Zohar 1

Zohar

Introduction, Chapter 1

רִבִּי חִזְקִיָּה פָּתַח, כְּתִיב, (שיר השירים ב׳:ב׳) (פנחס רלג, ופ’ תשא קפט) כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים. מָאן שׁוֹשַׁנָּה, דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. (בגין דאית שושנה ואית שושנה), מַה שּׁוֹשַׁנָּה דְּאִיהִי בֵּין הַחוֹחִים אִית בַּהּ סוּמָק וְחִוָּר, אוּף כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אִית בַּהּ דִּין וְרַחֲמֵי. מַה שּׁוֹשַׁנָּה אִית בַּהּ תְּלֵיסַר עָלִין, אוּף כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אִית בַּהּ תְּלֵיסַר מְכִילָן דְּרַחֲמֵי דְּסַחֲרִין לַהּ מִכָּל סִטְרָהָא. אוּף אֱלהִים דְּהָכָא (נשא דף קלא ב, וקלח, וקמז) (שמות קפו א) מִשַׁעְתָּא דְּאִדְכַּר אַפִּיק תְּלֵיסַר תֵּיבִין לְסַחֲרָא לִכְנְסֶת יִשְׂרָאֵל וּלְנַטְרָא לַהּ.

Rabbi Hizkiah opened his discourse with the text: As a lily among thorns, etc. (S.S. 2, 2). ‘What’, he said, ‘does the lily symbolise? It symbolises the Community of Israel. As the lily among thorns is tinged with red and white, so the Community of Israel is visited now with justice and now with mercy; as the lily possesses thirteen leaves, so the Community of Israel is vouchsafed thirteen categories of mercy which surround it on every side. For this reason, the term Elohim (God) mentioned here (in the first verse of Genesis) is separated by thirteen words from the next mention of Elohim, symbolising the thirteen categories of mercy which surround the Community of Israel to protect it.

וּלְבָתַר אִדְכַּר זִמְנָא אָחֳרָא. אַמַּאי אִדְכַּר זִמְנָא אָחֳרָא. בְּגִין לְאַפְקָא חָמֵשׁ עָלִין תַּקִּיפִין דְּסַחֲרִין לְשּׁוֹשַׁנָּה. (פנחס רלג וצ”ע בקז א), וְאִנּוּן חָמֵשׁ אִקְרוּן יְשׁוּעוֹת. וְאִנּוּן חָמֵשׁ [חַמְשין] תַּרְעִין. וְעַל רָזָא דָא כְּתִיב (תהילים קט״ז:י״ג) (תרומה קס”ט) כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא דָּא כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה. כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה אִצְטְרִיךְ לְמֶהֱוֵי עַל חָמֵשׁ אֶצְבְּעָן וְלָא יַתִּיר. כְּגַוְונָא דְּשׁוֹשַׁנָּה דְּיָתְבָא עַל חָמֵשׁ עָלִין תַּקִּיפִין דּוּגְמָא דְחָמֵשׁ אֶצְבְּעָן. וְשׁוֹשַׁנָּה דָא אִיהִי (תרומה קלא) כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה. מֵאֱלהִים תִּנְיָנָא עַד אֱלהִים תְּלִיתָאָה חָמֵשׁ תֵּיבִין. מִכָּאן וּלְהָלְאָה אוֹר דְּאִתְבְּרֵי וְאִתְגְּנִיז וְאִתְכְּלִיל בְּבְּרִית הַהוּא דְּעָאל בְּשּׁוֹשַׁנָּה (ס”א דא) וְאַפִּיק בַּהּ זַרְעָא. וְדָא אִקְרֵי עֵץ עוֹשֶׂה (סב ב) פְּרִי אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ. וְהַהוּא זֶרַע קַיָּימָא בְּאוֹת בְּרִית מַמָּשׁ.

The second mention of Elohim is separated from the third by five words, representing the five strong leaves that surround the lily, symbolic of the five ways of salvation which are the “five gates”. This is alluded to in the verse “I will lift up the cup of salvation” (Ps. 116, 13). This is the “cup of benediction”,which has to be raised by five fingers and no more, after the model of the lily, which rests on five strong leaves in the shape of five fingers. Thus the lily is a symbol of the cup of benediction. Immediately after the third mention of Elohim appears the light which, so soon as created, was treasured up and enclosed in that b’rith (covenant) which entered the lily and fructified it, and this is what is called “tree bearing fruit wherein is the seed thereof’: and this seed is preserved in the very sign of the covenant.

וּכְמָה דְדִיּוּקְּנָא דִבְרִית אִזְדְּרַע בְּאַרְבְּעִין וּתְרֵין זִוּוּגִין הַהוּא (נ”א דההוא) זַרְעָא, כָּךְ אִזְדְּרַע שְׁמָא גְלִיפָא מְפָרַשׁ בְּאַרְבְּעִין וּתְרֵין אַתְוָן דְּעוֹבָדָא דִּבְרֵאשִׁית.

And as the ideal covenant was formed through forty-two copulations, so the engraven ineffable name is formed of the forty-two letters of the work of creation.

Introduction, Chapter 2

בְּרֵאשִׁית, רִבִּי שִׁמְעוֹן פָּתַח (שיר השירים ב׳:י״ב) (צז א, לט ע”ב, ויקרא ד ב, לקמן ה) הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ. הַנִּצָּנִים, דָּא עוֹבָדָא דִּבְרֵאשִׁית, נִרְאוּ בָאָרֶץ אֵימָתַי, בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, דִּכְתִיב וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ כְּדֵין נִרְאוּ בָאָרֶץ. עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ, דָּא יוֹם רְבִיעִי דְּהֲוָה בֵּיהּ זְמִיר עָרִיצִים, מְאֹרֹת חָסֵר. וְקוֹל הַתּוֹר, דָּא יוֹם חֲמִישִׁי, דִּכְתִיב יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם וְגו’ לְמֶעְבַּד תּוֹלָדוֹת. נִשְׁמַע, דָּא יוֹם שִׁשִּׁי דִּכְתִיב נַעֲשֶׂה אָדָם. דְּהֲוָה עָתִיד לְמִקְדַּם עֲשִׂיָּה לִשְׁמִיעָה, דִּכְתִיב הָכָא נַעֲשֶׂה אָדָם, וּכְתִיב הָתָם נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמַע. בְּאַרְצֵנוּ, דָּא יוֹם שַׁבָּת דְּאִיהוּ דּוּגְמַת אֶרֶץ הַחַיִּים.

IN THE BEGINNING. R. Simeon opened his discourse with the text: The blossoms appeared on the earth, etc. (S. S. 2, 12). ‘“The blossoms”, he said, ‘refer to the work of creation. “Appeared on the earth,’: when? On the third day, as it is written, “And the earth brought forth”: they thus then appeared on the earth. “The time of pruning is come” alludes to the fourth day in which “the pruning of the overbearing” (Is. 25, 5) took place. “And the voice of the turtle” alludes to the fifth day, as it is written, “Let the waters swarm, etc., to produce living creatures”. “Is heard” points to the sixth day, as it is written, “Let us make man” (namely him who was destined to say first “we will do” and then “we will hear”, for the expression in our text, na’aseh, “Let us make man”, finds its echo in the expression “na’aseh (we will do) and hear” (Exod. 24, 7)); “In our land” implies the day of the Sabbath, which is a copy of the “land of the living” (the world to come, the world of souls, the world of consolations).

(שהוא עולם הבא. עולם הנשמות עולם הנחמות). (נ”א דבר אחר) הַנִּצָּנִים אִלֵּין אִנּוּן אֲבָהָן דְּעָאלוּ בַּמַּחֲשָׁבָה וְעָאלוּ בְּעָלְמָא דְּאָתֵי וְאִתְגְּנִיזוּ תַּמָּן. וּמִתַּמָּן נָפְקוּ בִּגְנִיזוּ וְאִטָּמִירוּ גוֹ (נ”א בהו) נְבִיאֵי קְשׁוֹט. אִתְיְלִיד יוֹסֵף וְאִטָּמִירוּ בֵּיהּ, עָאל יוֹסֵף בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא וּנְצִיב לוֹן תַּמָּן, וּכְדֵין נִרְאוּ בָאָרֶץ וְאִתְגָּלוּ תַּמָּן. וְאֵימָתַי אִתְחָזוּן, בְּשַׁעֲתָא דְּאִתְגְּלֵי קֶשֶׁת בְּעָלְמָא. דְּהָא בְּשַׁעֲתָא דְּקֶשֶׁת אִתְחֲזֵי כְּדֵין אִתְגַּלְּיָן אִנּוּן, וּבְהַהִיא שַׁעֲתָא עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ עִדָּן לְקַצֵּץ חַיָּבִין מֵעָלְמָא. אַמַּאי אִשְׁתְּזִיבוּ, בְּגִין דְּהַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ, וְאִלְמָלֵא דְנִרְאוּ לָא אִשְׁתָּאֲרוּן בְּעָלְמָא, וְעָלְמָא לָא אִתְקַיָּם.

The following is an alternative exposition: “The blossoms” are the patriarchs who pre-existed in the thought of the Almighty and later entered the world to come, where they were carefully preserved; from thence they issued secretly to become incarnate in the true prophets. Thus when Joseph entered the Holy Land he planted them there, and thus they “appeared on the earth” and revealed themselves there. When do they become visible? When the rainbow betokens that “the time of pruning is come”, to wit, the time when the sinners are due to be cut off from the world; and they only escape because “the blossoms appear on the earth”: if not for their appearance the sinners would not be left in the world and the world itself would not exist.

וּמָאן מְקַיֵּם עָלְמָא וְגָרִים לַאֲבָהָן דְּאִתְגַּלְּיָן, קַל יְנוֹקֵי דְּלָעָאן בְּאוֹרַיְתָא, וּבְגִין אִנּוּן רַבְיָין דְּעָלְמָא, עָלְמָא אִשְׁתְּזִיב. לְקָבְלֵיהוֹן, (שיר השירים א׳:י״א) תּוֹרֵי זָהָב נַעֲשֶׂה לָךְ, אִלֵּין אִנּוּן יְנוֹקֵי רַבְיָין עוּלְמִין דִּכְתִיב, (שמות כ״ה:י״ח) וְעָשִׂיתָ שְׁנַיִם כְּרוּבִים זָהָב.

And who is it that upholds the world and causes the patriarchs to appear? It is the voice of tender children studying the Torah; and for their sakes the world is saved….

Introduction, Chapter 3

בְּרֵאשִׁית רִבִּי אֶלְעָזָר פָּתַח (ישעיהו מ׳:כ״ו) שְׂאוּ (דף ל’ א) מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה. שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם לְאָן אֲתַר, לְאֲתַר דְּכָל עַיְינִין תָּלְיָאן לֵיהּ. וּמָאן אִיהוּ, פֶּתַח עֵינַיִם. וְתַמָּן תִּנְדְּעוּן דְּהַאי סָתִים עַתִּיקָא דְקַיְמָא לַשְּׁאֵלָה. בָּרָא אֵלֶּה. וּמָאן אִיהוּ. מִ”י. הַהוּא (שמות ק”מ א) דְאִקְרֵי מִקְצֵה הַשָּׁמַיִם לְעֵילָּא. דְּכֹלָא קַיְּמָא בִּרְשׁוּתֵיהּ. וְעַל דְּקַיְמָא לַשְּׁאֵלָה וְאִיהוּ בְּאֹרַח סָתִים וְלָא אִתְגַּלְיָא, אִקְרֵי מִ”י, דְּהָא לְעֵילָּא לֵית תַּמָּן שְׁאֵלָה. וְהַאי קְצֵה הַשָּׁמַיִם אִקְרֵי מִ”י.

IN THE BEGINNING. R. Eleazar opened his discourse with the text: Lift up your eyes on high and see: who hath created these? (Is. 40, 26). ‘“Lift up your eyes on high”: to which place? To that place to which all eyes are turned, to wit, Petah ‘Enaim (“eye-opener”). By doing so, you will know that it is the mysterious Ancient One, whose essence can be sought, but not found, that created these: to wit, Mi (Who?), the same who is called “from (Heb. mi) the extremity of heaven on high”, because everything is in His power, and because He is ever to be sought, though mysterious and unrevealable, since further we cannot enquire.

וְאִית אָחֳרָא לְתַתָּא וְאִקְרֵי מַ”ה. מַה בֵּין הַאי לְהַאי, אֶלָּא קַדְמָאָה סְתִימָאָה דְּאִקְרֵי מִ”י קַיְּמָא (תרומה קל”ח א’, ויקהל רי”א, בהעלותך קמ”ח ב’, ולהלן ט’ א’, י”ו, קס”ז א’, שמות קנ”ז) לַשְּׁאֵלָה, כֵיוָן דְּשָׁאַל בַּר נָשׁ וּמְפַשְׁפֵּשׁ לְאִסְתַּכְּלָא וּלְמִנְדַע מִדַּרְגָּא לְדַרְגָּא עַד סוֹף כָּל דַּרְגִּין, כֵּיוָן דְּמָטֵי תַּמָּן, מַ”ה. מַה יָּדַעְתָּ, מַה אִסְתָּכַּלְתָּא, מַה פִּשְׁפַּשְׁתָּא, הָא כֹּלָא סָתִים כִּדְקַדְמִיתָא.

That extremity of heaven is called Mi, but there is another lower extremity which is called Mah (What?). The difference between the two is this. The first is the real subject of enquiry, but after a man by means of enquiry and reflection has reached the utmost limit of knowledge, he stops at Mah (What?), as if to say, what knowest thou? what have thy searchings achieved? Everything is as baffling as at the beginning.

וְעַל רָזָא דְּנָא כְּתִיב, (איכה ב) מָה אֲעִידֵךְ מָה אֲדַמֶּה לָךְ. כַּד אִתְחְרִיב בֵּי מַקְדְּשָׁא נָפַק קָלָא וַאֲמַר מָה אֲעִידֵךְ (נ”א ומה [מה] אדמה לך, בההוא מ”ה אעידך) בְּכָל יוֹמָא וְיוֹמָא, [וְהָא] אַסְהִידַת בָּךְ מִיּוֹמִין קַדְמָאִין דִּכְתִיב, (דברים ל) הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ. וּמָה אֲדַמֶּה לָךְ בְּהַהוּא גַוְנָא מַמָּשׁ עֲטָרִית לָךְ בְּעִטְרִין קַדִּישִׁין עֲבָדִית לָךְ שָׁלְטָנוּ עַל עָלְמָא דִּכְתִיב, (איכה ב) הֲזֹאת” הָעִיר” שֶׁיֹּאמְרוּ” כְּלִילַת” יפִי” וְגו’ קָרֵינָא לָךְ (תהלים קכ”ב) יְרוּשָׁלַיִם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ. (איכה ב) מָה אַשְׁוֶה לָּךְ. כְּגַוְונָא דְּאַנְתְּ יָתְבָה, הָכִי הוּא כִּבְיָכוֹל לְעֵילָא. כְּגַוְונָא דְּלָא עָאלִין הַשְׁתָּא בָּךְ עַמָּא קַדִּישָׁא בְּסִדְּרִין קַדִּישִׁין, הָכִי אוֹמֵינָא לָךְ דְּלָא אֵיעוֹל אֲנָא לְעֵילָא עַד דְּיֵעֲלוּן בָּךְ אֻכְלוֹסָךְ לְתַתָּא. וְדָא אִיהוּ נֶחָמָה דִילָךְ הוֹאִיל דְּדַרְגָא דָא אַשְׁוֶה לָךְ בְּכֹלָא. וְהַשְׁתָּא דְּאַנְתְּ הָכָא גָּדוֹל כַּיָּם שִׁבְרֵךְ. וְאִי תֵימָא דְּלֵית לָךְ קַיָּימָא וְאַסְוָתָא, מִ”י (שמות רל”ז ב) יִרְפָּא לָךְ, וַדַּאי הַהוּא דַרְגָּא סְתִימָאָה עִלָּאָה דְכֹלָא קַיְּימָא בֵּיהּ יִרְפָּא לָךְ וְיוֹקִים לָךְ.

In allusion to this, it is written “I, Mah, testify against thee, etc.” (Lam. 2, 13). When the Temple was destroyed a voice went forth and said: “I, Mah, have testified against thee day by day from the days of old,” as it is written, “I called heaven and earth to witness against you.” (Deut. 30, 19.) Further, I, Mah, likened myself to thee; I crowned thee with holy crowns, and made thee ruler over the earth, as it is written, “Is this the city that men call the perfection of beauty? etc.” (Lam. 2, 15), and again, “I called thee Jerusalem that is builded as a city compact together”. Further, I, Mah, am equal to thee; in the same plight in which thou, Jerusalem, art here, so I am, as it were, above; just as the holy people does not go up to thee any more in sacred array, so, I swear to thee, I will not ascend on high until the day when thy throngs will again stream to thee here below. And this may be thy consolation, inasmuch as to this extent I am thy equal in all things. But now that thou art in thy present state “thy breach is great like the sea” (Ibid. 13). And lest thou sayest there is for thee no abiding and no healing, “Mi will heal thee” (Ibid.). Of a surety the veiled One, the most High, the sum of all existence will heal thee and uphold thee-

מִ”י קְצֵה הַשָּׁמַיִם לְעֵילָא, מַ”ה וְעַד קְצֵה הַשָּׁמַיִם לְתַתָּא (קצה השמים לתתא). וְדָא יָרִית יַעֲקֹב דְּאִיהוּ מַבְרִיחַ מִן הַקָּצֶה אֶל הַקָּצֶה, מִן הַקָּצֶה קַדְמָאָה דְּאִיהוּ מִ”י, אֶל הַקָּצֶה בַּתְרָאָה דְּאִיהוּ מַ”ה, בְּגִין דְּקָאִים בְּאֶמְצָעִיתָא. וְעַל דָּא מִי בָּרָא אֵלֶּה.

Mi, the extremity of heaven above, Mah, as far as the extremity of heaven below. And this is the inheritance of Jacob, he being the “bolt that passes from extremity to extremity” (Exod. 26, 28), that is, from the higher, identical with Mi, to the lower, identical with Mah, as he occupies a position in the middle. Hence “Mi (Who) created these.”’

Introduction, Chapter 4

אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, אֶלְעָזָר בְּנִי פְּסוֹק מִילָךְ וְיִתְגְּלֵי סְתִימָא דְרָזָא עִלָּאָה דִּבְנֵי עָלְמָא לָא יָדְעִין. שָׁתִיק רִבִּי אֶלְעָזָר. בָּכָה רִבִּי שִׁמְעוֹן וְקָאִים רִגְעָא (נ”א שְׁעָתָא) חָדָא. אָמַר רִבִּי שִׁמְעון, אֶלְעָזָר מַאי אֵלֶּה. אִי תֵימָא כֹּכְבַיָא וּמַזָּלֵי, הָא אִתְחֲזָאָן תַּמָּן תָּדִיר. וּבְמָּ”ה אִתְבְּרִיאוּ כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (תהילים ל״ג:ו׳) בִּדְבַר יְיָ שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ. אִי עַל מִלִּין סְתִימִין לָא לִכְתּוב אֵלֶּה דְּהָא אִיתְגַּלְּיָא אִיהוּ.

Said R. Simeon, ‘Eleazar, son of mine, cease thy discourse, that there may be revealed the higher mysteries which remain sealed for the people of this world.’ R. Eleazar then fell into silence. R. Simeon wept a while and then said: ‘Eleazar, what is meant by the term “these”? Surely not the stars and the other heavenly bodies, since they are always visible, and were created through Mah, as we read, “By the word of the Lord were the heavens made” (Ps. 33, 6). Nor can it imply the things inaccessible to our gaze, since the vocable “these” obviously points to things that are revealed.

אֶלָּא רָזָא דָא לָא אִתְגַּלְּיָא בַּר יוֹמָא חַד דַּהֲוֵינָא עַל כֵּיף יַמָּא, וְאָתָא אֵלִיָּהוּ וְאָמַר לִי רִבִּי, יָדַעְתְּ מַה הוּא, מִי בָּרָא אֵלֶּה. אֲמִינָא לֵיהּ אִלֵּין שְׁמַיָּא וְחֵילֵהון עובָדָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּאִית לֵיהּ לְבַר נָשׁ לְאִסְתַּכְּלָא בְּהוּ וּלְבָרְכָא לֵיהּ דִּכְתִיב, (תהילים ח׳:ב׳) כִּי אֶרְאֶה שָׁמֶיךְ מַעֲשֵׂה אֶצְבְּעוֹתֶיךְ וְגו’ יְיָ אֲדוֹנֵינוּ מָה אַדִּיר שִׁמְךְ בְּכָל הָאָרֶץ.

This mystery remained sealed until one day, whilst I was on the sea-shore, Elijah came and said to me, “Master, what means ‘Mi (Who?) created these?’ “I said to him, “That refers to the heavens and their hosts, the works of the Holy One, blessed be He, works through the contemplation of which man comes to bless Him, as it is written, ‘When I behold thy heavens, the work of thy fingers, etc. O Lord our God, how glorious is thy name in all the earth!’ ” (Ps. 8, 4-10).

אָמַר לִי רִבִּי מִלָּה סְתִימָא הֲוָה קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְגָלֵי בִּמְתִיבְתָּא עִלָּאָה וְדָא הוּא. בְּשַׁעְתָּא דִּסְתִימָא דְכָל סְתִימִין בָּעָא לְאִתְגַּלְּיָא, עֲבַד בְּרֵישָׁא נְקוּדָ”ה (להלן ט”ו א’, משפטים ק”ה א’, ט’ ב’, שמות רכ”ו ב’, רכ”ח א) חֲדָא, וְדָא סָלִיק לְמֶהוֵי מַחֲשָׁבָה. צִיֵּיר בָּהּ כָּל צִיּוּרִין. חָקַק בָּהּ כָּל גְּלִיפִין.

Then he said to me, “Master, the Holy One, blessed be He, had a deep secret which He at length revealed at the celestial Academy. It is this. When the most Mysterious wished to reveal Himself, He first produced a single point which was transmuted into a thought, and in this He executed innumerable designs, and engraved innumerable gravings.

וְאַגְלִיף גּוֹ בּוֹצִינָא קַדִּישָׁא סְתִימָא גְּלִיפוּ דְּחַד צִיּוּרָא סְתִימָאָה קֹדֶשׁ קַדִּישִׁין בִּנְיָינָא עֲמִיקָא דְּנָפַק מִגּוֹ מַחֲשָׁבָה וְאִקְרֵי מִ”י שֵׁירוּתָא (נ”א ראשיתא) לְבִנְיָנָא. קַיָּימָא וְלָא קַיָּימָא. עָמִיק וְסָתִים בִּשְׁמָא. לָא אִקְרֵי אֶלָּא מִ”י. בָּעָא לְאִתְגַּלְיָיא וּלְאִתְקְרֵי בִּשְׁמָא (דא) וְאִתְלַבַּשׁ בִּלְבוּשׁ יְקָר דְּנָהִיר וּבָרָא אֵלֶּה, וְסָלִיק אֵלֶּ”ה בִּשְׁמָא. אִתְחַבְּרוּן אַתְוָון אִלֵּין בְּאִלֵּין וְאִשְׁתְּלִים בִּשְׁמָא אֱלֹהִים. וְעַד לָא בָרָא אֵלֶּה לָא סָלִיק בִּשְׁמָא אֱלֹהִים. וְאִנּוּן דְּחָבוּ בְּעֶגְלָא (נ”א בעלמא). עַל רָזָא דְנָא אָמְרוּ (שמות לכ) אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל.

He further graved within the sacred and mystic lamp a mystic and most holy design, which was a wondrous edifice issuing from the midst of thought. This is called MI, and was the beginning of the edifice, existent and non-existent, deep-buried, unknowable by name. It was only called MI (Who?). It desired to become manifest and to be called by name. It therefore clothed itself in a refulgent and precious garment and created ELeH (these), and ELeH acquired a name. The letters of the two words intermingled, forming the complete name ELoHIM (God). (When the Israelites sinned in making the golden calf, they alluded to this mystery in saying ‘Eleh (these are) thy Gods, O Israel’ (Exod. 32, 4).)

וּכְמָה דְּאִשְׁתַּתַּף מִ”י בְּאֵלֶּה, הָכִי הוּא שְׁמָא דְּאִשְׁתַּתַּף תָּדִיר. וּבְרָזָא דָא אִתְקַיֵּים עָלְמָא. וּפְרַח אֵלִיָּהוּ וְלָא חָמֵינָא לֵיהּ. וּמִנֵּיהּ יְדַעְנָא מִלָּה (דא) דְאוֹקִימְנָא (וקאימנא) עַל רָזָא וְסִתְרָא דִילָהּ. אֲתָא רִבִּי אֶלְעָזָר וְכֻלְהוּ חַבְרַיָיא וְאִשְׁתְּטָחוּ קַמֵּיהּ. בָּכוּ וְאָמְרוּ אִלְמָלֵא לָא אֲתֵינָא לְעָלְמָא אֶלָּא לְמִשְׁמַע דָּא דַּיַּי.

And once MI became combined with ELeH, the name remained for all time. And upon this secret the world is built.” Elijah then flew away and vanished out of my sight. And it is from him that I became possessed of this profound mystery.’ R. Eleazar and all the companions came and prostrated themselves before him, weeping for joy and saying, ‘If we had come into the world only to hear this we should have been content.’

Introduction, Chapter 5

אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן עַל דָּא שְׁמַיָא וְחֵילֵיהוֹן בְּמָּ”ה אִתְבְּרִיאוּ, דִּכְתִיב (תהלים שם) כִּי אֶרְאֶה שָׁמֶיךָ מַעֲשֵׂה אֶצְבְּעוֹתֶיךָ וְגו’ וּכְתִיב, (תהלים שם) מָ”ה אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל הָאָרֶץ אֲשֶׁר תְּנָה” הוֹדְךָ” עַל” הַשָּׁמָיִם”, עַל הַשָּׁמַיִם אִיהוּ לְסַלְקָא בִּשְׁמָא. בְּגִין דְּבָרָא נְהוֹרָא לִנְהוֹרֵיהּ וְאִתְלַבַּשׁ דָּא בְדָא וְסָלִיק בִּשְׁמָא עִלָּאָה. וְעַל דָּא בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלהִים, דָּא אֱלֹהִים עִלָּאָה, דְּהָא מָ”ה לָא הֲוֵי הָכִי וְלָא אִתְבְּנֵי.

R. Simeon said further: ‘The heavens and their hosts were created through the medium of Mah (What?), as it is written, “When I behold thy heavens, the work of thy fingers, etc… ‘O Lord our God (Adon), Mah, glorious is thy name in all the earth, whose majesty is rehearsed above the heavens.” (Ps. 8, 4, 2). God is “above the heavens” in respect of His name, for He created a light for His light, and one formed a vestment to the other, and so He ascended into the higher name; hence “In the beginning Elohim (God) created”, that is, the supernal Elohim. Whereas Mah was not so, nor was it built up

אֶלָּא בְּשַׁעֲתָא דְּאִתְמַשְּׁכָן אַתְוָון אִלֵּין (מאילין) אֵלֶּ”ה מִלְּעֵילָא לְתַתָּא. וְאִמָּא אוֹזִיפַת לִבְרָתָא מֵאנַּהָא, וְקַשֵּׁיטָא לָהּ בְּקִישׁוּטְהָא. וְאֵימָתַי קַשֵּׁיטָא לָהּ בְּקִישּׁוּטְהָא כְּדַקָּא חַזֵי. בְּשַׁעֲתָא דְּאִתְחֲזוֹן קָמָהּ כָּל דְּכוֹרָא, דִּכְתִיב אֶל פְּנֵי הָאָדוֹן יְיָ, וְדָא אִקְרֵי אָדוֹן כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (יהושע ג׳:י״א) הִנֵּה אֲרוֹן הַבְּרִית אֲדוֹן כָּל הָאָרֶץ. כְּדֵין נַפְקַת ה’ וְאָעִילַת י’, וְאִתְקַשִּׁיטַת בְּמָאנֵי דְכוּרָא לְקָבְלֵיהוֹן דְּכָל דְּכַר בְּיִשְׂרָאֵל.

until these letters Eleh (from the name Elohim) were drawn from above below, and the Mother lent the Daughter her garments and decked her out gracefully with her own adornments. When did she so adorn her? When all the males (of Israel) appeared before her in accordance with the command “all thy males shall appear before the Lord (Adon) God” (Exod. 34, 23). This term Lord (Adon) is similarly used in the passage “Behold the Ark of the covenant of the Lord (Adon) of all the earth” (Jos. 3, 11). Then the letter He (of Mah) departed and her place was taken by Yod (making Mi), and then she decked herself in male garments, harmonizing with “every male in Israel”.

וְאַתְוָון אָחֳרָנִין מָשְׁכָן לוֹן יִשְׂרָאֵל מֵעֵילָא לְגַבֵּי אֲתַר דָּא (תהילים מ״ב:ה׳) אֵלֶּה אֶזְכְּרָה. אַדְכַּרְנָא בְּפוּמָאי וְשָׁפִיכְנָא דִּמְעָאי (ברעות נפשי בגין לאמשכא אתוון אלין) וּכְדֵין אֱדַדֵּם מֵעֵילָא עַד בֵּית אֱלֹהִים, לְמֶהֱוֵי אֱלהִים כְּגַוְונָא דִילֵיהּ. וּבְמַאי, (תהילים מ״ב:ה׳) בְּקוֹל רִנָּה וְתוֹדָה הָמוֹן חוֹגֵג. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר שְׁתִיקָא דִילִי בְּנָא מַקְדְּשָׁא לְעֵילָא וּבְנָא מַקְדְּשָׁא לְתַתָּא. וּבְוַדַּאי מִלָּה בְּסֶלַע מִשְׁתּוֹקָא בִּתְרֵין. מִלָּה בְּסֶלַע מַה דְּאָמַרְנָא וְאִתְעַרְנָא בֵּיהּ, מִשְׁתּוֹקָא בִּשְׁתַּיִם מַה דְּשָׁתִיקְנָא דְּאִבְרוּ וְאִיבְנוּ תְּרִין עָלְמִין כְּחֲדָא.

Other letters, too, Israel drew from on high to that place. Thus it says: “These (Eleh) I remember” (Ps. 42, 5), i.e., I make mention with my mouth and I pour out my tears, and thus “I make them (the letters) flit” from on high “unto the house of Elohim” (Ibid.) to be Elohim (God) after his form. And with what? “With the voice of song and praise and amidst a festive throng” (Ibid.).’ Said R. Eleazar, ‘My keeping silence was the means of building the sanctuary above and the sanctuary below. Verily “speech is worth a sela, silence two”. Speech is worth a sela, namely, my exposition and remarks on the subject; but silence is worth two, since through my silence two worlds were built together.’

אֲמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן מִכָּאן וּלְהָלְאָה שְׁלִימוּ דִקְרָא, דִּכְתִיב, (ישעיהו מ׳:כ״ו) הַמּוֹצִיא בְּמִסְפָּר צְבָאָם, תְּרֵין דַּרְגִּין אִנּוּן דְּאִיצְטְרִיךְ לְמֶהֱוֵי רְשִׁים כָּל חַד מִינַיְיהוּ. חַד דָּא דְּאִתָּמַר מָ”ה. וְחַד מִ”י. דָא עִלָּאָה וְדָא תַתָּאָה. דָּא עִלָּאָה רָשִׁים וְאָמַר (שמות קסח ב’, וקלח ב) הַמּוֹצִיא בְּמִסְפַּר צְבָאָם, הַמּוֹצִיא הַהוּא דְּאִשְׁתְּמוֹדַע וְלֵית כַּוָּותֵיהּ. כְּגַוְונָא דָא הַמּוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ. הַמּוֹצִיא הַהוּא דְאִשְׁתְּמוֹדְעָא דָּא דַרְגָא תַתָּאָה, וְכֹלָא חַד. בְּמִסְפַּר שִׁתִּין רִבּוֹא אִנּוּן דְּקַיָּימִין כְּחֲדָא, וְאַפִּיקוּ חֵילִין לְזִינַיְיהוּ דְּלֵית לוֹן חֻשְׁבְּנָא.

R. Simeon said: ‘We will go on to expound the conclusion of the verse, viz. He who bringeth forth by number their host (Is. 40, 26). There are two grades which have to be distinguished, one of Mah and one of Mi-one of the higher and the other of the lower sphere. The higher is singled out here in the words, “He who bringeth forth by number their host”. “He who” expresses something definite and absolute, a being universally recognized and without equal. (Corresponding to this is the expression “He who bringeth forth bread from the earth”: here also “He who” implies the universally acknowledged one, though here visualised as the lower grade; the two, however, are one.) “By number”: six hundred thousand are they, and they have in turn produced according to their kinds beyond all number.

(נ”א כגוונא דא) לְכֻלָּם, בֵּין אִנּוּן שִׁתִּין, בֵּין כָּל חֵילִין דִּילְהוֹן, בְּשֵׁם יִקְרָא. מַאי בְּשֵׁם יִקְרָא. אִי תֵימָא דְּקָרָא לוֹן בִּשְׁמָהַתְהוֹן, לָאו הָכִי הוּא, דְאִם כֵּן בִּשְׁמוֹ מִבָּעֵי לֵיהּ. אֶלָּא בְּזִמְנָא דְדַרְגָא דָא לָא סָלִיק בִּשְׁמָא (לעילא) וְאִקְרֵי מִ”י, לָא אוֹלִיד וְלָא אַפִּיק טְמִירִין לְזִינֵיהּ אַף עַל גַּב דְּכֻלְהוּ הֲווּ טְמִירִין בֵּיהּ. כֵּיוָן דְּבָרָא אֵלֶּ”ה וְאִסְתַּלַּק בִּשְׁמֵיהּ וְאִקְרֵי אֱלֹהִים, כְּדֵין בְּחֵילָא דִּשְׁמָא דָא אַפִּיק לוֹן בִּשְׁלִימוּ, וְדָא הוּא בְּשֵׁם יִקְרָא, בְּהַהוּא שֵׁם דִּילֵיהּ קְרָא וְאַפִּיק כָּל זִינָא וְזִינָא לְאִתְקַיְימָא בִּשְׁלִימוּתֵיהּ. כְּגַוְונָא דָא (שמות ל״א:ב׳) רְאֵה קָרָאתִי בְשֵׁם. אַדְכַּרְנָא שְׁמִי לְאִתְקְיָימָא בְּצַלְאֵל עַל קִיּוּם אַשְׁלָמוּתֵיהּ.

“All of them”, whether the six hundred -thousand or the rest of the hosts, “He calls by name”. This cannot mean by their names, for if it were so, it should have been written “by names”. What it means is that as long as this grade did not assume a name, and was still called Mi, it was unproductive, and did not bring into actuality the latent forces within it, each according to its kind. But as soon as it created ELeH (these), and assumed its rightful name and was called ELoHIM (God), then, by force of that name, it produced them in their complete form. This is the meaning of “calls by name”, to wit, He proclaimed His own name so as to bring about the emergence of each sort of being in its full form. (Analogous to this we read, “See, I have called by name” (Exod. 31, 2), to wit, I have bestowed my name on Bezalel (in the shadow of God) so that his work should emerge in perfection.

מֵרוֹב אוֹנִים, (ישעיהו מ׳:כ״ו) מַאי מֵרוֹב אוֹנִים, דָּא (פקודי רל”א ב) רִישׁ דַּרְגִּין, דִּסְלִיקוּ בֵּיהּ כָּל רְעוּתִין וְאִסְתַּלָּקוּ בֵּיהּ בְאֹרַח סָתִים. וְאַמִּיץ כֹּחַ דָּא רָזָא דְּעָלְמָא עִלָּאָה דְּאִסְתַּלַּק בְּשֵׁם אֱלהִים כִּדְקָאַמְרָן. אִישׁ לא נְעְדָּר מֵאִנּוּן שִׁתִּין רִבּוֹא דְּאֲפִיק בְּחֵילָא דִשְׁמָא. וּבְגִין דְּאִישׁ לא נֶעְדָּר, בְּכָל אֲתַר דְּמִיתוּ יִשְׂרָאֵל וְאִתְעֲנָשׁוּ בְּחוֹבַיְיהוֹ אִתְמְנוּן וְלָא אַעֲדַר מֵאִנּוּן (קנ”ז א’, שמות כ”ב א) שִׁתִּין רִבּוֹא אֲפִילוּ חָד. בְּגִין לְמֶהֱוֵי כֹּלָא דִיוּקְנָא חֲדָא. כְּמָה דְּאִישׁ לָא נֶעְדַּר לְעֵילָא, אוּף הָכִי לָא נֶעְדַּר לְתַתָּא.

Further, the words “by the abundance of powers,’ (Is. 40, 26) refer to the supreme grade whereto all the volitions ascend by a mysterious path. “And mighty of strength”: the word “strength” (KoaH) symbolizes the supernal World which assumed the name Elohim (God), as already said. “No one is missing” of the six hundred thousand which emerged by the power of the Name. And because no one is missing, therefore whenever Israelites died on account of a national sin, the people were afterwards numbered, and it was found that the number of six hundred thousand had not been diminished even by one, so that the likeness to the supernal prototype was still complete; just as no one was missing above, so no one was missing here below.

Introduction, Chapter 6

בְּרֵאשִׁית, רַב הַמְנוּנָא סָבָא אָמַר, אַשְׁכְּחָן אַתְוָון בְּהִפּוּכָא. בֵּי”ת בְּקַדְמִיתָא וּלְבָתַר. ב’ בְּקַדְמִיתָא הַיְינוּ בְּרֵאשִׁית. בָּרָא לְבָתַר. אל”ף בְּקַדְמִיתָא וּלְבָתַר. אל”ף בְּקַדְמִיתָא הַיְינוּ אֱלֹהִים. אֶת לְבָתָר. אֶלָּא כַּד בָּעָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמֶעְבַּד עָלְמָא, כָּל אָתְוָון הֲווּ סְתִימִין, וּתְרֵין אַלְפִין שְׁנִין עַד דְּלָא בְּרָא עָלְמָא הֲוָה מִסְתַּכֵּל קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְאִשְׁתַּעְשַׁע בְּהוּ.

IN THE BEGINNING. Rab Hamnuna the Venerable said: ‘We find here a reversal of the order of the letters of the Alphabet, the first two words Bereshith bara-“in-the-beginning He-created”-commencing with beth, whereas the two words following, Elohim eth-“God the”-commence with aleph. The reason is as follows. When the Holy One, blessed be He, was about to make the world, all the letters of the Alphabet were still embryonic, and for two thousand years the Holy One, blessed be He, had contemplated them and toyed with them.

כַּד בְּעָא לְמִבְרֵי עָלְמָא, אָתוּ (מקץ ר”ד א’, ויגש ר”ה ב) כָּל אַתְוָון קַמֵּיהּ מִסּוֹפָא אֲרֵישַׁיְיהוּ. שָׁרִיאַת אָת ת

לְמֵיעַל בְּרִישָׁא, אָמְרָה, רִבּוֹן עָלְמִין נִיחָא קַמָּךְ לְמִבְרֵי בִּי עָלְמָא, דְּאֲנָא חוֹתְמָא דְגוּשְׁפַּנְקָא דִילָךְ אֱמֶ”ת, וְאַתְּ אִתְקְרִיאַת אֱמֶ”ת, יָאוֹת לְמַלְכָּא (אמת) לְמִשְׁרֵי בְּאוֹת אֱמֶ”ת וּלְמִבְרֵי בִּי עָלְמָא. אָמַר לָהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, יָאוֹת אַנְתְּ וְזַכָּאָה אַנְתְּ, אֶלָּא לֵית אַנְתְּ כְּדַאי לְמִבְרֵי בָּךְ עָלְמָא, הוֹאִיל וְאַנְתְּ זַמִּינָא לְמֶהֱוֵי רָשִׁים עַל מִצְחִין דְּגוּבְרִין מְהֵימְנִין דְּקִיְּימוּ אוֹרַיְתָא מֵאל”ף וְעַד תי”ו, וּבִרְשִׁימוּ דִילָךְ יְמוּתוּן. וְעוֹד דְּאַנְתְּ חוֹתָמָא דְמָוֶת. הוֹאִיל וְאַנְתְּ כָּךְ, לֵית אַנְתְּ כְּדַאי לְמִבְרֵי בָּךְ עָלְמָא. מִיָּד נָפְקַת.

When He came to create the world, all the letters presented themselves before Him in reversed order. The letter Tau advanced in front and pleaded: May it please Thee, O Lord of the world, to place me first in the creation of the world, seeing that I am the concluding letter of EMeTh (Truth) which is engraved upon Thy seal, and seeing that Thou art called by this very name of EMeTh, it is most appropriate for the King to begin with the final letter of EMeTh and to create with me the world. The Holy One, blessed be He, said to her: Thou art worthy and deserving, but it is not proper that I begin with thee the creation of the world, since thou art destined to serve as a mark on the foreheads of the faithful ones (vide Ezek. 9, 4) who have kept the Law from Aleph to Tau, and through the absence of this mark the rest will be killed; and, further, thou formest the conclusion of MaWeTh (death). Hence thou art not meet to initiate the creation of the world.

עָאלַת אָת ש

קַמֵּיהּ, אָמְרָה קַמֵּיהּ, רִבּוֹן עָלְמִין, נִיחָא קַמָּךְ לְמִבְרֵי בִּי עָלְמָא, דְּבִי אִתְקְרֵי שְׁמָךְ שַׁדַּ”י, וְיָאוֹת לְמִבְרֵי עָלְמָא בִּשְׁמָא קַדִּישָׁא. אָמַר לָהּ, יָאוֹת אַנְתְּ, וְטַב אַנְתְּ וּקְשׁוֹט אַנְתְּ, אֲבָל הוֹאִיל וְאָתְוָון דְּזִיּוּפָא נָטְלִין לָךְ לְמֶהֱוֵי עִמְּהוֹן, לָא בָעֵינָא לְמִבְרֵי בָּךְ עָלְמָא, דִּבְגִין דְּלָא יִתְקַיַּים שִׁקְרָא, אֶלָּא אִי יִטְלוּן לָךְ ק”ר

The Shin then came to the fore and pleaded: O Lord of the world, may it please Thee to begin with me the world, seeing that I am the initial letter of Thy name ShaDDaI (Almighty), and it is most fitting to create the world through that Holy Name. Said He in reply: Thou art worthy, thou art good, thou art true, but I may not begin through thee the creation of the world, since thou formest part of the group of letters expressing forgery, ShekeR (falsehood), which is not able to exist unless the Koph and Resh draw thee into their company.

מִכָּאן מָאן דְּבָעֵי לְמֵימַר שִׁקְרָא (ויקהל רט”ו ב) יִטּוֹל יְסוֹדָא דִקְשׁוֹט בְּקַדְמִיתָא וּלְבָתַר יוֹקִים לֵיהּ שִׁקְרָא, דְּהָא אָת אָת קְשׁוֹט אִיהוּ, אָת קְשׁוֹט דַּאֲבָהָתָן דְּאִתְיַיחֲדוּ בַהּ. ק”ר

(פקודי רס”ד א’, תרומה קמ”ח ב) אָתְוָון דְּאִתְחֲזִיאוּ עַל סִטְרָא בִישָׁא אִנּוּן וּבְגִין לְאִתְקַיָּימָא נָטְלֵי אָת ש

בְּגַוַּוייהוּ וַהֲוֵי קֶשֶׁר. כֵּיוָן דְּחָמַאת הָכִי נָפְקַת מִקַּמֵּיהּ.

(Hence it is that a lie, to obtain credence, must always commence with something true. For the shin is a letter of truth, that letter by which the Patriarchs communed with God; but koph and resh are letters belonging to the evil side, which in order to stand firm attach to themselves the shin, thus forming a conspiracy (QeSheR).) Having heard all this, the shin departed.

עָאלַת אָת צ

אָמְרָה קַמֵּיהּ, רִבּוֹן עָלְמָא נִיחָא קַמָּךְ לְמִבְרֵי בִּי עָלְמָא דְּאֲנָא (ס”א דבי) בִּי חֲתִימִין צַדִּיקִים, וְאַנְתְּ דְּאִתְקְרִיאַת צַדִּיק, בִּי רָשִׁים דִּכְתִיב, (תהילים י״א:ז׳) כִּי צַדִּיק יְיָ צְדָקוֹת אָהֵב, וּבִי יָאוֹת לְמִבְרֵי עָלְמָא. אָמַר לָהּ צַדִּי, צַדִּיק אַנְתְּ, וְצַדִּיק אַנְתְּ אִתְקְרִיאַת, אֲבָל אַנְתְּ צָרִיךְ לְמֶהוֵי טְמִירָא, לֵית אַנְתְּ צָרִיךְ לְאִתְגַּלְּיָא כָּל כָּךְ בְּגִין דְּלָא לְמֵיהַב פִּתְחוֹן פֶּה לְעָלְמָא. מַאי טַעְמָא נ

אִיהִי, אַתְיָא י’ דִּשְׁמָא דִבְרִית קַדִּישָׁא וְרָכִיב עֲלָהּ (ואתאחד) (ואתאחיד) בַּהֲדָהּ. וְרָזָא דָא כַּד בְּרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאָדָם הָרִאשׁוֹן דוּ פַּרְצוּפִין בְּרָאוֹ. וּבְגִין כָּךְ אַנְפּוֹי דְּיוּ”ד מְהַדַּר לַאֲחוֹרָא כְּגַוְונָא דָא [חסר ציור] וְלָא אִתְהַדְּרוּ אַנִפִּין בְּאַנְפִּין כְּגַוְונָא דָא [חסר ציור], אִסְתַּכַּל לְעֵילָא כְּגַוְונָא דָא [חסר ציור], אִסְתַּכָּלַת לְתַתָּא כְּגַוְונָא דָא [חסר ציור], אָמַר לָהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא (תוב) (תו), דְּאֲנָא זַמִּין לְנַסְרָא לָךְ וּלְמֶעְבַּד לָךְ אַפִּין בְּאַפִּין אֲבָל בְּאַתְרָא אָחֳרָא תִּסְתַּלַּק. נָפְקַת מִקַּמֵיהּ וְאֲזָלַת.

Enters the Zade and says: O Lord of the world, may it please Thee to create with me the world, inasmuch as I am the sign of the righteous (Zadikim) and of Thyself who art called righteous, as it is written, “For the Lord is righteous, he loveth righteousness” (Ps. 11, 7), and hence it is meet to create the world with me. The Lord made answer: O Zade, thou art Zade, and thou signifiest righteousness, but thou must be concealed, thou mayest not come out in the open so much lest thou givest the world cause for offence. For thou consistest of the letter nun surmounted by the letter yod (representing together the male and the female principles). And this is the mystery of the creation of the first man, who was created with two faces (male and female combined). In the same way the nun and the yod in the zade are turned back to back and not face to face, whether the zade is upright or turned downwards. The Holy One, blessed be He, said to her further, I will in time divide thee in two, so as to appear face to face, but thou wilt go up in another place. She then departed.

עָאלַת אָת פ

אָמְרָה קַמֵּיהּ, רִבּוֹן עָלְמִין נִיחָא קַמָּךְ לְמִבְרֵי בִּי עָלְמָא דְּהָא פּוּרְקָנָא דְּאַנְתְּ זַמִּין לְמֶעְבַּד בְּעָלְמָא בִּי רְשִׁים, וְדָא הוּא פְּדוּת. וּבִי יָאוֹת לְמִבְרֵי עָלְמָא. אָמַר לָהּ יָאוֹת אַנְתְּ, אֲבָל בָּךְ אִתְרְשִׁים פֶּשַׁע בִּטְמִירוּ, כְּגַוְונָא דְּחִיוְיָא דְּמָחֵי וְאָעִיל רֵישֵׁיהּ בֵּין גּוּפֵיהּ, הָכִי מַאן דְּחָב כָּפִיף רֵישֵׁיהּ וְאַפִּיק יְדוֹי. וְכֵן ע

עָוֹן, אַף עַל גַּב דְּאָמְרָה דְּאִית בֵּיה עֲנָוָה, אָמַר לָהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, לָא אִיבְרֵי בָךְ עָלְמָא. נָפְקַת מִקַּמֵּיהּ.

The letter Pe presented herself and pleaded thus: May it please Thee, O Lord of the world, to create through me the world, seeing that I signify redemption and deliverance (Purkana, Peduth), which Thou art to vouchsafe to the world. It is, hence, meet that through me the world be created. The Lord answered: Thou art worthy, but thou representest transgression (Pesha), and moreover thou art shapen like the serpent, who had his head curled up within his body, symbolic of the guilty man who bends his head and extends his hand. The letter ‘Ayin was likewise refused as standing for iniquity (‘Awon), despite her plea that she represents humility. (‘Anavah).

עָאלַת אָת ס

אָמְרָה קַמֵּיהּ, רִבּוֹן עָלְמִין, נִיחָא קַמָּךְ לְמִבְרֵי בִּי עָלְמָא, דְּאִית בִּי סְמִיכָא לַנֹפְלִין דִּכְתִיב, (תהילים קמ״ה:י״ד) סוֹמֵךְ יְיָ לְכָל הַנּוֹפְלִים. אָמַר לָהּ, עַל דָּא אַנְתְּ צָרִיךְ לְאַתְרָךְ וְלָא תָזוּז מִנֵּיהּ, אִי אַתְּ נָפִיק מֵאַתְרָךְ מַה תְּהֵא עֲלַיְיהוּ (ו’ ע”א) דְּאִנּוּן נְפִילִין הוֹאִיל וְאִנּוּן סְמִיכִין עֲלָךְ. מִיָּד נָפְקַת מִקַּמֵּיהּ.

Then the Samekh appeared and said: O Lord of the world, may it please Thee to create through me the world, inasmuch as I represent upholding (Semikah) of the fallen, as it is written, “The Lord upholdeth all that fall” (Ps. 145, 14). The Lord answered her: This is just the reason why thou shouldst remain in thy place, for shouldst thou leave it, what will be the fate of the fallen, seeing that they are upheld by thee? She immediately departed.

עָאלַת אָת נ

אָמְרָה קַמֵּיהּ, רִבּוֹן עָלְמָא, נִיחָא קַמָּךְ לְמִבְרֵי בִּי עָלְמָא, דְּבִי כְּתִיב נוֹרָא תְהִלּוֹת וּתְהִלָּה דְּצַדִּיקִים נָאוָה תְהִלָּה. אָמַר לָהּ, נוּ”ן תּוּב לְאַתְרָךְ, דְּהָא בְגִינָךְ תָּבַת סַמֶ”ךְ לְאַתְרָהּ וְהֲוֵי סָמִיךְ עֲלָהּ. מִיָּד תָּבַת לְאַתְרָהּ וְנָפְקַת מִקַּמֵּיהּ.

The Nun entered and pleaded her merits as being the initial letter in “Fearful (Nora) in praises” (Ex. 15, 11), as well as in “Comely (Nawa) is praise for the righteous” (Ps. 33, 1). The Lord said: O Nun, return to thy place, for it is for thy sake (as representing the falling, Nofelim) that the Samekh returned to her place. Remain, therefore, under her support. The Nun immediately returned to her place.

עָאלַת אָת מ

אָמְרָה קַמֵּיהּ רִבּוֹן עָלְמָא, נִיחָא קַמָּךְ לְמִבְרֵי בִּי עָלְמָא, דְּבִי אִתְקְרִיאַת מֶלֶךְ. אָמַר לָהּ הָכִי הוּא וַדַּאי, אֲבָל לָא אִבְרֵי בָּךְ עָלְמָא בְּגִין דְּעָלְמָא אִצְטְרִיךְ לְמֶלֶךְ תּוּב לְאַתְרָךְ, אַנְתְּ וְ-ל

וְ-ך

דְּהָא לָא יָאוֹת לְעָלְמָא לְמֵיקַם בְּלָא מֶלֶךְ.

The Mim came up and said: O Lord of the world, may it please Thee to create by me the world, inasmuch as I commence the word Melekh (King) which is Thy title. The Lord replied: It is so assuredly, but I cannot employ thee in the creation of the world for the reason that the world requires a King. Return, therefore, to thy place, thou along with the Lamed and the Kaph, since the world cannot exist without a MeLeKh (King).

בְּהַהִיא שַׁעֲתָא נָחֲתָא כ

מִן קֳדָמוֹהִי אָת מֵעַל כּוּרְסֵי יְקָרֵיהּ אִזְדַעְזְעַת וְאָמְרָה קַמֵּיהּ, רִבּוֹן עָלְמָא, נִיחָא קַמָּךְ לְמִבְרֵי בִּי עָלְמָא דְּאֲנָא כְּבוֹדָךְ. וְכַד נָחֲתַת כ

מֵעַל כּוּרְסֵי יְקָרֵיהּ אִזְדַּעְזְעוּ מָאתָן (ח ב’) אֶלֶף עָלְמִין וְאִזְדַּעְזַע כֻּרְסְיָיא וְכֻלְהוּ עָלְמִין אִזְדַּעְזָעוּ לְמִנְפַּל. אָמַר לָהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כָ”ף כָ”ף, מָה אַתְּ עָבִיד הָכָא, דְּלָא אִבְרֵי בָּךְ עָלְמָא. תּוּב לְאַתְרָךְ דְּהָא בָּךְ כְּלָיָה (ישעיהו י׳:כ״ג) כָּלָה וְנֶחרָצָה אִשְׁתְּמַע, תּוּב לְכָרְסְיָיךְ וְהֲוֵי תַמָּן. בְּהַהִיא שַׁעֲתָא נָפְקַת מִקַּמֵּיהּ וְתָבַת לְדוּכְתָּהּ.

At that moment, the Kaph descended from its throne of glory and quaking and trembling said: O Lord of the universe, may it please Thee to begin through me the creation of the world, seeing that I am Thine own Kabod (honour). And when Kaph descended from its throne of glory, two hundred thousand worlds began to shake, the throne trembled, and all the worlds quaked and were about to fall in ruins. Said to her the Holy One, blessed be His Name: Kaph, Kaph, what doest thou here? I will not create the world with thee. Go back to thy place, since thou standest for extermination (Kelayah). Return, then, to thy place and remain there. Immediately she departed and returned to her own place.

עָאְלַת אָת י

אָמְרָה קַמֵּיהּ, רִבּוֹן עָלְמָא, נִיחָא קַמָּךְ לְמִבְרֵי בִּי עָלְמָא דְּאֲנָא שֵׁירוּתָא דִשְׁמָא קַדִּישָׁא וְיָאוֹת לָךְ לְמִבְרֵי בִּי עָלְמָא. אָמַר לָהּ, דַּי לָךְ דְּאַנְתְּ חָקִיק בִּי, וְאַנְתְּ רָשִׁים בִּי, וְכָל רְעוּתָא דִילִי בָּךְ סָלִיק, לֵית אַנְתְּ יָאוֹת לְאִתְעַקָּרָא מִן שְׁמִי.

The letter Yod then presented herself and said: May it please Thee, O Lord, to vouchsafe me first place in the creation of the world, since I stand first in the Sacred Name. The Lord said to her: It is sufficient for thee that thou art engraven and marked in Myself and that thou art the channel of My will; thou must not be removed from My Name.

עָאלַת אָת ט

(תרומה קנ”ב ע”א) אָמְרָה קַמֵּיהּ רִבּוֹן עָלְמָא נִיחָא קַמָּךְ לְמִבְרֵי בִּי עָלְמָא דְּאַנְתְּ בִּי אִתְקְרִיאַת טוֹב וְיָשָׁר. אָמַר לָהּ לָא אִבְרֵי בָּךְ עָלְמָא דְּהָא טוּבָךְ סָתִים בְּגַוָּוךְ, וְצָפוּן בְּגַוָּוךְ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים ל״א:כ׳) מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִירֵאֶיךָ הוֹאִיל וְגָנִיז בְּגַוָּוךְ לֵית בֵּיהּ חוּלָקָא לְעָלְמָא דָא דְּאֲנָא בָּעֵי לְמִבְרֵי, אֶלָּא בְּעָלְמָא (שמות קנ”ב א) דְּאֲתֵי. וְתוּ דְּעַל דְּטוּבָךְ גָּנִיז בְּגַוָּוךְ יִטְבְּעוּן תַּרְעֵי דְהֵיכָלָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (איכה ב׳:ט׳) טָבְעוּ בָאָרֶץ שְׁעָרֶיהָ. וְתוּ דְח

לְקִבְלָךְ וְכַד תִּתְחַבְּרוּן כְּחֲדָא הָא ח”ט

, וְעַל דָּא אָתְוָון אִלֵּין לָא רְשִׁימִין בְּשִׁבְטִין קַדִּישִׁין. מִיָּד נָפְקַת מִקַּמֵּיהּ.

The Teth then came up and said: O Lord of the universe, may it please Thee to place me at the head in the creation of the world, since through me Thou art called Good (Tob) and upright. The Lord said to her: I will not create the world through thee, as the goodness which thou representest is hidden and concealed within thyself, as it is written, “O how abundant is thy goodness which thou hast laid up for them that fear thee” (Ps. 31, 20). Since then it is treasured within thyself, it has no part in the world which I am going to create, but only in the world to come. And further, it is because thy goodness is hidden within thee that the gates of the Temple sank into the ground, as it is written, “Sunk (Tabe’u) in the ground are her gates” (Lam. 2, 9). And furthermore, the letter Heth is at thy side, and when joined you make sin (HeT). (It is for that reason that these two letters are not to be found in the names of any of the tribes.) She departed immediately.

עָאלַת ז

אָת אָמְרָה קַּמֵּיהּ רִבּוֹן עָלְמָא, נִיחָא קַמָּךְ לְמִבְרֵי בִּי עָלְמָא, דְּבִי נָטְרִין בְּנָיךְ שַׁבָּת דִּכְתִיב, (שמות כ׳:ח׳) זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. אָמַר לָהּ לָא אִבְרֵי בָּךְ עָלְמָא דְּאַנְתְּ אִית בָּךְ קְרָבָא וְחַרְבָּא דְּשִׁנְנָא וְרוֹמָחָא דִקְרָבָא כְּגַוְונָא דְנוּן. מִיָּד נָפְקַת מִקַּמֵּיהּ.

Then the Zayin presented herself and put forth her claim, saying, O Lord of the World, may it please Thee to put me at the head of the creation, since I represent the observance of the Sabbath, as it is written, “Remember (Zakhor) the day of the Sabbath to keep it holy” (Ex. 20, 8). The Lord replied: I will not create the world through thee, since thou representest war, being in shape like a sharp-pointed sword, or a lance. The Zayin immediately departed from His presence.

עָאלַת אָת ו

אָמְרָה קַמֵּיהּ רִבּוֹן עָלְמָא, נִיחָא קַמָּךְ לְמִבְרֵי בִּי עָלְמָא, דְּאֲנָא אָת מִשְּׁמָךְ. אָמַר לָהּ וָאו אַנְתְּ וְ דַי לְכוֹן דְּאַתּוּן אָתְוָון דִּשְׁמִי דְּאַתּוּן בְּרָזָא דִשְׁמִי וְחֲקִיקִין וּגְלִיפִין בִּשְׁמִי וְלָא אִבְרֵי בָּכוּ עַלְמָא.

The Vau entered and put forth her claim, saying: O Lord of the world, may it please Thee to use me first in the creation of the world, inasmuch as I am one of the letters of Thy name. Said the Lord to her: Thou, Vau, as well as He’, suffice it to you that you are of the letters of My name, part of the mystery of My name, engraven and impressed in My name. I will therefore not give you first place in the creation of the world.

עָאלַת אָת ד

וְאָת ג

אָמְרוּ אוּף הָכִי, אָמַר אוּף לוֹן דַּי לְכוֹן לְמֶהוֵי דָּא עִם דָּא דְּהָא מִסְכְּנִין לָא יִתְבַּטְּלוּן מִן עָלְמָא וּצְרִיכִין לִגְמוֹל עִמְּהוֹן טִיבוּ. דָּלֶ”ת אִיהוּ מִסְכְּנָא, גִימְ”ל גְּמוֹל לָהּ טִיבוּ, לָא תִתְפָּרְשׁוּן דָּא מִן דָּא וְדַי לְכוֹן לְמֵיזַן דָּא לְדֵין.

Then appeared the letter Daleth as well as the letter Gimel and put forth similar claims. The Lord gave them a similar reply, saying: It should suffice you to remain side by side together, since “the poor will not cease from the land” (Deut. 15, 11), who will thus need benevolence. For the Daleth signifies poverty (Dalluth) and the Gimel beneficence (Gemul). Therefore separate not from each other, and let it suffice you that one maintains the other.

עָאלַת אָת ב

אָמְרָה לֵיהּ, רִבּוֹן עָלְמָא, נִיחָא קַמָּךְ לְמִבְרֵי בִּי עָלְמָא, דְּבִי מְבָרְכָאן לָךְ לְעֵילָא וְתַתָּא. אָמַר לָהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, הָא וַדַּאי בָּךְ אִבְרֵי עָלְמָא וְאַתְּ תְּהֵא שֵׁירוּתָא לְמִבְרֵי עָלְמָא.

The Beth then entered and said: O Lord of the world, may it please Thee to put me first in the creation of the world, since I represent the benedictions (Berakhoth) offered to Thee on high and below. The Holy One, blessed be He, said to her: Assuredly, with thee I will create the world, and thou shalt form the beginning in the creation of the world.

קָיְימָא אָת א

לָא עָאלַת. אָמַר לָהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָלֶ”ף אָלֶ”ף לָמָּה לֵית אַנְתְּ עָאלַת קַמָּאי כִּשְׁאָר כָּל אָתְוָון. אָמְרָה קַמֵּיהּ רִבּוֹן עָלְמָא בְּגִין דַּחֲמֵינָא דְכָל אָתְוָון נָפְקוּ מִן קַמָּךְ בְּלָא תוֹעַלְתָּא מָה אֲנָא אַעֲבִיד תַּמָּן. וְתוּ דְּהָא יְהִיבְתָּא לְאָת בֵּי”ת נְבַזְבְּזָא רַבְרְבָא דָא, וְלָא יָאוֹת לְמַלְכָּא עִלָּאָה לְאַעֲבָרָא נְבַזְבְּזָא דְּיָהַב לְעַבְדוֹ וּלְמֵיהַב לְאָחֲרָא. אָמַר לָהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָלֶ”ף אָלֶ”ף אַף עַל גַּב דְּאָת בֵי”ת בַּהּ אִבְרֵי עָלְמָא, אַתְּ תְּהֵא רֵישׁ לְכָל אָתְוָון, לֵית בִּי יִחוּדָא אֶלָּא בָּךְ. בָּךְ יִשְׁרוּן כָּל חוּשְׁבָּנִין וְכָל עוֹבָדֵי דְעָלְמָא, וְכָל יִחוּדָא לָא הֲוֵי אֶלָּא בְּאָת אָלֶ”ף.

The letter Aleph remained in her place without presenting herself. Said the Holy One, blessed be His name: Aleph, Aleph, wherefore comest thou not before Me like the rest of the letters? She answered: Because I saw all the other letters leaving Thy presence without any success. What, then, could I achieve there? And further, since Thou hast already bestowed on the letter Beth this great gift, it is not meet for the Supreme King to take away the gift which He has made to His servant and give it to another. The Lord said to her: Aleph, Aleph, although I will begin the creation of the world with the beth, thou wilt remain the first of the letters. My unity shall not be expressed except through thee, on thee shall be based all calculations and operations of the world, and unity shall not be expressed save by the letter Aleph.

וְעֲבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָתְוָון עִלָּאִין רַבְרְבָן, וְאָתְוָון תַּתָּאִין זְעִירִין. וּבְגִין כָּךְ בֵּי”ת בֵּי”ת בְּרֵאשִׁית בָּרָא. אָלֶ”ף אָלֶ”ף אֱלהִים אֶת. אָתְוָון מִלְּעֵילָא וְאָתְוָון מִתַּתָּא, וְכֻלְהוּ כְּחֲדָא הֲווּ מֵעָלְמָא עִלָּאָה וּמֵעָלְמָא תַּתָּאָה.

Then the Holy One, blessed be His name, made higher-world letters of a large pattern and lower-world letters of a small pattern. It is therefore that we have here two words beginning with beth (Bereshith bara) and then two words beginning with aleph (Elohim eth). They represent the higher-world letters and the lower-world letters, which two operate, above and below, together and as one.’

Introduction, Chapter 7

בְּרֵאשִׁית רִבִּי יוּדָאי אָמַר מַאי בְּרֵאשִׁי”ת, בְּחָכְמָ”ה, דָּא חָכְמָ”ה, דְּעָלְמָא קָיְימָא עֲלָהּ, לְעָאלָא גוֹ רָזִין סְתִימִין עִלָּאִין. (בראשית מ ע”ב) וְהָכָא אִגְלִיפוּ שִׁית סִטְרִין רַבְרְבִין עִלָּאִין דְּמִנְהוֹן נָפִיק כֹּלָא, דְּמִנְהוֹן אִתְעֲבִידוּ שִׁית מְקוֹרִין וְנַחֲלִין, לְעָאלָא גוֹ יַמָּא רַבָּא. וְהַיְנוּ בָּרָא שִׁית מֵהָכָא אִתְבְּרִיאוּ. מַאן בָּרָא לוֹן, הַהוּא דְּלָא אִדְכַּר הַהוּא סָתִים דְּלָא יְדִיעַ.

BERESHITH (In the beginning). Said R. Yudai: ‘What is the meaning of Bereshith? It means “with Wisdom”, the Wisdom on which the world is based, and through this it introduces us to deep and recondite mysteries. In it, too, is the inscription of six chief supernal directions, out of which there issues the totality of existence. From the same there go forth six sources of rivers which flow into the Great Sea. This is implied in the word Bereshith, which can be analysed into BaRa-SHiTH (He created six). And who created them? The Mysterious Unknown.’

Introduction, Chapter 8

רִבִּי חִיָּיא וְרִבִּי יוֹסֵי הֲווּ אָזְלֵי בְּאָרְחָא, כַּד מָטוּ לְחַד בֵּי חֲקַל, אָמַר לֵיהּ רִבִּי חִיָּיא לְרִבִּי יוֹסֵי הָא דְאַמְרִיתוּ בָּרָא שִׁית וַדַּאי הָכִי הוּא, בְּגִין דְּשִׁית יוֹמִין עִלָּאִין גַּבֵּי אוֹרַיְיתָא וְלָא יַתִּיר. אָחֳרָנִין סְתִימִין אִנּוּן.

R. Hiya and R. Jose were walking along the road. When they reached the open country, R. Hiya said to R. Jose, ‘What you said about Bereshith signifying bara-shith (created six) is certainly correct, since the Torah speaks of six primordial days and not more. The others are hinted at but not disclosed;

אֲבָל חָמֵינָן גּוֹ סִטְרֵי בְּרֵאשִׁית דְּאָמַר הָכִי. גְּלִיפֵי (גליפו) אַגְלִיף הַהוּא סְתִימָאָה קַדִּישָׁא גּוֹ מְעוֹי דְּחַד טְמִירוּ דְנָקִיט (דנקיד) בִּנְקוּדָה דְּנָעִיץ. הַהוּא גְּלִיפֵי (גליפו) אַגְלִיף וְטָמִיר בֵּיהּ כְּמַאן דְּגָנִיז כֹּלָּא תְּחוֹת מַפְתְּחָא חָדָא, וְהַהוּא מַפְתְּחָא גָּנִיז כֹּלָּא בְּהֵיכָלָא חָדָא, וְאַף עַל גַּב דְּכֹלָא גָּנִיז בְּהַהוּא הֵיכָלָא, עִקְּרָא דְּכֹלָא בְּהַהוּא מַפְתְּחָא הֲוֵי. הַהוּא מַפְתְּחָא סָגִיר וּפָתַח.

nevertheless, from what is told us we can perceive the following. The Holy and Mysterious One graved in a hidden recess one point. In that He enclosed the whole of Creation as one who locks up all his treasures in a palace, under one key, which is therefore as valuable as all that is stored up in that palace; for it is the key which shuts and opens.

בְּהַהוּא הֵיכָלָא אִית בֵּיהּ גְּנִיזִין סְתִימִין סַגִּיאִין אִלֵּין עַל אִלֵּין. בְּהַהוּא הֵיכָלָא אִית תַּרְעִין עוֹבַד סְתִימוּ וְאִנּוּן חַמְשִׁין. אִגְלִיפוּ לְאַרְבַּע סִטְרִין וְהֲווּ אַרְבְּעִין (ס”י ותשע). חַד תַּרְעָא לֵית לֵיהּ סִטְרָא, לָא יְדִיעַ אִי הוּא לְעֵילָא, אִי הוּא לְתַתָּא (ס”י איהו לעילא איהי לתתא). וּבְגִין כָּךְ הַהוּא תַּרְעָא סָתִים.

In that palace there are hidden treasures, one greater than the other. The palace is provided with fifty mystic gates. They are inserted in its four sides to the number of forty-nine. The one remaining gate is on none of its sides and it is unknown whether it is on high or below: it is hence called the mysterious gate.

גּוֹ אִנּוּן תַּרְעִין אִית מַנְעוּלָא חָדָא, וְחַד אֲתַר דַּקִּיק לְעָאלָא הַהוּא מַפְתְּחָא בֵּיהּ, וְלָא אִתְרְשִׁים אֶלָּא בִּרְשִׁימוּ דְּמַפְתְּחָא, לָא יָדְעִין בֵּיהּ אֶלָּא הַהוּא מַפְתְּחָא (ס”י דפתחא) בִּלְחוֹדוֹי. וְעַל רָזָא דְנָא בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלהִים. בְּרֵאשִׁית דָּא מַפְתְּחָא דְּכֹלָא סָתִים בֵּיהּ, וְהוּא סָגִיר וּפָתַח, וְשִׁית תַּרְעִין כְּלִילָן בֵּיהּ. בְּהַהוּא מַפְתְּחָא דְּסָגִיר וּפָתַח. כַּד סָגִיר אִנּוּן תַּרְעִין וְכָלִיל לוֹן בְּגַוֵּיהּ (נ”א וכלה בגויה) כְּדֵין וַדַּאי כְּתִיב בְּרֵאשִׁית מִלָּה גַלְיָא בִּכְלַל מִלָּה סְתִימָאָה. וּבְכָל אֲתַר בָּרָ”א מִלָּא סְתִימָאָה אִיהוּ. סָגִיר וְלָא פָתַח.

All these gates have one lock, and there is one tiny spot for the insertion of the key, which is only marked by the impress of the key. It is this mystery which is implied in the words “In the beginning created God”, “In the beginning” (Bereshith): this is the key which encloses the whole and which shuts and opens. Six gates are controlled by this key which opens and shuts. At first it kept the gates closed and impenetrable; this is indicated by the word Bereshith, which is composed of a revealing word (shith) with a concealing word (bara). Bara is always a word of mystery, closing and not opening,’

Introduction, Chapter 9

אָמַר רִבִּי יוֹסֵי וַדַּאי הָכִי הוּא, וְשָׁמַעְנָא לְבּוּצִינָא קַדִּישָׁא דְּאָמַר הָכִי, דְּמִלָּה סְתִימָאָה אִיהוּ בָּרָא סָגִיר וְלָא פָתַח. וּבְעוֹד דְּהֲוָה סָגִיר בְּמִלָּה דְבָרָא, עָלְמָא לָא הֲוֵי וְלָא אִתְקְיַּים, וְהֲוָה חָפֵי עַל כֹּלָּא תֹּה”וּ, וְכַד שָׁלְטָא הַאי תֹּה”וּ, עָלְמָא לָא הֲוָה, וְלָא אִתְקְיַּים.

Said R. Jose: ‘Assuredly it is so, and I have heard the Sacred Lamp say the same, to wit, that bara is a term of mystery, a lock without a key, and as long as the world was locked within the term bara it was not in a state of being or existence. Over the whole there hovered Tohu (chaos), and as long as Tohu dominated, the world was not in being or existence.

אֵימָתַי הַהוּא מַפְתְּחָא פָּתַח תַּרְעִין וְאִזְדַּמַּן לְשִׁמּוּשָׁא וּלְמֶעְבַּד תּוֹלְדִין כַּד אֲתָא אַבְרָהָם דִּכְתִיב אֵלֶּה תּוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם וְתָנִינָן בְּאַבְרָהָם. וּמַה דְּהֲוָה כֹּלָּא סָתִים בְּמִלַּת בָּרָא, אִתְהַדְּרוּ אָתְוָון לְשִׁמּוּשָׁא, וְנָפַק עַמּוּדָא דְּעֲבַד תּוֹלְדִין, אֵבֶר יְסוֹדָא קַדִּישָׁא דְּעָלְמָא קַיְימָא עֲלֵיהּ.

When did that key open the gates and make the world fruitful? It was when Abraham appeared, as it is written, “These are the generations of the heavens and of the earth behibaream” (when they were created) (Gen. 2, 4). Now, BeHiBaReAm is an anagram of BeABeRaHaM (through Abraham), implying that what was hitherto sealed up and unproductive in the word bara has by a transposition of letters become serviceable, there has emerged a pillar of fruitfulness: for BaRa has been transformed into AiBeR (organ), which is the sacred foundation on which the world rests.

כַּד הַאי אֵבֶר אִתְרְשִׁים בְּמִלַּת בָּרָא כְּדֵין רְשִׁים סְתִימָאָה עִילָאָה (נ”א קדישא לגלאה) רְשִׁימוּ אָחֳרָא לִשְׁמֵיהּ וְלִיקָרֵיהּ. וְדָא אִיהוּ מִ”י. וּבָרָא אֵלֶּה וְגַם כֵּן שְׁמָא קַדִּישָׁא דְּאִתְבָּרְכָא דְּאִיהוּ מַ”ה אִתְרְשִׁים. וְאַפִּיק מִן בָּרָא אֵבֶר. וְהוּא רְשִׁים בְּאֵלֶּה מִסִּטְרָא דָא וְאֵבֶר מִסִּטְרָא דָא. סְתִימָאָה קַדִּישָׁא. אֵלֶּה קַיָּימָא. אֵבֶר קַיָּימָא. כַּד אִשְׁתְּלִים דָּא אִשְׁתְּלִים דָּא. גָּלִיף לְהַאי אֵבֶר גָּלִיף לְהַאי אֵלֶּה.

Further, in the same way, as AiBraHaM contains AiBeR, a transformation of BaRA, so it is with the splendour of the name of the Most High and most Concealed One. This is implied in the words MI BaRA AiLeH. Add the other sacred name MaH. Transpose BaRA into AiBeR. We have AiLeH on one side and AiBeR on the other side. Add the He (of MaH) to AiBeR and the Yod (of MI) to AiLeH.

אִתְעָרוּ אָתְוָון לְאַשְׁלָמָא לְהַאי סִטְרָא וּלְהַאי סִטְרָא, כְּדֵין אַפִּיק מ”ם. נָטִיל חַד לְהַאי סִטְרָא וְחַד לְהַאי סִטְרָא, אִשְׁתְּלִים שְׁמָא קַדִּישָׁא וְאִתְעֲבִיד אֱלֹהִים גַּם כֵּן שְׁמָא דְּאַבְרָהָם. כַּד אִשְׁתְּלִים דָּא אִשְׁתְּלִים דָּא. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּנָטַל קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מִי וְשָׁדֵי בְּאֵלֶּה וְאִתְעֲבִיד אֱלהִים. וְנָטַל קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מַה וְשָׁדֵי בְּאֵבֶר וְאִתְעֲבִיד אַבְרָהָ”ם. (ומלת מ”י רומז לחמשים שערי בינה ואית בה יו”ד אות קדמאה דשמא קדישא. ומלת מ”ה רומז למנינא דשמא קדישא, ואית ביה אות תניינא דשמא קדישא יהוה. כמא דאת אמר, (תהילים קמ״ד:ט״ו) אשרי העם שככה לו וגו’ (איוב כ״ו:ז׳) תולה ארץ על בלי מ”ה. וכדין אתקיימו תרין עלמין. ביו”ד עלמא דאתי, ובה”א עלמא דא. כלומר במ”י ברא עולם הבא ובמ”ה ברא עולם הזה. ודין הוא רמז עילא ותתא). וּכְדֵין עָבִיד תּוֹלְדוֹת וְנָפַק שְׁמָא שְׁלִים מַה דְּלָא הֲוָה קֳדָם דְּנָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב אֵלֶּה תּוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם, כֻּלְהוּ הֲווּ תַּלְיָין עַד דְּאִתְבְּרֵי שְׁמֵיהּ דְּאַבְרָהָם. כֵּיוָן דְּאִשְׁתְּלִים שְׁמָא דָא דְּאַבְרָהָם, שְׁמָא קַדִּישָׁא אִשְׁתְּלִים. הֲדָא הוּא דִכְתִיב בְּיוֹם עֲשׂוֹת יְיָ אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם.

When we take now the Mim of both MI and MaH and join each to each we have complete the sacred name AeLoHiM and also the name ABRaHaM. According to another view, the Holy One, blessed be He, took MI and joined it to AiLeH, so that there was shaped AeLoHiM; similarly He took MaH and joined it to AiBeR and there was shaped ABRaHaM. And thus He made the world unfold itself, and made the name complete, as it had not been hitherto. This is meant by the verse “These are the generations (i.e. unfoldings) of the heaven and of the earth BeHiBaReaM (when they were created)”. That is, the whole creation was in suspense until the name of ABRaHaM was created, and as soon as the name of Abraham was completed the Sacred Name was completed along with it, as it says further, “in the day that the Lord God made earth and heaven”.’

Introduction, Chapter 10

אִשְׁתַּטַּח רִבִּי חִיָּיא בְּאַרְעָא וּנְשַׁק לְעַפְרָא, וּבְכָה וְאָמַר עַפְרָא עַפְרָא כַּמָּה אַתְּ קְשֵׁי קְדַל, כַּמָּה אַתְּ בַּחֲצִיפוּ. דְּכָל מַחֲמַדֵּי עֵינָא יִתְבְּלוּן בָּךְ, כָּל עַמּוּדֵי נְהוֹרִין דְּעָלְמָא תֵּיכוּל וְתֵידוּק. כַּמָּה אַתְּ חֲצִיפָא, בּוֹצִינָא קַדִּישָׁא דְּהֲוָה נָהִיר עָלְמָא, שַׁלִּיטָא רַבְרְבָא מְמַנָּא דִּזְכוּתֵיהּ מְקַיֵּים עָלְמָא אִתְבְּלֵי בָּךְ. רִבִּי שִׁמְעוֹן נְהִירוּ דְּבוּצִינָא נְהִירוּ דְּעָלְמִין אַנְתְּ בָּלֵי בְּעַפְרָא וְאַנְתְּ קַיַּים וְנָהֵג עָלְמָא. אִשְׁתּוֹמֵם רִגְעָא חָדָא, וְאָמַר עַפְרָא עַפְרָא לָא תִתְגָּאֵי דְּלָא יִתְמַסְּרוּן בָּךְ עַמּוּדִין דְּעָלְמָא דְּהָא רִבִּי שִׁמְעוֹן לָא אִתְבְּלֵי בָּךְ.

R. Hiya then prostrated himself on the earth, kissed the dust, and said weeping: ‘Dust, Dust, how stiffnecked art thou, how shameless art thou that all the delights of the eye perish within thee! All the beacons of light thou consumes and grindest into nothingness. Fie on thy shamelessness! That Sacred Lamp that illuminated the world, the mighty spiritual force by whose merits the world exists, is consumed by thee. Oh, R. Simeon, thou beacon of light, source of light to the world, how hast thou turned to dust, thou leader of the world whilst alive!’ After falling for a moment into a reverie, he continued, ‘O dust, dust! pride not thyself, for the pillars of the world will not be delivered into thy power, nor will R. Simeon perish within thee.’

קָם רִבִּי חִיָּיא וְהֲוָה בָּכֵי. אֲזַל וְרִבִּי יוֹסֵי עִמֵּיהּ. מֵהַהוּא יוֹמָא אִתְעַנֵּי אַרְבְּעִין יוֹמִין לְמֶחמֵי לְרִבִּי שִׁמְעוֹן. אָמְרוּ לֵיהּ לֵית אַנְתְּ רַשַּׁאי לְמֶחֱמֵי לֵיהּ. בְּכָה וְאִתְעַנִּי אַרְבְּעִין יוֹמִין אַחֲרִינִין. אַחֲזִיאוּ לֵיהּ בְּחֶזְוָוא לְרִבִּי שִׁמְעוֹן וְרִבִּי אֶלְעָזָר בְּרֵיהּ, דְּהֲווּ לָעָאן בְּמִלָּה דָא דְּאָמַר רִבִּי יוֹסֵי, וְהֲווּ כַּמָּה אַלְפִין צַיְיתִין לְמִלּוּלֵיהּ.

R. Hiya then arose weeping and set out in company with R. Jose. He fasted from that day for forty days, in order that he might see R. Simeon. ‘Thou canst not see him’ was all the answer to his supplication. He then fasted another forty days, at the end of which he saw in a vision R. Simeon and his son R. Eleazar discussing the very subject which R. Jose had just explained to him, while thousands were looking on and listening.

אַדְהָכִי חֲמָא כַּמָּה גַדְפִין רַבְרְבִין עִלָּאִין וּסְלִיקוּ עֲלַייהוּ רִבִּי שִׁמְעוֹן וְרִבִּי אֶלְעָזָר בְּרֵיהּ וּסְלִיקוּ לִמְתִיבְתָּא דִרְקִיעָא, וְכָל אִלֵּין גַּדְפִין הֲווּ מְחַכָּאן לְהוּ. חֲמָא דְמִתְהַדְּרָן וּמִתְחַדְּשָׁן בְּזִיווֹן וּנְהִירוּ יַתִּיר מִנְהוֹרָא דְזִיוָא דְשִׁמְשָׁא.

Meanwhile, there appeared a host of huge winged celestial beings upon whose wings R. Simeon and his son R. Eleazar were borne aloft into the heavenly Academy, whilst those beings remained at the threshold, awaiting them. Their splendour was constantly renewed, and they radiated a light exceeding that of the sun.

פָּתַח רִבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר יִיִעוּל רִבִּי חִיָּיא וְלֶיחמֵי בְּכְּמָה דְּזַמִּין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְחַדְתָּא אַנְפֵּי צַדִּיקַיָּיא לְזִמְנָא דְּאֲתֵי. זַכָּאָה אִיהוּ מַאן דְּעָאל הָכָא בְּלָא כִסּוּפָא, וְזַכָּאָה מַאן דְּקָאִים בְּהַהוּא עָלְמָא כְּעַמּוּדָא תַּקִּיף בְּכֹלָא. וְחֲמָא דְּהֲוָה עָאל, וְהֲוָה קָם רִבִּי אֶלְעָזָר וּשְׁאָר עַמּוּדִין דְּיָתְבִין תַּמָּן. וְהוּא הֲוָה כְּסִיף וְאַשְׁמִיט גַרְמֵיהּ וְעָאל וְיָתִיב לְרַגְלוֹי דְרִבִּי שִׁמְעוֹן.

R. Simeon then opened his mouth and said, ‘Let R. Hiya enter and behold what the Holy One, blessed be He, has prepared for the rejoicing of the righteous in the world to come. Happy is he who enters here without misgiving, and happy is he who is established as a strong pillar in the world to come.’ On entering he (R. Hiya) noticed that R. Eleazar and the other great scholars that were sitting near him stood up. He drew back in some embarrassment, and sat down at the feet of R. Simeon.

קָלָא נָפַק וְאָמַר מָאִיךְ עֵינָךְ. לָא תִזְקוֹף רֵישָׁךְ, וְלָא תִסְתַּכַּל. מָאִיךְ עֵינוֹי וְחֲמָא נְהוֹרָא דְּהֲוָה נָהִיר לְמֵרָחוֹק. קָלָא אַהֲדַר כְּמִלְקַדְּמִין וְאָמַר עִלָּאִין טְמִירִין סְתִימִין פְּקִיחֵי עֵינָא אִנּוּן דִּמְשָׁטְטִין בְּכָל עָלְמָא אִסְתְּכָּלוּ וְחֲמוּ. תַּתָּאִין (נ”א תנאין) דְּמִיכִין סְתִימִין בְּחוֹרֵיכוֹן אִתְעָרוּ.

A voice thereupon went forth, saying, ‘Lower thine eyes, raise not thy head and do not look.’ He lowered his eyes and discerned a light shining afar. The voice went forth again, saying ‘O, ye unseen celestials, ye open-eyed who sweep to and fro throughout the world, behold and see! O, ye terrestrial beings who are sunk deep in slumber, awake!

מָאן מִנְכוֹן דִּי חֲשׁוֹכָא מְהַפְּכָן לִנְהוֹרָא וְטָעֲמִין מְרִירָא לְמִתְקָא עַד לָא יֵיתוֹן הָכָא. מָאן מִנְּכוֹן דִּמְחַכָּאן בְּכָל יוֹמָא לִנְהוֹרָא דְנָהִיר בְּשַׁעֲתָא דְמַלְכָּא פָּקִיד (ויקהל קצ”ו ע”א) לְאַיַּלְתָּא וְאִתְיַיקַר וְאִתְקְרֵי מַלְכָּא מִכָּל מַלְכִין דְּעָלְמָא. מָאן דְּלָא מְצַפֶּה דָא בְּכָל יוֹמָא בְּהַהוּא עָלְמָא, לֵית לֵיהּ חוּלָקָא הָכָא.

Who among you laboured to turn darkness into light and bitter into sweet before you entered here? Who among you awaited every day the light that shall break forth what time the King shall visit his beloved gazelle, when He will be glorified and called King by all the kings of the world? He who did not thus wait every day in the world below will have no share here.’

אַדְּהָכִי חֲמָא כַּמָּה מִן חַבְרַיָיא סַחֲרָנֵיהּ כָּל אִנּוּן עַמּוּדִין דְּקַיָּימִין. וְחֲמָא דִסְלִיקוּ לוֹן לִמְתִיבְתָּא דִרְקִיעָא. אִלֵּין סַלְקִין וְאִלֵּין נָחֲתִין, וְעֵילָא דְּכוּלְהוּ חֲמָא מָארֵי דְגַדְפֵי דְּהֲוָה אָתֵי

Meanwhile he beheld a number of his colleagues gather round, even all the mighty pillars of wisdom, and he saw them ascend to the heavenly Academy, while others in turn descended. At the head of them all he saw the chief of the winged angels, who approached him and solemnly declared

וְהוּא אוֹמֵי אוֹמָאָה דְּשָׁמַע מֵאֲחוֹרֵי פַּרְגּוֹדָא דְּמַלְכָּא מַפְקַד בְּכָל יוֹמָא וּדְכִיר לְאַיַּלְתָּא דִי שְׁכִיבַת לְעַפְרָא, וּבְעַט בְּעִיטִין בְּהַהוּא שַׁעֲתָא בִּתְלַת (שמות מ”ב) מְאָה וְתִשְׁעִין רְקִיעִין, וְכֻלְהוּ מְרַתְּתִין וְזָעִין קַמֵּיהּ. וְאוֹרִיד דִּמְעִין עַל דָּא, וְנָפְלֵי אִנּוּן דִּמְעִין רְתִיחִין כְּאֶשָׁא לְגוֹ יַמָּא רַבָּא, וּמְאִנּוּן דִּמְעִין קָאִים הַהוּא מְמַנָּא דְיַמָּא וְאִתְקְיַּים וְקָדִישׁ שְׁמֵיהּ דְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא וְקָבִּיל עֲלֵיהּ לְמִבְלַע כָּל מֵימוֹי דִּבְרֵאשִׁית וְיִכְנוֹשׁ לְהוּ לְגַוֵּיהּ בְּשַׁעְתָּא דְיִתְכַּנְשׁוּן כָּל עַמְמַיָּא עַל עַמָּא קַדִּישָׁא, וִינַגְבוֹן מַיָּא, וְיַעַבְרוּן בִּנְגִיבוּ.

that he had heard ‘from behind the curtain’ that the King visits each day and remembers his gazelle which is trodden in the dust, and that at the moment He does so He strikes the three hundred and ninety heavens so they all quake and tremble before Him: for her fate He sheds tears hot as burning fire, which fall into the great sea. From these tears arises and is sustained the presiding genius of the sea, who sanctifies the name of the Holy King, and who has pledged himself to swallow up all the waters of the creation and to gather them all within himself on that day when all the nations shall assemble against the holy people, so that they shall be able to pass on dry land.

אַדְהָכִי שָׁמַע קָלָא דְּאָמַר פַּנּוּן אֲתַר, פַּנּוּן אֲתַר דְּהָא מַלְכָּא מְשִׁיחָא אָתֵי לִמְתִיבְתָּא דְרִבִּי שִׁמְעוֹן בְּגִין דְּכָל צַדִּיקַיָּיא דְּתַמָּן רֵישֵׁי מְתִיבְתָּא וְאִנּוּן מְתִיבְתֵּי דְתַמָּן רְשִׁימִין אִנּוּן. וְכָל אִנּוּן חַבְרִין דִּי בְּכָל מְתִיבְתָּא סַלְקֵי (סלקין) מִמְּתִיבְתָּא דְּהָכָא לִמְתִיבְתָּא דִרְקִיעָא. וּמָשִׁיחַ אָתֵי בְּכָל אִנּוּן מְתִיבְתֵּי וְחָתִים אוֹרַיְיתָא מִפּוּמַיְיהוּ דְרַבָּנָן. וּבְהַהִיא שַׁעֲתָא אָתֵי מָשִׁיחַ מִתְעַטֵּר מִן (נ”א רישי) רֵיחֵי מְתִיבְתֵּי בְּעִטְרִין עִלָּאִין.

Anon he heard a voice proclaiming, ‘Make room, make room, for King Messiah is coming to the Academy of R. Simeon.’ For all the righteous there have been heads of Academies on earth, and have become disciples of the heavenly Academy, and the Messiah visits all these Academies and puts his seal on all the expositions that issue from the mouths of the teachers. The Messiah then entered wearing heavenly diadems, with which he had been crowned by the heads of the Academy.

בְּהַהוּא שַׁעֲתָא קָמוּ כָּל אִנּוּן חַבְרַיָיא וְקָם רִבִּי שִׁמְעוֹן וְהֲוָה סָלִיק נְהוֹרֵיהּ עַד רוּם רָקִיעַ, אָמַר לֵיהּ רִבִּי זַכָּאָה אַנְתְּ דְּאוֹרַיְיתָךְ סָלְקָא בִּתְלַת מְאָה וְשִׁבְעִין נְהוֹרִין, וְכָל נְהוֹרָא וּנְהוֹרָא אִתְפַּרְשַׁת לְשִׁית מְאָה וּתְלֵיסַר טַעֲמִין סָלְקִין וְאִסְתַחְיָין בְּנַהֲרֵי אֲפַרְסְמוֹנָא דַכְיָא. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִיהוּ חָתִים אוֹרַיְיתָא מִמְּתִיבְתָּךְ וּמִמְתִיבְתָּא דְּחִזְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה וּמִגּוֹ מְתִיבְתָּא דְּאֲחִיָּה הַשִּׁילוֹנִי.

All the colleagues stood up, along with R. Simeon, from whom a light shot up to the empyrean. The Messiah said to him, ‘Happy art thou, for thy teaching mounts on high in the form of three hundred and seventy illuminations, and each illumination subdivides itself into six hundred and thirteen arguments, which go up and bathe themselves in streams of pure balsam. And the Holy One, blessed be He, Himself places His seal on the teaching of thy Academy and of the Academy of Hezekiah, King of Judah, and of the Academy of Ahijah of Shiloh.

וְאֲנָא לָא אָתֵינָא לְמִחְתַּם מִמְתִיבְתָּךְ, אֶלָא) מָארֵי דְגַדְפִין אָתֵי הָכָא, דְּהָא יְדַעְנָא דְלָא יֵיעוּל גּוֹ מְתִיבְתֵּי אַחְרִיתִּי אֶלָּא בִּמְתִיבְתָּךְ. בְּהַהִיא שַׁעֲתָא סָח לֵיהּ רִבִּי שִׁמְעוֹן הַהוּא אוֹמָאָה דְּאוֹמֵי מָארֵי דְגַדְּפִין. כְּדֵין אִזְדַּעְזַע מָשִׁיחַ וְאָרִים קָלֵיהּ וְאִזְדַּעְזְעוּ רְקִיעִין וְאִזְדַּעְזַע יַמָּא רַבָּא וְאִזְדַּעְזַע לִוְיָתָן וְחָשִׁיב עָלְמָא לְאִתְהַפְּכָא. אַדְהָכִי חָמָא לְרִבִּי חִיָּיא לְרַגְלוֹי דְרִבִּי שִׁמְעוֹן. אָמַר מָאן יָהִיב הָכָא בַּר נָשׁ לָבִישׁ מַדָּא דְהַהוּא עָלְמָא. אָמַר (ליה) רִבִּי שִׁמְעוֹן דָּא אִיהוּ רִבִּי חִיָּיא נְהִירוּ דְבוּצִינָא דְאוֹרַיְיתָא. אָמַר לֵיהּ יִתְכַּנֵּשׁ הוּא וּבְנוֹי וְלֶיהֱווֹן מִמְתִיבְתָּא דִילָךְ. אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן זִמְנָא יִתְיְיהִיב לֵיהּ.

I come not to set my seal in thy Academy, since it is the chief of the winged angels who comes here; for I know that he does not visit any but thy Academy.’ After that R. Simeon told him what the chief of the winged angels had so solemnly declared. Thereupon the Messiah fell a-quaking, and he cried aloud, and the heavens quivered, and the great sea quaked and the Leviathan trembled, and the world was shaken to its foundations. His eye then fell upon R. Hiya, who was sitting at the feet of R. Simeon. ‘Who has brought here this man,’ he asked, ‘who still wears the raiment of the other world?’ R. Simeon answered, ‘This is the great R. Hiya, the shining lamp of the Torah.’ ‘Let him then,’ said the Messiah, ‘be gathered in, together with his sons, and let them become members of the Academy.’ R. Simeon said, ‘Let a time of grace be granted to him.’

יָהֲבוּ לֵיהּ זִמְנָא וְנָפַק מִתַּמָּן מִזְדַּעְזַע וְזָלְגָן עֵינוֹי דִמְעִין. אִזְדַּעְזַע רִבִּי חִיָּיא וּבְכָה וְאָמַר זַכָּאָה חוּלַקְהוֹן דְּצַדִּיקַיָיא בְּהַהוּא עָלְמָא, וְזַכָּאָה חוּלָקֵיהּ דְּבַר יוֹחָאי דְּזָכָה לְכָךְ. עֲלֵיהּ כְּתִיב, (משלי ח׳:כ״א) לְהַנְחִיל אוֹהֲבַי יֵשׁ וְאוֹצְרוֹתֵיהֶם אֲמַלֵּא.

A time of grace was then granted to him, and he went forth from thence trembling, with tears running from his eyes, saying as he wept, ‘Happy is the portion of the righteous in that world and happy is the portion of the son of Yohai who has merited such glory. It is concerning such as he that it is written, “That I may cause those who love me to inherit a lasting possession; and their treasures will I fill” (Prov. 8, 21.)’

Introduction, Chapter 11

בְּרֵאשִׁית רִבִּי שִׁמְעוֹן פָּתַח (ישעיהו נ״א:ט״ז) וָאָשִׂים דְּבָרַי בְּפִיךָ. כַּמָּה אִית לֵיהּ לְבַר נָשׁ לְאִשְׁתַּדְּלָא בְּאוֹרַיְיתָא יְמָמָא וְלֵילְיָא, בְּגִין דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא צַיִּית לְקָלְהוֹן דְּאִנּוּן דְּמִתְעַסְּקֵי בְּאוֹרַיְיתָא, וּבְכָל מִלָּה דְאִתְחַדָּשׁ בְּאוֹרַיְיתָא עַל יְדָא דְהַהוּא דְּאִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְתָא, עָבִיד רְקִיעָא חָדָא.

IN THE BEGINNING. R. Simeon opened his discourse with the text: And I put my words in thy mouth (Is. 51, 16). He said: ‘How greatly is it incumbent on a man to study the Torah day and night! For the Holy One, blessed be He, is attentive to the voice of those who occupy themselves with the Torah, and through each fresh discovery made by them in the Torah a new heaven is created.

תְּנַן בְּהַהִיא שַׁעֲתָא דְּמִלָּה דְּאוֹרַיְיתָא אִתְחַדְּשַׁת מִפּוּמֵיהּ דְּבַר נָשׁ, הַהִיא מִלָּה סַלְקָא וְאִתְעַתְּדַת קַמֵּיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא נָטִיל לְהַהִיא מִלָּה וְנָשִׁיק לָהּ וְעַטַּר לָהּ בְּשִׁבְעִין עִטְרִין גְּלִיפִין וּמְחַקְּקָן. וּמִלָּה דְּחָכְמְתָא דְּאִתְחַדְּשָׁא, סַלְקָא וְיַתְבָא עַל רֵישָׁא דְּצַדִּיק חַי עַלְמִין. וְטָסָא מִתַּמָּן וְשָׁטָא בְּשִׁבְעִין אֶלֶף עַלְמִין וּסְלִיקַת לְגַבֵּי עַתִּיק יוֹמִין. וְכָל מִלִּין דְּעַתִּיק יוֹמִין מִלִּין דְּחָכְמְתָא אִנּוּן בְּרָזִין סְתִימִין עִלָּאִין.

Our teachers have told us that at the moment when a man expounds something new in the Torah, his utterance ascends before the Holy One, blessed be He, and He takes it up and kisses it and crowns it with seventy crowns of graven and inscribed letters. When a new idea is formulated in the field of the esoteric wisdom, it ascends and rests on the head of the “Zaddik, the life of the universe”, and then it flies off and traverses seventy thousand worlds until it ascends to the “Ancient of Days”. And inasmuch as all the words of the “Ancient of Days” are words of wisdom comprising sublime and hidden mysteries,

וְהַהִיא מִלָּה סְתִימָא דְחָכְמְתָא דְּאִתְחַדְּשַׁת הָכָא כַּד סַלְקָא אִתְחַבְּרַת בְּאִנּוּן מִלִּין (דרזין) דְּעַתִּיק יוֹמִין וְסַלְקָא וְנַחְתָא בַּהֲדַיְיהוּ וְעָאלַת בְּתַמְנֵיסַר עָלְמִין גְּנִיזִין (ישעיהו ס״ד:ג׳) דְּעַיִן לא רָאֲתָה אֱלהִים זוּלָתֶךָ. נַפְקֵי מִתַּמָּן וְשָׁטָאן וְאַתְיָין מְלֵיאָן וּשְׁלֵמִין וְאִתְעַתָּדוּ קַמֵּי עַתִּיק יוֹמִין. בְּהַהִיא שַׁעֲתָא אָרַח עַתִּיק יוֹמִין בְּהַאי מִלָּה וְנִיחָא קַמֵּיהּ מִכֹּלָא. נָטִיל לְהַהִיא מִלָּה וְאַעְטַר לָהּ (שמות י”ד) בִּתְלַת מְאָה וְשִׁבְעִין אֶלֶף עִטְרִין. הַהִיא מִלָּה טָסַת וְסַלְקָא וְנַחְתָא וְאִתְעֲבִידָא רְקִיעָא חָדָא.

that hidden word of wisdom that was discovered here when it ascends is joined to the words of the “Ancient of Days”, and becomes an integral part of them, and enters into the eighteen mystical worlds, concerning which we read “No eye hath seen beside thee, O God” (Ibid. 64, 3). From thence they issue and fly to and fro, until finally arriving, perfected and completed, before the “Ancient of Days”. At that moment the “Ancient of Days” savours that word of wisdom, and finds satisfaction therein above all else. He takes that word and crowns it with three hundred and seventy thousand crowns, and it flies up and down until it is made into a sky.

וְכֵן כָּל מִלָּה וּמִלָּה דְּחָכְמְתָא (ס”א אתעבדין) (ס”א רקיעין) קַיָּימִין בְּקִיּוּמָא שְׁלִים קַמֵּי עַתִּיק יוֹמִין. וְהוּא קָרֵי לוֹן שָׁמַיִם חֲדָשִׁים, שָׁמַיִם מְחוּדָשִׁים, סְתִימִין דְּרָזִין דְּחָכְמְתָא עִלָּאָה. וְכָל אִנּוּן שְׁאָר מִלִּין דְּאוֹרַיְיתָא דְּמִתְחַדְּשִׁין קַיָּימִין קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְסָלְקִין וְאִתְעֲבִידוּ אַרְצוֹת הַחַיִּים. וְנַחְתִין וּמִתְעַטְּרִין לְגַבֵּי אֶרֶץ חַד, וְאִתְחַדַּשׁ וְאִתְעֲבִיד כֹּלָא אֶרֶץ חֲדָשָׁה מֵהַהִיא מִלָּה דְּאִתְחַדַּשׁ בְּאוֹרַיְיתָא.

And so each word of wisdom is made into a sky which presents itself fully formed before the “Ancient of Days”, who calls them “new heavens”, that is, heavens created out of the mystic ideas of the sublime wisdom. As for the other new expositions of the Torah, they present themselves before the Holy One, blessed be He, and ascend and become “earths of the living”, then they descend and become absorbed into one earth, whereby a new earth emerges through that new discovery in the Torah.

וְעַל דָּא כְּתִיב, (ישעיהו ס״ו:כ״ב) כִּי כַּאֲשֶׁר הַשָּׁמַיִם הַחֲדָשִׁים וְהָאָרֶץ הַחֲדָשָׁה אֲשֶׁר אֲנִי עוֹשֶׂה עוֹמְדִים לְפָנַי וְגו’. עָשִׂיתִי לָא כְּתִיב אֶלָּא עוֹשֶׂה, דְּעֲבִיד תָּדִיר מֵאִנּוּן חִדּוּשִׁין וְרָזִין דְּאוֹרַיְיתָא. וְעַל דָּא כְּתִיב, (ישעיהו נ״א:ט״ז) וָאָשִׂים דְּבָרַי בְּפִיךָ וּבְצֵל יָדִי כִּסִּיתִיךָ לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסוֹד אָרֶץ. הַשָּׁמַיִם לָא כְּתִיב אֶלָּא שָׁמָיִם.

This is implied in the verse, “For as the new heavens and the new earth, which I am making, rise up before me, etc.” (Ibid. 66, 22). It is not written “I have made”, but “I am making”, signifying continual creation out of the new ideas discovered in the Torah. Further, it is written, “And I have placed my words in thy mouth, and with the shadow of my hand have I covered thee, to plant a heaven and to lay the foundations of an earth” (Ibid. 51, 16). It does not say “the heaven”, but “a heaven”.

אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר מַהוּ וּבְצֵל יָדִי כִּסִּיתִיךָ. אָמַר לֵיהּ בְּשַׁעֲתָא דְאִתְמָסַר אוֹרַיְיתָא לְמשֶׁה, אָתוּ כַּמָּה רִבּוֹא דְּמַלְאֲכֵי עִלָּאִין לְאוֹקְדָא לֵיהּ בְּשַׁלְהוֹבָא דְפוּמְהוֹן, עַד דְּחֲפָא עֲלֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְהַשְׁתָּא דְהַאי מִלָּה סָלְקָא וְאִתְעַטְּרַת וְקָיְימָא קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אִיהוּ חָפֵי עַל הַהִיא מִלָּה וְכַסֵּי עַל הַהוּא בַּר נָשׁ דְּלָא יִשְׁתְּמוֹדַע לְגַבַּיְיהוּ אֶלָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְלָא יְקַנְּאוּן לְגַבֵּיהּ עַד דְּאִתְעֲבִיד מֵהַהִיא מִלָּה שָׁמַיִם חֲדָשִׁים וְאֶרֶץ חֲדָשָׁה הֲדָא הוּא דִכְתִיב וּבְצֵל יָדִי כִּסִּיתִיךָ לִנְטוֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסוֹד אָרֶץ. מִכָּאן דְּכָל מִלָּה דְסָתִים מֵעֵינָא סָלְקָא לְתוֹעַלְתָּא עִלָּאָה הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ישעיהו נ״א:ט״ז) וּבְצֵל יָדִי כִּסִּיתִיךָ. וְאַמַּאי אִתְחֲפֵי וְאִתְכַּסֵּי מֵעֵינָא, בְּגִין לְתוֹעַלְתָּא עִלָּאָה. הֲדָא הוּא דִכְתִיב לִנְטוֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסוֹד אָרֶץ כְּמָה דְּאִתְּמָר.

Said R. Eleazar: ‘What signifies “with the shadow of my hand have I covered thee”? ‘He replied: ‘When the Torah was delivered to Moses, there appeared myriads of heavenly angels ready to consume him with their fiery breath, but the Holy One, blessed be He, sheltered him. Similarly now when the new word ascends and is crowned and presents itself before the Holy One, blessed be He, He covers and protects that word, and also shelters the author of that word, so that the angels should not become aware of him and so be filled with jealousy, until that word is transformed into a new heaven and a new earth. That is the meaning of the passage “and with the shadow of my hand have I covered thee, to plant a heaven and to lay the foundations of an earth”. From this we learn that each word of which the purpose is not obvious contains some lesson of special value, as it is written: “And with the shadow of my hand have I covered thee.” Why is it covered and hidden from our view? For an ulterior purpose, to wit, “to plant a heaven and to lay the foundation of an earth”, as already explained.

וְלֵאמֹר לְצִיּוֹן עַמִּי אָתָּה. וְלֵאמֹר לְאִנּוּן תַּרְעִין וּמִלִּין דִּמְצוּיָינִין אִלֵּין עַל אִלֵּין עַמִּי אָתָּה. אַל תִּקְרֵי (בתיקון יח דף לה ב) עַמִּי אָתָּה, אֶלָּא עִמִּי אָתָּה לְמֶהוֵי שׁוּתָּפָא עִמִּי, מָה אֲנָא בְּמִלּוּלָא דִילִי עֲבָדִית שָׁמַיִם וָאָרֶץ כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (תהילים ל״ג:ו׳) בִּדְבַר יְיָ שָׁמַיִם נַעַשִׂוּ, אוּף הָכִי אַתְּ. זַכָּאִין אִנּוּן דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא. וְאִי תֵימָא דְּמִלָּה דְכָל בַּר נָשׁ דְּלָא יָדַע עָבִיד דָּא.

The verse continues: “And to say to Zion thou art ‘Ami, my people” (Ibid.). This means, to say to those gates of study and those words of Zion (distinction) “thou art ‘Ami”. The word ‘Ami (my people) may be read ‘Imi (with me), meaning “to be a collaborator with Me”; for just as I made heaven and earth by a word, as it says: “By the word of the Lord the heavens were made” (Ps. 33, 6), So dost thou. Happy are those who devote themselves to the study of the Torah! You should not think, however, that all this applies even to one who is no true scholar.

תָּא חֲזֵי, הַהוּא דְּלָאו אָרְחֵיהּ (יתרו פ”ז א) בְּרָזִין דְּאוֹרַיְיתָא וְחִדֵּשׁ מִלִּין דְּלָא יְדַע עַל בּוּרְיֵיהוֹן כְּדְקָא יְאוּת, הַהִיא מִלָּה סַלְקָא וְנָפִיק לְגַבֵּי הַהִיא מִלָה (משלי ט״ז:כ״ח) אִישׁ תַּהְפּוּכוֹת לְשׁוֹן שָׁקֶר, מִגּוֹ נוּקְבָא דִתְהוֹמָא רַבָּא וְדָלִיג חֲמֵשׁ מְאָה פַּרְסֵי לְקַבְּלָא לְהַהִיא מִלָּה וְנָטִיל לָהּ וְאָזִיל בְּהַהִיא מִלָּה לְגוֹ נוּקְבֵיהּ וְעָבִיד בָּהּ רְקִיעָא דְשָׁוְא דְּאִקְרֵי תֹּהוּ.

Not so. When one who is a stranger to the mysteries of the Torah makes pseudo-discoveries based on an incomplete understanding, that “word” rises, and is met by the perverse One, the Demon of the false tongue, who emerges from the cavern of the great abyss and makes a leap of five hundred parasangs to receive that word. He takes it and returns with it to his cavern, and shapes it into a spurious heaven which is called Tohu (chaos).

וְטָס בְּהַהוּא רְקִיעָא הַהוּא אִישׁ תַּהְפּוּכוֹת שִׁיתָּא אַלְפֵי פַּרְסֵי בְּזִמְנָא חָדָא. כֵּיוָן דְּהַאי רְקִיעָא דְשָׁוְא קָאִים נָפְקַת מִיָּד (פקודי ער”ה) אֵשֶׁת זְנוּנִים וְאַתְקִיף בְּהַהוּא רְקִיעָא דְשָׁוְא (נ”א היא) (נ”א ואיש תהפוכות) וְאִשְׁתַּתְּפַת בֵּיהּ וּמִתַּמָּן נָפְקַת וְקָטְלַת כַּמָּה אֲלָפִין וְרִבְוָון, בְּגִין דְּכַד קָיְימַת בְּהַהוּא רְקִיעָא אִית לָהּ רְשׁוּ וִיכָלְתָּא לְמֶהֱוֵי טָס כָּל עָלְמָא בְּרִגְעָא חֲדָא.

That Demon then traverses in one swoop the whole of that heaven, a space of six thousand parasangs. As soon as that heaven is formed, the Harlot emerges, and lodges herself in it, and joins forces with it, and issuing from thence she slays thousands and tens of thousands. For as long as she is lodged in that heaven she has authority and power to swoop through the world in the twinkling of an eye.

וְעַל דָּא כְּתִיב, (ישעיהו ה׳:י״ח) הוֹי מוֹשְׁכֵי הֶעָוֹן בְּחַבְלֵי הַשְּׁוָא. הֶעָוֹן דָּא דְכוּרָא. וְכַעֲבוֹת הָעֲגָלָה חַטָּאָה. מַאן חַטָּאָה, דָּא נוּקְבָא דְאִקְרֵי חַטָּאָה. אִיהוּ מָשִׁיךְ הַהוּא דְאִקְרֵי עָוֹן בְּאִנּוּן חַבְלֵי הַשָּׁוְא. וּלְבָתַר כַּעֲבוֹת הָעֲגָלָה חַטָּאָה, לְהַהִיא נוּקְבָא דְאִקְרֵי חַטָּאָה, דְּתַמָּן אִתְתַּקְפַת לְמֶהוֵי טָס לְקַטְלָא בְּנֵי נָשָׁא. וְעַל דָּא (משלי ז׳:כ״ו) כִּי רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה, מַאן הִפִּילָה, דָּא הַהִיא חַטָּאָה דְּקָטְלִית בְּנֵי נְשָׁא. מָאן גָּרִים דָּא, תַּלְמִיד חָכָם דְּלָא מָטֵי לְהוֹרָאָה וּמוֹרֶה, רַחֲמָנָא לִשֵּׁזְבָן.

This is implied in the words, “Woe unto them that draw iniquity with cords of vanity” (Is. 5, 18). The word for “iniquity”, ‘Avon, being of the masculine gender, designates the Demon. In the next part of the verse, “and sin, as it were, with a cart rope”, the word for “sin”, hattaah, being of the feminine gender, signifies the female, the Harlot who rushes to execute slaughter on the sons of men. Concerning her we also read, “For she hath caused to fall many deadly wounded” (Prov. 7, 26), namely, that hattaah (sin) who slays the sons of men. And the ultimate cause is the unripe scholar who is not qualified to teach and yet does so. May God save us from him!’

אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן לְחַבְרַיָא בְּמָטוּתָא מִנַּיְיכוֹ דְּלָא תַפְקוּן מִפּוּמַיְיכוּ מִלָּה דְאוֹרַיְיתָא דְלָא (יתרו פ”ז א’) יְדַעְתּוּן וְלָא שְׁמַעְתּוּן מֵאִילָנָא רַבְרְבָא כְּדְקָא יְאוּת, בְּגִין דְּלָא תֶהווֹן גָּרְמִין לְהַהוּא חַטָּאָה לְקַטְלָא אֻכְלוֹסִין דְּבַּר נָשׁ לְמַגָּנָא. פָּתְחוּ כֻּלְהוֹן וְאָמְרוּ רַחֲמָנָא לִשֵּׁזְבָן, רַחֲמָנָא לִשֵּׁזְבָן.

Said R. Simeon to the colleagues: ‘I beseech you not to let fall from your mouth any word of the Torah of which you are not certain and which you have not learnt correctly from a “great tree”, so that you may not be the cause of that Harlot slaying multitudes of the sons of men.’ They answered in unison, ‘God forbid, God forbid!’

תָּא חֲזֵי, בְּאוֹרַיְיתָא בָּרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָלְמָא, וְהָא אוּקְמוּהָ דִּכְתִיב, (משלי ח׳:ל׳) וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן וָאֶהְיֶה שַׁעֲשׁוּעִים יוֹם יוֹם וְאִיהוּ אִסְתַּכַּל בָּהּ זִמְנָא וּתְרֵין וּתְלָתָא וְאַרְבַּע זִמְנִין, וּלְבָתַר אָמַר לוֹן, וּלְבָתַר עָבִיד בָּהּ עֲבִידְתָּא. לְאוּלְפָא לִבְנֵי נָשָׁא דְּלָא יִיִתוֹן לְמִטְעֵי בָּהּ. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (איוב כ״ח:כ״ז-כ״ח) אָז רָאָהּ וַיְסַפְּרָהּ הכִינָהּ וְגַם חֲקָרָהּ וַיֹּאמֶר לָאָדָם.

R. Simeon proceeded: ‘See now, it was by means of the Torah that the Holy One created the world. That has already been derived from the verse, “Then I was near him as an artisan, and I was daily all his delight” (Prov. 8, 30). He looked at the Torah once, twice, thrice, and a fourth time. He uttered the words composing her and then operated through her. That is a lesson for men, how to study the Torah properly. This lesson is indicated by the verse, “Then did he see, and declare it; he established it, yea, and searched it out.” (Job. 28, 27).

וְלָקֳבֵיל אַרְבַּע זִמְנִין אִנּוּן דִּכְתִיב, אָז רָאָהּ, וַיְסַפְּרָהּ, הכִינָהּ, וְגַם חֲקָרָהּ, בָּרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מַה דְּבָרָא. וְעַד לָא אַפִּיק עֲבִידְתֵּיהּ, אָעִיל אַרְבַּע תֵּבִין בְּקַדְמִיתָא דִּכְתִיב בְּ’רֵאשִׁית בָּ’רָא אֱ’לֹהִים אֶ’ת, הָא אַרְבַּע. וּלְבָתַר הַשָּׁמַיִם. אִנּוּן לָקֳבֵיל אַרְבַּע זִמְנִין דְּאִסְתַּכַּל קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּאוֹרַיְתָא עַד לָא יָפִּיק עֲבִידְתֵּיהּ לְאוּמְנוּתֵיהּ.

Seeing, declaring, establishing and searching out correspond to these four operations which the Holy One, blessed be He, went through before entering on the work of creation. Hence the account of the creation commences with the four words Bereshith Bara Aelohim Aith (“In-the-beginning created God the”), before mentioning “the heavens”, thus signifying the four times which the Holy One, blessed be He, looked into the Torah before He performed His work.’

Introduction, Chapter 12

רִבִּי אֶלְעָזָר הֲוָה אָזִיל לְמֶחמֵי לְרִבִּי יוֹסֵי בְּרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקוֹנְיָא חֲמוֹי וְרִבִּי אַבָּא בַּהֲדֵיהּ, וְהֲוָה טָעִין חַד גַּבְרָא אֲבַּתְרַיְיהוּ. אָמַר רִבִּי אַבָּא נִפְתַּח פִּתְחִין דְּאוֹרַיְיתָא דְּהָא שַׁעֲתָא וְעִדָּנָא הוּא לְאִתְתַּקָּנָא בְאָרְחָן.

R. Eleazar was journeying to visit his father-in-law, R. Jose, son of R. Simeon son of Lakunya. He was accompanied by R. Abba, and another man was leading their baggage-ass behind them. Said R. Abba, ‘Let us open a discourse on the Torah, the time and place being propitious.’

פָּתַח רִבִּי אֶלְעָזָר וְאָמַר (ויקרא י״ט:ל׳) אֶת שַׁבְּתוֹתַי תִּשְׁמוֹרוּ. תָּא חֲזֵי, בְּשִׁית יוֹמִין בְּרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָלְמָא. וְכָל יוֹמָא וְיוֹמָא גָלֵי עֲבִידְתֵּיהּ וְיָהַב חֵילֵיהּ בְּהַהוּא יוֹמָא. אֵימָתַי גָּלֵי עֲבִידְתֵּיהּ וְיָהַב חֵילֵיהּ. בְּיוֹמָא רְבִיעָאָה. בְּגִין דְּאִנּוּן תְּלַת יוֹמִין קַדְמָאִין כּוּלְהוּ הֲווּ סְתִימִין וְלָא אִתְגָּלוּ, כֵּיוָן דְּאֲתָא יוֹמָא רְבִיעָאָה אַפִּיק עֲבִידְתָּא וְחֵילָא דְּכוּלְהוּ.

R. Eleazar then began thus: ‘It is written: Ye shall keep my Sabbaths (Lev. 19, 30). Consider this: the Holy One, blessed be He, created the world in six days and each day revealed a part of His work, and functioned through the energy imparted to it. But none of the work was actually disclosed nor the energy functioning until the fourth day. The first three days were undisclosed and imperceptible, but when the fourth day came the product and energy of all of them was brought out into the open.

דְּהָא אֶשָׁא וּמַיָא וְרוּחָא אַף עַל גַּב דְּאִנּוּן תְּלַת יְסוֹדִין עִלָּאִין, כֻּלְהוּ תַּלְיָין, וְלָא אִתְגְּלִי עֲבִידְתָּא דִלְהוֹן, עַד דְּאַרְעָא גָּלֵי לוֹן, כְּדֵין אִתְיְדַע אוּמְנוּתָא דְּכָל חַד מִנַּיְיהוּ.

Fire, water, and air, as three primordial elements, were still in suspense, their activity not having become visible until the earth disclosed them and so made knowable the workmanship of each one of them.

וְאִי תֵימָא הָא בְּיוֹמָא תְּלִיתָאָה הֲוָה דִּכְתִיב תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא וּכְתִיב וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ (דשא). אֶלָּא הַאי אַף עַל גַּב דִּכְתִיב בְּיוֹמָא תְּלִיתָאָה, רְבִיעָאָה הֲוָה וְאִתְכְּלִיל בְּיוֹמָא תְּלִיתָאָה לְמֶהֱוֵי חַד בְּלָא פִּירוּדָא. וּלְבָתַר יוֹמָא רְבִיעָאָה אִתְגְּלִי עֲבִידְתֵּיהּ לְאַפָּקָא אוֹמָנָא לְאוּמָנוּתֵיהּ דְּכָל חַד וְחַד. בְּגִין דְּיוֹמָא רְבִיעָאָה אִיהוּ רַגְלָא רְבִיעָאָה דְּכֻּרְסְיָיא עִלָּאָה.

You may object that in the account of the third day it is written, “Let the earth put forth grass”, as well as “And the earth put forth”. The answer is that, though ascribed to the third day, this actually took place on the fourth day, and it was included in the account of the third day merely to indicate the unbroken continuity of the creation. From the fourth day onwards He disclosed His work and produced an artificer for the function of each one (for the fourth day is the symbol of the fourth leg of the celestial Throne).

וְכָל עֲבִידְתַּיְיהוּ דְּכֻלְהוּ בֵּין יוֹמִין קַדְמָאִין וּבֵין יוֹמִין בַּתְרָאִין הֲווּ תַּלְיָין בְּיוֹמָא דְשַׁבָּתָּא הֲדָא הוּא דִכְתִיב (בראשית ב׳:ב׳) וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, דָּא שַׁבָּת, וְדָא הוּא רַגְלָא רְבִיעָאָה דְּכֻּרְסְיָיא.

Furthermore, the activities of all the days, whether of the first or the second triad, were made dependent on the day of the Sabbath, as it is written, “And on the seventh day God finished.” This is the Sabbath, and this is the fourth foot of the celestial Throne.

וְאִי תֵימָא אִי הָכִי, מַהוּ אֶת שַׁבְּתוֹתַי תִּשְׁמוֹרוּ תְּרֵין. אֶלָּא שַׁבָּת (תרומה קל”ה ב) דְּמַעֲלֵי שַׁבְּתָא וְשַׁבַּתָּא דְיוֹמָא מַמָּשׁ לֵית לוֹן פִּירוּדָא.

What, then, you may ask, is implied in “My Sabbaths ye shall observe”, which seems to point to two Sabbaths? The answer is that the plural form indicates the eve of Sabbath and the Sabbath itself, which merge into each other without a break.’

אָמַר (להו) הַהוּא טַיְיעָא דְּהֲוָה טָעִין בַּתְרַיְיהוּ, וּמַהוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ. אָמַר לֵיהּ דָּא קִדּוּשָׁא דְשַׁבָּת. אָמַר לֵיהּ וּמַהוּ קִדּוּשָׁא דְּשַׁבָּת. אָמַר לֵיהּ דָּא קִדּוּשָׁא דְּאִתְמַשְּׁכָא (עליה) מִלְּעֵילָא. אָמַר לֵיהּ אִי הָכִי עֲבֵידַת לְשַׁבָּת דְּלָאו אִיהוּ קֹדֶשׁ, אֶלָּא קִדּוּשָׁא דְּשַׁרְיָא עֲלוֹי מִלְּעֵילָא. אָמַר רִבִּי אַבָּא וְהָכִי הוּא (ישעיהו נ״ח:י״ג) וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עוֹנְג לִקְדוֹשׁ יְיָ מְכוּבָּד, אִדְכַּר שַׁבָּת לְחוּד וּקְדוֹשׁ ה’ לְחוּד. אָמַר לֵיהּ אִי הָכִי מַאן קְדוֹשׁ ה’. אָמַר לֵיהּ קְדוּשָׁא דְּנַחֲתָא מִלְּעֵילָא וְשַׁרְיָא עֲלֵיהּ. אָמַר לֵיהּ אִי קְדוּשָׁא דְאִתְמַשְּׁכָא מִלְּעֵילָא אִקְרֵי מְכוּבָּד אִתְחַזֵּי דְּשַׁבָּת לָאו אִיהוּ מְכוּבָּד וּכְתִיב וְכִבַּדְתּוֹ. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר לְרִבִּי אַבָּא אַנַח לְהַאי גַבְרָא דְּמִלָּה (חדתא) דְחָכְמְתָא אִית בֵּיהּ דְּאֲנַן לָא יְדַעְנָא בָהּ. אָמְרוּ לֵיהּ אֵימָא אַנְתְּ.

At this point the driver who was following them interposed with the question: ‘What is meant by “And ye shall reverence my sanctuary” (Ibid.)? R. Abba replied: ‘This designates the sanctity of the Sabbath.’ ‘What then,’ he said, ‘is the sanctity of the Sabbath?’ ‘It is the sanctity which was conferred upon it from above.’ ‘If that is so’ (argued the stranger) ‘thou makest the Sabbath to possess no sanctity of its own but only such as rests on it from above.’ ‘It is indeed so’ (said R. Abba), ‘as it is written, “And call the Sabbath a delight, and the holy of the Lord honourable” (Is. 58, 13), where the “Sabbath” and the “holy of the Lord” are mentioned each separately.’ ‘What, then, is the “holy of the Lord”?’ ‘It is the holiness which descends from above to rest on it.’ ‘But’ (argued the stranger) ‘if the holiness emanating from on high is called “honourable”, evidently the Sabbath itself is not so called, and yet it is written, “And thou shalt honour it” (Ibid.).’ Said R. Eleazar to R. Abba, ‘Cease arguing with that man, for he seems to know some mystery of which we are ignorant.’ They then said to him: ‘Say what thou hast to say.’

פָּתַח וְאָמַר, (ויקרא יט) אֶת שַׁבְּתוֹתַי. אֶת לְאַסְגָּאָה תְּחוּם שַׁבָּת דְּאִיהוּ תְּרֵין אַלְפִין אַמִּין לְכָל סִטְרָא (ויקהל ר”ז א). וּבְגִין כָּךְ אַסְגֵי אֶת. שַׁבְּתוֹתַי (נ”א דא) שַׁבָּת עִלָּאָה וְשַׁבָּת תַּתָּאָה דְּאִנּוּן תְּרֵין כְּלִילָן כְּחֲדָא וּסְתִימִין כְּחֲדָא.

He commenced thus: ‘It is written: ‘eth Shabthothai (“My sabbaths”) (Lev. 19, 30). The particle eth indicates that in the precept of the Sabbath is to be included the limit of the Sabbath walk, which is two thousand cubits in all directions.”My Sabbaths” is a reference to the higher Sabbath and the lower Sabbath, which are two joined together as one.

אִשְׁתָּאַר שַׁבָּת (יתרו צ”ב א’ בר”מ) אָחֳרָא דְּלָא אִדְכַּר וְהֲוָה בְּכִסּוּפָא. אָמְרָה קַמֵּיהּ מָארֵי דְעָלְמָא מִיּוֹמָא דְּעַבְדַּת לִי שַׁבָּת אִתְקָרֵינָא וְיוֹמָא לָאו אִיהוּ בְּלָא לֵילְיָא. אָמַר לָהּ בְּרַתִּי שַׁבָּת אַנְתְּ וְשַׁבָּת קָרֵינָא לָךְ, אֲבָל הָא אֲנָא מְעַטֵּר לָךְ בְּעִטְרָא עִלָּאָה יַתִּיר. אַעֲבַר כְּרוֹזָא וְאָמַר מִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ. וְדָא שַׁבָּת דְּמַעֲלֵי שַׁבַּתָּא דְּאִיהִי יִרְאָה, וְשַׁרְיָא בָהּ יִרְאָה. וּמָאן אִיהוּ. דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַכְלִיל וְאָמַר אֲנִי ה’. וְאֲנָא שְׁמַעְנָא מֵאַבָּא דְּאָמַר הָכִי. וְדַיֵּיק אֶת לְאַסְגָּאָה תְּחוּם שַׁבָּת. שַׁבְּתוֹתַי דָּא עִגּוּלָא (רכ”ט א’, תצוה ק”פ א’, ויקהל ר”ה א) וְרִבּוּעַ דִּלְגוֹ, וְאִנּוּן תְּרֵין. וּלְקֳבֵיל אִנּוּן תְּרֵין אִית תְּרֵי קְדוּשָׁתֵי דְּאִית לָנוּ לְאַדְכָּרָא, חַד וַיְכֻלּוּ, וְחַד קָדוֹשׁ. וַיְכֻלּוּ אִית בֵּיהּ תְּלָתִין וְחֲמֵשׁ תֵּיבִין. וּבִקְדוּשָׁה (ובקידושא) דְּאֲנַן מְקַדְּשִׁין תְּלָתִין וְחֲמֵשׁ תֵּיבִין. וְסָלִיק כֹּלָּא לְשִׁבְעִין שְׁמָהָן דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּכְנְסֶת יִשְׂרָאֵל אִתְעַטַּר בְּהוּ.

There was still one Sabbath left unmentioned. Feeling humiliated, she pleaded before the Creator, saying, “O Lord of the universe, since the time when Thou didst create me, I have been called merely ‘day of Sabbath’, but surely a day must have for companion a night.” Said the Lord to her, “O my daughter, thou art Sabbath, and Sabbath I will call thee. But I will confer on thee an even more glorious crown.” He then made proclamation, “And ye shall fear my sanctuary” (Ibid.). This is a reference to the Sabbath of the eve of Sabbath, which inspires fear, and upon which fear rests. And it is the Holy One, blessed be He, Himself who identified Himself with her, saying “I am the Lord” (Ibid.). I have further heard’ (continued the stranger) ‘the following exposition from my father. He stressed the particle eth as signifying the limit of the Sabbath walk. “My Sabbaths,” he said, denotes the circle and the square within, and corresponding to these two the sanctification recital consists of two parts, one the verses Genesis 2, 1-3, commencing Vaikhulu (and were completed) and the other the sanctification proper (Kiddush). Vaikhulu contains thirty-five words, and the Kiddush contains thirty five words, making together seventy, corresponding to the seventy names of the Holy One, blessed be He, by which the congregation of Israel is crowned.

וּבְגִין דְּעִגּוּלָא וְרִבּוּעָא דָא אִנּוּן שַׁבְּתוֹתַי, כְּלִילָן תַּרְוַיְיהוּ בְּשָׁמוֹר דִּכְתִיב תִּשְׁמוֹרוּ. דְּהָא שַׁבָּת עִלָּאָה הָכָא לָא אִתְכְּלִיל בְּשָׁמוֹר אֶלָּא בְּזָכוֹר, דְּהָא מַלְכָּא עִלָּאָה בְּזָכוֹר אִסְתָּיָּים. וְעַל דָּא אִקְרֵי מַלְכָּא דִּשְׁלָמָא דִילֵיהּ, וּשְׁלָמָא דִילֵיהּ זָכוֹר אִיהוּ. וְעַל דָּא לֵית מַחְלוֹקֶת לְעֵילָא.

On account of this circle and square, the Sabbaths here referred to come under the injunction of the word “keep” used in the second version of the Ten Commandments (Deut. 5, 12) as it is written here, “ye shall keep my Sabbaths”. For the other, the highest Sabbath does not come under the injunction of Shamor (keep), but is under that of Zakhor (remember), which is used in the first version of the Ten Commandments (Exod. 20, 8), since the Supreme King is hinted at in the word Zakhor (remember). For this reason He is called “the King with whom Peace dwells”, and His peace is within the injunction of zakhor (remember). And this is why there is no contention in the supernal realm,

בְּגִין דִּתְרֵין שְׁלוֹמוֹת לְתַתָּא חַד יַעֲקֹ”ב וְחַד יוֹסֵ”ף. וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב תְּרֵי זִמְנֵי (ישעיהו נ״ז:י״ט) שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב. לָרָחוֹק דָּא יַעֲקֹב, וְלַקָּרוֹב דָּא יוֹסֵף. לָרָחוֹק כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (ירמיהו ל״א:ג׳) מֵרָחוֹק יְיָ נִרְאָה לִי (שמות ב׳:ד׳) וַתֵּתַצַּב אֲחוֹתוֹ מֵרָחוֹק. וְלַקָּרוֹב כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (דברים ל״ב:י״ז) חֲדָשִׁים מִקָּרוֹב בָּאוּ. מֵרָחוֹק דָּא נְקוּדָה עִלָּאָה דְקַיְימָא בְּהֵיכָלֵיהּ.

because of the twofold peace here below, one for Jacob and one for Joseph, as it is written, “Peace, Peace, to him that is far off and to him that is near” (Is. 57, 19): “to him that is far of” refers to Jacob, “and to him that is near” refers to Joseph. “To him that is far” is parallel to “From afar the Lord appeared unto me” (Jer. 31, 3), as well as to “And his sister stood afar off’ (Exod. 2, 4); “and to him that is near” is parallel to “new gods who came up since a near time” (Deut. 32, 17). “From afar” signifies the supernal point which is situated in His palace,

וְעַל דָּא כְּתִיב תִּשְׁמוֹרוּ אִתְכְּלִיל בְּשָׁמוֹר. (ואתחנן ר”ס) וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ דָּא נְקוּדָה דְקַיְימָא בְּאֶמְצָעִיתָא דְּאִית לְדַחֲלָא מִנָּהּ יַתִּיר מִכֹּלָּא דְּעָנְשֵׁיהּ מִיתָה. וְהַיְינוּ דִכְתִיב, (שמות ל״א:י״ד) מְחַלֲּלֶיהָ מוֹת יוּמָת. מָאן מְחַלֲּלֶיהָ. מָאן דְּעָאל לְגוֹ חָלָל דְּעִגּוּלָא וְרִבּוּעָא לְאֲתַר דְּהַהוּא דִנְקוּדָה (נקודה) שַׁרְיָא (ביה) וּפָגִים בֵּיהּ מוֹת יוּמָת. וְעַל דָּא כְּתִיב תִּירָאוּ. וְהַהִיא נְקוּדָה אִקְרֵי אֲנִי, וְעֲלָהּ שַׁרְיָא הַהוּא דְּסָתִים עִלָּאָה דְּלָא אִתְגַּלְּיָא וְהַיְינוּ יְיָ וְכֹלָּא חַד. נָחֲתוּ רִבִּי אֶלְעָזָר וְרִבִּי אַבָּא וּנְשָׁקוּהוּ. אָמְרוּ וּמַה כָּל חָכְמְתָא דָא אִית תְּחוֹת יְדָךְ וְאַתְּ טָעִין אַבַּתְרִין. אָמְרוּ לֵיהּ מָאן אַנְתְּ. אָמַר לוֹן לָא תִשְׁאֲלוּן מָאן אֲנָא, אֶלָּא אֲנָא וְאַתּוּן נֵיזֵל וְנִתְעַסֵּק בְּאוֹרַיְיתָא וְכָל חַד יִיִמָא מִלִּין דְּחָכְמְתָא לְאַנְהָרָא אוֹרְחָא.

and in regard to which it is said “ye shall keep”, thus bringing it under the injunction of shamor (keep). “And my sanctuary ye shall fear” refers to point which is situated in the centre and which is most to be feared, as the penalty of transgression is death, as it is written, “Everyone that profaneth it shall surely be put to death” (Ex. 31, 14); i.e. those who penetrate into the space of the circle-square, treading on the spot where the central point is situated and damaging it-these shall surely be put to death. Of this it is written, “Ye shall fear.” That point is called Ani (I) (Lev. 19, 30), and upon it rests the unknown, the Most High, the unrevealed One which is TETRAGRAMMATON (the Lord), both being one.’ R. Eleazar and R. Abba came up to the stranger and kissed him. They said: ‘With all this profound knowledge thou hast displayed, is it meet that thou shouldst journey behind us? Who art thou?’ they asked him. ‘Do not ask,’ he said, ‘but let us proceed on our way and together let us discourse on the Torah. Let each one say some word of wisdom to illumine our way.’

אָמְרוּ לֵיהּ מָאן יָהַב לָךְ לְמֵיזַל הָכָא וּלְמֶהֱוֵי (ולמהוי) טָעוּן (טעין) בְּחַמְרֵי, אָמַר לוֹן יוּ”ד עֲבַד קְרָבָא בִּתְרֵין אַתְוָון בְּכָ”ף וְסַמַ”ךְ לְאִתְקַשְׁרָא בַּהַדָּאי (נ”א כחדא). כָּ”ף לָא בָּעָא לְאִסְתַּלָּקָא וּלְאִתְקַשָּׁרָא בָּתַר (נ”א באתר) דְּלָא יָכְלָא לְמֶהֱוֵי רִגְעָא חָדָא אֶלָּא בֵּיהּ. סָמֶ”ךְ לָא בָעָא לְאִסְתַּלָּקָא בְּגִין לְסַעֲדָא לְאִנּוּן דְּנָפְלִין דְּהָא בְּלִי סָמֶ”ךְ לָא יָכְלִין לְמֶהֱוֵי.

They asked him, ‘Who charged thee to make this journey as an ass-driver?’ He said to them, ‘The letter Yod waged war with the letters Kaph and Samekh, to make them join me. The Kaph refused to leave its place, since it could not exist for a moment elsewhere. The Samekh refused to move from its place lest it should cease to support those that fall.

יוּ”ד אֲתָא לְגַבָּאי יְחִידָאָה נָשִׁיק לִי וְגַפִּיף לִי בָּכָה עִמִּי וְאָמַר לִי בְּרִי מָה אַעֲבִיד לָךְ, אֲבָל הָא אֲנָא אִסְתַּלַּק וְאֲנָא אִתְמְלֵי מִכַּמָּה טָבִין וְאַתְוָון טְמִירִין עִלָּאִין יַקִּירִין, בָּתַר כֵּן אַיְתֵי לְגַבָּךְ וְאֲנָא אֶהֱוֵי סְעִיד לָךְ וְאֶתֶּן לָךְ אַחְסַנְתָּא דִּתְרֵין אַתְוָון עִלָּאִין יַתִּיר מֵאִלֵּין דְּאִסְתַּלָּקוּ דְּאִנּוּן י”ש יוּ”ד עִלָּאָה וְשִׁי”ן עִלָּאָה לְמֶהוֵי לָךְ אוֹצְרִין מַלְיָיא מִכֹּל. וּבְגִין כָּךְ בְּרִי זִיל וְהֱוֵי טְעִין חַמְרֵי. וְעַל דָּא אֲנָא אָזִיל בְּכָךְ.

The Yod then came to me all alone and kissed and embraced me. He wept with me and said, “My son, what shall I do for thee? I will go and load myself with a plenitude of good things and of precious, sublime and mystic symbols, and then I will come to thee and help thee and put thee in possession of two celestial letters superior to those that have departed, to wit the word Yesh (plentifulness), consisting of a celestial Yod and a celestial Shin, so that thou wilt become possessed of stores of riches of all kinds. Go then, my son, and load thy ass.” This is why I am travelling in this manner.’

חָדוּ רִבִּי אֶלְעָזָר וְרִבִּי אַבָּא וּבָכוּ וְאָמְרוּ זִיל רְכִיב וְאֲנַן נַטְעִין אַבַּתְרָךְ. אָמַר לוֹן וְלָא אֲמָרִית לְכוֹן דְּפִּיקוּדָא דְּמַלְכָּא אִיהוּ עַד דְּיֵיתֵי הַהוּא דְטָעַן (דטעין) חַמְרֵי. אָמְרוּ לֵיהּ הָא שְׁמָךְ לָא אָמַרְתְּ לָן, אֲתַר בֵּית מוֹתָבָךְ מַאי הוּא. אָמַר לוֹן אֲתַר בֵּית מוֹתְבִי אִיהוּ טַב וְעַיְילָא לְגַבָּאי, וְאִיהוּ (ריש תיקון כ”א דף נ”ב ע”א ובראשית ל”ו ע”ב) מִגְדָּל חַד דְּפָרַח בַּאֲוִירָא רַב וְיַקִּירָא. וְאִנּוּן דְּדַיְירִין בֵּיהּ בְּהַאי מִגְדְּלָא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְחַד מִסְכְּנָא. וְדָא הוּא אֲתַר בֵּית מוֹתְבִי וְגָלֵינָא (נ”א ועלינא) מִתַּמָּן וְאֲנָא טָעִין חַמְרֵי. אַשְׁגָּחוּ רִבִּי אַבָּא וְרִבִּי אֶלְעָזָר בֵּיהּ וְאַטְעִים לוֹן מִלּוֹי דְּהֲווּ מְתִיקִין כְּמַנָּא וְדוּבְשָׁא. אָמְרוּ לֵיהּ שְׁמָא דְּאֲבוּךְ אִי תֵימָא נַנְשִׁיק עַפְרָא דְרַגְלָךְ. אָמַר לוֹן וְאַמַּאי, לָאו אוֹרַח דִּילִי בְּכָךְ לְאִתְגָאָה בְּאוֹרַיְיתָא.

R. Eleazar and R. Abba rejoiced; they also wept and said to him, ‘Go, ride in front and we will follow thee on the ass.’ He said to them, ‘Have I not told you that it is the command of the King that I should continue thus until he who will ride on an ass shall appear?’ They said to him, ‘Thou hast not told us thy name, nor thy habitation.’ He answered, ‘My habitation is a good one and an exalted one for me-a mighty and imposing tower suspended in the air. In that tower there reside the Holy One, blessed be He, and a certain poor man: and that is my place of habitation. But I have left it and am become an ass-driver.’ R. Abba and R. Eleazar gazed at him, and he discoursed to them words as sweet as manna and honey. They said to him, ‘If thou wouldst tell us the name of thy father we would kiss the dust of thy feet.’ He said to them, ‘Why so? It is not my habit to pride myself on a knowledge of the Torah,

אֲבָל אַבָּא דִילִי הֲוָה דִיּוּרֵיהּ בְּיַמָּא רַבָּא וְאִיהוּ הֲוָה חַד נוּנָא דְּהֲוָה (תקונים נ”ב, ובראשית לו ע”ב) אַסְחַר יַמָּא רַבָּא מִסִּטְרָא דָא לְסִטְרָא דָא, וְהֲוָה רַב וְיַקִּירָא וְעַתִּיק יוֹמִין, עַד דְּהֲוָה בָּלַע כָּל שְׁאָר נוּנִין דְּיַמָּא, וּלְבָתַר אַפִּיק לוֹן חָיִין וְקַיָּמִין מַלְיָין מִכָּל טָבִין דְּעָלְמָא. וְשָׁאַט יַמָּא בְּרִגְעָא חָדָא בְּתוֹקְפֵּיהּ, וְאַפִּיק לִי כְּגִירָא בִּידָא דִגְבַר תָּקִיף, וְטָמִיר לִי בְּהַהוּא אֲתַר דְּאֲמָרִית לְכוּ. וְהוּא תָּב לְאַתְרֵיהּ וְאִגְנִיז בְּהַהוּא יַמָּא.

but my father inhabited the great sea, he was a huge fish who embraced the great sea from one end to the other; he was mighty and noble and ancient of days so that he would swallow up all the other fishes in the sea and then release them again alive and filled with all the good things of the world. Like a mighty swimmer he could traverse the whole sea in one second. He shot me out like an arrow in the hand of a bowman and hid me in the place I told you of, and he himself returned to his place and is hid in that sea.’

אַשְׁגַּח רִבִּי אֶלְעָזָר בְּמִלּוֹי. אָמַר לֵיהּ אַנְתְּ הוּא בְּרֵיהּ דְּבוּצִינָא קַדִּישָׁא, אַנְתְּ הוּא בְּרֵיהּ דְּרַב הַמְנוּנָא סָבָא, אַנְתְּ הוּא בְּרֵיהּ דִּנְהִירוּ דְּאוֹרַיְיתָא וְאַנְתְּ טָעִין אַבַּתְרָן. בָּכוּ כְּחֲדָא וּנְשָׁקוּהוּ וְאֲזְלוּ. אָמְרוּ לֵיהּ אִי נִיחָא קַמֵּי מָארָנָא לְאוֹדְעָא לָן שְׁמֵיהּ.

R. Eleazar pondered a little and said, ‘Thou art the son of the sacred lamp, thou art the son of the venerable Rab Hamnuna, thou art the son of the light of the Torah, and yet thou drivest behind us!’ They both wept together and they kissed him and went forward on their way. They further said to him, ‘May our master be pleased to let us know his name.’

פָּתַח וְאָמַר (שמואל ב כ״ג:כ׳) וּבְנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע. הַאי קְרָא אוֹקְמוּהַ וְשַׁפִּיר אִיהוּ. אֲבָל הַאי קְרָא לְאַחֲזָאָה רָזִין עִלָּאִין דְּאוֹרַיְיתָא הוּא דְּאֲתָא. וּבְנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע, עַל רָזָא דְּחָכְמְתָא קָא אֲתָא מִלָּה סְתִימָא אִיהוּ, וּשְׁמָא גָרִים. בֶּן אִישׁ חַי (ויצא קס”ד א’) דָּא צַדִּיק חַי עָלְמִין. רַב פְּעָלִים, מָארֵי דְּכָל עוֹבָדִין וְכָל חֵילִין עִלָּאִין, בְּגִין דְּכֻלְּהוּ נָפְקִין מִנֵּיהּ. יְיָ צְבָאוֹת אִיהוּ, אוֹת הוּא בְּכָל חַיָילִין דִּידֵיהּ רְשִׁים הוּא וְרַב מִכֹּלָא.

He thereupon began to discourse on the verse: And Benaiah the son of Jehoiada, etc. (II Sam. 23, 20). ‘This verse’, he said, ‘has been well explained-in addition to its literal meaning-to signify high mysteries of the Torah. “Benaiah the son of Jehoiada” (i.e. son of God, son of knowing-God) contains an allusion to wisdom, and is a symbolic appellation which influences its bearer. “The son of a living man” indicates the “Zaddik, the life of the universe”. “Mighty of deeds” signifies the Master of all actions and of all celestial hosts, since all proceed from him; He is the “Lord of hosts”, the insignia of all His hosts, yet distinguished and exalted above all.

רַב פְּעָלִים אִיהוּ מְקַבְצִאֵל הַאי אִילָנָא רַב וְיַקִּירָא, רַב מִכֹּלָּא. מֵאָן אֲתַר נָפַק, מֵאָן דַּרְגָא אֲתָא, אַהֲדַר קְרָא וְאָמַר מְקַבְצִיאֵל דַּרְגָּא עִלָּאָה סְתִימָאָה דְּעַיִן לא רָאֲתָה וְגו’ דַּרְגָּא דְּכוֹלָא בֵּיהּ, וּכְנֵישׁ בְּגַוֵּיהּ מִגּוֹ נְהוֹרָא עִלָּאָה, וּמִנֵּיהּ נָפִיק כֹּלָּא.

He is “mighty of deeds, from Kabzeel”, as if to say: “that great and most mighty tree, from what place comes it, from what grade does it issue? From Kabzeel” (lit. gathering of God), from the highest and hidden grade where “no eye hath ever seen, etc.” (Is. 64, 3), a grade which contains the whole and which is the focus of the supernal light, and from which everything issues.

וְאִיהוּ הֵיכָלָא קַדִּישָׁא סְתִימָא דְּכָל דַּרְגִּין כְּנִישִׁין וּסְתִימִין בְּגַוֵּיהּ. וּבְגוּפָא דְּהַאי הֵיכָלָא (אילנא) קַיָּימִין, כָּל עָלְמִין וְכָל חַיָּלִין קַדִּישִׁין מִינֵּיהּ אִתְזָנוּ וְקַיְימֵי עַל קִיּוּמֵיהוֹן.

That light is the sacred and hidden temple (Hekal) wherein is concentrated that divine essence from which all the worlds draw sustenance, and all divine hosts are nourished and so subsist.

הוּא הִכָּה אֶת שְׁנֵי אֲרִיאֵל מוֹאָב. תְּרֵין מִקְדְּשִׁין הֲווּ קַיָּימִין בְּגִינֵיהּ וְאִתְזְנוּ מִנֵּיהּ מִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן וּמִקְדָּשׁ שֵׁנִי, כֵּיוָן דְּאִיהוּ אִסְתַּלַּק, נְגִידוּ דְּהֲוָה נְגִיד מִלְּעֵילָא אִתְמְנַע, כִּבְיָכוֹל הוּא הִכָּה לוֹן וְחָרִיב לוֹן וְשָׁצֵי לוֹן. וְכֻּרְסְיָיא קַדִּישָׁא נָפְלַת הֲדָא הוּא דִכְתִיב (יחזקאל א׳:א׳) וַאֲנִי בְּתוֹךְ הַגּוֹלָה. הַהוּא דַרְגָּא דְּאִקְרֵי אֲנִי, הוּא בְּתוֹךְ הַגּוֹלָה. אַמַּאי. עַל נְהַר כְּבָר. עַל נָהָר דְּנָגִיד וְנָפִיק דְּפָסִיק מֵימוֹי וּמַבּוּעוֹי וְלָא אִנְגִיד כַּד בְּקַדְמִיתָא (כדבקדמיתא).

“He smote the strong lion of Moab” is a reference to the two Temples that existed for His sake and drew their strength from Him, namely, the first Temple and the second Temple. But as soon as He departed, the flow of blessing from above ceased; “He”, as it were, “smote” them, destroyed them, made an end of them, and the sacred Throne was overturned, as it is written, “as I was among the captives” (Ezek. 1, 1), implying that that divine essence called “I” was in captivity. “On the river Khebar” (Ibid.) (Khebar=long ago) means the stream that was once flowing, but the waters and sources of which were cut off so that it flows no more as formerly.

הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (איוב י״ד:י״א) וְנָהָר יֶחרַב וְיָבֵשׁ. יֶחרַב בְּבַיִת רִאשׁוֹן וְיָבֵשׁ בְּבַיִת שֵׁנִי. וּבְגִין כָּךְ הוּא הִכָּה אֶת שְׁנֵי אֲרִיאֵל, מוֹאָב. (ס”א דהא בקדמיתא) מוֹאָב דְּהֲווּ מֵאָב דְּבִשְׁמַיָא וְאִתְחָרְבוּ וְאִשְׁתֵּצִיאוּ בְּגִינֵיהּ, וְכָל נְהוֹרִין דְּהֲווּ נְהִירִין לְיִשְׂרָאֵל כֻּלְהוּ אִתְחֲשָׁכוּ.

The same is implied in the verse “and the river faileth and drieth up” (Job. 14, 11): “faileth”, referring to the first Temple, and “drieth up” to the second Temple. And so “He smote the two strong lions of Moab” (Moab- Meab, of the father), namely the Temples of the Father in heaven, by whom they were now destroyed, so that all lights which illuminated Israel were now darkened.

וְתוּ הוּא יָרַד וְהִכָּה אֶת הָאֲרִי. בְּזִמְנִין קַדְמָאִין כַּד הַאי נָהָר הֲוָה מָשִׁיךְ מֵימוֹי לְתַתָּא, הֲווּ קַיָּימִין יִשְׂרָאֵל בִּשְׁלִימוּ, דְּדַבְּחִין דִּבְחִין וְקָרְבְּנִין לְכַפָּרָא עַל נַפְשַׁיְיהוּ, וּכְדֵין הֲוָה נָחִית מִלְּעֵילָא דִּיוּקְנָא דְּחַד אַרְיֵה וְהֲווּ חָמָאן לֵיהּ עַל גַּבֵּי מַדְבְּחָא רָבִיץ עַל טַרְפֵּיהּ, אָכִיל קָרְבְּנִין כִּגְבַר תַּקִּיף. וְכָל כַּלְבִּין הֲווּ מִתְטַמְרִין מִקַּמֵּיהּ וְלָא נַפְקֵי לְבַר.

Further, “He went down and smote the lion”: formerly when that stream flowed down to here below, Israel was free from care, offering peace-offerings and sin-offerings to atone for his soul; and from on high descended the image of a lion visible to all, crouching on his prey, consuming the offerings like a mighty giant. All the dogs kept themselves out of sight, fearing to venture abroad.

כֵּיוָן דְגָרְמוּ חוֹבִין אִיהוּ נָחִית לְגוֹ דַּרְגִּין דִּלְתַתָּא וְקָטִיל לְהַהוּא אַרְיֵה, דְּלָא בָעָא לְמֵיהַב לֵיהּ טַרְפֵּיהּ כִּדְבְקַדְמִיתָא, כִּבְיָכוֹל קָטִיל לֵיהּ. הוּא הִכָּה אֶת הָאֲרִי וַדַּאי. לְתוֹךְ הַבּוֹר לְעֵינָהָא דְּסִטְרָא אָחֳרָא בִּישָׁא. כֵּיוָן דְּחָמַאת הָכִי הַהוּא סִטְרָא אָחֳרָא אִתְתַּקְפַת (בר”מ פ’ בהר קי”א) וְשַׁדְּרַת לְחַד כַּלְבָּא לְמֵיכַל קָרְבְּנִין. וּמַה שְּׁמֵיהּ דְּהַהוּא אַרְיֵ”ה אוֹרִיאֵ”ל דְּאַנְפּוֹי אַנְפֵּי אַרְיֵה. וּמַה שְּׁמֵיהּ דְּהַהוּא כַּלְבָּא בְּלַאדָן שְׁמֵיהּ. דְּלָאו אִיהוּ בִּכְלַל אָדָם, אֶלָא כַּלְבָּא וְאַנְפֵּי כַּלְבָּא.

But when sin prevailed He descended to the regions here below and slew that lion, not desiring any more to provide his portion as formerly. He, as it were, slew him: “He smote the lion”, most assuredly, “into the pit”, that is to say, in the sight of the “evil monster”. The same evil monster, seeing this, sent a dog to consume the offerings. The name of the lion is Ariel, as his face is that of a lion; and the name of the dog is Baladon (not-man), for it is a dog and has the face of a dog.

בְּיוֹם הַשֶּׁלֶג בְּיוֹמָא דְּגָרְמוּ חוֹבִין וְדִינָא אִתְדָן לְעֵילָא מֵעִם בֵּי דִינָא עִלָּאָה. וְעַל דָּא כְּתִיב לֹא תִירָא לְבֵיתָהּ מִשָּׁלֶג דָּא דִינָא עִלָּאָה. אַמַּאי בְּגִין דְּכָל בֵּיתָהּ לָבוּשׁ שָׁנִים וְיָכִיל לְמִיסְבַּל אֶשָּׁא תַּקִּיפָא. עַד כָּאן רָזָא דִקְרָא.

“In a day of snow”, that is, in the day when on account of Israel’s sins sentence was pronounced by the Court on high. (The same is implied in the verse “She is not afraid of the snow for her household” (Prov. 31, 21), that is to say, of the judgement on high; why so? “for all her household are clothed with scarlet”, and hence can endure the strongest fire.) Such is the mystical meaning of this verse.

מַה כְּתִיב בַּתְרֵיהּ (שמואל ב כ״ג:כ״א) וְהוּא הִכָּה אֶת אִישׁ מִצְרִי אִישׁ מַרְאֶה. הָכָא רָזָא דִקְרָא אֲתָא לְאוֹדָעָא, דִּי בְּכָל זִמְנָא דְיִשְׂרָאֵל חָבוּ אִיהוּ אִסְתַּלַּק וּמְנַע מִנַּיְיהוּ כָּל טָבִין וְכָל נְהוֹרִין דְּהֲווּ נְהִירִין לוֹן. הוּא הִכָּה אֶת אִישׁ מִצְרִי דָּא נְהוֹרָא דְּהַהוּא נְהוֹרָא דְּהֲוָה נָהִיר לוֹן לְיִשְׂרָאֵל. וּמָאן אִיהוּ משֶׁה. דִּכְתִיב, (שמות ב׳:י״ט) וַתֹּאמַרְנָה אִישׁ מִצְרִי הִצִּילָנוּ וְגו’. וְתַמָּן אִתְיְלִיד וְתַמָּן אִתְרַבֵּי וְתַמָּן אִסְתַּלִיק לִנְהוֹרָא עִלָּאָה.

The next verse reads: “And he smote an Egyptian, a man of good appearance, etc.” The mystical meaning of this verse is that every time Israel sins, God leaves them and withholds from them all the blessings and all the lights which illumined them. “He smote an Egyptian”: this signifies the light of Israel’s great luminary, to wit, Moses, who is called an Egyptian, as it is written, “And they said, an Egyptian delivered us, etc.” (Exod. 2, 19), for there he was born, there he was brought up and there he was vouchsafed the higher light.

אִישׁ מַרְאֶה כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (במדבר י״ב:ח׳) וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידוֹת. אִישׁ כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (דברים ל״ג:א׳) אִישׁ הָאֱלהִים. כִּבְיָכוֹל בַּעֲלָהּ דְּהַהוּא מַרְאֶה כְּבוֹד ה’. דְּזָכָה לְאַנְהָגָא דַּרְגָּא דָא בְּכָל רְעוּתֵיהּ בְּאַרְעָא (כ”א ב) מַה דְּלָא זָכֵי בַּר נָשׁ אָחֳרָא.

“A man of good appearance” (mar’eh) also signifies Moses, of whom it is written “ou-mar’eh (by clear appearance) and not in dark speeches” (Num. 12, 8); so too “man” (ish), as he is called “man of God” (Deut. 33, 1), the husband, as it were, of the Divine glory, leading it whereso he would upon the earth, a privilege no other man had ever enjoyed.

וּבְיַד הַמִּצְרִי חֲנִית. דָּא מַטֵּה הָאֱלֹהִים דְּהוּא אִתְמָסַר בִּידֵיהּ כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (שמות י״ז:ט׳) וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדִי. וְדָא אִיהוּ מַטֶּה דְּאִתְבְּרֵי עֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת וְחָקוּק בֵּיהּ שְׁמָא קַדִּישָׁא גְלִיפָא קַדִּישָׁא וּבְהַאי חָב בַּסֶּלַע כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (במדבר כ׳:י״א) וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם. אָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, משֶׁה לָא יְהָבִית לָךְ מַטֶּה דִילִי לְהַאי, חַיֶּיךָ לֹא יְהֵא בְיָדְךָ מִכָּאן וּלְהָלְאָה.

“And the Egyptian had a spear in his hand,” to wit, the divine rod that was delivered into his hand, as we read: “With the rod of God in my hand” (Exod. 17, 9), which is the same rod that was created in the twilight of the Eve of Sabbath, and on which there was engraven the Divine Name in sacred letters. With the same rod Moses sinned by smiting the rock, as we read: “And he smote the rock with his rod twice” (Num. 20, 11). The Holy One, blessed be He, said to him “I have not given the rod for that purpose; by thy life, from henceforward it will not be in thy hand any more.”

מִיָּד (כ”ח ב’) וַיֵּרֶד אֵלָיו בַּשֵּׁבֶט בְּדִינָא קַשְׁיָא (שמואל ב כ״ג:כ״א) וַיִּגְזוֹל אֶת הַחֲנִית מִיַּד הַמִּצְרִי. דִּמְהַהִיא שַׁעֲתָא אִתְמְנַע מִנֵּיהּ וְלָא הֲוָה בִּידֵיהּ לְעָלְמִין. וַיַּהַרְגֵהוּ בַּחֲנִיתוֹ. עַל הַהוּא חוֹבָא דִּמְחָא בְּהַהוּא מַטֶּה, מֵת וְלָא עָאל לְאַרְעָא קַדִּישָׁא וְאִתְמְנַע נְהוֹרָא דָא מִיִּשְׂרָאֵל.

Immediately “He went down to him with a rod”, i.e. He judged him rigidly, “and plucked the spear out of the Egyptian’s hand,” for from that moment he lost it and never more regained it. “And slew him with his spear,” i.e. through the sin of smiting the rock with that rod he died without entering the Holy Land, and thereby that illumination was withheld from Israel.

(שמואל ב כ״ג:י״ט) מִן הַשְּׁלשִׁים (ק”ה ב) הֲכִי נִכְבָּד, אִלֵּין שְׁלשִׁים שָׁנָה עִלָּאִין דְּאִיהוּ נָטִיל מִנְהוֹן וְאִנְגִיד לְתַתָּא, וּמִנַּיְיהוּ אִיהוּ הֲוָה נָטִיל וְאִתְקָרֵב. וְאֶל הַשְּׁלשָׁה לֹא בָא, אִנּוּן הֲווּ אַתְיָאן לְגַבֵּיהּ וְיַהֲבֵי לֵיהּ בִּרְעוּתָא דְלִבָּא, וְאִיהוּ לָא הֲוֵי אָתֵי לְגַבֵּיהוֹן.

“He was more honourable than the thirty” (II Sam. 23, 23) alludes to the thirty celestial years from which he was taken to be sent down below. “But he attained not to the first three”, that is, they (the patriarchs) came to him and gave him whatever he craved, but he did not come to them;

וְאַף עַל גַּב דְּלָא עָאל בְּמִנְיָינָא וְחוּשְׁבְּנָא (דחושבנא) דִּלְהוֹן, (שמואל ב כ״ג:כ״ג) וַיְשִימֵהוּ דָּוִד אֶל מִשְׁמַעְתּוֹ. דְּלָא אִתְפְּרַשׁ מִלּוּחָא דְלִבֵּיהּ לְעָלְמִין. לֵית פִּירוּדָא לְהוֹן לְעָלְמִין. דָּוִד שָׂם לֵיהּ לִבֵּיהּ וְאִיהוּ לָאו לְדָוִד. בְּגִין דְּתוּשְׁבְּחָן וְשִׁירִין וְרַחֲמִין דְּסִיהֲרָא עָבִיד לְשִׁמְשָׁא, אִיהִי מְשִׁיכַת לֵיהּ לְגַבָּהּ לְמֶהוֵי דִיּוּרֵיהּ בַּהֲדָהּ. וְדָא אִיהוּ וַיְשִׂימֵהוּ דָּוִד אֶל מִשְׁמַעְתּוֹ.

and although he dld not enter into their number, yet “David put him into his service”, that is, David never detached him from his heart, nor will there ever be any separation between the two. David turned his heart towards him, but he did not turn his towards David, in the same manner as the moon addresses her praises and hymns towards the sun, drawing him to herself to set up, as it were, his abode with her. This is implied in the words “And David put him into his service”.’

נָפְלוּ רִבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרִבִּי אַבָּא קַמֵּיהּ. אַדְהָכִי וְהָכִי לָא חֲמוּ לֵיהּ. קָמוּ וְאִסְתַּכָּלוּ לְכָל סִטְרִין וְלָא חֲמוּ לֵיהּ. יָתְבוּ וּבָכוּ וְלָא יָכִילוּ לְמַלָּלָא דָּא לְדָא. לְבָתַר שַׁעֲתָא אָמַר רִבִּי אַבָּא וַדַּאי הָא דְּתָנֵינָן דְּבְּכָל אָרְחָא דְצַדִּיקַיָיא אָזְלִין וּמִילֵי דְאוֹרַיְיתָא בֵּינַיְיהוּ, דְּאִנּוּן זַכָּאִין דְּהַהוּא עָלְמָא אַתְיָאן לְגַבֵּיהוֹן. וַדַּאי דָּא הוּא רַב הַמְנוּנָא סָבָא דְּאָתָא לְגַבָּן מֵהַהוּא עָלְמָא לְגַלָּאָה לָן מִלִּין אִלֵּין, וְעַד לָא נִשְׁתְּמוֹדַע בֵּיהּ אֲזַל לֵיהּ וְאִתְכַּסֵּי מִינָן. קָמוּ וְהֲווּ בָּעוּ לְמִטְעַן לְחַמְרֵי וְלָא אָזְלוּ, בָּעוּ לְמִטְעַן וְלא אָזְלוּ. דְּחִילוּ וְאַנְחוּ לוֹן לְחַמְרֵי. וְעַד יוֹמָא הֲווּ קָרָאן לְהַהוּא אֲתַר, דּוּךְ דְּחֲמָרֵי.

R. Eleazar and R. Abba prostrated themselves before the stranger. Of a sudden they saw him not. They arose and looked on every side, but they saw him not. They sat down and wept and were unable to exchange a word. After a while R. Abba said: ‘It is assuredly true as we have been taught, that whenever the righteous on their journey busy themselves with expositions of the Torah, they are favoured by visits from the other world; for it is clear that it was the venerable Rab Hamnuna who appeared to us from the other world to reveal to us all these things, and now before we could recognize him, he has vanished.’ They arose and tried to drive the asses, but could not make them go, and again tried, but could not. They became frightened and left the animals behind. That spot is called until this day ‘Asses’ place.

פָּתַח רִבִּי אֶלְעָזָר (ל”א ב’, מ”ו א’, י”ח א) וְאָמַר (תהילים ל״א:כ׳) מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִירֵאֶיךָ וְגו’ כַּמָּה הוּא טָבָא עִלָּאָה וְיַקִּירָא דְּזָמִּין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמֶעְבַּד גַּבֵּי בְּנִי נְשָׁא לְאִנּוּן זַכָּאִין עִלָּאִין דַּחֲלֵי חֶטְאָה דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא כַּד עָאלִין לְהַהוּא עָלְמָא. טוּבְךָ לָא כְּתִיב אֶלָא רַב טוּבְךָ. וּמָאן אִיהוּ (תהילים קמ״ה:ז׳) זֵכֶר רַב טוּבְךָ יַבִּיעוּ. וְדָא אִיהוּ עִנּוּגָא דְּחַיִּין דְּנַגְדִין מֵעָלְמָא דְּאָתֵי לְגַבֵּי חַי עָלְמִין דְּאִיהוּ זֵכֶר רַב טוּבְךָ. וַדַּאי אִיהוּ (ישעיהו ס״ג:ז׳) וְרַב טוּב לְבֵית יִשְׂרָאֵל וְגו’.

R. Eleazar commenced to discourse thus: O how great is the abundance of thy goodness which thou hast laid up for them that fear thee, etc. (Ps. 31, 20). ‘How great is the heavenly bounty which the Holy One, blessed be He, hath reserved for those who excel in righteousness, who shun sin and devote themselves to the study of the Torah, when they ascend to the world to come. It is not written simply “thy goodness”, but “abundance of thy goodness”, the same expression as in the verse “They utter the fame of the abundance of thy goodness” (Ps. 145, 7), to wit, the delight which the righteous enjoy in the world to come in the presence of the Everlasting who is “abundant in goodness towards the house of Israel” (Is. 63, 7).

תּוּ מָה רַב טוּבְךָ, הָכָא אַגְלִיף רָזָא דְחָכְמְתָא וְכָל רָזִין אִתְכְּלִילוּ הָכָא, מָ”ה, כְּמָה דְּאִתְמָר. רַב דָּא אִילָנָא רַ”ב וְתַקִּיף. בְּגִין דְּאִית אִילָנָא אָחֳרָא זוּטָא מִנֵּיהּ, וְדָא הוּא רַב וְאָעִיל לֵיהּ בְּרוּם רְקִיעִין.

We may also find enshrined in this passage a mystery of wisdom, in which all other mysteries are enclosed. We translate: “O Mah, great is thy goodness, etc.” Mah (“How” or “What”) has already been explained. Rab (“abundant” or “great”) alludes to the strong and mighty tree: there is another and a smaller tree, but this one is tall, reaching into the highest heaven.

טוּבְ”ךָ דָּא אוֹר דְּאִתְבְּרֵי בְּיוֹמָא קַדְמָאָה. אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִירֵאֶיךָ בְּגִין דְּגָנִיז לֵיהּ לְצַדִּיקַיָּיא בְּהַהוּא עָלְמָא. פָּעַלְתָּ דָּא גַּן עֵדֶן עִלָּאָה. דִּכְתִיב, (שמות ט״ו:י״ז) מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ יְיָ, וְדָא הוּא פָּעַלְתָּ לַחוֹסִים בָּךְ.

“Thy goodness” alludes to the light that was created on the first day. “Which thou hast laid up for those who fear thee”, since He has treasured it up for the righteous in the world to come: “which thou hast wrought” alludes to the higher Gan-Eden (Garden-of-Eden, Paradise), as it is written, “The place, O Lord, which thou hast wrought for thy dwelling” (Exod. 15, 17), to wit, “Thou hast wrought for them that trust in thee”.

(בראשית מו ע”ב) נֶגֶד בְּנֵי אָדָם דָּא גַּן עֵדֶן דִּלְתַתָּא לְגוֹ מְתִיבְתָּא דִרְקִיעָא בְּהַהוּא גַּן עֵדֶן דִּלְעֵילָא. וּפָרְחֵי וְאִסְתַּחְיָין בְּטַלֵּי נַהֲרֵי אֲפַרְסְמוֹנָא דַכְיָא וְנַחֲתֵי וְשָׁרָאן (ושריין) לְתַתָּא.

“In the sight of the sons of men” alludes to the lower Gan-Eden where all the righteous abide, as spirits clad in a resplendent vesture resembling their corporeal figure in this world; this is meant by “in the sight of man”, i.e. presenting the likeness of the people of this world. They stay there for a time, then rise in the air and ascend to the celestial Academy, which is the Gan-Eden above; then they rise again and bathe in the dewy rivers of pure balsam, and then descend and remain below,

וּלְזִמְנִין אִתְחֲזוּן נֶגֶד בְּנֵי אָדָם לְמֶעְבַּד לוֹן נִסִּין כְּמַלְאָכִין עִלָּאִין, כְּגַוְונָא דְּחֲזֵינָא הַשְׁתָּא נְהִירוּ דְּבוּצִינָא עִלָּאָה וְלָא זָכִינָא לְאִסְתַּכָּלָא וּלְמִנְדַע רָזִין דְּחָכְמָתָא יַתִּיר.

and sometimes they appear to men to perform for them miracles in the manner of angels, as we have just seen the light of the “Sacred Lamp”, without, however, being vouchsafed an insight into the mysteries of Wisdom, so far as we could have wished.’

פָּתַח רִבִּי אַבָּא וְאָמַר (שופטים י״ג:כ״ב) וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ אֶל אִשְׁתּוֹ מוֹת נָמוּת כִּי אֱלהִים רָאִינוּ, אַף עַל גַּב דְּמָנוֹחַ לָא הֲוָה יָדַע מַאי עֲבִידְתֵּיהּ, אָמַר הוֹאִיל וּכְתִיב, (שמות ל״ג:כ׳) כִּי לא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי, וַדַּאי אֲנַן חֲזֵינָן וּבְגִין כָּךְ מוֹת נָמוּת. וְאֲנַן חָמֵינָן וְזָכֵינָן לִנְהוֹרָא דָא דְּהֲוָה אָזִיל בַּהֲדָן וְנִתְקַיֵּים (ואתקיימנא) בְּעָלְמָא. דְּהָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שַׁדְּרֵיהּ לְגַבָּן לְאוֹדְעָא לָן רָזִין דְּחָכְמְתָא דְּגָלֵי, זַכָּאָה חוּלְקָנָא.

R. Abba said: ‘It is written, “And Manoah said unto his wife, We shall surely die, because we have seen God” (Judg. 13, 22). Although Manoah was ignorant of the object of the apparition, he nevertheless argued, “Since it is written ‘for man shall not see me and live ‘(Exod. 33, 20), and as we certainly saw Him, we shall therefore die.” And we were privileged to see that light which accompanied us, and we are still alive, because the Holy One, blessed be He, sent it to us in order to reveal to us the mysteries of Wisdom. Happy is our portion!’

אֲזְלוּ, מְטוּ לְחַד טוּרָא וְהֲוָה נָטֵי שִׁמְשָׁא. שָׁרוּ עַנְפִין דְּאִילָנָא דְטוּרָא לְאֲקָשָׁא דָּא בְדָא וְאָמְרֵי שִׁירָתָא. עַד דַּהֲווּ אָזְלֵי, שְׁמָעוּ חַד קָלָא תַּקִּיפָא דְּהֲוָה אָמַר בְּנֵי אֱלָהִין קַדִּישִׁין אִנּוּן דְּאִתְבַּדְּרוּ בֵּינֵי חַיָּיא דְהַאי עָלְמָא, אִנּוּן בּוֹצִינֵי בְּנֵי מְתִיבְתָּא, אִתְכַּנְּשׁוּ לְדוּכְתַּיְיהוּ לְאִשְׁתַּעְשְׁעָא בְּמָארֵיכוֹן בְּאוֹרַיְיתָא. דְּחִילוּ אִלֵּין וְקָאִימוּ בְּדוּכְתַּיְיהוּ וְיָתְבֵי. אַדְּהָכִי נָפִיק קָלָא כְּמִלְקַדְּמִין וְאָמַר טִנָּרִין תַּקִיפִין פַּטִּישִׁין רָמְאִין הָא מָארֵי דִּגְוָונִין מְרַקְמָא בְּצִיּוּרִין קָאִים עַל אִצְטְוָונָא, עוּלוּ וְאִתְכַּנְשׁוּ.

They continued their journey and reached a certain hill at sunset. The branches of the trees on the hill began to shake and rustle and broke forth into hymns. Whilst walking, they heard a resounding voice proclaim: ‘Holy sons of God, who are interspersed among the living of yonder world, ye who are the lamps of the Academy, reassemble into your places to regale yourselves, under the guidance of your Master, in the study of the Torah.’ In fear and trembling they stopped and sat down. Meanwhile, a voice went forth again and proclaimed: ‘O, ye mighty rocks, exalted hammers, behold the Lord, lo, Him whose appearance is as a broidered pattern of many colours, mounted on His throne: enter then into your place of assembly.’

בְּהַהִיא שַׁעֲתָא שְׁמָעוּ קָל עַנְפֵי דְאִילָנִין רַב וְתַקִּיף וְהֲווּ אָמְרֵי (תהילים כ״ט:ה׳) קוֹל יְיָ שׁוֹבֵר אֲרָזִים. נָפְלוּ עַל אַנְפַּיְהוּ רִבִּי אֶלְעָזָר וְרִבִּי אַבָּא וּדְחִילוּ סַגְיָא נָפַל עֲלַיְהוּ, קָאמוּ בִּבְהִילוּ וְאֲזְלוּ וְלָא שְׁמָעוּ מִידִי. נָפְקוּ מִן טוּרָא וְאָזְלוּ.

At that moment they heard a loud and mighty sound issuing from between the branches of the trees, and they uttered the verse: ‘The voice of the Lord breaketh the cedars’ (Ps. 29, 5). R. Eleazar and R. Abba fell upon their faces and a great fear came over them. They then arose in haste and went on their way, and heard nothing more. They left the hill,

כַּד מָטוּ לְבֵי רִבִּי יוֹסֵי בְּרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקוֹנְיָא חֲמוּ לְרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי תַּמָּן. חָדוּ חָדֵי (חדא), רִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר לוֹן וַדַּאי אָרְחָא דְּנִסִּין וְאָתִין עִלָּאִין קָא עֲבַרְתּוּן, דְּאֲנָא דָמִיכְנָא הַשְׁתָּא וְחָמֵינָא לְכוּ וְלִבְנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע דְּקָא מְשַׁדֵּר לְכוּ תְּרֵין עִטְרִין עַל יְדָא דְּחַד סָבָא לְאַעַטְּרָא לְכוּ. וַדַּאי בְּאָרְחָא דָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הֲוָה. תּוּ דַּחֲמֵינָא אַנְפַּיְיכוּ מְשַׁנְיָין. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי יָאוֹת אֲמַרְתּוּן דְּחָכָם עָדִיף מִנָּבִיא. אֲתָא רִבִּי אֶלְעָזָר וְשַׁוִּי רֵישֵׁי בֵּין בִּרְכּוֹי דְּאֲבוֹי וְסָח (ליה) עוֹבָדָא.

and when they reached the house of R. Simeon the son of Lakunya they saw there R. Simeon the son of Yohai, and they rejoiced exceedingly. R. Simeon said to them, ‘Assuredly ye traversed a path of heavenly miracles and wonders, for as I was sleeping just now I had a vision of you and of Benaiah the son of Jehoiada, who was sending you two crowns by the hand of a certain elder to crown you withal. Assuredly the Holy One, blessed be He, was on that path. Further, I saw your faces as if transfigured.’ R. Jose remarked: ‘Well have ye said that “the sage is superior to the prophet”.’ R. Eleazar then approached and put his head between the knees of his father and told him all that had happened to them.

דָּחִיל רִבִּי שִׁמְעוֹן וּבְכָה אָמַר (חבקוק ג׳:ב׳) יְיָ שָׁמַעְתִּי שִׁמְעֲךָ יָרֵאתִי. הַאי קְרָא חֲבַקּוּק אָמַר (אמרו) בְּשַׁעֲתָא דְּחֲמָא מִיתָתֵיהּ וְאִתְקַיָּים עַל יְדָא דֶאֱלִישָׁע. אַמַּאי אִקְרֵי חֲבַקּוּק. בְּגִין דִּכְתִיב, (מלכים ב ד׳:י״ז) לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה אַתְּ חוֹבֶקֶת בֵּן. וְדָא בְּרֵיהּ (ברה) דְּשׁוּנַמִּית הֲוָה. וּתְרֵין (בשלח מ”ה ע”א) חִבּוּקִין הֲווּ, חַד דְּאִימֵיהּ וְחַד דֶּאֱלִישָׁע. דִּכְתִיב, (מלכים ב ד׳:ל״ד) וַיָּשֶׂם פִּיו עַל פִּיו.

R. Simeon trembled and wept. ‘“O Lord, I have the report of thee,and I am afraid” ‘(Habak. 3, 2), he said. ‘This verse did Habakkuk exclaim at the time when he reflected on his own death and his resurrection through Elisha. Why was he named HaBaKkuK? Because it is written, “At this season when the time cometh round, thou shalt be embracing (HoBeKeth) a son” (II Kings 4, 16), and he- Habakkuk– was the son of the Shunammite. He received indeed two embracings, one from his mother and one from Elisha, as it is written, “and he put his mouth upon his mouth” (Ibid. 34).

אַשְׁכַּחְנָא בְּסִפְרָא דִּשְׁלֹמֹה מַלְכָּא, שְׁמָא גְלִיפָא דְּשִׁבְעִין וּתְרֵין שְׁמָהָן אַגְלִיף עֲלוֹי בְּתֵבִין. בְּגִין דְּאַתְוָון דְּאַלְפָא בֵּיתָא דְּאַגְלִיף בֵּיהּ אֲבוֹי בְּקַדְמִיתָא כַּד מִית פָּרְחוּ מִנֵּיהּ. וְהַשְׁתָּא דֶּאֱלִישָׁע חָבַק לֵיהּ אַגְלִיף בֵּיהּ כָּל אִנּוּן (בשלח נ”א ע”ב) אַתְוָון דְּשִׁבְעִין וּתְרֵין שְׁמָהָן. וְאַתְוָון דְּאִילֵין שִׁבְעִין וּתְרֵין שְׁמָהָן גְּלִיפָן אִנּוּן מָאתָן וְשִׁיתְּסַר אַתְוָון.

In the Book of King Solomon I have found the following: He (Elisha) traced on him the mystic appellation, consisting of seventy-two names. For the alphabetical letters that his father had at first engraved on him had flown off when the child died; but when Elisha embraced him he engraved on him anew all those letters of the seventy-two names. Now the number of those letters amounts to two hundred and sixteen, and they were all engraved by the breath of Elisha on the child

וְכֻלְהוּ אַתְוָון אַגְלִיף בְּרוּחֵיהּ (נ”א בדיבורא) אֱלִישָׁע, בְּגִין לְקַיָּימָא לֵיהּ בְּאַתְוָון דְּשִׁבְעִין וּתְרֵין שְׁמָהָן. וּקְרָא לֵיהּ חֲבַקּוּק. שְׁמָא דְּאַשְׁלִים לְכָל סִטְרִין. אַשְׁלִים לַחֲבוּקִין כִּדְאִתְּמַר. וְאַשְׁלִים לְרָזָא דְּמָאתָן וְשִׁיתְּסַר (פקודי רמ”ו ע”ב) אַתְוָון דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא. בְּתֵבִין אִתְקַיָּים לְאַהֲדָרָא רוּחֵיהּ, וּבְאַתְוָון אִתְקַיָּים כָּל גּוּפֵיהּ עַל קִיּוּמֵיהּ. וְעַל דָּא אִקְרֵי חֲבַקוּק.

so as to put again into him the breath of life through the power of the letters of the seventy-two names. And Elisha named him Habakkuk, a name of double significance, alluding in its sound to the twofold embracing, as already explained, and in its numerical value (H. B. K. V. K. =8. 2. 100. 6. 100) to two hundred and sixteen, the number of the letters of the Sacred Name. By the words his spirit was restored to him and by the letters his bodily parts were reconstituted.

וְאִיהוּ אָמַר (חבקוק ג׳:ב׳) יְיָ שָׁמַעְתִּי שִׁמְעֲךָ יָרֵאתִי, שְׁמַעְנָא מַה דְּהֲוָה לִי דְּאַטְעִימְנָא מֵהַהוּא עָלְמָא וְדָחִילְנָא. שְׁרָא לְמִתְבַּע רַחֲמִין עַל נַפְשֵׁיהּ וְאָמַר (נשא קל”ח ע”ב) ה’ פָּעָלְךָ דְּעֲבַדְתְּ לִי בְּקֶרֶב שָׁנִים יְהוֹן חַיֵּיהוּ. כְּמוֹ חַיָּיו. וְכָל מָאן דְּאִתְקַשַּׁר בְּאִנּוּן שָׁנִים קַדְמוֹנִיּוֹת חַיִּין אִתְקַשְׁרוּ בֵּיהּ. בְּקֶרֶב שָׁנִים תּוֹדִיעַ לְהַהוּא דַרְגָּא דְּלֵית (בה) חַיִּין כְּלַל.

Therefore the child was named Habakkuk, and it was he who said: “O Lord, I have heard the report of thee, and I am afraid” (Habak. 3, 2), that is to say, I have heard what happened to me, that I tasted of the other world, and am afraid. He then commenced to supplicate for himself, saying, “O Lord, Thy work” which Thou hast accomplished for me, “in the midst of the years”, I pray, “let its life be”. For he who is bound up with the cycles of past years has life bound up with him. “In the midst of the years make it known”, to wit, that stage in which there is no life.’

בָּכָה רִבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר אוּף אֲנָא מִמַּה דְּשָׁמַעְנָא דָּחִילְנָא לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. זָקִיף יְדוֹי עַל רֵישֵׁיהּ וְאָמַר וּמַה רַב הַמְנוּנָא סָבָא נְהִירוּ דְאוֹרַיְיתָא זְכִיתוּן אַתּוּן לְמֶחמֵי אַפִּין בְּאַפִּין וְלָא זָכִינָא בֵּיהּ. נָפַל עַל אַנְפּוֹי וְחֲמָא לֵיהּ מְעַקֵּר טוּרִין מַנְהִיר שְׁרָגִין בְּהֵיכְלָא דְּמַלְכָּא מְשִׁיחָא. אָמַר לֵיהּ רִבִּי בְּהַהוּא עָלְמָא תְּהוֹן שְׁבָבִין מָארֵי אוּלְפְּנִין קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. מֵהַהוּא יוֹמָא הֲוָה קָרֵי לְרִבִּי אֶלְעָזָר בְּרֵיהּ וּלְרִבִּי אַבָּא (ט’ א) פְּנִי”אֵל כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (בראשית ל״ב:ל״א) כִּי רָאִיתִי אֱלהִים פָּנִים אֶל פָּנִים.

R. Simeon then wept and said: ‘I also from what I have heard am seized with fear of the Holy One, blessed be He.’ He then raised his hands above his head and said, ‘What a privilege it was for you to see face to face the venerable Rab Hamnuna, the light of the Torah-a privilege I have not been granted.’ He then fell on his face and saw him uprooting mountains, and kindling the lights in the temple of the Messiah. R. Hamnuna, addressing him, said, ‘Master, in this other world thou wilt be the neighbour of the teachers of the Law in the presence of the Holy One, blessed be He.’ From that time onward R. Simeon named R. Eleazar his son and R. Abba Peniel (face of God), in allusion to the verse, “For I have seen God face to face” (Gen. 32, 31).

Introduction, Chapter 13

בְּרֵאשִׁית רִבִּי חִיָּיא פָּתַח (תהילים קי״א:י׳) רֵאשִׁית (י”א ב) חָכְמָה יִרְאַת יְיָ שֵׂכֶל טוֹב לְכָל עוֹשֵׂיהֶם תְּהִלָּתוֹ עוֹמֶדֶת לָעַד. רֵאשִׁית חָכְמָה, הַאי קְרָא הָכִי מִבָּעֵי לֵיהּ, סוֹף חָכְמָה יִרְאַת ה’, בְּגִין דְּיִרְאַת ה’ סוֹף חָכְמָה אִיהִי. (נ”א אלא איהי ראשית) לְעָאלָא לְגוֹ דַרְגָא דְּחָכְמְתָא עִלָּאָה הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים קי״ח:י״ט) פִּתְחוּ לִי שַׁעֲרֵי צֶדֶק. זֶה הַשַּׁעַר לַה’ וַדַּאי, דְּאִי לָא יֵיעוּל בְּהַאי תַּרְעָא לָא יֵיעוּל לְעָלְמִין. לְמַלְכָּא עִלָּאָה דְּאִיהִי (דאיהו) עִלָּאָה וְטָמִיר וְגָנִיז וְעֲבִיד לֵיהּ תַּרְעִין אִלֵּין עַל אִלֵּין

IN THE BEGINNING. R. Hiya opened his discourse thus: The beginning of wisdom is the fear of the Lord; A good understanding have all they that do hereafter. His praise endureth for ever (Ps. 111, 10). He said: ‘Instead of “the beginning of wisdom” it would be more appropriate to say “the end of wisdom is the fear of the Lord”, since the fear of the Lord is the final object of wisdom. The Psalmist, however, speaks of the highest order of wisdom, which can only be reached through the gate of the fear of God. This is implied in he verse “Open to me the gates of righteousness…. This is the gate of the Lord…” (Ps. 118, 19-20). Assuredly, without entering through that gate one will never gain access to the most high King.

וּלְסוֹף כָּל תַּרְעִין עֲבַד תַּרְעָא חַד בְּכַמָּה מַנְעוּלִין בְּכַמָּה פִּתְחִין בְּכַמָּה הֵיכָלִין אִלֵּין עַל אִלֵּין. אָמַר כָּל מַאן דְּבָעֵי לְמֵיעַל לְגַבָּאי תַּרְעָא דָא יְהֵא קַדְמָאָה לְגַבָּאי, מָאן דְּיֵעוֹל בְּהַאי תַּרְעָא יֵעוּל. אוּף הָכִי תַּרְעָא קַדְמָאָה לְחָכְמָה עִלָּאָה יִרְאַת ה’ אִיהִי. וְדָא אִיהִי רֵאשִׁית

Imagine a king greatly exalted who screens himself from the common view behind gate upon gate, and at the end, one special gate, locked and barred. Saith the king: He who wishes to enter into my presence must first of all pass through that gate. So here the first gate to super-Wisdom is the fear of God; and this is what is meant by reshith (beginning).

ב, תְּרֵין אִנּוּן דְּמִתְחַבְּרִין כְּחֲדָא, וְאִנּוּן תְּרֵין נְקוּדִין, חַד גְּנִיזָא וּטְמִירָא וְחַד קַיָּימָא בְּאִתְגַּלְּיָא. וּבְגִין דְּלֵית לְהוּ פִּירוּדָא אִקְרוּן רִאשִׁית. חַד וְלָא תְּרֵין. מָאן דְּנָטִיל הַאי נָטִיל הַאי. וְכֹלָא חָד דְּהָא הוּא (שמיה) וּשְׁמֵיהּ חַד דִּכְתִיב, (תהילים פ״ג:י״ט) וְיֵדְעוּ כִּי אַתָּה שִׁמְךָ יְיָ לְבַדֶּךָ.

The letter Beth (=2) indicates two things joined together, namely two points, one shrouded in mystery and one capable of being revealed; and as they are inseparable they therefore are both joined in the single term reshith (beginning), i.e. they are one and not two, and he who takes away the one takes away the other as well. For He and His name are one, as it is written “That they may know that thou and thy name of Lord art alone” (Ps. 83, 19).

אַמַּאי אִקְרֵי יִרְאַת ה’, בְּגִין דְּאִיהוּ אִילָנָא דְּטוֹב וְרָע, זָכֵי בַּר נָשׁ הָא טוֹב וְאִי לָא זָכֵי הָא (הוא) רָע. וְעַל דָּא שָׁרֵי בְּהַאי אֲתַר יִרְאָה. וְדָא תַּרְעָא לְעָאלָא לְכָל טוּבָא דְעָלְמָא. שֵׂכֶל טוֹב אִלֵּין תְּרֵין תַּרְעִין דְּאִנּוּן כְּחֲדָא. רִבִּי יוֹסֵי אָמַר שֵׂכֶל טוֹב דָּא אִילָנָא דְחַיֵּי דְּאִיהוּ שֵׂכֶל טוֹב בְּלָא רָע כְּלָל. וְעַל דְּלָא שַׁרְיָא בֵּיהּ רָע אִיהוּ שֵׂכֶל טוֹב בְּלָא רָע.

Why is this first gate called “the fear of the Lord”? Because it is the tree of good and evil. If a man deserves well it is good, and if he deserves ill it is evil. Hence in that place abides fear, which is the gateway to all that is good. “Good” and “understanding” are two gates which are as one.’ R. Jose said: ‘The term “A good understanding” alludes to the tree of life which is the knowledge of good without evil.

לְכָל עוֹשֵׂיהֶם, אִלֵּין חַסְדֵּי דָוִד (ויחי רי”ט ע”א) הַנֶּאֱמָנִים תַּמְכִין אוֹרַיְיתָא. וְאִנּוּן דְּתָמְכִין אוֹרַיְיתָא כִּבְיָכוֹל אִנּוּן עָבְדִין. כָּל אִנּוּן דְּלָעָאן בְּאוֹרַיְיתָא לֵית בְּהוּ עֲשִׂיָּה בְּעוֹד דְּלָעָאן בָּהּ. אִנּוּן דְּתָמְכִין לוֹן אִית בְּהוּ עֲשִׂיָּה. וּבְחֵילָא דָא כְּתִיב תְּהִלָּתוֹ עוֹמֶדֶת לָעַד וְקַיְימָא כּוּרְסְיָיא עַל קִיּוּמֵיהּ כְּדְקָא יְאוּת.

“To all that do hereafter”: these are “the sure mercies of David” (Is. 55, 3), viz. they who support the study of the Torah. For they who support the study of the Torah are, we may say, doing something, whereas those who are merely occupied in its study are for the time being not doing. Through this activity “his praise endureth for ever”, and the Throne abides on its base securely.’

Introduction, Chapter 14

רִבִּי שִׁמְעוֹן הֲוָה יָתִיב וְלָעֵי בְּאוֹרַיְיתָא בְּלֵילְיָא (אמור צ”ח א) דְּכַלָּה אִתְחַבְּרַת בְּבַעֲלָהּ. דְּתָנִינָן כָּל אִנּוּן חַבְרַיָא דִּבְנֵי הֵיכָלָא דְּכַלָּה אִצְטְרִיכוּ בְּהַהִיא לֵילְיָא דְּכַלָּה אִזְדַּמְנַת לְמֶהֱוֵי לְיוֹמָא אַחֲרָא גּוֹ חוּפָּה בְּבַעֲלָהּ לְמֶהוֵי עִמָּהּ כָּל הַהוּא לֵילְיָא, וּלְמֶחֱדֵי עִמָּהּ בְּתִקּוּנָהָא דְאִיהִי אִתְתַּקָּנַת לְמִלְעֵי בְּאוֹרַיְיתָא מִתּוֹרָה לִנְבִיאִים וּמִנְבִיאִים לִכְתוּבִים וּבְמִדְרָשׁוֹת דִּקְרָאֵי וּבְרָזֵי דְחָכְמְתָא. בְּגִין דְּאִלֵּין אִנּוּן תִּיקּוּנִין דִּילָהּ וְתַכְשִׁיטָהָא. וְאִיהִי וְעוּלֵמְתָהָא עָאלַת וְקַיְימַת עַל רֵישֵׁיהוֹן וְאִתְתַּקָּנַת בְּהוּ וְחָדַת בְּהוּ כָּל הַהוּא לֵילְיָא. וּלְיוֹמָא אָחֳרָא לָא עָאלַת לַחוּפָּה אֶלָּא בַּהֲדַיְיהוּ. וְאִלֵּין אִקְרוּן בְּנֵי חוּפָּתָא. וְכֵיוָן דְּעָאלַת לְחוּפָּתָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שָׁאִיל עֲלַיְיהוּ וּמְבָרֵךְ לוֹן וּמְעַטֵּר לוֹן בְּעִטְּרָהָא דְּכַלָּה. זַכָּאָה חוּלַקְהוֹן.

R’ Simeon was sitting and studying the Torah during the night when the bride was to be joined to her husband. For we have been taught that all the members of the bridal palace, during the night preceding her espousals, are in duty bound to keep her company and to rejoice with her in her final preparations for the great day: to study all branches of the Torah, proceeding from the Law to the Prophets, from the Prophets to the Holy Writings, and then to the deeper interpretations of Scripture and to the mysteries of Wisdom, as all these represent her preparations and her adornments. The bride, indeed, with her bridesmaids, comes up and remains with them, adorning herself at their hands and rejoicing with them all that night. And on the following day she does not enter under the canopy except in their company, they being called the canopy attendants. And when she steps under the canopy the Holy One, blessed be He, enquires after them and blesses them and crowns them with the bridal crown: happy is their portion!

וְהֲוָה רִבִּי שִׁמְעוֹן וְכֻלְהוּ חַבְרַיָיא (בהדיה) מְרַנְּנִין בְּרִנָּה דְאוֹרַיְיתָא וּמְחַדְּשָׁן מִלִּין דְאוֹרַיְיתָא כָּל חַד וְחַד מִנַּיְיהוּ. וְהֲוָה חָדֵי רִבִּי שִׁמְעוֹן וְכָל שְׁאָר חַבְרַיָיא. אָמַר לוֹן רִבִּי שִׁמְעוֹן, בָּנַי זַכָּאָה חוּלַקְכוֹן בְּגִין דִּלְמָחָר לָא תֵיעוּל כַּלָּה לַחוּפָּה אֶלָּא בַּהֲדַיְיכוּ. בְּגִין דְּכֻלְהוּ דִּמְתַקְנִין תִּקּוּנָהָא בְּהַאי לֵילְיָא וְחָדָאן בָּהּ כֻּלְהוּ יְהוֹן רְשִׁימִין וּכְתִיבִין בְּסִפְרָא דְדֻכְרָנַיָא וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מְבָרֵךְ לוֹן בְּשִׁבְעִין בִּרְכָאן וְעִטְּרִין דְּעָלְמָא עִלָּאָה.

Hence R. Simeon and all the companions were chanting the Scripture with exultation, each one of them making new discoveries in the Torah. Said R. Simeon to them, ‘O my sons, happy is your portion, for on the morrow the bride will not enter the bridal canopy except in your company; for all those who help to prepare her adornments to-night will be recorded in the book of remembrance, and the Holy One, blessed be He, will bless them with seventy blessings and crown them with crowns of the celestial world.’

פָּתַח רִבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר (תהילים י״ט:ב׳) (תרומה קל”ו ב) הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל וְגו’ קְרָא דָא הָא אוֹקִימְנָא לֵיהּ. אֲבָל בְּזִמְנָא דָא דְּכַלָּה אִתְעָרָא לְמֵיעַל לַחוּפָּה בְּיוֹמָא דְמָחָר אִתְתַּקָּנַת וְאִתְנְהִירַת בְּקִישׁוּטָהָא בַּהֲדֵי חַבְרַיָיא דְּחָדָאן עִמָּהּ כָּל הַהִיא לֵילְיָא וְאִיהִי חָדַאת עִמְּהוֹן.

R. Simeon opened his discourse thus: The heavens declare the glory of God, etc. (Ps. 19, 2). He said: ‘The inner meaning of this verse is as follows. When the bride awakes on the morn of her wedding day, she begins to prepare her ornaments and decorations with the aid of the companions who have rejoiced with her all that night, as she with them.

וּבְיוֹמָא דְּמָחָר כַּמָּה אוּכְלוּסִין (כמה) חַיָּילִין וּמַשִּׁרְיָין מִתְכַּנְשִׁין בַּהֲדָהּ. וְאִיהִי וְכֻלְהוּ מְחַכָּאן לְכָל חַד וְחַד דִּתְקִינוּ לָהּ בְּהַאי לֵילְיָא. כֵּיוָן דְּמִתְחַבְּרָן כְּחֲדָא וְאִיהִי חָמַאת לְבַעְלָהּ מַה כְּתִיב הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל. הַשָּׁמַיִם דָּא חָתָן דְּעָאל לַחוּפָּה. מְסַפְּרִים, מְנַהֲרִין כְּזוֹהֲרָא דְּסַפִּיר, דְּנָהִיר וְזָהִיר מִסְיָיפֵי עָלְמָא וְעַד סְיָיפֵי עָלְמָא.

On that day there assemble in her honour hosts upon hosts, awaiting each one of those who have helped in her adornment on the previous night. As soon as the bride beholds her spouse, “the heavens declare the glory of God”. “The heavens” are the bridegroom, who enters under the bridal canopy. “Declare” (meSaPeRim) signifies that they radiate a brilliance like that of a sapphire, sparkling and scintillating from one end of the world to the other.

כְּבוֹד אֵל, דָּא כְּבוֹד כַּלָּה דְּאִקְרֵי אֵל, דִּכְתִיב, (תהלים ז) אֵל זוֹעֵם בְּכָל יוֹם. בְּכָל יוֹמֵי שַׁתָּא אִקְרֵי אֵל, וְהַשְׁתָּא דְּהָא עָאלַת לַחוּפָּה אִקְרֵי כָּבוֹד, וְאִקְרֵי אֵל. יְקָר עַל יְקָר. נְהִירוּ עַל נְהִירוּ. וְשָׁלְטָנוּ עַל שָׁלְטָנוּ.

“The glory of El” (God) signifies the glory of the bride which is called El (God), as it is written “and El (God) hath indignation every day” (Ps. 7, 12); all the days of the year it is called El (God), but now when she enters under the bridal canopy it is called Glory. It is also at the same time still called El (God), signifying glory on glory, splendour on splendour, and dominion on dominion.

כְּדֵין בְּהַהִיא שַׁעֲתָא דְּשָׁמַיִם עָאל לַחוּפָּה וְאָתֵי וְנָהִיר לָהּ, כָּל אִנּוּן חַבְרַיָּיא דְּאַתְקִינוּ לָהּ כֻּלְהוּ אִתְפָּרְשֵׁי (אתפרשו) בִּשְׁמָהָן תַּמָּן הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים י״ט:ב׳) וּמַעֲשֵׂה יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ. מַעֲשֵׂה יָדָיו, אִלֵּין אִנּוּן מָארֵי קַיָּימָא דִּבְרִית בַּהֲדֵי כַלָה, וְאִנּוּן מָארֵי קַיָימָא דִבְרִית אִקְרוּן מַעֲשֵׂה יָדָיו, כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (תהילים צ׳:י״ז) וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ דָּא בְּרִית קַיָּימָא דְּחֲתִים בְּבִשְׂרָא דְּבַר נָשׁ.

Thus, at that time when heaven enters into the canopy and irradiates her, all those companions who joined in her adornment have their names recorded there above, as it is written, “and the firmament showeth his handiwork” (Ibid. 19, 2), the words “his handiwork” being an allusion to those who have entered into a covenant with the bride. The confederates of the covenant are called “the works of his hands”, as we read “the work of our hands establish thou it” (Ps. 90, 17) This is an allusion to the covenant that is engraven on man’s body.’

רַב הַמְנוּנָא סָבָא אָמַר הָכִי (קהלת ה׳:ה׳) אַל תִּתֵּן אֶת פִּיךָ לַחֲטִיא אֶת בְּשָׂרֶךָ, דְּלָא יָהִיב בַּר נָשׁ פּוּמֵיהּ לְמֵיתֵי לְהִרְהוּרָא בִּישָׁא, וִיהֵא גָרִים לְמֶחטֵי לְהַהִיא בְּשַׂר קֹדֶשׁ דְּחֲתִים בֵּיהּ בְּרִית קַדִּישָׁא. דְּאִילּוּ עָבִיד כֵּן מָשְׁכִין לֵיהּ לְגֵּיהִנֹּם. וְהַהוּא דִּמְמוּנֶה עַל גֵּיהִנֹּם דוּמ”ה שְׁמֵיהּ. וְכַמָּה רִבּוֹא דְּמַלְאֲכֵי חַבָּלָה בַּהֲדֵיהּ. וְקָאִים עַל פִּתְחָא דְּגֵיהִנֹּם, וְכָל אִנּוּן דְּנָטְרוּ בְּרִית קַדִּישָׁא בְּהַאי עָלְמָא, לֵית לֵיהּ רְשׁוּ לְמִקְרַב בְּהוּ.

Rab Hamnuna discoursed thus: Suffer not thy mouth to bring thy flesh into guilt (Eccl. 5, 5). ‘This is a warning to man not to utter with his mouth words that might suggest evil thoughts and so cause to sin the sacred body on which is stamped the holy covenant. For he who does this is dragged into Gehinnom. The angel presiding over Gehinnom is called Duma, and there are tens of thousands of angels of destruction under him. He stands at its door, but those who have carefully guarded the sign of the holy covenant he has no power to touch.

דָּוִד מַלְכָּא בְּשַׁעְתָּא דְּאִירַע לֵיהּ הַהוּא עוֹבָדָא דָּחִיל. בְּהַהִיא שַׁעֲתָא סָלִיק דוּמ”ה קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְאָמַר לֵיהּ מָארֵי דְּעָלְמָא כְּתִיב בַּתּוֹרָה (ויקרא כ׳:י׳) וְאִישׁ אֲשֶׁר יִנְאַף אֶת אֵשֶׁת אִישׁ. וּכְתִיב וְאֶל אֵשֶׁת עֲמִיתְךָ וְגו’. דָּוִד דְּקִלְקֵל בְּרִית בְּעֶרְוָה מַהוּ. אָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דָּוִד זַכָּאָה הוּא, וּבְרִית קַדִּישָׁא עַל תִּקּוּנֵיהּ קַיְימָא, דְּהָא גְּלֵי קָדָמַי דְּאִזְדַּמְּנַת לֵיהּ בַּת שֶׁבַע מִיּוֹמָא דְאִתְבְּרֵי עָלְמָא.

David, after his affair with Uriah, was in great fear. Duma entered into the presence of the Holy One, blessed be He, and said: “O Lord of the universe, it is written in the Torah: ‘And the man that committeth adultery with another man’s wife, etc.’ (Lev. 20, 10), and it is also written ‘And with thy neighbour’s wife, etc.’ (Ibid. 18, 20). Now, David has misused the sign of the holy covenant; what shall be done to him?” Said the Holy One, blessed be His name: “David is pure, and the holy covenant remains untouched inasmuch as at the creation of the world it was revealed before Me that Bath-Sheba was assigned to him.”

אָמַר לֵיהּ אִי קַמָּךְ גָּלֵי קַמֵּיהּ לָא גָלֵי. אָמַר לֵיהּ וְתוּ בְּהֶתֵּירָא הֲוָה מַה דְּהֲוָה. דְּהָא כָּל אִנּוּן דְּעָאלוּ לִקְרָבָא לָא עָאל חַד מִנַּיְיהוּ עַד דְּאַפְטַר בְּגֵט לְאִנְתְּתֵיהּ. אָמַר לֵיהּ אִי הָכִי הֲוָה לֵיהּ לְאוֹרְכָא תְּלַת יַרְחֵי וְלָא אוֹרִיךְ. אָמַר לֵיהּ בְּמַאי אוֹקִים מִלָּה בְּאֲתַר דְּחַיְישִׁינָן דְּהִיא מְעוּבֶּרֶת, וְגָלֵי קֳדָמַי דְאוּרִיָּה לָא קָרִיב בָּהּ לְעָלְמִין דְּהָא שְׁמִי חָתִים בְּגַוֵּיהּ לְסַהֲדוּתָא. כְּתִיב אוּרִיָּה וּכְתִיב אוּרִיָּהוּ שְׁמִי חָתוּם בַּהֲדֵיהּ (בהדייהו) דְּלָא שִׁמֵּשׁ בָּהּ לְעָלְמִין.

“If before Thee it was revealed, yet it was not revealed to him.” ‘“And further, what was done was done lawfully, since every one who goes out to war first gives a bill of divorcement to his wife.” ‘“Even so, he ought to have waited three months, which he did not.” ‘“That rule only applies where there is a risk that she may be pregnant. In this case, however, it is known to Me that Uriah never came in unto her, in witness whereof My name is sealed in his, as he is sometimes called URiYaH and sometimes URiYaHU to show that he never had intercourse with her.”

אָמַר לֵיהּ, מָארֵי דְעָלְמָא הָא מָה דְּאֲמָרִית אִי קַמָּךְ גָּלֵי דְלָא שְׁכִיב בַּהֲדָהּ אוּרִיָּה, קַמֵּיהּ מִי גָלֵי, הֲוָה לֵיהּ לְאוֹרְכָא לָהּ תְּלַת יַרְחֵי. וְתוּ אִי יָדַע דְּלָא שְׁכִיב בַּהֲדָהּ לְעָלְמִין אַמַּאי שָׁדַר לָהּ דָּוִד וּפְקֵיד עֲלֵיהּ לְשַׁמָּשָׁא בְּאִנְתְּתֵיהּ דִּכְתִיב, (שמואל ב י״א:ח׳) רֵד לְבֵיתְךָ וּרְחַץ רַגְלֶיךָ.

“O Lord of the universe, I must repeat my plea. If to Thee it was manifest that Uriah never came in unto her, was it manifest unto David? He ought then to have waited three months. Further, if David was aware that he never came near her, why then did he send an order to him to go home and visit his wife, as it is written, ‘Go down to thy house and wash thy feet’ (II Sam. 11, 8)?”

אָמַר לֵיהּ וַדַּאי לָא יָדַע, אֲבָל יַתִּיר מִתְּלַת יַרְחֵי אוֹרִיךְ דְּהָא אַרְבַּע יַרְחֵי הֲווּ. דְּהָכִי תָּנִינָן בַּחֲמִשָּׁה וְעֶשְׂרִים דְּנִיסָן אַעֲבַר דָּוִד כָּרוֹזָא בְּכָל יִשְׂרָאֵל, וְהֲווּ עִם יוֹאָב בְּשִׁבְעָה יוֹמִין דְּסִיוָן וְאֲזְלוּ וְחֲבָּלוּ אַרְעָא דִבְנִי עַמּוֹן. סִיוָן וְתַמּוּז וְאָב וְאֱלוּל אִשְׁתָּהוּ שָׁם. וּבְאַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים בֶּאֱלוּל הֲוָה מַה דְּהֲוָה מִבַּת שֶׁבַע. וּבְיוֹמָא דְכִפּוּרֵי מָחַל לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, הַהוּא חוֹבָה. וְאִית דְּאַמְרֵי בְּז’ בְּאֲדָר אַעֲבַר כָּרוֹזָא וְאִתְכַּנָּשׁוּ בְּחֲמֵיסַר דְּאִיָּיר, וּבְחֲמֵיסַר בֶּאֱלוּל הֲוָה מַה דְּהֲוָה מִבַּת שֶׁבַע, וּבְיוֹמָא דְכִפּוּרָא אִתְבְּשַׂר (שמואל ב י״ב:י״ג) גַּם יְיָ הֶעֱבִיר חַטָּאתְךָ לֹא תָמוּת. מַאי לא תָמוּת, לא תָמוּת בִּידָא דְדוּמָה.

“He certainly was not aware of it, and indeed he waited even more than three months, namely, four months, as we have been taught: The twenty-fifth day of Nisan David called the people to arms, and the people assembled under Joab on the seventh of Sivan, when they went and smote the Ammonites. They remained there the months of Sivan, Tamuz, Ab, and Elul, and on the twenty-fourth of Elul happened the incident of Bath-Sheba. And on the day of Kippur (Atonement) the Holy One, blessed be He, forgave him that sin. According to another account, on the seventh day of Adar David called the people to arms, and they assembled on the fifteenth of Iyar, and on the fifteenth of Elul happened the incident of Bath-Sheba, and the day of Kippur he was vouchsafed the message: ‘The Lord also hath put away thy sin: thou shalt not die’ (Ibid. 12, 13), to wit, thou shalt not die at the hand of Duma.”

אָמַר דּוּמָה מָארֵי דְעָלְמָא הָא מִלָּה חֲדָא אִית לִי גַּבֵּיהּ דְּאִיהוּ אַפְתַּח פּוּמֵיהּ וְאָמַר (שמואל ב י״ב:ה׳) חַי יְיָ כִּי בֶּן מָוְת הָאִישׁ הָעוֹשֶׂה זֹאת וְאִיהוּ דָּן לְנַפְשֵׁיהּ טְרוֹנְיָיא אִית לִי עֲלֵיהּ. אָמַר לֵיהּ, לֵית לָךְ רְשׁוּ דְּהָא אוֹדֵי לְגַבָּאי וְאָמַר חָטָאתִי לַה’ וְאַף עַל גַּב דְּלָא חָב. אֲבָל בַּמֶּה דְחָטָא בְּאוּרִיָּה עוֹנָשָׁא כְּתָבִית עֲלֵיהּ וְקִבֵּל. מִיָּד אַהֲדַר דּוּמָ”ה לְאַתְרֵיהּ בְּפַחֵי נֶפֶשׁ.

“O Lord of the universe, I have still one argument, that he himself pronounced his doom, saying: ‘As the Lord liveth, the man that hath done this deserveth to die’ (Ibid. 5). He thereby condemned himself, and my charge against him stands.” ‘“Thou hast no power over him since he made confession to Me and said ‘I have sinned against the Lord’, although he was not guilty. As for his sin in the matter of Uriah, I prescribed a penalty for him which he suffered immediately. ‘Duma returned then crestfallen to his place.

וְעַל דָּא אָמַר דָּוִד (תהילים צ״ד:י״ז) לוּלֵי (צ”ד א’) יְיָ עֶזְרָתָה לִי כִּמְעַט שָׁכְנָה דּוּמָה נַפְשִׁי. לוּלֵי ה’ עֶזְרָתָה לִי דְּהֲוָה אַפּוֹטְרוֹפָּא דִילִי. כִּמְעַט שָׁכְנָה וְגו’. מַהוּ כִּמְעַט, כְּחוּטָא דַּקִּיק כְּשִׁיעוּרָא דְּאִית בֵּינִי וּבֵין סִטְרָא אָחֳרָא, כְּהַהוּא שִׁעוּרָא הֲוַת דְּלָא שָׁכְנָה דּוּמָה נַפְשִׁי.

It is in regard to this that David said: “Unless the Lord had been my help, but a little would have been wanting that my soul had dwelt in duma” (silence) (Ps. 94, 17). That is, if the Lord had not been my advocate, “it wanted but little, etc.” Only by the hairbreadth which is between me and the “Sinister Power” did my soul escape from the clutches of Duma

וּבְגִין כָּךְ בָּעֵי לְאִסְתַּמְרָא בַּר נָשׁ דְּלָא יֵימָא מִלָּה כְּדָוִד. בְּגִין דְּלָא יָכִיל לְמֵימַר לְדוּמָה (קהלת ה) כִּי שְׁגָגָה הִיא, כְּמָה דְּהֲוָה לְדָוִד וְנָצַח לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּדִינָא. לָמָּה יִקְצוֹף הָאֱלֹהִים עַל קוֹלֶךְ עַל הַהוּא קוֹל דְּאִיהוּ אָמַר. וְחִבֵּל אֶת מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ דָּא בְּשַׂר קֹדֶשׁ בְּרִית קַדִּישָׁא דְּפָגִים וְאִתְמְשַׁךְ בְּגֵּיהִנֹּם עַל יְדָא דְדוּמָה.

A man should therefore be on his guard not to let slip an incautious word like David, since he will not be able to plead with Duma “that it was an error” (Eccl. 5, 5), like David, who was vindicated by the Holy One, blessed be His Name; “wherefore should God be angry at thy voice, and destroy the work of thy hands?” (Ibid.), i.e. the flesh of the holy covenant which the man has defiled and which, as a punishment, is stretched in Gehinnom at the hand of Duma.’

וּבְגִין כָּךְ (תהילים י״ט:ב׳) וּמַעֲשֵׂה יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ אִלֵּין אִנּוּן חַבְרַיָּיא דְּאִתְחַבָּרוּ בְּכַלָּה דָא וּמָארֵי קַיָּימָא דִילָהּ. מַגִּיד וְרָשִׁים כָּל חַד וְחַד. מָאן הָרָקִיעַ. דָּא אִיהוּ (ל”ד א) הָרָקִיעַ דְּבֵיהּ חַמָּה וּלְבָנָה וְכֹכְבַיָא וּמַזָּלֵי, וְדָא אִיהוּ סֵפֶר (יתרו דף ע”א) זִכָּרוּן. אִיהוּ מַגִּיד וְרָשִׁים לְהוּ וּכְתִיב לְהוּ לְמֶהֱוֵי בְּנִי הֵיכָלָא וּלְמֶעְבַּד רְעוּתְהוֹן תָּדִיר.

[R. Simeon resumed:] ‘The words “And the firmament showeth his handiwork” (Ps. 19, 2) are an allusion to the companions who kept the bride company and are the custodians of her covenant. Every one of them He telleth and inscribeth. The “firmament” here mentioned is that one wherein are the sun, the moon, the stars, and constellations, and which constitutes the Recording Book. He telleth and inscribeth every one of them as denizens of the heavenly Palace, whose desires shall always be accomplished.

(תהילים י״ט:ג׳) יוֹם לְיוֹם יַבִּיעַ אוֹמֶר, יוֹמָא קַדִּישָׁא מֵאִנּוּן יוֹמִין עִלָּאִין דְּמַלְכָּא מְשַׁבְּחִין לוֹן לְחַבְרַיָיא וְאָמְרִין הַהִיא מִלָּה דְּאָמַר כָּל חַד לְחַבְרֵיהּ. יוֹמָא לְיוֹמָא יַבִּיעַ הַהוּא אוֹמֶר וּמְשַׁבַּח לֵיהּ. וְלַיְלָה לְלַיְלָה כָּל דַּרְגָא דְּאַשְׁלִים (נ”א דשליט) בְּלֵילְיָא מְשַׁבַּח דָּא לְדָא הַהוּא דַּעַת דְּכָל חַד מְחַבְרֵיהּ, וּבִשְׁלִימוּ (ס”א וברחימו) סַגֵּי אִתְעֲבִידוּ לוֹן חַבְרִין וּרְחִימִין.

“Day unto day uttereth speech” (Ibid. 3); each sacred day of the heavenly days utters the praises of the companions and repeats each word of exposition which was exchanged between them: day unto day expresses that word and extols it. “And night unto night revealeth knowledge” (Ibid.): that is, all the forces ruling in the night extol to one another the deep knowledge of the companions, and become their devoted friends.

אֵין אוֹמֶר וְאֵין דְּבָרִים בִּשְׁאָר מִילִין דְּעָלְמָא. דְּלָא אִשְׁתַּמְעוּ קַמֵּי מַלְכָּא קַדִּישָׁא וְלָא בָּעֵי לְמִשְׁמַע לוֹן. אֲבָל הָנֵי מִילֵי בְּכָל הָאָרֶץ יָצָא קַוָם. עַבְדֵי מְשִׁיחָא אִנּוּן מִלִּין מְדוִֹרִי עִלָּאֵי וּמְדוֹרֵי תַּתָּאֵי (לעיל דף ה’ ב’), מֵאִלִּין אִתְעֲבִידוּ רְקִיעִין וּמֵאִלֵּין אֶרֶץ מֵהַהִיא תּוּשְׁבַּחְתָּא. וְאִי תֵימָא דְּאִנּוּן מִלִּין בְּאֲתַר חָד. מְשַׁטְּטָא בְּעָלְמָא בִּקְצֵה תֵבֵל מִלֵּיהֶם.

“There is no speech, there are no words, neither is their voice heard” (Ibid. 4): this refers to worldly conversation, which is not heard by the holy King, nor does He desire to hear it. But as for those words of wisdom, “their line is gone out through all the earth” (Ibid. 5), they trace the measure and the plan of all celestial and all terrestrial habitations: it is indeed through those words that the heavens were made, and it is through the praises sung in those words that the earth was made. Nor think that they rest only in one spot: we are told “and their words to the end of the earth” (Ibid.).

וְכֵיוָן דְּאִתְעֲבִידָא (דאתאביד) רְקִיעִין מִנְהוֹן, מָאן שַׁרְיָא בְהוֹן. הָדַר וְאָמַר לַשֶּׁמֶשׁ שָׂם אֹהֶל בָּהֶם. הַהוּא שִׁמְשָׁא קַדִּישָׁא שָׁוֵי מְדוֹרֵיהּ וּמִשְׁכָּנֵיהּ בְּהוּ וְאִתְעַטַּר בְּהוּ.

Who, then, inhabits the heavens made by them? “In them hath he set a tent for the sun” (Ibid.): the sacred sun has made his habitation in them and is crowned in them.

כֵּיוָן דְּשָׁרֵי בְּאִנּוּן רְקִיעִין וְאִתְעַטַּר בְּהוּ, כְּדֵין וְהוּא כְּחָתָן יוֹצֵא מֵחֻפָּתוֹ. חָדֵי וְרָהִיט בְּאִנּוּן רְקִיעִין. נָפַק מִנַּיְיהוּ וְעָאל וְרָהִיט גּוֹ מִגְדְּלָא חָדָא אָחֳרָא בְּאֲתַר אָחֳרָא. מִקְצֵה הַשָּׁמַיִם מוֹצָאוֹ, וַדַּאי מֵעָלְמָא עִלָּאָה נָפִיק וְאַתְיָא (ואתא) דְּאִיהוּ (לעיל א’ ב) קְצֵה הַשָּׁמַיִם לְעֵילָא. וּתְקוּפָתוֹ (על קצותם), מָאן תְּקוּפָתוֹ, דָּא קְצֵה הַשָּׁמַיִם לְתַתָּא דְּאִיהִי תְּקוּפַת הַשָּׁנָה דְּאַסְחְרָא לְכָל סָיְיפִין. וְאִתְקַשְׁרַת מִן הַשָּׁמַיִם עַד רְקִיעָא דָּא. וְאֵין נִסְתָּר מֵחַמָּתוֹ דְּהַהִיא תְּקוּפָה דָא וּתְקוּפָה דְּשִׁמְשָׁא דְּאַסְחַר בְּכָל סִטְרָא.

Thus we read “And he is as a bridegroom coming out of his chamber” (Ibid. 6), gaily coursing through those heavens. When he emerges from them and hastens to another tower in another place, “his going forth is from the end of the heavens” (Ibid. 7), he issues from the supernal world, which is as the “extremity of heaven” above. “His circuit” (Ibid.) is the extremity of heaven” below, viz. the circuit of the year, which goes completely round and extends from the heaven to our firmament. “And there is nothing hid from his heat” (Ibid.), i.e. from the heat of this circuit, and from the circuit of the sun, which embraces every side;

וְאֵין נִסְתָּר לֵית דְּאִתְכַּסֵּי מִנֵּיהּ מִכָּל דַּרְגִּין עִלָּאִין דְּהֲווּ כֻּלְהוּ מְסַחֲרָן וְאַתְיָין לְגַבֵּיהּ וְכָל חַד וְחַד לֵית מַאן דְּיִתְכַּסֵּי מִינֵיהּ. מֵחַמָּתוֹ בְּשַׁעְתָּא דְּאִתְחַמֵם וְתָב (ותאיב) לְגַבַּיְיהוּ בִּתְּיוּבְתָּא (בתיאובתא) שְׁלִים. כָּל שְׁבָחָא דָא וְכָל עִלּוּיָא דָא בְּגִין אוֹרַיְיתָא הוּא דִּכְתִיב, (תהילים י״ט:ח׳) תּוֹרַת ה’ תְּמִימָה.

from this “nothing is hid”, i.e. no one of all the upper grades is hid from him, since all come round to him, and not one is hidden “from his heat” when he returns to them in full strength. All this praise and laudation is on account of the Torah (Law), as we read, “The Law of the Lord is perfect, etc.” (Ibid. 8-10).

שִׁית זִמְנִין כְּתִיב הָכָא ה’, וְשִׁית קְרָאֵי מִן הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים עַד תּוֹרַת יְיָ תְּמִימָה וְעַל רָזָא דָא כְּתִיב בְּרֵאשִׁית הָא שִׁית אַתְוָון. בָּרָא אֱלהִים אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, הָא שִׁית תֵּבִין. קְרָאֵי אַחֲרָנִין לָקֳבֵל שִׁית זִמְנִין ה’ שִׁית קְרָאֵי בְּגִין שִׁית אַתְוָון דְּהָכָא. שִׁית שְׁמָהָן בְּגִין שִׁית תֵּבִין דְּהָכָא.

We find in this passage six times the mention of the Lord (tetragrammaton) as well as six verses from “The heavens declare” up to “The Law of the Lord is perfect”. Likewise the first word of the Torah, Bereshith (in the beginning) consists of six letters, and the rest of the first verse, “created God the heaven and-the earth”, also consists of six words. The six verses of our text correspond to the six letters, and the six mentions of the Name correspond to the six words.’

עַד דְּהֲווּ יַתְבֵי עָאלוּ רִבִּי אֶלְעָזָר בְּרֵיהּ וְרִבִּי אַבָּא. אָמַר לוֹן וַדַּאי אַנְפֵּי שְׁכִינְתָּא אַתְיָין, וְעַל (ז ב) דָּא פְּנִי”אֵל קָרֵינָא לְכוּ, דְּהָא חֲמִיתּוּן אַנְפֵּי שְׁכִינְתָּא אַפִּין בְּאַפִּין. וְהַשְׁתָּא דְּקָא יְדַעְתּוּן וְגָלֵי לְכוּ קְרָא דְוּבְנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע, וַדַּאי דְּמִלָּה דְּעַתִּיקָא קַדִּישָׁא אִיהוּ וּקְרָא דְּאֲבַּתְרֵיהּ. וְהַהוּא דְּסָתִים מִכֹּלָא אָמְרוּ.

Whilst they were sitting there entered his son, R. Eleazar, and R. Abba. He said to them: ‘Of a certainty the face of the Shekinah has arrived, and it is for this reason that I named you Peniel, because you have seen the Shekinah face to face. And now that you have learnt the secret of the verse concerning Benaiah the son of Jehoiada, an exposition indeed emanating from the Ancient and Holy One, as well as of the verse following, I am going to expound to you another even more mysterious verse in another passage.’

וְהַאי קְרָא אִיהוּ בְּאֲתַר אָחֳרָא כְּגַוְונָא דָא. פָּתַח וְאָמַר (דבריהימים א יא) וְהוּא הִכָּה אֶת הָאִישׁ הַמִּצְרִי אִישׁ מִדָּה חָמֵשׁ בָּאַמָּה, וְכֹלָא רָזָא חָדָא אִיהוּ, מֵהַאי (ס”א האי) מִצְרִי, הַהוּא דְּאִשְׁתְּמוֹדָע, (שמות י״א:ג׳) גָּדוֹל מְאֹד בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּעֵינֵי עַבְדֵי וְגו’ רַב וְיַקִּירָא כְּמָה דְגָלֵי הַהוּא סָבָא.

He then opened his discourse thus: ‘It is written, And he slew an Egyptian, a man of great stature, five cubits high (I Chr. 11, 23). There is here the same hidden meaning as in the verses just mentioned. By “the Egyptian” is meant that well-known figure who was “very great in the land of Egypt in the eyes of the servants, etc.” (Exod. 11, 3). He was great and honoured, as Rab Hamnuna explained.

וְהַאי קְרָא בִּמְתִיבְתָּא עִלָּאָה אִתְּמָר. אִישׁ מִדָּה כֹּלָּא חַד. (שמואל ב כג) אִישׁ מַרְאֶה וְאִישׁ מִדָּה כֹּלָּא חַד. בְּגִין (לעיל ה’ ע”ב) דְּאִיהוּ שַׁבָּת וּתְחוּמָא דִּכְתִיב, (במדבר ל״ה:ה׳) וּמַדּוֹתֶם מִחוּץ לָעִיר, וּכְתִיב, (ויקרא י״ט:ל״ה) לא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט בַּמִּדָּה. וְעַל דָּא אִישׁ מִדָּה אִיהוּ. וְאִיהוּ מַמָּשׁ אִישׁ מִדָּה אִיהוּ אָרְכֵּיהּ מִסְּיָיפֵי עָלְמָא וְעַד סְיָיפֵי עָלְמָא. אָדָם הָרִאשׁוֹן הָכִי הֲוָה. וְאִי תֵימָא הָא כְּתִיב חָמֵשׁ בָּאַמָּה. אִנּוּן חָמֵשׁ בָּאַמָּה מִסְּיָיפֵי עָלְמָא עַד סְיָיפֵי עָלְמָא הֲוָה.

In the heavenly Academy, however, the words ish middah (man of dimension) were explained as “one whose dimensions extended from one end of the world to the other”, which were the dimensions of the first man, Adam. Those “five cubits”, then, must have been such as to extend from one end of the world to the other.

(דברי הימים א י״א:כ״ג) וּבְיַד הַמִּצְרִי חֲנִית כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר כִּמְנוֹר אוֹרְגִים, דָּא מַטֵּה הָאֱלֹהִים דְּהֲוָה בִּידֵיהּ חָקִיק בִּשְׁמָא גְּלִיפָא מְפָרַשׁ בִּנְהִירוּ דְּצֵרוּפֵי אַתְוָון דְּהֲוָה גָּלִיף בְּצַלְאֵל וּמְתִיבְתָּא דִילֵיהּ דְּאִקְרֵי אוֹרֵג דִּכְתִיב, (שמות ל״ה:ל״ה) מִלֵּא אוֹתָם וְגו’ חָרָשׁ וְחשֵׁב וְרוֹקֵם וְגו’. וְהַהוּא מַטֶּה הֲוָה נָהִיר שְׁמָא גְּלִיפָא בְּכָל סִטְרִין בִּנְהִירוּ דְּחֲכִימִין דְּהֲווּ מְגַלְּפִין שְׁמָא מְפָרַשׁ (פקודי ר”ס א) בְּאַרְבְּעִין וּתְרֵין גּווָֹנֵי. וּקְרָא מִכָּאן וּלְהָלְאָה כְּמָה דְּאָמַר זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ.

To return, however: “And in the Egyptian’s hand was a spear like a weaver’s beam” (I Chr. 11, 23). This alludes to the divine rod which was in Moses’ hand, and on which there was engraved the divine ineffable Name radiating in various combinations of letters. These same letters were in possession of Bezalel, who was called “weaver”, and his school, as it is written: “Them hath he filled with wisdom of heart… of the craftsman and the skilled workman, and the weaver, etc.” (Exod. 35, 35). So that rod had engraved on it the ineffable Name on every side, in forty-two various combinations, which were illumined in different colours. The rest of the verse is as he already explained. Happy is his portion!

תִּיבוּ יַקִּרִין תִּיבוּ וּנְחַדֵּשׁ תִּקּוּן דְּכַלָּה בְּהַאי לֵילְיָא. דְּכָל מָאן דְּאִשְׁתַּתַּף בַּהֲדָהּ בְּהַאי לֵילְיָא יְהֵא נְטִיר עֵילָא וְתַתָּא כָּל הַהִיא שַׁתָּא וְיַפֵּיק שַׁתָּא בִּשְׁלָם. עֲלַיְיהוּ כְּתִיב (תהילים ל״ה:ה׳) חוֹנֶה מַלְאַךְ יְיָ סָבִיב לִירֵאָיו וַיְחַלְּצֵם טַעֲמוּ וּרְאוּ כִּי טוֹב יְיָ:

Come, dear friends, come and let us renew the preparations of the bride in this night. For everyone who keeps vigil with her in this night will be guarded above and below and will complete the year in peace. It is of them that it is written: “The angel of the Lord encampeth round about them that fear him and delivereth them: O consider and see that the Lord is good.” (Ps. 34, 8-9).’

Introduction, Chapter 15

פָּתַח רִבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלהִים. הַאי קְרָא אִית לְאִסְתַּכְּלָא בֵּיהּ. דְּכָל מַאן דְּאָמַר אִית אֱלָהָא אָחֳרָא אִשְׁתְּצֵי מֵעָלְמִין. כְּמָה דְּאִתְּמַר (ירמיהו י׳:י״א) כִּדְנָה תֵמְרוּן לְהוֹם אֱלָהָא (אלהיא) דִי שְׁמַיָא וְאַרְקָא לָא עֲבַדוּ יֵאבַדוּ מֵאַרְעָא וּמִן תְּחוֹת שְׁמַיָּא אֵלֶּה. בְּגִין דְּלֵית אֱלָהָא אָחֳרָא בַּר קוּדְשָׁא בְרִיךְ הוּא בִּלְחוֹדוֹי.

R. Simeon opened his discourse thus: ‘It is written, In the beginning God created. This verse must be well laid to heart, for he who affirms that there is another god will be destroyed from the world. It is written: Thus shall ye say unto them: The gods that have not made the heavens and the earth, these shall perish from the earth and from under the heavens. (Jer. 10, 11).

וְהַאי קְרָא אִיהוּ תַּרְגּוּם בַּר מִמִּלָּה דְּסוֹף קְרָא. אִי תֵימָא בְּגִין דְּמַלְאָכִין קַדִּישִׁין לָא נִזְקָקִין לְתַרְגּוּם (נ”ח ע”ה א) וְלָא אִשְׁתְּמוֹדְעָן בֵּיהּ, מִלָה דָא יָאוֹת הִיא לְמֵימַר בְּלִישְׁנָא קַדִּישָׁא בְּגִין דְּיִשְׁמְעוּן מַלְאָכִין קַדִּישִׁין וִיהוֹן נִזְקָקִין לְאוֹדָאָה עַל דָּא. אֶלָּא וַדַּאי בְּגִין כָּךְ כְּתִיב תַּרְגּוּם דְּלָא נִזְקָקִין בֵּיהּ מַלְאָכִין קַדִּישִׁין לָא (ולא) יְקַנְאוּן בְּבַר נָשׁ לְאַבְאָשָׁא לֵיהּ, בְּגִין דִּבְהַאי קְרָא בִּכְלָלָא אִנּוּן מַלְאָכִין קַדִּישִׁין, דְּהָא אִנּוּן אֱלהִים אִקְרוּן וּבִכְלָלָא דְּאֱלהִים הֲווּ, וְאִנּוּן לָא עֲבַדוּ שְׁמַיָּא וְאַרְקָא.

Why has this verse been written in Aramaic, with the exception of the last word? It cannot be because the holy angels do not pay attention to Aramaic and do not understand it, for then all the more was it appropriate for this verse to be written in Hebrew, so that the angels should acknowledge its doctrine. The true reason certainly is that the angels, since they do not understand Aramaic, shall not come to be jealous of man and do him evil. For in this verse the holy angels are comprised, as they are called Elohim (gods, powers), and yet they have not made heaven or earth.

וְאַרְקָא, וְאַרְעָא מִבָּעֵי לֵיהּ. אֶלָּא בְּגִין (קכ”ו א) דְאַרְקָא אִיהִי חָדָא מֵאִנּוּן שְׁבַע אַרְעִין דִּלְתַתָּא. וּבְהַהוּא אֲתַר אִית בְּנִי בְּנוֹי דְּקַיִן. לְבָתַר דְּאִתְתָּרַךְ מֵעַל אַפֵּי אַרְעָא (כ”ד ב) נָחִית לְתַמָּן וְעֲבִיד תּוֹלָדוֹת וְאִשְׁתַּבַּשׁ תַּמָּן דְּלָא יָדַע כְּלוּם. וְאִיהוּ אַרְעָא כְּפֵילָא דְּאִתְכְּפַל מֵחֲשׁוֹכָא וּנְהוֹרָא.

Instead of wearka (and the earth) there should have been written the proper Aramaic word wear’a. Arka, however, is one of the seven nether earths, the place inhabited by the descendants of Cain. When Cain was banished from the face of the earth, he descended into that land and there propagated his kind. That earth consists of two sections, one enveloped in light, the other in darkness,

וְאִית תַּמָּן תְּרֵין מְמַנָּן שַׁלִּיטִין דִּי שָׁלְטִין דָּא בַּחֲשׁוֹכָא וְדָא בִּנְהוֹרָא. וְתַמָּן קִטְרוּגָא דָּא בְדָא. וְשַׁעֲתָא דְּנָחִית לְתַמָּן קַיִן, אִשְׁתְּתָפוּ דָּא בְדָא וְאִשְׁתְּלִימוּ כְּחֲדָא. וְכֹלָּא חָזֵי דְּאִנּוּן תּוֹלְדוֹת דְּקַיִן. וְעַל דָּא אִנּוּן בִּתְרֵין רֵאשִׁין כִּתְרֵין חֵיוָון, בַּר דְּכַד הַהוּא נְהוֹרָא שָׁלִיט נָצַח דִּילֵיהּ וְנָצַח עַל אָחֳרָא. וְעַל דָּא אִתְכְּלִילוּ דִי בַּחֲשׁוֹכָא בִּנְהוֹרָא וְהֲווּ חַד.

and there are two chiefs, one ruling over the light, the other over the darkness. These two chiefs were at perpetual war with each other, until the time of Cain’s arrival, when they joined together and made peace; and therefore they are now one body with two heads.

אִנּוּן תְּרֵין מְמַנָּן עַפְרִירָא וְקַסְטִימוֹן. וְדִיּוּקְנָא דִּלְהוֹן כִּדִיוּקְנָא דְּמַלְאָכִין קַדִּישִׁין בְּשִׁית גַּדְפִין. חַד דִּיוּקְנָא כְּתוֹרָ”א, וְחַד דִּיוּקְנָא כְּנִשְׁרָ”א. וְכַד מִתְחַבְּרָן אִתְעֲבִידוּ דִּיוּקְנָא דְּאָדָם.

These two chiefs were named ‘Afrira and Kastimon. They, moreover, bear the likeness of holy angels, having six wings. One of them had the face of an ox and the other that of an eagle. But when they became united they assumed the image of a man.

כַּד אִנּוּן בְּחֲשׁוֹכָא מִתְהַפְּכִין לִדְּיוֹקְנָא דְנָחָשׁ בִּתְרֵין רֵאשִׁין וְאָזְלִין כְּחִוְיָא וְטָאסִין גּוֹ תְהוֹמָא וְאִסְתַּחְיָין בְּיַמָּא רַבָּא. כַּד מָטָאן לְשַׁלְשְׁלָאָה דְּעַזָּ”א וַעֲזָאֵ”ל מַרְגִּיזִין לוֹן וּמִתְעָרֵי לוֹן. וְאִנּוּן מְדַלְגִּין גּוֹ טוּרֵי חֲשׁוֹכָן וְחָשְׁבֵי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּעֵי לְמִתְבַּע לוֹן דִּינָא.

In time of darkness they change into the form of a two-headed serpent, and crawl like a serpent, and swoop into the abyss, and bathe in the great sea. When they reach the abode of Uzza and Azael they stir them up and rouse them. These then leap into the “dark mountains”, thinking that their day of judgement has come before the Holy One, blessed be His Name.

וְאִלֵּין תְּרֵין מְמַנָּן שָׁאטִין בְּיַמָּא רַבָּא וּפָרְחִין מִתַּמָּן וְאָזְלִין בְּלֵילְיָא לְגַבֵּי (י”ט ב’, נ”ה ב) נַעֲמָה אִמְהוֹן דְּשֵׁדִין דְּטָעוֹ אֲבַתְרָהָא דָּחֲלִין קַדְמָאִין וְחָשְׁבִין לְמִקְרַב לְגַבָּהּ. וְאִיהִי דְּלִיגַת שִׁתִּין אַלְפִין פַּרְסִין וְאִתְעֲבִידַת בְּכַמָּה צִיּוּרִין לְגַבֵּי בְּנֵי נְשָׁא בְּגִין דְּיִטְעוּן בְּנֵי נְשָׁא אֲבַתְרָהּ.

The two chiefs then swim about in the great sea, and when night comes they fly off to Na’amah, the mother of the demons (shedim), by whom the first saints were seduced; but when they think to approach her she leaps away six thousand parasangs, and assumes all shapes and forms in the midst of the sons of men, so that the sons of men may be led astray after her.

וְאִלֵּין תְּרֵין מְמַנָּן פַּרְחִין וּמְשַׁטְּטָן בְּכָל עָלְמָא וְאַהַדְּרָן לְאַתְרַיְיהוּ. וְאִנּוּן מִתְעָרִין לְאִנּוּן בְּנֵי בְּנוֹי דְּקַיִּן בְּרוּחָא דְיִצְרִין בִּישִׁין לְמֶעְבַּד תּוֹלָדוֹת.

These two chiefs then fly about through the world, and return to their abode, where they arouse sensual desires in the descendants of Cain to bear children.

שְׁמַיָּא דְּשָׁלְטִין תַּמָּן לָאו כְּהָנִי. וְלָא אוֹלִידַת אַרְעָא בְּחֵילָא דִלְהוֹן זְרוֹעָא (שלח קע”ב א) וְחַצְדָא כְּהָנֵי. וְלָא אֲהַדְּרָן אֶלָּא בְּכַמָּה שְׁנִין וְזִמְנִין. וְאִנּוּן אֱלָהָא (אלהיא) דִי שְׁמַיָא וְאַרְקָא לָא עֲבַדוּ. יֵאבַדוּ מֵאַרְעָא עִילָּאָה דְתֵבֵל, דְּלָא יִשְׁלְטוּן בָּהּ וְלָא יְשָׁטְטוּן בָּהּ וְלָא יְהוֹן גָּרְמִין לִבְנִי נָשָׁא לְאִסְתָּאֳבָא מִמִקְרֵה לֵילְיָא. וְעַל דָּא יֵאבַדוּ מֵאַרְעָא וּמִן תְּחוֹת שְׁמַיָא דְּאִתְעֲבִידוּ (לעיל דף ג’ א) בִּשְׁמָא דְּאֵלֶּה כְּמָה (ב א) דְּאִתְּמָר.

The heaven above that earth is not like ours, nor are the seasons of seed and harvest the same as ours, but they only return after cycles of many years. “These Elohim“, then, “who have not made heaven and earth [may] perish from” the upper earth of the universe, so that they should have no dominion there, should not traverse it and should not cause men to pollute themselves “through anything that chanceth by night”; and for that “they will perish from the earth and from underneath the heaven” which were made in the name of Eleh, as has been explained above.

וְעַל דָּא הַאי קְרָא תַּרְגּוּם דְּלָא יַחְשְׁבוּן מַלְאֲכֵי עִלָּאֵי דְּעֲלַיְיהוּ אָמְרִין, וְלָא יְקַטְרְגוּ לָן. וְעַל דָּא רָזָא דְּאֵלֶּה כְּמָה דְּאִתְּמָר אִיהוּ מִלָּה קַדִּישָׁא דְּלָא אִתְחַלַּף בַּתַּרְגּוּם.

It is for that reason that this verse has been written in Aramaic, so that the angels should not think that they are alluded to and so bring accusations against us. This, too, is the secret of the last word, to wit, Eleh, which being a sacred name, could not be altered into Aramaic.’

Introduction, Chapter 16

אָמַר לֵיהּ רִבִּי אֶלְעָזָר, הַאי קְרָא דִּכְתִיב, (ירמיהו י׳:ז׳) מִי (שמות צ”ה ע”ב) לא יִרָאֲךָ מֶלֶךְ הַגּוֹיִם כִּי לְךָ יָאָתָה, מַאי שְׁבָחָא אִיהוּ. אָמַר לֵיהּ אֶלְעָזָר בְּרִי, הַאי קְרָא בְּכַמָּה דוּכְתֵּי אִתְּמָר, אֲבָל וַדַּאי לָאו אִיהוּ (נ”א הכי) דִּכְתִיב, (ירמיהו י׳:ז׳) כִּי בְכָל חַכְמֵי הַגּוֹיִם וּבְכָל מַלְכוּתָם דְּהָא אֲתָא לְמִפְתַּח פּוּמָא דְחַיָּיבִין דְּחָשְׁבִין דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָא יְדַע הִרְהוּרִין וּמַחְשָׁבִין דִּילְהוֹן. וּבְגִין כָּךְ אִית לְאוֹדָעָא שְׁטוּתָא דִלְהוֹן. דְּזִמְנָא חָדָא אֲתָא פִּילוֹסוֹפָא חָדָא דְּאוּמוֹת הָעוֹלָם לְגַבָּאי, אָמַר לִי אַתּוּן אָמְרִין דֶּאֱלָהֲכוֹן שַׁלִּיט בְּכָל רוּמֵי שְׁמַיָא. כֻּלְהוּן חַיָּילִין וּמַשִּׁרְיָין לָא אִדַּבְּקָן וְלָא יָדְעֵי אֲתַר דִּילֵיהּ. הַאי קְרָא לָא אַסְגֵּי יְקָרֵיהּ כָּל כָּךְ. דִּכְתִיב כִּי בְכָל חַכְמֵי הַגּוֹיִם וּבְכָל מַלְכוּתָם מֵאֵין כָּמוֹךָ. מַאי שִׁיקּוּלָא דָא לִבְנֵי נָשָׁא דִּי לֵית לוֹן קִיּוּמָא.

R. Eleazar said to his father: ‘Regarding what is written in the same passage, Who will not fear thee, O King of the Gentiles? For it befitteth thee (Jer. 10, 7), is this such a high eulogy?’ His father said to him: ‘Eleazar, my son, this passage has been variously explained, but for its full meaning we must go to its continuation, which reads: For among all the wise men of the Gentiles, and in all their royalty, there is none like unto thee. (Ibid.) The purpose of this verse is to express the view of the sinners, who fancy that God does not know their thoughts, and to answer them according to their folly. Once,’ he continued, ‘a Gentile philosopher came to visit me and argued with me thus: You say that your God rules in all the heights of heaven, and that all the heavenly hosts and legions cannot approach Him and do not know His place. If so, then this verse, saying “For among all the wise men of the Gentiles, and in all their royalty there is none like unto thee”, does not extol Him very highly, for what special glory is there for Him not to find among perishable men His like?

וְתוּ דְּאַתּוּן אָמְרִין (דברים לה) וְלא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמשֶׁה, בְּיִשְׂרָאֵל לֹא קָם אֲבָל בְּאוּמוֹת הָעוֹלָם קָם. אוּף הָכִי אֲנָא אֵימָא בְּכָל חַכְמֵי הַגּוֹיִם אֵין כָּמוֹהוּ, אֲבָל בְּחַכְמֵי יִשְׂרָאֵל אִית. אִי הָכִי אֱלָהָא דְאִית בְּחַכְמֵי יִשְׂרָאֵל כְּוָותֵיהּ לָאו אִיהוּ עִלָּאָה שַׁלִּיטָא. אִסְתַּכַּל בַּקְּרָא וְתִשְׁכַּח דְּדַיִּיקְנָא כְּדְקָא יְאוּת.

And further, you infer from the passage which says “And there hath not arisen a prophet since in Israel like unto Moses” (Deut. 34, 10), that only in Israel hath there not arisen, but among the other nations of the world there did arise one like him; and on this analogy I am justified in inferring that only among the wise of the Gentiles there is none like Him, but among the wise of Israel there is. If that is so, such a God, the like unto whom is to be found among the wise men of Israel, cannot be all-powerful. Look closely into the verse and you will find that it bears out my inference.

אֲמִינָא לֵיהּ וַדַּאי שַׁפִּיר קָא אֲמַרְתְּ. מָאן מְחַיֶּה מֵתִים אֶלָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּלְחוֹדוֹי, אֲתָא אֵלִיָּהוּ וְאֱלִישָׁע וְאַחֲיוּ מֵתַיָיא. מָאן מוֹרִיד גְּשָׁמִים אֶלָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּלְחוֹדוֹי אֲתָא אֵלִיָּהוּ וּמְנַע לוֹן וּנְחִית לוֹן בִּצְלוֹתֵיהּ. מָאן עֲבַד שְׁמַיָּא וְאַרְעָא אֶלָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּלְחוֹדוֹי, אֲתָא אַבְרָהָם אִתְקַיָימוּ בְּקִיּוּמוֹהִי בְּגִינֵיהּ.

I replied to him: Indeed, what you say is actually true. Who raises the dead to life? Only the Holy One alone, blessed be He; yet Elijah and Elisha came and raised the dead to life. Who causes rain to fall? Only the Holy One alone, blessed be He; yet Elijah came and kept back the rain and then made it descend again, through his prayer. Who made heaven and earth? The Holy One alone, blessed be He; yet Abraham came and they were firmly established for his sake.

מָאן מַנְהִיג שִׁמְשָׁא אֶלָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אֲתָא יְהוֹשֻׁעַ וְשָׁכִיךְ לֵיהּ וּפַקִּיד לֵיהּ דְּיֵקוּם עַל קִיּוּמֵיהּ וְאִשְׁתְּכַך וּכְתִיב, (יהושע י׳:י״ג) וַיִּדּוֹם הַשֶּׁמֶשׁ וְיָרֵחַ עָמָד. קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא גּוֹזֵר גְּזַר דִּין אוּף הָכִי משֶׁה גָּזִיר גְּזַר דִּין וְאִתְקַיָּימוּ. וְתוּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא גּוֹזֵר גִּזְרִין וְצַדִּיקַיָּא דְּיִשְׂרָאֵל מְבַטְּלִין לוֹ דִּכְתִיב, (שמואל ב כ״ג:ג׳) צַדִּיק מוֹשֵׁל יִרְאַת אֱלהִים. וְתוּ דְּאִיהוּ פַּקִּיד לוֹן לְמְהַךְ בְּאוֹרְחוֹי מַמָּשׁ לְאִתְדְּמָא לֵיהּ בְּכֹלָּא. אֲזַל הַהוּא פִּילוֹסוֹפָא וְאִתְגָיָּיר בִּכְפַר שְׁחָלַיִם וְקָרוּן לֵיהּ יוֹסֵי קְטִינָאָה. וְאוֹלִיף אוֹרַיְיתָא סַגְיָא. וְאִיהוּ בֵּין חַכִּימִין וְזַכָּאִין דְּהַהוּא אֲתַר.

Who regulates the course of the sun? None but the Holy One, blessed be He; yet Joshua came and ordered it to stand still in its place and it stood still, as it is written, “And the sun stood and the moon stayed” (Jos. 10, 13). The Holy One blessed be He, issues decrees, but similarly Moses issued decrees, and they were fulfilled. Further, the Holy One, blessed be He, pronounces judgements and the righteous of Israel annul them, as it is written, “The righteous ruleth the fear of God” (II Sam. 23, 3). And further, He commanded them to follow literally in His ways, and to be like Him in every way. That philosopher then went to K’far Shekalim and became a proselyte, and was given the name of Jose Katina (humble), and he studied the Torah diligently until he became one of the most learned and pious men of that place.’

הַשְׁתָּא אִית לְאִסְתַּכְּלָא בַּקְּרָא וְהָא כְּתִיב, (ישעיהו מ׳:י״ז) כָּל הַגּוֹיִם כְּאַיִן נֶגְדוֹ. מַאי רִבּוּיָא הָכָא. אֶלָּא מִי לא יִרָאֲךָ מֶלֶךְ הַגּוֹיִם וְכִי מֶלֶךְ הַגּוֹיִם אִיהוּ וְלָאו מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל. אֶלָּא בְּכָל אֲתַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּעָא לְאִשְׁתַּבָּחָא בְּיִשְׂרָאֵל, וְלָא אִתְקְרֵי אֶלָא עַל יִשְׂרָאֵל בִּלְחוֹדוֹי. דִּכְתִיב, (שמות ה׳:ג׳) אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֱלֹהֵי הָעִבְרִים, וּכְתִיב, (ישעיהו מ״ד:ו׳) כֹּה אָמַר יְיָ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל. מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַדַּאי. אָמְרוּ אוּמוֹת הָעוֹלָם פַּטְרוֹן אָחֳרָן אִית לָן בִּשְׁמַיָא דְּהָא מַלְכֵיכוֹן לָא שָׁלִיט אֶלָא עֲלַיְיכוּ בִּלְחוֹדֵיכוֹן וְעֲלָנָא לָא שָׁלִיט.

‘Now,’ continued R. Simeon, ‘we must look more closely into this verse. We remark at once that another passage says: “All the nations are as nothing before him” (Is. 40, 17). What special glorification is then here expressed? Is He only the King of the Gentiles and not the King of Israel? the explanation is this. We find in every place in the Scriptures that the Holy One, blessed be He, has desired to be glorified only by Israel and has attached His name to Israel only; so it is written: “The God of Israel”, “the God of the Hebrews” (Exod. 5, 1, 3), and further: “Thus saith the Lord, the King of Israel” (Is. 44, 6). The nations of the world therefore said: We have another Patron in heaven, since your King has dominion only over you alone and not over us.

אֲתָא קְרָא וְאָמַר מִי לֹא יִרָאֲךָ מֶלֶךְ הַגּוֹיִם (נ”א מלכא עילאה לרדאה לון ולאלקאה לון ולמעבד בהון רעותיה. כי לך יאתה לדחלא מנך לעילא ותתא. כי בכל חכמי הגוים) אִלֵּין שַׁלִּיטִין רַבְרְבָן דִּי מְמַנָּן עֲלַיְיהוּ. וּבְכָל מַלְכוּתָם בְּהַהוּא מָלְכוּ דִּלְעֵילָא. דְּהָא אַרְבַּע מַלְכְּוָון שַׁלִּיטִין אִית לְעֵילָא וְשָׁלְטִין בִּרְעוּתֵיהּ עַל כָּל שְׁאָר עַמִּין. וְעִם כָּל דָּא לֵית בְּהוּ דְּיַעֲבִיד אֲפִלּוּ מִלָּה זְעֵירָא אֶלָּא כְּמָה דְּפָּקִּיד לוֹן דִּכְתִיב, (דניאל ד׳:ל״ב) וּכְמִצְבְּיֵה עָבִיד בְּחֵיל שְׁמַיָא וְדָיְירֵי אַרְעָא. חַכְמֵי הַגּוֹיִם אִנּוּן מְמַנָּן וְרַבְרְבָן דִּלְעֵילָא דְּחָכְמְתָא דִּלְהוֹן מִנַּיְיהוּ הֲוָה. בְּכָל מַלְכוּתָם מַלְכוּתָא דְּשָׁלִיט כְּמָה דְאִתְּמָר. וְדָא הוּא קְרָא כִּפְשָׁטֵיהּ.

Hence the verse comes and says: “Who would not fear thee, O King of the Gentiles? Forasmuch as among all the wise men of the nations”, alluding thereby to the great chiefs in heaven appointed over the Gentiles. The expression “and in all their royalty there is none like unto thee” alludes to the celestial government, inasmuch as there are four rulers on high who, by the will of God, rule over all the other nations; and for all that, not one of these has the power to do the smallest thing except as He commands them, as it is written: “And he doth according to his will in the host of heaven, and among the inhabitants of the earth” (Dan. 4, 32). “The wise ones of the Gentiles” are, then, the heavenly superintendents from whom they draw their wisdom; and the phrase “and in all their royalty” implies the heavenly over-lords of the nations, as has just been explained. This is the plain meaning of the passage.

אֲבָל בְּכָל חַכְמֵי הַגּוֹיִם וּבְכָל מַלְכוּתָם. הַאי אַשְׁכַּחְנָא בְּסִפְרֵי קַדְמָאֵי, דְּאִנּוּן מַשִּׁרְיָין וְחַיָילִין אַף עַל גַּב דְּאִתְפַּקְּדָן עַל מִלִּין דְּעָלְמָא וּפַקִּיד לְכָל חַד לְמֶעְבַּד עֲבִידְתָּא, מָאן הוּא (סתימא קדישא ולא כרעותיה) דְּיַעֲבִיד שׁוּם חַד מִנַּיְיהוּ כָּמוֹךָ. בְּגִין דְּאַנְתְּ רָשִׁים בְּעִילוּיָא, וְאַתְּ רָשִׁים בְּעוֹבָדָךְ מִכֻּלְּהוּ. וְדָא הוּא מֵאֵין כָּמוֹךָ יְיָ, מָאן הוּא סְתִימָאָה קַדִּישָׁא דְּיַעֲבִיד וְלֶהֱוֵי כָּמוֹךָ עֵילָא וְתַתָּא. וִיהֵא דָּמֵי לָךְ (בכל) (בכולא), עוֹבָדָא דְמַלְכָּא קַדִּישָׁא שָׁמַיִם וָאָרֶץ, אֲבָל אִנּוּן (ישעיה מה) תֹּהוּ וַחֲמוּדֵיהֶם בַּל יוֹעִילוּ. בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כְּתִיב בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים וְגו’, בְּמַלְכוּתָם כְּתִיב וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ.

But in ancient books I have found it expounded as follows. Although these heavenly hosts and legions (who are “the wise of the nations and their royalty”) have the control of the affairs of this world and have each their mission allotted to them, who of them can accomplish the least thing “like unto thee”? For Thou excellest in Thy work on high and below above all of them. “There is not like unto thee, O Lord”, that is, What Holy Unknown is there who acts and is like Thee above and below, and is on an equality with Thee in all respects? The work of the Holy King is heaven and earth, but “they are vanity, and their costly idols cannot profit” (Is. 44, 9). Of the Holy One, blessed be He, it is written, “In the beginning God created etc.”, but of the lower royalty it is written “And the earth was chaos and confusion”.’

אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן לְחַבְרַיָיא בְּנֵי הִלּוּלָא דָא, כָּל חַד מִנְּכוֹן יְקַשֵּׁט קִשּׁוּטָא חַד לְכַּלָּה. אָמַר לְרִבִּי אֶלְעָזָר בְּרֵיהּ. אֶלְּעָזָר הַב נְבַזְבְּזָא חַד לְכַּלָּה דְּהָא לְמָחָר אִסְתַּכַּל (קודשא בריך הוא) (נ”א בה) כַּד יֵעוּל לַחוּפָּה בְּאִנּוּן שִׁירִין וּשְׁבָחִין דְּיַהֲבוּ לָהּ בְּנֵי הֵיכָלָא לְקַיְּימָא קַמֵּיהּ.

Said R. Simeon to the companions: ‘Come all you that participate in this bridal festivity, let each one of you prepare a decoration for the bride.’ To R. Eleazar his son he said: ‘Eleazar, offer a present to the heavenly bride so that on the morrow thou mayest be deemed worthy to behold her when she enters under the bridal canopy amidst the songs and hymns of the heavenly retinue.’

Introduction, Chapter 17

פָּתַח רִבִּי אֶלְעָזָר וְאָמַר (שיר השירים ג׳:ו׳) מִי (קע”ו ב) זֹאת עוֹלָה מִן הַמִּדְבָּר וְגו’, מִי זֹאת, כְּלָלָא דִּתְרֵין קִדּוּשִׁין (קדישין) דִּתְרֵין עָלְמִין בְּחִבּוּרָא חֲדָא וְקִשּׁוּרָא חֲדָא. עוֹלָה מַמָּשׁ לְמֶהוֵי קֹדֶשׁ קָדָשִׁין. דְּהָא קֹדֶשׁ קָדָשִׁין מִ”י. וְאִתְחַבְּרָא בְּזֹא”ת. בְּגִין לְמֶהֱוֵי (זאת) עוֹלָה דְּאִיהִי קֹדֶשׁ קָדָשִׁין. מִן הַמִּדְבָּר דְּהָא מִן הַמִּדְבָּר יָרְתָא לְמֶהֱוֵי כַלָּה וּלְמֵיעַל לְחֻפָּה.

R. Eleazar then opened his discourse thus: Who is this that cometh up (‘Olah) out of the wilderness? (S. S. 3, 6). The words Mi (Who?) and zoth (this) denote the separate holinesses of the two worlds joined in firm bond and union; and this union is said to be ‘olah (a burnt-offering), and so holy of holies. For Mi is holy of holies, and zoth through its union with this becomes a burnt-offering (‘olah), which is holy of holies. “Out of the wilderness,’: because she had to come forth from there in order to become the heavenly bride and to enter under the nuptial canopy. Further, the term midbar (wilderness) signifies speech, as we read, “and thy speech (oumidbarekh) is comely” (Ibid. 4, 3): by that midbar which is the utterance of the lips she goes up.

תּוּ מִן הַמִּדְבָּר אִיהִי עוֹלָה כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (שיר השירים ד׳:ג׳) וּמִדְבָּרֵךְ נָאוֶה בְּהַהוּא מִדְבָּר דִּלְחִישׁוּ בְּשִׂפְוָון אִיהִי עוֹלָה. וְתָנִינָן מַאי דִכְתִיב, (שמואל א ד׳:ח׳) הָאֱלֹהִים הָאַדִּירִים הָאֵלֶּה אֵלֶּה הֵם הָאֱלהִים הַמַּכִּים אֶת מִצְרַיִם בְּכָל מַכָּה בַּמִּדְבָּר. וְכִי כָּל דְּעֲבַד לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בַּמִּדְבָּר הֲוָה, וְהָא בְּיִשּׁוּבָא הֲוָה. אֶלָּא בַּמִּדְבָּר, בְּדִבּוּרָא, כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (שיר השירים ד׳:ג׳) וּמִדְבָּרֵךְ נָאוֶה. וּכְתִיב, (תהילים ע״ה:ז׳) מִמִּדְבַּר הָרִים. אוּף הָכִי עוֹלָה מִן הַמִּדְבָּר, מִן הַמִּדְבָּר וַדַּאי. בְּהַהִיא מִלָּה דְּפוּמָא אִיהִי סַלְקָא וְאָעֳלַת בֵּין גַּדְפֵי דְּאִמָּא, וּלְבָתַר בְּדִבּוּרָא נַחְתָא וְשַׁרְיָא עַל רֵישַׁיְהוּ דְּעַמָּא קַדִּישָׁא.

