכַח דְּרוֹמִי”ת מִזְרָחִי”ת. מִזְרָחִי”ת צְפוֹנִי”ת. צְפוֹנִי”ת מַעֲרָבִי”ת. מַעֲרָבִי”ת דְּרוֹמִי”ת וְכֻלְּהוּ כְּלִילָן דָּא בְּדָא, לְאִשְׁתַּלְשְׁלָא חַד בְּחַד.

In the same fashion the South is united with the East on its warm side, and the East with the North in virtue of its moisture. Thus we find united: South-East, North-East, North-West, South-West, and all are contained in one another in mutual intermingling.

כְּגַוְונָא דָּא, צָפוֹן עָבִיד דַּהֲבָא. דְּמִסְטְרָא דְּתּוּקְפָּא דְּאֶשָּׁא, אִתְעָבִיד דַּהֲבָא. וְהַיְינוּ דִּכְתִּיב, (איוב ל״ז:כ״ב) מִצָּפוֹן זָהָב יֶאֱתֶה. דְּאֵשׁ אִתְאֲחִיד בֶּעָפָר, וְאִתְעָבִיד דַּהֲבָא. וְהַיְינוּ דִּכְתִּיב, (איוב כ״ח:ו׳) וְעַפְרוֹת זָהָב לוֹ. וְרָזָא דָּא, שְׁנַיִם כְּרוּבִים זָהָב.

In this way the North brings forth gold, which is produced by the side of the fire-power, as it is written, “Gold cometh from the North” (Job. 37, 22). For when fire joins with the earth gold is produced, as it is written: “As for the earth… it hath lumps of gold” (Ibid. 38, 5-6).

מַיִם אִתְאֲחִיד בֶּעָפָר, וּקְרִירוּתָא בְּלָחוּתָא עָבִיד כֶּסֶף, הַשְׁתָּא הָא עָפָר אִתְאֲחִיד בִּתְרֵין סִטְרִין, בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף, וְאִתְיְיהִיב בֵּינַיְיהוּ. רוּחָא אָחִיד לְמַיִם, וְאָחִיד (הגהה תמיהה במה דאמר רוח קר ויבש שאם כן עפר ורוח שוים בטבעם אבל יש אומרים כי רוח חם ולח (עמ”ש בתיקונים ל”ה ב’) ואם כן נוכל לומר דאחיד רוח לתרין סטרין אש חם ויבש ורוח חם ולח סטרא דאיהו חם אחיד באש וסטרא דאיהו לח אחיד במיא ואפריש מחלוקת דאשא ומיא. עפר איהו קר ויבש ומים קרים ולחים וסטרא דקר אחיד בעפר בסטרא דקר אשתכח דעפר מקבל עליה כלהו בגין כך אחיד לתרין סטרין דהא אש חם ויבש מים קר ולח ע”כ) לְאֵשׁ, וְאַפִּיק תְּרֵין כְּחַד, דְּאִיהוּ (יחזקאל א׳:ז׳) עֵין נְחֹשֶׁת קָלָל. וְעָפָר דְּקַאמְרָן, כַּד אִיהוּ בִּלְחוֹדוֹי, בִּיבִישׁוּ וּקְרִירוּ דִּילֵיהּ, נָפִיק בַּרְזֶל, וְסִימָנִיךְ, (קהלת י׳:י׳) אִם קֵהָה הַבַּרְזֶל וְגוֹ’

When water is united with earth, the cold with the moist brings forth silver, and so the earth is united with two sides, gold and silver, and situated between them. Air joins to water and also to fire and produces an amalgam which is “the colour of polished copper” (Ezek. 1, 7). As to the earth mentioned above, when it is by itself in its coldness and dryness it brings forth iron; therefore it says: “If the iron be blunt” (Eccl. 10, 10).

וְהַאי עָפָר, אִתְאֲחִיד בְּכֻלְּהוּ, וְכֻלְּהוּ עַבְדִין בֵּיהּ כְּגַוְונָא דִּלְהוֹן. תָּא חֲזֵי, בְּלָא עָפָר, לֵית זָהָב וָכָסֶף וּנְחֹשֶׁת, דְּהָא כָּל חַד וְחַד אוֹזִיף לְחַבְרֵיהּ מִדִּילֵיהּ, לְאִתְקַשְּׁרָא דָּא בְּדָא. וְאִתְאֲחִיד עָפָר בְּכֻלְּהוּ, בְּגִין דִּתְרֵין סִטְרִין אֲחִידָן לֵיהּ, אֶשָּׁא וּמַיָּא. וְרוּחָא אִתְקְרִיב בֵּיהּ, בְּגִין אִלֵּין תְּרֵין וְעָבִיד בֵּיהּ עֲבִידְתָּא.

Earth, however, combines with all the other elements, and all work through it according to their several ways. For without earth there is no gold, no silver, no copper. For each element imparts of its character to the other to form a compound, and earth mingles with all, because the two sides, fire and water, are attached to it. Air also joins with it on account of those two, and acts upon it.

אִשְׁתְּכַח, דְּכַד אִתְחַבַּר עַפְרָא בַּהֲדַיְיהוּ, עָבִיד וְאוֹלִיד עַפְרָא אַחֲרָנִין, כְּגַוְונָא דִּלְהוֹן. כְּגַוְונָא דְּזָהָב, אוֹלִיד עַפְרָא (רל”ו ע”ב) סוּסְפִיתָא יְרוֹקָא, דְּאִיהוּ כְּגַוְונָא דְּדַהֲבָא מַמָּשׁ. כְּגַוְונָא דְּכֶסֶף, אוֹלִיד עוֹפֶרֶת. כְּגַוְונָא דִּנְחֹשֶׁת עִילָּאָה, אוֹלִיד קְסִיטְרָא דְּאִיהוּ נְחֹשֶׁת זוּטָא. כְּגַוְונָא דְּבַרְזֶל, אוֹלִיד בַּרְזֶל, וְסִימָנִךְ (משלי כ״ז:י״ז) בַּרְזֶל בְּבַרְזֶל יָחַד.

Now we find that the earth, when united with them, brings forth also secondary products resembling their primary compounds. Thus corresponding to gold it brings forth the green dross which is subordinate to gold and resembles it; corresponding to silver, lead; corresponding to the superior copper, the inferior, tin; corresponding to iron, however, it brings forth only iron, and so it is said: “Iron with iron together” (Prov. 27, 17).

תָּא חֲזֵי, אֵשׁ רוּחַ מַיִם וְעָפָר, כֻּלְּהוּ אֲחִידָן דָּא בְּדָא, וְאִתְקַשְּׁרָן דָּא בְּדָא. וְלָא הֲוֵי בְּהוּ פִּרוּדָא. וְעָפָר דָּא, כַּד אִיהוּ אוֹלִיד לְבָתַר, לָא מִתְקַשְּׁרָן דָּא בְּדָא בְּאִינּוּן עִלָּאֵי, כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר, (בראשית ב׳:י׳) וּמִשָּׁם יִפָּרֵד וְהָיָה לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים, בְּאִלֵּין הֲוֵי פִּרוּדָא.

Fire, air, water, and earth are originally all united one with the other, and there is no separation between them. But when the earth-dust began to generate its products were no longer united like the supernal elements, as it says: “From thence it was parted and became into four heads” (Gen. 2, 10). In this was separation;

בְּגִין דְּהָא עָפָר, כַּד אִיהוּ אוֹלִיד בְּחֵילָא דִּתְלַת עִלָּאֵי, אַפִּיק אַרְבְּעָה נַהֲרִין, דְּתַמָּן מִשְׁתַּכְּחֵי אַבְנֵי יְקָר, וּבַאֲתַר חַד אִינּוּן, דִּכְתִּיב שָׁם הַבְּדֹלַח וְאֶבֶן הַשֹּׁהַם. וְאִלֵּין אַבְנֵי יָקָר אִינּוּן תְּרֵיסַר, וְאִינּוּן לְאַרְבַּע סִטְרֵי עָלְמָא, לָקֳבֵיל תְּרֵיסַר שְׁבָטִין, דִּכְתִּיב, (שמות כ״ח:כ״א) וְהָאֲבָנִים תִּהְיֶיןָ עַל שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עַל שְׁמוֹתָם. וְאִלֵּין תְּרֵיסַר בָּקָר, דְּאִינּוּן תְּחוֹת יַמָּא.

for the earthy, when it generated in the power of the three upper elements, brought forth four streams, where precious stones are found. These precious stones are twelve in number, distributed in all the four cardinal directions, and corresponding to the twelve tribes of Israel: “And the stones shall be with the names of the children of Israel, twelve, according to their names” (Ex. 28, 21).

תָּא חֲזֵי, כָּל אַרְבְּעָה סִטְרִין עִלָּאִין דְּקַאמְרָן, אַף עַל גַּב דְּמִתְקַשְּׁרָן דָּא בְּדָא, וְאִינּוּן קִיּוּמָא דִּלְעֵילָּא וְתַתָּא, קִיּוּמָא דְּעָלְמָא יַתִּיר רוּחַ, בְּגִין דְּכֹלָּא קַיְּימָא בְּגִינֵיהּ, וְנַפְשָׁא לָא קַיְּימָא אֶלָּא בְּרוּחָא, דְּאִי גָּרַע רוּחָא אֲפִילּוּ רִגְעָא חֲדָא, נַפְשָׁא לָא יָכִילַת לְאִתְקַיְּימָא, וְרָזָא דָּא כְּתִיב, (משלי י״ט:ב׳) גַּם בְּלֹא דַעַת נְפֶשׁ לֹא טוֹב. נַפְשָׁא בְּלֹא רוּחָא לָאו אִיהוּ טוֹב, וְלָא יַכְלָא לְאִתְקַיְּימָא.

Observe that though all these supernal sides of which we spoke are united and bound up one with another, and form the foundation of things above and things below, yet is air (spirit) superior to them all, as it is the substance of all, without which nothing would live, and the soul exists only through the spirit, for if the air were to fail, even for a moment, the soul would not be. This is hinted in the words: “Also when the soul is without knowledge it is not good” (Prov. 19, 2): soul without spirit “is not good”, and cannot exist.

וְתָא חֲזֵי, אִינּוּן תְּרֵיסָר דְּקַאמְרָן, דְּאִינּוּן תְּרֵיסַר אַבָנִין, אִינּוּן תְּרֵיסַר בָּקָר, דִּתְחוֹת יַמָּא. בְּגִין כַּךְ, נָטְלוּ אִינּוּן תְּרֵיסָר נְשִׂיאִים, (במדבר ז׳:פ״ז) כָּל הַבָּקָר לָעֹלָה שְׁנֵים עָשָׂר פָרִים וְגוֹ’. וְכֹלָּא רָזָא עִלָּאָה הוּא, וּמַאן דְּיַשְׁגַּח בְּמִלִּין אִלֵּין, יַשְׁגַּח בְּרָזָא דְּחָכְמְתָא עִלָּאָה, דְּעִקָר דְּכֹלָּא בֵּיהּ.

Note, further, that those twelve stones correspond to the twelve oxen under the sea of brass which was in the Temple (I Kings 7, 25). Therefore the princes, the heads of the tribes, sacrificed twelve oxen (Num. 7, 3). All this is a deep mystery, and he who comprehends these words comprehends a mystery of the supernal wisdom, in which is the root of all things.’

אָמַר ר’ שִׁמְעוֹן, הָא דְּאָמַר ר’ חִזְקִיָּה, דְּכַד בָּרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאָדָם, מֵעַפְרָא דְּמַקְדְּשָׁא דִּלְתַתָּא אִתְבְּרֵי, מֵעַפְרָא דְּמַקְדְּשָׁא דִּלְעֵילָּא אִתְיְיהִיב בֵּיהּ נִשְׁמְתָא. כְּמָה דְּכַד אִתְבְּרֵי מֵעַפְרָא דִּלְתַתָּא, אִתְחַבְּרוּ בֵּיהּ תְּלַת סִטְרָא יְסוֹדֵי עָלְמָא. הָכִי נָמֵי כַּד אִתְבְּרֵי מֵעַפְרָא דִּלְעֵילָּא, אִתְחַבְּרוּ בֵּיהּ תְּלַת סִטְרֵי יְסוֹדֵי עָלְמָא, וְאִשְׁתְּלִים אָדָם. וְהַיְינוּ דִּכְתִּיב, (תהילים ל״ב:ב׳) אַשְׁרֵי אָדָם לא יַחְשֹׁב יְיָ’ לוֹ עָוֹן וְאֵין בְּרוּחוֹ רְמִיָּה. אֵימָתַי לֹא יַחְשֹׂב יְיָ’ לוֹ עָוֹן, בִּזְמַן דְּאֵין בְּרוּחוֹ רְמִיָּה.

R. Simeon concluded: ‘See now the truth of R. Hezekiah’s saying, that when the Holy One created man He took the dust of the lower Sanctuary, but for the making of his soul He chose the dust of the upper Sanctuary. Just as in the formation of man’s body from the dust of the lower Sanctuary, three cosmic elements were combined, so in the formation of his soul from the dust of the upper Sanctuary, further elements, to the number of three, were mingled, and so man was completely formed. And this is the significance of the words: “Blessed is the man to whom the Lord imputeth not iniquity, and in whose spirit there is no guile.” When does the Lord not impute iniquity? When there is no guile in his spirit.

תָּא חֲזֵי, מֹשֶׁה אִשְׁתְּלִים יַתִּיר מֵאֲבָהָן, בְּגִין דְּמַלִּיל עִמֵּיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, מִדַּרְגָּא עִלָּאָה יַתִּיר מִכֻּלְּהוּ, וּמֹשֶׁה פְּנִימָאָה דְּבֵי מַלְכָּא עִלָּאָה הֲוָה, וְעַל דָּא כְּתִיב, וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב וְגוֹ’, וְהָא אוֹקִימְנָא מִלֵּי.

Moses was perfected to a higher degree than were the Patriarchs, since the Holy One spoke to him from a higher grade than to them, and Moses stood within the Palace of the King. Hence it says: “And I appeared unto Abraham, unto Isaac, and unto Jacob, by the name of EL SHADDAI, but by My name TETRAGRAMMATON was I not known to them”; and so we affirm.’

Vaera, Chapter 4

(שמות ו׳:ו׳) לָכֵן אֱמֹר לִבְנִי יִשְׂרָאֵל אֲנִי יְיָ’ וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם. רִבִּי יְהוּדָה אָמַר, הַאי קְרָא אִפְּכָא הוּא, דִּכְתִּיב וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרַיִם בְּקַדְמִיתָא, וּלְבָתַר וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבוֹדָתָם, וּלְבָתַר וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם, הֲוָה לֵיהּ לְמֵימָר מֵעִיקָּרָא וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם, וּלְבָתַר וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם. אֶלָּא, עִקָּרָא דְּכֹלָּא בְּקַדְמִיתָא, דְּבָעָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְבַשְּׂרָא לוֹן בִּשְׁבָחָא דְּכֹלָּא בְּקַדְמִיתָא.

WHEREFORE SAY UNTO THE CHILDREN OF ISRAEL, I AM THE LORD, AND I WILL BRING YOU OUT FROM UNDER THE BURDENS OF THE EGYPTIANS, ETC. Said R. Judah: ‘These words are in the wrong order, and should read, firstly, “I will redeem you”, and then “I will bring you out”. The reason, however, why bringing out is put first is that God desired to announce to them first the best promise of all.’

אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, וְהָא שְׁבָחָא דְּכֹלָּא, וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים, וְאָמַר לֵיהּ לְבָתַר. אֲמַר לֵיהּ, בְּהַהוּא זִמְנָא, לֵית לְהוּ שְׁבָחָא אֶלָּא יְצִיאָה. דְּחָשִׁיבִי דְּלָא יִפְקוּן מֵעַבְדוּתְהוֹן לְעָלְמִין, בְּגִין דַּהֲווֹ חָמָאן תַּמָּן דְּכָל אֲסִירֵי דַּהֲווֹ בֵּינַיְיהוּ מְקַשְׁרוּ לוֹן בְּקִשְׁרָא דְּחָרָשֵׁי, וְלָא יַכְלִין לְנָפְקָא מִבֵּינַיְיהוּ לְעָלְמִין. וּבְגִין כַּךְ, מַה דְּחָבִיב עָלַיְיהוּ מִכֹּלָּא, אִתְבַּשָּׂרוּ בֵּיהּ.

To which R. Jose remarked: ‘But does not the greatest promise of all come last, namely, “I will take you to me for a people and I will be to you a God” (v. 7)?’ R. Judah replied: ‘Deliverance from Egypt was the chief concern of the people then, because they despaired of escaping on account of the magical arts with which the Egyptians held fast their prisoners; hence it came first in order in the proclamation, followed by the promise of deliverance from bondage once and for all, as they might have been afraid that the Egyptians would enslave them again.

וְאִי תֵּימָא אַף עַל גַּב דְּנָפְקוּ, הָא דִּילְמָא יִזְּלוּן (חיליהו) בַּתְרַיְיהוּ לְאַבְאָשָׁא לוֹן, כְּתִיב וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבוֹדָתָם. וְאִי תֵּימָא הָא יִפְקוּן וְיִשְׁתֵּזְבוּן, וְלָא יְהֵא לוֹן פְרִיקָא, תַּלְמוּד לוֹמַר וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה. וְאִי תֵּימָא לֹא יְקַבְּלֵם, הָא כְּתִיב וְלָקַחְתִּי. וְאִי תֵּימָא כְּשֶׁיְּקַבְּלֵם לֹא יְבִיאֵם לָאָרֶץ, הָא כְּתִיב וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם וְגוֹ’.

Then came the promise of redemption, namely, that He would not merely free them from Egypt and then leave them to themselves: this was followed by the proclamation that He would make them His people; and finally came the promise that He would bring them into their own land (v. 7).’

Vaera, Chapter 5

רעיא מהימנא (שמות ו׳:ז׳) וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְיָ’ אֱלֹהֵיכֶם וְגוֹ’ פִּקּוּדָא דָּא קַדְמָאָה דְּכָל פִּקּוּדִין. רֵאשִׁיתָא קַדְמָאָה דְּכָל פִּקּוּדִין, לְמִנְדַּע לֵיהּ לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּכְלָלָא. מַאי בִּכְלָלָא. לְמִנְדַּע דְּאִית שַׁלִּיטָא עִלָּאָה, דְּאִיהוּ רִבּוֹן עָלְמָא, וּבָרָא עָלְמִין כֻּלְּהוּ, שְׁמַיָּא וְאַרְעָא וְכָל חֵילֵיהוֹן. וְדָא אִיהוּ בִּכְלָלָא. וְסוֹפָא דְּכֹלָּא בִּפְרָט, לְמִנְדַּע לֵיהּ בִּפְרָט.

AND I WILL TAKE YOU TO ME FOR A PEOPLE AND I WILL BE TO YOU A GOD, AND YE SHALL KNOW THAT I AM THE LORD YOUR GOD. This is the first of all commandments, the root of all precepts of the Law: the knowledge of God in a general way, namely that there is a Supernal Ruler, Lord of the universe and of all life, Creator of heaven and earth and all their hosts.

וּכְלָל וּפְרָט אִיהוּ רֵישָׁא וְסוֹפָא רָזָא דְּכָר וְנוּקְבָּא כַּחֲדָא, וְאִשְׁתְּכַח בַּר נָשׁ בְּהַאי עָלְמָא, דְּאִתְעַסָּק בִּכְלָל וּפְרָט, בַּר נָשׁ בְּהַאי עָלְמָא אִיהוּ כְּלָל וּפְרָט. תִּקּוּנָא דְּהַאי עָלְמָא, אִיהוּ כְּלָל וּפְרָט. בְּגִין כָּךְ, רִאשִׁיתָא דְּכֹלָּא, לְמִנְדַּע דְּאִית שַׁלִּיט וְדַיָּין עַל עָלְמָא, וְאִיהוּ רִבּוֹן כָּל עָלְמִין. וּבָרָא לֵיהּ לְבַר נָשׁ מֵעַפְרָא, וְנָפַח בְּאַפּוֹי נִשְׁמְתָא דְּחַיֵּי, וְדָא אִיהוּ בְּאוֹרַח כְּלָל.

But this general knowledge of God must lead on to a particular knowledge of Him. This is the inner meaning of man being “male and female together,’.

כַּד נָפְקוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, לָא הֲווֹ יַדְעֵי לֵיהּ לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כֵּיוָן דְּאָתָא מֹשֶׁה לְגַבַּיְיהוּ, פִּקּוּדָא קַדְמָאָה דָּא אוֹלִיף לוֹן, דִּכְתִּיב, וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְיָ’ אֱלהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם וְגוֹ’. וְאִלְמָלֵא פִּקּוּדָא דָּא, לָא הֲווֹ יִשְׂרָאֵל מֵהֵימְנִין, בְּכָל אִינּוּן נִיסִּין וּגְבוּרָן דְּעָבַד לוֹן בְּמִצְרַיִם. כֵּיוָן דְּיָדְעוּ פִּקּוּדָא דָּא בְּאוֹרַח כְּלָל, אִתְעָבִידוּ לְהוֹן נִסִּין וּגְבוּרָן.

When the Israelites were about to come out of Egypt they had no knowledge of the Holy One, blessed be He, and Moses had to teach them the first principle of Divine knowledge. Without this doctrine they would not have believed in all those signs and wonders which they were about to experience.

וּלְסוֹף מ’ שְׁנִין, דְּקָא אִשְׁתְּדָלוּ בְּכָל אִינּוּן פִּקּוּדִין דְּאוֹרַיְיתָא, דְּאוֹלִיף לוֹן מֹשֶׁה, בֵּין אִינּוּן דְּמִתְנָהֲגֵי בְּאַרְעָא בֵּין אִינּוּן דְּמִתְנָהֲגֵי לְבַר מֵאַרְעָא כְּדֵין, אוֹלִיף לוֹן בְּאוֹרַח פְּרָט, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (דבהם ד’) וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וְהֲשֵׁבוֹתָ אֶל לְבָבֶךָ, הַיּוֹם דַּיְיקָא, מַה דְּלָא הֲוָה רְשׁוּ מִקַּדְמַת דְּנָא. כִּי יְיָ’ הוּא הָאֱלהִים, דָּא בְּאוֹרַח פְּרָט, בְּמִלָּה דָּא, כַּמָּה רָזִין וְסִתְרִין אִית בָּהּ. וְדָא, וְהַהוּא דְּקַדְמֵיתָא, כֹּלָּא מִלָּה חֲדָא, דָּא בִּכְלָל, וְדָא בִּפְרָט.

At the end of the forty years in the desert, after having been instructed by Moses in all the commandments, both in those which are directly connected with the Holy Land and in those which are not, he taught them in an individual, particular way, the knowledge of God, as it says: “Know therefore this day and consider it in thine heart that the Lord he is God in heaven above and in the earth beneath; there is none else” (Deut. 4, 39). “That the Lord (TETRAGRAMMATON) is God (ELOHIM), this is the particular aspect of cognition. This particular mode of knowledge is essentially identical with the general concept of God as Creator and Lord.

וְאִי תֵּימָא, הָא כְּתִיב, (משלי א׳:ז׳) יִרְאַת יְיָ’ רֵאשִׁית דָּעַת. תִּירוּצָא, דָּא בְּאוֹרַח פְּרָט, לְמִנְדַּע מַאן אִיהוּ יִרְאַת יְיָ’. וְאַף עַל גַּב דְּאִית לֵיהּ לְבַר נָשׁ לְדַחֲלָא מִנֵּיהּ, עַד לָא יִנְדַּע, אֲבָל הָכָא כְּתִיב רֵאשִׁית דַּעַת, לְמִנְדַּע לֵיהּ דְּהָא אִיהוּ רֵאשִׁיתָא, לְמִנְדַּע לֵיהּ בְּאוֹרַח פְּרָט.

Should the question arise: Is not “the fear of the Lord the beginning of wisdom” (Prov. 1, 7, i.e. the first commandment)? the answer would be that the fear of the Lord (which is connected with the commandments) must precede the second, the particular grade of knowledge, although, of course, one has to fear the Lord even before one has an intellectual knowledge of Him in His revelational individual aspects.

בְּגִין כַּךְ, פִּקּוּדָא קַדְמָאָה לְמִנְדַּע לֵיהּ לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּכְלָל וּפְרָט, בְּרֵישָׁא וּבְסוֹפָא. וְרָזָא דָּא (ישעיהו מ״ד:ו׳) אֲנִי רִאשׁוֹן וַאֲנִי אַחֲרוֹן. אֲנִי רִאשׁוֹן בִּכְלָל, וַאֲנִי אַחֲרוֹן בִּפְרָט. וְכֹלָּא בִּכְלָלָא חֲדָא, וְרָזָא חֲדָא. כֵּיוָן דְּיִנְדַּע דָּא בִּכְלָל, יַשְׁלִים כָּל שַׁיְיפוֹי. וּמַאן אִינּוּן. רמ”ח פִּקּוּדִין, דְּאִינּוּן רמ”ח שַׁיְיפִין דְּבַר נָשׁ. כֵּיוָן דְּאִשְׁתְּלִים בְּהוּ עַל הַאי בִּכְלָל, כְּדֵין יִנְדַּע בְּאוֹרַח פְּרָט, דְּדָא אִיהוּ אַסְוָותָא לְכֻלְּהוּ, וְיִנְדַּע כָּל יוֹמֵי שַׁתָּא, דְּמִתְחַבְּרָן לְמֵיהַב אַסְוָותָא לְכָל שַׁיְיפִין.

Thus the ultimate and whole duty of man is to know the Holy One, blessed be He, in a general and in a particular way. The verse, “I am the first, and I am the last” (Isa. 44, 7) has a symbolic reference to this twofold mode of knowledge; “I am the first,” to the general apprehension of Him, and “I am the last,” to the particular, and these two are one. As a result of a proper knowledge of God as Creator and Lord, the two hundred and forty-eight organs of the human body become organs of the two hundred and forty-eight positive commandments of the Law, and man’s life becomes something complete and harmonious,

וְאִי תֵּימָא, כָּל יוֹמֵי שַׁתָּא, הֵיךְ יַהֲבִין אַסְוָותָא לְכָל שַׁיְיפִין. וַדַּאי הָכִי הוּא עֵילָּא וְתַתָּא, שַׁתָּא וְיוֹמֵי דִּילֵיהּ, יַהֲבִין אַסְוָותָא לְכָל שַׁיְיפִין עֵילָּא וְתַתָּא, (בזמנא) דְּשַׁיְיפִין אֲרִיקוּ בִּרְכָּאן לְיוֹמֵי שַׁתָּא כְּדֵין אַסְוָותָא וְחַיִּין תַּלְיָין עֲלָן מִלְּעֵילָּא, וְאִתְמַלְיָין מִכֹּלָּא. מַאן גָּרִים לוֹן. יוֹמֵי שַׁתָּא.

and the particular, individual, knowledge of God causes salvation and blessing to enter into every day of the three hundred and sixty-five days of the year (corresponding to the three hundred and sixty-five negative commandments).

אוּף הָכִי נָמֵי לְתַתָּא, כַּד בַּר נָשׁ יַשְׁלִים גּוּפֵיהּ בְּאִינּוּן פִּקּוּדִין דְּאוֹרַיְיתָא לֵית לָךְ כָּל יוֹמָא דְּלָא אַתְיָיא לְאִתְבָּרְכָא מִנֵּיהּ, וְכַד אִינּוּן אִתְבָּרְכָאן מִנֵּיהּ, כְּדֵין חַיִּין וְאַסְוָותָא תַּלְיָין עָלֵיהּ מִלְּעֵילָּא. מַאן גָּרִים לֵיהּ. אִינּוּן יוֹמֵי שַׁתָּא. יוֹמֵי שַׁתָּא, כְּמָה דְּאִתְבָּרְכָאן מִלְּעֵילָּא מֵרָזָא דְּאָדָם. הָכִי נָמֵי אִתְבָּרְכָאן מִתַּתָּא מֵרָזָא דְּאָדָם.

For as it is above so it is below: as all the supernal “days” are filled with blessing by the (heavenly) Man, so are the days here below filled with blessing through the agency of Man (i.e. the righteous).

זַכָּאִין אִינּוּן יִשְׂרָאֵל בְּהַאי עָלְמָא, בְּאִלֵּין פִּקּוּדִין דְּאוֹרַיְיתָא, דְּאִקְרוּן אָדָם, דִּכְתִּיב. (יחזקאל ל”ד) אָדָם אַתֶּם. אַתֶּם קְרוּיִים אָדָם, וְעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת לָא אִקְרוּן אָדָם. וּבְגִין דְּיִשְׂרָאֵל אִקְרֵי אָדָם, אִית לוֹן לְאִשְׁתַּדְּלָא בְּאִינּוּן פִּקּוּדִין דְּאוֹרַיְיתָא, לְמֶהֱוֵי כֹּלָּא חַד, בְּרָזָא דְּאָדָם.

Blessed are the Israelites in this world through having the commandments of the Torah! The word “Man” is applied to them only, but not to the heathen (Ezek. 34, 31), therefore they must endeavour to keep the commandments with zeal and diligence, that all may become one in the inner meaning of Man.

כַּד יָהַב קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אוֹרַיְיתָא לְיִשְׂרָאֵל עַל טוּרָא דְּסִינַי, מִלָּה קַדְמָאָה אִיהוּ אָנֹכִי, אָנֹכִי סַלְּקָא לְרָזִין (עלמין) סַגִּיאִין. וְהָכָא אִיהוּ רָזָא דְּפִקּוּדָא קַדְמָאָה, לְמִנְדַּע לֵיהּ בִּכְלָלָא. בְּגִין דִּכְתִּיב אָנֹכִי, הָא קָא רָמִיז, דְּאִית אֱלָהָא שַׁלִּיטָא עִלָּאָה (דאיהו) עַל עָלְמָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (דברים ד׳:כ״ד) כִּי יְיָ’ אֱלהֶיךָ אֵשׁ אוֹכְלָה הוּא, פִּקּוּדָא קַדְמָאָה בִּכְלָל. בִּפְרָט: בְּגִין דִּכְתִּיב, ה’ אֱלֹהֶיךָ דָּא פְּרָט, וְדָא כְּלָל וּפְרָט, פִּקּוּדָא קַדְמָאָה, דְּאִצְטְרִיךְ לְמִנְדַּע בְּרִישָׁא וּבְסוֹפָא, כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא. (ע”כ רעיא מהימנא).

When the Holy One gave Israel the Torah on Mount Sinai, his first word was “Anokhi”, I. This “Anokhi” contains many mysteries; here, however, we are concerned with the fact that it is the first of all commandments, the root of all precepts of the Law: “I am the Lord,’. This is the general axiom. The particular is “thy God’, The same is true of “The Lord thy God is a consuming fire. (Deut. 4, 24).

Vaera, Chapter 6

(שמות ו׳:ט׳) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקּוֹצֶר רוּחַ. מַאי מִקּוֹצֶר רוּחַ. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, דְּלָא הֲווֹ נְפִישֵׁי, וְלָא הֲווֹ לְקִיטֵי רוּחָא. אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, מִקּוֹצֶר רוּחַ: דְּעַד לָא נָפַק יוֹבְלָא, לְמֵיהַב לוֹן נְפִישׁוּ. וְרוּחַ בַּתְרָאָה, עַד לָא שַׁלְטָא לְמֶעְבַּד נִימוּסֵי, וּכְדֵין הֲוָה עָאקוּ דְּרוּחָא. מַאן אִיהוּ. רוּחַ בַּתְרָאָה דְּקַאמְרָן. (נ”א דעד לא יהב ליה יובלא ברכה על האי רוחא לאתקיימא נפש תתאה ולא שלטא האי רוח על נפש אלא כד אתברכא מיובלא כדין יהא רוחא ומאן איהו רוח)

AND MOSES SPAKE SO UNTO THE CHILDREN OF ISRAEL, BUT THEY HEARKENED NOT UNTO MOSES FOR ANGUISH OF SPIRIT. What is the meaning of “anguish of spirit” (lit. shortness of breath)? R. Judah interpreted the expression literally, “they had no rest from their labours, no time to breathe”. But R. Simeon saw a mystical significance in the expression; the “Jubilee” (the world of Binah, the abode of transcendental “Freedom “) was as yet not in manifestation to give them spiritual rest, and the later Spirit (Malkuth) was not yet able to exercise its functions, and so there was anguish to this Spirit.

Vaera, Chapter 7

תָּא חֲזֵי, כְּתִיב (שמות ו׳:י״ב) הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם, מַאי וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם. וְהָא בְּקַדְמִיתָא כְּתִיב (שמות ד׳:י׳) לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי וְגוֹ’ כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הֲוָה אוֹתִיב לֵיהּ, (שמותד’) מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם וְגו’, וְהוּא אָמַר (שמות ד׳:י״ב) וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם פִּיךָ, סַלְּקָא דַּעְתָּךְ דְּלָא הֲוָה כֵּן, וְהַשְּׁתָּא אָמַר וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם, אִי הָכִי, אָן הוּא מִלָּה דְּאַבְטַח לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּקַדְמִיתָא.

AND MOSES SPAKE BEFORE THE LORD, SAYING: BEHOLD, THE CHILDREN OF ISRAEL HAVE NOT HEARKENED UNTO ME, HOW THEN SHALL PHARAOH HEAR ME, WHO AM OF UNCIRCUMCISED LIPS ? How did Moses dare say this? Had not the Holy One already promised him, when he said that he was not eloquent, that He “will be with his mouth” (Ex. 4, 10-12)? Or did the Holy One not keep His promise?

אֶלָּא רָזָא אִיהוּ, מֹשֶׁה קָלָא, וְדִבּוּר דְּאִיהוּ מִלָּה דִּילֵיהּ, הֲוָה בְּגָלוּתָא, וַהֲוָה אִיהוּ אָטִים לְפָרְשָׁא מִלִּין, וּבְגִין דָּא אָמַר, וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה, בְּעוֹד דְּמִלָּה דִּילִי אִיהִי בְּגָלוּתָא דִּילֵּיהּ, דְּהָא לֵית לִי מִלָּה. הָא אֲנָא קָלָא מִלָּה גָּרַע, דְּאִיהִי בְּגָלוּתָא, וְעַל דָּא, שָׁתַּף קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאַהֲרֹן בַּהֲדֵיהּ.

However, there is here an inner meaning. Moses was then in the grade of “Voice”, and the grade of “Utterance” was then in exile. Hence he said: “How shall Pharaoh hear me”, seeing that my “utterance” is in bondage to him, I being only “voice”, and lacking “utterance”. Therefore God joined with him Aaron, who was “utterance” without “voice”.

תָּא חֲזֵי, כָּל זִמְנָא דְּדִבּוּר הֲוָה בְּגָלוּתָא, קָלָא אִסְתְּלַק מִנֵּיהּ, וּמִלָּה הֲוָה אָטִים בְּלֹא קוֹל, כַּד אָתָא מֹשֶׁה, אָתָא קוֹל. וּמֹשֶׁה הֲוָה קוֹל בְּלא מִלָּה, בְּגִין דְּהֲוָה בְּגָלוּתָא, וְכָל זִמְנָא דְּדִבּוּר הֲוָה בְּגָלוּתָא, מֹשֶׁה אָזִיל קָלָא בְּלָא דִּבּוּר, וְהָכִי אָזִיל עַד דְּקָרִיבוּ לְטוּרָא דְּסִינַי, וְאִתְיְהִיבַת אוֹרַיְיתָא, וּבְהַהוּא זִמְנָא, אִתְחַבָּר קָלָא בְּדִבּוּר, וּכְדֵין מִלָּה מַלִּיל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (שמות כ׳:א׳) וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. וּכְדֵין, מֹשֶׁה אִשְׁתְּכַח שְׁלִים בְּמִלָּה כְּדְקָא יֵאוֹת, קוֹל וְדִבּוּר כַּחֲדָא בִּשְׁלִימוּ.

When Moses came, the Voice appeared, but it was “a voice without speech”. This lasted until Israel approached Mount Sinai to receive the Torah. Then the Voice was united with the Utterance, and the word was spoken, as it says, “and the Lord spake all these words” (Ex. xx, I). Then Moses was in full possession of the Word, Voice and Word being united.

וְעַל דָּא מֹשֶׁה אִתְרְעִים, דְּמִלָּה גָּרַע מִנֵּיהּ, בַּר הַהוּא זִמְנָא דְּמַלִּילַת לְאִתְרַעֲמָא עֲלוֹי, בְּזִמְנָא דִּכְתִּיב, (שמות ו’) וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ, מִיַּד (שמות ו׳:ב׳) וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה. תָּא חֲזֵי דְּהָכִי הוּא דְּשָׁרָא מִלָּה לְמַלְּלָא וּפָסַק לָהּ, בְּגִין דְּעַד לָא מָטָא זִמְנָא דִּכְתִּיב וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים וְגוֹ’. וּפָסַק וְאַשְׁלִים קָלָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה’. בְּגִין דְּדִבּוּר הֲוָה בְּגָלוּתָא, וְלָא מָטָא זִמְנָא לְמַלְּלָא. (ותא חזי)

That was the cause of Moses’ complaint (v. 23), that he lacked the word save at the time when it broke forth in complaint and “God spake to Moses”(VI, 2).

בְּגִינֵי כַּךְ, מֹשֶׁה לָא הֲוָה שְׁלִים מִלָּה בְּקַדְמִיתָא, (דהכי אתחזי) דְּאִיהוּ קוֹל, וְאָתֵי בְּגִין דִּבּוּר, לְאַפָּקָא לֵיהּ מִן גָּלוּתָא. כֵּיוָן דְּנָפַק מִן גָּלוּתָא, וְאִתְחֲבָּרוּ קוֹל וְדִבּוּר כַּחֲדָא בְּטוּרָא דְּסִינַי, אִשְׁתְּלִים מֹשֶׁה וְאִתְסֵי, וְאִשְׁתְּכַח כְּדֵין קוֹל וְדִבּוּר כַּחֲדָא בִּשְׁלִימוּ.

On this occasion the word began to function, but it ceased again, as the time was not yet ripe; hence the verse continues, “and said to him, I am the Lord” (Ibid.).

תָּא חֲזֵי, כָּל יוֹמִין דְּהֲוָה מֹשֶׁה בְּמִצְרַיִם, דְּבָעָא לְאַפָּקָא מִלָּה מִן גָּלוּתָא, לָא מַלִּיל מִלָּה, דְּאִיהוּ דִּבּוּר. כֵּיוָן דְּנָפַק מִן גָּלוּתָא, וְאִתְחֲבָּר קוֹל בְּדִבּוּר, הַהוּא מִלָּה דְּאִיהוּ דִּבּוּר, אַנְהִיג וְדָבַּר לוֹן לְיִשְׂרָאֵל, אֲבָל לָא מַלִּיל, עַד דְּקָרִיבוּ לְטוּרָא דְּסִינַי, וּפָתַח בְּאוֹרַיְיתָא, דְּהָכִי אִתְחָזֵי. וְאִי תֵּימָא, (שמות י״ג:י״ז) כִּי אָמַר אֱלֹקִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם, לָא כְּתִיב כִּי דִּבֵּר, אֶלָּא כִּי אָמַר, דְּאִיהוּ רְעוּתָא דְּלִבָּא בַּחֲשָׁאי, וְהָא (ויחי רל”ד ע”ב) אוֹקִימְנָא.

Only at the giving of the Law Moses was, as it were, healed of his impediment, when the Voice and the Utterance were united in him as their organ. Before that event the power which is Utterance guided Israel in the desert, but without expressing itself until they came to Sinai.

וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה’. ר’ יְהוּדָה פָּתַח, (שיר השירים ה׳:ו׳) קַמְתִּי אֲנִי לִפְתּוֹחַ לְדוֹדִי וְדוֹדִי חָמַק עָבָר וְגוֹ’. קַמְתִּי אֲנִי לִפְתּוֹחַ לְדוֹדִי, דָּא קָלָא. תָּא חֲזֵי, כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל כַּד אִיהִי בְּגָלוּתָא, קָלָּא אִסְתְּלַק מִינָהּ, וּמִלָּה אִשְׁתְּכַךְ מִינָהּ, כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר (תהילים ל״ט:ג׳) נְאֱלַמְתַּי דּוּמִיָּה. וְאִי אִתְּעַר מִלְּתָא, מַה כְּתִיב, וְדוֹדִי חָמַק עָבָר, דְּהָא קָלָא אִסְתְּלַק מִינָהּ, וּפָסְקָא מִלָּה. (כמה דאת אמר) וְעַל דָּא וַיְדַבֵּר אֱלהִים אֶל מֹשֶׁה, שָׁרִיאַת לְמַלְּלָא, וּפָסַק וְשָׁתִיק. לְבָתַר אַשְׁלִים קָלָא וְאָמַר וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה’.

R. Judah interpreted in the same sense the verse from the Song of Songs (v, 5-6): “I rose up to open to my beloved, but my beloved hath withdrawn himself and was gone”. As long as the Community of Israel is in exile the Voice is withdrawn from her and the Word does not function, as it says, “I am dumb with silence” (Ps. 39, 3); and even when the Word does awaken, “my Beloved hath withdrawn Himself’, i.e. it suddenly ceases, as it did at first with Moses.

וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב, בְּיַעֲקֹב תּוֹסֶפֶת וָא”ו, דְּאִיהוּ שְׁלִימוּ דַּאֲבָהָן, כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר, אֱלהֵי אַבְרָהָם אֱלהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב, בְּיַעֲקֹב תּוֹסֶפֶת וָא”ו. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, אִי הָכִי, הָא כְּתִיב (בראשית כ״ח:י״ג) אֲנִי ה’ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וִאלהֵי יִצְחָק, הָא בְּיִצְחָק תּוֹסֶפֶת וָא”ו.

The Voice went on: “And I appeared unto Abraham, unto Isaac, and unto Jacob.” The “and” (the VAU) symbolizes Jacob’s superiority over the others, according to R. Judah. Said R. Jose: ‘What of the verse, “I am the God of Abraham and of Isaac” (Gen. 28, 16)?’

אָמַר לֵיהּ, שַׁפִּיר הֲוָה, בְּגִין דְּיַעֲקֹב הֲוָה קַיָּים, וְאַכְלִיל לֵיהּ לְיַעֲקֹב בְּיִצְחָק, (דהוה מית) דְּאִתְחַשְּׁכוּ עֵינוֹי, וַהֲוָה כַּמֵּת, דְּהָא בְּעוֹד דְּבַּר נָשׁ אִיהוּ קַיָּים בְּהַאי עָלְמָא, לָא אִדְכַּר עֲלוֹי שְׁמָא קַדִּישָׁא, וְעַל דָּא אַכְלִיל לֵיהּ בְּיִצְחָק. הַשְׁתָּא דְּמִית יַעֲקֹב, אָתָא מִלָּה בְּאַתְרֵיהּ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב, בְּתוֹסֶפֶת ו’.

R. Judah replied: ‘When that was said, Jacob was included in Isaac, who was blind at that time, and a blind man is counted dead; for as long as a person is alive, the Holy Name is not joined to his name (i.e. the God of so-and-so), therefore Jacob was included in Isaac and not directly mentioned; but Jacob being now dead, the Holy Name could be connected with him.

בְּאֵל שַׁדָּי (בראשית קפ”ג ע”א): אִתְחָזֵינָא לְהוּ, מִגּוֹ אַסְפָּקָלַרְיָא דְּלָא נָהֲרָא. וְלָא אִתְחָזֵינָא מִגּוֹ אַסְפָּקָלַרְיָא דְּנָהֲרָא. וְאִי תֵּימָא דְּהָא אִשְׁתַּמְּשׁוּ בְּנוּקְבָא בִּלְחוֹד וְלָא יַתִּיר. תָּא חֲזֵי, דְּלָא אִתְפָּרְשָׁן לְעָלְמִין, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וְגַם הֲקִימוֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּם, דְּהָא בְּרִית אִתְחַבַּר עִמָּהּ.

“By El Shaddai”, that is to say, through the “non-luminous mirror” not the “luminous”. This, however, does not mean that they were conversant with the “Female” only and no higher grade, for it continues: “And I have also established my Covenant with them”, indicating that the Covenant was united with the Female in their perception.

מִּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִית לֵיהּ לְבַר נָשׁ לְמֵילָף, דְּהָא אִיהוּ קָאָמַר דְּלָא פָּרִישׁ לוֹן, דִּכְתִּיב בְּאֵל שַׁדָּי, וּכְתִיב וְגַם הֲקִימוֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּם, בְּגִין לְקַיְּימָא קִיּוּמָא בְּיִחוּדָא חַד, וְגַם הֲקִימוֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּם וְגוֹ’. הָא אִתְּמַר, מַאן דְּזַכֵּי לִבְרִית, יָרִית לְאַרְעָא.

He who has the privilege of being a member of the Covenant, inherits the Land, as it says, “I have established my covenant with them to give them the land of Canaan”.

Vaera, Chapter 8

רִבִּי חִיָּיא וְרִבִּי יוֹסִי, הֲווֹ שְׁכִיחֵי יוֹמָא חַד קָמֵיהּ דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן, פָּתַח רִבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר, (איוב י״ט:כ״ט) גּוּרוּ (ויקרא נ”ב ע”ב) לָכֶם מִפְּנֵי חֶרֶב כִּי חֵמָה עֲוֹנוֹת חֶרֶב לְמַעַן תֵּדְעוּן שַׁדּוּן. שַׁדִּין כְּתִיב. גּוּרוּ לָכֶם מִפְּנִי חֶרֶב, מַאן חֶרֶב. דָּא (ויקרא כ״ו:כ״ה) חֶרֶב נוֹקֶמֶת נְקַם בְּרִית, דְּהָא הַאי חֶרֶב קָאִים לְאִסְתַּכְּלָא מַאן דִּמְשַׁקֵּר בִּבְרִית, דְּכָל מַאן דִּמְשַׁקֵּר בִּבְרִית, נוּקְמָא (ויחי ר”ג ע”ב) דְּנַקְמִין מִנֵּיהּ, הַאי חֶרֶב הוּא.

Said R. Simeon: ‘It is written, “Be ye afraid of the sword, for wrath bringeth the punishments of the sword, that ye may know there is judgement”. The “sword” is the one of which it says, “it shall avenge the covenant”; (Lev. 26, 25), it is the punishment awaiting him who nullifies the (sign) of the Covenant and thereby also the union of which it is a symbol.

הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, (איוב י״ט:כ״ט) כִּי חֵמָה עֲוֹנוֹת חָרֶב. מַאי טַעֲמָא. בְּגִין דְּמַאן דִּמְשַׁקֵּר בִּבְרִית, פָּרִישׁ תִּיאוּבְתָּא, וְלָא נָטִיל מַאן דְּנָטִיל, וְלָא יָהִיב לְאַתְרֵיהּ, דְּהָא לָא אִתְּעַר לְגַבֵּיהּ אַתְרֵיהּ. וְכָל מַאן דְּנָטִיר לֵיהּ לְהַאי בְּרִית, אִיהוּ גָּרִים לְאִתְּעֲרָא לְהַאי בְּרִית לְאַתְרֵיהּ. וְאִתְבָּרְכָאן עִלָּאִין וְתַתָּאִין.

But he who brings the Covenant into its place and so guards it in purity becomes a channel of blessing both to the upper and lower worlds.

מַאן אִתְּעַר הַאי בְּרִית לְאַתְרֵיהּ. כַּד אִשְׁתְּכָחוּ זַכָּאִין בְּעָלְמָא. מְנָא לָן, מֵהָכָא, דִּכְתִּיב, (שמות ו׳:ד׳) וְגַם הֲקִימוֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּם לָתֵת לָהֶם אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן אֶת אֶרֶץ מְגוּרֵיהֶם. מַאי מְגוּרֵיהֶם. כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר גּוּרוּ לָכֶם מִפְּנֵי חֶרֶב. בְּגִין דְּאִיהוּ אֲתָר, דְּאַשְׁדֵי מָגוֹר בְּעָלְמָא, וְעַל דָּא גּוּרוּ לָכֶם מִפְּנֵי חֶרֶב.

Hence it says here, “Be ye afraid of the sword”, for if this commandment does not awaken the sense of awe in a man, no other commandment will.

אֲשֶׁר גָּרוּ בָהּ, מִיּוֹמָא דְּאִתְקְרִיבוּ לְגַבֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּחִילוּ בָּהּ דְּחִילוּ, וּדְחִילוּ (נ”א ודחילו דחילו) עִלָּאָה בָּהּ לְמִיטַר פִּקוּדוֹי. דְּאִי בְּהַאי לָא יִשְׁדֵי (נ”א דהא לא אשדי) דְּחִילוּ עַל רֵישֵׁיהּ דְּבַר נָשׁ, לָא דָּחִיל לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְעָלְמִין בִּשְׁאַר פִּקוּדוֹי.

Observe that as soon as the Israelites bestirred themselves to approach the Holy One and cried before Him,

תָּא חֲזֵי, בְּאִתְעָרוּתָא דִּלְתַתָּא, כַּד אִתְּעָרוּ יִשְׂרָאֵל לְגַבֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְצָוְוחוּ לָקֳבְלֵיהּ, מַה כְּתִיב, וָאֶזְכּוֹר אֶת בְּרִיתִי, דְּהָא בִּבְרִית הֲוֵי זָכוֹר. וּכְדֵין אִתְּעַר תִּיאוּבְתָּא, לְאִתְקַשְּׁרָא כֹּלָּא בְּקִשּׁוּרָא חַד. כֵּיוָן דְּהַאי בְּרִית אִתְּעַר, הָא קִשּׁוּרָא דְּכֹלָּא אִתְּעַר. וָאֶזְכּוֹר אֶת בְּרִיתִי, לְאִזְדַּוְּוגָא לֵיהּ בְּאַתְרֵיהּ. וְעַל דָּא, לָכֵן אֱמוֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה’.

He “remembered His covenant”. “Remembering” (Zachor) is always connected with the Covenant and its sign, for it is the awakening of the longing for union in the supernal spheres. Hence “I remembered my Covenant”, to connect it with its proper place, and therefore “say unto the children of Israel, I am TETRAGRAMMATON” (v. 6.)’

Vaera, Chapter 9

(שמות ו׳:י״ג) וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וַיְצַוֵּם אֶל בְּנִי יִשְׂרָאֵל וְאֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם. ר’ יוֹסֵי אָמַר, אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדַבְּרָא לוֹן בְּנַחַת כַּדְקָא חֲזֵי, וְאֶל פַּרְעֹה: לְאַנְהָגָא בֵּיהּ יְקָר, וְאוּקְמוּהָ.

AND THE LORD SPAKE UNTO MOSES AND AARON AND GAVE THEM A CHARGE UNTO THE CHILDREN OF ISRAEL AND UNTO PHARAOH. According to R. Jose, the charge consisted in this, that they should speak gently to Israel and respectfully to Pharaoh.

אָמַר רִבִּי יֵיסָא, אֲמַאי סָמִיךְ הָכָא (שמות ו׳:י״ד) אֵלֶּה רָאשֵׁי בֵית אֲבוֹתָם. אֶלָּא, אָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דַּבְּרוּ לוֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּנַחַת, דְאַף עַל גַּב דְּאִינּוּן יַתְבֵי בְּפוּלְחָנָא קַשְׁיָא, מַלְכִין בְּנִי מַלְכִין אִינּוּן. וּבְגִין כָּךְ, כְּתִיב, אֵלֶּה רָאשֵׁי בֵית אֲבוֹתָם אִלֵּין דְּאַתְּ חָמֵי, רֵישֵׁי בֵּית אֲבָהָן אִינּוּן.

Gently to Israel, for, although for the time being they were slaves, yet they were of royal descent. For this reason the section dealing with the names of the heads of the tribal families comes immediately after this verse (vv. 14-25).

אָמַר רִבִּי חִיָּיא, דְּכֻלְּהוּ לָא שַׁקְּרוּ נִימוּסֵיהוֹן, וְלָא אִתְעָרְבוּ בְּעַמָּא אַחֲרָא אִלֵּין אִינּוּן דְּקַיְימוּ בְּדוּכְתַּיְיהוּ קַדִּישָׁא, וְלָא שָׁקְרוּ לְאִתְעָרְבָא בְּהוּ בְּמִצְרָאֵי. אָמַר רִבִּי אֲחָא, בְּגִין לְאַיְיתָאָה לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן, דְּאִינּוּן אִתְחָזוּן לְאַפָּקָא לְהוּ לְיִשְׂרָאֵל, וּלְמַלְּלָא לְפַרְעֹה, וּלְרַדָּאָה לֵיהּ בְּחוּטְרָא, בְּגִין דִּבְכָל רֵישֵׁיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, לָא אִשְׁתְּכַח כְּוָותַיְיהוּ.

R. Hiya says that this is to show that they did not change their customs nor intermarry with the natives. But according to R. Aha, the purpose is to introduce Moses and Aaron and to show that they were worthy to bring forth the people and to act as spokesmen before Pharaoh, for among the heads of the tribal families there were none like them.

תָּא חֲזֵי, (שמות ו׳:כ״ה) וְאֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן לָקַח לוֹ מִבְּנוֹת פּוּטִיאֵל לוֹ לְאִשָּׁה וַתֵּלֶד לוֹ אֶת פִּינְחָס אֵלֶּה רָאשֵׁי אֲבוֹת הַלְוִיִּם. וְכִי אֵלֶּה רָאשֵׁי, וְהָא הוּא בִּלְחוֹדוֹי הֲוָה. אֶלָּא, בְּגִין דְּפִינְחָס קִיֵּים כַּמָּה אַלְפִין וְרִבְוָון מִיִּשְׂרָאֵל, וְהוּא קִיֵּים לְרָאשֵׁי אֲבָהָן, (ליואי) כְּתִיב בֵּיהּ אֵלֶּה.

AND ELEAZAR, AARON’S SON, TOOK HIM ONE OF THE DAUGHTERS OF PUTIEL TO WIFE; AND SHE BARE HLM PHINEAS: THESE ARE THE HEADS OF THE FATHERS OF THE LEVITES ACCORDING TO THEIR FAMILIES. Why does it say “these are the heads” when the only one mentioned is Phineas? The truth is that because he saved thousands in Israel from the plague (v. Num. 25, 8), by making atonement for the children of Israel and their chiefs, they are all included in him and he is referred to as “these”.

תּוּ, וַתֵּלֶד לוֹ אֶת פִּינְחָס אֵלֶּה רָאשֵׁי, אוֹבְדָא דְּרֵישֵׁי דְּלֵיוָאֵי אִשְׁתְּכַח בֵּיהּ, וּמַה דְּאִינּוּן (ויקרא נ”ו ע”ב) גָּרְעוּ וְאִתּוּקָדוּ, הוּא אַשְׁלִים, וְרָוַוח כְּהוּנָתָא דִּילְהוֹן, וְשַׁרְיָא בֵּיהּ טַסְטוּקָא דְּתַרְוַויְיהוּ. אוֹבְדָא דְּרֵישֵׁי דְּלֵיוָאֵי אִשְׁתְּכַח בֵּיהּ, וּמַאן נִינְהוּ. נָדָב וַאֲבִיהוּא. אִינּוּן פְּרִישׁוּ אָת קַיְּימָא מֵאַתְרֵיהּ, וְהוּא אָתָא וְחָבַר לוֹן. בְּגִין כַּךְ, אִתְיְיהִיב לֵיהּ יָרוּתָא, וְרוּחָא דְּתַרְוַויְיהוּ. וְאַדְכַּר הָכָא עַל מַה דְּלֶהוֵי לְבָתַר.

This expression also suggests that he in his own person compensated for the loss of the heads of the Levites (Nadab and Abihu, v. Lev. x): they sinned and were burned, but their souls found their abode in Phineas. They separated the sign of the Covenant from its place (by leaving no issue), and he came and united it again, therefore the heritage and spirit of both of them were given to him. All this is suggested already here.

וְאִי תֵּימָא, אֲמַאי אַדְכַּר הָכָא פִּינְחָס. אֶלָּא חָמָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאַהֲרֹן, בְּשַׁעֲתָא דְּאָמַר וָאֶזְכּוֹר אֶת בְּרִיתִי, דִּזְמִינִין תְּרֵין בְּנוֹהִי דְּאַהֲרֹן לְאַפְגָּמָא לֵיהּ לְהַאי בְּרִית, וְהַשְׁתָּא דְּקָא מְשַׁדֵּר לֵיהּ לְמִצְרַיִם, בָּעָא לְאַעְבְּרָא לֵיהּ לְאַהֲרֹן, דְּלָא לְמֵיהַךְ בִּשְׁלִיחוּתָא דָּא. כֵּיוָן דְּחָמָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּקָאִים פִּינְחָס וְקִיֵּים לֵיהּ לְהַאי בְּרִית בְּאַתְרֵיהּ, וְאַתְקִין עֲקִימָא דִּילְהוֹן, מִיָּד הוּא אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה. אָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, הַשְׁתָּא הוּא אַהֲרֹן, אִיהוּ אַהֲרֹן דְּקַדְמֵיתָא.

In fact, Phineas is mentioned here because at first the Holy One, foreseeing that Aaron’s two sons would impair the Covenant, did not desire to join Aaron with Moses in his mission, but then seeing that Phineas would restore the Covenant and repair the mischief caused by them, considered him to be after all worthy, as it is written concerning him: “These are that Aaron” (v. 26), meaning, “it is the same (worthy) Aaron”.

(שמות ו׳:כ״ו) הוּא אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה אֲשֶׁר אָמַר ה’ לָהֶם הוֹצִיאוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וְגוֹ’. הוּא אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה. הֵם אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה מִבָּעֵי לֵיהּ. אֶלָּא, לְאַכְלָלָא דָּא בְּדָא, רוּחָא בְּמַיָּא. הוּא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן: לְאַכְלָלָא מַיָּא בְּרוּחָא, וְעַל דָּא כְּתִיב הוּא, וְלא הֵם.

It is further written: “These are (lit. this is) that Aaron and Moses”. The singular number “this” suggests the oneness of the two, the fusion of “wind” (=Moses, who symbolizes the Sephirah, Tifereth) with “water” (=Aaron, Grace); similarly the expression in the following verse (28): “These are (lit. this is) that Moses and Aaron” suggests the fusion of “water” with “wind”.’

Vaera, Chapter 10

רִבִּי אֶלְעָזָר וְרִבִּי אַבָּא, הֲווֹ שְׁכִיחֵי לֵילְיָא חַד בְּבֵי אוֹשְׁפִּיזַיְיהוּ בְּלוּד, קָמוּ לְאִשְׁתַּדְּלָא בְּאוֹרַיְיתָא. פָּתַח רִבִּי אֶלְעָזָר וְאָמַר, (דברים ד׳:ל״ט) וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וְהֲשֵׁבוֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי ה’ הוּא הָאֱלֹהִים. הַאי קְרָא הָכִי מִבָּעֵי לֵיהּ. וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם כִּי ה’ הוּא הָאֱלהִים וְהֲשֵׁבוֹתָ אֶל לְבָבֶךָ. (אלא זכאה הוא מאן דאשתדל באורייתא) תּוּ, (תא חזי) וְהֲשֵׁבוֹתָ אֶל לִבֶּךָ מִבָּעֵי לֵיהּ.

R. Eleazar and R. Abba once spent a night in an inn in Lydda. R. Eleazar expounded there the verse: “Know therefore this day and consider it in thine heart (lebabeka) that TETRAGRAMMATON is God in heaven above and upon the earth beneath; there is none else” (Deut. 4, 39), as follows.

אֶלָּא, אָמַר מֹשֶׁה, אִי אַתְּ בָּעֵי לְמֵיקָם עַל דָּא, וּלְמִנְדַּע כִּי ה’ הוּא הָאֱלהִים, וְהֲשֵׁבוֹתָ אֶל לְבָבֶךָ וּכְדֵין תִּנְדַּע לֵיהּ. לְבָבֶךָ: יֵצֶר טוֹב וְיֵצֶר רָע, דְּאִתְכְּלִיל דָּא בְּדָא, וְאִיהוּ חַד, כְּדֵין תִּשְׁכַּח כִּי ה’ הוּא הָאֱלהִים, דְּהָא אִתְכְּלִיל דָּא בְּדָא, וְאִיהוּ חַד. וְעַל דָּא וְהֲשֵׁבוֹתָ אֶל לְבָבֶךָ, לְמִנְדַּע מִלָּה.

The use of the form lebabeka instead of libka suggests a plural, “hearts”; and what Moses meant was this: “If thou desirest to know that TETRAGRAMMATON and ELOHIM are one within the other and both are one, consider thine own ‘hearts’, i.e. thy two inclinations, the good and the evil, which are fused one with the other and form a unity”.’

תּוּ אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, חַיָּיבִין, עַבְדִּין פְּגִימוּתָא לְעֵילָּא, מַאי פְּגִימוּתָא. דִּשְׂמָאלָא לָא אִתְכְּלִיל בִּימִינָא. דְּיֵצֶר רָע לָא אִתְכְּלִיל בְּיֵצֶר טוֹב, בְּגִין חוֹבַיְיהוּ דִּבְנֵי נָשָׁא. וּפְגִימוּ לָא עַבְדֵי, אֶלָּא לוֹן מַמָּשׁ, הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, (דברים ל״ב:ה׳) שִׁחֵת לוֹ לֹא בָּנָיו מוּמָם. כִּבְיָכוֹל עַבְדֵי וְלָא עַבְדֵי. עַבְדֵי: דְּלָא יִתְמָשֵּׁךְ עָלַיְיהוּ בִּרְכָּאן דִּלְעֵילָּא, כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר (דברים י״א:י״ז) וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר. וְלָא עַבְדֵי: דְּהָא שְׁמַיָּא נַטְלֵי לוֹן לְגַרְמַיְיהוּ בִּרְכָּאן מַאי דְּאִצְטְרִיךְ. וְלָא נַטְלֵי לְאַמְשָׁכָא לְתַתָּא וַדַּאי מוּמָם דְּאִינּוּן חַיָּיבִין אִיהוּ.

