Zohar 4
Vayeshev, Chapter 1
וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן. רִבִּי חִיָּיא פָּתַח וְאָמַר, (תהלים לה) רַבּוֹת רָעוֹת צַדִּיק וּמִכֻּלָּם יַצִּילֶנוּ יְיָ. תָּא חֲזֵי, כַּמָּה מְקַטְרְגִין אִית לֵיהּ לְבַר נָשׁ מִיּוֹמָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יָהַב בֵּיהּ נִשְׁמָתָא (ד”א ל”ג לבר נש) (לאתקיימא) בְּהַאי עַלְמָא. דְּכֵיוָן דְּנָפִיק בַר נָשׁ לַאֲוִירָא דְעַלְמָא, מִיָּד אִזְדַּמַּן לְאִשְׁתַּתְּפָא בַּהֲדֵיהּ יֵצֶר הָרָע כְּמָה דְאִתְּמָר. דִּכְתִיב, (בראשית ד׳:ז׳) לַפֶּתַח חַטָּאת רוֹבֵץ וְגו’. וּכְדֵין אִשְׁתַּתַּף בַּהֲדֵיהּ יֵצֶר הָרָע.
AND JACOB DWELT IN THE LAND OF HIS FATHER’S SOJOURNINGS, IN THE LAND OF CANAAN. R. Hiya discoursed on the verse: Many are the ills of the righteous, but the Lord delivereth him out of them all (Ps. 34, 20). ‘Many, indeed’, he said, ‘are the adversaries with whom a human being has to contend from the day that God breathes into him a soul in this world. For as soon as he emerges into the light of day, the evil prompter is at hand in readiness to join him, according to our interpretation of the verse: “Sin coucheth at the door” (Gen. 4, 7).
וְתָּא חֲזֵי, דְּהָכִי הוּא, דְּהָא בְּעִירֵי מִיּוֹמָא דְּאִתְיַלִּידוּ, כֻּלְּהוּ נָטְרֵי גַרְמַיְיהוּ, וְעָרְקִין מִן גּוֹ נוּרָא, וּמִן כָּל אַתְרִין בִּישִׁין. וּבַר נָשׁ, מִיָּד אָתֵי לַאֲרָמָא גַּרְמֵיהּ גּוֹ נוּרָא, בְּגִין דְּיֵצֶר הָרָע שָׁארֵי בְּגַוִּיהּ, וּמִיָּד אַסְטֵי לֵיהּ לְאָרְחָא בִישָׁא.
In proof whereof note that the beasts from the day they are born are able to take care of themselves, and avoid fire and similar dangers, whereas man, on the other hand, seems to feel at first a natural propensity to throw himself into the fire, the reason being that the evil prompter dwells within him and from the beginning lures him into evil ways.
וְאוֹקִימְנָא דִּכְתִיב, (קהלת ד׳:י״ג) טוֹב יֶלֶד מִסְכֵּן וְחָכָם מִמֶּלֶךְ זָקֵן וּכְסִיל אֲשֶׁר לא יָדַע לְהִזָּהֵר עוֹד. טוֹב יֶלֶד, דָּא הוּא יֵצֶר טוֹב דְּהוּא יֶלֶד מִיּוֹמִין זְעִירִין עִמֵּיהּ דְּבַר נָשׁ, דְּהָא מִתְּלֵיסַר שְׁנִין וָאֵילָךְ (עמיה) כְּמָה דְאִתְּמָר.
So Scripture says: “Better is a poor and wise child than an old and foolish king, who knoweth not how to receive admonition any more” (Eccl. 4, 13). The “child” here signifies the good prompter, who is so called because he is, as it were, a youngster by the side of man, whom he does not join till he is at the age of thirteen years, as elsewhere affirmed.
מִמֶּלֶךָ זָקֵן וּכְסִיל. מִמֶּלֶךְ, דָּא הוּא יֵצֶר הָרָע דְּאִיהוּ אִקְרֵי מֶלֶךְ וְשַׁלִּיט בְּעַלְמָא עַל בְּנֵי נָשָׁא. זָקֵן וּכְסִיל, דְּאִיהוּ זָקֵן וַדַּאי, כְּמָה דְאוּקְמוּהָ, דְּכַד אִתְיְלִיד בַר נָשׁ וְנָפִיק לַאֲוִירָא דְעַלְמָא אִיהוּ אִזְדַּמַּן עִמֵּיהּ דְּבַר נָשׁ. וְעַל דָּא אִיהוּ מֶלֶךְ זָקֵן וּכְסִיל.
He is better, then, than “an old and foolish king”, to wit, the evil prompter, who is called king and ruler over the sons of men, and who is assuredly old, since, as already said, so soon as a man is born and sees the light of day he attaches himself to him;
אֲשֶׁר לא יָדַע לְהִזָּהֵר עוֹד, לְהַזְהִיר לָא כְּתִיב, אֶלָּא לְהִזָּהֵר, בְּגִין דְּאִיהוּ כְסִיל. וְעֲלֵיהּ אָמַר שְׁלֹמֹה עָלָיו הַשָׁלוֹם (קהלת ב׳:י״ד) וְהַכְּסִיל בַּחשֶׁךְ הוֹלֵךְ. דְּהָא מֵסּוּסִיתָא דְּחשֶׁךְ קָא אַתְיָא וְלֵית לֵיהּ נְהוֹרָא לְעָלְמִין.
and he is foolish, not knowing how to receive admonition, since, as Solomon says of him also, “the fool walketh in darkness” (Ibid. 2, 14). Indeed, he comes from the very quarry of darkness, and light is for ever a stranger to him.’
רִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, תָּא חֲזֵי, כְּתִיב טוֹב יֶלֶד מִסְכֵּן וְחָכָם. מַאן יֶלֶד מִסְכֵּן, הָא אוּקְמוּהָ וְאִתְּמָר דְּאִיהוּ יֵצֶר טוֹב. אֲבָל טוֹב יֶלֶד, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים ל״ז:כ״ה) נַעַר הָיִיתִי גַּם זָקַנְתִּי. וְדָא הוּא נַעַר דְּאִיהוּ יֶלֶד מִסְכֵּן דְּלֵית לֵיהּ מִגַּרְמֵיהּ כְּלוּם. וְאַמַּאי אִקְרֵי נַעַר, בְּגִין דְּאִית לֵיהּ חַדְתּוּ דְסִיהֲרָא דְּמִתְחַדְּשָׁא תָּדִיר, וְתָדִיר אִיהוּ יֶלֶד מִסְכֵּן כְּמָה דְּאֲמְרָן. וְחָכָם, בְּגִין דְּחָכְמָה שַׁרְיָא בֵּיהּ.
R. Simeon said: ‘It has been laid down that the “poor child” here is the good prompter, the same as he who said of himself: “I have been young, and now am old” (Ps. 37, 25). He is called “poor child”, as he has no possession whatever of his own, and is called “youth” for the reason that he is constantly renewed in the same way as the moon; also he is wise, since wisdom dwells within him.
מִמֶּלֶךָ זָקֵן, דָּא הוּא יֵצֶר הָרָע כְּמָה דְאִתְּמָר. דְּהָא מִן יוֹמָא דְּהֲוָה לָא נָפַק מִמְּסָאֲבוּתֵיהּ לְעָלְמִין, וְאִיהוּ כְסִיל. דְּכָל אָרְחוֹי אִינוּן לְאֹרַח בִּישָׁא, וְאָזִיל וְסָטֵי לִבְנִי נָשָׁא וְלָא יָדַע לְאִזְדַּהֲרָא. וְאִיהוּ אָתֵי עִם בַר נָשׁ בְּתִסְקוּפִין בְּגִין לְאַסְטָאָה לוֹן מֵאֹרַח טָבָא לְאֹרַח בִּישָׁא.
He is better than the “old king”, who is the evil prompter, as already said, since from his first emergence he has never rid himself of his impurity, and he is foolish in that all his steps are toward the evil ways, and he turns the sons of men from the right path, employing all kinds of pretexts to divert them from the good way to the evil.
תָּא חֲזֵי, עַל דָּא אַקְדִים עִם בַּר נָשׁ בְּיוֹמָא דְאִתְיְלִיד בְּגִין דִּיְהֵימִין לֵיהּ. דְּהָא כַּד אָתֵי יֵצֶר טוֹב לָא יָכִיל בַר נָשׁ לִמְהֵימְנָא לֵיהּ וְדָמֵי עֲלֵיהּ כְּמָטוּלָא. כְּגַוְונָא דָא תָּנִינָן, מַאן הוּא רָשָׁע עָרוּם, דָּא הוּא מַאן דְּאַקְדִּים לְאַטְעָנָא מִלּוֹי לְקַמֵּי דַיְינָא עַד לָא יֵיתֵי חַבְרֵיהּ מָארֵי דְדִינָא. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (משלי י״ח:י״ז) צַדִּיק הָרִאשׁוֹן בְּרִיבוֹ וְגו’.
And he hastens to join man on the very day he is born, in order that man may come to believe in him, and that when the good prompter arrives later he may be loth to believe him and think him a burden. Similarly our teachers have defined a “cunning wicked man” to be one who comes first to the judge and pleads his cause before his opponent arrives; as Scripture says: “He that pleadeth his cause first seemeth just, etc.” (Prov. 18, 17).
כְּגַוְונָא דָא (הוא נ”א האי) רָשָׁע עָרוּם, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (בראשית ג׳:א׳) וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם. וְהוּא אַקְדִּים וְשָׁרֵי עִמֵּיהּ דְּבַר נָשׁ עַד לָא יֵיתֵי חַבְרֵיהּ לְאַשְׁרָאָה עֲלֵיהּ. וּבְגִין דְּאִיהוּ אַקְדִּים וְהָא אַטְעִין טַעֲנָתֵיהּ עִמֵּיהּ, כַּד אָתֵי חַבְרֵיהּ דְּאִיהוּ יֵצֶר הַטּוֹב, אַבְאִישׁ לֵיהּ לְבַר נָשׁ בַּהֲדֵיהּ וְלָא יָכִיל לְזָקְפָא רֵישֵׁיהּ, כְּאִילּוּ אַטְעִין עַל כִּתְפֵיהּ כָּל מָטוֹלִין דְּעַלְמָא. בְּגִין הַהוּא רָשָׁע עָרוּם דְאַקְדִּים עִמֵּיהּ. וְעַל דָּא אָמַר שְׁלמֹה (קהלת ט׳:ט״ז) וְחָכְמַת הַמִּסְכֵּן בְּזוּיָה וּדְבָרָיו אֵינָם נִשְׁמָעִים, בְּגִין דְּהָא אַקְדִים אָחֳרָא.
In the same way the evil prompter is cunningly wicked, as we read: “And the serpent was more cunning, etc.” (Gen. 3, 1), and so he arrives first to take up his abode with man, and make his case plausible to him,. so that when his fellow, that is, the good prompter, arrives, he finds himself obnoxious to man, and is not able to raise his head, as though he were bowed down with a heavy burden, because of that cunningly wicked one who has got the start of him. Hence the words of Solomon: “the poor man’s wisdom is despised, and his words are not heard” (Eccl. 9, 16), because the other has anticipated him.
וְעַל דָּא כָּל דַיְינֵי דְּקַבִּיל מִבַּר נָשׁ מִלָּה עַד לָא יֵיתֵי חַבְרֵיהּ, כְּאִילּוּ מְקַבֵּל עֲלֵיהּ טַעֲוָוא אָחֳרָא לִמְהֵימְנוּתָא. אֶלָּא (משלי י״ח:י״ז) וּבָא רֵעֵהוּ וַחֲקָרוֹ, וְדָא הוּא אֹרַח דְּבַר נָשׁ זַכָּאָה, דְּהָא בַר נָשׁ זַכָּאָה דָּא הוּא, דְּלָא הֵימִין לְהַהוּא רָשָׁע עָרוּם דְּיֵצֶר הָרָע, עַד דְּיֵיתֵי חַבְרֵיהּ דְּאִיהוּ יֵצֶר טוֹב. וּבְגִין דָא בְּנֵי נָשָׁא אִינוּן כָּשְׁלִין לְעַלְמָא דְאָתֵי.
Hence for a judge to receive the pleadings of one litigant in the absence of the other is like acknowledging strange gods. But the way of the righteous judge is to wait till “his neighbour cometh and searcheth him out” (Prov. 18, 17). Similarly the righteous man is he who does not put credence in the evil prompter, but first waits for the arrival of the good prompter. For neglecting to do this the sons of man will stumble in the world to come.
אֲבָל הַהוּא זַכָּאָה דְּאִיהוּ דָּחִיל לְמָארֵיהּ, כַּמָּה בִּישִׁין סָבִיל בְּהַאי עַלְמָא בְּגִין דְּלָא יְהֵימִין וְלָא יִשְׁתַּתַּף בְּהַהוּא יֵצֶר הָרָע. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שֵׁזִיב לֵיהּ מִכֻּלְּהוּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהלים לה) רַבּוֹת רָעוֹת צַדִּיק וּמִכֻּלָּם יַצִּילֶנוּ יְיָ. רַבּוֹת רָעוֹת לַצַּדִּיק לָא כְּתִיב, אֶלָּא צַדִּיק. בְּגִין דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְרָעֵי בֵּיהּ. וּבְגִין כָּךְ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְרָעֵי בְּהַהוּא בַר נָשׁ וְשֵׁזִיב לֵיהּ מִכֹּלָּא בְּהַאי עַלְמָא וּבְעַלְמָא דְאָתֵי, זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ.
The righteous man, on the other hand, endures in this world many trials for not believing in and not associating himself with the evil prompter, but the Holy One, blessed be He, delivers him from all ills, as it says: “Many are the ills of the righteous, but the Lord delivereth him out of them all” (Ps. 34, 20). For God finds delight in such a man and delivers him from all ills in this world and in the world to come. Happy is his portion!
תָּא חֲזֵי, כַּמָּה בִּישִׁין עָבְרוּ עֲלֵיהּ דְּיַעֲקֹב, בְּגִין דְּלָא יִתְדַּבַּק בְּהַהוּא יֵצֶר הָרָע וְיִתְרְחַק מֵחוּלָקֵיהּ. וּבְגִין כָּךְ סָבִיל כַּמָּה עוֹנְשִׁין כַּמָּה בִּישִׁין וְלָא שָׁקִיט. פָּתַח וְאָמַר, (איוב ג׳:כ״ו) לא שָׁלַוְתִּי וְלֹא שָׁקַטְתִּי וְלֹא נַחְתִּי וַיָּבֹא רֹגֶז. תָּא חֲזֵי, כַּמָּה בִּישִׁין סָבְלִין צַדִּיקַיָא בְּהַאי עַלְמָא. בִּישִׁין עַל בִּישִׁין, כְּאֵבִין עַל כְּאֵבִין. בְּגִין לְמִזְכֵּי לוֹן לְעַלְמָא דְאָתֵי.
See how many ills befell Jacob in his effort not to be drawn to the evil prompter, and to keep himself far from his portion; and for this he endured many afflictions and ills without respite.’ R. Hiya applied to Jacob the verse: I was not at ease, neither was I quiet, neither had I rest; but trouble came (Job. 3, 26). ‘How many ills and sufferings,’ he said, ‘one after another come upon the righteous in this world that they may merit the world to come.
יַעֲקֹב כַּמָּה סָבִיל בִּישִׁין עַל בִּישִׁין תָּדִיר, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר לֹא שָׁלַוְתִּי, בְּבֵיתָא דְלָבָן, וְלָא יָכִילְנָא לְאִשְׁתְּזָבָא מִנֵּיהּ. וְלא שָׁקַטְתִּי, מֵעֵשָׂו. מֵהַהוּא צַעֲרָא דְּצִעֵר לִי הַהוּא מְמַנָּא דִילֵיהּ, וּלְבָתַר דְּחִילוּ דְעֵשָׂו. וְלֹא נַחְתִּי, מִן דִּינָה וּמִן שְׁכֶם.
Jacob was one of them, and could say of himself, “I was not at ease” in the house of Laban, from whom I could not escape; “neither was I quiet” on account of Esau, through the pain inflicted on me by his Chieftain, and later on through fear of himself; “neither had I rest” in the affair of Dinah and Shechem;
וַיָּבֹא רֹגֶז, דָּא רוּגְזָא וְעִרְבּוּבְיָא דְיוֹסֵף דְּאִיהוּ קַשְׁיָא מִכֻּלְּהוּ, מִגּוֹ רְחִימוּתָא דְיַעֲקֹב לְגַבֵּי דְיוֹסֵף דְּאִיהוּ רָזָא דִבְרִית, עָאל בְּמִצְרַיִם. בְּגִין דִּלְבָתַר כְּתִיב, (שמות ו׳:ה׳) וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי, לְאִשְׁתַּכָּחָא שְׁכִינְתָּא (נ”א שמש) תַּמָּן בַּהֲדֵיהּ.
“but trouble came”, to wit, the trouble and confusion of the loss of Joseph, which was the worst of all, on account of his love for Joseph.’
וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן, רִבִּי יוֹסֵי פָּתַח, (ישעיהו נ״ז:א׳) הַצַּדִּיק אָבַד וְאֵין אִישׁ שָׂם עַל לֵב וְאַנְשֵׁי חֶסֶד נְאֱסָפִים בְּאֵין מֵבִין כִּי מִפְּנֵי הָרָעָה נְאֱסַף הַצַּדִּיק. הַצַּדִּיק אָבַד, בְּזִמְנָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַשְׁגַּח בְּעַלְמָא וְלָא הֲוֵי עַלְמָא כְּדְקָא יְאוּת, וְאִזְדַּמַּן דִּינָא לְשַׁרְיָיא עַל עַלְמָא. כְּדֵין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא נָטִיל זַכָּאָה דְּאִשְׁתַּכַּח בֵּינַיְיהוּ, בְּגִין דְּיִשְׁרֵי דִּינָא עַל כֻּלְּהוּ אָחֳרָנִין, וְלָא יִשְׁתַּכַּח מַאן דְּיָגִין עֲלַיְיהוּ.
AND JACOB DWELT IN THE LAND OF HIS FATHER’S SOJOURNINGS, IN THE LAND OF CANAAN. R. Jose discoursed here on the verse: The righteous perisheth, and no man layeth it to heart, and godly men are taken away, none considering that the righteous is taken away from the evil to come (Is. 57, 1). ‘When God’, he said, ‘surveys the world and finds it misbehaving and meet for chastisement, He first removes from it any righteous man that is present in it, so that chastisement should be visited on all the others and there should be none to shield them.
דְּהָא כָּל זִמְנָא דְּזַכָּאָה שָׁארֵי בְּעַלְמָא, דִּינָא לָא יָכִיל לְשַׁלְטָאָה עַל עַלְמָא. מְנָלָן מִמּשֶׁה, דִּכְתִיב, (תהילים ק״ו:כ״ג) וַיֹּאמֶר לְהַשְׁמִידָם לוּלֵי משֶׁה בְחִירוֹ עָמַד בַּפֶּרֶץ לְפָנָיו וְגו’. וּבְגִין כָּךְ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא נָטִיל לְזַכָּאָה מִבֵּינַיְיהוּ וְסַלִּיק לֵיהּ מֵעַלְמָא, וּכְדֵין אִתְפְּרַע וְגָבֵי דִילֵיהּ. סוֹפֵיהּ דִּקְרָא, כִּי מִפְּנֵי הָרָעָה נְאֱסַף הַצַּדִּיק. עַד דְּלָא יֵיתֵי רָעָה לְשַׁלְטָאָה עַל עַלְמָא נֶאֱסַף הַצַּדִּיק. (ד”א כי מפני הרעה נאסף עד לא ישלוט הרעה בעלמא) דָּבָר אַחֵר כִּי מִפְּנֵי הָרָעָה, דָּא יֵצֶר הָרָע.
For as long as there is a righteous man in the world chastisement cannot befall it, as we learn from Moses, of whom it is written: “Therefore he said that he would destroy them, had not Moses his chosen stood before him in tbe breach, etc.” (Ps. 106, 23). God thus first removes the righteous from the world, and only then collects His account, as it were. We thus translate the conclusion of the verse: “the righteous is taken away before (mitne’) the evil to come”, that is, before the evil is due to befall. (According to another interpretation, “from the evil to come” is an allusion to the evil prompter.)
תָּא חֲזֵי, יַעֲקֹב שְׁלִימוּ דַאֲבָהָן הֲוָה וְאִיהוּ קָאִים לְקָיְימָא בְּגָלוּתָא. אֲבָל מִגּוֹ דְּאִיהוּ צַדִּיק אִתְעַכַּב דִּינָא דְּלָא שָׁלְטָא בְּעַלְמָא. דְּהָא כָּל יוֹמֵי דְיַעֲקֹב לָא שָׁרָא דִּינָא עַל עַלְמָא, וְכַפְנָא אִתְבַּטְלַת.
Observe now that although the galuth was already due in the life-time of Jacob, yet because he was a righteous man-the perfection of the patriarchs-the sentence was postponed; for whilst he was alive punishment could not befall the world, and even the famine of Egypt ceased on his arrival.
וְאוּף הָכִי בְּיוֹמוֹי דְיוֹסֵף דְּאִיהוּ דִּיוּקְנָא דְּאֲבוֹי (כיון דאיהו מת מיד). לָא שְׁרָא גָלוּתָא (דינא על עלמא). בְּגִין דְּאִיהוּ אָגִין עֲלַיְיהוּ כָּל יוֹמוֹי, כֵּיוָן דְּאִיהוּ מֵת, מִיָּד שָׁרָא עֲלַיְיהוּ גָלוּתָא. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (שמות א׳:י״ד) וַיָּמָת יוֹסֵף וְגו’, וְסָמִיךְ לֵיהּ הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ. וּכְתִיב וַיְמָרֲרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבוֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וְגו’.
Neither did the exile really commence during the life-time of Joseph, since he was the image of his father, but as soon as he died the captivity began in earnest, as it says: “And Joseph died… come, let us deal wisely with them… and they made their lives bitter with hard service, in mortar and in brick, etc.” (Ex. 1, 6-14).
כְּגַוְונָא דָא בְּכָל אֲתַר דְּשַׁרְיָא זַכָּאָה (על) בְּעַלְמָא בְּגִינֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יָגִין עַל עַלְמָא, וְכָל זִמְנָא דְּאִיהוּ קַיָּים, דִּינָא לָא שָׁרְיָא עַל עַלְמָא וְהָא אִתְּמָר.
Similarly, wherever a righteous man exists, God for his sake shields the world, and during his life-time no chastisement falls on the world; and so we affirm.
תָּא חֲזֵי, וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו, מַאי מְגוּרֵי אָבִיו, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (ירמיהו ו׳:כ״ה) מָגוֹר מִסָבִיב, דְּכָל יוֹמוֹי הֲוָה דָחִיל וְהֲוָה בִּדְחִילוּ: וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו. רִבִּי אֶלְעָזָר אָמַר, דְאִתְקַשַּׁר וְיָתִיב בְּהַהוּא אֲתַר דְּאִתְאֲחִיד בַּחשֶׁךְ. אֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו דַּיְיקָא, בְּאֶרֶץ כְּנָעַן, אִתְקַשַּׁר אַתְרָא בְּאַתְרֵיהּ. מְגוּרֵי אָבִיו, דָּא דִינָא קַשְׁיָא. בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו, כְּמָה דְאִתְּמָר הַהוּא דִינָא רַפְיָא דְּאִיהִי אֶרֶץ, דְּאִתְאַחִיד מִן דִּינָא קַשְׁיָא וּבֵיהּ אִתְיַשֵּׁב יַעֲקֹב וְאִתְאַחִיד בֵּיהּ, (וההיא ארץ איהי אספקלריא דלא נהרא):
AND JACOB DWELT IN THE LAND OF HIS FATHER’S SOJOURNINGS. The term m’gure (sojournings) can be rendered “apprehensions”, being akin to the term magor in the phrase magor misabib, “a terror on every side” (Jer. 6, 25), and so indicates that Jacob passed all his life in fear and anxiety.
Vayeshev, Chapter 2
אֵלֶּה תּוֹלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף וְגו’, בָּתַר דְּאִתְיַשַּׁב יוֹסֵף בְּיַעֲקֹב וְאִזְדַּוַּוג שִׁמְשָׁא בְּסִיהֲרָא, כְּדֵין שָׁרָא לְמֶעְבַּד תּוֹלְדוֹת, וּמַאן אִיהוּ דְּעֲבִיד תּוֹלְדוֹת, אַהֲדַר וְאָמַר יוֹסֵף, דְּהָא הַהוּא נָהָר דְּנָגִיד וְנָפִיק אִיהוּ עָבִיד תּוֹלְדוֹת בְּגִין דְּלָא פָּסְקִין מֵימוֹי לְעָלְמִין, וְאִיהוּ עָבִיד תּוֹלְדוֹת בְּהַאי אֶרֶץ וּמִנֵּיהּ נָפְקִין תּוֹלְדוֹת לְעַלְמָא.
THESE ARE THE GENERATIONS OF JACOB: JOSEPH, ETC. When Jacob was brought to rest in Joseph, and so the sun was united with the moon, then there commenced a production of offspring, the progenitor being Joseph. For it is that perennially flowing stream which fructifies the earth and from which generations are propagated in the world.
דְּהָא שִׁמְשָׁא אַף עַל גַּב דְּאִתְקַרַב בְּסִיהֲרָא לָא עָבִיד אִיבִּין בַּר הַהוּא דַרְגָּא דְּאִקְרֵי צַדִּי”ק, וְיוֹסֵף אִיהוּ דַרְגָּא דְיַעֲקֹב לְמֶעְבַּד אִיבִּין וְלְאֲפָקָא תּוֹלָדִין לְעַלְמָא, וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב אֵלֶּה תּוֹלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף.
For the sun, even when he approaches the moon, cannot cause vegetation without the help of that grade which goes under the name of Righteous (Zaddik). It was, then, Joseph who was the grade of Jacob to bear fruit and bring forth offspring in the world. Hence: “These are the generations (tol’doth, lit. offspring) of Jacob: Joseph.”
אֵלֶּה תּוֹלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף, כָּל מַאן דְּהֲוָה מִסְתַּכֵּל בְּדִיוּקְנָא דְיוֹסֵף הֲוָה אָמַר דְּדָא הוּא דִיוּקְנָא דְיַעֲקֹב. תָּא חֲזֵי, דִּבְכֻלְּהוּ בְּנֵי יַעֲקֹב לָא כְּתִיב אֵלֶּה תּוֹלְדוֹת יַעֲקֹב רְאוּבֵן, בַּר יוֹסֵף, דְּדִיוּקְנִיהּ דָמֵי לְדִיוּקְנָא דְּאֲבוֹי.
Or, again, we may take the words to signify that whoever looked at Joseph thought he was looking at Jacob. Hence this form of expression is used only in connection with Joseph and not with any other of Jacob’s sons-it is not written, for instance, “These are the offspring of Jacob: Reuben”, the reason being that Joseph was the exact image of his father.
בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה. אָמַר רִבִּי אַבָּא, רָמַז לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּהָא כַּד אִתְאֲבִיד מִנֵּיהּ יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שְׁנִין הֲוָה. וְכָל אִינוּן יוֹמִין דְּאִשְׁתָּאֲרוּ דְּלָא חָמָא לֵיהּ לְיוֹסֵף הֲוָה בָּכֵי עַל אִינוּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שְׁנִין. וּכְמָּה דְּהֲוָה בָּכֵי עֲלֵיהּ, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יָהַב לֵיהּ שְׁבַע עֶשְׂרֵה שְׁנִין אָחֳרָנִין דְּאִתְקַיֵּים בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם בְּחֵדוּ בִּיקָרָא וּבִשְׁלִימוּ דְּכֹלָּא. בְּרֵיהּ יוֹסֵף הֲוָה מַלְכָּא, וְכָל בְּנוֹי קַמֵּיהּ הֲווּ, אִינוּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שְׁנִין הֲווּ חַיִּין לְגַבֵּיהּ. וּבְגִין כָּךְ בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה הֲוָה אִיהוּ, כַּד אִתְאֲבִיד מִנֵּיהּ.
BEING SEVENTEEN YEARS OLD. R. Abba said: This number of seventeen is significant, corresponding as it does to the seventeen years of joy and honour which Jacob lived in Egypt, with all his sons round him and Joseph as king, and which God vouchsafed him in return for the years during which he mourned for Joseph, and did not see him.’
Vayeshev, Chapter 3
רִבִּי חִיָּיא פָּתַח וְאָמַר, (איוב לה) לָכֵן אַנְשֵׁי לֵבָב שִׁמְעוּ לִי חָלִלָה לָאֵל מֵרְשַׁע וְשַׁדַּי מֵעָוֶל. כִּי פֹעַל אָדָם יְשַׁלֶּם לוֹ וּכְאֹרַח אִישׁ יַמְצִאֶנּוּ. תָּא חֲזֵי, כַּד בָּרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַלְמָא, עֲבַד לֵיהּ עַל דִּינָא, וְעַל דִּינָא אִתְקַיַּים. וְכָל עוֹבָדִין דְּעַלְמָא אִינוּן קָיְימִין בְּדִינָא. בַּר דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּגִין לְקַיְימָא עַלְמָא וְלָא יִתְאֲבִיד, פָּרִישׂ עֲלֵיהּ רַחֲמֵי, וְאִינוּן רַחֲמֵי מְעַכְּבֵי לְדִינָא דְּלָא יִשְׁתְּצֵי עַלְמָא, וְעַל רַחֲמֵי אִתְנַהִיג עַלְמָא וְאִתְקְיַּים בְּגִינִיהּ.
R. Hiya discoursed on the text: Therefore hearken unto me, ye men of understanding: Far be it from God that he should do wickedness; and from the Almighty that he should commit iniquity. For the workof man will he requite unto him, and cause every man to find according to his ways (Job 34, 10-11). ‘God,’ he said, ‘in creating the world, meant it to be based on justice, and all that is done in the world would be weighed in the scales of justice, were it not that, to save the world from perishing, God screened it with mercy, which tempers pure justice and prevents it from destroying the world. The world is thus governed in mercy and thereby is able to endure.
וְאִי תֵימָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָבִיד דִּינָא בְּבַר נָשׁ בְּלָא דִינָא. הָא אִתְּמָר, דְּכַד דִּינָא שַׁרְיָא עֲלֵיהּ דְּבַר נָשׁ כַּד אִיהוּ זַכָּאָה. בְּגִין רְחִימוּתָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בֵּיהּ אִיהִי, כְּמָה דְאִתְּמָר. דְּהָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא רָחִים עֲלֵיהּ בִּרְחִימוּ לְקָרְבָא לֵיהּ לְגַבֵּיהּ, מְתַבַּר גּוּפָא בְּגִין לְשַׁלְטָאָה נִשְׁמָתָא, וּכְדֵין אִתְקְרִיב בַּר נָשׁ לְגַבֵּיהּ בִּרְחִימוּ כְּדְקָא יְאוּת. וְנִשְׁמָתָא שָׁלְטָא וְגוּפָא אִתְחַלָּשׁ.
But, you may ask, is not a man often punished by God undeservedly? The answer is, as has been affirmed, that when suffering befalls a righteous man, it is on account of the love which God bears to him. He crushes his body in order to give more power to his soul, so that He may draw him nearer in love.
וּבַעְיָא גּוּפָא חוּלְשָׁא וְנַפְשָׁא תַּקִּיפָא דְּאִתְתַּקַּף בִּתְקִיפוּ, וּכְדֵין אִיהוּ רְחִימָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. כְּמָה דַאֲמְרוּ חַבְרַיָיא, יָהַב קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לַצַּדִּיק צַעֲרָא בְּעַלְמָא דֵין, בְּגִין לְמִזְכֵּי לֵיהּ לְעַלְמָא דְאָתֵי.
For it is needful that the body should be weak and the soul strong, that so a man may be beloved of God, as the Companions have affirmed, that the Holy One inflicts suffering on the righteous in this world in order that they may merit the world to come.
וְכַד נִשְׁמָתָא חָלְשָׁא וְגוּפָא תַקִיפָא, אִיהוּ שָׂנְאֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּלָא אִתְרָעֵי בֵּיהּ, לָא יָהִיב לֵיהּ צַעֲרָא בְּהַאי עַלְמָא אֶלָּא אוֹרְחוֹי מִתְתַּקְנָן וְהוּא בִּשְׁלִימוּ יַתִּיר. בְּגִין דְּאִי עָבַד צְדָקָה אוֹ טִיבוּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מְשַׁלֵּם לֵיהּ אַגְרֵיהּ בְּהַאי עַלְמָא וְלָא יֶהֱוֵי לֵיהּ חוּלַק בְּהַהוּא עַלְמָא. וְדָא הוּא דְּתִרְגֵּם אוּנְקְלוּס (דברים ז׳:י׳) וּמְשַׁלֵּם לְשׂוֹנְאָיו וְגו’, וּמְשַׁלֵּם לְשַׂנְאוֹהִי טַבְוָון דְּאִינוּן וְגו’ (איהו). וּבְגִין כָּךְ הַהוּא זַכָּאָה דְּאִתְבַּר תָּדִיר אִיהוּ רְחִימָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְהַנֵּי מִילֵי כַּד בָּדַק וְלָא אַשְׁכַּח חוֹבָא בִּידֵיהּ דְּאִתְעַנַּשׁ עֲלֵיהּ.
But he who is weak of soul and strong of body is hated of God. It is because God has no pleasure in him that He inflicts no pain upon him in this world, but permits his life to flow smoothly along with ease and comfort, in that for any virtuous act he may perform he receives his reward in this world, so that no portion should be left him in the next world. This is in accordance with Onkelos’s paraphrase of the text: “And he repayeth them that hate him to their face” (Deut. 7, 10), which reads: “And he repayeth them that hate him in this world.” The righteous man, then, who is continually broken in body is the beloved of the Holy One, blessed be He.
הָכָא אִית לְאִסְתַּכָּלָא בְּכַמָּה סִטְרִין. חַד, דְּהָא חָמִינָן דִּשְׁכִינְתָּא לָא שַׁרְיָא בְּאֲתַר עֲצִיבוּ אֶלָּא בְּאֲתַר דְּאִית בֵּיהּ חֶדְוָה. אִי חֶדְוָה לֵית בֵּיהּ, לָא שַׁרְיָא שְׁכִינְתָּא בְּהַהוּא אֲתַר. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (מלכים ב ג׳:ט״ו) וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן וְהָיָה כְנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו (יד יי) רוּחַ אֱלהִים, דְּהָא שְׁכִינְתָּא וַדַּאי לָא שַׁרְיָא בְּאֲתַר עֲצִיבוּ. מְנָלָן מִיַּעֲקֹב. דִּבְגִין דְּהֲוָה עָצִיב עֲלֵיהּ דְּיוֹסֵף אִסְתַּלְקַת שְׁכִינְתָּא מִנֵּיהּ, כֵּיוָן דְּאָתָא לֵיהּ חֶדְוָה דִּבְשׂוֹרָה דְיוֹסֵף מִיָּד וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם. הָכָא בְּהַאי זַכָּאָה דְּאִתָּבַר כֵּיוָן דְּאִיהוּ חֲלָשָׁא וְאִתָּבַר בְּמַכְאוֹבִין, אָן הוּא חֶדְוָה דְּהָא אִיהוּ בַּעֲצִיבוּ וְלֵית עִמֵּיהּ חֶדְוָה כְּלָל.
Now various difficulties are raised by this statement. In the first place we know that the Shekinah does not dwell amid sad surroundings, but only where there is cheerfulness. For this reason Elisha said: “But now bring me a minstrel, and so it came to pass that when the minstrel played, the hand of the Lord came upon him” (II Kings 3, 15), and we learn the same lesson from Jacob, from whom the Shekinah departed during the years that he was grieving for Joseph, but to whom it returned as soon as the glad tidings about Joseph reached him, when, as it says, “the spirit of Jacob their father revived” (Gen. 45, 27). That being so, where, we may ask, is the cheerful spirit in the righteous man who is broken in body, seeing that he is tormented by his sufferings?
וְחַד דְּהָא חָמִינָן כַּמָּה רְחִימִין הֲווּ צַדִּיקַיָא קַמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְלָא אִתָּבְרוּ בְּמַרְעִין וְלָא בְּמַכְאוֹבִין וְלָא אִתְחַלַּשׁ גּוּפָא דִלְהוֹן לְעָלְמִין. אַמַּאי לָאו אִלֵּין כְּאִלֵּין, דְּאִלֵּין אִתָּבְרוּ וְאִלֵּין קָיְימֵי בְּגוּפַיְיהוּ כְּדְקָא יְאוּת.
And further, do we not know of many righteous men, beloved by the Almighty, who were never a prey to acute suffering or physical weakness? Why this discrimination? Why should these be physical wrecks and the others hale and hearty?
וְאִם תֹּאמַר דְּהָא אִלֵּין דְּקָיְימוּ בְּקִיּוּמָא כְּדְקָא יְאוּת, בְּגִין דְּאִינוּן צַדִּיקֵי בְּנֵי צַדִּיקֵי אִינְהוּ, כְּמָה דְאוּקְמוּהָ. וְאִלֵּין אָחֳרָנִין צַדִּיקֵי וְלָאו בְּנִי צַדִּיקֵי, הָא קָא חָמֵינָן צַדִּיקֵי בְּנֵי צַדִּיקֵי, דְּהָא אֲבוֹי דְּדֵין זַכָּאָה בַּר זַכָּאָה, וְאִיהוּ זַכָּאָה. אַמַּאי אִתָּבַר גּוּפֵיהּ בְּמַכְאוֹבִין וְכָל יוֹמוֹי בְּצַעֲרָא.
One explanation given is that the latter were born of righteous parents, whereas the former, although themselves righteous, were not children of righteous parents. But the facts are against this, since we see many righteous men who are the sons of righteous parents, and who nevertheless are afflicted with bodily ills and are lifelong sufferers.
אֶלָּא הָכָא רָזָא אִיהוּ, דְּהָא כָּל עוֹבָדוֹי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּקְשׁוֹט וּזְכוּ (איוב לה) כִּי פֹעַל אָדָם יְשַׁלֶּם לוֹ וּכְאֹרַח אִישׁ יַמְצִיאֶנּוּ. אַשְׁכַּחְנָא בְּסִפְרֵי קַדְמָאֵי רָזָא חָדָא, וּלְגַבֵּיהּ רָזָא אָחֳרָא חַד דְּאִיהוּ תְּרֵין, דְּהָא אִית זִמְנִין דְּסִיהֲרָא אִיהִי בִּפְגִימוּ וְשַׁרְיָא בְּדִינָא וְשִׁמְשָׁא לָא אִשְׁתַּכַּח גַּבָּה. וּבְכָל זִמְנָא וּבְכָל שַׁעְתָּא אִית לָהּ לְאֲפָקָא נִשְׁמָתִין בִּבְנֵי נָשָׁא כְּמָה דְלָקְטָא בְּקַדְמִיתָא, וַאֲפִיקַת לוֹן הַשְׁתָּא בְּזִמְנָא דְאִיהִי קָיְימָא בְּדִינָא. הַאי מַאן דְּנָקִיט לָהּ בְּהַהוּא זִמְנָא לֶיהֱוֵי תָּדִיר בִּגְרִיעוּתָא, וּמִסְכֵּנוּתָא אָזְלָא לְגַבֵּיהּ, וְאִתָּבַר תָּדִיר בְּדִינָא כָּל יוֹמוֹי דְבַר נָשׁ בֵּין חַיָּיבָא בֵּין זַכָּאָה. בַּר דִּצְלוֹתָא בָּטִיל כָּל גִּזְרֵי דִינִין וְיָכִיל לְסַלְקָא בִּצְלוֹתָא.
But there is a deep mystery involved here, inasmuch as all the ways of God are based on truth and righteousness. In connection with this verse I have found in the books of the ancients a mystical doctrine, and next to it another mystical doctrine, both being in essence one and the same. It amounts to the following. There is a period when the moon is defective, judgement being visited upon her, and the sun being concealed from her. Now it is the moon that at all times and seasons releases souls to enter the sons of men-she having previously gathered them for the purpose. Of those souls, then, which she releases during the period that she is under sentence, every one will always be the victim of degradation and poverty and suffer other chastisements, irrespective of whether he be sinful or righteous. (Prayer, however, can avert any sentence of punishment.)
וְהַהוּא זִמְנָא דְּקָיְימָא הַהוּא דַרְגָּא בִּשְׁלִימוּ, וְהַהוּא נָהָר דְּנָגִיד וְנָפִיק אִשְׁתַּמַּשׁ בָּהּ, כְּדֵין הַהוּא נִשְׁמָתָא דְּנָפְקַת וְאִתְדַּבְּקַת בֵּיהּ בְּהַהוּא בַר נָשׁ, הַהוּא בַּר נָשׁ אִשְׁתַּלִּים בְּכֹלָּא בְּעוּתְרָא בִּבְנִין בִּשְׁלִימוּ דְּגוּפָא.
But those souls which the moon sends forth when she is in the grade of completeness, and the perennially flowing stream plays about her, are destined to enjoy abundance of all good things-of riches, children, and bodily health-
וְכֹלָּא בְּגִין הַהוּא מַזָּלָא דְּנָגִיד וְנָפִיק וְאִתְחַבַּר בְּהַהוּא דַרְגָּא לְאִשְׁתַּלְּמָא בֵּיהּ וּלְאִתְבָּרְכָא מִנֵּיהּ, וְעַל דָּא כֹּלָּא בְּמַזָּלָא תַּלְיָא מִלְּתָא. וְעַל דָּא תָּנִינָן, בָּנִי חַיֵּי וּמְזוֹנֵי לָאו בִּזְכוּתָא תַּלְיָא מִלְּתָא אֶלָּא בְּמַזָּלָא תַּלְיָא מִלְּתָא. דְּהָא בִּזְכוּתָא לָאו אִיהוּ אֶלָּא עַד דְּאִתְמַלְּיָא וְאִתְנְהִיר מִן מַזָּלָא.
and all on account of the allotment (mazzal) that flowed forth and joined itself to that grade in order to be perfected and blessed by it. We see thus that all things are dependent on allotment (mazzal), according to the dictum: “Children, life, and livelihood do not depend on a man’s merits, but on mazzal.״
וּבְגִין כָּךְ כָּל אִינוּן דְּאִתָּבְרוּ בְּהַאי עַלְמָא וְאִינוּן זַכָּאי קְשׁוֹט, כֻּלְּהוּ אִתָּבְרוּ בְּהַאי עַלְמָא וְאִתְדָּנוּ בְּדִינָא. מַאי טַעְמָא, בְּגִין דְּהַהִיא נַפְשָׁא גָּרְמָא לְהוּ, וְעַל דָּא חָיִיס עֲלַיְיהוּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְעַלְמָא דְאָתֵי.
Hence all those who are sorely afflicted in this world in spite of being truly righteous suffer through the mischance of their soul; but in compensation the Holy One, blessed be He, has compassion on them in the world to come.’
רִבִּי אֶלְעָזָר אָמַר, כָּל מַה דְּעָבִיד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּדִינָא אִיהוּ, בְּגִין לְדַּכָּאָה לְהַהִיא נַפְשָׁא לְאַיְיתָאָה לָהּ לְעַלְמָא דְאָתֵי. (ובגין כך קודשא בריך הוא כל עובדוי) (נ”א בגין דכל עובדוי דקודשא בריך הוא) אִינוּן בְּדִינָא וּקְשׁוֹט. וּבְגִין לְאַעֲבָרָא מִנֵּיהּ הַהוּא זוּהֲמָא דְּקַבִּילַת בְּהַאי עַלְמָא וְעַל דָּא אִתָּבַר הַהוּא גּוּפָא וְאִתְדְּכִיאַת נַפְשָׁא. וּבְגִין כָּךְ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָבִיד לְהַהוּא זַכָּאָה דְּיִסְבּוֹל יִסּוּרִין וּמַכְאוֹבִין בְּהַאי עַלְמָא וְיִתְנְקֵי מִכֹּלָּא וְיִזְכֶּה לְחַיֵּי עָלְמָא. וְעַל דָּא כְּתִיב (תהילים י״א:ה׳) יְיָ צַדִּיק יִבְחָן. וַדַּאי, וְהָא אִתְּמָר.
R. Eleazar said: ‘All the acts of the Almighty are in accordance with justice, and His purpose is to purify that soul from the scum that adheres to it in this world, so as to bring it into the world to come. When the body is crushed the soul is purified, and so God brings pains and sufferings on the righteous man in this world in order that he may gain life everlasting. In this regard it is written: “The Lord trieth the righteous, etc.” (Ps. 11, 5).’
Vayeshev, Chapter 4
רִבִּי שִׁמְעוֹן פָּתַח, (ויקרא כ״א:כ״ג) אַךְ אֶל הַפָּרֹכֶת לֹא יָבֹא וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לא יִגָּשׁ כִּי מוּם בּוֹ וְלֹא יְחַלֵּל אֶת מִקְדָּשַׁי כִּי אֲנִי יְיָ מְקַדְּשׁוֹ. אַךְ אֶל הַפָּרֹכֶת לא יָבֹא. תָּא חֲזֵי, בְּהַהִיא שַׁעְתָּא דְּהַהוּא נָהָר דְּנָגִיד וְנָפִיק אַפִּיק כָּל אִינוּן נִשְׁמָתִין וְאִתְעֲבָרַת נוּקְבָא, כֻּלְּהוּ קָיְימִין לְגוֹ בְּקוּרְטָא דִלְגוֹ בְּסִיטוֹ קוּרְטָא.
R. Simeon said: ‘It is written: “Only he shall not go in unto the veil, nor come nigh unto the altar, because he hath a blemish; that he profane not my holy places, because I am the Lord who sanctify them” (Lev. 21, 23). When the perennial stream releases human souls, and the Female becomes pregnant, they all range themselves within the edifice.