Further, we have been taught as follows: It is written “these mighty gods; these are the gods that smote the Egyptians with all manner of plagues in the wilderness” (bamidbar) (I Sam. 4, 8). What does this verse mean? Was it only in the wilderness that the Lord showed them all His great deeds, and not in inhabited country? Not so, only the term bamidbar means “by means of the word”, analogous to the expression “and thy speech (oumidbarekh) is comely” (S. S. 4, 3), or to the expression “and from the word (oumimidbar) did the mountains arise” (Ps. 70, 7). Similarly here, “she rises up out of the word”, that is, by means of uttered words she mounts up and nestles between the wings of the Mother, and then by the same means she descends and rests on the heads of the holy people.

הֵיךָ סַלְקָא בְּדִבּוּרָא. דְּהָא בְּשֵׁירוּתָא כַּד בַּר נָשׁ קָאִים בְּצַפְרָא אִית לֵיהּ לְבָרְכָא לְמָארֵיהּ. בְּשַׁעְתָּא דְּפָקַח עֵינוֹי הֵיךְ מְבָרֵךְ. הָכִי הֲווּ עַבְדֵי חֲסִידֵי קַדְמָאֵי, נַטְלָא דְמַיָיא הֲווּ יַהֲבֵי קָמַייְהוּ, וּבְזִמְנָא דְּאִתְעָרוּ בְּלֵילְיָא אַסְחָן יְדַיְיהוּ. וְקָיְימֵי וְלָעָאן בְּאוֹרַיְיתָא וּמְבָרְכֵי עַל קְרִיאָתָהּ (וכו’). תַּרְנְגוֹלָא קָרֵי וּכְדֵין פַּלְגוּת לֵילְיָא מַמָּשׁ, וּכְדֵין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא (ס’ ב) אִשְׁתַּכַּח עִם צַדִּיקַיָיא בְּגִנְתָא דְעֵדֶן, וְאַסִּיר לְבָרְכָא בִּידַיִן מְסוֹאָבוֹת וּמְזְהָמוֹת. (ומברכין). וְכֵן כָּל שַׁעֲתָא.

Her ascent is effected thus. At the beginning of the day, when a man rises in the morning, it is his duty to bless his Master as soon as he opens his eyes. The pious men of old used to have by them a cup of water, and when they awoke in the night they washed their hands and rose and occupied themselves in the study of the Torah, having first pronounced the appropriate blessing. When the cock crows it is precisely midnight, and at that moment the Holy One, blessed be He, is to be found in company with the righteous in the Garden of Eden (Gan-Eden). It is therefore proper then to pronounce the benediction and study the Torah; but one may not pronounce the benediction with unclean hands. So, too, at any time that one rises up from his sleep.

בְּגִין דִּבְשַׁעֲתָא דְּבַר נָשׁ נָאִים, רוּחֵיהּ פָּרְחָא מִנֵּיהּ. וּבְשַׁעֲתָא דְּרוּחֵיהּ פָּרְחָא מִנֵּיהּ, רוּחָא מְסָאָבָא זַמִּין וְשָׁרְיָא עַל יְדוֹי וּמְסָאַב לוֹן וְאַסִּיר לְבָרְכָא בְּהוּ בְּלָא נְטִילָה. וְאִי תֵימָא אִי הָכִי הָא בִּימָמָא דְּלָא נָאִים וְלָא פָּרַח רוּחֵיהּ מִנֵּיהּ וְלָא שַׁרְיָא עֲלֵיהּ רוּחָא מְסָאֲבָא וְכַד עָאל לְבֵית הַכִּסֵּא לָא יְבָרֵךְ וְלָא יִקְרָא בַּתּוֹרָה אֲפִלּוּ מִלָּה חָדָא עַד דְּיִסְחֵי יְדוֹי. וְאִי תֵימָא בְּגִין דִּמְלוּכְלָכִים אִנּוּן, לָאו הָכִי הוּא, בַּמֶּה אִתְלַכְלְכוּ.

For whilst a man is asleep his soul departs from him and an impure spirit comes forth and settles on his hands and defiles them: hence one may not pronounce a blessing without first washing them. Why then, one may ask, is it forbidden, after one has been in a privy, to pronounce a blessing or to read even one word of the Torah, even in the daytime, without washing the hands, although one has not been asleep, so that one’s soul did not depart, and one’s hands have not been defiled by an evil spirit? Why is it forbidden even if one’s hands are quite clean?

אֶלָּא וַוי לִבְנֵי עָלְמָא דְּלָא מַשְׁגִּיחִין וְלָא יַדְעִין בְּיִקְרָא דְמָארֵיהוֹן וְלָא יָדְעֵי עַל מַה קָּיְימָא עָלְמָא. רוּחָא חֲדָא אִית בְּכָל בֵּית הַכִּסֵּא דְּעָלְמָא דְּשַׁרְיָא תַּמָּן וְאִתְהַנִּי מֵהַהוּא לִכְלוּכָא וְטִנּוּפָא וּמִיָּד שָׁרֵי עַל אִנּוּן אֶצְבְּעָן דִּידוֹי דְּבַר נָשׁ.

The answer is: woe to those who pay no heed to the majesty of their Master, and do not realise on what this world is founded. There is in every privy a spirit which feasts on filth and excrement, and settles forthwith on the fingers of a man’s hands.

Introduction, Chapter 18

פָּתַח רִבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר כָּל מָאן דְּחָדֵי בְּאִנּוּן מוֹעֲדַיָּא וְלָא יָהִיב חוּלָקֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, הַהוּא רַע עַיִן שָׂטָן שׂוֹנֵא אוֹתוֹ וְקָא מְקַטְרֵג לֵיהּ וְסָלִיק לֵיהּ מֵעָלְמָא וְכַמָּה עָקוּ עַל עָקוּ מְסַבֵּב לֵיהּ.

R. Simeon further discoursed as follows: ‘He who rejoices on the festivals but does not give to the Holy One, blessed be He, His due share, is selfish, the Satan tries to injure him and accuses him before heaven, compasses his downfall, and causes him endless trouble.

חוּלָקֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, לְמֶחדֵי לְמִסְכְּנֵי כְּפוּם מַה דְּיָכִיל לְמֶעְבַּד. בְּגִין דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּיוֹמַיָּיא אִלֵּין אָתֵי לְמֶחמֵי לְאִנּוּן מָאנִין תְּבִירִין דִּילֵיהּ, וְעָאל עָלַיְיהוּ וְחָמֵי דְּלָא אִית לְהוֹן לְמֵחֱדֵי, וּבְכֵי עָלַיְיהוּ. סָלִיק לְעֵילָא (ובעי) לְחָרְבָּא עָלְמָא.

To give the portion of the Holy One, blessed be He, means to make glad the poor, according to one’s ability. For on these days the Holy One, blessed be He, goes to look at those broken vessels of His: He comes to them, and, seeing that they have nothing with which to rejoice on the festival, He weeps over them and reascends on high with intent to destroy the world.

אֲתָאן בְּנֵי מְתִיבְתָּא קַמֵּיהּ וְאָמְרֵי רִבּוֹן עָלְמָא, רַחוּם וְחַנּוּן אִתְקְרִיאַת יִתְגַּלְגְּלוּן רַחֲמָךְ עַל בְּנָךְ. אָמַר לוֹן וְכִי (בני) עָלְמָא לָא (ידעין דלא) עָבְדִית לֵיהּ אֶלָּא עַל חֶסֶ”ד דִּכְתִיב, (תהילים פ״ט:ג׳) אָמַרְתִּי עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה, וְעָלְמָא עַל דָּא קָיְימָא. אָמְרֵי קַמֵּיהּ מַלְאֲכֵי עִלָּאֵי, רִבּוֹן עָלְמָא הָא פְּלַנְיָא דְּאָכִיל וְרָוֵי וְיָכִיל לְמֶעְבַּד טִיבוּ עִם מִסְכְּנִי וְלָא יָהִיב לוֹן מִידִי. אָתֵי הַהוּא מְקַטְרְגָא וּתְבַע רְשׁוּ וּרְדַף אֲבַתְרֵיהּ דְּהַהוּא בַּר נָשׁ.

The members of the heavenly Academy then present themselves before Him and plead: “O Lord of the universe, Thou art called gracious and merciful, let Thy compassion be moved upon Thy children.” The Lord makes answer: “Verily I have made the world only on the foundation of mercy, as it is written: ‘I have said, the world is built on mercy’ (Ps. 89, 3), and the world is established on it.” Then the heavenly angels proceed: “O Master of the universe, behold so-and-so, who eats and drinks and is in a position to give charity but neglects to do so.” Then the Accuser comes and, having claimed and obtained permission, sets out in pursuit of that man.

מָאן לָן בְּעָלְמָא גָּדוֹל מֵאַבְרָהָם דְּעֲבַד טִיבוּ לְכָל בִּרְיָין. בְּיוֹמָא דְּעֲבַד מִשְׁתְּיָיא, מַה כְּתִיב, (בראשית כ״א:ח׳) וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַל, וַיַּעַשׂ אַבְרָהָם מִשְׁתֶּה גָדוֹל בְּיוֹם הִגָּמֵל אֶת יִצְחָק. עֲבַד אַבְרָהָם מִשְׁתְּיָיא וּקְרָא לְכָל רַבְרְבֵי דָרָא לְהַהִיא סְעוּדָתָא. וְתָנִינָן בְּכָל סְעוּדָתָא דְחֶדְוָה, הַהוּא מְקַטְרְגָא אָזִיל וְחָמֵי אִי הַהוּא בַּר נָשׁ אַקְדִּים טִיבוּ לְמִסְכְּנֵי, וּמִסְכְּנֵי בְּבֵיתָא, הַהוּא מְקַטְרְגָא אִתְפְּרַשׁ מֵהַהוּא בֵּיתָא וְלָא עָאל תַּמָּן, וְאִי לָאו עָאל תַּמָּן. וְחָמֵי עִרְבּוּבְיָא דְּחֶדְוָה בְּלָא מִסְכְּנִי וּבְלָא טִיבוּ דְאַקְדִּים לְמִסְכְּנֵי, סָלִיק לְעֵילָא וּמְקַטְרְגָא עֲלֵיהּ.

Whom have we in the world greater than Abraham, whose benevolence extended to all creatures? Once, we are told, he prepared a feast, as it is written: “And the child grew, and was weaned. And Abraham made a great feast on the day that Isaac was weaned” (Gen 21, 8). To that feast Abraham invited all the great men of the age. Now we have been taught that whenever a banquet is given, the Accuser comes to spy out whether the owner has first dispensed charity and invited poor people to his house. If he finds that it is so, he departs without entering the house. But if not, he goes in and surveys the merry-making, and having taken note that no charity had been sent to the poor nor had any been invited to the feast, he ascends above and brings accusations against the owner.

אַבְרָהָם כֵּיוָן דְּזָמִּין לְרַבְרְבֵי דָרָא, נָחַת מְקַטְרְגָא וְקָם עַל פִּתְחָא כְּגַוְונָא דְמִסְכְּנָא וְלָא הֲוָה מָאן דְּאַשְׁגַּח בֵּיהּ. אַבְרָהָם הֲוָה מְשַׁמֵשׁ לְאִנּוּן מַלְכִין וְרַבְרְבִין. שָרָה אוֹנִיקַת בְּנִין לְכֻלְּהוּ, דְּלָא הֲווֹ מְהֵמְנִין כַּד אִיהִי אוֹלִידַת אֶלָּא אָמְרוּ אֲסוּפִי הוּא וּמִן שׁוּקָא אַיְתִיאוּ לֵיהּ. בְּגִין כָּךְ אַתְיָין בְּנַיְיהוּ בַּהֲדַיְיהוּ וְנַטְלַת לוֹן שָׂרָה וְאוֹנִיקַת לוֹן קָמַיְיהוּ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (בראשית כ״א:ז׳) מִי מִלֵּל לְאַבְרָהָם הֵנִיקָה בָנִים שָׂרָה, בָּנִים וַדַּאי. וְהַהוּא מְקַטְרְגָא עַל פִּתְחָא. אָמְרָה (שרה) צְחוֹק עָשָׂה לִי אֱלהִים. מִיָּד סָלִיק הַהוּא מְקַטְרְגָא קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְאָמַר לֵיהּ רִבּוֹן עָלְמָא אַתְּ אֲמַרְתְּ אַבְרָהָם אוֹהֲבִי, (הא אברהם) עֲבַד סְעוּדְתָּא וְלָא יָהַב לָךְ מִידִי, וְלָאו לְמִסְכְּנִי, וְלָא קָרִיב קָדָמָךְ אֲפִילּוּ יוֹנָה חַד. וְתוּ אָמְרַת שָׂרָה דְּחַיְיכַת בָּהּ.

Thus, when Abraham invited to his feast the great men of the age, the Accuser came and appeared at the door in the guise of a poor man, but no one took notice of him. Abraham was attending on the kings and magnates; Sarah was giving suck to all their babes; for people did not believe that she had born a child, and said that it was only a foundling from the street, and so all the guests brought their infants with them, and Sarah suckled them in the presence of all, as it is written, “Who would have said unto Abraham that Sarah should give children suck?” (Ibid. 7) (note the plural “children”). The Accusing Angel was still standing at the door when Sarah said: “God hath made laughter for me” (Ibid. 6). The Accusing Angel then presented himself before the Holy One, blessed be He, and said to Him: “O Master of the world, Thou hast said ‘Abraham is my friend’; behold, he has made a feast and has not given anything to Thee nor to the poor, nor hath he offered up to Thee so much as one pigeon; and further, Sarah said that Thou hast made mock of her.”

אָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מָאן בְּעָלְמָא כְּאַבְרָהָם. וְלֹא זָז מִתַּמָּן, עַד דְּבִלְבֵּל כָּל הַהִיא חֶדְוָה, וּפַקִּיד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמִקְרַב לְיִצְחָק קָרְבְּנָא, וְאִתְגְּזַר עַל שָׂרָה דְּתָמוּת עַל צַעֲרָא דִּבְרָהּ. כָּל הַהוּא צַעֲרָא גָּרִים, דְּלָא יָהִיב מִידִי לְמִסְכְּנֵי.

The Lord made answer: “Who in this world can be compared to Abraham?” Nevertheless the Accusing Angel did not stir from thence until he had spoilt all the festivity; and the Lord after that commanded Abraham to offer up Isaac as an offering, and it was decreed that Sarah should die from anguish on account of her son’s danger-all this because Abraham did not give anything to the poor.’

Introduction, Chapter 19

פָּתַח רִבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר מַאי דִכְתִיב, (ישעיהו ל״ח:ב׳) וַיַּסֵּב חִזְקִיָּהוּ פָּנָיו אֶל הַקִּיר וַיִּתְפַּלֵּל אֶל ה’. תָּא חֲזֵי, כַּמָּה הוּא חֵילָא תַּקִּיפָא דְאוֹרַיְיתָא, וְכַמָּה הוּא עִלָּאָה עַל כֹּלָא. דְּכָל מַאן דְּאִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא לָא דָּחִיל מֵעִילָּאֵי וּמִתַּתָּאֵי. וְלֹא דָּחִיל מִמַּרְעִין בִּישִׁין דְּעַלְמָא. בְּגִין דְּאִיהוּ אָחִיד בְּאִילָנָא דְחַיֵּי וְיַלִּיף מִינֵּיהּ בְּכָל יוֹמָא.

R. Simeon further discoursed thus: ‘It is written, Then Hezekiah turned his face to the wall, and prayed unto the Lord. (Is. 38, 2.) Observe how powerful is the might of the Torah, and how it surpasses any other force. For whoso occupies himself in the study of the Torah has no fear of the powers above or below, nor of any evil haps of the world. For such a man cleaves to the tree of life, and derives knowledge from it day by day,

דְּהָא אוֹרַיְיתָא תּוֹלִיף לְבַר נָשׁ לְמֵיזַל בְּאֹרַח קְשׁוֹט. תּוֹלִיף לֵיהּ עֵיטָא הֵיךְ יָתוּב קַמֵּי מָארֵיהּ לְבַטְלָא הַהִיא גְּזֵרָה. דְּאָפִילּוּ אִתְגְּזַר עֲלֵיהּ דְּלָא יִתְבַּטֵּל הַאי גְּזֵרָה, מִיָּד אִתְבַּטֵּל וְאִסְתָּלַּק מִנֵּיהּ וְלָא שַׁרְיָא עֲלֵיהּ דְּבַר נָשׁ בְּהַאי עַלְמָא. וּבְגִין כָּךְ בָּעֵי לֵיהּ לְבַר נָשׁ לְאִשְׁתַּדְּלָא בְּאוֹרַיְתָא יְמָמָא וְלֵילֵי וְלָא יִתְעַדֵי מִינָהּ הֲדָא הוּא דִכְתִיב (יהושע א׳:ח׳) וְהָגִיתָ בוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה. וְאִי אִתְעַדֵּי מִינָּהּ דְּאוֹרַיְיתָא אוֹ אִתְפְּרַשׁ מִינָהּ כְּאִלּוּ אִתְפְּרַשׁ מֵאִילָנָא דְחַיֵּי.

since it is the Torah that teaches man to walk in the true path, and gives him counsel how to repent and return to his Master so that He may annul the evil decreed against him; nay, even if it has been further decreed that it shall not be annulled, yet it is annulled and no longer threatens that man in this world. Hence it is incumbent upon a man to occupy himself in the study of the Torah day and night without cessation, in accordance with the text, “and thou shalt meditate therein day and night” (Jos. 1, 8); and if he abandons such study, it is as though he abandoned the tree of life.

תָּא חֲזֵי, עֵיטָא לְבַר נָשׁ, כַּד אִיהוּ סָלִיק בְּלֵילְיָא עַל עַרְסֵיהּ בָּעֵי לְקַבְּלָא עֲלֵיהּ מַלְכוּתָא דִּלְעֵילָא בְּלִבָּא שְׁלִים וּלְאַקְדְּמָא לְמִמְסַר קַמֵּיהּ פִּקְדוֹנָא דְּנַפְשֵׁיהּ (בראשית י”ט ע”ב) וּמִיָּד אִשְׁתְּזִיב מִכָּל מַרְעִין בִּישִׁין וּמִכָּל רוּחִין בִּישִׁין וְלָא שָׁלְטִין עֲלֵיהּ.

Here, then, is a wise counsel for man. When a man goes to bed of a night, he should acknowledge wholeheartedly the kingship of heaven, and should entrust his soul to the keeping of heaven: he will then immediately be guarded against all diseases and evil spirits, and they will have no power over him.

וּבְצַפְרָא קָם מֵעַרְסֵיהּ בָּעֵי לְבָרְכָא לְמָארֵיהּ וּלְמֵיעַל לְבֵיתֵיהּ וּלְמִסְגַּד קַמֵּי הֵיכָלֵיהּ בִּדְחִילוּ סַגְּיָא, וּבָתַר כֵּן יִצְלֵי צְלוֹתֵיהּ וְיִסַּב עֵיטָא מֵאִנּוּן אֲבָהָן קַדִּישִׁין דִּכְתִיב, (תהילים ה׳:ח׳) וַאֲנִי בְּרֹב חַסְדְּךָ אָבוֹא בֵיתֶךָ אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קָדְשְׁךָ בְּיִרְאָתֶךָ.

In the morning, when he rises from his bed, he should bless his Master, proceed to His house, bow down before His sanctuary with awe, and then offer up his prayer. For this, he must take counsel of the holy patriarchs, as it is written: “But as for me, in the abundance of thy lovingkindness will I come into thy house: I will bow down towards thy holy temple in the fear of thee” (Ps. 5, 8).

הָכִי אוּקְמוּהָ לָא לִבָּעֵי לֵיהּ לְבַר נָשׁ לְעָאֳלָא לְבֵי כְּנִישְׁתָּא אֶלָּא אִי אַמְלִיךְ בְּקַדְמִיתָא בְּאַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, בְּגִין דְּאִנּוּן תְּקִינוּ צְלוֹתָא לְקָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַאֲנִי בְּרוֹב חַסְדֶּךָ אָבוֹא בֵיתֶךָ, דָּא אַבְרָהָם. אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קָדְשֶׁךָ, דָּא יִצְחָק. בְּיִרְאָתֶךָ, דָּא יַעֲקֹב. וּבָעֵי לְאַכְלָלָא לוֹן בְּרֵישָׁא, וּבָתַר כֵּן יֵיעוּל לְבֵי כְּנִשְׁתָּא וִיצַלֵּי צְלוֹתֵיהּ. כְּדֵין כְּתִיב, (ישעיהו מ״ט:ג׳) וַיֹּאמֶר לִי עַבְדִּי אָתָּה יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר.

This verse has been interpreted to imply that a man should not enter the Synagogue without first taking counsel of Abraham, Isaac, and Jacob, for the reason that it is they who instituted prayer to the Holy One, blessed be He. Thus, in the verse just mentioned, the words “but as for me, in the abundance of thy lovingkindness will I come into thy house” are an allusion to Abraham; “I will bow down towards thy temple”, to Isaac; “in the fear of thee”, to Jacob. It is fitting, then, to invoke their names first and then enter the synagogue to offer up one’s prayer. Of such a one it is written: “And he said unto me, Thou art my servant, Israel, in whom I will be glorified” (Is. 44, 3).

Introduction, Chapter 20

רִבִּי פִּינְחָס הֲוָה שְׁכִיחַ קַמֵּי דְּרִבִּי רְחוּמָאִי בְּכֵיף יַמָּא דְּגִנוֹסָר. וּבַר נַשׁ רַב וּקְשִׁישָׁא דְיוֹמִין הֲוָה וְעֵינוֹי אִסְתַּלָּקוּ מִלְּמֶחמֵי. אָמַר לְרִבִּי פִּינְחָס וַדַּאי שְׁמַעְנָא דְּיוֹחָאִי חַבְרָנָא אִית לֵיהּ מַרְגָּלִית אֶבֶן טָבָא, וְאִסְתַּכְּלִית בִּנְהוֹרָא דְּהַהִיא מַרְגָּלִית נָפְקָא כִּנְהִירוּ דְּשִׁמְשָׁא מִנַּרְתְּקָהּ וְנָהֲרָא כָּל עָלְמָא.

R. Phineas was a frequent visitor at the house of R. Rehumai, who lived on the shore of the lake of Gennesareth. He was a man of note, well advanced in years, and had lost his sight. Said he one day to R. Phineas: ‘Verily I have heard that our colleague Yohai possesses a precious jewel. I did look at that jewel, and it flashed like the radiance of the sun when he emerges from his sheath, and flooded the world with a light which radiated from heaven to earth and spread to the whole world, until the Ancient of Days was duly enthroned.

וְהַהוּא נְהוֹרָא קָאִים מִשְׁמַיָּא לְאַרְעָא וְנָהִיר כָּל עָלְמָא עַד דְּיָתִיב עַתִּיק יוֹמִין וְיָתִיב עַל כֻּרְסְיָיא כְּדְקָא יְאוּת. וְהַהוּא נְהוֹרָא כָּלִיל כֹּלָּא בְּבֵיתָךְ. וּמִנְּהוֹרָא דְּאִתְכְּלִיל בְּבֵיתָךְ. נָפַק נְהִירוּ דַּקִּיק וּזְעֵיר וְנָפִיק לְבַר וְנָהִיר כָּל עָלְמָא, זַכָּאָה חוּלָקָךְ. פּוֹק בְּרִי, פּוֹק, זִיל אַבַּתְרֵיהּ דְּהַהִיא מַרְגָּלִית דְּנָהִיר עָלְמָא, דְּהָא שַׁעֲתָא קָיְימָא לָךְ.

That light is wholly contained in thy household, and from that light there emanates a tiny and tenuous ray which is shed abroad and illumines the whole world. Happy is thy portion! Go forth, my son, go forth and try to find that gem which illumines the world, for the hour is propitious.’

נָפַק מִקַּמֵּיהּ וְקָאִים לְמֵיעַל בְּהַהִיא אַרְבָּא וּתְרֵין גּוּבְרִין בַּהֲדֵיהּ. חָמָא תְּרֵין צִפֳּרִין דְּהֲווּ אַתְיָין וְטָסִין עַל יַמָּא, רָמָּא לוֹן קָלָא וְאָמַר צִפֳּרִין צִפֳּרִין דְּאַתּוּן טָאסִין עַל יַמָּא, חֲמֵיתוּן דּוּךְ דְּבַר יוֹחָאִי תַּמָּן, אִשְׁתָּהֵי פּוּרְתָא אָמַר, צִפֳּרִין צִפֳּרִין זִילוּ וְאֲתִיבוּ לִי. פָּרְחוּ וְאֲזִילוּ, עָאלוּ בְּיַמָּא וְאָזְלֵי לְהוֹן.

R. Phineas took his leave and embarked in a boat in the company of two other men. He noticed two birds which were flying to and fro over the sea, and cried to them: ‘Birds, birds, ye that fly about over the sea, have ye seen anywhere the resting-place of the son of Yohai?’ He paused a while and then said: ‘Birds, birds, go your way and bring me answer.’ They flew away and disappeared in the distance, but before R. Phineas left the boat they returned, and one of them was holding in its mouth a written note stating that the son of Yohai had left the cave together with his son Eleazar. R. Phineas then went to visit him, and found him sadly changed, with his body full of sores. He wept and said: ‘Woe unto me that I see thee thus!’ He replied: ‘Happy is my portion that thou seest me thus, for otherwise I would not be what I am.’

עַד דְּנָפַק, הָא אִנּוּן צִפֳּרִין אַתְיָין וּבְפוּמָא דְּחָדָא מִנַיְיהוּ פִּתְקָא חָדָא וּכְתִיב בְּגַוָּוהּ דְּהָא בַּר יוֹחָאִי נָפַק מִן מְעַרְתָּא (הוא) וְרִבִּי אֶלְעָזָר בְּרֵיהּ. אֲזַל לְגַבֵּיהּ וְאַשְׁכַּח לֵיהּ מְשַׁנְיָא וְגוּפֵיהּ מַלְיָא חֲלוּדִין. בָּכָה בַּהֲדֵיהּ וְאָמַר וַוי דַּחֲמִיתִיךְ בְּכָךְ. אָמַר זַכָּאָה חוּלָקִי דַּחֲמֵית לִי בְּכָךְ דְּאִלְמָלֵא לָא חֲמִיתָא לִי בְּכָךְ לָא הֲוֵינָא בְּכָךְ פָּתַח רִבִּי שִׁמְעוֹן בְּפִקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא. וְאָמַר פִּקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא דְּיָהַב קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל כֻּלְהוּ בְּאוֹרַיְיתָא בְּאֹרַח כְּלַל כְּתִיבֵי:

R. Simeon then opened his discourse on the precepts of the Torah. He said: ‘The precepts of the Torah which the Holy One has given to Israel are all laid down in the first chapter of Genesis in summary.

Introduction, Chapter 21

בְּרִאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים. הֲדָא הִיא פִּקּוּדָא קַדְמָאָ”ה דְּכֹלָּא. וְאִקְרֵי פִּקּוּדָא דָא יִרְאַת ה’ דְּאִקְרֵי רֵאשִׁית. דִּכְתִיב, (תהילים קי״א:י׳) רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת יְיָ. (משלי א׳:ז׳) יִרְאַת יְיָ רֵאשִׁית דַּעַת. בְּגִין דְּמִלָּה דָא רֵאשִׁית אִקְרֵי. וְדָא אִיהִי תַּרְעָא לְאָעָלָא גוֹ מְהֵימְנוּתָא. וְעַל פִּקּוּדָא דָא אִתְקְיַּים כָּל עָלְמָא.

In the Beginning God created. This contains the first precept of all, to wit, the fear of the Lord, as it is written: “The fear of the Lord is the beginning of wisdom” (Ps. 111, 10), as well as: “The fear of the Lord is the beginning of knowledge” (Prov. 1, 7). It is the beginning and the gateway of faith, and on this precept the whole world is established.

יִרְאָה אִתְפְּרַשׁ לִתְלַת סִטְרִין. תְּרֵין מִנַּיְיהוּ לֵית בְּהוּ עִיקָרָא כְּדְקָא יְאוּת, וְחַד עִיקָּרָא דְּיִרְאָה. אִית בַּר נַשׁ דְּדָחִיל מקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּגִין דְּיֵיחוֹן בְּנוֹהִּי וְלָא יְמוּתוּן. אוֹ דָּחִיל מֵעוֹנְשָׁא דְּגוּפֵיהּ אוֹ דְּמָמוֹנֵיהּ. וְעַל דָּא דָּחִיל לֵיהּ תָּדִיר. אִשְׁתְּכַח יִרְאָה דְּאִיהוּ דָּחִיל לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָא שָׁוֵי לְעִקְּרָא. אִית בַּר נָשׁ דְּדָחִיל מִן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּגִין דְּדָחִיל מֵעוֹנָשָׁא דְּהַהוּא עָלְמָא וְעוֹנָשָׁא דְּגֵיהִנֹּם. תְּרֵין אִלֵּין לָאו עִיקָּרָא דְּיִרְאָה אִנּוּן וְשָׁרְשָׁא דִילֵיהּ.

There are three types of fear: two have no proper root, while the third is the real fear. There is the man who fears the Holy One, blessed be He, in order that his children may live and not die, or lest he be punished in his body or his possessions; and so he is in constant fear. Evidently this is not the genuine fear of God. Another man fears the Holy One, blessed be He, because he is afraid of punishment in the other world and the tortures of Gehinnom. This is a second type which is not genuine fear.

יִרְאָ”ה דְּאִיהִי עִקָּרָא, לְמִדְחַל בַּר נָשׁ לְמָארֵיהּ בְּגִין דְּאִיהוּ רַב וְשַׁלִּיט עִקָּרָא וְשָׁרְשָׁא דְּכָל עָלְמִין וְכֹלָּא קַמֵּיהּ כְּלָא חֲשִׁיבִין. כְּמָה דְּאִתְּמָר (דניאל ד׳:ל״ב) וְכָל דָּיְירֵי אַרְעָא כְּלָא חֲשִׁיבִין. וּלְשַׁוְאָה רְעוּתֵיהּ בְּהַהוּא אֲתַר דְּאִקְרֵי (נ”א ב) יִרְאָה.

The genuine type is that which makes a man fear his Master because He is the mighty ruler, the rock and foundation of all worlds, before whom all existing things are as nought, as it has been said: “and all the inhabitants of the earth are as nought” (Dan. 4, 32), and place his goal in that spot which is called yir’ah (fear).

בָּכָה רִבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר וַוי אִי אֵימָא וַוי אִי לָא אֵימָא. אִי אֵימָא יִנְדְּעוּן חַיָּיבִין הֵיךְ יִפְלְחוּן לְמָארֵיהוֹן. אִי לָא אֵימָא יֹאבְדוּן חַבְרַיָּיא מִלָּה דָא. בְּאֲתַר דְּיִרְאָה קַדִּישָׁא שָׁרֵי, מִלְּרַע אִית יִרְאָה רָעָה דְּלָקֵי וּמָחֵי וּמְקַטְרֵג וְאִיהִי רְצוּעָה לְאַלְקָאָה חַיָּיבַיָּא.

R. Simeon here wept and said: ‘Woe to me if I tell and woe to me if I do not tell! If I tell, then the wicked will know how to worship their Master; and if I do not tell, then the companions will be left in ignorance of this discovery. Corresponding to the “holy fear” there is an “evil fear” below which scourges and accuses, and which is a lash for punishing the wicked.

וּמָאן דְּדָחִיל בְּגִין עוֹנֶשׁ דְּמַלְקְיוּתָא וְקִטְרוּגָא כְּמָה דְאִתְּמָר. לָא שַׁרְיָא עֲלֵיהּ הַהִיא יִרְאַת ה’ דְּאִיקְרֵי יִרְאַת ה’ לְחַיִּים. אֶלָּא מָאן שַׁרְיָא עֲלֵיהּ הַהִיא יִרְאָה רָעָה. וְאִשְׁתְּכַח דְּשַׁרְיָא עֲלֵיהּ הַהִיא רְצוּעָה יִרְאָה רָעָה וְלא יִרְאַת ה’.

Now he whose fear is of punishment and accusation is not endowed with that fear of God which leads to life. The fear which rests upon him is that evil fear of the lash, but not the fear of the Lord.

וּבְגִין כַּךְ אֲתַר דְּאִקְרֵי יִרְאַת ה’ רֵאשִׁית דַּעַת אִקְרֵי. וְעַל דָא אִתְכְּלִיל הָכָא פִּקּוּדָא דָּא. וְדָא עִקָּרָא וִיסוֹדָא לְכָל שְׁאָר פִּקּוּדִין דְּאוֹרַיְיתָא. מָאן דְּנָטִיר יִרְאָה (דא) נָטִיר כֹּלָּא. לָא נָטִיר יִרְאָה לָא נָטִיר פִּקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא, דְּהָא דָא תַּרְעָא דְכֹלָּא.

For this reason the spot which is called “the fear of the Lord” is also called “the beginning of knowledge”. Hence this precept is laid down here, as it is the principle and root of all the other precepts of the Torah. He who cherishes fear observes the whole Torah, and he who does not cherish fear does not observe the other precepts of the Torah, since it is the gate of all.

וּבְגִין כַּךְ כְּתִיב בְּרֵאשִׁית דְּאִיהִי יִרְאָה, בָּרָא אֱלהִים אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ. דְּמָאן דְּעֲבַר עַל דָּא עֲבַר עַל פִּקּוּדֵי דְאוֹרַיְיתָא. וְעוֹנְשָׁא דְּמָאן דְּעֲבַר עַל דָּא הַאי רְצוּעָה רָעָה אַלְקֵי לֵיהּ. וְהַיְינוּ וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים. הָא אִלֵּין אַרְבַּע עוֹנָשִׁין לְאַעֲנָשָׁא בְּהוֹן חַיָּיבַיָּא.

Therefore it is written: Bereshith, through a beginning, that is, fear, God created heaven and earth. For he who transgresses this transgresses all the precepts of the Torah; and his punishment is to be scourged by the evil lash. This is implied in the words: “And the earth was chaos and confusion (tohu wabohu), and darkness was upon the face of the abyss.” This is an allusion to the four kinds of punishment which are meted out to the wicked:

תֹּהוּ דָּא חֶנֶק, דִּכְתִיב, (ישעיה לה) קַו תֹּהוּ (זכריה ב׳:ה׳) חֶבֶל מִדָּה. בֹּהוּ דָּא סְקִילָה, אַבְנִין דִּמְשׁוּקָעִין גּוֹ תְּהוֹמָא רַבָּא לְעוֹנְשָׁא דְּחַיָּיבַיָּא. וְחשֶׁךְ דָּא שְׂרֵיפָה, דִּכְתִיב, (דברים ה׳:כ׳) וַיְהִי כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת הַקּוֹל מִתּוֹךְ הַחשֶׁךְ (דברים ד׳:י״א) וְהָהָר בּוֹעֵר בָּאֵשׁ עַד לֵב הַשָּׁמַיִם חשֶׁךְ כו’. וְדָא אֶשָּׁא תַּקִּיפָא דְּעַל רֵישֵׁיהוֹן דְּחַיָּיבַיָּא שָׁרֵי לְאוֹקְדָא לוֹן.

tohu (chaos) alludes to strangulation, as it is written: “a line of (tohu) chaos” (Is. 34, 11), meaning a measuring cord. Bohu (confusion) alludes to stoning (“stones of confusion”, Ibid.) by the stones which are sunk in the great abyss for the punishment of the wicked; “Darkness” is burning, as it is written: “And it came to pass, when ye heard the voice out of the midst of the darkness, while the mountain did burn with fire,’ (Deut. 5, 20), also: “and the mountain burned with fire into the heart of heaven and darkness, etc. “(Ibid. 4, 11): this is the fire that rests on the heads of the wicked to consume them.

וְרוּחַ דָּא הֶרֶג בְּסַיָּיף. רוּחַ סְעָרָה חַרְבָּא מְשַׁנְּנָא הִיא מְלַהֲטָא בֵּיהּ. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (בראשית ג׳:כ״ד) וְאֶת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת וְאִקְרֵי רוּחַ. הַאי עוֹנָשָׁא לְמַאן דְּיַעֲבַר עַל פִּקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא. וּכְתִיב לְבָתַר יִרְאָה, רֵאשִׁית, דְּאִיהִי כְּלָלָא דְּכֹלָּא. מִכָּאן וָהָלְאָה שְׁאָר פִּקּוּדִין דְּאוֹרַיְיתָא.

The “wind” alludes to beheading by the sword, which whirls round the wicked like a tempest, as it is said: “and the flaming sword which is turned every way” (Gen. 3, 24). These punishments are meted out to those who transgress the precepts of the Torah, and the words which allude to them follow immediately after the word “beginning”, which symbolises the fear of God, which is the summary of all the precepts. Then follow all the other precepts of the Torah.

Introduction, Chapter 22

פִּקּוּדָא תִּנְיָינָא דָּא אִיהִי פִּקּוּדָא. דְּפִקּוּדָא דְּיִרְאָה אִתְאַחֲדַת בָּהּ וְלָא נַפְקָא מִינָהּ לְעָלְמִין. וְאִיהִי אַהֲבָ”ה. לְמִרְחַם בַּר נָשׁ לְמָארֵיהּ רְחִימוּ שְׁלִים. וּמָאן אִיהוּ רְחִימוּ שְׁלִים. דָּא אַהֲבָה רַבָּה דִּכְתִיב, (בראשית י״ז:א׳) הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים שְׁלִים בִּרְחִימוּתָא. וְדָא הוּא דִכְתִיב וַיֹּאמֶר אֱלהִים יְהִי אוֹר דָּא רְחִימוּ שְׁלֵימוּתָא דְּאִקְרֵי (פקודי רנ”ד ב) אַהֲבָה רַבָּה. וְהָכָא אִיהוּ פִּקּוּדָא לְמִרְחַם בַּר נָשׁ לְמָארֵיהּ כְּדְקָא יְאוּת.

The second precept is the one which is indissolubly bound up with the precept of fear, namely, love; that a man should love his Master with a perfect love, that which is called “great love”. This is implied in the command: “walk before me, and be thou wholehearted” (Gen. 17, 1), to wit, in love. This is implied also in the verse: And God said, Let there be light, which alludes to the perfect love, called great love. Herein, then, is the precept for man to love his Master truly.’

אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, אַבָּא, רְחִימְתָּא בִּשְׁלִימוּ אֲנָא שְׁמַעְנָא בֵּיהּ. אָמַר לֵיהּ אֵימָא בְּרִי קַמֵּי דְּרִבִּי פִּינְחָס דְּהָא אִיהוּ בְּהַאי דַרְגָא קָאִים. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר אַהֲבָה רַבָּה הַיְינוּ אַהֲבָה שְׁלֵימְתָּא בִּשְׁלִימוּ דִּתְרֵין סִטְרִין, וְאִי לָא אִתְכְּלִיל בִּתְרֵין סִטְרִין לָאו אִיהוּ אַהֲבָה כְּדְקָא יָאוֹת בִּשְׁלִימוּ.

Said R. Eleazar, ‘Father, I have heard a definition of perfect love.’ His father said to him ‘Expound it, my son, whilst R. Phineas is present, for he truly practises it.’ R. Eleazar then explained thus: ‘“Great love” is the love which is complete through the union of two phases, without which it is not genuine love;

וְעַל דָּא תָּנִינָן בִּתְרֵין סִטְרִין אִתְפְּרַשׁ אַהֲבָה רְחִימוּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. אִית מָאן דְּרָחִים לֵיהּ מִגּוֹ דְּאִית לֵיהּ עוּתָרָא, אוֹרְכָּא דְּיוֹמִין, בְּנִין סַחֲרָנֵיהּ, שַׁלִּיט עַל שַׂנְאוֹי, אָרְחוֹי מִתְתַּקְּנָן לֵיהּ, וּמִגוֹ כָּךְ רָחִים לֵיהּ. וְאִי לְהַאי יְהֵא בְּהִפּוּכָא וִיהַדַּר עֲלֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא גִּלְגּוּלָא דְּדִינָא קַשְׁיָא, יְהֵא שַׂנְיָא לֵיהּ וְלָא יִרְחֵם לֵיהּ כְּלָל. וּבְגִין כָּךְ רְחִימוּ דָא לָאו אִיהוּ אַהֲבָה דְּאִית לֵיהּ עִקָּרָא.

and this is signified by the dictum that the love of the Holy One, blessed be He, has two aspects. There is, for instance, the man who loves Him because he has riches, length of life, children, power over his enemies, success in all his undertakings-all these form the motive of his love. Should the Holy One, blessed be He, turn the wheel of fortune against him and bring suffering upon him, he will change and his love will be no more. This kind of love has no root.

רְחִימוּ דְּאִקְרֵי שְׁלִים הַהוּא דְּהֲוֵי בִּתְרֵין סִטְרִין בֵּין בְּדִינָא בֵּין בְּטִיבוּ. וְתִקּוּנָא דְּאָרְחוֹי דְּרָחִים לֵיהּ לְמָארֵיהּ כְּמָה דִּתְנֵינָן אֲפִלּוּ הוּא נָטִיל נִשְׁמָתָךְ מִינָךְ. דָּא אִיהוּ רְחִימוּ שְׁלִים דְּהֲוֵי בִּתְרִין סִטְרִין (יז ע”ב). וְעַל דָּא אוֹר דְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית נָפַק וּלְבָתַר אִגְנִיז. כַּד אִגְנִיז נָפַק דִּינָא קַשְׁיָא וְאִתְכְּלִילוּ תְּרֵין סִטְרִין כְּחֲדָא לְמֶהֱוֵי שְׁלִימוּ דָּא אַהֲבָה כְּדְקָא יְאוּת.

Perfect love is the kind which remains steadfast in both phases, whether of affliction or prosperity. The right way of loving one’s Master is expressed in the traditional teaching which says: “even if he deprive thee of thy life”. This is, then, perfect love, embracing two phases. It was for this reason that the light of creation which first emerged was afterwards withdrawn. When it was withdrawn suffering emerged, in order that there might be this perfect love.’

נָטְלֵיהּ רִבִּי שִׁמְעוֹן וּנְשָׁקֵיהּ. אֲתָא רִבִּי פִּינְחָס וּנְשָׁקֵיהּ וּבֵרָכֵיהּ וְאָמַר בְּוַדַּאי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שַׁדְּרַנִי הָכָא. דָּא הוּא (לעיל דף י”א ע”א) נְהִירוּ דַּקִּיק דְּאָמְרוּ לִי דְּאִתְכְּלִיל בְּבֵיתָאִי וּלְבָתַר נָהִיר כָּל עָלְמָא. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר וַדַּאי לָא אִיצְטְרִיךְ לְאִתְנְשֵׁי יִרְאָ”ה בְּכָל פִּקּוּדִין, כָּל שְׁכֵּן בְּפִקּוּדָא דָא אִצְטְרִיךְ יִרְאָה לְאִתְדַּבְּקָא בְּהַאי. הֵיךְ אִתְדַּבְּקָא. אַהֲבָה אִיהִי בְּסִטְרָא חַד טַב כְּמָה דְּאִתְּמָר דְּיָהַב עוּתְרָא וְטַב אוֹרְכָּא דְחַיֵּי בְּנֵי מְזוֹנֵי, כְּדֵין אִיצְטְרִיךְ לְאַתְעָרָא יִרְאָה וּלְמִדְחַל דְּלָא יִגְרוֹם חוֹבָא. וְעַל דָּא כְּתִיב, (משלי כ״ח:י״ד) אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד, בְּגִין דְּהָא כָּלִיל יִרְאָ”ה בְּאַהֲבָ”ה.

R. Simeon embraced his son and kissed him; R. Phineas also came and kissed him and blessed him, saying: ‘Of a surety, the Holy One, blessed be He, sent me hither, and this is the meaning of the “tiny light” which I was told was somewhere in my household and would illumine the whole world.’ Said R. Eleazar: ‘Assuredly, fear must not be forgotten in any of the precepts, least of all in this precept of love, which requires the association of fear. How is this to be achieved? In this way. Love, as has been said, may in one phase be inspired by favours, such as riches, length of life, children, plenty, and affluence. In such cases a man should be ever haunted by the fear lest sin may cause a reversal. Of such a one it is written: “Happy is the man that feareth always” (Prov. 28, 14), since he combines fear and love.

וְהָכִי אִצְטְרִיךְ בְּסִטְרָא אָחֳרָא דְּדִינָא קַשְׁיָא לְאַתְעָרָא בֵּיהּ יִרְאָה. כַּד חָמֵי דְּדִינָא קַשְׁיָא שַׁרְיָא עֲלוֹי, כְּדֵין יִתְעַר יִרְאָה וְיִדְחַל לְמָארֵיהּ כְּדְקָא יְאוּת וְלָא יַקְשֶׁה לִבֵּיהּ. וְעַל דָּא כְּתִיב, (משלי כ״ח:י״ד) וּמַקְשֶׁה לִבּוֹ יִפּוֹל בְּרָעָה. בְּהַהוּא סִטְרָא אָחֳרָא דְּאִקְרֵי רָעָה. אִשְׁתְּכַח יִרְאָה דְּאִתְאַחֲדַת בִּתְרֵין סִטְרִין וְאִתְכְּלִילַת מִנַּיְיהוּ. וְדָא אִיהוּ אַהֲבָה שְׁלֵימָתָא כְּדְקָא יְאוּת.

The “adverse influence” (sitra ahra) which brings suffering and chastisement is therefore necessary in the world, since it rouses in man fear: for through chastisement a man becomes filled with the true fear of God, and does not harden his heart; for if he does, then “he that hardeneth his heart shall fall into evil” (Ibid.), to wit, into the hands of that “adverse influence” which is called “evil”. Thus we have a love which is complete in both phases, and from this results a true and perfect love.

Introduction, Chapter 23

פִּקּוּדָא תְּלִיתָאָה לְמִנְדַע דְּאִית אֱלָהָא רַבְרְבָא וְשַׁלִּיטָאָה בְּעָלְמָא. וּלְיַיחֲדָא לֵיהּ בְּכָל יוֹמָא יִחוּדָא כְּדְקָא יָאוֹת בְּאִנּוּן שִׁית סִטְרִין עִלָאִין. וּלְמֶעְבַּד לוֹן יִחוּדָא חֲדָא בְּשִׁית תֵּבִין דִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל וּלְכַוְּונָא רְעוּתָא לְעֵילָא בַּהֲדַיְיהוּ. וְעַל דָּא אֶחָד אִצְטְרִיךְ לְאַרְכָּא לֵיהּ (נ”א כשית) בְּשִׁית תֵּבִין.

The third precept is to acknowledge that there is a God, all-powerful and ruler of the universe, and to make due proclamation of his unity every day, as extending in the six supernal directions, and to unify them all through the six words contained in the Shema Israel, and in reciting these to devote oneself wholly to God. The word Ehad therefore must be dwelt on to the length of six words.

וְדָא הוּא דִכְתִיב יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד. יִתְכַּנְּשׁוּן דַּרְגִּין דִּתְחוֹת שְׁמַיָא לְאִתְאַחֲדָא בֵּיהּ (יראה) לְמֶהֱוֵי בִּשְׁלִימוּ לְשִׁית סִטְרִין כְּדְקָא יְאוּת. וְעִם כָּל דָּא בְּהַהוּא יִחוּדָא אִצְטְרִיךְ לְקַשְׁרָא בֵּיהּ יִרְאָה דְּאִצְטְרִיךְ לְאַרְכָּא בְּדָלֶ”ת דְּאֶחָד. דְּדָלֶ”ת דְּאֶחָד גְּדוֹלָה. וְהַיְינוּ דִּכְתִיב וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה דְּתִתְחֲזֵי וְתִתְקַשֵּׁר דָלֶ”ת דְּאִיהוּ יַבָּשָׁה בְּהַהוּא יִחוּדָא.

This is implied in the passage, Let the waters under the heaven be gathered together unto one place: that is, let the grades beneath the heaven be unified in it so as to form one whole, perfect in all the six directions. With God’s unity one must further associate fear, for which reason one must dwell on the daleth, the last letter of Ehad, the daleth being for that reason written larger than the other letters. And this is implied in the words “and let the dry land be seen”, that is, let the daleth, which is a “dry land”, be associated with that unity.

וּלְבָתַר דְּאִתְקַשַּׁר תַּמָּן לְעֵילָא אִיצְטְרִיךְ לְקַשְּׁרָא לָהּ לְתַתָּא בְּאֻכְלוּסָהָא בְּשִׁית סִטְרִין אָחֳרָנִין דִּלְתַתָּא, בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד. דְּאִית בֵּיהּ שִׁית תֵּבִין אָחֳרָנִין דְּיִחוּדָא. כְּדֵין מַה דְּהֲוַת יַבָּשָׁה אִתְעֲבִידַת אֶרֶץ לְמֶעְבַּד פֵּירִין וְאִיבִּין וּלְנָטְעָא אִילָנִין.

After forming this union on high it is necessary to repeat the process for the lower world through all its multiplicity in the six lower directions. This is expressed in the verse we recite after the Shema, viz. “Blessed-be the-name-of the-glory-of His-Kingdom for-ever and-ever”, which contains another six words expressive of the unity. In this way, what was dry land becomes fertile soil to produce fruits and flowers and trees.

וְהַיְינוּ דִּכְתִיב וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לַיַּבָּשָׁה אֶרֶץ בְּהַהוּא יִחוּדָא דִּלְתַתָּא אַרְעָא רַעֲוָא שְׁלִים כְּדְקָא יְאוּת. וְעַל דָּא כִּי טוֹב, כִּי טוֹב תְּרֵי זִמְנֵי. חַד יִחוּדָא עִלָאָה וְחַד יִחוּדָא תַּתָּאָה. כֵּיוָן דְּאִתְאֲחִיד בִּתְרֵין סִטְרִין מִכָּאן וּלְהָלְאָה תַּדְּשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא. אִתְתַּקָּנַת לְמֶעְבַּד פֵּירִין וְאִיבִּין כְּדְקָא יְאוּת.

This is implied in the passage: “And God called the dry land earth”, that is, by the manifestation of God’s unity here below the earth was duly perfected. It is for this reason that in the account of the third day the expression “that it was good” appears twice, once for the manifestation of the unity above and once for the manifestation of the unity below. As soon as that unity was made manifest at both ends, the text says “Let the earth put forth grass”, that is, the earth was then fitted to produce fruits and flowers according to its capacity.

Introduction, Chapter 24

פִּקּוּדָא רְבִיעָאָה לְמִנְדַע דְה’ הוּא הָאֱלהִים, כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (דברים ד׳:ל״ט) וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבוֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי יְיָ הוּא הָאֱלֹהִים. וּלְאִתְכְּלָלָא שְׁמָא דֶּאֱלֹהִים בִּשְׁמָא דְּיְיָ. לְמִנְדַע דְּאִנּוּן חַד וְלֵית בְּהוּ פִּרוּדָא.

The fourth precept is to acknowledge that the Lord is God, as we read: “Know this day, and lay it to thy heart that the Lord, he is God” (Deut. 4, 39); namely, to combine the name Elohim (God) with the name Tetragrammaton (Lord) in the consciousness that they form an indivisible unity.

וְהַיְנוּ רָזָא דִכְתִיב יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם לְהָאִיר עַל הָאָרֶץ. לְמֶהוֵי תְּרֵין שְׁמָהָן חַד בְּלָא פִּרוּדָא כְּלָל. לְאִתְכְּלָלָא מְאֹרֹת חָסֵר בִּשְׁמָא דְּשָׁמַיִם (נ”א דרשים) דְּאִנּוּן חַד וְלֵית בְּהוּ פִּרוּדָא. נְהוֹרָא אוּכְמָא בִּנְהוֹרָא חִיוְורָא לֵית בְּהוּ פִּרוּדָא וְכֹלָא חַד. וְדָא הוּא עֲנָנָא חִיוְורָא דִימָמָא וְעֲנָנָא דְאֶשְׁתָּא בְּלֵילְיָא. (כמה דאמרו חברייא) מִדַּת יוֹם וּמִדַת לַיְלָה. וּלְאִתְתַּקַּן דָּא בְּדָא לְאַנְהָרָא כְּמָה דְאִתְּמָר לְהָאִיר עַל הָאָרֶץ.

And this is the inner meaning of the text: Let there be lights in the firmament of heaven. The omission of the vau from the word emoroth (lights) points to complete unity, to the black light and the white light being only two manifestations of one indivisible light. The same is symbolised by the “white cloud by day” and the “cloud of fire by night” (Exod. 13, 21); the two phases of day and night are complementary to each other, both forming one whole, in order-as we read- “to give light upon earth”.

וְדָא חוֹבָה דְהַהוּא נָחָשׁ קַדְמָאָה חִבַּר לְתַתָּא וְאִתְפְּרַשׁ לְעֵילָא. וּבְגִין כָּךְ גָּרַם מַה דְּגָרַם לְעָלְמָא. בְּגִין דְּאִצְטְרִיךְ לְאַפְרָשָׁא לְתַתָּא וּלְחַבְּרָא לְעֵילָא. וּנְהוֹרָא אוּכְמָא אִצְטְרִיךְ לְאִתְאַחֲדָא לְעֵילָא בְּחִבּוּרָא חֲדָא. וּלְאִתְאַחֲדָא לְבָתַר בְּאֻכְלוּסָהָא בְּיִחוּדָהָא וּלְאַפְרָשָׁא לָהּ מִסִּטְרָא בִּישָׁא.

Herein consisted the sin of the primeval serpent who united below but divided above, and so caused the mischief we still lament. The right way, on the contrary, is to recognise diversity below but unity above, so that the black light becomes wholly merged above and afterwards unified in respect of its diverse elements, and so is kept away from the evil power.

וְעִם כָּל דָּא אִצְטְרִיךְ לְמִנְדַע דֶּאֱלהִים יְיָ כֹּלָא חַד בְּלָא פִּירוּדָא. ה’ הוּא הָאֱלהִים. וְכַד יִנְדַע בַּר נָשׁ דְּכֹלָּא חַד וְלָא יַשְׁוֵי פִּירוּדָא, אֲפִילּוּ הַהִיא סִטְרָא אָחֳרָא יִסְתְּלַק מֵעַל עָלְמָא וְלָא אִתְמְשַׁךְ לְתַתָּא.

It is therefore necessary for man to acknowledge that “God” and “the Lord” are one and the same without any cleavage whatever: “The Lord he is God” (I Kings 18, 39); and when mankind will universally acknowledge this absolute unity, the evil power (sitra ahra) itself will be removed from the world, and exercise no more influence on earth.

וְהַיְינוּ רָזָא דִכְתִיב וְהָיוּ לִמְאוֹרוֹת. הָא קְלִיפָּה בָּתַר מוֹחָא סַלְקָא. מוֹחָא אוֹר. סִטְרָא אָחֳרָא מָוֶת. אוֹר בְּחִבּוּר דְּאַתְוָון. מָוֶת בְּפִּירוּדָא. וְכַד הַאי אוֹר אִסְתַּלַּק מִתַּמָּן, מִתְחַבָּרָא בְאַתְוָון מָוֶת דְּפִּירוּדָא.

This is hinted in the word meoroth, which is made up of or (light), surrounded by moth (death), just as the brain, symbolic of light, is enveloped in a membrane symbolic of the baneful power (sitra ahra) which is death. Should the light (or) be removed, the letters on either side would coalesce and form death (moth)….

מֵאִלֵּין אַתְוָון שָׁרִיאַת חַוָה וְגָרְמַת בִּישָׁא עַל עָלְמָא. כְּמָה דִכְתִיב, (בראשית ג׳:ו׳) וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב אֲהַדְּרַת אַתְוָון לְמַפְרֵעַ אִשְׁתָּאַר מ”ו וְאִנּוּן אֲזְלוּ וּנְטָלוּ אוֹת תי”ו בַּהֲדַיְיהוּ וְגָרְמַת מוֹתָא עַל עָלְמָא כְּמָה דִכְתִיב וַתֵּרֶא.

Eve meddled with these letters and brought evil to the world. As it is written, „And when the woman saw that…was good” (Heb. וַתֵּרֶא) (Genesis 3:6), she turned the letters of Me’orot backwards, that is she removed the letters of וַתֵּרֶא from there, leaving only the letters Mem and Vav. And they went along and took the letter Tav with them, (death). This is how she brought death upon the world, as the scriptures inform us. „וַתֵּרֶא…” (Genesis 3:6).

אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, אַבָּא, הָא אוֹלִיפְנָא מ”ם אִשְׁתָּאָרַת יְחִידָאָה, וָא”ו דְּאִיהוּ חַיִּין תָּדִיר אִתְהַפָּכַת וְאֲזָלַת (פנחס רל”ו ע”א) וּנְטָלַת תי”ו דִּכְתִיב וַתִּקַּח וַתִּתֵּן וְאִשְׁתְּלִים תֵּיבָה דָא וְאִתְחַבְּרוּ אַתְוָון. אָמַר לֵיהּ בְּרִיךְ אַנְתְּ בְּרִי וְהָא אוֹקִימְנָא מִלָּה דָא.

Rabbi Elazar said: Father, I have learned that after Eve had removed the letters of וַתֵּרֶא from the word Me’orot, not the letters Mem and Vav remained, but only Mem remained above, Vav, which is always life, turned into Mavet. When it left and took the letter Tav, as it is written, „she took (Heb. וַתִּקַּח)…and gave (Heb. וַתִּתֵּן)” (Ibid.), so the word Mavet was completed, as its letters joined one another. He said to him: Blessed are you my son, as we have now clarified this subject.

Introduction, Chapter 25

פִּקּוּדָא חֲמִישָׁאָה כְּתִיב, (בראשית מ”ו ע”ב) יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָה. בְּהַאי קְרָא אִית תְּלַת פִּקּוּדִין. חַד לְמִלְעֵי בְּאוֹרַיְיתָא. וְחַד לְאִתְעֲסָקָא בִּפְרִיָּה וּרְבִיָּה. וְחַד לְמִגְזַר לִתְמַנְיָיא יוֹמִין וּלְאַעֲבָרָא מִתַּמָּן עָרְלָתָא. לְמִלְעֵי בְּאוֹרַיְיתָא וּלְאִשְׁתַּדָּלָא בָהּ וּלְאַפָּשָׁא לָהּ בְּכָל יוֹמָא לְתַקְּנָא נַפְשֵׁיהּ וְרוּחֵיהּ.

The fifth precept. It is written: And God said, Let the waters swarm with the movement of living creatures. This verse contains three precepts-to labour in the study of the Torah, to beget children, and to circumcise a male child on the eighth day by removing the foreskin. It behoves a man to labour in the study of the Torah, to strive to make progress in it daily, so as thereby to fortify his soul and his spirit:

דְּכֵיוָן דְּבַר נָשׁ אִתְעַסַּק בְּאוֹרַיְיתָא (נח ס”ב ע”א) אִתְתַּקַּן (ש”כ ע”א) בְּנִשְׁמָתָא אָחֳרָא קַדִּישָׁא. דִּכְתִיב שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה. נֶפֶשׁ דְּהַהִיא חַיָּה קַדִּישָׁא. דְּכַד בַּר נָשׁ לָא אִתְעַסַּק בְּאוֹרַיְיתָא לֵית לֵיהּ נַפְשָׁא קַדִּישָׁא. קְדוּשָׁא דִּלְעֵילָא לָא שַׁרְיָא עֲלוֹי. וְכַד אִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא, בְּהַהוּא רְחִישׁוּ דְּרָחִישׁ בָּהּ זָכֵי לְהַהִיא נֶפֶשׁ חַיָּה, וּלְמֶהֱדַר כְּמַלְאָכִין קַדִּישִׁין.

for when a man occupies himself in the study of the Torah, he becomes endowed with an additional and holy soul, as it is written: “the movement of living creatures”, that is, a soul (nefesh) derived from the holy centre called “living” (hayah). Not so is it with the man who does not occupy himself with the study of the Torah: such a man has no holy soul, and the heavenly holiness does not rest upon him. But when a man earnestly studies the Torah, then the motion of his lips wins for him that “living soul” and he becomes as one of the holy angels,

דִּכְתִיב, (תהילים ק״ג:כ׳) בָּרְכוּ יְיָ מַלְאָכָיו, אִלֵּין אִנּוּן דְּמִתְעַסְּקִין בְּאוֹרַיְיתָא דְּאִקְרוּן מַלְאָכָיו בְּאַרְעָא. וְדָא הוּא דִכְתִיב וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל הָאָרֶץ. הַאי בְּהַאי עָלְמָא. בְּהַהוּא עָלְמָא תָּנִינָן דְּזַמִּין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמֶעְבַּד לוֹן גַּדְפִין כְּנִשְׁרִין וּלְאַשָּׁטָא בְּכָל עָלְמָא דִּכְתִיב, (ישעיהו מ׳:ל״א) וְקּוֵֹי יְיָ יַחֲלִיפוּ כֹחַ יַעֲלוּ אֵבָר כַּנְּשָׁרִים.

as it is written: “Bless the Lord, ye angels of his” (Ps. 103, 20), to wit, those who occupy themselves in the study of the Torah, and who are therefore called His angels on earth. The same are alluded to in the words: “and let birds fly on the earth”. So much for his reward in this world. As regards the other world, we have been taught that the Holy One, blessed be He, will provide them with wings as of eagles, enabling them to fly across the whole universe, as it is written: “But they that wait for the Lord shall renew their strength, then shall mount up with wings as eagles” (Is. 44, 31).

וְהַיְנוּ דִכְתִיב וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל הָאָרֶץ דָּא אוֹרַיְיתָא דְּאִקְרֵי מַיִם יִשְׁרְצוּן וְיִפְקוּן רִחֲשָׁא דְּנֶפֶשׁ חַיָּה מֵאֲתַר דְּהַהִיא חַיָּה יִמְשְׁכוּן לָהּ לְתַתָּא כְּמָה דְאִתְּמָר. וְעַל דָּא אָמַר דָּוִד (וישב קי”ב ע”ב) (תהילים נ״א:י״ב) לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי אֱלהִים, לְמִלְעֵי בְּאוֹרַיְיתָא, וּכְדֵין וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי:

This, then, is the interpretation of that which is written: “Let the waters swarm with the movement of living creatures”: the Torah, which is symbolised by water, possesses the virtue of implanting in her devotees a mobile soul derived from the place called “living” (hayah), as has already been said. David alluded to this when he said: “Create in me a clean heart, O God”, so that I may be devoted to the Torah, and thus “renew a steadfast spirit within me” (Ps. 51, 12).

Introduction, Chapter 26

פִּקּוּדָא שְׁתִיתָאָה לְאִתְעַסְּקָא בִּפְרִיָּה וּרְבִיָּה. דְּכָל מָאן דְּאִתְעַסַּק בִּפְרִיָּה וּרְבִיָּה, גָּרִים (וישב קפ”ו ע”ב) לְהַהוּא נָהָר לְמֶהוֵי נְבִיעַ תָּדִיר וְלָא יִפָּסְקוּן מֵימוֹי. וְיַמָּא אִתְמַלְיָיא בְּכָל סִטְרִין. (קנ”ב א) וְנִשְׁמָתִין חַדְתִּין מִתְחַדְּשָׁן וְנָפְקִין מֵהַהוּא אִילָנָא. וְחֵילִין סַגִּיאִין אִתְרַבִּיאוּ לְעֵילָא בַּהֲדֵי אִנּוּן נִשְׁמָתִין. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (בראשית א׳:כ׳) יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה, דָּא בְּרִית קַיָּימָא קַדִּישָׁא נְהָר דְּנָגִיד וְנָפִיק, וּמַיָא דִילֵיהּ אִתְרַבִּיאוּ וְרַחֲשִׁין רִחֲשָׁא וְרִבּוּיָא דְּנִשְׁמָתֵיה לְהַהִיא חַיָּה.

The sixth precept is to be fruitful and multiply. For he who performs this precept causes the stream (of existence) to be perennially flowing so that its waters never fail, and the sea is full on every side, and new souls are created and emerge from the “tree” (of life) and the celestial hosts are increased in company with those souls. This is implied in the words: Let the waters swarmwith the movement of living souls. This is an allusion to the holy and imperishable covenant, to the perennially rushing stream, the waters of which continually swell and produce new swarms of souls for that “living” (hayah).

וּבְאִנּוּן נִשְׁמְתִין דְּעָאלִין בְּהַהִיא חַיָּה נַפְקֵי כַּמָּה עוֹפֵי דְּפָרְחָן וְטָאסָן כָּל עָלְמָא. וְכַד נִשְׁמְתָא נָפְקָא לְהַאי עָלְמָא הַהוּא עוֹפָא דְּפָרַח וְנָפַק בַּהֲדֵי הַאי נִשְׁמְתָא מֵהַהוּא אִילָנָא נָפַק עִמֵיהּ. כַּמָּה נָפְקָן בְּכָל נִשְׁמְתָא וְנִשְׁמְתָא. (קס”א ב’, כ”א, מ”א ב) תְּרֵין, חַד מִימִינָא וְחַד מִשְּׂמָאלָא. אִי זָכֵי אִנּוּן נָטְרִין לֵיהּ דִּכְתִיב, (תהילים צ״א:י״א) כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָךְ. וְאִי לָא אִנּוּן מְקַטְרְגֵי עֲלֵיהּ. אָמַר רִבִּי פִּינְחָס תְּלָתָא אִנּוּן דְּקַיְימֵי אַפּוֹטְרוֹפְּסִין עֲלֵיה דְּבַּר נָשׁ כַּד זָכֵי. דִּכְתִיב, (איוב ל״ג:כ״ג) אִם יֵשׁ עָלָיו מַלְאָךְ מֵלִיץ אֶחָד מִנִּי אָלֶף לְהַגִּיד לְאָדָם יָשְׁרוֹ. אִם יֵשׁ עָלָיו מַלְאָךְ הָא חַד. מֵלִיץ תְּרֵי. אֶחָד מִנִּי אָלֶף לְהַגִּיד לְאָדָם יָשְׁרוֹ הָא תְּלַת.

Along with the souls as they arise there appear many winged beings who fly about all over the world, and whenever a soul descends into this world the winged being that issued together with it from that tree accompanies it. Two accompany each soul, one on its right hand, and one on its left. If the man is worthy they constitute themselves his guardians, as it is written: “For he will give his angels charge over thee” (Ps. 91, 11), but if not, they act as his accusers.’ Said R. Phineas: ‘Three is the number of angels who keep guard over a man who is worthy, as it is written: “If there be for him an angel, an intercessor, one among a thousand, to vouch for man’s uprightness” (Job. 33, 23). “If there be for him an angel” signifies one; “an intercessor” signifies another one; “one among a thousand to vouch for man’s uprightness” is a third one.’

אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, חָמֵשׁ, דִּכְתִיב יַתִּיר, וַיְחֻנֶּנוּ וַיֹּאמֶר. וַיְחֻנֶּנּוּ חַד. וַיֹּאמֶר תְּרֵין. אָמַר לֵיהּ לָאו הָכִי, אֶלָּא וַיְחֻנֶּנּוּ דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּלְחוֹדוֹי, דְּהָא לֵית רְשׁוּ לְאָחֳרָא אֶלָּא לֵיהּ. אָמַר לֵיהּ שַׁפִּיר קָא אֲמַרְתְּ.

R. Simeon said: ‘Five angels, since it is written further: “And He is gracious unto him, and saith”. “And he is gracious unto him” implies one, “and saith” implies another one.’ R. Phineas replied: ‘It is not so, as the expression “And he is gracious unto him” refers only to the Holy One, blessed be He, no one else having the power to dispense grace.’ Said R. Simeon: ‘You are right.

וּמָאן דְּאִתְמְנַע מִפְּרִיָּה וּרְבִיָּה כִּבְיָכוֹל אַזְעִיר דִּיוּקְנָא דְּכָלִיל כָּל דִּיוּקְנִין. וְגָרִים לְהַהוּא נָהָר דְּלָא נַגְדִין מֵימוֹי וּפָגִים קְיָימָא קַדִּישָׁא בְּכָל סִטְרִין. וְעֲלֵיהּ כְּתִיב, (ישעיהו ס״ו:כ״ד) וְיָצְאוּ וְרָאוּ בְּפִגְרֵי הָאֲנָשִׁים הַפּוֹשְׁעִים בִּי. בִּי וַדַּאי דָּא לְגוּפָא. וְנִשְׁמְתֵיהּ לָא עָיִיל לְפַרְגּוֹדָא (דמלכא) כְּלָל וְאִטְרִיד מֵהַהוּא עָלְמָא,

‘Now’ (he continued) ‘he who refrains from propagating his kind derogates, if one might say so, from the general form in which all individual forms are comprehended, and causes that river to cease its flow and impairs the holy covenant on all sides. Of such a one it is written, “And they shall go forth and look upon the carcasses of the men that have rebelled against me” (Is. 66, 24)-‘ against me” assuredly. This is the punishment for the body, and as for his soul, she will not enter at all “within the curtain”, and will be banished from the next world.

Introduction, Chapter 27

פִּקּוּדָא שְׁבִיעָאָה לְמִגְזַר לִתְמַנְיָא יוֹמִין וּלְאַעֲבָרָא זוּהֲמָא דְּעָרְלְתָא, בְּגִין דְּהַהִיא חַיָּה אִיהִי דַרְגָא תְּמִינָאָה לְכָל דַּרְגִּין, וְהַהִיא נֶפֶשׁ דְּפָרְחָא מִינָהּ אִצְטְרִיכָא לְאִתְחֲזָאָה קַמָּהּ לִתְמַנְיָא יוֹמִין כְּמָה דְאִיהִי (בראשית ל”ג א) דַרְגָּא תְּמִינָאָה.

The seventh precept is to circumcise the male child on the eighth day after birth and thereby to remove the defilement of the foreskin. The “living” (hayah) of which we have spoken forms the eighth grade in the scale, and hence the soul which has flown away from it must appear before it on the eighth day.

וּכְדֵין אִתְחַזֵּי וַדַּאי דְּאִיהִי נְפֶשׁ חַיָּה. נֶפֶשׁ דְּהַהִיא חַיָּה קַדִּישָׁא וְלָא מִסִּטְרָא אָחֳרָא. וְדָא אִיהוּ יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם. בְּסִפְרָא דַּחֲנוֹךְ יִתְרַשְׁמוּן מַיָא דְזַרְעָא קַדִּישָׁא רְשִׁימוּ דְּנֶפֶשׁ חַיָּה. וְדָא רְשִׁימוּ דְּאָת יוּ”ד דְּאִתְרְשִׁים בְּבִשְׂרָא קַדִּישָׁא מִכָּל שְׁאָר רְשׁוּמִין דְּעָלְמָא.

And in this way it is made clear that this is really a “living soul”, emanating from that holy “living” and not from the “unholy region”. And this is alluded to in the words: Let the waters swarm, which in the Book of Enoch are explained thus: Let the water of the holy seed be stamped with the stamp of the “soul of the living”, which is the form of the letter yod impressed on the holy flesh in preference to all other marks.

וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל הָאָרֶץ. דָּא אֵלִיָּהוּ דְּטָאס כָּל עָלְמָא בְּאַרְבַּע טָאסִין לְמֶהֱוֵי תַּמָּן בְּהַהוּא גְזִירוּ דִּקְיָימָא קַדִּישָׁא. וְאִצְטְרִיךְ לְתַקְּנָא לֵיהּ כּוּרְסַיָּיא וּלְאַדְכְּרָא בְּפוּמֵיהּ דָּא (לך לך צ”ג ע”א) כֻּרְסְיָיא דְּאֵלִיָּה”וּ. וְאִי לָאו לָא שָׁארֵי תַּמָּן.

The words, “and let winged beings fly on the earth” are a reference to Elijah, who traverses the universe in four swoops in order to be present at the initiation of the child into the holy covenant. It is proper to prepare for him a seat and to proclaim, “This is the throne of Elijah”; otherwise he will not be present.

וַיִּבְרָא אֱלהִים אֶת הַתַּנִּינִים הַגְּדוֹלִים. תְּרֵין אִלֵּין עָרְלָה וּפְרִיעָה. גְּזִירוּ דְּעָרְלָה וּפְרִיעָה לְבָתַר. וְאִנּוּן דְּכַר וְנוּקְבָא. וְאֶת כָּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרוֹמֶשֶׂת, דָּא רְשִׁימוּ דְּאָ”ת קַיָּימָא קַדִּישָׁא דְּאִיהִי נֶפֶשׁ חַיָּה קַדִּישָׁא כִּדְקָאֲמָרָן. אֲשֶׁר שָׁרְצוּ הַמַּיִם מַיִין עִלָּאִין דְּאִתְמָשְׁכוּ לְגַבָּהּ דְּאָת רְשִׁימוּ דָּא.

The words “And the Lord created the two great fishes” refer to the two operations, circumcision and uncovering, which represent the male and female principles; “and every living soul that moves” refers to the stamping of the sign of the holy covenant, which is a holy living soul, as has been explained. “Wherewith the waters swarmed”: to wit, the supernal waters which were drawn towards that distinguishing mark.

וּבְגִין דָא אִתְרְשִׁימוּ יִשְׂרָאֵל בִּרְשִׁימוּ קַדִּישָׁא וְדַכְיוּ לְתַתָּא, כְּגַוְונָא דְּאִנּוּן רְשִׁימִין קַדִּישִׁין, לְאִשְׁתְּמוֹדְעָא בֵּין סְטַר קַדִּישָׁא לְסִטְרָא אָחֳרָא דִמְסָאֲבוּ. אוּף יִשְׂרָאֵל רְשִׁימִין לְאִשְׁתְּמוֹדְעָא בֵּין (סטר) קִדּוּשָׁא, לְעַמִּין עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת דְּאַתְיָין מִסִּטְרָא אָחֳרָא דִמְסָאֲבָא כְּמָה דְּאִתְּמָר. וּכְמָה דְּרָשִׁים לוֹן הָכִי רָשִׁים בְּעִירֵי וְעוֹפֵי דִלְהוֹן לִבְעִירֵי וְעוֹפֵי דְעַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת. זַכָּאָה חוּלַקְהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל:

And it is for that reason that the Israelites were stamped with that sign of holiness and purity; for just as the supernal holy beings are marked in such a way as to distinguish between the “holy region” and the impure “unholy region”, so the Israelites are marked in order to distinguish between the holy people and the idolatrous nations who are derived from the impure “unholy region”, as has been already explained. And in the same way as the Israelites themselves are marked, so are the clean animals and birds permitted to them for food marked off from the other animals and birds eaten by the Gentiles. Happy the portion of Israel!

Introduction, Chapter 28

פִּקּוּדָא תְּמִינָאָה לְמִרְחַם גִּיּוֹרָא (על) דְּעָאל לְמִגְזַר גַּרְמֵיהּ (יתרו ע’ ע”א) וּלְאָעֳלָא תְּחוֹת גַּדְפוֹי דִשְׁכִינְתָּא. וְאִיהִי אָעִילָא לוֹן תְּחוֹת גַּדְפָהָא לְאִנּוּן דְּמִתְפָּרְשָׁן מִסִּטְרָא אָחֳרָא מְסָאֳבָא וּמִתְקָרְבִין לְגַבָּהּ. דִּכְתִיב תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ.

The eighth precept is to love the proselyte who comes to be circumcised and to be brought under the wings of the “Divine Presence” (Shekinah), which takes under its wings those who separate themselves from the impure “unholy region” and come near unto her, as it is written: Let the earth bring forth a living soul according to its kind.

וְאִי תֵימָא דְּהַאי נֶפֶשׁ חַיָּה דִכְלִילָא בְּיִשְׂרָאֵל לְכֹלָּא הִיא אִזְדַּמְּנַת. הֲדַר וְאָמַר לְמִינָהּ. כַּמָּה אַכְּסַדְּרִין וְאִדְרִין דָּא לְגוֹ מִן דָּא אִית לָהּ לְהַאי אֶרֶץ דְּאִיהִי חַיָּה תְּחוֹת גַּדְפָהָא.

Think not that the same “living soul” which is found in Israel is assigned to all mankind. The expression “after its kind” denotes that there are many compartments and enclosures one within the other in that region which is called “living”, beneath its wings.

גַּדְפָא יְמִינָא אִית לָהּ תְּרֵין אַכְּסַדְּרִין. וּמֵהַאי גַּדְּפָא אִתְפָּרְשָׁן לִתְרִין אוּמִין (משפטים צ”ה ע”א) אָחֳרָנִין דְּאִנּוּן קְרֵיבִין בְּיִחוּדָא (נ”א ביחוסא) לְיִשְׂרָאֵל לְאָעֳלָא לוֹן לְגוֹ אַכְּסַדְּרִין אִלֵּין. וּתְחוֹת גַּדְפָא שְׂמָאלָא אִית תְּרֵין אַכְּסַדְּרִין אָחֳרָנִין וּמִתְפָּרְשָׁן לִתְרֵין אוּמִין אָחֳרָנִין דְּאִנּוּן עַמּוֹן וּמוֹאָב. וְכֻלְהוֹן אִקְּרוּן נֶפֶשׁ חַיָּה.

The right wing has two compartments, which branch out from it for two other nations who approach Israel in monotheistic belief, and therefore have entrance into these compartments. Underneath the left wing there are two other compartments which are divided between two other nations, namely Ammon and Moab. All these are included in the term “soul of the living”.

וְכַמָּה אִדְרִין סְתִימִין אָחֳרָנִין וְהֵיכָלִין אָחֳרָנִין בְּכָל גַּדְפָא וְגַדְפָא. וּמִנַּיְיהוּ נָפְקוּ רוּחִין לְאַפְרָשָׁא (שלח לך קס”ח ע”א) לְכָל אִנּוּן גִּיּוֹרִין דְּמִתְגַּיְּירִין. וְאִקְרוּן נֶפֶשׁ חַיָּה, אֲבָל לְמִינָהּ. וְכֻלְּהוּ עָאלִין תְּחוֹת גַּדְפוֹי דִּשְׁכִינְתָּא וְלָא יַתִּיר.

There are besides under each wing other concealed enclosures and divisions from whence there emanate souls which are assigned to all the proselytes who enter the fold-these are indeed termed “living soul”, but “according to its kind”: they all enter under the wings of the Shekinah, and no farther.

אֲבָל נִשְׁמְתָא דְיִשְׂרָאֵל נָפְקָא מִגּוֹ גּוּפָא דְּהַהוּא אִילָנָא, וּמִתַּמָּן פָּרְחִין נִשְׁמְתִין לְגוֹ הַאי אֶרֶץ גּוֹ מְעָהָא לְגוֹ לְגוֹ. וְרָזָא (מלאכי ג׳:י״ב) כִּי תִהְיוּ אַתֶּם אֶרֶץ חֵפֶץ. וְעַל דָּא יִשְׂרָאֵל בֵּן יַקִּיר דְּהָמוּ מְעָהָא עֲלֵיהּ וְאִקְרוּן (ישעיהו מ״ו:ג׳) הָעֲמוּסִים מִנִּי בָּטֶן וְלָא מְגַדְּפִין לְבַר. וְתוּ גִּיּוֹרִין לֵית לוֹן חוּלָקָא בְּאִילָנָא עִלָּאָה כָּל שְׁכֵּן בְּגוּפָא דִּילֵיהּ. אֲבָל חוּלָקָא דִלְהוֹן בְּגַדְפִין אִיהוּ וְלָא יַתִּיר. וְגִיּוֹרָא תְּחוֹת גַּדְפֵי שְׁכִינְתָּא וְלָא יַתִּיר (לך לך צ”ו ע”א) גֵּירֵי הַצֶּדֶק אִנּוּן דְּתַמָּן שָׁרָאן וְאִתְאַחֲדָן וְלָא לְגוֹ כְּמָה דְּאִתְּמָר. וּבְגִין כָּךְ תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ. וּלְמָאן, בְּהֵמָה וָרֶמֶשׁ וְחַיְתוֹ אֶרֶץ לְמִינָהּ כֻּלְהוּ שָׁאֲבִין נֶפֶשׁ מֵהַהִיא חַיָּה, אֲבָל כָּל חַד לְמִינָהּ כְּדְקָא חָזֵי לָהּ:

The soul of Israel, on the other hand, emanates from the very body of that tree and from thence flies off into the very bowels of that earth. This is hinted in the words: “For ye shall be a delightsome land” (Mal. III 12). It is for that reason that Israel is called a “darling son”, for whom the bowels, as it were, of the Shekinah yearn, and that the children of Israel are called “those who are born from the womb”, and not merely from the outer wings. Furthermore, the proselytes have no portion in the celestial tree, much less in the body of it; their portion is only in the wings and no more. The righteous proselytes, therefore, rest underneath the wings of the Shekinah and are united to it there, but penetrate no further, as has already been explained. Therefore we read: Let the earth bring forth a living soul according to its kind, namely, cattle, and creeping thing, and beast of the earth after its kind, that is to say, all derive their soul from that source called “living”, but each according to its kind, from the grade appropriate to itself.

Introduction, Chapter 29

פִּקּוּדָא תְּשִׁיעָאָה לְמֵיחַן לְמִסְכְּנֵי וּלְמֵיהַב לוֹן טַרְפָּא. דִּכְתִיב נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ. נַעֲשֶׂה אָדָ”ם, מְשׁוּתָּפָא כְּלַל דְּכַר וְנוּקְבָא. בְּצַלְמֵנוּ, עֲתִירֵי. כִּדְמוּתֵנוּ, מִסְכְּנֵי.

The ninth precept is to show kindness to the poor and to provide them with their needs, as it is written: Let us make man in our image, after our likeness; that is, “let us make man”, as a compound being, including the male and female, “in our image”, to wit, the rich; “after our likeness”, to wit, the poor.

דְּהָא מִסִּטְרָא דִּדְכוּרָא עֲתִירֵי, וּמִסִּטְרָא דְּנוּקְבָא מִסְכְּנֵי. כְּמָה דְאִנּוּן בְּשׁוּתְּפָא חֲדָא. וְחָס דָּא עַל דָּא, וְיָהִיב דָּא לְדָא וְגָמִיל לֵיהּ טִיבוּ, הָכִי אִצְטְרִיךְ בַּר נָשׁ לְתַתָּא לְמֶהֱוֵי עֲתִירָא וּמִסְכְּנָא בְּחִבּוּרָא חֲדָא, וּלְמֵיהַב דָּא לְדָא וּלְגָמְלָאָה טוּבָא דָּא לְדָא.

For the rich are from the male side and the poor from the female. For as the male and the female act in cooperation, showing compassion to each other and mutually exchanging benefits and kindnesses, so must man here below act rich and poor in co-operation, bestowing gifts upon each other and showing kindness to each other.

וְיִרְדוּ בִדְגַת הַיָּם וְגו’ רָזָא דְנָן חֲמֵינָן בְּסִפְרָא דִּשְׁלֹמֹה מַלְכָּא, דְּכָל מָאן דְחָס עַל מִסְכְּנֵי בִּרְעוּתָא דְלִבָּא, לָא מִשְׁתַּנִי דִיוּקְנֵיהּ לְעָלָם מִדִּיּוֹקְנָא דְּאָדָם הָרִאשׁוֹן. וְכֵיוָן דְּדִיוֹקְנָא דְּאָדָ”ם אִתְרְשִׁים בֵּיהּ, שַׁלִּיט עַל כָּל בְּרִיָּין דְּעָלְמָא בְּהַהוּא דִּיוּקְנָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (בראשית ט׳:ב׳) וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל חַיַּת הָאָרֶץ וְגו’ כֻּלְהוּ זָעִין וְדָחֲלִין מֵהַהוּא דִיוּקְנָא דְּאִתְרְשִׁים בֵּיהּ, בְּגִין דְּדָא הוּא פִּקּוּדָא מַעַלְיָא לְאִסְתַּלָּקָא בַּר נָשׁ בְּדִיוֹקְנֵיהּ דְּאָדָם עַל כָּל שְׁאָר פִּקּוּדִין.

We have seen the following mystical observation in the Book of King Solomon. He who of his own impulse shows pity to the poor will retain for ever unchanged the original form of the first man, and by that impress of the likeness of Adam he will exercise dominion over all creatures of the world. This is implied in the words: “And the fear of you and the dread of you shall be upon every beast of the earth, etc.” (Gen. 9, 2), that is, all and every one will be in fear and in dread of that image which characterises man.

מְנָא לָן מִנְבוּכַדְנֶצַר (חייבא). אַף עַל גַּב דְּחָלַם הַהוּא חֶלְמָא, כָּל זִמְנָא דְּהֲוָה מֵיחַן לְמִסְכְּנֵי לָא שָׁרָא עֲלֵיהּ חֶלְמֵיהּ. כֵּיוָן דְּאַטִיל עֵינָא בִישָׁא דְּלָא לְמֵיחַן לְמִסְכְּנֵי, מַה כְּתִיב, (דניאל ד׳:כ״ח) עוֹד מִלְּתָא בְּפוּם מַלְכָּא וְגו’, מִיָּד אִשְׁתְּנֵי דִּיוּקְנֵיהּ וְאַטְרִיד מִן בְּנֵי נְשָׁא. וּבְגִין כָּךְ נַעֲשֶׂה אָדָם. כְּתִיב הָכָא עֲשִׂיָה, וּכְתִיב הָתָם (רות ב׳:י״ט) שֵׁם הָאִישׁ אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמּוֹ הַיּוֹם בּוֹעַז.

For this is a noble precept, by means of which man can rise in the image of Adam above all other creatures. This we know from Nebuchadnezzar who, in spite of the dream that he had seen, as long as he showed mercy to the poor suffered no evil effects; but as soon as he selfishly neglected the poor, what do we read about him? “While the word was in the King’s mouth, etc.” (Dan. 4, 28), his image changed and he was driven from men….

Introduction, Chapter 30

פִּקּוּדָא עֲשִׂירָאָה לְאֲנָחָא תְּפִלִּין וּלְאַשְׁלָמָא גַרְמֵיהּ בְּדִיּוּקְנָא עִלָּאָה. דִּכְתִיב, (בראשית א׳:כ״ז) וַיִּבְרָא אֱלהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ. פָּתַח וְאָמַר (שיר השירים ז׳:ו׳) רֹאשֵׁךְ עָלַיִךְ כַּכַּרְמֶל הַאי קְרָא אוֹקִימְנָא וְאִתְּמַר. אֲבָל רֹאשֵׁךְ עָלַיִךְ כַּכַּרְמֶל, דָּא רֵישָׁא עִלָּאָה תְּפִלִּין דְּרֵישָׁא, שְׁמָא דְמַלְכָּא עִלָאָה קַדִּישָׁא ידוד בְּאָתְוָון רְשִׁימִין, כָּל אָת וְאָת פַּרְשָׁתָא חָדָא, שְׁמָא קַדִּישָׁא גְּלִיפָא בְּסִדּוּרָא דְּאָתְוָון כְּדְקָא יְאוּת. וּתְנַן (דברים כ״ח:י׳) כִּי שֵׁם ה’ נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ, אִלֵּין תְּפִלִּין דְּרֵישָׁא, דְּאִנּוּן שְׁמָא קַדִּישָׁא בְּסִדּוּרָא דְּאָתְווֹי.

The tenth precept is to put on tephillin (phylacteries), and thereby to attain in oneself the perfection of the divine image, according to that which is written: And the Lord created man in His own image.’ R. Simeon discoursed in this connection on the text “Thy head upon thee is like Carmel” (S. S. 7, 6). ‘This verse,’ he said, ‘has already been explained in a way, but its true meaning is as follows: “Thy head upon thee is like Carmel” alludes to the phylactery worn on the head above, containing four sections of the Torah which represent each one of the four letters of the Divine Name (Tetragrammaton) of the most high King. Our teachers have told us that the verse: “that the name of the Lord is called upon thee, and they shall be afraid of thee” (Deut. 28, 10) alludes to the phylactery worn on the head which represents the Divine Name in order of its letters.

פַּרְשְׁתָא קַדְמָאָה (שמות י״ג:ב׳) קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכֹר. דָּא י דְּאִיהִי קֹדֶשׁ. בּוּכְרָא דְּכָל קוּדְשִׁין עִלָּאִין. פֶּטֶר כָּל רֶחֶם, בְּהַהוּא שְׁבִיל דַּקִּיק דְּנָחַת מִן יוּ”ד דְּאִיהוּ אַפְתַּח רַחֲמָא (רחמה) לְמֶעְבַּד פֵּירִין וְאִבִּין כְּדְקָא יָאוֹת. וְאִיהוּ קֹדֶשׁ עִלָּאָה.

Thus, the first section, “Sanctify unto me all the first-born, etc.” (Exod. 13, 2) represents the Yod, which is the first of all the supernal sanctities; “whatsoever openeth the womb” (Ibid.) is an allusion to the slender stroke underneath the yod which opens the womb to bring forth fitting fruit.

פַּרְשְׁתָא תִּנְיָינָא (שמות יג) וְהָיָה כִי יְבִיאֲךָ. דָּא ה הֵיכָלָא. דְּאִתְפַּתַּח רַחֲמָא (רחמה) דִילָהּ מִגּוֹ יוּ”ד בְּחַמְשִׁין פִּתְחִין אַכְּסַדְּרָאִין וְאִדְּרִין סְתִימִין דְּבֵיהּ. דְּהַהוּא פֶּטֶר דְּעֲבִיד יו”ד בְּהַאי הֵיכָלָא לְמִשְׁמַע בָּהּ קָלָא דִי נָפְקָא מִגּוֹ שׁוֹפָר דָּא. בְּגִין דְּשׁוֹפָר דָּא הוּא סָתִים בְּכָל סִטְרִין, וְאָתָא יוּ”ד וּפְתַח לֵיהּ לְאַפָּקָא מִינֵּיהּ קָלָא. וְכֵיוָן דְּאַפְתַּח לֵיהּ תָּקַע לֵיהּ וְאַפִּיק מִנֵּיהּ קָלָא לְאַפָּקָא עַבְדִין לְחֵירוּ.

The second section, “And it shall be when the Lord shall bring thee, etc.” (Ibid. 5) represents the He, significant of the palace the womb of which was opened by the Yod. It is through fifty mysterious gates and forecourts and enclosures that the Yod makes an opening and enters that palace, causing the sound to issue from the great Shofar. For the Shofar was closed on all sides and the Yod came and opened it to cause the emission of its sound; and as soon as he opened it he emitted a blast as a signal for the freeing of the slaves.

וּבִתְקִיעוּ דְשׁוֹפָרָא דָא נָפְקוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם. וְכָךְ זָמִּין זִימְנָא אָחֳרָא לְסוֹף יוֹמַיָא. וְכָל פּוּרְקָנָא מֵהַאי שׁוֹפָר אַתְיָא. וּבְגִין כָּךְ אִית בָּהּ יְצִיאַת מִצְרַיִם בְּפַרְשָׁתָא דָא. דְּהָא מֵהַאי שׁוֹפָר אָתֵי בְּחֵילָא דְּיוּ”ד דְּפָתַח רַחֲמָא דִּילָהּ וְאַפִּיק קָלֵיהּ לְפוּרְקָנָא דְעַבְדִין. וְדָא ה אָת תִּנְיָינָא דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא.

It was at the blowing of that Shofar that the Israelites went forth from Egypt. And the same will be repeated at the end of days. Indeed, every deliverance is preceded by the blowing of that Shofar. Hence the deliverance from Egypt is included in this section, since it resulted from that Shofar when under the pressure of the Yod it opened its womb and produced its sound as a signal for the deliverance of the slaves. So much as regards the He, the second letter of the Divine Name.

פַּרְשְׁתָא תְּלִיתָאָה רָזָא דְיִחוּדָא (דברים ו) דִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל. דָּא וָא”ו דְּכָלִיל כֹּלָּא, וּבֵיהּ יִחוּדָא דְכֹלָּא. וּבֵיהּ אִתְיַיחֲדָן וְהוּא נָטִיל כֹּלָּא. פַּרְשְׁתָא רְבִיעָאָה (דברים ה) וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ, כְּלִילוּ דִּתְרֵין סִטְרִין דְּאִתְאַחֲדַת בְּהוּ כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל גְּבוּרָה דִּלְתַתָּא. וְדָא ה בַּתְרָאָה דְּנָטְלָא לוֹן וְאִתְכְּלֵילַת מִנְּהוֹן.

The third section contains the mystery of the unity in the proclamation: “Hear, O Israel, etc.” (Deut. 6, 4), and is represented by the Vau, which is the summary of all, expressive of absolute unity, combining and absorbing all. The fourth section “And it shall come to pass if ye shall hearken, etc.” (Ibid. 11, 13-21) presents the two influences to which the Congregation of Israel-the manifestation of God’s power below-is subjected. This, then, is represented by the second He, which takes up the previous letters and contains them.

וּתְפִלִּין אַתְוָון דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא אִנּוּן מַמָּשׁ. וְעַל דָּא רֹאשֵׁךְ עָלַיִךְ כַּכַּרְמֶל אִלֵּין תְּפִלִּין (בא מ”ג א’, ואתחנן רס”ד א) דְּרֵישָׁא). (שיר השירים ז׳:ו׳) וְדַלַּת רֹאשֵׁךְ הַהִיא תְּפִלָּה שֶׁל יַד דְּאִיהִי מִסְכְּנָא לְגַבֵּי עֵילָא אוּף הָכִי שְׁלִימוּ אִית לָהּ כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָא.

The phylacteries are thus literally the counterpart of the letters of the Divine Name. Hence “Thy head upon thee is like Carmel” is an allusion to the phylactery worn on the head; and the “hair (dallath, lit. poverty) of the head” signifies the phylactery worn on the hand, which is poor in comparison to that worn on the head above, but which nevertheless has its own perfection like that which it symbolises above.

(שיר השירים ז׳:ו׳) מֶלֶךְ אָסוּר בָּרְהָטִים קָשִׁיר אִיהוּ וְאָחִיד בְּאִנּוּן בָּתֵּי לְאִתְאַחֲדָא בְּהַהוּא שְׁמָא קַדִּישָׁא כְּדְקָא יְאוּת. וְעַל דָּא מָאן דְּאִתְתַּקַּן בְּהוּ אִיהוּ הֲוִי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים. מָה אֱלהִים אִתְיַחֲדָא בֵּיהּ שְׁמָא קַדִּישָׁא, אַף הוּא אִתְיַחַד בֵּיהּ שְׁמָא קַדִּישָׁא כְּדְקָא יְאוּת. זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אוֹתָם. תְּפִלִּין דְּרֵישָׁא וּתְפִלָּה שֶׁל יַד וְכֹלָא חָד.

“The King is held captive in the tresses thereof’, that is, the heavenly King is duly enshrined in these compartments of the Tephillin through the Divine Name therein contained in manner due. Thus he who equips himself with them is a man made in the image of God, for just as the letters of Holy Name are united to express the divine essence, so in a degree they are united by him (through the phylacteries). “Male and female he created them” is a reference to the phylactery of the head and the phylactery of the hand, which together make one whole.

Introduction, Chapter 31

פִּקּוּדָא חַדְסַר לְעַשְׂרָא מַעַשְׂרָא דְאַרְעָא. הָכָא אִית תְּרֵין פִּקּוּדִין. חַד לְעַשְׂרָא מַעַשְׂרָא דְאַרְעָא. וְחַד בִּכּוּרֵי דְּפֵירֵי אִילָנָא. דִּכְתִיב (בראשית א׳:כ״ט) הִנֵּה נָתַתִי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זוֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ. כְּתִיב הָכָא הִנֵּה נָתַתִּי. וּכְתִיב הָתָם (במדבר י״ח:כ״א) וְלִבְנֵי לֵוִי הִנֵּה נָתַתִּי אֶת כָּל מַעֲשֵׂר בְּיִשְׂרָאֵל. וּכְתִיב, (ויקרא כ״ז:ל׳) וְכָל מַעֲשַׂר הָאָרֶץ מִזֶּרַע הָאָרֶץ מִפְּרִי הָעֵץ לַה’ הוּא.

The eleventh precept is to give the tithe of the produce of the land. This includes two precepts, one the tithing of the land and the other the giving of the first fruits of the trees; for it is written: Behold I have given you every herb yielding seed, which is upon the face of all the earth. The expression “I have given” is applied to tithe in the passage: “And unto the children of Levi, behold, I have given all the tithe in Israel” (Num. 18, 21), and it is written besides: “And all the tithe of the land, whether of the seed of the land, or of the fruit of the tree, is the Lord’s” (Lev. 27, 30).

Introduction, Chapter 32

פִּקּוּדָא תְּרֵיסַר לְאַיְיתָאָה בִּכּוּרֵי דְאִילָנָא דִּכְתִיב, (בראשית א׳:כ״ט) וְאֶת כָּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְּרִי עֵץ זוֹרֵעַ זָרַע. כָּל מָאן דְּאִתְחַזֵּי לִי, לְכוֹן אֲסִירָא לְמֵיכַל. אַתִּיר לוֹן וְיָהַב לוֹן כָּל מַעַשְׂרָא דִילֵיהּ וּבִכּוּרִין דְּאִילָנִין. נָתַתִּי לָכֶם, לָכֶם וְלא לְדָרִין דְּבַתְרֵיכוֹן.

The twelfth precept is to bring as an offering the fruits of the tree, which is alluded to in the words: and every tree in which is the fruit of a tree yielding seed, that is, although whatever is consecrated to God may not be eaten by man, yet God permitted them (the Levites) to enjoy all His tithe and the first fruit of the tree. I have given to you; that is, to you and not to the generations in the future.

Introduction, Chapter 33

פִּקּוּדָא תְּלֵיסַר. לְמֶעְבַּד פּוּרְקָנָא לִבְרֵיהּ לְקַשְׁרָא לֵיהּ בַּחַיִּין. דִּתְרֵין מְמַנָּן נִינְהוּ חַד דְּחַיִּין וְחַד דְּמוֹתָא וְקַיָּימִין עֲלֵיהּ דְּבַּר נָשׁ, וְכַד יִפְרוֹק בַּר נָשׁ לִבְרֵיהּ, מִידָא דְהַהוּא מוֹתָא פָּרִיק לֵיהּ, וְלָא יָכִיל לְשַׁלְטָאָה עֲלֵיהּ. וְרָזָא דָא וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה בִּכְלַל. וְהִנֵּה טוֹב דָּא מַלְאַךְ חַיִּים. מְאֹד דָּא מַלְאַךְ הַמָּוֶת. וְעַל דָּא בְּהַהוּא פּוּרְקָנָא אִתְקַיֵּים דָּא דְּחַיִּים וְאִתְחַלָּשׁ הַהוּא דְּמָוֶת. בְּפוּרְקָנָא דָא קָנֵי לֵיהּ חַיִּים כְּמָה דְּאִתְמָּר. וְהַהוּא סִטְרָא בִּישָׁא שְׁבַק לֵיהּ וְלָא אָחִיד בֵּיהּ:

The thirteenth precept is to redeem the first-born son so as to attach him firmly to life. For every man is attended by two angels, one of life and one of death, and by redeeming his first-born son the father ransoms him from the angel of death, who therefore has no power over him. This is hinted in the words: And God saw everything that he had made, to wit, creation as a whole, and, behold it was good; this alludes to the angel of death. Through the act of redemption, then, the life-angel is strengthened, whilst the death-angel is weakened. By means of this redemption the child obtains life, as has already been stated; the evil power leaves him and has no more hold on him.

Introduction, Chapter 34

פִּקּוּדָא אַרְבֵּיסַר לְנַטְרָא יוֹמָא דְשַׁבַּתָּא, דְּאִיהוּ יוֹמָא דְנַיְיחָא מִכָּל עוֹבָדֵי בְּרֵאשִׁית. הָכָא כְּלִילָן תְּרֵין פִּקּוּדִין. חַד נְטִירָא דְּיוֹם הַשַּׁבָּת. וְחַד לְקַדְשָׁא הַהוּא יוֹמָא בְּקִדּוּשֵׁיהּ. לְנַטְרָא יוֹמָא דְּשַׁבַּתָּא כְּמָא דְּאַדְכַּרְנָא וְאַתְעַרְנָא עֲלַיְיהּוּ דְּאִיהוּ יוֹמָא דְנַיְיחָא לְעָלְמִין. וְכָל עֲבִידָן בֵּיהּ אִשְׁתַּכְלְלוּ וְאִתְעֲבִידוּ עַד דְּאִתְקַדַּשׁ יוֹמָא.

The fourteenth precept is to observe the Sabbath day, which was the day of rest from all the works of Creation. This precept comprises two parts, one to rest on the Sabbath, and one to invest it with holiness. We have to observe that day as a day of rest, as has already been said, for the reason that it was a day of rest from the beginning, the whole work of Creation having been completed before this day was sanctified.

כֵּיוָן דְּאִתְקַדַּשׁ יוֹמָא אִשְׁתָּאַר בְּרִיאָה דְרוּחִין דְּלָא אִתְבְּרֵי לוֹן גּוּפָא. וְכִי לָא הֲוָה יָדַע קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאַעְכָּבָא לְקַדְּשָׁא יוֹמָא עַד דְּיִתְבְּרוּן גּוּפִין לְהָנִי רוּחִין. אֶלָא אִילָנָא דְדַעַת טוֹב וְרָע אַתְעַר הַהוּא סִטְרָא אָחֳרָא דְרַע וּבָעָא לְאִתְתַּקְּפָא בְּעָלְמָא וְאִתְפָּרְשׁוּ כַּמָּה רוּחִין בְּכַמָּה זַיְינִין לְאִתְתַּקְּפָא בְּעָלְמָא בְּגוּפִין.

After the day was sanctified there was left a residue of spirits for which no bodies had been created. Why, it may be asked, could not God have waited to sanctify the day until He had created bodies for those spirits? The reason is that from the tree of the knowledge of good and evil there went forth the “evil power” to seize control of the world, and so a number of diverse spirits set out to acquire for themselves bodies by force.

כֵּיוָן דְּחֲמָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כָּךְ, אַתְעַר מִגּוֹ אִילָנָא דְחַיֵּי נְשִׁיבָא דְרוּחָא וּבָטַשׁ בְּאִילָנָא אָחֳרָא וְאַתְעַר סִטְרָא אָחֳרָא דְטוֹב וְאִתְקַדַּשׁ יוֹמָא. דְּהָא בְּרִיאוּ דְּגוּפִין וְאִתְעָרוּ דְרוּחִין בְּסִטְרָא דְטוֹב אִיהוּ בְּהַאי לֵילְיָא, וְלָא בְּסִטְרָא אָחֳרָא.

As soon as the Holy One, blessed be He, saw this, He raised out of the tree of life a wind that blew and lashed against the other tree so that the “beneficent power” arose and the day was sanctified. For the creation of bodies and the stirring of spirits on that night comes about under the influence of the “beneficent power” and not of the “evil power”.

וְאִלְמָלֵא אַקְדִּים סִטְרָא אָחֳרָא בְּהַאי לֵילְיָא עַד דְּלָא יַקְדִּים סִטְרָא דְטוֹב, לָא יָכִיל עָלְמָא לְמֵיקַם קַמַּיְיהוּ אֲפִילּוּ רִגְעָא חָדָא. אֲבָל אַסְוָותָא אַקְדִּים קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּדָלִיג קַמֵּיהּ קִדּוּשָׁא דְיוֹמָא וְאַקְדִּים קַמֵּי סִטְרָא אָחֳרָא וְאִתְקְיַּים עָלְמָא. וּמַה דְּחֲשִׁיב סִטְרָא אָחֳרָא לְאִתְבְּנֵי בְּעָלְמָא לְאִתְתַּקְּפָא, אִתְבְּנֵי בְּהַאי לֵילְיָא סִטְרָא דְטוֹב וְאִתְתַּקַּף וְאִתְבְּנוּן גּוּפִין וְרוּחִין קַדִּישִׁין בְּהַאי לֵילְיָא מִסִּטְרָא דְטוֹב. וּבְגִין כָּךְ עוֹנָתָן דְּחַכִּימִין דְּיָדְעֵי דָא מִשַּׁבָּת לְשַׁבָּת.

Had the “evil power” forestalled on that night the “beneficent power”, the world could not exist, on account of the evil spirits, for an instant. But the Holy One, blessed be He, provided the cure in advance; He hastened the sanctification of the day before the evil power prevailed, and so the world was established, and instead of the evil power becoming master of the world as it thought to be, on that night it was the “beneficent power” which obtained the victory, and therefore sacred bodies and spirits are being built up on that night under the influence of the “beneficent power”. It is for that reason that the marital intercourse of the wise and learned men who know this is weekly, from Sabbath to Sabbath.

דְּהָא כְּדֵין חָמַאת דָּא סִטְרָא אָחֳרָא דְּכַמָּה דְאִיהִי חֲשִׁיבַת לְמֶעְבַּד, עֲבִידֵי (עביד) סִטְרָא דִקְדוּשָׁה. אָזְלָא וּמְשַׁטְּטָא בְּכַמָּה חַיָּילִין וְסִטְרִין דִּילָהּ וְחָמַאת כָּל אִנּוּן דְּקָא מְשַׁמְשֵׁי עַרְסַיְיהוּ בְּגִלּוּיָא דְגוּפֵיהוֹן לִנְהוֹרָא דְּבוּצִינָא, וְכָל אִנּוּן בְּנִין דְּנָפְקִין מִתַּמָּן הֲווּ נִכְפִין דְּשָׁרוּ עֲלַיְיהוּ רוּחִין מֵהַהוּא סִטְרָא אָחֳרָא. וְאִנּוּן רוּחִין עַרְטִילָאִין דְּחַיָּיבַיָא דְּאִקְרוּן מַזִּיקִין וְשָׁרִיאַת בְּהוּ לִילִי”ת וּקְטִילַת לוֹן.

It is, moreover, the night on which the “evil power”, being supplanted by the “beneficent power”, roams about the world, accompanied by his many hosts and legions, and pries into all places where people perform their conjugal intercourse immodestly and by the light of a candle, with the result that the children born of such intercourse are epileptics, being possessed by spirits of that “evil power,” which are the nude spirits of the wicked, called demons (shedim); these are pursued and killed by the demon Lilith.

כֵּיוָן דְּאִתְקַדַּשׁ יוֹמָא וְשָׁלְטָא קְדוּשָׁה עַל עָלְמָא, הַהוּא סִטְרָא אָחֳרָא אַזְעִירַת גַּרְמָהּ וְאִטַּמְרַת כָּל לֵילְיָא דְשַׁבַּתָּא וְיוֹמָא דְשַׁבַּתָּא, בַּר מִן אַסִימוֹ”ן וְכָל כַּת דִּילֵיהּ דְּאַזְלֵי עַל שְׁרַגֵּי בִּטְמִירוּ לְמֶחמֵי עַל גִּלּוּיֵי דְּשִׁמּוּשָׁא, וּלְבָתַר אִטַּמְּרוּן גּוֹ נוּקְבָא דִּתְהוֹמָא רַבָּא. כֵּיוָן דְּנָפַק שַׁבַּתָּא, כַּמָּה חַיָּילִין וּמַשִּׁרְיָין פָּרְחִין וּמְשַׁטְּטִין בְּעָלְמָא, וְעַל דָּא אִתְקַן שִׁיר שֶׁל פְּגָעִים דְּלָא יִשְׁלְטוּן עַל עַמָּא קַדִּישָׁא.

As soon as the day is sanctified the evil power becomes weakened and withdraws into hiding all the night and day of the Sabbath, with the exception of Assimon and his band, who roam about to spy out indecent intercourses and then go and hide themselves in the cave of the great abyss. As soon as Sabbath ends, innumerable hosts and companies of them commence to fly and roam to and fro through the world, and it is to ward them off that the recitation of the Hymn against Calamities (Ps. XCI) has been instituted, so as to destroy their power over the holy people.

לְאָן אֲתַר מְשַׁטְּטֵי בְּהַהוּא לֵילְיָא. כַּד נַפְקֵי בִּבְהִילוּ וְחָשְׁבִין לְשַׁלְּטָאָה בְּעָלְמָא עַל עַמָּא קַדִּישָׁא וְחָמָאן לוֹן בִּצְלוֹתָא וְאָמְרִין שִׁירָתָא דָא, וּבְשֵׁירוּתָא מַבְדְּלֵי בִּצְלוֹתָא וּמַבְדְּלֵי עַל הַכּוֹס, פַּרְחֵי מִתַּמָּן וְאָזְלֵי וּמְשָׁטְטֵי וּמָטָאן לְגוֹ מַדְבְּרָא. רַחֲמָנָא לְשֵׁיזְבָן מִנַּיְיהוּ וּמִסִטְרָן (ומסטרא) בִּישָׁא.

When, after issuing precipitately to obtain dominion over the holy people, they see them engaged in prayer and hymns, reciting the “Separation” (Habdalah) in the course of the prayer and afterwards over the cup, they flee and wander about until they reach the wilderness. May the Merciful One deliver us from them and from the evil power!

אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז”ל תְּלָתָא אִנּוּן גַּרְמִין בִּישָׁא לְגַרְמַיְיהוּ. חַד מָאן דְּלַיִּיט גַּרְמֵיהּ. תִּנְיָינָא מָאן דְּזָרַק נַהֲמָא אוֹ פֵּרוּרִין דְּאִית בְּהוּ כַּזַּיִת. תְּלִיתָאָה מָאן דְּאוֹקִיד שְׁרַגָּא בְּמִפְקָא דְּשַׁבַּתָּא עַד לָא מָטוּ יִשְׂרָאֵל לְקִדּוּשָׁא דְסִדְרָא דְּגָרִים לְנוּרָא דְּגֵיהִנֹּם לְאַדְלָקָא בְּהַאי נוּרָא עַד לָא מָטָא זִמְנַיְיהוּ.

Our teachers, of blessed memory, said: There are three persons who bring evil upon themselves. One is the man who utters a curse against himself; a second, he who throws on the floor pieces of bread of the size of an olive; the third, he who lights his candle at the close of the Sabbath before the congregation has reached the recital of the “Sanctification” at the close of the service, for thereby he causes the fire of Gehinnom to be kindled by that light before its time.

דְּחַד דּוּכְתָּא אִית בַּגִּיהִנָּם לְאִנּוּן דְּקָא מְחַלְּלֵי שַׁבָּתוֹת, וְאִנּוּן דַּעֲנוּשִׁין בַּגֵיהִנֹּם לַייטִין לֵיהּ לְהַהוּא דְּאוֹקִיד שְׁרַגָּא עַד לָא מָטָא זִמְנֵיהּ, וְאַמְרִי לֵיהּ (ישעיהו כ״ב:י״ז) הִנֵּה יְיָ מְטַלְטֶלְךָ טַלְטֵלָה גָּבֶר וְגו’ (ישעיהו כ״ב:י״ח) צָנוֹף יִצְנָפְךָ צְנֵפָה כַּדּוּר אֶל אֶרֶץ רַחֲבַת יָדָיִם.

There is a place in Gehinnom assigned for those who profane the Sabbath, and those who undergo there their punishment curse the man who has lighted a candle before the time and pronounce against him the verse: “Behold the Lord will hurl thee up and down with a man’s throw, yea, he will wind thee round and round” (Is. 22, 17).

בְּגִין דְּלָאו יָאוֹת הוּא לְאַדְלָקָא נוּרָא כַּד נָפִיק שַׁבַּתָּא עַד דְּמַבְדְּלֵי יִשְׂרָאֵל בִּצְלוֹתָא וּמַבְדְּלֵי עַל כַּסָּא. בְּגִין דְּעַד הַהוּא זִמְנָא שַׁבָּת הוּא, וּקְדוּשָׁה דְשַׁבָּת שָׁלִיט עֲלָנָא. וּבְשַׁעֲתָא דְמַבְדִּילִין עַל כַּסָּא כָּל אִנּוּן חַיָּילִין וְכָל אִנּוּן מַשִּׁרְיָין דְּאִתְמְנָן עַל יוֹמֵי דְחוֹל, כָּל חַד וְחַד יָתִיב לְאַתְרֵיהּ וּפוּלְחָנֵיהּ דְּאִתְמְנֵי עֲלֵיהּ.

For it is not lawful to kindle a light at the close of the Sabbath before Israel has pronounced the “Separation Blessing” in the prayer and the “Separation Blessing” over the cup, as until that time it is still Sabbath, and the sanctity of the Sabbath still rests on us. At the moment, however, when we recite the “Separation Blessing” over the cup, all the armies and camps which have charge over the weekdays return each to its place and to its appointed service.

בְּגִין דְּכַד עָאל שַׁבַּתָּא וְאִתְקַדַּשׁ יוֹמָא, קֹדֶשׁ אִתְעַר וְשַׁלִּיט בְּעָלְמָא, וְחוֹל אִתְעַדֵּי מִשּׁוּלְטָנוּתָא דִילֵיהּ, עַד שַׁעֲתָא דְּנָפִיק שַׁבַּתָּא לָא תַיְיבִין לְאַתְרַיְיהוּ. וְאַף עַל גַּב דְּנָפִיק שַׁבַּתָּא לָא תַיְיבִין לְאַתְרַייהוּ עַד זִמְנָא דְאָמְרֵי יִשְׂרָאֵל בָּרוּך אַתָּה יְיָ הַמַּבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְחוֹל. כְּדֵין קֹדֶשׁ אִסְתַּלַּק, וּמַשִּׁרְיָין דְּאִתְמַנִיאוּ עַל יוֹמֵי דְחוֹל מִתְעָרִין וְתַיְיבִין לְאַתְרַייהוּ כָּל חַד וְחַד עַל מַטְרֵיהּ דְּאִתְפְּקַד עֲלֵיהּ.

For with the entrance of the Sabbath and at the moment when it is sanctified, holiness awakens and spreads its dominion over the world, and worldliness is divested of its rule, and until the close of the Sabbath they do not return to their place; and even when the Sabbath closes they do not return to their places until the Israelites pronounce the words, “Blessed art Thou, O Lord, who separatest the holy from the profane.” Then holiness withdraws and the armies appointed over the weekdays rouse themselves and return each to its place and office.

וְעִם כָּל דָּא לָא שָׁלְטִין עַד דִּיהוֹן נְהוֹרִין מֵרָזָא דִשְׁרַגָא. וְכֻלְהוֹן אִקְרוּן מְאוֹרֵי הָאֵשׁ בְּגִין (דמנהורא דנורא דנגדא) (נ”א דמרזא דעמודא דנורא) וּמִיסוֹדָא דְנוּרָא אָתְיָאן כֻּלְהוּ וְשָׁלְטִין עַל עַלְמָא תַּתָּאָה. וְכָל דָּא כַּד בַּר נָשׁ אַדְלִיק שְׁרַגָּא עַד לָא שְׁלִימוּ יִשְׂרָאֵל קִדּוּשָׁא דְסִדְרָא.

But yet they do not assume control until they become illumined through the light of the candle, for which reason they are called “fiery lights”, because they spring from the fiery element, which gives them the power to rule over the terrestrial world. All this is only when a man lights a candle before the congregation has finished the recital of the “Sanctification” at the close of prayer.

אֲבָל אִי אִיהוּ מַמְתִּין עַד דְּיַשְׁלִימוּ קִדּוּשָׁא דְסִדְרָא, אִנּוּן חַיָּיבִין דְּגֵיהִנֹּם מַצְדִיקִין עֲלַיְיהוּ דִינָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאִנּוּן מְקַיְּימֵי עַל הַהוּא בַּר נָשׁ כָּל בִּרְכָאן דְּקָא אָמְרֵי צִבּוּרָא (בראשית כ״ז:כ״ח) וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם (דברים כ״ח:ג׳) בָּרוּךְ אַתָּה בָּעִיר וּבָרוּךְ אַתָּה בַּשָּׂדֶה וְגו’. (תהילים מ״א:ב׳) אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל דָּל בְּיוֹם רָעָה יְמַלְטֵהוּ יְיָ. בְּיוֹם רָע מִבָּעֵי לֵיהּ, מַאי בְּיוֹם רָעָה. יוֹמָא דְּשָׁלְטָא הַהִיא רָעָה לְמֵיסַב נִשְׁמְתֵיהּ.

But when he waits until the close of that recital, the wicked in Gehinnom acknowledge the justice of the Holy One, blessed be He, and confirm for that man the blessings which the congregation recite in the words “So God give thee of the dew of heaven, etc.” (Gen. 27, 28), as well as: “Blessed shalt thou be in the field, etc.” (Deut. 28, 3). “‘Happy is he that considereth the poor, the Lord will deliver him in the day of evil” (Ps. 41, 2). We should have expected “in the evil day”; but the expression “the day of evil” alludes to the day when the “evil power” obtains permission to seize man’s soul.

אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל דָּל דָּא הוּא שְׁכִיב מְרַע לְאַסָּאָה לֵיהּ מֵחוֹבוֹי גַּבֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. דָבָר אֲחַר דָּא יוֹמָא דְדִינָא שָׁרְיָא עַל עָלְמָא אִשְׁתְּזִיב מִנֵּיהּ כְּמָה דְאִתְּמָר בְּיוֹם רָעָה יְמַלְטֵהוּ יְיָ. יוֹמָא דְאִתְמָסַר דִּינָא לְהַהוּא רָעָה לְשַׁלְטָאָה עַל עָלְמָא (חסר):

Hence, “Happy is he that considereth the poor”, to wit, the man sick of soul, so as to heal him of his sins before the presence of the Holy One, blessed be He. According to an alternative interpretation, “the day of evil” alludes to the last day of judgement of the world from which such a one will be delivered, as it says: “in the day of evil the Lord will deliver him”, to wit, the day when the world is placed in the power of that evil one to chastise it.’

Bereshit, Chapter 1

(נ”א בראשית בחכמתא דמלכא גליף וכו) הוּרְמְנוּתָא דְמַלְכָּא, גָּלִיף גְּלוּפֵי (נ”א גליפו) בִּטְהִירוּ עִלָּאָה בּוּצִינָא דְּקַרְדִינוּתָא, וְנָפִיק גּוֹ סָתִים דִּסְתִימוּ מֵרִישָׁא (נ”א מרזא) דְּאֵי”ן סוֹ”ף קוּטְרָא (פירוש עשן) בְּגוּלְמָא, נָעִיץ בְּעִזְקָא לָא חִוָּור וְלָא אוּכָם וְלָא סוּמָק וְלָא יָרוֹק ולָא גּוָֹון כְּלָל, כַּד (נ”א הדר) מָדִיד מְשִׁיחָא עָבִיד גּוָֹונִין לְאַנְהָרָא, לְגוֹ בְּגוֹ בּוֹצִינָא נָפִיק (נ”א ונפיק) חַד נְבִיעוּ דְּמִנֵּיהּ אִצְטַבְּעוּ גּוָֹונִין לְתַתָּא.

בְּרֹאשׁ (נ”א: בראשית בחכמת המלך חקק) רְצוֹן הַמֶּלֶךְ חָקַק חֲקִיקוֹת בְּאוֹר עֶלְיוֹן נִיצוֹץ חָזָק, וְיָצָא תּוֹךְ נִסְתַּר הַנִּסְתָּרִים מֵרֹאשׁ (נ”א: מסוד) הָאֵי”ן סוֹ”ף עָשָׁן בְּגֹלֶם נָעוּץ בְּטַבַּעַת, לֹא לָבָן וְלֹא שָׁחֹר וְלֹא אָדם וְלֹא יָרֹק וְלֹא גָוֶן כְּלָל. כְּשֶׁמָּדַד מְדִידָה, עָשָׂה צוּרוֹת לְהָאִיר. לִפְנִים בְּתוֹךְ הַמָּאוֹר יָצָא מַעְיָן אֶחָד שֶׁמִּמֶּנּוּ נִצְבְּעוּ הַצּוּרוֹת לְמַטָּה.

סָתִים גּוֹ סְתִימִין דְרָזָא דְּאֵי”ן סוֹ”ף בָּקַע וְלָא בָּקַע אֲוִירָא דִּילֵיהּ לָא אִתְיְידַע כְּלָל, עַד דְּמִגּוֹ דְּחִיקוּ דִּבְקִיעוּתֵיהּ נָהִיר (כ’ א) נְקוּדָה חָדָא סְתִימָא עִלָּאָה, בָּתַר הַהִיא נְקוּדָה לָא אִתְיְידַע כְּלָל, וּבְגִין כָּךְ אִקְרֵי רֵאשִׁית מַאֲמַר קַדְמָאָה דְּכֹלָּא:

נִסְתָּר תּוֹךְ הַנִּסְתָּרִים שֶׁל סוֹד הָאֵי”ן סוֹ”ף בָּקַע וְלֹא בָקַע אֶת הָאֲוִיר שֶׁלּוֹ לֹא נוֹדַע כְּלָל, עַד שֶׁמִּתּוֹךְ דֹּחַק הַבְּקִיעָה שֶׁלּוֹ מְאִירָה נְקֻדָּה אַחַת נִסְתֶּרֶת עֶלְיוֹנָה אַחַר אוֹתָהּ נְקֻדָּה לֹא נוֹדַע כְּלָל, וְלָכֵן נִקְרֵאת רֵאשִׁית, הַמַּאֲמָר הָרִאשׁוֹן שֶׁל הַכֹּל.

Bereshit, Chapter 2

(דניאל י״ב:ג׳) וְהַמַּשְׂכִּילִים יַזְהִירוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים לְעוֹלָם וָעֶד. זֹהַר סְתִימָא דִסְתִימִין, בָּטַשׁ אֲוִירָא דִילֵיהּ (דמטי ולא מטי) (נ”א ואנהיר) בְּהַאי נְקוּדָה (ס”א נהורא) וּכְדֵין אִתְפַּשַׁט הַאי רֵאשִׁית וְעָבִיד לֵיהּ הֵיכָלָא לִיקָרֵיהּ וּלְתוּשְׁבַּחְתֵּיהּ (יקרא להיכליה ולתושבחתא). (נ”א וליקריה ולהיכליה ולתושבחתיה). תַּמָּן זָרַע זַרְעָא דְקוּדְשָׁא לְאוֹלָדָא לְתוֹעַלְתָּא דְעָלְמָא, וְרָזָא דָא (ישעיהו ו׳:י״ג) זֶרַע קֹדֶשׁ מַצַּבְתָּהּ.

And they who are wise shall shine like the brightness of the firmament, and they who turn many to righteousness like the stars for ever and ever” (Daniel 12:3). „And they who are wise” alludes to the souls of the righteous, „the brightness of the firmament” to the illumination of the upper three Sefirot, which are revealed when combined with the attribute of mercy. The atmosphere of the brightness that is most concealed of all concealed things merged with this point and shone into it. Then this Beginning which is Arich Anpin expanded into a head and body, and made a chamber for its honor and glory. There, inside the chamber, Arich Anpin planted a holy seed to bring forth souls for the benefit of the world. This is the secret of, „So the holy seed is its immovable stump”.

זֹהַר דְּזָרַע זַרְעָא לִיקָרֵיהּ, כְּהַאי זַרְעָא דְמֶשִׁי דְאַרְגְּוָון טָב דְּאִתְחֲפֵי לְגוֹ וְעָבִיד לֵיהּ הֵיכָלָא דְאִיהוּ תּוּשְׁבַּחְתָּא דִילֵיהּ וְתוֹעַלְתָּא דְּכֹלָּא. בְּהַאי רֵאשִׁית בְּרָא הַהוּא סְתִימָא דְּלָא אִתְיְידַע לְהֵיכָלָא דָא. הֵיכָלָא דָא אִקְרֵי אֱלהִים, וְרָזָא דָא בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלהִים.

The brightness that it sowed for its honor is similar to the purple seed of the silkworm, for the worm encases itself within its own silk. And from that seed, it prepares for itself a chamber for its own glory and for the benefit of all. With this Beginning, the concealed unknown One created the chamber, and this chamber is called by the name 'Elohim.’ This is the secret of the words: „In the beginning Elohim created”.

זֹהַר דְּמִנֵּיהּ כֻּלְהוּ מַאֲמָרוֹת אִתְבְּרִיאוּ בְּרָזָא דְאִתְפַּשְׁטוּתָא דִנְקוּדָה דְּזֹהַר סָתִים דָּא. אִי בְּהַאי כְּתִיב בָּרָא, לֵית תְּוָוהָא דִּכְתִיב, (בראשית א׳:כ״ז) וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ,

This chamber is the brightness from which all ten sayings were created, according to the secret meaning of the expansion of the point from that hidden brightness. Thus, if the word „created” applies to it, no wonder it is written, „And Elohim created man in his own image”

זֹהַר רָזָא דָא בְּרֵאשִׁית קַדְמָאָה דְכֹלָא שְׁמֵיהּ אהיה שְׁמָא קַדִּישָׁא גְלִיפָא בְּסִטְרוֹי (נ”א נהיר ונ”א בגלפא נהיר) אֱלהִים. גְּלִיפָא בְּעִיטְרָא (נ”א בגלופא דעיטרא) אֲשֶׁ”ר הֵיכָלָא טָמִיר וְגָנִיז, שְׁרִיאוּתָא דְרָזָא דְרֵאשִׁית. אֲשֶׁ”ר רֹא”שׁ דְּנָפִיק מֵרֵאשִׁית.

The brightness, which is Arich Anpin, is the secret of the Beginning, because its name is the first of all. The Holy Name Eheyeh is engraved upon the sides of Arich Anpin. The name Elohim is engraved on the crown. And this is the secret of Asher, which is a concealed chamber, and is the beginning of the revelation of the secret of the Beginning. The word Asher consists of the same letters as Rosh (Eng. 'head’) but in reverse order, as the letter Resh which is the first letter in Rosh is the last letter in Asher. This shows that it is the Rosh that came out of resheet (Eng. 'beginning’), which is Arich Anpin. Therefore, it emerged from the aspect of the head and was formed as a headless body.

וְכַד אִתְתַּקַּן לְבָתַר נְקוּדָה וְהֵיכָלָא (בסדרא) (כסדרא) כְּחֲדָא, כְּדֵין בְּרֵאשִׁית כָּלִיל (ראשית) רֵאשִׁיתָא עִלָּאָה בְּחָכְמְתָא. לְבָתַר אִתְחַלַּף גַּוָּון הַהוּא הֵיכָלָא וְאִקְרֵי בַּיִת. (נ”א ומיניה אתחדש היכלא) נְקוּדָה עִלָּאָה אִקְרֵי רֹא”שׁ. כָּלִיל דָּא בְּדָא בְּרָזָא בְּרֵאשִׁית, כַּד אִיהוּ כֹּלָּא כְּחֲדָא בִּכְלָלָא חָדָא עַד לָא הֲוֵי יִשּׁוּבָא בְּבֵיתָא, כֵּיוָן דְּאִזְדְּרַע לְתִקּוּנָא דְּיִשּׁוּבָא כְּדֵין אִקְרֵי אֱלהִים טְמִירָא סְתִימָא:

[After the] point… After the [point] and the chamber were established as one, Beresheet which is Arich Anpin includes a lofty beginning to the light of Chochmah. Later, the appearance of the chamber changed and it was called a house and the supernal point was called the head. They were included in each other through the secret of the Beginning, because combining the words Bayit and Rosh forms the term Beresheet. This was so as long as Bayit and Rosh were as one, as long as there was no manner of habitation in the house; as long as Chochmah was not clothed with Chassadim, which reveals the four colors of the house. But it was sown for the purpose of habitation and, once it was inhabited, it was called by the name 'Elohim’ hidden and concealed.

זֹהַר סָתִים וְגָנִיז כַּד בְּנִין (ס”א עד דבנין) בְּגַוֵּיהּ לְאוֹלָדָא וּבֵיתָא קַיָּימָא בִּפְשִׁיטוּ דְתִקּוּנָא דְּאִנּוּן זֶרַע קֹדֶשׁ. וְעַד לָא אִתְעֲדִיאַת וְלָא אִתְפַּשַּׁט פְּשִׁיטוּ דְיִשּׁוּבָא לָא אִקְרֵי אֱלהִים, אֶלָּא כֹּלָּא בִּכְלָלָא בְּרֵאשִׁית, לְבָתַר דְּאִתְתַּקַּן בִּשְׁמָא (בלק ר”ב) דְּאֱלהִים אַפִּיק אִנּוּן תּוֹלָדִין מֵהַהוּא זַרְעָא דְאִזְדְּרַע בֵּיהּ. מַאן הַהוּא זַרְעָא, אִנּוּן אַתְוָון גְּלִיפָן רָזָא דְאוֹרַיְיתָא דְּנָפְקוּ מֵהַהִיא נְקוּדָה.

the point and the temple were firmly established together, then Bereshith combined the supernal Beginning with Wisdom. Afterwards the character of that temple was changed, and it was called “house” (bayith). The combination of this with the supernal point which is called rosh gives Bereshith, which is the name used so long as the house was uninhabited. When, however, it was sown with seed to make it habitable, it was called Elohim, hidden and mysterious. The Zohar was hidden and withdrawn so long as the building was within and yet to bring forth, and the house was extended only so far as to find room for the holy seed. Before it had conceived and had extended sufficiently to be habitable, it was not called Elohim, but all was still included in the term Bereshith. After it had acquired the name of Elohim, it brought forth offspring from the seed that had been implanted in it. What is this seed? It consists of the graven letters, the secret source of the Torah, which issued from the first point.

הַהִיא נְקוּדָה זָרַע בְּגוֹ הַהוּא הֵיכָלָא רָזָא (נ”א זרעא) דִתְלַת נְקוּדִין חֹלָ”ם, שׁוּרֻ”ק, חִירִ”ק. וְאִתְכְּלִילוּ דָּא בְּדָא וְאִתְעֲבִידוּ רָזָא חָדָא. קוֹ”ל דְּנָפִיק בְּחִבּוּרָא חָדָא. בְּשַׁעֲתָא דְּנָפַק, נַפְקַת בַּת זוּגֵיהּ בַּהֲדֵיהּ דְּכָלִיל כָּל אַתְוָון. דִּכְתִיב אֶ”ת הַשָּׁמַיִ”ם, קוֹל וּבַת זוּגוֹ. הַאי קוֹל דְּאִיהוּ שָׁמַיִם אִיהוּ אֶהֱיֶ”ה בַּתְרָאָה. זֹהַר דְּכָלִיל כָּל אַתְוָון וּגְוָונִין, כְּגַוְונָא (נ”א זרעא) דָא.

That point sowed in the palace certain three vowel-points, holem, shureq, and hireq, which combined with one another and formed one entity, to wit, the Voice which issued through their union. When this Voice issued, there issued with it its mate which comprises all the letters; hence it is written Eth hashammaim (the heavens), to wit, the Voice and its mate. This Voice, indicated by the word “heaven”, is the second Ehyeh of the sacred name, the Zohar which includes all letters and colours, in this manner.

עַד הָכָא יהוה אֱלֹהֵינוּ יהוה, אִלֵּין תְּלָתָא דַרְגִין לָקֳבֵל רָזָא דָא עִלָּאָה בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלהִים. בְּרֵאשִׁית רָזָא קַדְמָאָה. בָּרָא רָזָא סְתִימָא לְאִתְפַּשְׁטָא מִתַּמָּן כֹּלָּא. אֱלהִים רָזָא לְקַיָּימָא כֹּלָּא לְתַתָּא. אֶת הַשָּׁמַיִם, דְּלָא לְאַפְרָשָׁא לוֹן דְּכַר וְנוּקְבָא כְּחֲדָא.

Up to this point the words “The Lord our God the Lord” (Tetragrammaton Elohenu Tetragrammaton) represent three grades corresponding to this deep mystery of Bereshith bara Elohim. Bereshith represents the primordial mystery. Bara represents the mysterious source from which the whole expanded. Elohim represents the force which sustains all below. The words eth hashammaim indicate that the two latter are on no account to be separated, and are male and female together.

אֶ”ת כַּד נָטִיל אַתְוָון כֻּלְהוֹן כְּלָלָא (פקודי רל”ד) דְּכֻלְהוּ אַתְוָון אִנּוּן רֵישָׁא וְסוֹפָא. לְבָתַר אִתּוֹסַף הֵ”א לְאִתְחַבְּרָא כֻּלְהוּ אַתְוָון בְּהֵ”א וְאִתְקְרֵי אַתָּ”ה. וְעַל דָּא (נחמיה ט׳:ו׳) וְאַתָּ”ה מְחַיֶּה אֶת כֻּלָּם. (כ”ח א) אֶת רָזָא אדני וְהָכִי אִקְרֵי. הַשָּׁמַיִם דָּא יהו”ה רָזָא עִלָּאָה.

The word eth consists of the letters aleph and tau, which include between them all the letters, as being the first and last of the alphabet. Afterwards he was added, so that all the letters should be attached to he, and this gave the name attah (Thou); hence we read “and Thou (ve-attah) keepest all of them alive” (Neh. 9, 6). Eth again alludes to Adonai (Lord), who is so called. Hashammaim is Tetragrammaton in its higher signification.

וְאֶ”ת תִּקּוּנָא דְּכַר וְנוּקְבָא. וְאֶ”ת רָזָא וְיהו”ה, וְכֹלָּא חַד. הָאָרֶץ דָּא אֱלהִים כְּגַוְונָא עִלָּאָה לְמֶעְבַּד פֵּירִין וְאִיבִּין. שְׁמָא דָא כְּלִילָא בִּתְלַת דּוּכְתֵּי, וּמִתַּמָּן אִתְפְּרַשׁ שְׁמָא דָא לְכַמָּה סִטְרִין. עַד הָכָא רָזָא דְּסִתְרָא דְסִתְרִין דְּגָלֵיד וּבָנֵי וְקִיֵּים בְּאֹרַח סָתִים בְּסִתְרָא דְּחַד קְרָא.

The next word, ve-eth, indicates the firm union of male and female; it also alludes to the appellation ve-Tetragrammaton (and the Lord), both explanations coming to the same thing. Ha-aretz (the earth) designates an Elohim corresponding to the higher form, to bring forth fruit and produce. This name is here found in three applications, and thence the same name branches out to various sides. Up to this point only extend the allusions to the Most Mysterious who carves out and builds and vivifies in mysterious ways, through the esoteric explanation of one verse.

מִכָּאן וּלְהָלְאָה בְּרֵאשִׁית, בָּרָא שִׁי”ת, מִקְצֵה הַשָּׁמַיִם וְעַד קְצֵה הַשָּׁמַיִם, שִׁית סִטְרִין דְּמִתְפַּשְׁטָן מֵרָזָא עִלָאָה בְּאִתְפַּשְׁטוּתָא (נ”א משלש נקודות) דְּבָרָא מִגּוֹ נְקוּדָה קַדְמָאָה. בָּרָא אִתְפַּשְׁטוּתָא דְּחַד (נ”א מגו) נְקוּדָה דִלְעֵילָא. וְהָכָא אַגְלִיף רָזָא שְׁמָא דְּאַרְבְּעִין וּתְרֵין אַתְוָון:

From this point onwards bara shith, “he created six”, from the end of heaven to the end thereof, six sides which extend from the supernal mystic essence, through the expansion of creative force from a primal point. Here has been inscribed the mystery of the name of forty-two letters.

Bereshit, Chapter 3

(דניאל י״ב:ג׳) וְהַמַּשְׂכִּילִים יַזְהִירוּ, כְּגַוְונָא דִתְּנוּעֵי (נ”א דטעמי) דִּמְנַגְנֵי, וּבְנִגּוּנָא דִילְהוֹן אָזְלִין אַבַּתְרַיְיהוּ אַתְוָון וְנִקּוּדֵי, וּמִתְנַעְנְעָן אַבַּתְרַיְיהוּ כְּחַיָּילִין בָּתַר מַלְכֵיהוֹן. (תקונים כ”ד) גּוּפָא אַתְוָון, וְרוּחָא נְקוּדֵי. כֻּלְהוּ נְטָלוּ בְּמַטְלָנֵיהוֹן בָּתַר תְּנוּעֵי (נ”א טעמי) וְקַיְימֵי בְּקִיּוֹמַיְיהוּ. כַּד נִגּוּנָא דְּטַעֲמֵי נָטִיל, נָטְלֵי אַתְוָון וְנִקּוּדֵי אַבַּתְרַיְיהוּ. כַּד אִיהוּ פָּסִיק אִנּוּן לָא נָטְלִין וְקַיְימֵי בְּקִיּוּמַיְיהוּ.

And the intelligent shall shine (Dan. 12, 3). This “shining” corresponds to the movement given by the accents and notes to the letters and vowel-points which pay obeisance to them and march after them like troops behind their kings. The letters being the body and the vowel-points the animating spirit, together they keep step with the notes and come to a halt with them. When the chanting of the notes marches forward, the letters with their vowel-points march behind them, and when it stops they also stop.

וְהַמַּשְׂכִּילִים יַזְהִירוּ, אַתְוָון וְנִקּוּדֵי. כְּזֹהַר נִגּוּנָא דְּטַעֲמֵי. הָרָקִיעַ אִתְפַּשְׁטוּתָא דְּנִגּוּנָא כְּגוֹן אִנּוּן דְּמִתְפַּשְׁטֵי בִּפְשִׁיטוּ וְאָזְלוּ בְּנִגּוּנָא. וּמַצְדִיקֵי הָרַבִּים אִנּוּן פִּסּוּקֵי דְטַעֲמֵי דְּפַסְקֵי בְּמַטְלָנֵיהוֹן דִּבְגִין כָּךְ אִשְׁתְּמַע מִלָּה. יַזְהִירוּ אַתְוָון וְנִקּוּדֵי וְנַהֲרִין כְּחֲדָא בְּמַטְלָנִין (במטלניהון) בְּרָזָא דִסְתִימוּ בְּמַטְלָנוּתָא (נ”א באנון) כְּאִנּוּן שְׁבִילִין סְתִימִין. מֵהַאי אִתְפַּשַּׁט כֹּלָּא. וְהַמַּשְׂכִּילִים יַזְהִירוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ אִנּוּן קַיָּימִין וְסַמְכִין דְּהַהוּא אַפִּרְיוֹן. הַמַּשְׂכִּילִים אִנּוּן קַיָּימִין וְסָמְכִין עִלָאִין דְּאִנּוּן מִסְתַּכְּלֵי בְּסֻכְלְתָנוּ בְּכָל מַה דְּאִצְטְרִיךְ הַהוּא (כט א) אַפִּרְיוֹן וְסָמְכִין (נ”א דביה) דִּילֵיהּ. סִתְרָא דָא כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (תהילים מ״א:ב׳) אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל דָּל. יַזְהִירוּ, דְּאִי לָא יַזְהִירוּ וְלָא נַהֲרִין לָא יָכְלִין לְעַיְינָא וּלְאִסְתַּכָּלָא בְּהַהוּא אַפִּרְיוֹן בְּכָל מַה דְּאִצְטְרִיךְ.

So here: “the intelligent” correspond to the letters and the vowel-points; “the brightness” to the notes; “the firmament” to the flow of the chant through the succession of notes; while “they that turn to righteousness” correspond to the pausal notes, which stop the march of the words and bring out clearly the sense. These “cause to shine” letters and vowels, so that they all flow together in their own mystical manner through secret paths. From this impetus the whole was extended. Again, the words “and the intelligent shall shine as the brightness of the firmament” may be referred to the pillars and sockets of the “celestial palanquin” (apiryon). The “wise and intelligent” as the supernal pillars and sockets, since they ponder with understanding all things needful for the upholding of the palace. This use of the term “intelligent” (maskilim) has its parallel in the passage: “Blessed is he that considereth (maskil) the poor” (Ps. 41, 2). “They will shine”, for if they do not shine and give light, they cannot well consider and ponder the needs of the palace.

כְּזֹהַר הָרָקִיע הַהוּא דְּקַיְימָא עַל גַּבֵּי אִנּוּן מַשְׂכִּילִים דִּכְתִיב בֵּיהּ (יחזקאל א׳:כ״ב) וּדְמוּת עַל רָאשֵׁי הַחַיָּה רָקִיעַ כְּעֵין הַקֶּרַח הַנּוֹרָא. זֹהַר דְּהַהוּא (דהוא) נָהִיר לְאוֹרַיְיתָא. זֹהַר דְּנָהִיר לְאִנּוּן רָאשֵׁי דְהַהִיא חַיָה, וְאִנּוּן רָאשֵׁי אִנּוּן מַשְׂכִּילִים דְּנָהֲרִין תָּדִיר וּמִסְתַּכְּלָן לְהַהוּא רָקִיעַ לְהַהוּא נְהִירוּ דְּנָפִיק מִתַּמָּן, וְדָא אִיהוּ נְהִירוּ דְאוֹרַיְיתָא דְּנָהִיר תָּדִּיר וְלָא פָּסִיק.

“As the brightness of the firmament”, namely, of that firmament which rests upon those “intelligent” we have mentioned, and of which it is written, “And over the head of the Hayyah there was the likeness of a firmament, like the colour of the terrible ice” (Ezek. 1, 22). “The brightness” is that which illumines the Torah, and which illumines also the heads of the Hayyah, those heads being the “intelligent”, who shine continually and ever contemplate the “firmament” and the light which issues therefrom, to wit, the light of the Torah which radiates perpetually without cease.

Bereshit, Chapter 4

וְהָאָרֶץ הָיְתָה תוֹהוּ וָבֹהוּ וְגו’, הָיְתָה (ל”ט ב) דַיְיקָא מִקַּדְמַת דְּנָא, תַּלְגָא גּוֹ מַיָיא. נַפְקָא מִנָּהּ זוּהֲמָא בְּהַהוּא חֵילָא דְּתַלְגָא בְּמַיָּיא, וְאַקִּישׁ בָּהּ אֶשָׁא תַּקִּיפָא וְהֲוָה בָּהּ פְּסוֹלֶת, וְאִתְעֲדִיאַת וְאִתְעֲבִידַת תֹּה”וּ מֵאֲתַר (נ”א מדורא) דְּזוּהֲמָא. קִינָא דִפְסוֹלֶת. וָבֹה”וּ בְּרִירוּ דְּאִתְבְּרִיר מִגּוֹ פְּסוֹלֶת וְאִתְיַישַׁב בָּהּ חשֶׁךְ, רָזָא דְּאֶשָׁא תַּקִּיפָא. וְהַהוּא חשֶׁ”ךְ דְחָפֵי (חפי) עַל גַּבֵּי הַהוּא תֹּה”וּ עַל גַּבֵּי הַהוּא פְּסוֹלֶת וְאִתְתַּקָּנַת מִינֵיהּ.

NOW THE EARTH HAD BEEN VOID AND WITHOUT FORM. The word hoithah (was), being a pluperfect, implies that the earth had been previously. There was snow in the midst of water, from the action of which was produced a slime. Then a mighty fire beat upon it and produced in it a refuse. So it was transformed and became Tohu (chaos), the abode of slime, the nest of refuse, and also Bohu (formlessness), the finer part which was sifted from the Tohu and rested on it. The word “darkness” in the text alludes to this mighty fire. This darkness covered the Tohu, namely the refuse, and was buoyed up by it.

וְרוּחַ אֱלהִים, רוּחַ קוּדְשָׁא דְּנָפִיק מֵאֱלהִים חַיִּים וְדָא מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם. בָּתַר דְּהַאי רוּחַ נָשִׁיב אִבְרִיר דְּקִיקוּ חַד מִגּוֹ הַהוּא פְּסוֹלֶת כְּטִיסָא דְּזוּהֲמָא. כַּד אִבְרִיר וְאַצְנִיף וְאַצְרִיף זִמְנָא וּתְרֵין עַד דְּיִשְׁתָּאַר הַהוּא זוּהֲמָא דְּלֵית בֵּיהּ זוּהֲמָא כְּלָל,

The “spirit of God” is a holy spirit that proceeded from Elohim Hayyim (living God), and this “was hovering over the face of the waters”. When this wind blew, a certain film detached itself from the refuse, like the film which remains on the top of boiling broth when the froth has been skimmed off two or three times.

כַּד הַאי תֹּהוּ אִבְרִיר וְאַצְרִיף נָפַק מִינֵיהּ (מלכים א י״ט:י״א) רוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים (צו ל’ ע”א) הַהוּא דְּחָמָא אֵלִיָּהוּ. אִבְרִיר בְּהוּ וְאַצְרִיף וְנָפַק מִנֵיהּ רַעַשׁ דִּכְתִיב, (מלכים א י״ט:י״א) וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ. וְאִבְרִיר חשֶׁךְ וְאַכְלִיל בְּרָזָא דִילֵיהּ אֵשׁ דִּכְתִיב וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ. אִבְרִיר רוּחַ וְאִתְכְּלִיל בְּרָזָא דִילֵיהּ (יתרו פ”א ב ותיקון ל”ח) קוֹל דְּמָמָה דַקָּה.

When Tohu had thus been sifted and purified, there issued from it “a great and strong wind rending the mountains and breaking in pieces the rocks”, like that which Elijah saw (I Kings 19, 11, 12). Similarly Bohu was sifted and purified, and there issued from it earthquake, as with Elijah. Then what we call “darkness” was sifted, and there was contained in it fire, just as to Elijah there appeared “after the earthquake fire”. When what we call “spirit” was sifted, there was contained in it a still, small voice.

תֹּה”וּ אֲתַר דְּלֵית בֵּיהּ גּוָֹון וְלֹא דִּיּוֹקְנָא וְלָא אִתְכְּלִיל בְּרָזָא דְּדִיּוֹקְנָא. הַשְׁתָּא אִיהוּ בְּדִיּוּקְנָא כַּד מִסְתַּכְּלָן בֵּיהּ לֵית לֵיהּ דִּיּוֹקְנָא כְּלָל. לְכֹלָּא אִית לְבוּשָׁא לְאִתְלַבְּשָׁא בַּר הַאי. (דאתחזי ביה וליתיה כלל ולא הוי).

Tohu is a place which has no colour and no form, and the esoteric principle of “form” does not apply to it. It seems for a moment to have a form, but when looked at again it has no form. Everything has a “vestment” except this.

בֹּה”וּ לְהַאי אִית לֵיהּ צִיּוּרָא וְדִיּוּקְנָא אַבְנִין מְשַׁקְעִין גּוֹ גְּלִיפָא (נ”א קליפה) דְּתֹהוּ נַפְקֵי גּוֹ גְלִיפָא דִּמְשַׁקְעָן תַּמָּן. וּמִתַּמָּן מַשְׁכֵי תּוֹעַלְתָּא לְעָלְמָא בְּצִיּוּרָא דִלְבוּשָׁא, מַשְׁכֵי תּוֹעַלְתָּא מֵעֵילָא לְתַתָּא וְסָלְקָא מִתַּתָּא לְעֵילָא.

Bohu, on the other hand, has shape and form, namely, stones immersed in the chasm of Tohu, but sometimes emerging from the chasm in which they are sunk, and drawing therefrom sustenance for the world. Through the form of their vestment they draw sustenance from above to below, and ascend from below above, and therefore they are hollow and strong.

וְעַל דָּא נְקוּבִין וּמְפוּלָמִין, הַנֵּי תַּלְיָין בַּאֲוִירָא. לְזִמְנִין תַּלְיָין בַּאֲוִירָא דְּסָלְקֵי מִתַּמָּן לְעֵילָא. לְזִמְנִין מִטַּמְרִין בְּיוֹמָא דְּעִיבָּא וּמְפִיקֵי מַיִין מִגּוֹ תְּהוֹמָא לְאִתְזְנָא תֹּה”וּ מִתַּמָּן דְּהָא כְּדֵין חֶדְוָה וּשְׁטוּתָא (נ”א ושעתא) דְקָא (נ”א דלא) אִתְפַּשַׁט תֹּהוּ בְּעָלְמָא.

These are suspended in the expanse; that is to say, sometimes they are suspended in the expanse when they rise out of the chasm, and sometimes they are hidden, to wit, on the “day of cloud”, when they draw waters from the abyss to supply therewith Tohu, for then there is joy that Tohu was spread in the universe.

חשֶׁךָ הוּא אֶשָׁא אוּכְמָא תַּקִּיף בְּגוָֹון. אֶשָׁא סוּמְקָא תַּקִּיף בְּחֵיזוּ. אֶשָׁא יְרוּקָא תַּקִּיף בְּצִיּוּר. (פקודי רמ”ג ותרומה קכ”ח) אֶשָׁא חִיוָורָא גּוָֹון דְּכָלִיל כֹּלָּא. חשֶׁךְ תַּקִּיף בְּכָל אֶשִׁין וְדָא אַתְקִיף לְתֹה”וּ. חשֶׁךְ הוּא אֶשָׁא וְלָאו אִיהוּ אֶשָׁא חֲשׁוֹכָא בַּר כַּד אַתְקִיף לְתֹהוּ, וְרָזָא דָא (בראשית כ״ז:א׳) וַתִּכְהֶינָה עֵינָיו מֵרְאוֹת וַיִּקְרָא אֶת עֵשָׂו וְגו’. חשֶׁךְ פְּנֵי רָע דְּאַסְבַּר אַנְפִּין לְרַע, וּכְדֵין אִקְרֵי חשֶׁךְ דְּשָׁרֵי עֲלֵיהּ לְאִתַּקְפָא לֵיהּ. וְרָזָא דָא וְחשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם.

“Darkness” is a black fire, strong in colour. There is a red fire, strong in visibility; a yellow fire, strong in shape; and a white fire, the colour which includes all. “Darkness” is the strongest of all fires, and this it was which took hold of Tohu. “Darkness” is fire, but fire is not darkness, save when it takes hold of Tohu. The symbol for this is, “his eyes were dim so that he could not see, and he called Esau, etc.” (Gen. 27, 1). Here, too, “the countenance of the evil one was darkened” because it countenanced the evil one. Hence this fire is called “darkness” because it rested upon Tohu and took hold of it; this is the inner meaning of the words “and darkness on the face of the abyss”.

רוּ”חַ הוּא קוֹל דְּשָׁארֵי עַל בֹּהוּ וְאַתְקִיף לֵיהּ וְאַנְהִיג לֵיהּ בְּכָל מַה דְּאִצְטְרִיךְ. וְרָזָא דָא (תהילים כ״ט:ג׳) קוֹל יְיָ עַל הַמָּיִם. וְכֵן רוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם. אַבְנִין מְשַׁקְעָן גּוֹ תְּהוֹמֵי דְּנַפְקֵי מַיָּיא מִנְהוֹן. וְעַל דָּא אִקְרוּן פְּנִי הַמָּיִם. רוּחַ אַנְהִיג וְאַתְקִיף לְאִנּוּן פָּנִים פְּנֵי תְהוֹם, דָּא כְּמָה דְּאִצְטְרִיךְ לֵיהּ וְדָא כְּמָה דְּאִצְטְרִיךְ לֵיהּ.

“Spirit” is the voice which rests on Bohu, and grasps it and guides it as required. This is symbolised in the words “The voice of the Lord is on the waters” (Ps. 29, 3); and so, too, “the spirit of the Lord was hovering over the face of the waters”. By “face of the waters” is meant stones sunk in the abyss, so called because waters issue from them. Thus each was provided as befitted.

תֹּה”וּ עֲלֵיהּ שַׁרְיָא שֵׁם שד”י. בֹּה”וּ עֲלֵיהּ שַׁרְיָא שֵׁם צְבָאוֹ”ת. חשֶׁךְ עֲלֵיהּ שַׁרְיָא שֵׁם אֱלֹהִים. רוּחַ עֲלֵיהּ שַׁרְיָא שֵׁם ידו”ד.

Tohu is under the aegis of the name Shaddai; Bohu, under that of Zebaoth; Darkness, under that of Elohim; Spirit, under that of Tetragrammaton.

רוּחַ חָזָק מְפָרֵק הָרִים לא בָּרוּחַ יְיָ וְגו’ שְׁמָא דָא לָא הֲוֵי בֵּיהּ, דְּהָא שד”י שָׁלְטָא עֲלֵיהּ בְּרָזָא (דסתרא) דְּתֹהוּ. וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ לֹא בָּרַעַשׁ יְיָ דְּהָא שֵׁם צְבָאוֹת שָׁלְטָא בֵּיהּ בְּרָזָא דְּבֹהוּ. וְעַל דָּא אִקְרֵי בֹּהוּ רַעַשׁ דְּלָאו אִיהוּ בְּלָא רַעַשׁ.

We now understand what happened to Elijah: “there was a strong wind breaking the mountains, but the Lord was not in the wind”, because this name was not in it, since Shaddai presides over it through the mystic nature of Tohu. “After the wind there was a quaking, but the Lord was not in the quaking”, since over it presides the name of Zebaoth, through the mystic nature of Bohu (which is called “quaking” (ra’ash), because it quakes continually.

וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ לֹא בָּאֵשׁ יְיָ דְּהָא שְׁמָא דְּאֱלהִים שָׁלְטָא בֵּיהּ מִסִּטְרָא דְּחשֶׁךְ. וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה הָכָא אִשְׁתְּכַח שֵׁם ידו”ד. אַרְבַּע פִּרְקִין הָכָא דְּאִנּוּן פִּרְקֵי גוּפָא וְאֵבְרִין יְדִיעָן דְּאִנּוּן אַרְבָּעָה וְאִנּוּן תְּרִיסַר וְהָכָא שְׁמָא גְלִיפָא דִּתְרֵיסַר אַתְוָון דְּאִתְמָסַר לְאֵלִיָּהוּ בַּמְעָרָה (מה שנדפס כאן בדפוס מנטובה קרימונה לובלין וכתיב אפריון וכו’ עד סתימין דלא אתגליין, לפנינו הוא לקמן בדף כט ע”א ודף ל’ ע”ב’)

“After the quaking there was a fire, but the Lord was not in the fire”, because over it presides the name Elohim from the side of darkness. “And after the fire there was a small still voice”; and here at last was found the name Tetragrammaton. There are in this verse four clauses corresponding to the four so-called “sections of the body” and “limbs” which, being four, are resolvable into twelve. Here, too, is the graven name of twelve letters which was transmitted to Elijah in the cave.

Bereshit, Chapter 5

, (בראשית א׳:ג׳) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר. מֵהָכָא אִיהוּ שֵׁירוּתָא לְאַשְׁכָּחָא גְּנִיזִין הֵיךְ אִתְבְּרֵי עָלְמָא בִּפְרָט. דְּעַד הָכָא הֲוָה בִּכְלָל. וּבָתַר אִתְהַדַּר כְּלַל. לְמֶהוֵי כְּלַל וּפְרַט וּכְלָל.

AND GOD SAID, LET THERE BE LIGHT; AND THERE WAS LIGHT. From this point we can begin to discover hidden things relating to the creation of the world in detail. For up to this point the Creation has been described in general, and lower down the general description is repeated, so that we have a combination of general-particular-general.

עַד הָכָא הֲוָה כֹּלָּא תַּלְיָיא בַּאֲוִירָא מֵרָזָא דְאֵין סוֹף, כֵּיוָן דְּאִתְפְּשַׁט חֵילָא בְּהֵיכָלָא עִלָּאָה רָזָא דְּאֱלהִים, כְּתִיב בֵּיהּ אֲמִירָה (דכתיב) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים. דְּהָא לְעֵילָא לָא כְּתִיב בֵּיהּ אֲמִירָה בִּפְרָט. וְאַף עַל גַּב דִּבְרִאשִׁית מַאֲמָר הוּא, אֲבָל לָא כְּתִיב בֵּיהּ וַיֹּאמֶר.

Up to this point the whole was suspended in the void in direct dependence on the limitless. When, however, energy had been extended through the supernal palace alluded to in the name Elohim, the term “saying” is used in connection with it, in the words “And God said”. For to that which is beyond no detailed “saying” is ascribed; for although the word Bereshith is a creative utterance (maamar), the actual words “and said” are not used in connection with it.

דָּא וַיֹּאמֶר אִיהוּ קַיְּימָא לְמִשְׁאַל וּלְמִנְדַע. וַיֹּאמֶר חֵילָא דְאִתְרָם וְאֲרָמוּתָא בַּחֲשַׁאי (ויחי רל”ד ב) מֵרָזָא דְאֵין סוֹף בְּרָזָא (נ”א ברישא) דְּמַחֲשָׁבָה. וַיֹּאמֶר אֱלהִים הַשְׁתָּא (לעיל ט”ו ע”ב) אוֹלִיד הַהוּא הֵיכָלָא מִמַּה דְּאִתְעֲדִיאַת מִזַּרְעָא דְקֹדֶשׁ, וְאוֹלִיד בַּחֲשַׁאי. וְהַהוּא דְּאִתְיְלַד (דאתייליד) אִשְׁתְּמַע לְבַר. מָאן דְּאוֹלִיד לֵיהּ אוֹלִיד בַּחֲשַׁאי דְּלָא אִשְׁתְּמַע כְּלָל, כֵּיוָן דְּנָפַק מִנֵּיהּ, מָאן דְּנָפַק, אִתְעֲבִיד קוֹל דְּאִשְׁתְּמַע לְבָר.

This expression “and said” (vayomer) opens the door to inquiry and understanding. We define this “saying” as an energy that was culled, as it were, in silence from the mystic limitless through the mystic power of thought. Hence “and God said” means that now the above-mentioned palace generated from the holy seed with which it was pregnant. While it brought forth in silence, that which it bore was heard without. That which bore, bore in silence without making a sound, but when that issued from it which did issue, it became a voice which was heard without, to wit, “Let there be light.”

יְהִי אוֹר. כָּל מַה דְּנָפַק בְּרָזָא דָא נָפַק. (רל”בב) יְהִי עַל רָזָא דְאַבָּא וְאִמָא דְּאִיהוּ י”ה. וּלְבָתַר אִתְהַדַּר לִנְקוּדָה קַדְמָאָה, לְמֶהֱוֵי שֵׁירוּתָא לְאִתְפַּשְּׁטָא לְמִלָּה אָחֳרָא אוֹר.

Whatever issued came forth under this category. The word Yehi (let there be) indicates that the union of the Father and Mother symbolised by the letters Yod He became now a starting-point (symbolised by the second Yod) for further extension.

וַיְהִי אוֹר, אוֹר דִּכְבָר הֲוָה. אוֹר דָּא רָזָא סְתִימָא אִתְפַּשְׁטוּתָא דְּאִתְפְּשַׁט וְאִתְבְּקַע מֵרָזָא דְסִתְרָא דְּאֲוִיר עִלָּאָה סְתִימָא. בָּקַע בְּקַדְמִיתָא וְאַפִּיק חַד נְקוּדָה סְתִימָא מֵרָזָא דִילֵיהּ. דְּהָא אֵין סוֹף בָּקַע מֵאֲוִירָא דִילֵיהּ וְגָלֵי הַאי נְקוּדָה י. כֵּיוָן דְּהַאי י אִתְפְּשַׁט, מַה דְּאִשְׁתָּאַר אִשְׁתְּכַח אוֹר מֵהַהוּא רָזָא דְּהַהוּא אֲוִיר סְתִימָאָה.

LIGHT, AND THERE WAS LlGHT. These words imply that there had already been light. This word, awr (light), contains in itself a hidden significance. The expansive force proceeding from the hidden recesses of the secret supernal ether opened a path and produced from itself a mysterious point (or, rather, the En Sof (Limitless) clave its own ether and disclosed this point), Yod. When this expanded, that which was left of the mysterious AWIR (ether) was found to be AWR (light).

כַּד אִשְׁתְּכַח מִנֵּיהּ נְקוּדָה קַדְמָאָה י, אִתְגְּלִי לְבָתַר עֲלֵיהּ (נח ס”ה ע”א) מָטֵי וְלָא מָטֵי. כֵּיוָן דְּאִתְפְּשַׁט נָפַק וְאִיהוּ הוּא אוֹר דְּאִשְׁתָּאַר מֵאֲוִיר. וְהַיְנוּ אוֹר דִּכְבָר הֲוָה, וְהָא קַיָּימָא. נָפַק וְאִסְתַּלַּק וְאִתְגְנִיז וְאִשְׁתָּאַר חַד נְקוּדָה מִנֵּיהּ לְמֶהוֵי מָטֵי תָּדִיר בְּאוֹרַח גְּנִיזוּ בְּהַהִיא נְקוּדָה מָטֵי וְלָא מָטֵי. נָהִיר בֵּיהּ בְּאוֹרַח נְקוּדָה קַדְמָאָה דְּנָפַק מִנֵּיהּ. וּבְגִין כָךְ כֹּלָּא אָחִיד דָּא בְּדָא. נָהִיר בְּהַאי וּבְהַאי.

When the first point had developed from it, it showed itself upon it, touching and yet not touching it. When it expanded, it emerged into being, and thus was light (awr) left from ether (awir); and this is what we mean by saying that it “had been” previously; and so it remained. It went up and was stored away, and there was left of it one dot, which continually approaches by invisible paths the other point, touching and yet not touching, illuminating it in the manner of the first point from which it issued. Therefore the whole is linked together, and it illumines both one and the other.

כַּד סָלִיק כֹּלָּא סָלְקִין וְאִתְאַחֲדָן בֵּיהּ וְאִיהוּ מָטֵי וְאִגְנִיז בְּאֲתַר דְּאֵי”ן סוֹ”ף וְכֹלָּא חַד אִתְעֲבִיד. הַהוּא נְקוּדָה דְאוֹר, אוֹר אִיהוּ. וְאִתְפְּשַׁט וּנְהִירוּ בֵּיהּ שֶׁבַע אַתְוָון דְּאַלְפָא בֵּיתָא וְלָא אַקְרִישׁוּ וְלַחִים הֲווּ. נָפַק חשֶׁךְ לְבָתַר וְנָפְקוּ בֵּיהּ שֶׁבַע אַתְוָון אָחֳרָן דְּאַלְפָא בֵּיתָא וְלָא אַקְרִישׁוּ וְקַיְימוּ לַחִים. נָפַק רָקִיעַ דְּאַפְרִישׁ מַחְלוֹקֶת דִּתְרֵין סִטְרִין וְנָפְקוּ בֵּיהּ תְּמַנְיָא אַתְוָון אָחֳרָנִין. כְּדֵין כ”ב. דָּלְגוּ שֶׁבַע אַתְוָון דְּהַאי סִטְרָא וְשֶׁבַע דְּהַאי סִטְרָא, וְאִתְגְּלִיפוּ כֻּלְהוּ בְּהַהוּא רָקִיעַ וְהֲווּ קַיְימֵי לַחִים. אַקְרֵישׁ הַהוּא רָקִיע וְאַקְרִישׁוּ אַתְוָון וְאִגְלִימוּ וְאִתְצַיְירוּ בְּצִיּוּרַיְיהוּ. וְאַגְלִיף תַּמָּן אוֹרַיְיתָא לְאַנְהָרָא לְבַר.

When it ascends, all ascend and are attached to it, and it reaches the place of En Sof, where it is stored away, and all becomes one. This dot of the word Awr is Light. It extended, and there shone forth in it seven letters of the alphabet, which did not solidify and remained fluid. Afterwards Darkness issued, and there issued in it seven other letters of the alphabet, and they too were not solidified and remained fluid. There then issued the Firmament, which prevented discord between the two sides. In it there issued eight other letters, making twenty-two in all. Seven letters jumped from one side and seven from the other, and all were graven in this Firmament, where they remained for a time fluid. When the firmament solidified, the letters were also solidified, and took material shape. Thus there was graven there the Torah to shine abroad.

יְהִי אוֹר דְּהוּא אֵל גָּדוֹל רָזָא דְּנָפִיק מֵאֲוִיר קַדְמָאָה. וַיְהִי רָזָא דְּחֹשֶׁךְ דְּאִקְרֵי אֱלהִים אוֹר דְּאִתְכְּלִיל שְׂמָאלָא בְּיָמִינָא. וּכְדֵין מֵרָזָא דְאֵל הֲוֵי אֱלהִים, אִתְכְּלִיל יָמִינָא בִּשְׂמָאלָא (ל”א ע”א) וּשְׂמָאלָא בְּיָמִינָא

“Let there be light”: to wit, El Gadol (great God), that which emerged from the primal ether. “And there was”: this signifies Darkness, which is called Elohim. “Light”: signifying that the Left was included in the Right, and so from that which we call El was produced Elohim. Right was included in Left and Left in Right.

וַיַּרְא אֱלהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב דָּא עַמּוּדָא דְאֶמְצָעִיתָא כִּי טוֹב אַנְהִיר עֵילָא וְתַתָּא וּלְכָל שְׁאָר סִטְרִין בְּרָזָא ידו”ד שְׁמָא דְּאָחִיד לְכָל סִטְרִין. וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים וְגו’ אַפְרִישׁ מַחְלוֹקֶת לְמֶהֱוֵי כֹּלָּא שְׁלִים.

AND GOD SAW THE LIGHT THAT IT WAS GOOD. This is the Central Column: Ki Tob (that it was good) threw light above and below and on all other sides, in virtue of Tetragrammaton, the name which embraces all sides. AND GOD DIVIDED: He put away strife, so that the whole was in perfect order.

וַיִּקְרָא אֱלֹהִים וְגו’, מַהוּ וַיִּקְרָא, קְרָא וְזַמִּין לְאַפָּקָא מֵהַאי אוֹר שְׁלִים דְּקַיְימָא בְּאֶמְצָעִיתָא, חַד נְהִירוּ דְּאִיהוּ יְסוֹדָא דְּעָלְמָא דְּעֲלֵיהּ קַיָּמִין עָלְמִין. וּמֵהַהוּא אוֹר שְׁלִים עַמּוּדָא דְאֶמְצָעִיתָא אִתְפְּשַׁט יְסוֹדָא חַי עָלְמִין דְּאִיהוּ יוֹם מִסִּטְרָא דְּיָמִינָא. וְלַחשֶׁךְ קָרָא לַיְלָה, קְרָא וְזַמִּין וְאַפִּיק מִסִּטְרָא דְחשֶׁךְ חַד נוּקְבָא סִיהֲרָא דְשָׁלְטָא בְּלֵילְיָא וְאִקְרֵי לָיְלָה רָזָא דְּאדנ”י אֲדוֹן כָּל הָאָרֶץ.

AND GOD CALLED. The word called here means called to” or “invited”. God summoned to issue forth from this complete Light which was in the centre a certain radiance which is the foundation of the world, and on which worlds are established. From that complete Light, the Central Pillar, extended the foundation, the Life of worlds, which is day from the side of the Right. AND THE DARKNESS HE CALLED NIGHT. He summoned to issue from the side of Darkness a kind of female moon which rules over the night and is called night, and is associated with Adonai, the Lord of all the earth.

עָאל יָמִינָא בְּהַהוּא עַמּוּדָא שְׁלִים דְבְּאֶמְצָעִיתָא כָּלִיל בְּרָזָא דִּשְׂמָאלָא, וְסָלִיק לְעֵילָא עַד נְקוּדָה קַדְמָאָה וְנָטִיל וְאָחִיד תַּמָּן מִלָּה (נ”א חילא) דִּתְלַת נְקוּדִין חֹלָ”ם שׁוּרֻ”ק חִירִ”ק זֶרַע קֹדֶשׁ. דְּהָא לֵית זַרְעָא דְאִזְדְּרַע בַּר בְּרָזָא דָא, וְאִתְחַבַּר כֹּלָּא בְּעַמּוּדָא דְּאֶמְצָעִיתָא. וְאַפִּיק יְסוֹדָא דְּעַלְמָא, וּבְגִין כָּךְ אִקְרֵי כֹּל דְּאָחִיד לְכֹלָּא בִּנְהִירוּ דְּתִיאוּבְתָּא.

The Right entered into the complete Pillar of the centre united with the Left, and the primal point thereupon ascended on high and there seized the energy of three dots, the holem, the shureq, and the hireq, the seed of holiness (for no seed has been sown save from this source). The whole was then united in the Central Pillar, and it produced the foundation of the world, which therefore is called Kol (all), because it embraces the whole in the radiation of desire.

שְׂמָאלָא לָהִיט בְּתוֹקְפָּא וְאָרַח, בְּכוּלְהוֹ דַּרְגִּין אָרַח רֵיחָא. וּמֵהַהוּא לְהִיטוּ דְּאֶשָׁא אַפִּיק הַהִיא נוּקְבָא סִיהֲרָא. וְהַהוּא לְהִיטוּ הֲוָה חשֶׁךְ בְּגִין דְּהֲוָה מֵחֹשֶׁךְ. וּתְרֵין סִטְרִין אִלֵּין אַפִּיקוּ תְּרֵין דַּרְגִּין אִלֵּין חַד דְּכַר וְחַד נוּקְבָא.

Meanwhile the Left flamed forth with its full power, producing at all points a kind of reflection, and from this fiery flame came forth the female moonlike essence. This flaming was dark because it was from Darkness. These two sides produced these two grades, one male and one female.

יְסוֹדָא אָחִיד בְּעַמּוּדָא דְאֶמְצָעִיתָא מֵהַהוּא תּוֹסֶפֶת נְהוֹרָא דְּהֲוָה בֵּיהּ, דְּכֵיוָן דְּהַהוּא עַמּוּדָא דְּאֶמְצָעִיתָא אִשְׁתְּלִים וְעָבִיד שְׁלָם לְכָל סִטְרִין, כְּדֵין אִתּוֹסַף בֵּיהּ נְהִירוּ מֵעֵילָא וּמִכָּל סִטְרִין בְּחֶדְוָה דְּכֹלָּא בֵּיהּ. וּמֵהַהוּא תּוֹסֶפֶת דְּחֶדְוָה נָפִיק יְסוֹדָא דְעָלְמִין וְאִקְרֵי מוּסָף. מֵהָכָא נָפְקִין כָּל חַיָּילִין לְתַתָּא וְרוּחִין וְנִשְׁמָתִין קַדִּישִׁין בְּרָזָא ידו”ד צְבָאוֹ”ת, אֵל אֱלֹהֵי הָרוּחוֹת.

Unity was retained in the Central Pillar from that surplus of light which was in it. For since that Central Pillar was complete in itself and made peace on all sides, additional light was lent to it from above and from all sides through the universal joy in it. From that additional joy came forth the foundation of worlds, which was also called Musaf (additional). From this issue all the lower powers and spirits and holy souls, alluded to in the expressions, “Lord of hosts” (Tetragrammaton Zebaoth) and “God the God of spirits” (Num. 16, 22).

לַיְלָה אֲדוֹן כָּל הָאָרֶץ, מִסִּטְרָא דִשְׂמָאלָא מֵהַהוּא חשֶׁךְ. וּבְגִין דְּהַהוּא חשֶׁךְ תִּיאוּבְתֵּיהּ לְאִתְכְּלָלָא בְּיָמִינָא וְחָלַשׁ תּוּקְפֵיהּ, אִתְפְּשַׁט מִנֵּיהּ הַאי לַיְלָה. כַּד שָׁארֵי לְהִתְפַּשְׁטָא הַאי לַיְלָה עַד לָא אִסְתַּיָּים, הַהוּא חשֶׁךְ עָאל וְאִתְכְּלִיל בְּיָמִינָא וְיָמִינָא אָחִיד לֵיהּ, וְאִשְׁתָּאַר בִּגְרִיעוּ הַאי לַיְלָה.

“Night” is “the Lord of all the earth” from the side of the left, from Darkness. It was because the desire of Darkness was to merge itself in the Right, and it was not strong enough, that night spread from it. When night began to spread, and before it was complete, Darkness went and merged itself in the right, and the night was left defective.

וּכְמָה דְּחשֶׁךְ תִּיאוּבְתֵּיהּ לְאִתְכְּלָלָא בְּאוֹר הָכִי לַיְלָה תִּיאוּבְתֵּיהּ לְאִתְכְּלָלָא בְּיּוֹם. חשֶׁךְ גָּרַע נְהוֹרֵיהּ, וּבְגִין כָּךְ אַפִּיק דַּרְגָא בִּגְרִיעוּ וְלָא בִּנְהִירוּ. חשֶׁךְ לָא נָהִיר אֶלָּא כַּד אִתְכְּלִיל בְּאוֹר. לַיְלָה דְּנָפַק מִנֵּיהּ לָא נָהִיר אֶלָּא כַּד אִתְכְּלִיל בְּיּוֹם. גְּרִיעוּ דְּלַיְלָה לָא אִשְׁתְּלִים אֶלָּא בְּמוּסַף. מַה דְּאִתּוֹסַף הָכָא גָּרַע הָכָא.

Just as it is the desire of Darkness to merge itself in Light, so it is the desire of night to merge itself in day. Darkness abated its light, and therefore it produces a grade which was defective and not radiant. Darkness does not radiate save when it is merged in Light. So night which issued from it is not light save when it is merged in day. The deficiency of night is only compensated by the Musaf. What is added in one place is subtracted from the other.

בְּמוּסַף הֲוָה בֵּיהּ רָזָא דִנְקוּדָה עִלָּאָה וְרָזָא דְּעַמּוּדָא דְּאֶמְצָעִיתָא בְּכָל סִטְרִין, וּבְגִין כָּךְ אִתּוֹסַף בֵּיהּ תְּרֵין אַתְוָון. בְּלֵילְיָא גְרִיעוּ בֵּיהּ אִלֵּין תְּרֵין. כְּדֵין קָרָא כְּתִיב וַיִּקְרָא וְגָרַע מִנֵּיהּ (וי”ו) (ו”י) וּכְתִיב קָרָא לַיְלָה. הָכָא רָזָא דִשְׁמָא דְשִׁבְעִין וּתְרֵין אַתְוָון גְּלִיפָא דְכִתְרָא עִלָּאָה:

The Musaf contained a symbolism of the supernal point and of the Central Pillar, and therefore two letters were added in respect of it which were lacking in respect of the night, viz. the vau yod of vayikra (and he called). Herein is an allusion to the name of seventy-two letters, the tracing of the supernal crown.

Bereshit, Chapter 6

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם וְגו’, הָכָא בִּפְרַט רָזָא לְאַפְרָשָׁא (בין) (תרומה קמ”ט ע”ב) מַיִין עִלָאִין לְתַתָּאֵי (לתתאין) בְּרָזָא דִשְׂמָאלָא. (נ”א ואתברי) הָכָא מַחְלוֹקֶת בְּרָזָא דִשְׂמָאלָא. דְעַד הָכָא רָזָא דְּיָמִינָא הוּא, וְהָכָא הוּא רָזָא דִשְׂמָאלָא, וּבְגִין כָּךְ אַסְגִיאוּ מַחְלוֹקֶת (נ”א בין) בְּגִין דָּא לְיָמִינָא. יָמִינָא אִיהוּ שְׁלֵימָא דְכֹלָּא, וּבְגִין כָּךְ בְּיָמִינָא כְּתִיב כֹּלָּא דְּהָא בֵּיהּ תַּלְיָיא כָּל שְׁלִימוּ. כַּד אִתְעַר שְׂמָאלָא אִתְעַר מַחְלוֹקֶת. וּבְהַהוּא מַחְלוֹקֶת אִתְתַּקַּף אֶשָׁא דְרוּגְזָא וְנָפִיק מִנֵּיהּ מֵהַהוּא מַחְלוֹקֶת גֵּיהִנֹּם. וְגֵיהִנֹּם בִּשְׂמָאלָא אִתְעַר וְאִתְדָּבַּק.

AND GOD SAID, LET THERE BE A FIRMAMENT IN THE MIDST OF THE WATERS. Here in the particular (day) there is an allusion to the separation of the upper from the lower waters through that which is called “the Left”. Here, too, discord was created through that which is called “the Left”. For up to this point the text has alluded to the right, but now it alludes to the left; and therefore there was an increase of discord between this and the right. It is the nature of the right to harmonize the whole, and therefore the whole is written with the right, since it is the source of harmony. When the Left awoke there awoke discord, and through that discord the wrathful fire was reinforced and there emerged from it the Gehinnom, which thus originated from the left and continues there.

חָכְמְתָא דְמשֶׁה בְּהָא אִסְתַּכַּל וּבְעוֹבָדָא דִּבְרֵאשִׁית אַשְׁגַּח. בְּעוֹבָדָא דִּבְרִאשִׁית הֲוָה מַחְלוֹקֶת שְׂמָאלָא בְּיָמִינָא, וּבְהַהוּא מַחְלוֹקֶת דְּאִתְעַר בֵּיהּ שְׂמָאלָא נָפַק בֵּיהּ גֵּיהִנֹּם וְאִתְדְּבַק בֵּיהּ. עַמּוּדָא דְאֶמְצָעִיתָא דְאִיהוּ יוֹם תְּלִיתָאי עָאל בֵּינַיְיהוּ וְאַפְרִישׁ מַחְלוֹקֶת וְאַסְכִּים לִתְרֵין סִטְרִין. וְגֵיהִנֹּם נָחִית לְתַתָּא. וּשְׂמָאלָא אִתְכְּלִיל בְּיָמִינָא וְהֲוָה שְׁלָמָא בְּכֹלָּא.

Moses in his wisdom pondered over this and drew a lesson from the work of creation. In the work of creation there was an antagonism of the left against the right, and the division between them allowed the Gehinnom to emerge and to fasten itself to the left. Then the Central Column, which is the third day, intervened and allayed the discord between the two sides, so that the Gehinnom descended below, and the Left became absorbed in the Right and there was peace over all.

כְּגַוְונָא דָא מַחְלוֹקֶת קֹרַח בְּאַהֲרֹן שְׂמָאלָא בְּיָמִינָא. אִסְתַּכַּל משֶׁה בְּעוֹבָדָא דִבְרֵאשִׁית. אָמַר לִי אִתְחַזֵּי לְאַפְרָשָׁא מַחְלוֹקֶת בֵּין יָמִינָא לִשְׂמָאלָא. אִשְׁתַּדַּל לְאַסְכָּמָא בֵּינַיְיהוּ. וְלָא בָּעֵי שְׂמָאלָא וְאַתְקַף קֹרַח בְּתוּקְפֵיהּ.

Similarly the quarrel of Korah with Aaron was an antagonism of the left against the right. Moses, reflecting on what had happened during the Creation, said: ‘It seems proper to me to compose the difference between the right and the left.’ He therefore endeavoured to effect an accord between the two. The left, however, was not willing, and Korah proved obdurate.

אָמַר וַדַּאי גֵּיהִנֹּם בְּתוּקְפָא דְמַחְלוֹקֶת שְׂמָאלָא אִצְטְרִיךְ לְאִתְדַּבְּקָא (ס”א לעילא ולאתכללא בימינא) הוּא לָא בָּעֵי לְאִתְדַבְּקָא לְעֵילָא וּלְאִתְכַּלְּלָא בְּיָמִינָא, וַדַּאי יֵחוֹת לְתַתָּא בְּתוּקְפָא דְרוּגְזָא דִילֵיהּ.

Moses thereupon said: ‘Assuredly the Gehinnom is embittering this quarrel. The left ought to strive upwards and absorb itself in the right. Korah has no wish to attach himself to the higher influences and to merge himself in the right. Let him, then, descend below in the impetus of his wrath.’

וְעַל דָּא לָא בָּעֵי קֹרַח לְאַסְכָּמָא הַאי מַחְלוֹקֶת בִּידָא דְמשֶׁה בְּגִין דְּלָא הֲוָה (ל”ג ע”א) לְשֵׁם שָׁמַיִם וְלָא חָיִישׁ לִיקָרָא דִלְעֵילָא וְאַכְּחִישׁ עוֹבָדָא דִבְרֵאשִׁית. כֵּיוָן דְּחָמָא משֶׁה דְּהֲוָה מַכְּחִישׁ עוֹבָדָא דִבְרֵאשִׁית וְאִתְדְּחָא אִיהוּ לְבַר, כְּדֵין וַיִּחַר לְמשֶׁה מְאֹד.

The reason why Korah refused to allow the quarrel to be composed by the intervention of Moses was that he had not entered upon it for a truly religious motive, and that he had scant regard for the glory of God, and refused to acknowledge His creative power. When Moses perceived that he had thus placed himself outside the pale, he “was very wroth” (Num. 17, 15). He was “wroth” because he was not able to compose the quarrel; he was “very wroth” because they denied the creative power of God.

וַיִּחַר לְמשֶׁה עַל דְּאַכְּחִישׁוּ לֵיהּ דְּלָא אַסְכִּים הַהוּא מַחְלוֹקֶת. מְאֹד עַל דְּאַכְּחִישׁוּ עוֹבָדָא דִבְרֵאשִׁית. וּבְכֹלָּא אַכְּחִישׁ קֹרַח בְּעֵילָא וּבְתַתָּא. דִּכְתִיב, (במדבר כ״ו:ט׳) בְּהַצּוֹתָם עַל יְיָ, הָא תַּתָּא וְעֵילָא. וְעַל דָּא אִתְדָּבָּק כְּמָה (במה) דְאִתְחַזֵּי לֵיהּ.

Korah denied this power wholly, both in the higher and the lower sphere, as implied in the phrase: “when they strove against the Lord” (Num. 26, 9). Hence Korah clave to that which was meet for him.

מַחְלוֹקֶת דְּאִתְתָּקַּן כְּגַוְונָא דִלְעֵילָא וְסָלִיק וְלָא נָחִית וְאִתְקְיַּים בְּאֹרַח מֵישָׁר, דָּא מַחְלוֹקֶת דְּשַּׁמַּאי וְהִלֵּל. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַפְרִישׁ בֵּינַיְיהוּ וְאַסְכִּים לוֹן. וְדָא הֲוָה מַחְלוֹקֶת לְשֵׁם שָׁמַיִם. וְשָׁמַיִם אַפְרִישׁ מַחְלוֹקֶת. וְעַל דָּא אִתְקְיַּים (עלמא). וְדָא הֲוָה כְּגַוְונָא דְּעוֹבָדָא דִבְרֵאשִׁית. וְקֹרַח בְּעוֹבָדָא דִבְרֵאשִׁית אַכְּחִישׁ בְּכֹלָּא. וּפְלוּגְתָּא דְּשָׁמַיִם הֲוָה. וּבְעָא לְאַכְּחָשָׁא מִלֵּי דְאוֹרַיְיתָא. וַדַּאי בְּאִתְדַּבְּקוּתָא דְּגִיהִנֹּם הֲוָה. וְעַל דָּא אִתְדָּבַּק בַּהֲדֵיהּ.

A dispute that was composed on the pattern of the supernal dispute, that became more and not less worthy as it proceeded, and that perpetuated itself rightfully, was that between Shammai and Hillel. The Holy One, blessed be He, approved of their dispute, for the reason that its motive was lofty and that it therefore resembled that which took place at the Creation. Hence, like the latter, the dispute between Shammai and Hillel has survived to this day. Korah, on the other hand, denied the Creation, fought against heaven itself and sought to confute the words of the Torah. He certainly was of the following of the Gehinnom, and therefore remained attached to it.

וְרָזָא דָא בְּסִפְרָא דְאָדָם. חשֶׁךְ כַּד אִתְעַר אִתְעַר בְּתוּקְפֵּיהּ וּבְרָא בֵּיהּ גֵּיהִנֹּם וְאִתְדָּבַּק בַּהֲדֵיהּ בְּהַהוּא מַחְלוֹקֶת. כֵּיוָן דְּשָׁכִיךְ רוּגְזָא וְתוּקְפָּא, אִתְעַר מַחְלוֹקֶת כְּגַוְונָא אָחֳרָא, מַחְלוֹקֶת דִּרְחִימוּ.

All this is brought out in the Book of Adam. It says there that when Darkness asserted itself, it did so with fury, and created the Gehinnom, which attached itself to it in that quarrel we have mentioned. But as soon as the wrath and the fury abated there arose a quarrel of another kind, to wit, a quarrel of love.

וּתְרֵין מַחְלוֹקֶת הֲווּ. חַד שֵׁירוּתָא וְחַד סִיּוּמָא. וְדָא אִיהוּ אָרְחֵהוֹן דְּצַדִּיקַיָּיא שֵׁירוּתָא דִלְהוֹן בְּקַשְׁיוּ וְסוֹפָא דִלְהוֹן בִּנְיָיחָא. קֹרַח הֲוָה שֵׁירוּתָא דְמַחְלוֹקֶת כְּפוּם רוּגְזָא וְתוּקְפָּא וְאִתְדָּבַּק בַּגֵּיהִנָּם. שַׁמַּאי סוֹפָא דְמַחְלוֹקֶת כַּד רוּגְזָא בִּנְיָיחָא אִצְטְרִיךְ לְאַתְעָרָא מַחְלוֹקֶת דִּרְחִימוּ וּלְאַסְכָּמָא עַל יְדָא דְשָׁמַיִם.

Thus the dispute fell into two distinct parts. It is the way of the righteous to enter on a dispute stiffly and end it amicably. Korah continued the dispute as he began it, in wrath and passion; and therefore clung to Gehinnom. Shammai conducted his dispute in that spirit of calm which should follow on the first burst of passion; it therefore became a quarrel of love and obtained the approval of Heaven.

וְרָזָא דָא יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם וִיהִי מַבְדִּיל, דָּא מַחְלוֹקֶת קַדְמָאָה אִתְעָרוּ דְּרוּגְזָא וְתוּקְפָּא בָּעָא לְאַפְרָשָׁא וְאִתְעַר גֵּיהִנֹּם עַד דְּרוּגְזָא וְתוּקְפָּא אִצְטַנָּן. וּכְדֵין וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת הָרָקִיעַ וְגו’ אִתְעַר מַחְלוֹקֶת דִּרְחִימוּ וְחֲבִיבוּ וְקִיּוּמָא דְּעָלְמָא. וּבְרָזָא דָא מַחְלוֹקֶת שַׁמַּאי וְהִלֵּל. דְּתוֹרָה שֶׁבַּעַל פֶּה עָאלַת בִּרְחִימוּ גַּבֵּי תּוֹרָה שֶׁבִּכְתַב וְהֲווּ בְּקִיּוּמָא שְׁלִים.

This is indicated by our text. It says first: “Let there be a firmament in the midst of the waters, and let it divide, etc.” This refers to the beginning of quarrel, the outburst of passion and violence. There was a desire for reconciliation, but meanwhile the Gehinnom arose before the wrath and passion cooled down. Then “God made the firmament, etc.”; that is, there emerged a quarrel of love and affection which made for the permanence of the world. And in this category is the dispute between Shammai and Hillel, the result of which was that the Oral Law approached in a loving mood the Written Law, so that they mutually supported each other.

הַבְדָּלָה אִיהוּ וַדַּאי בִּשְׂמָאלָא. כְּתִיב הָכָא הַבְדָּלָה, וִיהִי מַבְדִּיל וּכְתִיב וַיַּבְדֵּל, וּכְתִיב הָתָם (במדבר ט״ז:ט׳) הַמְעַט מִכֶּם כִּי הִבְדִיל וְגו’, וּכְתִיב (דברים ו) בָּעֵת הַהִיא הִבְדִּיל יְיָ אֶת שֵׁבֶט הַלֵּוִי. דְּהָא וַדַּאי לֵית הַבְדָּלָה אֶלָּא בַּשֵּׁנִי בְּאֲתַר שְׂמָאלָא.

As regards separation, it always proceeds from the left. Here it is written, “and let it separate”, as well as, “and he separated”; and in connection with Korah it is written, “Is it a small thing unto you that the God of Israel hath separated you from the congregation of Israel, etc.”; and it is also written, “At that time the Lord separated the tribe of Levi” (Deut. 10, 8). In all these texts we find separation associated with the second (day or tribe), which is the place of the left.

וְאִי תֵימָא הַבְדָּלָה בַּשֵּׁנִי אִיהוּ וַדַּאי אַמַּאי הַבְדָּלָה בְּלֵוִי דְּאִיהוּ תְּלִיתָאָה. הַבְדָּלָה בְּשִׁמְעוֹן אִצְטְרִיךְ דְּאִיהוּ שֵׁנִי. אֶלָּא, אַף עַל גַּב דְּלֵוִי אִיהוּ תְּלִיתָאָה. לְדַעְתָּא דְיַעֲקֹב שֵׁנִי הֲוָה. וּלְעוֹלָם בַּשֵּׁנִי הֲוָה, וְכֹלָּא בְּאֹרַח מֵישָׁר בְּאֹרַח שְׁלִים כְּדְקָא יְאוּת.

It may be objected that Levi was the third and not the second tribe; separation, then, should have been associated, not with Levi, but with Simeon, he being the second. The answer is that in the eyes of Jacob (who, on the first night of his nuptials, was unaware that Leah was substituted for Rachel) Levi was the second (from Leah). Hence the separation of the tribe of Levi was perfectly correct.

הַבְדָּלָה בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת בֵּין אִנּוּן דְּשַׁלִּיטִין בְּיוֹמֵי חוֹל לְשַׁבָּת. וְכַד נָפִיק שַׁבָּת סָלְקָא מִגֵּיהִנֹּם חַד סִטְרָא מֵעֵינָא בִּישָׁא (ס”א טסירא ממנא בישא) דְבָעָא לְשַׁלְטָאָה בְּשַׁעֲתָא דְּאָמְרִין יִשְׂרָאֵל (תהילים צ׳:י״ז) וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וְנָפִיק מֵהַהוּא דַרְגָּא דְאִקְרֵי שְׂמָאלָא (נ”א שאולה) וּבָעֵי לְאִתְעַרְבָא בְּזַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל וּלְשַׁלְטָאָה עֲלַיְיהוּ יִשְׂרָאֵל.

There is a”separation” on every outgoing of the Sabbath, between the powers that have sway on week-days and on the Sabbath respectively. As soon as the Sabbath ends, there ascends from the Gehinnom, from the grade called Sheol, a party of evil spirits who strive to mingle among the seed of Israel and to obtain power over them.

וְיִשְׂרָאֵל עַבְדֵי עוֹבָדָא בְּהֲדַס וּבְיַיִן וְאָמְרֵי הַבְדָּלָה, וְאִתְפְּרַשׁ מִנַּיְיהוּ, וּמָאִיךְ הַהוּא סִטְרָא וְעָאל לְדוּכְתֵּיהּ בַּשְּׁאוֹל אֲתַר דְּקֹרַח וְסִיעֲתֵיהּ תַּמָּן דִּכְתִיב, (במדבר יט) וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם חַיִּים שְׁאוֹלָה. וְאִנּוּן לָא נָחְתֵי תַּמָּן עַד דְּעַבְדֵּי יִשְׂרָאֵל הַבְדָּלָה מִנְהוֹן דִּכְתִיב, (במדבר יט) הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה וְגו’.

But when the children of Israel perform the ceremonies of the myrtle and the cup of blessing, and recite the separation prayer (Habdalah), that evil spirit departs to his place in Sheol, the region where Korah and his accomplices abide, as it is written :”And they and all that appertained to them went down alive into the Sheol” (pit) (Num. 16, 33). These, too, did not descend to the Sheol before the Israelites had performed a separation (Habdalah), as it is said: “Separate yourselves from among this congregation” (Ibid. 21).

וּלְעוֹלָם הַבְדָּלָה בַּשֵּׁנִי דְּאִיהוּ שְׂמָאלָא בְּשֵׁירוּתָא וְתוּקְפָּא וְרוּגְזָא דְּאִתְעַר שְׂמָאלָא בְּמַחְלוֹקֶת עַד לָא שָׁכִיךְ בִּנְיָיחָא וְאִתְבְּרֵי בֵּיהּ גֵּיהִנֹּם. (יח ב) כְּדֵין אִתְבְּרִיאוּ כָּל אִנּוּן מַלְאָכִים דְּקַטְרְגֵי לְמָארֵיהוֹן לְעֵילָא וְאָכִיל לוֹן נוּרָא וְאִתּוֹקְדוּ. וְכֵן כָּל שְׁאָר אִנּוּן דְּמִתְבַּטְּלֵי וְלֵית לוֹן קִיּוּמָא וְאִתְאֲכָלוּ בְּנוּרָא. כְּגַוְונָא דָא קֹרַח לְתַתָּא. וְכֹלָא כְּגַוְונָא דָא.

“Separation” is thus associated with the second, which is symbolic of the left, at its first impetus, when it first enters on a quarrel in wrath and violence, giving birth to Gehinnom before the fury subsides. It was on the second that, before the discord was allayed, the Gehinnom was created. Then also were created all the angels who revolted against their Master, and whom the fire of the Gehinnom consumed and destroyed; likewise all those others who vanish away and do not endure and are consumed by fire.

יְהִי רָקִיעַ אִתְפַּשַּׁט פְּשִׁיטוּ דָא מִן דָּא. א”ל קִטְפָא יָמִינָא אֵ”ל גָּדוֹל אִתְפְּשַׁט פְּשִׁיטוּ מִן גּוֹ מַיָיא לְאִשְׁתַּלָּמָא שְׁמָא דָא אֵ”ל וּלְאִתְכַּלָּלָא בְּהַהוּא פְּשִׁיטוּ דָּא בְּדָא, וְאִתְפַּשַּׁט מֵאֵל אֱלֹהִים הי”ם אִלֵּין אִתְפַּשָּׁטוּ וְאִתְהַפָּכוּ לְמֶהוֵי מַיִין תַּתָּאִין ימ”ה הַהוּא פְּשִׁיטוּ דְּאִתְפַּשַּׁט בַּשֵּׁנִי, מַיִין עִלָּאִין הי”ם זֶה הַיָּ”ם גָּדוֹל. הי”ם מַיִין עִלָּאִין, הִפּוּכָא דְּאִלֵּין אַתְוָון ימ”ה מַיִין תַּתָּאִין. כֵּיוָן דְּאִתְתַּקְּנוּ אִתְעֲבִידוּ כֹּלָּא כְּלָלָא חָדָא וְאִתְפַּשַּׁט שְׁמָא דָא בְּכַמָּה דוּכְתֵּי.

LET THERE BE A FIRMAMENT: i.e. let there be a gradual extension. Thereupon El (God), the “right cluster”, El Gadol (Great God), spread forth from the midst of the waters to complete this name El and to combine with this extension, and so El was extended into Elohim (=El+H, Y, M). These H, Y, M, extended and became reversed so as to form lower waters, Y, M, H. This extension which took place on the second day is the upper waters. The he, yod, mim, form hayam (the sea), which is the upper waters. The reversal of these letters, yamah (seaward), is the lower waters. When they were firmly established, all became one whole, and this name was extended to a number of places.

מַיִין עִלָּאִין דְּכוּרִין. וּמַיִין תַּתָּאִין נוּקְבֵי. בְּקַדְמִיתָא הֲווּ מַיִם בְּמַיִם, עַד דְּאִתְפְּרָשׁוּ לְאִשְׁתְּמוֹדְעָא מַיִין עִלָּאִין וְתַתָּאִין, דָּא אֱלֹהִים (נ”א מיין עלאין). וְדָא אדנ”י (נ”א מיין תתאין). וְדָא ה’ עִילָּאָה וְה’ תַּתָּאָה. מַה כְּתִיב וַיַּעַשׂ אֱלהִים אֶת הָרָקִיעַ. אִתְפַּשְׁטוּתָא דָא נָטַל שְׁמָא דָא אֱלהִים מַיִין עִלָּאִין. וּמַיִין תַּתָּאִין אדנ”י. וְעִם כָּל דָּא כֵּיוָן דְּאִשְׁתְּלִּימוּ מַיִין דְּכוּרִין בְּמַיִין נוּקְבִין, שְׁמָא דֵאלהִים אִתְפַּשַּׁט בְּכֹלָּא.

The upper waters are male and the lower waters female. At first they were commingled, but afterwards they were differentiated into upper and lowers waters. This is the meaning of “Elohim upper waters”, and this is the meaning of “Adonai lower waters”; and this is the meaning of upper He and lower He. It is further written: AND GOD MADE THE FIRMAMENT. That is to say, this extension took this name. Elohim is the upper waters, and the lower waters are Adonai; nevertheless, since the upper waters were completed by the lower, this name spread to the whole.

וְאַף עַל גַּב דְּאַפְרִישׁ בֵּין מַיִין עִלָּאִין לְתַתָּאִין, מַחְלוֹקֶת לָא אִתְבַּטַּל עַד יוֹם תְּלִיתָאֵי וְאַסְכִּים מַחְלוֹקֶת וְאִתְיָשָּׁב כֹּלָּא בְּדוּכְתֵּיהּ כְּדְקָא יְאוּת. וּבְגִין מַחְלוֹקֶת דָּא אַף עַל פִּי דְּאִיהוּ קִיּוּמָא דְּעָלְמָא לָא כְּתִיב כִּי טוֹב בַּשֵּׁנִי, דְּלָא אִשְׁתְּלִים עוֹבָדָא. מַיִין עִלָּאִין וּמַיִין תַּתָּאִין הֲווּ כְּחֲדָא וְלָא הֲווּ תּוֹלָדִין בְּעָלְמָא עַד דְּאִתְפְּרָשׁוּ וְאִשְׁתְּמוֹדָעוּ. וּבְגִין כָּךְ עָבְדוּ תּוֹלָדִין.

Even after the separation between the waters, the discord did not cease till the third day, when peace was restored and everything was settled in its place. It is on account of this strife, necessary as it was for the existence of the world, that the phrase “that it was good” is not applied to the work of the second day, because it was not completed. So long as the upper and lower waters were commingled, there was no production in the world: this could only be when they were separated and made distinct. They then produced,

וְעִם כָּל דָּא אַף עַל גַּב דְּהַבְדָּלָה הֲוֵי בַּשֵּׁנִי וּמַחְלוֹקֶת בֵּיהּ הֲוָה, יוֹם תְּלִיתָאֵי אַסְכִּים בְּכֹלָּא דְּהוּא שְׁמָא דְּאִיגְלַף בִּגְלִיפוֹי (ס”א יהוה) הַוָה לְאִסְתַּכְּמָא מַיִּין עִלָּאִין וּמַיִין תַּתָּאִין ה’ עִלָּאָה, ה’ תַּתָּאָה, ו’ בֵּינַיְיהוּ. לְאַשְׁלָמָא בִּתְרֵין סִטְרִין. וְסִימָנָא דָא מֵי הַיַּרְדֵּן מַיִין עִלָּאִין קָמוּ נֵד אֶחָד. מַיִין תַּתָּאִין נָחֲתוּ לְיַמָּא. וְיִשְׂרָאֵל אָזְלֵי בְּאֶמְצָעִיתָא.

and in this way, although on the second day there was separation and discord, the third day brought complete harmony. This is the name which is graven with the lettering of Tetragrammaton, to reconcile the upper with the lower waters, the upper with the lower He; the insertion of the Vau between them harmonises the two sides. Symbolic of this is the crossing by the Israelites of the Jordan (Josh. 3, 16): “the waters (of the Jordan)” corresponds to the upper waters; “rose up in one heap” corresponds to the lower waters, which descended into the sea, whilst the Israelites passed between the two.

חָמֵשׁ רְקִיעִין כְּתִיבֵי הָכָא וְחַי הָעוֹלָמִים אָזִיל בְּהוּ וְאַנְהִיג בְּהוּ וְכֻלְהוּ כְּלִילָן דָּא בְּדָא. וְאִלְמָלֵא הַאי מַחְלוֹקֶת דְּאִסְתַּכַּם עַל יְדֵי דְּאֶמְצָעִיתָא לָא אִתְכְּלִילוּ וְלָא אִשְׁתַּיְירוּ (נ”א אתיישרו). חֲמֵשׁ מְאָה שְׁנִין אִנּוּן דְּאִילָנָא דְחַיֵּי דָּבִיק בְּהוּ לְמֶעְבַּד אִבִּין וְתוֹלָדִין לְעָלְמָא וְכָל מֵימוֹי דִּבְרֵאשִׁית דְּנָגְדִין וְאִתְמַשְׁכָן מִבְּרִאשִׁית אִתְפַּלְגוּ תְחוֹתוֹי עַל יְדֵיהּ. וְדָוִד מַלְכָּא נָקִיט כֹּלָּא וְאִיהוּ פָּלִיג לְבָתַר דִּכְתִיב, (שמואל ב ו׳:י״ט) וַיְחַלֵּק לְכָל הָעָם לְכָל הֲמוֹן וְגו’ וּכְתִיב, (תהילים ק״ד:כ״ח) תִּתֵּן לָהֶם יִלְקוֹטוּן וּכְתִיב, (משלי ל״א:ט״ו) וַתָּקָם בְּעוֹד לַיְלָה וַתִּתֵּן טֶרֶף וְגו’.

Five “firmaments” are mentioned in this section, and the Life of the World passes among them and leads them, and they are all interwoven. But for this discord, however, which was composed by the mediator, they would not have been intertwined or harmonised. They correspond to the five hundred years to which the Tree of Life clings in order to become a source of growth and fruitfulness to the world. All the waters of creation which issue from the original source branch out from its foot. King David similarly takes the whole and subsequently distributes it, as we read: “And he distributed among all the people, even among the whole multitude, etc.” (II Sam. 6, 19); likewise we read: “That thou givest them they gather” (Ps. 104, 28); also: “She rises also while it is yet night, and giveth meat to the household (Prov. 31, 15).

בְּשַׁעֲתָא דְּאִתְעַר מַחְלוֹקֶת בְּתוּקְפָּא דִּשְׂמָאלָא, אַסְגֵּי וְאַתְקֵף הוֹרְפִילָא דְּטִיפְסָא וְנָפְקוּ מִתַּמָּן טְסִירִין וְאַקְרִישׁוּ מִיָּד בְּלָא לַחוּתָא כְּלָל וְהֲווּ דְּכַר וְנוּקְבָא. וּמִנְהוֹן אִתְפְּרָשׁוּ זַיְינִין בִּישִׁין לִזְנַיְיהוּ, וְהָכָא תַּקִּיפוּ דְּרוּחַ מְסָאֳבָא בְּכָל אִנּוּן תּוּקְפִין טְסִירִין. וְאִנּוּן רָזָא דְעָרְלָה. אִלֵין אִתָּקְפוּ בְּזַיְינִין תַּקִּיפִין, חַד אֶפְעֶ”ה וְחַד נָחָ”שׁ וְתַרְוַויְיהוּ חַד. אֶפְעֶה אוֹלִיד (ס”א לשבעין) לְשִׁבְעָא שְׁנִין בְּחִבּוּרָא חָדָא, אִתְהַדַּר כֹּלָּא לְשֶׁבַע שְׁנִין דְּנָחָשׁ.

At the time when discord was stirred by the violence of the left, the Avenging Spirit was reinforced. There issued from it (two) demons which immediately became solidified without any moisture, one male and one female. From them were propagated legions of demons, and to this is due the inveteracy of the unclean spirit in all those demons. It is they who are symbolised by the foreskin (orlah); the one is called Efeh (adder) and the other is called Nahash (serpent), the two, however, being but one. The Ef ‘eh bears offspring from the Nahash after a period of seven years’ gestation.

הָכָא אִיהוּ רָזָא דְּגֵיהִנֹּם דְּאִקְרֵי בִּשְׁבַע שְׁמָהָן. יֵצֶר הָרָע בִּשְׁבַע שְׁמָהָן אִקְרֵי. וּבְכַמָּה דַרְגִּין אִתְפַּשַּׁט מְסָאֲבוּ מֵהָכָא לְעָלְמָא וְכֹלָּא מֵרָזָא דִשְׂמָאלָא, טַב וּבִישׁ וְאִיהוּ יִשּׁוּבָא דְעָלְמָא. הָכָא שְׁמָא גְלִיפָא דִּתְמַנֵּי סָרֵי אַתְוָון מְמַנָּא עַל גִּשְׁמֵי רָצוֹן נְדָבָה וּבְרָכָה יִשּׁוּבָא דְעָלְמָא:

Herein is the mystery of the seven names borne by the Gehinnom as well as by the “evil tempter” (yetser-hara’); and from this source impurity has been propagated in many grades through the universe. All this proceeds from the mystic power of the left, which dispenses good and evil, thereby rendering the world habitable. Here we have the engraven Name of eighteen letters, which presides over the gentle and beneficent rains for the well-being of the world.

Bereshit, Chapter 7

(ר”ת יהו”ה) וַ’יֹּאמֶר אֱ’לֹקִים יִ’קָּווּ הַ’מַּיִם וְגו’ בְּאֹרַח קַו לְמֶהֱוֵי בְּאֹרַח מֵישָׁר. דְּהָא מֵרָזָא דְהַהִיא נְקוּדָה קַדְמָאָה נָפַק כֹּלָּא בִּסְתִימוּ. עַד דְּמָטֵי וְאִתְכַּנִּישׁ לְהֵיכָלָא עִלָּאָה וּמִתַּמָּן נָפִיק בְּקַו מֵישַׁר לִשְׁאָר דַּרְגִּין. עַד דְּמָטֵי לְהַהוּא אֲתַר חַד דְּכָנִישׁ כֹּלָּא בִּכְלַל דְּכַר וְנוּקְבָא. וּמַאן אִיהוּ חַי עָלְמִין.

AND GOD SAID, LET THE WATERS FLOW: The word flow (yikavvu) implies that they were to go in a line (kav) so as to take a straight path. For from the first mystic point the Whole issues in secret, until it reaches and is gathered in to the supernal Palace, and from there it issues in a straight line to the other grades, until it comes to that place which collects the whole in a union of male and female; this is the “Life of worlds.”

הַמַּיִם דְּנַפְקֵי מִלְעֵיל מֵאֵת ה’ עִלָּאָה. מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם ו’ זְעֵירָא. וְעַל דָּא ו”ו חַד שָׁמַיִם וְחַד מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם. כְּדֵין וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה דָּא ה’ תַּתָּאָה. דָּא אִתְגְּלִי. וְכָל שְׁאָר אִתְכַּסֵּי. וּמִגּוֹ הַאי בַּתְרָאָה אִשְׁתְּמַע בְּסוּכְלְתָנוּ הַהוּא דְּאִתְכַּסֵּי.

THE WATERS: to wit, those that issue from on high, from under the upper He’. FROM UNDER THE HEAVEN: this is the lesser Vau (hence the word yikavva is spelt with two vau’s, one for “the heaven” and one for “under the heaven”). In consequence: LET THE DRY LAND APPEAR. This is the lower He. This is disclosed and all the rest is undisclosed; from this last we conclude by inference to that which is undisclosed.

אֶל מָקוֹם אֶחָד בְּגִין דְּהָכָא הוּא קִשּׁוּרָא דְיִחוּדָא דְעָלְמָא עִלָּאָה יהו”ה אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד (תרומה קלד ע”א) תְּרֵין יִחוּדִין חַד דְּעָלְמָא עִלָּאָה לְאִתְיַחֲדָא בְּדַרְגּוֹי, וְחַד דְּעָלְמָא תַּתָּאָה לְאִתְיַחֲדָא בְּדַרְגּוֹי. קִשּׁוּרָא דְּיִחוּדָא דְּעָלְמָא עִלָּאָה עַד הָכָא אִיהוּ. חַי עָלְמִין תַּמָּן אִתְבְּסִים וְאִתְקַשַּׁר עָלְמָא עִלָּאָה בְּיִחוּדָא דִילֵיהּ. וּבְגִין כָּךְ אִקְרֵי מָקוֹם אֶחָד. כָּל דַּרְגִּין וְכָל שַׁיְיפִין מִתְכַּנְשִׁין תַּמָּן וְהֲווּ כֻּלְהוּ בֵּיהּ חַד בְּלָא פִּירוּדָא כְּלָל. וְלֵית דַּרְגָא דְּאִתְיַחֲדָן תַּמָּן בְּיִחוּדָא חַד אֶלָא הַאי, וּבֵיהּ אִתְכַּסְּיָין כֻּלְהוּ בְּאֹרַח סָתִים בְּתִיאוּבְתָּא חַד. עַד הָכָא בְּדַרְגָּא דָּא אִתְיַיחַד עָלְמָא דְאִתְגַּלְיָיא בְּעָלְמָא דְאִתְכַּסְיָיא.

TO ONE PLACE: so called because it is here that the whole of the upper World is linked into one. It is written: The Lord (Tetragrammaton) is one and his name is One (Zech. 14, 9). Two unifications are here indicated, one of the upper World in its grades, and one of the lower World in its grades. The unification of the upper World is consummated at this point. The Life of Worlds was there firmly based, and through its unity the upper World was bound together, and therefore it is called “one place”. All grades and all members were gathered there and became in it one without any separation; nor is there any grade in which they are embraced in one unification save this. In it, too, they all mysteriously conceal themselves in one desire. In this grade the disclosed World is linked with the undisclosed.

עָלְמָא דְאִתְגַּלְיָיא אִתְיַיחַד אוּף הָכִי לְתַתָּא, וְעָלְמָא דְאִתְגַלְיָיא אִיהוּ עָלְמָא דְתַתָּאָ”ה. (ישעיה ו) וָאֶרְאֶה אֶת יְיָ (שמות כ״ד:י׳) וַיִּרְאוּ אֶת אֱלהֵי יִשְׂרָאֵל (במדבר י״ד:י׳) וּכְבוֹד יְיָ נִרְאָה (במדבר י״ז:ז׳) וַיֵּרָא כְבוֹד יְיָ (יחזקאל א׳:כ״ח) כְּמַרְאֶה הַקֶּשֶׁת וְגו’ כֵּן מַרְאֶה הַנֹּגַהּ סָבִיב הוּא מַרְאֶה דְּמוּת כְּבוֹד יְיָ. וְדָא אִיהוּ רָזָא וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה.

The disclosed World is similarly unified below, and the disclosed World is, in fact, a lower world. Hence such expressions as: “I saw the Lord” (Is. 6, 1), “And they saw the God of Israel” (Ex. 24, 10), “And the glory of the Lord appeared” (Num. 14, 10: XVII, 7), “So was the appearance of the brightness round about; this was the appearance of the likeness of the glory of the Lord” (Ezek. 1, 28). This, too, is the inner meaning of the words here, “and let the dry land appear”.

(יחזקאל א׳:כ״ח) כְּמַרְאֵה הַקֶּשֶׁת זֶה חַי עָלְמִין. וְזֶהוּ אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן דָּא מַלְכוּת. נָתַתִּי מִן יוֹמָא דְאִתְבְּרֵי עָלְמָא. בְּיוֹמָא דְּעִיבָּא דְּאִתְחַזֵּי קֶשֶׁת (דאתער שמאלא לאתתקפא). מַרְאֶה דְמוּת כְּבוֹד ה’ אִתְעַר שְׂמָאלָא לְאִתְתַּקְּפָא. נָפְקַת רָחֵל וַתְּקַשׁ בְּלִדְתָּהּ. מִיכָאֵ”ל בְּסִטְרָא דָא, רְפָאֵ”ל בְּסִטְרָא דָא, גַּבְרִיאֵ”ל בְּסִטְרָא דָא. וְאִנּוּן גְּוָונִין דְּאִתְחַזְּיָין בְּהַהוּא דְמוּת חִיוַר וְסוּמָק וְיָרוֹק.

The same is referred to in the words, “My bow I have set in the cloud” (Gen. 9, 13): to wit, from the day on which the world was created. On the day of cloud, when the bow, “the appearance of the likeness of the glory of the Lord” appeared, the Left arose in might. Then “Rachel went forth and had pain in childbirth”. With her appeared Michael on one side, Raphael on another, and Gabriel on a third, these being the colours which appeared in the “likeness”.

כֵּן מַרְאֶה הַנֹּגַהּ סָבִיב. נְהִירוּ דְאִתְכַּסְיָיא בְּגִלְגּוּלָא דְּחֵיזוּ דְעֵינָא. הוּא מַרְאֶה דְּמוּת כְּבוֹד יְיָ. גְּוָונִין דְּאִתְיַחֲדָא יִחוּדָא תַּתָּאָה לְפוּם יִחוּדָא דְּאִתְיַחַד יִחוּדָא דִלְעֵילָא.

Hence “the appearance of the brightness round about”, to wit, the radiance which is hidden in the pupil of the eye, becomes “the appearance of the likeness of the glory of the Lord”, to wit, corresponding colours, so that the lower unity is formed in correspondence with the upper unity.

יְיָ אֱלהֵינוּ יְיָ. גְּוָונִין סְתִימִין דְּלָא אִתְחַזָן וְאִתְקַשְּׁרָן אֶל מָקוֹם אֶחָד יִחוּדָא חָדָא בְּעִלָּאָה. גְּוָונִין בַּקֶּשֶׁת לְתַתָּא לְאִתְיַחֲדָא בְּהוּ. חִוָּור סוֹמָק וְיָרוֹק כִּגְוָונִין סְתִימִין. וְאִנּוּן יִחוּדָא אָחֳרָא רָזָא וּשְׁמוֹ אֶחָד. בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד יִחוּדָא דִלְתַתָּא. יִחוּדָא עִלָּאָה (דברים ו׳:ד׳) שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יהו”ה אֱלֹהֵינוּ יהו”ה אֶחָד. דָּא לָקֳבֵיל דָּא.

This is signified by the formula, “The Lord our God the Lord” (Deut. 6, 4). The mysterious and undisclosed colours which are linked “in one place” form one higher unity; the colours of the bow below in which are united white, red, and yellow, corresponding to those other mysterious colours, form another unity, signified by the formula “and his name is One”. Further, the form “Blessed be the name of the glory of his kingdom for ever and ever” signifies the lower unity, while the upper unity is signified by the form “Hear, O Israel, the Lord our God the Lord is one.” These forms correspond, each having six words.

יִקָּווּ מְדִידוּ דְּקַו וּמִשְׁחָתָא. הָכָא שִׁית תֵּיבִין. וְהָכָא שִׁית תֵּיבִין. מִשְׁחָתָא בּוֹצִינָא דְקַרְדִינוּתָא דִּכְתִיב, (ישעיהו מ׳:י״ב) מִי מָדַד בְּשָׁעֳלוֹ מָיִם. וְדָא אִיהוּ יִקָּווּ הַמַּיִם. הָכָא שִׁעוּרָא דְיוֹצֵר עָלְמִין (בראשית כג ע”א) יוּ”ד ה”א וא”ו ה”א,

The words „be gathered” suggest measurement by the line and the measuring; measuring is from the hard spark that is in Binah, as it is written: „Who has measured the waters in the hollow of his hand” (Isaiah 40:12). In this verse, „who” alludes to Binah. This is what is meant by: „Let the waters…be gathered.” Here in the verse: „Let the waters…be gathered” is the extent of the entire Mochin of He who forms the worlds, namely Zeir Anpin, and which is hinted at in the name Yud Hei Vav Hei, fully spelled with Aleph’s, as Yud-Vav-Dalet, Hei-Aleph, Vav-Aleph-Vav, Hei-Aleph.

קָדוֹ”שׁ קָדוֹ”שׁ קָדוֹ”שׁ דָּא אִיהוּ יִקָּווּ הַמַּיִם. יְיָ צְבָאוֹת. דָּא אִיהוּ אֶל מָקוֹם אֶחָד בְּרָזָא דִשְׁמָא דָא. מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ. דָּא וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה. רָזָא גְלִיפָא שְׁמָא דְיִחוּדָא כוז”ו במוכס”ז כוז”ו.

„Holy, holy, holy” (Isaiah 6:3) is the secret of the Mochin of Binah, which is also the secret of the verse: „Let the waters…be gathered.” The phrase „Hashem Tzva’ot” (Ibid.) is the secret of the verse: „to one place,” Yesod of Zeir Anpin that is called the life of the worlds, to which the Mochin from Binah flow according to the secret of the phrase: „to one place.” The phrase: „The whole earth is full of his glory” (Ibid.) is the secret of the verse: „and let the dry land appear.” This verse is the secret of the lower Hei, called the revealed world when comprised within the union of the upper world. The words „and let the dry land appear”is the secret of the engraved name of the union of Caf -Vav-Zayin-Vav, Bet-Mem-Vav-Caf-Samech-Zayin and Caf-Vav-Zayin-Vav, because the dry land which is the revealed world is included in the union of the supernal world which is the secret of „Hashem our Elohim; Hashem.”

Bereshit, Chapter 8

תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב וְגו’ הַשְׁתָּא אַפִּיקַת חֵילָא בְּאִנּוּן מַיִּין דְּאִתְכְּנָשׁוּ לְאֲתַר חָד וְנַגְדִין בְּגַוֵויהּ גּוֹ טְמִירוּ סְתִימָאָה. וְנָפְקִין בְּגַוֵּיהּ טְמִירִין עִלָּאִין וְחַיָּילִין קַדִּישִׁין. דִּי כָּל אִנּוּן בְּנֵי מְהֵימְנוּתָא מְתַקְנָן לוֹן בְּתִקּוּנָא דִּמְהֵימְנוּתָא בְּהַהִיא פּוּלְחָנָא דְמָארֵיהוֹן.

LET THE EARTH PUT FORTH GRASS, HERB, ETC. At this behest the “earth” put forth a host through those waters which were gathered together in one place and flowed mysteriously through it, so that there issued in it hidden celestial beings and sacred existences which are upheld and sustained and constantly renewed by the faithful among mankind through the worship they offer to their Master.

וְרָזָא דָא (תהילים ק״ד:י״ד) מַצְמִיחַ חָצִיר לַבְּהֵמָה וְגו’ דָא בְּהֵמָה דִּרְבִיעָאָה עַל אֶלֶף טוּרִין וּמְגַדְּלִין לָהּ בְּכָל יוֹמָא הַהוּא חָצִיר. וְחָצִיר דָּא אִנּוּן מַלְאָכִין שַׁלִּיטִין לְפוּם שַׁעֲתָא דְּאִתְבְּרִיאוּ בַּשֵּׁנִי וְקַיָּימִין לְמֵיכָלָא דְהַאי בְּהֵמָה. בְּגִין דְּאִית אֶשָׁא אֶכְלָא אֶשָׁא.

This mystery is indicated by the verse: “Who causest the grass to spring up for the B’hema” (cattle), etc. (Ps. 104, 14). This refers to Behemoth that crouches on a thousand mountains and for whom these mountains produce each day what is here called “grass”, by which is meant those angelic beings whose existence is ephemeral, and who were created on the second day as destined food for that Behemoth, which is “fire consuming fire”.

וְעֵשֶׂב לַעֲבוֹדַת הָאָדָם עֵשֶׂב דָּא אִלֵּין אוֹפַנִּין וְחַיּוֹת וּכְרוּבִים. דְּכֻלְהוּ מְתַקְנָן גּוֹ תִּקּוּנַיְיהוּ וְקַיָּימִין לְאִתְתַּקְנָא בְּשַׁעֲתָא דִּבְנֵי נְשָׁא אַתְיָין לְפוּלְחָנָא דְּמָארֵיהוֹן בְּקָרְבְּנֵיהוֹן וּבִצְלוֹתָא דְּדָא אִיהוּ עֲבוֹדַת הָאָדָם. וְעֵשֶׂב דָּא אִזְדַּמַּן וְאִתְעַתַּד לַעֲבוֹדַת הָאָדָם לְאִתְתַּקְּנָא בְּתִקּוּנֵיהּ כְּדְקָא יְאוּת.

The Psalmist continues, “and herb for the service of man”, indicating by “herb” the angelic orders named Ofanim (wheels), Hayyoth (animal-shaped), and Cherubim, all of whom are upheld, sustained, and confirmed whenever mortal beings come to worship their Master with sacrifices and prayers, in which consists the “service of man”, and as they are reinforced by virtue of that service of man,

וְכַד אִנּוּן מִתְתַּקְנָן בְּהַהִיא עֲבוֹדַת הָאָדָם, לְבָתַר מִנַּיְיהוּ נָפְקֵי מְזוֹנֵי וְטָרְפִּין לְעָלְמָא דִּכְתִיב (תהילים ק״ד:י״ד) לְהוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ. וְדָא אִיהוּ עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע, דְּהָא חָצִיר לָא מַזְרִיעַ זֶרַע אִיהוּ אֶלָּא אִזְדַּמַּן לְמֵיכְלָא דְאֶשָׁא קַדִּישָׁא. וְעֵשֶׂב לְתִקּוּנָא דְּעָלְמָא.

there springs up food and sustenance for the world, as it is written: “to bring forth bread out of the earth” (Ibid.). The same is implied here by the words HERB YIELDING SEED. For “grass” does not yield seed, but is only destined for food for the sacred fire, whereas “herb” helps to maintain the world.

וְכָל דָּא לְהוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ. כָּל תִּקּוּנִין דִּבְנֵי נְשָׁא דְּקָא מְתַקְּנָא לְהַאי עֵשֶׂב אֶרֶץ. דְּפוּלְחָנָא דִּלְהוֹן לְמָארֵיהוֹן לְסַפְּקָא עַל יְדֵיהוֹן מֵהַהִיא אֶרֶץ טַרְפֵּי וּמְזוֹנִי לְהַאי עָלְמָא וּלְאִתְבָּרְכָא בְּנֵי נְשָׁא מִבִּרְכָן דִּלְעֵיל (דלעילא).

All this has for its purpose “to bring forth bread from the earth”, i.e. to provide, by virtue of the service offered to their Master by human beings, food and sustenance out of the earth for this world, so that the heavenly blessings should descend on mankind.

עֵץ פְּרִי עוֹשֶׂה פְּרִי. דַּרְגָּא עַל דַּרְגָּא דְּכַר וְנוּקְבָא. (בראשית לג ע”א) כְּמָה דְּעֵץ פְּרִי אַפִּיק חֵילָא דְּעֵץ עוֹשֶׂה פְּרִי, אוּף הָכָא אַפִּיק אִיהוּ. וּמָאן אִיהוּ אִלֵּין אִנּוּן כְּרוּבִים וְתִמְרוֹת. מַאי תִּמְרוֹת. אִלֵּין אִנּוּן דְּסָלְקֵי בִּתְנָנָא דְקָרְבָּנָא, וּמִתְתַּקְּנֵי בַּהֲדֵיהּ וְאַקְמָן (נ”א ואקרון) תִּמְרוֹת עָשָׁן. וְכֻלְהוּ קַיָּימִין בְּתִקּוּנַיְיהוּ לַעֲבוֹדַת הָאָדָם, מַה דְּלָא קַיְימָא כֵּן חָצִיר דְּהָא אִתְעַתַּד לְמֵיכַל דִּכְתִיב, (איוב מ׳:ט״ו) הִנֵּה נָא בְּהֵמוֹת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמָּךְ חָצִיר כְּבָקָר יֹאכַל.

FRUIT TREE BEARING FRUIT. One degree above another, these combining male and female. Just as “fruit tree” produced the host of “trees bearing fruit”, so the latter in turn produced “Cherubim and Pillars”. “Pillars” are those that go up in the smoke of the sacrifices and derive their strength therefrom, and hence are called “pillars of smoke”, and all of them exist permanently for the “service of man”, whereas the “grass” has no permanence, being destined to be consumed as food, as it is written: “Behold now Behemoth, which I made with thee; he eateth grass as an ox” (Job 40, 15).

עֵץ פְּרִי עוֹשֶׂה פְּרִי דִּיוּקְנָא דְּכַר וְנוּקְבָא. וּדְמוּת פְּנֵיהֶם פְּנֵי אָדָם. אִלֵּין לָאו אִנּוּן כְּאִנּוּן כְּרוּבִים. אִלֵּין אַפֵּי רַבְרְבָן בְּדִיקְנָא חֲתִימָא. כְּרוּבִים אַפֵּי זוּטְרֵי כְּרַבְיָין. פְּנִי אָדָם כָּל (דין) דִּיוּקְנִין כְּלִילָן בְּהוּ. בְּגִין דְּאִנּוּן אַפִּין רַבְרְבִין וּמִצְטַיְירִין בְּהוּ צִיּוּרִין גְּלִיפִין כְּגִלּוּפֵי שְׁמָא מְפֹרַשׁ בְּאַרְבַּע סִטְרֵי דְּעָלְמָא מִזְרָ”ח מַעֲרָ”ב צָפוֹ”ן וְדָרוֹ”ם.

The words “fruit tree bearing fruit” indicate the form of male and female in combination. Their faces are “like the face of a man” (Ezek. 1, 10), but they are not like the Cherubim, having large faces covered with beards, whereas the Cherubim have little faces like those of tender children. All forms are comprised in these, because they are “large faces”. On them are traced forms like the tracings of the Divine Name on the four cardinal points, East, West, North, and South.

מִיכָאֵ”ל רָשִׁים רְשִׁימוּ לְצַד דָּרוֹם. וְכָל אַנְפִּין מִסְתַּכְּלִין לְגַבֵּיהּ. פְּנֵי אָדָ”ם פְּנֵי אַרְיֵ”ה פְּנֵי שׁוֹ”ר פְּנִי נֶשֶׁ”ר. אָדָם אִיהוּ דְּכַר וְנוּקְבָא, וְלָא אִקְרֵי אָדָם בַּר הָנִי וּמִנֵּיהּ אִצְטַיְירָן צִיּוּרִין דְּרֶכֶב אֱלהִים רִבּוֹתַיִם דִּכְתִיב, (תהילים ס״ח:י״ח) רֶכֶב אֱלהִים רִבּוֹתַיִם אַלְפֵי שִׁנְאָן.

Michael is imprinted on the South, and all faces are turned towards him, viz. “the face of a man… the face of a lion… the face of an ox… the face of an eagle” (Ibid.). “Man” implies the union of male and female, without which the name “man” (Adam) is not applied. By him are formed the figures of the chariot of God, as it is written: ” (On) the chariot of God are myriads of thousands of Shin’an (angels)” (Ps. 68, 15):

שִׁנְאָן כְּלָלָא דְּכֻלְהוּ צִיּוּרִין שׁוֹ”ר נֶשֶׁ”ר אַרְיֵ”ה. ן’ דָּא אִיהוּ אָדָם פְּשִׁיטוּ דְּאִתְכְּלִיל כְּחֲדָא (עקב רעד ע”א) בְּרָזָא דְּכַר וְנוּקְבָא, וְכֻלְהוּ אַלְפִין וְרִבְבָן כֻּלְהוּ. נָפְקֵי מֵהַנֵּי רָזָא שִׁנְאָ”ן. וּמֵהָנֵי דִּיוּקְנִין מִתְפָּרְשִׁין כָּל חַד וְחַד בְּסִטְרַיְיהוּ כְּמָה דְּאִתְחַזֵּי לוֹן.

the word SHiN’AN expresses by means of its initials all the figures, the Shin standing for Shor (ox), the Nun for Nesher (eagle), and the Aleph for Aryeh (lion), and the final Nun representing by its shape man, who walks erect, and who mystically combines male and female. All those thousands and myriads of angels issue from those symbolised by the name Shin’an, and from these types they diverge in their several groups, each to its appropriate side.

וְאִלֵּין אִנּוּן דְּקָא מְשַׁלְּבָן חַד בְּחַד וְכָלִיל חַד בְּחַד לְמֶהוֵי כָּל חַד וְחַד כְּלִילָן בְּחַבְרֵיהּ, שׁוֹ”ר נֶשֶׁ”ר אַרְיֵ”ה אָדָם אִתְנַהֲגָן (בא מג ע”ב) בְּרָזָא דְּאַרְבַּע שְׁמָהָן גְּלִיפָאן סָלְקִין לְאִתְנַהֲגָא וּלְאִסְתַּכָּלָא.

These four are all interlaced and intertwined in one another, to wit, ox, eagle, lion, man. Their activity is directed by four graven names, which they ascend to contemplate.

סָלִיק לְאִתְנַהֲגָא וּלְאִסְתַּכָּלָא שׁוֹר לְאַנְפֵּי אָדָם. סָלִיק שְׁמָא חַד מִתְעַטְּרָא מְחָקְקָא בְּרָזָא דִּתְרֵין גְּוָונִין וְאִיהוּ אֵ”ל. כְּדֵין אִתְהַדַּר לַאֲחוֹרָא וְכוּרְסֵיהּ חָקִיק וְגָלִיף לֵיהּ. וְאִתְרְשִׁים לְאִתְנַהֲגָא בְּרָזָא דִשְׁמָא דָא.

“Ox” ascends to seek guidance and gaze in the face of “Man”. There ascends with him a certain name crowned and engraved in two mystic forms, which represent the name El (God). Then it turns back and the throne engraves and traces it and it is imprinted thereon to be under the guidance of this mystic name.

סָלִיק לְאִתְנַהֲגָא וּלְאִסְתַּכָּלָא (יתרו פ ע”ב, תצא רפא ע”ב) נֶשֶׁר לְאַנְפֵּי אָדָם. סָלִיק שְׁמָא אָחֳרָא מִתְעַטְּרָא מְחַקְּקָא בְּרָזָא דִּתְרֵין אַנְפִּין גְּוָונִין לְאִתְנַהֲרָא וּלְאִסְתַּלְקָא בִּסְלִיקוּ בְּעִטּוּרָא דִּלְעֵילָא וְאִיהוּ גָּדוֹל. כְּדֵין אִתְהַדַּר לַאֲחוֹרָא וְכוּרְסֵיהּ חָקִיק וְגָלִיף לֵיהּ וְאִתְרְשִׁים לְאִתְנַהֲגָא בְּרָזָא דִשְׁמָא דָא.

“Eagle” ascends to seek guidance and gaze in the face of “Man”. There ascends with it another name, which is crowned and engraved in two mystic forms, to shine forth and to mount and be crowned on high; this represents the attribute “Great”. Then it turns back and the throne engraves it and it is imprinted thereon to be under the guidance of this mystic name.

סָלִיק לְאִתְנַהֲגָא וּלְאִסְתַּכָּלָא אַרְיֵה לְאַנְפֵּי אָדָם. סָלִיק שְׁמָא אָחֳרָא מִתְעַטְּרָא מִתְחַקְּקָא בְּרָזָא דִּתְרֵין אַנְפִּין גְּוָונִין לְאִתְתַּקְּפָא וּלְאִתְיַשְּׁרָא בְּתוּקְפָּא וְאִיהוּ גִבּוֹר. כְּדֵין אִתְהַדַּר לַאֲחוֹרָא וְכוּרְסֵיהּ חָקִיק וְגָלִיף לֵיהּ וְאִתְרְשִׁים לְאִתְנַהֲגָא בְּרָזָא דִּשְׁמָא דָא.

“Lion” ascends to seek guidance and to gaze in the face of “Man”. Another name ascends with it and is crowned and engraved in two mystic forms to be endowed with strength and power, representing the attribute of “Mighty”. It turns back and the throne engraves it and it is imprinted thereon to be under the guidance of this mystic name.

אָדָ”ם אִסְתַּכַּל בְּכֻלְהוּ וְכֻלְהוּ סָלְקִין וּמִסְתַּכְּלִין בֵּיהּ. כְּדֵין כֻּלְהוּ אִצְטַיְירוּ בְּגִלוּפַיְיהוּ בְּצִיוּרָא דָא בְּרָזָא דִשְׁמָא חַד דְּאִקְרֵי נוֹרָא. וּכְדֵין כְּתִיב עֲלַיְיהוּ (יחזקאל א׳:י׳) וּדְמוּת פְּנֵיהֶם פְּנֵי אָדָם, כֻּלְהוּ כְּלִילָן בְּהַאי דִּיוּקְנָא. וְהַאי דִּיוּקְנָא כָּלִיל לוֹן.

“Man” contemplates all of them, and all ascend and contemplate him. Thus they all become engraved in this form in the one mystic name known as “Tremendous” (Nora). Thus it is written concerning them, “And the likeness of their faces is as the face of man” (Ezek. 1, 10). They are all embraced in that likeness, and that likeness embraces them all.

וְעַל רָזָא דָּא אִקְרֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא (נחמיה ט׳:ל״ב) הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא. דְּהָא שְׁמָהָן אִלֵּין גְּלִיפִין אִנּוּן לְעֵיל (לעילא) בְּרָזָא דִרְתִיכָא עִלָּאָה, כְּלִילָא בְּאַרְבַּע אַתְוָון ידו”ד דְּאִיהוּ שְׁמָא דְּכָלִיל כֹּלָּא. דִּיוּקְנִין אִלֵּין מְחַקְּקָן גְּלִיפָן בְּכוּרְסַיָיא. וְכוּרְסַיָיא גְלִיפָא מְרַקְמָא בְּהוּ חַד לְיָמִינָא וְחַד לִשְׂמָאלָא וְחַד לְקַמָּא וְחַד לַאֲחוֹרָא רְשִׁימָא בְּאַרְבַּע סִטְרִין דְּעָלְמָא.

In virtue of all this the Holy One, blessed be He, is called the Great, Mighty, and Tremendous God, since these names are engraved above on the supernal chariot which is comprised in the four letters of the Tetragrammaton, which is the name that comprises all. These likenesses are engraved on the throne, and the throne is decorated with them, one to the right, one to the left, one in front, and one behind, corresponding to the four quarters of the world.

כֻּרְסְיָיא כַּד סָלְקָא רְשִׁימָא בְּאַרְבַּע דִּיוּקְנִין אִלֵּין, אִלֵּין אַרְבַּע שְׁמָהָן עִלָּאִין נָטְלִין לְהַאי כֻּרְסְיָיא, וְכֻּרְסְיָיא אִתְכְּלִיל בְּהוּ עַד דְּנָקְטָא וְלָקְטָא נַפְשִׁין וְעִנּוּגִין דְּכִסּוּפִין. כֵּיוָן דְּנָקְטָא וְלָקְטָא אִנּוּן עִנּוּגִין וְכִסּוּפִין, נָחֲתָא מַלְיָיא, כְּאִילָנָא דְּמַלְיָיא עַנְפִּין לְכָל סְטַר וּמָלֵי אָבִין (איבין).

The throne when it ascends is stamped with these four likenesses. These four supernal names bear along the throne, and the throne is comprised in them, and collects a harvest of longing desires. When it has collected these desires, it descends with its burden like a tree laden with branches on all sides and full of fruit.

כֵּיוָן דְּנָחֲתִי (דנחתא) נָפְקֵי אִלֵּין אַרְבַּע דִּיוּקְנִין מִצְטַיְירִין בְּצִיּוּרַיְיהוּ גְּלִיפָן מְנַהֲרִין נְצִיצִין מְלַהֲטִין. וְאִנּוּן זָרְעִין זַרְעָא עַל עָלְמָא, כְּדֵין אִתְקְרֵי, עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע, עֵשֶׂב דְּאִנּוּן זָרְעִין זַרְעָא עַל עָלְמָא.

As soon as it descends, these four likenesses come forth in their several shapes emitting bright flashes which scatter seed over the world. Hence it is written, “herb yielding seed”, because these scatter seed over the world.

נָפְקָא (כיון) דִּיוּקְנָא דְּאָדָם דְּכָלִיל כָּל דִּיוּקְנִין. כְּדֵין כְּתִיב עֵץ פְּרִי עוֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ. אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ עַל הָאָרֶץ. לָא אַפִּיק זַרְעָא אֶלָּא לְתוֹעַלְתָּא. עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ דַּיְיקָא. מִכָּאן דְּלֵית רְשׁוּ לְבַר נָשׁ לְאַפָּקָא זַרְעָא מִנֵּיהּ לְבַטָּלָא.

But of the issuing forth of the likeness of man which comprises all the other likenesses it is written, “fruit tree yielding fruit after its kind, the seed of which is in it on the earth”. It produces no seed save for propagation. The term “in it” should be noticed. It teaches us that man may not emit his seed idly.

חָצִּיר (נ”א דשא) (רזא) דְּהָכָא לָאו אִיהוּ מַזְרִיעַ זֶרַע. וּבְגִין כָּךְ אִתְבַּטַּל וְלָא קַיְימָא בְּקִיּוּמָא (י”ט ב’, מ”א) כְּהָנֵי אַחֲרָנִין, דְּלֵית לֵיה דִּיוּקְנָא לְאִצְטַיְירָא וּלְאִתְגְּלָפָא בְּדִיּוּקְנָא וְצִיּוּרָא כְּלָל. אֶלָּא אִתְחַזּוּן וְלָא אִתְחַזּוּן. כָּל אִנּוּן דְּלָא אִצְטַיְירוּ בְּצִיּוּרָא וְדִיּוּקְנָא לֵית לוֹן קִיּוּמָא. קַיְימֵי לְפוּם שַׁעֲתָא וְאִתְאֲכִילוּ בְּאֶשָׁא דְּאָכְלָא אֶשָׁא וּמִהַדְּרִין כְּמִדִלְּקַדְּמִין וְכֵן בְּכָל יוֹמָא.

This is hinted in the word “verdure”, which does not “yield seed”, and hence has no permanency like the others, not having any likeness which can be shaped or engraved in any manner at all. Such things show themselves but to vanish: they have not acquired form and likeness, and have no permanency; they exist only for a moment and then are consumed in that fire which devours fire, and are continually renewed and devoured.

(ויחי רט”ו) בַּר נָשׁ לְתַתָּא אִית לֵיהּ דִּיוּקְנָא וְצִיּוּרָא, וְלָא אִיהוּ בְּקִיּוּמָא כְּגַוְונָא דְּהָנֵי דִלְעֵילָא. צִיּוּרָא וְדִיּוּקְנָא דִּלְעֵיל (דלעלא). מִצְטַיְירִין בְּצִיּוּרֵיהוֹן כְּמָה דְּהַוְיָין בְּלָא מַלְבּוּשָׁא אָחֳרָא לְאִצְטַיְירָא. וּבְגִין כָּךְ אִנּוּן בְּקִיּוּמָא תָּדִיר. צִיּוּרָא דְּאָדָם לְתַתָּא מִצְטַיְירִין בְּצִיּוּרַיְיהוּ בְּמַלְבּוּשָׁא וְלָא כְּגַוְונָא (בגוונא) אָחֳרָא, וּבְגִין כָּךְ קָיְּימִין בְּקִיּוּמָא זְמַן וְעִדָּן.

Man here below possesses an ideal form and likeness, but he is not so permanent as those supernal beings. These are formed in their proper shape without any outer covering to modify it. Hence they are changeless; whereas man below assumes form through the medium of an outer covering. Hence he endures for a while,

וּבְכָל לֵילְיָא וְלֵילְיָא מִתְפַּשַּׁט רוּחָא מֵהַאי מַלְבּוּשָׁא וְסָלְקָא (לעלא). וְהַהוּא אֶשָׁא דְּאָכְלָא אָכִיל לֵיהּ. וּבָתַר אִתְהַדַּר כְּמִלְקַדְּמִין וּמִצְטַיְירִין בִּלְבוּשַׁיְיהוּ. וּבְגִין כָּךְ לֵית לוֹן קִיּוּמָא כְּאִנּוּן דִּיוּקְנִין דִּלְעֵיל. וְעַל דָּא כְּתִיב, (איכה ג׳:כ״ג) חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים. בְּנֵי נְשָׁא דְּאִנּוּן חֲדָשִׁים בְּכָל יוֹמָא וְיוֹמָא. מַאי טַעְמָא, רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ, רַבָּה אִיהוּ וְלָא זְעֵירָא.

and every night the spirit is divested of that garment and ascends and is consumed by that consuming fire, and then reverts to its former state and takes the same outer shape again. Hence they have not the same permanency as those supernal forms, and in allusion to this it is written, “new every morning” (Lam. 3, 23), i.e. human beings who are renewed every day. The reason is that “great is thy faithfulness” (Ibid.)-great and not little.

רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ וַדַּאי רַבָּה דְּיָכְלָא לְנַטְלָא כָּל בְּנֵי עַלְמָא וּלְאַכְלָלָא לוֹן בְּגַוָּוהּ עִלָּאָה וְתַתָּאָה. אֲתַר רַב וְסַגֵּי אִיהוּ דְּכָלִיל כֹּלָּא וְלֹא אִתְמַלְיָיא יַתִּיר. וְרָזָא דָא (קהלת א׳:ז׳) כָּל הַנְּחָלִים הוֹלְכִים אֶל הַיָּם וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא וְגו’ אָזְלֵי לְגַבֵּי יַמָּא וְיַמָּא נָטִיל לוֹן וְאָכִיל לוֹן בְּגַוֵּיהּ וְלָא אִתְמַלְיָיא. וּבָתַר אַפִּיק לוֹן כְּמִלְקַדְּמִין וְאָזְלֵי. וּבְגִין דָּא רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ.

“Great is thy faithfulness”: assuredly great, since it can support all the creatures of the world and comprise them all in itself, upper and lower alike. It is of infinite expanse, it absorbs all and becomes no fuller. This is alluded to in the verse, “All the rivers run into the sea, yet is the sea not full, etc.” (Eccl. 1, 7). They run into the sea, and the sea receives and swallows them and is not filled, and then it restores them to their former state. Hence “great is thy faithfulness”.

בְּיוֹמָא דָא כְּתִיב כִּי טוֹב כִּי טוֹב תְּרֵי זִמְנֵי. בְּגִין דְּיוֹמָא דָא אָחִיד לִתְּרֵין סִטְרִין וְאַפְרִישׁ מַחְלוֹקֶת. אָמַר לְהַאי סִטְרָא כִּי טוֹב וּלְהַאי סִטְרָא כִּי טוֹב וְאַסְכִּים בֵּינַיְיהוּ. וּבְגִין כָּךְ אִית בֵּיהּ תְּרֵין זִמְנִין וַיֹּאמֶר וַיֹּאמֶר. הָכָא רָזָא דִשְׁמָא דְּאַרְבַּע אַתְוָון גְּלִיפָא מְחַקְּקָא סָלִיק לִתְרֵיסַר אַתְוָון בְּאַרְבַּע דִּיוּקְנִין בְּאַרְבַּע סִטְרִין רָשִׁים עַל כּוּרְסְיָיא קַדִּישָׁא:

In the account of this (third) day it is written twice “that it was good”, the reason being that this day became intermediary between two opposing sides, and removed discord. It said to this side “good”, and to the other side “good”, and reconciled the two. Hence we find twice written in the account of it, “and he said”. Connected with this day is the secret of the name of four letters engraved and inscribed, which can be made into twelve (by permutations), corresponding to the four images on the four sides inscribed on the holy throne.

Bereshit, Chapter 9

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי מְאוֹרוֹת וְכוּ’. מְאֹרֹת חָסֵר. דְּאִתְבְּרֵי אַסְכְּרָה לְרַבְיֵי. דְּבָתַר דְּאִתְגְּנִיז נְהִירוּ אוֹר קַדְמָאָה. אִתְבְּרֵי קְלִיפָּה לְמוֹחָא, וְהַהִיא קְלִיפָּה אִתְפַּשַּׁט וְאַפִּיק קְלִיפָּה אָחֳרָא. כֵּיוָן דְּנַפְקַת סַלְקָא וְנַחֲתָא מָטַת לְגַבֵּי אַנְפֵּי זוּטְרֵי, בָּעאַת לְאִתְדַּבְּקָא בְּהוּ וּלְאִצְטַיְירָא בְּגַוַויְיהוּ וְלָא בָּעאַת לְאַפְרְשָׁא מִנַּיְיהוּ, אַפְרַשׁ לָהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מִתַּמָּן וְנָחִית לָהּ לְתַתָּא, כַּד בְּרָא אָדָם בְּגִין לְאַתְקָנָא הַאי בְּהַאי עָלְמָא.

AND GOD SAID, LET THERE BE LIGHTS, ETC. The,word for “lights” (meoroth) is written defectively, as if me’eroth (curses), for the reason that the children’s disease, croup, was through them created. For after the primordial light was withdrawn there was created a “membrane for the marrow”, a k’lifah, and this k’lifah expanded and produced another. As soon as this second one came forth she went up and down till she reached the “little faces”. She desired to cleave to them and to be shaped as one of them, and was loth to depart from them. But the Holy One, blessed be He, removed her from them and made her go below.

כֵּיוָן דְּחָמַת לְחַוָּה דְּקָא מִתְדַּבְּקָא בְּסִטְרוֹי דְּאָדָם דְּשַׁפִּירוּ דִּלְעֵילָא וְחָמַאת דִּיוּקְנָא שְׁלִים, פָּרְחָא מִתַּמָּן, וּבָעאַת כְּמִלְקַדְמִין לְאִתְדַּבְּקָא בְּאַנְפּוֹי זוּטְרֵי. אִנּוּן נָטְרֵי תַּרְעִין דִּלְעֵיל לָא שַׁבְקוּ לָהּ. נָזַף קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּהּ וְאַטִּיל לָהּ בְּשִׁפּוּלֵי יַמָּא.

When He created Adam and gave him a partner, as soon as she saw Eve clinging to his side and was reminded by his form of the supernal beauty, she flew up from thence and tried as before to attach herself to the “little faces”. The supernal guardians of the gates, however, did not permit her. The Holy One, blessed be He, chid her and cast her into the depths of the sea,

וְיָתְבַת תַּמָּן עַד דְּחָטָא אָדָם וְאִנְתְּתֵיהּ. כְּדֵין אַפִּיק לָהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מִשִּׁפּוּלֵי יַמָּא, וְשָׁלְטָא עַל כָּל אִנּוּן רַבְיֵי אַפֵּי זוּטְרָא דִּבְנֵי נְשָׁא דְּאִתְחֲזוּן לְאַעֲנָשָׁא בְּחוֹבֵי דְּאֲבוּהוֹן. וְאִיהִי אָזְלָא מְשַׁטְּטָא בְּעָלְמָא. קְרֵיבַת לְתַרְעֵי גַּן עֵדֶן דְּאַרְעָא וְחָמַת כְּרוּבִים נָטְרֵי תַּרְעֵי דְּגַּן עֵדֶן וְיָתְבָא תַּמָּן לְגַבֵּי הַהוּא לַהַט הַחֶרֶב בְּגִין דְּהִיא נָפְקַת מִסִּטְרָא דְּהַהוּא לַהַט.

where she abode until the time that Adam and his wife sinned. Then the Holy One, blessed be He, brought her out from the depth of the sea and gave her power over all those children, the “little faces” of the sons of men, who are liable to punishment for the sins of their fathers. She then wandered up and down the world. She approached the gates of the terrestrial paradise, where she saw the Cherubim, the guardians of the gates of Paradise, and sat down near the flashing sword, to which she was akin in origin.

בְּשַׁעֲתָא דְּהַהוּא לַהַט אִתְהַפַּךְ עָרְקַת וּמְשֹׁטֶטֶת בְּעָלְמָא וְאִשְׁתַּכְּחַת רַבְיֵי דְּאִתְחֲזוּן לְאִתְעֲנָשָׁא וְחַיְיכַת בְּהוּ וּקְטֵילַת לוֹן. וְדָא אִיהוּ (פקודי רמח ע”ב) בִּגְרִיעוּ דְסִיהֲרָא דְּאַזְעִירַת נְהוֹרָא וְדָא מְאֹרֹת כַּד אִתְיְלִיד קַיִן לֹא יָכְלָא לְאִתְדַּבְּקָא בֵּיהּ. לְבָתַר אִתְקְרִיבַת בַּהֲדֵיהּ וְאוֹלִידַת רוּחִין וְטִיסִין.

When she saw the flashing sword revolving, she fled and wandered about the world and, finding children liable to punishment, she maltreated and killed them. All this is on account of the action of the moon in diminishing her (original) light. When Cain was born this k’lifah tried for a time without success to attach herself to him, but at length she had intercourse with him and bore spirits and demons.

אָדָם מֵאָה וּתְלָתִין שְׁנִין שִׁמֵּשׁ בְּרוּחִין נוּקְבִין, עַד דְּאֲתַת נַעֲמָה וּמִגּוֹ שַׁפִּירוּ דִילָהּ טָעוּ בְּנִי הָאֱלֹהִים בַּתְרָהּ עַזָ”א וַעֲזָאֵ”ל וְאוֹלִידַת מִנַּיְיהוּ. וּמִנָּהּ אִתְפַּשְׁטוּ רוּחִין בִּישִׁין וְשֵׁדִין בְּעָלְמָא, דְּאִיהִי אָזְלַת וּמְשׁוֹטֶטֶת בְּלֵילְיָא (נ”א בלילית) וְאָזְלָת בְּעָלְמָא וְחָיְיכַת (נ”א וחייכן) בִּבְנִי נְשָׁא וְעַבְדֵי לוֹן דְּאוֹשְׁדוּן קֶרִי. וּבְכָל אֲתַר דְּאַשְׁכְּחָן בְּנִי נְשָׁא נַיְימִין יְחִידָאִין בְּבֵיתָא שָׁרָן עֲלַיְיהוּ וְאֲחִידָן לוֹן וּמִתְדַּבְּקָן בְּהוּ וְנָטְלֵי מִנַּיְיהוּ תֵּאוּבְתָּא וְאוֹלִידָן מִנַּיְיהוּ. וְתוּ (יא ע”א) פָּגְעִין בֵּיהּ בְּמַרְעִין וְלָא יָדַע. וְכָל דָּא בִּגְרִיעוּ דְסִיהֲרָא.

Adam for a hundred and thirty years had intercourse with female spirits until Naamah was born. She by her beauty led astray the “sons of God”, Uzza and Azael, and she bore them children, and so from her went forth evil spirits and demons into the world. She wanders about at night time, vexing the sons of men and causing them to defile themselves. Wherever these spirits find people sleeping alone in a house, they hover over them, lay hold of them and cleave to them, inspire desire in them and beget from them. They further inflict diseases on them without their being aware-all this through the diminution of the moon.

מְאֹרֹת כַּד אִתְתַּקָּנַת סִהֲרָא, אִתְהַפְּכָן אַתְוָון (תהילים י״ח:ל״א) אִמְרַת יְיָ צְרוּפָה. מָגֵן הוּא לְכָל הַחוֹסִים בּוֹ. מָגֵן הוּא עַל כָּל אִנּוּן רוּחִין בִּישִׁין וְקַסְטִירִין דִּמְשׁוֹטְטֵי בְּעָלְמָא בִּגְרִיעוּ דִילָהּ לְכָל אִנּוּן דְּאֲחִידָן בֵּיהּ בְּהֵימְנוּתֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא.

When the moon was restored, the letters of meoroth (lights) were reversed to form imrath (word), as it is written, “the word (imrath) of the Lord is tried, he is a shield to those that trust in him” (Ps. 18, 31), i.e. He is a shield against all those evil spirits and demons that wander about the world at the waning of the moon, unto those that hold fast to their faith in the Holy One, blessed be He.

שְׁלמֹה מַלְכָּה כַּד נָחִית לְעָמְקָא דֶאֱגוֹזָא דִּכְתִיב, (שיר השירים ו׳:י״א) אֶל גִּנַּת אגוֹז יָרַדְתִּי, נָטַל קְלִיפָּה דֶאֱגוֹזָא וְאִסְתַּכַּל בְּכָל אִנּוּן קְלִיפִּין וְיָדַע (נ”א ואסתכל דכל אנון לא נבראו אלא מעינוגא) דְּכָל אִנּוּן עִנּוּגִין דְּהַנְהוּ רוּחִין קְלִיפִּין דֶּאֱגוֹזָא לָאו אִיהוּ אֶלָּא לְאִתְדַבְּקָא בִּבְנֵי נְשָׁא (נ”א ולאסטאה) וּלְאִסְתָּאַב לוֹן דִּכְתִיב, (קהלת ב׳:ח׳) וְתַעֲנוּגוֹת בְּנֵי אָדָם שִׁדָּה וְשִׁדּוֹת.

King Solomon, when he “penetrated into the depths of the nut garden” (as it is written, “I descended into the nut garden”, S. S. 6, 11), took a nut-shell (klifah) and drew an analogy from its layers to these spirits which inspire sensual desires in human beings, as it is written, “and the delights of the sons of men (are from) male and female demons” (Eccl. 2, 8).

תּוּ תַּעֲנוּגֵי בְּנִי אָדָם דְּמִתְעַנְּגֵי בְּשֵׁינְתָא דְלֵילְיָא, נַפְקָא מִנַּיְיהוּ שִׁדָּה וְשִׁדּוֹת. וְכֹלָּא אִצְטְרִיךְ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמִבְרֵי בְּעָלְמָא וּלְאַתְקָנָא עָלְמָא בְּהוּ. וְכֹלָּא מֹחָא לְגוֹ וְכַמָּה קְלִיפִּין חַפְיָא לְמוֹחָא. וְכָל עָלְמָא כְּהַאי גַּוְונָא עֵילָא וְתַתָּא

This verse also indicates that the pleasures in which men indulge in the time of sleep give birth to multitudes of demons. The Holy One, blessed be He, found it necessary to create all these things in the world to ensure its permanence, so that there should be, as it were, a brain with many membranes encircling it. The whole world is constructed on this principle, upper and lower,

מֵרֵישׁ רָזָא דִנְקוּדָה עִלָּאָה עַד סוֹפָא דְכָל דַרְגִּין. כֻּלְהוּ אִיהוּ דָּא לְבוּשָׁא לְדָא, וְדָא לְדָא. דָּא מוֹחָא לְגוֹ מוֹחָא וּקְלִיפָה (ס”א מוחא) רוּחָא. דָּא לְגוֹ מִן דָּא. וְדָא לְגוֹ מִן דָּא. עַד דְּאִשְׁתְּכַח דְּהַאי קְלִיפָּה לְהַאי וְהַאי לְהַאי.

from the first mystic point up to the furthest removed of all the stages. They are all coverings one to another, brain within brain and spirit within spirit, so that one is a shell to another.

נְקוּדָה קַדְמָאָה הֲוָה נְהִירוּ פְּנִימָאָה דְּלֵית לֵיהּ שִׁעוּרָא לְמִנְדַע זְכִיכוּ וְדַקִּיקוּ וְנַקְיוּ דִילֵיהּ. עַד דְּאִתְפְּשַׁט פְּשִׁיטוּ. וְהַהוּא פְּשִׁיטוּ דְּהַהִיא נְקוּדָה אִתְעֲבִיד חַד הֵיכָלָא לְאִתְלַבְּשָׁא הַהִיא נְקוּדָה נְהִירוּ דְּלָא יְדִיעַ לִסְגִיאוּ זִכּוּכָא דִילֵּיהּ.

The primal point is the innermost light of a translucency, tenuity, and purity passing comprehension. The extension of that point becomes a “palace” (Hekal), which forms a vestment for that point with a radiance which is still unknowable on account of its translucency.

הֵיכָלָא דְּאִיהוּ לְבוּשָׁא לְהַהוּא נְקוּדָה סְתִימָא אִיהִי נְהִירוּ דְּלֵית לֵיהּ שִׁעוּרָא. וְעִם כָּל דָּא לָאו דַּקִּיק וְזָכִיךְ אִיהוּ כְּהַהִיא נְקוּדָה קַדְמָאָה טָמִיר וְגָנִיז. הַהוּא הֵיכָלָא אִתְפַּשַּׁט פְּשִׁיטוּ אוֹר קַדְמָאָה. וְהַהוּא פְּשִׁיטוּ אִיהוּ לְבוּשָׁא לְהַהוּא הֵיכָלָא דַּקִּיק וְזָכִיךְ פְּנִימָאָה יַתִּיר.

The “palace” which is the vestment for that unknowable point is also a radiance which cannot be comprehended, yet withal less subtle and translucent than the primal mystic point. This “palace” extends into the primal Light, which is a vestment for it.