He also said that sinners impair the supernal world by causing a separation between the ” Right” and the “Left”. They really cause harm only to themselves, as it is written, “He (Israel) hath corrupted himself (lo) that they are not (lo) his children; it is their blemish ” (Deut. 32, 5). “Lo” (himself), and “lo” (not), in this verse suggest that they both cause and cause not: they cause, i.e. prevent the descent of blessings from above, as it is written: “and then the Lord’s wrath be kindled against you and he shut up the heaven that there be no rain” (Deut. 11, 17); and they cause not, as the heaven keeps the blessings to itself.

תּוּ, לוֹ בְּו’, דְּלָא אִתְכְּלִיל יְמִינָא בִּשְׂמָאלָא, בְּגִין דְּלָא יִתְמַשְּׁכוּן בִּרְכָּאן לְתַתָּא. לֹא בְּאָלֶ”ף, דְּהָא לָא נַטְלֵי לְאִתְמַשְּׁכָא לְתַתָּאֵי. מַאן גָּרִים דָּא. בְּגִין דְּחַיָּיבִין מַפְרִישִׁין יֵצֶר רָע מִיֵּצֶר טוֹב, וּמִתְדַּבְּקִין בְּיֵצֶר רָע.

Thus the sinners’ separation of the good inclination from the evil one by consciously cleaving to evil separates, as it were, the divine attribute of Grace from that of Judgement, the Right from the Left.

תָּא חֲזֵי יְהוּדָה אָתֵי מִסִּטְרָא דִּשְׂמָאלָא, וְאִתְדְּבַק בִּימִינָא, בְּגִין לְנַצְּחָא עַמִין, (ויחי רמ”ג ע”א) וּלְתַבְרָא חֵילֵיהוֹן. דְּאִי לָא אִתְדְּבָק בִּימִינָא, לָא יִתְבַּר חֵילֵיהוֹן. וְאִי תֵּימָא אַמַאי בִּימִינָא. וְהָא שְׂמָאלָא אִתְעַר דִּינִין בְּעָלְמָא.

Consider the tribes: Judah emanated from the Left and clave to the Right, in order to conquer nations and that his hand might be “in the neck of his enemies” (Gen. 49, 8). Had he not clung to the Right, he would not have broken down their armies. But does not the Left awaken Judgement?

אֶלָּא רָזָא דָּא, בְּשַׁעֲתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דָּן לְהוּ לְיִשְׂרָאֵל, לָא דָּן לְהוּ אֶלָּא מִסִּטְרָא דִּשְׂמָאלָא, בְּגִין דִּיְהֵא דָּחֵי לוֹן בִּשְׂמָאלָא, וּמְקָרֵב בִּימִינָא. אֲבָל לִשְׁאַר עַמִּין, דָּחֵי לוֹן בִּימִינָא, וּמְקָרֵב לוֹן בִּשְׂמָאלָא. וְסִימָנִיךְ (שלח לך קפ”ח ע”א) גֵּר צֶדֶק, דָּחֵי לוֹן בִּימִינָא, כְּמָה דִּכְתִּיב, (שמות ט״ו:ו׳) יְמִינְךָ ה’ נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ יְמִינְךָ ה’ תִּרְעַץ אוֹיֵב. מְקָרֵב לוֹן בִּשְׂמָאלָא כְּמָה דְּאַמָרָן.

The truth is that when He judges Israel He pushes them away from Him with His “Left Hand” but brings them near to Him with His “Right Hand”, but with the Gentiles it is just the opposite, as it is written, “Thy right hand, O Lord, is become glorious in power; thy right hand, O Lord, hath dashed in pieces the enemy” (Ex. 15, 6). Therefore Judah, who is of the Left, clave to the Right, and the other tribes of his company (v. Numbers 2) also clung to the Right; Issachar, who devoted himself to study of the Torah, which comes from the Right (Deut. 33, 2: “from his right hand went a fiery law for them”), and Zebulun, who supported Issachar in his studies by supplying his material needs (cf. Gen. 24lb), also clave to the Right.

בְּגִינֵי כַּךְ, יְהוּדָה דְּאִיהוּ מִסְטַר שְׂמָאלָא, אִתְדָּבַּק בִּימִינָא, וּמְטַלְנוֹי לִימִינָא. וְאִינּוּן דְּעִמֵּיהּ אִתְחַבְּרוּ כֻּלְּהוּ לִימִינָא. יִשּׂשׂכָר דְּלָעֵי בְּאוֹרַיְיתָא, דְּאִיהִי יְמִינָא, דִּכְתִּיב, (דברים ל”ג) מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ. זְבוּלוּן דְּאִיהוּ תָּמִיךְ אוֹרַיְיתָא יְמִינָא, (קע”ד ע”ב וישלח קע”ב) כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר שׁוֹק הַיָּמִין. וְעַל דָּא יְהוּדָה אִתְקְשָׁר מִסִּטְרָא דָּא וְדָא. צָפוֹן בַּמַּיִם, שְׂמָאלָא בִּימִינָא.

Therefore Judah effected a double union: north with water, left with right.

רְאוּבֵן דְּחָטָא לְגַבֵּי אֲבוֹי, (פקודי רכ”ג ע”א) שָׁרָא בִּימִינָא, וְאִתְקַשַּׁר בִּשְׂמָאלָא, וְאִתְדָבַּק בֵּיהּ. וְעַל דָּא, אִינּוּן דְּאִשְׁתְּכָחוּ עִמֵּיהּ, אִינּוּן שְׂמָאלָא. שִׁמְעוֹן דְּאִיהוּ שְׂמָאלָא מִסִּטְרָא דְּשׁוֹר, דִּכְתִּיב, (יחזקאל א׳:י׳) וּפְנֵי שׁוֹר מֵהַשְּׂמֹאל. גָּד שׁוֹקָא שְׂמָאלָא, כְּתִיב (בראשית מ״ט:י״ט) גָּד גְּדוּד יְגוּדֶנּוּ וְהוּא יָגוּד עָקֵב. הָכָא, אִתְדַּבַּק דָּרוֹם בְּאֶשָּׁא, יְמִינָא בִּשְׂמָאלָא.

Reuben, who sinned towards his father, started with the Right, joined the Left and clave to it, therefore all who belonged to his company were of the Left, viz. Simeon, symbolized by an ox (cf. Gen. 49, 6), of which it says: “The face of an ox on the left” (Ezek. 1, 10), and Gad, who represents the left thigh (v. Zohar, Gen. 241b). Here the south was fused with fire, right with left.

Vaera, Chapter 11

וְעַל דָּא הָא דְּאַמָרָן וְהֲשֵׁבוֹתָ אֶל לְבָבֶךָ, (תרומה קס”ב ע”ב) לְאַכְלְלָא לוֹן כַּחֲדָא, שְׂמָאלָא בִּימִינָא. כְּדֵין תֵּדַע (דברים ד׳:ל״ה) כִּי ה’ הוּא הָאֱלֹהִים. אָמַר רִבִּי אַבָּא וַדַּאי הָכִי הוּא, וְהַשְׁתָּא יְדִיעָא, הוּא אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה, הוּא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, רוּחָא בְּמַיָּא, וּמַיָּא בְּרוּחָא, לְמֶהֱוֵי חַד. וְעַל דָּא כְּתִיב הוּא.

Thus this is the meaning of the words, “Know therefore this day, etc.”, to unite the Right with the Left and so to “know that TETRAGRAMMATON is ELOHIM“. Said R. Abba: ‘Most assuredly so! “This Aaron and Moses”-“this Moses and Aaron”; wind fused with water, water with wind.’

ר’ אַבָּא פָּתַח וְאָמַר, (דבהם ו’) וְאָהַבְתָּ אֶת ה’ אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ. כְּהַאי גַּוְונָא הָכָא אִתְרְמִיז יִחוּדָא קַדִּישָׁא, וְאַזְהָרָה הוּא לְבַר נָשׁ, לְיַחֲדָא שְׁמָא קַדִּישָׁא כְּדְקָא יֵאוֹת, בִּרְחִימוּ עִלָּאָה. בְּכָל לְבָבְךָ: דָּא יְמִינָא וּשְׂמָאלָא (נ”א קדישא) דְּאִקְרֵי יֵצֶר טוֹב וְיֵצֶר רָע. וּבְכָל נַפְשְׁךָ: דָּא נֶפֶשׁ דָּוִד, דְּאִתְיְהִיבַת בֵּינַיְיהוּ. וּבְכָל מְאֹדֶךָ לְאַכְלְלָא לוֹן לְעֵילָּא בַּאֲתָר דְּלֵית בֵּיהּ שִׁעוּרָא. הָכָא הוּא יִחוּדָא שְׁלִים לְמִרְחַם לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כְּדְקָא יֵאוֹת.

R. Abba expounded in a similar way the verse: “Thou shalt love TETRAGRAMMATON thy God with all thy heart and with all thy soul and with all thy strength” (Deut. 6, 5). ‘The holy unification’, he said, ‘is intimated here, and an earnest appeal is made to man to declare the unity of the Holy Name with a supreme love; viz. “with all thy heart” (lebabka, as above), i.e. with the right and the left, with the good and the evil inclinations; “and with all thy soul”, with the soul of David, which is placed between them; “and with all thy strength”, i.e. to unite in mind the two Names (TETRAGRAMMATON and ELOHIM) in the transcendental sphere which passes all understanding. This is a perfect unification through the true love of God.

תּוּ, וּבְכָל מְאֹדֶךָ: דָּא יַעֲקֹב, דְּאִיהוּ אָחִיד לְכָל סִטְרִין, וְכֹלָּא הוּא יִחוּדָא שְׁלִים כְּדְקָא יֵאוֹת, בְּגִינֵי כַּךְ, הוּא אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה הוּא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, כֹּלָּא הוּא חַד בְּלָא פִּרוּדָא.

Jacob, the unifier of sides (attributes), represents symbolically this love. This is the esoteric significance of the singular pronoun used in connection with Moses and Aaron: the two attributes which they represent are both fused into one, and there is no separation between them.’

Vaera, Chapter 12

(שמות ז׳:ט׳) כִּי יְדַבֵּר אֲלֵיכֶם פַּרְעֹה לֵאמֹר. רִבִּי יְהוּדָה פָּתַח וְאָמַר, (תהילים קי״ט:צ״ז) מָה אָהַבְתִּי תוֹרָתֶךָ כָּל הַיּוֹם הִיא שִׂיחָתִי. וּכְתִיב, (תהילים קי״ט:ס״ב) חֲצוֹת לַיְלָה אָקוּם לְהוֹדוֹת לָךְ עַל מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ. תָּא חֲזֵי, דָּוִד אִיהוּ מַלְכָּא דְּיִשְׂרָאֵל, וְאִצְטְרִיךְ לְמֵידָן עַמָּא, לְדַבְּרָא לוֹן לְיִשְׂרָאֵל, כְּרַעְיָא דִּמַדְבַּר עָאנֵיהּ דְּלָא יִסְטוּן מֵאוֹרְחָא דִּקְשׁוֹט. הָא בַּלַּיְלָה כְּתִיב, חֲצוֹת לַיְלָה אָקוּם לְהוֹדוֹת לָךְ עַל מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ. וְאִיהוּ אִתְעֲסַק בְּאוֹרַיְיתָא וּבְתוּשְׁבְּחָן דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, עַד דְּאָתֵי צַפְרָא.

R. Judah found an example of the same thing in King David, who said of himself: “O, how I love thy Torah! It is my meditation all the day” (Ps. 109, 97); “At midnight I rise to give thanks unto thee because of thy righteous judgements” (Ibid. 5, 62). David guided his people like a shepherd so that they should not turn from the way of truth.

וְאִיהוּ אִתְּעַר צַפְרָא, כְּמָה דִּכְתִּיב, (תהילים נ״ז:ט׳) עוּרָה כְבוֹדִי עוּרָה הַנֵּבֶל וְכִנּוֹר אָעִירָה שָׁחָר. כַּד אָתֵי יְמָמָא, אָמַר הַאי קְרָא, מָה אָהַבְתִּי תוֹרָתֶךָ כָּל הַיּוֹם הִיא שִׂיחָתִי. מַאי כָּל הַיּוֹם הִיא שִׂיחָתִי. אֶלָּא, מִכָּאן אוֹלִיפְנָא, דְּכָל מַאן דְּיִשְׁתְּדַל בְּאוֹרַיְיתָא, לְאַשְׁלְמָא דִּינָא עַל בּוּרְיֵיהּ, כְּאִילּוּ קִיֵּים אוֹרַיְיתָא כֹּלָּא. בְּגִין כָּךְ, כָּל הַיּוֹם הִיא שִׂיחָתִי.

During the day he studied the Law, in order to perfect himself in it, and at night he sang praises to the Holy One, blessed be He, until the morning, which he awakened, as he said: “Awake, my glory; awake, psaltery and harp; I wake up the morning.”

תָּא חֲזֵי, בְּיוֹמָא אִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא, לְאַשְׁלְמָא דִּינִין. בְּלֵילְיָא, אִשְׁתַּדַּל בְּשִׁירִין וְתוּשְׁבְּחָן, עַד דְּאָתֵי יְמָמָא. מַאי טַעְמָא. כָּל יוֹמָא אִתְעֲסַק לְאַשְׁלָמָא דִּינִין, בְּגִין לְאַכְלָלָא שְׂמָאלָא בִּימִינָא. בְּלֵילְיָא, בְּגִין לְאַכְלְלָא דַּרְגָּא דְּלֵילְיָא בִּימָמָא.

During the day he sought to administer justice in order to fuse the Left with the Right, and during the night he (sang praises) in order to make night also as it were a part of day.

וְתָא חֲזֵי, (תרומה קמ”ה ע”א) בְּיוֹמֵי דְּדָוִד מַלְכָּא, הֲוָה מְקָרֵב כָּל אִינּוּן (תהילים ק״ד:י״א) חַיְתוֹ שָׂדָי, לְגַבֵּי יַמָּא. כֵּיוָן דְּאָתָא שְׁלֹמֹה, נָפַק יַמָּא וְאִתְמְלֵי, וְאַשְׁקֵי לְהוּ. הֵי מִנַּיְיהוּ אִתְשַׁקְיָין בְּקַדְמִיתָא. הָא אוּקְמוּהָ. אִלֵּין תַּנִּינַיָיא רַבְרְבִין עִלָּאִין, דִּכְתִּיב בְּהוּ, (בראשית א׳:כ״ב) וּמִלְאוּ אֶת הַמַּיִם בַּיַּמִּים

And observe that King David in his time brought all those “living creatures of the field” (Ps. 104, 11) near the ocean, but as soon as Solomon obtained sway the ocean heaved up in its fulness and watered them. Which of them were the first to be given drink? It has already been stated that it was the huge supernal fishes, regarding which it is written, “and fill the waters in the seas ” (Gen. 1, 22).

Vaera, Chapter 13

אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, בְּסִטְרָא יְמִינָא עִלָּאָה, נָפְקִין תְּלֵיסָר מַבּוּעִין עִלָּאִין, נָהֲרִין עֲמִיקִין, אִלֵּין סַלְּקִין, וְאִלֵּין נַחְתִּין, עָיִיִל כָּל חַד בְּחַבְרֵיהּ. חַד אַפִּיק רֵישֵׁיהּ, וְאָעִיל לֵיהּ בִּתְרֵין גּוּפִין, חַד גּוּפָא דְּנַהֲרָא נָטִיל מִיָּמִין לְעֵילָּא, אַפְרִישׁ לְתַתָּא אֶלֶף יְאוֹרִין, נָפְקִין לְאַרְבַּע סִטְרִין.

Said R. Eleazar: ‘Thirteen springs. emerge in the upper world, on the right side, which give rise to thirteen deep streams. Of these streams, whilst some are rising others are falling, and their waters mingle with each other.

מֵאִינּוּן נַהֲרִין מַבּוּעִין תְּלֵיסָר, מִתְפָּרְשָׁן תְּלֵיסַר יְאוֹרִין, עָאלִין וְנַטְלֵי מַיָּא, אַרְבַּע מֵאָה וְתִשְׁעִין וְתִשְׁעָה יְאוֹרִין וּפַלְגָּא, מִסִּטְרָא דָּא. וְאַרְבַּע מְאָה וְתִשְׁעִין וְתִשְׁעָה יְאוֹרִין וּפַלְגָּא, מִסִּטְרָא דָּא בִּשְׂמָאלָא. אִשְׁתְּאַר פַּלְגָּא מִכָּאן, וּפַלְגָּא מִכָּאן, וְאִתְעָבִיד חַד. דָּא אָעִיל בֵּין יְאוֹרִין, וְאִתְעָבִיד חִוְיָא.

These thirteen streams, issuing from thirteen springs, branch out besides into a thousand rivers, flowing in all directions, namely, four hundred and ninety-nine and a half to the one side, and four hundred and ninety-nine and a half to the other side, the remaining two half rivers being joined into one and metamorphosed into a Serpent,

רֵישָׁא: סוּמָקָא כְּוַרְדָּא. קַשְׁקַשׁוֹי: תַּקִּיפִין כְּפַרְזְלָא. גַּדְפּוֹי: גַּדְפִּין שָׁטָאן וְאִתְפָּרְשָׁן לְכָל אִינּוּן יְאוֹרִין. כַּד סָלִיק זַנְבֵּיהּ, (נ”א לגביה) מָחֵי וּבָטַשׁ לִשְׁאַר נוּנִין, לֵית מַאן דְּיֵקוּם קָמֵיהּ.

whose head is red as the rose, and whose scales are solid as iron, and who has fins by means of which he propels himself through all the rivers. When he raises his tail he strikes against all fishes coming in his way so that none of them dare stand in his path.

פּוּמֵיהּ: מְלַהֲטָא אֶשָּׁא. כַּד נָטִיל בְּכָל אִינּוּן יְאוֹרִין, מִזְדַּעְזְעָן שְׁאַר תַּנִּינַיָיא, וְעַרְקִין וְעָאלִין בְּיַמָּא. חַד לְשִׁבְעִין שְׁנִין רָבִיץ לְסִטְרָא דָּא. וְחַד לְשִׁבְעִין שְׁנִין רָבִיץ לְסִטְרָא דָּא. אֶלֶף יְאוֹרִין חָסֵר חַד אִתְמַלְיָין מִנֵּיהּ. דָּא תַּנִּינָא, רָבִיץ בֵּין אִינּוּן יְאוֹרִין.

His mouth emits a flaming fire. When he sets out to traverse the rivers, all the fishes fall a-trembling, take flight and precipitate themselves into the great ocean. Once every seventy years he crouches on the one side and once every seventy on the other side; the thousand rivers less one are thus filled with him. So he remains for a time;

כַּד נָטִיל נָפִק חַד פָּסוּתָא דְּאֶשָּׁא בִּקְלִיפִין, כֻּלְּהוּ קַיְימִין וְזַעְפִּין בְּזַעְפּוֹי, (נ”א וזקפין בענפוי) מִתְעָרְבִין אִינּוּן יְאוֹרִין לְעֵין (נ”א העין) תִּכְלָא אוּכָמָא. וְגַלְגְּלִין נַטְלִין לְאַרְבַּע סִטְרֵי דְּעָלְמָא. זָקִיף זַנְבֵּיהּ, מָחֵי לְעֵילָּא, מָחֵי לְתַתָּא, כֹּלָּא עַרְקִין קָמֵיהּ.

but when he bestirs himself there issues from him a strip of fire in his scales, which stand out and quiver, and the waters of the rivers become turbid and assume a dark-blue colour, and waves surge in every direction. He then lifts his tail and lashes with it upwards and downwards, so that everything flees before him;

עַד דְּלִסְטַר צָפוֹן, קָם חַד שַׁלְהוֹבָא דְּאֶשָּׁא, וְכָרוֹזָא קָרֵי, אִזְדָּקָפוּ סַבְתִּין אִתְבְּדָרוּ לְד’ זָוְיָין, הָא אִתְּעַר מַאן דְּשַׁוֵּי קֳדְלַא, עַל אַנְפּוֹי דְּתַנִּינָא, כְּמָה דְּאִתְּמַר, (יחזקאל כ״ט:ד׳) וְנָתַתִּי חַחִים בִּלְחָיֶּיךָ וְגוֹ’. כְּדֵין כֻּלְּהוּ אִתְבַּדְּרוּן. וְנַקְטִין לֵיהּ לְתַנִינָא, וְנָקְבֵי אַנְפּוֹי בִּסְטַר עִלְעוֹי, וְעָאלִין לֵיהּ לְנוּקְבָּא דִּתְהוֹמָא רַבָּא, עַד דְּאִתְבַּר חֵילֵיהּ, כְּדֵין אֲהַדְרוּ לֵיהּ לְנַהֲרוֹי. (נ”א לנחרוי)

until finally a flame of fire is projected from the North and a proclamation goes forth, saying: “Arise, ye old females, be scattered into all the four corners, for, behold, there is awakened the one who is about to put fetters on the jaws of the monster.” So Scripture says: “And I will put hooks in thy jaws”, etc. (Ezek. 29, 4). Then they all scatter, and the monster is seized and pierced through his jaws and thrust into the cavern of the great abyss, so that his power is broken. After that he is brought back to his rivers.

חַד לְשִׁבְעִין שְׁנִין עַבְדִין לֵיהּ כְּדֵין, בְּגִין דְּלָא יְטַשְׁטֵשׁ אַתְרִין דִּרְקִיעִין וּסְמָכַיְיהוּ. וְעָלַיְיהוּ כֹּלָּא אוֹדָן, וּמְבָרְכָאן וְאַמְרִין, (תהילים צ״ה:ו׳) בּוֹאוּ נִשְׁתַּחֲוֶה וְנִכְרָעָה נִבְרְכָה לִפְנֵי ה’ עוֹשֵׂנוּ.

This performance is repeated every seventy years in order to prevent him from doing damage to the heavenly regions and their foundations. For this we all give thanks and offer up praise, as it is written: “O come, let us bow down and bend the knee; let us kneel before the Lord our Maker” (Ps. 95, 6).

תַּנִּינַיָיא עִלָּאִין אִילֵין (ס”א לעילא) קַיְימִין אִינּוּן דְּמִתְבָּרְכָאן, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (בראשית א׳:כ״ב) וַיְבָרֶךְ אוֹתָם אֱלהִים. אִלֵּין שַׁלְטִין עַל כָּל שְׁאַר נוּנִין, דִּכְתִּיב וּמִלְאוּ אֶת הַמַּיִם בַּיַּמִּים. וְעַל דָּא כְּתִיב, (תהילים ק״ד:כ״ד) מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ ה’ כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ.

The superior dragons abide on high, to wit, those that were blessed, as we read: “And God blessed them ” (Gen. 1, 22). These rule over all the other fishes, of whom it is written, “and fill the waters in the seas” (Ibid.) Concerning this it is written: “How manifold are thy works, O Lord! In wisdom hast thou made them all” (Ps. 104, 24).’

Vaera, Chapter 14

תוספתא (שיר השירים א׳:י״ד) אֶשְׁכּוֹל הַכּוֹפֶר דּוֹדִי לִי. אֶשְׁכּוֹל: דָּא אִימָּא עִלָּאָה. מַה אֶשְׁכּוֹל מִתְקַשֵּׁט בְּכַמָּה עָלִין בְּכַמָּה זְמוֹרוֹת לְיִשְׂרָאֵל דְּאַכְלִין לֵיהּ, הָכִי שְׁכִינְתָּא עִלָּאָה, מִתְקַשֶּׁטֶת בְּכַמָּה קִשּׁוּטִין דִּשְׁמֹנָה כֵּלִים, מִכַּמָּה קָרְבָּנִין, מִכַּמָּה מִינֵי תַּכְשִׁיטִין דְּכַפְּרָה לִבְנָהָא, וְאִיהִי קָמַת בְּהוֹן קָמֵי מַלְכָּא, וּמִיַּד (בראשית ט׳:ט״ז) וּרְאִיתִיהָ לִזְכּוֹר בְּרִית עוֹלָם. וִיהִיבַת (ס”א לון שאלתין דלהון) לָן שְׁאֶילְתִּין דִּילָהּ, בְּאִלֵּין בִּרְכָּאן דְּתָקִינוּ רַבָּנָן בִּצְלוֹתָא, לְמִשְׁאַל קַמֵי מַלְכָּא.

אֶשְׁכּל הַכֹּפֶר דּוֹדִי לִי. אֶשְׁכֹּל – זוֹ הָאֵם הָעֶלְיוֹנָה. מָה אֶשְׁכּוֹל מִתְקַשֵּׁט בְּכַמָּה עָלִים בְּכַמָּה זְמוֹרוֹת לְיִשְׂרָאֵל שֶׁאוֹכְלִים אוֹתוֹ, כָּךְ הַשְּׁכִינָה הָעֶלְיוֹנָה מִתְקַשֶּׁטֶת בְּכַמָּה קִשּׁוּטִים שֶׁל שְׁמוֹנָה כֵלִים, מִכַּמָּה קָרְבָּנוֹת, מִכַּמָּה מִינֵי תַכְשִׁיטִים שֶׁל כַפָּרָה לְבָנֶיהָ, וְהִיא עוֹמֶדֶת בָּהֶם לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, וּמִיָּד – וּרְאִיתִיהָ לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם, וְנוֹתֶנֶת (להם משאלותם) לָנוּ אֶת בַּקָּשׁוֹתֶיהָ בַּבְּרָכוֹת הַלָּלוּ שֶׁתִּקְּנוּ רַבּוֹתֵינוּ בַּתְּפִלָּה לְבַקֵּשׁ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ.

בְּהַהוּא זִמְנָא, כָּל דִּינִין דִּשְׁכִינְתָּא תַּתָּאָה, דְּאִיהִי הוה”י אֲדֹנָ”י, מִתְהַפְּכָן לְרַחֲמֵי, כְּגַוְונָא דָּא ידו”ד, לְקַיֵּים (ישעיהו א׳:י״ח) אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ, ידו”ד. אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע. דוד”י. כַּצֶּמֶר יִהְיוּ, ידו”ד. כָּל דִּינִין (נ”א כל דינין דדא’) מִתְלַבְּנִין מִשְׁכִינְתָּא עִלָּאָה.

בְּאוֹתוֹ זְמַן כָּל הַדִּינִים שֶׁל הַשְּׁכִינָה הַתַּחְתּוֹנָה, שֶׁהִיא הוה”י אֲדנָ”י, מִתְהַפְּכִים לְרַחֲמִים, כְּמוֹ זֶה יהו”ה, לְקַיֵּם (ישעיה ה) אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ – יהו”ה. אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע – הוה”י. כַּצֶּמֶר יִהְיוּ – יהו”ה. בְּכָל דִּינִים זֶה (כל הדינים של זה) מִתְלַבְּנִים מֵהַשְּׁכִינָה הָעֶלְיוֹנָה.

וְאִיהִי שְׁכִינְתָּא דוד”י, (בראשית ג׳:כ״ד) לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמוֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים. וְאוּקְמוּהָ רַבָּנָן, דִּמְהַפְּכָא זִמְנִין רַחֲמֵי, זִמְנִין דִּינָא פְּעָמִים אֲנָשִׁים, פְּעָמִים נָשִׁים. זִמְנִין דִּינָא, כְּגַוְונָא דָּא דוד”י. זִמְנִין רַחֲמֵי, כְּגַוְונָא דָּא ידו”ד. דְּהָא אִיהוּ מִסִּטְרָא דְּאִילָנָא דְּחַיֵּי, כָּל דִּינִין מִתְהַפְּכִין לְרַחֲמֵי. וּמִסִּטְרָא דְּעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע, כָּל רַחֲמֵי מִתְהַפְּכָן לְדִינָא, לְמֵידָן בְּהוּ לְאִינוּן דְּעַבְרֵי עַל פִּתְגָּמֵי אוֹרַיְיתָא.

וְהִיא הַשְּׁכִינָה הוה”י, (בראשית ג) לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים. וּפֵרְשׁוּהָ רַבּוֹתֵינוּ, שֶׁמִּתְהַפֶּכֶת לִפְעָמִים רַחֲמִים, לִפְעָמִים דִּין, לִפְעָמִים אֲנָשִׁים, וְלִפְעָמִים נָשִׁים. לִפְעָמִים דִּין כְּמוֹ זֶה הוה”י. לִפְעָמִים רַחֲמִים כְּמוֹ זֶה יהו”ה. שֶׁהֲרֵי הוּא מִצַּד שֶׁל עֵץ הַחַיִּים, כָּל הַדִּינִים מִתְהַפְּכִים לְרַחֲמִים. וּמִצַּד שֶׁל עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע, כָּל הָרַחֲמִים מִתְהַפְּכִים לְדִין, לָדוּן בָּהֶם אֶת אוֹתָם שֶׁעוֹבְרִים עַל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה.

וְעֵץ דָּא בְּעָלְמָא דְּאָתֵי, דְּאִיהוּ בִּינָה, כָּל שְׁמָהָן דְּדִינָא מִתְהַפְּכִין בָּהּ (לדינא) רַחֲמֵי, בְּגִין דָּא אוּקְמוּהָ רַבָּנָן, לא כְּהָעוֹלָם הַזֶּה הָעוֹלָם הַבָּא. וּבְגִין דָּא, בִּינָה, אִיהִי לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת, דְּמִתְהַפֶּכֶת מִדִּינָא לְרַחֲמֵי לַצַדִּיקִים, לְמֵיהַב לוֹן אַגְרָא בְּעָלְמָא דְּאָתֵי. מַלְכוּת, לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת, מֵרַחֲמֵי לְדִינָא, לְמֵידָן בָּהּ לְרַשִׁיעַיָּיא בְּעָלְמָא דֵּין.

וְעֵץ זֶה בָּעוֹלָם הַבָּא, שֶׁהוּא בִּינָה, כָּל שְׁמוֹת הַדִּין מִתְהַפְּכִים בָּהּ (לדין) לְרַחֲמִים, מִשּׁוּם זֶה פֵּרְשׁוּהָ רַבּוֹתֵינוּ, לֹא כְּמוֹ הָעוֹלָם הַזֶּה הָעוֹלָם הַבָּא, וּמִשּׁוּם כָּךְ בִּינָה הִיא לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת, שֶׁמִּתְהַפֶּכֶת מִדִּין לְרַחֲמִים לַצַּדִּיקִים, לָתֵת לָהֶם שָׂכָר בָּעוֹלָם הַבָּא. מַלְכוּת, לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת מֵרַחֲמִים לְדִין לָדוּן בָּהּ אֶת הָרְשָׁעִים בָּעוֹלָם הַזֶּה.

אֲבָל מֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע, דְּאִיהוּ כְּגַוְונָא דְּמַטֶּה, זִמְנִין דְּמִתְהַפְּכִין הַנָּשִׁים לְשֵׁדוֹת, אֲנָשִׁים לְשֵׁדִים. וּבְגִין דָּא, (בראשית כ״ט:י״ב) וַיַּגֵּד יַעֲקֹב לְרָחֵל. וּבְגִין דָּא, אוּקְמוּהָ רַבָּנָן, דְּלֵית לֵיהּ לְבַר נָשׁ לְשַׁמְּשָׁא עִם אִתְּתֵיהּ, עַד דִּמְסַפֵּר עִמָּהּ, שֶׁמָּא נִתְחַלְּפָה לוֹ בְּשֵׁידָה. בְּגִין דְּלַהַט בְּעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע, מִתְהַפֶּכֶת מִטּוֹב לָרָע, וְאִי תֵּימָא דִּמְכַשְּׁפֵי פַּרְעֹה, דִּכְתִּיב וַיַּעֲשׂוּ כֵן הַחַרְטוּמִּים בְּלָטֵיהֶם. הֲווֹ מְהַפְּכִין אִינּוּן מַטוֹת דִּלְהוֹן לִנְחָשִׁין. וּמִסִּטְרָא דְּאִלֵּין הִפּוּכָן יַכְלִין לְאִתְהַפְּכָא. (ע”כ תוספתא).

אֲבָל מֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע, שֶׁהוּא כְּמוֹ הַמַּטֶּה, לִפְעָמִים מִתְהַפְּכִים הַנָּשִׁים לְשֵׁדוֹת, וַאֲנָשִׁים לְשֵׁדִים, וּמִשּׁוּם זֶה (בראשית כט) וַיַּגֵּד יַעֲקֹב לְרָחֵל. וּמִשּׁוּם זֶה פֵּרְשׁוּהָ רַבּוֹתֵינוּ, שֶׁאֵין לוֹ לְאָדָם לְשַׁמֵּשׁ עִם אִשְׁתּוֹ עַד שֶׁיְּסַפֵּר עִמָּהּ, שֶׁמָּא נִתְחַלְּפָה לוֹ בְּשֵׁדָה, מִשּׁוּם שֶׁלַּהַט בְּעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע מִתְהַפֶּכֶת מִטּוֹב לָרָע. וְאִם תֹּאמַר שֶׁהַמְּכַשְּׁפִים שֶׁל פַּרְעֹה, שֶׁכָּתוּב וַיַּעֲשׂוּ כֵן הַחַרְטֻמִּים בְּלָטֵיהֶם, הָיוּ מְהַפְּכִים אוֹתָם הַמַּטּוֹת שֶׁלָּהֶם לִנְחָשִׁים. וּמִצַּד שֶׁל אֵלֶּה הַהִתְהַפְּכוּת יְכוֹלִים לְהִתְהַפֵּךְ. (ע”כ תוספתא)

Vaera, Chapter 15

(שמות ז׳:ט׳) וְאָמַרְתָּ אֶל אַהֲרֹן קַח אֶת מַטְּךָ. מַאי טַעֲמָא מַטֵּה אַהֲרֹן, וְלא מַטֵּה מֹשֶׁה. אֶלָּא, הַהוּא דְּמֹשֶׁה אִיהוּ קַדִּישָׁא יַתִּיר, דְּאִתְגְּלִיף בְּגִנְתָּא עִלָּאָה בִּשְׁמָא קַדִּישָׁא, וְלָא בָּעֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְסָאֳבָא לֵיהּ בְּאִינּוּן חוּטְרִין דְּחַרְשַׁיָּא. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא לְאַכְפְּיָיא לוֹן לְכָל אִינּוּן דְּאַתְיָין מִסִּטְרָא דִּשְׂמָאלָא, בְּגִין דְּאַהֲרֹן אָתָא מִימִינָא, וּשְׂמָאלָא אִתְכַּפְיָיא בִּימִינָא.

SAY UNTO AARON, TAKE THY ROD. Why Aaron’s rod, and not that of Moses? Because Moses’ rod was more sacred, as in the upper Paradise the Holy Name had been engraved on it, and it was not the desire of the Holy One that it should be defiled by coming into contact with the rods of the Egyptian magicians. There was, however, yet another reason, namely, that all those (impure) powers that come from the Left might be subdued by Aaron, whose grade is that of the Right.

רִבִּי חִיָּיא שָׁאִיל לְרִבִּי יוֹסֵי, הָא גַּלֵּי קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּאִינּוּן חֲרָשִׁין יַעַבְדוּן תַּנִּינַיָיא, מַאי גְּבוּרְתָּא אִיהוּ לְמֶעְבַּד קָמֵי פַּרְעֹה תַּנִּינַיָיא. אֲמַר לֵיהּ, בְּגִין דְּמִתַּמָּן הוּא שֵׁירוּתָא לְאַלְקָאָה, וּמִשֵּׁירוּתָא דְּתַנִּינָא שָׁאַרִי שׁוּלְטָנֵיהּ, (נ”א לשולניה ומשירותא דשולטניה שרי לאלקאה) כְּדֵין, חֲדוּ כּוּלְּהוּ חֲרָשֵׁי, דְּהָא רֵישׁ חָכְמְתָא דְּנָחָשׁ דִּילְהוֹן הָכִי הֲוָה. מִיָּד אִתְהַדַּר הַהוּא תַּנִּינָא דְּאַהֲרֹן לְאָעָא יְבֵישָׁא, וּבָלַע לוֹן.

R. Hiya asked R. Jose: ‘As the Holy One knew that the Egyptian magicians were able to turn their rods into serpents, why did He command Moses and Aaron to perform this sign before Pharaoh? There was nothing wonderful in this to him.’ R. Jose replied: ‘Pharaoh’s dominion originated with the Serpent, and therefore his punishment commenced with the serpent.

וְעַל דָּא תַּוְוהוּ, וְיָדְעוּ דְּשׁוּלְטָנָא עִלָּאָה אִית בְּאַרְעָא, דְּאִינּוּן חֲשִׁיבוּ, דְּהָא לְתַתָּא, (נ”א לעילא) בַּר מִנַּיְיהוּ לָא אִית שֻׁלְטָנָא לְמֶעְבַּד מִידִי, כְּדֵין, וַיִּבְלַע מַטֵּה אַהֲרֹן, מַטֵּה אַהֲרֹן דַּיְיקָא, דְּאִתְהַדַּר לְאָעָא וּבָלַע לוֹן.

When the magicians saw it they rejoiced because they knew that they could do the same, but then Aaron’s serpent turned into a dry rod again, as it says, “and Aaron’s rod swallowed up their rods” (v. 1-2).

וְעַל דָּא עָבֵד אַהֲרֹן תְּרֵין אָתִין, חַד לְעֵילָּא, וְחַד לְתַתָּא. חַד לְעֵילָּא, תַּנִּינָא עִלָּאָה דְּשַׁלְטָא עַל אִינּוּן דִּלְהוֹן. חַד לְתַתָּא, דְּשָׁלִיט אָעָא עַל תַּנִּינָא דִּילְהוֹן. וּפַרְעֹה חַכִּים הֲוָה מִכָּל חֲרָשׁוֹי, וְאִסְתַּכַּל דְּשֻׁלְטָנָא עִלָּאָה שָׁלִיט עַל אַרְעָא, שָׁלִיט לְעֵילָּא שָׁלִיט לְתַתָּא.

Then they were astonished, realizing that there was a superior Power on earth. Thus Aaron showed in fact a double sign, one above and one below: one above, by showing to Pharaoh that there was a higher Serpent which ruled over theirs, and one below by making wood subdue their serpents.

אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, אִי תֵּימָא, חָרָשַׁיָּא כָּל מַה דְּעַבְדִין לָאו אִיהוּ אֶלָּא בְּחֵיזוּ דְּעֵינָא, דְּהָכִי אִתְחָזֵי, וְלָא יַתִּיר, קָא מַשְׁמַע לָן וַיִּהְיוּ דַּיְיקָא, דִּכְתִּיב וַיִּהְיוּ לְתַנִּינִים. וְאָמַר רִבִּי יוֹסֵי, אֲפִילּוּ אִינּוּן תַּנִּינַיָא דִּילְהוֹן אֲהַדְרוּ לְמֶהוֵי אָעִין, וְאָעָא דְּאַהֲרֹן בָּלַע לוֹן.

Do not think that the magicians’ performance was mere make-believe: their rods actually did “become serpents” (Ibid.).

כְּתִיב, (יחזקאל כ״ט:ג׳) הִנְנִי עָלֶיךָ פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם הַתַּנִּים הַגָּדוֹל הָרוֹבֵץ בְּתוֹךְ יְאוֹרָיו. מִתַּמָּן שֵׁרוּתָא לְתַתָּא בְּשׁוּלְטָנָא דִּילְהוֹן. אֲבָל חָכְמְתָא דִּילְהוֹן, לְתַתָּא מִכֻּלְּהוּ דַּרְגִּין אִיהוּ. (אינון)

It is written: “Behold, I am against thee, Pharaoh king of Egypt, the great dragon (tanin) that lies in the midst of his rivers” (Ezek. 29, 4). It is from there that the Egyptian magicians derived their power of witchcraft, but the source of their wisdom was the lowest of all grades.’

תָּא חֲזֵי, חָכְמְתָא דִּילְהוֹן בְּדַרְגִּין תַּתָּאִין, לְאַכְפְיָין לוֹן לְאִלֵּין דַּרְגִּין בְּדַרְגִּין עִלָּאִין, רֵישֵׁי שׁוּלְטָנוּתְהוֹן וְעִקָרָא דִּילְהוֹן, לְתַתָּא מֵהַהוּא תַּנִּינָא, וּמִשְׁתַּלְשְׁלָן בְּתַנִּינָא, דְּהָא מִתַּמָּן נָטִיל חֵילָא דַּרְגָּא עִלָּאָה דִּילְהוֹן. מַשְׁמַע דִּכְתִּיב, (שמות י”א) אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם.

Observe that their wisdom consisted in subjecting the lowest grades to higher grades, the chiefs of their dominion. These in turn derive their power from the Dragon underneath whom they are situated, as is indicated by the phrase, “who is behind the mill “ (Ex. 11, 5).

רִבִּי חִיָּיא, הֲוָה יָתִיב יוֹמָא חֲדָא, אֲבָבָא דְּתַרְעָא דְּאוּשָׁא. חָמָא לֵיהּ לְרִבִּי אֶלְעָזָר חָד קַטְפִירָא טָאסָא גַּבֵּיהּ, אָמַר לֵיהּ לְרִבִּי אֶלְעָזָר, מַשְׁמַע, דְּאֲפִילּוּ בְּאוֹרְחָךְ כֹּלָּא תְּאִיבִין לִמֵהַךְ אֲבַתְרָךְ. אַהְדָּר רֵישָׁא וְחָמָא לֵיהּ. אָמַר, וַדַּאי שְׁלִיחוּתָא אִית גַּבֵּיהּ. דְּהָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּכֹלָּא עָבִיד שְׁלִיחוּתֵיהּ, וְכַמָה שְׁלִיחִין אִית לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּלָא תֵּימָא מִלִּין דְּאִית בְּהוּ רוּחָא בִּלְחוֹדַיְיהוּ, אֶלָּא אֲפִילּוּ אִינּוּן מִלִּין דְּלֵית בְּהוּ רוּחָא.

R. Hiya was sitting one day by the gate of Usha when he saw a bird flying behind R. Eleazar. He said to him: ‘It looks as if even when you walk in the streets everyone wants to follow you!’ R. Eleazar turned his head and saw the bird, and then he said: ‘It must have some message for me.

פָּתַח וְאָמַר, (חבקוק ב׳:י״א) כִּי אֶבֶן מִקִּיר תִּזְעָק וְכָפִיס מֵעֵץ יַעֲנֶנָּה. כַּמָּה אִית לֵיהּ לְבַר נָשׁ לְאִזְדַּהֲרָא מֵחוֹבוֹי, דְּלָא יֶחטָא קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְאִי יֵימָא מַאן יַסְהִיד בֵּיהּ. הָא אַבְנִי בֵּיתֵיהּ וְאָעֵי בֵּיתֵיהּ יַסְהִידוּ בֵּיהּ. וּלְזִמְנִין דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָבִיד בְּהוּ שְׁלִיחוּתָא. תָּא חֲזֵי חוּטְרָא דְּאַהֲרֹן, דְּאִיהוּ אָעָא יְבֵישָׁא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שֵׁירוּתָא דְּנִסִּין עָבֵד בֵּיהּ, וּתְרֵי שְׁלִיחוּתֵי בֵּיהּ אִתְעָבִידוּ. חַד דְּאִיהוּ אָעָא יְבֵישָׁא וּבָלַע לְאִינוּן תַּנִּינַיָיא דִּילְהוֹן. וְחַד דְּהָא לְשַׁעֲתָא אִתְהַדַּר בְּרוּחָא וְאִתְעָבִיד בִּרְיָה.

The Holy One has many messengers, and not living creatures only, “For the stone crieth out of the wall and the beam out of the timber answereth it” (Hab. 2, 11). How careful, therefore, should a man be not to sin before the Holy One, blessed be He, in secret, imagining that no one can testify against him: the stones and stocks of a man’s own house shall cry out against him. Aaron’s rod was a piece of dry wood, and yet the Holy One used it for His first sign in Egypt, performing through it two miracles: it swallowed up their serpents, and for a time was turned into a living being.

אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, תִּפַּח רוּחֵיהוֹן, דְּאִינּוּן דְּאַמְרִין, דְּלָא זַמִין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאַחֲיָיא מֵתַיָּיא, וְהֵיךְ יִתְעֲבִיד מִנַּיְיהוּ בִּרְיָה חַדְתָּא. יֵיתוּן וְיֶחמוּן אִינּוּן טִפְּשָׁאִין חַיָּיבַיָּא, רְחִיקִין מֵאוֹרַיְיתָא, רְחִיקִין מִנֵּיהּ, בִּידֵיהּ דְּאַהֲרֹן הֲוָה חוּטְרָא, אָעָא יְבֵישָׁא, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְפוּם שַׁעֲתָא אַהְדָּר לֵיהּ בִּרְיָה, מְשַׁנְיָא בְּרוּחָא וְגוּפָא. אִינּוּן גּוּפִין, דַּהֲווֹ בְּהוּ רוּחִין וְנִשְׁמָתִין קַדִּישִׁין, וְנָטְרוּ פִּקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא, וְאִשְׁתַּדָּלוּ בְּאוֹרַיְיתָא יְמָמָא וְלֵילֵי, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא טָמִיר לוֹן בְּעַפְרָא. לְבָתַר, בְּזִמְנָא דִּיחֲדֵי עָלְמָא, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה דְּיַעֲבִד לְהוּ בִּרְיָה חַדְתָּא.

Curse on those who say that the Holy One will not raise the dead, because it seems to them an impossibility! Let those fools who are far from the Torah and from the Holy One think a little. Aaron had in his hand a rod made of dry wood, the Holy One turned it to be a living creature for a short time, with spirit and body; can He not also, then, at the time when He will gladden the world, turn into a new creation those bodies which once had spirits and holy souls in them, who kept the commandments and studied the Law day and night, and which He had hidden for a time in the earth?’

אָמַר רִבִּי חִיָּיא, וְלֹא עוֹד, אֶלָּא דְּהַהוּא גּוּפָא דְּהֲוָה, יָקוּם. מַשְׁמַע דִּכְתִּיב, (ישעיהו כ״ו:י״ט) יִחְיוּ מֵתֶיךָ, וְלָא כְּתִיב יִבְרָא, מַשְׁמַע דְּבִרְיָין אִינּוּן אֲבָל יִחְיוּ. דְּהָא (בראשית קל”ז ע”ב) גַּרְמָא חַד, יִשְׁתְּאַר מִן גּוּפָא תְּחוֹת אַרְעָא, וְהַהוּא לָא אִתְרְקַב וְלָא אִתְבְּלֵי בְּעַפְרָא לְעָלְמִין, וּבְהַהוּא זִמְנָא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יֵרַכֵּךְ לֵיהּ, וְיַעְבִיד לֵיהּ כַּחֲמִירָא בְּעִיסָה, וְיִסְתְּלַק וְיִתְפְּשַׁט לְאַרְבַּע זָוְיָין וּמִנֵּיהּ יִשְׁתַּכְלַל גּוּפָא וְכָל שַׁיְיפוֹי. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יָהִיב בֵּיהּ רוּחָא לְבָתַר. אָמַר לֵיהּ רִבִּי אֶלְעָזָר הָכִי הוּא. וְתָא חֲזֵי, הַהוּא גַּרְמָא בְּמָה אִתְרְכַךְ. בַּטָּל. דִּכְתִּיב, (ישעיהו כ״ו:י״ט) כִּי טַל אוֹרוֹת טַלֶּךָ וְגוֹ’.

Said R. Hiya: ‘And what is more, from the words, “Thy dead ones will live” (Isa. 26, 19), it is evident that not only will there be a new creation, but that the very bodies which were dead will rise, for one bone in the body remains intact, not decaying in the earth, and on the Resurrection Day the Holy One will soften it and make it like leaven in dough, and it will rise and expand on all sides, and the whole body and all its members will be formed from it, and then the Holy One will put spirit into it.’ Said R. Eleazar: ‘Assuredly so. And the bone will be softened by the dew, as it says: “Thy dead ones shall live… for thy dew is the dew of plants” (Ibid.).’

Vaera, Chapter 16

וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה אֱמוֹר אֶל אַהֲרֹן קַח מַטְּךָ וּנְטֵה יָדְךָ עַל מֵימֵי מִצְרַיִם עַל נַהֲרוֹתָם עַל יְאוֹרֵיהֶם וְעַל אֲגְמֵיהֶם וְעַל כָּל מִקְוֵה מֵימֵיהֶם וַיִּהְיוּ דָּם וְגוֹ’. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, הַאי קְרָא אִית לְאִסְתַּכְּלָא בֵּיהּ, וְהֵיךְ יָכִיל לְמֵהַךְ לְכָל הָנֵי אַתְרֵי. (ולא עוד אלא) וְתוּ, דְּהָא כְּתִיב וְיִּמָּלֵא שִׁבְעַת יָמִים אַחֲרֵי הַכּוֹת ה’ אֶת הַיְאוֹר. אֶת הַיְאוֹר כְּתִיב, וְאַתְּ אָמַרְתְּ עַל מֵימֵי מִצְרַיִם עַל נַהֲרוֹתָם עַל יְאוֹרֵיהֶם וְעַל אֲגְמֵיהֶם.

TAKE THY ROD AND STRETCH OUT THY HAND UPON THE WATERS OF EGYPT, UPON THEIR STREAMS, UPON THEIR RIVERS… THAT THEY MAY BECOME BLOOD. Said R. Judah: ‘How was this possible? Could one rod so be stretched over all this extent? Moreover, it says later, “And seven days were fulfilled after the Lord had smitten the river” (v. 25), only mentioning the river, and leaving out the other waters of Egypt upon which Aaron had stretched out his hand.

אֶלָּא, מֵימֵי מִצְרַיִם נִילוּס הֲוָה. וּמִתַּמָּן אִתְמַלְיָין כָּל אִינּוּן שְׁאַר אֲגַמִּין וִיאוֹרִין וּמַבּוּעִין וְכָל מֵימִין דִּילְהוֹן. וְעַל דָּא, אַהֲרֹן לֹא נָטָה לְמַחֲאָה אֶלָּא לְנִילוּס בִּלְחוֹדוֹי. וְתָא חֲזֵי דְּהָכִי הוּא, דִּכְתִּיב וְלא יָכְלוּ מִצְרַיִם לִשְׁתּוֹת מַיִם מִן הַיְאוֹר.

The explanation is that the reference is to the River Nile, for out of this all the other rivers, streams, ponds, and pools are filled, so that Aaron needed but to smite that river and all the other waters were smitten. The proof is that it says, “And the Egyptians could not drink of the water of the river” (v. 21).’

אָמַר רִבִּי אַבָּא, תָּא חֲזֵי, מַיִין תַּתָּאִין מִתְפָּרְשָׁאן לְכַמָּה סִטְרִין, (נ”א ומיין עלאי ע”כ וגו’) (עלאין דהא) וּמַיִין עִלָּאִין מִתְכַּנְשֵׁי בְּבֵי כְּנִישׁוּ מַיָּא, דִּכְתִּיב, (בראשית א׳:ט׳) וַיֹּאמֶר אֱלהִים יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד. וּכְתִיב וּלְמִקְּוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים. הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ. וְתָא חֲזֵי, הַהוּא רְקִיעָא דְּאִית בֵּיהּ שִׁמְשָׁא וְסִיהֲרָא כּוֹכָבַיָיא וּמַזָּלֵי, דָּא אִיהוּ בֵּי כְּנִישׁוּת מַיָּא רַבָּא, דְּהוּא נָטִיל כָּל מַיִין, וְאַשְׁקֵי לְאַרְעָא, דְּהִיא עָלְמָא תַּתָּאָה, כֵּיוָן, דְּנָטַל מַיָּא בָּדַר לוֹן, וּפָלִיג לוֹן לְכָל עִיבָר, וּמִתַּמָּן אִתְשַׁקְיָין כֹּלָּא.

R. Abba said: ‘Observe that the lower waters diverge and spread on every side, but the upper waters draw together and are concentrated in one place,’ as it says: “Let the waters under the heaven be gathered together unto one place” (Gen. 1, 9); and again, “And the gathering together of the waters called He seas”- as we have explained. The firmament in which the sun, the moon, the stars, and the plants are suspended is the great meeting place where the upper waters are gathered, and whence the earth, or lower world, is watered. She thereupon scatters and distributes these waters far and wide, in order that all things may be watered by them.

וּבְזִמְנָא דְּדִינָא שַׁרְיָא, עָלְמָא תַּתָּאָה לָא יַנְקָא מִן הַהוּא רְקִיעָא, וְיַנְקָא מִסְּטַר שְׂמָאלָא, וּכְדֵין אִקְרֵי (ישעיהו ל״ד:ו׳) חֶרֶב לַה’ מָלְאָה דָּם. וַוי לְאִינוּן דְּיַנְקִין כְּדֵין מִינָהּ, וְאִתְשַׁקְיָין מִינָהּ, דִּבְהַהוּא זִמְנָא יַמָּא יַנְקָא מִתְּרֵין סִטְרִין, הֲוָה אִתְפְּלַג לִתְרֵין חוּלָקִין, חִוָּור וְסוּמָק. וּכְדֵין שָׁדֵי לִיאוֹרָא חוּלָקָא דְּמִצְרַיִם, וְאַלְקֵי לְעֵילָּא וְאַלְקֵי לְתַתָּא. וְעַל דָּא שָׁתָאן יִשְׂרָאֵל מַיָּא. וּמִצְרָאֵי דָּמָא.

When, however, chastisement impends over the world, then the lower world does not imbibe from that upper firmament of sun and moon, but from the “left side”, concerning which it says: “The sword of the Lord is full of blood” (Isa. 34, 6). Woe unto them who must drink from this cup! At such times the sea imbibes from both sides and divides itself into two parts, white and red (mercy and justice). Thus it was the lot of Egypt which was cast into the Nile, and the blow was inflicted both above and below. Therefore Israel drank water, but the Egyptians blood.

אִי תֵּימָא בְּגִין גִּיעוּלָא הֲוָה וְלָא יַתִּיר. תָּא חֲזֵי, שָׁתָאן דָּמָא וְעָאל לְמֵעַיְיהוּ, וְאִסְתַּלָּק וּבָקַע, עַד דַּהֲווֹ מְזַבְּנִין לוֹן יִשְׂרָאֵל מַיָּא בְּמָמוֹנָא, וּכְדֵין שָׁתָאן מַיָּא בְּגִינִי כַּךְ שֵׁירוּתָא לְאַלְקָאָה לוֹן הֲוָה דָּמָא.

רִבִּי יִצְחָק פָּתַח הַאי קְרָא, (תהילים קמ״ה:א׳) אֲרוֹמִמְךָ אֱלֹהַי הַמֶּלֶךְ וַאֲבָרְכָה שִׁמְךָ לְעוֹלָם וָעֶד. תָּא חֲזֵי, דָּוִד לָקֳבֵיל דַּרְגָּא דֵּילֵיהּ קָאָמַר, דִּכְתִּיב אֱלהַי דִּידִי. בְּגִין דְּבָעָא לְסַלְּקָא שְׁבָחֵיהּ, וּלְאַעֲלָא לֵיהּ לִנְהוֹרָא עִלָּאָה, לְאִתְעָרְבָא דָּא בְּדָא, לְמֶהֱוֵי כֹּלָּא חַד. בְּגִינֵי כַּךְ, אֲרוֹמִמְךָ אֱלהַי הַמֶּלֶךְ וְגוֹ’.

דְּתָנֵינָן, כָּל יוֹמוֹי דְּדָוִד, אִשְׁתַּדַּל לְאַתְקְנָא כּוּרְסְיָה, וּלְאַנְהָרָא אַנְפָּהָא, בְּגִין דְּיָגִין עָלֵיהּ וְאִיתְנְהִיר תָּדִיר נְהוֹרָא תַּתָּאָה בִּנְהוֹרָא עִלָּאָה, לְמֶהוֵי כֹּלָּא חַד. וְכַד אָתָא שְׁלֹמֹה, אַשְׁכַּח עָלְמָא שְׁלִים, וְסִיהֲרָא דְּאִתְמַלְיָא, וְלָא אִצְטְרִיךְ לְאַטְרְחָא עָלָּה לְאַנְהָרָא. (ע”כ)

תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעֲתָא דְּבָעֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמֵיסָב נוּקְמִין מֵעַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה, אִתְּעַר שְׂמָאלָא, וְאִתְמַלְיָא סִיהֲרָא מֵהַהוּא סִטְרָא דָּמָא. וּכְדֵין, נַבְעִין מַבּוּעִין וּנְחָלִין דִּלְתַתָּא, כָּל אִינּוּן דְּלִסְטַר שְׂמָאלָא דָּמָא. וְעַל דָּא, דִּינָא דִּילְהוֹן דָּמָא.

‘Observe that when the Holy One, blessed be He, prepares to inflict chastisement upon the idolatrous nations, the “Left Side” awakens and changes the whiteness of the moon to blood; then the ponds and the pools below are also filled with blood. So the punishment of the unrighteous is indeed blood.

תָּא חֲזֵי, כַּד הַאי דָּמָא אִתְּעַר (נ”א כד דינא אתער על עלמא בגין ההוא דמא דקטולין קודשא בריך הוא אתער) עַל עַמָּא, הַהוּא דָּמָא דְּקָטוּלִין אִיהוּ דְּיִתְּעַר עָלַיְיהוּ עַמָּא אַחֲרָא וְקָטִיל לוֹן. אֲבָל (השתא) בְּמִצְרַיִם, לָא בָּעָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאַיְיתָאָה עָלַיְיהוּ עַמָּא אַחֲרָא לְאַתְעֲרָא עָלַיְיהוּ דָּמָא בְּגִין דְּיִשְׂרָאֵל הֲווֹ בֵּינַיְיהוּ, וְלָא יִצְטַעֲרוּן בְּגִין דְּדַיְירִין בְּאַרְעָא דִּילְהוֹן, אֲבָל קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מָחָא לוֹן בְּדָמָא, בְּנַהֲרִין דִּלְהוֹן, דְּלָא הֲווֹ יַכְלִין לְמִשְׁתֵּי.

Further, when the doom of blood impends upon a people, it is the blood of slaughter executed by another people whom God brings against them. But against Egypt the Holy One, blessed be He, did not choose to raise up another nation, lest Israel, who dwelt in her midst, might also suffer. Therefore He punished the Egyptians by causing their streams to be changed into blood so that they could not drink from them.

וּבְגִין דְּשׁוּלְטָנוּתָא דִּלְהוֹן, שַׁלְטָא בְּהַהוּא נַהֲרָא, פָּקִיד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְשׁוּלְטָנוּתָא דִּלְהוֹן בְּקַדְמִיתָא, בְּגִין דְּיַלְקֵי דַּחֲלָא דִּלְהוֹן בְּקַדְמִיתָא, בְּגִין דְּנִילוּס חַד דַּחֲלָא דִּלְהוֹן הֲוָה, וְכֵן שְׁאַר דַּחֲלִין דִּלְהוֹן נַבְעִין דָּמָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב וְהָיָה דָם בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם וּבָעֵצִים וּבָאֲבָנִים.

And as Egypt’s supramundane power was centred in the Nile, the Holy One enforced His will first on that principality, so that-the Nile being one of their divinities-their highest power might first of all be humbled. From the lesser idols also blood gushed out, as it is written: “And there may be blood throughout all the land of Egypt, both in vessels of wood and in vessels of stone” (Ibid.).’

ר’ חִיָּיא קַם לֵילְיָא חַד לְמִלְעֵי בְּאוֹרַיְיתָא, וַהֲוָה עִמֵּיהּ ר’ יוֹסֵי זוּטָא, דְּהֲוָה רַבְיָא. פָּתַח ר’ חִיָּיא וְאָמַר, (קהלת ט׳:ז׳) לֵךְ אֱכוֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ וּשְׁתֵה בְלֶב טוֹב יִיִנֶךָ כִּי כְבָר רָצָה הָאֱלהִים אֶת מַעֲשֶׂיךָ. מַאי קָא חָמָא שְׁלמֹה דְּאָמַר הַאי קְרָא.

R. Hiya arose one night to study the Torah, R. Jose the lesser, who was still a youth, being with him. R. Hiya began by quoting: “Go thy way, eat thy bread with joy, and drink thy wine with a merry heart; for God now accepteth thy works” (Eccles. 9, 7). He said: ‘What made Solomon say this?’

אֶלָּא שְׁלֹמֹה כָּל מִלּוֹי בְּחָכְמָה הֲווֹ, וְהַאי דְּאָמַר לֵךְ אֱכוֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ, בְּשַׁעֲתָא דְּבַר נָשׁ אָזִיל בְּאוֹרְחוֹי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מְקָרֵב לֵיהּ לְגַבֵּיהּ, וְיָהִיב לֵיהּ שַׁלְוָה וְנַיְיחָא, כְּדֵין נַהֲמָא וְחַמְרָא דְּאָכִיל וְשָתֵי, בְּחֶדְוָה דְּלִבָּא, בְּגִין דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְרְעֵי בְּעוֹבָדוֹי.

Truly, all Solomon’s words were uttered in wisdom, and when a man walks in the way of the Holy One, He draws near to him and gives him peace and rest, so that he enjoys his bread and his wine, the Holy One being well pleased with him and his work.’