וְכַד סִיהֲרָא אִתְפְּגִים בְּהַהוּא סִטְרָא דְּחִוְיָא בִישָׁא, כְּדֵין כָּל אִינוּן נִשְׁמָתִין דְּנָפְקִין, אַף עַל גַּב דְּכֻלְּהוּ דַּכְיָין וְכֻלְּהוּ קַדִּישִׁין, הוֹאִיל וְנָפְלוּ בִּפְגִימוּ. בְּכָל אִינוּן אַתְרֵי דְמָטוּ אִינוּן נִשְׁמָתִין כֻּלְּהוּ אִתָּבְרוּ וְאִתְפְּגִימוּ בְּכַמָּה צַעֲרִין בְּכַמָּה כְּאֵבִין, וְאִילֵּין אִינוּן (נשמתין ואתרין) (נ”א נשמתין דאתרין דפגימו) דְּאִתְרְעֵי בְּהוּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְבָתַר דְּאִתָּבְרוּ, וְאַף עַל גַּב דְּנִשְׁמָתִין בַּעֲצִיבוּ וְלָא בְּחֶדְוָון.
Now all those that go forth at the period when the moon is defective by reason of the evil serpent, although pure and holy, become bruised and defective in whatever place they reach, and have to undergo pain and suffering. And these are the souls in whom the Holy One finds delight in spite of their being sad instead of joyful.
רָזָא דְמִלָּה שַׁרְיָין כְּגַוְונָא דִלְעֵילָא גּוּפָא אִתְפְּגִים, וְנִשְׁמָתָא לְגוֹ כְּגַוְונָא דִלְעֵילָא, וַדַּאי כְּגַוְונָא דְּדָא, וּבְגִין כָּךְ אִלֵּין אִינוּן דְּבַעְיָין לְחַדְתוּתֵי בְּחַדְתוּתָא דְסִיהֲרָא, וְעַל אִלֵּין כְּתִיב, (ישעיהו ס״ו:כ״ג) וְהָיָה מִדֵּי חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ וּמִדֵּי שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ יָבֹא כָל בָּשָׂר לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְפָנַי אָמַר יְיָ. כָּל בָּשָׂר וַדַּאי, דְּאִלֵּין יִתְחַדְתוּן בְּכֹלָּא. וּבָעְיָין לְחַדְתוּתֵי בְּחַדְתוּתָא דְסִיהֲרָא.
Esoterically speaking they are a counterpart of something above, the body being impaired and the soul being within after the supernal pattern, each corresponding to each, and these are the souls that require to be renewed with the renewal of the moon, and hence it is written concerning them: “And it shall come to pass, that from one new moon to another, and from one Sabbath to another, shall all flesh come to worship before me” (Is. 66, 23), the word “all” signifying that these souls will be renewed wholly with the renewal of the moon.
וְאִלֵּין אִינוּן בְּשׁוּתָּפוּתָא חָדָא בְּסִיהֲרָא פְּגִימִין בְּהַהוּא פְּגִימוּ דִילָהּ, וּבְגִין כָּךְ אִיהִי שַׁרְיָא בְּגַוַּויְיהוּ תָּדִיר דְּלָא שָׁבְקָא לוֹן כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (ישעיהו נ״ז:ט״ו) וְאֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ. וּכְתִיב, (תהלים לה) קָרוֹב יְיָ לְנִשְׁבְּרֵי לֵב, לְאִינוּן דְּסָבְלֵי עִם סִיהֲרָא הַהוּא פְּגִימוּ, אִינוּן קְרֵיבִין לָהּ תָּדִיר. וְעַל דָּא לְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים, בְּאִינוּן חַיִּים דְּאַתְיָין לָהּ לְאִתְחַדְתָא יְהֵא לוֹן חוּלְקֵהוֹן, אִינוּן דְּסָבְלֵי עִמָּהּ יִתְחַדְתוּן עִמָּהּ.
For they are partners, as it were, with the defective moon, for which reason she dwells in them always, without leaving them, in allusion to which the Scripture says: “I dwell… with him also that is of a contrite and humble spirit… to revive the heart of the contrite ones” (Is. 57, 15), also: “The Lord is nigh unto them that are of a broken heart” (Ps. 34, 19). These verses refer to those who are fellow-sufferers with the moon in her defect, and regarding whom it is fitly said, “to revive the heart of the contrite ones”, that is, to make those who participated in the sufferings of the moon also participate in the new life to be bestowed on her in the future.
וְאִלֵּין אִקְרוּן יִסּוּרִין שֶׁל אַהֲבָה, שֶׁל אַהֲבָה אִינוּן וְלָא מִנֵּיהּ דְּהַהוּא בַר נָשׁ. שֶׁל אַהֲבָה, אִינוּן דְּאִתְפַּגִּים נְהוֹרָא שֶׁל אַהֲבָה זוּטָא דְּאִתְדַּחְיָיא מֵאַהֲבָה רַבָּה. בְּגִין כָּךְ אִלֵּין אִינוּן חֲבֵרִים מְשׁוּתָּפִים בַּהֲדָהּ. זַכָּאָה חוּלַקְהוֹן בְּעַלְמָא דֵין וּבְעַלְמָא דְאָתֵי, דְּאִינוּן זָכוּ לְהַאי לְמֶהוֵי חֲבֵרִים בַּהֲדָהּ, עֲלַיְיהוּ כְּתִיב, (תהילים קכ״ב:ח׳) לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי וְגו’.
Such sufferings undergone by them are called “sufferings in token of love”. Happy is their portion in this world and in the world to come when they will be privileged to be partners with her, in allusion to which it is written: “For my brethren and companions’ sakes, etc.” (Ibid. 122, 8).’
Vayeshev, Chapter 5
פָּתַח וְאָמַר, (ישעיהו נ״ב:י״ג) הִנֵּה יַשְׂכִּיל עַבְדִּי יָרוּם וְנִשָּׂא וְגָבַהּ מְאֹד. זַכָּאָה חוּלַקְהוֹן דְּצַדִּיקַיָיא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא גָּלֵי לוֹן אָרְחֵי דְאוֹרַיְיתָא לְמֵהַךְ בְּהוּ. תָּא חֲזֵי, הַאי קְרָא רָזָא עִלָּאָה אִיהוּ, הִנֵּה יַשְׂכִּיל עַבְדִּי וְאוּקְמוּהָ. אֲבָל תָּא חֲזֵי, כַּד בָּרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַלְמָא, עֲבַד לָהּ לְסִיהֲרָא וְאַזְעַר לָהּ נְהוֹרָהָא דְּהָא לֵית לָהּ מִגַרְמָהּ כְּלוּם. וּבְגִין דְּאַזְעִירַת גַּרְמָהּ, אִתְנַהֲרָא בְּגִין שִׁמְשָׁא, וּבְתוּקְפָא דִּנְהוֹרִין עִלָּאִין.
R. Simeon further discoursed on the text: Behold, my servant shall prosper, he shall be exalted and lifted up, and shall be very high (Is. 52, 13). ‘Happy is the portion of the righteous’, he said, ‘to whom the Holy One reveals the ways of the Torah that they may walk in them. This verse contains an esoteric meaning. When God created the world, He made the moon, and made her small, for she possesses no light of her own, but because she accepted her diminution she receives reflected light from the sun and from the other superior luminaries.
וּבְזִמְנָא דְּהֲוָה בֵּי מַקְדְּשָׁא קַיָּים, יִשְׂרָאֵל הֲווּ מִשְׁתַּדְּלִין בְּקוּרְבָּנִין וְעִלָּוָון וּפוּלְחָנִין, דְּהֲווּ עָבְדִין כַּהֲנִי וְלֵיוָאֵי וְיִשְׂרְאֵלֵי בְּגִין לְקָשְׁרָא קִשְׁרִין וּלְאַנְהָרָא נְהוֹרִין.
Now, as long as the Temple existed, Israel were assiduous in bringing offerings, which together with all the other services performed by the priests, Levites, and Israelites had for their object to weave bonds of union and to cause luminaries to radiate.
וּלְבָתַר דְּאִתְחָרַב בֵּי מַקְדְּשָׁא אִתְחַשַּׁךְ נְהוֹרָא, וְסִיהֲרָא לָא אִתְנְהִירַת מִן שִׁמְשָׁא, וְשִׁמְשָׁא אִסְתַּלַּק מִנָּהּ וְלָא אִתְנְהָרָא, וְלֵית לָךְ יוֹמָא דְּלָא שָׁלְטָא בֵּיהּ לְוָוטִין וְצַעֲרִין וּכְאֵבִין כְּמָה דְאִתְּמָר.
But after the Temple was destroyed there was a darkening of the lights, the moon ceased to receive light from the sun, the latter” “having withdrawn himself from her, so that not a day passes but is full of grievous distress and afflictions.
וּבְהַהוּא זִמְנָא דְּמְטֵי זִמְנָא דְּסִיהֲרָא לְאִתְנַהֲרָא, מַה כְּתִיב הִנִּה יַשְׂכִּיל עַבְדִּי, עֲלֵיהּ דְּסִיהֲרָא אִתְּמָר הִנֵּה יַשְׂכִּיל עַבְדִּי דָּא הוּא רָזָא דִמְהֵימְנוּתָא. הִנֵּה יַשְׂכִּיל, דְּאִתְעַר אִתְעֲרוּתָא לְעֵילָא כְּמַאן דְאָרַח רֵיחָא וְאָתֵי לְאִתְעָרָא וּלְאִסְתַּכָּלָא. יָרוּם, מִסִּטְרָא דִנְהוֹרָא עִלָּאָה דְּכָל נְהוֹרִין.
The time, however, will come for the moon to resume her primordial light, and in allusion to this it is written: “Behold, my servant will prosper.” That is to say, there will be a stirring in the upper realms as of one who catches a sweet odour and stands alert. “He shall be exalted”, from the side of the most exalted luminaries;
יָרוּם, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (ישעיהו ל׳:י״ח) וְלָכֵן יָרוּם לְרַחֶמְכֶם. וְנִשָּׂא, מִסִּטְרָא דְאַבְרָהָם. וְגָבַהּ, מִסִּטְרָא דְיִצְחָק. מְאֹד, מִסִּטְרָא דְיַעֲקֹב. וְאַף עַל גַּב דְּאוּקְמוּהָ, וְכֹלָּא חַד בְּרָזָא דְחָכְמְתָא.
“and lifted up”, from the side of Abraham; “and shall be high”, from the side of Isaac; “very”, from the side of Jacob.
וּבְהַהוּא זִמְנָא יִתְעַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְעֲרוּתָא עִלָּאָה לְאַנְהָרָא לָהּ לְסִיהֲרָא כְּדְקָא יְאוּת כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (ישעיהו ל׳:כ״ו) וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים. וּבְגִין כָּךְ יִתּוֹסַף בָּהּ רוּחַ עִלָּאָה, וּבְגִין כָּךְ יִתְעָרוּן כְּדֵין כָּל אִינוּן מֵיתַיָא דְּאִינוּן גּוֹ עַפְרָא.
At that time, then, the Holy One will cause a stirring on high with the object of enabling the moon to shine with her full splendour, as we read: “Moreover the light of the moon shall be as the light of the sun, and the light of the sun shall be sevenfold, as the light of the seven days” (Ibid. 30, 26). There will thus be added to the moon an exalted spirit whereby all the dead that are in the dust will be awakened.
וְדָא הוּא עַבְדִּי, רָזָא דְמַפְתְּחָן דְּמָארֵיהּ בִּידֵיהּ. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (אל עבדו זקן ביתו וכמה דאת אמר), (בראשית כ״ד:ב׳) וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל עַבְדוֹ, דָּא סִיהֲרָא כְּמָה דְאִתְּמָר, מטטרו”ן דְּאִיהוּ עֶבֶד שְׁלִיחָא דְּמָארֵיהּ.
This is the esoteric meaning of “my servant”, viz. the one that has in his hand the key of his Master. So, too, in the verse: “And Abraham said unto his servant, etc.” (Gen. 24, 2), the servant is an allusion to the moon as already explained. Also, the servant is identical with Metatron, who is the servant and messenger of his Master,
זְקַן בֵּיתוֹ כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (תהילים ל״ז:כ״ה) נַעַר הָיִיתִי גַּם זָקַנְתִּי. הַמּוֹשֵׁל בְּכָל אֲשֶׁר לוֹ, בְּגִין דְּכָל גְּוָונִין אִתְחֲזוּן בֵּיהּ יָרוֹ”ק וְחִוָּו”ר וְסוּמָ”ק.
and who was, as we read further, the elder of his house, the same who is alluded to in the text: “I have been young, and now am old” (Ps. 37, 25). “That ruled over all that he had”; this applies to the same Metatron by reason of his displaying the three colours, green, white, and red.
שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי, דָּא הוּא צַדִּיק רָזָא דְמִלָּה, קִיּוּמָא דְעַלְמָא. דְּהָא כְּדֵין הַאי עֶבֶד מְמַנָּא בְּרָזָא עִלָּאָה לַאֲחָיָיא לוֹן לְדַיְירֵי עַפְרָא וְיִתְעֲבִיד שְׁלִיחָא בְּרוּחָא דִלְעֵילָא וְלְאֲתָבָא רוּחִין וְנִשְׁמָתִין לְאַתְרַיְיהוּ לְאִינוּן גּוּפֵי (ס”א דאתאכלו) דְּאִתְבָּלוּ וְאִתְרְקָבוּ תְּחוֹת עַפְרָא.
“Put, I pray thee, thy hand under my thigh”; this is symbolic of the foundation of the world, for this servant was destined to bring to life again the dwellers in the dust, and to be made the messenger by the spirit from on high to restore the spirits and souls to their places, to the bodies that were decomposed underneath the dust.
וְאַשְׁבִּיעֲךָ בַּיְיָ אֱלהֵי הַשָּׁמַיִם. וְאַשְׁבִּיעֲךָ, מַאי וְאַשְׁבִּיעֲךָ. לְאִתְלַבְּשָׁא בְּרָזָא דִּשְׁבַע נְהוֹרִין עִלָּאִין דְּאִינוּן רָזָא דִשְׁלִימוּ עִלָּאָה. אֲשֶׁר לֹא תִקַּח אִשָּׁה, דָּא הוּא גוּפָא דִּתְחוֹת עַפְרָא דְּאִית לֵיהּ קִיּוּמָא לַאֲקָמָא מֵעַפְרָא. דְּכָל אִינוּן דְּאִתְקְבָרוּ בָהּ וְזָכוּ לְאִתְקְבָרָא בְּאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל אִינוּן יִתְעָרוּן בְּקַדְמִיתָא, כְּמָה דְאוֹקִימְנָא. דִּכְתִיב, (ישעיהו כ״ו:י״ט) יִחְיוּ מֵתֶיךָ, בְּקַדְמִיתָא אִלֵּין מֵתִין דְאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל. נְבֵלָתִי יְקוּמוּן, אִינוּן מֵתִין דִּשְׁאָר אַרְעָאן. וְעַל דָּא לְאִינוּן גּוּפֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל דְּאִתְקְבָרוּ תַּמָּן, וְלָא לְגוּפֵי דִּשְׁאָר עַמִין עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָּרָה דְּאִסְתָּאֲבָא אַרְעָא מִינַיְיהוּ.
We read further: “and I will make thee swear (veashbe’akha) by the Lord, the God of heaven”, the term veashbe’akha implying that the servant will be invested with the mystery of the seven (sheba’) celestial lights which constitute the mystery of sublime perfection. Further: “that thou shalt not take a wife for my son of the daughters of the Canaanites.” The “wife” is an allusion to the body Iying underground,
וְעַל דָּא אֲשֶׁר לא תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי. מַאי לִבְנִי. דְּכָל נִשְׁמָתִין דְּעַלְמָא דְּנָפְקֵי מֵהַהוּא נָהָר דְּנָגִיד וְנָפִיק, אִינוּן בְּנִין לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְעַל דָּא אֲשֶׁר לֹא תִקַּח אִשָּׁה, דָּא גוּפָא. לִבְנִי, דָּא נִשְׁמָתָא. מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי, אִלֵּין גּוּפִין דְּעַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָּרָה, דְּזָמִּין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְנַעֲרָא לוֹן מֵאַרְעָא קַדִּישָׁא. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (איוב ל״ח:י״ג) וְיִנָּעֲרוּ רְשָׁעִים מִמֶּנָּהּ. כְּמַאן דִּמְנַעֵר טַלִּיתָא מִזּוּהֲמָא דִילָהּ.
and “to my son” is an allusion to the soul, inasmuch as all the souls that issue from the celestial everflowing river are the children of the Holy One, blessed be He. The servant is thus bidden “not to take a wife for my son of the daughters of the Canaanites”, or, in other words, not to take for a soul any of the bodies of the idolatrous nations whom the Holy One will in the future shake out of the Holy Land, as we read: “and the wicked be shaken out of it” (Job 38, 13), as one shakes dust from his garment.
כִּי אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי תֵּלֵךְ. אַרְצִי, דָּא הִיא אַרְעָא קַדִּישָׁא דְּאִיהוּ קַדְמָאָה לְכָל שְׁאָר אַרְעִין כְּמָה דְאִתְּמָר. (ועל דא כי אל ארצי דא ארעא קדישא דאיהו דיליה בין כל שאר ארעין דפליג לון לממנן אחרנין) וְעַל דָּא כִּי אֶל אַרְצִי, וְאֶל מוֹלַדְתִּי. כֵּיוָן דְּאָמַר אֶל אַרְצִי מַהוּ וְאֶל מוֹלַדְתִּי. אֶלָּא אֶל אַרְצִי כְּמָה דְאִתְּמָר, (מהו) וְאֶל מוֹלַדְתִּי אִלֵּין אִינוּן יִשְׂרָאֵל.
The servant is further bidden: “But thou shalt go unto my country, and to my kindred.” “To my country” has already been explained; “to my kindred” is an allusion to Israel.
תָּא חֲזֵי, מַה כְּתִיב, וַיִּקַּח הָעֶבֶד כְּמָה דְאִתְּמָר. עֲשָׂרָה גְמַלִּים, אִלֵּין אִינוּן עֲשָׂרָה דַרְגִּין דְּהַאי עֶבֶד שָׁלְטָא עֲלַיְיהוּ, כְּגַוְונָא דִלְעֵילָא. מִגְּמַלֵּי אֲדֹנָיו, דְּאִינוּן כְּהַהוּא גַוְונָא מַמָּשׁ כְּמָה דְאִתְּמָר, וְהַאי עֶבֶד שָׁלְטָא וְאִתְתַּקַּן בְּהוּ.
Observe now what is written further: “And the servant took ten camels.” The “servant” we have already identified; “ten camels” represent the ten grades over which the servant exercises dominion, and which are after the supernal pattern; “of the camels of his master”, to wit, an exact pattern of the superior degrees, as already said;
וְכָל טוּב אֲדֹנָיו בְּיָדוֹ, כָּל הַהוּא טִיבוּ רֵיחִין עִלָּאִין דְּנָפְקֵי מִגּוֹ אִינוּן נְהוֹרִין וּבוֹצִינִין עִלָּאִין. וְכָל טוּב אֲדוֹנָיו, הַהוּא שִׁמּוּשָׁא דְּשִׁמְשָׁא דְּאִתְמַשְּׁכָא בָּהּ בְּסִיהֲרָא.
“having all goodly things of his master’s in his hand”, to wit, all the supernal spirits that emerge from the supernal luminaries;
וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל אֲרַם נַהֲרַיִם, דָּא אֲתַר דְּאַרְעָא קַדִּישָׁא דְּבָכַת תַּמָּן רָחֵל כַּד חָרִיב בֵּי מַקְדְּשָׁא. וַיַּבְרֵךְ הַגְּמַלִּים מִחוּץ לָעִיר אֶל בְּאֵר הַמָּיִם, לְאִתְתַּקְפָא חֵילָהָא בְּתוּקְפָהָא כְּדְקָא יְאוּת עַד לָא תִיעוּל לַאֲקָמָא לוֹן לְאִינוּן גּופִין.
“and he arose and went to Aram-Naharaim”, to wit, the spot in the Holy Land where Rachel wept at the time the Temple was destroyed. “And he made the camels to kneel down without the city by the well of water”, that is, he fortified the energy of the souls before their entering into the bodies for their revival;
לְעֵת עֶרֶב, מַאי לְעֵת עֶרֶב. דָּא עֶרֶב שַׁבָּת דְּאִיהוּ זִמְנָא דְאֶלֶף שְׁתִיתָאָה. לְעֵת עֶרֶב כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (תהילים ק״ד:כ״ג) וְלַעֲבוֹדָתוֹ עֲדֵי עָרֶב וּכְתִיב, (ירמיהו ו׳:ד׳) כִּי יִנָּטוּ צִלְּלֵי עָרֶב.
“at the time of evening”, to wit, the eve of Sabbath, which is the sixth millennium, the same period as that alluded to in the text: “and to his laboul until the evening” (Ps. 104, 23), also in the words: “for the shadows of the evening are stretched out” (Jer. 6, 4).
לְעֵת צֵאת הַשּׁוֹאֲבוֹת, דְּהַהוּא זִמְנָא זְמִינִין לְמֵיקַם וְלַאֲחָיָיא בְּקַדְמִיתָא מִכָּל שְׁאָר בְּנֵי עַלְמָא, אִינוּן דְּשָׁאֲבֵי מֵימוֹי דְאוֹרַיְיתָא (ושאבין), בְּגִין דְּאִתְעַסְּקוּ לְשָׁאֲבָא מִמֵּימֵי דְאוֹרַיְיתָא, וְאִתְתַּקָּפוּ בְּאִילָנָא דְחַיֵּי, וְאִינוּן יִפְקוּן בְּקַדְמִיתָא, דְּאִילָנָא דְחַיֵּי גָּרְמָא לוֹן דִּיקוּמוּן בְּקַדְמִיתָא כְּמָא דְאִתְּמָר.
We read further: “at the time that women go out to draw water”, to wit, the time when those who drew the waters of the Torah will rise from the dead before the rest of mankind, in virtue of their having taken hold of the tree of life.
וּבְנוֹת אַנְשֵׁי הָעִיר יוֹצְאוֹת. מַאי יוֹצְאוֹת, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (ישעיהו כ״ו:י״ט) וְאֶרֶץ רְפָאִים תַּפִּיל, דְּזַמִּינָא אַרְעָא לְמִפְלַט מִנָּהּ כָּל רוּחִין דְּאִינוּן בְּגַוָּוהּ, וְעַל דָּא כְּתִיב יוֹצְאוֹת. לִשְׁאוֹב מַיִם, לְנַטְלָא נִשְׁמָתָא וּלְקַבְּלָא לָהּ כְּדְקָא יְאוּת מְתַקְנָא מֵאַתְרָהּ כְּדְקָא חָזֵי.
Further: “and the daughters of the men of the city came out to draw water”, to wit, the bodies will come forth, as we read: “and the earth will throw up the shades” (Is. 26, 19), implying that the earth will in future give up all the bodies lying therein, “to draw water”, that is, to receive the soul in a perfected state.
וְהָיָה הַנַּעֲרָה אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה, בְּגִין דְּהָא אִתְּמָר, דְּכָל אִינוּן נִשְׁמָתִין דְּעַלְמָא דְּאִתְקָיְימוּ בְּהַאי עַלְמָא וְאִשְׁתַּדְּלוּ לְמִנְדַע לְמָארֵיהוֹן בְּרָזָא דְחָכְמְתָא עִלָּאָה. אִיהִי סָלְקַת וְאִתְקָיְימַת בְּדַרְגָּא עִלָּאָה עַל כָּל אִינוּן דְּלָא אִתְדַּבְּקוּ וְלָא יָדְעוּ, וְאִינוּן אִתְקָיְימוּן בְּקַדְמִיתָא. וְדָא הוּא שְׁאֵלְתָּא דְּקָאִים הַהוּא עֶבֶד לְמִנְדַע וּלְמִשְׁאַל, בְּמָּה אִתְעַסְּקַת הַהִיא נִשְׁמָתָא בְּהַאי עָלְמָא.
Further: “So let it come to pass, that the damsel to whom I shall say, Let down thy pitcher, that I may drink.” It is one of our affirmations that every soul that occupied itself in this world in the study of the deep mysteries of Divine Wisdom, when it goes to heaven is raised to a high grade, high above those who remained in ignorance; and it is they who will rise from the dead first. The words, then, “Let down thy pitcher, etc.” signify the inquiry which the servant will make of each soul regarding her occupation in this world.
וְאָמְרָה אֵלַי גַּם אַתָּה שְׁתֵה, אַנְתְּ בָּעֵי לְמִשְׁתֵּי וּלְאִתְשַׁקְיָא בְּקַדְמִיתָא, וּבַתְרָךְ וְגַם לִגְמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה. בְּגִין דְּכָל אִינוּן שְׁאָר רְתִיכִין אַף עַל גַּב דְּאִתְשַׁקְיָין מֵהַאי דַרְגָּא, כֻּלְּהוּ אִתְשַׁקְיָין מִפּוּלְחָנָא דְצַדִּיקַיָיא דְּיָדְעֵי פּוּלְחָנָא דְמָארֵיהוֹן כְּדְקָא יְאוּת. דְּצַדִּיקַיָיא יָדְעֵי לְסַפְּקָא לְכָל דַּרְגָּא וְדַרְגָּא כְּדְקָא יְאוּת. וְעַל דָּא וְגַם לִגְמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה. וַדַּאי הִיא הָאִשָּׁה אֲשֶׁר הֹכִיחַ יְיָ לְבֶן אֲדֹנִי. וַדַּאי הַהִיא (ס”א באתערותא דצלותא דילי) אִיהוּ גוּפָא דְּאִזְדַּמַּן לְהַהִיא נִשְׁמָתָא עִלָּאָה.
We read, then, “and she will say, Drink, and I will give thy camels drink also”, that is, do thou drink first, and afterwards I will give drink to the othet grades, for although those grades drink from the same source, they ultimately derive their sustenance from the religious activity of the righteous who knew how to serve their Master properly, for it is the righteous who know how to supply proper sustenance to each grade. “The same be the woman”, it says further, “that thou hast appointed for the son of my master”; that assuredly is the body destined for that superior soul.
תָּא חֲזֵי, דְּהָא אִתְּמָר דְּתִיאוּבְתָּא דִדְכוּרָא לְגַבֵּי נוּקְבָא עָבִיד נִשְׁמָתָא. וְתִיאוּבְתָּא דְנוּקְבָא לְגַבֵּי דְכוּרָא סָלְקָא וְאִתְעָרַב בַּהֲדָהּ דִּלְעֵילָא וְאִתְכְּלִיל דָּא בְּדָא וְעָבִיד נִשְׁמָתָא. וּבְגִין כָּךְ הִיא הָאִשָּׁה. דָּא הוּא גוּפָא וַדַּאי דְּאִיהוּ זְמִינָא לְהַהוּא רְעוּתָא דְנִשְׁמָתָא דְּנָפְקָא מִן דְּכוּרָא.
Observe that it has been said before that the desire of the male towards the female forms a soul, and the desire of the female towards the male rises upwards to unite with the soul and form one being. The woman is thus the body which is destined for the association of the soul that is derived from the male.
וְאִינוּן גּוּפִין זְמִינִין לְאַתְעָרָא בְּקַדְמִיתָא כִּדְאֲמָרָן. וּלְבָתַר דְּאִלֵּין יְקוּמוּן, יְקוּמוּן כָּל אָחֳרָנִין דְּבִשְׁאָר אַרְעָאן, וְיִתְקַיְימוּן בְּקִיּוּמָא שְׁלִים, וְיִתְחַדְתּוּן בְּחַדְתוּתָא דְּסִיהֲרָא, וְיִתְחַדֵּשׁ עַלְמָא כְּמִלְקַדְּמִין. וּכְדֵין כְּתִיב בְּהַהוּא זִמְנָא (תהילים ק״ד:ל״א) יִשְׂמַח יְיָ בְּמַעֲשָׂיו.
These bodies, then, are destined to rise first, as we said already, and then all the others in the other lands will be raised in a complete state and will be renewed with the renewal of the moon, and the world will be restored to its primeval state, in allusion to which it is written: “Let the Lord rejoice in his works” (Ps. 104, 31).
וּבְגִין כָּךְ (ישעיהו נ״ב:י״ג) הִנֵּה יַשְׂכִּיל עַבְדִּי, לְאַהֲדָרָא נִשְׁמָתִין כָּל חַד וְחַד לְאַתְרֵיהּ. יָרוּם וְנִשָּׂא וְגָבַהּ מְאֹד, מִסִּטְרָא דְּכָל אִינוּן דַּרְגִּין עִלָּאִין כִּדְקָאֲמָרָן.
Hence we read: “Behold, my servant will understand”, that is, he will know how to restore the souls, each one to its place. “He shall be exalted and lifted up and shall be very high”, from the side of all the superior grades as said above.
(ישעיהו נ״ב:י״ד) כַּאֲשֶׁר שָׁמְמוּ עָלֶיךָ רַבִּים כֵּן מִשְׁחַת מֵאִישׁ מַרְאֵהוּ וְתֹאֲרוֹ מִבְּנֵי אָדָם. תָּא חֲזֵי, דְּהָא אִתְּמָר דְּכַד אִתְחָרַב בֵּי מַקְדְּשָׁא, וּשְׁכִינְתָּא (אתגלי) בְּגוֹ אַרְעָן נוּכְרָאִין בֵּינַיְיהוּ. מַה כְּתִיב, (ישעיהו ל״ג:ז׳) הֵן אֶרְאֱלָם צָעֲקוּ חֻצָה מַלְאֲכֵי שָׁלוֹם מַר יִבְכָּיוּן. כֻּלְּהוּ בָּכוּ עַל דָּא, וּקְשִׁירוּ בְּכִיָה וְאֶבְלָא. וְכָל דָּא עֲלָה דִּשְׁכִינְתָּא דְּאִתְגַּלְּיָיא מֵאַתְרָהּ, וְכַמָּה דְאִיהִי מִשְׁתַּנֵּית מִכְּמָה דְּהֲוַת. אוּף הָכִי בַּעֲלָהּ לָא נָהִיר נְהוֹרֵיהּ וְאִשְׁתַּנֵּי מִכְּמָה דְּהֲוָה, דִּכְתִיב, (ישעיהו י״ג:י׳) חָשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ בְּצֵאתוֹ. וְעַל דָּא כְּתִיב כֵּן מִשְׁחַת מֵאִישׁ מַרְאֵהוּ.
The next verse says: “According as many were appalled at thee-so marred was his visage unlike that of a man” (Is. 52, 14). According to our exposition, when the Temple was destroyed and the Shekinah went into exile into strange lands, then “behold, their Erelim cry without, the angels of peace weep bitterly” (Ibid. 33, 7), for all wept and mourned for the Shekinah that was exiled from her place, and in the degree that she became altered from what she was, to the same degree her Master withdrew his light and became altered from what he was, as it is written: “The sun was darkened in his going forth” (Ibid. 13, 10). Hence: “so marred was his visage.”
דָּבָר אַחֵר כֵּן מִשְׁחַת מֵאִישׁ מַרְאֵהוּ, מֵהַאי עֶבֶד דְּאִשְׁתַּנִּי דִיוּקְנֵיהּ וּגְוָונֵיהּ מִכְּמָה דְּהֲוָה. דָּבָר אַחֵר כֵּן מִשְׁחַת מֵאִישׁ מַרְאֵהוּ, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (ישעיהו נ׳:ג׳) אַלְבִּישׁ שָׁמַיִם קַדְרוּת וְשַׂק אָשִׂים כְּסוּתָם. דְּהָא מִיּוֹמָא דְּאִתְחָרַב בֵּי מַקְדְּשָׁא לָא קָיְימוּ שָׁמַיִם בִּנְהוֹרָא דִלְהוֹן, וְרָזָא דְמִלָּה בִּרְכָאן לָא שָׁרְיָין אֶלָּא בְּאֲתַר דְּאִשְׁתַּכָּחוּ דְּכַר וְנוּקְבָא, וְאוּקְמוּהָ. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (בראשית ב) זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם וַיְבָרֶךְ אֹתָם. וּבְגִין כָּךְ מִשְׁחַת מֵאִישׁ מַרְאֵהוּ.
According to another interpretation, the words, “so marred was his visage unlike that of a man” are illustrated by the verse: “I clothe the heavens with blackness, and I make sackcloth their covering” (Ibid. 50, 3). For after the Temple was destroyed the heavens did not retain their former illumination.
וְדָא הוּא כְּמָה דִכְתִיב, (ישעיהו נ״ז:א׳) הַצַּדִּיק אָבַד, אָבוּד אוֹ נֶאֱבַד לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא אָבַד, דְּלָא שַׁרְיָין בִּרְכָאן אֶלָּא בְּאֲתַר דְּאִשְׁתַּכָּחוּ דְּכַר וְנוּקְבָא כְּחֲדָא כְּמָה דְּאִתְּמָר.
Esoterically speaking, benediction does not abide save where male and female are together,
בְּגִין דָּא בְּהַהוּא זִמְנָא דְּלָא אִשְׁתַּכַּח דְּכוּרָא בַּהֲדָהּ, וּכְדֵין כָּל אִינוּן נִשְׁמָתִין דְּנָפְקֵי כֻּלְּהוּ הֲוֵי לְהוּ שִׁנּוּיָא מִכְּמָה דְּהֲווּ בְּזִמְנָא דְּשִׁמְשָׁא אִתְחַבַּר בְּסִיהֲרָא כְּמָה דְּאִתְּמָר. וְעַל דָּא אֵלֶּה תּוֹלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף וְגו’ וְאִתְּמָר.
and since at that time “Behold, my brother Joseph constituted the the male was not with her, all the souls that issued then were not the same as they had been when the sun was in union with the moon, as already said. This union is symbolized by the relation of Joseph to Jacob, as expressed in the verse, “These are the generations of Jacob: Joseph.” This form of expression implies that Jacob’s image was completely reproduced in Joseph, and that whatever happened to the one happened to the other also, the two being parallel and having the same esoteric symbolism.’
וְהוּא נַעַר, בְּגִין דְּלָא מִתְפָּרְשִׁין לְעָלְמִין, צַדִּי”ק וְצֶדֶ”ק כְּחֲדָא אִינוּן, כְּמָה דְּאִיהִי אִתְקְרִיאַת בִּשְׁמָא דִדְכוּרָא, הָכִי נָמֵי אִתְקְרֵי אִיהוּ בִּשְׁמָא דִילָהּ דִּכְתִיב וְהוּא נַעַר.
אֶת בְּנֵי בִּלְהָה וְאֶת בְּנִי זִלְפָּה, בְּכֻלְּהוּ קָיְימָא לְחַדְתָּא לוֹן כְּדְקָא יְאוּת וּלְאִשְׁתַּעְשְׁעָא לוֹן בְּחֶדְוָה דִילֵיהּ. דְּכֻלְּהוּ עַנְפִין וְכֻלְּהוּ עָלִין, כֻּלְּהוּ אִתְבָּרְכִין בְּחֶדְוָה דִילֵיהּ.
אֵלֶּה תּוֹלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף, כְּמָה דְאִתְּמָר דְּכָל דִּיוּקְנָא דְיַעֲקֹב הֲוָה בֵּיהּ בְּיוֹסֵף, וְכָל מַה דְּאֵירַע לְהַאי אֵירַע לְהַאי, וְתַרְוַויְיהוּ כְּחֲדָא אָזְלֵי. וְדָא הוּא רָזָא דְּאָת ו”ו דְּאָזְלֵי תַּרְוַויְיהוּ כְּחֲדָא, בְּגִין דְּאִינוּן רָזָא חָדָא וְדִיוּקְנָא חָדָא:
וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה, הָא אוּקְמוּהָ דְּהֲוָה אָמַר לְאֲבוֹי עֲלַיְיהוּ דְּהֲווּ אָכְלֵי שַׁיְיפָא מִבַּעֲלֵי חַיִּין כַּד אִינוּן חַיִּין. וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה, וְכִי הָא בְּמִנְיָינָא הֲווּ אִינוּן בְּנֵי שְׁפָחוֹת, הֵיךְ הֲווּ מְזַלְזְלִין בְּהוֹן בְּנֵי לֵאָה, וְהֵיךְ הֲווּ אָכְלִין אֵבָר מִן הַחַי וְהֲווּ עָבְרִין עַל פִּקּוּדָא דְמָארֵיהוֹן. דְּהָא פַּקִּיד עַל בְּנֵי נֹחַ פִּקּוּדָא דָא. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (בראשית ט׳:ד׳) אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָּמוֹ לא תֹאכֵלוּ, וְאִינוּן הֲווּ אָכְלֵי לֵיהּ וְעָבְרִין עַל פִּקּוּדָא דְמָארֵיהוֹן. אֶלָּא יוֹסֵף הֲוָה קָאֲמַר, וְעַל דָּא אִתְעַנַּשׁ.
AND JOSEPH BROUGHT EVIL REPORT OF THEM UNTO THEIR FATHER. This has been interpreted to mean that he accused them to his father of eating flesh cut from a living animal; he also accused the sons of Leah of having treated with contempt the sons of the handmaids. How, it may be asked, could they have done this, seeing that the sons of the handmaids were reckoned in the twelve tribes? Or how could they have eaten flesh from a living animal, seeing that this was distinctly forbidden to the sons of Noah in the words: “Only flesh with the life thereof, which is the blood thereof, shall ye not eat” (Gen. 9, 4)? The truth is, however, that it was only Joseph’s talk, and he was punished for it.
רִבִּי יְהוּדָה אָמַר, אֶת דִּבָּתָם רָעָה, כְּמָה דְאוּקְמוּהָ דְּיַהֲבֵי עֵינַיְיהוּ בִּבְנוֹת אַרְעָא, וְדָא הוּא דִּבָּתָם רָעָה. לְיַנְקָא לְכָל אִינוּן דַּרְגִּין דְּלָא קַדִּישִׁין (ד”א ל”ג אף על גב) דְּאַתְיָין מִסִּטְרָא מְסָאֲבָא:
R. Judah said: ‘The evil report of them that Joseph brought was that they cast their eyes on the daughters of the land, which was equivalent to providing sustenance to the unholy degrees that proceed from the unclean side.’
Vayeshev, Chapter 6
וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים. רִבִּי אֶלְעָזָר פָּתַח וְאֲמַר, (ישעיהו כ״ו:כ׳) לֵךְ עַמִּי בֹּא בַחֲדָרֶיךָ וּסְגֹר דְּלָתְךָ בַּעֲדֶךָ חֲבִי כִמְעַט רֶגַע עַד יַעֲבָר זַעַם. לֵךְ עַמִּי בֹּא בַחֲדָרֶיךָ. תָּא חֲזֵי, כַּמָּה קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא רָחִים לוֹן לְיִשְׂרָאֵל. וּבְגִין רְחִימוּתָא דִלְהוֹן דְּרָחִים לוֹן עַל כָּל עַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, אַזְהַר לוֹן, וּבָעֵי לְנַטְרָא לוֹן בְּכָל מַה דְּאִינוּן עָבְדִין.
NOW ISRAEL LOVED JOSEPH MORE THAN ALL HIS CHILDREN, BECAUSE HE WAS THE SON OF HIS OLD AGE; AND HE MADE HIM A COAT OF MANY COLOURS. Said R. Eleazar: ‘It is written: “Come, my people, enter thou into thy chambers, and shut thy doors about thee; hide thyself for a little moment, until the indignation be overpast” (Is. 26, 20). God holds Israel in affection above the idolatrous nations, and on that account He warns them and puts them on their guard in all their deeds.
תָּא חֲזֵי, תְּלַת זִמְנִין אִית בְּיוֹמָא דְּדִינָא שַׁרְיָא בְּעַלְמָא, וְכַד אָתֵי הַהוּא זִמְנָא, מִבָּעֵי לֵיהּ לְבַר נָשׁ לְאִזְדַּהֲרָא וּלְאִסְתַּמְרָא דְּלָא יִפְגַע בֵּיהּ הַהוּא דִינָא, וְאִינוּן זִמְנִין יְדִיעָן וְהָא אוּקְמוּהָ.
There are three periods in a day during which the world is liable to chastisement, and at each of these periods it behoves a man to be specially on his guard. These are well known and are specified elsewhere.
בְּגִין דְּהָא כַּד סָלִיק צַפְרָא, אַבְרָהָם אִתְעַר בְּעַלְמָא, וְאָחִיד לֵיהּ לְדִינָא לְקָשְׁרָא לֵיהּ בַּהֲדֵיהּ. וּבְשֵׁירוּתָא דִּתְלַת שָׁעֵי קַמַּיְיתָא נָטִיל דִּינָא מֵאַתְרִיהּ לְאַתְעָרָא בֵּיהּ בְּיַעֲקֹב, עַד דְּאִתְעַר צְלוֹתָא דְמִנְחָה דְּאַהֲדַר דִּינָא לְאַתְרֵיהּ, וְאִתְעַר דִּינָא דִלְתַתָּא לְאִתְקַשְּׁרָא בְּדִינָא דִלְעֵילָא. דְּהָא כְּדֵין אִתְקַשַּׁר דִּינָא בְּדִינָא וּבָעֵי לְאִזְדַּהֲרָא.
(לעיל סח ב) תוּ כַּד דִּינָא אִתְעַר בְּעַלְמָא וּמוֹתָא אִשְׁתַּכַּח בְּמָתָא, לָא לִיבָּעֵי לֵיהּ לְבַר נָשׁ לְמֵיהַךְ יְחִידָאי בְּשׁוּקָא וְהָא אוֹקִימְנָא מִלֵּי. אֶלָּא בָּעֵי לְאַסְגָּרָא גַּרְמֵיהּ דְּלָא יִפּוּק לְבַר, כְּמָה דְאוּקְמוּהָ בְּנֹחַ דְּאַסְגַּר גַּרְמֵיהּ בְּתֵיבוּתָא דְּלָא יִשְׁתַּכַּח קַמֵי מְחַבְּלָא.
Furthermore, at a time when judgement is at work upon the world and death rages in a city, a man should not walk by himself in the open street, as already mentioned above, but he should shut himself in after the example of Noah, who shut himself within the ark so that he should not be met by the destroying angel.
וְעַל דָּא לֵךְ עַמִּי בֹּא בַחֲדָרֶיךָ, אַסְגַּר גַּרְמָךְ. וּסְגוֹר דְּלָתְךָ בַּעֲדֶךָ, דְּלָא יִתְחֲזֵי קַמֵּיהּ דִּמְחַבְּלָא. חֲבִי כִּמְעַט רֶגַע עַד יַעֲבוֹר זַעַם, דְּבָתַר דְּאַעֲבַר דִּינָא לֵית לֵיהּ רְשׁוּ לִמְחַבְּלָא לְחַבָּלָא.
Hence: “Come, my people, enter into thy chambers, and shut thy doors about thee”, so as not to be exposed to the destroying angel; “hide thyself for a little moment”, until the indignation be overpast, as after the moment of judgement is passed the destroying angel has no more power to harm.
תָּא חֲזֵי, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּגִין רְחִימוּתָא דְּאִיהוּ רָחִים לוֹן לְיִשְׂרָאֵל וְקָרִיב לוֹן לְגַבֵּיהּ, כָּל שְׁאָר עַמִּין עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת שָׂנְאִין לוֹן לְיִשְׂרָאֵל. בְּגִין דְּאִינוּן מִתְרַחֲקִין וְיִשְׂרָאֵל קְרֵיבִין.
And it is because God holds Israel in affection and draws them near to Himself that all the idolatrous nations hate Israel; for they see themselves kept at a distance whilst Israel are brought near.
וְתָּא חֲזֵי, בְּגִין רְחִימוּתָא דְּרָחִים יַעֲקֹב לְיוֹסֵף יַתִּיר מֵאֲחוֹי, אַף עַל גַּב דְּכֻלְּהוּ הֲווּ לֵיהּ אַחִין, מַה כְּתִיב וַיִּתְנַכְּלוּ אוֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ, כָּל שֶׁכֵּן עַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת לְיִשְׂרָאֵל.
Similarly it was by reason of the love that Jacob showed towards Joseph above all his other sons that they conspired to slay him, though he was their own brother. How much greater, then, must be the enmity of the idolatrous nations towards Israel!’
תָּא חֲזֵי, כַּמָּה גָּרִים לֵיהּ הַהוּא רְחִימוּתָא דְּרָחִים לֵיהּ יַתִּיר, דְּגָרַם לֵיהּ דְּאִתְגְּלֵי מֵאֲבוֹי, וְאִתְגְּלִי אֲבוֹי בַּהֲדֵיהּ, וְגָרַם לְהוּ גָלוּתָא וְלִשְׁכִינְתָּא דְאִתְגַּלְּיָא בֵּינַיְיהוּ. וְאַף עַל גַּב דְּאִתְגְּזִירַת גְּזֵרָה, וְאוּקְמוּהָ דִּבְגִין כְּתֹנֶת פַּסִּים דְּעֲבַד לֵיהּ יַתִּיר, מַה כְּתִיב וַיִּרְאוּ אֶחָיו:
Observe the consequences that followed the excessive love shown to Joseph by his father: he was exiled from his father, and his father joined him in exile, and along with them the Shekinah also went into exile. It is true that the exile was really the consequence of a divine decree; yet the proximate cause was the coat of many colours which he made for him specially.
Vayeshev, Chapter 7
וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם וְגו’, רִבִּי חִיָּיא פָּתַח וְאֲמַר, (במדבר י״ב:ו׳) וַיֹּאמֶר שִׁמְעוּ נָא דְּבָרָי אִם יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם יְיָ בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ. תָּא חֲזֵי, כַּמָּה דַרְגִּין לְדַרְגִין עֲבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְכֻלְּהוּ קָיְימֵי דָא עַל דָּא. דַּרְגָּא עַל דַּרְגָּא, דָּא לְעֵיל מִן דָּא, וְכֻלְּהוּ יָנְקִין אִלֵּין מִן אִלֵּין כְּדְקָא חָזֵי לוֹן, אִלֵּין מִימִינָא וְאִלֵּין מִשְּׂמָאלָא, וְכֻלְּהוּ אִתְמַנָּן אִלֵּין עַל אִלֵּין, כֹּלָּא כְּדְקָא יְאוּת.