מִכָּאן וּלְהָלְאָה אִתְפַּשַּׁט דָּא בְּדָא וְאִתְלַבַּשׁ דָּא בְּדָא. עַד דְּאִשְׁתְּכַח דָּא לְבוּשָׁא לְדָא וְדָא לְדָא. דָּא מוֹחָא וְדָא קְלִיפָּה. וְאַף עַל גַּב דְּדָא לְבוּשָׁא. אִתְעֲבִיד אִיהוּ מוֹחָא לְדַרְגָא אָחֳרָא. וְכֹלָּא כְּגַוְונָא דָּא אִתְעֲבִיד הָכִי לְתַתָּא. עַד כִּי בְּצֶלֶם דָּא אִיהוּ בַּר נָשׁ בְּהַאי עָלְמָא מוֹחָא וּקְלִיפָּה רוּחָא וְגוּפָא. וְכֹלָּא אִיהוּ תִּקּוּנָא דְּעָלְמָא.

From this point there is extension after extension, each one forming a vestment to the other, being in the relation of membrane and brain to one another. Although at first a vestment, each stage becomes a brain to the next stage. The same process takes place below, so that on this model man in this world combines brain and shell, spirit and body, all for the better ordering of the world.

כַּד הֲוַת סִיהֲרָא בְּשִׁמְשָׁא בִּדְבֵקוּתָא חָדָא, הֲוַת סִיהֲרָא בִּנְהִירוּ. כֵּיוָן דְּאִתְפָּרְשָׁא מִן שִׁמְשָׁא וְאִתְפַּקְדַּת עַל (כל) חֵילָהָא, אַזְעִירַת גַּרְמָהּ, אַזְעִירַת נְהוֹרָא. וְאִתְבְּרוּן קְלִיפִּין עַל קְלִיפִּין לִגְנִיזוּ דְמוֹחָא. וְכֹלָּא תִּקּוּנָא דְמוֹחָא. וְעַל דָּא יְהִי מְאֹרֹת חָסֵר (כתיב). וְכָל דָּא לְתִקּוּנָא דְעָלְמָא. וְדָא הוּא דִכְתִיב לְהָאִיר עַל הָאָרֶץ:

When the moon was in connection with the sun, she was luminous, but as soon as she separated from the sun and was assigned the charge of her own hosts, she reduced her status and her light, and shells upon shells were created for covering the brain, and all for the benefit of the brain. Hence meoroth is written defectively. All this was for the benefit of the world, and hence it is written, “to give light upon the earth”.

Bereshit, Chapter 10

וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת שְׁנֵי הַמְאוֹרוֹת הַגְּדוֹלִים וַיַּעַשׂ רִבּוּיָא וְתִקּוּנָא דְּכֹלָּא כְּדְקָא יְאוּת. אֶת שְׁנֵי הַמְאוֹרוֹת הַגְּדוֹלִים בְּקַדְמִיתָא בְּחִבּוּרָא חָדָא. רָזָא דָּא שְׁמָא שְׁלִים כְּחֲדָא יהו”ה אֱלהִים אַף עַל גַּב דְּלָא אִיהוּ בְּאִתְגַּלְּיָא אֶלָּא בְּאֹרַח סָתִים.

AND GOD MADE THE TWO GREAT LIGHTS. The word “made” signifies the due expansion and establishment of the whole. The words “the two great lights” show that at first they were associated as equals, symbolising the full name Tetragrammaton Elohim (although the latter part is not revealed, but is known inferentially).

הַגְּדוֹלִים דְּאִתְבְּרִיאוּ (נ”א דאתרביאו) בִּשְׁמָא דָא כְּדָא לְאִתְקְרֵי בְּהוּ שְׁמָא דְכֹלָּא. מצפץ מצפץ אִלֵּין שְׁמָהָן עִלָּאִין דִּתְלֵיסַר מְכִּילָן דְּרַחֲמֵי. הַגְּדוֹלִים, אִלֵּין אִתְרַבִּיאוּ וְסָלְקִין לְעֵילָא. בְּגִין דְּאִנּוּן עִלָּאִין מֵרָזָא עִלָּאָה וְסָלְקִין לְתוֹעַלְתָא דְּעָלְמָא דְאִתְקַיְימָא בְּהוֹן עָלְמִין. כְּגַוְונָא דָא שְׁנֵי הַמְאוֹרוֹת תַרְוַויְיהוּ כְּחֲדָא סְלִיקוּ בִּרְבוּתָא חָדָא.

The word “great” shows that at their creation they were dignified with the same name, so that through them the name of the Whole was called Mazpaz Mazpaz, the two highest names of the thirteen categories of mercy. These were invested with greater dignity, and they are placed at the head because they derive from on high and ascend for the benefit of the world and for the preservation of worlds. Similarly the two lights ascended together with the same dignity.

לָא אִתְיְישָׁב סִיהֲרָא לְגַבֵּי שִׁמְשָׁא. דָּא אַכְסִיף מִקַּמֵּי דָּא. סִיהֲרָא אָמְרָה (שיר השירים א׳:ז׳) אֵיכָה תִרְעֶה. שִׁמְשָׁא אָמְרָה (שם) אֵיכָה תַרְבִּיץ בַּצָּהֳרָיִם. שְׁרַגָא זְעֵירָא אֵיכְדֵין צָהִיר בַּצָּהֳרָיִם. (שם) שַׁלָּמָה אֶהיֶה כְּעוֹטְיָה אֵיכְדֵּין בְּכִסּוּפָא. כְּדֵין אַזְעִירַת גַרְמָהּ לְמֶהוֵי רֵישָׁא לְתַתָּאי. דִּכְתִיב צְאִי לָךְ בְּעִקְבֵי הַצֹּאן. אָמַר לָהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, זִילִי וְאַזְעִירִי גַרְמָךְ.

The moon, however, was not at ease with the sun, and in fact each felt mortified by the other. The moon said “Where dost thou pasture?” (S. S. 1, 7). The sun said “Where dost thou make thy flock to rest at noon? (Ibid.) How can a little candle shine at midday?” God thereupon said to her, “Go and diminish thyself.” She felt humiliated and said “Why should I be as one that veileth herself?” (Ibid.). God then said “Go thy way forth in the footsteps of the flock.” Thereupon she diminished herself so as to be head of the lower ranks.

וּמִתַּמָּן לֵית לָהּ נְהוֹרָא בַּר מִשִּׁמְשָׁא. דִּבְקַדְמִיתָא הֲווּ יַתְבֵי כְּחֲדָא בְּשִׁקּוּלָא. לְבָתַר אַזְעִירַת גַּרְמָהּ בְּכָל אִנּוּן דַּרְגִּין דִּילָהּ, אַף עַל גַּב דְּאִיהִי רֵישָׁא עָלַיְיהוּ. דְּהָא לֵית אִתְּתָא בְּרִבּוּיָא בַּר בְּבַעֲלָהּ כְּחֲדָא. אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדוֹל יהו”ה. וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטָן אֱלֹהִי”ם סוֹף כָּל דַּרְגִּין סוֹפָא דְּמַחֲשָׁבָה. בְּקַדְמִיתָא אִתְרְשִׁים אִיהוּ לְעֵילָא בְּאַתְוָון דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא, אָת רְבִיעָאָה דִילֵיהּ. וּלְבָתַר אַזְעִירַת גַּרְמָהּ לְאִתְקְרֵי בִּשְׁמָא דְּאֱלהִים.

From that time she has had no light of her own, but derives her light from the sun. At first they were on an equality, but afterwards she diminished herself among all those grades of hers, although she is still head of them; for a woman enjoys no honour save in conjunction with her husband. The “great light” corresponds to Tetragrammaton, and the “lesser light” to Elohim, which is the last of the degrees and the close of the Thought. At first it was inscribed above among the letters of the sacred Name, in the fourth letter thereof, but afterwards it took a lower rank with the name Elohim;

וְעִם כָּל דָּא סַלְקָא לְכָל סִטְרִין לְעֵיל בְּאָת ה’ בְּחִבּוּרָא דְּאַתְוָון דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא. לְבָתַר אִתְפַּשְׁטוּ דַרְגִין מִסִּטְרָא דָא וּמִסִּטְרָא דָא. דַּרְגִּין דְּאִתְפַּשְׁטוּ מִסִּטְרָא דִּלְעֵיל (דלעלא) אִקְרוּן מֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם. דַּרְגִּין דְּאִתְפַּשְׁטוּן מִסִּטְרָא דְתַתָּא (דלתתא) אִקְרוּן מֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה.

nevertheless, it still ascends in all directions above in the letter He in the union of the letters of the sacred Name. Afterwards degrees extended on this side and on that. The degrees that extended upwards were called “the dominion of the day”, and the degrees that extended downwards were called “the dominion of the night”.

וְאֵת הַכּוֹכָבִים שְׁאָר חֵילִין (חיילין) וּמַשִּׁירְיָין דְּלֵית לוֹן חוּשְׁבְּנָא דְּכֻלְהוּ תַּלְיָין בְּהַהוּא רְקִיעַ הַשָּׁמָיִם חַי הָעוֹלָמִים. דִּכְתִיב וַיִּתֵּן אוֹתָם אֱלֹהִים בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם. לְהָאִיר עַל הָאָרֶץ. דָּא אֶרֶץ עִלָּאָה לְתַתָּא כְּדוּגְמָא דָא חַי הָעוֹלָמִים. וְדָא לְהָאִיר עַל הָאָרֶץ דָּא אֶרֶץ תַּתָּאָה כְּדוּגְמָא דִלְעֵיל.

“The stars” are the remainder of the forces and the hosts which, countless in number, are all suspended in that “firmament of the heaven” which is the “life of the universe”, as it is written, “and God placed them in the firmament of the heaven to give light upon the earth….” This is the lower earth, which derives light from them as they from above.

מַלְכוּתָא דְּדָוִד. אִתְתַּקַּן בְּיוֹמָא דָא (ודא הוא) רִגְלָא וְסַמְכָא רְבִיעָאָה דְכוּרְסְיָיא, אִתְתַּקָּנוּ אַתְוָון וְאִתְיַישְׁרוּ עַל דּוּכְתַּיְיהוּ. וְעִם כָּל דָּא, עַד יוֹם שְׁתִיתָאָה דְּאִתְתַּקַּן דִּיוּקְנָא דְּאָדָם תִּקּוּנָא כְּדְקָא יְאוּת לָא אִתְיְישַׁב בְּדוּכְתֵּיהּ. וּכְדֵין אִתְתַּקַּן כּוּרְסְיָיא עִלָּאָה וְכוּרְסְיָיא תַּתָּאָה. וְעָלְמִין כֻּלְהוּ אִתְיַישְׁבוּ בְּדוּכְתַּיְיהוּ. וְאַתְוָון כֻּלְהוּ אִתְתַּקְּנָן עַל גַּלְגַּלּוֹי בִּפְשִׁיטוּ דְּטוּפְסִירָא דְּקוּטְרָא.

On this (the fourth) day the kingdom of David was established, the fourth leg and support of the (divine) throne, and the letters (of the divine Name) were firmly fixed in their places. Yet withal until the sixth day, when the likeness of man was fully formed, the throne was not firmly fixed in its place; but then at last both the upper and the lower thrones were established, and all the worlds were settled in their places, and all the letters were fixed in their spheres by the extension of the primordial vapour.

וְיוֹמָא רְבִיעָאָה אִיהוּ יוֹמָא מָאִיס מִבּוֹנִים כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר (תהילים קי״ח:כ״ב) אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (שיר השירים א׳:ו׳) בְּנֵי אִמִּי נִחֲרוּ בִי. דְּהָא נְהוֹרָא דָא אַזְעִירַת גַּרְמָהּ וּנְהִירוּ דִילָהּ. וּקְלִיפִּין אִתְקְנוּ עַל דּוּכְתַּיְיהוּ. כָּל אִנּוּן נְהוֹרִין דְּנָהֲרָן כֻּלְהוּ תַּלְיָין בְּהַאי רְקִיעַ הַשָּׁמָיִם לְאַתְקָנָא בְּהוּ כּוּרְסְיָיא דְדָוִד.

The fourth day was “rejected of the builders”, because on it this luminary degraded itself and abated its radiance, and the outer shells were reinforced. All those radiating lights are suspended in that firmament of the heaven, that by them the throne of David may be established.

אִלֵּין נְהוֹרִין מְצַיְירָן צִיּוּרָא דִלְתַתָּא לְאַתְקָנָא צִיּוּרָא דְּכֻלְהוּ דְּאִנּוּן בִּכְלָלָא דְאָדָם צִיּוּרָא פְּנִימָאָה. דְּכָל צִיּוּרָא פְּנִימָאָה אִקְרֵי הָכִי. וּמֵהָכָא כָּל צִיּוּרָא דְּאִתְכְּלִיל בְּאִתְפַּשְׁטוּ דָא אִקְרֵי אָדָם. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (יחזקאל לה) אָדָם אַתֶּם. אַתֶּם קְרוּיִן אָדָם וְלא שְׁאָר עַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת.

Those lights are formative agents in the lower world to perfect the shape of all those who are included in the term “man”. This is the name given to every interior shape; and thus every shape which is comprised in this extension is called “man”,

וְכָל רוּחָא אִקְרֵי אָדָם. רוּחָא דִסְטַר קַדִּישָׁא גּוּפָא דִילֵיהּ לְבוּשָׁא (דאדם) אִיהוּ. וְעַל דָּא כְּתִיב, (איוב י׳:י״א) (יתרו סוף עה, וריש עו) עוֹר וּבָשָׂר תַּלְבִּישֵׁנִי וְגו’ בִּשְׂרָא דְאָדָם לְבוּשָׁא אִיהוּ. וּבְכָל אֲתַר כְּתִיב בְּשַׂר אָדָם, אָדָם לְגוֹ. בָּשָׂר לְבוּשָׁא דְּאָדָם גּוּפָא דִילֵיהּ.

which properly indicates man’s spirit emanating from the realm of holiness, to which his body is a vestment, as we read, “Thou clothest me in skin and flesh” (Job 10, 11). Hence we often meet the expression “flesh of man”, implying that the real man is within and the flesh which is his body is only a vestment.

טְסִירִין דִּלְתַתָּא דְּאִתְהַתָּךְ בְּהִתּוּכָא דְרוּחָא דָא. אִצְטַיְירוּ מִנֵּיהּ צִיּוּרִין דְּאִתְלַבְּשָׁן בִּלְבוּשָׁא אָחֳרָא. כְּגוֹן צִיּוּרָא דִּבְעִירֵי דַכְיָין (דברים י״ד:ד׳-ה׳) שׁוֹר שֵׂה כְשָׂבִים וְשֵׂה עִזִּים אַיָּל וּצְבִי וְיַחְמוּר וְגו’ אִנּוּן דְּבָעְיָין לְאִתְכְּלָלָא בִּלְבוּשָׁא דְאָדָם הַהוּא רוּחָא פְּנִימָאָה דְּאִנּוּן סִטְרִין (ס”א ציורין), סָלִיק בְּהַהוּא שְׁמָא דְאִתְקְרֵי בָהּ גּוּפָא דִילֵיהּ לְבוּשָׁא דְהַהוּא שְׁמָא בְּשַׂר שׁוֹר. שׁוֹר אִיהוּ פְּנִימָאָה דְהַהוּא גוּפָא. בָּשָׂר דִּילֵיהּ לְבוּשָׁא. וְכֵן כֻּלְהוּ.

The lower beings which have been compounded with this spirit assume shapes which are clothed in another vestment, such as the forms of clean animals, ox, sheep, goat, deer, etc. They would fain partake of the vestment of man, corresponding to their inner nature, but their forms are covered by the name applied to their bodies; so we find “flesh of ox”, “ox” being the inner element of that body, while the “flesh” is the vestment; and so with all.

כְּגַוְונָא דָא בְּסִטְרָא אָחֳרָא מְסָאֳבָא, רוּחָא דְאִתְפַּשַּׁט בִּשְׁאָר עַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת נַפְקָא מִסִּטְרָא דִּמְסָאֲבוּ לָאו אִיהוּ אָדָם. וּבְגִין כָּךְ לָא סָלִיק בִּשְׁמָא דָא. שְׁמָא דְהַהוּא רוּחָא טָמֵא לָא סָלִיק בִּשְׁמָא דְאָדָם וְלֵית בֵּיהּ חוּלָקָא. גּוּפָא דִילֵיהּ לְבוּשָׁא דְהַהוּא טָמֵא בָּשָׂר טָמֵא יִטְמָא לְגוֹ בְּשַׂר לְבוּשָׁא דִילֵיהּ, בְּגִין כַּךְ בְּעוֹד דְּשָׁרֵי הַהוּא רוּחָא בְּהַהוּא גוּפָא אִתְקְרֵי טָמֵא. נָפַק רוּחָא מֵהַהוּא לְבוּשָׁא לָאו אִקְרֵי טָמֵא וְלָא סָלִיק הַהוּא לְבוּשָׁא בִּשְׁמָא.

Similarly with the “other side”: the spirit which is found in the idolatrous nations issues from the realm of uncleanliness and is not, properly speaking, “man”; therefore it is not covered by this name and has no portion (in the future world). Its body, which is the vestment of that unclean thing, is unclean flesh, and the spirit is unclean within the flesh that clothes it. Therefore as long as that spirit is within that body it is called “unclean”. When the spirit emerges from that covering it is not called “unclean”, and the vestment does not bear the name of man.

טְסִירִין לְתַתָּא דְּאִתְהַתָּךְ בְּהִתּוּכָא דְרוּחָא דָא. אִצְטַיְירָן מִנֵּיהּ צִיּוּרִין דְּאִתְלַבְּשָׁן בִּלְבוּשָׁא אָחֳרָא כְּגוֹן צִיּוּרֵי בְּעִירֵי מְסָאֲבֵי. וְאוֹרַיְיתָא פָּתַח בְּהוּ (ויקרא י״א:כ״ט) וְזֶה לָכֶם הַטָּמֵא. כְּגוֹן חֲזִיר וְעוֹפֵי וּבְעִירֵי דְהַהוּא סִטְרָא רוּחָא סָלִיק בְּהַהוּא שְׁמָא גּוּפָא לְבוּשָׁא דִילֵיהּ. וְגוּפָא בְּשַׂר חֲזִיר אִקְרֵי. חֲזִיר לְגוֹ בִּשְׂרָא לְבוּשָׁא דִילֵיהּ. וּבְגִין כַּךְ אִלֵּין תְּרֵין סִטְרִין מִתְפָּרְשָׁן. אִלֵּין אִתְכְּלִילוּ בְּרָזָא דְאָדָם. וְאִלֵּין אִתְכְּלִילוּ בְּרָזָא דְטָמֵא. כָּל זִינָא אָזִיל לְזִינֵיהּ וְאִתְהַדַּר לְזִינֵיהּ.

The lower beings compounded with this spirit assume shapes which clothe themselves in another vestment, such as the forms of unclean animals, of which the Law says “this shall be unclean to you”, such as the pig and unclean birds, and beasts of that side. The spirit is covered by the name of the body in which it is clothed, and the body is called “flesh of pig”-pig within the flesh which clothes it. Consequently these two groups are sharply separated, one side being embraced under the category “man” and the other under the category “unclean”, and the individuals flock each to its kind and return to their kind.

נְהוֹרִין עִלָּאִין דְּקָא מְנַהֲרִין נַהֲרִין בְּהַהוּא רְקִיעַ הַשָּׁמָיִם וְכוּ’ לְאִצְטַיְירָא לְתַתָּא צִיּוּרִין כְּדְקָא חָזֵי. דִּכְתִיב וַיִּתֵּן אוֹתָם אֱלֹהִים בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם וְגו’. וְלִמְשׁוֹל בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה. שָׁלְטָנוּ דִּתְרֵין נְהוֹרִין דָּא אִיהוּ שָׁלְטָנוּ כְּדְקָא חָזֵי.

Thus the supernal lights radiate in that “firmament of the heaven” to fashion in the lower world the requisite shapes, as it is written, “and God set them in the firmament of the heaven… and to rule by day and by night”. It is fit and proper that two lights should rule, the greater light by day and the lesser light by night.

מָאוֹר גָּדוֹל שָׁלְטָנוֹ בִּימָמָא. מָאוֹר קָטָן שָׁלְטָנוֹ בְּלֵילְיָא. וְרָזָא דָא מֵהָכָא שָׁלְטָנוּתָא דִדְכוּרָא בִּימָמָא לְמָנָאָה (נ”א למלאה) בֵיתֵיהּ דְּאִצְטְרִיךְ וּלְאָעֳלָא בֵּיהּ טַרְפָּא וּמְזוֹנָא. כֵּיוָן דְּעָאל לֵילְיָא וְנוּקְבָא נָקִיט כֹּלָּא לֵית שׁוּלְטָנוּ דְבֵיתָא בַּר בְּנוּקְבָא, דְּהָא כְּדֵין שָׁלְטָנוּ דִילָהּ (ולא דדכורא) דִּכְתִיב, (משלי ל״א:ט״ו) וַתָּקָם בְּעוֹד לַיְלָה וַתִּתֵּן טֶרֶף לְבֵיתָהּ. הִיא וְלֹא הוּא. מֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם דִּדְכוּרָא. מֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה דְּנוּקְבָא.

The lesson we derive is that the male rules by day to regulate his household and to bring food and sustenance into it. When night arrives, the female takes command, and she rules the house, as it is written, “she rises while it is still night and giveth food to her house” (Prov. 31, 15)-she and not he. Thus the dominion of the day belongs to the male and the dominion of the night to the female.

(מאור גדול דא הוא שמשא ואית ביה תרין עשר פתחין. אית ביה תרי עשר שעתי. ושמשא שליט על יומא. מאור קטן אית ביה תרי עשר פתחין ודא סיהרא ושלטא על ליליא. וליליא אית ביה תריסר שעתי. ועל דא ביום ההוא יהיה יי אחד ושמו אחד. שמשא ותריסר פתחין אתעבידן י”ג מכילן דרחמי. ליל סיהרא ותריסר פתחין ואתעבידו י”ג ואתעבידו שמשא וסיהרא חד. ויום ולילה אחד. הדא הוא דכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום אחד ורזא דא לעילא).

The „greater luminary” is the sun, which has twelve openings and twelve hours, as the sun rules over the day. The „lesser luminary” is the moon, which also has twelve openings, the moon rules over the night, which has twelve hours. For this reason, it is written: „On that day Hashem shall be one, and His Name One” (Zecharyah 14:9). „One” is mentioned twice: once for Yud Hei Vav Hei, who is Zeir Anpin, „the greater luminary,” and once of His Name, which is the female, „the lesser luminary.” The sun together with its twelve openings becomes the thirteen attributes of Mercy. The moon together with its twelve openings also adds up to thirteen. So the sun becomes one and the moon becomes one; then it says, „Hashem shall be one, and His Name One,” because the numerical value of echad (one) adds up to thirteen. Thus, the sun and the moon become one and the day and night also become one. This is why it is written: „And there was evening and there was morning, one day” (Gen. 1:5). The secret of this union is only applicable on high.

וְאֵת הַכּוֹכָבִים. כֵּיוָן דְּנוּקְבָא פְּקִידַת בֵּיתָא וְאִתְכְּנִיסַת לְבַעֲלָהּ לֵית שׁוּלְטָנוּ לְבֵיתָא אֶלָּא לְעוּלֵמְתָּן דְּאִשְׁתָּאֲרָן בְּבֵיתָא לְאַתְקָנָא כָּל תִּקּוּנֵי בֵּיתָא. וּבָתַר אִתְהַדַּר בֵּיתָא לְשָׁלְטָנוּ דִדְכוּרָא בִּימָמָא כֹּלָּא כְּדְקָא חָזֵי:

Further it is written, AND THE STARS. As soon as the wife has given her orders and retired with her husband, the direction of the house is left to the maidens, who remain in the house to look after all its requirements. Then when day comes the man again duly takes command.

Bereshit, Chapter 11

וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת שְׁנֵי הַמְאוֹרוֹת. דָּא מָאוֹר וְדָא מָאוֹר. בְּגִין כָּךְ אִנּוּן נְהוֹרִין דְּסָלְקֵי לְעֵילָא אִקְרוּן מְאוֹרֵי אוֹר. וְאִנּוּן נְהוֹרִין דְּנָחֲתוּ לְתַתָּא אִקְרוּן מְאוֹרֵי אֵשׁ דְּאִנּוּן דַּרְגִּין לְתַתָּא וְשָׁלְטֵי כָּל יוֹמוֹי דְחוֹל. וְעַל דָּא כַּד נָפִיק שַׁבַּתָּא מְבָרְכִין עַל שְׁרַגָא דְּהָא אִתְיְהִיב לוֹן רְשׁוּ לְשַׁלְטָאָה.

“And God made the two lights.” There are two kinds of luminaries. Those which ascend above are called “luminaries of light”, and those which descend below are called “luminaries of fire”. These latter belong to the lower sphere and rule over the weekdays. It is for this reason that at the expiry of Sabbath a blessing is said over the lamp, because rule is then restored to these luminaries.

אֶצְבְּעָן דְּבַר נָשׁ אִנּוּן סִתְרָא דְּדַרְגִּין וְרָזִין דִּלְעֵילָא, וְאִית בְּהוּ פְּנִימָאִין וַאֲחוֹרַיִם. אֲחוֹרַיִם אִנּוּן לְבַר וְאִנּוּן רֶמֶז לְטוֹפְרִין דְּאֶצְבְּעָן. וּבְגִין כָּךְ אִית רְשׁוּ לְאִסְתַּכָּלָא בְּטּוֹפְרִין בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת דְּהָא נָהֲרִין מֵהַהוּא שְׁרַגָּא וְנָהֲרִין מֵהַהוּא אֵשׁ לְשַׁלְטָאָה.

Man’s fingers symbolise the mystic grades of the upper world, which are divided into front and back. The latter are outside, and are symbolised by the finger-nails, and therefore it is permissible to look at the finger-nails at the expiry of Sabbath by the light of the candle.

אִלֵּין אִתְחַזְיָין, אֶצְבְּעָן לְגוֹ לָא אִית רְשׁוּ לְאִתְחַזְיָיא בְּהַהוּא שְׁרַגָּא דְּהָא מִלְּעֵילָא נָהֲרִין וְאִקְרוּן פָּנִים פְּנִימָאִין. וְרָזָא דָא וְרָאִיתָ אֶת אֲחוֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ. דְּלָא יִסְתַּכַּל בַּר נָשׁ בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת בְּאֶצְבְּעָן לְגוֹ בְּשַׁעֲתָא דְּאָמַר בּוֹרֵא מְאוֹרֵי הָאֵשׁ. (שבת ל”ג) וְרָאִיתָ אֶת אֲחוֹרָי אִלֵּין פָּנִים דִּלְבַר דְּאִתְרְמִיזוּ בְּטוּפְרֵי. (שם) וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ אִלֵּין אֶצְבְּעָן לְגוֹ. אִלֵּין שָׁלְטֵי בְּשַׁבַּתָּא וְאִלֵּין שָׁלְטֵי בַּחוֹל.

But it is not permissible to look at the fingers from the inside by the light of the candle. This is hinted in the verse, “Thou shalt see me from the back, thou shalt not see my face” (Ex. 33, 23). Therefore a man should not look at his fingers from the inside when he recites the blessing “Creator of the light of the fire”.

וּבְיוֹמָא דְשַׁבַּתָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שַׁלִּיט בִּלְחוֹדוֹי בְּאִנּוּן פָּנִים פְּנִימָאִין עַל כּוּרְסֵי (ה) יְקָרֵיהּ וְכֻלְהוּ אִתְכְּלִילָן בֵּיהּ וְשָׁלְטָנוּתָא דִילֵיהּ אִיהוּ. וּבְגִין כָּךְ אַחְסִין נַיְיחָא לְכָל עָלְמִין. וְיַרְתִין יְרוּתָא דְיוֹמָא דָא עַמָּא קַדִּישָׁא דְּאִקְרוּן עַמָּא חַד בְּאַרְעָא. מְאוֹרֵי אוֹר מִסִּטְרָא דְּיָמִינָא דְּאִיהוּ אוֹר קַדְמָאָה דְּהֲוָה בְּיוֹמָא קַדְמָאָה. דְּבְיוֹמָא דְשַׁבַּתָּא נָהֲרִין אִנּוּן מְאוֹרֵי אוֹר בִּלְחוֹדַיְיהוּ וְשָׁלְטִין. וּמִנַּיְיהוּ נָהֲרִין כֻּלְהוּ לְתַתָּא.

On the Sabbath day God rules alone by means of those inner grades upon His throne of glory, and all of them are comprised in Him and He assumes dominion. Therefore on this day He accorded rest to all worlds. As part of the legacy of this day the holy and unique people has inherited the “luminaries of light” from the side of the Right, which is the primal light that was on the first day. For on the Sabbath day those luminaries of light shine alone and have dominion, and from them everything is illumined below.

וְכַד נָפִיק שַׁבַּתָּא גְּנִיזִין (אנון) מְאוֹרֵי אוֹר דְּלָא אִתְגַּלְיָין. וּמְאוֹרֵי הָאֵשׁ שָׁלְטִין כָּל חַד וְחַד עַל דּוּכְתַּיְיהוּ. אֵימָתַי שָׁלְטִין בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת עַד מַעֲלֵי יוֹמָא דְּשַׁבַּתָּא. וְעַל דָּא אִצְטְרִיכוּ לְאִתְנַהֲרָא מֵהַהוּא שְׁרַגָּא בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת.

When Sabbath expires the luminaries of light are withdrawn and the luminaries of fire assume sway each in its place. They rule from the expiry of one Sabbath till the commencement of the next. For this reason it is proper to use the light of the lamp at the expiry of Sabbath.

וְהַחַיּוֹת רָצוֹא וָשׁוֹב. דְּלָא יָכִיל עֵינָא לְמִשְׁלַט בְּהוּ בְּגִין דְּאִנּוּן רָצוֹא וָשׁוֹב. חַיּוֹת דְּאִתְגַּלְּיָין אִנּוּן דְּהַהוּא אוֹפָן קָאִים בְּגַוַּויְיהוּ, וּמָאן אִיהוּ דָּא מטטרון דְּאִיהוּ רַב וְיַקִּיר מִשְׁאָר אִלֵּין (נ”א חיילין), וְעִלָּאָה חֲמֵשׁ מְאָה פַּרְסֵי.

It is said of the Hayyoth that “they run to and fro” (Ezek. 1, 14), and so no eye can follow them. The Hayyoth which disclose themselves are those in the midst of which there is an Ofan (wheel), which is Metatron, who is more exalted than all the other hosts.

חַיּוֹת דְּמִטַּמְרָן אִנּוּן (רביעאן) תְּחוֹת תְּרֵין אַתְוָון עִלָּאִין דְּאִתְכַּסְיָין. י”ה אַתְוָון שַׁלִּיטִין עַל ו”ה. אִלֵּין רְתִיכָא לְאִלֵּין. וְהַהוּא טְמִירָא לְכָל טְמִירִין דְּלָא אִתְיְדע כְּלָל שַׁלִּיט עַל כֹּלָּא וְרָכִיב עַל כֹּלָּא. חַיּוֹת דְּאִתְגַּלְּיָין אִנּוּן לְתַתָּא תְּחוֹת אִלֵּין עִלָּאִין דְּמִטַּמְרָן, וְאִתְנַהֲרָן מִנַּיְיהוּ, וְנָטְלִין בְּגִינַיְיהוּ.

The Hayyoth which are never disclosed are those which are under the two undisclosed letters Yod, He ‘, which rule over Vau, He’, these being the pedestal of the former. The most mysterious and incomprehensible essence rules over all and is mounted upon all. The Hayyoth which disclose themselves are below those which remain undisclosed and derive light from them and follow them.

חַיּוֹת עִלָּאִין כֻּלְהוּ כְּלִילָן (בראשית לג ע”ב) בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם. וְעֲלַיְיהוּ כְּתִיב יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם וְהָיוּ לִמְאוֹרוֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם. כֻּלְהוּ תַּלְיָין בְּהַהוּא רְקִיעַ הַשָּׁמָיִם. רָקִיעַ שֶׁעַל גַּבֵּי הַחַיּוֹת דָּא הַהוּא דִכְתִיב, (יחזקאל א׳:כ״ב) וּדְמוּת עַל רָאשֵׁי הַחַיָּה רָקִיעַ כְּעֵין הַקֶּרַח דָּא הַהוּא קַדְמוֹן (נ”א ה’ קדמאה).

The celestial Hayyoth are all comprised in the “firmament of the heaven”, and are referred to in the words “let there be lights in the firmament of the heaven”, “and they shall be for lights in the firmament of the heaven”. They are all suspended in that firmament. But there is also a firmament above the heavens of which it is written, “and a likeness upon the heads of the Hayyah, a firmament like the ice, etc.” (Ezek. 1, 22).

דְּהָא מִתַּמָּן וּלְהָלְאָה לֵית מָאן דְּיָכִיל לְאִסְתַּכָּלָא וּלְמִנְדַע. מַאי טַעְמָא מִשּׁוּם דְּאִיהוּ סָתִים בְּמַחֲשָׁבָה. וּמַחֲשָׁבָה דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא טְמִירָא סְתִימָא עִלָּאָה. מַחֲשָׁבָה דְּבַר נָשׁ בְּכָל עָלְמָא (ס”א לא יכיל) לְאִתְדַּבְּקָא וּלְמִנְדַע לָהּ. מִלִּין דְּתַלְיָין בְּמַחֲשָׁבָה עִלָּאָה לֵית מָאן דְּיָכִיל לְאִתְדַּבְּקָא לוֹן. מַחֲשָׁבָה (עלאה) מַמָּשׁ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַּמָּה. לְגוֹ מִן מַחֲשָׁבָה מַאן אִיהוּ דְּעֲבִיד רַעֲיוֹנֵי. דְּהָא לֵית סוּכְלְתָנוּ לְמִשְׁאַל כָּל שֶׁכֵּן לְמִנְדַע.

This is the first He’ beyond which it is impossible for the human mind to penetrate, because what is further is enveloped in the thought of God, which is elevated above the comprehension of man. If that which is within the Thought cannot be comprehended, how much less the Thought itself! What is within the Thought no one can conceive,

Bereshit, Chapter 12

אֵי”ן סוֹ”ף לֵית בֵּיהּ רִשּׁוּמָא כְּלָל וְלָא תַּלְיָא שְׁאֵלְתָּא בֵּיהּ וְלָא רַעֲיוֹנָא לְאִסְתַּכְּלוּתָא דְּמַחֲשָׁבָה כְּלָל. מִגּוֹ סְתִימָא דִסְתִימָא, מֵרִישׁ נְחִיתוּ דְּאֵין סוֹף, נְהִיר נְהִירוּ דַּקִּיק וְלָא יְדִיעַ. סָתִים בִּסְתִּימוּ (נ”א ברשימו) כְּחִדּוּדָא דְמַחֲטָא. רָזָא סְתִימָא דְּמַחֲשָׁבָה לָא יְדִיעַ עַד דְּאִתְפְּשַׁט נְהִירוּ מִנֵּיהּ. בְּאֲתַר דְּאִית בֵּיהּ רְשִׁימִין דְּאַתְוָון כֻּלְהוּ. מִתַּמָּן נַפְקָן.

much less can one know the En Sof, of which no trace can be found and to which thought cannot reach by any means. But from the midst of the impenetrable mystery, from the first descent of the En Sof there glimmers a faint undiscernible light like the point of a needle, the hidden recess of thought, which even yet is not knowable until there extends from it a light in a place where there is some imprint of letters, and from which they all issue.

בְּרֵישׁ כֹּלָּא. א רֵישָׁא וְסוֹפָא דְּכָל דַּרְגִּין. רְשִׁימוּ דְּאִתְרְשִׁים בֵּיהּ דַּרְגִּין כֻּלְהוּ. וְלָא אִקְרֵי אֶלָּא אֶחָד. לְאַחֲזָאָה דְּאַף עַל גַּב דְּאִית בֵּיהּ דִּיוּקְנִין סַגִּיאִין לָאו אִיהוּ אֶלָא חַד. וַדַּאי אִיהוּ אָת דְּעִלָּאִין וְתַתָּאִין תַּלְיָין בֵּיהּ.

First of all is Aleph, the beginning and end of all grades, that on which all the grades are imprinted and which yet is always called “one”, to show that although the Godhead contains many forms, it is still only one. This is the letter on which depend both the lower and the upper entities.

רֵאשִׁיתָא דְּאָלֶ”ף טְמִירוּ דְּרָזָא דְּמַחֲשָׁבָה עִלָּאָה. וְהַהוּא אִתְפַּשְׁטוּ דְּהַהוּא רָקִיעַ עִלָּאָה כֹּלָּא סָתִים בְּהַהוּא רֵישָׁא. בְּגִין דְּכַד נָפִיק א’ מֵהַאי רָקִיעַ בְּדִיּוּקְנָא דְּרָזָא דְּרִישָׁא דְּמַחֲשָׁבָה נַפְקָא. בְּהַהוּא אֶמְצָעִיתָא דְּאָלֶ”ף שִׁית דַּרְגִּין כְּלִילָן בֵּיהּ רָזָא דְּכֻלְהוּ חַיּוֹת טְמִירִין עִלָּאִין (ס”א דסליקן) (ס”א דתליין) מִגּוֹ מַחֲשָׁבָה.

The top point of the Aleph symbolises the hidden supernal thought, in which is contained potentially the extension of the supernal firmament. When Aleph issues from that firmament in a form symbolising the commencement of Thought, there issue in its middle bar six grades, corresponding to the hidden supernal Hayyoth which are suspended from the Thought.

חַד נְהִירוּ דְּנָהִיר וְאִתְגְּנִיז. דְהָא נְהִירוּ דְּאָת (ט) דִבְרֵאשִׁית (ס”א ב’ דבראשית). חוֹם הַיּוֹם דְּהֲוָה אַבְרָהָם יָתִיב פֶּתַח הָאֹהֶל דְּאִיהִי פִּתְחָא מִתַּתָּא לְעֵילָא. וְחוֹם הַיּוֹם נָהִיר עַל הַהוּא פִּתְחָא וְנָהֲרָא מִתַּמָּן.

One is the light which shone and was withdrawn. This is the “heat of the day” which Abraham felt when he was sitting at “the door of his tent”, the door which opens the way from below to above, and on which shone “the heat of the day”.

תִּנְיָנָא נְהִירוּ דְּאֲזִיל לְאִתְחַשְׁכָא לְעֵת פְּנוֹת עֶרֶב. רָזָא דִצְלוֹתָא דְיִצְחָק לְאַתְקָנָא הַאי דַרְגָא דִּכְתִיב, (בראשית כ״ד:ס״ג) וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עֶרֶב. אִסְתַּכְּלוּתָא דְּעֶרֶב וַחֲשׁוֹכָן כֻּלְהוּ לְגַבֵּיהּ. בְּהַאי פְּנוֹת עֶרֶב וְאִסְתַּכַּל נ”א אִסְתְּחָן יַעֲקֹב בְּהַהוּא מְמַנָּא דְעֵשָׂו.

A second light is that which fades away at eventide, to restore which was the object of Isaac’s prayer, as it is written, “Isaac went forth into the field to meditate at eventide” (Gen. 24, 63).

תְּלִיתָאָה נְהִירוּ דְּכָלִיל תְּרֵין אִלֵין. נְהִירוּ דְּנָהִיר בְּאַסְוָותָא. רָזָא דִּכְתִיב בְּיַעֲקֹב (בראשית לכ) וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ וְגו’. וַדַּאי כַּד אִתְכְּלִיל בְּהַהוּא פְּנוֹת עֶרֶב. מִכָּאן וּלְהָלְאָה וְהוּא צוֹלֵעַ עַל יְרֵכוֹ. דָּא אִיהוּ נְצַח יִשְׂרָאֵל.

A third light is that which combines these other two, and shines for healing, and it is hinted at in the verse which says of Jacob that “the sun rose upon him, etc.” (Gen. 32, 32). Of a surety it was after he had attained the degree of “eventide”. From this point he was “halting on his thigh”, i.e. he attained imperfectly to the conception of the “strength (Nezah) of Israel”.

עַל יְרֵכוֹ יְרֵכוֹ כְּתִיב וְלא יְרֵכָיו, דָּא דַרְגָא רְבִיעָאָה. דְּלָא (קעא א) אִתְנַבֵּי בַּר נָשׁ מִתַּמָּן עַד דְּאֲתָא שְׁמוּאֵל, וְעֲלֵיהּ כְּתִיב, (שמואל א טו) וְגַם נֵצַח יִשְׂרָאֵל וְגו’, כְּדֵין אִתְקַן דְּהֲוָה חָלְשָׁא מִכַּד אִסְתַּכֵּן יַעֲקֹב אָבִינוּ בִּמְמַנָּא דְעֵשָׂו.

It is written “on his thigh” and not “on his thighs”; this is the fourth degree, by which no prophet was inspired till Samuel came, of whom it is written, “and also the strength (Nezah) of Israel, etc.” (I Sam. 15, 29). Thus he restored to its pristine strength that which was weak from the time that Jacob was injured by the guardian angel of Esau.

(תקונים כ”ה) וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ כַּד אֲתָא לְגַבֵּי דְיַעֲקֹב נְטַל תּוּקְפָא מֵהַהוּא פְּנוֹת עֶרֶב בְּדִינָא תַּקִּיפָא. וְיַעֲקֹב הֲוָה אִתְכְּלִיל בֵּיהּ וְלָא יָכִיל לֵיהּ. וַיַּרְא כִּי לא יָכוֹל לוֹ וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ. נָטַל תּוּקְפָא דְדִינָא מִתַּמָּן. בְּגִין (קמו א, קסו א, קעא א) דְּיַרְכָא אִיהוּ לְבַר מִגּוּפָא. דְּיַעֲקֹב גּוּפָא הֲוָה, וְגוּפֵּיהּ הֲוָה כָּלִיל בְּרָזָא דִתְרֵין דַּרְגִּין בְּרָזָא דְאִקְרֵי אָדָם. כֵּיוָן דְּנָטַל תּוּקְפָא לְבַר מִגּוּפָא, מִיָּד וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב.

“He touched the hollow of his thigh.” When he came to Jacob, he derived strength from that “eventide” which is associated with the attribute of stern justice. Jacob, however, being embraced in that grade, was proof against him. “He saw that he could not prevail against him and he touched the hollow of his thigh.” He found a weak spot in the thigh, because that is outside of the trunk, which is the symbolical name of Jacob, whose body was therefore under the protection of two degrees symbolised by the name “man”. So when the angel found a point of attack outside the trunk, straightway “the hollow of Jacob’s thigh sank”,

וְלָא אִתְנַבֵּי בַּר נָשׁ מִתַּמָּן עַד דְּאֲתָא שְׁמוּאֵל. וְעַל דָּא נֶצַח יִשְׂרָאֵל כְּתִיב בֵּיהּ כִּי לא אָדָם הוּא. יְהוֹשֻׁעַ אִתְנַבֵּי מֵהוֹדוֹ שֶׁל משֶׁה דִּכְתִיב (במדבר כ״ז:כ׳) וְנָתַתָּ מֵהוֹדְךָ עָלָיו. הוֹד. וְדָא דַרְגָא חֲמִישָׁאָה. נְצַח יַרְכָא שְׂמָאלָא דְּיַעֲקֹב. וּבְגִין כַּךְ אֲתָא דָוִד וְכָלִיל לֵיהּ בְּיָמִינָא דִּכְתִיב, (תהילים ט״ז:י״א) נְעִימוֹת בִּימִינְךָ נְצַח. יְמִינְךָ לָא כְּתִיב אֶלָּא בִּימִינְךָ.

and no man received prophetic inspiration from that source till Samuel came. Joshua derived prophetic inspiration from the majesty of Moses, as it is written, “thou shalt confer of thy majesty upon him” (Num. 27, 20); this, then, is the fifth grade. Nezah is the left thigh, the grade of Jacob, and therefore David came and united it with the right, as it is written, “bliss in thy right hand is Nezah״.

מַאי טַעְמָא אִתְחַלַּשׁ יַרְכָא דְּיַעֲקֹב, בְּגִין דְּאִתְקָרַב בֵּיהּ סְטַר מְסָאָבָא וְנָקִיט תּוּקְפָא מִנֵּיהּ וְאִתְעַכֵּב עַד שְׁמוּאֵל, וְעַל דָּא (שמות קיא ע”א) אֲתָא לְאַדְכָּרָא דְּדָא אִיהוּ יַרְכָא דְּיִשְׂרָאֵל דִּכְתִיב וְגַם נֶצַח יִשְׂרָאֵל. וְעַל דָּא כָּל מִילוֹי הֲווּ בְּדִינָא בְּשֵׁירוּתָא וּבְסוֹפָא.

The reason why Jacob’s thigh was weak was because the side of impurity touched it and deprived it of its strength; and it remained weak till the time of Samuel. Hence Samuel spoke of the Nezah of Israel; and hence, too, he spoke always with severity.

וְתוּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כָּלִיל לֵיהּ לְבָתַר בְּהוֹד. אֵימָתַי לְבָתַר דְּמָשַׁח מַלְכִין. וְעַל דָּא שָׁקִיל אִיהוּ (תרומה קמח ע”א) כְּמשֶׁה וְאַהֲרֹן. מַה מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בִּתְרֵין סִטְרִין דִּלְעֵילָא, אַף הוּא לְתַתָּא כְּגַוְונָא דְּאִנּוּן תְּרֵין סִטְרֵי. וּמָאן אִנּוּן. נֶצַח וְהוֹד. כְּגַוְונָא דְמשֶׁה וְאַהֲרֹן דִּלְעֵילָא. וְכֻלְהוּ דַּרְגִין אֲחִידָן דָּא בְּדָא דִּכְתִיב, (תהילים צ״ט:ו׳) משֶׁה וְאַהֲרֹן בְּכֹהֲנָיו וּשְׁמוּאֵל בְּקוֹרְאֵי שְׁמוֹ. דְּהָא שִׁית סִטְרִין אִתְכְּלִילוּ וְאֲחִידָן דָּא בְּדָא.

Later, however, God brought him under the aegis of Hod, after he had anointed kings. On this account he is ranked with Moses and Aaron, since he combined two lower grades, as they combined two upper grades, though all the grades are linked with one another.

Bereshit, Chapter 13

כְּמָה דְּאִלֵּין אֲחִידָן משֶׁה וְאַהֲרֹן וּשְׁמוּאֵל, אוּף הָכִי אֲחִידָן (ס”א דא בדא) יַעֲקֹב משֶׁה וְיוֹסֵף. יַעֲקֹב מָארֵיהּ דְּבֵיתָא. מִית יַעֲקֹב נְטַל משֶׁה בֵּיתָא וּמַנֵּי לָהּ בְּחַיָּיו. יוֹסֵף עַל יְדֵי דְּיַעֲקֹב וּמשֶׁה הֲוָה צַדִּיק. (ותרווייהו לא שמשו ביתא אלא ביוסף בגין דהוה צהק).

In the same manner that Moses and Aaron – are connected (to Samuel) so are Jacob and Moses connected to Joseph. Jacob was the owner of the house. When Jacob passed away, Moses gained control over the house during his lifetime. Joseph was righteous because of Jacob and Moses.

יַעֲקֹב בְּיוֹסֵף נָטַל בֵּיתָא דִּכְתִיב, (בראשית ל״ז:ב׳) אֵלֶּה תּוֹלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף. משֶׁה לָא שִׁמֵּשׁ בָּהּ עַד דְּנָטַל לֵיהּ לְיוֹסֵף. כַּד נָפְקַת שְׁכִינְתָּא מִן גָּלוּתָא לָא יָכִיל לְאִזְדַּוְוגָא בָּהּ אֶלָּא בְּיוֹסֵף דִּכְתִיב, (שמות י״ג:י״ט) וַיִּקַּח משֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ. אַמַּאי כְּתִיב עִמּוֹ. אֶלָא גּוּפָא לָא אִזְדַּוַוג בְּנוּקְבָא עַד דְּאִזְדַּוַּוג בַּהֲדֵי בְּרִית. וְעַל דָּא משֶׁה נָטַל לֵיהּ לְיוֹסֵף עִמֵּיהּ. כֵּיוָן דְּהֲוָה עִמֵּיהּ שִׁמֵּשׁ בְּנוּקְבָא כְּדְקָא יְאוּת. וּבְגִין כָּךְ יַעֲקֹב משֶׁה וְיוֹסֵף כְּחֲדָא אָזְלֵי.

Jacob took over the house through Joseph, as it is written: „These are the generations of Jacob Joseph” (Beresheet 37:2). Moses did not mate with her until he attained (the connection with) Joseph. When the Shechinah returned from the exile (Moshe) was able to unite with (the Shechinah) only through Joseph, as it is written: „And Moses took the bones of Joseph with him” (Shemot 13:19). Why is it written: „with him?” Because the body is not (fit) for mating with the female unless it unites with the covenant (i.e. Yesod). This is why Moses took Joseph with him. Because, since (Yosef) was (connected) with him, (Ze’er Anpin) could mate with this Female principle in the proper manner. Thus, Jacob, Moses and Joseph go together as one.

יַעֲקֹב מִית וְגוּפֵיהּ אָעֳלוּ לֵיהּ בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא. יוֹסֵף מִית גּוּפֵיהּ לָא אִתְקַּבַּר בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא אֶלָא גַרְמוֹי. משֶׁה (מית) לָא הַאי וְלָא הַאי. אַמַּאי. אֶלָּא יַעֲקֹב בַּעֲלָהּ קַדְמָאָה דְּמַטְרוֹנִיתָא הֲוָה. מִית יַעֲקֹב אִזְדַּוְוגָא בֵּיהּ בְּמשֶׁה. וּבְעוֹד דְּהֲוָה משֶׁה בְּהַאי עָלְמָא מָנֵי לָהּ כְּדְקָא יְאוּת וְאִיהוּ הֲוָה בַּעֲלָהּ תִּנְיָינָא.

When Jacob died, his body was buried in the Holy Land; but when Joseph died, only his bones were buried in the Holy Land. For Moses, no part of his body was buried in the Holy Land. Because Jacob was the first husband of the Queen, but after Jacob died, (the female principle) mated with (the internal aspect of Ze’er Anpin, which is called) Moses. As long as Moses was in this world, he visited her, as was proper. He became the second husband.

יַעֲקֹב אָעִילוּ לֵיהּ לְאַרְעָא קַדִּישָׁא גּוּפֵיהּ שְׁלִים בְּגִין דְּאִיהוּ גוּפָא. יוֹסֵף גַּרְמוֹי וְלָא גּוּפֵיהּ בְּגִין דְּגָרְמִין אִנּוּן חַיָּילִין וּמַשִּׁרְיָין דִּלְעֵילָא וְכֻלְהוּ נַפְקֵי מֵהַהוּא צַדִּיק. וְצַדִּיק צְבָאוֹת אִקְרֵי. מַאי טַעְמָא, בְּגִין דְּכָל צְבָאוֹת וּמַשִּׁרְיָין עִלָּאִין מִנֵּיהּ נָפְקִין. וְעַל דָּא גַּרְמוֹי דְּאִנּוּן צְבָאוֹת אָעֳלוּ בְּאַרְעָא.

They carried Jacob to the Holy Land in his entire body, because he is the body. But for Joseph, only his bones and not his body. Why? Because the bones are the hosts and legions of above and they all emerge from that Righteousness. (Yosef) the Righteous was called by the name Tzva’ot (Eng. 'hosts’). Why? Because all the hosts and legions above emerge from him. Because of this, the bones, which are the hosts, were taken to the Holy Land.

משֶׁה הֲוָה לְבַר וְלָא עָאל תַּמָּן לָא גוּפֵיהּ וְלָא גַרְמוֹי אֶלָּא אָעֳלַת שְׁכִינְתָּא בְּאַרְעָא. בָּתַר דְּמִית משֶׁה וְאִתְהַדְּרַת לְבַעֲלָהּ קַדְמָאָה וַדַּאי אִיהוּ יַעֲקֹב. מִכָּאן נוּקְבָא דְּאִתְנְסֵיבַת בִּתְרֵין, בְּהַהוּא עָלְמָא אֲהַדְּרַת לְקַדְמָאָה. משֶׁה הֲוָה לְבַר כֵּיוָן דְּבַעֲלָהּ קַדְמָאָה הֲוָה בְּאַרְעָא.

Moses remained outside (the Holy Land). Neither his body nor his bones entered. Instead, the Shechinah entered the Holy Land after Moses had died and returned to her first husband, who was Jacob. From this, (we learn that if) a woman is married to two men (in this world), she shall return, after her demise, to her first husband in the World to Come. Because Jacob, her first husband, was in the Holy Land Moses was (buried) outside.

משֶׁה זָכָה בְּחַיָּיו מַה דְּלָא זָכָה בֵּיהּ יַעֲקֹב. יַעֲקֹב שִׁמֵּשׁ בָּהּ בְּהַהוּא עָלְמָא, משֶׁה בְּהַאי עָלְמָא. וְאִי תֵימָא דִּגְרִיעוּ דְּמשֶׁה הֲוָה. לָאו הָכִי. אֶלָא כַּד נַפְקֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם מִסִּטְרָא דְיוֹבְלָא הֲוָה. וְכָל אִנּוּן שִׁתִּין רַבְרְבָן מֵעָלְמָא עִלָּאָה הֲווּ. וּבְהַהוּא דִיוּקְנָא אָזְלוּ בְּמַדְבְּרָא וְחַד מִנְהוֹן לָא עָאלוּ בְאַרְעָא. אֶלָּא בְּנֵיהוֹן תּוֹלָדִין דִּלְהוֹן כְּדְקָא חָזֵי דְּאִנּוּן תִּקּוּנָא דְסִיהֲרָא. וְכָל עוֹבָדֵי אַרְעָא תִּקּוּנָא דְסִיהֲרָא הֲוָה.

Moses merited during his lifetime what Jacob did not merit (because) Jacob mated – in the other world (only after his death). Moses (caused this mating to occur) in this world, (but not after his death). You might say that this was a disadvantage for Moses, but that is not so. Why? Because when The Children of Yisrael left Egypt, their redemption came from the aspect of Jubilee. All the 600,000 people came from the supernal world. In that image, they traveled through the wilderness and none of them entered the Holy Land. 1. Only the children born (to the generation of the wilderness), as it should be, because they (belonged to) the completion of the moon. Hence, all the laborers of the land (affect) the building of the moon.

משֶׁה שִׁמֵּשׁ בְּסִיהֲרָא בְּעוֹד דְּאִיהוּ בְּגוּפָא וּמַנֵּי לָהּ לִרְעוּתֵיהּ. כַּד אִתְפַּטַּר מֵהַאי עָלְמָא סָלִיק בִּסְלִיקוּ עִלָּאָה בְּרוּחָא קַדִּישָׁא וְאִתְהַדַּר בְּרוּחָא לְיוֹבְלָא עִלָאָה וְתַמָּן אִתְדַּבְּקוּ בְּאִנּוּן שִׁיתִּין רִבּוֹא דְּהֲווּ דִּילֵיהּ. מַה דְּלָא הֲוָה כֵּן לְיַעֲקֹב דְּהוּא אִתְהַדַּר בְּרוּחָא לְגוֹ שְׁמִטָּה מַה דְּלָא הֲוָה כֵּן בְּחַיָּיו (בגין) כֵּיוָן דְּבֵיתָא אָחֳרָא הֲוָה לֵיהּ.

Moses mated with the moon while he was still enclothed in a body. He had full control over her. When he passed from this world, his sacred spirit ascended high and the spirit returned to the supernal Jubilee. There, (Moshe) cleaved to 600,000, which belonged to him. This is something that did not happen to Jacob; his spirit returned to the Sabbatical year. This did not happen as long as he was alive, because in his lifetime he had a different house.

וְאַרְעָא קַדִּישָׁא בְּתִקּוּנָא (דעלמא נ”א דלתתא) אִתְתַּקָּנַת בְּחֵילָא דִּלְעֵילָא. וְעַל דָּא לָא אִתְחֲזוּן לְמֶהוֵי כֻּלְהוּ כְּחֲדָא. אִנּוּן דְּעָלְמָא עִלָּאָה הֲווּ בִּלְחוֹדַיְיהוּ כֻּלְהוּ בְּרוּחָא. וְאִנּוּן דְּעָלְמָא תַּתָּאָה הֲווּ בִּלְחוֹדַיְיהוּ כֻּלְהוּ בְּגוּפָא. וְלָא אִתְחֲזוּן לְמֶהֱוֵי אִלֵּין וְאִלֵּין גּוֹ סִיהֲרָא. אֶלָא אִלֵּין גּוֹ סִיהֲרָא. וְאִלֵּין לְבַר. לְנַהֲרָא אִלֵּין מִגּוֹ אִלֵּין.

The lowest grade in the Holy Land is completed by the power of the upper. Because of this, it is impossible for them all to be together. Because those from the supernal world all comprise the aspect of the spirit alone. And those from the lower world are the aspect of the body. It is not proper for all of these to be combined within the moon. So the former should be inside the moon and the latter outside, each receives illumination from the other.

וְכֻלְהוּ דְּעָאלוּ בְּאַרְעָא דִּיוּקְנָא דְקַדְמָאֵי הֲווּ. וְלָא הֲווּ בִּסְלִיקוּ עִלָּאָה כַּוָּותַיְיהוּ. בְּגִין דְּלָא יְהֵא דָרָא וְלָא הֲוָה מִקַּדְמַת דְּנָא כְּאִנּוּן קַדְמָאֵי דְּאִתְחַזְּיָא לְהוֹן זִיו יְקָרָא דְמָארֵיהוֹן אַפִּין בְּאַפִּין.

All those who entered the Land had only the image of the first ones but they did not reach that supernal level as the first ones did. Why? Because there will be no generation, and there never was, such as those first ones to whom the brilliance of the glory of their Master was revealed face to face.

יַעֲקֹב שִׁמֵּשׁ בִּנְשׁוֹי בְּגוּפָא. לְבָתַר אִתְדָּבַּק רוּחָא בְּרוּחָא. משֶׁה אִתְפְּרַשׁ מֵאִתְּתֵיהּ וְשִׁמֵּשׁ כַּד אִיהוּ בְּגוּפָא בְּהַהוּא רוּחָא קַדִּישָׁא. לְבָתַר אִתְדָּבַּק רוּחָא בְּרוּחָא עִלָּאָה טְמִירָא דִלְעֵילָא. וְכָל דַּרְגִּין הֲווּ מִתְדַּבְּקָן כֻּלְהוּ כְּחֲדָא. רוּחָא דְמשֶׁה דְּיוֹבְלָא אִיהוּ גּוּפֵיהּ דִּשְׁמִטָּה. רוּחָא דְיַעֲקֹב לְאִתְדַּבְּקָא בִּשְׁמִטָּה, גּוּפֵיהּ דִּנְשׁוֹי הֲוָה בְּהַאי עָלְמָא.

Jacob mated with his wives in his lifetime with his body. After (his death), his spirit cleaved to the spirit. However, Moses separated himself from his wife and cleaved to the Holy Spirit while he was still enclothed in his body. After, his spirit cleaved to the concealed and supernal spirit, and all the grades were united and shone as one. The spirit of Moses came from the Jubilee and his body came from the Sabbatical year. The spirit of Jacob cleaved to the Sabbatical year, while his body belonged to his wives in this world.

כָּל אִנּוּן נְהוֹרִין עִלָּאִין בְּדִיוּקְנָא דִּלְהוֹן לְתַתָּא בְּאַרְעָא (נ”א בדיוקנא דלהון לתתא מנהון בדיוקנא דלהון לתתא בארעא) וְכֻלְהוּ תַּלְיָין בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם. הָכָא רָזָא דִתְרֵין שְׁמָהָן כְּלִילָן כְּחֲדָא וְשִׁכְלוּלָא דִּלְהוֹן תְּלָתָא וְאִתְהַדְּרָן לְחַד דָּא לָקֳבֵל דָּא. וְאִיהוּ שְׁמָא גְלִיפָא מְחַקְּקָא כְּלִילָן בְּהַאי בְּרָזָא דִמְהֵימְנוּתָא:

All those supernal lights exist in their image below-some of them in their image below upon the earth; but in themselves they are all suspended in the “firmament of the heaven”. Here is the secret of two names combined which are completed by a third and become one again.

Bereshit, Chapter 14

וַיֹּאמֶר אֱלהִים נַעֲשֶׂה אָדָם (תהילים כ״ה:י״ד) סוֹד יְיָ לִירֵאָיו וְגו’ פָּתַח הַהוּא סָבָא דְסָבִין וְאָמַר, שִׁמְעוֹן שִׁמְעוֹן מָאן הוּא דְּאָמַר וַיֹּאמֶר אֱלהִים נַעֲשֶׂה אָדָם. (ויאמר אלהים) מַאי נִיהוּ הָכָא הַאי אֱלֹהִים. אַדְהָכִי פָּרַח הַהוּא סָבָא דְסָבִין וְלָא חָמָא לֵיהּ. וּכְמָה דִשְׁמַע רִבִּי שִׁמְעוֹן דְּהֲוָה קָרֵי לֵיהּ שִׁמְעוֹן וְלָא רִבִּי שִׁמְעוֹן, אָמַר לְחַבְרוֹי וַדַּאי הַאי הוּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּאִתְּמַר בֵּיהּ (דניאל ז׳:ט׳) וְעַתִּיק יוֹמִין יָתִיב. הָא כְּעַן אִיהוּ שַׁעֲתָא לְמִפְתַּח בְּהַאי רָזָא. דְּוַדַּאי הָכָא אִית רָזָא דְּלָא אִתְיְהִיב רְשׁוּ לְאִתְגַּלְיָא. וּכְעָן מַשְׁמַע דִּרְשׁוּתָא אִתְיְהִיב לְאִתְגַּלְּיָא.

AND GOD SAID, LET US MAKE MAN. It is written, “The secret of the Lord is to them that fear him” (Ps. 25, 14). That most reverend Elder opened an exposition of this verse by saying ‘Simeon Simeon, who is it that said: “Let us make man?” Who is this Elohim?’ With these words the most reverend Elder vanished before anyone saw him. R. Simeon, hearing that he had called him plain “Simeon”, and not “Rabbi Simeon”, said to his colleagues: ‘Of a surety this is the Holy One, blessed be He, of whom it is written: “And the Ancient of days was seated” (Dan. 7, 9). Truly now is the time to expound this mystery, because certainly there is here a mystery which hitherto it was not permitted to divulge, but now we perceive that permission is given.’

פָּתַח וְאָמַר לְמַלְכָּא דְּהֲוָה לֵיהּ כַּמָּה בִּנְיָינִין לְמִבְנֵי. וְהֲוָה לֵיהּ אוּמָנָא. וְהַהוּא אוּמָנָא לָא הֲוָה עֲבַד מִדָּעַם אֶלָּא מֵרְשׁוּ דְמַלְכָּא כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (משלי ח׳:ל׳) וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן. מַלְכָּא וַדַּאי אִיהוּ חָכְמָה עִלָּאָה לְעֵילָא. וְעַמּוּדָא דְאֶמְצָעִיתָא (איהו) מַלְכָּא לְתַתָּא. אֱלֹהִים אוּמָנָא לְעֵילָא וְדָא אִימָא עִלָּאָה. אֱלהִים אוּמָנָא לְתַתָּא וְדָא שְׁכִינְתָּא (תקונים ע”ב דף צ”ז א) דִלְתַתָּא.

He then proceeded: ‘We must picture a king who wanted several buildings to be erected, and who had an architect in his service who did nothing save with his consent. The king is the supernal Wisdom above, the Central Column being the king below: Elohim is the architect above, being as such the supernal Mother, and Elohim is also the architect below, being as such the Divine Presence (Shekinah) of the lower world.

וְאִתְּתָא לֵית לָהּ רְשׁוּ לְמֶעְבַּד מִדָּעַם בְּלָא רְשׁוּת בַּעֲלָהּ. וְכָל בִּנְיָינִין דְּהֲווּ בְּאֹרַח אֲצִילוּתָא הֲוָה אָמַר אַבָּ”א בְּאֲמִירָה לְגַבֵּי אִמָּ”א יְהֵא כְּדֵין וּכְדֵין, וּמִיָּד הֲוָה. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר וַיֹּאמֶר אֱלהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר. וַיֹּאמֶר הֲוָה אָמַר לֵאלהִים, יְהִי אוֹר. מָארֵי דְבִנְיָינָא אִיהוּ אוֹמֵר וְאוּמָנָא עָבִיד מִיָּד. וְהָכִי כָּל בִּנְיָינִין בְּאֹרַח אֲצִילוּתָא הֲוָה אָמַר יְהִי רָקִיעַ, יְהִי מְאֹרֹת, וְכֹלָּא אִתְעֲבִיד מִיָּד.

Now a woman may not do anything without the consent of her husband. When he desired anything built in the way of emanation (aziluth), the Father said to the Mother by means of the Word (amirah), “let it be so and so”, and straightway it was so, as it is written, “And he said, Elohim, let there be light, and there was light”: i.e. one said to Elohim, let there be light: the master of the building gave the order, and the architect carried it out immediately; and so with all that was constructed in the way of emanation.

כַּד מָטָא לְעָלְמָא דְּפִּרוּדָא דְּאִיהוּ עוֹלָם הַנִּבְדָּלִים, אָמַר אוּמָנָא לְמָארֵי בִּנְיָינָא נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ. אָמַר מָארֵי בִּנְיָינָא וַדַּאי טַב הוּא לְמֶעְבַּד לֵיהּ. אֲבָל עָתִיד הוּא לְמֶחֱטֵי קַמָּךְ בְּגִין דְּאִיהוּ כְּסִיל הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (משלי י׳:א׳) בֵּן חָכָם יְשַׂמַּח אָב וּבֵן כְּסִיל תּוּגַת אִמּוֹ.

When he came to the “world of separation”, which is the sphere of individual beings, the architect said to the master of the building: “Let us make man in our image, according to our likeness.” Said the master of the building: “Truly, it is well that he should be made, but he will one day sin before thee, because he is foolish: so it is written, ‘A wise son rejoiceth his father, and a foolish son is a heaviness to his mother’ (Prov. 10, 1).”

אִיהִי אָמְרָה בָּתַר דְּחוֹבֵיהּ תַּלְיָא בְּאִמָּ”א וְלָא בְּאַבָּ”א אֲנָא בָּעִינָא לְמִבְרֵי לֵיהּ בְּדִיּוּקְנָא דִילִי. הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ וְלָא בָּעָא לְאִשְׁתַּתָּפָא בֵּיהּ אַבָּ”א.

She replied: “Since his guilt is referred to the mother and not the father, I desire to create him in my likeness.” Hence it is written, “And Elohim created man in his image”, the Father not being willing to share in his creation.

בְּזִמְנָא דְּחָב מַה כְּתִיב (ישעיהו נ׳:א׳) וּבְפִשְׁעֵכֶם שֻׁלְחָה אִמְּכֶם. אָמַר מַלְכָּא לְאִמָּ”א וְלָא אֲמָרִית לָךְ דְּעֲתִיד הוּא לְמֶחטֵי. בְּהַהוּא זִמְנָא תָּרִיךְ לֵיהּ וְתָרִיךְ אִמָּא עִמֵּיהּ. וּבְגִין דָּא כְּתִיב, (משלי י׳:א׳) בֵּן חָכָם יְשַׂמַּח אָב וּבֵן כְּסִיל תּוּגַת אִמּוֹ. בֵּן חָכָם, דָּא אָדָם דְּאִיהוּ בְּאֹרַח אֲצִילוּת. וּבֵן כְּסִיל, דָּא אָדָם דִּבְרִיאָה.

Thus in reference to his sin it is written, “and through your transgression your Mother is dismissed” (Is. 50, 1). Said the king to the mother, “Did I not tell thee that he was destined to sin?” At that time he drove him out and drove out his mother with him; and so it is written, “A wise son rejoiceth his father and a foolish son is the heaviness of his mother.” The wise son is Man formed by emanation, and the foolish son is man formed by creation (beriah).

קָמוּ כֻּלְהוּ חַבְרַיָיא וְאָמְרוּ רִבִּי רִבִּי, וְכִי אִית פִּירוּדָא בֵּין אַבָּ”א וְאִמָּ”א דְּמִסִּטְרָא דְּאַבָּ”א אִיהוּ בְּאֹרַח אֲצִילוּת וּמִסִּטְרָא דְּאִימָּ”א בַּבְּרִיאָה. אָמַר לוֹן חַבְרַיָּיא חַבְרַיָּיא לָאו הָכִי הוּא, דְּהָא אָדָם דְּאֲצִילוּתָא דְּכַר וְנוּקְבָא הֲוָה מִסִּטְרָא דְּאַבָּא וְאִמָּ”א. וְדָא אִיהוּ וַיֹּאמֶר אֱלהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר. יְהִי אוֹר מִסִּטְרָא דְאַבָּא, וַיְהִי אוֹר מִסִּטְרָא דְאִמָּ”א. וְדָא אִיהוּ אָדָם דוּ פַּרְצוּפִין.

The colleagues here interrupted and said, ‘Rabbi, Rabbi, is there such a division between Father and Mother that from the side of the Father Man has been formed in the way of emanation, and from the side of the Mother in the way of creation?’ He replied, ‘My friends, it is not so, since the Man of emanation was both male and female, from the side of both Father and Mother, and that is why it says, “And God said, Let there be light, and there was light”: “let there be light” from the side of the Father, “and there was light” from the side of the Mother; and this is the man “of two faces”.’

אֲבָל לְהַאי לֵית בֵּיהּ צֶלֶם וּדְמוּת. אֶלָּא אִמָּא עִלָּאָה הֲוָה לֵיהּ חַד כִּנּוּ”י דְּסָלִיק לְחוּשְׁבַּן אֱלֹהִים. וְהַהוּא כִּנּוּי אִיהוּ אוֹר וְחשֶׁךְ. וּבְגִין הַהוּא חשֶׁךְ דְּהֲוָה בְּהַהוּא כִּנּוּי, אָמַר אַבָּא דְּעֲתִיד לְמֶחטֵי לְאָדָם דְאֲצִילוּת (נ”א דבריאה) דְּאִיהוּ אוֹר לְבוּשׁ עִלָּאָ”ה (נ”א עליון).

This “man” has no “image and likeness”. Only the supernal Mother had a name combining light and darkness-light, which was the supernal vestment and which God created on the first day and then stored away for the righteous, and darkness, which was created on the first day for the wicked.

וְהַאי אִיהוּ אוֹר דְּבָּרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּיוֹם רִאשׁוֹן דִּגְנָזוֹ לְצַדִּיקַיָּיא. וְהַהוּא חשֶׁךְ דְּאִתְבְּרֵי בְּיוֹמָא קַדְמָאָה לְרַשִּׁיעַיָּיא כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (שמואל א ב׳:ט׳) וּרְשָׁעִים בַּחשֶׁךְ יִדַּמּוּ, וּבְגִין הַהוּא חשֶׁךְ דְּהֲוָה עָתִיד לְמֶחטֵי לְהַהוּא אוֹר, לָא בָּעָא אַבָּא לְאִשְׁתַּתָּפָא בֵּיהּ. וּבְגִין דָּא אָמַר נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ הַהוּא אוֹר. כִּדְמוּתֵנוּ הַהוּא חשֶׁךְ דְּאִיהוּ לְבוּשָׁא לָאוֹר. כְּגַוְונָא דְגוּפָא דְּאִיהוּ לְבוּשָׁא לְנִשְׁמְתָא הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (איוב י׳:י״א) עוֹר וּבָשָׂר תַּלְבִּישֵׁנִי. חָדוּ כֻּלְהוּ וְאָמְרוּ זַכָּאָה חוּלְקָנָא דְּזָכִינָא לְמִשְׁמַע מִלִּין דְּלָא אִשְׁתְּמָעוּ עַד כְּעָן.

On account of the darkness, which was destined to sin against the light, the Father was not willing to share in man’s creation, and therefore the Mother said: “let us make man in our image after our likeness”. “In our image” corresponds to light, “after our likeness”, to darkness, which is a vestment to light in the same way that the body is a vestment to the soul, as it is written, “Thou didst clothe me with skin and flesh.” ‘He then paused, and all the colleagues rejoiced and said: “Happy is our lot that we have been privileged to hear things which were never disclosed till now.’

Bereshit, Chapter 15

פָּתַח עוֹד רִבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר (דברים ל״ב:ל״ט) רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי וְגו’. אָמַר חַבְרַיָּיא שִׁמְעוּ מִלִּין עַתִּיקִין דְּבָּעֵינָא לְגַלָּאָה בָּתַר דְּאִתְיְהִיב רְשׁוּ עִלָּאָה לְמֵימַר. מַאי נִיהוּ דְּאָמַר רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא. אֶלָּא דָּא הוּא עִילַּת עַל כָּל עִלָּאִין. הַהוּא דְּאִתְקְרֵי עִלַּת הָעִלּוֹת עִלַּת מֵאִלֵּין עִלּוֹת. דְּלָא יַעֲבִיד חַד מֵאִלֵּין עִלּוֹת שׁוּם עוֹבָדָא עַד דְּנָטִיל רְשׁוּת מֵהַהוּא דְּעֲלֵיהּ. כְּמָה דְאוֹקִימְנָא לְעֵילָא בְּנַעֲשֶׂה אָדָם.

R. Simeon then proceeded, taking as his text: See now that I, I am he, and Elohim is not with me, etc. (Deut. 32, 39). He said: ‘Friends, here are some profound mysteries which I desire to reveal to you now that permission has been given to utter them. Who is it that says, “See now that I, I am he”? This is the Cause which is above all those on high, that which is called the Cause of causes. It is above those other causes, since none of those causes does anything till it obtains permission from that which is above it, as we pointed out above in respect to the expression, “Let us make man”.’

נַעֲשֶׂה וַדַּאי. עַל תְּרֵין אִתְּמָר. דְּאָמַר דָּא לְהַהוּא דִלְעֵילָא מִינֵּיהּ נַעֲשֶׂה. וְלָא עָבִיד מִדָּעַם אֶלָא בִּרְשׁוּ וַאֲמִירָה מֵהַהוּא דִלְעֵילָא מִינֵּיהּ. וְהַהוּא דִּלְעֵילָא מִנֵּיהּ לָא עָבִיד מִדָּעַם עַד דְּנָטִיל עֵצָה מֵחַבְרֵיהּ. אֲבָל הַהוּא דְאִתְקְרֵי עִלַּת עַל כָּל עִלּוֹת דְּלֵית לְעֵילָא מִנֵּיהּ וְלָא לְתַתָּא שָׁוְה לֵיהּ. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (ישעיהו מ׳:כ״ה) וְאֶל מִי תְדַמְיוּנִי וְאֶשְׁוֶה יֹאמַר קָדוֹשׁ. אָמַר רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי, דְּנָטִיל עֵצָה מִנֵּיהּ. כְּגַוְונָא דְהַהוּא דְּאָמַר וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם.

“Us” certainly refers to two, of which one said to the other above it, “let us make”, nor did it do anything save with the permission and direction of the one above it, while the one above did nothing without consulting its colleague. But that which is called “the Cause above all causes”, which has no superior or even equal, as it is written, “To whom shall ye liken me, that I should be equal?” (Is. 40, 25), said, “See now that I, I am he, and Elohim is not with me”, from whom he should take counsel, like that of which it is written, “and God said, Let us make man”.’

קָמוּ כֻּלְהוּ חַבְרַיָּיא וְאָמְרוּ רִבִּי הַב לָנָא רְשׁוּ לְמַלָּלָא בְּהַאי אֲתַר. אָמְרוּ וְהָא לָא אוֹקְמַת לְעֵילָא דְּעִלוֹת הָעִלּוֹת אָמַר לְכת”ר נַעֲשֶׂה אָדָם. אָמַר לוֹן הֲווּ שְׁמָעִין אוּדְנַיְיכוּ מַה דְּפוּמְכוֹן מְמַלְּלָן. וְהָא לָא אֲמָרִית לְכוּ הַשְׁתָּא דְּאִית דְּאִתְקְרֵי עִלַּת הָעִלּוֹת וְלָאו אִיהוּ הַהוּא דְאִתְקְרֵי עִלַּת עַל כָּל עִלּוֹת. דְּלְעִלַּת עַל כָּל עִלּוֹת לֵית לֵיהּ תִּנְיָינָא דְּנָטִיל עֵצָה מִנֵּיהּ דְּאִיהוּ יָחִיד קֳדָם כֹּלָּא וְלֵית לֵיהּ שׁוּתָּפָא.

The colleagues here interrupted him and said, ‘Rabbi, allow us to make a remark. Did you not state above that the Cause of causes said to the Sefirah Kether, “Let us make man”?’ He answered, ‘You do not listen to what you are saying. There is something that is called “Cause of causes”, but that is not the “Cause above all causes” which I mentioned, which has no colleague of which it should take counsel, for it is unique, prior to all, and has no partner.

וּבְגִין דָּא אָמַר רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי דְּנָטִיל עֵצָה מִנֵּיהּ, דְּלָא אִית לֵיהּ תִּנְיָינָא וְלָא שׁוּתָּפָא וְלָאו חוּשְׁבְּנָא. דְּאִית אֶחָד בְּשִׁתּוּף כְּגוֹן דְּכַר וְנוּקְבָא וְאִתְּמָר בְּהוֹן (ישעיה נא) כִּי אֶחָד קְרָאתִיו אֲבָל אִיהוּ חַד בְּלָא חוּשְׁבָּן וְלָא שִׁתּוּף. וּבְגִין דָּא אָמַר וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי. קָמוּ כֻּלְהוּ וְאִשְׁתַּטָּחוּ קַמֵּיהּ וְאָמְרוּ זַכָּאָה בַּר נָשׁ דְּמָארֵיהּ אִסְּתְּכַּם עִמֵּיהּ לְגַלָּאָה רָזִין טְמִירִין דְּלָא הֲווּ מִתְגַּלְּיָין לְמַלְאָכַיָּיא קַדִּישַׁיָּיא.

Therefore it says: “See now that I, I am he, and Elohim is not with me”, of which it should take counsel, since it has no colleague and no partner, nor even number, for there is a “one” which connotes combination, such as male and female, of whom it is written, “for I have called him one” (Is. 51, 2); but this is one without number and without combination, and therefore it is said: “and Elohim is not with me”.’ They all rose and prostrated themselves before him, saying, ‘happy the man whose Master agrees with him in the exposition of hidden mysteries which have not been revealed to the holy angels.’

אָמַר לוֹן חַבְרַיָּיא, אִית לָן לְאַשְׁלָמָא קְרָא, דְּכַמָּה רָזִין טְמִירִין אִית בְּהַאי קְרָא. (דברים ל״ב:ל״ט) אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה וְגו’ אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה בִּסְפִירָן. אֲחַיֶּה מִסִּטְרָא דְּיָמִינָא חַיֵּי. וּמִסִּטְרָא דִּשְׂמָאלָא מוֹתָא. וְאִי לָא אִסְתַּכְּמָן תַּרְוַיְיהוּ בְּעַמּוּדָא דְאֶמְצָעִיתָא לָא אִתְקְיַּים דִּינָא. דְּאִנּוּן בְּמוֹתַב תְּלָתָא כְּחֲדָא.

He proceeded: ‘Friends, we must expound the rest of the verse, since it contains many hidden mysteries. The next words are: I kill and make alive, etc. That is to say, through the Sefiroth on the right side I make alive, and through the Sefiroth on the left side I kill; but if the Central Column does not concur, sentence cannot be passed, since they form a court of three.

וּלְזִמְנִין אִסְתְּכָּמוּ תְּלָתָא לְמֶעְבַּד דִּינָא, וְיֵיתֵי יַ”ד (ימינא) דְּאִיהִי פְּשׁוּטָה לְקַבֵּל שָׁבִים דְּאִיהוּ ידו”ד יו”ד ה”א וא”ו ה”א. וְדָא שְׁכִינְתָּא אִתְקְרֵי יַד יָמִין מִסִּטְרָא דְּחֶסֶ”ד. יַד שְׂמֹאל מִסִּטְרָא דִגְבוּרָה. יַד ידו”ד מִסִּטְרָא דְעַמּוּדָא דְאֶמְצָעִיתָא. כַּד בַּר נָשׁ תָּב בִּתְיוּבְתָּא הַאי יַד שֵׁזִיב לֵיהּ מִן דִּינָא. אֲבָל כַּד דָּן עִלַּת עַל כָּל הָעִלּוֹת אִתְּמָר בֵּיהּ וְאֵין מִיָּדִי מַצִּיל.

Sometimes, even when they all three agree to condemn, there comes the right hand which is outstretched to receive those that repent; this is the Tetragrammaton, and it is also the Shekinah, which is called “right hand”, from the side of Hesed (kindness). When a man repents, this hand saves him from punishment. But when the Cause which is above all causes condemns, then “there is none that delivers from my hand”.’

וְעוֹד תְּלַת זִמְנִין אִתְּמָר בְּהַאי קְרָא אֲנִי אֲנִי אֲנִי. דְּאִית בְּהוֹן א’ א’ א’ י’ י’ י’. דְּאִתְרְמִיזוּ בְּיו”ד ה”י וא”ו ה”י, יו”ד ה”א וא”ו ה”א. וְאִית בְּהוֹן ג’ ווין ו’ ו’ ו’ וַ’אֲחַיֶּה וַ’אֲנִי וְ’אֵין דְּאִתְרְמִיזוּ בְּאִלֵּין שְׁמָהָן.

Furthermore, three times it has been said: „I” (Heb. ani), spelled with the letters Aleph-Nun-Yud. „I’s” in this verse have three times Aleph (in their beginning abd) three times Yud (in their ending). (The three Yud’s) are hinted at in (the combination of the Name, which adds up to 63): Yud-Vav-Dalet, Hei-Yud, Vav-Aleph-Vav, Hei-Yud. (The three Alephs are hinted at in Yud Hei Vav Hei, which adds up to 45): Yud-Vav-Dalet, Hei-Aleph, Vav-Aleph-Vav, Hei-Aleph. The verse contains three Vav’s (’and’) – „and I make alive…” „and I heal…” and „…and neither is…” They are also hinted at by these names.

וְעִם כָּל דָּא דְּהַאי קְרָא הָא אוּקְמוּהָ חַבְרַיָּיא לְגַבֵּי אֱלֹהִים אֲחֵרִים. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא, דָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ דְּאִתְּמָר בְּהוּ אֲנִי וָה”וֹ. וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי דָּא סמא”ל וְנָחָ”שׁ. אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה, אֲנִי אָמִית בִּשְׁכִינְתִּי לְמַאן דְּאִיהוּ חַיָּיב. וַאֲנִי אֲחַיֶּה בָּהּ לְמַאן דְּאִיהוּ זַכַּאי. וְאֵין מִיָּדִי מַצִיל דָּא יַ”ד ידו”ד דְּאִיהוּ יהו”ה, יו”ד ה”א וא”ו ה”א וְאִיהוּ כוז”ו במוכס”ז כוז”ו וְכֹלָּא קְשׁוֹט. אֲבָל מַה דְּאִתְּמָר לְעֵילָא עִלַּת עִלָּאָה דְּאִיהוּ עִלַּת עַל כָּל הָעִלּוֹת. וְהַאי רָזָא לָא אִתְמָסַר לְכָל חַכִּימָא וּנְבִיאָה (נ”א אבל מה דאתמר לעילא על עלאה דאיהו על העלות האי רזא לא אתמסר אלא לכל חכימא ונביאה).

Withal the colleagues explained the word Elohim in this verse as referring to other gods, and the words “I kill and make alive” as meaning “I kill with my Shekinah him who is guilty, and preserve by it him who is innocent.” What, however, has been said above concerning the Supreme Cause is a secret which has been transmitted only to wise men and prophets.

תָּא חֲזֵי כַּמָּה עִלּוֹת אִנּוּן סְתִימִין דְּאִנּוּן מִתְלַבְּשִׁין וְאִנּוּן מוּרְכָּבִין בִּסְפִירָן, וּסְפִירָן מֶרְכָּבָה לְגַבַּיְיהוּ, דְּאִנּוּן טְמִירִין מִמַּחֲשַׁבְתָּא דִּבְנֵי נְשָׁא, וְעֲלַיְיהוּ אִתְּמָר (קהלת ה׳:ז׳) כִּי גָּבוֹהַּ מֵעַל גָּבוֹהַּ שׁוֹמֵר וְגו’. נְהוֹרִין מְצוּחְצָחִין אִלֵּין עַל אִלֵּין. וְאִלֵּין דִּמְקַבְּלִין אִנּוּן חֲשׁוֹכִין מֵאָחֳרָנִין דְּעֲלַיְיהוּ דִּמְקַבְּלִין מִנַּיְיהוּ. וְעִלַּת (על כל) הָעִלּוֹת לֵית נְהוֹרָא קַיָּימָא קַמֵּיהּ דְּכָל נְהוֹרִין מִתְחַשְׁכָן קַמֵּיהּ.

See now how many hidden causes there are enveloped in the Sefiroth and, as it were, mounted on the Sefiroth, hidden from the comprehension of human beings: of them it is said, “for one higher than another watcheth” (Eccl. 5, 7). There are lights upon lights, one more clear than another, each one dark by comparison with the one above it from which it receives its light. As for the Supreme Cause, all lights are dark in its presence.

Bereshit, Chapter 16

דָּבָר אַחֵר נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ, הָא אוּקְמוּהָ חַבְרַיָּיא עַל מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת דְּאִנּוּן אָמְרִי הַאי קְרָא. אָמַר לְהוּ בָּתַר דְּהֲווּ יָדְעִין מַה דְּהֲוָה וּמַה דְּעֲתִיד לְמֶהֱוֵי וְאִנּוּן הֲווּ יָדְעִין דְּעֲתִיד לְמֶחֱטֵי אַמַּאי בָּעוּ לְמֶעְבַּד לֵיהּ.

Another explanation of the verse “Let us make man in our image after our likeness” was given by the colleagues, who put these words into the mouth of the ministering angels. Said R. Simeon to them, ‘Since they know what has been and what will be, they must have known that he was destined to sin. Why, then, did they make this proposal?

וְלָא עוֹד אֶלָּא דְּעַזָּא וַעֲזָאֵל הֲווּ מְקַטְרְגֵי עֲלֵיהּ בְּזִמְנָא דְּאָמַר שְׁכִינְתָּא לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא נַעֲשֶׂה אָדָם, אָמְרוּ מָה אָדָם וַתֵּדָעֵהוּ. מָה אַתְּ בָּעֵי לְמִבְרֵי אָדָם, וַתֵּדָעֵהוּ דְּעֲתִיד לְמֶחֱטֵי קַמָּךְ בְּאִתְּתָא דִילֵיהּ דְּאִיהִי חשֶׁךְ. דְּאוֹר (מ”י דף כ”ח) אִיהוּ דְּכוּרָא וְחשֶׁךְ נוּקְבָא שְׂמָאלָא חשֶׁךְ דִּבְרִיאָה. בְּהַהוּא זִמְנָא שְׁכִינְתָּא אֲמָרַת לוֹן בְּהַאי דְּאַתּוּן מְקַטְרְגִין אַתּוּן עֲתִידִים לְמִנְפַּל. כְּדִכְתִיב וַיִּרְאוּ בְּנֵי הָאֱלהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טוֹבוֹת הֵנָּה וְגו’ (חשקו בהון) וְטָעוּ בְהוֹן וְאַפִּיל לוֹן שְׁכִינְתָּא מִקְּדוּשָׁה דִּלְהוֹן.

Nay more, Uzza and Azael actually opposed it. For when the Shekinah said to God “Let us make man”, they said, “What is man that thou shouldst know him? Why desirest thou to create man, who, as thou knowest, will sin before thee through his wife, who is the darkness to his light, light being male and darkness female?” The Shekinah answered them: “You yourselves shall commit the very crime of which you accuse him”; and so it is written, “and the sons of God saw the daughters of man that they were comely”, and they went astray after them and were degraded by the Shekinah from their holy estate.’

אָמְרוּ חַבְרַיָּיא רִבִּי רִבִּי, אַדְּהָכִי (נ”א אי הכי) עַזָּא וַעֲזָאֵל לָא הֲווּ מְשַׁקְרִין בְּמִלּוּלַיְיהוּ. דְּוַדַּאי בְּנוּקְבָא עֲתִיד אָדָם לְמֶחֱטֵי. אָמַר לְהוּ הָכִי אָמְרָה שְׁכִינְתָּא אַתּוּן אִזְדַּמַּנְתּוּן לְקַטְרְגָא קֳדָמַי יַתִּיר מֵחֵילָא דִּמְרוֹמָא, אִי אַתּוּן הֲוֵיתוּן שַׁפִּירִין מֵאָדָם בְּעוֹבָדַיְיכוּ יָאוֹת לְכוּ לְקַטְרְגָא עֲלֵיהּ. אֲבָל אִיהוּ עֲתִיד לְמֶחֱטֵי בְּאִתְּתָא חָדָא, אַתּוּן בִּנְשִׁין סַגִּיאִין. חִבָּתֵיכוֹן יַתִּיר מִבְּנֵי נְשָׁא כְּמָה דִּכְתִיב וַיִּרְאוּ בְּנֵי הָאֱלהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם וְגו’, אֶת בַּת הָאָדָם לא נֶאֱמַר, אֶלָּא אֶת בְּנוֹת הָאָדָם. וְלא עוֹד אֶלָּא אִם אָדָם חָב הָא אַקְדִּים לֵיהּ תְּשׁוּבָה לְאַהֲדָרָא לְמָארֵיהּ לְאַתְקָנָא בַּמֶּה דְּחָב.

Said the colleagues: ‘Rabbi, after all, Uzza and Azael were not wrong, because man was really destined to sin through woman.’ He replied, ‘What the Shekinah said was this: “You have spoken worse of man than all the rest of the heavenly host. If you were more virtuous than man, you would have a right to accuse him. But whereas he will sin with one woman, you will sin with many women, as it is written, ‘and the sons of God saw the daughters of man’- not a daughter, but daughters; and further, if man sinned, he was ready to repent and to return to his Master and repair his wrong.”

אָמְרוּ לֵיהּ חַבְרַיָּיא (רבי רבי) אִי הָכִי אַמַּאי כּוּלֵי הַאי. אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן לְחַבְרַיָּיא אִי לָא דְּהֲוָה הָכִי דְּבָרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יִצְרָא טָבָא וּבִישָׁא דְּאִנּוּן אוֹר וְחשֶׁךְ לָא הֲוָה זְכוּ וְחוֹבָה לְאָדָם דִּבְרִיאָה. אֶלָּא (בגין) דְּאִתְבְּרִי מִתַּרְוַויְיהוּ, וּבְגִין דָּא (דברים ל׳:ט״ו) רְאֵה נָתַתִּי לְפָנְיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְגו’. אָמְרוּ לֵיהּ כּוּלֵי הַאי אַמַּאי. וְלָא הֲוָה שַׁפִּיר דְּלָא אִתְבְּרֵי דְּלָא לְמֵיחַב וּלְגַרְמָא כָּל מַה דְּגָרִים לְעֵילָא וְלָא הֲוָה לֵיהּ לָא עוֹנֶשׁ וְלָא שָׂכָר.

Said the colleagues, ‘If so, why was he after all created?’ He replied: ‘If God had not created man in this way, with good and evil inclination, which correspond to light and darkness, created man would have been capable neither of virtue, nor of sin; but now that he has been created with both, it is written, “see, I have set before thee this day life and death” ‘(Deut. 30, 19). They said to him: ‘Still, why all this? Would it not have been better that he should not have been created and so not have sinned, thereby causing so much mischief above, and that he should have had neither punishment nor reward?’

אָמַר לוֹן מִן הַדִּין הֲוָה לֵיהּ לְמִבְרְיֵיהּ כָּךְ. בְּגִין דְּאוֹרַיְיתָא בְּגִינֵיהּ אִתְבְּרִיאַת דִּכְתִיב בַּהּ עוֹנָשָׁא לְרַשִּׁיעַיָּיא וְאַגְרָא לְצַדִּיקַיָּיא וְלָא הֲוָה אַגְרָא לְצַדִּיקַיָּיא וְעוֹנָשָׁא לְרַשִּׁיעַיָּיא אֶלָּא בְּגִין אָדָם דִּבְרִיאָה (ישעיהו מ״ה:י״ח) לא תֹּהוּ בְּרָאָהּ לְשֶׁבֶת יְצָרָהּ. אָמְרוּ וַדַּאי כְּעָן שְׁמַעְנָא מַה דְּלָא שְׁמַעְנָא עַד הַשְׁתָּא, דְּוַדַּאי לָא בְרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מִלְּתָא דְּלָאו אִיהוּ צָרִיךְ.

He replied: ‘It was just and right that he should be created in this way, because for his sake the Torah was created in which are inscribed punishments for the wicked and rewards for the righteous, and these are only for the sake of created man.’ They said: ‘Of a truth we have heard now what we never knew before. Certainly God created nothing which was not required.’

וְלֹא עוֹד אֶלָּא אוֹרַיְיתָא דִּבְרִיאָה אִיהוּ לְבוּשָׁא דִּשְׁכִינְתָּא. וְאִי אָדָם לָא הֲוָה עֲתִיד לְמִבְרֵי (למחטי) הֲוַת שְׁכִינְתָּא בְּלָא כִסּוּיָיא כְּגַוְונָא דְעָנִי. וּבְגִין דָּא כָּל מָאן דְּחָב כְּאִלּוּ אַפְשִׁיט לִשְׁכִינְתָּא מַלְבּוּשָׁהָא. וְהַאי אִיהוּ עוֹנָשָׁא דְּאָדָם.

What is more, the created Torah is a vestment to the Shekinah, and if man had not been created, the Shekinah would have been without a vestment like a beggar. Hence when a man sins it is as though he strips the Shekinah of her vestments, and that is why he is punished;

וְכָל מָאן דִּמְקַיֵּים פִּקּוּדִין דְּאוֹרַיְיתָא כְּאִלּוּ הוּא לָבִישׁ לִשְׁכִינְתָּא בִּלְבוּשָׁהָא. וּבְגִין דָּא אוּקְמוּהָ בְּכִסּוּיָא דְצִיצִית (ותפלין) (שמות כ״ב:כ״ו) כִּי הִיא כְסוּתוֹ לְבַדָּהּ הִיא שִׂמְלָתוֹ לְעוֹרוֹ בַּמֶּה יִשְׁכָּב בְּגָלוּתָא וְהָא אוּקְמוּהָ. תָּא חֲזֵי, חשֶׁךְ אִיהוּ אוּכְמוּ דְאוֹרַיְיתָא אוֹר חֵיוְרוּ דְאוֹרַיְיתָא.

and when he carries out the precepts of the Law, it is as though he clothes the Shekinah in her vestments. Hence we say that the fringes (tsitith) worn by the Israelites are to the Shekinah in captivity like the poor man’s garments, of which it is said, “for that is his only covering, it is his garment for his skin, wherein shall he sleep?” (Ex. 22, 26).

Bereshit, Chapter 17

(ואי צלותא לאו איהי שלימא כמה מלאכי חבלה רדפין אבתרה כמא דאת אמרז, (איכה א׳:ג׳) כל רודפיה השיגוה וגו’. ובגין דא מצלין (תהילים ע״ח:ל״ח) והוא רחום יכפר עון דא סמאל דאיהו נחש. ולא ישחית דא משחית. והרבה להשיב אפו דא אף. ולא יעיר כל חמתו דא חמה. בגין דלא ירדפון בתר צלותא. וכמה מלאכי חבלה תליין מנייהו. שבעה ממנן אנון ותליין מנייהו שבעין. ובכל רקיעא ורקיעא אנון מקטרגין ותליין מנייהו עשרה אלף רבוא.

Prayer which is not whole-hearted is pursued by numbers of destructive angels, according to the Scriptural expression: “all her pursuers have overtaken her, etc.” (Lam. 1, 3).Therefore it is well to preface one’s prayer with the verse, “but he is merciful and forgiveth iniquity, etc.” (Ps. 78, 38). The word “iniquity” signifies Samael, who is the serpent; “he will not destroy” signifies the destroyer; “he turneth his anger away” refers to the demon Af (anger); “and doth not stir up all his wrath” refers to the demon Hemah (wrath). To these powers are attached many destructive angels, which are under seven chiefs with seventy under-chiefs, dispersed in every firmament, and under them are myriads of others.

ואי צלותא סלקא שלימא בעטופא דמצוה ותפלין על רישא ודרועא’ אתמר בהו (דברים כ״ח:י׳-י״א) וראו כל עמי הארץ כי שם ידו”ד נקרא עליך ויראו ממך. שם יי אוקמוה דאיהי תפילין דרישא. ומאן דחזי שם ידו”ד על רישא’ בצלותא דאיהי (ידו”ד) אדנ”י’ מיד כלהון ברחין. הדא הוא דכתיב’ (תהילים צ״א:ז׳) יפול מצדך אלף וגו).

When an Israelite wearing fringes and phylacteries prays with devotion, then the words of the Scripture are fulfilled: “All the peoples of the earth shall see that the name of the Lord is called upon thee and they shall fear thee” (Deut. 28, 10). We have agreed that “the name of the Lord” refers to the phylactery of the head; and when the destructive angels see the name of Tetragrammaton on the head of him who is praying, they at once take to flight, as it is written, “a thousand shall fall at thy side” (Ps. 91, 7).

וְיַעֲקֹב בְּגִין דְּחָמָא בְּרוּחָא דְקוּדְשָׁא דּוֹחֲקָא דְגָלוּתָא בַּתְרָאָה בְּסוֹף יוֹמַיָּיא (אמר (בראשית כ״ח:י״א) ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש ובא ליליא דגלותא ואמר) (בראשית ל״ב:ח׳) וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ. וּפָלִיג עַמָּא קַדִּישָׁא בְּגָלוּתָא לְג’ סִטְרִין. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (בראשית ל״ג:ב׳) וַיָּשֶׂם אֶת הַשְּׁפָחוֹת וְאֶת יַלְדֵיהֶן רִאשׁוֹנָה בְּרֵישָׁא בְּגָלוּתָא דֶאֱדוֹם, וְאֶת לֵאָה וִילָדֶיהָ אַחֲרוֹנִים. וְאֶת רָחֵל וְאֶת יוֹסֵף אַחְרוֹנִים. וּבְגִין דְּחָמָא בָּתַר כֵּן עֲנִיּוּתָא וְצַעֲרָא דִלְהוֹן אָמַר (בראשית כ״ח:כ״א) וְשַׁבְתִּי בְּשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי וְאָמַר וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכוֹל וּבֶגֶד לִלְבּוֹשׁ.

Jacob foresaw the oppression of the last captivity in the end of days, and therefore “he prayed in that place and tarried there because the sun had set” (Gen. 28, 11), i.e. the night of captivity had come.

וְדָוִד בְּגִין גָּלוּתָא אָמַר (שמואל ב ז) רָעֵב וְעָיֵף וְצָמֵא בַּמִּדְבָּר, בְּגִין דְּחָמָא שְׁכִינְתָּא חָרְבָה יָבְשָׁה הֲוָה נָטִיל צַעֲרָא בְּגִינָהָא. לְבָתַר דְּחָמָא דְּהַדְּרִין יִשְׂרָאֵל (בתשובה) בְּחֶדְוָה, תַּקִּין עֶשֶׂר מִינֵי נִגּוּנִין. וּבְסוֹף כֻּלְהוּ אָמַר (תהילים ק״ב:א׳) תְּפִלָּה לֶעָנִי כִי יַעֲטוֹף (נ”א תקין י’ מיני תילים, ובסוף כלהו תפלה לדוד הטה יי אזנך ענני. חדא דכלהו צלותין דבגינייהו מתעטפין קדם מלכא. ולא הוו עאלין עד דייעול צלותא דעני אמר תפלה לעני כי יעטוף) וְהִיא צְלוֹתָא דְּעֲטִיף כָּל צְלוֹתִין קַדְמָהָא עַד דְּיֵיעוּל צְלוֹתָא דִילֵיהּ. בְּגִין דָּא אַקְדִים עָנִי לְכֻלְהוּ.

David, referring to the captivity, said “hungry and weary and thirsty in the wilderness”. He saw the Shekinah parched and withered and dried, and was in deep sorrow on its behalf. When he saw Israel returning in joy, he composed ten kinds of chants, and at the end of all he exclaimed: “A prayer for the poor man when he fainteth” (Ps. 102, 1). This is the prayer which comes before God before all the others.

מָאן צְלוֹתָא דְּעָנִי. דָּא צְלוֹתָא דְעַרְבִית דְּאִיהִי רְשׁוּת בִּפְנִי עַצְמָהּ בְּלָא בַּעֲלָהּ. וּבְגִין דְּאִיהִי בְּלָא בַּעֲלָהּ אִיהִי עֲנִיָּיה יְבֵשָׁה (ברשות כל אינש) וְצַדִּיק עָנִי יָבֵשׁ דָּא זַרְעָא דְיַעֲקֹב דְּאִיהוּ בִּרְשׁוּת כָּל אוּמִין דְּעָלְמָא וְדַמְיָא לִצְלוֹתָא דְעַרְבִית דְּאִיהִי לֵילְיָא דְגָלוּתָא.

Which is the “prayer of the poor man”? This is the evening prayer, which is single, without a husband; and because she is without a husband she is poor and dry. Like her is the just man, poor and parched; this is the seed of Jacob, which is in subjection to all nations and resembles the evening prayer, which typifies the night of captivity.

וּצְלוֹתָא דְּשַׁבָּת אִיהִי צְדָקָה לֶעָנִי כְּמָה דְאוּקְמוּהָ מָארֵי מַתְנִיתִין שֶׁמֶשׁ בְּשַׁבָּת צְדָקָה לָעֲנִיִּים (דעניים מתנחמי בארח דשמשא (בשבתא) דשבתא). וּבְגִין דָּא צָרִיךְ בַּר נָשׁ לְמֶהוֵי אִיהוּ כְּעָנִי לְתַרְעָא דְמַלְכָּא בִּצְלוֹתָא דְּעֲמִידָה בְּכָל שִׁית יוֹמִין דְּחוֹל בְּגִין שְׁכִינְתָּא. וּמִתְעַטֵּף לָהּ בְּעִטּוּפָא דְמִצְוָה דְצִיצִית כְּעָנִי. וִיהֵא בִּתְפִילִין כְּאֶבְיוֹן לְגַבֵּי תַּרְעָא דְּאִיהוּ אדנ”י. דְּהָכִי סָלִיק לְחוּשְׁבַּ”ן הֵיכָ”ל. וְדָא אִיהוּ אֲדֹנָ”י שְׂפָתַי תִּפְתָּח.

The Sabbath prayer is a kindness to this poor man. Therefore a man when reciting the Amidah prayer during the weekdays should stand like a poor man at the king’s gate on account of the Shekinah, and he should clothe it with the vestment of the fringes, and he should stand in his phylacteries like a beggar at the gate when he begins with the word Adonai (Lord).

וְכַד אַפְתַּח פּוּמֵיהּ בִּצְלוֹתָא דְעַרְבִית נִשְׁרָא קָא נָחִית בְּיוֹמִין דְּחוֹלָא לְקַבְּלָא בְּגַדְפָהָא צְלוֹתָא דְלֵילְיָא. וְדָא נוֹרִיאֵ”ל אִתְקְרֵי אוֹרִיאֵ”ל מִסִּטְרָא דְּחֶסֶ”ד, וְנוֹרִיאֵ”ל מִסִּטְרָא דִגְבוּרָה דְּאִיהוּ נוּר דָּלִיק, דְּאִתְמָּר בֵּיהּ (דניאל ז׳:ט׳) נְהַר דִּינוּר וְגו’.

When he opens his mouth to utter the evening prayer an eagle comes down on the weekdays to take up on its wings the evening prayer. This is the angel called Nuriel when coming from the side of Hesed (Kindness), and Uriel when coming from the side of Geburah (Force), because it is a burning fire.

וּבִצְלוֹתָא דְשַׁחֲרִית אַרְיֵה נָחִית לְקַבְּלָא צְלוֹתָא בִּדְרוֹעוֹי וְגַדְפוֹי דְּאַרְבַּע גַּדְפִין (ס”א אית) לְכָל חַיָּה דָּא מִיכָאֵל. וּבִצְלוֹתָא דְמִנְחָה שׁוֹר נָחִית לְקַבְּלָא (נ”א צלותא) בְּקַרְנוֹי וְגַדְפוֹי וְדָא גַּבְרִיאֵל.

For the morning prayer also a lion comes down to receive it in his winged arms: this is Michael. For the afternoon prayer an ox comes down to take it with his arms and horns: this is Gabriel.

וּבְשַׁבָּת נָחִית קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּג’ אֲבָהָן לְקַבְּלָא בַּת יְחִידָא דִילֵיהּ בְּהוֹן. וְדָא רָזָא דְשַׁבָּת ש’ בַּ”ת יְחִידָא דִילֵיהּ. בְּהַהוּא זִמְנָא חֵיוָון עִלָּאִין דְּאִתְקְרִיאוּ בִּשְׁמָא דְּיְיָ פָּתְחִין וְאָמְרִין (תהילים כ״ד:ז׳) שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְהִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם.

On Sabbath God himself comes down with the three patriarchs to welcome his only daughter. At that moment the celestial beings who are called by the name of the Lord exclaim “Lift up your heads, O ye gates, and be exalted, ye everlasting doors,”

בְּהַהוּא זִמְנָא מִתְפַּתְּחִין שִׁבְעָה הֵיכָלִין. הֵיכַל קַדְמָאָה הֵיכָלָא דְאַהֲבָה. תִּנְיָינָא הֵיכָלָא דְיִרְאָה. תְּלִיתָאָה הֵיכָלָא דְרַחֲמֵי. (תקונים כב). רְבִיעָאָה הֵיכָלָא דִנְבוּאָה דְּאַסְפַּקְלַרְיָאָה דְנַהֲרָא. חֲמִישָׁאָה הֵיכָלָא דִנְבוּאָה דְּאַסְפַּקְלַרְיָאָה דְּלָא נָהֲרָא. שְׁתִיתָאָה הֵיכָלָא דְצֶדֶק. שְׁבִיעָאָה הֵיכָלָא דְדִי”ן.

and straightway the doors of seven palaces fly open. The first palace is the palace of love; the second, of fear; the third, of mercy; the fourth, of prophecy through the clear mirror; the fifth, of prophecy through the hazy mirror; the sixth, of righteousness; the seventh, of justice.

וְעֲלַיְיהוּ אִתְּמָר בְּרֵאשִׁית בָּרָא שִׁי”ת. אֱלהִים הֵיכָלָא שְׁבִיעָאָה. וְהָכִי אִנּוּן ז’ הֵיכָלִין לְתַתָּא וּלְקֳבְלַיְיהוּ שִׁבְעָה קָלִין דְּהָבוּ לְיְיָ’. וְי”ח אַזְכָּרוֹת דְּבֵיהּ, דִּבְהוֹן שָׁט קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּי”ח עָלְמִין (תהילים ס״ח:י״ח) בְּרֶכֶב אֱלהִים רִבּוֹתַיִם אַלְפֵי שִׁנְאָן דְּאִנּוּן י”ח רִבְוָון עָלְמִין וְכַמָּה נְטוּרֵי תַּרְעִין אִית לְהֵיכָלִין דִּמְקַבְּלִין צְלוֹתִין, וְכָל צְלוֹתָא לָא תֵיעוּל אֶלָא בְּמִדָּה בְּמִשְׁקָל.

About them, it is written: „Beresheet” which consists of bara sheet (Eng. 'created six’); and Elohim is in the seventh chamber. There are seven chambers below, and seven chambers above. The seven voices that correspond to them, „Ascribe to Hashem” (Tehilim 29), which includes eighteen mentions (of the Four Letter Name). By these mentions, the Holy One, blessed be He, glides through eighteen worlds: „The chariots of Elohim are twice ten thousand, thousands upon thousands…” (Tehilim 68:18) and there are 180,000 worlds. Many guardians of the gates stand before the chambers to receive the prayers and no prayer enters without being measured and weighed.

וְלֵית מָאן דְּקָאִים קַמֵּי תַּרְעָא דִצְלוֹתָא. וְעֲלֵיהּ אִתְּמָר (תהילים קכ״ז:ה׳) לא יֵבוֹשׁוּ כִּי יְדַבְּרוּ אֶת אוֹיְבִים בַּשָּׁעַר. דְּאִיהִי תַּרְעָא דְמַלְכָּא. בְּגִין דִּצְלוֹתָא אִיהִי מִצְוָה וְדָא שְׁכִינְתָּא. וְאוֹרַיְיתָא דָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. לָא צָרִיךְ הַפְסָקָה בֵּינַיְיהוּ. וְצָרִיךְ לְסַלְקָא תּוֹרָה וּמִצְוָה בִּרְחִימוּ וּדְחִילוּ.

No one can stand before the gate of prayers (and prevent a prayer from entering). Of such a one it is written: „They shall not be put to shame, but they shall speak with the enemies in the gate” (Tehilim 127:5). This is the gate of the King (i.e. the Gate of the Chamber). Since the prayer is a precept and is the Shechinah, and the Torah is the Holy One, blessed be He, they must not be separated. The Torah and the precept should be elevated with love and awe.

דְּכָל פִּקּוּדִין דְּעֲשֵׂה וְלֹא תַעֲשֶׂה כֻּלְהוּ תַּלְיָין מִן שֵׁם ידו”ד. כְּמָה דְאוֹקִימְנָא רָזָא דָא שְׁמִי עִם י”ה שס”ה מִצְוֹת לֹא תַעֲשֶׂה. וְזֶה זִכְרִי עִם ו”ה רמ”ח מִצְוֹת עֲשֵׂה. וְהָא הָכָא שס”ה וְרמ”ח. וְאִנּוּן רמ”ח תֵּיבִין בִּקְרִיאַת שְׁמַע וְאִתְיְהִיבוּ מֵרְחִימוּ (דאת י) וּדְחִילוּ דְּאָת ה’. וּבְגִין דָּא תְּקִינוּ הַבּוֹחֵר בְּעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בְּאַהֲבָה וְאִנּוּן כְּלִילָן בְּאַבְרָהָם דְּאִתְּמָר בֵּיהּ זֶרַע אַבְרָהָם אוֹהֲבִי.

All the precepts, positive and negative, derive from the name Yud Hei Vav Hei as this secret has been explained. The letters in „My name (Heb. shmi)” together with the letters Yud-Hei (equal the 365) negative precepts, and „My memorial (Heb. zichri)” (Shemot 3:15) together with the letters Vav-Hei (equal the 248) positive precepts. So here, (within the Four Letter Name, there are 365 and 248. These 248 are the letter of the Kriyat Shema. Therefore, 'He who chooses His nation Yisrael with love’ is (recited before the reading of the Sh’ma to indicate we draw only from the aspect of love) These (248) are included within Abraham. It is written of him: „The seed of Abraham My friend” (Isaiah 41:8).

יִשְׂרָאֵל דְּסָלִיק בְּיו”ד ה”א וא”ו ה”א. וְרָזָא דְמִלָּה יִשְׂרָאֵל עָלָה בְּמַחֲשָׁבָה לְהִבָּרְאוֹת. מַחֲשָׁבָה חָשַׁ”ב מָ”ה, וּבֵיהּ תִּשְׁכַּח שְׁמָא קַדִּישָׁא. וּבְגִין יַעֲקֹב דְּאִיהוּ יִשְׂרָאֵל אִתְּמָר וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּדִיּוּקְנָא דְמָארֵיהּ.

Israel, he rose by Yud-Vav-Dalet, Hei-Aleph, Vav-Aleph-Vav, Hei-Aleph. The secret of „Yisrael” was thought of to be created because thought (Heb. machshavah) consists of the letters Chashav-Mah (thought Mem-Hei). (Mem-Hei refers to the Four Letter Name) in which the Holy Name lies. Because of Jacob, who is called Israel, it is written: „So Elohim created man in His own image” (Beresheet 1:27) after the likeness of his Master.

בָּנֵי חַיֵי וּמְזוֹנֵי מִסִּטְרָא דְּעַמּוּדָא דְּאֶמְצָעִיתָא. דְּאִיהוּ בְּנִ”י בְּכוֹרִי יִשְׂרָאֵל. וְאִיהוּ עֵץ הַחַיִּי”ם, וְאִיהוּ אִילָנָא דְּמָזוֹ”ן לְכֹלָּא בֵּיהּ. וּבְגִין דָּא אִנּוּן יִשְׂרָאֵל מְזוֹנָא דִילֵיהּ צְלוֹתָא דְּחֲשִׁיבָא לְקָרְבָּנָא.

Children, longevity and sustenance are (drawn down to the lower brings) through the aspect of the central pillar, about which it is written: „Yisrael is My son, My firstborn” (Shemot 4:22). This is the Tree of Life, It is a tree „with food for all” (Daniel 4:9). As for (the Shechinah), Yisrael below is considered Her life, the Torah Her sustenance, and prayer an offering,

וּבְגָלוּתָא אִתְּמָר (בראשית ל׳:א׳) הָבָה לִי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי. וּשְׁכִינְתָּא אִיהִי קָרְבָּנָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מִינֵּיהּ בְּיָמִינָא וּשְׂמָאלָא וְגוּפָא. וְכַד סַלְקָא לְגַבֵּיהּ צָרִיךְ לְאַכְלָלָא עִמֵּיהּ כָּל עֶשֶׂר סְפִירָן. דְּלֵית קְדוּשָׁה פָּחוֹת מֵעֲשָׂרָה דְּאִיהוּ קְדוּשָׁה דִילֵיהּ. וּבְגִין דָּא כַּד בַּר נָשׁ בָּעֵי לְסַלָּקָא צְלוֹתֵיהּ בְּכָל תְּנוּעֵיהּ. (או) (אי) חִיוְיָא בָּעֵי לְקַטְרְגָא לִצְלוֹתָא, צָרִיךְ לְמֶעְבַּד לֵיהּ קִירְטָא, וְרָזָא דְמִלָּה זַרְקָא מַקַּף שׁוֹפָר הוֹלֵךְ סְגוֹלְתָּא:

„Give me children, or else I die” (Beresheet 30:1). The Shechinah is an offering for the Holy One, blessed be He, which He receives with both the right and the left arm, and with the body. So when (prayer) ascends to (Zeir Anpin), she should be joined with him with all ten Sefirot, because there can be no holiness with fewer than ten people, which is his own holiness. Therefore, when a person wishes his prayer to ascend, he should raise it with all its movement (the notes and vowels). (If the Serpent plans on disrupting the prayer), one should prepare a slingshot against it, and the secret behind the issue lies in Zarka, Makaf, Shofar Holech, Segolta.

Bereshit, Chapter 18

פָּתַח רִבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר עִלָּאִין שְׁמָעוּ. תַּתָּאִין אִתְכְּנָשׁוּ. אִלֵּין מָארֵי מְתִיבְתָּא דִּלְעֵילָא וְתַתָּא. אֵלִיָּהוּ בְּאוֹמָאָה עֲלָךְ טוֹל רְשׁוּ וּנְחִית הָכָא, דְּהָא קְרָבָא סַגִּיאָה אִזְדַּמַּן. חֲנוֹ”ךְ מְמַנָּא נָחִית הָכָא, אַנְתְּ וְכָל מָארֵי מְתִיבְתָּא דִתְחוֹת יְדָךְ. דְּלָא לִיקָרָא דִילִי עֲבִידְנָא, אֶלָּא לִיקָרָא דִשְׁכִינְתָּא.

פָּתַח רַבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר, עֶלְיוֹנִים שִׁמְעוּ, תַּחְתּוֹנִים הִתְכַּנְּסוּ, אֵלֶּה מוֹרֵי הַיְשִׁיבָה שֶׁלְּמַעְלָה וְשֶׁלְּמַטָּה. אֵלִיָּהוּ, בִּשְׁבוּעָה עָלֶיךְ, קַח רְשׁוּת וְרֵד לְכָאן, שֶׁהֲרֵי קְרָב גָּדוֹל הִזְדַּמֵּן. חֲנוֹךְ הַמְמֻנֶּה, רֵד לְכָאן אַתָּה וְכָל מוֹרֵי הַיְשִׁיבָה שֶׁתַּחַת יָדְךְ, שֶׁלֹּא לִכְבוֹדִי עָשִׂיתִי, אֶלָּא לִכְבוֹד הַשְּׁכִינָה.

פָּתַח כְּמִלְקַדְּמִין וְאָמַר. זַרְקָא וַדַּאי בְּמֵיתָךְ לְסַלְּקָא צְלוֹתָא לְהַהוּא אֲתַר יְדִיעַ, כְּמָה דְּהַהִיא אַבְנָא דְקִירְטָא דְּאִזְדְּרִיקַת לְאֲתַר יְדִיעַ, הָכִי צָרִיךְ לְסַלְקָא מַחֲשַׁבְתֵּיהּ בִּצְלוֹתֵיהּ בְּהַהִיא תַּגָּא אֶבֶן מוּכְלֶלֶת וּמְעוּטֶרֶת. דְּאִתְּמָר בָּהּ כָּל הַזּוֹקֵף זוֹקֵף בַּשֵּׁם דְּצָרִיךְ לְסַלְקָא לָהּ תַּמָּן.

פָּתַח כְּמִקֹּדֶם וְאָמַר, זַרְקָא וַדַּאי. בְּבוֹאֲךְ לְהַעֲלוֹת תְּפִלָּה לְאוֹתוֹ מָקוֹם יָדוּעַ. כְּמוֹ שֶׁאוֹתָהּ אֶבֶן הַקֶּלַע שֶׁנִּזְרְקָה לְמָקוֹם יָדוּעַ, כָּךְ צָרִיךְ לְהַעֲלוֹת מַחֲשַׁבְתּוֹ בַּתְּפִלָּה בְּאוֹתוֹ כֶתֶר אֶבֶן מֻכְלֶלֶת וּמְעֻטֶּרֶת, שֶׁנֶּאֱמַר בָּהּ כָּל הַזּוֹקֵף זוֹקֵף בַּשֵּׁם, שֶׁצָּרִיךְ לְהַעֲלוֹתָהּ לְשָׁם.

וּבְהַהוּא (אתר דסליק) לָהּ לְגַבֵּי בַּעְלָהּ אֲפִילוּ נָחָשׁ כָּרוּךְ עַל עֲקֵבוֹ לֹא יַפְסִיק. אַף עַל גַּב דְּאִתְּמָר בֵּיהּ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב. הַהִיא אֶבֶן דְּאִיהִי י’ דְּיַעֲקֹב דְּאִתְּמָר בָּהּ (בראשית מ״ט:כ״ד) מִשָּׁם רוֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל לא יַפְסִיק. וְצָרִיךְ לְסַלְקָא (נ”א לה) עַד אֵין סוֹף. וְכַד נָחִית לָהּ אִתְּמָר בֵּיהּ כָּל הַכּוֹרֵעַ כּוֹרֵעַ בְּבָרוּךְ, דְּצָרִיךְ לְנַחֲתָא (נ”א לה) עַד אֵין תַּכְלִית, וְלָא יַפְסִיק (נ”א לה) מִנֵּיהּ לָא לְעֵילָא לָא לְתַתָּא.

וּבְאוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁמַּעֲלֶה אוֹתָהּ לְבַעְלָהּ, אֲפִלּוּ נָחָשׁ כָּרוּךְ עַל עֲקֵבוֹ לֹא יַפְסִיק, אַף עַל גַּב שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב. אוֹתָהּ הָאֶבֶן שֶׁהִיא י’ שֶׁל יַעֲקֹב, שֶׁנֶּאֱמַר בָּהּ (בראשית מט) מִשָּׁם רֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל, לֹא יַפְסִיק. וְצָרִיךְ לְהַעֲלוֹתָהּ (נ”א אותה) עַד אֵין סוֹף. וּכְשֶׁמּוֹרִיד אוֹתָהּ, נֶאֱמַר בּוֹ כָּל הַכּוֹרֵעַ כּוֹרֵעַ בְּבָרוּךְ, שֶׁצָּרִיךְ לְהוֹרִידָהּ עַד אֵין תַּכְלִית, וְלֹא יַפְסִיק (נ”א: אותה) מִמֶּנּוּ לֹא לְמַעְלָה וְלֹא לְמַטָּה.

לְזִמְנִין אִיהוּ בַּעֲלָהּ ו’ בְּצַדִּיק בְּשִׁית פִּרְקִין דִּתְרֵין שׁוֹקִין נָחַת לְגַבָּהּ בִּתְרֵין שׁוֹקִין. לְזִמְנָא אִיהוּ בַּעֲלָהּ ו’ בִּתְרִין (נ”א דרועין) שִׁית פִּרְקִין דִּסְלִיקַת לְגַבָּהּ בִּתְרֵין דְּרוֹעִין. לְזִמְנִין אִיהוּ בֵּן אַבָּא וְאִמָּא בֵּן י”ה צָרִיךְ לְסַלְקָא. (ס”א לה לעילא וכד) לְעֵילָא לְה’. וְכַד סָלְקַת תַּמָּן לְזִמְנִין אִיהִי בְּהִפּוּכָא ו’ וּבֵין י’ י’ כְּגַוְונָא דָא א צָרִיךְ לְסַלְקָא לְגַבֵּיה דְּאִתְּמָר בָּהּ (תהילים קי״ח:כ״ב) אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה.

לִפְעָמִים בַּעְלָהּ הוּא ו’ בְּצַדִּיק בְּשִׁשָּׁה פְרָקִים שֶׁל שְׁתֵּי שׁוֹקַיִם יוֹרֵד אֵלֶיהָ בִּשְׁתֵּי שׁוֹקַיִם. לִפְעָמִים בַּעְלָהּ הוּא ו’ בִּשְׁתֵּי (נ”א זרועות), שִׁשָּׁה פְרָקִים שֶׁעוֹלָה אֵלָיו בִּשְׁתֵּי זְרוֹעוֹת. לִפְעָמִים הוּא בֶּן אַבָּא וְאִמָּא, בֶּן י”ה, צָרִיךְ לְהַעֲלוֹת (לה למעלה וכאשר) לְמַעְלָה לְה’. וּכְשֶׁעוֹלֶה שָׁם, לִפְעָמִים הִיא בְּהִפּוּךְ ו’ וּבֵין י’ י’ כְּמוֹ זֶה א צָרִיךְ לְהַעֲלוֹתָהּ אֵלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר בָּהּ (תהלים קיח) אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה.

וְכַד אִיהִי סְלִיקַת לְעֵילָא, בְּרֵישָׁא דְּכָל רֵישִׁין סַלְקָא. וּבְגִינָהּ מַלְאָכַיָּיא אָמְרִין אַיֵּ”ה מְקוֹם כְּבוֹדוֹ. וְכַד סְלִיקַת לְא’ (לעילא) כְּגַוְונָא דָא א, אִיהִי תַּגָּא בְּרֵישָׁא דְּא’ עֲטָרָה עַל רֵישֵׁיהּ כֶּתֶ”ר. וְכַד נַחֲתָא נְקוּדָא לְתַתָּא וְאִתְעַטְּרַת נְחִיתַת בֵּיהּ כְּגַוְונָא דָא (נ”א קמץ). וְכַד סְלִיקַת אִתְקְרֵי תַּגָּא בְּרָזָא דְטַעֲמֵי. וְכַד נְחִיתַת אִתְקְרִיאַת נְקוּדָה. וְכַד מִתְיַחֵד עִמָּהּ אִיהִי (אתקריאת אות) ז’ כְּלִילָא מִנֵּיהּ אוֹת בְּרִי”ת דְּאִיהוּ שְׁבִיעָאָה דְּכֹלָּא.

וּכְשֶׁהִיא עוֹלָה לְמַעְלָה, בְּרֹאשׁ כָּל הָרָאשִׁים הִיא עוֹלָה, וּבִגְלָלָהּ הַמַּלְאָכִים אוֹמְרִים אַיֵּ”ה מְקוֹם כְּבוֹדוֹ. וּכְשֶׁעוֹלָה לָא’ (למעלה) כְּמוֹ זֶה א, הִיא כֶּתֶר בָּרֹאשׁ שֶׁל א’ עֲטָרָה עַל רֹאשׁוֹ כֶּתֶ”ר. וּכְשֶׁיּוֹרֶדֶת נְקֻדָּה לְמַטָּה וּמִתְעַטֶּרֶת, יוֹרֶדֶת בָּהּ כְּמוֹ זֶה (א קמץ). וּכְשֶׁעוֹלָה נִקְרֵאת כֶּתֶר בְּסוֹד הַטְּעָמִים, וּכְשֶׁיּוֹרֶדֶת נִקְרֵאת נְקֻדָּה. וּכְשֶׁמִּתְיַחֵד עִמָּהּ הִיא (נקראת אות) ז’, הִיא כְלוּלָה מִמֶּנּוּ אוֹת בְּרִי”ת, שֶׁהוּא שְׁבִיעִי שֶׁל הַכֹּל.

וּבְוַדַּאי הַאי אַבְנָא הִיא בְּנָיָיא דְכָל עָלְמִין. וּבְגִין דָּא (דברים כ״ה:ט״ו) אֶבֶן שְׁלֵימָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָךְ. אִיהִי מִדָּה בֵּין כָּל סְפִירָה. וּסְפִירָה דְּכָל סְפִירָה. (נ”א וכל ספירה) בָּהּ סְלִיקַת לְעֶשֶׂר. שִׁיעוּר דִּילָהּ וּבָהּ (נ”א ו’ בה) אִתְעֲבִידַת אַמָּה עֶשֶׂר אַמּוֹת אוֹרֶךְ בֵּין כָּל סְפִירָה וּסְפִירָה. וְרָזָא דְמִלָּה עֶשֶׂר אַמּוֹת אוֹרֶךְ הַקֶּרֶשׁ וּבֵין כֹּלָּא מֵאָה. אִיהוּ י’ בֵּין פֶּרֶק וּפֶרֶק עֶשֶׂר זִמְנִין סַלְּקָא לְמִּדָּה. (מארי) דְמֵאָה אַמָּה.

וּבְוַדַּאי שֶׁאֶבֶן זוֹ הִיא בִּנְיַן כָּל הָעוֹלָמוֹת, וְלָכֵן (דברים כה) אֶבֶן שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָּךְ. הִיא מִדָּה בֵּין כָּל סְפִירָה, וּסְפִירָה שֶׁל כָּל סְפִירָה, (נ”א: וכל ספירה) בָּהּ עוֹלָה לְעֶשֶׂר, הַשִּׁעוּר שֶׁלָּהּ. וּבָהּ נַעֲשֵׂית אַמָּה עֶשֶׂר אַמּוֹת אֹרֶךְ בֵּין כָּל סְפִירָה וּסְפִירָה. וְסוֹד הַדָּבָר – עֶשֶׂר אַמּוֹת אֹרֶךְ הַקָּרֶשׁ, וּבֵין הַכֹּל מֵאָה. י’ הִיא בֵּין פֶּרֶק וּפֶרֶק עֶשֶׂר פְּעָמִים עוֹלֶה לְמִדָּה (בעל) שֶׁל מֵאָה אַמָּה.

כָּל מִדָּה וּמִדָּה אִתְקְרֵי עוֹלָם. וְאִנּוּן י”ו שִׁיעוּר וּמִדָּה. ו’ שֶׁקֶל י’ מִדָּה דִילֵיהּ. וְשִׁעוּרָא דְמִדָּה חָמֵשׁ אַמּוֹת אוֹרֶךְ וְחָמֵשׁ אַמּוֹת רֹחַב. וְאִנּוּן לָקֳבֵל שִׁעוּרָא דְכָל רָקִיעַ דְּמַהֲלַךְ ת”ק אוּרְכֵּיהּ וְת”ק פּוּתְיֵיהּ. וְאִנּוּן ה”ה.

כָּל מִדָּה וּמִדָּה נִקְרֵאת עוֹלָם, וְי”ו הֵם שִׁעוּר וּמִדָּה. ו’ שֶׁקֶל, י’ מִדָּה שֶׁלָּהּ. וְשִׁעוּר הַמִּדָּה חָמֵשׁ אַמּוֹת אֹרֶךְ וְחָמֵשׁ אַמּוֹת רֹחַב. וְהֵם כְּנֶגֶד שִׁעוּר שֶׁל כָּל רָקִיעַ שֶׁמַּהֲלַךְ חֲמֵשׁ מֵאוֹת אָרְכּוֹ וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת רָחְבּוֹ, וְהֵם ה”ה.

הֲרֵי לְךָ שִׁעוּר קוֹמָה בְּאַתְוָון ידו”ד. דְּאָת ו’ אִיהוּ רְקִיעַ הַשָּׁמָיִם. חָמֵשׁ רְקִיעִין דִּילֵיהּ ה’ אִלֵּין אִתְקְרִיאוּ ה’ שָׁמָיִם ה’ חָמֵשׁ רְקִיעִין דִּכְלִילָן בַּשָּׁמָיִם. חָמֵשׁ עִלָּאִין שְׁמֵי הַשָּׁמַיִם. וְאִנּוּן ה”ה חָמֵשׁ בְּחָמֵשׁ. ו’ רָקִיעַ שְׁתִיתָאָה לוֹן. י’ שְׁבִיעָאָה לוֹן י’ שִׁבְעָה בְּשִׁבְעָה וְסָלְקִין י”ד. וְהָכִי אִנּוּן אַרְעִין שִׁבְעָה עַל גַּבֵּי שִׁבְעָה כְּגִלְדֵי בְּצָלִים. וְכֻלְהוּ רְמִיזָן בִּתְרֵין עַיְינִין.

הֲרֵי לְךְ שִׁעוּר קוֹמָה בְּאוֹתִיּוֹת יהו”ה. שֶׁאוֹת ו’ הוּא רְקִיעַ הַשָּׁמַיִם. חֲמִשָּׁה רְקִיעִים שֶׁלּוֹ ה’ אֵלֶּה נִקְרְאוּ ה’ שָׁמַיִם. ה’ חֲמִשָּׁה רְקִיעִים שֶׁכְּלוּלִים בַּשָּׁמַיִם, חֲמִשָּׁה עֶלְיוֹנִים שְׁמֵי הַשָּׁמַיִם. וְהֵם ה”ה חָמֵשׁ עִם חָמֵשׁ. ו’ רָקִיעַ שִׁשִּׁי לָהֶם. י’ שְׁבִיעִי לָהֶם. י’ שִׁבְעָה בְּשִׁבְעָה וְעוֹלִים י”ד. וְכֵן הֵם הָאֲרָצוֹת שִׁבְעָה עַל גַּבֵּי שִׁבְעָה כְּמוֹ גִּלְדֵי בְצָלִים, וְכֻלָּם רְמוּזִים בִּשְׁתֵּי עֵינַיִם.

י’ אִתְקְרֵי עוֹלָם קָטָן. ו’ עוֹלָם אֲרִיךְ, וְכָל מָאן דְּבָעֵי לְמִשְׁאַל שְׁאֵלְתִּין לְגַבֵּי עוֹלָם אֲרִיךְ צָרִיךְ לְאַרְכָּא בֵּיהּ. וְכָל מָאן דְּשָׁאִיל בְּעוֹלָם קָצָר צָרִיךְ לְקַצְרָא. וְעַל דָּא אוּקְמוּהָ בְּמָקוֹם שֶׁאָמְרוּ לְקַצֵּר אֵין אָדָם רַשַּׁאי לְהַאֲרִיךְ.

י’ נִקְרָא עוֹלָם קָטָן, ו’ עוֹלָם אָרֹךְ. וְכָל מִי שֶׁרוֹצֶה לִשְׁאֹל שְׁאֵלוֹת לְעוֹלָם אָרֹךְ, צָרִיךְ לְהַאֲרִיךְ בּוֹ. וְכָל מִי שֶׁשּׁוֹאֵל בְּעוֹלָם קָצָר, צָרִיךְ לְקַצֵּר. וְעַל זֶה בֵּאֲרוּ, בְּמָקוֹם שֶׁאָמְרוּ לְקַצֵּר – אֵין אָדָם רַשַּׁאי לְהַאֲרִיךְ.

לְקַצֵּר בִּצְלוֹתִין (במדבר י״ב:י״ג) אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ. בִּנְקוּדָה דְּי’. לְהַאֲרִיךְ (מסטרא דאות ו). וּלְהִתְנַפֵּל (דברים ט׳:כ״ה) (באת פ’ וכולא פ”ו). וָאֶתְנַפַּל לִפְנִי יְיָ כָּרִאשׁוֹנָה מ’ יוֹם וּמ’ לָיְלָה כֹּלָּא (חד). מ”ם י’ נְקוּדָה בָּאֶמְצַע אִתְעֲבִיד מַיִ”ם מִסִּטְרָא דְחֶסֶ”ד צָרִיךְ לְאַרְכָּא בִּצְלוֹתָא

לְקַצֵר בַּתְּפִלּוֹת – (במדבר יב) אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ. בַּנְּקֻדָּה שֶׁל י’ לְהַאֲרִיךְ (מצד של אות ו’). וּלְהִתְנַפֵּל – (דברים ט) (באות פ’, והכל פ”ו) וָאֶתְנַפַּל לִפְנֵי ה’ כָּרִאשֹׁנָה אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה. הַכֹּל (אחד). מֵ”ם, י’ נְקֻדָּה בָּאֶמְצַע נַעֲשֵׂית מַיִ”ם מִצַּד הַחֶסֶ”ד צָרִיךְ לְהַאֲרִיךְ בַּתְּפִלָּה

וּבִשְׁמָא קַדִּישָׁא וְסָלִיק ידו”ד בִּרְבִיעַ (וצריך) לְאַרְכָּא בִּתְנוּעָה דָא דְּאִיהוּ רָזָא דִּתְקִיעָה. לְקַצֵּר מִסִּטְרָא דִשְׁבָרִים בֵּינוֹנִי, לָא בְּקְצִירוּ וְלָא בְּאֲרִיכוּ. בִּתְרוּעָה דְּעַמּוּדָא דְּאֶמְצָעִיתָא דְאִיהִי שַׁלְשֶׁלֶת דְּתַרְוַויְיהוּ שֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ.

וּבַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ, וְעוֹלֶה יהו”ה בִּרְבִיעַ (וצריך) לְהַאֲרִיךְ בִּתְנוּעָה זוֹ שֶׁהוּא סוֹד הַתְּקִיעָה. לְקַצֵּר מִצַּד הַשְּׁבָרִים. בֵּינוֹנִי – לֹא בְקִצּוּר וְלֹא בַאֲרִיכוּת, בַּתְּרוּעָה שֶׁל הָעַמּוּד הָאֶמְצָעִי שֶׁהִיא שַׁלְשֶׁלֶת, שֶׁשְּׁנֵיהֶם שֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ.

לָקֳבֵיל רְבִיעַ דְּסָלִיק אִיהוּ חוֹלָם, שְׁבָרִים לָקֳבֵיל שְׁבָא. דָּא בָּעָא לְסַלְּקָא קָלָא וְדָא בָּעָא לְנַחֲתָא לָהּ. וּבְגִין דָּא אִנּוּן שְׁבָרִים בַּחֲשַׁאי שְׁכִינְתָּא תַּתָּאָה וְקָלָא לָא יִשְׁתְּמַע כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (שמואל א א׳:י״ג) וְקוֹלָהּ לֹא יִשָׁמַע. תְּרוּעָה דָא שַׁלְשֶׁלֶת אָחִיד בְּתַרְוַויְיהוּ.

כְּנֶגֶד רְבִיעַ שֶׁהוּא עוֹלֶה חֹלָם. שְׁבָרִים כְּנֶגֶד שְׁבָא. זֶה צָרִיךְ לְהַעֲלוֹת קוֹל, וְזֶה צָרִיךְ לְהוֹרִיד אוֹתוֹ. וְלָכֵן אוֹתָם שְׁבָרִים בַּחֲשַׁאי שְׁכִינָה תַחְתּוֹנָה, וְקוֹל לֹא יִשָּׁמַע, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א א) וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ. תְּרוּעָה זוֹ שַׁלְשֶׁלֶת אָחוּז בִּשְׁנֵיהֶם.

וְאִית כְּגַוְונָא דְּרָקִיעַ הַמַּאֲרִיךְ בֵּיהּ תֵּיבָה וְאִיהִי נְקוּדָה חִירִיק כְּגַוְונָא דְּחֹלָם. לֵית נְקוּדָה דְּלֵית כְּגַוְונָא דִילָהּ בְּטַעֲמֵי. סֶגוֹל לְגַבֵּי סְגוֹלְתָּא. שְׁבָא לְגַבֵּי זָקֵף גָּדוֹל. כֻּלְהוּ תִּשְׁכַּח לוֹן נְקוּדֵי לְגַבֵּי טַעֲמֵי לְמָאן דְּיָדַע רָזִין טְמִירִין.

וְיֵשׁ כְּמוֹ הָרָקִיעַ הַמַּאֲרִיךְ בּוֹ תֵּבָה, וְהִיא נְקוּדָה חִירִיק כְּמוֹ חֹלָם. אֵין נְקֻדָּה שֶׁאֵין כְּמוֹתָהּ בַּטְּעָמִים. סֶגּוֹל אֶל סֶגוֹלְתָּא. שְׁבָא אֶל זָקֵף גָּדוֹל. כֻּלָּם תִּמְצָא לָהֶם נְקֻדּוֹת אֵצֶל הַטְּעָמִים לְמִי שֶׁיּוֹדֵעַ סוֹדוֹת טְמִירִים.

פָּתַח וְאָמַר זַרְקָא מַקַּף שׁוֹפָר הוֹלֵךְ סְגוֹלְתָּא. (פתח נקודת ימין יי מלך. נקודת סגול שמאלא יי מלך. באמצעיתא יי ימלוך לתתא. רבי אחא אמר יי מלך דא עלמא עלאה. יי מלך דא תפארת. יי ימלוך דא ארון הברית):

פָּתַח וְאָמַר, זַרְקָא מַקָּף שׁוֹפָר הוֹלֵךְ סֶגוֹלְתָּא. (פתח נקדת ימין ה’ מלך, נקדת סגול שמאל ה’ מלך, באמצע ה’ ימלוך למטה, רבי אחא אמר, ה’ מלך זה עולם עליון, ה’ מלך זה תפארת, ה’ ימלוך זה ארון הברית).

Bereshit, Chapter 19

אֵלֶּה תּ’וֹלְדוֹת הַ’שָּׁמַיִם וְ’הָאָרֶץ (ר”ת תה”ו) הָא אוּקְמוּהָ כָּל אֲתַר דִּכְתִיב אֵלֶּה פָּסַל אֶת הָרִאשׁוֹנִים וְאִלֵּין תּוֹלָדִין דְּתֹהוּ דְּאִתְרְמִיזוּ בַּקְּרָא תִּנְיָינָא וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ. וְאִלֵּין אִנּוּן דְּאִתְּמָר דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּרָא עָלְמִין וּמַחְרִיבָן. וּבְגִין דָּא אַרְעָא הֲוָה תּוֹהָה וּבוֹהָה.

THESE ARE THE GENERATIONS OF THE HEAVENS AND THE EARTH. We have laid down that the expression “these are” denotes that those mentioned before are henceforth of no account. In this case what is referred to is the products of tohu (emptiness) hinted at in the second verse of the first chapter, “and the earth was tohu and bohu”. These it is of which we have learnt that “God created worlds and destroyed them”. On account of this the earth was “dazed” (tohah) and “bewildered” (bohah),

אֵיךְ בְּרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָלְמִין לְחָרְבָא לוֹן. שַׁפִּיר הֲוָה דְּלָא לִבְרֵי לוֹן. אֶלָּא וַדַּאי הָכָא אִיכָּא רָזָא. מַאי אִיהוּ וּמַחֲרִיבָן. דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָא יְשֵׁצֵי עוֹבְדֵי יְדוֹי. וְלֹא עוֹד אֶלָּא דָּא שְׁמַיָיא אִתְּמָר בְּהוּ (ישעיהו נ״א:ו׳) כִּי שָׁמַיִם כְּעָשָׁן נִמְלָחוּ וְגו’. אִם כֵּן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָבִיד וּמָחֵי.

as if to say, “How could God create worlds to destroy them? It were better not to create them.” Similarly it is said of the heavens, “the heavens have vanished like smoke” (Is. 51, 6). But in fact we have here an indication of what is meant by the expression “destroyed them” showing that God does not really destroy the works of His hands.

אֶלָּא רָזָא דְמִלָּה כְּדֵין הוּא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּרָא עָלְמָא וּבְרָיֵיהּ בְּאוֹרַיְיתָא כְּמָה דְּאוּקְמוּהָ בְּרִאשִׁית, דְּאִתְּמָר בָּהּ (משלי ח׳:כ״ב) יְיָ קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ. וּבְהַאי רֵאשִׁית בְּרָא יָת שְׁמַיָא וְיָת אַרְעָא וְאִיהִי סָמִיךְ לוֹן בֵּיהּ. בְּגִין דִּבְרִית כְּתִיב בֵּיהּ בִּבְ’רֵ’א’שִׁ’י’ת. וְאִתְּמָר בֵּיהּ (ירמיהו ל״ג:כ״ה) אִם לא בְרִיתִי יוֹמָם וְלַיְלָה וְגו’. וְאִלֵּין אִנּוּן דְּאִתְּמָר בְּהוֹן (תהילים קט״ו:ט״ז) הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַיְיָ וְגו’. וְאִיהִי אֶרֶץ הַחַיִּים כְּלִילָא מִשְּׁבַע אַרְעִין דְּעֲלַיְיהוּ אָמַר דָּוִד מַלְכָּא (תהילים קט״ז:ט׳) אֶתְהַלֵּךְ לִפְנֵי יְיָ בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים.

The explanation is this. God created the world by means of the Torah, that is to say, in so far as it is called Reshith. By this Reshith He created the heavens and the earth, and He supports them by it, because the word Bereshith contains the word brith (covenant); this covenant is referred to in the verse: “Were it not for my covenant with the day and night, I had not appointed the ordinances of heaven and earth” (Jer. 33, 25). This heaven is that of which it is said “the heavens are the heavens of the Lord” (Ps. 115, 16), and this earth is the “land of the living” comprising seven lands of which David said: “I will walk before the Lord in the lands of the living” (Ibid. 116, 9).

וּבְרָא שְׁמַיָא וְאַרְעָא בַּתְרֵיהּ עַל תֹּה”וּ, וְלֵית תַּמָּן יְסוֹדָא דְּאִיהוּ בְּרִי”ת דְּסָמִיךְ לוֹן. בְּגִין דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּעָא לְמִיתַּן אוֹרַיְיתָא לְאוּמִין דְּעַלְמָא עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת דְּאִיהוּ בְּרִית מִילָה מַמָּשׁ, וְלָא בָּעוּ לְקַבְּלָא לֵיהּ, וְאִשְׁתְּאָרַת אַרְעָא חֲרֵבָה וִיבֵשָׁה.

Afterwards He created a heaven and an earth resting on Tohu (emptiness), and having no foundation, i.e. “covenant”, to support them. For this reason God sought to give to the nations of the world the Law containing the covenant of the circumcision, but they were not willing to accept it, and consequently the earth remained parched and desolate.

וְדָא אִיהוּ יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה. יִקָּווּ הַמַּיִם דָּא אוֹרַיְיתָא. אֶל מָקוֹם אֶחָד אִלֵּין יִשְׂרָאֵל. בְּגִין דְּנִשְׁמָתַיְיהוּ תַּלְיָין מֵהַהוּא אֲתַר דְּאִתְּמָר בֵּיהּ בָּרוּךְ כְּבוֹד יְיָ מִמְקוֹמוֹ. כְּבוֹד יְיָ שְׁכִינְתָּא תַּתָּאָה. מִמְקוֹמוֹ שְׁכִינְתָּא עִלָּאָה. וְכֵיוָן דְּאִנּוּן נִשְׁמָתַיְיהוּ מִתַּמָּן, שַׁרְיָא עֲלַיְיהוּ וַדַּאי ידו”ד וְאִתְּמָר בְּהוֹן (דברים ל״ב:ט׳) כִּי חֵלֶק יְיָ עַמּוֹ. וְדָא אִיהוּ יִקָּווּ הַמַּיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד.

Hence we read: “Let the waters be gathered to one place, and let the dry land appear.” By “the waters” we understand in this connection the Torah; by “one place” we understand Israel, whose souls are attached to that place of which it is written, “blessed is the glory of the Lord from his place”. The glory of the Lord is the lower Shekinah; “his place” is the upper Shekinah; and since their souls are from that quarter, the name of the Lord rests upon them, and it is said of them, “for the portion of the Lord is his people”. In this way “the waters were gathered to one place”.

וְאוֹרַיְיתָא אִיהִי יִשּׁוּבָא דְּעָלְמָא. וְאוּמִין דְּעָלְמָא עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת דְּלָא קַבִּילוּ לָהּ אִשְׁתָּאֲרוּ חֲרִבִין וִיבֵשִׁין. וְדָא אִיהוּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּרָא עָלְמִין וּמַחֲרִיבָן אִלֵּין דְּלָא נָטְרֵי פִּקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא, לָא דִּישֵׁצֵי אִיהוּ עוֹבָדוֹי כְּמָה דְּחָשְׁבִין בְּנֵי נְשָׁא. וְלָמָּה יְשֵׁצֵי לוֹן לִבְנוֹי דְּאִתְּמָר בְּהוֹן בְּהִבָּרְאָם בְּה’ בְּרָאָם.

The Torah is the salvation of the world, and the Gentiles who did not accept it were left dry and parched. It is in this way that God created worlds and destroyed them, viz. those who do not keep the precepts of the Law; not that He destroys His own works, as some fancy. For why indeed should He destroy His sons, of whom it is written: behibar’am (when they were created) in this passage, which may be analysed into behe ‘beraam, “He created them by means of He” (symbolising the attribute of mercy)?

וְאִלֵּין אִנּוּן דְּמִתְגַיְירִין מֵאוּמִין דְּעָלְמָא. בְּגִינַיְיהוּ נָפְלַת ה’ זְעֵירָא דְאַבְרָהָם בְּאֶלֶף חֲמִישָׁאָה דְּהוּא ה’. דְּאִיהוּ חָרֵב וְיָבֵשׁ. חָרֵב בְּבֵית רִאשׁוֹן וְיָבֵשׁ בְּבַיִת שֵׁנִי.

This refers to those of the Gentiles who embrace Judaism.

וּמשֶׁה בְּגִין דְּבָעָא לְאָעֳלָא גִּיּוֹרִין תְּחוֹת גַּדְפוֹי דִּשְׁכִינְתָּא וְחָשִׁיב דְּהֲווּ מֵאִלֵּין דְּאִתְבְּרִיאוּ בְּה’ וְהַב בְּהוֹן אָת ה’ דְּאַבְרָהָם, גָּרְמוּ לֵיהּ יְרִידָה כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (שמות ל״ב:ז׳) לֵךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ. בְּגִין דְּלָא קַבִילוּ לְאָת ה’ בִּדְחִילוּ דְּיו”ד וּבִרְחִימוּ דְּה’. נָחִית אִיהִי מִדַּרְגֵיהּ דְּאִיהוּ ו’.

Moses, before leaving Egypt, sought to enrol proselytes, thinking that they were of those who had been thus created through the letter He ‘, but they were not sincere, and therefore they caused him to be degraded, as it is written, “Go, get thee down, for the people (i.e. thy proselytes) have dealt corruptly” (Ex. 32, 7).

וְאָת ו’ נָחְתַת עִמֵּיהּ בְּגִין דְּלָא יִתְאֲבִיד בֵּינַיְיהוּ דְּעֲתִיד אִיהוּ בְּרָזָא דְגִלְגּוּלָא לְאִתְעַרְבָא בֵּינַיְיהוּ בְּגָלוּתָא בֵּין עֵרֶב רַב דְּאִנּוּן נִשְׁמָתַיְיהוּ מִסִּטְרָא דְּאִלֵּין דְּאִתְּמָר בְּהוֹן (ישעיהו נ״א:ו׳) כִּי שָׁמַיִם כְּעָשָׁן נִמְלָחוּ וְגו’. וְאִלֵּין אִנּוּן דְּלָא בָּעָא נֹחַ רַחֲמֵי עֲלַיְיהוּ. וְאִתְּמָר בְּהוֹן וַיִּמָּחוּ מִן הָאָרֶץ בְּגִין דְּהֲווּ מֵאִלֵּין דְּאִתְּמָר בְּהוֹן (דברים כ״ה:י״ט) תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק. וּמשֶׁה לָא אִסְתְּמַר מִנַּיְיהוּ וְאַפִּיל ה’ בֵּינַיְיהוּ. וּבְגִין דָּא אִיהוּ לָא יֵעוּל לְאַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל עַד דִּיתוֹב ה’ לְאַתְרָהּ. וּבְגִין דָּא נָחַת אִיהוּ מִדַּרְגֵיהּ, וְנָחִית בֵּיהּ ו’. וּבְגִין דָּא ה’ נָפְלַת, ו’ יוֹקִים לָהּ, ו’ דְּמשֶׁה.

So the letter Vav came down together with (Moshe to) guard him, so he does not perish among them, because according to the secret of reincarnation, he was destined to mingle among the mixed multitude in exile, whose souls originated from the aspect of those of whom it is written: „For the heavens shall vanish away like smoke” (Isaiah 51:6). These are the ones for whom Noah did not plea for mercy. About them, it is written: „They were destroyed from the earth” (Beresheet 7:23), because they came from those of whom it is said, „You shall blot out the remembrance of Amalek” (Devarim 25:19). Moses did not protect himself from them and dropped the (small) Hei among them. For this reason, he shall not enter the land of Yisrael until he brings the Hei back to its place. This is also why he fell from his grade, and the letter Vav descended with him. Because of this, the letter Hei fell down and the letter Vav of Moses shall raise it up.

וּבְגִין דְּה”א זְעֵירָא ה’ דְאַבְרָהָם דְּאִיהִי דְּהִבָּרְאָם אִתְעַזָּר אִיהוּ בְּגִינָהּ, וְאִתְּמָר בֵּיהּ (ישעיהו ס״ג:י״ב) מוֹלִיךְ לִימִין משֶׁה וְגו’ וְאַפִּיק לָהּ מִתַּמָּן בְּחֵילָא דְּו’ וְאַיְיתֵי לָהּ עִמֵּיהּ. מִיָּד שַׁרְיָא עֲלֵיהּ י”ה וְאִשְׁתְּלִים אוֹמָאָה (דאתמר) (שמות י״ז:ט״ז) כִּי יָד עַל כֵּס יָה מִלְחָמָה לַיְיָ וְגו’. מַאי מִדֹּר דֹּר. דָּא משֶׁה דְּאִתְמָּר בֵּיהּ (קהלת א׳:ד׳) דּוֹר הוֹלֵךְ וְדוֹר בָּא. וְהָא אוּקְמוּהָ דְּלֵית דּוֹר פָּחוּת מִס’ רִבּוֹא. וְדָא משֶׁה דְּאִתְּמָר בֵּיהּ דְּאִנְתְּתָא חָדָא יָלְדָה ס’ רִבּוֹא בְּכֶרֶס אַחַת.

It was through this small Hei, the Hei of Abraham, which is the letter Hei in BeHibar’am that Moses received assistance, and it is written of him: „That caused His glorious arm to go at the right hand of Moses” (Isaiah) 63:12). He took it from there (from among the kelipot) by the power of the letter Vav and brought it with him. Immediately, Yud-Hei rested on it and the vow was fulfilled: „For Yah has sworn by His throne (Heb. Kes, Caf-Samech) that Hashem will have war” (Shemot 17:16). What is „From generation to generation”? This is Moses, about whom it is written: „One generation passes away, and another generation comes…” (Kohelet 1:4). It has already been explained that one generation contains no fewer than 600,000. This refers to Moses, about whom it is said that one woman gave birth in Egypt to 600,000 in one belly (meaning Moshe, who equals 600,000 souls).

Bereshit, Chapter 20

(במדבר קנ”ט) וְחָמֵשׁ מִינִין אִנּוּן בְּעֵרֶב רַב וְאִנּוּן (סי’ נג”ע ר”ע) נְ’פִילִים גִּ’בּוֹרִים עֲ’נָקִים רְ’פָאִים עֲ’מָלֵקִים. וּבְגִינַיְיהוּ נָפְלַת ה’ זְעֵירָא מֵאַתְרָהָא. בִּלְעָם וּבָלָק מִסִּטְרָא דְעֲמָלֵק הֲווּ. טוֹל ע”ם מִן בִּלְעָם ל”ק מִן בָּלָק אִשְׁתָּאַר בָּבֶל (בראשית י״א:ט׳) כִּי שָׁם בָּלַל ה’ שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ.

There are five sections among the “mixed multitude”, Nefilim, Gibborim, Anakim, Refaim, and Amalekites.

וְאִלֵּין אִנּוּן דְּאִשְׁתָּאֲרוּ מֵאִלֵּין דְּאִתְּמָר בְּהוֹן (בראשית ז׳:כ״ג) וַיִּמַּח אֶת כָּל הַיְקוּם, וּמֵאִלֵּין דְּאִשְׁתָּאֲרוּ מִנְּהוֹן בְּגָלוּתָא רְבִיעָאָה אִנּוּן רֵישִׁין בְּקִיּוּמָא סַגִי. וְאִנּוּן קַיָּימִין עַל יִשְׂרָאֵל כְּלֵי חָמָס. וְעֲלַיְיהוּ אִתְּמָר (בראשית ו׳:י״ג) כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם, אִלֵּין אִנּוּן עֲמָלֵקִים.

The Amalekites are those who are left from the time of the Flood, from those of whom it is written, “and he blotted out all living substance”; those who have been left from this class in this fourth captivity make themselves leaders by main force, and are scourges to Israel; of them it is written, “for the earth was full of violence because of them”. These are the Amalekites.

נְפִילִים עֲלַיְיהוּ אִתְּמָר (בראשית ו׳:ב׳) וַיִּרְאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טוֹבוֹת הֵנָּה. וְאִלֵּין אִנּוּן מִינָא תִּנְיָינָא מֵאִלֵּין נְפִילִים מִלְּעֵילָא. דְּכַד בָּעָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמֶעְבַּד אָדָם דְּאָמַר נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ וְגו’. בָּעָא לְמֶעְבַּד לֵיהּ רֵישָׁא עַל עִלָּאִין לְמֶהֱוֵי אִיהוּ פָּקִיד עַל כֻּלְהוּ. וּלְמֶהֱוֵי אִנּוּן פְּקִידִין עַל יְדוֹי. כְּגַוְונָא דְּיוֹסֵף דְּאִתְּמָר בֵּיהּ (בראשית מ״א:ל״ד) וְיַפְקֵד פְּקִידִים עַל הָאָרֶץ.

Of the Nefilim (lit. fallen ones) it is said: “and the sons of God saw the daughters of man that they were fair” (Ibid.). These form a second category of the Nefilim, already mentioned above, in this way When God thought of making man, He said: “Let us make man in our image, etc.” i.e. He intended to make him head over the celestial beings, who were to be his deputies, like Joseph over the governors of Egypt (Gen. 41, 41).

אִנּוּן (לעיל כ”ג א) בָּעוּ לְקַטְרְגָא לֵיהּ וְאָמְרוּ (תהלים ה) מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ וְגו’ דְּעֲתִיד לְמֶחְטֵי קַמָּךְ. אָמַר לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִי אַתּוּן הֲוִיתוּן לְתַתָּא כַּוָּותֵיהּ, יַתִּיר הֲוִיתוּן חָבִין מִנֵּיהּ. מִיָּד וַיִּרְאוּ בְּנִי הָאֱלהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם וְגו’ חָשְׁקוּ בְּהוֹן וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַפִּיל לוֹן לְתַתָּא בְּשַׁלְשְׁלָאן.

The angels thereupon began to malign him and say, “What is man that Thou shouldst remember him, seeing that he will assuredly sin before Thee.” Said God to them, “If ye were on earth like him, ye would sin worse.” And so it was, for “when the sons of God saw the daughters of man”, they fell in love with them, and God cast them down from heaven.

וְאִנּוּן עַזָּ”א וַעֲזָאֵ”ל דְּמִנַּיְיהוּ נִשְׁמַתְהוֹן דְּעֶרֶב רַב דְּאִנּוּן נְפִילִים דְּאַפִּילוּ גַּרְמַיְיהוּ לִזְנוֹת בָּתַר נְשַׁיָא דְּאִנּוּן טָבָאן. וּבְגִין דָּא אַפִּיל לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מֵעָלְמָא דְּאֲתֵי דְּלָא יְהֵא לוֹן חוּלָקָא תַּמָּן וְיָהִיב לוֹן אַגְרַיְיהוּ בְּהַאי עָלְמָא כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (דברים ז׳:י׳) וּמְשַׁלֵּם לְשׂוֹנְאָיו אֶל פָּנָיו לְהַאֲבִידוֹ וְגו’.

These were Uzza and Azael; from them the “mixed multitude” derive their souls, and therefore they also are called nefilim, because they fall into fornication with fair women. For this, God casts them out from the future world, in which they have no portion, and gives them their reward in this world, as it is written, “He repays his enemies to their faces” (Deut. 7, 10).

גִּבּוֹרִים מִינָא תְּלִיתָאָה עֲלַיְיהוּ אִתְּמָר הֵמָּה הַגִּבּוֹרִים וְגו’ אַנְשֵׁי הַשֵּׁם. וְאִנּוּן מִסִּטְרָא דְּאִלֵּין דְּאִתְּמָר בְּהוֹן (בראשית י״א:ד׳) הָבָה נִבְנָה לָנוּ עִיר וְנַעֲשֶׂה לָנוּ שֵׁם. וּבָנִין בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּמִדְרָשׁוֹת וְשַׁוְיָין בְּהוֹן סֵפֶר תּוֹרָה וְעֲטָרָה עַל רֵישׁוֹי, וְלָא לִשְׁמָא דְיְיָ, אֶלָּא לְמֶעְבַּד לוֹן שֵׁם. הֲדָא הוּא דִכְתִיב וְנַעֲשֶׂה לָנוּ שֵׁם, וְסִּטְרָא אָחֳרָא מִתְגַּבְּרִין עַל יִשְׂרָאֵל דְּאִנּוּן כְּעַפְרָא דְאַרְעָא. וְגָזְלִין לוֹן וְאִתְבָּרַת עֲבִידְתָּא וְעֲלַיְיהוּ אִתְּמָר (בראשית ז׳:י״ט) וְהַמַּיִם גָּבְרוּ מְאֹד מְאֹד עַל הָאָרֶץ.

The Gibborim (mighty ones) are those of whom it is written: “they are the mighty ones… men of name” (Gen. 6, 4). They come from the side of those who said “Come, let us build a city and make to us a name” (Gen. 11, 4). These men erect synagogues and colleges, and place in them scrolls of the law with rich ornaments, but they do it not for the sake of God, but only to make themselves a name, and in consequence the powers of evil prevail over Israel (who should be humble like the dust of the earth), according to the verse: “and the waters prevailed very much upon the earth” (Gen. 7, 19).

רְפָאִים מִינָא רְבִיעָאָה. אִם יֶחזוּן לְיִשְׂרָאֵל בְּדוֹחֲקָא מִתְרַפִּין מִנַּיְיהוּ. וְאִית לוֹן רְשׁוּ לְשֵׁזָבָא לוֹן וְלָא בָּעָאן. וּמִתְרַפִּין מֵאוֹרַיְיתָא וּמֵאִלֵּין דְּמִשְׁתַּדְּלִין בָּהּ לְמֶעְבַּד טַב עִם עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת. עֲלַיְיהוּ אִתְּמָר (ישעיהו כ״ו:י״ד) רְפָאִים בַּל יָקוּמוּ, בְּזִמְנָא דְּיֵיתֵי פְּקִידָה לְיִשְׂרָאֵל אִתְּמָר בְּהוֹן (ישעיהו כ״ו:י״ד) וַתְּאַבֵּד כָּל זֵכֶר לָמוֹ.

The Refaim (lit. weak ones), the fourth section of the “mixed multitude”, are those who, if they see Israel in trouble, abandon them, even though they are in a position to help them, and they also neglect the Torah and those who study it in order to ingratiate themselves with the non-Jews. Of them it is said, “They are Refaim (shades), they shall not arise” (Is. 26, 14); when redemption shall come to Israel, “all their memory shall perish” (Ibid.)

עֲנָקִים מִינָא חֲמִישָׁאָה דְּאִנּוּן מְזַלְזְלִין לְאִלֵּין דְּאִתְּמָר בְּהוֹן (משלי א׳:ט׳) וַעֲנָקִים לְגַרְגְּרוֹתֶיךָ. וְעֲלַיְיהוּ אִתְּמָר (דברים ב׳:י״א) רְפָאִים יֵחָשְׁבוּ אַף הֵם כַּעֲנָקִים שְׁקִילִין דָּא לְדָא. אִלֵּין אִנּוּן דְּאַהַדְּרוּ עָלְמָא לְתֹהוּ וָבֹהוּ. וְרָזָא דְמִלָּה (דבגינייהו) חָרַב בֵּי מַקְדְּשָׁא וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ דְּאִיהִי עִקְּרָא וְיִשּׁוּבָא דְּעָלְמָא. מִיָּד דְּיֵיתֵי אוֹר דְּאִיהוּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יִתְמָחוּן מִן עָלְמָא וְיִתְאַבְּדוּן. אֲבָל פּוּרְקָנָא לָאו אִיהִי תַּלְיָא אֶלָּא בַּעֲמָלֵק עַד דְּיִתְמְחֵי דְּבֵיהּ אוֹמָאָה וְהָא אוּקְמוּהָ.

The last section, the Anakim (lit. giants), are those who treat with contumely those of whom it is written, “they shall be as necklaces (anakim) to thy neck”. Of them it is said, “the Refaim are likewise counted as Anakim”, i.e. they are on a par with one another. All these tend to bring the world back to the state of “tohu and bohu”, and they caused the destruction of the Temple. But as “tohu and bohu” gave place to light, so when God reveals Himself they will be wiped off the earth. But withal redemption will not be complete until Amalek will be exterminated, for against Amalek the oath was taken that “the Lord will have war against Amalek from generation to generation” (Ex. 17,16).

Bereshit, Chapter 21

דָּבָר אַחֵר אֵלֶּה תּוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְגו’ אִלֵּין אִנּוּן דְּאִתְּמָר בְּהוֹן (שמות ל״ב:ד׳) אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל. בְּיוֹמָא דְּיִתְמְחִין אִלֵּין כְּאִלּוּ הַהוּא יוֹמָא עֲבִיד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שְׁמַיָא וְאַרְעָא הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (בראשית ב׳:ד׳) בְּיוֹם עֲשׂוֹת יְיָ אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם. בְּהַהוּא זִמְנָא יְהֵא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עִם שְׁכִינְתֵּיהּ וְיִתְחַדֵּשׁ עַלְמָא הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ישעיהו ס״ו:כ״ב) כִּי כַּאֲשֶׁר הַשָּׁמַיִם הַחֲדָשִׁים וְהָאָרֶץ הַחֲדָשָׁה וְגו’ דָּא אִיהוּ בְּיוֹם עֲשׂוֹת.

The following is another explanation of the words: “These are the generations of heaven and earth.” The expression “these are” here corresponds to the same expression in the text: “these are thy gods, O Israel” (Ex. 32, 4). When these shall be exterminated, it will be as if God had made heaven and earth on that day; hence it is written, “on the day that God makes heaven and earth”. At that time God will reveal Himself with the Shekinah and the world will be renewed, as it is written, “for as the new earth and the new heaven, etc.” (Is. 66, 22);

בְּהַהוּא זִמְנָא וַיַּצְמַח יְיָ אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל עֵץ נְחְמָד וְגו’. אֲבָל בְּקַדְמִיתָא עַד דְּיִתְמָחוּן אִלֵּין לָא נָחִית מִטְרָא דְאוֹרַיְיתָא. וְיִשְׂרָאֵל דְּדַמְיָין לַעֲשָׂבִים וּלְאִילָנִין לָא יִצְמְחוּן. וְרָזָא דְמִלָּה וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָּאָרֶץ וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה וְגו’, בְּגִין דְּאָדָם אַיִן דְּאִנּוּן יִשְׂרָאֵל בְּבֵי מַקְדְּשָׁא לַעֲבוֹד אֶת הָאֲדָמָה בְּקָרְבָּנִין.

At that time “the Lord shall cause to spring from the ground every pleasant tree, etc.”, but before these are exterminated the rain of the Torah will not descend, and Israel, who are compared to herbs and trees, cannot shoot up, as is hinted in the words: “no shrub of the field was yet in the earth, and no herb of the field, etc.” (Gen. 2, 5), because “there was no man”, i.e. Israel were not in the Temple, “to till the ground” with sacrifices.

דָּבָר אַחֵר וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה, דָּא מָשִׁיחַ רִאשׁוֹן טֶרֶם יִהְיֶה בְּאַרְעָא. וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח דָּא מָשִׁיחַ שֵׁנִי. וְלָמָּה בְּגִין דְּלֵית תַּמָּן משֶׁה לְמִפְלַח לִשְׁכִינְתָּא דְּעֲלֵיהּ אִתְּמָר וְאָדָם אַיִן לַעֲבוֹד אֶת הָאֲדָמָה. וְרָזָא דְמִלָּה (בראשית מ״ט:י׳) לא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה דָּא מָשִׁיחַ בֶּן דָּוִד. וּמְחוֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו דָּא מָשִׁיחַ בֶּן יוֹסֵף. עַד כִּי יָבוֹא שִׁיל”ה דָּא משֶׁה חֻשְׁבַּן דָּא כְּדָא. וְל”וֹ יִקְהַ”ת עַמִּים, אַתְוָון וְלֵוִ”י קְהָ”ת.

According to another explanation, the words “no shrub of the field was yet in the earth” refer to the first Messiah, and the words “no herb of the field had yet sprung up” refer to the second Messiah. Why had they not shot forth? Because Moses was not there to serve the Shekinah-Moses, of whom it is written, “and there was no man to till the ground”. This is also hinted at in the verse “the sceptre shall not depart from Judah nor the ruler’s staff from between his feet”, “the sceptre” referring to the Messiah of the house of Judah, and “the staff’ to the Messiah of the house of Joseph. “Until Shiloh cometh”: this is Moses, the numerical value of the two names Shiloh and Moses being the same.

דָּבָר אַחֵר וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה אִלֵּין צַדִּיקַיָּיא דְּאִנּוּן מִסִּטְרָא דְּצַדִּיק חַ”י עָלְמִין. שִׂיחַ ש’ חַי. ש תְּלַת עַנְפִּין דְּאִילָנָא וְאִנּוּן ג’ אֲבָהָן וּמִן ח”י עָלְמִין.

Another explanation: „plant (Heb. siach) of the field” – (the souls of) the righteous, who come from (Yesod of Ze’er Anpin) the Righteous, the life (Heb. chai) of the worlds. Because Siach (Sin-Yud-Chet) – Chai (Chet- Yud) and Shin. Shin – the three branches of the tree, which symbolize the three patriarchs – from the life of the worlds.

לָשׁוֹן אַחֵר וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה ע”ב שי”ן. תְּלַת עָלִין דְּאִנּוּן ש יאהדונה”י. וְאִנּוּן ע”ב עַנְפִּין דְּתַלְיָין בְּהוֹן בְּחוּשְׁבַּן ע”ב. כֻּלְהוּ לָא אִתְאַחֲדִין בְּאַתְרָא דְּאִיהִי שְׁכִינְתָּא עַד דְּיֵיתֵי הַהוּא דְּאִקְרֵי אָדָ”ם דְּאִיהוּ יו”ד ה”א וא”ו ה”א. וְדָא אִיהוּ וְאָדָ”ם אַיִן לַעֲבוֹד אֶת הָאֲדָמָה.

Another explanation: „And no herb (Esev) of the field – Esev is Ayin Bet and Shin. Shin alludes to the three leaves – Yud-Aleph-Heh=Daled-Vav-Nun-Heh-Yud (they have a numerical value of 72, which is) the Shechinah – the appearance of he who is called man, who is Yud-Vav-Dalet, Hei-Aleph, Vav-Aleph-Vav, Hei-Aleph. „And there was not a man (Aleph-Daled-Mem) to till the ground,” (meaning Moshe had not yet corrected the Shechinah properly).

וּבְגִין דָּא אִתְּמָר בֵּיהּ וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח עַד דְּיִצְמַח צַדִּי”ק. וּמִנֵּיהּ (תהילים פ״ה:י״ב) אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח דְּאִתְּמָר בֵּיהּ (דניאל ח׳:י״ב) וַתַּשְׁלֵךְ אֱמֶת אַרְצָה. וְתַלְמִידֵי חֲכָמִים דְּאִנּוּן דְּשָׁאִין לָא צָמְחִין בְּגָלוּתָא עַד דֶּאֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח, וְדָא משֶׁה דְּאִתְּמָר בֵּיהּ (מלאכי ב׳:ו׳) תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ דְּלָא יְהֵא מָאן דְּדָרִישׁ לִשְׁכִינְתָּא כַּוָּתֵיהּ. וּבְגִין דָּא וְאָדָם אַיִן לַעֲבוֹד.

For this reason, it is written: „And no herb of the field had yet grown.” This means that the righteous man was not yet grown – Moses, who validates, „Truth shall spring (grow) out of the earth” (Tehilim 85:12). As (the truth) is described: „And it cast down the truth to the ground” (Daniel 8:12), the students of the Torah, who are like the plants. But they do not grow in exile until „Truth shall spring out of the earth”. This is Moses, about whom it is written: „The law of truth was in his mouth” (Malachi 2:6), because no man relates to the Shechinah as well as he. This is, „And there is not a man to till the ground”. As soon as (Moshe) appears, „But there went up

וּמִיָּד דְּאִיהוּ יֵיתֵי, מִיָּד וְאֵ”ד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ א”ד מִן אדנ”י סָלִיק לֵיהּ ו’ וְאִתְעֲבִיד בַּהּ אֲדוֹן כָּל הָאָרֶץ. מִיָּד וְהִשְׁקָה אֶת כָּל פְּנִי הָאֲדָמָה מִנֵּיהּ אִתְשַׁקְּיָין יִשְׂרָאֵל לְתַתָּא בְּע’ אַנְפִּין דְּאוֹרַיְיתָא.

AND THE LORD GOD CAUSED TO GROW. The two names may be referred to the Father and the Mother; “every pleasant tree” refers to the Zaddik; “good to eat” refers to the Central Column, through which He provided food for all, and from which alone the Zaddik is nourished, as the Shekinah from him. These have no need of the lower world, but, on the contrary, all below are nourished from him. For in this period of captivity the Shekinah and “the Life of the universe” are only nourished by the eighteen blessings of Israel’s prayer, but at the time he will be food for all.

דָּבָר אַחֵר וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ תַּרְגּוּמוֹ וְעֲנָנָא יִסְתַּלַּק מִן אַרְעָא. הַהִיא דְּאִתְּמָר בַּהּ (שמות מ׳:ל״ח) כִּי עֲנַן יְיָ עַל הַמִּשְׁכָּן וְגו’ וּבֵיהּ מִתְשַׁקְּיָין תַּלְמִידֵי חֲכָמִים בְּאַרְעָא בְּהַהוּא זִמְנָא:

Another explanation: „But there went up a mist from the earth.” The Aramaic translation says, „But there went up a cloud from the earth.” (This is the Shechina), of which it is written: „For the cloud of Hashem was upon the tabernacle” (Shemot 40:38). And the students of the Torah on earth will be watered by her at that time.

וַיִּיצֶר יְיָ אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם אִלֵּין יִשְׂרָאֵל. בְּהַהוּא זִמְנָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא צַיַּיר לוֹן בְּצִיּוּרִין דְּעָלְמָא דֵּין וְעָלְמָא דְּאֲתֵי. וַיִּיצֶר בְּהַהוּא זִמְנָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַיֵיל לוֹן בִּשְׁמֵיהּ בְּצִיּוּרָא דְּב’ יוּדִי”ן י’ י’ ו’ בֵּינַיְיהוּ דְּאִנּוּן סָלְקִין לְחֶשְׁבּוֹן יהו”ה. וִיהוֹן מְצוּיָירִין בְּאַנְפּוֹי בְּאַנְפִּין דִּילְהוֹן בִּתְרֵין יוּדִי”ן בְּחוֹטְמָא דִּילְהוֹן בְּאָת ו’.

AND THE LORD GOD FORMED MAN. “Man” here refers to Israel, whom God shaped at that time both for this world and for the future world. Further, the word vayizer (and he formed) implies that God brought them under the aegis of His own name by shaping the two eyes like the letter Yod and the nose between like the letter Vau….

וּבְגִין דָּא אָמַר קְרָא (במדבר כ״ג:ט׳) כִּי מֵרֹאשׁ צוּרִים אֶרְאֶנּוּ. אִלֵּין אִנּוּן צִיּוּרִין דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא. וִיהוֹן מְצוּיָירִין בְּאַנְפַּיְיהוּ בִּתְרֵין לוּחִין יַקִּירִין דְּאִנּוּן י’ י’ דְּאִיהוּ ו’ חָרוּת עָלַיְיהוּ.

וְעוֹד צִיֵּיר לוֹן לְכָל דּוֹר בְּבַת זוּגֵיהּ עִלָאָה דָּא י”ה וְאִנּוּן ו’ יִחוּדָא דְּתַרְוַויְיהוּ. וְצַיֵּיר לוֹן בְּאִנּוּן דְּצִיּוּרָא דִּלְעֵילָא דְּאִיהוּ יִשְׂרָאֵל עַמּוּדָא דְּאֶמְצָעִיתָא כָּלִיל שְׁכִינְתָּא עִלָּאָה וְתַתָּאָה דְּאִנּוּן קְרִיאַת שְׁמַע עַרְבִית וּקְרִיאַת שְׁמַע שַׁחֲרִית וְעֲלַיְיהוּ אִתְּמָר עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי.

וּמִיָּד בְּהַהוּא זִמְנָא נָטַע לוֹן לְיִשְׂרָאֵל בְּגִנְתָּא דְעֵדֶן קַדִּישָׁא הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיִּטַּע יְיָ (כ”ח א) אֱלהִים אַבָּ”א וְאִמָּ”א. גַּ”ן דָּא שְׁכִינְתָּא תַּתָּאָה. עֵדֶ”ן דָּא אִמָּא עִלָּאָה. אֶת הָאָדָם דָּא עַמּוּדָא דְאֶמְצָעִיתָא. אִיהִי תְּהֵא נֶטַע דִּילֵיהּ, בַּת זוּגֵיהּ וְלָא תָזוּז מִנֵּיהּ לְעָלַם. וּתְהֵא עִדּוּנָא דִילֵיהּ. וְיִשְׂרָאֵל קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא נָטַע לוֹן בְּהַהִיא זִמְנָא נִטְעָא קַדִּישָׁא בְּעָלְמָא כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (ישעיהו ס׳:כ״א) נֵצֶר מַטָּעַי מַעֲשֵׂי יָדַי לְהִתְפָּאֵר:

Forthwith at that time He planted Israel in the holy Garden of Eden, as it is said: “and the Lord God planted” (Gen. 2, 8). The two names here refer to the Father and the Mother; the “Garden” is the Shekinah on earth, and “Eden” is the supernal Mother; “the man” is the Central Column; the Shekinah was to be his plantation, his spouse who was never to depart from him and was to be his perpetual delight. Thus God at that time planted Israel as a holy shoot, as it is written, “the branch of my planting, the work of my hands, in which I glory”.

וַיַּצְמַח יהו”ה אֱלֹהִים. אַבָּא וְאִמָּא. כָּל עֵץ נְחְמָד דָּא צַדִּי”ק. וְטוֹב לְמַאֲכָל דָּא עַמּוּדָא דְאֶמְצָעִיתָא דְּבֵיהּ הוּא זַמִּין (נ”א זמינא) מָזוֹן לְכֹלָא דְּכֹלָּא בֵּיהּ. וְלָא אִתְפַּרְנֵס צַדִּיק אֶלָּא מִנֵּיהּ וּשְׁכִינְתָּא מִנֵּיהּ, וְלָא צְרִיכִין לְתַתָּאִין (דילהון). אֶלָּא כּוּלְהוּ נִזּוֹנִין לְתַתָּא עַל יָדֵיהּ. דִּבְגָלוּתָא לָא הֲוָה לִשְׁכִינְתָּא וּלְח”י עָלְמִין מְזוֹנָא אֶלָּא בְּח”י בִּרְכָאן דִּצְלוֹתָא. אֲבָל בְּהַהוּא זִמְנָא אִיהוּ יְהֵא מְזוֹנָא לְכֹלָּא.

AND THE LORD GOD CAUSED TO GROW. The two names may be referred to the Father and the Mother; “every pleasant tree” refers to the Zaddik; “good to eat” refers to the Central Column, through which He provided food for all, and from which alone the Zaddik is nourished, as the Shekinah from him. These have no need of the lower world, but, on the contrary, all below are nourished from him. For in this period of captivity the Shekinah and “the Life of the universe” are only nourished by the eighteen blessings of Israel’s prayer, but at the time he will be food for all.

וְעֵץ הַחַיִּים דְּהוּא אִילָנָא דְחַיֵּי יְהֵא נְטִיעַ בְּגוֹ גִנְתָּא דְּאִתְּמָר בֵּיהּ (בראשית ג׳:כ״ב) וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעוֹלָם. וּשְׁכִינְתָּא לָא שָׁלְטָא עֲלָהּ אִילָנָא דְסִטְרָא אָחֳרָא דְּאִנּוּן עֵרֶב רַב דְּאִנּוּן (סוף תצא) עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע. וְלֹא תְקַבֵּל בָּהּ עוֹד טָמֵא הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (דברים ל״ב:י״ב) יְיָ בָּדָד יַנְחֶנּוּ וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר. וּבְגִין דָּא לָא מְקַבְּלִין גֵּרִים לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ. וּתְהֵא שְׁכִינְתָּא כְּגַפְנָא דְּלָא מְקַבְּלָא נִטְעָא מִמִּינָא אָחֳרָא.

AND THE TREE OF LIFE. This means that at that time the Tree of Life will be planted in the Garden, so that “he shall take also of the Tree of Life and eat and live for ever” (Gen. 3, 22). The Shekinah will no longer be in the power of the “evil influence”, i.e. the mixed multitude who are “the tree of the knowledge of good and evil”, and shall no longer receive into itself anyone unclean, to fulfil what is written, “the Lord alone shall lead him and there shall be no strange god with him” (Deut. 32, 12). For this reason proselytes will no longer be admitted in the days of the Messiah. The Shekinah will be like a vine on which there cannot be grafted any shoot from another species,

וְיִשְׂרָאֵל יְהוֹן כָּל עֵץ נְחְמָד לְמַרְאֶה. וְיִתְחַזַּר עֲלַיְיהוּ שׁוּפְרָא דְּאִתְּמָר בֵּיהּ (איכה ב׳:א׳) הִשְׁלִיךְ מִשָּׁמַיִם אֶרֶץ תִּפְאֶרֶת יִשְׂרָאֵל. וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע אִדַחְיָין מִנַּיְיהוּ וְלָא מִתְדַּבְּקִין וְלָא מִתְעָרְבִין בְּהוֹן. דְּהָא אִתְּמָר בְּיִשְׂרָאֵל וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ דְּאִנּוּן עֵרֶב רַב. וְגָלֵי לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּבְיוֹם אָכְלוֹ מִמֶּנּוּ גָּרְמוּ דְּאָבְדוּ ב’ אָבְדִין דְּאִנּוּן בַּיִת רִאשׁוֹן וּבַיִת שֵׁנִי. דָּא אִיהוּ כִּי בְיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת ב’ פְּעָמִים. וְאִנּוּן גְּרִימוּ דְּצַדִּיק יֶחֳרָב וְיָבֵשׁ בְּבַיִת רִאשׁוֹן דְּאִיהִי שְׁכִינְתָּא עִלָּאָה, וּבְבַיִת שֵׁנִי דְּאִיהִי שְׁכִינְתָּא תַּתָּאָה. דָּא אִיהוּ (ישעיהו י״ט:ה׳) וְנָהָר יֶחרָב וְיָבֵשׁ. וְנָהָר דָּא (נ”א ו) יְחרָב בְּה’ תַּתָּאָה בְּגִין דְּאִסְתַּלַּק מִנֵּיהּ נְבִיעוּ דְי’ לְאֵין סוֹף.

and Israel shall be “every tree pleasant to see”, and their former beauty shall be restored to them, of which we are told: “He cast from heaven to earth the beauty of Israel” (Lam. 2, 1). “The tree of the knowledge of good and evil” shall be thrust from them and shall not cleave to them or mingle with them, for of Israel it is said: “and of the tree of the knowledge of good and evil ye shall not eat”. This tree is the “mixed multitude”, and God pointed out to them that through mixing with them they suffered two losses, of the first and of the second Temple, as it is said: “and on the day that thou eatest of it thou shalt surely die”. They caused the Zaddik to be left parched and desolate by the loss of the first Temple, which is the Shekinah in heaven, and by the loss of the second Temple, which is the Shekinah on earth. Hence it is written, “and the river shall be drained dry”; i.e. the river vau shall dry in the lower he, so as to deprive it of the flow of yod issuing from En-Sof.

וּמִיָּד דְּיִפְקוּן יִשְׂרָאֵל מִן גָּלוּתָא עַמָּא קַדִּישָׁא לְחוּד, מִיָּד נָהָר דְּהֲוָה חָרֵב וְיָבֵשׁ אִתְּמָר בֵּיהּ וְנָהָר יוֹצֵא מֵעֵדֶן דָּא ו’ לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן. וְנָהָר דָּא עַמּוּדָא דְאֶמְצָעִיתָא. יוֹצֵא מֵעֵדֶן דָּא אִמָּא עִלָּאָה, לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן דָּא שְׁכִינְתָּא תַּתָּאָה.

But as soon as Israel shall go forth from captivity, that is, the holy people alone, then that river which was dried up shall become “the river that goes forth from Eden to water the garden”. This river is the Central Column; “goes forth from Eden” is the supernal Mother; “to water the garden” is the Shekinah on earth.

דִּבְהַהוּא זִמְנָא אִתְּמָר בְּמשֶׁה וּבְיִשְׂרָאֵל (ישעיהו נ״ח:י״ד) אָז תִתְעַנָּג עַל יְיָ בְּעֹנְג דְּאִיהוּ ע’ עֵדֶן נ’ נָהָר ג’ גַּן. וְאִתְקְיַּים קְרָא (שמות ט״ו:א׳) אָז יָשִׁיר משֶׁה וְגו’ שָׁר לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא יָשִׁיר. וְאִתְהַפַּךְ לְעֵרַב רַב עֹנֶ”ג לְנֶגַ”ע וּלְאוּמִין דְּעָלְמָא עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת כְּגַוְונָא דְפַרְעֹה וּמִצְרָאֵי דְּפָרַח בְּהוֹן שְׁחִין אֲבַעְבּוּעוֹת. אֲבָל לְיִשְׂרָאֵל יְהֵא עֹנֶ”ג.

In reference to that time it is said of Moses and Israel, “Then thou shalt delight in the Lord”, and the words shall be fulfilled, “then Moses shall sing” (Ex. 15, 1).

וְדָא אִיהוּ וְנָהָר יוֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן. וּמִשָּׁם יִפָּרֵד וְהָיָה לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים. דְּאִנּוּן חֶסֶ”ד דְּרוֹעָא יָמִינָא. וּבְהַהוּא זִמְנָא הָרוֹצֶה לְהַחְכִּים יַדְרִים. וּמַחֲנֶה מִיכָאֵ”ל אִתְשַׁקְיָין מִנֵּיהּ וְעִמֵּיהּ מַטֵּה יְהוּדָה וּתְרֵין שִׁבְטִין. גְּבוּרָ”ה דְּרוֹעָא שְׂמָאלָא. וּבְהַהוּא זִמְנָא הָרוֹצֶה לְהַעֲשִׁיר יַצְפִּין. וּמַחֲנֶה גַּבְרִיאֵ”ל אִתְשַׁקְיָין מִנֵּיהּ וְעִמֵּיהּ מַטֵּה דָן וּתְרֵין שִׁבְטִין. נְצַ”ח שׁוֹקָא יָמִינָא וּמִנָּהּ אִתְשַׁקְיָין מַשִּׁרְיָיא דְּנוּרִיאֵ”ל וְעִמֵּיהּ מַטֵּה רְאוּבֵן וּתְרֵין שִׁבְטִין עִמֵּיהּ. הוֹ”ד שׁוֹקָא שְׂמָאלָא דְּעֲלָהּ אִתְּמָר לְיַעֲקֹב (בראשית ל״ב:ל״ב) וְהוּא צוֹלֵעַ עַל יְרֵכוֹ וּמִנֵּיהּ אִתְשַׁקְיָין מַשִּׁרְיָיא דִּרְפָאֵל דְּאִיהוּ מְמַנָּא עַל אַסְוָותָא דְגָלוּתָא וְעִמֵּיהּ מַטֵּה אֶפְרָיִם וּב’ שִׁבְטִין.

Further, the river “shall part from thence and become four heads” (Gen. 2, 10). The first of these is Hesed (Kindness), which is the right arm. From this shall drink the camp of Michael, and with it the tribe of Judah and his two accompanying tribes. The second is Geburah (Force), and from it shall drink the camp of Gabriel, and with it the tribe of Dan and his two accompanying tribes. The third is Nezah (Victory), the right leg, and from it shall drink the camp of Nuriel, and with it the tribe of Reuben and his two accompanying tribes. The fourth is Hod (Majesty), the “left leg” (referred to in what was said of Jacob, that “he halted on his left thigh”), and from it shall drink the camp of Raphael, whose mission is to heal the ills of the captivity, and with it the tribe of Ephraim and his two accompanying tribes.

דָּבָר אַחֵר וּמִשָּׁם יִפָּרֵד וְהָיָה לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים אִלֵּין אִנּוּן אַרְבָּעָה דְּנִכְנְסוּ לַפַּרְדֵּס. חַד עָאל בְּפִישׁוֹ”ן דְּאִיהוּ פִּי שׁוֹנֶה הֲלָכוֹת. תִּנְיָינָא עָאל בְּגִיחוֹ”ן. וְתַמָּן הוּא קָבוּר הַהוּא דְּאִתְּמָר בֵּיהּ (ויקרא י״א:מ״ב) כָּל הוֹלֵךְ עַל גָּחוֹן, גַּבְרִיאֵ”ל גָּבַר אֵל עֲלֵיהּ אִתְּמָר (איוב ג׳:כ״ג) לְגֶבֶר אֲשֶׁר דַּרְכּוֹ נִסְתָּרָה וַיָּסֶךְ אֱלוֹהַּ בַּעֲדוֹ. וְלֹא יָדַע גְּבַר יַת קְבוּרְתֵּיהּ עַד יוֹמָא הָדֵין דְּאִתְגַּלְיָיא תַּמָּן. וְדָא אִיהוּ רֶמֶז וּלְחַכִּימָא בִּרְמִיזָא.

תְּלִיתָאָה עָאל בַּחִדֶּקֶ”ל חַד קַל וְדָא לִישְׁנָא חֲדִידָא קַלָּא לִדְרָשָׁא. רְבִיעָאָה עָאל בַּפְּרָ”ת דְּאִיהוּ מוֹחָא דְּבֵיהּ פְּרִיָּה וּרְבִיָּה. בֶּן זוֹמָא וּבֶן עֲזַאי דְּעָאלוּ בִּקְלִיפִין דְּאוֹרַיְיתָא הֲווּ לָקָאן בְּהוֹן. רִבִּי עֲקִיבָא (פקודי רנ”ד ע”א) דְּעָאל בְּמוֹחָא אִתְּמָר בֵּיהּ דְּעָאל בִּשְׁלָם וְנָפַק בִּשְׁלָם.

Bereshit, Chapter 22

(אמר רבי אלעזר, אבא, יומא חד הוינא בבי מדרשא, ושאילו חברייא מאי ניהו דאמר רבי עקיבא לתלמידוי כשתגיעו לאבני שיש טהור אל תאמרו מים מים שמא תסתכנון גרמייכו דכתיב, (תהילים ק״א:ז׳) דובר שקרים לא יכון לנגד עיני. אדהכי הא סבא דסבין קא נחית אמר לון רבנן, במאי קא תשתדלון. אמרו ליה ודאי בהא דאמר רבי עקיבא לתלמידוי כשתגיעו לאבני שיש וכו’. אמר לון ודאי רזא עלאה אית הכא. והא אוקמוה במתיבתא עלאה. ובגין דלא תטעון נחיתנא לכו ובגין (דאתגליא) רזא דא בינייכו דאיהי רזא עלאה טמירא מבני דרא.

(אמר רבי אלעזר, אבא, יום אחד הייתי בבית המדרש, ושאלו החברים, מהו שאמר רבי עקיבא לתלמידיו, כשתגיעו לאבני שיש טהור אל תאמרו מים מים שמא תסתכנו בעצמכם, שכתוב (תהלים קא) דבר שקרים לא יכון לנגד עיני? בין כך הנה זקן הזקנים. ירד ואמר להם, רבנן, במה אתם משתדלים? אמרו לו, ודאי בזה שאמר רבי עקיבא לתלמידיו כשתגיעו לאבני שיש וכו’. אמר להם, ודאי סוד עליון יש כאן, והרי פרשוה בישיבה העליונה, וכדי שלא תטעו ירדתי לכם, וכדי לגלות סוד זה ביניכם, שהוא סוד עליון טמיר מבני הדור).

בודאי אבני שיש טהור אנון דמנהון מיין דכיין נפקין. ואנון רמיזין באת א רישא וסופא. ו’ דאיהו נטוי בינייהו איהו עץ החיים. מאן דאכיל מניה וחי לעלם. ואלין ב’ יודי”ן אנון רמיזין בוייצר. ואנון תרין יצירות. יצירה דעלאין ויצירה דתתאין. ואנון חכמה בראש וחכמה בסוף. תעלומות חכמה. ודאי אנון תעלומות מחכמה עלאה דתחות כתר עלאה.

(בודאי אבני שיש טהור הם שמהם יוצאים מים זכים, והם רמוזים באות א’ בראש ובסוף. ו’ שהוא נטוי ביניהם הוא עץ החיים. מי שאוכל ממנו – וחי לעולם. ושני היודי”ם האלה רמוזים בוייצר, והם שתי יצירות, יצירה של העליונים ויצירה של התחתונים. והם חכמה בראש וחכמה בסוף. תעלומות חכמה. ודאי הם תעלומות מחכמה עליונה שתחת כתר עליון).

ואנון לקבל ב’ עיינין דבהון (שמות יח א) תרין דמעין נחתו בימא רבא. ואמאי נחתו. בגין דאורייתא מתרין לוחין אלין הוה משה נחית לישראל. ולא זכו בהון ואתברו ונפלו. ודא גרים אבודא דבית ראשון ושני. ואמאי נפלו בגין דפרח ו’ מנייהו דאיהו ו’ דוייצר. ויהיב לון אחרנין מסטרא דעץ הדעת טוב ורע דמתמן אתייהיבת אורייתא באסור והתר מימינא חיי ומשמאלא מותא.

(והם כנגד שתי עינים שבהם שתי דמעות יורדות לים הגדול. ולמה ירדו? בגלל שהתורה משני הלוחות הללו היה משה מוריד לישראל, ולא זכו בהם, ונשברו ונפלו, וזה גרם אבדן בית ראשון ושני. ולמה נפלו? בגלל שפרח ו’ מהם, שהוא ו’ של וייצר, ונתן להם אחרים מצד של עץ הדעת טוב ורע, שמשם נתנה תורה באסור והתר. מימין חיים, ומשמאל מות).

ובגין דא אמר רבי עקיבא לתלמידוי כשתגיעו לאבני שיש טהור אל תאמרו מים מים. לא תהוו שקילין אבני שיש טהור (נ”א דאנון ב’ יודין דוייצר חכמה עלאה וחכמה תתאה) לאבנין אחרנין דאנון חיי ומותא דמתמן (קהלת י׳:ב׳) לב חכם לימינו. ולב כסיל לשמאלו. ולא עוד אלא אתון תסתכנון גרמייכו. בגין דאלין דעץ הדעת טוב ורע אנון בפרודא. ואבני שיש טהור אנון ביחודא בלא פירודא כלל. ואי תימרון דהא אסתלק עץ החיים מנייהו ונפלו ואית פירודא בינייהו. דובר שקרים לא יכון לנגד עיני דהא לית תמן פירודא לעילא. דאלין דאתברו מאנון הוו. אתו לנשקא ליה פרח ואסתלק מנייהו).

(ולכן אמר רבי עקיבא לתלמידיו, כשתגיעו לאבני שיש טהור אל תאמרו מים מים. לא תהיו שוקלים אבני שיש טהור (נ”א: שהם שני יודי”ן של ויּיצּר, חָכמָה עליונָה וחָכמָה תחתונָה) לאבנים אחרות שהן חיים ומות, שמשם (קהלת י) לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו. ולא עוד, אלא אתם תסכנו עצמכם, בגלל שאלה של עץ הדעת טוב ורע הם בפרוד, ואבני שיש טהור הן ביחוד בלי פרוד כלל. ואם תאמרו שהרי הסתלק עץ החיים מהם ונפלו ויש ביניהם פרוד – דבר שקרים לא יכון לנגד עיני, שהרי אין שם פרוד למעלה. שאלה שנשברו היו מאלה. באו לנשק אותו, פרח והסתלק מהם).

Bereshit, Chapter 23

דָּבָר אַחֵר וְנָהָר יוֹצֵא מֵעֵדֶן. בְּוַדַּאי לְעֵילָא בְּעֵץ חַיִּים תַּמָּן לֵית קְלִיפִּין נוּכְרָאִין הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים ה׳:ה׳) לא יְגוּרְךָ רָע. אֲבָל בְּעֵץ דִּלְתַתָּא אִית קְלִיפִּין נוּכְרָאִין וַדַּאי. וְאִיהוּ נָטוּעַ בְּגִנְתָא דְעֵדֶן דִּזְעֵיר אַפִּין. דְּאִיהוּ חֲנוֹךְ מטטרון דְּגַּן עֵדֶן דִּלְעֵילָא. דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לֵית תַּמָּן עַרְטוּמָא, לְמֶיהֱוֵי תַּמָּן נִפְתָּל וְעִקֵּשׁ. וּבְגִין דָּא וְנָהָר יוֹצֵא וְגו’ וְיָכִילְנָא לְמֵימַר בְּמטטרון יוֹצֵא מֵעֵדֶן מֵעִדּוּן דִּילֵיהּ. לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן גַּן דִּילֵיהּ פַּרְדֵּס (תיקון כ”ד) דִּילֵיהּ דְּתַמָּן עָאלוּ בֶּן עֲזַאי וּבֶן זוֹמָא וְאֱלִישָׁע. וּקְלִיפִּין דִּילֵיהּ מִסִּטְרָא דָא טוֹ”ב וּמִסִּטְרָא דָא רַע. וְדָא אִסּוּר וְהֶתֵּר כָּשֵׁר וּפָסוּל טוּמְאָה וְטָהֳרָה.

דבר אחר ונהר יצא מעדן – בודאי למעלה בעץ החיים שם אין קלפות נכריות. זהו שכתוב (תהלים ה) לֹא יְגוּרְךְ רָע. אֲבָל בָּעֵץ שֶׁלְּמַטָּה יֵשׁ בְּוַדַּאי קְלִפּוֹת נָכְרִיּוֹת, וְהוּא נָטוּעַ בְּגַן עֵדֶן שֶׁל זְעֵיר אַנְפִּין, שֶׁהוּא חֲנוֹךְ, מטטרו”ן, שֶׁגַּן הָעֵדֶן הָעֶלְיוֹן שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵין שָׁם עִרְבּוּב שֶׁל קְלִפּוֹת לִהְיוֹת שָׁם נִפְתָּל וְעִקֵּשׁ. וּבִגְלַל זֶה וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן וְגוֹ’, וְיָכֹלְנוּ לוֹמַר בְּמטטרו”ן יֹצֵא מֵעֵדֶן – מֵעִדּוּן שֶׁלּוֹ. לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן – הַגָּן שֶׁלּוֹ, הַפַּרְדֵּס שֶׁלּוֹ שֶׁנִּכְנְסוּ לְשָׁם בֶּן עַזַּאי וּבֶן זוֹמָא וֶאֱלִישָׁע. וּקְלִפּוֹת שֶׁלּוֹ מִצַּד זֶה טוֹ”ב וּמִצַּד זֶה רַע. וְזֶה אִסּוּר וְהֶתֵּר, כָּשֵׁר וּפָסוּל, טֻמְאָה וְטָהֳרָה.

קָם חַד סָבָא וְאָמַר רִבִּי רִבִּי הָכִי הוּא וַדַּאי. אֲבָל עֵץ חַיִּים לָא אִתְקְרֵי אִיהוּ. אֶלָּא הָכִי הוּא רָזָא דְּמִלָּה וַיִּיצֶר חַד יְצִירָה דְּטוֹב וְחַד יְצִירָה דְּרָע. דָּא אִיהוּ עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע. עֵץ דָּא אָדָם זְעֵירָא מִסִּטְרָא דְּחַיִּים מִנֵּיהּ וּמִסִּטְרָא דְמוֹתָא מִנֵּיהּ. תַּמָּן ב’ יְצִירוֹת דִּילֵיהּ דְּאִנּוּן אִסּוּר וְהֶתֵּר, וְעֲלֵיהּ אִתְּמָר וַיִּיצֶר יְיָ אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה.

עָמַד זָקֵן אֶחָד וְאָמַר, רַבִּי רַבִּי, כָּךְ זֶה וַדַּאי! אֲבָל עֵץ הַחַיִּים הוּא לֹא נִקְרָא. אֶלָּא כָּךְ הוּא סוֹד הַדָּבָר, וַיִּיצֶר – יְצִירָה אַחַת לְטוֹב וִיצִירָה אַחַת לְרָע. זֶה עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע. עֵץ זֶה אָדָם קָטָן, מִצַּד הַחַיִּים מִמֶּנּוּ וּמִצַּד הַמָּוֶת מִמֶּנּוּ. שָׁם שְׁתֵּי יְצִירוֹת שֶׁלּוֹ שֶׁהֵם אִסּוּר וְהֶתֵּר, וְעָלָיו נֶאֱמַר וַיִּיצֶר ה’ אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה.

וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים. דָּא שְׁכִינְתָּא עִלָּאָה. עֵדֶן תְּיוּבְתָּא. וְעֲלָהּ אִתְּמָר וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן דָּא עַמּוּדָא דְאֶמְצָעִיתָא. הַגַּ”ן שְׁכִינְתָּא תַּתָּאָה. תְּלַת קְטִירִין אִנּוּן נִשְׁמָתָא רוּחָא נַפְשָׁא לְגַבֵּיהּ. וּבְהוֹן וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה. דְּאִיהוּ מִפִּיו מַמָּשׁ אִתְקְרֵי לִשְׁכִינְתָּא דְּאִיהִי נִשְׁמַת חַיִּים. מִיָּד דְּאָמַר מִלִּין אִלֵּין סָלִיק לְעֵילָא. אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן חַבְרַיָיא בְּוַדַּאי מַלְאֲכָא הֲוָה. וּבְוַדַּאי סָמִיךְ אִית לָנָא מִכָּל אֲתַר.

וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים – זוֹ שְׁכִינָה עֶלְיוֹנָה. עֵדֶן – תְּשׁוּבָה. וְעָלֶיהָ נֶאֱמַר וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן. זֶה הָעַמּוּד הָאֶמְצָעִי. הַגָּ”ן שְׁכִינָה תַחְתּוֹנָה. שְׁלֹשָׁה קְשָׁרִים הֵם, נְשָׁמָה רוּחַ וְנֶפֶשׁ אֶצְלוֹ, וּבָהֶם וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה, שֶׁהוּא מַמָּשׁ מִפִּיו נִקְרָא לַשְּׁכִינָה שֶׁהִיא נִשְׁמַת חַיִּים. מִיָּד שֶׁאָמַר דְּבָרִים אֵלּוּ, עָלָה לְמַעְלָה. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, חֲבֵרִים, בְּוַדַּאי זֶה הָיָה מַלְאָךְ, וּבְוַדַּאי תּוֹמֵךְ יֵשׁ לָנוּ מִכָּל מָקוֹם.

Bereshit, Chapter 24

פָּתַח קְרָא אֲבַתְרֵיהּ: וַיִּקַּח יְיָ אֱלהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּיחֵהוּ בְּגַן עֵדֶן וְגו’. וַיִּקַּח מֵאָן נָטִיל לֵיהּ. אֶלָּא נָטִיל לֵיהּ מֵד’ יְסוֹדִין דְּאִתְּמָר בְּהוֹן וּמִשָּׁם יִפָּרֵד וְהָיָה לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים. אַפְרִישׁ לֵיהּ מִנְּהוֹן וְשַׁוֵּי לֵיהּ בְּגִנְתָּא דְעֵדֶן.

AND THE LORD GOD TOOK THE MAN AND PUT HIM IN THE GARDEN OF EDEN, ETC. From whence did he take him? He took him from the four elements which are hinted at in the verse “and from there it parted and became four heads”. God detached him from these and placed him in the Garden of Eden.

כְּגַוְונָא דָא יַעֲבֵד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְבַּר נָשׁ דְּאִתְבְּרֵי מֵד’ יְסוֹדִין. בְּזִמְנָא דְתָב בִּתְיוּבְתָּא וּמִתְעַסֵּק בְּאוֹרַיְיתָא. קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא נָטִיל לֵיהּ מִתַּמָּן. וְעֲלַיְיהוּ אִתְּמָר וּמִשָּׁם יִפָּרֵד. אַפְרִישׁ נַפְשֵׁיהּ מִתַּאֲוָה דִּילְהוֹן וְשַׁוֵּי לֵיהּ בְּגִנְתָּא דִילֵיהּ דְּאִיהִי שְׁכִינְתָּא. לְעָבְדָהּ בְּפִקּוּדִין דְּעֲשֵׂה. וּלְשָׁמְרָהּ בְּפִקּוּדִין דְּלֹא תַעֲשֶׂה. אִי זָכָה לְנַטְרָא לָהּ אִיהוּ יְהֵא רֵישָׁא עַל ד’ יְסוֹדִין. וְאִתְעֲבִיד נָהָר דְּאִתְשַׁקְיָין עַל יָדֵיהּ וְלָא עַל יְדָא אַחֲרָא וְאִשְׁתְּמוֹדְעִין בֵּיהּ דְּאִיהוּ רִבּוֹן וְשַׁלִּיט עֲלַיְיהוּ.

So does God do now to any man created from the four elements when he repents of his sins and occupies himself with the Torah; God takes him from his original elements, as it is said, “and from there he parts”, i.e. he separates himself from the desires which they inspire, and God places him in his garden, which is the Shekinah, “to dress it”, by means of positive precepts, “and to keep it”, by means of negative precepts. If he keeps the law, he makes himself master of the four elements, and becomes a river from which they are watered, and they obey him and he is their ruler.

וְאִי עָבַר עַל אוֹרַיְיתָא אִתְשַׁקְיָין מִמְּרִירוּ דְאִילָנָא דְּרַע דְּאִיהוּ יֵצֶר הָרָע. וְכָל אֵבָרִין דְּאִנּוּן מֵד’ יְסוֹדִין אִתְּמָר בְּהוֹן (שמות א׳:י״ד) וַיְמָרַרוּ אֶת חַיֵּיהֶם וְגו’ וַיְמָרַרוּ בִּמְרִירוּ דְּמָרָה. וּלְגַבֵּי אֵבָרִין קַדִּישִׁין דְּגוּפָא דְּאִנּוּן מִסִּטְרָא דְטוֹב עֲלַיְיהוּ אִתְּמָר (שמות ט״ו:כ״ג) וַיָּבוֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתּוֹת מַיִם מִמָּרָה וְגו’. כְּגַוְונָא דָא אָמְרוּ מָארֵי מַתְנִיתִין וַיְמָרַרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבוֹדָה קָשָׁה בְּקוּשְׁיָא. בְּחוֹמֶר בְּקַל וָחוֹמֶר. וּבִלְבֵנִים בְּלִבּוּן הִלְכְתָא. וּבְכָל עֲבוֹדָה בַּשָּׂדֶה דָּא בָּרַיְיתָא. אֶת כָּל עֲבוֹדָתָם וְגו’ דָּא מִשְׁנָה.

But if he transgresses the law, they are watered from the bitterness of the tree of evil, which is the evil inclination, and all his limbs are full of bitterness; but when the members of the body are kept holy from the side of good, it may be said of them that “they came to Marah and were not able to drink waters from Marah, for they were bitter” (Ex. 15, 23). Similarly, the study of the Talmud is bitter compared with that of the esoteric wisdom, of which it is said, “And God showed him a tree” (Ibid.); this is a tree of life, and through it “the waters were sweetened”.

אִם תַּיְיבִין בִּתְיוּבְתָּא אִתְּמָר בְּהוֹן (שמות ט״ו:כ״ה) וַיּוֹרֵהוּ ה’ עֵץ. וְדָא עֵץ חַיִּים וּבֵיהּ וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם. וְדָא משֶׁה מָשִׁיחַ דְּאִתְּמָר בֵּיהּ (שמות י״ז:ט׳) וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדוֹ. מַטֶּ”ה דָּא מטטרון מִסִּטְרֵיהּ חַיִּים וּמִסִּטְרֵיהּ מִיתָה. כַּד אִתְהַפַּךְ לְמַטֶּה אִיהוּ עֵזֶר מִסִּטְרָא דְטוֹב. כַּד אִתְהַפַּךְ לְחִוְיָא אִיהוּ כְּנֶגְדוֹ. מִיָּד (שמות ד׳:ג׳) וַיָּנָס משֶׁה מִפָּנָיו.

Similarly of Moses it is written, “And the staff of God was in his hand.” This rod is Metatron, from one side of whom comes life and from the other death. When the rod remains a rod, it is a help from the side of good, and when it is turned into a serpent it is hostile, so that “Moses fled from it”, and God delivered it into his hand. This rod typifies the Oral Law which prescribes what is permitted and what is forbidden.

וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מְסָר לֵיהּ בִּידָא דְמשֶׁה וְאִיהוּ אוֹרַיְיתָא דִּבְעַל פֶּה דְּבֵיהּ אִסּוּר וְהֶתֵּר. מִיָּד (לעיל ו ע”ב) דְּמָחָא בֵּיהּ בְּטִינָרָא נְטַל לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּידֵיהּ. וְאִתְּמַר בֵּיהּ (שמואל ב כ״ג:כ״א) וַיֵּרֶד אֵלָיו בַּשָּׁבֶט לִמְחָאָה לֵיהּ בֵּיהּ. וְשֵׁבֶ”ט אִיהוּ יֵצֶר הָרָע חִוְיָא. וְכֹלָּא אִיהוּ בְּגָלוּתָא מֵחֲמַת דִּילֵיהּ.

When Moses struck the rock God took it back from him, and “he went down to him with a rod” (II Sam. 23, 21), to smite him with it, the “rod” being the evil inclination, which is a serpent, the cause of the captivity.

וְעוֹד וּמִשָּׁם יִפָּרֵד. זַכָּאָה אִיהוּ בַּר נָשׁ דְּאִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא. דְּבְּזִמְנָא דְּנָטִיל לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מֵהַאי גוּפָא מֵד’ יְסוֹדִין, אִתְפְּרַשׁ מִתַּמָּן וְאָזִיל לְמֶהֱוֵי רֵישָׁא בְּד’ חֵיוָון וְאִתְּמָר בְּהוֹן עַל כַּפַּיִם יִשָּׂאוּנְךָ וְגו’:

A further lesson can be derived from the words “and from there it parted”: happy is the man who devotes himself to the Torah, for when God takes him from this body, from the four elements, he is detached from them and ascends to become the head of the four Hayyoth, as it is written, “and they shall bear thee on their hands” (Ps. 91, 12).

Bereshit, Chapter 25

וַיְצַו יְיָ אֱלֹהִים וְגו’ הָא אוּקְמוּהָ לֵית צַו אֶלָּא עֲבוֹדָה זָרָה דְּמִתַּמָּן אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְאִיהִי בַּכָּבֵד. דְּמִינָּהּ תִּכְבַּד הָעֲבוֹדָה דְּאִיהִי עֲבוֹדָה זָרָה לֵיהּ וְהַכָּבֵד כּוֹעֵס. וְהָא אוּקְמוּהָ כָּל הַכּוֹעֵס כְּאִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה דָא אִיהוּ וַיְצַו.

AND THE LORD GOD COMMANDED THE MAN, SAYING. It is agreed that the term “command” in the Scripture always has reference to the prohibition of idolatry. This sin has its root in the liver, which is the seat of anger, and it has been laid down that “to fall into a passion is like worshipping idols”.

עַל הָאָדָם דָּא שְׁפִיכוּת דָּמִים כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (בראשית ט) בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ. וְדָא מָרָה חַרְבָּא דְּמַלְאַךְ הַמָּוֶת כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (משלי ה׳:ד׳) וְאַחֲרִיתָהּ מָרָה כְּלַעֲנָה חַדָּה כְּחֶרֶב פִּיּוֹת. לֵאמֹר דָּא גִּלּוּי עֲרָיוֹת וְדָא טְחוֹל עֲלֵיהּ אִתְּמָר (משלי ל׳:כ׳) אָכְלָה וּמָחֲתָה פִּיהָ וְגו’ דִּטְחוֹל לֵית לֵיהּ פּוּמָא וְעַרְקִין וְאִתְשַׁקְיָא מֵעֲכִירוּ דְּדָמָא אוּכְמָא דְּכָבֵד וְלָא אַשְׁכַּחְנָא לֵיהּ פּוּמָא. וְדָא אִיהוּ אָכְלָה וּמָחֲתָה פִּיהָ וְגו’. כָּל שׁוֹפְכֵי דָּמִים מִמָּרָה אִנּוּן. דְּעַרְקִין דִּדְמָא דְלִבָּא מִיָּד דְּחָזָאן מָרָה כֻּלְהוֹן בָּרְחִין קֳדָמָהּ.

The expression “the man” designates bloodshed, on the analogy of the verse: “by man shall his blood be shed” (Gen. 9, 6). This sin has its root in the gall, the sword of the angel of death, after the verse: “her latter end is bitter like gall, piercing like a two-edged sword” (Prov. 5, 4). The expression “saying” refers to incest, which has its root in the spleen, as it is written, “Such is the way of the adulterous woman, she eats and wipes her mouth” (Ibid. 30, 20). Although the spleen has no mouth or suckers, yet it absorbs the black turbid blood of the liver; so the adulterous woman wipes her mouth and leaves no trace. The murderer is incited by the bile and sucks from the blood of the heart. All who see bile recoil from it,

וְעֶרְיָין כֻּלְהוּ אִתְכַּסְיָין בַּחֲשׁוֹכָא בְּדַם אוּכְמָא דִטְחוֹל. מָאן דְּעֲבַר עַל שְׁפִיכַת דְּמָא וְעֲבוֹדָה זָרָה וְגִּלּוּי עֲרָיוֹת גַּלְיָא נִשְׁמְתֵיהּ בְּכָבֵד מָרָה טְחוֹל וְדַיְינִין לֵיהּ בַּגֵּיהִנָּם וּתְלַת מְמַנָּן עֲלַיְיהוּ מַשְׁחִית אַף וְחֵימָה.

but unchastity is covered in darkness, in the black blood of the spleen. Whoever sins by murder, idolatry, and incest bans his soul through the liver, the gall, and the spleen, and is punished in Gehinnom in these three members, through three chief demons, Mashith (destroyer), Af (anger), and Hemah (wrath)….

ט”ו עֶרְיָין אִנּוּן כְּחֻשְׁבַּן י”ה. וְשִׁית אָחֳרָנִין כְּחֻשְׁבַּן ו’. קֳדָם דְּגָלוּ יִשְׂרָאֵל בְּגָלוּתָא וּשְׁכִינְתָּא עִמְּהוֹן. מָנֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל (ויקרא י״ח:י״ג) עֶרְוַת אִמְךָ לֹא תְגַלֵּה. וְדָא גָּלוּתָא אִיהוּ גִּלּוּי עֶרְוָתָה דִשְׁכִינְתָּא הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ישעיהו נ׳:א׳) וּבְפִשְׁעֵיכֶם שֻׁלְחָה אִמְכֶם. וְעַל גִּלּוּי עֲרָיוֹת גָּלוּ יִשְׂרָאֵל וּשְׁכִינְתָּא בְּגָלוּתָא. וְדָא אִיהִי עֶרְוָה דִּשְׁכִינְתָּא. וְהַאי עֶרְוָה אִיהִי לִילִית אִמָּא דְּעֵרֶב רַב. וְעֵרֶב רַב אִנּוּן עֲרָיוֹת דִּילָהּ וַעֲרָיוֹת דְּיִשְׂרָאֵל דִּלְעֵילָא דְּעֲלֵיהּ אִתְּמָר (ויקרא י״ח:ח׳) עֶרְוַת אָבִיךָ לא תְגַלֵּה.

Before Israel went into captivity, and while the Shekinah was still with them, God commanded Israel: “thou shalt not uncover thy mother’s nakedness” (Lev. 18, 7), and this captivity is the uncovering of the nakedness of the Shekinah, as it is written, “On account of your sins your mother has been put away” (Is. 50, 1), i.e. for the sin of unchastity Israel has been sent into captivity and the Shekinah also, and this is the uncovering of the Shekinah. This unchastity is Lilith, the mother of the “mixed multitude”. It is they who separate the two He’s of the sacred name,

וְאִנּוּן אַפְרִישִׁין בֵּין ה’ ה’ דְּלָא אִתְקְרִיב ו’ בֵּינַיְיהוּ הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (אחרי מות ע”ד) עֶרְוַת אִשָּׁה וּבִתָּהּ לא תְגַלֵּה. וְאִנּוּן שְׁכִינְתָּא עִלָּאָה וְתַתָּאָה. דְּבְּזִמְנָא דְּעֵרֶב רַב דְּאִנּוּן (סי’ נג”ע ר”ע) נְ’פִילִים גִּ’בּוֹרִים עֲ’מָלֵקִים רְ’פָאִים עֲ’נָקִים בֵּין ה’ ה’, לֵית רְשׁוּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְקָרְבָא בֵּינַיְיהוּ. וְרָזָא דְּמִלָּה (ישעיהו י״ט:ה׳) וְנָהָר יֶחרַב וְיָבֵשׁ יֶחרָב בְּה’ עִלָּאָה וְיָבֵשׁ בְּה’ תַּתָּאָה. בְּגִין דְּלָא יִתְפַּרְנְסוּן עֵרֶב רַב מִן ו’ דְּאִיהוּ עֵץ הַחַיִּים. וּבְגִין דָּא לֵית קְרִיבוּ לְו’ בֵּין ה’ ה’ בְּזִמְנָא דְּעֵרֶב רַב בֵּינַיְיהוּ.

and prevent the Vau from entering between them; so it is written, “the nakedness of a woman and her daughter thou shalt not uncover”, referring to the upper and lower Shekinah. When the “mixed multitude” are between the one He and the other, the Holy One, blessed be He, cannot link them together, and consequently “the river becomes dry and parched”-dry in the upper He and parched in the lower He, in order that the “mixed multitude” may not be nourished by the Vau, which is the Tree of Life. Therefore the Vau does not link together the two He’s when the mixed multitude is between them,

וְלֵית רְשׁוּ לְאָת י’ לְקָרָבָא בְּה’ תִּנְיָינָא הֲדָא הוּא דִכְתִיב עֶרְוַת כַּלָּתְךָ לא תְגַלֵּה. וְאִנּוּן אַפְרִישׁוּ בֵּין ו’ לְה’ עִלָּאָה הֲדָא הוּא דִכְתִיב עֶרְוַת אֵשֶׁת אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה. דְּי’ אִיהוּ אָב. ה’ אֵם. ו’ בֵּן. ה’ בַּת. וּבְגִין דָּא מָנֵי לְגַבֵּיהּ ה’ עִלָּאָה. עֶרְוַת אֵשֶׁת אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה. עֶרְוַת אֲחוֹתְךָ בַּת אָבִיךָ דָּא ה’ תַּתָּאָה. אֶת בַּת בְּנָהּ וְאֶת בַּת בִּתָּהּ אִנּוּן ה”א ה”א דְּאִנּוּן תּוֹלָדִין דְּה’. עֶרְוַת אֲחִי אָבִיךָ דָּא יוּ”ד דְּאִיהוּ תּוֹלָדָה דְּאָת י’ וְאִיהוּ אָח לְוא”ו.

and the letter Yod is not able to draw near to the second He’; thus the precept “thou shalt not uncover the nakedness of thy daughter-in-law” is transgressed. Further, they separate the Yod from the upper He, and so break the command “thou shalt not uncover the nakedness of thy father’s wife”, the Yod being the father, the first He the mother, Vau the son and the second He the daughter. Therefore it is ordained with regard to the upper He, “thou shalt not uncover the nakedness of thy father’s wife”; “the nakedness of thy sister the daughter of thy father” refers to the lower He; “her son’s daughter and her daughter’s daughter” refers to the He and He which are the children of He; “the nakedness of the father’s brother” refers to the Yod, which is the product of the letter Yod, a brother to Vau.

סוֹף סוֹף בְּזִמְנָא דְּעֵרֶב רַב מְעוֹרָבִין בְּיִשְׂרָאֵל לֵית קְרִיבוּ וְיִחוּדָא בְּאַתְוָון שֵׁם ידו”ד, וּמִיָּד דְּיִתְמָחוּן מֵעָלְמָא אִתְּמָר בְּאַתְוָון דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא (זכריה י״ד:ט׳) בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ידו”ד אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד. וּבְגִין דָא אָדָם דְּאִנּוּן יִשְׂרָאֵל אִית לוֹן יִחוּדָא בְּאוֹרַיְיתָא דְּאִתְמָּר בָּהּ (משלי ג׳:י״ח) עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ. וְאִיהִי מַטְרוֹנִיתָא מַלְכוּ”ת. דְּמִסִּטְרָהָא אִתְקְרִיאוּ יִשְׂרָאֵל בְּנֵי מְלָכִים.

In a word, when the “mixed multitude” are mingled with Israel, the letters of the name Tetragrammaton cannot be joined and linked together; but as soon as they are removed from the world, then it is said of the letters of God’s name that “On that day the Lord shall be one and his name one” (Zech. 14, 9). This is why Adam, who is Israel, is closely linked with the Torah, of which it is said, “It is a tree of life to those who take hold on it”; this tree is the Matron, the Sefirah Malkhuth (Kingship), through their connection with which Israel are called “sons of kings”.

וּבְגִין דָא אָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לֹא טוֹב היוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂה לוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדוֹ דָּא מִשְׁנָה אִתְּתָא דְּהַהוּא נַעַר וְאִיהוּ (נ”א ואיהי) שִׁפְחָה דִשְׁכִינְתָּא. וְאִי זָכוּ יִשְׂרָאֵל אִיהִי עֵזְרִ לוֹן בְּגָלוּתָא מִסִּטְרָא דְּהֶתֵּר טָהוֹר כָּשֵׁר. וְאִי לָאו אִיהִי כְּנֶגְדוֹ מִסִּטְרָא דְטָמֵא פָּסוּל אָסוּר. טָהוֹר הֶתֵּר כָּשֵׁר אִיהוּ יֵצֶר הַטּוֹב. פָּסוּל טָמֵא אָסוּר אִיהוּ יֵצֶר הָרָע.

On this account God said, “It is not good that the man should be alone; I will make him an help meet for him” (Gen. 2, 18). This help is the Mishnah (the oral Law), the handmaid of the Shekinah. If Israel deserve well, it is a help to them in the captivity from the side of the permitted, the clean, and the proper; if they do not deserve well, it is a hindrance to them from the side of the unclean, the unfit, and the forbidden, the clean, the permitted, and the fit signifying the good inclination, and the unfit, the unclean, and the forbidden signifying the evil inclination.

וְאִתְּתָא דְּאִית לָהּ דַּם טוֹהַר וְדַם נִדָּה מִסִּטְרָא דְּמִשְׁנָה אִיהִי שַׁוְיָא לֵיהּ וְלָאו אִיהִי בַּת זוּגֵיהּ יִחוּדָא דִּילֵיהּ. דְּלֵית יִחוּדָא עַד דְּעֵרֶב רַב יִתְמָחוּן מֵעָלְמָא. וּבְגִין דָא (לעיל כו ע”ב) אִתְקְבַר משֶׁה לְבַר מֵאַרְעָא קַדִּישָׁא. וּקְבוּרְתָּא דִּילֵיהּ מִשְׁנָה אִיהִי וְלָא יָדַע גְּבַר יַת קְבוּרְתֵּיהּ עַד יוֹמָא הָדֵין. קְבוּרְתָּא דִילֵיהּ מִשְׁנָה דְּשָׁלְטָא עַל מַטְרוֹנִיתָא דְּאִיהִי קַבָּלָה לְמשֶׁה. וּמַלְכָּא וּמַטְרוֹנִיתָא מִתְפָּרְשָׁא מִבַּעֲלָהּ. בְּגִין דָּא (משלי ל׳:כ״ב) תַּחַת שָׁלשׁ רָגְזָה אֶרֶץ וְכוּ’ תַּחַת עֶבֶד כִּי יִמְלוֹךְ דָּא אִיהוּ עַבְדָא יְדִיעָא. וְשִׁפְחָה דָּא מִשְׁנָה. וְנָבָל כִּי יִשְׂבַּע לָחֶם דָּא עֵרֶב רַב, עַם נָבָל וְלא חָכָם.

Thus the Mishnah resembles the woman, who has both pure and impure blood of menstruation. But the Mishnah is not the spouse of his real union, for real union is denied to him until the “mixed multitude” shall be removed from the earth. On account of this Moses was buried outside of the Holy Land….

Bereshit, Chapter 26

עוֹד פָּתַח וְאָמַר. וַיִּצֶר ה’ אֱלהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְכָל עוֹף הַשָּׁמַיִם. וַוי לְעָלְמָא דְּאִנּוּן אַטִּימִין לִבָּא וּסְתִימִין עַיְינִין דְּלָא מִסְתַּכְּלִין בְּרָזֵי דְאוֹרַיְיתָא וְלָא יָדְעִין. דְּוַדַּאי חַיַּת הַשָּׂדֶה וְעוֹף הַשָּׁמַיִם אִנּוּן עַמֵּי הָאָרֶץ. וְאֲפִילּוּ בְּאִלֵּין דְּאִנּוּן נֶפֶשׁ חַיָּה לָא אִשְׁתְּכַח עֵזֶר בְּהוֹן (בגלותא) לִשְׁכִינְתָּא בְּגָלוּתָא וְלָא לְמשֶׁה דְּאִיהוּ עִמַּהּ. דְּבְּכָל זִמְנָא דְּגָלַת שְׁכִינְתָּא לָא זָז מִנָּהּ.

AND THE LORD GOD FORMED FROM THE GROUND ALL THE BEASTS OF THE FIELD AND ALL THE FOWL OF THE HEAVEN. Said R. Simeon, ‘Alas for the stupidity and the blindness of men who do not perceive the mysteries of the Torah, and do not know that by “the beasts of the field and the fowl of the heaven” are designated the unlearned. Even those of them who are “a living soul” are of no service in the Captivity to the Shekinah or to Moses who is with her, for all the time that she is in exile he does not quit her.’

אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר וְהָא מַאן יָהִיב עוֹבָדָא דְּאָדָם בְּיִשְׂרָאֵל וּבְמשֶׁה. אָמַר לֵיהּ בְּרִי וְאַנְתְּ אֲמַרְתְּ הָכִי וְכִי לָא אוֹלִיפַת (ישעיהו מ״ו:י׳) מַגִּיד מֵרֵאשִׁית אַחֲרִית. אָמַר לֵיהּ הָכִי הוּא וַדַּאי.

Said R. Eleazar, ‘Are we justified in applying what is said of Adam to Moses and Israel?’ R. Simeon answered: ‘My son, is it you who speak thus? Have you forgotten the text, “He announceth the end from the beginning” (Is. 46, 10)?’ He replied: ‘You are certainly right;

וּבְגִין דָּא משֶׁה לָא מִית וְאָדָם אִתְקְרֵי אִיהוּ. וּבְגִינֵיהּ אִתְּמָר בְּגָלוּתָא בַּתְרָאָה וּלְאָדָם לא מָצָא עֵזְרִ אֶלָּא כֻּלְהוּ כְּנֶגְדוֹ. וְכֵן עַמּוּדָא דְאֶמְצָעִיתָא אִתְּמָר בֵּיהּ וּלְאָדָם לא מָצָא עֵזְרִ דְּאַפִּיק שְׁכִינְתֵּיהּ מִן גָּלוּתָא הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שמות ב׳:י״ב) וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ. וּמשֶׁה אִיהוּ בְּדִיּוֹקְנֵיהּ מַמָּשׁ דְּאִתְּמָר בֵּיהּ לא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדוֹ.

and that is why we are told that Moses did not die, and that he was called Adam; and in reference to him in the last captivity it is written, “and for Adam he found no help”, but all was “against him”. So, too, of the Central Column it is written, “and for the man he found no help”, viz. to bring the Shekinah out of captivity; therefore it is written, “And he turned this way and that and saw that there was no man” (Ex. 2, 12), Moses being after the pattern of the Central Column.

בְּהַהוּא זִמְנָא וַיַּפֵּל יְיָ אֱלהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם. יְיָ אֱלֹהִים אַבָּא וְאִמָּא. תַּרְדֵּמָה דָּא גָלוּתָא דְּאִתְּמָר בֵּיהּ (בראשית ט״ו:י״ב) וְתַרְדֵּמָה נָפְלָה עַל אַבְרָם. אֲרָמֵי לֵיהּ עַל משֶׁה וַיִּישָׁן. לֵית שֵׁינָה אֶלָּא גָלוּתָא. וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעוֹתָיו. מִצַּלְעוֹתָיו דְּמָאן. אֶלָּא מֵאִלִּין עוּלֵמִין דְּמַטְרוֹנִיתָא נְטָלוּ אַבָּא וְאִמָּא חַד מִנַּיְיהוּ וְאִיהוּ סִטְרָא חִוָורָא. יָפֶה כַלְּבָנָה. וַיִּסְגּוֹר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה, דָּא בָּשָׂר דְּאִתְּמָר בֵּיהּ בְּשַׁגָּם הוּא בָּשָׂר בָּשָׂר דְּמשֶׁה סוּמָק. וְעֲלֵיהּ אִתְּמָר פְּנֵי משֶׁה כִּפְנֵי חַמָּה. וּבְגִין דָּא (שיר השירים ו׳:י׳) יָפָה כַלְּבָנָה בָּרָה כַּחַמָּה.

At that time “the Lord God caused a deep sleep to fall upon the man” (Gen. 2, 21). “Lord God” designates the Father and the Mother; the “deep sleep” is the “captivity”, as it is said, “and a deep sleep fell upon Abraham” (Ibid. 15, 12). “And he took one of his sides.” Whose sides? What is referred to is the maidens of the Matron. The Father and the Mother took one of these, a white side, fair as the moon, “and closed up the place with flesh”; this is the flesh of which it is written, “seeing that he also is flesh” (Gen. 6, 3), which refers to Moses.

דָּבָר אַחֵר וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר בָּעָאן לַאֲגָנָא בָּהּ עֲלֵיהּ הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיִּסְגֹּר ה’ בַּעֲדוֹ. דָּבָר אַחֵר וַיִּסְגֹּר כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (לא ע”א) (שמות כ״ה:כ״ז) לְעוּמַת הַמִּסְגֶּרֶת, מִסְגֶּרֶת מִתְקַיֶּמֶת, דְּבָהּ מַטְרוֹנִיתָא (יחזקאל מ״ו:א׳) יִהְיֶה סָגוּר שֵׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה:

Bereshit, Chapter 27

וַיִּבֶן יְיָ אֱלהִים אֶת הַצֵּלָע, הָכָא (תצא רפ ע”ב) אִתְרְמִיז רָזָא דְיִבוּם דְּאָמְרוּ בֵּיהּ כֵּיוָן שֶׁלֹּא בָּנָה שׁוּב לֹא יִבְנֶה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (דברים כ״ה:ט׳) אֲשֶׁר לֹא יִבְנֶה אֶת בֵּית אָחִיו. אֲבָל לְגַבֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אִתְּמָר בֵּיהּ וַיִּבֶן יְיָ אֱלֹהִים אַבָּא וְאִמָּא בָּנֵי לָהּ לְגַבֵּיהּ הֲדָא הוּא דִכְתִיב בּוֹנֵה יְרוּשָׁלַיִם ה’. ו’ דְּאִיהוּ בֶּן י”ה אַבָּא וְאִמָּא. עֲלַיְיהוּ אִתְּמָר וַיִּבֶן יְיָ אֱלהִים אֶת הַצֵּלָע. אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם דָּא עַמּוּדָא דְאֶמְצָעִיתָא. וַיְבִיאֶהָ אֶל הָאָדָם אַיְיתֵי לֵיהּ לְגַבֵּי צֵלָע דְּנָטִיל מִן ה’ עוּלֵימָא דִילָהּ.

AND THE LORD GOD BUILT THE SIDE. Here is an allusion to the law of the deceased husband’s brother, in regard to whom the Sages said, “If he refuses to build once, he shall not build any more”, as it is written, “thus shall be done to the man who shall not build his brother’s house” (Deut. 25, 9). But of God it is written, “And the Lord God built”, i.e. the Father and the Mother built the son, as it is written, “God buildeth Jerusalem”, i.e. Van, which is the son, is built by Yod He, which are the Father and Mother. Hence it says, “And the Lord God built the side which he had taken from the man”, viz. the Central Column, “and brought it to the man”, i.e. he brought to the side which he had taken from He its maiden,

וְעֲלָהּ אִתְּמָר (זכריה ב׳:ט׳) וַאֲנִי אֶהְיֶה לָהּ נְאֻם יְיָ חוֹמַת אֵשׁ סָבִיב. וּבְגִין דָּא בְּטוּרָא דָא אִתְבְּנֵי בֵּי מִקְדְּשָׁא. עַל יְדָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יְהֵא קַיָּימָא (מ”י דף קי”ט) לְדָרֵי דָרִין. וְעֲלֵיהּ אִתְּמָר (חגי ב׳:ט׳) גָּדוֹל יִהְיֶה כְּבוֹד הַבַּיִת הַזֶּה הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן. דְּקַדְמָאָה אִתְבְּנֵי עַל יְדָא דְּבַר נָשׁ וְהַאי עַל יְדָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וּבְגִין דָּא (תהילים קכ״ז:א׳) אִם ה’ לֹא יִבְנְה בַיִת שָׁוְא עָמְלוּ בוֹנָיו בּוֹ.

and of her it is said, “And I shall be to her, saith the Lord, a wall of fire round about” (Zech. 2, 9). It is because the future Temple will be built on this rock by the hands of the Holy One, blessed be He, that it will endure for all generations. Of this Temple it is written, “greater shall be the glory of this latter house than of the former”, for the former was built by the hands of man, but this one shall be built by the hands of the Holy One, blessed be He….

וְכֵן אִתְּמָר בְּמשֶׁה וַיִּבֶן ה’ אֱלהִים אֶת הַצֵּלָע. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (שמות כ״ו:כ׳) וּלְצֶלַע הַמִּשְׁכָּן הַשֵּׁנִית. צֶלַע וַדַּאי מִסִּטְרָא דְחֶסֶד חִוָּור מִתַּמָּן אִתְקְרִיאַת סִיהֲרָא. וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה (תיקון כ”א וכ’ ע”ב) בָּשָׂר דְּאִיהוּ סוּמָק מִסִּטְרָא דִגְבוּרָה וְאִתְכְּלִיל בְּתַרְוַויְיהוּ. בְּהַהוּא זִמְנָא (שיר השירים ב׳:ו׳) שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי.

The words “and the Lord God built the side” can also be applied to Moses, in so far as he is from the side of Hesed (Kindness). “And he closed the place of it with flesh”: flesh being red, symbolises Oeburah (Force), and so in Moses both were combined.

זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי דָּא שְׁכִינְתָּא נַעֲרָה הַמְאוֹרָסָה לְגַבֵּי עַמּוּדָא דְאֶמְצָעִיתָא אִתְּמָר בַּהּ זֹאת הַפַּעַם וְגו’ אֲנָא יָדַעְנָא דְאִיהִי עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי. לְזֹאת וַדַּאי יִקָּרֵא אִשָּׁה מִסִּטְרָא עִלָּאָה דְּאִיהִי אִמָּ”א. כִּי מֵאִישׁ לֻקָּחָה זֹאת, מִסִּטְרָא דְּאַבָּ”א דְּאִיהוּ י’. וְכֵן משֶׁה בְּדִיוּקְנָא דִּילֵיהּ לְתַתָּא.

THIS TIME BONE OF MY BONE AND FLESH OF MY FLESH. This is said of the Shekinah, the betrothed maiden, by the Central Column, as though to say, “I know that this is bone of my bone and flesh of my flesh; so this of a surety shall be called woman, from the supernal realm, which is Mother, for she was taken from the realm of the Father, which is Yod.” And as with the Central Column, so with Moses below.

בְּהַהוּא זִמְנָא יִזְכּוּ יִשְׂרָאֵל כָּל חַד וְחַד לְבַת זוּגֵיהּ. וְדָא אִיהוּ דִּכְתִיב, (יחזקאל ל״ו:כ״ו) וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וּכְתִיב, (יואל ג׳:א׳) וְנִבְּאוּ בְּנֵיכֶם וּבְנוֹתֵיכֶם וְגו’ וְאִלֵּין אִנּוּן נִשְׁמָתִין חַדְתִּין דְּעֲתִידִין לְמֶהֱוֵי עַל יִשְׂרָאֵל. כְּמָה דְאוּקְמוּהָ אֵין בֶּן דָּוִד בָּא עַד שֶׁיִּכְלוּ כָּל נְשָׁמוֹת שֶׁבַּגּוּף וְאָז הַחֲדָשׁוֹת יָבוֹאוּ.

At that time every Israelite will find his twin-soul, as it is written, “I shall give to you a new heart, and a new spirit I shall place within you” (Ezek. 36, 26), and again, “And your sons and your daughters shall prophesy” (Joel 3, 1); these are the new souls with which the Israelites are to be endowed, according to the dictum, “the son of David will not come until all the souls to be enclosed in bodies have been exhausted”, and then the new ones shall come.

בְּהַהוּא זִמְנָא מִתְעַבְּרִין עֵרֶב רַב מֵעָלְמָא, וְאִתְּמָר בְּיִשְׂרָאֵל וּבְמשֶׁה כָּל חַד בְּבַת זוּגַיְיהוּ וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִים הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ וְלֹא יִתְבּוֹשָׁשׁוּ. דְּאִתְעֲבַר עֶרְוָה מֵעָלְמָא דְּאִלֵּין אִנּוּן דְּגָרְמוּ גָּלוּתָא, עֵרֶב רַב וַדַּאי.

At that time the mixed multitude shall pass away from the world, and it will be possible to say of Moses and of Israel, each in reference to his twin-soul, “and the man and his wife were both naked and were not ashamed”, because unchastity shall pass away from the world, namely those who caused the captivity, the mixed multitude.

Bereshit, Chapter 28

וְעֲלַיְיהוּ אִתְּמָר. וְהַנָּחָשׁ הָיוּ עָרוּם מִכָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְגו’ עָרוּם לְרַע מִכָּל חֵיוָן דְּאוּמִין דְּעָלְמָא עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת. וְאִנּוּן בְּנוֹי דְּנָחָשׁ הַקַּדְמוֹנִי דְּפַתֵּי לְחַוָּה. וְעֵרֶב רַב וַדַּאי אִנּוּן הֲווּ זוּהֲמָא דְּאַטִּיל נָחָשׁ בְּחַוָּה. וּמֵהַהִיא זוּהֲמָא נָפַק קַיִן וְקָטַל לְהֶבֶל רוֹעֵה צֹאן דְּאִתְּמָר בֵּיהּ בְּשַׁגָּם הוּא בָּשָׂר בְּשַׁגָּם זֶה הֶבֶל. בְּשַׁגָּ”ם וַדַּאי אִיהוּ משֶׁ”ה וְקָטִיל לֵיהּ וְאִיהוּ הֲוָה בְּרָא בּוּכְרָא דְאָדָם.

Of them it is further said, AND THE SERPENT WAS MORE SUBTLE THAN ANY BEAST OF THE FIELD WHICH THE LORD GOD HAD MADE; i.e. they are more subtle for evil than all the Gentiles, and they are the offspring of the original serpent that beguiled Eve. The mixed multitude are the impurity which the serpent injected into Eve. From this impurity came forth Cain, who killed Abel….

וְעִם כָּל דָּא משֶׁה בְּגִין לְכַסָּאָה עַל עֶרְיָיתָא דְּאֲבוּהִי נְטַל בַּת יִתְרוֹ דְּאִתְּמָר בֵּיהּ (שופטים א׳:ט״ז) וּבְנֵי קֵינִי חוֹתֵן משֶׁה, וְהָא אוּקְמוּהָ אַמַּאי אִתְקְרֵי קֵינִי שֶׁנִּפְרַד מִקַּיִן. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (שופטים ד׳:י״א) וְחֶבֶר הַקֵּינִי נִפְרַד מִקַּיִן. וּלְבָתַר בָּעָא לְאַהֲדָרָא עֵרֶב רַב בִּתְיוּבְתָּא לְכַסָּאָה עֶרְיְיתָא דְּאֲבוּהִי. דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מַחֲשָׁבָה טוֹבָה מְצָרְפָהּ לְמַעֲשֶׂה, וְאָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מִגִּזְעָא בִּישָׁא אִנּוּן, תִּסְתַּמַּר מִנַּיְיהוּ. אִלֵּין אִנּוּן חוֹבָה דְּאָדָם דְּאָמַר לֵיהּ וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ. אִלֵּין אִנּוּן חוֹבָה דְּמשֶׁה וְיִשְׂרָאֵל.

From Cain was descended Jethro, the father-in-law of Moses, as it is written, “And the sons of the Kenite the father-in-law of Moses” (Jud. 1, 16), and according to tradition he was called Kenite because he originated from Cain. Moses, in order to screen the reproach of his father-in-law, sought to convert the “mixed multitude” (the descendants of Cain), although God warned him, saying, “They are of an evil stock; beware of them.”

וּבְגִינַיְיהוּ גָּלוּ יִשְׂרָאֵל בְּגָלוּתָא וְאִתְתָּרְכוּ מִתַּמָּן הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם. וְאָדָם יִשְׂרָאֵל וַדַּאי. וּמשֶׁה בְּגִינַיְיהוּ אִתְתָּרֵךְ מֵאַתְרֵיהּ וְלָא זָכָה לְמֵיעַל בְּאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל. דִּבְגִינַיְיהוּ עֲבַר מַאֲמַר דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְחָב בַּסֶּלַע דְּמְחָא בֵּיהּ דְּלָא אָמַר לֵיהּ אֶלָּא (במדבר כ׳:ח׳) וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע וְאִנּוּן גָּרְמוּ. וְעִם כָּל דָּא מַחֲשָׁבָה טוֹבָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְצָרְפָהּ לְמַעֲשֶׂה דְּאִיהוּ לָא קָבִּיל לוֹן וְיָהִיב בְּהוֹן אוֹת בְּרִית אֶלָּא לְכַסָּאָה עֶרְיָיתָא דְּאֲבוּהָ. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָמַר לֵיהּ (במדבר י״ד:י״ב) וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָדוֹל וְעָצוּם מִמֶּנּוּ. וּבְגִינַיְיהוּ אָמַר (שמות ל״ב:ל״ג) מִי אֲשֶׁר חָטָא לִי אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי, דְּאִנּוּן מִזַּרְעָא דְּעֲמָלֵק דְּאִתְּמָר בֵּיהּ (דברים כ״ה:י״ט) תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק וְאִנּוּן גְּרַמָא לְתַבְּרָא תְּרֵין לוּחִין דְּאוֹרַיְיתָא. וּמִיָּד.

Through them Moses was banished from his proper place and was not privileged to enter the land of Israel, for through them he sinned in striking the rock when he was told to speak to it (Num. 20, 8); it was they who brought him to this. And withal God takes account of a good motive, and since Moses’ motive in converting them was good, as has been said, therefore God said to him, “I shall make thee a nation greater and mightier than he” (Ibid. 14, 12). In regard to them it is written, “Whoso hath sinned against me, him will I blot out of my book” (Ex. 32, 33), for they are of the seed of Amalek, of whom it is said, “thou shalt blot out the memory of Amalek” (Deut. 25, 19): it was they who caused the two tablets of the Law to be broken,

וַתִּפָּקַחְנָה עֵינִי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ יִשְׂרָאֵל כִּי עֵרוּמִים הֵם בְּטוּנָא דְמִצְרַיִם דְּהֲווּ בְּלָא אוֹרַיְיתָא וְאִתְּמָר בְּהוּ (יחזקאל ט״ז:ז׳) וְאַתְּ עֵרוֹם וְעֶרְיָה. וְאִיּוֹב בְּגִין דָּא אָמַר ב’ זִמְנֵי (איוב א׳:כ״א) עָרוֹם יָצָאתִי מִבֶּטֶן אִמִּי וְעָרוֹם אָשׁוּב שָׁמָּה. מַה דְּהֲוָה משֶׁ”ה אִתְהַפַּךְ לְעֵרֶב רַב לְשַׁמָּ”ה וְלִשְׁנִינָה. אָשׁוּב שָׁמָּה הָכָא רְמִיז דְּעֲתִיד לְאִתְחַזְּרָא בֵּינַיְיהוּ בְּגָלוּתָא בַּתְרָאָה וְאָזִיל בֵּינַיְיהוּ לְשַׁמָּ”ה וְאִיהוּ אָמַר (איוב א׳:כ״א) ה’ נָתַן וַה’ לָקָח יְהִי שֵׁם ה’ מְבוֹרָךְ.

whereupon, AND THE EYES OF BOTH OF THEM WERE OPENED AND THEY KNEW THAT THEY WERE NAKED, i.e. Israel became aware that they were sunk in the mire of Egypt, being without Torah, so that it could be said of them “and thou wast naked and bare”….

וּבְזִמְנָא דְּאִתַּבְּרוּ תְּרֵין לוּחִין דְּאוֹרַיְיתָא. וְאוֹרַיְיתָא דְּעַל פֶּה אִתְּמָר בְּהוֹן וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה. אִתְכַּסּוּ בְּכַמָּה קְלִיפִּין מֵעֵרֶב רַב בְּגִין כִּי עֵרוּמִים הֵם דְּלָא יִתְגַּלֵּי עֶרְיָתַיְיהוּ. וְכִסּוּיָיא דִילְהוֹן כַּנְפֵי צִיצִית וּרְצוּעִין דִּתְפִילִין. עֲלַיְיהוּ אִתְּמָר. וַיַּעַשׂ ה’ אֱלֹהִים לָאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּישֵׁם. אֲבָל לְגַבֵּי צִיצִיוֹת וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה. וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגוֹרוֹת דָּא אִיהוּ (תהילים מ״ה:ד׳) חֲגוֹר חַרְבְּךָ עַל יָרֵךְ גִּבּוֹר. וְדָא קְרִיאַת שְׁמַע דְּאִתְּמָר בֵּיהּ (תהילים קמ״ט:ו׳) רוֹמְמוֹת אֵל בִּגְרוֹנָם וְגו’. דָּא הוא וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגוֹרוֹת:

Next it says, AND THEY SEWED FIG LEAVES, that is to say, they sought to cover themselves with various husks from the “mixed multitude”; but their real covering is the fringes of the Tzitzith and the straps of the phylacteries, of which it is said, AND THE LORD GOD MADE FOR THE MAN AND HIS WIFE COATS OF SKIN AND COVERED THEM; this refers more properly to the phylacteries, while the fringes are designed in the words AND THEY MADE FOR THEMSELVES GIRDLES.

Bereshit, Chapter 29

וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל ה’ אֱלהִים וְגו’ כַּד קְרִיבוּ לְטוּרָא דְסִינַי. הֲדָא הוּא דִכְתִיב (דברים ד׳:ל״ג) הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱלהִים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ וְגו’ וְעֵרֶב רַב מִיתוּ. וְאִנּוּן הֲווּ דְּאָמְרוּ לְמשֶׁה (שמות כ׳:ט״ז) וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלהִים פֶּן נָמוּת וְאַשְׁכָּחוּ אוֹרַיְיתָא. וְאִלֵּין אִנּוּן עַמֵּי הָאָרֶץ דְּאִתְּמָר בְּהוֹן (דברים כ״ז:כ״א) אָרוּר שׁוֹכֵב עִם כָּל בְּהֵמָה בְּגִין דְּאִנּוּן מִסִּטְרָא דְהַהוּא חִוְיָא דְּאִתְּמָר בֵּיהּ אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה.

AND THEY HEARD THE VOICE OF THE LORD GOD, ETC. This alludes to the time when Israel came to Mount Sinai as it is written, “Hath a people heard the voice of God speaking from the midst of the fire, etc.” The mixed multitude then perished, those who said to Moses, “Let not God speak with us lest we die” (Ex. 20, 16). These are the prototypes of the unlearned (Am haaretz), of whom it is said, “cursed is he that lieth with any manner of beast” (Deut. 27, 21), because they are from the side of the serpent, of which it is said, “cursed art thou from among all the beasts” (Gen. 3, 14).

וְהָא כַּמָּה עִרְבּוּבִין אִנּוּן בִּישִׁין בְּעִירָן וְחֵיוָון. אֲבָל אִית עִרְבּוּבְיָא מִסִּטְרָא דְנָחָשׁ. וְאִית עִרְבּוּבְיָא מִסִּטְרָא דְּאוּמֵי עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת דְּדָמוּ לְחֵיוָון וּבְעִירָן דְּחַקְלָא. וְאִית עִרְבּוּבְיָא מִסִּטְרָא דְמַזִּיקִין דְּנִשְׁמָתָן דְּחַיָּיבַיָא אִנּוּן מַזִּיקִין דְּעָלְמָא מַמָּשׁ. וְאִית עִרְבּוּבְיָא דְשֵׁדִים וְרוּחִין וְלִילִין וְכֹלָּא מְעוֹרְבָבִין בְּיִשְׂרָאֵל. וְלָא אִית בְּכֻלְהוּ לַטְיָיא כַּעֲמָלֵק דְּאִיהוּ חִיוְיָא בִּישָׁא אֵל אַחֵר. אִיהוּ גָּלוּי לְכָל עֶרְיָין דְּעָלְמָא רוֹצֵחַ אִיהוּ וּבַת זוּגֵיהּ סַם מָוֶת עֲבוֹדָה זָרָה. וְכֹלָּא סמא”ל. וְאִית סמא”ל וְאִית סמא”ל, וְלָאו כֻּלְהוּ שָׁוְיָין. אֲבָל הַהוּא סִטְרָא דְחִיוְיָא אִיהוּ לַטְיָיא עַל כֹּלָּא.

Various impurities are mingled in the composition of Israel, like animals among men. One kind is from the side of the serpent; another from the side of the Gentiles, who are compared to the beasts of the field; another from the side of mazikin (goblins), for the souls of the wicked are literally the mazikin (goblins) of the world; and there is an impurity from the side of the demons and evil spirits; and there is none so cursed among them as Amalek, who is the evil serpent, the “strange god”. He is the cause of all unchastity and murder, and his twin-soul is the poison of idolatry, the two together being called Samael (lit. poison-god). There is more than one Samael, and they are not all equal, but this side of the serpent is accursed above all of them.

וַיִּקְרָא יְיָ אֱלֹהִים אֶל הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה. הָכָא רְמִיז לֵיהּ דְּעֲתִיד לְחָרְבָא בֵּי מַקְדְּשָׁא וּלְמִבְכֵּי בָּהּ אֵיכָה. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (איכה א׳:א׳) אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד א”י כ”ה. וּלְזִמְנָא דְּאֲתֵי עֲתִיד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְבַעֲרָא כָּל זִינִין בִּישִׁין מֵעָלְמָא כְּדִכְתִיב, (ישעיהו כ״ה:ח׳) בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח. כְּדֵין תָּב כֹּלָּא לְאַתְרֵיהּ כְּדִכְתִיב, (זכריה י״ד:ט׳) בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יְיָ אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד:

AND THE LORD GOD CALLED TO THE MAN AND SAID, WHERE ART THOU? The word aiekah (where art thou) has the same letters as the word aikah (how), which commences the book of Lamentations, and thus foreshadows the destruction of the Temple and the lamentation over it. But in the days to come God will sweep away all evil growths from the world, as it is written, “He hath swallowed up death for ever” (Is. 25, 8), and everything shall be restored to its rightful place, as it is written, “On that day the Lord shall be one and his name one” (Zech. 14, 9). IN THE BEGINNING.

Bereshit, Chapter 30

תָּנִינָן כָּל שְׁלמֹה דְּאִתְּמָר בְּשִׁיר הַשִּׁירִים בְּמַלְכָּא דִשְׁלָמָא דִילֵיהּ. בְּמֶלֶךְ (ס”א בנוקבי מלכא) סְתָם בְּנוּקְבָא. מִלָּה (נ”א מלך) תַּתָּאָה בְּעִלָּאָה. וְרָזָא דְמִלָּה דִּירָתָא תַּתָּאָה לְעִלָּאָה תַּרְוַויְיהוּ כְּחַד. וְהַיְנוּ בַּיִ”ת דִּכְתִיב, (האזינו רצא א) (משלי כ״ד:ג׳) בְּחָכְמָה יִבְנְה בַּיִת. וּכְתִיב (שיר השירים ג׳:ט׳) אַפִּרְיוֹן עָשָׂה לוֹ הַמֶּלֶךְ שְׁלמֹה מֵעֲצֵי הַלְּבָנוֹן. אַפִּרְיוֹן דָּא תִּקּוּנָא דְעָלְמָא תַּתָּאָה מֵעָלְמָא עִלָּאָה.

We have been taught that wherever the name Solomon occurs in the Song of Songs, it refers to “the King to whom peace belongs”, while the term “king”, simply, refers to the Female. The lower is contained in the upper, and the mnemonic is that the lower is heir to the upper, so that both are as one, together constituting beth (=bayith, house), as it is written, “With wisdom a house (bayith) is builded” (Prov. 24, 3). Now it is written: The king Solomon made him a palanquin of the trees of Lebanon (S. S. 3, 9). The “palanquin” is the maintenance of the lower world through the agency of the upper world.

דְּעַד לָא בָּרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָלְמָא הֲוָה סָתִים שְׁמֵיהּ בֵּיהּ וְלָא (נ”א הוה) הוּא שְׁמֵיהּ סָתִים בְּגַוֵּיהּ חָד וְלָא קַיְימָא מִלָּה (והוא הוה בלחודוי) עַד דְּסָלִיק בִּרְעוּתָא (דמחשבה לקיימא כלא במטון דסמיטרא) לְמִבְרֵי עָלְמָא וְהֲוָה רָשִׁים וּבָנֵי וְלָא קַיְימָא, עַד דְּאִתְעַטַּף בְּעִטּוּפָא חַד דְּזִיהֲרָא (עלאה דמחשבה) וּבָרָא עָלְמָא (נ”א ימינא דעלמא קדמאה) (נ”א שמים).

Before God created the world, His name was enclosed within Him, and therefore He and His name enclosed within Him were not one. Nor could this unity be effected until He created the world. Having, therefore, decided to do so, He traced and built, but the aim was not attained until He enfolded Himself in a covering of a supernal radiance of thought and created therefrom a world.

וְאַפִּיק (אילנין) אֲרָזִין עִלָּאִין רַבְרְבִין מֵהַהוּא נְהוֹרָא (נ”א וזיוא רבא) זִיהֲרָא עִלָּאָה (נ”א חד דזהר ימינא עלאה), וְשַׁוֵּי רְתִיכוּ עַל תְּרֵין וְעֶשְׂרִין אַתְוָון רְשִׁימִין אִתְגְלִיפוּ בְּעֶשֶׂר אֲמִירָן וְאִתְיַישְׁבוּ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב מֵעֲצֵי הַלְּבָנוֹן. וּכְתִיב, (ויצא קסב ב) (תהילים ק״ד:ט״ז) אַרְזֵי לְבָנוֹן אֲשֶׁר נָטָע (דהא מאלין עביד ההוא אפריון).

He produced from the light of that supernal radiance mighty cedars of the upper world, and placed His chariot on twenty-two graven letters which were carved into ten utterances and infixed there. Hence it is written, “from the trees of Lebanon”, and it is also written, “the cedars of Lebanon which he hath planted” (Ps. 104, 16).

עָשָׂה לוֹ הַמֶּלֶךְ שְׁלמֹה, לוֹ לְגַרְמֵיהּ, לוֹ לְתִקּוּנֵיהּ, לוֹ לְאַחְזָאָה יְקָרָא עִלָּאָה. לוֹ לְאוֹדָעָא דְאִיהוּ חַד וּשְׁמֵיהּ חַד כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (זכריה י״ד:ט׳) (יהיה יהו”ה אחד ושמו אחד וכתיב) (תהילים פ״ג:י״ט) וְיֵדְעוּ כִּי אַתָּה שִׁמְךָ יְיָ לְבַדֶּךָ.

It says in our text, “King Solomon made for himself.” The words “for himself’ indicate that He made it for His own behoof, for His own advantage, to display His glory, to show that He is one and His name one, as it is written, “and they shall know that it is thou alone whose name is the Lord” (Ps. 58, 19).