אֲמַר לֵיהּ הַהוּא רַבְיָא, אִי הָכִי, הָא אָמַרְתְּ דְּכָל מִלּוֹי דְּשְׁלֹמֹה בֶּחָכְמְתָא הֲווֹ, אָן הוּא חָכְמְתָא הָכָא. אֲמַר לֵיהּ בְּרִי תְּבַשֵּׁל בִּשּׁוּלָךְ, וְתֶחֱמֵי הַאי קְרָא. אֲמַר לֵיהּ עַד לָא בָּשִׁילְנָא יָדַעְנָא. אֲמַר לֵיהּ מְנָא לָן.

Then said the young man: ‘If this is all that the words mean, where is their great wisdom?’ R. Hiya replied: ‘My son, cook thy meat well and thou wilt understand.’ Said the youth: ‘Even without cooking I understood the meaning thereof.’ Said R. Hiya: ‘How so?’

אֲמַר לֵיהּ קָלָא חַד שְׁמַעְנָא מֵאַבָּא, דְּהֲוָה אָמַר בְּהַאי קְרָא, דְּשְׁלֹמֹה קָא אַזְהַר לֵיהּ לְבַּר נָשׁ, לְאַעְטְּרָא לָהּ לכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל בְּשִׂמְחָה, דְּאִיהוּ סִטְרָא דִּימִינָא, וְאִיהוּ נָהֲמָא, דְּיִתְעֲטָּר בְּחֶדְוָה. וּלְבָתַר, יִתְעֲטָּר בְּחַמְרָא, דְּאִיהוּ שְׂמָאלָא, בְּגִין דְּתִשְׁתְּכַח בִּמְהֵימָנוּתָא דְּכֹלָּא, חֶדְוָותָא שְׁלֵימָתָא, בִּימִינָא וּשְׂמָאלָא, וְכַד תֶּהוֵי בֵּין תַּרְוַויְיהוּ כְּדֵין כָּל בִּרְכָּאן שָׁרָאן בְּעָלְמָא. וְכָל דָּא, כַּד אִתְרְעֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּעוֹבָדֵיהוֹן דִּבְנֵי נָשָׁא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב כִּי כְבָר רָצָה הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֶׂיךָ. אָתָא ר’ חִיָּיא וּנְשָׁקֵיהּ, אָמַר, חַיֶּיךָ בְּרִי הַאי מִלָּה שָׁבַקְנָא בְּגִינָךְ, וְהַשְׁתָּא יָדַעְנָא, דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּעֵי לְאַעְטְּרָא לָךְ בְּאוֹרַיְיתָא.

He replied: ‘I have once heard from my father that in this verse Solomon admonishes man to crown the Community of Israel with joy, which is the “Right Side”, represented by bread, and then with wine, which is the “Left Side”, in order that she may be firm in faith, since complete and perfect joy is in the union of “Right” and “Left”; and when she is between the two the world is full of blessing, bounty, righteousness, and grace. And all this is accomplished when the Holy One, blessed be He, is satisfied with the works of the children of men.’ R. Hiya then went up to him, kissed him, and said: ‘Assuredly, I had intended to say this, but purposely left it to thee; and now I perceive that the Holy One desires to crown thee with the Torah.’

תּוּ פָּתַח ר’ חִיָּיא וְאָמַר, אֱמוֹר אֶל אַהֲרֹן קַח מַטְּךָ וּנְטֵה יָדְךָ עַל מֵימֵי מִצְרַיִם. מַאי טַעְמָא אַהֲרֹן וְלא מֹשֶׁה. אֶלָּא, אָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אַהֲרֹן מַיִין קַיְימִין בְּדוּכְתֵּיהּ, וּשְׂמָאלָא בָּעֵי לְנַגְדָּא מַיִין מִתַּמָּן, אַהֲרֹן דְּאָתֵי מֵהַהוּא סִטְרָא יִתְּעַר לֵיהּ, וְכַד שְׂמָאלָא נָקִיט לוֹן, אִינּוּן יִתְהַדְּרוּן דָּמָא.

R. Hiya then went on to expound the verse: SAY UNTO AARON, TAKE THY ROD, AND STRETCH OUT THY HAND OVER THE WATERS OF EGYPT. Why Aaron rather than Moses?’ he asked. ‘ Because the Holy One, blessed be He, said: Aaron represents the principle of water, and the Left Side is eager to draw the waters for himself. It is thus befitting that Aaron, who himself emanates from that side, should stir it up to take possession of the waters, whereby they will turn into blood.

תָּא חֲזֵי תַּתָּאָה דְּכָל דַּרְגִּין מָחָא בְּקַדְמִיתָא. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן מִתַּתָּאָה שָׁרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְיַדָא דִּילֵיהּ, מָחָא בְּכָל אֶצְבְּעָא וְאֶצְבְּעָא. וְכַד מָטָא לְדַרְגָּא עִלָּאָה דְּכָל דַּרְגִּין, עָבֵד אִיהוּ דִּילֵיהּ, וְעָבַר בְּאַרְעָא דְּמִצְרַיִם, וְקָטַל כֹּלָּא. וּבְגִינֵי כַּךְ קָטַל כָּל בּוּכְרִין בְּאַרְעָא דְּמִצְרַיִם, בְּגִין דְּאִיהוּ דַּרְגָּא עִלָּאָה וּבוּכְרָא דְּכֹלָּא.

Observe that the lowest of the grades was first smitten.’ Said R. Simeon: ‘The Holy One, blessed be He, began with the lowest grade, smiting each one in succession with every finger of His hand; and when He reached the highest He Himself passed through Egypt and slew all the firstborn of the land, as the firstborn represented the highest and choicest grade of all.

וְתָא חֲזֵי, פַּרְעֹה הֲוָה שׁוּלְטָנֵיהּ בְּמַיָּא, (נ”א בקדמיתא ומתתאה שרא קודשא בריך הוא וכד מטא לדרגא עילאה דילהון דאיהו בוכרא דכל דרגין דילהון קטל כל בוכרא בארעא דמצרים בגין ההוא דרגא עילאה ובוכרא דכולא ותא חזי פרעה הוה בוכרא ושולטניה במיא) דִּכְתִּיב, (יחזקאל כ״ט:ג׳) הַתַּנִּים הַגָּדוֹל הָרוֹבֵץ בְּתוֹךְ יְאוֹרָיו, בְּגִין כָּךְ אִתְהַפַּךְ נַהֲרֵיהּ בְּדָמָא בְּקַדְמִיתָא. לְבָתַר צְפַרְדְּעִים דִּמְשַׁמְּטֵי לוֹן בְּקָלִין טְסִירִין מְקַרְקְרִין בְּגוֹ מֵעַיְיהוּ, (נ”א מקרקרין בגו יאורא) וְנַפְקֵי מִגּוֹ יְאוֹרָא, וְסַלְקֵי בְּיַבֶּשְׁתָּא וְרָאמִין קָלִין בְּכָל סִטְרִין, עַד דְּאִינּוּן נַפְלִין כְּמֵתִין בְּגוֹ בֵּיתָא.

Observe, further, that Pharaoh was the ruler of the waters, as it is written of him: “the great dragon that lieth in the midst of his rivers” (Ezek. 29, 3). For that reason the turning of his river into blood was the first plague. Then followed the frogs, who with mighty squealings and croakings entered the very entrails of the Egyptians. They emerged from the river on to the dry land, where they raised a noise all around until they fell dead in the interior of the houses.

וְרָזָא דְּמִלָּה, כָּל אִינּוּן עֶשֶׂר אָתִין דְּעָבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כֻּלְּהוּ הֲווֹ מִגּוֹ יָדָא תַּקִּיפָא, וְהַהוּא יָדָא אִתְתְּקַף עַל אִינּוּן דַּרְגִּין כּוּלְּהוּ שֻׁלְטָנוּתָא דִּלְהוֹן, בְּגִין לְבַלְבְּלָא דַּעְתַּיְיהוּ, וְלָא הֲווֹ יַדְעֵי לְמֶעְבַּד מִידִי. תָּא חֲזֵי, כָּל אִינּוּן דַּרְגִּין דִּלְהוֹן, כֵּיוָן דְּנַפְקֵי לְמֶעְבַּד מִידִי, דְּאִתְחָזֵי לְכֹלָּא לָא יַכְלִין (לבתר) לְמֶעְבַּד מִידִי. (אימת כד) (נ”א בגין ההוא) יָדָא תַּקִּיפָא (ס”א שריא) דְּשַׁרְיָא עָלַיְיהוּ.

Esoterically speaking, the ten plagues were wrought by the mighty hand of the Almighty, by the hand that overpowered the grades of the Egyptian divinities, and confused their minds so that they remained helpless. Observe that all their grades, as soon as they emerged into the open to accomplish something that could be seen by all, became powerless to do anything. This was due to the mighty hand which pressed on them.

Vaera, Chapter 17

(דכתיב) (שמות ז׳:כ״ח) וְשָׁרַץ הַיְאוֹר צְפַרְדְּעִים וְעָלוּ וּבָאוּ בְּבֵיתֶךָ. ר’ שִׁמְעוֹן פָּתַח וְאָמַר, (ירמיהו ל״א:ט״ו) קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ וְגוֹ’. תָּא חֲזֵי, הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ בְּכַמָּה אַתְרֵי. וְהַאי קְרָא קַשְׁיָא, רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנְיהָ, בְּנָהָא דְּרָחֵל יוֹסֵף וּבִנְיָמִין הֲווֹ וְלָא יַתִּיר, וְלֵאָה (כולהו) שִׁית שְׁבָטִין הֲווֹ דִּילָהּ, אֲמַאי בָּכַת רָחֵל וְלֹא לֵאָה.

AND THE RIVER SHALL SWARM WITH FROGS, WHICH SHALL GO UP AND COME INTO THINE HOUSE. R. Simeon quoted here the verse: “A voice is heard in Ramah, lamentation and bitter weeping, Rachel weeping for her children, because they were not” (Jer. 31, 16).

אֶלָּא הָכִי אָמְרוּ כְּתִיב, (בראשית כ״ט:י״ז) וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת. אֲמַאי רַכּוֹת. בְּגִין דְּכָל יוֹמָא נַפְקַת לְפָרָשַׁת אֹרְחִין, וְשָׁאָלַת עַל עֵשָׂו, וַהֲווּ אַמְרִין לָהּ עוֹבָדוֹי דְּהַהוּא רָשָׁע, וְדָחִילַת לְמִנְפַּל בְּגוֹ עַדְבֵיהּ, וַהֲוַת בָּכַת כָּל יוֹמָא, עַד דְּאִתְרְכָּכוּ עֵינָהָא.

וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָמַר, אַנְתְּ בָּכַת בְּגִין הַהוּא צַדִּיקָא, דְּלָא תֶּהֱוֵי בְּעַדְבֵיהּ דְּהַהוּא רָשָׁע. חַיָּיִךְ, אַחֲתָךְ תָּקוּם בְּפָרָשַׁת אֹרְחִין, וְתִבְכֵּי עַל גָּלְוּתְהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, וְאַתְּ תָּקוּם לְגוֹ וְלָא תִּבְכֵּי עָלַיְיהוּ וְרָחֵל אִיהִי בָּכַת עַל גָּלְוּתְהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל.

אֲבָל הַאי קְרָא, אִיהוּ עַל מַה דְּאַמָרָן. אֲבָל רָזָא דְּמִלָּה, דְּרָחֵל וְלֵאָה תְּרֵי עָלְמִין נִינְהוּ. חַד עָלְמָא דְּאְתְכַּסְיָא, וְחַד עָלְמָא דְּאִתְגַּלְיָא. וְעַל דָּא, דָּא אִתְקַבְּרַת וְאִתְחֲפִיאַת לְגוֹ בִּמְעַרְתָּא וְאִתְכְּסִיאַת. וְדָא קַיְּימָא בְּפָרָשַׁת אָרְחִין בְּאִתְגַּלְיָא. וְכֹלָּא כְּגַוְונָא עִלָּאָה. וּבְגִין כַּךְ לָא אָעִיל לָהּ יַעֲקֹב בִּמְעַרְתָּא, וְלָא בַּאֲתָר אַחֲרָא, דְּהָא כְּתִיב (בראשית מ״ח:ז׳) בְּעוֹד כִּבְרַת אֶרֶץ לָבוֹא אֶפְרָתָה, וְלָא אָעִיל לָהּ לְמָתָא. בְּגִין דְּהֲוָה יָדַע דְּאַתְרָהּ הֲוָה בְּאַתְרָא דְּאִתְגַּלְיָא.

תָּא חֲזֵי, כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל הָכִי אִקְרֵי, רָחֵל. כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר, (ישעיה נ”ב) וּכְרָחֵל לִפְנִי גּוֹזְזֶיהָ נְאֱלָמָה. אֲמַאי נְאֱלָמָה. דְּכַד שַׁלְטִין שְׁאַר עַמִּין, קָלָא אִתְפְּסָק מִינָהּ, וְהִיא אִתְאַלְּמַת.

The Community of Israel is called “Rachel”, as it says, “As a sheep (rahel) before her shearers is dumb” (Isa. 53, 7). Why dumb? Because when other nations rule over her the voice departs from her and she becomes dumb.

וְדָא הוּא דִּכְתִּיב, קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים. קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע דָּא יְרוּשָׁלַיִם לְעֵילָּא. רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ, כָּל זִמְנָא דְּיִשְׂרָאֵל אִינּוּן בְּגָלוּתָא, אִיהִי מְבַכָּה עָלַיְיהוּ דְּאִיהִי אִימָּא דִּלְהוֹן. מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ. מַאי טַעְמָא. כִּי אֵינְנּוּ. כִּי אֵינָם מִבָּעֵי לֵיהּ. אֶלָּא, בְּגִין דְּבַעְלָהּ דְּאִיהוּ קוֹל, אִסְתַּלָּק מִינָהּ, וְלָא אִתְחֲבָּר בַּהֲדָהּ.

“Ramah” (lit. high) refers to the Jerusalem which is above. “Rachel weeping for her children”: as long as Israel is in exile, Rachel weeps, for she is their Mother. “She refuseth to be comforted over her children for he (singular) is not”: it ought to be “they are not” (enam); why is the singular used? Because it refers to Israel’s Spouse (God), who is her “Voice”, and has departed from her and they live in separation.

וְתָא חֲזֵי, לָאו שַׁעֲתָא חֲדָא, אִיהִי דְּבָכַת עָלַיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל, אֶלָּא בְּכָל זִמְנָא וְזִמְנָא דְּאִינּוּן בְּגָלוּתָא. וּבְגִינֵי כַּךְ, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא גָּרַם לוֹן קָלָא לְמִצְרָאֵי, דִּכְתִּיב, (שמות י״א:ו׳) וְהָיְתָה צְעָקָה גְּדוֹלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר כָּמוֹהוּ לֹא נִהְיָתָה וְגוֹ’. וְזָמִין לוֹן קָלִין אַחֲרָנִין, בְּאִינּוּן עוּרְדְּעָנִין, דְּרָמָאן קָלִין בְּמֵעַיְיהוּ, וַהֲווּ נַפְלֵי בַּשְּׁוָקֵי כַּמֵּתִים.

It was not once only that Rachel wept over Israel, but whenever they are in exile she weeps over them so. Because of this the Holy One gave the Egyptians another kind of “voice”, in the croaking of the frogs, who made a noise in their insides.’

וַתַּעַל הַצְּפַרְדֵּעַ, חֲדָא הֲוָת, וְאוֹלִידַת, וְאִתְמַלְיָית אַרְעָא מִינַיְיהוּ. וַהֲווּ כֻּלְּהוּ מַסְרִין גַּרְמַיְיהוּ לְאֶשָּׁא, דִּכְתִּיב וּבְתַנּוּרֶיךָ וּבְמִשְׁאֲרוֹתֶיךָ, וּמַאי הֲווֹ אָמְרוּ. (תהילים ס״ו:י״ב) בָּאנוּ בָּאֵשׁ וּבַמַּיִם וַתּוֹצִיאֵנוּ לָרְוָיָה. וְאִי תֵּימָא אִי הֲכִי מַאי אִיכְפָּת לְהוּ לְמִצְרָאֵי דְעֲאלִין לְאֶשָׁא כָּל אִינוּן עוֹרְדֵעַנִין אֶלָּא כֻּלְהוּ עֲאלִין לְאֶשָׁא וְאֲזְלִין בְּתַּנוּרָא וְלָא מֵתִין. וְאִינוּן דְמֵתִּין מַאי קַא עַבְדֵי. נַהֲמָא הַוָה בְּתַּנוּרָא וְעֲאלִין בְּגוֹ נַהֲמָא וּמִתְבַּקְעִין וְנַפְקֵי מִנַיְיהוּ אַחֲרָנִין וְאִשְׁתַאֲרִין בְּנַהָמָּא. אָתוּ לְמֵיכַל מִּינֵה הַהוּא פִּתָא אִתְהַדְרוּ עוֹרְדֵעַנָיָיא בֵּמֶעֲיְיהוּ וְרַקְדָן וְרַמָּאן קַלִין עַד דְהַווּ מֵתִים. וְדָא קָשְׁיָיא לוֹן מִכֹּלָא. תָּא חָזֵי כְּתִיב וְשָׁרָץ הַיְאוֹר צְפַרְדֶעִים וְעָלוּ וּבָאוּ בְּבֵיתֶךָ וּבַחֲדַר מִשְׁכָּבְךָ וְעַל מִטָּתְךָ. פַּרְעֹה אִיהוּ אַלְקֵי קַדְמָאַה מִּכֻּלְהוּ וְיָתִּיר מִּכֻּלְהוּ. לֵיהוֵי שְׁמֵיהּ דִי אֱלַהָא מְבֹרָךְ מִן עַלְמָא וְעַד עַלְמָא דְהָוָה פָּקִיד עוֹבַדִין דִבְנֵי נָשָׁא בְכָל מָה דְעֲבְדֵי.

And the frog came up It was [only] one, but it gave birth [to others], and the land became filled with them. And they all sacrificed themselves [by jumping] into the fire, as it is written: into your ovens and into your kneading bowls (Exodus 7:28). And what were they saying? We went through fire and water; but You took us out in relief (Psalms 66:12). So you may say, „If so, what did the Egyptians care, since all those frogs went into the fire?” Rather, all of them went up into the fire and went into the ovens and [some] did not die. But what did the ones which died do? There was bread in the oven, and they went into the bread and exploded, but others came out from them and remained in the bread. When [the Egyptians] came to eat from it, that bread turned back into frogs in their innards. So [the frogs] danced and raised their voices until [those Egyptians] died. And this was harder for them than any of them. Come and see: It is written: The Nile shall swarm with frogs, and they shall come up and enter your house, your bedroom, and your bed. Pharaoh was the first and the hardest of all to be struck. May God’s name be blessed from the world to the world, since He visits all of the deeds that people do.

כְּתִיב (בראשית י״ב:ט״ו) וַיִּרְאוּ אוֹתָהּ שָׂרֵי פַרְעֹה וַיְהַלְלוּ אוֹתָהּ אֶל פַּרְעֹה וַתֻּקַּח הָאִשָּׁה בֵּית פַּרְעֹה. הַאי קְרָא לִדְּרָשָׁא הוּא דְּאָתָא. תְּלַת פַרְעֹה הָכָא. חַד, בְּהַהוּא זִמְנָא. וְחַד, בְּיוֹמוֹי דְּיוֹסֵף. וְחַד, בְּיוֹמוֹי דְּמֹשֶׁה דְּאַלְקֵי בְּקוֹלְפוֹי. (ס”א האי קרא כלא אתקיים בפרעה קדמאה אבל בשעתא וכו’ והאי קרא אתקיים)

THEY SHALL COME INTO THY HOUSE AND THY SLEEPING-CHAMBER AND THY BED. The bed here is mentioned only in connection with Pharaoh, not with his servants and people. The reason is this. It is written concerning Sarah: “The princes of Pharaoh saw her and commended her before Pharaoh, and the woman was taken into Pharaoh’s house” (Gen. 12, 15). The threefold repetition of “Pharaoh” in this verse corresponds to the three Pharaohs, one in the time of Sarah, one in the time of Joseph, and one whom Moses punished with his rod.

פַּרְעֹה קַדְמָאָה, בְּשַׁעֲתָה דְּאִתְנְסִיבַת שָׂרָה לְגַבֵּיהּ, רָמַז לְאוּמָנִין, וְצִיְּירוּ הַהוּא דִּיּוּקְנָא בְּאִדָּרֵיהּ, עַל עַרְסֵיהּ בְּכוֹתָלָא, לָא נָח דַּעְתֵּיהּ, עַד דְּעָבְדוּ דִּיּוּקְנָא דְּשָׂרָה בִּנְסִירוּ, וְכַד סָלִיק לְעַרְסֵיהּ, סָלִיק לָהּ עִמֵּיהּ. כָּל מַלְכָּא דְּאָתָא אֲבַתְרֵיהּ, הֲוָה חָמֵי הַהוּא דִּיּוּקְנָא מְצַיְּירָא צִיּוּרָא, וַהֲווּ עָאלִין קָמֵיהּ בְּדִיחִין, כַּד סָלִיק לְעַרְסֵיהּ הֲוָה אִתְהֲנֵי בְּהַהוּא צִיּוּר. בְּגִין כַּךְ, מַלְכָּא אַלְקֵי הָכָא יַתִּיר מִכֹּלָּא. (תא חזי) הַיְינוּ דִּכְתִּיב, וּבַחֲדַר מִשְׁכָּבְךָ וְעַל מִטָּתֶךָ. וּלְבָתַר, וּבְבֵית עֲבָדֶיךָ וּבְעַמֶּךָ. וּבְכֻלְּהוּ לָא כְּתִיב עַל מִטָּתָם, אֶלָּא לֵיהּ בִּלְחוֹדֵיהּ.

The first Pharaoh, seeing that Sarah was a beautiful woman, commanded his artists to make a likeness of her. They painted her picture on one of the walls of his bed- chamber, but he was not satisfied until they made a picture of her on wood, which he took with him to bed. Each successive Pharaoh used similarly to feast his eyes on that picture. For that reason Pharaoh was punished more severely than his subjects; the frogs entering even into his bed.

ר’ אַבָּא פָּתַח, (קהלת א׳:ז׳) כָּל הַנְּחָלִים הוֹלְכִים אֶל הַיָּם וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא אֶל מָקוֹם שֶׁהַנְּחָלִים הוֹלְכִים שָׁם הֵם שָׁבִים לָלָכֶת. הַאי קְרָא אִתְּמַר, וְאַמְרֵי לֵיהּ חַבְרַיָּיא. אֲבָל תָּא חֲזֵי, כַּד אִינּוּן נָחֲלִין עָאלִין לְגוֹ יַמָּא, וְיַמָּא נָקִיט לוֹן, וְשָׁאִיב לוֹן בְּגַוֵּיהּ, בְּגִין דְּקָפָאן מַיָּא בְּגוֹ יַמָּא, וְהַהוּא גְלִידִי שָׁאִיב כָּל מַיָּא דְּעָאלִין בֵּיהּ, וּלְבָתַר נָפְקִין מַיָּא בְּתּוּקְפָא דְּדָרוֹם, וְאַשְׁקֵי יַת כָּל חֵיוַת בָּרָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (תהילים ק״ד:י״א) יַשְׁקוּ כָּל חַיְתוֹ שָׂדָי.

(זהו הנזכר הכא) וְתָא חֲזֵי, יַמָּא דְּקָפָא שָׁאִיב כָּל מַיָּא, וְאִשְׁתְּרֵי בְּתּוּקְפָא דְּדָרוֹם, כְּמָה דְּאִתְּמַר, וּבְגִין כַּךְ אֵינֶנּוּ מָלֵא, וְאִתְּמַר.

וְהָא אִתְּעָרוּ בֵּיהּ חַבְרַיָּיא. אֶל מָקוֹם שֶׁהַנְּחָלִים הוֹלְכִים שָׁם הֵם שָׁבִים לָלָכֶת. מַאי טַעֲמָא הֵם שָׁבִים. בְּגִין דְּהַהוּא נָהָר דְּנָגִיד וְנָפִיק מֵעֵדֶן לָא פָּסִיק לְעָלְמִין, וְהוּא אַפִּיק תָּדִיר מַיָּא לְיַמָּא, וְעַל דָּא, מַיִין שָׁבִין לָלֶכֶת, וְתָבִין, וְאַזְלִין וְתָבִין, וְלָא פָּסְקִין לְעָלְמִין. וְכַד אִיהוּ תָּב לָלֶכֶת, בְּגִין לְמֵהַךְ לְאַשְׁקָאָה לְכֹלָּא, וְאָתֵי רוּחַ (וארא כ”ד ע”א) צָפוֹן וְקָפֵי מַיָּא, וְרוּחָא דְּדָרוֹם דְּאִיהוּ חֲמִימָא, (ס”א שרי) שָׁדֵּי לוֹן לְמֵהַךְ לְכָל סְטָר. וְעַל דָּא, הַאי יַמָּא יָתִיב בֵּין תְּרֵי סִטְרֵי אִלֵּין, וּבְגִינַיְיהוּ קַיְּימָא, וְאַרְבִין אַזְלִין וְנַטְלִין לְכָל סְטָר.

תָּא חֲזֵי, כַּד מַלְכָּא, אָתֵי לְעַרְסֵיהּ, בְּשַׁעֲתָא דְּאִתְפְּלִיג לֵילְיָא, רוּחָא דְּצָפוֹן אִתְּעַר, דְּאִיהוּ אִתְּעַר חֲבִיבוּתָא לְגַבֵּי מַטְרוֹנִיתָא, דְּאִלְמָלֵא אִתְעָרוּתָא דְּצָפוֹן, לָא אִתְחֲבָּר מַלְכָּא בַּהֲדָהּ, בְּגִין דְּצָפוֹן שָׁארֵי חֲבִיבוּתָא, כְּמָה דְּאִתְּמַר, (שיר השירים ב׳:ו׳) שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי. וְדָרוֹם חָבִיק בִּרְחִימוּ דִּכְתִּיב וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי, כְּדֵין כַּמָּה בְּדִיחִין מִתְעָרִין שִׁירָתָא, עַד דְּאָתֵי צַפְרָא, דִּכְתִּיב, (איוב ל״ח:ז׳) בְּרָן יַחַד כּוֹכְבֵי בֹּקֶר וַיָּרִיעוּ כָּל בְּנֵי אֱלהִים.

וְכַד אָתֵי צַפְרָא, כֻּלְּהוּ עִלָּאֵי וְתַתָּאֵי אַמְרֵי שִׁירָתָא, וְיִשְׂרָאֵל כְּגַוְונָא דָּא לְתַתָּא, דִּכְתִּיב, (ישעיהו ס״ב:ו׳-ז׳) הַמַּזְכִּירִים אֶת יְיָ’ אַל דֳּמִי לָכֶם. אַל דֳּמִי לָכֶם לְתַתָּא דַּיְיקָא. (בלילה)

כַּד אִתְפְּלִיג לֵילְיָא, אִינּוּן דְּתִיאוּבְתָּא דִּילְהוֹן לְאַדְכְּרָא תָּדִיר לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, לָא יָהֲבֵי שְׁכִיבוּ לְלִבָּא, וְקַיְימִין לְאַדְכְּרָא לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. כַּד סָלִיק צַפְרָא מַקְדִּימִין לְבֵי כְּנִישְׁתָּא, וּמְשַׁבְּחָאן לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְכֵן בָּתַר פַּלְגּוּת יוֹמָא. וְכֵן בְּלֵילְיָא, כַּד אִתְחֲשָׁךְ וְאִתְדְּבַק לֵילְיָא בְּחָשׁוֹכָא, וּבַת שִׁמְשָׁא. עַל אִלֵּין כְּתִיב הַמַּזְכִּירִים אֶת יְיָ’ אַל דֳּמִי לָכֶם. וְדָא עַמָּא קַדִּישָׁא דְּיִשְׂרָאֵל.

וְעַל דָּא, אַדְכַּר לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּמִצְרַיִם, וְסָלִיק עַל פַּרְעֹה, אִלֵּין דְּלָא מִשְׁתַּכְכֵי יְמָמָא וְלֵילְיָא, וּמַאן אִינּוּן. אוּרְדְּעַנְיָא, דְּקַלֵהוֹן לָא מִשְׁתְּכַךְ תָּדִיר, בְּגִין דְּאַתְקִיף בְּעַמָּא קַדִּישָׁא, דְּלָא מִשְׁתַּכְכֵי יְמָמָא וְלֵילֵי, לְשַׁבְּחָא לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְלָא הֲוָה בַּר נָשׁ בְּמִצְרַיִם, דְּיָכִיל לְמִשְׁתָּעֵי בַּהֲדֵי הֲדָדֵי. וּמִנַּיְיהוּ אִתְחַבְּלָת אַרְעָא. וּמִקַּלֵּהוֹן הֲווֹ יְנוֹקִין וְרַבְיָין מֵתִין.

R. Abba said: ‘Israel praise God day and night, and in response the Holy One, blessed be He, remembered them in Egypt and brought against Pharaoh creatures that remain still neither day nor night, to wit, the frogs, whose sounds never cease, in punishment for his having made heavy the burden of the holy people, who cease not day or night to chant praises to the Holy One, blessed be He. Through the croakings of the frogs no one in Egypt could converse with his neighbour; through them the very soil became polluted, and babes and young children died from their chatter.

וְאִי תֵּימָא הֵיךְ לָא יַכְלִין לְקָטְלָא לוֹן. אֶלָּא, אִי אֲרִים בַּר נָשׁ חוּטְרָא, אוֹ אֲבָנָא, לְקָטְלָא חֲדָא, אִתְבַקְעַת, וְנָפְקִין שִׁית מִינָהּ, מִגּוֹ מְעָהָא, וְאַזְלֵי וְטַרְטָשֵׁי בְּאַרְעָא, עַד דְּהַוִי, מִתְמַנָע לְמִקְרָב בְּהוּ.

Why, it may be asked, were the Egyptians not able to slay them? The explanation is that for every one an Egyptian attempted to kill with a stick or a stone, six came forth out of its belly, running hither and thither, so that people refrained from touching them.

תָּא חֲזֵי, כַּמָּה נָהֲרִין, כַּמָּה יְאוֹרִין, נַפְקָא מִגּוֹ יַמָּא עִלָּאָה, כַּד אִתְמַשְּׁכָן וּמִשְׁתְּרָן מַיָּא, (ויחי רמ”ג) וּמִתְפַּלְגִין כַּמָּה נְחָלִין, לְכַמָּה סִטְרִין, לְכַמָּה יְאוֹרִין, לְכַמָּה נָהֲרִין. וְחוּלָקָא דִּמְמָנָא דְּסִטְרָא דְּמִצְרַיִם אִינּוּן מַיִין (בראשית קכ”ט) מְרַחֲשָׁן אִלֵּין, דְּלֵית לָךְ מַיִין דְּנָפְקִין מִגּוֹ יַמָּא, דְּלָא מַפְקֵי נוּנִין לְזִינִין.

Observe that ever so many streams and rivers rise out of the Supernal Sea, which in their courses divide and subdivide again into many other rivers and streams: and the portion that fell to the side of Egypt were waters swarming with such creatures. For all waters issuing from that sea breed various kinds of fishes, to wit, messengers sent into the world to carry out the will of their Master through the spirit of Wisdom.

מַאן אִינּוּן נוּנִין. אִינּוּן שְׁלִיחָן בְּעָלְמָא, מְמָנָן לְמֶעְבַּד רְעוּתָא דְּמָארֵיהוֹן, מְמָנָן בְּרוּחָא דְּחָכְמְתָא. וְעַל דָּא תָּנֵינָן, אִית מַיִין מְגַדְּלִין חַכִּימִין. וְאִית מַיִין מְגַדְּלִין טִפְּשִׁין. לְפוּם אִינּוּן נָהֲרִין דְּמִתְחַלְּקִין לְכָל סִטְרִין.

In regard to this a traditional text tells us that there are waters that breed wise men and other waters that breed foolish men, according to the various rivers that branch off into all sides.

וְהָכָא נַהֲרֵי דְּמִצְרָאֵי, מְגַדְּלִין מָארֵי דְּחָרָשִׁין, נוּנִין בְּסִיטִין, קְפִיטִין בְּעֶשֶׂר דַּרְגִּין דְּחָרָשִׁין, דִּכְתִּיב, (דברים י״ח:י׳-י״א) קוֹסֵם, קְסָמִים, מְעוֹנֵן, וּמְנַחֵשׁ, וּמְכַשֵּׁף, וְחוֹבֵר חָבֶר, וְשׁוֹאֵל אוֹב, וְיִדְּעוֹנִי, וְדוֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים. הָא עֶשֶׂר זִינִין דְּחָכְמְתָא דְּחָרָשַׁיָּא.

Now the Egyptian rivers breed masters of sorcery of various kinds, and of ten degrees, as enumerated in the verse, “one that useth divination, a soothsayer, or a charmer, or one that consulteth a ghost or a familiar spirit, or a necromancer” (Deut. 18, 10-11). Here we have ten species of sorcery.

וּבְהַהוּא זִמְנָא, אוֹשִׁיט קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אֶצְבְּעָא דִּידֵיהּ, וּבַלְבֵּל אִינּוּן נְחָלִין נַהֲרִין דְּמִצְרָאֵי, וְאִתְמְנָעוּ אִינּוּן נוּנֵי דְּחָכְמְתָא דִּילְהוֹן. חַד אִתְהַפַּךְ לְדָמָא, וְחַד דְּסָלִיקוּ נוּנֵי קָלִין, (דכולהו נונין תליין) בְּלֹא תּוֹעַלְתָּא, וְלָא אָתֵי עָלַיְיהוּ רוּחָא דְּאִינּוּן חָכְמְתָן.

And at that time the Holy One, blessed be He, stretched forth His finger and disturbed the brooks and rivers of Egypt so that their fishes of wisdom were confounded: some waters turned into blood, others threw up small fishes of no account upon whom the spirit of sorcery never rested.

עָרוֹב: כִּי הַאי גַּוְונָא, דְּעִרְבֵּב לוֹן זִינֵי דְּחָכְמְתָא דִּילְהוֹן, וְלָא יַכְלִין לְאִתְדַּבְּקָא, וְלא עוֹד, אֶלָּא אֲפִילּוּ דְּהָנֵי דְּאִשְׁתְּכָחוּ בְּאַרְעָא, מְחַבְּלָן לוֹן בְּאַרְעָא, וּמְחַבְּלָן אוֹרְחַיְיהוּ. עָרוֹב, מַאי עָרוֹב. עִרְבּוּבְיָא. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (ויקרא י״ט:י״ט) וּבֶגֶד כִּלְאַיִם. עִרוּבִין: (ויקרא י״ט:י״ט) שָׂדְךָ לֹא תִּזְרַע כִּלְאָיִם: זִינִין סַגִּיאִין בְּאָרָמוּת יְדָא.

Then there came upon them the plague called ’arob (lit. mixture, i.e. mixture of various beasts) which allegorically indicates that the Almighty confounded their magical arts so that their practitioners were not able to piece them together. Moreover, that confusion produced a mingling of a perverse and hybrid kind similar to those referred to in the words of Scripture, “thou shalt not sow thy field with two kinds of seed; neither shall there come upon thee a garment of two kinds of stuff mingled together” (Lev. 19, 19).

תָּא חֲזֵי, כַּמָּה חֵילִין אִתְעָרוּ לְעֵילָּא כְּחַד, וּבַלְבֵּל לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כַּחֲדָא, בְּגִין לְבַלְבְּלָא חֵיילַיְיהוּ תַּקִּיפָא לְעֵילָּא. וְכָל אִינּוּן גְּבוּרָן דְּעָבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּמִצְרַיִם, בִּידָא חֲדָא הֲוָה, דְּאָרִים יְדֵיהּ עָלַיְיהוּ, לְעֵילָּא וְתַתָּא, וּמִתַּמָּן אִתְאֲבִידַת חָכְמְתָא דְּמִצְרַיִם, דִּכְתִּיב, (ישעיהו כ״ט:י״ד) וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבוֹנָיו תִּסְתַּתָּר.

Many were then the legions that bestirred themselves above, but the Holy One, blessed be He, confounded them altogether; these mighty deeds which the Almighty performed in Egypt were accomplished by the raising of one of his hands against them, both on high and below. It was then that the wisdom of Egypt perished, as Scripture says: “and the wisdom of their wise men shall perish, and the understanding of their prudent men shall be hid” (Isa. 29, 14).

וְתָא חֲזֵי, כְּתִיב, (ישעיהו י״ט:ב׳) וְסִכְסַכְתִּי מִצְרַיִם בְּמִצְרַיִם. מִצְרַיִם לְעֵילָּא, בְּמִצְרַיִם לְתַתָּא. בְּגִין דְּאִינּוּן חֵילִין לְעֵילָּא, מְמָנָן עַל חֵילִין דִּלְתַתָּא, וְאִתְעָרְבוּ כֻּלְּהוּ. אִתְעָרְבוּ לְעֵילָּא, דְּלָא הֲווֹ מִצְרָאֵי יַכְלֵי לְאִתְקַשְּׁרָא בְּחָרָשַׁיְיהוּ, בְּאִינּוּן דּוּכְתֵּי דַּהֲווֹ מִתְקַשְּׁרֵי בְּקַדְמִיתָא, דְּהָא אִתְבַּלְבָּלוּ. וְעַל דָּא אַיְיתֵי עָלַיְיהוּ עָרוֹב, חִיוָון דַּהֲווֹ מִתְעָרְבֵי דָּא בְּדָא.

Note further the pronouncement: “And I will confuse Egypt with Egypt” (Ibid. 19, 2), that is to say, celestial Egypt with terrestrial Egypt. For the celestial legions are in charge of the terrestrial ones, and they both were altogether thrown in disorder. They were confused on high so that the Egyptians could not derive inspiration from the celestial sources as formerly. It was with this object that the Almighty brought on them the ’arob, or mixture and confusion, manifested in a mixed horde of beasts that assailed them; as well as the plague of vermin, engendered from the dust of the earth.

כִּנִּים, דְּסַלְּקָא עַפְרָא דְּאַרְעָא. וְתָא חֲזֵי, כָּל אִיבָא דְּאִתְיְלִידַת בְּאַרְעָא, מֵחֵילָא דִּלְעֵילָּא מְמָנָא דְּאִזְדְּרַע עָלָה אִיהוּ, וְכֹלָּא הֲוָה כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא.

Observe that whatever is engendered on earth grows through the stimulus of a celestial Chieftain who has charge over it, and that all on earth is shaped after a celestial pattern.

וְתָא חֲזֵי, שִׁבְעָה רְקִיעִין עָבֵד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כְּגַוְונָא דָּא שִׁבְעָה אַרְעָאן. וְאִינּוּן תְּחוּמִין דְּמִתְפָּרְשָׁן בְּדוּכְתַּיְיהוּ. ז’ רְקִיעִין לְעֵילָּא, שִׁבְעָה תְּחוּמֵי אַרְעָא לְעֵילָּא, כְּהַאי גַּוְונָא לְתַתָּא מִתְפָּרְשָׁן דַּרְגִּין, ז’ רְקִיעִין, וְז’ תְּחוּמֵי אַרְעָא. וְהָא אוּקְמוּהוּ חַבְרַיָּיא, בְּז’ אַרְעִין כְּסוּפְטָא דָּא עַל דָּא.

There are on high seven firmaments, and seven zones of earth. Correspondingly, in the lower world there are seven graded firmaments and seven zones of earth. These, as the Companions have expounded, are arranged like the rungs of a ladder, rising one above the other, and each zone has ten divisions, so that there are seventy in all. Each one of these is presided over by a Chieftain, and these seventy Chieftains have under their charge the seventy nations of the earth.

וְאִינּוּן ז’ תְּחוּמֵי אַרְעָא לְעֵילָּא, כָּל חַד וְחַד (מתפרשאן לשבעין ממנן) מִתְפָּרְשָׁן לְעֶשֶׂר, וְאִינּוּן מִתְפָּלְּגָאן לְע’ מְמָנָן, דִּמְמָנָן עַל שִׁבְעִין עַמִּין. (בלק ר”ט ע”ב) וְהַהוּא אַרְעָא, תְּחוּמָא דְּכָל עַמָּא וְעַמָּא, סַחֲרָא לְאַרְעָא קַדִּישָׁא דְּיִשְׂרָאֵל. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (שיר השירים ג׳:ז׳) הִנִּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה שִׁשִּׁים גִּבּוֹרִים סָבִיב לָהּ מִגִּבּוֹרֵי יִשְׂרָאֵל וַעֲשָׂרָה בְּגַוַויְיהוּ טְמִירִין, וְאִינּוּן ע’ דְּסַחֲרָן אַרְעָא קַדִּישָׁא. וְדָא הוּא לְעֵילָּא, כְּגַוְונָא דָּא לְתַתָּא.

These seventy earth-divisions, again, border on and surround the Holy Land, as Scripture says: “Behold, it is the couch of Solomon; threescore mighty men are about, of the mighty men of Israel” (S.S. 3, 7), there being, in addition to the threescore mentioned, ten concealed among their number.

וְתָּא חֲזֵי, הַהוּא אַרְעָא, תְּחוּמָא דְּחוּלָקָא דְּמִצְרָאֵי, בְּהַהוּא זִמְנָא, אוֹשִׁיט קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אֶצְבְּעָא דִּילֵיהּ, וְאִתְיְלִידוּ טַפְסִירִין בְּהַהוּא תְּחוּמָא, וְאִתְיְבָשׁוּ כָּל אִינּוּן תְּחוּמִין דְּרַכִּיכוּ מַיָּא. וְכָל יְרוֹקָא דְּמַיִין דְּנַבְעִין, כְּדֵין לְתַתָּא, אִתְחֲזִיאוּ קִלְמִין מֵעַפְרָא דְּאַרְעָא.

All these surround the Holy Land. This alludes to the upper world, and the same is reproduced in the lower world. Now at that time the Holy One, blessed be He, stretched forth His finger over the zone that was allotted to the Egyptians, and a fiery flame passed through the whole tract and dried up all the alluvial soil, with the result that the dust of the earth generated vermin.

וְהָא אִתְּמַר דְּאַהֲרֹן הֲוָה מָחֵי. אֲבָל בְּגִין דָּא אַהֲרֹן הֲוָה מָחֵי, לְאַחֲזָאָה דִּימִינָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא תָּבַר לְשַׂנְאִין, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (שמות ט״ו:ו׳) יְמִינְךָ יְיָ’ תִּרְעַץ אוֹיֵב. כְּגַוְונָא דָּא, זָמִין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאַיְיתָאָה עַל קַרְתָּא דְּרוֹמִי רַבְּתָא, דִּכְתִּיב, (ישעיהו ל״ד:ט׳) וְנֶהֶפְכוּ נְחָלֶיהָ לְזֶפֶת וַעֲפָרָהּ לְגָפְרִית. וְעַל דָּא, כָּל עֲפַר הָאָרֶץ הָיָה כִנִּים בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם.

It was Aaron that smote the dust, in order to show that the right hand of the Holy One, blessed be He, breaks His enemies, as we read: “Thy right hand, O Lord, dasheth in pieces the enemy” (Ex. 15, 6). The same punishment is destined to be meted out by the Holy One, blessed be He, to Rome the great Metropolis, as it is written: “And the streams thereof shall be turned into pitch, and the dust thereof into brimstone” (Isa. 34, 9). Thus “all the dust of the earth became vermin throughout all the land of Egypt”.

Vaera, Chapter 18

רִבִּי יְהוּדָה וְרִבִּי חִיָּיא, הֲווֹ אַזְלֵי בְּאוֹרְחָא. אָמַר רִבִּי חִיָּיא, חַבְרַיָּיא כַּד אִינּוּן בְּאוֹרְחָא, בַּעְיָין לְמֵהַךְ בְּלִבָּא חַד. וְאִי אִיעֲרָעוּ, אוֹ אַזְלֵי בְּגַוַויְיהוּ חַיָּיבֵי עָלְמָא, אוֹ בְּנֵי נָשָׁא דְּלָאו אִינּוּן מֵהֵיכָלָא דְּמַלְכָּא, בָּעוּ לְאִתְפָּרְשָׁא מִנַּיְיהוּ. מְנָא לָן. מִכָּלֵב, דִּכְתִּיב, (במדבר י״ד:כ״ד) וְעַבְדִּי כָלֵב עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ וַיְמַלֵּא אַחֲרָי. מַאי רוּחַ אַחֶרֶת. דְּאִתְפְּרַשׁ מֵאִינוּן מְאַלְּלִין, דִּכְתִּיב, (במדבר י״ד:כ״ד) וַיַּעֲלוּ בַנֶּגֶב וַיָּבֹא עַד חֶבְרוֹן. דְּאִתְפְּרַשׁ מֵאִינוּן מְאַלְּלִין וְאָתָא אִיהוּ בִּלְחוֹדוֹי לְחֶבְרוֹן, לְאִשְׁתַּטְּחָא עַל קִבְרֵי אֲבָהָן.

R. Judah and R. Hiya were once walking together. Said R. Hiya: ‘When members of the Fellowship journey together they must be of one heart and mind, and should sinners or persons who have no place in the King’s Palace chance to fall in with them, or to be in their company, they must separate from them. They should take example from Caleb, of whom it is written: “But my servant Caleb, because he had another spirit with him, and hath followed me fully…” (Num. 14, 24). “Another spirit” signifies that Caleb separated himself from the other spies and went alone to Hebron in order to prostrate himself at the cave of Machpelah before the graves of the patriarchs;

וְחֶבְרוֹן, אִתְיְהִיב לֵיהּ חוּלָק אַחֲסָנָא לְאִתַּתְקְפָא בֵּיהּ, כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר, (דברים א׳:ל״ו) וְלוֹ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר דָּרַךְ בָּהּ. אֲמַאי יָהִיבוּ לֵיהּ חֶבְרוֹן. אִי בְּגִין דְּאִשְׁתָּטַּח בְּקִבְרֵי אֲבָהָן לְאִשְׁתְּזָבָא מֵהַהוּא עֵיטָא דִּילְהוֹן דְּאִשְׁתְּזִיב. לָא.

And Hebron was allotted to him as his inheritance, as it is written: “To him will I give the land that he hath trodden upon” (Deut. 1, 36). And why was Hebron given to him?

אֶלָּא, רָזָא דְּמִלָּה שְׁמַעְנָא. כְּגַוְונָא דָּא כְּתִיב, (שמואל ב ב׳:א׳) וַיִּשְׁאַל דָּוִד בַּיְיָ’ לֵאמֹר הַאֶעֱלֶה בְּאַחַת עָרֵי יְהוּדָה וַיֹּאמֶר יְיָ’ אֵלָיו עֲלֵה וַיֹּאמֶר דָּוִד אָנָּה אֶעֱלֶה וַיֹּאמֶר חֶבְרוֹנָה. הָכָא אִית לְאִסְתַּכְּלָא, כֵּיוָן דְּהָא מִית שָׁאוּל, וְדָוִד בְּיוֹמֵי דְּשָׁאוּל אִתְמְשַׁח לְקַבְּלָא מַלְכוּ. כֵּיוָן דְּמִית שָׁאוּל אֲמַאי לָא אַמְלִיכוּ לֵיהּ לְדָוִד, וְלָא קַבִּיל מַלְכוּ עַל כָּל יִשְׂרָאֵל, וְאָתָא לְחֶבְרוֹן, ומַלְכוּ קַבִּיל עַל יְהוּדָה בִּלְחוֹדוֹי שֶׁבַע שָׁנִים, וְאִתְעַכָּב תַּמָּן כָּל הָנֵי שֶׁבַע שָׁנִים. וּלְבָתַר דְּמִית אִישׁ בּוֹשֶת, קַבִּיל מָלְכוּ עַל כָּל יִשְׂרָאֵל בִּירוּשָׁלַיִם.

There is an esoteric reason for this, the same which also underlies David’s connection with Hebron. For we find that when Saul died and David enquired of the Lord, “Shall I go up into any of the cities of Judah?”, the answer was that he should go up into Hebron (2 Sam. 2, 1). Now, since Saul was dead and David already the rightful king, why did he not at once proclaim his rule over the whole land? Why was it necessary for him to go to Hebron and there become anointed as king over Judah only for seven years, not being declared monarch over the whole of Israel till after the death of Ish-Bosheth?

אֶלָּא, כֹּלָּא הוּא רָזָא קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. תָּא חֲזֵי, מַלְכוּתָא קַדִּישָׁא לָא קַבִּיל מַלְכוּ שְׁלֵימָתָא, עַד דְּאִתְחֲבָּר (בראשית ע”ט ע”ב) בַּאֲבָהָן. וְכַד אִתְחֲבָּר בְּהוּ, אִתְבְּנִי בְּבִנְיָינָא שְׁלִימוּ, מֵעָלְמָא עִלָּאָה, וְעָלְמָא (בראשית רמ”ז ע”א) עִלָּאָה אִקְרֵי שֶׁבַע שָׁנִים, בְּגִין דְּכֻלְּהוּ בֵּיהּ.

Truly, the Holy One, blessed be His Name, had a deep purpose in this. The holy kingdom could not be fully established without first attaching itself to the patriarchs in Hebron. When that contact was established the kingdom was firmly erected with support from the world above, whose symbol, in David’s case, was “seven years”. seven being the number of perfection, because it contains all.

וְסִימָנִיךָ (מלכים א ו׳:ל״ח) וַיִּבְנֵהוּ שֶׁבַע שָׁנִים, דָּא עָלְמָא עִלָּאָה. וְלָא כְּתִיב וַיִּבְנֵהוּ בְּשֶׁבַע שָׁנִים. כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר, (שמות ל״א:י״ז) כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה’ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ. מַאן שֵׁשֶׁת יָמִים, דָּא אַבְרָהָם. דִּכְתִּיב, (בראשית ב׳:ד׳) אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם, בְּאַבְרָהָם. וְאַבְרָהָם שֵׁשֶׁת יָמִים אִקְרֵי. וּבְגִין (נ”א וביה) דְּאִיהוּ שֵׁשֶׁת יָמִים, אִתְבְּנֵי עָלְמָא. בְּהַהוּא (נ”א בהאי) גַּוְונָא וַיִּבְנֵהוּ שֶׁבַע שָׁנִים.

So when it is said of the Temple, “And he built it seven years”, the same perfection is suggested.

וְתָא חֲזֵי, דָּוִד בָּעָא לְאִתְבְּנָאָה בְּמַלְכוּ שְׁלֵימָתָא לְתַתָּא, כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא, וְלָא אִתְבְּנֵי, עַד דְּאָתָא וְאִתְחֲבָּר בַּאֲבָהָן. וְקָאִים שֶׁבַע שָׁנִים לְאִתְבְּנָאָה בְּגַוַויְיהוּ. לְבָתַר שֶׁבַע שָׁנִים, אִתְבְּנֵי בְּכֹלָּא, אִתְמַשְּׁכָא מַלְכוּתֵיהּ דִּי לָא תַּעְדֵּי לְעָלְמִין. וְאִי לָאו דְּאִתְעָבַד בְּחֶבְרוֹן לְאִתְחַבְּרָא בְּדוּכְתֵּיהּ, לָא אִתְבְּנִי מַלְכוּתֵיהּ לְאִתְמַשְׁכָא כְּדְקָא יֵאוֹת. כְּהַאי גַּוְונָא כָּלֵב, אִתְנְהִיר בֵּיהּ רוּחָא דְּחָכְמְתָא, וְאָתָא לְחֶבְרוֹן, לְאִתְחַבְּרָא בַּאֲבָהָן, וּלְדוּכְתֵּיהּ אָזִל, וּלְבָתַר, דּוּכְתֵּיהּ הֲוָה, וְיָרִית לֵיהּ.

Now, David desired to build the perfect kingdom here below as a counterpart of the Kingdom above; but before he could achieve his desire he had to acquire power for the task by attaching himself to the patriarchs for “seven” years. Thus only was he enabled to establish his kingdom in perfection, in the fashion of the Kingdom of supernal light: a kingdom never to be shaken. And, guided by a similar inspiration, Caleb also went to Hebron.

Vaera, Chapter 19

רִבִּי יֵיסָא (נדפס מקץ קצ”ו ע”ב) וְרִבִּי חִזְקִיָּה, הֲווֹ אַזְלֵי מִקַּפּוּטְקִיָּא לְלוּד, וַהֲוָה עִמְּהוֹן חַד יוּדָאי בְּמָטוּל דְּקַטְפִירָא דַּחֲמָרָא. עַד דַּהֲווֹ אַזְלֵי, אָמַר רִבִּי יֵיסָא לְרִבִּי חִזְקִיָּה, אַפְתַּח פּוּמָךְ, וְאֵימָא חַד מִלָּה, מֵאִינוּן מִלֵּי מְעַלְּיָיתָא דְּאוֹרַיְיתָא, דְּאַתְּ אֲמַרְתְּ בְּכָל יוֹמָא, קָמֵי בּוּצִינָא קַדִּישָׁא.

R. Jose and R. Hezekiah were once going from Cappadocia to Lydda, and with them was a Jew driving a donkey heavily laden.

פָּתַח וְאָמַר, (משלי ג׳:י״ז) דְּרָכֶיהָ דַּרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם. דְּרָכֶיהָ דַּרְכֵי נֹעַם, אִלֵּין אוֹרְחִין דְּאוֹרַיְיתָא, דְּמַאן דְּאָזִיל בְּאוֹרְחֵי דְּאוֹרַיְיתָא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אַשְׁרֵי עָלֵיהּ נְעִימוּתָא דִּשְׁכִינְתָּא, דְּלָא תַּעְדֵּי מִנֵיהּ לְעָלְמִין. וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם, דְּכָל שְׁבִילִין דְּאוֹרַיְיתָא, כּוּלְהוֹן שְׁלָם. שְׁלָם לֵיהּ לְעֵילָּא, שְׁלָם לֵיהּ לְתַתָּא. שְׁלָם לֵיהּ בְּעָלְמָא דֵּין, שְׁלָם לֵיהּ בְּעָלְמָא דְּאָתֵי.

אָמַר הַהוּא יוּדָאי, אִיסוּרָא בְּקִיסְטְרָא, בְּהַאי קְרָא אִשְׁתְּכַח. אֲמַר לֵיהּ מְנַּיִין לָךְ. אָמַר לֵיהּ, מֵאַבָּא שְׁמַעְנָא, וְאוֹלִיפְנָא הָכָא בְּהַאי קְרָא מִלָּה טָבָא.

פָּתַח וְאָמַר, הַאי קְרָא בִּתְרֵין גַּוְונִין אִיהִי, וּבִתְרֵין סִטְרִין. קָרֵי בֵּיהּ דְּרָכִים, וְקָרֵי בֵּיהּ נְתִיבוֹת. קָרֵי בֵּיהּ נוֹעַם, וְקָרֵי בֵּיהּ שָׁלוֹם. מַאן דְּרָכִים. וּמַאן נְתִיבוֹת. מַאן נֹעַם. וּמַאן שָׁלוֹם.

אֶלָּא, דְּרָכֶיהָ דַּרְכֵי נֹעַם, הַיְינוּ דִּכְתִּיב, (ישעיהו מ״ג:ט״ז) הַנּוֹתֵן בַּיָּם דָּרֶךְ. דְּהָא כָּל אֲתָר דְּאִקְרֵי בְּאוֹרַיְיתָא דֶּרֶךְ, הוּא אוֹרְחָא פְּתִיחָא לְכֹלָּא. כְּהַאי אוֹרְחָא דְּהוּא פָּתִיחַ לְכָל בַּר נָשׁ. כַּךְ דְּרָכֶיהָ, אִלֵּין דְּרָכִים דְּאִינּוּן פְּתִיחָן מֵאֲבָהָן, דְּכָרָאן בְּיַמָּא רַבָּא, וְעָאלִין בְּגַוֵּיהּ. וְאִינּוּן אוֹרְחִין מִתְפַּתְּחִין לְכָל עִיבָר, וּלְכָל סִטְרֵי עָלְמָא.

וְהַאי נֹעַם, הוּא נְעִימוּ דְּנָפִיק מֵעָלְמָא דְּאָתֵי, (נ”א ומעלמא דאתי נהרין כל בוצינין) וְנָהִיר לְכָל בּוּצִינִין, וּמִתְפָּרְשִׁין (נ”א נהורין) לְכָל עִיבָר, וְהַהוּא טִיבוּ, וּנְהוֹרָא דְּעָלְמָא דְּאָתֵי, דְּיַנְקִין אֲבָהָן, אִקְרֵי נֹעַם. דָּבָר אַחֵר, עָלְמָא דְּאָתֵי, אִקְרֵי נֹעַם. וְכַד אִתְּעַר עָלְמָא דְּאָתֵי, כָּל טִיבוּ, וְכָל חֵידוּ, וְכָל נְהוֹרִין, וְכָל חֵירוּ דְּעָלְמָא אִתְּעַר. וּבְגִינֵי כַּךְ, אִקְרֵי נֹעַם.

וְעַל דָּא תָּנֵינָן, חַיָּיבִין דְּגֵיהִנָּם, בְּשַׁעֲתָא דְּעָאל שַׁבְּתָא, כֻּלְּהוּ נַיְיחִין, וְאִית לְהוּ (ס”א חירו) חֵידוּ, וְנַיְיחָא בְּשַׁבָּתָא. כֵּיוָן דְּנָפִיק שַׁבְּתָא, אִית לָן לְאַתְעָרָא חֵידוּ עִלָּאָה עָלָנָא, דְּנִשְׁתֵּזִיב מֵהַהוּא עוֹנְשָׁא דְּחַיָּבָיא, דְּאִתְדָּנוּ מֵהַהִיא שַׁעֲתָא וּלְהָלְאָה. וְאִית לָן לְאַתְעֲרָא וְלֵימָא, (תהילים צ׳:י״ז) וִיהִי נֹעַם יְיָ’ אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ. דָּא הוּא נֹעַם עִלָּאָה, (חירו) חֵידוּ דְּכֹלָּא. וְעַל דָּא, דְּרָכֶיהָ דַּרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם.

מַאן נְתִיבוֹתֶיהָ. אִלֵּין אִינּוּן נְתִיבוֹת וּשְׁבִילִין, דְּנַפְקֵי מִלְּעֵילָּא, וְכֻלְּהוּ נָקִיט לוֹן בְּרִית יְחִידָאי, דְּאִיהוּ אִקְרֵי שָׁלוֹם, שְׁלָמָא דְּבֵיתָא, וְעָאִיל לוֹן לְיַמָּא רַבָּא, כַּד אִיהוּ בְּתוּקְפֵּיהּ. וּכְדֵין יָהִיב לֵיהּ שְׁלָם. הֲדָא הוּא דִכְתִיב וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם. (ע”כ) אָתוּ רִבִּי יֵיסָא ור’ חִזְקִיָּה, וְנָשְׁקוּ לֵיהּ, אָמְרוּ וּמַה כָּל הָנֵי מִלִּין עִלָּאִין טְמִירִין גַּבָּךְ, וְלָא יָדַעְנָא. אָזְלוּ. כַּד מָטוּ חַד בֵּי חֲקַל, חָמוּ בְּעִירֵי דְּבֵי חֲקַל מֵתִין, אָמְרוּ וַדַּאי דֶּבֶר דִּבְעִיִרִי אִית בַּאֲתַר דָּא.

On their way they arrived at a field where they noticed a number of animals dead and dying. They said: ‘Undoubtedly, a cattle plague has broken out in this place.’

Vaera, Chapter 20

אָמַר הַהוּא יוּדָאִי, הָא דְּאַמְרִיתּוּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קָטַל בְּמִצְרַיִם, כָּל אִינּוּן עָאנֵי, כָּל אִינּוּן בְּעִירֵי. תְּלַת מוֹתָנֵי הֲווֹ בִּבְעִירֵי. חַד, דֶּבֶר. וְחַד, אִינּוּן דְּקָטִיל בָּרָד. וְחַד, אִינּוּן בּוּכְרֵי דִּבְעִירֵי.

The Judean then remarked as follows: ‘The slaying of the flocks and herds in Egypt was of three kinds. One was through the murrain, one through the hail, and a third was limited to the firstborn.

וּמַה הֲוָה מוֹתָנָא דִּילְהוֹן. אֶלָּא, הָא, כְּתִיב בְּקַדְמִיתָא, (שמות ט׳:ג׳) הִנֵּה יַד יְיָ’ הוֹיָה בְּמִקְנְךָ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה, אֲמַאי בְּכֻלְּהוּ לָא כְּתִיב יַד יְיָ’. אֶלָּא, הָכָא (נ”א לא כתיב יד אלהים אלא יד יי) (ס”א אל יד ה’) אִיהוּ יָדָא בַּחֲמִשָּׁה אֶצְבְּעָאן. דְּהָא בְּקַדְמִיתָא כְּתִיב, אֶצְבַּע אֱלֹהִים הִיא. וְהָכָא כֻּלְּהוּ חָמֵשׁ אֶצְבְּעָאן, וְכָל אֶצְבְּעָא וְאֶצְבְּעָא, קָטַל זִּינָא חֲדָא. וַחֲמִשָּׁה זִינִין הֲווֹ, דִּכְתִּיב, בַּסּוּסִים, בַּחֲמוֹרִים, בַּגְּמַלִּים, בַּבַּקָר, וּבַצֹּאן. הָא חֲמִשָּׁה זִינִין, לַחֲמִשָּׁה אֶצְבְּעָאן, דְּאִקְרוּן יַד. בְּגִינֵי כַּךְ, הִנֵּה יַד יְיָ’ הוֹיָה וְגוֹ’ דֶּבֶר כָּבֵד מְאֹד. דַּהֲווֹ מֵתִים מִגַּרְמַיְיהוּ, וְאִשְׁתְּכָחוּ מֵתִים.