AND JOSEPH DREAMED A DREAM, ETC. On the subject of dreams, R. Hiya discoursed on the text: And he said: Hear now my words: If there be a prophet among you, I the Lord do make myself known unto him in a vision, I do speak with him in a dream (Num. 12, 6). ‘God’, he said, ‘has brought into existence a series of grades, one higher than the other, one drawing sustenance from the other, some on the right, others on the left, all arranged in a perfect hierarchy.
תָּא חֲזֵי, כָּל נְבִיאֵי דְעַלְמָא כֻּלְּהוּ יָנְקֵי מִסִּטְרָא חָדָא, מִגּוֹ תְּרִין דַּרְגִּין יְדִיעָן, וְאִינוּן דַּרְגִּין הֲווּ אִתְחַזְּיָין בְּגוֹ אַסְפַּקְלַרְיָאה דְּלָא נָהֲרָא, דִּכְתִיב בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע, מַאי הוּא מַרְאָה, כְּמָה דְאִתְּמָר (ד”א ל”ג דמראה) חֵיזוּ דְּכָל גְּוָונִן אִתְחַזְּיָין בְּגַוָּוהּ, וְדָא הִיא אַסְפַּקְלַרְיָא דְּלָא נָהֲרָא. בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ, דָּא הוּא חַד מִשִּׁתִּין בִּנְבוּאָה כְּמָה דְאוּקְמוּהָ. וְאִיהוּ דַּרְגָּא שְׁתִיתָאָה מֵהַהוּא דַרְגָּא דִּנְבוּאָה וְאִיהוּ (קצו א) דַּרְגָּא דְגַבְרִיאֵל דִמְמַנָּא עַל חֶלְמָא וְהָא אִתְּמָר.
Now all the prophets drew their inspiration from one side, from the midst of two certain grades which they beheld in a “dull mirror”, as it says: “I do make myself known unto him in a vision”, the word “vision” denoting, as has been explained, a medium reflecting a variety of colours; and this is the “dull mirror”. The dream, on the other hand, is a sixtieth part of prophecy, and so forms the sixth grade removed from prophecy, which is the grade of Gabriel, the supervisor of dreams.
תָּא חֲזֵי, כָּל חֶלְמָא דְּאִיהוּ כְּדְקָא יְאוּת מֵהַאי דַרְגָּא קָא אַתְיָא, וְעַל דָּא לֵית לָךְ חֶלְמָא דְּלָא יִתְעָרְבוּן עִמֵּיהּ מִלִּין כְּדִיבִין, כְּמָה דְאוֹקִימְנָא, וּבְגִין כָּךְ מִנַּיְיהוּ קְשׁוֹט וּמִנַּיְיהוּ כְּדִיבָן, וְלֵית לָךְ חֶלְמָא דְּלָא אִית בֵּיהּ מֵהַאי גִיסָא וּמֵהַאי גִיסָא.
Now a normal dream proceeds from that grade, and hence there is not a dream that has not intermingled with it some spurious matter, so that it is a mixture of truth and falsehood.
וּבְגִין דְּאִית בֵּיהּ בְּחֶלְמָא כֹּלָּא כִּדְאֲמָרָן, כָּל חֶלְמִין דְּעַלְמָא אָזְלִין בָּתַר פִּשְׁרָא דְפוּמָא, וְאוּקְמוּהָ. דִּכְתִיב, (בראשית מ״א:י״ג) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר פָּתַר לָנוּ כֵּן הָיָה. מַאי טַעְמָא, בְּגִין דְּאִית בֵּיהּ בְּחֶלְמָא כְּדִיבוּ וּקְשׁוֹט, וּמִלָּה שָׁלְטָא עַל כֹּלָּא, וּבְגִין כָּךְ בָּעֵי חֶלְמָא פִּשְׁרָא טָבָא. רִבִּי יְהוּדָה אָמַר, בְּגִין דְּכָל חֶלְמָא מִדַּרְגָּא דִלְתַתָּא אִיהוּ, וְדִבּוּר שָׁלְטָא עֲלֵיהּ. וּבְגִין כָּךְ כָּל חֶלְמָא אָזְלָא בָּתַר פִּשְׁרָא.
Hence it is that all dreams follow their interpretation, as it is written: “And it came to pass, as he interpreted to us, so it was” (Gen. 41, 13); for since the dream contains both falsehood and truth, the word has power over it, and therefore it is advisable that every dream should be interpreted in a good sense.’
פָּתַח וְאֲמַר, (איוב ל״ג:ט״ו-ט״ז) בַּחֲלוֹם חֶזְיוֹן לַיְלָה בִּנְפֹל תַּרְדֵּמָה עַל אֲנָשִׁים בִּתְנוּמוֹת עֲלֵי מִשְׁכָּב אָז יִגְלֶה אֹזֶן אֲנָשִׁים וּבְמֹסָרָם יַחְתֹּם. תָּא חֲזֵי, כַּד סָלִיק בַּר נָשׁ לְעַרְסֵיהּ, מִבָּעֵי לֵיהּ לְאַמְלָכָא עֲלֵיהּ מַלְכוּתָא דִשְׁמַיָא בְּקַדְמִיתָא, וּלְבָתַר יֵימָא חַד פְּסוּקָא דְרַחֲמֵי וְאוּקְמוּהָ חַבְרַיָיא. בְּגִין דְּהָא כַּד בַּר נָשׁ נָאִים עַל עַרְסֵיהּ, הָא נִשְׁמָתֵיהּ נַפְקָא מִנִּיהּ וְאָזְלָא וְשָׁטְיָא לְעֵילָא, כָּל חַד וְחַד כְּפוּם אָרְחֵיהּ וְהָכִי סְלִיקַת כְּמָה דְאִתְּמָר.
R. Hiya further discoursed on the text: In a dream, in a vision of the night, when deep sleep falleth upon men, in slumberings upon the bed; then he openeth the ears of men, and by their chastisement sealeth the decree (Job 33, 15-16). ‘When a man retires to rest,’ he said, ‘it behoves him first to acknowledge the Kingdom of Heaven and then to say a short prayer.
מַה כְּתִיב, בַּחֲלוֹם חֶזְיוֹן לַיְלָה. כַּד בְּנֵי נָשָׁא שָׁכְבֵי בְּעַרְסַיְיהוּ נָיְימִין וְנִשְׁמָתָא נָפְקַת מִנַּיְיהוּ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, בִּתְנוּמוֹת עֲלֵי מִשְׁכָּב אָז יִגְלֶה אֹזֶן אֲנָשִׁים. וּכְדֵין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אוֹדַע לָהּ לְנִשְׁמָתָא בְּהַהוּא דַרְגָּא דְּקָיְימָא עַל חֶלְמָא, אִינוּן מִלִּין דִּזְמִינִין לְמֵיתֵי עַל עַלְמָא אוֹ אִינוּן מִלִּין כְּפוּם אִינוּן הִרְהוּרִין דְּלִבֵּיהּ. בְּגִין דְּבַר נָשׁ נָטִיל אָרְחָא דְּתוֹכָחֵי דְעָלְמָא.
For when a man goes to bed and sleeps, his soul leaves him and soars aloft. God then reveals to the soul through that grade which presides over the soul future events, or things which correspond to a man’s own thoughts, so as to serve as an admonition to him.
בְּגִין דְּהָא לָא מוֹדָעִין לֵיהּ לְבַר נָשׁ בְּעוֹד דְּאִיהוּ קָאִים בְּתוּקְפָא דְגוּפָא (נ”א דרוחא) כִּדְקָאֲמָרָן, אֶלָּא מַלְאָכָא אוֹדַע לְנִשְׁמָתָא וְנִשְׁמָתָא לְבַר נָשׁ. וְהַהוּא חֶלְמָא אִיהוּ מִלְּעֵילָא, כַּד נִשְׁמָתִין נָפְקִין מִגּוּפֵי וְסָלְקִין כָּל חַד וְחַד כְּפוּם אָרְחֵיהּ.
For no revelation comes to man when his body is in full vigour, but an angel communicates things to the soul, and the soul transmits them to the man; dreams, then, originate on high when souls leave the bodies, each one taking its own route.
וְכַמָּה דַּרְגִּין עַל דַּרְגִּין, בְּרָזָא דְחֶלְמָא כֻּלְּהוּ בְּרָזָא דְחָכְמְתָא. וְתָּא חֲזֵי, חֲלוֹם דַּרְגָּא חָדָא, מַרְאָה דַּרְגָּא חָדָא, נְבוּאָה דַּרְגָּא חָדָא, וְכֻלְּהוּ דַּרְגִּין לְדַרְגִּין אִלֵּין עַל אִלֵּין.
There is a graduated series of the intimations by which deeper knowledge is conveyed to men, dreams forming one grade, vision another grade, and prophecy a third grade, in a rising series.
וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם וַיַּגֵּד לְאֶחָיו וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ עַל חֲלוֹמוֹתָיו. מֵהָכָא דְּלָא מִבָּעֵי לֵיהּ לְבַר נָשׁ לְמֵימַר חֶלְמֵיהּ בַּר לְהַהוּא בַּר נָשׁ דְּרָחִים לֵיהּ, וְאִי לָאו, אִיהוּ גָּרִים לֵיהּ. דְּאִי הַהוּא חֶלְמָא מִתְהַפֵּךְ לְגַוְונָא אָחֳרָא, אִיהוּ גָּרִים לְסַלְּקָא.
AND JOSEPH DREAMED A DREAM, AND HE TOLD IT TO HIS BRETHREN. AND THEY HATED HIM THE MORE FOR HIS DREAMS. From this we learn that a man should not tell his dream save to a friend, otherwise the listener may pervert the significance of the dream and cause delay in its fulfilment.
תָּא חֲזֵי, דְּיוֹסֵף אִיהוּ אָמַר חֶלְמָא לַאֲחוּהִי, וְעַל דָּא גָּרְמוּ לֵיהּ לְסַלָּקָא חֶלְמֵיהּ תְּרֵין וְעֶשְׂרִין שְׁנִין דְּאִתְעַכַּב. רִבִּי יוֹסֵי אָמַר, מְנָלָן, דִּכְתִיב וַיּוֹסִיפוּ עוֹד שְׂנֹא אוֹתוֹ. מַאי שְׂנֹא אוֹתוֹ, דְּגָרְמוּ לֵיהּ קִטְרוּגִין בְּדָא.
Joseph communicated his dream to his brethren, and they caused its fulfilment to be delayed for twenty-two years.
מַה כְּתִיב, וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם שִׁמְעוּ נָא הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתִּי, דְּבָעָא מִנַיְיהוּ דְּיִשְׁמְעוּן לֵיהּ. וְאִיהוּ אוֹדַע לְהוּ הַהוּא חֶלְמָא, דְּאִלְמָלֵא אִינוּן דְּאַהֲפָכוּ לֵיהּ לְגַוְונָא אָחֳרָא, הָכִי אִתְקְיַּים. וְאִינוּן אֲתִיבוּ וְאָמְרוּ הֲמָלֹךְ תִּמְלךְ עָלֵינוּ אִם מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ. מִיָּד אָמְרוּ לֵיהּ פִּשְׁרָא דְחָלְמָא וְגָזְרוּ גְּזֵרָה, וּבְגִין כָּךְ וַיּוֹסִיפוּ עוֹד שְׂנֹא אוֹתוֹ.
Thus we find it written: AND HE SAID UNTO THEM, HEAR, I PRAY YOU, THIS DREAMWHICH I HAVE DREAMED. We see here how he begged his brethren to listen to him, and insisted on telling them his dream, which, had they given it another meaning, would have been fulfilled accordingly. But they said to him: “Shalt thou indeed reign over us? or shalt thou have dominion over us?” and with these words they sealed their own doom.
רִבִּי חִיָּיא וְרִבִּי יוֹסֵי הֲווּ שְׁכִיחֵי קַמֵיהּ דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן, אָמַר רִבִּי חִיָּיא, הָא תָּנִינָן חֶלְמָא דְלָא אִתְפַּשַּׁר, כְּאִגַּרְתָּא דְלָא מִתְקַרְיָא. אִי בְּגִין דְּאִתְקְיַּים וְאִיהוּ לָא יָדַע, אוֹ דְּלָא אִתְקְיַּים כְּלָל. אָמַר לֵיהּ, אִתְקְיַּים וְלָא אִתְיְידַע, דְּהָא הַהוּא חֶלְמָא חֵילָא תַּלְיָא עֲלֵיהּ, וְאִיהוּ לָא אִתְיְדַע וְלָא יְדִיעַ, אִי אִתְקְיַּים אִי לָא אִתְקְיַּים.
R. Hiya and R. Jose used to study with R. Simeon. R. Hiya once put to him the following question: ‘We have learnt that a dream uninterpreted is like a letter undeciphered. Does this mean that the dream comes true without the dreamer being conscious of it, or that it remains unfulfilled?’ R. Simeon answered: ‘The dream comes true, but without the dreamer being aware of it.
וְלֵית לָךְ מִלָּה בְּעַלְמָא דְּעַד לָא יֵיתֵי לְעַלְמָא, דְּלָאו אִיהִי תַּלְיָיא בְּחֶלְמָא אוֹ עַל יְדָא דְּכָרוֹזָא. דְּהָא אִתְּמָר דְּכָל מִלָּה וּמִלָּה עַד לָא יֵיתֵי לְעַלְמָא, מַכְרְזֵי עֲלֵיהּ בָּרָקִיעַ. וּמִתַּמָּן אִתְפַּשַּׁט בְּעַלְמָא וְאִתְיְהִיב עַל יְדָא דְּכָרוֹזָא. וְכֹלָּא בְּגִין דִּכְתִיב, (עמוס ג׳:ז׳) כִּי לא יַעֲשֶׂה יְיָ אֱלהִים דָּבָר כִּי אִם גָּלָה סוֹדוֹ אֶל עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים, בְּזִמְנָא דִנְבִיאִים אִשְׁתַּכָּחוּ בְּעַלְמָא. וְאִי לָאו, אַף עַל גַּב דִּנְבוּאָה לָא שַׁרְיָא, חַכִּימֵי עֲדִיפֵי מִנְּבִיאִים. וְאִי לָא, אִתְיְהִיב בְּחֶלְמָא. וְאִי לָאו, בְּצִפֳּרֵי שְׁמַיָא מִשְׁתַּכְּחֵי מִלָּה וְהָא אוּקְמוּהָ:
For nothing happens in the world but what is made known in advance either by means of a dream or by means of a proclamation; as it has been affirmed, that before any event comes to pass in the world it is announced in heaven, whence it is broadcast into the world. So Scripture says: “For the Lord God will do nothing, but he revealeth his counsels unto his servants the prophets’, (Amos. 3, 7). This refers to the time when there were prophets in the world; when prophets were no more, their place was taken by the Sages, who, in a sense, even excelled the prophets; and in the absence of Sages things to come are revealed in dreams, and if not in dreams, through the medium of the birds of heaven; and so we have laid down.’
Vayeshev, Chapter 8
וַיֵּלְכוּ אֶחָיו לִרְעוֹת אֶת צֹאן אֲבִיהֶם בִּשְׁכֶם. רִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, לִרְעוֹת צֹאן אֲבִיהֶם מִבָּעֵי לֵיהּ, מַאי אֶ”ת נָקוּד מִלְּעֵילָא, לְאַסְגָּאָה עִמְהוֹן שְׁכִינְתָּא, דְּאִיהִי עִמְּהוֹן שַׁרְיָיא. בְּגִין דְּאִינוּן הֲווּ עֲשָׂרָה, דְּהָא יוֹסֵף לָא הֲוָה עִמְּהוֹן, וּבִנְיָמִין אִיהוּ זְעִיר בְּבֵיתָא. וּבְגִין כָּךְ אִינוּן הֲווּ עֲשָׂרָה. וְכַד אָזְלוּ הֲוַת שְׁכִינְתָּא בֵּינַיְיהוּ, וְעַל דָּא נָקוּד מִלְּעֵילָא.
AND HIS BRETHREN WENT TO FEED THEIR FATHER’S FLOCK IN SHECHEM. R. Simeon said: The dots on the top of the particle eth in this sentence indicate that the Shekinah accompanied them by reason of their being a band of ten. (They were only ten because Joseph was not with them and Benjamin remained at home on account of his tender age.)
וּבְגִין כָּךְ בְּזִמְנָא דְּזַבִּינוּ לֵיהּ לְיוֹסֵף אִשְׁתַּתָּפוּ כֻּלְּהוּ בַּהֲדֵי שְׁכִינְתָּא וְאַשְׁתִּיפוּ לָהּ בַּהֲדַיְיהוּ כַּד עֲבִידוּ אוֹמָאָה. וְעַד דְּאִתְגַּלְּיָיא מִלָּה דְיוֹסֵף, לָא שַׁרְיָא שְׁכִינְתָּא עֲלֵיהּ דְּיַעֲקֹב.
Hence, when they sold Joseph they were in the company of the Shekinah, and, furthermore, they associated the Shekinah with them in their oath (not to reveal the affair of Joseph); and until the fate of Joseph became known, the Shekinah did not rest on Jacob.
וְאִי תֵימָא דִּשְׁכִינְתָּא לָא אִשְׁתַּכְּחַת עִמְּהוֹן. תָּא חֲזֵי, דִּכְתִיב (תהילים קכ״ב:ד׳) שֶׁשָּׁם עָלוּ שְׁבָטִים שִׁבְטֵי יָהּ עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל לְהוֹדוֹת לְשֵׁם יְיָ. כֻּלְּהוּ צַדִּיקֵי וַחֲסִידֵי קִיּוּמָא דְכָל עַלְמָא, קִיּוּמָא אִינוּן לְעֵילָא וְתַתָּא.
The proof that the Shekinah accompanied the brethren is the verse of the Psalms which speaks of “the tribes of the Lord, a testimony unto Israel” (Ps. 122, 4), a title which shows that they were all of them righteous and devout, constituting the support of the whole world, both on high and below.’
Vayeshev, Chapter 9
פָּתַח וְאָמַר, (תהילים קכ״ב:א׳) שָׂמַחְתִּי בְּאוֹמְרִים לִי בֵּית יְיָ נִלֵךְ. הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ, דְּדָוִד הֲוָה עִם לִבֵּיהּ לְמִבְנֵי בֵּיתָא. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (מלכים א ח׳:י״ז) וַיְהִי עִם לְבַב דָּוִד אָבִי לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם יְיָ וְגו’. וּלְבָתַר מַה כְּתִיב רַק אַתָּה לא תִבְנֶה הַבַּיִת כִּי אִם בִּנְךָ הַיּוֹצֵא מֵחֲלָצֶיךָ הוּא יִבְנֶה הַבַּיִת לִשְׁמִי. וְכָל יִשְׂרָאֵל הֲווּ יָדְעֵי דָא, וְהֲווּ אָמְרוּ אֵימָתַי יָמוּת דָּוִד וְיָקוּם שְׁלֹמֹה בְּרֵיהּ וְיִבְנֶה בֵּיתָא. וּכְדֵין עוֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ בִּשְׁעָרַיִךְ יְרוּשָׁלַיִם, כְּדֵין נִיסַק וְנַקְרִיב תַּמָּן קָרְבָּנִין.
R. Simeon further discoursed on the text: I rejoiced when they said unto me: Let us go unto the house of the Lord (Ibid. 122, 1). ‘This verse has been explained’, he said, ‘as follows. David was minded to build the House of God, but he was commanded to leave the task to his son, as we read: “Now it was in the heart of David my father to build a house for the name of the Lord… nevertheless thou shalt not build the house; but thy son that shall come forth out of thy loins, he shall build the house for my name” (I Kings VIII, l8-19). The whole of Israel knew of this and they used to say: “When is David going to die so that Solomon his son may arise and build the House, and we shall be able to say, ‘Our feet are standing within thy gates, O Jerusalem’ (Ps. 122, 2), for we will then go up and offer sacrifices?”
וְעִם כָּל דָּא, אַף עַל גַּב דְּהֲווּ אָמְרוּ אֵימָתַי יָמוּת סָבָא דָא, כְּדֵין שָׂמַחְתִּי. וְחֶדְוָה הֲוָה לִי בְּגִין בְּרִי, דְּהֲווּ אָמְרֵי דִבְרִי יָקוּם תְּחוֹתִי לְמִגְמַר פִּקוּדָא לְמִבְנִי בֵיתָא. כְּדֵין שָׁרֵי וְשַׁבַּח לָהּ וְאָמַר, יְרוּשָׁלַיִם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָהּ יַחְדָּו.
But although David knew that they were impatient for his death, yet he rejoiced to hear them speak thus on account of his son, who would take his place in carrying out the command to build the House. David thus commenced to sing its praises and said: “Jerusalem that art builded as a city that is compact together” (Ibid. 122, 3).
תְּנַן עֲבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יְרוּשָׁלַיִם לְתַתָּא כְּגַוְונָא דִלְעֵילָא, וְדָא מִתְתַּקְּנָא (דא) לָקֳבֵל דָּא דִּכְתִיב, (שמות ט״ו:י״ז) מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ יְיָ. הַבְּנוּיָה, דְּזַמִּין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְנַחֲתָא לָהּ יְרוּשָׁלַיִם דִּלְעֵילָא כְּדְקָא יָאוֹת, וּבְגִין כָּךְ הַבְּנוּיָה. שֶׁחֻבְּרָה לָהּ יַחְדָּו, וְהָא אוּקְמוּהָ שֶׁחֻבְּרָה שֶׁחִבְּרוּ מִבָּעֵי לֵיהּ. אֶלָּא דְּאִתְחַבָּרַת אִמָּא בִּבְרַתָּא וְהֲווּ כְּחֲדָא וְאוּקְמוּהָ.
According to our teachers, God fashioned the lower Jerusalem on the model of the heavenly Jerusalem, the one exactly facing the other, as it is written: “the place, O Lord, which thou hast made for thee to dwell in, the Sanctuary, O Lord, which thy hands have established” (Ex. 15, 17). The expression “that art builded” indicates that God will in time to come cause the upper Jerusalem to descend below; this is further proved by the phrase “as a city that is compact (she-hubrah) together”, where the term hubrah (lit. she is joined), written in the singular, indicates that the Mother has joined the Daughter and the two are become as one.
וְאִתְּמָר. שֶׁשָּׁם עָלוּ שְׁבָטִים אִלֵּין אִינוּן קִיּוּמָא דְעַלְמָא וְתִקּוּנָא דְעַלְמָא תַּתָּאָה, וְלָא תֵימָא דְּעַלְמָא תַּתָּאָה בִּלְחוֹדוֹי, אֶלָּא אֲפִילּוּ דְּעַלְמָא עִלָּאָה. דִּכְתִיב שִׁבְטֵי יָהּ עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל, לְיִשְׂרָאֵל דַּיְיקָא. בְּגִין דְּאִינוּן קִיּוּמָא לְתַתָּא, סַהֲדוּתָא אִינוּן לְעֵילָא. וְכֹלָּא לְהוֹדוֹת לְשֵׁם יְיָ, לְאוֹדָאָה שְׁמֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְכָל סִטְרִין, דִּכְתִיב לְהוֹדוֹת לְשֵׁם יְיָ:
We read further: “Whither the tribes went up”, they being the support of the world and the upholding of the lower world, and even of the upper world, as it says: “even the tribes of the Lord, as a testimony unto Israel”, the term “Israel” having its esoteric significance; for they, being the support of the lower world, act as a testimony to the upper world, and all in order “to give thanks unto the name of the Lord” (Ps. 122, 4), i.e. to acknowledge the name of God in all directions.’” AND ISRAEL SAID UNTO JOSEPH: DO NOT THY BRETHREN FEED THE FLOCK OF SHECHEM? COME, AND I WILL SEND THEE UNTO THEM.
Vayeshev, Chapter 10
וַיִּמְצָאֵהוּ אִישׁ וְהִנֵּה תֹעֶה בַּשָּׂדֶה וַיִּשְׁאָלֵהוּ הָאִישׁ לֵאמֹר מַה תְּבַקֵּשׁ. מַה כְּתִיב לְעֵילָא, וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף הֲלוֹא אַחֶיךָ רֹעִים בִּשְׁכֶם לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֲלֵיהֶם. וְכִי יַעֲקֹב שְׁלֵימָא דְּהֲוָה רָחִים לֵיהּ לְיוֹסֵף מִכָּל בְּנוֹי, וְהֲוָה יָדַע דְּכָל אֲחוּי הֲווּ סָנְאִין לֵיהּ, אַמַּאי שַׁדַּר לֵיהּ לְגַבַּיְיהוּ. אֶלָּא אִיהוּ לָא חָשִׁיד עֲלַיְיהוּ, דְּהֲוָה יָדַע דְּכֻלְּהוּ הֲווּ זַכָּאִין, וְלָא חָשִׁיד לוֹן. אֶלָּא גָּרִים קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כָּל דָּא, בְּגִין לְקַיְימָא גְּזֵרָה דְּגָזַר בֵּין הַבְּתָרִים.
How came it that Jacob the perfect man, who loved Joseph above all his sons and knew that all his brethren hated him, sent him to them? The truth is that he harboured no suspicion of them, knowing them to be all righteous; but God brought all this about in order to fulfil the decree pronounced “between the pieces” (Gen. 15, 17).
אַשְׁכַּחְנָא בְּסִפְרֵי קַדְמָאי, דְּבָעְיָין אִלֵּין בְּנֵי יַעֲקֹב לְשַׁלְּטָאָה עֲלוֹי עַד לָא יֵחוֹת לְמִצְרַיִם. דְּאִילּוּ הוּא יֵחוֹת לְמִצְרַיִם, וְאִינוּן לָא שָׁלְטוּ בֵּיהּ בְּקַדְמִיתָא. יָכְלֵי מִצְרָאִי לְשַׁלְּטָאָה לְעָלְמִין עֲלַיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל, וְאִתְקַיְימָא בֵּיהּ בְּיוֹסֵף דְּאִזְדַּבַּן לְעַבְדָא וְאִינוּן שָׁלְטוּ עֲלוֹי. וְאַף עַל גַּב דְּיוֹסֵף הֲוָה מַלְכָּא לְבָתַר, וּמִצְרָאֵי הֲווּ עָבְדִין לֵיהּ, אִשְׁתַּכָּחוּ יִשְׂרָאֵל דְּשָׁלְטוּ עַל כֻּלְּהוּ.
We have found it stated in ancient books that the sons of Jacob were anxious to obtain dominion over Joseph before he went down into Egypt, because they knew that if he should go down there first before they obtained dominion over him the Egyptians would obtain dominion over Israel in perpetuity; but by selling Joseph as a slave they made themselves his masters, and since he later on rose to power and the Egyptians became his slaves, Israel became masters of all.
תָּא חֲזֵי, דְּיוֹסֵף דְּאִיהוּ בְּרִית עִלָאָה, כָּל זִמְנָא דְּאִתְקְיַּים בְּרִית, שְׁכִינְתָּא אִתְקְיַּים בַּהֲדַיְיהוּ דְיִשְׂרָאֵל בִּשְׁלָם כְּדְקָא יְאוּת, כֵּיוָן דְּאִסְתַּלַּק יוֹסֵף בְּרִית עִלָּאָה מֵעַלְמָא, כְּדֵין בְּרִית שְׁכִינְתָּא וְיִשְׂרָאֵל כֻּלְּהוּ בְּגָלוּתָא נָפְקוּ, וְהָא אוֹקִימְנָא דִּכְתִיב (שמות א׳:ח׳) וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרַיִם אֲשֶׁר לא יָדַע אֶת יוֹסֵף. וְכֹלָּא הֲוָה מֵעִם קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כְּדְקָא יְאוּת.
Joseph was the symbol of the heavenly covenant, and so long as he was alive the covenant of the Shekinah remained with Israel in perfect harmony, but as soon as Joseph departed the covenant of the Shekinah together with Israel was plunged into captivity, as it says: “Now there arose a new king over Egypt, who knew not Joseph” (Ex. 1, 8). It was all fittingly ordained by Providence.
תָּא חֲזֵי, וַיִּמְצָאֵהוּ אִישׁ דָּא גַּבְרִיאֵ”ל, וְאוּקְמוּהָ. כְּתִיב הָכָא וַיִּמְצָאֵהוּ אִישׁ, וּכְתִיב הָתָם (דניאל ט׳:כ״א) וְהָאִישׁ גַּבְרִיאֵל אֲשֶׁר רָאִיתִי בֶחָזוֹן בַּתְּחִלָּה. וְהִנֵּה תוֹעֶה, בְּכֹלָּא תּוֹעֶה, דְּאַבְטַח עַל אֲחוּי דְּהֲוָה מִתְבַּע אַחְוָה דִלְהוֹן וְלָא אַשְׁכַּח, וְתָבַע לְהוּ וְלָא אַשְׁכַּח. וְעַל דָּא תוֹעֶה בְּכֹלָּא, וְעַל דָּא וַיִּשְׁאָלֵהוּ הָאִישׁ לֵאמֹר מַה תְּבַקֵּשׁ:
AND A CERTAIN MAN FOUND HIM : this was Gabriel, of whom we read: “the man Gabriel, whom I had seen in the vision at the beginning ‘(Dan. 9, 2 1). AND, BEHOLD, HE WAS WANDERING : indeed he was wandering both literally and metaphorically; he trusted his brethren and sought their affection but could not gain it, and he was looking for them but could not find them. Hence: AND THE MAN ASKED HIM, SAYING: WHAT SEEKEST THOU?
Vayeshev, Chapter 11
וַיֹּאמֶר אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ וְגו’. וַיֹּאמֶר הָאִישׁ נָסְעוּ מִזֶּה וְגו’, רִבִּי יְהוּדָה פָּתַח, (שיר השירים ח׳:א׳) מִי יִתֶּנְךָ כְּאָח לִי יוֹנֵק שְׁדֵי אִמִּי אֶמְצָאֲךָ בַחוּץ אֶשָׁקְךָ גַּם לֹא יָבוֹזוּ לִי. הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ חַבְרַיָיא, אֲבָל הַאי קְרָא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אֲמָרוֹ לְמַלְכָּא דִּשְׁלָמָא דִילֵיהּ. מִי יִתֶּנְךָ כְּאָח לִי, כְּיוֹסֵף עַל אֲחוּי, דְּאָמַר, (בראשית נ׳:כ״א) וְעַתָּה אַל תִּירָאוּ אָנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם וְאֶת טַפְּכֶם. יָהַב לוֹן מְזוֹנָא וְזָן לְהוּ בְּכַפְנָא. בְּגִין כָּךְ מִי יִתֶּנְךָ כְּאָח לִי.
AND HE SAID: I SEEK MY BRETHREN…. AND THE MAN SAID: THEY ARE DEPARTED HENCE, ETC. R. Judah discoursed on the text: O that thou wert as my brother, that sucked the breast of my mother! When I should find thee without, I would kiss thee; yea, and none would despise me (S. S. 8, 1). ‘The Companions’, he said, ‘interpret this verse as being addressed by the Community of Israel to the King to whom peace belongs. She said to Him: “O that thou wert as my brother”, to wit, as Joseph towards his brethren, to whom he said: “Now, therefore, fear ye not; I will sustain you and your little ones” (Gen. 50, 21), and whom he provided with food and fed in time of famine.
דָּבָר אַחֵר מִי יִתֶּנְךָ כְּאָח לִי, דָּא יוֹסֵף, לְגַבָּהּ דִּשְׁכִינְתָּא דְּאִתְאַחַד עִמָּהּ וְאִתְדָּבַּק בַּהֲדָהּ. יוֹנֵק שְׁדֵי אִמִּי, דְּהָא כְּדֵין אַחְוָה וּשְׁלִימוּ בַּהֲדַיְיהוּ. אֶמְצָאֲךָ בַּחוּץ, גּוֹ גָּלוּתָא, דְּאִיהוּ בְּאַרְעָא אָחֳרָא. אֶשָׁקְךָ, בְּגִין לְאִתְדַּבְּקָא רוּחָא בְּרוּחָא. גַּם לא יָבוֹזוּ לִי, אַף עַל גַּב דְּאֲנָא בְּאַרְעָא אָחֳרָא.
According to another explanation, the phrase “as my brother” refers to Joseph, who was in the relation of a brother towards the Shekinah, with whom he was intimately associated-“that sucked the breast of my mother”, this expresses the perfect affection between them; “when I should find thee witiout”, to wit, in exile, in a strange land, “I would kiss thee”, so that spirit should join spirit; “yea, and none would despise me”, despite my dwelling in a strange land.
תָּא חֲזֵי, דְּיוֹסֵף אַף עַל גַּב דְּאֲחוֹי לָא הֲווּ לֵיהּ כְּאַחִין כַּד נָפַל בִּידַיְיהוּ. אִיהוּ הֲוָה לוֹן כְּאַחָא כַּד נָפְלוּ בִּידֵיהּ, וְהָא אוּקְמוּהָ. דִּכְתִיב, (בראשית נ׳:כ״א) וַיְנַחֵם אוֹתָם וַיְדַבֵּר עַל לִבָּם, בְּכֹלָּא דִּבֶּר עַל לִבַּיְיהוּ.
Observe that although when Joseph fell into their hands they did not act towards him as brothers, yet when they fell into his hands he did act towards them as a brother, as it is written: “And he comforted them, and he spoke kindly unto them” (Gen. 1, 21).
Vayeshev, Chapter 12
וְתָא חֲזֵי, מַה כְּתִיב וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו, דָּא שִׁמְעוֹן וְלֵוִי דְּאִינוּן הֲווּ אַחִין וַדַּאי בְּכֹלָּא, בְּגִין דְּקָא אָתוּ מִסִּטְרָא דְדִינָא קַשְׁיָא. וּבְגִין כָּךְ רוּגְזָא דִלְהוֹן, אִיהוּ רוּגְזָא דִּקְטָלָא בְּעַלְמָא. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (בראשית מ״ט:ז׳) אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה.
AND THEY SAID ONE TO ANOTHER (lit. one man to his brother). These are Simeon and Levi, who were truly brothers in all respects, both being descended from the side of rigorous judgement; and hence it was that their anger was the anger that causes death in the world, as it says: “Cursed be their anger, for it was fierce, and their wrath, for it was cruel” (Ibid. 49, 7).
תָּא חֲזֵי, רָזָא דְמִלָּה, אִית רוּגְזָא וְאִית רוּגְזָא. אִית רוּגְזָא דְּאִיהוּ מְבָרְכָא מֵעֵילָא וּמִתַּתָּא, וְאִקְרֵי בָּרוּךְ, כְּמָה דְאִתְּמָר דִּכְתִיב (בראשית י״ד:י״ט) בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קוֹנִה שָׁמַיִם וָאָרֶץ וְהָא אוּקְמוּהָ. וְאִית רוּגְזָא דְּאִיהִי אִתְלַטְיָא לְעֵילָא וְתַתָּא, כְּמָה דְאִתְּמָר דְּאִקְרֵי אָרוּר. דִּכְתִיב, (בראשית ג׳:י״ד) אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה וּמִכָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה. אָרוּר אַפָּם כִּי עָז.
For there are two species of anger. There is anger which is blessed on high and below, and is called “blessed” (barukh), as explained in connection with the sentence: “Blessed be Abram of God Most High, Maker of heaven and earth” (Ibid. 14, 19); and there is anger which is accursed on high and is called “cursed” (arur), and regarding this it is written: “Cursed be thou from among all cattle, and from among all beasts of the field” (Ibid. 3, 14), as well as “Cursed be their anger for it was fierce.”
וְעַל רָזָא דָא אִית תְּרֵין טוּרִין דִּכְתִיב, (דברים י״א:כ״ט) וְנָתַתָּ אֶת הַבְּרָכָה עַל הַר גְּרִיזִים וְאֶת הַקְּלָלָה עַל הַר עֵיבָל, לָקֳבֵיל אִלֵּין תְּרֵין דַּרְגִּין. וְעַל דָּא, דָּא אִקְרֵי אָרוּר, וְדָא אִקְרֵי בָּרוּךְ. וְשִׁמְעוֹן וְלֵוִי אִינוּן מִסִּטְרָא דְדִינָא קַשְׁיָא, וּמִן סִטְרָא דְדִינָא קַשְׁיָא תַּקִּיפָא, נָפְקַת רוּגְזָא דְאִתְלַטְיָא.
This is the recondite significance of thc two mounts Gerizim and Ebal set aside for the blessing and the curse (Deut. 11, 29), the two mounts corresponding to these two grades; and hence one is called cursed and the other blessed. Simeon and Levi both belonged to the side of severity, from which side, in its extreme manifestation, issues the anger which is under a curse.
וְתָּא חֲזֵי, מִסִּטְרָא דְדִינָא קַשְׁיָא נָפְקֵי רוּגְזָא לִתְרֵי סִטְרִין, חַד דְּאִתְבָּרַךְ, וְחַד דְּאִתְלַטְיָא. חַד בָּרוּךְ וְחַד אָרוּר. כְּגַוְונָא דָא מִסִּטְרָא דְיִצְחָק נָפְקוּ תְּרֵין בְּנִין, חַד מְבוֹרָךְ, וְחַד דְּאִתְלַטְיָא לְעֵילָא וְתַתָּא. דָּא אִתְפָּרַשׁ לְסִטְרֵיהּ, וְדָא אִתְפָּרַשׁ לְסִטְרֵיהּ. דָּא דִּיּוּרֵיהּ בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא, וְדָא דִּיּוּרֵיהּ בְּטוּרָא דְשֵׂעִיר. דִּכְתִיב, (בראשית כ״ה:כ״ז) אִישׁ יוֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה. דָּא אַתְרֵיהּ בְּאֲתַר דְּמִדְבָּרָא וְחָרְבָא וּשְׁמָמָה, וְדָא יוֹשֵׁב אֹהָלִים. וְכֹלָּא כְּגַוְונָא דְאִצְטְרִיךְ.
All anger issues from the side of rigorous judgement, but in two directions, one referred to as blessed, the other as cursed. Similarly, from the side of Isaac there issued two sons, one of whom was blessed and the other cursed on high and below; the two separated, each going off towards his own side, the one making his abode in the Holy Land, the other on Mount Seir, being as he was “a cunning hunter, a man of the field” (Gen. 25, 27). The latter had his home in the desert, in regions of waste and desolation, while the former “dwelt in tents” (Ibid.), all being fitly ordained.
וּבְגִין כָּךְ תְּרֵין דַּרְגִּין אִינוּן, בָּרוּךְ וְאָרוּר, דָּא לְסִטְרֵיהּ וְדָא לְסִטְרֵיהּ. מֵהַאי נָפְקִין כָּל בִּרְכָאן דְּעָלְמִין לְעֵילָא וְתַתָּא וְכָל טִיבוּ וְכָל נְהִירוּ וְכָל פּוּרְקָן וְכָל שֵׁזָבוּתָא. וּמֵהַאי נָפְקִין כָּל לְוָוטִין וְכָל חַרְבָּא וְכָל דָּמָא וְכָל שְׁמָמָא וְכָל בִּישִׁין וְכָל מְסָאֲבוּ דְעָלְמָא.
Hence it is that there are two grades, “blessed” and “cursed”, each ranged on its own side. From the one issue all blessings in the upper and the lower worlds, all beneficence, all light, all deliverance, all redemption; whilst the other is the source of all curses, all wars and bloodshed, all desolation and evil, and all defilement.
רִבִּי שִׁמְעוֹן פָּתַח וְאֲמַר, (תהילים כ״ו:ו׳) אֶרְחַץ בְּנִקָּיוֹן כַּפָּי וַאֲסוֹבְבָה אֶת מִזְבַּחֲךָ יְיָ, הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ. אֲבָל תָּא חֲזֵי, רָזָא דְמִלָּה הָכָא, דְּהָא לֵית לָךְ בַּר נָשׁ בְּעַלְמָא דְּלָא טָעִים טַעְמָא דְמוֹתָא בְּלֵילְיָא, וְרוּחַ מְסָאֲבָא שַׁרְיָא עַל הַהוּא גוּפָא. מַאי טַעְמָא, בְּגִין דְּנִשְׁמָתָא קַדִּישָׁא אִסְתַּלְּקַת מִנֵּיהּ דְּבַר נָשׁ, וְנָפְקַת מִנֵּיהּ. וְעַל דְּנִשְׁמָתָא קַדִּישָׁא נָפְקַת וְאִסְתַּלְּקַת מִנִּיהּ, שַׁרְיָא רוּחָא מְסָאֲבָא עַל הַהוּא גוּפָא וְאִסְתָּאַב.
R. Simeon said: ‘It is written: I will wash my hands in innocency; so will I compass thine altar, O Lord (Ps. 26, 6). The inner implication of this verse has been explained as follows. Every man has a foretaste of death during the night, because the holy soul then leaves him, and the unclean spirit rests on the body and makes it unclean.
וְכַד נִשְׁמָתָא אִתְהַדְּרַת לְגוּפָא, אִתְעֲבַר הַהוּא זוּהֲמָא. וְהָא אִתְּמָר דִּידוֹי דְּבַר נָשׁ זוּהֲמָא דִמְסָאֲבוּ אִשְׁתָּאַר בְּהוּ. וְעַל דָּא לָא יַעֲבָר יְדוֹי עַל עֵינוֹי, בְּגִין דְּהַהוּא רוּחַ מְסָאֲבָא שַׁרְיא עֲלוֹי, עַד דְּנָטִיל לוֹן. וְכַד נָטִיל יְדוֹי כְּדְקָא חָזֵי, כְּדֵין אִתְק3ַדּשׁ וְאִקְרֵי קָדוֹשׁ.
When, however, the soul returns to the body, the pollution disappears, save from the man’s hands, which retain it and thus remain unclean. Hence a man should not pass his hands over his eyes before washing them. When he has washed them, however, he becomes sanctified and is called holy.
וְהֵיךָ בָּעֵי לְאִתְקַדְּשָׁא. בָּעֵי חַד כְּלִי לְתַתָּא וְחַד כְּלִי מִלְּעֵילָא, בְּגִין דְּיִתְקַדַּשׁ מֵהַהוּא דִלְעֵילָא. וְהַהוּא דִלְתַתָּא דְּיָתִיב בְּזוּהֲמָא דִּמְסָאֲבוּ בֵּיהּ. וְדָא כְּלִי לְקַבְּלָא מְסָאֲבוּ, וְדָא לְאִתְקַדְּשָׁא מִנֵּיהּ, דָּא בָּרוּךְ וְדָא אָרוּר. וְלָא בָּעְיָין אִינוּן מַיִין דְּזוּהֲמָא לְאוֹשְׁדָא לוֹן בְּבֵיתָא, דְּלָא יִקְרַב בְּהוּ בַּר נָשׁ. דְּהָא בְּהוּ מִתְכַּנְּשֵׁי סִטְרָא דִלְהוֹן, יָכִיל לְקַבְּלָא נִזְקָא מֵאִינוּן מַיִין מְסָאֲבִין.
For this sanctification two vessels are required, one held above and the other placed beneath, so that he may be sanctified by the water poured on his hands from the vessel above. The lower vessel, then, is the vessel of uncleanness, receiving as it does the water of contamination, whilst the upper vessel is a medium of sanctification. The upper one is to be referred to as “blessed”, the lower as “cursed”. Further, the water of contamination should not be emptied in the house, in order that no one may come near it; for it forms a gathering-place for the elements of the unclean side, and so one may receive injury from the unclean water.
וְעַד דְּיִתְעֲבַר זוּהֲמָא מִן יְדוֹי לָא יְבָרֵךְ, וְאוֹקִימְנָא. וּבְגִין כָּךְ, בַּר נָשׁ עַד לָא יְקַדֵּשׁ יְדוֹי בְּצַפְרָא, אִקְרֵי טָמֵא. כֵּיוָן דְּאִתְקַדַּשׁ אִקְרֵי טָהוֹר. וּבְגִין כָּךְ לָא יִטּוֹל אֶלָּא מִן יְדָא דְּאִדְכֵּי בְּקַדְמִיתָא. דִּכְתִיב, (במדבר י״ט:י״ט) וְהִזָּה הַטָּהוֹר עַל הַטָּמֵא. דָּא אִקְרֵי טָהוֹר, וְדָא אִקְרֵי טָמֵא.
Neither may a man pronounce a benediction before the pollution is removed from his hands. Thus, before he sanctifies his hands of a morning, a man is called unclean, and after that he is called clean. For this reason one should not allow water to be poured over his hands save by a man who has already washed his own hands, in harmony with the precept: “And the clean person shall sprinkle upon the unclean” (Num. 19, 19). We see that the one with his hands washed is the clean person, the other the unclean.
בְּגִין כָּךְ חַד כְּלִי לְעֵילָא וְחַד כְּלִי לְתַתָּא, דָּא קַדִּישָׁא וְדָא מְסָאֲבָא. וּמֵאִינוּן מַיִין אָסִיר לְמֶעְבַּד בְּהוּ מִידִי, אֶלָּא בָּעֵי לְאוֹשְׁדָא לוֹן בְּאֲתַר דִּבְנֵי נָשָׁא לָא עָבְרִין עֲלַיְיהוּ, וְלָא יָבִית לוֹן בְּבֵיתָא. דְּהָא כֵּיוָן דְּאִתּוֹשְׁדָן בְּאַרְעָא, רוּחָא מְסָאֲבָא אִשְׁתַּכַּח תַּמָּן וְיָכִיל לְנַזְקָא. וְאִי חָפַר לוֹן מִדְרוֹן תְּחוֹת אַרְעָא דְּלָא יִתְחֲזוּן שַׁפִּיר.
Similarly with the two vessels, the upper and the lower, the one being the holy vessel, the other the unholy. Nor is it permitted to put the polluted water to any use, or even to let it stay overnight in the house, but it must be emptied in a spot where people do not pass, as it is liable to cause harm through the unclean spirit that clings to it. It is quite permissible, however, to let it flow down a slope into the earth.