בְּמָטוּן דְּקָלְפוֹי. קַסְטוֹרִין יְדִיעָא. נָטִיף לְסִטְרָא דָא לְעֵילָא. נָטִיף לְיָמִינָא. סְטָא לִשְׂמָאלָא. נָחִית לְתַתָּא. וְכֵן לְאַרְבַּע זָוְיָין. מַלְכוּ אִתְפְּרַשׁ לְעֵילָא וְתַתָּא וּלְאַרְבַּע זָוְיָין לְמֶהוֵי חַד. נַהֲרָא עִלָּאָה

Through the blows of His light various realms were made intelligible. He glanced at this side above, He glanced to the right, He turned to the left and descended below, and so to all four cardinal points. Thus His kingdom spread above and below and in all four directions, since a certain supernal stream flowed downwards

נָחִית לְתַתָּא. וְעָבִיד לֵיהּ יַמָּא רַבָּא. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (קהלת א׳:ז׳) כָּל הַנְּחָלִים הוֹלְכִים אֶל הַיָּם וְהַיָּם אֵינְנּוּ מָלֵא. דְּהָא הוּא כָּנִישׁ כֹּלָּא וְשָׁאִיב לֵיהּ בְּגַוִּיהּ. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר (שיר השירים ב׳:א׳) אֲנִי חֲבַצֶּלֶת הַשָּׁרוֹן שׁוֹשַׁנַּת הָעֲמָקִים. וְאֵין שָׁרוֹן אֶלָא אֲתַר יַמָּא רַבָּא דְּשָׁאִיב כָּל מֵימִין דְּעָלְמָא דְּאַפִּיק וְשָׁאִיב וְנָהִיר (ועאלין ביה. בגיני כך דא אפיק ודא שאיב, נהיר) דָּא בְּדָא בְּאוֹרְחִין יְדִיעָן (נחלייא כפן עלויה). וּכְדֵין עֲלַיְיהוּ כְּתִיב, (משלי כ״ד:ג׳) בְּחָכְמָה יִבְנֶה בַּיִת. וְעַל דָּא בֵּית בְּרֵאשִׁית. (נ”א ועל דא בית דעלמא מלך סתם) (בית עלאה אתבני בחכמה. וכן תתאה אוף הכי). אֲבָל בֵּיתָא עִלָּאָה רַבְרְבָא יִשּׁוּבָא דְעָלְמָא. מֶלֶךְ סְתָם בֵּיתָא תַּתָּאָה.

and formed a great sea, as it says, “all the rivers flow into the sea and the sea is not full” (Eccl. 1, 7), for it gathers the Whole and draws it into its midst, as it is written, “I am the rose of Sharon” (S. S. 2, 1), Sharon being the basin of the great sea which draws to itself all the waters of the World and absorbs them. Thus the one discharges and the other collects, and one shines through the other in a specified manner. Of this relationship it is written, “By wisdom is the house built”; hence the beth (=2) of Bereshith, implying that the upper house is built in wisdom and the lower one also. The upper house, which is the greater, makes the world habitable, and is called Elohim; the lower one is called simply “king”.

(תהילים ס״ג:י״ב) וְהַמֶּלֶךְ יִשְׂמַח בֵּאלהִים, (כד אתער גבורה) עִלָּאָה לְאַחְדָא בֵּיהּ תְּחוֹת רֵישֵׁיהּ וּלְקָרְבָא לֵיהּ בְּחֶדְוָה לְמֶהוֵי כֹּלָּא חַד. וְהַמֶּלֶךְ יִשְׂמַח בֵּאלהִים חֲדוּ נְהוֹרָא דְּאַפִּיק (נ”א בנהורא) (דנהרא) דְּנָפִיק בְּחַד שְׁבִילָא טָמִיר וְגָנִיז וְעֲיִּיל בֵּיהּ (ב’, תרין) דְּאִנּוּן חַד וְעַל דָּא עָלְמָא אִשְׁתַּכְלַל בְּקִיּוּמָא שְׁלִים.

It is written, “The king shall rejoice in Elohim” (Ps. 63, 12): to wit, when the supernal Geburah (Force) bestirs itself to embrace him and draw him to himself, so that all should be one. Again, the words may be taken to refer to the gladness of the stream which issues in one hidden and secret path and enters as two which are one, thus rendering the world complete and whole.

וְהַמֶּלֶךָ יִשְׂמַח בֵּאלהִים עָלְמָא (נ”א נהרא עלאה) תַּתָּאָה חָדֵי בְּעָלְמָא עִלָּאָה (נ”א סתימא ההוא דשדר) עֲמִיקָא (חדו דנגיד ונפיק באן אתר חדי. באלהים. ביה חדי. ביה שדר) חַיִּים לְכֹלָּא. חַיֵּי מַלְכָּא אִקְרוּן. דָּא עִקָּרָא דְּבֵיתָא. בֵּיתָא דָּא בָּנֵי בֵּיתָא דְעָלְמָא. וּבָנֵי עָלְמָא. וְדָא הוּא בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלהִים ב’ רֵאשִׁית. רֵאשִׁית חָכְמָה כַּד כָּנִישׁ כֹּלָּא לְגַוֵּיהּ וְאִתְעֲבִיד יַמָּא רַבָּא לְשָׁאֲבָא כֹּלָּא.

Or again, “The king shall rejoice in Elohim”, i.e. the lower world rejoices in the upper recondite world which sent forth life to all, which was called the life of the king. This is the foundation of the house. This house built the house of the world, and built a world. This is what is meant by “in the beginning God created”: “in the beginning”, to wit, in Wisdom.

יַמָּא דְּקָאפוּ מֵימוֹי. שָׁאִיב כָּל מֵימִין דְּעָלְמָא. וְכָנִישׁ לוֹן לְגַוֵיהּ. וּמַיִין אָזְלִין וְשָׁאטִין וְאִשְׁתָּאֲבָן בֵּיהּ. וְדָא נָפִיק מִגּוֹ עִלָּאָה. וְסִימָנֵיהּ דְּרָזָא דָא (איוב ל״ח:כ״ט) מִבֶּטֶן מִי יָצָא הַקָּרַח דְּמֵימוֹי גְלִידִין בֵּיהּ לְשָׁאֲבָא אָחֳרָנִין.

When it collected the whole into itself, it became the great sea, a sea of which the waters were congealed, those waters which had flowed in from the upper source, as we indicate by the verse, “From the womb of Whom (Mi) came forth the ice” (Job. 38, 29), its waters congealing in it in order to draw in others.

הַאי קָרַח (לקמן נב א) יַמָּא דְקָפָא לָא נַגְדִין מֵימוֹי. אֶלָּא בְּשַׁעֲתָא דְתוּקְפָּא דְדָרוֹם מָטֵי לְגַבֵּיהּ וּמַקְרִיב לֵיהּ בַּהֲדֵיהּ. כְּדֵין מַיָא דְּהֲווּ גְלִידִין בְּסִטְרָא דְּצָפוֹן מִשְׁתָּרָן וְנָגְדִין. דְּהָא מִסִּטְרָא דְצָפוֹן גְּלִידֵי מַיָּא וּמִסִּטְרָא דְדָרוֹם מִשְׁתְּרָן. וְנָגְדִין לְאַשְׁקָאָה כָּל אִנּוּן חֵיוַת בְּרָא כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר (תהילים ק״ד:י״א) יַשְׁקוּ כָּל חַיְתוֹ שָׂדָי וְגו’ וְאִלֵּין אִקְרוּן הָרֵי בָתֶר טוּרִין דְּפִירוּדָא. דְּכֻלְהוּ מִשְׁתַּקְיָין כַּד סִטְרָא דְדָרוֹם שָׁארֵי לְקָרְבָא בַּהֲדֵיהּ. וּכְדֵין מַיָּא נָגְדִין. וּבְחֵילָא דָא עִלָּאָה דְּנָגִיד כֹּלָּא הֲווּ בִּרְבוּ בְּחֵדוּ.

This ice was a frozen sea the waters of which did not flow until the force of the South reached it and drew it to itself. Then the waters which were congealed in the side of the North were relaxed and commenced to flow; for it was on the side of the North that the waters were frozen, and on the side of the South that they thawed and began to flow, in order to water all the “beasts of the field”, as it is written, “they give water to all the beasts of the field” (Ps. 104, 11). These are called hare bather (mountains of separation), and all are watered when the side of the South begins to approach and to make the water flow. Through the streaming of this supernal energy all were in gladness.

כַּד מַחֲשָׁבָה סָלִיק בִּרְעוּ (דחדוה) מִטְמִירָא דְכָל טְמִירִין. מָטֵי (ואתנגיד) מִגַּוִּיהּ חַד נָהָר. (כתרא טמירא) וְכַד מִתְקָרְבִין דָּא בְּדָא בְּחַד שְׁבִיל דְּלָא יְדִיעַ לְעֵילָא וְתַתָּא וְהָכָא הוּא רֵאשִׁיתָא דְּכֹלָּא. וּב’ מֶלֶךְ סְתָם מֵהַאי רִאשִׁיתָא אִשְׁתַּכְלַל וְדָמֵי דָא לְדָא.

When it so pleased the thought of the Most Mysterious, a river flowed forth therefrom, and when one joined the other by a path which cannot be traced either above or below, herein was the beginning of all, and Beth (= second), which is plain “king”, was completed from this beginning, and one was like the other.

(ובחילא דא) בָּרָא אֱלהִים אֶת הַשָּׁמַיִם, (סתמא נקודה סתימא דנגדין מימוי ונפקין ברא) (נ”א בתר דנפקין בדא) (ונ”א נהרא דנפיק בה”א עלאה) (ונ”א נהורא דנגיד ואפיק בדא) וְאַפִּיק קוֹל מִגַּוִּיהּ. וְדָא אִקְרֵי קוֹל הַשּׁוֹפָר. וְהַיְינוּ בָּרָא אֱלהִים אֶת הַשָּׁמַיִם (ואיהו) דְּאִיהוּ קוֹל הַשּׁוֹפָר (נ”א ואיהו השופר). וְשָׁמַיִם שַׁלִּיטִין בְּחַיֵּי הַמֶּלֶךְ עִלָּאָה עַל אַרְעָא. וְסִימָנִיךְ בֶּן יִשַּׁי חַ”י עַל הָאֲדָמָה. דְּחַיִּים תַּלְיָין בְּבֶן יִשַּׁי. (ובוא”ו נגדין ליה). וּבְהוּ שַׁלִּיט בְּכֹלָּא. וְאַרְעָא מִינֵּיהּ אִתְזְנַת. הֲדָא הוּא דִכְתִיב וְאֶת הָאָרֶץ. וָא”ו דְּאִתּוֹסַף לְשַׁלְטָאָה בִּמְזוֹנֵי עַל אַרְעָא.

With this energy God created the heavens, a hidden point the waters of which flow forth without, and produced therefrom a voice which is called the voice of the Shofar. Hence it says, “God created the heavens”, to wit, the voice of the Shofar. The heavens control the life of the supernal King upon the earth (as indicated by the catchword, “the son of Jesse is alive upon the earth”, since life depends upon the son of Jesse). It is through Vau that life flows to it, and it controls all and the earth is fed therefrom; hence it is written, “and (v-) the earth”, the vau being added to control the sustenance of the earth.

אֶ”ת לְעֵילָא וְהוּא חֵילָא דִּכְלָלָא דְּעֶשְׂרִין וּתְרֵין אַתְוָון דְאַפִּיק אֶ”ת א’ ת’ אֱלהִים דָּא וְיָהִיב לַשָּׁמַיִם כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (שיר השירים ג׳:י״א) בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְרָה לוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתוּנָתוֹ. וְהַיְינוּ אֶת הַשָּׁמַיִם לְאַכְלָלָא דָא בְּדָא וּלְחַבְּרָא לוֹן דָּא בְּדָא לְאִתְקַיְּימָא כְּחֲדָא בְּאִנּוּן חַיֵּי מַלְכָּא מֶלֶךְ סְתָם לְאִתְזְנָא מִינֵיהּ שָׁמַיִם. וְאֶת הָאָרֶץ חִבּוּרָא דִּדְּכַר וְנוּקְבָא דְּאִתְגְּלִיפוּ בְּאַתְוָן רְשִׁימִין. וְחַיֵּי מַלְכָּא דְּאִתְנְגִידוּ מִן שְׁמַיָא דְּשָׁמַיִם נַגְדִין לוֹן לְקַיְּימָא אַרְעָא וְכָל אֻכְלוֹסִין דִּילָהּ.

The word eth refers to something in the upper world, to wit, the power of the totality of the twenty-two letters, which Elohim produced and gave to the heavens (as it says, “with the crown with which his mother crowned him on the day of his espousals”); hence, “the (eth) heavens”, to associate and combine one with the other, so as to be established together by the “life of the king”, that the heavens should be fed therefrom. The words “and (ve-eth) the earth” indicate the union of male and female, which were traced with individual letters, and the “life of the king” which flowed from the heavens, the heavens pouring them forth to maintain the earth and all its denizens.

וְרָזָא דְּאֱלֹהִים עִלָּאָה עֲבַד שָׁמַיִם וָאָרֶץ לְקִיּוּמָא. וְאַפִּיק לוֹן כְּחֲדָא בְּחֵילָא דִלְעֵילָא רֵאשִׁיתָא דְּכֹלָא. כְּגַוְונָא דָא רָזָא עִלָּאָה נָחִית לְתַתָּא. וְהַאי בַּתְרָאָה עָבִיד שָׁמַיִם וְאָרֶץ לְתַתָּא.

In this way the so-called supernal Elohim made a heaven and earth for permanency, and produced them together by the supernal energy, the starting-point of all. The supernal essence then descended to a lower grade, and this latter made a heaven and earth below.

וְרָזָא דְכֹלָּא ב’ תְּרֵין עָלְמִין נִינְהוּ וּבְרָאוּ עָלְמִין. דָּא עָלְמָא עִלָּאָה וְדָא עָלְמָא תַּתָּאָה. דָּא כְּגַוְונָא דְדָא. דָּא בְּרָא שָׁמַיִם וָאָרֶץ. וְדָא בְּרָא שָׁמַיִם וָאָרֶץ. וְעַל דָּא ב’ תְּרֵין עָלְמִין נִינְהוּ. דָּא אַפִּיק תְּרֵין עָלְמִין. וְדָא אַפִּיק תְּרֵין עָלְמִין, וְכֹלָּא בְּחֵילָא דְרֵאשִׁית עִלָּאָה.

The whole process is symbolised by the letter beth. There are two Worlds and they created worlds, one an upper world and one a lower world, one corresponding to the other; one created heaven and earth and the other created heaven and earth. In this way the letter beth signifies two further worlds; one produced two worlds and the other produced two worlds; and all through the energy of the supernal reshith.

נָחִית עִלָּאָה בְּתַתָּאָה וְאִתְמַלְיָיא בְּאֹרַח דְּחַד דַּרְגָּא דְּשָׁרֵי עֲלָהּ. כְּגַוְונָא דְּהַהוּא שְׁבִיל סָתִים וְטָמִיר וְגָנִיז לְעֵילָא. בַּר דְּחַד שְׁבִיל דַּקִּיק. וְחַד אֹרַח. הַהוּא דִלְתַתָּא אֹרַח כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (משלי ד׳:י״ח) וְאֹרַח צַדִּיקִים כְּאוֹר נוֹגַהּ. וְהַהוּא דִלְעֵילָא שְׁבִיל דַּקִיק כְּדִכְתִיב, (איוב כ״ח:ז׳) נָתִיב לא יְדָעוֹ עָיִט. וְרָזָא דְּכֹלָּא (ישעיהו מ״ג:ט״ז) הַנּוֹתֵן בַּיָּם דָּרֶךְ וּבְמַיִם עַזִּים נְתִיבָה. וּכְתִיב, (תהילים ע״ז:כ׳) בַּיָּם דַּרְכֶּךָ וּשְׁבִילְךָ בְּמַיִם רַבִּים. עָלְמָא עִלָּאָה כַּד אִתְמַלְיָיא וְאִתְעַבְּרָא כְּנוּקְבָא דְּמִתְעַבְּרָא מִן דְּכוּרָא אַפִּיקַת תְּרֵין בְּנִין כְּחַד, דְּכַר וְנוּקְבָא, וְאִנּוּן שָׁמַיִם וָאָרֶץ כְּגַוְונָא עִלָּאָה.

When the upper descended into the lower, it was filled from the channel of a certain grade which rested on it, corresponding to that hidden, secret and recondite path above, the difference being that one is a narrow path and the other a way. The one below is a way, like “the way of the righteous which is as a shining light” (Prov. 4, 18), whereas the one above is a narrow path, like. “the track which the vulture knoweth not” (Job 28, 7). The mnemonic for the whole is the verse, “who maketh a way in the sea and a path in the mighty waters” (Is. 43, 16); and similarly it is written, “Thy way is in the sea and thy path is in great waters”. When the upper world was filled and became pregnant, it brought forth two children together, a male and a female, these being heaven and earth after the supernal pattern.

מִמֵּימוֹי דִשְׁמַיָא אִתְּזַן אַרְעָא וּמֵימוֹי אִשְׁתַּדָּן בְּגַוָּוהּ, אֶלָּא דְעִלָּאֵי דְּכַר וְתַתָּאֵי נוּקְבָא. וְתַתָּאֵי מִן דְּכוּרָא אִתְּזְנָן. וּמַיִין תַּתָּאִין קָרָאן לְעִלָּאִין כְּנוּקְבָא דִּפְתִיחָא לִדְכוּרָא וְשָׁדַת מַיָא לָקֳבֵל מַיָא דִדְכוּרָא לְמֶעְבַּד זַרְעָא. וְנוּקְבָא מִן דְּכוּרָא אִתְּזְנַת. הֲדָא הוּא דִכְתִיב וְאֶת הָאָרֶץ בְּתוֹסֶפֶת וי”ו כְּמָה דְאִתְּמָר.

The earth is fed from the waters of the heaven which are poured into it. These upper waters, however, are male, whereas the lower are female, and the lower are fed from the male and the lower waters call to the upper, like a female that receives the male, and pour out water to meet the water of the male to produce seed. Thus the female is fed from the male, as it is written, “and the earth”, with the addition of van, as we have explained.

כְּתִיב, (ישעיהו מ׳:כ״ו) שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָּרָא אֵלֶּה וְגו’. אַתְוָון אִתְחָקְקוּ בְּעוֹבָדָא דְּכֹלָּא. בְּעוֹבָדָא דְעִלָּאָה וּבְעוֹבָדָא דְתַתָּאָה. לְבָתַר אִתְרְשִׁימוּ אַתְוָון וְאִתְחָקְקוּ בַּקְּרָא. ב’ בְּרֵאשִׁית בָּרָא. א’ אֱלהִים אֶת. ב’ רֵאשִׁית בָּרָא וַדַּאי. כְּמָה דְּאִתְּמָר בי”ת בָּרָא וַדַּאי בְּחֵילָא עִלָּאָה (בתקיפו דרזא דאנון אתוון). ב’ נוּקְבָא. א’ דְּכַר. כְּמָה דְּב’ בָּרָא וַדַּאי בְּחֵילָא דִלְעֵילָא. הָכִי א’ אַפִּיק אַתְוָון הַשָּׁמַיִם כְּלָלָא דְּעֶשְׂרִין וּתַרְתִין אַתְוָון. ה’ אַפִּיק שָׁמַיִם לְמֵיהַב לֵיהּ חַיִּין (נ”א ולאשקאה) וּלְאַשְׁרָשָׁא לֵיהּ.

Letters were imprinted on the fabric of the Whole, on the upper and on the lower fabric. Afterwards the letters were distinguished and inscribed in the Scripture-beth in Bereshith bara, and aleph in Elohim eth. Beth is female, aleph male. As beth created, so aleph produced letters. “The heavens” are the totality of twenty-two letters. The letter he produced the heavens to give them life and to water them and the earth.

וְאֶת הָאָרֶץ. ו’ אַפִּיק הָאָרֶץ לְמֵיהַב לָהּ מְזוֹנָא וּלְאַתְקָנָא לָהּ וּלְמֵיהַב לָהּ סִפּוּקָא דְּאִתְחַזֵּי לָהּ. וְאֶת הָאָרֶץ, דְּנָטִיל וָא”ו אֶ”ת כְּלָלָא דְּעֶשְׂרִין וּתְרֵין אַתְוָון וּמִתְּזָן אַרְעָא. וְאַרְעָא כָּלִיל לוֹן לְגַוָּוהּ כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (קהלת א׳:ז׳) כָּל הַנְּחָלִים הוֹלְכִים אֶל הַיָּם. וְהַיְינוּ רָזָא וְאֶת הָאָרֶץ. דְּכָנִישׁ כֹּלָּא לְגַוָּוהּ וְקַבְּלִית לוֹן הָאָרֶץ נָטְלָא הָאָרֶץ. וְאֶ”ת דָּא שָׁמַיִם וָאָרֶץ כְּחֲדָא. אֶ”ת הַשָּׁמַיִם רָזָא דְשָׁמַיִם וָאָרֶץ כְּחֲדָא (הארץ נטלית ו).

The letter vau produced the earth to give it food and to provide for it its requirements. The word ve-eth (and) signifies that vau took eth, which embraces the twenty two letters, and the earth absorbed them, as it is written, “all the rivers go to the sea”, and was thus fed. Thus the heavens and the earth are united and the earth is fed.

וְקַבִּילַת לוֹן לְאִתְּזָנָא. מָטוּן מִלָּה בְּקוּלְפוֹי שְׁכִיחֵי. קוּסְטְרָא דְּקוּטְרָא בְּאַרְעָא שְׁכִיחַ. כַּד אֶשָׁא דִמְלַהֲטָא נָגִיד וְאִתְעַר מִשְּׂמָאלָא אָחִיד בָּהּ וְסַלְקָא תְּנָנָא כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר (שמות י״ט:י״ח) וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנִי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו ה’ בָּאֵשׁ. דָּא אֶשָׁא וְדָא תְּנָנָא. וּכְתִיב, (שמות י״ט:י״ח) וְאֶת הָהָר עָשֵׁן. מִגּוֹ דְאֶשָׁא כַּד נָחִית אֲחִידָן דָּא בְּדָא תְּנָנָא בְּאֶשָׁא. וּכְדֵין בִּסְטַר שְׂמָאלָא קַיְימָא כֹּלָּא. וְהַיְינוּ רָזָא (ישעיהו מ״ח:י״ג) אַף יָדִי יָסְדָה אָרֶץ. וִימִינִי טִפְּחָה שָׁמָיִם. בְּחֵילָא דְּיָמִינָא לְעֵילָא. כִּי הַאי גַוְונָא אִתְעֲבִידוּ שְׁמַיָא דְּאִיהוּ דְכַר. וּדְכַר מִסִּטְרָא דְּיָמִינָא קָא אָתֵי וְנוּקְבָא מִסִּטְרָא דִשְׂמָאלָא. (לעיל א ע”ב).

When the flaming fire goes forth and the Left is awakened, smoke also goes up, as it says, “Now mount Sinai was altogether on smoke, because the Lord descended upon it in fire” (Ex. 19, 18); because when fire descends, smoke and fire are intermingled, and so the whole is on the side of the left. This is the inner meaning of the verse, “Yea, my hand hath laid the foundations of the earth, and my right hand hath spread out the heavens” (Is. 48, 13), i.e. by the power of the Right above; for the heavens are male and the male comes from the side of the right, and the female from the side of the left.

(ישעיהו מ׳:כ״ו) שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָּרָא אֵלֶּה. עַד הָכָא אִסְתַּלְּקוּ מִלִּין דְּלָא לְשָׁאֲלָא כְּדִלְעֵילָא. דְּחָכְמָה אִשְׁתַּכְלֵיל מֵאַיִן וְלָא קַיְימָא לְשָׁאֲלָא דְּסָתִים וְעָמִיק לֵית דְּיֵקוּם בֵּיהּ. כֵּיוָן דְּאִתְפַּשַּׁט נְהוֹרָא עֲמִיקָא נְהוֹרֵיהּ קַיְימָא בִּשְׁאֵלְתָּא אַף עַל גַּב דְּאִיהוּ סָתִים מִכֹּלָּא דִלְתַתָּא. וְקָרָאן לֵיהּ עַל פּוּם שְׁאֵילְתָּא מִ”י. מִי בָּרָא אֵלֶּה.

It says: Lift up your eyes on high and see, Who hath created these (Is. 40, 26). This is the limit of inquiry. For Wisdom was completed from ayin (nothing), which is no subject of inquiry, since it is too deeply hidden and recondite to be comprehended. From the point at which its light begins to extend it is the subject of inquiry, although it is still more recondite than anything beneath, and it is called the interrogative pronoun, “Who?”

וְהַיְנוּ רָזָא דְּקָאַמְרָן (לקמן פה ע”ב) (איוב ל״ח:כ״ט) מִבֶּטֶן מִי יָצָא הַקָּרַח. מִבֶּטֶן מִי וַדַּאי (יצא הקרח) הַהוּא דְקַיְימָא לִשְׁאֵלְתָּא. וְלֵית לְשָׁאֲלָא מַה לְּעֵילָא מַה לְּתַתָּא. אֶלָּא לְשָׁאֲלָא אֲתַר דְּנַפְקָן לְמִנְדַע. וְלָא לְמִנְדַע לֵיהּ. דְּהָא לָא יָכְלִין. אֶלָא קַיְימָא לִשְׁאֶלְתָּא וְלָא לְמִנְדַע בֵּיהּ.

Hence, “Who (Mi) created these”, and also, “From the womb of Whom (Mi) came forth the ice”; as much as to say, that about which we can inquire but find no answer.

בְּרֵאשִׁית ב’ רֵאשִׁית. רֵאשִׁית מַאֲמָר הוּא. אוֹ נִימָא דִּבְרֵאשִׁית אִיהוּ מַאֲמָר. אֶלָּא עַד לָא נָפִיק וְאִתְפַּשַּׁט חֵילֵיהּ (לעיל טו ע”ב) וְכֹלָּא סָתִים בֵּיהּ. בְּרֵאשִׁית אִיהוּ וּמַאֲמָר אִיהוּ. כֵּיוָן דְּנָפִיק וְאִתְפְּשַׁט מִנֵּיהּ חֵילִין, רֵאשִׁית אִקְרֵי וְהוּא מַאֲמָר בִּלְחוֹדוֹי. מִ”י שְׁאֵילְתָּא הַהוּא דְּבָרָא אֵלֶּה. לְבָתַר כַּד אִתְפְּשַׁט וְאִשְׁתַּכְלַל אִתְעֲבִיד י”ם וּבָרָא לְתַתָּא. וְכֹלָּא עָבִיד כְּהַהוּא גַוְונָא מַמָּשׁ דִּלְעֵילָא. דָּא לָקֳבֵל דָּא וְדָא כְּגַוְונָא דְּדָא. וְתַרְוַויְיהוּ ב’.

We have analysed the word Bereshith into the letter beth and the word reshith. Is reshith a creative utterance, or are we to say that Bereshith is the creative utterance? The truth is that so long as its energy had not emerged and spread and everything was still latent in it, it was Bereshith, and that was a creative utterance. But when being emerged and spread from it, it was called reshith, and that became a creative utterance. Similarly, the interrogative Mi created eleh (these); but subsequently when it extended and completed itself, it became Yam (sea), and created a lower world after the pattern of the upper, the two being represented by the letter beth (= 2).

כְּתִיב, (שיר השירים א׳:י״ב) עַד שֶׁהַמֶּלֶךְ בִּמְסִבּוֹ. בִּמְסִבּוֹ לְאִתְיַישְׁבָא בְּמַלְכוּ תַּתָּאָה. בְּרָזָא דְּהַהוּא חַבְרוּתָא וְתַפְנוּקָא דְּהַהוּא חֲבִיבוּתָא דִּבְעֵדֶן עִלָּאָה בְּהַהוּא שְׁבִיל דְּסָתִים וְגָנִיז וְלָא אִתְיְדַע וְאִתְמַלְיָיא מִנֵּיהּ וְנַפְקָא בְּנַחֲלִין יְדִיעָן. נִרְדִי נָתַן רֵיחוֹ דָּא מַלְכָּא תַּתָּאָה. דְּבָרָא עָלְמָא לְתַתָּא כְּגַוְונָא דִלְעֵילָא וְסָלִיק רֵיחָא טָבָא עִלָּאָה לְשַׁלְטָאָה וּלְמֶעְבַּד וְיָכִיל וְשַׁלִּיט וְנָהִיר בִּנְהוֹרָא עִלָּאָה.

It is written: While the king sat at his table, my spikenard sent forth its fragrance (S. S. 1, 12). This describes how the King delights himself in the company of the lower king, in their affectionate companionship in the celestial Eden, in that hidden and concealed path which is filled from him and issues in certain specified streams. “My spikenard gave its fragrance”: this is the lower king, who created a lower world after the pattern of the upper. So there goes up a goodly fragrance to direct and to perform, and it acquires power and shines with supernal light.

בִּתְרֵין גַּוְונִין אִתְבְּרֵי עָלְמָא, בְּיָמִינָא וּבִשְׂמָאלָא בְּשִׁיתָּא יוֹמִין עִלָּאִין. שִׁיתָּא יוֹמִין אִתְעֲבִידוּ לְאַנְהָרָא כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (שמות ל״א:י״ז) כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְיָ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ. וְאִלֵּין כָּרוּן אָרְחִין וְעֲבָדוּ שִׁיתִין נוּקְבִין לִתְהוֹמָא רַבָּא. וְאִנּוּן שִׁיתִין נוּקְבִין לְאַעֲלָאָה מַיָא דְנַחֲלֵי גוֹ תְּהוֹמָא. וְעַל דָּא (הא תנינן) הַשִּׁיתִין מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית נִבְרְאוּ וְאִנּוּן הֲווּ שְׁלָמָא דְעָלְמָא:

The world was created in two fashions, with the right and with the left, in six supernal days. Six days were created to illumine, as it says, “for into six days the Lord made the heavens and the earth”, and they trod out paths and made sixty openings into the great abyss, to conduct the waters of the streams into the abyss. Hence the Rabbinic dictum that “the openings (under the altar) were from the six days of creation”, and they brought peace to the world.

וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ סוֹסְפִיתָא דְּקָמְרֵי גּוֹ קוֹלְטוֹי דְּהֲוָה בְּקַדְמִיתָא וְלָא אִתְקַיְימַת. הָיְתָה כְּבָר וּלְבָתַר אִתְקַיְּימַת. בְּאַרְבְּעִין וּתְרֵין אַתְוָון אִתְגְּלִיף עַלְמָא וְאִתְקַיְימַת. וְכֻלְהוּ עִטּוּרָא דִשְׁמָא קַדִּישָׁא.

AND THE EARTH WAS VOID AND WITHOUT FORM. This describes the original state-as it were, the dregs of ink clinging to the point of the pen-in which there was no subsistence, until the world was graven with forty-two letters, all of which are the ornamentation of the Holy Name.

כַּד מִצְטַרְפִין סָלְקִין אַתְוָון לְעֵילָא וְנָחְתִין לְתַתָּא מִתְעַטְּרָן בְּעִטְרִין בְּאַרְבַּע סִטְרֵי עָלְמָא וְיָכִיל עַלְמָא לְאִתְקַיְימָא. וְאִלֵּין אִתְקַיְימִין בְּעוֹבָדוֹי דְעָלְמָא (נ”א דמלכא). טוּפְסְרָא דְּקִילְטָא בְּהָנֵי שְׁכִיחֵי (כחותמא) דְגוּשְׁפַּנְקָא. עָאלוּ וּנְפָקוּ אֶת וְאֶת וְאִתְבְּרֵי עָלְמָא. עָאלוּ גוֹ חוֹתָמָא וְאִצְטָרְפוּ וְאִתְקְיַּים עָלְמָא.

When they are joined, letters ascend and descend, and form crowns for themselves in all four quarters of the world, so that the world is established through them and they through it. A mould was formed for them like the seal of a ring; when they went in and issued, and the world was created, and when they were joined together in the seal, the world was established.

בְּקוֹלְפֵי דְּחִוְיָא רַבְרְבָא מָחוּ וְעָאלוּ תְּחוֹת נוּקְבֵי דְעַפְרָא אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מְאָה אַמִּין. לְבָתַר תְּהוֹמָא רַבָּא הֲוָה סָלִיק בַּחֲשׁוֹכָא וַחֲשׁוֹכָא חָפֵי כֹּלָּא. עַד דְּנָפַק נְהוֹרָא (לעיל טו א) וּבָקַע בַּחֲשׁוֹכָא וְנָפַק וְאִתְנְהִיר דִּכְתִיב, (איוב י״ב:כ״ב) מְגַלֶּה עֲמוּקוֹת מִנִּי חשֶׁךְ וַיּוֹצֵא לָאוֹר צַלְמָוֶת.

They struck against the great serpent, and penetrated under the chasms of the dust fifteen hundred cubits. Afterwards the great deep arose in darkness, and darkness covered all, until light emerged and cleft the darkness and came forth and shone, as it is written, “He uncovereth deep things out of darkness, and bringeth out to light the shadow of death” (Job 12, 22).

מַיָא אִתְקַלוּ בְּתִיקְלָא אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מְאָה בְּאֶצְבְּעָאן. תְּלַת נְטִיפוּ גוֹ תִּיקְלָא. פַּלְגוּ מִנַּיְיהוּ לְקִיּוּמָא וּפַלְגוּ דְּעָאלוּ לְתַתָּא. אִלֵּין סָלְקִין וְאִלֵּין נָחֲתִין. כֵּיוָן דִּסְלִיקוּ בִּסְלִיקוּ דְיָדָא. קָאִים תִּיקְלָא בְּאוֹרַח מֵישַׁר וְלָא סָטָא לְיָמִינָא וְלִשְׂמָאלָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ישעיהו מ׳:י״ב) מִי מָדַד בְּשָׁעֳלוֹ מַיִם וְגו’.

The waters were weighed in a balance. Fifteen hundred times three fingers flowed into the balance, half for preservation and half to go below. At first one side of the balance rose and the other fell. When, however, the lower side was raised by the hand, the balance was even and did not incline to left or right; hence it is written, “Who hath measured the waters in the hollow of his hand?” (Is. 40, 12).

כֹּלָּא הֲוָה בֵּיהּ בְּאַרְעָא סָתִים וְלָא אִתְגַּלְיָיא. וְחֵילָא וְתָקְפָא וּמַיָא גְלִידִין בְּגַוָּוהּ וְלָא נְגִידוּ וְלָא אִתְפַּשְׁטוּ. עַד דְּאַנְהִיר עֲלָהּ נְהוֹרָא דִלְעֵילָא וּנְהוֹרָא מָחַאת בְּקוּלְטוֹי וְאִשְׁתְּרִיאוּ חֵילָהּ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיֹּאמֶר אֱלהִים יְהִי אוֹר. וַיְהִי אוֹר. דָּא הוּא אוֹר קַדְמָאָה עִלָּאָה דְּהֲוָה מִקַּדְמַת דְּנָא.

At first all the powers of the earth were latent and not productive, and the waters were frozen in it and did not flow. They only spread abroad when a light from above was shed upon the earth, for when this struck it with its rays its powers were released. So it says, “And God said, Let there be light, and there was light.” This is the supernal primordial light which was already existing;

וּמֵהָכָא נָפְקוּ כָּל חֵילִין וְתוּקְפִּין. וְאַרְעָא אִתְבַּסְמַת וְאַפִּיקַת חֵילָהָא לְבָתַר. כֵּיוָן דְּנָהִיר (ונחית) הֲוָה אִסְתַּלַּק נְהוֹרֵיהּ מִסְיָיפֵי עָלְמָא עַד סְיָיפֵי עָלְמָא. כַּד אִסְתַּכַּל בְּחַיָּיבֵי עָלְמָא אִתְגְּנִיז וְאִתְטְמִיר וְלָא נָפִיק אֶלָּא בִּשְׁבִילוֹי סְתִימִין דְּלָא אִתְגַּלְיָין:

from this came forth all powers and forces, and through this the earth was firmly established and subsequently brought forth its products. When this light shone on what was below, its radiance spread from one end of the world to the other; but when it observed the sinners of the world, it hid itself away, and issued only by secret paths which cannot be discovered.

Bereshit, Chapter 31

וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב. תְּנַן כָּל חֶלְמָא דְקַיְימָא בְּקִיּוּמָא דְּכִי טוֹב שְׁלָמָא הוּא לְעֵילָא וְתַתָּא. חָמֵי אַתְוָון כְּפוּם אָרְחוֹי כָּל חַד וְחַד. חָמָא ט’ טַב לֵיהּ טַב לְחֶלְמֵיהּ דְּהָא אוֹרַיְיתָא פָּתַח בֵּיהּ כִּי טוֹב. נָהִיר מִסְּיָיפֵי עָלְמָא לִסְיָיפֵי עָלְמָא. ט’ טַב. טוֹב הוּא, טַב נְהִירוּ בְּאַשְׁלָמוּתָא.

AND GOD SAW THE LIGHT THAT IT WAS GOOD. We have learnt that every dream which contains the term tob (good) presages peace above and below, provided the letters are seen in their proper order…

ט’ תְּשִׁיעָאָה דְּכֹלָּא. אָת דְּאִתְנְהִיר מֵעִלָּאָה רִאשִׁיתָא וְאִתְכְּלִיל בֵּיהּ וְאִתְעֲבִיד בִּסְתִימוּ דִּנְקוּדָה רָזָא דְּי’ דְּהִיא נְקוּדָה חָדָא. ו’ מֵחֵילֵיהּ נָפִיק. בֵּיהּ אִתְעֲבִיד שָׁמַיִם. כַּד אִסְתַּיָּים בִּנְקוּדָה חַד וְאִתְגְּנִיז גּוֹ, אִתְנַהֲרָא ב’. מִנֵּיהּ נָפְקוּ עִלָּאָה וְתַתָּאָה. עִלָאָה טְמִירָא. תַּתָּאָה אִתְגַּלְיָיא בְּרָזָא דִתְרֵין. וְקַיְימָא בְּחֵילָא דִלְעֵילָא.

וְדָא הוּא טוֹ”ב. אִלֵּין תְּלַת אַתְוָון טוֹ”ב אִתְכְּלִילוּ לְבָתַר לְצַדִּיקָא דְעָלְמָא דְּכָלִיל כֹּלָּא לְעֵילָא וְתַתָּא כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (ישעיהו ג׳:י׳) אִמְרוּ צַדִּיק כִּי טוֹב. בְּגִין דִּנְהִירוּ עִלָּאָה כְּלִילָא בֵּיהּ דִּכְתִיב, (תהילים קמ״ה:ט׳) טוֹב יְיָ לַכֹּל וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו. לַכֹּל כְּתִיב דָּא סְתָמָא דְמִלָּה בְּגִין לְאַנְהָרָא יוֹמָא חַד דְּנָהִיר לְכֹלָּא. עִלָּאָה עַל כֹּלָּא. עַד כָּאן סְתָמָא דְמִלִּין.

These three letters were afterwards combined to signify “the Righteous one (Zaddik) of the world”, as it is written, “Say of the righteous one that he is good”, because the supernal radiance is contained therein.

Bereshit, Chapter 32

בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים. רָזָא דְּרֵאשִׁית עֲרִיסוֹתֵיכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְּרוּמָה. דָּא חָכְמָה עִלָּאָה דְּאִיהִי רֵאשִׁית. ב’ בֵּיתָא דְעָלְמָא לְאִתְשַׁקָּאָה מֵהַהוּא נָהָר דְּעֲיִּיל בֵּיהּ. רָזָא דִכְתִיב וְנָהָר יוֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן. וְנָהָר דְּאַכְנִישׁ כֹּלָּא מֵעוּמְקָא עִלָּאָה וְלָא פְּסִיקוּ מֵימוֹי לְעָלְמִין לְאַשְׁקָאָה לְגִנְתָּא.

IN THE BEGINNING GOD CREATED. The word reshith (beginning) refers to the supernal Wisdom; the letter beth (i.e. bayith, house) designates the world, which is watered from that stream which enters it, and which is alluded to in the verse, “A stream went forth from Eden to water the garden.” This stream gathers all the waters from a supernal hidden source, and flows perenially to water the Garden. (This hidden source is the First Temple.)

וְהַהוּא עִמְקָא עִלָּאָה בַּיִת רִאשׁוֹן בְּרֵאשִׁית אִסְתַּיְימוּ בֵּיהּ אַתְוָון בְּחַד שְׁבִיל דַּקִּיק דְּגָנִיז בְּגַוֵּיהּ. וּמִגּוֹ הַהוּא עוּמְקָא נָפְקוּ תְּרֵין חֵילִין דִּכְתִיב אֶת הַשָּׁמַיִם. שָׁמַיִם לָא כְּתִיב אֶלָּא הַשָּׁמַיִם. מִגּוֹ הַהוּא עוּמְקָא דְסָתִים מִכֹּלָּא. וְאֶת הָאָרֶץ סְתִימָא דָּא אַפִּיק לְהַאי אָרֶץ.

In reshith all the letters were enclosed by a secret path hidden within it. From this source went forth two entities, as it is written, “the heavens and the earth”.

אֲבָל בִּכְלָלָא דְשָׁמַיִם הֲוָה. וּנְפָקוּ כְּחֲדָא מִתְדַּבְּקָא בְּסִטְרוֹי דָּא בְּדָא. כַּד אִתְנְהִיר רֵאשִׁיתָא דְּכֹלָּא, שָׁמַיִם נַטְלוּ לָהּ וְאוֹתִיבוּ לָהּ בְּאַתְרָהּ, דִּכְתִיב וְאֶת הָאָרֶץ. וְאֶת מִכְּלָלָא דְּאַתְוָון דְּאִנּוּן אֶ”ת.

The earth was at first included in the heavens, and they emerged together, clinging to one another. When the first illumination came, the heavens took the earth and put it in its place.

כַּד אִתְהַדְּרַת אַרְעָא לְמֵיתַב בְּאַתְרָהּ וְאִתְפְּרַשׁ מִסִּטְרוֹי דְשָׁמַיִם, הֲוַת תּוֹהָה וּבוֹהָה לְאִתְדַּבְּקָא בַּשָּׁמַיִם כְּחֲדָא (נ”א כקדמיתא) בְּקַדְמִיתָא. בְּגִין דְּחָמַת לַשָּׁמַיִם נְהִירִין וְהִיא אִתְחַשְׁכַת. עַד דִּנְהוֹרָא עִלָּאָה נָפַק עֲלָהּ וְאַנְהִיר לָהּ וְתָבַת בְּאַתְרָהּ לְאִסְתַּכְּלָא בִּשְׁמַיָא אַפִּין בְּאַפִּין. וּכְדֵין אִתְתַּקָּנַת אַרְעָא וְאִתְבַּסְמַת.

Thereupon the earth, being separated from the side of the heavens, was amazed and dumbfounded, desiring to cleave to the heavens as before, because she saw the heavens bathed in light while she was enveloped in darkness. At length, however, the celestial light descended upon her, and from her place she looked at the heavens face to face; and so the earth was firmly established.

נָפַק נְהוֹרָא בִּסְטַר יָמִינָא (לעיל יז) וַחֲשׁוֹכָא בִּסְטַר שְׂמָאלָא. וְאַפְרִישׁ לוֹן לְבָתַר בְּגִין לְאִתְכַּלְּלָא דָא בְּדָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחשֶׁךְ. וְאִי תֵימָא הֲוָה הַבְדָּלָה מַמָּשׁ. לָא. אֶלָּא יוֹם אָתֵי מִסִּטְרָא דִנְהוֹרָא דְּאִיהוּ יָמִינָא. וְלַיְלָה מִסִּטְרָא דְּחֲשׁוֹכָא דְּאִיהוּ שְׂמָאלָא. וְכַד נָפְקוּ כְּחֲדָא אַפְרִישׁ לוֹן. וְהַבְדָּלָה הֲוָה מִסִּטְרוֹי לְאִסְתַּכְּלָא אַפִּין בְּאַפִּין וּלְאִתְדַּבְּקָא דָא בְּדָא לְמֶהֱווֹ כֹּלָּא חָד.

Light came forth on the right side and darkness on the left, and God afterwards separated them in order again to unite them, as it is written, “And God divided the light from the darkness.” This does not mean that there was an absolute separation, but that day came from the side of light, which is the right, and night from the side of darkness, which is the left, and that, having emerged together, they were separated in such a way as to be no longer side by side but face to face, in which guise they clung to one another and formed one,

וְאִיהוּ אִקְרֵי יוֹם וְקָרֵי לֵיהּ יוֹם. וְאִיהִי קָרֵי לָיְלָה כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר וַיִּקְרָא אֱלהִים לָאוֹר יוֹם וְגו’. מַהוּ וְלַחשֶׁךְ. דָּא חשֶׁךְ דְּאָחִיד לְלַיְלָה דְּלֵית לָהּ נְהוֹרָא מִגַּרְמָהּ (ס”א והיא אתקרי לילה דכתיב ולחשך קרא לילה בגין דאחיד בה חשך ולית לה נהורא מגרמה) וְאַף עַל גַּב דְּאָתָא מִסִּטְרָא דְאֶשָׁא דְּאִיהִי חשֶׁךְ. אֲבָל חשֶׁךְ עַד דְּאִתְנְהִיר מִסִּטְרָא דְיוֹם, יוֹם נָהִיר לְלַיְלָה, וְלַיְלָה לָא נָהִיר עַד זִמְנָא דִּכְתִיב, (תהילים קל״ט:י״ב) וְלַיְלָה כַּיּוֹם יָאִיר כַּחֲשֵׁכָה כָּאוֹרָה.

the light being called day and the darkness night, as it says, “And God called the light day and the darkness he called night.” This is the darkness that is attached to night, which has no light of its own, although it comes from the side of the primordial fire which is also called “darkness”. It remains dark until it is illumined from the side of day. Day illumines night, and night will not be light of itself until the time of which it is written, “the night shineth as the day, the darkness is even as the light” (Ps. 139, 12).

Bereshit, Chapter 33

רִבִּי אֶלְעָזָר קָפַץ בְּקַדְמִיתָא וְדָרַשׁ (שם כט) קוֹל יְיָ עַל הַמָּיִם אֵל הַכָּבוֹד הִרְעִים יְיָ עַל מַיִם רַבִּים. קוֹל יְיָ דָּא קוֹל עִלָּאָה דִּמְמַנָּא עַל הַמָּיִם דְּנַגְדִין מִדַּרְגָא לְדַרְגָא עַד דְּמִתְכַּנְשֵׁי לְאֲתַר חָד בִּכְנוּפְיָא חָדָא. הַהוּא קוֹל עִלָּאָה מְשַׁדֵּר לְאִנּוּן מַיִין בְּאָרְחַיְיהוּ כָּל חַד וְחַד כְּפוּם אָרְחֵיהּ. כְּהַאי גְּנָנָא דִּמְמַנָּא עַל מַיָא לְשַׁדַּר לוֹן לְכָל אֲתַר וַאֲתַר כִּדְחָזֵי לֵיהּ. כָּךְ קוֹל יְיָ מְמַנָּא עַל מַיָא.

R. Eleazar came forward first and expounded the verse: The voice of the Lord is upon the waters: the God of glory thundereth, even the Lord upon many waters (Ps. 29, 3). He said, ‘“The voice of the Lord” is the supernal voice presiding over the waters, which flow from grade to grade until they are all collected in one place and form one gathering. It is this voice which sends them forth each in its course, like a gardener who conducts water through various channels to the requisite spots.

אֵל הַכָּבוֹד הִרְעִים כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (איוב כ״ו:י״ד) וְרַעַם גְּבוּרוֹתָיו מִי יִתְבּוֹנֵן. דָּא סִטְרָא דְאַתְיָא מִן גְּבוּרָה וְנָפְקָא מִינֵּיהּ. דָּבָר אַחֵר אֵ”ל הַכָּבוֹד הִרְעִים דָּא יָמִינָא דְּנַפְקָא מִנֵּיהּ שְׂמָאלָא. ה’ עַל מַיִם רַבִּים. ה’ דָּא חָכְמָ”ה עִלָּאָה דְּאִקְרֵי יוּ”ד (עדן דקיימא) עַל מַיִם רַבִּים עַל הַהוּא עוּמְקָא סְתִימָאָה דְּנָפִיק מִנֵּיהּ כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר (תהילים ע״ז:כ׳) וּשְׁבִילְךָ בְּמַיִם רַבִּים.

“The God of glory thundereth”: this is the side that issues from Geburah (Force), as it is written, “Who can understand the thunder of his mighty deeds (geburotov)?” (Job. 26, 14). “The Lord upon many waters”: this is the supernal Wisdom, which is called Yod, and which is “upon the many waters”, the secret source that issues therefrom.’

Bereshit, Chapter 34

רִבִּי שִׁמְעוֹן פָּרִישׁ פְּלוּגְתָּא וְאָמַר. פָּתַח קְרָא וְאָמַר כְּתִיב, (שמות כ״ה:כ״ז) לְעֻמַּת הַמִּסְגֶּרֶת תִּהְיֶינָה הַטַּבָּעוֹת בָּתִּים לְבַדִּים. מָאן הַהוּא מִסְגֶּרֶת, דָּא הוּא אֲתַר סָגִיר דְּלָא פְּתִיחָא בַּר בִּשְׁבִיל חַד דַּקִּיק דְּאִתְיְידַע בִּגְנִיזוּ לְגַבֵּיהּ. וּבְגִינֵיהּ אִתְמְלֵי וְרָשִׁים תַּרְעִין לְאַדְלָקָא בּוֹצִינִין. וּבְגִין דְּאִיהוּ אֲתַר גָּנִיז וְסָתִים אִקְרֵי מִסְגֶּרֶת וְדָא הוּא עָלְמָא דְּאֲתֵי. וְהַהוּא עָלְמָא דְּאֲתֵי אִתְקְרֵי מִסְגֶּרֶת.

R. Simeon explained the difference, and said: ‘It is written, “Close by the border shall the rings be, for places for the staves” (Ex. 25, 27). The “border” is a secret place accessible only by one narrow path known to a few. It is, therefore, filled with gates and lit with lamps. This is the future world, which, being hidden and stored away, is called misgereth (border, lit. closed).

תִּהְיֶינָה הַטַּבָּעוֹת אִלֵּין עִזְקָאן עִלָּאִין דְּאִתְאַחֲדָן דָּא בְדָא מַיָא מֵרוּחָא וְרוּחָא מֵאֶשָׁא וְאֶשָׁא מִמַּיָּא. כֻּלְהוֹן אִתְאַחֲדָן דָּא בְּדָא וְנַפְקָן דָּא מִן דָּא בְּהָנֵי (ס”א כהני) עִזְקָאן, וְכֻלְהוֹן מִסְתַּכְּלָן לְגַבֵּי הַהוּא מִסְגֶּרֶת. דְּבֵיהּ מִתְאַחֵד לְהַהוּא נַהֲרָא עִלָּאָה לְאַשְׁקָאָה לוֹן וְאִתְאַחֲדָן בֵּיהּ.

The “rings” are the supernal chain of water, air, and fire, which are linked with one another and emerge from one another like so many rings of a chain. They all turn to the “border”, with which is connected that supernal stream which waters them, and with which they are thus connected.

בָּתִּים לְבַדִּים. הָנֵי עִזְקָאן מְלֵאִין (עילאין) אִנּוּן בָּתִּים וְאַתְרִין לְבַדִּים דְּאִנּוּן רְתִיכִין דִּלְתַתָּא. בְּגִין דָּדָא אָתֵי מִסִּטְרָא דְּאֶשָׁא. וְדָא מִסִּטְרָא דְמַיָא. וְדָא מִסִּטְרָא דְרוּחָא וְכֵן כֻּלְהוּ בְּגִין לְמֶהֱוֵי רְתִיכָא לַאֲרוֹנָא. וְעַל דָּא מָאן דְּמִקְרַב יִקְרַב בְּאִלֵּין בַּדִּים וְלָא בַּמֶּה דִּלְגַו. לֵךְ לֵךְ אָמְרִין נְזִירָא, סְחוֹר סְחוֹר לְכַרְמָא לָא תִקְרָב. בַּר אִנּוּן דְּאִתְחַזּוּן לְשַׁמָּשָׁא לְגַו. לוֹן אִתְיְהִיב רְשׁוּתָא לְאַעֲלָאָה לְשַׁמָּשָׁא וּלְקָרָבָא. וְעַל דָּא כְּתִיב, (במדבר א׳:נ״א) וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת.

Further, these supernal rings are “places for the staves”, to wit, the lower chariots, of which some are from the side of fire, some of water, and some of air, so that they should be a chariot to the ark. Hence anyone who approaches should proceed only as far as the staves, but should not penetrate further, save those who are qualified to minister within, and to whom permission has been given to enter for that purpose.’

Bereshit, Chapter 35

בֵּית דִּבְרֵאשִׁית רַבְרְבָא. רִבִּי יוֹסֵי שָׁאִיל לֵיהּ. וְאָמַר הַאי שִׁיתָּא יוֹמֵי בְּרֵאשִׁית דְּקָא תָּנִינָן מָאן אִנּוּן. אָמַר לֵיהּ הַיְינוּ דִּכְתִיב (תהילים ק״ד:ט״ז) אַרְזֵי לְבָנוֹן אֲשֶׁר נָטָע. כְּמָה דְּאִלֵּין אֲרָזִין נָפְקִין מִן לְבָנוֹן. הָכִי נָמֵי אִנּוּן שִׁיתָּא יוֹמִין נָפְקִין מִן בְּרֵאשִׁית.

R. Jose propounded the question: ‘What are the “six days of Bereshith” of which the Rabbis speak so often?’ R. Simeon answered: ‘These are, in truth, “the cedars of Lebanon which he has planted״. As the cedars spring from Lebanon, so these six days spring from Bereshith.

וְאִלֵּין שִׁיתָּא יוֹמִין עִלָּאִין קְרָא פָּרִישׁ לוֹן דִּכְתִיב, (דברי הימים א כ״ט:י״א) לְךָ יְיָ הַגְּדוּלָה וְהַגְּבוּרָה וְהַתִּפְאֶרֶת וְגו’. כִּי כֹל דָּא צַדִּיק. בַּשָּׁמַיִם דָּא תִּפְאֶרֶת. וּבָאָרֶץ דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. כְּתַרְגּוּמוֹ דִּי אָחִיד בִּשְׁמַיָא וּבְאַרְעָא. כְּלוֹמַר דִּיסוֹדָא דְעָלְמָא דְּאִקְרֵי כֹּל, אִיהוּ אָחִיד בְּתִפְאֶרֶת דְּאִקְרֵי שָׁמָיִם, וּבָאָרְץ דְּאִקְרֵי כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל.

These are the six supernal days which are specified in the verse: “Thine, O Lord, are the Greatness (Gedulah), the Might (Geburah), the Beauty (Tifereth), the Victory (Nezah), and the Majesty (Hod)” (I Chron. 29, 11). The words “For all” refer to the Zaddik (righteous one), who is Yesod (foundation of the world)….

וְעַל דָּא בְּרִאשִׁית, ב’ רֵאשִׁית הִיא (חכמה, כמה דתרגם יונתן בראשית בחכמתא) בְּגִין דְּאִיהִי תִּנְיָינָא לְחוּשְׁבְּנָא וְאִקְרֵי רֵאשִׁית. בְּגִין דְהַאי כִּתְרָא עִלָּאָה טְמִירָא הִיא קַדְמָאָה. וְעַל דְּלָא עָיִיל בְּחוּשְׁבְּנָא, תִּנְיָינָא הֲוֵי רִאשִׁית. בְּגִין דָּא ב’ רֵאשִׁית. וְעוֹד כְּמָה דְחָכְמָה עִלָּאָה אִיהִי רֵאשִׁית. חָכְמָה תַּתָּאָה רֵאשִׁית נָמֵי הַוְיָא. וְעַל דָּא לֵית לְאַפְרָשָׁא ב’ מִן רֵאשִׁית.

The word Bereshith we interpret to mean “the second, i.e. Hokmah (Wisdom) is the starting-point”, because the supernal Kether (Crown), which is really first, is too recondite and therefore is not counted; hence the second is the starting-point. Again, the word be-reshith indicates that there are two reshith’s, because as the upper Wisdom is a reshith (starting-point), so the lower Wisdom is a reshith.

בְּרֵאשִׁית מַאֲמָר קָרִינָן לֵיהּ וְהָכִי הוּא. וְשִׁיתָּא יוֹמִין נָפְקִין מִינָהּ וְאִתְכְּלִילָן בֵּיהּ. וְאִלֵּין אִקְרוּן כְּגַוְונָא דְאִלֵּין אָחֳרָנִין.

Further, we reckon Bereshith as a maamar (creative utterance), and six days issued from it and are comprised in it, and bear the names of those others.

בָּרָא אֱלהִים. הֲדָא הוּא דִכְתִיב וְנָהָר יוֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן. מַאי לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן לְאַשְׁקָאָה וּלְקַיְימָא לֵיהּ וּלְאִסְתַּכְּלָא בֵּיהּ בְּכָל מַה דְּאִצְטְרִיךְ. אֱלֹהִים אֱלהִים חַיִּים, דְּמַשְׁמַע בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלהִים וַדַּאי עַל יְדָא דְהַהוּא נַהֲרָא בְּגִין לְאַפָּקָא כֹּלָּא וּלְאַשְׁקָאָה כֹּלָּא.

The next words, Created Elohim, are analogous to the verse “and a river went forth from Eden to water the garden”, i.e. to water it and keep it and attend to all its needs. Thus this Elohim is Elohim Hayyim (the living God), and we render ‘Bereshith created Elohim” by means of that stream, as the agent for producing the world and vivifying it.

אֶת הַשָּׁמַיִם חִבּוּרָא דְּכַר וְנוּקְבָא כְּדְקָא חָזֵי. לְבָתַר הַאי. בֵּיהּ אִתְבְּרֵי עָלְמָא לְתַתָּא. בֵּיהּ יָהִיב חֵילָא לְכֹלָּא. אֶ”ת הַשָּׁמַיִם דְּמַשְׁמַע דְּשָׁמַיִם אַפִּיקוּ אֶת בְּחֵילָא דְרָזָא דְּאֱלֹהִים חַיִּים בָּתַר דְּרֵאשִׁית אַפִּיק לֵיהּ.

Further, the two words eth hashamaim (the heavens) signify the fitting union of male and female. After this a lower world was created through the agency of the heavens, and through it Elohim gave being to all.

כֵּיוָן דְּהַאי אַפִּיק כֹּלָּא וְכֹלָּא אִתְיְישַׁב בְּדוּכְתֵיהּ כְּחַד. עִזְקָא דָא בַּתְרַיְיתָא אִתְעֲבִידַת רֵאשִׁית. וּבְהַאי רֵאשִׁית אַפִּיק נְהוֹרִין עִלָאִין וְשָׁרֵי נַהֲרָא וְשָׁרֵי מַיָא לְנַגְדָא לְקַבְּלָא לְתַתָּא. וְעַל דָּא בְּרֵאשִׁית וַדַּאי בָּרָא אֱלהִים. בֵּיהּ בָּרָא עַלְמָא תַּתָּאָה. בֵּיהּ אַפִּיק נְהוֹרִין. בֵּיהּ יָהִיב חֵילָא לְכֹלָּא.

More precisely, the heavens produced eth, which is the Whole. When the Whole was settled in its place, this last link in the chain became in turn a starting-point (reshith), through which Elohim released the stream, and the waters began to flow to the lower world, so that we can now render “by means of reshith God created”, viz. the lower world; by its means He produced radiances and gave being to all.’

רִבִּי יְהוּדָה אָמַר עַל דָּא כְּתִיב, (ישעיהו י׳:ט״ו) הֲיִתְפָּאֵר הַגַּרְזֶן עַל הַחוֹצֵב בּוֹ. שְׁבָחָא דְּמַאן, לָאו דְּאוּמָנָא הוּא. כָּךְ בְּהַאי רֵאשִׁית בָּרָא אֱלהִים עִלָּאָה אֶת הַשָּׁמַיִם. שְׁבָחָא דְּמַאן דְּאֱלהִים הוּא.

R. Judah said: ‘In allusion to this it is written, “should the axe boast itself against him that heweth therewith?” (Is. 10, 15). Surely it is the craftsman who is entitled to boast. So here, seeing that by means of this reshith the supernal Elohim created the heavens, it is God to whom the glory belongs….’

אָמַר רִבִּי יוֹסֵי הַאי דִכְתִיב, (דברים ד׳:ז׳) אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹהִים קְרוֹבִים אֵלָיו. קְרוֹבִים. קָרוֹב מִבָּעֵי לֵיהּ. אֶלָּא אֱלֹהִים עִלָּאָה. אֱלֹהִים דְּפַחַד יִצְחָק. אֱלהִים בַּתְרָאָה. וּבְגִינֵי כָּךְ קְרוֹבִים (לקמן קלה א) וּגְבוּרוֹת סַגִּיאִין אִנּוּן דְּנָפְקִין מֵחַד וְכֻלְהוּ חַד.

תּוֹסֶפְתָּא בְּרֵאשִׁי”תּ בָּרָ”א רֶמֶז לְכֶתֶּ”ר חָכְמָ”ה. אֱלֹהִים רוֹמֵז לְבִינָ”ה. אֶ”תּ רוֹמֵז לִגְדוּלָ”ה וּגְבוּרָ”ה. הַשָׁמַיִ”ם דָּא הוּא תִּפְּאֶרֶ”תּ. ואֶ”תּ רוֹמֵז לְנֶצַּ”ח הוֹ”ד יְסוֹ”ד. הָאָרֶ”ץ רוֹמֵז לְמַלְכוּ”תּ: (עד כאן תוספתא)

Bereshit, Chapter 36

וַיֹּאמֶר אֱלהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר. (ויאמר אלהים למי הוא אומר אינו אומר אלא לאחרים. יהי (לעיל כב) אור לעולם הזה. ויהי אור לעולם הבא). וְדָא (דא) אִיהוּ נְהוֹרָא דְּבָרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּקַדְמִיתָא. וְהוּא נְהוֹרָא דְּעֵינָא. וְהוּא נְהוֹרָא דְּאַחֲזֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאָדָם קַדְמָאָה וְהֲוֵי חָזֵי בֵּיהּ מִסְיָיפֵי עָלְמָא וְעַד סְיָיפֵי עָלְמָא. וְהוּא נְהוֹרָא דְּאַחֲזֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְדָוִד וְהֲוָה מְשַׁבֵּחַ וְאָמַר (תהילים ל״א:כ׳) מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִירֵאֶיךָ. וְהוּא נְהוֹרָא דְּאַחֲזֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמשֶׁה וְחָמָא בֵּיהּ מִגִּלְעָד וְעַד דָּן.

AND GOD SAID, LET THERE BE LIGHT, AND THERE WAS LIGHT. This is the original light which God created. This is the light of the eye. It is the light which God showed to Adam, and through which he was able to see from one end of the world to the other. It was the light which God showed to David, who on seeing it burst forth into praise, saying, “Oh, how abundant is thy goodness which thou hast laid up for them that fear thee” (Ps. 31, 20). It is the light through which God showed to Moses the Land of Israel -from Gilead to Dan.

וּבְשַׁעֲתָא דְּחָמָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דִּיקוּמוּן תְּלָתָא דָרִין חַיָּיבִין. וְאִנּוּן דָּרָא דֶּאֱנוֹשׁ וְדָרָא דְּטוֹפָנָא וְדָרָא דְּפַלָּגָה (נ”א גניז ליה) בְּגִין דְּלָא יִשְׁתַּמְּשׁוּן בֵּיהּ, וְיָהַב יָתֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמשֶׁה וְאִשְׁתַּמַּשׁ בֵּיהּ תְּלַת יְרָחִין דְּאִשְׁתָּאֲרוּן לֵיהּ מִיּוֹמֵי עִבּוּרָא דִילֵיהּ. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (שמות ב׳:ב׳) וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלשָׁה יְרָחִים.

When God foresaw that three sinful generations would arise, namely the generation of Enosh, the generation of the Flood, and the generation of the Tower of Babel, He put it away so that they should not enjoy it, and gave it to Moses for the first three months after he was born when his mother hid him.

וּבָתַר תְּלַת יְרָחִין עָאל קַמֵּי פַּרְעֹה נָטִיל לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מִנֵּיהּ. עַד דְּקָאִים עַל טוּרָא דְסִינַי לְקַבָּלָא אוֹרַיְיתָא וְהָדַר לֵיהּ הַהוּא נְהוֹרָא וְאִשְׁתַּמַּשׁ בֵּיהּ כָּל יוֹמוֹי. וְלֹא יָכְלוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִקְרַב בַּהֲדֵיהּ עַד דְּיָהַב מַסְוְה עַל אַנְפּוֹי כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (שמות לה) וַיִּירְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָיו. וְאִתְעַטַּף בֵּיהּ כְּטַלִּית. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים ק״ד:ב׳) עוֹטֶה אוֹר כַּשַּׂלְמָה.

When he was brought before Pharaoh God withdrew it from him, and only restored it to him when he stood upon the mountain of Sinai to receive the Torah. From that time he had the use of it for the rest of his life, so that the Israelites could not approach him till he put a veil over his face (Ex. 34, 30).

יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר. כָּל מַה דְּאִתְּמָר בֵּיהּ וַיְהִי הוּא בְּעָלְמָא דֵין וּבְעָלְמָא דְּאֲתֵי. אָמַר רִבִּי יִצְחָק אוֹר דְּבָרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּעוֹבָדָא דִבְרֵאשִׁית הֲוָה סָלִיק נְהוֹרֵיהּ מִסְּיָיפֵי עָלְמָא עַד סְיָיפֵי עָלְמָא וְאִתְגְּנִיז.

LET THERE BE LIGHT, AND THERE WAS LIGHT. Anything to which the term vayehi (and there was) is applied is found in this world and the next world. R. Isaac said: ‘The radiance which God produced at the time of the Creation illumined the world from one end to the other, but was withdrawn,

מַאי טַעְמָא אִתְגְּנִיז. בְּגִין דְּלָא יִתְהַנּוּן מִנֵּיהּ חַיָּיבֵי עָלְמָא. וְעָלְמִין לָא יִתְהַנּוּן בְּגִינֵיהוֹן. וְהוּא טָמִיר לְצַדִּיקַיָּא, לַצַּדִּיק דַּיְקָא דִּכְתִיב, (תהילים צ״ז:י״א) אוֹר זָרוּעַ לַצַּדִּיק וּלְיִשְׁרֵי לֵב שִׂמְחָה וּכְדֵין יִתְבַּסְּמוּן עָלְמִין וִיהוֹן כֹּלָּא חַד. וְעַד יוֹמָא דְיְהֵא עָלְמָא דְאֲתֵי הוּא טָמִיר וְגָנִיז.

in order that the sinners of the world might not enjoy it, and it is treasured up for the righteous, i.e. for the Zaddik, as it is written, “light is sown for the Zaddik” (Ps. 97, 11); then worlds will be firmly established and all will form a single whole, but until the time when the future world shall emerge this light is hidden and stored up.

הַהוּא נְהוֹרָא נָפַק מִגּוֹ חֲשׁוֹכָא דְּאִתְגַּלְּפָא בְּקִלְפוֹי דִטְמִירָא דְּכֹלָּא. עַד דְּמֵהַהוּא נְהוֹרָא דְּאִתְגְּנִיז אִתְגְּלִיף בִּשְׁבִיל חַד טְמִירָא לַחֲשׁוֹכָא דִלְתַתָּא וּנְהוֹרָא שָׁארֵי בֵּיהּ. מָאן חֲשׁוֹכָא דִלְתַתָּא. הַהוּא דְאִקְרֵי לַיְלָה דִּכְתִיב בֵּיהּ וְלַחשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה.

This light issued from the darkness which was carved out by the strokes of the Most Recondite; and similarly from that light which was stored away there was carved out through some hidden process the lower-world darkness in which light resides. This lower darkness is what is called “night” in the verse, “and the darkness he called night” (Gen. 1, 5).

וְעַל דָּא תָּנִינָן מַאי דִכְתִיב, (איוב י״ב:כ״ב) מְגַלֶּה עֲמוּקוֹת מִנִּי חשֶׁךְ. רִבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר אִי תֵימָא מֵחשֶׁךְ סָתִים אִתְגַּלְּיָין. הָא חֲזִינָן דִּטְמִירִין אִנּוּן כָּל אִנּוּן כִּתְרִין עִלָּאִין וְקָרִינָן עֲמוּקוֹת. מַהוּ מְגַלֶּה. אֶלָּא כָּל אִנּוּן טְמִירִין עִלָּאִין לָא אִתְגַּלְּיָין אֶלָּא מִגּוֹ הַהוּא חֲשׁוֹכָא דְּאִיהוּ בְּרָזָא דְלֵילְיָא. (ויהא כלא חד ברזא דוהיה אור הלבנה כאור החמה בדרגא חדא ועד יומא דייתי הוא גנוז וטמיר (שייך לעיל בשטה ב)) תָּא חֲזֵי, כָּל אִנּוּן עֲמִיקִין סְתִימִין דְּנָפְקֵי מִגּוֹ מַחֲשָׁבָה וְקָלָא נָטִיל לוֹן לָא אִתְגַּלְּיָין עַד דְּמִלָּה מְגַלָּה לוֹן. מָאן מִלָּה הַיְינוּ דִבּוּר.

Hence the Rabbinical exposition of the text: “He uncovereth deep things out of darkness” (Job. 12, 22)’, on which R. Jose said: ‘This cannot be the original darkness, since all the supernal crowns contained therein are still undisclosed, and we call them”deep things”. The term “uncovereth” can be applied to those supernal mysteries only in so far as they are contained in that darkness which is in the category of night. For all those deep and hidden things which issue from (God’s) thought and are taken up by the Voice are not disclosed till the Word reveals them. This Word is Speech,

וְהַאי דִּבּוּר אִקְרֵי שַׁבָּת. וּבְגִין דְּשַׁבָּת אִקְרֵי דִבּוּר, דִּבּוּר דְּחוֹל אָסוּר בְּשַׁבָּת. (גליון מהרש”ב וכך הוה עביד רבי שמעון כד חמי לאמיה דהות משתעיא הוה אמר לה, אמא, שתוקי, שבת הוא ואסיר). בְּגִין דְּדִבּוּר דָּא בַּעֲיָא לְשַׁלְטָאָה וְלָא אָחֳרָא. וְהַאי דִבּוּר דְּאִיהוּ אָתֵי מִסִּטְרָא דְּחשֶׁךְ מְגַלֶּה עֲמוּקוֹת מִגַּוֵּיהּ. וּמַשְׁמַע מִנִּי חשֶׁךְ. הַהוּא דְּאֲתֵי מִסִּטְרָא דְחשֶׁךְ דִּכְתִיב מִנִּי דַּיְיקָא.

and this Speech is called Sabbath, because this Speech seeks to dominate and not to let any other do so. It is this Speech which comes from the side of darkness that discloses hidden things from that darkness.’

אָמַר רִבִּי יִצְחָק אִי הָכִי מַאי דִכְתִיב וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחשֶׁךְ. אָמַר לֵיהּ, אוֹר אַפִּיק יוֹם וְחשֶׁךְ אַפִּיק לַיְלָה. לְבָתַר חָבַר לוֹן כְּחֲדָא וְהֲווּ חַד דִּכְתִיב וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד. דְּלַיְלָה וְיוֹם אִקְרוּן חַד. וְהַאי דִכְתִיב וַיַּבְדֵּל אֱלהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחשֶׁךְ (דאפריש מחלוקת) דָּא בְּזִמְנָא דְגָלוּתָא דְּאִשְׁתְּכַח פָּרוֹדָא.

Said R. Isaac: ‘If so, what is the meaning of the text, “And God divided the light from the darkness”?’ He replied: ‘Light produced day and darkness produced night. Afterwards He joined them together and they were one, as it is written, “And there was evening and there was morning one day”, i.e. night and day were called one. As for the words, “And God divided the light from the darkness”, this means that He prevented dissension between them.’

אָמַר רִבִּי יִצְחָק עַד הָכָא דְּכוּרָא בְּאוֹר וְנוּקְבָא בַּחֲשׁוֹכָא. לְבָתַר מִתְחַבְּרָן כְּחֲדָא לְמֶהוֵי חַד. בְּמַאי אִתְפַּרְשָׁאן לְאִשְׁתְּמוֹדְעָא בֵּין נְהוֹרָא וּבֵין חֲשׁוֹכָא. מִתְפַּרְשָׁן דַּרְגִּין וְתַרְוַויְיהוּ כְּחַד הֲווּ. דְּהָא לֵית נְהוֹרָא אֶלָּא בַּחֲשׁוֹכָא וְלֵית חֲשׁוֹכָא אֶלָּא בִּנְהוֹרָא. וְאַף עַל גַּב דְּאִנּוּן חַד אִתְפַּרְשָׁן בִּגְוָונִין וְעִם כָּל דָּא אִנּוּן חַד דִּכְתִיב יוֹם אֶחָד.

Said R. Isaac: ‘Up to this point the male principle was represented by light and the female by darkness; subsequently they were joined together and made one. The difference by means of which light is distinguished from darkness is one of degree only; both are one in kind, as there is no light without darkness and no darkness without light; but though one, they are different in colour.’

Bereshit, Chapter 37

רִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר עַל בְּרִית עָלְמָא אִתְבְּרֵי וְאִתְקַיָּים דִּכְתִיב, (ירמיהו ל״ג:כ״ה) אִם לא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וְאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי. מָאן בְּרִית דָּא צַדִּיק יְסוֹדָא דְעָלְמָא דְּאִיהוּ רָזָא דְּזָכוּר. וְעַל דָּא עָלְמָא קַיְימָא בִּבְרִית יוֹמָם וָלַיְלָה כְּחֲדָא דִּכְתִיב אִם לא בְרִיתִי יוֹמָם וְלַיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לא שָׂמְתִּי. חֻקּוֹת שָׁמַיִם דְּנַגְדִין וְנָפְקִין מֵעֵדֶן עִלָּאָה.

R. Simeon said: ‘The world is created and established on the basis of a covenant, as it is written, “If not for my covenant with the day and night, I had not appointed the ordinances of heaven and earth” (Jer. 33, 25).This covenant is the Zaddik (righteous one), the foundation of the world, and therefore the world is established on the covenant of day and night together, as stated in our text, the “ordinances of heaven” being those which flow and issue forth from the celestial Eden.’

פָּתַח וְאָמַר, (שופטים ה׳:י״א) מִקּוֹל מְחַצְצִים בֵּין מַשְׁאַבִּים שָׁם יְתַנּוּ צִדְקוֹת ה’ וְגו’. מִקּוֹל מְחַצְצִים דָּא קוֹל יַעֲקֹב. מְחַצְצִים כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (שמואל א י״ז:ד׳) אִישׁ הַבֵּינַיִם. בֵּין מַשְׁאַבִּים דְּאִיהוּ יָתִיב בֵּין אִנּוּן דְּשָׁאֲבִין מַיָּא מִלְּעֵילָא וְהוּא נָטִיל בִּתְרֵין סִטְרִין וְכָלִיל לְהוֹן בְּגַוֵּיהּ.

R. Simeon discoursed here on the text: From the (place of) the voice of those who mediate between the water drawers, there they shall rehearse the kindnesses of the Lord, etc. (Judges 5, 11). ‘This voice’, he said, ‘is the voice of Jacob, which rests between those who draw waters from on high, and takes hold of both sides and unites them in itself.

שָׁם יְתַנּוּ צִדְקוֹת יְיָ. תַּמָּן הוּא אֲתַר מְהֵימְנוּתָא לְאִתְדַּבָּקָא. שָׁם יְתַנּוּ צִדְקוֹת יְיָ. תַּמָּן יָנְקִין צִדְקוֹת יְיָ וְשָׁאֲבִין. צִדְקוֹת פִּרְזוֹנוֹ (בישראל) דָּא צַדִּיק דְּעָלְמָא דְּאִיהוּ קַיָּים וְקָדִישׁ, וְאִיהוּ שָׁאִיב וְנָטִיל כֹּלָּא וּמְפַזֵּר לְגַבֵּי יַמָּא רַבָּא אִנּוּן מַיִין עִלָּאִין. בְּיִשְׂרָאֵל, דְּיִשְׂרָאֵל יָרְתוּ קַיָּים דָּא. וְיַהֲבֵיהּ לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יְרוּתַת עָלְמִין.

“There they shall rehearse the kindnesses of the Lord”: i.e. there is the place for faith to cleave fast; there the kindnesses of the Lord draw sustenance. The verse proceeds: “The kindnesses of him who is generous to Israel.” This is the “Righteous One of the world”, who is everlasting and holy, and who draws in to Himself the stream of the Whole and disperses the supernal waters into the great sea. “In Israel”: because Israel inherited this covenant, and God gave it to them for an everlasting inheritance.

כֵּיוָן דְּיִשְׂרָאֵל שָׁבְקוּ לֵיהּ דְּהֲווּ גָּזְרִין וְלָא פָּרְעִין. מַה כְּתִיב, (שופטים ה׳:י״א) אָז יָרְדוּ לַשְּׁעָרִים עַם יְיָ. יָרְדוּ לַשְּׁעָרִים, אִנּוּן שַׁעֲרֵי צֶדֶק הֲווּ יָתְבִין לְתַרְעֵי וְלָא עָאלִין לְגוֹ. וּבְהַהוּא זִמְנָא כְּתִיב, (שופטים ב) וַיַּעְזְבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יְיָ וְגו’. עַד דְּאֲתַת דְּבוֹרָה וּנְדִיבַת לוֹן בְּהַאי כְּמָה דִכְתִיב, (שופטים ה׳:ב׳) בִּפְרוֹעַ פְּרָעוֹת בְּיִשְׂרָאֵל וְגו’.

When Israel deserted it through performing the ceremony of circumcision without drawing back the flesh, there was applied to them the verse, “then the people of the Lord went down to the gates” (Ibid.): these are the gates of righteousness in which they sat without entering further. Of that time it is written, “and the children of Israel forsook the Lord” (Judges 2, 12), until Deborah came and restored the proper performance of the ceremony.

וְעַל דָּא כְּתִיב חָדְלוּ פְּרָזוֹן בְּיִשְׂרָאֵל. חָדְלוּ פְּרָזוֹן, דָּא הוּא פִּרְזוֹנוֹ דְּקָא אֲמָרָן. חָדְלוּ פְּרָזוֹן, קַיָּים קַדִּישָׁא דְּלָא אִתְפָּרְעוּן. (שופטים ה׳:ז׳) עַד שַׁקַּמְתִּי דְבוֹרָה שַׁקַּמְתִּי אֵם בְּיִשְׂרָאֵל. מַאי אֵם. אֶלָּא אֲנָא נְחָתִית מַיִין עִלָּאִין מֵעֵילָא לְקַיְּימָא עָלְמִין, בְּיִשְׂרָאֵל סְתָם לְעֵילָא וְתַתָּא, לְאַחֲזָאָה דְּעָלְמָא לָא אִתְקַיָּים אֶלָּא עַל קְיָימָא דָא. וְרָזָא דְּכֹלָא (משלי י׳:כ״ה) וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם כְּתִיב, (לך לך עז ע”א).

Hence Deborah speaks of herself as a “mother in Israel”, to indicate that she brought down the supernal waters from above to establish both worlds through Israel, thus showing that the world rests only on this covenant.

תְּלַת נַפְקֵי מֵחַד. חַד בִּתְלַת קַיְימָא עָאל בֵּין תְּרֵין. תְּרֵין יַנְקִין לְחַד, חַד יָנִיק לְכַמָּה סִטְרִין. כְּדֵין כֹּלָּא חַד. הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד יוֹם דְּעֶרֶב וָבֹקֶר כָּלִיל כְּחֲדָא. הַיְנוּ רָזָא דִבְרִית יוֹמָם וָלָיְלָה וּבֵיהּ כֹּלָּא חָד:

We see from all this how three issue from one and one is established on three; one enters between two, two give suck to one, and one feeds many sides, and so all are one. Hence it is written, “and there was evening and there was morning one day”, i.e. a day that embraces both evening and morning, thus indicating the covenant of day and night and rendering the whole a unity.’

תּוֹסֶפְתָּא תָּנִינָן מָל ולֹא פָּרַע אֶתּ הַמִּילָה כְּאִילוּ לֹא מָל. בְּגִין דִּתְּרֵין דַּרְגִּין אִנּוּן מִילָה וּפְּרִיעָה. זָכוֹר ושָׁמוֹר. צַּדִּיק וצֶּדֶק. דְּכַר ונוּקְבָא. אוֹתּ בְּרִיתּ דָּא יוֹסֵף וּבְרִיתּ דָּא רָחֵל. ואִצְּטְרִיךָ לְחַבְּרָא לוֹן. וּבְמָּה מְחַבֵּר לוֹן. כַּד אִיהוּ גָּזִיר וּפָּרִיעַ. וּמָאן דְּגָזִיר וְלֹא פָּרִיעַ כְּאִלּוּ עָבְדוּ בֵּינַיְיהוּ פִּרוּדָא, (עד כאן תוספתא)

Bereshit, Chapter 38

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם. רִבִּי יְהוּדָה אָמַר שִׁבְעָה רְקִיעִים אִנּוּן לְעֵילָא. וְכֻלְהוּ קַיְימָא בִּקְדוּשָׁתָּא עִלָּאָה. וּשְׁמָא קַדִּישָׁא בְּהוּ אִשְׁתַּכְלַל. וְדָא רָקִיעָא הוּא בְּאֶמְצָעוּת מַיָא.

AND GOD SAID, LET THERE BE A FIRMAMENT IN THE MIDST OF THE WATERS, AND LET IT DIVIDE WATERS FROM WATERS. R. Judah said: ‘There are seven firmaments above, all in the realm of supernal holiness, and the Holy Name is completed through them. The firmament mentioned here is in the midst of the waters;

דָּא רָקִיעַ קַיְימָא עַל גַּבֵּי חֵיוָותָא אָחֳרָנִין. וְאִיהוּ אַפְרִישׁ בֵּין מַיִין עִלָּאִין לְמַיִּין תַּתָּאִין. וּמַיִין תַּתָּאִין קָרְאִין לְעִלָּאִין. וּמֵהַאי רָקִיעַ שָׁתָאן לוֹן. דָּא הוּא דְּמַפְרִישׁ בֵּינַיְיהוּ. בְּגִין דְּכֻלְהוּ מַיָא בֵּיהּ כְּלִילָן. וּלְבָתַר נָחִית לוֹן לְהָנִי חֵיוָותָא וְשָׁאֲבִין מִתַּמָּן.

it rests upon other Hayyoth, separating the upper from the lower waters. The lower waters call to the upper and drink them in through the medium of this firmament, because all the upper waters are collected in it, and it then transmits them to these Hayyoth, and so they draw from there.

כְּתִיב, (שיר השירים ד׳:י״ב) גַּן נָעוּל אֲחוֹתִי כַלָּה גַּל נָעוּל מַעְיָן חָתוּם. גַּן נָעוּל, דְּכֹלָּא אַסְתִּים בֵּיהּ. דְּכֹלָּא אִתְכְּלִיל בֵּיהּ. גַּל נָעוּל, דְּהַהוּא נָהָר נָגִיד וְנָפִיק וְעֲיִּיל בֵּיהּ וְכָלִיל וְלָא אַפִּיק וְקָרְשֵׁי מַיָא בֵּיהּ וְקָיְימֵי. מַאי טַעְמָא בְּגִין דְּרוּחַ צָפוֹן נָשִׁיב בְּאִנּוּן מַיָא וְאִתְקְרִישׁוּ וְלָא נָפְקֵי לְבַר עַד דְּאִתְעֲבִיד קּ1ֶרח (לעיל כט ב) וְאִלְמָלֵא סִטְרָא דְדָרוֹם דְּאַקִישׁ תֻּקְפֵּיהּ דְּהַאי קֶרַח לָא נַפְקֵי מִנֵּיהּ מַיָּא לְעָלְמִין.

It is written: “A garden shut up is my sister, my bride, a spring shut up, a fountain sealed” (S. S. 4, 12). This firmament is called a “garden shut up”, because the whole is enclosed and embraced in it. It is called a “spring shut up”, because the supernal stream as it courses enters it but cannot issue, the waters being congealed. For the north wind blows on them, and so they become congealed and cannot issue, being made into ice; nor would they ever issue were it not for a wind from the South which breaks up the ice.

וְחֵיזוּ דְּהַהוּא רְקִיעָא עִלָּאָה כְּחֵיזוּ דְּהַאי קֶרַח דְּמִתְקַרְשָׁא וּמַכְנִיס בְּגַוֵיהּ כָּל אִנּוּן מַיִין. כָּךְ הַהוּא עִלָּאָה דְּעֲלֵיהּ כָּנִישׁ כָּל אִנּוּן מַיִין וְאַפְרִישׁ בֵּין מַיִין עִלָאִין לְמַיִין תַּתָּאִין. וְהַאי דְּאֲמָרָן יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם. בִּמְצִיעוּת. לָאו הָכִי. אֶלָּא יְהִי כְּתִיב. הַהוּא דְּהֲוֵי מִנֵּיהּ בִּמְצִיעוּת מַיָא הֲוֵי. וְאִיהוּ לְעֵיל דְּקַיְימָא עַל רֵישָׁא דְּחֵיוָותָא.

The appearance of this highest firmament is like that of the ice which collects all the waters. Similarly it collects waters and separates the upper from the lower waters. When we said above that it was in the middle, this refers to that firmament which was produced from this one, but this one is above and rests on the heads of the Hayyoth.’

אָמַר רִבִּי יִצְחָק אִית קְרוּמָא בִּמְצִיעוּת מֵעוֹי דְּבַר נָשׁ דְּאִיהוּ פָּסִיק מִתַּתָּא לְעֵילָא וְשָׁאִיב מֵעֵילָא וְיָהִיב לְתַתָּא. כָּךְ גַּוְונָא דָא רָקִיעַ אִיהוּ בְּאֶמְצָעִיתָא וְקַיְמָא עַל אִנּוּן חֵיוָתָא דִלְתַתָּא. וְאִיהוּ פָּרִישׁ בֵּין מַיִין עִלָאִין לְתַתָּאִין. תָּא חֲזֵי, אִנּוּן מַיִן אַעֲדוּ וְאוֹלִידוּ חֲשׁוֹכָא. וְעַל רָזָא דָא כְּתִיב, (שמות כ״ו:ל״ג) וְהִבְדִּילָה הַפָּרוֹכֶת לָכֶם בֵּין הַקֹדֶשׁ וּבֵין קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים.

Said R. Isaac: ‘There is a membrane in the inside of the human body which separates the upper from the lower part of the trunk, and which imbibes from the upper part and distributes to the lower part; so is this firmament between the waters….’

Bereshit, Chapter 39

רִבִּי אַבָּא פָּתַח (תהילים ק״ד:ג׳) הַמְקָרֶה בַמַּיִם עֲלִיּוֹתָיו וְגו’ בַּמַיִם אִלֵּין מַיִין עִלָּאִין דְּכֹלָּא דְּבְּהוּ תַּקִּין בֵּיתָא כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (משלי כ״ד:ג׳) בְּחָכְמָה יִבָּנֶה בָּיִת וּבִתְבוּנָה יִתְכּוֹנָן.

R. Abba illustrated from the text: ‘Who lays the beams of his upper chambers in the waters, etc.” (Ps. 104, 3), the “waters” mentioned here being the supernal waters through which the “house” was built up, as it is written, “through wisdom a house is builded and through understanding it is established” (Prov. 24, 3).

הַשָּׂם עָבִים רְכוּבוֹ. רִבִּי יֵיסָא סָבָא פָּלִיג עָבִים עָ”ב יָ”ם. עָב דְּאִיהוּ חשֶׁךְ שְׂמָאלָא דְּקַיְימָא עַל יָם דָּא. הַמְהַלֵּךְ עַל כַּנְפֵי רוּחַ דָּא רוּחָא דְּמַקְדְּשָׁא עִלָּאָה. וְרָזָא דָא (שמות כ״ה:י״ח) שְׁנַיִם כְּרוּבִים זָהָב. כְּתִיב (תהילים י״ח:י״א) וַיִּרְכַּב עַל כְּרוּב וַיָּעוֹף וַיֵּדֶא עַל כַּנְפֵי רוּחַ. וַיִּרְכַּב עַל כְּרוּב חַד לְבָתַר אִיגְלֵי עַל כַּנְפֵי רוּחַ וְעַד דְּהַאי אִתְעַר לָא אִתְגְּלִי בְּהַאי.

In the following clause, “Who makes the clouds his chariot”, R. Yesa divided the word abim (clouds) into ab (cloud), and yam (sea), interpreting it to mean “the cloud”, viz. darkness from the Left, “resting on this sea”. “Who walketh upon the wings of the wind”: this is the spirit of the supernal sanctuary….

רִבִּי יוֹסֵי אָמַר כְּתִיב, (איוב כ״ח:כ״ה) וּמַיִם תִּכֵּן בַּמִּדָּה. בַּמִּדָּה מַמָּשׁ אַתְקִין לְהוּ כַּד מָטוּן לְגַוָּוהּ. וְאִנּוּן תִּקּוּנָא דְעָלְמָא כַּד מָטוּ מִסִּטְרָא דִגְבוּרָה. אָמַר רִבִּי אַבָּא כָּךְ הֲווּ קַדְמָאֵי אָמְרֵי כַּד הֲווּ מָטָאן לְהַאי אֲתַר מְרַחֲשָׁן שִׁפְוָון דְּחַכִּימִין וְלָא אָמָרִין מִדִּי בְּגִין דְּלָא יִתְעַנְשׁוּן.

R. Jose said: ‘It is written, “and he meteth out waters by measure” (middah), implying that God literally measured them out, so that they were for the well-being of the world when they came from the side of Geburah (Force).’ R. Abba said: ‘When the scholars of old came to this place, they used to say: “The lips of the wise move but they say nothing lest they bring down punishment on themselves”.’

רִבִּי אֶלְעָזָר אָמַר אָת קַדְמָאָה דְּאַתְוָון הֲוָה שַׁטְיָא עַל אַנְפּוֹי דְּקִיטְרָא דַכְיָא וְאִתְעַטַּר מִלְּרַע מִלְּעֵילָא וְסָלִיק וְנָחִית וּמַיָא מִתְגַּלְּפֵי בְּגִלּוּפַיְיהוּ וּמִתְיַישְׁבָן בְּדוּכְתַּיְיהוּ וְאִתְכְּלִילוּ חַד בְּחַד. וְכֵן אַתְוָון כֻּלְהוּ כְּלִילָן דָּא בְּדָא וּמִתְעַטְּרָן דָּא בְּדָא עַד דְּאִתְבְּנֵי עֲלַיְיהוּ בִּנְיָינָא וִיסוֹדָא.

R. Eleazar said: ‘The first of the letters was flitting over the face of the ethereal expanse, and was crowned above and below, and went up and down, and the waters were graven into their shapes and were settled in their places, and enfolded in one another; and so all the letters were combined with one another and crowned with one another until a firm building was erected on them.

וְכַד אִתְבְּנִיאוּ כֻּלְהוּ וְאִתְעַטְּרוּ. הֲווּ מַיִין עִלָּאִין מִתְעָרְבִין בְּמַיִין תַּתָּאִין וַאֲפִיקוּ בֵּיתָא דְעָלְמָא (ועל דא אפיקו תרין נהורין חד דאקרי ארץ ונהורא דאקרי שמים) וְעַל דָּא ב’ אִתְחַזֵּי בְּרִישָׁא וּמַיִין סָלְקִין וְנָחֲתִין עַד דְּהַאי רָקִיעַ הֲוָה וְאַפְרִישׁ לוֹן. וּמַחְלוֹקֶת הֲוָה בַּשֵּׁנִי דְּבֵיהּ אִתְבְּרֵי גֵּיהִנֹּם דְּאִיהוּ נוּרָא דְדָלִיק כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (דברים ד׳:כ״ד) אֵשׁ אוֹכְלָה הוּא. וְזַמִּין לְאַשְׁרָאָה עַל רֵישַׁיְיהוּ דְּחַיָּיבַיָא.

When they were all built and crowned, the upper waters and the lower waters, which were still mingled together, produced the habitation of the world. And the waters continued going up and down until this firmament came into being and separated them. The division took place on the second (day), on which was created Gehinnom, which is a blazing fire, and which is destined to rest upon the heads of sinners.’

אָמַר רִבִּי יְהוּדָה מֵהָכָא כָּל מַחְלוֹקֶת דְּאִיהוּ לְשֵׁם שָׁמַיִם סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּים. דְּהָא הָכָא מַחְלוֹקֶת דְּאִיהוּ לְשֵׁם שָׁמַיִם הֲוָה וְשָׁמַיִם בְּהַאי אִתְקַיָּים. לְבָתַר דָּא דִּכְתִיב וַיִּקְרָא אֱלהִים לָרָקִיעַ שָׁמָיִם וְגו’. בְּקַטְפִירָא דְּעִילִיתָא בְּקִסְטַיְיהוּ שְׁכִיחֵי וְאִתְקַיְימוּ. דְּהָא תָּנִינָן כְּתִיב, (שמות כ״ו:ל״ג) וְהִבְדִּילָה הַפָּרוֹכֶת לָכֶם בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים דַּיְיקָא, דְּהָא אִיהוּ רָקִיעַ דִּמְפָרֵשׁ בְּגוֹ בְּאֶמְצָעִיתָא.

Said R. Judah: ‘From this we learn that every division (of opinion) in which both sides act for the glory of heaven endures, since here we have a division which was for the sake of heaven. Through the firmament the heavens were established, as it is written, “and God called the firmament heaven”, since this divides the more from the less holy, like the curtain in the Tabernacle.’

תָּא חֲזֵי, כְּתִיב לְבָתַר יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד. מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם מַמָּשׁ. אֶל מָקוֹם אֶחָד. לְאֲתַר דְּאִקְרֵי אֶחָד. וְאִיהוּ יַם תַּתָּאָה דְּהָא אִיהוּ אַשְׁלִים לְאֶחָד. וּבְלָּא אִיהוּ לָא אִקְרֵי אֶחָד. וּמַשְׁמַע דִּכְתִיב יִקָּווּ דְּבֵיהּ מִתְכַּנְשִׁין כֻּלְהוּ מַיָא כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (קהלת א׳:ז׳) כָּל הַנְּחָלִים הוֹלְכִים אֶל הַיָּם וְגו’.

LET THE WATERS UNDER THE HEAVEN BE GATHERED: i.e. those “under the heaven” only. TO ONE PLACE: i.e. to the place which is called “one”, namely, the lower sea, which completes the formation of One, and without which God would not be called One.

רִבִּי יֵיסָא אָמַר אֶל מָקוֹם אֶחָד, דָּא אִיהוּ אֲתַר דִּכְתִיב בֵּיהּ (ישעיהו נ״ד:י׳) וּבְרִית שְׁלוֹמִי לא תָמוּט. דְּהָא אִיהוּ נָטִיל כֹּלָּא וְשָׁדֵי בְּיַמָּא וּבֵיהּ אִתְתַּקָּנַת אַרְעָא דִּכְתִיב וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה דָּא הוּא אֶרֶץ. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לַיַּבָּשָׁה אָרֶץ.

R. Yesa said: “‘One place” is the place of which it is written, “my covenant of peace shall not be removed” (Is. 54, 10), for this takes the Whole and casts it into the sea, whereby the earth is established, as it is written, AND LET THE DRY LAND APPEAR, which is the earth, as it is written, AND GOD CALLED THE DRY LAND EARTH.

אַמַּאי אִקְרֵי יַבָּשָׁה. אָמַר רִבִּי יִצְחָק הַיְינוּ דִכְתִיב (דברים ט״ז:ג׳) לֶחֶם עוֹנִי לֶחֶם עָנִי כְּתִיב. וּבְגִין דְּאִיהוּ לֶחֶם עָנִי אִקְרֵי יַבָּשָׁה. וְשָׁאִיב בְּגַוָּוהּ כָּל מֵימִין דְּעָלְמָא וְאִיהִי יְבֵשָׁא הֲוֵי. עַד דְּאֲתַר דָּא אִמְלֵי לָהּ וּכְדֵין נַגְדִין מַיָא אוֹרַח דְּאִנּוּן מְקוֹרוֹת.

The earth is called “dry” because it is “bread of the poor one” (Yesod), and it remains dry until this place fills it, and then the waters commence to flow from their sources.’

וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים דָּא הוּא בֵּית כְּנִישׁוּת מַיִין דִּלְעֵילָא דְּתַמָּן מִתְכַּנְשִׁין כָּל מַיָא וּמִתַּמָּן נָגְדִין וְנָפְקִין. אָמַר רִבִּי חִיָּיא מִקְּוֵה הַמַיִם דָּא צַדִּיק. דְּכַד מָטָא לְמִקְוֵה הַמַּיִם כְּתִיב וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב וּכְתִיב, (ישעיהו ג׳:י׳) אִמְרוּ צַדִּיק כִּי טוֹב. (וכן אור קדמאה טוב אקרי. וכן כלהו כתיב בהו כי טוב. בר יומא תניינא דלא כתיב ביה כי טוב). רִבִּי יוֹסֵי אָמַר יִשְׂרָאֵל מִקְוֵה אִיהוּ. דִּכְתִיב, (ירמיהו י״ז:י״ג) מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל יְיָ.

AND THE GATHERING TOGETHER OF THE WATERS CALLED HE SEAS. This is the upper reservoir of the waters where they are all collected and from which they all flow and issue forth. R. Hiya said: ‘The gathering place of the waters is the Zaddik (righteous one), because it is written in connection with it, AND GOD SAW THAT IT WAS GOOD, and it is written elsewhere, “say ye of the righteous that he is good” (Is. 3, 10).’

רִבִּי חִיָּיא אָמַר דָּא צַדִּיק. הַיְנוּ דִּכְתִיב קָרָא יַמִּים. בְּגִין דִּנְחָלִין ומַבּוּעִין וּנְהָרִין כֻּלְהוּ נָטִיל לוֹן וְאִיהוּ מְקוֹרָא דְּכֹלָּא וְאִיהוּ נָטִיל כֹּלָּא בְּגִינֵי כָּךְ יַמִּים. וְעַל דָּא וַיַּרְא אֱלהִים כִּי טוֹב וּכְתִיב, (ישעיהו ג׳:י׳) אִמְרוּ צַדִּיק כִּי טוֹב.

R. Jose said: ‘This Zaddik is also referred to in the words, “he called seas”, because he takes all the streams and sources and rivers and he is the source of all; hence he is called “waters”. Hence it says: AND GOD SAW THAT IT WAS GOOD.

וּבְגִין דְּאִתְרְשִׁים אִיהוּ אַפְרִישׁ בֵּין יוֹמָא קַדְמָאָה לִתְלִיתָאָה וְלָא אִתְּמָר כִּי טוֹב בְּגַוַיְיהוּ. דְּהָא בְּיוֹמָא תְּלִיתָאָה עָבְדַּת אַרְעָא אִיבִין מֵחֵילָא דְּהַאי צַדִּיק. דִּכְתִיב וַיֹּאמֶר אֱלהִים תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע עֵץ פְּרִי. מַאי עֵץ פְּרִי. דָּא עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע דְּאִיהוּ עָבִיד אִיבִּין וּפֵרִין. עוֹשֶׂה פְּרִי דָּא צַדִּיק יְסוֹד דְּעָלְמָא.

And since the Zaddik is designated with the words “that it is good”, there is a gap between the first and the third days, and on the day between it is not written, “that it was good”, since on the third day the earth brought forth produce from the impulse of that Zaddik, as it is written, AND GOD SAID, LET THE EARTH PUT FORTH GRASS, HERB YIELDING SEED, AND FRUIT TREE BEARING FRUIT AFTER ITS KIND. By “fruit tree” is meant the tree of the knowledge of good and evil, which put forth blossoms and fruit. “Bearing fruit” is the Zaddik, the basis of the world.

לְמִינוֹ דְּכָל בְּנֵי נְשָׁא דְּאִית לוֹן רוּחָא קַדִּישָׁא. דְּאִיהוּ אִיבָּא דְּהַהוּא אִילָנָא רָשִׁים בְּהוּ רְשִׁימָא לְמִינוֹ. וּמַאי אִיהוּ, בְּרִית קֹדֶשׁ בְּרִית שָׁלוֹם. וּבְנֵי מְהֵימְנוּתָא לְמִינוֹ, לְמִינוֹ עָאלִין וְלָא מִתְפָּרְשָׁן מִנִּיהּ. וְצַדִּיק עוֹשֶׂה פְּרִי הוּא. וְהַהוּא אִילָנָא אִתְעַבְרַת וְאַפִּיקַת הַהוּא פְּרִי לְמִינוֹ. לְמִינוֹ דְּהַהוּא עוֹשֶׂה פְּרִי דְיֶהוֵי כַּוָּותֵיהּ.

“After its kind” means that all human beings who have in them the spirit of holiness which is the blossom of that tree are stamped as being of its kind. This stamp is the covenant of holiness, the covenant of peace, and the faithful enter into that kind and do not part from it. The Zaddik generates, and that tree conceives and brings forth fruit after his kind, i.e. after the kind of the producer, so as to be like him.

זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ מַאן דְּדָמֵי לְאִמֵּיהּ וְלְאֲבוֹי. וְעַל כֵּן רְשִׁימָא קַדִּישָׁא בְּיוֹמָא תְּמִינָאָה בְּגִין דְּיִדְמֵי לְאִמֵּיהּ. (בגין דהיא דרגא תמינאה וההיא נפשא דפרח מנה אצטריכת לאתחזאה קמה לתמניא יומין) וְכַד אִתְפְּרָעַת וְאִתְגַּלְיָיא רְשִׁימָא קַדִּישָׁא בְּגִין דְּיִדְמֵי לְאֲבוֹי. וְעַל דָּא עֵץ פְּרִי דָּא אִמָּא. עוֹשֶׂה פְּרִי דָּא בְּרִית קֹדֶשׁ אֲבוֹי. לְמִינוֹ דְּיִדְמֵי לֵיהּ וְאִתְרְשִׁים בֵּיהּ.

Blessed he that resembles these his mother and his father. The holy seal is therefore set upon him on the eighth day that he may resemble his “mother” (who is the eighth grade), and the flesh is turned back to show the holy seal in order that he may resemble the “father”. So by “fruit tree” we understand the mother, by “producing” the father, by “fruit” the holy covenant, and by “to its kind”, the resemblance to the father.

אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ עַל הָאָרֶץ. זַרְעוֹ בוֹ. זֶרַע בּוֹ מִבָּעֵי לֵיהּ. מַאי זַרְעוֹ בוֹ. אֶלָּא זֶרַע וָא”ו בּוֹ. עַל הָאָרֶץ הָכִי הוּא וַדַּאי. דְּהָא הַהוּא זַרְעָא אַשְׁדֵי עַל אַרְעָא. זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל דְּאִנּוּן קַדִּישִׁין וְדַמְיָין לְקַדִּישִׁין. וְעַל דָּא וַדַּאי כְּתִיב, (ישעיהו ס׳:כ״א) וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים. כֻּלָּם צַדִּיקִים וַדַּאי. דְּהָא מֵהָנֵי נָפְקוּ וּלְהָנֵי דַּמְיָין. זַכָּאִין אִנּוּן בְּעָלְמָא דֵּין וּבְעָלְמָא דְּאֲתֵי.

WHOSE SEED IS IN IT UPON THE EARTH. Instead of zar’o (whose seed), we may read zera’vau (the seed of Vau), which has literally been cast upon the earth. Blessed is the lot of Israel, who are holy and resemble the holy angels, wherefore it is written, “and thy people are all righteous” (Is. 60, 21), truly righteous, for from such they issue and such they resemble. Happy they in this world and in the world to come.’

אָמַר רִבִּי חִיָּיא כְּתִיב, (ירמיהו י׳:י״ב ונא) עוֹשֶׂה אֶרֶץ בְּכֹחוֹ. מַאי עוֹשֶׂה אֶרֶץ (בכחו. עשה ארץ מבעי ליה. אלא עושה ודאי תדיר ומתקן קודשא בריך הוא להאי ארץ) דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְעֵילָא. בְּכֹחוֹ דָּא צַדִּי”ק. מֵכִין תֵּבֵל בְּחָכְמָתוֹ. תֵּבֵל דָּא אֶרֶץ דִּלְתַתָּא. בְּחָכְמָתוֹ דָּא צֶדֶק דִּכְתִיב וְהוּא (תהילים ט׳:ט׳) יִשְׁפּוֹט תֵּבֵל בְּצֶדֶק. עוֹשֶׂה אֶרֶץ דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּהוּא מַתְקִין אַרְעָא וּמַתְקִין אָרְחוֹי. וּבְמָּה. בְּכֹחוֹ כִּדְקָאֲמָרָן.

R. Hiya said: ‘It is written, “God maketh the earth by his strength” (Jer. 10, 12). He who “maketh the earth” is the Holy One, blessed be He, above; “by his strength” means by the Zaddik; “he establishes the universe”, this is the earth beneath; “by his wisdom,’, refers to Zedek (justice). Also it is written, “makes the earth”, and not “made”, because God constantly regulates the earth and its activities through the agency of His “strength”, as just explained…

רִבִּי יְהוּדָה אָמַר בְּאַתְוָון גְּלִיפָן דְּרִבִּי אֶלְעָזָר אִית קוּטְרֵי דְּאַתְוָון כ”ב קְטִירִין כְּחֲדָא. תְּרֵין אַתְוָון דָּא סָלִיק וְדָא נָחִית וּדְסָלִיק נָחִית וּדְנָחִית סָלִיק. וְסִימָן דָּא (ישעיה מה) אַ”ךְ בָּ”ךְ אֵ”ל.

רִבִּי יוֹסֵי אָמַר טִיפְסָא דְּשִׁיקְלָא בְּאֶמְצָעִיתָא קַיְימָא. וְסִימָן (ויקרא י״ט:ל״ה) בְּמִדָּה בְּמִשְׁקָל וְגו’. מִשְׁקָל לִישָׁן דְּקַיְימָא בְּאֶמְצָעִיתָא. וְרָזָא דָא (שמות ל׳:י״ג) שֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ כְּתִיב. וּמֹאזְנַיִם בֵּיהּ קַיְימָן וְאִתְקָלוּ. מָאן מֹאזְנַיִם כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (ויקרא י״ט:ל״ו) מֹאזְנֵי צֶדֶק. וְכֻלְהוּ קָיְימִין בְּמִשְׁקָל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ. רִבִּי יְהוּדָה אָמַר בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ דָּא רוּחַ הַקֹּדֶשׁ.

אָמַר רִבִּי יִצְחָק כְּתִיב, (תהילים ל״ג:ו׳) בִּדְבַר יְיָ שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם. בִּדְבַר יְיָ שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ. אִלֵּין שְׁמַיָא דִלְתַתָּא דְּאִתְעֲבִידוּ בִּדְבַר שָׁמַיִם דִּלְעֵילָא. בְּרוּחַ. דְּאַפִּיק קָלָא עַד דְּמָטֵי לְהַהוּא נָהָר דְּנָגִיד וְנָפִיק וְלָא פָּסְקִין מֵימוֹי לְעָלְמִין. וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם. כֻּלְהוּ תַּתָּאֵי קָיְימִין בְּרוּחַ דְּאִיהוּ דְּכַר.

R. Isaac said: ‘It is written, “By the word of the Lord the heavens were made and by the breath of his mouth all their hosts.” The “heavens” mentioned here are the lower heavens, which were made by the word of the upper heavens, through the spirit which sent forth a voice until it reached that stream which issues and flows perennially. By “all their hosts” is meant the lower world, which exists through that “breath”, which is male.

(תהילים ק״ד:י״ג) מַשְׁקֶה הָרִים מֵעֲלִיּוֹתָיו מִפְּרִי מַעֲשֶׂיךָ תִּשְׂבַּע הָאָרֶץ. מַשְׁקֶה הָרִים מֵעֲלִיּוֹתָיו. מָאן עֲלִיּוֹתָיו כִּדְקָאֲמָרָן. דִּכְתִיב, (תהילים ק״ד:י״ג) הַמְקָרֶה בַמַּיִם עֲלִיּוֹתָיו. מִפְּרִי מַעֲשֶׂיךָ תִּשְׂבַּע הָאָרֶץ. רָזָא דְהַהוּא נָהָר דְּנָגִיד וְנָפִיק לְתַתָּא הֲדָא הוּא דִכְתִיב עוֹשֶׂה פְּרִי אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ וְגו’ וְהָא אִתְּמָר:

A similar lesson is derived from the verse, “Who watereth the mountains from his upper chambers, the earth is full of the fruit of thy works” (Ps. 104, 13). The “upper chambers” we have already explained, and the term can be further illustrated by the verse, “Who lays the beams of his upper chambers in the waters.” The expression “the fruit of thy works” alludes to that stream which ever flows and issues forth; hence it is written, “Yielding fruit whose seed is in it,” as explained.’

יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם לְהָאִיר עַל הָאָרֶץ. יְהִי מְאֹרֹת חָסֵר. רִבִּי חִזְקִיָּה אוֹמֵר מְאוֹרֹת דְּשַׁרְיָא בֵּיהּ תּוּקְפָא דְדִינָא. קִילְטָא דְדִינָא. רִבִּי יוֹסֵי אָמַר יְהִי מְאֹרֹת לְתַתָּא אִיהִי סִיהֲרָא דְּבָהּ תַּלְיָא אַסְכָּרָה לְרַבְיֵי עָלְמָא. וּבָהּ תַּלְיָא מְאֹרֹת. בְּגִין דְּאִיהִי נְהוֹרָא זוּטְרָא מִכָּל נְהוֹרִין. וְזִמְנִין דְּאִתְחַשְּׁכָא וְלָא מְקַבְּלָא נְהוֹרָא.

LET THERE BE LIGHTS IN THE FIRMAMENT OF THE HEAVEN TO GIVE LIGHT UPON THE EARTH. The word meoroth (lights) is written defectively. R. Hizkiah says that this indicates that this firmament is the home of the rigour of justice. R. Jose says that the defective spelling indicates the lowest, namely the moon, which is the cause of croup in children. It is also the cause of other misfortunes, because it is the smallest of all the luminaries, and sometimes it is obscured and receives no light at all.

בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם. דָּא הוּא רְקִיעָא דְּאִיהוּ כְּלָלָא דְכֻלְהוּ. בְּגִין דְּנָטִיל כָּל נְהוֹרִין וְהוּא נָהִיר לְהַאי נְהוֹרָא דְּלָא נָהֲרָא (והיא תליא ביה בגין דאתדבק בה ההוא מארה וביה תליין לתתא כל אנון זיינין אחרנין בגין זעירו דנהורא).

IN THE FIRMAMENT OF HEAVEN. This is the firmament which includes all the others, since it receives all lights and it illumines the one which has no light of its own.

רִבִּי יִצְחָק אָמַר וְאַפִּיק (נ”א ואפילו) הַאי רְקִיעָא דְּלָא נָהִיר. וְקָרִינָן לֵיהּ מַלְכוּת שָׁמַיִם וְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְאֶרֶץ הַחַיִּים. הַשָּׁמַיִם אִיהוּ (דנהיר) הַאי רָקִיעַ. בְּגִינֵי כָּךְ יְהִי מְאֹרֹת חָסֵר ו’. מַאי טַעְמָא דְּהָא בְּלָא וָא”ו מוֹתָא הוּא בְּעָלְמָא.

R. Isaac said: ‘Even that firmament which has no light of its own is called by us “the kingdom of heaven” and “the land of Israel” and “the land of the living”. It is the heaven which illumines this firmament. Hence the word meoroth is written defectively, to show that without Vau there would be death to the world.

יְהִי מְאֹרֹת כֹּלָּא בֵּיהּ תַּלְיָא לְאַכְלָלָא לִילִית בְּעָלְמָא. כְּתִיב, (איוב ג׳:י״ט) קָטָן וְגָדוֹל שָׁם הוּא. וּכְתִיב, (ישעיהו ל״ג:כ״א) כִּי אִם שָׁם אַדִּיר יְיָ לָנוּ. וְעַל דָּא כְּתִיב, (ישעיה ל״ד:י״ד) אַךְ שָׁם הִרְגִיעָה לִילִית וּמָצְאָה לָהּ מָנוֹחַ.

Everything is included in it, and through it Lilith also finds a place in the world. (We derive this from the recurrence of the word “there” in the sentences: “the small and the great are there” (Job. 3, 19). “The Lord shall be with us there in majesty” (Is. 33, 21), and “Lilith reposeth there” (Is. 34, 14).’)

רִבִּי אֶלְעָזָר אָמַר יְהִי מְאֹרֹת. אַסְפַּקְלַרְיָאָה דְּלָא נַהֲרָא מִגַרְמָהּ. אֶלָּא עַל יְדָא דִּנְהוֹרִין עִלָּאִין דְּנָהֲרִין לָהּ כַּעֲשָׁשִׁיתָא דְּלָקְטָא נְהוֹרָא דְּנָהִיר. כְּתִיב, (יהושע ג׳:י״א) הִנֵּה אֲרוֹן הַבְּרִית אֲדוֹן כָּל הָאָרֶץ. הִנֵּה אֲרוֹן דָּא אַסְפַּקְלַרְיָאָה דְּלָא נָהֲרָא. הַבְּרִית אַסְפַּקְלַרְיָאָה דְּנָהֲרָא. הִנֵּה אֲרוֹן דָּא הִיא מְאֹרֹת. אֲרוֹן תֵּיבוּתָא לְאַעֲלָאָה בְּגַוַיהּ תּוֹרָה שֶׁבִּכְתַב. הַבְּרִית דָּא שִׁמְשָׁא דְּנָהִיר לָהּ. וְאִיהִי בְּרִית בַּהֲדֵיהּ אֲרוֹן הַבְּרִית דַּיְיקָא. אֲדוֹן כָּל הָאָרֶץ. הַבְּרִית דְּאִיהוּ אֲדוֹן כָּל הָאָרֶץ.

R. Eleazar said: ‘The word meoroth (lights), being written defectively, indicates a shining body which has no light of its own, but only reflects the light of other more luminous bodies. It is written: “Behold, the ark of the covenant, the Lord of all the earth” (Josh. 3, 11). The ark here is the “unclear mirror”; the covenant is the “clear mirror”. The ark is the receptacle for the Written Torah, whereas the covenant is the sun that illumines it. The covenant is the “lord of all the earth”; and on its account the ark is also called Adon (lord), which is the same as Adonai (the Lord).

וּבְגִין דְּהַאי אֲרוֹן אִיהוּ אֲדוֹן. בְּגִין שִׁמְשָׁא דְּנָהִיר לָהּ וְנָהִיר לְכָל עָלְמָא. הָכִי אִתְקְרֵי וּמִנֵּיהּ נָקְטָא שְׁמָא. וְאִתְקְרֵי הַאי אֲרוֹן אֲדוֹן בְּרָזָא דְּאָלֶ”ף דָלֶ”ת נוּ”ן יוּ”ד. כְּמָה דְּאַמְרִינָן צַדִּיק וְצֶדֶק כָּךְ אֲדוֹ”ן אדנ”י דָּא בְדָא תַּלְיָין.

תָּא חֲזֵי, כֹּכָבִים וּמַזָּלוֹת בִּבְרִית קַיָּימִין דְּאִיהוּ (שמשא דקאמרן ודא) רְקִיעַ הַשָּׁמָיִם דִּרְשִׁימִין בֵּיהּ וּגְלִיפִין בֵּיהּ כֹּכָבִים וּמַזָּלוֹת וּבֵיהּ תַּלְיָין לְאַנְהָרָא. רִבִּי יֵיסָא סָבָא הֲוָה אָמַר הָכִי יְהִי מְאֹרֹת דְּתַלְיָיא בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם וְדָא סִיהֲרָא דְתַלְיָיא בֵּיהּ. כֵּיוָן דִּכְתִיב וְהָיוּ לִמְאוֹרוֹת הָא שִׁמְשָׁא (כאן חסר) וּלְמוֹעֲדִים דְּהָא זִמְנַיָיא וְחַגִּין יְרָחִין וְשַׁבַּתֵּי בְּהוּ תַּלְיָאן וְהֲווּ.

Observe that stars and planets exist through a covenant which is the firmament of the heaven, in which they are inscribed and engraved.’ R. Yesa the Elder used to explain thus: ‘The words “let there be lights” refer to the moon, which is suspended in the firmament of the heaven. The words “and let them be for lights” indicate the sun. “They shall be for seasons”, because seasons, holydays, new-moons and Sabbaths are determined by them.

וְכֹלָּא בַּעֲבִידְתָּא קַדְמָאָה עִלָּאָה. דִּשְׁמֵיהּ קַדִּישָׁא אִתְאַחִיד בֵּיהּ. וְאִיהוּ הוּא כֹּלָּא. שִׁבְעָה כֹּכְבֵי אִנּוּן לָקֳבֵל שִׁבְעָה רְקִיעִין וְכֻלְהוּ מַדְּבְרֵי עָלְמָא. וְעָלְמָא עִלָּאָה עֲלַיְיהוּ. וּתְרֵין עָלְמִין נִינְהוּ עָלְמָא עִלָּאָה וְעָלְמָא תַּתָּאָה. תַּתָּאָה כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָא דִּכְתִיב, (דבה הימים א טז) מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם. מֶלֶךְ עִלָּאָה. וּמֶלֶךְ תַּתָּאָה.

There are seven planets corresponding to seven firmaments, and by all the world is regulated. The supernal world is above them. There are two worlds, an upper world and a lower world, the lower being on the pattern of the upper. There is a higher king and a lower king.

(תנינן) כְּתִיב יְיָ מֶלֶךְ יְיָ מָלָךְ יְיָ יִמְלוֹךְ לְעוֹלָם וָעֶד. יְיָ מֶלֶךְ לְעֵילָא. יְיָ מָלָךְ בְּאֶמְצָעִיתָא. ה’ יִמְלוֹךְ לְתַתָּא. רִבִּי אַחָא אָמַר יְיָ (נ”א דא חכמה עילאה) מֶלֶךְ דָּא עָלְמָא עִלָּאָה דְּאִיהוּ עָלְמָא דְּאֲתֵי. יְיָ מָלָךְ דָּא תִּפְאֶרֶת יִשְׂרָאֵל. יְיָ יִמְלוֹךְ דָּא אֲרוֹן הַבְּרִית (נ”א רבי אחא אמרז יי מלך דא חכמה עלאה. יי מלך דא עלמא עלאה דאתי. יי ימלוך דא תפארת ישראל).

It is written: “The Lord reigneth, the Lord hath reigned, the Lord will reign for evermore”, i.e. “the Lord reigneth” above, “the Lord hath reigned” in the middle, “the Lord will reign” below.’ R. Aha said: ‘“The Lord” refers to the supernal Wisdom; “reigneth”, to the supernal world which is the world to come. “The Lord hath reigned” refers to the “beauty of Israel”; “the Lord will reign” signifies the ark of the covenant.

אֲתָא זִמְנָא אָחֳרָא דָּוִד וְאַהֲדַר לוֹן מִתַּתָּא לְעֵילָא. וְאָמַר (תהילים י׳:ט״ז) יְיָ מֶלֶךְ עוֹלָם וָעֶד. יְיָ מֶלֶךְ לְתַתָּא. עוֹלָם בְּאֶמְצָעִיתָא. וָעֶד לְעֵילָא. דְּתַמָּן וִיעוּדָא וְקִיּוּמָא וְאַשְׁלֵימוּתָא דְּכֹלָּא. מֶלֶךְ לְעֵילָא יִמְלוֹךְ לְתַתָּא.

At another time David reversed the order and said, “The Lord is king for ever and ever” (Ps. 10, 16), i.e. “the Lord is king”, below, “for ever”, in the middle, “and ever”, above, for there is the reunion and the perfection of all. God “is king” above, and “will reign” below.’

רִבִּי אַבָּא אָמַר כָּל הָנֵי מְאוֹרוֹת כֻּלְהוּ מִתְחַבְּרָן בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם. לְהָאִיר עַל הָאָרֶץ לְאַנְהָרָא עַל אַרְעָא. מָאן הוּא רְקִיעָא דְּנָהִיר עַל אַרְעָא. הוֵי אֵימָא דָּא נָהָר דְּנָגִיד וְנָפִיק מֵעֵדֶן דִּכְתִיב וְנָהָר יוֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן.

R. Abba said: ‘All those lights are collected in the firmament of the heaven to give light on the earth. What is this firmament that gives light upon the earth? It is, of course, that stream which flows and issues forth from Eden, as it is written, “And a river went forth from Eden to water the garden.”

תָּא חֲזֵי, כֵּיוָן דְּסִיהֲרָא שָׁלְטָא וְאִתְנְהִיר מֵהַהוּא נַהֲרָא דְּנָגִיד וְנָפִיק. כָּל אִנּוּן שְׁמַיָא דִּלְתַתָּא וְחֵילֵיהוֹן כֻּלְהוֹן אִתּוֹסְפָן נְהוֹרָא. וְכֹכְבַיָא דִּמְמַנָּן עַל אַרְעָא כֻּלְהוּ שָׁלְטִין וּמְגַדְּלִין צְמָחִים וְאִילָנִין. וְעָלְמָא אִתְרַבֵּי בְּכֻלְהוּ. וְאֲפִילּוּ מַיָא וְנוּנֵי יַמָּא כֻּלְהוּ בִּרְבוּ יַתִּיר. וְכַמָּה גַּרְדִּינִי נִימוּסִין שָׁאטָן בְּעָלְמָא. בְּגִין דְּכֻלְהוּ בְּחֶדְוָה בִּרְבוּ חֵילָא. כַּד חֶדְוָה הוּא בְּבֵי מַלְכָּא אֲפִילוּ אִנּוּן מִבֵּי תַּרְעֵי. וְאֲפִילוּ אִנּוּן מִדְּבֵי טַרְנָשֵׁי (נ”א טרטשי). כֻּלְהוּ חָדָן וְשָׁטָאן בְּעָלְמָא. וְרַבְיֵי דְּעָלְמָא בַּעֲיָין לְאִסְתַּמְּרָא.

For when the moon is dominant and is illumined by that stream which flows and issues forth, all the lower heavens and their hosts receive increased light, and the stars which have charge of the earth all function and cause plants and trees to grow, and enrich the earth, and even the waters and the fishes of the sea are more productive. Many emissaries of divine justice also traverse the world, because all are in good spirits and full of energy when there is gladness in the king’s palace, and even the beings which hover on the outskirts are glad and fly about the world; and therefore it is necessary to take special care of young children.’

רִבִּי אַחָא אָמַר. וַיִּתֵן אוֹתָם אֱלהִים בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם. וְכַד כֻּלְהוֹן קַיָּימִין בֵּיהּ כְּדֵין חֶדְוָותָא דָּא עִם דָּא, כְּדֵין סִיהֲרָא אַזְעִירַת נְהוֹרָא מִקַּמֵּי שִׁמְשָׁא. כָּל מַה דְּנָטִיל בְּגִין לְאַנְהָרָא לָהּ הֲדָא הוּא דִכְתִיב לְהָאִיר עַל הָאָרֶץ.

AND GOD SET THEM IN THE FIRMAMENT OF THE HEAVEN. R. Aha said: ‘When all of them were there they rejoiced in one another. Then the moon diminished its light in presence of the sun; all the light which it receives from the sun is to shine upon the earth, as it is written, “to give light upon the earth”.’

רַב יִצְחָק אָמַר כְּתִיב, (ישעיהו ל׳:כ״ו) וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים. מָאן שִׁבְעַת הַיָּמִים. אִלֵּין אִנּוּן שִׁבְעַת יוֹמִין דִּבְרֵאשִׁית. רִבִּי יְהוּדָה אָמַר אִלֵּין אִנּוּן שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּלּוּאִים.

R. Isaac said: ‘It is written, “The light of the moon shall be as the light of the sun, and the light of the sun as the light of the seven days” (Is. 30, 26). These seven days are the seven days of the Creation.’

מִלּוּאִים וַדַּאי. בְּגִין דְּהַהוּא זִמְנָא אִתְבַּסַּם עָלְמָא וְאִתְהַדַּר בְּאַשְׁלָמוּתֵיהּ וְלָא אִתְפְּגִים סִיהֲרָא בְּגִין חִוְיָא בִּישָׁא דִּכְתִיב בֵּיהּ (משלי ט״ז:כ״ח) וְנַרְגָּן מַפְרִיד אַלּוּף. וְאֵימָתַי יְהֵא דָּא בְּזִמְנָא דִּכְתִיב, (ישעיהו כ״ה:ח׳) בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח. וּכְדֵין כְּתִיב, (זכריה י״ד:ט׳) בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יְיָ אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד:

R. Judah said: ‘They are the seven days of the consecration of the Tabernacle, when the world was restored to its original completeness, and the moon was not impaired by the evil serpent. This will again be at the time when “God shall swallow up death for ever” (Is. 25, 8), and then “the Lord will be one and his name one”.’

Bereshit, Chapter 40

יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נְפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר אִלֵּין מַיִין תַּתָּאִין דְּרַחֲשִׁין זַיְינִין כְּגַוְונָא דִלְעֵילָא. אִנּוּן עִלָּאֵי וְאִנּוּן תַּתָּאֵי. רִבִּי חִיָּיא אָמַר עִלָּאֵי אַפִּיקוּ נֶפֶשׁ חַיָּה. וּמַאי נִיהוּ. דָּא נֶפֶשׁ דְּאָדָם קַדְמָאָה כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה.

LET THE WATERS SWARM WITH SWARMS OF LIVING CREATURES. R. Eleazar said: ‘These are the lower waters, which brought forth species corresponding to those above, so that there was a lower order and a higher order.’ R. Hiya said: ‘It was the upper waters which brought forth a “living soul”, to wit, the soul of the first man, as it is written, “and the man became a living soul” (Gen. 2, 7).’

וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל הָאָרֶץ אִלֵּין שְׁלִיחֵי עִלָּאִין דְּאִתְחַזּוּן לִבְנֵי נָשָׁא בְּחֵיזוּ דְּבַר נָשׁ. מַשְׁמַע דִּכְתִיב יְעוֹפֵף עַל הָאָרֶץ. בְּגִין דְּאִית אָחֳרָנִין דְּלָא אִתְחַזּוּן אֶלָא בְּרוּחָא מַמָּשׁ לְפוּם סֻכְלְתָנוּ דִּבְנִי נְשָׁא.

AND FOWL TO FLY ABOVE THE EARTH. These are the emissaries from the upper world which appear to men in visible shape. For there are others of whose existence man knows only by conjecture.

בְּגִינֵי כָךְ לָא כְּתִיב בְּאִלֵּין לְמִינֵהוּ כְּאִנּוּן אָחֳרָנִין דִּכְתִיב בְּהוּ וְאֶת כָּל עוֹף כָּנָף לְמִינֵהוּ, בְּגִין דְּאִלֵּין לָא מְשַׁנְיָין מִמִּינַיְיהוּ לְעָלְמִין כְּהָנֵי אָחֳרָנִין דְּלָא כְּתִיב בְּהוּ לְמִינֵהוּ. וְאִי תֵימָא אִית בְּהוּ דִּמְשַׁנְיָין דָּא מִן דָּא. הָכִי הוּא וַדַּאי דְּהָא אִית בְּהוּ דִּמְשַׁנְיָין אֵלִּין מֵאִלֵּין בְּגִינֵי כָךְ כְּתִיב וּמִשָּׁם יִפָּרֵד:

These latter are referred to in the next verse in the words, “every winged fowl after its kind”. The words “after its kind” are used in connection with the latter and not with the former, because the latter never take the forms of another species, whereas the former do. Nevertheless, they do differ one from another.

Bereshit, Chapter 41

וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הַתַּנִּינִים הַגְּדוֹלִים. אִלֵּין לִוְיָתָן וּבַת זוּגוֹ. אֶת כָּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרוֹמֶשֶׂת. דָּא נֶפֶשׁ דְּהַהִיא חַיָּה דְּאִיהִי רוֹמֶשֶׂת לְד’ סִטְרֵי עָלְמָא. וּמָאן אִיהִי חַיָּה דְּאִיהִי רוֹמֶשֶׂת. הוֵי אֵימָא דָּא לִילִית.

AND GOD CREATED THE GREAT SEA MONSTERS. These are the Leviathan and its female. AND EVERY LIVING CREATURE THAT CREEPETH. This is the soul of the creature which creeps to the four quarters of the globe, to wit, Lilith.

אֲשֶׁר שָׁרְצוּ הַמַּיִם לְמִינֵיהֶם. דְּמַיִין מְגַדְּלִין לוֹן. דְּכַד אָתֵי סִטְרָא דְּדָרוֹם שָׁרָאן מַיִין וְנַגְדִין לְכָל סִטְרִין וְאַרְבֵּי יַמָּא אָזְלִין וְעָבְרִין כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (תהילים ק״ד:כ״ו) שָׁם אֳנִיּוֹת יְהַלֵּכוּן לִוְיָתָן זֶה יָצַרְתָּ לְשַׂחֶק בּוֹ.

WHEREWITH THE WATERS SWARMED, AFTER ITS KIND. It is the waters which nourish them. For when the wind blows from the South, the waters are released and flow to all sides, and ships pass to and fro, as it is written, “there go the ships, there is Leviathan whom thou hast formed to sport therein” (Ps. 104, 26).

וְאֶת כָּל עוֹף כָּנָף לְמִינֵהוּ. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (קהלת י׳:כ׳) כִּי עוֹף הַשָּׁמַיִם יוֹלִיךְ אֶת הַקּוֹל וּבַעַל כְּנָפַיִם יַגִּיד דָּבָר. רִבִּי יוֹסֵי אָמַר כֻּלְהוֹן מִשִּׁית גַּדְפִין וְלָא מְשַׁנְיָין לְעָלְמִין. וּבְגִינֵי כָךְ כְּתִיב לְמִינֵהוּ. מַאי לְמִינֵהוּ. לְזַיְינָא דִלְעֵילָא. וְאִלֵּין טָאסָן וְשָׁאטָן עָלְמָא בְּשִׁית וְחָמָאן עוֹבָדִין דִּבְנִי נְשָׁא וְסָלְקִין לוֹן לְעֵילָא. וְעַל דָּא כְּתִיב, (קהלת י׳:כ׳) גַּם בְּמַדָּעֲךָ מֶלֶךְ אַל תְּקַלֵּל וְגו’.

EVERY WINGED FOWL AFTER ITS KIND: this refers, as already said, to the angels, as in the verse, “for a bird of the air shall carry the voice, and that which hath wings shall tell the matter” (Eccl. 10, 20),’ R. Jose said: ‘They all have six wings, and never change their shape; hence it is written of them, “to their kind”. i.e. that they are always angels. It is these who sweep through the world with six beats of their wings, who observe the actions of men and record them above; hence the Scripture says, “even in thy thought curse not the king, etc.” (Ibid.).’

רִבִּי חִזְקִיָּה אָמַר הָרוֹמֶשֶׂת, הַשּׁוֹרֶצֶת מִבָּעֵי לֵיהּ. אֶלָּא כִּדְאַמְרִינָן רָמַשׁ לֵילְיָא. וְעַל דָּא (תהילים ק״ד:כ׳) בּוֹ תִרְמוֹשׂ כָּל חַיְתוֹ יָעַר. דְּכֻלְהוּ שָׁלְטָאן בְּשַׁעֲתָא דְּאִיהִי שָׁלְטָא. וּפָתְחִין שִׁירָתָא בִּתְלַת סִטְרִין דְּפַלְגוּ לֵילְיָא. וְזָמְרֵי שִׁירָתָא וְלָא מִשְׁתַּכְּכֵי. וְעַל אִלֵּין כְּתִיב, (ישעיהו ס״ב:ו׳) הַמַּזְכִּירִים אֶת ה’ אַל דֳּמִי לָכֶם.

R. Hizkiah said: ‘Just as it is written here, “living creature that creepeth”, so elsewhere (Ps. 104, 20) it is written, “wherein creep all the beasts (haytho) of the field.” Just as here we interpret the word hayah of Lilith, so there we interpret the word haytho of the Hayyoth. For they all have sway when she has sway; they commence to chant at each of the three watches of the night and go on without cessation, and of them it is written, “Ye that are the Lord’s remembrancers, take ye no rest” (Is. 62, 6).

רַבִּי שִׁמְעוֹן קָם וְאָמַר מִסְתַּכֵּל הֲוֵינָא, דְּכַד בָּעָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמִבְרֵי אָדָם, אִזְדַּעְזְעוּ כָּל עִלָּאִין וְתַתָּאִין. וְיוֹמָא שְׁתִיתָאָה הֲוָה סָלִיק בְּדַרְגוֹי עַד דְּסָלְקָא רְעוּתָא עִלָּאָה וְנָהִיר שֵׁירוּתָא דְּכָל נְהוֹרִין.

R. Simeon arose and spoke thus: ‘My meditation disclosed to me that when God came to create man, all creatures trembled above and below. The sixth day was proceeding on its course when at length the divine decision was formed.

וּפְתַח תַּרְעָא דְּמִזְרָח דְּהָא מִתַּמָּן נְהוֹרָא נָפִיק. וְדָרוֹם אַחֲמֵי תּוֹקְפֵי דִּנְהוֹרָא דְּיָרִית מֵרִישָׁא וְאִתְתַּקַּף בְּמִזְרָח. מִזְרָח אַתְקִיף לְצָפוֹן וְצָפוֹן אִתְעַר וְאִתְפַּשַׁט וְקָרֵי בְחָיִל סַגֵּי לְמַעֲרָב לְמִקְרַב וּלְאִשְׁתַּתָּפָא בַּהֲדֵיהּ. כְּדֵין מַעֲרָב סַלְקָא בְּצָפוֹן וְאִתְקַּשַּׁר בֵּיהּ. לְבָתַר דָּרוֹם אַתְיָא וְאָחִיד בְּמַעֲרָב. וְסָחֲרִין לֵיהּ דָּרוֹם וְצָפוֹן דְּאָזְלִין גִּדְרֵי גִנְתָּא. כְּדֵין מִזְרָח קָרִיב בְּמַעֲרָב וּמַעֲרָב שַׁרְיָא בְּחֶדְוָה וּבָעָאת מִכֻּלְהוּ וְאָמַר נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ. דִּלְהוֵי כְּגַוְונָא דָא בְּאַרְבַּע סִטְרִין וְעֵילָא וְתַתָּא. וּמִזְרָח אִתְדָּבַּק בְּמַעֲרָב וְאַפִּיק לֵיהּ. וְעַל דָּא תָּנִינָן אָדָם מֵאֲתַר דְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ נָפַק.

Then the source of all lights shone forth and opened the gate of the East, for thence light issues. The South displayed in full power the light which it had inherited from the commencement, and joined hands with the East. The East took hold of the North, and the North awoke and spread forth and called aloud to the West to come and join him. Then the West went up into the North and united with it, and afterwards the South took hold of the West, and the South and the North, which are the fences of the Garden, surrounded it. Then the East approached the West, and the West was rejoiced and said to the others, “Let us make man in our image, after our likeness”, embracing like us the four quarters and the higher and the lower. Then the East united with the West and produced him. Hence our Sages have said that man emerged from the site of the Temple.

תּוּ נַעֲשֶׂה אָדָם. קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָמַר לְאִלֵּין תַּתָּאֵי דְּאֲתוּ מִסִּטְרָא דִּלְעֵילָא. רָזָא דִּשְׁמָא דָא דְּסָלִיק אָדָם. אָדָם מֵרָזָא סְתִימָא עִלָּאָה. אָדָם רָזָא דְּאַתְוָון. דְּהָא אָדָם כָּלִיל לְעֵילָא וְכָלִיל לְתַתָּא. אָדָם אֶחָד לְעֵילָא לְעֵילָא. ם סְתִימָא דְּאִיהִי ם מִלְּםרְבֶּה הַמִּשְׂרָה. ד’ תַּתָּאָה דִּסְתִימָא בְּמַעֲרָב. וְדָא כְּלָלָא דִּלְעֵילָא וְתַתָּא. אִתְתַּקַּן לְעֵילָא אִתְתַּקַּן לְתַתָּא.

Further, the words “let us make man” may be taken to signify that God imparted to the lower beings who came from the side of the upper world the secret of forming the divine name “Adam“, which embraces the upper and the lower in virtue of its three letters, aleph, daleth, and mim final. When these three letters descended below, together in their complete form, the name Adam was found to comprise male and female.

אִלֵין אַתְוָון כַּד נָחֲתָא לְתַתָּא כֻּלְהוּ כְּחֲדָא בְּאַשְׁלָמוּתֵיהּ אִשְׁתְּכַח דְּכַר וְנוּקְבָא. וְנוּקְבָא בְּסִטְרוֹי אִתְדַּבְּקַת. עַד דְּאַפִּיל עִלוּיֵהּ שִׁנְתָא וּדְמוּךְ. וְהֲוָה רָמֵי בְּאֲתַר דְּבֵי מַקְדְּשָׁא לְתַתָּא.

The female was attached to the side of the male until God cast him into a deep slumber, during which he lay on the site of the Temple.

וּנְסַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְתַקִּין לַהּ כְּמָה דִּמְתַקְנִין לְכַלָּה וְאַעֲלָא לֵיהּ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעוֹתָיו וַיִּסְגּוֹר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה. וַיִּקַּח אַחַת דַּיְיקָא. בְּסִפְרֵי קַדְמָאִי אַשְׁכַּחְנָא (ויקרא יט ע”א) דָּא לִילִית קַדְמִיתָא דְּהֲוַת עִמֵּיהּ וְאִתְעַבְּרַת מִנֵּיהּ

God then sawed her off from him and adorned her like a bride and brought her to him, as it is written, “And he took one of his sides and closed up the place with flesh.” (Gen. 2, 21). I have found it stated in an old book that the word “one” here means “one woman”, to wit, the original Lilith, who was with him and who conceived from him.

וְלָא הֲוַת לְקִיבְלֵיהּ עֵזֶר כְּמָה דִכְתִיב וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזְרִ כְּנֶגְדוֹ. מַאי עֵזְרִ סֶמֶךְ. עַד הַהִיא שַׁעֲתָא דִּכְתִיב לֹא טוֹב היוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂה לוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדוֹ. תָּא חֲזֵי אָדָם בַּתְרָאָה דְּכֹלָּא הֲוָה. הָכִי אִתְחַזֵּי לְמֵיתֵי עַל עָלְמָא שְׁלִים.

Up to that time, however, she was not a help to him, as it is written, “but for Adam there was not found an help meet for him.” Observe that Adam came last of all, it being fitting that he should find the world complete on his appearance.’

Bereshit, Chapter 42

תּוּ אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן כְּתִיב וְכֹּל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח כִּי לֹא הִמְטִיר יְיָ אֱלהִים עַל הָאָרֶץ וְגו’. וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה אִלֵּין אִילָנִין רַבְרְבִין לִנְטִיעוּ לְבָתַר וְהֲווּ זְהִירִין.

AND NO PLANT OF THE FIELD WAS YET IN THE EARTH ETC. R. Simeon said further: ‘These are the great trees which were planted out later, but as yet were tiny.

תָּא חֲזֵי, אָדָם וְחַוָּה דָּא בְּסִטְרָא דְדָא אִתְבְּרִיאוּ. מַאי טַעְמָא לָא אִתְבְּרִיאוּ אַנְפִּין בְּאַנְפִּין. בְּגִין דִּכְתִיב כִּי לא הִמְטִיר יְיָ אֱלהִים עַל הָאָרֶץ וְזִווּגָא לָא אִשְׁתְּכַח בְּתִקּוּנִיהּ כְּדְקָא יְאוּת. וְכַד אִתְתָּקָנוּ הַאי דִלְתַתָּא וְאִתְהַדָּרוּ אַנְפִּין בְּאַנְפִּין כְּדֵין אִשְׁתְּכַח לְעֵילָא.

We have stated that Adam and Eve were created side by side. Why were they not created face to face? Because “the Lord God had not yet caused it to rain upon the earth” (Gen. 2, 5), and the union of heaven and earth was not yet firmly established. When the lower union was perfected and Adam and Eve were turned face to face, then the upper union was consummated.

מְנָלָן מִן הַמִּשְׁכָּן דִּכְתִיב, (שמות מ׳:י״ז) הוּקַם הַמִּשְׁכָּן בְּגִין דְּמִשְׁכָּן אָחֳרָא אִתָּקַם עִמֵּיהּ. וְעַד לָא אִתָּקַם לְתַתָּא לָא אִתָּקַם לְעֵילָא. אוּף הָכָא כַּד אִתְתָּקַם לְתַתָּא אִתְתָּקַם לְעֵילָא. וּבְגִין דְּעַד כְּעָן לָא אִתְתָּקַן לְעֵילָא לָא אִתְבְּרִיאוּ אַנְפִּין בְּאַנְפִּין. וּקְרָא אוֹכַח דִּכְתִיב כִּי לא הִמְטִיר יְיָ אֱלהִים עַל הָאָרֶץ. וּבְגִינֵי כָךְ וְאָדָם אַיִן דְּלָא הֲוָה בְּתִקּוּנֵיהּ.

We know this from the case of the Tabernacle, of which we have learnt that another tabernacle was erected with it, and that the upper one was not raised till the lower one was raised; and similarly here. Further, since all was not yet in order above, Adam and Eve were not created face to face. The order of verses in the Scripture proves this: for first we read, “For the Lord God had not caused it to rain upon the earth”, and then “there was not a man to till the ground”, the meaning being that man was still defective, and only when Eve was perfected was he also perfected.

וְכַד אִשְׁתַּלִּימַת חַוָּה אִשְׁתְּלִים אָדָם. וְקֹדֶם לָכֵן לָא אִשְׁתְּלִים. וְרָזָא דָּא דְּעַד כְּעָן לָא אִית אָתְ סָמֶךְ בְּפַרְשָׁתָא. וְאַף עַל גַּב דְּחַבְרַיָיא אָמְרוּ. אֲבָל סָמֶךְ דָּא עֵזֶר. וְדָא עֵזְרִ דִּלְעֵילָא דְּאִתְהַדַּר לְעֵילָא אַנְפִּין בְּאַנְפִּין דְּכַר וְנוּקְבָא. אִסְתַּמַּךְ דָּא לָקֳבֵל דָּא וַדַּאי. (תהילים קי״א:ח׳) סְמוּכִים לָעַד לְעוֹלָם עֲשׂוּיִים בֶּאֱמֶת וְיָשָׁר. סְמוּכִים, דָּא דְכַר וְנוּקְבָא דְּאִנּוּן סְמוּכִים כְּחֲדָא (נ”א דאנון סמוכים עולם תתאה בעולם עלאה דעד לא אתתקן עולם תתאה לא אתתקן ההוא עולם דקאמרן) (האי עולם דקא אמרן תליא בעולם דלתתא וכד לא אתתקן עולם דלתתא לא אתתקן ההוא עולם דקא אמרן).

This is further indicated by the fact that in the word vayisgor (and he closed) the letter samekh, which means “support”, occurs for the first time in this section, as if to say that they now supported one another, as male and female. Similarly the lower and the upper world mutually support one another. For until the lower world was completed, that other world of which we have spoken was not completed.

כִּי לא הִמְטִיר יְיָ אֱלהִים עַל הָאָרֶץ. דְּהָא דָּא בְּדָא סָמִיךְ. עוֹלָם דָּא תַּתָּאָה כַּד אִתְתַּקַּן וְאִתְהַדְּרוּ אַנְפִּין בְּאַנְפִּין וְאִתְתָּקָנוּ אִשְׁתְּכַח סָמֶךְ לְעֵילָא. דְּהָא מִקַּדְמַת דְּנָא לָא הֲוָה עוֹבָדָא בְּתִקּוּנָא (נ”א עולם בתיקוניה) בְּגִין דְּלָא הִמְטִיר יְיָ אֱלהִים עַל הָאָרֶץ וְדָא בְּדָא תַּלְיָיא.

When this lower world was turned face to face to the upper, it became a support to the upper, for previously the work had been defective, because “the Lord God had not caused rain to fall upon the earth”.

מַה כְּתִיב בַּתְרֵיהּ וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ דָּא תִּקּוּנָא דִּלְתַתָּא לְבָתַר וְהִשְׁקָה אֶת כָּל פְּנֵי הָאֲדָמָה. וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ דָּא תִּיאוּבְתָּא דְנוּקְבָא לְגַבֵּי דְכוּרָא. דָּבָר אַחֵר מַאי טַעְמָא לֹא הִמְטִיר בְּגִין דְּלָא אִשְׁתְּכַח תִּקּוּנָא דְּיַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ. וְעַל דָּא מִן אַרְעָא תַּתָּאָה אִתְעַר עוֹבָדָא לְעֵילָא.

Next, A MIST WENT UP FROM THE GROUND, to repair the deficiency below, by “watering the whole face of the ground”. The rising of the mist signifies the yearning of the female for the male. According to another explanation, we supply the word “not” from the previous clause after “mist”, the meaning being that God did not send rain because a mist had not gone up, etc., it being necessary for the impulse from below to set in motion the power above.

תָּא חֲזֵי, תְּנָנָא סָלִיק מִן אַרְעָא בְּקַדְמִיתָא. וְעֲנָנָא אִתְעַר. וְכֹלָּא אִתְחַבַּר לְבָתַר דָּא בְּדָא. כְּגַוְונָא דָא תְּנָנָא דְקָרְבָּנָא אִתְעַר מִתַּתָּא וְעֲבִיד שְׁלִימוּ לְעֵילָא וְאִתְחַבַּר כֹּלָּא דָא בְּדָא וְאִשְׁתַּלִּימוּ כְּגַוְונָא דָא לְעֵילָא. אִתְעֲרוּתָא שָׁרֵי מִתַּתָּא וּלְבָתַר אִשְׁתְּלִים כֹּלָּא. וְאִלְמָלֵא דִכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל שַׁרְיָא בְּאִתְעֲרוּתָא בְּקַדְמִיתָא, לָא אִתְעַר לְקִבְלָהּ הַהוּא דִלְעֵילָא. וּבְתִיאוּבְתָּא דִלְתַתָּא אִשְׁתְּלִים לְעֵילָא.

So vapour first ascends from the earth to form the cloud. Similarly, the smoke of the sacrifice rises and creates harmony above, so that all unite, and in this way there is completion in the supernal realm. The impulse commences from below, and from this all is perfected. If the Community of Israel did not give the first impulse, the One above would not move to meet her, for by the yearning from below completion is effected above.’

רַבִּי אַבָּא אָמַר אַמַּאי כְּתִיב וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע. עֵץ הַחַיִּים הָא תָּנִינָן דְּמַהֲלַךְ חֲמֵשׁ מֵאָה שְׁנִין הֲוָה. וְכָל מֵימוֹי דִּבְרֵאשִׁית מִתְפַּלְגִין תְּחוֹתוֹי. עֵץ הַחַיִּים בִּמְצִיעוּת דְּגִנְתָּא מַמָּשׁ וְהוּא נָטִיל כָּל מֵימוֹי דְּבְרֵאשִׁית וּמִתְפַּלְּגִין תְּחוֹתוֹי.

THE TREE OF LIFE ALSO IN THE MIDST OF THE GARDEN, AND THE TREE OF THE KNOWLEDGE OF GOOD AND EVIL. The Tree of Life, according to a tradition, extends over five hundred years’ journey, and all the waters of Creation issue from its foot. This tree was in the middle of the Garden, and it collected all the waters of Creation, which afterwards flowed from it in different directions.

דְּהָא הַהוּא נָהָר דְּנָגִיד וְנָפִיק הוּא שַׁרְיָא עַל הַהוּא גִנְתָּא וְעֲיִּיל בֵּיהּ וּמִתַּמָן מִתְפַּלְּגִין מַיָא לְכַמָּה סִטְרִין. וְנָטִיל כֹּלָא הַהִיא גִּנְתָּא. וּלְבָתַר נָפְקֵי מִינָּהּ וּמִתְפַּלְּגִין לְכַמָּה נַחֲלִין לְתַתָּא כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (תהילים ק״ד:י״א) יַשְׁקוּ כָּל חַיְתוֹ שָׂדָי. כְּמָה דְּנָפְקִין מֵהַהוּא עָלְמָא עִלָּאָה וְאַשְׁקֵי לְאִנּוּן טוּרִין עִלָּאִין דְּאֲפַרְסְמוֹנָא דַּכְיָא. לְבָתַר כַּד מָטָאן לְעֵץ הַחַיִּים מִתְפַּלְּגִין תְּחוֹתוֹי בְּכָל סְטַר כְּפוּם אָרְחוֹי.

For the perennially flowing stream rests upon this Garden and enters it, and the waters issuing from it divide into numbers of streams below which water the “beasts of the field”, just as the waters originally issued from the supernal world and watered the celestial “mountains of pure balsam”.

וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרַע אַמַּאי אִקְרֵי הָכִי. דְּהָא עֵץ דָּא לָאו אִיהוּ בְּאֶמְצָעִיתָא. אֲבָל עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע מַאי הוּא. אֶלָּא בְּגִין דְּיָנְקָא מִתְּרֵין סִטְרִין וְיָדַע לוֹן כְּמָאן דְּיָנִיק מִתְקָא וּמְרִירָא. וּבְגִין דְּיָנְקָא מִתְּרֵין סִטְרִין וְיָדַע לוֹן וְשַׁרְיָא בְּגַוַויְיהוּ אִקְרֵי הָכִי טוֹב וָרָע. וְכָל אִנּוּן נְטִיעִין שָׁרְיָין עֲלַיְיהוּ.

THE TREE OF GOOD AND EVIL. This tree was not in the middle. It is called by this name because it draws sustenance from two opposite sides, which it distinguishes as clearly as one distinguishes sweet and bitter, and therefore it is called “good and evil”. All those other plants rest upon it.

וּבֵיהּ אֲחִידָן נְטִיעִין אָחֳרָנִין עִלָּאִין וְאִנּוּן אִקְרוּן אַרְזֵי לְבָנוֹן. מָאן אִנּוּן (לעיל לא א) אַרְזֵי לְבָנוֹן. אִנּוּן שִׁית יוֹמִין עִלָּאִין שֵׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית דְּקָאֲמָרָן. אַרְזֵי לְבָנוֹן אֲשֶׁר נָטָע. נְטִיעוֹת וַדַּאי דְּאִתְקַיְימוּ לְבָתָר.

Other supernal plants are also attached to it, which are called “cedars of Lebanon”; these are the six supernal days, the six days of the Creation which we have mentioned, which were indeed saplings which God first planted and then transferred to another place, where they were firmly established.

מִכָּאן וּלְהָלְאָה סָמֶךְ מַאי הִיא וַיִּסְגּוֹר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה. בְּסִטְרוֹי הֲוָה. וְהֲוָה דָא בְּסִטְרוֹי דְדָא. וַדַּאי עֲקָרָן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְשָׁתִיל לוֹן בְּאֲתַר אָחֳרָא וְאִתְהַדְּרוּ אַנְפִּין בְּאַנְפִּין לְקִיּוּמָא. כְּגַוְונָא דָא סְמִיכָן עָלְמִין. עֲקָרָן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְשָׁתִיל לוֹן בְּאֲתַר אָחֳרָא וְאִתְקַיְּימוּ בְּקִיּוּמָא שְׁלִים.

וְאָמַר רַבִּי אַבָּא מְנָלָן דְּאָדָם וְחַוָּה נְטִיעִין הֲווּ. דִּכְתִיב, (ישעיהו ס׳:כ״א) נֵצֶר מַטָעַי מַעֲשֵׂה יָדַי לְהִתְפָּאֵר. מַעֲשֵׂה יָדַי דַּיְיקָא. דְּלָא אִשְׁתַּדְּלוּ בְּהוֹן בִּרְיָין אָחֳרָנִין. וּכְתִיב, (ישעיהו י״ז:י״א) בְּיוֹם נִטְעֵךְ תְּשַׂגְשֵׂגִי דִּבְהַהוּא יוֹמָא דְּאִתְנְטָעוּ בְּעָלְמָא סָרְחוּ.

R. Abba here remarked: ‘How do we know that Adam and Eve were also planted out? From the verse, “the branch of my planting, the work of my hands, wherein I glory” (Is. 60, 21). They are called “the work of God’s hands,’ because no other creatures were concerned in their formation.

תְּנַן הַנְּטִיעוֹת כְּקַרְנֵי חֲגָבִים הֲווּ וּנְהוֹרָא דִּלְהוֹן דַּקִּיק וְלָא הֲווּ נָהֲרִין. כֵּיוָן דְּאִתְנְטָעוּ וְאִתְתַּקְּנוּ. אִתְרַבִּיאוּ בִּנְהוֹרָא וְאִקְרוּן אַרְזֵי לְבָנוֹן. וְאָדָם וְחַוָּה עַד דְּאִתְנְטָעוּ לָא אִתְרַבִּיאוּ בִּנְהוֹרָא וְלָא סְלִיקוּ רֵיחָא וַדַּאי. אִתְעַקָּרוּ וְאִשְׁתִּילוּ וְאִתְתָּקָנוּ כְּדְקָא יָאוֹת:

We have been taught that the plants at first were like the antennae of grasshoppers, and their light was feeble, until they were planted and firmly established, when their light was augmented and they were called “cedars of Lebanon”. Adam and Eve also when they were first planted were not swathed in light nor did they emit a sweet odour; of a surety they were uprooted and replanted and duly established.’

Bereshit, Chapter 43

וַיְצַו יְיָ אֱלֹהִים. הָא תָּנִינָן לֵית צַו אֶלָּא עֲבוֹדָה זָרָה. יְיָ זוֹ בִּרְכַּת הַשֵּׁם. אֱלֹהִים אֵלּוּ הַדַּיָּינִין. עַל הָאָדָם זוֹ שְׁפִיכֻת דָּמִים. לֵאמֹר זוֹ גִּלּוּי עֲרָיוֹת. מִכָּל עֵץ הַגָּן וְלֹא גֶּזֶל. אָכֹל תֹּאכֵל וְלא אֵבָר מִן הַחַי וְשַׁפִּיר.

AND THE LORD GOD COMMANDED. According to our teachers, the word “commanded” here contains a prohibition of idolatry; “the Lord”, of blasphemy; “God”, of the perversion of justice; “the man”, of murder; “saying”, of adultery and incest; “from all the trees of the garden”, of robbery; “thou mayest freely eat”, of eating flesh from a living animal; and so we agree.

מִכָּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל. דְּשַׁרְיָא לֵיהּ כֹּלָּא דְּלֵיכְלִינְהוּ בְּיִחוּדָא. דְהָא חֲזִינָן אַבְרָהָם אָכַל, יִצְחָק וְיַעֲקֹב וְכָל נְּבִיאִים אֲכָלוּ וְחָיוּ. אֲבָל אִילָנָא דָּא אִילָנָא דְמוֹתָא אִיהוּ (כמה דכתיב ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו) מָאן דְּנָטִיל לֵיהּ בִּלְחוֹדוֹי מַיֵית. דְּהָא סַמָּא דְמוֹתָא נָטִיל (בגין דאיהו מפריש ליה מן חיין). וְעַל דָּא כִּי בְיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶנּוּ מוֹת תָּמוּת בְּגִין דְּקָא פָּרִישׁ נְטִיעִין.

OF ALL THE TREES OF THE GARDEN THOU SHALT SURELY EAT. This means that he was permitted to eat them all together, for, as we see, Abraham ate, Isaac and Jacob ate, and all the prophets ate and remained alive. This tree, however, was a tree of death, in so far that he who ate-it by itself was bound to die, since he took poison. Hence it says, IN THE DAY THAT THOU EATEST THEREOF THOU SHALT SURELY DIE, because thereby he would be separating the shoots.

רַבִּי יְהוּדָה שַׁאִיל לְרַבִּי שִׁמְעוֹן, הָא דִּתְנִינָן אָדָם הָרִאשׁוֹן מוֹשֵׁךְ בְּעָרְלָתוֹ הֲוָה, מַאי הוּא. אָמַר לֵיהּ דְּפָּרִישׁ בְּרִית קֹדֶשׁ מֵאַתְרֵיהּ וּמֵחוּלָקֵיהּ. וַדַּאי מוֹשֵׁךְ בָּעָרְלָה הֲוָה. וְשָׁבַק בְּרִית קֹדֶשׁ וְדָבַק בָּעָרְלָה וְאִתְפַּתֶּה בְּמִלָּה דְנָחָשׁ.

R. Judah asked R. Simeon: ‘What is the meaning of the dictum of the teachers, that Adam drew his foreskin? ‘He said: ‘It means that he removed the holy covenant from its place; he abandoned the holy covenant and clung to the orlah and allowed himself to be seduced by the serpent.’

וּמִפְּרִי הָעֵץ דָּא אִתְּתָא. לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ בְּגִין דִּכְתִיב, (משלי ה׳:ה׳) רַגְלֶיהָ יוֹרְדוֹת מָוְת שְׁאוֹל צְעָדֶיהָ יִתְמוֹכוּ. וּבְהַאי הֲוֵי פְּרִי, דְּהָא בְּאָחֳרָא לָא הֲוֵי פְּרִי. כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת. בְּגִין דָּא אִילָנָא דְמוֹתָא הֲוֵי כִּדְקָאֲמָרָן. דִּכְתִיב רַגְלֶיהָ יוֹרְדוֹת מָוֶת:

The words OF THE FRUIT OF THE TREE (Gen. 3, 3) signify the woman, of whom it is written, “Her feet go down to death, her steps take hold of the nether world” (Prov. 5, 5). On this tree there was fruit, but not on a certain other.

(והנחש היה ערום מכל חית השדה) רַבִּי יוֹסֵי אָמַר הַאי אִילָנָא דְקָא אֲמָרָן הֲוָה מִתְשָׁקֵי מִלְּעֵילָא וְאִתְרַבֵּי וְהֲוָה חָדֵי כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר וְנָהָר יוֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן. הַגָּן דָּא אִתְּתָא. וְנָהָר דָּא הֲוָה עָיִיל בֵּיהּ וְאַשְׁקֵי לֵיהּ וְהֲוָה כֹּלָּא חָד (וכדין יי אחד ושמו אחד). דְּהָא מִתַּמָּן וּלְתַתָּא אִיהוּ פִּירוּדָא דִּכְתִיב וּמִשָּׁם יִפָּרֵד.

R. Jose said: ‘That tree which we mentioned was nurtured and fostered from above, and rejoiced thereat, as it says: “A river went forth from Eden to water the garden.” The “garden” designates woman; this river entered it and watered it, and up to this point there was complete unity, for it is from this point onward that there is separation, as it is written, “and from there it parted”.’

Bereshit, Chapter 44

וְהַנָּחָשׁ. רַבִּי יִצְחָק אָמַר דָּא יֵצֶר הָרָע. רַבִּי יְהוּדָה אָמַר נָחָשׁ מַמָּשׁ. אָתוּ לְקַמֵּיהּ דְרַבִּי שִׁמְעוֹן. אָמַר לוֹן וַדַּאי כֹּלָּא חַד. וְסמא”ל הֲוָה וְאִתְחַזֵּי עַל נָחָשׁ וְצוּלְמֵיהּ. דְּנָחָשׁ דָּא אִיהוּ שָׂטָן וְכֹלָּא חַד.

AND THE SERPENT. R. Isaac said: ‘This is the evil tempter’. R. Judah said that it means literally a serpent. They consulted R. Simeon, and he said to them: ‘Both are correct. It was Samael, and he appeared on a serpent, for the ideal form of the serpent is the Satan.

תָּנִינָא בְּהַהִיא שַׁעֲתָא נָחַת סמא”ל מִן שְׁמַיָא רָכִיב עַל נָחָשׁ דָּא וְצוּלְמֵיהּ הֲווּ חָמָאן כָּל בִּרְיָין וְעָרְקָן מִנֵּיהּ. וּמְטוֹ לְגַבֵּי אִתְּתָא בְּמִלִּין וּגְרִימוּ מוֹתָא לְעָלְמָא. וַדַּאי בְּחָכְמָה אַיְיתֵי סמא”ל לְוָוטִין עַל עָלְמָא וְחִבֵּל אִילָנָא קַדְמָאָה דְּבָרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּעָלְמָא.

We have learnt that at that moment Samael came down from heaven riding on this serpent, and all creatures saw his form and fled before him. They then entered into conversation with the woman, and the two brought death into the world. Of a surety Samael brought curses on the world through Wisdom and destroyed the first tree that God had created in the world.

וּמִלָּה דָא הֲוֵי תָּלֵי עַל סמא”ל עַד דְּאֲתָא אִילָנָא אָחֳרָא קַדִּישָׁא דְּאִיהוּ יַעֲקֹב וּנְטַל מִנֵּיהּ בִּרְכָאן דְּלָא יִתְבָּרֵךְ סמא”ל לְעֵילָא וְעֵשָׂו לְתַתָּא. דְּהָא יַעֲקֹב דּוּגְמָא דְּאָדָם הָרִאשׁוֹן הֲוָה (ושופריה) דְּיַעֲקֹב שׁוּפְרֵיהּ דְּאָדָם הָרִאשׁוֹן הֲוָה. וְעַל דָּא כְּמָה דְּמָנַע סמא”ל בִּרְכָאן מֵאִילָנָא קַדְמָאָה. הָכִי נָמֵי מָנַע יַעֲקֹב דְּאִיהוּ אִילָנָא דּוּגְמָא דְאָדָם מִסמא”ל בִּרְכָאן מִלְּעֵילָא וּמִתַּתָּא. וְיַעֲקֹב דִּידֵיהּ נָטִיל בְּכֹלָּא. וְעַל דָּא (בראשית ל״ב:כ״ה) וַיֵּאָבֶק אִישׁ עִמּוֹ.

This responsibility rested on Samael until another holy tree came, namely Jacob, who wrested the blessings from him, in order that Samael might not be blessed above and Esau below. For Jacob was the reproduction of Adam, and he had the same beauty as Adam. Therefore as Samael withheld blessings from the first tree, so Jacob, who was such another tree as Adam, withheld blessings, both upper and lower, from Samael; and in doing so Jacob but took back his own.

כְּתִיב וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם דָּא יֵצֶר הָרָע דָּא מַלְאַךְ הַמָּוֶת. וּבְגִין דְּנָחָשׁ אִיהוּ מַלְאַךְ הַמָּוֶת גְּרַם מוֹתָא לְכָל עָלְמָא. וְדָא הוּא רָזָא דִּכְתִיב, (בראשית ו׳:י״ג) קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי. דָּא הוּא קִצָּא דְּכָל בִּשְׂרָא דְּנָטִיל נִשְׁמְתָא לְכָל בִּשְׂרָא וְאִקְרֵי הָכִי.

It is written: AND THE SERPENT WAS SUBTLE. This serpent is the evil tempter and the angel of death. It is because the serpent is the angel of death that it brought death to the world.

וַיֹּאמֶר אֶל הָאִשָּׁה אַף. רַבִּי יוֹסֵי אָמַר. בְּאַף פָּתַח וְאַף אַטִּיל בְּעָלְמָא. אָמַר לָהּ לְאִתְּתָא בְּאִילָנָא דָא בְּרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָלְמָא וַדַּאי. אִכְלוּ מִנֵּיהּ וִהְיִיתֶם כֵּאלהִים יוֹדְעֵי טוֹב וָרָע. דְּהָא אִיהוּ הָכִי הֲוֵי אֱלֹהִים שְׁמֵיהּ עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע. וְעַל דָּא וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יוֹדְעֵי וְגו’.

AND HE SAID TO THE WOMAN, YEA (aj). R. Jose said: He commenced with aj, and he brought aj (wrath) upon the world. He said to the woman: “With this tree God created the world; eat therefore of it, and ye shall be like God, knowing good and evil, for through this knowledge he is called God.”’

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה לָא אָמַר הָכִי. דְּאִלּוּ אָמַר בְּאִילָנָא דָא בְּרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָלְמָא, יָאוֹת הֲוָה. כִּי הוּא כַּגַּרְזֶן בְּיַד הַחוֹצֵב בּוֹ. אֲבָל לא אָמַר אֶלָּא מֵאִילָנָא דָא אָכַל קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּכְדֵין בְּרָא עָלְמָא, וְכָל אוּמָן סָנִי לְחַבְרֵיהּ, אִכְלוּ מִנֵּיהּ וְאַתּוּן תֵּהוֹן בְּרָאן עָלְמִין. וְעַל דָּא כִּי יוֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְגו’ וּבְגִין דְּאִיהוּ יָדַע דָּא אַפְקִיד לְכוּ עֲלֵיהּ דְּלָא תֵיכְלוּ מִנֵּיהּ.

Said R. Judah: ‘This was not the way he spoke, for had he said that God created the world through this tree, he would have spoken correctly, for the tree was really “like the axe in the hand of him that hews with it”. What he said, however, was that God ate of the tree and so built the world. “Therefore,” he went on, “eat you of it and you shall create worlds. It is because God knows this that He has commanded you not to eat of it, for every artisan hates his fellow of the same craft.”

אָמַר רַבִּי יִצְחָק בְּכֹלָּא מַלִּילוּ שִׁקְרָא. בְּשֵׁירוּתָא דְּאָמְרוּ שִׁקְרָא הֲוָה. דִּכְתִיב אַף כִּי אָמַר אֱלהִים לֹא תֹאכַל מִכֹּל עֵץ הַגָּן. וְלָאו הָכִי. דְּהָא כְּתִיב מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל וְכֻלְהוּ שָׁרָא לֵיהּ.

R. Isaac said: ‘The speech of the serpent was one tissue of falsehoods. His first remark, “Surely God hath said that ye shall not eat of all the trees of the garden” was a lie, because God had said, “of all the trees of the garden thou shalt surely eat”, and all was permitted to him.’

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי הָא תָּנִינָן דְּפָּקִּיד לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַל עֲבוֹדָה זָרָה דִּכְתִיב וַיְצַו. יְיָ עַל בִּרְכַּת הַשֵּׁם. אֱלהִים עַל הַדִּינִין. עַל הָאָדָם עַל שְׁפִיכַת דָּמִים. לֵאמֹר עַל גִּלּוּי עֲרָיוֹת. וְכִי כַּמָּה אִינְשֵׁי הֲווּ בְּעָלְמָא דְּאִיהוּ אִצְטְרִיךְ דָּא. אֶלָּא וַדַּאי כֹּלָּא עַל הַאי אִילָנָא הֲוָה.

R. Jose said: ‘With reference to the dictum quoted above, that God prohibited to Adam idolatry, injustice, murder, incest, and so forth, why should all this have been necessary, seeing that Adam was still alone in the world? The answer is that all these prohibitions had reference to the tree alone, and were applicable to it.

בְּגִין דְּבֵיהּ אֲחִידָן כָּל אִלֵּין פִּקּוּדִין. דְּכָל מָאן דְּנָטִיל לֵיהּ בִּלְחוֹדוֹי עֲבִיד פְּרִישׁוּ. וְנָטִיל לֵיהּ בְּאוּכְלוּסִין דִּלְתַתָּא דְּאֲחִידָן בֵּיהּ. וְנָטִיל עֲבוֹדָה זָרָה וּשְׁפִיכוּת דָּמִים וְגִלּוּי עֲרָיוֹת. עֲבוֹדָה זָרָה בְּאִנּוּן רַבְרְבֵי מְמַנָּן. שְׁפִיכוּת דָּמִים בְּהַאי אִילָנָא תַּלְיָין דְּאִיהוּ בִּסְטַר גְּבוּרָה. וּסמא”ל אִתְפַּקַּד עַל דָּא. גִּלּוּי עֲרָיוֹת אִשָּׁה הִיא וְאִנְתְּתָא אִקְרֵי. וְאֲסִיר לְזַמְנָא לְאִנְתְּתָא בִּלְחוּדָהָא אֶלָא עִם בַּעֲלָהּ דְּלָא יְהֵא חָשִׁיד בְּגִלּוּי עֲרָיוֹת. וְעַל דָּא בְּכֻלְהוּ אִתְפְּקַד בְּהַאי אִילָנָא. כֵּיוָן דְּאֲכַל מִנֵּיהּ בְּכֻלְהוּ עָבַר, דְּהָא כֹּלָּא אָחִיד בֵּיהּ.

For whoever takes of it causes separation and associates himself with the lower hordes which are attached to it. He renders himself guilty of idolatry, murder, and adultery. Of idolatry, because he acknowledges the superior chieftains; of bloodshed, because that is inspired by this tree, which is of the side of Oeburah (Force), under the charge of Samael; and of adultery, because the tree is of the female principle and is called “woman”, and it is forbidden to make an appointment with a woman without her husband, for fear of suspicion of adultery. Hence all the prohibitions had reference to this tree, and when he ate of it he transgressed them all.’

רַבִּי יְהוּדָה אָמַר וַדַּאי מִלָה דָא הָכִי הוּא. דְּאֲסִיר לְאִתְיַחֲדָא עִם אִנְתְּתָא בִּלְחוּדָהָא אֶלָּא אִם כֵּן בַּעֲלָהּ עִמָּהּ. מַה עֲבַד הַהוּא רָשָׁע. אָמַר הָא מָטִיתִי לְהַאי אִילָנָא וְלָא מַתִּי אוּף אַתְּ קְרִיב וּמְטֵי בִּידָךְ בֵּיהּ וְלָא תְמוּת. וּמִלָּה דָא הוּא אוֹסֵיף לָהּ מִגַּרְמֵיהּ.

R. Judah said: ‘The way in which the serpent seduced Eve was as follows. He said to her: “See, I have touched the tree and yet am not dead; you also put your hand on it and you will not die” (for it was he who added on his own account the words neither shall ye touch it).

מִיָּד וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב וְגו’. בַּמֶּה חָמַאת. אָמַר רַבִּי יִצְחָק הַהוּא אִילָנָא (שדה) סָלִיק רֵיחִין כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (בראשיתכז) כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרַכוֹ יְיָ. וּבְגִין הַהוּא רֵיחַ דְּהֲוָה סָלִיק חָמָדַת לֵיהּ לְמֵיכַל מִנֵּיהּ. רַבִּי יוֹסֵי אָמַר רְאִיָּיה הֲוָה. אָמַר לֵיהּ רַבִּי יְהוּדָה וְהָא כְּתִיב וַתִּפָּקַחְנָה עֵינִי שְׁנִיהֶם. אָמַר לֵיהּ הַאי רְאִיָּה בְּשִׁיעוּרָא דְאִילָנָא נָקְטַת לֵיהּ (נ”א שיעורא דלבא הות) דִּכְתִיב וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה דַּיְיקָא:

AND THE WOMAN SAW THAT IT WAS GOOD. R. Isaac said that ‘saw here means “perceived”, to wit, through the pleasant odour that the tree emitted, which inspired in her a desire to eat of it. R. Jose said that she really “saw”. Said R. Judah to him, ‘How can this be, seeing that it says later that “their eyes were opened”? ‘He answered: ‘This “seeing” means really that she made a mental picture of the tree, seeing it and yet not seeing.

וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב. חָמַאת וְלָא חָמַאת. כִּי טוֹב. חָמַאת כִּי טוֹב וְלָא אִתְיַישְׁבַת בֵּיהּ. מַה כְּתִיב לְבָתַר וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וְלָא כְּתִיב וַתִּקַּח מִמֶּנּוּ. וְהִיא אִתְדְּבָקַת בְּאֲתַר דְּמוֹתָא. וּגְרִימַת לְכָל עַלְמָא מוֹתָא. וְאַפְרִישַׁת חַיֵּי מִן מוֹתָא. וּבְחוֹבָא דָא גָּרִים פְּרִישׁוּתָא לְאַפְרָשָׁא אִתְּתָא מִבַּעֲלָהּ. דְּהָא קוֹ”ל מִדִּבּוּר לָא מִתְפָּרְשָׁן לְעָלְמִין. וּמָאן דְּמַפְרִישׁ קוֹל מִדִּבּוּר אִתְאַלַּם וְלָא יָכִיל לְמַלָּלָא. וְכֵיוָן דְּאִשְׁתְּקַל מִנֵּיהּ מִלּוּלָא אִתְיְיהִיב לְעַפְרָא.

THAT IT WAS GOOD. She saw that it was good, but this was not enough for her, so SHE TOOK OF ITS FRUIT, but not of the tree itself; she thus attached herself to the place of death, and brought death upon the world, and separated life from death. This sin, too, is the cause of the menstruation which keeps a woman apart from her husband.’ (The Voice should never be separated from the Utterance, and he who separates them becomes dumb, and, being bereft of speech, returns to dust.

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן כְּתִיב, (תהילים ל״ט:ג׳) נֶאֱלַמְתִּי דוּמִיָּה הֶחשֵׁיתִי מִטּוֹב וּכְאֵבִי נֶעְכָּר. נֶאֱלַמְתִּי דוּמִיָּה. הַאי קְרָא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אָמְרוּ בְּגָלוּתָא. מַאי טַעְמָא בְּגִין דְּקוֹל מְדַבָּר לֵיהּ לְדִבּוּר. כֵּיוָן דְּאִיהִי בְּגָלוּתָא קוֹל אִתְפְּרַשׁ מִינָהּ וּמִלָּה לָא אִשְׁתְּמַע וְעַל דָּא נֶאֱלַמְתִּי דוּמִיָּה וְגו’. מַאי טַעְמָא בְּגִין דְּהֶחשֵׁיתִי מִטּוֹב דְּלָא אָזִיל קוֹל בַּהֲדָהּ. וְיִשְׂרָאֵל אָמְרִי (תהילים ס״ה:ב׳) לְךָ דוּמִיָּה תְהִלָּה. מַאי דּוּמִיָּה, דָּא תְּהִלָּה לְדָוִד. דְּאִיהִי דּוּמִיָּה בְּגָלוּתָא וּשְׁתִיקָא בְּלָא קוֹל. אָמַר רַבִּי יִצְחָק מַאי לְךָ. בְּגִינְךָ אִיהִי דוּמִיָּה וּשְׁתִיקָא דְּאִסְתַּלְּקָא מִנָּהּ קוֹל.

R. Simeon said: ‘It is written: “I was dumb with silence, I held my peace, having no good things to say, and my sorrow was stirred” (Ps. 39, 3). This is the exclamation of the Community of Israel in exile; for then Voice is separated from Utterance, and no word is heard, and therefore Israel is “dumb with silence, etc.” And Israel further say: “To thee praise is silent” (Ps. 65, 2), i.e. the psalm of David is silent in exile and without voice.)

וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ הָא תָּנִינָן סָחֲטָה עֲנָבִים וְיַהֲבַת לֵיהּ וּגְרִימוּ מוֹתָא לְכָל עָלְמָא. דְּהָא אִילָנָא דָא בֵּיהּ שַׁרְיָא מוֹתָא. וְהוּא אִילָנָא דְּשָׁלְטָא בְּלֵילְיָא. וְכַד אִיהִי שָׁלְטָא כָּל בְּנִי עָלְמָא טָעֲמוּ טַעֲמָא דְמוֹתָא. אֶלָא אִנּוּן בְּנֵי מְהֵימְנוּתָא מְקַדְמֵי וְיָהֲבוּ לֵיהּ נַפְשַׁיְיהוּ בְּפִקְדוֹנָא. וּבְגִין דְּאִיהוּ בְּפִקְדוֹנָא. אִתְהַדְּרוּ נַפְשָׁאן לְאַתְרַיְיהוּ. וְעַל דָּא (תהילים צ״ב:ג׳) וֶאֱמוּנָתְךָ בַּלֵּילוֹת, כְּתִיב.

According to a tradition, Eve pressed grapes and gave to Adam, and in this way brought death into the world. For death is attached to this tree. Its sway is by night, and during that time all creatures taste of death save those faithful ones who first entrust their souls to God, so that they are in due course restored to their place; hence it is written, “And thy faithfulness is at night” (Ps. 92, 3).’

וַתִפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם. רַבִּי חִיָּיא אָמַר דְּהָא אִתְפַּקָּחוּ לְמִנְדַע בִּישִׁין דְּעָלְמָא מַה דְּלָא יָדְעוּ עַד הַשְׁתָּא. כֵּיוָן דְּיָדְעוּ וְאִתְפַּקָּחוּ לְמִנְדַע בִּישׁ. כְּדֵין יָדְעוּ כִּי עֵרוּמִים הֵם. דְּאֲבְדוּ זָהֲרָא עִלָּאָה דְּהֲוָה חָפֵי עֲלַיְיהוּ וְאִסְתְּלַק מִנַּיְיהוּ. וְאִשְׁתָּאֲרוּ עֲרוּמִים מִנֵּיהּ.

AND THE EYES OF BOTH OF THEM WERE OPENED. R. Hiya says, their eyes were opened to the evil of the world, which they had not known hitherto. Then they knew that they were naked, since they had lost the celestial lustre which had formerly enveloped them, and of which they were now divested.

וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְּאֵנָה. אִתְדַּבָּקוּ לְאִתְחֲפָאָה בְּאִנּוּן צוּלְמִין דְּהַהוּא אִילָנָא דְּאֲכָלוּ מִנֵּיהּ דְּאִקְרוּן טַרְפֵּי דְאִילָנָא. וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגוֹרוֹת. רַבִּי יוֹסֵי אָמַר כֵּיוָן דְּיָדְעוּ מֵהַאי עָלְמָא וְאִתְדַבָּקוּ בֵּיהּ. חָמוּ דְּהַאי עָלְמָא מִתְדַּבַּר עַל יְדָא דְאִנּוּן טַרְפִּין דְּאִילָנָא. וְעֲבָדוּ לְהוֹן תּוּקְפָא לְאִתְתַּקְפָא בְּהוּ בְּהַאי עָלְמָא. וּכְדֵין יָדְעוּ כָּל זְיָינֵי חָרְשִׁין דְּעָלְמָא. וּבָעוּ לְמִחְגַּר זַיְינִין בְּאִנּוּן טַרְפֵּי אִילָנָא בְּגִין לְאַגָּנָא עֲלַיְיהוּ.

AND THEY SEWED FIG LEAVES. They strove to cover themselves with the (delusive) images from the tree of which they had eaten, the so-called “leaves of the tree”. AND THEY MADE THEMSELVES GIRDLES. R. Jose said: ‘When they obtained knowledge of this world and attached themselves to it, they observed that it was governed by those “leaves of the tree”. They therefore sought in them a stronghold in this world, and so made themselves acquainted with all kinds of magical arts, in order to gird themselves with weapons of those leaves of the tree, for the purpose of self-protection.’

רַבִּי יְהוּדָה אָמַר כְּדֵין תְּלַת עָאלוּ בְּדִינָא וְאִתְדָּנוּ. וְעָלְמָא תַּתָּאָה אִתְלַטְיָיא. וְלָא קַיְימָא בְּקִיּוּמֵיהּ בְּגִין זוּהֲמָא דְנָחָשׁ עַד דְּקַיְימוּ יִשְׂרָאֵל בְּטוּרָא דְסִינַי.

R. Judah said: ‘In this way three came up for judgement and were found guilty, and the terrestrial world was cursed and dislodged from its estate on account of the defilement of the serpent, until Israel stood before Mount Sinai.’

לְבָתַר אַלְבִּישׁ לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּלְבוּשִׁין דְּמִשְׁכָא אִתְהַנִּי מִנַּיְיהוּ הֲדָא הוּא דִכְתִיב כָּתְנוֹת עוֹר. בְּקַדְמִיתָא הֲווּ כָּתְנוֹת אוֹר דְּהֲווּ מִשְׁתַּמְּשִׁין בְּהוּ בְּעִלָּאִין דִּלְעֵילָא. בְּגִין דְּמַלְאֲכֵי עִלָּאִין הֲווּ אַתְיָין לְאִתְהֲנָא מֵהַהוּא נְהוֹרָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים ח׳:ו׳) וַתְּחַסְּרֵהוּ מְעַט מֵאֱלהִים וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ. וְהַשְׁתָּא דְּחָבוּ כָּתְנוֹת עוֹר. דְּעוֹר אִתְהַנֵּי מִנַּיְיהוּ וְלָא נַפְשָׁא.

Afterwards God clothed Adam and Eve in garments soothing to the skin, as it is written, HE MADE THEM COATS OF SKIN (‘or). At first they had had coats of light (‘or), which procured them the service of the highest of the high, for the celestial angels used to come to enjoy that light; so it is written, “For thou hast made him but little lower than the angels, and crownest him with glory and honour” (Ps. 8, 6). Now after their sins they had only coats of skin (‘or), good for the body but not for the soul.

לְבָתַר אוֹלִידוּ בְּרָא קַדְמָאָה בְּרָא דְּזוּהֲמָא הֲוָה. תְּרֵין אָתוּ עֲלָהּ דְּחַוָּה וְאִתְעַבְּרַת מִנַּיְיהוּ וְאוֹלִידַת תְּרֵין. דָּא נָפַק לְזִינֵיהּ וְדָא נָפַק לְזִינֵיהּ. וְרוּחַ דִּילְהוֹן אִתְפָּרְשׁוּ, דָּא לְסִטְרָא דָא וְדָא לְסִטְרָא דָא. דָּא דָּמֵי לְסִטְרוֹי וְדָא דָּמֵי לְסִטְרוֹי.

When they begat children, the first-born was the son of the (serpent’s) slime. For two beings had intercourse with Eve, and she conceived from both and bore two children. Each followed one of the male parents, and their spirits parted, one to this side and one to the other, and similarly their characters.

מִסִּטְרָא דְקַיִן כָּל מְדוֹרִין דְּסִטְרָא דְּזַיְינִין בִּישִׁין וְרוּחִין וְשֵׁדִין וְחֲרָשִׁין אַתְיָין. מִסִּטְרָא דְהֶבֶל סִטְרָא דְרַחֲמֵי יַתִּיר וְלָא בִּשְׁלִימוּ. חֲמַר טַב בְּחֲמַר בִּישׁ. וְלָא אִתְתַּקַּן בַּהֲדֵיהּ עַד דְּאֲתָא שֵׁת וְאִתְיַיחֲסוּ מִנֵּיהּ כָּל אִנּוּן דָּרִין דְּזַכָּאֵי עָלְמָא וּבֵיהּ אִשְׁתִּיל עָלְמָא. וּמִקַּיִן אַתְיָין כָּל אִנּוּן חֲצִיפִין וּרְשָׁעִים וְחַיָּיבֵי עָלְמָא.

On the side of Cain are all the haunts of the evil species, from which come evil spirits and demons and necromancers. From the side of Abel comes a more merciful class, yet not wholly beneficial-good wine mixed with bad. The right kind was not produced until Seth came, who is the first ancestor of all the generations of the righteous, and from whom the world was propagated. From Cain come the shameless and wicked sinners of the world.

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בְּשַׁעֲתָא דְּחָב קַיִן הֲוָה מִסְתְּפֵי. בְּגִין דְּחֲמָא קַמֵּיהּ זִינֵי מַשִּׁרְיָין מְזַיְינִין וְאַתְיָין לְקָטְלָא לֵיהּ. וְכַד אַהֲדַר בִּתְשׁוּבָה מַאי קָאָמַר הֵן גֵּרַשְׁתָּ אוֹתִי הַיּוֹם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וּמִפָּנֶיךָ אֶסָּתֵר. מַאי מִפָּנְיךָ אֶסָּתֵר. אֶלָּא אֱהֵא סָתִיר מִבִּנְיָינָא דִילִי. רַבִּי אַבָּא אָמַר כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (תהילים כ״ב:כ״ה) וְלא הִסְתִּיר פָּנָיו מִמֶּנּוּ (שמות ג׳:ו׳) וַיַּסְתֵּר משֶׁה פָּנָיו. וְעַל דָּא וּמִפָּנֶיךָ אֶסָּתֵר מֵאִנּוּן פָּנִים דִּילָךְ אֱהֵא נִסְתָּר דְּלָא יִשְׁגְּחוּן בִּי. וְעַל דָּא וְהָיָה כָּל מוֹצְאִי יַהַרְגֵנִי:

R. Eleazar said: ‘When Cain sinned, he was in great terror because he saw before him figures like armed warriors coming to kill him. When he repented, he said: BEHOLD THOU HAST DRIVEN ME OUT THIS DAY FROM THE FACE OF THE GROUND, AND FROM THY FACE SHALL I BE HID. By these words he meant: “I shall be kept away from my proper building.” R. Abba said: ‘The word “face” here has the same meaning as in the verse, “and he hid not his face from him” (Ps. 22, 25), i.e. providential care. Consequently he said, WHOSOEVER FINDETH ME SHALL SLAY ME. Therefore THE LORD APPOINTED A SIGN FOR CAIN.

Bereshit, Chapter 45

וַיָּשֶׂם ה’ לְקַיִן אוֹת לְבִלְתִּי וְגו’. מַאי אוֹת. אוֹת אֶחָד מֵעֶשְׂרִין וּתְרֵין אַתְוָון דְּאוֹרַיְיתָא יָהַב עֲלֵיהּ לַאֲגָנָא עֲלֵיהּ. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה מַאי דִכְתִיב וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה. מַאי בַּשָּׂדֶה. דָּא אִתְּתָא. וְעַל דָּא קָם וּקְטִיל לֵיהּ. דְּהָא מִסִּטְרָא דָא יָרִית לְקַטְלָא מִסִּטְרָא דִסמא”ל דְּגָרִים מוֹתָא לְכָל עַלְמָא. וְקַנֵּי קַיִן לְהֶבֶל עַל נוּקְבֵיהּ. רַבִּי חִיָּיא אָמַר הָא חֲזִינָן דִּכְתִיב וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד וַיִּפְּלוּ פָנָיו עַל דְּלָא אִתְקַבִּיל קָרְבָּנֵיהּ. אָמַר לֵיהּ הָכִי הוּא וְכֹלָּא הֲוָה לָקָבְלֵיהּ.

This sign was one of the twenty-two letters of the Torah, and God set it upon him to protect him.’ R. Judah said: ‘Cain rose up against Abel and killed him because he inherited his nature from the side of Samael, who brought death into the world. He was jealous of Abel on account of his female, as indicated by the words, “and it came to pass when they were in the field”, the word “field” signifying woman.’ On R. Hiya objecting that, according to the text, Cain was wroth because his offering was not accepted, R. Judah answered that this was a further reason.

וְאָמַר רַבִּי יְהוּדָה מַאי דִכְתִיב הֲלא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רוֹבֵץ. אֶלָּא הָכִי קָאֲמַר הֲלא אִם תֵּיטִיב עוֹבָדָךְ שְׂאֵת. מַאי שְׂאֵת. כְּדִכְתִיב (בראשית מ״ט:ג׳) יֶתֶר שְׂאֵת דְּהָא בּוּכְרָא שְׁבָחָא אִית לֵיהּ בְּכֹלָּא תָּדִּיר. וְתַלְיָיא בְּעוֹבָדוֹהִי. וְעַל דָּא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת. וְאִם לא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רוֹבֵץ.

R. Judah further expounded the words, “If thou doest well, shall there not be an uplifting?” ‘The word “uplifting”,’ he said, ‘means the dignity which is due to a first-born, provided his actions warrant it.

Bereshit, Chapter 46

מַאי לַפֶּתַח. דָּא פִּתְחָא דִּלְעֵילָא דְּמִנֵּיהּ נָפְקִין דִּינִין עַל עוֹבָדִין בִּישִׁין דְּעָלְמָא. פֶּתַח כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר (תהילים קי״ח:י״ט) פִּתְחוּ לִי שַׁעֲרֵי צֶדֶק. וּלְהַהוּא פֶּתַח, חַטָּאת רוֹבֵץ דָּא מַלְאַךְ הַמָּוֶת. וְהוּא זַמִּין לְאִתְפְּרָעָא מִינָךְ.

In the next clause, “If thou doest not well, sin coucheth at the door”, this door is the door on high from which issue the chastisements for evil deeds in this world. The “sin” which couches at that door is the angel of death, who is ready to punish thee.

תָּא חֲזֵי, בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה אִתְיְלִיד אָדָם. בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה וַדַּאי רָזָא לְעֵילָא וְתַתָּא. רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְעֵילָא. רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְתַתָּא. (סוף כי תצא) בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה עֲקָרוֹת נִפְקָדוֹת. מְנָלָן דִּבְרֹאשׁ הַשָּׁנָה הֲוָה. דִּכְתִיב, (בראשית כ״א:א׳) וַיְיָ פָּקַד אֶת שָׂרָה וַיְיָ דַּיְיקָא דָּא רֹאשׁ הַשָּׁנָה. וּבְגִין דְּנָפִיק אָדָם מְרֹאשׁ הַשָּׁנָה (ד”א ונפיק) נָפִיק בְּדִינָא וְעָלְמָא קָיְימָא בְּדִינָא. וּבְגִינֵי כָּךְ לַפֶּתַח וַדַּאי. חַטָּאת רוֹבֵץ בְּגִין לְאִתְפְּרָעָא מִינָךְ. וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ עַד דְּתִשְׁתְּצֵי.

The word “door” (petah, lit. opening) further contains an allusion to the New Year, the day of judgement, on which Adam was born.’ “Unto thee is his desire”, i.e. he will not be content until thou art destroyed.

וְאַתָּה תִּמְשׁוֹל בּוֹ. רָזָא הוּא דִּכְתִיב, (נחמיה ט׳:ו׳) וְאַתָּה מְחַיֶּה אֶת כֻּלָּם. מִכָּאן אָמְרוּ לָא שַׁלִּיט קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אֶלָּא בְּזִמְנָא דְּיִשְׁתֵּצוּן חַיָּיבֵי עָלְמָא. וְעַל דָּא כֵּיוָן דְּמַלְאַךְ הַמָּוֶת יְשֵׁצֵי לוֹן. כְּדֵין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שַׁלִּיט עֲלוֹי דְּלָא יִפּוּק לְאַבְאָשָׁא עָלְמָא דִּכְתִיב וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ (בתיובתא) וְאַתָּה דַיְיקָא.

“And thou shalt rule over him”: the word “thou” contains a mystic allusion to the Almighty, who is also called “Thou”. There is a dictum that God is supreme only when the wicked are destroyed, but our text indicates that when the angel of death destroys them, God “rules over him” to prevent him from ruining the world.

אָמַר רַבִּי יִצְחָק בְּקוּטְרָא דְּפַלְגָא קַפְסִירָא (קסטירא) שְׁכִיחַ. רַבִּי יְהוּדָה אָמַר וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ בִּתְיוּבְתָּא.

R. Judah, however, explained the words “thou shalt rule over him” to mean “through repentance”.

Bereshit, Chapter 47

רַבִּי יוֹסֵי אָמַר כַּד הֲווּ אִנּוּן דָּרִין דְּקַיִן אָזְלִין בְּעָלְמָא הֲווּ מְטַרְטְשֵׁי אַרְעָא וְהֲווּ דַּמְיָין לְעִלָּאֵי וְתַתָּאֵי. אָמַר רַבִּי יִצְחָק עֲזָ”א וַעֲזָאֵ”ל כַּד נָפְלוּ מֵאֲתַר קְדוּשָׁתַיְיהוּ מִלְּעֵילָא, חָמוּ בְּנַת בְּנֵי נְשָׁא וְחָטְאוּ וְאוֹלִידוּ בְּנִין, וְאִלֵּין הֲווּ נְפִילִים דִּכְתִיב הַנְּפִילִים הָיוּ בָּאָרֶץ.

R. Jose said: ‘When the descendants of Cain spread through the world, they used to cut up the soil, and they had traits in common both with the upper and the lower beings.’ R. Isaac said: ‘When Uzza and Azael fell from the abode of their sanctity above, they saw the daughters of mankind and sinned with them and begat children. These were the Nefilim (giants), of whom it is said, THE NEFILIM WERE IN THE EARTH (Gen. 6, 4).’

רַבִּי חִיָּיא אָמַר בְּנוֹי דְקַיִן הֲווּ בְּנֵי אֱלֹהִים. דְּהָא כַּד אֲתָא סמא”ל עַל חַוָּה אַטִיל בָּהּ זוּהֲמָא וְאִתְעַבְּרַת וְאוֹלִידַת לְקַיִן. וְחֵיזוּ דִילֵיהּ לָא הֲוַת דָּמֵי לִשְׁאָר בְּנִי נְשָׁא. וְכָל אִנּוּן דְּאַתְיָין מִסִּטְרָא דִילֵיהּ לָא הֲווּ אִקְרוּן אֶלָּא בְּנִי הָאֱלֹהִים.

R. Hiya said: ‘The descendants of Cain were “the sons of God” (Ibid. 2). For Cain was born from Samael and his aspect was not like that of other human beings, and all who came from his stock were called “sons of God”.’

רַבִּי יְהוּדָה אָמַר וְאֲפִילּוּ אִנּוּן (בני) נְפִילִים הָכִי אִקְרוּן. הֵמָּה הַגִּבּוֹרִים. שִׁתִּין הֲוָה בְּאַרְעָא כְּחוּשְׁבַּן דִּלְעֵילָא. כְּתִיב הָכָא הֵמָה הַגִּבּוֹרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם וּכְתִיב הָתָם (שיר השירים ג׳:ז׳) שִׁשִּׁים גִּבּוֹרִים סָבִיב לָהּ. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר הֵמָה הַגִּבּוֹרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם מַמָּשׁ. מֵעוֹלָם דַּיְיקָא. אַנְשֵׁי הַשֵּׁם, מַאי שֵׁם דָּא הוּא עוֹלָם דְּקָאֲמָרָן. אַנְשֵׁי הַשֵּׁם דַּיְיקָא. כְּתִיב הָכָא אַנְשֵׁי הַשֵּׁם וּכְתִיב הָתָם (ויקרא כד) בְּנָקְבוֹ שֵׁם, וּכְתִיב, (ויקרא כ״ד:י״א) וַיִּקּוֹב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם.

R. Judah said that the Nefilim were also called so. THE SAME WERE THE MIGHTY MEN. There were sixty on the earth, corresponding to the number above, as it is written, “Threescore mighty men are about it” (S.S. 3, 7). WHICH WERE OF OLD, THE MEN OF NAME. R. Jose saw in the word “name” an indication that they were from the upper world,

רַבִּי חִיָּיא אָמַר מֵעוֹלָם מַמָּשׁ הֲווּ. וּמֵעוֹלָם דִּלְתַתָּא נָטַל לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר (דא הוו וגוברין גברן דסטרא בישא הוו דכתיב אנשי שם אנשי השם לא כתיב אלא אנשי שם כגוונא דא כתיב) (תהילים כ״ה:ו׳) זְכֹר רַחֲמֶיךָ יְיָ וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה. מֵעוֹלָם וַדַּאי. וּמֵעוֹלָם דִּלְתַתָּא נָטִיל לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְאִנּוּן אֲבָהָן קַדְמָאֵי לְמֶהֱוֵי רְתִיכָא קַדִּישָׁא לְעֵילָא. אוּף הָכָא הֵמָּה הַגִּבּוֹרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם. מֵעוֹלָם וַדַּאי נָטִיל לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. רַבִּי יִצְחָק אָמַר מֵעוֹלָם (ומאי הוא) דָּא מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלמֹה דִּכְתִיב, (שיר השירים ג׳:ז׳) שִׁשִּׁים גִּבּוֹרִים סָבִיב לָהּ. רַבִּי אַחָא אָמַר כֻּלְהוּ בְּנֵי הָאֱלהִים אִקְרוּן (ד”א ל”ג דהא עד לא אתבסמת). (חסר כאן עיין סוף הספר):

while R. Hiya saw in the word me’olam (“of old” or “from the world”) an indication that they were from the terrestrial world, and that from there God moved them.

תּוֹסֶפְתָּא אֲמְרוּ רַבּוֹתֵּינו ז”ל בְּשַׁעתָּא דְּבָרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא לְאָדָם בְּרָא לֵיהּ בְּגִינְתָּא דְעֵדֶן וצִּוּהוּ על שֶׁבַע מִצְּווֹתּ. חָב ואִתְּגְּרַשׁ מִגִּינְתָּא דְעֵדֶן. וּתְּרֵי מַלְאֲכֵי שְׁמַיָא עַזָּא וַעֲזָאֵל אָמְרוּ קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא, אִלּוּ הֲוִינָא אֲנַן בְּאַרְעָא הֲוִינָא זַכָּאִין. אָמַר לְהוּ קוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא, וכִי אַתּוּן יָכְלִין על יִצְּרָא בִּישָׁא, אָמְרוּ קַמֵּיהּ יָכְלִין. מִיָּד אַפִּיל לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר הַנְּפִּילִים הָיוּ בָּאָרֶץ וּכְתִּיב הַגִּבּוֹרִים וגו’. וּבְשַׁעֲתָּא דְּנָחֲתּוּ לְאַרְעָא עָאל בְּהוּ יִצְּרָא בִישָׁא שֶׁנְּאֱמַר ויִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ, חָבוּ ואִתְּעֲקָרוּ מִקְדוּשָׁתַּיְיהוּ, (עד כאן התוספתא)

תָּא חֲזֵי, כֻּלְהוֹן נְטִיעָן הֲווּ סְתִימִין רְשִׁימִין דַּקִּיקִין בְּאַתְרָא חָד. לְבָתַר עֲקָרָן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְאַשְׁתִּיל לוֹן בְּאֲתַר אָחֳרָא וְאִתְקַיָּימוּ.

Bereshit, Chapter 48

רַבִּי יֵיסָא שָׁאַל מַאי דִכְתִיב זֶה סֵפֶר תּוֹלְדוֹת אָדָם בְּיוֹם בְּרוֹא אֱלֹהִים אָדָם בִּדְמוּת אֱלֹהִים עָשָׂה אוֹתָם זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם וַיְבָרֶךְ אוֹתָם. אָמַר לֵיהּ רַבִּי אַבָּא רָזָא עִלָּאָה הוּא. תָּנִינָן תְּלַת סִפְרִין פְּתִיחָן בְּרֹאשׁ הַשָׁנָה חַד דְּצַדִּיקִים גְּמוּרִים וְכוּ’ סֵפֶר עִלָּאָה דְּהָא מִנֵּיהּ נָפַק כֹּלָּא. נָפִיק מִנֵּיהּ כְּתִיבָה. סֵפֶר אֶמְצָעִיתָא כְּלָלָא דְעֵילָא וְתַתָּא (ס”א ספר דאיהו כללא דלעילא ותתא ואחיד לכל סטרין רזא וכו) (כפי זה התקון נמצא בשני ספרי היד) (ואחיד לכל סטרין רזא דאדם קדמאה, ספר תליתאה דאקרי (נ”א ואקרי) תורה) דְּתוֹרָה שֶׁבִּכְתָב אָדָם קַדְמָאָה. סֵפֶר (ס”א תליתאה) דְּאִקְרֵי תּוֹלְדוֹת אָדָם וְדָא אִיהוּ דְּצַדִּיקִים גְּמוּרִים. הֲדָא הוּא דִכְתִיב זֶה סֵפֶר תּוֹלְדוֹת אָדָם דָּא צַדִּיק וַדַּאי דְּעֲבִיד תּוֹלְדוֹת. בְּיוֹם בְּרֹא אֱלֹהִים אָדָם בִּדְמוּת אֱלֹהִים. דְּהָא וַדַּאי כְּדֵין אִתְתַּקַּן כֹּלָא לְעֵילָא וְתַתָּא וְאִתְקַיָּימוּ בְּדוּגְמָא חָדָא. זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם סְתָם חָד אִתְכְּלִיל בְּחָד.

R. Yesa asked the meaning of the words THIS IS THE BOOK OF THE GENERATIONS OF ADAM (Gen. 5, 1). Said R. Abba to him: ‘There is here a very recondite allusion. According to the Rabbinical dictum, “three books are opened on New Year, one of the wholly righteous, etc.” One is the supernal book from which issued the Whole, and from which issues also writing. The middle book unites the higher and the lower; it embraces all sides and is called the Written Torah of the first man. The third book is called that of the generations of man, and this is the book of the completely righteous. IN THE DAY THAT GOD CREATED MAN IN THE LIKENESS OF GOD: for thereby indeed the whole was completed above and below, and both were established after one pattern. MALE AND FEMALE HE CREATED THEM: the one included in the other.

מַתְנִיתִין (ד”א וכו) כְּתִיב, (משלי י״ח:י׳) מִגְדַּל עוֹז שֵׁם יְיָ בּוֹ יָרוּץ צַדִּיק וְנִשְׂגָּב. דָּא הוּא סֵפֶר תּוֹלְדוֹת אָדָם דְּרָהִיט בְּהַהוּא מִגְּדַל (צו ב). הַאי מִגְדַּל מַאי עֲבִידְתֵּיהּ. אֶלָּא דָא הוּא מִגְדַּל דָּוִד. וְדָא הוּא מִגְדַּל עֹז שֵׁם יְיָ. וְכֹלָּא חָד. הָכָא יְדִיעָא לִבְנֵי מְהֵימְנוּתָא דָּא הוּא ודַּאי סֵפֶר תּוֹלְדוֹת. (אית דלא גרסי) (אדם לבני מהימנותא סודו מגדל עוז שם יי בו ירוץ צדיק ונשגב יהו”ה צדיק) (אדם לבני מהימנותא).

וְאָמַר רַבִּי אַבָּא (לקמן נה ב) סֵפֶר ודַּאי (נחתו) (נחית) לֵיהּ לְאָדָם הָרִאשׁוֹן. וּבֵיהּ הֲוָה יָדַע חָכְמְתָא עִלָּאָה. וְסִפְרָא דָא מָטָא לִבְנִי אֱלָהִין חַכִּימֵי דָרָא. וּמָאן דְּזָכֵי לְאַשְׁגָּחָא בֵּיהּ יָדַע בֵּיהּ חָכְמָה עִלָּאָה. וּמַשְׁגִּיחִין בֵּיהּ וְיָדְעִין בֵּיהּ. וְסִפְרָא דָא נָחִית לֵיהּ מָארֵי דְרָזִין. וּתְלַת שְׁלִיחָן מְמַנָּן קַמֵּיהּ.

R. Abba said: ‘God did indeed send down a book to Adam, from which he became acquainted with the supernal wisdom. It came later into the hands of the “sons of God”, the wise of their generation, and whoever was privileged to peruse it could learn from it supernal wisdom. This book was brought down to Adam by the “master of mysteries”, preceded by three messengers.

וּבְשַׁעֲתָא דְּנָפַק אָדָם מִגִּנְתָּא דְעֵדֶן אָחִיד בְּהַהוּא סִפְרָא. כַּד נָפִיק (מיניה) טָאס מִנֵּיהּ (לתרעא) צַלֵּי וּבָכֵי קַמֵּי מָארֵיהּ וְאֲתִיבוּ לֵיהּ כְּמִלְּקַדְּמִין. בְּגִין דְּלָא תִתְנְשֵׁי חָכְמְתָא מִבְּנִי נְשָׁא וְיִשְׁתַּדְּלוּן לְמִנְדַע לְמָארֵיהוֹן.

When Adam was expelled from the Garden of Eden, he tried to keep hold of this book, but it flew out of his hands. He thereupon supplicated God with tears for its return, and it was given back to him, in order that wisdom might not be forgotten of men, and that they might strive to obtain knowledge of their Master.

וְכֵן תָּנִינָן סֵפֶר הֲוָה לֵיהּ לְחָנוֹךְ. וְדָא סֵפֶר מֵאֲתַר דְּסִפְרָא דְתוֹלְדוֹת אָדָם הֲוָה. וְדָא הוּא רָזָא דְחָכְמְתָא. דְּהָא מֵאַרְעָא אִתְנְטִיל הֲדָא הוּא דִכְתִיב וְאֵינֶנּוּ כִּי לָקַח אוֹתוֹ אֱלהִים. וְהוּא הַנַּעַר. כְּדִכְתִיב, (משלי כ״ב:ו׳) חֲנוֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ.

Tradition further tells us that Enoch also had a book, which came from the same place as the book of the generations of Adam….

וְכָל גִּנְזֵי עִלָּאֵי אִתְמַסְרָן בִּידֵיהּ. וְדָא מְסִיר וְיָהִיב וְעֲבִיד שְׁלִיחוּתָא. וְאֶלֶף (לקמן נו) מַפְתְּחָן אִתְמַסְרָן בִּידֵיהּ. וּמְאָה בִּרְכָאן נָטִיל בְּכָל יוֹמָא וְקָשִׁיר קְשִׁירִין לְמָארֵיהּ. מֵעָלְמָא נָטִיל לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְשִׁמּוּשֵׁיהּ הֲדָא הוּא דִכְתִיב כִּי לָקַח אוֹתוֹ אֱלהִים.

וּמִן דָּא אִתְמָסַר סִפְרָא דְּאִקְרֵי סִפְרָא דְּחֲנוֹךְ. בְּשַׁעֲתָא דַּאֲחִיד לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַחֲמֵי לֵיהּ כָּל גִּנְזֵי עִלָּאֵי. אַחֲמֵי לֵיהּ אִילָנָא דְחַיֵּי בְּגוֹ מְצִיעוּת גִּנְתָּא וְטַרְפּוֹי וְעַנְפּוֹי. וְכֹלָא חָמֵינָן בְּסִפְרֵיהּ. זַכָּאִין אִנּוּן חֲסִידֵי עִלָּאִין דְּחָכְמְתָא עִלָּאָה אִתְגְּלִי לְהוּ וְלָא אִתְנְשֵׁי מִנַּיְיהוּ לְעָלְמִין כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (תהילים כ״ה:י״ד) סוֹד ה’ לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:

This is the source of the book known as “the book of Enoch”. When God took him, He showed him all supernal mysteries, and the Tree of Life in the midst of the Garden and its leaves and branches, all of which can be found in his book. Happy are those of exalted piety to whom the supernal wisdom has been revealed, and from whom it will not be forgotten for ever, as it says, “The secret of the Lord is with them that fear him, and his secret to make them know it.”

Bereshit, Chapter 49

וַיֹּאמֶר יְיָ לֹא יָדוֹן רוּחִי בָּאָדָם לְעוֹלָם בְּשַׁגָּם הוּא בָּשָׂר וְגו’. (חסר) רַבִּי אַחָא אָמַר בְּהַהוּא זִמְנָא הֲוָה הַהוּא נַהֲרָא דְּנָגִיד וְנָפִיק, אַפִּיק רוּחָא עִלָאָה מֵאִילָנָא דְחַיֵּי וַאֲרִיק בְּאִילָנָא (דשרייא ביה מותא) (מאילנא דמותא) וְאִתְמַשְּׁכָן רוּחִין בְּגַוַויְיהוּ דִּבְנֵי נְשָׁא יוֹמִין (זמנין) סַגִּיאִין. עַד דְּסָלְקוּ בִּישִׁין וְאִתְעַתְּדוּ לַפֶּתַח. כְּדֵין אִסְתַּלַּק רוּחָא עִלָּאָה מֵהַהוּא אִילָנָא בְּשַׁעֲתָא דִּפְרַח נִשְׁמְתִין בִּבְנֵי (מבני) נְשָׁא הֲדָא הוּא דִכְתִיב לא יָדוֹן רוּחִי בָּאָדָם לְעוֹלָם. לְמֵיהַב לְעוֹלָם בְּשַׁעֲתָא דְּפָרְחוּ נִשְׁמְתִין בִּבְנֵי נְשָׁא.

AND THE LORD SAID, MY SPIRIT SHALL NOT STRIVE WITH MAN FOR EVER, FOR THAT HE ALSO IS FLESH. R. Aha said: ‘At that time the stream which perennially flows used to draw forth the celestial spirit from the tree of life and pour it into the tree which harbours death, and so the spirit was continued in the body of men for great length of days, until they turned out bad and inclined to sin. Then the celestial spirit departed from that tree at the moment of the soul’s entry into the sons of men.’

בְּשַׁגָּם הוּא בָּשָׂר רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר (דבי רבי אלעזר אמה) (לקמן צ”ח ע”א) בְּשַׁגָּם דָּא משֶׁה. דְּאִיהוּ נָהִיר לְסִיהֲרָא. וּמֵחֵילָא דָא קַיָּימִין בְּנֵי נְשָׁא בְּעָלְמָא יוֹמִין (זמנין) סַגִּיאִין. וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה, רָמַז לְמשֶׁה דְּעַל יְדֵיהּ תּוֹרָה אִתְיְהִיבַת. וּכְדֵין יָרִיק (ס”א זריק) חַיִּין לִבְנֵי נָשָׁא מֵהַהוּא אִילָנָא דְחַיִּין. וְכָךְ הֲוָה. אִלְמָלֵא דְּחָבוּ יִשְׂרָאֵל הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שמות ל״ב:ט״ז) חָרוּת עַל הַלֻּחוֹת, חֵרוּת מִמַּלְאַךְ הַמָּוֶת. דְּהָא אִילָנָא דְחַיֵּי הֲוָה מָשִׁיךְ לְתַתָּא.

R. Eleazar said that the word beshagam (for that he) signifies Moses, who caused the moon to shine, and this enabled men to abide in the world for great length of days. AND HIS DAYS SHALL BE A HUNDRED AND TWENTY YEARS. This is an allusion to Moses, through whose agency the Law was given and who thus bestowed life on men from the tree of life. And in truth had Israel not sinned, they would have been proof against death, since the tree of life had been brought down to them.

וְעַל דָּא בְּשַׁגָּ”ם דְּאִיהוּ בָּשָׂר קַיָּימָא מִלָּה לַאֲרָקָא (לאתרחקא) רוּחָא דְחַיֵּי. בְּשַׁגָּם אָחִיד לְתַתָּא אָחִיד לְעֵילָא. וְעַל דָּא תָּנִינָן משֶׁה לָא מִית אֶלָּא אִתְכְּנִישׁ מֵעָלְמָא וְהֲוָה נָהִיר לְסִיהֲרָא. דְּהָא שִׁמְשָׁא אַף עַל גַּב דְּאִתְכְּנַשׁ מֵעָלְמָא לָא מִית אֶלָּא עָאל וְאַנְהִיר לְסִיהֲרָא. כָּךְ משֶׁה.

All this was through Moses, who is called beshagam, and hence we have learnt: Moses did not die, but he was gathered in from the world, and caused the moon to shine”, being in this respect like the sun, which also after setting does not expire, but gives light to the moon.

דָּבָר אַחֵר בְּשַׁגָּם הוּא בָּשָׂר בִּמְשִׁיכוּ דְרוּחָא בִּבְנֵי נְשָׁא זִמְנָא רַבָּה אִתְהַדַּר לְמֶהֱוֵי בָּשָׂר לְאִתְמַשְׁכָא בָּתַר גּוּפָא וּלְאִשְׁתַּדָלָא בְּעוֹבָדִין דְּהַאי עָלְמָא.

According to another explanation we translate, “for that it, to wit, the spirit, is also flesh”, i.e. it is long converted into flesh, in the sense of following the body and seeking the pleasures of this world.

אָמַר רַבִּי יִצְחָק כָּל (לקמן נה ב דרין דאשתכללו משת כלהו צדיקי וחסידי. לבתר אתפשטו ואולידו ואוליפו אומנותא (וחכמתא)) דְעָלְמָא לְשַׁצָאָה בְּרוּמְחִין וּסָיְיפִין. עַד דְּאֲתָא נֹחַ וְאַתְקִין לוֹן תִּקּוּנָא דְעָלְמָא וּלְמִפְלַח וּלְאַתְקָנָא אַרְעָא. דְּהָא בְּקַדְמִיתָא לָא הֲווּ זָרְעִין וְחָצְדִין. לְבָתַר אִצְטְרִיכוּ לְהַאי דִּכְתִיב עוֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ וְגו’.

R. Isaac said: ‘The generations which followed in the steps of Seth were all pious and righteous. Subsequently, as mankind spread and multiplied, they learnt the arts of war, which they practised until Noah came and taught them the arts of peace and agriculture; for at first they used not to sow or reap, but afterwards they found this necessary, as it is written, “While the earth remaineth, seedtime and harvest, etc. (Gen. 8, 22).’

רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר זַמִין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְתַקָּנָא עָלְמָא וּלְאַתְקָנָא רוּחָא בִּבְנֵי נְשָׁא בְּגִין דְּיוֹרְכוּן יוֹמִין לְעָלְמִין הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ישעיהו ס״ה:כ״ב) כִּי כִּימֵי הָעֵץ יְמֵי עַמִּי וְגו’ וּכְתִיב, (שם כה) בִלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח וּמָחָה יְיָ אֱלֹהִים דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים וְחֶרְפַּת עַמּוֹ יָסִיר מֵעַל כָּל הָאָרֶץ כִּי יְיָ דִּבֵּר: עַד כָּאן אִשְׁתַּכְלָלוּ מִילִין מִכָּאן וּלְהָלְאָה תִּקוּנָא דְּפָרְשָׁתָא: בְּרֵאשִׁית

R. Eleazar said: ‘God will one day re-establish the world and strengthen the spirit of the sons of men so that they may prolong their days for ever, as it is written, “For as the days of a tree shall be the days of my people, etc.” (Is. 65, 22), and also, “He hath swallowed up death for ever, and the Lord God will wipe away tears from all faces, and the reproach of his people shall he take away from off all the earth, for the Lord hath spoken it” (Ibid. 25, 8).

Bereshit, Chapter 50

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, הָא תָּנִינָן דְּכַד בְּרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָלְמָא גָּלִיף בְּגִילוּפֵי דְּרָזָא דִּמְהֵימְנוּתָא גּוֹ טְהִירִין בְּרָזִין עִלָּאִין. וְגָלִיף לְעֵילָא וְגָלִיף לְתַתָּא וְכֹלָּא בְּרָזָא חָדָא. וְעֲבִיד עָלְמָא תַּתָּאָה כְּגַוְונָא דְעָלְמָא עִלָּאָה. וְדָא קָאִים לָקֳבֵיל דָּא. לְמֶהוֵי כֹּלָּא חָד בְּיִחוּדָא חָדָא. וּבְגִין כָּךְ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא גָּלִיף גְּלִיפֵי דְאַתְוָון עֵילָא וְתַתָּא. וּבְהוּ בְּרָא עָלְמִין.

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, הֲרֵי שָׁנִינוּ, שֶׁכְּשֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָעוֹלָם, חָקַק בַּחֲקִיקוֹת שֶׁל סוֹד הָאֱמוּנָה תּוֹךְ אוֹרוֹת בְּסוֹדוֹת עֶלְיוֹנִים וְחָקַק לְמַעְלָה וְחָקַק לְמַטָּה, וְהַכֹּל בְּסוֹד אֶחָד. וְעָשָׂה עוֹלָם תַּחְתּוֹן כְּמוֹ שֶׁעוֹלָם הָעֶלְיוֹן. וְזֶה עוֹמֵד כְּנֶגֶד זֶה לִהְיוֹת הַכֹּל אֶחָד בְּיִחוּד אֶחָד. וְלָכֵן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חָקַק חֲקִיקוֹת שֶׁל אוֹתִיּוֹת לְמַעְלָה וּלְמַטָּה, וּבָהֶם בָּרָא אֶת הָעוֹלָמוֹת.

וְתָּא חֲזֵי, כְּגַוְונָא דְּעֲבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָלְמָא הָכִי נָמֵי בְּרָא לֵיהּ לְאָדָם קַדְמָאָה. פָּתַח וְאָמַר, (הושע ו׳:ז׳) וְהֵמָּה כְּאָדָם עָבְרוּ בְּרִית וְגו’. דְּהָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַעֲטַר לֵיהּ בְּעִטְּרִין עִלָּאִין. וּבְרָא לֵיהּ בְּשִׁית סִטְרִין דְּעָלְמָא. לְמֶהוֵי שְׁלִים בְּכֹלָּא. וְכֹלָּא זָעָאן וְדָחֲלָן מִקַּמֵיהּ. דְּהָא כַּד אִתְבְּרֵי אָדָם אִתְבְּרֵי בְּדִיוּקְנָא עִלָּאָה. וְהֲווּ מִסְתַּכְּלָן בְּהַהוּא דִּיוּקְנָא וְזָעָאן וְדָחֲלָן מִקַּמֵּיהּ. וּלְבָתַר אָעִיל לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּגִנְתָּא דְעֵדֶן לְאִתְעַדְּנָא תַּמָּן בְּעִדּוּנִין עִלָאִין. וְהֲווּ מַלְאָכִין עִלָּאִין סָחֲרִין לֵיהּ וּמְשַׁמְּשִׁין קַמֵּיהּ. וְרָזִין דְּמָרֵיהוֹן הֲווּ אוֹדְעִין לֵיהּ.

וּבֹא וּרְאֵה, כְּמוֹ שֶׁעָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָעוֹלָם, כָּךְ גַּם בָּרָא אֶת אָדָם הָרִאשׁוֹן. פָּתַח וְאָמַר, (הושע ו) וְהֵמָּה כְּאָדָם עָבְרוּ בְרִית. שֶׁהֲרֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִטֵּר אוֹתוֹ בַּעֲטָרוֹת עֶלְיוֹנוֹת, וּבָרָא אוֹתוֹ בְּשִׁשָּׁה צְדָדִים שֶׁל הָעוֹלָם לִהְיוֹת שָׁלֵם בַּכֹּל, וְכֻלָּם זָעוּ וּפָחֲדוּ מִלְּפָנָיו. שֶׁהֲרֵי כְּשֶׁנִּבְרָא אָדָם, נִבְרָא בִּדְמוּת עֶלְיוֹנָה, וְהָיוּ מִסְתַּכְּלִים בְּאוֹתָהּ דְּמוּת וְזָעִים וּפוֹחֲדִים מִלְּפָנָיו. וְאַחַר כָּךְ הִכְנִיסוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּגַן עֵדֶן לְהִתְעַדֵּן שָׁם בְּעִדּוּנִים עֶלְיוֹנִים, וְהָיוּ מַלְאָכִים עֶלְיוֹנִים מְשַׁמְּשִׁים לְפָנָיו וְסוֹבְבִים אוֹתוֹ, וְסוֹדוֹת רִבּוֹנָם הָיוּ מוֹדִיעִים לוֹ.

תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעֲתָא דְּאָעִיל לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְגִנְתָּא דְעֵדֶן, הֲוָה חָמֵי וְאִסְתַּכַּל מִתַּמָּן כָּל רָזִין עִלָּאִין וְכָל חָכְמְתָא. בְּגִין לְמִנְדַע וּלְאִסְתַּכָּלָא בִּיקָרָא דְּמָרֵיהּ.

בֹּא רְאֵה, בְּשָׁעָה שֶׁהִכְנִיס אוֹתוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְגַן עֵדֶן, הָיָה רוֹאֶה וּמִסְתַּכֵּל מִשָּׁם כָּל הַסּוֹדוֹת הָעֶלְיוֹנִים וְכָל הַחָכְמָה כְּדֵי לָדַעַת וּלִהִסְתַּכֵּל בִּכְבוֹדוֹ רִבּוֹנוֹ.

שִׁבְעָה הֵיכָלִין מְדוֹרִין אִנּוּן לְעֵילָא דְּאִנּוּן רָזָא דִּמְהֵימְנוּתָא עִלָּאָה. וְשִׁבְעָה הֵיכָלִין אִנּוּן לְתַתָּא (כגוונא דלהון חד לקביל חד. שבעה מדורין דהיכלין אנון לתתא) כְּגַוְונָא דִלְעֵילָא. וְאִנּוּן שִׁית כְּגַוְונָא עִלָּאָה וְחַד טָמִיר וְגָנִיז אִיהוּ לְעֵילָא. וְכָל אִלֵּין אִנּוּן בְּרָזָא עִלָּאָה. בְּגִין דְּכָל הָנִי הֵיכָלִין אִית בְּהוּ כְּגַוְונָא דִלְעֵילָא. וְאִית בְּהוּ כְּגַוְונָא דִלְתַתָּא. לְמֶהֱוֵי כָּלִיל בְּדִיוּקְנָא דְרָזָא דִלְעֵילָא וּבִדִיוּקְנָא דְרָזָא דִלְתַתָּא, וּבְהוּ הֲוָה דִּיּוּרֵיהּ דְּאָדָם.

שִׁבְעָֹה הֵיכָלוֹת מְדוֹרִים הֵם לְמַעְלָה, שֶׁהֵם סוֹד הָאֱמוּנָה הָעֶלְיוֹנָה. וְשִׁבְעָה הֵיכָלוֹת הֵם לְמַטָּה (כמו שהם אחד כנגד אחד, שבעה מדורים של היכלות הם למטה) כְּמוֹ שֶׁלְּמַעְלָה. וְהֵם שִׁשָּׁה כְּדֻגְמָא עֶלְיוֹנָה, וְאֶחָד טָמִיר וְגָנוּז הוּא לְמַעְלָה. וְכָל אֵלֶּה הֵם בְּסוֹד עֶלְיוֹן, מִשּׁוּם שֶׁכָּל הַהֵיכָלוֹת הַלָּלוּ יֵשׁ בָּהֶם כְּמוֹ שֶׁלְּמַעְלָה, וְיֵשׁ בָּהֶם כְּמוֹ שֶׁלְּמַטָּה, לִהְיוֹת כּוֹלֵל בִּדְמוּת שֶׁל הַסּוֹד שֶׁלְּמַעְלָה וּבִדְמוּת שֶׁל הַסּוֹד שֶׁלְּמַטָּה, וּבָהֶם הָיָה דִיּוּרוֹ שֶׁל אָדָם.

וּלְבָתַר דְּאִתְתָּרַךְ מִגִּנְתָּא דְעֵדֶן אַתְקִין לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְנִשְׁמַתְהוֹן דְּצַדִּיקַיָא לְאִשְׁתַּעְשְׁעָא בְּהוּ כְּדְקָא חָזֵי מִזִּיוָא דִּיקָרָא עִלָּאָה. וְכָל חַד וְחַד אִתְתַּקַּן כְּגַוְונָא דִלְעֵילָא וּכְגַוְונָא דִלְתַתָּא כְּמָה דְאוֹקִימְנָא.

וּלְאַחַר שֶׁגֹּרַשׁ מִגַּן עֵדֶן, הִתְקִין אוֹתָם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְנִשְׁמוֹת הַצַּדִּיקִים לְהִשְׁתַּעֲשֵׁעַ בָּהֶם כָּרָאוּי מִזִּיו שֶׁל הַכָּבוֹד הָעֶלְיוֹן, וְכָל אֶחָד וְאֶחָד הִתְתַּקֵּן כְּמוֹ שֶׁלְּמַעְלָה וּכְמוֹ שֶׁלְּמַטָּה כְּמוֹ שֶׁפֵּרַשְׁנוּ.

Bereshit, Chapter 51

הֵיכָּלָא קַדְמָאָה. אֲתַר דְּאִיהוּ מִתְתַּקַּן לְתַתָּא לְמֶהוֵי כְּגַוְונָא דִלְעֵילָא. וְהָא אִתְעָרוּ חַבְרַיָיא נִמּוּסֵי דְּגִנְתָּא דְעֵדֶן כְּמָה דְּאִיהוּ בְּרָזָא עִלָּאָה (דאיהו מתקן לגו, גו טמירא דרזא דלתתא גניז וסתים מכל) (נ”א ואיהו מתתקן לגו וסתים מכולא) וְלָא שָׁלְטָא בֵּיהּ עֵינָא. בַּר נִשְׁמַתְהוֹן דְּצַדִּיקַיָיא. לְמֶהֱוִי גְּלִיפָן לְעֵילָא וְתַתָּא. וּלְאִסְתַּכָּלָא מִתַּמָּן בְּרָזָא דְמָרֵיהוֹן וּבְעִנּוּגָא דִלְעֵילָא.

הֵיכָל רִאשׁוֹן – מָקוֹם שֶׁהוּא נִתְקָן לְמַטָּה לִהְיוֹת כְּמוֹ שֶׁלְּמַעְלָה. וַהֲרֵי הֵעִירוּ הַחֲבֵרִים הַנְהָגוֹת גַּן עֵדֶן כְּמוֹ שֶׁהוּא בְּסוֹד עֶלְיוֹן (שהוא נתקן לבפנים תוך סתר של הסוד שלמטה גנוז ונסתר מכל) (נ”א: והוא נתקן לבפנים ונסתר מהכל) וְלֹא שׁוֹלֶטֶת בּוֹ הָעַיִן, פְּרָט לְנִשְׁמוֹת הַצַּדִּיקִים, לִהְיוֹת חֲקוּקִים לְמַעְלָה וּלְמַטָּה וּלְהִסְתַּכֵּל מִשָּׁם בְּסוֹד רִבּוֹנָם וּבָעִנּוּג שֶׁלְּמַעְלָה.

וְאִלֵּין אִנּוּן צַדִּיקַיָא דְּלָא אַחְלְפוּ יְקָרָא דְמָרֵיהוֹן בְּגִין דַּחֲלָא אָחֳרָא. כְּתִיב, (משלי י״ב:ד׳) אֵשֶׁת חַיִל עֲטֶרֶת בַּעֲלָהּ, רָזָא דִּמְהֵימְנוּתָא לְאִתְדַּבְּקָא בַּר נָשׁ בְּמָרֵיהּ וּלְדָחֲלָא מִנֵּיהּ תָּדִיר וְלָא יִסְטֵי לְיָמִינָא וּשְׂמָאלָא. וְהָא אוֹקִימְנָא דְּלָא יְהַךְ בַּר נָשׁ בָּתַר דַּחֲלָא אָחֳרָא דְּאִקְרֵי אֵשֶׁ”ת זְנוּנִי”ם. וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב, (משלי ז׳:ה׳) לִשְׁמָרְךָ מֵאִשָּׁה זָרָה מִנָּכְרִיָּה אֲמָרֶיהָ הֶחלִיקָה.

וְאֵלֶּה אוֹתָם צַדִּיקִים שֶׁלֹּא הֶחְלִיפוּ כְּבוֹד רִבּוֹנָם בִּשְׁבִיל יִרְאָה אַחֶרֶת. כָּתוּב (משלי יב) אֵשֶׁת חַיִל עֲטֶרֶת בַּעְלָהּ, סוֹד הָאֱמוּנָה לְהִדָּבֵק בֶּן אָדָם (ברבונו) וְלִפְחֹד מִמֶּנּוּ תָמִיד וְלֹא יִסְטֶה לְיָמִין וְלִשְׂמֹאל. וַהֲרֵי בֵּאַרְנוּ שֶׁלֹּא יֵלֵךְ בֶּן אָדָם אַחַר יִרְאָה אַחֶרֶת שֶׁנִּקְרֵאת אֵשֶׁ”ת זְנוּנִי”ם. וְלָכֵן כָּתוּב (שם ז) לִשְׁמָרְךְ מֵאִשָּׁה זָרָה מִנָּכְרִיָּה אֲמָרֶיהָ הֶחֱלִיקָה.

הֵיכָלָא דָא קָאִים בְּדִיוּקְנָא דְרָזָא עִלָּאָה. בְּגִין דְּכַד נִשְׁמָתִין דְּצַדִּיקַיָא נָפְקֵי מֵהַאי עָלְמָא, עָאלִין גּוֹ אִלֵּין הֵיכָלִין דִּי בְּגִנְתָּא דְעֵדֶן דִּלְתַתָּא. וְתַמָּן (עאלין) יָתְבִין כָּל חַד וְחַד כָּל הַהוּא זִמְנָא דְאִצְטְרִיכָא נִשְׁמָתָא לְמֵיתַב תַּמָּן.

הֵיכָל זֶה עוֹמֵד בַּדְּמוּת שֶׁל סוֹד עֶלְיוֹן, הֱיוֹת שֶׁכְּשֶׁנִּשְׁמוֹת הַצַּדִּיקִים יוֹצְאוֹת מִן הָעוֹלָם הַזֶּה, נִכְנָסִים לְתוֹךְ הַהֵיכָלוֹת הַלָּלוּ שֶׁבְּגַן עֵדֶן שֶׁלְּמַטָּה, וְשָׁם (נכנסים) יוֹשְׁבִים כָּל אֶחָד וְאֶחָד כָּל אוֹתוֹ זְמַן שֶׁצְּרִיכָה הַנְּשָׁמָה לָשֶׁבֶת שָׁם.

וּבְכָל הֵיכָלָא וְהֵיכָלָא אִית דִּיוּקְנִין כְּגַוְונָא (עלאה) דִלְעֵילָא וּדְיוֹקְנִין כְּגַוְונָא (תתאה) דִלְתַתָּא. וְתַמָּן אִתְלַבְּשַׁת נִשְׁמָתָא בִּלְבוּשִׁין כְּגַוְונָא דְהַאי עָלְמָא. וְאִתְעַדְנַת תַּמָּן כָּל הַהוּא זִמְנָא דְאִצְטְרִיכַת עַד דְּמָטֵי זִמְנָא לְסַלְקָא לְאֲתַר עִלָּאָה כְּמָה דְאִצְטְרִיךְ. וּמִגּוֹ הַהוּא מָאנָא דְּאִתְלַבְּשַׁת בֵּיהּ חָמַאת דִּיוּקְנִין עִלָּאִין לְאִסְתַּכָּלָא בִּיקָרָא דְּמָרֵיהוֹן.

וּבְכָל הֵיכָל וְהֵיכָל יֵשׁ דְּמֻיּוֹת כְּמוֹ (עליון) שֶׁלְּמַעְלָה וּדְמֻיּוֹת כְּמוֹ (למטה) שֶׁלְּמַטָּה. וְשָׁם מִתְלַבֶּשֶׁת הַנְּשָׁמָה בִּלְבוּשִׁים כְּמוֹ שֶׁל הָעוֹלָם הַזֶּה, וּמִתְעַדֶּנֶת שָׁם כָּל אוֹתוֹ זְמַן שֶׁצְּרִיכָה, עַד שֶׁמַּגִּיעַ הַזְּמַן לַעֲלוֹת לְמָקוֹם עֶלְיוֹן כְּמוֹ שֶׁצָּרִיךְ. וּמִתּוֹךְ אוֹתוֹ בֶּגֶד שֶׁהִתְלַבְּשָׁה בּוֹ, רוֹאָה דְמֻיּוֹת עֶלְיוֹנוֹת לְהִסְתַּכֵּל בִּכְבוֹד רִבּוֹנָם.

בְּהַאי הֵיכָלָא אִית נְהוֹרִין עִלָּאִין לְאִסְתַּכָּלָא. בְּנִשְׁמַתְהוֹן דְּאִנּוּן גִּיּוֹרִין דְּאִתְגַּיְירוּ קָיְימִין תַּמָּן וְעָאלִין תַּמָּן לְאִסְתַּכָּלָא בִּיקָרָא עִלָּאָה וּמִתְלַבְּשָׁן תַּמָּן בִּלְבוּשָׁא חָדָא דִּנְהוֹרָא דְּנָהִיר וְלָא נָהִיר. וְהַהוּא הֵיכָלָא מַקְפָא מֵאֶבֶן טָבָא וְדַהֲבָא.

בַּהֵיכָל הַזֶּה יֵשׁ מְאוֹרוֹת עֶלְיוֹנִים לְהִסְתַּכֵּל, וְנִשְׁמוֹת אוֹתָם הַגֵּרִים שֶׁהִתְגַּיְּרוּ עוֹמְדוֹת שָׁם וְנִכְנָסוֹת שָׁם לְהִסְתַּכֵּל בַּכָּבוֹד הָעֶלְיוֹן, וּמִתְלַבְּשׁוֹת שָׁם בִּלְבוּשׁ אֶחָד שֶׁל אוֹר שֶׁמֵּאִיר וְלֹא מֵאִיר. וְאוֹתוֹ הֵיכָל מְצֻפֶּה מֵאֶבֶן טוֹבָה וְזָהָב.

וְתַמָּן אִיהוּ פִּתְחָא חָדָא דְּנָחִית לָקֳבֵל פִּתְחָא דְּגֵיהִנֹּם. מִתַּמָּן מִסְתַּכְּלָן בְּכָל אִנּוּן חַיָּיבֵי (דישראל) (נ”א דעובדי עבודה זרה) דְּלָא עָאלוּ בִּבְרִית קַיָּימָא קַדִּישָׁא וְאִתְתְּרָכוּ בְּאִנּוּן מַלְאֲכֵי חַבָּלָה דְּטָרְדֵי לוֹן בְּנוּרָא דְּדָלִיק. וְאִנּוּן חָמָאן וְחָדָאן עַל דְּאִתְגַּיְירוּ.

וְשָׁם הוּא פֶּתַח אֶחָד שֶׁיּוֹרֵד כְּנֶגֶד פֶּתַח הַגֵּיהִנֹּם. מִשָּׁם מִסְתַּכְּלִים בְּכָל אוֹתָם רְשָׁעִים (של ישראל) (של עובדי עבודה זרה) שֶׁלֹּא נִכְנְסוּ בַּבְּרִית הַקְּדוֹשָׁה וְגֹרְשׁוּ בְּאוֹתָם מַלְאֲכֵי חַבָּלָה שֶׁטּוֹרְדִים אוֹתָם בְּאֵשׁ שֶׁדּוֹלֶקֶת. וְהֵם רוֹאִים וּשְׂמֵחִים עַל שֶׁהִ תְגַּיְּרוּ.

וּתְלַת זִמְנִין בְּיוֹמָא נָהֲרִין מִגּוֹ נְהִירוּ עִלָּאָה וּמִשְׁתַּעְשְׁעָן תַּמָּן. וְעֵילָא מִנְּהוֹן עוֹבַדְיָה וְאֻנְקְלוֹס גִּיּוֹרָא וּשְׁאָר גִּיוֹרִין דְּאִתְגַּיְירוּ. כְּגַוְונָא דָא לְעֵילָא כַּד זָכָאן לְסַלְּקָא נִשְׁמַתְהוֹן לְאִתְעַטְּרָא תַּמָּן:

וְשָׁלש פְּעָמִים בַּיּוֹם מוּאָרִים מִתּוֹךְ אוֹר עֶלְיוֹן וּמִשְׁתַּעְשְׁעִים שָׁם. וּמֵעֲלֵיהֶם עוֹבַדְיָה וְאוּנְקְלוּס הַגֵּר וּשְׁאָר הַגֵּרִים שֶׁהִתְגַּיְּרוּ. כְּמוֹ זֶה לְמַעְלָה כְּשֶׁזּוֹכִים לְהַעֲלוֹת נִשְׁמָתָם לְהִתְעַטֵּר שָׁם.

Bereshit, Chapter 52

הֵיכָלָא תִנְיָינָא. הֵיכָלָא דָא קַיְימָא לְגוֹ מֵהַאי הֵיכָלָא קַדְמָאָה, וְהַאי (פתחא איהו סמיך לגו מערתא) (נ”א היכלא סמיך למערתא) דְּאֲבָהָן. וְהַאי הֵיכָלָא נָהִיר מִקַּדְמָאָה. הָכָא אִית כָּל אֲבָנִין יַקִּירִין דְּמַקְפָן לֵיהּ.

הֵיכָל שֵׁנִי. הֵיכָל זֶה עוֹמֵד לִפְנִים מֵהַהֵיכָל הָרִאשׁוֹן הַזֶּה, וְזֶה (הפתח הוא סמוך לתוך המערה) (נ”א: היכל סמוך למערה) שֶׁל הָאָבוֹת. וְהַהֵיכָל הַזֶּה מֵאִיר יוֹתֵר מֵהָרִאשׁוֹן. כָּאן יֵשׁ כָּל אֲבָנִים יְקָרוֹת שֶׁמְּצַפּוֹת אוֹתוֹ.

בְּגוֹ דְּהַאי הֵיכָלָא, אִית נְהִירוּ חַד כָּלִיל מִכָּל גְּוָונִין וְאִיהוּ נָהִיר מֵעֵילָא לְתַתָּא. בְּהַאי הֵיכָלָא קַיָּימִין (כל) אִנּוּן דְּסָבְלוּ יִסּוּרִין וּמַרְעִין בְּהַאי עָלְמָא בְּגִין לְאִתְתַּקְּנָא. וְהֲווּ מוֹדָן וּמְשַׁבְּחָן לְמָרֵיהוֹן כָּל יוֹמָא. וְלָא הֲווּ מְבַטְּלִין צְלוֹתַיְיהוּ לְעָלְמִין.

בְּתוֹךָ הַהֵיכָל הַזֶּה יֵשׁ אוֹר אֶחָד כָּלוּל מִכָּל הַגְּוָנִים, וְהוּא מֵאִיר מִלְמַעְלָה לְמַטָּה. בַּהֵיכָל הַזֶּה עוֹמְדִים (כל) אֵלּוּ שֶׁסָּבְלוּ יִסּוּרִים וָחֳלָאִים בָּעוֹלָם הַזֶּה כְּדֵי לְהִתְתַּקֵּן, וְהָיוּ מוֹדִים וּמְשַׁבְּחִים לְרִבּוֹנָם בְּכָל יוֹם, וְלֹא הָיוּ מְבַטְּלִים תְּפִלּוֹתֵיהֶם לְעוֹלָמִים.

לְגוֹ מֵהַאי הֵיכָלָא קַיָּימִין כָּל אִנּוּן דִּמְקַדְּשִׁין (בכל יומא) בְּכָל חֵילָא שְׁמָא דְמָרֵיהוֹן וְאֲתִיבוּ אָמֵן יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ בְּכָל חֵילָא. וְאִלֵּין אִנּוּן קַיָּימִין לְגוֹ בְּגוֹ הַאי הֵיכָלָא. וְהַהוּא נְהוֹרָא דְּכָלִיל כָּל גְּוָונִין נָהִיר לוֹן. מֵהַהוּא נְהִירוּ קַיָּימִין וְחָמָאן נְהוֹרִין אָחֳרָנִין דְּאִתְאַחֲדָן וְלָא אִתְאַחֲדָן בְּגַוַּויְיהוּ. וְעֵילָא מִנְּהוֹן מָשִׁיחַ דְּאִיהוּ עָאל וְקָאִים בֵּינַיְיהוּ וְנָחִית לוֹן.

לִפְנִים מֵהַהֵיכָל הַזֶּה עוֹמְדִים כָּל אֵלּוּ שֶׁמְּקַדְּשִׁים (בכל יום) בְּכָל הַכֹּחַ שֵׁם רִבּוֹנָם, וְעוֹנִים אָמֵן יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ בְּכל הַכֹּחַ. וְאֵלֶּה הֵם עוֹמְדִים לִפְנַי וְלִפְנִים בַּהֵיכָל הַזֶּה. וְאוֹתוֹ אוֹר שֶׁכּוֹלֵל כָּל הַגְּוָנִים מֵאִיר לָהֶם. מֵאוֹתוֹ הָאוֹר עוֹמְדִים וְרוֹאִים מְאוֹרוֹת אֲחֵרִים שֶׁנֶּאֱחָזִים וְלֹא נֶאֱחָזִים בְּתוֹכָם. וּמֵעֲלֵיהֶם מָשִׁיחַ, שֶׁהוּא נִכְנָס וְעוֹמֵד בֵּינֵיהֶם וּמְנַחֵם אוֹתָם.

Bereshit, Chapter 53

אִיהוּ נָטִיל מֵהַאי הֵיכָלָא וְעָאל בְּהֵיכָלָא תְּלִיתָאָה וְתַמָּן כָל אִנּוּן בְּנֵי מַרְעִין וּכְאֵבִין יַתִּיר וְכָל אִנּוּן דַּרְדְּקֵי דְבֵי רַבָּן דְּלָא אַשְׁלִימוּ יוֹמִין. וְכָל אִנּוּן דְּעֲצֵבִין עַל חָרוּב בֵּי מַקְדְּשָׁא (ואושידו) וְהֲווּ אוֹשְׁדִין דִּמְעִין. כֻּלְהוֹן קַיָּימִין בְּהַהוּא הֵיכָלָא, וְאִיהוּ מְנַחֵם לוֹן.

הוּא נוֹסֵעַ מֵהַהֵיכָל הַזֶּה וְנִכְנָס. בַּהֵיכָל הַשְּׁלִישִׁי, וְשָׁם כָּל אוֹתָם בְּנֵי חֳלָאִים וּכְאֵבִים קָשִׁים, וְכָל אוֹתָם תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן שֶׁלֹּא הִשְׁלִימוּ יְמֵיהֶם, וְכָל אוֹתָם הָעֲצוּבִים עַל חֻרְבַּן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ (ושפכו) וְהָיוּ שׁוֹפְכִים דְּמָעוֹת. כֻּלָּם עוֹמְדִים בְּאוֹתוֹ הֵיכָל, וְהוּא מְנַחֵם אוֹתָם.

Bereshit, Chapter 54

וְנָטִיל מֵהַאי הֵיכָלָא וְעָאל בְּהֵיכָלָא רְבִיעָאָה, וְתַמָּן כָּל אִנּוּן אֲבֵלֵי צִיּוֹן וִיְרוּשָׁלַ ם וְכָל אִנּוּן קָטוֹלֵי דִּשְׁאָר עַמִין עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת. וְאִיהוּ שָׁרֵי וּבָכֵי. וּכְדֵין כָּל אִנּוּן נְשִׂיאִין דְּזַרְעָא דְּדָוִד כֻּלְהוּ אֲחִידָן בֵּיהּ וּמְנַחֲמִין לֵיהּ.

וְנוֹסֵעַ מֵהַהֵיכָל הַזֶּה וְנִכְנָס. בַּהֵיכָל הָרְבִיעִי, וְשָׁם כָּל אוֹתָם אֲבֵלֵי צִיּוֹן וִירוּשָׁלַיִם וְכָל אוֹתָם שֶׁנֶּהֶרְגוּ עַל יְדֵי שְׁאָר הָעַמִּים עוֹבְדֵי עַכּוּ”ם. וְהוּא שׁוֹהֶה וּבוֹכֶה. וְאָז כָּל אוֹתָם נְשִׂיאִים שֶׁל זֶרַע דָּוִד, כֻּלָּם אוֹחֲזִים בּוֹ וּמְנַחֲמִים אוֹתוֹ.

שָׁארֵי תִּנְיָינוּת וּבָכֵי עַד דְּקָלָא נָפִיק וּמִתְאַחֵד בְּהַהוּא קָלָא וְסָלִיק לְעֵילָא וְאִשְׁתָּהֵי תַּמָּן עַד רֵישׁ יַרְחָא. וְכַד נָחִית נָחֲתֲין עִמֵּיהּ כַּמָּה נְהוֹרִין וְזִיוִין מְנַהֲרִין לְכָל אִנּוּן הֵיכָלִין וְאַסְוָותָא וּנְהוֹרָא לְכָל אִנּוּן קָטוֹלִין וּבְנִי מַרְעִין וּמַכְאוֹבִין דִּסְבִילוּ עִמֵּיהּ דְּמָשִׁיחַ.

מַתְחִיל פַּעַם שְׁנִיָּה וּבוֹכֶה, עַד שֶׁיּוֹצֵא קוֹל, וְנֶאֱחָז בְּאוֹתוֹ קוֹל וְעוֹלֶה לְמַעְלָה וְשׁוֹהֶה שָׁם עַד רֹאשׁ חֹדֶשׁ. וּכְשֶׁיּוֹרֵד, יוֹרְדִים עִמּוֹ כַּמָּה אוֹרוֹת וְזִיוִים מְאִירִים לְכָל אוֹתָם הֵיכָלוֹת וּרְפוּאָה וְאוֹר לְכָל אוֹתָם הַהֲרוּגִים וּבְנֵי חֳלָאִים וּמַכְאוֹבִים שֶׁסָּבְלוּ עִם הַמָּשִׁיחַ.

וּכְדֵין פּוּרְפִּירָא לָבִישׁ. וְתַמָּן חֲקִיקִין וּרְשִׁימִין כָּל אִנּוּן קָטוֹלֵי דִּשְׁאָר עַמִין עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת בְּהַהוּא פּוּרְפִּירָא. וְסָלִיק הַהוּא פּוּרְפִּירָא לְעֵילָא וְאִתְחַקַּק תַּמָּן גּוֹ פּוּרְפִּירָא עִלָּאָה דְמַלְכָּא. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא זַמִּין לְאַלְבָּשָׁא הַהוּא פּוּרְפִּירָא וּלְמֵידַן עַמִּין דִּכְתִיב, (תהילים ק״י:ו׳) יָדִין בַּגּוֹיִם מָלֵא גְוִיּוֹת. עַד דִּי אֲתָא וְנָחִים לוֹן וְנָחֲתִין עִמֵּיהּ (כמה) נְהוֹרִין וְעִדּוּנִין לְאִתְעַדְּנָא וְכַמָּה מַלְאָכִין וּרְתִיכִין עִמֵּיהּ. כָּל חַד וְחַד בְּמַלְבּוּשָׁא (נ”א ובידא דכל חד וחד מלבושא) לְאִתְלַבְּשָׁא בְּהוּ כָּל אִנּוּן נִשְׁמָתִין דְּקָטוֹלִין וְתַמָּן מִתְעַדְּנִין כָּל הַהוּא זִמְנָא דְאִיהוּ סָלִיק וְנָחִית.

וְאָז לוֹבֵשׁ לְבוּשׁ מַלְכוּת. וְשָׁם חֲקוּקִים וּרְשׁוּמִים כָּל אוֹתָם הֲרוּגִים שֶׁל שְׁאָר הָעַמִּים עוֹבְדֵי עַכּוּ”ם בְּאוֹתָהּ פּוּרְפִירָה, וְעוֹלָה אוֹתָהּ פּוּרְפִירָה לְמַעְלָה, וְנֶחְקָק שָׁם תּוֹךְ הַפּוּרְפִירָה הָעֶלְיוֹנָה שֶׁל הַמֶּלֶךְ. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָתִיד לִלְבֹּשׁ אוֹתָהּ פּוּרְפִירָה וְלָדוּן עַמִּים, שֶׁכָּתוּב (תהלים קי) יָדִין בַּגּוֹיִם מָלֵא גְוִיּוֹת. עַד שֶׁבָּא וּמְנַחֵם אוֹתָם, וְיוֹרְדִים עִמּוֹ (כמה) מְאוֹרוֹת וְעִדּוּנִים לְהִתְעַדֵּן, וְכַמָּה מַלְאָכִים וּמֶרְכָּבוֹת עִמּוֹ. כָּל אֶחָד וְאֶחָד בְּמַלְבּוּשׁ (נ”א: וביד כל אחד ואחד מלבוש) לְהִתְלַבֵּשׁ בָּהֶם כָּל אוֹתָם נִשְׁמוֹת הַהֲרוּגִים, וְשָׁם מִתְעַדְּנִים כָּל אוֹתוֹ זְמַן שֶׁהוּא עוֹלֶה וְיוֹרֵד.

לְגוֹ מֵהַאי הֵיכָלָא קַיְימֵי גּוֹ דַּרְגָא עִלָּאָה אִנּוּן עֲשָׂרָה רַבְרְבִין מְמַנָּן (כגון) רַבִּי עֲקִיבָא וְחַבְרוֹי. וְכֻלְהוּ סַלְקֵי בִּסְלִיקוּ. גוֹ אַסְפַּקְלַרְיָאָה דִּלְעֵילָא, וְנָהֲרִין בְּזִיו יְקָרָא עִלָּאָה. עֲלַיְיהוּ כְּתִיב (ישעיהו ס״ד:ג׳) עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ:

לִפְנִים מֵהַהֵיכָל הַזֶּה עוֹמְדִים תּוֹךְ דַּרְגָּה עֶלְיוֹנָה אוֹתָם עֲשָׂרָה גְדוֹלִים מְמֻנִּים (כמו) רַבִּי עֲקִיבָא וַחֲבֵרָיו. וְכֻלָּם עוֹלִים בַּעֲלִיָּה תּוֹךְ אַסְפַּקְלַרְיָה שֶׁלְּמַעְלָה וּמְאִירִים בְּזִיו כָּבוֹד עֶלְיוֹן. עֲלֵיהֶם כָּתוּב (ישעיה סד) עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךְ יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ.

Bereshit, Chapter 55

בְּהֵיכָלָא חֲמִישָׁאָה קַיָּימִין כָּל אִנּוּן מָארֵיהוֹן דִּתְיוּבְתָּא שְׁלֵימְתָּא דְּתָבוּ מֵחֲטָאֵיהוֹן וְאִתְנַחֲמוּ בְּהוּ וְנָפְקַת נִשְׁמָתַיְיהוּ בְּדַכְיוּ (וכל אנון מאריהון דתיובתא) וְכָל אִנּוּן דְּקַדִּישׁוּ שְׁמָא דְּמָרֵיהוֹן וְקַבִּילוּ עֲלַיְיהוּ מוֹתָא. וּבְתַרְעָא דְהַאי הֵיכָלָא (פתחא) קָאִים מְנַשֶּׁה מֶלֶךְ יְהוּדָה דְּקָבִּיל לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּתְיוּבְתָּא שְׁלֵימְתָּא וְחֲתַר לֵיהּ חֲתִירָא לְקַבְּלָא לֵיהּ.

בַּהֵיכָל הַחֲמִישִׁי קַיָּמִים כָּל אוֹתָם בַּעֲלֵי הַתְּשׁוּבָה הַשְּׁלֵמָה שֶׁשָּׁבוּ מֵחֲטָאֵיהֶם וְהִתְנַחֲמוּ בָהֶם וְנִשְׁמָתָם יָצְאָה בְּטָהֳרָה, (וכל אותם בעלי תשובה) וְכָל אֵלּוּ שֶׁקִּדְּשׁוּ שֵׁם רִבּוֹנָם וְקִבְּלוּ עֲלֵיהֶם מָוֶת. וּבְשַׁעַר הַהֵיכָל הַזֶּה (פתח) עוֹמֵד מְנַשֶּׁה מֶלֶךְ יְהוּדָה שֶׁקִּבְּלוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה וְחָתַר לוֹ חֲתִירָה לְקַבְּלוֹ.

וּלְגוֹ מֵהַאי הֵיכָלָא קַיָּימִין כָּל אִנּוּן מָארֵיהוֹן דִּתְיוּבְתָּא תַּקִּיפָא. דְּנִשְׁמַתְהוֹן נָפְקַת בְּשַׁעֲתָא דְּאִתְמַרְמְרוּ עַל עוֹבָדֵיהוֹן. וְאִלֵּין מִתְעַדְּנִין בְּעִדּוּנָא עִלָּאָה בְּכָל יוֹמָא וְיוֹמָא. וּתְלַת זִמְנִין בְּיוֹמָא נְהִירוּ עָאל בְּהַהוּא הֵיכָלָא דְּמִתְעַדְּנִין בֵּיהּ כָּל חַד וְחַד כְּדְקָא חָזֵי לֵיהּ. וְכָל חַד נִכְוָה מִנְהִירוּ דְּחוּפָּה דְּחַבְרֵיהּ בֵּין לְתַתָּא בֵּין לְעֵילָא.

וְלִפְנִים מֵהֵיכָל זֶה עוֹמְדִים כָּל אוֹתָם בַּעֲלֵי תְשׁוּבָה שְׁלֵמָה, שֶׁנִּשְׁמָתָם יָצְאָה בְּשָׁעָה שֶׁהִתְמַרְמְרוּ עַל מַעֲשֵׂיהֶם. וְאֵלּוּ מִתְעַדְּנִים בְּעִדּוּן עֶלְיוֹן בְּכָל יוֹם וָיוֹם. וְשָׁלֹשׁ פְּעָמִים בְּיוֹם אוֹר נִכְנָס בְּאוֹתוֹ הֵיכָל שֶׁמִּתְעַדְּנִים בּוֹ כָּל אֶחָד וְאֶחָד כָּרָאוּי לוֹ, וְכָל אֶחָד נִכְוֶה מֵאוֹר שֶׁל הַחֻפָּה שֶׁל חֲבֵרוֹ, בֵּין לְמַטָּה בֵּין לְמַעְלָה.

הַאי הֵיכָלָא קַיְימָא עַל אִנּוּן הֵיכְלֵי תַּתָּאֵי. וְאֲפִילּוּ צַדִּיקִים גְּמוּרִין לָא יָכְלִין לְאַעֲלָאָה בְּגוֹ (ההוא) הַאי הֵיכָלָא וּלְמֵיקַם בֵּיהּ. וְהַאי אִיהוּ דַרְגָּא עִלָּאָה עַל כֹּלָּא (ביה) בַּר דַּרְגָא דְּחֲסִידֵי דְּאִיהוּ דַרְגָא עִלָּאָה עַל כֹּלָּא:

הַהֵיכָל הַזֶּה עוֹמֵד עַל אוֹתָם הֵיכָלוֹת תַּחְתּוֹנִים, וַאֲפִלּוּ צַדִּיקִים גְּמוּרִים לֹא יְכוֹלִים לְהִכָּנֵס לְתוֹךְ (ההוא) הַהֵיכָל הַזֶּה וְלַעֲמֹד בּוֹ. וְזוֹהִי דַּרְגָּה עֶלְיוֹנָה עַל הַכֹּל (בו), פְּרָט לְדַרְגַּת הַחֲסִידִים שֶׁהִיא דַרְגָּה עֶלְיוֹנָה עַל הַכֹּל.

Bereshit, Chapter 56

הֵיכָלָא שְׁתִיתָאָה הֵיכָלָא דָא הֵיכָלָא דְּחֲסִידֵי. הֵיכָלָא דָא הֵיכָלָא עִלָּאָה עַל כֹּלָּא. וְהַאי הוּא הֵיכָלָא דְקַיְימָא עַל כֹּלָּא. הֵיכָלָא דְיָמִינָא לֵית מָאן דְּיָקִים בֵּיהּ. אֶלָּא אִנּוּן חֲסִידִים קַדִּישִׁין וְכָל אִנּוּן דִּמְרַחֲמֵי לְמָרֵיהוֹן בִּרְחִימוּ סַגֵּי. וּלְפִתְחָא דְהַאי הֵיכָלָא קַיְימָא כָּל אִנּוּן דִּמְיַחֲדֵי יִחוּדָא דְמָרֵיהוֹן בְּכָל יוֹמָא. וְאִלֵּין עָאלִין בְּהַאי הֵיכָלָא וּזְמִינִין לְסַלְּקָא בְּקַדְמִיתָא.

הֵיכָל שִׁשִּׁי. הֵיכָל זֶה הוּא הֵיכַל הַחֲסִידִים. הֵיכָל זֶה הוּא עֶלְיוֹן עַל הַכֹּל. וְזֶהוּ הֵיכָל שֶׁעוֹמֵד עַל הַכֹּל. הֵיכַל הַיָּמִין אֵין מִי שֶׁיַּעֲמֹד בּוֹ, אֶלָּא אוֹתָם חֲסִידִים קְדוֹשִׁים וְכָל אוֹתָם שֶׁאוֹהֲבִים אֶת רִבּוֹנָם בְּאַהֲבָה רַבָּה. וּלְפֶתַח הַהֵיכָל הַזֶּה עוֹמְדִים כָּל אֵלּוּ שֶׁמְּיַחֲדִים יִחוּד שֶׁל רִבּוֹנָם בְּכָל יוֹם. וְאֵלֶּה נִכְנָסִים בַּהֵיכָל הַזֶּה וַעֲתִידִים לַעֲלוֹת בָּרִאשׁוֹנָה.

וְעֵילָא מֵהַאי פִּתְחָא אַבְרָהָם יָמִינָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וּלְפִתְחָא אָחֳרָא קַיְימָא יִצְחָק דְּאִתְעַקַּד עַל גַּבֵּי מַדְבְּחָא וְהֲוָה קָרְבָּנָא שְׁלִים קַמֵּיהּ דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וּלְפִתְחָא אָחֳרָא לְגוֹ קַיְימָא יַעֲקֹב שְׁלֵימָא וּתְרֵיסַר שְׁבָטִין סַחֲרָנֵיהּ וּשְׁכִינְתָּא עַל רֵישַׁיְיהוּ.

וּמֵעַל הַפֶּתַח הַזֶּה אַבְרָהָם, יְמִין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וּלְפֶתַח אַחֵר עוֹמֵד יִצְחָק שֶׁנֶּעֱקַד עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ וְהָיָה קָרְבָּן שָׁלֵם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וּלְפֶתַח אַחֵר לְבִפְנִים עוֹמֵד יַעֲקֹב הַשָּׁלֵם, וּשְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים סְבִיבוֹ, וּשְׁכִינָה עַל רָאשֵׁיהֶם.