In regard to the first it is written: “Behold, the hand of the Lord is upon thy cattle which are in the field.” Whereas previously it is written, “it is the finger of God” (Ex. 8, 16), here it speaks of “the hand of the Lord”, to wit, with all its five fingers, for the reason that five species of cattle were smitten, as enumerated in the passage, “upon the horses, upon the asses, upon the camels, upon the herds, and upon the flocks.” They were smitten each one by one of the five fingers, and thus together by the hand of the Lord. Hence we read, “a very grievous murrain”, signifying that the cattle died of themselves, suddenly and without any visible cause.

בָּתַר דְּלָא אֲהַדְרוּ מִצְרָאֵי, אִינּוּן אַתְוָון מַמָּשׁ, אֲהַדְרוּ וְקָטְלוּ כָּל אִינּוּן דְּאִשְׁתָּאָרוּ. וְדֶבֶר, אַהְדָּר בָּרָד. מַה בֵּין הַאי לְהַאי. אֶלָּא דָּא בְּנִיחוּתָא, וְדָא בִּתְקִיפוּ דְּרוּגְזָא. וּתְרֵין אִלֵּין, הֲווֹ בַּאֲתַר חַד, בְּחָמֵשׁ אֶצְבְּעָאן.

Afterwards, as the Egyptians did not repent, the DeBeR (murrain) literally turned about its letters and became BaRaD (hail), which killed all those that survived. The difference between the two was that the former killed gently, and the latter with violence and with fury. Both, however, struck the same species, and by means of the five fingers.’

Vaera, Chapter 21

תָּא חֲזֵי, דֶּבֶר אַתְוָון דַּהֲווֹ בְּנִיחוּתָא, מוֹתָנָא בְּנַיְיחָא, דַּהֲווֹ מֵתִין מִגַּרְמַיְיהוּ. בָּרָד, דְּאִתְהַדָּרוּ אַתְוָון בִּתְקוֹף רוּגְזָא, וְקָטַל כֹּלָּא. יָתְבוּ בְּהַהוּא חֲקָל, חָמוּ עָאנֵי דְּאַתְיָין לַאֲתָר חַד, וּמֵתִין תַּמָּן, קָם הַהוּא יוּדָאִי לְגַבֵּי הַהוּא אֲתָר, וְחָמָא תְּרֵין קַטְפִירֵי, דְּמַלְיָין אַקוּסְטְרָא.

בֹּא וּרְאֵה, דֶּבֶר אוֹתִיּוֹת שֶׁהָיוּ בְּנוֹחוּת, מָוֶת בִּמְנוּחָה, שֶׁהָיוּ מֵתִים מֵעַצְמָם. בָּרָד שֶׁהִתְהַפְּכוּ הָאוֹתִיּוֹת לְתֹקֶף הָרֹגֶז וְהָרַג הַכֹּל. יָשְׁבוּ בְּאוֹתוֹ שָׂדֶה, רָאוּ צֹאן שֶׁבָּאִים לְמָקוֹם אֶחָד וּמֵתִים שָׁם. קָם אוֹתוֹ יְהוּדִי לְאוֹתוֹ מָקוֹם, וְרָאָה שְׁנֵי נֹאדוֹת מְלֵאִים אֶרֶס.

פָּתַח וְאָמַר, כְּתִיב (בראשית י״ב:ב׳) וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וְהְיֵה בְּרָכָה, הַאי מִלָּה דְּרִבִּי אֶלְעָזָר, דְּאָמַר, וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל, לָקֳבֵל לֶךְ לְךָ. וַאֲבָרֶכְךָ, לָקֳבֵל מֵאַרְצְךָ. וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ, לָקֳבֵל וּמִמּוֹלַדְתְּךָ. וֶהְיֵה בְּרָכָה, לָקֳבֵל וּמִבֵּית אָבִיךָ. וְדָא לָקֳבֵל דָּא.

פָּתַח וְאָמַר, כָּתוּב וְאֶעֶשְׂךְ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךְ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךְ וֶהְיֵה בְּרָכָה. דָּבָר זֶה שֶׁל רַבִּי אֶלְעָזָר שֶׁאָמַר (בראשית יב) וְאֶעֶשְׂךְ לְגוֹי גָּדוֹל – כְּנֶגֶד לֶךְ לְךְ. וַאֲבָרֶכְךְ – כְּנֶגֶד מֵאַרְצְךְ. וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךְ – כְּנֶגֶד וּמִמּוֹלַדְתְּךְ. וֶהְיֵה בְּרָכָה – כְּנֶגֶד וּמִבֵּית אָבִיךְ, וְזֶה כְּנֶגֶד זֶה.

ר’ שִׁמְעוֹן אָמַר, רָזָא דְּחָכְמְתָא הָכָא. וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל, לָקֳבֵל סְטָר יְמִינָא. וַאֲבָרֶכְךָ, לָקֳבֵל סְטָר שְׂמָאלָא. וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ, לָקֳבֵל סְטָר אֶמְצָעִיתָא. וֶהְיֵה בְּרָכָה, לָקֳבֵל סְטָר אַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל. וְכֹלָּא רָזָא דִּרְתִּיכָא קַדִּישָׁא.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, סוֹד הַחָכְמָה יֵשׁ כָּאן. וְאֶעֶשְׂךְ לְגוֹי גָּדוֹל – כְּנֶגֶד צַד יָמִין. וַאֲבָרֶכְךְ – כְּנֶגֶד צַד שְׂמֹאל. וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךְ – כְּנֶגֶד צַד הָאֶמְצַע. וֶהְיֵה בְּרָכָה – כְּנֶגֶד צַד אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְהַכֹּל סוֹד הַמֶּרְכָּבָה הַקְּדוֹשָׁה.

תָּא חֲזֵי, בְּאִתְעָרוּתָא דִּלְתַתָּא, אִתְּעַר לְעֵילָּא. וְעַד לָא יִתְּעַר לְתַתָּא, לָא יִתְּעַר לְעֵילָּא, לְאַשְׁרָאָה עָלֵיהּ. מַה כְּתִיב בְּאַבְרָהָם, (בראשית י״א:ל״א) וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים. וַיֵּצְאוּ אִתָּם, וַיֵּצְאוּ אִתּוֹ מִבָּעֵי לֵיהּ. דְּהָא כְּתִיב וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת אַבְרָם בְּנוֹ (ואת לוט בן הרן) וְגוֹ’. מַהוּ וַיֵּצְאוּ אִתָּם. אֶלָּא, תֶּרַח וְלוֹט נָפְקוּ עִם אַבְרָהָם וְשָׂרָה, דְּכֵיוָן דְּאִשְׁתְּזִיב אַבְרָהָם מִן נוּרָא, אִתְהַדַּר תֶּרַח לְמֶעְבַּד רְעוּתֵיהּ. וּבְגִין כַּךְ, וַיֵּצְאוּ אִתָּם. כֵּיוָן דְּאִינּוּן אִתְעֲרוּ בְּקַדְמִיתָא, אֲמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לֶךְ לְךָ.

בֹּא רְאֵה, בַּהִתְעוֹרְרוּת שֶׁלְּמַטָּה מִתְעוֹרֵר לְמַעְלָה, וְעַד שֶׁלֹּא מִתְעוֹרֵר לְמַטָּה לֹא מִתְעוֹרֵר לְמַעְלָה לִשְׁרוֹת עָלָיו. מַה כָּתוּב בְּאַבְרָהָם? וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים. וַיֵּצְאוּ אִתָּם – וַיֵּצְאוּ אִתּוֹ הָיָה צָרִיךְ (לכתב) ! שֶׁהֲרֵי כָּתוּב וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת אַבְרָם בְּנוֹ (ואת לוט בן הרן) וְגוֹ’. מַהוּ וַיֵּצְאוּ אִתָּם. ? אֶלָּא, תֶּרַח וְלוֹט יָצְאוּ עִם אַבְרָהָם וְשָׂרָה, שֶׁכֵּיוָן שֶׁנִּצּוֹל אַבְרָהָם מִן הָאֵשׁ, חָזַר תֶּרַח לַעֲשׂוֹת אֶת רְצוֹנוֹ, וְלָכֵן וַיֵּצְאוּ אִתָּם. כֵּיוָן שֶׁהֵם הִתְעוֹרְרוּ תְחִלָּה, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֶךְ לְךְ.

רִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, לֶךְ לְךָ. לְתִקּוּנָךָ לְגַרְמָךְ. מֵאַרְצְךָ, מֵהַהוּא סִטְרָא דְּיִשּׁוּבָא דְּאַתְּ תָּקִיל, דְּאִתְיְלִידַת בֵּיהּ. וּמִמּוֹלַדְתְּךָ, מֵהַהוּא תּוֹלְדָה דִּילָךְ. וּמִבֵּית אָבִיךָ, דְּאַתְּ אַשְׁגַּח בְּשָׁרָשָׁא דִּלְהוֹן. אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ, תַּמָן אִתְגְּלֵי לָךְ, מַה דְּאַתְּ בָּעֵי, הַהוּא חֵילָא דִּמְמָנָא עָלָּה, דְּאִיהוּ עָמִיק וְסָתִים. מִיָּד, וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו יְיָ’. וַאֲנָן קָא בָּעֵינָן לְמֵהַךְ מֵהָכָא לְמִנְדַּע רָזָא דְּחָכְמְתָא (חסר).

רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, לֶךְ לְךְ – לְתִקּוּנְךְ, לְעַצְמְךְ. מֵאַרְצְךְ – מֵאוֹתוֹ הַצַּד שֶׁל הַיִּשּׁוּב שֶׁאַתָּה שׁוֹקֵל, שֶׁנּוֹלַדְתָּ בּוֹ. וּמִמּוֹלַדְתְּךְ – מֵאוֹתוֹ תּוֹלָדָה שֶׁלְּךְ. וּמִבֵּית אָבִיךְ – שֶׁהֲרֵי הִשְׁגִּיחַ בַּשֹּׁרֶשׁ שֶׁלָּהֶם. אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ – שָׁם אֲגַלֶּה לְךְ מַה שֶּׁאַתָּה מְבַקֵּשׁ. אוֹתוֹ כֹּחַ שֶׁמְּמֻנֶּה עָלֶיהָ, שֶׁהוּא עָמֹק וְסָתוּם, מִיָּד – וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו ה’. וְאָנוּ רָצִינוּ לָלֶכֶת מִכָּאן לָדַעַת סוֹד הַחָכְמָה. (פתח רבי אבא ואמר (צפניה ג) כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרא כלם בשם ה’ לעבדו שכם אחד. וכתוב (זכריה יד) והיה ה’ למלך וגו’ ביום ההוא יהיה ה’ אחד ושמו אחד).

Vaera, Chapter 22

רִבִּי יוֹסֵי וְרִבִּי חִיָּיא הֲווֹ אַזְלֵי בְּאוֹרְחָא. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי לְרִבִּי חִיָּיא, אֲמַאי אַתְּ שָׁתִיק, הָא אוֹרְחָא לָא אִתְתְּקַן, אֶלָּא בְּמִלֵּי דְּאוֹרַיְיתָא. אִתְנְגִיד רִבִּי חִיָּיא, וּבָכָה, פָּתַח וְאָמַר, (בראשית י״א:ל׳) וַתְּהִי שָׂרַי עֲקָרָה אֵין לָהּ וָלָד וַוי עַל דָּא, וַוי עַל הַהוּא זִמְנָא דְּאוֹלִידַת הָגָר לְיִשְׁמָעֵאל.

R. Jose and R. Hiya were walking together. Said R. Jose to R. Hiya: ‘Why art thou silent? Without converse on holy matters the walk is not profitable.’ R. Hiya burst into tears and said: ‘It is written, “Sarai was barren, she had no child” (Gen. 11, 30). Alas, alas! Alas for the time when Hagar begat Ishmael!’

(פתח רבי אבא ואמר (צפניה ג׳:ט׳) כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרא כלם בשם יי’ לעבדו שכם אחד. וכתיב (זכריה י״ד:ט׳) והיה יי’ למלך וגו’ ביום ההוא יהיה יי’ אחד ושמו אחד) אֲמַר לֵיהּ רִבִּי יוֹסֵי, אֲמַאי. וְהָא אוֹלִידַת לְבָתַר, וַהֲוָה לָהּ בְּרָא גִּזְעָא קַדִּישָׁא. אֲמַר לֵיהּ, אַתְּ חָמֵי, וַאֲנָא חֲמֵינָא, וְהָכִי שְׁמַעְנָא מִפּוּמוֹי דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן מִלָּה, וּבָכֵינָא (ס”א אמרז ליה מאי היא אמר ליה ווי וכו’) וַוי עַל הַהוּא זִמְנָא, דִּבְגִין דְּשָׂרָה אִתְעַכְּבַת, כְּתִיב, (בראשית ט״ז:ה׳) וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם וְגוֹ’ בֹּא נָא אֶל שִׁפְחָתִי וְגוֹ’. וְעַל דָּא, קַיְּימָא שַׁעֲתָא לְהָגָר, לְמֵירַת לְשָׂרָה גְּבִירְתָּהּ, וַהֲוָה לָהּ בְּרָא מֵאַבְרָהָם.

Said R. Jose: ‘Why? Did not Sarah afterwards conceive and bear a son of the holy stock?’ R. Hiya answered: ‘Thou seest and I see, but one may see more than another. And I have heard something from the mouth of R. Simeon, which makes me weep. ’ ‘What is it?’ ‘I will tell you. Sarah was long in having a son of her own, and she said to Abraham: “I pray thee, go in unto my maid” (Gen. 16, 2), and Hagar had a son by Abram,

וְאַבְרָהָם אָמַר, (בראשית י״ז:י״ח) לוּ יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה לְפָנֶיךָ, וְאַף עַל גַּב דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הֲוָה מְבַשֵּׂר לֵיהּ עַל יִצְחָק, אִתְדְּבַק אַבְרָהָם בְּיִשְׁמָעֵאל, עַד דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָתִיב לֵיהּ, (בראשית י״ז:כ׳) וּלְיִשְׁמָעֵאל שְׁמַעְתִּיךָ וְגוֹ’. לְבָתַר אִתְגְּזַר, וְעָאל בְּקַיְּימָא קַדִּישָׁא, עַד לָא יִפּוּק יִצְחָק לְעָלְמָא.

and Abram prayed to God: “O that Ishmael might live before thee!” Now, although the Holy One, blessed be He, promised Abraham that he would beget Isaac, yet Abraham was so attached to Ishmael, that the Holy One had to promise him: “As for Ishmael, I have heard thee: behold, I have blessed him… and I will make him a great nation” (Ibid. 20). Through his circumcision Ishmael entered into the holy covenant before Isaac was born.

וְתָּא חֲזֵי, אַרְבַּע מְאָה שְׁנִין, קַיְּימָא הַהוּא מְמָנָא דִּבְנִי יִשְׁמָעֵאל, וּבָעָא קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אֲמַר לֵיהּ, מַאן דְּאִתְגְּזַר אִית לֵיהּ חוּלָקָא בִּשְׁמָךְ. אֲמַר לֵיהּ אִין. אֲמַר לֵיהּ וְהָא יִשְׁמָעֵאל דְּאִתְגְּזַר, (ולא עוד אלא דאתגזר בר תליסר שנין) אֲמַאי לֵית לֵיהּ חוּלָקָא בָּךְ כְּמוֹ יִצְחָק. אֲמַר לֵיהּ, דָּא אִתְגְּזַר כְּדְקָא יֵאוֹת וּכְתִיקּוּנוֹי, וְדָא לָאו הָכִי. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא דְּאִלֵּין מִתְדַּבְּקִין בִּי כְּדְקָא יֵאוֹת, לִתְמַנְיָא יוֹמִין וְאִלֵּין רְחִיקִין מִנִּי עַד כַּמָּה יָמִים. אֲמַר לֵיהּ, וְעִם כָּל דָּא, כֵּיוָן דְּאִתְגְּזַר לָא יְהֵא לֵיהּ אֲגָר טָב בְּגִינֵיהּ.

Now, for four hundred years the supramundane representative of Ishmael stood before the Holy One, blessed be He, and pleaded thus with him: “He who is circumcised, has he a portion in Thy Name? “ “Yes.” “But what then of Ishmael? Is he not circumcised? Why then has he no portion in Thy Name, like Isaac?” The Holy One answered: “Isaac was circumcised according to rule, not so Ishmael; moreover the Israelites attach themselves to me from the eighth day of their birth, but the Ishmaelites for a long time are far from me.” Said he: “Yet, as Ishmael has been circumcised, he ought to have a reward!’,

וַוי עַל הַהוּא זִמְנָא, דְּאִתְיְלִיד יִשְׁמָעֵאל בְּעָלְמָא, וְאִתְגְּזַר. מַה עָבֵד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אַרְחִיק לְהוּ לִבְנֵי יִשְׁמָעֵאל, מִדְּבֵקוּתָא דִּלְעֵילָּא, וְיָהַב לְהוּ חוּלָקָא לְתַתָּא בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא, בְּגִין הַהוּא גְּזִירוּ דִּבְּהוֹן.

Woe, woe, that Ishmael was born into the world and was circumcised! What did the Holy One do? He banished the children of Ishmael from the heavenly communion and gave them instead a portion here below in the Holy Land, because of their circumcision.

וּזְמִינִין בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל, לְמִשְׁלָט בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא, כַּד אִיהִי רֵיקַנְיָא מִכֹּלָּא, זִמְנָא סַגִּי, כְּמָה דִּגְזִירוּ דִּלְהוֹן בְּרֵיקַנְיָּא בְּלא שְׁלִימוּ. וְאִינּוּן יְעַכְּבוּן לְהוֹן לִבְנִי יִשְׂרָאֵל לְאָתָבָא לְדוּכְתַיְיהוּ, עַד דְּאִשְׁתְּלִים הַהוּא זְכוּתָא דִּבְנֵי יִשְׁמָעֵאל.

And they are destined to rule over the land a long time, so long as it is empty, just as their form of circumcision is empty and imperfect; and they will prevent Israel from returning to their own land until the merit of the children of Ishmael shall have become exhausted.

וּזְמִינִין בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל, לְאַתְעֲרָא קְרָבִין תַּקִּיפִין בְּעָלְמָא, וּלְאִתְכַּנְּשָׁא בְּנִי אֱדוֹם עָלַיְיהוּ, וְיִתְעָרוּן קְרָבָא בְּהוּ, חַד עַל יַמָּא, וְחַד עַל יַבֶּשְׁתָּא וְחַד סָמוּךְ לִירוּשְׁלֵים, וְיִשְׁלְטוּן אִלֵּין בְּאִלֵּין, וְאַרְעָא קַדִּישָׁא לָא יִתְמְסָר לִבְנִי אֱדוֹם.

And the sons of Ishmael will fight mighty battles in the world, and the sons of Edom will gather against them, and make war against them, some on land, others on sea, and some close to Jerusalem, and one shall prevail over the other, but the Holy Land will not be delivered to the sons of Edom.

בְּהַהוּא זִמְנָא, יִתְּעַר עַמָּא חַד מִסַּיְיפֵי עָלְמָא, עַל רוֹמִי חַיָּיבָא, וְיִגַּח בָּהּ קְרָבָא תְּלַת יַרְחִין, וְיִתְכַּנְּשׁוּן תַּמָּן עֲמַמְיָּא, וְיִפְּלוּן בִּידַיְיהוּ, עַד דְּיִתְכַּנְּשׁוּן כָּל בְּנִי אֱדוֹם עָלָּה, מִכָּל סַיְיפֵי עָלְמָא. וּכְדֵין יִתְּעַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָלַיְיהוּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ישעיהו ל״ד:ו׳) כִּי זֶבַח לַיְיָ’ בְּבָצְרָה וְגוֹ’. וּלְבָתַר דָּא מַה כְּתִיב, לֶאֱחוֹז בְּכַנְפוֹת הָאָרֶץ וְגוֹ’ וִישֵׁיצֵי לִבְנֵי יִשְׁמָעֵאל מִינָהּ, וְיִתְבַּר כָּל חֵילִין דִּלְעֵילָּא וְלָא יִשְׁתְּאַר חֵילָא לְעֵילָּא עַל עַמָּא דְּעָלְמָא, אֶלָּא חֵילָא דְּיִשְׂרָאֵל בִּלְחוֹדוֹי. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים קכ״א:ה׳) יְיָ’ צִלְּךָ עַל יַד יְמִינֶךָ.

Then a nation from the furthest ends of the earth will rise against wicked Rome and fight against her for three months, and many nations will gather there and fall into the hands of that people, until all the sons of Edom will congregate against her from all the ends of the earth. Then the Holy One will rise against them, as it says: “A slaughter of the Lord in Bazrah and a great slaughter in the land of Edom” (Isa. 34, 6). He will “take hold of the ends of the earth that the wicked might be shaken out of it” (Job 38, 16). He will wipe out the children of Ishmael from the Holy Land, and crush all the powers and principalities of the nations in the supramundane world, and only one power will remain above to rule over the nations of the world, namely the power representing Israel, as it is written: “The Lord is thy shadow at thy right hand” (Ps. 121, 5).

בְּגִין דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא בִּימִינָא, וְאוֹרַיְיתָא בִּימִינָא, וְעַל דָּא בִּימִינָא תַּלְיָא כֹּלָּא וְתָנֵינָן, דְּבָעֵי לְזַקְפָא יְמִינָא עַל שְׂמָאלָא, כְּמָה דְּאוּקְמוּהָ. דִּכְתִּיב, (דברים ל”ג) מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ. וּבְזִמְנָא דְּאָתֵי, (תהילים ס׳:ז׳) הוֹשִׁיעָה יְמִינְךָ וַעֲנֵנִי. וּבְהַהוּא זִמְנָא כְּתִיב, (צפניה ג׳:ט׳) כִּי אָז אֶהְפּוֹךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם יְיָ’ לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד. וּכְתִיב, (זכריה י״ד:ט׳) בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה’ אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד. בָּרוּךְ יְיָ’ לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן:

For the Holy Name is at the Right, and the Torah is at the Right, and therefore all depends on the Right, and likewise the future salvation is at the Right, as it says: “Save with thy right hand” (Ps. 60, 7). Concerning that time it is written: “Then I will turn to the peoples a pure language that they may all call upon the name of the Lord to serve him with one consent” (Zeph. 3, 9), and on that day “will the Lord be one and his name one ” (Zech. 14, 9). Blessed be the Lord for ever and ever. Amen and amen.’

Bo, Chapter 1

(שמות י׳:א׳) וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְגוֹ’. רִבִּי יְהוּדָה פָּתַח ואָמַר, (תהלים פ”ט) אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה יְיָ’ בְּאוֹר פָּנְיךָ יְהַלֵּכוּן. כַּמָּה אִצְטְרִיכוּ בְּנֵי נָשָׁא, לְמֵהַךְ בְּאָרְחֵי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּלְמִטַר פִּקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא, בְּגִין דְּיִזְכּוּן בָּהּ לְעָלְמָא דְּאָתֵי, וּלְשֵׁזָבָא לוֹן מִכָּל קִטְרוּגִין דִּלְעֵילָּא וְתַתָּא. בְּגִין, דְּהָא כְּמָה דְּאִשְׁתְּכָחוּ מְקַטְרְגִין בְּעָלְמָא לְתַתָּא, הָכִי נָמֵי אִשְׁתְּכָחוּ מְקַטְרְגִין לְעֵילָּא דְּקַיְימֵי עָלַיְיהוּ דִּבְנֵי נָשָׁא.

AND THE LORD SAID UNTO MOSES, GO IN UNTO PHARAOH, FOR I HAVE HARDENED HIS HEART. R. Judah opened here with the verse: Blessed is the people that knows the joyful sound; O Lord, they shall walk in the light of thy countenance (Ps. 89, 16). He exclaimed: ‘How important it is for man to walk in the ways of the Holy One, blessed be He, and keep the commandments of the Torah, that so he may be worthy of the world to come and triumph over all accusations, both on earth and in heaven! For as there are accusers of man here below, so there are also accusers above.

אִינּוּן דְּעַבְדִין פִּקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא, וְאַזְלֵי בְּאוֹרַח מֵישָׁר, בִּדְחֲלָא דְּמָארֵיהוֹן, כַּמָּה אִינּוּן סַנֵּיגוֹרִין דְּקַיְימִין עָלַיְיהוּ לְעֵילָּא, כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר (איוב ל״ג:כ״ג) אִם יֵשׁ עָלָיו מַלְאָךְ מֵלִיץ אֶחָד מִנִּי אָלֶף וְגוֹ’. וּכְתִיב וַיְחֻנֶּנּוּ וַיֹּאמֶר פְּדָעֵהוּ מֵרֶדֶת שַׁחַת מָצָאתִי כֹפֶר. בְּגִין כַּךְ, זַכָּאָה אִיהוּ מַאן דְּנָטִיר פִּקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא.

But those who keep the commandments of the Torah and walk in righteousness, in fear of their Lord, will never lack intercessors in heaven, for is it not written: “If there be with him an angel-intercessor, one among a thousand… then he is gracious unto him, and saith, Deliver him from going down to the pit: I have found a ransom” (Job 33, 23-24)?

אָמַר לֵיהּ רִבִּי חִיָּיא, אִי הָכִי, אֲמַאי אִצְטְרִיךְ הָכָא מַלְאָךְ דְּלֶיהֱוִי סַנֵּיגוֹרָא עָלֵיהּ דְּבַר נָשׁ וְהָא כְּתִיב (משלי ג׳:כ״ו) כִּי יְיָ’ יִהְיֶה בְּכִסְלֶךָ ושָׁמַר רַגְלְךָ מִלָּכֶד, וּכְתִיב (תהילים קכ״א:ז׳) יְיָ’ יִשְׁמָרְךָ מִכָּל רָע. דְּהָא חָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כָּל מַה דְּבַר נָשׁ עָבִיד בְּעָלְמָא, הֵן טָב הֵן בִּישׁ. וְכֵן הוּא אוֹמֵר, (ירמיהו כ״ג:כ״ד) אִם יִסָּתֵר אִישׁ בַּמִּסְתָּרִים וַאֲנִי לא אֶרְאֶנּוּ נְאֻם יְיָ’.

Said R. Hiya to him: ‘Why should man need an angel to intercede for him? Is it not written: “The Lord shall be thy confidence and shall keep thy foot from being taken” (Prov. 3, 26); “The Lord shall keep thee from all evil” (Ps. 121, 7)? Yea, verily, the Holy One Himself beholdeth all that man does, whether it be good or evil, as it is written: “Can a man hide himself in secret places that I shall not see him?” (Jer. 23, 24).’

אָמַר לֵיהּ רִבִּי יְהוּדָה, כֹּלָּא הָכִי הוּא וַדַּאי. אֲבָל הָא כְּתִיב, (איוב ב׳:ה׳) וְגַע אֶל עַצְמוֹ וְאֶל בְּשָׂרוֹ. וּכְתִיב, (איוב ב׳:ה׳) וַתְּסִיתֵנִי בוֹ לְבַלְּעוֹ חִנָּם. לְאַחֲזָאָה דְּהָא רְשׁוּ אִתְמְסָר לְסִטְרָא אַחֲרָא לְקַטְרְגָא, (ורשו אתמסר) עַל מִלִּין דְּעָלְמָא, (למאן דלא אצטריך) וּלְאִתְמַסְּרָא בִּידוֹי. וְכָל אִלֵּין אָרְחִין טְמִירִין קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְלֵית אַנְתְּ כְּדַאי לְמֵהַךְ אֲבַתְרַיְיהוּ, בְּגִין דְּאִינּוּן נִמּוּסִין דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּבְנֵי נָשָׁא לָאו אִינּוּן רַשָּׁאִין לְדַקְדְּקָא אֲבַתְרַיְיהוּ, בַּר אִינּוּן זַכָּאֵי קְשׁוֹט דְּיַדְעִין רָזֵי אוֹרַיְיתָא, וְאָזְלִין בְּאָרְחָא דְּחָכְמְתָא לְמִנְדַּע אִינּוּן מִלִּין סְתִימִין דְּאוֹרַיְיתָא.

R. Judah replied: ‘Indeed, thou speakest truth! But it is also written that Satan said: “But put forth thine hand and touch his bone and his flesh”, and that the Holy One Himself said to Satan, “And thou movest me against him” (Job 2, 3-4); which proves that permission was given to the powers of the “other side” that they might so rise up against man on account of the deeds he had done in this world. And in all this the ways of the Holy One are hidden, and it is beyond me to follow them, for these are the statutes of the Holy One, which men must not examine too closely, save those who walk in the way of wisdom and so are in truth worthy to penetrate into the veiled paths of the Torah, and to comprehend the hidden truths contains therein.’

Bo, Chapter 2

רִבִּי אֶלְעָזָר פָּתַח, (איוב א׳:ו׳) וַיְהִי הַיּוֹם וַיָּבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים לְהִתְיַצֵּב עַל יְיָ’ וַיָּבוֹא גַּם הַשָּׂטָן בְּתוֹכָם. וַיְהִי הַיּוֹם: דָּא (מ”ד א’) רֹאשׁ הַשָּׁנָה, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קָאִים לְמֵידָן עָלְמָא. כְּגַוְונָא דָּא, (מלכים ב ד׳:י״א) וַיְהִי הַיּוֹם וַיָּבֹא שָׁמָּה. הַהוּא יוֹמָא יוֹם טוֹב דְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה הֲוָה.

R. Eleazar then discoursed on the verse: And there was a day when the sons of God came to stand before the Lord, and Satan came also among them (Job 1, 6). ‘This “day” ‘, said he, ‘was New Year’s Day, on which the Holy One sits in judgement on the world.

וַיָּבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים, אִלֵּין רַבְרְבִין מְמָנָן שְׁלִיחָן בְּעָלְמָא, לְאַשְׁגְּחָא בְּעוֹבָדִין דִּבְנִי נָשָׁא. לְהִתְיַצֵּב עַל ה’: כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר, (מלכים א כ״ב:י״ט) וְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם עוֹמְדִים עָלָיו מִימִינוֹ וּמִשְּׂמֹאלוֹ. אֲבָל לְהִתְיַצֵּב עַל ה’ בְּהַאי קְרָא אַשְׁכַּחְנָא רְחִימוּתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָלַיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל. בְּגִין, דְּהָנֵי שְׁלִיחָן, דְּאִינּוּן מְמָנָן לְאַשְׁגָּחָא עַל עוֹבָדִין דִּבְנֵי נָשָׁא, אַזְלִין וְשָׁאטִין וְנַטְלִין אִינּוּן עוֹבָדִין כֻּלְּהוּ, וּבְיוֹמָא דְּקָאֵי דִּינָא לְמֵיקָם, לְמֵידָן עָלְמָא, אִתְעָבִידוּ קַטֵיגוֹרִין לְמֵיקָם עָלַיְיהוּ דִּבְנֵי נָשָׁא. וְתָא חֲזֵי, מִכָּל עַמִּין דְּעָלְמָא, לָא קַיְימִין לְאַשְׁגָּחָא בְּעוֹבָדֵיהוֹן, בַּר בְּיִשְׂרָאֵל בִּלְחוֹדַיְיהוּ, בְּגִין דְּאִלֵּין בְּנִין לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא.

“The sons of God” are the supernal beings who are appointed to watch the actions of mankind. The expression “to stand before the Lord” is parallel to the verse, “AII the hosts of heaven standing by him on his right hand and on his left” (I Kings 22, 16). But in this verse it has a more special significance, viz. to make manifest the love of the Holy One for Israel. For these messengers who are appointed to watch over the works of men roam hither and thither throughout the world, gathering up the deeds of all creatures so that on New Year’s Day, the day of judgement, they may stand before the Lord with their burden of accusations. Yet of all the peoples of the earth, it is only one- Israel-whose works are examined by them carefully and in detail, for the Israelites are the Holy One’s children in a particular sense,

וְכַד לָא אִשְׁתְּכָחוּ עוֹבָדִין דְּיִשְׂרָאֵל כְּדְקָא יֵאוֹת, כִּבְיָכוֹל אִינּוּן מְמָנָן שְׁלִיחָן, כַּד בָּעָאן לְקַיְּימָא עַל אִינּוּן עוֹבָדִין דְּיִשְׂרָאֵל, עַל ה’ וַדַּאי קַיְימִין, דְּהָא כַּד יִשְׂרָאֵל עַבְדִין עוֹבָדִין דְּלָא כַּשְׁרָן, כִּבְיָכוֹל מַתִּישִׁין חֵילָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְכַד עַבְדִין עוֹבָדִין דְּכַשְׁרָן, יַהֲבִין תּוּקְפָּא וְחֵילָא לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְעַל דָּא כְּתִיב, (תהילים ס״ח:ל״ה) תְּנוּ עֹז לֵאלֹהִים. בְּמָה. בְּעוֹבָדִין דְּכַשְׁרָן. וְעַל דָּא, בְּהַהוּא יוֹמָא, כֻּלְּהוּ רַבְרְבָן מְמָנָן אִתְכָּנָשׁוּ עַל ה’. עַל ה’ וַדַּאי, דְּהָא כֵּיוָן דְּעַל יִשְׂרָאֵל אִתְכָּנָשׁוּ, עָלֵיהּ אִתְכָּנָשׁוּ.

and when their works are not according to the Divine purpose, they actually weaken the power of the Holy One Himself, but when they do His will they, as it were, increase His power and might-“give strength to God” (Ps. 68, 35). Thus “the sons of God”, the supernal messengers, when they “stand” with their accusations against Israel, stand also “against (‘al) God”.

וַיָּבֹא גַּם הַשָּׂטָן בְּתוֹכָם, גַּם, לְאַסְגָּאָה עָלַיְיהוּ, דְּכֻלְּהוּ אַתְיָין לְמֶהֱוֵי קַטֵיגוֹרִין עָלַיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל, וְדָא אִתּוֹסָף עָלַיְיהוּ, בְּגִין דְּאִיהוּ דַּילְטוֹרָא רַבְרְבָא מִכֻּלְּהוּ, קַטֵיגוֹרָא מִכֻּלְּהוּ, כֵּיוָן דְּחָמָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּכֻלְּהוּ אַתְיָין לְקַטְרְגָא. מִיָּד וַיֹּאמֶר יְיָ’ אֶל הַשָּׂטָן מֵאַיִן תָּבֹא. וְכִי לא הֲוָה יָדַע קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, מֵאָן הֲוָה אָתֵי. אֶלָּא לְאַיְיתָאָה עוֹבָדָא לִרְעוּתֵיהּ.

“And Satan came also among them.” “Also” signifies that he came with the set purpose of displaying his superior power as the greatest of all the celestial accusers and so making it difficult for Israel to obtain forgiveness. When the Holy One saw that they all came thus to accuse, “He said unto Satan, Whence comest thou? And Satan replied, From going to and fro in the land.” Now we know that the control of all lands is entrusted to the supernal Chieftains, save that of the Land of Israel alone. Hence, when the Satan said “the land”, God knew that he intended to accuse

וַיֹּאמֶר יְיָ’ אֶל הַשָּׂטָן וְגוֹ’ וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת יְיָ’ וַיֹּאמַר מִשּׁוּט בָּאָרֶץ. מִכָּאן אוֹלִיפְנָא, דְּיִשּׁוּבָא דְּאַרְעָא אִתְמְסָר לְסִטְרִין אַחֲרָנִין, בַּר אַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל בִּלְחוֹדָהָא. כֵּיוָן דְּאָמַר מִשּׁוּט בָּאָרֶץ, אַשְׁגַּח קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּבָעֵי לְמֶהֱוֵי דַּלְטוֹרָא עָלַיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל. מִיָּד, (איוב א׳:ח׳) וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל הַשָּׂטָן הֲשַׂמְתָּ לִבְּךָ עַל עַבְדִּי אִיּוֹב כִּי אֵין כָּמוֹהוּ בָּאָרֶץ.

“And Satan came also among them.” “Also” signifies that he came with the set purpose of displaying his superior power as the greatest of all the celestial accusers and so making it difficult for Israel to obtain forgiveness. When the Holy One saw that they all came thus to accuse, “He said unto Satan, Whence comest thou? And Satan replied, From going to and fro in the land.” Now we know that the control of all lands is entrusted to the supernal Chieftains, save that of the Land of Israel alone. Hence, when the Satan said “the land”, God knew that he intended to accuse Israel, and therefore straightway asked him: “Hast thou considered my servant Job, that there is none like him in the earth? ”

חָמָא שַׁעֲתָא לְמֵיהַב לֵיהּ חוּלָקָא, בְּמָה (נח ס”ד ע”א) דְּיִתְעֲסַק, וְיִתְפְּרַשׁ מִנַּיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל, וְהָא אוּקְמוּהָ, לְרַעְיָא דְּבָעָא לְמֶעְבַּר עָאנֵיהּ בְּחַד נַהֲרָא וְכוּ’, מִיַּד אִתְעַסַּק בֵּיהּ הַהוּא שָׂטָן, וְלֹא קִטְרֵג עָלַיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל.

in order to divert him to another subject and make him leave Israel alone-like a shepherd who throws a lamb to a wolf in order to save the rest of the flock. Thereupon Satan left Israel and turned his attention to Job,

וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת יְיָ וַיֹּאמַר הֲחִנָּם יָרֵא אִיּוֹב אֱלֹהִים. לָאו תָּוָוהָא לְעַבְדָּא דְּמָארֵיהּ עָבִיד לֵיהּ כָּל רְעוּתֵיהּ, דִּיהֵא דָּחִיל לֵיהּ, אַעְדֵּי אַשְׁגָּחוּתָךְ מִנֵיהּ, וְתֶחמֵי אִי דָּחִיל לָךְ וְאִם לָאו.

saying: “Doth Job fear God for naught?”, as if to say, “No wonder the servant fears the Master who gives him all that his heart desires! Remove thy providential care from him and then see what his fear and reverence will be worth!”

תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעֲתָא דְּעָאקוּ, כַּד אִתְיְיהִב חוּלָקָא חֲדָא לְהַאי סְטָר לְאִתְעַסְּקָא בֵּיהּ, אִתְפְּרִישׁ לְבָתַר מִכֹּלָּא. כְּגַוְונָא דָּא שָׂעִיר בְּרֹאשׁ חוֹדֶשׁ. שָׂעִיר בְּיוֹמָא דְּכִפּוּרֵי. בְּגִין דְּאִתְעַסַּק בֵּיהּ, וְשָׁבִיק לְהוּ לְיִשְׂרָאֵל בְּמַלְכֵיהוֹן, וְהָכָא, מָטָא זִמְנָא לְמֵיטָל חוּלָקָא דָּא, מִכָּל זַרְעָא דְּאַבְרָהָם, בְּסִטְרָא אַחֲרָא. כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר, (בראשית כ״ב:כ׳) הִנֵּה יָלְדָה מִלְכָּה גַּם הִיא וְגוֹ’ אֶת עוּץ בְּכוֹרוֹ וְגוֹ’.

Mark this! When in the hour of need something is thrown as a sop to the “other side”-like the lamb thrown to the wolf-the representative of the “other side” soon ceases to attack its original victim. This is the reason for the offering of a goat at the New Moon and on the Day of Atonement; for Satan occupies himself with these and leaves Israel in peace. Now the time had come for the “other side” to have its due from the whole seed of Abraham.

וְתָּא חֲזֵי, בְּשַׁעֲתָא דְּאָמַר מִשּׁוּט בָּאָרֶץ, בָּעָא מִינֵּיהּ, לְמֶעְבַּד דִּינָא בְּיִשְׂרָאֵל, דְּהָא דִּינָא הֲוָה לֵיהּ עַל אַבְרָהָם, לְמִתְבַּע מְקּוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. בְּגִין, דְּלָא אִתְעָבִיד דִּינָא בְּיִצְחָק, כַּד אִתְקְרִיב עַל גַּבֵּי מַדְבְּחָא, דְּהָא לָא הֲוָה לֵיהּ לְאַחְלְפָא קָרְבְּנָא דְּאַזְמִין עַל מַדְבְּחָא, בָּאֳחָרָא, (וכן בכל סטרא דליה) כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר, (ויקרא כ”ז) לא יַחֲלִיפֶנּוּ. וְהָכָא קָאִים יִצְחָק עַל גַּבֵּי מַדְבְּחָא, וְלָא אִשְׁתְּלִים מִנֵּיהּ קָרְבְּנָא, וְלָא אִתְעָבִיד בֵּיהּ דִּינָא, וּבָעָא דָּא מֵעִם קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כְּמָה דְּבָעָא דִּינִיהּ דְּיוֹסֵף לְכַמָּה דָּרִין. וְכָל מַה דְּבָעָא, בְּאוֹרַח דִּינָא בָּעָא.

For Satan had a case against Abraham for having brought as a sacrifice an animal instead of Isaac-an unlawful transaction, since it says, “he shall not alter it (an animal destined for sacrifice) nor change it” (Lev. 27, 10). His claim, therefore, was quite reasonable.

וּמֵהַהוּא זִמְנָא דְּאִשְׁתְּזִיב יִצְחָק, וְאִתְחַלַּף קָרְבָּנֵיהּ, זַמִּין לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, לְהַהוּא מְקַטְרְגָא, הַאי לְחוּלָקֵיהּ, כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר הִנֵּה יָלְדָה מִלְכָּה גַּם הִיא וְגוֹ’ אֶת עוּץ בְּכוֹרוֹ. וְהָכָא, מָטָא לְמֵיטָל חוּלָקֵיהּ עָלֵיהּ, מִכָּל זַרְעֵיהּ דְּאַבְרָהָם, וְלָא יִקְרַב בְּסִטְרָא אַחֲרָא.

Thus, from the time when Isaac was saved and an animal substituted for him as a sacrifice, the Holy One, blessed be He, apportioned unto Satan another branch of Abraham’s family that he might accuse it, namely the (heathen) descendants of his brother Nahor, the family of Uz (and Job was from the land of Uz).

וְכֹלָּא בְּדִינָא אָתָא. (ס”א לגביה) כְּמָה דְּאִיהוּ דָּן, הָכִי אִתְּדָן. בְּגִין דְּאִיּוֹב מִקְּרִיבֵי עֵיטָא דְּפַרְעֹה הֲוָה, וְכַד קָם פַּרְעֹה עָלַיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל, בָּעָא לְקָטְלָא לוֹן. אָמַר לֵיהּ לָא, אֶלָּא טוֹל מָמוֹנֵהוֹן וּשְׁלוֹט עַל גּוּפֵיהוֹן, בְּפוּלְחָנָא קַשְׁיָא, וְלָא תִּקְטוֹל לוֹן. אָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, חַיֶּיךָ, בְּהַהוּא דִּינָא מַמָּשׁ, תְּהֵא דָּאִין, מַה כְּתִיב, (איוב ב׳:ה׳) אוּלָם שְׁלַח נָא יָדְךָ וְגַע אֶל עַצְמוֹ וְאֶל בְּשָׂרוֹ וְגוֹ’. בְּמָה דְּאִיהוּ דָּן, הָכִי אִתְּדָן. וְאַף עַל גַּב דִּבְכָל שְׁאַר הֲוָה דָּחִיל לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא.

Now Job was one of the closest counsellors of Pharaoh, and when the latter formed the intention of exterminating the children of Israel, Job advised him: “Do not kill them, but take their possessions from them and subject their bodies to severe toil.” Then said the Holy One: “As thou livest, thou shalt be judged according to thine own judgements!” Therefore, when Satan said, “But put forth thine hand now and touch all that he has and touch his bone and his flesh” (v. 11), the Lord placed in his power all Job’s possessions and his flesh, only bidding him to “save his soul” (v. 12)-that is, his life.

תָּא חֲזֵי, מַה כְּתִיב, אַךְ אֶת נַפְשׁוֹ שְׁמוֹר. וְאִתְיְהִיב לֵיהּ רְשׁוּ, לְמִשְׁלַט עַל בִּשְׂרָא, בְּגִין רָזָא דִּכְתִּיב, (בראשית ו׳:י״ג) קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי וְאוּקְמוּהָ, בָּא לְפָנַי וַדַּאי, וְדָא אִיהוּ (שלח ק”ט ע”א) קֵץ כָּל בָּשָׂר, וְלֹא רוּחָא. וְאִיתְּמַר, דְּאִיהוּ קֵץ דְּאָתֵי מִסִּטְרָא דְּחֹשֶׁךְ, כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר, (איוב כ״ח:ג׳) קֵץ שָׂם לַחֹשֶׁךְ וּלְכָל תַּכְלִית הוּא חוֹקֵר. וּלְכָל בִּשְׂרָא, בְּגִין דְּאִית קֵץ אַחֲרָא, וְאִקְרֵי (דניאל י”ב) קֵץ הַיָּמִין, וְדָא אִיהוּ קֵץ אַחֲרָא, מִסִּטְרָא דִּשְׂמָאלָא, דְּאִיהוּ חֹשֶׁךְ. וְעַל דָּא אִתְיְיהִיב לֵיהּ רְשׁוּ בְּעַצְמוֹ וּבְשָׂרוֹ.

It is true, the text says, “And thou movedst me against him to destroy him without cause” (Job. 2, 3), which would seem to show that Job’s sufferings were undeserved.

וַתְּסִיתֵנִי בוֹ לְבַלְּעוֹ. אִי הָכִי, לָאו בְּדִינָא הֲוָה, אֶלָּא בְּמֵימַר הַהוּא מְקַטְרְגָא, דְּאָסִית לֵיהּ, וְאַסְטֵי לֵיהּ. אֶלָּא, כֹּלָּא בְּדִינָא הֲוָה, וְהָכִי אָמַר לוֹ אֱלִיהוּא, (איוב ל״ד:י״א) כִּי פֹעַל אָדָם יְשַׁלֶּם לוֹ וּכְאֹרַח אִישׁ יַמְצִיאֶנּוּ. וְהָכִי הֲוָה כְּמָה דְּאִתְּמַר, כְּמָה דְּאִיהוּ גָּזַר, הָכִי אִתְגְּזַר עָלֵיהּ.

We should, however, translate not “against him” (bo), but “in him”, i.e. in his opinion, this being only Job’s own idea, not the real fact.

וְהַאי דְּאָמַר וַתְּסִיתֵנִי בוֹ לְבַלְּעוֹ חִנָּם, וַתְּסִיתֵנִי לְבַלְּעוֹ לָא כְּתִיב, אֶלָּא וַתְּסִיתֵנִי בוֹ, בֵּיהּ קַיְּימָא בְּדַעְתֵּיהּ, דְּאִיהוּ חָשִׁיב דְּהָא תְּסִיתֵנִי, כְּמָה דְּאָמַר (איוב י׳:ג׳) וְעַל עֲצַת רְשָׁעִים הוֹפָעְתָּ. (אמר איוב אתפתית על מימר דההוא מקטרגא) כְּגַוְונָא דָּא, (תהלים ע”ה) וַיְפַתּוּהוּ בְּפִיהֶם וּבִלְשׁוֹנָם יְכַזְּבוּ לוֹ. וַיְפַתּוּהוּ וַיְכַזְּבוּ לוֹ. לָא כְּתִיב, אֶלָּא וַיְפַתּוּהוּ בְּפִיהֶם. בְּפִיהֶם קַיְּימָא מִלָּה דָּא דְּהָא אִתְפַּתָּה.

אָמַר רִבִּי אַבָּא, כֹּלָּא הוּא שַׁפִּיר, אֲבָל הָכִי אוֹלִיפְנָא, דִּתְנָן, סָלִיק וְאַסְטִין. וְכִי אִיהוּ יָכִיל לְאַסְטָנָא, אִין. דְּהָא אִיהוּ (ריש וישב תיקון קמ”א) מֶלֶךְ זָקֵן וּכְסִיל, דִּכְתִּיב, (קהלת ד׳:י״ג) טוֹב יֶלֶד מִסְכֵּן וְחָכָם מִמֶּלֶךְ זָקֵן וּכְסִיל. וְעַל דָּא, יָכִיל לְאַסְטָנָא לְבַר נָשׁ. מַאי טַעֲמָא. בְּגִין דְּאִיהוּ מְהֵימָן עַל עוֹבָדוֹי דִּבְנֵי נָשָׁא.

R. Abba here interposed, saying: ‘All that is correct to a point, but we have been taught that Satan, the “old but foolish king” (Eccl. 4, 13), has the right to accuse only individuals, not humanity as a whole; for the judgement of the world is executed by the Holy One Himself,

תָּא חֲזֵי, הַאי בְּדִינָא דְּיָחִיד, אֲבָל בְּדִינָא דְּעָלְמָא, כְּתִיב, (בראשית י”א) וַיֵּרֶד יְיָ’ לִרְאוֹת. (בראשית י״ח:כ״א) אֵרַדָה נָּא וָאֶרְאֶה. דְּלָא אִתְיְיהִיב מְהֵימָנוּתָא אֶלָּא בִּידֵיהּ בִּלְחוֹדוֹי, דְּהָא לָא בָּעָא לְאוֹבָדָא עָלְמָא, עַל מֵימָר דְּהַהוּא מְקַטְרְגָא, דְּתִיאוּבְתֵּיהּ אִיהוּ תָּדִיר לְשֵׁיצָאָה. מְנָלָן דִּכְתִּיב, (איוב כ״ח:ג׳) קֵץ שָׂם לַחֹשֶׁךְ וּלְכָל תַּכְלִית הוּא חוֹקֵר. לְשֵׁיצָאָה כֹּלָּא, הוּא חוֹקֵר. וְדָא אִיהוּ קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי, וַדַּאי בְּגִין לְשֵׁיצָאָה.

as it says concerning those who built the Tower of Babel: “And the Lord, came down to see” (Gen. 11, 5.); also in connection with Sodom and Gomorra: “I will go down now and see” (Ibid. 18, 21); for the Holy One would not rest satisfied to condemn the world to perdition merely on the strength of the word of Satan, who is the great accuser and whose only desire is to destroy the world.

וְתָּא חֲזֵי, וַיְהִי הַיּוֹם וַיָּבוֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים לְהִתְיַצֵּב עַל יְיָ’. כְּמָה דְּאִתְּמַר. וְהַהוּא יוֹמָא, קַיְימִין תְּרֵין סִטְרִין, לְקַבְּלָא בְּנִי עָלְמָא. כָּל אִינּוּן דְּאַתְיָין קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּתְיוּבְתָּא וּבְעוֹבָדִין טָבִין, אִינּוּן זַכְיָן לְמֶהֱוֵי כְּתִיבִין לְגַבֵּיהּ דְּהַהוּא סִטְרָא דְּאִיהוּ חַיִּים, וְאַפִּיק תּוֹצְאוֹת חַיִּים. וּמַאן דְּאִיהוּ מִסִּטְרֵיהּ, אַכְתִּיב לְחַיִּים. וְכָל אִינּוּן דְּאַתְיָין בְּעוֹבָדִין בִּישִׁין, אִינּוּן כְּתִיבִין לְהַהוּא סִטְרָא אַחֲרָא דְּאִיהוּ מוֹתָא, וְאִקְרֵי (רס”ה א’) מָוְת, וּבֵיהּ שַׁרְיָא מוֹתָא.

The truth is, however, that on New Year’s Day two “sides” stand before the Holy One, blessed be He, for the reception of mankind. Those men of whom good deeds and repentance can be recorded are privileged to be inscribed in the roll of that side which is life and which brings forth life, and whoever is on its side is inscribed for life; but those whose works are evil are assigned to the other side, which is death.

וּבְהַהוּא יוֹמָא, קַיְימִין אִלֵּין תְּרֵין סִטְרִין: חַיִּים, וּמָוֶת. אִית מַאן דְּאַכְתִּיב לְסִטְרָא דְּחַיִּים. וְאִית מַאן דְּאַכְתִּיב לְסִטְרָא דְּמָוֶת. וּלְזִמְנִין דְּעָלְמָא שַׁרְיָא בְּאֶמְצָעִיתָא, אִי קַיְּימָא חַד זַכָּאָה בְּעָלְמָא, דְּאַכְרַע עָלַיְיהוּ, כֻּלְּהוּ קַיְימִין וְאַכְתִּיבוּ לְחַיִּים. וְאִי חַד חַיָּיבָא אַכְרַע עָלְמָא, כֻּלְּהוּ אַכְתִּיבוּ לְמִיתָה.

Sometimes, however, it happens that the world is, as it were, exactly balanced between the two. Then if there is but one righteous person to turn the scale, the world is saved; but if one wicked, then the whole world is condemned to death.

וְהַהוּא זִמְנָא, עָלְמָא הֲוָה קַיָּים בְּאֶמְצָעִיתָא, וְהַהוּא מְקַטְרְגָא בָּעָא לְאַסְטָאָה. מִיָּד מַה כְּתִיב, הֲשַׂמְתָּ לִבְּךָ עַל עַבְדִּי אִיּוֹב כִּי אֵין כָּמוֹהוּ בָּאָרֶץ וְגוֹ’. כֵּיוָן דְּאִשְׁתְּמוֹדָע אִיהוּ בִּלְחוֹדוֹי, מִיַּד אַתְקִיף בֵּיהּ מְקַטְרְגָא. וְעַל דָּא תָּנֵינָן, דְּלָא אִצְטְרִיךְ לֵיהּ לְבַר נָשׁ לְאִתְפָּרְשָׁא מִכְּלָלָא דְּסַגִּיאִין, בְּגִין דְּלָא יִתְרְשִׁים אִיהוּ בִּלְחוֹדוֹי, וְלָא יְקַטְרְגוּן עָלֵיהּ לְעֵילָּא.

And in just such a condition were the affairs of men in the time of Job, when the Accuser “stood before the Lord”, eager to denounce the world. Straightway the Holy One asked him: “Hast thou considered my servant Job?” And as soon as Satan heard this name, he concentrated all his attention upon him. For this reason we are taught that it is wrong to isolate oneself and be separated from the corporate community, since one is then liable to be singled out and accused in the upper realm.

דִּכְתִּיב, בַּשּׁוּנַמִּית, (מלכים ב ד׳:י״ג) וַתֹּאמֶר בְּתוֹךְ עַמִּי אָנֹכִי יוֹשָׁבֶת. לָא בְּעֵינָא לְאַפָּקָא גַּרְמָי מִכְּלָלָא דְּסַגִּיאִין, בְּתוֹךְ עַמִּי יָתִיבְנָא, עַד יוֹמָא דָּא, וּבְתוֹךְ עַמִּי, בִּכְלָלָא חֲדָא אִשְׁתְּמוֹדָע לְעֵילָּא. וְהָכָא אִיּוֹב, כֵּיוָן דְּאִשְׁתְּמוֹדָע לְעֵילָּא וְאִתְרְשִׁים, מִיַּד אַתְקִיף בֵּיהּ מְקַטְרְגָא, וְאָמַר הֲחִנָּם יָרֵא אִיּוֹב אֱלהִים, כָּל מַה דְּדָחִיל לָךְ וְאִתְתָּקַף, לָאו לְמַגָּנָא עָבִיד, הֲלֹא אַתָּה שַׂכְתָּ בַעֲדוֹ וּבְעַד וְגוֹ’. אֲבָל טוֹל כָּל הַאי טָבָא דְּאַנְתְּ עָבֵד לֵיהּ, וּמִיָּד אִם לא עַל פָּנְיךָ יְבָרְכֶךָּ. יִשְׁבּוֹק לָךְ, וְיִתְדַּבַּק בְּסִטְרָא אַחֲרָא, דְּהָא הַשְׁתָּא בְּפָתוֹרָךְ אִיהוּ אָכִיל, סָלִיק פָּתוֹרָךְ מִנֵיהּ, וְנֶחֱזֵי מִמָּאן אִיהוּ, וּבְאָן סִטְרָא יִתְדַּבַּק.

Therefore the Shunammite woman said, “I dwell among my people” (2 Kings 4, 16), meaning that she had no desire to separate herself from the majority, having dwelt hitherto among her people and being known above merely as one with them. Job, however, was known apart from his people: he was singled out; and this was Satan’s opportunity. Said he: “Doth Job fear God for naught? Hast not thou made an hedge about him and about his house?… ” (Job 1, 9-10), meaning, “Take away all the good things with which thou hast endowed him, and he will curse thee to thy face (v. 11): he will leave thee and become attached to the ‘other side’. At present he eats thy bread; take that away and we shall soon see of what stuff he is made and to whom he will cleave!”

מִיָּד, וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל הַשָּׂטָן הִנֵּה כָל אֲשֶׁר לוֹ בְּיָדֶךָ. לְאַחֲזָאָה, דִּדְחִילוּ דְּאִיּוֹב לְגַבֵּיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, הוּא לְנַטְרָא עוּתְרֵיהּ. וּמֵהָכָא אוֹלִיפְנָא, דְּכָל אִינּוּן דְּדַחֲלִין לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, עַל עוּתְרַיְיהוּ, אוֹ עַל בְּנַיְיהוּ, לָאו אִיהוּ דְּחִילוּ כְּדְקָא יֵאוֹת. וְעַל דָּא קִטְרֵג הַהוּא מְקַטְרְגָא וְאָמַר, הֲחִנָּם יָרֵא אִיּוֹב אֱלֹהִים הֲלא אַתָּה שַׂכְתָּ בַעֲדוֹ וְגוֹ’ מַעֲשֵׂה יָדָיו בֵּרַכְתָּ. וְעַל דָּא אִיהוּ דָּחִיל לָךְ וְאִתְיְיהִיב לֵיהּ רְשׁוּ לְקַטְרְגָא בֵּיהּ, וּלְאַחֲזָאָה, דְּלָא פָּלַח אִיּוֹב לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּרְחִימוּ.

Whereupon “the Lord said unto Satan, Behold, all that he hath is in thy hand” (v. 12). Thus permission was given to the Satan to persecute Job and to show that his motives were not really pure;

דְּכֵיוָן דְּאִתְנַסֵּי, נָפַק מֵאוֹרְחָא, וְלָא קָאִים בְּקִיוּמֵיהּ, מַה כְּתִיב, בְּכָל זֹאת לא חָטָא אִיּוֹב בִּשְׂפָתָיו. לֹא חָטָא בִּשְׂפָתָיו אֲבָל בִּרְעוּתֵיהּ חָטָא, וּלְבָתַר חָטָא בְּכֹלָּא.

for as soon as he was tried he left the right way and did not remain steadfast: “He did not sin with his lips” (II, 10), but he did sin in his mind, and later also in his speech.

וְאִי תֵּימָא דְּלָא אִתְנַסֵּי בַּר נָשׁ, הָא כְּתִיב (תהילים י״א:ה׳) ה’ צַדִּיק יִבְחָן וְגוֹ’. וּבְגִין כַּךְ אִתְנַסֵּי אִיּוֹב. וְאַף עַל גַּב דְּלָא קָאִים בְּקִיוּמֵיהּ כְּדְקָא יֵאוֹת, לָא נָפַק מִתְּחוֹת רְשׁוּתָא דְּמָרֵיהּ לְאִתְדַּבְּקָא בְּסִטְרָא אַחֲרָא.

He did not, however, go so far as to attach himself to the “other side”, as Satan had predicted.

וְכַמָּה הֲוָה הַהוּא נִסּוּתָא דִּילֵיהּ. תְּרֵיסַר יַרְחֵי, שׁוּלְטָנוּתָא דְּהַהוּא סִטְרָא אַחֲרָא. כְּמָה דְּתָנֵינָן, דִּינָא דְּחַיָּבַיָא בַּגֵּיהִנָּם י”ב יַרְחֵי, וּבְגִין דְּלָא אִתְדַּבַּק בְּסִטְרָא אַחֲרָא כְּתִיב, (איוב מ״ב:י״ב) וַיְיָ’ בֵּרַךְ אֶת אַחֲרִית (נדפס קפ”א ע”ב) אִיּוֹב מֵרֵאשִׁיתוֹ.

His trials lasted twelve months, for this is the space of time allotted to the “other side”, as, according to tradition, sinners are judged in Gehenna for twelve months. And because Job did not attach himself to the “other side”, “the Lord blessed the latter end of Job more than his beginning” (XLII, 12).

ר’ שִׁמְעוֹן אָמַר, הַאי דְּאִיּוֹב, לָאו נִסּוּתָא אִיהוּ דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כְּנִסוּתָא דִּשְׁאַר צַדִּיקַיָּא, דְּהָא לָא כְּתִיב וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אִיּוֹב, כְּמָה דִּכְתִּיב, (בראשית כ״ב:א׳) וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם. דְּאַבְרָהָם, אִיהוּ בִּידֵיהּ אַקְרִיב לִבְרֵיהּ יְחִידָאי דִּילֵיהּ לְגַבֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאִיּוֹב לָא יָהִיב כְּלוּם, וְלָא מָסַר לֵיהּ לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כְּלוּם.

R. Simeon said: ‘The Holy One, blessed be He, did not tempt Job in the same way as He tempted other righteous men; it does not say concerning him, as it says concerning Abraham (Gen. XXII, I), that God tempted him. Abraham led with his own hands his only begotten son to be sacrificed to the Holy One, but Job gave nothing to Him.

וְלָא אִתְּמַר לֵיהּ, דְּהָא גַּלֵּי קָמֵיהּ, דְּלָא יָכִיל לְקַיְּימָא בֵּיהּ, אֲבָל אִתְמְסָר בִּידָא דִּמְקַטְרְגָא. וּבְדִינָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְעָבִיד, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְּעַר דִּינָא (בדינא) דָּא, לְהַהוּא מְקַטְרְגָא לְגַבֵּיהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (איוב א׳:ח׳) הֲשַׂמְתָּ לִבְּךָ עַל עַבְדִּי אִיּוֹב וְגוֹ’.