וְלָא יָהִיב לוֹן לִנְשֵׁי חֳרָשַׁיָא דְּיִכְלוּן לְאַבְאָשָׁא בְּהוּ לִבְנִי נָשָׁא. בְּגִין דְּאִינוּן מַיִין דְּאִתְלַטְיָין, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּעֵי לְדַכָּאָה לוֹן לְיִשְׂרָאֵל וּלְמֶהֱוֵי קַדִּישִׁין. דִּכְתִיב, (יחזקאל ל״ו:כ״ה) וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם:
It must not be given to witches, as by means of it they can do harm to people. One should, then, avoid this water, since it is water of curse, and the Holy One desires to purify Israel so that they may be holy, as it is written: “And I will sprinkle clean water upon you, and ye shall be clean; from all your uncleannesses, and from all your idols, will I cleanse you” (Ez. 36, 25).’
Vayeshev, Chapter 13
וַיִּקָּחֻהוּ וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ הַבֹּרָה וְהַבּוֹר רֵק אֵין בּוֹ מָיִם. רִבִּי יְהוּדָה פָּתַח וְאֲמַר, (תהילים י״ט:ח׳) תּוֹרַת יְיָ תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ (מאן דבטיל מילי דאורייתא כאילו חריב עלמא שלים). כַּמָּה אִית לוֹן לִבְנֵי נָשָׁא לְאִשְׁתַּדְּלָא בְּאוֹרַיְיתָא, דְּכָל מַאן דְּאִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא לֶהוֵי לֵיהּ חַיִּים בְּעַלְמָא דֵין וּבְעַלְמָא דְאָתֵי, וְזָכֵי בִּתְרֵין עָלְמִין. וְאֲפִילּוּ מַאן דְּאִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא וְלָא יִשְׁתַּדַּל בָּהּ לִשְׁמָהּ כְּדְקָא יָאוֹת, זָכֵי לְאֲגַר טַב בְּעַלְמָא דֵין, וְלָא דָיְינִין לֵיהּ בְּהַהוּא עַלְמָא.
AND THEY TOOK HIM AND CAST HIM INTO THE PIT. R. Judah here discoursed on the text: The law of the Lord is perfect, restoring the soul (Ps. 19, 8). ‘The study of the Torah’, he said, ‘procures for a man life in this world and in the world to come, so that he gains the two worlds; and even he that studies the Torah for worldly motives and not purely for its own sake as he ought to, gains a good reward in this world, and escapes punishment in the other.
וְתָּא חֲזֵי, כְּתִיב, (משלי ג׳:ט״ז) אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ בִּשְׂמֹאלָהּ עשֶׁר וְכָבוֹד. אֹרֶךְ יָמִים בְּהַהוּא דְּאִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא לִשְׁמָהּ, דְּאִית לֵיהּ אֹרֶךְ יָמִים בְּהַהוּא עַלְמָא דְּבֵיהּ אוֹרְכָא דְיוֹמִין. וְאִינוּן יוֹמִין אִינוּן יוֹמִין וַדַּאי, תַּמָּן אִיהוּ רָחֲצָנוּ דִקְדוּשָׁא דִלְעֵילָא דְּאִתְרְחִיץ בַּר נָשׁ בְּהַאי עַלְמָא לְאִשְׁתַּדְּלָא בְּאוֹרַיְיתָא, לְאִתְתַּקְּפָא בְּהַהוּא עַלְמָא בִּשְׂמֹאלָהּ עוֹשֶׁר וְכָבוֹד, אֲגַר טַב וְשַׁלְוָה אִית לֵיהּ בְּהַאי עַלְמָא.
The Scripture says: “Length of days is in her right hand; in her left hand are riches and honour” (Prov. 3, 6). There is, indeed, length of days for him who devotes himself to the Torah for its own sake. For such a one there is length of days in the other world, where days are indeed days. And further: “in her left hand are riches and honour”, which means good reward in this world.
וְכָל מַאן דְּיִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא לִשְׁמָהּ, כַּד נָפִיק מֵהַאי עַלְמָא, אוֹרַיְיתָא אָזְלָא קַמֵּיהּ וְאַכְרָזַת קַמֵּיהּ וְאֲגִינַת עֲלֵיהּ, דְּלָא יִקְרְבוּן בַּהֲדֵיהּ מָארֵיהוֹן דְּדִינָא. כַּד שָׁכִיב גּוּפָא בְּקִבְרָא, הִיא נָטְרַת לֵיהּ. כַּד נִשְׁמָתָא אָזְלָא לְאִסְתַּלְּקָא לְמֵיתַב לְאַתְרָהּ, אִיהִי אָזְלָא קַמָּהּ דְּהַהִיא נִשְׁמָתָא. וְכַמָּה תַּרְעִין אִתָּבְרוּ מִקַּמָּהּ דְּאוֹרַיְיתָא עַד דְּעָאלַת לְדוּכְתָּהּ. וְקָיְימָא עֲלֵיהּ דְּבַר נָשׁ עַד דְּיִתְעַר בְּזִמְנָא דִּיקוּמוּן מֵתַיָיא דְעַלְמָא, וְאִיהִי מַלְפָא סַנֵּיגוֹרָא עֲלֵיהּ.
Moreover, if a man has devoted himself to the Torah for its own sake, when he departs this world the Torah goes before him and proclaims his merit, and shields him against the emissaries of punishment. When a man’s body is laid in the grave, the Torah keeps guard over it; it goes in front of his soul when it soars upwards, breaking through all barriers until the soul reaches its proper place; and it will stand by the man at the time when he is awakened at the resurrection of the dead, in order to defend him against any accusations.
הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (משלי ו׳:כ״ב) בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹתָךְ בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ. בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹתָךְ, כְּמָה דְאִתְּמָר. בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ, בְּשַׁעְתָּא דְּשָׁכִיב גּוּפָא בְּקִבְרָא, דְּהָא כְּדֵין בְּהַהוּא זִמְנָא אִתְדָּן גּוּפָא בְּקִבְרָא וּכְדֵין אוֹרַיְיתָא אֲגִינַת עֲלֵיהּ. וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ כְּמָא דְאִתְּמָר בְּזִמְנָא דְּיִתְעָרוּן מֵתֵי עַלְמָא מִן עַפְרָא. הִיא תְשִׂיחֶךָ לְמֶהֱוֵי סַנֵּיגוֹרְיָא עֲלָךְ.
Thus Scripture further says: “When thou liest down, it shall watch over thee; and when thou awakest, it shall talk with thee” (Ibid. 6, 22). The “lying down” is an allusion to the time when man’s body is lying in the grave and is being judged there; the Torah will then protect him; whilst “when thou awakest”, that is, when the dead will rise from the dust, “it shall talk with thee”, that is, plead thy cause.’
רִבִּי אֶלְעָזָר אָמַר, הִיא תְשִׂיחֶךָ. מַאי הִיא תְשִׂיחֶךָ. בְּגִין דְּאַף עַל גַּב דְּהַשְׁתָּא יְקוּמוּן מֵעַפְרָא, אוֹרַיְיתָא לָא יִתְנְשֵׁי מִנְּהוֹן. דְּהָא כְּדֵין יִנְדְּעוּן כָּל הַהִיא אוֹרַיְיתָא דְּשָׁבְקוּ כַּד אִסְתַּלְקוּ מֵהַאי עַלְמָא, הַהִיא אוֹרַיְיתָא נְטִירָא מֵהַהוּא זִמְנָא וְתִיעוּל בְּמֵעַיְיהוּ כְּמִלְּקַדְּמִין וְאִיהִי תְּמַלֵּל בְּמֵעַיְיהוּ.
R. Eleazar interpreted the clause “it shall talk with thee” to mean that when they rise from the grave the Torah will not be forgotten of them, but they will know it much as they did when they left this world. For their Torah will be preserved from that time, will penetrate within them, and will talk, as it were, within their very inwards;
וְכָל מִלִּין מִתְתַּקְּנָן יַתִּיר מִכְּמָה דְּהֲווּ בְּקַדְמִיתָא, דְּהָא כָּל אִינוּן מִלִּין דְּאִיהוּ לָא יָכִיל לְאַדְבָּקָא לוֹ כְּדְקָא יָאוֹת וְאִיהוּ אִשְׁתַּדַּל בְּהוּ וְלָא אִתְדָּבַּק בְּהוּ. כֻּלְּהוּ עָאלִין בְּמֵעוֹי מִתְתַּקְנָן, וְאוֹרַיְיתָא תְּמַלֵּל בֵּיהּ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ. רִבִּי יְהוּדָה אָמַר, כְּגַוְונָא דָא כָּל מַאן דְּאִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא בְּהַאי עַלְמָא, זָכֵי לְאִשְׁתַּדְּלָא בָּהּ לְעַלְמָא דְאָתֵי וְהָא אִתְּמָר.
and moreover, they will be more adept than they were previously, so that points which formerly baffled them in spite of all their labour will now be fully comprehended by them, the Torah itself speaking within them. Hence: “when thou awakest, it will talk with thee”.’ R. Judah said: ‘In a similar way, whoever devotes himself to the study of the Torah in this world will be privileged to study in the world to come; and so we affirm.
תָּא חֲזֵי, הַהוּא בַר נָשׁ דְּלָא זָכֵי לְאִשְׁתַּדְּלָא בְּהַאי עַלְמָא בְּאוֹרַיְיתָא, וְאִיהוּ אָזִיל בְּחֲשׁוֹכָא, כַּד נָפִיק מֵהַאי עַלְמָא, נָטְלִין לֵיהּ וְעָאלִין לֵיהּ לַגֵּיהִנֹּם, אֲתַר תַּתָּאָה דְּלָא יְהֵא מְרַחֵם עֲלֵיהּ, דְּאִקְרֵי בּוֹר שָׁאוֹן טִיט הַיָּוֵן. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (תהילים מ׳:ג׳) וַיַּעֲלֵנִי מִבּוֹר שָׁאוֹן מִטִּיט הַיָּוֵן וַיָּקֶם עַל סֶלַע רַגְלָי כּוֹנֵן אֲשׁוּרָי.
On the other hand, the man who fails to study the Torah in this world, and so walks in darkness, when he leaves this world is taken and cast into Gehinnom, a nethermost place, where there will be none to pity him, a place called “tumultuous pit, miry clay” (Ps. 40, 3).
וּבְּגִין כָּךְ הַהוּא דְּלָא אִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא בְּהַאי עַלְמָא וְאִתְטַנַּף בְּטִנּוּפֵי עַלְמָא, מַה כְּתִיב וַיִּקָּחֻהוּ וַיַּשְׁלִיכוּ אֹתוֹ הַבּוֹרָה. דָּא הוּא גֵּיהִנֹּם, אֲתַר דְּדַיְינִין לְהוּ לְאִינוּן דְּלָא אִשְׁתַּדְּלוּ בְּאוֹרַיְיתָא. וְהַבּוֹר רֵק, כְּמָה דְאִיהוּ הֲוָה רֵק. מַאי טַעְמָא בְּגִין דְּלָא הֲוָה בֵּיהּ מַיִם.
Hence, of him who has not devoted himself to the study of the Torah in this world, but has besmirched himself with the offscourings of this world, it is written: “And they took him and cast him into the pit”, that is, into Gehinnom, a place where those who have not laboured in the Torah are brought to judgement. “And the pit was empty”, in the same way as he was empty: why so? “Because there was no water” (i.e. Torah) in him.
וְתָא חֲזֵי, כַּמָּה הוּא עוֹנְשָׁא דְּאוֹרַיְיתָא, דְּהָא לָא אִתְגָּלוּ יִשְׂרָאֵל מֵאַרְעָא קַדִּישָׁא, אֶלָּא בְּגִין דְּאִסְתַּלָּקוּ מֵאוֹרַיְיתָא, וְאִשְׁתְּבָקוּ מִינָהּ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ירמיהו ט׳:י״א) מִי הָאִישׁ הֶחָכָם וְיָבֵן אֶת זֹאת וְגו’ עַל מַה אָבְדָה הָאָרֶץ וְגו’. וַיֹּאמֶר יְיָ עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי וְגו’. רִבִּי יוֹסֵי אָמַר, מֵהָכָא, (ישעיהו ה׳:י״ג) לָכֵן גָּלָה עַמִּי מִבְּלִי דָעַת.
Observe, too, how great is the punishment for neglect of the study of the Torah, seeing that Israel were not exiled from the Holy Land save for having abandoned the Torah, as it is written: “Who is the wise man that may understand this?… Wherefore is the land perished?… And the Lord saith: Because they have forsaken my law, etc.” (Jer. 9, 11).’ R. Judah derived the same lesson from the verse: “Therefore my people are gone into captivity, for want of knowledge” (Is. 5, 13),
בְּגִין כָּךְ כֹּלָּא קָיְימָא עַל קִיּוּמָא דְאוֹרַיְיתָא, וְעַלְמָא לָא אִתְקְיַּים בְּקִיּוּמֵיהּ אֶלָּא בְּאוֹרַיְיתָא, דְּאִיהוּ קִיּוּמָא דְעָלְמִין עֵילָא וְתַתָּא דִּכְתִיב, (ירמיהו ל״ג:כ״ה) אִם לא בְרִיתִי יוֹמָם וָלַיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לא שָׂמְתִּי:
that is, because they have not applied themselves to the study of the Torah, which is the foundation of the upper and the lower worlds, as it says: “Were it not for my covenant enduring day and night, I would not have appointed the ordinances of heaven and earth” (Jer. 33, 25).
וַיִּקָּחֻהוּ וַיַּשְׁלִיכוּ אוֹתוֹ הַבּוֹרָה, רָמַז עַל דְּאַרְמִיאוּ לֵיהּ לְגוֹ מִצְרָאֵי אֲתַר דְּלָא אִשְׁתַּכַּח רָזָא דִמְהֵימְנוּתָא כְּלָל. רִבִּי יִצְחָק אָמַר, אִי נְחָשִׁין וְעַקְרַבִּין הֲווּ בֵּיהּ, אַמַּאי כְּתִיב בִּרְאוּבֵן לְמַעַן הַצִּיל אוֹתוֹ מִיָּדָם לַהֲשִׁיבוֹ אֶל אָבִיו. וְכִי לָא חַיִּישׁ רְאוּבֵן לְהַאי. דְּהָא אִינוּן נְחָשִׁין וְעַקְרַבִּין יְנַזְקוּן לֵיהּ, וְאֵיךְ אָמַר לַהֲשִׁיבוֹ אֶל אָבִיו, וּכְתִיב לְמַעַן הַצִּיל אוֹתוֹ.
AND THEY CAST HIM INTO THE PIT. There is a hint here that they cast him ultimately among the Egyptians, a place where there was no sign of true faith. R. Isaac said: ‘Seeing that the pit contained serpents and scorpions, how could Reuben have advised that Joseph should be cast into it in order that “he might deliver him out of their hand, to restore him to his father”? Had he no fear of the serpents and scorpions attacking Joseph? And if they did, how could he deliver him out of their hand, to restore him to his father?
אֶלָּא חָמָא רְאוּבֵן דְּנִזְקָא אִשְׁתַּכַּח בִּידַיְיהוּ דְּאֲחוֹי, בְּגִין דְּיָדַע כַּמָּה שָׂנְאִין לֵיהּ וּרְעוּתָא דִלְהוֹן לְקָטְלָא לֵיהּ. אָמַר רְאוּבֵן, טַב לְמִנְפַּל לֵיהּ לְגוֹ גּוֹבָא דִּנְחָשִׁין וְעַקְרַבִּין, וְלָא יִתְמְסַר בִּידָא דְּשַׂנְאוֹי דְּלָא מְרַחֲמֵי עֲלֵיהּ. מִכָּאן אָמְרוּ יַפִּיל בַר נָשׁ גַּרְמֵיהּ לְאֶשָׁא אוֹ לְגוּבָא דִּנְחָשִׁין וְעַקְרַבִּין, וְלָא יִתְמַסַּר בִּידָא דְּשַׂנְאוֹי (דזעירין אינון דיכלי לאשתזבא. ובגין כך אמר למען הציל אותו מידם).
But the truth is that Reuben perceived the intense enmity of the brethren towards Joseph and how intent they were on killing him, and he therefore thought that it was better for him to fall into the pit of serpents and scorpions than to be delivered into the hands of enemies who would have no mercy on him. Hence the saying: “Rather should a man throw himself into a fire or a pit full of serpents and scorpions, than be delivered into the hands of his enemies.”
בְּגִין דְּהָכָא אֲתַר דִּנְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים. אִי אִיהוּ צַדִּיקָא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יַרְחִישׁ לֵיהּ נִיסָא. וּלְזִמְנִין דִּזְכוּ דְּאֲבָהָן מְסַיְיעִין לֵיהּ לְבַר נָשׁ וְיִשְׁתְּזִיב מִנַּיְיהוּ. אֲבָל כֵּיוָן דְּיִתְמַסַּר בִּידָא דְּשַׂנְאוֹי, זְעִירִין אִינוּן דְּיָכְלִין לְאִשְׁתְּזָבָא.
The reason is that in a place infested with serpents and scorpions, if the man be righteous, God may possibly perform a miracle for him, or it may happen that the merits of his ancestors may stand him in good stead and he will be delivered. But of those who are delivered into the hands of their enemies, few indeed are able to escape.
וּבְגִין כָּךְ אָמַר, לְמַעַן הַצִּיל אוֹתוֹ מִיָּדָם. מִיָּדָם דַּיְיקָא, וְלָא כְּתִיב לְמַעַן הַצִּיל אוֹתוֹ וְתוּ לָא. אֶלָּא אָמַר רְאוּבֵן, יִשְׁתְּזִיב מִן יְדַיְיהוּ, וְאִי יְמוּת בְּגוּבָא יְמוּת. וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּילֵהוּ מִיָּדָם.
Hence the expression “that he might deliver him out of their hand”, as much as to say “Let him be delivered, at any rate, out of their hand, and if he is to die in the pit, then it cannot be helped.”
תָּא חֲזֵי, כַּמָּה חֲסִידוּתֵיהּ דִּרְאוּבֵן, דִּבְגִין דְּיָדַע דְּשִׁמְעוֹן וְלֵוִי שׁוּתְּפוּתָא וַחֲכִימוּתָא וְחַבְרוּתָא דִּלְהוֹן, קַשְׁיָא אִינוּן. דְּכַד אִתְחַבָּרוּ בִּשְׁכֶם, קָטְלוּ כָּל דְּכוּרָא (ס”א ל”ג והא דקטלו כל דכורא) לָא דַי לוֹן. אֶלָּא דְּנָטְלִין נָשִׁין וָטַף וְכַסְפָּא וְדַהֲבָא וְכָל בְּעִירֵי וְכָל מָאנֵי דִיקָר וְכָל מַאן דְּאִשְׁתַּכַּח בְּקַרְתָּא. וְלָא דַי כָּל דָא, אֶלָּא דְּאָפִילּוּ כָּל מַה דִּבְחַקְלָא נָטְלוּ. דִּכְתִיב, (בראשית לה) וְאֶת אֲשֶׁר בָּעִיר וְאֶת אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה לָקָחוּ.
Observe the great piety of Reuben. He knew well the ruthlessness of Simeon and Levi when acting and planning in conjunction, as witnessed by their treatment of Shechem, where they not only slew all the males, but took all their little ones and their wives, all their silver and gold, all their cattle and precious vessels, and everything else they found in the city, and even everything which was in the field, as we read: “and that which was in the city and that which was in the field they took” (Gen. 34, 28).
אָמַר, וּמַה קַּרְתָּא רַבָּתָא כִּי הַאי לָא אִשְׁתְּזִיב מִנְּהוֹן, אִלְמָלֵא רַבְיָא דָא יִפּוֹל בִּידַיְיהוּ, לָא יַשְׁאֲרוּן מִנֵּיהּ אוּמְצָא בְּעַלְמָא. וְעַל דָּא אָמַר, טַב לְאִשְׁתְּזָבָא מִנַּיְיהוּ דְּלָא יַשְׁאֲרוּן מִנֵּיהּ אִשְׁתָּאֲרוּתָא בְּעַלְמָא, וְלָא יֶחמֵי אַבָּא מִנֵּיהּ כְּלוּם לְעָלְמִין.
Reuben thus said to himself: “If such a great city as that could not escape them, should this youth fall into their hands they will not leave of him a single shred.”
וְהָכָא אִי יְמוּת, לָא יָכְלִין לֵיהּ וְיִשְׁתָּאַר כָּל גּוּפֵיהּ שְׁלִים, וַאֲתִיב לֵיהּ לְאַבָּא שְׁלִים. וְעַל דָּא לְמַעַן הַצִּיל אוֹתוֹ מִיָּדָם לַהֲשִׁיבוֹ אֶל אָבִיו, אַף עַל גַּב דִּימוּת הָתָם. וּבְגִין כָּךְ אָמַר הַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ. וְלָא אָמַר אֵינְנּוּ חַי, אֶלָּא אָמַר אֵינֶנּוּ, אֲפִילּוּ מֵת.
Hence he said: “He must at all costs be rescued from them, since they will leave no sign of him for his father to see again; whereas here, if he is killed, his body, at any rate, will remain for me to bring back to my father.” Hence the words: “to bring him back to his father”, that is, even if he die there. Hence, too, Reuben’s words: “The child is not”, that is to say, not even a dead child did I find.
תָּא חֲזֵי, מַאי דְּעֲבַד, דְּאִיהוּ בְּחָכְמְתָא הֲוָה שַׁתִּיף גַּרְמֵיהּ בַּהֲדַיְיהוּ, דִּכְתִיב לא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ, וְלָא כְּתִיב לָא תַכּוּהוּ. וְאִיהוּ לָא הֲוָה תַּמָּן כַּד אִזְדַּבַּן יוֹסֵף, דְּהָא כֻּלְּהוּ מְשַׁמְּשֵׁי לַאֲבוּהוֹן כָּל חַד וְחַד יוֹמָא חַד. וְהַהוּא יוֹמָא דִרְאוּבֵן הֲוָה. וְעַל דָּא בָּעָא דִּבְהַהוּא יוֹמָא דְּהֲוָה שִׁמּוּשָׁא דִילֵיהּ לָא יִתְאֲבִיד יוֹסֵף. וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב וַיָּשָׁב רְאוּבֵן אֶל הַבּוֹר וְהִנֵּה אֵין יוֹסֵף בַּבּוֹר וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו. וְהִנֵה אֵין יוֹסֵף דַּיְיקָא. אֲפִילּוּ (חי או) מִית, מִיָּד וַיָּשָׁב אֶל אֶחָיו וַיֹּאמֶר הַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ.
Observe his tactfulness in saying “Let us not take his life,” and not “Do not ye take his life.” Now Reuben was absent when Joseph was sold, as the brethren had each in turn to attend one day on their father, and that day happened to be Reuben’s turn. He was anxious lest on that day Joseph should disappear, and therefore at once HE RETURNED UNTO THE PIT. BUT BEHOLD JOSEPH WAS NOT IN THE PIT ;-not even dead- AND HE RENT HIS CLOTHES. AND HE RETURNED UNTO HIS BRETHREN AND SAID: THE CHILD IS NOT, ETC.
וְאֲפִילּוּ רְאוּבֵן לָא יָדַע מֵהַהוּא זְבִינָא דְיוֹסֵף, וְהָא אוּקְמוּהָ דְּאִשְׁתַּתִּיף בְּהוּ שְׁכִינְתָּא, וְעַל דָּא לָא יָדַע רְאוּבֵן מֵהַהוּא זְבִינָא דְיוֹסֵף וְלָא אִתְגַלְיָיא לֵיהּ עַד הַהוּא זִמְנָא דְּאִתְגְּלֵי יוֹסֵף לַאֲחוֹהִי.
For even Reuben did not know that Joseph had been sold. As already said, the brothers associated the Shekinah with them in the oath of secrecy, and so Reuben did not learn of it until Joseph made himself known to his brethren.
תָּא חֲזֵי, כַּמָּה גָּרִים לֵיהּ לִרְאוּבֵן בְּגִין דְּאִיהוּ אִשְׁתַּדַּל לְאַחֲיָיא לֵיהּ לְיוֹסֵף, מַה כְּתִיב, (דברים ל״ג:ו׳) יְחִי רְאוּבֵן וְאַל יָמוֹת וְגו’. דְּהָא בְּגִין דָּא, אַף עַל גַּב דְּיָדַע דְּאִשְׁתְּקִיל בְּכֵירוּתֵיהּ מִנֵּיהּ וְאִתְיְהִיב לְיוֹסֵף, אִשְׁתַּדַּל לְאֲחַיָיא לֵיהּ, וְצַלֵּי משֶׁה וְאֲמַר יְחִי רְאוּבֵן וְאַל יָמוֹת, וְאִתְקְיַּים בְּעַלְמָא דֵין וְאִתְקְיַּים בְּעַלְמָא דְאָתֵי. מַאי טַעְמָא, בְּגִין דָּא, וּבְגִין דְּעֲבַד תְּשׁוּבָה מֵהַהוּא עוֹבָדָא. דְּכָל מַאן דְּעָבִיד תְּשׁוּבָה, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קַיַּים לֵיהּ בְּעַלְמָא דֵין וּבְעַלְמָא דְאָתֵי.
Reuben’s attempt to save Joseph’s life was all the more disinterested, because he knew that the birthright had been taken away from him and given to Joseph, for we thus find that Moses intercedcd on his behalf, praying: “Let Reuben live, and not die” (Deut. 33, 6), i.e., let him live in this world and not die in the world to come; and this prayer was prompted by this action of Reuben and also by his repentance for that other action. For whoever repents of his sin, God preserves in this world and in the world to come.
תָּא חֲזֵי מַה כְּתִיב, וַיִּקְחוּ אֶת כְּתֹנֶת יוֹסֵף וְגו’, הָא אוּקְמוּהָ דִּבְגִין דְּדָמָא דְּשָׂעִיר דַּמְיָא לְדָמָא דְבַר נָשׁ. אֲבָל תָּא חֲזֵי, אַף עַל גַּב דְּמִלָּה אַתְיָא כְּדְקָא חָזֵי, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מְדַקְדֵּק בְּהוּ בְּצַדִּיקַיָיא אֲפִילּוּ כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה.
AND THEY TOOK JOSEPH’S COAT, AND THEY KILLED A HE-GOAT, ETC., the reason being, as has been laid down, that the blood of a he-goat resembles that of a human being. We learn from this passage how particular God is with the righteous, even when they act correctly.
יַעֲקֹב עָבַד עוֹבָדָא כְּדְקָא יָאוֹת. בְּמַאי, בְּגִין דְּאַקְרִיב לְגַבּוֹי אֲבוֹי שָׂעִיר, דְּאִיהוּ סִטְרָא דְּדִינָא קַשְׁיָא. וְעִם כָּל דָּא, בְּגִין דְּאִיהוּ אַקְרִיב שָׂעִיר וְאַכְּחִישׁ לֵיהּ לְאֲבוֹי דְּאִיהוּ סִטְרָא דִילֵיהּ, אִתְעֲנַשׁ בְּהַאי שָׂעִיר אָחֳרָא, דְּאַקְרִיבוּ לֵיהּ בְּנוֹי דָמָא דִילֵיהּ.
For although Jacob acted fittingly in bringing a he-goat to his father, who was of the side of severity, yet because he thereby deceived his father, he was punished through that other he-goat, the blood of which his sons brought for the purpose of deceiving him.
בְּאִיהוּ כְּתִיב, (בראשית כ״ז:ט״ז) וְאֵת עוֹרוֹת גְּדָיֵי הָעִזִּים הִלְבִּישָׁה עַל יָדָיו וְעַל חֶלְקַת צַוָּארָיו, בְּגִין כָּךְ וַיִּטְבְּלוּ אֶת הַכֻּתֹּנֶת בַּדָּם, אַקְרִיבוּ לֵיהּ כֻּתּוֹנְתָּא לְאַכְּחָשָׁא לֵיהּ, וְכֹלָּא דָּא לָקֳבֵל דָּא, אִיהוּ גָּרִים דִּכְתִיב וַיֶּחרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְדוֹלָה עַד מְאֹד, בְּגִין כָּךְ גָּרְמוּ לֵיהּ דְּחָרַד חֲרָדָה בְּהַהוּא זִמְנָא דִּכְתִיב הַכֶּר נָא הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִיא אִם לֹא.
Of Jacob it is written: “And she put the skins of the kids of the goats upon his hands, and upon the smooth of his neck” (Gen. 27, 16); correspondingly, we rcad of his sons: “and they dipped the coat in the blood”, with thc object of deceiving him. It was measure for measure. Likewisc, there we read: “And Isaac trembled very exceedingly” (Ibid. 33), and as a punishment Jacob trembled when his sons uttered the words: “know now whether it is thy son’s coat or not”.
רִבִּי חִיָּיא אָמַר, בֵּיהּ כְּתִיב, (בראשית כ״ז:כ״א) הַאַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו אִם לֹא. לֵיהּ כְּתִיב, הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִיא אִם לא. וּבְּגִין כָּךְ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מְדַקְדֵּק בְּהוּ בְּצַדִּיקַיָא בְּכָל מַה דְּאִינוּן עָבְדִין.
R. Hiya added: ‘There it is written: “whether thou be my very son Esau or not?” (Ibid. 21): correspondingly, here it is written, “whether it is thy son’s or not”. We thus find that the Almighty is particular with the rightcous to a hairbreadth.’
רִבִּי אַבָּא אָמַר, (נ”א אמרז רבי אבא) כֵּיוָן דְּחָמוּ כֻּלְּהוּ שִׁבְטִין הַהוּא צַעֲרָא דְּאֲבוּהוֹן, אִתְנֶחָמוּ וַודַּאי, וִיהִיבוּ גַּרְמַיְיהוּ עֲלֵיהּ דְּיוֹסֵף, דְּיִפְדוּן לֵיהּ אִלְמָלֵא יִשְׁכְּחוּן לֵיהּ. כֵּיוָן דְּחָמוּ דְּלָא יָכִילוּ, אַהֲדָרוּ לְגַבֵּיהּ דִּיהוּדָה וְאַעֲבָרוּ לֵיהּ מֵעֲלַיְיהוּ, בְּגִין דְּאִיהוּ הֲוָה מַלְכָּא עֲלַיְיהוּ. (וכדין ס”א וכיון ד) אַעֲבָרוּהוּ מֵעֲלַיְיהוּ, מַה כְּתִיב, וַיְהִי בָּעֵת הַהִיא וַיֵּרֶד יְהוּדָה וְגו’.
R. Abba said: ‘When the brcthren perccivcd the pain they had caused their father, they were stricken with remorse and cast about to ransom Joseph at all costs, if so by they could discover his whereabouts. But when they found that they were unable to do so, they turned on Judah, who hitherto had been king over them, and deposed him from his high estate. Hence it is written: “And it came to pass at that time, that Judah went down from his brethren.” ‘
Vayeshev, Chapter 14
רִבִּי יְהוּדָה פָּתַח וְאֲמַר, (תהילים י״ח:י״ד) וַיַּרְעֵם בַּשָּׁמַיִם יְיָ וְעֶלְיוֹן יִתֵּן קוֹלוֹ בָּרָד וְגַחֲלֵי אֵשׁ. תָּא חֲזֵי, כַּד בָּרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַלְמָא, אַתְקִין לֵיהּ שִׁבְעָה סְמָכִין עַל מַה דְּקָיְימָא, וְכֻלְּהוּ סְמָכִין קָיְימֵי בְּחַד סָמְכָא יְחִידָאי, וְהָא אוּקְמוּהָ. דִּכְתִיב, (משלי ט׳:א׳) חַכְמוֹת נָשִׁים בָּנְתָה בֵיתָהּ חָצְבָה עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה. וְאִלֵּין כֻּלְּהוּ אִינוּן קָיְימֵי בְּחַד דַּרְגָּא מִנַּיְיהוּ דְּאִקְרֵי (משלי י׳:כ״ה) צַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם.
R. Judah discoursed here on the text: The Lord also thundered in the heavens, and the Most High gave forth his voice; hailstones and coals of fire (Ps. 18, 14). ‘When God’, he said, ‘created the world, He constructed for it seven pillars by which it was to be upheld. So Scripture says: “Wisdom hath builded her house, she hath hewn out her seven pillars” (Prov. 9, 1). These in turn are upheld by one grade from among them called “the Righteous One, the everlasting foundation” (Ibid. 10, 25).
וְעַלְמָא כַּד אִתְבְּרֵי, מֵהַהוּא אֲתַר אִתְבְּרֵי. דְּאִיהוּ שִׁכְלוּלָא דְּעַלְמָא, וְתִקּוּנוֹי. דְּאִיהוּ חַד נְקוּדָה דְעַלְמָא, וְאֶמְצָעִיתָא דְכֹלָּא. וּמַאן אִיהוּ, צִיּוֹן. דִּכְתִיב, (תהילים נ׳:א׳) מִזְמוֹר לְאָסָף אֵל אֱלֹהִים יְיָ דִּבֶּר וַיִּקְרָא אֶרֶץ מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ עַד מְבוֹאוֹ. וּמֵאָן אֲתַר, מִצִּיּוֹן, דִּכְתִיב מִצִּיּוֹן מִכְלַל יוֹפִי אֱלֹהִים הוֹפִיעַ. מֵהַהוּא אֲתַר דְּאִיהוּ סִטְרָא דְּשִׁכְלוּלָא דִּמְהֵימְנוּתָא שְׁלֵימָתָא כְּדְקָא יְאוּת (והשתא (עי’ קמא א כי שם מקומו) ישראל אתתקפו ביה ברזי דפקודי דאורייתא בגין דכל יומא ויומא אתתקף בר נש בציצית דאתעטף ביה). וְצִיּוֹן תַּקִּיפוּ וּנְקוּדָה דְּכָל עַלְמָא, וּמֵהַהוּא אֲתַר אִשְׁתַּכְלַל כָּל עַלְמָא וְאִתְעֲבִיד, וּמִגַּוֵּיהּ כָּל עַלְמָא אִתְּזָן.
Further, when the world was created, it was started from that spot which is the culmination and perfection of the world, the central point of the universe, which is identical with Zion, as it is written: “A psalm of Asaph. God, God the Lord hath spoken and called the earth from the rising of the sun unto the going down thereof. Out of Zion, the perfection of beauty, God hath shined forth” (Ps. 50, 2). That is to say, God started the earth from Zion, from the spot where faith culminates in its full perfection. Zion is thus the citadel and central point of the universe, from which it began to be fashioned and from which the whole world is nourished.
וְתָּא חֲזֵי, וַיַּרְעֵם בַּשָּׁמַיִם יְיָ וְעֶלְיוֹן יִתֵּן קוֹלוֹ וְגו’, כֵּיוָן דְּאָמַר וַיַּרְעֵם בַּשָּׁמַיִם יְיָ, אַמַּאי כְּתִיב וְעֶלְיוֹן יִתֵּן קוֹלוֹ. הָא (ס”א אלא) הָכָא רָזָא דִּמְהֵימְנוּתָא, (ועל מה ס”א עלמא) דְּאֲמִינָא דְּצִיּוֹן אִיהוּ שִׁכְלוּלָא וְשַׁפִּירוּ דְּעַלְמָא, וְעַלְמָא מִנֵּיהּ אִתְּזָן. בְּגִין דִּתְרֵין דַּרְגִּין אִינוּן וְאִינוּן חַד, אִינוּן צִיּוֹן וִיְרוּשָׁלַם. דָּא דִינָא וְדָא רַחֲמֵי, וְתַרְוַיְיהוּ חַד, מֵהָכָא דִּינָא וּמֵהָכָא רַחֲמֵי.
This lesson is esoterically indicated in our text. For Zion and Jerusalem, while one, represent two degrees, the one being the channel of judgement, the other of mercy; first there issues from one the sound of mercy, and afterwards there comes forth from the other the voice of judgement, the two forming the source from which the paths of judgement and mercy issue and diverge.
מֵעֵילָא לְעֵילָא נָפְקָא קוֹל דְּאִשְׁתְּמַע, לְבָתַר דְּהַהוּא קוֹל נָפְקָא וְאִשְׁתְּמַע נָפְקֵי דִינִין וְאָרְחֵי דְּדִינָא, וְרַחֲמֵי נָפְקִין וּמִתְפָּרְשָׁן מִתַּמָּן. וַיַּרְעֵם בַּשָּׁמַיִם יְיָ, דָּא בֵּי דִינָא בְּרַחֲמֵי. וְעֶלְיוֹן, אַף עַל גַּב דְּלָא אִשְׁתַּכַּח וְלָא אִתְיְידַע, כֵּיוָן דְּהַהוּא קוֹל נָפִיק כְּדֵין אִשְׁתַּכַּח כֹּלָּא, דִּינָא וְרַחֲמֵי. הֲדָא הוּא דִכְתִיב וְעֶלְיוֹן יִתֵּן קוֹלוֹ, כֵּיוָן דְּיִתֵּן קוֹלוֹ, כְּדֵין בָּרָד וְגַחֲלֵי אֵשׁ, מַיָא וְאֶשָׁא.
Hence the expression “And the Lord also thundered in the heavens” indicates judgement, while “the Most High gave forth his voice” refers to mercy, and “hailstones and coals of fire” signify water and fire, that is, mercy and judgement commingled.’
תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעְתָּא דְּאִתְיְלִיד יְהוּדָה מַה כְּתִיב, (בראשית כט) וַתַּעֲמֹד מִלֶּדֶת, בְּגִין דְּדָא הוּא יְסוֹדָא רְבִיעָאָה מֵאִינוּן אַרְבַּע דְּאִינוּן רְתִיכָא עִלָּאָה, סַמְכָא חַד מֵאִינוּן אַרְבַּע סַמְכִין. מַה כְּתִיב בֵּיהּ, וַיְהִי בָּעֵת הַהִיא וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו, דְּהֲוָה מַלְכָּא עֲלַיְיהוּ. מַאי טַעְמָא, בְּגִין דְּיוֹסֵף נָחֲתוּ לֵיהּ לְמִצְרַיִם כִּדְקָאֲמָרָן:
Observe that when Judah was born, it is written: “and she left off bearing” (Gen. 29, 35), the reason being that Judah constituted the fourth of the four supports of the Heavenly Throne. But here it is written: AND JUDAH WENT DOWN FROM HIS BRETHREN , that is, from his position as their king, because Joseph had been taken down into Egypt, as explained.
Vayeshev, Chapter 15
וַיַּרְא שָׁם יְהוּדָה בַּת אִישׁ כְּנַעֲנִי. וְכִי כְּנַעֲנִי הֲוָה, אֶלָּא הָא אוּקְמוּהָ חַבְרַיָּיא. וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ עֵר, תְּלַת בְּנִין הֲווּ לֵיהּ לִיהוּדָה, וְלָא אִשְׁתָּאֲרוּ מִנַּיְיהוּ בַּר חַד, וְדָא הוּא שֵׁלָה.
AND JUDAH SAW THERE A DAUGHTER OF A CERTAIN CANAANITE. The term Canaanite has been explained by the Companions. AND SHE CONCEIVED, AND BORE A SON; AND HE CALLED HIS NAME ER. Judah had three sons, and the only one who survived was Shelah.
רִבִּי אֶלְעָזָר וְרִבִּי יוֹסֵי וְרִבִּי חִיָּיא הֲווּ אָזְלֵי בְּאָרְחָא. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי לְרִבִּי אֶלְעָזָר, אַמַּאי כְּתִיב בִּבְנוֹי דִּיהוּדָה, בְּקַדְמָאָה וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ עֵר, וּבִתְרֵין אָחֳרָנִין כְּתִיב וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ אוֹנָן, וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שֵׁלָה.
R. Eleazar and R. Jose and R. Hiya were once walking together. Said R. Jose to R. Eleazar: ‘Why is it that of the first son of Judah it is written: “and he called his name Er”, whereas of the other two it is written: “and she called his name Onan”, “and she called his name Shelah”?’
אָמַר לֵיהּ תָּא חֲזֵי, הַאי פָּרְשָׁתָא רָזָא עִלָּאָה אִיהוּ, וְכֹלָּא אִיהוּ כְּדְקָא חָזֵי. וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו, דְּהָא אִתְכַּסְיָא סִיהֲרָא, וְנָחֲתַת מִדַּרְגָּא דְּתִקֻּנָּא לְגוֹ דַּרְגָּא אוֹחֲרָא, דְּאִתְחַבַּר בֵּיהּ חִוְּיָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר וַיֵּט עַד אִישׁ עֲדֻלָּמִי וּשְׁמוֹ חִירָה.
R. Eleazar replied: ‘There is a deep mystic allusion in these sentences, which explains all. Thus Judah going down from his brethren symbolizes the moon becoming obscured and descending from the perfected grade to another grade to which the serpent becomes associated, as is indicated in the statement: “and he turned into a certain Adullamite, whose name was Hirah”.’
וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ עֵר, וְאִיהוּ רַע, וְכֹלָּא חַד, דְּאַתְיָא מִסִּטְרָא דְיֵצֶר הָרָע. וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ, וְלָא כְּתִיב וַיִּקְרָא שְׁמוֹ. בְּיַעֲקֹב כְּתִיב וַיִּקְרָא שְׁמוֹ, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קָרָא לֵיהּ יַעֲקֹב. וְהָכָא אֶת לְאַסְגָּאָה דַּרְגָּא אָחֳרָא דְּזוּהֲמָא דִּמְסָאֲבָא אִתְיְלִיד, וְדָא הוּא עֵר רַע, וְכֹלָּא חַד.
Then we read: “And she conceived, and bore a son; and he called his name Er.” The name ‘Er is a reversal of the letters ra’ (evil), for he was evil, having issued from the side of the evil prompter. The accusative particle eth (the) inserted before his name likewise hints at the emergence of another grade, that of impurity and defilement, from which grade Er was born.’
לְבָתַר לָא אִתְבַּסַּם אַתְרָא, עַד דְאֲתָא שֵׁלָה דְּהֲוָה עִקָּרָא דְּכֻלְּהוּ. מַה כְּתִיב וַיְהִי עֵר בְּכֹר יְהוּדָה רַע בְּעֵינִי יְיָ, כְּתִיב הָכָא רַע, וּכְתִיב הָתָם (בראשיתח) כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְעוּרָיו, רַע דְּאוֹשִׁיד דָּמִין, אוֹשִׁיד זַרְעָא עַל אַרְעָא. וּבְגִין כָּךְ וַיְמִיתֵהוּ יְיָ. מַה כְּתִיב בַּתְרֵיהּ, וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְאוֹנָן בֹּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיךָ וְגו’:
Nor was the defect made good until afterwards, when Shelah appeared. It says further: “And Er, Judah’s first-born, was evil in the sight of the Lord”, where the term “evil” finds its echo in the sentence: “for the imagination of man’s heart is evil from his youth” (Gen. Vlll, 2I). Er was evil in that he shed blood, by spilling the seed on the ground, and therefore the Lord slew him. After that it is written: AND JUDAH SAID UNTO ONAN: Go IN UNTO THY BROTHER’S WIFE, ETC.
Vayeshev, Chapter 16
וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְאוֹנָן בֹּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיךָ וְגו’. רִבִּי שִׁמְעוֹן פָּתַח וְאָמַר, (ישעיהו מ״א:כ״ה) הַעִירוֹתִי מִצָּפוֹן וַיַּאֲת מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ יִקְרָא בִשְׁמִי וְיָבֹא סְגָנִים כְּמוֹ חֹמֶר וּכְמוֹ יוֹצֵר יִרְמָס טִיט. תָּא חֲזֵי, כַּמָּה אִינוּן בְּנִי נָשָׁא טִפְּשִׁין דְּלָא יָדְעִין וְלָא מִסְתַּכְּלִין לְמִנְדַע אָרְחוֹי דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. דְּהָא כֻּלְּהוּ נַיְימִין, דְּלָא מִתְעָרֵי שֵׁינְתָא בְּחוֹרֵיהוֹן.
R. Simeon opened here a discourse with the text: I have roused up one from the north, and he is come, from the rising of the sun one that calleth upon my name; and he shall come upon rulers as upon mortar, and as the potter treadeth clay (Is. 41, 25). ‘How foolish’, he said, ‘are the sons of men who neither know nor care about the ways of the Almighty, their eyes being closed as in sleep.
תָּא חֲזֵי, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עֲבַד לֵיהּ לְבַר נָשׁ, כְּגַוְונָא דִלְעֵילָא. כֹּלָּא אִיהוּ בְּחָכְמְתָא. דְּלֵית לָךְ שַׁיְיפָא וְשַׁיְיפָא בְּבַר נָשׁ דְּלָא קָיְימָא בְּחָכְמְתָא עִלָּאָה. דְּהָא כֵּיוָן דְּאִתְתַּקַּן כָּל גּוּפָא בְּשַׁיְיפוֹי כְּדְקָא יְאוּת, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִשְׁתַּתַּף (נ”א אתתקף) בַּהֲדֵיהּ, וְאָעִיל בֵּיהּ נִשְׁמָתָא קַדִּישָׁא. בְּגִין לְאוֹלָפָא לֵיהּ לְבַר נָשׁ לְמֵהַךְ בְּאָרְחוֹי דְּאוֹרַיְיתָא וּלְמִיטַר פִּקּוּדוֹי, בְּגִין דְּיִתְתַּקַּן בַּר נָשׁ כְּדְקָא יְאוּת.
God made man after the supernal pattern, each limb corresponding to something in the scheme of Wisdom. For when the whole body of man had been duly shaped with all its members, God associated Himself with him and put a holy soul into him, so as to teach man to walk in the ways of the Torah and to observe His commandments in order that he might attain to his full perfection.