וְכַד יִשְׂרָאֵל בְּעָקוּ אִתְעָרוּ תְּלַת אַבָּהָן וּמִתְעָרֵי לָהּ לִשְׁכִינְתָּא לְאַגָּנָא עֲלַיְיהוּ. וּכְדֵין אִיהִי סַלְקָא וְאִתְעַטְּרָא לְעֵילָא וְאַגָּנָא עֲלַיְיהוּ דְיִשְׂרָאֵל. וּכְמָה דְּאִית הֵיכָלִין לְתַתָּא בְּגִנְתָּא דְעֵדֶן, הָכִי נָמֵי לְעֵילָא אִית הֵיכָלִין מְתַקְּנָן דְּאִנּוּן רָזָא דִמְהֵימָנוּתָא. וְכָל (אנון) הָנִי הֵיכָלִין כֻּלְהוּ מִתְקַשְּׁרָן וּמִתְעַטְּרָן בְּחַד הֵיכָלָא דְּאִיהוּ

וּכְשֶׁיִּשְׂרָאֵל בְּצָרָה, מִתְעוֹרְרִים שְׁלֹשֶׁת הָאָבוֹת וּמְעוֹרְרִים אֶת הַשְּׁכִינָה לְהָגֵן עֲלֵיהֶם. וְאָז הִיא עוֹלָה וּמִתְעַטֶּרֶת לְמַעְלָה וּמְגִנָּה עַל יִשְׂרָאֵל. וּכְמוֹ שֶׁיֵּשׁ הֵיכָלוֹת לְמַטָּה בְּגַן עֵדֶן, כָּךְ גַּם לְמַעְלָה יֵשׁ הֵיכָלוֹת מְתֻקָּנִים שֶׁהֵם סוֹד הָאֱמוּנָה. וְכָל (אותם) הַהֵיכָלוֹת הַלָּלוּ מִתְקַשְּׁרִים וּמִתְעַטְּרִים בְּהֵיכָל אֶחָד שֶׁהוּא:

Bereshit, Chapter 57

הֵיכָלָא שְׁבִיעָאָה וְהַאי הֵיכָלָא אִיהוּ גָּנִיז וְסָתִים מִכָּל שְׁאָר הֵיכָלִין. בְּאֶמְצָעִיתָא דְּהַאי הֵיכָלָא קָאִים חַד עַמּוּדָא דְּאִיהוּ בִּגְוָונִין סַגִּיאִין יָרוֹק חִוָּור סוּמָק אוּכָם. וְכַד נִשְׁמָתִין סָלְקִין אִנּוּן עָאלִין גּוֹ הַאי הֵיכָלָא. מָאן דְּאִתְחַזֵּי לְהַאי גַּוָּון סָלִיק בֵּיהּ. וּמָאן דְּאִתְחַזֵּי לְהַאי גַּוָון סָלִיק בֵּיהּ. כָּל חַד וְחַד כְּדְקָא חָזֵי לֵיהּ.

הֵיכָל הַשְּׁבִיעִי. וְהֵיכָל זֶה גָּנוּז וְנִסְתָּר מִכָּל שְׁאָר הַהֵיכָלוֹת. בְּאֶמְצַע הַהֵיכָל הַזֶּה עוֹמֵד עַמּוּד אֶחָד שֶׁהוּא בִּגְוָנִים רַבִּים: יָרֹק, לָבָן, אָדם, שָׁחֹר. וּכְשֶׁנְּשָׁמוֹת עוֹלוֹת, הֵן עוֹלוֹת לְתוֹךְ הַהֵיכָל הַזֶּה. מִי שֶׁרָאוּי לַגָּוֶן הַזֶּה עוֹלֶה בּוֹ, כָּל אֶחָד וְאֶחָד כָּרָאוּי לוֹ.

וְאִלֵּין שִׁית הֵיכָלִין אִנּוּן לְמָדוֹרָא כִּדְאֲמָרָן. וּשְׁבִיעָאָה לָאו אִיהוּ לְמָדוֹרָא. וְשִׁית כֹּלָּא בְּרָזָא דְשֵׁת. וְעַל דָּא כְּתִיב בָּרָא שִׁית. שִׁית דַּרְגִּין לְעֵילָא שִׁית דַּרְגִּין לְתַתָּא וְכֹלָּא רָזָא חָדָא.

וְשֵׁשֶׁת הַהֵיכָלוֹת הַלָּלוּ הֵם לַמָּדוֹר כְּפִי שֶׁאָמַרְנוּ, וְהַשְּׁבִיעִי אֵינוֹ לְמָדוֹר. וְשֵׁשׁ הַכֹּל בְּסוֹד שֶׁל שֵׁשׁ. וְעַל זֶה כָּתוּב בָּרָא שִׁית. שֵׁשׁ דְּרָגוֹת לְמַעְלָה וְשֵׁשׁ דְּרָגוֹת לְמַטָּה, וְהַכֹּל סוֹד אֶחָד

Bereshit, Chapter 58

תָּא חֲזֵי, בְּרֵאשִׁית. רַבִּי יְהוּדָה אָמַר תְּרֵין בָּתִּין הֲווּ, בַּיִת רִאשׁוֹן וּבַיִת שֵׁנִי. דָּא עִלָּאָה וְדָא תַּתָּאָה. תְּרֵין הֵהִי”ן אִנּוּן, דָּא עִלָּאָה וְדָא תַּתָּאָה וְכֻלְהוּ חַד. ב’ עִלָּאָה פָּתְחָא תַּרְעִין לְכָל סִטְרָא. דְּהָכִי הוּא דְּכָלִיל דָּא בְּדָא. רִאשִׁית. כְּדֵין הוּא רֵאשִׁית לְאָעֳלָא בְּחוּשְׁבְּנָא דְבִנְיָנָא. רַבִּי יִצְחָק אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרֵאשִׁית דָּא כְּלָלָא דִּיוּקְנָא (ד”א דדיוקנא) דְּכָל דִּיוּקְנִין כְּלִילָן בֵּיהּ. דָּא רָזָא דִכְתִיב, (יחזקאל א׳:כ״ח) הוּא מַרְאֶה דְּמוּת כְּבוֹד יְיָ, חֵיזוּ דְּאִתְחַזּוּן בֵּיהּ שִׁית אָחֳרָנִין. וְדָא הוּא בְּרֵאשִׁית בָּרָא שִׁית.

IN THE BEGINNlNG. R. Judah said: There were two houses, the first house and the second house, one higher and one lower. There are two he’s, one higher and one lower; all, however, form only one. The higher beth opens the gates to every side, and when combined with reshith forms the “beginning” in the list of the component parts of the building. R. Isaac said in the name of R. Eleazar: ‘This Bereshith is the comprehensive form in which all forms are embraced. This is the inner meaning of the words, “this was the appearance of the likeness of the glory of the Lord” (Ezek. 1, 28); to wit, the appearance in which the six others are discernible. Hence we analyse the word Bereshith into bara shith (created six).

תָּא חֲזֵי, כַּד עָאלִין בְהַאי חֵיזוּ שִׁית גְּוָונִין, הִיא אַתְקִינַת גַּרְמָא לְאַחֲזָאָה לוֹן וּלְמִפְעַל בְּהוּ אוּמָנוּתָא דְעָלְמָא. וְאִי תֵימָא דְּהַאי אוּמָנוּתָא דְעָלְמָא מִדַּרְגָא דָא הוּא. כְּתִיב בָּרָא שִׁית. שְׁבָחָא דְשִׁית אִיהוּ דְּעָבְדֵי אוּמָנוּתָא בְּהַאי.

When the six colours enter into this appearance, it makes itself ready to reflect them, and through them to keep the world going. Yet the credit for this must be ascribed not to this grade alone, but to all the six.’

רַבִּי יוֹסֵי פָּתַח (שיר השירים ב׳:י״ב) הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ. הַנִּצָּנִים (נראו בארץ) דָּא הוּא רָזָא דְשִׁית דַּרְגִּין (גליון הרש”ב) עֲלָהּ וְאִיהִי שְׁבִיעָאָה. וְאִלֵין אִנּוּן שִׁיתּ דַרְגִין דַרְגָא דְאַבְרָהָם וְדַרְגָא דְיִצְחָק וְדַרְגָא דְיַעֲקֹב וְיָכִי”ן וּבוֹעַ”ז וְיוֹסֵ”ף כֻּלְהוּ אִתְחֲזוּ בְאַרְעָא דִכְתִיב נִרְאוּ בָאָרֶץ. בָּאָרֶץ דָא הִיא קַרְתָּא קַדִּישָׁא דְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל). נִרְאוּ בָאָרֶץ, בְּגִין דְּאִנּוּן דִּיוּקְנִין לְאִתְחַזָּאָה בְּהַאי דַרְגָּא. עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ, דְּהָא כְּדֵין מְשַׁבַּח וּמְהַדַּר כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (תהילים ל׳:י״ג) לְמַעַן יְזַמֶּרְךָ כָבוֹד וְלֹא יִדּוֹם. וּבְגִין כָּךְ אִקְרֵי מִזְמוֹר כְּמָה דִּתְנִינָן דִּכְתִיב מִזְמוֹר לְדָוִד דְּשָׁארֵית עֲלֵיהּ שְׁכִינְתָּא בְּרֵישָׁא. וְדָא הוּא עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ. רַבִּי חִיָּיא אָמַר דְּהָא כְּדֵין מָטָא זִמְנָא לְשַׁבְּחָא.

R. Jose quoted here the verse, The flowers appear on the earth, the time of singing is come, and the voice of the turtle is heard in our land (S. S. 2, 12). ‘“The flowers”,’ he said, ‘allude to the six grades. The words “they appear on the earth” mean that they are forms which are reflected by the grade so called. It is then that “the time of singing is come”, to wit, of praise and laudation.’

רַבִּי אַבָּא אָמַר עָלְמָא עִלָּאָה סָתִים וְכָל מִלּוֹי סְתִימִין. בְּגִין דְּקַיְימָא בְּרָזָא עִלָּאָה יוֹמָא דְּכָל יוֹמִין (רומא דכל רומין). וְכַד בָּרָא וְאַפִּיק, אַפִּיק אִלֵין שִׁית. וּבְגִין דְּאִיהוּ סָתִים דְּכָל מִלּוֹי סְתִימִין, אָמַר בְּרֵאשִׁית בָּרָא שִׁית יוֹמִין עִלָּאִין. וְלָא אָמַר מָאן בָּרָא לְהוֹן. בְּגִין דְּאִיהוּ עָלְמָא עִלָאָה סְתִימָא.

R. Abba said: ‘The uppermost world is shrouded in mystery and all its attributes likewise, because it forms a day separate from all other days. When it created and produced, it produced those other six. On account of its incomprehensibility, the Scripture opens with the word Bereshith, “it created six”, without saying what created.

וּלְבָתַר גָּלֵי וְאָמַר לָן עֲבִידְתָּא תַּתָּאָה. וְאָמַר מָאן בְּרָא לֵיהּ, בְּגִין דְּאִיהוּ עָלְמָא דְּקָיְימָא בְּאִתְגַּלְּיָיא. וְאָמַר בָּרָא אֱלהִים אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ. וְלָא כְּתִיב בָּרָא סָתִים (ד”א בארח סתים) בָּרָא אֶת הַשָּׁמַיִם. בְּגִין דְּאִיהוּ עָלְמָא בְּאִתְגַּלְּיָא וְאָמַר בָּרָא אֱלֹהִים, אֱלהִים וַדַּאי שְׁמָא בְּאִתְגַּלְּיָא. קַדְמָאָה בִּסְתִימָא דְּאִיהוּ עִלָּאָה. תַּתָּאָה בְּאִתְגַּלְּיָא. לְמֶהֱוֵי תָּדִיר עוֹבָדָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא סָתִים וְגַלְּיָא. וְרָזָא דִשְׁמָא קַדִּישָׁא הָכִי הוּא סָתִים וְגַלְּיָא.

But when it came to the lower creation, it gave a name to the creator, who was now discoverable, and said: “Elohim created the heavens and the earth.” Thus the first, which is the higher, remains shrouded in mystery, while the lower is disclosed, so that the work of the Holy One, blessed be He, should be ever both hidden and disclosed. Similarly, the holy name is also, in the esoteric doctrine, both hidden and disclosed.’

אֶת הַשָּׁמַיִם לְאַסְגָּאָה שָׁמַיִם תַּתָּאֵי לְתַתָּא. וְאֶת הָאָרֶץ לְאַכְלָלָא אֶרְץ דִּלְתַתָּא. וּלְאַסְגָּאָה (לה) כָּל עוֹבָדָהָא כְּגַוְונָא דִלְעֵילָא:

THE (eth) HEAVENS: the particle eth indicates that the lower heavens were also created for the lower world. Similarly, the word ve-eth in AND THE EARTH points to the lower earth and all its products after the supernal pattern.

Bereshit, Chapter 59

וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ כִּדְקָאֲמָרָן. וְהָאָרֶץ דָּא אֶרֶץ עִלָּאָה דְּלֵית לָהּ נְהוֹרָא מִגַּרְמָהּ. הָיְתָה. בְּקַדְמִיתָא כְּבָר הֲוַת כְּדְקָא יְאוּת. וְהַשְׁתָּא תֹּהוּ וָבֹהוּ וְחשֶׁךְ. הָיְתָה דַּיְיקָא. לְבָתַר אַזְעִירַת גַּרְמָהּ וְאַזְעִירַת נְהוֹרָא. תֹּהוּ וָבֹהוּ וְחשֶׁךְ וְרוּחַ אַרְבַּע יְסוֹדֵי עָלְמָא דְּאִשְׁתַּכְלְלוּ בָּהּ.

NOW THE EARTH WAS FORMLESS AND VOID, as we have explained. “The earth” here is the upper earth, which has no light of its own. It “was” at first in its proper state, but now “void and without form”, having diminished itself and its light. Tohu (formlessness), bohu (void), “darkness”, and “spirit” were the four elements of the world which were comprised in it. Hence, “the earth was formless and void and darkness and spirit”.

Bereshit, Chapter 60

דָּבָר אַחֵר וְאֶת הָאָרֶץ כִּדְקָאֲמָרָן לְאַסְגָּאָה אַרְעָא דִלְתַתָּא דְּאִיהִי אִתְעֲבִידַת בְּכַמָּה מְדוֹרִין (נהורין) כֹּלָּא כְּגַוְונָא עִלָּאָה. וְדָא הוּא וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחשֶׁךְ וְרוּחַ. אִלֵין אִנּוּן מְדוֹרֵי אַרְעָא. אֶרֶץ. אֲדָמָה. גִּיא. נְשִׁיָּה. צִיָה. אַרְקָא. תֵבֵל. וְגָדוֹל שֶׁבְּכוּלָם תֵּבֵל דִּכְתִיב, (תהילים ט׳:ט׳) וְהוּא יִשְׁפּוֹט תֵּבֵל בְּצֶדֶק.

דָּבָר אַחֵר וְאֵת הָאָרֶץ – כְּפִי שֶׁאָמַרְנוּ, לְרַבּוֹת אֶרֶץ שֶׁלְּמַטָּה שֶׁהִיא נֶעֶשְׂתָה בְּכַמָּה מְדוֹרִים (אורות) הַכֹּל כְּמוֹ שֶׁלְּמַעְלָה. וְזֶהוּ וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ וְרוּחַ. אֵלּוּ אוֹתָם מְדוֹרֵי הָאָרֶץ: אֶרֶץ, אֲדָמָה, גַּיְא, נְשִׁיָּה, צִיָּה, אַרְקָא, תֵּבֵל. וְגָדוֹל שֶׁבְּכֻלָּם תֵּבֵל, שֶׁכָּתוּב (תהלים ט) וְהוּא יִשְׁפֹּט תֵּבֵל בְּצֶדֶק.

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי מָאן הוּא צִיָּה. אָמַר לֵיהּ דָּא הוּא אֲתַר דְּגֵיהִנֹּם כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר צִיָּה וְצַלְמָוֶת. וְרָזָא דָא כְּתִיב, (ד”א דכתיב) (במלת) וְחשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם. דָּא רָזָא אֲתַר דְּגֵיהִנֹּם. דָּא הוּא צִיָּה אֲתַר דְּמַלְאַךְ הַמָּוֶת כִּדְקָאֲמָרָן דְּאִיהוּ מַחְשִׁיךְ אַנְפַּיְיהוּ דִּבְרִיָּיתָא. וְדָא הוּא אֲתַר דְּחשֶׁךְ עִלָּאָה.

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, מַהִי צִיָּה? אָמַר לוֹ, זֶהוּ מְקוֹם הַגֵּיהִנֹּם, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר צִיָּה וְצַלְמָוֶת. וְסוֹד זֶה כָּתוּב (שכתוב) (במלת) וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם. זֶה סוֹד מְקוֹם הַגֵּיהִנֹּם. זֶהוּ צִיָּה, הַמָּקוֹם שֶׁל מַלְאַךְ הַמָּוֶת, כְּפִי שֶׁאָמַרְנוּ, שֶׁהוּא מַחְשִׁיךְ אֶת פְּנֵי הַבְּרִיּוֹת. וְזֶהוּ מָקוֹם שֶׁל חֹשֶׁךְ עֶלְיוֹן.

תֹּה”וּ דָּא נְשִׁיָּ”ה דְּלָא אִתְחַזְיָיא בָּהּ חֵיזוּ כְּלָל עַד דְּאִתְנְשֵׁי מִכֹּלָּא. וְעַל דָּא אִתְקְרֵי נְשִׁיָּה. וָבֹהוּ דָּא אַרְקָא אֲתַר דְּלָא אִתְנְשֵׁי. רַבִּי חִיָּיא אָמַר דָּא גֵיא. וְרוּחַ אֱלהִים מְרַחֶפֶת דָּא לָקֳבֵל תֵּבֵל דְּאִתְּזָן מֵרוּחַ אֱלֹהִים, וְכֹלָּא כְּחַד הוּא.

תֹּה”וּ זֶה נְשִׁיָּ”ה שֶׁלֹּא נִרְאֶה בָהּ מַרְאֶה כְּלָל עַד שֶׁנִּשְׁכָּח מֵהַכֹּל, וְעַל זֶה נִקְרֵאת נְשִׁיָּה. וּבהוּ זוֹ אַרְקָא, מָקוֹם שֶׁלֹּא נִשְׁכָּח. רַבִּי חִיָּיא אָמַר, זֶה גַּיְא. וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת – זֶה כְּנֶגֶד תֵּבֵל שֶׁנִּזּוֹן מֵרוּחַ אֱלֹהִים, וְהַכֹּל הוּא כְּאֶחָד.

Bereshit, Chapter 61

כְּגַוְונָא דָא אִית לְאֶרֶץ עִלָּאָה. שִׁבְעָה מְדוֹרִין אִנּוּן לְעֵילָא דַּרְגָּא עַל דַּרְגָּא וּבְכֻלְהוֹ מְדוֹרִין מַלְאֲכֵי עִלָּאֵי אִלֵּין עַל אִלֵּין. הָכִי נָמֵי לְתַתָּא. וְכֹלָּא אָחִיד דָּא בְּדָא לְמֶהֱוֵי כֹּלָּא חָד. שִׁבְעָה מְדוֹרִין אִנּוּן לְעֵילָא. וְהָא אֶרֶץ עִלָּאָה אֲחִידַת לוֹן וְכֻלְהוּ קָיְימִין בָהּ. וּבְכֻלְהוֹן קָיְימָא תּוּשְׁבַּחְתָּא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. דַּרְגִּין פְּרִישָׁן דָּא מִן דָּא. וְאַתְרִין פְּרִישָׁן דָּא מִן דָּא:

כְּמוֹ זֶה יֵשׁ לָאָרֶץ הָעֶלְיוֹנָה, שִׁבְעָה מְדוֹרִים הֵם לְמַעְלָה דַּרְגָּה עַל דַּרְגָּה, וּבְכָל הַמְּדוֹרִים מַלְאָכִים עֶלְיוֹנִים אֵלֶּה עַל אֵלֶּה. כָּךְ גַּם לְמַטָּה. וְהַכֹּל אָחוּז זֶה בָּזֶה לִהְיוֹת הַכֹּל אֶחָד. שִׁבְעָה מְדוֹרִים הֵם לְמַעְלָה, וַהֲרֵי אֶרֶץ הָעֶלְיוֹנָה אוֹחֶזֶת אוֹתָם וְכֻלָּם עוֹמְדִים בָּהּ, וּבְכֻלָּם נִמְצֵאת תִּשְׁבַּחַת לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. דְּרָגוֹת נִפְרָדוֹת זוֹ מִזּוֹ, וּמְקוֹמוֹת נִפְרָדִים זֶה מִזֶּה.

מָדוֹרָא קַדְמָאָה לְתַתָּא הוּא אֲתַר בֵּי חָשׁוּךְ דְּלָא נָהִיר. וְהוּא מִתְתַּקַּן לְמָדוֹרֵי רוּחֵי וְקַסְטִירֵי וְעִלְעוּלֵי תַּקִּיפִין דְּלָא אִתְחַזְיָין. וְלָא אִית בֵּיהּ נְהוֹרָא וְלָא חֲשׁוֹכָא וְלָא דִיוּקְנָא כְּלַל. וְתַמָּן לָא יָדְעִין בֵּיהּ יְדִיעָא כְּלָל דְּלָאו בֵּיהּ צוּרָה גוֹ כְּלַל כּוּרְסְיָיא (סורטא).

מָדוֹר רִאשׁוֹן לְמַטָּה הוּא מְקוֹם בַּיִת חָשׁוּךְ שֶׁלֹּא מֵאִיר, וְהוּא מְתֻקָּן לִמְדוֹרֵי רוּחוֹת וּסְעָרוֹת חֲזָקוֹת שֶׁלֹּא נִרְאִים. וְאֵין בּוֹ אוֹר וְלֹא חֹשֶׁךְ וְלֹא דְמוּת כְּלָל. וְשָׁם לֹא יוֹדְעִים בּוֹ יְדִיעָה כְּלָל, שֶׁאֵין בּוֹ צוּרָה תּוֹךְ כְּלַל הַכִּסֵּא (הרשם).

וְעַל הַהוּא אֲתַר מְמַנָּא חַד מַלְאָכָא טַהֲרִיאֵל שְׁמֵיהּ. וְעִמֵּיהּ שִׁבְעִין מְמַנָּן מְעוֹפְפִין. וְאִתְמַחוּן מַזִּיקֵי שְׁבִיבִין (דעלייהו) וְלָא קַיָּימִין וְלָא אִתְחַזּוּן וְלָא מִשְׁתַּכְּחֵי. וְכַד אָתֵי צַפְרָא כֻּלְּהוּ (יט א) מִתְחַדְּשָׁן וְלָא קָיְימֵי. כַּד מָטָאן לְגַבֵּי הַהוּא (דהאי) אֲתַר אָבְדִין וְלָא מִשְׁתַּכְּחִין וְעָאלִין בְּחַד נוּקְבָא דִּתְהוֹמָא וְלָא אִתְחַזּוּן. כַּד אִתְרְמִישׁ לֵילְיָא אִתְמַחוּן מֵאִנּוּן שְׁבִיבִין עַד דְּמָטֵי צַפְרָא:

וְעַל אוֹתוֹ מָקוֹם מְמֻנֶּה מַלְאָךְ אֶחָד וּשְׁמוֹ טַהֲרִיאֵ”ל. וְעִמּוֹ שִׁבְעִים מְמֻנִּים מְעוֹפְפִים. וְנִמְחִים מַזִּיקֵי הַשַּׁלְהָבוֹת (שעליהם) וְלֹא עוֹמְדִים וְלֹא נִרְאִים וְלֹא נִמְצָאִים. וּכְשֶׁבָּא הַבֹּקֶר, כֻּלָּם מִתְחַדְּשִׁים וְלֹא עוֹמְדִים. כְּשֶׁמַּגִּיעִים לְאוֹתוֹ מָקוֹם, אוֹבְדִים וְלֹא נִמְצָאִים, וְנִכְנָסִים בְּנֶקֶב אֶחָד שֶׁל הַתְּהוֹם וְלֹא נִרְאִים. כְּשֶׁנֶּחְשָׁךְ הַלַּיְלָה, נִמְחִים מֵאוֹתָן שַׁלְהָבוֹת עַד שֶׁמַּגִּיעַ הַבֹּקֶר.

מָדוֹרָא תִנְיָינָא הוּא אֲתַר דְּנָהִיר יַתִּיר וְאִיהוּ חָשׁוּךְ. אֲבָל לָא חָשׁוּךְ כְּהַהוּא קַדְמָאָה. וְהוּא מִתְתַּקַּן לְמָדוֹרֵי מַלְאָכִין עִלָּאִין דִּי מְמַנָּן עַל עוֹבָדֵיהוֹן דִּבְנִי נְשָׁא וּלְמִסְטֵי (ד”א למסטי) לְהוֹן בְּהַהוּא אֹרַח בִּישָׁא דְּאִנּוּן אָזְלִין. וְהַהוּא אֲתַר אִתְחַזֵּי יַתִּיר מִן קַדְמָאָה. וְאִלֵּין מַלְאָכִין אִית לְהוֹן קְרָבָא (קורבא) עִם בְּנֵי נָשָׁא וּמִתְזְנָן (ומתהנן) מֵרֵיחָא וּבוּסְמָא דִלְתַתָּא לְסַלְקָא בְּתוֹעַלְתָּא וּלְאַנְהָרָא יַתִּיר.

מָדוֹר הַשֵּׁנִי הוּא מָקוֹם שֶׁמֵּאִיר יוֹתֵר וְהוּא חָשׁוּךְ, אֲבָל לֹא חָשׁוּךְ כְּמוֹ אוֹתוֹ רִאשׁוֹן. וְהוּא מְתֻקָּן לְמָדוֹרִים שֶׁל מַלְאָכִים עֶלְיוֹנִים שֶׁמְּמֻנִּים עַל מַעֲשֵׂי בְּנֵי הָאָדָם וְלַהֲסִיטָם (להסטותם) בְּאוֹתָהּ דֶּרֶךְ רָעָה שֶׁהֵם הוֹלְכִים. וְאוֹתוֹ מָקוֹם נִרְאָה יוֹתֵר מִן הָרִאשׁוֹן. וְלַמַּלְאָכִים הַלָּלוּ יֵשׁ קְרָב (קרבה) עִם בְּנֵי אָדָם וְנִזּוֹנִים (ונהנים) מֵרֵיחַ וּבֹשֶׂם שֶׁלְּמַטָּה לַעֲלוֹת בְּתוֹעֶלֶת וּלְהָאִיר יוֹתֵר.

וְעֲלַיְיהוּ חַד מְמַנָּא קדומיאל שְׁמֵיהּ. וְאִלֵּין פָּתְחִין שִׁירָתָא וּמִשְׁתַּכְּכֵי וְאָזְלִין לוֹן. וְלָא אִתְחַזּוּן עַד דְּיִשְׂרָאֵל לְתַתָּא פָּתְחֵי וְאָמְרֵי שִׁירָתָא. כְּדֵין קָיְימָן בְּדוּכְתַּיְיהוּ וְאִתְחַזָּן נְהִירִין יַתִּיר. תְּלַת זִמְנִין בְּיוֹמָא מְקַדְּשֵׁי קְדוּשְׁתָּא. וְכַד יִשְׂרָאֵל עָסְקֵי בְּאוֹרַיְיתָא כֻּלְהוֹן טָאסִין וְסָהֲדֵי (אנון) סָהֲדוּתָא לְעֵילָא. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא חַיִּיס עֲלַיְיהוּ:

וַעָלֵיהֶם מְמֻנֶּה אֶחָד שֶׁשְּׁמוֹ קְדוּמִיאֵ”ל. וְאֵלֶּה פוֹתְחִים בְּשִׁירָה וְשׁוֹכְכִים וְהוֹלְכִים לָהֶם, וְלֹא נִרְאִים עַד שֶׁיִּשְׂרָאֵל לְמַטָּה פּוֹתְחִים וְאוֹמְרִים שִׁירָה, וְאָז עוֹמְדִים בִּמְקוֹמָם וְנִרְאִים מְאִירִים יוֹתֵר. שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בְּיוֹם מְקַדְּשִׁים קְדֻשָּׁה. וּכְשֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹסְקִים בַּתּוֹרָה, כֻּלָּם טָסִים וּמְעִידִים (הם) עֵדוּת לְמַעְלָה, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְרַחֵם עֲלֵיהֶם.

מָדוֹרָא תְלִיתָאָה הוּא אֲתַר דִּשְׁבִיבִין וְקִטּוֹרִין. וְתַמָּן נְגִידוּ דִּנְהַר דִּינוּר דְּנָגִיד וְנָפִיק דְאִיהוּ בֵּי מוֹקְדָא דְּנַפְשַׁיְיהוּ דְּרַשִּׁיעַיָּא. דְּמִתַּמָּן נָחִית אֶשָׁא עַל רִישַׁיְיהוּ דְּרַשִּׁיעַיָּיא, וְתַמָּן מַלְאֲכֵי חַבָּלָה דְּטָרְדֵי לְהוּ.

מָדוֹר שְׁלִישִׁי הוּא מָקוֹם שֶׁל לֶהָבוֹת וְתִמְרוֹת עָשָׁן, וְשָׁם הַשְׁפָּעָה שֶׁל נְהַר דִּינוּר שֶׁשּׁוֹפֵעַ וְיוֹצֵא, שֶׁהוּא בֵּית הַמּוֹקֵד לְנַפְשׁוֹת הָרְשָׁעִים, שֶׁמִּשָּׁם יוֹרֶדֶת אֵשׁ עַל רָאשֵׁי הָרְשָׁעִים, וְשָׁם מַלְאֲכֵי חַבָּלָה שֶׁטּוֹרְדִים אוֹתָם.

וְתַמָּן אִשְׁתַּכַּח דָּלֵטוֹרְיָיא עֲלַיְיהוּ דְיִשְׂרָאֵל לְזִמְנִין וּלְאַסְטָאָה לוֹן. בַּר בְּזִמְנָא דְּנָסְבֵי אַסְוָותָא לְדַחְיָיא לֵיהּ. וְחַד מְמַנָּא עֲלַיְיהוּ מִסִּטְרָא דִשְׂמָאלָא כֻּלְהוּ מִסִּטְרָא דְּחשֶׁךְ כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר וְחשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם. וסמאל חַיָּיבָא אִשְׁתְּכַח תַּמָּן:

וְשָׁם נִמְצֵאת לָשׁוֹן הָרָע עַל יִשְׂרָאֵל לִפְעָמִים וּלְהַסְטוֹת אוֹתָם, פְּרָט לִזְמַן שֶׁלּוֹקְחִים רְפוּאָה לִדְחוֹת אוֹתוֹ. וּמְמֻנֶּה אֶחָד עֲלֵיהֶם מִצַּד הַשְּׂמֹאל, כֻּלָּם מִצַּד הַחֹשֶׁךְ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם. וְסָמָאֵ”ל הָרָשָׁע נִמְצָא שָׁם.

מָדוֹרָא רְבִיעָאָה הוּא אֲתַר דְּנָהִיר. וְתַמָּן הוּא נְהִירוּ לְמַלְאֲכֵי עִלָּאֵי דִּי בִסְטַר יָמִינָא. וּפְתָחוּ שִׁירָתָא וְסַיְּימֵי וְלָא אָזְלִין לְאַעֲבָרָא כַּהֲנֵי קַדְמָאֵי דְּפָתְחִין שִׁירָתָא וּמִתּוֹקְדָן וּמִתְעַבְרָן בְּנוּר דָּלִיק וְתָבִין וּמִתְחַדְּשִׁין כְּמִלְקַדְמִין. וְהָנֵי קָיְימִין בְּדוּכְתַּיְיהוּ וְלָא מִתְעַבְרָן. וְהָנִי מַלְאֲכֵי דְרַחֲמֵי דְּלָא מְשַׁנְיָין לְעָלְמִין.

מָדוֹר רְבִיעִי הוּא מָקוֹם שֶׁמֵּאִיר, וְשָׁם הוּא אוֹר לְמַלְאָכִים עֶלְיוֹנִים שֶׁבְּצַד יְמִין, וּפוֹתְחִים בְּשִׁירָה וּמְסַיְּמִים, וְלֹא הוֹלְכִים לַעֲבוֹר כְּאֵלוּ רִאשׁוֹנִים שֶׁפּוֹתְחִים בְּשִׁירָה וְנִשְׂרָפִים וְעוֹבְרִים בְּאֵשׁ דּוֹלֶקֶת, וְשָׁבִים וּמִתְחַדְּשִׁים כְּמִקֹּדֶם. וְאֵלֶּה עוֹמְדִים בִּמְקוֹמָם וְלֹא מִתְבַּטְּלִים. וְאֵלֶּה מַלְאֲכֵי רַחמִים שֶׁלֹּא מִשְׁתַּנִּים לְעוֹלָמִים.

וְעֲלַיְיהוּ כְּתִיב, (תהילים ק״ד:ד׳) עוֹשֶׂה מַלְאָכָיו רוּחוֹת וְגו’ וְאִלֵּין עָבְדִין שְׁלִיחוּתַיְיהוּ בְּעָלְמָא וְלָא אִתְחַזּוּן לִבְנֵי נָשָׁא בַּר בְּחֶזְוָוא אוֹ בְּסִטְרָא אָחֳרָא (ל”ד א) בְּסֻכְלְתָנוּ סַגֵּי. וְחַד מַלְאֲכָא מְמַנָּא עֲלַיְיהוּ פדאל שְׁמֵיהּ. וּבֵיהּ פְּתִיחִין מַפְתְּחָן דְּרַחֲמֵי לְאִנּוּן דְּתָיְיבִין לְגַבֵּיהּ דְּמָארֵיהוֹן. וּפָתְחִין תַּרְעִין לְאַעֲבָרָא צְלוֹתְהוֹן וּבָעוּתְהוֹן:

וַעָֹלֵיהֶם כָּתוּב (תהלים קד) עֹשֶׂה מַלְאָכָיו רוּחוֹת וְגוֹ’. וְאֵלֶּה עוֹשִׂים שְׁלִיחוּתָם בָּעוֹלָם וְלֹא נִרְאִים לִבְנֵי אָדָם, פְּרָט לְמַרְאֶה אוֹ בְּצַד אַחֵר בְּשֵׂכֶל רַב. וּמַלְאָךְ אֶחָד מְמֻנֶּה עֲלֵיהֶם, שֶׁשְּׁמוֹ פדא”ל. וּבוֹ פּוֹתְחִים מַפְתְּחוֹת הָרַחֲמִים לְאוֹתָם שֶׁשָּׁבִים לְרִבּוֹנָם, וּפוֹתְחִים שְׁעָרִים לְהַעֲבִיר תְּפִלּוֹתֵיהֶם וּבַקָּשׁוֹתֵיהֶ ם.

מָדוֹרָא חֲמִישָׁאָה הוּא מָדוֹרָא דְּנָהִיר בִּנְהִירוּ יַתִּיר מִכֻּלְהוּ קַדְמָאֵי. וְאִית בֵּיהּ מַלְאָכִין מִנְהוֹן אֶשָׁא וּמִנְהוֹן מַיָּא. לְזִמְנִין אִשְׁתְּכָחוּ בְּרַחֲמֵי וּלְזִמְנִין אִשְׁתְּכָחוּ בְּדִינָא. אִלֵּין בְּסִטְרָא דָּא וְאִלֵּין בְּסִטְרָא דָּא. לְזִמְנִין נָהֲרִין אִלֵּין וְחָשְׁכִין אִלֵּין. וְאִלֵּין מְמַנָּן לְזַמְּרָא לְמָארֵיהוֹן. אִלֵּין בְּפַלְגּוּת לֵילְיָא. וְאִלֵּין כַּד סָלִיק נְהוֹרָא. וְחַד מְמַנָּא עֲלַיְיהוּ קדשיאל שְׁמֵיהּ.

מָדוֹר חֲמִישִׁי הוּא מָדוֹר שֶׁמֵּאִיר בְּאוֹר יוֹתֵר מִכָּל הַקּוֹדְמִים, וְיֵשׁ בּוֹ מַלְאָכִים, מֵהֶם אֵשׁ וּמֵהֶם מַיִם. לִפְעָמִים הֵם נִמְצָאִים בְּרַחֲמִים, וְלִפְעָמִים נִמְצָאִים בְּדִין. אֵלֶּה בְּצַד זֶה וְאֵלֶּה בְּצַד זֶה. לִפְעָמִים אֵלֶּה מְאִירִים וְאֵלֶּה חֲשׁוּכִים, וְאֵלֶּה מְמֻנִּים לְזַמֵּר לְרִבּוֹנָם. אֵלֶּה בַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה, וְאֵלֶּה כְּשֶׁעוֹלֶה הָאוֹר. וּמְמֻנֶּה אֶחָד עֲלֵיהֶם שֶׁשְּׁמוֹ קדשיא”ל.

כַּד אִתְפְּלַג לֵילְיָא וְאִתְעַר רוּחַ צָפוֹן וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָתֵי (ס ע”ב) לְאִשְׁתַּעְשְׁעָא עִם צַדִּיקַיָּיא בְּגִנְתָּא דְעֵדֶן. כְּדֵין רוּחַ צָפוֹן אַקִּישׁ וּמָטָא לְאִנּוּן דִּמְמַנָּן בְּפַלְגוּת לֵילְיָא לְזַמְּרָא. וְכֻלְהוּ מְזַמְּרִין וּפָתְחִין שִׁירָתָא. וְכַד אָתֵי צַפְרָא וּמִתְחַבֵּר קַדְרוּתָא דְצַפְרָא בִּנְהוֹרָא. כְּדֵין כֻּלְהוּ אָחֳרָנִין אָמְרִין שִׁירָתָא. וְכָל כֹּכְבֵי רְקִיעָא וְכָל שְׁאָר מַלְאָכִין (דלתתא) מְסַיְיעִין לוֹן כְּמָה דִכְתִיב, (איוב ל״ח:ז׳) בְּרָן יַחַד כֹּכְבֵי בֹקֶר וַיָּרִיעוּ כָּל בְּנִי אֱלהִים. עַד דְּיִשְׂרָאֵל נָטְלֵי שִׁירָתָא וְתוּשְׁבַּחְתָּא אֲבַּתְרַיְיהוּ:

כְּשֶׁנֶּחֱלָק הַלַּיְלָה בַּחֲצוֹת וּמִתְעוֹרֵר רוּחַ צָפוֹן וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּא לְהִשְׁתַּעֲשֵׁעַ עִם הַצַּדִּיקִים בְּגַן עֵדֶן, אָז רוּחַ צָפוֹן מַקִּישָׁה וּמַגִּיעָה לְאוֹתָם הַמְמֻנִּים בַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה לְזַמֵּר, וְכֻלָּם מְזַמְּרִים וּפוֹתְחִים בְּשִׁירָה. וּכְשֶׁמַּגִּיעַ הַבֹּקֶר וּמִתְחַבֶּרֶת קַדְרוּת הַבֹּקֶר בָּאוֹר, אָז כָּל הָאֲחֵרִים אוֹמְרִים שִׁירָה, וְכָל כּוֹכְבֵי הָרָקִיעַ וְכָל שְׁאָר הַמַּלְאָכִים (שלמטה) מְסַיְּעִים לָהֶם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (איוב לח) בְּרָן יַחַד כֹּכְבֵי בֹקֶר וַיָּרִיעוּ כָּל בְּנֵי אֱלֹהִים. עַד שֶׁיִּשְׂרָאֵל נוֹשְׂאִים שִׁירָה וְתִשְׁבָּחוֹת אַחֲרֵיהֶם.

מָדוֹרָא שְׁתִיתָאָה הוּא מָדוֹרָא עִלָּאָה קָרִיב לְמַלְכוּ שְׁמַיָא. וּבֵיהּ אַרְבִין וְנַהֲרִין וְנַחֲלִין דְּמִתְפַּלְּגִין מִן יַמָּא וְכַמָּה נוּנִין אִנּוּן דִּמְרַחֲשָׁן לְאַרְבַּע סִטְרֵי עָלְמָא. וְעֵילָא מִנְהוֹן סָרְכִין מְמַנָּן. וְחַד מְמַנָּא עֲלַיְיהוּ וְאוֹרִיאֵל שְׁמֵיהּ. וְהוּא מְמַנָּא עַל כָּל אִלֵּין תַּתָּאִין.

מָדוֹר שִׁשִּׁי הוּא מָדוֹר עֶלְיוֹן קָרוֹב לְמַלְכוּת הַשָּׁמַיִם, וּבֵין אֳנִיּוֹת וּנְהָרוֹת וּנְחָלִים שֶׁנֶּחֱלָקִים מִן הַיָּם וְכַמָּה דָגִים הֵם שֶׁמְּרַחֲשִׁים לְאַרְבַּעַת צִדְדֵי הָעוֹלָם. וּמֵעֲלֵיהֶם שָׂרִים מְמֻנִּים, וּמְמֻנֶּה אֶחָד עֲלֵיהֶם וּשְׁמוֹ אוֹרִיאֵ”ל, וְהוּא מְמֻנֶּה עַל כָּל אֵלֶּה הַתַּחְתּוֹנִים.

וְכֻלְהוּ נָטְלֵי בְּשַׁעֲתֵי וְרִגְעֵי כַּד נָטְלֵי אַרְבֵי לְסִטְרָא דָא וּלְסִטְרָא דָא. כַּד נָטְלֵי אַרְבֵי לִסְטַר (דרום) מִזְרָח מְמַנָּא דְקַיְימָא עֲלַיְיהוּ לְהַהוּא סִטְרָא הוּא מִיכָּאֵ”ל דְּאֲתָא מִימִינָא. וְכַד נָטְלֵי אַרְבֵי לִסְטַר צָפוֹן מְמַנָּא דְקַיְימָא עֲלַיְיהוּ לְהַהוּא סִטְרָא הוּא גַּבְרִיאֵל דְּאָתֵי מִסִּטְרָא דִשְׂמָאלָא. וְכַד נָטְלֵי אַרְבֵי לִסְטַר (מזרח) דָרוֹם הָא תַּמָּן אִיהוּ מְמַנָּא דְּקַיְימָא עֲלַיְיהוּ לְהַהוּא סִטְרָא רְפָאֵל (נ”א אוריאל) שְׁמֵיהּ וְהוּא לִימִינָא. וְכַד נָטְלֵי אַרְבֵי לִסְטַר מַעֲרָב מְמַנָּא דְקַיְימָא עֲלַיְיהוּ לְהַהוּא סִטְרָא הוּא אוֹרִיאֵל (נ”א רפאל) וְאִיהוּ לְבַתְרָאָה:

וְכֻלָּם נוֹסְעִים בְּשָׁעוֹת וּרְגָעִים כְּשֶׁנּוֹסְעוֹת אֳנִיּוֹת לְצַד זֶה וּלְצַד זֶה. כְּשֶׁנּוֹסְעוֹת אֳנִיּוֹת לְצַד (דרום) מִזְרָח, הַמְמֻנֶּה שֶׁעוֹמֵד עֲלֵיהֶם לְאוֹתוֹ צַד הוּא מִיכָאֵ”ל שֶׁבָּא מִיָּמִין. וּכְשֶׁנּוֹסְעוֹת אֳנִיּוֹת לְצַד צָפוֹן, הַמְמֻנֶּה שֶׁעוֹמֵד עֲלֵיהֶן לְאוֹתוֹ צַד הוּשּׂ גַּבְרִיאֵל שֶׁבָּא מִצַּד הַשְּׁמֹאל. וּכְשֶׁנּוֹסְעוֹת אֳנִיּוֹת לְצַד (מזרח) דָּרוֹם, הֲרֵי שָׁם הוּא הַמְמֻנֶּה שֶׁעוֹמֵד עֲלֵיהֶם לְאוֹתוֹ צַד רְפָאֵ”ל (נ”א: אוריא”ל) שְׁמוֹ, וְהוּא לְיָמִין. וּכְשֶׁנּוֹסְעוֹת אֳנִיּוֹת לְצַד מַעֲרָב, הַמְמֻנֶּה שֶׁעוֹמֵד עֲלֵיהֶם לְאוֹתוֹ הַצַּד הוּא אוֹרִיאֵ”ל (נ”א רפא”ל) וְהוּא לָאַחֲרוֹנָה.

מָדוֹרָא שְׁבִיעָאָה הוּא מָדוֹרָא עִלָּאָה עַל כֹּלָּא. וְתַמָּן לָא אִשְׁתַּכָּחוּ בַּר נִשְׁמַתְהוֹן דְּצַדִּיקַיָיא דְּתַמָּן מִתְעַדְּנִין בְּהַהוּא זִיהֲרָא עִלָּאָה. וּמִתְעַדְּנִין בְּעִדּוּנִין וְתַפְנוּקִין (עלאה) עִלָּאִין. וְתַמָּן לָא אִשְׁתַּכָּחוּ בַּר אִנּוּן זַכָּאִין. וְגִנְזֵי שָׁלוֹם וּבְרָכָה וּנְדָבָה. כֹּלָּא הוּא כְּגַוְונָא עִלָּאָה וְהָא אָמְרוּ חַבְרַיָיא.

מָדוֹר שְׁבִיעִי הוּא מָדוֹר עֶלְיוֹן עַל הַכֹּל, וְשָׁם לֹא נִמְצָאִים, רַק נִשְׁמוֹת הַצַּדִּיקִים שֶׁשָּׁם מִתְעַדְּנִים בְּאוֹתוֹ זֹהַר עֶלְיוֹן, וּמִתְעַדְּנִים בְּעִדּוּנִים וְתַפְנוּקִים עֶלְיוֹנִים. וְשָׁם לֹא נִמְצָאִים, רַק אוֹתָם זַכָּאִים, וְגִנְזֵי שָׁלוֹם וּבְרָכָה וּנְדָבָה. הַכֹּל הוּא כְּגוֹן עֶלְיוֹן, וַהֲרֵי אָמְרוּ הַחֲבֵרִים.

כְּדֵין הוּא לָאָרֶץ דִּלְתַתָּא בְּשִׁבְעָה מָדוֹרִין. וְכֻלְהוּ כְּגַוְונָא דִלְעֵילָא. וּבְכֻלְהוֹ אִית זִינִין כְּחֵיזוּ בְּנֵי נְשָׁא. וְכֻלְהוּ מוֹדָן וּמְשַׁבְּחָן לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְלֵית מָאן דְּיָדַע יְקָרֵיהּ כְּאִנּוּן דְּאִנּוּן בְּמָדוֹרָא עִלָּאָה. וְאִלֵּין חָזָאן יְקָרֵיהּ כְּדְקָא יְאוּת לְמִפְלַח לֵיהּ וּלְשַׁבְּחָא לֵיהּ וּלְאִשְׁתְּמוֹדַע יְקָרֵיהּ.

אָז הוּא בָּאָרֶץ שֶׁלְּמַטָּה בְּשִׁבְעָה מְדוֹרִים, וְכֻלָּם כְּמוֹ שֶׁלְּמַעְלָה. וּבְכֻלָּם יֵשׁ מִינִים כְּמַרְאֵה בְּנֵי אָדָם, וְכֻלָּם מוֹדִים וּמְשַׁבְּחִים לַקָּדוֹשׁ- בָּרוּךְ-הוּא, וְאֵין מִי שֶׁיּוֹדֵעַ אֶת כְּבוֹדוֹ כְּאוֹתָם שֶׁהֵם בַּמָּדוֹר הָעֶלְיוֹן. וְאֵלֶּה רוֹאִים אֶת כְּבוֹדוֹ כָּרָאוּי לְעָבְדוֹ וּלְשַׁבְּחוֹ וּלְהַכִּיר אֶת כְּבוֹדוֹ.

וְעָלְמָא דָא עִלָּאָה דְּאִיהוּ תֵּבֵל לָא קָיְימָא בְּקִיּוּמֵיהּ אֶלָּא בְּגִינֵיהוֹן דְּצַדִּיקַיָּיא דְּאִנּוּן גּוּפִין קַדִּישִׁין. כְּגַוְונָא דִלְעֵילָא לָא קָיְימָא הַהוּא מָדוֹרָא שְׁבִיעָאָה אֶלָּא לְנִשְׁמַתְהוֹן דְּצַדִּיקַיָּיא. הָכִי נָמֵי הַאי מָדוֹרָא שְׁבִיעָאָה לְתַתָּא לָא קָיְימָא אֶלָּא לְגוּפֵיהוֹן דְּצַדִּיקַיָּיא. לְמֶהֱוֵי כֹּלָּא חָד דָּא כְּגַוְונָא דְדָא. (בזהר גדול דפוס מנטובה קרימונה לובלין מתחיל כאן ויאמר אלקים כו’ אמרז רבי יצחק שהוא בזהר קטן לקמן בדף מה ע”ב)

וְעוֹלָם הָעֶלְיוֹן הַזֶּה, שֶׁהוּא תֵבֵל, לֹא עוֹמֵד בְּקִיּוּמוֹ, אֶלָּא רַק בִּשְׁבִיל הַצַּדִּיקִים שֶׁהֵם גּוּפִים קְדוֹשִׁים כְּמוֹ שֶׁלְּמַעְלָה לֹא עוֹמֵד אוֹתוֹ מָדוֹר שְׁבִיעִי אֶלָּא לְנִשְׁמוֹת הַצַּדִּיקִים. כָּךְ גַּם הַמָּדוֹר הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה לְמַטָּה לֹא עוֹמֵד אֶלָּא לְגוּפֵיהֶם שֶׁל הַצַּדִּיקִים, לִהְיוֹת הַכֹּל אֶחָד זֶה כְּמוֹ זֶה.

Bereshit, Chapter 62

תָּא חֲזֵי, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן שִׁבְעָה מָדוֹרִין אִנּוּן דְּקָאֲמָרָן. וּבְגוֹ אִנּוּן אִית ז’ הֵיכָלִין מֵאִנּוּן רָזֵי מְהֵימְנוּתָא לָקֳבֵל ז’ רְקִיעִין עִלָּאִין. וּבְכָל הֵיכָלָא וְהֵיכָלָא אִית רוּחִין עִלָּאִין. הֵיכָּלָא קַדְמָאָה הָכָא אִית רוּחָא דְּאִתְמַנָא עַל נִשְׁמַתְהוֹן דְּגֵרִין דְּאִתְגַיְירוּ. וְרחמיאל שְׁמֵיהּ. וְאִיהוּ נָטִיל לוֹן וְאִתְהַנּוּן מִזִּיו יְקָרָא דִלְעֵילָא.

בֹּא רְאֵה, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, שִׁבְעָה מְדוֹרִים הֵם שֶׁאָמַרְנוּ, וּבְתוֹכָם יֵשׁ שִׁבְעָה הֵיכָלוֹת מֵאוֹתָם סוֹדוֹת הָאֱמוּנָה כְּנֶגֶד שִׁבְעָה רְקִיעִים עֶלְיוֹנִים. וּבְכָל הֵיכָל וְהֵיכָל יֵשׁ רוּחוֹת עֶלְיוֹנוֹת. הֵיכָל רִאשׁוֹן, כָּאן יֵשׁ רוּחַ שֶׁהִתְמַנָּה עַל נִשְׁמוֹת הַגֵּרִים שֶׁהִתְגַּיְּרוּ וּשְׁמוֹ רחמיא”ל, וְהוּא נוֹשֵׂא אוֹתָם וְנֶהֱנִים מִזִּיו הַכָּבוֹד שֶׁלְּמַעְלָה.

הֵיכָּלָא תִנְיָינָא אִית רוּחָא חָדָא אהינאל שְׁמֵיהּ. וְדָא קָיְימָא עַל כָּל אִנּוּן נִשְׁמָתִין דְּרַבְיֵי דְּלָא זְכוּ בְּהַאי עָלְמָא לְמִלְעֵי בְּאוֹרַיְיתָא. וְאִיהוּ קָיְימָא עֲלַיְיהוּ וְאוֹלִיף לוֹן.

הֵיכָל שֵׁנִי, יֵשׁ רוּחַ אֶחָד שֶׁשְּׁמוֹ אהינא”ל, וְזֶה עוֹמֵד עַל כָּל אוֹתָם נִשְׁמוֹת הַתִּינוֹקוֹת שֶׁלֹּא זָכוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה, וְהוּא עוֹמֵד עֲלֵיהֶם וּמְלַמֵּד אוֹתָם.

הֵיכָּלָא תְלִיתָאָה בְּהַאי אִית רוּחָא חָדָא אדרהינאל שְׁמֵיהּ. וְאִיהוּ קָיְימָא עַל נִשְׁמַתְהוֹן דְּאִנּוּן דְּאַהַדְּרוּ בִּתְיוּבְתָּא וְלָא אַהַדְּרוּ. כְּגוֹן דְּחֲשִׁיבוּ וְעַד לָא אַהַדְּרוּ בְּהוּ מִיתוּ. אִלֵּין טָרְדִין לוֹן בַּגֵּיהִנָּם. וּלְבָתַר עָאלִין לוֹן לְהַאי רוּחָא מְמַנָּא וְנָטִיל לוֹן. וְחָמְדָן לְאִתְהַנָּאָה מִזִּיו יְקָרָא דְּמָארֵיהוֹן וְלָא אִתְהַנּוּן. וְאִלֵּין אִקְרוּן בְּנֵי בָשָׂר. וְעֲלַיְיהוּ כְּתִיב, (ישעיהו ס״ו:כ״ג) וְהָיָה מִדֵּי חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ וּמִדֵּי שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ יָבֹא כָל בָּשָׂר לְהִשְׁתַּחֲווֹת לְפָנַי אָמַר יְיָ:

בַּהֵיכָל הַשְּׁלִישִׁי יֵשׁ רוּחַ אֶחָד בְּשֵׁם אדרהינא”ל, וְהוּא עוֹמֵד עַל נִשְׁמוֹת אוֹתָם שֶׁחָזְרוּ בִּתְשׁוּבָה וְלֹא חָזְרוּ. כְּגוֹן שֶׁחָשְׁבוּ, וּבְטֶרֶם חָזְרוּ בָהֶם מֵתוּ. אֵלֶּה טוֹרְדִים אוֹתָם בַּגֵּיהִנֹּם, וְאַחַר כָּךְ מַעֲלִים אוֹתָם לָרוּחַ הַמְמֻנֶּה הַזֶּה וְנוֹשֵׂא אוֹתָם. וְחוֹמְדִים לֵהָנוֹת מִזִּיו כְּבוֹד רִבּוֹנָם וְלֹא נֶהֱנִים. וְאֵלֶּה נִקְרָאִים בְּנֵי בָשָׂר, וַעֲלֵיהֶם כָּתוּב (ישעיה סו) וְהָיָה מִדֵּי חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ וּמִדֵּי שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ יָבא כָל בָּשָׂר לְהִשְׁתַּחֲווֹת לְפָנַי אָמַר ה’.

הֵיכָּלָא רְבִיעָאָה הָכָא קָיְימָא חַד רוּחָא גדריהאל (נ”א גהדה”אל) שְׁמֵיהּ. דָּא קָיְימָא עַל כָּל אִנּוּן נִשְׁמָתִין דְּקָטוֹלֵי דִּשְׁאָר עַמִּין (עובדי כוכבים ומזלות) לְעָאֳלָא לוֹן גּוֹ פּוּרְפִירָא דְמַלְכָּא. וְאִתְרְשִׁימוּ תַּמָּן עַד יוֹמָא דְּיִנְקוֹם לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דִּכְתִיב, (תהילים ק״י:ו׳) יָדִין בַּגּוֹיִם מָלֵא גְוִיּוֹת מָחַץ רֹאשׁ עַל אֶרֶץ רַבָּה:

הֵיכָל רְבִיעִי, כָּאן עוֹמֵד רוּחַ אֶחָד וּשְׁמוֹ גדריהא”ל (נ”א: גהדהא”ל). זֶה עוֹמֵד עַל כָּל אוֹתָן נְשָׁמוֹת שֶׁל הֲרוּגֵי שְׁאָר הָעַמִּים (עובדי עכו”ם) לְהַעֲלוֹתָם לְתוֹךְ לְבוּשׁ מַלְכוּת שֶׁל הַמֶּלֶךְ, וְנִרְשָׁמִים שָׁם עַד הַיּוֹם שֶׁיִּנְקֹם אוֹתָם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁכָּתוּב (תהלים קי) יָדִין בַּגּוֹיִם מָלֵא גְוִיּוֹת מָחַץ רֹאשׁ עַל אֶרֶץ רַבָּה.

הֵיכָּלָא חֲמִישָׁאָה הָכָא קָיְימָא חַד רוּחָא דְּאִקְרֵי אדיריאל וְדָא קָיְימָא עַל כָּל אִלֵּין נִשְׁמָתִין (חסר) (היכלא שתיתאה צדקיאל היכלא שביעאה מיכא”ל) (נ”א דחסידי) (דאחידן בתיובתא) דְּאִתְקַיְימוּ בְּהַהוּא סִטְרָא. וְאִלֵּין אִנּוּן לְעֵילָא מִכֻּלְהוּ דִּי בְּמָדוֹרָא דָא עִלָּאָה עַל כֹּלָּא וּמִיכָּאֵ”ל (שמיה) רַב מְמַנָּא (עלייהו) עַל כֻּלְהוּ קָיְימָא (דקיימין) בֵּיהּ. וְכַמָּה אֶלֶף וְרִבְבָן כֻּלְהוּ קָיְימִין תְּחוֹתֵיהּ בְּהַהוּא סִטְרָא. וְתַמָּן מִתְעַדְּנִין אִנּוּן נִשְׁמָתִין דַּחֲסִידֵי בְּהַהוּא נְהוֹרָא עִלָּאָה דְּנַגְדָא מֵעָלְמָא דְּאֲתֵי.

הֵיכָל חֲמִישִׁי, כָּאן עוֹמֵד רוּחַ אֶחָד שֶׁנִּקְרָא אדיריא”ל, וְזֶה עוֹמֵד עַל כָּל הַנְּשָׁמוֹת הַלָּלוּ. (נ”א: של חסידים שאחזו בתשובה) שֶׁעָמְדוּ בְּאוֹתוֹ הַצַּד, וְאֵלֶּה הֵם מֵעַל כֻּלָּם שֶׁבַּמָּדוֹר הַזֶּה הָעֶלְיוֹן עַל הַכֹּל, וּמִיכָאֵ”ל (שמו) מְמֻנֶּה גָדוֹל (עליהם) עַל כֻּלָּם עוֹמֵד (שעומדים) בּוֹ. וְכַמָּה אֲלָפִים וּרְבָבוֹת כֻּלָּם עוֹמְדִים תַּחְתָּיו בְּאוֹתוֹ הַצַּד. וְשָׁם מִתְעַדְּנוֹת אוֹתָן נִשְׁמוֹת הַחֲסִידִים בְּאוֹתוֹ אוֹר עֶלְיוֹן שֶׁשּׁוֹפֵעַ מֵהָעוֹלָם הַבָּא.

Bereshit, Chapter 63

תָּא חֲזֵי (חסר כאן היכל ו’ ז): אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן מַאן הוּא דְּיָדַע לְסַדְרָא צְלוֹתָא (קמיה) דְמָרֵיהּ כְּמשֶׁה. בְּשַׁעֲתָא דְאִצְטְרִיךְ לֵיהּ לְסַדְּרָא צְלוֹתֵיהּ בְּאֲרִיכוּת סָדַר. וּבְשַׁעֲתָא דְּאִצְטְרִיךְ לֵיהּ לְקַצְרָא הָכִי נָמֵי. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן הָא אַשְׁכַּחְנָא בְּסִפְרֵי קַדְמָאֵי סִדּוּרָא דְרָזֵי דְרָזִין בְּקִשּׁוּרָא חָדָא. זִמְנִין דְּאִצְטְרִיךְ לְסַדְּרָא צְלוֹתֵיהּ כְּדְקָא יָאוּת. וּלְקָשְׁרָא קִשְׁרִין לִבְסוּמֵי לְמָארֵיהּ כְּדְקָא יְאוּת. וּלְמִנְדַע לְיַחֲדָא יִחוּדָא שְׁלֵימָתָא לְמִקְרַע רְקִיעִין וּלְאַפְתָּחָא תַּרְעִין וּפִתְחִין דְּלָא יְהֵא מָאן דְּיִמְחֵי בִּידֵיהּ.

בֹּא רְאֵה, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, מִיהוּ שֶׁיּוֹדֵעַ לְסַדֵּר תְּפִלַּת רִבּוֹנוֹ כְּמוֹ מֹשֶׁה? בְּשָׁעָה שֶׁהִצְטָרֵךְ לוֹ לְסַדֵּר תְּפִלָּתוֹ בַּאֲרִיכוּת – סִדֵּר. וּבְשָׁעָה שֶׁהִצְטָרֵךְ לוֹ לְקַצֵּר – גַּם כֵּן. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, הֲרֵי מָצָאנוּ בְּסִפְרֵי הַקַּדְמוֹנִים סִדּוּר שֶׁל סוֹדֵי הַסּוֹדוֹת בְּקֶשֶׁר אֶחָד. לִפְעָמִים שֶׁצָּרִיךְ לְסַדֵּר תְּפִלָּתוֹ כָּרָאוּי וְלִקְשֹׁר קְשָׁרִים לְבַשֵּׂם אֶת רִבּוֹנוֹ כָּרָאוּי, וְלָדַעַת לְיַחֵד יִחוּד שָׁלֵם לִקְרֹעַ רְקִיעִים וְלִפְתֹּחַ שְׁעָרִים וּפְתָחִים שֶׁלֹּא יִהְיֶה מִי שֶׁיִּמְחֶה בְיָדוֹ.

זַכָּאִין אִנּוּן צַדִּיקַיָּא דְּאִנּוּן יָדְעֵי לְמִפְתֵּי לְמָארֵיהוֹן וּלְבִטּוּלֵי גְּזִרִין וּלְאַשְׁרָאָה שְׁכִינְתָּא בְּעָלְמָא וּלְנַחֲתָא בִּרְכָאן וּלְמֶעֱדֵי מָארֵיהוֹן דְּדִינִין דְּלָא יִשְׁלְטוּן בְּעָלְמָא. קָם רַבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר (תהילים ק״ו:ב׳) מִי יְמַלֵּל גְּבוּרוֹת יְיָ וְגו’. מָאן יְגַלֵּי עַפְרָא מֵעֵינָךְ אַבְרָהָם חֲסִידָא יָמִינָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. דְּגָלֵי לָךְ רָזָא דְּרָזִין. וְשָׁרִיאַת צְלוֹתִין בְּעָלְמָא. וְאִתְגַּלְיָין לָךְ הֵיכָלֵי דְמַלְכָּא עִלָּאָה.

אַשְׁרֵיהֶם הַצַּדִּיקִים שֶׁיּוֹדְעִים לְפַתּוֹת אֶת רִבּוֹנָם וּלְבַטֵּל גְּזֵרוֹת וּלְהַשְׁרוֹת שְׁכִינָה בָּעוֹלָם וּלְהוֹרִיד בְּרָכוֹת, וּלְהָסִיר אֶת בַּעֲלֵי הַדִּין שֶׁלֹּא יִשְׁלְטוּ בָעוֹלָם. קָם רַבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר, (תהלים קו) מִי יְמַלֵּל גְּבוּרוֹת ה’ וְגוֹ’. מִי יְגַלֶּה עָפָר מֵעֵינֶיךְ אַבְרָהָם הֶחָסִיד, יְמִין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁגִּלָּה לְךְ סוֹד הַסּוֹדוֹת וְהִתְחַלְתָּ תְּפִלּוֹת בָּעוֹלָם, וְהִתְגַּלּוּ לְךְ הֵיכְלוֹת הַמֶּלֶךְ הָעֶלְיוֹן.

שִׁבְעָה הֵיכָלִין קַדִּישִׁין אִנּוּן. וְאִנּוּן קַיָּימִין בְּתַרְעִין בְּקִיּוּמָא. וּבְכָל חַד וְחַד עָאל צְלוֹתָא דְּיִחוּדָא (ד”א ל”ג דמריה) דְּמָאן דְּיָדַע לִבְסוּמֵי לְמָארֵיהּ וּלְיַחֲדָא יִחוּדָא בִּשְׁלִימוּ. דְּיָדַע לְאָעֳלָא בְּכֻלְהוּ וּלְקָשְׁרָא קִשְׁרִין אִלֵּין בְּאִלֵּין רוּחָא בְּרוּחָא. רוּחָא תַּתָּאָה בְּרוּחָא עִלָּאָה כְּתִיב, (ישעיהו כ״ו:ט״ז) יְיָ בַּצַר פְּקָדוּךָ צָקוּן לַחַשׁ מוּסָרְךָ לָמוֹ: (עיין בפרדס בשער היכלות הקדושות והיכלותהתמורות).

שִׁבְעָה הֵיכָלוֹת קְדוֹשִׁים הֵם, וְהֵם עוֹמְדִים בַּשְּׁעָרִים בְּקִיּוּם. וּבְכָל אֶחָד וְאֶחָד נִכְנֶסֶת תְּפִלַּת הַיִּחוּד (של רבונו) שֶׁל מִי שֶׁיּוֹדֵעַ לְבַשֵּׂם לְרִבּוֹנוֹ וּלְיַחֵד יִחוּד בִּשְׁלֵמוּת, שֶׁיּוֹדֵעַ לְהִכָּנֵס בְּכָל הַהֵיכָלוֹת וְלִקְשֹׁר קְשָׁרִים אֵלּוּ בְּאֵלּוּ, רוּחַ בְּרוּחַ, רוּחַ תַּחְתּוֹנָה בְּרוּחַ עֶלְיוֹנָה. כָּתוּב (ישעיה כו) ה’ בַּצַּר פְּקָדוּךְ צָקוּן לַחַשׁ מוּסָרְךְ לָמוֹ.

Bereshit, Chapter 64

הֵיכָלָא קַדְמָאָה כְּתִיב, (שמות כ״ד:י׳) וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר. רָזָא דְרָזִין (ד”א אית) רוּחַ דְּאִקְרֵי סַפִּירָא. כְּסַפִּירוּ דְּאֶבֶן טָבָא נָצִיץ לִתְרֵין סִטְרִין. נְהוֹרָא חַד סָלִיק וְנָחִית. וְהַהוּא נְהוֹרָא חִוָּור נָצִיץ לְכָל סְטַר עֵילָא וְתַתָּא וּלְאַרְבַּע סִטְרֵי עָלְמָא. נְהוֹרֵיהּ תַּלְיָין סָתִים וְגַלְיָיא.

הֵיכָל הָרִאשׁוֹן. כָּתוּב (שמות כד) וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר. סוֹד הַסּוֹדוֹת רוּחַ שֶׁנִּקְרֵאת סַפִּיר. כְּסַפִּיר שֶׁל אֶבֶן טוֹבָה נוֹצֶצֶת לִשְׁנֵי צְדָדִים. אוֹר אֶחָד עוֹלֶה וְיוֹרֵד. וְאוֹתוֹ אוֹר לָבָן נוֹצֵץ לְכָל צַד לְמַעְלָה וּלְמַטָּה וּלְאַרְבַּעַת צִדְדֵי הָעוֹלָם. אוֹרוֹ תָלוּי נִסְתָּר וְגָלוּי.

מִנְהוֹרָא דָא מִתְפָּרְשִׁין ד’ נְהוֹרִין לְד’ סִטְרִין. וְכֻלְהוּ נְהוֹרִין חַד נְהוֹרָא. כְּבוּצִינָא דְּשַׁרְגָּא דְּדָלִיק וְנָצִיץ נְהוֹרִין לְחֵיזוּ דְעַיְינִין דִּבְנֵי נְשָׁא. וְאִנּוּן נְהוֹרִין דִּשְׁרַגָּא סָלְקִין וְנַחֲתִין אָזְלִין וְתַיְיבִין מִגּוֹ הַהוּא אֶשָׁא דִנְהוֹרָא דְּשַׁרְגָּא דְּדָלִיק וְכֻלְהוּ חַד נְהוֹרָא. הָכִי נָמֵי אִלֵּין. וּנְצִיצִין כֻּלְהוּ נְהוֹרִין כְּחֵיזוּ דִנְחָשָׁא בְּטִישָׁא בְּסוּמְקָא כְּמָה דְּאִתְּמָר (יחזקאל א׳:ז׳) וְנוֹצְצִים כְּעֵין נְחשֶׁת קָלָל. דָּא הוּא לְיָמִינָא.

מֵהָאוֹר הַזֶּה נִפְרָדִים אַרְבָּעָה אוֹרוֹת לְאַרְבָּעָה צְדָדִים, וְכֻלָּם מְאִירִים אוֹר אֶחָד כִּמְנוֹרַת הַנֵּר שֶׁדּוֹלֵק וְנוֹצֵץ אוֹרוֹת לְמַרְאֵה עֵינֵי בְּנֵי אָדָם. וְאוֹתָם אוֹרוֹת הַנֵּר עוֹלִים וְיוֹרְדִים, הוֹלְכִים וְשָׁבִים מִתּוֹךְ אוֹתָהּ אֵשׁ שֶׁל אוֹר הַנֵּר שֶׁדּוֹלֵק, וְכֻלָּם אוֹר אֶחָד. כָּךְ גַּם אֵלֶּה. וְכָל הַמְּאוֹרוֹת נוֹצְצִים כְּמוֹ מַרְאֶה שֶׁל נְחֹשֶׁת מְלֻטֶּשֶׁת בְּאָדם, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל א) וְנֹצְצִים כְּעֵין נְחֹשֶׁת קָלָל. זֶהוּ לְיָמִין.

לִשְׂמָאלָא אִית רוּחָא דְאִקְרֵי לְבָנָה. וְדָא אִתְכְּלִיל בְּרוּחָא קַדְמָאָה וְעָאל דָּא בְּדָא. נְהוֹרֵיהּ סוּמָק וְחִוַּור כְּחֲדָא. בְּגִין דְּנַפְקָא מֵאִנּוּן נְהוֹרִין קַדְמָאִין. כַּד אָתוּ נְהוֹרִין דְּדָא מָטוּ בִּנְהוֹרִין קַדְמָאִין וְאִתְכְּלִילוּ בֵּיהּ וְאִנּוּן חָד. וְאִתְחַזּוּן נְהוֹרֵי קַדְמָאֵי בִּלְחוֹדַיְיהוּ. וְלָא אִתְגַּלְיָין אִנּוּן אָחֳרָנִין וְלָא אִתְיְדָעוּ דְּעָאלוּ בְּגַוַויְיהוּ וְאִתְטַמְּרוּ בֵּיהּ. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר (בראשית מ״א:כ״א) וְלֹא נוֹדַע כִּי בָּאוּ אֶל קִרְבֶּנָּה וְגו’. וְדָא הוּא רוּחָא בְּרוּחָא דְּאִנּוּן חַד. נְהוֹרִין בִּנְהוֹרִין דְּאִנּוּן חַד. וְהָכָא אִנּוּן תְּרֵין תַּרְעִין (רקיעין) תַּתָּאִין מֵאִנּוּן רְקִיעִין דְּאִקְרוּן (ס”א שמים) שְׁמֵי הַשָּׁמַיִם (רקיע).

וְלִשְׂמֹאל יֵשׁ רוּחַ שֶׁנִּקְרָא לְבָנָה, וְזֶה נִכְלָל בָּרוּחַ הָרִאשׁוֹן וְנִכְנָס זֶה בָּזֶה. אוֹרוֹ אָדם וְלָבָן כְּאֶחָד, מִשּׁוּם שֶׁיּוֹצֵא מֵאוֹתָם מְאוֹרוֹת רִאשׁוֹנִים. כְּשֶׁבָּאִים הַמְּאוֹרוֹת שֶׁל זֶה, מַגִּיעִים בָּאוֹרוֹת הָרִאשׁוֹנִים וְנִכְלָלִים בּוֹ וְהֵם אֶחָד. וְנִרְאִים הַמְּאוֹרוֹת הָרִאשׁוֹנִים לְבַדָּם, וְלֹא מִתְגַּלִּים הָאֲחֵרִים הַלָּלוּ וְלֹא נוֹדְעוּ שֶׁנִּכְנְסוּ לְתוֹכָם וְנִסְתַּתְּרוּ בוֹ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית מא) וְלֹא נוֹדַע כִּי בָאוּ אֶל קִרְבֶּנָּה וְגוֹ’. וְזֶהוּ רוּחַ בְּרוּחַ שֶׁהֵם אֶחָד. מְאוֹרוֹת בִּמְאוֹרוֹת שֶׁהֵם אֶחָד. וְכָאן הֵם שְׁנֵי שְׁעָרִים (רקיעים) תַּחְתּוֹנִים מֵאוֹתָם רְקִיעִים שֶׁנִּקְרָאִים שְׁמֵי הַשָּׁמַיִם (רקיע).

מִתְּרֵין רוּחִין אִלֵּין מְנַצְּצָן אִתְבְּרִיאוּ אִנּוּן אוֹפַנִּין דְּאִנּוּן קַדִּישִׁין. דְּדִינַיְיהוּ כְּדִינָא דְחַיּוֹת כְּדִכְתִיב, (יחזקאל א׳:ט״ז) מַרְאֵה הָאוֹפַנִּים וּמַעֲשֵׂיהֶם וְגו’. וְדָא הוּא דִכְתִיב וּדְמוּת הַחַיּוֹת מַרְאֵיהֶן כְּגַחֲלֵי אֵשׁ בּוֹעֲרוֹת כְּמַרְאֵה הַלַּפִּידִים הִיא מִתְהַלֶּכֶת בֵּין הַחַיּוֹת. מָאן הִיא, דָּא רוּחָא קַדִּישָׁא אֲתַר דְּנַפְקוּ מִנֵּיהּ וְאִיהִי נָהִיר לוֹן. דִּכְתִיב וְנוֹגַהּ לָאֵשׁ וּמִן הָאֵשׁ יוֹצֵא בָּרָק.

מִשְּׁנֵי הָרוּחוֹת הַמְנַצְנְצִים הַלָּלוּ נִבְרְאוּ אוֹתָם הָאוֹפַנִּים שֶׁהֵם קְדוֹשִׁים, שֶׁדְּמוּתָם כִּדְמוּת הַחַיּוֹת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (יחזקאל א) מַרְאֵה הָאוֹפַנִּים וּמַעֲשֵׂיהֶם וְגוֹ’. וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב וּדְמוּת הַחַיּוֹת מַרְאֵיהֶם כְּגַחֲלֵי אֵשׁ בֹּעֲרוֹת כְּמַרְאֵה הַלַּפִּדִים הִיא מִתְהַלֶּכֶת בֵּין הַחַיּוֹת. מִי הִיא? זוֹ רוּחַ קְדוֹשָׁה, מָקוֹם שֶׁיָּצְאוּ מִמֶּנּוּ וְהִיא מְאִירָה לָהֶם, שֶׁכָּתוּב וְנֹגַהּ לָאֵשׁ וּמִן הָאֵשׁ יוֹצֵא בָרָק.

כַּד אִתְכְּלִיל רוּחָא בְּרוּחָא נָפִיק מִנַּיְיהוּ נְהִירוּ דְּחַד חֵיוָותָא רְמִיז (נ”א רמיא) עַל ד’ אוֹפַנִּין. וְהָא דִּיוּקְנָא דִילֵיהּ כְּאַרְיֵה שַׁלִּיט עַל אֶלֶף וּתְלַת מְאָה רִבּוֹא דְּאוֹפַנִּין אָחֳרָנִין. גַּדְפָהָא דְנִשְׁרָא הַאי אִתְמַנָּא עַל (כל) אִנּוּן אוֹפַנִּים. בְּד’ גַּלְגַּלִּים נָטְלִין כָּל חַד וְחַד מֵאִנּוּן אַרְבַּע. בְּכָל גַּלְגַּלָּא וְגַלְגַּלָּא תְּלַת סָמְכִין. וְאִנּוּן תְּרֵיסַר סָמְכִין בְּד’ גַּלְגַּלִּין. רוּחָא דָא שָׁלָטָא עַל כֹּלָּא. מֵהָכָא נָפְקוּ. וְדָא רוּחָא קַיָּימָא לְכֻלְהוּ. (ד”א והא) מִינָהּ אִתְזָנוּ.

כְּשֶׁנִּכְלָל רוּחַ בְּרוּחַ, יוֹצֵא מֵהֶם אוֹר שֶׁל חַיָּה אַחַת רָמוּז (מטל) עַל אַרְבָּעָה אוֹפַנִּים. וַהֲרֵי דְמוּתוֹ כְּאַרְיֵה שׁוֹלֵט עַל אֶלֶף וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת רִבּוֹא שֶׁל אוֹפַנִּים אֲחֵרִים. כַּנְפֵי הַנֶּשֶׁר הַזֶּה הִתְמַנָּה עַל כָּל אוֹתָם אוֹפַנִּים. בְּאַרְבָּעָה גַלְגַּלִּים נוֹסְעִים כָּל אֶחָד וְאֶחָד מֵאוֹתָם אַרְבָּעָה. בְּכָל גַּלְגַּל וְגַלְגַּל שְׁלֹשָׁה עַמּוּדִים. וְהֵם שְׁנֵים עָשָׂר עַמּוּדִים בְּאַרְבָּעָה גַלְגַּלִּים. רוּחַ זוֹ שׁוֹלֶטֶת עַל הַכֹּל. מִכָּאן יָצְאוּ. וְרוּחַ זוֹ עוֹמֶדֶת לְכֻלָּם, וַהֲרֵי מִמֶּנָּה נִזּוֹנִים.

אִלֵּין ד’ (ד”א ל”ג אופנים) ד’ אַנְפִּין לְכָל חַד וְחַד. וְכָל אִנּוּן אַנְפִּין אִסְתַּכְיָין לְאַרְבַּע סִטְרִין דְּהַהוּא חֵיוָתָא דְקָיְימָא עֲלַיְיהוּ. כַּד נָטְלִין אִלֵּין אַרְבַּע תְּחוֹת הַהוּא חֵיוָתָא. עָאלוּ דָּא בְּדָא וּמְשַׁלְּבָן דָּא בְּדָא כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (שמות כז ולו) מַקְבִּילוֹת הַלּוּלָאוֹת אִשָּׁה אֶל אֲחוֹתָהּ. לְאִתְכְּלָלָא חָדָא בְּחָדָא וּלְאָעֳלָא דָּא בְּדָא. כַּד נָטְלִין אִנּוּן גַּלְגַּלִּין אִשְׁתְּמַע קָל נְעִימוּתָא בְּכָל אִנּוּן חֵילִין דִּלְתַתָּא לְזִינַיְיהוּ.

אַרְבָּעָה (האופנים) הַלָּלוּ, אַרְבַּע פָּנִים לְכָל אֶחָד וְאֶחָד. וְכָל אוֹתָם פָּנִים מִסְתַּכְּלִים לְאַרְבָּעָה צְדָדִים שֶׁל אוֹתָהּ הַחַיָּה שֶׁעוֹמֶדֶת עֲלֵיהֶם. כְּשֶׁנּוֹסְעִים הָאַרְבָּעָה הַלָּלוּ תַּחַת אוֹתָהּ הַחַיָּה, נִכְנָסִים זֶה בָּזֶה וּמְשֻׁלָּבִים זֶה בָּזֶה, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כו ולא) מַקְבִּילֹת הַלֻּלָאֹת אִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ, לְהִתְכַּלֵּל אַחַת בְּאַחַת וּלְהִכָּנֵס זוֹ בָּזוֹ. כְּשֶׁנּוֹסְעִים אוֹתָם גַּלְגַּלִּים, נִשְׁמָע קוֹל נְעִימוּת בְּכָל אוֹתָם צְבָאוֹת שֶׁלְּמַטָּה לְמִינֵיהֶם.

תְּחוֹת הֵיכָלָא דָא מִתְפָּרְשִׂין חֵילִין לְבַר לְכַמָּה סִטְרִין דִּרְקִיעִין דִּלְתַתָּא עַד דְּמָטוּ לְכֹּכְבָא דְּשַׁבְּתָאי. כֻּלְהוּ אִסְתַּכְיָין לְהֵיכָלָא דָא. מִתַּמָּן אִתְזָנוּ. כָּל אִלֵּין דִּי בְּהֵיכָלָא דָא כֻּלְהוּ אִסְתְּכוּ לְהַהוּא רוּחָא דִּכְתִיב, (יחזקאל א׳:י״ב) אֶל אֲשֶׁר יִהְיֶה שָׁמָּה הָרוּחַ לָלֶכֶת יֵלֵכוּ לֹא יִסַּבּוּ בְּלֶכְתָּן. וְדָא הוּא הֵיכָלָא דְאִקְרֵי לִבְנַת הַסַּפִּיר.

תַּחַת הֵיכָל זֶה נִפְרָדִים צְבָאוֹת הַחוּצָה לְכַמָּה צְדָדִים שֶׁל רְקִיעִים שֶׁלְּמַטָּה, עַד שֶׁמַּגִּיעִים לַכּוֹכָב שֶׁל שַׁבְּתַאי. כֻּלָּם מִסְתַּכְּלִים לְהֵיכָל זֶה. מִשָּׁם נִזּוֹנִים. כָּל אֵלֶּה שֶׁבְּהֵיכָל זֶה כֻּלָּם מִסְתַּכְּלִים לְאוֹתָהּ רוּחַ, שֶׁכָּתוּב (יחזקאל א) אֶל אֲשֶׁר יִהְיֶה שָּׁמָּה הָרוּחַ לָלֶכֶת יֵלֵכוּ לֹא יִסַּבּוּ בְּלֶכְתָּן. וְזֶהוּ הֵיכָל שֶׁנִּקְרָא לִבְנַת הַסַּפִּיר.

רוּחָא דָא דְּכָלִיל רוּחָא אָחֳרָא תִּנְיָינָא סָלְקָא וְנָחֲתָא נְהוֹרֵיהּ דְּלָא שָׁכִיךְ (שבק) לְעָלְמִין כְּנוּרָא דְּשִׁמְשָׁא גּוֹ מַיָא. לֵית מָאן דְּקָאִים עֲלֵיהּ. בַּר רְעוּתֵיהּ דְּבַר נָשׁ זַכָּאָה, בְּהַהוּא צְלוֹתָא דְּעָאלַת בְּהַהוּא הֵיכָלָא וְסַלְקָא לְקָשְׁרָא קִשְׁרִין בִּשְׁלִימוּ בְּשֵׁרוּתָא דְּרוּחַ (נ”א דנהורא) דָּא כְּדְקָא חָזֵי. כְּדֵין נְהוֹרָא אִתְעַטַּף בֵּיהּ וְחָדֵי בָּהּ וְסָלְקָא עִמָהּ לְאִתְקַשְּׁרָא בְּקִשּׁוּרָא דְהֵיכָלָא תִּנְיָינָא. לְאִתְכְּלָלָא רוּחָא דְּכָלִיל בְּרוּחָא אָחֳרָא עִלָּאָה דְּעֲלֵיהּ.

רוּחַ זוֹ הַכּוֹלֶלֶת רוּחַ אַחֶרֶת שְׁנִיָּה עוֹלָה וְיוֹרֶדֶת, אוֹרָהּ שֶׁלֹּא שׁוֹכֵךְ (עוזב) לְעוֹלָמִים כְּאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ בְּתוֹךְ הַמַּיִם. אֵין מִי שֶׁעוֹמֵד עָלֶיהָ, פְּרָט לְרָצוֹן שֶׁל אִישׁ צַדִּיק בְּאוֹתָהּ תְּפִלָּה שֶׁנִּכְנֶסֶת בְּאוֹתוֹ הֵיכָל וְעוֹלָה לִקְשֹׁר קְשָׁרִים בִּשְׁלֵמוּת בַּתְּחִלָּה שֶׁל הָרוּחַ (האור) הַזּוֹ כָּרָאוּי. אָז הָאוֹר מִתְעַטֵּף בָּהּ וְשָׂמֵחַ בָּהּ, וְעוֹלֶה עִמָּהּ לְהִתְקַשֵּׁר בַּקֶּשֶׁר שֶׁל הַהֵיכָל הַשֵּׁנִי, לְהִתְכַּלֵּל רוּחַ שֶׁכָּלוּל בְּרוּחַ אַחֶרֶת עֶלְיוֹנָה שֶׁעָלָיו.

וְרוּחָא דָא דְּכָלִיל כָּלִיל בֵּיהּ הַהִיא חֵיוָותָא וְכָל אִנּוּן אוֹפַנִּין וְגַלְגַּלִּין וְאִתְאַחֲדָן בֵּיהּ כְּגַוְונָא דְּאִתְאַחֲדָא אֶשָׁא בְּמַיָא, וּמַיָא בְּאֶשָׁא. דָּרוֹם בְּצָפוֹן, צָפוֹן בְּדָרוֹם. מִזְרָח בְּמַעֲרָב, וּמַעֲרָב בְּמִזְרָח. הָכִי אִתְאַחֲדָן כֻּלְהוּ דָּא בְּדָא וְאִתְקַשְּׁרָן דָּא בְּדָא. הַהוּא רוּחָא סָלְקָא לְאִתְקַשְּׁרָא. וְהַהִיא חֵיוָתָא אִסְתַּכְיָיא לְעֵילָא לְגַבֵּי הֵיכָלָא תִּנְיָינָא וְאִסְתַּכְיָין דָּא בְּדָא.

וְרוּחַ זוֹ שֶׁכּוֹלֶלֶת, כּוֹלֶלֶת בָּהּ אוֹתָהּ חַיָּה וְכָל אוֹתָם אוֹפַנִּים וְגַלְגַּלִּים, וְנֶאֱחָזִים בּוֹ כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱחָזִים אֵשׁ בְּמַיִם וּמַיִם בְּאֵשׁ, דָּרוֹם בְּצָפוֹן, צָפוֹן בְּדָרוֹם, מִזְרָח בְּמַעֲרָב, וּמַעֲרָב בְּמִזְרָח. כָּךְ נֶאֱחָזִים כֻּלָּם זֶה בָּזֶה וְנִקְשָׁרִים זֶה בָּזֶה. אוֹתָהּ רוּחַ עוֹלָה לְהִתְקַשֵּׁר, וְאוֹתָהּ חַיָּה מִסְתַּכֶּלֶת לְמַעְלָה אֶל הַהֵיכָל הַשֵּׁנִי, וּמִסְתַּכְּלִים זֶה בָּזֶה.

בְּאֶמְצָעִיתָא דְּהֵיכָלָא דָא נָעִיץ חַד עַמּוּדָא דְּסָלְקָא עַד אֶמְצָעִיתָא דְהֵיכָלָא אָחֳרָא. וְאִיהוּ נָקִיב וְנָעִיץ (נ”א נתיב נעיץ) מִתַּתָּא לְעֵילָא לְאִתְדַּבְּקָא רוּחָא בְּרוּחָא וְכֵן עַד לְעֵילָא מִכֻּלְהוּ. לְמֶהֱוֵי כֻּלְהוּ רוּחָא חָדָא כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (קהלת ג׳:י״ט) וְרוּחַ אֶחָד לַכֹּל:

בְּאֶמְצַע הַהֵיכָל הַזֶּה נָעוּץ עַמּוּד אֶחָד שֶׁעוֹלֶה עַד אֶמְצַע הַהֵיכָל הָאַחֵר, וְהוּא נָקוּב וְנָעוּץ (נ”א: נתיב נעוץ) מִלְּמַטָּה לְמַעְלָה לְהִדָּבֵק רוּחַ בְּרוּחַ, וְכֵן עַד לְמַעְלָה מִכֻּלָּם לִהְיוֹת כֻּלָּם רוּחַ אַחַת, שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת ג) וְרוּחַ אֶחָד לַכֹּל.

Bereshit, Chapter 65

הֵיכָלָא תִנְיָינָא כְּתִיב, (שמות כ״ד:י׳) וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטוֹהַר. הָכָא אִיהוּ הַהוּא רוּחָא דְּאִקְרֵי זֹהַר. וְקָיְימָא בְּחִוַּורְתָּא תָּדִיר. דְּלָא אִתְעָרְבוּ גְּוָונָיו בְּאָחֳרָא. וְאִיהוּ עֶצֶם דְּלָא אִשְׁתַּנֵּי לְעָלְמִין. דָּא לָאו אִיהוּ בְּאִתְגַּלְיָא הָכִי לְאִתְנַצְּצָא כְּאָחֳרָא. דָּא קָשֵׁי לְאִתְגַּלְּיָיא. כִּסְתִימוּ דְעֵינָא דְּכַד מִתְגַּלְגְּלָא אִזְדְּהַר וְנָצִיץ בְּגִלְגּוּלָא. וְדָא אוּף הָכִי. בְּגִין דְּכַד הַהוּא רוּחָא קַדְמָאָה סָלְקָא מְגַלְגֵּל בְּגִלְגּוּלָא וְגָלֵי לֵיהּ, וְאִתְקַּשַּׁר בַּהֲדֵיהּ בְּקִשּׁוּרָא דְּחִוַּורְתָּא דְעֵינָא גּוֹ גַּוָון אָחֳרָא דְּאִיהוּ דַּקִּיק מִינֵּיהּ דְּשָׁארֵי עֲלוֹי.

הֵיכָל שֵׁנִי. כָּתוּב (שמות כד) וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר. כָּאן הוּא אוֹתוֹ רוּחַ שֶׁנִּקְרָא זֹהַר, וְעוֹמֵד בְּלֹבֶן תָּמִיד שֶׁלֹּא יִתְעָרְבוּ גְוָנָיו בְּאַחֵר, וְהוּא עֶצֶם שֶׁלֹּא מִשְׁתַּנֶּה לְעוֹלָמִים. זֶה אֵינוֹ בְּהִתְגַּלּוּת כָּךְ לְהִתְנוֹצֵץ כְּמוֹ הָאַחֵר. זֶה קָשֶׁה לְהִתְגַּלּוּת. כְּמוֹ סֵתֶר הָעַיִן שֶׁכְּשֶׁמִּתְגַּלְגֶּלֶת, זוֹהֶרֶת וְנוֹצֶצֶת בְּגִלְגּוּל. וְגַם זֶה כָּךְ. מִשּׁוּם שֶׁכְּשֶׁאוֹתוֹ רוּחַ רִאשׁוֹן עוֹלֶה, מְגַלְגֵּל בַּגַּלְגַּל וּמְגַלֶּה אוֹתוֹ, וְנִקְשָׁר יַחַד אִתּוֹ בְּקֶשֶׁר שֶׁל לֹבֶן הָעַיִן תּוֹךְ גָּוֶן אַחֵר שֶׁהוּא דַקִּיק מִמֶּנּוּ שֶׁשּׁוֹרֶה עָלָיו.

מִתְגַּלְגְּלָא רוּחָא דָא מִגּוֹ רוּחָא דִלְתַתָּא. נְהוֹרָא דִלְתַתָּא אַסְחַר לְגַלְגְּלָא (נ”א וגלגל) נְהוֹרָא דָא וְאִתְנְהִיר. וְלָא יָכִיל לְאִתְנַהֲרָא עַד דְּאֲחִיד תַּתָּאָה בֵּיהּ וְאִתְקַשַּׁר בַּהֲדֵיהּ וּכְדֵין אַנְהִיר. וְאָחִיד בִּנְהוֹרָא דִלְתַתָּא (ד”א ל”ג דהוה נהיר) דְּהוּא כָּלִיל וְלָא אִשְׁתַּנֵּי כְּלָל. אֶלָּא אִתְגַּלְיָא בְּגִינֵיהּ בְּגִלְגּוּלָא דִילֵיהּ.

רוּחַ זוֹ מִתְגַּלְגֶּלֶת מִתּוֹךְ רוּחַ שֶׁלְּמַטָּה. הָאוֹר שֶׁלְּמַטָּה סוֹבֵב לַגַּלְגַּל (וגלגל) הָאוֹר הַזֶּה וּמֵאִיר. וְלֹא יָכוֹל לְהָאִיר עַד שֶׁאוֹחֵז בּוֹ הַתַּחְתּוֹן וְנִקְשָׁר עִמּוֹ וְאָז מֵאִיר, וְאוֹחֵז בָּאוֹר שֶׁלְּמַטָּה (שהיה מאיר) שֶׁהוּא כָּלוּל וְלֹא מִשְׁתַּנֶּה בִּכְלָל, אֶלָּא מִתְגַּלֶּה בִּגְלָלוֹ בַּגִּלְגּוּל שֶׁלּוֹ.

וְכַד נְהוֹרָא דָא מִתְגַּלְגְּלָא נָטִיל נְהוֹרָא אָחֳרָא לִסְטַר שְׂמָאלָא וְאִתְגַּלְגְּלָא בַּהֲדֵיהּ וְאִסְתַּחַר עִמֵּיהּ. וְרָזָא דָא כְּתִיב, (שיר השירים ז׳:ב׳) חַמּוּקֵי יְרֵכַיִךְ כְּמוֹ חֲלָאִים מַעֲשֵׂה יְדֵי אָמָּן. זַכָּאָה אִיהוּ מָאן דְּיָדַע לְגַלָּאָה (נ”א לגלגלא) נְהוֹרִין.

וּכְשֶׁאוֹר זֶה מִתְגַּלְגֵּל, נוֹטֵל אוֹר אַחֵר לְצַד שְׂמֹאל וּמִתְגַּלְגֵּל עִמּוֹ וּמִסְתּוֹבֵב עִמּוֹ. וְזֶה סוֹד הַכָּתוּב (שיר ז) חַמּוּקֵי יְרֵכַיִךְ כְּמוֹ חֲלָאִים מַעֲשֵׂה יְדֵי אָמָּן. אַשְׁרֵי מִי שֶׁיּוֹדֵעַ לְגַלּוֹת (לגלגל) מְאוֹרוֹת.

רוּחָא אָחֳרָא אִתְכְּלִיל בַּהֲדֵיהּ וְאִסְתַּחַר (ואנהיר) וְנָהִיר סַחֲרָנֵיהּ בְּגַוָון תִּכְלָא וְחִוָּור. הַהוּא חִוָּור אִתְקַשַּׁר בְּחִוָּור דָּא. וְהַהוּא תִּכְלָא אִתְקַשַּׁר בְּסוּמְקָא דִנְהוֹרָא תַּתָּאָה דְּלִסְטַר שְׂמָאלָא. וְאִתְכְּלִילוּ דָא בְּדָא וְהֲווּ חָד. וְאִקְרוּן עֶצֶם הַשָּׁמַיִם. וְכָל מַה דִּלְתַתָּא וְהַהוּא הֵיכָלָא דִלְתַתָּא כֹּלָּא אִתְכְּלִיל הָכָא. וּבְגִין דְּכֹלָּא אִתְכְּלִיל הָכָא אִתְקְרֵי עֶצֶם הַשָּׁמַיִם.

רוּחַ אַחֶרֶת נִכְלֶלֶת עִמּוֹ וּמִסְתּוֹבֵב (ומאיר) וּמֵאִיר סְבִיבוֹ בְּגָוֶן תְּכֵלֶת וְלָבָן. אוֹתוֹ לָבָן נִקְשָׁר בַּלָּבָן הַזֶּה, וְאוֹתוֹ תְכֵלֶת נִקְשָׁר בָּאָדם שֶׁל הָאוֹר הַתַּחְתּוֹן שֶׁלְּצַד שְׂמֹאל, וְנִכְלָלִים זֶה בָּזֶה וְנִהְיִים אֶחָד, וְנִקְרָאִים עֶצֶם הַשָּׁמַיִם. וְכָל מַה שֶּׁלְּמַטָּה וְאוֹתוֹ הֵיכָל שֶׁלְּמַטָּה, הַכֹּל נִכְלָל כָּאן. וֶהֱיוֹת שֶׁהַכֹּל נִכְלָל כָּאן, נִקְרָא עֶצֶם הַשָּׁמַיִם.

מִכְּלָלָא דִנְהוֹרִין אִלֵּין אִתְבְּרִיאוּ אִנּוּן שְׂרָפִים דְּשִׁית גַּדְפִין כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר (ישעיהו ו׳:ב׳) שְׂרָפִים עוֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ שֵׁשׁ כְּנָפַיִם שֵׁשׁ כְּנָפַיִם לָאֶחָד. כֻּלְהוּ בְּשֵׁשׁ. בְּגִין דְּכֻלְהוּ מֵעֶצֶם הַשָּׁמַיִם. אִלֵּין אִנּוּן דְּאוֹקִידוּ לְאִנּוּן דְּלָא חַיְישֵׁי עַל יְקָרָא דְּמָארֵיהוֹן. וְרָזָא דְאִשְׁתַּמֵּשׁ בְּתַגָּא חֲלָף. מָאן דְּקָארֵי וְתָנֵי שִׁית סִדְרֵי מִשְׁנָה דָּא הוּא מָאן דְּיָדַע לְסַדְּרָא וּלְקַשְּׁרָא קִשּׁוּרָא יִחוּדָא דְמָארֵיהּ כְּדְקָא יָאוֹת. אִלֵּין אִנּוּן דִּמְקַדְּשִׁין שְׁמָא קַדִּישָׁא דְמָארֵיהוֹן בְּכָל יוֹמָא תָּדִיר.

מִכְּלָל שֶׁאוֹרוֹת הַלָּלוּ נִבְרְאוּ אוֹתָם שְׂרָפִים שֶׁל שֵׁשׁ כְּנָפַיִם, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ו) שְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ שֵׁשׁ כְּנָפַיִם שֵׁשׁ כְּנָפַיִם לָאֶחָד. כֻּלָּם בְּשֵׁשׁ, מִשּׁוּם שֶׁכֻּלָּם מֵעֶצֶם הַשָּׁמַיִם. אֵלֶּה הֵם שֶׁשּׂוֹרְפִים אֶת אֵלֶּה שֶׁלֹּא חוֹשְׁשִׁים עַל כְּבוֹד רִבּוֹנָם. וְסוֹד שֶׁהַמִּשְׁתַּמֵּשׁ בְּכֶתֶר חוֹלֵף. מִי שֶׁקּוֹרֵא וְשׁוֹנֶה שִׁשָּׁה סִדְרֵי מִשְׁנָה, זֶהוּ מִי שֶׁיּוֹדֵעַ לְסַדֵּר וְלִקְשֹׁר קִשּׁוּר שֶׁל יִחוּד שֶׁל רִבּוֹנוֹ כָּרָאוּי. אֵלֶּה אוֹתָם שֶׁמְּקַדְּשִׁים הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ שֶׁל רִבּוֹנָם בְּכָל יוֹם תָּמִיד.

כַּד מִתְגַּלְגְּלַן נְהוֹרִין נָפַק מִנַּיְיהוּ נְהִירוּ דְּחַד חֵיוָותָא. דְּאִיהִי קַיָּימָא וְרַמְיָא עַל ד’ חֵיוָון שַׁלִּיטִין עַל קַמָּאי דִּכְלִילוּ לוֹן בְּגַוַויְיהוּ. וּבְאִלֵּין כַּד נָטְלִין אִתְכַפְיָין שְׂרָפִים תַּתָּאֵי נְחָשִׁים דְּנָפְקֵי מִגּוֹ הַהוּא נָחָשׁ שָׂרָף דְּגָרִים מוֹתָא לְכָל עָלְמָא.

כְּשֶׁמִּתְגַּלְגְּלִים הָאוֹרוֹת, יוֹצֵא מֵהֶם אוֹר שֶׁל חַיָּה אַחַת, שֶׁהִיא עוֹמֶדֶת וּמֻטֶּלֶת עַל אַרְבַּע חַיּוֹת הַשַּׁלִּיטוֹת עַל הָרִאשׁוֹנוֹת שֶׁכּוֹלְלוֹת אוֹתָם בְּתוֹכָם. וּבְאֵלֶּה כְּשֶׁנּוֹסְעִים, כּוֹפִים הַשְּׂרָפִים תַּחְתּוֹנִים נְחָשִׁים שֶׁיּוֹצְאִים מִתּוֹךְ אוֹתוֹ נָחָשׁ שָׂרָף שֶׁגּוֹרֵם מָוֶת לְכָל הָעוֹלָם.

אִלֵּין חֵיוָון אַנְפֵּי נֶשֶׁר מִסְתַּכְּלָן לְגַבֵּי הַהוּא חֵיוָתָא נִשְׁרָא עִלָּאָה דְּעֲלַיְיהוּ, כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (משלי ל׳:י״ט) דֶּרֶךְ הַנֶּשֶׁר בַּשָׁמָיִם. רוּחָא דָא שָׁלְטָא עַל כֹּלָּא. הַהִיא חֵיוָותָא דְרָמִיז (נ”א דרמיא) עַל כֻּלְהוּ אִסְתַּכְּיָיא לְעֵילָא וְכֻלְהוּ לְגַבֵּיהּ (ד”א לגבה).

אֵלֶּה הַחַיּוֹת פְּנֵי נֶשֶׁר, מִסְתַּכְּלוֹת אֶל אוֹתָהּ חַיָּה הַנֶּשֶׁר עֶלְיוֹן שֶׁעֲלֵיהֶם, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ל) דֶּרֶךְ הַנֶּשֶׁר בַּשָּׁמָיִם. רוּחַ זוֹ שׁוֹלֶטֶת עַל הַכֹּל. אוֹתוֹ הַחַיָּה שֶׁרוֹמֶזֶת (נ”א שמטלת) עַל כֻּלָּם, מִסְתַּכֶּלֶת לְמַעְלָה, וְכֻלָּם אֵלֶיהָ (נ”א: אצלה).

כֻּלְהוּ כַּד נָטְלִין מִזְדַּעְזְעִין כַּמָּה חַיָּילִין. מִנְהוֹן נְהִירִין. מִנְהוֹן מִתְתַּבְּרֵי (נ”א מסתכרי מקמיהון) מִקִּיּוּמֵיהוֹן (מימיהון) וְאוֹקִידוּן לוֹן בְּנוּרָא וְאַתְיָין וּמִתְחַדְּשָׁן כְּמִלְקַדְּמִין. כֻּלְהוּ עָאלִין תְּחוֹת הַהוּא חֵיוָתָא מִסְתַּתְּרִין תְּחוֹת גַּדְפָהָא לְאַכְלָלָא לוֹן לְעֵילָא.

כְּשֶׁכֻּלָּם נוֹסְעִים, מִזְדַּעְזְעִים כַּמָּה צְבָאוֹת. מֵהֶם מְאִירִים, מֵהֶם מִשְׁתַּבְּרִים (נ”א: מסתכרים מלפניהם) מִקִּיּוּמָם (מימיהם) וְשׂוֹרְפִים אוֹתָם בָּאֵשׁ, וּבָאִים וּמִתְחַדְּשִׁים כְּמִקֹּדֶם. כֻּלָּם נִכְנָסִים תַּחַת אוֹתָהּ חַיָּה, וּמִסְתַּתְּרִים תַּחַת כְּנָפֶיהָ לְהַכְלִילָם לְמַעְלָה.

אִנּוּן ד’ חֵיוָון סָלְקִין כַּד רוּחָא אִזְדְּהַר בְּגוֹ הַהוּא חֵיוָותָא. אַרְבַּע גַּלְגַּלִּין לְכָל חַד וְחַד. גַּלְגַּלָּא חָדָא אִסְתְּכֵי לִסְטַר מִזְרָח. תְּלַת סָמְכִין נָטְלִין לֵיהּ וְאִסְתַּכְיָין לְאֶמְצָעִיתָא. וְגַלְגַּלָּא חָדָא אִסְתְּכֵי לִסְטַר מַעֲרָב, וּתְלַת סָמְכִין נָטְלִין לֵיהּ וְאִסְתַּכְיָין לְאֶמְצָעִיתָא. וְגַלְגַּלָּא חָדָא אִסְתְּכֵי לִסְטַר דָּרוֹם. וּתְלַת סָמְכִין נָטְלִין לֵיהּ וְאִסְתַּכְיָין לְאֶמְצָעִיתָא. וְגַלְגַּלָּא אָחֳרָא אִסְתְּכֵי לִסְטַר צָפוֹן וּתְלַת סָמְכִין נָטְלִין לֵיהּ וְאִסְתַּכְיָין לְאֶמְצָעִיתָא. וְכֻלְהוּ סָמְכִין תְּרֵיסַר נָטְלִין מִגּוֹ אֶמְצָעִיתָא. וְהַהוּא אֶמְצָעִיתָא סָגִיר וּפְתַח. וְכָל גַלְגַּלָּא וְגַלְגַּלָּא כַּד נָטְלָא קָלָא אִשְׁתְּמַע בְּכֻלְהוּ רְקִיעִין.

אוֹתָן אַרְבַּע חַיּוֹת עוֹלוֹת כְּשֶׁרוּחַ זוֹהֶרֶת לְתוֹךְ אוֹתָהּ הַחַיָּה. אַרְבָּעָה גַלְגַּלִּים לְכָל אַחַת וְאַחַת. גַּלְגַּל אֶחָד מִסְתַּכֵּל לְצַד מִזְרָח, וּשְׁלֹשָׁה עַמּוּדִים נוֹשְׂאִים אוֹתוֹ וּמִסְתַּכְּלִים לָאֶמְצַע. וְגַלְגַּל אֶחָד מִסְתַּכֵּל לְצַד מַעֲרָב, וּשְׁלֹשָׁה עַמּוּדִים נוֹשְׂאִים אוֹתוֹ וּמִסְתַּכְּלִים לָאֶמְצַע. וְגַלְגַּל אַחֵר מִסְתַּכֵּל לְצַד דָּרוֹם, וּשְׁלֹשָׁה עַמּוּדִים נוֹשְׂאִים אוֹתוֹ וּמִסְתַּכְּלִים לָאֶמְצַע. וְגַלְגַּל אַחֵר מִסְתַּכֵּל לְצַד צָפוֹן וּשְׁלֹשָׁה עַמּוּדִים נוֹשְׂאִים אוֹתוֹ וּמִסְתַּכְּלִים לָאֶמְצַע. וְכָל שְׁנֵים עָשָׂר הָעַמּוּדִים נוֹשְׂאִים מִתּוֹךְ הָאֶמְצַע, וְאוֹתוֹ הָאֶמְצַע סָגוּר וּפָתוּחַ. וְכָל גַּלְגַּל וְגַלְגַּל כְּשֶׁנּוֹסֵעַ, קוֹל נִשְׁמָע בְּכָל הָרְקִיעִים.

אִלֵּין אַרְבַּע חֵיוָון (ד”א דלעילא) כֻּלְהוּ (מתלבשן) (ס”א אשתלבן) דָּא בְּדָא. וְעָאלִין אִנּוּן אוֹפַנִּים דִּלְתַתָּא בְּגוֹ אִלֵּין חֵיוָון דִּלְעֵילָא כְּלִילָן אִלֵּין בְּאִלֵּין, רוּחָא דָא דְּאִתְכְּלִיל בְּאִנּוּן רוּחִין מְלַהֲטָא וְסָלְקָא לְאִתְאַחֲדָא לְעֵילָא וְקָיְימָא לְאִתְאַחֲדָא וּלְאִתְקַשְּׁרָא בִּרְעוּתָא דְבַר נָשׁ זַכָּאָה בְּהַהִיא צְלוֹתָא דְּצַלֵּי. דְּכַד סָלְקָא וְעָאלַת בְּהַהוּא הֵיכָלָא נָטִיל כֹּלָּא וְכֻלְהוּ נַטְלִין בַּהֲדָהּ וְאִתְכְּלִילוּ דָּא בְּדָא עַד דְּאִתְכְּלִילוּ בְּהַהוּא רוּחָא. וְהַהוּא רוּחָא נָטְלָא בִּרְעוּתָא דְּקִשּׁוּרָא דְּיִחוּדָא דִצְלוֹתָא דִּמְיַחֲדָא כֹּלָּא עַד דְּמָטוּ כֻּלְהוּ לְהֵיכָלָא תְּלִיתָאָה כְּלִילָן דָּא בְּדָא כְּדְּקַדְמָאי, אֶשָׁא בְּמַיָא, וּמַיָא בְּאֶשָׁא. רוּחָא בְּעַפְרָא, וְעַפְרָא בְּרוּחָא. מִזְרָח בְּמַעֲרָב, מַעֲרָב בְּמִזְרָח. צָפוֹן בְּדָרוֹם, דָּרוֹם בְּצָפוֹן. וְהָכִי הָנֵי כֻּלְהוּ מִתְקַשְּׁרָן דָּא בְּדָא וּמִתְאַחֲדָן דָּא בְּדָא וּמְשַׁלְּבָן דָּא עִם דָּא. וְכֵן כַּמָּה חַיָּילִין וּמַשִּׁרְיָין דְּאִתְאַחֲדוּ (נ”א דנחתי) לְתַתָּא וְאִתְעָרְבוּ בְּאִנּוּן תַּתָּאֵי עַד דְּמָטוּ לְכֹכָבָא דְּצֶדֶק וְתַמָּן כַּמָּה מְמַנָּן עַל עָלְמָא.

אֵלּוּ הָאַרְבַּע חַיּוֹת (שלמעלה) כֻּלָּם מִתְלַבְּשׁוֹת (משתלבות) זוֹ בָּזוֹ, וְנִכְנָסִים אוֹתָם אוֹפַנִּים שֶׁלְּמַטָּה לְתוֹךְ הַחַיּוֹת הַלָּלוּ שֶׁלְּמַעְלָה כְּלוּלִים אֵלֶּה בְּאֵלֶּה. רוּחַ זוֹ שֶׁנִּכְלְלָה בְּאוֹתָן רוּחוֹת, לוֹהֶטֶת וְעוֹלָה לְהֵאָחֵז לְמַעְלָה וְעוֹמֶדֶת לְהִתְאַחֵד ולהתקשר ברצון האיש הצדיק באותה תפלה שמתפלל. שכשעולה ונכנסת באותו היכל, לוקח הכל, וכלם נוטלים יחד עמה ונכללו זה בזה עד שנכללים באותה רוח. ואותה רוח נוטלת ברצון של קשר היחוד של התפלה שמיחדת הכל, עד שכלם מגיעים להיכל השלישי כלולים זה בזה, כמו הראשונים אש במים, ומים באש, רוח בעפר, ועפר ברוח. מזרח במערב, מערב במזרח, צפון בדרום, ודרום בצפון. וכך כל הללו מתקשרים זה בזה, ונאחזים זה בזה ומשלבים זה בזה. וכך כמה צבאות ומחנות שנאחזו (נ”א: שירדו) למטה והתערבו באותם תחתונים עד שהגיעו לכוכב צדק, ושם כמה ממנים על העולם.

וְכַד רוּחָא דָא דְּאִתְכְּלִיל (ד”א אתכליל) מִכֻּלְהוּ וְכֻלְהוּ כְּלִילָן בֵּיהּ. סָלִיק וְאִתְאַחַד וְעָאל בְּגוֹ הֵיכָלָא תְּלִיתָאָה עַד דְּאִתְאַחַד בְּרוּחָא דְתַמָּן בְּגוֹ הַהוּא עַמּוּדָא דְּקָאִים בְּאֶמְצָעִיתָא. וּכְדֵין כֹּלָּא אִשְׁתְּלִים עַד הָכָא כְּדְקָא יָאוֹת. וְכֻלְהוּ רוּחָא חָדָא כָּלִיל מִכֹּלָּא וּשְׁלִים מִכֹּלָּא כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר וְרוּחַ אֶחָד לְהֵנָה. הָכָא הַכְּרָעָה לְאִתְדַּבְּקָא בְּמָארֵיהּ:

וּכְשֶׁרוּחַ זֶה שֶׁנִּכְלָל מִכֻּלָּם וְכֻלָּם כְּלוּלִים בּוֹ, עוֹלֶה וְנֶאֱחָז וְנִכְנָס לְתוֹךְ הַהֵיכָל הַשְּׁלִישִׁי עַד שֶׁנֶּאֱחָז בָּרוּחַ שֶׁל שָׁם בְּתוֹךְ אוֹתוֹ הָעַמּוּד שֶׁעוֹמֵד בָּאֶמְצַע, וְאָז הַכֹּל בִּשְׁלֵמוּת עַד כָּאן כָּרָאוּי. וְכֻלָּם רוּחַ אֶחָד כָּלוּל מֵהַכֹּל וְשָׁלֵם מֵהַכֹּל, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר וְרוּחַ אֶחָד לְהֵנָּה (לכל). כָּאן הַכְרִיעָה לְהִדָּבֵק בְּרִבּוֹנוֹ.

Bereshit, Chapter 66

הֵיכָלָא תְלִיתָאָה. הֵיכָלָא דָא אִיהוּ הֵיכָלָא דְּהַהוּא רוּחָא דְּאִקְרֵי נֹגַהּ, רוּחָא דָא אִיהוּ דַכְיָיא בָּרִיר מִכֻּלְהוּ. לֵית לֵיהּ גַּוָּון דְּאִתְחַזֵּי בֵּיהּ לָאו חִוַּור וְלָאו יָרוֹק וְלָאו אוּכָם וְלָא סוּמָק. וּבְגִין כָּךְ אִקְרֵי טוֹהַר. דַּכְיָיא בְּרִירָא מִכָּל אִלֵּין תַּתָּאִין. וְאַף עַל גַּב דְּאִיהוּ דַּכְיָיא מִכֹּלָּא, לָא אִתְחַזֵּי עַד דְּאִלֵּין תַּתָּאֵי מִתְגַּלְגְּלָן וְאֲחִידָן (נ”א וכראן) בֵּיהּ וְעָאלִין בְּגַוִּיהּ (נ”א ביה). כֵּיוָן דְּעָאלִין בְּגַוֵּיהּ כְּדֵין אַחֲזֵי נְהוֹרֵיהּ וְלָא גַּוָון חַד מִכֻּלְהוּ.

הֵיכָל שְׁלִישִׁי. הֵיכָל זֶה הוּא הֵיכָל שֶׁל אוֹתוֹ רוּחַ שֶׁנִּקְרָא נֹגַהּ. רוּחַ זֶה הוּא טָהוֹר, בָּרוּר מִכֻּלָּם. אֵין בּוֹ גָּוֶן שֶׁנִּרְאֶה בּוֹ, לֹא לָבָן וְלֹא יָרֹק וְלֹא שָׁחֹר וְלֹא אָדם, וְלָכֵן נִקְרָא טֹהַר. טָהֳרָה בְּרוּרָה מִכָּל הַתַּחְתּוֹנִים הַלָּלוּ. וְאַף עַל גַּב שֶׁהוּא טָהוֹר מֵהַכֹּל, לֹא נִרְאֶה עַד שֶׁהַתַּחְתּוֹנִים הַלָּלוּ מִתְגַּלְגְּלִים וְאוֹחֲזִים (נ”א: וכורים) בּוֹ וְנִכְנָסִים בְּתוֹכוֹ (בו). כֵּיוָן שֶׁנִּכְנָסִים בְּתוֹכוֹ, אָז מַרְאֶה אֶת אוֹרוֹ, וְלֹא גָוֶן אֶחָד מִכֻּלָּם.

כַּד אִשְׁתְּלִים הַאי רוּחָא מִכֻּלְהוּ תַּתָּאֵי, אַפִּיק מִנֵּיהּ נְהוֹרָא דְּכָלִיל בִּתְלַת נְהוֹרִין. אִנּוּן תְּרֵין נְהוֹרִין סָלְקִין וְנָחֲתִין וְנָצְצִין. בְּהַהוּא נִצּוֹצָא אִתְחַזּוּן עֶשְׂרִין וּתְרֵין נְהוֹרִין מְשַׁנְיָין דָּא מִן דָּא וְכֻלְהוּ חַד נְהוֹרָא. וְעָאלִין בְּגוֹ הַהוּא חַד נְהוֹרָא. וְהַהוּא נְהוֹרָא כָּלִיל לוֹן.

כְּשֶׁנִּשְׁלָם רוּחַ זֶה מִכָּל הַתַּחְתּוֹנִים, יוֹצֵא מִמֶּנּוּ אוֹר שֶׁכָּלוּל בִּשְׁלֹשָׁה מְאוֹרוֹת. אוֹתָם שְׁנֵי מְאוֹרוֹת עוֹלִים וְיוֹרְדִים וְנוֹצְצִים. בְּאוֹתוֹ נִצְנוּץ נִרְאִים עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם אוֹרוֹת מְשֻׁנִּים זֶה מִזֶּה, וְכֻלָּם אוֹר אֶחָד. וְנִכְנָסִים בְּאוֹתוֹ הָאוֹר הָאֶחָד. וְאוֹתוֹ הָאוֹר כּוֹלֵל אוֹתָם.

וְלָא נָהִיר, בַּר בְּזִמְנָא דְּאִלֵּין נְהוֹרִין דִּלְתַתָּא סָלְקִין וְהַהוּא רְעוּתָא דִּצְלוֹתָא נָטִיל לְכֻלְהוּ. כְּדֵין הַהוּא נְהוֹרָא נָפִיק מִגּוֹ הַהוּא רוּחָא. אִתְנְהִיר הַהוּא נְהוֹרָא וְאַפִּיק אִלֵּין תְּרֵין נְהוֹרִין נָצְצִין וְאִתְחַזּוּן כְּחוּשְׁבַּן כ”ב אַתְוָון דְּאוֹרַיְיתָא. לְבָתַר מִתְהַדְּרִין וּכְלִילָן בְּהַהוּא נְהוֹרָא.

וְלֹא מֵאִיר פְּרָט לַזְּמַן שֶׁהָאוֹרוֹת הַלָּלוּ שֶׁלְּמַטָּה עוֹלִים. וְאוֹתוֹ רָצוֹן שֶׁל הַתְּפִלָּה נוֹשֵׂא אֶת כֻּלָּם. אָז אוֹתוֹ אוֹר יוֹצֵא מִתּוֹךְ אוֹתָהּ רוּחַ. מֵאִיר אוֹתוֹ הָאוֹר וּמוֹצִיא שְׁנֵי הָאוֹרוֹת הַנּוֹצְצִים הַלָּלוּ, וְנִרְאִים כְּחֶשְׁבּוֹן עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם אוֹתִיּוֹת הַתּוֹרָה. אַחַר כָּךְ חוֹזְרִים וְנִכְלָלִים בְּאוֹתוֹ הָאוֹר.

כָּל אִנּוּן נְהוֹרִין תַּתָּאֵי (באנון נהורין) כֻּלְהוֹן כְּלִילָן בְּהָנִי נְהוֹרִין (תתאין) וְכֻלְהוּ בִּנְהוֹרָא דָא. הַאי נְהוֹרָא אִיהוּ כָּלִיל בְּגוֹ הַהוּא רוּחָא. וְהַהוּא רוּחָא קַיְימָא בְּהֵיכָלָא תְּלִיתָאָה דָא. וְלָא קָאִים לְאִתְיַשְׁבָא אֶלָּא בְּגוֹ הֵיכָלָא רְבִיעָאָה דְּתִאוּבְתֵּיהּ לְסַלְקָא לְגַוֵּיהּ.

כָּל אוֹתָם הָאוֹרוֹת תַּחְתּוֹנִים (באותם אורות), כֻּלָּם כְּלוּלִים בָּאוֹרוֹת הַלָּלוּ (תחתונים), וְכֻלָּם בָּאוֹר הַזֶּה. הָאוֹר הַזֶּה כָּלוּל בְּתוֹךְ אוֹתוֹ הָרוּחַ, וְאוֹתוֹ הָרוּחַ עוֹמֵד בַּהֵיכָל הַשְּׁלִישִׁי הַזֶּה, וְלֹא עוֹמֵד לְהִתְיַשֵּׁב אֶלָּא בְּתוֹךְ הַהֵיכָל הָרְבִיעִי שֶׁהִשְׁתּוֹקְקוּתוֹ לַעֲלוֹת לְתוֹכוֹ.

אִלֵּין נְהוֹרִין דְּנָפְקוּ מִגוֹ הַהוּא רוּחָא כַּד מְנַצְצִין מִתְחַבְּרָן כֻּלְהוּ נְהוֹרִין דְּנָצְצָן. בְּשַׁעֲתָא דְּנָפְקֵי מִגּוֹ הַהוּא נְהוֹרָא חָדָא וְדָחֲקִין (נ”א ודחיין) לְאִתְנַצְּצָא. נָפְקֵי מִנַּיְיהוּ חַד חֵיוָתָא קַדִּישָׁא רַבְרְבָא דְּיוֹקְנָהָא כְּחֵיזוּ דְּכָל אִנּוּן שְׁאָר חֵיוָתָא דִּיוּקְנָא דְאַרְיֵה וְדִיוּקְנָא דְנְשֶׁר כְּלִילָן כְּחֲדָא וְאִתְעֲבִידוּ בָּהּ חַד דִּיוּקְנָא מִנַּיְיהוּ.

הַמְּאוֹרוֹת הַלָּלוּ שֶׁיָּצְאוּ מִתּוֹךְ אוֹתָהּ הָרוּחַ, כְּשֶׁנּוֹצְצִים מִתְחַבְּרִים כָּל הַמְּאוֹרוֹת הַנּוֹצְצִים. בְּשָׁעָה שֶׁיּוֹצְאִים מִתּוֹךְ אוֹתוֹ אוֹר אֶחָד וְדוֹחֲקִים וְדוֹחִים לְהִתְנוֹצֵץ. יוֹצֵאת מֵהֶם חַיָּה אַחַת קְדוֹשָׁה גְּדוֹלָה, דְּמוּתָהּ כַּמַּרְאֶה שֶׁל כָּל אֵלּוּ שְׁאָר הַחַיּוֹת. דְּמוּת אַרְיֵה וּדְמוּת נֶשֶׁר כְּלוּלִים כְּאֶחָד, וְנַעֲשׂוּ בָהּ דְּמוּת אַחַת מֵהֶם.

תְּחוֹת הַאי חֵיוָתָא אִית ד’ אוֹפַנִּין עִלָּאִין (חיזו דלהון) כְּחֵיזוּ דְתַרְשִׁישׁ מְרַקְמָן בִּכְלִילוּ דְּכָל גְּוָונִין. וְשִׁית מְאָה אֶלֶף רִבּוֹא (רברבן) כֻּלְהוּ בְּגַוַויְהוּ. וְאִלֵּין ד’ אוֹפַנִּים בִּתְמַנְיָא גַּדְפִין כֻּלְהוּ. וְכֻלְהוּ נָפְקִין מִגּוֹ נְהִירוּ דְּהַהוּא חֵיוָתָא דְּשָׁלְטָא עֲלַיְיהוּ. בְּשַׁעֲתָא דְּנָצִיץ הַהוּא נְהוֹרָא מַפְקָא חַיָילִין חַיָילִין אִלֵּין.

תַּחַת הַחַיָּה הַ את יֵשׁ אַרְבָּעָה אוֹפַנִּים עֶלְיוֹנִים כְּמַרְאֵה תַרְשִׁישׁ מְרֻקָּם בִּכְלִילוּת כָּל הַגְּוָנִים. וְשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רִבּוֹא (גדולים) כֻּלָּם בְּתוֹכָם. וְאַרְבָּעָה הָאוֹפַנִּים הַלָּלוּ כֻּלָּם בִּשְׁמוֹנֶה כְנָפַיִם, וְכֻלָּם יוֹצְאִים מִתּוֹךְ אוֹר אוֹתָהּ הַחַיָּה שֶׁשּׁוֹלֶטֶת עֲלֵיהֶם. בְּשָׁעָה שֶׁנּוֹצֵץ אוֹתוֹ הָאוֹר, מוֹצִיאָה צְבָאוֹת צְבָאוֹת הַלָּלוּ.

וְאִלֵּין ד’ דִּתְחוֹתָהּ קַיָּימִין בְּד’ סִטְרִין דְעָלְמָא בְּד’ אַנְפִּין כָּל חַד וְחַד. תְּרֵין אַנְפִּין מִסְתַּכְּלָן לְגַבֵּי הַהוּא חֵיוָתָא. וּתְרֵין אַנְפִּין מְחַפְיָין בְּגַדְפַיְיהוּ מֵאִנּוּן נְהוֹרִין דְּנָצְצָן דְּלָא יָכְלִין לְאִסְתַּכָּלָא.

וְאַרְבָּעָה אֵלֶּה שֶׁתַּחְתֶּיהָ עוֹמְדִים בְּאַרְבַּעַת צִדְדֵי הָעוֹלָם בְּאַרְבַּע פָּנִים כָּל אֶחָד וְאֶחָד. שְׁתֵּי פָנִים מִסְתַּכְּלוֹת לְאוֹתָהּ הַחַיָּה, וּשְׁתֵּי פָנִים מְכֻסּוֹת בְּכַנְפֵיהֶם מֵאוֹתָם אוֹרוֹת שֶׁנּוֹצְצִים שֶׁלֹּא יְכוֹלִים לְהִסְתַּכֵּל.

בְּכָל זִמְנָא דְּנָטְלֵי אִלֵּין בְּד’ גַּלְגַּלִּין (ד”א ותריסר) (ותרין) סַמְכִין כְּקַדְמָאֵי אִתְעֲבִיד מֵהַהוּא זֵיעָא דִלְהוֹן כַּמָּה חַיָילִין וּמַשִּׁרְיָין דְכֻלְהוּ מְשַׁבְּחִין וּמְזַמְּרֵי דְּלָא מִשְׁתַּכְּכֵי לְעָלְמִין. וּלְאִלֵּין לֵית לוֹן שִׁעוּרָא.

בְּכָל פַּעַם שֶׁנּוֹסְעִים אֵלֶּה בְּאַרְבָּעָה גַלְגַּלִּים (ד”א ושנים עשר) (ושנים) עַמּוּדִים כָּרִאשׁוֹנִים נַעֲשֶׂה מֵאוֹתָהּ הַזֵּעָה שֶׁלָּהֶם כַּמָּה צְבָאוֹת וּמַחֲנוֹת שֶׁכֻּלָּם מְשַׁבְּחִים וּמְזַמְּרִים שֶׁלֹּא שׁוֹקְטִים לְעוֹלָמִים. וּלְאֵלֶּה אֵין לָהֶם שִׁעוּר.

אַרְבַּע פִּתְחִין אִית לְהֵיכָלָא דָא לְאַרְבַּע סִטְרִין דְּעָלְמָא. עֶשֶׂר מְמַנָּן בְּכָל פִּתְחָא וּפִתְחָא. וּבְזִמְנָא דְּכֻלְהוּ דִּי בְּגוֹ הֵיכָלִין דִּלְתַתָּא. וְאִנּוּן הֵיכָלִין סָלְקִין בִּרְעוּ דִצְלוֹתָא דַכְיָיא. כֻּלְהוּ פָּתְחִין פִּתְחִין. עַד דִּכְלִילָן כֻּלְהוּ אִלֵּין בְּאִלֵּין. וּמְשַׁלְּבִין אִלֵּין בְּאִלֵּין. וְעָאלִין כֻּלְהוּ מְמַנָּן גּוֹ מְמַנָּן. מַשִּׁרְיָין גּוֹ מַשִּׁרְיָין. אוֹפַנִּים בְּחַיּוֹת וְחַיּוֹת בְּאוֹפַנִּים. בְּאִלֵּין אוֹפַנִּים, נְהוֹרִין בִּנְהוֹרִין רוּחָא בְּרוּחָא. עַד דְּעָאלוּ בְּרוּחָא דָא.

אַרְבָּעָה פְתָחִים יֵשׁ לַהֵיכָל הַזֶּה לְאַרְבַּעַת צִדְדֵי הָעוֹלָם. עֲשָׂרָה מְמֻנִּים בְּכָל פֶּתַח וּפֶתַח. וּבִזְמַן שֶׁכֻּלָּם שֶׁבְּתוֹךְ הַהֵיכָלוֹת שֶׁלְּמַטָּה, וְאוֹתָם הֵיכָלוֹת עוֹלִים בְּרָצוֹן שֶׁל תְּפִלָּה זַכָּה, כֻּלָּם פּוֹתְחִים פְּתָחִים עַד שֶׁנִּכְלָלִים כֻּלָּם אֵלֶּה בְּאֵלֶּה, וּמְשֻׁלָּבִים אֵלֶּה בְּאֵלֶּה, וְנִכְנָסִים כָּל הַמְמֻנִּים לְתוֹךְ מְמֻנִּים, מַחֲנוֹת בְּתוֹךְ מַחֲנוֹת, אוֹפַנִּים בְּחַיּוֹת וְחַיּוֹת בְּאוֹפַנִּים. בָּאוֹפַנִּים הַלָּלוּ מְאוֹרוֹת בִּמְאוֹרוֹת, רוּחַ בְּרוּחַ, עַד שֶׁנִּכְנָסִים בְּרוּחַ זוֹ.

בְּהֵיכָלָא דָא אִית דּוּכְתָּא חָדָא כְּחֵיזוּ דְּדַהֲבָא דְּנָצִיץ. וְתַמָּן גְּנִיזִין כַּמָּה חַיָּילִין וּמַשִּׁרְיָין דְּלָא סָלְקִין וְלָא מִתְעַטְּרִין לְעֵילָא אֶלָא בְּשַׁעֲתָא דְּכָל אִלֵּין קָשְׁרִין קְשִׁירָן וְהֵיכָל נָטִיל לְאִתְעַטְּרָא כֻּלְהוֹן נָפְקִין מַלְיָין בְּדִינָא. וְאִקְרוּן מָארֵי תְּרֵיסִין. שְׁלִיחָן בְּעָלְמָא מִגּוֹ מָארֵי דִינִין דִּי בְּהֵיכָלָא רְבִיעָאָה. בְּהַאי דוּכְתָּא תַּלְיָין בְּאַרְבַּע סִטְרִין שִׁית מְאָה אֶלֶף רִבְוָון מְגִינִים דְּדַהֲבָא לְכָל סְטַר וּסְטַר. וְכֵן לְתַתָּא מִנַּיְיהוּ שׁוּרִין מַקְּפָן וְאִנּוּן שִׁתִּין.

בַּהֵיכָל הַזֶּה יֵשׁ מָקוֹם אֶחָד כְּמַרְאֵה זָהָב שֶׁנּוֹצֵץ, וְשָׁם גְּנוּזִים כַּמָּה צְבָאוֹת וּמַחֲנוֹת שֶׁלֹּא עוֹלִים וְלֹא מִתְעַטְּרִים לְמַעְלָה, אֶלָּא רַק בְּשָׁעָה שֶׁכָּל אֵלֶּה קוֹשְׁרִים קְשָׁרִים, וְהַהֵיכָל נוֹסֵעַ לְהִתְעַטֵּר. כֻּלָּם יוֹצְאִים מְלֵאִים בְּדִין, וְנִקְרָאִם מַחֲזִיקֵי מָגִנִּים. שְׁלוּחִים בָּעוֹלָם מִתּוֹךְ בַּעֲלֵי הַדִּין שֶׁבַּהֵיכָל הָרְבִיעִי. בְּמָקוֹם זֶה תְּלוּיִים בְּאַרְבָּעָה צְדָדִים שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רִבּוֹא מָגִנִּים שֶׁל זָהָב לְכָל צַד וְצַד. וְכֵן לְמַטָּה מֵהֶם חוֹמוֹת מַקִּיפוֹת, וְהֵם שִׁשִּׁים.

וְכָל הָנֵי מְגִינִים כֻּלְהוּ מַגִּיחִין קְרָבִין סְיָיפִין וְרוֹמְחִין לְבַר בְּכָל אִנּוּן שְׁלִיחֵי דִינִין דְּעָלְמָא עַד דְּמָטוּ דַּרְגִּין בְּדַרְגִּין לְכֹכָבָא דְּמַאְדִּים. וּכְדֵין הֵיכָלָא סַלְקָא וְאִתְעַטְּרַת בְּהַהוּא רוּחָא בְּכָל אִנּוּן חַיָילִין וְאִשְׁתָּאַר הַהוּא דוּכְתָּא בְּאַתְרֵיהּ. וְהַהוּא דוּכְתָּא אִקְרֵי תָּא הָרָצִים. אִנּוּן שְׁלִיחִין מְרַהֲטֵי לְאַשְׁלָמָא דִינִין וּפֻרְעָנִין בְּכָל סִטְרֵי עָלְמָא.

וְכָל הַמָּגִנִּים הַלָּלוּ נִלְחָמִים קְרָבוֹת בַּחֲרָבוֹת וּרְמָחִים, פְּרָט לְכָל אוֹתָם שְׁלוּחֵי הַדִּין שֶׁל הָעוֹלָם, עַד שֶׁמַּגִּיעִים דְּרָגוֹת בִּדְרָגוֹת לְכוֹכָב מַאְדִּים. וְאָז הַהֵיכָל עוֹלֶה וּמִתְעַטֵּר בְּאוֹתָהּ רוּחַ בְּכָל אוֹתָם צְבָאוֹת, וְנִשְׁאָר אוֹתוֹ מָקוֹם בִּמְקוֹמוֹ. וְאוֹתוֹ מָקוֹם נִקְרָא תָּא הָרָצִים. אוֹתָם הַשְּׁלוּחִים רָצִים לְהַשְׁלִים דִּינִים וּפֻרְעָנֻיּוֹת בְּכָל צִדְדֵי הָעוֹלָם.

כַּד סָלְקָא צְלוֹתָא נָטִיל כָּל הָנֵי נְהוֹרִין וּמַשִּׁרְיָין וְקָשַׁר קְשָׁרִין וְאִתְכְּלִילוּ כֻּלְהוּ כְּחֲדָא. עַד דְּאִתְקְשַׁר רוּחָא בְּרוּחָא וְאִנּוּן חַד. וְעָאלוּ גוֹ הַהוּא עַמּוּדָא לְאִתְכְּלָלָא בְּרוּחָא דְּהֵיכָלָא רְבִיעָאָה. זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ מַאן דְּיָדַע רָזָא דְמָארֵיהּ וְאָרִים דִּגְלֵיהּ בְּאֲתַר דְּאִצְטְרִיךְ.

כְּשֶׁעוֹלָה תְפִלָּה, נוֹשֵׂאת כָּל הַמְּאוֹרוֹת הַלָּלוּ וְהַמַּחֲנוֹת, וְקוֹשֶׁרֶת קְשָׁרִים וְנִכְלָלִים כֻּלָּם כְּאֶחָד, עַד שֶׁנִּקְשָׁר רוּחַ בְּרוּחַ וְהֵם אֶחָד. וְנִכְנָסִים לְתוֹךְ אוֹתוֹ עַמּוּד לְהִכָּלֵל בָּרוּחַ שֶׁל הַהֵיכָל הָרְבִיעִי. אַשְׁרֵי חֶלְקוֹ שֶׁל מִי שֶׁיּוֹדֵעַ סוֹד רִבּוֹנוֹ וּמֵרִים דִּגְלוֹ בְּמָקוֹם שֶׁצָּרִיךְ.

וְתָא חֲזֵי כֹּלָּא אִצְטְרִיךְ דָּא לְדָא וְדָא לְדָא לְאַשְׁלָמָא דָא עִם דָּא וּלְאִתְנְהָרָא דָּא בְּדָא עַד דְּסָלִיק כֹּלָּא לְאֲתַר דְּאִצְטְרִיךְ שְׁלִימוּ. מִתַּתָּא בְּקַדְמִיתָא וּמִלְּעֵילָא לְבָתַר. וּכְדֵין אִיהוּ שְׁלִימוּ בְּכָל סִטְרִין וְאִשְׁתְּלִים כֹּלָּא כְּדְקָא יָאוּת.

וּבֹא וּרְאֵה, הַכֹּל צָרִיךְ זֶה לָזֶה וְזֶה לָזֶה לְהַשְׁלִים זֶה עִם זֶה וּלְהָאִיר זֶה בָּזֶה, עַד שֶׁעוֹלֶה הַכֹּל לְמָקוֹם שֶׁצָּרִיךְ שְׁלֵמוּת. מִלְּמַטָּה בַּהַתְחָלָה, וְאַחַר כָּךְ מִלְמַעְלָה, וְאָז הַשְּׁלֵמוּת הִיא בְּכָל הַצְּדָדִים וְנִשְׁלָם הַכֹּל כָּרָאוּי.

מָאן דְּיָדַע רָזִין אִלֵּין וְעָבִיד שְׁלִימוּ. דָּא אִיהוּ מִתְדְּבַּק בְּמָארֵיהּ וּבַטִּיל כָּל גְּזֵרִין קָשִׁין. וְאִיהוּ אַעֲטַר לְמָארֵיהּ וּמָשִׁיךְ בִּרְכָאן עַל עָלְמָא. וְדָא אִיהוּ בַּר נָשׁ דְּאִקְרֵי צַדִּיקָא עַמּוּדָא דְעָלְמָא וּצְלוֹתֵיהּ לָא אַהֲדַר רֵיקַנְיָיא וְחוּלָקֵיהּ בְּעָלְמָא דְּאֲתֵי, וְאִיהוּ בְּחוּשְׁבַּן בְּנִי מְהֵימְנוּתָא.

מִי שֶׁיּוֹדֵעַ הַסּוֹדוֹת הַלָּלוּ וְעוֹשֶׂה שְׁלֵמוּת, זֶהוּ שֶׁמִּתְדַּבֵּק בְּרִבּוֹנוֹ וּמְבַטֵּל כָּל הַגְּזֵרוֹת הַקָּשׁוֹת, וְהוּא מְעַטֵּר אֶת רִבּוֹנוֹ וּמוֹשֵׁךְ בְּרָכוֹת עַל הָעוֹלָם. וְזֶהוּ אָדָם שֶׁנִּקְרָא צַדִּיק עַמּוּד הָעוֹלָם, וּתְפִלָּתוֹ לֹא חוֹזֶרֶת רֵיקָם, וְחֶלְקוֹ בָּעוֹלָם הַבָּא, וְהוּא בְּחֶשְׁבּוֹן בְּנֵי הָאֱמוּנָה.

תָּא חֲזֵי כָּל הָנֵי הֵיכָלִין וְכָל הָנֵי חֵיוָתָא וְכָל הָנֵי חַיָלִין וְכָל הָנֵּי נְהוֹרִין וְכָל הָנֵי רוּחִין כֻּלְהוּ אִצְטְרִיכוּ דָא לְדָא. בְּגִין לְאִשְׁתַּלָּמָא מִתַּתָּא. וּלְאִשְׁתַּלָּמָא לְבָתַר מִלְּעֵילָא. אִלֵּין הֵיכָלִין אִנּוּן מִתְדַּבְּקִין דָּא בְּדָא.

בֹּא רְאֵה, כָּל הַהֵיכָלוֹת הַלָּלוּ וְכָל הַחַיּוֹת הַלָּלוּ וְכָל הַצְּבָאוֹת הַלָּלוּ וְכָל הָאוֹרוֹת הַלָּלוּ וְכָל הָרוּחוֹת הַלָּלוּ צְרִיכִים זֶה לָזֶה, כְּדֵי לְהִשְׁתַּלֵּם מִלְּמַטָּה וּלְהִשְׁתַּלֵּם אַחַר כָּךְ מִלְמַעְלָה. הַהֵיכָלוֹת הַלָּלוּ הֵם מִתְדַּבְּקִים זֶה בָּזֶה.

וְכֻלְהוּ כְּגוָֹונִין דִּלְּעֵילָא (נ”א דעינא) מִתְדַּבְּקִין דָּא עִם דָּא. כָּל מַה דִּי בְּגַוַויְיהוּ אִנּוּן כְּהַהוּא חֵיזוּ דְּמִתְחַזְּיָא (צז א, סב) בִּסְתִימוּ כַּד מִתְגַּלְגְּלָא עֵינָא וְאִתְחַזֵּי הַהוּא זָהֲרָא נָצִיץ. וְהַהוּא מַה דְּלָא אִתְחַזֵּי (ביה) בְּהַהוּא גִלְגּוּלָא. אִיהוּ הַהוּא רוּחָא דְּשָׁלְטָא עַל כֹּלָּא. וּבְגִין כָּךְ קָיְימָא דָא בְדָא דַּרְגִּין עַל דַּרְגִּין (ודרגין על דרגין) עַד דְּאִתְעַטַּר כֹּלָּא כְּדְקָא יָאוּת.

וְכֻלָּם כְּמוֹ הַגְּוָנִים שֶׁלְּמַעְלָה (של העין) דְּבוּקִים זֶה עִם זֶה. כָּל מַה שֶּׁבְּתוֹכָם הֵם כְּאוֹתוֹ מַרְאֶה שֶׁנִּרְאֶה בַּסֵּתֶר כְּשֶׁמִּתְגַּלְגֶּלֶת הָעַיִן וְנִרְאֶה אוֹתוֹ זֹהַר נוֹצֵץ. וְאוֹתוֹ מַה שֶּׁלֹּא נִרְאֶה בְּאוֹתוֹ גִלְגּוּל, הוּא אוֹתָהּ רוּחַ שֶׁשּׁוֹלֶטֶת עַל הַכֹּל. וְלָכֵן עוֹמֵד זֶה בָּזֶה דְּרָגוֹת עַל דְּרָגוֹת עַד שֶׁמִּתְעַטֵּר הַכֹּל כָּרָאוּי.

וְתָא חֲזֵי אִלְמָלֵא כָּל אִנּוּן גְּוָונִין דְּעֵינָא דְּאִתְחַזְיָין, כַּד אַסְתִּים עֵינָא וְאִתְגַּלְגְּלָא בְּגַלְגַּלָּא לָא אִתְחַזּוּן אִנּוּן גְּוָונִין דְּזָהֲרָן. וְאִלְמָלֵא אִנּוּן גְּוָונִין, לָא אִתְדָּבַּק הַהוּא דְּסָתִים דְּשָׁלְטָא עֲלַיְיהוּ. אִשְׁתְּכַח דְּכֹלָּא תַּלְיָיא דָא בְּדָא וְאִתְקַשַּׁר דָּא בְּדָא

וּבֹא וּרְאֵה, אִלְמָלֵא כָּל אוֹתָם גְּוָנִים שֶׁל הָעַיִן שֶׁנִּרְאִים, כְּשֶׁנִּסְתֶּמֶת הָעַיִן וּמִתְגַּלְגֶּלֶת בְּגַלְגַּל, לֹא נִרְאִים אוֹתָם הַגְּוָנִים שֶׁזּוֹהֲרִים, וְאִלְמָלֵא אוֹתָם גְּוָנִים לֹא נִדְבָּק אוֹתוֹ הַנִּסְתָּר שֶׁשּׁוֹלֵט עֲלֵיהֶם. נִמְצָא שֶׁהַכֹּל תָּלוּי זֶה בָּזֶה וְנִקְשָׁר זֶה בָּזֶה

כַּד אִתְכְּלִיל כֹּלָּא כְּחֲדָא בְּהֵיכָלָא תְּלִיתָאָה. וּרְעוּתָא דִצְלוֹתָא סַלְקָא לְאִתְעַטְּרָא בְּהֵיכָלָא רְבִיעָאָה. כְּדֵין כֹּלָּא חַד. וּרְעוּתָא חָדָא וְקִשּׁוּרָא חָדָא. הָכָא הִשְׁתַחֲוָאָה לְאִתְרַצָּאָה בְּמָארֵיהּ:

כְּשֶׁנִּכְלָל הַכֹּל כְּאֶחָד בַּהֵיכָל הַשְּׁלִישִׁי. וּרְצוֹן הַתְּפִלָּה עוֹלֶה לְהִתְעַטֵּר בַּהֵיכָל הָרְבִיעִי. וְאָז הַכֹּל אֶחָד וְרָצוֹן אֶחָד וְקֶשֶׁר אֶחָד. כָּאן הִשְׁתַּחֲוָאָה לְהִתְרַצּוֹת לְרִבּוֹנוֹ.

Bereshit, Chapter 67

הֵיכָלָא רְבִיעָאָה, הֵיכָלָא דָא אִיהוּ מְשַׁנְיָא מִכֻּלְהוּ. אַרְבַּע הֵיכָלִין לְדָא. דָּא לְגוֹ מִן דָּא וְכֻלְהוּ חַד הֵיכָלָא. הָכָא אִיהוּ רוּחָא דְּאִקְרֵי זְכּוּת, בְּאֲתַר דָא מִתְהַפֵּךְ זְכוּת דְּכָל בְּנֵי עָלְמָא. רוּחָא דָא נָטִיל כֹּלָּא.

הֵיכָל הָרְבִיעִי. הֵיכָל זֶה הוּא מְשֻׁנֶּה מִכֻּלָּם. אַרְבָּעָה הֵיכָלוֹת לָזֶה, זֶה לִפְנִים מִזֶּה, וְכֻלָּם הֵיכָל אֶחָד. כָּאן הוּא רוּחַ שֶׁנִּקְרָא זְכוּת. בְּמָקוֹם זֶה מִתְהַפֵּךְ הַזְּכוּת שֶׁל כָּל הָעוֹלָם. רוּחַ זוֹ נוֹשֵׂאת הַכֹּל.

מִנֵּיהּ נָפְקוּ שִׁבְעִין נְהוֹרִין כֻּלְהוּ מְנַצְצָן. וְכֻלְהוּ בְּעִגּוּלָא דְּלָא מִתְפַּשְׁטֵי כְּאִלֵּין אָחֳרָנִין. מִתְדַּבְּקִין דָּא בְּדָא וּנְהִירִין דָּא בְּדָא אֲחִידָן דָּא בְּדָא. כָּל זַכְיָין דְּעָלְמָא קַמֵּי אִלֵּין נְהוֹרִין קַיָּימִין. מִכֻּלְהוּ נָפְקֵי תְּרֵין נְהוֹרִין שְׁקוּלִין כְּחֲדָא דְּקָיְימֵי קַמַּיְיהוּ תְּדִירָא.

מִמֶּנָּה יוֹצְאִים שִׁבְעִים אוֹרוֹת כֻּלָּם נוֹצְצִים. וְכֻלָּם בְּעִגּוּל שֶׁלֹּא מִתְפַּשְּׁטִים כְּמוֹ הָאֲחֵרִים הַלָּלוּ. מִתְדַּבְּקִים זֶה בָּזֶה וּמְאִירִים זֶה בָּזֶה, אֲחוּזִים זֶה בָּזֶה. כָּל זְכֻיּוֹת הָעוֹלָם עוֹמְדוֹת לִפְנֵי הַמְּאוֹרוֹת הַלָּלוּ. מִכֻּלָּם יוֹצְאִים שְׁנֵי מְאוֹרוֹת שְׁקוּלִים כְּאֶחָד שֶׁעוֹמְדִים לִפְנֵיהֶם תָּמִיד.

לָקֳבֵל אִלֵּין אִנּוּן שִׁבְעִין רַבְרְבָן מְמַנָּן לְבַר דְּסָחֲרִין כָּל (הני) (ד”א אנון) אַרְבַּע הֵיכָלִין. שִׁבְעִין נְהוֹרִין אִלֵּין וּתְרֵי נְהוֹרִין דְּקָיְימִין קָמַיְיהוּ כֻּלְהוּ פְּנִימָאִין גּוֹ לְגוֹ. וְרָזָא דָא דִּכְתִיב, (שיר השירים ז׳:ג׳) בִּטְנִךְ עֲרֵמַת חִטִּים סוּגָה בַּשּׁוֹשַׁנִּים.

כְּנֶגֶד אֵלֶּה שִׁבְעִים מְמֻנִּים גְּדוֹלִים שֶׁבַּחוּץ שֶׁסּוֹבְבִים אֶת כָּל אַרְבַּעַת הַהֵיכָלוֹת הַלָּלוּ. שִׁבְעִים אוֹרוֹת אֵלּוּ וּשְׁנֵי אוֹרוֹת שֶׁעוֹמְדִים לִפְנֵיהֶם, כֻּלָּם פְּנִימִיִּים לִפְנִים וְלִפְנִים, וְזֶה סוֹד הַכָּתוּב (שיר ז) בִּטְנֵךְ עֲרֵמַת חִטִּים סוּגָה בַּשּׁוֹשַׁנִּים.

לְקַמֵּי נְהוֹרִין אִלֵּין עָאלִין כָּל זְכוּ. וְכָל עוֹבָדִין דְּעָלְמָא לְאִתְדְּנָא. תְּרֵין נְהוֹרִין אִלֵּין אִנּוּן סָהֲדֵי סָהֲדוּתָא. בְּגִין (דאנון) דְּאִית שִׁבְעָה עֵינֵי יְיָ דִּמְשַׁטְּטֵי בְּכָל אַרְעָא (ס”א כן כל) כָּל מַה דְּאִתְעֲבִיד בְּעָלְמָא אִתְרְשִׁים בְּהַהוּא עוֹבָדָא מַמָּשׁ וְהַהוּא זְכוּתָא מַמָּשׁ וְקָיְימֵי בְּקִיּוּמַיְיהוּ. וְאִלֵּין תְּרֵין נְהוֹרִין חָמָאן בְּהוּ וּמִסְתַּכְּלָן וְסָהֲדֵי קַמֵּי אִלֵּין ע’ נְהוֹרִין. אִלֵּין ע’ גִּזְרֵי גִּזְרִין וְדָיְינֵי דִינִין הֵן לְטַב הֵן לְבִישׁ. וְהָכָא אִיהוּ אֲתַר דִּזְכוּתָא.

לִפְנֵי הָאוֹרוֹת הַלָּלוּ נִכְנָסִים כָּל הַזְּכֻיּוֹת וְעַל כָּל מַעֲשֵׂי הָעוֹלָם לְהִדּוֹן. שְׁנֵי הָאוֹרוֹת הַלָּלוּ מְעִידִים עֵדוּת, מִשּׁוּם (שהם) שֶׁיֵּשׁ שֶׁבַע עֵינֵי ה’ שֶׁמְּשׁוֹטְטִים בְּכָל הָאָרֶץ, (כן כל) וְכָל מַה שֶּׁנַּעֲשֶׂה בָּעוֹלָם נִרְשָׁם בְּאוֹתוֹ מַעֲשֶׂה מַמָּשׁ וְאוֹתָהּ זְכוּת מַמָּשׁ וְעוֹמְדִים בְּקִיּוּמָם. וּשְׁנֵי הָאוֹרוֹת הַלָּלוּ רוֹאִים בָּהֶם וּמִסְתַּכְּלִים וּמְעִידִים לִפְנֵי שִׁבְעִים אוֹרוֹת הָאֵלֶּה. אֵלֶּה שִׁבְעִים גּוֹזְרֵי גְזֵרוֹת וְדָנִים דִּינִים, הֵן לְטוֹב הֵן לְרַע. וְכָאן הוּא מְקוֹם הַזְּכוּת.

רוּחָא דָא בֵּיהּ אִתְרְשִׁימוּ אַתְוָון תְּלַת דְּאִנּוּן (קנט ע”א) יה”ו, דְּכַד אִלֵּין אַתְוָון מִתְדַּבְּקָן בְּהַאי אֲתַר בְּאִתְדַּבְּקוּתָא דִּדְכוּרָא וְנוּקְבָא כְּדֵין אִתְרְשִׁימוּ בֵּיהּ וְלָא אִתְעֲדוּן מִתַּמָּן. לְבָתַר נָפַק חַד נְהוֹרָא נָהִיר לְאַרְבַּע סִטְרִין. הַאי נְהוֹרָא אַפִּיק תְּלַת אָחֳרָנִין דְּאִנּוּן תְּלַת בָּתֵּי דִינָא דְּדָיְינִין דִּינִין אָחֳרָנִין בְּמִלִּין דְּעָלְמָא בְּעוּתְרָא בְּמִסְכְּנוּ בְּמַרְעִין בִּשְׁלִימוּ בְּכָל אִנּוּן שְׁאָר מִלִּין דְּעָלְמָא אִתְדָּן בְּהוּ. חַד הֵיכָלָא לְאִנּוּן ע’ קַדְמָאֵי לְגוֹ. תְּלָתָא לְאִלֵּין תְּלָתָא אָחֳרָנִין.

רוּחַ זוֹ בָּהּ נִרְשְׁמוּ שָׁלֹשׁ אוֹתִיּוֹת שֶׁהֵם יה”ו. שֶׁכְּשֶׁהָאוֹתִיּוֹת הַלָּלוּ נִדְבָּקוֹת בַּמָּקוֹם הַזֶּה בְּהִדָּבְקוּת שֶׁל זָכָר וּנְקֵבָה, אָז נִרְשָׁמִים בּוֹ וְלֹא מִסְתַּלְּקִים מִשָּׁם. אַחַר כָּךְ יוֹצֵא אוֹר אֶחָד שֶׁמֵּאִיר לְאַרְבָּעָה צְדָדִים. הָאוֹר הַזֶּה מוֹצִיא שְׁלֹשָׁה אֲחֵרִים שֶׁהֵם שְׁלֹשָׁה בָּתֵּי דִין שֶׁדָּנִים דִּינִים אֲחֵרִים בְּדִבְרֵי הָעוֹלָם – בְּעֹשֶׁר, בְּעֹנִי, בְּמַחֲלוֹת, בִּשְׁלֵמוּת בְּכָל אוֹתָם שְׁאָר דְּבָרִים שֶׁהָעוֹלָם נִדּוֹן בָּהֶם. הֵיכָל אֶחָד לְאוֹתָם שִׁבְעִים רִאשׁוֹנִים לֵפְנִים. שְׁלֹשָׁה לְאוֹתָם שְׁלֹשָׁה הָאֲחֵרִים.

סָלְקָא הַאי רוּחָא וְכָלִיל כָּל אִנּוּן דִּלְתַתָּא. וְאַפִּיק חַד חֵיוָותָא קַדִּישָׁא מִתְלַהֲטָא וְעַיְילִין לָהּ כְּעֵינִי אֵינָשָׁא לְאַשְׁגָּחָא בְּאֶלֶף אַלְפִין וְרִבּוֹא רִבְוָון חַיָילִין מָארֵיהוֹן דְּדִינָא. כֻּלְהוּ נָטְלִין פִּתְקִין וּפָתְחִין וְסָגְרִין בְּעָלְמָא וְאַשְׁלִימוּ דִינָא.

עוֹלָה הָרוּחַ הַזּוֹ וְכוֹלֶלֶת כָּל אֵלּוּ שֶׁלְּמַטָּה, וּמוֹצִיאָה חַיָּה קְדוֹשָׁה אַחַת מִתְלַהֶטֶת, וְיֵשׁ לָהּ עֵינַיִם כְּמוֹ עֵינֵי אָדָם לְהַשְׁגִּיחַ בְּאֶלֶף אֲלָפִים וְרִבּוֹא רִבְבוֹת צְבָאוֹת בַּעֲלֵי הַדִּין. כֻּלָּם לוֹקְחִים פְּתָקִים וּפוֹתְחִים וְסוֹגְרִים בָּעוֹלָם וּמַשְׁלִימִים דִּין.

תְּחוֹת הַאי חֵיוָתָא ד’ שְׂרָפִים מְלַהֲטָן כֻּלְהוּ כְּחֵזוּר וְשׁוֹשַׁן וּשְׁבִיבֵי דְּאֶשָׁא. סָלְקִין ע”ב גַּלְגַּלִּין לְכָל חַד מְלַהֲטָן בְּאֶשָׁא. כַּד נָטְלִין אִתְעֲבִיד נָהָר חָד דִּי נוּרָא. אֶלֶף אַלְפִין מְשַׁמְשִׁין לְהַהוּא נוּרָא, מִתַּמָּן נָפְקֵי כַּמָּה חַיָּילִין. כַּד גַּלְגַּלִּין נָטְלִין. כַּמָּה אִנּוּן רִבּוֹא רִבְוָון דִּיְקוּמוּן מִנַּיְיהוּ בְּגוֹ הַהוּא נוּרָא. תְּחוֹת הֵיכָלָא תִּנְיָינָא נָפְקֵי חַיָּילִין דִּמְזַמְּרִין וְאַתְיָין לְקָרְבָא הָכָא וְאִתּוֹקְדוּן כֻּלְהוּ.

תַּחַת הַחַיָּה הַזּוֹ אַרְבָּעָה שְׂרָפִים לוֹהֲטִים, כֻּלָּם כְּכַפְתּוֹר וָפֶרַח וּשְׁבִיבֵי אֵשׁ. עוֹלִים שִׁבְעִים וּשְׁנַיִם גַּלְגַּלִּים לְכָל אֶחָד מְלֹהָטִים בְּאֵשׁ. כְּשֶׁנּוֹסְעִים, נַעֲשֶׂה נָהָר אֶחָד שֶׁל אֵשׁ. אֶלֶף אֲלָפִים מְשַׁמְּשִׁים לְאוֹתָהּ הָאֵשׁ, וּמִשָּׁם יוֹצְאִים כַּמָּה צְבָאוֹת. כְּשֶׁהַגַּלְגַּלִּים נוֹסְעִים, כַּמָּה הֵם רִבּוֹא רְבָבוֹת שֶׁיַּעַמְדוּ מֵהֶם בְּתוֹךְ אוֹתָהּ הָאֵשׁ. תַּחַת הַהֵיכָל הַשֵּׁנִי יוֹצְאִים צְבָאוֹת שֶׁמְּזַמְּרִים וּבָאִים לְהִתְקָרֵב כָּאן וְכֻלָּם נִשְׂרָפִים.

כָּל אִנּוּן (סט א) מְמַנָּן דְּעָלְמָא דְּאִתְמַנּוּן לְשַׁלְטָאָה מֵהָכָא נָפִיק דִּינְהוֹן לְשַׁלְטָאָה מִגּוֹ הַהוּא רוּחָא דְּאִתְרְשִׁים בִּתְלַת אַתְוָון. וּמֵהָכָא מַעְבְּרִין קִיּוּמַיְיהוּ מֵעָלְמָא וְאִתְדְּנוּ בְּהַאי נוּרָא דְּנָגִיד וְנָפִיק. דְּלָּא אִתְמָסַר בְּהַאי הֵיכָלָא. בְּגִין דְּאִתְרְשִׁימוּ בִּתְלַת (ד”א תלת) אַתְוָון הָכָא הַאי רוּחָא אִתְכְּלִיל בְּהוּ. הַהִיא חֵיוָותָא אַפִּיק חַיָּילִין וּמַשִּׁרְיָין דְּלֵית לְהוֹן חוּשְׁבְּנָא.

כָּל אוֹתָם מְמֻנֵּי הָעוֹלָם שֶׁהִתְמַנּוּ לִשְׁלֹט, מִכָּאן יוֹצֵא דִינָם לִשְׁלֹט מִתּוֹךְ אוֹתָהּ הָרוּחַ שֶׁנִּרְשְׁמָה בְּשָׁלֹשׁ אוֹתִיּוֹת. וּמִכָּאן מַעֲבִירִים קִיּוּמָם מֵהָעוֹלָם וְנִדּוֹנִים בָּאֵשׁ הַזּוֹ שֶׁשּׁוֹפַעַת וְיוֹצֵאת. הַכֹּל נִמְסָר בַּהֵיכָל הַזֶּה. מִשּׁוּם שֶׁנִּרְשְׁמוּ בְּשָׁלֹשׁ אוֹתִיּוֹת כָּאן, הָרוּחַ הַזּוֹ נִכְלֶלֶת בָּהֶם. אוֹתָהּ הַחַיָּה מוֹצִיאָה צְבָאוֹת וּמַחֲנוֹת שֶׁאֵין לָהֶם חֶשְׁבּוֹן.

כָּל דִּינִין דְּעָלְמָא מֵהַאי הֵיכָלָא נָפְקֵי הֵן לְטַב הֵן לְבִישׁ. בַּר (קפא ע”א) תְּלַת בָּנֵ”י חַיֵּ”י וּמְזוֹנֵ”י. דְּלָא אִתְיְיהַב רְשׁוּ בְּאֲתַר דָּא. דְּהָא בְּהַהוּא נָהָר עִלָּאָה דְּכָל נְהוֹרִין נַגְדִין מִנֵּיהּ קָיְימָא מִלָּה. בְּאֶמְצָעִיתָא דְּהֵיכָלָא דָא הוּא אֲתַר מְתַקְּנָא לָקֳבֵל רוּחָא דִּלְעֵילָא בְּגוֹ רוּחָא דָּא וְדָא סָלְקָא בְּהוּ.

כָּל דִּינֵי הָעוֹלָם יוֹצְאִים מֵהַהֵיכָל הַזֶּה, הֵן טוֹב וְהֵן לְרַע, פְּרָט לִשְׁלֹשָׁה – בָּנִים, חַיִּים וּמְזוֹנוֹת, שֶׁלֹּא נִתְּנָה רְשׁוּת בַּמָּקוֹם הַזֶּה. שֶׁהֲרֵי בְּאוֹתוֹ נָהָר עֶלְיוֹן שֶׁכָּל הָאוֹרוֹת שׁוֹפְעִים מִמֶּנּוּ הַדָּבָר עוֹמֵד. בְּאֶמְצַע הַהֵיכָל הַזֶּה הוּא מָקוֹם מְתֻקָּן כְּנֶגֶד הָרוּחַ שֶׁלְּמַעְלָה בְּתוֹךְ הָרוּחַ הַזּוֹ, וְזוֹ עוֹלָה בָהֶם.

תְּרֵין עֶשֶׂר פָּתְחִין אִנּוּן לְהֵיכָלָא דָא. בְּכָל פִּתְחָא וּפִתְחָא כָּל אִנּוּן סָרְכִין וּמְמַנָּן דְּאִנּוּן מַכְרְזֵי לְאוֹדָעָא לְתַתָּא כָּל אִנּוּן דִּינִין דִּזְמִינִין לְנַחֲתָא לְתַתָּא. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (דניאל ד׳:י״א) קָרֵא בְחַיִל וְכֵן אָמַר גּוֹדוּ אִילָנָא וְגו’.

שְׁנֵים עָשָׂר פְּתָחִים הֵם לַהֵיכָל הַזֶּה. בְּכָל פֶּתַח וּפֶתַח כָּל אוֹתָם שָׂרִים וּמְמֻנִּים שֶׁמַּכְרִיזִים לְהוֹדִיעַ לְמַטָּה כָּל אוֹתָם הַדִּינִים הָעֲתִידִים לָרֶדֶת לְמַטָּה, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דניאל ד) קוֹרֵא בְחַיִל וְכֵן אוֹמֵר קַצְּצוּ הָאִילָן.

וּמִגּוֹ כָּרוֹזֵי אִלֵּין נָטְלֵי מִלָּה כָּל מָרֵיהוֹן דְּגַדְּפִין עַד דְּאוֹדְעֵי מִלָּה לָרָקִיעַ (קכה א) דְּחַמָּה. וּמִתַּמָּן כַּד נָפִיק שִׁמְשָׁא נָפִיק מִלָּה וְאִתְשַׁטְיָיא בְּעָלְמָא עַד דְּמָטֵי לְהַהוּא חִיוְיָא דִּרְקִיעָא (קכ”ה א) דְּכָל כֹּכְבֵי דִּרְקִיעָא גְּלִידוּ בֵּיהּ דְּאִיהוּ בְּאֶמְצָעִיתָא דִּרְקִיעָא.

וּמִתּוֹךָ הַכְּרוּזִים הַלָּלוּ לוֹקְחִים דָּבָר כָּל בַּעֲלֵי הַכְּנָפַיִם, עַד שֶׁמּוֹדִיעִים הַדָּבָר לָרָקִיעַ שֶׁל חַמָּה. וּמִשָּׁם, כְּשֶׁיּוֹצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ, יוֹצֵא דָבָר וּמְשׁוֹטֵט בָּעוֹלָם עַד שֶׁמַּגִּיעַ לְאוֹתוֹ הַנָּחָשׁ שֶׁל הָרָקִיעַ שֶׁכָּל כּוֹכְבֵי הָרָקִיעַ קְפוּאִים בּוֹ, שֶׁהוּא בְּאֶמְצַע הָרָקִיעַ.

וְשָׁמְעִין מִלָּה וְנַקְטִין לָהּ אִנּוּן סָרְכִין דִּתְחוֹת (שמיא) (ד”א שמשא) וְאִנּוּן דִּמְמַנָּן עַל הַהוּא חִיוְיָא וּמִתַּמָּן אִתְפַּשַּׁט לְעָלְמָא. וְאֲפִילּוּ רוּחִין וְשֵׁדִין וְאֲפִילּוּ עוֹפֵי שְׁמַיָא מוֹדָעֵי לֵיהּ בְּעָלְמָא. כָּרוֹזִין תָּבִין וְסָתְמִין פִּתְחִין. לָא סָלְקָא (לאסתלקא) רוּחָא בְּרוּחָא עַד דְּכֻלְהוּ רוּחִין תַּתָּאֵי כֻּלְהוּ חַד בַּהֲדֵי (רוחא בתר) הַאי רוּחָא וְכֻלְהוּ אִתְכְּלִילָן וְעָאלִין דָּא בְּדָא עַד דְּאִתְעֲבִיד כֹּלָּא חָד.

וְשׁוֹמְעִים הַדָּבָר, וְלוֹקְחִים אוֹתוֹ הַשָּׂרִים שֶׁתַּחַת (השמים) הַשֶּׁמֶשׁ, וְאוֹתָם שֶׁמְּמֻנִּים עַל אוֹתוֹ הַנָּחָשׁ, וּמִשָּׁם זֶה מִתְפַּשֵּׁט לָעוֹלָם. וַאֲפִלּוּ רוּחוֹת וְשֵׁדִים וַאֲפִלּוּ עוֹפוֹת הַשָּׁמַיִם מוֹדִיעִים אוֹתוֹ בָּעוֹלָם. הַכְּרוּזִים שָׁבִים וְסוֹתְמִים פְּתָחִים. לֹא עוֹלָה (להסתלק) רוּחַ בְּרוּחַ עַד שֶׁכָּל הָרוּחוֹת הַתַּחְתּוֹנוֹת כֻּלָּם אֶחָד יַחַד עִם (הרוח אחרי) הָרוּחַ הַזּוֹ, וְכֻלָּם נִכְלָלִים וְנִכְנָסִים זֶה בָּזֶה עַד שֶׁנַּעֲשָׂה הַכֹּל אֶחָד.

בַּר נָשׁ כַּד אִיהוּ בְּבֵי מַרְעֵיהּ הָכָא אִתְדָּן הֵן לְחַיִּים הֵן לַמָּוֶת. חַיִּין תַּלְיָיא לְעֵילָא אִי אִתְדַּן הָכָא לְחַיִּים יַהֲבֵי חַיִּין מִלְּעֵילָא וְאִי לָא, לָא יַהֲבִין. זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ מַאן דְּאִתְדְּבַק בְּמָארֵיהּ וְיֵעוּל וְנָפִיק. הָכָא קִידָה בְּאַנְפִּין בְּאַרְעָא לְאִתְגַּבָּרָא עַל דִּינָא. עַל הַאי הֵיכָלָא אִתְּמָר (דברים לכ) אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל וְגו’:

כְּשֶׁבֶּן אָדָם נִמְצָא בְּבֵית חָלְיוֹ, כָּאן נִדּוֹן הֵן לְחַיִּים הֵן לְמָוֶת. הַחַיִּים תְּלוּיִים לְמַעְלָה. אִם נִדּוֹן כָּאן לְחַיִּים – נוֹתְנִים חַיִּים מִלְמַעְלָה. וְאִם לֹא – אָז לֹא נוֹתְנִים. אַשְׁרֵי חֶלְקוֹ שֶׁל מִי שֶׁנִּדְבָּק בְּרִבּוֹנוֹ וְנִכְנָס וְיוֹצֵא. כָּאן קִידָה עַל אַפַּיִם בָּאָרֶץ לְהִתְגַּבֵּר עַל הַדִּין. עַל הַהֵיכָל הַזֶּה נֶאֱמַר (דברים לב) אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל וְגוֹ’.

Bereshit, Chapter 68

הֵיכָּלָא חֲמִישָׁאָה. הֵיכָלָא דָא הֵיכָלָא דִּבְרָקָא זְהֵיר. דְּאִיהוּ רוּחָא דְּמַזְהִיר נָהִיר לְאִנּוּן תַתָאֵי. רוּחָא דָא אִיהוּ כָּלִיל וּפָתַח וְסָגִיר נָהִיר וְנָצִיץ לְכָּל סִטְרִין. מִנְּצִיצוֹ דָּא נָהִיר חַד נְהוֹרָא כְּעֵין אַרְגְּוָונָא. נְהוֹרָא דָא כָּלִיל כָּל (ד”א כלל) גְּוָונִין דְּנָהֲרִין. נְהוֹרָא חִוָּור וְאוּכָם סוּמָק וְיָרוֹק. אִתְכְּלִילָן אִלֵּין בְּאִלֵּין. אִתְרְקִים חִוָּור בְּסוּמָק. אוּכָם בְּיָרוֹק. לְבָתַר חִוָּור בְּאוּכָם וְאִתְעֲבִיד חַד חֵיוָותָא מְרֻקָּמָא וְאִתְכְּלִיל בָּהּ יָרוֹק וְסוּמָק. דְּיוֹקְנָהָא כִּדִיוּקְנָא דְּבַר נָשׁ דְּכָלִיל כָּל דִּיוּקְנִין.

הֵיכָל הַחֲמִישִׁי. הֵיכָל זֶה הֵיכַל הַבָּרָק שֶׁזּוֹהֵר, שֶׁהוּא רוּחַ שֶׁמַּזְהִיר וּמֵאִיר לְאוֹתָם הַתַּחְתּוֹנִים. רוּחַ זוֹ הִיא כְּלוּלָה וּפוֹתַחַת וְסוֹגֶרֶת, מְאִירָה וְנוֹצֶצֶת לְכָל הַצְּדָדִים. מִנִּצְנוּץ זֶה מֵאִיר אוֹר אֶחָד כְּעֵין הָאַרְגָּמָן. הָאוֹר הַזֶּה כּוֹלֵל כָּל (כלל) הַגְּוָנִים שֶׁמְּאִירִים. אוֹר לָבָן וְשָׁחֹר, אָדֹם וְיָרֹק. נִכְלָלִים אֵלֶּה בְּאֵלֶּה. נִרְקָם לָבָן בְּאָדם, שָׁחֹר בְּיָרֹק. אַחַר כָּךְ לָבָן בְּשָׁחֹר. וְנַעֲשֵׂית חַיָּה אַחַת מְרֻקֶּמֶת, וְנִכְלָל בָּהּ יָרֹק וְאָדם. דְּמוּתָהּ כִּדְמוּת אָדָם שֶׁכּוֹלֵל כָּל הַדְּמֻיּוֹת.

מִינָהּ נָפְקוּ ד’ סָמְכִין דְּאִנּוּן חֵיוָון רַבְרְבָן עַל אִלֵּין דִּלְתַתָּא. חַד אִקְרֵי אוֹפָן דְּאִיהוּ תְּרֵין. בְּגִין דְּכַד אִתְחַזֵּי הַאי אִתְנְהִיר אָחֳרָא בְּגַוֵויהּ. דָּבִיק דָּא בְּדָא. עָאל דָּא בְּדָא. לְבָתַר עָאל אָחֳרָא דָּא בְּדָא וְאִתְחַזּוּן ד’ רֵישִׁין לְד’ סִטְרִין דְּעָלְמָא וְכֻלְהוּ חַד גּוּפָא. וְאִלֵּין אִנּוּן דִּכְתִיב בְּהוּ (יחזקאל א׳:ט״ז) כַּאֲשֶׁר יִהְיֶה הָאוֹפָן בְּתוֹךְ הָאוֹפָן, וְכֻלְהוּ אִלֵּין קְשִׁירִין דָּא בְּדָא. כְּחֵיזוּ (נ”א דחיזון) דְּחֵיוָון עִלָּאִין דְּלָא מִתְפָּרְשָׁן לְעָלְמִין. הַאי חֵיוָתָא דְּאַרְבַּע גְּוָונִין מְרֻקָּמָן אֲחִידָן אִלֵּין בְּאִלֵּין לְד’ סִטְרִין. מֵהָכָא כַּד נָטְלָא חֵיוָתָא דָא נָטְלָא לִתְרֵין סִטְרִין.

מִמֶּנָּה יָצְאוּ אַרְבָּעָה עַמּוּדִים שֶׁהֵם חַיּוֹת גְּדוֹלוֹת עַל אֵלֶּה שֶׁלְּמַטָּה. אֶחָד נִקְרָא אוֹפַן שֶׁהוּא שְׁנַיִם. מִשּׁוּם שֶׁכְּשֶׁנִּרְאֶה זֶה, מֵאִיר אַחֵר בְּתוֹכוֹ. דָּבוּק זֶה בָּזֶה. נִכְנָס זֶה בָּזֶה. אַחַר כָּךְ נִכְנָס אַחֵר זֶה בָּזֶה, וְנִרְאִים אַרְבָּעָה רָאשִׁים לְאַרְבָּעָה רוּחוֹת הָעוֹלָם, וְכֻלָּם גּוּף אֶחָד. וְאֵלֶּה הֵם שֶׁכָּתוּב בָּהֶם (יחזקאל א) כַּאֲשֶׁר יִהְיֶה הָאוֹפַן בְּתוֹךְ הָאוֹפָן. וְכָל אֵלֶּה קְשׁוּרִים זֶה בָּזֶה, כְּמַרְאֵה הַחַיּוֹת הָעֶלְיוֹנוֹת שֶׁלֹּא נִפְרָדוֹת לְעוֹלָמִים. הַחַיָּה הַזּוֹ שֶׁל אַרְבָּעָה גְוָנִים מְרֻקָּמִים אֲחוּזִים אֵלֶּה בְאֵלֶּה לְאַרְבָּעָה רוּחוֹת. מִכָּאן שֶׁכְּשֶׁנּוֹסַעַת הַחַיָּה הַזּוֹ, הִיא נוֹסַעַת לִשְׁנֵי רוּחוֹת.

הַאי רוּחָא דִבְרָקָא אִתְכְּלִיל בִּתְרֵין רוּחִין. רוּחָא דָא דִּבְרָקָא אַפִּיק חַד חֵיוָתָא וְכָל אִנּוּן נְהוֹרִין. רוּחָא אָחֳרָא אִתְנְהִיר מִנֵּיהּ דְּאִקְרֵי רוּחָא מְלַהֲטָא

הָרוּחַ הַזּוֹ שֶׁל הַבָּרָק נִכְלֶלֶת בִּשְׁתֵּי רוּחוֹת. רוּחַ זוֹ שֶׁל הַבָּרָק מוֹצִיאָה חַיָּה אַחַת וְכָל אוֹתָם הָאוֹרוֹת. רוּחַ אַחֶרֶת מְאִירָה מִמֶּנָּה, שֶׁנִּקְרֵאת רוּחַ מְלַהֶטֶת,

נָהֲרִין מִנֵּיהּ תְּרֵין נְהוֹרִין דְּאִנּוּן אַרְבַּע. וְאִלֵּין נְהוֹרִין מִתְהַפְּכִין בִּגְוָונִין. וְהָכָא אִיהוּ (בראשית ג׳:כ״ד) לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת. אִלֵּין אִנּוּן נְהוֹרִין דְּמִתְהַפְּכָן שְׁנָנָא דְחַרְבָּא (ואלין גליף) וְאִלֵין קָיְימֵי עַל הֵיכָלָא דִלְתַתָּא. בְּגִין דְּהַאי לַהַט הַחֶרֶב קָיְימָא עַל אִנּוּן ע’ נְהוֹרִין דְּבֵי דִינָא. מֵהָכָא כָּל אִנּוּן דַּיָינִין דְּדָיְינֵי דִּינָא חַרְבָּא תָּלְיָיא עַל רֵישַׁיְיהוּ מִלְּעֵילָא.

מְאִירִים מִמֶּנָּה שְׁנֵי אוֹרוֹת שֶׁהֵם אַרְבָּעָה. וְהָאוֹרוֹת הַלָּלוּ מִתְהַפְּכִים בִּגְוָנִים. וְכָאן הוּא (בראשית ג) לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת. אֵלּוּ אוֹתָם מְאוֹרוֹת שֶׁמְּהַפְּכִים שְׁנִינוּת הַחֶרֶב, (ואלה חוקקים) וְאֵלֶּה עוֹמְדִים עַל הַהֵיכָל שֶׁלְּמַטָּה, מִשּׁוּם שֶׁלַּהַט הַחֶרֶב הַזֹּאת עוֹמֶדֶת עַל אוֹתָם שִׁבְעִים אוֹרוֹת שֶׁל בֵּית הַדִּין. מִכָּאן, כָּל אוֹתָם דַּיָּנִים שֶׁדָּנִים דִּין, חֶרֶב תְּלוּיָה עַל רֹאשָׁם מִלְמַעְלָה.

הַאי לַהַט הַחֶרֶב דְּאִלֵּין אִנּוּן נְהוֹרִין דְּלִסְטַר שְׂמָאלָא אַפִּיקוּ חַד חֵיוָתָא אָחֳרָא דְּקָיְימָא עַל ד’ דְּלָא קָיְמֵי בְּקִיּוּמַיְיהוּ תְּרֵי מִימִינָא וּתְרֵי מִשְּׂמָאלָא. כַּד רוּחָא דְחֵיוָתָא הַאי עָאל בְּאִלֵּין. נָצִיץ מִנַיְיהוּ תְּרֵי נִיצוֹצִין מְלַהֲטָן. וְנָפְקֵי מֵהַאי הֵיכָלָא לְבַר וּמִתְהַפְּכֵי תָּדִיר. אִלֵּין נִיצוֹצִין (נג ב) מְלַהֲטָן לְזִמְנִין נוּקְבֵי לְזִמְנִין גּוּבְרֵי לְזִמְנִין רוּחִין לְזִמְנִין עִירִין קַדִּישִׁין.

לַהַט הַחֶרֶב הַזּוֹ שֶׁל אֵלֶּה הֵם אוֹתָם אוֹרוֹת שֶׁלְּצַד שְׂמֹאל הוֹצִיאוּ חַיָּה אַחַת אַחֶרֶת שֶׁעוֹמֶדֶת עַל אַרְבַּע שֶׁלֹּא עוֹמְדִים בְּקִיּוּמָם, שְׁנַיִם מִיָּמִין וּשְׁנַיִם מִשְּׂמֹאל. כְּשֶׁרוּחַ הַחַיָּה הַזּוֹ נִכְנֶסֶת בְּאֵלֶּה, נוֹצֵץ מֵהֶם שְׁנֵי נִיצוֹצוֹת לוֹהֲטִים, וְיוֹצְאִים מֵהַהֵיכָל הַזֶּה הַחוּצָה וּמִתְהַפְּכִים תָּמִיד. הַנִּיצוֹצוֹת הַלָּלוּ לוֹהֲטִים. לִפְעָמִים נְקֵבוֹת לִפְעָמִים זְכָרִים. לִפְעָמִים רוּחוֹת וְלִפְעָמִים מַלְאָכִים קְדוֹשִׁים.

מַאי טַעְמָא בְּגִין דְּכַד אִתְכְּלִיל הַאי חֵיוָותָא בְּחֵיוָותָא קַדְמָאָה, מִגּוֹ תְּקִיפוּ דְּאִתְכְּלִילָן דָּא בְּדָא, נָפְקָא חַד נִצּוֹצָא מְלַהֲטָא תָּדִיר דְּלָא אִתְדְעַךְ לְעָלְמִין, וְשָׁאטָא וְאָזְלָא אֲבַּתְרַיְיהוּ דְּאִינוּן תְּרֵין נִיצוֹצִין.

מָה הַטַּעַם? מִשּׁוּם שֶׁכְּשֶׁנִּכְלֶלֶת הַחַיָּה הַזּוֹ בַּחַיָּה הָרִאשׁוֹנָה, מִתּוֹךְ הַחֹזֶק שֶׁנִּכְלָלִים זֶה בָּזֶה יוֹצֵא נִיצוֹץ אֶחָד לוֹהֵט תָּמִיד שֶׁלֹּא דוֹעֵךְ לְעוֹלָמִים, וְשָׁט וְהוֹלֵךְ אַחֲרֵיהֶם שֶׁל אוֹתָם שְׁנֵי נִיצוֹצוֹת.

וְהַשְׁתָּא אִינוּן גּוּבְרִין וְעָבְדִין שְׁלִיחוּתָא בְּעָלְמָא, וְעַד לָא מְסַיְימֵי מִתְדָּעֲכֵי (כדין) וְהַהוּא נִיצוֹצָא בָּטַשׁ בְּהוּ וְנָהִיר לוֹן וְאִתְחַדְּשׁוּן כְּמִלְּקַדְמִין וְאִינוּן נוּקְבֵי וְאָזְלֵי וְשָׁאטָן וְעַד לָא מְסַיְימֵי מִתְדָּעֲכֵי. וְהַאי נִיצוֹצָא בָּטַשׁ בְּהוּ וְנָהִיר לוֹן וְאִתְהַדְּרָן כְּמִלְּקַדְּמִין, בְּגִין דְּהַהוּא נִיצוֹצָא כָּלִיל מִכֹּלָּא כָּלִיל מִד’ גְּוָונִין וּבְגִין דָּא אִינוּן מִתְהַפְּכִין לְכָל הָנֵי גַוְונֵי.

וְעַכְשָׁו הֵם זְכָרִים וְעוֹשִׂים שְׁלִיחוּת בָּעוֹלָם. וְעַד שֶׁלֹּא מְסַיְּמִים, מִתְדַּעֲכִים (אז), וְהַנִּיצוֹץ הַזֶּה מַכֶּה בָהֶם וּמֵאִיר לָהֶם, וּמִתְחַדְּשִׁים כְּמִקֹּדֶם, וְהֵם נְקֵבוֹת, וְהוֹלְכוֹת וּמְשׁוֹטְטוֹת. וְטֶרֶם שֶׁמְּסַיְּמוֹת הֵן דּוֹעֲכוֹת. וְנִיצוֹץ זֶה מַכֶּה בָהֶם וּמֵאִיר לָהֶם וְחוֹזְרִים כְּמִקֹּדֶם, מִשּׁוּם שֶׁאוֹתוֹ נִיצוֹץ כָּלוּל מֵהַכֹּל, כָּלוּל מֵאַרְבָּעָה גְוָנִים, וְלָכֵן הֵם מִתְהַפְּכִים לְכָל הַגְּוָנִים הַלָּלוּ.

רוּחָא דָא אִתְכְּלִיל בְּרוּחָא אָחֳרָא כִּדְקָאֲמָרָן וְאִתְחַזּוּן תְּרֵין כְּחֲדָא, וְלָא כְּאָחֳרָנִין קַדְמָאִין דְּכַד אִתְכְּלִיל דָּא בְּדָא לָא אִתְחַזֵּי בַּר חָד. וְהָכָא אִתְחַזּוּן תְּרֵין וְקָיְמֵי בַּחֲבִיבוּתָא כְּלִילָן מִכֻּלְהוּ תַּתָּאֵי, וְאַף עַל גַּב דְּאִנּוּן תְּרֵין אִנּוּן חַד. כַּד אִתְפְּשַׁט (נ”א בר דאתפשטו) רוּחָא בְּרוּחָא וְאִתְחַזּוּן בְּחֲבִיבוּתָא כְּלִילָן מִכֻּלְהוּ תַּתָּאֵי, וְדָּא (ד”א דא) הוּא רָזָא דִּכְתִיב, (שיר השירים ד׳:ה׳) שְׁנֵי שָׁדַיִךְ כִּשְׁנֵי עָפָרִים תְּאוֹמֵי צְבִיָה הָרוֹעִים בַּשּׁוֹשַׁנִּים.

רוּחַ זֶה נִכְלָל בְּרוּחַ אַחֵר, כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ, וְנִרְאִים שְׁנַיִם כְּאֶחָד, וְלֹא כָּאֲחֵרִים הָרִאשׁוֹנִים שֶׁכְּשֶׁנִּכְלָלִים זֶה בָּזֶה לֹא נִרְאִים פְּרָט לְאֶחָד. וְכָאן נִרְאִים שְׁנַיִם, וְעוֹמְדִים בַּחֲבִיבוּת כְּלוּלִים מִכָּל הַתַּחְתּוֹנִים. וְאַף עַל גַּב שֶׁהֵם שְׁנַיִם, הֵם אֶחָד. כַּאֲשֶׁר מִתְפַּשֵּׁט (פרט כשהתפשטו) רוּחַ בְּרוּחַ וְנִרְאִים בַּחֲבִיבוּת כְּלוּלִים מִכָּל הַתַּחְתּוֹנִים, וְזֶהוּ (וזה) סוֹד שֶׁכָּתוּב (שיר ד) שְׁנֵי שָׁדַיִךְ כִּשְׁנֵי עֳפָרִים תְּאוֹמֵי צְבִיָּה הָרֹעִים בַּשּׁוֹשַׁנִּים.

וְכַד תְּרֵין רוּחִין מִתְפַּשְׁטָן דָּא בְּדָא בְּחֲבִיבוּתָא כְּדֵין אִתְהַדַּר הַאי הֵיכָלָא וְאִקְרֵי הֵיכַל אַהֲבָה הֵיכָלָא דִּרְחִימוּתָא, הֵיכָלָא דָא קָאִים תָּדִיר בְּקִיּוּמֵיהּ, אִתְגְנִיז בְּרָזָא דְרָזִין לְמַאן דְּאִצְטְרִיךְ לְאִתְדַּבְּקָא בֵּיהּ. וְהָכָא כְּתִיב, (שיר השירים ז׳:י״ג) אֶתֵּן אֶת דּוֹדַי לָךְ.

וּכְשֶׁשְּׁנֵי רוּחוֹת מִתְפַּשְּׁטִים זֶה בָּזֶה בַּחֲבִיבוּת, אָז חוֹזֵר הֵיכָל זֶה וְנִקְרָא הֵיכַל אַהֲבָה, הֵיכַל הָאַהֲבָה. הֵיכָל זֶה עוֹמֵד תָּמִיד בְּקִיּוּמוֹ, וְנִגְנַז בְּסוֹד הַסּוֹדוֹת לְמִי שֶׁצָּרִיךְ לְהִתְדַּבֵּק בּוֹ. וְכָאן כָּתוּב (שם ז) אֶתֵּן אֶת דֹּדַי לָךְ.

לְבָתַר כַּד נָהֲרִין תְּרֵין רוּחִין דְּאִנּוּן חַד נָפְקֵי כַּמָּה חַיָּילִין לְכַמָּה סִטְרִין אַלְפִין וְרִבְוָון דְּלֵית לוֹן שִׁיעוּרָא, מִנְהוֹן אִקְרוּן דּוּדָאִים. מִנְהוֹן גְּפָנִים. מִנְהוֹן רִמּוֹנִים. עַד דְּמָטוּ כַּמָּה חַיָילִין לְבַר עַד הַהוּא כֹּכָבָא דְאִקְרֵי נֹגַהּ וְכֻלְהוּ בַּחֲבִיבוּ דְּלָא מִתְפָּרְשִׁין לְעָלְמִין, בְּהָכָא כְּתִיב, (שיר השירים ח׳:ז׳) אִם יִתֵּן אִישׁ אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ בָּאַהֲבָה בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ. הָכָא (ד”א כתיב) הִשְׁתַחֲוָאָה וּפְרִישׂוּ דְיָדִין לְאִתְדַּבְּקָא בִּרְחִימוּ דְמָארֵיהּ:

אַחַר כָּךְ, כַּאֲשֶׁר מְאִירִים שְׁנֵי רוּחוֹת שֶׁהֵם אֶחָד, יוֹצְאִים כַּמָּה צְבָאוֹת לְכַמָּה רוּחוֹת, אֲלָפִים וּרְבָבוֹת שֶׁאֵין לָהֶם שִׁעוּר. מֵהֶם נִקְרָאִים דּוּדָאִים, מֵהֶם גְּפָנִים, מֵהֶם רִמּוֹנִים, עַד שֶׁמַּגִּיעִים כַּמָּה צְבָאוֹת הַחוּצָה עַד אוֹתוֹ כּוֹכָב שֶׁנִּקְרָא נֹגַהּ. וְכֻלָּם בַּחֲבִיבוּת שֶׁלֹּא נִפְרָדִים לְעוֹלָמִים. וְכָאן כָּתוּב (שם ח) אִם יִתֵּן אִישׁ אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ בָּאַהֲבָה בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ. כָּאן (כתוב) הִשְׁתַּחֲוָאָה וּפְרִישַׂת יָדַיִם לְהִתְדַּבֵּק בְּאַהֲבַת רִבּוֹנוֹ.

Bereshit, Chapter 69

הֵיכָלָא שְׁתִיתָאָה הָכָא הוּא רוּחָא דְּאִקְרֵי חוּ”ט הַשָּׁנִי, רָזָא דִּכְתִיב, (שיר השירים ד׳:ג׳) כְּחוּט הַשָּׁנִי שִׂפְתוֹתַיִךְ, הַאי הֵיכָלָא (היכלא דאקרי) אִקְרֵי הֵיכַּל הָרָצוֹן, הָכָא רוּחָא דְאִיהוּ רַעֲוָא דְּכָל הָנֵי רוּחִין תַּתָּאִין רָהֲטִין אֲבַתְרֵיהּ לְאִתְדַּבְּקָא בֵּיהּ בִּנְשִׁיקָה בִּרְחִימוּתָא.

הֵיכָל שִׁשִּׁי. כָּאן הוּא רוּחַ שֶׁנִּקְרָא חוּ”ט הַשָּׁנִי, סוֹד הַכָּתוּב (שם ד) כְּחוּט הַשָּׁנִי שִׂפְתוֹתַיִךְ. הַהֵיכָל הַזֶּה (היכל שנקרא) נִקְרָא הֵיכַל הָרָצוֹן. כָּאן רוּחַ שֶׁהוּא רָצוֹן שֶׁכָּל הָרוּחוֹת הַתַּחְתּוֹנוֹת הַלָּלוּ רָצִים אַחֲרֶיהָ לְהִדָּבֵק בָּהּ בִּנְשִׁיקָה בְּאַהֲבָה.

הַאי רוּחָא אִתְכְּלִיל בְּשִׁית. וְקָיְימָא בְּשִׁית. אִתְכְּלִיל בְּשִׁית דִּלְתַתָּא בַּהֲדֵיהּ. וְקָיְימָא בְּשִׁית עִלָּאִין. וּבְגִין כָךְ הַאי רוּחָא אַפִּיק תְּרֵיסַר נְהוֹרִין כְּלִילָן כֻּלְהוּ מִתַּתָּא וּמִלְּעֵילָא, הָנֵי תְּרֵיסַר נְהוֹרִין אִנּוּן חָדוּן לְסַלְקָא לְעֵילָא וּלְקַבְּלָא כָּל אִנּוּן דִּלְתַתָּא.

רוּחַ זֶה נִכְלָל בְּשֵׁשׁ, וְעוֹמֵד בְּשֵׁשׁ. נִכְלָל בְּשֵׁשׁ שֶׁלְּמַטָּה יַחַד עִמּוֹ, וְעוֹמֵד בְּשֵׁשׁ עֶלְיוֹנִים. וְלָכֵן רוּחַ זֶה מוֹצִיא שְׁנֵים עָשָׂר אוֹרוֹת כְּלוּלִים כֻּלָּם מִלְּמַטָּה וּמִלְמַעְלָה. שְׁנֵים עָשָׂר הָאוֹרוֹת הַלָּלוּ הֵם שְׂמֵחִים לַעֲלוֹת לְמַעְלָה וּלְקַבֵּל כָּל אֵלּוּ שֶׁלְּמַטָּה.

הֵיכָלָא דָא דְּאִיהוּ רָצוֹן רַעֲוָא דְּכֹלָּא, מָאן דְּקָשַׁר קִשְׁרִין, וְסָלִיק לוֹן הָכָא, דָּא הוּא דְּאַפִּיק רָצוֹן מֵיְיָ בַּחֲבִיבוּתָא. בְּגוֹ הֵיכָלָא דָּא אִתְכְּנִישׁ משֶׁה בִּרְחִימוּ דְּנָשִׁיק נְשִׁיקֵי רְחִימוּתָא. הַאי הוּא הֵיכָלָא דְּמשֶׁה. רוּחָא דָא רוּחָא דִרְחִימוּתָא, רוּחָא דְיִחוּדָא דְּאַמְשִׁיךְ רְחִימוּ לְכָל סִטְרִין.

הֵיכָל זֶה שֶׁהוּא רָצוֹן, רְצוֹן הַכֹּל, מִי שֶׁקּוֹשֵׁר קְשָׁרִים וּמַעֲלֶה אוֹתָם לְכָאן, זֶהוּ שֶׁמֵּפִיק רָצוֹן מֵה’ בַּחֲבִיבוּת. בְּתוֹךְ הַהֵיכָל הַזֶּה נֶאֱסַף מֹשֶׁה בְּאַהֲבָה, שֶׁנּוֹשֵׁק נְשִׁיקוֹת אַהֲבָה. זֶהוּ הַהֵיכָל שֶׁל מֹשֶׁה. רוּחַ זֶה רוּחַ הָאַהֲבָה. הָרוּחַ שֶׁל הַיִּחוּד שֶׁמַּמְשִׁיךְ אַהֲבָה לְכָל הַצְּדָדִים.

וְאִנּוּן (ד”א אנון) תְּרֵיסַר נְהוֹרִין סָלְקִין וְלָהֲטִין. מִנְּצִיצוּ דִּלְהוֹן נָפְקֵי אַרְבַּע חֵיוָון קַדִּישִׁין רְחִימֵי דְאַהֲבָה, אִלֵּין אִקְרוּן חַיּוֹת גְדוֹלוֹת לְאִתְחַבְּרָא אִנּוּן זוּטֵי לְאִתְכְּלָלָא בְּהוּ, דִּכְתִיב, (תהילים ק״ד:כ״ה) חַיּוֹת קְטַנּוֹת עִם גְּדוֹלוֹת.

וְאוֹתָם שְׁנֵים עָשָׂר אוֹרוֹת עוֹלִים וְלוֹהֲטִים. מֵהַנִּצְנוּץ שֶׁלָּהֶם יוֹצְאוֹת אַרְבַּע חַיּוֹת קְדוֹשׁוֹת אוֹהֲבֵי הָאַהֲבָה. אֵלֶּה נִקְרָאִים חַיּוֹת גְּדוֹלוֹת לְהִתְחַבֵּר אוֹתָם קְטַנּוֹת לְהִכָּלֵל בָּהֶם, שֶׁכָּתוּב (תהלים קד) חַיּוֹת קְטַנּוֹת עִם גְּדוֹלוֹת.

אִלֵּין אֲחִידָן דָּא בְּדָא לְד’ סִטְרִין, כֶּאֱגוֹזָא דְּמִתְחַבְּרָא לְד’ סִטְרִין, וּבְּגִין כָּךְ אִקְרֵי הֵיכָלָא דָא, גִּנַּת אֱגוֹז דִּכְתִיב, (שיר השירים ו׳:י״א) אֶל גִּנַּת אֱגוֹז יָרַדְתִּי, מַאי אֶל גִּנַּת אֱגוֹז, בְּגִינֵיהּ דְּגִנַּת אֱגוֹז יָרַדְתִּי דְּאִיהוּ הֵיכָלָא דִּרְחִימוּ לְאִתְדַּבְּקָא דְּכוּרָא בְּנוּקְבָא.

אֵלּוּ אֲחוּזוֹת זוֹ בָּזוֹ לְאַרְבָּעָה צְדָדִים, כְּמוֹ אֱגוֹז שֶׁמְּחֻבָּר לְאַרְבָּעָה צְדָדִים, וְלָכֵן נִקְרָא הֵיכָל זֶה גִּנַּת אֱגוֹז, שֶׁכָּתוּב (שיר ו) אֶל גִּנַּת אֱגוֹז יָרַדְתִּי. מַה זֶּה אֶל גִּנַּת אֱגוֹז? מִשּׁוּם גִּנַּת אֱגוֹז יָרַדְתִּי, שֶׁהוּא הֵיכַל הָאַהֲבָה לְהִתְדַּבֵּק זָכָר בִּנְקֵבָה.

אִלֵּין אַרְבַּע מִתְפָּרְשָׁן לִתְרֵיסַר, תְּלַת תְּלַת לְכָל סְטַר. כָּל אִנּוּן תַּתָּאֵי כְּלִילָן בְּהוּ. וּבְהוּ קַיָימִין רוּחִין בְּרוּחִין נְהוֹרִין בִּנְהוֹרִין, כֻּלְהוּ אִלֵּין בְּאִלֵּין עַד דְּאִתְעֲבִידוּ חַד. וּכְדֵין הַאי רוּחָא דְּכָלִיל מִכֻּלְהוּ סָלְקָא לְאִתְעַטְּרָא (נ”א לאתערא) בְּרוּחָא דִּלְעֵילָא הַהוּא דְּאִקְרֵי שָׁמַיִ”ם וְזַמִּין לֵיהּ לְאִתְחַבְּרָא בַּהֲדֵיהּ, כֵּיוָן דְּאִתְקְשָׁרוּ כֻּלְהוּ דִלְתַתָּא בַּהֲדֵיהּ אָמַר (שיר השירים א׳:ב׳) יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ, וּכְדֵין אִיהוּ חֶדְוָה לְאִתְקַשְּׁרָא רוּחָא בְּרוּחָא וּלְאִשְׁתַּלָּמָא דָא בְּדָא, כְּדֵין אִיהוּ שְׁלִימוּ בְּחִבּוּרָא חָדָא.

אֵלֶּה הָאַרְבַּע נִפְרָדִים לִשְׁנֵים עָשָׂר, שָׁלֹשׁ שָׁלֹשׁ לְכָל צַד. כָּל אוֹתָם תַּחְתּוֹנִים כְּלוּלִים בָּהֶם. וּבָהֶם קַיָּמִים רוּחוֹת עִם רוּחוֹת, אוֹרוֹת עִם אוֹרוֹת. כֻּלָּם אֵלֶּה עִם אֵלֶּה עַד שֶׁנַּעֲשִׂים אֶחָד. וְאָז רוּחַ זֶה שֶׁכָּלוּל מִכֻּלָּם עוֹלֶה לְהִתְעַטֵּר (להתעורר) בָּרוּחַ שֶׁל מַעְלָה, אוֹתוֹ שֶׁנִּקְרָא שָׁמַיִם, וּמַזְמִין אוֹתוֹ לְהִתְחַבֵּר עִמּוֹ. כֵּיוָן שֶׁנִּקְשְׁרוּ כֻלָּם שֶׁלְּמַטָּה יַחַד עִמּוֹ, אָמַר (שם א) יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ. וְאָז הַחֶדְוָה הִיא לְהִתְקַשֵּׁר רוּחַ בְּרוּחַ וּלְהִשְׁתַּלֵּם זֶה בָּזֶה, וְאָז הִיא הַשְּׁלֵמוּת בְּחִבּוּר אֶחָד.

כֵּיוָן דְּהַאי רוּחָא אִתְחַבַּר בַּהֲדֵיהּ וְאִשְׁתְּלִים דָּא בְּדָא וְאִתְנְהִירוּ דָּא בְּדָא בְּכָל שְׁלִימוּ כְּדְקָא חָזֵי בְּהַאי רְעוּתָא דְּצַלֵּי בַּר נָשׁ זַכָּאָה דְּסָלִיק כּוֹלָא כְּדְקָא חָזֵי, עַד הַהוּא אֲתַר לְחַבְּרָא רְחִימוּ דָא בְּדָא, כְּדֵין (ד”א שמיא אתחבר ברוחא דא ברחימו בשלימו באנהרותא מתדבקן דא בדא, כדין) כָּל אִנּוּן הֵיכָלִין וְכָל אִנּוּן רוּחִין דְּאִתְכְּלִילוּ בְּהַאי כָּל חַד וְחַד מֵאִנּוּן רוּחִין וְהֵיכָלִין דְּאִנּוּן בִּכְלָלָא דְשָׁמַיִם כָּל חַד וְחַד נָטִיל הַהוּא הֵיכָלָא וְהַהוּא רוּחָא (באתר) דְּאִתְחַזֵּי לֵיהּ לְאִתְחַבְּרָא בַּהֲדֵיהּ וּלְאִשְׁתַּלָּמָא בַּהֲדֵיהּ כְּדְקָא יָאוּת.

כֵּיוָן שֶׁרוּחַ זֶה מִתְחַבֵּר עִמּוֹ וְנִשְׁלְמוּ זֶה בָּזֶה וּמְאִירִים זֶה בָּזֶה בְּכָל הַשְּׁלֵמוּת כָּרָאוּי בְּרָצוֹן זֶה שֶׁמִּתְפַּלֵּל בֶּן אָדָם צַדִּיק שֶׁמַּעֲלֶה הַכֹּל כָּרָאוּי עַד אוֹתוֹ מָקוֹם לְחַבֵּר אַהֲבָה זֶה בָּזֶה, אָז (שמים מתחבר ברוח זה באהבה בשלמות בהארה מתדבקים זה בזה, ואז) כָּל אוֹתָם הֵיכָלוֹת וְכָל אוֹתָם רוּחוֹת שֶׁנִּכְלְלוּ בָזֶה, כָּל אֶחָד וְאֶחָד מֵאוֹתָם רוּחוֹת וְהֵיכָלוֹת שֶׁהֵם בִּכְלָל שֶׁל שָׁמַיִם, כָּל אֶחָד וְאֶחָד נוֹטֵל אוֹתוֹ הֵיכָל וְאוֹתוֹ רוּחַ שֶׁרָאוּי לוֹ לְהִתְחַבֵּר עִמּוֹ וּלְהִשְׁתַּלֵּם עִמּוֹ כָּרָאוּי.

(ד”א בגין דההוא רוחא שתיתאה דאקרי שמיא רוחא קדישא לעילא נטיל היכלא דא רוחא דא דאקרי רצו”ן סליק לון לגבייהו בההוא יחודא. והכי אתחברן רצון לאתנשקא) (כן צ”ל הרש”ב) (נ”א בגין דההוא רוחא שתיתאה דאקרי רצון סליק לון לגבייהו בההוא יחודא והכי אתחברן שמים דאיהי רוחא קדישא לעילא נטיל היכלא דא רוחא דא דאקרי רצון לאתנשקא) דָּא בְּדָא. לְאִתְחַבְּרָא דָא בְּדָא לְאִשְׁתַּלָּמָא דָּא בְּדָא. וְרָזָא דָא (בראשית כ״ט:י״א) וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל וְגו’.

(משום שהרוח הששי הזה שנקרא שמים רוח קדוש למעלה, נוטל היכל זה, הרוח הזה שנקרא רצו”ן מעלה אותם אליהם באותו יחוד, וכך מתחברים רצון להתנשק) (נ”א: משום שאותו רוח ששי שנקרא רצון מעלה אותם אליהם באותו יחוד, וכך מתחברים שמים, שהוא רוח קדוש למעלה, נוטל היכל זה רוח זה שנקרא רצון להתנשק) זֶה בָּזֶה, לְהִתְחַבֵּר זֶה בָּזֶה, לְהִשְׁתַּלֵּם זֶה בָּזֶה. וְזֶה סוֹד (בראשית כט) וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל וְגוֹ’.

אַבְרָהָם דְּאִיהוּ יְמִינָא לְעֵילָא נָטִיל (ד”א ל”ג היכלא דקאמרן) (היכל אהבה) רוּחָא דְאִקְרֵי אַהֲבָ”ה לְאִתְקַשְּׁרָא דָּא בְּדָא לְאִתְחַבְּרָא דָא בְּדָא לְמֶהוֵי חַד וְסִימָנָיךְ (בראשית י״ב:י״א) הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתּ. וְשַׁפִּירוּ דְּאִתְּתָא בְּאִנּוּן שָׁדַיִם.

אַבְרָהָם שֶׁהוּא יָמִין לְמַעְלָה נוֹטֵל (ההיכל שאמרנו) (היכל אהבה) רוּחַ שֶׁנִּקְרָא אַהֲבָ”ה לְהִתְקַשֵּׁר זֶה בָּזֶה, לְהִתְחַבֵּר זֶה בָּזֶה לִהְיוֹת אֶחָד, וְסִימָן לַדָּבָר – (שם יב) הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ. וְיֹפִי שֶׁל הָאִשָּׁה בְּאוֹתָם שָׁדַיִם.

יִצְחָק דְּאִיהוּ שְׂמָאלָא נָטִיל הַהוּא הֵיכָלָא (פקודי רנ”ו א דבי דינא דכל דינין מתערין מתמן רוחא דאקרי זכותא לאתחברא דא בדא ולאשתלמא דא בדא למהוי כלא חד כדקא יאות. שאר נביאים נטלין תרין היכלין (ד”א דלתתא)), תְּרִין רוּחִין נוֹגַ”הּ וְזֹהַ”ר, בְּרָזָא דִכְתִיב, (שיר השירים ז׳:ב׳) חֲמוּקֵי יְרֵכַיִךְ וְגו’ לְאִתְקַשְּׁרָא אִלֵּין בְּאִלֵּין לְמֶהֱוֵי חָד.

יִצְחָק שֶׁהוּא שְׂמֹאל, נָטַל אוֹתוֹ הֵיכָל (של בית דין שכל הדינים מתעוררים, משם הרוח שנקראת זכות להתחבר זה בזה ולהשתלם זה בזה להיות הכל אחד כראוי, שאר הנביאים נטלו שני היכלות (שלמטה)). שְׁנֵי רוּחוֹת נֹגַ”הּ וְזֹהַ”ר, בְּסוֹד הַכָּתוּב (שיר ז) חֲמוּקֵי יְרֵכַיִךְ וְגוֹ’, לְהִתְקַשֵּׁר אֵלֶּה בְּאֵלֶּה לִהְיוֹת אֶחָד.

יוֹסֵף הַצַּדִּיק עַמּוּדָא דְעָלְמָא (פקודי רנח א) נָטִיל הֵיכָלָא דְסַפִּיר רוּחָא דְאִקְרֵי לִבְנַת הַסַּפִּיר, וְאַף עַל גַּב דִּכְתִיב, (שמות כ״ד:י׳) וְתַחַת רַגְלָיו, בְּגִין יְקָרָא דְמַלְכָּא, וְהָכִי הוּא וַדַּאי. וּלְבָתַר עַמּוּדָא דָא נָטִיל יַתִּיר דְּאִיהוּ רָזָא דְרָזִין בְּאֲתַר דְּהֵיכָלָא שְׁבִיעָאָה. עַד הָכָא מִתְחַבְּרָן דַּרְגִּין וּמִתְחַבְּרָן דָּא בְּדָא לְאִשְׁתַּלָּמָא דָּא עִם דָּא לְמֶהֱוֵי כֻּלְהוּ חַד. כֹּלָּא כְּדְקָא חָזֵי. וּכְדֵין (מלכים א י״ח:ל״ט) יְיָ הוּא הָאֱלהִים וְגו’. זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ בְּעָלְמָא דֵּין וּבְעָלְמָא דְּאֲתֵי מָאן דְּיָדַע לְקָשְׁרָא לוֹן וּלְאִתְדַּבְּקָא בְּמָארֵיהּ.

יוֹסֵף הַצַּדִּיק עַמּוּד הָעוֹלָם נָטַל הֵיכָל שֶׁל סַפִּיר, הָרוּחַ שֶׁנִּקְרֵאת לִבְנַת הַסַּפִּיר, וְאַף עַל גַּב שֶׁכָּתוּב (שמות כד) וְתַחַת רַגְלָיו, בִּשְׁבִיל כְּבוֹד הַמֶּלֶךְ. וְכָךְ הוּא בְּוַדַּאי. וְאַחַר כָּךְ הָעַמּוּד הַזֶּה נָטַל יוֹתֵר, שֶׁהוּא סוֹד הַסּוֹדוֹת, בַּמָּקוֹם שֶׁל הַהֵיכָל הַשְּׁבִיעִי. עַד כָּאן מִתְחַבְּרוֹת דְּרָגוֹת וּמִתְחַבְּרִים זֶה בָּזֶה לְהִשְׁתַּלֵּם זֶה עִם זֶה לִהְיוֹת כֻּלָּם אֶחָד. הַכֹּל כָּרָאוּי. וְאָז ה’ הוּא הָאֱלֹהִים וְגוֹ’. אַשְׁרֵי חֶלְקוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא מִי שֶׁיּוֹדֵעַ לְקָשְׁרָם וּלְהִדָּבֵק בְּרִבּוֹנוֹ.

הָכָּא הַכְּרָעָה (ד”א ל”ג בהכרעה הכא ומוסיף הווי”ן) וְהִשְׁתַחֲוָאָה, וְקִידָה, וּפְרִישׂוּ דְּכַּפִּין, וּנְפִילָה דְאַפִּין לְאַמְשָׁכָא רְעוּתָא דְּרוּחָא עִלָּאָה נִשְׁמָתָא דְּכָל נִשְׁמָתִין דְּאִיהוּ תַּלְיָא לְעֵילָא עַד אֵין סוֹף. (ד”א ל”ג סוף) דְּמִנֵּיהּ נָפְקֵי נְהִירוּ וּבִרְכָאן לְאַשְׁלָמָא כֹּלָּא מִלְּעֵילָא כְּדְקָא יָאוּת. וּלְמֶהֱוֵי כֹּלָּא בִּשְׁלִימוּ מִתַּתָּא וּמִלְּעֵילָא וְכָל אַנְפִּין נְהִירִין בְּכָל סִטְרִין כְּדְקָא יָאוּת. כְּדֵין כָּל גִּזְרֵי דִינִין מִתְבַּטְלִין וְכָל רְעוּתָא אִתְעֲבִיד לְעֵילָא וְתַתָּא. וְעַל דָּא כְּתִיב, (ישעיהו מ״ט:ג׳) וַיֹּאמֶר לִי עַבְדִּי אַתָּה יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאֵר. וּכְתִיב, (תהילים קמ״ד:ט״ו) אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לוֹ אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁיְיָ אֱלהָיו:

כָּאן הַכְרִיעָה (בהכרעה כאן ומוסיף הווי”ן) וְהִשְׁתַּחֲוָאָה וְקִידָה וּפְרִישַׂת כַּפַּיִם וּנְפִילַת אַפַּיִם לְהַמְשִׁיךְ רְצוֹן הָרוּחַ הָעֶלְיוֹן, נִשְׁמַת כָּל הַנְּשָׁמוֹת, שֶׁתָּלוּי לְמַעְלָה עַד אֵין סוֹף, שֶׁמִּמֶּנּוּ יוֹצְאִים אוֹרוֹת וּבְרָכוֹת לְהַשְׁלִים הַכֹּל מִלְמַעְלָה כָּרָאוּי וְלִהְיוֹת הַכֹּל בִּשְׁלֵמוּת מִלְּמַטָּה וּמִלְמַעְלָה, וְכָל הַפָּנִים מְאִירוֹת בְּכָל הַצְּדָדִים כָּרָאוּי. וְאָז מִתְבַּטְּלִים כָּל גִּזְרֵי הַדִּין, וְכָל הָרָצוֹן נַעֲשֶׂה לְמַעְלָה וּלְמַטָּה. וְעַל זֶה כָּתוּב (ישעיה מט) וַיֹּאמֶר לִי עַבְדִּי אָתָּה יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךְ אֶתְפָּאָר. וְכָתוּב (תהלים קמד) אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לּוֹ אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁה’ אֱלֹהָיו.

Bereshit, Chapter 70

הֵיכָּלָא שְׁבִיעָאָה הֵיכָּלָא דָא לָאו בֵּיהּ דִיוּקְנָא מַמָּשׁ, כֹּלָּא אִיהוּ בִּסְתִימוּ וְגו’ (ד”א גו) רָזָא דְרָזִין, פָּרוּכְתָּא דִפְרִיסָא (ד”א פריסא) קָיְימִין כֻּלְהוּ הֵיכָלִין דְּלָא לְאִתְחַזָּאָה תְּרִין כְּרוּבִים (ד”א ל”ג דא מן דא קיימין), לְגוֹ מִן דָּא קָיְימָא כַּפּוּרְתָּא דִּיוּקְנָא דְקֹדֶשׁ קוּדְשִׁין, בְּגִין כָּךְ הֵיכָלָא דָא אִקְרֵי קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים. הַאי קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים אֲתַר מִתְתַּקְנָא לְהַהוּא נִשְׁמָתָא עִלָּאָה כְּלָלָא דְּכֹלָּא עָלְמָא דְּאֲתֵי לְגַבֵּי הַאי (נ”א עלמא) עִלָּאֵי.

דְּהָא כַּד מִתְחַבְּרָן כֻּלְהוּ רוּחֵי דָא בְּדָא וְאִשְׁתַּלִּימוּ דָּא עִם דָּא כְּדְקָא חָזֵי, כְּדֵין אִתְעַר רוּחָא עִלָּאָה נִשְׁמָתָא דְכֹלָּא לְגַבֵּי עֵילָא סְתִימָא דְּכָל סְתִימִין, לְאַתְעָרָא עַל כֹּלָּא לְאַנְהָרָא לוֹן מֵעֵילָא לְתַתָּא. וּלְאַשְׁלָמָא לוֹן לְאַדְלָקָא בּוֹצִינִין.

וְכַד כֹּלָּא (נ”א איהו) בִּשְׁלִימוּ בִּנְהִירוּ דְּכֹלָּא וְנָחִית נְהִירוּ עִלָּאָה, כְּדֵין הַאי הֵיכָלָא שְׁבִיעָאָה אִיהוּ הֵיכָלָא סְתִימָאָה בִּסְתִימוּ דְּכֹלָּא לְקַבְּלָא הַהוּא קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים נְהִירוּ דְּנָחִית וּלְאִתְמַלְיָיא מִתַּמָּן כְּנוּקְבָא דְּמִתְעַבְּרָא מִן דְּכוּרָא וְאִתְמַלְיָיא, וְלָא אִתְמַלְיָיא אֶלָּא מֵהַאי הֵיכָלָא דְּמִתְתַּקְנָא לְקַבְּלָא הַהוּא נְהִירוּ עִלָּאָה, וְרָזָא דָּא הֵיכָלָא שְׁבִיעָאָה אִיהוּ אֲתַר דְּחִבּוּרָא דְּזִוּוּגָא, לְאִתְחַבְּרָא שְׁבִיעָאָה בִּשְׁבִיעָאָה לְמֶהֱוֵי כֹּלָּא חַד שְׁלִימוּ (ד”א חד) כְּדְקָא חָזִיִ.

וּמָאן דְּיָדַע לְקָשְׁרָא יִחוּדָא דָא זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ רָחִים לְעֵילָא רָחִים לְתַתָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא (איהו) גָּזִיר וְאִיהוּ מְבַטֵּל. סָלְקָא דַעְתִּין דְּאִיהוּ מְקַטְרְגָא בְּמָארֵיהּ, לָאו הָכִי, אֶלָּא בְּגִין דְּכַד אִיהוּ קָשִׁיר קְשִׁירִין וְיָדַע לְיַחֲדָא יִחוּדָא וְכָל אַנְפִּין נְהִירִין וְכָל שְׁלִימוּ אִשְׁתְּכַח וְכֹלָּא אִתְבָּרְכָא כְּדְקָא יָאוּת, כָּל דִּינִין מִתְעַבְּרִין וּמִתְבַּטְּלִין וְלָא אִשְׁתְּכַח דִּינָא בְּעָלְמָא. זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ בְּעָלְמָא דֵין וּבְעָלְמָא דְאֲתֵי. דָּא הוּא לְתַתָּא דִּכְתִיב בֵּיהּ (משלי י׳:כ״ה) וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם דָּא הוּא קִיּוּמָא דְעָלְמָא. בְּכָל יוֹמָא קָארֵי עֲלוֹי כָּרוֹזָא (ישעיהו מ״א:ט״ז) וְאַתָּה תָּגִיל בַּיְיָ בִּקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל תִּתְהַלָּל.

כְּגַוְונָא דָא קָרְבָּנָא (ד”א ל”ג דא) סָלְקָא תְּנָנָא וּמִסְתַּפְּקִין (ד”א ביה) כָּל חַד וְחַד כִּדְקָחָזֵי לֵיהּ, וְכַהֲנִי בִּרְעוּתָא וְלֵוָאֵי בִּבְסִימוּ דְּשִׁירָתָא. דָּא אִתְכְּלִיל בְּדָא, וְעַיְילֵי הֵיכָלָא בְּהֵיכָלָא רוּחָא בְּרוּחָא עַד דְּמִתְחַבְּרָן בְּדוּכְתַּיְיהוּ כְּדְקָא חָזֵי לֵיהּ שַׁיְיפָא בְּשַׁיְיפָא וְאִשְׁתַּלִּימוּ דָּא בְּדָא וְאִתְיַיחֲדוּ דָּא בְּדָא עַד דְּאִנּוּן חַד (ד”א ל”ג) (ואתנהרין) וְנָהֲרִין דָּא בְּדָא.

כְּדֵין נִשְׁמָתָא עִלָּאָה דְּכֹלָּא אַתְיָא מִלְּעֵילָא וְנָהִיר לוֹן, וְהֲווּ נְהִירִין כֻּלְהוּ בּוֹצִינִין בִּשְׁלִימוּ כְּדְקָא חָזֵי, עַד דְּהַהוּא נְהוֹרָא עִלָּאָה אִתְעַר וְכֹלָּא אָעִיל לְגַבֵּי קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים, וְאִתְבָּרְכָא וְאִתְמַלְיָיא כְּבֵירָא דְּמַיִין נָבְעִין וְלָא פָּסְקִין, וְכֻלְהוּ. מִתְבָּרְכָאן לְעֵילָא וְתַתָּא.

הָכָא רָזָא דְּרָזִין, הַהוּא דְּלָא אִתְיְידַע וְלָא אָעִיל בְּחוּשְׁבְּנָא. רְעוּתָא דְּלָא אִתְפַּס לְעָלְמִין בְּסִים לְגוֹ לְגוֹ בְּגַוַּויְיהוּ, וְלָא אִתְיְידַע הַהוּא רְעוּתָא וְלָא אִתְפַּס לְמִנְדַע (ד”א ל”ג) (לן) וּכְדֵין כֹּלָּא רְעוּתָא חָדָא עַד אֵין סוֹף וְכֹלָּא אִיהוּ בִּשְׁלִימוּ מִתַּתָּא וּמִלְּעֵילָא וּמִגּוֹ לְגוֹ. עַד דְּאִתְעֲבִיד כֹּלָּא חָד.

הַאי רְעוּתָא לָא אָעִיל לְגוֹ אַף עַל גַּב דְּלָא אִתְיְידַע עַד דְּכֹלָּא אִשְׁתְּלִים וְאִתְנְהִיר בְּקַדְמִיתָא בְּכֻלְהוּ סִטְרִין. כְּדֵין בָּסִים הַהוּא רְעוּתָא (ד”א ל”ג) (לכלא) וְלָא (ד”א דלא) אִתְפַּס לְגוֹ בְּגוֹ בִּסְתִימוּ, וּכְדֵין זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ מָאן דְּיִתְדַּבַּק בְּמָארֵיהּ בְּהַהִיא שַׁעֲתָא, זַכָּאָה אִיהוּ לְעֵילָא זַכָּאָה אִיהוּ לְתַתָּא עֲלֵיה כְּתִיב, (משלי כ״ג:כ״ה) יִשְׂמַח אָבִיךָ וְאִמֶּךָ וְתָגֵל יוֹלַדְתֶּךָ.

תָּא חֲזֵי, כֵּיוָן דְּכֻלְהוּ אִשְׁתַּלִּימוּ דָא בְּדָא וְאִתְקַּשְּׁרוּ דָּא בְּדָא בְּקִשּׁוּרָא חָדָא וְנִשְׁמָתָא עִלָּאָה נָהִיר לוֹן מִסִּטְרָא דִלְעֵילָא, וְכֻלְּהוּ נְהוֹרִין אִנּוּן בּוֹצִינָא חָדָא בִּשְׁלִימוּ, כְּדֵין רַעֲוָא חָדָא דְּמַחֲשָׁבָה (ד”א במחשבה) אִתְפַּס (ד”א לגו לגו דנהירו דסליק על כלא ובגו לגו בההוא רעותא במחשבה אתפס) נְהִירוּ דְּלָא אִתְפַּס וְלָא אִתְיְידַע בַּר הַהוּא רְעוּ דְּמַחֲשָׁבָה תָּפִיס וְלָא יָדַע מַה תָּפִיס אֶלָּא דְּאִתְנְהִיר וְאִתְבַּסָּם הַהוּא רְעוּ דְּמַחֲשָׁבָה וְאִתְמַלְיָיא כֹּלָּא וְאִשְׁתְּלִים כֹּלָּא וְאִתְנְהִיר וְאִתְבַּסַּם כֹּלָּא כְּדְקָא יָאוּת. וְעַל דָּא כְּתִיב, (תהילים קמ״ד:ט״ו) אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לוֹ וְגו’.

מָאן דְּזָכֵי לְאִתְדַּבְּקָא בְּמָארֵיהּ כְּהַאי גַּוְונָא, יָרִית עָלְמִין כֻּלְהוּ, רְחִימָא לְעֵילָא רְחִימָא לְתַתָּא, צְלוֹתֵיהּ לָא אֲהַדְּרָא רֵיקַנְיָא, דָּא אִתְחַטֵּי קַמֵּי מָארֵיהּ כִּבְרָא קַמֵּי אֲבוֹי וְעָבִיד לֵיהּ רְעוּתָא בְּכָל מַה דְּאִצְטְרִיךְ, וְאֵימְתֵיהּ שַׁלִּיט עַל כָּל בִּרְיָין אִיהוּ גָּזִיר וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָבִיד. עֲלֵיהּ כְּתִיב, (איוב כ״ב:כ״ח) וְתִגְזַר אֹמֶר וְיָקָם לָךְ וְעַל דְּרָכֶיךָ נָגַהּ אוֹר:

(נדפס בריש זהר חדש) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר וְגו’. אָמַר רַבִּי יִצְחָק מִכָּאן דְּעֲקָרָן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְהָנִי נְטִיעָן (ד”א ושתיל לון משמע דכתיב יהי. רבי יהודה אומר אור שכבר היה תנן, משמע דכתיב ויהי אור, והיה לא כתיב אלא ויהי. וכד אסתכל קודשא בריך הוא באנון דרין דרשיעייא. גניז ליה לצדיקייא הדא הוא דכתיב, (תהלים צו) אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה והא אתמר, ויאמר אלהים יהי אור, הדא הוא דכתיב, (ישעיהו מ״א:ב׳) מי העיר ממזרח וגו’.

AND GOD SAID, LET THERE BE LIGHT R. Isaac said: ‘We learn from these words that God uprooted those shoots of which we have spoken and replanted them; hence the expression “and there was light”, implying that light had already existed.’ R. Judah confirmed this idea from the verse “light is sown for the Zaddik” (Ps. 97, 11), this being the one mentioned in the verse “Who aroused Righteousness (zedek) from the East, etc.” (Is. 41, 2).

וירא אלהים את האור כי טוב. מאי ראה, אמר רבי חייא כדקאמרן חמא בעובדייהו דרשיעייא וגניז ליה. רבי אבא אמר וירא אלהים את האור כי טוב לגנוז אותו. וירא אלהים את האור), (נ”א ושתיל לון דכתיב ויהי אור מאי משמע אור שכבר היה אור. רבי יהודה אומר אור לא נאמר אלא ויהי לומר שכבר היה וכתיב אור זרוע לצדיק וגו’ והאי הוא דכתיב מי העיר ממזרח וגו’. וירא אלהים את האור ויבדל אמר רבי יצחק כדאמרן דחמא בעובדייהון דרשיעייא וגניז ליה. רבי אבא אמר חמא) דְּסָלִיק נְהוֹרֵיהּ מִסְיָיפֵי עָלְמָא עַד סְיָיפֵי עָלְמָא, וְכִי טוֹב הוּא לְאַגְנָזָא לֵיהּ דְּלָא יֶהֱנוּן מִנֵּיהּ חַיָּיבֵי עָלְמָא.

AND GOD SAW THE LIGHT AND DIVIDED. Said R. Isaac: ‘This implies, as we have explained, that he foresaw the works of the wicked and stored the light away.’ R. Abba said: ‘He saw its radiance flashing from one end of the world to the other, and concluded that it was better to store it away in order that sinners might not have the benefit of it.’

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב דְּלָא יִשְׁתְּכַח בֵּיהּ רִתְחָא, כְּתִיב הָכָא כִּי טוֹב וּכְתִיב הָתָם (במדבר כ״ד:א׳) כִּי טוֹב בְּעֵינֵי יְיָ לְבָרֵךְ אֶת יִשְׂרָאֵל, וְסוֹפָא דִקְרָא (ד”א אוכח) וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחשֶׁךְ, וּבְּגִין כָּךְ לָא אִשְׁתְּכַח בֵּיהּ רִתְחָא וְאַף עַל גַּב דְּשִׁיתֵּף לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כְּחֲדָא.

R. Simeon said: ‘The expression “God saw the light that it was good” means really “God decided that the light should be only good”, that is, that it should never be an instrument of wrath (cf. “that it was good in the eyes of the Lord to bless Israel”, Num. 24, 1); and this is proved by the end of the verse, “And God divided the light from the darkness.” For although He afterwards united light and darkness, yet

תָּא חֲזֵי, נְהִירוּ עִלָּאָה לְמֶהוֵי נָהִיר הַאי אוֹר. וּמֵהַהוּא נְהִירוּ חַדוּ לְכֹלָּא בֵּיהּ. וְהוּא יָמִינָא לְאִתְעַטְּרָא גּוּלְפוֹי (נ”א גליפי) גְּלִיפִין בַּהֲדֵיהּ וְהָא אִתְּמָר. כְּתִיב, (תהילים ל״א:כ׳) מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִירֵאֶיךָ פָּעַלְתָּ לַחוֹסִים בָּךְ. מָה רַב טוּבְךָ דָּא אוֹר קַדְמָאָה דְּגָנִיז קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, לִירֵאֶיךָ לַצַּדִּיקִים לְאִנּוּן דַּחֲלֵי חַטָּאָה כִּדְקָאֲמָרָן.

this light continued to emanate from the supernal radiance, and through that radiance to bring gladness to all. This also is the Right Hand through which the most deeply graven letters are crowned, as has been explained. The treasuring up of this primal light is referred to in the verse, “How great is thy goodness which thou hast laid up for them that fear thee, which thou hast wrought for them that trust in thee” (Ps. 31, 20).

Bereshit, Chapter 71

וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד. וַיְהִי עֶרֶב מִסִּטְרָא דְחשֶׁךְ, וַיְהִי בֹקֶר מִסִּטְרָא דְאוֹר, וּמִגּוֹ דְּאִנּוּן מִשְׁתַּתְּפֵי כְּחֲדָא כְּתִיב יוֹם אֶחָד. רַבִּי יְהוּדָה אָמַר מַאי טַעֲמָא בְּכָל יוֹמָא וְיוֹמָא כְּתִיב וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר. לְמִנְדַע דְּהָא לֵית יוֹם בְּלָא לַיְלָה וְלֵית לַיְלָה בְּלָא יוֹם וְלָא אִבְעוּן לְאִתְפְּרָשָׁא.

AND THERE WAS EVENING AND THERE WAS MORNING, ONE DAY: evening from the side of darkness and morning from the side of light; and because they are joined together, the Scripture speaks of “one day”. R. Judah said: ‘The reason why it is written “and there was evening and there was morning” for each day is to show that there is no day without night and no night without day, and the two cannot be separated.’

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי הַהוּא יוֹם דְּנָפַק אוֹר קַדְמָאָה אִתְפְּשַׁט בְּכֻלְהוּ יוֹמֵי, דִּכְתִיב בְּכֻלְהוּ יוֹם. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר מַשְׁמַע דִּכְתִיב בְּכֻלְהוּ בֹּקֶר, וְלָאו בֹּקֶר אֶלָא מִסִּטְרָא דְאוֹר קַדְמָאָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר יוֹמָא קַדְמָאָה אָזִיל עִם כֻּלְהוּ וְכֻלְהוּ בֵּיהּ, בְּגִין לְאַחֲזָאָה דְּלָאו בְּהוּ פִּירוּדָא וְכֹלָּא חַד.

R. Jose said: ‘The day in which the primal light emerged extended into all the other days; hence the word “day” is repeated with all of them.’ R. Eleazar said: ‘We learn this from the fact that the term “morning” is used in connection with all of them, and “morning” proceeds only from the side of the primal light.’ R. Simeon said: ‘The first day accompanies all the others, and all are embraced in it, to show that there is no break between them and they all merge into one another.’

וַיֹּאמֶר אֱלהִים יְהִי אוֹר, יְהִי (ד”א ל”גאור) אִתְפַּשְׁטוּתָא דְהַאי אוֹר לְתַתָּא, וְאִלֵּין אִנּוּן מַלְאָכִין דְּאִתְבְּרִיאוּ בְּיוֹמָא קַדְמָאָה אִית לוֹן קִיּוּמָא לְאִתְקַיְימָא לִסְטַר יָמִינָא. וַיַּרְא אֱלהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב. אֶת לְאִתְכְּלָלָא אִסְפַּקְלַרְיָאָה דְּלָא נָהֲרָא עִם אִסְפַּקְלַרְיָאָה דְּנָהֲרָא דְּאִתְּמָר (ד”א ביה) כִּי טוֹב. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אֶת לְאִתְכְּלָלָא (ד”א לאכללא) וּלְאַסְגָּאָה כֻּלְהוּ מַלְאָכִין דְּאַתְיָין מִסִּטְרָא דְּאוֹר דָּא, וְכֻלְהוֹן נָהֲרִין כְּקַדְמִיתָא בְּקִיּוּמָא שְׁלִים:

Another explanation of the words “let there be light” is: “let there be an extending of this light downwards, to form the angels, who were created on the first day, and who have permanent existence on the right side.” Further, the word eth in the fourth verse may be taken to indicate that the “unclear mirror” was created along with the “clear mirror”. R. Eleazar says that it points to the creation of all the angels, who proceed from the side of light and who all continue to shine as brightly as at first.

יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בְּהַאי אִתְפְּרָשׁוּ (בראשית לב ב, יז ב) מַיִּין עִלָּאִין מִמַּיִין תַּתָּאִין. רָקִיעַ פְּשִׁיטוּתָא דְּמַיִּין וְהָא אִתְּמָר. וִיהִי מַבְדִיל בֵּין מַיִּין עִלָּאִין לְתַתָּאִין:

LET THERE BE A FIRMAMENT IN THE MIDST OF THE WATERS. R. Judah said: ‘By this the “upper waters” were separated from the “lower waters”, the firmament being an extending of the waters, as has been explained. Similarly, “let it divide”, to wit, the “upper waters” from the “lower waters”.’

וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת הָרָקִיעַ. בִּסְגִיאוּ עִלָּאָה. וַיְהִי רָקִיעַ לָא כְּתִיב, אֶלָּא וַיַּעַשׂ, דְּאַסְגֵּי לֵיהּ בִּרְבוּ סַגְיָא.

AND GOD MADE THE FIRMAMENT: the word made indicates that God exercised upon it particular care, and invested it with great power.

אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּשֵּׁנִי אִתְבְּרֵי גֵּיהִנֹּם לְחַיָּיבֵי עָלְמָא, בַּשֵּׁנִי אִתְבְּרֵי מַחְלוֹקֶת. בַּשֵּׁנִי לָא אִשְׁתְּלִים בֵּיהּ עֲבִידְתָּא, וּבְּגִין כָּךְ לָא כְּתִיב בֵּיהּ כִּי טוֹב, עַד דְּאֲתָא יוֹם תְּלִיתָאָה וְאִשְׁתְּלִים בֵּיהּ עֲבִידְתָּא, בְּגִין כָּךְ כִּי טוֹב תְּרֵי זִמְנֵי, חַד עַל אַשְׁלָמוּת עֲבִידְתָּא דְּיוֹם שֵׁנִי, וְחַד לְגַרְמֵיהּ. בְּיוֹם תְּלִיתָאֵי אִתְתַּקַּן יוֹם שֵׁנִי וְאִתְפְּרַשׁ בֵּיהּ מַחְלוֹקֶת. וּבֵיהּ אִשְׁתְּלִימוּ רַחֲמֵי עַל חַיָּיבֵי גֵּיהִנֹּם. בְּיוֹמָא תְּלִיתָאָה מִשְׁתַּכְּכִין שְׁבִיבִין דְּגֵיהִנֹּם. בְּגִינֵי כָּךְ אִתְכְּלִיל בֵּיהּ יוֹם שֵׁנִי וְאִשְׁתְּלִים בֵּיהּ.

R. Isaac said: ‘On the second day was created Gehinnom for sinners; on the second day, too, was created conflict. On the second day the work begun was not finished, and therefore the words “and it was good” are not used in connection with it. Not till the third day was the work of the second finished; hence in the account of that day we find twice the expression “that it was good”, once in reference to its own proper work, and once in reference to that of the second day. On the third day the deficiency of the second day was made good: discord was removed on it, and mercy was extended to the sinners in Gehinnom, the flames of which were moderated. Hence the second day is embraced in and completed by the third.’

רַבִּי חִיָּיא הֲוָה יָתִיב קַמֵּיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, אָמַר לֵיהּ הַאי אוֹר בְּיוֹם רִאשׁוֹן וְחשֶׁךְ בְּיוֹם שֵׁנִי וְאִתְפְּרָשׁוּ מַיָא וּמַחְלוֹקֶת הֲוָה בֵּיהּ, אַמַּאי לָא אִשְׁתְּלִים בְּיוֹם רִאשׁוֹן דְּהַאי יָמִינָא כָּלִיל לִשְׂמָאלָא, אָמַר לֵיהּ עַל דָּא הֲוָה מַחְלוֹקֶת, וּתְלִיתָאָה בָּעֵי לְמֵיעַל בֵּינַיְיהוּ לְאַכְרָעָא וּלְאַסְגָּאָה בְּהוּ שְׁלָם:

While studying one day with R. Simeon, R. Hiya said to him: ‘You say that light was on the first day and darkness on the second, and the waters separated and discord arose on it-why was not the whole work finished on the first day, when the Right still comprised the Left?’ He answered: ‘That is the very reason why there was discord, and hence it was necessary for the third day to intervene and to restore their amity.’

Bereshit, Chapter 72

תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא, אִתְחַבְּרוּתָא דְּמַיִּין עִלָּאִין בְּתַתָּאִין לְמֶעְבַּד פֵּירִין. מַיִין עִלָּאִין (ד”א פרין ורבין) וְעַבְדֵי אִיבִּין, וְתַתָּאֵי קָרָאן לוֹן לְעִלָּאִין כְּנוּקְבָא לְגַבֵּי דְכוּרָא, בְּגִין דְּמַיִין עִלָּאִין דְּכוּרִין וְתַתָּאֵי נוּקְבִין.

LET THE EARTH PUT FORTH GRASS: this indicates the union of the upper with the lower waters so as to bear fruit. The upper waters generate, and the lower call to them as the female to the male, because the upper waters are male and the lower female.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר כָּל דָּא הוּא לְעֵילָא וְהוּא לְתַתָּא. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי אִי הָכִי אֱלהִים דְּקָא אֲמָרָן (ד”א אמר) מַאן אֱלהִים, (ד”א ל”ג אלא אלהים סתם) אֱלֹהִים חַיִּים לְעֵילָא, וְאִי תֵימָא לְתַתָּא אֱלֹהִים סְתָם. אֶלָּא לְתַתָּא אִיהוּ תּוֹלְדוֹת, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר אֵלֶּה תּוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם וְאַמְרִינָן בְּה’ בְּרָאָם, וְהַהוּא (ס”א דלעילא) לְעֵילָא אֲבָהָן דְּכֹלָּא הוּא אִיהִי עֲבִידְתָּא, וְעַל דָּא אַרְעָא עַבְדַת תּוֹלְדוֹת, דְּהָא הִיא מִתְעַבְּרָא כְּנוּקְבָא מִן דְּכוּרָא.

R. Simeon said: ‘All this takes place both above and below.’ Said R. Jose, ‘If so, seeing that we have posited Elohim hayyim (living God) above, are we to posit plain Elohim below? Not so, but the truth is that generation is only below (according to our explanation of the words “these are the generations of the heavens and the earth when they were created (behibaream)”, or, as we explain, “which were created with he)”, while the one above is the father of all; the other is a creation, and therefore it is the earth which brought forth products (toledoth), being made pregnant like a female by a male.’

רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר כָּל חֵילִין הֲווּ בְּאַרְעָא וְלָא אַפִּיקַת חֵילָהָא וְאִנּוּן תּוֹלְדוֹתֶיהָ עַד יוֹם (חמישי) הַשִּׁשִּׁי דִּכְתִיב תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה, וְאִי תֵימָא וְהָא כְּתִיב וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא. אֶלָּא אֲפִיקַת תִּקּוּן חֵילָהָא לְאִתְיַישְׁבָא כְּדְקָא יָאוּת וְכֹלָּא הֲוָה גָּנִיז בֵּהּ עַד דְּאִצְטְרִיךְ. דְּהָא בְּקַדְמִיתָא כְּתִיב צַדְיָיא וְרֵיקַנְיָא כְּתַרְגּוּמוֹ, וּלְבָתַר אִתְתַּקָּנַת וְאִתְיַישְׁבַת וְקַבִּילַת זַרְעָא וּדְשָׁאִין וְעִשְׂבִין וְאִילָנִין כְּדְקָא יָאוּת, וְאַפִּיקַת לוֹן לְבָתָר. וּמְאוֹרוֹת הָכִי נָמֵי לָא שִׁמְשׁוּ נְהוֹרָא דִּלְהוֹן עַד דְּאִצְטְרִיךְ:

R. Eleazar said: ‘All forces were latent in the earth from the first, but it did not bring forth its products till the sixth day, as it is written, “let the earth bring forth living soul״. True, it is written that on the third day “the earth brought forth grass״, but this only means that it brought its forces into a state of preparedness, and all its products remained latent in it till the due time. First it was “void and without form״, then it was duly prepared and furnished with seeds and with grass, plants, and trees, and finally it put them forth. Similarly the luminaries did not emit their light till the due time.’

Bereshit, Chapter 73

יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם (ד”א מארת כתיב חסר), לְאַכְלָלָא חִוְיָא בִישָׁא דְּאַטִּיל זוּהֲמָא וְעֲבַד פִּירוּדָא דְּלָא מְשַׁמֵּשׁ שִׁמְשָׁא בְּסִיהֲרָא. מְאֹרֹת לְוָוטִין, וְעַל דָּא גָּרִים דְּאִתְלַטְיָיא אַרְעָא דִּכְתִיב אֲרוּרָה הָאֲדָמָה, וּבְגִין כָּךְ מְאֹרֹת כְּתִיב, (חד),

LET THERE BE LIGHTS IN THE FIRMAMENT OF THE HEAVEN. The omission of the vau from the word meoroth (so that it can be read meeroth (curses)) indicates the inclusion of the evil serpent which befouled the moon and separated it from the sun, thus causing the earth to be cursed (Gen. 3, 17).

יְהִי מְאֹרֹת דָּא סִיהֲרָא. רְקִיעַ הַשָּׁמָיִם דָּא שִׁמְשָׁא, וְתַרְוַויְיהוּ בִּכְלָלָא חָדָא לְאִזְדַּוְוגָא לְאַנְהָרָא עָלְמִין לְעֵילָא וְתַתָּא. מַשְׁמַע דִּכְתִיב עַל הָאָרֶץ וְלָא כְּתִיב בָּאָרֶץ דְּמַשְׁמַע לְעֵילָא וְתַתָּא, חוּשְׁבַּן דְּכֹלָּא בְּסִיהֲרָא הוּא.

The word yehi, being in the singular, shows that the word ‘lights’ refers to the moon, while ‘the firmament of the heaven’ refers to the sun. Thus the whole expression indicates that both were meant to be coupled together so as to illumine worlds both above and below, as shown by the expression ‘above’ (‘al) the earth. All calculation (of time) is by the moon.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר גִּימַטְרִיָּאוֹת וְחֶשְׁבּוֹן תְּקוּפוֹת וְעִבּוּרִין כֹּלָּא הוּא בְּסִיהֲרָא, דְּהָא לְעֵילָא לָאו אִיהוּ. אָמַר לֵיהּ רַבִּי אֶלְעָזָר וְלָא וְהָא כַּמָּה חוּשְׁבְּנִין וְשִׁיעוּרִין קָעָבְדֵי חַבְרַיָיא. אָמַר לֵיהּ לָאו הָכִי, אֶלָּא חוּשְׁבָּנָא קָיְימָא בְּסִיהֲרָא וּמִתַּמָּן יֵעוּל בַּר נָשׁ לְמִנְדַע לְעֵילָא. אָמַר לֵיהּ וְהָא כְּתִיב וְהָיוּ לְאוֹתוֹת וּלְמוֹעֲדִים. אָמַר לֵיהּ לְאֹתֹת כְּתִיב חָסֵר. אָמַר לֵיהּ הָא כְּתִיב וְהָיוּ, אָמַר לֵיהּ הַוְיָין כֻּלְהוֹן דִּיהָווֹן בֵּיהּ, כְּאִסְפּוּקָא דָּא דְּאִתְמַלְיָיא מִכֹּלָּא, אֲבָל חוּשְׁבְּנָא דְּכֹלָּא בְּסִיהֲרָא הוּא.

R. Simeon said: ‘Measurements and the determination of seasons and intercalary days are all made by the moon, and not by the higher spheres.’ Said R. Eleazar to him: ‘Is that so? Do not our colleagues make all kinds of calculations and measurements (by the higher spheres)?’ He answered, ‘No. Calculation is made by the moon, and this is a basis for proceeding further.’ R. Eleazar further objected that it is written ‘and they shall be for signs‘. R. Simeon answered that the word for signs (othoth) is written defectively (showing that only one is meant), while the expression ‘they shall be’ alludes to the many phases of the moon, which make it as it were a storehouse full of various objects, though it is always the one moon which is the basis of reckoning.

תָּא חֲזֵי, נְקוּדָה חַד אִית וּמִתַּמָּן שֵׁירוּתָא לְמִמְנֵי, דְּהָא מַה דִּלְגוֹ דְּהַהִיא נְקוּדָה לָא אִתְיְדַע וְלָא אִתְיְיהַב לְמִמְנֵי, וְאִית נְקוּדָה לְעֵילָא סָתִים דְּלָא אִתְגַּלְיָא כְּלַל וְלָא אִתְיְדַע וּמִתַּמָּן שֵׁרוּתָא לְמִמְנִי כָּל סָתִים וְעוּמְקָא. הָכִי נָמֵי אִית נְקוּדָה לְתַתָּא דְּאִתְגַּלְיָא, וּמִתַּמָּן הוּא שֵׁירוּתָא לְכָל חוּשְׁבְּנָא וּלְכָל מִנְיָן, וְעַל דָּא הָכָא הוּא אֲתַר לְכָל תְּקוּפוֹת וְגִימַטְרִיָּאוֹת וְעִבּוּרִין וְזִמְנִין וְחַגֵּי וְשַׁבַּתֵּי. וְיִשְׂרָאֵל דְּדָבְקֵי בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָבְדֵי חוּשְׁבַּן לְסִיהֲרָא וְאִנּוּן דָּבְקִין בֵּיהּ וְסָלְקִין לֵיהּ לְעֵילָא, דִּכְתִיב, (דברים ד׳:ד׳) וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיְיָ אֱלקֵיכֶם וְגו’:

Consider this. There is a certain point which is the beginning of number, and which cannot be further analysed. There is one point above, unrevealed and unknowable, which is the starting-point for numbering all entities hidden and recondite. Corresponding to it there is a point below which is knowable and which is the starting-point for all calculation and numbering; here, consequently, is the place for all measurements and determinations of seasons and intercalary days and festivals and holy-days and Sabbaths. Israel who cleave to God reckon by the moon, and so they ascend above, as it is written, ‘and ye who clave unto the Lord your God, etc.’ (Deut. 4, 4).

יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָה, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר הָא אוּקְמוּהָ דְּאִנּוּן מַיִין רְחִישׁוּ וְאוֹלִידוּ כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָא וְהָא אִתְּמָר. וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל הָאָרֶץ. יָעוּף מִבָּעֵי לֵיהּ, מַהוּ יְעוֹפֵף.

LET THE WATERS TEEM WITH SWARM OF LIVING CREATURES. R. Eleazar said: ‘We have already explained that these (lower) waters teemed and produced, like those above; and so it is agreed. AND BIRDS TO FLY ABOVE THE EARTH. The form yeofej (to fly) is peculiar.

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן רָזָא הוּא. וְעוֹף דָּא מִיכָאֵ”ל דִּכְתִיב, (ישעיהו ו׳:ו׳) וַיָּעָף אֵלַי אֶחָד מִן הַשְּׂרָפִים. יְעוֹפֵף (ד”א ל”ג יעוף מבעי ליה אלא) דָּא גַּבְרִיאֵ”ל דִּכְתִיב, (דניאל ט׳:כ״א) וְהָאִישׁ גַּבְרִיאֵל אֲשֶׁר רָאִיתִי בֶחָזוֹן בַּתְּחִלָּה מוּעָף בִּיעָף. (ד”א ל”ג ודא הוא יעופף), עַל הָאָרֶץ (נ”א דא אליהו דאשתכח תדיר בארעא ולא מסטרא דאבא ואמא אשתכח דאיהו (ס”א ואיהו טאס עלמא) בד’ טאסין דכתיב, (מלכים א י״ח:י״ב) ורוח ה’ ישאך על אשר לא אדע. ורוח ה’ חד. ישאך תרין. על אשר תלת, לא אדע ארבע. על פני דא מלאך המות) דְּהוּא (אית דלא גרסי) (חשוך ארעא. על פני) (נ”א אחשיך פני עלמא וכתיב ביה וחשך על פני תהום), רְקִיעַ הַשָּׁמָיִם. כִּדְאֲמָרָן עוֹלֶה וּמַסְטִין וְכוּ’.

R. Simeon said: ‘There is here a mystic allusion. “Birds” refers to the angel Michael, of whom it is written, “And one of the Seraphim flew to me” (Is. 6, 6). “To fly” refers to Gabriel, of whom it is written, “The man Gabriel whom I had seen at first in a vision being caused to fly quickly.” (Dan. 9, 21).

אָמַר רַבִּי אַבָּא וְהָא מַלְאַךְ הַמָּוֶת בַּשֵּׁנִי אִתְבְּרֵי. אֶלָּא עַל הָאָרֶץ דָּא רְפָאֵ”ל דְּאִיהוּ מְמַנָּא לְאַסְוָותָא דְאַרְעָא דִּבְגִינֵיהּ אִתְרַפִּיאַת אַרְעָא וְקַיָּים בַּר נָשׁ עֲלָהּ וְרָפֵי לְכָל חֵילֵיהּ. עַל פְּנִי רְקִיעַ הַשָּׁמָיִם דָּא אוֹרִיאֵ”ל, וְכֹלָּא הוּא בַּקְּרָא.

UPON THE EARTH: R. Abba says, This is Raphael (lit. healer of God), who is charged to heal the earth, and through whom the earth is healed so as to furnish an abode for man, whom also he heals of his maladies. ON THE FACE OF THE FIRMAMENT OF THE HEAVEN: this is Uriel. (All these names can be found in the text.)

וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב בַּתְרֵיהּ וַיִּבְרָא אֱלהִים אֶת הַתַּנִּינִים הַגְּדוֹלִים. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר (ד”א הא אוקימנא אלין לויתן ובת זוגו.) אִלֵּין אִנּוּן שִׁבְעִין מְמַנָּן רַבְרְבָן עַל שִׁבְעִין עַמִּין, וּבְגִין כָּךְ אִתְבְּרִיאוּ כֻּלְהוּ לְמֶהֱוֵי שַׁלִּיטָאן עַל אַרְעָא.

Hence the text proceeds: AND GOD CREATED THE GREAT SEA-MONSTERS. Said R. Eleazar: ‘These are the seventy great chieftains appointed for the seventy nations, and for this they were created, to be in control of the earth.

וְאֵת כָּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרוֹמֶשֶׂת אִלֵּין אִנּוּן יִשְׂרָאֵל דְּאִנּוּן נֶפֶשׁ וַדַּאי דְּהַהוּא חַיָּה וְאִקְרוּן גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ. אֲשֶׁר שָׁרְצוּ הַמַּיִם לְמִינֵיהֶם דְּאִנּוּן מִשְׁתַּדְּלִין בְּאוֹרַיְיתָא. וְאֵת כָּל עוֹף כָּנָף לְמִינֵהוּ אִלֵּין צַדִּיקַיָּיא דִּבְהוֹן וּבְגִין כָּךְ אִנּוּן נְפֶשׁ חַיָּה. דָּבָר אַחֵר וְאֵת כָּל עוֹף כָּנָף כְּדְקָא אִתְּמָר אִלֵּין אִנּוּן (לעיל לד א) שְׁלוּחֵי עָלְמָא.

AND EVERY LIVING CREATURE THAT MOVETH: these designate Israel, whose souls actually are derived from the ‘living’ (hayah) of which we have spoken, and who are called ‘one nation on the earth’. WHICH THE WATERS BROUGHT FORTH ABUNDANTLY AFTER THEIR KINDS. This designates those who study the Torah. AND EVERY WINGED FOWL AFTER ITS KIND: these are the righteous among them, in virtue of whom they are ‘living soul’. According to another explanation, these are the angels sent as God’s messengers into the world, of whom we have already spoken.

אָמַר רַבִּי אַבָּא נֶפֶשׁ חַיָּה דְאִנּוּן (ד”א אנון) יִשְׂרָאֵל, בְּגִין דְּאִנּוּן בְּנֵי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא (ד”א בנין לקודשא בריך הוא) וְנִשְׁמַתְהוֹן קַדִּישִׁין מִנֵּיהּ אַתְיָין. נַפְשָׁאן דִּשְׁאָר עַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת מְאָן אֲתַר הוּא. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר מֵאִנּוּן סִטְרֵי שְׂמָאלָא דִּמְסָאֲבֵי לוֹן אִית לוֹן נִשְׁמָתִין. וּבְגִין כָּךְ כֻּלְהוּ מְסָאֲבִין, וּמְסָאֲבִין לְמָאן דְּקָרַב בַּהֲדַיְיהוּ:

R. Abba said that ‘living soul’ designates Israel because they are children to the Almighty, and their souls, which are holy, come from Him. From whence, then, come the souls of other peoples? R. Eleazar said: ‘They obtain souls from those sides of the left which convey impurity, and therefore they are all impure and defile those who have contact with them.’

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה וְגו’ כֻּלְהוֹן שְׁאָר חֵיוָון אָחֳרָנִין כָּל חַד וְחַד כְּפוּם זִינֵיהּ, וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר הַאי מְסַיֵּיעַ לְמַה דְּאֲמָרָן נֶפֶשׁ חַיָּה אִלֵּין יִשְׂרָאֵל דְּאִנּוּן נֶפֶשׁ חַיָּה קַדִּישָׁא עִלָּאָה. בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ אֶרֶץ אִלֵּין שְׁאָר עַמִין עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת דְּלָאו אִנּוּן נֶפֶשׁ חַיָּה אֶלָּא (ד”א ערלה) כִּדְקָאֲמָרָן:

AND THE LORD SAID, LET THE EARTH BRING FORTH LIVING SOUL, ETC. This includes all the other animals (except man), each after its kind. R. Eleazar said: ‘The repetition of the words “after its kind” confirms what we have said before, that “living soul” refers to Israel, who have holy living souls from above, and “cattle and creeping thing and beast of the earth” to he other peoples who are not “living soul”, but who are as we have said.’

נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ, דְּאִתְכְּלִיל בְּשִׁית סִטְרִין כָּלִיל מִכֹּלָּא כְּגַוְונָא דִלְעֵילָא, בְּשַׁיְיפֵי מְתַקְנָן בְּרָזָא דְחָכְמְתָא כְּדְקָא יָאוּת כֹּלָּא תִּקּוּנָא עִלָּאָה. נַעֲשֶׂה אָדָם רָזָא דְּכַר וְנוּקְבָא כֹּלָּא בְּחָכְמְתָא קַדִּישָׁא עִלָּאָה. בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ לְאִשְׁתַּכְלְלָא דָא בְּדָא לְמֶהֱוִי (ד”א ל”ג חד) הוּא יְחִידָאי בְּעָלְמָא שַׁלִּיט עַל כֹּלָּא:

LET US MAKE MAN IN OUR IMAGE, AFTER OUR LIKENESS, i.e. partaking of six directions, compounded of all, after the supernal pattern, with limbs arranged so as to suggest the esoteric Wisdom, altogether an exceptional creature. ‘Let us make man’: the word adam (man) implies male and female, created wholly through the supernal and holy Wisdom. ‘In our image, after our likeness’: the two being combined, so that man should be unique in the world and ruler over all.

Bereshit, Chapter 74

וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה (ד”א כלל) וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד, הָכָא אִתְתַּקַּן מַה דְּלָא אִתְּמָר כִּי טוֹב בַּשֵּׁנִי בְּגִין דְּאִתְבְּרֵי בֵּיהּ מוֹתָא, וְהָכָא אִתְּמָר וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד. וְאָזְלָא כְּמָה דְּאָמְרֵי חַבְרַיָיא וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד זֶה מָוֶת.

AND GOD SAW ALL (eth kol) THAT HE HAD MADE, AND BEHOLD, IT WAS VERY GOOD. Here the word ‘very’ makes good the omission of the words ‘that it was good’ in the account of the second day. On the second day death was created, and, according to our colleagues, the expression ‘very good’ refers to death,

וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד, וְכִי לָא חָמָא לֵיהּ קוֹדֶם. אֶלָּא כֹּלָּא חָמָא לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּמַאן דְּאָמַר אֶת כָּל, לְאַסְגָּאָה כָּל דָּרִין דְּיֵיתוּן לְבָתַר כֵּן, וְכֵן כָּל מַה דְּיִתְחַדֵּשׁ בְּעָלְמָא בְּכָל דָּרָא וְדָרָא עַד לָא יֵיתוּן לְעָלְמָא. אֲשֶׁר עָשָׂה, דָּא כָּל עוֹבָדִין דִבְרֵאשִׁית, דְּתַמָּן אִתְבְּרֵי יְסוֹדָא וְעִקְּרָא לְכָל מַה דְּיֵיתֵי וְיִתְחַדֵּשׁ בְּעָלְמָא לְבָתַר כֵּן. וּבְגִין כָּךְ חָמָא לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַד לָא הֲוָה וְשַׁוֵּי כֹּלָּא בְּעוֹבָדָא דִּבְרֵאשִׁית.

And God saw, etc.’ Assuredly He had seen all before, but the Scripture here indicates by the accusative particle eth that God now saw also all the generations which were to be, and everything which was to happen in the world in each generation before it came into existence. ‘Which he had made’: these words indicate all the works of the creative period (recounted in the section Bereshith), in which was created the foundation and basis of all that was to be and come to pass in the world subsequently. God foresaw all, and placed all potentially in the work of the creation.