Indeed, he was not bidden to do anything of the kind, as God knew that he would not be equal to the trial. He was merely delivered to the Accuser, and the Holy One spurred Satan, through the medium of the attribute of Justice, to test him, as it says: “Hast thou considered my servant Job? “…’

פָּתַח וְאָמַר, (בראשית ד׳:ג׳) וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה. מִקֵּץ יָמִים, וְלא מִקֵּץ יָמִין. אִיהוּ דָּחָה לְקֵץ יָמִין, וְאִתְקְרִיב לְקֵץ יָמִים. וְהָא אוֹקִימְנָא, (דניאל י״ב:י״ג) וְאַתָּה לֵךְ לְקֵץ. וְאָמַר דָּנִיאֵל, לְאָן קֵץ, לְקֵץ הַיָּמִין, אוֹ לְקֵץ הַיָּמִים. עַד דְּאֲמַר לֵיהּ לְקֵץ הַיָּמִין. וְעַל דָּא דָּוִד דָּחִיל וְאָמַר, (תהילים ל״ט:ה׳) הוֹדִעֵנִי יְיָ’ קִצִּי וּמִדַּת יָמַי מַה הִיא, אוֹ לְקֵץ הַיָּמִים אוֹ לְקֵץ הַיָּמִין. וְהָכָא מַה כְּתִיב וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים, וְלֹא מִקֵּץ יָמִין, וּבְגִין כָּךְ לָא אִתְקַבַּל קָרְבָּנֵיהּ, דְּהָא מִסִּטְרָא אַחֲרָא הֲוָה. (כלא)

Said R. Simeon: ‘It is written concerning Cain that he brought a sacrifice “at the end of days” (Gen. 4, 8), and we have laid down that this expression indicates the “other side” (v. Zohar, Gen. 62b).

תָּא חֲזֵי, מַה כְּתִיב וְהֶבֶל הֵבִיא גַּם הוּא. מַאי גַּם הוּא. לְאַסְגָּאָה דָּא בְּדָא, קָרְבָּנֵיהּ לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הֲוָה כֹּלָּא, וְעִקָרָא דְּקָרְבְּנָא לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְיָהַב חוּלָקָא לְסִטְרָא אַחֲרָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר וּמֵחֶלְבֵיהֶן. וְקַיִן, עִקָרָא עָבֵד מִקֵּץ יָמִים, רָזָא דְּסִטְרָא אַחֲרָא, וְיָהִיב חוּלָקָא לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְעַל דָּא לָא אִתְקַבַּל.

And of Abel it says that “he also brought of the firstlings of his flock and of the fat thereof’ (Ibid. 4).The expression “he also” (gam hu) suggests that, unlike Cain, he brought his offering primarily to the Holy One, and spared only “the fat thereof’ to the “other side”; whereas Cain offered primarily to the “other side”, and gave only a part to the Holy One, and therefore his sacrifice was not accepted.

בְּאִיּוֹב מַה כְּתִיב, (איוב א׳:ד׳) וְהָלְכוּ בָנָיו וְעָשׂוּ מִשְׁתֶּה וְגוֹ’, וְשָׁלְחוּ וְקָרְאוּ לִשְׁלֹשֶׁת אַחְיוֹתֵיהֶם לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת עִמָּהֶם וַיְהִי כִּי הִקִּיפוּ יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה וְגוֹ’, וּבְמִשְׁתְּיָא בְּכָל יוֹמָא מְקַטְרְגָא שְׁכִיחַ, וְלָא יָכִיל לֵיהּ. מְנָא לָן. דִּכְתִּיב, (איוב א׳:י׳) הֲלֹא אַתָּה שַׂכְתָּ בַעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ וּבְעַד כָּל אֲשֶׁר לוֹ מִסָּבִיב וּלְעוֹלָם לָא יָהִיב חוּלָקָא כְּלָל לְגַבֵּיהּ, דְּהָא (נ”א מה) כְּתִיב (איוב א׳:ה׳) וְהֶעֱלָה עוֹלוֹת מִסְפַּר כּוּלָּם. עוֹלָה סַלְּקָא לְעֵילָּא לְעֵילָּא, וְלָא יָהִיב חוּלָקָא לְסִטְרָא אַחֲרָא. דְּאִלְמָלֵא יָהַב לֵיהּ חוּלָקָא, לָא יָכִיל לֵיהּ לְבָתַר, וְכָל מַה דְּנָטַל מִדִּילֵיהּ נָטַל.

Now we read in regard to Job that “his sons went and feasted… and sent and called for their three sisters to eat and to drink with them” (Job 1, 4). While they thus feasted and made merry the Accuser was daily present in their midst, but he could not prevail against them, as it is written: “Hast not thou made an hedge about him and about his house?” And when Job made sacrifices, he did not give Satan any part whatsoever, for it says, “He offered burnt-offerings according to the number of them all” (Ibid. 5), this being an offering which ascends (‘olah) entirely on high, so that he gave no portion to the “other side”. Had he done so, the Accuser would not have been able to prevail against him. Hence in the end he only took what was his due.

וְאִי תֵּימָא אֲמַאי אַבְאִישׁ לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. אֶלָּא. דְּאִלְמָלֵא יָהַב לֵיהּ חוּלָקָא, יִפְנִי אָרְחָא וְיִסְתְּלַק מֵעַל מַקְדְּשָׁא, וְסִטְרָא דִּקְדוּשָּׁה אִסְתְּלִיק לְעֵילָּא לְעֵילָּא. וְאִיהוּ לָא עָבֵד כֵּן, וְעַל דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא תָּבַע בְּדִינָא.

As to the question which might be asked, why then did God allow Job to suffer thus, the answer would be that, had he given Satan his due, the “unholy side” would have separated itself from the holy, and so allowed the latter to ascend undisturbed into the highest spheres; but since he did not do so, the Holy One let justice be executed on him.

תָּא חֲזֵי, כְּמָה דְּאִיהוּ אִתְפְּרַשׁ, וְלָא אַכְלִיל טוֹב וָרָע, אִיהוּ דָּן לֵיהּ בְּהַהוּא גַּוְונָא, יָהִיב לֵיהּ טוֹב, וּלְבָתַר רָע, וּלְבָתַר אֲהַדְרֵיהּ לְטוֹב. דְּהָכִי אִתְחָזֵי לְבַּר נָשׁ, לְמִנְדַּע טוֹב, וּלְמִנְדַּע רַע, וּלְאַהְדָּרָא גַּרְמֵיהּ לְטוֹב, וְדָא אִיהוּ רָזָא דִּמְהֵימָנוּתָא. תָּא חֲזֵי, אִיּוֹב מֵעַבְדֵי פַּרְעֹה הֲוָה, וְדָא הוּא דִּכְתִּיב בֵּיהּ, (שמות ט׳:כ׳) הַיָּרֵא אֶת דְּבַר יְיָ’ מֵעַבְדֵי פַּרְעֹה. תָּא חֲזֵי, דְלָא בָּעָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאַעֲקַרָא אִיּוֹב מֵאַתְרֵיהּ דְּאִיהוּ הַוָה מִכְסֵי (נ”א כולא בעא קודשא בהך הוא לאעקרא מאתרייהו איוב הוה מכסי) (נ”א איוב חכים הוה) עַל פַּרְעֹה כֵּיוָן דְאִתְחַלָשׁ עָבַד נוּקְמִין לְפַרְעֹה

Mark this! As Job kept evil separate from good and failed to fuse them, he was judged accordingly: first he experienced good, then what was evil, then again good. For man should be cognizant of both good and evil, and turn evil itself into good. This is a deep tenet of faith.

Bo, Chapter 3

אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, הַשְׁתָּא אִית לְגַלָּאָה רָזִין, דְּאִינּוּן מִתְדַּבְּקִין לְעֵילָּא וְתַתָּא, מַה כְּתִיב בֹּא אֶל פַּרְעֹה, לֵךְ אֶל פַּרְעֹה מִבָּעֵי לֵיהּ, מַאי בֹּא. אֶלָּא, דְּעָיִיל לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אִדָּרִין בָּתַר אִדָּרִין, לְגַבֵּי תַּנִּינָא חֲדָא עִלָּאָה תַּקִּיפָא, דְּכַמָּה דַּרְגִּין מִשְׁתַּלְשְׁלֵין מִנֵּיהּ. וּמַאן אִיהוּ. רָזָא דְּהַתַּנִּין הַגָּדוֹל.

R. Simeon continued: ‘It is now fitting to reveal mysteries connected with that which is above and that which is below. Why is it written here, “Come (bo) unto Pharaoh”? Ought it not rather to have said “go” (lekh)? It is to indicate that the Holy One, blessed be He, guided Moses through a labyrinth right into the abode of a certain supernal mighty dragon-that is to say, Egypt’s celestial representative- from whom many lesser dragons emanate.

וּמֹשֶׁה דָּחִיל מִנֵּיהּ, וְלָא קָרִיב אֶלָּא לְגַבֵּי אִינּוּן יְאוֹרִין, וְאִינּוּן דַּרְגִּין דִּילֵיהּ, אֲבָל לְגַבֵּיהּ דָּחִיל וְלָא קָרִיב, בְּגִין דְּחָמָא לֵיהּ מִשְׁתָּרִשׁ בְּשָׁרָשִׁין עִלָּאִין.

Moses was afraid to approach him, because his roots are in supernal regions, and he only approached his subsidiary streams.

כֵּיוָן דְּחָמָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּדָחִיל מֹשֶׁה, וּשְׁלִיחָן מְמָנָן אַחֲרָנִין לְעֵילָּא, לָא יַכְלִין לְקָרְבָא לְגַבֵּיהּ. אֲמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, (יחזקאל כ״ט:ג׳) הִנְנִי עָלֶיךָ פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם הַתַּנִּים הַגָּדוֹל הָרוֹבֵץ בְּתוֹךְ יְאוֹרָיו. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִצְטְרִיךְ לְאַגָּחָא בֵּיהּ קְרָבָא, וְלֹא אַחֲרָא. כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר, אֲנִי ה’, וְאוּקְמוּהָ רָזָא דְּחָכְמְתָא דְּהַתַּנִּים הַגָּדוֹל הָרוֹבֵץ בְּתוֹךְ יְאוֹרָיו לְאִינוּן מָארֵי מִדִּין, דְּיַדְעִין בְּרָזִין דְּמָארֵיהוֹן.

When the Holy One saw that Moses feared the dragon, and that none of the supernal messengers was able to overcome him, He proclaimed: “Behold, I am against thee, Pharaoh king of Egypt, the great dragon (tanim) that lieth in the midst of his rivers, which hath said: My river is my own, and I have made it for myself’ (Ezek. 29, 3). Yea, truly, the Lord Himself had to war against this dragon, and no lesser being. This is the mystery of the “great dragon” for those who are familiar with the esoteric lore.’

פָּתַח רַבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר, (בראשית א׳:כ״א) וַיִּבְרָא אֱלהִים אֶת הַתַּנִּינִם הַגְּדוֹלִים וְאֵת כָּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרוֹמֶשֶׂת אֲשֶׁר שָׁרְצוּ הַמַּיִם לְמִינֵיהֶם. הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ לֵיהּ. אֲבָל וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הַתַּנִּינִים הוּא רָזָא דָּא לִוְיָתָן וּבַת זוּגוֹ. (קע”ו ע”ב) תַּנִּינִם חָסֵר כְּתִיב, בְּגִין דְּקָטַל לְנוּקְבָּא, וְסַלְּקָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְצַדִּיקַיָּא. וְאוּקְמוּהָ.

Said R. Simeon further: ‘It is written: “And God created the great dragons (taninim) and every living creature that moveth, which the waters brought forth abundantly, after their kind” (Gen. 1, 21). This verse’, he said, ‘we have already discussed, but the words “He created the great dragons” contain a yet more special and particular mystery: they refer to the Leviathan and his mate, which last was slain and is preserved by the Holy One for the regaling of the righteous (in the days of the Messiah).

הַתַּנִּים הַגָּדוֹל, תֵּשַׁע יְאוֹרִין אִינּוּן, דְּאִיהוּ רָבִיץ בֵּינַיְיהוּ, וְחַד יְאוֹרָא אִיהוּ, דְּמֵימָיו שְׁכִיכִין, וּבְרֵכָאן דְּמֵימִין דְּגִנְתָּא, נַפְלִין בֵּיהּ תְּלַת זִמְנִין בְּשַׁתָּא. וְכַד תְּרֵין זִמְנִין, מִתְבָּרֵךְ הַהוּא יְאוֹרָא וְלא כָּל כַּךְ, וְכַד חַד לָאו הָכִי.

The great dragon reposes between nine rivers, the waters of which are turbulent; and there is a tenth river whose waters are calm, and into the depth of which the blessings of the waters of Paradise descend three times a year.

וְהַאי תַּנִּינָא, עָאל בְּהַהוּא יְאוֹרָא, אִתְתָּקִיף וְאָזִיל וְשָׁאט עָאל גּוֹ יַמָּא, וּבָלַע נוּנִין לְכַמָּה זִינִין, וְשָׁלִיט, וְתָב לְהַהוּא יְאוֹרָא. אִלֵּין תִּשְׁעָה יְאוֹרִין אַזְלִין וְסַלְּקִין וְסַחֲרָנֵיהּ כַּמָּה אִילָנִין. וַעֲשָׂבִין לְזִנַיְיהוּ.

Into this river the dragon enters, making there his habitation; and thence he sallies forth and swims down to the sea, and devours there fish of all kinds, and then returns again to the river. The nine swift rivers are banked by trees and fringed with flowers.

יְאוֹרָא קַדְמָאָה, נָפְקָא מִסִּטְרָא שְׂמָאלָא, בְּחַד צִנּוֹרָא דְּנָגִיד וְנָפִיק, תְּלַת טִפִּין, וְכָל טִפָּה וְטִפָּה אִתְפְּרַשׁ לִתְלַת טִפִּין, וְכָל טִפָּה וְטִפָּה אִתְעָבִיד מִנֵּיהּ יְאוֹרָא חַד, וְאִלֵּין אִינּוּן תִּשְׁעָה יְאוֹרִין, דְּמִתְתָּקְפִין וְאַזְלִין וְשָׁטָאן וְסָחֲרָן בְּכָל אִינּוּן רְקִיעִין.

The parent river issued from the Left Side and from it three drops fell into a certain channel, and each of the three was divided again into three, and every drop became a river. These are the nine rivers which flow through all the firmaments.

מִמַּה דְּאִשְׁתְּאַר מֵאִינּוּן טִפִּין כַּד סַיְימִין לְמֵיפַק, אִשְׁתְּאַר טִפָּה חֲדָא, דְּנָפְקָא בִּשְׁכִיכוּ, נָפַל בֵּינַיְיהוּ, וְאִתְעָבִיד מִנֵּיהּ יְאוֹרָא חֲדָא. הַאי יְאוֹרָא אִיהוּ, הַהוּא דְּאַמָרָן דְּאַזְלָא בִּשְׁכִיכוּ.

And from the final moisture that remained when all the drops had issued forth yet another drop was formed, which issued gently, and of this drop was formed that tenth river, which flows calmly.

הַאי יְאוֹרָא, כַּד הַהוּא נָהָר דְּנָגִיד וְנָפִיק, אַפִּיק טִפִּין אַחֲרָנִין רַבְרְבָא (ס”א דברכאן’) מִסִּטְרָא דִּימִינָא, מַה דְּאִשְׁתְּאַר מֵאִינּוּן טִפִּין, אִשְׁתְּאַר טִפָּה חֲדָא בִּשְׁכִיכוּ מֵאִינּוּן בִּרְכָּאן, וְנָפַל בְּהַהוּא יְאוֹרָא דְּאִיהוּ שָׁכִיךְ. וְהַאי אִיהוּ יְאוֹרָא דְּעָדִיף מִכֻּלְּהוּ.

Into this river also flows a drop from the blessings poured forth from the Right side by the “perennially flowing stream”, and it is greater than all the rest.

כַּד נָפְקִין וּמִתְפָּרְשָׁן אִינּוּן אַרְבַּע נַהֲרִין דְּנָפְקִין מִגִּנְתָּא דְּעֵדֶן, הַהוּא דְּאִקְרֵי פִּישׁוֹן, נָפִיל בְּהַהוּא יְאוֹרָא וְאִתְכְּלִיל בֵּיהּ. וְעַל דָּא מַלְכוּת בָּבֶל, אִתְכְּלִיל בְּהַאי. וּפִישׁוֹן אִיהוּ מַלְכוּת בָּבֶל. מִיְאוֹרָא דָּא אִתְּזָנוּ וְאִתְמַלְיָין כָּל אִינּוּן יְאוֹרִין אַחֲרָנִין.

When the four rivers which flow out of the Garden of Eden divide, the one called Pison flows into and is fused with the calm tenth river of which we have spoken. Out of the calm river, thus augmented, are fed and filled all the other rivers;

בְּכָל יְאוֹרָא וִיאוֹרָא, אַזְלָא וְשָׁאט חַד תַּנִּינָא, וְאִינּוּן תֵּשַׁע. וְכָל חַד וְחַד נָקִיב נוּקְבָּא בְּרֵישֵׁיהּ, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (תהילים ע״ד:י״ג) שִׁבַּרְתָּ רָאשֵׁי תַנִּינִים וְגוֹ’. וַאֲפִילּוּ הַאי הַתַּנִּין הַגָּדוֹל הָכִי הוּא, בְּגִין דְּכֻלְּהוּ נַפְחִין רוּחִין לְגַבֵּי עֵילָּא וְלא לְתַתָּא.

in each of which a dragon dwells, so that the number of the dragons is nine. And each of these nine has a hole in his head, and the great dragon as well, because each of them emits breath upwards and not downwards.

כְּתִיב (בראשית א׳:א׳) בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלהִים. וּכְתִיב וַיִּבְרָא אֱלהִים אֶת הַתַּנִּינִים הַגְּדוֹלִים, בְּכָל עוֹבָדָא דְּאִינּוּן עֶשֶׂר אֲמִירָן, קַיְימִין לְקָבְלַיְיהוּ אִינּוּן עֶשֶׂר יְאוֹרִין. וְחַד תַּנִּינָא מִתְפָּרְפֶּרָא (ס”א מתפרשא) (ס”א מתרפרפא) בְּרוּחָא, לְקָבֵל כָּל חַד וְחַד.

It is written: “In the beginning God created…” and also “And God created the great dragons”. This indicates that all the ten acts of Creation had their counterpart in these ten rivers, on each of which one of the dragons breathes heavily.

וְעַל דָּא, חַד לְשִׁבְעִין שְׁנִין מִזְדַעְזָע עָלְמָא, בְּגִין דְּהַאי הַתַּנִּין הַגָּדוֹל כַּד הוּא סָלִיק סְנַפִּירוֹי וְאִזְדַּעְזַע, כְּדֵין כֻּלְּהוּ מִזְדַּעְזְעָן בְּאִינּוּן יְאוֹרִין, וְכָל עָלְמָא מִזְדַּעְזְעָא, וְאַרְעָא מִתְחַלְחֱלֶת, וְכֻלְּהוּ כְּלִילָן בְּהַאי תַּנִּין הַגָּדוֹל.

Now, that great dragon, when he raises his fins, heaves up the waters around him, and all the earth is shaken and all the lesser dragons, and this takes place every seventy years.’

וְהָאָרֶץ הָיְתָה תוֹהוּ וְגוֹ’, אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, עוֹבָדָא דִּבְרֵאשִׁית, חַבְרַיָּא לָעָאן בֵּיהּ, וְיַדְעִין בֵּיהּ, אֲבָל זְעִירִין אִינּוּן, דְּיַדְעִין לְרַמְּזָא עוֹבָדָא דִּבְרֵאשִׁית, בְּרָזָא דְּתַנִּין הַגָּדוֹל. וְעַל דָּא תָּנֵינָן, דְּכָל עָלְמָא לָא מִשְׁתַּלְשְׁלָא אֶלָּא עַל סְנַפִּירוֹי דְּדָא.

Said R. Simeon: ‘Verily, though the members of the Fellowship are students of the story of Creation, having knowledge of its wonders and perception of the paths of the Holy One, blessed be He, yet even among them there are few who know how to interpret it in connection with the mystery of the great dragon.

תָּא חֲזֵי וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְגוֹ’, תָּנֵינָן הָיְתָה, וְאוֹקִימְנָא. בְּגִין דִּבְּהַאי יְאוֹרָא קַדְמָאָה דְּקַאמְרָן, כַּד הַאי הַתַּנִּין הַגָּדוֹל עָאל בֵּיהּ, כְּדֵין אִתְמַלְיָיא, וְשָׂאטִי וְדָעִיךְ נִיצוֹצִין דְּאִתְלְקָטוּ בְּאִינּוּן עָלְמִין דְּאִתְחֲרָבוּ בְּקַדְמִיתָא.

אִינּוּן תַּנִּינִין אַחֲרָנִין דְּקַאמְרָן, הֲווֹ וְלָא הֲווֹ, אֲמַאי. בְּגִין דְּאִתְחֲלָשׁ חֵילַיְיהוּ דְּלָא יְטַשְׁטְשׁוּן עָלְמָא, בַּר לְשִׁבְעִין שְׁנִין, חַד זִמְנָא, וְאִינּוּן אִתְתְּקָפוּ בְּחֵילָא דְּהַהוּא תַּנִּין הַגָּדוֹל, וְהַאי אִיהוּ בִּלְחוֹדוֹי לְאִתַּתְקְפָא. וְאִלְמָלֵא נוּקְבֵיהּ קַיֶּימֶת לְגַבֵּיהּ, לָא יָכִיל עָלְמָא לְמִסְבַּל לוֹן. (ובגין כך)

עַד לָא קָטַל קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְנוּקְבָּא, הָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ. (ובהו) תֹהוּ הָיְתָה. וּלְבָתַר דְּקָטַל לָהּ, הֲוָה (בראשית ע’ ע”א) בֹּהוּ, שָׁרָאת לְאִתְקַיְּימָא. וְחֹשֶׁךְ עַל. עַד לָא הֲוַת נְהִירָא עוֹבָדָא דְּעָבַד.

מֶה עָבִיד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, מָחַץ רֵישֵׁיהּ דִּדְכוּרָא לְעֵילָּא, וְאִתְכַּפְיָא, בְּגִין דְּהָא תְּהוֹמָא לְתַתָּא, לָא הֲוָה נָהִיר. מַאי טַעְמָא לָא הֲוָה נָהִיר, בְּגִין דְּהַאי הַתַּנִּין הַגָּדוֹל, הֲוָה נָשִׁיב רוּחָא עַל תְּהוֹמָא, וְאַחְשִׁיךְ לֵיהּ, וְלָא מְרַפְרְפָא לְתַתָּא.

וְעָבַר (נ”א ועם כל דא) רוּחָא אַחֲרָא דִּלְעֵילָּא, וְנָשַׁב (נ”א דנשב) וּבָטַשׁ בְּהַהוּא רוּחָא, וְשָׁכִיךְ לֵיהּ, הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב וְרוּחַ אֱלהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנִי הַמָּיִם. וְהַיְינוּ דְּתָנֵינָן, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּטַשׁ רוּחָא בְּרוּחָא, וּבָרָא עָלְמָא.

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר, נָהִיר נְהִירוּ דִּלְעֵילָּא, וּבָטַשׁ עַל גַּבֵּי רוּחָא דְּנָשִׁיב, וְאִסְתַּלָּק מֵעַל תְּהוֹמָא, וְלָא חָפָא לֵיהּ. כֵּיוָן דִּתְהוֹמָא אִתְנְהִיר, וְאִיהוּ אִסְתַּלָּק, כְּדֵין הֲוָה נְהִירוּ.

דָּא נָהִיר עַל רֵישֵׁיהּ, וּמַיָּא הֲווֹ נַפְקֵי מִגּוֹ אֲפוּתֵיהּ, וְרוּחָא נָשִׁיב לְעֵילָּא. וְנָהִיר מִנְּהִירוּ דָּא, עַד דְּהֲוָה נָחִית נְהוֹרֵיהּ, מְנַצְנְצָא לְשִׁבְעִין וּתְרֵין נְהוֹרִין דְּשִׁמְשָׁא, כֵּיוָן דְּאִינּוּן נְהוֹרִין אִתְרְשִׁימוּ בְּגוֹ שִׁמְשָׁא לְתַתָּא, הֲווֹ (קפ”ח ע”א) חַיָּיבַיָּא דְּעָלְמָא יַדְעִין בְּהוּ, וַהֲווּ פַּלְחִין לְשִׁמְשָׁא. כֵּיוָן דְּאִסְתַּכַּל קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּאִינּוּן חַיָּיבַיָּא, סָלִיק נְהוֹרֵיהּ וְגָנִיז לֵיהּ אֲמַאי גָּנִיז לֵיהּ. בְּגִין דְּהַהוּא תַּנִּין, הֲוָה סָלִיק וְנָחִית, וּבָטַשׁ בְּאִינוּן יְאוֹרִין, עַד דְּגָנַז לֵיהּ וְלָא אִתְגַּלְיָא.

וְזָרַע לֵיהּ זְרוּעָא בְּחַד צַדִּיק, דְּאִיהוּ גָּנָּנָא דְּגִנְתָּא, וּזְרוּעָא דְּזָרַע בְּגִנְתָּא, בִּגְנִיזוּ בִּטְמִירוּ (ס”א האי) דְּהַאי אוֹר אִיהוּ.

כַּד הַאי הַתַּנִּין הַגָּדוֹל, חָמֵי דְּצָמַח בְּגִנְתָּא זְרוּעָא דְּאוֹר דָּא, כְּדֵין אִתְּעַר לְסִטְרָא אָחֲרָא, לְהַהוּא נָהָר דְּאִקְרֵי גִּיחוֹן. וְאִתְפְּלָגוּ מֵימוֹי דְּהַאי גִּיחוֹן, חַד שְׁבִילָא דִּילֵיהּ, אִיהוּ אָזִיל גּוֹ הַהוּא זְרוּעָא דְּאַצְמְחָא גּוֹ גִּנְתָּא, וְאַנְהִיר בֵּיהּ בִּרְבוּ דִּזְרוּעָא דָּא, וְאִקְרֵי גִּיחוֹן.

וּמִגּוֹ הַהוּא רְבוּ דִּזְרוּעָא דָּא, אִסְתְּלַק לִרְבוּ דְּשְׁלֹמֹה מַלְכָּא, כַּד אִסְתְּלַק לְמַלְכוּ, דִּכְתִּיב, (מלכים א א׳:ל״ג-ל״ד) וְהוֹרַדְתֶּם אוֹתוֹ אֶל גִּיחוֹן, וּכְתִיב וּמָשַׁח אוֹתוֹ שָׁם. שָׁם, וְלֹא בַּאֲתַר אַחֲרָא, בְּגִין דְּהֲוָה יָדַע דָּוִד מַלְכָּא דָּא, וּמֵימוֹי אַחֲרָנִין אִסְתָּלָקוּ לְמַלְכוּ אַחֲרָא, וְדָא אִיהוּ מַלְכָּא דְּאִיהוּ תַּקִּיפָא.

וְהַאי הַתַּנִּין הַגָּדוֹל, אִתְּעַר לֵיהּ, וְאִסְתַּלָּק סְנַפִּירוֹי דְּהַאי תַּנִּין, בְּהַהוּא נָהָר, לְאִתַּתְקְפָא בֵּיהּ. וְכָל אִינּוּן שְׁאַר יְאוֹרִין כֻּלְּהוּ, סַלְּקִין וְנַחְתִּין בְּתֻּקְפָּא דְּהַאי הַתַּנִּין הַגָּדוֹל, וְתָאַב וְעָאל לְהַהוּא יְאוֹרָא שְׁכִיכָא, וְאִשְׁתְּכַךְ בֵּיהּ.

וּכְדֵין, כַּד הַהוּא אוֹר אִתְגְּנִיז (ס”א לנטלא) לְעִיוּלָא לֵיהּ הַהוּא גָּנָּנָא דְּקַאמְרָן, כְּדֵין נָפַק חֹשֶׁךְ קַדְמָאָה, וּבָטַשׁ עַל רֵישֵׁיהּ, בְּהַהוּא נוּקְבָּא דְּאִתְמַתְּחָא בֵּיהּ, וְאִתְפְּרַשׁ חַד חוּטָא, בֵּין הַהוּא נְהִירוּ דְּאוֹר דָּא דְּאִתְגְּנִיז, וּבֵין הַהוּא חֲשׁוֹכָא דְּחֹשֶׁךְ דָּא, דִּכְתִּיב, (בראשית א׳:ד׳) וַיַּבְדֵּל אֱלהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ.

הַאי תַּנִּין, תָּב בְּהַהוּא פְּרִישׁוּ דְּהַאי חוּטָא דְּאַפְרִישׁ, וְאַפְרִישׁ לְאִינוּן (נ”א בין אינון) יְאוֹרִין, גּוֹ חֲשׁוֹכָא, וְאִתְפְּרָשׁוּ נוּנִין לְזִנַיְיהוּ אִלֵּין מֵאִלֵּין, בְּהַהוּא פְּרִישׁוּ.

וְכַד אִתְפְּרָשׁוּ מַיִין עִלָּאִין קַדִּישִׁין. כָּל אִינּוּן יְאוֹרִין אִתְפְּרָשׁוּ, וְעָאלוּ לְגוֹ הַהוּא יְאוֹרָא שְׁכִיכָא דְּאִתְבְּרִיר מִכֻּלְּהוּ, וְנָפִיק וְעָאלִין בֵּיהּ תְּלַת (בלק קצ”ו) זִמְנִין בְּיוֹמָא.

וְכָל אִינּוּן נוּנִין דִּמְגַדְּלָן גּוֹ אִינּוּן יְאוֹרִין, פְּרִישָׁן אִלֵּין מֵאִלֵּין, וְאִקְרוּן לֵילוֹת, וְאִלֵּין אִינּוּן רָאשִׁין לְכָל אִינּוּן נוּנִין דְּנָפְקִין לְבַר, וְאִלֵּין שַׁלְטִין עַל כֻּלְּהוּ. וְאִלֵּין אִקְרוּן בְּכוֹרֵי מִצְרַיִם, וּמֵהָכָא אִתְבַּדָר לְבַר בּוּכְרִין, וְכֻלְּהוּ אִתְּזָנוּ מִשַּׁקְיוּ דְּאִינּוּן יְאוֹרִין. וְהַאי הַתַּנִּין הַגָּדוֹל, שַׁלְטָא עַל כֻּלְּהוּ.

וְכֹלָּא בִּפְרִישׁוּ דְּמַיִין עִלָּאִין, דִּכְתִּיב וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם, וְאִתְרְשִׁימוּ מַיִין קַדִּישִׁין עִלָּאִין, וְאִתְפְּרָשׁוּ לְעֵילָּא, וּמַיִין תַּתָּאִין, אִתְפְּרָשׁוּ כֻּלְּהוּ אִלֵּין מֵאִלֵּין, קַדִּישִׁין וּדְלָא קַדִּישִׁין, וְעַל דָּא אִקְרוּן מַלְאָכִין עִלָּאִין פְּרִישָׁן, בְּגִין דְּאִתְפְּרָשׁוּ אִלֵּין מֵאִלֵּין לְזִנַיְיהוּ.

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תַדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע, רָזָא דָּא, כַּד הַאי הַתַּנִּין הַגָּדוֹל, הֲוָה נָשִׁיב רוּחָא בְּהַהוּא נוּקְבָּא, וּמְרַפְרְפָא לְגַבֵּי עֵילָּא, כָּל אִינּוּן עֲשָׂבִין הֲוָה מְהַפֵּךְ לוֹן לִיבִישׁוּ, עַד דְּרוּחָא אַחֲרָא נָשִׁיב בְּהַהוּא רוּחָא, וְשָׁכִיךְ לֵיהּ לְתַתָּא, וַעֲשָׂבִין צָמְחוּ כְּמִלְּקַדְּמִין. וְשַׁלְטִין וּמְשַׁבְּחָן וְאוֹדָן קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא.

מִסְּטַר שְׂמָאלָא, וּלְגוֹ יְאוֹרָא שְׁכִיכָא, נָפְקִין בְּעִירִין לְזִנַיְיהוּ, וְאַזְלִין לְמִקְרַב לְגַבֵּי דְּאִינּוּן עֲשָׂבִין וְלָא יַכְלִין, וְתָבִין לְּאַתְרַיְיהוּ. כָּל אִלֵּין יְאוֹרִין אַזְלִין וְשָׁאטִין, עִם הַהוּא תַּנִּינָא דְּשַׁלִיט בְּהוּ, וְסַחֲרִין לְאִינוּן עֲשָׂבִין, וְלָא יַכְלִין. בַּר לְזִמְנִין, דְּרוּחָא עִלָּאָה לָא נָשִׁיב, וְאִיהוּ מְרַפְרְפָא רוּחָא בְּהַהוּא נוּקְבָּא דִּלְעֵילָּא, כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא, כְּדֵין שָׁלִיט הַהוּא רוּחָא עַל אִינּוּן עֲשָׂבִין.

וִיאוֹרָא שְׁכִיכָא תָּב לְאַתְרֵיהּ, וְסַלְּקָא וְנַחְתָּא. וּבְגִין דְּמֵימוֹי שְׁכִיכִין, אָזִיל בִּשְׁכִיכוּ, וְהַאי הַתַּנִּים הַגָּדוֹל סַלְּקָא לְגַבֵּי אִינּוּן יְאוֹרִין, וַעֲשָׂבִין כֻּלְּהוּ מְגַדְּלָן סַחֲרָנֵיהּ דְּהַהוּא יְאוֹרָא שְׁכִיכָא וְאִלֵּין (נ”א ואינון) מְגַדְּלִין בְּכָל עִיבָר, כְּדֵין סַלְּקָא הַהוּא תַּנִּינָא וְאִתְרַבֵּי בֵּינַיְיהוּ, וְתָב לְכָל אִינּוּן יְאוֹרִין.

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם, דָּא אִיהוּ נָחָשׁ בָּרִיחַ. אֲמַאי בָּרִיחַ. בְּגִין דְּסָגִיר לִתְרֵין סִטְרִין, וְלָא נָפִיק לְעָלְמִין אֶלָּא חַד זִמְנָא לְיוֹבְלָא.

וּבְסִפְרֵי קַדְמָאֵי, דָּא נָחָשׁ עֲקַלָּתוֹן, דְּאִיהוּ בְּעַקִּימוּ תָּדִיר, וְאַיְיתֵי לְוָוטִין עַל עָלְמָא, כַּד הַאי קָם, אִתְּבַר תּוּקְפֵּיהּ דְּהַהוּא תַּנִּינָא, וְלָא יָכִיל לְמֵיקָם, עַד דְּאָבִיד גִּשְׁמֵיהּ. בְּגִין דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כָּפִיף לֵיהּ גּוֹ יַמָּא, כַּד עָאל לְגַבֵּיהּ. וְאִיהוּ דָּרַךְ עַל תֻּקְפֵּיהּ דְּיַמָּא. וְתֻקְפֵּיהּ דְּיַמָּא דָּא, אִיהוּ תַּנִּינָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (איוב ט׳:ח׳) וְדוֹרֵךְ עַל בָּמֳתֵי יָם.

וְכַד הַאי נָחָשׁ קָם, כְּדֵין מַה כְּתִיב, (ישעיהו כ״ז:א׳) וְהָרַג אֶת הַתַּנִּין אֲשֶׁר בַּיָּם, דָּא אִיהוּ הַתַּנִּין הַגָּדוֹל. וְעַל דָּא כְּתִיב, (יחזקאל כ״ט:ג׳) הִנְנִי עָלֶיךָ. וְדָא נָחָשׁ, אִיהוּ מְאֹרֹת, בִּלְוָוטִין לְכֹלָּא, בְּגִין דְּאִיהוּ תַּקִּיפָא עָלֵיהּ, בְּתֻקְפֵּיהּ דְּהַהוּא נָהָר רַבְרְבָא, דְּאִקְרֵי חִדֶּקֶל, וְהָא אוֹקִימְנָא.

הַהוּא נָחָשׁ אִיהִי בְּיַבֶּשְׁתָּא כַּד נָפְקִין דָּא בְּדָא, דָּא דִּבְיַבֶּשְׁתָּא אִתְתְּקַף תָּדִיר, בְּגִין דְּכָל אוֹרְחוֹי וְתֹקְפוֹי בְּיַבֶּשְׁתָּא אִיהוּ, וְאָכִיל אַרְעָא וְעַפְרָא תָּדִיר, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (בראשית ג׳:י״ד) וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ. דָּא גַּדִּיל בְּעַפְרָא, וְדָא גַּדִּיל בְּמַיָּא. נָחָשׁ דְּאִתְגַּדִּיל בְּמַיָּא, לָאו תַּקִּיפָא כְּהַאי דְּאִתְגַּדִּיל בְּיַבֶּשְׁתָּא, וְעַל דָּא כְּתִיב (בראשית א’) מְאֹרֹת חָסֵר.

וְדָא אִזְדָּמַן לְגַבֵּי הַהוּא דְּמַיָּא. וְאַף עַל גַּב (ודא לא) דְּאִזְדְּמַן לְגַבֵּיהּ, לָא אֲגַח לְגַבֵּיהּ, אֶלָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּלְחוֹדוֹי, דְּקָטִיל לֵיהּ מִגּוֹ יַמָּא, כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא בְּגִין גַּסּוּת רוּחָא דְּבֵיהּ, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (יחזקאל כ”ט) אֲשֶׁר אָמַר לִי יְאֹרִי וְגוֹ’.

Bo, Chapter 4

וְעָבַר יְיָ’ לִנְגּוֹף אֶת מִצְרַיִם וְגוֹ’. תָּנָא אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, הַאי קְרָא קַשְׁיָא, וְכִי וְרָאָה אֶת הַדָּם וְאַחַר כַּךְ וּפָסַח, דְּמַשְׁמַע דְּסִימָנָא הוּא דְּעָבִיד. וְאִי תֵּימָא בְּגִין דָּמָא דְּאִיהוּ מִצְוָה, אֲמַאי לְבַר. וַאֲמַאי בִּתְלַת דּוּכְתֵּי דְּפִתְחָא. וְהָא כְּתִיב (דניאל ב׳:כ״ב) הוּא גַּלֵּי עֲמִיקָתָא וְגוֹ’. וּמַאי טַעְמָא בָּעָא דְּאִתְגַּלְיָא דָּמָא עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזוֹת.

FOR THE LORD WILL PASS THROUGH…. R. Jose commented on the expression, “The Lord shall see the blood… and pass over”. ‘Does God then’, he said, ‘require a sign? Are not all secrets revealed to Him? The explanation, however, is that only when a thought-be it good or evil-is translated into action, does it bring about its due result above, whether for reward or punishment, saving only the intention of idolatry, of which it says, “Take heed to yourselves that your heart be not deceived” (Deut. 11, 16).’

אֶלָּא תָּנָא, כְּתִיב, (דברים ל”ב) וַיַּרְא יְיָ’ וַיִּנְאָץ, וּכְתִיב, (בראשית ו׳:ה׳) וַיַּרְא יְיָ’ כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ. וְתָנֵינָן לָא אִתְחָזֵי אַשְׁגָּחוּתָא דִּלְעֵילָּא, אֶלָּא כַּד אִתְחָזֵי לְתַתָּא עוֹבָדָא דְּאִתְעָבֵידוּ עוֹבָדָא מִנֵּיהּ וְעַל דָא (נ”א ועד דעבדין עובדא לתתא) לָא מַשְׁגִּיחִין (נ”א לאבאשא), בַּר הִרְהוּרָא דְּעֲבוֹדָה זָרָה, דִּכְתִּיב, (דברים י״א:ט״ז) הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם. וּמִדְּאִתְעָבֵיד עוֹבָדָא, אַשְׁגָּחוּתָא דִּלְעֵילָּא אִתְּעַר, וּבְגִין כַּךְ, כֹּלָּא, בֵּין לְטָב וּבֵין לְבִישׁ, בְּעוֹבָדָא תַּלְיָא מִלְּתָא.

The explanation, however, is that only when a thought-be it good or evil-is translated into action, does it bring about its due result above, whether for reward or punishment, saving only the intention of idolatry, of which it says, “Take heed to yourselves that your heart be not deceived” (Deut. 11, 16).’

אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, כָּל שְׁוָקֵי מִצְרַיִם, מַלְיָין טַעֲוָון הֲווֹ, וְעוֹד דִּבְכָל בֵּיתָא וּבֵיתָא, הֲווֹ שְׁכִיחֵי זִינִין, דְּמִתְקַטְרֵי בְּחָרָשַׁיְיהוּ, בְּאִינּוּן כִּתְרִין תַּתָּאִין דִּלְתַתָּא, וּמִתְעָרִין רוּחַ מִסְאֲבָא בְּגַוַויְיהוּ.

As to the significance of the hyssop, R. Jose explained that all the streets and market-places of the Egyptians were filled with idols, and all their houses with implements of magic to link them with lower “crowns”,

וְרָזָא דְּמִלָּה תָּנָא, כְּתִיב, וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר בַּסַּף וְהִגַּעְתֶּם אֶל הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל שְׁתֵּי הַמְּזוּזוֹת. אֲגוּדַּת אֵזוֹב לָמָּה. בְּגִין לְבַעֲרָא רוּחַ מִסְאֲבָא מִבֵּינַיְיהוּ, (נ”א האי קרא קשיא וכי וראה את הדם ואחר כך ופסח דמשמע דסימנא הוא דעביד אמאי והא כלא גלייא קמיה קודשא בריך הוא וכתיב הוא גלי עמיקתא ומסתרתא אלא תנא כתיב וירא יי’ וינאץ וגו’ וכתיב וירא יי’ כי רבה רעת וגו’ ותנינן לא אתחזי אשגחותא לעילא אלא כד אתחזי לתתא עובדא ומדאתעבד עובדא אשגחותא לעילא אתער ובגין כך כולא בין לטב בין לביש בעובדא תלייא מלתא. ולקחתם אגודת אזוב וגו’ אגודת אזוב למה ומאי טעמא בעא דאתגלייא דמא על המשקוף ועל שתי המזוזות. אמר רבי יוסי כל שוקי מצרים מליין טעוון הוו ובכל ביתא וביתא הוו שכיחי זינין דמקטרין בחרשייהו באינון בתרין תתאין דלתתא ומתערין רוח מסאבא בגוייהו ועל דא אגודת אזוב בגין לבערא רוחי מבינייהו) וּלְאַחֲזָאָה בְּפִתְחַיְיהוּ, בְּהָנֵי תְּלַת דּוּכְתֵּי, מְהֵימָנוּתָא שְׁלֵימָתָא. חַד הָכָא, וְחַד הָכָא, וְחַד בְּגַוַויְיהוּ בְּגִין כַּךְ, וּפָסַח יְיָ’ עַל הַפֶּתַח וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגּוֹף, מִשּׁוּם דְּחָמֵי שְׁמָא קַדִּישָׁא רָשִׁים עַל פִּתְחָא.

and therefore it was necessary to purge the doors with the hyssop, in order that these powers might be exorcised; and this was done in three places, namely upon the lintel and the two side-posts. THEREFORE THE LORD WILL PASS OVER THE DOOR AND WILL NOT SUFFER THE DESTROYER TO COME IN UNTO YOUR HOUSES, because he will see the design of His Holy Name upon the door.

אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, אִי הָכִי אֲמַאי דָּמָא, דְּהָא תָּנֵינָן, חִוָּור וְסוּמָק וְחַד דְּכָלִיל בֵּינֵי גַּוְונֵי. אֲמַר לֵיהּ, תְּרֵי דָּמֵי הֲווֹ, חַד דְּמִילָה, וְחַד דְּפִסְחָא. דְּמִילָה רַחֲמֵי. דְּפִסְחָא דִּינָא.

Said R. Judah: ‘But if so, why was blood only required, seeing that, as we have been taught, the divine attributes are symbolized by three colours, white, red, and a colour which is between the two and combines both?’ R. Jose replied: ‘The blood was of two kinds, that of circumcision and that of the Passover lamb, the former symbolizing mercy and the latter justice.’

אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, לָאו הָכִי, אֶלָּא כְּמָה דְּאוֹלִיפְנָא, דְּאַחְזָר הַהוּא דָּמָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְרַחֲמֵי, כְּאִילּוּ הֲווֹ חִוָּור בְּגוֹ גַּוְונֵי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (יחזקאל ט״ז:ו׳) וָאֶעֱבוֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ וְאוֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי וְגוֹ’. וְאַף עַל גַּב דְּהֲוָה סוּמָקָא, אִתְחֲזָר לְרַחֲמֵי, דִּכְתִּיב בְּדָמַיִךְ חֲיִי. וּבְגִין כָּךְ, רָשִׁים פִּתְחָא בִּתְלַת סִטְרִין, חַד הָכָא, וְחַד הָכָא, וְחַד בֵּינַיְיהוּ.

Not so,’ rejoined R. Judah. ‘It is even as we have been taught, that the Holy One made the blood a symbol of mercy, as if there were white in it, and therefore it says: “And when I passed by thee and saw thee polluted in thine own blood, I said unto thee: In thy blood live” (Ezek. 16, 6). To this end was the door smeared with blood in three places, viz. on two sides and in the middle.’

תָּאנֵי ר’ חִזְקִיָּה, תְּרֵין דָּמֵי אִתְחָזוּ, לָקֳבֵל תְּרֵי כִּתְרִין, דְּאִתְחָזוּ (נ”א דאתערו) לְעֵילָּא בְּהַהִיא שַׁעֲתָא. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, חַד כִּתְרָא דִּכְלִילָא בִּתְרֵין סִטְרִין טְמִירִין, בְּרַחֲמֵי וְדִינָא.

R. Hezekiah, however, held that two kinds of blood appeared on the doors to represent the two “crowns” which were manifested at that moment in the regions above. R. Jose maintained that it was one crown consisting of two sides blended, viz. mercy and justice.

אָמַר רִבִּי אַבָּא, בְּכַמָּה אַתְרִין חָס קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַל בְּנוֹי: עָבֵד בַּר נָשׁ בֵּיתָא, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָמַר לֵיהּ, כְּתוֹב שְׁמִי, וְשַׁוֵּי לְפִתְחָךְ, וְאַתְּ שָׁרֵי לְגוֹ בֵּיתָא, וַאֲנָא אוֹתִיב לְבַר בְּפִתְחָךְ לְנַטְרָא לָךְ. וְהָכָא אָמַר, רָשִׁים עַל פִּתְחָא רָזָא דִּמְהֵימָנוּתָא דִּילִי, וְאַתְּ שָׁרֵי לְגוֹ בֵּיתָךְ, וַאֲנָא נָטִיר לָךְ לְבַר, דִּכְתִּיב וְאַתֶּם לא תֵּצֵאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר, וּכְתִיב וְרָאָה אֶת הַדָּם עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזוֹת וּפָסַח ד’ עַל הַפֶּתַח וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגּוֹף.

Said R. Abba: ‘In how many ways does the Holy One show His lovingkindness to His people! A man builds a house; says the Holy One to him: “Write My Name and put it upon thy door (mezuzah), and thou wilt sit inside thy house and I will sit outside thy door and protect thee!” And here, in connection with the Passover, He says: “You inscribe on your doors the sign of the mystery of My Faith and I shall protect you from the outside!”

תּוּ אָמַר רִבִּי אַבָּא, כְּגַוְונָא דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא עֲבָדוּ בְּהַהוּא שַׁעֲתָא. מַה שְּׁמָא קַדִּישָׁא ה אִתְחֲזָר בְּהַאי שַׁעֲתָא דִּינָא, אוּף הָכִי אִתְחֲזָר הַאי דָּמָא בְּהַאי שַׁעֲתָא דִּינָא, דִּכְתִּיב וְרָאָה אֶת הַדָּם עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזוֹת, רְשִׁימָא דְּכֻלְּהוּ סוּמָקָא, לְאִתְחֲזָאָה, דְּהָא אִתְחֲזָר בְּדִינָא, לְמֶעְבַּד נוּקְמִין.

They inscribed the likeness of the Holy Name in the form of the letter He’. As the Holy Name was then turned from Mercy to Judgement, chastisement came into (God’s) view at that time. Everything was turned into red, as a symbol of vengeance on Israel’s enemy.

וְרָזָא דְּמִלָּה, כְּגַוְונָא דְּהַוֵי לְעֵילָּא בְּהַהוּא שַׁעֲתָא, כַּד בָּעֵי לְאִתְחֲזָאָה לְתַתָּא, אִי רַחֲמֵי רַחֲמֵי, וְאִי דִּינָא דִּינָא, הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר בַּסַּף וְהִגַּעְתֶּם וְגוֹ’. וּלְזִמְנָא דְּאָתֵי כְּתִיב, (ישעיהו ס״ג:א׳) מִי זֶה בָּא מֵאֱדוֹם חֲמוּץ בְּגָדִים מִבָּצְרָה. דְּזַמִּין לְאַחֲזָאָה (נ”א לאתחזרא) כֻּלְּהוּ דִּינָא לְמֶעְבַּד נוּקְמִין.

Esoterically speaking, it is fitting to show below the colour corresponding to the state above, whether mercy or judgement. And as it was then even so shall it be in the future, as it says: “Who is this that cometh from Edom (=Rome), with dyed garments from Bozra?” (Isa. LXIII, I); for He will clothe Himself entirely in judgement to avenge His people.’

וְאַתֶּם לֹא תֵּצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר. מַאי טַעֲמָא, מִשּׁוּם דְּתָנֵינָן, אָמַר רִבִּי יִצְחָק, (אמר רבי ירמיה) לָא לִיבָעֵי לֵיהּ לְאִינִשׁ לְמֵיזַל בְּשׁוּקָא, וּלְאִשְׁתַּכְּחָא בְּשׁוּקָא, בְּזִמְנָא דְּדִינָא תַּלְיָא בְּמָתָא, דְּכֵיוָן דִּרְשׁוּתָא אִתְיְיהִיב לִמְחַבְּלָא, מַאן דְּפָגַע בֵּיהּ אִתְּזַק. וְהָכָא מִשּׁוּם דְּדִינָא אִשְׁתְּכַח, לָא בַּעְיָא לְנָפְקָא לְבַר.

AND NONE OF YOU SHALL GO OUT AT THE DOOR…. The reason is found in the dictum of R. Isaac, that, when punishment impends over a place a man should not go out into the open, since, once the Destroyer is given leave, he does harm indiscriminately, and makes no distinction between the righteous and the unrighteous; therefore the people of God should hide themselves lest they be consumed in that vengeance which is the due of the Destroyer.

תַּנְיָא אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, בְּהַהוּא מַמָּשׁ דְּאִשְׁתְּכַח דִּינָא לְמִצְרָאֵי, בְּהַהוּא מַמָּשׁ אִשְׁתְּכַח רַחֲמֵי לְיִשְׂרָאֵל, הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵיכֶם. וְכֵן תָּנָא, בְּכָל אִינּוּן כִּתְרִין קַדִּישִׁין דִּלְעֵילָּא, כְּמָה דְּאִשְׁתְּכַח דִּינָא, אִשְׁתְּכַח רַחֲמֵי, וְכֹלָּא בְּשַׁעֲתָא חֲדָא. תָּנָא רִבִּי חִזְקִיָּה, כְּתִיב, (ישעיהו י״ט:כ״ב) וְנָגַף יְיָ’ אֶת מִצְרַיִם נָגוֹף וְרָפֹא. נָגוֹף לְמִצְרַיִם, וְרָפֹא לְיִשְׂרָאֵל. מַאי וְרָפֹא. מִמַאי שֶׁנִּימוֹלוּ צְרִיכִים רְפוּאָה.

R. Jose said that the same power which exercised judgement on the Egyptians was the agent of mercy to Israel, as it is written: ” When I see the blood I will pass over you” (v. 16). For, as we have been taught, all the holy crowns above contain at one and the same time both judgement and mercy. R. Hezekiah drew the same inference from the verse, “And the Lord shall smite Egypt, smiting and healing” (Isa. 19, 22), i.e. smiting the Egyptians and healing Israel, to wit, from the wound of circumcision,

וְתָנָא, בְּאוֹתָה שָׁעָה שֶׁנִּגְּפוּ מִצְרָאֵי, בְּאוֹתָה שָׁעָה נִתְרַפְּאוּ יִשְׂרָאֵל. דְּתַנְיָא אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, (אמר רבי חזקיה) מַהוּ דִּכְתִּיב, וּפָסַח יְיָ עַל הַפֶּתַח, מַאי עַל הַפֶּתַח. וּפָסַח יְיָ’ עֲלֵיכֶם מִבָּעֵי לֵיהּ. אֲבָל עַל הַפֶּתַח, עַל הַפֶּתַח מַמָּשׁ זֶהוּ פֶּתַח הַגּוּף. וְאֵי זֶהוּ פֶּתַח הַגּוּף. הוֵי אוֹמֵר זוֹ מִילָה.

the phrase “the Lord will pass over the door” suggesting the “door” of the body, which is the place of circumcision.

רִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, בְּשַׁעֲתָא דְּאִתְפְּלַג לֵילְיָא, וְכִתְרָא קַדִּישָׁא אִתְּעַר לְגַבָּהּ (נ”א אתערב ביה) דְּכוּרָא. וּמַאן דְּכוּרָא. חֶסֶד עִלָּאָה, דְּמַשְׁמַע, דְּדָא בְּלָא דָּא לָא סַלְּקָא, וּבְגִין דָּא, דָּא מָחֵי, וְדָא מַסֵּי, וְכֹלָּא בְּשַׁעֲתָא חֲדָא.

R. Simeon interpreted it in a similar way: at the moment when the night was divided and the Holy Crown (the Sefirah Kether) was moved to unite with the masculine principle which is the supernal Grace- for they never manifest themselves one without the other- one smote and the other healed.

וּכְתִיב, וּפָסַח יְיָ עַל הַפֶּתַח הַיָּדוּעַ. מַאי הַפֶּתַח, מִשּׁוּם דְּאִיהוּ פִּתְחָא וּמְשִׁיכָא דְּרוּחָא וְגוּפָא, וְתָא חֲזֵי, עַד לָא אִתְגְּזַר אַבְרָהָם, הֲוָה אָטִים וְסָתִים מִכָּל סִטְרוֹי. מִדְּאִתְגְּזַר אִתְפְּתַח מִכֹּלָּא, וְלָא הֲוֵי אָטִים וְסָתִים כְּקַדְמִיתָא.

Also, “the Lord passed over the door”: that door which is the opening of spirit and body. That circumcision is of such significance can be seen from Abraham: before he was circumcised he was, as it were, a closed vessel, impervious on all sides, but when he was circumcised, and the sign of the letter yod of the Holy Name was manifested in him, he became open to supernal influences,

וְהַיְינוּ רָזָא דְּתָנֵינָן, (בראשית י״ח:א׳) וְהוּא ישֶׁב פֶּתַח הָאֹהֶל. מִשּׁוּם דְּאִתְגַּלְיָיא יוֹ”ד. מַאי קָא מַיְירֵי. אֶלָּא אָמַר רִבִּי יִצְחָק דְּהוּא אַשְׁרֵי בְּגִלּוּיָא דָּא, חֶסֶד בְּצֶדֶק. וְדָא הוּא פִּתְחָא, דְּמַשְׁכְּנָא עִלָּאָה קַדִּישָׁא, מַשְׁמַע דִּכְתִּיב הָאֹהֶל, הָאֹהֶל הַיָּדוּעַ.

this being the inner meaning of the words, “he sat at the door of the tent in the heat of the day” (Gen. XVIII, I), i.e. of the supernal holy Tent.

אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, כַּד אִתְגַּלְּיָיא הַאי יוֹ”ד, אִתְבָּשַּׂר, (נ”א אתבשם) וְאִתְבְּרַךְ בְּפֶתַח הָאֹהֶל, דְּהִיא צֶדֶק, לְאִתְבַּסְּמָא בְּחֶסֶ”ד. הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, כְּחוֹם הַיּוֹם, דְּהוּא שַׁעֲתָא דְּשַׁלְטָא חֶסֶד, חוּלָקָא דְּאַבְרָהָם. וּמְנָא לָן דְּהַאי פֶּתַח הָאֹהֶל, אִתְבַּסַּם לְקָבְלֵיהּ דְּאַבְרָהָם. דִּכְתִּיב, (בראשית כ״ד:א׳) וַיְיָ בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל, דְּאִתְבָּסָּם בְּחֶסֶ”ד, מִדְּאִתְגַּלְיָיא יוֹ”ד.

R. Eleazar said that when the yod was manifested he received the glad tidings that Grace was confirmed with Righteousness.

אָמַר רִבִּי אַבָּא, וְהוּא יוֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל, כְּמָה דִּכְתִּיב וַיְיָ בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל. דְּדָא הוּא פִּתְחָא קַדִּישָׁא, כִּתְרָא עֲשִׁירָאָה. כְּחוֹם הַיּוֹם, כְּמָה דְּאִתְיְיהִיב לֵיהּ כִּתְרָא דְּחֶסֶד, הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב כְּחוֹם הַיּוֹם. כְּמָה דְּיָתִיב בְּהַאי, כַּךְ יָתִיב בְּהַאי, דְּלָא סָלִיק הַאי בְּלא הַאי.

R. Abba said it refers to the tenth crown (that of Grace), with which he was then endowed, as indicated by the words “in the heat of the day”, namely at the time when Grace predominates.

דָּבָר אַחֵר וְעָבַר יְיָ לִנְגּוֹף אֶת מִצְרַיִם. מַאי וְעָבַר. דְּעָבַר עַל שׁוּרֵי דִּינָא דְּכִתְרִין, (נ”א דקטרין) דַּהֲווֹ מִתְקַשְּׁרֵי בְּכִתְרִין אַחֲרָנִין דִּלְעֵילָּא, וְשָׁרָא לְהוּ מִקִּיּוֹמֵיהוֹן, וְעָבַר עַל אוֹרְחוֹי, בְּגִין לְמֶעְבַּד בְּהוּ דִּינָא, וּלְנַטְרָא לְהוּ לְיִשְׂרָאֵל, וּכְדֵין הוּא, כָּל וְעָבַר, וְעָבַרְתִּי, וַיַּעֲבֹר, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַעְבַר עַל כָּל אוֹרְחוֹי, אוֹ לְדִינָא, אוֹ לְרַחֲמֵי. הָכָא וְעָבַר, בְּגִין לְמֶעְבַּד דִּינָא, הָתָם וַיַּעֲבֹר, בְּגִין לְרַחֲמָא.

According to another explanation, the word “pass” here signifies that God passed over the pleadings of the lower crowns, which were connected with certain celestial crowns, and loosened them from their foundations, and did constraint to Himself in order to execute judgement on them and to guard Israel And so whenever the word “pass” is used of the Almighty, it means “constraining or forcing Himself”, whether to exercise mercy or severity.

Bo, Chapter 5

וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַיְיָ’ הִכָּה כָּל בְּכוֹר וְגוֹ’. (כתיב (תהילים ס״ט:י״ד) ואני תפלתי לך יי עת רצון וגו’) ר’ חִיָּיא ור’ יוֹסֵי הֲווֹ אַזְלֵי מֵאוּשָׁא לְלוּד, וַהֲוָה רִבִּי חִיָּיא רָכִיב בְּחַמְרָא. אָמַר ר’ יוֹסֵי, נֵיתִיב הָכָא וְנַצְלֵי, דְּהָא מָטָא זִמְנָא דִּצְלוֹתָא דְּמִנְחָה, וְתָנֵינָן, לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם זָהִיר בִּצְלוֹתָא דְּמִנְחָה. אֲמַאי זָהִיר. מִשּׁוּם דְּהִיא שַׁעֲתָא דְּתַלְיָא דִּינָא וּבָעֵי בַּר נָשׁ לְכַוְּונָא דַּעְתֵּיהּ, נָחַת ר’ חִיָּיא וְצַלֵּי.

AND IT CAME TO PASS THAT AT MIDNIGHT THE LORD SMOTE ALL THE FIRSTBORN IN THE LAND OF EGYPT. R. Hiya and R. Jose were once journeying from Usha to Lydda, the former mounted on an ass. Said R. Jose: ‘Let us pause awhile and pray, for the time of the afternoon prayer is at hand and we have been taught particularly never to neglect this prayer. Why so? Because severity is then dominant, and therefore a man should pay special heed to this prayer.’ R. Hiya descended and they recited their prayers, after which they continued on their way.

עַד דַּהֲווֹ אַזְלֵי, נָטָה שִׁמְשָׁא לְמֵיעַל. אָמַר רִבִּי חִיָּיא לְר’ יוֹסֵי אֲמַאי אַתְּ שָׁתִיק. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, מִסְתַּכֵּל הֲוֵינָא בְּדַעְתָּאי, דְּלֵית עָלְמָא מִתְקַיְּימָא, אֶלָּא עַל רֵישֵׁיהוֹן דְּעַמָּא. אִי רֵישֵׁי עַמָּא זַכָּאִין, טַב לְעָלְמָא, טַב לְעַמָּא. וְאִי לָא זַכָּאִין, וַוי לְעָלְמָא, וַוי לְעַמָּא.

As they journeyed, evening drew on, and they saw that the sun was setting. Said R. Hiya: ‘Why art thou silent?’ R. Jose replied: ‘I was reflecting that the condition of mankind depends entirely on their leaders: when these are worthy, the world and all in it prosper, but when they are unworthy, woe to the world and woe to the people!’