(ס”א ובגין דא בעוד) (ובגין ס”א ובעוד) דְּאִית בֵּיהּ נִשְׁמָתָא קַדִּישָׁא מִבָּעֵי לֵיהּ לְבַר נָשׁ לְאַסְגָּאָה דִּיוּקְנָא דְמַלְכָּא עִלָּאָה בְּעַלְמָא. וְרָזָא דָא, דְּהָא הַהוּא נָהָר דְּנָגִיד וְנָפִיק לָא פָּסְקָן מֵימוֹי לְעָלְמִין. וְעַל דָּא מִבָּעֵי לֵיהּ לְבַר נָשׁ דְּלָא יַפְסִיק נַהֲרָא וּמְקוֹרָא דִּילֵיהּ בְּהַאי עָלְמָא (גליון נה”ר רמז לקיימא קדישא דחתים בבשריה, דאיהו דוגמא דההוא נה”ר רזא דצדיק דאתחבר בצד”ק כחדא לעילא, בגין כך בעי בר נש לתתא לאתחברא באתתיה בקדושה בגין דאתתקף ביה בההוא עלמא). וְכָל זִמְנָא דְּבַר נָשׁ לָא יַצְלַח בְּהַאי עַלְמָא (ס”א ועל דא מבעי ליה לבר נש דלא יפסיק נהרא ומקורא דיליה בהאי עלמא, ואי לא) קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָקַר לֵיהּ וְנָטַע לֵיהּ בְּכַמָּה זִמְנִין כְּמִלְּקַדְּמִין.
Hence, while the holy soul is still within man’s body, it is incumbent on him to multiply the image of the King in the world. There is herein an esoteric thought involved, namely, that just as the celestial stream flows on for ever without ceasing, so must man see that his own river and spring shall not cease in this world. And so long as a man is unsuccessful in his purpose in this world, the Holy One, blessed be He, uproots him and replants him over and over again.
תָּא חֲזֵי, מַה כְּתִיב, הַעִירוֹתִי מִצָּפוֹן וַיַּאת. הַעִירוֹתִי, דָּא אִתְעֲרוּתָא דְּזִוּוּגָא דְּבַר נָשׁ בְּהַאי עַלְמָא, דְּאִיהוּ אִתְעֲרוּתָא מִסִּטְרָא דְצָפוֹן. וַיַאת, דָּא הִיא נִשְׁמָתָא קַדִּישָׁא דְּאַתְיָא מִלְּעֵילָא, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מְשַׁדֵּר לָהּ מִלְּעֵילָא. אַתְיָא בְּהַאי עַלְמָא וְעָאלַת בְּגוֹ בְּנֵי נָשָׁא כִּדְקָאֲמָרָן.
Observe, then, the meaning of the words: “I have roused up one from the north, and he is come”, where the rousing alludes to the rousing and stirring up of the desire of a man for mating in this world, which originates from the North, whilst the words “and he is come” allude to the holy soul which descends from on high, whence God sends it, and comes into this world to enter into a man, as said above.
מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ, דָּא אֲתַר דְּהַהוּא נָהָר דְּנָגִיד וְנָפִיק דְּמִתַּמָּן נָפְקַת נִשְׁמָתָא וְאִתְנְהִירַת. וְיָבֹא סְגָנִים (כמו חמר) אִלֵּין אִינוּן חֵילִין דְּעָלְמָא דְּאַתְיָין בְּגִין (ס”א בגו) הַהוּא אִתְעֲרוּתָא דְּנִשְׁמָתִין. כְּמוֹ חוֹמֶר, כְּגַוְונָא דְּאִתְעַר בַּר נָשׁ בְּגוּפָא.
“From the rising of the sun” alludes to the place of that celestial ever-flowing river, whence the soul issues and is illumined: “and there come rulers as mortar” signifies the heavenly forces which cause a rousing in the souls above corresponding to the stirring of the man in his body.
דְּהָא בְּגִין דָּא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָבִיד זִווּגִין וְאַטִּיל נִשְׁמָתִין בְּעַלְמָא, וְחַבְרוּתָא אִשְׁתַּכַּח לְעֵילָא וְתַתָּא וּמְקוֹרָא דְּכֹלָּא הוּא (ס”א יהא) בָּרוּךְ. וּבְּגִין כָּךְ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עֲבַד לֵיהּ לְבַר נָשׁ בְּגִין לְאִשְׁתַּדָּלָא בְּאָרְחוֹי, וְלָא יַפְסִיק מְקוֹרֵיהּ וּמַבּוּעָא דִילֵיהּ לְעָלְמִין.
For it is for this purpose that God creates souls in couples and sends them down to the world, so that there may be companionship both on high and below, and the well-spring of all may be blessed. God made man that he should steadfastly walk in His ways, and never cut off his fount and well-spring; for if a man cuts off his well-spring on earth and causes it to dry up, it is as though he causes the waters of the celestial river to fail, as described in the words: “The waters fail from the sea, and the river is drained dry” (Job 14, 11). For inasmuch as man has been established in this world after the pattern of the upper world, he whose well-spring ceases to produce through his not taking a wife is beyond remedy, and of him it is said: “That which is crooked cannot be made straight” (Eccl. 1, 15). On the other hand, he who has taken a wife but has not been blessed with offspring can be redeemed by his near relative, that is, by his brother. He who dies without leaving children will not enter within the curtain of heaven and will have no share in the other world, and his soul will not be admitted to the place where all souls are gathered and his image will be cut off from there. Of such a one it is written: “And this soul will be cut off from before me.” Such being the case, God has provided for such a man a redeemer to redeem him out of the hands of the destructive angels, to wit, his brother who is near to him. So Scripture says: “If brethren dwell together, etc.” (Deut. 25, 5-10); also: “Go in unto thy brother’s wife, and perform the duty of husband’s brother unto her, etc.” For the soul of such a man does not enter before the presence of the Holy One, blessed be He, but remains without, since he has not succeeded in radiating light in this world by means of the body. He who has not succeeded in this place must go to another place where he may have better fortune. When wood smoulders without any flame, if it is struck it flares up and throws out light. Man is compared to wood, as it says: “for the tree of the field is man” (Ibid. 20, 19). Now a man who eats and drinks and marries, but is not blessed with children, is like the wood that burns without giving off any light, that is, his soul has not been illumined in its present body but has remained in darkness.
וְכָל מַאן דְּפָסִיק מְקוֹרֵיהּ, (מתתא ומיבש ליה כביכול כאלו גרים ליה לאתפסקא לעילא, כדין (איוב י״ד:י״א) אזלו מים מני ים ונהר יחרב ויבש, הואיל ובר נש אתקם לתתא כדוגמא דלעילא, מאן דמקוריה ימיש מלמעבד פירין, כגון דין דלא בעא למיתב איתתא, או נסיב לה דאשתדל ולא יכיל, אלו דתרין הפכין אינון דא מדא, (או ס”א ההוא) דימיש מלמעבד פירין, לית ליה תקנה לעולם. (קהלת א׳:ט״ו) מעוות לא יכול לתקון, בגין דלא בעא למיסב איתתא ולאשתדלא בפריה ורביה, וההוא דאשתדל ונסב איתתא ולא יכיל, דא מתתקן בפריקיה דקריב ליה דהוא אחוי, וההוא דמית בלא בנין) כַּד נָפִיק מֵהַאי עַלְמָא הַהוּא בַּר נָשׁ לָא עָאל בְּפַרְגּוֹדָא וְלָא נָטִיל חוּלַק בְּהַהוּא עַלְמָא (ונשמתיה לא אתכלילת באתר דכל נשמתין אתכלילו, ואתגזר דיוקניה מתמן. הדא הוא דכתיב, (ויקרא כ״ב:ג׳) ונכרתה הנפש ההיא מלפני, הואיל וכדין הוא, ברא ליה קודשא בריך הוא פריק דיפרוק ליה מידא דמחבלין, ודא אחוי דקריב ליה שנאמר (דברים כ״ה:ה׳) כי ישבו אחים יחדיו וגו’. וכתיב בא אל אשת אחיך ויבם אותה וגו’. בגין דנשמתיה לא עאלת קמיה קודשא בריך הוא, אלא היא קימא לבר. בגין דלא זכה לאנהרא בהאי עלמא בההוא גופא. מאן דלא זכה בהאי אתר, יהך לאתר אחרא ויזכי ביה. כגוונא דא אעא דדליק ונהורא לא סליק יבטשון ליה ויסלק נהורא ביה וינהיר. אעא הוא אדם דכתיב (שם כ) כי האדם עץ השדה. רצונו לומר בר נש כד איהו בהאי עלמא ואזל ותאיב ואכיל ושתי ואזדווג באיתתא ולא זכי לבנין. דא הוא אעא דדליק ונהורא לא סליק, כלומר נשמתיה לא זכאת בההוא גופא לאתנהרא אלא איהי בחשוכא). תָּא חֲזֵי, כְּתִיב, (ישעיהו מ״ה:י״ח) לֹא תֹהוּ בְּרָאָהּ לְשֶׁבֶת יְצָרָהּ, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּגִין דָּא עֲבַד לֵיהּ לְבַר נָשׁ כְּדְקָא יְאוּת כְּדְאֲמָרָן. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עֲבַד טִיבוּ עִם עַלְמָא. תָּא חֲזֵי, מַה כְּתִיב, (בראשית כ״ה:א׳) וַיּוֹסֶף אַבְרָהָם וַיִּקַּח אִשָּׁה וּשְׁמָהּ קְטוּרָה, רָזָא דְּנִשְׁמָתָא אָתַת לְאִתְתַּקָּנָא כְּמִלְקַדְּמִין.
It is written: “He created it not a waste, he formed it to be inhabited” (Is. 45, 18), that is, God made man for this purpose, and so dealt kindly with the world. Observe the Scriptural text: “And Abraham took another wife, and her name was Keturah” (Gen. 25, 1). Herein is an allusion to the soul which after death comes to earth to be built up as before.
תָּא חֲזֵי, הַהוּא גוּפָא מַה כְּתִיב, (ישעיהו נ״ג:י׳) וַיְיָ חָפֵץ דַּכְּאוֹ הֶחלִי אִם תָּשִׂים אָשָׁם נַפְשׁוֹ יִרְאֶה זֶרַע יַאֲרִיךְ יָמִים וְחֵפֶץ יְיָ בְּיָדוֹ יִצְלָח. וַיְיָ חָפַץ דַּכְּאוֹ, הַאי קְרָא אִית לְאִסְתַּכָּלָא בֵּיהּ, אַמַּאי חָפֵץ בְּגִין דְּיִתְדַּכֵּי. אִם תָּשִׂים אָשָׁם, אִם יָשִׂים אָשָׁם מִבָּעֵי לֵיהּ, מַאי אִם תָּשִׂים. אֶלָּא לְנִשְׁמָתָא אַהֲדַר מִלָּה. אִי הַהִיא נִשְׁמָתָא בַּעְיָא לְאִתְתַּקָּנָא כְּדְקָא יָאוֹת, יִרְאֶה זֶרַע. בְּגִין דְּהַהִיא נִשְׁמָתָא אָזְלַת וְשָׁאטַת וְאִיהִי זְמִינָא לְאָעֳלָא בְּהַהוּא זֶרַע דְּאִתְעַסַּק בָּהּ בַּר נָשׁ בִּפְרִיָּה וּרְבִיָּה, וּכְדֵין יַאֲרִיךְ יָמִים. וְחֵפֶץ יְיָ דָּא אוֹרַיְיתָא בִּידֵיהּ אַצְלַח.
Observe that of the body it is written: “And it pleased the Lord to crush him by disease; to see if his soul would offer itself in restitution, that he might see his seed, and prolong his days, and that the purpose of the Lord might prosper by his hand.” (Is. 53, 10). That is to say, if the soul desires to be rehabilitated then he must see seed, for the soul hovers round about and is ready to enter the seed of procreation, and thus “he will prolong his days, and the purpose of the Lord”, namely the Torah, “will prosper in his hand”.
תָּא חֲזֵי, אַף עַל גַּב דְּבַר נָשׁ אִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא יְמָמָא וְלֵילְיָא, וּמְקוֹרֵיהּ וּמַבּוּעֵיהּ קָיְימָא בֵּיהּ לְמַגָּנָא, לֵית לֵיהּ אֲתַר לְאֲעָלָא לְפַרְגּוֹדָא. וְהָא אִתְּמָר דְּבֵירָא דְמַיָא אִי הַהוּא מְקוֹרָא וּמַבּוּעָא לָא עָאל בֵּיהּ, לָאו אִיהוּ בְּאֵר, דְּבֵירָא וּמְקוֹרָא, כְּחֲדָא אִינוּן, וְרָזָא חָדָא אִיהוּ, וְאוֹקִימְנָא.
For although a man labours in the Torah day and night, yet if his source remains fruitless, he will find no place by which to enter within the heavenly curtain. As has been pointed out, a well of water, if not fed by its source and spring, is no well, since the well and the source are one and they have a joint symbolism.
כְּתִיב, (תהילים קכ״ז:ב׳) שָׁוְא לָכֶם מַשְׁכִּימֵי קוּם מֵאַחֲרֵי שֶׁבֶת אוֹכְלֵי לֶחֶם הָעֲצָבִים כֵּן יִתֵּן לִידִידוֹ שֵׁנָה. תָּא חֲזֵי, כַּמָּה חֲבִיבִין אִינוּן מִלֵּי דְאוֹרַיְיתָא. דְּכָל מִלָּה וּמִלָּה דְאוֹרַיְיתָא אִית בֵּיהּ רָזִין עִלָּאִין קַדִּישִׁין. וְהָא אִתְּמָר דְּכַד יָהַב קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אוֹרַיְיתָא לְיִשְׂרָאֵל, כָּל גְּנִיזִין עִלָּאִין קַדִּישִׁין כֻּלְּהוּ יָהַב לְהוּ (וכלהו) בְּאוֹרַיְיתָא, וְכֻלְּהוּ אִתְיְהִיבוּ לְהוּ לְיִשְׂרָאֵל בְּשַׁעְתָּא דְּקַבִּילוּ אוֹרַיְיתָא בְּסִינַי.
It is written: “It is vain for you that ye rise early, and sit up late, ye that eat the bread of sadness; so he giveth unto his beloved sleep” (Ps. 127, 2). Precious, indeed, are the words of the Torah, each one containing sublime and holy mysteries, as has been affirmed, that when God gave the Torah to Israel, He gave it to them with all its sublime and holy treasures.
תָּא חֲזֵי, שָׁוְא לָכֶם מַשְׁכִּימֵי קוּם, אִלֵין אִינוּן יְחִידִים דְּאִשְׁתַּכָּחוּ, דְּלָאו אִינוּן דְּכַר וְנוּקְבָא כְּדְקָא יְאוּת, וְאַקְדְּמָן בְּצַפְרָא לַעֲבִידְתַּיְהוּ. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (קהלת ד׳:ח׳) יֵשׁ אֶחָד וְאֵין שֵׁנִי וְגו’ וְאֵין קֵץ לְכָל עֲמָלוֹ. מֵאַחֲרֵי שֶׁבֶת. מְאַחֲרִין נַיְיחָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, כִּי בוֹ שָׁבַת. בְּגִין דְּאִתְּתָא לְגַבֵּי בַּר נָשׁ אִיהִי נַיְיחָא לְגַבֵּיהּ וַדַּאי.
The words: “It is vain for you that ye rise early” are addressed to those who are single, not exhibiting the proper union of male with female. In vain they rise early, as we read: “There is one that is alone, and he hath not a second… yet, there is no end of all his labour” (Eccl. 4, 8). In vain, too, they “sit up late”, or, as we may translate, they “postpone rest”, as woman is assuredly man’s repose.
אוֹכְלֵי לֶחֶם הָעֲצָבִים, מַאי לֶחֶם הָעֲצָבִים. דְּכַד בַּר נָשׁ אִית לֵיהּ בְּנִין, הַהוּא נַהֲמָא דְּאָכִיל, אָכִיל לֵיהּ בְּחֶדְוָה וּבִרְעוּתָא דְלִבָּא. וְהַהוּא דְּלֵית לֵיהּ בְּנִין, הַהוּא נַהֲמָא דְּאָכִיל אִיהוּ נַהֲמָא דַּעֲצִיבוּ. וְאִלֵּין אִינוּן אוֹכְלֵי לֶחֶם הָעֲצָבִים וַדַּאי.
They are addressed as “ye that eat the bread of sadness”, for the man who has children eats his bread in good cheer and gladness of heart; but to him that has no children, the bread he eats is bread of sadness:
כֵּן יִתֵּן לִידִידוֹ שֵׁנָה, מַאי יִתֵּן לִידִידוֹ, דָּא הוּא דִּמְקוֹרֵיהּ מְבָרַךְ, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יָהַב לֵיהּ שֵׁינָה בְּהַהוּא עַלְמָא כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (משלי ג׳:כ״ד) וְשָׁכַבְתָּ וְעָרְבָה שְׁנָתֶךָ. בְּגִין דְּאִית לֵיהּ חוּלָקָא בְּעַלְמָא דְאָתֵי. בְּגִין דְּהַהוּא בַּר נָשׁ שָׁכִיב וְיִתְהַנֵּי בְּהַהוּא עַלְמָא דְאָתֵי כְּדְקָא יְאוּת.
“so he giveth unto his beloved sleep”, the beloved being he whose wellspring is blessed, and to whom the Holy One vouchsafeth sleep in the other world, as we read: “and thou shalt lie down, and thy sleep shall be sweet” (Prov. 3, 24), for he has a share in the world to come; the man will thus lie down and be blessed with the world to come.
יֵשׁ אֶחָד וְאֵין שֵׁנִי וְגו’. יֵשׁ אֶחָד, דָּא הוּא בַּר נָשׁ דְּאִיהוּ יְחִידָאי בְּעַלְמָא, לָא יְחִידָאי כְּדְקָא יְאוּת, אֶלָּא דְּאִיהוּ בְּלָא זִוּוּגָא. וְאֵין שֵׁנִי, דְּלֵית עִמֵּיהּ סֶמֶךְ. גַּם בֵּן, דְּיוֹקִים שְׁמֵיהּ בְּיִשְׂרָאֵל לָא שָׁבַק. וְאָח (אין לו) לְאַיְיתָאָה לֵיהּ לְתִקּוּנָא.
“There is one that is alone” (Eccl. 4, 8) is an allusion to the man who is improperly alone, without a wife; “and he hath not a second”, no one to uphold him, no son to establish his name in Israel, or to bring him to his due meed;
וְאֵין קֵץ לְכָל עֲמָלוֹ, דְּאִיהוּ עָמֵל תָּדִיר דְּאַקְדִּים יְמָמָא וְלֵילְיָא. גַּם עֵינוֹ לא תִשְׂבַּע עשֶׁר, וְלֵית לֵיהּ לִבָּא לְאַשְׁגָּחָא וּלְמֵימַר לְמִי אֲנִי עָמֵל וּמְחַסֵּר אֶת נַפְשִׁי מִטּוֹבָה. וְאִי תֵימָא דִּבְגִין דְּיֵיכוּל וְיִשְׁתֵּי יַתִּיר וְיַעֲבֵד מִשְׁתַּיָא בְּכָל יוֹמָא תָּדִיר, לָאו הָכִי. דְּהָא נַפְשָׁא לָא אִתְהַנִּי מִנֵּיהּ, אֶלָּא וַדַּאי אִיהוּ מְחַסֵּר לְנַפְשֵׁיהּ מִטִּיבוּ דִּנְהוֹרָא דְעַלְמָא דְאָתֵי. בְּגִין דְּדָא הִיא נַפְשָׁא חַסְרָא, דְּלָא אִשְׁתַּלִּימַת כְּדְקָא יְאוּת. תָּא חֲזֵי, כַּמָּה חָס קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַל עוֹבָדוֹי, בְּגִין דְּקָא בָּעֵי דְּיִתְתַּקַּן, וְלָא יִתְאֲבִיד מֵהַהוּא עַלְמָא דְאָתֵי כִּדְקָאֲמָרָן.
“yet there is no end of all his labour”, as he is always labouring, day and night; “neither is his eye satisfied with riches” (Ibid.) and he has not the sense to reflect: “for whom, then, do I labour and bereave my soul of pleasure?” (Ibid.) You may say that he has pleasure in that he eats and drinks and feasts every day; but it is not so, inasmuch as his soul (nefesh) does not share in his pleasure, so that assuredly he bereaves his soul of pleasure, of the blissful illumination of the world to come; for it is left stunted without attaining its full and proper growth. For God cares for His works, and so desires that a man should be set right and not perish from the world to come, as already said.’
רִבִּי חִיָּיא בָּעָא, הַאי דְאִיהוּ זַכָּאָה שְׁלֵימָא וְאִשְׁתְּדָּל בְּאוֹרַיְיתָא יוֹמֵי וְלֵילֵי וְכָל עוֹבָדוֹי לִשְׁמָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְלָא זָכָה לִבְנִין בְּהַאי עַלְמָא כְּגוֹן דְּאִשְׁתַּדַּל בְּהוּ וְלָא זָכָה, אוֹ דְּהֲווּ לֵיהּ וּמִיתוּ. מַה אִינוּן לְעַלְמָא דְאָתֵי. אָמַר לֵיהּ רִבִּי יוֹסֵי, עוֹבָדוֹי וְהַהִיא אוֹרַיְיתָא, קָא מָגִינָן עֲלֵיהּ לְהַהוּא עַלְמָא.
R. Hiya put the following question: ‘What is the position of a man who is just and upright and occupies himself with the study of the Torah day and night, and devotes himself wholly to the service of the Almighty, and yet is not blessed with children in this world despite all his effort, or who has children and they die-what is his position in the world to come?’ R. Jose replied: ‘His good deeds and the Torah will shield him in the world to come.’
אָמַר רִבִּי יִצְחָק, עֲלַיְיהוּ וְעַל אִינוּן זַכָּאֵי קְשׁוֹט, (כגון רבי יוחנן דהוו ליה בנין ומיתו, וכגון רבי חזקיה דאיהו עקר) עֲלַיְיהוּ כְּתִיב, (ישעיהו נ״ו:ד׳) כֹּה אָמַר יְיָ לַסָּרִיסִים אֲשֶׁר יִשְׁמְרוּ אֶת שַׁבְּתוֹתַי וּבָחֲרוּ בַּאֲשֶׁר חָפָצְתִּי וּמַחֲזִיקִים בִּבְרִיתִי. מַה כְּתִיב בַּתְרֵיהּ, וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמוֹתַי יָד וָשֵׁם טוֹב מִבָּנִים וּמִבָּנוֹת שֵׁם עוֹלָם אֶתֵּן לוֹ אֲשֶׁר לֹא יִכָּרֵת. בְּגִין דְּאִלֵּין אִית לוֹן חוּלָקָא לְעַלְמָא דְאָתֵי. אָמַר לֵיהּ רִבִּי יוֹסֵי, יָאוֹת הוּא וְשַׁפִּיר.
R. Isaac said: ‘Of such it is written: “For thus saith the Lord concerning the eunuchs that keep my Sabbaths, and choose the things that please me, and hold fast my covenant: even unto them will I give in my house and within my walls a monument and a memorial, better than sons and daughters; I will give them an everlasting memorial that shall not be cut off’ (Is. 56, 4-5), so that these have a share in the world to come.’ Said R. Jose: ‘All this is perfectly correct.
תָּא חֲזֵי, זַכָּאָה שְׁלִים דְּהֲווּ כָּל אִלֵּין בֵּיהּ, וְאִשְׁתְּלִים כְּדְקָא יְאוּת, וּמִית בְּלָא בְּנִין, וְהָא קָא יָרִית דּוּכְתֵּיהּ בְּהַהוּא עַלְמָא, אִתְּתֵיהּ בָּעְיָא לִיבוּמֵי אוֹ לָא. אִי תֵימָא דְּלִבָּעֵי לִיבוּמֵי, הָא בְּרֵיקַנְיָא אִיהוּ, דְּהָא אַתְרֵיהּ קָא יָרִית בְּהַהוּא עַלְמָא.
But what of the following problem? Suppose there is a perfectly righteous man who has all these qualities and duly perfects himself, yet dies without issue. Now, seeing that he will inherit his place in the world to come, will his wife require to marry his brother or not? If she has to do so, then the marriage will be purposeless, seeing that the other brother inherits his own place in the other world.
אֶלָּא וַדַּאי בָּעְיָא לִיבוּמֵי, בְּגִין דְּלָא יַדְעִינָן אִי הֲוָה שְׁלִים בְּעוֹבָדוֹי אִי לָאו. וְהִיא אִי אִתְיַיבְּמַת לָא הֲוָה בְּרֵיקַנְיָא. בְּגִין דְּאֲתַר אִית לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּהָא (ל) בַּר נָשׁ (ד) הֲוָה בְּעַלְמָא וּמִית בְּלָא בְּנִין וּפוּרָקָא לָא הֲוֵי לֵיהּ בְּעַלְמָא, כֵּיוָן דְּמִית הַאי זַכָּאָה שְׁלִים וְאִתְּתֵיה אִתְיַיבְּמַת, וְאִיהוּ אַתְרֵיהּ יָרִית. אֲתָא הַהוּא בַּר נָשׁ וְאִשְׁתַּלִּים הָכָא, וּבֵין כָּךְ וּבֵין כָּךְ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אֲתַר זַמִּין לֵיהּ (לעלמא) (בעלמא) עַד דְּיֵימוּת הַאי זַכָּאָה שְׁלִים, וְיִשְׁתְּלִים אִיהוּ בְּעַלְמָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב (במדבר ל״ה:כ״ח) כִּי בְעִיר מִקְלָטוֹ יֵשֵׁב עַד מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל וְגו’.
The truth, however, is that she must still marry the brother, because we cannot say definitely whether the departed was really perfect or not. And in any case her second marriage is not purposeless, since it can serve to redeem some other righteous man who has died without children and has had no ransomer.
וְדָא הוּא דְּתָנִינָן, בְּנִין זְמִינִין אִינוּן לְצַדִּיקַיָא בְּמִיתַתְהוֹן, בְּחַיֵּיהוֹן לָא זָכוּ וּבְמִיתַתְהוֹן זָכוּ. וּבְגִין כָּךְ כָּל עוֹבָדוֹי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כֻּלְּהוּ קְשׁוֹט וּזְכוּ, (ס”א וחייס) וְחַיִּים עַל כֹּלָּא.
(קהלת ד׳:ט׳) טוֹבִים הַשְּׁנַיִם מִן הָאֶחָד אֲשֶׁר יֵשׁ לָהֶם שָׂכָר טוֹב בַּעֲמָלָם, אִלֵּין אִינוּן דְּמִתְעַסְּקִין בְּהַאי עַלְמָא לְאוֹלָדָא בְּנִין. דְּאִינוּן בְּנִין דְּשָׁבְקוּ, בְּגִינֵיהוֹן אִית לוֹן אֲגַר טַב בְּהַהוּא עַלְמָא, וּבְגִינֵיהוּ יַרְתִין אֲבָהָן דִּלְהוֹן חוּלָקָא בְּהַהוּא עַלְמָא וְאוּקְמוּהָ.
The passage quoted above continues: “Two are better than one; because they have a good reward for their labour” (Eccl. 4, 9), alluding to those who have performed the duty of leaving children in this world, for whose sake they inherit a portion in the world to come.
תָּא חֲזֵי, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא נָטַע אִילָנִין בְּהַאי עַלְמָא אִי אַצְלָחוּ יָאוֹת, לָא אַצְלָחוּ אַעֲקַר לוֹן וְשָׁתַל לוֹן אֲפִילּוּ כַּמָּה זִמְנִין. וּבְּגִין כָּךְ כָּל אָרְחוֹי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כֻּלְּהוּ לְטַב וּלְאַתְקָנָא עָלְמָא:
So God has planted trees in this world; if they prosper, well and good, and if not, He uproots them and replants them time after time. All the ways of the Holy One are thus for the purpose of achieving the good and the perfection of the world.’
בֹּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיךָ וְיַבֵּם אוֹתָהּ, דְּהָא יְהוּדָה וְכֻלְּהוּ שִׁבְטִין הֲווּ יָדְעֵי דָּא. וְעִקְּרָא דְמִלְּתָא, וְהָקֵם זֶרַע. בְּגִין דְּהַהוּא זֶרַע אִצְטְרִיךְ לְאִתְתַּקָּנָא מִלָּה וּלְמִגְלַם גּוֹלָמָא לְתִקּוּנָא דְּלָא יִתְפְּרַשׁ גִּזְעָא מִשָּׁרְשֵׁיהּ כְּדְקָא יְאוּת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (איוב לה) וְאָדָם עַל עָפָר יָשׁוּב.
Go IN UNTO THY BROTHER’S WIFE, AND PERFORM THE DUTY OF A HUSBAND’S BROTHER UNTO HER. Judah and all the other tribes were already cognisant of this duty, the main purpose of which is expressed in the sentence: “and raise up seed to thy brother”, as that seed is needed for the purpose of putting things right by growing into human shape and form and thus preventing the stock from being severed from its root.
וְכַד מִתְתַּקַּן לְבָתַר כְּדְקָא יָאוֹת, אִלֵּין מִשְׁתַּבְּחִין בְּהַהוּא עַלְמָא בְּגִין דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְרָעֵי בְּהוּ. וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב, (קהלת ד׳:ב׳) וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת הַמֵּתִים שֶׁכְּבָר מֵתוּ, דַּיְיקָא. מִן הַחַיִּים אֲשֶׁר הֵמָּה חַיִּים עֲדֶנָּה. מַאי עֲדֶנָּה, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (בראשית י״ח:י״ב) אַחֲרֵי בְלוֹתִי הָיְתָה לִי עֶדְנָה. וּכְתִיב (איוב ל״ג:כ״ה) יָשׁוּב לִימֵי עֲלוּמָיו.
And when all has been put right, then those concerned receive praisc in the other world, as the Holy One is pleased with them. Hence it says: “Wherefore I praised the dead that are already dead more than the living that are yet alive;
וְטוֹב מִשְּׁנִיהֶם אֵת אֲשֶׁר עֲדֶן לא הָיָה (דלא שב לימי עלומיו) אֲשֶׁר לֹא רָאָה אֶת הַמַּעֲשֶׂה הָרַע אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ. וְטוֹב מִשְּׁנִיהֶם אֶת אֲשֶׁר עֲדֶן לֹא הָיָה, דְּלָא שָׁב לִימֵי עֲלוּמָיו וְלָא אִצְטְרִיךְ לְאִתְתַּקָּנָא, וְלָא סָבִיל חוֹבִין קַדְמָאֵי, בְּגִין דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יָהַב לֵיהּ אֲתַר מְתַקְנָא בְּהַהוּא עַלְמָא כְּדְקָא יָאוֹת.
but better than they both is he that hath not yet been, who hath not seen the evil work that is done under the sun” (Ibid. 4, 2-3). That is to say: I praised the dead that are already dead more than the living that have returned (from the other world) to the days of their youth; but better than they both is he that has not yet returned to the days of his youth, as he has no need to rectify and to suffer for his former sins; for the Holy One has already given him a fitting place in the other world.
תָּא חֲזֵי, מַה כְּתִיב, (קהלת ח׳:י׳) וּבְכֵן רָאִיתִי רְשָׁעִים קְבוּרִים וְגו’, כְּמָה דְּאִתְּמָר. בְּגִין דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָבִיד טִיבוּ וְלָא בָעָא לְשֵׁצָאָה עַלְמָא אֶלָּא כְּמָה דְאִתְּמָר, וְכָל אָרְחוֹי כֻּלְּהוּ קְשׁוֹט וּזְכוּ לְאוֹטָבָא לְהוּ בְּהַאי עַלְמָא וּבְעַלְמָא דְאָתֵי. זַכָּאָה חוּלְקֵהוֹן דְּצַדִּיקַיָיא דְּאִינוּן אָזְלֵי בְּאֹרַח קְשׁוֹט, עֲלַיְיהוּ כְּתִיב, (תהילים ל״ז:כ״ט) צַדִּיקִים יִרְשׁוּ אָרֶץ:
Happy the portion of the just who walk in the way of truth. Of them it is written: “The righteous shall inherit the land” (Ps. 37, 29).
Vayeshev, Chapter 17
וַיֵּרַע בְּעֵינֵי יְיָ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיָּמֶת גַּם אֹתוֹ. רִבִּי חִיָּיא פָּתַח, (קהלת י״א:ו׳) בַּבֹּקֶר זְרַע אֶת זַרְעֲךָ וְלָעֶרֶב אַל תַּנַּח יָדְךָ וְגו’. תָּא חֲזֵי, כַּמָּה אִתְחֲזֵי לֵיהּ לְבַר נָשׁ לְאִזְדַּהֲרָא מֵחוֹבוֹי, וּלְאִזְדַּהֲרָא בְּעוֹבָדוֹי קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. בְּגִין דְּכַמָּה שְׁלִיחָן וְכַמָּה מְמַנָּן אִינוּן בְּעַלְמָא, דְּאִינוּן אָזְלִין וְשָׁיְיטָן, וְחָמָאן עוֹבָדֵיהוֹן דִּבְנֵי נָשָׁא, וְסָהֲדִין עֲלוֹי (ז”ח עלייהו) וְכֹלָּא בְּסִפְרָא כְתִיבִין.
AND THE THING WHICH HE DID WAS EVIL IN THE SIGHT OF THE LORD; AND HE SLEW HIM ALSO. R. Hiya discoursed here on the text: In the morning sow thy seed, and in the evening withhold not thy hand; for thou knowest not which shall prosper, this or that, etc. (Eccl. 11, 6). ‘It behoves a man’, he said, ‘to be well on his guard against sin, and to be heedful in his actions before the Holy One, blessed be He; for numerous messengers and chieftains roam about the world, spying out the works of the sons of man, to which they bear witness, and all of which are recorded in a book.
וְתָּא חֲזֵי, בְּכָל אִינוּן חוֹבִין דְּאִסְתָּאַב בְּהוּ בַר נָשׁ בְּהַאי עַלְמָא, דָּא אִיהוּ חוֹבָא דְּאִסְתָּאַב בֵּיהּ בַר נָשׁ יַתִּיר בְּהַאי עַלְמָא וּבְעַלְמָא דְאָתֵי. מַאן דְּאוֹשִׁיד זַרְעֵיהּ בְּרֵיקַנְיָא, וְאַפִּיק זַרְעָא לְמַגָּנָא בִּידָא אוֹ בְּרַגְלָא וְאִסְתָּאַב בֵּיהּ. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (תהילים ה׳:ה׳) כִּי לֹא אֵל חָפֵץ רֶשַׁע אָתָּה לא יְגוּרְךָ רָע.
Now of all the sins which defile a man, that which defiles him the most, both in this world and in the world to come, is the sin of spilling one’s seed (semen). A man guilty of this sin will not enter within the Heavenly Curtain, and will not behold the presence of the Ancient of Days. So we learn from the recurrence of the word “evil” here and in the verse: “For thou art not a God that hath pleasure in wickedness; evil shall not sojourn with thee” (Ps. 5, 5).
בְּגִין דָא לָא עָאל לְפַרְגּוֹדָא, וְלָא חָמֵי סְבָר אַפֵּי עַתִּיק יוֹמִין, כְּמָה דְּתָנִינָן כְּתִיב הָכָא לא יְגוּרְךָ רָע, וּכְתִיב וַיְהִי עֵר בְּכוֹר יְהוּדָה רַע בְּעֵינֵי יְיָ. וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב, (ישעיהו א׳:ט״ו-ט״ז) יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ. זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ דְּבַר נָשׁ דְּדָחִיל לְמָארֵיהּ וִיהֵא נְטִיר מֵאוֹרַח בִּישָׁא, וְיַדְכֵּי גַרְמֵיהּ לְאִשְׁתַּדָּלָא בִּדְחִילוּ דְמָארֵיהּ.
It was on account of this sin, too, that the prophet said to the people, “your hands are full of blood” (Is. 1, 15). Happy the portion of him who fears his Master, and is on his guard against the evil habit, keeping himself pure so as to persevere in the fear of his Master.
תָּא חֲזֵי, בַּבֹּקֶר זְרַע אֶת זַרְעֶךָ, הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ. בַּבֹּקֶר, דָּא הוּא בְּזִמְנָא דְּבַר נָשׁ אִתְקַיֵּים בְּחֵילֵיהּ וִיהֵא בְּעוּלֵימוֹ, כְּדֵין אִשְׁתַּדַּל לְאוֹלָדָא בְּנִין בְּאִיתְּתָא דְּחַזְיָא לֵיהּ, דִּכְתִיב בַּבֹּקֶר זְרַע אֶת זַרְעֶךָ.
Observe, then, the admonition saying: “In the morning sow thy seed.” This alludes to the period when a man is in his prime and in the flower of youth, when he sets out to bring forth offspring from the woman destined for him.
דְּהָא כְּדֵין זִמְנָא אִיהוּ כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (תהילים קכ״ז:ד׳) כְּחִצִּים בְּיַד גִּבּוֹר כֵּן בְּנִי הַנְּעוּרִים. בְּגִין דְּיָכִיל לְמֵילַף לְהוּ אָרְחוֹי דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וִיהֵא לֵיהּ אַגְרָא טָבָא לְעַלְמָא דְאָתֵי. דִּכְתִיב אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר מִלֵּא אֶת אַשְׁפָּתוֹ מֵהֶם לא יֵבשׁוּ כִּי יְדַבְּרוּ אֶת אוֹיְבִים בַּשָּׁעַר. לא יֵבוֹשׁוּ בְּהַהוּא עַלְמָא, בְּזִמְנָא דְמָארֵיהוֹן דְּדִינָא יֵיתוּן לְקַטְרְגָא עֲלוֹי. דְּלֵית לָךְ אַגְרָא טָבָא בְּהַהוּא עַלְמָא, כְּהַהוּא דְאוֹלִיף לֵיהּ לִבְרֵיהּ דְּחִילוּ דְמָרֵיהּ בְּאָרְחוֹי דְאוֹרַיְיתָא.
Then is the proper time for rearing children, as it says: “As arrows in the hand of a mighty man, so are the children of one’s youth” (Ps. 127, 4), as the father can then teach them the ways of the Holy One and so gain reward in the world to come, as it is written: “Happy is the man that hath his quiver full of them; they shall not be put to shame, when they speak with their enemies in the gate” (Ibid. 5), i.e. in the next world when the accusers bring their indictment against him, since there is no greater reward in the next world than that of the man who has trained his children in the fear of their Master and in the ways of the Torah.
תָּא חֲזֵי מַה אָמַר בְּאַבְרָהָם, דִּכְתִיב, (בראשית י״ח:י״ט) כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְיָ לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט. וְעַל דָּא הַהוּא זְכוּ קָיְימָא לֵיהּ בְּהַהוּא עַלְמָא לְגַבֵּי כָּל מָארֵיהוֹן דְּדִינָא.
So it is written of Abraham: “For I have known him, that he will command his children and his household after him, that they may keep the way of the Lord, to do righteousness and justice” (Gen. 18, 19); and it was that merit which bestood him against all the accusers in the other world.
וּבְגִין כָּךְ בַּבֹּקֶר זְרַע אֶת זַרְעֶךָ, וְלָעֶרֶב אַל תַּנַּח יָדֶךָ, אֲפִילּוּ בְּיוֹמֵי דְזִקְנָה, דְּאִיהוּ זִמְנָא דְסִיב בַר נָשׁ (לא יימא כבר אשתדלית ודי לי או כבר אשתדלית ולא יכילנא והשתא דאנא סיב לית אנא בעי ועם כל דא) מַה כְּתִיב אַל תַּנַּח יָדֶךָ לָא יִשְׁבּוֹק מִלְּאוֹלָדָא בְּהַאי עַלְמָא. מַאי טַעְמָא, בְּגִין דְּלָא תֵדַע אֵיזֶה יִכְשַׁר הַזֶּה אוֹ זֶה לִפְנֵי הָאֱלהִים. בְּגִין דִּיקוּמוּן בְּגִינֵיהּ בְּהַהוּא עַלְמָא.
Further: “and in the evening withhold not thy hand”, that is to say, from begetting children even in old age, “for thou knowest not which shall prosper”, that is which shall stand up in thy defence in the other world;
וְעַל דָּא כְּתִיב (תהילים קכ״ז:ג׳) הִנֵּה נַחֲלַת יְיָ בָּנִים, דָּא צְרוֹרָא דְנִשְׁמָתָא סִטְרָא דְעַלְמָא דְאָתֵי, וּלְהַאי נַחֲלָה מַאן זָכֵי לֵיהּ לְבַר נָשׁ לְאַעָלָא בְּהַהוּא נַחֲלַת יְיָ, בָּנִים. אִינוּן בְּנִין זָכָאן לֵיהּ לְנַחֲלַת יְיָ, וְעַל דָּא זַכָּאָה הַהוּא בַּר נָשׁ דְּזָכֵי לוֹן דְּיוֹלִיף לוֹן אָרְחוֹי דְאוֹרַיְיתָא כְּמָה דְּאִתְּמָר:
and in regard to this it is written: “Lo, children are a heritage of the Lord” (Ps. 127, 3), where the phrase “heritage of the Lord” is an allusion to the “bundle of souls” in the world to come, and the passage indicates that it is children that make a man worthy of entering that heritage of the Lord. Hence happy is the man who is blessed with them and who trains them in the ways of the Torah.
Vayeshev, Chapter 18
וַתָּסַר בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ מֵעָלֶיהָ וְגו’, תָּא חֲזֵי, תָּמָר בַּת כֹּהֵן הֲוַת, וְכִי סַלְקָא דַעְתָּךְ דְּאִיהִי אָזְלָא בְּגִין לְאַזְנָאָה עִם חָמוּהָ, דְּהָא אִיהִי צְנִיעוּתָא אִשְׁתַּכְּחַת בָּהּ תָּדִיר. אֶלָּא אִיהִי צַדֶּקֶת הֲוַת וּבְחָכְמָה עָבְדַת הַאי, דְּהָא אִיהִי לָא אַפְקָרַת גַּרְמָהּ לְגַבֵּיהּ, אֶלָּא בְּגִין דִּידִיעָה יָדְעַת וְחָכְמְתָא אִסְתַּכָּלַת. וְעַל דָּא אִיהִי אָתַת לְגַבֵּיהּ לְמֶעְבַּד (עמיה) טִיבוּ וּקְשׁוֹט, וְעַל דָּא אָתַת (להדיה) וְאִשְׁתַּדְּלַת בְּעִסְקָא דָא.
AND SHE PUT OFF FROM HER THE GARMENTS OF HER WIDOWHOOD. Tamar was the daughter of a priest, and it can hardly be imagined that she set out with the intention of committing incest with her father-in-law, since she was by nature chaste and modest. She was indeed virtuous and did not prostitute herself, and it was out of her deeper knowledge and wisdom that she approached Judah, and a desire to act kindly and faithfully (towards the dead).
תָּא חֲזֵי, בְּגִין דְּאִיהִי יָדְעַת יְדִיעָה וְאִשְׁתַּדְּלַת בְּעִסְקָא דָא. קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עֲבַד סִיּוּעָא תַּמָּן בְּהַהוּא עוֹבָדָא וְאִתְעֲבְּרַת מִיָּד. וְכֹלָּא הֲוָה מִנֵּיהּ. וְאִי תֵימָא אַמַּאי לָא אַיְיתֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִינוּן בְּנִין מֵאִתְּתָא אוֹחֲרָא, אַמַּאי מִן דָּא. אֶלָּא וַדַּאי אִיהִי אִצְטְרִיכָא לְעוֹבָדָא דָא וְלָא אִתְּתָא אָחֳרָא.
And it was because her act was based on a deeper knowledge that God aided her and she straightway conceived. So that it was all ordained from on high. If it is asked, why did not God cause those sons to be born from some other woman, the answer is that Tamar was necessary for this purpose, and not any other woman.
תְּרֵין נְשִׁין הֲווּ דְּמִנַּיְיהוּ אִתְבְּנֵי זַרְעָא דִיהוּדָה, וְאֲתוּ מִנַּיְיהוּ דָּוִד מַלְכָּא וּשְׁלֹמֹה מַלְכָּא וּמַלְכָּא מְשִׁיחָא. וְאִלֵּין תְּרֵין נְשִׁין דָּא כְּגַוְונָא דְּדָא, תָּמָר וְרוּת דְּמִיתוּ בַּעֲלַיְיהוּ בְּקַדְמִיתָא, וְאִינוּן אִשְׁתַּדְּלוּ לְעוֹבָדָא דָא.
There were two women from whom the seed of Judah was to be built up, from whom were to descend King David, King Solomon, and the Messiah, viz. Tamar and Ruth. These two women had much in common. Both lost their first husbands, and both took similar steps to replace them.
תָּמָר אִשְׁתַּדְּלַת לְגַבֵּי חָמוּהָ דְּאִיהוּ קָרִיב יַתִּיר לִבְנוֹי דְמִיתוּ. מַאי טַעְמָא אִיהִי אִשְׁתַּדְּלַת לְגַבֵּיהּ, דִּכְתִיב כִּי רָאֲתָה כִּי גָדַל שֵׁלָה וְהִיא לֹא נִתְּנָה לוֹ לְאִשָּׁה. וּבְגִין דָּא אִשְׁתַּדְּלַת בְּעוֹבָדָא דָא לְגַבֵּי חָמוּהָ.
Tamar enticed Judah because he was the next-of-kin to her sons who had died, and “she saw that Shelah was grown up, and she was not given unto him for wife”.
רוּת מִית בַּעֲלָהּ וּלְבָתַר אִשְׁתַּדְּלַת בְּעוֹבָדָא דָא לְגַבֵּיהּ דְּבֹעַז דִּכְתִיב, (רות ג׳:ז׳) וַתְּגַל מַרְגְּלוֹתָיו וַתִּשְׁכָּב. וְאִשְׁתַּדְּלַת בַּהֲדֵיהּ וּלְבָתַר אוֹלִידַת לֵיהּ לְעוֹבֵד. וְאִי תֵימָא אַמַּאי לָא נָפִיק עוֹבֵד מֵאִתְּתָא אָחֳרָא, אֶלָּא וַדַּאי הִיא אִצְטְרִיכַת וְלָא אִתְּתָא אָחֳרָא. וּמִתְּרֵין אִלֵּין אִתְבְּנִי וְאִשְׁתַּכְלִיל זַרְעָא דִיהוּדָה, וְתַרְוַוְיְיהוּ בְּכַשְׁרוּת עָבְדוּ לְמֶעְבַּד טִיבוּ עִם אִינוּן מֵיתַיָיא לְאִתְתַּקְּנָא עַלְמָא לְבָתַר.