יוֹם הַשִּׁשִּׁי, מַאי שְׁנָא בְּכֻלְהוּ יוֹמֵי דְּלָא אִתְּמָר בְּהוּ הֵ”א, אֶלָּא הָכָא כַּד אִשְׁתַּכְלַל עָלְמָא אִתְחַבְּרַת נוּקְבָא בִּדְכוּרָא בְּחִבּוּרָא חַד, ה’ בַּשִּׁשִּׁי (ד”א דאיהו ס”א יסוד) לְמֶהֱוֵי כֹּלָּא חַד. וַיְכֻלּוּ, אִשְׁתַּכְלְלוּ כֹלָא חַד (ד”א כחד). אִשְׁתַּכְלְלוּ מִכֹּלָּא וְאִשְׁתַּלִימוּ בְּכֹלָּא:

The word ha-shishi (the sixth) here contains the definite article, which was not used in numbering the other days. This is to indicate that when the world was finished the male and female were united so as to form a single whole-he’ with ‘sixth’, which is the foundation. ‘Were finished’: this indicates that they were completed in every detail; they were completed from every side, and fully equipped with everything.

Bereshit, Chapter 75

וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם. רַבִּי אֶלְעָזָר פָּתַח (תהילים ל״א:כ׳) מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִירֵאֶיךָ פָּעַלְתָּ לַחוֹסִים בָּךְ נֶגֶד בְּנֵי אָדָם. תָּא חֲזֵי, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּרָא לְבַר נָשׁ בְּעָלְמָא, וְאַתְקִין לֵיהּ לְמֶהוֵי שְׁלִים בְּפוּלְחָנִיהּ וּלְאִתְתַּקָּנָא אָרְחוֹי, בְּגִין דְּיִזְכֵּי לִנְהוֹרָא עִלָּאָה דְּגָנִיז קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְצַדִּיקַיָּיא כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (ישעיהו ס״ד:ג׳) עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ.

R. Eleazar discoursed on the text: How great is thy goodness which thou hast laid up for them that fear thee, thou hast wrought for them that put their trust in thee, before the sons of men (Ps. 31, 20). He said: ‘God created man in the world and gave him the faculty to perfect himself in His service and to direct his ways so as to merit the enjoyment of that celestial light which God has hidden and reserved for the righteous, as it is written, “Eye has not seen, O Lord, besides thee what thou wilt do for him that waits for thee” (Is. 64, 3).

וּבְמָּה (ס”א זכי בר נש) יִזְכֵּי לֵיהּ לְבַר נָשׁ לְהַהוּא נְהוֹרָא, בְּאוֹרַיְיתָא. דְּכָל מַאן דְּאִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא בְּכָל יוֹמָא יִזְכֵּי לְמֶהוֵי לֵיהּ חוּלְקָא בְּעַלְמָא דְאָתֵי, וְיִתְחַשֵׁב לֵיהּ כְּאִלּוּ בָאנֵי עָלְמִין, דְּהָא בְּאוֹרַיְיתָא אִתְבְּנֵי עַלְמָא וְאִשְׁתַּכְלַל הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (משלי ג׳:י״ט) יְיָ בְּחָכְמָה יָסַד אֶרֶץ כּוֹנִן שָׁמַיִם בִּתְבוּנָה, וּכְתִיב, (משלי ח׳:ל׳) וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן וָאֶהְיֶה שַׁעֲשׁוּעִים יוֹם יוֹם וְכָל דְּאִשְׁתַּדַּל בָּהּ שַׁכְלִיל עָלְמִין וְקַיִּים לֵיהּ. וְתָּא חֲזֵי, בְּרוּחָא עֲבִיד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָלְמָא, וּבְרוּחָא מִתְקַיְימָא, רוּחָא דְּאִנּוּן דְּלָעָאן בְּאוֹרַיְיתָא, וְכָל שֶׁכֵּן רוּחָא דְּהֶבֶל דְּרַבְיֵי דְּבֵי רַב.

It is through the Torah that man can make himself worthy of that light. For whoever studies the Torah every day is earning a share in the future world, and is even accounted a builder of worlds, because through the Torah the world has been built and completed; so the Scripture says, “The Lord founded the earth with Wisdom (i.e. the Torah), he established the heavens with Understanding” (Prov. 3, 19), and again, “And I (the Torah) was a craftsman with him, and I was his delight every day” (Ibid. 8, 30). Thus whoever studies the Torah completes the world and preserves it. Further, God made the world through a breath, and through a breath it is preserved-the breath of those who assiduously study the Torah, and still more the breath of school-children, when reciting their lesson.

מָה רַב טוּבְךָ דָּא טוּבָא דְּאִתְגְּנִיז. לִירֵאֶיךָ לְאִנּוּן דַּחֲלֵי חַטָּאָה. פָּעַלְתָּ לַחוֹסִים בָּךְ. מַאי פָּעַלְתָּ דָּא עוֹבָדָא דִּבְרֵאשִׁית. רַבִּי אַבָּא אָמַר דָּא גַּן עֵדֶן, דְּהָא בְּאוּמָנוּתָא עָבִיד לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּאַרְעָא כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָא. לְאִתְתַּקְפָא בֵּיהּ צַדִּיקַיָּיא הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהילים ל״א:כ׳) פָּעַלְתָּ לַחוֹסִים בָּךְ, נֶגֶד בְּנֵי אָדָם, דְּהָא הוּא נֶגֶד (בני) אָדָם. וְאַחֲרָא נֶגֶד עִלָּאִין קַדִּישִׁין. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן גַּן עֵדֶן לְעֵילָא וְנֶגֶד בְּנֵי אָדָם הֲוֵי (ואפילו אחרא נגד בני אדם הוי) לְאִתְכַּנְשָׁא בֵּיהּ צַדִּיקַיָּיא דְּעָבְדֵי רְעוּתָא דְּמָארֵיהוֹן.

By “great goodness” in this verse is meant the stored-up blessing, and by “those that fear Thee”, those that fear sin. “Thou hast wrought for them that trust in Thee”: the implied object of “wrought” is the work of creation.’ R. Abba says, it is the Garden of Eden, which God has cunningly wrought upon the earth after the supernal pattern for the righteous to seize and hold ; hence it is written “before the sons of men”, since this one is in the presence of men, while the other is in the presence of the holy angels. R. Simeon said: ‘The Garden of Eden above is said to be “before the sons of men” because in it are gathered the righteous who perform the will of their Master’.

וַיְכֻלּוּ, דְּכָלוּ עוֹבָדִין דִּלְעֵילָא וְעוֹבָדִין דִּלְתַתָּא. הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ לְעֵילָא וְתַתָּא. רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר עוֹבָדָא וְאוּמָנוּתָא דְּאוֹרַיְיתָא שֶׁבִּכְתָב וְעוֹבָדָא וְאוּמָנוּתָא דְּתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה. וְכָל צְבָאָם אִלֵּין פְּרָטֵי דְאוֹרַיְיתָא אַפִּין דְּאוֹרַיְיתָא שִׁבְעִים פָּנִים לַתּוֹרָה. וַיְכֻלּוּ, דְּאִתְקַיְּימוּ וְאִשְׁתַּכְלְלוּ דָּא בְּדָא. שָׁמַיִם וָאָרֶץ פְּרַט וּכְלַל. וְכָל צְבָאָם, רָזֵי דְאוֹרַיְיתָא דַּכְיָאן דְּאוֹרַיְיתָא מְסָאֲבָן דְּאוֹרַיְיתָא.

AND WERE FINISHED: implying that all the work which was to be done, both above and below, was finished. THE HEAVEN AND THE EARTH: above and below. R. Simeon said: ‘These words designate the general fabric of the Written Law, and the general fabric of the Oral Law. The words AND ALL THEIR HOSTS designate the details of the Torah, the seventy alternative explanations of the Torah; while the words AND THEY WERE COMPLETED imply that the two Torahs are complementary to one another. Or again, “heaven and earth” may be interpreted as the general and the particular, and “all their hosts” as the inner meanings of the Torah, its rules concerning clean and unclean, etc.

Bereshit, Chapter 76

וַיְכַל אֱלהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי דָּא תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה דְּאִיהוּ יוֹם שְׁבִיעִי, וּבֵיהּ אִשְׁתַּכְלַל עָלְמָא דְּאִיהוּ קִיּוּמָא דְּכֹלָּא. מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וְלֹא כָּל מְלַאכְתּוֹ, דְּהָא תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב אַפִּיק כֹּלָּא בְּתוּקְפָא דִּכְתַב דְּנָפִיק מֵחָכְמְתָא.

AND GOD FINISHED BY MEANS OF THE SEVENTH DAY: this is the Oral Law, which is the “seventh day”, and through which the world was completed and the whole is preserved. HIS WORK WHICH HE HAD MADE, but not the whole of HIS work, because it was the Written Torah which produced the Whole through the power of the Writing which issued from Wisdom.

תְּלַת זִמְנִין הָכָא בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי. וַיְכַל אֱלהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי. וַיִּשְׁבּוֹת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי. וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי. הָא תְּלַת. וַיְכַל אֱלהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, דָּא תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, דְּעִם יוֹם הַשְּׁבִיעִי דָא אִשְׁתַּכְלַל עָלְמָא כְּדְקָא אֲמָרָן.

The words “on the seventh day” are used here three times, viz. “and God finished on the seventh day”, “and he rested on the seventh day”, and “and God blessed the seventh day”. The “seventh day” in the first of these quotations is the Oral Torah, because with this seventh day the world was completed, as we have said.

וַיִּשְׁבּוֹת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, דָּא יְסוֹדָא דְעָלְמָא. בְּסִפְרָא דְּרַב יֵיבָא סָבָא דָּא יוֹבְלָא וְעַל כָּךְ כְּתִיב הָכָא מִכָּ”ל מְלַאכְתּוֹ דְּכֹלָּא נָפִיק מִנֵּיהּ. וְאֲנַן דָּא יְסוֹדָא כִּדְקָאֲמָרָן דְּהָא נַיְיחָא בֵּיהּ הֲוָה יַתִּיר מִכֹּלָּא.

“And he rested on the seventh day” refers to the “Foundation of the world”. In the book of R. Yeba the Elder it says that this is the Jubilee, and hence it is written here “from the whole of his work” because the Whole issues from it. We, however, interpret it of the Foundation, because this is the chief source of rest and contentment.

וַיְבָרֶךָ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי. דָּא כֹּהֵן גָּדוֹל דִּמְבָרֵךְ לְכֹלָּא וְהוּא נָטִיל בְּרֵישָׁא דִּתְנַן כֹּהֵן נוֹטֵל בָּרֹאשׁ, וּבִרְכָאן בֵּיהּ שַׁרְיָין לְבָרְכָא וְאִקְרֵי שְׁבִיעִי. רַבִּי יֵיסָא סָבָא אָמַר הָנִי תְּרֵי חַד בִּיסוֹדָא דְּעָלְמָא אִיהוּ, וְחַד בְּעַמּוּדָא דְּאֶמְצָעִיתָא. (ד”א ל”ג) (אבל הני תלת חד במעלי שבתא דליליא וחד דיומא וחד דעלמא דאתי דאיהו שבת הגדול).

And “God blessed the seventh day” refers to the High Priest, who blesses all, and who always takes the first share, as we have learnt: “The High Priest takes the first share, and blessings open with him, and he is called seventh.” R.’ Yesa the Elder says: These two mentions of the “seventh day” refer one to the Foundation of the world and one to the Column of the centre.

וְכֵן (ד”א ל”ג ויקדש) אוֹתוֹ, לְמָאן, לְהַהוּא אֲתַר דְּאָת קַיָּימָא בֵּיהּ שַׁרְיָא כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (שמואל ב ט״ו:כ״ה) וְהִרְאַנִי אוֹתוֹ וְאֶת נָוִהוּ. וּבְהַאי אֲתַר שַׁרְיָין כָּל קִדוּשִׁין לְעֵילָא (ד”א דלעילא), וְנָפְקֵי מִנֵּיהּ לִכְנְסֶת יִשְׂרָאֵל לְמֵיהַב לָהּ תַּפְנוּקָא לֶחֶם פַּנָּג, וְאָזְלָא הָא כְּמָה דִכְתִיב, (בראשית מ״ט:כ׳) מֵאָשֵׁר שְׁמֵנָה לַחְמוֹ וְהוּא יִתֵּן מַעֲדַנֵּי מֶלֶךְ, מֵאָשֵׁר דָּא קְיָים שְׁלִים דְּהֲוָה (ד”א ל”ג) (ליה) לֶחֶם עוֹנִי אִתְהַדַּר לְמֶהוֵי לֶחֶם פַּנָּג. וְהוּא יִתֵּן מַעֲדַנֵּי מֶלֶךְ. מַאן מֶלֶךְ, דָּא כְּנְסֶת יִשְׂרָאֵל. הוּא יָהִיב (ד”א לה) כָּל תַּפְנוּקִין דְּעָלְמִין, וְכָל קִדּוּשִׁין דְּנָפְקִין מִלְּעֵילָא מֵהַאי אֲתַר נָפְקִין. וְעַל דָּא וַיְקַדֵּשׁ אוֹתוֹ, הַהוּא אָת קַיָּימָא.

AND HE SANCTIFIED IT: the word otho (it) means also “his sign” (cf. II Sam. 15, 25), and so refers to the place in which the sign of the covenant is fixed. This is the abode of all the celestial sanctifications, and from it they descend upon the community of Israel to bestow upon it all kinds of luxuries and dainties. This may be illustrated from the verse “From Asher his bread is fat, and he shall give the dainties of a king” (Gen. 49, 20). “Asher” we interpret as the perfect covenant. “His bread is fat” means that what was bread of affliction has been converted into bread of luxury. The “king” is the community of Israel, to whom it gives all the luxuries in the world.

Bereshit, Chapter 77

כִּי בוֹ שָׁבַת. בֵּיהּ נַיְיחָא דְכֹלָּא, (ד”א ביה נייחא) דְּעִלָּאִין וְתַתָּאִין. בֵּיהּ שַׁבַּתָּא (ד”א אתייא) לְנַיְיחָא. אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים מִכְּלָלָא דְּזָכוּר נַפְקָא שָׁמוֹר לְאַתְקָנָא עֲבִידְתָּא דְעָלְמָא. לַעֲשׂוֹת דָּא אוֹמָנָא דְעָלְמָא. לְמֶעְבַּד עֲבִידְתָּא דְּכֹלָּא. (ס”א אשר ברא אומנא אצטריך לעלמא וכל עבידתא דכלא).

FOR ON IT HE RESTED: in it all find rest and contentment, upper and lower, and in it is the Sabbath for rest. WHICH GOD CREATED TO MAKE: As “remembering” finds its fulfilment in “keeping”, so here “creating” is implemented by “making”, to establish firmly the work of the world; “to make” indicates the world’s artificer, through whom the whole is carried on.’

תּוּ פָּרִישׁ רַבִּי שִׁמְעוֹן מִלָּה וְאָמַר, כְּתִיב, (דברים ז׳:ט׳) שׁוֹמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד. שׁוֹמֵר דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. הַבְּרִית דָּא יְסוֹדָא דְעָלְמָא. וְהַחֶסֶד דָּא אַבְרָהָם, דִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל הִיא שׁוֹמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד, וְאִקְרֵי שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל, דָּא הוּא נָטִיר פִּתְחָא דְכֹלָּא, בֵּיהּ תַּלְיָין כָּל עֲבִידָן דְּעָלְמָא וַדַּאי, אֲשֶׁר בָּרָא אֱלהִים לַעֲשׂוֹת, לְשַׁכְלְלָא לְאַתְקָנָא כֹּלָּא כָּל יוֹמָא וְיוֹמָא וּלְאַפָּקָא רוּחִין וְנִשְׁמָתִין (קדישין לעלמא), וְאֲפִילּוּ רוּחִין וְשֵׁדִין.

R. Simeon further explained the verse as follows. He said: ‘It is written, Who keepeth the covenant and the kindness (Deut. 5, 10). “Who keepeth” indicates the community of Israel; “the covenant” indicates the Foundation of the world; “kindness” indicates Abraham. The community of Israel is that which keeps the covenant and the kindness, and it is called “keeper of Israel”, and guards the gate of the Whole, and on it depend all the works of the world. This it is which “God created to make”, i.e. to perfect and finish off the whole, and to bring forth spirits and souls and even spirits and demons.

וְאִי תֵימָא דְּלָאו אִנּוּן תִּקּוּנָא דְעָלְמָא. לָאו הָכִי. דְּהָא אִנּוּן לְתִקּוּנָא דְּעָלְמָא הֲווּ וּלְאַלְקָאָה בְּהוּ לְחַיָּיבֵי עָלְמָא דְּאִנּוּן אָזְלִין לְקִבְלַיְיהוּ לְאוֹכָחָא לְהוּ. וּמַאי דְּאֲזִיל לִשְׂמָאלָא אִתְאַחִיד בְּסִטְרָא שְׂמָאלָא לְקִבְלַיְיהוּ (ס”א לקי בהו) בְּגִינֵי כָךְ לְתִקּוּנָא הֲווּ. תָּא חֲזֵי, מַה כְּתִיב בִּשְׁלֹמֹה (שמואל ב ז׳:י״ד) וְהוֹכַחְתִּיו בְּשֵׁבֶט אֲנָשִׁים וּבְנִגְעֵי בְּנֵי אָדָם. מַאן (קסט ע”ב) נִגְעֵי בְּנִי אָדָם. אִלֵּין אִנּוּן מַזִּיקִין.

Do not think that these also are not for the good of the world, for they serve for the punishment of the wicked, whom they find out and admonish; for he who proceeds towards the left becomes entangled in the left side, and is set upon by them. Hence they are of use. ‘We read that God said with regard to Solomon, “I will chasten him with the rod of men and with the plagues of the children of men” (II Sam. 7, 14). These “plagues of the children of men” are the demons.

תָּא חֲזֵי, בִּשְׁעָתָא דְּאִתְבְּרִיאָן אִתְקַדַּשׁ יוֹמָא וְאִשְׁתָּאֲרוּ רוּחָא בְּלָא גוּפָא. וְאִלֵּין אִנּוּן בָּרְיָין דְּלָא אִשְׁתַּכְלָלוּ (ד”א ל”ג) (ולא אתייסדו) וּמִסְטַר שְׂמָאלָא אִנּוּן זוּהֲמָא דְּדַהֲבָא, וְעַל דָּא בְּגִין דְּלָא אִשְׁתַּכְלְלוּ וְאִנּוּן פְּגִימִין, שְׁמָא קַדִּישָׁא לָא שַׁרְיָא בְּהוּ וְלָא אִתְדַּבְּקוּ בֵּיהּ, וּדְחִילוּ דִּלְהוֹן מִשְׁמָא קַדִּישָׁא אִיהוּ וְזָעִין וְדַחֲלִין מִנֵּיהּ, וּשְׁמָא קַדִּישָׁא לָא שַׁרְיָא בְּאֲתַר פָּגִים.

They were created just at the moment when the Sabbath was sanctified. and they were left spirit without body. These are the creatures which were not finished; they are from the left, dross of gold, and because they were not finished and remained defective, the holy name is not mentioned in connection with them, and they do not cleave to it, and are in great terror of it. The holy name does not rest upon anything defective.

וְתָא חֲזֵי הַאי בַּר נָשׁ דְּאִתְפְּגִים דְּלָא שָׁבַק בַּר בְּהַאי עָלְמָא, כַּד נָפַק מִנֵּיהּ לָא אִתְדַּבָּק בִּשְׁמָא קַדִּישָׁא (לעיל יג א) וְלָא עָאלִין לֵיהּ בְּפַרְגּוֹדָא, בְּגִין דְּאִיהוּ פָּגִים וְלָא אִשְׁתְּלִים, וְאִילָנָא דְּאִתְעַקֵּר בָּעְיָא נְטִיעָא זִמְנָא אָחֳרָא, בְּגִין דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא אִשְׁתְּלִים בְּכָל סִטְרִין. וּפְגִימוֹ לָא אִתְדַּבָּק בֵּיהּ לְעָלְמִין.

Hence a man who departs from life defective through not having left a son behind him cannot attach himself to the holy name, and is not admitted within the curtain, because he is defective, and a tree which has been uprooted must be planted over again; for the holy name is perfect on every side, and no defect can attach to it.

וְתָּא חֲזֵי הָנֵי בָּרְיָין פְּגִימִין אִנּוּן מֵעֵילָא וּמִתַּתָּא, וּבְגִינִי כָךְ לָא מִתְדַּבְּקָן לְעֵילָא וְלָא מִתְדַּבְּקָן לְתַתָּא. וְאִלֵּין דִּכְתִיב בְּהוּ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת דְּלָא אִשְׁתַּלִּימוּ עֵילָא וְתַתָּא. וְאִי תֵימָא הָא רוּחִין אִנּוּן אַמַּאי לָאו (ד”א אשתלימו) לְעֵילָא, אֶלָּא כֵּיוָן דְּלָא אִשְׁתְּלִימוּ לְתַתָּא בְּאַרְעָא לָא אִשְׁתְּלִימוּ לְעֵילָא. וְכֻלְהוּ מִסְּטַר שְׂמָאלָא קָא אַתְיָין וּמִתְכַּסְיָין מֵעֵינָא דִּבְנֵי נְשָׁא וְקָיְימֵי לְקִבְלַיְיהוּ לְאַבְאָשָׁא לוֹן. תְּלַת לוֹן כְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת. וּתְלַת לוֹן כִּבְנֵי נְשָׁא. (לעיל כה א) וְהָא אוּקְמוּהָ.

Those creatures we have mentioned are rejected both above and below, and therefore they have no sure place either above or below. It is these which are meant by the words” which God created to make”, i.e. they were not made into finished beings either above or below. You may ask, seeing that they are spirits, why were not these beings finished off above? The answer is that they were not finished below on the earth, and therefore they were not finished above. They all have their origin in the side of the left; they are invisible to men and hover round them to do them mischief. They have three features in common with the angels and three in common with human beings, as has been laid down elsewhere.

בָּתַר דְּאִתְבְּרִיאוּ רוּחִין (ד”א ל”ג אטמרו) אִשְׁתָּאֲרוּ אִנּוּן רוּחִין בָּתַר רֵחַיָּיא דְנוּקְבָא דִתְהוֹמָא רַבָּא לֵילְיָא דְשַׁבַּתָּא וְיוֹמָא דְשַׁבַּתָּא, כֵּיוָן דְּנָפַק קְדוּשָׁתָא דְיוֹמָא וְלָא אִשְׁתַּלִּימוּ, נָפְקוּ לְעָלְמָא וְשָׁטָאן לְכָל סִטְרִין, וּבָעְיָא עָלְמָא לְאִתְנַטְּרָא מִנַּיְיהוּ. דְּהָא כְּדֵין כָּל סְטַר שְׂמָאלָא אִתְעָר, וְאֶשָּׁא דְּגֵיהִנֹּם מְלַהֲטָא, וְכָל אִנּוּן דְּבִסְטַר שְׂמָאלָא אָזְלִין וְשָׁטָאן בְּעָלְמָא. וּבָעָאן לְאִתְלַבְּשָׁא בְּגוּפָא וְלָא יָכְלִין. כְּדֵין בָּעֵינָא לְאִסְתַּמְּרָא מִנַּיְיהוּ, וְאַתְקִינוּ שִׁיר דִּפְגָעִים בְּכָל שַׁעֲתָא דִּדְחִילוּ דִלְהוֹן שַׁרְיָא בְּעָלְמָא.

After they had been created, they were left behind the millstones of the chasm of the great abyss during the night and the day of Sabbath. When the sanctity of the day expired, they came out into the world in their unfinished state and commenced flying about in all directions. They became a great danger to the world, because with them the whole of the left side roused itself and the fire of Gehinnom began to flash, and all the denizens of the left side commenced to roam about the world. They sought to clothe themselves in bodies, but were not able. Hence we require protection against them, and therefore the recital of the “hymn of accidents” (Ps. 91) has been prescribed for every occasion when danger is threatened from them.

Bereshit, Chapter 78

תָּא חֲזֵי, כַּד אִתְקַדַּשׁ יוֹמָא בְּמַעֲלֵי שַׁבַּתָּא סוּכַּת שָׁלוֹם שַׁרְיָא וְאִתְפְּרִיסַת בְּעָלְמָא. מָאן סוּכַּת שָׁלוֹם, דָּא שַׁבַּתָּא, וְכָל רוּחִין וְעִלְעוּלִין וְשֵׁדִין וְכָל סִטְרָא דִּמְסָאֲבֵי כֻּלְהוּ טְמִירִין וְעָאלִין בְּעֵינָא דְּרֵיחַיָּיא דְנוּקְבָא דִתְהוֹמָא רַבָּא. דְּהָא כֵּיוָן דְּאִתְעַר קְדוּשָׁתָא עַל עָלְמָא, רוּחַ מְסָאֲבָא לָא אִתְעַר בַּהֲדֵיהּ. וְדָא עָרִיק מִקַּמֵּיהּ דְּדָא.

For when the Sabbath is sanctified on Friday evening, a tabernacle of peace descends from heaven and is spread over the world. This tabernacle of peace is the Sabbath, and when it comes down, all evil spirits and demons and all the creatures which defile hide themselves within the orifice of the millstones of the chasm of the great abyss. For when sanctity spreads over the world, the spirit of uncleanliness remains inactive, since the two shun one another.

וּכְדֵין עָלְמָא בִּנְטִירוּ עִלָּאָה וְלָא בָּעֵינָן לְצַלָּאָה עַל נְטִירוּ כְּגוֹן שׁוֹמֵר אֶת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל לָעַד אָמֵן. דְּהָא דָּא בְּיוֹמָא דְחוֹל אִתְתַּקַּן דְּעָלְמָא בָּעְיָא נְטִירוּ. אֲבָל בְּשַׁבָּת סוּכַּת שָׁלוֹם אִתְפְּרִיסָא עַל עָלְמָא וְאִתְנְטִיר בְּכָל סִטְרִין. וְאֲפִילּוּ חַיָּיבֵי גֵּיהִנֹּם נְטִירִין אִנּוּן, וְכֹלָּא בִּשְׁלָמָא אִשְׁתַּכְּחָא עִלָּאִין וְתַתָּאִין, וּבְּגִין כָּךְ בְּקִדּוּשָׁא דְיוֹמָא מְבָרְכִינָן הַפּוֹרֵס סֻכַּת שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל עַמוֹ יִשְׂרָאֵל וְעַל יְרוּשָׁלָם.

Hence the world is under special protection (on the Sabbath eve), and we do not require to say the prayer “who keepeth his people Israel for ever, amen”. This prayer has been prescribed for week-days, when protection is needed. But on Sabbath a tabernacle of peace is spread over the world, which is thus sheltered on all sides. Even the sinners in Gehinnom are protected, and all beings are at peace, both in the upper and lower spheres, and therefore we conclude our prayer this day with the words “who spreads a tabernacle of peace over us and over all his people Israel and over Jerusalem”.

אַמַּאי עַל יְרוּשָׁלָם, אֶלָּא דָא הִיא מְדוֹרָא דְהַהִיא סֻכָּה. וּבָעֵינָא לְזַמְּנָא לְהַהִיא סֻכָּה דְּאִתְפְּרָסַת עֲלָנָא וּלְמֵשְׁרָא עִמָּנָא וּלְמֶהֱוֵי (ד”א מגינא) עֲלָנָא כְּאִמָּא דְּשַׁרְיָיא עַל בְּנִין, וּבְגִין דָא לָא דָּחֲלִין מִכָּל סִטְרִין, וְעַל דָּא הַפּוֹרֵס סוּכַּת שָׁלוֹם עָלֵינוּ.

(The reason why Jerusalem is mentioned is because it is the abode of the tabernacle.) Thus it behoves us to invite that tabernacle to spread itself over us and to rest upon us and to shield us as a mother shields her children, so that we should feel secure on every side.

תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעֲתָא דְיִשְׂרָאֵל מְבָרְכִין וּמְזַמְּנִין לְהַאי סֻכַּת שָׁלוֹם אוּשְׁפִּיזָא קַדִישָׁא וְאָמְרֵי הַפּוֹרֵס סֻכַּת שָׁלוֹם, כְּדֵין קְדוּשָׁתָא עִלָאָה נָחֲתָא וּפְרִיסַת גַּדְפָהָא עֲלַיְיהוּ דְיִשְׂרָאֵל וּמְכַסְיָא לוֹן כְּאִמָּא עַל בְּנִין, וְכָל זִינִין בִּישִׁין אִתְכַּנִּישׁוּ מֵעָלְמָא, וְיַתְבֵי יִשְׂרָאֵל תְּחוֹת קְדוּשָׁתָא דְמָארֵיהוֹן, וּכְדֵין דָּא סֻכַּת שָׁלוֹם יָהִיב נִשְׁמָתִין חַדְתִּין לִבְנָהָא, מַאי טַעֲמָא בְּגִין דְבֵּיהּ נִשְׁמָתִין שַׁרְיָין (ס”א דכדין זמן זווגא ונטלת נשמתין ובה שריין) וּמִנֵּיהּ נָפְקִין. וְכֵיוָן דְּשַׁרְיָא וּפְרִיסַת גַּדְפָהָא עַל בְּנָהָא. אֲרִיקַת נִשְׁמָתִין חַדְתִּין לְכָל חַד וְחַד.

See now, when Israel by reciting this blessing invite this tabernacle of peace to their homes as a holy guest, a divine sanctity comes down and spreads its wings over Israel like a mother encompassing her children. Then all evil spirits disappear from the world, and Israel are at rest under the sheltering sanctity of their Master. Further, this tabernacle of peace imparts new souls to her children. For souls have their abode in her and issue from her, and so when she comes down and spreads her wings over her children, it sheds a new soul on each one of them.’

תּוּ אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן עַל דָּא תָּנֵינָן שַׁבָּת דּוּגְמָא דְּעָלְמָא דְאָתֵי אִיהוּ, הָכִי הוּא וַדַּאי, וְעַל דָּא שְׁמִיטָה וְיוֹבֵל דּוּגְמָא דָּא בְּדָא. וְשַׁבָּת וְעָלְמָא דְּאָתֵי הָכִי הוּא. וְהַהוּא תּוֹסֶפֶת דְּנִשְׁמְתָא מֵרָזָא דְּזָכוּר קָא אַתְיָא עַל הַאי סֻכַּת שָׁלוֹם דְּנָטִיל מֵעָלְמָא דְאָתֵי וְדָא תּוֹסֶפֶת יַהֲבַת לְעַלְמָּא קַדִּישָׁא. וּבְהַהוּא תּוֹסֶפֶת חָדָאן וְיִתְנְשֵׁי מִנַּיְיהוּ כָּל מִלִּין דְּחוֹל וְכָל צַעֲרִין וְכָל עָאקִין כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר (ישעיהו י״ד:ג׳) בְּיוֹם הָנִיחַ יְיָ לְךָ מֵעָצְבְּךָ וּמֵרָגְזֶךָ וּמִן הָעֲבֹדָה הַקָּשָׁה וְגו’.

R. Simeon said further: ‘It is on this account that, as we have learnt, Sabbath is a mirror of the future world. For this same reason, too, the Sabbatical year and the Jubilee mirror one another. This additional soul descends from the mystic force implied in the word zachor (remember) upon the tabernacle of peace, being taken from the future world, and the tabernacle gives it to the holy people, who are gladdened by it and enabled to forget all worldly matters and all their troubles and sorrows, thus realising the words of the prophet, “on the day that the Lord shall give thee rest from thy sorrow, and from thy trouble, and from the hard service, etc.” (Is. 14, 3).

וּבְלֵילְיָא דְשַׁבַּתָּא בָּעֵי בַּר נָשׁ לְאַטְעָמָא מִכֹּלָּא, בְּגִין לְאַחֲזָאָה דְּהַאי סֻכַּת שָׁלוֹם מִכֹּלָּא אִתְכְּלִילַת, וּבִלְבָד דְּלָא יַפְגִּים מֵיכְלָא חָדָא לְיוֹמָא, וְאִית דְּאָמְרֵי תְּרֵין, לִתְרֵין סְעוּדָתֵי אָחֳרָנִין דְּיוֹמָא, וְשַׁפִּיר. וְכָל שֶׁכֵּן אִי סָלִיק יַתִּיר לְיוֹמָא וְיָכִיל לְמִטְעַם מִמֵּיכְלִין אָחֳרָנִין וְלִזְעִירֵי בִּתְרֵי תַּבְשִׁילִין סַגְיָא, וְאוּקְמוּהָ חַבְרַיָא.

Therefore on Friday night a man should have a fullcourse meal, to show that this tabernacle of peace has been formed by a union of all principles, provided only that he leaves himself enough for one meal the next day, or, according to others (and this is more correct), for two meals. All the more so, of course, if he has more than enough left for the next day. For children two dishes are enough; and so the colleagues agreed.

נֵר שֶׁל שַׁבָּת לִנְשֵׁי עַמָּא קַדִּישָׁא אִתְיְיהִיבַת לְאַדְלָקָא, וְחַבְרַיָיא הָא אָמְרוּ דְּאִיהִי כִּבְּתָה בּוֹצִינָא דְעָלְמָא וְאַחֲשִׁיכַת לֵיהּ כו’ וְשַׁפִּיר. אֲבָל רָזָא דְמִלָּה. הַאי סֻכַּת שָׁלוֹם מַטְרוֹנִיתָא דְּעָלְמָא הִיא וְנִשְׁמָתִין דְּאִנּוּן בּוֹצִינָא עִלָּאָה בָּהּ שַׁרְיָין. וְעַל דָּא מַטְרוֹנִיתָא בַּעֲיָא לְאַדְלָקָא, דְּהָא בְּדוּכְתָּהָא אִתְאַחְדַת וַעֲבָדַת עוֹבָדָא.

The function of lighting the Sabbath light has been entrusted to the women of the holy people: as the colleagues put it, “woman put out the light of the world and brought darkness, etc.”; and so we agree. There is, however, a more esoteric reason. This tabernacle of peace is the Matron of the world, and the souls which are the celestial lamp abide in her. Hence it behoves the matron to kindle the light, because thereby she is attaching herself to her rightful place and performing her rightful function.

וְאִתְּתָא בַּעֲיָא בְּחֶדְוָה דְלִבָּא וּרְעוּתָא לְאַדְלָקָא בּוֹצִינָא דְשַׁבָּת, דְּהָא יְקָרָא עִלָּאָה הִיא לָהּ וּזְכוּ רַב לְגַרְמָהּ לְמִזְכֵּי לִבְנִין קַדִּישִׁין דִּיהוֹן בּוֹצִינָא דְעָלְמָא בְּאוֹרַיְיתָא וּבְדַחַלְתָּא, וְיִסְגוֹן שְׁלָמָא בְּאַרְעָא, וִיהֵיבַת לְבַעֲלָהּ אוֹרְכָּא דְחַיִּין, בְּגִין כָּךְ בַּעֲיָא לְאִזְדַּהֲרָא בָּהּ.

A woman should kindle the Sabbath light with zest and gladness, because it is a great honour for her, and, further, she qualifies herself thereby to become the mother of holy offspring who will grow to be shining lights of learning and piety and will spread peace in the world, and she also procures long life for her husband. Hence she should be very careful to observe this ceremony.

תָּא חֲזֵי, שַׁבָּת לֵילְיָא וְיוֹמָא זָכוֹר וְשָׁמוֹר אִיהוּ כְּחֲדָא, וְעַל דָּא כְּתִיב זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְשׁוֹ וּכְתִיב שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת, זָכוֹר לִדְכוּרָא שָׁמוֹר לְנוּקְבָא וְכֹלָּא חַד. זַכָּאִין אִנּוּן יִשְׂרָאֵל חוּלָקֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַדְבֵיהּ וְאַחֲסַנְתֵּיהּ עֲלַיְיהוּ כְּתִיב, (תהילים קמ״ד:ט״ו) אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לוֹ אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁיְיָ אֱלקָיו.

Observe that the words “remember” and “keep” in the commandment of the Sabbath (Ex. 20, 8, and Deut. 5, 12). Both apply equally to the day and to the night; nevertheless “remember” has a more special application to the man and “keep” to the woman, whose chief observance is at night.’

Bereshit, Chapter 79

וַיִּבֶן יְיָ אֱלהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם וְגו’. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן כְּתִיב, (איוב כ״ח:כ״ג-כ״ד) אֱלֹהִים הֵבִין דַּרְכָּהּ וְהוּא יָדַע אֶת מְקוֹמָהּ. הַאי קְרָא גְוָונִין סַגִּיאִין אִית בֵּיהּ. אֶלָּא מַהוּ אֱלֹהִים הֵבִין דַּרְכָּהּ. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר וַיִּבֶן יְיָ אֱלהִים אֶת הַצֵּלָע דָּא תּוֹרָה שֶׁבַּעַל פֶּה דְּאִית בָּהּ דֶּרֶךְ, כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (ישעיהו מ״ג:ט״ז) הַנּוֹתֵן בַּיָּם דֶּרֶךְ, בְּגִינֵי כָּךְ אֱלֹהִים הֵבִין דַּרְכָּהּ.

AND THE LORD GOD BUILT (vayiven) THE SIDE WHICH HE HAD TAKEN FROM THE MAN, ETC. Said R. Simeon: ‘It is written, God understandeth the way thereof and he knoweth the place thereof (Job 28, 23). This verse may be taken in many ways. One is that the word “understood” (hevin) has the same sense as vayiven in the second chapter of Genesis. Hence the “side” here is the Oral Law, which forms a “way”, as it is written, “who maketh a way in the sea” (Is. 43, 16).

וְהוּא יָדַע אֶת מְקוֹמָהּ. מָאן מְקוֹמָהּ, דָּא תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב דְּאִית בָּהּ דַּעַת. (דעת ותבונה כחד אזלו) יְיָ אֱלֹהִים שֵׁם מָלֵא לְאַתְקָנָא לָהּ בְּכֹלָּא. וְעַל דָּא אִתְקְרִיאַת חָכְמָה וְאִתְקְרִיאַת בִּינָה. בְּגִין דְּהֲוָה בְּשֵׁם מָלֵא יְיָ אֱלהִים בְּכֹלָּא בִּשְׁלִימוּ בִּתְרֵי שְׁמָהָן.

Similarly, “place” here can be interpreted as the Written Law, which is a source of knowledge. The double name “Lord God” is used to show that it was completed in all details, Hence it is called both Hohmah (wisdom) and Binah (understanding).

אֶת הַצֵּלָע דָּא אַסְפַּקְלַרְיָאה דְּלָא נָהֲרָא כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (תהילים ל״ה:ט״ו) וּבְצַלְעִי שָׂמְחוּ וְנֶאֱסָפוּ. אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם, בְּגִין דְּהָא מִתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב נָפְקַת. לְאִשָּׁה, לְאִתְקַשְּׁרָא בְּשַׁלְהוֹבָא דִּסְטַר שְׂמָאלָא, דְּהָא אוֹרַיְיתָא מִסִּטְרָא דִגְבוּרָה אִתְיְהִיבַת. לְאִשָּׁה, לְמֶהֱוֵי (נח ע’ א) אֵשׁ ה’ קָטִיר כְּחֲדָא.

“The side” (zela’) is the unclear mirror, as it is written, “they rejoiced at my halting (be-zal’i) and gathered together” (Ps. 35, 15). “Which he took from the man”: because the Oral Law issued from the Written Torah. INTO A WOMAN: to be linked with the flame of the left side, because the Torah was given from the side of Geburah. Further, ishah (woman) may be analysed into esh he (fire of he), signifying the union of the two.

וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם. בְּגִין דְּלָא בַּעֲיָא לְאִשְׁתַּכָּחָא בִּלְחוּדָהָא אֶלָּא לְאִתְכְּלָלָא וּלְאִתְחַבְּרָא בַּתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב. כֵּיוָן דְּאִתְחַבְּרַת בַּהֲדֵיהּ הוּא יָזוּן לָהּ וִיתַקֵּן לָהּ וְיִתֵּן לָהּ מַה דְּאִצְטְרִיךְ הַיְינוּ דִכְתִיב וְאֶת הָאָרֶץ וְהָא אוֹקִימְנָא. מִכָּאן אוֹלִיפְנָא מָאן דְּאַנְסִיב בְּרַתֵּיהּ עַד לָא תֵיעוּל לְבַעֲלָהּ, אֲבוּהָ וְאִמָּהּ מְתַקְּנִין לָהּ וְיָהֲבִין לָהּ כָּל מַה דְּאִצְטְרִיךְ, כֵּיוָן דְּאִתְחַבְּרַת בְּבַעֲלָהּ הוּא יָזוּן לָהּ וְהוּא יִתֵּן לָהּ מַה דְּבָעְיָא.

AND HE BROUGHT HER TO THE MAN: as much as to say that the Oral Torah must not be studied by itself, but in conjunction with the Written Torah, which then nourishes and supports it and provides all its needs. (We have similarly explained the words “and the earth”.) We learn from this passage that when a man gives his daughter in marriage, up to the time of the wedding the father and mother are responsible for her upkeep, but once she is married the husband has to support her and provide all her necessaries.

תָּא חֲזֵי, בְּקַדְמִיתָא כְּתִיב וַיִּבֶן יְיָ אֱלהִים אֶת הַצֵּלָע. דְּאַבָּא וְאִמָּא אַתְקִינוּ לָהּ (בכ”ד קשוטין. ויבאה בגי’ כ”ד) וּלְבָתַר וַיְבִיאֶהָ אֶל הָאָדָם (ועאלא ליה בחמש קלין (ירמיהו כ״ה:י׳) קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול מצהלות חתנים) לְאִתְקַשְּׁרָא כֹּלָּא כְּחֲדָא וּלְאִתְחַבְּרָא חַד בְּחַד. וְהוּא יָהִיב (ליה) מַה דְּאִצְטְרִיךְ.

For it first says here that the Lord God built up the side, i.e. that the Father and Mother provided for her, but afterwards “he brought her to the man”, that they might be closely united to one another, and the man might thenceforth provide all her requirements.

דָּבָר אַחֵר אֱלֹהִים הֵבִין דַּרְכָּהּ, כַּד בְּרַתָּא בְּבֵי אִמָּא, הִיא אִסְתַּכְּלָא בְּכָל יוֹמָא בְּכָל מַה דְּבַעֲיָא בְּרַתָּהּ דִּכְתִיב, (איוב כ״ח:כ״ג) אֱלֹהִים הֵבִין דַּרְכָּהּ, כֵּיוָן דְּחַבְרַת לָהּ בְּבַעֲלָהּ הוּא יָהִיב לָהּ כָּל מַה דְּבַעֲיָא וִיתַקֵּן עוֹבָדָהָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וְהוּא יָדַע אֶת מְקוֹמָהּ (והאי קרא ברזין עלאין אתקשר) (ד”א האי קרא על חכמתא עלאה אתמר ואתקשר ברזין עלאין, דהא נקודה קדמאה לית מאן דידע בה כלל, אבל אלהים הבין דרכה דא עלמא דאתי, והו”א דא טמירא דכל טמירין סתימא דאקרי הו”א ולא ידיע בשמא).

According to another explanation this verse has a deep esoteric meaning, viz. that the primal point is unknowable save to God, who “understands its way”, i.e. the future world, while “He”, i.e. the great inscrutable called hu (he) “knows its place”.’

Bereshit, Chapter 80

כְּתִיב וַיִּיצֶר יְיָ אֱלהִים אֶת הָאָדָם. הָכָא אִשְׁתַּכְלַל בְּכֹלָּא בְּיָמִינָא וּבִשְׂמָאלָא, וְהָא אוֹקִימְנָא דְּאִתְכְּלִיל בְּיֵצֶר הַטּוֹב, אֲבָל וַיִּיצֶר יְיָ אֱלהִים בְּיֵצֶר טוֹב וּבְיֵצֶר רָע. אַמַּאי, אֶלָּא יֵצֶר טוֹב לֵיהּ לְגַרְמֵיהּ. יֵצֶר הָרָע לְאַתְעָרָא לְגַבֵּי נוּקְבֵיה. (ס”א ומסטר שמאלא אתער תדיר לגבי נוקבא), רָזָא דְמִלָּה מִכָּאן אוֹלִיפְנָא דְּצָפוֹן אִתְעַר תָּדִיר לְגַבֵּי נוּקְבָא וְאִתְקַשַּׁר בַּהֲדָהּ וּבְגִין כָּךְ אִתְקְרִיאַת אִשָּׁה.

AND THE LORD GOD FORMED THE MAN. At this point he was completely formed so as to partake both of the Right and of the Left. We laid down before that he was wholly under the aegis of the good inclination: now God formed him with both good and evil inclination-with the good inclination for himself, and the evil inclination to turn towards the female. Esoterically speaking, we learn from here that the North is always attracted to the female and attaches itself to her, and therefore she is called isha (i.e. esh he’, fire of he’).

וְתָּא חֲזֵי, יֵצֶר טוֹב וְיֵצֶר הָרָע בְּגִין דְּאִתְיַיהֲבַת נוּקְבָא בֵּינַיְיהוּ (נ”א דנוקבא אתכלילת בהו) וְאִתְקַשְּׁרָא בַּהֲדַיְיהוּ, וְלָא מִתְקַשְּׁרָא עַד דְּיֵצֶר הָרָע אִתְעַר לְגַבָּהּ וּמִתְקַשְּׁרָן דָּא בְּדָא. וְכֵיוָן דְּמִתְקַשְּׁרָן דָּא בְּדָא, כְּדֵין אִתְעַר יֵצֶר טוֹב דְּאִיהוּ חֶדְוָה וְאַיְיתֵי לָהּ לְגַבֵּיהּ (וכדין אתייהבת בינייהו לאתקנא, ועל דא וייצר יי אלהים שם מלא לגביה יצר טוב ויצר רע) (ד”א ולעילא סטרא דצפון ממש דאיהי חדוה בלא זוהמא דיצר הרע אחיד בה בקדמיתא, דכתיב, (שיר השירים ב׳:ו׳) שמאלו תחת לראשי ולבתר וימינו תחבקני, ואתייהיבת בין ימינא ושמאלא לאתזנא, ועל דא וייצר יי אלהים שם מלא לגבי תרין סטרין אלין).

Observe this. The good inclination and the evil inclination are in harmony only because they share the female, who is attached to both, in this way: first the evil inclination sues for her and they unite with one another, and when they are united the good inclination, which is joy, rouses itself and draws her to itself, and so she is shared by both and reconciles them. Hence it is written, “and the Lord God formed man”, the double name being made responsible both for the good and the evil inclination.

Bereshit, Chapter 81

אֶת הָאָדָם הָא אוֹקִימְנָא. אֲבָל דְּכַר וְנוּקְבָא כְּחֲדָא (ד”א ולא הוו) מִתְפָּרְשָׁן לְמֶהוֵי אַפִּין בְּאַפִּין. מַה כְּתִיב עָפָר מִן הָאֲדָמָה הַשְׁתָּא קָיְימָא לְאַתְקָנָא. תָּא חֲזֵי אִתְּתָא כַּד אִתְחַבְּרַת בְּבַעֲלָהּ, אִתְקְרִיאַת עַל שֵׁם בַּעֲלָהּ, אִישׁ אִשָּׁה, צַדִּי”ק צֶדֶ”ק, אִיהוּ עוֹפֶר וְאִיהִי עָפָר. (ד”א ל”ג) (וכדין) אִיהוּ צְבִי וְאִיהִי צְבִיָה (ד”א כמא דאת אמר) (יחזקאל כ׳:ו׳) צְבִי הִיא לְכָל הָאֲרָצוֹת.

THE MAN: as we have explained, male and female, together and not separated, so as to turn face to face. Hence it is written DUST FROM THE GROUND. The use of the word “ground” (adamah) here must be explained. When the wife is joined with the husband she is called by the name of the husband; thus the correlatives ish (man) and ishah, zaddik (righteous one), and zedek, ‘ofer (buck) and ‘efar, zebi (hart), and zibia.

כְּתִיב, (דברים ט״ז:כ״א) לֹא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה כָּל עֵץ אֵצֶל מִזְבַּח יְיָ אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָּךְ. אֵצֶל מִזְבַּח, וְכִי לְעֵילָא מִנֵּיהּ אוֹ בְּאֲתַר אָחֳרָא מָאן שַׁרְיָיה. אֶלָּא הָא אוֹקִימְנָא (קפ”ב ע”ב) אֲשֶׁר דָּא בַּעֲלָהּ דְּאִתְּתָא (ד”א ה”א) אִתְקְרִיאַת עַל שׁוּם בַּעֲלָהּ אֲשֵׁרָה. (נ”א הה הם אשר ה”א) וְעַל דָּא כְּתִיב, (מלכים ב כ״ג:ד׳) לַבַּעַל וְלָאֲשֵׁרָה. בְּגִין כָּךְ כְּתִיב לא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה כָּל עֵץ אֵצֶל מִזְבַּח יְיָ אֱלקֶיךָ. לָקֳבֵל (נ”א אשרה) אֲתַר דְּהַהוּא מִזְבַּח יְיָ, דְּהָא מִזְבַּח יְיָ אִיהוּ קָיְימָא עַל דָּא, וְעַל דָּא לָקֳבְלָה לֹא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה אָחֳרָא.

So, too, with the words asher (which) and asherah. It says, ‘Thou shalt not plant thee an Asherah (grove) of any kind of tree beside the altar of the Lord thy God which (asher) thou shalt make thee.’ Are we to suppose that anywhere else it is permitted? The truth is that the He ‘ is called Asherah, after the name of its spouse, Asher, and the meaning of the verse is therefore: ‘thou shalt not plant another asherah by the side of the altar which is established upon this.’

תָּא חֲזֵי, בְּכָל אֲתַר כָּל אִנּוּן פָּלְחֵי שִׁמְשָׁא אִקְרוּן עוֹבְדִין לַבַּעַל, וְאִנּוּן דְּפָלְחִין לְסִיהֲרָא אִיקְרוּן עוֹבְדֵי אֲשֵׁרָה, וְעַל דָּא לַבַּעַל וְלָאֲשֵׁרָה, וַאֲשֵׁרָה אִתְקְרֵי עַל שׁוּם בַּעֲלָהּ אָשֵׁ”ר. אִי הָכִי אַמַּאי אִתְעֲבַר שְׁמָא דָא. אֶלָּא אֲשֵׁרָה עַל שׁוּם דִּכְתִיב (בראשית ל׳:י״ג) בְּאָשְׁרִי כִּי אִשְׁרוּנִי בָנוֹת וְהוּא (ד”א הא) דְּלָא אַשְׁרוּהָ שְׁאָר עַמִּין וְקָיְימָא אָחֳרָא תְּחוֹתָהּ, וְלָא עוֹד אֶלָּא דִכְתִיב (איכה א׳:ח׳) כָּל מְכַבְּדֶיהָ הִזִּילוּהָ, וּבְּגִין כָּךְ (נ”א אתעביד) אִתְעֲבַר שְׁמָא דָא, וּבְגִין דְּלָא יִתְתַּקְּפוּן אִנּוּן דְּעָבְדֵי שְׁאָר עַמִין עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, וְקָרֵינָן מִזְבֵּחַ דְּאִיהוּ מֵאֲדָמָה, דִּכְתִיב, (שמות כ׳:כ״א) מִזְבַּח אֲדָמָה וְגו’ בְּגִינֵי כָּךְ עָפָר מִן הָאֲדָמָה.

Observe that throughout the Scriptures the worshippers of the sun are called servants of Baal and the worshippers of the moon servants of Asherah; hence the combination ‘to Baal and Asherah.’ If this is so (that Asherah is the name of the He’), why is it not used as a sacred name? The reason is that this name brings to mind the words of Leah, ‘happy am I, for the daughters will call me happy (ishruni)’, but this one is not ‘called happy’ by other nations, and another is set up in its place; nay more, it is written, ‘all that honoured her despise her’ (Lam. 1, 8). But the real altar is one that is made of earth, as it is written, ‘An altar of earth thou shalt make for me. Hence dust from the earth.

וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים. (מלה אתכליל אבל ויפח באפיו) אִתְכְּלִיל נִשְׁמַת חַיִּים בְּהַהוּא עָפָר, כְּנוּקְבָא דְּמִתְעַבְּרָא מִן דְּכוּרָא דְּהָא מִתְחַבְּרָן וְאִתְמַלְיָיא הַאי עָפָר מִכֹּלָּא, וּמַאי אִיהוּ, רוּחִין וְנִשְׁמָתִין. וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה, הַשְׁתָּא אִתְתַּקַּן וְקַיָּים אָדָם לְאַתְקָנָא וּלְמֵיזַן לְנֶפֶשׁ חַיָּה.

AND HE BREATHED INTO HIS NOSTRILS THE BREATH OF LIFE. The breath of life was enclosed in the earth, which was made pregnant with it like a female impregnated by the male. So the dust and the breath were joined, and the dust became full of spirits and souls. AND THE MAN BECAME A LIVING SOUL. At this point he attained his proper form, and became a man to support and nourish the living soul.

Bereshit, Chapter 82

וַיִּבֶן יְיָ אֱלֹהִים, אוּף הָכִי נָמֵי בְּשֵׁם מָלֵא, דְּהָא אַבָּא וְאִמָּא אַתְקִינוּ לָהּ עַד לָא אָתַת לְבַעֲלָהּ. אֶת הַצֵּלָע כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (שיר השירים א׳:ה׳) שְׁחוֹרָה אֲנִי וְנָאוָה בְּנוֹת יְרוּשָׁלָם, אַסְפַּקְלָרְיָאה דְּלָא נָהֲרָא, אֲבָל אַבָּא וְאִמָּא אַתְקִינוּ לָהּ לְאִתְפַּיָיסָא בַּעֲלָהּ בַּהֲדָהּ.

AND THE LORD GOD BUILT. Here also the full name of the Deity is used, indicating that the father and mother provided for her until she came to her husband. THE SIDE: ‘black but comely’; she was the ‘unclear mirror’, but the father and mother tricked her out so as to make her acceptable to her husband.

וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם. מֵהָכָא אוֹלִיפְנָא דְּבָעָאן אַבָּא וְאִמָּא דְכַלָּה לְאָעֳלָה בִּרְשׁוּתֵיהּ דְּחָתָן. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (דברים כ״ב:ט״ז) אֶת בִּתִּי נָתַתִּי לָאִישׁ הַזֶּה וְגו’. מִכָּאן וָאֵילָךְ בַּעֲלָהּ יֵיתֵי לְגַבָּהּ, דְּהָא בֵּיתָא דִילָהּ הוּא דִּכְתִיב, (בראשית כ״ט:ל׳) וַיָּבֹא אֵלֶיהָ. וַיָּבֹא גַּם אֶל רָחֵל, בְּקַדְמִיתָא וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם דְּעַד הָכָא אִית לְאַבָּא וּלְאִמָּא לְמֶעֱבַד, לְבָתַר אִיהוּ יֵיתֵי לְגַבָּהּ וְכָל בֵּיתָא דִילָהּ הוּא, וְיִטּוֹל רְשׁוּת מִינָהּ.

AND BROUGHT HER TO THE MAN. From this we learn that it is incumbent on the father and mother of the bride to transfer her to the charge of the bridegroom; so we read ‘my daughter I have given to this man’ (Deut. 22, 16). From that point the husband is to come to her, since the house is hers; so it is written ‘and he came to her’ (Gen. 29, 23), ‘and he came in to Rachel’ (Ibid,). Of the father and mother it is written that they ‘brought’, but of the husband that he ‘came’, to show that he must obtain her permission.

וְעַל דָּא אִתְעַרְנָא דִּכְתִיב, (בראשית כ״ח:י״א) וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם, דְּנָטִיל רְשׁוּ בְּקַדְמִיתָא. מִכָּאן אוֹלִיפְנָא דְּמָאן דְּמִתְחַבֵּר בְּאִנְתְּתֵיהּ בָּעֵי לְמִפְגַע לָהּ וּלְבַסְמָא לָהּ בְּמִלִּין, וְאִי לָאו לָא (קמח ב) יָבִית לְגַבָּהּ. בְּגִין דִּיהֵא רְעוּתָא דִלְהוֹן כְּחֲדָא בִּדְלָא אֲנִיסוּ.

We make a similar reflection on the verse, ‘And he prayed in the place and tarried there.’ (Gen. 28, 11), viz. that Jacob sought permission first. From this we learn that a man who desires his wife’s society must first entreat and coax her; and if he cannot persuade her, he must not stay with her, for their companionship must be loving and unconstrained.

וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ, לְאַחֲזָאָה דְּאֲסִיר לֵיהּ לְבַר נָשׁ לְשַׁמְשָׁא עַרְסֵיהּ בִּימָמָא. וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מֵרַאֲשׁוֹתָיו, הָכָא אוֹלִיפְנָא דַּאֲפִילוּ יְהוֹן לְמַלְכָּא עַרְסֵי דְדַהֲבָא וּלְבוּשֵׁי יְקָר לְמֵיבַת בְּהוּ וּמַטְרוֹנִיתָא תַּתְקֵין לֵיהּ עַרְסָא מִתְתַּקַּן בְּאַבְנִין, יִשְׁבּוֹק דִּילֵיהּ וְיָבֵית בַּמֶּה דְּאִיהִי תַּתְקִין דִּכְתִיב וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא.

It says further of Jacob that ‘he tarried there because the sun had set’, which shows that sexual intercourse is forbidden during the day. Further it says that ‘he took of the stones of the place and put it under his head’. From this we learn that even a king who has a bed of gold with precious coverings, if his wife prepares for him a bed of stones, must leave his own bed and sleep on the one which she prepares, as it is written, ‘and he lay down in that place’.

תָּא חֲזֵי, מַה כְּתִיב הָכָא וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם וְגו’. הָא בְּסִימוּ דְּמִלִּין לְאַמְשְׁכָא עִמָּהּ חֲבִיבוּתָא, וּלְאַמְשָׁכָא לָהּ (עמה) לִרְעוּתֵיהּ לְאַתְעָרָא עִמָּהּ רְחִימוּתָא. חָמֵי כַּמָּה בְּסִימִין אִנּוּן מִלִּין, כַּמָּה מִלֵּי דִרְחִימוּתָא אִנּוּן, עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי, בְּגִין לְאַחֲזָאָה לָהּ דְּאִנּוּן חַד וְלָא אִית פִּירוּדָא בֵּינַיְיהוּ בְּכֹלָּא.

Observe that it says here AND THE MAN SAID, THIS TIME, ETC., to show that he spoke to her lovingly so as to draw her to him and to win her affections. See how tender and coaxing is his language-‘bone of my bone and flesh of my flesh’-to prove to her that they were one and inseparable.

הַשְׁתָּא שָׁרֵי לְשַׁבָּחָא לָהּ. לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה דָּא הִיא דְּלָא יִשְׁתַּכַּח כַּוָּותָהּ. דָּא הִיא יְקָרָא דְּבֵיתָא כֻּלְּהוֹן נָשִׁין גַּבָּהּ כְּקוֹפָא בִּפְנֵי בְּנִי נָשָׁא. אֲבָל לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה שְׁלִימוּ דְּכֹלָּא לְזֹאת וְלָא לְאַחֲרָא. כֹּלָּא הוּא מָלֵי רְחִימוּתָא כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (משלי ל״א:כ״ט) רַבּוֹת בָּנוֹת עָשׂוּ חָיִל וְאַתְּ עָלִית עַל כֻּלָּנָה:

Then he began to sing her praises: THIS SHALL BE CALLED WOMAN, this is the peerless and incomparable one; this is the pride of the house, who surpasses all other women as a human being surpasses an ape. This one is perfect in all points, and alone merits the title of woman. Every word is inspired by love, like the verse ‘Many daughters have done valiantly, but thou excellest them all’ (Prov. 31, 29).

עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד, כֹּלָּא לְאַמְשָׁכָא לָהּ בִּרְחִימוּ וּלְאִתְדַּבְּקָא בַּהֲדָהּ, כֵּיוָן דְּאִתְעַר לְגַבָּהּ כָּל מִלִּין אִלֵּין, מַה כְּתִיב וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם וְגו’. הָא אִתְעַר יֵצֶר הָרָע לְאַחֲדָא בָּהּ בְּגִין לְקָשְׁרָא לָהּ בְּתִיאוּבְתָּא דְגוּפָא וּלְאַתְעָרָא לְגַבָּהּ מִלִּין אָחֳרָנִין דְּיֵצֶר הָרָע אִתְעַנַּג בְּהוּ.

THEREFORE A MAN SHALL LEAVE HIS FATHER AND HIS MOTHER AND CLEAVE TO HIS WIFE, AND THEY SHALL BE ONE FLESH: all this, too, was to win her affection and to draw her closer. AND THE SERPENT WAS SUBTLE. After the man had addressed all these words to the woman, the evil inclination awoke, prompting him to seek to unite with her in carnal desire, and to entice her to things in which the evil inclination takes delight,

עַד לְבָתַר מַה כְּתִיב וַתֵרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל, קְבֵילַת לֵיהּ בִּרְעוּתָא וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ (ויאכל) הָא כְּדֵין הִיא אִתְעֲרָא לְגַבֵּיהּ בְּתִיאוּבְתָּא (נ”א בתאובתא) לְאַתְעָרָא (נ”א למיהב) לֵיהּ רְעוּתָא וּרְחִימוּ, דָּא מִלָּה לְאַחֲזָאָה עוֹבָדָא לִבְנֵי נָשָׁא כְּגַוְונָא דִלְעֵילָא.

until at last THE WOMAN SAW THAT THE TREE WAS GOOD FOR FOOD, AND THAT IT WAS A DELIGHT FOR THE EYES AND SHE TOOK OF THE FRUIT THEREOF AND ATE-giving ready admission to the evil inclination-AND GAVE ALSO UNTO HER HUSBAND WITH HER: it was she now who sought to awaken desire in him, so as to win his love and affection. This account shows the proceedings of human beings after the model of those above.

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אִי הָכִי בְּמַאי נוֹקִים לֵיהּ לְעֵילָא יֵצֶר הָרָע דְּאָחִיד בָּהּ בְּנוּקְבָא, אָמַר לֵיהּ, הָא אִתְעֲרָא אִלֵּין לְעֵילָא וְאִלֵּין לְתַתָּא יֵצֶר טוֹב וְיֵצֶר רָע. יֵצֶר טוֹב מִיָּמִינָא וְיֵצֶר רָע מִשְׂמָאלָא, וּשְׂמָאלָא לְעֵילָא אָחִיד בְּנוּקְבָא לְקַשְׁרָא לָהּ כְּחֲדָא (נ”א לאתקשרא ביה) בְּגוּפָא כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (שיר השירים ב׳:ו׳) שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי וְגו’, וְעַל דָּא מִלִּין אִתְפַּרְשָׁן לְעֵילָא וְתַתָּא עַד הָכָא, מִכָּאן וּלְהָלְאָה מִלִּין בְּזוּטְרָא (נ”א בזוטא) דְּזִיפְתָא לִזְעִירֵיהּ דְּטִינְקִין לְפָרְשָׁא מִלָּה, וְהָא אִתְעָרוּ בֵּיהּ חַבְרַיָּיא.

Said R. Eleazar, ‘If so, what are we to make of the evil inclination seizing the female above?’ He said: ‘It has already been observed that one set (Left and Right) is above and one set below, viz. the good inclination and the evil inclination; the good inclination on the right and the evil inclination on the left. The Left above seizes the female to join with her in the body, as it is written, “his left hand under my head, etc.” (S. S. 2, 6). In this way the passage can he interpreted as applying both above and below. The rest of the points are not at all recondite, and a child almost could elucidate them; and the colleagues have noted them.’

Bereshit, Chapter 83

רַבִּי שִׁמְעוֹן הֲוָה אָזִיל לִטְבֶרְיָה, וְהֲווּ עִמֵּיהּ רַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי חִיָּיא. אַדְּהָכִי חָמוּ לֵיהּ לְרַבִּי פִּנְחָס דְּהֲוָה אָתֵי. כֵּיוָן דְּאִתְחַבָּרוּ כְּחֲדָא, נַחֲתוּ וְיָתְבוּ תְּחוֹת אִילָנָא חַד מֵאִילָנֵי טוּרָא. אָמַר רַבִּי פִּנְחָס הָא יָתִיבְנָא, מֵאִלֵּין מִלֵּי מַעַלְיָיתָא דְּאַתְּ אָמֵר בְּכָל יוֹמָא בְּעֵינָא לְמִשְׁמַע.

R. Simeon was once going to Tiberias accompanied by R. Jose and R. Judah and R. Hiya. On the way they saw R. Phineas coming towards them. When they met, they dismounted and sat down under a large tree. Said R. Phineas, ‘Now that I am sitting here, I should like to hear some of those wonderful ideas to which you daily give utterance.’

פָּתַח רַבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר (בראשית י״ג:ג׳) וַיֵּלֶךְ לְמַסָּעָיו מִנֶּגֶב וְעַד בֵּית אֵל עַד הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הָיָה שָׁם אָהֳלֹה בַּתְּחִלָּה בֵּין בֵּית אֵל וּבֵין הָעָי. וַיֵּלֶךְ לְמַסָּעָיו, לְמַסָּעוֹ מִבָּעֵי לֵיהּ. מַאי לְמַסָּעָיו. אֶלָּא תְּרֵין מַטְלָנִין אִנּוּן. חַד דִּידֵיהּ וְחַד דִּשְׁכִינְתָּא. דְּהָא כָּל בַּר נָשׁ בָּעֵי לְאִשְׁתַּכְּחָא דְּכַר וְנוּקְבָא בְּגִין לְאַתְקָפָא מְהֵימְנוּתָא. וּכְדֵין שְׁכִינְתָּא לָא אִתְפָּרְשָׁא מִנֵּיהּ לְעָלְמִין.

R. Simeon thereupon opened a discourse with the text, And he went on his journeys from the South even unto Bethel, unto the place where his tent was at first, between Bethel and Ai, (Gen. 13, 3). He said: ‘The word “journeys” is used here where we might have expected “journey”, to indicate that the Shekinah was journeying with him. It is incumbent on a man to be ever “male and female”, in order that his faith may be firm, and that the Shekinah may never depart from him.

וְאִי תֵימָא מָאן דְּנָפִיק לְאוֹרְחָא דְּלָא אִשְׁתְּכַח דְּכַר וְנוּקְבָא, שְׁכִינְתָּא אִתְפָּרְשָׁא מִנִּיהּ. תָּא חֲזֵי, הַאי מַאן דְּנָפִיק לְאָרְחָא (קסח א) יְסַדֵּר צְלוֹתָא קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. בְּגִין לְאַמְשָׁכָא עֲלֵיהּ שְׁכִינְתָּא דְּמָרֵיהּ עַד לָא יִפּוּק לְאָרְחָא בְּזִמְנָא דְּאִשְׁתְּכַח דְּכַר וְנוּקְבָא. כֵּיוָן דְּסַדַּר צְלוֹתֵיהּ וְשִׁבְחֵיהּ וּשְׁכִינְתָּא שָׁרְיָיא עֲלֵיהּ יִפּוּק. דְּהָא שְׁכִינְתָּא אִזְדַּוְוגַת בַּהֲדֵיהּ. בְּגִין דְּיִשְׁתְּכַח דְּכַר וְנוּקְבָא. דְּכַר וְנוּקְבָא בְּמָתָא. דְּכַר וְנוּקְבָא בְּחַקְלָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים פ״ה:י״ד) צֶדֶק לְפָנָיו יְהַלֵּךְ וְיָשֵׂם לְדֶרֶךְ פְּעָמָיו.

What, then, you will say, of a man who goes on a journey and, being absent from his wife, is no longer “male and female”? His remedy is to pray to God before he starts his journey, while he is still “male and female”, in order to draw to himself the presence of his Master. When he has offered his prayer and thanksgiving and the Shekinah rests on him, then he can depart, for through his union with the Shekinah he has become “male and female” in the country as he was “male and female,’ in the town, as it is written: “Righteousness (zedek, the female of zaddik) shall go before him and shall place his footsteps on the way” (Ps. 85, 14).

תָּא חֲזֵי, כָּל זִמְנָא דְּבַר נָשׁ אִתְעַכַּב בְּאוֹרְחָא (בכל חיליה) בָּעֵי לְנַטְרָא עוֹבָדוֹי. בְּגִין דְּזִוּוּגָא עִלָּאָה לָא יִתְפְּרַשׁ מִנֵּיהּ וְיִשְׁתְּכַח פָּגִים בְּלָא דְּכַר וְנוּקְבָא. בְּמָתָא אִצְטְרִיךְ כַּד נוּקְבֵיהּ עִמֵּיהּ, כָּל שְׁכֵּן הָכָא דְּזִוּוּגָא עִלָּאָה אִתְקַשְּׁרַת בֵּיהּ. וְלָא עוֹד אֶלָּא דְּהָא זִוּוּגָא עִלָּאָה נָטִיר לֵיהּ בְּאָרְחָא וְלָא מִתְפָּרְשָׁא מִנֵּיהּ עַד דְּיִתוֹב לְבֵיתֵיהּ.

Observe this. All the time that a man is on his travels he should be very careful of his actions, in order that the celestial partner may not desert him and leave him defective, through lacking the union with the female. If this was necessary when his wife was with him, how much more so is it necessary when a heavenly partner is attached to him? All the more so since this heavenly partner guards him on the way all the time until he returns home.

בְּשַׁעֲתָא דְּעָאל לְבֵיתֵיהּ בָּעָא לְחַדְתָּא דְּבִיתְהוּ (ביתיה). בְּגִין דִּדְבִיתְהוּ גָּרְמָא לֵיהּ הַהוּא זִוּוּגָא עִלָּאָה. כֵּיוָן דְּאָתָא לְגַבָּהּ בָּעֵי לְחַדְתָּא לָהּ בְּגִין תְּרֵין גַּוְונֵי. חַד בְּגִין חֶדְוָתָא דְּהַהִיא זִוּוגָא חֶדְוָותָא דְמִצְוָה הִיא וְחֶדְוָותָא דְּמִצְוָה חֶדְוָותָא דִשְׁכִינְתָּא אִיהוּ.

When he does reach home again, it is his duty to give his wife some pleasure, because it is she who procured for him this heavenly partner. It is his duty to do this for two reasons. One is that this pleasure is a religious pleasure, and one which gives joy to the Shekinah also,

וְלָא עוֹד אֶלָּא דְאַסְגֵי שָׁלוֹם סְתָם (לתתא) (נ”א לאתתא) הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (איוב ה׳:כ״ד) וְיָדַעְתָּ כִּי שָׁלוֹם אָהֳלֶךָ, וּפָקַדְתָּ נָוֶךָ וְלֹא תֶחטָא. וְכִי אִי לָא פָּקִיד לְאִתְּתֵיהּ חֵטְא אִיהוּ. הָכִי הוּא וַדַּאי. בְּגִין דְּגָרַע יְקַר זִוּוּגָא עִלָּאָה דְּאִזְדַּוְוגַת בֵּיהּ וּדְבִיתְהוּ גָּרְמָא לֵיהּ.

and what is more, by its means he spreads peace in the world, as it is written, “thou shalt know that thy tent is in peace, and thou shalt visit thy fold and not sin” (Job. 5, 24). (Is it a sin, it may be asked, if he does not visit his wife? The answer is that it is so because he thereby derogates from the honour of the celestial partner who was joined with him on account of his wife.)

וְחַד דְּאִי מִתְעַבְּרָא אִתְּתֵיהּ זִוּוּגָא עִלָּאָה אֲרִיקַת בָּהּ נִשְׁמָתָא קַדִּישָׁא דְּהַאי בְּרִית אִקְרֵי בְּרִית דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְעַל דָּא בָּעֵי לְכַוְונָא בְּחֶדְוָותָא דָא כְּמָה דְבָעֵי בְּחֶדְוָותָא דְשַׁבָּת (דאנון חכימין) דְּאִיהוּ זִוּוּגָא דְחֲכִּימִין. וְעַל דָּא וְיָדַעְתָּ כִּי שָׁלוֹם אָהֳלֶךָ דְּהָא שְׁכִינְתָּא אַתְיָא עִמָּךְ וְשָׁרְיָא בְּבֵיתָךְ. וְעַל דָּא (איוב ה׳:כ״ד) וּפָקַדְתָּ נָוֶךָ וְלֹא תֶחטָא. מַאי וְלֹא תֶחטָא. לְשַׁמָּשָׁא קַמֵּי שְׁכִינְתָּא חֶדְוָותָא דְמִצְוָה.

The other is, that if his wife becomes pregnant, the celestial partner imparts to the child a holy soul, for this covenant is called the covenant of the Holy One, blessed be He. Therefore he should be as diligent to procure this gladness as to procure the gladness of the Sabbath, which is the partner of the Sages. Hence “thou shalt know that thy tent is in peace”, since the Shekinah comes with thee and abides in thy house, and therefore “thou shalt visit thy house and not sin”, by performing with gladness the religious duty of conjugal intercourse in the presence of the Shekinah.

כְּגַוְונָא דָא תַּלְמִידֵי חֲכָמִים דְּמִתְפָּרְשָׁן מִנְּשַׁיְיהוּ כָּל אִנּוּן יוֹמִין דְּשַׁבַּתָּא בְּגִין לְאִתְעַסְּקָא בְּאוֹרַיְיתָא. זִוּוּגָא עִלָּאָה אִזְדַּוַּוג בְּהוּ וְלָא מִתְפָּרְשָׁא מִנַּיְיהוּ בְּגִין דְּיִשְׁתְּכַח דְּכַר וְנוּקְבָא. כֵּיוָן דְּעָאל שַׁבָּת בָּעְיָין תַּלְמִידֵי חֲכָמִים לְחַדְתָּא לִדְבִיתְהוּ בְּגִין יְקַר זִוּוּגָא עִלָּאָה. וּלְכַוְּונָא לִבַּיְיהוּ בִּרְעוּתָא דְּמָארֵיהוֹן כְּמָה דְּאִתְּמָר.

In this way the students of the Torah who separate from their wives during the six days of the week in order to devote themselves to study are accompanied by a heavenly partner in order that they may continue to be “male and female”. When Sabbath comes, it is incumbent on them to gladden their wives for the sake of the honour of the heavenly partner, and to seek to perform the will of their Master, as has been said.

כְּגַוְונָא דָא, הַאי מַאן דְּאִתְּתֵיהּ בְּיוֹמֵי מְסָאֲבוּ דִילָהּ וְנָטִיר לָהּ כְּדְקָא יְאוּת. כָּל אִנּוּן יוֹמִין זִוּוּגָא עִלָּאָה אִזְדַּוַּוג בַּהֲדֵיהּ דְּיִשְׁתְּכַח דְּכַר וְנוּקְבָא. כֵּיוָן דְּאִתְדְּכִיאַת אִתְּתֵיהּ בָּעֵי לְחַדְתָּא לָהּ חֶדְוָה דְמִצְוָה חֶדְוָה עִלָּאָה. וְכֻלְהוּ טַעֲמֵי דְּקָא אֲמָרָן בְּחַד דַּרְגָא סָלְקִין. סְתָמָא דְמִלָּה כָּל אִנּוּן בְּנִי מְהֵימְנוּתָא בָּעֳיָין לְכַוְּונָא לִבָּא וּרְעוּתָא בְּהַאי.

Similarly again, if a man’s wife is observing the days of her separation, during all those days that he waits for her the heavenly partner is associated with him, so that he is still “male and female”. When his wife is purified, it is his duty to gladden her through the glad performance of a religious precept. All the reasons we have mentioned above apply to this case also. The esoteric doctrine is that men of true faith should concentrate their whole thought and purpose on this one (the Shekinah).

וְאִי תֵימָא אִי הָכִי שְׁבָחָא הוּא דְּבַר נָשׁ כַּד נָפִיק לְאָרְחָא יַתִּיר מִן בֵּיתֵיהּ בְּגִין זִוּוּגָא עִלָּאָה דְאִזְדַּוְוגַת בַּהֲדֵיהּ. תָּא חֲזֵי, בְּזִמְנָא דְבַר נָשׁ הוּא בְּבֵיתֵיהּ, עִקְּרָא דְּבֵיתָא דְּבִיתְהוּ. בְּגִין דִּשְׁכִינְתָא לָא אִתְעַדֵּי מִן בֵּיתָא בְּגִין דְּבִיתְהוּ. כְּמָה דְּתָנִינָן דִּכְתִיב, (בראשית כ״ד:ס״ז) וַיְבִיאֶהָ יִצְחָק הָאֹהלָה שָׂרָה אִמּוֹ, דִּשְׁרַגָּא אִתְדְּלָקַת, מַאי טַעְמָא בְּגִין דִּשְׁכִינְתָא אָתַת לְבֵיתָא.

You may object that, according to what has been said, a man enjoys greater dignity when he is on a journey than when he is at home, on account of the heavenly partner who is then associated with him. This is not so. For when a man is at home, the foundation of his house is the wife, for it is on account of her that the Shekinah departs not from the house. So our teachers have understood the verse, “and he brought her to the tent of his mother Sarah” (Gen. 24, 67), to indicate that with Rebecca the Shekinah came to Isaac’s house.

רָזָא דְּמִלָּה אִמָּא עִלָּאָה לָא אִשְׁתַּכְּחַת גַּבֵּי דְכוּרָא אֶלָּא בְּזִמְנָא דְּאִתְתַּקְנַת בֵּיתָא וְאִתְחַבְּרוּ דְּכַר וְנוּקְבָא, כְּדֵין אִמָּא עִלָּאָה אֲרִיקַת בִּרְכָאן לִבָרוּכֵּי לוֹן. כְּגַוְונָא דָא אִמָּא תַּתָּאָה לָא אִשְׁתַּכְּחַת לְגַבֵּי דְכוּרָא אֶלָּא בְּזִמְנָא דְּאִתְתַּקְנַת בֵּיתָא וְאָתֵי דְכַר לְגַבָּהּ דְּנוּקְבֵיהּ וְאִתְחַבָּרוּ כְּחֲדָא כְּדֵין אִמָּא תַּתָּאָה אֲרִיקַת בִּרְכָאן לְבָרְכָא לוֹן.

Esoterically speaking, the supernal Mother is found in company with the male only at the time when the house is prepared, and the male and female are joined. Then the supernal Mother pours forth blessings for them. Similarly the lower Mother is not found in company with the male save when the house is prepared and the male visits the female and they join together; then the lower Mother pours forth blessings for them.

וְעַל דָּא בִּתְרֵי נוּקְבִין אִתְעַטַּר דְּכוּרָא בְּבֵיתֵיהּ כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָא. וְהַיְינוּ רָזָא דִכְתִיב, (בראשית מ״ט:כ״ו) עַד תַּאֲוַת גִּבְעוֹת עוֹלָם. הַאי ע”ד תִּיאוּבְתָּא דְּגִבְעוֹת עוֹלָם בֵּיהּ. נוּקְבָא עִלָּאָה לְאַתְקָנָא לֵיהּ וּלְאַעַטְּרָא לֵיהּ וּלְבָרְכָא לֵיהּ. נוּקְבָא תַּתָּאָה לְאִתְחַבְּרָא בֵּיהּ וּלְאִתְזְנָא מִנֵּיהּ.

Hence the man in his house is to be encompassed by two females, like the Male above. There is an allusion to this in the verse “Unto (‘ad) the desire of the everlasting hills” (Gen. 49, 26). This ‘ad is the object of the desire of the “everlasting hills”, viz. the supreme female, who is to prepare for him and beatify and bless him, and the secondary female, who is to be conjoined with him and to be supported by him.

וּכְגַוְונָא דָא לְתַתָּא כַּד דְּכוּרָא אִינְסִיב, תַּאֲוַת גִּבְעוֹת עוֹלָם לְגַבֵּיהּ וְאִתְעַטַּר בִּתְרֵי נוּקְבֵי חַד עִלָּאָה וְחַד תַּתָּאָה. עִלָּאָה לְאַרְקָא עֲלֵיהּ בִּרְכָאן. תַּתָּאָה לְאִתְזְנָא מִנֵּיהּ וּלְאִתְחַבְּרָא בַּהֲדֵיהּ. וּבַּר נָשׁ בְּבֵיתֵיהּ תַּאֲוַת גִּבְעוֹת עוֹלָם לְגַבֵּיהּ וְאִתְעַטַּר בְּהוּ.

Similarly below, when the man is married the desire of the “everlasting hills” is towards him, and he is beatified by two females, one of the upper and one of the lower world-the upper one to pour blessings upon him, and the lower one to be supported by him and to be conjoined with him. So much for the man in his house.

כַּד נָפִיק בְּאָרְחָא לָאו הָכִי. אִימָּא עִלָּאָה אִתְחַבְּרַת בַּהֲדֵיהּ וְתַתָּאָה אִשְׁתְּאָרַת. כַּד תָּב לְבֵיתֵיהּ בָּעֵי לְאִתְעַטְּרָא בִּתְרֵי נוּקְבֵי כִּדְקָאֲמָרָן. אָמַר רַבִּי פִּנְחָס אֲפִילּוּ בִּקְלִיפֵּי סַנְפּוֹרֵי קִטְרָא לָא פַּתְחֵי עִטְּרָא קַמָּךְ.

When, however, he goes forth on a journey, while the celestial Mother still accompanies him, the lower wife is left behind: so when he comes back he has to take measures to encompass himself with two females, as we have said.’ Said R. Phineas: ‘Even the angels above would not dare to open their mouths before thee.’

Bereshit, Chapter 84

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן כְּגַוְונָא דָא אוֹרַיְיתָא קָאִים בֵּין תְּרֵי בָּתִּים, כְּמָה דִכְתִיב, (ישעיהו ח׳:י״ד) לִשְׁנֵי בָּתֵּי יִשְׂרָאֵל וְגו’. חַד סְתִימָא עִלָּאָה. וְחַד אִתְגַּלְיָא יַתִּיר. (סתימא) עִלָּאָה (דא) קוֹל גָּדוֹל דִּכְתִיב, (דברים ה׳:י״ט) קוֹל גָדוֹל וְלא יָסָף.

R. Simeon proceeded: ‘In the same way the Torah is situated between two houses, one recondite and on high, and the other more accessible. The one on high is the “Great Voice” referred to in the verse, “a great voice which did not cease” (Deut. 5, 19)’

וְהַאי קוֹל פְּנִימָאָה אִיהוּ דְּלָא אִשְׁתְּמַע וְלָא אִתְגַּלְּיָא. וְדָא הוּא כַּד נְבִיעַ בֵּי גָרוֹן אַפִּיק (ביה) ה’ בְּחֲשַׁאי וּנְבִיעַ תָּדִיר וְלָא פָּסַק. וְאִיהוּ דַּקָּה פְּנִימָאָה דְּלָא אִשְׁתְּמַע לְעָלְמִין.

This Voice is in the recesses and is not heard or revealed, and when it issues from the throat it utters the aspirate without sound and it flows on without ceasing, though it is so tenuous as to be inaudible.

וּמֵהָכָא נָפְקָא אוֹרַיְיתָא דְּאִיהוּ קוֹל יַעֲקֹב. וְהַאי אִשְׁתְּמַע (ד”א דאשתמע) דְּנָפְקָא (ד”א נפקא) מֵהַהִיא דְּלָא אִשְׁתְּמַע. וּלְבָתַר אִתְאַחִיד דִּבּוּר בַּהֲדֵיהּ וְנָפַק לְבַר מֵחֵילֵיהּ וּמִתָּקְפֵּיהּ. וְקוֹל דְּיַעֲקֹב דְּאִיהוּ אוֹרַיְיתָא אָחִיד בֵּין תְּרֵי נִקְבֵי. אָחִיד בְּהַאי פְּנִימָאָה דְּלָא אִשְׁתְּמַע. וְאָחִיד בְּהַאי דִלְבַר דְּאִשְׁתְּמַע.

From this issues the Torah, which is the voice of Jacob. The audible voice issues from the inaudible. In due course speech is attached to it, and through the force of that speech it emerges into the open. The voice of Jacob, which is the Torah, is thus attached to two females, to this inner voice which is inaudible, and to this outer voice which is heard.

תְּרֵין אִנּוּן דְּלָא אִשְׁתָּמְעוּ וּתְרֵין אִנּוּן דְּאִשְׁתָּמְעוּ. תְּרֵין דְּלָא אִשְׁתָּמְעוּ, דָּא הוּא חָכְמָה עִלָּאָה סְתִימָאָה דְּקָיְימָא בְּמַחֲשָׁבָה דְּלָא אִתְגַּלְיָא וְלָא אִשְׁתְּמַע. לְבָתַר נָפְקָא וְאִתְגַּלְּיָא זְעֵיר בַּחֲשַׁאי דְּלָא אִשְׁתְּמַע הַהוּא דְּאִקְרֵי קוֹל גָּדוֹל דְּהוּא דַּק וְנָפִיק בַּחֲשַׁאי.

Strictly speaking, there are two which are inaudible and two which are heard. The two which are not heard are, first, the supernal Wisdom which is located in the Thought and is not disclosed or heard; and secondly the same Wisdom when it issues and discloses itself a little in a whisper which cannot be heard, being then called the “Great Voice”, which is very tenuous and issues in a whisper.

תְּרֵין אִנּוּן דְּאִשְׁתָּמְעוּ, אִנּוּן דְּנָפְקֵי מֵהָכָא קוֹל דְּיַעֲקֹב וְדִבּוּר דְּאִתְאֲחִיד בַּהֲדֵיהּ. הַאי קוֹל גָּדוֹל דְּאִיהוּ בַּחֲשַׁאי וְלָא אִשְׁתְּמַע. אִיהִי בַּיִ”ת לַחָכְמָה עִלָּאָה. וְכָל נוּקְבָא בַּיִ”ת אִקְרֵי. וְהַאי דִּבּוּר בַּתְרָאָה אִיהוּ בַּיִת לַקּוֹל דְּיַעֲקֹב דְּאִיהוּ אוֹרַיְיתָא. וְעַל דָּא אוֹרַיְיתָא שַׁרְיָא בְּבֵי”ת. בֵּי”ת רֵאשִׁית.

The two which are heard are those which issue from this source-the voice of Jacob and the articulation which accompanies it. This “Great Voice” which cannot be heard is a “house” to the supernal Wisdom (the female is always called “house”), and the articulation we have mentioned is a “house” to the Voice of Jacob, which is the Torah, and therefore the Torah commences with the letter beth, which is, as it were, a “house” to it.’

פַּתַח וְאָמַר בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים, הַיְינוּ דִכְתִיב וַיִּבֶן יְיָ אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע. אֶת הַשָּׁמַיִם הַיְינוּ דִכְתִיב וַיְבִיאֶהָ אֶל הָאָדָם. וְאֶת הָאָרֶץ כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר וְעֶצֶם מֵעֲצָמַי. וַדַּאי הַאי אִיהִי אֶרֶץ הַחַיִּים.

R. Simeon here drew a parallel between the creation of heaven and earth and of woman. ‘“In the beginning God created”,’ he said, ‘corresponds to “And the Lord God built the side”; “the heavens” corresponds to “and he brought her to the man”; “and the earth” corresponds to “bone from my bone”, since this one assuredly is “the land of the living”.’

Bereshit, Chapter 85

תּוּ פָּתַח רַבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר (תהלים ק) נְאֻם יְיָ לַאדוֹנִי שֵׁב לִימִינִי עַד אָשִׁית אוֹיְבֶיךָ הֲדוֹם לְרַגְלֶיךָ. נְאֻם יְיָ לַאדוֹנִי, דַּרְגָּא עִלָּאָה לְדַרְגָּא תַּתָּאָה קָאָמַר שֵׁב לִימִינִי, לְאִתְקַשְּׁרָא מַעֲרָבִית בִּדְרוֹמִית שְׂמָאלָא בְּיָמִינָא. בְּגִין לְתַבְּרָא חֵילֵיהוֹן דִּשְׁאָר עַמִין עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת. נְאֻם יְיָ לַאדוֹנִי, נְאֻם יְיָ דָּא יַעֲקֹב. לַאֲדוֹנִי דָּא (יהושע ג׳:י״א) אֲרוֹן הַבְּרִית אֲדוֹן כָּל הָאָרֶץ.

R. Simeon further gave an exposition of the verse: The Lord said unto my lord, Sit at my right hand until I make thine enemies thy footstool (Ps. 110, 1). “The Lord saith unto my lord”: ‘to wit, the upper grade said to the lower, “sit at my right hand”, in order that the West should be linked with the South and the Left with the Right so as to break the power of the Gentiles. Or again, “The Lord” is (the celestial) Jacob, and “to my lord” is “the ark of the covenant, the lord of all the earth” (Josh. 3, 11).

דָּבָר אַחֵר נְאֻם יְיָ דָּא יוֹבְלָא. לַאֲדוֹנִי דָּא שְׁמִיטָה. דִּכְתִיב בָּהּ (שמות כ״א:ה׳) אָהַבְתִּי אֶת אֲדוֹנִי. שֵׁב לִימִינִי דְּהָא יְמִינָא בְּיוֹבְלָא שָׁרְיָא. וּשְׁמִיטָה בָּעֵי לְאִתְקַשְּׁרָא בְּיָמִינָא.

According to another explanation, “the Lord” refers to the Jubilee and “my lord” to the Sabbatical Year (cf. Ex. 21, 5, “I love my lord”). The words “sit at my right hand” are appropriate, because the Right is located in the Jubilee, and the Sabbatical Year craves to be linked with the Right.

תָּא חֲזֵי, שְׁמִיטָה דָא לָא אִתְקְשַׁר בְּקִיּוּמָא שְׁלִים בְּיָמִינָא ובִשְׂמָאלָא מִיּוֹמָא דְּאִשְׁתַּכְּחַת, כַּד בָּעְיָא לְאִתְקַשְּׁרָא אוֹשִׁיט דְּרוֹעָא שְׂמָאלָא לְקֳבְלָהּ וּבָרָא עָלְמָא דֵין. וּבְגִין דְּהוּא מִסִּטְרָא דִּשְׂמָאלָא לֵית בֵּיהּ קִיּוּמָא עַד זִמְנָא דְּאֶלֶף שְׁבִיעָאָה. דִּבְהַהוּא יוֹמָא לְחוּד אִתְקַשַּׁר כְּדֵין בְּיָמִינָא. וּכְדֵין תֶּהוֵי בֵּין יָמִינָא וּשְׂמָאלָא בְּקִיּוּמָא שְׁלִים וְיִשְׁתַּכְּחוּן שָׁמַיִם חֲדָשִׁים וְאֶרֶץ חֲדָשָׁה וּכְדֵין לָא תַעֲדֵי מִתַּמָּן לְעָלְמִין.

When it first came into being, the Sabbatical Year was not linked securely (to the supreme power) through either the Right or the Left. So when it sought to secure itself, the supreme power stretched forth its right arm to meet it and created this world. It is because it is from the side of the Left that it has no sure basis till the time of the seventh millennium, when at length it will be linked through the Right. Then the Sabbatical Year, between the Right and the Left, will be securely based, there will be a new heaven and a new earth, and it will not depart from there for ever.

אִי הָכִי בְּמַאי נוֹקִים שֵׁב לִימִינִי. אֶלָּא עַד זִמְנָא יְדִיעָא דִּכְתִיב עַד אָשִׁית אוֹיְבֶיךָ הֲדוֹם לְרַגְלֶיךָ וְלָא תָדִיר. אֲבָל בְּהַהוּא זִמְנָא לָא תַעֲדֵי מִתַּמָּן לְעָלְמִין דִּכְתִיב, (ישעיהו נ״ד:ג׳) כִּי יָמִין וּשְׂמֹאל תִּפְרוֹצִי לְמֶהוֵי כֹּלָּא חַד.

According to this explanation, we must take the words “sit at my right hand” to refer only to a specified period, viz. “till I make thine enemies thy footstool”, but not in perpetuity; for when that event has come to pass, it will not depart from there for ever, as it is written, “for thou shalt spread abroad on the right hand and on the left” (Is. 54, 3), all being united.

Bereshit, Chapter 86

תָּא חֲזֵי, אֶת הַשָּׁמַיִם דָּא שְׁכִינְתָּא עִלָּאָה. וְאֶת הָאָרֶץ דָּא שְׁכִינְתָּא דִּלְתַתָּא בְּאִתְחַבְּרוּתָא דִּדְכַר וְנוּקְבָא כְּחֲדָא. וְהָא אִתְּמָר כְּמָה דְּאִתְעָרוּ בֵּיהּ חַבְרַיָיא עַד כְּעָן.

Similarly we can interpret the text “the heavens and the earth” to mean that the higher Shekinah and the lower Shekinah will be joined in the union of male and female; this has already been explained, as the colleagues have noted.’

בָּעוּ (ד”א בעא) לְמֵיזַל. קָמוּ. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן מִלָּה הָכָא גַּבָּן. פָּתַח רַבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר, תְּרֵי קְרָאֵי כְּתִיבֵי, (דברים ד׳:כ״ד) כִּי יְיָ אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אוֹכְלָה הוּא. וּכְתִיב הָתָם (דברים ד׳:ד׳) וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיְיָ אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם. הָנֵי קְרָאֵי אוֹקִימְנָא לְהוּ בְּכַמָּה אֲתַר וְאִתְעָרוּ בְּהוּ חַבְרַיָיא. תָּא חֲזֵי, כִּי יְיָ אֱלהֶיךָ אֵשׁ אוֹכְלָה הוּא, הָא אִתְּמָר מִלָּה דָא בְּגוֹ חַבְרַיָיא דְּאִית אֶשָׁא אָכְלָא אֶשָׁא (ואיתאשא) וְאָכִיל לָהּ וְשָׁצֵי לָהּ. בְּגִין דְּאִית אֶשָׁא תַּקִּיפָא מֵאֶשָׁא וְאוּקְמוּהָ.

They now rose to depart, but R. Simeon said: ‘I have still one thing more to tell you. It says in one place “For the Lord thy God is a consuming fire” (Deut. 4, 24), and in another place “Ye that clave to the Lord your God are all of you alive this day” (Deut. 4, 4). The apparent contradiction between these texts has already been discussed among the colleagues, but here is another explanation. It has already been established among the colleagues that there is a fire which consumes fire and destroys it, because there is one sort of fire stronger than another.

אֲבָל תָּא חֲזֵי, מָאן דְּבָעֵי לְמִנְדַע חָכְמְתָא דְּיִחוּדָא קַדִּישָׁא. יִסְתַּכַּל בְּשַׁלְהוֹבָא דְּסָלְקָא מִגּוֹ גַּחֶלְתָּא. אוֹ מִגּוֹ בּוֹצִינָא דְּדָלִיק. דְּהָא שַׁלְהוֹבָא לָא סָלְקָא אֶלָּא כַּד אִתְאַחִיד בְּמִלָּה גַּסָּה (נ”א אחרא).

Pursuing this idea, we may say that he who desires to penetrate to the mystery of the holy unity should contemplate the flame which rises from a burning coal or candle. The flame cannot rise save from some concrete body.

תָּא חֲזֵי, בְּשַׁלְהוֹבָא דְּסָלְקָא אִית תְּרֵין נְהוֹרִין. חַד נְהוֹרָא חִוְורָא דְּנָהִיר. וְחַד נְהוֹרָא דְּאִתְאַחִיד בָּהּ אוּכְמָא אוֹ תִּכְלָא. הַהוּא נְהוֹרָא חִוְורָא אִיהוּ לְעֵילָא וְסָלְקָא בְאוֹרַח מִישׁוֹר. וּתְחוֹתֵיהּ הַהוּא נְהוֹרָא תִּכְלָא אוֹ אוּכְמָא דְּאִיהוּ כָּרְסַיָא לְהַהוּא חִוְורָא.

Further, in the flame itself there are two lights: one white and luminous, and the other black, or blue. The white light is the higher of the two and rises steadily. The black or blue light is underneath the other, which rests on it as on a pedestal.

וְהַהוּא נְהוֹרָא חִוְורָא שָׁארֵי עִלָוֵּיהּ וְאִתְאֲחִידוּ דָא בְּדָא לְמֶהוֵי כֹּלָּא חַד. וְהַהוּא נְהוֹרָא אוּכְמָא אוֹ גַּוָון תִּכְלָא דְּאִיהוּ לְתַתָּא הוּא כָּרְסַיָא דִיקָר לְהַהוּא חִוָּורָא. וְעַל דָּא רָזָא דִּתְכֶלְתָּא.

The two are inseparably connected, the white resting and being enthroned upon the black. (Herein is the inner significance of the fringe of blue.)

וְהַאי כָּרְסַיָא תִּכְלָא (או) אוּכְמָא אִתְאֲחַד בְּמִלָּה אָחֳרָא לְאִתְדַּלְּקָא דְּהוּא מִתַּתָּא וְהַהוּא אִתְעַר לֵיהּ לְאִתְאַחֲדָא בִּנְהוֹרָא חִוְּורָא (ס”א עלאה).

This blue or black base is in turn attached to something beneath it which keeps it in flame and impels it to cling to the white light above.

וְדָא תִּכְלָא אוּכְמָא לְזִמְנִין אִתְהֲדַר סוּמְקָא. וְהַהוּא נְהוֹרָא חִוְּורָא דְּעֲלֵיהּ לָא אִשְׁתַּנֵּי לְעָלְמִין דְּהָא חִוְּורָא הוּא תָּדִיר. אֲבָל הַאי תִּכְלָא אִשְׁתַּנֵּי לִגְוָונִין אִלֵּין. לְזִמְנִין תִּכְלָא אוֹ אוּכְמָא. וּלְזִמְנִין סוּמְקָא.

This blue or black light sometimes turns red, but the white light above never changes its colour.

וְהַאי אִתְאֲחִיד לִתְרִין סִטְרִין. אִתְאֲחִיד לְעֵילָא בְּהַהוּא נְהוֹרָא (ס”א עילאה) חִוְּורָא. אִתְאֲחִיד לְתַתָּא בְּהַהוּא מִלָּה דִּתְחוֹתוֹי דִּמְתַקְנָא בֵּיהּ לְאַנְהָרָא (מלין דשויין ליה לאדלקא) וּלְאִתְאַחֲדָא בֵּיהּ.

The lower light, which is sometimes black, sometimes blue, and sometimes red, is a connecting link between the white light to which it is attached above and to the concrete body to which it is attached below, and which keeps it alight.

וְדָא אָכְלָא תָּדִיר וְשָׁצֵי לְהַהוּא מִלָּה דְּשַׁוְיָין לֵיהּ. דְּהָא בְּכָל מַה דְּאִתְדָּבַּק בֵּיהּ לְתַתָּא וְשַׁרְיָא עֲלוֹי הַהוּא נְהוֹרָא תִּכְלָא שָׁצֵי לֵיהּ וְאָכִיל לֵיהּ. בְּגִין דְּאוֹרְחוֹי הוּא לְשֵׁיצָאָה וּלְמֶהֱוֵי אָכִיל. דְּהָא בֵּיהּ תַּלְיָא שֵׁצוּ דְּכֹלָּא מוֹתָא דְכֹלָּא. וּבְגִינֵי כָךְ אִיהִי אָכִיל כָּל מַה דְּאִתְדָּבַּק בֵּיהּ לְתַתָּא.

This light always consumes anything which is under it or which is brought in contact with it, for such is its nature, to be a source of destruction and death.

וְהַהוּא נְהוֹרָא חִוְּורָא דְּשַׁרְיָא עֲלוֹי לָא אָכִיל וְלָא שָׁצֵי לְעָלְמִין וְלָא אִשְׁתַּנֵּי נְהוֹרֵיהּ. וְעַל דָּא אָמַר משֶׁה כִּי יְיָ אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אוֹכְלָה הוּא. אוֹכְלָה וַדַּאי. אָכִיל וְשָׁצֵי כָּל מַה דְּשַׁרְיָא תְּחוֹתוֹי. וְעַל דָּא אָמַר יְיָ אֱלֹהֶיךָ וְלֹא אֱלהֵינוּ. בְּגִין דְּמשֶׁה בְּהַהוּא נְהוֹרָא חִוְּורָא דִלְעֵילָא הֲוָה דְּלָא שָׁצֵי וְלָא אָכִיל.

But the white light which is above it never consumes or destroys and never changes. Therefore Moses said, “For the Lord thy God is a consuming fire”, literally consuming all that is beneath him; that is why he said “thy God” and not “our God”, because Moses was in that white light above which does not consume or destroy.

תָּא חֲזֵי, לֵית לֵיהּ אִתְעֲרוּתָא לְאִתְדַּלְּקָא הַאי נְהוֹרָא תִּכְלָא לְאִתְאַחֲדָא בִּנְהוֹרָא חִוְּורָא, אֶלָּא עַל יְדֵי יִשְׂרָאֵל דְּאִנּוּן מִתְדַּבְּקָן בֵּיהּ תְּחוֹתוֹי.

Now observe. The impulse through which this blue light is set aflame and attaches itself to the white light comes only from Israel, who cleave to it from below.

וְתָּא חֲזֵי, אַף עַל גַּב דְּאָרְחֵיהּ דְּהַאי נְהוֹרָא תִּכְלָא אוּכְמָא לְשֵׁיצָאָה כָּל מַה דְּאִתְדָּבַּק בֵּיהּ תְּחוֹתוֹי. יִשְׂרָאֵל מִתְדַּבְּקָן בֵּיהּ תְּחוֹתוֹי וְקָיְימָן בְּקִיּוּמָא הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (דברים ד׳:ד׳) וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיְיָ אֱלהֵיכֶם חַיִּים. בַּיְיָ אֱלהֵיכֶם וְלָא אֱלהֵינוּ (אלא ביי אלהיכם). בְּהַהוּא נְהוֹרָא תִּכְלָא אוּכְמָא דְּאָכִיל וְשָׁצֵי כָּל מַה דְּאִתְדָּבַּק בֵּיהּ תְּחוֹתֵיהּ. וְאַתּוּן מִתְדַּבְּקָן בֵּיהּ וְקָיְימֵי. דִּכְתִיב חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם.

Further, although it is the nature of this blue or black light to consume everything that is in contact with it beneath, yet Israel are able to cleave to it from below and still exist; so it is written, “and ye that cleave to the Lord your God are all of you alive this day”. Your God and not our God: to wit, that blue or black flame which consumes and destroys all that cleaves to it from below; yet you cleave and are still alive.

וְעַל נְהוֹרָא חִוְּורָא, שַׁרְיָיא לְעֵילָא נְהוֹרָא סְתִימָא דְּאַקִּיף לֵיהּ. וְרָזָא עִלָּאָה הָכָא. וְכֹלָּא תִשְׁכַּח בְּשַׁלְהוֹבָא דְּסָלִיק וְחָכְמְתִין דְּעֶלְיוֹנִין בֵּיהּ. אֲתָא רַבִּי פִּנְחָס וּנְשָׁקֵיהּ. אָמַר בְּרִיךְ רַחֲמָנָא דְּאִיעַרְעָנָא הָכָא. אֲזְלוּ עִמֵּיהּ דְּרַבִּי פִּנְחָס תְּלַת מִילִין.

Above the white light and surrounding it is still another light scarcely perceptible, symbolical of the supreme essence. Thus the ascending flame symbolises the highest mysteries of wisdom.’ R. Phineas approached and kissed him, saying, ‘Blessed be God who led my steps here.’ They then accompanied R. Phineas on his way for three miles.

אֲהַדְּרוּ רַבִּי שִׁמְעוֹן וְחַבְרַיָיא. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן הָא דְּאֲמָרָן רָזָא דְחָכְמְתָא אִיהוּ בְּיִחוּדָא קַדִּישָׁא. דִּבְגִין כָּךְ ה”א בַּתְרָאָה דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא אִיהוּ נְהוֹרָא תִּכְלָא אוּכְמָא דְּאִתְאֲחִיד בְּיה”ו דְּהוּא נְהוֹרָא חִוְּורָא דְּנָהִיר.

When they came back, R. Simeon said: ‘What I told you before furnishes a symbol of the sacred unification. The second he of the holy name is the blue or black light which is attached to Yod, He, Vau, which are the white shining light.

תָּא חֲזֵי, לְזִמְנִין הַאי נְהוֹרָא תִּכְלָא ד’. וּלְזִמְנִין ה’. אֶלָּא בְּזִמְנָא דְּלָא מִתְדַּבְּקָן בֵּיהּ יִשְׂרָאֵל לְתַתָּא לְאַדְלָקָא לֵיהּ לְאִתְאַחֲדָא בִּנְהוֹרָא חִוְּורָא, אִיהוּ ד’. וּלְזִמְנָא דְּמִתְעָרֵי לֵיהּ לְאִתְחַבְּרָא עִם נְהוֹרָא חִוְּורָא כְּדֵין אִקְרֵי ה’.

Sometimes this blue light is not he’ but daleth; that is to say, when Israel do not cleave to it from below so as to make it burn and cling to the white light, it is daleth, but when they give it the impulse to cling to the white light, it is he.

מְנָלָן דִּכְתִיב, (דברים כ״ב:כ״ג) כִּי יִהְיֶה נַעֲרָה בְּתוּלָה, נַעַר כְּתִיב בְּלָא ה’. מַאי טַעְמָא בְּגִין דְּלָא אִתְחַבְּרַת בִּדְכוּרָא. וּבְכָל אֲתַר דְּלָא אִשְׁתַּכְּחוּ דְּכַר וְנוּקְבָא, ה”א לָא אִשְׁתְּכַח וְסָלְקָא מִתַּמָּן וְאִשְׁתָּאַר ד’.

For where male and female are not found together, he is eliminated and only daleth is left (hence in Deut. 22, 15, the word na’ar is used for “maiden” instead of na’arah, because she is not united with the male).

דְּהָא אִיהִי כָּל זִמְנָא דְּאִתְחַבַּר בִּנְהוֹרָא חִוְּורָא דְּנָהִיר אִקְרֵי ה’. דְּהָא כְּדֵין כֹּלָּא אִתְחַבַּר כְּחֲדָא. אִיהִי אִתְדַּבְּקַת בִּנְהוֹרָא חִוְּורָא, וְיִשְׂרָאֵל מִתְדַּבְּקָן בָּהּ (ד”א ל”ג לתתא) וְקַיְימָא תְּחוֹתָהּ לְאַדְלָקָא לָהּ. וּכְדֵין כֹּלָּא חַד.

But when the chain is complete, the he ‘ cleaves to the white light and Israel cleave to it and feed its light without being destroyed.

וְדָא הוּא רָזָא דְקָרְבָּנָא. דִּתְנָנָא דְּסָלִיק אַתְעַר לֵיהּ לְהַאי נְהוֹרָא תִּכְלָא לְאַדְלָקָא. וְכַד אִתְדְּלַק אִתְחַבַּר בִּנְהוֹרָא חִוְּורָא וּשְׁרַגָּא דָּלִיק בְּיִחוּדָא חַד.

This is the secret of the sacrifice. The ascending smoke kindles the blue light, which then attaches itself to the white light, so that the whole candle is completely alight.

וּבְגִין דְּאָרְחֵיהּ דְּהַאי נְהוֹרָא תִּכְלָא לְשֵׁיצָאָה וּלְמֶהוֵי אָכִיל כָּל מַה דְּאִתְדָּבַּק בֵּיהּ תְּחוֹתֵיהּ. כַּד רַעֲוָא אִשְׁתַּכַּח וּשְׁרַגָּא דָּלִיק בְּחִבּוּרָא חַד כְּדֵין כְּתִיב, (מלכים א י״ח:ל״ח) וַתִּפּוֹל אֵשׁ ה’ וַתֹּאכַל אֶת הָעוֹלָה וְגו’. וּכְדֵין אִתְיְידַע דְּהַהִיא שְׁרַגָּא דָּלִיק בְּחִבּוּרָא חַד וְקִשּׁוּרָא חַד. נְהוֹרָא תִּכְלָא אִתְדַּבָּק בִּנְהוֹרָא חִוְּורָא וְאִיהוּ חַד. אָכִיל תְּחוֹתֵיהּ תַּרְבִּין וְעִלַּוָּון. דְּמַשְׁמַע דְּהָא לָא אָכִיל (נ”א ואיהו ועלוון דהא לא אכיל) תְּחוֹתֵיהּ, אֶלָּא בְּזִמְנָא דְאִיהוּ סָלִיק (נ”א דליק) וְכֹלָּא אִתְקַשַּׁר וְאִתְחַבַּר בִּנְהוֹרָא חִוְּורָא. וּכְדֵין שְׁלָמָא דְּעָלְמִין כֻּלְהוּ, וְכוֹלָּא אִתְקַשַּׁר בְּיִחוּדָא חַד.

Since it is the nature of this blue light to destroy and consume everything which is in contact with it underneath, when the sacrifice is pleasing and the candle is completely alight, then, as in the case of Elijah, “the fire of the Lord descends and consumes the burnt-offering” (I Kings 18, 38), this being a manifestation that the chain is complete, the blue light both cleaving to the white light and consuming the fat and flesh of the burnt-offering beneath it, for it does not consume what is beneath it save when it ascends and attaches itself to the white light. Then there is peace in all worlds, and the whole forms a unity.

וּלְבָתַר דְּסִיֵּים לְשֵׁיצָאָה תְּחוֹתֵיהּ הַאי נְהוֹרָא תִּכְלָא, מִתְדַּבְּקָן בֵּיהּ תְּחוֹתֵיהּ כַּהֲנֵי וְלֵיוָאֵי וְיִשְׂרָאֵל. אִלֵּין בְּחֶדְוָה דְשִׁיר. וְאִלֵּין בִּרְעוּתָא דְלִבָּא וְאִלֵּין בִּצְלוֹתָא. וְשָׁרְגָּא דָּלִיק עֲלַיְיהוּ. וְאִתְדַּבְּקוּ נְהוֹרִין כְּחַד וּנְהִירִין עָלְמִין וּמִתְבָּרְכִין עִלָּאִין וְתַתָּאִין.

When the blue light has consumed all that is beneath it, the priests, the Levites, and the laity assemble at its foot with chanting, with meditation, and with prayer, the lamp burns above them, the lights are welded into one, worlds are illumined, and both those above and those below are blessed.

וּכְדֵין וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיְיָ אֱלהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם. וְאַתֶּם, אַתֶּם מִבָּעֵי לֵיהּ. אֶלָּא ו’ לְאוֹסָפָא עַל תַּרְבִּין וְעִלַּוָּון דְּאִנּוּן מִתְדַּבְּקִין בֵּיהּ וְאָכְלִין וְשָׁצָאן. וְאַתּוּן מִתְדַּבְּקָן בֵּיהּ בְּהַהוּא נְהוֹרָא תִּכְלָא אוּכְמָא דְאָכְלָא וְאַתּוּן קַיָּמִין הֲדָא הוּא דִכְתִיב חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם.

Hence it is that “ye, even while cleaving to the Lord your God, are all alive this day”. The word athem (you) here is preceded by the letter Vau (and), to show that whereas the fat and the flesh which cleave to the flame are destroyed by it, you cleave to it and are still alive.’

(ס”א ותכלת וארגמן), כָּל גְּוָונִין טָבִין לְחֶלְמָא, בַּר מִתִּכְלָא דְּאִיהוּ אָכִיל וְשָׁצֵי תָּדִיר. וְאִיהוּ אִילָנָא דְּבֵיהּ מוֹתָא וְשַׁרְיָא עַל עָלְמָא תַּתָּאָה. וּבְגִין דְכֹלָּא שָׁרְיָא תְּחוֹתֵיהּ אִיהוּ אָכִיל וְשָׁצֵי.

All colours seen in a dream are of good presage, except blue; this is ever consuming and destroying, being the tree in which death is located. It spreads over the lower world, and because all things are situated beneath it, therefore they are perishable.

וְאִי תֵימָא הָכִי נָמֵי שָׁרְיָא בִּשְׁמַיָא לְעֵילָא וְכַמָּה חַיָּלִין אִנּוּן לְעֵילָא וְכֻלְהוּ (שצי ואכיל) קָיְימֵי. תָּא חֲזֵי, כָּל אִנּוּן דִּלְעֵילָא בְּהַהוּא נְהוֹרָא תִּכְלָא אִתְכַּלְּלָן. אֲבָל תַּתָּאֵי לָאו הָכִי דְּאִנּוּן מִלָּה גַּסָּה עָלְמָא (נ”א אחרא לתתא על מה) דְּקָיְימָא וְשָׁרְיָא עֲלֵיהּ. וּבְגִין כָּךְ אָכִיל וְשָׁצֵי לוֹן. וְלֵית לָהּ מִלָּה אָחֳרָא לְתַתָּא בְּעָלְמָא דְּלָא אִשְׁתְּצֵי. בְּגִין דִּנְהוֹרָא תִּכְלָא שָׁצֵי לְכָל מַה דְּקָיְימָא עֲלֵיהּ.

It is true that it also pervades the heaven, and there are many objects there which are imperishable. These, however, are constituted of this blue light, whereas the lower ones are of coarser material, and constitute a lower world on which the upper one rests. Hence the blue light consumes and destroys them.’

Bereshit, Chapter 87

בְּאַרְבְּעִין וְחָמֵשׁ גַּוְונֵי זִינֵי נְהוֹרִין אִתְפְּלִיג עָלְמָא. שִׁבְעָה מִתְפַּלְּגִין לְשִׁבְעָה תְּהוֹמִין. כָּל חַד בָּטַשׁ בִּתְהוֹמָא דִילֵיהּ וְאֲבָנִין מִתְגַּלְגְּלִין בְּגוֹ תְּהוֹמָא. וְעָיִיל הַהוּא נְהוֹרָא בְּאִנּוּן אֲבָנִין וּנְקַב לוֹן. וּמַיָא נָפְקוּ בְּהוּ וְשָׁקְעִין כָּל חַד וְחַד עַל תְּהוֹמָא וְחַפְיָיא לִתְרֵין סִטְרִין.

נָפְקוּ מַיָא בְּאִנּוּן נוּקְבִין וְעָאל נְהוֹרָא וּבָטַשׁ לְאַרְבַּע סִטְרֵי תְהוֹמָא. מִתְגַּלְגְּלָא נְהוֹרָא בַּחֲבֶרְתָּהּ וְאִעָרְעוּ בְּחַד וּפַלְגִין מַיִין

וְאֲחִידָן כָּל אִנּוּן שִׁבְעָה בְּשִׁבְעָה תְּהוֹמֵי. וְכָרָאן (ס”א שראן) בַּחֲשׁוֹכֵי תְהוֹמָא. וְחֲשׁוּכֵי אִנּוּן אִתְעָרְבֵי בְּהוֹן. וְסָלְקִין מַיָא וְנָחֲתִין וּמִתְגַלְגְּלִין בְּאִנּוּן נְהוֹרִין. וְאִתְעָרְבוּ כְּחֲדָא נְהוֹרִין וַחֲשׁוֹכִין וּמַיִין וְאִתְעֲבִידוּ מִנַּיְיהוּ נְהוֹרִין דְּלָא אִתְחַזָּאן חֲשׁוֹכָאן.

בָּטַשׁ כָּל חַד בְּחַבְרֵיהּ. וּמִתְפַּלְּגִין לְשִׁבְעִין וְחָמֵשׁ צִנוֹרֵי תְּהוֹמָא וּבְהוּ נָגְדָן מַיָא. כָּל צִנּוֹרָא וְצִנּוֹרָא סָלִיק בְּקָלֵיהּ (ואתזעזען) וְאִזְדַּעְזְעָן תְּהוֹמִין. וְכַד הַהוּא קָלָא אִשְׁתְּמַע, כָּל תְּהוֹמָא קָרֵי לְחַבְרֵיהּ וְאָמַר פַּלִּיג מֵימָךְ וְאֵעוּל בָּךְ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים מ״ב:ח׳) תְּהוֹם אֶל תְּהוֹם קוֹרֵא לְקוֹל צִנּוֹרֶיךָ.

תְּחוֹת אִלֵּין תְּלַת מְאָה (נ”א ושתין) וּתְמָנִין (וחמשה) גִּידִין. מִנְהוֹן חִוְּורִין מִנְהוֹן אוּכְמִין מִנְהוֹן סוּמְקִין. אִתְכְּלִילוּ דָּא בְּדָא וְאִתְעֲבִידוּ גַּוָּון חָד. אִנּוּן גִּידִין אִתְרְקִימוּ בִּשְׁבַע עֶשְׂרֵה רְשָׁתוֹת. וְכָל חַד רֶשֶׁת גִּידִין אִקְרֵי (אתקיימו) אִתְרְקִימוּ דָּא בְּדָא וְנַחֲתִין בְּשִׁפּוּלֵי תְּהוֹמֵי. תְּחוֹת אִלֵּין. תְּרֵין רִשְׁתִּין קָיְימִין כְּחֵיזוּ דְּפַרְזְלָא. וּתְרֵין רִשְׁתִּין אָחֳרָנִין כְּחֵיזוּ דִּנְחָשָׁא.

תְּרֵין כָּרְסְוָון קָיְימֵי עֲלַיְיהוּ חַד מִיָּמִינָא וְחַד מִשְּׂמָאלָא. כָּל אִנּוּן רִשְׁתִין מִתְחַבְּרָן כְּחֲדָא וּמַיִין נָחֲתִין מֵאִנּוּן צִנּוֹרִין וְעָאלִין בְּאִלֵּין רִשְׁתִּין. אִנּוּן תְּרֵי כָּרְסְוָון חַד כֻּרְסְיָיא דִרְקִיעָא אוּכְמָא, וְחַד כֻּרְסְיָיא דִּרְקִיעָא סַסְגוֹנָא.

אִלֵּין תְּרֵין כָּרְסְוָון כַּד אִנּוּן סָלְקִין סָלְקִין (בחד) בְּהַהוּא כֻּרְסְיָיא דִּרְקִיעָא אוּכְמָא. וְכַד נָחֲתִין נָחֲתִין בְּהַהוּא כֻּרְסְיָיא דִּרְקִיעָא סַסְגוֹנָא.

אִלֵּין תְּרֵין כָּרְסְוָון חַד מִיָּמִינָא וְחַד מִשְּׂמָאלָא. וְהַהוּא כֻּרְסְיָיא דִּרְקִיעָא אוּכְמָא מִיָּמִינָא. וְהַהוּא כֻּרְסְיָיא דִּרְקִיעָא סַסְגוֹנָא מִשְּׂמָאלָא. כַּד סָלְקִין בְּכֻּרְסְיָיא דִרְקִיעָא אוּכְמָא, מָאִיךְ כֻּרְסְיָיא דִּרְקִיעָא שְׂמָאלָא וְנָחֲתִין בֵּיהּ.

מִתְגַּלְגְּלִין כָּרְסְוָון חַד בְּחַד (ס”א נחתי ונקטין) נָקְטִין כָּל אִנּוּן רִשְׁתִּין בְּגַוַויְיהוּ וְעָאלִין לוֹן בְּשִׁפּוֹלָא דִּתְהוֹמָא תַּתָּאָה. קָאִים חַד כֻּרְסְיָיא וְסָלִיק לְעֵילָא מִכָּל אִנּוּן תְּהוֹמֵי. וְקָאִים כֻּרְסְיָיא אָחֳרָא לְתַתָּא דְּכָל תְּהוֹמֵי. בֵּין תְּרֵין כָּרְסְוָון אִלֵּין מִתְגַּלְגְּלִין כָּל אִנּוּן תְּהוֹמֵי. וְכָל אִנּוּן צִנּוֹרִין אִתְנְעָצוּ בֵּין תְּרֵין כָּרְסְוָון אִלֵּין.

שִׁבְעִין וְחָמֵשׁ (ד”א ל”ג נהורין) צִנּוֹרִין אִנּוּן. שִׁבְעָה אִנּוּן עִלָּאֵי דְּכֹלָּא. וְכָל אִנּוּן אָחֳרָנִין אֲחִידָן בְּהוּ. וְכֻלְהוּ נְעִיצֵי בְּגַלְגְּלוֹי דְּהַאי כֻּרְסְיָיא בְּסִטְרָא דָא. וּנְעִיצִין בְּגַלְגְּלוֹי דְהַאי כֻּרְסְיָיא בְּסִטְרָא דָא.

בְּהוֹן מַיִין (נ”א בתהומיא) סָלְקִין וְנַחֲתִין. אִנּוּן דְּנַחֲתִין כָּרָאן בִּתְהוֹמֵי וּבָקְעֵי לוֹן. אִנּוּן דְּסָלְקִין עִלָּאִין בְּאִנּוּן נוּקְבֵי אַבְנִין וְסָלְקִין וּמַלְיָין לִשְׁבַע יַמִּין. עַד כָּאן שִׁבְעָה גְּוָונֵי נְהוֹרִין בְּרָזָא עִלָּאָה.

שִׁבְעָה נְהוֹרִין אָחֳרָנִין מִתְפַּלְּגִין לְשִׁבְעָה יַמִּים. וְיַמָּא חַד כָּלִיל לוֹן. הַהוּא יַמָּא חָד, אִיהוּ יַמָּא עִלָּאָה דְּכֻלְהוּ שְׁבַע יַמִין כְּלִילָן בֵּיהּ.

שִׁבְעָה נְהוֹרִין אִלֵּין עָאלִין לְגוֹ הַהוּא יַמָּא וּמָחָאן לֵיהּ לְיַמָּא (לשבעין) לְשִׁבְעָה סִטְרִין. וְכָל סִטְרָא וְסִטְרָא אִתְפְּלַג לְשִׁבְעָה נַחֲלִין. כְּדִכְתִיב, (ישעיהו י״א:ט״ו) וְהִכָּהוּ (שמות רמב ב) לְשִׁבְעָה נְחָלִים וְגו’ וְכָל נַחֲלָא וְנַחֲלָא אִתְפְּלַג לְשִׁבְעָה נְהָרִין. וְכָל נַהֲרָא וְנַהֲרָא אִתְפְּלַג לְשִׁבְעָה אָרְחִין. וְכָל אוֹרְחָא וְאוֹרְחָא אִתְפְּלַג לְשִׁבְעָה שְׁבִילִין. וְכָל מֵימוֹי דְיַמָּא כֻּלְהוֹן עָאלִין לְגַוַּויְהוּ.

שִׁבְעָה נְהוֹרִין סָלְקִין וְנָחֲתִין לְשִׁבְעָה סִטְרִין. שִׁבְעָה נְהוֹרִין עִלָּאִין עָאלִין לְגוֹ יַמָּא. שִׁתָּא אִנּוּן וּמֵחַד עִלָּאָה נָפְקֵי. כְּמָה דְּנָטִיל יַמָא הָכִי פָּלִיג מֵימוֹי לְכָל אִנּוּן יַמִּין. לְכָל אִנּוּן נְהָרִין.

חַד תַּנִינָא לְתַתָּא בִּסְטַר שְׂמָאלָא שָׁאַט בְּכָל אִנּוּן נְהָרִין אָתֵי בִּסְטַר קַשְׂקְשׂוֹי כֻּלְהוֹן תַּקִּיפִין כְּפַרְזְלָא וּמָטֵי לְשָׁאֲבָא וְשָׁאִיב אַתְרָהּ. וְכָל אִנּוּן נְהוֹרִין אִתְחַשְׁכָן קַמֵּיהּ. פּוּמֵיהּ וְלִישְׁנֵיהּ מְלַהֲטָא אֶשָׁא (חדוד דלישניה) חָדוּד לִישְׁנִיהּ כְּחַרְבָּא תַּקִּיפָא.

עַד דְּמָטֵי לְמֵיעַל לְמַקְדְּשָׁא גּוֹ יַמָּא וּכְדֵין סָאִיב מַקְדְּשָׁא וְאִתְחַשְּׁכָן נְהוֹרִין. וּנְהוֹרִין עִלָּאִין סָלְקִין מִן יַמָא. כְּדֵין יַמָּא מִתְפַּלְגִין מֵימוֹי בִּסְטַר שְׂמָאלָא וְיַמָּא קָאפֵי וְלָא נָגְדִין מֵימוֹי.

וְעַל דָּא רָזָא דְמִלָּה כְּמָה דִכְתִיב וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר עָשָׂה יְיָ אֱלהִים. רָזָא דְחִוְיָא בִישָׁא נָחִית מֵתַתָּא לְעֵילָא (ס”י מעילא לתתא) וְהוּא שָׁאַט עַל אַפֵּי מַיִין מְרִירָן. וְנָחִית לְאַפְתֵּי לְתַתָּא עַד דְּיִפְּלוּן גּוֹ רִשְׁתּוֹי.

הַאי חִוְיָא הִיא מוֹתָא דְעָלְמָא. וְהוּא עָאל בְּמֵעוֹי דְּסָתִים דְּבַר נָשׁ, הוּא לִסְטַר שְׂמָאלָא. וְאִית חִוְיָא אַתְרָא דְחַיֵּי בִּסְטַר יָמִינָא. תַּרְוַויְיהוּ אָזְלֵי עִמֵּיהּ דְּבַר נָשׁ. כְּמָה דְּאוּקְמוּהָ.

מִכָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה דְּהָא כָּל שְׁאָר חֵיוָן דְּחַקְלָא לֵית בְּהוּ חַכִּים לְאַבְאָשָׁא כְּהַאי. בְּגִין דְּאִיהוּ זוּהֲמָא דְדַהֲבָא. וַוי לְמַאן דְּאִתְמְשִׁיךְ אֲבַתְרֵיהּ. דְּאִיהוּ גָרִים לֵיהּ מוֹתָא וּלְכָל דְּאַתְיָין אֲבַתְרֵיהּ. וְהָא אוּקְמוּהָ. אָדָם אִמְשִׁיךְ אֲבַתְרֵיהּ לְתַתָּא וְנָחִית לְמִנְדַע בְּכָל מַה דִּלְתַתָּא. כְּמָה דְּנָחִית, הָכִי אִתְמְשִׁיךְ רְעוּתֵיהּ וְאָרְחוֹי אֲבַּתְרַיְיהוּ עַד דְּמָטִין לְהַאי חִוְיָא וְחָמוּ תֵּיאוּבְתֵּיהּ דְּעָלְמָא וְשָׁטוּ אָרְחוֹי בְּאֲתַר דָּא. כְּדֵין קָם וְאִתְמְשִׁיךְ אִיהוּ אֲבַּתְרַיְיהוּ דְּאָדָם וְאִתְּתֵיהּ וְאִתְדָּבַּק בְּהוּ וְגָרִים לְהוּ מוֹתָא וּבְכָל דָּרֵי דְּאָתוּ אֲבַתְרֵיהּ. עַד דְּמָטוּ יִשְׂרָאֵל לְטוּרָא דְסִינַי לָא פָּסַק זוּהֲמָא דִילֵיהּ מֵעָלְמָא. וְהָא אִתְּמָר. כֵּיוָן דְּחָטוּ וְאִתְדַּבְּקוּ בְּאִילָנָא דְּשָׁרְיָא בֵּיהּ מוֹתָא לְתַתָּא. מַה כְּתִיב וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל יְיָ אֱלהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן. מְהַלֵּךְ אֵין כְּתִיב כָּאן. אֶלָּא מִתְהַלֵּךְ.

AND THEY HEARD THE VOICE OF THE LORD GOD WALKING IN THE GARDEN. (Note the form mithalech (walking) instead of the usual mehalech.)

Bereshit, Chapter 88

תָּא חֲזֵי, עַד לָא חָטָא אָדָם, הֲוָה סָלִיק וְקָאִים בְּחָכְמָה דִנְהִירוּ עִלָּאָה. וְלָא הֲוָה מִתְפָּרֵשׁ מֵאִילָנָא דְחַיֵּי. כֵּיוָן דְּאַסְגֵי תִּיאוּבְתָּא לְמִנְדַע וּלְנַחֲתָא לְתַתָּא, אִתְמְשַׁךְ אֲבַּתְרַיְיהוּ, עַד דְּאִתְפְּרַשׁ מֵאִילָנָא דְחַיֵּי. וְיָדַע רָע וְשָׁבַק טוֹב. וְעַל דָּא כְּתִיב (תהילים ה׳:ה׳) כִּי לא אֵל חָפֵץ רֶשַׁע אַתָּה לא יְגוּרְךָ רָע. מַאן דְּאִתְמְשַׁךְ בָּתַר רָע, לֵית לֵיהּ דִּירָה עִם אִילָנָא דְחַיֵּי.

Until he sinned, man was gifted with the wisdom of celestial illumination, and he did not for an instant quit the Tree of Life. But when he was seduced by his desire to know what was below, he weakly followed it until he became separated from the Tree of Life, and knew evil and forsook good: hence the Scripture says ‘for thou art not a God that hath pleasure in wickedness, evil shall not sojourn with thee’ (Ps. 5, 5). He who is drawn after evil may not abide with the Tree of Life.

וְעַד לָא חָטְאוּ הֲווּ שָׁמְעִין קָלָא מִלְּעֵילָא וְהֲווּ יָדְעֵי חָכְמְתָא עִלָּאָה וְקָיְימֵי בְּקִיּוּמָא דְזִיהֲרָא עִלָּאָה וְלָא דָחֲלֵי. כֵּיוָן דְּחָטְאוּ אֲפִילּוּ קָלָא דִּלְתַתָּא לָא הֲוֵי יָכְלִין לְמֵיקַם בֵּיהּ.

Before they sinned, the human pair used to hear a voice from above, and were endowed with the higher wisdom; they stood erect with heavenly radiance, and knew no fear. When they sinned, they were not able to stand up even before an earthly voice.

כְּגַוְונָא דָא עַד לָא חָבוּ יִשְׂרָאֵל בְּשַׁעֲתָא דְּקָיְימוּ יִשְׂרָאֵל עַל טוּרָא דְסִינַי אִתְעֲבַר מִנַּיְיהוּ זוּהֲמָא דְּהַאי חִיוְיָא. דְּהָא כְּדֵין בִּטּוּל יֵצֶר הָרָע הֲוָה מֵעָלְמָא וְדָחוּ לֵיהּ מִנַּיְיהוּ. וּכְדֵין אִתְאֲחִידוּ בְּאִילָנָא דְחַיֵּי וְסָלְקוּ לְעֵילָא וְלָא נָחֲתוּ לְתַתָּא.

A similar thing happened later with the Israelites. When Israel stood before Mount Sinai, the impurity of the serpent was removed from them, so that carnal passion was suppressed among them, and in consequence they were able to attach themselves to the Tree of Life, and their thoughts were turned to higher things and not to lower.

כְּדֵין הֲווּ יָדְעִין וְחָמָאן אִסְפַּקְלַרְיָאן עִלָּאִין וְאִתְנָהֲרִין עֵינַיְיהוּ וְחָדָאן לְמִנְדַע וּלְמִשְׁמַע. וּכְדֵין חָגַר לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא חֲגוֹרִין דְאַתְוָון דִּשְׁמֵיהּ קַדִּישָׁא דְּלָא יֵיכוּל לְשַׁלְטָאָה עֲלַיְיהוּ הַאי חִוְיָא וְלָא יְסָאַב לוֹן כְּקַדְמִיתָא.

Hence they were vouchsafed heavenly illuminations and knowledge which filled them with joy and gladness. Further, God girt them with cinctures of the letters of the Holy Name, which prevented the serpent from gaining power over them or defiling them as before.

כֵּיוָן דְּחָטְאוּ בָּעֵגֶל אִתְעֲבַר מִנַּיְיהוּ כָּל אִנּוּן דַּרְגִּין וּנְהוֹרִין עִלָּאִין. וְאִתְעַבְּרוּ מִנַּיְיהוּ אִנּוּן חֲגִירוּ מְזַיְינִין דְּאִתְעַטְּרוּ מִשְׁמָא עִלָּאָה קַדִּישָׁא. וְאַמְשִׁיכוּ עֲלַיְיהוּ חִוְיָא בִישָׁא כְּמִלְקַדְּמִין וְגָרְמוּ מוֹתָא לְכָל עַלְמָא. וּלְבָתַר מַה כְּתִיב (שמות לג) וַיַּרְא אַהֲרֹן וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת משֶׁה וְהִנֵּה קָרַן עוֹר פָּנָיו וַיִּירְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָיו.

When they sinned by worshipping the calf, they were degraded from their high estate and lost their illumination, they were deprived of the protective girdle of the Holy Name and became exposed to the attacks of the evil serpent as before, and so brought death into the world. After their sin, it is related that ‘Aaron and the children of Israel saw Moses, and behold, the skin of his face shone, and they were afraid to come nigh him’ (Ex. 34, 30).

תָּא חֲזֵי, מַה כְּתִיב בְּקַדְמִיתָא (שמות י״ד:ל״א) וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדוֹלָה וְכֻלְהוּ חָמָאן זָהֲרִין עִלָּאִין וּמִתְנַהֲרִין בְּאִסְפַּקְלַרְיָא דְּנָהֲרָא דִּכְתִיב, (שמות כ׳:ט״ו) וְכָל הָעָם רוֹאִים אֶת הַקּוֹלוֹת. וְעַל יַמָּא הֲווּ חָמָאן וְלָא דָחֲלִין דִּכְתִיב, (שמות ט״ו:ב׳) זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ. לְבָתַר דְּחָטוּ, פְּנֵי הַסַּרְסוּר לָא הֲווּ יָכְלִין לְמֶחֱמֵי דִּכְתִיב (שמות לה) וַיִּירְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָיו.

Before that, however, we are told that ‘Israel saw the great hand’ (Ibid. 14, 31) on the Red Sea, and that at Mount Sinai they all saw celestial lights and were illumined with the vision of clear prophecy, as it is written, ‘And all the people saw the voices’ (Ibid. 20, 18), and by the Red Sea they saw God and did not fear, as it is written, ‘This is my God and I will praise him’ (Ibid. 15, 2). But after they sinned, they were not able to look even on the face of the deputy (Moses).

Bereshit, Chapter 89

תָּא חֲזֵי, מַה כְּתִיב בְּהוּ (שמות ל״ג:ו׳) וַיִּתְנַצְּלוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֶדְיָם מֵהַר חוֹרֵב. דְּאִתְעֲבַר מִנַּיְיהוּ אִנּוּן מְזַיְינָן (דאתחברו בהו ד”א דאתחגרו בהון) בְּטוּרָא דְסִינַי בְּגִין דְּלָא יִשְׁלוֹט בְּהוּ הַהוּא חִוְיָא בִישָׁא. כֵּיוָן דְּאִתְעֲבַר מִנַּיְיהוּ מַה כְּתִיב, (שמות ל״ג:ז׳) וּמשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל וְנָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה הַרְחֵק מִן הַמַּחֲנֶה.

How was this? Because ‘the children of Israel were deprived of their ornament from Mount Sinai’, to wit, of the armour with which they were girt on Mount Sinai in order that the evil serpent should not have power over them. After this had been stripped from them we read that ‘Moses took the tent and pitched it without the camp, afar off from the camp’ (Ibid. 33, 7).

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר מַאי הַאי קְרָא לְגַבֵּי הַאי. אֶלָּא כֵּיוָן דְּיָדַע משֶׁה דְּאִתְעֲבָרוּ מִנַּיְיהוּ דְיִשְׂרָאֵל אִנּוּן זַיְינִין עִלָּאִין, אָמַר הָא וַדַּאי מִכָּאן וּלְהָלְאָה חִוְיָא בִישָׁא יֵיתֵי לְדַיְירָא בֵּינַיְיהוּ, וְאִי יָקוּם מַקְדְּשָׁא הָכָא בֵּינַיְיהוּ, יִסְתָּאַב. מִיָּד וּמשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל וְנָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה הַרְחֵק מִן הַמַּחֲנֶה. בְּגִין דְּחָמָא משֶׁה דְּהָא כְּדֵין יִשְׁלוֹט חִוְיָא בִישָׁא מַה דְּלָא הֲוָה מִקַּדְמַת דְּנָא.

R. Eleazar explained the connection thus: ‘When Moses perceived that Israel had been deprived of their heavenly armour, he said, “Of a surety the evil serpent will now come to dwell among them, and if the sanctuary remains here among them it will be defiled”, and he therefore took the tent and pitched it outside, far from the camp.’

וְקָרָא לוֹ אֹהֶל מוֹעֵד, וְכִי לָא הֲוָה בְּקַדְמִיתָא אֹהֶל מוֹעֵד. אֶלָּא בְּקַדְמִיתָא אֹהֶל סְתָם, הַשְׁתָּא אֹהֶל מוֹעֵד. מַאי מוֹעֵד. רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר לְטַב. וְרַבִּי אַבָּא אָמַר לְבִישׁ. רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר לְטַב מַה מּוֹעֵד דְּאִיהוּ יוֹם חֶדְוָה דְּסִיהֲרָא דְּאִתּוֹסְפָא בֵּיהּ קְדוּשָׁה (מה מועד) לָא שָׁלְטָא בֵּיהּ פְּגִימוּתָא. אוּף הָכָא קָרָא לָהּ בִּשְׁמָא דָא לְאַחֲזָאָה דְּהָא אִתְרַחֵיק (חויא) אֹהֶל מִבֵּינַיְיהוּ וְלָא אִתְפְּגִים וְעַל דָּא וְקָרָא לוֹ אֹהֶל מוֹעֵד כְּתִיב.

And he called it the tent of meeting.’ It had been such before, but had been called the ‘tent’, simply. The epithet ‘of meeting’ was now given to it, according to R. Eleazar, in compliment, according to R. Abba, in disparagement. R. Eleazar defended his view on the ground that moed (meeting, appointed time) is the word used of the day when the moon is in full career, when its holiness is increased and it is free from defect; so here, Moses gave the tent this name to show that it had been removed from the contagion of the people.

וְרַבִּי אַבָּא אָמַר לְבִישׁ דְּהָא בְּקַדְמִיתָא הֲוָה אֹהֶל סְתָם כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (ישעיהו ל״ג:כ׳) אֹהֶל בַּל יִצְעָן בַּל יִסַּע יְתֵדוֹתָיו לָנֶצַח. וְהַשְׁתָּא אֹהֶל מוֹעֵד. בְּקַדְמִיתָא לְמֵיהַב חַיִּין אֲרוּכִּין לְעָלְמִין דְּלָא יִשְׁלוֹט בְּהוּ מוֹתָא. מִכָּאן וּלְהָלְאָה אֹהֶל מוֹעֵד כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (איוב ל׳:כ״ג) וּבֵית מוֹעֵד לְכָל חָי. הַשְׁתָּא אִתְיְיהִיב בֵּיהּ זִמְנָא וְחַיִּין קְצוּבִין לְעָלְמָא. בְּקַדְמִיתָא לָא אִתְפְּגִים, וְהַשְׁתָּא אִתְפְּגִים. בְּקַדְמִיתָא חַבְרוּתָא וְזִוּוּגָא דְסִיהֲרָא בְּשִׁמְשָׁא דְלָא יַעֲדוּן. הַשְׁתָּא אוֹהֶל מוֹעֵד זִוּוּגָא דִלְהוֹן מִזְמַן לִזְמַן. וּבְגִינֵי כָךְ וְקָרָא לוֹ אֹהֶל מוֹעֵד מַה דְּלָא הֲוָה קוֹדֶם.

R. Abba argued that the simple name ‘tent, has the same implication as in the verse ‘a tent that shall not be removed, the stakes of which shall never be plucked up’ (Is. 33, 20), i.e. that it designates something which confers eternity on the world and saves it from death, whereas the epithet ‘meeting’ is used in the same sense as in the phrase ‘a house of meeting for all flesh’ (i.e. the grave, Job 30, 23), and indicates that now the life which it conferred was only for a limited period. At first it was unimpaired, but now it was impaired; at first the sun and the moon were in continuous union, but now their union was only from season to season (moed); hence the name ‘tent of season’ (moed).

רַבִּי שִׁמְעוֹן הֲוָה יָתִיב לֵילְיָא חַד וְלָעֵי בְּאוֹרַיְיתָא. וְהֲווּ יַתְבֵי קַמֵּיהּ רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי יִצְחָק וְרַבִּי יוֹסֵי. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה הָא כְּתִיב, (שמות ל״ג:ו׳) וַיִּתְנַצְּלוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֶדְיָם מֵהַר חוֹרֵב, וְקָאַמְרִינָן דְּגָרְמוּ מוֹתָא עֲלַיְיהוּ מֵהַהוּא זִמְנָא וּלְעֵילָא, וְשַׁלִּיט בְּהוּ הַהוּא חִוְיָא בִישָׁא דְּאַעָדוּ לֵיהּ מִנַּיְיהוּ בְּקַדְמִיתָא. יִשְׂרָאֵל תֵּינַח. יְהוֹשֻׁעַ דְּלָא חָטָא, אַעֲדֵי (ד”א אתעדי) מִנֵּיהּ הַהוּא זַיְינָא עִלָּאָה דְּקַבִּיל עִמְּהוֹן בְּטוּרָא דְסִינַי אוֹ לָא.

R. Simeon was one night studying the Torah in company with R. Judah, R. Isaac, and R. Jose. Said R. Judah to him: ‘We read that “the Israelites took off their ornament from Mount Horeb”, and we go on to assert that they thereby brought death upon themselves, and once more placed themselves in the power of the evil serpent from whose clutches they had previously escaped. This may be true of the Israelites; but what of Joshua, who had not sinned? Are we to say that he was deprived of the armour which he received with them, or not?

אִי תֵימָא דְּלָא אַעֲדֵי (ד”א אתעדי) מִנֵּיהּ, אִי הָכִי אַמַּאי מִית כִּשְׁאָר בְּנֵי נָשָׁא. אִי תֵימָא דְּאִתְעַדֵּי מִנֵּיהּ, אַמַּאי. וְהָא לָא חָטָא. דְּהָא אִיהוּ עִם משֶׁה הֲוָה בְּשַׁעֲתָא דְּחָבוּ יִשְׂרָאֵל. וְאִי תֵימָא (ד”א ל”ג דהא) דְּלָא קַבִּיל הַהוּא עִטְרָא בְּטוּרָא דְסִינַי כְּמָה דְּקַבִּילוּ יִשְׂרָאֵל, אַמַּאי.

If not, why did he die like other people? If you say he was deprived, what was the reason, seeing that he had not sinned, as he was with Moses when the people sinned? And if you say that he did not receive the same crown on Mount Sinai as the rest of the people, again, what was the reason?’

פָּתַח וְאָמַר, (תהילים י״א:ז׳) כִּי צַדִּיק יְיָ צְדָקוֹת אָהֵב יָשָׁר יֶחזוּ פָנֵימוֹ. הַאי קְרָא אָמְרוּ בֵּיהּ חַבְרַיָיא מַאי דְּקָאֲמְרוּ. אֲבָל כִּי צַדִּיק יְיָ, צַדִּיק הוּא וּשְׁמֵיהּ צַדִּיק, וּבְגִינֵי כָךְ צְדָקוֹת אָהֵב.

R. Simeon in reply quoted the text: For the Lord is righteous, he loveth righteousness, he is upright, men shall behold his face (Ps. 11, 7). He said: ‘This verse has been variously explained by our colleagues, but it may be taken in this way. “For the Lord is righteous”: to wit, He is righteous and His name is Righteous (Zaddik) and therefore He loves righteous deeds.

יָשָׁר, אִיהוּ יָשָׁר. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר צַדִּיק וְיָשָׁר. וְעַל דָּא יֶחזוּ פָנֵימוֹ כָּל בְּנֵי עָלְמָא וִיתַקְנוּ אָרְחַיְיהוּ לְמֵיהַךְ בְּאֹרַח מֵישָׁר כְּדְקָא יָאוּת. תָּא חֲזֵי, כַּד דָּאִין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָלְמָא לָא דָן לֵיהּ אֶלָּא לְפוּם רוּבָּן דִּבְנֵי נָשָׁא.

He is also upright, as it is written, “righteous and upright is he” (Deut. 32, 4); and therefore all the inhabitants of the world behold His face, that they may amend their ways and walk in the straight path. For when God judges the world, He passes sentence only according to the conduct of the majority.

וְתָּא חֲזֵי, כַּד חָב אָדָם בְּאִילָנָא דְּאֲכַל מִנֵּיהּ, גְּרַם לְהַהוּא אִילָנָא דְּשָׁרֵי בֵּיהּ מוֹתָא לְכָל עָלְמָא. וְגָרִים פְּגִימוּ לְאַפְרָשָׁא אִתְּתָא מִבַּעֲלָהּ. וְקָאִים חוֹבָה דִּפְגִימוּ דָא בְּסִיהֲרָא עַד דְּקָיְימוּ יִשְׂרָאֵל בְּטוּרָא דְסִינַי. כֵּיוָן דְּקָיְימוּ יִשְׂרָאֵל בְּטוּרָא דְסִינַי אִתְעֲבַר הַהוּא פְּגִימוּ דְּסִיהֲרָא וְקָיְימָא לְאַנְהָרָא תָּדִיר.

Now when Adam sinned by eating of the forbidden tree, he caused that tree to become a source of death to all the world. He also caused imperfection by separating the Wife from her Husband. This imperfection was exhibited in the moon, until the time when Israel stood before Mount Sinai. When Israel stood at Mount Sinai, when the moon was freed from its defect, and was in a position to shine continually.

כֵּיוָן דְּחָבוּ יִשְׂרָאֵל בָּעֶגְלָא, תָּבַת כְּמִלְקַדְּמִין סִיהֲרָא לְאִתְפָּגְמָא. וְשָׁלְטָא חִוְיָא בִישָׁא וְאָחִיד בָּהּ וּמָשִׁיךְ לָהּ לְגַבֵּיהּ. וְכַד יָדַע משֶׁה דְּחָבוּ יִשְׂרָאֵל וְאִתְעֲבַר מִנַיְיהוּ אִנּוּן זַיְינִין קַדִּישִׁין עִלָּאִין, יָדַע וַדַּאי דְּהָא חִוְיָא אָחִיד בֵּיהּ בְּסִיהֲרָא לְאַמְשָׁכָא לָהּ לְגַבֵּיהּ וְאִתְפְּגִימַת. כְּדֵין אַפִּיק לָהּ לְבַר.

When Israel sinned by making the calf, the moon reverted to its former imperfection, and the evil serpent was able to seize her and draw her to him. When Moses saw that Israel had sinned and that they had been deprived of their holy armour, he knew full well that the serpent had seized the moon to draw her to him, and that she had become defective, and he therefore took her outside.

וְכֵיוָן דְּקָיְימָא לְאִתְפָּגְמָא אַף עַל גַּב דִּיהוֹשֻׁעַ קָאִים בְּעִטְרָא דְזַיְינִין דִּילֵיהּ, כֵּיוָן דִפְּגִימֵי שַׁרְיָא בָּהּ וְאִתְהַדְּרַת כְּמָה דְּאִתְפְּגִימַת בְּחוֹבָא דְאָדָם, לָא יָכִיל בַּר נָשׁ לְאִתְקָיְימָא. בַּר משֶׁה דְּהֲוָה שַׁלִּיט בָּהּ וּמוֹתֵיהּ הֲוָה בְּסִטְרָא אָחֳרָא עִלָּאָה. וְעַל דָּא לָא הֲוָה רְשׁוּ בָהּ לְקָיְימָא לִיהוֹשֻׁעַ תָּדִיר וְלָא לְאָחֳרָא. וְעַל כָּךְ אֹהֶל מוֹעֵד קָרֵי לֵיהּ. אֹהֶל דְּהָא שַׁרְיָא בֵּיהּ זְמַן קָצִיב לְכָל עָלְמָא.

Thus she has reverted to the defective state into which she was brought by the sin of Adam, and therefore no man can live permanently save Moses, who controls her, and whose death was due to a different cause. Hence she had not power to bestead permanently even Joshua, although he retained his holy armour; and it was therefore that Moses called her “tent of appointed time” (moed), to wit, the tent in which is an appointed time for all living.

וְעַל דָּא רָזָא דְמִלָה, אִית יָמִינָא לְעֵילָא וְאִית יָמִינָא לְתַתָּא. אִית שְׂמָאלָא לְעֵילָא וְאִית שְׂמָאלָא לְתַתָּא. אִית יָמִינָא לְעֵילָא בִּקְדֻשָּׁה עִלָּאָה. וְאִית יָמִינָא לְתַתָּא דְּאִיהוּ בְּסִטְרָא אָחֳרָא.

To speak more esoterically: there is a Right above and there is a Right below; there is a Left above and there is a Left below. There is a Right above in the realm of supernal holiness, and there is a Right below located in the “other side”.

אִית שְׂמָאלָא לְעֵילָא בִּקְדֻשָּׁה עִלָּאָה לְאַתְעָרָא רְחִימוּתָא לְאִתְקַשְּׁרָא סִיהֲרָא בְּאֲתַר קַדִּישָׁא לְעֵילָא לְאִתְנַהֲרָא. וְאִית שְׂמָאלָא לְתַתָּא דְּאַפְרִישׁ רְחִימוּתָא דִלְעֵילָא וְאַפְרִישׁ לָהּ מִלְּאַנְהָרָא בְּשִׁמְשָׁא וּלְאִתְקְרָבָא בַּהֲדֵיהּ. וְדָא הוּא סִטְרָא דְחִוְיָא בִישָׁא.

There is a Left above in the realm of supernal holiness to procure indulgence for the moon, so as to link her to the holy place and enable her to shine. There is a Left below which estranges the upper realm from her and prevents her from reflecting the sun’s light and drawing near to him. This is the side of the evil serpent,

דְּכַד שְׂמָאלָא דָא דִלְתַתָּא אִתְעָרַת כְּדֵין מָשִׁיךְ לָהּ לְסִיהֲרָא וְאַפְרִישׁ לָהּ מִלְּעֵילָא וְאִתְחַשְׁכַת נְהוֹרָאָה וְאִתְדַּבְּקַת בְּחִוְיָא בִישָׁא. וּכְדֵין שְׁאִיבַת מוֹתָא לְתַתָּא לְכֹלָּא וְאִתְדַּבְּקַת בְּחִוְיָא וְאִתְרַחְקַת מֵאִילָנָא דְּחַיָּיא.

who, when this Left of the lower realm bestirs itself, draws the moon to himself and separates her from the upper world, so that her light is darkened. She then causes death to descend like a stream on all that is below; she cleaves to the serpent and departs from the Tree of Life,

וְעַל דָּא גָּרִים מוֹתָא לְכָל עָלְמָא. וְדָא הוּא דִּכְדֵין אִסְתְּאָבַת מַקְדְּשָׁא עַד זְמַן קָצִיב דְּאַתְקָנַת סִיהֲרָא וְתָבַת לְאַנְהָרָא וְדָא הוּא אֹהֶל מוֹעֵד. וְעַל דָּא יְהוֹשֻׁעַ לָא מִית אֶלָּא בְּעִיטָא שֶׁל נָחָשׁ דָּא דְּקָרִיב וּפְגִים מַשְׁכְּנָא כִּדְקַדְמִיתָא.

and so brings death on all the world. At such time the sanctuary is defiled till an appointed time when the moon is repaired and shines again. Hence the name “tent of appointed time” (moed), and hence it is that Joshua died only through the instigation of the serpent, which came up to the tent and rendered it imperfect as at first.

וְדָא הוּא רָזָא דִּכְתִיב, (שמות ל״ג:י״א) וִיהוֹשֻׁע בִּן נוּן נַעַר לא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל. דְּאַף עַל גַּב דְּאִיהוּ נַעַר לְתַתָּא לְקַבְּלָא נְהוֹרָא, לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל. כְּמָה דְּאִתְפְּגִים דָּא הָכִי נָמֵי אִתְפְּגִים דָּא. אַף עַל גַּב דְּזַיְינָא קַדִּישָׁא הֲוָה לֵיהּ. כֵּיוָן דְּאִתְפְּגִים סִיהֲרָא הָכִי הוּא וַדַּאי לָא אִשְׁתְּזִיב בִּלְחוֹדוֹי מִנֵּיהּ מֵהַהוּא גַּוְונָא מַמָּשׁ.

This is the inner meaning of the verse, “And Joshua the son of Nun, a lad (naar), departed not from out the tent” (Ex. 33, 11). Although he was a “lad” (i.e. attendant) beneath qualified to receive the (celestial) light, he did not depart from out the tent: he shared in its imperfection; although he still had the holy armour, yet when the moon became imperfect, he also was not delivered from the same power which caused that imperfection.

תָּא חֲזֵי, כְּגַוְונָא דָא כֵּיוָן דְּחָב אָדָם נָטַל קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מִנֵּיהּ אִנּוּן זַיְינֵי אַתְוָון נְהִירִין קַדִּישִׁין דְּאַעְטַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וּכְדֵין דָּחֲלוּ וְיָדְעוּ דְּהָא אִתְפַּשְׁטוּ מִנַּיְיהוּ הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיֵּדְעוּ כֵּי עֵרוּמִים הֵם. בְּקַדְמִיתָא הֲווּ מִתְלַבְּשָׁן בְּאִנּוּן כִּתְרֵי יְקָר מְזַיְינִין דְּאִנּוּן חֵירוּ מִכֹּלָּא. כֵּיוָן דְּחָבוּ אִתְפַּשְׁטוּ מִנַּיְיהוּ. וּכְדֵין יָדַע דְּהָא מוֹתָא קָרֵי לוֹן. וְיָדְעוּ דְּאִתְפְּשִׁיטוּ מֵחֵירוּ דְּכֹלָּא. וְגָרְמוּ מוֹתָא לוֹן וּלְכָל עָלְמָא,

Similarly when Adam sinned, God took from him the armour of the bright and holy letters with which he had been encompassed, and then he and his wife were afraid, perceiving that they had been stripped; so it says AND THEY KNEW THAT THEY WERE NAKED. At first they had been invested with those glorious crowns which gave them protection and exemption from death. When they sinned, they were stripped of them, and then they knew that death was calling them, that they had been deprived of their exemption, and that they had brought death on themselves and on all the world.’

Bereshit, Chapter 90

וַיִתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה הָא (לו ב) אוֹקִימְנָא דְּאוֹלִיפוּ כָּל זַיְינִי חָרְשִׁין וְקוֹסְמִין וַאֲחִידוּ בְּהַאי דִלְתַתָּא כְּמָה דְּאִתְּמָר. וְהַהִיא שַׁעֲתָא אִתְגְּרַע זְקִיפוּ וְקוֹמָה דְאָדָם מֵאָה אַמִּין. וּכְדֵין אִתְעֲבִיד פִּרוּדָא וְקָאִים אָדָם בְּדִינָא וְאִתְלַטְיָא אַרְעָא וְהָא אוֹקִימְנָא:

AND THEY SEWED FIG LEAVES TOGETHER. This means, as explained elsewhere, that they learnt all kinds of enchantments and magic, and clung to worldly knowledge, as has been said. At that moment the stature of man was diminished by a hundred cubits. Thus a separation took place (of man from God), man was brought to judgement, and the earth was cursed, all as we have explained.

Bereshit, Chapter 91

וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר לָא יְדַעְנָא מָאן עָבִיד תֵּרוּכִין לְמָאן. אִי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָבַד תֵּרוּכִין לְאָדָם אִי לָא. אֲבָל מִלָּה אִתְהַפִּיךְ וַיְגָרֶשׁ אֶת, אֶ”ת דַּיְיקָא. וּמָאן גֵּרַשׁ אֶת, הָאָדָם. הָאָדָם וַדַּאי גֵּרַשׁ אֶת.

AND HE DROVE OUT THE MAN. R. Eleazar said: We naturally suppose that “he” is the subject and “man” the object. The truth is, however, that “man” is the subject and the object is the accusative particle eth, so that we render “and the man drove out eth”.

וּבְגִין דָּא כְּתִיב וַיְשַׁלְּחֵהוּ יְיָ אֱלהִים מִגַּן עֵדֶן. אַמַּאי וַיְשַׁלְּחֵהוּ, בְּגִין דְּגֵרַשׁ אָדָם אֶת כִּדְקָאֲמָרָן. וַיַּשְׁכֵּן, אִיהוּ אַשְׁרֵי לוֹן בְּאֲתַר דָּא דְּאִיהוּ גָּרִים וְסָתִים אוֹרְחִין וּשְׁבִילִין וְאַשְׁרֵי דִּינִין עַל עָלְמָא וְאַמְשִׁיךְ לְוָוטִין מֵהַהוּא יוֹמָא וּלְעֵילָא.

Hence it is written, “And God sent him forth from the Garden of Eden”, for the reason that he had divorced eth, as we have explained. AND HE PLACED: the subject is still “man”; it was he who fixed the Cherubim in this place, who closed the path to Paradise, who subjected the world to chastisement, and drew upon it curses from that day onward.

וְאֶת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת, כָּל אִנּוּן דְּשָׁרְיָין בְּקוֹזְפֵי דִינִין עַל עָלְמָא, דְּמִתְהַפְּכִין לִגְוָונִין סַגִּיאִין בְּגִין לְאִתְפְּרָעָא מֵעָלְמָא. לְזִמְנִין גּוּבְרִין לְזִמְנִין נָשִׁין לְזִמְנִין אֶשָׁא מְלַהֲטָא וּלְזִמְנִין רוּחִין דְּלֵית מָאן דְּקָאִים בְּהוּ. וְכָל דָּא לִשְׁמוֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים דְּלָא יוֹסִיפוּן לְאַבְאָשָׁא כְּקַדְמִיתָא.

THE FLAME OF A SWORD WHICH TURNED EVERY WAY: this refers to those beings who are ever in readiness to chastise the world, and who take all manner of shapes, being sometimes male, sometimes female, sometimes flaming fire and sometimes irresistible winds. All this is TO KEEP THE WAY OF THE TREE OF LIFE, so that man should not do any more mischief there.

לַהַט הַחֶרֶב, אִנּוּן דִּמְלַהֲטָאן אֶשָׁא וְקוֹסְטִירִי עַל רָאשֵׁיהוֹן דְּרַשִּׁיעַיָא וְחַיָּיבַיָא. וּמִתְהַפְּכִין גְּוָונִין לְכַמָּה זַיְינִין לְפוּם אָרְחַיְיהוּ דִּבְנִי נָשָׁא. וְעַל דָּא לַהַט כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר (מלאכי ג׳:י״ט) וְלִהֵט אוֹתָם הַיּוֹם הַבָּא וְגו’ וְהָא אִתְּמָר. הַחֶרֶב דָּא חֶרֶב לַה’ כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (ישעיה לה) חֶרֶב לַה’ מְלֵאָה דָּם וְגו’.

The “flaming sword” denotes those punitive spirits who heap fire on the heads of the wicked and sinners (in hell). They take various forms according to the offences of those who are punished. The word “flaming” (lahat) here has its analogy in the verse, “the day that cometh shall burn them up” (ve-lihat, Mal. 3, 19). The “sword” is that mentioned in the verse, “The sword of the Lord is filled with blood, etc.” (Is. 34, 6).’

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה לַהַט הַחֶרֶב (אפילו) כָּל אִנּוּן קַסְטְרִין דִּלְתַתָּא דְּמִתְהַפְּכִין מִדְּיוֹקְנָא לִדְיוֹקָנָא כֻּלְהוֹן מְמַנָּן עַל עָלְמָא לְאַבְאָשָׁא וּלְאַסְטָאָה לוֹן לְחַיָּיבֵי עָלְמָא דְּעָבְרִין עַל פִּקּוּדֵי דְּמָארֵיהוֹן.

R. Judah said: ‘All those punitive spirits that we have mentioned, that assume so many various forms, are charged to maltreat and harry in this world the sinners who deliberately transgress the precepts of their Master.

תָּא חֲזֵי, כֵּיוָן דְּחָב אָדָם אַמְשִׁיךְ עֲלֵיהּ כַּמָּה זַיְינִין בִּישִׁין וְכַמָּה גַּרְדִינִי נִמּוּסִין וְדָחִיל מִכֻּלְהוּ וְלָא יָכִיל לְקָיְימָא עֲלַיְיהוּ. שְׁלמֹה יָדַע חָכְמְתָא עִלָּאָה וְשַׁוֵּי לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עִטְרָא דְמַלְכוּתָא וְהֲווּ דָּחֲלוּ מִנֵּיהּ כָּל עָלְמָא. כֵּיוָן דְּחָב אַמְשִׁיךְ עֲלֵיהּ כַּמָּה זַיְינִין בִּישִׁין וְכַמָּה גַרְדִינֵי נִמּוּסִין וְדָחִיל מִכֻּלְהוּ וּכְדֵין יָכִילוּ לְאַבְאָשָׁא לֵיהּ וּמַה דְּהֲוָה בִּידֵיהּ נְטָלוּ מִנֵּיהּ.

For when a man sins, he draws towards himself numbers of evil spirits and emissaries of punishment, before whom he quails in fear. Solomon was conversant with the mysteries of Wisdom, and God set upon his head the crown of royalty, and the whole world feared him. When, however, he sinned, he drew towards himself numbers of evil and punitive spirits, of whom he was much frightened, so that they were able to maltreat him and to take away his (precious) possessions.

וְעַל דָּא בְּמָּה דְאָזִיל בַּר נָשׁ וּבְהַהוּא אָרְחָא דְּאִתְדָּבַּק בֵּיהּ, הָכִי מָשִׁיךְ עֲלֵיהּ חֵילָא מְמַנָּא דְּאָזִיל לְקֳבְלֵיהּ. כָּךְ אָדָם הֲוָה מָשִׁיךְ עֲלֵיהּ חֵילָא אָחֳרָא מְסָאַב. דְּסָאִיב לֵיהּ וּלְכָל בְּנֵי עָלְמָא.

In truth, a man by his actions is always drawing to himself some emissary from the other world, good or evil according to the path which he treads. So Adam drew to himself an emissary of defilement who defiled him and all mankind after him.

תָּא חֲזֵי, כַּד חָב אָדָם מָשִׁיךְ עֲלֵיהּ חֵילָא מְסָאֲבָא וְסָאִיב לֵיהּ וּלְכָל בְּנֵי עָלְמָא. וְהַאי הוּא חִוְיָא בִישָׁא דְּאִיהוּ מְסָאָב וְסָאִיב עָלְמָא. דְּתָנִינָן כַּד אַפִּיק נִשְׁמָתִין מִבְּנִי נְשָׁא, אִשְׁתָּאַר מִנֵּיהּ גּוּפָא מְסָאָב וְסָאִיב בֵּיתָא. וְסָאִיב לְכָל אִנּוּן דִּמְקָרְבִין בֵּיהּ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (במדבר י״ט:י״א) הַנּוֹגֵעַ בְּמֵת וְגו’.

This was the evil serpent who is himself unclean and defiled the world. Our Sages have taught that when he draws the soul out of a man, there is left an unclean body which renders the whole house unclean, and all those that touch it, as it is written, “He that touches a dead body, etc.” (Num. 30, 11).

וְעַל דָּא כֵּיוָן דְּאִיהוּ נָטִיל נִשְׁמְתָא וְסָאִיב גּוּפָא כְּדֵין אִתְיְיהִיב רְשׁוּ לְכָל אִנּוּן סִטְרֵי מְסָאֲבָן לְשָׁרְיָא עֲלוֹי. דְּהָא הַהוּא גּוּפָא אִסְתָּאַב מִסִּטְרָא דְּהַהוּא חִוְיָא בִישָׁא דְּשַׁרְיָא עֲלוֹי. וְעַל דָּא בְּכָל אֲתַר דְּהַהוּא חִוְיָא בִישָׁא שָׁארֵי מְסָאַב לֵיהּ וְאִסְתָּאַב.

The reason is that when he takes the soul and renders the body unclean, permission is given to all the unclean spirits, which are akin to the evil serpent, to rest upon it, and so the whole place where the evil serpent is present becomes defiled.

וְתָּא חֲזֵי, כָּל בְּנֵי עָלְמָא בְּשַׁעֲתָא דְּנַיְימֵי עַל עַרְסַיְיהוּ בְּלֵילְיָא, וְלֵילְיָא פָּרִישׂ גַּדְפָהָא עַל כָּל בְּנֵי עָלְמָא טָעֲמֵי טַעֲמָא דְמוֹתָא. וּמִגּוֹ דְּטָעֲמֵי טַעֲמָא דְמוֹתָא הַאי רוּחָא מְסָאֲבָא שַׁטְיָא עַל עָלְמָא וְסָאִיב (על) עָלְמָא (ד”א ל”ג בגו קפטרא דיליה) וְשַׁרְיָא עַל יְדוֹי דְּבַר נָשׁ וְאִסְתָּאַב.

Further, when men sleep on their beds at night-time and night spreads her wings over the world, they are having a foretaste of death, and in consequence the unclean spirit is let loose in the world, carrying pollution. In particular it rests upon a man’s hands and defiles them, so that when he wakes up and his soul is restored to him, everything which he touches with his hands is rendered unclean.

וְכַד אִתְעַר וְאִתְהַדַּר לֵיהּ נִשְׁמָתֵיהּ, בְּכָל מַה דְּיִקְרַב בִּידוֹי כֻּלְהוּ מְסָאֲבֵי, בְּגִין דְּשָׁרְיָא עֲלַיְיהוּ רוּחַ מְסָאֳבָא. וְעַל דָּא לָא יִסַּב בַּר נָשׁ מָנוֹי לְאַלְבָּשָׁא מִמָּאן דְּלָא נָטִיל יְדוֹי. דְּהָא אַמְשִׁיךְ עֲלֵיהּ הַהוּא רוּחַ מְסָאֲבָא וְאִסְתָּאַב. וְאִית לֵיהּ רְשׁוּ לְהַאי רוּחַ מְסָאֲבָא לְשָׁרְיָא בְּכָל אֲתַר דְּאִשְׁתְּכַח רְשִׁימוּ מִסִּטְרֵיהּ.

Hence a man should be careful when dressing not to take his garments from a person who has not washed his hands, because in this way he draws upon himself the unclean spirit and becomes defiled. This spirit is authorised to settle in every place where there is the merest trace of the side from which it issues.

וְעַל דָּא לָא יִטּוֹל יְדוֹי בַּר נָשׁ מִמָּאן דְּלָא נָטִיל יְדוֹי בְּגִין דְּאַמְשִׁיךְ עֲלֵיהּ הַהוּא רוּחַ מְסָאֳבָא וְקַבִּיל לֵיהּ הַאי דְּנָטַל מַיָא מִנֵּיהּ וְאִית לֵיהּ רְשׁוּ לְשַׁרְיָא עֲלוֹי דְּבַר נָשׁ. בְּגִין כָּךְ בָּעֵי בַּר נָשׁ לְאִסְתַּמְּרָא בְּכָל סִטְרוֹי מִסִּטְרָא דְהַאי חִוְיָא בִישָׁא דְּלָא יִשְׁלוֹט עֲלוֹי. וְזַמִּין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְעָלְמָא דְאָתֵי לְאַעֲבָרָא לֵיהּ מֵעָלְמָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (זכריה י״ג:ב׳) וְאֶת רוּחַ הַטּוּמְאָה אַעֲבִיר מִן הָאָרֶץ (וכדין) (ד”א וכתיב) (ישעיה כב) בִּלַע הַמָּוֶת לָנֶצַח וְגו’:

Hence a man should not let water be poured over his hands by one who has not yet washed his own hands, because in this way he draws on himself the unclean spirit, from contact with the one who pours water over him. Therefore a man should be on his guard on every side against the side of this evil serpent, which otherwise will gain the better of him. God has promised one day to remove it from this world, as it is written, “I will cause the unclean spirit to pass out of the land” (Zech. 13, 2), and also “He will swallow up death for ever” (Is. 25, 8).’

Bereshit, Chapter 92

וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ וְגו’. רַבִּי אַבָּא פָּתַח (ואמר) (קהלת ג׳:כ״א) מִי יוֹדֵעַ רוּחַ בְּנִי הָאָדָם הָעוֹלָה הִיא לְמַעְלָה וְרוּחַ הַבְּהֵמָה הַיּוֹרֶדֶת הִיא לְמַטָּה לָאָרֶץ. הַאי קְרָא כַּמָּה גְוָונִין אִית בֵּיהּ. וְהָכִי הוּא כָּל מִלּוֹי דְאוֹרַיְיתָא כַּמָּה גְוָונִין בְּכָל חַד וְחַד וְכֻלְהוּ יָאוּת וְהָכִי אִנּוּן.

AND THE MAN KNEW EVE HIS WIFE. R. Abba discoursed in connection with this verse on the text: Who knoweth the spirit of man which goeth upwards, and the spirit of the beast which goeth downward to the earth? (Eccl. 3, 21). He said: ‘This verse can bear many constructions, and so it is with all the words of the Torah: they can all bear several meanings, and all good,

וְכָל אוֹרַיְיתָא מִתְפָּרְשָׁא בְּשִׁבְעִין אַנְפִּין. לָקֳבֵיל שִׁבְעִין סִטְרִין וְשִׁבְעִין עַנְפִּין. וְהָכִי הוּא בְּכָל מִלָּה וּמִלָּה דְאוֹרַיְיתָא. וְכָל מַאי דְּנָפִיק מִכָּל מִלָּה וּמִלָּה כַּמָּה גְוָונִין אִתְפַּרְשָׁן מִנֵּיהּ לְכָל סִטְרִין.

and the whole Torah can be expounded in seventy ways, corresponding to seventy sides and seventy wings.

תָּא חֲזֵי, כַּד בַּר נָשׁ אָזִיל בְּאֹרַח קְשׁוֹט, הוּא אָזִיל לִימִינָא, וְאַמְשִׁיךְ עֲלֵיהּ רוּחָא קַדִּישָׁא עִלָּאָה מֵעֵילָא. וְהַאי רוּחַ סָלִיק בִּרְעוּתָא קַדִּישָׁא לְאִתְאַחֲדָא לְעֵילָא וּלְאִתְדַבְּקָא בִּקְדוּשָׁה עִלָּאָה דְּלָא אִתְעַדֵּי מִנֵּיהּ.

We will, however, expound thus. When a man walks in the path of truth, he goes towards the right and attracts to himself a holy spirit from above, which in turn ascends with holy intent to attach itself to the upper world and to cleave to the supernal holiness.

וְכַד בַּר נָשׁ אָזִיל בְּאוֹרַח בִּישׁ וְסָטֵי אָרְחוֹי, הוּא אַמְשִׁיךְ עֲלֵיהּ רוּחַ מְסָאֳבָא דְּלִסְטַר שְׂמָאלָא, וְסָאִיב לֵיהּ וְאִסְתָּאַב בֵּיהּ. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (ויקרא י״א:מ״ג) וְלֹא תִטַּמְאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם. אֲתָא לְאִסְתָּאֲבָא מְסָאֲבִין לֵיהּ.

When, however, a man walks in the path of evil, he draws to himself an unclean spirit belonging to the left side, which renders him impure; so it is written, “ye shall not make yourselves unclean with them that ye should be defiled thereby” (Lev. 11, 43), i.e. he that first defiles himself is led further into defilement.

וְתָּא חֲזֵי, בְּשַׁעֲתָא דְּבַר נָשׁ אָזִיל בְּאֹרַח קְשׁוֹט וְאַמְשִׁיךְ עֲלֵיהּ רוּחָא קַדִּישָׁא עִלָּאָה וְאִתְדַבִּיק בֵּיהּ, בְּרָא דְיוֹלִיד וְיִפּוּק מִנֵּיהּ לְעָלְמָא, הוּא מָשִׁיךְ עֲלֵיהּ קְדוּשָׁה עִלָּאָה, וִיהֵא קַדִּישׁ בִּקְדוּשָׁה דְמָארֵיהּ. כְּמָה דִכְתִיב, (ויקרא כ׳:ז׳) וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדוֹשִׁים וְגו’.

Further, when a man walks in the right path and attracts to himself a spirit of holiness from above and cleaves to it, he also draws a spirit of holiness on to the son whom he bears into the world, so that he is like to be endowed with the sanctity of his Master (as it is written, “if ye sanctify yourselves, ye shall be holy” (Lev. 11, 44)).

וְכַד אִיהוּ אָזִיל בִּסְטַר שְׂמָאלָא, וְאַמְשִׁיךְ עֲלֵיהּ רוּחַ מְסָאֲבָא וְאִתְדְּבַק בֵּיהּ, בְּרָא דְּיִפּוּק מִנֵּיהּ לְעָלְמָא הוּא אַמְשִׁיךְ עֲלֵיהּ רוּחַ מְסָאֲבוּ וְיִסְתָּאַב בִּמְסָאֲבוּ דְּהַהוּא סִטְרָא.

Contrariwise, when the man goes to the side of the left and draws to himself the impure spirit and clings to it, he also draws a spirit of uncleanliness on the son that issues from him, so that he is like to be defiled by the impurity of the left side.

וְעַל דָּא כְּתִיב מִי יוֹדֵעַ רוּחַ בְּנִי הָאָדָם הָעוֹלָה הִיא לְמַעְלָה. כַּד אִיהוּ בְּאִתְדַּבְּקוּת יָמִינָא סָלְקָא הִיא לְעֵילָא. וְכַד אִיהוּ בְּאִתְדַּבְּקוּת שְׂמָאלָא הַהוּא סְטַר שְׂמָאלָא דְּאִיהוּ רוּחַ מְסָאֲבוּ נָחִית מֵעֵילָא לְתַתָּא וְשַׁוֵּי דִיּוּרֵיהּ בְּבַר נָשׁ וְלָא אַעֲדֵי מִנֵּיהּ. וּבְרָא (ומה) דְאוֹלִיד בְּהַהוּא (רוח) מְסָאֲבוּ אִיהוּ הֲוֵי בְּרֵיהּ מֵהַהוּא רוּחַ מְסָאַב אִיהוּ הַהוּא בְּרָא.

This is what is meant by the words, “Who knows the spirit of the sons of men, namely that one which ascends on high, etc.” When a man cleaves to the right, the spirit mounts aloft, but when he cleaves to the left, the side of the left, which is the spirit of uncleanliness, descends from above and fixes its abode in a man’s body, and the son whom he begets in that state of impurity is his son from that unclean spirit.

אָדָם אִתְדָּבַּק בְּהַהוּא רוּחַ מְסָאַב וְאִתְּתֵיהּ אִתְדַּבְּקָא בֵּיהּ בְּקַדְמִיתָא וְנַטְלַת וְקַבִּילַת הַהוּא זוּהֲמָא מִנֵּיהּ אוֹלִיד בַּר. הַאי בְּרָא בְּרָא דְרוּחַ מְסָאֲבָא אִיהוּ. וְעַל דָּא תְּרֵין בְּנִין הֲווּ. חַד מֵהַהוּא רוּחַ מְסָאָב וְחַד כַּד תָּב אָדָם בִּתְיוּבְתָּא. וּבְגִינֵי כָךְ הַאי מִסִּטְרָא מְסָאֳבָא. (ודא ד”א והאי) מִסִּטְרָא דַכְיָיא.

Now Adam clave to that unclean spirit, and his wife clung to it at first and received defilement from it. Hence when Adam begat a son, that son was the son of the impure spirit. Thus there were two sons-one from the unclean spirit, and one after Adam had repented. Thus one was from the pure side and one from the impure.’

רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר בְּשַׁעֲתָא דְּאַטִּיל נָחָשׁ הַהוּא זוּהֲמָא בָּהּ בְּחַוָּה קַבִּילַת לֵיהּ. וְכַד אִשְׁתַּמַּשׁ עִמָּהּ אָדָם אוֹלִידַת תְּרֵין בְּנִין. חַד מֵהַהוּא סִטְרָא מְסָאֳבָא וְחַד מִסִּטְרָא דְּאָדָם. וְהֲוֵי דָּמֵי הֶבֶל בְּדִיוּקְנָא דִלְעֵילָא וְקַיִּן בְּדִיוּקְנָא דִלְתַתָּא. וּבְגִין כָּךְ אִתְפְּרָשׁוּ אָרְחַיְיהוּ דָּא מִן דָּא.

R. Eleazar said: ‘When the serpent injected his impurity into Eve, she absorbed it, and so when Adam had intercourse with her she bore two sons- one from the impure side and one from the side of Adam; and Abel bore a resemblance to the higher form and Cain to the lower. Hence it was that their ways in life were different.

וַדַּאי קַיִן בְּרָא דְרוּחַ מְסָאֳבָא הֲוָה דְּאִיהוּ חִוְיָא בִישָׁא. (והבל ברא דאדם) הֲוָה. וּבְגִין דְּקַיִן אֲתָא מִסִּטְרָא דְמַלְאַךְ הַמָּוֶת קָטִיל לֵיהּ לְאֲחוּי. וְהוּא בְּסִטְרָא דִילֵיהּ. וּמִנֵּיהּ כָּל מְדוֹרִין בִּישִׁין וּמַזִיקִין וְשֵׁדִין וְרוּחִין אַתְיָין לְעָלְמָא.

It was natural, too, that Cain, coming from the side of the angel of death, should kill his brother. He also adhered to his own side, and from him originate all the evil habitations and demons and goblins and evil spirits in the world.’

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, קַיִן, קִינָא דִּמְדוֹרִין בִּישִׁין דְּאָתוּ מִסִּטְרָא דִּמְסָאֳבָא לְעָלְמָא. וּלְבָתַר אַיְיתִיאוּ קָרְבָּנָא. דָּא אַקְרִיב מִסִּטְרָא דִילֵיהּ וְדָא אַקְרִיב מִסִּטְרָא דִילֵיהּ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה וְגו’. רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים, מַאי מִקֵּץ יָמִים, דָּא הוּא קֵץ כָּל בָּשָׂר. וּמָאן אִיהוּ דָּא מַלְאַךְ הַמָּוֶת.

R. Jose said: ‘Cain was the nest (Qina) of the evil habitations which came into the world from the impure side. Afterwards both Cain and Abel brought sacrifices, each from his appropriate side; hence it is written, AND IT CAME TO PASS AT THE END OF DAYS THAT CAIN BROUGHT OF THE FRUIT OF THE GROUND, ETC. R. Simeon said: This “end of days” is the same as “the end of all flesh” (Gen. 6, 13), who is also the angel of death.

וְקַיִן מֵהַהוּא קֵץ יָמִים אַיְיתֵי קָרְבָּנָא. דַּיְיקָא דְּקָאָמַר מִקֵּץ יָמִים וְלָא אָמַר מִקֵּץ יָמִין. וּבְגִין כָּךְ כָּתוּב בְּדָנִיֵּאל (דניאל י״ב:י״ג) וְאַתָּה לֵךְ לַקֵּץ וְתָנוּחַ וְתַעֲמוֹד לְגוֹרָלְךָ. אָמַר לֵיהּ לְקֵץ הַיָּמִים אוֹ לְקֵץ הַיָּמִין. אָמַר לֵיהּ לְקֵץ הַיָּמִין. וְקַיִן מִקֵּץ הַיָּמִים אַיְיתֵי,

Cain brought his offering from this “end of days”; this is indicated by the expression in the text “from the end” (mi-ketz).

וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר וּמִפְּרִי הָעֵץ. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר מִפְּרִי הָאֲדָמָה כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (ישעיהו ג׳:י״א) אוֹי לָרָשָׁע רָע כִּי גְמוּל יָדָיו וְגו’. (כי פרי מעלליהם יאכלו. פרי מעלליהם יאכלו דא מלאך המות יאכלו) (נ”א גמול ידיו דא מלאך המות. יעשה לו דאתמשך) עֲלַיְיהוּ וְיִתְדַּבַּק בְּהוּ לְקָטְלָא לוֹן וּלְסָאֳבָא לוֹן. וְעַל דָּא קַיִן אַקְרִיב מִסִּטְרָא דִילֵיהּ.

CAIN BROUGHT OF THE FRUIT OF THE GROUND: this is parallel to “of the fruit of the tree” in God’s words to Adam.’ R. Eleazar said: ‘We can apply to Cain the verse, “Woe to the wicked, it shall be ill with him, for the reward of his hands shall be done to him” (Is. 3, 11). “The reward of his hands” refers to the angel of death, who is drawn towards them and clings to them so as to slay or defile them. Thus Cain offered from the side appropriate to him.

וְהֶבֶל הֵבִיא גַּם הוּא מִבְּכוֹרוֹת לְאַסְגָּאָה סִטְרָא עִלָּאָה דְּאַתְיָא מִסְּטַר קְדוּשָׁתָא (ד”א מסטרא קדישא). וּבְגִינֵי כָךְ וַיִּשַּׁע יְיָ אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ וְאֶל קַיִן וְאֶל מִנְחָתוֹ לא שָׁעָה. לָא קַבִּיל (לון) (ד”א ליה) קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְעַל דָּא וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד. וַיִּפְּלוּ פָנָיו דְּהָא לָא אִתְקַבִּילוּ אַנְפּוֹי, אִנּוּן אַנְפִּין דְּסִטְרוֹי וְקַבִּיל לֵיהּ לְהֶבֶל.

AND ABEL ALSO BROUGHT OF THE FIRSTLINGS: to amplify the higher side which comes from the side of holiness. Hence THE LORD HAD RESPECT UNTO ABEL AND TO HIS OFFERING, BUT TO CAIN AND TO HIS OFFERING HE HAD NOT RESPECT, i.e. God did not accept it, and therefore CAIN WAS VERY WROTH AND HIS COUNTENANCE (presence) FELL, because his presence was not received, being from the side of the left. On the other hand, God received Abel,

וּבְגִינֵי כָךְ כָּתוּב וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה. בַּשָּׂדֶה דָּא אִתְּתָא. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר (דברים כ״ב:כ״ז) כִּי בַּשָּׂדֶה מְצָאָהּ, וְקַיִן קָנֵי עַל נוּקְבָא יְתֵירָה דְּאִתְיְלִידַת עִם הֶבֶל דִּכְתִיב וַתּוֹסֶף לָלֶדֶת וְהָא אִתְּמָר:

and therefore it is written, AND IT CAME TO PASS WHEN THEY WERE IN THE FIELD, ETC. ‘Field is here a designation for woman; Cain was jealous of the twin sister that was born with Abel (according to the interpretation placed by us on the words “and she bore in addition”, Gen. 4, 2).’

Bereshit, Chapter 93

הֲלֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת כְּמָה דְאִתְּמָר. אֲבָל שְׂאֵת כְּדְאֲמַר רַבִּי אַבָּא שְׂאֵת תִּסְתַּלַּק לְעֵילָא וְלָא תֵיחוֹת לְתַתָּא. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי הַאי מִלָּה הַשְׁתָּא אִתְּמָר וְיָאוּת הוּא. אֲבָל הָכִי שְׁמַעְנָא שְׂאֵת יְסַלַּק מִינָךְ וְיִשְׁבּוֹק לָךְ אִתְדַּבְּקוּתָא דָא דְּרוּחַ מְסָאֲבָא.

IF THOU DOEST WELL, SHALL THERE NOT BE UPLIFTING? This has already been explained, viz. the word se’eth (uplifting) means, according to R. Abba, ‘thou shalt mount above and shalt not descend below’. R. Jose said: ‘We accept this explanation, which is a good one, but I have also heard another, viz. “this attachment of the impure spirit shall depart (lit. be lifted) from thee and leave thee”.

וְאִי לָא לַפֶּתַח חַטָּאת רוֹבֵץ. מַאי לַפֶּתַח דָּא דִינָא עִלָּאָה דְּאִיהוּ פִּתְחָא דְכֹלָּא כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר (תהילים קי״ח:י״ט) פִּתְחוּ לִי שַׁעֲרֵי צֶדֶק. חַטָּאת רוֹבֵץ הַהוּא סִטְרָא דְּאִתְדַּבְּקַת בֵּיהּ וְאִתְמַשְׁכַת עֲלָךְ יְהֵא נָטִיר לָךְ לְאִתְפְּרָעָא מִנָּךְ כְּתַרְגּוּמָא.

If not, then SIN COUCHETH AT THE DOOR. By “door” is meant the heavenly tribunal which is the door through which all enter, as it is written, “open to me the doors of righteousness” (Ps. 118, 19). By “sin coucheth” is meant that the side which clung to thee and was drawn towards thee is Iying in watch for thee to exact punishment from thee.’

Bereshit, Chapter 94

אָמַר רַבִּי יִצְחָק, תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעֲתָא דְּקָטִיל קַיִן לְהֶבֶל, לָא הֲוָה יָדַע הֵיךְ (נפיק) (ד”א יפיק) נִשְׁמָתֵיהּ מִנֵּיהּ. וְהֲוָה נָשִׁיךְ לֵיהּ בְּשִׁינֵיהּ כְּחִוְיָא. וְהָא אוּקְמוּהָ חַבְרַיָא. בֵּיהּ שַׁעֲתָא לַיְיט לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְהֲוָה אָזִיל לְכָל סִטְרֵי עָלְמָא, וְלָא הֲוָה אֲתַר דִּמְקַבֵּל לֵיהּ. עַד דְאַטְפַח עַל רֵישֵׁיהּ וְתָב קַמֵּי מָארֵיהּ. וְקַבִּילַת לֵיהּ אַרְעָא בְּמָדוֹרָא לְתַתָּא.

Said R. Isaac: ‘When Cain wanted to kill Abel, he did not know how to make him give up the ghost, and he bit him like a snake, as our colleagues have explained. God then cursed him, and he wandered about the world without being able to find any resting-place until, clapping his hands on his head, he repented before his Master. Then the earth found a place for him in one of its lower levels.’

רַבִּי יוֹסֵי אָמַר אַרְעָא קַבִּילַת לֵיהּ לְמֵיהַךְ בָּהּ דִּכְתִיב וַיָּשֶׂם יְיָ לְקַיִן אוֹת. רַבִּי יִצְחָק אָמַר לָאו הָכִי. אֶלָּא לְתַתָּא קַבִּילַת לֵיהּ אַרְעָא בְּמָדוֹרָא חָדָא דִתְחוֹתָהּ דִּכְתִיב הֵן גֵּרַשְׁתָּ אוֹתִי הַיּוֹם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה גּוֹרָשׁ. אֲבָל לְתַתָּא לָא גוֹרָשׁ.

R. Jose said: ‘The earth allowed him to stay on its surface, as it is written, “And the Lord set upon Cain a sign”.’ R. Isaac said: ‘That is not so. The earth found a place for him in a certain lower level, as it is written, “Behold, thou hast driven me out this day from the face of the ground”, implying that he was banished from the surface but not from underground.

וּבְאָן אֲתַר קַבִּילַת לֵיהּ אַרְעָא, בְּאַרְקָא. וְכָל אִנּוּן דְּדָיְירֵי תַּמָּן עֲלֵיהוֹן כְּתִיב (ירמיהו י׳:י״א) יֵאבַדוּ מֵאַרְעָא וּמִתְּחוֹת שְׁמַיָא אֵלֶּה. וְתַמָּן שַׁוֵּי מְדוֹרֵיהּ. וְהַיְינוּ דִּכְתִיב וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ נוֹד קִדְמַת עֵדֶן.

The level on which he found a resting-place was Arka, of the denizens of which it is written, “these shall perish from the earth and from beneath the heavens” (Jer. 10, 11). There was fixed his habitation, and this is what is meant by the words, AND HE DWELT IN THE LAND OF NOD ON THE EAST OF EDEN.

תּוֹסֶפְתָּא כֵּיוָן דְּאָמַר קַיִן גָּדוֹל עֲוֹנִי מִנְשׂא, מָחַל לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא פַּלְגוּ מֵעוֹנְשֵׁיהּ. בְּגִין דְּגָזַר עֲלֵיהּ בְּקַדְמִיתָּא ואָמַר לֵיהּ נָע וָנָד תִּהְיֶה בָאָרֶץ וְהַשְׁתָּא אִשְׁתָּאַר בְּנוֹד בִּלְחוֹדוֹי. הֲדָא הוּא דִכְתִּיב ויֵּצֵּא קַיִן מִלִּפְּנֵי ה, וגו; כְּלוֹמַר דְּכַד נָפַּק מִן קָדָם ה”הֲוָה בְּגִין לְמֶהֱוִי נָד בְּאַרְעָא ולָא נָע.

ועוֹד אָמְרוּ כַּד נָפַּק קַיִן מִן קָדָם ה”אָמַר לוֹ אָדָם בְּרִי מָה אִתְּעֲבִיד על דִּינָךָ. אָמַר לוֹ קַיִן אַבָּא כְּבָר אִתְּבַּשְׂרִיתּ דִּמְחַל לִי קוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא בְּנוֹד בִּלְחוֹדוֹי. אָמַר לוֹ הֵיאַךָ הוּא. אָמַר לוֹ בְּגִין דְּתָּבִיתּ וְאוֹדִיתּ קַמֵּיהּ. אָמַר אָדָם וכִי דֵּין הוּא רַב וְתַּקִּיף חֵילָא דִתְּשׁוּבָה וְאֲנָא לָא יָדִיעַתּ. שְׁרָא לְשַׁבְּחָא לְמָרֵיהּ וּלְאוֹדָאָה לֵיהּ פָּתַּח ואָמַר, (תהילים צ״ב:א׳-ב׳) מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַׁבָּתּ טוֹב לְהוֹדוֹתּ לַה; כְּלוֹמַר טוֹב לְשַׁבָּחָא ולְאֲתָּבָא וּלְאוֹדָאָה קַמֵּיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא. (עד כאן תוספתא)

וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק מֵהַהִיא שַׁעֲתָא דְּקָטִיל קַיִן לְהֶבֶל, דְאִתְפְּרַשׁ (ד”א אתפרש) אָדָם מֵאִתְּתֵיהּ. תְּרֵין רוּחִין נוּקְבִין הֲווּ אַתְיָין וּמִזְדָּוְגָן עִמֵּיהּ, וְאוֹלִיד רוּחִין וְשֵׁדִין דְּשָׁאטָן בְּעָלְמָא.

Said R. Isaac further: From the time that Cain killed Abel Adam separated from his wife. Two female spirits then used to come and have intercourse with him, and he bore from them spirits and demons that flit about the world.

וְלָא תִּקְשֵׁי לָךְ הַאי. דְּהָא בַּר נָשׁ כַּד אִיהוּ בְּחֶלְמֵיהּ אַתְיָין רוּחִין נוּקְבִין וְחַיְיכָן עִמֵּיהּ וּמִתְחַמְּמָן מִנֵּיהּ וְאוֹלִידִין לְבָתַר. וְאִלֵּין אִקְרוּן נִגְעֵי בְּנֵי אָדָם. וְלָא מִתְהַפְּכָן אֶלָּא לִדְיוֹקְנֵי בְּנֵי נָשָׁא. וְלֵית לוֹן שַׂעֲרִין בְּרֵישָׁא. וְעַל דָּא כְּתִיב בִּשְׁלֹמֹה (שמואל ב ז׳:י״ד) וְהוֹכַחְתִּיו בְּשֵׁבֶט אֲנָשִׁים וּבְנִגְעֵי בְּנֵי אָדָם. וְאֲפִילּוּ כְּהַאי גַוְונָא רוּחִין דְּכוּרִין אַתְיָין לִנְשֵׁי עָלְמָא וּמִתְעַבְּרָן מִנַּיְיהוּ וְאוֹלִידָן רוּחִין. וְכֻלְהוֹן נִגְעֵי בְּנֵי אָדָם אִקְרוּן.

This need cause no surprise, because now also when a man dreams in his sleep, female spirits often come and disport with him, and so conceive from him and subsequently give birth. The creatures thus produced are called “plagues of mankind”; they appear always under the form of human beings, but they have no hair on their heads. It is they who are referred to in the verse, “and I shall chastise him with the rod of men and with the plagues of the sons of men” (II Sam. 7, 14). In the same way male spirits visit womenfolk and make them pregnant, so that they bring forth spirits which are also called “plagues of the sons of men”.

בָּתַר מְאָה וּתְלָתִין שְׁנִין אִתְלַבַּשׁ אָדָם בְּקִינוּיָא וְאִתְחַבַּר בְּאִתְּתֵיהּ וְאוֹלִיד בַּר וּקְרָא שְׁמֵיהּ שֵׁ”ת. רָזָא דְּסוֹפָא דְּאַתְוָון בְּקִיטְרֵי גְלִיפָן. רַבִּי יְהוּדָה אָמַר רָזָא דְרוּחָא דְּאִתְאֲבִיד דְּאִתְלַבַּשׁ בְּגוּפָא (דארעא) אָחֳרָא בְּעָלְמָא הֲדָא הוּא דִכְתִיב כִּי שָׁת לִי אֱלהִים זֶרַע אַחֵר תַּחַת הֶבֶל.

After a hundred and thirty years, Adam again felt drawn with desire towards his wife, and he begat from her a son whom he called Seth. This name symbolises an end, being composed of the two last letters of the alphabet in regular order.’ R. Judah said: ‘This name symbolised the reincarnation of the spirit which had been lost, being of the same letters as the word shath (set) in the sentence “God hath replaced (shath) for me another seed instead of Abel”

וְאָמַר רַבִּי יְהוּדָה כְּתִיב וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ (עי’ בסי’ ט) כְּצַלְמוֹ מַשְׁמַע דִּבְנִין אָחֳרָנִין לָא הֲווּ (בדמותו כצלמו ומלה דא הוא) בְּדִיוּקְנָא דִילֵיהּ. וְדָא בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ בְּתִיקוּנָא דְגוּפָא וּבְתִיקוּנָא דְּנַפְשָׁא בְּאֹרַח מֵישָׁר. (נ”א ומלה דא הוא כמה דאתמר. ואמר רבי אבא משמיה דרבי ייסא) כְּמָה דְּאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן מִשְׁמֵיהּ דְּרַב יֵיבָא סָבָא בְּנִין אָחֳרָנִין בְּאִתְדַבְּקוּתָא דְּזוּהֲמָא דְּנָחָשׁ וְהַהוּא דְּרָכִיב בֵּיהּ דְּאִיהוּ סמאל הֲווּ. וּבְגִינֵי כָךְ לָא הֲוָה בְּדִיוּקְנָא דְּאָדָם. וְאִי תֵימָא הָא אֲמַרְתְּ דְּהֶבֶל מִסִּטְרָא אָחֳרָא הֲוָה. הָכִי הוּא. אֲבָל תַּרְוַויְיהוּ לָא הֲווּ בְּדִיוּקְנָא דִּלְתַתָּא.

R. Judah further said: The words AND HE BEGAT IN HIS OWN LIKENESS AFTER HIS IMAGE indicate that his other sons were not fully after his likeness, but that this one reproduced his qualities both of body and soul. This accords with what R. Simeon said in the name of R. Yeba, the Elder, that his other sons were engendered in defilement through the attachment of the serpent and of its rider, Samael, and therefore they were not a complete reproduction of Adam. We said before, it is true, that Abel was not from the same side as Cain; nevertheless, both were alike in this, that they were not endowed with the full human figure.

אָמַר (ד”א ליה) רַבִּי יוֹסֵי וְהָא כְּתִיב וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת קַיִן. וְלָא (ד”א אמר ליה הכי הוא. אבל תרוויהו לא הוו בדיוקניה. דלא) כְּתִיב וַיּוֹלֶד אֶת קַיִן. וְאֲפִילּוּ בְּהֶבֶל לָא כְּתִיב וַיּוֹלֶד אֶלָּא וַתּוֹסֶף לָלֶדֶת אֶת אָחִיו אֶת הָבֶל. וְדָא הוּא רָזָא דְמִלָּה. אֲבָל בְּהַאי מַה כְּתִיב, וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ.

R. Jose said: ‘This view is borne out by the language of the text, which in regard to the birth of Cain says, “And Adam knew his wife and she conceived and she bore Cain”, and so of Abel, “and she again bore his brother Abel”, but of Seth it says, “and he bore in his likeness after his image”.’

רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר מְאָה וּתְלָתִין שְׁנִין אִתְפְּרַשׁ אָדָם מֵאִתְּתֵיהּ. וְכָל אִנּוּן מְאָה וּתְלָתִין שְׁנִין הֲוָה אוֹלִיד רוּחִין וְשֵׁדִין בְּעָלְמָא. בְּגִין הַהוּא חֵילָא דְזוּהֲמָא דְּהֲוָה שָׁאִיב בֵּיהּ. כֵּיוָן דְּחֲסִיל מִנֵּיהּ הַהוּא זוּהֲמָא, תָּב וְקַנִּי (דאעדי) לְאִנְתְּתֵיהּ וְאוֹלִיד בַּר. כְּדֵין כְּתִיב וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ.

R. Simeon said: ‘For a hundred and thirty years Adam separated from his wife, and during that time he begat many spirits and demons, through the force of the impurity which he had absorbed. When that impurity was exhausted, he turned once more to his wife and begat from her a son, of whom it is written, “he begat in his own likeness after his image”.’

תָּא חֲזֵי, כָּל בַּר נָשׁ דְּאֲזִיל לִסְטַר שְׂמָאלָא וְסָאִיב אָרְחוֹי, כָּל רוּחֵי מְסָאֲבֵי מָשִׁיךְ עַל גַּרְמֵיהּ וְרוּחַ מְסָאָב אִתְדָּבַּק בֵּיהּ וְלָא אַעֲדֵי מִנֵּיהּ. וְאִתְדַּבְּקוּתָא (דיליה) דְּהַהוּא רוּחָא מְסָאָב הֲוֵי בְהַאי בַּר נָשׁ וְלָא בְּאָחֳרָא. וּבְגִינֵי כָךְ אִתְדַּבְּקוּתָא דִּלְהוֹן לָאו אִיהוּ אֶלָּא בְּאִנּוּן דְּמִתְדַּבְּקִין בְּהוּ. זַכָּאִין אִנּוּן צַדִּיקַיָא דְּאָזְלֵי בְּאֹרַח מֵישָׁר וְאִנּוּן זַכָּאֵי קְשׁוֹט וּבְנֵיהוֹן זַכָּאִין בְּעָלְמָא וְעֲלַיְיהוּ כְּתִיב, (משלי ב׳:כ״א) כִּי יְשָׁרִים יִשְׁכְּנוּ אָרֶץ.

For when a man goes to the side of the left and walks in impurity, he draws to himself all kinds of impure spirits, and an unclean spirit clings to him and refuses to leave him, since these spirits cling only to those that cling to them first. Happy the righteous who walk in the straight path, they being the truly righteous; their children are also blessed, and of them it is written, “for the upright shall dwell in the earth” (Prov. 2, 21).’

אָמַר רַבִּי חִיָּיא מַאי דִכְתִיב וַאֲחוֹת תּוּבַל קַיִן נַעֲמָה. מַאי אִירְיָא הָכָא דְּקָאֲמַר קְרָא דִּשְׁמָהּ נַעֲמָה. אֶלָא בְּגִין דְּטָעֲיָין בְּנֵי נָשָׁא אֲבַתְרָהּ וְאֲפִילּוּ רוּחִין וְשֵׁדִין. רַבִּי יִצְחָק אָמַר אִנּוּן בְּנֵי הָאֱלהִים עַזָּא וַעֲזָאֵל טָעוּ בַּתְרָהּ.

AND THE SISTER OF TUBAL CAIN WAS NAAMAH. R. Hiya said: ‘Why does the Scripture particularly mention Naamah? The reason is that she was the great seducer not only of men, but also of spirits and demons.’ R. Isaac said: ‘The “sons of God” mentioned in the Scripture (Gen. 6, 4), who were Uzza and Azael, were seduced by her.’

רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר אִמָּן שֶׁל שֵׁדִים הֲוַת. דְּמִסִּטְרָא דְקַיִן נָפְקַת. וְהִיא אִתְמַנַּת עַל לֵילְיָא (עם לילית) בְּאַסְכְּרָה דְּרַבְיֵי. אָמַר לֵיהּ רַבִּי אַבָּא וְהָא אָמַר מַר דְּהִיא אִתְמַנַּת לְחַיְיכָא בִּבְנִי נָשָׁא. אָמַר לֵיהּ הָכִי הוּא וַדַּאי דְּהָא אִיהִי אַתְיַית וְחַיְיכַאת בְּהוּ בִּבְנֵי נָשָׁא, וּלְזִמְנִין דְּאוֹלִידַת רוּחִין בְּעָלְמָא מִנַּיְיהוּ וְעַד כָּאן אִיהִי קָיְימַת לְחַיְיכָא בְּהוּ בִּבְנִי נָשָׁא.

R. Simeon said: ‘She was the mother of the demons, being of the side of Cain, and it is she who in company with Lilith brings epilepsy on children.’ Said R. Abba to him: ‘Did you not say before that her function is to seduce men? ‘He replied: ‘That is so; she disports herself with men, and sometimes bears spirits from them. And she still exists to seduce men.’

אָמַר לֵיהּ רַבִּי אַבָּא וְהָא אִנּוּן מֵתִין (קל א) כִּבְנֵי נָשָׁא, מַאי טַעְמָא אִיהִי קָיְימַת עַד הַשְׁתָּא. אָמַר לֵיהּ הָכִי הוּא. אֲבָל לִילִית וְנַעֲמָה וְאָגְרַת בַּת מָחֲלַת דְּנָפְקַת מִסִּטְרָא דִלְהוֹן כֻּלְהוּ קַיָּימוֹת עַד דִּיבַעֵר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, רוּחַ מְסָאֳבָא מֵעָלְמָא דִּכְתִיב (זכריה י״ג:ב׳) וְאֶת רוּחַ הַטֻּמְאָה אַעֲבִיר מִן הָאָרֶץ.

Said R. Abba to him: ‘But do these demons not die like human beings? How then comes she to exist to the present day? ‘He replied: ‘It is so. Lilith and Naamah and Iggereth, the daughter of Mahlath, who originated from their side, will all continue to exist until the Holy One, blessed be He, sweeps away the unclean spirit, as it is written, “I will cause the unclean spirit to pass out of the land” (Zech. 13, 2).’

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן וַוי לוֹן לִבְנֵי נָשָׁא אִנּוּן דְּלָא יָדְעִין וְלָא מַשְׁגִּיחִין וְלָא מִסְתַּכְּלִין וְכֻלְהוּ אֲטִימִין דְּלָא יָדְעִין כַּמָּה מַלְיָיא עָלְמָא מִבִּרְיָין מְשַׁנְיָין דְּלָא אִתְחֲזוּן וּמִמִלִין סְתִימִין. דְּאִלְמָלֵא (יהיב) אִתְיְיהַב רְשׁוּ לְעֵינָא לְמֶחֱזֵי, יִתְמְהוּן בְּנֵי נְשָׁא הֵיךְ יָכְלִין לְאִתְקָיְימָא בְּעָלְמָא.

Said R. Simeon: ‘Alas for the blindness of the sons of men, all unaware as they are how full the earth is of strange and invisible beings and hidden dangers, which could they but see, they would marvel how they themselves can exist on the earth.

תָּא חֲזֵי, הַאי נַעֲמָה אִמָּא דְשֵׁדִין הֲוַת. וּמִסִּטְרָהּ אַתְיָין כָּל אִנּוּן שֵׁדִין דְּמִתְחַמְּמָן מִבְּנִי נָשָׁא וְנָטְלֵי רוּחַ תִּיאוּבְתָּא מִנַּיְיהוּ וְחָיְיכַת בְּהוֹן דְּעָבְדֵי לוֹן בַּעֲלֵי קֶרְיָין. וּבְגִין דְּבַעַל קֶרִי אָתֵי מִסִּטְרָא דְרוּחַ מְסָאֳבָא, בָּעֵי לְאַסְחָאָה גַרְמֵיהּ לְאִתְדַּכָּאָה מִנֵּיהּ. וְהָא אוּקְמוּהָ חַבְרַיָא:

This Naamah was the mother of the demons, and from her originate all those evil spirits which mix with men and arouse in them concupiscence, which leads them to defilement. It is because such a hap comes from the side of the unclean spirit that it entails the need of purification by ablution, as our colleagues have explained.’

זֶה סֵפֶר תּוֹלְדוֹת אָדָם לִדְיוֹקְנִי. אָמַר רַבִּי יִצְחָק אַחְמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאָדָם דְּיוֹקְנֵי דְּכָל אִנּוּן דָּרִין דְּיֵיתוּן לְעָלְמָא. וְכָל חַכִּימֵי עָלְמָא וּמַלְכֵי עָלְמָא דִּזְמִינִין לְקָיְימָא עֲלַיְיהוּ דְיִשְׂרָאֵל. (כד) מָטָא לְמֶחֱמֵי דָּוִד מַלְכָּא דְיִשְׂרָאֵל דְּאִתְיְילִיד וּמִית. אָמַר לֵיהּ (ד”א ל”ג אמר וכו) (קמ א, קסח א) מִשְּׁנִין דִּילִי (אוסיף) אוֹזִיף לֵיהּ ע’ שְׁנִין. וְגָרְעוּ מֵאָדָם ע’ שְׁנִין וְסָלִיק לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְדָוִד.

THIS IS THE BOOK OF THE GENERATIONS OF ADAM, i.e. those who inherited his likeness. Said R. Isaac: ‘God showed Adam the visages of all future generations, of all the wise men and all the kings that were destined to rule over Israel. When he saw David, who was destined to die as soon as he was born, he said, “I will lend him seventy years from my life”, and so it came to pass.

וְעַל דָּא שַׁבַּח דָּוִד וְאָמַר (תהילים צ״ב:ה׳) כִּי שִׂמַּחְתַּנִי ה’ בְּפָעֳלֶךָ בְּמַעֲשֵׂי יָדֶיךָ אֲרַנֵּן. מָאן גָּרַם לִי חֶדְוָה (בהאי) בְּעָלְמָא, פָּעֳלֶךָ דָּא הוּא אָדָם קַדְמָאָה דְּאִיהוּ פָּעֳלוֹ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְלָא פָּעֳלוֹ דְּבָשָׂר וָדָם. מַעֲשֵׂה יָדָיו דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְלָא מִבְּנֵי נָשָׁא. וְעַל דָּא גָּרְעִי אִנּוּן שִׁבְעִין שְׁנִין מֵאָדָם, מֵאֶלֶף שְׁנִין דְּהֲוָה לֵיהּ לְאִתְקָיְימָא בְּהוּ.

It was to this that David referred when he said: “For Thou, O Lord, hast made me glad through thy work, I will triumph in the works of thy hands” (Ps. 92, 5), the expression “work” and “works of thy hands” in this passage referring to Adam, who was made by God and not by flesh and blood. Hence Adam’s days fell short by seventy years of the thousand which he ought by right to have lived.

וְאַחְמֵי לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כָּל חַכִּימֵי דָרָא וְדָרָא. עַד דְּמָטָא לְדָרֵיהּ דְּרַבִּי עֲקִיבָא. וְחָמֵי אוֹרַיְיתָא דִידֵיהּ וְחָדֵי. חָמֵי מִיתָתֵיהּ וְעֲצִיב. פָּתַח וְאָמַר (תהילים קל״ט:י״ז) וְלִי מַה יָּקְרוּ רֵעֶיךָ אֵל מֶה עָצְמוּ רָאשֵׁיהֶם:

God also showed him the wise men of each generation. When he came to R. Akiba and saw his great learning, he rejoiced, but when he saw his martyrdom he was sorely grieved. Nevertheless, he exclaimed: “How precious in mine eyes are thy companions, O God, how mighty are the chiefs of them” (Ps. 139, 17).

זֶה סֵפֶר, סֵפֶר וַדַּאי. וְהָא (לעיל לז ב) אוֹקִימְנָא דְּכַד הֲוָה אָדָם בְּגִנְתָּא דְעֵדֶן נָחִית לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא סִפְרָא עַל יְדָא דְרָזִיאֵל מַלְאָכָא קַדִּישָׁא מְמַנָּא עַל רָזֵי עִלָּאִין קַדִּישִׁין וּבֵיהּ גְּלִיפִין גִּלּוּפֵי עִלָּאִין וְחָכְמָה קַדִּישָׁא. וְשִׁבְעִין וּתְרֵין זִינֵי דְחָכְמְתָא הֲווּ מִתְפָּרְשָׁן מִנֵּיהּ לְשִׁית מְאָה וְשִׁבְעִין גְּלִיפִין דְּרָזֵי עִלָּאֵי.

“This is the book”: literally so, as we have explained, viz. that when Adam was in the Garden of Eden, God sent down to him a book by the hand of Raziel, the angel in charge of the holy mysteries. In this book were supernal inscriptions containing the sacred wisdom, and seventy-two branches of wisdom expounded so as to show the formation of six hundred and seventy inscriptions of higher mysteries.

בְּאֶמְצָעִיתָא דְּסַפְרָא גְּלִיפָא דְּחָכְמְתָא לְמִנְדַע אֶלֶף וְחֲמֵשׁ מְאָה מַפְתְּחָן דְּלָא אִתְמַסְּרָן לְעִלָּאֵי קַדִּישֵׁי. וְכֻלְהוּ אִסְתִּימוּ בֵּיהּ בְּסַפְרָא עַד דְּמָטָא (ד”א ליה לאדם, כיון דמטא) לְגַבֵּי דְאָדָם, (מניה) הֲווּ מִתְכַּנְּשֵׁי מַלְאֲכֵי עִלָּאֵי לְמִנְדַע וּלְמִשְׁמַע. וְהֲווּ אָמְרֵי (תהילים נ״ז:ו׳) רוּמָה עַל הַשָּׁמַיִם אֱלהִים עַל כָּל הָאָרֶץ כְּבוֹדֶךָ.

In the middle of the book was a secret writing explaining the thousand and five hundred keys which were not revealed even to the holy angels, and all of which were locked up in this book until it came into the hands of Adam. When Adam obtained it, all the holy angels gathered round him to hear him read it, and when he began they exclaimed: “Be thou exalted, O Lord, above the heavens, let thy glory be above all the earth” (Ps. 57, 12).

בָּה שַׁעֲתָא אִתְרְמִיז לְגַבֵּיהּ הדרניאל מַלְאָכָא קַדִּישָׁא וְאָמַר לֵיהּ, אָדָם, אָדָם, הוֵי גָנִיז יְקָרָא דְּמָארָךְ דְּלָא אִתְיְיהִיב רְשׁוּתָא לְעִלָּאֵי לְמִנְדַע בִּיקָרָא דְמָרָךְ בַּר אַנְתְּ. וְהֲוָה עִמֵּיהּ טָמִיר וְגָנִיז הַהוּא סִפְרָא עַד דְּנָפַק אָדָם מִגִּנְתָּא דְעֵדֶן.

Thereupon the holy angel Hadarniel was secretly sent to say to him: “Adam, Adam, reveal not the glory of the Master, for to thee alone and not to the angels is the privilege given to know the glory of thy Master.” Therefore he kept it by him secretly until he left the Garden of Eden.

דְּהָא בְּקַדְמִיתָא הֲוָה מְעַיֵּין בֵּיהּ וּמִשְׁתַּמֵשׁ כָּל יוֹמָא בְּגִינְזַיָא דְּמָרֵיהּ וְאִתְגַּלְיָין לֵיהּ רָזִין עִלָּאִין מַה דְּלָא יָדְעוּ שַׁמָּשֵׁי עִלָּאִין. כֵּיוָן דְּחָטָא וְעֲבַר עַל פִּקּוּדָא דְּמָארֵיהּ פָּרַח הַהוּא סִפְרָא מִנִּיהּ. וְהֲוָה אָדָם טֹפֵחַ עַל רֵישׁוֹי וּבָכֵי וְעָאל בְּמֵי גִיחוֹן עַד קָדְלֵיהּ וּמַיָא עָבְדִין גּוּפֵיהּ חֲלָדִין חֲלָדִין וְאִשְׁתַּנֵּי זִיִוִיהּ.

While he was there he studied it diligently, and utilised constantly the gift of his Master until he discovered sublime mysteries which were not known even to the celestial ministers. When, however, he transgressed the command of his Master, the book flew away from him. Adam then beat his breast and wept, and entered the river Gihon up to his neck, so that his body became all wrinkled and his face haggard.

בְּשַׁעֲתָא הַהִיא רָמַז קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לִרְפָאֵל וְאָתִיב לֵיהּ הַהוּא סִפְרָא וּבֵיהּ הֲוָה מִשְׁתַּדֵּל אָדָם וְאֲנַח לֵיהּ לְשֵׁת בְּרֵיהּ וְכֵן לְכָל אִנּוּן תּוֹלְדוֹת עַד דְּמָטָא לְאַבְרָהָם וּבֵיהּ הֲוָה יָדַע לְאִסְתַּכָּלָא בִּיקָרָא דְמָארֵיהּ וְהָא אִתְּמָר. וְכֵן לְחֲנוֹךְ אִתְיְיהַב לֵיהּ סִפְרָא וְאִסְתַּכַּל מִנֵּיהּ בִּיקָרָא עִלָּאָה:

God thereupon made a sign to Raphael to return to him the book, which he then studied for the rest of his life. Adam left it to his son Seth, who transmitted it in turn to his posterity, and so on until it came to Abraham, who learnt from it how to discern the glory of his Master, as has been said. Similarly Enoch possessed a book through which he learnt to discern the divine glory.

Bereshit, Chapter 95

זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם. רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר רָזִין עִלָּאִין אִתְגַּלְּיָין בְּהָנִי תְּרֵי קְרָאֵי. זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם, לְמִנְדַע יְקָרָא עִלָּאָה רָזָא דִּמְהֵימָנוּתָא דְּמִגּוֹ רָזָא דְּנָא אִתְבְּרֵי אָדָם.

MALE AND FEMALE HE CREATED THEM. R. Simeon said: ‘Profound mysteries are revealed in these two verses. The words “male and female he created them” make known the high dignity of man, the mystic doctrine of his creation.

תָּא חֲזֵי בְּרָזָא דְאִתְבְּרִיאוּ שָׁמַיִם וָאָרֶץ אִתְבְּרֵי אָדָם. בְּהוּ כְּתִיב אֵלֶּה תּוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ (בהבראם). בְּאָדָם כְּתִיב זֶה סֵפֶר תּוֹלְדוֹת אָדָם. בְּהוּ כְּתִיב בְּהִבָּרְאָם. בְּאָדָם כְּתִיב בְּיוֹם הִבָּרְאָם.

Assuredly in the way in which heaven and earth were created man was also created; for of heaven and earth it is written, “these are the generations of the heaven and the earth”, and of man it is written, “these are the generations of man”; of heaven and earth it is written, “when they were created”, and of man it is written, “on the day when they were created”:

זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם. מֵהָכָא (אוליפנא) כָּל דִּיוּקְנָא דְּלָא אִשְׁתְּכַח בֵּיהּ דְּכַר וְנוּקְבָא לָאו אִיהוּ דִּיוּקְנָא עִלָּאָה כְּדְקָא חָזֵי. וּבְרָזָא דְמַתְנִיתִין אוֹקִימְנָא.

“Male and female he created them.” From this we learn that every figure which does not comprise male and female elements is not a true and proper figure, and so we have laid down in the esoteric teaching of our Mishnah.

תָּא חֲזֵי, בְּכָל אֲתַר דְּלָא אִשְׁתַּכְּחוּ דְּכַר וְנוּקְבָא כְּחֲדָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָא שָׁוִי מְדוֹרֵיהּ בְּהַהוּא אֲתַר. וּבִרְכָאן לָא אִשְׁתַּכָּחוּ אֶלָּא בְּאֲתַר דְּאִשְׁתְּכַח דְּכַר וְנוּקְבָא. דִּכְתִיב וַיְבָרֶךְ אוֹתָם וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם בְּיוֹם הִבָּרְאָם. וְלָא כְּתִיב וַיְבָרֶךְ אוֹתוֹ וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ אָדָם. דְּאֲפִילּוּ אָדָם לָא אִקְרֵי אֶלָּא דְּכַר וְנוּקְבָא כְּחֲדָא.

Observe this. God does not place His abode in any place where male and female are not found together, nor are blessings found save in such a place, as it is written, AND HE BLESSED THEM AND CALLED THEIR NAME MAN ON THE DAY THAT THEY WERE CREATED: note that it says them and their name, and not him and his name. The male is not even called man till he is united with the female.’

רַבִּי יְהוּדָה אָמַר מִיּוֹמָא דְּאִתְחָרַב בֵּי מַקְדְּשָׁא בִּרְכָאן לָא אִשְׁתַּכְּחוּ בְּעָלְמָא וְאִתְאֲבִידוּ בְּכָל יוֹמָא. דִּכְתִיב, (ישעיהו נ״ז:א׳) הַצַּדִּיק אָבַד. מַאי אָבַד, אָבַד בִּרְכָאן דְּהֲווּ שָׁרְיָין בֵּיהּ כְּמָה דִכְתִיב, (משלי י׳:ו׳) בְּרָכוֹת לְרֹאשׁ צַדִּיק. וּכְתִיב, (ירמיהו ז׳:כ״ח) אָבְדָה הָאֱמוּנָה. כְּגַוְונָא דָא כְּתִיב וַיְבָרֶךְ אוֹתָם וּכְתִיב וַיְבָרֶךְ אוֹתָם אֱלֹהִים. מִשֵּׁ”ת אִתְיַיחֲסוּ כָּל דָּרֵי עָלְמָא וְכָל אִנּוּן צַדִּיקֵי קְשׁוֹט דְּהֲווּ בְּעָלְמָא.

R. Judah said: ‘Since the destruction of the Temple, blessings have not reached the world, but they go astray every day, as it is written, “The righteous loses”, to wit, the blessings which used to rest upon him, as it is written, “blessings on the head of the righteous”. AND CALLED HIS NAME SETH. It is to Seth that all the generations which have survived in the world and all the truly righteous of the world trace their descent.’

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי אִלֵּין אַתְוָון בַּתְרָאִין דְּהֲווּ בְּאוֹרַיְיתָא (לאשתכחא) אִשְׁתַּכָּחוּ בָּתַר דַּעֲבָר אָדָם עַל אַתְוָון דְּאוֹרַיְיתָא כֻּלְהוּ (בסדר תשר”ק. ובגין כך קרא לההוא ברא דאיהו כדמותו בצלמו ש”ת דאנון קיומא דאתוון). וּבִתְיוּבְתֵּיהּ (ס”א ובתיאובתיה) לְקַמֵּי מָארֵיהּ אָחִיד בְּאִלֵּין תְּרֵין. וּמִכְּדֵין אִתְהַדְּרוּ אַתְוָון לְמַפְרֵעַ בְּסֵדֶר תשר”ק.

R. Jose said: ‘The two last letters of the alphabet were left in their order after the others had been reversed through Adam’s transgression, and therefore when he repented he grasped at these two and called the son who was born in his likeness Seth, a name formed of the last two letters of the alphabet in proper order.

וּבְגִין דָא קָרָא לְהַהוּא בְּרָא דְּאִתְיְלִיד לֵיהּ דְּאִיהוּ בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ שֵׁ”ת דְּאִנּוּן סִיּוּמָא דְּאַתְוָון. וְלָא אִתְתַּקָּנוּ אַתְוָון עַד דְּקָיְימוּ יִשְׂרָאֵל עַל טוּרָא דְסִינַי. וּכְדֵין אַהַדְּרוּ אַתְוָון עַל תִּקּוּנַיְיהוּ כְּיוֹמָא דְּאִתְבְּרִיאוּ שָׁמַיִם וָאָרֶץ. וְאִתְבַּסַּם עָלְמָא וְקָיְמָא עַל קִיּוּמֵיהּ.

Nevertheless, the other letters of the alphabet remained in the inverse order, and not till Israel stood before Mount Sinai did they recover their proper order as on the day when the heaven and earth were created, and the earth was once more securely established.’

רַבִּי אַבָּא אָמַר יוֹמָא דְּעֲבַר אָדָם עַל פִּקּוּדָא דְּמָארֵיהּ, בָּעְיָין שָׁמַיִם וָאָרֶץ (לאתגפא) לְאִתְעַקָּרָא מֵאַתְרַיְיהוּ. מַאי טַעְמָא בְּגִין דְּאִנּוּן לָא קָיְימוּ אֶלָּא עַל בְּרִית דִּכְתִיב (ירמיהו ל״ג:כ״ה) אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלַיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לא שָׂמְתִּי. וְאָדָם עָבַר בְּרִית שֶׁנֶּאֱמַר (הושע ו׳:ז׳) וְהֵמָּה כְאָדָם עָבְרוּ בְּרִית.

R. Abba said: ‘On the day that Adam transgressed the command of his Master, heaven and earth were like to have been uprooted from their place, being based as they are only on the covenant, as it is written, “But for my covenant day and night, I had not set the statutes of heaven and earth” (Jer. 33, 25), and Adam broke the covenant, as it is written, “And they like Adam transgressed the covenant” (Hos. 6, 7).

וְאִלְמָלֵא דְּגָלֵי קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דִּזְמִינִין יִשְׂרָאֵל לְקָיְימָא עַל טוּרָא דְּסִינַי לְקַיְימָא הַאי בְּרִית, לָא אִתְקְיַּים עָלְמָא (דין). רַבִּי חִזְקִיָּה אָמַר כָּל מָאן דְּאוֹדֵי עַל חֶטְאֵיהּ, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שָׁבִיק לֵיהּ וּמָחִיל עַל חוֹבֵיהּ.

And had not God foreseen that Israel would one day stand before Mount Sinai to confirm this covenant, the world would not have been preserved.’ R. Hizkiah said: ‘Whoever confesses his sin thereby procures forgiveness from God.

תָּא חֲזֵי, כַּד בָּרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָלְמָא, עֲבַד הַאי בְּרִית וְקָיְימָא עֲלֵיהּ עָלְמָא. מְנָלָן דִּכְתִיב (בראשית) בָּרָא שִׁית, דָּא בְּרִית דְּעָלְמָא קָיְמָא עֲלֵיהּ. שִׁית דְּמִנֵּיהּ נְגִידִין וְנָפְקָא בִּרְכָאן לְעָלְמָא וְעֲלֵיהּ אִתְבְּרֵי עָלְמָא. וְאָדָם עֲבַר עַל הַאי בְּרִית וְאַעֲבַר לֵיהּ מֵאַתְרֵיהּ (ס”א מעמיה).

See now, when God created the world, He made this covenant and established the world upon it, as it is written Bereshith, which we interpret as barn shith, “he created the foundation”, to wit, the covenant on which the world rests, and which is also called shith, because it is a trough from which blessings flow forth to the world. Adam broke this covenant and removed it from its place.

הַאי בְּרִית אִתְרְמִיזַת בְּאָת יו”ד אָת זְעֵירָא עִקְּרָא וִיסוֹדָא דְּעָלְמָא. כַּד אוֹלִיד בַּר, אוֹדֵי עַל חֶטְאוֹ וְקָרָא שְׁמֵיהּ ש”ת. וְלָא אַדְכַּר בֵּיהּ יו”ד לְמֶהֱוֵי שִׁית, בְּגִין דְּעֲבַר עֲלֵיהּ. וּבְגִין כָּךְ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא (מהכא) מִינֵּיהּ אִשְׁתִּיל עָלְמָא וְאִתְיַיחֲסוּ כָּל דָּרֵי זַכָּאָה דְּעָלְמָא (משת).

This covenant is symbolised by the small letter Yod, the root and foundation of the world. When Adam begat a son, he confessed his guilt and called the child Seth; he did not venture to insert a Yod and call him “Shith”, because he had broken the covenant so symbolised. In recompense, God propagated mankind from Seth, and made him the forefather of all the righteous who have lived since.

וְתָּא חֲזֵי, כַּד קָיְימוּ יִשְׂרָאֵל עַל טוּרָא דְסִינַי, עָאל בֵּין תְּרֵין אַתְוָון אִלֵּין רָזָא דִּבְרִית. וּמָאן אִיהוּ בֵי”ת. וְעָאל בֵּין תְּרֵין אַתְוָון דְּאִשְׁתְּאָרוּ וְיָהִיב לֵיהּ לְיִשְׂרָאֵל. וְכַד עָאל בי”ת רָזָא דִּבְרִית בֵּין תְּרֵין אַתְוָון אִלֵּין דְּאִנּוּן שי”ן תי”ו (עאלו) וְאִתְעֲבִידוּ שַׁבָּ”ת. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (שמות ל״א:ט״ז) וְשָׁמְרוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדוֹרוֹתָם בְּרִית עוֹלָם. כְּמָא דְּהֲוָה שֵׁירוּתָא דְּעָלְמָא לְאִתְיַיחֲסוּ בְּהוּ כָּל דָּרֵי עָלְמָא מֵאִלֵּין תְּרֵין אַתְוָון ש”ת הֲווּ תַּלְיָין עַד דְּאִשְׁתַּכְלַל עָלְמָא כְּדְקָא יָאוּת וְעָאל בֵּינַיְיהוּ בְּרִית קַדִּישָׁא וְאִשְׁתַּכְלַל בִּשְׁלִימוּ וְאִתְעֲבִידוּ שַׁבָּ”ת.

Note also this. When Israel stood before Mount Sinai, there entered between these two letters (shin and tau) a symbol of the covenant, to wit, the letter beth, and God gave to Israel the word formed of all three letters, which is SaBbaTH, as it is said: “And the children of Israel shall keep the Sabbath, to make the Sabbath throughout their generations a perpetual covenant.” In this way these two letters finally obtained their original potency, which had remained in suspense until the world was brought into its complete state and the holy covenant entered between them.’

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי אִלֵּין תְּרֵין אַתְוָון אִשְׁתַּכְלְלוּ בְּאָת בֵּי”ת וְכַד (אתהדר אתוון למפרע מן יומא דאתייליד שת אהדרו אתוון בכל דרא ודרא עד דמטי ישראל לטורא דסיני ואתתקנו.)

R. Jose said: ‘These two letters were indeed fully reinstated through the letter beth, but all the letters commenced to return to their proper order with the birth of Seth, and so in every generation until Israel stood before Mount Sinai, when they were finally restored.’

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה לְתַתָּא אִתְהַדְּרוּ. וּבְכָל דָּרָא וְדָרָא הֲוָה גָּפִיף עָלְמָא בְּאַתְוָון וְלָא מִתְיַשְׁבִין בְּדוּכְתַּיְיהוּ. כַּד אִתְיַיהֲבַת אוֹרַיְיתָא לְיִשְׂרָאֵל אִתְתַּקַּן כֹּלָּא (נ”א אתוון כלהו אתתקנו) (כאן שייך מאמר בסתרי אותיות בזוהר חדש דף י, ובדפוס ויניציאה דף יג ב’ ויחי אדם כו’ ע”ש) רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר בְּיוֹמֵי אֱנוֹשׁ הֲווּ חַכִּימִין בְּנִי נָשָׁא בְּחָכְמָה דְּחַרְשִׁין וְקוֹסְמִין וּבְחָכְמָתָא לְמֶעֱצַר לְחֵילֵי דִשְׁמַיָא. וְלָא הֲוָה בַּר נָשׁ מִיּוֹמָא דְּנָפַק אָדָם מִגִּנְתָּא דְעֵדֶן וְאַפִּיק עִמֵיהּ חָכְמְתָא דְּטַרְפֵּי אִילָנָא דְּאִשְׁתַּדַּל בָּהּ. דְּהָא אָדָם וְאִתְּתֵיהּ וְאִנּוּן דְּנָפְקוּ מִנֵּיהּ עַד דְּאָתָא אֱנוֹשׁ, שְׁבִיקוּ לָהּ.

R. Judah said: ‘They had already been restored below, and in every generation the world was held together by the letters though they were not yet properly settled in their places; but when the Torah was given to Israel, then everything was put right.’ R. Eleazar said: ‘In the time of Enosh, men were skilled in magic and divination, and in the art of controlling the heavenly forces. Adam had brought with him from the Garden of Eden the knowledge of “the leaves of the tree”, but he and his wife and their children did not practise it.

כַּד אֲתָא אֱנוֹשׁ חָמָא לוֹן וְחָמָא חָכְמַתְהוֹן מְשַׁנְיָין (ס”א משטיין) עִלָּאִין. וְאִשְׁתַּדְּלוּ בְּהוֹן וְעָבְדִין (בה) עֲבִידְתִּין וְחַרְשִׁין וְקוֹסְמִין וְאוֹלִיפוּ מִנְהוֹן עַד דְּאִתְפַּשְׁטַת הַהִיא חָכְמְתָא בְּדָרָא דְּמַבּוּל. וְכֻלְהוּ הֲווּ עַבְדֵי עֲבִידְתַּיְיהוּ לְאַבְאָשָׁא.

When Enosh came, however, he saw the advantage of these arts and how the heavenly courses could be altered by them, and he and his contemporaries studied them and practised magic and divination. From them these arts descended to the generation of the Flood and were practised for evil purposes by all the men of that time.

וְהֲווּ מִתְתַּקְפֵי לְגַבֵּי נֹחַ בְּאִנּוּן חָכְמְתָן. וְאָמְרֵי דְּלָא יָכִיל דִּינָא דְעָלְמָא לְאַשְׁרָאָה עֲלַיְיהוּ, דְּהָא אִנּוּן עָבְדֵי חָכְמְתָא לְדַחְיָיא לְכָל אִנּוּן מָארֵי דְדִינָא. וּמֵאֱנוֹשׁ שָׁרִיאוּ כֻּלְהוּ לְאִשְׁתַּדְּלוּ בְּאִלֵּין חָכְמְתָן הֲדָא הוּא דִכְתִיב אָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם יְיָ.

Relying upon these arts, they defied Noah, saying that divine justice could never be executed upon them, since they knew a way to avert it. The practice of these arts commenced with Enosh, and hence it is said of his time, THEN WAS THE NAME OFTHE LORD CALLED UPON PROFANELY.

רַבִּי יִצְחָק אָמַר כָּל אִנּוּן זַכָּאִין דְּהֲווּ בְּהוּ לְבָתַר בְּהַהוּא דָרָא, כֻּלְהוּ הֲווּ מִשְׁתַּדְּלֵי לְמָחָאָה בְּהוּ (נ”אבגין דלא אתענשו עליהו) כְּמוֹ יֶרֶד מְתוּשֶׁלַח וְחֲנוֹךְ. וְלָא יָכִילוּ. עַד דְּאִתְפַּשְׁטוּ חַיָּיבִין מָרְדֵי בְּמָארֵיהוֹן וְאָמְרֵי (איוב כ״א:ט״ו) מַה שַּׁדַּי כִּי נַעַבְדֶנּוּ.

R. Isaac said: All the righteous men that were among them sought to restrain them, such as Jered, Methuselah, and Enoch, but without success, and the world became full of sinners who rebelled against their Master saying, “What is the Almighty that we should serve him?” (Job 21, 15).

וְכִי הַאי טִפְּשׁוּתָא הֲווּ קָא אָמְרֵי. אֶלָּא בְּגִין דְּהֲווּ יָדְעֵי כָּל אִנּוּן חָכְמְתָן וְכֻלְהוּ מְמַנָּן דְּעָלְמָא דְּאִתְפַּקְּדָן עֲלַיְיהוּ וְהֲווּ מְרַחֲצָן בְּהוּ. עַד דְּאָתִיב קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָלְמָא כְּדְקָא הֲוָה. דְּהָא בְּקַדְמִיתָא הֲוָה מַיִם בְּמַיִם. וּלְבָתַר אָתִיב לֵיהּ לְעָלְמָא כִּדְקַדְמִיתָא. וְלָא אִתְחָרִיב מִכֹּלָא. דְּהָא בְּרַחֲמִין אַשְׁגַּח עֲלַיְיהוּ. דִּכְתִיב, (תהילים כ״ט:י׳) יְיָ לַמַּבּוּל יָשָׁב. וְלָא כְּתִיב אֱלהִים.

This is not so foolish as it sounds, for they knew all the arts we have mentioned and all the ruling chieftains in charge of the world, and on this knowledge they relied, until at length God disabused them by restoring the earth to its primitive state and covering it with water. Later, He again restored it and made it productive, since He looked upon it with mercy, as it is written, “The Lord sat at the Flood”-“the Lord” signifying the attribute of mercy.

בְּיוֹמוֹי דֶּאֱנוֹשׁ אֲפִלּוּ יְנוּקֵי דְּהַהוּא (יומא) דָרָא כֻּלְהוּ הֲווּ מַשְׁגְּחָן בְּחָכְמָתָאן עִלָּאִין וְהֲוֵי מִסְתַּכְּלָן בְּהוּ. אָמַר רַבִּי יֵיסָא אִי הָכִי טִפְּשִׁין הֲווּ דְּלָא הֲווּ יָדְעִין דְּזַמִּין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאַיְיתָאָה עֲלַיְיהוּ מֵי טוֹפָנָא וִימוּתוּן בְּהוּ.

In the days of Enoch even children were acquainted with these mysterious arts.’ Said R. Yesa: ‘If so, how could they be so blind as not to know that God intended to bring the Flood upon them and destroy them?’

אָמַר רַבִּי יִצְחָק מִנְדַע יָדְעֵי. אֲבָל אֲחִידוּ טִפְּשׁוּתָא בְּלִבַּיְיהוּ. דְּאִנּוּן הֲווּ יָדְעֵי הַהוּא מַלְאָכָא דִּמְמַנָּא עַל אֶשָׁא וְהַהוּא דִּמְמַנָּא עַל מַיָא וְהֲווּ יָדְעִין לְמֶעֱצַר לוֹן דְּלָא יָכְלִין לְמֶעְבַּד דִּינָא עֲלַיְיהוּ. וְאִנּוּן לָא הֲווּ יָדְעֵי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שָׁלִיט עַל אַרְעָא וּמִנֵּיהּ יֵיתֵי דִינָא עַל עָלְמָא.

R. Isaac replied: ‘They did know, but they thought they were safe because they were acquainted with the angel in charge of fire and the angel in charge of water, and had means of preventing them from executing judgement on them. What they did not know was that God rules the world and that punishment proceeds from Him.

אֶלָא הֲווּ חָמָאן דְּעָלְמָא אִתְפַּקַּד בִּידָא דְּאִנּוּן מְמַנָּן וּבְהוּ כָּל מִלֵּי עָלְמָא. וּבְגִינֵי כָּךְ לָא הֲווּ מִסְתַּכְּלָן בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְלָא מַשְׁגִּיחִין בְּעֲבִידְתֵּיהּ. עַד דְּאַרְעָא אִתְחַבָּלַת. וְרוּחַ קוּדְשָׁא אַכְרִיז בְּכָל יוֹמָא וְאָמַר (תהילים ק״ד:ל״ה) יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן הָאָרֶץ וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם.

They only saw that the world was entrusted to those chieftains and that everything was done through them, and therefore they took no heed of God and His works until the time came for the earth to be destroyed and the Holy Spirit proclaimed every day, “Let sinners be consumed out of the earth and let the wicked be no more” (Ps. 104, 35).

וְאוֹרִיךְ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לוֹן כָּל הַהוּא זִמְנָא דְּאִנּוּן זַכָּאִין יֶרֶד וּמְתוּשֶׁלַח וְחֲנוֹךְ קָיְימִין בְּעָלְמָא. כֵּיוָן דְּאִסְתַּלָּקוּ מֵעָלְמָא, וּכְדֵין אַנְחִית קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דִּינָא עֲלַיְיהוּ וְאִתְאֲבִידוּ כְּמָא דְּאַתְּ אָמֵר, (בראשית ז׳:כ״ג) וַיִּמָּחוּ מִן הָאָרֶץ (כאן שייך מאמר בז”ח דף ס”ו ובדפוס וניציאה מ”ב א’ ע”ש):

God gave them a respite all the time that the righteous men Jered, Methuselah, and Enoch were alive; but when they departed from the world, God let punishment descend upon them and they perished, as it says, “and they were blotted out from the earth” (Gen. 7, 23).’

Bereshit, Chapter 96

וַיִּתְהַלֵּךָ חֲנוֹךְ אֶת הָאֱלֹהִים וְאֵינֶנּוּ כִּי לָקַח אוֹתוֹ אֱלֹהִים. רַבִּי יוֹסֵי פָּתַח (שיר השירים א׳:י״ב) עַד שֶׁהַמֶּלֶךְ בִּמְסִבּוֹ נִרְדִּי נָתַן רֵיחוֹ. הַאי קְרָא אִתְּמָר. אֲבָלתָּא חֲזֵי, כָּךְ אָרְחוֹי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. בְּשַׁעְתָּא דְּבַר נָשׁ אִתְדָּבַּק בֵּיהּ וְהוּא אַשְׁרֵי דִּיּוּרֵיהּ עֲלֵיהּ. וְיָדַע דִּלְבָתַר יוֹמִין יִסְרַח. אַקְדִים וְלָקִיט רֵיחֵיהּ טַב מִנֵּיהּ וְסָלִיק לֵיהּ מֵעָלְמָא.

AND ENOCH WALKED WITH GOD, AND HE WAS NOT, FOR GOD HAD TAKEN HIM. R. Jose illustrated this verse from the passage: While the king was still with his company at table, my spikenard sent forth its fragrance (S. S. 1, 12). ‘This verse’, he said, ‘can be expounded as referring to the ways of God. When God sees that a man who cleaves to Him and with whom He abides will one day degenerate, He takes him from the world prematurely, culling, as it were, the odour while it is still sweet;

הֲדָא הוּא דִכְתִיב עַד שֶׁהַמֶּלֶךְ בִּמְסִבּוֹ נִרְדִּי נָתַן רֵיחוֹ. עַד שֶׁהַמֶּלֶךְ דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. בִּמְסִבּוֹ דָּא הַהוּא בַּר נָשׁ דְּאִתְדָּבַּק בֵּיהּ וְאָזִיל בְּאָרְחוֹי. נִרְדִּי נָתַן רֵיחוֹ, אִנּוּן עוֹבָדִין טָבִין דְּבֵיהּ דִּבְגִינְהוֹן יִסְתַּלַּק מֵעָלְמָא עַד דְּלָא מָטָא זִמְנֵיהּ.

hence it is written, “while the King was with his company, my spikenard gave up its scent.” The King is God; the company is the good man who cleaves to Him and walks in His ways; the spikenard indicates the good deeds on account of which he is removed from the world before his time.

וְעַל דָּא הֲוָה שְׁלמֹה מַלְכָּא אָמַר (קהלת ח׳:י״ד) יֵשׁ הֶבֶל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יֵשׁ צַדִּיקִים וְגו’. יֵשׁ צַדִּיקִים אֲשֶׁר מַגִּיעַ אֲלֵיהֶם כְּמַעֲשֵׂה הָרְשָׁעִים, כְּמָה דְאוֹקִימְנָא דִּבְגִין דְּעוֹבָדֵיהוֹן טָבִין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא סָלִיק לוֹן מֵעָלְמָא (בגין דלא יסרחו (יחיו). ומגו רחימותא בהו מסלק להון) עַד לָא מָטָא זִמְנַיְיהוּ. וְעָבִיד בְּהוֹן דִּינִין. וְיֵשׁ רְשָׁעִים אֲשֶׁר מַגִּיעַ אֲלֵיהֶם כְּמַעֲשֵׂה הַצַּדִּיקִים דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אוֹרִיךְ לוֹן יוֹמִין וְאוֹרִיךְ רוּגְזֵיהּ בְּהוּ. וְכָל דָּא כְּמָה דְּאִתְּמָר. אִלֵּין בְּגִין דְּלָא יִסְרְחוּן. וְאִלֵּין בְּגִין דְּלִהַדְּרוּ לְגַבֵּיהּ. אוֹ בְּגִין דְּיִפּוּק מִנַּיְיהוּ בְּנִין דְּמַעֲלֵי.

Of such a case did King Solomon say :”There is a vanity which is done upon the earth, that there be righteous men unto whom it happeneth according to the work of the wicked, etc.” (Eccl. 8, 14). How there are “righteous men to whom it happeneth according to the work of the wicked” we have just explained, viz. that because their deeds are good, God removes them from the world before their time and before they become liable to punishment. The rest of the verse, “there be wicked men to whom it happeneth according to the work of the righteous”, means that God gives them a respite and is long-suffering with them. Thus the good die early in order that they may not degenerate, and the wicked live on in order that they may have a chance to repent, or in order that a virtuous progeny may issue from them.

תָּא חֲזֵי חֲנוֹךְ זַּכָּאָה הֲוָה. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא חָמָא לֵיהּ דְּיִסְרַח לְבָתַר. וְלָקִיט לֵיהּ עַד לָא יִסְרַח. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (שיר השירים ו׳:ב׳) וְלִלְקוֹט שׁוֹשַׁנִּים. בְּגִין דְּיַהֲבֵי רֵיחָא טַב לָקִיט לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַד לָא יִסְרְחוּ. וְאֵינְנּוּ כִּי לָקַח אוֹתוֹ אֱלֹהִים. וְאֵינֶנּוּ, לְאָרְכָא יוֹמִין כִּשְׁאָר בְּנִי נָשָׁא דְּהֲווּ אוֹרְכֵי יוֹמִין. מַאי טַעְמָא בְּגִין דְּלָקַח לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַד לָא מָטֵי זִמְנֵיהּ.

See now, Enoch was virtuous, but God saw that he would degenerate, and therefore gathered him in in time, as one “gathers lilies” (S. S. 6, 2) because of their good scent. “And he was not, for God had taken him.” This means that he did not live to a great age like his contemporaries, because God took him before his time.’

רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר חֲנוֹךְ נָטִיל לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מֵאַרְעָא וְאַסְקֵיהּ לִשְׁמֵי מְרוֹמִים וְאַמְסַר בִּידֵיהּ כָּל גִּנְזֵי עִלָּאִין (לעיל לז ב) וּמ”ה מַפְתְּחָן סָתְרֵי גְלִיפִין דְּבְּהוּ מִשְׁתַּמְּשֵׁי מַלְאֲכֵי עִלָּאֵי וְכֻלְהוּ אִתְמְסָרוּ בִּידֵיהּ. וְהָא אוֹקִימְנָא:

R. Eleazar said: ‘God removed Enoch from the earth, and took him up to the highest heavens, and there presented to him wonderful treasures, including forty-five mystical key-combinations of graven letters which are used by the highest ranks of angels, as has been explained elsewhere.’

Bereshit, Chapter 97

וַיַּרְא יְיָ כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבוֹת לִבּוֹ. רַבִּי יְהוּדָה פָּתַח (תהילים ה׳:ה׳) כִּי לא אֵל חָפֵץ רֶשַׁע אָתָּה לֹא יְגוּרְךָ רָע. הַאי קְרָא אִתְּמָר וְאוּקְמוּהָ. אֲבָלתָּא חֲזֵי, מַאן דְּאִתְדָּבַּק בְּיֵצֶר הָרָע וְאִתְמָשִׁיךְ אֲבַתְרֵיהּ וְיִסְתָּאַב הוּא וִיסָאֲבוּן לֵיהּ כְּמָה דְּאִתְּמָר.

AND THE LORD SAW THAT THE WICKEDNESS OF MAN WAS VERY GREAT IN THE EARTH, AND THAT EVERY IMAGINATION OF THE THOUGHTS OF HIS HEART WAS ONLY EVIL CONTINUALLY. R. Judah quoted in this connection the verse: For thou art not a God who hath pleasure in wickedness, evil shall not sojourn with thee (Ps. 5, 5). He said: ‘One lesson that may be derived from this verse is that if a man cleaves to the evil imagination and follows after it, not only does he defile himself thereby, but he is led further into defilement, as has already been stated.

כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם, כָּל בִּישִׁין הֲווּ עָבְדֵי, וְלָא אִשְׁתְּלִים חוֹבַיְיהוּ עַד דְּהֲווּ אוֹשְׁדִין דָּמִין לְמַגָּנָא עַל אַרְעָא. וּמָאן אִנּוּן דְּהֲווּ מְחַבְּלִין אָרְחַיְיהוּ עַל אַרְעָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב רַק רַע כָּל הַיּוֹם. כְּתִיב הָכָא רַק רַע וּכְתִיב הָתָם (לא יגורך רע, וכתיב) (בראשית ל״ח:ז׳) וַיְהִי עֵר בְּכוֹר יְהוּדָה רַע בְּעֵינִי יְיָ.

The men of the time of the Flood committed all kinds of sin, but the measure of their guilt was not full until they wasted their blood (i.e. seed) upon the ground. We know this from the fact that the word ra’ (evil) is used here, and also in the verse, “and Er the son of Judah was evil (ra‘) in the sight of the Lord” (Gen. 38, 7).’

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי וְכִי רָע לָאו אִיהוּ רָשָׁע. אָמַר לֵיהּ, לָא. רָשָׁע אֲפִלּוּ אָרִים יְדֵיהּ לְגַבֵּי חַבְרֵיהּ, אַף עַל גַּב דְּלָא עָבִיד לֵיהּ מִידִי אִקְרֵי רָשָׁע. כְּמָה דִכְתִיב, (שמות ב׳:י״ג) וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ. הִכִּיתָ לָא כְּתִיב אֶלָּא תַכֶּה.

Said R. Jose: ‘Is not evil (ra’) the same as “wickedness” (resha’)?’ He said: ‘No. A man is called “wicked” (rasha’) if he merely lifts his hand against his neighbour without doing him any harm, as it is written, “And he said to the wicked one (rasha’), why wilt thou smite thy neighbour?”, the future tense (wilt smite) implying that he had not yet done anything to him.

אֲבָל רַע לא אִקְרֵי אֶלָּא מַאן דִּמְחַבֵּל אָרְחֵיהּ וְסָאִיב גַּרְמֵיהּ וְסָאִיב אַרְעָא וְיָהִיב חֵילָא וְתוּקְפָּא לְרוּחַ מְסָאֳבָא דְּאִקְרֵי רָע דִּכְתִיב רַק רַע כָּל הַיּוֹם. וְלָא עָאל (סט א) בְּפַלְטְרִין וְלָא חָמֵי אַפֵּי שְׁכִינְתָּא. בְּגִין דִּבְהַאי אִסְתַּלַּק שְׁכִינְתָּא מֵעָלְמָא.

But only he is called “evil” (ra’) who corrupts his way and defiles himself and the earth, and so lends force to the unclean spirit which is called ra’ (whence it is said that “all their thoughts were for evil”, ra’). Such a one will never enter the heavenly palace nor gaze upon the Shekinah, for by this sin the Shekinah is repelled from the world.

מְנָלָן מִיַּעֲקֹב. דְּכַד אִסְתַּלַּק שְׁכִינְתָּא מִנֵּיהּ חָשִׁיב דְּבִבְנוֹהִי הֲוָה פִּיסוּל דִּבְגִינַיְיהוּ אִתְתַּקַּף בְּעָלְמָא רוּחָא מְסָאֳבָא וְגָרַע נְהוֹרָא מִן סִיהֲרָא וּפָגִים לָהּ. וְאִי תֵימָא אַמַּאי. בְּגִין דְּדָא סָאִיב מַקְדְּשָׁא וְאִסְתַּלְּקָא שְׁכִינְתָּא מֵעֲלוֹי דְּיַעֲקֹב. כָּל שֶׁכֵּן הַהוּא דִּמְסָאָב אָרְחֵיהּ וְסָאִיב גַּרְמֵיהּ דְּהוּא אַתְקִיף לֵיהּ לְרוּחָא מְסָאֳבָא. וּבְגִין כָּךְ כַּד אִסְתָּאָב אִקְרֵי רָע.

We know this from Jacob, who, when the Shekinah departed from him, concluded that there was some stain attaching to his offspring, on account of which the unclean spirit had acquired strength and the light of the moon had been impaired: for this sin defiles the sanctuary. If on this account the Shekinah departed from Jacob, how much more certain is it that it will depart from one who corrupts his way and defiles himself, so giving power to the unclean spirit. Hence when a man defiles himself he is called ra’.

תָּא חֲזֵי, כַּד בַּר נָשׁ אִסְתָּאָב לָא יִתְפַּקַּד מֵעִם קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְטַב. וּבְכָל זִמְנָא אִתְפַּקִּיד מֵהַהוּא דְּאִתְקְרֵי רָע לְבִישׁ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (משלי י״ט:כ״ג) וְשָׂבֵעַ יָלִין בַּל יִפָּקֶד רָע, כַּד אָזִיל בְּאֹרַח מֵישָׁר, כְּדֵין בַּל יִפָּקֶד רָע. וְעַל דָּא כְּתִיב רַק רַע כָּל הַיּוֹם. וּכְתִיב לֹא יְגוּרְךָ רָע. וְדָא אִקְרֵי רָע וְלָא אִקְרֵי רָשָׁע. וּכְתִיב (תהילים כ״ג:ד׳) גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי:

Further, when a man defiles himself, he is not favoured with visitation (in dreams) from the Holy One, blessed be He, but on the contrary he is subject at all times to the visits of the spirit called ra’, as it is written, “he who sleeps sated (i.e. without evil passion) will not be visited by evil” (Prov. 19, 23) (as much as to say that when he walks in the right path he will not be visited by Ra’.) Hence it is said of the men of the blood that their thoughts were only evil, and the Psalmist said, “evil shall not sojourn with thee”. Those who commit this sin are called ra’ and not rasha’. Hence, too, it is written, “Yea, though I walk througn the valley of the shadow of death I will not fear evil (ra’), for thou art with me”.’

Bereshit, Chapter 98

וַיִּנָחֶם יְיָ כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ. רַבִּי יוֹסֵי פָּתַח (ישעיהו ה׳:י״ח) הוֹי מוֹשְׁכֵי הֶעָוֹן בְּחַבְלֵי הַשָּׁוְא וְכַעֲבוֹת הָעֲגָלָה חַטָּאָה. הוֹי מוֹשְׁכֵי הֶעָוֹן אִלֵּין בְּנִי נָשָׁא דְּחָטָאן קַמֵי מָארֵיהוֹן בְּכָל יוֹמָא, וְאִתְדַּמָּן בְּעֵינַיְיהוּ אִנּוּן חוֹבִין דְּאִנּוּן כְּחַבְלֵי הַשְּׁוָא. וְחָשְׁבִין דְּהַהוּא עוֹבָדָא דְּעָבְדִין וְהַהוּא חוֹבָא דְּעָבְדִין דְּלָאו אִיהוּ כְלוּם וְלָא אַשְׁגַּח בְּהוּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. עַד דְּעָבְדִין לְהַהוּא חוֹבָא תַּקִּיף וְרָבֵי כַּעֲבוֹת הָעֲגָלָה דְּאִיהוּ תַּקִּיף דְּלָא יָכִיל לְאִשְׁתֵּצָאָה.

AND IT REPENTED THE LORD THAT HE HAD MADE MAN UPON THE EARTH, AND IT GRIEVED HIM AT HIS HEART. R. Jose illustrated from the verse: Woe unto them that draw iniquity with cords of vanity, and sin as it were with a cart rope (Is. 5, 18). He said: ‘Those who “draw iniquity” are the men who sin before their Master every day, and in whose eyes the sins they commit are like gossamer threads, which are of no account and are not noticed by God. And so they go on until they make their guilt as strong as a cart rope which cannot be broken.

וְתָא חֲזֵי כַּד עָבִיד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דִּינָא בְּחַיָּיבֵי עָלְמָא, אַף עַל גַּב דְּאִנּוּן חָטָאן קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְאַרְגְּזִין לֵיהּ כָּל יוֹמָא. לָא בָּעֵי לְאוֹבָדָא לְהוּ מֵעָלְמָא. וְכַד אַשְׁגַּח בְּעוֹבָדֵיהוֹן אִתְנְחַם עֲלַיְיהוּ עַל דְּאִנּוּן עוֹבְדֵי יְדוֹי וְאוֹרִיךְ לוֹן בְּעָלְמָא.

See now, when the time comes for God to pass sentence on sinners, although they have provoked Him every day, He is yet unwilling to destroy them, and though He sees their deeds, He is yet indulgent towards them because they are the work of His hands, and therefore He gives them a respite.

וּבְגִין דְּאִנּוּן עוֹבָדֵי יְדוֹי נָטִיל נְחָמָה וְאִתְנְחָם עֲלַיְיהוּ וְחַיִיס עֲלַיְיהוּ. וְכַד בָּעֵי לְמֶעְבַּד בְּהוּ דִּינָא כִּבְיָכוֹל עָצִיב (ד”א ל”ג חדוון לא תיעול קדמוהי) דְּכֵיוָן דְּעוֹבָדֵי יְדוֹי אִנּוּן, עָצִיב עֲלַיְיהוּ. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (דניאל ו׳:י״ט) וְדַחֲוָון לָא הַנְעֵל קָדָמוֹהִי.

When at last He does come to execute judgement upon them, He is, as it were, grieved, since they are the work of His hands, although it is written, “Honour and majesty are before him, strength and joy are in his place” (Ps. 96, 6).’

כְּתִיב, (ס”א והא כתיב) (תהילים צ״ו:ו׳) הוֹד וְהָדָר לְפָנָיו עוֹז וְחֶדְוָה בִּמְקוֹמוֹ. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי תָּא חֲזֵי, וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ כְּתִיב. אֶל לִבּוֹ עָצִיב וְלָא לְאֲתַר אָחֳרָא. לִבּוֹ כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (שמואל א ב׳:ל״ה) כַּאֲשֶׁר בִּלְבָבִי וּבְנַפְשִׁי יַעֲשֶׂה. רַבִּי יִצְחָק אָמַר וַיִּנָּחֶם יְיָ כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר (שמות ל״ב:י״ד) וַיִנָּחֶם יְיָ עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ.

R. Jose said: ‘Observe that it says, “He was grieved to his heart”. The seat of the grief was the heart and no other place, “heart” having here the same sense as in the verse, “according to that which is in mine heart and in my mind” (I Sam. 2, 35).’ R. Isaac said: ‘The word “repented” here has the same sense as in the sentence, “And the Lord repented of the evil which he had said he would do unto his people” (Ex. 32, 14).

רַבִּי יֵיסָא אָמַר לְטַב. רַבִּי חִזְקִיָּה אָמַר לְבִישׁ. רַבִּי יֵיסָא אָמַר לְטַב, כְּמָה דְּאִתְּמָר דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא נָחִים עַל דְּאִנּוּן עוֹבָדֵי יְדוֹי וְחַיִיס עֲלַיְיהוּ. וַיִּתְעַצֵּב בְּגִין דְּאִנּוּן חָטָאן קַמֵּיהּ.

R. Yesa says that the word niham, used of God, means “repent”, as has been remarked, implying that God bethinks Himself that the sinners are the work of His hands, and therefore pities them and is grieved because they sin before Him.

וְרַבִּי חִזְקִיָּה אָמַר לְבִישׁ דְּכַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּעֵי לְאוֹבָדָא לְחַיָּיבֵי עָלְמָא נָטִיל נִיחוּמִין עֲלַיְיהוּ וְקַבִּיל נִיחוּמִין. כִּבְיָכוֹל כְּמַאן דִּמְקַבֵּל נִיחוּמִין עַל מַה דְּאֲבִיד. כֵּיוָן דְּקַבֵּל נִיחוּמִין וַדַּאי דִּינָא אִתְעֲבַד וְלָא תַלְיָא מִלְּתָא בִּתְשׁוּבָה.

R. Hizkiah says that it means “is consoled”, implying that when God resolves to destroy the wicked, He comforts Himself for their loss like one who resigns himself to the loss of some article, and once He has done so, justice takes its course and repentance no longer avails;

אֵימָתַי תַּלְיָא בִּתְשׁוּבָה, עַד לָא קַבִּיל תַּנְחוּמִין עֲלַיְיהוּ. הָא קַבִּיל תַּנְחוּמִין עֲלַיְיהוּ לָא תַלְיָיא מִלְּתָא בִּתְשׁוּבָה כְּלַל וְדִינָא אִתְעֲבִיד. וּכְדֵין אוֹסִיף דִּינָא עַל דִּינָא, וְאַתְקִיף (לקמן ע ב) לְהַהוּא אֲתַר דְּדִינָא, לְמֶעְבַּד דִּינָא וְאוֹבִיד לוֹן לְחַיָּיבַיָא מִן עָלְמָא. וְכֹלָּא בַּקְּרָא דִּכְתִיב וַיִּנָּחֶם יְיָ. קִבֵּל תַּנְחוּמִין. וּלְבָתַר וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ. יָהַב תּוּקְפָּא לְדִינָא לְמֶעְבַּד דִּינָא.

for up to that point the decision may still be reversed. No only so, but judgement is executed with additional rigour, until the sinners are utterly destroyed. The text tells us as much; for the words “the Lord was comforted” indicate that God resigned Himself, and the words “he was grieved to his heart” that He allowed justice to take its course without mercy.’