אָמַר רִבִּי חִיָּיא, וַדַּאי כַּךְ הוּא, מְנָלָן. דִּכְתִּיב, (דברי הימים ב י״ח:ט״ז) רָאִיתִי אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל נְפוֹצִים עַל הֶהָרִים כְּצֹאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶן רוֹעֶה וַיֹּאמֶר יְיָ לא אֲדֹנִים לָאֵלֶּה יָשׁוּבוּ אִישׁ לְבֵיתוֹ בְּשָׁלוֹם. יָשׁוּבוּ, יֵשְׁבוּ מִבָּעֵי לֵיהּ. לְבֵיתוֹ, בְּבֵיתוֹ מִבָּעֵי לֵיהּ. דְּהָא בְּאַתְרַיְיהוּ קַיְימֵי.

Said R. Hiya: ‘Indeed thou speakest the truth, for it is written, “I saw all Israel scattered upon the hills as sheep that have not a shepherd, and the Lord said, These have no master; let them return every man to his house in peace” (I Kings 22, 17). Instead of “let them return to” (yashubu) we should expect the text to say “let them stay in” (yeshbu be-) their houses, since they had as yet not left them!

אֶלָּא הָכִי תָּנֵינָן, אִי רֵישָׁא דְּעַמָּא לָא זָכֵי, עַמָּא מִתָּפְסָן בְּחוֹבֵיהּ. מְנָלָן. דִּכְתִּיב, (שמואל ב כ״ד:י״ז) וַיֹּאמֶר דָּוִד וְגוֹ’ הִנֵּה אָנֹכִי חָטָאתִי וְאָנֹכִי הֶעֱוֵיתִי וְאֵלֶּה הַצֹּאן מֶה עָשׂוּ, (ס”א וכתיב (דברי הימים א כ״א:י״ז) ואני הוא אשר חטאתי וגו’) דָּוִד חָב, וְיִשְׂרָאֵל סָבְלוּ. וְאִי רֵישָׁא דְּעַמָּא מִתְפַּס בְּחוֹבֵיהּ, עַמָּא מִשְׁתֵּזְבָן. דְּהָא דִּינָא לָא שַׁרְיָא עָלַיְיהוּ. דִּכְתִּיב, וַיֹּאמֶר יְיָ לֹא אֲדֹנִים לָאֵלֶּה, כְּלוֹמַר, (ס”א אם אלו) אִלּוּ לָא הֲווֹ רֵישִׁין לְעַמָּא, מֵהַאי אוֹרְחָא יָשׁוּבוּ אִישׁ לְבֵיתוֹ בְּשָׁלוֹם. כֻּלְּהוּ מִשְׁתֵּזְבָן, אִי רֵישֵׁיהוֹן מִתָּפְסָן. וַאֲפִילּוּ יְהוֹשָׁפָט אִתְגְּזַר עָלֵיהּ לְאִתְעַנְּשָׁא, מִשּׁוּם דְּאִתְחֲבָּר בְּאַחְאָב. אִי לָאו הַהוּא צְוָוחָא, דִּכְתִּיב, (מלכים א כ״ב:ל״ב) וַיִּזְעַק יְהוֹשָׁפָט.

The explanation is that, as we have been taught, when the head (in this case, the king of Israel) is unworthy, the people are punished for his guilt, as David expressed it: “Lo, I have sinned… but these sheep what have they done?” (2 Sam. 24, 17); but as “these have no master (because Ahab was punished for his disobedience and killed in the battle) let them return… in peace”. Thus, when the head of the people is punished, the people escape punishment, for then the attribute of Justice can claim no power over them (having already been appeased). And Jehoshaphat also would have been punished for joining Ahab had he not “cried out” (I Kings 22, 32).’

עַד דַּהֲווֹ אַזְלֵי רָמַשׁ לֵילְיָא, אָמְרוּ, מַה נַּעְבִיד, אִי נֵיזִיל חָשַׁךְ לֵילְיָא, אִי נֵיתִיב דַּחֲלָא הוּא. סָטוּ מֵאוֹרְחָא, יָתְבוּ תְּחוֹת אִילָנָא חַד. וְיָתְבוּ וַהֲווּ אַמְרֵי מִלֵּי דְּאוֹרַיְיתָא, וְלָא דְּמִיכוּ.

As they thus proceeded on their journey, night came on. They said: ‘What shall we do? Should we go on we shall be lost in the darkness, and to stay here may be dangerous.’ So they turned off the road a little way, and sat down under a tree, keeping themselves awake by conversing on Scriptural subjects.

בְּפַלְגוּת לֵילְיָא, חָמוּ חַד אַיַּלְתָּא דְּעָבְרָא קָמַיְיהוּ, וַהֲוַת צַוְחַת וּרְמִיאַת קָלִין שָׁמְעוּ, קָמוּ ר’ חִיָּיא ור’ יוֹסֵי וְאִזְדַּעֲזָעוּ. שָׁמְעוּ חַד קָלָא דְּמַכְרְזָא וְאָמַר, מִתְעָרִין קוּמוּ. נַיְימִין אִתְּעָרוּ. עָלְמִין, אִזְדְּמָנוּ לְקָדְמַת מָרֵיכוֹן. (דהא קלא נפק דכאיב אילתא דלעילא ותתא. דכתיב (תהילים כ״ט:ט׳) קול יי’ יחולל אילות ויחשוף יערות) דְּהָא מָרֵיכוֹן מַפִיק לְגַּן עֵדֶן, דְּאִיהוּ הֵיכָלֵיהּ, לְאִשְׁתַּעְשְׁעָא עִם צַדִּיקַיָּא, דִּכְתִּיב וּבְהֵיכָלוֹ כֻּלּוֹ אוֹמֵר כָּבוֹד.

At midnight they heard a sound, and lo, a hind passed by, crying loudly. R. Hiya and R. Jose started up, trembling. Then they heard a voice, proclaiming in a loud tone: ‘Ye who are awake, arise! Ye who are sleeping, wake! Ye worlds prepare to meet your Lord.’

אָמַר רִבִּי חִיָּיא, הַשְׁתָּא פָּלְגוּ דְּלֵילְיָא מַמָּשׁ. וְקָלָא דָּא, הוּא קָלָא דְּנָפַק, וְכָאִיב אַיַּלְתָּא דִּלְעֵילָּא וְתַתָּא, דִּכְתִּיב קוֹל יְיָ’ יְחוֹלֵל אַיָּלוֹת. זַכָּאָה חוּלָקָנָא, דְּזָכֵינָא לְמִשְׁמַע דָּא.

Said R. Hiya: ‘It must now be just midnight, and this is the voice that “maketh the hinds to travail” (Ibid.).

וְתָא חֲזֵי רָזָא דְּמִלָּה, בְּשַׁעֲתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְחָזֵי עַל (ויצא קע”ו) גִּנְתָּא, כָּל גִּנְתָּא אִתְכְּנַשׁ, וְלָא מִתְפְּרַשׁ מֵעֵדֶן. וּמֵהַאי עֵדֶן מַבּוּעֵי נָפְקִין, לְכַמָּה אוֹרְחִין וּשְׁבִילִין, וְהַאי גִּנְתָּא, אִתְקְרֵי צְרוֹרָא (קע”ג) דְּחַיֵּי, דְּתַמָּן מִתְעַדְּנִין צַדִּיקַיָּא, מִנְּהִירוּ דְּעָלְמָא דְּאָתֵי. וּבְהַאי שַׁעֲתָא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְגְּלֵי עָלַיְיהוּ. וְתָנֵינָן בְּשַׁעֲתָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְעַר בְּגִנְתָּא דְעֶדֶן לְאִשְׁתָּעֲשֶׁעָא עִם צָדִיקַיָּיא כָּרוֹזָא נָפִיק וְקַרֵי עוּרִי צָפוֹן וּבֹאִי תֵּימָן הֲפִיחִי גָּנִי יִזְּלוּ בְּשַׂמָיו יָבוֹא דּוֹדִי לְגָנוֹ וְיֹאכַל פֶּרִי מְגַדָיו מַאי וְיֹאכַל פֶּרִי מְגַדָיו אִלֵין קֹרְבָּנִין דְּאִתְקְרַבוּ קַמֵּיהּ מִּנִשְׁמָתֵּיהוֹן דְצַדִיקָיָּיא הָאי בְּפַלְגוּת לֵילְיָא בְּשַׁעֲתָא אַחֲרָא שְׁאָר קֹרְבָּנִין מַמָּשׁ.

The esoteric significance of it is as follows. At the hour when the Lord thus shows Himself in the Garden, all the Garden assembles and keeps close to Eden, from whence the stream of life flows forth into numerous channels. The Garden is called “the Bundle of Life”, and in it the pious are beatified with the light of the world to come. And at the hour when the Holy One, blessed be He, reveals Himself to these saints, a voice is heard, crying: “Awake, O north wind, come, O thou south, blow upon my garden, may its spices flow out. Let my beloved into his garden come, his pleasant fruit to eat” (S.S. 4, 16). The “pleasant fruit” signifies the sacrifices which are offered to the Holy One out of the soul-essence of the righteous. These offerings take place at midnight.’

יָתְבוּ רִבִּי חִיָּיא וְרִבִּי יוֹסֵי, אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, בְּכַמָּה זִמְנִין שָׁאִילְנָא, הַאי דִּכְתִּיב, וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַיְיָ’ הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אֲמַאי לָא הֲוָה בִּימָמָא, דְּיִתְגְּלֵי לְכָל פִּרְסוּמֵי נִיסָא, וַאֲמַאי מִיתוּ כָּל אִינּוּן חַלָּשֵׁי דְּבָתַר רֵחַיָּיא, וְאִינּוּן טַלְיָיא דִּבְנֵי עָאנָא, וְלָא מִיתוּ מַלְכֵי וּפַרְדַּשְׁכֵי, וְגוּבְרֵי מַגִּיחֵי קְרָבָא, כְּמָה דְּהֲוָה בְּסַנְחֵרִיב, דִּכְתִּיב, (מלכים ב י״ט:ל״ה) וַיֵּצֵא מַלְאַךְ יְיָ’ וַיַּךְ בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר וְגוֹ’. וְתָנֵינָן, כֻּלְּהוּ מַלְכִין בְּנֵי מַלְכִין רוּפִינוּס וּפַרְדַּשְׁכֵי, הָתָם אִתְחָזֵי גְּבוּרְתָּא דְּחָד שְׁלִיחָא דִּילֵיהּ, יַתִּיר מֵהַאי, דְּהֲוָה יֵאוֹת לְמֶהֱוֵי דִּילֵּיהּ יַתִּיר.

After R. Hiya had spoken thus, he and R. Jose sat down. Said R. Jose: ‘It has often seemed strange to me that the smiting of the Egyptian firstborn took place at midnight instead of by day, when its wonder would have been manifest to all; also that the firstborn of the “captives in the dungeon and the firstborn of the cattle” (Ex. 12, 29) died, and not the kings, princes, and warriors, as in the case of Sanherib, of whom it is written, “And the angel of the Lord slew in the camp of Assyria, etc.” (2 Kings 19, 35). On that occasion, tradition tells us, the whole camp consisted of kings, princes, and mighty men of war, so that one angel there must have shown more power than was shown here by God Himself.’

אָמַר לֵיהּ יֵאוֹת שָׁאַלְתְּ, וַאֲנָא לָא שְׁמַעְנָא מִידִי בְּהַאי, וְלָא אֵימָא, אֲבָל הָא זָכֵינָא לְכָל הַאי, וְאָרְחָא אִתְתְּקַן קָמָן. אֲנָא שְׁמַעְנָא דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי מַדְכֵי שְׁוָקִין דִּטְבֶרְיָה, נֵיזִיל גַּבֵּיהּ. יָתְבוּ, עַד דְּהֲוָה נָהִיר יְמָמָא. כַּד סָלִיק נְהוֹרָא, קָמוּ וְאַזְלֵי. כַּד מָטוּ גַּבֵּיהּ. אַשְׁכְּחוּהוּ, דְּהֲוָה יָתִיב, וְסִפְרָא דְּאַגַּדְתָּא בִּידֵיהּ.

Said R. Hiya: ‘This is a good question, which I am unable to answer. However, I have heard that R. Simeon ben Yochai is at present “purifying the streets of Tiberias” (cf. Midrash, Gen. R. 170a), therefore let us go to him.’ They remained beneath the tree until the morning, and then set forth. When they reached the place where R. Simeon was, they found him sitting deep in study, with an Haggadic book in his hand.

פָּתַח וְאָמַר, (ישעיהו מ׳:י״ז) כָּל הַגּוֹיִם כְּאַיִן נֶגְדּוֹ מֵאֶפֶס וָתֹהוּ נֶחְשְׁבוּ לוֹ. כֵּיוָן דְּאָמַר, כָּל הַגּוֹיִם כְּאַיִן נֶגְדּוֹ, לָמָּה כְּתִיב מֵאֶפֶס וָתֹהוּ נֶחְשְׁבוּ לוֹ. אֶלָּא אוֹלִיפְנָא, דַּעְתַּיְיהוּ דְּכָל עַמִּין דְּעָלְמָא, דִּמְהֵימָנוּתָא דִּלְהוֹן הוּא כְּאַיִן, דְּלָא אִדְבָּקוּ עִלָּאִין וְתַתָּאִין, (בתתאין) וְשַׁוְיָין לָקָבְלַיְיהוּ מְהֵימָנוּתָא דִּשְׁטוּתָא, אֲבָל מֵאֶפֶס וָתֹהוּ נֶחְשְׁבוּ לוֹ, כְּהַאי עִלְעוֹלָא, דְּסַחֲרָא (ס”א דפרחא) בְּרוּחָא, וּמִתְגַּלְגְּלָא בְּקָיְטָא בְּרֵיקַנְיָּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (דניאל ד׳:ל״ב) וְכָל דַּיְּירֵי אַרְעָא כְּלָא חֲשִׁיבִין.

He was commenting on the verse: “All nations are before Him as nothing and they are counted to him as less than nothing” (Isa. 40, 17). ‘The word “nothing”,’ he said, ‘describes the religion of the pagans, who do not bring the heavenly and the earthly into union and adopt a faith of folly; and they are “counted less than nothing”, like chaff blown about by the wind.’

עוֹד פָּתַח וְאָמַר, בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ, אֵת דָּא יְמִינָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאֵת דָּא שְׂמָאלָא. אוֹלִיפְנָא, דְּסָטָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יְמִינֵיהּ, וּבָרָא יַת שְׁמַיָּא, וְסָטָא שְׂמָאלָא, וּבָרָא יַת אַרְעָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ישעיהו מ״ח:י״ג) אַף יָדִי יָסְדָה אֶרֶץ וִימִינִי טִפְּחָה שָׁמָיִם קוֹרֵא אֲנִי אֲלֵיהֶם יַעַמְדוּ יַחְדָּו.

He also interpreted the verse: “God created the (eth) heavens and the (eth) earth” (Gen. I, I), referring the first eth to the Right Hand and the second to the Left Hand; and these two “stand together” (Isa. 48, 16)

מַהוּ יַעַמְדוּ יַחְדָּו. סַלְּקָא דַּעְתָּךְ שְׁמַיָּא וְאַרְעָא לָאו הָכִי, (נ”א מהשמים קורא אני אליהם והארץ לאו הכי) אֶלָּא יְמִינָא וּשְׂמָאלָא דְּאִינּוּן אֵ”ת וְאֵ”ת, וְהֵיאַךְ יַעַמְדוּ יַחְדָּו. בְּזֹאת הַהִיא, דְּשַׁלְטָא בְּפַלְגוּת לֵילְיָא, דִּכְלִילָא אֵ”ת בְּזֹאת.

through the agency of the Crown which is called zoth and which comprises both Mercy and Judgement.

וְתָנִינָן, כְּתִיב (קהלת ג׳:י״א) אֶת הַכֹּל עָשָׂה יָפֶה בְעִתּוֹ. אֶ”ת, הָא דְּאַמָרָן. הַכֹּל, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (בראשית כ״ד:א׳) וַיְיָ’ בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל. וְתָאנָא, דְּהִיא כִּתְרָא דְּאִתְקְרֵי זֹא”ת, דִּכְלִילָא מֵאֶ”ת וְאֵ”ת. וְשָׁלְטָא בְּפַלְגוּת לֵילְיָא, בִּתְרֵין סִטְרוֹי, בְּרַחֲמֵי וְדִינָא, רַחֲמֵי לְיִשְׂרָאֵל, וְדִינָא לְעַמִּין עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת.

פָּתַח ר’ חִיָּיא וְאָמַר, אִי נִיחָא קָמֵיהּ דְּמֹר, דְּנֵימָא חַד מִלָּה, עַל מַה דְּאָתֵינָא כְּתִיב, וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַיְיָ’ הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם. וּמֵהַאי דְּאָמַר מֹר, אִשְׁתְּמַע דְּהַאי פְּסוּקָא בְּהַהוּא מִלָּה אָתָא וַאֲנָן אוֹרְחָא אִתְתַּקְנָא קָמָּן, לְמֵיתֵי לְמִשְׁאַל קַמָּךְ.

Thereupon R. Hiya said: ‘Will our master allow us to explain why we have come? It is written: “and it came to pass that at midnight the Lord smote all the firstborn in the land of Egypt”, and from what we have just heard we gather that this verse contains the same idea which you have been expressing, so that we have just come at the right time to consult you.’

פָּתַח רַבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר, (תהילים קי״ג:ה׳) מִי כַּיְיָ’ אֱלֹהֵינוּ הַמַּגְבִּיהִי לָשָׁבֶת וְגוֹ’. מִי כַּיְיָ’ אֱלֹהֵינוּ, דְּסָלִיק וְאִתְעַטָּר לְאִתְיַשְּׁבָא בְּכִתְרָא עִלָּאָה קַדִּישָׁא, נְהִירוּ עַל כָּל בּוּצִינִי דְּנָהֲרוּ כִּתְרִין וְעִטְּרִין. הַמַּשְׁפִּילִי לִרְאוֹת, דְּנָחִית בְּכִתְרוֹי, מִכִּתְרָא לְכִתְרָא, מִנִּזְרָא לְנִזְרָא, מִנְּהִירוּ לִנְהִירוּ, מִבּוּצִינָא לְבוּצִינָא. לְאַשְׁגְּחָא בְּעִלָּאִין וְתַתָּאִין, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים י״ד:ב׳) יְיָ’ מִשָּׁמַיִם הִשְׁקִיף עַל בְּנֵי אָדָם וְגוֹ’.

R. Simeon prefaced his answer with a reference to the verse: “Who is like unto the Lord our God who dwelleth on high, and yet humbleth himself to behold the things that are in heaven and earth?” (Ps. 113, 5), which he expounded thus: ‘ “Who is like unto the Lord our God”, who ascends to the highest spheres in order to be crowned with the supernal holy crown, the splendour of which is more resplendent than the glories of all lesser crowns; “and yet he humbleth himself’ to descend from crown to crown, that is, from one sphere to another, from one abode of light to another, and each one lower than the last, and all this in order to exercise His providential care for the higher and lower worlds?’

תָּא חֲזֵי, כְּתִיב, וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה. כַּחֲצִי מִבָּעֵי לֵיהּ, אוֹ כַּחֲצוֹת, כְּגַוְונָא דְּאָמַר מֹשֶׁה. וְאִי כְּמָה דְּאַמְרֵי חַבְרָנָא, דְּלָא יִיִמְרוּן אִצְטַגְנִינֵי פַּרְעֹה, מֹשֶׁה בַּדַּאי הוּא. הָא קוּשְׁיָא בְּאַתְרֵיהּ קַיְּימָא, בג’ גַּוְונֵי, דְּאֲפִילּוּ יִשְׂרָאֵל יֵימְרוּן הָכִי. חַד, דְּאִי הָכִי הֲוָה לֵיהּ לְמֵימָר וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה. אֲמַאי קָאָמַר, כֹּה אָמַר יְיָ’ וְגוֹ’. כְּמָה דְּלָא אִתְכְּוָון שַׁעֲתָא, דְּהָא לָא יִתָּפְסוּן בְּמֹשֶׁה, אֶלָּא בְּפַטְרוֹנָא, בְּגִין דְּאָמַר כֹּה אָמַר יְיָ’ וְגוֹ’. תְּרֵי, דְּהָא מֹשֶׁה אָמַר, עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם, וְלָא הֲוָה הָכִי, אֶלָּא עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר. עַל כָּל פָּנִים אֲפִילּוּ יִשְׂרָאֵל נַמֵי יִיִמְרוּן הָכִי, דְּהָא לָא אִתְבַּרְרוּן מִלֵּי. תְּלַת דְּאִיהוּ אָמַר מִשְׁמָא דְּפַטְרוֹנָא כַּחֲצוֹת, וּכְתִיב וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה.

He then proceeded: ‘Instead of “at midnight” in this passage we should have expected “about (ka-hazi) midnight”, which was the phrase actually used by Moses when he predicted the event. Our colleagues, we know, explain that Moses used the word “about”, so that, were the event not to occur at the exact second of midnight, the Egyptian astrologers should have no chance of calling him a liar. But this hardly solves the difficulty, for in that case he should not have put the expression in the mouth of the Lord (Ex. 11, 4). Another difficulty is that Moses, when speaking of the death of the firstborn, referred to the “firstborn of the maidservant that is behind the mill” (v. 5), yet in our verse we read of the “firstborn of the captive that was in the house of the pit”.

וְעוֹד, שְׁאֵלְתָּא דִּילְכוֹן, יַתִּיר עַל מָטוּל דְּלָא יָכִיל בְּעִירָא לְמִסְבַּל. אֲמַאי הֲוָה בְּפַלְגוּת לֵילְיָא, וְלָא בִּימָמָא. וַאֲמַאי מִיתוּ כָּל אִינּוּן חַלָּשִׁין דְּבָתַר רֵחַיָּא. אֶלָּא כֹּלָּא רָזָא עִלָּאָה הוּא, בֵּין מְחַצְּדֵי חַקְלָא, וְכֹלָּא אִתְכְּשַׁר (נ”א אתבשר) בִּנְבִיאָה מְהֵימָנָא.

And on top of all comes your question, which is the last straw that breaks the camel’s back. The whole subject, however, is explained esoterically among “the reapers of the field”, for it contains a supreme mystery, having been proclaimed by the faithful prophet, even Moses, of whom it is written,

זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ דְּמֹשֶׁה, דְּעָלֵיהּ כְּתִיב (תהלים נה) יָפְיָפִיתָ מִבְּנֵי אָדָם הוּצַק חֵן בְּשִׂפְתוֹתֶיךָ עַל כֵּן בֵּרַכְךָ אֱלֹהִים לְעוֹלָם. אָהַבְתָּ צֶּדֶק וַתִּשְׂנָא רֶשַׁע עַל כֵּן מְשָׁחֲךָ אֱלהִים אֱלֹהֶיךָ שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן מֵחֲבֵרֶיךָ. יָפְיָפִיתָ מִבְּנֵי אָדָם: מִשֵּׁת וַחֲנוֹךְ. הוּצַק חֵן בְּשִׂפְתוֹתֶיךָ: מִנֹּחַ וּבָנָיו. עַל כֵּן מְשָׁחֲךָ אֱלֹהִים אֱלֹהֶיךָ: מֵאַבְרָהָם וְיִצְחָק. שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן: מִיַּעֲקֹב. מֵחֲבֵרֶיךָ: מִשְּׁאָר נְבִיאֵי. וְכִי גֶּבֶר דְּסָלִיק בְּדַרְגִּין עִלָּאִין דְּלָא סָלִיק בַּר נָשׁ אַחֲרָא, לָא יָדַע מַה דְּאָמַר.

“Thou art fairer than the children of men; grace is poured into thy lips; therefore God hath anointed thee with the oil of gladness above thy fellows” (Ps. 45, 3, 8). “Thou art fairer than the children of men” refers to Seth and Enoch; “grace is put into thy lips” means that Moses was greater than Noah and his sons; “therefore God hath blessed thee” signifies that he was above Abraham and Isaac; “oil of gladness” suggests that Moses was greater than Jacob; and “above thy fellows” that he was above all other prophets. Could a man so great, who ascended to degrees not attained by any other, have spoken with such a lack of precision?

אֶלָּא הָכִי תָּנֵינָן, הַאי כִּתְרָא דְּאִקְרֵי זֹא”ת, אִתְקְרֵי אִשָּׁ”ה, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (בראשית ב׳:כ״ג) לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה. אֲמַאי. מִשּׁוּם כִּי מֵאִישׁ לֻקֳּחָה זֹּאת. מַאן הוּא אִישׁ. הַהוּא דְּאִקְרֵי זֶה. וְדָא הוּא אִישׁ דְּכָר, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (שמות ל״ב:א׳) כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ. הָאִישׁ הַזֶּה. וְאִקְרֵי אִישׁ זֶה, וְזֶה אִישׁ. וְזֹאת, אִתְנְסִיבַת מִזֶּה דְּאִקְרֵי זָכָר.

The truth, however, is as follows. It is written: “Who is this that cometh out of the wilderness like pillars of smoke?” (S.S. 3, 6). This smoke symbolizes the Crown which is called Zoth (lit. this, i.e. the Sefirah Malkuth- Kingdom) and “Woman”; as it is written, “This (le-zoth) shall be called woman” (Gen. 2, 23).

וּבְגִין דָּא, אִיהִי תָּמָר דְּכָר וְנוּקְבָּא, דְּלָא סָלִיק דָּא בְּלֹא דָּא. תָּמָר: כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (שיר השירים ג׳:ו׳) כְּתִמְרוֹת עָשָׁן. מַה עָשָׁן, סָלִיק חִוָּור וְאוּכָם, אוּף הָכָא, כֹּלָּא כָּלִיל בָּהּ בְּפַלְגוּת לֵילְיָא, לְמֶעְבַּד נִימוּסוֹי בְּחַד שַׁעֲתָא, חִוָּור לְיִשְׂרָאֵל, וְאוּכָם לְעוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת.

This Crown which is called zoth rules over the middle of the night, so that it is able to be at one and the same moment white to Israel and black to the heathens;

וְעוֹד דְּהַאי לֵילְיָא לָא אִתְפְּלַג, לָא עָבִיד נִימוּסוֹי. מְנָא לָן. מֵאַבְרָהָם. דִּכְתִּיב, (בראשית י״ד:ט״ו) וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה, דְּאִתְפְּלַג לְמֶעְבַּד נִימוּסוֹי. (מהו כחצות כמה דאת אמר (מלכים א’ י”ח) כעלות המנחה (איוב ה׳:כ״ו) כעלות גדיש אוף הכא כחצות) כְּמִפְלַג. דְּמֹשֶׁה יָדַע דְּלָא יַעְבֵּיד נִימוּסוֹי, עַד דְּאִתְפְּלַג.

and so long as the night is not divided it cannot perform this function, as we leam from the case of Abraham, for whom, as we are told, “the night divided against them” (Gen. 14, 15). So here, Moses used the expression ka-hazoth, meaning thereby “when the night is divided”, knowing that it would not perform its function till then;

וְהָכִי הֲוָה, דְּלָא עָבִיד לֵילְיָא נִימוּסוֹי, עַד דְּאִתְפְּלַג, בְּפַלְגוּת בַּתְרָאָה, עָבֵד נִימוּסוֹי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה. מַאי בַּחֲצִי. בְּפַלְגוּת בַּתְרָאָה, בְּזִמְנָא דְּאִיהִי שַׁלְטָא, וְאִשְׁתְּכַח הַאי זֹאת, לְמֶעְבַּד נִמּוּסִין תָּדִירָא, וְכָל נִימוּסָא דְּאִתְעָבִיד בְּלֵילְיָא, בְּפַלְגוּתָא בַּתְרָאָה אִתְעָבִיד.

but the latter expression “in the middle” (lit. half) means “in the second half’, which is always the period when this zoth executes judgements.

וַיְיָ’ הִכָּה כָל בְּכוֹר, וַיְיָ’: הוּא וּבֵית דִּינוֹ, וַיְיָ’: הוּא וְנִימוּסוֹי. הִכָּה כָל בְּכוֹר הִכָּה, מֹשֶׁה לֹא אָמַר אֶלָּא וּמֵת וְגוֹ’, מַהוּ הִכָּה. אֶלָּא, דְּאִתְּעַר כֹּה, כְּמָה דְּאַגְזִים מֹשֶׁה, דִּכְתִּיב וְהִנֵּה לֹא שָׁמַעְתָּ עַד כֹּה.

וְתָאנָא, פַּרְעֹה חַכִּים הֲוָה מִכָּל חֲרָשׁוֹי, וְאִסְתַּכַּל בְּהַאי זֹאת, דְּיַעֲבֵיד בֵּיהּ דִּינָא, וְזַמִין לְחָרְבָא אַרְעֵיהּ, כְּמָה דְּאָמַר מֹשֶׁה, בְּזֹאת תֵּדַע כִּי אֲנִי יְיָ’. וּבְאִיהוּ מַה כְּתִיב, וַיִּפֶן פַּרְעֹה. מַהוּ וַיִּפֶן. דְּאַפְנֵי לִבֵּיהּ מֵהִרְהוּרָא דָּא. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (במדבר י״ב:י׳) וַיִּפֶן אַהֲרֹן. וַיָּבוֹא אֶל בֵּיתוֹ וְלֹא שָׁת לִבּוֹ גַּם לְזֹאת. גַּם לְרַבּוֹת הַאי דִּזְמִינָא לְחָרְבָא אַרְעֵיהּ, וְלָא שָׁוֵי לִבֵּיהּ לָקֳבְלֵיהּ דְּזֹא”ת.

כָל בְּכוֹר, אֲפִילּוּ דַּרְגִּין עִלָּאִין וְתַתָּאִין, אִתְּבָּרוּ מִשּׁוּלְטָנֵהוֹן, (ס”א משלשוליהון) כָל אִינּוּן דְּשַׁלְטִין בְּחָכְמְתָא דִּלְהוֹן, דִּכְתִּיב, בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם. וְכֻלְּהוּ דַּרְגִּין, עִלָּאִין וְתַתָּאִין, דְּאִתְּבָּרוּ מִשּׁוּלְטָנִהוֹן, (ס”א משלשוליהון) כֻּלְּהוּ בִּפְסוּקָא אִתְחָזוּן, (ס”א אתרמיזו) דִּכְתִּיב מִבְּכוֹר פַּרְעֹה הַיּוֹשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה, הָא כֻּלְּהוּ אִתְחָזוּן בִּפְסוּקָא.

סְתָמָא דְּמִלָּה, מִבְּכוֹר פַּרְעֹה הַיּוֹשֵׁב עַל כִּסְאוֹ, כִּתְרָא תַּתָּאָה דְּקוּזְמִיטָא דְּמַלְכוּתָא (נ”א ממלכותא) דִּלְעֵילָּא. עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה, כִּתְרָא שְׂמָאלָא, תַּתָּאָה מִינָהּ, דְּקוּזְמִיטָא מִבָּתַר אַרְבַּע (נ”א מכתרה אחר) רְחַיִּין, אַרְבַּע מַשִׁירְיָין. (משמע’) מִשּׁוּם דִּכְתִּיב אַחַר הָרֵחָיִם, (ולא מן הרחים.) וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה, תַּתָּאִין מִתַּתָּאִין, נוּקְבָּא מִנּוּקְבְתָא, דְּאִשְׁתְּכָחוּ בְּאָתָנֵי בִּבְעִירֵי וַחֲמָרֵי, בְּרַבְרְבֵי בְּזוּטְרֵי, וּמְקַבְּלִין מִנְּהוֹן גּוּבְרִין וְנוּקְבִין. עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר, אִינּוּן דְּנָפְקִין מִשִּׁפְחָה. דִּי בְּהוֹן עַבְדִין לַאֲסִירֵי, דְּיִשְׁתַּעְבְּדוּן בְּהוֹן לְעָלְמִין, וְלָא יִפְקוּן לְחֵירוּ.

As to the references to the “firstborn behind the mill”, and to the “firstborn of the captive and of the cattle”, they relate to the three grades of impurity, with all their spirits and powers, higher and lower, with whom Pharaoh, being himself the wiliest of all his magicians, endeavoured to entangle the Israelites so subtly and so inextricably that they should never again be free. Here it was that the power of the Holy One, blessed be He, was revealed: for He loosened all the bonds of impurity and broke all those “crowns” of magic, that His children might be liberated.

וּבְרוּחְצָנוּתָא דְּאִלֵּין דַּרְגִּין, סָרִיבוּ מִצְרָאֵי, דִּי בְּהוֹן עֲבָדוּ קִשְׁרָא לְיִשְׂרָאֵל, דְּלָא יִפְקוּן מִן עַבְדוּתְהוֹן לְעָלְמִין. וּבְהַאי אִתְחָזֵי גְּבוּרְתָּא וְשֻׁלְטָנוּתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְדֻכְרָנָא דָּא לָא יִשְׁתֵּצֵי מִיִּשְׂרָאֵל לְדָרֵי דָּרִין, דְּאִי לָא הֲוָה חֵילָא וּגְבוּרְתָּא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כָּל מַלְכֵי עַמִּין, וְכָל חָרָשֵׁי עָלְמִין, וְחַכִּימֵי עָלְמִין, לָא יִפְקוּן לְיִשְׂרָאֵל מִן עַבְדוּתָא, דְּשָׁרָא קִטְרִין דִּלְהוֹן, וְתָבַר כָּל אִינּוּן כִּתְרִין, בְּגִין לְאַפָּקָא לוֹן. עַל דָּא כְּתִיב, (ירמיהו י׳:ז׳) מִי לֹא יִרָאֲךָ מֶלֶךְ הַגּוֹיִם כִּי לְךָ יָאָתָה כִּי בְכָל חַכְמֵי הַגּוֹיִם וּבְכָל מַלְכוּתָם מֵאֵין כָּמוֹךָ.

Therefore it is written: “Who would not fear thee, O king of nations… forasmuch as among all the wise men of the nations and in all their kingdoms there is none like unto thee” (Jer. 10, 7).’

בָּכָה רַבִּי שִׁמְעוֹן, אָרִים קָלֵיהּ וְאַתְנַח, אָמַר קִנְטוּרָא דְּקִיטְפָא אִשְׁתְּכַח, חֲשַׁבְתּוּן דְּשָׁבַח קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כַּמָּה זִמְנִין, (דברים ה׳:ו׳) אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, (דברים ט״ז:ג׳) הוֹצִיאֲךָ יְיָ’ אֱלהֶיךָ מִמִּצְרַיִם, (דברים ה׳:ט״ו) וַיּוֹצִיאֲךָ יְיָ’ אֱלהֶיךָ מִשָּׁם, (שמות י״ב:י״ז) הוֹצֵאתִי אֶת צִבְאוֹתֵיכֶם, (שמות י״ג:ג׳) זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם, (דברים יד) וַיּוֹצִיאֲךָ בְּפָנָיו בְּכֹחוֹ הַגָּדוֹל מִמִּצְרַיִם, (שמות י״ג:ג׳) הוֹצִיא יְיָ’ אֶתְכֶם מִזֶּה.

Having spoken these things, R. Simeon wept, meditating on the greatness of the Lord; then he lifted up his voice, and said: “And so you thought this passage a bundle of contradictions! But verily, the significance of the Exodus is great indeed! For this reason the Holy One, blessed be He, frequently reminds Israel of her deliverance, as when He says: “Who hath brought thee out of the land of Egypt.” (Ex. 20, 2).

אֶלָּא תָּאנָא, י’ כִּתְרִין, אִינּוּן לְתַתָּא, כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא, וְכֻלְּהוּ סְתִימִין, בִּתְלָתָא אִלֵּין דְּאַמָרָן. וּתְלַת קִשְׁרִין קְשִׁירוּ בְּהוּ, עַל ג’ דַּרְגִּין אִלֵּין דִּבְהוּ עַבְדוּ, דְּיִשְׂרָאֵל לָא יִפְקוּן מִשִּׁעְבּוּדְהוֹן לְעָלְמִין.

Now, as there are ten crowns above, so likewise there are ten such below; and all are concealed in the three grades symbolized by “the firstborn of Pharaoh”, “the firstborn of the maidservant that is behind the mill”, and “the firstborn of the cattle”, by means of which Pharaoh sought to keep the Israelites captive for ever.

זַכָּאִין אַתּוּן אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, דְּבִזְכוּתְכוֹן שָׁרִיאוּ קִטְרִין, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּכָר תְּלַת קִטְרֵי מְהֵימָנוּתָא דִּלְכוֹן הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (שמות ב׳:כ״ד) וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב. אֶת אַבְרָהָם, הָא קִשְׁרָא חֲדָא, דְּאַבְרָהָם. אֶת יִצְחָק, הָא קִשְׁרָא תִּנְיָינָא, דְּיִצְחָק. וְאֶת יַעֲקֹב, הָא קִשְׁרָא תְּלִיתָאָה, שְׁלֵימָתָא דְּיַעֲקֹב.

Blessed indeed are ye, Abraham, Isaac, and Jacob, for whose sake the knots of magic were loosed, because the Holy One, blessed be He, recollected in His mercy and lovingkindness the indissoluble bonds of your faithfulness, as it says: “And the Lord remembered his covenant with Abraham, with Isaac, and with Jacob” (Ibid. 2, 24).

תָּנָא, כָּל זִמְנִין וְחַגִּין וְשַׁבָּתִין, כֻּלְּהוּ דּוּכְרָנָא לְהַאי, וְעַל הַאי אִתְקַיְימוּ כֻּלְּהוּ, דְּאִלְמָלֵא הַאי, לָא הֲוָה נְטוּרָא דְּזִמְנִין וְחַגִּין וְשַׁבָּתִין. וּבְגִינֵי כַּךְ, לָא אִשְׁתְּצֵי דֻּכְרָנָא דְּמִצְרַיִם מִכָּל זִמְנִין וְחַגִּין וְשַׁבָּתִין. תָּא חֲזֵי דִּינָא (ס”א דא’) הוּא יְסוֹדָא וְשָׁרָשָׁא דְּאוֹרַיְיתָא, וְכָל פִּקוּדוֹי, וְכָל מְהֵימָנוּתָא שְׁלֵימָתָא דְּיִשְׂרָאֵל.

Festivals, Sabbaths, and all days of moment in Israel have this “remembrance” for their object and basis, therefore the deliverance from Egypt is mentioned in connection with such days. Truly, this “remembrance” is the foundation and root of the whole Torah, the basis of all the commandments and of the real faith of Israel.

וְעוֹד אֲמַאי לָא הֲוָה בִּימָמָא דְּשָׁאִילְתּוּ. תָּנֵינָן, כְּתִיב הַיּוֹם אַתֶּם יוֹצְאִים, וּכְתִיב הוֹצִיאֲךָ יְיָ’ אֱלֹהֶיךָ מִמִּצְרַיִם לַיְלָה. אֶלָּא תָּאנָא, עִקָרָא דְּפוּרְקָנָא דְּיִשְׂרָאֵל, לָא הֲוָה אֶלָּא בַּלַּיְלָה, דְּלֵילְיָא שָׁרָא קִטְרִין, וְעָבִיד נוּקְמִין, וְיוֹמָא אַפִּיק לוֹן בְּרֵישׁ גַּלֵּי, הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, (במדבר ל״ג:ג׳) יָצְאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּיַד רָמָה לְעֵינֵי כָּל מִצְרָיִם. (נ”א ועוד לילה שארי קטרין ועבד נוקמין ודינין ויומא גלי ופרסם ניסא ונוקמא דאתעביד הדא הוא דכתיב יצאו בני ישראל ביד רמה וגו’.) וּכְתִיב וּמִצְרַיִם מְקַבְּרִים אֵת אֲשֶׁר הִכָּה יְיָ’ בָּהֶם כָּל בְּכוֹר, דָּא הוּא פִּרְסוּמֵי נִיסָא.

Now, as to your question why the last act did not take place by day, the fact is that in this connection there is an apparent contradiction, since on the one hand we read, “to-day come ye out” (Ex. 12, 4), and on the other, “The Lord thy God brought thee out of Egypt at night” (Deut. XVI, I). However, it is true that Israel’s essential redemption took place at night, because only at night does the Holy One exercise judgement, therefore it was night when the knots of sorcery were loosened and the bonds of darkness rent in twain; yet were they led out by day, before the eyes of the world, that all men might marvel at the works of the Lord; therefore they were freed “with a high hand, in front of all the Egyptians” (Num. 33, 3).

אָתוּ ר’ חִיָּיא ור’ יוֹסֵי, אִשְׁתְּטָחוּ קָמֵיהּ, וְנָשְׁקוּ יְדוֹי. וּבָכוּ וְאָמְרוּ, גְּלִיפִין עִלָּאִין וְתַתָּאִין, זַקְפָן רֵישָׁא בְּגִינָךְ, עָבֵד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יְרוּשָׁלַיִם לְתַתָּא, כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא. עָבֵד (רשב”י) שׁוּרֵי קַרְתָּא קַדִּישָׁא וְתַרְעוֹי. מַאן דְּעָיִיל, לָא עָיֵיל, עַד דְּיִפְתְּחוּן תַּרְעִין. מַאן דְּסָלִיק, לָא סָלִיק, עַד דְּיִתְתַּקְנוּן דַּרְגִין דְּשׁוּרֵי מַאן יָכִיל לְמִפְתַּח תַּרְעִין דְּקַרְתָּא קַדִּישָׁא, וּמַאן יָכִיל לְאַתְקְנָא דַּרְגִּין דְּשׁוּרֵי, דָּא רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי, דְּאִיהוּ פָּתַח תַּרְעִין דְּרָזֵי דְּחָכְמְתָא, וְאִיהוּ אַתְקִין דַּרְגִּין עִלָּאִין, וּכְתִיב (שמות לה) יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי הָאָדוֹן יְיָ’. מַאן פְּנֵי הָאָדוֹן יְיָ’, דָּא רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי, דְּמַאן דְּאִיהוּ דְּכוּרָא מִן דְּכֻרְנָיא, בָּעֵי לְאִתְחֲזָאָה קָמֵיהּ.

R. Simeon then ceased, and R. Hiya and R. Jose prostrated themselves before him and kissed his hand, saying, with tears in their eyes: ‘Surely not only earthly creatures, but also celestial beings, look out from their abode to catch a sight of thee! The Holy One, blessed be He, built Jerusalem below as a counterpart of the Jerusalem above. He made the walls of the city and the gates thereof holy. None may enter the city unless the gates be opened for him, nor ascend unless the steps of the walls are firm. Who is able to open the gates of the city, who can fix the steps of the walls but R. Simeon ben Yochai? For it is he who opens the gates of the mysteries of wisdom, and fixes the ladder to the higher spheres! It is written, “Three times in the year all thy males shall be seen before the face of the Lord” (Ex. 22, 17). Who then is this “face of the Lord”? None other than R. Simeon ben Yochai! And as to the reference to the “males” appearing before him, indeed only “the males of the males” (the truly manly, i.e. students of the esoteric lore) may draw near to him.’

אָמַר לוֹן, עַד הַשְׁתָּא, לָא סִיַּימְנָא מִלָּה דִּשְׁאֶלְתָּא דִּילְכוֹן, דְּהָא תָּנֵינָן, וַיְיָ’ הִכָּה כָל בְּכוֹר, כָל בְּכוֹר סְתָם, כִּדְקָאמְרַן. וְכֹלָּא הֲוָה כְּמָה דְּאִינּוּן דְּמִיתוּ, אִינּוּן קְטוּרֵי קִטְרִין, דַּהֲווֹ מִשְׁתַּמְּשֵׁי בְּחָרָשַׁיְיהוּ בְּאִינּוּן כִּתְרִין. מִנְהוֹן מִשְׁתַּמְּשֵׁי בְּעִלָּאֵי, וּמִנְהוֹן בְּתַתָּאֵי, וְאַף עַל גַּב דְּכֻלְּהוּ תַּתָּאִין אִינּוּן. וְכָל אַרְעָא דְּמִצְרַיִם מַלְיָא חֲרָשִׁין הֲוָה. וּכְתִיב כִּי אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת.

R. Simeon continued: ‘I have not yet finished answering your questions. You ask why the smiting of the firstborn took place at night. It was because then they were all at home, and not abroad in the fields.

וְאִתְעָבִיד דִּינָא בְּכֹלָּא, בְּשַׁעֲתָא דְּאִתְכְּנָשׁוּ כֻּלְּהוּ בְּבָתֵּיהוֹן, וְלָא הֲווֹ מִתְפַּזְּרֵי בְּמַדְבְּרָא וּבְחַקְלָא, אֶלָּא כֻּלְּהוּ אִשְׁתְּכָחוּ בְּבָתֵּיהוֹן, (ואור הנר יפה לבדיקה מבחוץ) וְעָבִיד לֵילְיָא דִּינוֹי בְּכֹלָּא בְּהַהִיא שַׁעֲתָא. וְתָנָא הֲוָה נָהִיר לֵילְיָא כְּיוֹמָא דִּתְקוּפָה דְּתַמּוּז, וְחָמָא כָּל עַמָּא דִּינוֹי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהילים קל״ט:י״ב) וְלַיְלָה כַּיּוֹם יָאִיר כַּחֲשֵׁכָה כָּאוֹרָה.

Further, tradition tells us that night was as bright as a day in Tamuz, therefore the whole Egyptian people could witness the mighty hand of the Holy One: “the night shined as the day; the darkness was as light” (Ps. 139, 16).

וּבְשַׁעֲתָא דְּנָפְקוּ אִשְׁתְּכָחוּ כֻּלְּהוֹן מֵתִין בַּשְּׁוָקִין לְעֵינֵיהוֹן דְּכֹלָּא, בַּעְיָין לְאַקְבְרָא לְהוּ וְלָא אַשְׁכָּחוּ, וְדָא אַקְשֵׁי לְהוּ מִכֹּלָּא. חָמוּ לְיִשְׂרָאֵל נָפְקִין לְעֵינֵיהוֹן בְּחַד גִּיסָא, וְחָמוּ לְמֵיתֵיהוֹן בְּאִידָךְ גִּיסָא. וּבְכֹלָּא הֲוָה פִּרְסוּמֵי נִיסָא, דְּלָא הֲוָה כְּהַאי מִיּוֹמָא דְּאִתְבְּרֵי עָלְמָא.

Nothing so miraculous was witnessed since the creation of the world.

וְתָּא חֲזֵי, כְּתִיב לֵיל שִׁמוּרִים הוּא לַיְיָ’ לְהוֹצִיאָם וְגוֹ’, הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה לַיְיָ’ שִׁמוּרִים לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ’, הַאי פְּסוּקָא קַשְׁיָא כֵּיוָן דְּאָמַר לֵיל, מַהוּ שִׁמוּרִים, וְלָא שִׁמּוּר, שִׁמּוּר מִבָּעֵי לֵיהּ. וּכְתִיב הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה, לֵיל קָאָמַר בְּקַדְמִיתָא, וּבָתַר לַיְלָה.

Come and see,’ he said, ‘it is written: “It is a night (leyl) of observations unto the Lord for bringing them out from the land of Egypt; this is that night (ha-layla) of the Lord, observations to all the children of Israel” (Ex. 12, 42). Now, why “observations” in plural, and “night” first in the masculine gender (layiil), and then in the feminine (layla)?

אֶלָּא הָכִי תָּנֵינָן, כְּתִיב, (דברים כ״ב:כ״ג) כִּי יִהְיֶה נַעֲרָה בְתוּלָה. נַעַר כְּתִיב, מַאי טַעְמָא. מִשּׁוּם דְּכָל זְמָן דְּלָא קַבִּילַת דְּכַר, אִתְקְרֵי נַעַר, מִדְּקַבִּילַת דְּכַר, אִתְקְרֵי נַעֲרָה. אוּף הָכָא, לֵיל עַד לָא קַבִּילַת דְּכַר. וְאַף עַל גַּב דִּכְתִּיב בֵּיהּ שִׁמוּרִים דְּכַר הֲוָה זַמִּין לְאִתְחַבְּרָא עִמָּהּ וּבְשַׁעֲתָא דְּאִתְחֲבָּר עִמָּהּ דְּכַר, כְּתִיב, הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה לַיְיָ’ שִׁמוּרִים. שִׁמוּרִים: דְּכַר וְנוּקְבָּא. וּבְגִינֵי כַּךְ כְּתִיב הַלַּיְלָה הַזֶּה.

To indicate the union which took place on that night between the Masculine and Feminine aspects in the Divine attributes, and also the same union which will take place in the future Redemption:

וּבַאֲתַר דְּאִשְׁתְּכָחוּ דְּכַר וְנוּקְבָּא, לֵית שְׁבָחָא אֶלָּא לִדְכוּרָא. וְהָכִי שַׁבָּחוּ יִשְׂרָאֵל בְּתוּשְׁבַּחְתַּיְיהוּ. לִדְכוּרָא וְלָא לְנוּקְבָּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (שמות ט״ו:ב׳) זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ. דְּלֵית שְׁבָחָא בְּאֲתָר דִּדְכוּרָא וְנוּקְבָּא אִשְׁתְּכָחוּ, אֶלָּא לִדְכוּרָא. וְעַל דָּא (נ”א ולדא) מְחַכָּאן יִשְׂרָאֵל, דִּכְתִּיב, (ישעיה יב) זֶה יְיָ’ קִוִּינוּ לוֹ נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בִּישׁוּעָתוֹ. מִשּׁוּם דְּהָכִי זַמִּין לְמֶעְבַּד לְהוּ, דִּכְתִּיב, (מיכה ו׳:ד׳) כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת.

“As in the days of thy coming out of Egypt will I show unto him marvellous things” (Micah 7, 15).’

וְרָזָא דָּא הָכִי הוּא, כְּגַוְונָא דְּהָכָא לֵיל וְלַיְלָה, כַּךְ זַמִּין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמֶעְבַּד לְהוּ, דִּכְתִּיב, (ישעיהו כ״א:י״א) שׁוֹמֵר מַה מִּלַּיְלָה שׁוֹמֵר מַה מִלֵּיל. מַה לְּהַלָּן שְׁמִירָה וְלֵיל, אוּף כָּאן שְׁמִירָה וְלֵיל. מַה לְּהַלָּן שְׁמִירָה וְלַיְלָה, אוּף כָּאן שְׁמִירָה וְלַיְלָה.

וְלַיְלָה אִתְקְרֵי אֲגַב דְּכוּרָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ישעיהו כ״א:י״ב) אָתָא בֹּקֶר וְגַם לַיְלָה. בֹּקֶר: כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (בראשית י״ט:כ״ז) וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר. דְּהוּא מִדָּתוֹ מַמָּשׁ. וּכְתִיב (תהילים ה׳:ד׳) יְיָ’ בֹּקֶר תִּשְׁמַע קוֹלִי, בֹּקֶר מַמָּשׁ.

יָתְבוּ ר’ חִיָּיא ור’ יוֹסֵי, וְאוֹלִיף לְהוּ רָזָא דְּתוֹרַת כֹּהֲנִים, וַהֲווּ מְהַדְּרֵי בְּכָל יוֹמָא וְיַתְבֵי קָמֵיהּ. חַד יוֹמָא נָפַק רַבִּי שִׁמְעוֹן לְבַר, אָזְלוּ בַּהֲדֵיהּ, מָטוּ לְחַד חַקְלָא יָתְבוּ.

R. Hiya and R. Jose sat down and R. Simeon taught them the mysteries connected with the book of Leviticus, and they used to come every day and study with him. One day R. Simeon went out for a walk, and they, following, came upon him in a wood. They all sat down,

Bo, Chapter 6

פָּתַח רַבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר, תָּא חֲזֵי, כְּתִיב, (קהלת ז׳:ט״ו) אֶת הַכֹּל רָאִיתִי בִּימֵי הֶבְלִי יֵשׁ צַדִּיק אוֹבֵד בְּצִדְקוֹ וְיֵשׁ רָשָׁע מַאֲרִיךְ בְּרָעָתוֹ, שְׁלמֹה דַּהֲוַת חָכְמְתָא יְתֵירָא (נ”א יקירא) עַל כֹּלָּא, מַאי קָאָמַר בְּהַאי קְרָא. אֶלָּא, שְׁלֹמֹה רֶמֶז דְּחָכְמְתָא קָא רָמַז. דְּהָא חָזֵינָן אוֹרְחוֹי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּלָאו הָכִי, דְּהָא כְּתִיב, (ירמיהו י״ז:י׳) וְלָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו וְכִּפְרִי מַעֲלָלָיו. אֶלָּא תְּרֵי עִנְיָינֵי נִינְהוּ, דְּקָא רָמַז הָכָא.

and R. Simeon began to speak thus: ‘It is written: “AII things have I seen in the days of my vanity: there is a righteous man that perisheth in his righteousness, and there is a wicked man that prolongeth his life in wickedness” (Eccl. 95, 16). How could Solomon, the wisest among men, have spoken thus? He must have intended some inner meaning, for we see for ourselves that the ways of the Holy One, blessed be He, are not thus, for He “giveth every man according to his ways and according to the fruit of his works” (Jer. 17, 10). But Solomon hinted here at two things.

דְּתָנֵינָן, כַּד עֵינוֹי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּעָאן לְאַשְׁגָּחָא בְּעָלְמָא, וּלְעַיְינָא בֵּיהּ, כְּמָה דִּכְתִּיב (ס”א עיני ה’ המה משוטטות בכל הארץ (זכריה ד׳:י׳) וכתיב כי וגו’) (דברי הימים ב ט״ז:ט׳) כִּי יְיָ’ עֵינָיו מְשׁוֹטְטוֹת בְּכָל הָאָרֶץ, וְאַשְׁכְּחָן חַיָּיבִין בְּעָלְמָא, הַהוּא צַדִּיקָא דְּאִשְׁתְּכַח בְּדָרָא, אִתְּפַס בְּחוֹבַיְיהוּ. וְחַיָּיבַיָּא מַאֲרִיךְ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא רוּגְזֵיהּ עִמְּהוֹן עַד דִּיתוּבוּן. וְאִי לָאו, לָא יִשְׁתְּכַּח מַאן דְּיִתְבַּע רַחֲמֵי עֲלֵיהוֹן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, יֵשׁ צַדִּיק אוֹבֵד בְּצִדְקוֹ, מִשּׁוּם דְּהַהוּא זַכָּאָה, אִסְתַּלָּק מֵעָלְמָא.

When the “eyes” of the Holy One “run to and fro through the whole earth” (Zech, IV, 10), and the world is full of sinners, their guilt is visited upon the one righteous of his generation, whereas God is patient with the wicked and waits for their repentance. If they do not repent, they are left without an intercessor, for “the righteous perisheth”, i.e. he has been taken away from the world.

בְּגִינֵי כַּךְ תָּנֵינָן, לְעוֹלָם אַל יָדוּר אָדָם אֶלָּא בִּמְקוֹם שֶׁאַנְשֵׁי מַעֲשֵׂה דָּרִים בְּתוֹכוֹ. מַאי טַעֲמָא. מִשּׁוּם דְּוַוי לְהַאי דְּמָדוֹרֵיהּ בֵּין חַיָּיבַיָּא, דְּהוּא אִתְּפַס בְּחוֹבַיְיהוּ, וְאִי דִּיוֹרֵיהּ בֵּין זַכָּאִין, אוֹטִיבִין לֵיהּ בְּגִינֵיהוֹן.

It is on this account that the Rabbis have warned us to live only in a place which is the abode of men of pious deeds, and woe betide him who fixes his dwelling among the wicked! He will surely be “seized” for their sins! Conversely, when one lives among pious people one shares the reward of their goodness.

דְּהָא רַב חַסְדָּא, הֲוָה דִּיוֹרֵיהּ בְּקַדְמִיתָא בֵּינֵי קַפּוּטְקָאֵי, וַהֲוָה דְּחִיקָא לֵיהּ שַׁעֲתָא, וּמַרְעִין רַדְפִין אֲבַתְרוֹי. נָטַל וְשַׁוֵּי מָדוֹרֵיהּ בֵּין מָארֵי תְּרִיסִין דְּצִפּוֹרִי, וְסָלִיק, וְזָכָה לְכַמָּה טָבִין, לְכַמָּה עוּתְרָא, לְכַמָּה אוֹרַיְיתָא, וְאָמַר, כָּל הַאי זָכֵינָא, עַל דְּעָאלִית בֵּין אִינּוּן דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַשְׁגַּח לְאוֹטָבָא לְהוּ.

Rab Hisda may serve as an example. Originally he lived among the Cappadocians, and suffered great poverty (cf. T. B. Shab. 140b) and many grievous ills; but when, after some time, he left those parts and removed to Sepphoris, all went well with him: he benefited both materially and spiritually, and he remarked, “all these blessings have come upon me because I have made my abode among people on whom the Holy One bestows His lovingkindness,’.

דָּבָר אַחֵר, אֶת הַכֹּל רָאִיתִי בִּימֵי הֶבְלִי. וְכִי שְׁלֹמֹה, דְּדַרְגִּין עִלָּאִין דְּחָכְמְתָא הֲווֹ בֵּיהּ, עַל כָּל בְּנֵי דָּרָא דִּכְתִּיב (מלכים א ה׳:י״א) וַיֶּחְכַּם מִכָּל הָאָדָם, (ואשתדלותיה באורייתא למעבד טיבו וקשוט) דִּכְתִּיב, (דברי הימים א כ״ט:כ״ג) וַיֵּשֶׁב שְׁלמֹה עַל כִּסֵּא יְיָ’ לְמֶלֶךְ, אָמַר בִּימֵי הֶבְלִי. וּכְתִיב, (קהלת א׳:ב׳) הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת.

There is, however, another explanation of the passage, arising out of another difficulty in the text. How could Solomon say, “All things have I seen in the days of my vanity (hebli)”? Did not Solomon attain to wisdom beyond all his contemporaries (I Kings 5, 10, 11)?

וְתָנָא, ז’ שֵׁמוֹת נִקְרָא: שְׁלֹמֹה. יְדִידְיָ”ה, אָגוּר. בִּן יָקֶ”א, אִיתִיאֵ”ל, לְמוֹאֵל. קֹהֶלֶת. קֹהֶלֶת כְּנֶגֶד כֻּלָּם. וְכֻלָּם נִקְרָא כְּעֵין שֶׁל מַעְלָה, קֹהֶלֶת כְּנוּפְיָא קַדִּישָׁא דְּבֵי עֲשָׂרָה, בְּגִין כַּךְ קָהָל אֵין פָּחוּת מֵעֲשָׂרָה. וְקָהָל אֲפִילּוּ מֵאָה, וְקֹהֶלֶת כְּלָלָא דְּכֹלָּא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (דברים ל״ג:ד׳) קְהִלַת יַעֲקֹב.

And did not his seven names-Solomon, Jedidiah, Agur, Jakeh, Ithiel, Lemuel, Koheleth (cf. Midrash Rabbah, Eccl. 1,2)- correspond to the seven supernal grades, the greatest of which is Koheleth, the essence of them all, signifying the supernal Holy Assembly of ten (Sephiroth)?

וְתָאנָא, שְׁמוֹתָיו עַל שֵׁם הַחָכְמָה אִתְקְרוּן, וּבְגִין כַּךְ ג’ סִפְרִין עָבֵד, שִׁיר הַשִּׁירִים. קֹהֶלֶת. מִשְׁלֵי. וְכֻלְּהוּ לְאַשְׁלְמָא חָכְמְתָא. שִׁיר הַשִּׁירִים לָקֳבֵל דְּחֶסֶד. קֹהֶלֶת לָקֳבֵל דְּדִינָא. מִשְׁלֵי לָקֳבֵל דְּרַחֲמֵי. בְּגִין לְאַשְׁלְמָא חָכְמְתָא, וְהוּא עָבֵד כָּל מַה דְּעָבַד בְּגִין לְאַחֲזָאָה חָכְמְתָא, וְלָקֳבֵל דַּרְגָּא (נ”א ולקבל דרזא) עִלָּאָה, וְהוּא אָמַר בִּימֵי הֶבְלִי הֲבֵל הֲבָלִים.

Could he whose names thus symbolize grades of wisdom, and whose three books contain the whole essence of it-the Song of Songs representing Grace; Koleleth, Judgement ; and Proverbs, Mercy-could such a one as he have said: “In the days of my vanity”, and “vanity of vanities”?

אֶלָּא, רָזָא דְּהֶבֶל יַקִּירָא הוּא. וְהוּא הֶבֶל דְּנָפִיק מִפּוּמָא, וְרָזָא דְּהֶבֶל דְּנָפִיק מִפּוּמָא, קָלָא אִתְעָבִיד מִנֵיהּ. וְתָאנָא, אֵין הָעוֹלָם מִתְקַיֵּים אֶלָּא בְּהֶבֶל פִּיהֶם שֶׁל תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן שֶׁלֹּא חָטְאוּ. שֶׁלֹּא חָטְאוּ מַמָּשׁ. וְהֶבֶל אִתְעָבִיד בְּרוּחָא וּמַיָּא, וְכָל מַה דְּאִתְעָבִיד בְּעָלְמָא בְּהֶבֶל אִתְעָבִיד. וְרָזָא דְּהַאי הֶבֶל שֶׁל תִּינוֹקוֹת אִתְעָבִיד קָלָא, וְאִתְפָּשַּׁט בְּעָלְמָא, וְאִינּוּן נְטוּרֵי עָלְמָא, וּנְטוּרֵי קַרְתָּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים קכ״ז:א׳) אִם יְיָ’ לֹא יִשְׁמָר עִיר וְגוֹ’.

However, hebel is here to be understood in the literal sense, namely “breath”, and conveys a very precious lesson. From the “breath” which issues out of the mouth the voice is formed, and according to the well-known dictum the world is upheld only by the merit of the “breath” of little school children who have not yet tasted sin. Breath is itself a mixture, being composed of air and moisture, and through it the world is carried on. Esoterically speaking, the breath of the little ones becomes “voice”, and spreads throughout the whole universe, so that they become the guardians of the world.