Ruth similarly enticed Boaz, as it says, “and she uncovered his feet and laid her down” (Ruth 3, 7), and afterwards she bore him Obed. Now we do not ask why Obed was not born from another woman, for assuredly Ruth was necessary for that purpose to the exclusion of any other woman. From these two women, then, the seed of Judah was built up and brought to completion, and both of them acted piously, and had for their aim to do kindness toward the dead, for the proper establishment of the world subsequently.
וְדָא הוּא כְּמָה דְאִתְּמָר (קהלת ד׳:ב׳) וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת הַמֵּתִים שֶׁכְּבָר מֵתוּ, דְּהָא כַּד הֲווּ חַיִּין בְּקַדְמִיתָא לָא הֲוָה בְּהוּ שְׁבָחָא (ז”ח ולבתר הוה בהו שבחא), וְתַרְוַויְיהוּ אִשְׁתַּדְּלוּ לְמֶעְבַּד טִיבוּ וּקְשׁוֹט עִם אִנּוּן מֵיתַיָיא, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא סִיֵּיעַ בְּהַהוּא עוֹבָדָא וְכֹלָּא הֲוָה כְּדְקָא יָאוֹת. זַכָּאָה אִיהוּ מַאן דְּאִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא יְמָמָא וְלֵילְיָא. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (יהושע א׳:ח׳) וְהָגִיתָ בוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַכָּתוּב בּוֹ כִּי אָז תַּצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶיךָ וְגו’:
And this bears out our exposition of the verse “Wherefore I praise the dead that are already dead” (Eccl. 4, 2), for whilst their first husbands were alive there was no merit in them, but afterwards they were good for something,and so these two women exerted themselves to do kindness and truth with the dead; and God aided them in that work, and all was done fittingly. Happy is he who exerts himself in the study of the Torah day and night, as it says: “but thou shalt meditate therein day and night, that thou mayest observe to do according to all that is written therein; for then thou shalt make thy ways prosperous, etc.” (Jos. 1, 8).
Vayeshev, Chapter 19
וְיוֹסֵף הוּרַד מִצְרַיְמָה וַיִּקְנֵהוּ פּוֹטִיפַר וְגו’. (מה כתיב לעיל ויכר יהודה ויאמר, איהו אמר לגבי אבוי הכר נא וגו’, ועל דא ויכר יהודה. וכתיב והנה תאומים בבטנה. תאומין הוו מקדמת דנא אחין הוו. רבי חזקיה אמר, לא אשתמע הכי. אלא בנין אחרנין אתילידו. אמר רבי אבא, בגין כך אשתדלת לאשכחא אובדא דאתאביד. תא חזי מה כתיב, ויהי כמשיב ידו והנה יצא אחיו ותאמר מה פרצת עליך פרץ. רמז הכא פריצותא קדמאה דפריץ ההוא דמית עליה משמע דכתיב פרצת עליך פריצותא בגין דאצטריכת לאטרחא למרך ובגין כך פריצותא תעביד בשאר עמין עובדי עבודת כוכבים ומזלות. ועל דא ויקרא את שמו פרץ. ולבתר דכל עובדא דיהודה אתמר דיהודה זבין ליה ליוסף. ואיהו גרים ליה לכל האי. דאי יהודה הוה אמר נהדר ליה לאבונא הוו עבדין ליה אחוי הס ועל דא נחתו ליה אחוי משלטנותא דעליהו. לבתר דאתגלי מאחוי ואתא עליה כל דא אהדר ואמר ויוסף הורד מצרימה) מַאי הוּרַד. דְּאִסְתַּכַּם קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּהַהוּא עוֹבָדָא לְקַיְימָא גְזֵרָה דִילֵיהּ דִּגְזַר בֵּין הַבְּתָרִים דִּכְתִיב, (בראשית ט״ו:י״ג) יָדוֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ וְגו’. וַיִּקְנֵהוּ פּוֹטִיפַר לִסְטַר חֲטָאָה קָנָה לֵיהּ.
AND JOSEPH WAS BROUGHT DOWN TO EGYPT, AND POTIPHAR BOUGHT HIM, ETC. The expression ‘was brought down” indicates that God approved of the act, so as to bring to fulfilment the announcement made to Abram between the pieces: “thy seed shall be a stranger, etc.” (Gen. 15, 13). AND POTIPHAR BOUGHT HIM , for a sinful purpose.
פָּתַח וְאָמַר, (איוב ט׳:ז׳) הָאֹמֵר לַחֶרֶס וְלֹא יִזְרָח וּבְעַד כּוֹכָבִים יַחְתֹּם. תָּא חֲזֵי, שִׁבְעָה כֹּכְבַיָא עֲבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּרְקִיעָא, וְכָל רְקִיעָא וּרְקִיעָא אִית בֵּיהּ כַּמָּה שַׁמָּשִׁין מְמַנִּין לְשַׁמָּשָׁא לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא.
R. Hizkiah discoursed on the text: Who commandeth the sun, and it riseth not; and sealeth up the stars (Job 9, 7). ‘God’, he said, ‘has set seven stars in the firmament, and each firmament contains numerous angels appointed to minister to the Holy One, blessed be He,
בְּגִין דְּלֵית לָךְ שַׁמָּשָׁא אוֹ מְמַנָּא דְּלֵית לֵיהּ פּוּלְחָנָא וְשִׁמּוּשָׁא לְמָארֵיהּ, וְקָיְימֵי כָּל חַד וְחַד עַל הַהוּא שִׁמּוּשָׁא דְּאִתְפַּקְדָא בֵּיהּ, וְכָל חַד יָדַע עֲבִידְתֵּיהּ לְשַׁמָּשָׁא.
each angel having his own service to perform before his Master. All attend to the service to which they have been appointed and each one knows his task.
מִנְּהוֹן מְשַׁמְּשֵׁי בִּשְׁלִיחוּתָא דְמָרֵיהוֹן וְאִתְפַּקְּדָן בְּעַלְמָא עַל כָּל עוֹבָדֵיהוֹן דִּבְנֵי נָשָׁא, וּמִנְּהוֹן דְּקָא מְשַׁבְּחִין לֵיהּ וְאִינוּן (הא) אִתְפַּקְּדָן עַל שִׁירָתָא. וְאַף עַל גַּב דְּאִינוּן אִתְפַּקְּדָן בְּהַאי, לֵית לָךְ כָּל חֵילָא בִּשְׁמַיָיא וְכֹכָבִין וּמַזָּלֵי דְּכֻלְּהוּ לָא מְשַׁבְּחָן לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא.
Some of them serve as messengers, having charge in this world of the works of men; others are appointed to chant to Him songs and hymns. But although this is their own particular charge, there is no host in heaven or in the stars or in the constellations but chants praises to the Holy One, blessed be He;
דְּהָא בְּשַׁעְתָּא דְּעָאל לֵילְיָא כְּדֵין אִתְפַּרְשָׁן תְּלַת סִטְרִין מַשִּׁרְיָין לִתְלַת סִטְרֵי עַלְמָא, וּבְכָל סִטְרָא וְסִטְרָא אֶלֶף אַלְפִין וְרִבּוֹא רִבְבָן וְכֻלְּהוּ מְמַנָּן עַל שִׁירָתָא.
for as soon as night falls three hosts of angels range themselves in three quarters of the universe; and in each quarter there are myriads upon myriads, all of whom have for their task to chant praises to the Holy One, blessed be He.
תְּלַת מַשִּׁרְיָין אִינוּן, וְחַד חֵיוָתָא קַדִּישָׁא מְמַנָּא עֲלַיְיהוּ וְקָיְימָא עֲלַיְיהוּ, וְכֻלְּהוּ קָא מְשַׁבְּחָן לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַד דְּאָתֵי צַפְרָא, כַּד אָתֵי צַפְרָא, כָּל אִינוּן דְּבִסְטַר דָּרוֹם וְכָל כֹּכְבַיָא דְּנָהֲרֵי, כֻּלְּהוּ מְשַׁבְּחָן וְאָמְרֵי שִׁירָתָא לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (איוב ל״ח:ז׳) בְּרָן יַחַד כֹּכְבֵי בֹקֶר וַיָּרִיעוּ כָּל בְּנֵי אֱלֹהִים. בְּרָן יַחַד כֹּכְבֵי בֹקֶר, אִלֵּין כֹּכְבַיָא דְּבִסְטַר דָּרוֹם כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (בראשית י״ט:כ״ז) וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר. וַיָּרִיעוּ כָּל בְּנֵי אֱלהִים, אִלֵּין אִינוּן דְּבִסְטַר שְׂמָאלָא דְּאִתְכְּלִילוּ בִּימִינָא.
Over these three hosts there stands a sacred Hayah as chieftain. The chanting continues until daybreak. As soon as day breaks all those on the side of the South as well as the shining stars break out into song and praise to the Holy One, as we read: “When the morning stars sang together, and all the sons of God shouted for joy” (Job 38, 7), the morning stars being the stars of the South, the direction implied in the sentence: “And Abraham got up early in the morning” (Gen. 19, 27),
וּכְדֵין צַפְרָא נָהִיר, וְיִשְׂרָאֵל נָטְלֵי שִׁירָתָא וּמְשַׁבְּחָן לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּימָמָא, תְּלַת זִמְנִין בִּימָמָא, לָקֳבֵל תְּלַת זִמְנִין דְּלֵילְיָא. וְקָיְימִין אִלֵּין לָקֳבֵיל אִלֵּין, עַד דְּיִסְתַּלַּק יְקָרָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּימָמָא וּבְלֵילְיָא כְּדְקָא יְאוּת, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִסְתַּלַּק בְּהוּ בְּשִׁית אִלֵּין.
whilst the “sons of God” are those on the left side who merge themselves in the right. When daylight arrives Israel take up the song and offer praises to the Holy One three times a day, corresponding to the three watches of the night. Thus through the angels and Israel together the glory of God is proclaimed day and night with six litanies.
הַהוּא חֵיוָתָא קַדִּישָׁא דְּקָיְימָא עֲלַיְיהוּ לְעֵילָא קָיְימָא עַל יִשְׂרָאֵל לְתַתָּא בְּגִין לְאַתְקָנָא כֹּלָּא כְּדְקָא יְאוּת. מַה כְּתִיב בָּהּ (משלי ל״א:ט״ו) וַתָּקָם בְּעוֹד לַיְלָה וַתִּתֵּן טֶרֶף לְבֵיתָהּ וְחֹק לְנַעֲרוֹתֶיהָ. וַתִּתֵּן טֶרֶף לְבֵיתָהּ אִלֵּין אִינוּן מַשִּׁירְיָין דִּלְעֵילָא, וְחֹק לְנַעֲרוֹתֶיהָ אִלֵּין מַשִּׁרְיָין דְּיִשְׂרָאֵל לְתַתָּא, וּבְגִין כָּךְ יְקָרָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִסְתַּלַּק מִכָּל סִטְרִין מֵעֵילָא וּמִתַּתָּא. וְעַל דָּא כֹּלָּא הֲוָה (ס”א הוא) בִּרְשׁוּתֵיהּ קַיְימָא, וְכֹלָּא אִיהוּ בִּרְעוּתֵיהּ.
The sacred Hayah that is in charge of the chantings of the night on high similarly presides over the chantings of Israel here below; and all is performed in proper order. In regard to this one it is also written: “She riseth also while it is yet night and giveth food to her household, and a portion to her maidens” (Prov. 31, 15), where the “household” alludes to the heavenly hosts, whilst the word “maidens” signifies Israel here below. The Holy One is thus extolled both on high and here below.’
(איוב ט׳:ז׳) הָאוֹמֵר לַחֶרֶס וְלא יִזְרָח. רִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, דָּא יוֹסֵף. וּבְעַד כּוֹכָבִים יַחְתּוֹם, אִלֵּין אִינוּן אֲחוֹי דִּכְתִיב בְּהוּ וַאֲחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי. דָּבָר אַחֵר הָאוֹמֵר לַחֶרֶס, דָּא יַעֲקֹב, בְּשַׁעְתָּא דְּאָמְרוּ לוֹ הַכֶּר נָא. וְלא יִזְרָח, בְּשַׁעְתָּא דְּאִסְתַּלְקַת שְׁכִינְתָּא מִנֵּיהּ. וּבְעַד כֹּכָבִים יַחְתּוֹם, בְּגִין בְּנוֹי אִתְחַתַּם וְאַסְתִּים נְהוֹרָא דִּילֵיהּ, שִׁמְשָׁא אִתְחַשַׁךְ וְכֹכְבַיָא לָא נְהִירוּ בְּגִין דְּיוֹסֵף אִתְפָּרַשׁ מֵאֲבוֹי. וְתָּא חֲזֵי, מֵהַהוּא יוֹמָא דְהַהוּא עוֹבָדָא דְיוֹסֵף, אִתְפְּרַשׁ יַעֲקֹב מִשִּׁמּוּשָׁא דְּעַרְסָא וְאִשְׁתָּאַר אֲבֵלָא עַד הַהוּא יוֹמָא דְּאִתְבַּשַּׂר בְּשׂוֹרָה דְיוֹסֵף:
R. Simeon said: ‘The clause “Who commandeth the sun, and it riseth not” applies to Joseph, whilst the sequel, “and sealeth up the stars”, applies to his brethren, regarding whom he said, “And eleven stars bowed down to me.” Alternatively, “Who commandeth the sun” is an allusion to Jacob at the time his sons said to him: “Know now whether it is thy son’s coat or not”; “that it shineth not” is a reference to the time when the Shekinah departed from him; whilst “sealeth up the stars” implies that through his sons Jacob’s light was sealed and closed up, the sun for him was darkened and the stars did not shine-all because Joseph was separated from his father. And note that from the day on which Joseph disappeared Jacob abstained from marital intercourse and observed all the other rites of mourning until the day the good tidings of Joseph reached him.’
Vayeshev, Chapter 20
וַיְהִי יְיָ אֶת יוֹסֵף וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ וַיְהִי בְּבֵית אֲדוֹנָיו וְגו’. רִבִּי יוֹסֵי פָּתַח, (תהילים ל״ז:כ״ח) כִּי ה’ אוֹהֵב מִשְׁפָּט וְלֹא יַעֲזֹב אֶת חֲסִידָיו לְעוֹלָם נִשְׁמָרוּ. הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ בְּאַבְרָהָם, אֶת חֲסִידָיו, חֲסִידוֹ כְּתִיב, וְהָא אִתְּמָר.
AND THE LORD WAS WITH JOSEPH, AND HE WAS A PROSPEROUS MAN; AND HE WAS IN THE HOUSE OF HIS MASTER THE EGYPTIAN. R. Jose quoted here the verse: “For the Lord loveth justice, and forsaketh not his saints; they are preserved for ever” (Ps. 37, 28).
תָּא חֲזֵי, בְּכָל אֲתַר דְּצַדִּיקַיָא אָזְלֵי, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא נָטִיר לוֹן וְלָא שָׁבִיק לוֹן. דָּוִד אָמַר, (תהילים כ״ג:ד׳) גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתְּךָ וְגו’. בְּכָל אֲתַר דְּצַדִּיקַיָא אָזְלֵי, שְׁכִינְתָּא אָזְלָא עִמְּהוֹן וְלָא שָׁבִיק לוֹן.
Observe’, he said ‘that wherever the righteous walk, God protects them and never abandons them, as David said: “Yea, though I walk through the valley of the shadow of death, I will fear no evil, for thou art with me; thy rod and staff they comfort me” (Ibid. 23, 4); wherever the righteous walk the Shekinah accompanies them and does not abandon them.
יוֹסֵף אָזַל בְּגֵיא צַלְמָוֶת וְנָחֲתוּ לֵיהּ לְמִצְרַיִם, שְׁכִינְתָא הֲוַת עִמֵּיהּ. הֲדָא הוּא דִּכְתִיב, וַיְהִי יְיָ אֶת יוֹסֵף. וּבְגִין דְּהֲוַת עִמֵּיהּ שְׁכִינְתָּא בְּכָל מַה דְּהֲוָה עָבִיד הֲוָה מַצְלַח בִּידֵיהּ. דְּאָפִילּוּ מַאי דְהֲוָה בִּידֵיהּ וְהֲוָה תָּבַע לֵיהּ מָארֵיהּ בְּגַוְונָא אָחֳרָא, הֲוָה מִתְהַפֵּךְ בִּידֵיהּ לְהַהוּא גַוְונָא דִּרְעוּתָא דְמָארֵיהּ הֲוָה רָעֵי בֵּיהּ. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, וַיַּרְא אֲדוֹנָיו כִּי יְיָ אִתּוֹ וְכָל אֲשֶׁר הוּא עוֹשֶׂה יְיָ מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ, מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ וַדַּאי, כִּי יְיָ אִתּוֹ.
Joseph walked through the valley of the shadow of death, having been brought down to Egypt, but the Shekinah was with him, as we read: “And the Lord was with Joseph”, and by reason of the presence of the Shekinah all that he did prospered in his hand; so much so that if he had something in his hand and his master wanted something of a different kind, it changed in his hand to the kind his master wanted. Hence, it says “made to prosper in his hand”, the reason being that the Lord was with him.
תָּא חֲזֵי, וַיֵּדַע אֲדֹנָיו כִּי יְיָ אִתּוֹ לָא כְּתִיב, אֶלָּא וַיַּרְא אֲדֹנָיו, דְּהָא בְּעֵינוֹי הֲוָה חָמֵי עוֹבָדָא דְנִסִּין בְּכָל יוֹמָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָבִיד בִּידֵיהּ, וְעַל דָּא וַיְבָרֶךְ יְיָ אֶת בֵּית הַמִּצְרִי בִּגְלַל יוֹסֵף. קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא נָטִיר לוֹן לְצַדִּיקַיָא וּבְגִינֵהוֹן נָטַר לוֹן לְרַשִּׁיעַיָא, דְּהָא רַשִּׁיעַיָא מִתְבָּרְכִין בְּגִינֵהוֹן דְּצַדִּיקַיָא. כְּגַוְונָא דָא כְּתִיב, (שמואל ב ו׳:י״ב) וַיְבָרֶךְ יְיָ אֶת בֵּית עוֹבֵד אֱדוֹם הַגִּתֵּי בַּעֲבוּר אֲרוֹן הָאֱלהִים.
Observe, too, that it is not written here, “And his master knew“, but “And his master saw”, signifying that he saw every day with his eyes the miracles God performed by the hand of Joseph; hence: “the Lord blessed the Egyptian’s house for Joseph’s sake”. God guards the righteous, and for their sakes He guards also the wicked, so that the wicked receive blessings through the righteous. So we find it written: “The Lord blessed the house of Obededom… because of the ark of God” (II Sam. 6, 12).
צַדִּיקַיָא, אָחֳרָנִין מִתְבָּרְכִין בְּגִינַייהוּ, וְאִינוּן לָא יָכְלוּ לְאִתְּזְנָא (ס”א לאשתזבא) בִּזְכוּתַיְיהוּ, וְהָא אוּקְמוּהָ. יוֹסֵף אִתְבָּרֵךְ מָארֵיהּ בְּגִינֵיהּ, וְאִיהוּ לָא יָכִיל לְאִשְׁתְּזָבָא בִּזְכוּתֵיהּ מִנֵּיהּ וּלְנָפְקָא לְחֵירוּ.
Others are sustained for the sake of those righteous, but they are not able to sustain or save themselves by their own merits. So Joseph, although his master was blessed for his sake, could not himself escape from him through his own merits and gain his freedom.
וּלְבָתַר אָעִיל לֵיהּ בְּבֵית הַסֹּהַר כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (תהילים ק״ה:י״ח-י״ט) עִנּוּ בַכֶּבֶל רַגְלוֹ בַּרְזֶל בָּאָה נַפְשׁוֹ, עַד דִּלְבָתַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַפִּיק לֵיהּ לְחֵירוּ וְשַׁלְטֵיהּ עַל כָּל אַרְעָא דְמִצְרָיִם. וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב וְלא יַעֲזֹב אֶת חֲסִידָיו לְעוֹלָם נִשְׁמָרוּ, חֲסִידוֹ כְּתִיב וְאִתְּמָר. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָגִין עֲלַיְיהוּ דְּצַדִּיקַיָא, בְּעַלְמָא דֵין וּבְעַלְמָא דְאָתֵי. דִּכְתִיב, (תהילים ה׳:י״ב) וְיִשְׂמְחוּ כָל חוֹסֵי בָךְ לְעוֹלָם יְרַנִּנוּ וְתָסֵךְ עָלֵימוּ וְיַעְלְצוּ בְךָ אוֹהֲבֵי שְׁמֶךָ:
He was even thrown afterwards into the dungeon, as we read: “His feet they hurt with fetters, his person was laid in iron” (Ps. 105, 18), until God liberated him and made him ruler over all the land of Egypt, and thus it is written: “and he forsaketh not his saints; they are preserved for ever.” God shields the righteous in this world and in the world to come, as it is written: “So shall all those that take refuge in thee rejoice, they shall ever shout for joy, and thou shalt shelter them; let them also that love thy name exult in thee” (Ibid. 5, 12).’
Vayeshev, Chapter 21
וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת אֲדֹנָיו אֶת עֵינֶיהָ אֶל יוֹסֵף. רִבִּי חִיָּיא פָּתַח וְאֲמַר, (תהילים ק״ג:כ׳) בָּרְכוּ יְיָ מַלְאָכָיו גִּבּוֹרֵי כֹחַ עוֹשֵׂי דְבָרוֹ לִשְׁמוֹעַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ. תָּא חֲזֵי, כַּמָּה אִצְטְרִיךְ לֵיהּ לְבַר נָשׁ לְאִסְתַּמְּרָא מֵחוֹבוֹי, וּלְמֵיהַךְ בְּאֹרַח מִתְתַּקְּנָא. בְּגִין דְּלָא יִסְטֵי לֵיהּ הַהוּא יֵצֶר הָרָע, דְּאִיהוּ מְקַטְרְגָא לֵיהּ כָּל יוֹמָא וְיוֹמָא, כְּמָה דְאִתְּמָר.
AND IT CAME TO PASS AFTER THESE THINGS THAT HIS MASTER’S WIFE, ETC. R. Hiya discussed the text: Bless the Lord, ye angels of his, ye mighty in strength, that fulfil his word, hearkening unto the voice of his word (lbid. 103, 20). ‘How greatly’, he said, ‘it behoves a man to guard against sin and to pursue the straight path, so that the evil prompter, his daily assailant, should not lead him astray.’
וּבְגִין דְּאִיהוּ מְקַטְרְגָא לֵיהּ תָּדִיר, בָּעֵי בַּר נָשׁ לְאִתְתַּקְּפָא עֲלֵיהּ, וּלְאִסְתַּלְּקָא עֲלֵיהּ בְּאֲתַר תָּקִּיפוּ. דְּבָעֵי לְמֶהֱוֵי גָּבַר עֲלֵיהּ, וּלְאִשְׁתַּתְּפָא בְּאֲתַר דִּגְבוּרָה. בְּגִין דְּכַד בַר נָשׁ אִתְקַף עֲלֵיהּ, כְּדֵין אִיהוּ בִּסְטַר גְּבוּרָה, וְאִתְדָּבַּק בֵּיהּ לְאִתְתַּקְּפָא. וּבְגִין דְּהַהוּא יֵצֶר הָרָע תַּקִּיף, בָּעֵי בַר נָשׁ דִּיהֵא תַּקִּיף מִינֵיהּ.
And since he assails man perpetually, it behoves man to muster all his force against him and to entrench himself in the place of strength; for as the evil prompter is mighty, it behoves man to be mightier still;
וְאִלֵּין בְּנֵי נָשָׁא דְּאִתְתַּקְּפוּ עֲלֵיהּ, אִקְרוּן גִּבּוֹרֵי כֹחַ, לְאִשְׁתַּכְּחָא זִינָא עִם זִינֵיהּ. וְאִלֵּין אִינוּן מַלְאָכָיו דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְאַתְיָין מִסִּטְרָא דִגְבוּרָה קַשְׁיָא, לְאִתְתַּקְּפָא עֲלֵיהּ, גִּבּוֹרֵי כֹּחַ עוֹשֵׂי דְבָרוֹ. בָּרְכוּ יְיָ מַלְאָכָיו, כְּיוֹסֵף, דְּאִקְרֵי צַדִּיק וְגִבּוֹר וְנָטַר בְּרִית קַדִּישָׁא דְּאִתְרְשִׁים בְּגַוֵּיהּ.
and those sons of men who do excel him in might are called “mighty in strength”, dealing with him in his own coin, and they are “the angels of the Lord” who come from the side of Geburah (Might) to deal mightily with him. Such a one was Joseph, who was called “righteous” and guarded in purity the sign of the holy covenant which was imprinted upon him.’
רִבִּי אֶלְעָזָר אָמַר, וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, מַאי הִיא, הָא אוּקְמוּהָ אֲתַר דָּא דְּיֵצֶר הָרָע מְקַטְרֵג, דְּאִיהוּ דַרְגָּא אַחַר הַדְּבָרִים. בְּגִין דְּיוֹסֵף יָהַב לֵיהּ דּוּכְתָּא לְקַטְרָגָא, דְּהֲוָה יוֹסֵף מְסַלְסֵל בְּשַׂעֲרֵיהּ וְאַתְקִין גַּרְמֵיהּ וְקַשִּׁיט לֵיהּ, כְּדֵין אִתְיְהִיב דּוּכְתָּא לַיֵצֶר הָרָע לְקַטְרְגָא. דְּאָמַר, וּמַה אֲבוֹי דְּאִיהוּ מִתְאַבֵּל עֲלֵיהּ, וְיוֹסֵף מְקַשִּׁיט גַּרְמֵיהּ, וּמְסַלְסֵל בְּשַׂעֲרֵיהּ, כְּדֵין אִתְגָּרֵי בֵּיהּ דּוּבָּא וְקַטְרִיג לֵיהּ:
R. Eleazar said: ‘The word “after” here alludes to the evil prompter, being the name of a grade, as we have laid down. Joseph exposed himself to his accusations because he used to pay great attention to his personal appearance. That gave the evil prompter an opening to say: “Behold, his father observes mourning for him, and he decks himself out and curls his hair!” Thus the bear was let loose, as it were, and set upon him.’
וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. תָּא חֲזֵי, בְּזִמְנָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַשְׁגַּח בֵּיהּ בְּעַלְמָא, לְמֵידַן יָתֵיהּ, וְאַשְׁכַּח חַיָּיבִין בְּעַלְמָא, מַה כְּתִיב, (דברים י״א:י״ז) וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ, וּכְדֵין וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה. דְּהָא בְּגִין חוֹבִין דִּבְנֵי נָשָׁא, שְׁמַיָא וְאַרְעָא אִתְעֲצָרוּ, וְלָא נָהֲגֵי נִמּוּסֵיהוֹן כְּדְקָא יְאוּת.
AND IT CAME TO PASS AFTER THESE THINGS. When God surveys the world with intent to judge it, and finds there wicked people, then, in the words of the Scripture, “He shuts up the heaven, so that there shall be no rain, and the ground shall not yield her fruit” (Deut. 11, 17); through the sins of the sons of men heaven and earth are shut up and do not perform their functions.
וְתָּא חֲזֵי, אִינוּן דְּלָא נָטְרוּ לְהַאי קְיָימָא דְקוּדְשָׁא, גָּרְמֵי פְּרִישׁוּ בֵּין יִשְׂרָאֵל לַאֲבוּהוֹן דְּבִשְׁמַיָא, בְּגִין דִּכְתִיב וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם, וּכְתִיב וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר. דְּהַאי אִיהוּ כְּמַאן דְּסָגִיד לֵאלָהָא אָחֳרָא, דִּמְשַׁקֵּר בְּהַאי אָת קְיָימָא קַדִּישָׁא.
Now those who do not guard in purity the holy covenant cause a division between Israel and their Father in heaven. So Scripture says: “and ye turn aside and serve other gods, and worship them…. He shut up the heaven, so that there shall be no rain” (Ibid. 11, 16-17); for to be false to the holy covenant is equivalent to bowing to another god.
וְכַד קְיָימָא קַדִּישָׁא אִתְנְטִיר בְּעַלְמָא כְּדְקָא יָאוֹת, כְּדֵין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יָהִיב בִּרְכָאן לְעֵילָא לְאַתְרָקָא בְּעַלְמָא. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (תהילים ס״ח:י׳) גֶּשֶׁם נְדָבוֹת תָּנִיף אֱלהִים נַחֲלָתְךָ וְנִלְאָה אַתָּה כוֹנַנְתָּה. גֶּשֶׁם נְדָבוֹת, דָּא גֶּשֶׁם דִּרְעוּתָא. כַּד אִתְרָעֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּכְנְסֶת יִשְׂרָאֵל, וּבָעֵי לַאֲרָקָא לָהּ בִּרְכָאן, כְּדֵין נַחֲלָתְךָ וְנִלְאָה אַתָּה כוֹנַנְתָּה.
But when the holy covenant is properly guarded by mankind, God showers blessings from above on to this world, as we read: “A bounteous rain didst thou pour down, O God; thine inheritance and the weary one, thou confirmest it” (Ps. 68, 10). “A bounteous (n’daboth, lit. favour) rain” is a rain of favour, at a time when the Community of Israel find favour in the eyes of the Almighty and He desires to shower upon them blessings; then “Thine inheritance”, namely Israel, who are the inheritance of the Holy One,
נַחֲלָתְךָ, אִינוּן יִשְׂרָאֵל, דְּאִינוּן אַחְסַנְתֵּיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (דברים ל״ב:ט׳) יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ. וְנִלְאָה, דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, דְּאִיהִי נִלְאָה בְּאַרְעָא אָחֳרָא, דְּאִיהִי צַחְיָא לְמִשְׁתֵּי, וּכְדֵין אִיהִי נִלְאָה. וְכַד הַהוּא גֶשֶׁם דִּרְעוּתָא אִתְיְהִיב, כְּדֵין אַתָּה כּוֹנַנְתָּה.
as it says: “Jacob the lot of his inheritance” (Deut. 32, 9), and “the weary one”, to wit, the Community of Israel, which is weary in a strange land, which is parched, panting for drink, “with that rain of favour thou confirmest it”.
וְעַל דָּא, שְׁמַיָא וְאַרְעָא, וְכָל חֵילֵיהוֹן, כֻּלְּהוּ קָיְימָא עַל קִיּוּמָא דָא. דִּכְתִיב (ירמיהו ל״ג:כ״ה) אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלַיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי. וּבְּגִין כָּךְ בָּעֵי לְאִזְדַּהֲרָא בְּדָא, וְהָא אוּקְמוּהָ. וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב, וַיְהִי יוֹסֵף יְפֵה תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה, וּבַתְרֵיהּ כְּתִיב וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת אֲדֹנָיו אֶת עֵינֶיהָ אֶל יוֹסֵף.
Hence heaven and earth with all their hosts are upheld by that covenant, as Scripture says: “If not for my covenant, day and night, the ordinances of heaven and earth were as though I had not made them” (Jer. 33, 25). Hence it is first written: “And Joseph was of beautiful form, and fair to look upon”, and immediately afterwards, “that his master’s wife cast her eyes upon Joseph”.
Vayeshev, Chapter 22
וַיְהִי כְּדַבְּרָהּ אֵלָיו יוֹם יוֹם. רִבִּי אֶלְעָזָר פָּתַח וְאֲמַר, (משלי ו׳:כ״ד) לִשְׁמָרְךָ מֵאֵשֶׁת רָע וְגו’, זַכָּאִין אִינוּן צַדִּיקַיָּא, דְּיָדְעֵי אָרְחוֹי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, לְמֵיזַל בְּהוּ. בְּגִין דְּאִינוּן מִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא יְמָמָא וְלֵילְיָא. דְּכָל מַאן דְּאִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא יוֹמֵי וְלֵילֵי, אַחְסִין תְּרֵין עָלְמִין, עַלְמָא עִלָּאָה, וְעַלְמָא תַּתָּאָה. אַחְסִין הַאי עַלְמָא, אַף עַל גַּב דְּלָא אִתְעַסַּק בָּהּ בַּר נָשׁ לִשְׁמָהּ, וְאַחְסִין הַהוּא עַלְמָא עִלָּאָה, כַּד אִתְעַסַּק בָּהּ בַּר נָשׁ לִשְׁמָהּ.
AND IT CAME TO PASS, AS SHE SPOKE TO JOSEPH DAY BY DAY. R. Eleazar discoursed on the verse: To keep thee from the evil woman, etc. (Prov. 6, 24). ‘Happy’, he said, ‘are the righteous who know the ways of the Almighty and follow them, since they devote themselves to the Torah day and night; for whoso devotes himself to the Torah day and night inherits two worlds, the upper world and the world below. He inherits this world, even if he does not study the Torah for its own sake; and he inherits the other world, if he does study the Torah for its own sake;
תָּא חֲזֵי, מַה כְּתִיב, (משלי ג׳:ט״ז) אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ בִּשְׂמֹאלָהּ עשֶׁר וְכָבוֹד. אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ, מַאן דְּאָזִיל לִימִינָא דְאוֹרַיְיתָא, אָרְכָא דְחַיִּין אִיהוּ לְעַלְמָא דְאָתֵי. דְּזָכֵי תַּמָּן לִיקָרָא דְאוֹרַיְיתָא, דְּאִיהוּ יְקָרָא וְכִתְרָא, לְאִתְעַטְּרָא עַל כֹּלָּא. דְּכִתְרָא דְאוֹרַיְיתָא בְּהַהוּא עַלְמָא אִיהוּ. בִּשְׂמֹאלָהּ עשֶׁר וְכָבוֹד, בְּהַאי עַלְמָא, דְּאַף עַל גַּב דְּלָא אִתְעַסַּק בָּהּ לִשְׁמָהּ, זָכֵי בְּהַאי עַלְמָא בְּעוּתְרָא וִיקָרָא.
and he inherits the other world, if he does study the Torah for its own sake. So it is written: “Length of days is in her right hand, in her left hand are riches and honour” (Ibid. 3, 16); that is, whoever walks to the right of the Torah, for him she is length of life in the world to come, where he will be invested with the glory of the Torah, which is the truest glory and the crown of crowns; for the crown of the Torah is in the other world; but “in her left hand are riches and honour”, to wit, in this world; even for him who does not study it for its own sake.
דְּהָא רִבִּי חִיָּיא כַּד אֲתָא מֵהָתָם לְאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל, קָרָא בְּאוֹרַיְיתָא, עַד דְּהֲווּ אַנְפּוֹי נְהִירִין כְּשִׁמְשָׁא. וְכַד הֲווּ קָיְימִין קַמֵּיהּ כָּל אִינוּן דְּלָעָאן בְּאוֹרַיְיתָא. הֲוָה אָמַר, דָּא אִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא לִשְׁמָהּ, וְדָא לָא אִשְׁתַּדַּל לִשְׁמָהּ, וְהֲוָה צַלֵּי עַל הַהוּא דְּאִתְעַסַּק לִשְׁמָהּ, דְּלֶיהוֵי הָכִי תָּדִיר, וְיִזְכֵּי לְעַלְמָא דְאָתֵי. וְצַלֵּי עַל הַהוּא דְּלָא אִתְעַסַּק בָּהּ לִשְׁמָהּ, דְּיֵיתֵי לְאִתְעַסְּקָא בָּהּ לִשְׁמָהּ, וְיִזְכֵּי לְחַיֵּי עָלְמָא.
When R. Hiya came from Babylonia to the Land of Israel he studied the Torah until his face shone like the sun, and when the students of the Torah stood up before him he would say: “This one studies the Torah for its own sake, this one does not study the Torah for its own sake.” For the former he would pray that they should always retain that frame of mind and so merit the world to come; for the latter he prayed that their heart should be changed so that they should study the Torah for its own sake and merit life everlasting.
יוֹמָא חַד, חָמָא חַד תַּלְמִיד דְּהֲוָה לָעֵי בְּאוֹרַיְיתָא, וְאַנְפּוֹי מוֹרִיקָן. אָמַר, וַדַּאי מְהַרְהֵר בְּחֶטְאָה אִיהוּ דְּנָא. אָחִיד לֵיהּ לְקַמֵּיהּ, וְאַמְשִׁיךְ עֲלֵיהּ בְּמִלִּין דְּאוֹרַיְיתָא, עַד דְּאִתְיַישַׁב רוּחֵיהּ בְּגַוֵּיהּ. מִן הַהוּא יוֹמָא וּלְהָלְאָה, שַׁוֵּי עַל רוּחֵיהּ, דְּלָא יִרְדֹּף בָּתַר אִינוּן הִרְהוּרִין בִּישִׁין, וְיִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא לִשְׁמָהּ.
One day he saw a certain disciple whose face was unnaturally pale. He said to himself: “This young man is undoubtedly assailed by sinful imaginations.” So he took him in hand and interested him in the words of the Torah until he returned to a better frame of mind. From that day the disciple resolved not to give way any more to evil thoughts, but to study the Torah for its own sake.
אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, כַּד חָמֵי בַר נָשׁ דְּהִרְהוּרִין בִּישִׁין אַתְיָין לְגַבֵּיהּ, יִתְעַסַּק בְּאוֹרַיְיתָא, וּכְדֵין יִתְעַבְרוּן מִנֵּיהּ. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, כַּד הַהוּא סִטְרָא בִּישָׁא אָתֵי לְמִפְתֵּי לֵיהּ לְבַר נָשׁ, יְהֵא מָשִׁיךְ לֵיהּ לְגַבֵּי אוֹרַיְיתָא, וְיִתְפְּרַשׁ מִנֵּיהּ.
R. Jose said: ‘When a man perceives that evil thoughts are assailing him, he should study the Torah, and that will drive them away.’ R. Eleazar said: ‘When the evil side comes to seduce a man, he should draw it towards the Torah, and then it will quit him.
תָּא חֲזֵי, דְּהָא תָּנִינָן, דְּכַד הַאי סִטְרָא בִישָׁא קָיְימָא קַמֵּיהּ דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאַסְטָאָה עַל עַלְמָא בְּגִין עוֹבָדִין בִּישִׁין. קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא חָס עַל עַלְמָא, וְיָהִיב עֵיטָא לִבְנֵי נָשָׁא, לְאִשְׁתְּזָבָא מִנֵּיהּ. וְלָא יָכִיל לְשַׁלְטָאָה עֲלֵיהוֹן וְלָא עַל עוֹבָדֵיהוֹן, וּמַאי אִיהוּ עֵיטָא, לְאִשְׁתַּדְּלָא בְּאוֹרַיְיתָא, וְאִשְׁתֵּזָבוּ מִנֵּיהּ. מְנָלָן, דִּכְתִיב, (משלי ו׳:כ״ג) כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר וְדֶרֶךְ חַיִּים תּוֹכְחוֹת מוּסָר. מַה כְּתִיב בַּתְרֵיהּ לִשְׁמָרְךָ מֵאֵשֶׁת רָע מֵחֶלְקַת לָשׁוֹן נָכְרִיָּה.
For so we have learnt, that when the evil side stands up before the Almighty to accuse the world for its evil deeds, God in pity furnishes the sons of men with a device whereby to escape the accuser, so that he may not have power over them or their actions. This device consists in the study of the Torah, which will save them from the evil power, as it is written: “For the commandment is a lamp, and the teaching (Torah) is light, and reproofs of instruction are the way of life.” The passage continues: “To keep thee from the evil woman, from the smoothness of the alien tongue” (Ibid. 6, 23-24),
וְדָא הוּא סִטְרָא מְסָאֲבָא, סִטְרָא אָחֳרָא. דְאִיהִי קָיְימָא תָּדִיר קַמֵּיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, לְאַסְטָאָה עַל חוֹבֵיהוֹן דִּבְנֵי נָשָׁא. וְקָיְימָא תָּדִיר לְאַסְטָאָה לְתַתָּא לִבְנִי נָשָׁא. קָיְימָא תָּדִיר לְעֵילָא, בְּגִין לְאַדְכָּרָא חוֹבֵיהוֹן דִּבְנִי נָשָׁא, וּלְאַסְטָאָה לוֹן עַל עוֹבָדֵיהוֹן. וּבְגִין דְּאִתְיְהִיבוּ בִּרְשׁוּתֵיהּ, כְּמָה דְּעֲבַד לֵיהּ לְאִיּוֹב.
that is, from the side of uncleanness, or the other side, that is perpetually accusing the sons of men before the Almighty; and whilst it seduces men here below from the right path, it is busy on high pointing out the sins of men and indicting them, so that they may be given over into its power, in the same way as it acted towards Job.
וְכֵן קָיְימָא עֲלַיְיהוּ לְאַסְטָאָה וּלְאַדְכָּרָא חוֹבֵיהוֹן בְּכָל מַה דְּעֲבָדוּ, בְּאִינוּן זִמְנִין דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קָיְימָא עֲלַיְיהוּ בְּדִינָא. כְּדֵין קָאִים לְאַסְטָאָה לוֹן וּלְאַדְכָּרָא חוֹבֵיהוֹן. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא חָס עֲלַיְיהוּ דְיִשְׂרָאֵל, וְיָהַב לוֹן עֵיטָא לְאִשְׁתְּזָבָא מִנֵּיהּ. וּבְמָּה, בַּשּׁוֹפָר בְּיוֹמָא דְרֹאשׁ הַשָּׁנָה, וּבְיוֹמָא דְכִפּוּרֵי בְּשָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ דְּיָהֲבִין לֵיהּ, בְּגִין לְאִתְפְּרָשָׁא מִנַּיְיהוּ, וּלְאִשְׁתַּדְּלָא בְּהַהוּא חוּלָקֵיהּ, וְהָא אוּקְמוּהָ.
Especially at those periods when God sits in judgement on the world does it rise up to indict men and enumerate their sins. God, however, had compassion on Israel and provided them with a device for escaping from it, to wit, the trumpet (shofar) which is to be blown on New Year’s Day, and the scapegoat which they give it on the Day of Atonement in order that it may leave them alone and occupy itself with its own portion.
תָּא חֲזֵי, מַה כְּתִיב, (משלי ה׳:ה׳) רַגְלֶיהָ יוֹרְדוֹת מָוֶת שְׁאוֹל צְעָדֶיהָ יִתְמוֹכוּ. וּבְרָזָא דִּמְהֵימְנוּתָא מַה כְּתִיב, (משלי ג׳:י״ז) דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נוֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם. וְאִלֵּין אִינוּן אָרְחִין וּשְׁבִילִין דְּאוֹרַיְיתָא, וְכֹלָּא חַד. הַאי שָׁלוֹם וְהַאי מָוְת, וְכֹלָּא הִפּוּכָן דָּא מִן דָּא.
Of this it is written: “Her feet go down to death; her steps take hold on the nether world” (Ibid. 5, 5); but of the true faith it says: “Her ways are ways of pleasantness, and all her paths are peace” (Ibid. 3, 17). This refers to the ways and paths of the Torah. We have here the two opposing ways, the one of well-being, the other of death.
זַכָּאָה חוּלְקֵהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, דְּאִינוּן מִתְדַּבְּקִין בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כְּדְקָא חָזֵי, וְיָהִיב לוֹן עֵיטָא לְאִשְׁתְּזָבָא מִכָּל סִטְרִין אָחֳרָנִין דְּעַלְמָא. בְּגִין דְּאִינוּן עַמָּא קַדִּישָׁא לְאַחְסַנְתֵּיהּ וְחוּלָקֵיהּ, וְעַל דָּא יָהִיב לוֹן עֵיטָא בְּכֹלָּא. זַכָּאִין אִינוּן בְּעַלְמָא דֵין, וּבְעַלְמָא דְאָתֵי.
Happy is the portion of Israel who cleave faithfully to the Holy One, who has afforded them a means of escape from all the other sides, because they are a holy people, His inheritance and portion. Happy are they in this world and in the world to come.
תָּא חֲזֵי, כַּד הַאי סִטְרָא בִּישָׁא נָחַת וְשָׁאט בְּעַלְמָא, וְחָמֵי עוֹבָדִין דִּבְנֵי נָשָׁא, דְּאִינוּן כֻּלְּהוּ סָטְאִין אָרְחַיְיהוּ בְּעַלְמָא. סָלִיק לְעֵילָא וְאַסְטִין לוֹן, וְאִלְמָלֵא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא חָיִיס עַל עוֹבָדֵי יְדוֹי, לָא יִשְׁתָּאֲרוּן בְּעַלְמָא.
When this evil side comes down and roams through the world and sees the works of mankind and how they all act perversely in the world, it ascends and accuses them, and were it not that the Almighty has compassion on the works of His hands, none would be left in the world on account of the accuser.
מַה כְּתִיב וַיְהִי כְּדַבְּרָהּ אֶל יוֹסֵף יוֹם יוֹם. כְּדַבְּרָהּ, דְסָלְקָא וְסָאטֵי בְּכָל יוֹמָא וְיוֹמָא, וְאָמַר קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כַּמָּה בִּישִׁין כַּמָּה דִּלְטוֹרִין, בְּגִין לְשֵׁיצָאָה בְּנִי עַלְמָא.
Thus we read: “And it came to pass, as she spoke to Joseph day by day”, that is to say, the accuser ascends every day and brings ever so many evil reports and calumnies in order to destroy mankind; “but he hearkened not unto her”, because He has compassion on the world;
מַה כְּתִיב, וְלֹא שָׁמַע אֵלֶיהָ לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ לִהְיוֹת עִמָּהּ. וְלא שָׁמַע אֵלֶיהָ, בְּגִין דְּאִיהוּ חָיִיס עַל עַלְמָא. לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ, מַהוּ לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ. בְּגִין לְנָסְבָא שָׁלְטָנוּ, לְשַׁלְּטָאָה עַל עַלְמָא, וְשָׁלְטָנוּ לָא שָׁלְטָא, עַד דְּאִתְיְהִיב לֵיהּ רְשׁוּ.
“to be by her”, that is, to permit the accuser to exercise dominion over the world, which he cannot do without obtaining authorization.