רַבִּי חִיָּיא אָמַר וַיִּנָּחֶם יְיָ כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ. נָטַל תַּנְחוּמִין וְחֶדְוָה, כַּד עֲבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָאָדָם בְּאַרְעָא דְּאִיהוּ כְּגַוְונָא עִלָּאָה וְכָל מַלְאֲכֵי עִלָּאֵי מְשַׁבְּחָן לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כַּד חָמוּ לֵיהּ בְּדִיוּקְנָא עִלָּאָה וְאָמָרוּ (תהילים ח׳:ו׳) וַתְּחַסְּרֵהוּ מְעַט מֵאֱלֹהִים וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ.

R. Hiya said: ‘The words “God was comforted because he had made man” refer to the time when man was first created on the earth, in the supernal image, and God rejoiced because the angels praised Him saying, “Thou hast made him (man) little lower than God, and crownest him with glory and honour” (Ps. 8, 6).

לְבָתַר כַּד חָטָא אָדָם אִתְעַצֵּב קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַל דְּחָטָא. דְּיָהַב פִּתְחוֹן פֶּה לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת דְּאָמְרוּ קַמֵּיהּ בְּקַדְמִיתָא כַּד בָּעָא לְמִבְרֵי לֵיהּ, מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ וּבֶן אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ.

But afterwards when man sinned, then God “was grieved”, because now the angels could say that they had been right in protesting against his creation, saying: “What is man that thou art mindful of him and the son of man that thou visitest him?” (Ibid. 5).’

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ בְּגִין דְּבָעֵי לְמֶעְבַּד בְּהוּ דִּינָא שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים ב ב) בְּצֵאת לִפְנֵי הֶחָלוּץ וְאוֹמְרִים הוֹדוּ לַיְיָ כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק אַמַּאי לָא כְּתִיב הָכָא כִּי טוֹב. אֶלָּא בְּגִין דְּאוֹבִיד עוֹבְדֵי יְדוֹי קַמַּיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל.

R. Judah said: ‘God was grieved because the execution of judgement is always displeasing to Him. Thus we read that Jehoshaphat when going out to war “appointed those that should sing…. Give thanks unto the Lord, for his mercy endureth for ever” (II Chron. 20, 21), and R. Isaac has explained that the reason why the words “for he is good” do not appear in this chant, as in other passages where it is given, is because He was about to destroy the works of His hands before Israel.

כְּגַוְונָא דָא כַּד הֲווּ יִשְׂרָאֵל עָבְרִין יַמָּא. אָתוּ מַלְאֲכֵי עִלָּאֵי לְמֵימַר שִׁירָה קַמֵּיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּהַהוּא לֵילְיָא. אָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּמַה עוֹבָדֵי יַדָי טָבְעִין בְּיַמָּא וְאַתּוּן אָמְרִין שִׁירָה. כְּדֵין (שמות י״ד:כ׳) וְלֹא קָרַב זֶה אֶל זֶה כָּל הַלָּיְלָה. אוּף הָכָא בְּכָל זִמְנִין דְּאִיבּוּד רַשִּׁיעַיָא אִיהוּ מֵעָלְמָא כְּדֵין עֲצִיבוּ אִשְׁתְּכַח עֲלַיְיהוּ.

Similarly, at the time when Israel crossed the Red Sea, when the angels came as usual to chant their praises before God on that night, God said to them: “The works of my hands are drowning in the sea, and will you chant praises?”; hence it says, “and this (angel) drew not near to that one all the night” (Ex. 14, 20). Thus whenever destruction of the wicked takes place, there is grief for them above.’

רַבִּי אַבָּא אָמַר בְּשַׁעֲתָא דְּחָב קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָדָם וְעָבַר עַל פִּקּוּדוֹי, כְּדֵין אִשְׁתְּכַח עֲצִיבוּ קַמֵּיהּ. אָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָדָם וַוי דְּחָלְשַׁת חֵילָא עִלָּאָה. בְּהַאי שַׁעֲתָא אִתְחַשְׁכַת נְהוֹרָא חַד. מִיָּד תָּרִיךְ לֵיהּ מִגִּנְתָּא דְעֵדֶן.

R. Abba said: ‘God had already been grieved when Adam sinned before Him and transgressed His commandment. He said to him: “Woe to thee that thou hast weakened the heavenly power, for at this moment thou hast quenched a light”; and forthwith He banished him from the Garden of Eden,

אָמַר לֵיהּ אֲנָא אַעֲלִית לָךְ לְגִנְתָּא דְעֵדֶן לְקָרְבָא קָרְבָּנָא. וְאַתְּ פְּגִימַת מַדְבְּחָא דְּלָא אִתְקְרַב קָרְבָּנָא. מִכָּאן וּלְהָלְאָה לַעֲבוֹד אֶת הָאֲדָמָה. וְגָזַר עֲלֵיהּ מִיתָה. וְחָס עֲלֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְגָנִיז לֵיהּ בְּשַׁעֲתָא דְמִית סָמִיךְ לְגִנְתָּא.

saying: “I put thee in the garden to bring offerings, but thou hast impaired the altar so that offerings cannot henceforth be brought on it; henceforth therefore it is thy doom to labour at the ground.” ‘ God also decreed that he should die. Taking pity on him, however, God allowed him when he died to be buried near the Garden of Eden.

מַה עֲבַד אָדָם עֲבַד מְעַרְתָּא חָדָא וְאִתְטַמַּר בָּהּ הוּא וְאִתְּתֵיהּ. מְנָא יָדַע. אֶלָּא חָמָא חַד נְהוֹרָא דַּקִּיק עָיִיל בְּהַהוּא אֲתַר דְּנָפִיק מִגִּנְתָּא דְעֵדֶן וְתָאַב תֵּיאוּבְתֵּיהּ לְקִבְרֵיהּ. וְתַמָּן הוּא אֲתַר סָמוּךְ לִתְרַע דְּגִנְתָּא דְּעֵדֶן.

For Adam had made a cave near the Garden, and had hidden himself there with his wife. He knew it was near the Garden, because he saw a faint ray of light enter it from there, and therefore he desired to be buried in it; and there he was buried, close to the gate of the Garden of Eden.

תָּא חֲזֵי, לָא אִסְתַּלַּק בַּר נָשׁ מֵעָלְמָא עַד דְּחָמֵי לֵיהּ לְאָדָם הָרִאשׁוֹן. שָׁאִיל לֵיהּ עַל מָה אָזִיל מֵעָלְמָא וְהֵיךְ נָפִיק. הוּא אָמַר לֵיהּ וַוי דִּבְגִינָךְ נְפַקְנָא מֵעָלְמָא. וְהוּא אָתִיב לֵיהּ בְּרִי אֲנָא עֲבָרִית עַל פִּקּוּדָא חָדָא וְאִתְעֲנָּשִׁית בְּגִינָהּ. חָמֵי אַתְּ כַּמָּה חוֹבִין וְכַמָּה פִּקּוּדִין דְּמָארָךְ עֲבַרְתְּ.

So it is that when a man is about to depart from life, Adam, the first man, appears to him and asks him why and in what state he leaves the world. He says: “Woe to thee that through thee I have to die.” To which Adam replies: “My son, I transgressed one commandment and was punished for so doing; see how many commandments of your Master, negative and positive, you have transgressed”.’

אָמַר רַבִּי חִיָּיא עַד כְּדוֹ יוֹמָא קָאִים אָדָם הָרִאשׁוֹן וְחָזֵי בַּאֲבָהָן תְּרֵין זִמְנִין בְּיוֹמָא וְאוֹדֵי עַל חוֹבוֹי. וְאַחְמֵי לוֹן הַהוּא אֲתַר דְּהֲוָה בֵּיהּ בִּיקָרָא עִלָּאָה. וְאָזִיל וְחָמֵי כָּל אִנּוּן צַדִּיקַיָּיא וְחֲסִידֵי דְּנָפְקוּ מִנִּיהּ וְיָרְתוּ לְהַהוּא יְקָרָא עִלָּאָה דִּבְגִנְתָּא דְעֵדֶן. וְאֲבָהָן כֻּלְהוֹן אוֹדָן וְאָמְרִין (תהילים ל״ו:ח׳) מַה יָּקָר חַסְדְּךָ אֱלֹהִים וּבְנֵי אָדָם בְּצֵל כְּנָפֶיךָ יֶחסָיוּן.

R. Hiya said: ‘Adam exists to this day, and twice a day he sees the patriarchs and confesses his sins, and shows them the place where once he abode in heavenly glory. He also goes and looks at all the pious and righteous among his descendants who have attained to celestial glory in the Garden of Eden. All the patriarchs then praise God, saying: “How precious is thy lovingkindness, O God, and the children of men take refuge under the shadow of thy wings” (Ps. 36, 8).’

רַבִּי יֵיסָא אָמַר כֻּלְהוּ בְּנֵי עָלְמָא חָמָאן לֵיהּ לְאָדָם הָרִאשׁוֹן בְּשַׁעֲתָא דְּמִסְתַּלְּקֵי מִן עָלְמָא, לְאַחֲזָאָה סַהֲדוּתָא דִּבְגִין חוֹבוֹי דְּבַר נָשׁ אִיהוּ אִסְתַּלַּק מֵעָלְמָא וְלָא בְגִינֵיהּ דְּאָדָם. כְּמָה דִּתְנִינָן אֵין מִיתָה בְּלא חֵטְא.

R. Yesa said: ‘Adam appears to every man at the moment of his departure from life to testify that the man is dying on account of his own sins and not the sin of Adam, according to the dictum, “there is no death without sin”.

בַּר אִנּוּן תְּלָתָא דְּאִסְתַּלָּקוּ בְּגִין הַהוּא עֵיטָא דְּנָחָשׁ הַקַּדְמוֹנִי. וְאִלֵּין אִנּוּן, עַמְרָם לֵוִי וּבִנְיָמִין. וְאִית דְּאָמְרֵי אוּף נָמֵי יִשַּׁי. דְּלָא חָבוּ וְלָא אִשְׁתְּכַח עֲלַיְיהוּ חוֹבָא דִּימוּתוּן בֵּיהּ, בַּר דְּאַדְכַּר עֲלַיְיהוּ הַהוּא עֵיטָא דְּנָחָשׁ כִּדְאֲמָרָן.

There are only three exceptions, namely, Amram, Levi, and Benjamin, who were deprived of life through the prompting of the primeval serpent; some add also, Jesse. These did not sin, and no ground could be assigned for their death save the prompting of the serpent, as we have said.

תָּא חֲזֵי, כֻּלְהוֹן דָּרִין דְּהֲווּ בְּיוֹמוֹי דְּנֹחַ כֻּלְהוּ אַפְשִׁיטוּ חוֹבִין עַל עָלְמָא בְּאִתְגַּלְיָא לְעֵינֵיהוֹן דְּכֹלָּא. רַבִּי שִׁמְעוֹן הֲוָה אָזִיל יוֹמָא חַד בְּפִילֵי דִטְבֶרְיָה, חָמָא בְּנִי נְשָׁא דְּהֲוֵי מְקַטְרֵי בְּקִיטְרָא דְקַשְׁתָּא בְּקוּלְפָא דְּקַנְסִיר. אָמַר וּמַה חוֹבָא דָא בְּאִתְגַּלְיָא לְאַרְגָּזָא לְמָרֵיהוֹן. יָהִיב עֵינוֹי בְּהוּ וְאִתְרְמִיּוּ לְגוֹ יַמָּא וּמִיתוּ.

All the generations contemporary with Noah committed their sins openly, in the sight of all. R. Simeon was one day walking through the gate of Tiberias when he saw some men drawing the bow tight over earthenware pots. He cried: “What! do these miscreants dare to provoke their Master thus openly?” He scowled at them, and they were thrown into the sea and drowned.

תָּא חֲזֵי, כָּל חוֹבָא דְּאִתְעֲבִיד בְּאִתְגַּלְיָא דָּחֵי לָהּ לִשְׁכִינְתָּא מֵאַרְעָא וּסְלִיקַת דִּיּוּרָהּ מֵעָלְמָא. אִלֵּין הֲווּ אָזְלִין בְּרִישָׁא זָקִיף וְעַבְדֵי חוֹבַיְיהוּ בְּאִתְגַלְיָיא וְדָחוּ לָהּ לִשְׁכִינְתָּא מֵעָלְמָא. עַד דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דָּחָא לוֹן וְאַעֲבִיר לוֹן מִנֵּיהּ. וְעַל דָּא כְּתִיב (משלי כ״ה:ה׳) הָגוֹ רָשָׁע לִפְנִי מֶלֶךְ וְגו’ הָגוֹ סִגִּים מִכֶּסֶף וְגו’:

Take note that every sin which is committed openly repels the Shekinah and causes her to remove her abode from this world. The contemporaries of Noah committed their sins openly and defiantly, and so they drove the Shekinah away from the world, in punishment for which God removed them from the world, in accordance with the maxim, “Take away the dross from the silver, and there cometh forth a vessel for the finer; take away the wicked from before the king, and his throne shall be established in righteousness” (Prov. 25, 4 and 5).’

Bereshit, Chapter 99

וַיֹּאמֶר יְיָ לֹא יָדוֹן רוּחִי בָּאָדָם לְעוֹלָם בְּשַׁגָּם הוּא בָּשָׂר וְגו’. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר תָּא חֲזֵי, כַּד בְּרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָלְמָא עֲבַד לְהַאי עָלְמָא לְאִשְׁתַּמָּשָׁא כְּגַוְונָא דִלְעֵילָא. וְכַד בְּנֵי עָלְמָא אִנּוּן זַכָּאִין דְּאָזְלֵי בְּאֹרַח מֵישָׁר, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַתְעַר רוּחָא דְחַיֵּי דִּלְעֵילָא עַד דְּמָטוּ אִנּוּן חַיִּין לְאֲתַר דְּיַעֲקֹב שַׁרְיָא בֵּיהּ.

AND THE LORD SAID, MY SPIRIT SHALL NOT STRIVE WITH MAN FOR EVER, FOR THAT HE ALSO IS FLESH. R. Eleazar said: ‘When God created the universe, He ordained that this world should be served from the world above. Hence when mankind are virtuous and walk in the right path, God puts in motion the spirit of life from above until it comes to the place where Jacob abides.

וּמִתַּמָּן נָגְדֵי אִנּוּן חַיִּין עַד דְּאִתְמְשִׁיךְ הַהוּא רוּחָא לְהַאי עוֹלָם דְּדָוִד מַלְכָּא שָׁרְיָא בֵּיהּ. וּמִתַּמָּן נָגְדֵי בִּרְכָאן לְכֻלְהוּ אִנּוּן תַּתָּאֵי. וְהַהוּא רוּחָא עִלָּאָה אִתְנְגִיד וְאִתְמְשִׁיךְ לְתַתָּא וְיָכְלִין לְאִתְקַיְימָא בְּעָלְמָא.

From there the life descends further until the spirit reaches the world in which David is located; and from there blessings descend on all here below, who through the streaming of the spirit from above are able to maintain their existence.

וּבְגִינֵי כָּךְ לְעוֹלָם חַסְדּוֹ דָּא הוּא עוֹלָם דְּדָוִד מַלְכָּא. וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב לְעֹלָם בְּלָא וָא”ו. דְּהָא כַּד (איהו) הַהוּא רוּחָא אִתְנְגִיד לְהַהוּא עוֹלָם, מִתַּמָּן נָפְקֵי בִּרְכָאן וְחַיִּין לְכֹלָא לְאִתְקָיְימָא. הַשְׁתָּא דְּחָבוּ בְּנֵי נָשָׁא אִסְתַּלַּק כֹּלָּא. בְּגִין דְּלָא יִמְטֵי הַהוּא רוּחָא דְחַיֵּי לְהַאי עוֹלָם לְאִתְהַנָּאָה מִנֵּיהּ תַּתָּאֵי וּלְאִתְקָיְימָא בֵּיהּ. בְּשַׁגָּם הוּא בָּשָׂר בְּגִין דְּלָא יִתְרַק הַאי רוּחָא לְהַאי עוֹלָם. מַאי טַעְמָא דְּלָא לְאַסְגָּאָה נָחָשׁ תַּתָּאָה. דְּדַרְגִין דְּיִתְתַּקַּף בֵּיהּ (ד”א ל”ג ובעינן) רוּחָא דִּקְדוּשָׁא דְּלָא יִתְעָרַב בְּרוּחַ מְסָאָב.

Now, however, that men sinned, the streaming ceased, so that the spirit of life no longer descended on this world for the benefit of its denizens. “For that he also is flesh,’: i.e. in order that, through being shed over this world, the spirit might not benefit the serpent, the lowest of the grades, which might also have grasped hold of it; and the holy spirit ought not to mix with the unclean spirit.

בְּשַׁגָּם הוּא בָּשָׂר דָּא נָחָשׁ קַדְמָאָה דְּיִתְבָּרַךְ בְגִין כָּךְ הוּא בָּשָׂר כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (בראשית ו׳:י״ג) קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי וְאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן דָּא מַלְאַךְ הַמָּוֶת. וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אוֹרִיכוּ דְקוּסְטִירָא דְּקִיטְרָא:

The reference in “he also” is to the primeval serpent, as in the verse, “the end of all flesh comes before me” (Gen. 6, 13), which R. Simeon explains to mean the angel of death. HIS DAYS SHALL BE A HUNDRED AND TWENTY YEARS: a period of grace for the continued union (of body and soul).

Bereshit, Chapter 100

הַנְּפִילִים הָיוּ בָּאָרֶץ. תָּנֵי רַבִּי יוֹסֵי אִלֵּין עַזָּ”א וַעֲזָאֵ”ל. כְּמָה דְּאִתְּמָר דְּאַפִּיק (ד”א דאפיל) לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מִקְדוּשָׁתָא דִּלְעֵילָא. וְאִי תֵימָא וְהֵיךְ יָכְלוּ לְאִתְקַיְימָא בְּהַאי עָלְמָא. אָמַר רַבִּי חִיָּיא אִלֵּין הֲווּ מֵאִנּוּן דִּכְתִיב וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל הָאָרֶץ. וְהָא אִתְּמָר דְּאִלֵּין אִתְחֲזוּ לִבְנֵי נָשָׁא כְּחֵזוּ דִּלְהוֹן. וְאִי תֵימָא הֵיךְ יָכְלִין לְאִתְהַפָּכָא. הָא אִתְּמָר דְּאִתְהַפְּכָן לְכַמָּה גְוָונִין וּבְשַׁעֲתָא דְּנָחְתֵי אַגְלִימוּ בַּאֲוִירָא דְעָלְמָא וְאִתְחַזּוּן כִּבְנֵי נָשָׁא.

THE NEFILIM WERE IN THE EARTH. R. Jose says, following a tradition, that these were Uzza and Azael, whom, as already mentioned, God deprived of their supernal sanctity. How, it may be asked, can they exist in this world? R. Hiya answers, that they were of the class of spirits referred to in the words “And birds which fly on the earth” (Gen. 1, 20), and these, as we have said, appear to men in the form of human beings. If it is asked, how can they transform themselves? The answer is, as has been said, that they do in fact transform themselves into all kinds of shapes, because when they come down from heaven they become as concrete as air and take human shape.

וְהָנֵי עַזָּ”א וַעֲזָאֵ”ל דְּמָרְדוּ לְעֵילָא וְאַפִּיל לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְאַגְלִימוּ בְּאַרְעָא וְאִתְקָיְימוּ בֵּיהּ וְלָא יָכִילוּ לְאִתְפַּשְׁטָא מִנֵּיהּ. וּלְבָתַר טָעוּ בָּתַר נְשֵׁי עָלְמָא. וְעַד כְּעָן יוֹמָא דָא אִנּוּן קָיְימֵי וְאוֹלְפֵי חָרְשִׁין לִבְנֵי נָשָׁא וְאוֹלִידוּ בְּנִין וְקָרוּ לְהוּ עֲנָקִים גִּבָּרִין. וְאִנּוּן נְפִילִים אִקְרוּן בְּנֵי אֱלהִים. וְהָא אִתְּמָר.

These are Uzza and Azael, who rebelled in heaven, and were cast down by God, and became corporeal on the earth and remained on it, not being able to divest themselves of their earthly form. Subsequently they went astray after women, and up to this day they exist and teach men the arts of magic. They begat children whom they called Anakim (giants), while the Nefilim themselves were called “sons of God”, as has been elsewhere explained.

Bereshit, Chapter 101

וַיֹּאמֶר יְיָ אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנִי הָאֲדָמָה. רַבִּי יוֹסֵי פָּתַח (ישעיהו נ״ה:ח׳) כִּי לא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם. תָּא חֲזֵי, כַּד בַּר נָשׁ בָּעֵי לְנָקְמָא מֵאַחֲרָא שָׁתִיק וְלָא אָמַר מִידִי. דְּאִילוּ אוֹדְעֵיהּ יִסְתַּמַּר וְלָא יָכִיל לֵיהּ.

AND THE LORD SAID, I WILL DESTROY MAN WHOM I HAVE CREATED FROM THE FACE OF THE GROUND. R. Jose quoted in this connection the verse, For my thoughts are not your thoughts (Is. 55, 8). He said: ‘When a man wants to take vengeance on another, he keeps his counsel and says nothing, for fear that, if he discloses his intention, the other will be on his guard and escape him.

אֲבָל קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָאו הָכִי עָבִיד. לָא עָבִיד דִּינָא בְּעָלְמָא עַד דְּאַכְרִיז וְאוֹדַע לְהוּ זִמְנָא תְּרֵין וּתְלָתָא. בְּגִין דְּלָא אִיתָאי דְּיִמְחֵי בִּידֵיהּ דְּיֵימָא לֵיהּ מָה עֲבָדַת וְלָא יִסְתַּמַּר מִנֵּיהּ וְלָא יָכִיל לְקָיְימָא קַמֵּיהּ.

Not so God. Before punishing the world, God proclaims His intention once, twice, and three times, because there is none who can stay his hand and say to Him, “what doest Thou?”, and in vain would one attempt to guard against Him.

תָּא חֲזֵי, וַיֹּאמֶר יְיָ אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. אוֹדַע לוֹן עַל יְדָא דְנֹחַ וְאַתְרֵי בְּהוֹן כַּמָּה זִמְנִין וְלָא שָׁמְעֵי. בָּתַר דְּלָא שְׁמָעוּ, אַיְיתֵי עֲלֵיהוֹן דִּינָא וְאוֹבִיד לוֹן מֵעַל אַפֵּי אַרְעָא.

So now God said, “I will blot out man whom I have created from the face of the earth”; He proclaimed His intention to them by the hand of Noah, and warned them several times, but they would not listen. Then at last He executed judgement on them and exterminated them.

תָּא חֲזֵי מַה כְּתִיב בֵּיהּ בְּנֹחַ וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ (ס’ א) נֹחַ לֵאמֹר זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ. (זה מקומו בדף ס’ ובתוס’ בהגהת האר”י) (ס”א אמאי הכא לאמר. ואמאי זה. אלא לאמר דא אתתא. זה דא צדיק. רמז דקודשא בריך הוא קרא ליה לנח נייחא דארעא. לאמר. מאי לאמר. אלא אתר דא קרי ליה נח ומאן איהו ארעא קדישא. לאמר זה ינחמנו עבד ליה קודשא בריך הוא לתתא כגוונא עילאה. כתיב הכא זה ינחמנו וכתיב התם (ישעיהו כ״ה:ט׳) זה יי קוינו לו. זכאין אנון צדיקייא דרשימין ברשימו דגושפנקא דמלכא עילאה למהוי בשמיה רשימין. ואיהו שוי שמהן בארעא כדקא יאות. כתיב ויקרא את שמו נח, וכתיב, (בראשית כ״ה:כ״ו) ויקרא שמו יעקב. אמאי לא כתיב את. אלא התם דרגא (חדא) והכא דרגא אחרא. כמא דאת אמר (ישעיה ו) ואראה את ה’. ואראה יי לא כתיב אלא את יי. אוף הכא ויקרא שמו יעקב דרגא דיליה קודשא בריך הוא ממש קרי ליה יעקב. אבל הכא א”ת, לאכללא שכינתא). מְנָא הֲוָה יָדַע. אֶלָּא בְּשַׁעֲתָא דְּלַיְיט קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָלְמָא דִּכְתִיב אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרְךָ. אָמַר אָדָם קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם עַד מָתַי יְהֵא עָלְמָא בְּלַטְיוּתָא. אָמַר לֵיהּ עַד דְּיִתְיְלִיד לָךְ בֵּן מָהוּל כְּגַוְונָא דִילָךְ.

AND HE CALLED HIS NAME NOAH SAYING, THIS SHALL COMFORT US, ETC. How did Noah’s father know this? In this way. When God cursed the earth, Adam said to Him, “Sovereign of the Universe, how long shall the earth be subject to this curse?” God replied: “Until a descendant of yours shall be born circumcised, like yourself.”

וְהֲווּ מְחַכָּאן עַד שַׁעֲתָא דְּאִתְיַלִּיד נֹחַ. וְכֵיוָן דְּאִתְיַילִיד (נח נט ב) חָמָא לֵיהּ גָּזִיר רָשִׁים בְּאָת קַדִּישָׁא. וְחָמָא שְׁכִינְתָא מִתְדַּבְּקָא בַּהֲדֵיהּ. כְּדֵין קָרָא שְׁמֵיהּ עַל מָה דְּעָבִיד לְבָתָר.

So they waited until at last a child was born circumcised and marked with the holy sign. When his father saw this, and observed the Shekinah hovering over him, he called him Noah, in anticipation of his future career.

בְּקַדְמִיתָא לָא הֲווּ יָדְעֵי לְמִזְרַע וּלְמֶחֱצָד וּלְמֶחֱרַשׁ וְהֲווּ עָבְדֵי פּוּלְחָנָא דְאַרְעָא בִּידַיְיהוּ. כֵּיוָן דְּאָתָא נֹחַ אַתְקִין אוּמְנוּתָא לְהוּ וְכָל מָאנִין (צו ב) דִּצְרִיכִין לְתַקְנָא אַרְעָא לְמֶעְבַּד פֵּירִין. הֲדָא הוּא דִכְתִיב זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְבוֹן יָדֵינוּ, מִן הָאֲדָמָה. דְּאִיהוּ אַפִּיק אַרְעָא מִמַּה דְּאִתְלַטְיָיא. דְּהֲווּ זָרְעִין חִטִּין וְקָצְרִין גּוֹבִין וְדַרְדַּרִין. וּבְגִינֵי כָךְ כְּתִיב אִישׁ הָאֲדָמָה.

For up to his time men did not know the proper way to sow or reap or plough, and they used to work the ground with their hands. But when Noah came, he taught them the arts of husbandry, and devised for them the necessary implements. Hence it is written: “This one shall comfort us for our work and for the toil of our hands.” It was indeed Noah who liberated the earth from its curse; for up to his time they used to sow wheat and reap thorns and thistles; hence Noah is called “a man of the ground” (Gen. 9, 20).

רַבִּי יְהוּדָה אָמַר אִישׁ הָאֲדָמָה כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (רות א׳:ג׳) אִישׁ נָעֳמִי. בְּגִין דְּאִקְרֵי צַדִּיק וְאַפִּיק לָהּ לְאַרְעָא בְּקָרְבָּנָא דְּעֲבַד מִמַּה דְּאִתְלַטְיָיא דִּכְתִיב לא אוֹסִיף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם. וּבְגִין דָּא אִקְרֵי אִישׁ הָאֲדָמָה. וְעַל דָּא קְרָא לֵיהּ שְׁמָא עַל מַה דְּיֵיתֵי.

R. Judah said: ‘The word ish (man) is applied to him because he was righteous, and through the sacrifice which he brought he liberated the earth from its curse. We see, then, how he received his name in anticipation of the future.’

Bereshit, Chapter 102

רַבִּי יְהוּדָה פָּתַח (תהילים מ״ו:ט׳) לְכוּ חֲזוּ מִפְעֲלוֹת אֱלֹהִים אֲשֶׁר שָׂם שַׁמּוֹת בָּאָרֶץ. הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ וְאִתְּמָר. אֲבָל לְכוּ חֲזוּ וְגו’. (מאי חזו כמא דאת אמר, (ישעיהו כ״א:ב׳) חזות קשה הוגד לי. בעובדוי דקודשא בריך הוא אתגלי נבואה עלאה לבני נשא. אשר שם שמות בארץ. שמות ודאי דהא שמא גרים לכלא) (והוא לשון שממון) דְּאִלּוּ הֲווּ מִפְעֲלוֹת יוד הא ואו הא שָׂם קִיּוּם בָּאָרֶץ, אֲבָל בְּגִין דְּהֲווּ מִפְעֲלוֹת שְׁמָא דֵאלהִים שָׂם שַׁמּוֹת בָּאָרֶץ.

R. Judah once expounded the text: Come, behold the works of the Lord, who hath made desolations in the earth (Ps. 46, 9). ‘If,’ he said, ‘it had been the works of Tetragrammaton, then they would have brought more life into the world, but being the works of Elohim, they made desolation in the world.’

אָמַר לֵיהּ רַבִּי חִיָּיא הַשְׁתָּא אִתְעָרַת לְהַאי. לָאו, אֲנָא הָכִי אֲמִינָא לֵיהּ. בְּגִין דְּבֵין שְׁמָא דָא וּבֵין שְׁמָא דָא כֹּלָּא הוּא שְׁבַחָא. אֲבָל אֲנָא אֲמִינָא לֵיהּ כְּמָה דְּאִתְעָרוּ חַבְרַיָא דְּשָׁוֵי שְׁמָהָן. שַׁמּוֹת בָּאָרֶץ שֵׁמוֹת מַמָּשׁ (שם בארץ ואמאי בגין לאשתמשא בהו עלמא ולמהוי קיומא בעלמא).

Said R. Hiya to him: ‘As you have raised this point, I take leave to differ from you. In my opinion, whichever name is used the result is beneficial; and in this verse we should, as our colleagues have pointed out, read not shammoth (desolations), but shemoth (names).’

רַבִּי יִצְחָק אָמַר כֹּלָּא הוּא. וְאֲפִילּוּ מַה דְאָמַר רַבִּי יְהוּדָה שַׁפִּיר קָאֲמַר. דְּאִלּוּ יְהֵא עָלְמָא בִּשְׁמָא דְרַחֲמֵי יִתְקַיָּים עָלְמָא, אֲבָל בְּגִין דְּאִתְבְּרֵי עָלְמָא עַל דִּינָא וְקָיְימָא עַל דִּינָא שָׂם שַׁמּוֹת בָּאָרֶץ וְשַׁפִּיר הוּא דְּאִלְמָלֵא כָּךְ לָא יָכִיל עָלְמָא לְאִתְקָיְימָא מִקַּמֵּי חוֹבֵיהוֹן דִּבְנֵי נָשָׁא.

R. Isaac said: ‘You are both right. As R. Hiya says, if the world had been created through the name which connotes mercy (Tetragrammaton), it would have been indestructible; but since it has been created through the name which connotes justice (Elohim), “desolations have been placed in the earth”, and rightly so, since otherwise the world would not be able to endure the sins of mankind.’

תָּא חֲזֵי, נֹחַ כַּד אִתְיְילִיד קָרוּן לֵיהּ עַל שְׁמָא דִּנְחָמָה (נח, נייחאליה, נייחא לעלמא, נייחא לאבהן, נייחא לבנין, נייחא לעלאין, נייחא לתתאין, נייחא לעלמא דין, נייחא לעלמא דאתי) וְלֶהֱוֵי (ד”א ולמהוי) שְׁמָא גָרִים. אֲבָל (נ”א לגבי) קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָאו הָכִי. נֹחַ בְּהִפּוּךְ אָתְוָון חֵן כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר וְנֹחַ מָצָא חֵן. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי חֵן הַיְינוּ נֹחַ. בְּצַדִּיקַיָיא שְׁמֵיהוֹן גָּרִים לְטַב. בְּחַיָּיבַיָא שְׁמֵיהוֹן גָּרִים לְבִישׁ. בְּנֹחַ כְּתִיב וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי יְיָ. בְּעֵר בְּכוֹר יְהוּדָה אִתְהַפָּכוּ אָתְווֹי לְבִישׁ. עֵ”ר רָ”ע. רַע בְּעֵינֵי יְיָ.

Consider also this. When Noah was born, they gave him a name which connoted consolation, in the hope that it would work out its own fulfilment for them. His relation to God, however, is expressed by the same letters in the reverse order, viz. HeN (favour), as it is written, “and Noah found favour in the eyes of the Lord’,.’ Said R. Jose: ‘The names of the righteous influence their destiny for good, and those of the wicked for evil. Thus the anagram of Noah’s name is hen (favour), and we find it written of him, “and Noah found favour in the eyes of the Lord”; whereas the anagram of the name of Er the (wicked) son of Judah is ra’ (evil), and of him it is written, “and Er was evil in the sight of the Lord” (Gen. 38, 7).

תָּא חֲזֵי, כֵּיוָן דְּאִתְיְילִיד נֹחַ חָמָא עוֹבָדֵיהוֹן דִּבְנֵי נָשָׁא דְּאִנּוּן חָטָאן קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְהֲוָה גָּנִיז גַּרְמֵיהּ וְאִשְׁתְּדָּל בְּפוּלְחָנָא דְּמָארֵיהּ. בְּגִין דְּלֹא לְמֵהַךְ בְּאוֹרְחַיְיהוּ. וְכִי תֹּאמַר בַּמָּה אִשְׁתַּדַּל. בְּהַהוּא (ל”ז ב) סִפְרָא דְאָדָם וְסִפְרָא דְּחֲנוֹךְ וְהֲוָה אִשְׁתַּדַּל בְּהוּ לְמִפְלַח לְמָרֵיהּ.

When Noah grew up, and saw how mankind were sinning before God, he withdrew himself from their society and sought to serve his Master, so as not to be led astray by them. He was especially diligent in the study of the book of Adam and the book of Enoch which we have mentioned, and from them he learnt the proper forms in which to worship God.

תָּא חֲזֵי, דְּהָכִי הוּא דְּהָא נֹחַ מְנָא הֲוָה יָדַע לִקְרַב קָרְבָּנָא לְמָרֵיהּ. אֶלָּא בְּגִין דְּאַשְׁכַּח חָכְמְתָא עַל מַה מִּתְקַיֵּים עָלְמָא וְיָדַע דְּעַל קָרְבָּנָא מִתְקַיֵּים. וְאִלְמָלֵא קָרְבָּנָא לָא הֲווּ קָיְימֵי עִלָּאֵי וְתַתָּאֵי.

This explains how it is that he knew it was incumbent upon him to bring an offering; it was these books which revealed to him the basis on which the existence of the world depends, to wit, the sacrifices, without which neither the higher nor the lower world can endure.’

רַבִּי שִׁמְעוֹן הֲוָה אָזִיל בְּאָרְחָא וְהֲווּ עִמֵּיהּ רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרֵיהּ וְרַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי חִיָּיא. עַד דְּהֲווּ אָזְלֵי, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר לְאֲבוּהִי אָרְחָא מְתַקְנָא קַמָּן בָּעִינָן לְמִשְׁמַע מִלֵּי דְאוֹרַיְיתָא.

R. Simeon was once travelling in company with his son R. Eleazar and R. Jose and R. Hiya. As they were going along steadily, R. Eleazar said, ‘This is a favourable opportunity for hearing some explanation of the Torah.’

פָּתַח רַבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר (קהלת י׳:ג׳) גַּם בַּדֶּרֶךְ כְּשֶׁהַסָּכָל הוֹלֵךְ לִבּוֹ חָסֵר וְגו’. כַּד בַּר נָשׁ בָּעֵי לְאַתְקָנָא אָרְחֵיהּ קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. עַד לָא יִפּוּק לְאָרְחָא בָּעֵי לְאַמְלָכָא בֵּיהּ וּלְצַלֵּי קַמֵּיהּ עַל אָרְחֵיהּ. כְּמָה דְּתָנִינָן דִּכְתִיב, (תהילים פ״ה:י״ד) צֶדֶק לְפָנָיו יְהַלֵּךְ וְיָשֵׂם לְדֶרֶךְ פְּעָמָיו. דְּהָא שְׁכִינְתָּא לָא אִתְפָּרְשָׁא מִנֵּיהּ.

R. Simeon thereupon commenced a discourse on the text: Alsowhen the fool walketh by the way, his understanding faileth him, etc. (Eccl. 10, 3). He said: ‘If a man desires that his journey should be agreeable in the sight of God, he should, before he starts, take counsel of God and offer the appropriate prayer, according to the Rabbinical dictum based on the verse, “When righteousness goeth before him, then he shall set his feet on the way” (Ps. 85, 14), for then the Shekinah is not parted from him.

וּמָאן דְּאִיהוּ לָא מְהֵימְנָא בְּמָרֵיהּ, מַה כְּתִיב בֵּיהּ וְגַם בַּדֶּרֶךְ כְּשֶׁהַסָּכָל הוֹלֵךְ לִבּוֹ חָסֵר. מַאן לִבּוֹ. דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּלָא יְהַךְ עִמֵּיהּ בְּאָרְחָא וְגָרַע מִן סִיַּיעְתֵּיהּ בְּאָרְחֵיהּ. בְּגִין דְּהַהוּא בַּר נָשׁ דְּלָא מְהֵימָן בֵּיהּ בְּמָארֵיהּ עַד לָא יִפּוּק בְּאָרְחָא לָא בָּעֵי סִיַּעְתָּא דְמָארֵיהּ.

But of him who does not believe in his Master it is written, “Also when the fool walketh in the way, his understanding (lit. heart) faileth him.” By “heart” is here designated the Holy One, blessed be He, who will not accompany him on the way nor lend him His support, because he is a man who does not believe in his Master and did not seek His support before starting on the journey.

וְאֲפִילּוּ בְּאָרְחָא כַּד אִיהוּ אָזִיל לָא אִשְׁתַּדַּל בְּמִלֵּי דְאוֹרַיְיתָא. וּבְגִינֵי כָךְ לִבּוֹ חָסֵר דְּלָא אָזִיל בַּהֲדֵיהּ דְּמָרֵיהּ וְלָא אִשְׁתְּכַח בְּאָרְחֵיהּ. וְאֹמֵר לַכֹּל סָכָל הוּא, אֲפִלּוּ כַּד שְׁמַע מִלָּה דִמְהֵימְנוּתָא דְמָארֵיהּ, הוּא אָמַר דְּטִפְּשׁוּתָא הוּא לְאִשְׁתַּדָּלָא בֵּיהּ.

Likewise on the journey itself he does not busy his thoughts with the Torah, and for this reason also it is said that “his heart faileth him”, because he does not walk with his Master and is not found in His path. Further, “he saith to all, it is folly”: that is, when he does hear a word of true doctrine, he says it is folly to pay attention to it;

כְּהַאי דְּשָׁאִילוּ לְבַר נָשׁ (חד) עַל אָת קְיָימָא דִּרְשִׁימוּ בְּבִשְׂרֵיהּ דְּבַר נָשׁ. וְאָמַר לָאו אִיהוּ מְהֵימְנוּתָא. שָׁמַע רַב יֵיבָא סָבָא וְאִסְתַּכַּל בֵּיהּ וְאִתְעֲבִיד תִּלָּא דְּגַרְמֵי. וְאֲנַן בְּהַאי אוֹרְחָא בְּסִיַּיעְתָּא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּעִינָן לְמֵימַר מִלֵּי דְאוֹרַיְיתָא.

like the man who was asked about the sign of the covenant imprinted on the flesh, and replied that it was no article of faith, whereupon R. Yeba the Elder frowned on him and he became a heap of bones. We, therefore, being on this journey with the support of the A1mighty, are beholden to discuss some point of Torah.’

פָּתַח וְאָמַר (תהילים פ״ו:י״א) הוֹרֵנִי יְיָ דַּרְכֶּךָ אֲהַלֵּךְ בַּאֲמִתֶּךָ יַחֵד לְבָבִי לְיִרְאָה שְׁמֶךָ. הַאי קְרָא קַשְׁיָא. דְּהָא תָּנִינָן כֹּלָא הִיא בִּידָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בַּר לְמֶהֱוֵי זַכָּאָה אוֹ חַיָּיבָא. וְדָוִד הֵיךְ תָּבַע דָּא מֵעִם קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא.

He thereupon took the text: Teach me thy way, O Lord, I will walk in thy truth, unite my heart to fear thy name (Ps. 86, 11). He said: ‘This verse seems to conflict with the Rabbinical dictum that a man’s whole career is in the hands of heaven, save his choice of virtue or vice. If this is so, how could David make such a request as this of God?

אֶלָּא דָּוִד הָכִי קָאֲמַר. הוֹרֵנִי יְיָ דַּרְכֶּךָ. הַהוּא אֹרַח מִישׁוֹר וּמְתַקְנָא לְגַלָּאָה עֵינַי וּלְמִנְדַע לֵיהּ, וּלְבָתַר אֲהַלֵּךְ בַּאֲמִתֶּךָ אֵיהַךְ בְּאֹרַח קְשׁוֹט וְלָא אַסְטֵי לְיָמִינָא וְלִשְׂמָאלָא. יַחֵד לְבָבִי מַאן לְבָבִי. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר (תהילים ע״ג:כ״ו) צוּר לְבָבִי וְחֶלְקִי. וְכָל דָּא אֲנָא תָּבַע לְיִרְאָה אֶת שְׁמֶךָ. לְאִתְדַּבְּקָא בְּדַחַלְתָּךְ, לְאִסְתַּמָּרָא אוֹרְחֵי כְּדְקָא יָאוֹת. לְיִרְאָה שְׁמֶךָ אֲתַר חוּלְקִי דְּבֵיהּ שַׁרְיָא דַחַלְתָּא לְמִדְחַל.

What David really asked, however, was only that God should teach him His ways, that is, open his eyes to know the right and proper way; then he would himself be able to walk in the way of truth without turning aside right or left. As for the expression “my heart”, this has the same significance as in the verse “the rock of my heart and my portion” (Ps. 73, 26). All this I entreat, he said, in order to fear Thy name, to cleave to Thy fear and to keep to the straight path. The words “to fear thy name” refer to David’s allotted place in which the fear of God is located.

תָּא חֲזֵי, כָּל בַּר נָשׁ דְּדָחִיל לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שַׁרְיָא עִמֵּיהּ מְהֵימְנוּתָא כְּדְקָא יְאוּת דְּהָא הַהוּא בַּר נָשׁ שְׁלִים בְּפוּלְחָנָא דְמָרֵיהּ. וּמָאן דְּלָא שָׁרְיָא בֵּיהּ דַּחֲלָא דְמָרֵיהּ לָא שָׁרְיָיא עִמֵּיהּ מְהֵימְנוּתָא וְלָאו אִיהוּ כְּדַאי לְמֶהֱוֵי לֵיהּ חוּלָקָא בְּעָלְמָא דְאָתֵי.

Consider this. Every man who fears God is secure in his faith, since he is whole-hearted in the service of his Master. But he who does not constantly fear his Master is not truly possessed of faith, nor is he accounted worthy of a share in the future world.’

תּוּ פָּתַח וְאָמַר, (משלי ד׳:י״ח) וְאֹרַח צַדִּיקִים כְּאוֹר נוֹגַהּ הוֹלֵךְ וְאוֹר עַד נְכוֹן הַיּוֹם. זַכָּאִין אִנּוּן צַדִּיקַיָא בְּעָלְמָא דֵין וּבְעָלְמָא דְאָתֵי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּעֵי בִּיקָרֵיהוֹן. תָּא חֲזֵי, מַה כְּתִיב וְאֹרַח צַדִּיקִים כְּאוֹר נוֹגַהּ. מַאי כְּאוֹר נוֹגַהּ. כְּהַהוּא נְהוֹרָא דְּנָהִיר דְּבָרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּעוֹבָדָא דִבְרֵאשִׁית, דָּא הוּא דְּגָנִיז לוֹן לְצַדִּיקַיָא לְעָלְמָא דְאָתֵי. הוֹלֵךְ וְאוֹר דְּאִיהוּ סָלִיק בִּנְהוֹרֵיהּ תָּדִיר וְלָא גָרַע מִנֵּיהּ.

R. Simeon further discoursed on the text: But the path of the righteous is as the shining light, that shineth more and more unto the perfect day (Prov. 4, 18). He said: ‘Happy are the righteous in this world and the world to come, since God desires to glorify them. For their path is as “the shining light”, that is to say, that radiant light which God created at the beginning of things, and which He set aside for the righteous in the future world. This “shineth more and more”, for its brightness continually augments.

אֲבָל בְּחַיָּיבַיָא מַה כְּתִיב, (משלי ד׳:י״ט) דֶּרֶךְ רְשָׁעִים כָּאֲפֵלָה, לֹא יָדְעוּ בַּמֶּה יִכָּשֵׁלוּ. לא יָדְעוּ, וְכִי לָא יָדְעִין. אֶלָּא חַיָּיבַיָא אָזְלֵי בְּעֲקִימוּ דְּאָרְחָא בְּהַאי עָלְמָא. וְלָא בָּעָאן לְאִסְתַּכְּלָא דְּזַמִּין (ד”א ל”ג לון) קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמֵידַן לְהוּ בְּהַהוּא עָלְמָא וּלְאַעָלָאָה לוֹן בְּדִינָא דְּגֵיהִנֹּם. וְאִנּוּן צָווחִין וְאָמְרִין וַוי לָן דְּלָא אוֹרִיכְנָא אוּדְנִין וְלָא אֲצִיתְנָא בְּהַהוּא עָלְמָא. וּבְכָל יוֹמָא אָמְרֵי ווי דָא (רלז ב).

But of the wicked it is written, “The way of the wicked is as darkness, they know not at what they stumble” (Ibid. 19). In truth they do know; but they walk in a crooked path, and will not stop to reflect that one day God will judge them in the future world, and chastise them with the punishments of Gehinnom. Then they will bewail themselves every day, saying, “Woe to us that we did not incline our ears and listen.”

תָּא חֲזֵי, זַמִּין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאַנְהָרָא לוֹן לְצַדִּיקַיָּא לְעָלְמָא דְאָתֵי, וּלְמֵיהַב לוֹן אֲגַר חוּלַקְהוֹן אֲתַר דְּעֵינָא לָא שָׁלְטָא לְמֵיקַם עֲלֵיהּ כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (ישעיהו ס״ד:ג׳) עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתֶךָ יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ. וּכְתִיב, (ישעיהו ס״ו:כ״ד) וְיָצְאוּ וְרָאוּ בְּפִגְרֵי הָאֲנָשִׁים הַפּוֹשְׁעִים בִּי. וּכְתִיב, (מלאכי ג׳:כ״א) וְעַסּוֹתֶם רְשָׁעִים כִּי יִהְיוּ אֵפֶר תַּחַת כַּפּוֹת רַגְלֵיכֶם. זַכָּאִין אִנּוּן צַדִּיקַיָא בְּעָלְמָא דֵין וּבְעָלְמָא דְאָתֵי. עֲלַיְיהוּ כְּתִיב (ישעיהו ס׳:כ״א) צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ. וּכְתִיב, (תהילים ק״מ:י״ד) אַךְ צַדִּיקִים יוֹדוּ לִשְׁמֶךָ יֵשְׁבוּ יְשָׁרִים אֶת פָּנֶיךָ. בָּרוּךְ יְיָ לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן (חסר):

But as for the righteous, God will illumine them in the future world and will give them their due reward in a place which eye has never beheld, as it is written, “Eye hath not seen beside thee, O God, what thou wilt do for him that waits for thee” (Is. 64, 3). Also, “And they shall go forth and look upon the carcasses of the men that have transgressed against me” (Is. 66, 24); and again, “And ye shall tread down the wicked, for they shall be ashes under the soles of your feet” (Mal. 3, 21). Happy are the righteous in this world and in the world to come; of them it is written, “the righteous shall for ever inherit the earth” (Is. 60, 21), and also, “verily the righteous shall praise thy name, the upright shall dwell in thy presence” (Ps. 140, 14). Blessed is the Lord for ever, Amen and Amen.’

Noach, Chapter 1

אֵלֶּה תּוֹלְדוֹת נֹחַ, רַבִּי חִיָּיא פָּתַח (ישעיהו ס׳:כ״א) וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ נֵצֶר מַטָּעַי מַעֲשֵׂה יָדַי לְהִתְפָּאֵר. זַכָּאִין אִנּוּן יִשְׂרָאֵל דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא, וְיָדְעֵי אָרְחִין דְּאוֹרַיְיתָא, דִּבְגִינָהּ יִזְכּוּן לְעָלְמָא דְאָתֵי.

THESE ARE THE GENERATIONS OF NOAH. R. Hiya opened with the text: And thy people are all righteous, they will inherit the land for ever; the branch of my planting, the work of my hands wherein I glory (Is. 60, 21). He said: ‘Happy are the people of Israel, who occupy themselves with the Torah and are familiar with its paths, through following which they will merit the world to come.

תָּא חֲזֵי, כָּל יִשְׂרָאֵל אִית לוֹן חוּלָקָא לְעָלְמָא דְאָתֵי. מַאי טַעְמָא בְּגִין דְּנָטְרִין בְּרִית דְּעָלְמָא אִתְקַיֵּים עֲלֵיהּ. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (ירמיהו ל״ג:כ״ה) אִם לא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לא שָׂמְתִּי. וְעַל דָּא יִשְׂרָאֵל דְּנָטְרֵי בְּרִית וְקַבִּילוּ לֵיהּ אִית לוֹן חוּלָקָא בְּעָלְמָא דְאָתֵי.

For all Israelites have a portion in the world to come, for the reason that they observe the covenant on which the world is established, and of which it is said: “If my covenant be not (observed) day and night, it were as if I had not appointed the ordinances of heaven and earth” (Jer. 33, 25). Hence Israel, who have accepted the covenant and observe it, have a portion in the world to come.

וְלֹא עוֹד אֶלָּא בְּגִין כָךְ אִקְרוּן צַדִּיקִים. מִכָּאן אוֹלִיפְנָא כָּל מָאן דְּנָטִיר הַאי בְּרִית דְּעָלְמָא אִתְקְיַּים עֲלֵיהּ. אִקְרֵי צַדִּיק. מְנָא לָן מִיּוֹסֵף. בְּגִין דְּנָטַר לֵיהּ לִבְרִית עָלְמָא, זָכָה דְאִקְרֵי צַדִּיק. וְעַל כָּךְ וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ.

Furthermore, they are therefore called righteous. We learn this from Joseph, who, by reason of his having observed the covenant, is known as “Joseph the righteous”.

רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר, אֵלֶּה בְּכָל אֲתַר פָּסַל אֶת הָרִאשׁוֹנִים תָּנִינָן וְכוּ’. מַה כְּתִיב לְעֵילָא בְּפָרְשָׁתָא דִבְרֵאשִׁית (בראשית ב׳:י׳) וְנָהָר יוֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן וּמִשָּׁם יִפָּרֵד וְגו’. הַהוּא נָהָר דְּנָגִיד וְנָפִיק וְעֲיִּיל לְגִנְתָּא וְאַשְׁקֵי לֵיהּ מִשַּׁקְיוּ דִלְעֵילָא וְעָבִיד לֵיהּ נַיְיחָא וְעָבִיד אִיבִּין וְרַבֵּי זָרְעִין. וְהוּא כְּדֵין נַיְיחָא לְכֹלָא. וְדָא נַיְיחָא לֵיהּ לְגִנְתָּא. וְדָא עָבִיד נַיְיחָא בֵּיהּ (נ”א לגנתא. וגנתא נייחא ביה). כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר (בראשית ג) כִּי בוֹ שָׁבַת. וּכְתִיב, (בראשית ב׳:ב׳) וַיִּשְׁבּוֹת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי. וְדָא רָזָא דְמִלָּה דָּא עָבִיד תּוֹלְדוֹת וְלָא אָחֳרָא.

R. Eleazar said: ‘The term “These are”, as we have learnt, always implies that something spoken of before in the text is now of no account. Now it is written above in the account of the Creation that “A river went out from Eden to water the garden and from thence it was parted, etc.” (Gen. 2, 10). That stream which flows perennially entered the Garden to water it from the supernal waters, and brought gladness to it, making it produce fruit and seed for the universal content; and so the stream gladdened the Garden, as it is written, “And he rested on the seventh day” (Ibid. 3).

תָּא חֲזֵי (כח ב כגוונא דא נח לתתא. קיימא קדישא הוה דוגמא דלעילא. ועל דא אקרי אישהאדמה. ורזא אוליפנא, דהא נח אצטריך לתיבה לאתחברא בה. ולקיימא זרעא דכולא דכתיב לחיות זרע.)

Thus the words “these are the generations” imply that this brought forth products and no other. So it was with Noah in the lower world. Noah was the sacred covenant below corresponding to that above, and hence is called “Man of the earth”. The inner meaning which we learn from this is that Noah had need of an ark with which to become united in order thereby to preserve the seed of all species, as it is written, “To preserve seed”.

מָאן תֵּיבָה. דָּא (דא) (לג ב) אֲרוֹן הַבְּרִית. וְנֹחַ וְתֵיבָה לְתַתָּא הָכִי הֲווּ כְּדוּגְמָא (דא) דִלְעֵילָא. נֹחַ כְּתִיב בֵּיהּ בְּרִית דִּכְתִיב וַהֲקִימוֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּךְ וְגו’. וְעַד דְּאִתְקְיַּים בֵּיהּ בְּרִית לָא עָיִיל לְתֵיבוּתָא. דִּכְתִיב וַהֲקִימוֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּךְ וּבָאתָ אֶל הַתֵּיבָה. וּכְדֵין הֲוָה תֵּיבָה אֲרוֹן הַבְּרִית.

This ark is the Ark of the Covenant, and Noah with the ark below corresponded to a similar union above. The word “covenant” is used in connection with Noah, as it is written, “And I will establish my covenant with thee”, and before the covenant was established with him he did not enter the ark, as it is written, “And I will establish my covenant with thee and thou shalt come into the ark.” Thus his ark represented the Ark of the Covenant,

תֵּיבָה וְנֹחַ כֹּלָּא כְּגַוְונָא דִלְעֵילָא. וּבְגִין דְּהַאי בְּרִית לְעֵילָא הוּא עָבִיד תּוֹלְדוֹת. כְּגַוְונָא דָא נֹחַ (ד”א לתתא) אִיהוּ עָבִיד תּוֹלְדוֹת. בְּגִינֵי כָּךְ (כמא דאת אמר) אֵלֶּה תּוֹלְדוֹת נֹחַ.

and Noah and the ark together were a symbol of the supernal pattern. And since this covenant above brought forth products, so Noah below also bore generations. Hence it says, “These are the generations of Noah.”

נֹחַ אִישׁ צַדִּיק. הָכִי הוּא וַדַּאי כְּגַוְונָא דִלְעֵילָא. וְעַל דָּא (משלי י׳:כ״ה) וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם כְּתִיב. וְאַרְעָא עַל דָּא אִתְקָיְימַת. דְּהָא אִיהוּ עַמּוּדָא דְּעָלְמָא קָיְימָא עֲלֵיהּ. וּמָאן אִיהוּ דָּא צַדִּיק. וְנֹחַ אִקְרֵי צַדִּיק לְתַתָּא.

NOAH WAS A RIGHTEOUS MAN. Assuredly so, after the supernal pattern. It is written, “The Righteous one is the foundation of the world” (Prov. 10, 25), and the earth is established thereon, for this is the pillar that upholds the world. So Noah was called Zaddik (righteous) below.

וְרָזָא (נ”א דא) דְכֹלָא, אֶת הָאֱלהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ, דַּיְיקָא, דְּלָא אִתְפְּרַשׁ מִנֵּיהּ לְעָלְמִין. וּלְמֶהֱוֵי הוּא בְּאַרְעָא כְּגַוְונָא דִלְעֵילָא אִישׁ צַדִּיק יְסוֹדָא דְעָלְמָא. בְּרִית שָׁלוֹם שְׁלָמָא דְּעָלְמָא. אִישׁ הָאֲדָמָה וַדַּאי. וְעַל דָּא (בראשית ו׳:ח׳) וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי יְיָ.

All this is implied in the words NOAH WALKED WITH GOD, meaning that he never separated himself from Him, and acted so as to be a true copy of the supernal ideal, a “Zaddik the foundation of the world”, an embodiment of the world’s covenant of peace. And it is thus that NOAH FOUND FAVOUR IN THE EYES OF GOD.

תָּמִים הָיָה בְּדוֹרוֹתָיו. מַאי בְּדוֹרוֹתָיו, אִלֵין אִנּוּן דְּנָפְקוּ מִנֵּיהּ. הוּא אַשְׁלִים לְכֻלְהוּ. וְהוּא הֲוָה שְׁלִים מִכֻּלְהוּ. תָּמִים הָיָה דְּאִתְיְילִיד מָהוּל דִּכְתִיב הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וְהיֵה תָמִים. בְּדוֹרוֹתָיו וְלא בְּדָרִין דְּעָלְמָא דְּהָא מִנֵּיהּ נָפְקוּ (תולדות בעלמא).

PERFECT HE WAS IN HIS GENERATIONS: this refers to his descendants; he perfected them all, and he was more virtuous than all of them. Again, the words “He was perfect” indicate that he was born circumcised (cf. of Abraham, “Walk before me and be perfect, i.e. circumcised” Gen. 17, 1). IN HIS GENERATIONS: and not in those of his contemporaries, for all future generations issued from him only.

תָּא חֲזֵי, נֹחַ אִתְחַזֵּי מִיּוֹמָא דְּאִתְבְּרִי עָלְמָא לְמֶהֱוֵי בְּתֵיבָה בְּחִבּוּרָא חַד וּלְמֵיעַל בָּהּ, וְעַד לָא אִתְחַבְּרוּ כְּחֲדָא לָא הֲוָה עָלְמָא כְּדְקָא יְאוּת, לְבָתַר מַה כְּתִיב, (בראשית ט׳:י״ט) וּמֵאֵלֶּה נָפְצָה כָּל הָאָרֶץ. מַהוּ נָפְצָה. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (בראשית ב׳:י׳) וּמִשָּׁם יִפָּרֵד. דְּמִתַּמָּן אִשְׁתְּכַח פִּרוּדָא וְאִתְבַּדָּרוּ תּוֹלְדוֹת לְכָל סִטְרִין

Consider this. From the day that the world was created, Noah was the first man fitted to be joined in union with the ark and to enter it, and until they were joined the world had not yet reached a stable condition. But once this had happened we read “From these all the earth was overspread” (Gen. 10, 32). These words are analogous to the expression “And from thence the river parted” (Ibid. 2, 10), of the Garden of Eden, which indicate that from this point there was a parting and diffusion of progeny into all quarters of the world.

וְכֹלָּא חַד כְּדוּגְמָא חָדָא. בְּגִינֵי כָךְ אֵלֶּה תּוֹלְדוֹת נֹחַ. אֵלֶּה וַדַּאי. דְּהָא יְסוֹדָא דְעָלְמָא אִיהוּ דְּעָבִיד תּוֹלְדוֹת לְקָיְימָא בְּאַרְעָא. אֲתָא רַבִּי אַבָּא וּנְשָׁקֵיהּ. אָמַר אַרְיָא בְּחֵילֵיהּ טִינָרָא נָקִיב וְתָבַר. כָּךְ הוּא וַדַּאי. וְתָּא חֲזֵי, מִשִּׁיעוּרָא דְּתֵיבוּתָא אוּף נָמֵי הָכִי הוּא.

The two cases are analogous in every way. Hence it says: “These are the generations”; assuredly “these”, as it was he who was the foundation of the world that brought forth generations to abide on the earth.’ R. Abba then approached and kissed him, saying: ‘The lion in his might has pierced through the rock and broken it asunder. Your exposition is certainly the right one, as can also be deduced from the measurements of the ark.’

תּוֹסֶפְתָּא לָמָּה נֹחַ נֹחַ תְּרֵי זִמְנִי. אֶלָּא כָּל צַּדִּיק וצַּדִּיק דִּי בְּעָלְמָא אִיתּ לֵיהּ תְּרֵין רוּחִין. רוּחָא חַד בְּעָלְמָא דֵין ורוּחָא חַד בְּעָלְמָא דְאָתֵּי. והָכִי תִּשְׁכַּח בְּכֻלְהוּ צַּדִּיקֵי משֶׁה משֶׁה, יַעֲקֹב יַעֲקֹב, אַבְרָהָם אַבְרָהָם, שְׁמוּאֵל שְׁמוּאֵל, שֵׁם שֵׁם. בַּר מִיִּצְּחָק דְּלָא כְּתִּיב בֵּיהּ כְּמָה דִכְתִּיב בְּהוּ. בְּגִין דְּיִצְּחָק בְּשַׁעֲתָּא דְּאִתְּקְרָב עַל גַּבֵּי מַדְבְּחָא נָפְּקַתּ נִשְׁמָתֵּיהּ דְּהֲוַתּ בֵּיהּ בְּהַאי עָלְמָא. וכֵיוָן דְּאִתְּמָר בֵּיהּ בְּאַבְרָהָם, בָּרוּךָ מְחַיֵּה הַמֵּתִּים תָּבַתּ בֵּיהּ נִשְׁמָתֵּיהּ דְּעָלְמָא דְּאָתֵּי. בְּגִין דָּא תִּשְׁכַּח דְּלָא יִחֵד קוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא שְׁמֵיהּ אֶלָּא עַל יִצְּחָק בְּגִין דְּאִתְּחַשַׁב כְּמֵתּ וְעַל דָּא רָמַז קְרָא ואָמַר (איוב ז) הֵן בִּקְדוֹשָׁיו לֹא יַאֲמִין וגו’.

Tosefta Why is „Noah Noah” (Gen. 6:9) written twice? Each and every righteous person in the world has two spirits. One stays in this world, while the other is in the World to Come. And so we find that the Holy One, blessed be He, named all the righteous twice: „Moses, Moses” (Ex. 3:4), „Jacob, Jacob” (Gen. 46:2), „Abraham, Abraham” (Gen. 22:11), „Samuel, Samuel” (I Shmuel 3:10) with the exception of Isaac. He is not named twice because when he approached the altar to be sacrificed, the soul that was within him in this world left him. And because it is said of Abraham, „blessed are You who resurrect the dead”, so only the soul of the World to Come was returned to him. And that is why you shall find that the name of the Holy One, blessed be He, was not unified (on any righteous person in his lifetime). It was unified only on Isaac, because he was already considered as dead. He was like those who pass away from this world. The verse therefore states: „Behold, He puts no trust in His holy ones” (Iyov 15:15) because He does not unify His name on the righteous during their lifetimes.

דָּבָר אַחֵר אֵלֶּה תּוֹלְדוֹתּ בְּגִין דְּהֲוָה צַּדִּיק שַׁבַּח לֵיהּ תְּרֵי זִמְנִי. תָּמִים הָיָה בְּדוֹרוֹתָּיו, אֲבָל בְּדָרִין אַחֲרָנִין אֵינוֹ נְחְשַׁב לִכְלוּם, כְּמוֹ דָרָא דְאַבְרָהָם ודָרָא דְמשֶׁה ודָרָא דְּדָוִד. דָּבָר אַחֵר חָמֵי מַאי עָבַד בְּדָרָא דְּכֻלְהוּ חַיָּיבִים, קַל וָחוֹמֶר אִלּוּ הָיָה בְּדָרָא דְּכֻלְהוּ צַּדִּיקִים: (עד כאן תוספתא)

A different explanation given is that because he was righteous, He praised him twice (Noah Noah) perfect in his generations,” but if he had lived in any other generation, such as that of Abraham or Moses or King David, then he would not have been considered righteous at all. Still another explanation is that if this is what he was able to perform in a generation in which all were wicked, how much more he could have done in a generation in which all were righteous.(End of the Tosefta)…

Noach, Chapter 2

רַבִּי אֶלְעָזָר פָּתַח (תהילים מ״ו:ט׳) לְכוּ חֲזוּ מִפְעֲלוֹת (בדפוס קרימונא אלקים, ועי’ מ”ש לעיל נח ב) יְיָ אֲשֶׁר שָׂם שַׁמּוֹת בָּאָרֶץ. הַאי קְרָא הָא אִתְּמָר וְאוּקְמוּהָ. אֲבָל לְכוּ חֲזוּ, מַאי חֲזוּ. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (ישעיהו כ״א:ב׳) חָזוּת קָשֶׁה הוּגַד לִי. בְּעוֹבָדוֹי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָבִיד, אִתְגְּלִי נְבוּאָה עִלָּאָה לִבְנִי נָשָׁא. אֲשֶׁר שָׂם שַׁמּוֹת, שֵׁמוֹת וַדַּאי, דְּהָא שְׁמָא גָּרִים לְכֹלָּא.

רַבִּי אֶלְעָזָר פָּתַח, (תהלים מו) לְכוּ חֲזוּ מִפְעֲלוֹת ה’ אֲשֶׁר שָׂם שַׁמּוֹת בָּאָרֶץ. הַפָּסוּק הַזֶּה הֲרֵי נִתְבָּאֵר, וּבֵאֲרוּהוּ. אֲבָל לְכוּ חֲזוּ, מַה זֶּה חֲזוּ? כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה כא) חָזוּת קָשָׁה הֻגַּד לִי. בְּמַעֲשָׂיו שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה מִתְגַּלָּה נְבוּאָה עֶלְיוֹנָה לִבְנֵי אָדָם. אֲשֶׁר שָׂם שַׁמּוֹת – שֵׁמוֹת וַדַּאי, שֶׁהֲרֵי הַשֵּׁם גּוֹרֵם לַכֹּל.

כְּתִיב וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ נֹחַ לֵאמֹר זֶה וְגו’ אַמַּאי הָכָא לֵאמֹר. וְאַמַּאי זֶה. אֶלָּא (הובא לעיל דף נח א’ לשון זה) לֵאמֹר דָּא אִתְּתָא. זֶה דָּא צַדִּיק. (רמז כמו דקודשא בריך הוא קרא ליה נח נייחא דארעא. לאמר, מאי לאמר. אלא אתר דא קרי ליה נח. ומאן איהו ארעא קדישא. לאמר זה ינחמנו ממעשנו וגו’. עבד ליה קודשא בריך הוא לתתא כגוונא עלאה) (נ”א זה דא צדיק וכן נח (לאמר, נח) דא צדיק. לאמר דא נוקבא. בגין דלא מתפרשן דא מן דא. אמר רבי יצחק לאמר דא ארעא קדישא) (וזה אמת) (כצ”ל באמת בהגהת ד”א. הרש”ב) כְּתִיב הָכָא זֶה יְנַחֲמֵנוּ, וּכְתִיב הָתָם (ישעיהו כ״ה:ט׳) זֶה יְיָ קִוִּינוּ לוֹ. זַכָּאִין אִנּוּן צַדִּיקַיָא דִרְשִׁימִין בִּרְשִׁימוּ דְגוּשְׁפַּנְקָא דְמַלְכָּא לְמֶהוֵי בִּשְׁמֵיהּ רְשִׁימִין וְאִיהוּ שָׁוֵי שְׁמָהָן בְּאַרְעָא כְּדְקָא יְאוּת.

כָּתוּב וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ נֹחַ לֵאמֹר זֶה וְגוֹ’, לָמָּה כָּאן לֵאמֹר? וְלָמָּה זֶה? אֶלָּא לֵאמֹר זוֹ הָאִשָּׁה. זֶה זֶה צַדִּיק. (רמז כמו שהקדוש ברוך הוא קרא לו נח, מנוחת הארץ, לאמר, מה זה לאמר? אלא מקום זה קרא לו נח, ומי הוא? ארץ הקדושה, לאמר זה ינחמנו ממעשנו וגו’, עשה אותו הקדוש ברוך הוא למטה כדגמא עליונה). (נ”א: זה זה צדיק, וכן נח (לאמר, נח) זה צדיק, לאמר זו נקבה, משום שלא נפרדים זה מזה, אמר רבי יצחק, לאמר זו ארץ הקדושה) (וזה אמת). כָּתוּב כָּאן זֶה יְנַחֲמֵנוּ, וְכָתוּב שָׁם (ישעיה כה) זֶה ה’ קִוִּינוּ לוֹ. אַשְׁרֵיהֶם הַצַּדִּיקִים שֶׁרְשׁוּמִים בָּרֹשֶׁם שֶׁל חוֹתֶמֶת הַמֶּלֶךְ לִהְיוֹת בִּשְׁמוֹ רְשׁוּמִים, וְהוּא שָׂם שֵׁמוֹת בָּאָרֶץ כָּרָאוּי.

כְּתִיב וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ נֹחַ. וּכְתִיב, (וישב קפו ב) וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב. אַמַּאי לָא כְּתִיב אֶת. אֶלָּא הָתָם דַּרְגָּא אַחֲרָא (ד”א חדא) וְהָכָא דַּרְגָּא אוֹחֲרָא. (נ”א את, כמה דאת אמר ואראה את יי) כְּדִכְתִיב, (ישעיה ו) וָאֶרְאֶה אֶת יְיָ. וָאֶרְאֶה יְיָ לָא כְּתִיב אֶלָּא אֶת יְיָ. אוּף הָכָא בְּנֹחַ וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ נֹחַ. וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב דַּרְגָּא דִּילֵיהּ, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מַמָּשׁ קָרָא לֵיהּ יַעֲקֹב. אֲבָל הָכָא אֶת לְאִתְכְּלָלָא שְׁכִינְתָּא. (נ”א דהיא דרגא אחרא לתתא):

כָּתוּב וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ נֹחַ, וְכָתוּב וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב. לָמָּה לֹא כָתוּב אֶת? אֶלָּא שָׁם דַּרְגָּה אַחֶרֶת (ד”א אחת) וְכָאן דַּרְגָּה אַחֶרֶת, (נ”א: את, כמו שנאמר ואראה את ה’) כַּכָּתוּב (שם ו) וָאֶרְאֶה אֶת ה’. וָאֶרְאֶה ה’ לֹא כָתוּב אֶלָּא אֶת ה’, גַּם כָּךְ בְּנֹחַ וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ נֹחַ. וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב – דַּרְגָּה שֶׁלּוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַמָּשׁ קָרְאָה לוֹ יַעֲקֹב. אֲבָל כָּאן אֶת – לְהַכְלִיל אֶת הַשְּׁכִינָה (נ”א: שהיא דרגה אחרת למטה).

Noach, Chapter 3

אֵלֶּה תּוֹלְדוֹת נֹחַ וְגו’. רַבִּי יְהוּדָה פָּתַח (תהילים קי״ב:ה׳) טוֹב אִישׁ חוֹנֵן וּמַלְוֶה יְכַלְכֵּל דְּבָרָיו בְּמִשְׁפָּט. טוֹב אִישׁ, דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּאִקְרֵי טוֹב. כְּמָה דִּכְתִיב, (תהילים קמ״ה:ט׳) טוֹב ה’ לַכֹּל. וּכְתִיב, (שמות ט״ו:ג׳) ה’ אִישׁ מִלְחָמָה. לְהַאי כֹּל חוֹנֵן וּמַלְוֶה. לְאֲתַר דְּלֵית לֵיהּ מִדִּילֵיהּ. וְהַהוּא אֲתַר מִנֵּיהּ אִתְּזָן יְכַלְכֵּל דְּבָרָיו בְּמִשְׁפָּט, דְּהָא הַהוּא דָּבָר לָא אִתְּזָן אֶלָּא בְּמִשְׁפָּט כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר (תהילים פ״ט:ט״ו) צֶדֶק וּמִשְׁפָּט מְכוֹן כִּסְאֶךָ.

THESE ARE THE GENERATIONS OF NOAH. R. Judah discoursed on the text: The good man is gracious and lendeth, he ordereth his affairs according to justice (Ps. 112, 5). ‘“The good man” refers to the Holy One, Blessed be He, since He is called “good” (as well as “Man”), as it is written, “The Lord is good to all” (Ibid. 145, 9), as well as “The Lord is a man of war” (Exod. 15, 3). Thus God is gracious and lends to that quarter which has no possession of its own, but derives its sustenance from Him. This idea is further developed in the sentence “He ordereth his affairs according to justice”, indicating that that quarter is granted sustenance only according to justice, as it is written, “Righteousness and justice are the foundation of thy throne” (Ps. 89, 15).

דָּבָר אַחֵר טוֹב אִישׁ, דָּא צַדִּיק דִּכְתִיב, (ישעיהו ג׳:י׳) אִמְרוּ צַדִּיק כִּי טוֹב כִּי פְּרִי מַעַלְלֵיהֶם יֹאכֵלוּ. רַבִּי יוֹסֵי אָמַר דָּא נֹחַ דִּכְתִיב נֹחַ אִישׁ צַדִּיק. רַבִּי יִצְחָק אָמַר דָּא שְׁבָחָא דְּשַׁבָּת, דְּבֵיהּ פָּתַח טוֹב, דִּכְתִיב, (תהילים צ״ב:ב׳) טוֹב לְהוֹדוֹת לַה’.

According to another explanation, the “good man” refers to the Righteous one (Zaddik), as it is written, “Say ye of the righteous one that he is good” (Is. 3, 10). R. Jose said that it refers to Noah, as it is written, “Noah was a righteous man.” R. Isaac said that it refers to the Sabbath, since the psalm in praise of the Sabbath commences with the words “It is a good thing to give thanks unto the Lord” (Ps. 92, 2).’

רַבִּי חִיָּיא אָמַר כֹּלָּא חַד וְכֻלְהוּ מִלָּה חָדָא אָמְרוּ. וְדָא עָבִיד תּוֹלְדוֹת בְּעָלְמָא. תּוֹלְדוֹת דְּעָלְמָא מָאן אִנּוּן. אִלֵּין נִשְׁמַתְהוֹן דְּצַדִּיקַיָא דְּאִנּוּן אִיבָּא דְּעוֹבָדוֹי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא.

R. Hiya said: ‘It is the Zaddik who produces offspring in the world. Who constitute this offspring? The souls of the righteous, these being the fruit of the handiwork of the Holy One, blessed be He.’

רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר בְּשַׁעֲתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מִתְעַטֵּר בְּעִטְרוֹי, מִתְעַטֵּר מֵעֵילָא וּמִתַּתָּא. מֵעֵילָא מֵאֲתַר דְּעֲמִיקָא דְכֹלָּא. מִתְעַטֵּר מִתַּתָּא בַּמֶּה. בְּנִשְׁמַתְהוֹן דְּצַדִּיקַיָא. כְּדֵין אִתּוֹסַף חַיִּים מֵעֵילָא וּמִתַּתָּא. וְאִתְכְּלִיל אֲתַר מַקְדְּשָׁא מִכָּל סִטְרִין וּבֵירָא אִתְמַלְיָיא וְיַמָּא אִשְׁתְּלִים, וּכְדֵין יָהַב לְכֹלָּא.

R. Simeon said: ‘When the Holy One, blessed be He, puts on his crowns, he receives them from above and from below: above, from the region of absolute remoteness; below, he is crowned by the souls of the righteous. The result is an increment of life-energy from above and below, embracing the place of the sanctuary on all sides, and causing the cisterns to become full and the sea to be replenished, and providing sufficiency for all.

Noach, Chapter 4

כְּתִיב, (משלי ה׳:ט״ו) שְׁתֵה מַיִם מִבּוֹרְךָ וְנוֹזְלִים מִתּוֹךְ בְּאֵרְךָ. אַמַּאי (הכא) בּוֹרְךָ בְּקַדְמִיתָא וּלְבָתַר בְּאֵרְךָ. דְּהָא בּוֹר לָא אִקְרֵי אֶלָּא רֵיקַנְיָא דְּלָא נְבִיעַ. בְּאֵר מַיִין דְּנָבְעִין. אֶלָּא כֹּלָא אֲתַר חַד הוּא. אֶלָּא אֲתַר דְּמִסְכְּנֵי (נ”א דמסכנותא) אֲחִידָן בֵּיהּ אִקְרֵי בּוֹר. דְּלֵית לֵיהּ מִדִּילֵיהּ אֶלָּא מַה דְּיַהֲבִין בְּגַוֵּיהּ. וּמַאן אִיהוּ דלי”ת.

It is written: “Drink water out of thine own cistern, and running water out of thine own well” (Prov. 5, 15). Why speak first of a cistern (bor), which is naturally waterless, and then of a well (beer), which is a fountain bubbling with water? In truth, both are one: this first refers to a certain region which is beset by poverty, and is thus called “cistern”, as not possessing anything of its own save what is given to it: that region is called daleth (poverty, also the fourth letter of the alphabet).

לְבָתַר אִתְעֲבִיד בְּאֵר דְּאִיהוּ נְבִיעַ וּמַלְיָא (ד”א דמליא) מִכָּל סִטְרִין. וּמָאן אִיהוּ ה”א. אִתְמַלְיָיא מֵעֵילָא וּנְבִיעַ מִתַּתָּא. אִתְמַלְיָיא מֵעֵילָא כְּמָה דְאֲמָרָן. וּנְבִיעַ מִתַּתָּא מִנִּשְׁמַתְהוֹן דְּצַדִּיקַיָא.

In time, however, it becomes a well, filled on all sides with bubbling water; it then typifies the letter he, being filled from on high and bubbling up from below. It is filled from above in the way already explained, while its bubbling from below is from the souls of the righteous.

דָּבָר אַחֵר שְׁתֵה מַיִם מִבּוֹרְךָ, דָּא דָּוִד מַלְכָּא דִּכְתִיב בֵּיהּ (שמואל ב כ״ג:ט״ו) מִי יַשְׁקֵנִי מַיִם מִבּוֹר בֵּית לֶחֶם. אִית מָאן דְּיֵימַר, וְנוֹזְלִים דָּא יִצְחָק. מִתּוֹךְ דָּא מֹשֶׁה דְאִיהוּ בְּאֶמְצָעִיתָא. בְּאֵרְךָ דָּא אַהֲרֹן דְּאִתְקְרֵי בְּאֵר מַיִם חַיִּים. וְדָּוִד מַלְכָּא דְּאִתְחַבַּר עִמְהוֹן. וְנוֹזְלִים דָּא אַבְרָהָם. מִתּוֹךְ, דָּא יַעֲקֹב דְּאִיהוּ בְּאֶמְצָעִיתָא. בְּאֵרְךָ דָּא יִצְחָק דְּאִקְרֵי בְּאֵר מַיִם חַיִּים. הָא בְּהַאי קְרָא אִשְׁתְּכַח רְתִיכָא קַדִּישָׁא עִלָּאָה מֵאֲבָהָן. וְדָוִד מַלְכָּא אִתְחַבַּר עִמְהוֹן.

(According to another interpretation, “drink water out of thine own cistern” refers to King David, who said, “Oh that one would give me water to drink of the cistern of Bethlehem” (II Sam. 23, 15); and “running waters” refers to Abraham; “out of the midst” refers to Jacob, he representing the centre; “thine own well” signifies Isaac, who is called “well of living waters”. Thus in this verse is a reference to the sacred and honoured team of the three patriarchs with King David associated with them.)

תִּיאוּבְתָּא דְּנוּקְבָא לְגַבֵּי דְכוּרָא לָאו אִיהוּ אֶלָּא כַּד עֲיִּיל רוּחָא בָהּ וְאַשְׁדַּת מַיָּיא לְקִבְלָא מַיִּין עִלָּאִין דְּכוּרִין. כָּךְ כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לָא אִתְעָרַת תִּיאוּבְתָּא לְגַבֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אֶלָּא בְּרוּחָא דְצַדִּיקַיָא דְּעָאלִין בְּגַוָּוהּ. וּכְדֵין נָבְעִין מַיָּיא מִגַּוָּוהּ לְקִבְלָא מַיִּין דִּדְכוּרָא. וְכֹלָּא אִתְעֲבִיד תִּיאוּבְתָּא חָדָא (ס”א וצבורא חדא) וּצְרוֹרָא חָדָא וְקִשּׁוּרָא חָדָא. וְדָא הוּא רַעֲוָא דְּכֹלָּא וְטִיּוּלָא דִּמְטַיֵּיל קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּנִשְׁמַתְהוֹן דְּצַדִּיקַיָיא.

As the desire of the female towards the male only awakes when a certain spirit enters into her and the flow ascends to meet that of the male, so the congregation of Israel only conceives a longing for the Holy One, blessed be He, when it is permeated with the spirit of the righteous. It is then that its energy rises from below to meet the energy from above so as to form a perfect union. There flows from this a universal content, and it is then that the Holy One, blessed be He, walks familiarly among the souls of the righteous.

תָּא חֲזֵי, כָּל אִנּוּן תּוֹלְדוֹת דְּגִנְתָּא דְעֵדֶן לָא נָפְקִין מִצַּדִּיק. אֶלָּא כַּד עֲיִּיל בְּהַאי תֵּיבָה בְּחִבּוּרָא חָדָא. וְכֹלָּא גְּנִיזִין בָּהּ. וּלְבָתַר מִינָהּ נָפְקִין. אוּף הָכָא נֹחַ אִישׁ צַדִּיק לָא אַפִּיק תּוֹלְדוֹת לְמִפְרֵי בְּעָלְמָא עַד דְּעָאל לַתֵּיבָה וְאִתְכְּנַשׁ כֹּלָּא בָּהּ וְהֲווּ גְנִיזִין בָּהּ. וּלְבָתַר מִנָּהּ נָפְקוּ לְמִפְרֵי בְּעָלְמָא וּלְאִתְקָיְימָא בְּאַרְעָא. וְאִלְמָלֵא דְּנָפְקוּ מִגּוֹ תֵּיבָה לָא אִתְקַיְּימוּ בְּעָלְמָא.

See now, all the offspring of the Garden of Eden did not issue from the Righteous one until he entered into that ark of which we have spoken and became one with it-that ark which contained all in embryo. Similarly Noah the righteous man did not beget offspring to populate the world until he entered the ark in which all (life) was gathered and safely stored and from which it afterwards emerged to multiply in the world and to have an abiding existence on earth. Had not these creatures been through the ark they would not have endured in the world.

וְכֹלָּא כְּגַוְונָא דִלְעֵילָא. מִגּוֹ תֵּיבָה נָפְקֵי לְעֵילָא. מִגּוֹ תֵּיבָה נָפְקֵי לְתַתָּא. דָּא כְּגַוְונָא דָּא. (מגו) וְהָכָא אִתְקְיַּים עָלְמָא וְלָא מִקַּדְמַת דְּנָא. דִּבְגִינֵי כָךְ כְּתִיב וְנוֹזְלִים מִתּוֹךְ בְּאֵרְךָ. וּכְתִיב וַיּוֹלֶד נֹחַ שְׁלשָׁה בָנִים (אמר רבי יהודה וגו’ ככתוב בדף סב א):

And all this was planned after the supernal pattern. As they emerged from the Ark there on high, so they emerged from the ark here below. And thus the world then obtained the character of permanency which it had not possessed before. Hence the expression “And running waters out of the midst of thy well”, which is echoed by the verse “And Noah begat three sons.”

Noach, Chapter 5

וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה כֵּיוָן דִּכְתִיב וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ אַמַּאי לִפְנִי הָאֱלֹהִים. אֶלָּא כֵּיוָן דְּעֲבָדוּ חוֹבֵיהוֹן בְּאִתְגַּלְּיָא לְעֵינֵיהוֹן דְּכֹלָּא כְּדֵין לִפְנֵי הָאֱלהִים כְּתִיב.

AND THE EARTH WAS CORRUPTED BEFORE GOD. Said R. Judah: ‘What does the phrase “before God” signify? ‘It signifies that they perpetrated their crimes openly in the eyes of all.’

רַבִּי יוֹסֵי אָמַר אֲנָא אִפְכָא אֲמָרִית. וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנִי הָאֱלֹהִים. בְּקַדְמִיתָא לִפְנֵי הָאֱלֹהִים דְּלָא הֲווּ עָבְדֵי בְּאִתְגַּלְּיָיא. לִפְנֵי הָאֱלהִים עֲבָדוּ וְלָא לִפְנֵי בְּנֵי נְשָׁא. וּלְבַסוֹף עֲבָדוּ בְּאִתְגַּלְּיָא הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס. דְּלָא הֲוָה אֲתַר בְּכָל אַרְעָא דְּלָא הֲוָה בְּאִתְגַּלְּיָא. וּבְגִין כָּךְ בִּתְרֵי גַּוְונֵי אָמַר קְרָא.

Said R. Jose: ‘I interpret it in a reverse sense, namely, that at first “the earth was corrupted before God”, that is, that they committed their sins secretly, so as to be known only to God but not to man. They finished, however, by coming out into the open, as it is written, AND THE EARTH WAS FILLED WITH VIOLENCE, indicating that there was not a place in the whole earth which did not witness their sins.’

אֵלֶּה תּוֹלְדוֹת נֹחַ. רַבִּי אַבָּא אָמַר מִיּוֹמָא דְּעֲבַר אָדָם עַל פְּקוּדָא דְּמָרֵיהּ כָּל בְּנֵי עָלְמָא דְּאִתְיַלִּידוּ לְבָתַר אִקְרוּן בְּנֵי הָאָדָם. וְלָא לִשְׁבָחָא אִקְרוּן הָכִי. אֶלָּא כְּמַאן דְּאָמַר בְּנוֹי דְּהַהוּא דְּעֲבַר עַל פְּקוּדָא דְמָרֵיהּ.

R. Abba said: ‘From the time that Adam transgressed the command of his Master, all the succeeding generations were called “sons of Adam” in a derogatory sense, as much as to say, “the sons of the man who transgressed his Master’s commands”.

כֵּיוָן דְּאָתָא נֹחַ, אִקְרוּן בְּנֵי עָלְמָא עַל שְׁמֵיהּ דְּנֹחַ. תּוֹלְדוֹת נֹחַ לְשִׁבְחָא. דְּקָאִים לוֹן בְּעָלְמָא. וְלָא תּוֹלְדוֹת דְּאָדָם דְּאַעֲבוּר לוֹן מֵעָלְמָא וְגָרִים מוֹתָא לְכֻלְהוּ.

But when Noah appeared, mankind were called by his name, to wit, “the generations of Noah”, in an honourable sense, since he secured for them permanent existence in the world, and not “the generations of Adam”, since he had caused them to be driven from the world and brought death to all.’

אָמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹסֵי, אִי הָכִי, הָא כְּתִיב לְבָתַר וַיֵּרֶד יְיָ לִרְאוֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנִי הָאָדָם. בְּנֵי הָאָדָם כְּתִיב וְלָא כְּתִיב בְּנֵי נֹחַ. אָמַר לֵיהּ בְּגִין דְּאָדָם (דחטא ד”א חטא) קַמֵּי מָרֵיהּ טַב לֵיהּ דְּלָא אִבְרֵי וְלָא יִכְתּוֹב עֲלֵיהּ הַאי קְרָא.

Said R. Jose to him: ‘But in a later passage (Gen. 11, 5) it is written, “and the Lord came down to see the city and the tower which the children of Adam had built”- Adam and not Noah.’ R. Abba replied: ‘It was because he was the first sinner. Better had it been for him that he should not have been created, so as not to be mentioned in this verse.

אֶלָּא תָּא חֲזֵי, כְּתִיב (משלי י׳:א׳) בֵּן חָכָם יְשַׂמַּח אָב. כַּד בְּרָא טַב, כָּל בְּנִי עָלְמָא דָּכְרִין לֵיהּ לְאֲבוֹי לְטַב. וְכַד אִיהוּ בִּישׁ, כֹּלָּא דָּכְרִין לֵיהּ לְאֲבוֹי לְבִישׁ. אָדָם בְּגִין דְּחָטָא וְעָבַר עַל פְּקוּדָא דְּמָרֵיהּ, כַּד אָתוּ אִנּוּן דְּמָרְדוּ בְּמָרֵיהוֹן מַה כְּתִיב אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם בְּנוֹי (עה א) דְּאָדָם קַדְמָאָה דְּמָרַד בְּמָרֵיהּ וְעֲבַר עַל פְּקוּדֵיהּ.

See now, it is written: “A wise son causeth his father to rejoice” (Prov. 10, 1). When a son is good, people mention his father’s name with praise; but if he is bad, they mention his father with reproach. So it was with Adam. He transgressed the command of his Master, and therefore when later men arose who rebelled against their Master, they were designated by the Scripture “the sons of Adam”, that is, the sons of the first man who rebelled against his Master and transgressed His commands.

וּבְגִינֵי כָךְ אֵלֶּה תּוֹלְדוֹת נֹחַ. אֵלֶּה וְלָא קַדְמָאֵי. אֵלֶּה דְּנָפְקוּ וְעָאלוּ גּוֹ תֵּיבָה וְאַפִּיקוּ תּוֹלְדִין לְעָלְמִין וְלָא תּוֹלְדוֹת אָדָם דְּנָפַק מִגִּנְתָּא דְעֵדֶן וְלָא אַפִּיק לוֹן מִתַּמָּן.

Hence “these are the generations of Noah”-these and not the former ones; these who entered into and emerged from the ark and brought forth generations to people the world; but they are not the generations of Adam, who emerged from the Garden of Eden without bringing any progeny forth from thence.

Noach, Chapter 6

תָּא חֲזֵי, אִלּוּ אַפִּיק אָדָם תּוֹלְדוֹת מִגִּנְתָּא דְעֵדֶן, לָא יִשְׁתֵּצוּן לְדָרֵי דָרִין. וְלָא אִתְחַשַּׁךְ נְהוֹרָא דְסִיהֲרָא לְעָלְמִין. וְכֻלְהוּ הֲווּ קָיְימִין לְעָלְמִין. וְאֲפִילּוּ מַלְאֲכֵי עִלָּאִי לָא קָיְימֵי קָמַיְיהוּ בִּנְהוֹרָא וְזִיוָא וְחָכְמְתָא. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר בְּצֶלֶם אֱלהִים בָּרָא אוֹתוֹ. אֲבָל כֵּיוָן דְּגָרִים חֶטְאָה וְנָפַק אִיהוּ מִגִּנְתָּא דְעֵדֶן וְעֲבַד תּוֹלְדוֹת לְבַר. לָא אִתְקָיְימוּ בְּעָלְמָא וְלָא הֲוִי כְּדְקָא חָזֵי.

For indeed, if Adam had brought offspring with him out of the Garden of Eden, these would never have been destroyed, the light of the moon would never have been darkened, and all would have lived for ever; and not even the angels would have equalled them in illumination and wisdom, as we read, “In the image of God he created him” (Gen. 1, 27). But since, through his sin, he left the Garden by himself and bore offspring outside it, these did not endure in the world, and this ideal was, therefore, not realised.’

אָמַר רַבִּי חִזְקִיָּה וְכֵי הֵיךְ יָכְלִין לְמֶעְבַּד תּוֹלְדוֹת תַּמָּן דְּהָא אִלְּמָלֵא לָא אִתְמְשִׁיךְ עֲלֵיהּ יֵצֶר הָרָע וְחָטָא אִתְקְיַּים אִיהוּ בְּעָלְמָא בִּלְחוֹדוֹי וְלָא יַעֲבִיד תּוֹלְדוֹת. כְּגַוְונָא דָא אִלְּמָלֵא דְּחָבוּ יִשְׂרָאֵל בְּעֶגְלָא וְאַמְשִׁיכוּ עֲלַיְיהוּ יֵצֶר הָרָע לָא עֲבָדוּ (במדבר קפט א) תּוֹלְדוֹת לְעָלְמִין וְלָא יֵיתוּן דָּרִין אָחֳרָנִין לְעָלְמָא.

Said R. Hizkiah: ‘How could they have begotten children there, seeing that, had the evil inclination not enticed him to sin, Adam would have dwelt for ever in the world by himself and would not have begotten children? In the same way, if Israel had not sinned by making the golden calf, they would not have borne children and no new generations would have come into the world”

אָמַר לֵיהּ אִלְמָלֵא לֹא חָטָא אָדָם לָא עָבִיד תּוֹלְדוֹת כְּגַוְונָא דָא מִסִּטְרָא דְּיֵצֶר הָרָע. אֲבָל עָבִיד תּוֹלְדוֹת מִסִּטְרָא דְּרוּחָא קַדִּישָׁא. דְּהַשְׁתָּא לָא עָבִיד תּוֹלְדוֹת אֶלָּא מִסִּטְרָא דְּיֵצֶר הָרָע. וּבְגִין דְּכָל תּוֹלְדוֹת דִּבְנֵי נָשָׁא כֻּלְהוּ מִסִּטְרָא דְּיֵצֶר הָרָע, בְּגִין כָּךְ לֵית לוֹן קִיּוּם. וְאִי אֶפְשָׁר לוֹן לְאִתְקָיְימָא, דְּסִטְרָא אָחֳרָא אִתְעָרַב בְּהוּ. (ז”ח ל”ג ואפשר לון בסטרא אחרא).

R. Abba replied: ‘If Adam had not sinned, he would not have begotten children from the side of the evil inclination, but he would have borne offspring from the side of the holy spirit. But now, since all the children of men are born from the side of the evil inclination, they have no permanence and are but short-lived, because there is in them an element of the “other side”.

אֲבָל אִלְּמָלֵא לא חָטָא אָדָם וְלָא אִתְתָּרַךְ מִגִּנְתָּא דְעֵדֶן. הֲוָה עָבִיד תּוֹלְדוֹת מִסִּטְרָא דְּרוּחַ קוּדְשָׁא דְּקַדִּישִׁין כְּמַלְאֲכֵי עִלָּאִין קָיְימִין לְדָרֵי דָרִין כְּגַוְונָא דִלְעֵילָא. כֵּיוָן דְּחָטָא וְאוֹלִיד בְּנִין לְבַר מִגִּנְתָּא דְעֵדֶן, וְלָא זָכָה לְאַפָּקָא לוֹן מִגִּנְתָּא, לָא אִתְקָיְימוּ אֲפִלּוּ לְאִשְׁתְּרָשָׁא בְּעָלְמָא דָא. עַד דְּאָתָא נֹחַ דְּאִיהוּ צַדִּיק וְעָאל בַּתֵּבָה. וּמִן תֵּבָה נָפְקוּ כָּל דָּרִין דְּעָלְמָא. וּמִתַּמָּן אִתְבַּדְּרוּ לְכָל אַרְבַּע רוּחֵי עָלְמָא. (שייך לקמן ריש סב):

But if Adam had not sinned and had not been driven from the Garden of Eden, he would have begotten progeny from the side of the holy spirit-a progeny holy as the celestial angels, who would have endured to eternity, after the supernal pattern. Since, however, he sinned and begat children outside the Garden of Eden, these did not take root, even in this world, until Noah arose, who was a righteous man and entered the ark, so that from the ark there went forth all the future generations of mankind, who spread thence into the four quarters of the earth.’

Noach, Chapter 7

וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנִּה נִשְׁחָתָה. אַמַּאי נִשְׁחָתָה. בְּגִין כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ, כְּמָה דְּאִתְּמָר. רַבִּי חִיָּיא פָּתַח קְרָא וְאָמַר (יונה ג׳:י׳) וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת מַעֲשֵׂיהֶם כִּי שָׁבוּ מִדַּרְכָּם הָרָעָה. תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעֲתָא דִּבְנֵי נָשָׁא זָכָאן וְנָטְרֵי פִּקּוּדֵי דְאוֹרַיְיתָא, כְּדֵין אַרְעָא אִתְתַּקְפַת, וְכָל חֵידוּ אִשְׁתַּכְּחַת בָּהּ. מַאי טַעְמָא בְּגִין דִּשְׁכִינְתָּא שָׁרְיָא עַל אַרְעָא. וּכְדֵין כֹּלָּא עִלָּאֵי וְתַתָּאֵי בְּחֶדְוָה. וְכַד בְּנֵי נָשָׁא מְחַבְּלָן אָרְחַיְיהוּ וְלָא נָטְרֵי פְּקוּדֵי אוֹרַיְיתָא וְחָטָאן קַמֵּי מָארִיהוֹן, וּכְדֵין כִּבְיָכוֹל דַּחְיָין לָהּ לִשְׁכִינְתָּא מֵעָלְמָא וְאִשְׁתְּאָרַת אַרְעָא מְחַבְּלָא. דְּהָא שְׁכִינְתָּא אִתְדַּחְיָיא וְלָא שָׁרְיָא עֲלָהּ וּכְדֵין אִתְחַבְּלַת. מַאי טַעֲמָא אִתְחַבְּלַת. בְּגִין דְּשַׁרְיָא רוּחָא אָחֳרָא עֲלָהּ דִּמְחַבְּלָא עָלְמָא. וְעַל דָּא אַמְרִינָן דְּיִשְׂרָאֵל יָהֲבֵי עוֹז לֵאלהִים דִּמְקַיְימִין עָלְמָא. אֱלהִים דָּא שְׁכִינְתָּא.

AND GOD SAW THE EARTH AND BEHOLD IT WAS CORRUPT. It was corrupt because “all flesh had corrupted its way”, in the sense we have explained. R. Hiya adduced the following text: And God saw their works that they turned from their evil way (Jonah 3, 10). ‘See now,’ he said, ‘when the sons of men are righteous and observe the commands of the Torah, the earth becomes invigorated, and a fullness of joy pervades it, because then the Shekinah rests upon the earth, and there is thus gladness above as well as below. But when mankind corrupt their way and do not observe the commands of the Torah, and sin before their Master, they, as it were, thrust the Shekinah out of the world, and the earth is thus left in a corrupt state. For the Shekinah being thrust out, another spirit comes and hovers over the world, bringing with it corruption. It is in this sense that we say that Israel “gives strength unto Elohim”, that is, to the Shekinah, and thereby makes the world more secure.

וְאִם חַס וְשָׁלוֹם אִי יִשְׂרָאֵל יִשְׁתַּכְּחוּ חַיָּיבִין מַה כְּתִיב, (תהלים ו) רוּמָה עַל הַשָּׁמַיִם אֱלֹהִים וְגו’ מִשּׁוּם דְּרֶשֶׁת הֵכִינוּ לִפְעָמַי. כָּפַף נַפְשִׁי בְּסִבַת חָמָס וְשִׂנְאַת חִנָּם. כָּרוּ לְפָנַי שׁוּחָה וְגו’ כְּגַוְונָא דְדוֹר הַמַּבּוּל דִּבְגִין חָמָס דְּהֲוַת בֵּינֵיהוֹן הֲוָה בֵּינֵיהוֹן שִׂנְאָה וּדְבָבוּ.

Should, however, Israel-God forbid-prove sinful, then, in the words of the Scripture, “God withdraws himself above the heavens” (Ps. 57, 6). Why? Because “they have prepared a net for my footsteps, my soul is bent down”, through their violence and causeless hatreds, “they have digged a pit before me” (Ibid. 7). The same thing happened with the generation of the Flood, whose violent acts led to mutual hatred and contention among them.

יָכוֹל אַף בְאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל כֵּן. וְהָא תָּנִינָן אַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל לָא שַׁרְיָא עֲלָהּ רוּחָא אָחֳרָא וְלָא מְמַנָּא אָחֳרָא בַּר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּלְחוֹדוֹי. תָּא חֲזֵי, דְּאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל הָכִי הוּא דְּלָא שַׁרְיָא עֲלָהּ (פד ע”ב) מְמַנָּא וְלָא שְׁלִיחָא אָחֳרָא בַּר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּלְחוֹדוֹי. אֲבָל שַׁעֲתָא חָדָא שַׁרְיָא עֲלָהּ לְחַבְּלָא בְּנִי נָשָׁא. מְנָלָן מִדָּוִד דִּכְתִיב, (דברי הימים א כ״א:ט״ז) וַיַּרְא דָוִד אֶת מַלְאַךְ יְיָ וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ נְטוּיָה עַל יְרוּשָׁלַ ם וּכְדֵין אִתְחַבָּלַת אַרְעָא.

We might think that the same applies to the Land of Israel. Our teachers, however, have laid down that no other spirit rests upon the Land of Israel, nor has it any guardian angel save God alone. There was, however, one occasion when another spirit did rest upon it in order to destroy the people. That was in the time of David, when, as it is written, “David saw the angel of the Lord… having a drawn sword in his hand stretched out over Jerusalem” (I Chron. 21, 16), and thus destruction came upon the land.’

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אֲפִלּוּ בְּהַהִיא שַׁעֲתָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הֲוָה. כְּתִיב הָכָא מַלְאַךְ יְיָ. וּכְתִיב הָתָם (בראשית מ״ח:ט״ז) הַמַּלְאָךְ הַגּוֹאֵל אוֹתִי. וּכְתִיב (שמות י״ד:י״ט) וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלהִים. הֵן לְטַב וְהֵן לְבִישׁ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שַׁלִּיט עֲלָהּ. לְטַב בְּגִין דְּלָא אִתְמַסְּרָא תְּחוֹת שְׁאָר מְמַנָּן, וְכָל דָּיְירֵי עָלְמָא יִכְסְפוּן מִן עוֹבָדַיְיהוּ. לְבִישׁ בְּגִין דְּלָא יֶחדוּן אִנּוּן לְשַׁלְטָאָה עֲלָהּ.

R. Eleazar said: ‘Even then it was the Holy One, blessed be He, Himself, the term “angel” here having the same meaning, as in the passages “the angel who redeemed me” (Gen. 48, 16), and the angel of God removed (Ex. 14, 19). Be it for good or for ill, the Holy One, blessed be He, always has sway over it personally. For good, so that it should not be delivered into the hands of the “higher chieftains”, and so that all the inhabitants of the world should be ashamed of their wicked deeds; for ill, so that the nations should not have the gratification of ruling over it.

וְאִי תֵימָא (ד”א ל”ג לא) וְהָא כְּתִיב, (איכה א׳:י׳) כִּי רָאֲתָה גוֹיִם בָּאוּ מִקְדָשָׁהּ וְחֲרִיבוּ בֵּיתָא וְאִי לָאו שָׁלְטִין אִנּוּן מְמַנָּן לָא אִתְחָרַב מַקְדְּשָׁא. תָּא חֲזֵי, כְּתִיב כִּי אַתָּה עָשִׂיתָ וּכְתִיב עָשָׂה יְיָ אֶת אֲשֶׁר זָמַם.

It is true, the Scripture says in one place, “For she hath seen that the heathen are entered into her sanctuary” (Lam. 1, 10), and have destroyed the House, from which it may be inferred that if those alien chiefs had not had sway, the Temple would not have been destroyed. This, however, must not be stressed; for the Scripture also says, “For thou hast done it” (Ibid. 1, 21), and “The Lord hath done what he hath devised” (Ibid. 2, 17).’

תָּא חֲזֵי, כְּתִיב וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה. נִשְׁחָתָה וַדַּאי כְּמָה דְּאִתְּמָר. הָכִי נָמֵי (יונה ג׳:י׳) וַיַּרְא אֱלהִים אֶת מַעֲשֵׂיהֶם כִּי שָׁבוּ מִדַּרְכָּם הָרָעָה. דְּהָא כְּדֵין אַרְעָא קָרָאת לְעֵילָא וְסָלְקָא בִּסְלִיקוּ עִלָּאָה וּמְקַשְׁטָא אַנְפָּהָא. כְּנוּקְבָא דִּמְקַשְׁטָא לְגַבֵּי דְכוּרָא. הָכִי נָמֵי אַרְעָא. דְּהָא גְּדִילַת בְּנִין זַכָּאִין לְמַלְכָּא.

R. Hiya continued: ‘It is written here, in connection with Noah, “And God saw the earth and behold it was corrupt.” Contrast with this the verse “And God saw their deeds, and they had repented of their evil ways” (Jonah 3, 10). There the earth called to God, reaching out towards heaven, and beautifying her face, as it were, like a woman trying to please her husband; so the earth tried to please God by raising up for Him righteous children.

וְהָכָא דְּלָא תָבוּ דָרָא דְּטוֹפָנָא מַה כְּתִיב וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה וְגו’ כְּאִתְּתָא דְּאִסְתָּאֲבַת וְאַסְתִּירַת אַנְפָּהָא מִבַּעֲלָהּ. וּבְזִמְנָא דְּאַסְגִיאוּ חוֹבֵי בְּנִי נָשָׁא בְּאִתְגַּלְּיָא, אַרְעָא שַׁוִּיתָא אַנְפָּהָא כְּנוּקְבָא דְּלֵית לָהּ כִּסּוּפָא מִכֹּלָּא כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (ישעיה כב) וְהָאָרֶץ חָנְפָה תַּחַת יוֹשְׁבֶיהָ. וְעַל דָּא וַיַּרְא כִּי נִשְׁחָתָה וַדַּאי. מַאי טַעֲמָא בְּגִין כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ.

But here, when the generation of the Flood did not repent of their sins, it is written, “And God saw the earth, and behold it was corrupt”, like a faithless wife who hides her face from before her husband. But when mankind committed sin upon sin openly and flagrantly, then the earth became brazen-faced like an abandoned female without any sense of shame, as it is said on another occasion, “And the earth was defiled under its inhabitants” (Is. 24, 5). Hence this is the connection here: “God saw that the earth was corrupted”, why? “Because all flesh had corrupted their way upon the earth”.’

Noach, Chapter 8

רַבִּי אֶלְעָזָר אֲזַל לְגַבֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקוֹנְיָא חָמוֹי. כֵּיוָן דְּחָמָא לֵיהּ אַתְקִין לֵיהּ תּוּפְסִיתָא (ס”א טופסיסא) דְּקוּמְרָא בְּמָטוּן דְּקוּלְפָא וִיתִיבוּ. אָמַר לֵיהּ חָמוֹי אֶפְשָׁר דְּשָׁמַעְתְּ מֵאָבוּךְ הַאי דִכְתִיב (איכה ב׳:י״ז) עָשָׂה יְיָ אֲשֶׁר זָמַם בִּצַּע אֶמְרָתוֹ אֲשֶׁר צִוָה מִימֵי קֶדֶם.

R. Eleazar went to see R. Jose, the son of R. Simeon, the son of Lakunia, his father-in-law. The latter, as soon as he saw him, spread out for him a carpet under a canopy, on which they sat down. He asked his son-in-law, ‘Did you happen to hear from your father the interpretation of the verse: The Lord hath done that which he devised, he hath performed his word that he commanded in the days of old (Lam. 2, 17)?’

אָמַר לֵיהּ הָא אוּקְמוּהָ חַבְרַיָא. בִּצַּע אֶמְרָתוֹ, דְּבָזַע פּוֹרְפִּירָא דִּילֵיהּ. אֲשֶׁר צִוָּה מִימֵי קֶדֶם, דְּהָא פּוֹרְפִּירָא פָּקִיד לָהּ מֵאִנּוּן יוֹמֵי קַדְמָאֵי עִלָּאֵי, וּבְיוֹמָא דְּאִתְחָרִיב בֵּי מַקְדְּשָׁא בָּזַע לָהּ. בְּגִין דְּהַאי פּוֹרְפִּירָא אִיהִי יְקָרָא דִילֵיהּ וְתִיקוּנָא דִילֵיהּ וּבָזַע לֵיהּ.

He answered, ‘Our colleagues have interpreted it thus. They take the words bitza imratho (“He hath performed his word”) to mean “He rent his purple cloak”- that cloak which “he commanded from days of old”, that is, which He had appointed from the beginning of things. On the day the Temple was destroyed He rent that purple cloak which was His glory and ornament.’

אָמַר לֵיהּ עָשָׂה יְיָ אֲשֶׁר זָמַם. וְכִי מַלְכָּא חָשִׁיב (קודם) לְאַבְאָשָׁא לִבְנוֹי עַד לָא יֵיתוּן לְמֶחְטֵי. אָמַר לֵיהּ לְמַלְכָּא דְּהֲוָה לֵיהּ מָאן יְקָר, וּבְכָל יוֹמָא הֲוָה דָּחִיל עֲלֵיהּ דְּלָא יִתְבַּר וְהֲוָה מִסְתַּכֵּל בֵּיהּ וְתַקִּין בְּעֵינוֹי. לְיוֹמִין אֲתָא בְּרֵיהּ וְאַרְגִּיז לֵיהּ לְמַלְכָּא, נְטַל מַלְכָּא הַהוּא מָאן יְקָר וּתְבַר לֵיהּ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב עָשָׂה יְיָ אֲשֶׁר זָמָם.

Said R. Jose: ‘What of the words “the Lord hath done that which he (had already) devised”? Does a king devise evil against his sons before they sin?’ R. Eleazar replied: ‘Imagine a king who possessed a precious vase, and who, being constantly apprehensive lest it should be broken, had it ever under his eyes, and never lost sight of it for a moment. One day his son came and provoked him to anger, so that in his rage he took up the vase and broke it in pieces. In this way the Lord “hath done that which he had already devised”.

תָּא חֲזֵי, מִן יוֹמָא דְּאִתְבְּנֵי בֵּי מַקְדְּשָׁא הֲוָה קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מִסְתַּכֵּל בֵּיהּ וְחֲבִיב עֲלֵיהּ סַגֵּי וְהֲוָה דָּחִיל עֲלַיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל דְּיֶחטוּן וִיחָרֵב בֵּי מַקְדְּשָׁא. וְכֵן בְּכָל זִמְנָא דְּהֲוָה אָתֵי לְגַבֵּי בֵּי מַקְדְּשָׁא הֲוָה לָבִישׁ הַהוּא פּוֹרְפִּירָא. לְבָתַר דְּגָרְמוּ חוֹבִין וְאַרְגִּיזוּ קַמֵּי מַלְכָּא אִתְחָרַב בֵּי מַקְדְּשָׁא וּבָזַע הַהוּא פּוֹרְפִּירָא (ד”א גריס הס ההוא פורפירא ואתחרב בי מקדשא) הַיְנוּ דִכְתִיב עָשָׂה יְיָ אֲשֶׁר זָמַם.

From the day when the Temple was built, the Holy One, blessed be He, used to contemplate it fondly, and every time He came to the sanctuary, He used to put on the purple cloak we have mentioned. But when Israel sinned, and provoked their King, the Temple was destroyed, and the mantle was rent.

בִּצַּע אִמְרָתוֹ וְגו’ (האי אמרתו בקדמיתא יתבא בראש אמיר. והא אתעטרו עטרא לרישא ואילן נאה לפניו. ואיהי מימי קדם ודאי. וכדין עציבו קמיה בבתי בראי ודאי והן (ישעיהו ל״ג:ז׳) אראלם צעקו חוצה.

Only on that occasion did God mourn the destruction of the wicked,

(ישעיהו כ״ב:י״ב) ויקרא יי צבאות ביום ההוא וגו) הַיְינוּ בְּזִמְנָא דְּאִתְחָרִיב בֵּי מַקְדְּשָׁא. אֲבָל בְּזִמְנָא אֳחָרָא לֵית חֶדְוָה קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כְּזִמְנָא דְּאִתְאֲבִידוּ חַיָּיבֵי עָלְמָא וְאִנּוּן דְּאַרְגִּיזוּ קַמֵּיהּ הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (משלי י״א:י׳) וּבַאֲבוֹד רְשָׁעִים רִנָּה. וְכֵן בְּכָל דָּרָא וְדָרָא דְּעָבִיד דִּינָא בְּחַיָּיבֵי עָלְמָא. חֶדְוָה וְתוּשְׁבַּחְתָּא קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא.

but at any other time the Holy One, blessed be He, takes joy in nothing so much as in the destruction of the world’s sinners, and of those who have provoked Him to anger, as it is written, “And when the wicked perish there is joy” (Prov. 11, 10). So throughout the generations, whenever justice is executed on sinners, there is joy and thanksgiving before the Holy One, blessed be He.

וְאִי תֵימָא הָא תָּנִינָן דְּלֵית חֶדְוָה קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כַּד אִיהוּ עָבִיד דִּינָא בְּחַיָּיבַיָא. אֶלָּא תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעֲתָא דְּאִתְעֲבִיד דִּינָא בְּחַיָּיבַיָא, חֶדְוָון וְתוּשְׁבְּחָן קַמֵּיהּ עַל דְּאִתְאֲבִידוּ מֵעָלְמָא. וְהָנֵּי מִילֵי כַּד מָטָא הַהוּא זִמְנָא (קיג ב, קכא ב) דְּאוֹרִיךְ לוֹן וְלָא תָאבָן לְגַבֵּיהּ מֵחוֹבַיְיהוּ. אֲבָל אִי אִתְעֲבִיד בְּהוּ דִּינָא עַד לָא מָטָא זִמְנַיְיהוּ, (ועד דלא אשתלים חובייהו, כמא דאת אמר, (בראשית ט״ו:ט״ז)) כִּי לא שָׁלֵם עֲוֹן הָאֱמוֹרִי עַד הֵנָּה, כְּדֵין לֵית חֶדְוָה קַמֵיהּ וּבָאִישׁ קַמֵּיהּ עַל דְּאִתְאֲבִידוּ.

But, you may say, is there not a dictum of the Rabbis that the Holy One, blessed be He, does not rejoice when he executes judgement on sinners? The truth is that He does take joy in the destruction of the wicked, but only when He has been longsuffering with them and they have still remained unrepentant. But if He exacts punishment from them before that time, before the measure of their sins has been completed (cf. “For the iniquity of the Amorite is not yet full”, Gen. 15, 16), then there is no joy before Him, but, on the contrary, He is grieved at their destruction.

וְאִי תֵימָא אִיהוּ עַד לָא מָטוּ זִמְנַיְיהוּ אַמַּאי עָבִיד בְּהוּ דִּינָא. אֶלָּא אִנּוּן גָּרְמִין בִּישָׁא לְגַרְמַיְיהוּ. דְּהָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָא עָבִיד בְּהוּ דִּינָא עַד לָא מָטָא זִמְנַיְיהוּ. אֶלָּא בְּגִין דְּמִשְׁתַּתְּפֵי בַּהֲדַיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל לְאַבְאָשָׁא לוֹן. וּבְגִין כָּךְ עָבִיד בְּהוּ דִּינָא וְאוֹבִיד לוֹן מֵעָלְמָא בְּלָא זִמְנָא. וְדָא הוּא דְּאַבְאִישׁ קַמֵּיהּ. וּבְגִין כָּךְ אַטְבַּע מִצְרָאֵי בְּיַמָּא. וְאוֹבִיד שַׂנְאֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל בִּימֵי יְהוֹשָׁפָט. וְכֵן כֻּלְהוּ. דְּהָא בְּגִינֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל אִתְאֲבִידוּ בְּלָא זִמְנָא.

Another difficulty here arises: if their time has not come, why should punishment be at all inflicted on them? But, indeed, they themselves are to blame for this. For the Holy One, blessed be He, never inflicts punishment on the wicked before the full time, except when they interfere with Israel in order to do them harm. It is then that He inflicts punishment upon them before the full time, and it is then that their destruction grieves Him. It was for this reason that He drowned the Egyptians in the Red Sea, and destroyed the enemies of Israel in the days of Jehoshaphat, and inflicted punishment on others; they were all destroyed before the full time on account of Israel.

אֲבָל כַּד אִשְׁתְּלִים זִמְנָא דְּאוֹרִיךְ לוֹן וְלָא תָבוּ. כְּדֵין חֶדְוָה וְתוּשְׁבַּחְתָּא קַמֵּיהּ עַל דְּאִתְאֲבִידוּ מֵעָלְמָא. בַּר בְּזִמְנָא דְּאִתְחָרִיב בֵּי מַקְדְּשָׁא. דְּאַף עַל גַּב דְּאִשְׁתְּלִים זִמְנָא דִּלְהוֹן דְּאַרְגִּיזוּ קַמֵּיהּ, לָא הֲוָה חֶדְוָה קַמֵּיהּ. וּמֵהַהוּא זִמְנָא לָא הֲוָה חֶדְוָה לְעֵילָא וְתַתָּא:

But if the time of respite expires without their showing any sign of repentance, then their destruction is a cause of joy and glory before Him. Nevertheless, it was not so with the destruction of the Temple; for on that occasion, although Israel had filled up the cup of provocation, there was no joy before Him, and since that time there has been no joy, neither above nor below.’

Noach, Chapter 9

כִּי לְיָמִים עוֹד שִׁבְעָה אָנֹכִי מַמְטִיר עַל הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה וְגו’. רַבִּי יְהוּדָה אָמַר הָנִי אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה מַאי עֲבִידְתַּיְיהוּ. אֶלָּא אַרְבָּעִים יוֹם לְאַלְקָאָה חַיָּיבֵי עָלְמָא וּכְתִיב, (דברים כ״ה:ג׳) אַרְבָּעִים יַכֶּנּוּ לֹא יוֹסִיף, לָקֳבֵל אַרְבַּע סִטְרֵי עָלְמָא לְכָל חַד עֲשָׂרָה. בְּגִין דְּבַּר נָשׁ מֵאַרְבַּע סִטְרֵי עָלְמָא אִתְבְּרֵי. וְעַל דָּא וּמָחִיתִי אֶת כָּל הַיְקוּם. וְאִצְטְרִיךְ אַרְבָּעִים לְאַלְקָאָה וּלְאִתְמְחֵי עָלְמָא.

FOR YET SEVEN DAYS, AND I WILL CAUSE IT TO RAIN UPON THE EARTH FORTY DAYS AND FORTY NIGHTS. R. Judah said: ‘What is the point of mentioning the exact period? The answer is that forty is the appropriate number for the punishment of sinners, in accordance with the ordinance, “Forty stripes he may give him, he shall not exceed” (Deut. 25, 3). Further, this number corresponds to the four quarters of the world, so that there were ten for each quarter. For since man was created from the four quarters of the world, and the decree went forth, “And I will blot out every living substance that I have made from the face of the earth”, forty were required for this purpose.’

רַבִּי יִצְחָק הֲוָה שְׁכִיחַ קַמֵּיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר לֵיהּ הַאי קְרָא (דקאמרי) דִּכְתִיב וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנִי הָאֱלהִים. אִי בְּנֵי נָשָׁא חָטָאן אַרְעָא בְּמָּה. אָמַר לֵיהּ בְּגִין דִּכְתִיב כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ כְּמָה דְּאִתְּמָר. כְּגַוְונָא דָא (ויקרא י״ח:כ״ה) וַתִּטְמָא הָאָרֶץ וָאֶפְקוֹד עֲוֹנָהּ עָלֶיהָ. אֶלָּא בְּנֵי נָשָׁא חָטָאן וְאִי תֵימָא אַרְעָא בְּמָּה, אֶלָּא עִקְּרָא דְאַרְעָא בְּנֵי נָשָׁא אִנּוּן. וְאִנּוּן מְחַבְּלִין אַרְעָא וְהִיא אִתְחַבָּלַת. וּקְרָא אוֹכַח דִּכְתִיב וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ.

R. Isaac studied regularly with R. Simeon. One day he asked him: ‘With reference to the passage “And the earth was corrupt”, if men sinned, why should the earth be called corrupt?’ R. Simeon replied: ‘We find a parallel in the passage, “And the land was defiled, therefore I did visit the iniquity thereof upon it” (Lev. 18, 25), where the same problem arises. The explanation is that mankind constitute the essence of the earth, so that they infect the earth with their own corruption. This is made clear by the language of the Scripture in the passage, “And God saw the earth, and behold it was corrupt, for all flesh had corrupted their way upon the earth.”

תָּא חֲזֵי, כָּל חֶטְאוֹי דְּבַר נָשׁ כֻּלְהוּ חַבָּלוּתָא דִילֵיהּ תַּלְיָין בִּתְשׁוּבָה. וְחֶטְאָה דְּאוֹשִׁיד זַרְעָא עַל אַרְעָא וּמְחַבְּלָא אָרְחֵיהּ וְאַפִּיק זַרְעָא עַל אַרְעָא, מְחַבִּיל לֵיהּ וּמְחַבִּיל אַרְעָא. וְעֲלֵיהּ כְּתִיב, (ירמיהו ב׳:כ״ב) נִכְתַּם עֲוֹנִךְ לְפָנַי. וּכְתִיב בֵּיהּ (תהילים ה׳:ה׳) כִּי לֹא אֵל חָפֵץ רֶשַׁע אָתָּה לֹא יְגוּרְךָ רָע. בַּר בִּתְשׁוּבָה סַגֵּי. וּכְתִיב, (בראשית ל״ח:ז׳) וַיְהִי עֵר בְּכוֹר יְהוּדָה רַע בְּעֵינֵי יְיָ וַיְמִיתֵהוּ יְיָ וְהָא אִתְּמָר.

For indeed all the other sins of man, involving but his own corruption, admit of repentance. But the sin of onanism is one by which man corrupts both himself and the earth; and of such a one it is written, “The stain of thine iniquity remains before me” (Jer. 2, 22), also “For thou art not a God that hath pleasure in wickedness, evil shall not sojourn with thee” (Ps. 5, 5), and it is further written, “And Er, Judah’s firstborn, was wicked in the sight of the Lord, and the Lord slew him” (Gen. 38, 7), as explained elsewhere.’

אָמַר לֵיהּ אַמַּאי דָּאִין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָלְמָא בְּמַיָא וְלָא בְּאֶשָׁא וְלָא בְּמִלָּה אָחֳרָא. אָמַר לֵיהּ רָזָא הוּא דְּהָא אִנּוּן חַבִּילוּ אָרְחַיְיהוּ בְּגִין דְּמַיִין עִלָאִין וּמַיִין תַּתָּאִין לָא אִתְחַבָּרוּ דְּכַר וְנוּקְבָא כְּדְקָא יְאוּת. וּמַאן אִלֵּין מַיִּין עִלָּאִין בִּינָה. וּמַיִּין תַּתָּאִין מַלְכוּת. ה”א עִלָּאָה ה”א תַּתָּאָה. וְכַד אִנּוּן מְחַבְּלִין, אִסְתַּלַק י”ו דְהוּא דְכַר, וְאִשְׁתָּאַר ה”א בה”א (ומיין במיין. מאן אנון דחבילו ארחייהו, כגוונא דא מיין דכורין ונוקבי. ועל דא אתדנו במיא במה דאנון חבו.

R. Judah further asked, “Why did the Holy One, blessed be He, punish the world with water, and not with fire or any other element?’ R. Simeon replied: ‘There is a mystical reason, based on the fact that they “corrupted their ways”. As their sin consisted in not allowing the upper and lower waters to meet in conjunction, as they ought,

ומיין הוו רתיחן ופשטו משכא מנייהו כמה דחבילו ארחייהו במיין רתיחן. דינא לקבל דינא. הדא הוא דכתיב) נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְינוֹת תְּהוֹם רַבָּה, הָא מַיִין תַּתָּאִין. וַאֲרוּבּוֹת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ דָּא מַיִין עִלָּאִין. מַיִין עִלָּאִין וְתַתָּאִין.

so were they punished with water. Further, the waters of the Deluge were burning hot, and caused their skins to peel off, this being a meet punishment for the sin they committed in wasting the warm fluid. It was all measure for measure. The words in the text, “All the fountains of the great deep were broken open” refer to the lower waters, and the words “And the windows of Heaven were opened” refer to the upper waters. Thus were the two waters combined as a fit punishment for their sins.’

רַבִּי חִיָּיא וְרַבִּי יְהוּדָה הֲווּ אָזְלֵי בְּאָרְחָא. וּמָטוּ לְגַבֵּי טוּרִין רַבְרְבָן וְאַשְׁכָּחוּ בֵּינֵי טוּרַיָא גַּרְמֵי בְּנֵי נָשָׁא דְּהֲווּ מֵאִנּוּן בְּנִי טוֹפָנָא. וּפָסְעוּ תְּלַת מְאָה פְּסִיעָן בְּגַרְמָא חָדָא. תְּוָוהוּ. אָמְרוּ הַיְינוּ דְּאָמְרוּ חַבְרָנָא דְּאִנּוּן לָא הֲווּ מִסְּתָּפֵי מִדִּינָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כְּמָה דִכְתִיב, (איוב כ״א:י״ד-ט״ו) וַיֹּאמְרוּ לָאֵל סוּר מִמֶּנּוּ וְדַעַת דְּרָכֶיךָ לֹא חָפָצְנוּ. מָה עַבְדוּ. הֲווּ סְתִימִין בְּרַגְלַיְיהוּ מַבּוּעֵי תְהוֹמָא. וּמַיִין נָפְקִין רְתִיחָן וְלָא יָכִילוּ לְמֵיקַם בְּהוּ, עַד דְּהֲווּ נִשְׁמָטִין וּנְפָלוּ בְּאַרְעָא וּמַיְיתִין:

R. Hiya and R. Judah, while once going on their travels, came to some huge mountains, in the ravines of which they found human bones left over from the generation of the Flood. They measured a bone and found to their amazement that it was three hundred paces long. They said: ‘This bears out what our colleagues have said, that the men of the time of the Flood did not fear the vengeance of the Holy One, blessed be He, as it is written, “They said unto God, Depart from us, for we desire not the knowledge of thy ways” (Job 21, 14), and that one of the things they did was to stop up with their feet the fountains of the deep, until the waters which bubbled up became too hot for them to endure, so that they finally succumbed and fell to the ground and died.’

Noach, Chapter 10

וַיּוֹלֶד נֹחַ שְׁלשָׁה בָנִים וְגו’. אָמַר רַבִּי חִיָּיא לְרַבִּי יְהוּדָה תָּא וְאֵימָא לָךְ מִלֵּי דְּשָׁמַעְנָא בְּהַאי. מְתָל לְבַר נָשׁ דְּאָעִיל לְנוּקְבָא דִמְעָרְיָא (ד”א איבא דמעהא) בְּזִמְנָא חָדָא. וְנָפְקֵי תְּרֵין אוֹ תְּלָתָא בְּנִין. (כל) חַד מִתְפָּרְשָׁא מֵאָחֳרָא בְּאָרְחוֹי בְּעוֹבָדוֹי. דָּא זַכָּאָה וְדָא חַיָּיבָא וְדָא בֵּינוֹנִי. אוּף הָכָא נָמֵי תְּלַת קִטְרֵי דְרוּחָא אָזְלִין וְשָׁטָאן וְאִתְכְּלִילָן בִּתְלַת עָלְמִין.

AND NOAH BEGAT THREE SONS. Said R. Hiya to R. Judah: ‘Let me tell you what I have heard regarding this text. A man once entered the recesses of a cavern, and there issued two or three children together, who differed from one another in their character and conduct: one was virtuous, a second vicious, and a third average. Similarly we find three strands of spirit which flit about and are taken up into three different worlds.

תָּא חֲזֵי, נִשְׁמָתָא נָפְקַאת וְאָעִיל בֵּין טוּרֵי פִּרוּדָא וְאִתְחַבַּר רוּחָא בְּנִשְׁמָתָא. נָחִית לְתַתָּא אִתְחַבַּר נֶפֶשׁ בְּרוּחַ וְכֻלְהוּ (אזלי ד”א נחתין) וּמִתְחַבְּרִין דָּא עִם דָּא. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה נֶפֶשׁ וְרוּחַ כְּלִילָן דָּא עִם דָּא. נִשְׁמְתָא שַׁרְיָא בְּאָרְחוֹי דְּבַר נָשׁ. (והאי) וְהִיא מְדוֹרָא טְמִירָא דְּלָא אִתְיְידַע אַתְרָהָא.

The neshamah (spiritual soul) emerges and enters between the gorges of the mountains, where it is joined by the ruah (intellectual spirit). It descends then below where the nefesh (vital spirit) joins the ruah, and all three form a unity.’ R. Judah said: ‘The nefesh and the ruah are intertwined together, whereas the neshamah resides in a man’s character-an abode which cannot be discovered or located.

אֲתָא בַּר נָשׁ לְאִתְדַּכָּאָה, מְסַיְיעִין לֵיהּ בְּנִשְׁמְתָא קַדִּישָׁא וְדָכָאן לֵיהּ וּמְקַדְּשִׁין לֵיהּ וְאִקְרֵי קָדוֹשׁ. לָא זָכָה וְלָא אָתֵי לְאִתְדַּכָּאָה, תְּרֵין דַּרְגִּין פְּתִיחִין דְּאִנּוּן נֶפֶ”שׁ וְרוּ”חַ בֵּיהּ. נִשְׁמְתָא קַדִּישָׁא לֵית בֵּיהּ (סיועא דלעילא ודא כפום ארחיה). וְלָא עוֹד אֶלָּא דְּאִי יִסְתָּאַב מְסָאֲבִין לֵיהּ. וְסִיּוּעָא דִלְעֵילָא אַעֲדִיוּ מִינֵיהּ. מִכָּאן וּלְהָלְאָה כָּל חַד לְפוּם אָרְחֵיהּ.

Should a man strive towards purity of life, he is aided thereto by a holy neshamah, whereby he is purified and sanctified and attains the title of “saint”. But should he not strive for righteousness and purity of life, he is animated only by the two grades, nefesh and ruah, and is devoid of a holy neshamah. What is more, he who commences to defile himself is led further into defilement, and heavenly help is withdrawn from him. Thus each is led along the path which he chooses.’

תוֹסֶפְתָּא קְטוּרֵי רָמָאי, דְּקַסְטוֹרֵי דְהוּסְטְרָא (ס”א דההוא סטרא) אֲנַן פְּתִּיחָן עַיְינִין פְּתִּיחָן אוּדְנִין. קָל מִן קָלַיָא נָחִיתּ מֵעֵילָא לְתַּתָּא. מְתַּבַּר טּוּרִין וטִנָּרִין. מָאן אִנּוּן דְּחָמָאן וְלָא חָמָאן. אֲטִימִין אוּדְנִין. סְתִּימִין עַיְינִין. לָא חָמָאן ולָא שָׁמְעִין לָא יָדְעִין בְּסֻכְלְתָּנוּ, חַד דִּכְלִילָא בִּתְּרֵין בְּגַוויְיהוּ. דָּחְיָין לֵיהּ לְבַר.

Tosefta: We are the high ties of the greatest of fortresses. (Ties corresponds to Nefesh, Ruach and Neshamah). Therefore, the eyes and the ears are open (Chochmah and Binah). A voice from the voices descends from above and smashes mountains and rocks. Those who see, yet do not see, and who have become hard of hearing and have difficulty seeing; who do not see, do not hear, and do not know how to understand the one located and included between the two, they are pushed out.

אִנּוּן מִתְּדַּבְּקָן בֵין (ס”א ביה) בְּאִנּוּן תְּרֵי, חַד אוּמָנָא דְּאוּמָנָא לָא שַׁרְיָא (ס”א שווין) בְּגַוַּויְיהוּ. לָא עָאלִין בֵּין סִפְּרֵי קַדִּישִׁין. כָּל אִנּוּן דְּאוּמָנָא דָּא לָא שַׁרְיָא בְּגַוַויְיהוּ לָא אִכְתְּבוּ בְּסִפְּרֵי דָכְרָנַיָיא אִתְּמְחוּן מִסִפְּרָא דְחַיֵּי כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר (תהילים ס״ט:כ״ט) יִמָּחוּ מִסֵפֶּר חַיִּים וְעִם צַּדִּיקִים אַל יִכָּתֵּבוּ.

They cling to these two (Chochman and Binah). While the one, the best of craftsmen, (on who all Mochin depend) does not reside among them, they do not enter among the holy books. Because all those who do not have residing among them are not written in the 'Books of Memories.’ Therefore, they are erased from the 'Book of Life’ and have no share in it. As it is written: „Let them be blotted out of the book of the living, and not be written with the righteous” (Tehilim 69:28).

ווי לוֹן כַּד יִפְּקוּן מֵהַאי עָלְמָא ווי לוֹן (לחייהון). מַאן יִתְּבַּע לוֹן כַּד יִתְּמַסְרוּן בִּידָא דְדוּמָה ויתּוֹקְדוּן בְּנוּרָא דְּדָלִיק וְלָא יִפְּקוּן מִנֵּיהּ בַּר בְּרֵישׁ יַרְחֵי ושַׁבַּתֵּי כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (ישעיהו ס״ו:כ״ג) והָיָה מִדֵּי חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ וּמִדֵּי שַׁבָּתּ בְּשַׁבַּתּוֹ יָבֹא כָל בָּשָׂר לְהִשְׁתַּחֲווֹתּ לְפָּנַי אָמַר יְיָ. לְבָתַּר כָּרוֹזָא דְּבִסְטַר צָּפּוֹן אַכְרִיז עֲלַיְיהוּ ואָמַר (תהילים ט׳:י״ח) יָשׁוּבוּ רְשָׁעִים לִשְׁאוֹלָה וְגו’. כַּמָּה חֲבִילֵי טְרִיקִין אִתְּכַּנְשׁוּ עֲלַיְיהוּ בְּאַרְבַּע סִטְרִין. אֶשָׁא מְלַהֲטָא בְּגֵי בֶּן הִנֹּם.

Woe to those when they leave this world. Who shall ask about them and plead for them when they are turned over to hands of (the Angel) Dumah, and are in the burning fire, which they can leave only on the first day of the month and on the days of Shabbat? As it is written: „And it shall come to pass, that every new moon and every Shabbat, shall all flesh come to bow down to the ground before Me, says Hashem” (Yeshayah 66:23). When (they) are over, an announcer from the north says, „The wicked shall be turned back to Sheol” (Tehilim 9:18), many angels of destruction then gather and attack them. From four sides, fire is burning in the valley of Ben Hinnom. (They do so to punish the wicked who spoiled the four aspects of Chochmah, Binah, Tiferet and Malchut).

תְּלַתּ זִמְנִין בְּיוֹמָא מִתְּפַּקְדָן (ס”א מתוקדן). וְלָא עוֹד אֶלָּא בְּזִמְנָא דְיִשְׂרָאֵל אֲתִּיבוּ בְּקוֹל רָם אָמֵן יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךָ, קוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא אִתְּמְלֵי רַחֲמִין וְחַיִיס עַל כֹּלָּא. ורָמִיז לְמַלְאָכָא דִּמְמַנָּא עַל תַּרְעֵי דְּגֵיהִנֹּם סמריאל שְׁמֵיהּ וּתְּלַתּ מַפְּתְּחָן בִּידֵיהּ וּפְּתַּח תְּלַתּ תַּרְעִין דְּבִסְטַר מַדְבְּרָא וְחָמָאן נְהוֹרָא דְּהַאי עָלְמָא. אֲתָּא תְּנָנָא דְנוּרָא וסָתִּים אוֹרְחִין.

They are visited three times a day. Not only that, but when Yisrael say aloud, 'Amen, may the great name of Hashem be praised,’ during the Kadish, the Holy One, blessed be He, is filled with compassion and mercy and forgives all. Then He signals to the angel appointed over the gates of Gehenom, whose name is Samariel סמריאל and who has three keys with which he opens the three gates to the side of the desert. And then they see the light of this world, and a fiery smoke comes and conceals the ways (of light).

כְּדֵין תְּלַתּ מְמַנָּן דִּתְּחוֹתּ יְדַיְיהוּ תְּלַתּ מַגְרוֹפִּין מְנַשְׁבָן בִּידַיְיהוּ ואֲתִּיבוּ תְּנָנָא לְאַתְּרַיְיהוּ ורַוְוחִין לוֹן שַׁעֲתָּא וּפַּלְגוּתּ שַׁעֲתָּא. וּלְבָתַּר תַּיְיבִין לְאֶשַׁיְיהוּ. וְכֵן תְּלַתּ זִמְנִין בְּיוֹמָא וּבְכָל זִמְנִין דְּאָמְרֵי יִשְׂרָאֵל אָמֵן יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךָ וכוּ’ אִנּוּן רַוְוחִין לוֹן. זַכָּאִין אִנּוּן צַּדִּיקַיָיא דְּאוֹרְחֵיהוֹן מְנַהֲרָא בְּהַהוּא עָלְמָא לְכָל סִטְרִין כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (משלי ד׳:י״ח) ואוֹרַח צַּדִּיקִים כְּאוֹר נוֹגַהּ הוֹלֵךָ ואוֹר עַד נְכוֹן הַיּוֹם (עד כאן לשון התוספתא):

Then the three in charge, who have trowels in their hands, use them to fan the smoke and blow it back to its place. Then, they are at ease for an hour and a half, after which they return to the fire. They are also at ease three times a day, as well as each and every time Yisrael answer 'Amen, may the great name of Hashem be praised.’ Happy are the righteous whose paths and ways illuminate and shine to all directions in the World to Come. As it is written: „But the path of just men is like the gleam of sunlight that shines ever more brightly until the height of noonday” (Mishlei 4:18). End of Tosefta

Noach, Chapter 11

רַבִּי אַבָּא אָמַר, בַּגֵּיהִנָּם אִית מְדוֹרִין עַל מְדוֹרִין תִּנְיָינִין תְּלִיתָאִין עַד שֶׁבַע. וְהָא אוּקְמוּהָ חַבְרַיָיא. וְזַכָּאִין אִנּוּן צַדִּיקַיָא דְּאִנּוּן מִסְתַּמְּרִין מֵחוֹבֵי חַיָּיבַיָא וְלָא אָזְלֵי בְּאָרְחַיְיהוּ וְלָא מִסְתָּאֲבֵי בְּהוּ. וְכָל מַאן דְּאִסְתָּאַב כַּד אָזִיל לְהַהוּא עָלְמָא, נָחִית לַגֵּיהִנֹּם. וְנָחִית עַד מְדוֹרָא תַּתָּאָה.

רַבִּי אַבָּא אָמַר, בַּגֵּיהִנֹּם יֵשׁ מְדוֹרִים עַל מְדוֹרִים, שְׁנִיִּים שְׁלִישִׁיִּים, עַד שֶׁבַע. וַהֲרֵי בֵּאֲרוּהָ הַחֲבֵרִים. וְאַשְׁרֵי הַצַּדִּיקִים שֶׁהֵם נִשְׁמָרִים מֵחֲטָאֵי הָרְשָׁעִים וְלֹא הוֹלְכִים בְּדַרְכֵיהֶם וְלֹא נִטְמָאִים בָּהֶם. וְכָל מִי שֶׁנִּטְמָא, כְּשֶׁהוֹלֵךְ לְאוֹתוֹ עוֹלָם יוֹרֵד לַגֵּיהִנֹּם, וְיוֹרֵד עַד הַמָּדוֹר הַתַּחְתּוֹן.

וּתְרֵין מְדוֹרִין אִנּוּן דִּסְמִיכִין דָּא עִם דָּא שְׁאוֹל וַאֲבַדּוֹן. מָאן דְּנָחִית לִשְׁאוֹל דַּיְינִין לֵיהּ תַּמָּן וּמְקַבֵּל עָנְשֵׁיהּ וּסְלִיקוּ לֵיהּ לִמְדוֹרָא אָחֳרָא עִלָּאָה. וְכֵן דַּרְגָּא בָּתַר דַּרְגָּא עַד דְּאִנּוּן סָלְקִין לֵיהּ. אֲבָל מָאן דְּנָחִית לַאֲבַדּוֹן לָא סָלְקִין לֵיהּ לְעָלְמִין. וּבְגִין כָּךְ אִקְרֵי אֲבַדּוֹן דְּהָא אָבִיד הוּא מִכֹּלָּא.

וּשְׁנֵי מְדוֹרִים הֵם שֶׁסְּמוּכִים זֶה עִם זֶה – שְׁאוֹל וַאֲבַדּוֹן. מִי שֶׁיּוֹרֵד לַשְּׁאוֹל, דָּנִים אוֹתוֹ שָׁם וּמְקַבֵּל עָנְשׁוֹ, וּמַעֲלִים אוֹתוֹ לְמָדוֹר עֶלְיוֹן אַחֵר. וְכֵן דַּרְגָּה אַחַר דַּרְגָּה, עַד שֶׁהֵם מַעֲלִים אוֹתוֹ. אֲבָל מִי שֶׁיּוֹרֵד לָאֲבַדּוֹן, לֹא מַעֲלִים אוֹתוֹ לְעוֹלָמִים, וְלָכֵן נִקְרָא אֲבַדּוֹן, שֶׁהֲרֵי אָבוּד הוּא מֵהַכֹּל.

תָּא חֲזֵי נֹחַ זַכָּאָה, הֲוָה אַתְרֵי בִּבְנֵי דָרֵיהּ וְלָא הֲווּ שָׁמְעֵי לֵיהּ. עַד דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַיְיתֵי עֲלַיְיהוּ דִינָא דְּגֵיהִנֹּם. מַאי דִינָא דְּגֵיהִנֹּם אֶשָׁא וְתַלְגָא. מַיָיא וְאֶשָׁא. דָּא צְנִינָא וְדָא רְתִיחָא. וְכֻלְהוּ בְּדִינָא דְּגֵיהִנֹּם אִתְדָּנוּ וְאִתְאֲבִידוּ מֵעָלְמָא.

בֹּא רְאֵה, נֹחַ הַצַּדִּיק הָיָה מַתְרֶה בִּבְנֵי דוֹרוֹ, וְלֹא הָיוּ שׁוֹמְעִים לוֹ, עַד שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֵבִיא עֲלֵיהֶם דִּין הַגֵּיהִנֹּם. מַהוּ דִּין גֵּיהִנֹּם? אֵשׁ וְשֶׁלֶג, מַיִם וְאֵשׁ. זֶה צוֹנֵן וְזֶה רוֹתֵחַ. וְכֻלָּם נִדּוֹנוּ בְּדִין הַגֵּיהִנֹּם וְאָבְדוּ מֵהָעוֹלָם,

וּלְבָתַר אִתְקְיַּים עָלְמָא כְּדְקָא חָזֵי לֵיהּ. וְעָאל נֹחַ בַּתֵּבָה וְאָעִיל בָּהּ כָּל זִינָא וְזִינָא (ד”א מבריין) דְּעָלְמָא. וַדַּאי נֹחַ עֵץ עוֹשֶׂה פְּרִי הֲוָה. וְנָפְקוּ מִן תֵּבָה כָּל זְיָינֵי עָלְמָא כְּגַוְונָא דִלְעֵילָא.

וְאַחַר כָּךְ הִתְקַיֵּם הָעוֹלָם כָּרָאוּי לוֹ. וְנִכְנַס נֹחַ בַּתֵּבָה וְהִכְנִיס בָּהּ כָּל מִין וּמִין (מבריות) הָעוֹלָם. וַדַּאי נֹחַ עֵץ עֹשֶׂה פְּרִי הָיָה. וְיָצְאוּ מֵהַתֵּבָה כָּל מִינֵי הָעוֹלָם כְּמוֹ שֶׁלְּמַעְלָה.

תָּא חֲזֵי, כַּד הַאי עֵץ עוֹשֶׂה פְּרִי אִתְחַבַּר בְּעֵץ פְּרִי כָּל אִנּוּן זַיְינִין דִּלְעֵילָא חֵיוָון רַבְרְבָן וּזְעֵירָן וְכַמָּה זַיְינִין וְכָל חַד לְזִינֵיהּ כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (תהילים ק״ד:כ״ה) חַיּוֹת קְטַנּוֹת עִם גְּדוֹלוֹת. כְּגַוְונָא דָא נֹחַ בַּתֵּבָה. וְכֻלְהוּ נָפְקוּ מִן תֵּיבוּתָא וְאִתְקְיַּים עָלְמָא כְּגַוְונָא דִלְעֵילָא. וּבְגִינֵי כָךְ נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה אִקְרֵי. נֹחַ אִישׁ צַדִּיק אִקְרֵי וְהָא אוּקְמוּהָ.

בֹּא רְאֵה, כְּשֶׁעֵץ זֶה עוֹשֶׂה הַפְּרִי, מִתְחַבֵּר בְּעֵץ פְּרִי כָּל אוֹתָם מִינִים שֶׁלְּמַעְלָה חַיּוֹת גְּדוֹלוֹת וּקְטַנּוֹת, וְכַמָּה מִינִים כָּל מִין לְמִינוֹ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קד) חַיּוֹת קְטַנּוֹת עִם גְּדוֹלוֹת. כְּמוֹ זֶה נֹחַ בַּתֵּבָה. וְכֻלָּם יָצְאוּ מֵהַתֵּבָה, וְהִתְקַיֵּם הָעוֹלָם כְּמוֹ שֶׁלְּמַעְלָה. וְלָכֵן נֹחַ נִקְרָא אִישׁ הָאֲדָמָה. נֹחַ נִקְרָא אִישׁ צַדִּיק. וַהֲרֵי בֵּאֲרוּהָ.

רַבִּי חִיָּיא אָמַר תְּלַת מְאָה שְׁנִין עַד לָא אָתֵי טוֹפָנָא הֲוָה נֹחַ אַתְרֵי בְּהוּ עַל עוֹבָדֵיהוֹן וְלָא הֲווּ שָׁמְעִין לֵיהּ. עַד דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַשְׁלִים זִמְנָא דְּאוֹרִיךְ לוֹן וְאִתְאֲבִידוּ מֵעָלְמָא. תָּא חֲזֵי, מַה כְּתִיב לְעֵילָא וַיְהִי כִּי הֵחֵל הָאָדָם לָרוֹב עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וּבָנוֹת יֻלְדוּ לָהֶם. וְהֲווּ אָזְלִין עַרְטִילָאִין לְעֵינֵיהוֹן דְּכֹלָּא. מַה כְּתִיב, (בראשית ו׳:ב׳) וַיִּרְאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם וְגו’. וְדָא הֲוָה יְסוֹדָא וְעִקָּרָא לְמֵיגַד בְּחוֹבֵיהוֹן עַד דְּגָרִים לוֹן לְאִשְׁתֵּצָאָה מֵעָלְמָא. וּבְגִין כָּךְ אִתְמַשְׁכָאן בָּתַר יֵצֶר הָרָע וּבְגִזְעוֹי וְשָׁרְשׁוֹי. וְדָחוּ מְהֵימְנוּתָא קַדִּישָׁא מִבֵּינַיְיהוּ. וְאִסְתָּאֲבוּ (נ”א ואיתאבידו) כְּמָה דְּאִתְּמָר. בְּגִין כָּךְ קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי, לַאֲלָפָא קָטֵיגוֹרְיָא עֲלַיְיהוּ:

רַבִּי חִיָּיא אָמַר, שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שָׁנָה עַד שֶׁלֹּא בָא הַמַּבּוּל הָיָה נֹחַ מַתְרֶה בָהֶם עַל מַעֲשֵׂיהֶם וְלֹא הָיוּ שׁוֹמְעִים לוֹ, עַד שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִשְׁלִים הַזְּמַן שֶׁחִכָּה לָהֶם וְאָבְדוּ מֵהָעוֹלָם בֹּא רְאֵה מַה כָּתוּב לְמַעְלָה, וַיְהִי כִּי הֵחֵל הָאָדָם לָרֹב עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וּבָנוֹת יֻלְּדוּ לָהֶם. וְהָיוּ הוֹלְכִים עֲרֻמִּים לְעֵין כֹּל. מַה כָּתוּב? (בראשית ו) וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם וְגוֹ’. וְזֶה הָיָה יְסוֹד וְעִקָּר לְהִמָּשֵׁךְ בְּחֶטְאָם עַד שֶׁגָּרַם לָהֶם לְהִשָּׁמֵד מֵהָעוֹלָם, וְלָכֵן נִמְשְׁכוּ אַחַר יֵצֶר הָרָע וּבְגִזְעוֹ וּבְשָׁרְשׁוֹ וְדָחוּ אֶת הָאֱמוּנָה הַקְּדוֹשָׁה מִבֵּינֵיהֶם, וְנִטְמְאוּ (נ”א: ונאבדו) כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר. לָכֵן קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי – לְלַמֵּד קָטֵגוֹרְיָה עֲלֵיהֶם.

Noach, Chapter 12

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל נֹחַ קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי. (אהדרנא למלה קדמאה קץ כל בשר בא לפני. בא לפני ודאי בגין דאנון גרמו). רַבִּי יְהוּדָה פָּתַח (תהילים ל״ט:ה׳) הוֹדִיעֵנִי יְיָ קִצִּי וּמִדַּת יָמַי מָה הִיא אֵדְעָה מֶה חָדֵל אָנִי. אָמַר (לעיל נד א) דָּוִד קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, תְּרֵין קִצִּין אִנּוּן, חַד לְיָמִינָא וְחַד לִשְׂמָאלָא, וְאִנּוּן תְּרֵין אוֹרְחִין לְמֵיהַךְ בְּהוּ בְּנֵי נָשָׁא לְהַהוּא עָלְמָא. קֵץ לְיָמִינָא דִּכְתִיב, (דניאל יב) לְקֵץ הַיָּמִין, וְקֵץ לִשְׂמָאלָא דִּכְתִיב, (איוב כ״ח:ג׳) קֵץ שָׂם לַחשֶׁךְ וּלְכָל תַּכְלִית הוּא חוֹקֵר (אבן אופל וצלמות. מאי ולכל תכלית הוא חוקר, מאן הוא חוקר. אלא ההוא קץ לשמאלא דמחשיך אפיהון דברייתא) מַאי וּלְכָל תַּכְלִית, בְּזִמְנָא דְדִינָא שָׁרְיָא עַל עָלְמָא לְשֵׁיצָאָה אֶבֶן אוֹפֶל וְצַלְמָוֶת. קֵץ שָׂם לַחשֶׁךְ. דָּא מַלְאַךְ הַמָוֶת, דָּא נָחָשׁ, קֵץ כָּל בָּשָׂר, קֵץ שָׂם לַחשֶׁךְ, דְהָא מִסִטְרָא דְהִתּוּכָא דְדַהֲבָא קָאָתֵי. וּלְכָל תַּכְלִית בְּזִמְנָא דְדִינָא שָׁרְיָא עַל עָלְמָא הוּא חוֹקֵר לְמֶהוֵי קַטֵיגוֹרְיָא לְעָלְמָא לְאַחְשָׁכָא אַפֵּיהוֹן דִּבְּרַיְיתָא וְכוּ’.

AND GOD SAID TO NOAH, THE END OF ALL FLESH IS COME BEFORE ME. R. Judah illustrated this passage from the verse: Lord, make me know mine end, and the measure of my days what it is; let me know how short lived I am (Ps. 39, 5). He said: ‘David said before the Holy One, blessed be He, “There are two ‘ends’, one on the right and one on the left, these being the two paths by which men proceed towards the other world.” The end on the right is referred to in the words “at the end of the right” (Daniel 12, 13); and the end on the left in the words “He setteth an end to darkness, and the ending of all things does he search out” (Job 28, 3). “End” here is the angel of destruction, who is also the serpent, and who is called “End of all flesh”. When the doom of destruction is hanging over the world, this “searches out” and explores every avenue through which it can bring accusations against the world so as to reduce men to despair. The term “end of the right”, as already said, is based on the phrase”at the end of the right” in the book of Daniel.

קֵץ לְיָמִינָא כִּדְקָאֲמָרָן דִּכְתִיב לְקֵץ הַיָּמִין. אָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְדָנִיֵּאל וְאַתָּה לֵךְ לַקֵּץ וְתָנוּחַ. אָמַר לֵיהּ מְנוּחָה בְּהַאי עָלְמָא אוֹ בְּהַהוּא עָלְמָא, אָמַר לֵיהּ בְּהַהוּא עָלְמָא כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר יָנוּחוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם. (דניאל י״ב:י״ג) (ותעמוד לגורלך לקץ הימין. אמרז ליה לאן אתר דהא לא ידענא מה יהא עלי בההוא עלמא. אמר ליה ותנוח). אָמַר לֵיהּ בְּזִמְנָא דִיקוּמוּן מֵעַפְרָא אֵיקוּם בֵּינַיְיהוּ אוֹ לָאו. אָמַר לֵיהּ וְתַעֲמֹד. אָמַר לֵיהּ הָא יְדַעְנָא דִּי יְקוּמוּן כִּתּוֹת כִּתּוֹת, מִנְּהוֹן דְּזַכָּאֵי קְשׁוֹט וּמִנְּהוֹן דְּחַיָּיבֵי עָלְמָא, וְלָא יְדַעְנָא עִם מָאן מִנְּהוֹן אֵיקוּם. אָמַר לֵיהּ לְגוֹרָלְךָ. אָמַר לֵיהּ הָא אֲמַרְתְּ וְאַתָּה לֵךְ לַקֵּץ. אִית קֵץ לְיָמִינָא וְאִית קֵץ לִשְׂמָאלָא, וְלָא יְדַעְנָא לְאָן קֵץ. לְקֵץ הַיָּמִין אוֹ לְקֵץ הַיָּמִים. אָמַר לֵיהּ לְקֵץ הַיָּמִין.

The Holy One, blessed be He, said to Daniel, “Thou shalt go towards the end, and wilt rest” (Dan. 12, 13). Daniel asked: “Rest in this world or in the next world?” “Rest in the next world”, was the answer (cf. “They will rest in their beds”, Is. 57, 2), “and thou shalt stand up to thy lot at the end of days”. Daniel asked, “Shall I be among the resurrected or not?” God answered, “And thou wilt stand up.” Daniel then said, “I know full well that the dead will rise up in various classes, some righteous and some wicked, but I do not know among whom I shall be found.” God answered, “To thy lot.” Daniel then said, “As there is a right end and a left end, I do not know whether I shall go to the right end (I’qets hayamin) or to the end of days (I’qets hayamim).” The answer was, “To the end of the right (I’qets hayamin).”

אוּף הָכָא דָּוִד אָמַר לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא (תהילים ל״ט:ה׳) הוֹדִיעֵנִי יְיָ קִצִּי. מָה אִיהוּ חוּלַק עַדְבִי. וְלָא נָח דַּעְתֵּיהּ עַד דְּאִתְבַּשַּׂר דְּיֶהוֵי לְיָמִינָא דִּכְתִיב, (תהילים ק״י:א׳) שֵׁב לִימִינִי. תָּא חֲזֵי, אוּף קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָמַר לֵיהּ לְנֹחַ קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי. מָאן אִיהוּ. דָּא קֵץ דְּאַחְשַׁךְ אַפַּיְיהוּ דִּבְרִיָּיתָא דְּאִיהוּ קֵץ כָּל בָּשָׂר

Similarly, David said to the Holy One, blessed be He, “make me to know my end”, that is, he wished to know to which end he was allotted, and his mind was not at rest till the good tidings reached him, “Sit at my right hand” (Ps. 110, 1). So to Noah also the Holy One, blessed be He, said, “The end of all flesh is come before me.” The term “end”, as we have seen, alludes to the angel of death, who reduces men to despair, and who is indeed the end of all flesh.

בָּא לְפָנַי. מִכָּאן אוֹלִיפְנָא חַיָּיבֵי עָלְמָא מַקְדִּימִין לֵיהּ וּמָשְׁכָן לֵיהּ עֲלַיְיהוּ לְאַחְשָׁכָא לוֹן. דְּכֵיוָן דְּיָהֲבֵי לֵיהּ רְשׁוּתָא נָטִיל נִשְׁמָתָא. וְלָא נָטִיל עַד דְּיָהֲבֵי לֵיהּ רְשׁוּתָא. וְעַל דָּא בָּא לְפָנַי לְמֵיטַל רְשׁוּ לְאַחְשָׁכָא אַפַּיְיהוּ דִּבְנֵי עָלְמָא. וּבְגִינֵי כָךְ וְהִנְּנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ. וְעַל דָּא עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי גוֹפֶר בְּגִין לְאִשְׁתְּזָבָא וְלָא יָכִיל לְשַׁלְטָאָה עֲלָךְ.

“Is come before me”: from this we learn that though the wicked go half-way to meet him and draw him to themselves, yet only after he receives authorisation does he take a man’s soul: he cannot take it before. Hence we read “is come before me”, to wit, to obtain permission to darken the faces of mankind, and so “I will destroy them with the earth”. Hence the command given to Noah, MAKE THEE AN ARK OF GOPHER WOOD, to save thyself therein and so that he should not have power over thee.

תָּא חֲזֵי, תָּנִינָן בְּזִמְנָא דְמוֹתָא אִית בְּמָתָא אוֹ בְּעָלְמָא (נ”א דאתייהיב רשו למלאך המות לחבלא). לָא יִתְחֲזֵי בַּר נָשׁ בְּשׁוּקָא. בְּגִין דְּאִית לֵיהּ רְשׁוּ לִמְחַבְּלָא לְחַבָּלָא כֹּלָּא. בְּגִינֵי כָךְ אָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּעֵי לָךְ לְאִסְתַּמְרָא וְלָא תֶחזֵי גַרְמָךְ קַמֵּי דִמְחַבְּלָא דְּלָא יִשְׁלוֹט עֲלָךְ.

There was also another reason. We have a dictum that when death rages in a town or in the world at large, no man should show himself in the street, because the destroying angel is then authorised to kill indiscriminately. Hence the Holy One, blessed be He, said to Noah, “It behoves thee to take heed to thyself and not show thyself before the destroyer, so that he may have no power over thee.”

וְאִי תֵימָא מָאן יָהִיב הָכָא מְחַבְּלָא. דְּהָא מַיִין הֲווּ וְאִתְגַּבָּרוּ. תָּא חֲזֵי, לֵית לָךְ דִּינָא בְּעָלְמָא אוֹ כַּד אִתְמַחֵי אוֹ כַּד אִתְמָסַר עַלְמָא בְּדִינָא, דְּלָא אִשְׁתְּכַח הַהוּא מְחַבְּלָא דְּאָזִיל בְּגוֹ אִנּוּן דִּינִין דְּאִתְעֲבִידוּ בְּעָלְמָא. אוּף הָכִי הָכָא טוֹפָנָא הֲוָה, וּמְחַבְּלָא אָזִיל בְּגוֹ טוֹפָנָא. וְאִיהוּ אִקְרֵי הָכִי דְּאִתְכְּלִיל בִּשְׁמָא דָא. וְעַל דָּא אָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְנֹחַ לְטַמְרָא גַרְמֵיהּ וְלָא יִתְחֲזֵי בְּעָלְמָא.

You may perhaps say that there was not here any destroying angel, but only the onrush of the overwhelming waters. This is not so; no doom is ever executed on the world, whether of annihilation or any other chastisement, but the destroying angel is in the midst of the visitation. So here there was indeed a flood, but this was only an embodiment of the destroyer who assumed its name. Hence the command given to Noah to hide himself and not to show himself abroad.

וְאִי תֵימָא הַאי תֵּיבוּתָא אִתְחֲזֵי בְּגוֹ הַאי עָלְמָא וּמְחַבְּלָא אָזִיל בְּגַוֵּויהּ. כָּל זִמְנָא דְּלָא יִתְחֲזֵי אַפֵּי דְּבַּר נָשׁ קַמֵּי מְחַבְּלָא לָא יָכִיל לְשַׁלְטָאָה עֲלֵיהּ. מְנָלָן מִמִּצְרַיִם דִּכְתִיב, (שמות י״ב:כ״ב) וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר. מַאי טַעְמָא בְּגִין דְּאִיהוּ אִשְׁתְּכַּח וְיָכִיל הוּא לְחַבְּלָא. וְלֹא אִצְטְרִיךְ לְאִתְחַזָּאָה קַמֵּיהּ. בְּגִין כָּךְ הֲוָה גָנִיז נֹחַ וְכָל אִנּוּן דְּעִמֵּיהּ בְּתֵיבוּתָא. וּמְחַבְּלָא לָא יָכִיל לְשַׁלְטָאָה עֲלַיְיהוּ:

But, you may object further, the ark was exposed to full view in the midst of the world through which the destroyer was roaming. The answer is that this made no difference, since, as long as the face of a man is not seen by the destroyer, he has no power over him. We learn this from the precept given at the time of the Exodus, “and none of you shall go out of the door of his house until the morning” (Ex. 12, 22), the reason being that the destroyer was then abroad with power to destroy anyone who showed himself. For the same reason Noah withdrew himself and all under his charge into the ark, so that the destroyer had no power over him.’

רַבִּי חִיָּיא וְרַבִּי יוֹסֵי הֲווּ אָזְלֵי בְּאָרְחָא. אִעָרַע בְּהַנֵּי טוּרֵי דְּקַרְדוּ, חָמוּ רְשִׁימִין בְּקִיעִין בְּאָרְחָא דְּהֲווּ מִן יוֹמֵי דְטוֹפָנָא. אָמַר לֵיהּ רַבִּי חִיָּיא לְרַבִּי יוֹסֵי הַנֵּי בְּקִיעִין דְּהֲווּ מִיּוֹמוֹי דְּטוֹפָנָא, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שָׁבִיק לוֹן לְדָרֵי דָרִין בְּגִין דְּלָא יִתְמַחֵי חוֹבֵיהוֹן דְּרַשִּׁיעַיָא קַמֵּיהּ.

R. Hiya and R. Jose in the course of their travels came to the mountains of Kurdistan, and observed there some deep ravines which had been left from the Flood. Said R. Hiya: ‘These ravines are vestiges of the days of the Flood, and the Holy One, blessed be He, has left them throughout the generations so that the sins of the wicked should not be blotted out from before Him.

דְּכָךָ אָרְחוֹי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. לְזַכָּאִין דְּעָבְדִין רְעוּתֵיהּ, בָּעֵי דְּיִדְכְּרוּן לְהוּ לְעֵילָא וְתַתָּא וְלָא יִתְנְשֵׁי דּוּכְרָנֵיהוֹן לְדָרֵי דָרִין לְטַב. כְּגַוְונָא דָא לְרַשִּׁיעַיָיא דְּלָא עָבְדִין רְעוּתֵיהּ, בְּגִין דְּלָא יִתְנְשֵׁי חוֹבַיְיהוּ וּלְאַדְכָּרָא עָנְשַׁיְיהוּ וְדָכְרָנֵיהוֹן לְבִישׁ לְדָרֵי דָרִין. הַיְינוּ דִכְתִיב, (ירמיהו ב׳:כ״ב) נִכְתַּם עֲוֹנֵךְ לְפָנַי וְגו’.

For just as God causes the memory of those who do His will to endure on high and here below from generation to generation, so He ordains that the evil memory of the sins of the wicked who have not obeyed Him shall not pass away but remain for all generations, as it is written, “The stain of thine iniquity remains before me” (Jer. 2, 22).’

Noach, Chapter 13

פָּתַח רַבִּי יוֹסֵי וְאָמַר (ישעיהו י׳:ל׳) צַהֲלִי קוֹלֵךְ בַּת גַּלִּים הַקְשִׁיבִי לַיְשָׁה עֲנִיָּה עֲנָתוֹת. הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ חַבְרַיָא. אֲבָל הַאי קְרָא עַל כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אִתְּמָר. צַהֲלִי קוֹלֵךְ בַּת גַּלִּים, בְּרַתֵּיהּ דְּאַבְרָהָם אָבִינוּ הָכִי אוּקְמוּהָ בַּת גַּלִּים כְּדִכְתִיב, (שיר השירים ד׳:י״ב) גַּל נָעוּל. גַּלִּים אִנּוּן נְהוֹרִין דְּמִתְכַּנְשֵׁי וְאָזְלֵי וְעָאלִין לְגַוָּוהּ וּמַלְיָין לָהּ כְּדִכְתִיב, (שיר השירים ד׳:י״ג) שְׁלָחַיִךְ פַּרְדֵּס רִמּוֹנִים.

R. Jose discoursed on the text: Cry thou with a shrill voice, oh daughter of Gallim! Hearken, oh Laish! Oh thou poor Anathoth! (Is. 10, 30). He said: ‘Our companions have already interpreted this verse in their own way, but in truth it refers to the Community of Israel, called “the daughter of springs” (Gallim), on the analogy of the expression, “A spring (gal) shut up” (S. S. 4, 12). The term “spring” has special reference to those streams that converge and flow into the Garden, as it is written, “Thy shoots are a garden (pardes) of pomegranates” (Ibid. 13).

הַקְשִׁיבִי לַיְשָׁה כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר (איוב ד׳:י״א) לַיִשׁ אוֹבֵד מִבְּלִי טֶרֶף. לַיִשׁ דְּכַר. לַיְשָׁה נוּקְבָא. אַמַּאי אִקְרֵי לַיִשׁ, אִי מִשּׁוּם (משלי ל׳:ל׳) דִּכְתִיב לַיִשׁ גִּבּוֹר בַּבְּהֵמָה, אוֹ מִשּׁוּם דִּכְתִיב לַיִשׁ אוֹבֵד מִבְּלִי טָרֶף. אֶלָּא כֹּלָּא אִיהוּ לַיִשׁ גְּבוּרָה תַּתָּאָה וּדְאָתֵי מִגְּבוּרָה עִלָּאָה. לַיִשׁ אוֹבֵד מִבְּלִי טָרֶף, בְּשַׁעֲתָא דְּאִנּוּן נְחָלִין מִסְתַּלְקִין וְלָא עָאלִין לְגַוָּוהּ, כְּדֵין אִתְקְרֵי לַיְשָׁה דְּאֲבִידַת מִבְּלִי טֶרֶף. דִּכְתִיב לַיִשׁ אוֹבֵד מִבְּלִי טֶרֶף וּבְנֵי לָבִיא יִתְפָּרְדוּ.

The term laisha is akin to the term laish in “the lion (laish) perisheth for lack of prey” (Job 4, 11). Why is the Community of Israel called “lion “? It might be in allusion to “the lion which is mighty among beasts” (Prov. 30, 30), or again to “the lion perisheth for lack of prey”. But indeed, the two aspects are combined in it. At one time it is laish (he lion), filled with the lower-world energy emanating from the higher-world energy; and then again it is reduced to the state of “a lion perishing for lack of prey”, when the rivers dry up and do not come to replenish her, at which time she is rather called laisha (lioness).

וּמַה דְּאָמַר לַיְשָׁה הַיְינוּ עֲנִיָּה עֲנָתוֹת מִסְּכֵּנָא דְּמִסְכֵּנוּתָא כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (ירמיהו א׳:א׳) מִן הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת וּכְתִיב, (מלכים א ב׳:כ״ו) עֲנָתֹת לֵךְ עַל שָׂדֶיךָ. מַאי אִירְיָא. אֶלָּא כָּל זִמְנָא דְּדָוִד מַלְכָּא הֲוָה קַיָּים, אִסְתַּלַּק אֶבְיָתָר בְּעוּתְרָא וּבְכֹלָּא. לְבָתַר אָמַר לֵיהּ שְׁלֹמֹה עֲנָתוֹת לֵךְ עַל שָׂדֶיךָ.

The name laisha is further explained by the words which immediately follow, aniah anathoth, which properly mean ‘poorest of the poor”. The word anathoth is found with a similar meaning in the passage “of the priests that were in Anathoth” (Jer. 1, 1). Another example of the word used in this sense is in the verse “Anathoth, get thee unto thine own fields” (I Kings 2, 26). The meaning of this verse is as follows. So long as King David was alive, Abiathar was wealthy and prosperous; but after David died, Solomon ordered him to get to his own fields, calling him “Anathoth”.

אַמַּאי קָרֵי לֵיהּ שְׁלֹמֹה הָכִי. אֶלָּא אָמַר לֵיהּ בְּיוֹמָךְ הֲוָה אַבָּא בְּמִסְכֵּנוּ וְהַשְׁתָּא לֵךְ עַל שָׂדֶיךָ. הַשְׁתָּא אִית לוֹמַר אַמַּאי אִקְרֵי אֶבְיָתָר עֲנָתוֹת. אִי תֵימָא דְּהֲוָה מִן עֲנָתוֹת, הָא תָּנִינָן דִּכְתִיב, (שמואל א כ״ב:כ׳) וַיִּמָּלֵט בֵּן אֶחָד לַאֲחִימֶלֶךְ בֶּן אֲחִיטוּב וּשְׁמוֹ אֶבְיָתָר. וְהוּא מִנּוֹב הֲוָה, דְּהָא נוֹב עִיר הַכֹּהֲנִים הֲוָה. וְאַף עַל פִּי דְּאָמְרוּ דְּהִיא נוֹב הִיא עֲנָתוֹת וְאַמַּאי לָהּ אִקְרֵי עֲנָתוֹת בְּגִין דְּנָחֲתַת לְמִסְכֵּנוּ וְאִתְאֲבִיד קַרְתָּא עַל יְדָא דְשָׁאוּל וְאִתְאֲבִידוּ כָּהֲנִי. אֶלָּא עֲנָתוֹת כְּפַר הֲוָה, וְלָאו הוּא נוֹב, וְעַל דָּא קָרֵי לֵיהּ אֶבְיָתָר עֲנָתוֹת, בְּגִין דְּאָמַר (מלכים א ב׳:כ״ו) וְכִי הִתְעַנִּיתָ בְּכֹל אֲשֶׁר הִתְעַנָּה אָבִי. וּמִקַּרְתָּא דְנוֹב הֲוָה, וְעַל מִסְכְּנוּ דְּדָוִד דְּהֲוָה בְּיוֹמוֹי אִקְרֵי לֵיהּ הָכִי.

Why did he give him this name? It cannot be because this was the name of the town he came from, since it is written, “and one of the sons of Ahimelech the son of Ahitub, named Abiathar, escaped” (I Sam. 22, 20), which proves that he belonged to Nob, the city of the priests. Some, indeed, are of opinion that Anathoth and Nob are two names of the same place, the name “Anathoth” having been given to it on account of the poverty and destitution to which it had been reduced by Saul through the slaughter of all its priestly inhabitants. This, however, is incorrect, as Anathoth was distinct from Nob. The real reason why Solomon called Abiathar “Anathoth” is to be found in the words “and because thou wast afflicted (hithanitha) in all wherein my father was afflicted” (I Kings 2, 26); thus the name “Anathoth” alludes to the poverty and affliction which he underwent in the time of David.’

אָמַר רַבִּי חִיָּיא בְּמִסְכְּנוּתָא הֲוָה עָלְמָא מִיּוֹמָא דְּעֲבַר אָדָם עַל פִּקּוּדֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, עַד דְּאָתָא נֹחַ וְקָרִיב קָרְבָּן וְאִתְיְישַׁב עָלְמָא. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי לָא אִתְיְישַׁב עָלְמָא וְלָא נַפְקָא אַרְעָא מִזּוּהֲמָא דְּנָחָשׁ עַד דְּקָיְימוּ יִשְׂרָאֵל עַל טוּרָא דְסִינַי וְאִתְאֲחִידוּ בְּאִילָנָא דְחַיֵּי כְּדֵין אִתְיְישַׁב עָלְמָא.

R. Hiya said: ‘The world was in a state of poverty and misery from the time Adam transgressed the command of the Almighty until Noah came and offered up a sacrifice, when its prosperity returned.’ R. Jose said: ‘The world was not properly settled, nor was the earth purged from the defilement of the serpent, until Israel stood before Mount Sinai, where they laid fast hold of the Tree of Life, and so established the world firmly.

וְאִלְמָלֵא דְהָדְרוּ יִשְׂרָאֵל וְחָאבוּ קַמֵּיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָא הֲווּ מֵתִין לְעָלְמִין. דְּהָא אִתְפַּסַּק מִנַּיְיהוּ זוּהֲמָא דְנָחָשׁ. כֵּיוָן דְּחָבוּ כְּדֵין אִתְבָּרוּ אִנּוּן לוּחֵי קַדְמָאֵי, דְּהֲווּ בְּהוּ חֵירוּ דְּכֹלָּא. חֵירוּ דְּהַהוּא נָחָשׁ דְּאִיהוּ קֵץ כָּל בָּשָׂר.

Had not Israel backslided and sinned before the Holy One, blessed be He, they would never have died, since the scum of the serpent had been purged out of them. But as soon as they sinned, the first tablets of the Law were broken-those tablets which spelt complete freedom, freedom from the serpent who is the “end of all flesh”.

וְכַד קָמוּ לֵיוָאֵי לְקַטְלָא קְטָלָא, כְּדֵין אִתְעַר חִוְיָא בִּישָׁא וְהֲוָה אָזִיל קַמַּיְיהוּ וְלָא יָכִיל לְשַׁלְטָאָה בְּהוּ, בְּגִין דְּהֲווּ יִשְׂרָאֵל מִזְדָּרְזִין כֻּלְהוּ בְּחֲגִירוּ מְזַיְינָן וְלָא יָכִיל הַהוּא נָחָשׁ לְשַׁלְטָאָה בְּהוּ. וְכֵיוָן דְּאָמַר לְמשֶׁה (שמות ל״ג:ה׳) וְעַתָּה הוֹרֵד עֶדְיְךָ מֵעָלֶיךָ, אִתְיְיהִיב רְשׁוּ לְהַאי נָחָשׁ לְשַׁלְטָאָה עֲלַיְיהוּ.

When the Levites rose up to slay the guilty, the evil serpent went in front of them, but he had no power over Israel, because they were girt with a certain armour which protected them against his attacks. When, however, God said to Moses, “Therefore now put off thy ornaments from thee” (Ex. 33, 5), this was the signal that they were placed in the power of the serpent

תָּא חֲזֵי, מַה כְּתִיב, (שמות ל״ג:ו׳) וַיִּתְנַצְּלוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֶדְיָם מֵהַר חֹרֵב. וַיִּתְנַצְּלוּ וַיְנַצְּלוּ מִבָּעֵי לֵיהּ. אֶלָּא וַיִּתְנַצְּלוּ עַל יְדָא דְּאַחֲרָא בְּגִין דְּאִתְיְיהִיב רְשׁוּ לְנָחָשׁ לְשַׁלְטָאָה. אֶת עֶדְיָם מֵהַר חוֹרֵב דְּקִבְּלוּ מִטּוּרָא דְחוֹרֵב כַּד אִתְיְיהִיב אוֹרַיְיתָא לְיִשְׂרָאֵל.

(this is indicated by the form vayithnaselu, which shows that they were stripped by the hand of another). The ornaments referred to are those which they received at Mount Horeb at the time when the Torah was given to Israel.’

אָמַר רַבִּי חִיָּיא נֹחַ דְּהֲוָה צַדִּיק אַמַּאי לָא הֲוָה בָּטִיל מוֹתָא מֵעָלְמָא. אֶלָּא בְּגִין דְּעַד לָא סָלְקַת זוּהֲמָא מֵעָלְמָא. וְעוֹד דְּאִנּוּן לָא הֲווּ מְהֵימְנִין בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְכֻלְהוּ אֲחִידָן בְּטַרְפֵּי אִילָנָא לְתַתָּא וּמִתְלַבְּשָׁאן בְּרוּחַ מְסָאֳבָא.

R. Hiya said: ‘Why did not Noah, being a righteous man, cause death to vanish from the world? The reason is that the scum of the serpent had not yet been removed from the world, and further, that his generation did not believe in the Holy One, blessed be He, and all of them clung to the “lower leaves of the tree”, and were clothed with an unclean spirit.

וְתוּ לְבָתַר אוֹסְפוּ לְמֶחטֵי וּלְמֵהַךְ בָּתַר יֵצֶר הָרָע כַּד בְּקַדְמִיתָא: וְאוֹרַיְיתָא קַדִּישָׁא דְּאִיהִי אִילָנָא דְחַיֵּי אַכַּתֵּי לָא נָחִית לָהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּאַרְעָא. וְתוּ דְּאִיהוּ אַמְשִׁיךְ לֵיהּ בְּעָלְמָא לְבָתַר דִּכְתִיב וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגָּל בְּתוֹךְ אָהֳלה וְהָא אִתְּמָר.

Furthermore, they persisted in their sins, and followed their evil inclination as before, and the holy Torah, which is the Tree of Life, had not yet been brought down to the earth. Moreover, Noah himself drew death into the world, through his own sin, of which it is written, “And he drank of the wine and was drunken, and he was uncovered within his tent” (Gen. 9, 21), as elsewhere explained.’

Noach, Chapter 14

עַד דְּהֲווּ אָזְלֵי, חָמוּ חַד יוּדָאי דְּהֲוָה אָתֵי. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי הַאי בַּר נָשׁ יוּדָאי אִיהוּ וְאִתְחֲזֵי. כַּד מָטָא גַּבַּיְיהוּ שְׁאִילוּ לֵיהּ. אָמַר לוֹן שְׁלִיחָא דְמִצְוָה אֲנָא. דְּהָא אֲנַן דָּיְירֵי בִּכְפַר דְּרָאמִין, וּמָטֵי זִמְנָא דְחַג, וְאֲנַן צְרִיכִין לוּלָב וְזִינִין דְּעִמֵּיהּ, וְאֲנָא אָזִיל לְקָטְעָא לוֹן לְמִצְוָה. אֲזְלוּ כְּחֲדָא.

As they were going along they saw a man coming towards them. Said R. Jose: ‘This man is a Jew.’ When he came up to them they asked him who he was. He said: ‘I am on a religious errand from the village of Ramin, where I live. As it is near the Feast of Tabernacles, we require a palm branch with its accessories. I am therefore on my way to pluck them.’ They all then walked on together.

אָמַר לְהוּ הַהוּא יוּדָאי הַנִּי אַרְבַּע מִינִין דְּלוּלָב דְּבְּכֻלְהוֹ אָתָאן לְרַצוּיֵי עָלְמָא (נ”א על מיא) שְׁמַעְתּוּן אַמַּאי אֲנַן צְרִיכִין לוֹן בַּחַג. אָמַר לֵיהּ כְּבָר אִתְעָרוּ בְּהוּ חַבְרַיָיא. אֲבָל אִי מִלָּה חַדְתָּא אִיהוּ תְּחוֹת יְדָךְ אֵימָא לָהּ.

The Judean said to them: ‘In regard to these four plants which we take in order to propitiate the Almighty, have you heard why we require them precisely on the Feast of Tabernacles?’ Said R. Jose to him: ‘Our colleagues have already discussed this question. But if you have any explanation of your own, tell us.’

אָמַר לוֹן וַדַּאי הַהוּא אֲתַר דְּאֲנַן דָּיְירֵי בֵּיהּ הוּא זְעֵיר וְכֻלְהוּ עָסְקֵי בְּאוֹרַיְיתָא. וְאִית עֲלָן צוּרְבָא מֵרַבָּנָן רַבִּי יִצְחָק בַּר יוֹסֵי מֵחוֹזָאָה שְׁמֵיהּ. וּבְכָל יוֹמָא וְיוֹמָא אָמַר לָן מִלִּין חַדְתִּין בְּאוֹרַיְיתָא. וְאָמַר דְּהָא בְּחַג זִמְנָא הוּא לְשַׁלְטָאָה. (ישראל שליטין בההוא זמנא, ונקיטנא לולב דמתחזי דאנן נציחנא עלייהו על כל אנון דאקרון הממ העם ולשלטאה עלייהו) (אזי עבר על נפשנו המים הזדונים ברוך יי שלא נתננו טרף לשניהם. וכי אית שנים למים, אלא) (ס”א דכל אנון רברבין) אִנּוּן שְׁאָר עַמִּין. אִנּוּן רַבְרְבִין מְמַנָּן עַל שְׁאָר עַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת וּמִתְבָּרְכָאן מִסִּטְרַיְיהוּ דְיִשְׂרָאֵל וְקָרִינָן לוֹן מַיִם הַזֵּידוֹנִים. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (תהילים קכ״ד:ה׳) הַמַּיִם הַזֵּדוֹנִים.

He replied: ‘The place where we live is indeed only a little hamlet, but all its inhabitants diligently study the Torah under the guidance of a learned teacher, R. Isaac the son of Jose by name, of Mehozah, who every day gives us some fresh explanation of points in the Torah. Regarding this festival, he explained that this is the fitting period for Israel to obtain dominion over the chiefs who have charge of the nations of the Gentiles, and who are called by them “the proud waters” (Ps. 124, 6).

וּבְגִין לְשַׁלְטָאָה עֲלַיְיהוּ אָתֵינָא בְּרָזָא דִשְׁמָא קַדִּישָׁא בְּאִנּוּן אַרְבַּע מִינִין שֶׁבַּלּוּלָב לְרַצּוּיֵי לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא (עלייהו) וּלְשַׁלְטָאָה עֲלַיְיהוּ בְּרָזָא דִשְׁמָא קַדִּישָׁא. וּלְאַתְעָרָא עֲלָן מַיִין קַדִּישִׁין לְנַסְכָא עַל גַּבֵּי מַדְבְּחָא.

In order to obtain dominion over them, we come with a symbolic representation of the Divine name by means of the four plants, which we also take for the purpose of placating the Almighty so as to procure for ourselves a plenitude of sacred waters with which to pour a libation on the altar.

תּוּ אָמַר לוֹן בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה אִתְעֲרוּתָא קַדְמָאָה אִיהוּ בְּעָלְמָא. מַאי אִתְעֲרוּתָא קַדְמָאָה. דָּא בֵּי דִינָא דִּלְתַתָּא (נ”א דא ראש השנה ממש) דְּאִתְעַר לְמֵידַן עַלְמָא. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יָתִיב עַל עָלְמָא בְּדִינָא וְדָאִין עָלְמָא.

He further told us that on the New Year there is in the world “a first stirring”. What is meant by “a first stirring”? This is the lower-world tribunal which bestirs itself to bring the world to judgement, as God then sits in judgement over the world.

וְשָׁלְטָא הַאי בֵּי דִינָא לְמֵידַן עָלְמָא, עַד יוֹמָא דְכִפּוּרֵי דְּנָהֲרִין אַנְפָּהָא, וְלָא אִשְׁתְּכַח חִוְיָא דַּלְטוֹרָא בְּעָלְמָא. דְּאִיהוּ אִתְעַסַּק בַּמֶה דְאַתְיָין לֵיהּ הַהוּא שָׂעִיר דְּאִיהוּ מִסִּטְרָא דְּרוּחַ מְסָאֳבָא כְּדְקָא חָזֵי לֵיהּ. וּבְגִין דְּאִתְעַסַּק בְּהַהוּא שָׂעִיר לָא קָרִיב לְמַקְדְּשָׁא.

This tribunal continues in session until the Day of Atonement, when the face of the moon is bright, and the slanderous serpent leaves the world alone, being occupied with the he-goat which has been offered to him-an appropriate offering, as the goat is from the “impure region”. Being occupied with that goat, he does not come near the sanctuary.

וְשָׂעִיר דָּא כְּהַהוּא שָׂעִיר דְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ דְּאִתְעַסַּק בֵּיהּ וְאַנְהִירוּ אַנְפָּהָא דְרֹאשׁ הַשָׁנָה (נ”א כך בראש השנה) (נ”א אנהירו) (אנפוי דמקדשא). וְעַל דָּא יִשְׂרָאֵל כֻּלְהוּ מַשְׁכְּחִין רַחֲמֵי קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְאִתְעֲבַר חוֹבַיְיהוּ. וְרָזָא חָדָא אָמַר לוֹן וְלָא אִתְיְיהִיב רְשׁוּ לְגַלָּאָה בַּר לְחֲסִידֵי קַדִּישִׁין עֶלְיוֹנִין חַכִּימִין. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי מַאן אִיהוּ. אָמַר לוֹן עַד לָא בָּדִיקְנָא בְּכוּ.

This goat performs the same function as the goat offered up on the New Moon, with which also the serpent occupies himself, allowing the moon to grow bright. In consequence, all Israel find favour in the eyes of the Almighty, and their guilt is removed. He further discoursed to us on another mystery which it is not permitted to disclose save to those of excelling wisdom, saintliness, and piety.’ ‘What is it?’ asked R. Jose. ‘I cannot say unless I first test you,’ replied the Jew.

אֲזְלוּ. לְבָתַר אָמַר לוֹן. כַּד סִיהֲרָא אִתְקְרִיבַת בְּשִׁמְשָׁא. אַתְעַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא סִטְרָא דְצָפוֹן וְאָחִיד בָּהּ בִּרְחִימוּ וּמָשִׁיךְ לָהּ לְגַבֵּיהּ, וְדָרוֹם אִתְעַר מִסִּטְרָא אָחֳרָא. וְסִיהֲרָא סַלְקָא וּמִתְחַבְּרָא בְּמִזְרָח. וּכְדֵין יָנְקָא מִתְּרֵין סִטְרִין וּנְטִילַת בִּרְכָאן בַּחֲשַׁאי, וּכְדֵין אִתְבָּרְכָא סִיהֲרָא וְאִתְמַלְיָיא. וְהָכָא אִתְקְרִיבַת אִתְּתָא בְּבַעֲלָהּ.

They then proceeded on their way, and after a time he said: ‘When the moon approaches the sun, the Holy One, blessed be He, stirs up the northern side, and it grasps the moon lovingly and draws her towards itself. Then the South awakens from the other side, and the moon rises and joins the East. She thus draws sustenance from two sides, and noiselessly receives blessings; and thus it is that the moon is blessed and attains her fullness.

כְּמָה דְאִית רָזָא דִּיוּקְנָא שַׁיְיפֵי (נ”א בתיקוני דשייפי) דְאָדָם וְתִיקּוּנוֹי. הָכִי נָמֵי אִית (נ”א איהו) רָזָא דְּדִיוּקְנָא דְּשַׁיְיפֵי נוּקְבָא וְתִקּוּנִי דְנוּקְבָא. וְכֹלָּא פָּרִישׁ בְּגַוָון. הָכִי נָמֵי אִית לְעֵילָא (ד”א מאן) אָחִיד בָּהּ וְאִתְעַר לָקֳבֵל בִּרְחִימוּ הָכִי נֲמֵי אִית לְתַתָּא רָזָא וְתִקּוּנָא דְּאָדָם תַּתָּאָה אָחֳרָא תְּחוֹת סִיהֲרָא (ד”א ותקונא דנוקבא).

Now as there is a symbolical attribution of members to the (supernal) Adam, so there is to the (supernal) Female, and so, too, there is the symbolism of another Adam under the moon, and also of a Female.

כְּמָה דִדְרוֹעָא שְׂמָאלָא (תשא קצד ב, פקודי רלג ב) לְעֵילָא אָחִיד בָּהּ וְאִתְעַר לְקֳבְלָהּ בִּרְחִימוּ. הָכִי נָמֵי אִית לְתַתָּא. (ווי העמודים כלהו קיימי שייפין לאתאחדא דא בדא ולאתקשרא דא בדא קשרי מהימנותא סטרא דקדושא מסטרא דרוח מסאבא דאיהו רזא דנחש לתתא). הַאי נָחָשׁ אִיהוּ דְרוֹעָא שְׂמָאלָא דְרוּחַ מְסָאֳבָא. וְאָחִיד בֵּיהּ מַאן דְּרָכִיב בֵּיהּ וְקָרָבָא לְגַבֵּי דְסִיהֲרָא וּמָשִׁיךְ לָהּ בֵּינַיְיהוּ נ”א בִּדְבִיקוּ דְּקוּטְפָא וְאִסְתָּאֳבַת.

As the Left Arm above grasps the Female and lovingly draws her to him, so below the serpent, which is the left arm of the unclean spirit, and joined with it he that rides on it, draw near to the moon and draw her tightly to them, so that she becomes defiled.

וּכְדֵין יִשְׂרָאֵל לְתַתָּא מְקָרְבִין שָׂעִיר. וְהַהוּא נָחָשׁ אִתְמְשַׁךְ אֲבַתְרֵיהּ דְּהַהוּא שָׂעִיר. וְסִיהֲרָא אִתְדְּכִיאַת וְסַלְקָאת לְעֵילָא וְאִתְקְּשָׁרַת לְעֵילָא לְאִתְבָּרְכָא. וּנְהִירִין אַנְפָּהָא מַה דְּאִתְחַשְׁכַת לְתַתָּא.

Israel, therefore, here below offer up a goat, to which the serpent is drawn away. The moon then purges herself, ascends on high, and unites herself to the higher sphere to receive blessing, and her lower face, which was darkened, becomes bright.

כְּדֵין הָכָא בְּיוֹמָא דְכִפּוּרֵי כֵּיוָן דְּהַהוּא חִוְיָא בִּישָׁא אִתְעַסַּק בְּהַהוּא שָׂעִיר. סִיהֲרָא אִתְפָּרְשַׁת מִנֵּיהּ וְאִתְעַסְּקַת (בישראל) לְאוֹלָפָא עֲלַיְיהוּ סָנֵיגוֹרְיָא וְסוֹכֶכֶת עֲלַיְיהוּ כְּאִמָּא עַל בְּנִין. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּרִיךְ לוֹן מִלְּעֵילָא וּמָחִיל לוֹן.

So here on the Day of Atonement, since the evil serpent is occupied with the he-goat, the moon breaks loose from him, and earnestly pleads the cause of Israel, and watches over them like a mother over her children, so that the Holy One, blessed be He, blesses them from above and forgives their sins.

לְבָתַר יִשְׂרָאֵל כַּד מָטוּ לַחַג מִתְעָרֵי סִטְרָא דְּיָמִינָא לְעֵילָא. בְּגִין דְּיִתְקַשַּׁר בֵּיהּ סִיהֲרָא וְיִתְנְהִירוּ אַנְפָּהָא כְּדְקָא חָזֵי. וּכְדֵין פַּלְגַת (יהב) חוּלָקָא דְּבִרְכָאן לְכָל אִנּוּן מְמַנָּן דִּלְתַתָּא דְּיִתְעַסְּקוּן בְּחוּלַקְהוֹן. וְלָא יֵיתוּן לְיָנְקָא וּלְקָרָבָא בְּסִטְרָא דְּחוּלַקְהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל.

Afterwards, when Israel celebrate the Feast of Tabernacles, the “right side” is awakened on high, so that the moon may attach herself to it and her face may become completely bright. She then shares out blessings to all those presiding chiefs of the lower world, so that they may be fully occupied with their own portions, and not attempt to draw sustenance from the side from which Israel obtained their portion.

כְּגַוְונָא דָא לְתַתָּא כַּד שְׁאָר עַמִין אִתְבָּרְכוּן. כֻּלְהוֹן אִנּוּן מִתְעַסְּקִין בְּאַחְסָנַת חוּלַקְהוֹן. וְלָא הֲווּ אַתְיָין לְאִתְעָרְבָא בַּהֲדַיְיהוּ דְיִשְׂרָאֵל וּלְחָמְדָא חוּלַק אַחְסַנְתֵּיהוֹן. וּבְגִין כָּךְ יִשְׂרָאֵל אִנּוּן מָשְׁכִין בִּרְכָאן לְכָל אִנּוּן מְמַנָּן בְּגִין דְּיִתְעַסְּקוּן בְּחוּלַקְהוֹן וְלָא יִתְעָרְבוּן בַּהֲדַיְיהוּ.

The same thing happens here below. When all the other nations receive their blessings, they are fully occupied with their own portions, and so do not come and meddle with Israel or covet the portion of their heritage. Israel for this reason cause blessings to flow to all those presiding chiefs, in order that they may be absorbed with their own portions and not meddle with that of Israel.

וְכַד סִיהֲרָא אִתְמְלֵי בִּרְכָאן לְעֵילָא כְּדְקָא יְאוּת. יִשְׂרָאֵל אָתְיָין וְיָנְקִין מִינָּהּ בִּלְחוֹדַיְיהוּ. וְעַל דָּא כְּתִיב (במדבר כ״ט:ל״ה) בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם. מַאי עֲצֶרֶת, כְּתַרְגּוּמוֹ כְּנִישׁוּ. כָּל מַה דִּכְנִישׁוּ מֵאִנּוּן בִּרְכָאן עִלָּאִין. לָא יָנְקִין מִנֵּיהּ עַמִּין אָחֳרָנִין בַּר יִשְׂרָאֵל בִּלְחוֹדַיְיהוּ. וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם. לָכֶם וְלָא לִשְׁאָר עַמִּין. לָכֶם וְלָא לִשְׁאָר מְמַנָּן.

And when the moon obtains her due fill of blessings, Israel come and draw sustenance from her all by themselves; and of this it is written, “on the eighth day there shall be to you a solemn gathering” (atsereth, Num. 29, 35). This “gathering” indicates the gathering of all the blessings from above, from which no other nation draws sustenance save Israel; hence “there shall be to you a gathering”, to you, and not to the other nations and presiding chiefs.

וְעַל דָּא אִנּוּן מְרַצִּין עַל הַמַּיִם לְמֵיהַב לוֹן חוּלַק בִּרְכָאן דְּיִתְעַסְּקוּן בֵּיהּ. וְלָא יִתְעָרְבוּן לְבָתַר בְּחֶדְוָותָא דְיִשְׂרָאֵל כַּד יָנְקִין בִּרְכָאן עִלָּאִין. וְעַל הַהוּא יוֹמָא כְּתִיב דּוֹדִי לִי וַאֲנִי לוֹ. דְּלָא אִתְעָרַב אוֹחֲרָא בַּהֲדָן.

And for this reason Israel entreats Heaven to grant a plenitude of rain, so as to accord the nations their share of blessings, that they may be fully occupied therewith, and not meddle in the festivity of Israel, who imbibe the superior blessings. Concerning this day it is written, “My beloved is mine and I am his” (S. S. 2, 16), and there is no third one with us.

לְמַלְכָּא דְּזַמַּן רְחִימוֹי בִּסְעוּדָתָא עִלָּאָה דְּעֲבִיד לֵיהּ לְיוֹמָא רְשִׁימָא. הָא רְחִימוֹי דְמַלְכָּא יְדַע דְּמַלְכָּא אִתְרָעֵי בֵּיהּ. אָמַר מַלְכָּא הַשְׁתָּא אֲנָא בָּעֵי לְמֶחֱדֵי עִם רְחִימָאי. וְדָחִילְנָא דְּכַד אֲנָא בִּסְעוּדָתָא עִם רְחִימָאי יַעֲלוּן כָּל אִנּוּן קַסְטוֹרֵי מְמַנָּן וִיתִיבוּן עִמָּנָא לִפְתוֹרָא לְמִסְעַד סְעוּדָתָא דְחֶדְוָה עִם רְחִימָאי. מָה עֲבַד אַקְדִים הַהוּא רְחִימוֹי קוּסְטוּרִין דִּירוֹקֵי וּבִשְׂרָא דְתוֹרֵי וְאַקְרִיב קַמַּיְיהוּ דְּאִנּוּן קַסְטוּרֵי מְמַנָּן לְמֵיכַל. לְבָתַר יָתִיב מַלְכָּא עִם רְחִימוֹי לְהַהִיא סְעוּדָתָא עִלָּאָה מִכָּל עִדּוּנִין דְּעָלְמָא. וּבְעוֹד דְּאִיהוּ בִּלְחוֹדוֹי עִם מַלְכָּא שָׁאִיל לֵיהּ כָּל צָרְכּוֹי וְיָהִיב לֵיהּ. וְאַחֲדֵי מַלְכָּא עִם רְחִימוֹי בִּלְחוֹדוֹהִי וְלָא אִתְעָרְבִין אָחֳרָנִין בֵּינַיְיהוּ. כָּךְ יִשְׂרָאֵל עִם קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. בְּגִין כָּךְ כְּתִיב בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם.

The following parable will make this clearer. A king once invited his favourite to a special feast on an appointed day, thus making known to him that he stood high in the favour of the king. The king, however, was apprehensive lest in the midst of the feast all the governors of his provinces might put in an appearance, sit down to table, and partake of the repast intended for his beloved friend. What did he do? He first treated his governors and ministers to a repast of meat and vegetables. Afterwards he sat down with his favourite to that special banquet where all the finest delicacies of the world were spread before them; and whilst alone with the king the favourite laid before him all his petitions and requests, which the king granted. Thus the king enjoyed the company of his friend alone and undisturbed. So it is with Israel in their relation to the Holy One, blessed be He, and hence it is written, “the eighth day shall be to you a gathering”.’

אָמְרוּ רַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי חִיָּיא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַתְקִין אוֹרְחָא קַמָּן. זַכָּאִין אִנּוּן דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא. אָתֵי נְשָׁקוּהוּ. קָרָא עֲלֵיהּ רַבִּי יוֹסֵי (ישעיהו נ״ד:י״ג) וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי יְיָ וְרַב שְׁלוֹם בָּנָיִךְ. כַּד מָטוּ בֵּי חֲקַל יָתִיבוּ. אָמַר הַהוּא בַּר נָשׁ מַאי שְׁנָא דִּכְתִיב, (בראשית י״ט:כ״ד) וַיְיָ הִמְטִיר עַל סְדוֹם וְעַל עֲמוֹרָה וְגו’. (נדפס בפקודי רכז ב) וּמַאי שְׁנָא בְּטוֹפָנָא דִּכְתִיב אֱלהִים אֱלהִים בְּכָל אֲתַר. (אמאי) וְלָא כְּתִיב וַיְיָ (בכלא).

Said R. Hiya and R. Jose: ‘The Holy One, blessed be He, has led our footsteps in the right path. Happy those who occupy themselves with the Torah.’ With these words they came up to him and embraced him. R. Jose applied to him the verse, “And all thy children shall be taught of the Lord, and great shall be the peace of thy children” (Is. 54, 13). When they came to a certain field, the stranger discoursed thus. ‘In the account of the destruction of Sodom and Gomorrah it is written, “And the Lord (Tetragrammaton) caused to rain, etc.” (Gen. 19, 24), whereas throughout the narrative of the Flood the term Elohim (God) isused exclusively. What is the reason for this difference?

אֶלָּא תָּנִינָן בְּכָל אֲתַר דִּכְתִיב וַיְיָ הוּא וּבֵית דִּינוֹ. אֱלֹהִים סְתָם דִּינָא בִּלְחוֹדוֹי. אֶלָּא בִּסְדוֹם אִתְעֲבִיד דִּינָא וְלָא לְשֵׁיצָאָה עָלְמָא. וּבְגִין כָּךְ אִתְעָרֵב אִיהוּ בַּהֲדֵי דִינָא. אֲבָל בְּטוֹפָנָא כָּל עָלְמָא שָׁצֵי וְכָל אִנּוּן דְּאִשְׁתַּכָּחוּ (נ”א בלחודוי) בְּעָלְמָא.

We have been taught that the term V-Tetragrammaton (and the Lord), wherever written indicates the Deity presiding over his Court of Justice, whereas the term Elohim (God) is used when the Deity judges alone. Now the destruction of Sodom was limited to one locality, and did not involve the whole world, hence it was decreed in open court, as indicated by the term V-Tetragrammaton (and the Lord); whereas the Flood overwhelmed the whole world, and therefore had to be decreed by the Deity alone, in concealment, as it were; hence the term Elohim.

וְאִי תֵימָא (ד”א דהא) נֹחַ וּדְעִמֵּיהּ (ד”א אשתזיבו). (נ”א הא) סָתִים מַעֲיָנָא הֲוָה דְּלָא אִתְחֲזֵי. וְעַל דָּא כָּל מַה דְּאִשְׁתְּכַח בְּעָלְמָא שָׁצֵי לֵיהּ. וְעַל דָּא וַיְיָ בְּאִתְגַלְיָא וְלָא שָׁצֵי כֹלָּא. אֱלהִים בָּעֵי סְתִימוּ וּבָעֵי לְאִסְתַּמְּרָא דְּהָא כֹּלָּא שָׁצֵי. וְעַל דָּא אֱלהִים בִּלְחוֹדוֹי הֲוֵי.

(As for Noah and his companions, they were only saved through being carefully concealed from sight.) In this light we explain the verse “The Lord sat at the Flood” (Ps. 29, 10),

וְרָזָא דָּא (תהילים כ״ט:י׳) יְיָ לַמַּבּוּל יָשָׁב. מַהוּ יָשָׁב. אִלְמָלֵא קְרָא כְּתִיב לָא יָכְלִינָן לְמֵימַר. יָשָׁב בִּלְחוֹדוֹי דְּלָא אַתְיָא עִם דִּינָא. כְּתִיב הָכָא יָשָׁב, וּכְתִיב הָתָם (ויקרא י״ג:מ״ו) בָּדָד יֵשֵׁב בִּלְחוֹדוֹי.

that is, He sat as it were all by Himself, on the analogy of the expression “He shall sit alone” (Lev. 13, 46).

וּבְגִין דְּנֹחַ הֲוָה סָתִים מַעֲיָנָא. לְבָתַר כַּד אִתְעֲבִיד דִּינָא וְשָׁצֵי עָלְמָא וְנָח רוּגְזֵיהּ מַה כְּתִיב וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְגו’. דְּהָא כַּד שָׁצֵי עָלְמָא לָא אִדְכַּר דְּסָתִים מַעֲיָנָא הֲוָה.

Now it is because Noah was completely hidden from sight that, after the world had suffered its doom and the wrath of the Deity had been appeased, we read AND GOD (ELOHIM) REMEMBERED NOAH, for Noah having been so long out of sight had to be specially brought to mind.

וְרָזָא (ודא) אוֹלִיפְנָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא סָתִים וְגַלְיָא. גַּלְיָא הוּא בֵּי דִינָא דִלְתַתָּא. סָתִים הוּא אֲתַר דְּכָל בִּרְכָאן נָפְקֵי מִתַּמָּן. וּבְגִין כָּךְ כָּל מִלּוֹי דְּבַר נָשׁ דְּאִנּוּן בִּסְתִימוּ בִּרְכָאן שַׁרְיָין עֲלוֹי. וְכָל דְּאִנּוּן בְּאִתְגַּלְּיָא הַהוּא אֲתַר דְּבֵי דִינָא שָׁרְיָאן עֲלוֹי בְּגִין דְּאִיהוּ אֲתַר בְּאִתְגְּלֵי וְהַהוּא דְאִקְרֵי רַע עַיִן שַׁלִּיט עֲלֵיהּ, וְכֹלָּא הוּא בְּרָזָא עִלָּאָה כְּגַוְונָא דִלְעֵילָא.

From this passage we derive the mystical doctrine that the Holy One, blessed be He, is sometimes discoverable and sometimes undiscoverable. He is discoverable when presiding over the lower Court. He remains undiscoverable in the spot whence all blessings flow. Hence those possessions of a man which are hidden from sight are receptive of the heavenly blessing; whereas things which are exposed to view attract the notice of the accuser, and are subject to the influence of him who is named “Evil of eye”. There is a deep mystery which connects all this with the supernal pattern.’

בָּכָה רַבִּי יוֹסֵי וְאָמַר זַכָּאָה דָרָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן שַׁרְיָא בְּגַוֵּיהּ דְּהָא זְכוּתָא דִילֵיהּ אַזְמִין לָן בְּטוּרֵי מִלִּין עִלָּאִין כְּאִלֵּין (עד כאן). אָמַר רַבִּי יוֹסֵי הַאי בַּר נָשׁ לְאוֹדָעָא לָן מִלִּין אִלֵּין קָא אָתֵי וְשַׁדְרֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְגַבָּן. כַּד אָתוּ וְסִדְּרוּ מִלִּין קַמֵּיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר וַדַּאי שַׁפִּיר קָא אָמַר.

R. Jose, with tears in his eyes, said: ‘Happy is the generation in which R. Simeon flourishes, for it is through his merit that we have been privileged to hear so sublime a discourse as this.’ R. Jose said further, ‘God must have sent that man on this road to impart to us these ideas.’ When they came to R. Simeon and repeated to him all they had heard, he said, ‘Of a truth he spoke well.’

Noach, Chapter 15

(נדפס בפקודי רסח ב)רַבִּי אֶלְעָזָר הֲוָה יָתִיב יוֹמָא חַד קַמֵּיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אֲבוּי. אָמַר לֵיהּ הַאי קֵץ כָּל בָּשָׂר אִתְהַנֵּי מֵאִנּוּן קָרְבָּנִין דְּהֲווּ יִשְׂרָאֵל מְקָרְבִין עַל גַּבֵּי מַדְבְּחָא אוֹ לָא. אָמַר לֵיהּ כֹּלָּא הֲווּ מִסְתַּפְּקֵי כְּחֲדָא לְעֵילָא וְתַתָּא.

R. Eleazar, studying one day with his father, R. Simeon, asked him, ‘Did the “End of all flesh” derive nourishment from the sacrifices which Israel used to offer on the altar?’ His father replied: ‘All alike derived sustenance from them, both above and below.

וְתָא חֲזֵי כַּהֲנִי וְלֵיוָאֵי וְיִשְׂרָאֵל אִנּוּן אִקְרוּן אָדָם בְּחִבּוּרָא דְּאִנּוּן רְעוּתִין קַדִּישִׁין דְּסָלְקִין מִגַּוַויְיהוּ. הַהוּא כִּשְׂבָּא אוֹ אִמְרָא אוֹ הַהִיא בְּהֵמָה דְּקָרְבִין אִצְטְרִיךְ עַד לָא יִתְקְרִיב עַל גַּבֵּי מַדְבְּחָא לְפָרָשָׁא עֲלָהּ כָּל חַטָּאִין וְכָל רְעוּתִין בִּישִׁין לְאִתְוַדָּאָה עֲלָהּ. וּכְדֵין הַהִיא אִתְקְרֵי בְּהֵמָה בְּכֹלָּא בְּגוֹ אִנּוּן חַטָּאִין וּבִישִׁין וְהִרְהוּרִין.

Consider this. The priests, the Levites, and the Israelites are called Adam (Man), through the unison of the holy liturgies which proceed from them. Whenever a sheep or a lamb, or any animal, was brought as an offering, it was required of those who brought it, before it was offered on the altar, to recite over it all sins and evil intentions and thoughts, and to make confession of them, and it is thus that the creature is designated a b’hemah (animal) throughout, in that it carries these sins and evil thoughts.

כְּגַוְונָא דְּקָרְבָּנָא דַּעֲזָאזֵל דִּכְתִיב (ויקרא ט״ז:כ״א) וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְגו’. הָכִי נָמֵי הָכָא. וְכַד סָלְקָא עַל גַּבֵּי מַדְבְּחָא מְטוּלָא עַל חַד תְּרֵין. וּבְגִין כָּךְ דָא סַלְקָא לְאַתְרֵיהּ. וְדָא סַלְקָא לְאַתְרֵיהּ. דָּא בְּרָזָא דְאָדָם וְדָא בְּרָזָא דִבְהֵמָה כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (תהילים ל״ו:ז׳) אָדָם וּבְהֵמָה תּוֹשִׁיעַ יְיָ.

As in the case of the Azazel (scapegoat) offering it is written, “And he shall confess over him all the iniquities of the children of Israel, etc.” (Lev. 16, 21), So it is here: the one offering brought on the altar bears a twofold burden. Consequently each part goes to its fitting place, the one qua “man” and the other qua “beast”, as we read, “Man and beast thou dost save, O Lord” (Ps. 36, 7).

חֲבִיתִין וְכָל שְׁאָר מְנָחוֹת לְאַתְעָרָא רוּחָא קַדִּישָׁא בִּרְעוּתָא דְּכַהֲנֵי וְשִׁירָתָא דְּלֵיוָאֵי וּבִצְלוֹתָא דְיִשְׂרָאֵל. וּבְהַהוּא תְּנָנָא וְשַׁמְנָא וְקִמְחָא דְּסָלִיק מִתְרַוָּון וּמִסְתַּפְּקִין (ס”א ומתפנקין) (ס”א ומתפשטין) כָּל שְׁאָר מָארֵי דְדִינִין דְּלָא יָכְלִין לְשַׁלְטָאָה בְּהַהוּא דִינָא דְאִתְמָסַר לוֹן. וְכֹלָּא בְּזִמְנָא חָדָא. תָּא חֲזֵי, כֹּלָּא אִתְעֲבִיד בְּרָזָא דִמְהֵימְנוּתָא לְאִסְתַּפְּקָא דָּא בְּדָא, וּלְאִסְתַּלָּקָא לְעֵילָא מָאן דְּאִצְטְרִיךְ עַד אֵין סוֹף.

Baked meal-offering or other meal-offerings are the means of invoking the Holy Spirit on the service of the priests, the song of the Levites, and the prayer of the Israelites; and from the smoke that rises up from the oil and the flour all the accusers replenish themselves, so that they are powerless to pursue the indictment which has been delivered into their hands. Thus we see that things have been so arranged in the mystery of faith that the adversary should have his share in the holy things, and that the requisite portion should ascend even to the Limitless.’

Noach, Chapter 16

(נדפס בפקודי רכא א, רסח ב) אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן אֲרֵימַת יְדָאי בִּצְלוֹתִין לְעֵילָא, דְּכַד רְעוּתָא עִלָּאָה לְעֵילָא לְעֵילָא קָיְימָא עַל הַהוּא רְעוּתָא דְּלָא אִתְיְדָע וְלֹא אִתְפַּס כְּלַל לְעָלְמִין רֵישָׁא דְּסָתִים יַתִּיר לְעֵילָא. וְהַהוּא רֵישָׁא אַפִּיק מַאי דְאַפִּיק וְלָא יְדִיעַ וְנָהִיר מַאי דְנָהִיר כֹּלָּא בִּסְתִימוּ.

R. Simeon said: ‘When praying, I raise my hand on high, that when my mind is concentrated on the highest, there is higher still that which can never be known or grasped, the starting-point that is absolutely concealed, that produced what it produced while remaining unknowable, and irradiated what it irradiated while remaining undisclosed.

רְעוֹ דְּמַחֲשָׁבָה עִלָּאָה לְמִרְדַּף אֲבַתְרֵיהּ וּלְאִתְנְהָרָא מִנֵּיהּ. חַד פְּרִיסוּ אִתְפְּרִיס. וּמִגּוֹ הַהוּא פְּרִיסָא בִּרְדִיפוּ דְּהַהִיא מַחֲשָׁבָה עִלָּאָה מָטֵי וְלָא מָטֵי עַד הַהוּא פְּרִיסָא נָהִיר מַה דְּנָהִיר. וּכְדֵין (ס”א ההוא) אִיהוּ מַחֲשָׁבָה עִלָּאָה נָהִיר בִּנְהִירוּ (בסתימו) סָתִים דְּלָא יְדִיעַ וְהַהוּא מַחֲשָׁבָה לָא יָדַע.

It is the desire of the upward-striving thought to pursue after this and to be illumined by it. In the process a certain fragment is detached, and from that fragment, through the pursuit of the upward-striving thought, which reaches and yet does not reach it, there is a certain illumination. The upward-striving thought is thus illumined by a light undisclosed and unknowable even to that thought.

כְּדֵין בָּטַשׁ הַאי נְהִירוּ דְּמַחֲשָׁבָה דְּלָא אִתְיְידַע בִּנְהִירוּ דְּפַרְסָא דְּקָיְימָא דְּנָהִיר מִמַּה דְּלָא יְדִיעַ וְלָא אִתְיְידַע וְלָא אִתְגַּלְיָיא. וּכְדֵין (נ”א האי) דָּא נְהִירוּ דְּמַחֲשָׁבָה דְּלָא אִתְיְידַע בָּטַשׁ בִּנְהִירוּ דִּפְרִיסָא וְנָהֲרִין כְּחֲדָא וְאִתְעֲבִידוּ תֵּשַׁע הֵיכָלִין.

That unknowable light of Thought impinges on the light of the detached fragment which radiates from the unknowable and undisclosed, so that they are fused into one light, from which are formed nine Palaces (Hekaloth).

וְהֵיכָלִין לָאו אִנּוּן נְהוֹרִין וְלָאו אִנּוּן רוּחִין וְלָאו אִנּוּן נִשְׁמָתִין. וְלָא אִית (איהו) מָאן דְּקָיְימָא בְּהוּ. רְעוּתָא דְּכָל תֵּשַׁע נְהוֹרִין דְּקָיְימֵי כֻּלְהוּ בְּמַחֲשָׁבָה דְּאִיהוּ חַד מִנַּיְיהוּ בְּחוּשְׁבְּנָא כֻּלְהוּ לְמִרְדַּף בַּתְרַיְיהוּ בְּשַׁעֲתָא דְּקָיְימֵי בְּמַחֲשָׁבָה וְלָא מִתְדַּבְּקָן וְלָא אִתְיְידָעוּ. וְאִלֵּין לָא קָיְימֵי לָא בִּרְעוּתָא וְלָא בְּמַחֲשָׁבָה עִלָּאָה (נ”א עלאין). תָּפְסִין בָּהּ וְלָא תָפְסִין. בְּאִלֵּין קָיְימֵי כָּל רָזֵי דִמְהֵימְנוּתָא וְכָל אִנּוּן נְהוֹרִין מֵרָזָא דְּמַחֲשָׁבָה עִלָּאָה (דלתתא ד”א ולתתא) כֻּלְהוּ אִקְרוּן אֵין סוֹף. עַד הָכָא מָטוּ נְהוֹרִין וְלָא מָטוּן וְלָא אִתְיְידָעוּ. לָאו הָכָא רְעוּתָא וְלָא מַחֲשָׁבָה.

These Palaces are neither lights nor spirits nor souls, neither is there anyone who can grasp them. The longing of the nine illuminations which are all centred in the Thought-the latter being indeed counted as one of them-is to pursue these Palaces at the time when they are stationed in the thought, though they are not (even then) grasped or known, nor are they attained by the highest effort of the mind or the thought. All the mysteries of faith are contained in those Palaces, and all those lights which proceed from the mystic supreme Thought are called EN SOF (Limitless). Up to this point the lights reach and yet do not reach: this is beyond the attainment of mind and thought.

(כדין ד”א כד) נָהִיר מַחֲשָׁבָה וְלָא אִתְיְידַע (ידיע) מִמַּאן דְּנָהִיר. כְּדֵין אִתְלַבֵּשׁ וְאַסְתִּים גּוֹ בִּינָה וְנָהִיר לְמַאן דְנָהִיר וְאָעִיל דָּא בְּדָא עַד דְּאִתְכְּלִילוּ כֻּלְהוּ כְּחֲדָא.

When Thought illumines, though from what source is not known, it is clothed and enveloped in Binah (understanding), and then further lights appear and one is embraced with the other until all are intertwined.

וּבְרָזָא דְּקָרְבָּנָא כַּד סָלִיק כֹּלָּא אִתְקַשַּׁר דָּא בְּדָא וְנָהִיר דָּא בְּדָא. כְּדֵין קָיְימֵי כֻּלְהוּ בִּסְלִיקוּ וּמַחֲשָׁבָה אִתְעַטַּר בְּאֵין סוֹף. הַהוּא נְהִירוּ דְּאִתְנְהִיר מִנֵּיהּ מַחֲשָׁבָה עִלָּאָה (דלא אתיידע בה כלל) אִקְרֵי אֵין סוֹף. וּמִנֵּיהּ אִשְׁתְּכַח וְקָיְימָא וְנָהִיר לְמַאן דְּנָהִיר וְעַל דָּא כֹּלָּא קָאִים. זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּצַדִּיקַיָא בְּעָלְמָא דֵין וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי.

The symbolism of the sacrifices consists, then, in this. When the whole ascends one part is knit with the other and its elements shine through one another, so that all ascend and the thought is embraced in the limitless. The light from which the upward-striving thought is illumined is called En-Sof, and from it all radiation proceeds and on it is based the whole of existence. Happy the portion of the righteous in this world and in the world to come.

תָּא חֲזֵי, הַאי קֵץ כָּל בָּשָׂר, כְּמָה דְּקִשּׁוּרָא אִשְׁתְּכַח לְעֵילָא בְּחֵדוּ, אוּף הָכִי נָמֵי לְתַתָּא בְּחֶדְוְותָא. וּרְעוּתָא לְאִסְתַּפְּקָא כֹּלָּא לְעֵילָא וְתַתָּא. וְאִימָּא קָיְימָא עֲלַיְיהוּ דְיִשְׂרָאֵל כְּדְקָא יְאוּת.

In regard, then, to the “end of all flesh”, just as there is unison above with joy (at the time of the sacrifice), so also below there is joy and appeasement. There is thus satisfaction both above and below, and the Mother of Israel watches lovingly over her children.

תָּא חֲזֵי, בְּכָל רֵישֵׁי יַרְחָא וְיַרְחָא כַּד סִיהֲרָא מִתְחַדְּשָׁא יָהֲבִין לֵיהּ לְהַאי קֵץ כָּל בָּשָׂר חוּלְקָא חָדָא יַתִּיר עַל קָרְבָּנִין לְאִתְעַסְקָא בֵּיהּ וְיִשְׁתַּמֵּשׁ בְּחוּלָקֵיהּ. וִיהֵא סִטְרָא דְיִשְׂרָאֵל בִּלְחוֹדַיְיהוּ. בְּגִין דְּיִתְאַחֲדוּן בְּמַלְכֵיהוֹן, וְדָא אִיהוּ שָׂעִיר. בְּגִין דְּאִיהוּ בְּחוּלָקָא דְּעֵשָׂו דִּכְתִיב בֵּיהּ שָׂעִיר (בראשית כ״ז:י״א) הֵן עֵשָׂו אָחִי אִישׁ שָׂעִיר. וְעַל דָּא אִיהוּ אִשְׁתַּמַּשׁ בְּחוּלָקֵיהּ. וְיִשְׂרָאֵל אִנּוּן מִשְׁתַּמְּשִׁין בְּחוּלָקֵיהוֹן. וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב, (תהילים קל״ה:ד׳) כִּי יַעֲקֹב בָּחַר לוֹ יָהּ יִשְׂרָאֵל לִסְגוּלָתוֹ.

Consider this. At every New Moon the “End of all flesh” is given a portion over and above that of the daily offering, so as to divert his attention from Israel, who are thus left entirely to themselves and in full freedom to commune with their King. This extra portion comes from the he-goat (sa’ir), being the portion of Esau, who is also called sa’ir, as it is written, “Behold Esau my brother is a hairy (sa’ir) man” (Gen. 27, 11). Esau thus has his portion and Israel their portion. Hence it is written, “For the Lord hath chosen Jacob unto himself, and Israel for his own treasure” (Ps. 135, 4).

תָּא חֲזֵי, הַאי קֵץ כָּל בָּשָׂר, כָּל רְעוּתֵיהּ לָאו אִיהוּ אֶלָּא בְּבִשְׂרָא תָּדִיר וּבְגִין כָּךְ תִּקּוּנָא דְבִשְׂרָא תָּדִיר לְגַבֵּיהּ וְעַל דָּא אִקְרֵי קֵץ כָּל בָּשָׂר. וְכַד אִיהוּ שַׁלִּיט, שַׁלִּיט עַל גּוּפָא וְלָא עַל נִשְׁמְתָא. נִשְׁמְתָא סָלְקָא לְאַתְרָא וּבִשְׂרָא אִתְיְהִיב לְאֲתַר דָּא. כְּגַוְונָא דָא בְּקָרְבָּנָא דִּרְעוּתָא סָלְקָא לְאֲתַר חָד, וּבִשְׂרָא לְאֲתַר חָד.

Consider this point. The whole desire of this “End of all flesh” is for flesh only, and the tendency of flesh is ever towards him; it is for this reason that he is called “End of all flesh”. Such power, however, as he does obtain is only over the body and not over the soul. The soul ascends to her place, and the body is given over to its place, in the same way as in an offering the devotion of him who offers ascends to one place, and the flesh to another.

וּבַּר נָשׁ דְּאִיהוּ זַכָּאָה אִיהוּ קָרְבָּנָא מַמָּשׁ לְכַפָּרָה. וְאָחֳרָא דְּלָאו אִיהוּ זַכָּאָה, לָאו אִיהוּ קָרְבָּנָא בְּגִין דְּבֵיהּ מוּמָא דִּכְתִיב, (ויקרא כב) כִּי לֹא לְרָצוֹן וְגו’. וְעַל דָּא צַדִּיקַיָא כַּפָּרָה אִנּוּן דְּעָלְמָא וְקָרְבָּנָא אִנּוּן בְּעָלְמָא (עד כאן): תָּא חֲזֵי, וַיֹּאמֶר אֱלהִים לְנֹחַ קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי. לְמֵיטַל רְשׁוּ לְאַחְשָׁכָא אַפַּיְיהוּ דִּבְנֵי עָלְמָא. וּבְגִינֵי כָךְ הִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ. (ועל דא עשה לך תבת עצי גופר בגין לאשתזבא בה ולא יכיל לשלטאה עלך. רבי חייא ורבי יוסי הוו אזלי בארחא אמר חד) כְּתִיב וַיַעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָהוּ ה’.

Hence the righteous man is, of a truth, himself an offering of atonement. But he who is not righteous is disqualified as an offering, for the reason that he suffers from a blemish, and is therefore like the defective animals of which it is written, “they shall not be accepted for you” (Lev. 22, 25). Hence it is that the righteous are an atonement and a sacrifice for the world.’

תָּא חֲזֵי, מַה כְּתִיב וְנֹחַ בֶּן שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וְגו’. וְכִי אַמַּאי אֲתָא חוּשְׁבְּנָא דָא לְמִמְנֵי. אֶלָּא אִילוּ לָא הֲוָה נֹחַ בֶּן שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה לָא יֵיעוּל לְתֵיבוּתָא וְלָא יִתְחַבַּר בַּהֲדָהּ. כֵּיוָן דְּאִשְׁתַּלִּים בְּשֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה כְּדֵין אִתְחַבַּר בַּהֲדָהּ.

AND NOAH WAS SIX HUNDRED YEARS OLD. Why is Noah’s age specified here? The reason is that if he had not reached this age, he would not yet have been qualified to enter the ark and become united with it.

וְעַל דָּא מִן יוֹמָא דְּאִשְׁתַּלִּים חוֹבַיְיהוּ דִּבְנֵי עָלְמָא אוֹרִיךְ לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַד דְּאִשְׁתַּלִּים נֹחַ בְּשֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וְאִשְׁתַּלִּים דַּרְגֵּיהּ כְּדְקָא יְאוּת וְהֲוָה צַדִּיק שְׁלִים. וּכְדֵין עָאל לְתֵיבוּתָא. וְכֹלָּא כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָא: וְנֹחַ בֶּן שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה כְּמָה דְאֲמָרָן. וּבְגִינֵי כָךְ לָא אִתְּמָר כְּבֶן שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה. (ד”א ל”ג לקביל שית סטרין דעלמא). תּוּ פָּתַח וְאָמַר וַאֲנִי הִנְנִי מֵבִיא אֶת הַמַּבּוּל מַיִם. מַאי טַעְמָא הִנְנִי כֵּיוָן דְּאָמַר וַאֲנִי. אֶלָּא אֲנִי אָנֹכִי (נ”א הנני) כֹּלָּא מִלָּה חָדָא הִיא.

Hence, after the measure of the world’s sins had been completed, God respited them until Noah, having lived to the age of six hundred years, reached his full development and attained the condition of “a man righteous and perfect”. Then it was that he entered the ark, and reproduced the supernal pattern.

Noach, Chapter 17

תָּא חֲזֵי, בְּכָל אֲתַר אֲנִי אִתְעֲבִיד גּוּפָא לְנִשְׁמְתָא וַדַּאי דִּמְקַבְּלָא מִמַּה דִּלְעֵילָא. וּבְגִין כָּךְ אִתְרְמִיז בְּאָת קַיָּימָא דִּכְתִיב אֲנִי הִנֵּה בְּרִיתִי אִתָּךְ. אֲנִי דְּקָיְימָא בְּאִתְגַּלְּיָא מְזוּמֶנֶת לְמִנְדַע. אֲנִי כָּרְסְיָא לְמַה דִּלְעֵילָא. אֲנִי דְּעֲבִידְנָא נוּקְמִין לְדָרֵי דָרִין. וַאֲנִי כָּלִיל דְּכַר וְנוּקְבָא כְּחֲדָא. לְבָתַר אִתְרְשִׁים בִּלְחוֹדוֹי דְּאִזְדַּמַּן לְמֶעְבַּד דִּינָא. הִנְנִי. מֵבִיא אֶת הַמַּבּוּל מַיִם.

AND l, BEHOLD I DO BRING THE FLOOD OF WATERS. Note the repetition of the term “behold I” after “I”. The explanation is as follows: Wherever the term ani (I) is used of the Deity, it signifies, as it were, the relation of a body to a soul which inspires it. For this reason it is figuratively called “the sign of the covenant” in the passage “I (ani) behold (am) my covenant with thee” (Gen. 17, 4), i.e. “I” who am manifest and in course of becoming known; “I” the throne to the Essence on high; “I” who exact vengeance from generation to generation. The word va’ani (and I) embodies male and female in conjunction; afterwards the male is noted separately, as being held in readiness to execute judgement, in the word “behold I” (hineni).

כֵּיוָן דְּאָמַר מֵבִיא אֶת הַמַּבּוּל לָא יְדַעְנָא דְּאִיהוּ מַיִם. אֶלָא אֶת הַמַּבּוּל לְאַסְגָאָה מַלְאַךְ הַמָּוֶת, דְּאַף עַל גַּב דְּמַיָא הֲווּ. מְחַבְּלָא (לחבלא בהון מחבלא) (ד”א הוה) אָזִיל בְּעָלְמָא לְשֵׁיצָאָה בְּאִנּוּן מַיִין.

I DO BRING THE FLOOD OF WATERS. If “flood’, why also waters? The truth is that the term “flood” here indicates the angel of death, who was the chief agent of destruction, although he used the waters as his instrument.

אֲנִי יְיָ, הָכִי תָּנִינָן נְאֱמָן אֲנָא לְשַׁלְּמָא אֲגַר טַב לְצַדִּיקַיָּא וּלְאִתְפָּרַע מֵרַשִׁיעַיָּא. וּבְגִין כָּךְ אַבְטַח לוֹן קְרָא לְצַדִּיקַיָּא בְּאֲנִי לְשַׁלְּמָא אֲגַר טַב דִּלְהוֹן לְעָלְמָא דְאָתֵי. וְאַגְזִים לְרַשִׁיעַיָּא לְאִתְפְּרַע מִנַּיְיהוּ לְעָלְמָא דְאָתֵי בְּאֲנִי.

With reference to the word ani, our teachers have explained that the expression “I am (ani) the Lord” is equivalent to “I am faithful to recompense the righteous and to punish the wicked”; hence Scripture always uses the term ani (I) in recording God’s promise to the righteous to reward them and His threat to the wicked to punish them in the world to come.

לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר. כְּמָה דְאוֹקִימְנָא דְּדָא הוּא מְחַבְּלָא דְעָלְמָא. וְעַל דָּא כְּתִיב, (שמות י״ב:כ״ג) וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגוֹף. וְדָא הוּא לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר מִסִּטְרָא דְּקֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי. דְּהָא כֵּיוָן דְּמָטָא זִמְנָא דְּאוֹרִיךְ לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא (ד”א ל”ג ואוריך לון) עַד דְּאַשְׁלִים נֹחַ לְשֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה כְּדֵין לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר. אָמַר הָכִי אוֹלִיפְנָא מִשְׁמֵיהּ דְּרַבִּי יִצְחָק (ס”א ברבי יוסי מחוזאי) דְּאָמַר לָן (נ”א האי דאמרי לכון).

TO DESTROY ALL FLESH: to wit, through the world’s destroying angel, as already explained; the same that is referred to in the verse “And he will not suffer the destroyer to come into your houses to smite you” (Ex. 12, 23). Hence “to destroy all flesh” means, from the side of “the end of all flesh”. For as soon as the time of grace expired which God granted them till Noah should reach the age of six hundred years, then the moment arrived to “destroy all flesh”.

Noach, Chapter 18

פָּתַח וְאָמַר, (ישעיהו ל״ח:י״א) אָמַרְתִּי לֹא אֶרְאֶה יָהּ יָהּ בְּאֶרֶץ הַחַיִּים לֹא אַבִּיט אָדָם עוֹד עִם יוֹשְׁבֵי חָדֶל. אָמַרְתִּי לא אֶרְאֶה יָהּ, כַּמָּה אֲטִימִין אִנּוּן בְּנִי נָשָׁא דְּלָא יָדְעִין וְלָא מַשְׁגִּיחִין בְּמִלֵּי דְאוֹרַיְיתָא, אֶלָּא מִסְתַּכְּלֵי בְּמִלּוֹי דְעָלְמָא וְאִתְנְשֵׁי מִנַּיְיהוּ רוּחָא דְחָכְמְתָא.

R. Simeon discoursed on the text: I said, I shall not see the Lord, even the Lord in the land of the living; I shall behold man no more with the inhabitants of the world (Is. 38, 11). ‘How obtuse,’ he said, ‘are the sons of men who do not know nor pay heed to the words of the Torah, but think only of worldly matters, so that the spirit of wisdom is forgotten of them.

דְּכַד בַּר נָשׁ אִסְתַּלַּק מֵהַאי עָלְמָא וְיָהִיב חוּשְׁבְּנָא לְמָארֵיהּ מִכָּל מַה דְּעֲבַד בְּהַאי עָלְמָא בְּעוֹד דְּאִיהוּ קָאִים רוּחָא וְגוּפָא כְּחֲדָא וְחָמֵי מַה דְּחָמֵי, עַד דְּאָזִיל לְהַהוּא עָלְמָא וּפָגַע לֵיהּ לְאָדָם הָרִאשׁוֹן יָתִיב לְתַרְעָא דְגִנְתָּא דְעֵדֶן לְמֶחמֵי כָּל אִנּוּן דְּנָטְרוּ פִּקּוּדֵי דְמָארֵיהוֹן וְחָדֵי בְּהוּ.

For when a man departs from this world, and goes to give an account to his Master of all his actions in this world while body and soul were still joined together, he sees many strange things on his way, and at length meets Adam, the first man, sitting at the gate of the Garden of Eden, ready to welcome with joy all those who have observed the commands of their Master.

וְכַמָּה צַדִּיקַיָּא סָחֳרָנֵיהּ דְּאָדָם. אִנּוּן דְּאִתְמְנָעוּ מֵאָרְחָא דְּגֵיהִנֹּם וְסָטוּ לְגַבֵּי אָרְחָא דְּגַן עֵדֶן. וְאִלֵּין אִקְרוּן יוֹשְׁבֵי חָדֶל. וְלָא כְּתִיב יוֹשְׁבֵי חָלֶד. בְּגִין דְּלָא הֲווּ כְּמוֹ חוּלְדָה דְּגָרְרָא וּמַנְחָא וְלָא יָדְעָא לְמַאן שַׁבְקָא. אֶלָּא יוֹשְׁבֵי חָדֶל. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (ישעיהו ב׳:כ״ב) חִדְלוּ לָכֶם מִן הָאָדָם וְגו’ (אלא יושבי חדל) דְּאִתְמְנַע לוֹן מֵאָרְחָא דְּגִיהִנֹּם. וְאַתְקִיפוּ בְּהוּ לְאַעָלָא לְהוּ בְּגִנְתָּא דְעֵדֶן.

Round him are many righteous men, those who in this life have kept clear of the path to Gehinnom and followed the path to the Garden of Eden. It is these who are here called “inhabitants of the world’. The word used for “world” here is not the usual holed, but hadel. The reason is that holed is akin to huldah (mole), a creature whose characteristic it is laboriously to heap up provision and leave it to it knows not whom. The term hodel, on the other hand, is derived from a root signifying “avoidance”, and thus is a description of the righteous who avoid and keep far from the ways of Gehinnom and cling to those leading to the Garden of Eden.

דָּבָר אַחֵר יוֹשְׁבֵי חָדֶל אִנּוּן מָרֵיהוֹן דִּתְשׁוּבָה דִּמְנָעוּ גַּרְמַיְיהוּ מֵאִנּוּן חוֹבִין דְּחַיָּיבַיָא. וּבְגִין דְּאָדָם הָרִאשׁוֹן תָּב בִּתְיוּבְתָּא קַמֵּי מָארֵיהּ. יָתִיב (נ”א עם) עַל אִנּוּן דְּאִתְמְנָעוּ מֵחוֹבֵיהוֹן וְאִנּוּן בְּנֵי חָדֶל. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (תהילים ל״ט:ה׳) אֵדְעָה מֶה חָדֵל אָנִי. וּבְגִין כָּךְ אִיהוּ יָתִיב לְתַרְעָא דְּגִנְתָּא דְּעֵדֶן וְחָדֵי בְּהוּ בְּצַדִּיקַיָּא דְּאַתְיָין בְּהַהוּא אוֹרְחָא דְּגִנְתָּא דְּעֵדֶן.

According to another interpretation, the expression “inhabitants of hodel” designates penitents who have resolutely kept clear of their former sins, and since Adam was the first penitent, he was given charge of all penitents, those who are called “sons of hodel” (avoidance), and he therefore sits at the gate of the Garden of Eden, welcoming with joy and gladness the righteous who take the path to the Garden of Eden.

תָּא חֲזֵי, מַה כְּתִיב אָמַרְתִּי לא אֶרְאֶה יָהּ. וְכִי מַאן יָכִיל לְמֶחמֵי יָהּ. אֶלָּא סוֹפָא דִקְרָא אוֹכַח דִּכְתִיב יָהּ בְּאֶרֶץ הַחַיִּים. תָּא חֲזֵי, כַּד (תרומה קמא) סָלְקִין נִשְׁמָתִין לְאֲתַר צְרוֹרָא דְחַיֵּי. תַּמָּן מִתְהַנָּן בְּזָהֳרָא דְּאַסְפַּקְלַרְיָאה דְּנָהֲרָא דְּנָהִיר מֵאֲתַר עִלָאָה דְכֹלָּא. וְאִילוּ לָא מִתְלַבְּשָׁא נִשְׁמָתָא בְּזָהֲרָא דִלְבוּשָׁא אָחֳרָא לָא תִיכוֹל לְאִתְקָרָבָא לְמֶחמֵי הַהוּא נְהוֹרָא.

It says further in the same passage: “I will not see God”. Naturally one cannot see God, but the expression is explained by the concluding words, “God in the land of the living”. When souls ascend to the place of the “bundle of life” (v. I Sam. 25, 29), they feast their eyes on the beams of the “refulgent mirror” which radiates from the most sublime region. And were the soul not clothed in the resplendency of another (i.e. nonfleshly) garment, it would not be able to approach that effulgence.

וְרָזָא דְמִלָּה כְּמָה דְּיַהֲבֵי לְנִשְׁמָתָא לְבוּשָׁא דְּמִתְלַבְּשָׁא בֵּיהּ לְמֵיקַם בְּהַאי עָלְמָא. הָכִי נָמֵי יַהֲבֵי לָהּ לְבוּשָׁא דְּזָהֲרָא עִלָּאָה לְמֵיקַם בֵּיהּ בְּהַהוּא עָלְמָא וּלְאִסְתַּכָּלָא בְּגוֹ הַהוּא אַסְפַּקְלַרְיָאה דְּנָהֲרָא מִגּוֹ הַהוּא אֶרֶץ הַחַיִּים.

The esoteric doctrine is that in the same way as the soul has to be clothed in a bodily garment in order to exist in this world, so is she given an ethereal supernal garment wherewith to exist in the other world, and to be enabled to gaze at the effulgence of life radiating from that “land of the living”.

תָּא חֲזֵי, משֶׁה לָא יָכִיל לְקָרְבָא לְאִסְתַּכְּלָא בַּמֶּה דְאִסְתַּכַּל אֶלָּא כַּד אִתְלַבַּשׁ בִּלְבוּשָׁא אָחֳרָא כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר (שמות כ״ד:י״ח) וַיָּבֹא משֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן וַיַּעַל אֶל הָהָר. וְתַרְגּוּם בִּמְצִיעוּת עֲנָנָא. וְאִתְלַבַּשׁ בָּהּ כְּמַאן דְּאִתְלַבַּשׁ בִּלְבוּשָׁא. וּבְגִין דָא (שמות כ׳:י״ח) וּמשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל אֲשֶׁר שָׁם הָאֱלהִים וּכְתִיב, (שמות כ״ד:י״ח) וַיָּבֹא משֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן וְגו’ וַיְהִי משֶׁה בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה וְיָכִיל לְאִסְתַּכָּלָא בַּמֶּה דְאִסְתַּכַּל.

Hence it is that Moses was not able to draw near to the place of God and to fix his gaze on what was to be seen there until he was first enveloped in another garment, as we read: “And Moses entered into the midst of the cloud, and went up into the mount” (Ex. 24, 18), that is, he enveloped himself in the cloud, as in a garment, and then he “drew near into the thick darkness where God was” (Ex. 20, 18), and “was in the mount forty days and forty nights” (Ibid. 24, 18), and was able to see what he did see.

כְּגַוְונָא דָא מִתְלַבְּשִׁין נִשְׁמַתְהוֹן דְּצַדִּיקַיָא בְּהַהוּא עָלְמָא בִּלְבוּשָׁא כְּגַוְונָא דְּהַהוּא עָלְמָא דְּלָא יִתְנַהֵג אֶלָּא בִּלְבוּשָׁא כְּגַוְונָא דָא וְקָיְימֵי לְאִסְתַּכָּלָא בִּנְהוֹרָא דְּנָהִיר בְּהַהוּא אֶרֶץ הַחַיִּים. וְזֶהוּ יָהּ יָהּ בְּאֶרֶץ הַחַיִּים. דְּהֲוָה סָבִיר דְּלָא יִזְכֵּי לְהַהוּא נְהוֹרָא וּלְהַהוּא אִסְתַּכְּלוּתָא בְּגִין דְּנַהֲרָא דְּנָגִיד פָּסִיק לֵיהּ וְלָא אוֹלִיד. לא אַבִּיט אָדָם עוֹד דָּא אָדָם קַדְמָאָה כְּמָה דְּאִתְּמָר.

In similar fashion the souls of the righteous in the other world clothe themselves in garments belonging to that world, so that they can endure to gaze on the light which is diffused in that “land of the living”. This is what Hezekiah meant when he said “God, God in the land of the living” (Is. 38, 11). He was afraid that he would be found unworthy to gaze on that light because he had allowed the lifegiving stream to cease with him, through not begetting children. In his further words, “I shall behold Adam no more” (Ibid.), there is a reference to Adam the first man, as has already been explained.

וְכָל דָא לָמָּה. בְּגִין דְּאָמַר לֵיהּ נְבִיאָה כִּי מֵת אַתָּה בְּהַאי עָלְמָא וְלָא תִחְיֶה לְהַהוּא עָלְמָא. בְּגִין. דְּמָאן דְּלָא (הוה) אוֹלִיד בְּנִין בְּהַאי עָלְמָא, כַּד נָפִיק מִנֵּיהּ מְתַרְכִין לֵיהּ מִכָל מַה דְּאֲמָרָן. וְלָא שַׁרְיָא לְמֶחמֵי בְּהַהוּא נְהוֹרָא דְּנָהִיר (כל שכן וכל שכן שאר עמא ושאר בני נשא). וּמַה חִזְקִיָּה דְּהֲוָה לֵיהּ זְכוּת אָבוֹת וְאִיהוּ זַכָּאָה צַדִּיק וַחֲסִידָא כָּךְ. כָּל שֶׁכֵּן מַאן דְּלֵית לֵיהּ זְכוּת אָבוֹת וְחָטֵי קַמֵּי מָארֵיהּ.

He spoke in this strain because the prophet had told him, “for thou shalt die and not live” (Ibid. 1), “die”, that is, in this world, and “not live” in the other world. For he who does not beget children in this world is denied all the blissfulness we have mentioned, and he is not privileged to contemplate the glorious effulgence. If this was the case with Hezekiah, who came of pious ancestors, and was himself worthy, righteous and pious, how much more so must it be the case with one who has no such ancestral merit to support him, and has himself sinned before his Master?

הַאי לְבוּשָׁא דְּקָאֲמָרָן אִיהוּ (אנון) מַה דְּאָמְרוּ חַבְרַיָיא חֲלוּקָא דְּרַבָּנָן דְּאִתְלְבִישׁוּ בְּהַהוּא עָלְמָא. זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּצַדִּיקַיָּיא דְּגָנִיז לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כַּמָּה טָבִין וְעִידוּנִין לְהַהוּא עָלְמָא, עֲלַיְיהוּ כְּתִיב, (ישעיהו ס״ד:ג׳) עַיִן לא רָאָתָה אֱלהִים זוּלָתֶךָ יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ:

That garment of which we have spoken is the same which the companions call “the robe of the sages”, with which they are clothed in the other world. Happy the portion of the righteous, for whom the Holy One, blessed be He, has treasured up blessings and delights in the other world! Of them it is written, “Eye hath not seen besides thee, O God, what thou shalt do for him that waiteth for thee” (Is. 64, 3).’

Noach, Chapter 19

וַאֲנִי הִנְנִי מֵבִיא אֶת הַמַּבּוּל מַיִם עַל הָאָרֶץ. רַבִּי יְהוּדָה פָּתַח (במדבר כ׳:י״ג) הֵמָּה מֵי מְרִיבָה אֲשֶׁר רָבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יְיָ וַיִּקָּדֵשׁ בָּם. וְכִי בְּאֲתַר אָחֳרָא לֹא רָבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יְיָ. מַאי שְׁנָא הָכָא דְּקָאָמַר הֵמָּה מֵי מְרִיבָה וְלָא אָחֳרָנִין. אֶלָּא הַנֵּי מֵי מְרִיבָה הֲווּ וַדַּאי דְּיָהֲבוּ חֵילָא וְתוּקְפָא לְמָארֵיהוֹן דְּדִינָא לְאִתְתַּקְפָא. בְּגִין דְּאִית מַיִין מְתוּקִין וְאִית מַיִין מְרִירָן. אִית מַיִין צְלִילָן וְאִית מַיִין עֲכִירָן. אִית מַיִין שְׁלָם וְאִית מַיִין קְטָטוּ. וְעַל דָּא הֵמָּה מֵי מְרִיבָה אֲשֶׁר רָבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יְיָ, דְּאַמְשִׁיכוּ עֲלַיְיהוּ לְמַאן דְּלָא אִצְטְרִיךְ וְאִסְתְּאִיבוּ בֵּיהּ הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיִּקּ1ָדִשׁ בָּם.

AND I, BEHOLD I, DO BRING THE FLOOD OF WATERS UPON THE EARTH. R. Judah discoursed on the text: These are the waters of strife, wherein the children of Israel strove with the Lord and he was sanctified in them (Num. 20, 13). He said: ‘As this was not the only occasion when the children of Israel strove with the Lord, why is the epithet of “strife” attached to these waters in particular? The reason is that these waters gave added strength and confidence to the accusers. For there are sweet waters and bitter waters, clear waters and turbid waters, waters of peace and waters of strife. These were waters of strife, because through them Israel drew upon themselves the unwelcome visitor through whom they became defiled; this is indicated in the word vayiqadesh.‘

אָמַר לֵיהּ רַבִּי חִזְקִיָה אִי הָכִי מַאי וַיִּקָּדֵשׁ וַיִּקָּדֵשׁוּ מִבָּעֵי לֵיהּ. אֶלָּא מִלָּה אִסְתְּלִיקַת. וַיִּקָּדֵשׁ אִתְפְּגִים מַאן דְּלָא אִצְטְרִיךְ. כִּבְיָכוֹל דְּאִתְפְּגֵימַת סִיהֲרָא. וַיִּקָּדֵּשׁ לָאו לְשִׁבְחָא אִיהוּ הָכָא. וַאֲנִי הִנְנִי מֵבִיא אֶת הַמַּבּוּל כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא לְאַיְיתָאָה מְחַבְּלָא עֲלַיְיהוּ כְּמָה דְאִנּוּן אִסְתְּאָבוּ בֵּיהּ.

Said R. Hizkiah: ‘If this is so, we should have the plural vayiqadeshu (and they were defiled). The truth is that the singular refers not to the Israelites but to the moon, and the word vayiqadesh is not used here in a good sense.’

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי וַוי לוֹן לְרַשִּׁיעַיָא דְּלָא בָּעָאן לְאֲתָבָא קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַל חוֹבֵיהוֹן בְּעוֹד דְּאִנּוּן בְּהַאי עָלְמָא. דְּכַד בַּר נָשׁ אָתִיב וְאִתְנֶחָם עַל חוֹבוֹי. קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מָחִיל לֵיהּ. וְכָל אִנּוּן דְּמִתְתַּקְפִין בְּחוֹבַיְיהוּ וְלָא בָּעוּ לְאֲתָבָא קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַל (חובוי) חוֹבֵיהוֹן. לְבָתַר (ינפול) יִנְפְּלוּ לְגֵּיהִנֹּם וְלָא יִסְקוּן לֵיהּ מִתַּמָּן לְעָלְמִין.

R. Jose said: ‘Woe to the wicked who will not repent of their sins before the Almighty while they are still in this world. For when a man repents of his sins and feels remorse for them, the Holy One, blessed be He, forgives them. But those who cling to their sins and refuse to repent of them will in the end descend to Gehinnom and never come up again.

תָּא חֲזֵי, בְּגִין דְּאַתְקִיפוּ לִבַּיְיהוּ כָּל אִנּוּן דָּרָא דְּנֹחַ וּבָעוּ לְאַחֲזָאָה חוֹבַיְיהוּ בְּאִתְגַּלְיָא. קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַיְיתֵי דִינָא עֲלַיְיהוּ בְּהַהוּא גַוְונָא. אָמַר רַבִּי יִצְחָק וְאֲפִילּוּ כַּד חָטֵי בַּר נָשׁ בְאִתְכַּסְיָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא רַחֲמָן. וְאִי תָּב בַּר נָשׁ לְגַבֵּיהּ חָפֵי עֲלֵיהּ וּמָחִיל לֵיהּ וְשָׁבִיק לֵיהּ. וְאִי לָא, גָּלֵי לֵיהּ לְעֵינֵי כֹלָּא. מְנָלָן מִסּוֹטָה.

Thus because the generation of Noah were stubborn of heart and flaunted their sins openly and defiantly, the Holy One, blessed be He, punished them as here described.’ Said R. Isaac: ‘When a man sins in secret, if he repents, the Holy One, blessed be He, being merciful, relents and forgives him; but if not, He then publishes his sins before the world. We learn this from the treatment of the faithless wife (Sotah).

וְהָכִי נָמֵי אִתְמְחוּן אִלֵּין חַיָּיבַיָא מֵאַרְעָא בְּאִתְגַּלְיָא. וְהֵיךְ אִתְמְחוּן. אֶלָּא דְּהֲווּ נָפְקֵי מַיָיא וְהֲווּ רְתִיחָן מִן תְּהוֹמָא וְסָלְקֵי וְאַעֲבַר מִנַּיְיהוּ מָשְׁכָא. וְכֵיוָן דְּאַעֲבַר מִנַּיְיהוּ מָשְׁכָא הָכִי נָמֵי בִּשְׂרָא וְלָא אִשְׁתְּאָרוּ אֶלָּא בְּגַרְמַיְיהוּ לְחוֹד. לְקַיְימָא דִכְתִיב וַיִּמָּחוּ מִן הָאָרֶץ. וְכָל אִנּוּן גַּרְמֵי אִתְפָּרְדָן דָּא מִן דָּא וְלָא אִשְׁתָּאֲרוּ כְּחֲדָא. וּמִכֹּלָא אִתְעֲבָרוּ מֵעָלְמָא. רַבִּי יִצְחָק אָמַר וַיִּמָּחוּ מִן הָאָרֶץ, מַאי וַיִּמָּחוּ, כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר יִמָּחוּ מִסֵּפֶר חַיִּים. מִכָּאן אוֹלִיפְנָא דְּלֵית לוֹן תְּחִיָּה לְעָלְמִין וְלָא יְקוּמוּן בְּדִינָא.

Similarly here, the wicked were exterminated in sight of all. The manner of their death was as follows: scalding water spurted up from the abyss, and as it reached them it first burnt the skin from the flesh, and then the flesh from the bones; the bones then came asunder, no two remaining together, and thus they were completely blotted out.’ R. Isaac said: ‘The words “they were blotted out from the earth” is analogous to the expression “let them be blotted out of the book of the living” (Ps. 69, 29), thus indicating that they will not participate in the resurrection and will not rise in the Day of Judgement.’

Noach, Chapter 20

וַהֲקִימוֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּךְ. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר מֵהָכָא קִיּוּמָא דִּבְרִית לְעֵילָא כְּקִיוּמָא דִּבְרִית לְתַתָּא. מַשְׁמַע דִּכְתִיב אִתָּךְ. וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר מִכָּאן אוֹלִיפְנָא דְּכַד זַכָּאִין אִנּוּן בְּעָלְמָא אִתְקְיַּים עָלְמָא לְעֵילָא וְתַתָּא. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן מִלָּה סָתִים אִיהוּ. כַּד אִתְעֲרוּתָא דִדְכוּרָא לְגַבֵּי נוּקְבָא כַּד אִיהוּ מְקַנֵּי לָהּ.

AND I WILL ESTABLISH MY COVENANT WITH THEE, R. Eleazar said: ‘From this we learn that there is an establishment of the covenant on high co-ordinate with the establishment of the covenant here below. This we deduce from the expression “with thee”.’ R. Eleazar further said: ‘We also learn from here that when there are righteous men in this world, the universe is more firmly established both above and below.’ R. Simeon said: ‘A recondite principle is here enshrined. As the desire of the male towards the female is intensified by jealousy, so is the desire of the Most High towards the Shekinah.

תָּא חֲזֵי, רָזָא דְמִלָּה כַּד צַדִּיקָא אִיהוּ בְּעָלְמָא מִיָּד שְׁכִינְתָּא לָא אִתְעֲדִיאַת מִנֵּיהּ וְתִיאוּבְתָּא דִּילָהּ בֵּיהּ. כְּדֵין תִּיאוּבְתָּא דִלְעֵילָא לְגַבָּהּ בִּרְחִימוּ כְּתִיאוּבְתָּא דִדְכוּרָא לְנוּקְבֵיהּ כַּד אִיהוּ מְקַנִּי לָהּ. וְעַל דָּא וַהֲקִימוֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּךְ. אִתְעַר תִּיאוּבְתָּא בְּגִינָךְ. כְּגַוְונָא דָא (בראשית י״ז:כ״א) וְאֶת בְּרִיתִי אָקִים אֶת יִצְחָק.

Thus, when there is a righteous man in the world, the Shekinah attaches herself to him and never leaves him. This creates, as it were, jealousy on high, which provokes love towards her in the same way as the male is incited to love the female through jealousy; this is implied in the expression “And I will establish my covenant with thee”, as much as to say: “Desire hath awakened through you.” The same idea is contained in the words “but my covenant will I establish with Isaac” (Gen. 17, 21).

וַהֲקִימוֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּךְ לְמֶהֱוֵי אָת בְּרִיתִי בְּעָלְמָא. וּלְבָתַר וּבָאתָ אֶל הַתֵּבָה, דְּאִלְמָלֵא לָאו אִיהוּ צַדִּיק (ברית) לָא יֵיעוּל לְתֵיבוּתָא דְּהָא לָא אִתְחַבַּר לַתֵּבָה בַּר צַדִּיק, וּבְגִינֵי כָךְ וּבָאתָ אֶל הַתֵּבָה וְהָא אִתְּמָר.

AND I WILL ESTABLISH MY COVENANT WITH THEE: in other words: “Thou shalt be the embodiment of my covenant in the world. and then: AND THOU SHALT COME INTO THE ARK. For had not Noah been righteous, he could not have entered the ark, as only the Righteous one (Zaddik) can become united with the ark, as has been explained.’

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בְּכָל זִמְנָא דִּבְנֵי נָשָׁא יִתְאַחֲדוּן בִּבְרִית דָּא, וְלָא יִשְׁבְּקוּן לֵיהּ, לֵית עַם וְלִישָׁן בְּעָלְמָא דְּיֵיכוּל לְאַבְאָשָׁא לוֹן. וְנֹחַ אַתְקִיף בִּבְרִית דָּא וְנָטַר לֵיהּ, בְּגִינֵי כָךְ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא נָטַר לֵיהּ (וכל דיליה). וְכָל בְּנִי דָרֵיהּ לָא נָטְרוּ לֵיהּ, בְּגִין כָּךְ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַעֲבַר לוֹן מֵעָלְמָא. וְהָא אִתְּמָר בְּהַהוּא חוֹבָא מַמָּשׁ דְּאִנּוּן חָאבוּ בְּהַהוּא גַוְונָא אִתְמְחוּן מֵעָלְמָא.

R. Eleazar said: ‘As long as men remain attached to that ark and do not loosen their hold of it, there is no nation or language in the world that can harm them. Noah too kept fast hold of the covenant and observed it, and therefore the Holy One, blessed be He, preserved him; but all his contemporaries who did not keep the covenant were destroyed.’ As has already been stated, the manner of their destruction corresponded exactly to the character of their crimes.

Noach, Chapter 21

רַבִּי יְהוּדָה הֲוָה שְׁכִיחַ קַמֵּיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, וְהֲווּ עָסְקֵי בְּהַאי קְרָא דִּכְתִיב, (מלכים א י״ח:ל׳) וַיְרַפֵּא אֶת מִזְבַּח ה’ הֶהָרוּס. מַאי וַיְרַפֵּא. תָּא חֲזֵי, בִּימֵי אֵלִיָּהוּ, יִשְׂרָאֵל כֻּלְהוּ שָׁבְקוּ לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְשָׁבְקוּ בְּרִית קַיָּימָא דִלְהוֹן. כַּד אֲתָא אֵלִיָּהוּ וְחָמָא דְקָא שָׁבְקוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַאי בְּרִית קַיָּימָא וְאַעֲבָרוּ מִנַּיְיהוּ הַאי בְּרִית.

R. Judah studied regularly with R. Simeon. On one occasion they discussed the verse: And he repaired (lit. healed) the altar of the Lord that was thrown down (I Kings 18, 30). ‘What’, they asked, ‘is meant by the term vayrappe (and he healed)?’ ‘The answer is this. In the days of Elijah, all Israel forsook the Holy One, blessed be He, and neglected the holy covenant. When Elijah became aware that the children of Israel had entirely neglected the covenant,

כֵּיוָן דְּחָמָא אֵלִיָּהוּ כָךְ אֲתָא לְאַתְקָנָא מִלָּה לְדוּכְתֵּיהּ. כֵּיוָן דְּקָרִיב מִלָּה לְדוּכְתֵּיהּ אִתְּסֵי כֹּלָּא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיְרַפֵּא אֶת מִזְבַּח יְיָ הֶהָרוּס. דָּא בְּרִית קַיָּימָא (ד”א ל”ג דאתא לאתקנא מזבח יי ההרוס ברית קיימא) דְּהֲוָה שָׁבִיק מֵעָלְמָא. וּכְתִיב, (מלכים א י״ח:ל״א) וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים לְמִסְפַּר שִׁבְטֵי בְּנֵי יַעֲקֹב. דָּא הוּא תִּקּוּנָא דְּמִזְבַּח יְיָ.

he set himself to rectify the evil and to restore the covenant to its former vogue. Hence the expression, “And he healed the altar of the Lord that was thrown down”, to wit, the established covenant that was utterly neglected. It is further written: “And Elijah took twelve stones according to the number of the tribes of the sons of Jacob” (this being the appropriate means of repairing the altar of the Lord),

אֲשֶׁר הָיָה דְּבַר יְיָ אֵלָיו לֵאמֹר יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ. מַאי טַעְמָא אִדְכַּר הָכָא יִשְׂרָאֵל, אֶלָּא וַדַּאי יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ וַדַּאי לְאִסְתַּלָּקָא לְעֵילָא וְלְאֲתָבָא בְּרִית קַיָּימָא לְאַתְרֵיהּ. וְהַיְנוּ דִּכְתִיב כִּי עָזְבוּ בְּרִיתְךָ בְּנִי יִשְׂרָאֵל. וּבְגִין כָּךְ אֶת מִזְבְּחוֹתֶיךָ הָרָסוּ.