וְתָּא חֲזֵי, הוּא הֶבֶל, הוּא קָלָא. מַה בֵּין הַאי לְהַאי. הֶבֶל (הוא קלא) קָאִים בְּחֵילָא, לְמֵיפַק קָלָא. קָלָא מַמָּשׁ קָאִים בְּקִיּוֹמֵהּ (דלא) לְאַפָּקָא (אחרא) מִלָּה. וְהַהוּא הֶבֶל דְּהֲוָה אַחַסַנְתֵּיהּ דַּאֲבוֹי קַרְיֵיהּ הֶבֶל, וּמִנֵּיהּ חָזָא כָּל מַה דְּחָזָא. וְאַף עַל גַּב דְּסִיּוּעִין סַגִּיאִין מֵעֵילָּא אַחֲרָנִין הֲווֹ לֵיהּ, וּלְאִשְׁתְּמוֹדְעָא מִלָּה, אָמַר בִּימֵי הֶבְלִי. דְּמִלָּה דָּא מִתַּמָּן אָתָא.

Solomon inherited this “breath” from his father, and through it he saw with clear vision. Hence he said, “I have seen all things in the days of my breath (hebel)”.

וְרָזָא דְּמִלָּה הַכֹּל, הָבֶל אֶת הַכֹּל רָאִיתִי בִּימֵי הֶבְלִי, יֵשׁ צַדִּיק אוֹבֵד בְּצִדְקוֹ, דָּא הוּא רָזָא דְּמִלָּה, דְּגַלֵּי וּפַרְסֵם, דְּכֹלָּא תַּלְיָא בִּימֵי הֶבְלִי, כְּלוֹמַר בְּזִמְנָא דְּהַאי הֶבֶל יַנְקָא מִן דִּינָא, בְּגִין לְמֶעְבַּד דִּינָא, צַדִּיק אוֹבֵד בְּצִדְקוֹ, וּבְזִמְנָא דְּהַאי הֶבֶל יַנְקָא מֵרַחֲמֵי. רָשָׁע מַאֲרִיךְ בְּרָעָתוֹ. וְתַרְוַויְיהוּ תַּלְיָין בְּהַאי הֶבֶל, וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב בִּימֵי, וְלָא כְּתִיב בְּיוֹם. וְכֹלָּא תַּלְיָין בִּימֵי הֶבֶל דָּא. מַאן דְּאַעְרַע בְּדִינָא, בְּדִינָא. מַאן דְּאַעְרַא בְּרַחֲמֵי, בְּרַחֲמֵי.

And what did he see? “The righteous perishing in his righteousness.” That is to say, if this breath emanates from the sphere of Judgement, then “a righteous man perisheth in his righteousness”; but when the breath derives from the attribute of Mercy, then it may happen that “there is a wicked man that prolongeth his life”. Therefore it says “in the days”, and not “in the day”, as it all depends on the “when” and the “whence” the “breath” emanates.’

וְאִי תֵּימָא יֵשׁ צַדִּיק אוֹבֵד וְלָא קָאָמַר אָבוּד. הָכִי הוּא אוֹבֵד מַמָּשׁ. דְּהַהוּא דִּינָא אוֹבֵד לַצַּדִּיק מֵעָלְמָא וּמִדָּרָא. וְיֵשׁ רָשָׁע מַאֲרִיךְ בְּרָעָתוֹ, מַאֲרִיךְ מַמָּשׁ, דְּהַהוּא דִּינָא (ס”א הבל) כַּד יַנְקָא מֵרַחֲמֵי, עָבִיד רַחֲמֵי לְהַהוּא רָשָׁע, וּמַאֲרִיךְ לֵיהּ.

עַד דַּהֲווֹ יַתְבֵי חָמוּ קִטוֹרָא דְּהֲוָה סָלִיק לְעֵילָּא וְנָחִית לְתַתָּא. אָמַר אִתְעַטָּרוּתָא אִתְעַטָּר בְּטִינָתָא (נ”א בעניותא) דְּאַרְעָא, מִגּוֹ לְעֵילָּא. אַדְּהָכִי, סָלִיק הַהוּא חַקְלָא רֵיחָא, מִכָּל בּוּסְמִין, אָמַר נֵיתִיב הָכָא, דִּשְׁכִינְתָּא גַּבָּן אִתְקְיָים. בְּגִין כַּךְ, כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרַכוֹ יְיָ’.

As they thus sat listening to the master’s expositions, they suddenly beheld smoke ascending and descending at a little distance, where there was a clearing in the wood. Said R. Simeon: ‘The ground has been heated by the light from above, and now this field emits an aroma of all spices, passing sweet. Let us remain here, for the Shekinah is present with us. It is “the smell of the field which the Lord hath blessed” (Gen. 27, 27).’

Bo, Chapter 7

פָּתַח וְאָמַר, (בראשית כ״ז:כ״ז) וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו וַיְבָרַכֵהוּ וַיֹּאמֶר רְאֵה רֵיחַ בְּנִי וְגוֹ’, וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו, מַשְׁמַע דְּאִינּוּן לְבוּשִׁין הֲווֹ סַלְּקִין רֵיחָא טָבָא, (ס”א דלא אתעדי) וּלְבַתָר אִתְעָדֵי מִנְּהוֹן הַהוּא רֵיחָא. הַשְׁתָּא אִית לְאִסְתַּכְּלָא, כְּתִיב, רֵיחַ בְּגָדָיו, וּכְתִיב רֵיחַ בְּנִי, וְלָא אָמַר רֵיחַ הַבְּגָדִים, אֶלָּא רֵיחַ בְּנִי. אֶלָּא תָּאנָא, כֵּיוָן שֶׁנִּכְנָס יַעֲקֹב, נִכְנַס עִמּוֹ גַּן עֵדֶן. וְתָאנָא, אוֹתָן הַבְּגָדִים הָיוּ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן, דִּכְתִּיב, (בראשית ג׳:כ״א) וַיַּעַש יְיָ’ אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּישֵׁם, וְהוֹצִיאָם מִגַּן עֵדֶן.

Presently he began to comment on this verse and referred to the tradition (cf. Midrash, Rab., Gen., LXV, 18; Zohar, Gen. 142b) that the “precious garments” which emitted a sweet odour when Jacob appeared before Isaac originally belonged to Adam, and in time came into the hands of Nimrod, “the mighty hunter”, and finally to Esau, who was also a hunter.

וְאִי תֵּימָא, דִּכְתִּיב וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה דְּאִינּוּן הֲווֹ, אִי הָכִי, אֲמַאי כְּתִיב וַיַּעַש ה’ אֱלֹהִים. וּכְתִיב כָּתְנוֹת עוֹר, הָא לָא הֲווֹ אֶלָּא עֲלֵה תְאֵנָה אֶלָּא כְּתַרְגּוּמוֹ, לְבוּשִׁין דִּיקָר וַהֲווּ סַלְּקִין רֵיחִין מִבּוּסְמָא דְּעֵדֶן.

וְתַנְיָא, בְּשֵׁם מָלֵא אִתְעָבִידוּ, דִּכְתִּיב וַיַּעַש ה’ אֱלֹהִים. מַה דְּלָא אִתְעָבִידוּ בֵּיהּ שְׁמַיָּא וְאַרְעָא. וְלָא. וְהָא כְּתִיב, (בראשית ב׳:ד׳) בְּיוֹם עֲשׂוֹת יְיָ’ אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם. לָא קַשְׁיָא הַאי כַּד אִתְעָבִידוּ, לָא אִתְעָבִידוּ בְּשֵׁם מָלֵא, בַּר כַּד אִתְקַיְימוּ, בְּשֵׁם מָלֵא אִתְקַיְימוּ.

It has been remarked’, he said, ‘that these garments were made by the Holy One Himself (Gen. 3, 21), by the agency of both Divine Names, TETRAGRAMMATON and Elohim, which is more than can be said for heaven and earth, which were created only by Elohim (Gen. 1, 1).

וּמַה דְּאָמְרוּ דְּאִינּוּן לְבוּשִׁין אָתוּ לְהַהוּא רָשָׁע דְּעֵשָׂו, דְּנָסִיב לוֹ מִן נִמְרוֹד הָכִי אוֹקִימְנָא, וְקַשְׁיָא מִלָּה, דְּאִי הָכִי הָא כְּתִיב לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ, לְבוּשִׁין לְאָדָם, וּלְבוּשִׁין לְחַוָּה. לְבוּשִׁין דְּחַוָּה מַה אִתְעָבִידוּ. וְתוּ, דְּאִי הָכִי בְּמַאי אִתְקְבָרוּ, סַלְּקָא דַּעְתָּךְ דְּאִינּוּן שָׁבְקוּ וְרָאמוּ מִנְּהוֹן זֹהֲרָא עִלָּאָה, דְּיָהִיב לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא.

It is rather difficult to understand how they came to Esau. For in the first place we are told that God made garments for Eve also (Ibid.), and what became of these? And surely Adam and Eve would have been buried in them and not abandoned such a precious gift.

אֶלָּא אִינּוּן לְבוּשִׁין דְּאִתְלְבָּשׁוּ בְּהוּ אָדָם וְאִתְּתֵיהּ, לָא אִתְלָבַשׁ בְּהוּ בַּר נָשׁ אַחֲרָא, דִּבְאִינּוּן לְבוּשִׁין דָּמוּ כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא וְאִי סַלְּקָא דַּעְתָּךְ, דְּאִינּוּן אִתְלַבָּשׁוּ מִגַּרְמֵיהוֹן בְּהוּ. תָּא חֲזֵי, כְּתִיב וַיַּלְבִּישֵׁם, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַלְבִּישׁ לוֹן, זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן.

The truth is, however, that no other human being ever wore those garments, which placed Adam and Eve on a par with supernal beings.

כְּתִיב. (תהילים ק״ד:א׳) ה’ אֱלֹהַי גָּדַלְתָּ מְאֹד הוֹד וְהָדָר לָבָשְׁתָּ. וּכְתִיב (תהילים צ״ו:ו׳) הוֹד וְהָדָר לְפָנָיו. וּכְתִיב (תהילים ק״ד:ב׳) עוֹטֶה אוֹר כַּשַּׂלְמָה וְגוֹ’. כֵּיוָן דְּאִתְלָבַּשׁ (מה דאתלבש) עָבֵד מַה דְּעָבַד. מְלַמֵּד, שֶׁנִּתְעַטָּף קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּאוֹר, וּבָרָא יַת שְׁמַיָּא. אֶלָּא בְּמַאי אוֹקִימְנָא הַחֲמֻדֹת אֲשֶׁר אִתָּה בַּבָּיִת. הַחֲמוּדוֹת: בִּגְדֵי מַלְכוּת (נ”ח ע”ג) בְּמֶשִׁי וְזָהָב, וְאָרְחָא דְּעָלְמָא דְּגַנְזֵי לוֹן בְּבוּסְמִין וְרִיחִין, לִיקָרָא דִּלְבוּשֵׁיהוֹן.

And as for the “goodly raiment” which Rebekah put upon Jacob (Gen. 27, 16), this was royal apparel of silk and gold, which it is usual to keep in perfumes

תָּא חֲזֵי וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו, בַּתְּחִלָּה. וְכַד אַרְגִּישׁ, אָמַר רְאֵה רֵיחַ בְּנִי, דְּיָדַע דְּבֵיהּ הֲוָה תַּלְיָא מִלְּתָא, דִּבְגִינֵיהּ סָלִיק רֵיחָא. כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרַכוֹ יְיָ’, וְכִי מְנַּיִין הֲוָה יָדַע יִצְחָק רִיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרַכוֹ יְיָ’.

and this is what lsaac smelt, and he said, “See the smell of my son” (Ibid. 27), because he knew that the smell was so sweet on account of him. How, it may be asked, did Isaac know of “the smell of the field which the Lord hath blessed” (Ibid.)?

אֶלָּא, תְּרֵין מִלִּין אִינּוּן, וְכֹלָּא הוּא חַד. דִּכְתִּיב, (בראשית כ״ד:ס״ג) וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב. וְכִי לָא הֲוָה לֵיהּ בֵּיתָא, אוֹ מָקוֹם אַחֵר לְהִתְפַּלֵּל. אֶלָּא אוֹתָהּ הַשָּׂדֶה הָיָה אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם סָמוּךְ לַמְּעָרָה, דִּכְתִּיב, (בראשית כ״ג:כ׳) הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם מֵאֵת בְּנִי חֵת. וּבְשַׁעֲתָא דְּהֲוָה יִצְחָק עָאל גַּבֵּיהּ, חָמָא שְׁכִינְתָּא עָלֵיהּ, וְסָלִיק רֵיחִין עִלָּאִין קַדִּישִׁין, וּבְגִינֵי כַּךְ הֲוָה מְצַלֵּי תַּמָּן, וּקְבָעֵיהּ לִצְלוֹתֵיהּ.

From two sources, which are essentially the same. It says, “and Isaac went out to meditate in the field” (Gen. 24, 63). Why in the field? Did he not have a house or any other place in which to pray? The truth is that that field was actually the very one which Abraham bought from the sons of Heth, that field which was near the cave of Machpelah; and when Isaac passed it the Shekinah was present there and the field emitted holy heavenly aromas, and Isaac, recognizing the Presence, made it a regular place for his prayer.

וְאַבְרָהָם אֲמַאי לָא הֲוָה מְצַלֵּי תַּמָּן, מִשּׁוּם דִּקְבִיעוּתָא דְּאַתְרָא אַחֲרָא הֲוָה לֵיהּ בְּקַדְמִיתָא, וּמִלָּה אַחֲרָא רֵיחָא דְּחָמָא בְּהַר הַמּוֹרִיָּה. וְלָמָּה נִקְרָא מוֹרִיָּה. עַל שֵׁם הַמֹּר הַטּוֹב דְּהֲוָה תַּמָּן.

The second fact was that Isaac smelled the myrrh ascending from Mount Moriah.

וְכֹלָּא הֲוָה, וְגַּן עֵדֶן דְּעָאל עִמֵּיהּ וּבַרְכֵיהּ. וּבְגִין כַּךְ לָא תָּלָה מִלָּה בִּלְבוּשִׁין, אֶלָּא בְּיַעֲקֹב מַמָּשׁ, דְּחָמָא דְּבֵיהּ הֲוָה תַּלְיָא מִלָּה (ס”א ו’ אות הוה לאתברכה) וְאִתְחַזֵּי, וּזְכוּתֵיהּ סָלִיק לְאִתְבָּרְכָא, וְעָאל עִמֵּיהּ גַּן עֵדֶן. וּבְגִין כָּךְ כַּד אִתְרָעַם עֵשָׂו, אֲמַר גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה. (מלה)

Thus, when Jacob approached him, the Paradisiacal savours brought back to him the recollection of the sweet odour he smelled in that field.

אָמַר רִבִּי יִצְחָק, לָא אִצְטְרִיךְ אוֹרַיְיתָא לְמִכְתַּב אֶלָּא מֵהַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים. מַאי טַעֲמָא. מִשּׁוּם דְּשֵׁירוּתָא דְּסִיהֲרָא הֲוֵי, וְעַל דָּא אוֹרַיְיתָא הֲוָה אִצְטְרִיךְ לְמִכְתַּב מֵהָכָא, דְּהָא בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְקָשַּׁר מִלָּה.

וְלָא קַשְׁיָא, דְּלָא כְּתִיב זֹאת, הַחֹדֶשׁ הַזֹּאת, דְּהָא זֶה וְזֹאת כְּחַד מִתְקַשְּׁרִין וּבַאֲתַר דְּאִית בֵּיהּ דְּכָר וְנוּקְבָּא כַּחֲדָא, לֵית שְׁבָחָא אֶלָּא לִדְכוּרָא, וְעַל דָּא רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה, לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה וַדַּאי. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, לָכֶם תְּרֵי זִמְנֵי לָמָּה. אָמַר רִבִּי יִצְחָק, מִנַּיְיהוּ, אִשְׁתְּמַע יַתִּיר, כְּמָה דִּכְתִּיב, (דברים ל״ב:ט׳) כִּי חֵלֶק ה’ עַמּוֹ. אִתְקְשָׁרוּתָא דָּא לָכֶם, וְלָא לִשְׁאַר עַמִּין.

Bo, Chapter 8

(שמות י״ב:ג׳) דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה וְגוֹ’, בֶּעָשׂוֹר, אֲמַאי בֶּעָשׂוֹר. אָמַר רִבִּי אַבָּא, בְּזִמְנָא דְּאַנְהִיר יוֹבְלָא לְסִיהֲרָא, דִּכְתִּיב בְּיוֹבְלָא, בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפּוּרִים הוּא.

ON THE TENTH DAY OF THIS MONTH THEY SHALL TAKE TO THEM A LAMB. According to R. Abba, the tenth day was chosen because on this day the Jubilee illumines the Moon (i.e. Binah communicates light to Malkuth); for of the Jubilee it is written: “On the tenth day of this seventh month there shall be a day of atonement” (Lev. 23, 27).

וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבוֹת, אֲמַאי, בְּגִין דִּבְזִמְנָא דָּא אִצְטְרִיךְ לְמֵיגַד לֵיהּ. דְּהָא תָּנֵינָן, בְּמִלְּתָא דָּא אִתְּבַר כִּתְרָא (חדא) תַּתָּאָה, (ע’ ע”ב) דְּמִתְאַחֲדִין בֵּיהּ כָּל שְׁאַר כִּתְרִין תַּתָּאִין, וְעַל דָּא פָּרִישׁ מֹשֶׁה וְאָמַר, מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם צֹאן, כְּמָה דִּכְתִּיב, צֹאן וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה.

“They shall take a lamb.” Why a lamb? Because it symbblized the power of the lowest “crown”, which the Holy One broke, the “crown” to which all the other inferior “crowns ” cling, forming the unholy triad signified by the phrase, “lambs, menservants, and womenservants”, sent by Jacob to Esau, as a sop, as it were, to the evil powers which the latter represented.

אָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, עֲבִידוּ אַתּוּן עוֹבָדָא לְתַתָּא, וַאֲנָא אִתְּבַר תֻּקְפֵיהוֹן לְעֵילָּא, וּכְמָה דְּתַעְבְּדוּן בְּנוּרָא אַתּוּן, דִּכְתִּיב כִּי אִם צְלִי אֵשׁ, אֲנָא אוּף הָכִי אַעְבִיר אוֹתוֹ בָּאֵשׁ בִּנְהַר דִּינוּר.

The Holy One said: “Do ye perform this act of slaughtering the Passover lamb, and I myself will nullify its power above. Do ye let it pass through fire (v. 8) here below, and I shall lead the impure principality which it represents through the fiery Stream.”

אֲמַאי אִתְנְגִיד בַּעֲשָׂרָה, וְאִתְנְכִיס בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר. אָמַר רִבִּי אַבָּא בְּדָא אִתְקַשָּׁרוּ יִשְׂרָאֵל אַרְבַּע מְאָה שְׁנִין. וְאַף עַל גַּב דְּאַרְבַּע מְאָה שְׁנִין לָא אִשְׁתַּעֲבִידוּ בְּהוּ, מִכָּל מָקוֹם, הוֹאִיל וַהֲוָה זַמִּין לְאִתְקַשְּׁרָא בְּהוּ, אִתְחַשִׁיב עָלֵיהּ כְּאִילּוּ אִשְׁתַּעֲבִידוּ בְּהוּ כָּל ת’ שְׁנִין. בְּגִין כָּךְ, מְעַכְּבִין לֵיהּ אַרְבַּע יוֹמִין, קְטִירָא בִּרְשׁוּתַיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל, וּלְבָתַר וְשָׁחֲטוּ אוֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם.

And why was the lamb to be tied up on the tenth day and slaughtered on the fourteenth? Because, according to R. Abba, the four days corresponded to the four hundred years that Israel was subjected to the power of Egypt.

אֲמַאי בֵּין הָעַרְבַּיִם. בְּשַׁעֲתָא דְּדִינָא תַּלְיָא, וּבְשַׁעֲתָא דְּאִתְּמְסַר מִלָּה דָּא לֵיהּ, עַל יְדוֹי דְּאַבְרָהָם, דִּכְתִּיב (בראשית ט״ו:י״ב) וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ לָבוֹא וְתַרְדֵּמָה נָפְלָה עַל אַבְרָם וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְּדוֹלָה נוֹפֶלֶת עָלָיו. אֵימָה: כִּתְרָא חֲדָא. חֲשֵׁכָה: כִּתְרָא אַחֲרָא. גְּדוֹלָה: הַאי דְּהִיא רַבְרְבָא מִכֹּלָּא. וְאַף עַל גַּב דְּאוֹקִימְנָא קְרָא דָּא עַל שְׁאַר שִׁעְבּוּדַיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל, וְכֹלָּא הֲוָה. כְּגַוְונָא דָּא, (שמות י״ז:י״ד) כִּי מָחֹה אֶמְחֶה, אַתּוּן מִתַּתָּא, וַאֲנָא מֵעֵילָּא.

And why was the slaughter performed in the evening? Because that is the time when judgement predominates above and below, and also because it was at this time (“between the evenings”) that Israel’s exiles were foretold to Abraham, as it is written: “And when the sun was going down, a deep sleep fell upon Abraham, and lo, a horror of great darkness fell upon him” (Gen. xv, I 2). “Horror” signifies one supernal “crown” which represents Egypt; “darkness” is a second such, representing Babylon; and “great” refers to the Edomite (Roman) exile, which was to be the hardest of all.

תָּנָא, לָא נָפְקוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, עַד דְּאִתְּבָּרוּ כֻּלְּהוּ שִׁלְטוֹנִין דִּלְעֵילָּא (משלשוליהון) מִשּׁוּלְטָנִיהוֹן, וְנַפְקוּ יִשְׂרָאֵל מֵרְשׁוּתְהוֹן, וְאָעלוּ לִרְשׁוּתָא קַדִּישָׁא עִלָּאָה בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאִתְקָטִירוּ בֵּיהּ, הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, (ויקרא כ״ה:נ״ה) כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם. מַאי טַעֲמָא עֲבָדַי הֵם. אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, דְּאַפָּקִית לְהוּ מֵרְשׁוּתָא אַחֲרָא, וְעָאַלִית לוֹן בִּרְשׁוּתִי.

Thus it is seen that the Israelites did not go out of Egypt until all the supernal powers and principalities which were Israel’s enemies had been brought to nought; but when these things had come to pass the people were freed from their domination and brought under the holy and heavenly sway of the Holy One, blessed be He, and were joined to Him and to Him alone, as it is written: “For unto me the children of Israel are servants; they are my servants whom I brought forth out of the land of Egypt” (Lev. 25, 55).

Bo, Chapter 9

וְהַיְינוּ דְּאָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, מַאי דִּכְתִּיב, אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאוֹר מִבָּתֵּיכֶם כִּי כָּל אוֹכֵל מַחְמֶצֶת. אֲנָא הָכִי אוֹקִימְנָא, הַאי שְּׂאוֹר, וְהַאי מַחְמֶצֶת, דַּרְגָּא חַד אִינּוּן, וְכֻלְּהוּ חַד. רְשׁוּ אוֹחֲרֵי, אִינּוּן שָׁלְטָנִין, דִּמְמָנָן עַל שְׁאַר עַמִּין, וְקָרֵינָן לְהוּ יֵצֶר הָרָע, רְשׁוּתָא אַחֲרָא, אֵל נֵכָר, אֱלהִים אֲחֵרִים. אוּף הָכִי, שְּׂאוֹר, וּמַחְמֶצֶת, וְחָמֵץ, וְכֹלָּא חַד. אָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כָּל הָנֵי שָׁנֵי, קַיְימִתוּ בִּרְשׁוּתָא אַחֲרָא, עַבְדִין לְעַם אַחֲרָא, מִכָּאן וּלְהָלְאָה דְּאַתּוּן בְּנִי חוֹרִין, אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאוֹר מִבָּתֵּיכֶם. כָּל מַחְמֶצֶת לא תֹאכֵלוּ. וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ.

Similarly, R. Simeon interpreted the verse: “Even the first day ye shall put away leaven (hamez) out of your houses, for whosoever eateth leavened bread (mahmezeth), etc.” (Ex. 12, 15). Said he: ‘Seor,hamez, and mahmezeth all mean one and the same thing, and are symbols of the same supernal grade, namely the powers appointed to represent all the other nations, which are pagan and enemies of Israel, and are termed variously “evil imagination”, “foreign domination”, “strange god”, and “other gods”.’ Said God to Israel: ‘All these years ye have been subject to an alien power, but now you are free men, you shall put away leaven, etc.’

אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, אִי הָכִי כָּל יְמֵי שַׁתָּא נָמֵי, אֲמַאי שִׁבְעַת יוֹמִין, דִּכְתִּיב שִׁבְעַת יָמִים שְּׂאוֹר לא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם, שִׁבְעַת יָמִים, וְלָא יַתִּיר. אֲמַר לֵיהּ, כָּל זִמְנָא דְּאִתְחַיָּיב בַּר נָשׁ לְאִתְחֲזָאָה גַּרְמֵיהּ בֶּן חוֹרִין, הָכִי אִצְטְרִיךְ, כָּל זִמְנָא דְּלָא אִתְחַיָּיב לָא אִצְטְרִיךְ.

Said R. Judah: ‘If so, why is leaven prohibited on these seven days only?’

לְמַלְכָּא דְּעָבַד לְחַד בַּר נָשׁ רוּפִינוּס, כָּל אִינּוּן יוֹמִין דְּסָלִיק לְהַאי דַּרְגָּא, חַדֵּי, וְלָבִישׁ לְבוּשֵׁי יְקַר, לְבָתַר לָא אִצְטְרִיךְ. לְשַׁתָּא אַחֲרָא נָטִיר אִינּוּן יוֹמִין דְּסָלִיק לְיָקִירוּ דָּא, וְלָבַשׁ אִינּוּן לְבוּשִׁין, וְכֵן כָּל שַׁתָּא וְשַׁתָּא כְּהַאי גַּוְונָא יִשְׂרָאֵל, כְּתִיב, שִׁבְעַת יָמִים שְּׂאוֹר לא יִמָּצֵא, דְּאִינּוּן יוֹמֵי חֶדְוָותָא, יוֹמִין דְּסָלִיקוּ לִיקָרָא דָּא, וְנַפְקוּ מִשִּׁעְבּוּדָא אַחֲרָא. וּבְגִין כַּךְ, נַטְרִין בְּכָל שַׁתָּא וְשַׁתָּא, יוֹמִין דְּסָלִיקוּ לְהַאי יְקַר, וְנַפְקוּ מֵרְשׁוּתָא אַחֲרָא, וְעָאלוּ בִּרְשׁוּתָא קַדִּישָׁא, וְעַל דָּא כְּתִיב, שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹאכֵלוּ.

R. Simeon answered: ‘This ceremony is only necessary when the Israelite requires to demonstrate the fact of his freedom. If a king raises a man to a high office, the latter will celebrate his elevation by rejoicing and donning costly festive garments for a few days; but subsequently he merely celebrates the anniversary as it comes round. The same is true of Israel: they, too, have each year their season of joy and gladness when they celebrate the high honour which the Holy One, blessed be He, showed them when He brought them out of the power of impurity into the invincible power of His holiness. Therefore it is written, “seven days ye shall eat mazoth (unleavened bread)”.’

Bo, Chapter 10

אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, מַצַּת כְּתִיב, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (יחזקאל א׳:א׳) מַרְאֹת אֱלהִים. וְלָמָּה אִתְקְרֵי מַצַּת. דִּינָא. (רכ”ג ב’) דִּינָא קַדִּישָׁא. דִּינָא דְּאִתְאַחֲדָא בִּשְׁמָא קַדִּישָׁא. דִּינָא דְּלָא הֲוָה תַּקִּיפָא כָּל הַהוּא זִמְנָא בְּגַוַויְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל, דְּהָא קַיְּימָא סִיהֲרָא בִּפְגִימוּתָא. וְעַל דְּקַיְּימָא סִיהֲרָא בִּפְגִימוּתָא, (דברים ט״ז:ג׳) לֶחֶם עֹנִי כְּתִיב.

Said R. Simeon further: ‘The unleavened bread is called “the bread of poverty ” (Deut. 16, 3), because at that time the moon was not at full strength, the reason being that,

מַאי טַעְמָא קַיְּימָא בִּפְגִימוּתָא. בְּגִין דְּלָא אִתְפְּרָעוּ, וְלָא אִתְגַּלְיָא הַאי אָת קַדִּישָׁא. גְּזִירִין הֲווֹ וְלָא אִתְפְּרָעוּ, אֵימָתַי אִתְפְּרָעוּ, בְּשַׁעֲתָא דִּכְתִּיב, (שמות ט״ו:כ״ה) שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ, וְאַף עַל גַּב דְּאוֹקִימְנָא הַאי קְרָא בְּמִלָּה אַחֲרָא, כֹּלָּא הֲוָה וְיֵאוֹת.

although the Israelites were circumcised, the rite had not been completed by “peri’ah“, and therefore the seal of the covenant was not revealed in its complete form. But later, when this completion had been achieved-namely at Marah, where Moses “made for them a statute and an ordinance” (Ex. 15, 25)-

וְאִי תֵּימָא דְּבִימֵי יְהוֹשֻׁעַ אִתְפְּרָעוּ. לָאו הָכִי, אֶלָּא אִינּוּן דִּכְתִּיב, (יהושע ה׳:ה׳) וְכָל הָעָם הַיִּלּוֹדִים בַּמִּדְבָּר בַּדֶּרֶךְ וְגוֹ’. בָּתַר דְּאִתְפְּרָעוּ, אָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּקַדְמִיתָא אֲכַלְתּוּן מַצּוֹת, דְּקַיְּימָא סִיהֲרָא בִּפְגִימוּתָא, וְאִקְרֵי לֶחֶם עֹנִי, מִכָּאן וּלְהָלְאָה הַאי לֶחֶם מֵאֲתָר אַחֲרָא לֶהֱוֵי. מַאי הוּא. דִּכְתִּיב, (שמות ט״ז:ד׳) הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם. לָא מִן סִיהֲרָא כְּהַהוּא זִמְנָא, אֶלָּא מִן הַשָּׁמָיִם מַמָּשׁ, כְּמָה דִּכְתִּיב, (בראשית כ״ז:כ״ח) וְיִתֵּן לְךָ הָאֱלהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם.

the Holy One spake unto them, saying: “Until now ye have eaten the ‘bread of poverty’, but from now on your bread shall emanate from a far other region: ‘I will rain bread from heaven for you’” (Ibid. 16, 4). This phrase means literally “from heaven”, that is, from the very centre of Grace, and not, as previously, from the blemished “Moon”.

וְיִשְׂרָאֵל קַדִּישִׁין, נַטְרִין אִינּוּן יוֹמִין דְּעָאלוּ תְּחוֹת גַּדְפוֹי דִּשְׁכִינְתָּא, וְנַטְרִין הַהוּא נַהֲמָא דְּאַתְיָא מִסִּטְרָהָא, וְעַל דָּא כְּתִיב, (שמות כ״ג:ט״ו) אֶת חַג הַמַּצוֹת תִּשְׁמֹר וְגוֹ’, וּכְתִיב וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת. מַהוּ וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (שמות י״ט:ה׳) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי. וְכֹלָּא בְּחַד דַּרְגָּא סַלְּקָא וְאִתְאֲחָד.

Therefore the holy Israelites observe as a memorial the anniversary of the days when they came under the wings of the Shekinah, and eat the bread which emanates from Her.

וְאִי תֵּימָא מֹשֶׁה הֵיךְ לָא פָּרַע לְהוּ. אֶלָּא, בְּגִין דְּלָא יִתְעַכְּבוּן יִשְׂרָאֵל תַּמָן עַד דְּיִתְסִיאוּ, וְעַל דָּא כְּתִיב, (דברים ט״ז:ג׳) שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי. מַאי טַעְמָא לֶחֶם עֹנִי, מִשּׁוּם כִּי בְּחִפָּזוֹן יָצָאתָ וְגוֹ’ וּכְתִיב וְלא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ.

And why was the rite not brought to its completion in Egypt? Because the Exodus would then have been delayed until those who had undergone this operation had recovered.

תָּא חֲזֵי, כַּד עָאלוּ יִשְׂרָאֵל לְאַרְעָא, עָאלוּ גְּזִירִין וְאִתְפְּרָעוּ. וּמַה כְּתִיב, (דברים ח׳:ט׳) אֶרֶץ אֲשֶׁר לא בְמִסְכֵּנוּת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם. מַאי בְמִסְכֵּנוּת. לֶחֶם עֹנִי. אֲמַאי אִקְרֵי לֶחֶם עֹנִי. מִשּׁוּם דְּקַיְּימָא סִיהֲרָא בִּפְגִימוּתָא, וְלָא מִתְבָּרְכָא מִשִּׁמְשָׁא, וְלָא מִתְנַהֲרָא מִן שִׁמְשָׁא, כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר, (דברי הימים א כ״ט:י״א) כִּי כֹל בַּשָׁמַיִם וּבָאָרֶץ, וְלָא אִתְנַהֲרָא (מכל) מִיּוֹבְלָא. מַאי טַעֲמָא. מִשּׁוּם דְּלָא אִתְפְּרָעוּ. אֲבָל הָכָא, דְּאִתְגְּזָרוּ יִשְׂרָאֵל וְאִתְפְּרָעוּ, לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ כְּתִיב, וְעַל דָּא לא בְמִסְכֵּנוּת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם. מַאי טַעֲמָא. מִשּׁוּם דְּלָא תֶחְסַר כֹּ”ל בָּהּ, כְּמָה דְּחָסְרוּ לֵיהּ בְּמִצְרַיִם.

Observe that when the Israelites were about to enter the Holy Land, Moses described it as “a land wherein thou shalt eat bread without scarceness” (Deut. 8, 9), in contrast to the “bread of misery, of poverty”, which was their food in Egypt, when the moon did not derive blessing and light from the sun, when she was not illumined by the Jubilee.

וּבְכָל שַׁתָּא וְשַׁתָּא דּוּכְרָנָא דְּמִצְרַיִם קָא עַבְדֵי יִשְׂרָאֵל, וְאַכְלֵי וְלָא אִשְׁתְּצֵי מִדָּרֵי דָּרִין. וּבְגִין דְּלָא אִתְפְּרָעוּ הָכָא בְּמִצְרַיִם, חַסְרוּ לֵיהּ לְהַאי כָּל, וְקַיְּימָא סִיהֲרָא בִּפְגִימוּתָא, וְאִקְרֵי לֶחֶם עֹנִי, עֹנִי: כְּתַרְגּוּמוֹ מִסְכֵּנוּת. וּמַאי דְּאַכְלוּ לֵיהּ תַּמָּן בְּאַרְעָא, בְּגִין דּוּכְרָנָא דְּמִצְרַיִם הֲוָה, וְהַאי לְדָרֵי דָּרִין, וּלְזִמְנָא דְּאָתֵי כְּתִיב, (ישעיהו ס׳:כ׳) לֹא יָבֹא עוֹד שִׁמְשֵׁךְ וִירֵחֵךְ וְגוֹ’.

And because they did not carry out the peritah in Egypt, the unification and harmonization of the Divine attributes was not manifested in its fulness. Why they continued to eat the “bread of poverty” in the land of Israel was in remembrance of Egypt.

תַּנָּא אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן כְּתִיב בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם וְגוֹ’, וּכְתִיב (ויקרא כ״ג:כ״ז) אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפּוּרִים הוּא, אִשְׁתְּמַע כְּמָה דְּאִתְּמַר, דִּכְתִּיב בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה. מַאי קָא מַיְירֵי. אֶלָּא בֶּעָשׂוֹר, מִלָּה דָּא בֶּעָשׂוֹר תַּלְיָא. לַחֹדֶשׁ הַזֶּה בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה מִבָּעֵי לֵיהּ. אֶלָּא, כַּד אָתָא נִימוּסָא לְהַאי דַּרְגָּא, כְּתִיב לַחֹדֶשׁ הַזֶּה דַּיְקָא.

R. Simeon also connected the words, “Also on the tenth day of this seventh month there shall be a day of atonement” (Lev. 23, 27), with the words, “In the tenth day of this month” (Ex. 12, 3), used in regard to the Passover lamb; for the one “tenth day” is dependent on the other.

(שמות י״ב:ג׳) וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבוֹת שֶׂה לַבָּיִת. תָּנָא תְּלַת קִשְׁרִין אִינּוּן, בְּכוֹר בְּהֵמָה, בְּכוֹר הַשְּׁבִי, בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה. (דתלת קשרין) דְּכָל שְׁאַר מִתְקַשְּׁרֵי בְּהוּ בְּאִלֵּין תְּלַת גַּוְונֵי דִּלְעֵילָּא. וּבְהַאי דְּאִתְקְרֵי צֹאן, אִתְקָשַּׁר כֹּלָּא, וְכֹלָּא כָּלִיל בַּצֹּאן, אִתְקָשַּׁר צֹאן בַּצֹּאן, וְלָא יָכִיל לְאִתְפָּרְשָׁא מִקִּטְרוֹי, וּבְהַאי כֻּלְּהוּ אִתְקַשָּׁרוּ, וְעַל דָּא כְּתִיב, וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת, קְטִירוּ לֵיהּ בִּקְטִירוּתָא, וִיְהֵא אִתְמְסָר בִּידֵיכוֹן בִּרְשׁוּתְכוֹן, עַד דְּתַנְכְסוּ לֵיהּ, וְתַעְבְּדוּן בֵּיהּ דִּינָא, וּלְזִמְנָא דְּאָתֵי כְּתִיב (ישעיה סג) מִי זֶה בָּא מֵאֱדוֹם. וּכְתִיב, (ישעיה לה) כִּי זֶבַח לַיְיָ’ בְּבָצְרָה. וּכְתִיב, (זכריה י״ד:ט׳) וְהָיָה יְיָ’ לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יְיָ’ אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד.

Bo, Chapter 11

רעיא מהימנא (שמות י״ב:ל״ד) וְיִשָּׂא הָעָם אֶת בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ וְגוֹ’. כ”ה פִּקּוּדָא דָּא, לְבָעֵר חָמֵץ. דְּהָא פִּקּוּדָא דָּא, אִתְמְסַר לְהוּ לְיִשְׂרָאֵל וְיִשָּׂא הָעָם אֶת בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ. וּכְתִיב שְּׂאוֹר לא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם, וְהָא אוּקְמוּהָ חַבְרַיָּא, וְרָזָא אוֹקִימְנָא, בֵּין חָמֵץ וּמַצָּה דְּכַמָּה דּוּכְתֵּי, דָּא יֵצֶר רַע, וְדָא יֵצֶר טוֹב.

AND THE PEOPLE TOOK THEIR DOUGH BEFORE IT WAS LEAVENED. On the strength of this is founded the precept that the leaven should be burned on the Passover Eve. “Leaven,’ and “unleaven” symbolize the evil and the good inclinations in man.

כ”ו פִּקּוּדָא בָּתַר דָּא, לְסַפֵּר בִּשְׁבָחָא דִּיצִיאַת מִצְרַיִם, דְּאִיהוּ חִיּוּבָא עַל בַּר נָשׁ, לְאִשְׁתָּעֵי בְּהַאי שְׁבָחָא לְעָלְמִין. הָכִי אוֹקִימְנָא, כָּל בַּר נָשׁ דְּאִשְׁתָּעֵי בִּיצִיאַת מִצְרַיִם, וּבְהַהוּא סִפּוּר חַדֵּי בְּחֶדְוָה, זַמִּין אִיהוּ לְמֶחדֵי בִּשְׁכִינְתָּא לְעָלְמָא דְּאָתֵי דְּהוּא חֵדוּ מִכֹּלָּא, דְּהַאי אִיהוּ בַּר נָשׁ דְּחַדֵּי בְּמָרֵיהּ, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא חַדֵּי בְּהַהוּא סִפּוּר.

It is obligatory for every Israelite to relate the story of the Exodus on the Passover night. He who does so fervently and joyously, telling the tale with a high heart, shall be found worthy to rejoice in the Shekinah in the world to come, for rejoicing brings forth rejoicing; and the joy of Israel causes the Holy One Himself to be glad, so that He calls together all the Family above and says unto them: “Come ye and hearken unto the praises which My children bring unto Me! Behold how they rejoice in My Redemption!”

בֵּיהּ שַׁעֲתָא, כָּנִישׁ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְכָל פָּמַלְיָיא דִּילֵיהּ, וְאָמַר לוֹן, זִילוּ וּשְׁמָעוּ סִפּוּרָא דִּשְׁבָחָא דִּילִי, דְּקָא מִשְׁתָּעוּ בָּנַי, וְחַדָּאן בְּפוּרְקָנִי. כְּדֵין כֻּלְּהוּ מִתְכַּנְּשִׁין, וְאַתְיָין וּמִתְחַבְּרִין בַּהֲדַיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל, וּשְׁמָעוּ סִפּוּרָא דִּשְׁבָחָא, דְּקָא חַדָּאן בְּחֶדְוָא דְּפוּרְקָנָא דְמָרֵיהוֹן, כְּדֵין אַתְיָין וְאוֹדָן לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, עַל כָּל אִינּוּן נִסִּין וּגְבוּרָן וְאוֹדָאן לֵיהּ עַל עַמָּא קַדִּישָׁא דְּאִית לֵיהּ בְּאַרְעָא, דְּחַדָּאן בְּחֶדְוָה דְּפוּרְקָנָא דְּמָארִיהוֹן.

Then all the angels and supernal beings gather round and observe Israel, how she sings and rejoices because of her Lord’s own Redemption-and seeing the rejoicings below, the supernal beings also break into jubilation for that the Holy One possesses on earth a people so holy, whose joy in the Redemption of their Lord is so great and so powerful.

כְּדֵין אִתּוֹסָף לֵיהּ חֵילָא וּגְבוּרְתָּא לְעֵילָּא, וְיִשְׂרָאֵל בְּהַהוּא סִפּוּרָא יַהֲבֵי חֵילָא לְמָארֵיהוֹן, כְּמַלְכָּא, דְּאִתּוֹסָף חֵילָא וּגְבוּרְתָּא, כַּד מְשַׁבְּחִין גְּבוּרְתֵּיהּ, וְאוֹדָן לֵיהּ, וְכֻלְּהוּ דַּחֲלִין מִקָמֵיהּ, וְאִסְתַּלָּק יְקָרֵיהּ עַל כֻּלְּהוּ. וּבְגִין כָּךְ, אִית לְשַׁבְּחָא וּלְאִשְׁתָּעֵי בְּסִפּוּר דָּא כְּמָה דְּאִתְּמַר. כְּגַוְונָא דָּא, חוֹבָה אִיהוּ עַל בַּר נָשׁ, לְאִשְׁתְּעֵי תָּדִיר קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּלְפַרְסוּמֵי נִיסָא בְּכָל אִינּוּן נִיסִּין דְּעָבַד.

For all that terrestrial rejoicing increases the power of the Lord and His hosts in the regions above, just as an earthly king gains strength from the praises of his subjects, the fame of his glory being thus spread throughout the world. And similarly a man should acknowledge and proclaim any wonder that God has wrought for him.

וְאִי תֵּימָא, אֲמַאי אִיהוּ חוֹבָתָא, וְהָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יָדַע כֹּלָּא, כָּל מַה דְּהֲוָה, וְיֶהוֵי לְבָתַר דְּנָא, אֲמַאי פִּרְסוּמָא דָּא קָמֵיהּ, עַל מַה דְּאִיהוּ עָבַד, וְאִיהוּ יָדַע. אֶלָּא וַדַּאי אִצְטְרִיךְ בַּר נָשׁ לְפַרְסוּמֵי נִיסָא, וּלְאִשְׁתָּעֵי קָמֵיהּ בְּכָל מַה דְּאִיהוּ עָבַד, בְּגִין דְּאִינּוּן מִלִּין סַלְּקִין, וְכָל פָּמַלְיָא דִּלְעֵילָּא מִתְכַּנְּשִׁין, וְחָמָאן לוֹן, וְאוֹדָאן כֻּלְּהוּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאִסְתַּלָּק יְקָרֵיהּ עָלַיְיהוּ עֵילָּא וְתַתָּא.

This should he do, not in order that the Omniscient should become aware of all His wonderful acts, since to Him all things of the past, as well as of the future, are already known, but rather in order that the praises may ascend even unto the highest spheres and awaken among the supernal beings a responsive outburst of praise and worshipful delight in the faithfulness of His people and in the invincible greatness of His glory, who is Himself rejoiced at the rejoicings of His people and His heavenly hosts.

כְּגַוְונָא דָּא, מַאן דְּאִשְׁתָּעֵי וּמְפָרֵט חֶטְאוֹי עַל כָּל מַה דְּעָבַד, אִי תֵּימָא לְמָאי אִצְטְרִיךְ. אֶלָּא מְקַטְרְגָא קָאִים תָּדִיר קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּגִין לְאִשְׁתְּעֵי וּלְמִתְבַּע חוֹבֵי בְּנֵי נָשָׁא, וּלְמִתְבַּע עֲלֵיהוֹן דִּינָא. כֵּיוָן דְּאַקְדִּים בַּר נָשׁ, וּמְפָרֵיט חֶטְאוֹי, כָּל חַד וְחַד, לָא אַשְׁאִיר פִּטְרָא דְּפוּמָא לְהַהוּא מְקַטְרְגָא, וְלָא יָכִיל לְמִתְבַּע עָלֵיהּ דִּינָא. דְּהָא תָּדִיר תָּבַע דִּינָא בְּקַדְמִיתָא, וּלְבָתַר מִשְׁתָּעֵי וּמְקַטְרֵג פְּלוֹנִי עָבֵד כַּךְ. וְעַל דָּא, אִצְטְרִיךְ לֵיהּ לְבַר נָשׁ לְאַקְדְּמָא, וּלְפָרֵט חֶטְאוֹי.

Conversely, with the confession of sin: the Holy One is aware of all man’s sins and needs no reminder thereof; yet, since Satan, the supernal adversary and accuser, continually lies in wait, ever ready to bring man’s sins before the Holy One, it is but a natural precaution to hasten on in advance of him, making full confession of one’s sins, so that the Accuser, when he comes, may find himself anticipated and left without ground for his denunciations, and so be discouraged and leave his intended victim alone.

כֵּיוָן דִּמְקַטְרְגָא חָמֵי דָּא, לֵית לֵיהּ פִּטְרָא דְּפוּמָא עָלֵיהּ, וּכְדֵין אִתְפְּרַשׁ מִנֵיהּ מִכֹּל וָכֹל. אִי תָּב בְּתִיוּבְתָּא יֵאוֹת, וְאִי לָאו, הָא מְקַטְרְגָא אִשְׁתְּכַח עָלֵיהּ, וְאָמַר פְּלוֹנִי דְּאָתָא לְקָמָךְ בְּתּוּקְפָא דְּאַפִּין, בָּעִיט בְּמָרֵיהּ, חוֹבוֹי כַּךְ וְכָךְ. עַל דָּא יֵאוֹת לְאִזְדַּהֲרָא בַּר נָשׁ בְּכָל הָנֵי, בְּגִין דְּיִשְׁתְּכַח עַבְדָּא מְהֵימָנָא קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא.

Then, should the sinner carry out his repentance fully, he will be fully exonerated, and all will be well; and if not, Satan will thus obtain a just opportunity to rise up against the impious one, saying: “Here is a man who has had the audacity to appear before Thee, and yet has rebelled against his Lord!” Therefore man should at all times beware lest he falter in his fealty, and strive ever to be found a faithful servant before the Holy One, blessed be He.

כ”ז פִּקּוּדָא בָּתַר דָּא, לֶאֱכוֹל מַצָּה בְּפֶסַח, בְּגִין דְּאִיהוּ דּוּכְרָנָא לְדָרֵי דָּרִין, עַל רָזָא דִּמְהֵימְנוּתָא. וְהָא אוּקְמוּהָ, דְּיִשְׂרָאֵל נָפְקוּ בְּהַהוּא זִמְנָא מֵרָזָא דְּטַעֲוָון אַחֲרָן, וְעָאלוּ בְּרָזָא דִּמְהֵימָנוּתָא. וְהָא אוּקְמוּהָ רָזָא דְּנָא בְּכַמָּה דּוּכְתֵּי.

Then follows the command that we should eat unleavened bread during Passover, it being a memorial, throughout the generations, of the true secret of Faith. For, as already stated elsewhere, Israel at that time emerged from the association with idolatry and entered into the mystery of Faith.

Bo, Chapter 12

(שמות י״ב:מ״ג) וַיֹּאמֶר יְיָ’ אֶל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח וְגוֹ’. כ”ח פִּקּוּדָא דָּא, לְמִשְׁחַט פֶּסַח בֵּין הָעַרְבַּיִם, בְּי”ד בְּנִיסָן, דּוּכְרָנָא דְּהַהוּא פֶּסַח דְּמִצְרַיִם. וְדָא אִיהוּ חוֹבָתָא עַל כֹּלָּא, כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר, וְשָׁחֲטוּ אוֹתוֹ כָּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבַּיִם.

THIS IS THE ORDINANCE OF THE PASSOVER: THERE SHALL NO STRANGER EAT THEREOF. This commandment is a memorial of the Passover of Egypt.

פֶּסַח דָּא, אִצְטְרִיךְ לְמֶהוֵי נָטִיר, מֵעֲשָׂרָה יוֹמִין וּלְהָלְאָה, דִּכְתִּיב בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם וְגוֹ’. מַאי טַעֲמָא. בְּגִין דְּהָא כְּדֵין שָׁרִיאַת סִיהֲרָא לְאַנְהָרָא, מֵעֲשָׂרָה יוֹמִין וּלְהָלְאָה, עַד דְּאִשְׁתְּלִים בַּחֲמֵיסָר. וְאַרְבֵּיסָר דְּלֶיהֱוִי נָכִיס, בְּשַׁעֲתָא דְּדִינָא תַּלְיָא עַל עָלְמָא.

The lamb had to be kept from the tenth day of the month, because on that date the moon begins to increase her light until the fifteenth day, when she is in her full strength. The lamb was slaughtered on the fourteenth, “between the evenings”, namely at an hour when judgement hangs over the world.

רָזָא דָּא, לְאַעְבְּרָא זוּהֲמָא, מִקָּמֵי בְּרִית קַדִּישָׁא, וּלְאִתְהֲנָאָה בְּהַהוּא רֵיחָא דְּנָדִיף טְוִי נוּר. וְעַל דָּא לָא אַתְיָא אֶלָּא עַל שָׂבְעָא. וְעַל דָּא, וְכָל עָרֵל לא יֹאכַל בּוֹ. מַאן דְּאִית בֵּיהּ בְּרִית קַדִּישָׁא, יֵיכוּל בֵּיהּ. מַאן דְּלָא אִית בֵּיהּ בְּרִית קַדִּישָׁא, לָא יֵיכוּל בֵּיהּ. דְּהַאי מִבְּנֵי בְּרִית אִיהוּ לְתַבְרָא תּוּקְפָּא דְּחֵילָא אַחֲרָא, לְאַעְבְּרָא עָרְלָה מִקָּמֵי בְּרִית. בְּגִין כַּךְ, הַאי בִּבְנֵי בְּרִית אִיהוּ לְמֶעְבַּד, וְלָא בִּבְנֵי עָרְלָה.

It signified the removal of the impurity from the holy sign (of the circumcision). Therefore “no uncircumcised person should eat thereof’ (v. 48); for this sacrifice was brought by sons of the covenant, in order to break down the power of the “other side”, to remove the “foreskin,” from the sign of the holy covenant.

כַּד אָתָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמִצְרַיִם, חָמָא דָּמָא דְּהַהוּא פֶּסַח, דְּהֲוָה רָשִׁים עַל פִּתְחָא, וְדָמָא דִּבְרִית, הֵיךְ הֲווֹ קַיְימִין עַל פִּתְחָא, דִּכְתִּיב, וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר בַּסַּף וְהִגַּעְתֶּם וְגוֹ’. אֵזוֹבָא, הָא אוֹקִימְנָא דְּאִיהוּ מַעְבַּר רוּחִין (כ”ב ע”ב) בִּישִׁין, וְכָל סְטָר רוּחַ בִּישָׁא, מַעְבַּר בְּאִתְעָרוּתָא דִּילֵיהּ, בְּפוּרְקָנָא עִלָּאָה דְּיִשְׂרָאֵל.

When the Holy One came to Egypt He saw the blood of the Passover lamb smeared on the door, as well as the blood of the covenant, and the doors purged with hyssop, in order, as has already been explained, that the powers of impurity might be exorcised at the time of the supreme redemption of Israel.

לְזִמְנָא דְּאָתֵי, יֵיתֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְיֵצֶר הָרָע וְיִכּוֹס לֵיהּ. וְהַשְׁתָּא בְּפוּרְקָנָא דָּא, כְּתִיב וְשָׁחֲטוּ אוֹתוֹ כָּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל וְגוֹ’. דּוּכְרָנָא דְּזִמְנָא דְּאָתֵי, בְּהַהוּא פּוּרְקָנָא עִלָּאָה.

This memorial of the past redemption is, however, at the same time a sign and a token of the future Redemption,

עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזוֹת וְעַל הַמַּשְׁקוֹף בְּהַאי רְשִׁימוּ דְּאָת יוֹ”ד, וּבְהַאי רְשִׁימוּ דְּאָת יוֹ”ד, לְאַחֲזָאָה רְשִׁימוּ דִּבְרִית קַדִּישָׁא, וְאִתְּבַּר עָרְלָה מִקָּמֵי דָּמָא דִּבְרִית, רָשִׁים עַל כֹּלָּא, וְאָתָא דָּמָא עַל דָּמָא. כַּד עָבַר הַהוּא מַשְׁחִית, הֲוָה חָמֵי דָּמָא, וְאִזְדְּקִיף מִבֵּיתָא, כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית וְגוֹ’.

When the Holy One will “slaughter” the evil inclination once and for all.

אִי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּלְחוֹדוֹי קָטִיל, אֲמַאי כְּתִיב וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית, דְּמַשְׁמַע דְּמַשְׁחִית הֲוָה אָזִיל וְלָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. אֶלָּא וַדַּאי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הֲוָה קָטִיל, וּמַשְׁחִית הֲוָה אָזִיל לְאַשְׁכְּחָא עִילָה לְיִשְׂרָאֵל, כֵּיוָן דְּהֲוָה חָמֵי הַהוּא תְּבִירוּ דְּעָרְלָה, בִּתְרֵין סִטְרִין, הֲוָה עָרַק וְאִתְפְּרַשׁ מִנַּיְיהוּ.

וְעַל דְּקָטַל קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כָּל אִינּוּן בּוּכְרִין דְּהַהוּא סִטְרָא, יָהִיב בּוּכְרִין דְּיִשְׂרָאֵל לְפוּרְקָנָא, דְּלָא יִשְׁכַּח עָלַיְיהוּ סִטְרָא אַחֲרָא עִילָה כְּלָל, וּבְכֹלָּא נָטִיר לוֹן לְיִשְׂרָאֵל קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כְּאַבָּא עַל בְּנִין.

And because He killed all the firstborn of the “other side”, He ordered that the firstborn of Israel should be redeemed, so that nothing of that “side” should cleave to them. In all things He watched over Israel like a father over his children.

(שמות י״ב:מ״ו) בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל לא תוֹצִיא מִן הַבַּיִת וְגוֹ’, (עיין לקמן סוף פרשת פנחס) פִּקּוּדָא כ”ט דָּא, לְמֵיכַל הַאי פֶּסַח. עַל מַצּוֹת וּמְרוֹרִין, מַצּוֹת מַצַּת כְּתִיב. מַאי הַאי לָקֳבֵל הַאי, אֶלָּא לְאַחֲזָאָה גָּלוּתָא דִּשְׁכִינְתָּא עִמְּהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, בְּהַהוּא מְרִירוּ דִּלְהוֹן, דִּכְתִּיב וַיְמָרַרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבוֹדָה קָשָׁה וְגוֹ’. וְכַד אַכְלִין לְהַאי פֶּסַח, לְאַחֲזָאָה כָּל הַאי דְּעָבְדוּ לוֹן בְּמִצְרַיִם, בְּהַהוּא גָּלוּתָא וּבְהַהוּא שִׁעְבּוּדָא.

WITH BITTER HERBS THEY SHALL EAT IT… NEITHER SHALL YE BREAK A BONE THEREOF. The bitter herbs signify the Shekinah’s exile with Israel in all their bitter afflictions in Egypt.

מַה כְּתִיב וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ, לְאַחֲזָאָה בֵּיהּ קְלָנָא, וּבְכָל אִינּוּן טַעֲוָון דְּמִצְרָאֵי. דְּהָא גַּרְמִין הֲווֹ רָמָאן בְּשׁוּקָא, וְאָתוּ כַּלְבֵּי וַהֲווּ גָּרְרֵי לוֹן מֵאֲתָר לַאֲתָר, וְדָא קַשְׁיָא לוֹן מִכֹּלָּא, דְּהָא גַּרְמֵי אִינּוּן תִּקּוּנָא דְּגוּפָא, וְדָמִי לְגַוְונָא אַחֲרָא, וְיִשְׂרָאֵל רָמָאן לוֹן בְּשׁוּקָא אוֹרַח קְלָנָא, וְעַל דָּא כְּתִיב וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ, אַתּוּן לָא תִּשְׁבְּרוּן, אֲבָל כַּלְבֵּי הֲווֹ אַתְיָין וּמְתַבְּרִין לֵיהּ.

Why were the bones of the Passover lamb not allowed to be broken? So that the dogs might drag them about and the Egyptians be thus made to realize the nothingness of that which they worshipped, and so be put to shame, and the Holy One be glorified.

תּוּ, מִצְרָאֵי הֲווֹ אַתְיָין לְבָתַר, וַהֲווּ חָמָאן אִינּוּן גַּרְמֵי דַּהֲווֹ נַטְלֵי כַּלְבֵּי מֵאֲתָר לַאֲתָר, וּמַדְקָן לוֹן, וַהֲווּ מִצְרָאֵי טָמְנִי לוֹן גּוֹ עַפְרָא, בְּגִין כַּלְבֵּי דְּלָא יִשְׁכְּחוּן לוֹן, וְדָא אִיהוּ בִּטּוּלָה דְּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, יַתִּיר, מִסִּטְרָא דִּלְהוֹן. וּבְדָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִסְתְּלַק בִּיקָרֵיהּ, וְאִתְכַּפְיָין כָּל חֵילִין אַחֲרָנִין, דְּהָא כְּדֵין אִתְכַּפְיָין יַתִּיר, כַּד בָּטִילוּ אִשְׁתְּכַח מִסִּטְרָא דִּלְהוֹן, וְעַל דָּא יִשְׂרָאֵל לָא מְבַטְּלֵי לוֹן, דִּכְתִּיב וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ.

Bo, Chapter 13

(שמות י״ג:ט״ו) קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר רֶחֶם וְגוֹ’. פִּקּוּדָא דָּא לְקַדֵּשׁ בְּכוֹר בְּהֵמָה, וְעַם הָאָרֶץ צָרִיךְ תְּרֵין מִילִין, חַד דִּיהֵא פָּדוּי מִתְּחוֹת שֻׁלְטָנוּתָא דְּיֵצֶר הָרָע, דְּאִיהִי אֲדוֹן דִּילֵיהּ, כְּגַוְונָא דְּאָמַר יַעֲקֹב לְעֵשָׂו, (בראשית ל״ג:י״ד) יַעֲבָר נָא אֲדֹנִי לִפְנֵי עַבְדּוֹ. בְּהַאי עָלְמָא. אֲדוֹן מִצַּד חוֹבִין דִּנְפִישִׁין עַל גּוּפָא, כְּמָה דְּאוּקְמוּהָ, חַיָּיבָא, יֵצֶר הָרָע שׁוֹפְטוֹ. זַכָּאָה, יֵצֶר הַטּוֹב שׁוֹפְטוֹ. בֵּינוֹנִי זֶה וְזֶה שׁוֹפְטוֹ. בֵּינוֹנִי, הַיְינוּ אָח דְּיֵצֶר הָרָע, וְאָח דְּיֵצֶר הַטּוֹב, אָחִי יְהִי לְךָ אֲשֶׁר לָךְ.

SANCTIFY UNTO ME ALL THE FIRSTBORN. The am haarez (ordinary man) requires redemption from the power of the evil impulse, which is his lord and master, as Jacob averred when he said: “Let my lord (Esau=evil) pass over before his servant” (Gen. 33, 14). In this world the “evil impulse” is indeed the lord, because of the multitude of sins and evils which attack the body of man; as it has been truly said: “The righteous is judged by the good impulse, the sinner by the evil impulse, and the intermediate, he who is between these two extremes, is judged by both”. Thus, he who is of the intermediate sort is a “brother,’ to the good as well as to the evil impulse, as Esau, the evil one, said to Jacob: “My brother, keep that thou hast unto thyself’ (Gen. 33, 9)

וְכַד זַכְוָון נְפִישִׁין, רוּחָא תָּבַר תְּרֵין מִשְׁמָרוֹת, דַּחֲמוֹר נוֹעֵר, כְלָבִים צוֹעֲקִים, וְסָלִיק לְמִשְׁמֶרֶת דְּשַׁחַר, דְּבֵיהּ אָדָם וְאִתְהַדָּר בַּר נָשׁ אֲדוֹן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (בראשית ל״ב:ו׳) וַיְהִי לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר צֹאן וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה, וְסָלִיק לְדַרְגָּא דְּאָדָם, דְּאִתְּמַר בֵּיהּ, (בראשית א׳:כ״ח) וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וְגוֹ’, (בראשית ט׳:ב׳) וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם וְגוֹ’.