דָּבָר אַחֵר לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (ויקרא ט״ו:ל״ג) וּלְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב עִם טְמֵאָה. לִהְיוֹת עִמָּהּ לְמֵיהַב לָהּ רְבוּ וּבִרְכָאן וְסִיַּיעְתָּא. דְּאִלְּמָלֵא סִיּוּעָא הֲוָה לָהּ מִלְּעֵילָא, לָא אִשְׁתָּאַר בְּעַלְמָא אֲפִילּוּ חַד. אֲבָל בְּגִין דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא חָיִיס עַל עַלְמָא, אִשְׁתָּאַר עַלְמָא בְּקִיּוּמֵיהּ.
The virtuous man so guards his ways as to keep afar from him the evil prompter, as it is written: “And it came to pass, as she spake to him day by day, that he hearkened not unto her”;
רִבִּי אַבָּא אָמַר, כֹּלָּא אִיהוּ אָרְחָא חָדָא, אֲבָל יֵצֶר הָרָע הוּא דְקָא אָזִיל וּמְפַתֵּי לוֹן לִבְנֵי נָשָׁא, בְּגִין לְאַסְטָאָה אָרְחַיְיהוּ וּלְאִתְדַּבְּקָא בְּהוּ, בְּכָל יוֹמָא וְיוֹמָא, וּבְכָל עִידָן וְעִידָן. סָטֵי לֵיהּ לְבַר נָשׁ מֵאָרְחָא דִקְשׁוֹט, בְּגִין לְדַחְיָיא לֵיהּ מֵאָרְחָא דְחַיֵּי, לְאַמְשָׁכָא לֵיהּ לַגֵּיהִנֹּם.
for the unclean spirit, which is the same as the evil prompter, tries day by day to seduce man to lie by her, that is, to draw him into Gehinnom, to be with her there;
זַכָּאָה אִיהוּ מַאן דְּעָבִיד וְנָטִיר (נ”א זכאה מאי עביד, נטיר) אָרְחוֹי וּשְׁבִילוֹי, בְּגִין דְּלָא יִתְדַּבַּק בֵּיהּ. הַיְינוּ דִכְתִיב וַיְהִי כְּדַבְּרָהּ אֶל יוֹסֵף יוֹם יוֹם וְלא שָׁמַע אֵלֶיהָ, כְּמָּה (נ”א במה) דְּאִיהִי אֲמְרַת לֵיהּ בְּכָל יוֹמָא. דְּהָא רוּחַ מְסָאֲבָא, יֵצֶר הָרָע, אִיהוּ מְפַתֵּי לֵיהּ לְבַר נָשׁ, בְּכָל יוֹמָא, לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ, גּוֹ גֵּיהִנֹּם, וּלְאִתְדָּנָא תַּמָּן, לִהְיוֹת עִמָּהּ.
for observe that once a man yields to that side he is more and more drawn towards it and defiles himself with it in this world and in the other world.
תָּא חֲזֵי, כַּד בַר נָשׁ אִתְדָּבַּק בְּהַהוּא סִטְרָא, אִתְמְשַׁךְ אֲבַתְרָהּ, וְאִסְתָּאַב עִמָּהּ בְּהַאי עַלְמָא, וְאִסְתָּאַב עִמָּהּ בְּעַלְמָא אָחֳרָא. תָּא חֲזֵי, הַאי סִטְרָא מְסָאֲבָא, מְנוּוָלָא אִיהוּ, לִכְלוּכָא אִיהוּ. כְּדִּכְתִיב, (ישעיהו ל׳:כ״ב) צֵא תֹּאמַר לוֹ, צוֹאָה מַמָּשׁ. וּבֵיהּ אִתְדָּן מַאן דְּאַסְטֵי אָרְחוֹי מִן אוֹרַיְיתָא, וּבֵיהּ אִתְדָנוּ אִינוּן חַיָּיבִין דְּעַלְמָא, דְּלֵית לוֹן מְהֵימְנוּתָא בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא.
This unclean side is ugly and filthy, and by it is punished he who goes astray from the Torah, and all those sinners that have no faith in the Holy One, blessed be He.
מַה כְּתִיב, וַיְהִי כְּהַיּוֹם הַזֶּה וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ וְאֵין אִישׁ מֵאַנְשֵׁי הַבַּיִת שָׁם בַּבָּיִת. וַיְהִי כְּהַיּוֹם הַזֶּה, יוֹמָא דְיֵצֶר הָרָע שָׁלְטָא בְּעַלְמָא, וְנָחֲתָא לְאַסְטָאָה לִבְנֵי נָשָׁא. אֵימָתַי, יוֹמָא דְאָתֵי בַּר נָשׁ לְאֲתָבָא בִּתְיוּבְתָּא עַל חוֹבוֹי, אוֹ לְאִשְׁתַּדְּלָא בְּאוֹרַיְיתָא, וּלְמֶעְבַּד פִּקּוּדֵי דְאוֹרַיְיתָא. וּכְדֵין בְּהַהוּא זִמְנָא נָחֲתָא, בְּגִין לְאַסְטָאָה לִבְנֵי עָלְמָא.
It is further written: “And it came to pass on a certain day”, to wit, the day in which the evil prompter is at large in the world, and comes to lead men astray; the day when the sons of men “come into the house to do their work”, that is, to repent of their sins or study the Torah and carry out the commandments of the Torah,
וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ, בְּגִין לְאִשְׁתַּדְּלָא בְּאוֹרַיְיתָא וּלְמֶעְבַּד פִּקּוּדֵי דְאוֹרַיְיתָא, דְּאִיהוּ מְלַאכְתּוֹ דְּבַר נָשׁ בְּהַאי עַלְמְא. וְכֵיוָן דְּעֲבִידְתָּא דְּבַר נָשׁ בְּהַאי עַלְמָא, הוּא עֲבִידְתָּא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. בָּעֵי לֵיה לְבַר נָשׁ, לְמֶהֱוֵי תַּקִּיפָא כְּאַרְיָא בְּכָל סִטְרוֹי, בְּגִין דְּלָא יִשְׁלוֹט עֲלוֹי סִטְרָא אָחֳרָא, וְלָא יָכִיל לְמִפְתֵּי לֵיהּ. מַה כְּתִיב וְאֵין אִישׁ, לֵית גְּבַר דְּיֵקוּם לְקֳבְלֵיהּ דְּיֵצֶר הָרָע, וְיִגַּח בֵּיהּ קְרָבָא כְּדְקָא יָאוֹת.
since man’s proper work in this world is nothing else than the service of the Holy One. Hence it behoves him to be strong as a lion on every side, so that the other side should not get the mastery over him and should be powerless to seduce him.
מַאי אוֹרְחֵיהּ דְּיֵצֶר הָרָע, כֵּיוָן דְּחָמֵי דְּלֵית בַּר נָשׁ קָאִים לְקֳבְלֵיהּ וּלְאַגָּחָא בֵּיהּ קְרָבָא, מִיָּד: וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ לֵאמֹר שִׁכְבָה עִמִּי. וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ, בְּגִין דְּכַד שַׁלִּיט יֵצֶר הָרָע עֲלֵיהּ דְּבַר נָשׁ, אַתְקִין לֵיהּ, וְקַשִּׁיט לֵיהּ לְבוּשׁוֹי, מְסַלְסֵל בְּשַׂעֲרֵיהּ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ לֵאמֹר שִׁכְבָה עִמִּי, אִתְדָּבַּק עִמִּי.
But when the evil prompter sees that there is no man to stand up against him and wage war with him, then “She caught him by the garment, saying: Lie with me”, for when the evil prompter gains an ascendancy over a man, he decks him out with fine raiment and curls his hair and says “Lie with me”, that is, attach yourself unto me.
מַאן דְּאִיהוּ זַכָּאָה, אִתְתַּקַּף לְקֳבְלֵיהּ, וְאַגַּח בֵּיהּ קְרָבָא. מַה כְּתִיב, וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה, יִשְׁבּוֹק לֵיהּ, וְיִתְתַּקַּף לְקֳבְלֵיהּ. (ס”א ואגח ביה קרבא) וְיֵעֲרוֹק מִנֵּיהּ, בְּגִין לְאִשְׁתְּזָבָא מִנֵּיהּ, וְלָא יִשְׁלוֹט עֲלוֹי.
He that is righteous stands up to him and offers him battle; so Scripture says: “And he left his garment in her hand, and fled and got him out”-the righteous thus by an effort shakes him off and flees from him so that he should not have command over him any more.’
אָמַר רִבִּי יִצְחָק, זְמִינִין אִינוּן צַדִּיקַיָא לְמֶחמֵי לְיֵצֶר הָרָע, כְּחַד טוּרָא רַבְרְבָא, וְיִתְמְהוּן וְיֵימְרוּן. אֵיךְ יָכִילְנָא לְאַכְּפְיָא לֵיהּ לְטוּרָא רַבְרְבָא הָדֵין עִלָּאָה. וּזְמִינִין רַשִּׁיעַיָא לְמֶחֱמֵי לֵיהּ לְיֵצֶר הָרָע, דַּקִּיק כְּחוּטָא דְּשַׂעֲרָא, וְיִתְמְהוּן וְיֵימְרוּן. הֵיךְ לָא יָכִילְנָא לְאַכְּפְיָא לְחוּטָא דְשַׂעֲרָא כְּדָא דַּקִּיק. אִלֵּין יִבְכּוּן וְאִלֵּין יִבְכּוּן. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יְבַעֵר לֵיהּ מֵעַלְמָא, וְיִכּוֹס לֵיהּ לְעֵינַיְיהוּ, וְלָא יִשְׁלוֹט עוֹד בְּעַלְמָא, וְיֶחמוּן צַדִּיקַיָא וְיֶחֱדוּן. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (תהילים ק״מ:י״ד) אַךְ צַדִּיקִים יוֹדוּ לִשְׁמֶךָ יֵשְׁבוּ יְשָׁרִים אֶת פָּנֶיךָ.
R. Isaac said: ‘The righteous will one day see the evil prompter in the form of a huge mountain and they will marvel at themselves, saying, How were we ever able to overthrow that mighty mountain? Contrariwise, to the wicked the evil prompter will appear like a thread as thin as a hair, and they will say in astonishment, How was it that we could not master so frail a thread as this? The righteous will weep for joy and the wicked will weep from anguish. And the Holy One will sweep the evil one off the earth, He will slaughter him before their eyes, so that his power will for ever be gone from the world. The righteous will behold and rejoice, as it says: “Surely the righteous shall give thanks unto thy name, the upright shall dwell in thy presence” (Ps. 140, 14).’
Vayeshev, Chapter 23
וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה חָטְאוּ מַשְׁקֵה מֶלֶךְ מִצְרַיִם וְגו’. רִבִּי יְהוּדָה פָּתַח, (עמוס ג׳:ד׳) הֲיִשְׁאַג אַרְיֵה בַּיַּעַר וְטֶרֶף אֵין לוֹ הֲיִתֵּן כְּפִיר קוֹלוֹ מִמְּעוֹנָתוֹ בִּלְתִּי אִם לָכָד. הֲיִשְׁאַג אַרְיֵה בַּיַּעַר. תָּא חֲזֵי, כַּמָּה אִית לוֹן לִבְנֵי נָשָׁא לְאַשְׁגָּחָא בְּפוּלְחָנָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. דְּכָל מַאן דְּאִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא, וּבְפוּלְחָנָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דַּחַלְתֵּיהּ וְאֵימָתֵיהּ הוּא עַל כֹּלָּא. דְּהָא כַּד בָּרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַלְמָא, עֲבַד כָּל בִּרְיָין דְּעַלְמָא, כָּל חַד וְחַד בְּדִיוּקְנֵיהּ כְּדְקָא חָזֵי לֵיהּ. וּלְבָתַר בָּרָא לֵיהּ לְבַר נָשׁ בְּדִיוּקְנָא עִלָּאָה, וְשַׁלְטֵיהּ עַל כֻּלְּהוּ, בְּדִיוּקְנָא דָא.
AND IT CAME TO PASS AFTER THESE THINGS, THAT THE BUTLER OF THE KING OF EGYPT AND HIS BAKER OFFENDED, ETC. R. Judah opened his discourse with the text: Will a lion roar in the forest when he hath no prey? win a young lion give forth his voice out of his den, if he has taken nothing? (Amos 3, 4). ‘It well boots a man’, he said, ‘to be assiduous in the worship of the Holy One, blessed be He, for then his fear and dread is upon every creature. For when God created the world, He made each creature in its proper likeness; and finally He created man in the supernal image and gave him dominion over all through this image.
דְּכָל זִמְנָא דְּבַר נָשׁ קָאִים בְּעַלְמָא, כָּל אִינוּן בִּרְיָין דְּעַלְמָא זָקְפִין רֵישָׁא, וּמִסְתַּכְּלָן בְּדִיוּקְנָא עִלָּאָה דְּבַר נָשׁ. כְּדֵין כֻּלְּהוּ דַּחֲלִין וְזָעִין מִקַּמֵּיהּ, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (בראשית ט׳:ב׳) וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל חַיַּת הָאָרֶץ וְעַל כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם וְגו’, וְהַנֵּי מִילֵי, כַּד מִסְתַּכְּלָן וְחָמָאן בֵּיהּ, הַאי דִיוּקְנָא, וְנִשְׁמָתָא בֵּיהּ.
For as long as a man is alive the other creatures look up to him and, perceiving the supernal image, shake and tremble before him, as we read: “And the fear of you and the dread of you shall be upon every beast of the earth, and upon every fowl of the air, etc.” (Gen. 9, 2). But this is only when they are aware of that image and soul in him
אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, אַף עַל גַּב דְּנִשְׁמָתָא לָאו בֵּיהּ, צַדִּיקַיָא לָא מִשְׁתַּנְיָין מִכְּמָה דְּהֲוָה דְיוּקְנְהוֹן בְּקַדְמִיתָא. וְכַד בַּר נָשׁ לָא אָזִיל בְּאָרְחוֹי דְאוֹרַיְיתָא, הַאי דִיוּקְנָא קַדִּישָׁא אִתְחַלַּף לֵיהּ. וּכְדֵין חֵיוַת בְּרָא וְעוֹפָא דִשְׁמַיָא יָכְלִין לְשַׁלְּטָאָה עֲלֵיהּ, בְּגִין דְּאִתְחַלַּף לֵיהּ הַאי דִיוּקְנָא קַדִּישָׁא, אִתְחַלַּף לֵיהּ הַאי דִיוּקְנָא דְבַר נָשׁ.
(though R. Eleazar said that the image of the righteous does not change even when their soul (neshamah) is no longer in them). But when a man does not walk in the ways of the Torah, that divine image is altered, and the beasts of the field and the birds of the sky obtain power over him; because the divine image in him, the very form which makes him a man, is changed.
וְתָּא חֲזֵי, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַחְלַף עוֹבָדִין דִּלְעֵילָא וְתַתָּא, בְּגִין לְאַהֲדָרָא מִלִּין לְאַתְרַיְיהוּ, וּלְאִשְׁתַּכְּחָא רְעוּתֵיהּ בְּכָל עוֹבָדֵי דְעַלְמָא. דָּנִיֵּאל לָא אִשְׁתַּנֵּי דִיוּקְנֵיהּ כַּד אַפִּילוּ לֵיהּ בְּגוּבָא דְאַרְיְוָתָא, וּבְגִין כָּךְ אִשְׁתֵּזִיב. אָמַר רִבִּי חִזְקִיָּה, אִי הָכִי, הָא כְּתִיב, (דניאל ו׳:כ״ג) אֱלָהִי שְׁלַח מַלְאֲכֵיהּ וּסֲגַר פּוּם אַרְיָוָתָא וְלָא חַבְּלוּנִי. מַשְׁמַע דִּבְגִין מַלְאָכָא דְּאַסְגַּר לְפוּמַיְיהוּ, לָא אִתְחַבַּל.
Observe how God altered the order of nature in order to execute His purpose. For the form of Daniel was not altered even when he was thrown into the lions’ den, and thus he was saved.’ Said R. Hizkiah: ‘If so, why is it said, “My God hath sent his angel, and hath shut the lions’ mouths, and they have not hurt me” (Dan. 6, 23)?’
אָמַר לֵיהּ, בְּגִין דָא לָא אִתְחַבַּל, דְּהָא הַהוּא דִיוּקְנֵיהּ דְּבַר נָשׁ זַכָּאָה, אִיהוּ מַלְאָכָא מַמָּשׁ, דִּסְגִיר פּוּמָא, וְקָשִׁיר לוֹן, לְנַטְרָא לֵיהּ, דְּלָא יְחַבְּלוּן לֵיהּ. וּבְּגִין כָּךְ אֱלָהִי שְׁלַח מַלְאֲכֵיהּ, הַהוּא דְּכָל דִּיוּקְנִין דְּעַלְמָא מִתְחַקְּקָן בֵּיהּ, וְאִיהוּ אַתְקִיף דִּיוּקְנִי בִּי, וְלָא יָכִילוּ לְשַׁלְטָאָה בִּי, וְסָגַר פּוּמַיְיהוּ, וְעַל דָּא שָׁלַח מַלְאֲכֵיהּ וַדַּאי.
R. Judah said in reply: ‘The divine image of the righteous man is itself the very angel that shuts the mouths of the beasts and puts them in shackles so that they do not hurt him; hence Daniel’s words: “My God hath sent his angel”, to wit, the one who bears the imprint of all the images of the world, and he firmly fixed my image on me, thereby shutting the lions’ mouths, and making them powerless over me.
וְהַאי מַלְאֲכָא, הַהוּא דְּכָל דִּיוּקְנִין מִתְחַקְּקָן בֵּיהּ. דִּכְתִיב, (תהילים ק״י:ו׳) יָדִין בַּגּוֹיִם מָלֵא גְוִיּוֹת, אִיהוּ דְּלָא אִשְׁתַּנֵּי קַמֵּיהּ כָּל דִּיוּקְנִין דְּעַלְמָא. וְעַל דָּא מִבָּעֵי לֵיהּ לְבַר נָשׁ, לְאִסְתַּמְּרָא אָרְחוֹי וּשְׁבִילוֹי, בְּגִין דְּלָא יֶחטָא קַמֵּיהּ דְּמָארֵיהּ, וְיִתְקַיַּים בְּדִיוּקְנָא דְאָדָם.
Hence man has to look well to his ways and paths, so as not to sin before his Master, and to preserve the image of Adam.
תָּא חֲזֵי, יְחֶזְקֵאל נָטַר פּוּמֵיהּ מִמַּאֲכָלֵי דְאִיסּוּרֵי, דִּכְתִיב, (יחזקאלד) וְלָא בָּא בְּפִי בְּשַׂר פִּגּוּל, זָכָה וְאִקְרֵי בֶּן אָדָם. דָּנִיֵּאל מַה כְּתִיב בֵּיהּ, (דניאל א׳:ח׳) וַיָּשֶׂם דָּנִיֵּאל עַל לִבּוֹ אֲשֶׁר לא יִתְגָּאַל בְּפַת בַּג הַמֶּלֶךְ וּבְיֵין מִשְׁתָּיו, זָכָה הוּא, וְאִתְקְיַּים בִּדִיוּקְנֵיהּ דְּאָדָם. בְּגִין דְּכָל מִלִּין דְּעַלְמָא, כֻּלְּהוּ דַּחֲלִין מִקַּמֵּי דִּיוּקְנָא דְאָדָם, דְּאִיהוּ שַׁלִּיטָא עַל כֻּלְּהוּ, וְאִיהוּ מַלְכָּא עַל כֹּלָּא.
Ezekiel guarded his mouth against forbidden food, as it is written: “Neither came there abhorred flesh into my mouth” (Ez. IV, I4), and for this he was dignified with the title “son of Adam”. Of Daniel also it is written: “But Daniel purposed in his heart that he would not defile himself with the king’s food, nor with the wine which he drank” (Dan. 1, 8), in virtue of which he conserved the image of Adam; for all beings of the world fear the image of Adam, which is ruler and king over all.’
אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, בְּגִין דָּא אִצְטְרִיךְ לֵיהּ לְבַר נָשׁ, לְאִסְתַּמְּרָא מֵחוֹבוֹי, וְלָא יִסְטֵי לִימִינָא וְלִשְׂמָאלָא. וְעִם כָּל דָּא, בָּעֵי לֵיהּ לְבַר נָשׁ לְמִבְדַּק בְּחוֹבוֹי בְּכָל יוֹמָא וְיוֹמָא. דְּהָא כַּד בַר נָשׁ קָאִים מֵעַרְסֵיהּ, תְּרֵין סַהֲדִין קָיְימִין קַמֵּיהּ, וְאָזְלֵי בַּהֲדֵיהּ כָּל יוֹמָא.
Said R. Jose: ‘For this reason it behoves man to be on his guard against sin and to turn neither to the right nor to the left; and however careful he may be, he should still search himself daily for any sin. When a man rises in the morning two witnesses join him and follow him the whole day.
בָּעֵי בַּר נָשׁ לְמֵיקַם, אִינוּן סַהֲדֵי אָמְרִין לֵיהּ בְּשַׁעְתָּא דְּאַפְתַּח עֵינוֹי, (משלי ד׳:כ״ה) עֵינֶיךָ לְנֹכַח יַבִּיטוּ וְעַפְעַפֶּיךָ יַיְשִׁירוּ נְגְדֶּךָ. קָם וְאַתְקִין רַגְלוֹי לְמֵהַךְ, אִינוּן סַהֲדִין אָמְרִין לֵיהּ, (שם) פַּלֵּס מַעְגַּל רַגְלֶךָ וְגו’. וְעַל דָּא כַּד אָזִיל בַר נָשׁ, בְּכָל יוֹמָא, בָּעֵי לֵיהּ לְאִסְתַּמְּרָא מֵחוֹבוֹי.
When he opens his eyes, they say to him: “Let thine eyes look right on, and let thine eyelids look straight before thee” (Prov. 4, 25); when he gets up and makes ready to walk, they say to him: “Make plain the paths of thy feet, etc.” (Ibid. 26).
בְּכָל יוֹמָא וְיוֹמָא, כַּד אָתֵי לֵילְיָא, בָּעֵי לְאִסְתַּכְּלָא וּלְמִבְדַּק, בְּכָל מַה דְּעֲבַד כָּל הַהוּא יוֹמָא. בְּגִין דְּיֵיתוּב מִנַּיְיהוּ, וְיִסְתַּכֵּל בְּהוּ תָּדִיר, בְּגִין דְּיֵיתוּב קַמֵּי מָארֵיהּ. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (תהילים נ״א:ה׳) וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד, בְּגִין דְּיֵיתוּב מִנַּיְיהוּ.
A man, therefore, should be on his guard against his sins the whole day and every day, and when night comes it behoves him to look back and examine all the actions he has done that day, so that he may repent himself. So David said: “And my sin is ever before me” (Ps. 51, 5), as an exhortation to repentance.
וְתָּא חֲזֵי, בְּזִמְנָא דְּהֲווּ יִשְׂרָאֵל בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא, לָא אִשְׁתַּכַּח בִּידַיְיהוּ חוֹבָא, כְּמָה דְּאוּקְמוּהָ. בְּגִין דְּאִינוּן קָרְבָּנִין, דְּהֲווּ מַקְרִבִין בְּכָל יוֹמָא, הֲווּ מְכַפְּרֵי עֲלַיְיהוּ. הַשְׁתָּא דְּאִתְגָּלוֹן יִשְׂרָאֵל מֵאַרְעָא, וְלֵית מַאן דִּמְכַפֵּר עֲלַיְיהוּ, אוֹרַיְיתָא הִיא מְכַפְּרָא עֲלַיְיהוּ, וְעוֹבָדִין דְּכַשְׁרָן, בְּגִין דִּשְׁכִינְתָּא עִמְּהוֹן בְּגָלוּתָא. וּמַאן דְּאִיהוּ לָא מִסְתַּכַּל בְּאָרְחוֹי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, גָּרִים לִשְׁכִינְתָּא לְאִתְכַּפְיָא בְּגוֹ עַפְרָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (ישעיהו כ״ו:ה׳) יַשְׁפִּילֶנָּה יַשְׁפִּילָהּ עַד אָרֶץ וְגו’.
Now, when Israel were in the Holy Land sin never clung to them, because the offerings which they offered up made atonement for them. But now that they are exiled from the Land and the offerings have ceased, it is the Torah and good deeds that make atonement for them.’
אָמַר רִבִּי יִצְחָק, וְכֵן מַאן דְּאִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא וּבְעוֹבָדִין דְּכַשְׁרָן, גָּרִים לָהּ לְכְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, לַאֲרָמָא רֵישָׁא בְּגוֹ גָלוּתָא. זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּאִינוּן דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא יְמָמָא וְלֵילֵי.
R. Isaac remarked: ‘So whosoever devotes himself to the study of the Torah and to the performance of good deeds enables the Community of Israel to raise its head in the midst of exile. Happy is the portion of those who study diligently the Torah day and night.’
תָּא חֲזֵי, גִּלְגֵּל קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא גִּלְגּוּלִין בְּעַלְמָא, בְּגִין לַאֲרָמָא רֵישָׁא דְצַדִּיקַיָיא, דְּהָא בְּגִין דְּיָרִים יוֹסֵף רֵישֵׁיהּ בְּעַלְמָא, עַל דְּאִשְׁתַּכַּח זַכָּאָה קַמֵּיהּ, אַרְגִּיז רִבּוֹנָא עַל עַבְדוֹי. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר חָטְאוּ מַשְׁקֵה מֶלֶךְ מִצְרַיִם וְהָאוֹפֶה לַאֲדוֹנֵיהֶם לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם. וְכֹלָּא בְּגִין לַאֲרָמָא רֵישָׁא דְיוֹסֵף זַכָּאָה. וְתָּא חֲזֵי, עַל יְדָא דְחֶלְמָא, אִתְכַּפְיָיא מֵעִם אֲחוֹי, וְעַל יְדָא דְחֶלְמָא אִתְרַבֵּי עַל אֲחוֹי, וְאִתְרַבֵּי עַל כָּל עַלְמָא:
Observe now how God regulates events in such a way as to raise aloft the head of the righteous; for in order that Joseph, who was found righteous before Him, might be exalted, He stirred his master to anger against his servants, as we read: “The butler of the king of Egypt and his baker offended their lord the king of Egypt”-all that Joseph the righteous might be exalted. And notice that it was through a dream that Joseph was brought low by his brethren, and it was through a dream that he was raised over his brethren and over the whole world.
וַיַּחַלְמוּ חֲלוֹם שְׁנֵיהֶם אִישׁ חֲלוֹמוֹ בְּלַיְלָה אֶחָד אִישׁ כְּפִתְרוֹן וְגו’, תָּא חֲזֵי, דְּהָא אִתְּמָר דְּכָל חֶלְמִין אָזְלִין בָּתַר פּוּמָא, יוֹסֵף כַּד פָּשַׁר לְהוּ חֶלְמָא, אַמַּאי פָּשַׁר לְהַאי פִּישְׁרָא טָבָא, וּלְהַאי פִּישְׁרָא בִּישָׁא. אֶלָּא, אִינוּן חֶלְמִין עֲלֵיהּ דְּיוֹסֵף הֲוָה, וּבְגִין דְּיָדַע מִלָּה עַל עִקָּרָא וְשָׁרְשָׁא דִילָהּ, בְּגִין כָּךְ פָּשַׁר חֶלְמָא לְהוּ כְּמָה דְאִצְטְרִיךְ. לְכָל חַד וְחַד פָּשַׁר לְהוֹן פִּישְׁרָא, לְאַהֲדָרָא מִלָּה עַל אַתְרֵיהּ.
AND THEY DREAMED A DREAM, BOTH OF THEM, EACH MAN HIS DREAM, IN ONE NIGHT, EACH MAN ACCORDING TO THE INTERPRETATION OF HIS DREAM, ETC. Seeing that we have laid down that dreams follow their interpretation, it may be asked what made Joseph interpret the dream of one in a good sense and of the other in a bad sense. The explanation is that these dreams concerned Joseph himself, and, because he penetrated to the root of the matter, he gave to each dream the fitting interpretation so that everything should fall in its place.
מַה כְּתִיב וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם יוֹסֵף הֲלֹא לֵאלהִים פִּתְרוֹנִים סַפְּרוּ נָא לִי. מַאי טַעְמָא, בְּגִין דְּהָכִי מִבָּעֵי לֵיהּ לְמִפְשַׁר חֶלְמָא, לְפָקְדָא פִּישְׁרָא לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּגִין דְּתַמָּן אִיהוּ קִיּוּמָא דְּכֹלָּא, וּבֵיהּ קָיְימָא פִּישְׁרָא.
AND JOSEPH SAID UNTO THEM: Do NOT INTERPRETATIONS BELONG TO GOD? TELL IT ME, I PRAY YOU. Joseph used this formula because it is necessary before interpreting a dream to entrust the interpretation to the Holy One, since there, on high, is the shaping of all events, and His is the interpretation.
תָּא חֲזֵי, הָא אִתְּמָר דְּדַרְגָּא דְחֶלְמָא לְתַתָּא אִיהוּ, וְאִיהוּ דַרְגָּא שְׁתִיתָאָה. בְּגִין דְּהָא מֵאֲתַר דִּנְבוּאָה שַׁרְיָא עַד הַאי דַּרְגָּא דְחֶלְמָא, שִׁיתָּא דַרְגִּין אִינוּן. וְסָלְקָא פִּישְׁרָא מִדַּרְגָּא דְחֶלְמָא, לְדַרְגָּא אָחֳרָא. חֶלְמָא אִיהוּ דַרְגָּא דִלְתַתָּא, וּפִישְׁרָא קָיְימָא עֲלַיְיהוּ. וּפִישְׁרָא קָיְימָא בְּדִבּוּר, וְעַל דָּא בְּדִבּוּר קָיְימָא מִלָּה. דִּכְתִיב הֲלֹא לֵאלהִים פִּתְרוֹנִים, הֲלא לֵאלהִים וַדַּאי.
Observe that the grade of dream is a low grade, the sixth from that of prophecy, and that its interpretation determines its effect, being itself embodied in speech and utterance. This is what is meant by Joseph’s question: “Do not interpretations belong to God (Elohim)T Assuredly to Elohim.
Vayeshev, Chapter 24
תָּא חֲזֵי, מַה כְּתִיב, וַיְסַפֵּר שַׂר הַמַּשְׁקִים אֶת חֲלוֹמוֹ לְיוֹסֵף וְגו’. רִבִּי אֶלְעָזָר פָּתַח וְאֲמַר, (מלכים ב ב׳:ט׳) וַיְהִי בְּעָבְרָם וְאֵלִיָּהוּ אָמַר אֶל אֱלִישָׁע שְׁאַל מָה אֶעֱשֶׂה לָךְ בְּטֶרֶם אֶלָּקַח מֵעִמָּךְ וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע וִיהִי נָא פִּי שְׁנַיִם בְּרוּחֲךָ אֵלָי. הָכָא אִית לְאִסְתַּכָּלָא, וְהַאי קְרָא תְּוָוהָא אִיהוּ. וְאֵלִיָּהוּ אָמַר אֶל אֱלִישָׁע שְׁאַל מָה אֶעֱשֶׂה לָךְ, וְכִי בִּרְשׁוּתֵיהּ קָיְימָא, וְהָא בִּרְשׁוּתֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִיהוּ. וְתוּ, דֶּאֱלִישָׁע הָכִי נָמֵי אִיהוּ הֲוָה יָדַע, מַאי טַעְמָא אָמַר, וִיהִי נָא פִּי שְׁנַיִם בְּרוּחֲךָ אֵלַי.
Now observe the verse: “And the chief butler told his dream to Joseph, etc.” R. Eleazar opened a discourse on the text: And it came to pass, when they were gone over, that Elijah said unto Elisha: Ask what I shall do for thee, before I am taken from thee. And Elisha said: I pray thee, let a double portion of thy spirit be upon me. ‘The language used by Elijah here’, he said, ‘is not a little surprising, for surely it is only God who can grant whatever is asked of Him. And further, how could Elisha, knowing this, demand “Let a double portion of thy spirit be upon me”?
אֶלָּא וַדַּאי, מַאן דְּאָחִיד בִּשְׁמַיָא וְאַרְעָא וְכָל עָלְמִין, הֵיךְ לָא יְהֵא בִּרְשׁוּתֵיהּ דָּא. וַדַּאי אֵלִיָּהוּ, וּשְׁאָר צַדִּיקִים, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָבִיד רְעוּתְהוֹן דְּצַדִּיקַיָּיא תָּדִיר. דִּכְתִיב, (תהילים קמ״ה:י״ט) רְצוֹן יְרֵאָיו יַעֲשֶׂה, וְכָל שֶׁכֵּן דְּהַהוּא רוּחָא קַדִּישָׁא, דִּי עֲלֵיהּ, יָרִית לֵיהּ לְצַדִּיקָא דֶּאֱלִישָׁע, דְּהֲוָה שַׁמָּשָׁא דִילֵיהּ. וְהָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָמַר לֵיהּ (מלכים א י״ט:ט״ז) וְאֶת אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט מֵאָבֵל מְחוֹלָה תִּמְשַׁח לְנָבִיא תַּחְתֶּיךָ, וְעַל דָּא הֲוָה לֵיהּ לֶאֱלִישָׁע לְיָרְתָא לֵיהּ.
But, indeed, this was surely not beyond the power of one who had a grip of heaven and earth and of the whole world, for assuredly God would perform the will of Elijah, as of all righteous men, as we read: “He will fulfil the desire of them that fear him” (Ps. 145, 19), and all the more when it was a question of Elijah bequeathing the holy spirit he possessed to Elisha, who was his own servant, and concerning whom God had said to him: “and Elisha, the son of Shaphat of Abel-mehulah shalt thou anoint to be prophet in thy room” (I Kings 19, 16); hence Elisha was his heir by right.
פִּי שְׁנַיִם בְּרוּחֲךָ, מַאי פִּי שְׁנַיִם בְּרוּחֲךָ אֵלַי, וְכִי סַלְקָא דַעְתָּךְ, דְּעַל חַד תְּרֵין שָׁאִיל, וּמַה דְּלָא הֲוָה בִּרְשׁוּתֵיהּ, הֵיךְ שָׁאַל מִינֵיהּ. אֶלָּא, אִיהוּ לָא שָׁאִיל רוּחַ עַל חַד תְּרֵין, אֶלָא (איהו) הָכִי שָׁאַל מִינֵּיהּ, בְּהַהוּא רוּחָא דְּהֲוָה לֵיהּ, דְּיַעֲבִיד (ד”א ל”ג חד) תְּרֵין נִמּוּסִין בְּעַלְמָא, בְּהַהוּא רוּחָא.
We may ask, however, how he could beg for a double portion of his spirit, which was more than Elijah possessed. What Elisha really asked, however, was not a double portion of the spirit, but the power to perform a double achievement with that same spirit.
מַה כְּתִיב וַיֹּאמֶר הִקְשֵׁיתָ לִשְׁאוֹל אִם תִּרְאֶה אוֹתִי לֻקָּח מֵאִתָּךְ יְהִי לְךָ כֵן וְאִם אַיִן לא יִהְיֶה. מַאי טַעְמָא אִם תִּרְאֶה אוֹתִי. אֶלָּא אָמַר לֵיהּ, אִם תֵּיכוּל לְמֵיקַם עַל עִקָּרָא דְרוּחָא דִּשָׁבַקְנָא לָךְ, בְּשַׁעְתָּא דְּאִתְנָסִיבְנָא מִינָךְ, יְהֵא לְךָ כְּדֵין. דְהָא כָּל הַהוּא עִקָּרָא דְרוּחָא בְּשַׁעְתָּא דְיִסְתַּכֵּל בֵּיהּ, כַּד חָמֵי לֵיהּ לְאֵלִיָּהוּ, יֶהֱוֵי דְבֵיקוּתָא בֵּיהּ, כְּדְקָא יְאוּת.
Elijah thereupon said: “Thou hast asked a hard thing; nevertheless, if thou see me when I am taken from thee, it shall be so unto thee; but if not, it shall not be so” (II Kings 2, 10). By the words, “if thou see me” he meant: If thou canst penetrate to the true inwardness of the spirit that I bequeath thee at the moment I am taken from thee, it shall be so unto thee. For such essence of the spirit as he should discern while looking at Elijah he would fully grasp.
תָּא חֲזֵי, הַאי מַאן דְּאִסְתַּכַּל בְּמָּה דְאוֹלִיף מֵרַבֵּיהּ, וְחָמֵי לֵיהּ בְּהַהוּא חָכְמְתָא, יָכִיל לְאִתּוֹסְפָא בְּהַהוּא רוּחָא יַתִּיר. תָּא חֲזֵי, דְהָא יוֹסֵף בְּכָל מַה דְּאִיהוּ עָבִיד, הֲוֵי חָמֵי בְּרוּחָא דְחָכְמְתָא לְהַהוּא דִיוּקְנָא דְּאֲבוֹי, הֲוָה מִסְתַּכַּל. וּבְגִין כָּךְ הֲוָה מִסְתַּיְיעָא לֵיהּ מִלְּתָא, וְאִתּוֹסְפָא לֵיהּ רוּחָא אָחֳרָא, בִּנְהִירוּ עִלָּאָה יַתִּיר.
And so, whoever contemplates that which he learns from his master whilst at the same time seeing that wisdom reflected in his face, can thereby obtain an additional meed of spirit. So Joseph, in whatever he was about to do, used to contemplate in the spirit of wisdom the image of his father, and so he prospered and an augmentation of spirit came upon him with a higher illumination.
בְּשַׁעְתָּא דְּאָמַר לֵיהּ הַהוּא רָשָׁע, וְהִנֵּה גֶּפֶן לְפָנָי, אִזְדַּעְזַע יוֹסֵף. דְּלָא הֲוָה יָדַע עַל מַה תֵּיתֵי מִלָּה, כֵּיוָן דְּאָמַר וּבַגֶּפֶן שְׁלשָׁה שָׂרִיגִים, מִיָּד אִתְעַר רוּחֵיהּ, וְאִתּוֹסַף בִּנְהִירוּ, וְאִסְתַּכַּל בְּדִיוּקְנָא דְּאֲבוֹי, כְּדֵין אִתְנְהִיר רוּחֵיהּ, וְיָדַע מִלָּה.
When that sinner said to him: “behold, a vine was before me”, Joseph was alarmed, not knowing what import it might have; but when he continued, “and in the vine were three branches”, straightway Joseph’s spirit was astir and received an influx of energy and illumination, because at the same time he gazed at the image of his father, and knew the meaning of the words he heard.
מַה כְּתִיב, וּבַגֶּפֶן שְׁלשָׁה שָׂרִיגִים. אָמַר יוֹסֵף, הָא וַדַּאי בְּשׂוֹרָה דְחֶדְוָה בִּשְׁלִימוּ אִיהוּ, מַאי טַעְמָא, בְּגִין דְּהַאי גֶפֶן עַל כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אִתְחֲזֵי לֵיהּ, וְאִתְבַּשַּׂר יוֹסֵף בְּהַאי. וּבַגֶּפֶן שְׁלשָׁה שָׂרִיגִים, אִלֵּין אִינוּן תְּלָתָא דַרְגִּין עִלָאִין, דְּנָפְקֵי מֵהַאי גֶפֶן, כַּהֲנֵי לֵיוָאֵי וְיִשְׂרְאֵלֵי.
We read, then, AND IN THE VINE WERE THREE BRANCHES. Said Joseph: ‘This is assuredly tidings of unalloyed joy’, since that vine was symbolic of the Community of Israel, and the three branches were the three higher grades ramifying from that vine, to wit, Priests, Levites, and Israelites:
וְהִיא כְפוֹרַחַת עָלְתָה נִצָּהּ, דְּהָא בְגִינֵיהוֹן סָלְקָא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, וְאִתְבָּרְכַת מֵעִם מַלְכָּא עִלָּאָה. הִבְשִׁילוּ אַשְׁכְּלוֹתֶיהָ עֲנָבִים, אִלֵּין אִינוּן צַדִּיקַיָא דְעַלְמָא, דְּאִינוּן כַּעֲנָבִים מְבוּשָׁלִים כְּדְקָא חָזֵי. דָּבָר אַחֵר הִבְשִׁילוּ אַשְׁכְּלוֹתֶיהָ עֲנָבִים, דָּא הוּא יַיִן דְּאִתְנְטִיר בְּעִנְבַיְיהוּ מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית.
and AS IT WAS BUDDING ITS BLOSSOMS SHOT FORTH , that is, by virtue of those three orders the whole Community of Israel ascended and received the blessing from the Most High King: AND THE CLUSTERS THEREOF BROUGHT FORTH RIPE GRAPES , an allusion to the wine that is kept in store in its grapes since the six days of creation.
עַד הָכָא אִתְבַּשַּׂר יוֹסֵף בְּחֶלְמֵיהּ, מִכָּאן וּלְהָלְאָה חֶלְמָא אִיהוּ דִילֵיהּ, בְּגִין דְּאִית חֶלְמִין לֵיהּ, וּלְאַחֲרָנִין. וָאֶקַח אֶת הָעֲנָבִים, דְּאִיהוּ לֵיהּ לְגַרְמֵיהּ.
So far the dream was of good tidings for Joseph; the rest of the dream concerned solely the dreamer himself; for, indeed, some dreams there are which in part concern the dreamer himself and in part other people.
תָּנִינָן, (שמות קמד א) הַאי מַאן דְּחָמֵי עִנְבִין חִוָּורִין בְּחֶלְמָא, סִימָן יָפֶה לוֹ, אוּכָמֵי לָא. מַאי טַעְמָא, בְּגִין דְּאִיהוּ רָזָא דִתְרֵין דַּרְגִּין יְדִיעָן, אִינוּן אוּכָמֵי וְחִוָּורֵי. הַאי אִיהוּ טַב, וְהַאי אִיהוּ דְּלָא טַב, וְכֻלְּהוּ עִנְבִין בְּרָזָא דִמְהֵימְנוּתָא תַּלְיָין. וְעַל דָּא מִתְפַּרְשָׁן בְּחָכְמְתָא, הֵן לְטַב, הֵן לְבִישׁ. אִלֵּין צְרִיכִין רַחֲמֵי, וְאִלֵּין אַשְׁגָּחוּתָא דְרַחֲמֵי.
In this connection we have been taught: To see white grapes in a dream is of good omen to the dreamer, but not black, the reason being that these two are emblems of two certain grades, one of the side of good, the other of the contrary side. Grapes in general are an allusion to faith, and hence they diverge within that category, one kind to the side of good and the other to the side of evil, the one requiring to be exorcised by prayer, the other betokening providential care.
תָּא חֲזֵי, אָדָם הָרִאשׁוֹן, אִנְתְּתֵיהּ סָחֲטָא לֵיהּ עִנְבִין, וְגָרִימַת לֵיהּ מוֹתָא, וּלְכָל יִשְׂרָאֵל, וּלְכָל עַלְמָא. נֹחַ אֲתָא לְהַנֵּי עִנְבִין, וְלָא אִתְנְטַר כְּדְקָא יְאוּת, מַה כְּתִיב, (בראשיתט) וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגָּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה, בְּהֵ”א. בְּנֵי אַהֲרֹן, שָׁתוּ חַמְרָא מִנַּיְיהוּ, וְקָרִיבוּ קָרְבָּנָא בְּהַהוּא חַמְרָא, וּמִיתוּ, וְהָא אִתְּמָר. וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב, (דברים ל״ב:ל״ב) עֲנָבֵימוֹ עִנְבֵי רֹאשׁ אַשְׁכְּלוֹת מְרוֹרוֹת לָמּוֹ, בְּגִין דְּאִינוּן עִנְבִין גָּרְמֵי הַאי.
Observe that the wife of Adam pressed for him grapes and thereby brought death to him, and to the whole world. Noah, again, came upon those grapes and he was not duly circumspect, so it is written of him: “And he drank of the wine, and he was drunken; and he was uncovered within his tent” (Gen. 9, 21). Of those same grapes the sons of Aaron drank, and they offered up sacrifices whilst under the influence of wine, as a result of which they died. Hence it is written: “their grapes are grapes of gall, their clusters are bitter” (Deut. 32, 32), referring to those grapes that caused all those ills;
חָמָא עִנְבִין דְּאִינוּן טָבִין, בְּהַהוּא כֶּרֶם, דְּקָא סָלְקִין נַיְיחָא וְרֵיחָא בְּדַרְגִּין שְׁלֵימִין, כְּדְקָא יְאוּת. וְעַל דָּא יוֹסֵף יָדַע מִלָּה, וְאִסְתַּכַּל בְּעִקָּרָא, וּפָשַׁר חֶלְמָא עַל בּוּרְיֵיהּ. בְּגִין דְּאִתְבַּשַּׂר בְּהַהוּא חֶלְמָא, כְּדְקָא יְאוּת. וּבְגִין כָּךְ פָּשַׁר פִּשְׁרָא לְטַב, וְאִתְקְיַּים הָכִי.
but the chief of the butlers saw in his dream the good grapes in that vineyard whence there ascends a pleasant and agreeable odour among the perfect grades in manner due. Thus Joseph, who penetrated to the root of the whole matter, interpreted the dream aright; for inasmuch as the dream contained good tidings for himself he interpreted the whole of it in a favourable sense, and so it was fulfilled.
מַה כְּתִיב. וַיַּרְא שַׂר הָאוֹפִים כִּי טוֹב פָּתָר וַיֹּאמֶר אֶל יוֹסֵף אַף אֲנִי בַּחֲלוֹמִי וְהִנִּה שְׁלשָׁה סַלֵּי חֹרִי עַל רֹאשִׁי. תָּא חֲזֵי, אֲרוּרִין אִינוּן רַשִּׁיעַיָא, דְּכָל עוֹבָדֵיהוֹן כֻּלְּהוֹן לְבִישׁ. וְכָל אִינוּן מִלִּין דְאִינוּן אָמְרִין, כֻּלְּהוּ לְבִישׁ, וּלְאַבְאָשָׁא.