“unto whom the word of the Lord came saying, Israel shall be thy name” (Ibid. 31), implying that Israel was to be the name by which he could ascend on high and restore the covenant in its place. It is for this reason that Elijah said expressly, “for the children of Israel have forsaken thy covenant” (Ibid. 19, 10), and, as a consequence, “thrown down thine altars” (Ibid.).

תָּא חֲזֵי, כָּל זִמְנָא דְּיִשְׂרָאֵל נָטְרוּ קְיָימָא קַדִּישָׁא כְּדֵין עָבְדֵי קִיּוּמָא לְעֵילָא וְתַתָּא. וְכַד שָׁבְקֵי לְהַאי בְּרִית כְּדֵין לָא אִשְׁתְּכַח קִיּוּם לְעֵילָא וְתַתָּא דִּכְתִיב, (ירמיהו ל״ג:כ״ה) אִם לא בְרִיתִי יוֹמָם וָלַיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לא שָׂמְתִּי. וּבְגִין כָּךְ וַיְרַפֵּא אֶת מִזְבַּח יְיָ הֶהָרוּס. וְכִי רְפוּאָה אִיהוּ. הָכִי הוּא וַדַּאי דְּהָא מְקַיֵּים לְהַהוּא אֲתַר דִּמְהֵימְנוּתָא תַּלְיָא בֵּיהּ.

Take note that as long as Israel observe the holy covenant, they thereby effect the stabilisation of the world above and below, as it is written: “If my covenant be not (observed) day and night, the ordinances of heaven and earth were as if I had not appointed them.” (Jer. 33, 25). The repairing, then, of the shattered altar was truly a healing, as it had for its purpose the reintegration of the spot to which faith attaches itself.

תָּא חֲזֵי, אוּף הָכִי פִּנְחָס בְּשַׁעֲתָא דְקַנֵּי לְעוֹבָדָא דְזִמְרִי אַתְקִין לְהַאי בְּרִית בְּאַתְרֵיהּ. וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב, (במדבר כ״ה:י״ב) הִנְנִי נוֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם. וְכִי סַלְקָא דַעְתָּךְ דִּבְגִין פִּנְחָס הֲוָה. וּמַה קְטָטָא הֲוָה לֵיהּ לְפִנְחָס בְּהַאי בְּרִית. אֶלָּא הָכָא אִתְקְשַׁר מִלָּה בְּדוּכְתֵּיהּ. הִנְנִי נוֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי. וּמָה אֶתֵּן לוֹ שָׁלוֹם (לאתחברא כל חד בדוכתיה) לְאִתְחַבְּרָא בְּרִית בְּאַתְרֵיהּ. וְעַל דָּא הִנְנִי נוֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי (שלום). וּמַה (נ”א איהו) שָׁלוֹם דְּאִיהוּ אַתְרֵיהּ לְאִתְחַבְּרָא בַּהֲדֵיהּ. מַה דְּאִתְפָּרַשׁ מִנֵּיהּ בְּחוֹבַיְיהוּ. בְּגִינֵיהּ אִתְחַבַּר בֵּיהּ. וְעַל דָּא הוֹאִיל וְהוּא אַתְקִין מִלָּה בְּדוּכְתֵּיהּ, מִכָּאן וּלְהָלְאָה וְהָיְתָה לוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם, תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וְגו’.

Similarly with Phineas at the time when he was filled with zeal to punish the crime of Zimri: he also re-established the covenant in its place, and hence God said to him, “Behold, I give unto him my covenant of peace” (Num. 25, 12). This does not mean that the covenant was on account of Phineas, or that he was in conflict with the covenant, but that now it was firmly attached to its place. This is shown by the combination of the words “covenant,’ and “peace”, as if to say, “Behold I give to him the peaceful confirmation of the covenant in its place”, from which it had been torn by the transgressors. Hence, too, “and it shall be unto him and to his seed after him the covenant of an everlasting priesthood, because he was jealous for his God”.’ (Ibid. 13).

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן לֵית לָךְ מִלָּה בְּעָלְמָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קַנֵּי לָהּ כְּמוֹ חוֹבָא דִבְרִית כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (ויקרא כ״ו:כ״ה) חֶרֶב נוֹקֶמֶת נְקַם בְּרִית. וְתָּא חֲזֵי, לָא אִשְׁתְּלִים חוֹבָא דְדָרָא דְּטוֹפָנָא, אֶלָּא בְּגִין דְּחָבוּ בְּחַבִּילוּ (דארחייהו) עַל אַרְעָא. וְאַף עַל גַּב דְּהֲווּ מְקַפְּחֵי דָא לְדָא כְּדִכְתִיב וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס (וחמס מכלא הוה ובגין כך) וּכְתִיב כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם. מִכָּל מָקוֹם וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים. וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה, הִנְנִי מַשְׁחִיתָם בְּחוֹבָא דְּחַבָּלוּתָא.

R. Simeon said: ‘There is no sin in the world which so much provokes the anger of the Almighty as the sin of neglecting the covenant, as we read, “a sword that shall execute the vengeance of the covenant” (Lev. 26, 25). The proof is that in the generation of the Flood the measure of sin was not filled up until mankind became (sexually) perverted and destroyed their seed. And although they defrauded each other, as it is written, “And the earth was filled with violence”, and again “for the earth is filled with violence through them”, yet it was because “the earth was corrupt before God” that the doom was finally pronounced, “behold I will destroy (lit. corrupt) them”. Thus they suffered measure for measure: they were doomed to corruption for having corrupted and perverted their ways.

וְאִית דְּאָמְרֵי דְּלָא אִשְׁתְּלִים קִסְטַיְיהוּ אֶלָּא בְּחוֹבָא דְּחָמָס דְּהֲווּ מְקַפְּחִין דָּא לְדָא דְּהֲווּ בִּישִׁין לַשָּׁמַיִם וְלַבְּרִיּוֹת. תָּא חֲזֵי, כַּמָּה אִנּוּן מְמַנָּן מִלְּעֵילָא דְּאִתְפָּקְדָן עַל קָלֵי דְאִנּוּן דְּמָסְרֵי דִינָא עַל חַבְרֵיהוֹן עַל מַה דְּעָבְדֵי לוֹן. וְעַל דָּא כְּתִיב כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם. וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ:

According to another view, it was the sin of violence which finally completed the measure of their guilt, as they used to overreach one another and were thus wicked both towards Heaven and towards their fellow men. For many are the guardians on high charged to lend ear to those who cry out for justice against their oppressors. Hence the words FOR THE EARTH IS FILLED WITH VIOLENCE THROUGH THEM are immediately followed by the words AND BEHOLD I WILL DESTROY THEM WITH THE EARTH.

Noach, Chapter 22

וַיֹּאמֶר יְיָ לְנֹחַ בֹּא אַתָּה וְכָל בֵּיתְךָ. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן אַמַּאי בְּכֻלְהוּ (ד”א ל”ג אמר) אֱלֹהִים וְהָכָא יְיָ. מַאי שָׁנָא הָכָא דְּאִתְּמָר יְיָ שְׁמָא עִלָּאָה דְּרַחֲמֵי. אֶלָּא רָזָא אִיהוּ דְּאוֹלִיפְנָא. לָאו אוֹרַח אַרְעָא לְקַבְּלָא אִתְּתָא אוּשְׁפִּיזָא בַּהֲדָהּ אֶלָּא בִּרְשׁוּ דְּבַעֲלָהּ.

AND THE LORD SAID UNTO NOAH, COME THOU AND ALL THY HOUSE. Said R. Simeon: ‘How is it that throughout this passage God is always designated Elohim save in this place, where we find the name Tetragrammaton, significant of the attribute of mercy? There is here an inner meaning which is at the same time a lesson. The lesson is that a woman should not admit a guest into her house without the consent of her husband.

אוּף הָכִי (נמי נח) נֹחַ בָּעָא לְאַעָלָא בְּתֵיבוּתָא לְאִתְחַבְּרָא בַּהֲדָהּ. וְלָאו הֲוָה (ליה) יָאוֹת עַד דְּבַעֲלָהּ דְּתֵיבָה יָהַב לֵיהּ רְשׁוּ לְאַעֲלָאָה (בהדה). דִּכְתִיב בֹּא אַתָּה וְכָל בֵּיתְךָ אֶל הַתֵּבָה. וּבְגִין כָּךְ אִקְרֵי הָכָא יְיָ בַּעֲלָהּ דְּתֵיבָה. וּכְדֵין עָאל נֹחַ וְאִתְחַבַּר בַּהֲדָהּ. וְכֵן אוֹלִיפְנָא דְּלֵית לֵיהּ רְשׁוּ לְאוּשְׁפִּיזָא לְמֵיעָאל לְבֵיתָא אֶלָּא בִּרְשׁוּ בַּעֲלָהּ מָארֵיהּ דְּבֵיתָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב לְבָתַר וַיָּבֹא נֹחַ וְגו’.

So here, when Noah wished to enter the ark, and to become united with her, it was not becoming for her to admit him before her Master gave his permission to enter and said: “Come thou and all thy house into the ark.” Hence the name Tetragrammaton is used here, to designate what we call the husband of the ark. Similarly we learn that neither may the guest enter the house save with the consent of the husband, who is the master of the house, and hence it was only later that NOAH WENT IN.

תָּא חֲזֵי, מַה כְּתִיב כִּי אוֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה. מִכָּאן אוֹלִיפְנָא דְּלָא יְקַבֵּל בַּר נָשׁ אוּשְׁפִּיזָא בְּבֵיתֵיהּ אִי אִיהוּ חָשִׁיד בֵּיהּ דְּאִיהוּ חַיָּיבָא. אֶלָּא אִי קָאִים בְּעֵינוֹי לְזַכָּאָה דְּלָא חָשִׁיד בְּעֵינוֹי כְּלָל. הֲדָא הוּא דִכְתִיב בֹּא אַתָּה וְכָל בֵּיתְךָ אֶל הַתֵּבָה, מַאי טַעְמָא בְּגִין כִּי אוֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה.

Note again the words: FOR THEE I HAVE SEEN RIGHTEOUS BEFORE ME IN THIS GENERATION. We learn from this the lesson that a man should not admit into his house any guest whom he suspects of wrong-doing, but only such a one as is above all suspicion in his eyes. It was in accordance with this principle that God said unto Noah, “Come thou and all thy house into the ark, for thee have I seen righteous before me in this generation.”

וְאוֹלִיפְנָא דְּאִי יָהִיב לֵיהּ רְשׁוּ בִּלְחוֹדוֹי וְלָא יָהִיב רְשׁוּ לְכָל אִנּוּן דְּאַתְיָין עִמֵּיהּ, לָא יֵיעוּל לוֹן לְבֵיתָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב בֹּא אַתָּה וְכָל בֵּיתְךָ אֶל הַתֵּבָה. לְכֹלָא יָהִיב רְשׁוּתָא לְמֵיעַל. וּמִקְרָא דָא אוֹלִיפְנָא רָזָא דְּאָרְחוֹי דְאַרְעָא. (ד”א ל”ג בא אתה וכל ביתך אל התבה וגו’).

We further learn that special permission must be obtained for the guest’s household, as it is written: “Come thou and thy house”.’

Noach, Chapter 23

רַבִּי יְהוּדָה פָּתַח (תהילים כ״ד:א׳) לְדָוִד מִזְמוֹר לַיְיָ הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ תֵּבֵל וְיוֹשְׁבֵי בָהּ. הָא תָּנִינָן לְדָוִד מִזְמוֹר דְּאָמַר שִׁירָתָא וּלְבָתַר שָׁארַת עֲלֵיהּ רוּחַ קַדִּשָׁא, מִזְמוֹר לְדָוִד דְּשָׁארַת עֲלֵיהּ רוּחַ קַדִּישָׁא וּלְבָתַר אָמַר (לה) שִׁירָתָא.

R. Judah discoursed on the verse: Of David a psalm. The earth is the Lord’s and the fulness thereof (Ps. 24, 1). He said: ‘We have been taught that the heading “Of David a psalm” in the Book of Psalms implies that David began to compose of himself and thereby induced the Holy Spirit to rest on him, whereas the heading “A psalm of David” implies the opposite, viz. that the Holy Spirit rested on him first, and under its inspiration he was moved to song.

לַיְיָ הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ, הַאי קְרָא עַל אַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל אִתְּמָר דְּאִיהִי אַרְעָא קַדִּישָׁא. וּמְלוֹאָהּ דָּא שְׁכִינְתָּא כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (דברי הימים ב ה׳:י״ד) כִּי מָלֵא כְבוֹד יְיָ אֶת בֵּית יְיָ. וּכְתִיב, (שמות מ׳:ל״ד) וּכְבוֹד יְיָ מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן. מַאי מָלֵא וְלָא מִילָא. אֶלָּא מָלֵא וַדַּאי דְּאִתְמַלְיָיא מִכֹּלָּא. דְּאִתְמַלְיָיא מִן שִׁמְשָׁא. סִיהֲרָא שְׁלִים בְּכָל סִטְרִין. מָלֵא מִכָּל טוּבָא דִלְעֵילָא. כְּאִסְקוֹפָא דָא דְּאִתְמַלְיָיא מִכָּל טוּבָא דְּעָלְמָא. וְעַל דָּא כְּתִיב לַיְיָ הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ. תֵּבֵל וְיוֹשְׁבֵי בָהּ דָּא שְׁאָר אַרְעָאן.

“The earth” here refers to the holy land of Israel, and by the words “and the fulness thereof” is meant the Shekinah, which is associated with fulness in the verses “for the glory of the Lord filled the house of the Lord” (I Kings 8, 2), and again, “and the glory of the Lord filled the tabernacle” (Ex. 40, 35). This last passage means literally “the glory of the Lord was full” (male), i.e. full to overflowing, full from all sides both from the sun and the moon like a storehouse filled with all kinds of good things. Similar is the sense of the words “and the fulness thereof here. The words “the world and they that dwell therein” refer to the rest of the world.

דָּבָר אַחֵר לַיְיָ הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ דָּא אַרְעָא קַדִּישָׁא עִלָּאָה דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְרָעֵי בָהּ. וּמְלוֹאָהּ אִלֵּין נִשְׁמַתְהוֹן דְּצַדִּיקַיָּיא (ד”א ל”ג דכלהון מליין לה) אִתְמַלְיָיא (ד”א דאתמלייא) מִנַּיְיהוּ מֵחֵילָא דְּעַמּוּדָא חַד דְּעָלְמָא קָיְימָא עֲלֵיהּ.

According to another view, the words “the earth and the fulness thereof” refer to the supernal Holy Land in which is the delight of the Holy One, blessed be He, and the words “the fulness thereof” refer to the souls of the righteous who fill this earth.

וְאִי תֵימָא עַל חָד קָיְימָא. תָּא חֲזֵי, מַה כְּתִיב, (תהילים כ״ד:ב׳) כִּי הוּא עַל יַמִּים יְסָדָהּ. כִּי הוּא. מַאן הוּא. דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר הוּא עָשָׂנוּ. וּכְתִיב, (איוב כ״ח:כ״ד) כִּי הוּא לִקְצוֹת הָאָרֶץ יַבִּיט.

Come and behold: In the verse, „For He has founded it upon the seas” (Ps. 24:2). (Regarding) the words „For He”. Who is He? He is the Holy One, blessed be He. The meaning of this is similar to that of the words,: „It is He who made us” (Ps. 100:3) and that of, „For He looks to the ends of the earth” (Job. 28:24).

עַל יַמִּים יְסָדָהּ וְעַל נְהָרוֹת יְכוֹנְנֶהָ אִלֵּין שִׁבְעָה עַמּוּדִים דְּקָיְימָא (ארעא) עֲלַיְיהוּ וּמַלְיָין לָהּ. הִיא אִתְמַלְיָיא מִנַּיְיהוּ, הֵיךְ אִתְמַלְיָיא מִנַּיְיהוּ. בְּשַׁעֲתָא דְּאַסְגִּיאוּ זַכָּאִין בְּעָלְמָא כְּדֵין אַרְעָא דָּא עַבְדַּת פֵּירִין וְאִתְמַלְיָיא מִכֹּלָּא.

What is meant by “the righteous filling the earth” is this. When the righteous multiply in the world, then the earth is truly productive and filled with goodness.

וּבְשַׁעֲתָא דְּאַסְגִּיאוּ חַיָּיבִין בְּעָלְמָא כְּדֵין כְּתִיב, (איוב י״ד:י״א) אָזְלוּ מַיִם מִנִּי יָם וְנָהָר יֶחרָב וְיָבֵשׁ. אָזְלוּ מַיִם מִנִּי יָם, דָּא אַרְעָא קַדִּישָׁא דְּאֲמָרָן דְּאִשְׁתַּקְיָא מִשַּׁקְיוּ עִלָּאָה. וְנָהָר יֶחֱרָב וְיָבֵשׁ, הַהוּא עַמּוּדָא חַד דְּקָאִים עֲלָהּ לְאִתְנָהֲרָא מִנֵּיהּ. וְנָהָר יֶחֱרָב וְיָבֵשׁ כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר (ישעיהו נ״ז:א׳) הַצַּדִּיק אָבַד.

But when the wicked multiply in the world, then it may be said that “the waters cease from the sea, and the river is drained dry” (Job 14, 11), the “sea” being the Holy Land, which is watered by the supernal stream.’

Noach, Chapter 24

וְאָמַר רַבִּי יְהוּדָה בְּהַהוּא זִמְנָא דְּאִתְאֲבִידוּ אִנּוּן חַיָּבִין מֵעָלְמָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא (עציב) (נ”א אסתכל) אִשְׁתַּדַל עַל עָלְמָא וְלָא חָמָא מַאן (דקאים) דְּאָגִין עוֹלָה. וְאִי תֵימָא הָא נֹחַ, דְּהֲוָה לֵיהּ לְאַגָּנָא עַל (דריה) גַרְמֵיהּ וּלְאֲפָקָא מִנֵּיהּ תּוֹלָדִין לְעָלְמָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב כִּי אוֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה. בַּדּוֹר הַזֶּה דַּיְיקָא.

R. Judah further said: ‘When the sinners were destroyed in the time of Noah, God was very anxious for the preservation of the world, but could see no one who might save it from His wrath; for the whole efforts of Noah were required to save himself and to repeople the world. So it is written: FOR THEE HAVE I SEEN RIGHTEOUS BEFORE ME IN THIS GENERATION, i.e. he was righteous only by comparison with his contemporaries.’

רַבִּי יוֹסֵי אָמַר בַּדּוֹר הַזֶּה דָּא שְׁבָחָא דִּילֵיהּ דְּהֲוָה בְּהַהוּא דָרָא חַיָּיבָא וְאִשְׁתְּכַח כּוּלֵי הַאי אִישׁ צַדִּיק תָּמִים (ודאי ולאו בדרא דיליה אלא) (ס”א ודא די ליה) וְאֲפִילּוּ בְּדָרָא דְמשֶׁה, אֲבָל לָא הֲוָה יָכִיל לְאַגָּנָא עַל עָלְמָא. בְּגִין דְּלָא אִשְׁתַּכְּחוּ עֲשָׂרָה בְּעָלְמָא כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (בראשית י״ח:כ״ט) אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם עֲשָׂרָה וְלָא אִשְׁתַּכְּחוּ תַּמָּן, אוּף הָכָא לָא אִשְׁתַּכְּחוּ עֲשָׂרָה. אֶלָא הוּא וּתְלַת בְּנוֹי וְנוּקְבַיְיהוּ וְלָא הֲווּ עֲשָׂרָה.

R. Jose said: ‘The words “in this generation” are a tribute to Noah, as much as to say, surrounded as he was by that wicked generation, he yet remained as righteous and perfect a man as if he had lived in the generation of Moses. But he could not save the world, for the reason that there were not to be found ten righteous men in it (similarly we read of Sodom, “peradventure ten shall be found there”, Gen. 18, 32), but only Noah and his three sons with their womenfolk.’

רַבִּי אֶלְעָזָר שָׁאִיל לֵיהּ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן אֲבוֹי, הָא תָּנִינָן בְּשַׁעֲתָא דְעָלְמָא אִתְמַלְיָיא חוֹבֵי בְּנֵי נָשָׁא וְדִינָא נָפַק, וַוי לְהַהוּא זַכָּאָה דְּאִשְׁתְּכַח בְּעָלְמָא דְּאִיהוּ אִתְפַּס בְּחוֹבוֹי דְחַיָיבַיָא בְּקַדְמִיתָא. נֹחַ אֵיךְ אִשְׁתְּזִיב דְּלָא אִתְפַּס בְּחוֹבַיְיהוּ. אָמַר לֵיהּ הָא אִתְּמָר דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּעָא לְאֲפָקָא מִנֵּיהּ תּוֹלָדִין לְעָלְמָא מִגּוֹ תֵּיבוּתָא. וְתוּ דְּהָא דִּינָא לָא יָכְלָא לְשַׁלְטָאָה עֲלוֹי בְּגִין דְּהֲוָה טָמִיר וְגָנִיז בַּתֵּבָה וְאִתְכַּסְיָיא מֵעֵינָא.

R. Eleazar asked R. Simeon, his father: ‘We have been taught that when the world becomes full of sin and is doomed to destruction, woe is then to the righteous man who is found in it, for he is first made answerable for its sins. How, then, was Noah able to escape the general doom?’ His father replied: ‘It has already been said that the Holy One, blessed be He, desired to people the world anew through him when he should issue from the ark. And further, the general doom could not reach him because he was securely stored away in the ark and concealed from sight,

וְתָּא חֲזֵי, כְּתִיב, (צפניה ב׳:ג׳) בַּקְשׁוּ צֶדֶק בַּקְשׁוּ עֲנָוָה אוּלַי תִּסָּתְרוּ בְּיוֹם אַף יְיָ. וְנֹחַ בִּקֵּשׁ צֶדֶק וְעָאל בְּגַוָּוהּ לְשַׁלְטָאָה וּלְקַטְרְגָא לֵיהּ.

thus fulfilling the verse, “Seek righteousness, seek humility, it may be ye shall be hid in the day of the Lord’s anger” (Zeph. 2, 3). Because Noah sought righteousness, he was permitted to enter the ark, and thus “was hid in the day of the Lord’s anger”, and was placed beyond the reach of the Adversary.’

הָכָא אִתְרְמִיז לְאִנּוּן קַדִּישֵׁי עֶלְיוֹנִין לְמִנְדַע בְּרָזָא דְּאַתְוָון קַדִּישִׁין עִלָּאִין הִפּוּכָא דְּאַתְוָון כ”ב לְאִתְמְחֵי לְאִנּוּן חַיָּיבַיָא. וְעַל דָּא וַיִּמָּחוּ מִן הָאָרֶץ כְּתִיב. בֹּא אַתָּה וְכָל בֵּיתְךָ.

The word vayimahu (and they were blotted out) contains a hint to the “saints of the Most High” of the secret power of the sacred letters of the alphabet, and their destructive potency when used in the reverse order.

Noach, Chapter 25

רַבִּי יִצְחָק פָּתַח (ישעיהו ס״ג:י״ב) מוֹלִיךְ לִימִין משֶׁה זְרוֹעַ תִּפְאַרְתּוֹ בּוֹקֵעַ מַיִם מִפְּנֵיהֶם לַעֲשׂוֹת לוֹ שֵׁם עוֹלָם. (נ”א זרוע תפארתו) דָּא זְכוּתָא דְאַבְרָהָם דְּאִיהוּ יָמִינָא מִמּשֶׁה. תִּפְאֶרֶת דְּמשֶׁה. וּבְגִין כָּךְ בּוֹקֵעַ מַיִם מִפְּנֵיהֶם. דְּהָא זְכוּתָא דְאַבְרָהָם בּוֹקֵעַ מַיִם אִיהוּ. וְכָל דָּא לָמָה לַעֲשׂוֹת לוֹ שֵׁם עוֹלָם.

R. Isaac expounded here the verse: He who caused his glorious arm to go at the right hand of Moses, that divided the water before him to make himself an everlasting name (Is. 63, 12). ‘In these words’, he said, ‘is a reference to the merit of Abraham, which was the “right hand” and the “glory” of Moses and divided the water before him, in order that he might “make himself an everlasting name”.’

תָּא חֲזֵי, מַה בֵּין משֶׁה לִשְׁאָר בְּנֵי עָלְמָא. בְּשַׁעֲתָא דְאֲמַר לָהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמשֶׁה (שמות ל״ב:י׳) וְעַתָּה הַנִּיחָה לִי וְגו’. וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָדוֹל וְגו’. מִיָּד אָמַר משֶׁה וְכִי אֶשְׁבּוֹק דִּינְהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל בְּגִינִי. הַשְׁתָּא יֵימְרוּן כָּל אִנּוּן בְּנֵי עָלְמָא דְּאֲנָא קַטְלִית לוֹן לְיִשְׂרָאֵל. כְּמָה דְּעֲבַד נֹחַ.

Observe the difference between Moses and other men. When God said to Moses, “now therefore let me alone… and I will make of thee a great nation, etc.” (Ex. 32, 10), Moses said immediately, “Shall I abandon Israel for my own advantage? The world will say that I killed Israel and did to them as Noah did to his generation.’

דְּכֵיוָן דְּאָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דִּישֵׁזִיב לֵיהּ בְּתֵיבוּתָא (כמה דאתמר) דִּכְתִיב וַאֲנִי הִנְנִי מֵבִיא אֶת הַמַּבּוּל מַיִם וְגו’. וּכְתִיב וּמָחִיתִי אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וַאֲנִי הִנְנִי מֵקִים אֶת בְּרִיתִי וְגו’ וּבָאתָ אֶל הַתֵּבָה כֵּיוָן דְּאָמַר לֵיהּ דְּיִשְׁתְּזִיב הוּא וּבְנוֹי לָא בָּעָא רַחֲמִין עַל עָלְמָא וְאִתְאֲבִידוּ. וּבְגִין כָּךְ אִקְרוּן מֵי הַמַּבּוּל עַל שְׁמֵיהּ כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (ישעיהו נ״ד:ט׳) כִּי מֵי נֹחַ זֹאת לי אשׁר נשׁבָּעַתִּי מעָבוֹר מֵי נֹחַ.

For when God bade Noah save himself and his household in the ark from the universal destruction at the time of the Flood, he did not intercede on behalf of his generation, but let them perish. It is for this reason that the waters of the Flood are named after him, as it is written, “for this is as the waters of Noah unto me” (Is. 54, 9).

אָמַר משֶׁה הַשְׁתָּא יֵימְרוּן בְּנִי עָלְמָא דְּאֲנָא קְטִילַת לוֹן בְּגִין דְּאָמַר לִי וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָדוֹל. הַשְׁתָּא טַב לִי דְּאֵימוּת וְלָא יִשְׁתֵּצוּן יִשְׂרָאֵל. מִיָּד וַיְחַל משֶׁה אֶת פְּנֵי יְיָ אֱלֹהָיו. בָּעָא רַחֲמִין עֲלַיְיהוּ וְאִתְעַר רַחֲמֵי עַל עָלְמָא.

Moses thus said: “Everyone will think that I killed them because the Lord promised to make me a great nation. It is therefore better that I should die and that Israel should not be destroyed.” Immediately, therefore, he besought mercy for his people, and mercy was indeed vouchsafed to them.’

וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק שֵׁירוּתָא דְּבָעָא רַחֲמֵי עֲלַיְיהוּ מַאי קָאֲמַר. לָמָּה יְיָ יֶחרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ. וְכִי מִלָּה דָא אֵיךְ אָמַר לֵיהּ משֶׁה לָמָּה. וְהָא עֲבָדוּ כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכֶה וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה וְגו’. וּמשֶׁה אָמַר לָמָּה. אֶלָּא הָכִי אוֹלִיפְנָא מַאן דִּמְרַצֶּה לְאָחֳרָא לָא בָּעֵי לְמֶעְבַּד הַהוּא חוֹבָא (דאיהו) רַב, אֶלָּא יַזְעִיר לֵיהּ קַמֵּיהּ. וּלְבָתַר יַסְגֵּי לֵיהּ קַמֵּיהּ אָחֳרָא (ד”א ל”ג חייבא) דִּכְתִיב אַתֶּם חֲטָאתֶם חֲטָאָה גְדֹלָה.

R. Isaac said further: ‘How come Moses to begin his intercession with the words, “Why, O Lord, doth thy wrath wax hot against thy people?” (Ex. 32, 11) How could Moses ask such a question, knowing as he did that they had worshipped a strange god, as we read “they have made them a molten calf and have worshipped it, etc.” (Ibid. 8)? In truth we are taught here that when endeavouring to appease a man who is angry with his neighbour for an offence committed against him, one should not magnify the offence, but, on the contrary, should seek to minimise it: whereas subsequently, when speaking to the offending person himself, one should emphasise the enormity of the offence, as Moses did when he said to Israel, “Ye have sinned a great sin” (Ibid. 30).

וְלָא שָׁבִיק לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַד דְּמָסַר גַּרְמֵיהּ לְמוֹתָא דִּכְתִיב וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חֲטָאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מָחִיל לוֹן דִּכְתִיב וַיִּנָּחֶם יְיָ עַל הָרָעָה וְגו’. וְנֹחַ לָא עֲבַד כֵּן אֶלָּא בָּעָא לְאִשְׁתְּזָבָא וְשָׁבִיק כָּל עָלְמָא.

Moses went so far in his intercession as to offer his own life, as it is written, “and if not, blot me, I pray thee, out of thy book which thou hast written” (Ibid. 32), with the result that the Holy One, blessed be He, forgave them, as it is written, “and the Lord repented of the evil” (Ibid. 14). But Noah did not do so, but was intent on saving himself only, leaving the world to its fate.

וּבְכָל זִמְנָא דְדִינָא שַׁרְיָא עַל עָלְמָא, רוּחַ קוּדְשָׁא אָמַר וַוי דְּלָא אִשְׁתְּכַח כְּמשֶׁה דִּכְתִיב (ישעיהו ס״ג:י״א) וַיִּזְכּוֹר (ימי עולם משה עמו) (וגו) אַיֵּה הַמַּעֲלֵם מִיָּם וְגו’. דִּכְתִיב (שמות י״ד:ט״ו) וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל משֶׁה מַה תִּצְעַק אֵלָי. דְּהָא אִיהוּ בִּצְלוֹתָא סָלִיק לוֹן מִן יַמָּא. וּבְגִין דְּשַׁוֵּי גַּרְמֵיהּ בִּצְלוֹתָא עֲלַיְיהוּ דְיִשְׂרָאֵל בְּיַמָּא. אִיקְרֵי (על שמיה) הַמַּעֲלֵם מִיָּם. דְּאִיהוּ אַסִּיק לוֹן מִן יַמָּא.

Thus, whenever the world is called to strict account, the Holy One, blessed be He, says, “Alas that there is no one to be found like Moses, as it is written, ‘and his people remember… the days of Moses; where is he that brought us up out of the sea, etc.?’ ” (Is. 63, 11). Moses is called “he that brought them up out of the sea” because their deliverance at that time was due to his prayer, as we read, “and the Lord said to Moses, Wherefore criest thou unto me?” (Ex. 14, 15).

אַיֵּה הַשָּׂם בְּקִרְבּוֹ אֶת רוּחַ קָדְשׁוֹ דָּא אִיהוּ משֶׁה דְּאַשְׁרֵי שְׁכִינְתָּא בֵּינַיְיהוּ דְיִשְׂרָאֵל. מוֹלִיכָם בַּתְּהֹמוֹת כַּד אִתְבָּקְעוּ מַיָא וְאֲזְלוּ בְּגוֹ תְּהוֹמֵי בְּיַבֶּשְׁתָּא דִּגְלִידוּ מַיָא (וכלא אתמר על משה). (נ”א ועל דא אקרי משה עמו) בְּגִין דְּאַמְסַר גַּרְמֵיהּ עַל יִשְׂרָאֵל.

So, too, the words which follow, “where is he that put his holy spirit in the midst of them?” refer to Moses who planted the Shekinah in the midst of Israel. So, too, the words, “Who led them through the deeps”, when the waters were cleft, and they went through the deeps on dry land. The whole achievement is ascribed to Moses because he risked his life for Israel.’

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה אַף עַל גַּב דְּזַכָּאָה הֲוָה נֹחַ לָאו אִיהוּ כְּדַאי (בגין) דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יָגִין עַל עָלְמָא בְּגִינֵיהּ. תָּא חֲזֵי, משֶׁה לָא תָּלָה מִלָּה בִּזְכוּתֵיהּ אֶלָּא בִּזְכוּת אֲבָהָן קַדְמָאֵי. אֲבָל נֹחַ לָא הֲוָה לֵיהּ בְּמַאן דְּיִתְלֵי בִּזְכוּתָא כְּמשֶׁה.

Said R. Judah: ‘Although Noah was a righteous man, he was not so pious that God should think fit to save the world for his sake. Observe that Moses pleaded not his own merit, but that of the ancient patriarchs. Noah, however, did not possess this resource.

אָמַר רַבִּי יִצְחָק וְעִם כָּל דָּא כֵּיוָן דְּאָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּךְ הֲוָה לֵיהּ לְמִבְעֵי רַחֲמֵי עֲלַיְיהוּ. וְקָרְבָּנָא דְּאַקְרִיב לְבָתַר, דְּיַקְרִיב לֵיהּ מִן קַדְמַת דְּנָא דִּלְמָא יִשָּׁכֵךְ רוּגְזָא מֵעָלְמָא.

Nevertheless, after God had said to him “and I will establish my covenant with thee”, he should have entreated mercy for his fellow men, and should then have offered up the sacrifice which he brought later, in order to appease God’s anger against the world.’

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה מַאי הֲוָה לֵיהּ לְמֶעְבַּד דְּהָא חַיָּיבֵי עָלְמָא הֲווּ מַרְגִּיזִין קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְאִיהוּ יַקְרִיב קָרְבָּנָא. אֶלָּא וַדַּאי נֹחַ דָּחִיל עַל גַּרְמֵיהּ הֲוָה, בְּגִין דְּלָא יֶעֱרַע בֵּיהּ מוֹתָא בְּגוֹ חַיָּיבֵי עָלְמָא דְּהֲוָה חָמֵי עוֹבָדֵיהוֹן בִּישָׁא כָּל יוֹמָא, וְהֵיךְ מַרְגְזָן קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כָּל יוֹמָא.

Said R. Judah: ‘What could he do? He was in fear for his own life, lest he should perish along with the wicked, whose iniquities and provocations he had observed for so long.’

רַבִּי (אלעזר פתח) יִצְחָק אָמַר כָּל זִמְנָא דְּחַיָּיבֵי עָלְמָא אַסְגִּיאוּ, זַכָּאָה דְּאִשְׁתְּכַח בֵּינַיְיהוּ הוּא אִתְפַּס בְּקַדְמִיתָא. דִּכְתִיב, (יחזקאל ט׳:ו׳) וּמִמִּקְדָּשִׁי תָּחֵלּוּ. וְתָנִינָן אַל תִּקְרֵי מִמִּקְדָּשִׁי אֶלָּא מִמְּקוּדָשִׁי. וְנֹחַ הֵיךְ שֵׁזִיב לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בֵּין כָּל אִנּוּן חַיָּיבַיָא. אֶלָּא בְּגִין דְּיִפְקוּן מִנֵּיהּ תּוֹלָדִין בְּעָלְמָא דְּהֲוָה צַדִּיק כְּדְקָא יְאוּת.

R. Isaac said: ‘When the wicked spread, it is the righteous man in their midst who first suffers for their sins, as it is written, “and from my sanctuary ye should commence” (Ez. 9, 6), where the word mimiqdashi (my sanctuary) may be read-so tradition tells us-as mimqudashai (my saintly ones). How is it, then, that God saved Noah from the midst of the sinners? It was in order to people the world anew through him, as he was a righteous man, meet for this purpose;

וְתוּ דְּאִיהוּ אַתְרֵי בְּהוּ כָּל יוֹמָא וְיוֹמָא וְלָא קַבִּילוּ מִנֵּיהּ, וְקִיֵּים בְּנַפְשֵׁיהּ קְרָא דִּכְתִיב, (יחזקאל ג׳:י״ט) וְאַתָּה כִּי הִזְהַרְתָּ רָשָׁע וְגו’. וּכְתִיב וְאַתָּה אֶת נַפְשְׁךָ הִצַּלְתָּ. מִכָּאן כָּל מַאן דְּאַזְהַר לְחַיָּיבָא אַף עַל גַּב דְּלָא קַבִּיל מִנֵּיהּ הוּא שֵׁזִיב לֵיהּ לְגַרְמֵיהּ וְהַהוּא חַיָּיבָא אִתְפַּס בְּחוֹבֵיהּ. וְעַד כַּמָּה יַזְהַר לֵיהּ עַד דְּיִמְחֵי לֵיהּ הָא אוּקְמוּהָ חַבְרַיָא.

and further, he daily warned the people, who, however, disregarded his warning, so that to him may be applied the words, “yet if thou warn the wicked… but thou hast delivered thy soul” (Ezek. 3, 19). From this we learn that he who warns the wicked, even if his warning is disregarded, saves himself and is not involved in the punishment which befalls them. If it is asked, how long should one go on warning, the answer is, till he is peremptorily forbidden. This is the point fixed by the colleagues.’

רַבִּי יוֹסֵי הֲוָה שְׁכִיחַ קַמֵּיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן יוֹמָא חַד, אָמַר לֵיהּ מַאי חָמָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְשֵׁיצָאָה כָּל חֵיוַת בְּרָא וְעוֹף שְׁמַיָא עִמְּהוֹן דְּחַיָיבַיָא. אִי בְּנֵי נָשָׁא חָטָאן בְּעִירֵי וְעוֹפֵי שְׁמַיָא וּשְׁאָר בְּרִיָין מַה חָטוּ. אָמַר לֵיהּ בְּגִין דִּכְתִיב כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ. כֻּלְהוּ הֲווּ מְחַבְּלֵי אָרְחַיְיהוּ. שַׁבְקֵי זִינַיְהוּ וְדָבְקוּ בְּזִינָא אָחֳרָא.

When R. Jose was studying regularly with R. Simeon, he one day said to him: ‘What was the motive of the Almighty in extirpating all the animals of the field and the birds of the air along with the wicked among men? If men sinned, what wrong had the animals and birds and other creatures committed? ‘R. Simeon answered: ‘The reason is given in the words, “For all flesh had corrupted their way upon the earth.” This indicates that the whole of the animal world had become corrupted and had confounded their species.

תָּא חֲזֵי, אִנּוּן חַיָּיבֵי עָלְמָא גָּרְמוּ הָכִי לְכָל בִּרְיָין. וּבָעוֹן (לאשכחא) לְאַכְּחָשָׁא עוֹבָדָא דִבְרֵאשִׁית. וְאִנּוּן גָּרְמוּ לְכָל בִּרְיָין לְחַבְּלָא אָרְחַיְיהוּ כְּמָה דְאִנּוּן מְחַבְּלָן. אָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַתּוּן בְּעִיתוּ (לאשכחא) לְאַכְּחָשָׁא עוֹבָדֵי יְדַי, אֲנָא אַשְׁלִים רְעוּתָא דִּלְכוֹן וּמָחִיתִי אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי מֵעַל פְּנִי הָאֲדָמָה. אַהֲדַר עָלְמָא לְמַיִין כְּמָה דְּהֲוָה בְּקַדְמִיתָא מַיִין בְּמַיִין וְהָא אִתְּמָר. מִכָּאן וּלְהָלְאָה אַעֲבִיד בִּרְיָין אָחֳרָנִין בְּעָלְמָא כְּדְקָא יְאוּת:

Observe that it was the wicked among mankind who brought about the unnatural intercourse in the animal world, and who sought thereby to undo the work of creation: they made the rest of creation pervert their ways in imitation of themselves. Said God to them: “You seek to undo the work of my hands; your wish shall be fully granted, for every living thing that I have made will I blot out from the face of the earth. I will reduce the world to water, to its primitive state, and then I will form other creatures more worthy to endure.” ‘

Noach, Chapter 26

וַיָּבֹא נֹחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי בָנָיו אִתּוֹ. רַבִּי חִיָּיא פָּתַח וְאָמַר (ירמיהו כ״ג:כ״ד) אִם יִסָּתֵר אִישׁ בַּמִּסְתָּרִים וַאֲנִי לא אֶרְאֶנּוּ נְאֻם יְיָ. כַּמָּה אִנּוּן בְּנֵי נָשָׁא אֲטִימִין לִבָּא סְתִימִין עַיְינִין דְּלָא מַשְׁגִּיחִין וְלָא יָדְעִין בִּיקָרָא דְמָארֵיהוֹן דִּכְתִיב בֵּיהּ הֲלֹא אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֲנִי מָלֵא. הֵיךְ בָּעוּן בְּנִי נָשָׁא לְאִסְתַּתְּרָא מֵחוֹבַיְיהוּ וְאָמְרֵי מִי רוֹאֵנוּ וּמִי יוֹדְעֵנוּ. וּכְתִיב, (ישעיהו כ״ט:ט״ו) וְהָיָה בְּמַחְשָׁךְ מַעֲשֵׂיהֶם. לְאָן יִתְטַמְרוּן מִקַּמֵּיהּ.

AND NOAH WENT IN AND HIS SONS AND HIS WIFE AND HIS SONS’ WIVES WITH HIM. R. Hiya quoted in this connection the verse: Can any hide himself in secret places that I shall not see him? saith the Lord (Jer. 23, 24). ‘How blind and obtuse are the sons of men who regard not and know not the honour of their Master, of whom it is written, “Do not I fill heaven and earth?” (Ibid.). And yet men imagine that they can hide their sins, saying, “Who seeth us? And who knoweth us?” (Is. 29, 15).

לְמַלְכָּא דְּבָנָה פַּלְטְרִין וְעֲבַד תְּחוֹת אַרְעָא טְמִירִין פְּצִירִין. לְיוֹמִין מָרָדוּ בְּנֵי פַּלְטְרִין בְּמַלְכָּא אַסְחַר (אצער) עֲלַיְיהוּ מַלְכָּא בְּגַיְיסוֹי. מָה עֲבָדוּ עָאלוּ וּטְמִירוּ גַּרְמַיְיהוּ תְּחוֹת נוּקְבֵי פְּסִירִין. אָמַר מַלְכָּא אֲנָא עַבְדִית לוֹן וּמִקַּמָּאי אַתּוּן בָּעָאן לְאִתְטַמָּרָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב אִם יִסָּתֵר אִישׁ בַּמִּסְתָּרִים וַאֲנִי לֹא אֶרְאֶנּוּ נְאֻם יְיָ. אֲנָא הוּא דַּעֲבָדִית נוּקְבֵי פְּסִירִין וְעֲבָדִית חֲשׁוֹכָא וּנְהוֹרָא וְאַתּוּן אֵיךְ יָכְלִין לְאִתְטַמָּרָא קַמָּאי.

Where, indeed, can they hide themselves? There was once a king who built a palace and constructed underneath it secret subterranean chambers. One day the courtiers rose in revolt against the king, who thereupon laid siege to the palace with his army. The rebels sought safety by hiding in the subterranean passages and chambers. Said the king: “It is I who constructed these secret places, and do you think to escape from me by hiding there?” So God says to the wicked, “Can anyone hide himself in secret places that I shall not see him?” As much as to say, “I have created all chasms and caverns, I have made darkness and light; how, then, can you think to hide yourselves from Me?”

תָּא חֲזֵי, כַּד בַּר נָשׁ חָטֵי קַמֵּי מָארֵיהּ וְאַמְשִׁיךְ גַּרְמֵיהּ לְאִתְכַּסְיָא. קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָבִיד בֵּיהּ דִּינָא בְּאִתְגַּלְיָא. וְכַד בַּר נָשׁ אַדְכֵּי גַרְמֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּעֵי לְאַסְתָּרָא לֵיהּ דְּלָא יִתְחֲזֵי בְּיוֹם אַף יְיָ. דְּוַדַּאי אִבָּעֵי לֵיהּ לְאֵינַשׁ דְּלָא יִתְחֲזֵי קַמֵּי מְחַבְּלָא כַּד שַׁרְיָא עַל עַלְמָא דְּלָא יִסְתַּכֵּל בֵּיהּ. דְּהָא כָּל אִנּוּן דְּיִתְחַזּוּן קַמֵּיהּ אִית לֵיהּ רְשׁוּ לְחַבָּלָא.

Observe this. When a man sins before his Master and uses all devices to conceal himself, the Holy One, blessed be He, chastises him openly. Should, however, the man purify himself of his sins, God will then shield him so that he shall not be visible in the day of the fierce wrath of the Lord. For assuredly a man should take care not to make himself visible to the destroying angel when he swoops down upon the world, and not to attract his notice, since he is authorised to destroy whosoever comes within his view.

וְהַיְינוּ דְקָאֲמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן כָּל בַּר נָשׁ דְּעֵינֵיהּ בִּישָׁא, עֵינָא דִּמְחַבְּלָא שַׁרְיָא עֲלוֹי. וְאִיהוּ מְחַבְּלָא דְעָלְמָא אִקְרֵי. וְלִבָּעֵי לֵיהּ לְאִינֵישׁ לְאִסְתַּמְּרָא מִנֵּיהּ וְלָא לְאִתְקְרָבָא בַּהֲדֵיהּ דְּלָא יִתְּזַק (קמיה). וְאָסִיר לְמִקְרַב בַּהֲדֵיהּ בְּאִתְגַּלְיָא. וּמִשּׁוּם הָכִי מֵאִישׁ רַע עַיִן בָּעֵי לְאִסְתַּמְּרָא מִנִּיהּ. מִקַּמֵּי מַלְאַךְ הַמָּוֶת עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.

This accords with a remark of R. Simeon, that a man possessed of an evil eye carries with him the eye of the destroying angel; hence he is called “destroyer of the world”, and people should be on their guard against him and not come near him, so that they should not be injured by him; it is actually forbidden to come near him in the open. If, therefore, it is necessary to beware of a man with an evil eye, how much more should one beware of the angel of death?

(ועל דא) מַה כְּתִיב בְּבִלְעָם (במדבר כ״ד:ג׳) וּנְאֻם הַגֶּבֶר שְׁתֻם הָעָיִן. דְּעֵינָא בִּישָׁא הֲוָה לֵיהּ וּבְכָל אֲתַר דְּהֲוָה מִסְתַּכֵּל בֵּיהּ הֲוָה אַמְשִׁיךְ עֲלֵיהּ רוּחַ מְחַבְּלָא. וּבְגִין כָּךְ הֲוָה בָּעֵי לְאִסְתַּכָּלָא בְּהוּ בְּיִשְׂרָאֵל בְּגִין דִּישֵׁצֵי בְּכָל אֲתַר דְּעֵינֵיהּ הֲוָה מִסְתַּכֵּל. מַה כְּתִיב וַיִּשָּׂא בִּלְעָם אֶת עֵינָיו דְּזָקִיף עֵינָא חַד וּמָאִיךְ עֵינָא חַד בְּגִין לְאִסְתַּכָּלָא בְּהוּ בְּיִשְׂרָאֵל בְּעֵינָא בִּישָׁא.

An example of a man with an evil eye was Balaam, of whom it is written, “thus saith the man whose eye is closed” (Num. 24, 3); this means that he was possessed of an evil eye, and on whatsoever he fixed his gaze he drew thereon the destroying spirit. Knowing this, he sought to fix his gaze on Israel, in order that he might destroy everything upon which his look should fall. Thus it is written, “And Balaam lifted up his eye” (Ibid. 2), indicating that he raised one eye and lowered the other, so that his evil eye should fall upon Israel.

תָּא חֲזֵי, מַה כְּתִיב וַיַּרְא אֶת יִשְׂרָאֵל שׁוֹכֵן לִשְׁבָטָיו. וְחָמָא דִּשְׁכִינְתָּא חַפְיָא עֲלַיְיהוּ וּרְבִיעָא עֲלַיְיהוּ מִתְתַּקְּנָא בִּתְרֵיסַר שִׁבְטִין תְּחוֹתָהּ וְלָא יָכִיל לְשַׁלְטָאָה עֲלַיְיהוּ עֵינֵיהּ. אָמַר אֵיךְ אֵיכוֹל לְהוֹן דְּהָא רוּחַ קַדִּישָׁא עִלָּאָה רְבִיעָא עֲלַיְיהוּ וְחָפַת לוֹן בְּגַדְפָהָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי, וּכְלָבִיא. מִי יְקִימֶנּוּ. מִי יְקִימֶנּוּ מֵעֲלַיְיהוּ בְּגִין דְּיִתְגַלְיָין וְשָׁלְטָא עֵינָא עֲלַיְיהוּ.

Israel, however, were immune; for it is written, “and he saw Israel dwelling tribe by tribe” (Ibid.), that is, he saw the Shekinah hovering over them and kept in position by the twelve tribes beneath, and his eye had no more power over them. “How,” he said, “can I prevail against them, seeing that the holy spirit from on high rests on them and shields them with her wings?” This is indicated in the words, “He couched, he lay down as a lion, who shall rouse him up?” (Ibid. 9); that is, who shall raise Him from over them so that they shall be exposed to the influence of the evil eye?

וְעַל דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּעָא לְחַפְיָא לְנֹחַ לְאִסְתַּתְּרָא מֵעֵינָא דְּלָא יָכִיל רוּחַ מְסָאֳבָא לְשַׁלְטָא עֲלֵיהּ בְּגִין דְּלָא יִתְחַבֵּל וְהָא אִתְּמָר. וַיָּבֹא נֹחַ כְּמָה דְּאִתְּמָר לְאִסְתַּתְּרָא מֵעֵינָא. מִפְּנֵי מֵי הַמַּבּוּל (דהא) דְּמַיִין דָּחֲקוּ לֵיהּ. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי חָמָא מַלְאַךְ הַמָּוֶת דְּהֲוָה אָתֵי (ד”א ל”ג לגביה) וּבְגִין כָּךְ עָאל לְתֵיבוּתָא וְאִסְתַּמַּר בָהּ תְּרִיסַר יַרְחֵי (שתא).

In the same manner the Holy One, blessed be He, sought to shield Noah, and to hide him from the evil eye, so that the impure spirit should have no power over him, and do him no harm.’ AND NOAH WENT IN, as has already been said, to hide himself from all eyes, BECAUSE OF THE WATERS OF THE FLOOD, which were already pressing him hard. Said R. Jose: He saw the angel of death coming, and so he went into hiding for a twelvemonth.’

וְאַמַּאי תְּרֵיסַר יַרְחִין. פְּלִיגֵי בָּהּ רַבִּי יִצְחָק וְרַבִּי יְהוּדָה. חַד אָמַר י”ב יַרְחִין דְּכָךְ אִיהוּ דִינָא דְּחַיָיבַיָא. וְחַד אָמַר לְאַשְׁלָמָא צַדִּיק (נ”א צריך) דַּרְגִּין תְּרֵיסַר וּשְׁאָר דַּרְגִּין דְּאִתְחַזֵּי לְאֲפָקָא מִן תֵּיבָה.

Why for a twelvemonth? On this point R. Isaac and R. Judah differed. One said it was because a twelvemonth is the fixed term of punishment in Gehinnom for the guilty. The other said that it was in order that the righteous Noah might complete his twelve degrees and the other degrees which it was fitting that he should bring with him out of the ark.

רַבִּי יְהוּדָה אָמַר שִׁתָּא יַרְחֵי אִנּוּן בְּמַיָא וְשִׁיתָּא יַרְחֵי בְּאֶשָׁא. וְהָא הָכָא מַיָיא הֲווּ אַמַּאי תְּרֵיסַר יַרְחֵי. אָמַר (ליה) רַבִּי יוֹסֵי בִּתְרֵי דִינִין דְּגֵיהִנֹּם אִתְדָנוּ בְּמַיָא וְאֶשָׁא. בְּמַיָא דְּמַיִין דְּנָחֲתוּ עֲלַיְיהוּ מִלְּעֵילָא הֲווּ צְנִינִין כְּתַלְגָא. בְּאֶשָׁא דְּמַיִין דְּנַפְקֵי מִתַּתָּא הֲווּ רְתִיחָן כְּאֶשָׁא. וְעַל דָּא בְּדִינָא דְּגֵיהִנֹּם אִתְדָּנוּ בְּאֶשָׁא וּמַיָיא (ובגין כך תריסר ירחי הוו דאמר רבי אלעזר דינא דחייביא בגיהנם תריסר ירחי הוו והא אוקמוה. ועל דא כל אנון חייבי עלמא אתדנו בתרין דינין אלין במיא ואשא) עַד דְּאִשְׁתֵּצִיאוּ מֵעָלְמָא. וְנֹחַ הֲוָה מִסְתַּתֵּר בְּתֵיבוּתָא וְאִתְכַּסֵּי מֵעֵינָא וּמְחַבְּלָא לָא קָרִיב לְגַבֵּיהּ, וְתֵיבוּתָא אִיהִי הֲוָה שַׁטְיָא עַל אַנְפֵּי מַיָא כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר וַיִּשְׂאוּ אֶת הַתֵּיבָה וַתָּרָם מֵעַל הָאָרֶץ.

R. Judah asked: ‘Seeing that for six months the wicked (in Gehinnom) are punished by water and another six months by fire, why did the waters prevail for twelve months?’ R. Jose answered: ‘The punishments of Gehinnom, water and fire, were here let loose together. Rain descended upon them from above, and at the same time scalding waters, hot as fire, gushed up from below. Their punishment was thus the same as that in Gehinnom, which consists of fire and water, and it continued until they were utterly destroyed. Meanwhile Noah was hidden in the ark, concealed from sight, so that the destroyer could not come near him, while the ark floated on the face of the waters, as we read: AND THEY BORE UP THE ARK, AND IT WAS LIFTED ABOVE THE EARTH.

אַרְבָּעִים יוֹם לָקוּ. דִּכְתִיב וַיְהִי הַמַּבּוּל אַרְבָּעִים יוֹם עַל הָאָרֶץ וְגו’. וְכָל שְׁאָר זִמְנָא אִתְמְחוּן מֵעָלְמָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיִּמָּחוּ מִן הָאָרֶץ. וַוי לוֹן לְאִנּוּן חַיָיבַיָא דְּהָא לָא יְקוּמוּן לְאַחְיָיא בְּעָלְמָא לְמֵיקַם בְּדִינָא הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיִּמָּחוּ כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (תהילים ט׳:ו׳) שְׁמָם מָחִית לְעוֹלָם וָעֶד. דְּאֲפִילּוּ לְמֵיקַם בְּדִינָא לָא יְקוּמוּן:

For forty days they suffered punishment, as it is written, AND THE FLOOD WAS FORTY DAYS UPON THE EARTH, and for the rest of the time they were gradually being exterminated, as it is written, AND THEY WERE BLOTTED OUT FROM THE EARTH. Woe to those sinners, since they will not rise from the dead on the day of the last judgement. This is indicated by the expression “and they were blotted out”, which contains the same idea as the verse “Thou hast blotted out their name for ever and ever” (Ps. 9, 6).’

Noach, Chapter 27

וַיִּשְׂאוּ אֶת הַתֵּבָה וַתָּרָם מֵעַל הָאָרֶץ. רַבִּי אַבָּא פָּתַח (תהילים נ״ז:ו׳) רוּמָה עַל הַשָּׁמַיִם אֱלֹהִים עַל כָּל הָאָרֶץ כְּבוֹדֶךָ. וַוי לוֹן לְחַיָיבַיָא דְּאִנּוּן חָטָאן וּמַרְגִּיזִין לְמָארֵיהוֹן בְּכָל יוֹמָא. וּבְחוֹבַיְיהוּ דַּחְיָין לָהּ לַשְּׁכִינְתָּא מֵאַרְעָא. וְגָרְמִין דְּתִסְתַּלֵּק מֵעָלְמָא. וּשְׁכִינְתָּא אִקְרֵי אֱלֹהִים. וְעֲלָהּ כְּתִיב רוּמָה עַל הַשָּׁמַיִם אֱלהִים.

AND THEY BORE UP THE ARK, AND IT WAS LIFTED UP ABOVE THE EARTH. R. Abba connected this text with the verse: Be thou raised above the heavens, O Elohim, thy glory be above all the earth (Ps. 57, 6). ‘Woe,’ he said, ‘to the sinners who daily provoke their Master, and through their sins repel the Shekinah and cause it to disappear from the world, wherefore the Scripture says: “Be thou raised above the heavens, O Elohim” (the Shekinah being called Elohim).

תָּא חֲזֵי, מַה כְּתִיב וַיִּשְׂאוּ אֶת הַתֵּבָה דְּדַחְיָין לָהּ לְבַר. וַתָּרָם מֵעַל הָאָרֶץ, דְּלָא שַׁרְיָיא בְּעָלְמָא וְאִסְתַּלְקַת מִנָּהּ. וְכַד אִסְתַּלְקַת מֵעָלְמָא, הָא לֵית מַאן דְּיַשְׁגַּח בְּעָלְמָא וְדִינָא שָׁלְטָא (בדינא) כְּדֵין עֲלוֹי. וְכַד יִתְמָחוּן חַיָּיבֵי עָלְמָא וְיִסְתַּלְּקוּן מִנֵּיהּ (דעלמא), שְׁכִינְתָּא אֲהַדְרַת מְדוֹרָהּ בְּעָלְמָא.

So here, the words, “and they bore up the ark” indicate that they thrust her forth, and the words, “it was lifted up above the earth”, that she found no more rest in the world, and so departed altogether from it. And in the absence of the Shekinah there is no one to take thought for the world, with the result that divine justice is exercised upon it with rigour. But when the wicked are blotted out and removed from the world, the Shekinah again takes up her abode therein.’

אָמַר לֵיהּ רַבִּי יֵיסָא, אִי הָכִי הָא אַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל דְּאִתְמָחוּן חַיָּיבַיָא דְּהֲווּ בְּהַהוּא זִמְנָא אַמַּאי לָא אֲהַדְּרַת שְׁכִינְתָּא לְאַתְרָהּ כְּדִבְקַדְמִיתָא. אָמַר לֵיהּ בְּגִין דְּלָא אִשְׁתָּאֲרוּ בָהּ שְׁאָר זַכָּאֵי עָלְמָא. אֶלָּא (אבל) בְּכָל אֲתַר דְּאֲזְלוּ נַחְתַת וְשַׁוִּיאַת מְדוֹרָהּ עִמְּהוֹן. וּמַה בְּאַרְעָא נוּכְרָאָה אָחֳרָא לָא אִתְפָּרְשָׁא מִנַּיְיהוּ, כָּל שֶׁכֵּן אִי אִשְׁתְּאָרוּ בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא.

R. Jose put to R. Abba the question: ‘Why, after the sinners in the land of Israel were wiped out, did the Shekinah not return to her former habitation?’ R. Abba replied: ‘It is because the remnant of the righteous did not remain there, for wherever these went the Shekinah descended and made her habitation with them. We thus see that in a strange land she does not separate from them; how much more would she cling to them had they remained in the Holy Land!

וְהָא אִתְּמָר. בְּכָל חוֹבִין דְּחַיָּיבֵי עָלְמָא דַּחְיָין לָהּ לַשְּׁכִינְתָּא. חַד מִנַּיְיהוּ מַאן דִּמְחַבֵּל אָרְחֵיהּ עַל אַרְעָא כִּדְאֲמָרָן. וּבְגִין כָּךְ לָא חָמֵי אַנְפֵּי שְׁכִינְתָּא וְלָא עָאל בְּפַלְטֵרִין. וְעַל דָּא כְּתִיב בְּאִלֵּין וַיִּמָּחוּ מִן הָאָרֶץ אִתְמָחוּן מִן כֹּלָּא.

All sins of mankind repel the Shekinah, particularly the sin of him who corrupts his way upon the earth. Therefore such a one will not see the face of the Shekinah, and will not gain entrance to the celestial Palace.

תָּא חֲזֵי, בְּהַהוּא זִמְנָא דְּזַמִּין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאַחְיָיאָה מֵתַיָיא, כָּל אִנּוּן מֵתִין דְּיִשְׁתַּכְּחוּן לְבַר בִּשְׁאָר אַרְעִין נוּכְרָאִין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יִבְרָא לוֹן גּוּפַיְיהוּ (נ”א יוקים לון בגופייהו) כְּדְקָא חָזֵי. דְּהָא גַּרְמָא חַד דְּאִשְׁתָּאַר בֵּיהּ בְּבַר נָשׁ תְּחוֹת אַרְעָא הַהוּא גַרְמָא יִתְעֲבִיד כְּחֲמִירָא בְּעִיסָה וְעֲלֵיהּ יִבְנֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כָּל גּוּפָא.

For when the day comes on which the Holy One, blessed be He, will raise the dead to life, He will physically re-create all those dead who have been buried in strange lands. For if but one bone of them is left in the earth, this will be like the lump of leaven which causes the dough to rise, and on it the Holy One, blessed be He, will build up the whole body.

וְלָא יָהִיב לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא נִשְׁמָתִין אֶלָּא בְּאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל. דִּכְתִיב, (יחזקאל ל״ז:י״ב) הִנֵּה אֲנִי פּוֹתֵחַ אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל. דְּיִתְגַּלְגְּלוּן תְּחוֹת אַרְעָא. וּלְבָתַר מַה כְּתִיב וְנָתַתִּי רוּחִי בָכֶם וִחְיִיתֶם וְגו’. דְּהָא בְּאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל יְקַבְּלוּן נִשְׁמָתִין כָּל (אנון) בְּנֵי עָלְמָא. בַּר אִלֵּין (דרא דטופנא) דְּאִסְתָּאֲבוּ וּסְאִיבוּ אַרְעָא. בְּאִלֵּין כְּתִיב וַיִּמָּחוּ מִן הָאָרֶץ. מִן הָאָרֶץ דַּיְיקָא. וְאַף עַל גַּב דְּאַקְשׁוּ וְאַפְלִיגוּ קַדְמָאֵי עַל דָּא. וַיִּמָּחוּ כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (תהילים ס״ט:כ״ט) יִמָּחוּ מִסֵּפֶר חַיִים.

But God will not restore their souls to them save in the land of Israel, as it is written, “Behold I will open your graves, and cause you to come up out of your graves, O my people, and I will bring you into the land of Israel” (to which they will roll through subterranean passages), and then “I will put my spirit in you and you shall live” (Ezek. 37, 12, 14). We see thus that only in the land of Israel will souls be provided for the resurrected. But those will be excluded who defile themselves and defile the earth, and of them it is written, “and they were blotted out of the earth”. The word “earth” we take to mean here “the land of the living” (although some of the ancient sages question this), and the whole expression is analogous to the verse, “let them be blotted out of the book of the living” (Ps. 69, 29).’

אָמַר לֵיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן וַדַּאי לֵית לוֹן חוּלָקָא בְּעָלְמָא דְאָתֵי דִּכְתִיב וַיִּמָּחוּ מִן הָאָרֶץ. וּכְתִיב לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ. אֲבָל יְקוּמוּן בְּדִין. וְעֲלַיְיהוּ כְּתִיב, (דניאל י״ב:ב׳) וְרַבִּים מִישֵׁנִי אַדְמַת עָפָר יָקִיצוּ אֵלֶּה לְחַיֵּי עוֹלָם וְאֵלֶּה לַחֲרָפוֹת וּלְדֵרָאוֹן עוֹלָם. וּפְלוּגְתָּא בְּהָא אֲבָל כֹּלָּא כְּמָה דְאוּקְמוּהָ חַבְרַיָיא:

R. Simeon said to him: ‘Undoubtedly they will have no portion in the world to come, since the expression “and they were blotted out of the earth” is the exact opposite of the expression “they shall inherit the land for ever” (Is. 60, 21); but they will be called up for judgement, as it is with reference to them that the Scripture says, “and many of them that sleep in the dust of the earth shall awake, some to everlasting life, and some to reproaches and everlasting abhorrence” (Dan. 12, 2).’

Noach, Chapter 28

וַיִּמַּח אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. רַבִּי אַבָּא אָמַר (את כל) לְאַכְלָלָא כָּל אִנּוּן שַׁלִּיטִין דְּשָׁלְטִין מְמַנָּן עַל אַרְעָא. וְדָא הוּא הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. דְּכַד עָבִיד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דִּינָא בִּבְנֵי עָלְמָא אַעֲבַר לְאִנּוּן שַׁלִּיטִין דִּמְמַנָּן עֲלַיְיהוּ בְּקַדְמִיתָא וּלְבָתַר לְאִנּוּן דְּיַתְבֵי תְּחוֹת גַּדְפַיְיהוּ דִּכְתִיב (ישעיהו כ״ד:כ״א) יִפְקוֹד יְיָ עַל צְבָא הַמָּרוֹם בַּמָּרוֹם וּלְבָתַר עַל מַלְכֵי הָאֲדָמָה עַל הָאֲדָמָה.

AND HE BLOTTED OUT EVERY (eth-kol) LIVING SUBSTANCE WHICH WAS UPON THE FACE OF THE EARTH. Said R. Abba: ‘The particle eth signifies the inclusion of all those higher chieftains who control and superintend the earth: these are “the substance which was upon the face of the earth”. For whenever the Holy One, blessed he He, executes judgement on the earth, those higher chieftains are brought to justice first, and only in the next place those who abide beneath the shelter of their wings. This is illustrated in the passage, “the Lord will punish the host of the high heavens on high”, and then “and the kings of the earth upon the earth” (Is. 24, 21).

וְהֵיךָ מִתְעַבְרָן קַמֵּיהּ. אֶלָּא אַעֲבַר לוֹן בְּנוּרָא דְּדָלִיק הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (דברים ד׳:כ״ד) כִּי ה’ אֱלהֶיךָ אֵשׁ אוֹכְלָה הוּא אֵל קַנָּא. אֶשָׁא (הוא) דְּאָכִיל אֶשָׁא. הַהוּא יָקוּם דְּעֲלַיְיהוּ (נ”א מעבר) בְּאֶשָׁא. וְאִנּוּן דְּיַתְבֵי תְּחוֹתַיְיהוּ בְּמַיָא. וּבְגִינֵי כָּךְ וַיִּמַּח אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל פְּנִי הָאֲדָמָה. וּלְבָתַר מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיִּמָּחוּ מִן הָאָרֶץ. כָּל אִלֵּין דִּלְתַתָּא. וַיִּשָּׁאֶר אַךְ נֹחַ. אַךְ לִמְעוּטֵי. דְּלָא אִשְׁתָּאֲרוּ בְּעָלְמָא בַּר נֹחַ וּדְעִמֵּיהּ בְּתֵיבוּתָא. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר חֲגִיר הֲוָה דְּאָכִישׁ לֵיהּ אַרְיָא וְהָא אוּקְמוּהָ:

The punishment of these chieftains is, to be driven through burning fire, as it is written, “for the Lord thy God is a devouring fire, a jealous God” (Deut. 4, 24); that is, fire consuming fire. The “living substance” of the upper regions were thus passed through fire, and those under their control through water; and so, first, HE BLOTTED OUT EVERY LIVING SUBSTANCE WHICH WAS UPON THE FACE OF THE GROUND, and then, BOTH MAN AND CATTLE AND FOWL OF THE HEAVEN, AND THEY WERE BLOTTED OUT FROM THE EARTH-to wit, all those beneath. AND NOAH ONLY WAS LEFT; the particle ach (only) shows that absolutely nothing was left save what was in the ark’. R. Jose said: ‘It indicates that even Noah was not left intact, as he was injured by a blow from a lion, as elsewhere explained.’

Noach, Chapter 29

וַיִּזְכֹּר אֱלהִים אֶת נֹחַ וְאֶת כָּל הַחַיָּה וְאֶת כָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה. רַבִּי חִיָּיא פָּתַח (משלי כ״ב:ג׳) עָרוּם רָאָה רָעָה וְנִסְתָּר. הַאי קְרָא אִתְּמָר עַל נֹחַ דְּעָאל לְתֵיבוּתָא וְאִסְתַּתַּר בָּהּ. וְעָאל לְגוֹ תֵיבוּתָא בְּזִמְנָא דְמַיָּיא דָּחֲקוּ לֵיהּ. וְהָא אִתְּמָר דְּעַד לָא עָאל לְתֵיבוּתָא חָמָא לֵיהּ לְמַלְאַךְ הַמָּוֶת דְּאָזִיל בֵּינַיְיהוּ וְאַסְחַר לוֹן. כֵּיוָן דְּחָמָא לֵיהּ, עָאל לַתֵּבָה וְאִסְתַּתַּר בְּגַוָּהּ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב עָרוּם רָאָה רָעָה וְנִסְתָּר. רָאָה רָעָה דָּא מַלְאַךְ הַמָּוֶת וְנִסְתָּר מִקַּמֵּיהּ הֲדָא הוּא דִכְתִיב מִפְּנֵי מֵי הַמַּבּוּל.

AND GOD REMEMBERED NOAH AND EVERY LIVING THING AND ALL THE CATTLE THAT WERE WITH HIM IN THE ARK. R. Hiya quoted in this connection the verse: A prudent man seeth evil and hideth himself (Prov. 22, 3) ‘This verse,’ he said, ‘refers to Noah, who went into the ark and hid himself there, not, however, before the waters forced him in. It has already been said that before he entered the ark he caught sight of the angel of death going among the people and encircling them. As soon as he espied him, he went into the ark and hid himself there. Thus, “the prudent man saw evil and hid himself”, i.e. Noah saw the angel of death and hid himself from him, going into the ark, as the Scripture says, “because of the waters of the flood”.’

רַבִּי יוֹסֵי אָמַר עָרוּם רָאָה רָעָה וְנִסְתָּר. (ויסתר לא כתיב), אַהֲדַר עַל מַה דְּאִתְּמָר בְּזִמְנָא דְּמוֹתָא שַׁרְיָא בְּעָלְמָא בַּר נָשׁ חַכִּים יִסָּתֵר וְלָא יָקוּם לְבַר וְלָא יִתְחֲזֵי קַמֵּי מְחַבְּלָא. בְּגִין דְּכֵיוָן דְּאִתְיְיהִיב לֵיהּ רְשׁוּ, יְחַבֵּל כָּל אִנּוּן דְּיִשְׁתַּכְּחוּן קַמֵּיהּ וְיַעַבְרוּן קַמֵּיהּ בְּאִתְגַלְיָיא. וְסוֹפָא דִקְרָא וּפְתָאִים עָבְרוּ וְנֶעֱנָשׁוּ עָבְרִין קַמֵּיהּ וְאִתְחַזְיָין קַמֵּיהּ וְנֶעֱנָשׁוּ. דָּבָר אַחֵר עָבְרוּ, עָבְרוּ פִּקּוּדָא (דא) (נ”א דמאריהון) וְנֶעֱנָשׁוּ. דָּבָר אַחֵר עָרוּם רָאָה רָעָה וְנִסְתָּר דָּא נֹחַ. וּפְתָאִים עָבְרוּ וְנֶעֱנָשׁוּ אִלֵּין בְּנֵי דָרֵיהּ.

R. Jose said that the reference of the verse is to what has been said above, viz. that when death is raging in the world the prudent man goes into hiding and does not venture abroad, so as not to be seen by the destroying angel, who, once he has obtained leave, will destroy whomsoever he meets at large, and whoever passes before him in the open, as the latter part of the verse expresses it, “but the thoughtless pass on and are punished”. According to another interpretation, the word abroo (pass on) means here “transgress”, i.e. they transgress the precept of self-preservation and are therefore punished. According to yet another interpretation, while the first half of the verse refers to Noah, the second half refers to his contemporaries.

(ונענשו), כֵּיוָן דְּאִסְתַּתַּר וְאִשְׁתָּהֵי תַּמָּן כָּל הַהוּא זִמְנָא. לְבָתַר וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת נֹחַ. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן (ויזכור אלהים את נח) תָּא חֲזֵי בְּשַׁעֲתָא דְּדִינָא אִתְעֲבִיד לָא כְּתִיב בֵּיהּ זְכִירָה. כֵּיוָן דְּאִתְעֲבִיד (ביה) דִּינָא וְאִתְאֲבִידוּ חַיָּיבֵי עָלְמָא, כְּדֵין כְּתִיב בֵּיהּ זְכִירָה. דְּהָא כַּד דִּינָא שַׁרְיָא בְּעָלְמָא אִתְחַבְּרוּתָא לָא אִשְׁתְּכַח. וּמְחַבְּלָא שַׁרְיָא עַל עָלְמָא.

When he had remained a sufficient time under cover, the Scripture says that GOD REMEMBERED NOAH. Said R. Simeon: Observe that all the time that judgement was being executed there was no remembering, but only after the chastisement had been completed and the wicked had been exterminated do we find mention of remembering. For as long as judgement hangs over the worlds there is no communion of man with God, and the destroying angel is rampant.

כֵּיוָן דְּאִתְעֲבַר דִּינָא וְאִשְׁתַּכִּיךְ רוּגְזָא, תָּב כֹּלָּא לְאַתְרֵיהּ. וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב הָכָא וַיִּזְכֹּר אֱלהִים אֶת נֹחַ. דְּבֵיהּ שַׁרְיָא זָכוֹר. דְּנֹחַ אִישׁ צַדִּיק כְּתִיב בֵּיהּ.

Hence we read “and God remembered Noah”, remembrance being centred in him since he was entitled “righteous”.’

כְּתִיב, (תהילים פ״ט:י׳) אַתָּה מוֹשֵׁל בְּגֵאוּת הַיָּם בְּשׂוֹא גַלָּיו אַתָּה תְשַׁבְּחֵם. בְּשַׁעֲתָא דְּיַמָּא קָפִיץ בְּגַלְגּוּלֵי וּתְהוֹמֵי סָלְקֵי וְנָחֲתֵי, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שָׁדַר חַד חוּטָא מִסִּטְרָא דְּיָמִינָא וּמָשִׁיךְ גַּלְגְּלוֹי וְשָׁכִיךְ זַעְפֵּיהּ וְלֵית מַאן דְּיָדַע לֵיהּ.

It is written: Thou rulest the proud swelling of the sea, when the waves thereof arise, thou stillest them (Ps. 89, 10). When the stormy waves of the sea mount on high, and beneath them yawn the chasms of the deep, the Holy One, blessed be He, sends down a thread from the “right side” which in some mysterious way restrains the mounting waves and calms the rage of the sea.

יוֹנָה נָחַת לְיַמָּא וְאִזְדַּמַּן לֵיהּ הַהוּא נוּנָא וּבָלַע לֵיהּ. הֵיךְ לָא נָפְקַת נִשְׁמְתֵיהּ מִנֵּיהּ וְלָא פָּרְחָא מִיָּד. אֶלָא בְּגִין דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שַׁלִּיט בְּהַהוּא גֵּאוּתָא דְיַמָּא.

How is it that when Jonah was cast into the sea, and had been swallowed by a fish, his soul did not at once leave his body? The reason is that the Holy One, blessed be He, has dominion over the swelling of the sea,

וְהַהוּא גֵּאוּתָא דְיַמָּא הוּא חַד חוּטָא דִּשְׂמָאלָא דְּסָלִיק לֵיהּ לְיַמָּא לְעֵילָא וּבֵיהּ אִסְתַּלַּק. וְאִי לָאו הַהוּא חוּטָא דְּמָטֵי לֵיהּ מִסִּטְרָא דְּיָמִינָא לָא סָלְקָא לְעָלְמִין. דְכַד (דכיון) דְּהַהוּא חוּטָא נָחִית לְיַמָּא וְיַמָּא אִתְאַחִיד בָּהּ כְּדֵין אִתְעָרִין גַּלְגְּלוֹי וְשַׁאֲגָן לְמִטְרַף טַרְפָּא. עַד דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָתִיב לֵיהּ (לון) לְאֲחוֹרָא וְתָבִין לְאַתְרַיְיהוּ.

which is a certain thread from the “left” that causes the sea to heave, and rises with it. And if not for the thread of the “right side” it would never be removed, for as soon as this thread descends into the sea, and is fairly grasped by it, then the waves of the sea are stirred up, and begin to roar for prey, until the Holy One, blessed be He, thrusts them back to their own place,

הֲדָא הוּא דִכְתִיב בְּשׂוֹא גַלָּיו אַתָּה תְשַׁבְּחֵם. תְּשַׁבְּחֵם לְאִנּוּן גַּלֵּי יַמָּא. תְּשַׁבְּחֵם תְּתַבַּר לוֹן לְאֲתָבָא לְאַתְרַיְיהוּ. דָּבָר אַחֵר תְּשַׁבְּחֵם מַמָּשׁ שְׁבָחָא הוּא לוֹן בְּגִין דְּסָלְקִין בְּתִיאוּבְתָּא לְמֶחמֵי. מִכָּאן כָּל מָאן דְּכָסִיף לְאִסְתַּכָּלָא וּלְמִנְדַע אַף עַל גַּב דְּלָא יָכִיל (נ”א ולא יהבין ליה רשותא) שְׁבָחָא אִיהוּ דִילֵיהּ וְכֹלָּא מְשַׁבְּחָן לֵיהּ.

as it says,”when the waves thereof arise, thou stillest them”. (According to another interpretation, the term teshabhem (thou stillest them), is related to the word shabah (praise), and signifies here, “thou praisest them”, because they mount to the top in their eagerness to see the outer world. The lesson to be learnt from this is that he who manifests an eagerness to examine things and to acquire new knowledge, although he lacks talent, merits praise and receives praise from all around him.)

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה נֹחַ כַּד הֲוָה בַּתֵּיבָה דָּחִיל הֲוָה דְּלָא יִדְכַּר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְעָלְמִין. וְכֵיוָן דְּאִתְעֲבִיד דִּינָא וְאִתְעֲבָרוּ חַיָּיבֵי עָלְמָא כְּדֵין מַה כְּתִיב וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת נֹחַ.

R. Judah said: ‘While Noah was in the Ark, he was apprehensive lest God should never more remember him. He was, however, wrong, for after judgement had been executed, and the wicked had perished from the world, the Scripture tells us that GOD REMEMBERED NOAH.

רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַרתָּא חֲזֵי, בְּשַׁעֲתָא דְדִינָא שַׁרְיָא בְּעָלְמָא לָא לִיבָּעֵי לֵיהּ לְאֵינִישׁ דְּיִדְכַּר שְׁמֵיהּ לְעֵילָא (קמיה דקודשא בריך הוא בעלמא). דְּהָא אִי אַדְכַּר שְׁמֵיהּ יִדְכְּרוּן חוֹבוֹי (כלהו) וְיֵיתוּן לְאַשְׁגָּחָא בֵּיהּ.

Said R. Eleazar: When the world is being called to account, it is not advisable that a man should have his name mentioned on high, for the mention of his name will be a reminder of his sins, and will cause him to be brought under scrutiny.

מְנָלָן מִשּׁוּנַמִּית, דְּהַהוּא יוֹמָא יוֹם טוֹב דְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה הֲוָה וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דָּאִין עָלְמָא. וּכְדֵין אָמַר לֵיהּ אֱלִישָׁע (מלכים ב ד׳:י״ג) הֲיֵשׁ לְדַבֵּר לָךְ אֶל הַמֶּלֶךְ דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. דִּכְדֵין אִקְרֵי מֶלֶךְ. מֶלֶךְ הַקָּדוֹשׁ מֶלֶךְ הַמִּשְׁפָּט. וַתֹּאמֶר בְּתוֹךְ עַמִּי אָנֹכִי יוֹשָׁבֶת. לָא בָּעֵינָא דְּיִדְכְּרוּן לִי וְיִשְׁגְּחוּן בִּי אֶלָּא בְּתוֹךְ עַמִי. מַאן דְּעֲיִּיל רֵישֵׁיהּ בֵּין עַמָּא (כלא) לָא יִשְׁגְּחוּן עֲלֵיהּ לְמֵידַן לֵיהּ לְבִישׁ. בְּגִינֵי כָךְ אָמְרָה בְּתוֹךְ עַמִּי.

This we learn from the words of the Shunammitess. It was on New Year’s day, when God sits in judgement on the world, that Elisha asked her, “Wouldst thou be spoken for to the king?” (II Kings 4, 13), i.e. to the Holy One, blessed be He, for on that day He is, in a special sense, King, Holy King, King of Judgement. She answered, “I dwell among my own people” (Ibid.), as much as to say, “I do not wish to be remembered and to have attention drawn to me, save among my own people.” He who keeps himself in the midst of his own people does not draw attention upon himself, and so escapes criticism.

תָּא חֲזֵי, נֹחַ בְּשַׁעֲתָא דְרוּגְזָא שַׁרְיָא בְּעָלְמָא לָא אִדְכַּר. כֵּיוָן דְּדִינָא אִתְעֲבָר מַה כְּתִיב וַיִּזְכֹּר אֱלהִים אֶת נֹחַ הַשְׁתָּא אִדְכַּר שְׁמֵיהּ. דָּבָר אַחֵר וַיִּזְכֹּר אֱלהִים אֶת נֹחַ כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי.

In the same way, as long as the heavenly wrath was raging in the world, Noah was not remembered; but as soon as judgement had been executed, then, as we read, “God remembered Noah”.’

Noach, Chapter 30

רַבִּי חִזְקִיָּה הֲוָה אָזִיל מִקַּפּוֹטְקִיָּא לְלוּד. פָּגַע בֵּיהּ רַבִּי יֵיסָא. אָמַר לֵיהּ תְּוַוהְנָא עֲלָךְ דְּאַתְּ בִּלְחוֹדָךְ. דְּהָא תָּנִינָן דְּלָא יִפּוּק בַּר נָשׁ יְחִידָאי בְּאָרְחָא. אָמַר לֵיהּ רַבְיָא חַד אָזִיל בַּהֲדָאי וְאִיהוּ אָתֵי אֲבַתְרָאי. אָמַר לֵיהּ וְעַל דָּא תְּוַוהְנָא אֵיךְ אָזִיל בַּהֲדָךְ מַאן דְּלָא תִשְׁתָּעֵי בֵּיהּ מִלֵּי דְאוֹרַיְיתָא. דְּהָא תָּנִינָן כָּל מַאן דְּאָזִיל בְּאָרְחָא וְלָאו עִמֵּיהּ מִלֵּי דְאוֹרַיְיתָא אִסְתַּכַּן בְּנַפְשֵׁיהּ. אָמַר לֵיהּ הָכִי הוּא וַדַּאי.

R. Hizkiah was going from Cappadocia to Lud, when R. Yesa met him. Said the latter to him, ‘I am surprised at your walking all alone, seeing that we have been taught that no man should proceed on a journey unaccompanied.’ R. Hizkiah replied, ‘There is a youth accompanying me, and he is following on.’ Said R. Yesa, ‘I am still more surprised to find that you have for a companion one with whom you could not discuss points of the Torah, since we have been taught that he who makes a journey unaccompanied by discussions on; the Torah exposes himself to danger.’ R. Hizkiah replied, ‘It is certainly so.’

אַדְהָכִי מָטָא הַהוּא רַבְיָא. אָמַר לֵיהּ רַבִּי יֵיסָא בְּרִי מֵאָן אֲתַר אַנְתְּ. אָמַר לֵיהּ מִקַּרְתָּא דְלוּד וְשָׁמַעְנָא דְּהַאי בַּר נָשׁ חַכִּים אָזִיל תַּמָּן וְזַמִּינָא גַרְמָאי לְפוּלְחָנִיהּ וּלְמֵיהַךְ בַּהֲדֵיהּ.

Meanwhile the youth came up with them. Said R. Yesa to him, ‘My son, where do you come from?’ The lad answered, ‘From the town of Lud, and when I heard that this learned man was proceeding thither, I offered him my service and company.’ ‘My son,’ said R. Yesa, ‘do you know any Torah-exposition?’

אָמַר לֵיהּ בְּרִי יְדַעְתְּ מִלֵּי דְאוֹרַיְיתָא. אָמַר לֵיהּ יְדַעְנָא דְּהָא אַבָּא הֲוָה אוֹלִיף לִי בְּפָרָשַׁת קָרְבָּנוֹת וְאַרְכִינָא אוּדְנָאי לְמַאי דְּהֲוָה אָמַר עִם אָחִי דְּאִיהוּ קְשִׁישָׁא מִנָּאי. אָמַר לֵיהּ רַבִּי יֵיסָא בְּרִי אֵימָא לִי.

I do,’ was the reply, ‘as my father used to teach me the section of the sacrifices, and I also used to listen attentively to the expositions he gave to my elder brother.’ At the invitation of R. Yesa, he then commenced to discourse as follows.

פָּתַח וְאָמַר וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַיְיָ וַיִּקַּח מִכָּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִכָּל הָעוֹף הַטָּהוֹר וַיַּעַל עוֹלוֹת בַּמִּזְבֵּחַ. וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ, דָּא אִיהוּ מִזְבֵּחַ דְּאַקְרִיב בֵּיהּ אָדָם קַדְמָאָה. נֹחַ אַמַּאי קָרִיב עוֹלָה. דְּהָא עוֹלָה לָא סַלְקָא אֶלָּא בְּגִין הִרְהוּרָא דְלִבָּא (דרעותא) וְנֹחַ בְּמָּה חָב. אֶלָּא נֹחַ הִרְהֵר וְאָמַר הָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא גָּזַר דִּינָא עַל עָלְמָא דְּיִתְחָרַב, דִּילְמָא בְּגִין דְּשֵׁזִיב לִי כָּל זְכוּתָא פָּקַע לִי וְלָא יִשְׁתָּאַר לִי זְכוּ בְּעָלְמָא. מִיָּד וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַיְיָ.

AND NOAH BUILDED AN ALTAR UNTO THE LORD; AND TOOK OF EVERY CLEAN BEAST, AND OF EVERY CLEAN FOWL, AND OFFERED BURNT OFFERINGS ON THE ALTAR. The altar that Noah made was the very same on which Adam, the first man, offered up sacrifice. Why did Noah bring burnt offerings, seeing that a burnt offering is brought only to counteract wrongful thoughts? Was, then, Noah guilty of such? In truth, Noah did harbour wrongful thoughts, since he said to himself, “Behold, the Holy One, blessed be He, has decreed the destruction of the world, and who knows but that through my being saved I have used up all the merit which I had accumulated?” He therefore hastened to build an altar unto the Lord.

הַהוּא מִזְבֵּחַ דְּאַקְרִיב בֵּיהּ אָדָם הָרִאשׁוֹן הֲוָה. אִי הָכִי אַמַּאי וַיִּבֶן. אֶלָּא בְּגִין דְּחַיָּיבֵי עָלְמָא גָּרְמוּ דְּלָא קָיְימָא בְּדוּכְתֵּיהּ. כֵּיוָן דְּאָתָא נֹחַ כְּתִיב בֵּיהּ וַיִּבֶן.

The altar was the very same on which Adam, the first man, offered up sacrifice, but as the wicked had wrenched it from its place, Noah had to rebuild it.

וַיַּעַל עוֹלוֹת עֹלַת כְּתִיב חָדָא (הוא). כְּתִיב, (ויקרא א׳:י״ג) עוֹלָה הִוא אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיְיָ (לעולם עולה סלקא דכר. אי) עוֹלָה סַלְקָא דְּכַר וְלָא סַלְקָא נוּקְבָא דִּכְתִיב זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ. אַמַּאי כְּתִיב אִשֶּׁה דְּהָא אֵשׁ בָּעֵי לְאִשְׁתַּכְּחָא תַּמָּן.

AND OFFERED BURNT OFFERINGS. It is written olath (burnt offering) defectively, which would indicate only one. This is explained by reference to the verse, “it is a burnt offering, a fire offering for sweet savour to the Lord” (Lev. 1, 17). A burnt offering has to be male, not female, as it says: “he shall offer it a male, without blemish” (Lev. 1, 3). The word “fire offering” (isheh) seems to be superfluous, as we know there was fire on the altar.

אֶלָא אַף עַל גַּב דְּעוֹלָה אִתְקְרִיב דָּכָר. וּלְאַתְרֵיהּ אִתְקְרִיב. נוּקְבָא לָא בָּעְיָא לְאִתְפָּרְשָׁא מִנֵּיהּ, אֶלָּא בָּהּ אִתְקְרִיב בְּגִין לְחַבְּרָא דָּא בְּדָא. דְּסָלְקָא נוּקְבָא לְגַבֵּי דְכוּרָא לְאִתְחַבְּרָא כְּחֲדָא. וְאַף עַל גַּב דְּאִשֶּׁה לְשׁוּם אִישִׁים.

We should therefore read ishah (lit. woman), and we learn from this that the female element must not be parted from the male, which is offered through it, so that the two are united.

נֹחַ אִצְטְרִיךְ לֵיהּ לְמִקְרַב עוֹלָה. דְּאִיהוּ בְּאֲתַר דִּדְכוּרָא. עֲבַד לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאִתְחַבְּרָא וּלְאַעֲלָאָה בַּתֵּיבָה. וְעַל דָּא אַקְרִיב עוֹלָה. עוֹלָה הוּא אִשֶּׁה. אֵשׁ ה’ דְּאִתְחַבַּר (בה) שְׂמָאלָא בְּנוּקְבָא. דְּהָא (כל) נוּקְבָא מִסִּטְרָא דִשְׂמָאלָא קָא אַתְיָא וּדְכוּרָא מִסִטְרָא דִימִינָא בְּאִתְדַּבְּקוּתָא דָּא בְּדָא. וּבְגִין כָּךְ אִקְרֵי נוּקְבָא אִשֶּׁה. אִשֶּׁה קְטִירוּ דִּרְחִימוּ דְּאָחִיד בָּהּ שְׂמָאלָא לְסַלְקָא לָהּ לְעֵילָא וּלְאִתְקַשְּׁרָא כְּחֲדָא. וּבְגִין כָּךְ (ד”א כתיב) עוֹלָה הִוא אִשֵּׁה. קְשִׁירוּ דִּדְכַר וְנוּקְבָא דָּא בְּדָא:

It was right for Noah to bring a burnt offering, since God had set him in the place of a male in relation to the ark. “The burnt offering is isheh”, to wit, esh he (fire of he), indicating that the Left is joined with the Female (since the female is from the left and the male from the right) through the clinging of one to the other. Hence the female is called isheh, indicating the bond of love in which the Left is joined to her, so as to mount with her on high and be united with her there. Hence the words “a burnt offering, a fire offering”, indicate the bond of the male and female.

Noach, Chapter 31

וַיָּרַח יְיָ אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ. וּכְתִיב אִשֶּׁה רֵיחַ נִיחוֹחַ. אִשֶּׁה הָכִי שְׁמַעְנָא תְּנָנָא וְאֶשָׁא מְחֻבָּרִין כְּחֲדָא. דְּהָא לֵית תְּנָנָא בְּלָא אֶשָׁא כְּמָה דִכְתִיב (שמות י״ט:י״ח) וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו יְיָ בָּאֵשׁ.

AND THE LORD SMELLED THE SAVOUR OF APPEASEMENT. It is also written “a fire offering, a savour of appeasement” (Lev. 1, 13). With reference to the term “fire offering” we have heard the following. Fire and smoke are joined together, there being no smoke without fire, as it is written: “Now Mount Sinai was altogether on smoke, because the Lord descended upon it in fire” (Ex. 19, 18).

תָּא חֲזֵי (נשא קלז, קלח) אֵשׁ נָפִיק מִלְּגָיו וְאִיהוּ דַּק. וְאָחִיד בְּמִלָּה אָחֳרָא לְבַר דְּלָאו אִיהוּ דַּק הָכִי וְאִתְאַחֲדָן דָּא בְּדָא וּכְדֵין תְּנָנָא סָלְקָא. מַאי טַעְמָא בְּגִין דְּאִתְאֲחִיד אֶשָׁא בְּמִלָּה דְּרָגִישׁ. וְסִימָנָיךְ חוּטְמָא דְּנָפִיק בֵּיהּ תְּנָנָא מִגּוֹ אֶשָׁא.

It is in this way. Fire, being very tenuous, issues from an inmost part, and then takes hold of some substance outside which is less tenuous, and by the junction of the two smoke is engendered: the reason being that fire has taken hold of something catching. An example is the warm breath that issues from the nostrils.

וְעַל דָּא כְּתִיב (דברים ל״ג:י׳) יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ. בְּגִין דְּאַהֲדַר אֶשָׁא לְאַתְרֵיהּ. וְחוֹטְמָא (אתרגיש) אִתְכְּנִישׁ בְּהַהוּא רֵיחָא לְגוֹ לְגוֹ עַד דְּאִתְאַחִיד כֹּלָּא וְתָב לְאַתְרֵיהּ. וְאִתְקְרִיב כֹּלָּא לְגוֹ מַחְשָׁבָה וְאִתְעֲבִיד רְעוּתָא חָדָא. וּכְדֵין רֵיחַ נִיחֹחַ. דְּנָח רוּגְזָא וְאִתְעֲבִיד נַיְיחָא.

Hence it is written, “They shall put incense in thy nose” (Deut. 33, 10), i.e. they shall act so as to cause the fire to recede to its place, since through the smell of the incense the nose contracts inwardly, till the whole odour is drawn in and brought near to the thought, producing a pleasing sensation. Hence there results “a savour of appeasement”, when the anger is appeased and calm is restored,

דְּהָא תְּנָנָא אִתְכְּנִישׁ וְעֲיִּיל וְקָמִיט בְּאֶשָׁא וְאֶשָׁא אָחִיד בִּתְנָנָא וְעַיְילֵי תַּרְוַויְיהוּ לְגוֹ לְגוֹ עַד דְּנָח רוּגְזָא. וְכַד אִתְאֲחִיד (אחיד) כֹּלָא דָּא בְדָא וְנָח רוּגְזָא, כְּדֵין הוּא נַיְיחָא, וּקְשִׁירוּ חַד וְאִתְקְרֵי נַיְיחָא. נַיְיחָא דְרוּחָא חֶדְוָותָא דְּכֹלָּא כְּחֲדָא. נְהִירוּ דְּבוֹצִינִין נְהִירוּ דְּאַנְפִּין. וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב, וַיָּרַח יְיָ אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ. כְּמַאן דְּאָרַח וְכָנִישׁ כֹּלָּא לְגוֹ אַתְרֵיהּ.

since the smoke has been gathered in and condensed in the fire, and the fire has seized the smoke and both have been drawn further and further back until the anger is assuaged and a reunion is formed, called “appeasement”: an appeasement of the spirit, a universal rejoicing, a radiance of lamps, a brightening of faces, and thus, AND THE LORD SMELT THE SAVOUR OF APPEASEMENT as one who smells and draws in the savour to the innermost spot.’

אַתָא רַבִּי יֵיסָא וּנְשָׁקֵיהּ. אָמַר וּמַה כָּל הָדֵין טָבָא אִית תְּחוֹת יְדָךְ וְלָא יְדַעְנָא בֵּיהּ. אָמַר אַהֲדַרְנָא מִן אוֹרְחָא, וְנִתְחַבֵּר בַּהֲדָךְ. אֲזְלוּ. אָמַר רַבִּי חִזְקִיָּה אָרְחָא דָא בַּהֲדֵי שְׁכִינְתָּא נְהַךְ דְּהָא מִתַקְנָא קַמָּן. אָחִיד בִּידָא דְּהַהוּא יְנוּקָא וְאֲזְלוּ. אָמְרוּ לֵיהּ אֵימָא לָן קְרָא חַד מֵאִנוּן דְּאָמַר לָךְ אֲבוּךְ.

R. Yesa then approached the lad and kissed him, saying, ‘To think that all these precious goods were in thy possession and I was unaware of it.’ He further said, ‘I will go out of my way to remain in thy company.’ Whilst they proceeded R. Hizkiah said, ‘On this road we are accompanied by the Shekinah. Let us, then, go forward confidently, since no harm can befall us on the way.’ He then took hold of the lad’s hand and they went along. They then said to him, ‘Repeat to us one of those Scriptural expositions you have heard from your father.’

פָּתַח הַהוּא יְנוּקָא וְאָמַר (שיר השירים א׳:ב׳) יִשָּׁקֵנִי מִנְשִׁיקוֹת פִּיהוּ, דָּא הוּא תְּאוֹבְתָּא עִלָּאָה דְּיִפּוּק (דנפקא) רְעוּתָא מִפּוּמָא לְנַשְׁקָא וְלָא נָפִיק מֵחוֹטְמָא כַּד אֶשָׁא נָפְקָא, דְּהָא כַּד אִתְחַבֵּר פּוּמָא לְנַשְׁקָא נָפִיק אֶשָׁא בִּרְעוּתָא בִּנְהִירוּ דְאַנְפִּין בְּחֶדְוָה דְּכֹלָא בְּאִתְדַּבְּקוּתָא דְנַיְיחָא.

The lad then began a discourse on the text: Let him kiss me with the kisses of his mouth (S. S. 1, 2). ‘This,’ he said, ‘is a more burning desire, in which affection issues from the mouth with a fire unlike that which issues from the nostrils. For when mouth is joined with mouth to kiss, fire issues from the strength of affection, accompanied by radiance of the countenance, by rejoicing on both sides and by gladsome union.

וּבְגִין כָּךְ כִּי טוֹבִים דּוֹדֶיךָ מִיָּיִן. מֵהַהוּא יַיִן (יין) דְּמֶחדֵי וְנָהִיר אַנְפִּין וְחָיְיכִין עַיְינִין וְעָבִיד רְעוּתָא. וְלָאו מִיַּיִן דִּמְשַׁכֵּר (דשכיר) וְעָבִיד רוּגְזָא וְאַחְשִׁיךְ אַנְפִּין וְלָהֲטָאן עַיְינִין יַיִן דְּרוּגְזָא.

“For thy love is better than wine” (Ibid.), to wit, than that wine which exhilarates and brightens the countenance, which makes the eyes sparkle and induces good feeling; not the wine that intoxicates, induces rage, beclouds the countenance, and inflames the eyes, the wine of rage.

וְעַל דָּא בְּגִין דְּחֲמַר דָּא טַב, נָהִיר אַנְפִּין וְחָדֵי עַיְינִין וְעָבִיד תִּיאוּבְתָּא דִרְחִימוּ, מַקְרִיבִין לֵיהּ כָּל יוֹמָא עַל גַּבֵּי מַדְבְּחָא שִׁעוּרָא דְּמַאן דְּשָׁתֵי לֵיהּ חָדֵי לֵיהּ וְעָבִיד לֵיהּ נַיְיחָא דִכְתִיב (במדבר כ״ח:ה׳) וְנִסְכּוֹ יַיִן רְבִיעִית הַהִין. וּבְגִין כָּךְ כִּי טוֹבִים דּוֹדֶיךָ מִיָּיִן. מֵהַהוּא יַיִן דְּאִתְעַר רְחִימוּתָא וְתִיאוּבְתָּא.

It is because this wine is exhilarating and cheering and induces love and affection that a libation of it is offered every day on the altar, of just such a quantity as would induce in him who drinks it a cheerful mood and a spirit of contentment, as it is written, “And the drink offering thereof shall be a fourth part of a hin” (Num. 28, 7). “For thy love is better than wine” alludes thus to the wine that induces love and desire.

וְכֹלָּא כְּמָה דִלְתַתָּא אִתְעַר רְחִימוּתָא דִּלְעֵילָא. תְּרֵין שְׁרַגִּין כַּד אִתְדָעַךְ נְהוֹרָא דִּלְעֵילָא בִּתְנָנָא דְסָלִיק מֵהַהוּא דִלְתַתָּא אִתְדְּלִיק הַהוּא דִלְעֵילָא. אָמַר רַבִּי חִזְקִיָה הָכִי הוּא וַדַּאי דְּעָלְמָא עִלָּאָה תַּלְיָא בְּתַתָּאָה וְתַתָּאָה בְּעִלָּאָה, וּמֵזִמְנָא דְּאִתְחְרִיב בֵּי מַקְדְּשָׁא בִּרְכָאן לָא אִשְׁתַּכָּחוּ לְעֵילָא וְתַתָּא. לְאַחֲזָאָה דְּדָא בְּדָא תַּלְיָא.

And as here below, so is love awakened on high. For there are two lamps, and when the light of the one on high is extinguished, by the smoke that rises from the one below it is relit.’ Said R. Hizkiah: ‘Assuredly it is so, the lower and the upper world are interdependent; and since the destruction of the Temple there are no blessings, either on high or below, which proves their interdependence.’

וְאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בִּרְכָאן לָא אִשְׁתַּכָּחוּ וּלְוָוטִין אִשְׁתַּכָּחוּ, דְּהָא יְנִיקוּ דְּכֹלָּא בְּהַהוּא סִטְרָא נָפְקֵי (ד”א וברכאן לא נפקי), מַאי טַעְמָא, בְּגִין דְּיִשְׂרָאֵל לָא שַׁרְיָין בְּאַרְעָא וְלָא פָּלְחֵי פּוּלְחָנָא דְאִצְטְרִיךְ לְאַדְלָקָא בּוֹצִינִין וּלְאִשְׁתַּכָּחָא בִּרְכָאן, וּבְגִין כָּךְ לָא מִשְׁתַּכְּחֵי לְעֵילָא וְתַתָּא, וְעָלְמָא לָא יָתִיב בְּקִיּוּמֵיהּ כְּדְקָא יְאוּת.

R. Jose said: ‘Not only are there no blessings, but there are everywhere curses, as the supply of sustenance is now drawn from the “sinister side”. Why so? Because Israel do not dwell now in the land, and thus do not perform the holy service which is required for lighting the (celestial) lamps and so obtaining blessings. Hence they are to be found neither on high nor here below, and the world is out of gear.’

וְאֲמַר רַבִּי חִזְקִיָּה לא אוֹסִיף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם. מַאי הוּא, אָמַר רַבִּי יֵיסָא הָכִי שְׁמַעְנָא מֵרַבִּי שִׁמְעוֹן דְּאָמַר כָּל זִמְנָא דְּאֶשָׁא דִּלְעֵילָא אוֹסִיף לְתָקְפָא, תְּנָנָא דְּאִיהוּ דִינָא דִלְתַתָּא אַתְקִיף רוּגְזָא וְשָׁצֵי כֹּלָּא. בְּגִין דְּכַד נָפִיק אֶשָׁא לֵית לֵיהּ פֶּסֶק (קמיה) עַד דְּיִשְׁתְּלִים דִּינָא. וְכַד דִּינָא דִּלְתַתָּא לָא אוֹסִיף לְאִתְתַּקְפָא בְּדִינָא דִלְעֵילָא עָבִיד דִּינָא וּפָסִיק וְלָא יִשְׁתַּלַּם דִּינָא לְשֵׁיצָאָה. וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב לֹא אוֹסִיף לְמֵיהַב תּוֹסֶפֶת לְאִתְתַּקְפָא דִינָא דִלְתַתָּא.

I WILL NOT AGAIN CURSE THE GROUND ANY MORE FOR MAN’S SAKE. R. Hizkiah asked, ‘What does this verse mean?’ R. Yesa replied: ‘I have heard from R. Simeon the following. So long as the supernal fire is gathering force, the smoke, which is the execution of judgement here below, rages more and more fiercely and is more and more destructive; for once the fire starts, there is no keeping it back until the judgement has been fully executed. But when punishment below is not intensified by punishment from above, it burns itself out without bringing the world to ruin. Hence it is written, lo osif (I will not add) as much as to say, “I will not lend any additional force and volume to the punishment below”.’

אָמַר הַהוּא יְנוּקָא שְׁמַעְנָא בְּגִין דִּכְתִיב אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרְךָ. דְּהָא בְּהַהִיא שַׁעֲתָא דְּאִתְלַטְיָא אַרְעָא בְּחוֹבָא דְאָדָם. אִתְיְיהִיב רְשׁוּ לְשַׁלְטָאָה עֲלָהּ הַהוּא חִוְיָא בִישָׁא דְּאִיהוּ מְחַבְּלָא דְעָלְמָא וְשָׁצֵי בְּנֵי עָלְמָא. מֵהַהוּא יוֹמָא דְּקָרִיב נֹחַ קָרְבָּנָא, וְאָרַח לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אִתְיְיהִיב רְשׁוּ לְאַרְעָא לְנַפְקָא מִתְּחוֹת הַהוּא נָחָשׁ וְנָפְקָא מִמְסָאָבָא. וְעַל דָּא מַקְרִיבִין יִשְׂרָאֵל קָרְבָּנָא לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּגִין לְאַנְהָרָא אַפֵּי אַרְעָא. אָמַר רַבִּי חִזְקִיָּה יָאוֹת הוּא (והיא) וְהַאי הֲוָה תָּלֵי עַד דְּקָיְימוּ יִשְׂרָאֵל עַל טוּרָא דְסִינַי. אָמַר רַבִּי יִיִסָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַזְעִיר לָהּ לְסִיהֲרָא וְשָׁלְטָא הַהוּא נָחָשׁ, אֲבָל בְּגִין חוֹבָא דְּאָדָם אִתְלַטְיָיא בְּגִין לְמֵילַט עָלְמָא. בְּהַהוּא יוֹמָא (דאתייהבת אורייתא) נַפְקַת אַרְעָא מֵהַהִיא קְלָלָה וְקָיְימָא סִיהֲרָא בְּהַהִיא גְרִיעוּתָא, בַּר בְּשַׁעֲתָא דְקוּרְבָּנָא אִשְׁתַּכָּחוּ בְּעָלְמָא וְיִשְׂרָאֵל יָתְבִין עַל אַרְעֲהוֹן.

Said the young lad, ‘I have heard that the expression “for man’s sake” alludes to the utterance, “cursed is the ground for thy sake” (Gen. 3, 17). For at the time when the earth was cursed for the sin of Adam, full dominion over her was granted to that evil serpent, the destroyer and exterminator of the world and its inhabitants. From the day, however, that Noah offered up sacrifices, and the Holy One, blessed be He, smelt their sweet savour, the earth was liberated from the dominion of the serpent and threw off his defilement. It is for this same reason that Israel bring offerings, so as to keep bright the countenance of the earth.’ Said R. Hizkiah, ‘This is correct, but nevertheless this liberation remained in suspense until Israel stood at Mount Sinai.’ R. Yesa said: ‘The Holy One, blessed be He, had already diminished the moon and allowed the serpent to obtain sway, but on account of the sin of Adam she was actually cursed in order that the whole world might be cursed. But on that day the earth was freed of that curse, whilst the moon remained in her diminished state, save during the time when offerings are brought and Israel dwell in their own land.’

אָמַר רַבִּי יֵיסָא לְהַהוּא יְנוּקָא מַה שְּׁמָךְ, אָמַר לֵיהּ אַבָּא. אָמַר לֵיהּ אַבָּא תְּהֵא בְּכֹלָּא בְּחָכְמָה וּבְשָׁנִין. קָרָא עֲלֵיהּ (משלי כ״ג:כ״ה) יִשְׂמַח אָבִיךָ וְאִמֶּךָ וְתָגֵל יוֹלַדְתֶּךָ.

R. Yesa asked the child, ‘What is your name?’ He replied, ‘Abba’. He said to him, ‘Abba (=father, chief) you shall be in everything, in wisdom and in years.’ He further applied to him the verse. “Thy father and thy mother will be glad, and she that bore thee will rejoice” (Prov. 23, 25).

אָמַר רַבִּי חִזְקִיָּה זַמִּין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאַעֲבָרָא רוּחַ מְסָאֳבָא מִן עָלְמָא כְּמָה (ד”א ל”ג דאתמר) דִכְתִיב, (זכריה י״ג:ב׳) וְאֶת רוּחַ הַטֻּמְאָה אַעֲבִיר מִן הָאָרֶץ. וּכְתִיב, (ישעיהו כ״ה:ח׳) בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח וּמָחָה יְיָ אֱלֹהִים דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים וְחֶרְפַּת עַמּוֹ יָסִיר מֵעַל כָּל הָאָרֶץ כִּי יְיָ דִּבֶּר.

R. Hizkiah said: ‘The Holy One, blessed be He, will one day sweep away the unclean spirit, as it is written, “And the unclean spirit I will cause to pass out of the land” (Zech. 13, 2), and further, “He will swallow up death for ever, and the Lord God will wipe away tears from all faces, and the reproach of his people will he take away from off all the earth, for the Lord hath spoken it” (Is. 25, 8).

וְזַמִּין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאַנְהָרָא לְסִיהֲרָא וְלְאֲפָקָא לָהּ מֵחֲשׁוֹכָא בְּגִין הַהוּא חִוְיָא בִישָׁא. כְּמָה דִכְתִיב, (ישעיהו ל׳:כ״ו) וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים. מַאי אוֹר, הַהוּא אוֹר דְּגָנִיז לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּעוֹבָדָא דִבְרֵאשִׁית:

The Holy One, blessed be He, will also one day restore the moon to its full light, and dissipate the darkness brought on her by the evil serpent, as it is written, “And the light of the moon shall be as the light of the sun, and the light of the sun shall be sevenfold, as the light of the seven days” (Ibid. 30, 26), the reference here being to the primordial light which the Holy One, blessed be He, stored away during the period of the creation.’

Noach, Chapter 32

וַיְבָרֶךָ אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו וַיֹּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ וְגו’. רַבִּי אַבָּא פָּתַח וְאָמַר, (משלי י׳:כ״ב) בִּרְכַּת יְיָ הִיא תַעֲשִׁיר וְלא יוֹסִיף עֶצֶב עִמָּהּ. בִּרְכַּת יְיָ דָּא שְׁכִינְתָּא דְּאִיהִי אִתְפַּקְדָא עַל בִּרְכָאן דְּעָלְמָא, וּמִנָּהּ נָפְקֵי בִּרְכָאן לְכֹלָּא.

AND GOD (Elohim) BLESSED NOAH AND HIS SONS, AND SAID UNTO THEM: BE FRUITFUL AND MULTIPLY, ETC. R. Abba began his discourse with the text: The blessing of the Lord, it maketh rich, and no pain shall be added thereto (Prov. 10, 22). ‘“The blessing of the Lord” is bound up with the Shekinah, as she is in charge of the blessings of the world, and from her flow blessings for all.

תָּא חֲזֵי מַה כְּתִיב בְּקַדְמִיתָא וַיֹּאמֶר יְיָ לְנֹחַ בֹּא אַתָּה וְכָל בֵּיתְךָ אֶל הַתֵּיבָה וְגו’. כְּמָה דְּאִתְּמָר דְּמָארֵיהּ דְּבֵיתָא יָהַב לֵיהּ רְשׁוּ לְמֵיעָאל. לְבָתַר אִתְּתָא אָמְרָה לֵיהּ לְנַפְקָא. בְּקַדְמִיתָא עָאל בִּרְשׁוּתָא דְבַעֲלָהּ, לְסוֹף נָפַק בִּרְשׁוּ דְאִתְּתָא. מִכָּאן אוֹלִיפְנָא מָארֵיהּ דְּבֵיתָא יָעִיל וְאִתְּתָא תָּפִיק, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיֹּאמֶר אֱלהִים אֶל נֹחַ לֵאמֹר צֵא מִן הַתֵּבָה. דְּרְשׁוּ הֲוָה בִידָהָא לְאֲפָקָא לֵיהּ לְאוּשְׁפִּיזָא וְלָא לְאַעֲלָא לֵיהּ.

Observe that at first (Gen. 7, 1) it was written, AND TETRAGRAMMATON SAID TO NOAH, COME THOU AND ALL THY HOUSE INTO THE ARK, which conforms with what was said before, that the master of the house gave him permission to enter; whereas afterwards it was the wife who speeded him out of the ark, as it is written, AND ELOHIM (=Shekinah) SPOKE UNTO NOAH, SAYING: GO FORTH FROM THE ARK. From here we learn that it is the master of the house that takes in the guest and it is the wife that speeds him forth, but that she may not herself bid him enter.

כֵּיוָן דְּנָפַק יָהַב מַתְּנָן לָהּ, בְּגִין דְּאִיהִי בְּבֵיתָא וּבֵיתָא בִּידָהָא. וְאִנוּן מַתְּנָן דְּיָהַב לָהּ בְּגִין לְאַסְגָּאָה לָהּ רְחִימוּתָא בְּבַעֲלָהּ. מִכָּאן אוֹלִיפְנָא אוֹרַח אַרְעָא לְאוּשְׁפִּיזָא. (למיהב בידא דבעלה כד נפק יהב מתנן לאתתיה ולא בידה ובגין כך כיון דיהב ליה מתנן) וְעַל דָּא לְבָתַר דְּיָהַב לָהּ מַתְּנָן לְאַסְגָּאָה לָהּ רְחִימוּתָא בְּבַעֲלָהּ (נ”א כיון דנפק יהב מתנן ונבזבזן בידא דבעלה למיהב לאתתיה ולמחדי בה ולאסגאה לה רחימותא בבעלה, הדא הוא דכתיב ויקח מכל וגו’ ויעל עולות במזבח, אלין מתנן דיהב בידא דבעלה בגין לאסגאה לה רחימותא בעלמא, ומכאן אוליפנא אורח ארעא לאושפיזא דיהב מתנן בידא דבעלה לאתתיה ולא בידהא, ועל דא ויעל עולות במזבח, קורבנא לדכורא לאסגאה רחימותא בבעלה ברכא ליה) בָּרְכָא לֵיהּ, דִּכְתִיב וַיְבָרֶךְ אֱלהִים אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו וַיֹּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ וְגו’. וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב, (משלי י׳:כ״ב) בִּרְכַּת יְיָ הִיא תַעֲשִׁיר. וַדַּאי כְּמָה דְאִתְּמָר.

We learn further from here that it is proper for the guest on departing to leave presents for the mistress of the house, as she is always in the house and supervises it. It is fitting to give her those presents, not in her own hand directly, but through the agency of her husband, so as to enhance their mutual affection. This we deduce from the text: AND HE TOOK OF EVERY CLEAN BEAST AND HE OFFERED BURNT OFFERINGS ON THE ALTAR. These were the presents for her which he gave, as it were, into the hands of the husband in order to enhance his love for his consort. Noah then received a blessing, as it is written, “And God blessed Noah and his sons, and said unto them, Be fruitful and multiply, etc.” All this is illustrated by the text, “The blessing of the Lord, it maketh rich.”

וְלֹא יוֹסִיף עֶצֶב עִמָּהּ. רָזָא דִּכְתִיב בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה. עִצָּבוֹן עֲצִיבוּ וְרוּגְזָא בְּלָא נְהִירוּ דְאַנְפִּין. כַּד אִתְחֲשַׁךְ סִיהֲרָא וּבִרְכָאן לָא מִשְׁתַּכְּחֵי. בְּעִצָּבוֹן סִטְרָא דְרוּחָא אָחֳרָא דְּאִמְנַע בִּרְכָאן מֵעָלְמָא, וּבְגִין כָּךְ וְלֹא יוֹסִיף עֶצֶב עִמָּהּ. וְדָא הוּא רָזָא דִכְתִיב, (בראשית ח׳:כ״א) לא אוֹסִיף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה:

As for the words “and no pain shall be added thereto”, these allude to the pain mentioned in the passage “in pain shalt thou eat of it” (Gen. 3, 17), that is, in pain and perturbation, with sad and gloomy looks, since the moon was darkened, and so blessings were no more. Again “in pain” refers to the side of the impure spirit who kept back blessings from the world. But now “No pain will be added thereto”; the word “add” (yosif) here shows the inner meaning of the words, “I will not again (osif, lit. add) curse the earth any more.”

Noach, Chapter 33

וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה. מִכָּאן וּלְהָלְאָה יְהֵא לְכוֹן דְּיּוֹקְנִין דִּבְנֵי נָשָׁא דְּהָא בְּקַדְמִיתָא לָא הֲווּ דִּיוּקְנִין דִּבְנֵי נָשָׁא. תָּא חֲזֵי, בְּקַדְמִיתָא כְּתִיב, (בראשית ט׳:ו׳) בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם. וּכְתִיב, (בראשית ה׳:א׳) בִּדְמוּת אֱלהִים עָשָׂה אוֹתוֹ. כֵּיוָן דְּחָטוּ אִשְׁתַּנּוּ דְּיוּקְנַיְיהוּ מֵהַהוּא דִּיוּקְנָא עִלָּאָה וְאִתְהַפָּכוּ אִנוּן לְמִדְחַל מִקַּמֵּי חֵיוָון בְּרָא.

AND THE FEAR OF YOU AND THE DREAD OF YOU SHALL BE UPON EVERY BEAST OF THE EARTH: as much as to say, “Henceforward you will assume the facial impress of man”; for up to that time their facial impress was not that of human beings. For at first: “in the image of God created he him” (Gen. 1, 27), also “in the likeness of God made he him” (Ibid. 5, 1); but when they sinned, their facial impress was changed from the supernal prototype, and through this transformation they became afraid of the beasts of the field.

בְּקַדְמִיתָא כָּל בְּרִיָּין דְּעָלְמָא זָקְפָן עַיְינִין וְחָמָאן דִּיוּקְנָא קַדִּישָׁא עִלָּאָה וְזָעָאן וְדָחֲלִין מִקַּמֵּיהּ. כֵּיוָן דְּחָטוּ אִתְהַפַּךְ דְּיוּקְנַיְיהוּ מֵעֵינַיְיהוּ לִדְיוּקְנָא אָחֳרָא. וְאִתְהַפַּךְ דִּבְנֵי נָשָׁא זָעִין וְדָחֲלִין קַמֵּי שְׁאָר בְּרִיָּין.

Whereas formerly all the creatures of the world, when looking up towards man, encountered the supernal sacred impress and thus were filled with fear and trembling, now after they sinned their appearances were transformed, and it was men who feared and dreaded the rest of the animal world.

תָּא חֲזֵי, כָּל אִנוּן בְּנֵי נָשָׁא דְּלָא חָטָאן קַמֵּי מָארֵיהוֹן וְלָא עָבְרִין עַל פִּקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא. זִיו דִּיוּקְנָא דִּלְהוֹן לָא אִשְׁתַּנֵּי מֵחֵיזוּ דִּדְיוּקְנָא עִלָּאָה. וְכָל בְּרִיָּין דְּעָלְמָא זָעִין וְדָחֲלִין קַמֵּיהּ. וּבְשַׁעֲתָא דִּבְנִי נָשָׁא עָבְרִין עַל פִּתְגָּמֵי אוֹרַיְיתָא, אִתְחַלַּף דִּיוּקְנָא דִלְהוֹן וְכֻלְהוּ זָעִין וְדָחֲלִין מִקַּמֵּי בְּרִיָין אָחֳרָנִין, בְּגִין דְּאִתְחַלַּף דִּיוּקְנָא עִלָּאָה וְאִתְעֲבַר מִנַּיְיהוּ, וּכְדֵין שָׁלְטֵי בְּהוּ חֵיוַת בְּרָא, דְּהָא לָא חָמוּ בְּהוּ הַהוּא דִּיוּקְנָא עִלָאָה כִּדְקָחָזֵי.

Thus it is that all who are mindful of their Master, who keep themselves from sin and do not transgress the precepts of the Torah, retain their visage unaltered from the supernal prototype, and hence all the creatures of the world fear them and tremble before them. But when men transgress the precepts of the Torah, their visages change, and they fear the other creatures and tremble before them; the beasts of the field obtain dominion over men because they do not see any more in them the true supernal image.

וְעַל כָּךְ הַשְׁתָּא כֵּיוָן דְּעָלְמָא אִתְחַדַּשׁ כְּמִלְּקַדְּמִין, בָּרִיךְ לוֹן בְּרָכָה דָא וְשַׁלִּיט לוֹן עַל כֹּלָּא, כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר וְכָל דְּגֵי הַיָּם בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ. וְאֲפִילּוּ נוּנֵי יַמָּא. רַבִּי חִיָּיא אָמַר בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ. מִקַּדְמַת דְּנָא. דְּכַד בְּרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָלְמָא מְסַר כֹּלָּא בִּידֵהוֹן דִּכְתִיב וּרְדוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וְגו’.

Hence, now that the world was reinstated in its former position, He bestowed on them His blessing and granted them dominion over all the creatures, as we read: AND UPON ALL THE FISHES OF THE SEA: INTO YOUR HAND ARE THEY DELIVERED; that is, all, even to the fishes of the sea.’ R. Hiya said: ‘It is written “into your hand were they delivered” (nithanu), i.e. originally, for when the Holy One, blessed be He, created the world, He delivered all in man’s hand, as it is written, “and have dominion over the fish of the sea, and over the fowl of the air, etc.” (Gen. 1, 28).’

וַיְבָרֶךָ אֱלהִים אֶת נֹחַ. רַבִּי חִזְקִיָּה פָּתַח (תהלים לכ) לְדָוִד מַשְׂכִּיל אַשְׁרֵי נְשׂוּי פֶּשַׁע כְּסוּי חֲטָאָה. הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ, אֲבָל קְרָא דָא בְּרָזָא דְּחָכְמְתָא אִתְּמָר. דְּהָא תָּנִינָן בַּעֲשָׂרָה זִינֵי שְׁבָחָא שַׁבַּח דָּוִד לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְחַד מִנַּיְיהוּ מַשְׂכִּיל. וְהוּא דַּרְגָּא חַד מֵאִנוּן עֲשָׂרָה. וְדָוִד אַתְקִין גַּרְמֵיהּ עַד לָא יִשְׁרֵי עֲלוֹי הַאי דַּרְגָּא.

In reference to the words “And God blessed Noah”, R. Hizkiah discoursed on the text: Of David, Maskil. Happy is he whose transgression is forgiven, whose sin is covered (Ps. 32, 1). He said: ‘This verse contains deep mysteries of wisdom. For we have been taught that David, in offering praise to the Holy One, blessed be He, made use of ten varieties of praise, one of which was Maskil, which is one of the ten grades (of illumination), and the word here implies that David qualified himself to attain that grade.

אַשְׁרֵי נְשׂוּי פֶּשַׁע, דְּהָא בְּשַׁעֲתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַתְקִיל חוֹבֵי וְזַכְוָון דִּבְנֵי נָשָׁא דְּהַהוּא (ד”א כד ההוא) תִיקְלָא דְּבִסְטַר חוֹבִין מִסְתַּלְּקִין וְאִנוּן אוֹחֳרָנִין זַכְיָין דְּאִנוּן בְּתִיקְלָא אָחֳרָא מַכְרִיעִין לְתַתָּא דָּא הוּא נְשׂוּי פֶּשַׁע.

The verse proceeds: “Happy is he whose transgression is forgiven, whose sin is covered.” The words nesui pesha mean literally “whose transgression is uplifted”. That is to say, when the Holy One, blessed be He, weighs the sins and the merits of men in the balance, happy then is he whose sins rise and mount in the one scale whilst his merits sink down the other.

כְּסוּי חֲטָאָה בְּשַׁעֲתָא דְדִינָא שַׁרְיָא בְּעָלְמָא דִּיהֵא מְחַפְיָא דְּלָא יִשְׁלוֹט עֲלוֹי מְחַבְּלָא, כְּמָה דְּהֲוָה לְנֹחַ דְּכַסֵּי לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מֵהַהוּא חֲטָאָה דְּאַמְשִׁיךְ עֲלֵיהּ אָדָם עַל עָלְמָא. דְּכֵיוָן דְּחֲטָאָה דָא אַנְגִיד אָדָם עַל עַלְמָא, שְׁאָר בְּרִיָּין שָׁלְטָאן וּבַר נָשׁ דָּחִיל מִנַּיְיהוּ וְעָלְמָא לָא אַתְקִין בְּתִקּוּנִיהּ. וּבְגִין כָּךְ כַּד נָפַק נֹחַ מִתֵּיבוּתָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּרְכֵיהּ. דִּכְתִיב וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו וְגו’:

“Whose sin is covered”: i.e. when the world is being chastised, that man will be concealed so that the destroyer will have no power over him, in the same way that Noah was concealed by the Holy One, blessed be He, so that he escaped the consequences that Adam’s sin drew upon the world. For that sin transferred dominion from man to the other creatures, making him fear them, and thus reversing the true order of things. Therefore when Noah went forth from the ark, the Holy One, blessed be He, blessed him, as it is written, “And God blessed Noah and his sons, etc.”

וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ. בְּהַנֵּי בִּרְכָאן לָא אִשְׁתַּכָּחוּ נוּקְבֵי, אֶלָּא אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו, אֲבָל נוּקְבֵי לָא אָמַר קְרָא. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן וְאַתֶּם כְּלָלָא דִּדְכוּרֵי וְנוּקְבֵי כְּחֲדָא. וְתוּ אֶת נֹחַ לְאַסְגָּאָה נוּקְבֵיהּ. וְאֶת בָּנָיו לְאַסְגָּאָה נוּקְבֵי דִלְהוֹן.

AND YOU, BE YE FRUITFUL AND MULTIPLY. The women do not seem to have been included in this blessing, as it was only addressed to Noah and his sons. R. Simeon, however, said that the term ve-athem (and you) includes both male and female. And further, the particle eth preceding “his sons” signifies the inclusion of their spouses.

וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב אַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ לְמֶעְבַּד תּוֹלְדוֹת מִכָּאן וּלְהָלְאָה שִׁרְצוּ בָאָרֶץ. וְהָכָא יָהִיב לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שֶׁבַע פִּקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא לוֹן וּלְכָל דְּאָתוּ אֲבַּתְרַיְיהוּ, עַד דְּקָיְימוּ יִשְׂרָאֵל בְּטוּרָא דְסִינַי וְאִתְיְיהַב לוֹן כָּל פִּקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא כְּחֲדָא:

It is because the women were included that God said: “Do you be fruitful and multiply”, to propagate your kind. On this occasion the Holy One, blessed be He, gave them seven precepts of the Torah-to them and to all their successors, until Israel stood at Mount Sinai, when they received all the precepts of the Torah in one code.’

Noach, Chapter 34

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ וְגו’. זֹאת אוֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֲנִי נוֹתֵן בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וְגו’. אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן. נָתַתִּי מִקַּדְמַת דְּנָא. רַבִּי שִׁמְעוֹן פָּתַח (יחזקאל א׳:כ״ו) וּמִמַּעַל לָרָקִיעַ אֲשֶׁר עַל רֹאשָׁם כְּמַרְאֵה אֶבֶן סַפִּיר דְּמוּת כִּסֵּא. מַה כְּתִיב לְעֵילָא וָאֶשְׁמַע אֶת קוֹל כַּנְפֵיהֶם כְּקוֹל מַיִם רַבִּים כְּקוֹל שַׁדַּי בְּלֶכְתָּן. אִלֵּין אַרְבַּע חֵיוָון רַבְרְבָן עִלָּאִין קַדִּישִׁין דְּהַהוּא רָקִיעַ מִתְתַּקְּנָא עֲלַיְיהוּ. וְכֻלְהוּ גַדְפַיְיהוּ (ד”א ל”ג פרישן) מִתְחַבְּרָאן דָּא בְּדָא לְחַפְיָיא גוּפַיְיהוּ.

AND GOD SAID TO NOAH… THIS IS THE TOKEN OF THE COVENANT WHICH I MAKE BETWEEN ME AND YOU… I HAVE SET MY RAINBOW IN THE CLOUD. The past tense “I have set” shows that the bow had already been there. In connection with this passage R. Simeon discoursed on the verse: And above the firmament that was over their heads was the likeness of a throne, as the appearance of a sapphire stone (Ezek. 1, 26). ‘Before this verse,’ he said, ‘we find the words, “And when they went I heard the noise of their wings like the noise of great waters, like the voice of the Almighty” (Ibid. 24). These are the four sacred and mighty beings called Hayyoth (animals), by whom the firmament is upheld, and whose wings are usually joined together to cover their bodies.

וּבְשַׁעֲתָא דְּאִנוּן פָּרְשֵׂי גַדְפַיְיהוּ, אִשְׁתְּמַע קוֹל גַּדְפִין דְּכֻלְהוּ דְּאָמְרֵי שִׁירָתָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב כְּקוֹל שַׁדַּי. דְּלָא אִשְׁתְּכִיךְ לְעָלְמִין. כְּמָה דִכְתִיב, (תהילים ל׳:י״ג) לְמַעַן יְזַמֶּרְךָ כָבוֹד וְלא יִדּוֹם. וּמַאי אָמְרֵי, (תהילים צ״ח:ב׳) הוֹדִיעַ יְיָ יְשׁוּעָתוֹ לְעֵינֵי הַגּוֹים גִּלָּה צִדְקָתוֹ.

When, however, they spread out their wings, a volume of sound swells forth, and they break out into songs of praise, “as the voice of the Almighty”, which never becomes silent, as it is written, “so that my glory may sing praise to thee, and not be silent” (Ps. 30, 13). The tenour of their praises is, “The Lord hath made known his salvation, his righteousness hath he revealed in the sight of the nations” (Ps. 98, 2).

קוֹל הֲמֻלָּה כְּקוֹל מַחֲנְה, כְּקוֹל מַשִּׁרְיָיתָא קַדִּישָׁא כַּד מִתְחַבְּרָן כָּל חֵילִין עִלָּאִין לְעֵילָא. וּמַאי אָמְרֵי קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ יְיָ צְבָאוֹת מְלא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ. אֲהַדְּרוּ לְדָרוֹם אָמְרוּ קָדוֹשׁ, אֲהַדְּרוּ לְצָפוֹן אָמְרוּ קָדוֹשׁ. אֲהַדְּרוּ לְמִזְרָח אָמְרוּ קָדוֹשׁ. אֲהַדְּרוּ לְמַעֲרָב אָמְרוּ בָּרוּךְ.

It says further: “A noise of tumult like the noise of a host” (Ezek. 1, 24), i.e. like the sound of the holy camps when all the supernal armies assemble on high. What is it they declaim? “Holy, holy, holy, is the Lord of Hosts, the whole earth is full of his glory” (Is. 6, 3). They turn to the south and say “holy”, they turn to the north and say “holy”, they turn to the east and say “holy”, they turn to the west and say “blessed”.

וְהַאי רָקִיעַ קָאִים עַל רֵישֵׁיהוֹן. וּבְכָל אֲתַר דְּאִיהִי אָזְלָא, אַסְחָרוּ אַפִּין לְהַהִיא סִטְרָא דְּאִתְכְּלִילוּ אַנְפִּין בֵּיהּ. אִסְחָרוּ אַנְפִּין לְאַרְבַּע זָוְיָין, וְכֻלְהוּ מִסְתַּחֲרִין לְתַתָּא.

And that firmament rests upon their heads, and in whatever direction it turns, their faces turn also. They turn their faces to the four cardinal points, and all revolve in a circle.

בְּרִבּוּעָא דִילֵיהּ אִתְגְּלִיפַת בְּאַרְבַּע אַנְפִּין, אַנְפֵּי אַרְיֵה. אַנְפֵּי נִשְׁרָא. אַנְפֵּי שׁוֹר. אַנְפֵּי אָדָם. גָּלִיף בְּכֻלְהוּ אָדָם. אַנְפֵּי אַרְיֵ”ה אָדָם. אַנְפֵּי נֶשֶׁ”ר אָדָם. אַנְפֵּי שׁוֹ”ר (ד”א אדם). כֻּלְהוּ כְּלִילָן בֵּיהּ. וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב וּדְמוּת פְּנֵיהֶם פְּנֵי אָדָם.

The firmament is imprinted, at the four corners of a square, with four figures, of a lion, an eagle, an ox, and a man; and the face of a man is traced in all of them, so that the face of Lion is of Man, the face of Eagle is of Man, and the face of Ox is of Man, all being comprehended in him. Hence it is written: “As for the likeness of their faces, they had the face of a man” (Ezek. 1, 10).

וְהַאי רָקִיעַ דְּאִתְרַבַּע כֻּלְהוּ גְּוָונִין כְּלִילָן בֵּיהּ, אַרְבַּע גְּוָונִין אִתְחַזְּיָין בֵּיהּ גְּלִיפִין בְּאַרְבַּע אַרְבַּע. בְּאַרְבַּע גְּלִיפִין רְשִׁימִין טְהִירִין עִלָּאִין וְתַתָּאִין. כַּד מִתְפָּרְשָׁאן גְּוָונִין דְּאִנוּן אַרְבַּע סָלְקִין תְּרֵיסַר. גַּוָון יָרֹק. גַּוָון סוּמָק. גַּוָּון חִוַּור. גַּוָון סַפִּיר דְאִתְכְּלִילוּ מִכָּל גְּוָונִין. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (יחזקאל א׳:כ״ח) כְּמַרְאֵה הַקֶּשֶׁת אֲשֶׁר יִהְיֶה בֶּעָנָן בְּיוֹם הַגֶּשֶׁם כֵּן מַרְאֵה הַנּוֹגַהּ סָבִיב הוּא מַרְאֶה דְּמוּת כְּבוֹד יְיָ. חֵיזוּ דִּגְוָונִין דְּכֹלָּא. וּבְגִין כָּךְ אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן.

Eurther, the firmament with its enclosed square contains the gamut of all the colours. Outstanding are four colours, each engraved with four translucent signs, both higher and lower. These when decomposed become twelve. They are green, red, white, and sapphire, which is made up of all these colours. Hence it is written, “As the appearance of the bow that is in the cloud in the day of rain, so was the appearance of the brightness round about. This was the appearance of the likeness of the glory of the Lord” (Ibid. 1, 28): containing, that is to say, all shades of all colours. The same is referred to in the text I HAVE SET MY BOW IN THE CLOUD.

מַאי קַשְׁתִּי, כְּמָה דְאִתְּמָר בְּיוֹסֵף דִּכְתִיב, (בראשית מ״ט:כ״ד) וַתֵּשֶׁב בְּאֵיתָן קַשְׁתּוֹ. בְּגִין דְּיוֹסֵף צַדִּיק אִקְרֵי, וּבְגִין כָּךְ קַשְׁתּוֹ דָּא בְּרִית דְּקֶשֶׁת דְּאִתְכְּלִיל בְּצַדִּיק, דִּבְרִית דָּא בְּדָא אִתְאַחִיד. וּבְגִין דְּנֹחַ הֲוָה צַדִיק, קָיְימָא דִילֵיהּ קֶשֶׁת.

The bow here has a parallel in the text, “But his bow abode firm” (Gen. 49, 24), i.e. the covenant of Joseph, because he was a righteous man, had for its symbol the bow, since the bow is linked with the covenant, and the covenant and the righteous are integral in one another. And because Noah was righteous, the sign of his covenant was the bow.

וַיָּפוֹזוּ. מַאי וַיָּפוֹזוּ, אַנְהִירוּ בַּחֲמִידוּ דְכֹלָּא. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר (תהילים י״ט:י״א) הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפָּז רָב וּמְתוּקִים. אִתְנְהִירוּ בִּנְהִירוּ עִלָּאָה כַּד נָּטַר בְּרִית. וּבְגִין כָּךְ אִקְרֵי יוֹסֵף הַצַּדִּיק. עַל דָּא אִקְרֵי הַקֶּשֶׁת בְּרִית, כָּלִיל דָּא בְּדָא.

(The word vayophozu, mentioned in connection with Joseph, is akin to the term paz (fine gold) in the passage, “More to be desired are they than gold, yea, than much fine gold” (Ps. 19, 11), and it means that his arms shone with the lustre of the most desirable substance, they shone with the light supernal, since he had observed the covenant; hence he is named “Joseph the righteous”.) And the rainbow is therefore called “covenant” because they embrace one another.

זָהֲרָא יְקָרָא עִלָּאָה חֵיזוּ דְּכָל חֵיזוּ חָזוּ כְּחֵיזוּ טְמִירִין (נ”א טמירא) גְּוָונִין טְמִירִין. גְּוָונִין דְּלָא אִתְגַּלְיָין. וְלֵית רְשׁוּ לְאִסְתַּכָּלָא בְּעֵינָא בַּקֶּשֶׁת כַּד אִתְחֲזֵי בְּעָלְמָא דְּלָא יִתְחֲזֵי קְלָנָא בִּשְׁכִינְתָּא. וְכֵן גְּוָונִין דְּקֶשֶׁת הוּא חֵיזוּ סוֹסְטִיפָא קְטִירָא כְּחֵיזוּ יְקָרָא עִלָּאָה דְּלָא לְאִסְתַּכָּלָא.

Like the firmament it is a supernal resplendent glory, a sight of all sights, resembling the hidden one (the Shekinah), containing colours undisclosed and unrevealable. Hence it is not permitted to gaze at the rainbow when it appears in the heavens, as that would be disrespectful to the Shekinah, the hues of the rainbow here below being a replica of the vision of the supernal splendour, which is not for man’s gaze.

וְכֵיוָן דְּאַרְעָא חָמַאת לְהַאי קֶשֶׁת קְיָימָא קַדִּישָׁא, אִתְקָיְימַת בְּקִיּוּמָא. וְעַל דָּא וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית בֵּין אֱלהִים וְגו’. הַאי דְּאֲמָרָן דְּאִלֵּין תְּלַת גְּוָונִין וְחַד דְּאִתְכְּלִיל בֵּינַיְיהוּ כֻּלְהוּ רָזָא חָדָא. וּבְגוֹ עֲנָנָא סָלְקָא לְאִתְחֲזָאָה.

Hence when the earth saw the rainbow as a holy covenant, it was once more firmly established, and therefore God said, AND IT SHALL BE FOR A TOKEN OF A COVENANT BETWEEN GOD, ETC. The three primary colours and the one compounded of them, which we mentioned before, are all one symbol, and they all show themselves in the cloud.

(יחזקאל א׳:כ״ו) וּמִמַּעַל לָרָקִיעַ אֲשֶׁר עַל רֹאשָׁם כְּמַרְאֵה אֶבֶן סַפִּיר. הַאי הִיא אֶבֶן שְׁתִיָּה דְּאִיהִי נְקוּדָה חָדָא דְּכָל עָלְמָא. וְקָיְימָא עֲלָהּ קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים. וּמַאי הִיא, כֻּרְסְיָיא קַדִּישָׁא עִלָּאָה דְּאִיהִי מְמַנָּא עַל אִלֵּין אַרְבַּע דְּמוּת כִּסֵּא בְּאַרְבַּע סָמְכִין, וְדָא הוּא תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה.

“And above the firmament that was over their heads was the likeness of a throne, as the appearance of a sapphire stone” (Ezek. 1, 26). This alludes to the “foundation stone” (eben shethiah), which is the central point of the universe and on which stands the Holy of Holies. “The likeness of a throne”, i.e. the supernal holy throne, possessing four supports, and which is symbolic of the Oral Law.

וְעַל דְּמוּת הַכִּסֵּא דְּמוּת כְּמַרְאֶה אָדָם עָלָיו מִלְּמַעְלָה. דָּא הוּא תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב. מִכָּאן דְּתוֹרָה שֶׁבִּכְתָב יְשַׁוּוּן יָתָהּ עַל תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה. בְּגִין דְּהַאי כֻּרְסְיָיא לְדָא, כְּמַרְאֵה אָדָם דְּאִיהוּ דִּיוּקְנָא דְּיַעֲקֹב דְּאִיהוּ יָתִיב עֲלָהּ.

“And upon the likeness of the throne was the likeness as the appearance of a man upon it above” (Ibid.); this symbolises the Written Law. From here we learn that copies of the Written Law should rest on copies of the Oral Law (and not vice versa), because the latter is the throne to the former. “As the appearance of a man” refers to the image of Jacob, who sits on it.’

Noach, Chapter 35

רַבִּי יְהוּדָה קָם לֵילְיָא חַד לְמִלְעֵי בְּאוֹרַיְיתָא בְּפַלְגוּ לֵילְיָא בְּבֵי אוּשְׁפִּיזָא בְּמָתָא מַחְסֵיָא. וְהֲוָה תַּמָּן בְּבֵיתָא חַד יוּדָאי דְּאֲתָא בִּתְרֵי קְסִירָא דְקַטְפִירָא. פָּתַח רַבִּי יְהוּדָה וְאָמַר (בראשית כ״ח:כ״ב) וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים. דָּא הִיא אֶבֶן שְׁתִיָּה דְּמִתַּמָּן אִשְׁתִּיל עָלְמָא וְעֲלָה אִתְבְּנֵי בֵּי מַקְדְּשָׁא.

R. Judah one night, whilst staying at an inn in Matha-Mehasia, rose at midnight to study the Torah. At the time there happened to be there a certain Judean traveller who had with him two sacks of clothes. R. Judah began to expound the verse, “And this stone which I have set up for a pillar shall be God’s house” (Gen. 28, 22). ‘That stone’, he said, ‘was the foundation stone out of which the world evolved, and on which the Temple was built.’

זָקַף רֵישֵׁיהּ הַהוּא יוּדָאי וְאֲמַר לָהּ הַאי מִלָּה אֵיךְ אֶפְשָׁר, וְהָא אֶבֶן שְׁתִיָּה עַד לָא אִתְבְּרֵי עָלְמָא הֲוַת וּמִינָהּ אִשְׁתִּיל עָלְמָא, וְאַתְּ אֲמַרְתְּ וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה. דְּמַשְׁמַע דְּיַעֲקֹב שַׁוֵי לָהּ הַשְׁתָּא דִּכְתִיב, (בראשית כ״ח:כ״ב) וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מֵרַאֲשׁוֹתָיו. וְתוּ דְּיַעֲקֹב בְּבֵית אֵל הֲוָה וְהַאי אַבְנָא הֲוַת בִּיְרוּשָׁלַ ם.

The Judean raised his head and said, ‘How is this possible? This foundation stone was created before the world, to be the point from which the world evolved, and yet you say that it is referred to in the verse, “and this stone which I have set up for a pillar”, which indicates that Jacob put it there, this being the same stone of which it is said, “and he took the stone that he had put under his head” (Ibid. I8). A further difficulty is that Jacob was in Bethel, whereas the foundation stone is in Jerusalem.’

רַבִּי יְהוּדָה לָא אַסְחַר רֵישֵׁיהּ לְגַבֵּיהּ, פָּתַח וְאָמַר (עמוס ד׳:י״ב) הִכּוֹן לִקְרַאת אֱלקֶיךָ יִשְׂרָאֵל. וּכְתִיב, (דברים כ״ז:ט׳) הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל. מִלֵּי דְאוֹרַיְיתָא בָּעְיָין כַּוָּונָה. וּמִלִּין דְּאוֹרַיְיתָא בָּעָאן לְאִתְתַּקָּנָא בְּגוּפָא וּרְעוּתָא כְּחֲדָא. קָם הַהוּא יוּדָאי וְאִתְלַבַּשׁ, וְיָתִיב לְגַבֵּיהּ דְּרַבִּי יְהוּדָה, וְאָמַר זַכָּאִין אַתּוּן צַדִּיקַיָא דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא יוֹמָא וְלֵילֵי.

R. Judah, without turning his head, recited the verse, “Prepare to meet thy God, O Israel” (Amos 4, 12), and also “Be attentive and hearken, O Israel” (Deut. 27, 9). ‘We learn from here, he said, ‘that the study of the Torah must be approached with proper preparation, not only of the mind but also of the body.’ The Judean then arose and put on his garments, and seating himself beside R. Judah, said, ‘Happy are ye righteous who give yourselves up to the study of the Torah day and night.’

אָמַר לֵיהּ רַבִּי יְהוּדָה הַשְׁתָּא דְּכַוְונַת גַּרְמָךְ, אֵימָא מִילָךְ דְּנִתְחַבֵּר כְּחֲדָא. דְּהָא מִלֵּי דְאוֹרַיְיתָא בָּעְיָין תִּקּוּנָא דְגוּפָא וְתִקּוּנָא דְלִבָּא. וְאִי לָאו בְּעַרְסָאי שְׁכִיבְנָא וּבְלִבָּאי אָמַרְנָא מִלִּין. אֶלָּא הָא תָּנִינָן דְּאָפִילּוּ חַד דְּיָתִיב וְלָעֵי בְּאוֹרַיְיתָא שְׁכִינְתָּא אִתְחַבְּרַת בַּהֲדֵיהּ, וּמַה שְּׁכִינְתָּא הָכָא וְאֲנָא שָׁכִיב בְּעַרְסָאי. וְלָא עוֹד אֶלָּא דְּבַעֲיָין צַחוּתָא.

Said R. Judah to him, ‘Now that you have properly attired yourself, say what you have to say, so that we may join together, as the study of the Torah requires a seemly garb as well as an attentive mind. Otherwise I could just as well lie in my bed and meditate. But we have been taught that even a single person who sits and studies the Torah has for his companion the Shekinah; and how could the Shekinah be here whilst I am in bed?’

וְתוּ דְּכָל בַּר נָשׁ (אחרי מות סז א) דְּקָם לְמִלְעֵי בְּאוֹרַיְיתָא מִפַּלְגוּ לֵילְיָא כַּד אִתְעַר רוּחַ צָפוֹן (בפלגו דליליא) קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָתֵי לְאִשְׁתַּעְשְׁעָא עִם צַדִּיקַיָא בְּגִנְתָּא דְעֵדֶן. וְהוּא וְכָל צַדִּיקַיָיא דִּבְגִנְתָּא כֻּלְהוּ צַיְיתִין (ליה וצייתין) לְאִלֵּין מִלִּין דְּנָפְקֵי מִפּוּמֵיהּ. וּמַה קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְכָל צַדִּיקַיָּיא מִתְעַדְּנִין לְמִשְׁמַע מִלֵּי דְאוֹרַיְיתָא בְּשַׁעֲתָא דָּא וְאֲנָא אֱהֵא שָׁכִיב בְּעַרְסָאי. אָמַר לֵיהּ הַשְׁתָּא אֵימָא מִילָךְ.

Furthermore, the words of the Torah must be clearly articulated. Moreover, when a man gets up to study at midnight, at the time when the Holy One, blessed be He, comes to disport Himself with the righteous in the Garden of Eden, He and all the righteous in the Garden are listening to the words that issue from his mouth. Since that is so, that the Holy One, blessed be He, and all the righteous feel delight in listening to the words of the Torah at this time, should I remain lying in bed?’ He then said to him, ‘Now say what you have to say.’

אָמַר לֵיהּ שְׁאֵילְנָא עַל מַה דְּאֲמַרְתְּ בִּפְסוּקָא דָא (רזא דאבן שתיה דאמרת) וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלהִים דְּדָא אֶבֶן שְׁתִיָה. (השתא דציית למלי) הֵיךְ אֶפְשָׁר, דְּהָא אֶבֶן שְׁתִיָּה עַד לָא אִתְבְּרֵי עָלְמָא הֲוַת וּמִנָּהּ אִשְׁתִּיל עָלְמָא, וְאַתְּ אֲמַרְתְּ אֲשֶׁר שַׂמְתִּי, דְּמַשְׁמַע דְּיַעֲקֹב שַׁוֵּי לָהּ הַשְׁתָּא. וּכְתִיב וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מֵרַאֲשׁוֹתָיו.

The Judean then said, ‘Regarding your remark that Jacob’s stone was the foundation stone, I have asked you, first, how can that be, seeing that the foundation stone preceded the creation of the world, and was the one from which the world evolved, whereas Jacob’s stone was put by him in its place, as it is written, “and the stone which I have put”, also, “And he took the stone that he had put under his head.”’

וְתוּ דְּיַעֲקֹב בְּבֵית אֵל הֲוָה וְאַבְנָא דָא הֲוַת בִּיְרוּשָׁלַם. אָמַר לֵיהּ כָּל אַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל אִכְפַּל תְּחוֹתוֹי וְהַהוּא אֶבֶן תְּחוֹתֵיהּ הֲוַת. אָמַר לֵיהּ אֲשֶׁר שָׂם כְּתִיב. וּכְתִיב וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה. אָמַר לֵיהּ אִי יָדַעְתְּ מִלָּה אֵימָא לָהּ.

And secondly, how can the two be identified, seeing that Jacob was in Bethel and that the stone was in Jerusalem?’ R. Judah answered, ‘The whole land of Israel was folded up beneath him, so that that stone was underneath him.’ The Judean repeated his question, quoting again the expressions ‘that he put’-‘the stone which I had put’. Said R. Judah to him, ‘If you know a better answer, say it.’

פָּתַח וְאָמַר, (תהילים י״ז:ט״ו) אֲנִי בְצֶדֶק אֶחזֶה פָנֶיךָ אֶשְׂבְּעָה בְהָקִיץ תְּמוּנָתֶךָ. דָּוִד מַלְכָּא חֲבִיבוּתָא וּדְבֵקוּתָא דִילֵיהּ בְּהַאי אֶבֶן הֲוָה. וְעֲלָהּ אָמַר (תהילים קי״ח:כ״ב) אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה. וְכַד בָּעָא לְאִסְתַּכְּלָא בְּחִיזוּ יְקָרָא דְמָרֵיהּ, נְטַל לְהַאי אֶבֶן בִּידֵיהּ בְּקַדְמִיתָא וּלְבָתַר עָיִיל.

The Judean then discoursed as follows. ‘It is written, As for me, I shall behold thy face in righteousness; I shall be satisfied when I awake with thy likeness (Ps. 17, 15). King David felt great affection and attachment for this stone: it was of it that he said, “The stone which the builders rejected is become the corner stone” (Ibid. 118, 22). And whenever he desired to gaze at the reflection of the glory of his Master, he first took that stone in his hand and then he entered,

בְּגִין דְּכָל מַאן דְּבָעֵי לְאִתְחֲזָאָה קַמֵּי מָרֵיהּ, לָא אָעִיל אֶלָּא בְּהַאי אֶבֶן. דִּכְתִיב, (ויקרא יג) בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ. וְדָוִד מְשַׁבַּח גַּרְמֵיהּ וְאָמַר אֲנִי בְּצֶדֶק אֶחזֶה פָנֶיךָ. וְכָל אִשְׁתַּדְּלוּתֵיהּ דְּדָוִד לְאִתְחֲזָאָה בְּהַאי אֶבֶן כְּדְקָא יְאוּת לְגַבֵּי דִּלְעֵילָא.

as whoever wishes to appear before his Master can only do so through that stone, as it is written, “Herewith shall Aaron come into the holy place” (Lev. 16, 3). It was David’s boast that “As for me, I shall behold thy face in righteousness”, and he exerted himself in every way to appear before Him on high in proper guise by means of that stone.

תָּא חֲזֵי, אַבְרָהָם אַתְקִין צְלוֹתָא דְצַפְרָא וְאוֹדַע טִיבוּ דְמָארֵיהּ בְּעָלְמָא. וְאַתְקִין הַהִיא שַׁעֲתָא בְּתִקּוּנָהָא כְּדְקָא יָאוֹת דִּכְתִיב, (בראשית כ״ב:ג׳) וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר. יִצְחָק אַתְקִין צְלוֹתָא דְמִנְחָה וְאוֹדַע בְּעָלְמָא דְּאִית דִּין וְאִית דַּיָּין דְּיָכוֹל לְשֵׁזָבָא וּלְמֵידַן עָלְמָא.

Now, Abraham instituted morning prayer and taught the world the character of his Master, and made that hour a propitious one for prayer. Isaac instituted afternoon prayer (minhah) and taught the world that there is a supreme Judge who can either pardon or condemn the world.

יַעֲקֹב אַתְקִין צְלוֹתָא דְעַרְבִית, וּבְגִין צְלוֹתָא דָא דְּאַתְקִין מַה דְּלָא אַתְקִין בַר נָשׁ מִקַּדְמַת דְּנָא כְּדְקָא יְאוּת. בְגִין כָּךְ שַׁבַּח גַּרְמֵיהּ וְאָמַר וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה. דְּעַד הַהִיא שַׁעֲתָא לָא שַׁוִּי לָהּ אָחֳרָא כַּוָּותֵיהּ.

Jacob instituted evening prayer. And it was in reference to this prayer, which he instituted for the first time as a proper method of propitiation, that he said in his own praise, “And this stone which I had put for a pillar”, as up to that time no one had erected one like it.

וּבְגִין כָּךְ וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשׁוֹתָיו וַיָּשֶׂם אוֹתָהּ מַצֵּבָה. מַאי מַצֵּבָה דְּהֲוָה נְפִילָה וְאוֹקִים לָהּ. וַיִּצּוֹק שֶׁמֶן עַל רֹאשָׁהּ. דְּהָא בְּיַעֲקֹב תַּלְיָא מִילְתָא לְמֶעְבַּד יַתִּיר מִכָּל בְּנֵי עָלְמָא.

This is implied in the expression, “and he put it as a matsebah” (erection, upstanding), implying that he set up again something which had been prostrate. He also “poured oil on its head”, thus doing more than anyone else to restore it.’

אֲתָא רַבִּי יְהוּדָה וּנְשָׁקֵיהּ, אָמַר לֵיהּ וְכָל הַאי יְדַעְתְּ (והיך) וְאַתְּ מִשְׁתַּדֵּל בִּסְחוֹרָתָא וּמַנַּח חַיֵּי עָלְמָא. אָמַר לֵיהּ דְּהֲוָה דְחִיקָא לִי שַׁעֲתָא, וְאִית לִי תְּרֵין בְּנִין וְקָיְימִין כָּל יוֹמָא בְּבֵי רַב וְאֲנָא אִשְׁתַּדַּלְנָא עַל מְזוֹנַיְיהוּ וּלְמֵיהַב לוֹן אֲגַר לְמוֹרַיְיהוּ בְּגִין דְּיִשְׁתַּדְּלוּן בְּאוֹרַיְיתָא.

R. Judah thereupon embraced the Judean, saying, ‘You have all this knowledge, and yet you occupy yourself with commerce and neglect that which gives life eternal!’ He answered, ‘Times are pressing, and I have two sons at school, and I have to work to provide their food and payment for their tuition, so that they may continue diligently to study the Torah.’

פָּתַח וְאָמַר, (מלכים א ב׳:י״ב) וּשְׁלֹמֹה יָשַׁב עַל כִּסֵּא דָּוִד אָבִיו וַתִּכּוֹן מַלְכוּתוֹ מְאֹד. מַאי שְׁבָחָא דָא. אֶלָּא דְּאַתְקִין אֶבֶן שְׁתִיָּה וְשַׁוֵּי עֲלָהּ קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים וּכְדֵין וַתִּכּוֹן מַלְכוּתוֹ מְאֹד.

He then resumed his discourse, taking the text: “And Solomon sat upon the throne of David his father, and his kingdom was established firmly” (I Kings 2, 12). He said: ‘What great achievement, it may be asked, is here ascribed to Solomon? The truth is that he prepared the foundation stone and set over it the Holy of Holies, and for this his kingdom was established firmly.’

וּכְתִיב, (בראשית ט׳:ט״ז) וּרְאִיתִיהָ לִזְכּוֹר בְּרִית עוֹלָם. דְּהָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא תִּיאוּבְתָּא דִילֵיהּ בָּהּ תָּדִיר, וּמַאן דְּלָא אִתְחֲזֵי בָּהּ לָא אָעִיל קַמֵּי מָארֵיהּ. וְעַל דָּא כְּתִיב וּרְאִיתִיהָ לִזְכּוֹר בְּרִית עוֹלָם.

The stranger further said: ‘It is written: “And I will look upon it (the rainbow) that I may remember the everlasting covenant.” This means that God’s desire is constantly for the bow, and that he who is not visible therein will not enter into the presence of his Master.’

וּרְאִיתִיהָ. מַאי וּרְאִיתִיהָ, רָזָא הוּא כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר (יחזקאל ט׳:ד׳) וְהִתְוֵיתָ תָּיו עַל מִצְחוֹת וְגו’. לְאִתְחַזָּאָה עֲלַיְיהוּ. וְאִיכָּא דְאָמְרֵי דָּא רְשִׁימוּ דְּאָת קַדִּישָׁא דִּי בְּבִשְׂרָא.

The inner meaning of the words, “And I will look upon it”, is to be found in the words, “and set a mark upon the foreheads, etc.” (Ezek. 9, 4), so as to be clearly visible.’ (According to others, the mark was symbolic of the holy mark in the flesh.)

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה וַדַּאי כֹּלָּא הוּא. (ד”א הכי) אֲבָל הַאי קֶשֶׁת דְּאִתְחֲזֵי בְּעָלְמָא בְּרָזָא עִלָאָה קָיְימָא. וְכַד יִפְקוּן יִשְׂרָאֵל מִן גָּלוּתָא זְמִינָא הַאי קֶשֶׁת לְאִתְקַשְׁטָא בְּגַוְונוֹי כְּכַלָּה דָא דְּמִתְקַשְּׁטָא לְבַעֲלָהּ.

R. Judah said, ‘This is assuredly so, but the rainbow that appears in the sky has a profound mystic significance, and when Israel will go forth from exile that rainbow is destined to be decked out in all the finery of its colours, like a bride who adorns herself for her husband.’

אָמַר לֵיהּ הַהוּא יוּדָאי כָּךְ אָמַר לִי אַבָּא כַּד הֲוָה מִסְתַּלַּק מֵעָלְמָא (אמר לי) לָא תְצַפֵּי לְרַגְלֵי דִמְשִׁיחָא עַד דְּיִתְחֲזֵי הַאי קֶשֶׁת בְּעָלְמָא (ד”א ל”ג בעננא) מִתְקַשְׁטָא בְּגַוְונִי נְהִירִין וְיִתְנְהִיר לְעָלְמָא. וּכְדֵין צְפֵי לֵיהּ לְמָשִׁיחַ.

The Judean said to him, ‘This is what my father said to me when he was on the point of departing this world: “Do not expect the coming of the Messiah until the rainbow will appear decked out in resplendent colours which will illumine the world. Only then expect the Messiah.”’

מְנָלָן, דִּכְתִיב וּרְאִיתִיהָ לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם. וְהַשְׁתָּא דְּאִתְחַזְּיָא בִּגְוָונִין חֲשׁוֹכִין מִתְחַזְּיָא לְדוּכְרָנָא (והיא לזכור) דְּלָא יִיִתֵי מַבּוּל. אֲבָל בְּהַהִיא זִמְנָא אִתְחַזְּיָיא בִּגְוָונִין נְהִירִין וּמִתְקַשְּׁטָא בְּתִקּוּנָא כְּכַלָּה דְּמִתְקַשְּׁטָא לְבַעֲלָהּ וּכְדֵין לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם וְיִדְכַּר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְהַאי בְּרִית דְּאִיהוּ בְּגָלוּתָא וְיָקִים לָהּ מֵעַפְרָא הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (הושע ג׳:ה׳) וּבִקְּשׁוּ אֶת יְיָ אֱלהֵיהֶם וְאֶת דָּוִד מַלְכָּם. וּכְתִיב, (ירמיהו ל׳:ט׳) וְעָבְדוּ אֶת יְיָ אֱלֹהֵיהֶם וְאֶת דָּוִד מַלְכָּם אֲשֶׁר אָקִים לָהֶם, אֲשֶׁר אָקִים מֵעָפָר כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (עמוס ט׳:י״א) אָקִים אֶת סֻכַּת דָּוִד הַנּוֹפָלֶת. וְעַל דָּא וּרְאִיתִיהָ לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם וּלְאַקְמָא לָהּ מֵעַפְרָא.

We learn this from the words, “And I will look upon it, that I may remember the everlasting covenant” (Gen. 9, 16). That is, at present the bow appears in dull colours, since it is only designed as a reminder that there shall be no return of the Flood; but at that time it will appear in its full panoply of colours as a bride does for her husband, and that will be “to remember the everlasting covenant”’ The Holy One, blessed be He, will remember the covenant which is in exile and He will raise her from the dust, as it is written, “and they will seek the Lord their God and David their king” (Hos. 3, 4); also, “But they shall serve the Lord their God, and David their king, whom I will raise unto them” (Jer. 30, 9), i.e. raise from the dust, in accordance with the text: “I will raise up the tabernacle of David that is fallen” (Amos 9, 11). The “everlasting covenant” will thus be remembered to be raised from the dust.

וְאָמַר הָכִי אַבָּא דִּבְגִין כָּךְ אִדְכַּר בְּאוֹרַיְיתָא פּוּרְקָנָא דְיִשְׂרָאֵל וּדְכוּרָנָא דִּילָהּ. וְדָא הוּא דִכְתִיב, (ישעיהו נ״ד:ט׳) אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי מֵעֲבוֹר מֵי נֹחַ עוֹד עַל הָאָרֶץ כֵּן נִשְׁבַּעְתִּי מִקְצוֹף עָלַיִךְ וּמִגְּעָר בָּךְ:

My father also said that it is for that reason that in Scripture the redemption of Israel and the remembrance of the rainbow are mentioned together, as it is written: “For as I have sworn that the waters of Noah should no more go over the earth, so have I sworn that I would not be wroth with thee, nor rebuke thee” (Is. 54, 9).’

Noach, Chapter 36

וַיִּהְיוּ בְּנִי נֹחַ הַיּוֹצְאִים מִן הַתֵּבָה. רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר כֵּיוָן דִּכְתִיב וַיִּהְיוּ בְּנֵי נֹחַ. אַמַּאי אָמַר הַיּוֹצְאִים מִן הַתֵּבָה. וְכִי בְּנִין אָחֳרָנִין הֲווּ לֵיהּ דְּלָא נָפְקֵי מִן תֵּיבוּתָא.

AND THE SONS OF NOAH THAT WENT FORTH FROM THE ARK WERE SHEM, AND HAM, AND JAPHETH. R. Eleazar asked why the Scripture inserts the words “who went forth from the ark”. Did, then, Noah have other sons who did not go forth from the ark?

אָמַר לֵיהּ רַבִּי אַבָּא אִין. דְּהָא לְבָתַר אוֹלִידוּ בְּנוֹי בְּנִין. דִּכְתִיב וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת שֵׁם וְגו’. וְאִנוּן לָא נָפְקֵי מִגּוֹ תֵּיבוּתָא. וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב הַיּוֹצְאִים מִן הַתֵּיבָה שֵׁם חָם וָיָפֶת.

R. Abba said: “Yes: the children whom his sons bore afterwards; and the Scripture points out that these did not go forth from the ark.’

רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר אִילּוּ הֲוֵינָא שְׁכִיחַ בְּעָלְמָא כַּד יָהִיב קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא סִפְרָא דְחֲנוֹךְ בְּעָלְמָא וְסִפְרָא דְאָדָם, אַתְקִיפְנָא דְּלָא יִשְׁתַּכְּחוּן בֵּינֵי אֱנָשָׁא, בְּגִין דְּלָא חַיְישׁוּ כָּל חֲכָמָאן לְאִסְתַּכְּלָא בְּהוּ וְטָעָן בְּמִלִּין אָחֳרָנִין לְאֲפָקָא מֵרְשׁוּ עִלָּאָה לִרְשׁוּ אָחֳרָא. וְהַשְׁתָּא הָא חַכִּימֵי עָלְמָא יָדְעִין מִלִּין וְסָתְמִין לוֹן וּמִתְתַּקְפֵי בְּפוּלְחָנָא דְּמָארֵיהוֹן.

R. Simeon said: ‘Had I been alive when the Holy One, blessed be He, gave mankind the book of Enoch and the book of Adam, I would have endeavoured to prevent their dissemination, because not all wise men read them with proper attention, and thus extract from them perverted ideas, such as lead men astray from the Most High to the worship of strange powers. Now, however, the wise who understand these things keep them secret, and thereby fortify themselves in the service of their Master.’

וְהַאי קְרָא אַשְׁכַּחְנָא בְּרָזָא דְרָזִין. (תוספתא) דְּכַד אִתְעַר חֶדְוָה דְּכָל חֶדְוָון טְמִירָא סְתִימָא סַבְתָּא דְסַבְתִּין אַנְהִיר מִנֵּיהּ נְהִירוּ דַּקִּיק. חֶדְוָה דְּכָל חֶדְוָון נָהִיר לְיָמִינָא בִּמְשַׁח רְבוּת עִלָּאָה. וְנָהִיר לִשְׂמָאלָא בְּחֶדְוָוה דְּחַמְרָא טַב, נָהִיר לְאֶמְצָעִיתָא בְּחֶדְוָוה (ד”א דארגוונא) דִּתְרֵין סִטְרִין. רוּחַ אִתְעַר וְרוּחַ סָלְקָא וְאִתְיְיהִיב בְּרוּחָא.

דָּבְקָן דָּא בְּדָא. תְּלַת עָאלִין בִּתְלַת. מִגּוֹ תְּלַת נָפְקָא חַד בְּרִית דְדָבְקָא בִּבְרִית. אִתְעֲבָרַת רוּחַ דְּסָלְקָא, מִתְעֲבָרַת מִנֵּיהּ. כַּד אִתְיְיהִיבַת בִּתְרֵין סִטְרִין אִתְדַּבְּקוּ רוּחָא בְּרוּחָא וּמִתְעַבְּרָן מִתְּלַת בְּנִין. וְנֹחַ וְתֵיבָה נָפְקוּ מִנַּיְיהוּ תְּלָתָא, כְּגַוְונָא דִּתְלָתָא (דלתתא) עִלָּאִין, וְאִלֵּין אִנוּן דְּנָפְקוּ מִגּוֹ תֵּיבוּתָא שֵׁם וְחָם וְיָפֶת. שֵׁם דְּבִסְטַר יָמִינָא, חָם דְּבִסְטַר שְׂמָאלָא. יֶפֶת אַרְגְּוָונָא דְּכָלִיל לוֹן.

Of the three sons of Noah that went forth from the ark, Shem, Ham, and Japheth, Shem is symbolic of the right side, Ham of the left side, whilst Japheth represents the “purple”, which is a mixture of the two.

וְחָם הוּא אֲבִי כְנָעַן. זוּהֲמָא דְדַהֲבָא תְּחוֹת קַסְטִיפִין. אִתְעֲרוּתָא דְּרוּחָא מְסָאֲבָא דְּנָחָשׁ קַדְמָאָה. וּבְגִין כָּךְ רְשִׁים וְאָמַר, וְחָם הוּא אֲבִי כְנָעַן. דְּאַיְיתֵי לְוָוטִין עַל עָלְמָא. הַהוּא כְנָעַן דְּאִתְלַטְּיָא. הַהוּא כְנָעַן דְּאַחְשִׁיךְ אַנְפֵּי בְּרִיָּין.

AND HAM WAS THE FATHER OF CANAAN. Ham represents the refuse and dross of the gold, the stirring and rousing of the unclean spirit of the ancient serpent. It is for that reason that he is designated the “father of Canaan”, namely, of Canaan who brought curses on the world, of Canaan who was cursed, of Canaan who darkened the faces of mankind.

וּבְגִין כָּךְ (כלהו) לָא נָפִיק מִגּוֹ כְּלָלָא דְּכֻלְהוּ אֶלָּא דָא דִּכְתִיב וְחָם הוּא אֲבִי כְנָעַן. הַהוּא דְּאַחְשִׁיךְ עָלְמָא, וְלָא כְּתִיב בִּכְלָלָא דָא וְשֵׁם הוּא אֲבִי כָךְ אוֹ יֶפֶת הוּא אֲבִי כָךְ, אֶלָּא מִיָּד קָפַץ וְאָמַר וְחָם הוּא אֲבִי כְנָעַן. וַדַּאי.

For this reason, too, Ham is given a special mention in the words, “Ham, the father of Canaan”, that is, the notorious world-darkener, whereas we are not told that Shem was the father of such-a-one, or that Japheth was the father of such-a-one. No sooner is Ham mentioned, than he is pointed to as the father of Canaan.

וְעַל דָּא כַּד אֲתָא אַבְרָהָם מַה כְּתִיב (בראשית י״ב:ו׳) וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ. דְּעַד לָא הֲוָה קִיּוּמָא דְּאֲבָהָן וְלָא אָתוּ זַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל בְּעָלְמָא, דְּיִפּוּק שְׁמָא דָא וְיֵיעוּל שְׁמָא עִלָּאָה קַדִּישָׁא. כַּד הֲווּ זַכָּאִין יִשְׂרָאֵל אִקְרֵי אַרְעָא עַל שְׁמָא דָא אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. כַּד לָא זָכוּ אִקְרֵי אַרְעָא עַל שְׁמָא אָחֳרָא, אֶרֶץ כְּנָעַן.

Hence when Abraham came on the scene, it is written, “And Abraham passed through the land” (Gen. 12, 6), for this was before the establishment of the patriarchs and before the seed of Israel existed in the world, so that the land could not yet be designated by this honoured and holy name. Observe that when Israel were virtuous the land was called by their name, the Land of Israel; but when they were not worthy it was called by another name, to wit, the Land of Canaan.

וְעַל דָּא כְּתִיב, (בראשית ט׳:כ״ה) וַיֹּאמֶר אָרוּר כְּנַעַן עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו. דְּאִיהוּ אַיְיתֵי לְוָוטִין עַל עָלְמָא. וּבְנָחָשׁ מַה כְּתִיב, (בראשית ג׳:י״ד) אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה. הַיְינוּ דִכְתִיב עֶבֶד עֲבָדִים. וְעַל דָּא כְּתִיב שֵׁם חָם וְיָפֶת. תְּלַת אִלֵין בְּנֵי נֹחַ הַיּוֹצְאִים מִן הַתֵּיבָה כִּדְקָאַמְרִינָן:

Hence it is written: AND HE SAID, CURSED BE CANAAN, A SERVANT OF SERVANTS SHALL HE BE UNTO HIS BRETHREN, for the reason that he brought curses on the world, in the same way as the serpent, against whom was pronounced the doom, “Cursed art thou among all cattle” (Gen. 3, 14).

Noach, Chapter 37

שְׁלשָׁה אֵלֶּה בְּנִי נֹחַ. קִיּוּמָא דְּכָל עָלְמָא, קִיּוּמָא דְרָזָא עִלָּאָה. וּמֵאֵלֶּה נָפְצָה כָל הָאָרֶץ. הַיְינוּ רָזָא (דא) דִּתְלַת גְּוָונִין עִלָּאִין. דְּכַד הַהוּא נָהָר דְּנָגִיד וְנָפִיק אַשְׁקֵי לְגִנְתָא בְּחֵילָא דִתְלַת אִלֵּין עִלָּאִין. וּמִתַּמָּן אִתְפָּרְשָׁן גְּוָונִין דִּלְתַתָּא כָּל חַד וְחַד כָּלִיל בְּחַבְרֵיהּ, לְאַחֲזָאָה דִּיקָרָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְפַּשַּׁט לְעֵילָא וְתַתָּא, וְאִיהוּ חַד בְּעִלָּאֵי וְתַתָּאֵי.

THESE THREE WERE THE SONS OF NOAH. By these was established the whole world, and also the higher symbolism. AND OF THESE WAS THE WHOLE EARTH OVERSPREAD. Herein is a mystical allusion to the three supernal colours. For when that river that flows perennially watered the Garden by the power of those three supernal influences, there spread forth those terrestrial colours here below, each combined with the others, which show that the glory of the Holy One, blessed be He, extends through all the heights and the depths, and that He is one above and below.

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר תְּלַת גְּוָונִין אִלֵּין בְּכָל אִנוּן דְּאַתְיָין מִסְּטַר דִּקְדוּשָׁה, וּמֵחֵיזוּ דִּתְלַת גְּוָונִין אִלֵּין מִתְפָּרְשָׁאן לְכָל אִנוּן דְּאַתְיָין מִסִּטְרָא דְרוּחָא אָחֳרָא. וְכַד תִּסְתַּכֵּל בְּרָזָא דְדַרְגִּין תִּשְׁכַּח הֵיךְ מִתְפָּרְשָׁן גְּוָונִין לְכָל אִנוּן סִטְרִין עַד דְּעָיְילִין לְתַתָּא בְּרָזָא דְּאִנוּן שִׁבְעָה וְעֶשְׂרִין צִנּוֹרִין (סטרי) דְּדַשֵּׁי דְּחָפְיָין לִתְהוֹמֵי.

R. Eleazar said: ‘These three colours are themselves displayed in all those who issue from the side of holiness, and their reflection falls upon all those who issue from the side of the other spirit. And if you ponder the mystery of grades, you will find how the colours radiate to all sides until they enter the lower sphere through those twenty-seven mystic channels which are the sides of the doors that stop up the abyss.

וְכֹלָּא יְדִיעָא לַחֲכִימִין עֶלְיוֹנִין. זַכָּאָה חוּלַקְהוֹן דְּצַדִּיקַיָיא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְרָעֵי בִּיקְרֵיהוֹן וְגָלֵי לוֹן סִתְרִין עִלָּאִין דְּחָכְמְתָא, עֲלַיְיהוּ כְּתִיב, (תהילים כ״ה:י״ד) סוֹד יְיָ לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם.

All this is known to the adepts in mystic lore. Happy the portion of the righteous whom the Holy One delights to honour and to whom He reveals the sublime mysteries of wisdom. Of them it is written: “The counsel of the Lord is with them that fear Him” (Ps. 25, 14).’

פָּתַח רַבִּי אֶלְעָזָר וְאָמַר (ישעיהו כ״ה:א׳) יְיָ אֱלהַי אַתָּה אֲרוֹמִמְךָ אוֹדֶה שִׁמְךָ כִּי עָשִׂיתָ פֶּלֶא עֵצוֹת מֵרָחוֹק אֱמוּנָה אֹמֶן. כַּמָּה אִית לוֹן לִבְנֵי נָשָׁא לְאִסְתַּכָּלָא בִּיקְרָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּלְשַׁבְּחָא לִיקָרֵיהּ. בְּגִין דְּכָל מַאן דְּיָדַע לְשַׁבְּחָא לְמָארֵיהּ כְּדְקָא יָאוֹת, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָבִיד לֵיהּ רְעוּתֵיהּ. וְלָא עוֹד אֶלָּא דְאַסְגֵּי בִּרְכָאן לְעֵילָא וְתַתָּא.

R. Eleazar here quoted the verse: “O Lord, thou art my God, I will exalt thee, I will praise thy name, for thou hast done wonderful things, even counsels of old, in faithfulness and truth” (Is. 25, 1). ‘How greatly’, he said, ‘it behoves men to reflect on the glory of the Holy One, blessed be He, and to offer up songs of praise to His glory, for when one knows how to offer praise to his Master in the manner appropriate, the Holy One, blessed be He, accomplishes his will. Such a man, furthermore, causes an increase of blessings on high and below.

וְעַל דָּא מַאן דְּיָדַע לְשַׁבְּחָא לֵיהּ לְמָארֵיהּ וּלְיַחֲדָא שְׁמֵיהּ, חָבִיב הוּא לְעֵילָא וְחָמִיד לְתַתָּא וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מִשְׁתַּבֵּחַ בֵּיהּ (נ”א ביקריה), וְעֲלֵיהּ כְּתִיב, (ישעיהו מ״ט:ג׳) וַיֹּאמֶר לִי עַבְדִּי אַתָּה יִשְרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאֵר:

He, therefore, who knows how to offer praise to his Master and to proclaim His unity is held in affection on high and is beloved below; the Holy One, blessed be He, is proud of him, and of him it is written: “And he said unto me, thou art my servant, Israel, in whom I will be glorified” (Is. 49, 3).’

Noach, Chapter 38

וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כֶּרֶם. רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי יוֹסֵי. חַד אָמַר מִגַּן עֵדֶן (אתרכבת) אִתְתַּרְכַת וּנְצִיב לָהּ הָכָא. וְחַד אָמַר בְּאַרְעָא הֲוַת וְעָקַר לָהּ וְשָׁתַל לָהּ, וּבְהַהוּא יוֹמָא עַבְדַת אִיבִּין וְנִיצַת לַבְלְבִין וְעֲנָבִים וְהֲוָה סָחִיט לָהּ וְשָׁתֵי מִן חַמְרָא וְרָוֵי.

AND NOAH THE HUSBANDMAN BEGAN AND PLANTED A VINEYARD. R. Judah and R. Jose differed as to the origin of this vine. One said that it came from the Garden of Eden and Noah now planted it here. The other said that it had been on the earth before the Flood and Noah had plucked it and now replanted it. On the same day it blossomed, ripened, and brought forth grapes. Noah then pressed out from them wine, drank of it and became drunken.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר רָזָא דְּחָכְמְתָא אִיהוּ הָכָא בְּהַאי קְרָא. כַּד בָּעָא נֹחַ לְמִבְדַּק בְּהַהוּא חוֹבָא דְּבָדַק אָדָם הָרִאשׁוֹן. לָאו לְאִתְדַּבְּקָא בֵּיהּ, אֶלָּא לְמִנְדַע וּלְאַתְקָנָא עָלְמָא וְלָא יָכִיל. סָחַט עֲנָבִים לְמִבְדַּק בְּהַהוּא כֶּרֶם. כֵּיוָן דְּמָטָא לְהַאי, (ד”א כדין) וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגָּל. וְלָא הֲוָה לֵיהּ חֵילָא לְמֵיקַם. וּבְגִין כָּךְ וַיִּתְגָּל גַּלֵּי פִּרְצָה דְעָלְמָא דְּהֲוָה סָתִים. בְּתוֹךְ אָהֳלֹה כְּתִיב בְּה”א. וְעַל דָּא כְּתִיב וְאַל תִּקְרַב אֶל פֶּתַח בֵּיתָהּ. בְּתוֹךְ אָהֳלָהּ דְּהַהוּא כָּרֶם.

R. Simeon said: ‘There is a mystical allusion in this verse. When Noah began to probe into the sin of Adam, not for purpose of practising it but in order to understand it, and so warn the world against it, he pressed grapes in order to make researches into that vineyard. But when he reached that point he was “drunken and uncovered”-he lost his (mental) balance and uncovered the breach of the world which hitherto had been closed up. WITHIN HIS TENT. It is written oholoh (lit. her tent), an allusion to the idea contained in the passage, “And come not nigh the door of her house” (Prov. 5, 8), “her tent” implying the tent of that vineyard.

כְּגַוְונָא דָא בְּנֵי אַהֲרֹן דְּתָנִינָן שְׁתוּיֵי יַיִן הֲווּ. וְכִי מַאן יָהִיב לוֹן חַמְרָא בְּהַהוּא אֲתַר לְמִשְׁתֵּי. אִי סַלְקָא דַעְתָּךְ דְּאִנוּן חֲצִיפִין הֲווּ דְּרָווֹ חַמְרָא. לָאו הָכִי, אֶלָּא וַדַּאי מֵהַהוּא חַמְרָא רָווֹ דִּכְתִיב, (ויקרא י׳:א׳) וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי יְיָ אֵשׁ זָרָה. כְּתִיב הָכָא אֵשׁ זָרָה וּכְתִיב הָתָם (משלי ז׳:ה׳) לִשְׁמָרְךָ מֵאִשָּׁה זָרָה וְכֹלָּא חַד מִלָּה.

The same explanation applies to the case of the sons of Aaron, who, we have been taught, were drunk from wine (when they sinned). Who then, gave them wine at that place to drink? And is it conceivable that they would dare to get drunk at such a time? But in reality the wine which made them drunk was this same wine of Noah, as it is written, “and they offered strange fire before the Lord” (Lev. 10, 1), an analogous term to which is found in the passage, “That they may keep thee from the strange woman” (Prov. 7, 5): all these terms allude to one and the same thing.

וְכֵן כְּגַוְונָא דָא וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגָּל. וְעַל דָּא אִתְעַר חָם אֲבִי כְנָעַן כְּמָה דְּאִתְּמָר וְאִתְיְהִיב אֲתַר לִכְנַעַן לְשַׁלְטָאָה, וּמַאי דְּהֲוָה הָדֵין צַדִּיק בְּרָזָא דִּבְרִית סֵרְסוֹ. וְתַנְיָא דְּאַעֲבַר מִינֵיהּ הַהוּא קִיּוּמָא.

The same sense, then, underlies the verse, “And he drank of the wine and was drunken, and he was uncovered within his tent.” This, as explained, was observed by Ham, the father of Canaan, and Canaan seized the opportunity to work his will by removing from that righteous man the mystical symbol of the covenant; for this, according to tradition, is what he did.

וּבְגִין כָּךְ אָמַר אָרוּר דְּהָא לְוָוטִין אִתְעָרוּ בְּקַדְמִיתָא עַל יְדֵיהּ בְּעָלְמָא. (ועל דא ויאמר ארור כנען דהא לווטין ייתון על עלמא כקדמיתא). עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה וְגו’. כֹּלָּא יִתְתַּקַּן לְזִמְנָא דְּאָתֵי וְהוּא לָא יִתְתַּקַּן. וְכֹלָּא יִפְקוּן לְחֵירוּ וְהוּא לָא יִפּוּק. וְרָזָא אִיהוּ לְאִנוּן דְּיָדְעֵי אָרְחוֹי וּשְׁבִילֵי דְאוֹרַיְיתָא.

Therefore Noah said, CURSED BE CANAAN. since through him the curse returned to the world. A SLAVE OF SLAVES HE SHALL BE: these words correspond to those addressed to the serpent: “cursed art thou from all cattle, etc.” (Gen. 3, 14). Hence, while all others will be saved in the world to come, he will not be saved; all others will obtain their freedom, but not he. This is a mystery known to the adepts in the ways and paths of the Torah.

Noach, Chapter 39

פָּתַח וְאָמַר (תהילים נ״א:ה׳) כִּי פְשָׁעַי אֲנִי אֵדָע וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד. כַּמָּה אִית לוֹן לִבְנֵי נָשָׁא לְאִסְתַּמְּרָא מֵחוֹבַיְיהוּ מִקַּמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. דְּהָא לְבָתַר דְּחָטָא בַּר נָשׁ רָשִׁים הוּא חוֹבֵיהּ לְעֵילָא וְלָא אִתְמְחַק בַּר בְּתוּקְפָא דִּתְיוּבְתָּא סַגְיָא. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (ירמיהו ב׳:כ״ב) כִּי אִם תְּכַבְּסִי בַּנֶּתֶר וְתַרְבִּי לָךְ בּוֹרִית נִכְתַּם עֲוֹנֵךְ לְפָנָי.

R. Simeon further discoursed, beginning with the verse: For I know my transgressions, and my sin is ever before me (Ps. 51, 5). He said: ‘How much must a man be on his guard against sinning before the Holy One, blessed be He, for each sin committed by man is recorded on high, and is not blotted out save by much repentance, as it is said, “For though thou wash thee with nitre, and take thee much soap, yet thine iniquity is marked before me” (Jer. 2, 22).

תָּא חֲזֵי, כֵּיוָן דְּחָב בַר נָשׁ קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא זִמְנָא חָדָא עָבִיד רְשִׁימוּ. וְכַד חָב בֵּיהּ זִמְנָא תִּנְיָינָא אִתְתַּקַּף הַהוּא רְשִׁימוּ יַתִּיר. חָב בֵּיהּ זִמְנָא תְּלִיתָאָה אִתְפַּשַּׁט הַהוּא כִּתְמָא מִסִּטְרָא דָא לְסִטְרָא דָא, כְּדֵין כְּתִיב נִכְתַּם עֲוֹנֵךְ לְפָנָי.

For when a man commits a sin once before God, it leaves a mark, and when he repeats the same sin that mark is deepened, and after a third time it becomes a stain spreading from one side to the other, as expressed in the words, “thine iniquity is become a stain before me” (Ibid.).

תָּא חֲזֵי, דָּוִד מַלְכָּא כֵּיוָן דְּחָב קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַל עִסְקָא דְּבַת שֶׁבַע, חָשִׁיב דְּהַהוּא חוֹבָא אִתְרְשִׁים עֲלֵיהּ לְעָלְמִין. מַה כְּתִיב, (שמואל ב י״ב:י״ג) גַּם יְיָ הֶעֱבִיר חַטָּאתְךָ לא תָמוּת. (קודשא בריך הוא) אַעֲבַר הַהוּא רְשִׁימוּ מִקַּמֵּיהּ.

When David committed his great sin in taking Bath-Sheba, he thought that it would leave its mark forever, but the message came to him, “The Lord also hath put away thy sin, thou shalt not die” (II Sam. 12, 13); i.e. the stain has been removed.’

אָמַר לֵיהּ רַבִּי אַבָּא וְהָא תָּנִינָן דְּבַת שֶׁבַע דִּילֵיהּ דְּדָוִד מַלְכָּא הֲוַת מִן יוֹמָא דְּאִתְבְּרֵי עָלְמָא, אַמַּאי יָהֲבָהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאוּרִיָה הַחִתִּי מִן קַדְמַת דְּנָא.

R. Abba put this question to R. Simeon: ‘Since we have been taught that Bath-Sheba was destined for King David from the day of the creation, how comes it that the Holy One, blessed be He, first gave her to Uriah the Hittite?’

אָמַר לֵיהּ הָכִי אוֹרְחוֹי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַף עַל גַּב דְּאִתְּתָא אַזְמִינָא לֵיהּ לְבַר נָשׁ לְמֶהֱוֵי דִילֵיהּ, אַקְדִים אַחֲרָא וּנְסִיב לָהּ עַד דְּמָטָא זִמְנֵיהּ דְּהַאי. כֵּיוָן דְּמָטָא זִמְנֵיהּ, אִתְדַּחְיָיא הַאי דְּנָסִיב לָהּ מִקַּמֵּי הַאי אָחֳרָא דְּאָתֵי לְבָתַר וְאִסְתַּלַּק מֵעָלְמָא. וְקָשֵׁי קַמֵּיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאַעֲבָרָא לֵיהּ מֵעָלְמָא עַד לָא מָטֵי זִמְנֵיהּ מִקַּמֵּי הַאי אָחֳרָא.

R. Simeon replied: ‘Such is the way of the Holy One, blessed be He; although a woman is destined for a certain man, He first allows her to be the wife of another man until his time arrives. As soon as that time arrives, he departs from the world to make way for the other, although the Holy One, blessed be He, is loth to remove him from the world to make way for the other man before his time arrives.

וְרָזָא דְּבַת שֶׁבַע דְּאִתְיְיהִיבַת לְאוּרִיָה הַחִתִּי (כדאמרן) בְּקַדְמִיתָא, פּוּק וְדוּק וְתִשְׁכַּח. אַמַּאי אִתְיְהִיבַת אַרְעָא קַדִּישָׁא לִכְנַעַן עַד לָא יֵיתוּן יִשְׂרָאֵל. וְתִשְׁכַּח מִלָּה דָא. וְכֹלָּא רָזָא חָדָא אִיהוּ וּמִלָּה חָדָא.

This is the inner reason why Bath-Sheba was given to Uriah first. Now reflect and you will find the reason for the Holy Land having been given to Canaan before Israel came there. You will find that the inner reason underlying the two is the same.

תָּא חֲזֵי, דָּוִד אַף עַל גַּב דְּאוֹדֵי עַל חוֹבֵיהּ וְתָב בִּתְיוּבְתָּא, לָא אַעֲדֵי לִבֵּיהּ וּרְעוּתֵיהּ מֵאִנוּן חוֹבִין דְּחָב, וּמֵהַהוּא חוֹבָא דְּבַת שֶׁבַע, בְּגִין דְּדָחִיל עֲלַיְיהוּ תָּדִיר דִּילְמָא גָּרִים חַד מִנַּיְיהוּ וִיקַטְרֵג עֲלֵיהּ בְּשַׁעֲתָא דְסַכָּנָה. וּבְגִין כָּךְ לָא אַנְשֵׁי לוֹן מִינֵיהּ וּמֵרְעוּתֵיהּ.

Observe, further, that David, although he confessed his sin and repented, could not obliterate from his heart and mind the memory of the sins that he had committed, especially of that concerning Bath-Sheba, and was always apprehensive lest one of them would prove a stumbling-block to him in the hour of danger. Hence he never removed them from his thoughts.

דָבָר אֲחַר כִּי פְשָׁעַי אֲנִי אֵדָע כֻּלְהוּ דַּרְגִּין דְּתַלְיָין בְּהוּ חוֹבֵי בְּנֵי נָשָׁא אֲנִי אֵדָע. וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד דָּא פְּגִימוּ דְסִיהֲרָא דְּלָא נָפְקָא מִסְאוּבְתָּא עַד דְּאָתָא שְׁלֹמֹה וְאִתְנְהִירַת בְּאַשְׁלָמוּתָא. וּכְדֵין אִתְבַּסָּם עָלְמָא וִיתִיבוּ יִשְׂרָאֵל לְרָחֲצָן דִּכְתִיב, (מלכים א ה׳:ה׳) וַיֵּשֶׁב יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל לָבֶטַח אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְאֵנָתוֹ. וְעִם כָּל דָּא וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד. וְלָא אִתְפְּסָק מֵעָלְמָא. עַד דְּיֵיתֵי מַלְכָּא מְשִׁיחָא לְזִמְנָא דְּאָתֵי כְּמָה דְּאִתְּמָר (זכריה י״ג:ב׳) וְאֶת רוּחַ הַטּוּמְאָה אַעֲבִיר מִן הָאָרֶץ:

According to another interpretation, the words “For I know my transgressions” indicate his knowledge of the diverse grades to which the various sins of men are to be referred, while the words “and my sin” (hatathi=my failing) refer to the defect of the moon, which did not emerge from her impurity until the time of Solomon, when her light once more became whole, so that the world became firmly established and Israel dwelt secure, as it is written: “And Judah and Israel dwelt safely, every man under his vine and under his fig tree” (I Kings 5, 5). Nevertheless, as David said, “My deficiency is ever before me”, and that will not be obliterated from the world until the Messiah will come, as it is said: “And the unclean spirit I will cause to pass out from the earth” (Zech. 13, 2).’

Noach, Chapter 40

הוּא הָיָה גִּבּוֹר צַיִּד לִפְנִי יְיָ עַל כֵּן יֵאָמַר כְּנִמְרוֹד גִּבּוֹר צַיִד לִפְנֵי יְיָ. תָּא חֲזֵי, הוּא הֲוָה גְּבַר תַּקִּיף. לְבוּשׁוֹי דְּאָדָם הָרִאשׁוֹן הֲוָה לָבִישׁ וְהֲוָה יָדַע לְמֵיצַד צֵידָה דִּבְרִיָּיתָא בְּהוּ.

HE WAS A MIGHTY HUNTER BEFORE THE LORD; WHEREFORE IT IS SAID: LIKE NIMROD A MIGHTY HUNTER BEFORE THE LORD. Truly he was a man of might, because he was clad in the garments of Adam, and was able by means of them to lay snares for mankind and beguile them.

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר נִמְרוֹד הֲוָה מְפַתֵּי לִבְרִיָּיתָא לְמֵיהַךְ בָּתַר פּוּלְחַן דְּעַבוֹדָה זָרָה וְהֲוָה שַׁלִּיט בְּאִנוּן לְבוּשִׁין וְנָצַח בְּנֵי עָלְמָא וְהֲוָה אָמַר דְּאִיהוּ שַׁלִּיטָא בְּעָלְמָא וּפָלְחִין לֵיהּ בְּנִי נָשָׁא. וְאַמַּאי אִקְרֵי שְׁמֵיהּ נִמְרוֹד דְּמָרַד בְּמַלְכָּא עִלָּאָה דִּלְעֵילָא דְּמָרַד בְּעִלָּאֵי וּמָרַד בְּתַתָּאֵי.

R. Eleazar said: ‘Nimrod used to entice people into idolatrous worship by means of those garments, which enabled him to conquer the world and proclaim himself its ruler, so that mankind offered him worship. He was called “Nimrod”, for the reason that he rebelled (marad=rebel) against the most high King above, against the higher angels and against the lower angels.’

בְּאִנוּן לְבוּשִׁין שַׁלִּיט עַל כָּל (ד”א שאר) בְּנִי עָלְמָא וּמָלַךְ בְּהוּ וּמָרַד בְּמָארֵיהּ וְאָמַר דְּאִיהוּ שַׁלִּיטָא דְעָלְמָא וְהֲוָה מְפַתֵּי לִבְרִיָּיתָא אֲבַתְרֵיהּ עַד דְּמָשַׁךְ בְּנֵי נָשָׁא לְמֵיפַק מִבָּתַר פּוּלְחָנָא דְּמָארֵי עָלְמָא. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּאִילֵין לְבוּשִׁין יָדְעֵי בְּהוּ חַבְרַיָיא רָזָא עִלָּאָה:

R. Simeon said: ‘Our colleagues are acquainted with a profound mystery concerning these garments.’

Noach, Chapter 41

מַתְנִיתִין. וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אַחַת וּדְבָרִים אֲחָדִים. רַבִּי שִׁמְעוֹן פָּתַח (מלכים א ו׳:ז׳) וְהַבַּיִת בְּהִבָּנוֹתוֹ אֶבֶן שְׁלֵמָה מַסַּע נִבְנָה וּמַקָּבוֹת וְהַגַּרְזֶן כָּל כְּלֵי בַּרְזֶל לא נִשְׁמַע בַּבַּיִת בְּהִבָּנוֹתוֹ. (האי קרא אית לאסתכלא ביה), וְהַבַּיִת בְּהִבָּנוֹתוֹ. וְכִי לָא הֲוָה בָּנִי לֵיהּ שְׁלמֹה וְכֻלְהוּ אוּמָנִין דְּהֲווּ תַּמָּן, מַהוּ בְּהִבָּנוֹתוֹ.

AND THE WHOLE EARTH WAS OF ONE LANGUAGE AND OF ONE SPEECH. R. Simeon began his discourse with the verse: And the house in its being built, was built of stone made ready at the quarry; and there was neither hammer nor axe nor any tool of iron heard in the house in its being built (I Kings 6, 7). He said: The phrase “in its being built” (behibbonotho) implies self-building, as though without the hands of artisans. Were not, then, Solomon with all his workpeople engaged in the work of building?

אֶלָּא כָּךְ הוּא כְּמָה דִכְתִיב, (שמות כ״ה:ל״א) מִקְשָׁה תֵּיעָשֶׂה הַמְנוֹרָה. אִם הִיא מִקְשָׁה מַהוּ תֵּיעָשֶׂה. אֶלָּא וַדַּאי כֹּלָּא בְּאָת וְנִיסָּא אִתְעֲבִיד אִיהוּ מִגַּרְמֵיהּ. כֵּיוָן דְּשָׁרָאן לְמֶעְבַּד עֲבִידְתָּא אוֹלִיף לְאוּמָנִין לְמֶעְבַּד בָּהּ מַה דְּלֹא הֲווּ יָדְעִין מִקַּדְמַת דְּנָא.

It was here as with the candlestick, in regard to which we read, “And thou shalt make… of beaten work will the candlestick be made” (Ex. 25, 31). If the candlestick was to be made of itself, why say “thou shalt make it”? In reality it was made of itself, by a miracle. So soon as the artisans set their hands to the work, it showed them how to proceed in a manner quite novel to them,

מַאי טַעְמָא בְּגִין דְּבִרְכְתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שְׁרָא עַל יְדַיְיהוּ, וְעַל דָּא כְּתִיב בְּהִבָּנוֹתוֹ אִיהוּ אִתְבְּנִי מִגַּרְמֵיהּ, דְּהוּא אוּלְפָא אוּלְפַן לְאוּמָנִין הֵיאךְ שָׁרָאן לְמֶעְבַּד, וְלָא אִסְתַּלַּק מֵעֵינַיְיהוּ רְשִׁימוּ דְּהַהוּא עֲבִידְתָּא מַמָּשׁ וּמִסְתַּכְּלָאן בֵּיהּ וְעָבְדֵי עַד דְּאִתְבְּנֵי כָּל בֵּיתָא.

the reason being that the blessing of the Almighty rested on their hands; and similarly here, in the building of the Sanctuary. It was built of its own accord, though seemingly by the hands of the labourers; it showed the workers a design which guided their hands and from which they did not turn their eyes until the whole building of the house was completed.

אֶבֶן שְׁלֵמָה מַסַּע נִבְנֶה. שְׁלֵמָה כְּתִיב חָסֵר יו”ד אֶבֶן שְׁלֵמָה וַדַּאי. מַסַּע דְּאִתְנְטִיל וְאַתְיָיא וְשָׁרְיָיא עֲלַיְיהוּ וְאִתְעֲבִיד עֲבִידְתָּא (מסע דאתנטיל ועביד עבידתא), מַסַּע דְּאַנְטִיל יָדָן לְמֶעְבַּד דְּלָא מִדַּעְתַּיְיהוּ. כְּתִיב הָכָא מַסַּע וּכְתִיב הָתָם (במדבר י׳:ב׳) וּלְמַסַּע אֶת הַמַּחֲנוֹת.

Further it says: “Of stone made ready at the quarry” (I Kings 6, 7). The word sh’lemah (made ready, complete) is written defectively, as though sh’lomoh (Solomon), for truly it was of Solomon; while massa (lit. transporting) implies that the hands of the workers were moved involuntarily, so that they did they knew not what.

וּמַקָּבוֹת וְהַגַּרְזֶן כָּל כְּלֵי בַּרְזֶל לֹא נִשְׁמַע. בְּגִין דְּשָׁמִיר בָּזַע כֹּלָּא וְלָא אִשְׁתְּמַע מִלָּה, דְּלָא אִצְטְרִיכוּ לִשְׁאָר מָאנִין לְמֶעְבַּד. וְכֹלָּא בְּאָת וְנִיסָּא הֲוָה.

“And there was neither hammer nor axe nor any tool of iron heard in the house in its being built” (Ibid.), because the shamir (stone-cutting insect) performed all the splitting without any sound being heard. No cutting-tools were thus required, the whole work being accomplished by a miracle.’

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן כַּמָּה חֲבִיבִין אִנוּן מִלֵּי דְאוֹרַיְיתָא. זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ מַאן דְּאִתְעַסַּק בְּהוּ וְיָדַע לְמֵיהַךְ (ביה) בְּאֹרַח קְשׁוֹט. וְהַבַּיִת בְּהִבָּנוֹתוֹ. כַּד סָלְקָא בִּרְעוּתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמֶעְבַּד יְקָרָא לִיקָרֵיהּ, סָלְקָא מִגּוֹ מַחֲשָׁבָה רְעוּתָא לְאִתְפַּשְׁטָא, וְאִתְפַּשְׁטַת מֵאֲתַר דְּאִיהִי מַחֲשָׁבָה סְתִימָא דְּלָא אִתְיְידַע.

Said R. Simeon, ‘How precious are the words of the Torah! Happy is the portion of him who occupies himself with them and knows how to follow the path of truth! The Scripture says, “And the house in its being built.” When the Holy One, blessed be He, wills that His glory should be glorified, there issues from His thought a determination that it should spread forth; whereupon it spreads from the undiscoverable region of thought

עַד דְּאִתְפַּשְׁטַת וְשַׁרְיָיא לְבֵי גָרוֹן אֲתַר דְּאִיהוּ נְבִיעַ תָּדִיר בְּרָזָא דְּאִיהוּ רוּחַ חַיִּים. וּכְדֵין כַּד אִתְפַּשְׁטַת הַהִיא מַחֲשָׁבָה וְשָׁרְיָא בְּאֲתַר דָּא, אִקְרֵי הַהִיא מַחֲשָׁבָה אֱלֹהִים חַיִּים. דִּכְתִיב, (ירמיהו י׳:י׳) הוּא אֱלהִים חַיִּים.

until it rests in garon (throat), a spot through which perennially flows the mystic force of the “spirit of life”. When the thought, after its expansion, comes to rest in that place, it is called Elohim hayyim (living God).

עוֹד בָּעָא לְאִתְפַּשְׁטָא וּלְאִתְגַּלְּיָא מִתַּמָּן נָפְקוּ אֶשָׁ”א וְרוּחָ”א וּמַיָ”א כְּלִילָן כְּחֲדָא, וְנָפַק יַעֲקֹב גְּבַר שְׁלִים וְאִיהוּ קוֹל חַד דְּנָפִיק וְאִשְׁתְּמַע. מֵהָכָא מַחֲשָׁבָה דְּהֲוָה סְתִימָא בַּחֲשַׁאי אִשְׁתְּמַע לְאִתְגַּלְיָא.

It then seeks to spread and disclose itself still further, and there issue from that spot fire, air, and water, all compounded together. There also emerges “Jacob, the perfect man”, symbolic of a certain voice that issues and becomes audible. Thus the thought that was hitherto undisclosed and withdrawn in itself is now revealed through sound.

עוֹד אִתְפַּשְׁטַת הַאי מַחֲשָׁבָה לְאִתְגַּלְיָא. וּבָטַשׁ הַאי קוֹל וְאַקִּישׁ בְּשִׂפְוָון, וּכְדֵין נַפְקָא דִּבּוּר, דְּאַשְׁלִים כֹּלָּא, וְגָלֵי כֹּלָּא. אִשְׁתְּמַע דְּכֹלָּא אִיהוּ הַהִיא מַחֲשָׁבָה סְתִימָא דְּהֲוַת לְגוֹ וְכֹלָּא חַד.

In the further extension and disclosure of the thought, the voice strikes against the lips, and thus comes forth speech which is the culmination of the whole and in which the thought is completely disclosed. It is thus clear that all is composed of that undisclosed thought which was withdrawn into itself, and that the whole is one essence.

כֵּיוָן דְּמָטָא אִתְפַּשְׁטוּתָא דָא וְאִתְעֲבִיד דִּבּוּר בִּתְקִיפָא דְּהַהוּא קָלָא, כְּדֵין וְהַבַּיִת בְּהִבָּנוֹתוֹ. כַּאֲשֶׁר נִבְנָה לא כְּתִיב אֶלָּא בְּהִבָּנוֹתוֹ בְּכָל זִמְנָא וְזִמְנָא. אֶבֶן שְׁלֵמָה כְּמָה דְּאִתְּמָר. וּכְתִיב, (שיר השירים ג׳:י״א) בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְרָה לוֹ אִמּוֹ.

When the expansion has reached that stage, and speech has been generated by the force of that voice, then “the house in its being built”, i.e. throughout the whole process of its construction, “is of complete stones”, as has been explained.

מַסַּע דְּנַפְקָא מִלְּגוֹ וְשַׁרְיָא וְנָטִיל לְבַר, נַפְקָא מִלְּעֵילָא וְשַׁרְיָא וְנָטִיל לְתַתָּא. וּמַקָּבוֹת וְהַגַּרְזֶן כָּל כְּלֵי בַּרְזֶל. אִלֵּין שְׁאָר דַּרְגִּין תַּתָּאִין דְּכֻלְהוּ תַּלְיָין בֵּיהּ וְלָא אִשְׁתְּמָעוּ וְלָא אִתְקַבְּלָן לְגוֹ כַּד אִיהִי סַלְקָא לְאִתְאַחֲדָא לְעֵילָא וּלְיָנְקָא מִתַּמָּן. וְדָא הוּא בְּהִבָּנוֹתוֹ.

The word “transported” means that the thought issues from within and commences to transport itself outside; it issues from above and commences to transport itself below. “And there was neither hammer nor axe nor any tool of iron”: this alludes to the lower grades, which all depend upon the Thought, and which are not heard or admitted inside when the Thought ascends on high to draw fresh sustenance.

וּכְדֵין כַּד אִיהִי יָנְקָא, כֻּלְהוּ קָיְימֵי בְּחֶדְוָותָא וְיָנְקִין וְאִתְמַלְיָין בִּרְכָאן. וּכְדֵין קָיְימִין עָלְמִין כֻּלְהוּ בְּרָזָא חָדָא בְּיִחוּדָא חַד, וְלָא הֲוֵי בְּהוּ בְּכֻלְהוּ עָלְמִין פִּירוּדָא. לְבָתַר דְּנָטְלֵי חוּלַקְהוֹן כָּל חַד וְחַד כֻּלְהוּ מִתְפַּשְׁטָן וּמִתְפָּרְשָׁן לְסִטְרַיְיהוּ לְמָה דְאִתְמַנָּן.

When she does so, all of them rejoice and draw sustenance and are filled with blessings. At that time all worlds are sustained as one unity without any division whatever. After they have taken their several portions they all disperse, each to its side and to its assigned function.

Noach, Chapter 42

תָּא חֲזֵי, וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אַחַת וְגו’ לְבָתַר מַה כְּתִיב וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם. מֵהַהוּא קַדְמָאָה דְעָלְמָא. וַיִּמְצְאוּ בִּקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר. דְּהָא מִתַּמָּן מִתְפָּרְשָׁן לְכָל אִנוּן סִטְרִין, וְאִיהוּ רִישׁ מַלְכוּ לְאִתְבְּדָרָא.

Hence it says: “And the whole earth was of one language”, and afterwards, “and it came to pass as they journeyed miquedem” (lit. from before), i.e. from that which is the starting-point of the world, “that they found a valley in the land of Shin’ar”, for from there they spread out in all directions, and that spot is the starting-point of differentiation.

וְאִי תֵימָא הָא כְּתִיב (בראשית ב׳:י׳) וְנָהָר יוֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן וּמִשָּׁם יִפָּרֵד. וַדַּאי הָכִי הוּא דְּכֵיוָן דְּנָטְלֵי מִתַּמָּן הֲוֵי פִּירוּדָא, וְכַד אִנוּן כְּנִישִׁין תַּמָּן לְיַנְקָאָה לָא הֲוִי פִּירוּדָא. וְכַד נָטְלִין הֲוֵי פִּירוּדָא, דִּכְתִיב וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם וַיִּמְצְאוּ בִּקְעָה כְּמָה דְּאִתְּמָר.

It may be objected that differentiation started later, as we read, “a river went forth from Eden to water the garden, and from there it parted”. The truth is that when they move from the first spot there is separation, and when they gather together to draw sustenance there is no separation, and when they journey again there is separation. Hence it is written, “And it came to pass when they journeyed from the East that they found a valley”, as has been explained.’

וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים דְּהָא כְּדֵין עָלְמָא בִּיסוֹדָא וְעִקָּרָא וְשָׁרְשָׁא חָדָא וּמְהֵימְנוּתָא חָדָא בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. מַה כְּתִיב וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם מִקַּדְמָאָה עִקָּרָא דְּעָלְמָא מְהֵימְנוּתָא דְּכֹלָּא. וַיִּמְצְאוּ בִּקְעָה. מְצִיאָה אַשְׁכָּחוּ וְנָפְקוּ בָּהּ מִתְּחוֹת מְהֵימְנוּתָא עִלָּאָה (וימצאו).

AND THE WHOLE EARTH WAS OF ONE LANGUAGE AND ONE SPEECH, i.e. the world was still a unity with one single faith in the Holy One, blessed be He. BUT AFTERWARDS THEY JOURNEYED AWAYmiquedem (lit. from before), that is, from the One who is before all, from the foot of the world, who was the object of universal faith. AND THEY FOUND A PLAIN, that is, they made a discovery, by means of which they shook off their faith in the Most High.

תָּא חֲזֵי, נִמְרוֹד מַה כְּתִיב בֵּיהּ וַתְּהִי רֵאשִׁית מַמְלַכְתּוֹ בָּבֶל. דְּהָא מִתַּמָּן נְטַל לְאִתְאַחֲדָא בִּרְשׁוּ אָחֳרָא. וְהָכָא וַיִּמְצְאוּ בִּקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר מִתַּמָּן נְטָלוּ בְּלִבַּיְיהוּ לְאֲפָקָא מֵרְשׁוּתָא עִלָּאָה לִרְשׁוּ אָחֳרָא:

So it is written of Nimrod: AND THE BEGINNING OF HIS KINGDOM WAS BABEL, this being the starting-point from which he commenced to attach himself to other powers. Similarly here, “they found a plain in the land of Shin’ar”, a place in which they conceived the idea of forsaking the Supernal Power for another power.

וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנָה לָנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַּשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָנוּ שֵׁם. רַבִּי חִיָּיא פָּתַח (ישעיהו נ״ז:כ׳) וְהָרְשָׁעִים כַּיָּם נִגְרָשׁ וְגו’. וְכִי אִית יָם נִגְרָשׁ. אִין, דְּכַד יַמָּא נַפְקָא מִתִּקּוּנֵיהּ וְאָזִיל (בלא הבלא) בְּלָא חַבָּלָא, כְּדֵין נִגְרַשׁ וְאִתְתְּרַךְ מֵאַתְרֵיהּ, כְּמַאן דְּרָוֵי חַמְרָא וְלָא יָתִיב עַל בּוּרְיֵיהּ וְסָלְקָא וְנָחֲתָא. מַאי טַעְמָא בְּגִין כִּי הַשְׁקֵט לא יוּכַל, וְיִגְרְשׁוּ מֵימָיו רֶפֶשׁ וְטִיט. דְּמַפְקוּ מֵימוֹי כָּל הַהוּא טִינָא דְיַמָּא וְכָל טִנּוּפָא לְשִׂפְוָותֵיהּ.

AND THEY SAID: COME, LET US BUILD US A CITY, AND A TOWER, WITH ITS TOP IN HEAVEN, AND LET US MAKE US A NAME. R. Hiya began his discourse with the text: And the wicked are like the driven sea (Is. 57, 20). ‘When can the sea be said to be “driven”? When it becomes violently disturbed and sways this way and that and is driven from its bed; it is then like a drunken man, reeling and staggering and heaving up and down. “For it cannot rest, and its waters cast up mire and dirt” (Ibid.), i.e. it throws up all the dirt and foul matter of the sea on to the shore.

כְּגַוְונָא דָא אִנוּן רְשָׁעִים דְּנַפְקָא מֵאָרְחָא דְּתָקְנָא וְאָזְלֵי כְּרָוִי חַמְרָא בְּלָא תִּקּוּנָא, דְּנָפְקֵי מֵאוֹרַח מֵישָׁר לְאוֹרַח עָקִים. מַאי טַעְמָא, בְּגִין כִּי הַשְׁקֵט לא יוּכָל. דְּהָא עֲקִימוּ דְּאָרְחַיְיהוּ גָּרִים לוֹן לְמֵהַךְ בְּלָא תִקּוּנָא וּבְלָא שְׁכִיכוּ.

So it is with the wicked who leave the straight path and reel and stagger in the crooked roads they have taken, like a man drunk with wine.

וְלָא עוֹד אֶלָּא דְּכָל רוּגְזָא דִידְהוּ בְּשַׁעֲתָא דְּאָמְרִי מִלָּה מִפּוּמַיְיהוּ הַהוּא מִלָּה רֶפֶשׁ וְטִיט כֻּלְהוּ מַפְקֵי טִנּוּפָא וְגִיעוּלָא מִפּוּמַיְיהוּ לְבַר עַד דְּמִסְתָּאֲבֵי וּמְסָאֲבֵי לוֹן.

And what is more, with every word which they utter in their rage there issues from their mouth filth and abomination so that they are utterly defiled.

תָּא חֲזֵי, וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנָה לָנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַּשָּׁמַיִם. לֵית הָבָה אֶלָּא הַזְמָנָה בְּעָלְמָא. נִבְנֶה לָנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַּשָּׁמַיִם. כֻּלְהוּ בְּעֵיטָא בִּישָׁא אָתוּ לְסַרְבָא בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. בִּשְׁטוּתָא אָתוּ (איהו) בְּטִפְּשׁוּ דְּלִבָּא.

See now, they said: “Come let us build a city, and a tower, with its top in heaven.” Underlying these words there was a plan of rebellion against the Holy One, blessed be He. It was a foolish scheme, born out of the stupidity of their heart.’

אָמַר רַבִּי אַבָּא שְׁטוּתָא נְסִיבוּ בְּלִבַּיְיהוּ. אֲבָל בְּחָכְמָה דִּרְשִׁיעוּ אָתוּ בְּגִין לְנָפְקָא מֵרְשׁוּ עִלָּאָה לִרְשׁוּ אָחֳרָא וּלְאַחְלָפָא יְקָרֵיהּ לִיקָרָא נוּכְרָאָה. וּבְכֹלָּא אִית רָזָא דְּחָכְמְתָא עִלָּאָה.

R. Abba said, ‘Foolish they certainly were, but at the same time they had a crafty design to rid themselves of the Supreme Power and to transfer His glory to another. Throughout, there is an allusion to the mysteries of religion.

הָבָה נִבְנָה לָנוּ עִיר וּמִגְדָּל. תָּא חֲזֵי, כַּד מָטוּ לְהַאי בִּקְעָה דְּאִיהוּ רְשׁוּ נוּכְרָאָה וְאִתְגְּלִי לְהוּ אֲתַר דְּשָׁלְטְנוּתָא דָּא תְּקִיעַ בְּגוֹ נוּנֵי יַמָּא. אָמְרוּ הָא אֲתַר לְמֵיתַב וּלְאִתְתַּקְפָא לִבָּא לְאִתְהַנָּאָה בֵּיהּ תַּתָּאֵי. מִיָּד הָבָה נִבְנָה לָנוּ עִיר. נַתְקִין בְּאֲתַר דָּא עִיר וּמִגְדָּל.

Thus, the words “Come, let us build a city and a tower” mean that when they reached that plain, which signifies the “strange power”, and there was revealed to them the place of its dominion, which extends particularly over “the fishes of the sea”, they said, “Here is a place where the beings of the lower world can abide in comfort.” At once they said: “Come, let us build a city, and a tower, and let us make us a name.” This place, they said, shall be to us a centre of worship, and no other; so “let us build a city and a tower”;

וְנַעֲשֶׂה לָנוּ שֵׁם. אֲתַר דָּא (יהיב לון) יְהֵא לָן לְדַחֲלָא וְלָא אָחֳרָא, וְנִבְנֶה לְאֲתַר דָּא עִיר וּמִגְדָּל. לָמָּה לָן לְסָלְקָא לְעֵילָא דְּלָא נֵיכוֹל לְאִתְהַנָּאָה מִנָּהּ. הָא הָכָא אֲתַר מְתַקְנָא. וְנַעֲשֶׂה לָנוּ שֵׁם דַּחֲלָא לְמִפְלַח תַּמָּן. פֶּן נָפוּץ לְדַרְגִּין אָחֳרָנִין וְנִתְבַּדַּר לְסִטְרֵי עָלְמָא:

Further they said: AND LET US MAKE A NAME, that is, an object of worship, LEST WE BE SCATTERED ABROAD, i.e. to other grades and different quarters of the world.

סִתְרֵי תּוֹרָהקוּמְטוּרָא דְּהֻרְמָנָא מְמַלְּלָן בְּלָשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ דְּמַלְאֲכֵי הַשָׁרֵתּ אִשְׁתְּמוֹדְעָן בֵּיהּ וְלָא הֲווּ מְמַלְלִין בְּלִישָׁן אָחֳרָא. בְּגִין כָּךָ כְּתִּיב וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵּר מֵהֶם וְגו’. דְּאִלְמָלֵי מִשְׁתָּעָאן בְּלִישָׁן אָחֳרָא דְּמַלְאֲכֵי עִלָּאֵי לָא הֲווּ אִשְׁתְּמוֹדְעָן בֵּיהּ, גָּרַע חֲשִׁיבוּ דְּאִנוּן חָשְׁבִין לְמֶעְבַּד. בְּגִין דְּעוֹבָדָא דְּשֵׁדִין לָאו אִיהוּ אֶלָּא בְּרִגְעָא חָדָא לְחֵזוּ בְּנֵי אֱנָשָׁא ולא יַתִּיר.

וּדְבָרִים אֲחָדִים. דְּהֲווּ יָדְעִין דַּרְגִּין עִלָּאִין כָּל חַד וְחַד על בּוּרְיֵיהּ ולא אִתְּחְלַף לְהוּ דַּרְגָּא וּבְגִין כָּךָ כְּתִּיב וּדְבָרִים אֲחָדִים. וּבְגִין כָּךָ אִתְּיָעֲטוּ בְּעִיטָא בִּישָׁא עִיטָא דְּחָכְמְתָּא דִּכְתִּיב הָבָה נִבְנֶה לָנוּ עִיר וּמִגְדָּל.

כּלָּא בְּרָזָא דְּחָכְמְתָּא הוּא, וּבָעוּ לְאִתַּקְפָּא בְּאַרְעָא סִטְרָא אָחֳרָא וּלְמִפְּלַח פּוּלְחָנָא דִּילֵיהּ. בְּגִין דְּהֲווּ יָדְעִין דְּהָא כָּל דִּינִין בִּישִׁין מִתַּמָּן נַחֲתִּין לְעָלְמִין. וּבָעְיָין לִדְחוּיֵי דַּרְגָּא דְּקֻדְּשָׁא.

עִי”ר וּמִגְדָּ”ל, דָּא חָכְמְתָּא עִלָּאָה. (ד”א דהא) הֲווּ יָדְעֵי דּשמָא קַדִּישָׁא לָא אִתְּתַּקַּף בְּאַרְעָא, אֶלָּא בְּעִיר וּמִגְדָּל. עִי”ר דִּכְתִּיב, (שמואל ב ה׳:ז׳) (מ”א ח) עִיר דָּוד הִיא צִּיּוֹן וְגו’. מִגְדָּ”ל דִּכְתִּיב (שיר השירים ד׳:ד׳) כְּמִגְדַּל דָּוִד צַּוָּארֵךָ. וּבְחָכְמְתָּא עֲבָדוּ לְמֶהֱוֵי שָׁלְטָנָא דְּסִטְרָא אָחֳרָא בִּאַרְעָא דְּדַחְיָיא (ד”א לדחייא) ֹ אֲדוֹן כָּל הָאָרֶץ מֵאַתְּרֵיהּ. וּלְמֶהֱוִי דִיוּרָא לְסִטְרָא אָחֳרָא בְּאַרְעָא.

וְנַעֲשֶׂה לָנוּ שֵׁם. כְּמָה דַּאֲחִידָא (ד”א דאחרא) אִיהוּ שֵׁם לְעֵילָא, נַתְּקִיף לָהּ בֵּיננא לְמֶהֱוֵי שֵׁם בְּאַרְעָא. פֶּן נָפּוֹץ. יְדִיעָה הֲווּ יָדְעִין דְּיִתְּבַּדְּרוּן מֵעַל אַפֵּי אַרְעָא. וּבְגִין כָּךָ הֲווּ מִתְּיַחֲדִין לְמֶעְבַּד עֲבִידְתָּא דָא בְּחָכְמָה.

סִטְרָא אָחֳרָא אִיהוּ דְּכַר וְנוּקְבָא תּוּקְפָּא דְזוּהֲמָא דְדִינָא קַשְׁיָא. וּכְמָה דְאָדָם חָב (ביה) בְּהוּ וְאִתְּקָפּוּ בְּגִינֵיהּ על עָלְמָא. אוּף הָכִי אִנּוּן עָבְדִין דְּאִתְּתַּקַּף יַתִּיר. דִּכְתִּיב אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם. בְּנוֹי דְּאָדָם קַדְמָאָה דְּאַיְיתֵּי וְאַשְׁלִיט סִטְרָא אָחֳרָא עַל עָלְמָא סִטְרָא בִישָׁא. כְּמָה דְסִטְרָא דִקְדוּשָׁה לָאו שָׁלְטָנֵיהּ בְּהַאי עָלְמָא אֶלָּא בְּעִיר וּמִגְדָּל. אוּף הָכִי חֲשִׁיבֵי אִנּוּן לְמִבְנֵי עִיר וּמִגְדָּל לְמִשְׁלַט הַאי סְטַר בִּישָׁא בְּעָלְמָא:

וִיִּרֶד יְיָ לִרְאוֹתּ. נָחַתּ הַאי שְׁמָא דְּקַדִּישָׁא לְמֶחֱזִי (על) עוֹבָדֵיהוֹן דְּבִנְיָינא דְּבָנוּ. וְאִנּוּן הֲווּ מְמַלְּלָן בִּלְשׁוֹן קֹדֶשׁ לְגַבֵּי כָּל אִנּוּן דַּרְגִּין קַדִּישִׁין וְהֲווּ מַצְּלִיחִין. כֵּיוָן דְּנַחֲתַּתּ קְדֻשָׁה אִתְּבַּלְבְּלוּ כָּל אִנּוּן דַּרְגִּין. עִלָּאִין נָחֲתּוּ וְתַּתָּאִין סְלִיקוּ. וְלָא הֲווּ קָיְימִין בְּאֹרַח מֵישָׁר כְּמָה דְּהֲווּ. וּלְבָתַּר בִּלְבֵּל לִישַׁנְהוֹן בְּע’ לִישָׁן וְאִתְּבַּדָּרוּ לְכָל סִטְרֵי עָלְמָא.

חַד מְמַנָּא הוּא בִּרְקִיעָא וּבֵיהּ קָיְימִין כָּל (ד”א ל”ג אנון) מַפְּתְּחָן דְּעוֹבָדֵי עָלְמָא. ואִיהוּ קָיְימָא זַמִּין בְּשַׁעֲתֵּי וְרִגְעֵי דְיוֹמָא. וְאִנּוּן הֲווּ יָדְעִין בְּרָזָא דְחָכְמְתָּא גִּנְזָא דְּהַאי מְמַנָּא. וְהֲווּ פָּתְּחֵי וְסָגְרֵי וּמַצְּלְחֵי בְּעוֹבָדֵיהוֹן בְּמֵימְרָא דְפּוּמְהוֹן. כֵּיוָן (דאסתכלא) דְּאִתְּבַּלְבָּל מֵימְרָא דִלְהוֹן, כֹּלָּא אִתְּמְנָע מִנַּיְיהוּ.

וַאֲתַּר מְתֻּקָּן אַשְׁכָּחוּ בְּהַהוּא בִּקְעָה. סִטְרָא דְּסִטְרִין: וַיִּמְצְּאוּ בִּקְעָה. אֲתַּר מְתֻּקָּן לְהַאי (ד”א ל”ג ההוא) סִטְרָא בִּישָׁא דְּבָעוּ אִנּוּן לְאַתְּקָפָּא וְאִתְּמְנָעוּ. תּוּקְפָּא (דיליה) דְּהַהוּא סִטְרָא הֲוָה תַּלְיָא לְאִתְּפְּרָעָא בְּהַהִיא בִּקְעָה עַד דְּנָטְלָא תַּמָּן חֵילִין וּמַשִׁירְיָין כְּגַוְונָא דְּאִנּוּן דְּבָנוּ קַרְתָּא וּמִגְדְּלָא וְאִתְּיְהִיבוּ (כלא) כֻּלְהוּ בִּידָהָא. וְאִתְּקַטָלוּ תַּמָּן

אִנּוּן דּלא בָּעוּ לְמֵיפַּק בְּקֵ”ץ הַיָּמִי”ן. אִתְּבְּהִילוּ וְנָפְּלוּ בְּקֵץ הַיָּמִי”ם. בְּהַהוּא אֲתַּר דְּאִתְּחַלַּשׁ תֻּקְפָּא בְּקַדְמִיתָּא בְּהַאי בִּקְעָה. ועל דָּא כְּתִּיב, (יחזקאל לו) וְהִיא מְלֵאָה עֲצָּמוֹתּ.

וְאִתְּתַּקְפַּתּ בְּהַהוּא צּוּלְמָא דְאָקִים נְבוּכַדְנֶצַּר. וְאִתְּבַּר תּוּקְפָּא לְבָתַּר בְּאִנּוּן גַּרְמִין וּבְהַהוּא צּוּלְמָא. דְּאִנּוּן קַדְמָאֵי קָיְימוּ וקָמוּ עַל רַגְלֵיהוֹן. וְהַהוּא צּוּלְמָא אִתְּבָּר.

וּכְדֵין יָדְעוּ כָּל עַמִּין דְּעָלְמָא דְּלֵיתּ אֱלוֹהַּ בַּר קוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא בִּלְחוֹדוֹי. ותּוּ דְּאִתְּקַדַּשׁ שְׁמֵיהּ עַל יְדָא דְּחֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה וְכלָּא בְּחַד יוֹמָא. וְעַל דָּא כְּתִּיב, (ישעיהו כ״ט:כ״ג) וְהִקְדִּישׁוּ אֶתּ קְדוֹשׁ יַעֲקֹב וגו’, (עד כאן סתרי תורה)

וַיֵּרֶד יְיָ לִרְאוֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל דָּא הוּא חַד מֵאִנּוּן עֶשֶׂר זִמְנִין דְּנָחֲתָא שְׁכִינְתָּא לְאַרְעָא. וְכִי מַה הוּא לִרְאוֹת וְלָא הֲוָה יָדַע מִקַּדְמַת דְּנָא. אֶלָּא לִרְאוֹת לְאַשְׁגָּחָא בְּדִינָא כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (שמות ה׳:כ״א) יֵרֶא יְיָ עֲלֵיכֶם וְיִשְׁפֹּט.

AND THE LORD CAME DOWN TO SEE THE CITY AND THE TOWER. This is one of the ten occasions on which the Shekinah descended to earth. “To see” here means “to consider methods of punishment”, as in the verse, “May the Lord see and judge” (Gen. 16, 5).

אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל. הָכָא אִית לְאִסְתַּכָּלָא. דְּהָא לָא כְּתִיב לִרְאוֹת אֶת בְּנֵי הָאָדָם. אֶלָּא לִרְאוֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל. אַמַּאי. אֶלָּא בְּשַׁעֲתָא דְּאַשְׁגַּח קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּדִינָא, בְּקַדְמִיתָא יַשְׁגַּח בְּדַרְגָּא דִלְעֵילָא, וּלְבָתַר בְּדַרְגָּא דִלְתַתָּא. בְּקַדְמִיתָא בְּעִלָּאֵי וּלְבָתַר בְּתַתָּאֵי. וּבְגִין דְּהַאי מִלָּה מָטָא לְעֵילָא, אַשְׁגָּחוּתָא דִלְעֵילָא הֲוָה בֵּיהּ בְּקַדְמִיתָא דִּכְתִיב לִרְאוֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל.

It is not written, “to see the people״, but “to see the city and the tower״. Why so? Because when the Holy One, blessed be He, sets out to execute judgement, He first surveys the upper ranks and then the lower ranks, and since this action of mankind affected also the regions on high, the first consideration was directed to those on high- This is implied in the words, “to see the city and the tower which the sons of man (Adam) built”.

אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם. מַאי בְּנֵי הָאָדָם בְּנוֹי דְאָדָם קַדְמָאָה דְּמָרַד בְּמָרֵיהּ וְגָרַם מוֹתָא לְעָלְמָא. אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם בִּנְיָינָא וַדַּאי אָמְרוּ (גרמו) וּבָעוּ לְמִבְנִי לְעֵילָא.

Mankind are here called “sons of Adam”, because it was Adam, the first man, who rebelled against his Master and brought death into the world.

Noach, Chapter 43

רַבִּי שִׁמְעוֹן פָּתַח (ואמר) (יחזקאל מ״ו:א׳) כֹּה אָמַר יְיָ אֱלֹהִים שַׁעַר הֶחָצֵר הַפְּנִימִית הַפּוֹנֶה קָדִים יִהְיֶה סָגוּר שֵׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת יִפָּתֵחַ וּבְיוֹם הַחֹדֶשׁ יִפָּתֵחַ. הַאי קְרָא אִית לְאִסְתַּכָּלָא בֵּיהּ. וְאִיהוּ רָזָא כְּמָה דְאִתְּמָר. יִהְיֶה סָגוּר שֵׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה. אַמַּאי (וביום השבת יפתח וביום החדש יפתח וגו’. אמאי יהיה סגור כל אנון יומין דששת ימי המעשה).

R. Simeon began his discourse with the verse: Thussaith the Lord God: The gate of the inner court that looketh towards the east shall be shut the six working days; but on the Sabbath day it shall be opened, and in the day of the new moon it shall be opened (Ezek. 46, 1). He said: ‘If this verse is attentively considered, it is found to contain an allusion with which we are familiar. The reason why the gate is to be shut on the six working days is in order that the profane should not make use of the sacred;

אֶלָּא אִלֵין יְמֵי חוֹל. דְּתַרְעָא דָא יִהְיֶה סָגוּר דְּלָא לְאִשְׁתַּמָּשָׁא חוֹל בְּקוּדְשָׁא. וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת יִפָּתֵחַ וּבְיוֹם הַחֹדֶשׁ יִפָּתֵחַ. דְּהָא כְּדֵין שִׁמּוּשָׁא (דקודשא בריך הוא) דְּקוּדְשָׁא בְּקוּדְשָׁא. וּכְדֵין אִתְנְהִיר סִיהֲרָא לְאִתְחַבְּרָא בְּשִׁמְשָׁא.

“but on the Sabbath day it shall be opened and on the day of the new moon it shall be opened”, since in this case the sacred makes use of the sacred, and so the moon comes then to form a junction with the sun.

תָּא חֲזֵי, תַּרְעָא דָא לָא אִתְפַּתַּח בְּאִנּוּן שִׁתָּא יוֹמֵי דְּחוֹל. בְּגִין דְּהָא בְּאִנּוּן יוֹמֵי דְּחוֹל עָלְמָא תַּתָּאָה אִתְּזָן וְשָׁלְטִין כָּל אִנּוּן שִׁית יוֹמִין דְּחוֹל עַל עָלְמָא בַּר בְּאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל.

The reason why that gate is not to be opened on the six working days is because from them this lower world draws sustenance, and they have control of the whole world with the exception of the Land of Israel:

וְאִנּוּן דְּשָׁלְטֵי לָא שָׁלְטֵי בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא בְּגִין דְּהַשַּׁעַר הַזֶּה אִיהוּ סָגוּר. אֲבָל בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וּבְיוֹם הַחֹדֶשׁ כֻּלְהוּ מִתְעַבְּרָן וְלָא שָׁלְטִין בְּגִין דְּהַשַּׁעַר הַזֶּה אִיהוּ פָּתוּחַ וְעָלְמָא אִיהוּ בְּחֶדְוָה וְאִתְּזָן מִתַּמָּן וְלָא אִתְיְיהִיב עָלְמָא לִרְשׁוּ אָחֳרָא.

that land cannot be touched by them because the gate is shut. But on the Sabbath day and on the day of the new moon they are removed from control because the gate is open, and the world is in festivity and derives its sustenance from there, and is not under any other power.

וְאִי תֵימָא דְּכָל אִנּוּן שִׁית יוֹמִין אִנּוּן שָׁלְטִין בִּלְחוֹדַיְיהוּ. תָּא חֲזֵי, הַפּוֹנֶה קָדִים. עַד לָא יְקוּמוּן לְשַׁלְטָאָה אִיהוּ אִסְתַּכַּל תָּדִיר בְּעָלְמָא. אֲבָל לָא אִתְפַּתַּח לְאִתְזְנָא עָלְמָא מִקּוּדְשָׁא בַּר בְּיוֹמָא דְשַׁבַּתָּא וּבְיוֹמָא דְחָדְשָׁא. וְכֻלְהוּ יוֹמִין כֻּלְהוּ אִתְדַּבְּקָן בְּיוֹמָא דְשַׁבַּתָּא וְאִתְזְנוּ מִתַּמָּן. דְּהָא (ד”א ל”ג כדין) בְּיוֹמָא דְּשַׁבַּתָּא כֻּלְהוּ תַּרְעִין פְּתִיחָן וְנַיְיחָא אִשְׁתְּכַח לְכֹלָּא לְעִלָּאֵי וְתַתָּאֵי. תָּא חֲזֵי, וַיֵּרֶד יְיָ לִרְאוֹת. נָחַת מִקּוּדְשָׁא לְחוֹל (ורדיד פרישא) לְאַשְׁגָּחָא בַּמֶּה דְּבָּנוּ וְקָיְימוּ קִיּוּמָא לְאַתְעָרָא עַל עָלְמָא לְדָחֲלָא לוֹן.

But think not that the six days have the sole dominion, even when they are in control, for we are told that that gate “looketh towards the east”, i.e. the Eternal; for the Eternal, even before they assumed control, had the world under His observation, only the gate is not to be opened, so that the world should not receive sustenance from the sacred source save on Sabbath and new moons. Indeed, all the days are attached to the Sabbath day, from which they draw their sustenance, and on which all the gates are opened, and rest is vouchsafed to all on high and below. Similarly here, THE LORD CAME DOWN TO SEE, i.e. He descended from the sacred to the profane, in order to survey what they had built and what steps they had taken to establish an idolatrous worship.’

רַבִּי יִצְחָק הֲוָה יָתִיב קַמֵּיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן. אָמַר לֵיהּ מָה חָמוּ אִלֵּין דְּעֲבָדוּ שְׁטוּתָא דָא לְמָרְדָא בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְכֻלְהוּ בְּעֵיטָא חָדָא אִתְקָיְימוּ בְּדָא. אָמַר לֵיהּ הָא אִתְּמָר דִּכְתִיב וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם אִתְנְטִילוּ מֵעֵילָא לְתַתָּא. אִתְנְטִילוּ מֵאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל וְנָחֲתוּ לְבָבָל. אָמְרוּ הָא הָכָא אֲתַר לְמִדְבַּק.

R. Isaac was once studying with R. Simeon and put to him the question: ‘How could these people have been so foolish as to raise a rebellion against the Holy One, blessed be He, and what is more, with such unanimity?’ R. Simeon replied: ‘That has already been explained, and the answer is indicated in the words, “And it came to pass when they journeyed miqedem” (from the Eternal), which means that they proceeded downwards, from above to below, from the Land of Israel to Babel. They said that that was just the right place to which to attach themselves.’

וְנַעֲשֶׂה לָנוּ שֵׁם וְגו’ וְיִתְדַּבַּק סִיּוּעָא דִלְתַתָּא בְּאֲתַר דָּא. בְּגִין דְּכַד דִּינָא אָתֵי לְאַשְׁרָאָה בְּעָלְמָא, הָא אֲתַר דָּא לְקֳבְלֵיהּ. וּמֵהָכָא אִתְהַנֵּי עָלְמָא וְיִתְּזָן. דְּהָא לְעֵילָא דְּחִיקוּ אִיהוּ לְאִתְזְנָא עָלְמָא מִנֵּיהּ. וְלָא עוֹד אֶלָּא אֲנַן נִסַּק לִרְקִיעָא וְנַגַּח בֵּיהּ קְרָבָא דְּלָא יֵחוֹת (ביה) טוֹפָנָא בְּעָלְמָא כְּדִבְקַדְמִיתָא:

There, too, the whole world could obtain nourishment in abundance, for from the higher realm sustenance could only be procured with difficulty. And furthermore, they said, we will ascend into heaven and make war against it so as to prevent it bringing a flood on the world as before.’

Noach, Chapter 44

וַיֹּאמֶר יְיָ הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם. בְּגִין דְּכֻלְהוּ כְּחֲדָא, בְּיִיחוּדָא דְּכֻלְהוֹן יַעַבְדוּן וְיִצְלְחוּן בְּעוֹבָדַיְיהוּ. יִתְבַּדְּרוּן דַּרְגִּין כָּל חַד לְסִטְרֵיהּ. וּבְגִין כָּךְ יִתְבַּדְּרוּן כָּל הַנֵּי דִלְתַתָּא. מַה כְּתִיב וַיָּפֶץ יְיָ אוֹתָם מִשָּׁם.

AND THE LORD SAID: BEHOLD, THEY ARE ONE PEOPLE, AND THEY HAVE ALL ONE LANGUAGE, i.e. being united they may indeed succeed in their undertaking. Let, therefore, all the grades be dispersed, each in its own direction, and in this way mankind below will also be dispersed. Hence it it written: AND THE LORD SCATTERED THEM ABROAD FROM THENCE.

וְאִי תֵימָא לִישַׁנְהוֹן אַמַּאי אִתְבַּלְבֵּל (אתבדר ובלבל לון קודשא בריך הוא). אֶלָּא בְּגִין דְּכֻלְהוֹן מְמַלְּלִין בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ. הַהוּא לִישְׁנָא קָא עָבִיד לוֹן סִיּוּעָא. בְּגִין דִּבְעוֹבָדָא וּבְמִלּוּלָא דְפוּמָא תַּלְיָין מִלִּין אִלֵּין לְאַדְבְּקָא כַּוָּנָה דְלִבָּא. וּבְדָא עָבְדֵי סִיּוּעָא לְהַהוּא אֲתַר דְּבָעֵי לְאַקָמָא.

Why was their language confounded? Because they all spoke the holy tongue, and this was of help to them. For in the utterance of prayer, it is Hebrew words which fully express the purpose of the heart, and thus help to the attainment of the desired goal;

וְעַל דָּא אִתְבַּלְבָּל לִישַׁנְהוֹן דְּלָא יָכִילוּ לְאִתְתַּקָּפָא רְעוּתְהוֹן בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ. כֵּיוָן דְּאִתְחַלַּף לִישַׁנְהוֹן לָא אַצְלָחוּ בְּעוֹבָדָא (כט א בס”ת) בְּגִין דְּחֵילָא דִּלְעֵילָא לָא יָדְעֵי וְלָא אִשְׁתְּמוֹדְעֵי בַּר בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ. וְכַד אִתְבַּלְבָּל לִישְׁנָא דִלְהוֹן אִתְחַלַּשׁ חֵילֵיהוֹן וְאִתְבַּר תּוּקְפָא דִלְהוֹן.

hence their tongue was confounded in order that they might not be able to express their desires in the holy tongue. Since the angels on high do not understand any language save the sacred language, therefore as soon as the language of the rebels was confounded they lost the source of their power.

תָּא חֲזֵי, דְּהָא מִלָּה (דא) דְּאָמְרֵי תַּתָּאֵי בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, כֻּלְהוּ חֵילֵי שְׁמַיָא יָדְעֵי בֵּיהּ וְאִתְתַּקְפֵי בֵּיהּ. וְלִישַׁן אָחֳרָא לָא יָדְעִין וְלָא אִשְׁתְּמוֹדְעֵי בֵּיהּ. וְעַל דָּא אִלֵּין כֵּיוָן דְּאִתְבַּלְבָּל לִישָׁנָא דִלְהוֹן, מִיָּד וַיַּחְדְּלוּ לִבְנוֹת הָעִיר. דְּהָא אִתְבַּר חֵילַיְיהוּ וְלָא יָכִילוּ לְמֶעְבַּד מִדֵּי בִּרְעוּתָא דִלְהוֹן.

For whatever men utter below in the holy tongue all the hosts of heaven understand and take heed of, but any other language they do not understand. Hence as soon as the language of the builders was confounded THEY LEFT OFF TO BUILD THE CITY, since their strength was broken and they were unable to achieve their purpose.

(דניאל ב׳:כ׳) לֶהֱוֵי שְׁמֵיהּ (די אלהא) (דקודשא בריך הוא) מְבָרַךְ מִן עָלְמָא וְעַד עָלְמָא, דִי חָכְמְתָא וּגְבוּרָתָא דִי לֵהּהִיא. דְּהָא בְּגִין (דא) דְּאַנְחִית קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא רָזֵי דְּחָכְמְתָא לְעָלְמָא, אִתְקַּלְקָלוּ בֵּיהּ בְּנֵי נָשָׁא וּבָעוּ לְאִתְגָּרָא בֵּיהּ.

We read, “Blessed be the name of God from everlasting even unto everlasting; for wisdom and might are his” (Dan. 2, 20). Truly His: for whenever the Holy One, blessed be He, allowed the deep mysteries of wisdom to be brought down into the world, mankind were corrupted by them and attempted to declare war on God.

יָהַב חָכְמְתָא עִלָּאָה לְאָדָם הָרִאשׁוֹן, וּבְהַהִיא חָכְמָה דְּאִתְגְּלֵי לֵיהּ יָדַע דַּרְגִּין, וְאִתְדְּבַק בְּיֵצֶר הָרָע, עַד דְּאִסְתַּלְּקוּ מִנֵּיהּ מַבּוּעֵי דְחָכְמְתָא. וּלְבָתַר תָּב קַמֵּי מָארֵיהּ, וְאִתְגַּלְּיָין לֵיהּ מִנַּיְיהוּ וְלָא כְּקַדְמִיתָא. לְבָתַר בְּהַהוּא סִפְרָא דִילֵיהּ יָדַע חָכְמָאן. וּלְבָתַר אָתוּ בְּנֵי נָשָׁא וְאַרְגִּיזוּ קַמֵּיהּ.

He gave supernal wisdom to Adam, but Adam utilised the wisdom disclosed to him to familiarise himself with the lower grades also, until in the end he attached himself to the yetzer-hara (evil tempter), and the fountains of wisdom were closed to him. After he repented before his Master, parts of that wisdom were again revealed to him, in that same book, but through that same knowledge people came later on to provoke God.

יָהַב חָכְמְתָא לְנֹחַ וּפְלַח בָּהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, לְבָתַר מַה כְּתִיב וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִּן וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגַּל כְּמָה דְּאִתְּמָר. יָהַב חָכְמְתָא לְאַבְרָהָם וּפְלַח בָּהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. לְבָתַר נָפַק מִנֵּיהּ יִשְׁמָעֵאל דְּאַרְגִּיז קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְכֵן יִצְחָק נָפַק מִנֵּיהּ עֵשָׂו. יַעֲקֹב נְסַב תְּרֵין אֲחָתָן.

He gave wisdom to Noah, who, indeed, worshipped by means of it the Holy One, blessed be He, but afterwards “he drank of the wine and was drunken and uncovered”, as already explained. He gave wisdom to Abraham, who by means of it served the Holy One, blessed be He, but then he gave birth to Ishmael, who provoked the Holy One, blessed be He. The same with Isaac, from whom Esau was born. As for Jacob, he married two sisters.

יָהַב חָכְמְתָא לְמשֶׁה מַה כְּתִיב בֵּיהּ (במדבר י״ב:ז׳) בְּכָל בֵּיתִי נְאֱמָן הוּא. וְלָא הֲוָה כְּמשֶׁה שַׁמָּשׁ מְהֵימָן בְּכֻלְהוּ דַּרְגִּין וְלָא סָטָא לִבֵּיהּ בְּתִיאוּבְתָּא דְּחַד מִנַּיְיהוּ. אֶלָּא קָאִים בִּמְהֵימְנוּתָא עִלָּאָה כְּדְקָא יְאוּת.

He gave wisdom to Moses, of whom it is written: “He is trusted in all my house” (Num. 12, 7). There was none like Moses, a faithful servant, who was cognisant of all the grades, but whose heart was not seduced by any one of them from firm faith in the highest.

יָהַב חָכְמְתָא עִלָּאָה לִשְׁלֹמֹה מַלְכָּא. לְבָתַר מַה כְּתִיב בֵּיהּ (משלי א׳:א׳) מִשְׁלֵי שְׁלֹמֹה (משלי ל׳:א׳) הַמַּשָּׂא נְאֻם הַגֶּבֶר לְאִיתִיאֵל לְאִיתִיאֵל וְאֻכָל. אָמַר שְׁלֹמֹה אִתִּי אֵל וְחָכְמְתָא דִילֵיהּ הוּא. וְאוּכָל וְאֵיכוּל לְמֶעְבַּד רְעוּתִי. לְבָתַר (מלכים א יח) וַיָּקֶם יְיָ שָׂטָן לִשְׁלֹמֹה וְגו’.

He gave profound wisdom to Solomon, who called himself I’ithiel, I’ithiel v’ukhal (Prov. 30, 1), as much as to say: “God is with me, and since wisdom is His, v’ukhal, I am able to do my own will.” But afterwards “the Lord raised up an adversary for Solomon” (I Kings 11, 14).

תָּא חֲזֵי, בְּגִין זְעִירוּ דְּחָכְמְתָא דְּאַשְׁכָּחוּ אִלֵּין מֵהַהוּא חָכְמָה דְּקַדְמָאֵי, אִתְגָּרוּ בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּבָנוּ מִגְדָּל וְעֲבָדוּ כָּל מַה דְּעֲבָדוּ. עַד דְּאִתְבַּדָּרוּ מֵאַנְפֵּי אַרְעָא וְלָא אִשְׁתָּאַר בְּהוּ חָכְמָה לְמֶעְבַּד מִידֵּי.

Thus we see that in virtue of the fragments which those people retained from that wisdom of the ancients, they provoked the Holy One, blessed be He, built a tower, and did various kinds of mischief, until they were scattered over the face of the earth, and there was no wisdom left with them for any purpose at all.

אֲבָל לְזִמְנָא דְּאָתֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יִתְעַר חָכְמְתָא בְּעָלְמָא וְיִפְלְחוּן לֵיהּ בָּהּ הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (יחזקאל ל״ו:כ״ז) וְאֶת רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וְעָשִׂיתִי. לָאו כְּקַדְמָאֵי דְּחֲבִילוּ בֵּיהּ עָלְמָא. אֶלָּא וְעָשִׂיתִי אֶת אֲשֶׁר בְּחֻקַּי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם.

But in the future the Holy One, blessed be He, will cause wisdom to be disseminated in the world, and the peoples will worship Him, as it is written: “And I will set my spirit within you ” (Ezek. 36, 27), but-in contrast with the generations of old, who used it for the ruin of the world-“I will cause you”, the verse continues, “to walk in my statutes and ye shall keep mine ordinances, and do them” (Ibid.)

רַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי חִיָּיא הֲווּ אָזְלֵי בְּאָרְחָא. אָמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹסֵי לְרַבִּי חִיָּיא נִפְתַּח בְּאוֹרַיְיתָא וְנֵימָא מִלָּה. פָּתַח רַבִּי יוֹסֵי וְאָמַר (דברים כ״ג:ט״ו) כִּי יְיָ אֱלֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנְךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָיָה מַחְנְיךָ קָדוֹשׁ וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ. כִּי יְיָ אֱלֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ, מְהַלֵּךְ מִבָּעֵי לֵיהּ. אֶלָּא כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר (בראשית ג׳:ח׳) מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם. וְדָא הוּא אִילָנָא דְּאָכַל מִנֵּיהּ אָדָם הָרִאשׁוֹן. מִתְהַלֵּךְ נוּקְבָא מְהַלֵּךְ דְּכַר.

As R. Jose and R. Hiya were once walking together, R. Jose said: ‘Let us begin some discourse on the Torah, and evolve some new idea.’ R. Jose thereupon began with the verse: For the Lord thy God walketh in the midst of thy camp, to deliver thee, and to give up thine enemies before thee; therefore shall thy camp be holy, that he see no unseemly thing in thee, and turn away from thee (Deut. 23, 15). He said: ‘The term for “walketh” is here mithhalekh, as in the passage, “walking (mithhalekh) in the garden towards the cool of the day” (Gen. 3, 8) (in connection with Adam’s eating of the forbidden tree). Mithhalekh is the term for the female, and corresponding to it for the male is the term mehalech.

וְדָא הוּא דְּאָזִיל קַמַּיְיהוּ דְיִשְׂרָאֵל כַּד הֲווּ אָזְלֵי בְּמַדְבְּרָא דִּכְתִיב (שמות י״ג:כ״א) וַיְיָ הוֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם וְגו’. הוּא דְּאָזִיל קַמֵּיהּ דְבַּר נָשׁ כַּד אָזִיל בְּאָרְחָא. דִּכְתִיב, (תהילים פ״ה:י״ד) צֶדֶק לְפָנָיו יְהַלֵּךְ וְיָשֵׂם לְדֶרֶךְ פְּעָמָיו. וְדָא הוּא דְּאָזִיל קַמֵּיהּ דְּבַּר נָשׁ בְּשַׁעֲתָא דְּאִיהוּ זָכֵי. וְלָמָּה. לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אוֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ. לְאִשְׁתְּזָבָא בַּר נָשׁ בְּאָרְחָא וְלָא יִשְׁלוֹט בֵּיהּ אָחֳרָא.

This is the same power that went in front of Israel whilst they were going through the wilderness, as it is written: “And the Lord went before them by day” (Ex. 13, 21). It is this same power that goes in front of a man when he is on a journey, as it is written: “Righteousness shall go before him, and shall make his footsteps a way” (Ps. 85, 14). It walks in front of a man when he is virtuous in order “to deliver thee and to give up thine enemies before thee”, to wit, to rescue a man when journeying from the power of “the other one”.

וּבְגִין כָּךְ לִבָּעֵי לֵיהּ לְבַּר נָשׁ לְאִסְתַּמְּרָא מֵחוֹבוֹי וּלְדַכָּאָה לְגַרְמֵיהּ. מַאי דַּכְיוּ דָּא. דִּכְתִיב, (דברים כ״ג:ט״ו) וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ. מַאי קָדוֹשׁ, קְדוֹשִׁים מִבָּעֵי לֵיהּ. אֶלָּא מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ אִלֵּין שַׁיְיפֵי גוּפָא דְּגוּפָא אִתְחַבַּר וְאִתְתַּקַּן בְּהוּ. וּבְגִין כָּךְ וְהָיָה מַחֲנְיךָ קָדוֹשׁ. וְלא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר.

Hence it is incumbent on a man to guard himself against sin and to purify himself. How purify himself? In the manner indicated in the words, “therefore shall thy camp be holy”. The word qadosh (holy) here is singular, which shows that by the word “camp” we may understand the members of which the body is composed; these are “thy camp” which is to be “holy”.

מַאי עֶרְוַת דָּבָר. דָּא מִלְּתָא (ערייתא) דְעֶרְיָין. דְּדָא הוּא מִלָּה דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מָאִיס בָּהּ יַתִּיר מִכֹּלָּא. כֵּיוָן דְּאָמַר וְלא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת, אַמַּאי דָּבָר. אֶלָּא הַנִּי חַיָּיבֵי עָלְמָא דְּגָעֲלֵי וּמְסָאֲבֵי גַרְמַיְיהוּ בְּמִלָּה דִּלְהוֹן דְּנָפְקֵי מִפּוּמַיְיהוּ וְהָא אִיהוּ עֶרְוַת דָּבָר.

By the term “unseemly thing” is indicated indecency, which is a thing most hateful to the Holy One, blessed be He. Further, the term dabar (thing, lit. word) alludes to the obscene word by which sinners besmirch and befoul themselves.

וְכָל כָּךְ לָמָּה. בְּגִין דְּאִיהוּ אָזִיל קַמָּךְ. וְאִי אַתְּ עָבִיד כְּדֵין, מִיָּד וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ, דְּלָא יֵזִיל בַּהֲדָךְ וְיֵיתוּב מֵאַחֲרֶיךָ. וְאֲנַן הָא אַזְלִינָן קַמֵּיהּ בְּאָרְחָא נִתְעַסֵּק בְּמִלֵּי דְאוֹרַיְיתָא. דְּהָא אוֹרַיְיתָא אִתְעַטְּרָא עַל רֵישֵׁיהּ דְּבַר נָשׁ וּשְׁכִינְתָּא לָא אַעֲדִיאַת מִינֵּיהּ.

Why all this? Because “He walketh before thee”. If thou be remiss in regard to this, He will immediately “turn away from thee”. Now, since we are walking along before Him in the road, let us occupy ourselves with words of the Torah. For when the Torah forms a crown over a man’s head, the Shekinah does not depart from him.’

פָּתַח רַבִּי חִיָּיא וְאָמַר וַיֹּאמֶר ה’ הֶן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְגו’ תָּא חֲזֵי, מַה כְּתִיב וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם. מַאי מִקֶּדֶם. מִקַּדְמוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם. וַיִּמְצְאוּ. וַיִּרְאוּ מִבָּעֵי לֵיהּ מַאי וַיִּמְצְאוּ. אֶלָּא מְצִיאָה אַשְׁכָּחוּ תַּמָּן מֵרָזֵי דְחָכְמְתָא מִקַּדְמָאֵי דְּאִתְנְעַר תַּמָּן מִן בְּנֵי טוֹפָנָא, וּבָהּ אִשְׁתַּדְלוּ לְמֶעְבַּד בְּהַהִיא עֲבִידְתָּא דְּעֲבָדוּ לְסַרְבָא בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְהֲווּ אָמְרֵי בְּפוּמָא וְעַבְדֵי עֲבִידְתָּא.

R. Hiya then discoursed as follows: ‘It is written: “And the Lord said: Behold they are one people, and they have all one language’” After this we read: “And it came to pass as they journeyed miqedem.” The term miqedem signifies “away from the Ancient One (qadmon) of the world”. “That they found.” We should have expected “saw”; but the word “found” is used to indicate that they found remnants of the secret wisdom that had been left there by the generation of the Flood, and with that they made their attempt to provoke the Holy One, blessed be He. As they said, so they did.

חָמֵי מַה כְּתִיב הֶן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם. בְּגִין דְּאִנּוּן בְּלִבָּא חַד וּרְעוּתָא חַד וּמְמַלְּלֵי בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ. וְעַתָּה לא יִבָּצֵר מֵהֶם כָּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת. וְלֵית מַאן דְּיִמְנַע עוֹבָדָא דִלְהוֹן. אֲבָל מַאי אַעֲבִיד, אֲבַלְבֵּל לוֹן דַּרְגִּין דִלְעֵילָא, וְלִישַׁן דִּלְהוֹן לְתַתָּא. וּכְדֵין אִתְמְנַע עוֹבָדָא דִלְהוֹן.

Note what is written, “Behold, they are one people and they have all one language.” Being of one mind, of one will, and speaking one language, “nothing will be withholden from them which they purpose to do”. But, said God, I know what to do; I will confound for them the grades on high and their language below, and thus their work will stop.

וּמַה בְּגִין דְּהֲווּ בִּרְעוּתָא וְלִבָּא חַד וּמְמַלְּלֵי בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ כְּתִיב לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת, וְדִינָא דִלְעֵילָא לָא יָכִיל לְשַׁלְטָאָה בְּהוּ. אֲנַן אוֹ חַבְרַיָיא דְּמִתְעַסְּקִין בְּאוֹרַיְיתָא, וְאֲנַן בְּלִבָּא חַד וּרְעוּתָא חַד, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.

Now, seeing that, because they were all of one mind and one will and spoke the holy tongue, it is written of them “nothing will be withholden from them which they purpose to do”, and the supernal judgement was powerless against them, how much more must this apply to us or any other of the companions who are occupied in the study of the Torah!’

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי מִכָּאן לְאִנּוּן מָארֵי דְמַחְלוֹקֶת לֵית לוֹן קִיּוּמָא. דְּהָא כָּל זִמְנָא (דאלין) דִּבְנֵי עָלְמָא אִלֵּין עִם אִלֵּין בִּרְעוּתָא חָדָא וְלִבָּא חָד, אַף עַל גַּב דְּמָרְדֵּי בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, לָא שָׁלְטָא בְּהוּ דִינָא דִּלְעֵילָא. כֵּיוָן דְּאִתְפַּלְּגוּ מִיָּד וַיָּפֶץ יְיָ אוֹתָם מִשָּׁם וְגו’.

R. Jose said: ‘From here we learn that quarrelsome folk soon come to grief. For we see here that as long as the peoples of the world lived in harmony, being of one mind and one will, although they rebelled against the Holy One, blessed be He, the supernal judgement could not touch them; but as soon as they were divided, “the Lord scattered them abroad”.

אָמַר רַבִּי חִיָּיא אִשְׁתְּמַע דְּכֹלָּא בְּמִלָּה דְפוּמָא תַּלְיָיא. דְּהָא כֵּיוָן דְּאִתְבַּלְבֵּל מִיָּד וַיָּפֶץ יְיָ אֹתָם מִשָּׁם. אֲבָל בְּזִמְנָא דְאָתֵי מַה כְּתִיב, (צפניה ג׳:ט׳) כִּי אָז אֶהֱפֹךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻּלָּם בְּשֵׁם יְיָ וּלְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד וּכְתִיב, (זכריה י״ד:ט׳) וְהָיָה יְיָ לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יְיָ אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד. בָּרוּךְ יְיָ לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן:

Of the world to come, however, it is written: “For then will I turn to the peoples a pure language, that they may all call upon the name of the Lord, to serve him with one consent” (Zeph. 3, 9); also: “And the Lord shall be King over all the earth; in that day shall the Lord be one, and his name one” (Zech. 14, 9). Blessed be the Lord for ever. Amen and Amen!’