When, however, there is a preponderance of meritorious works, the spirit breaks down the two “nightwatches of asses and dogs” and he ascends to the morning watch wherein resides man, and becomes master of his animal nature.

וְכַד זַכְוָון בֵּינוֹנִיִּם, (בראשית ל״ב:כ״ה) וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ, זַכְוָון וְחוֹבִין מִתְחַבְּקָן לְאַגָּחָא קְרָבָא. מִסִּטְרָא דְּזַכְוָון, (בראשית ל״ב:כ״ו) וַיַּרְא כִּי לֹא יָכוֹל לוֹ. מִסִּטְרָא דְּחוֹבִין, וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ בְּגִיד הַנָּשֶׁה. נָשֶׁה: לָשׁוֹן (בראשית מ״א:נ״א) כִּי נַשַּׁנִי אֱלֹהִים אֶת כָּל עֲמָלִי וְאִיהוּ לְשׁוֹן נְשִׁיָּה. חַד מָדוֹרָא מֵאִינּוּן שִׁבְעָה אַרְעָאן, מַאן דְּנָחִית תַּמָן אִתְנְּשֵׁי מִנֵיהּ אוֹרַיְיתָא.

As for the intermediate person, a war is continually being waged between the principalities of justification and of condemnation to gain control of him; and when the side of condemnation sees that it cannot prevail against him, it tries to make him forget all his Torah, by transferring him into one of the seven regions of forgetfulness.

Bo, Chapter 14

וְקֹדֶם דְּיֵיתֵי בַּר נָשׁ בְּהַאי עָלְמָא וְיִפּוּק מֵרֶחֶם אִמֵיהּ, וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ, דָּא גַּבְרִיאֵל, בְּהַהוּא אָבָק דְּעָפָר, דְּאִתְּמַר (בראשית ב׳:ז׳) וַיִּיצֶר יְיָ’ אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה, וְאוֹלִיף לֵיהּ שִׁבְעִים לָשׁוֹן. וּבְגִין דָּא, וַיִּיצֶר: חַד יֵצֶר הַטּוֹב, דְּאוֹלִיף לֵיהּ שִׁבְעִים לָשׁוֹן. וְחַד, יֵצֶר הָרָע דְּאָבִיק עִמֵּיהּ. דְּאִתְּמַר, כִּי נָגַע בְּכַף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּגִיד הַנָּשֶׁה, וְאַשְׁכַּח מִנֵיהּ שִׁבְעִין לָשׁוֹן, דְּאוֹלִיף לֵיהּ יֵצֶר הַטּוֹב.

For when a man is about to be born into the world the angel Gabriel wrestles with the dust of which man is formed, and inculcates into the potential man seventy languages, which, however, he retains not when he enters into this world, since the evil impulse wipes them out from his mind, so that the battle between the conflicting principles begins even before the man is born.

וְקֹדֶם כָּל דָּא, נַחְתִּין עִמֵּיהּ אַרְבְּעָה מַלְאָכִין, דְּאִתְּמַר בְּהוֹן (תהילים צ״א:י״א) כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָךְ. אִי אִית לֵיהּ זְכוּת אָבוֹת, חַד מִיכָאֵל, בִּזְכוּת אַבְרָהָם. וְתִנְיָינָא גַּבְרִיאֵל, בִּזְכוּת יִצְחָק. וּתְלִיתָאָה דְּנָחִית עִמֵּיהּ נוּרִיאֵל, בִּזְכוּתָא דְּיַעֲקֹב. וּרְבִיעָאָה רְפָאֵל, בִּזְכוּתָא דְּאָדָם קַדְמָאָה. וְיֵצֶר הַטּוֹב לְעֵילָּא מִנֵּיהּ.

Before all this, there are four angels which descend with him if he comes of pious stock. One of the four angels will be Michael, in remembrance of Abraham; one Gabriel, in remembrance of Isaac; one Nuriel, in remembrance of Jacob; and one Raphael, in remembrance of Adam; and the good impulse hovers over him.

וְאִי לֵית לֵיהּ זְכוּת, אַזְלֵי עִמֵּיהּ ד’, עָוֹן, מַשְׁחִית, אַף, וְחֵימָה, וְיֵצֶר הָרָע לְעֵילָּא מִנַיְיהוּ, לְמֵידָן לֵיהּ לְעָלְמָא דְּאָתֵי. וּבְגִין דָּא אוּקְמוּהָ, רָשָׁע, יֵצֶר הָרָע שׁוֹפְטוֹ. צַדִּיק, יֵצֶר הַטּוֹב שׁוֹפְטוֹ. בֵּינוֹנִי, זֶה וְזֶה שׁוֹפְטוֹ. וּבְגִין דָּא, אִי אִיהוּ בֵּינוֹנִי, גַּבְרִיאֵל דְּאִיהוּ יֵצֶר הַטּוֹב, וְסַמָאֵ”ל דְּאִיהוּ יֵצֶר הָרָע, זֶה וְזֶה שׁוֹפְטוֹ.

But if he himself is unworthy and possesses no heritage of righteousness to assist him, four powers of evil shall be his companions when he enters into this world, namely, Anger, Destruction, Depravity, and Wrath; and the evil impulse hovers over him to become his judge in the world to come. This explains the aforesaid saying, that, “the wicked is judged by the evil inclination, the righteous by the good, and the intermediate by good and evil mingled”. In the case of the last-mentioned, Gabriel, who represents the good impulse, and Samael, who represents the evil, become his judges.

דִּלְכָל בַּר נָשׁ דְּאִית בֵּיהּ אַרְבַּע יְסוֹדִין, אַרְבַּע מַלְאָכִים נַחְתִּין עִמֵּיהּ מִימִינָא, וְאַרְבַּע מִשְּׂמָאלָא. אַרְבַּע מִימִינָא: מִיכָאֵ”ל, גַּבְרִיאֵ”ל, רְפָאֵ”ל, נוּרִיאֵ”ל. וְאַרְבַּע מִשְּׂמָאלָא: עָוֹ”ן, מַשְׁחִי”ת, אַ”ף, וְחֵמָ”ה. מִסִּטְרָא דְּגוּפָא, מְטַטְרוֹ”ן נָחִית עָלֵיהּ מִימִינָא, וְסָמָאֵ”ל מִשְּׂמָאלָא.

For every man who is compounded of the four elements is accompanied by four angels on his right hand and four on his left, those already named; and from the side of his body Metatron presses close to him at the right and Samael at the left.

וְלֵית בַּר נָשׁ דְּלֵית בֵּיהּ אַרְבַּע יְסוֹדִין, אֲבָל כְּפוּם יְסוֹדָא דְּאַקְדִּים בֵּיהּ, הָכִי מַתְחִילִין אִלֵּין אַרְבַּע. אִי מַזָּל דִּילֵיהּ אַרְיֵ”ה, אַקְדִּים מִיכָאֵ”ל, וַאֲבַתְרֵיהּ גַּבְרִיאֵ”ל וַאֲבַתְרֵיהּ נוּרִיאֵ”ל, וַאֲבַתְרֵהּ רְפָאֵ”ל. וְאִי מַזָּלֵיהּ שׁוֹר, אַקְדִּים גַּבְרִיאֵ”ל, וַאֲבַתְרֵיהּ מִיכָאֵ”ל, וַאֲבַתְרֵיהּ נוּרִיאֵ”ל, וַאֲבַתְרֵיהּ רְפָאֵ”ל. וְאִי מַזָּלֵיהּ נְשֶׁר, אַקְדִּים נוּרִיאֵ”ל, וַאֲבַתְרֵיהּ מִיכָאֵ”ל, וַאֲבַתְרֵיהּ גַּבְרִיאֵ”ל, וַאֲבַתְרֵיהּ רְפָאֵ”ל. וְאִי מַזָּלֵיהּ אָדָ”ם. אַקְדִּים רְפָאֵ”ל, וַאֲבַתְרֵיהּ מִיכָאֵ”ל, וַאֲבַתְרֵיהּ גַּבְרִיאֵ”ל, וַאֲבַתְרֵיהּ נוּרִיאֵ”ל.

Now all men are formed of the four elements, but on the order in which these elements are found-that is, the order of the planets with which each man is connected-depends the order of the angels who accompany him, and also the potential characteristics of the man. Thus, if his ruling planet be the Lion, Michael will lead, and be followed by Gabriel, and after him Raphael, and lastly Nuriel. If, however, his planet is the Ox, first comes Gabriel, then Michael, then Nuriel, then Raphael. If the Eagle be the planet by which he is influenced, Nuriel will be first, then Michael, followed first by Gabriel and then by Raphael. And should his planet be Man, then will Raphael lead, with Michael, Gabriel and Nuriel coming after in the order named.

וְאִינּוּן מִסִּטְרָא דִּימִינָא, מִסִּטְרָא דְּמִיכָאֵל, כֻּלְּהוּ אַנְפִּין דִּילֵיהּ, אִינּוּן רַחֲמֵי, בַּעַל גְּמִילוּת חֲסָדִים, אַנְפּוֹי חִוָּורִין, וְהַאי בַּר נָשׁ גָּמִיל חֶסֶד. חָסִיד, וְחָכָם, אִי אִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא. וְאִי לָאו, בְּהִפֻּךְ, מִסִּטְרָא דְּיֵצֶר הָרָע, גַּזְלָן, טִפֵּשׁ, לֵית בֵּיהּ חֶסֶד. דְּלָא עַם הָאָרֶץ חָסִיד.

Now all aspects of Michael are of the attribute of mercy. A man whose leading angel is Michael will be benevolent, he will be pious and wise; but all this applies only if he is a student of the Torah, for if he is not so he will be the very reverse of all this, since he will be formed after the evil inclination; he will be stupid and unfeeling, without benevolence or worth-for no ignorant man can be truly pious.

מִסִּטְרָא דְּגַבְרִיאֵל, אַרְבַּע אַנְפִּין דִּילֵיהּ דִּינָא, מִדַּת הַדִּין עַל רַשִׁיעַיָּא, וּמִתְגָּרֶה בְּהוּ, כְּמָה דְּאוּקְמוּהָ, מוּתָּר לְהִתְגָּרוֹת בָּרְשָׁעִים בָּעוֹלָם הַזֶּה. גִּבּוֹר בְּיִצְרֵיהּ, יְרֵא חֵטְא, דַּיָּין יְהֵא, אִי יִתְעַסֵּק בְּאוֹרַיְיתָא, וְגִבּוֹר בְּתַלְמוּדֵיהּ. בְּהִפּוּכָא מִסִּטְרָא דְּיֵצֶר הָרָע, מִתְגָּרֶה בְּצַדִּיקַיָּא, דִּינָא קָשֶׁה לוֹן, גִּבּוֹר בַּעֲבֵירָה, לְמֶעְבַּד לֵיהּ, לָאו דָּחִיל חַטָּאָה הוּא, וּגְוָונִין דְּאַנְפּוֹי סוּמָקִין, עֵשָׂו שׁוֹפֵךְ דָּמִים.

Should a man be from the side of Gabriel, his attributes will all partake chiefly of the quality of justice: he will stand up courageously against the wicked; he will prevail over his own evil inclinations, will abhor sin and cleave unto all things righteous, and he will become a judge by profession; but again, all this will only come to pass if he study the Torah with diligence and attain proficiency; should he neglect this, he will be as strong in iniquity as otherwise in holiness; he will rejoice in the tribulations of the righteous; he will be hard in his condemnations, bold in evildoing, with no fear of sin; he will have a red face, and will be of the type of Esau-a blood-shedder.

מַאן דְּמַזָּלֵיהּ נְשֶׁ”ר, לָאו רַחֲמָן סַגִּי, וְלָאו מִדַּת הַדִּין סַגִּי, אֶלָּא בֵּינוֹנִי, בְּיֵצֶר טוֹב בְּמִדֹּת טָבִין דִּילֵיהּ, וּבֵינוֹנִי בְּיֵצֶר רָע בְּמִדּוֹת בִּישִׁין, וְלֵיהּ אַנְפִּין חִוָּורִין וְסוּמָקִין.

He whose planet is the Eagle possesses neither the attribute of mercy nor that of justice in a marked degree, but is either moderately good or moderately bad, as his good or evil inclination obtains influence over him, as his countenance reveals, red and white being blended therein.

מַאן דְּמַזָּלֵיהּ אָדָם, מִסִּטְרָא דְּטוֹב, כָּלִיל מִכָּל מִדּוֹת טוֹבוֹת, חָסִיד, וְחָכָם, וְגִבּוֹר בַּתּוֹרָה, יְרֵא חֵטְא, מְמוּלָּא בְּכָל מִדּוֹת טָבִין, וּגְוָון אַנְפּוֹי אוּכָּמִין. וּמִסִּטְרָא דְּיֵצֶר הָרָע, מְמוּלָּא מִכָּל מִדּוֹת בִּישִׁין.

He who is under the guidance of the planet Man combines in himself- in so far as he derives his characteristics from the good side-all the good qualities: he is wise and pious, strong in intellectual apprehension, sin-fearing, full of excellent virtues; and the colour of his countenance is dark. But if he is governed by the principle of evil, he will be full of bad qualities.

וְאִי חוֹבוֹי דְּבַר נָשׁ, נְפִישִׁין שַׁלְטִין עָלֵיהּ כָּל מַשִׁרְיָין דְּיֵצֶר הָרָע, עַד דְּיִסְתְּלָקוּ מִנֵיהּ כֻּלְּהוּ מַשִׁרְיָין דְּיֵצֶר טוֹב, וְאַמְלִיךְ עַל אֵבָרִין דִּילֵיהּ, סָמָאֵ”ל וְכָל מַשִּׁרְיָיתֵיהּ.

Now if a man’s evil actions predominate, all the (angelic) hosts of the good prompting will leave him and those of the evil prompting obtain control, and Samael will become completely master of him and ruler over all the members of his body-Samael and his whole band.

וְאִי נְפִישִׁין זַכְווֹי, שַׁלְטִין מַשִׁרְיָין דְּיֵצֶר הַטּוֹב, עַד דְּיִסְתְּלָקוּ מִנֵּיהּ כָּל מַשִׁרְיָין דְּיֵצֶר הָרָע. וְאַמְלִיךְ עַל כָּל אֵבָרִין דִּילֵיהּ, מַשִׁירְיָין דְּיֵצֶר הַטּוֹב, בְּהַהוּא זִמְנָא, שָׁלִיט עָלֵיהּ שֵׁם יְדוָ”ד.

On the other hand, should his good actions be plentiful, all his evil concomitants will be removed, and his good inclinations permeate his whole being, so that the powers of holiness may obtain entire sway over him and the holy name TETRAGRAMMATON will rule over him.

וְאִם הוּא בֵּינוֹנִי, צְבָא הַשָּׁמַיִם עוֹמְדִים עָלָיו מִימִינוֹ וּמִשְּׂמֹאלוֹ, אִלֵּין מַיְימִינִים לִזְכוּת, וְאִלֵּין מַשְׂמְאִילִים לְחוֹבָה, וּמַאן דְּאָלִים גָּבַר. וּבְגִין דָּא אוּקְמוּהָ מָארֵי מַתְנִיתִין, לְעוֹלָם יִרָאֶה אָדָם עַצְמוֹ כְּאִילּוּ כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ תָּלוּי בּוֹ.

Should he by nature belong to the class of intermediaries, the heavenly hosts will be ranged at his right hand and on his left, the one side accusing and the other defending, and his ultimate salvation or destruction will depend on the relative strength of these conflicting celestial hosts, for whichever wins will claim him, be it for justice or for mercy. Therefore it has been said that man should always imagine that the fate of the whole world depends upon him.

וּמִסִּטְרָא דְּמִיכָאֵל, אִתְקְרֵי בְּכוֹר, דְּדַרְגֵּיהּ כֶּסֶף חִוָּורוּ, וּבְגִין דָּא, פִּדְיוֹן הַבְּכוֹר כֶּסֶף, ה’ סְלָעִים, כְּחוּשְׁבָּן ה’ דְּאַבְרָהָם, דְּאִי יַחְכִּים בַּתּוֹרָה יִתּוֹסַף עָלֵיהּ י’, דְּאִיהוּ קֹדֶשׁ, דְּבֵיהּ צָרִיךְ לְקַדֵּשׁ בְּכוֹר בְּהֵמָה, דְּהַיְינוּ (ירמיה ב) קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַיְיָ’. וּבֵיהּ צָרִיךְ לְעַשֶּׂר וְלָדוֹת, דְּכָל וָלָד אִיהוּ מִסִּטְרָא דְּבֶן י”ה, וְאִיהוּ ו’.

Now he who emanates from the side of Michael is called “firstborn”. Michael’s grade is white silver, and therefore the redemption of the firstborn is silver: five sel ‘as, according to the numerical value of the letter he’ in Abraham. Should such a man be successful in the study of the Torah, then a letter yod is added to him, which symbolizes holiness: for with the numerical value of yod-namely ten- the firstborn of cattle had to be redeemed. And when a man shall have reached this degree of holiness, then the words “Israel is holy to the Lord” (Jer’ II, 3) can indeed be applied to him.

דְּכָל חֵיוָן דְּאִינּוּן חֵיוַת הַקּוֹדֶשׁ, בְּאַתְוָון דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא אִתְקְרִיאוּ, הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, (ישעיהו מ״ג:ז׳) כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו. אֲפִילּוּ כָּל בִּרְיָין דְּאִתְבְּרִיאוּ בְּהוֹן, וְלֵית בְּרִיאָה דְּלָא אִתְרְשִׁים בְּהַאי שְׁמָא, בְּגִין לְאִשְׁתְּמוֹדְעָא לְמַאן דִּבְּרָא לֵיהּ, וְהַאי יוֹ”ד, אִיהוּ דִּיּוּקְנָא דְּרֵישָׁא דְּכָל בִּרְיָין. ה’ ה’: דִּיּוּקְנָא דְּה’ אֶצְבְּעָאָן דִּימִינָא, וְה’ דִּשְׂמָאלָא. ו’ דִּיּוּקְנָא דְּגוּפָא.

Now all the supernal holy beings (hayoth) are called according to the letters of the Holy Name, as it is written, “Every one that is called by my name, I have created him for my glory, I have formed him, yea, I have made him” (Isa. 43, 7). And not only these celestial creatures themselves, but also all lesser creatures created through the instrumentality of these holy beings are stamped with this name in order that it may proclaim Him who created it. The Yod is the symbol of the head of all creatures- the two He,s represent the five fingers of the right hand and the left; the Vau is the symbol of the body.

Bo, Chapter 15

וּבְגִין דָּא אָמַר, (ישעיהו מ׳:כ״ה) וְאֶל מִי תְּדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה יֹאמַר קָדוֹשׁ. לֵית בְּכָל בְּרִיָּה דְּאֶשְׁוֶה כְּוָותִי, וְאַף עַל גַּב דְּבָרָאתִי לָהּ כִּדְמוּת אַתְוָון דִּילִי, דַּאֲנָא יָכִיל לְמַחֲאָה הַהִיא צוּרָה, וּלְמֶעְבַּד לָהּ כַּמָּה זִמְנִין, וְלֵית אֱלוֹהַּ אַחֲרָא עָלַי דְּיָכִיל לְמִמְחֵי דִּיּוּקְנִי וּבְגִין דָּא (דברים ל״ב:ל״א) כִּי לא כְצוּרֵנוּ צוּרָם וְאוֹיְבֵינוּ פְּלִילִים.

Yet God says, “to whom then will ye liken me that I should be equal to him?” (Ibid. 40, 25), which means, “among all created things there is none that could be likened to Me even among the number of those whom I have created in the likeness of the signs of My Name; for I can efface the form and then create newly again and yet again, but there is no god above Me who could efface My likeness”.

וְאִי יִקְשֶׁה בַּר נָשׁ, דְּהָא כְּתִיב (דברים ד׳:ט״ו) כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה. אִיהוּ יְתָרֵץ לֵיהּ, הַאי תְּמוּנָה חָזֵינָא, דְּהָא כְּתִיב (במדבר י״ב:ח׳) וּתְמוּנַת ה’ יַבִּיט. וְלא בְכָל תְּמוּנָה אַחֲרָא (ס”א דברא ויצר באתווי), דְבָּר נַשׁ דְיָצַר בְּאַתְווֹי וּבְגִין דָּא אָמַר, (ישעיהו מ׳:י״ח) וְאֶל מִי תְּדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה וְאֶל מִי תְּדַמְּיוּן אֵל וּמַה דְּמוּת תַּעַרְכוּ לוֹ.

Should one ask: “Is it not written, Ye saw no manner of similitude?” the answer would be: “Truly we did behold him under a certain similitude, for is it not written, ‘and the similitude of the Lord should he (Moses) behold, (Num. 12, 8)?,’ But only in the similitude which Moses beheld was the Lord revealed, not in any other similitude of any creature formed by His signs. Hence it is written: “To whom then will ye liken God? Or what likeness will ye compare unto him?” (Isa. 40, 18).

וַאֲפִילּוּ הַאי תְּמוּנָה, לֵית לֵיהּ בְּאַתְרֵיהּ, אֶלָּא כַּד נָחִית לְאַמְלְכָא עַל בִּרְיָין, וְיִתְפָּשַּׁט עָלַיְיהוּ, יִתְחָזֵי לוֹן לְכָל חַד, כְּפוּם מַרְאֶה וְחֶזְיוֹן וְדִמְיוֹן דִּלְהוֹן, וְהַאי אִיהוּ (הושע י״ב:י״א) וּבְיַד הַנְּבִיאִים אֲדַמֶּה.

Even that “similitude” was a likeness of the Holy One, blessed be He, not in His own place, for that cannot be penetrated, but in the aspect of the King when He shows forth His power to rule over the whole of His creation, appearing, therefore, to each of His creatures according to the capacity of each to comprehend Him, as it is written: “And through the prophets I am represented in similitudes” (Hos. 12, 11).

וּבְגִין דָּא יֵימָא אִיהוּ, אַף עַל גַּב דַּאֲנָא אֲדַמֶּה לְכוּ בְּדִיּוּקְנַיְיכוּ, אֶל מִי תְּדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה, דְּהָא קֹדֶם דְּבָּרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דִּיּוּקְנָא בְּעָלְמָא, וְצִיֵּיר צוּרָה, הֲוָה הוּא יְחִידָאי בְּלא צוּרָה וְדִמְיוֹן, וּמַאן (נ”א ואית) דְּאִשְׁתְּמוֹדָע לֵיהּ, קֹדֶם בְּרִיאָה, דְּאִיהוּ לְבַר מִדִּיוּקְנָא, אָסוּר לְמֶעְבַּד לֵיהּ צוּרָה וּדְיוּקְנָא בְּעָלְמָא, לא בְּאוֹת ה’, וְלֹא בְּאוֹת י’ וַאֲפִילּוּ בִּשְׁמָא קַדִּישָׁא, וְלא בְּשׁוּם אוֹת וּנְקוּדָה בְּעָלְמָא, וְהַאי אִיהוּ כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה, מִכָּל דָּבָר דְּאִית בֵּיהּ תְּמוּנָה וְדִמְיוֹן לא רְאִיתֶם.

And therefore He says: “Although I represent Myself to you in your own likeness, to whom will ye liken Me that I should be equal to him?” For in the beginning, before shape and form had been created, He was without form and similitude. Therefore it is forbidden to one who apprehends Him as He is before creation to picture Him under any form or shape whatsoever, not even by His letters He and Van, nor by the whole of His Holy Name, nor by any letter or sign soever. The words, “For ye saw no manner of similitude” thus mean, “Ye saw nothing which could be represented by any form or shape, nothing which ye could present or simulate by any finite conception”.

אֲבָל בָּתַר דְּעָבַד הַאי דִּיּוּקְנָא דְּמֶרְכָּבָה דְּאָדָם עִלָּאָה, נָחִית תַּמָן, וְאִתְקְרֵי בְּהַהוּא דִּיּוּקְנָא יְדוָ”ד, בְּגִין דְּיִשְׁתְּמוּדְעוּן לֵיהּ בְּמִדּוֹת דִּילֵיהּ, בְּכָל מִדָּה וּמִדָּה, וְקָרָא: אֵל, אֱלֹהִים, שַׁדַּי, צְבָאוֹת, אדי”ד. בְּגִין דְּיִשְׁתְּמוּדְעוּן לֵיהּ, בְּכָל מִדָּה וּמִדָּה, אֵיךְ יִתְנַהֵג עָלְמָא, בְּחֶסֶ”ד וּבְדִינָא, כְּפוּם עוֹבָדֵיהוֹן דִּבְנֵי נָשָׁא, דְּאִי לָא יִתְפָּשַּׁט נְהוֹרֵיהּ עַל כָּל בִּרְיָין, אֵיךְ יִשְׁתְּמוֹדְעוּן לֵיהּ, וְאֵיךְ יִתְקָיֵּים, (ישעיהו ו׳:ג׳) מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ.

But when He had created the form of supernal Man it was to Him as a chariot, and He descended on it, to be known according to the style “TETRAGRAMMATON”, in order that He might be known by His attributes and perceived in each attribute separately. For this reason He let Himself be called “El, Elohim, Shaddai, Zebaoth, and TETRAGRAMMATON”, each being a symbol to men of His various Divine attributes, that it may be made manifest that the world is sustained by mercy and by justice, according to the works of men. Had the brightness of the glory of the Holy One, blessed be His Name, not been shed over the whole of His creation, how could He have been perceived even by the wise? He would have remained unapprehendable, and the words “The whole earth is full of his glory” (Isa. 6, 3) could never be spoken with truth.

וַוי לֵיהּ, מַאן דְּיַשְׁוֶה לֵיהּ, לְשׁוּם מִדָּה, וַאֲפִילּוּ מֵאִלֵּין מִדּוֹת דִּילֵיהּ, כָּל שֶׁכֵּן לִבְנֵי הָאָדָם, (איוב ד׳:י״ט) אֲשֶׁר בֶּעָפָר יְסוֹדָם, דְּכָלִים וְנִפְסָדִים. אֶלָּא דִּמְיוֹנָא דִּילֵיהּ, כְּפוּם שָׁלְטָנוּתֵיהּ עַל הַהִיא מִדָּה, וַאֲפִילּוּ עַל כָּל בִּרְיָין. וּלְעֵילָּא מֵהַהִיא מִדָּה. וְכַד אִסְתְּלִיק מִינָהּ, לֵית לֵיהּ מִדָּה, וְלֹא דִּמְיוֹן, וְלֹא צוּרָה.

But woe unto the man who should presume to compare the Lord with any attribute, even one which is His own, much less any human created form, “whose foundation is in the dust,, (Job 4, 16), and whose products are frail creatures, soon vanishing, soon forgotten. The only conception of the Holy One, blessed be He, which man dare frame is of His sovereignty over some particular attribute or over creation as a whole. And if we perceive Him not under those manifestations, there is left neither attribute, nor similitude, nor form in Him;

כְּגַוְונָא דְּיַמָּא, דְּלֵית בְּמַיָּא דְּיַמָּא דְּנַפְקֵי מִינֵּיהּ, תְּפִיסוּ כְּלָל וְלֹא צוּרָה, אֶלָּא דְּאִתְפַּשָּׁטוּתָא דְּמַיָּא דְּיַמָּא עַל מָאנָא, דְּאִיהוּ אַרְעָא, אִתְעָבִיד דִּמְיוֹן, וְיָכִילְנָא לְמֶעְבַּד חוּשְׁבַּן תַּמָן, כְּגוֹן הַמָּקוֹר דְּיַמָּא הָא חַד. נָפִיק מִינֵּיהּ מַעְיָן, כְּפוּם אִתְפַּשָּׁטוּתָא דִּילֵיהּ מֵהַהוּא מָאנָא, כְּעִגּוּלָא דְּאִיהִי י’, הָא מָקוֹר חַד, וּמַעְיָן דְּנָפִיק מִנֵיהּ הָא תְּרֵין.

even as the sea, whose waters have neither form nor tangibility in themselves, but only when they are spread over a certain vessel which is the earth. On the basis of this fact we can calculate thus: The source of the sea is one. A current issues from it with a revolution which is Yod. The source is one and the current makes two.

לְבָתַר עָבֵד מָאנָא רַבְרְבָא כְּגוֹן מַאן דְּעָבַד (נ”א דחפר) חֲפִירָא רַבְרְבָא וְאִתְמְלֵי מִן מַיָּא, דְּנָפִיק מִן מַעְיָין. הַהִיא מָאנָא אִתְקְרֵי יָם, וְהוּא מָאנָא תְּלִיתָאָה, וְהַהוּא מָאנָא רַבְרְבָא, וְאִתְפְּלִיג לְז’ נְחָלִין, (נ”א מאנין) כְּפוּם מָאנִין אֲרִיכִין, הָכִי אִתְפָּשַׁט מַיָּא מִן יַמָּא, לְשִׁבְעָה נְחָלִין וְהָא מָקוֹר, וּמַעְיָין, וְיַמָּא, וְז’ נְחָלִין, אִינּוּן י’ וְאִי יְתָבַּר אוּמָנָא אִלֵּין מָאנִין דְּתַקִּין, יְהַדְּרוּן מַיָּא לְמָקוֹר, וְיִשְׁתָּאֲרוּ מָאנִין תְּבִירִין יְבֵשִׁין בְּלא מַיָּא.

Next it makes a great basin, like a channel dug in the earth, which is filled by the waters which emanate from the source. It is this basin which we know as “Sea”: this is the third factor involved. This large basin is split up into seven channels, which are like so many long tubes. Thus the waters are conveyed from the sea into these seven channels. The source, the current, the sea, and the seven channels form together the number ten. Should the master who constructed these tubes come to break them up, then the waters return to their source, and there remains nought but broken vessels, dry, without water.

הָכִי עִלַּת הָעִלּוֹת, עָבִיד עֶשֶׂר סְפִירוֹת, וְקָרָא לְכֶתֶר מָקוֹר, וּבֵיהּ לֵית סוֹף לִנְבִיעוּ דִּנְהוֹרֵיהּ. וּבְגִין דָּא קָרָא לְגַרְמֵיהּ אֵין סוֹף, וְלֵית לֵיהּ דְּמוּת וְצוּרָה, וְתַמָּן לֵית מָאנָא לְמִתְפַּס לֵיהּ, לְמִנְדַּע בֵּיהּ יְדִיעָא כְּלָל. וּבְגִין דָּא אָמְרוּ בֵּיהּ, בַּמּוּפְלָא מִמְּךָ אַל תִּדְרוֹשׁ, וּבַמְכוּסֶה מִמְּךָ אַל תַּחְקוֹר.

It is thus that the Cause of causes has brought forth the ten Sephiroth, and called the Crown the “Source”, an inexhaustible fount of light, wherefore He designates Himself “En-sof“, Limitless. He has neither shape nor form, and there is no vessel that could contain Him, no means to comprehend Him. It is in this sense that it has been said, “Search not the things that are too hard for thee, and seek not the thing which is hidden from thee” (Ben Sira, 320-324).

לְבָתַר עָבֵד מָאנָא זְעֵירָא, וְדָא י’, וְאִתְמַלְיָא מִנֵּיהּ, וְקָרָא לֵיהּ מַעְיָן נוֹבֵעַ חָכְמָה, וְקָרָא גַּרְמֵיהּ בָּהּ חָכָם, וּלְהַהוּא מָאנָא קָרָא לֵיהּ חָכְמָ”ה. וּלְבָתַר עָבֵד מָאנָא רַבְרְבָא, וְקָרָא לֵיהּ יָם, וְקָרָא לֵיהּ בִּינָה, וְהוּא קָרָא לְגַרְמֵיהּ מֵבִין בָּהּ.

Then He formed a vessel, small as the letter Yod, which is filled from Him, and He called it “Wisdom-gushing Fountain”, and Himself in virtue of it “wise”. Afterwards He made a large vessel and called it “Sea”, and designated it “Understanding” (Binah) and Himself in virtue of it “understanding”.

חָכָם מֵעַצְמוֹ, וּמֵבִין מֵעַצְמוֹ, כִּי חָכְמָה אִיהִי לָא אִתְקְרִיאַת חָכְמָה מִגַּרְמָהּ, אֶלָּא בְּגִין הַהוּא חָכָם דְּאַמְלֵי לָהּ מִנְּבִיעוּ דִּילֵיהּ. וְאִיהִי לָא אִתְקְרִיאַת בִּינָה מִגַּרְמָהּ, אֶלָּא עַל שֵׁם (נ”א בגין) הַהוּא מֵבִין דְּאַמְלֵי לָהּ מִנֵּיהּ. דְּאִי הֲוָה מִסְתָּלַּק מִנָהּ, אִשְׁתַּאֲרַת יְבֵשָׁה. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (איוב י״ד:י״א) אָזְלוּ מַיִם מִנִּי יָם וְנָהָר יֶחרָב וְיָבֵשׁ.

He is both “wise” and “understanding” in His own essence: for Wisdom does not merit the title by itself, but only through Him who is wise and who has filled it from His “fountain”; and Understanding does not merit the title by itself, but only through Him who filled it from His own essence: if He were to depart from it it would be turned into aridity. In regard to this it is written, “As the waters fail from the sea, and the flood decayeth and drieth up” (Job 14, 11).

לְבָתַר וְהִכָּהוּ לְשִׁבְעָה נְחָלִים. וְעָבִיד לֵיהּ לְז’ מָאנִין יַקִּירִין, וְקָרָא לוֹן: גְּדוּלָ”ה. גְּבוּרָ”ה. תִפְאֶרֶת. נֶצַ”ח. הוֹ”ד. יְסוֹ”ד. מַלְכוּ”ת. וְקָרָא גַּרְמֵיהּ גָּדוֹל בַּגְּדוּלָ”ה וְחָסִי”ד. גִּבּוֹר, בַּגְּבוּרָ”ה. מְפוֹאָר, בַּתִּפְאֶרֶ”ת. מָארֵי נַצְחָן קְרָבִין, בְּנֶצַ”ח נְצָחִים. וּבְהוֹ”ד קָרָא שְׁמֵיהּ, הוֹד יוֹצְרֵנוּ. וּבַיְסוֹ”ד קָרָא שְׁמֵיהּ צַדִּיק. וִיסוֹ”ד, כֹּלָּא סָמִיךְ בֵּיהּ, כָּל מָאנִין וְכָל עָלְמִין. וּבְמַלְכוּת, קָרָא שְׁמֵיהּ מֶלֶךְ. וְלוֹ הַגְּדוּלָּ”ה וְהַגְּבוּרָ”ה וְהַתִּפְאֶרֶ”ת וְהַנֵּצַ”ח וְהַהוֹ”ד כִּי כֹ”ל בַּשָּׁמַיִם, דְּאִיהוּ צַדִּי”ק. וְלוֹ הַמַּמְלָכָה: דְּאִיהוּ מַלְכוּ”ת.

Finally, “He smites (the sea) into seven streams” (Isa. 11, 15), i.e. He diverts it into seven precious vessels, and calls them “Greatness”, “Strength”, “Beauty”, “Victory”, “Majesty”, “Foundation”, “Sovereignty”; and Himself He calls “great” in the “Greatness”, “strong” in the “Strength”, “beauteous” in “Beauty”, “victorious” in “Victory”; in “Majesty” He calls His Name “the beauty of our Fashioner” and in “Foundation” “righteous” (cf. Prov. 10, 25). In “Foundation” He sustains all things: all vessels and all worlds. Finally, in “Sovereignty” He calls Himself “King”, whose is “the greatness, the strength, the beauty, the victory, the majesty; for all that is in the heaven and in the earth is thine. Thine is the kingdom, O Lord, and thou art exalted as head above all” (I Chr. 29, 11).

כֹּלָּא בִּרְשׁוּתֵיהּ, לְמֶחסַר בְּמָאנִין, וּלְאוֹסָפָא בְּהוֹן נְבִיעוּ, וּלְמֶחֱסַר כְּפוּם רְעוּתֵיהּ (ס”א בהון) וְלֵית עָלֵיהּ אֱלָהָא, דְּיוֹסִיף בֵּיהּ, אוֹ יִגְרָע בֵּיהּ.

All things are in His power, whether He wills to lessen the number of vessels or to increase the light which springs from them, or whether He wills the contrary. Above Him, however, there is no god who could increase or lessen.

לְבָתַר עָבֵד מְשַׁמְּשִׁין, לְאִלֵּין מָאנִין, כֻּרְסְיָיא בְּאַרְבַּע סַמְכִין. וְשִׁית דַּרְגִּין לְכֻרְסְיָיא. הָא עֶשֶׂר. וְכֹלָּא אִיהוּ כֻּרְסְיָיא. כְּגוֹן כּוֹס דִּבְרָכָה, דְּתָקִינוּ בוֹ עֲשָׂרָה דְּבָרִים, בְּגִין תּוֹרָה דְּאִתְיְיהִיבַת בַּעֲשָׂרָה דִּבְּרָן. בְּגִין עָלְמָא דְּאִיהוּ מַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית, דְּאִתְבְּרֵי בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת.

Then He created ministering beings to those vessels: one throne supported on four columns and six steps to the throne: ten altogether. And the whole throne is like the chalice of benediction, in regard to which ten things are formulated, in harmony with the Torah which was given in Ten Words (Decalogue), and with the Ten Words by which the world was created.

וְתָקִין לְכֻרְסְיָיא כִּתּוֹת לְשַׁמְּשָׁא לֵיהּ, דְּאִינּוּן מַלְאָכִים. אֶרְאֵלִים שְׂרָפִים. חַיּוֹת. אוֹפַנִּים. חַשְׁמַלִּים. אֵלִים. אֱלהִים. בְּנֵי אֱלהִי”ם. אִישִׁי”ם. וּלְאִלֵּין עָבִיד שַׁמָּשִׁין, סָמָאֵ”ל, וְכָל כִּתּוֹת דִּילֵיהּ, דְּאִינּוּן כַּעֲנָנִים לְמֶרְכַּב בְּהוֹן לְנַחְתָּא בְּאַרְעָא, וְאִינּוּן כְּסוּסִין לוֹן.

Then He prepared for the throne angelic hierarchies to serve Him: malachim (angels), erelim, seraphim, hayoth (living beings), ophanim, hamshalim, elim, elohim, be’ne (sons of) elohim, ishim (supernal “men”). To these He appointed as ministers Samael and all his groups- these are like clouds to ride upon when He descends to earth: they are like horses.

וּמְנָלָן דַּעֲנָנִים אִקְרוּן מֶרְכָּב. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ישעיהו י״ט:א׳) הִנֵּה יְיָ’ רוֹכֵב עַל עָב קַל וּבָא מִצְרַיִם. וְדָא מְמָנָא דְּמִצְרַיִם, וּמִיָּד דְּחָזוּ (ממנא) דֶּאֱלָהָא דִּי הוּא אֱלָהָא מְמָנָא דִּלְהוֹן, חֲזוּ לֵיהּ כְּסוּסְיָא, תְּחוֹת מֶרְכַּבְתֵּיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, מִיָּד וְנָעוּ אֱלִילֵי מִצְרַיִם מִפָּנָיו, וּלְבַב מִצְרַיִם יִמַּס, נָעוּ מֵאֱמוּנָה דִּלְהוֹן, וְלֵב דִּלְהוֹן נָמֵס כַּדּוֹנַג, מֵהַהִיא אֱמוּנָה, וְאַמְרִי, וְכִי עַד כְּעַן אֱמוּנָה מְמָנָא דִּילָן כְּסוּסְיָא, הֲוָה נָע לִבְּהוֹן מֵאֱמוּנָה דִּלְהוֹן, וְנָמֵס כַּדּוֹנַג. וּמְנָלָן דְּיִמַס לְשׁוֹן נָמֵס כַּדּוֹנַג אִיהוּ כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (תהילים כ״ב:ט״ו) הָיָה לִבִּי כַּדּוֹנַג נָמֵס בְּתוֹךְ מֵעַי.

That the clouds are called ” chariots” is expressed in the words, “Behold the Lord rideth upon a swift cloud, and shall come into Egypt” (Isa. 19, 1). Thus the Egyptians saw their Chieftain like a horse bearing the chariot of the Holy One, and straightway “the idols of Egypt were moved at His presence, and the heart of Egypt melted in the midst of it” (Ibid.), i.e. they were “moved” from their “faith” in their own Chieftain.

Bo, Chapter 16

(ויקרא כ’ ע”א) (שמות י״ג:י״ג) וְכָל פֶּטֶר חֲמוֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה וְגוֹ’. (פקודא להביא קרב וכו’) פִּקּוּדָא דָּא לִפְדּוֹת פֶּטֶר חֲמוֹר, וְלַעֲרוֹף פֶּטֶר חֲמוֹר, אִם לֹא יִפְדֶּה לֵיהּ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ. וְרָזָא דָּא יֵצֶר הָרָע, יָכוֹל לְאַחְזְרָא בְּתִיּוּבְתָּא, (ס”א ולבתר יצר הטוב וכו’) וּלְבָתַר לְאַחְזְרָא יֵצֶר הַטּוֹב, כְּמָה דְּאוּקְמוּהָ, אִם זָכָה עֵזֶר, אִם לֹא זָכָה כְּנֶגְדּוֹ. בְּגִין דְּאִינּוּן דִּיּוּקְנָא, חַד דְּשֶׂה, וְחַד דַּחֲמוֹר, וְאִי זָכָה לְאַחְזְרָא בְּתִיּוּבְתָּא, אַף עַל גַּב דְּאִיהוּ חֲמוֹר עַם הָאָרֶץ, תִּפְדֶּה מִן גָּלוּתָא בְשֶׂה, דְּאִיהוּ (ירמיהו נ׳:י״ז) שֶׂה פְזוּרָה יִשְׂרָאֵל. וְאִי לָא הֲדַר בְּתִיּוּבְתָּא, וַעֲרַפְתּוֹ, שָׁוֵי לֵיהּ עַם קְשֵׁה קְדָל, דַּעֲתִידִין לְאִתְמָחֲאָה מִן סֵפֶר חַיִּים, דְּעָלַיְיהוּ אִתְּמַר, (שמות ל״ב:ל״ג) מִי אֲשֶׁר חָטָא לִי אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי.

AND EVERY FIRSTLING OF AN ASS THOU SHALT REDEEM WITH A LAMB, AND IF THOU WILT NOT REDEEM IT… THOU SHALT BREAK HIS NECK. The ass and the lamb symbolize the evil and the good inclinations. The very evil can be turned into good by repentance: the “ass” must be redeemed by a “lamb”. In other words, even if a man is an “ass”, a spiritual ignoramus, he can be redeemed from the exile of darkness and be included in the redemption of Israel, “the scattered sheep” (Jer. 50, 17). But if he does not repent, “thou shalt break his neck”, meaning, he belongs to the stiffnecked ones who will be blotted out from the Book of Life, for concerning such unrepentant sinners it is written: “Whosoever hath sinned against me, him will I blot out of my book” (Ex. 22, 33).

Bo, Chapter 17

(שמות י״ג:ט״ז) וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה וּלְטוֹטָפוֹת בֵּין עֵינֶיךָ וְגוֹ’ (בהר ק”ח ע”ב ובמשנה) (ח) פִּקּוּדָא דָּא, פִּקּוּדָא דְּאִקְרֵי בְּגַוְונָא אַחֲרָא, דְּלָא אִקְרֵי מִצְוָה, אֶלָּא קְדוּשָׁה, וְאִלֵּין אִינּוּן תְּפִילִין. תְּפִלָּה שֶׁל יַד, וּתְפִלָּה שֶׁל רֹאשׁ. תִּקּוּנָא פְּאֵרָא שַׁפִּירוּ דִּגְוָונִין עִלָּאִין. וְעַל דָּא אִקְרוּן טוֹטָפוֹת, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (ישעיהו מ״ט:ג׳) יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר.

AND IT SHALL BE FOR A TOKEN UPON THINE HAND AND FOR FRONTLETS BETWEEN THINE EYES. This commandment has also another significance besides being a Divine ordinance, for the phylacteries are signs and means of sanctification, symbols of the beauty of the supernal colours.

וּכְתִיב (הושע י״א:א׳) כִּי נַעַר יִשְׂרָאֵל וָאֹהֲבֵהוּ, יִשְׂרָאֵל זוּטָא. שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, יִשְׂרָאֵל סָבָא, שַׁפִּירוּ דִּגְוָונִין, עֵילָּא וְתַתָּא. יוֹסֵף סָלִיק וְאִתְעַטָּר בִּתְרֵין גַּוְונִין (נ”א דרגין) בְּקַדְמִיתָא נַעַ”ר, וּבְסוֹפָא צַדִּי”ק. כַּמָּה יָאַן בֵּיהּ גַּוְונִין לְמֵחזֵי, וְרָזָא דָּא (בראשית ל״ט:ו׳) וַיְהִי יוֹסֵף יְפֵה תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה. שַׁפִּירָא בִּתְרֵין סִטְרִין, בִּתְרֵין דַּרְגִּין, בִּתְרֵין גַּוְונִין, עֵילָּא וְתַתָּא.

כְּתִיב (דברים ו׳:י״ח) וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב. הַיָּשָׁר: דָּא תְּפִלָּה שֶׁל יַד, לְאַמְשָׁכָא (ס”א לאסמכא) לֵיהּ בִּתְפִילִין שֶׁל רֹאשׁ, לְאִתְיַחֲדָא כַּחֲדָא. וּתְפִלָּה שֶׁל יַד, אַקְדִּים לְשֶׁל רֹאשׁ. וְאִצְטְרִיךְ דְּלָא הֲוֵי פִּרוּדָא בֵּינַיְיהוּ כְּלָל.

It is written: “And thou shalt do that what is right and good.” “Right” here indicates the phylactery of the hand, which has to be supplemented by and joined with the phylactery of the forehead.

מַאן דְּמִתְעַטְרָא בִּתְפִלִין, קָאִים בְּרָזָא דְּגַוְונָא עִלָּאָה וְקָאִים בְּאִינּוּן תְּרֵין רָזִין דְּקַאמְרָן כְּיוֹסֵף, דְּאִקְרֵי נַעַר, וְאִקְרֵי צַדִּיק, בְּרָזָא דְּעֶבֶד נֶאֱמָן, בְּרָזָא דְּבֶן יְחִידָאי. וְאִלֵּין אִינּוּן תְּפִלָּה שֶׁל יַד, וּתְפִלָּה שֶׁל רֹאשׁ, וְאִינּוּן כְּלָלָא חֲדָא בְּלָא פִּרוּדָא.

אַרְבַּע פָּרְשִׁיָין דִּתְפִלִין בְּד’ בָּתִּים, בְּאִינּוּן תְּפִלִין שֶׁל רֹאשׁ. וּכְמָה דְּאִינּוּן ד’ פָּרְשִׁיָין בְּאִינּוּן תְּפִלִין שֶׁל רֹאשׁ, אוּף הָכִי כֻּלְּהוּ בִּתְפִלִין שֶׁל יַד בְּבַיִת א’. דְּהָא בַּתְּפִלָה שֶׁל יַד, לֵית לָהּ מִגַּרְמָהּ כְּלוּם, אֶלָּא מַה דְּנַקְטָא מִלְּעֵילָּא. וְרָזָא דָּא, (קהלת א׳:ז׳) כָּל הַנְּחָלִים הוֹלְכִים אֶל הַיָּם. וּמִגּוֹ דְּנַקְטָא לוֹן מִלְּעֵילָּא, אִקְרֵי תְּפִלָּה, וְאִתְקַדְּשַׁת בִּקְדוּשַׁתְהוֹן (וכלא) אִקְרֵי קְדוּשָׁה. וְאִקְרֵי תְּפִלָּה וּכְדֵין אִקְרֵי מַלְכוּת, מַלְכוּת שָׁמַיִם שְׁלֵימָה.

The four Biblical sections (Ex. 13, 1-10, 11-16; Deut. 6, 4-9, XI, 13-21) are in the head-phylactery in four compartments, but in the hand-phylactery in one, for the latter has nothing of itself but what it receives from above (the head). This mystery is expressed in the words, “all rivers run into the sea” (Eccl. 1, 7). And because it draws the influx of Divine light from that which is above, it is called tephillah (entreaty, prayer, the traditional name for phylactery); and because it derives holiness, it is called kedushah, and it also symbolizes “Sovereignty”, “Kingdom”, the Kingdom of God in its completeness.

ד’ פָּרְשִׁיָין, הָא אוֹקִימְנָא רָזָא דִּלְהוֹן, בְּכַמָּה דּוּכְתֵּי. אֲבָל פָּרָשָׁה קַדְמָאָה, קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר, דָּא אִיהוּ רָזָא עִלָּאָה, דְּכָלִיל כָּל ד’ בָּתִּים, בְּרָזָא דִּנְהִירוּ עִלָּאָה, דְּנָפְקָא מֵאַיִן.

The symbolism of the four sections has been explained in various places. The first of them (Ex. 13, 1-10) is of supreme significance, containing all the four divisions of the supernal light which emanates from Ain (lit. “nothing”, the hidden, unapproachable, transcendent).

וְכָל אִינּוּן ד’ אִתְרְמִיזוּ הָכָא, קַדֶּשׁ: דָּא קְדוּשָׁה עִלָּאָה. רָזָא דְּחָכְמְתָא עִלָּאָה, דְּמִתַּמָּן כֹּלָּא אִתְקַדָּשׁ, בְּרָזָא דְּגָנִיזוּ עִלָּאָה, דְּאִתְקְרֵי קַדֶּשׁ. לִי: דָּא בִּינָה, רָזָא דְּעָלְמָא עִלָּאָה, הֵיכְלָא פְּנִימָאָה. (ורזא דא (ויקרא כ”ה) כי לי בני ישראל עבדים (במדבר ג’) כי לי כל בכור (שמות י״ט:ה׳) והייתם לי סגלה) כָ”ל: רָזָא דְּחֶסֶד, בְּכָל דּוּכְתָּא, בֵּין לְעֵילָּא בֵּין לְתַתָּא. בְּכוֹ”ר: דָּא בֶּן בְּכוֹר, דִּכְתִּיב, (שמות ד) בְּנִי בְכוֹרִי יִשְׂרָאֵל, וְהַאי בֶּן בְּכוֹר, כָּלִיל כָּל סִטְרִין, וְכָל גַּוְונִין. וּבְגִין כַּךְ, קְרָא כָּלִיל כֻּלְּהוּ אַרְבַּע, בְּרָזָא דְּחָכְמְתָא עִלָּאָה. אֲבָל דָּא בְּאוֹרַח כְּלָל, לְמִנְדַּע דְּכֹלָּא כָּלִיל בְּהַאי, אֲבָל בְּאוֹרַח פְּרָט, כָּל חַד בִּלְחוֹדוֹי, דָּא אִיהוּ פַּרְשְׁתָּא קַדְמָאָה, דְּכָלִיל כָּל שְׁאַר פָּרְשִׁיָין.

Each word in the verse, “sanctify unto Me all the firstborn” stands for something connected with the Divine attributes: “sanctify is related to the hidden region of supernal Holiness, the mystery of the Wisdom which comes from above; “unto Me” refers to Binah-Understanding, the Mystery of the supernal world, the inner Hall-as it is written, “unto Me are the children of Israel slaves”; “unto Me belongs every firstborn”; “ye shall be unto Me a precious people”-all these are connected with Binah. “All signifies Grace: grace above and grace below; “firstborn” has a symbolic reference to “Israel my firstborn” (Ex. 4, 22), who represents all the sides and all the colours. These four words, esoterically considered, contain all the truths which are given in greater detail in the four Scripture sections written on the parchment scrolls of the phylacteries. Thus the first section is a summary of all the four.

פָּרָשָׁה תִּנְיָינָא, וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ וְגוֹ’, דָּא בִּינָה, דְּהָא בְּפַרְשְׁתָּא דָּא, אִיהִי יְצִיאַת מִצְרַיִם, דְּהֲוָה מִסִּטְרָא דְּיוֹבְלָא. וְעַל דָּא שֵׁירוּתָא דִּילָהּ וְהָיָ”ה, דְּהָא מִלָּה דָּא אִיהִי בְּיוֹבְלָא. וּבְגִין כַּךְ שְׁמָא דִּילָהּ וְהָיָ”ה, דְּלֵית וְהָיָה (נ”א הויה) אֶלָּא בַּאֲתָר דָּא, דְּאִיהוּ זַמִּין לְאִתְמַשְּׁכָא לְתַתָּא, וּלְאַנְהָרָא בּוּצִינִין, וּלְאִשְׁתַּכְּחָא בְּדַרְגָּא תַּתָּאָה, (נ”א והיה כמאן דאמר על מלכא דאיהי הוי) (נ”א דיהוי זמין לאתמשכא לתתא ולאנהרא בוצינין) וְכֹלָּא בְּרָזָא חֲדָא. וּבְגִין דְּאִיהוּ בְּאוֹרַח טָמִיר, לָא אִקְרֵי בְּאִתְגַּלְּיָיא בִּשְׁמָא דָּא, אֶלָּא אִתְמְסַר לְחַכִּימִין לְמִנְדַּע. וְעַל דָּא אִתְרְשִׁים בִּשְׁמָא קַדִּישָׁא, בְּמִלָּה דָּא.

The second section (Ex. 13, 11-16), referring, as it does, to the Exodus from Egypt, symbolizes the freedom of the “Jubilee”, and represents Binah.

פָּרָשָׁה תְּלִיתָאָה, שְׁמַע, דָּא אִיהוּ רָזָא דִּימִינָא, דְּאִקְרֵי חֶסֶד עִלָּאָה. דְּאִיהוּ קָא מְיַיחֵד יִחוּדָא דְּכֹלָּא לְד’ סִטְרִין, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מְסַדֵּר בֵּיהּ, סִדּוּרָא דְּכָל עָלְמָא, וְדָא אִיהוּ דְּקָא מִתְפַּשַּׁט בְּכָל סִטְרִין, אֲפִילּוּ גּוֹ תְּהוֹמֵי תַּתָּאֵי. בְּדָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּרָא עָלְמָא, כַּד אִתְעַטָּף קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּעִטּוּפָא דְּזִהֲרָא, וְדָא דְּקָא מְיַיחֵד יִחוּדָא, וּבְגִין כַּךְ, שְׁמַע סָמִיךְ לִוְהָיָ”ה.

The third section, the Shema, contains the mystery of the right side, called “The Supernal Grace”, for it effects the union of all things extending unto the four quarters of the universe; and the Holy One, blessed be He, through the medium of this attribute, brings forth order and harmony in the whole universe, a harmony which extends even to the lowest depths. By this attribute of Grace the Holy One created the world, when He wrapped Himself in the garment of light.

יִחוּדָא דְּכָל יוֹמָא, אִיהוּ, יִחוּדָא לְמִנְדַּע וּלְשַׁוָּאָה רְעוּתָא. יִחוּדָא דָּא הָא אַמָרָן בְּכַמָּה דּוּכְתֵּי, יִחוּדָא דְּכָל יוֹמָא, אִיהוּ יִחוּדָא דִּקְרָא, (דברים ו׳:ד׳) שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְיָ’ אֱלֹהֵינוּ יְיָ’ הָא כֻּלְּהוּ חַד, וְעַל דָּא אִקְרֵי אֶחָד. הָא תְּלַת שְׁמָהָן אִינּוּן, הֵיךְ אִינּוּן חַד, וְאַף עַל גַּב דְּקָרֵינָן אֶחָד, הֵיךְ אִינּוּן חַד.

This Supernal Grace is the Unifier. For this reason the section of the Shema is joined to that of “And it shall be”; for the act which makes each day a unity and likewise forms the whole sum of separate days into the perfect whole, is the fact of following the Divine Will in knowledge and action; and through this act alone (of concentration on the union during prayer and the recitation of the Shema) can that union of which we have frequently spoken be attained: that is, the union of each day, the union which is expressed in the sentence: “Hear, O Israel, TETRAGRAMMATON Elohenu TETRAGRAMMATON is one”. These three are one. How can the three Names be one? Only through the perception of Faith:

אֶלָּא, בְּחֶזְיוֹנָא דְּרוּחַ קֻדְשָׁא אִתְיְידָע, וְאִינּוּן בְּחֵיזוּ דְּעֵינָא סְתִימָא, לְמִנְדַּע דִּתְלָתָא אִלֵּין אֶחָד. וְדָא אִיהוּ רָזָא דְּקוֹל דְּאִשְׁתְּמַע, קוֹל אִיהוּ חַד, וְאִיהוּ תְּלָתָא גַּוְונִין, אֶשָּׁא וְרוּחָא וּמַיָּא, וְכֻלְּהוּ חַד, בְּרָזָא דְּקוֹל. (ולאו אינון אלא חד) אוּף הָכָא: יְיָ’ אֱלהֵינוּ יְיָ’ אִינּוּן חַד. תְּלָתָא גַּוְונִין, וְאִינּוּן חַד.

in the vision of the Holy Spirit, in the beholding of the hidden eyes alone. The mystery of the audible voice is similar to this, for though it is one yet it consists of three elements-fire, air, and water, which have, however, become one in the mystery of the voice. Even so it is with the mystery of the threefold Divine manifestations designated by TETRAGRAMMATON Elohenu TETRAGRAMMATON – three modes which yet form one unity.

וְדָא אִיהוּ קוֹל דְּעָבִיד בַּר נָשׁ בְּיִחוּדָא, וּלְשַׁוָּואָה רְעוּתֵיהּ בְּיִחוּדָא דְּכֹלָּא, מֵאֵין סוֹף עַד סוֹפָא דְּכֹלָּא, בְּהַאי קוֹל דְּקָא עָבִיד בְּהָנֵי תְּלָתָא דְּאִינּוּן חַד. וְדָא אִיהוּ יִחוּדָא דְּכָל יוֹמָא, דְּאִתְגְלֵי בְּרָזָא דְּרוּחַ קוּדְשָׁא.

This is the significance of the voice which man produces in the act of unification, when his intent is to unify all from the En-sof to the end of creation. This is the daily unification, the secret of which has been revealed in the holy spirit.

וְכַמָּה גַּוְונִין דְּיִחוּדָא אִתְעֲרוּ, וְכֻלְּהוּ קְשׁוֹט. מַאן דְּעָבִיד הַאי עָבִיד. וּמַאן דְּעָבִיד הַאי עָבִיד. אֲבָל הַאי יִחוּדָא דְּקָא אֲנָן מִתְעָרֵי מִתַּתָּא, בְּרָזָא דְּקוֹל דְּאִיהוּ חַד, דָּא הוּא בְּרִירָא דְּמִלָּה, הַאי בִּכְלָלָא, לְבָתַר פְּרָט, כִּדְקָאַמְרָן.

There are many kinds of unification, and all are appropriate, one involving the other, but the one which is effected on earth by the symbolism of the voice is the most appropriate.

פָּרָשָׁה רְבִיעָאָה, הוּא רָזָא דְּדִינָא קַשְׁיָא, (דברים י״א:ט״ז) הִשָּׁמְרוּ לָכֶם. אִלֵּין אִינּוּן תְּפִלִין דְּרֵישָׁא. וּתְפִלִּין דִּדְרוֹעָא, כְּגַוְונָא דָּא בְּחַד בֵּיתָא, וְהָא אִתְּעַרְנָא בְּהוּ, וְכֻלְּהוּ רָזָא חֲדָא.

The fourth section (Deut. 11, 13-21) contains the mystery of rigorous Judgement: “Take heed to yourselves that your heart be not deceived” (v. 16). We have already dealt with the symbolism of the relationship of the two phylacteries to one another.

קִשְׁרָא דִּתְפִלִין דְּרִישָׁא, אִיהוּ דָּלֶ”ת, וְעַל דָּא כְּתִיב, (שמות ל״ג:כ״ג) וְרָאִיתָ אֶת אֲחוֹרָי. וְעַל דָּא אִיהוּ לַאֲחוֹרָא, וְתַמָּן אִתְקַשַּׁר כֹּלָּא בְּקִשְׁרָא חֲדָא.

The strap that is passed through the head-phylactery ends at the back of the head in a knot representing the letter Daleth (D. in Shaddai), and concerning it it is written: “And thou shalt see My hinder-parts”, for all is tied up there in one knot.

וְאִיהִי, כַּד מַנְחָת אִלֵּין תְּפִלִין דִּדְרוֹעָא לְאִתְקַשְּׁרָא, (ס”א אית קשרא) אַחֲרָא, רָזָא דִּבְרִית קַדִּישָׁא, רָזָא דָּא, כְּמָה דְּאִתְּעַר בְּכַמָּה דּוּכְתֵּי, וְכֹלָּא רָזָא חֲדָא. זַכָּאִין אִינּוּן יִשְׂרָאֵל דְּיַדְעִין רָזָא דָּא, וְאִצְטְרִיךְ בַּר נָשׁ לַאֲנָחָא לוֹן כָּל יוֹמָא, לְמֶהֱוֵי בְּדִיּוּקְנָא עִלָּאָה, וְעָלֵיהּ כְּתִיב, (דברים כ״ח:י׳) וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם יְיָ’ נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָּרְאוּ מִמֶּךָּ. (ע”כ רעיא מהימנא) בילאו”א.

The strap that is passed through the hand-phylactery is fastened in a knot in the shape of the letter Yod, the sign of the mystery of the holy covenant, to which we have frequently referred. It is all a part of one mystery. Blessed are the Israelites for being made aware of this mystery. It is essential that every man should put on the phylacteries daily, in order that he may achieve the likeness of the supernal Prototype, and then “all the people of the earth shall see that thou art called by the name of the Lord, and they shall be afraid of thee” (Deut. 28, 10).