The text continues: WHEN THE CHIEF BAKER SAW THAT THE INTERPRETATION WAS GOOD, HE SAID UNTO JOSEPH: ALSO I SAW IN MY DREAM, AND BEHOLD, THREE BASKETS OF WHITE BREAD WERE ON MY HEAD. Cursed be the wicked whose actions are all fraught with evil intent, their utterances with malice.
כֵּיוָן דְּפָתַח פּוּמֵיהּ בְּאַף, מִיָּד דָּחִיל יוֹסֵף, וְיָדַע דְּכָל מִלּוֹי אִינוּן לְאַבְאָשָׁא, וּבְשׂוֹרָה דְּבִישׁ בְּפוּמֵיהּ. וְהִנִּה שְׁלשָׁה סַלֵּי חֹרִי עַל רֹאשִׁי, כְּדֵין יָדַע יוֹסֵף דְּאִתְבַּשַּׂר עַל חֲרִיבוּ דְּבֵי מַקְדְּשָׁא, וְיִשְׂרָאֵל בְּגָלוּתָא, דְּיִתְגָּלוּן מֵאַרְעָא קַדִּישָׁא.
As soon as the chief baker opened his mouth with the word aj (=anger) Joseph was affrighted, perceiving, as he did, that his words would be of evil import; and, indeed, in the words “and behold, three baskets of white bread upon my head” Joseph at once read the evil tidings of the destruction of the Temple and of the exile of Israel.
חָמֵי מַה כְּתִיב, וּבַסַּל הָעֶלְיוֹן מִכָּל מַאֲכַל פַּרְעֹה מַעֲשֵׂה אוֹפֶה וְהָעוֹף אוֹכֵל אוֹתָם מִן הַסַּל מֵעַל רֹאשִׁי. אִלֵּין אִינוּן שְׁאָר עַמִין, דְּמִתְכַּנְשֵׁי עֲלַיְיהוּ דְיִשְׂרָאֵל, וְקָטְלֵי לוֹן, וְחָרְבֵי בֵיתַיְיהוּ, וּמְפַזְּרֵי לוֹן לְאַרְבַּע סִטְרֵי דְעַלְמָא. וְכֹלָּא אִסְתַּכַּל יוֹסֵף, וְיָדַע דְּהַהוּא חֶלְמָא עַל יִשְׂרָאֵל, כַּד יְהוֹן בְּחִיּוּבָא קַמֵּי מַלְכָּא, מִיָּד פָּשַׁר לֵיהּ פִּשְׁרָא לְבִישׁ, וְאִתְקְיַּים בֵּיהּ.
For notice the rest of the dream, namely, “and the bilds did eat them out of the basket upon my head”: this was a reference to the other nations who would assemble against Israel, slay them, devastate their dwellings, and scatter them into the four corners of the world. Joseph noted all this and knew that that dream concerned Israel at the time when they should sin before the King; he thus straightway interpreted it in an evil sense, which interpretation was fulfilled in the dreamer.
וְתָּא חֲזֵי, תְּרֵין דַּרְגִּין אִלֵּין, דְּקָא חָמָא הַאי, וְחָמָא הַאי. דָּא חָמָא (דהא) כַּד סָלִיק, וְקָא שַׁלִּיט דַּרְגָּא עִלָּאָה, וְאִתְנְהִיר סִהֲרָא. וְדָא חָמָא, דְּאִתְחַשַּׁךְ וְשַׁלִּיט עֲלָהּ חִיוְיָא בִישָׁא. וּבְגִין כָּךְ אִסְתַּכַּל יוֹסֵף בְּהַהוּא חֶלְמָא, וּפָשַׁר לֵיהּ פִּשְׁרָא לְבִישׁ. וְעַל דָּא, כֹּלָּא בְּפִישְׁרָא קָיְימָא, וְדָא וְדָא חָמוּ, בְּאִלֵּין תְּרֵין דַּרְגִּין, דְּשַׁלִּיט דָּא, וְשַׁלִּיט דָּא.
Observe, then, that the two dreams belonged to two different grades: the one saw the upper grade ascending and the moon in its fullness of light; the other saw the moon in darkness and under the domination of the evil serpent. Joseph therefore looked closely at that dream and interpreted it as of evil presage.
Vayeshev, Chapter 25
רִבִּי יְהוּדָה פָּתַח, (תהילים נ״א:י״ב) לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי אֱלהִים וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי, הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ, אֲבָל לֵב טָהוֹר, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (מלכים א ג׳:ט׳) וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שׁוֹמֵעַ וְגו’, וּכְתִיב (משלי ט״ו:ט״ו) וְטוֹב לֵב מִשְׁתֶּה תָּמִיד, וּבְגִין כָּךְ לֵב טָהוֹר וַדַּאי.
R. Judah opened a discourse on the verse: Create me a clean heart, O God, and renew a steadfast spirit within me (Ps. 51, 12). ‘The term “a clean heart”,’ he said, ‘finds its parallel in the passage: “Give thy servant therefore an understanding heart” (I Kings 3, 9), and also in: “But he that is of merry heart hath a continual feast” (Prov. 15, 15). This is assuredly the clean heart which David asked for.
וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי, דָּא הוּא רוּחַ נָכוֹן וַדַּאי. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (בראשית א׳:ב׳) וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנִי הַמָּיִם. וְאִתְעָרוּ, זֶה רוּחוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ. וְאִתְעָרוּ, (יחזקאל י״א:י״ט) וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם. וְצַלֵּי דָוִד, הַהוּא רוּחַ נָכוֹן, חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי.
“And renew a steadfast spirit within me” indicates the spirit spoken of in the passage: “and the spirit of God hovered over the face of the waters”, this being, as has been pointed out, the spirit of the Messiah; the same is alluded to in the promise: “And a new spirit will I put within you” (Ez. 36, 26). David thus prayed for that steadfast spirit,
בְּגִין דְּאִית מִסִּטְרָא אָחֳרָא, לֵב טָמֵא וְרוּחַ עִוְעִים, דְּאַסְטֵי לִבְנֵי עַלְמָא, וְדָא הוּא רוּחַ טוּמְאָה, דְּאִקְרֵי רוּחַ עִוְעִים. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (ישעיהו י״ט:י״ד) יְיָ מָסַךְ בְּקִרְבָּהּ רוּחַ עִוְעִים. וְעַל דָּא וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי. מַאי חָדֵּשׁ. דָּא חִדּוּשָׁא דְּסִיהֲרָא. בְּשַׁעְתָּא דְּאִתְחַדַּשׁ סִיהֲרָא, דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל חַי וְקַיָּים וּבְגִין כָּךְ חָדֵּשׁ.
since on the sinister side there is the unclean spirit called the spirit of perverseness that leads people astray, that unclean spirit referred to in the statement: “The Lord hath mingled within her a spirit of perverseness” (Is. 19, 14). David thus prayed: “and renew within me a spirit of steadfastness”. The term “renew” also alludes to the renewal of the moon, a period which contains the assurance that David, King of Israel, is alive and in being.’
רִבִּי אֶלְעָזָר וְרִבִּי יוֹסֵי הֲווּ אָזְלֵי בְאָרְחָא. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי לְרִבִּי אֶלְעָזָר, הַאי דִּכְתִיב, (מלכים א כ״ב:כ״א-כ״ב) וַיֵּצֵא הָרוּחַ וַיַּעֲמֹד לִפְנֵי יְיָ וַיֹּאמֶר אֲנִי אֲפַתֶּנּוּ וַיֹּאמֶר יְיָ אֵלָיו בְּמָּה וַיֹּאמֶר אֵצֵא וְהָיִיתִי רוּחַ שֶׁקֶר בְּפִי כָּל נְבִיאָיו וַיֹּאמֶר תְּפַתֶּה וְגַם תּוּכָל צֵא וַעֲשֵׂה כֵן. וְתָנִינָן דְּהֲוָה רוּחַ נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי. וְכִי נִשְׁמָתִין, כֵּיוָן דְּסָלְקִין וְקָיְימִין לְעֵילָא, אִינוּן יָכְלִין לְאֲתָבָא בְּהַאי עַלְמָא, וּמִלָּה תְּמִיהָה, דְּאָמַר אֵצֵא וְהָיִיתִי רוּחַ שֶׁקֶר בְּפִי וְגו’.
R. Eleazar and R. Jose were once walking on the road. Said R. Jose to R. Eleazar: ‘We read: “And there came forth the spirit, and stood before the Lord, and said: I will entice him: And the Lord said unto him: Wherewith? And he said: I will go forth and will be a lying spirit in the mouth of all the prophets. And He said: Thou shalt entice him, and shalt prevail also; go forth and do so” (I Kings 22, 21-22). According to tradition that was the spirit of Naboth the Jezreelite. Can, then, a soul which has once ascended to the upper world return to this world? Further, the words “I will go forth, and will be a lying spirit in his mouth” are very astonishing.
וְתוּ, מַאי טַעְמָא אִתְעֲנַשׁ עֲלֵיהּ אַחְאָב, דְּהָא דִינָא דְאוֹרַיְיתָא, דְּשַׁוֵּי שְׁמוּאֵל קַמַּיְיהוּ דְיִשְׂרָאֵל, הָכִי הוּא. דִּכְתִיב, (שמואל א ח׳:י״ד) אֶת שְׂדוֹתֵיכֶם וְכַרְמֵיכֶם וְזֵיתֵיכֶם הַטּוֹבִים יִקָּח. וְאִי אַחְאָב נָטַל הַהוּא כֶּרְם בְּנָבוֹת, דִּינָא הֲוָה. וְתוּ, דְּהֲוָה יָהִיב לֵיהּ כַּרְמָא אָחֳרָא, אוֹ דַּהֲבָא, וְלָא בָעָא.
And again, why was Ahab punished on account of Naboth, seeing that Samuel had so laid down the law to Israel, when he said to them: “And he will take your fields, and your vineyards, and your oliveyards, even the best of them” (I Sam. 8, 14)? According to this, if Ahab took Naboth’s vineyard, he was within his rights, and all the more so, seeing that he offered him in exchange another vineyard or its equivalent in gold, which he refused.’
אָמַר לֵיהּ, יָאוֹת שְׁאַלְתְּ. תָּא חֲזֵי, הַאי רוּחַ דְּקָאֲמְרוּ דְאִיהוּ רוּחַ דְּנָבוֹת, הָכָא אִית לְאִסְתַּכָּלָא. וְכִי רוּחָא דְנָבוֹת יָכִיל לְסַלְּקָא וּלְקַיְּימָא קַמֵּיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, לְמִתְבַּע שִׁקְרָא. דִּכְתִיב וַיֵּצֵא הָרוּחַ. וְאִי צַדִּיקָא הוּא, אֵיךְ יִבָּעֵי שִׁקְרָא בְּהַהוּא עַלְמָא, דְּאִיהוּ עַלְמָא דִקְשׁוֹט. וּמַה בְּהַאי עַלְמָא, לָא בָעֵי זַכָּאָה שִׁקְרָא, בְּהַהוּא עַלְמָא, לָא כָל שֶׁכֵּן. וְאִי לָאו זַכָּאָה אִיהוּ, הֵיךְ יָכִיל לְקָיְימָא קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא.
R. Eleazar said in reply: ‘It is a proper question you ask. Observe that the traditional identification of that spirit with the spirit of Naboth does indeed raise a difficulty. For how could the spirit of Naboth stand up before the Almighty to ask permission to lie? If Naboth’s was a righteous man, how could he ask permission to lie in the other world, the world of truth, seeing that even in this world it is the part of a righteous man to keep afar from falsehood? How much more so, then, in the upper world! On the other hand, if Naboth was not a righteous man, how could he have stood in the presence of the Almighty?
אֶלָּא וַדַּאי נָבוֹת לָאו זַכָּאָה הֲוָה כָּל כָּךְ לְקָיְימָא קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אֶלָּא רוּחָא אָחֳרָא הֲוָה, דְּשָׁלְטָא בְּעַלְמָא. דְּדָא הוּא רוּחָא דְּקָיְימָא תָּדִיר וְסָלְקָא קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְדָא הוּא דְאַסְטֵי לִבְנִי עַלְמָא בְּשִׁקְרָא. וּמַאן דְּאִיהוּ רָגִיל בְּשִׁקְרָא, אִשְׁתַּדַּל תָּדִיר בְּשִׁקְרָא. וְעַל דָּא אָמַר אֵצֵא וְהָיִיתִי רוּחַ שֶׁקֶר וְגו’. וְעַל דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָמַר לֵיהּ, צֵא וַעֲשֵׂה כֵן. פּוּק מֵהָכָא, כְּמָה דְאוּקְמוּהָ דִּכְתִיב, (תהילים ק״א:ז׳) דּוֹבֵר שְׁקָרִים לא יִכּוֹן לְנֶגֶד עֵינָי. וּבְגִין דָּא אִיהוּ רוּחַ שֶׁקֶר וַדַּאי.
But the truth is that Naboth was not righteous enough to stand in the presence of the Almighty, and that spirit was another one which has power in the world and continually ascends and stands before God, the same that leads people astray by means of falsehood. Now he who is accustomed to lying will always resort to lying, and hence he said: “l will go forth, and will be a Iying spirit, etc.”, to which the Holy One replied: “… go forth, and do so”, as much as to say: “go hence and be off from here”. This is in harmony with the Scriptural text: “He that speaketh falsehood shall not be established before mine eyes” (Ps. 101, 7).
וְתוּ, עַל מַה דְּקָטַל לֵיהּ לְנָבוֹת וְנָטַל כַּרְמָא דִילֵיהּ, קָטוּלָא אַמַּאי קָטִיל לֵיהּ. אֶלָּא עַל דְּקָטִיל לֵיהּ בְּלָא דִינָא, אִתְעַנַּשׁ. קָטַל לֵיהּ בְּלָא דִינָא, וְנָסִיב כַּרְמָא דִילֵיהּ. וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב, (מלכים א כ״א:י״ט) הֲרָצַחְתָּ וְגַם יָרַשְׁתָּ, וְעַל דָּא אִתְעַנַּשׁ. וְתָּא חֲזֵי, כַּמָּה אִינוּן בְּנֵי נָשָׁא בְּעַלְמָא, דְאַסְטֵי לוֹן הַאי רוּחַ שִׁקְרָא בְּשִׁקְרָא. וְשַׁלִּיט אִיהוּ בְּעַלְמָא בְּכַמָּה סִטְרִין וּבְכַמָּה עוֹבָדִין, וְהָא אוֹקִימְנָא מִלֵּי.
And in regard to the other difficulty-if Ahab took Naboth’s vineyard, why did he kill him? It was just because he killed Naboth without cause, before expropriating his vineyard, that Ahab was punished. So it is written: “Hast thou killed, and also taken possession?” (I Kings 21, 19).
וְעַל דָּא דָּוִד מַלְכָּא בָּעָא לְאִסְתַּמְרָא מִנֵּיהּ, ובָעָא לְאֲפָקָא מִגּוֹ מְסָאֲבוּ. דִּכְתִיב, (תהילים נ״א:י״ב) לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי אֱלֹהִים וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי. דָּא הוּא רוּחַ נָכוֹן, וְאָחֳרָא אִיהוּ רוּחַ שֶׁקֶר. וְעַל דָּא תְּרֵין דַּרְגִּין אִינוּן, חַד קַדִּישָׁא, וְחַד מְסָאֲבָא.
Great, indeed, is the number of those whom that lying spirit leads astray by means of falsehood, dominating the world from many sides and through many activities. Hence King David supplicated that he might be guarded against him and removed from defilement, saying: “Create me a clean heart, O God; and renew a steadfast spirit within me”, a steadfast spirit being the opposite of that other spirit. In sum, there are two grades, one sacred and the other defiled.’
פָּתַח וְאֲמַר, (יואל ב׳:י״א) וַיְיָ נָתַן קוֹלוֹ לִפְנֵי חֵילוֹ כִּי רַב מְאֹד מַחֲנִהוּ וְכִי עָצוּם עוֹשֵׂה דְבָרוֹ וְגו’, הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ. אֲבָל וַיְיָ, בְּכָל אֲתַר הוּא וּבֵי דִינֵיהּ. נָתַן קוֹלוֹ, דָּא הוּא קָלָא דִּכְתִיב, (דברים ד׳:י״ב) קוֹל דְּבָרִים. וּכְתִיב הָתָם, (שמות ד׳:י׳) לֹא אִישׁ דְּבָרִים. מַאן אִישׁ דְּבָרִים. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (דברים ל״ג:א׳) אִישׁ הָאֱלֹהִים. לִפְנֵי חֵילוֹ, אִלֵּין אִינוּן יִשְׂרָאֵל.
R. Eleazar then opened a discourse on the text: And the Lord uttereth, his voice before his army; for his camp is very great, for he is mighty that executeth his word (Joel 2, 11). He said: ‘The expression” and the Lord” (V-Tetragrammaton), as we have laid down, everywhere indicates the Lord in conjunction with His Court of Justice; the “voice” here is the same as “the voice of words” (Deut. 4, 12) heard by the Israelites, where the term “words” again is identical with the same term in the verse “I am not a man of words” (Exod. 4, 10), the man of words being the man of God (Deut. 33, 1); “before his army”, to wit, Israel;
כִּי רַב מְאֹד מַחֲנֵהוּ, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (איוב כ״ה:ג׳) הֲיֵשׁ מִסְפָּר לִגְדוּדָיו. דְּכַמָּה מְמַנָּן וּשְׁלִיחָן אִית לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְכֻלְּהוּ קָיְימֵי לְאַסְטָאָה עֲלַיְיהוּ דְיִשְׂרָאֵל (זהר חדש ל”ג בגין לאסתאבא להו). וְעַל דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִזְדַּמַּן קַמַּיְיהוּ דְיִשְׂרָאֵל בְּגִין לְנַטְרָא לְהוּ, וְלָא יָכִילוּ לְקַטְרְגָא לְהוּ.
“for his camp is very great”, as it says: “Is there any number of his armies?” (Job 25, 3), inasmuch as the Holy One has ever so many chieftains and emissaries who are at hand to bring accusations against Israel, and therefore God goes before Israel in order to guard them, and so that their accusers should not prevail against them:
כִּי עָצוּם עוֹשֵׂה דְבָרוֹ. מַאן עָצוּם, דָּא הוּא זַכָּאָה הַהוּא דְּאִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא קַדִּישָׁא יְמָמָא וְלֵילֵי. דָּבָר אַחֵר כִּי עָצוּם, דָּא הוּא מְקַטְרְגָא דְּאִשְׁתַּכַּח קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְאִיהוּ תַּקִּיפָא כְּפַרְזְלָא תַּקִּיפָא כְּטִינָרָא. עוֹשֵׂה דְבָרוֹ, דְּנָטִיל רְשׁוּת מִלְּעֵילָא וְנָטִיל נִשְׁמָתָא מִתַּתָּא.
inasmuch as “for he is mighty that executeth his word”, to wit, the righteous man, who devotes himself to the study of the holy Torah day and night. Alternatively, the term “mighty” here is an epithet of the accuser, who appears frequently before the Almighty, and who is indeed mighty, strong as iron, hard as flint; and it is he that “executeth his word”, as he first obtains authorization from above and then takes away man’s soul here below.
כִּי גָדוֹל יוֹם יְיָ וְנוֹרָא מְאֹד וּמִי יְכִילֶנּוּ. דְּאִיהוּ שַׁלִּיט עַל כֹּלָּא, וְעִלָּאָה וְתַקִּיפָא עַל כֻּלְּהוּ, וְכֻלְּהוּ תְּחוֹת שָׁלְטָנֵיהּ. זַכָּאִין אִינוּן צַדִּיקַיָּיא, דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְרָעֵי בְּהוּ תָּדִיר, לְזַכָּאָה לוֹן לְעַלְמָא דְאָתֵי וּלְמֶחֱדֵי לְהוּ בְּחֵידוּ דְצַדִּיקַיָיא דִּזְמִינִין לְמֶחדֵי בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. דִּכְתִיב, (תהילים ה׳:י״ב) וְיִשְׂמְחוּ כָל חוֹסֵי בָךְ לְעוֹלָם יְרַנִּנוּ וְתָסֵךְ עָלֵימוֹ וְיַעְלְצוּ בְךָ אוֹהֲבֵי שְׁמֶךָ. בָּרוּךְ יְיָ לְעוֹלָם אָמֵן ואָמֵן:
We read further: “For great is the day of the Lord and very terrible; and who can abide it?” (Joel 2, 11), inasmuch as He is ruler over all, most high and most mighty, all being subject to His dominion. Happy are the righteous in whom the Holy One constantly finds delight, so as to vouchsafe to them the world to come and to make them participators in the joy with which the righteous will one day exult in the Holy One, blessed be He, as it is written: “So shall all those who take refuge in thee rejoice, they shall ever shout for joy, and thou shalt shelter them, and that those that love thy name will exult in thee” (Ps. 5, 12). Blessed be the Lord for evermore. Amen and Amen
Miketz, Chapter 1
וַיְהִי מִקֵּץ, רִבִּי חִיָּיא פָּתַח וְאֲמַר, (איוב כ״ח:ג׳) קֵץ שָׂם לַחשֶׁךְ וּלְכָל תַּכְלִית הוּא חוֹקֵר אֶבֶן אֹפֶל וְצַלְמָוְת, הַאי קְרָא אִתְּמָר. קֵץ שָׂם לַחשֶׁךְ, דָּא אִיהוּ קֵץ דִּשְׂמָאלָא, דְּאִיהוּ שָׁאט בְּעַלְמָא, וְשָׁאט לְעֵילָא, וְקָיְימָא קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאַסְטֵי, וְקַטְרִיג עַל עַלְמָא, וְהָא אִתְּמָר. וּלְכָל תַּכְלִית הוּא חוֹקֵר, דְּהָא כָּל עוֹבָדוֹי לָאו אִינוּן לְטַב, אֶלָּא לְשֵׁיצָאָה תָּדִיר וּלְמֶעְבַּד כְּלָיָה בְּעָלְמָא.
AND IT CAME TO PASS AT THE END. R. Hiya expounded the word “end” from the text: He setteth an end for darkness, and he searcheth out to the furthest bound; a stone of thick darkness and the shadow of death (Job 28, 3). ‘The end here mentioned is’, he said, ‘an allusion to the “end of the left”, which, after roaming to and fro in the world, finally ascends and presents itself before the Holy One, blessed be He, to bring accusations against mankind. He “searcheth out to the furthest bound” (takhlith— destruction), inasmuch as all his works are never for good, but always for destruction and for the utter annihilation of the world.
אֶבֶן אֹפֶל וְצַלְמָוֶת, דָּא אֶבֶן נֶגֶף, דְּבָהּ כָּשְׁלִין חַיָּיבִין, וְקָיְימָא בְּהַאי דְאִקְרֵי, (איוב י׳:כ״ב) אֶרֶץ עֵפָתָהּ כְּמוֹ אֹפֶל. תָּא חֲזֵי, אִית אֶרֶץ חַיִּים לְעֵילָא, וְהַאי אִיהוּ אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. (ד”א ואית ארץ לתתא ונקרא) אֹפֶל וְצַלְמָוֶת, אֹפֶל דְּנַפְקָא מֵאֶרֶץ עֵפָתָה. מַאי (ס”א ארץ) אֶבֶן אֹפֶל וְצַלְמָוֶת, דָּא הוּא קֵץ דְּאִיהוּ מִסִּטְרָא דְחשֶׁךְ, זוּהֲמָא דְּדַהֲבָא, וְהָא אִתְּמָר.
He is “a stone of stumbling” on which the wicked come to grief and which is found in “a land of thick darkness, as darkness itself’ (Ibid. 10, 22). For there is a “land of the living” on high, which is the Land of Israel, and a land below called “land of darkness’,. The darkness and the shadow of death here mentioned are identical with the end that emerges from the side of darkness, which is also the “dross of gold”.
תָּא חֲזֵי, כַּמָּה אִית לוֹן לִבְנֵי נָשָׁא לְאִסְתַּכָּלָא בְּפוּלְחָנָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּלְאִשְׁתַּדְּלָא בְּאוֹרַיְיתָא יְמָמָא וְלֵילֵי. בְּגִין דְּיִנְדְּעוּן וְיִסְתַּכְּלוּן בְּפוּלְחָנֵיהּ. דְּהָא אוֹרַיְיתָא אִיהִי מַכְרְזָא בְּכָל יוֹמָא קַמֵּיהּ דְּבַר נָשׁ וְאָמְרָה, (משלי ט׳:ט״ז) מִי פֶּתִי יָסוּר הֵנָּה חֲסַר לֵב וְאָמְרָה לוֹ, וְהָא אוֹקִימְנָא מִלֵּי.
As we have laid down, it behoves the sons of men to take due thought of divine worship and to labour in the Torah day and night, so as to know how to serve the Holy One, blessed be He. The Torah herself summons man daily, saying: “Whoso is thoughtless, let him turn in hither, etc.” (Prov. 9, 4-6).
וְכַד בַּר נָשׁ אִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא, וְאִתְדָּבַּק בָּהּ, זָכֵי לְאִתְתַּקְפָא בְּאִילָנָא דְחַיֵּי, דִּכְתִיב, (משלי ג׳:י״ח) עֵץ חַיִּים וְגו’. וְתָּא חֲזֵי, כַּד בַּר נָשׁ אִתְתַּקַּף בְּאִילָנָא דְחַיֵּי בְּהַאי עַלְמָא, אִתְתַּקַּף בֵּיהּ לְעַלְמָא דְאָתֵי. דְּהָא כַּד נִשְׁמָתִין נָפְקִין מֵהַאי עַלְמָא, הָכִי אִתְתַּקְּנָן לְהוּ דַּרְגִּין לְעַלְמָא דְאָתֵי.
And whoever labours in the Torah and cleaves unto her is privileged to take hold of the tree of life, as it is written: “She is a tree of life to them that lay hold upon her” (Ibid. 3, 18). And whoso takes hold upon the tree of life in this world will also keep hold on it in the world to come, since the grades assigned to souls in the next world correspond to their state on departing from this world.
תָּא חֲזֵי, אִילָנָא דְחַיֵּי, אִיהוּ בְּכַמָּה דַרְגִּין מִתְפָּרְשָׁן דָּא מִן דָּא, וְכֻלְּהוּ חַד. דְּהָא בְּאִילָנָא דְחַיֵּי אִית דַּרְגִּין אִלֵּין עַל אִלֵּין. עַנְפִין, וְעָלִין, קְלִיפִין, (ס”א נופא) גּוּפָא דְאִילָנָא, שָׁרָשִׁין. וְכֹלָּא הוּא אִילָנָא. כְּגַוְונָא דָא, כָּל מַאן דְּאִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא, אִיהוּ אִתְתַּקַּן וְאִתְתַּקַּף בְּאִילָנָא דְחַיֵּי.
Now the tree of life ramifies into various degrees, all differing from one another, although forming a unity, in the shape of branches, leaves, bark, stock, and roots. All the faithful ones of Israel lay hold upon the tree of life, some grasping the stock, some the branches, some the leaves, and others, again, the roots.
וְכָל בְּנֵי דִּמְהֵימְנוּתָא יִשְׂרָאֵל, כֻּלְּהוֹן מִתְתַּקְּפִין בְּאִילָנָא דְחַיֵּי, כֻּלְּהוּ אֲחִידִין בְּאִילָנָא מַמָּשׁ. מִנְּהוֹן בְּהַהוּא (ס”א נופא) גוּפָא דְּבֵיהּ, מִנְּהוֹן אֲחִידָן בְּעַנְפִין, מִנְּהוֹן בְּעָלִין, מִנְּהוֹן בְּשָׁרָשִׁין. אִשְׁתַּכָּחוּ דְּכֻלְּהוּ אֲחִידָן בְּאִילָנָא דְחַיֵּי. וְאִינוּן דְּמִשְׁתַּדְּלִין בְּאוֹרַיְיתָא כֻּלְּהוּ אֲחִידָן בְּגוּפָא דְאִילָנָא. וּבְּגִין כָּךְ מַאן דְּאִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא, אִיהוּ אָחִיד בְּכֹלָּא, וְהָא אוּקְמוּהָ וְאִתְּמָר.
But those who exert themselves in the study of the Torah grasp the very trunk of the tree, and so lay hold upon all; and so we affirm.’
וַיְהִי מִקֵּץ, מַאי מִקֵּץ. רִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, אֲתַר דְּלֵית בָּהּ זְכִירָה, וְדָא הוּא קֵץ דִּשְׂמָאלָא. מַאי טַעְמָא, בְּגִין דִּכְתִיב, (בראשית מ׳:י״ד) כִּי אִם זְכַרְתַּנִי אִתְּךָ כַּאֲשֶׁר יִיטַב לָךְ. וְכִי הָכִי אִתְחֲזֵי לֵיהּ לְיוֹסֵף צַדִּיקָא, דְּאִיהוּ אָמַר כִּי אִם זְכַרְתַּנִי אִתְּךָ. אֶלָּא כֵּיוָן דְּאִסְתַּכַּל יוֹסֵף בְּחֶלְמֵיהּ. אָמַר, וַדַּאי חֶלְמָא דִזְכִירָה אִיהוּ. וְאִיהוּ טָעָה בְּהַאי, דְּהָא בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הֲוֵי כֹלָּא.
AND IT CAME TO PASS AT THE END. What does the term “end” signify? Said R’ Simeon: ‘It signifies the region wherein there is no remembering, which is identical with the end of the left. Why did it emerge at that moment? Because Joseph said: “But have me in thy remembrance when it shall be well with thee” (Gen. 40, 14). It was hardly becoming for Joseph the righteous to beg to be remembered by the chief butler; but he was led to do so by his dream, which he thought betokened remembrance. In this, however, he was mistaken, since all depended on God,
וְעַל דָּא אֲתַר דְּהֲוָה בֵּיהּ נַשְׁיוּ קָם קַמֵּיהּ, מַה כְּתִיב וְלֹא זָכַר שַׂר הַמַּשְׁקִים אֶת יוֹסֵף וַיִּשְׁכָּחֵהוּ. כֵּיוָן דְּאָמַר וְלֹא זָכַר שַׂר הַמַּשְׁקִים, מַהוּ וַיִּשְׁכָּחֵהוּ. אֶלָּא וַיִּשְׁכָּחֵהוּ אֲתַר דְּאִית בֵּיהּ שִׁכְחָה, וְדָא הוּא קֵץ דְּסִטְרָא דְּחשֶׁךְ. שְׁנָתַיִם יָמִים, מַאי שְׁנָתַיִם. דְּתָב דַּרְגָּא, לְדַרְגָּא דְּאִית בֵּיהּ זְכִירָה.
and therefore the region of forgetfulness placed itself before him. Hence the Scripture, after saying, “Yet did not the chief butler remember Joseph” (Ibid. 23), adds the words “but forgot him”, alluding to the region of forgetfulness, which is identical with the end of the side of darkness.’ AT THE END OF TWO FULL YEARS. The two years were symbolic of the two grades, the grade of forgetfulness and the grade of remembrance to which it gave place
וּפַרְעֹה חוֹלֵם וְהִנֵּה עוֹמֵד עַל הַיְאֹר, דָּא חֶלְמָא דְיוֹסֵף הֲוָה. בְּגִין דְּכָל נָהָר, דְּיוֹסֵף הַצַּדִּיק אִיהוּ. וְרָזָא דָּא הֲוֵי, הַאי מַאן דְּחָמֵי נָהָר בַּחֲלוֹם, חָמֵי שָׁלוֹם. דִּכְתִיב, (ישעיהו ס״ו:י״ב) הִנְנִי נוֹטֶה אֵלֶיהָ כְּנָהָר שָׁלוֹם:
THAT PHARAOH DREAMED. AND, BEHOLD, HE STOOD BY THE RIVER. This dream was one that concerned Joseph himself, since the idea of river is closely connected with Joseph the righteous; and according to the lore of dreams a river seen in a dream is a presage of peace, for so it is written: “Behold, I will extend peace to her like a river” (Is. 66, 12).
Miketz, Chapter 2
וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם. רִבִּי חִיָּיא פָּתַח וְאֲמַר, (משלי כ״ט:ד׳) מֶלֶךְ בַּמִּשְׁפָּט יַעֲמִיד אֶרֶץ וְאִישׁ תְּרוּמוֹת יֶהֶרְסֶנָּה, תָּא חֲזֵי, כַּד בָּרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַלְמָא עִלָּאָה, אַתְקִין כֹּלָּא כְּדְקָא יְאוּת, וְאַפִּיק נְהוֹרִין עִלָּאִין מְנַהֲרִין לְכָל סִטְרִין, וְכֹלָּא אִיהוּ חַד. וּבָרָא שָׁמַיִם דִלְעֵילָא וְאֶרֶץ דִּלְעֵילָא, לְאִתְתַּקְנָא כֻּלְּהוּ כְּחֲדָא, לְתוֹעַלְתָּא דְתַתָּאֵי.
R. Hiya opened a discourse on the text: The king by justice establisheth the land; but he that exacteth gifts overthroweth it (Prov. 29, 4). ‘When God’, he said, ‘created the upper world, He so constituted it as to send forth celestial radiations in all directions, and He created the upper heaven and the upper earth in such a way that they should provide for the sustenance of the lower denizens.
תָּא חֲזֵי, מֶלֶךְ בַּמִּשְׁפָּט יַעֲמִיד אֶרֶץ. מַאן מֶלֶךְ, דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. בַּמִּשְׁפָּט, דָּא יַעֲקֹב, דְּאִיהוּ קִיּוּמָא דְאַרְעָא. וְעַל דָּא, ו’ אִתְּזָן מִן ה’ עִלָּאָה, ה’ תַּתָּאָה אִתְּזָנַת מִן ו’, דְּקִיּוּמָא דְאַרְעָא אִיהוּ בְּמִשְׁפָּט. דְּהָא מִשְׁפָּט יַעֲמִיד אֶרְץ בְּכָל תִּקּוּנוֹי, וְזָן לָהּ.
The “king” here is an allusion to the Holy One, blessed be He, while “justice” signifies Jacob, who forms the basis of the world, since the basis of the world is justice, which establishes the earth with all requirements and provides for its sustenance.
דָּבָר אַחֵר, מֶלֶךְ, דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. בַּמִּשְׁפָּט, דָּא יוֹסֵף. יַעֲמִיד אֶרֶץ, דִּכְתִיב (בראשית מ״א:נ״ז) וְכָל הָאָרֶץ בָּאוּ מִצְרַיְמָה לִשְׁבּוֹר אֶל יוֹסֵף. וּבְגִין דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְרָעֵי בֵּיהּ בְּיַעֲקֹב, עֲבַד לֵיהּ לְיוֹסֵף שַׁלִּיטָא עַל אַרְעָא.
Alternatively, the “king” is the Holy One, blessed be He, while “justice” refers to Joseph, who established the land, as it is written: “And all countries came into Egypt to Joseph to buy corn”; God chose for Himself Jacob, He caused Joseph to be ruler over the land.’
רִבִּי יוֹסֵי אָמַר, מֶלֶךְ, דָּא יוֹסֵף. בַּמִּשְׁפָּט יַעֲמִיד אֶרֶץ, דָּא יַעֲקֹב. דְּהָא עַד לָא אֲתָא יַעֲקֹב לְמִצְרַיִם, לָא הֲוָה קִיּוּמָא בְּאַרְעָא, מִגּוֹ כַּפְנָא. כֵּיוָן דְּאֲתָא יַעֲקֹב לְמִצְרַיִם, בִּזְכוּתֵיהּ אִסְתַּלַּק כַּפְנָא, וְאִתְקְיַּים אַרְעָא.
R. Jose said: ‘The “king” signifies Joseph, while the words “by justice establisheth the land” allude to Jacob, seeing that before Jacob arrived in Egypt the existence of the people was jeopardized by the famine; but as soon as Jacob set foot in Egypt the famine ceased through his merits and the world was made secure.
דָּבָר אַחֵר, מֶלֶךְ בַּמִּשְׁפָּט יַעֲמִיד אֶרֶץ, דָּא דָּוִד מַלְכָּא, דִּכְתִיב, (שמואל ב ח׳:ט״ו) וַיְהִי דָּוִד עוֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לְכָל עַמּוֹ, וְאִיהוּ קִיֵּים אַרְעָא, וּבִזְכוּתֵיהּ קָיְימָא לְבָתַר דְּנָא. וְאִישׁ תְּרוּמוֹת יֶהֶרְסֶנָּה, דָּא רְחַבְעָם.
Alternatively, the king who by justice establisheth the land is exemplified in King David, of whom it is written: “and David executed justice and righteousness unto all his people” (II Sam. 8, 15); for David thereby upheld the world, which was preserved after him for the sake of his merits. “But he that exacteth gifts overthroweth it”: this is exemplified in Rehoboam.
תָּא חֲזֵי, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּגִינֵיהוֹן דְּצַדִּיקַיָא, אַף עַל גַּב דְּפוּרְעֲנוּתָא אִתְגְּזַר עַל עַלְמָא, מִתְעַכְּבָא בְּגִינֵיהוֹן וְלָא שָׁלְטָא עַל עַלְמָא. כָּל יוֹמוֹי דְּדָוִד מַלְכָּא אִתְקָיְימָא אַרְעָא בְּגִינֵיהּ, לְבָתַר דְּמִית אִתְקָיְימָא בִּזְכוּתֵיהּ. דִּכְתִיב, (מלכים ב כ׳:ו׳) וְגַנּוֹתִי עַל הָעִיר הַזֹּאת לְהוֹשִׁיעָהּ לְמַעֲנִי וּלְמַעַן דָּוִד עַבְדִּי. כְּגַוְונָא דָּא, כָּל יוֹמוֹי דְיַעֲקֹב וְכָל יוֹמוֹי דְיוֹסֵף, לָא שָׁלְטָא פּוּרְעֲנוּתָא בְּעַלְמָא.
For God for the sake of the righteous withholds punishment even when it has been decreed against the world; hence, during David’s lifetime the land was upheld and after his death it was preserved for his sake, as we read: “and I will defend the city for mine own sake, and for my servant David’s sake” (II Kings 20, 6). Similarly, during the lifetime of Jacob, as well as that of Joseph, no punishment was enforced against the world.
תָּא חֲזֵי, מֶלֶךְ בַּמִּשְׁפָּט יַעֲמִיד אֶרֶץ, דָּא יוֹסֵף. וְאִישׁ תְּרוּמוֹת יֶהֶרְסֶנָּה, דָּא פַּרְעֹה. דְּהָא בְּגִין דְּאַקְשֵׁי לִבֵּיהּ לְגַבֵּי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, חָרִיב אַרְעָא דְמִצְרַיִם. וּבְקַדְמִיתָא עַל יְדָא דְיוֹסֵף אִתְקְיַּים אַרְעָא בְּהַהוּא חֶלְמָא דְּחָלַם. דִּכְתִיב, וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים וְגו’.
Again, “he that exacteth gifts overthroweth it” is exemplified in Pharaoh, inasmuch as by hardening his heart before God he brought ruin on the land of Egypt, whereas before the land was preserved through Joseph in conjunction with Pharaoh’s dreams.
וַיְהִי מִקֵּץ וְגו’. רִבִּי אֶלְעָזָר פָּתַח וְאֲמַר, (תהילים י״ח:מ״ז) חַי יְיָ וּבָרוּךְ צוּרִי וְיָרוּם אֱלֹהֵי יִשְׁעִי. אֱלוֹהֵי כְּתִיב, בְּוי”ו. הַאי קְרָא אִית לְאִסְתַּכָּלָא בֵּיהּ. חַי יְיָ, דָּא חַי צַדִּיקָא יְסוֹדָא דְעַלְמָא, דְּאִקְרֵי חַי דְעָלְמִין. וּבָרוּךְ צוּרִי, דָּא (ס”א הוד) הוּא דִכְתִיב (תהילים קמ״ד:א׳) בָּרוּךְ יְיָ צוּרִי, וְדָא עַלְמָא דְאִתְקְיַּים עֲלֵיהּ צַדִּיקָא דָא. וְיָרוּם אֱלהֵי יִשְׁעִי. וְיָרוּם דָּא עַלְמָא עִלָּאָה. אֱלוֹהֵי בְּוא”ו, דָּא שָׁמַיִם, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (תהלים קטז) הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַיְיָ.
Rabbi Elazar opened the discussion with the verse, „Hashem lives; and blessed is my Rock; and let the Elohim (Heb. Elohai) of my salvation be exalted” (Tehilim 18:47). „Elohai” is spelled with a Vav. This verse requires careful study. The phrase, „Hashem lives” refers to the Righteous, the foundation of the world, who is referred to as the life of the worlds. The phrase „and blessed is my Rock” is the meaning of „Blessed be Hashem my Rock” (Tehilim 144:1). The world is sustained by the generosity of the Righteous, „Let the Elohim of my salvation be exalted”: „exalted” refers to the upper world, and „Elohai” with a Vav is heaven, as it is written, „The heavens are the heavens of Hashem” (Tehilim 115:16).
תָּא חֲזֵי, (כמה דאת אמר) (תהילים ס״ח:כ׳) בָּרוּךְ אֲדֹנָ”י יוֹם יוֹם יַעֲמָס לָנוּ. בָּרוּךְ אֲדֹנָ”י, בְּאָלֶ”ף דָּלֶ”ת נוּ”ן יוּ”ד, וְהַאי קְרָא רָזָא דְּחָכְמְתָא אִיהוּ. יוֹם יוֹם, אֵלּוּ שְׁנָתַיִם יָמִים, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים וּפַרְעֹה חוֹלֵם וְהִנֵּה עוֹמֵד עַל הַיְאוֹר, רָזָא אִיהוּ, כְּמָה דְאִתְּמָר דָּא יוֹסֵף. דְּנָהָר (ס”א דכל נהר) דָּא, יוֹסֵף הַצַּדִּיק הוּא.
Come and behold, „Blessed be Adonai who day by day bears our burden” (Tehilim 68:20). The name Adonai is spelled Aleph-Dalet-Nun-Yud, (this alludes to the Nukva). This verse contains the mystery of wisdom. „Day by day” is the secret of „two years (lit. 'two years’ days’)”. This is as it is written, „And it came to pass at the end of two years that Pharaoh dreamed, and behold, he stood by the river.” We have already learned this secret; it means Joseph, because the words, „a river” refer to Joseph the Righteous.
וְהִנֵּה מִן הַיְאוֹר עוֹלוֹת שֶׁבַע פָּרוֹת יְפוֹת מַרְאֶה וּבְרִיאוֹת בָּשָׂר וַתִּרְעֶינָה בָּאָחוּ. וְהִנֵּה מִן הַיְאוֹר, דְּהָא מִנָּהָר דָּא אִתְבָּרְכָאן כָּל אִינוּן דַּרְגִּין דִּלְתַתָּא. בְּגִין דְּהַהוּא נָהָר דְּנָגִיד וְנָפִיק, אִיהוּ אַשְׁקֵי וְזָן לְכֹלָּא. וְיוֹסֵף אִיהוּ נָהָר, לְאִתְבָּרְכָא כָּל אַרְעָא דְמִצְרַיִם בְּגִינֵיהּ.
AND, BEHOLD, THERE CAME UP OUT OF THE RIVER SEVEN KINE, WELL FAVOURED AND FATFLESHED; AND THEY FED IN THE REED GRASS. The river is mentioned because from it all the lower grades receive their blessings. For the (supernal) stream which flows perpetually waters and feeds the whole, and Joseph was himself the river by means of which the whole of Egypt was blessed.
וְתָּא חֲזֵי, הַהוּא נָהָר, שֶׁבַע דַּרְגִין אִתְשַׁקְיָין וְאִתְבָּרְכָן מִנֵּיהּ, וְאִלֵּין אִינוּן יְפוֹת מַרְאֶה וּבְרִיאוֹת בָּשָׂר. וַתִּרְעֶינָה בָּאָחוּ, בְּחִבּוּרָא בְּאַחְוָותָא דְּלָא אִשְׁתַּכַּח בְּהוּ פִּירוּדָא. וְכֻלְּהוּ לְשַׁבָּחָא קָיְימִין, דְּהָא כָּל הַנֵּי דַרְגִּין שֶׁבַע דְּקָאֲמָרָן, רָזָא אִיהוּ. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (אסתר ב׳:ט׳) וְאֵת שֶׁבַע הַנְּעָרוֹת הָרְאוּיוֹת לָתֵת לָהּ מִבֵּית הַמֶּלֶךְ וְגו’. וְעַל דָּא שֶׁבַע פָּרוֹת יְפוֹת מַרְאֶה, וְלָקֳבֵל דָּא כְּתִיב שִׁבְעַת הַסָּרִיסִים הַמְשָׁרְתִים אֶת פְּנֵי הַמֶּלֶךְ וְגו’.
By that (upper) river seven grades are irrigated and blessed, they being “well favoured and fatfleshed”, AND THEY FED IN THE REED GRASS (ahu). The word aku (meadow, or brotherhood) signifies that there is no separation between them. The number seven has everywhere a similar symbolism, e.g. the seven maidens and the seven chamberlains mentioned in the Book of Esther (Esther 2, 9; I, 10).
רִבִּי יִצְחָק אָמַר, שֶׁבַע פָּרוֹת הַטּוֹבוֹת, דַּרְגִּין אִינוּן עִלָּאִין עַל אָחֳרָנִין. וְשֶׁבַע הַפָּרוֹת הָרָעוֹת, דַּרְגִּין אָחֳרָנִין דִּלְתַתָּא. אִלֵּין מִסִּטְרָא דִקְדוּשָׁה, וְאִלֵּין מִסִּטְרָא דִּמְסָאֲבָא.
R. Isaac said that the seven good kine symbolize the superior grades, and the seven lean and ill-favoured kine other and lower grades; the former of the side of holiness, and the latter of the side of defilement.
שֶׁבַע הַשִּׁבֳּלִים, רִבִּי יְהוּדָה אָמַר, אִלֵּין קֳדָמָאי אִינוּן טָבִין, בְּגִין דְּאִינוּן מִסִּטְרָא דִימִינָא דִּכְתִיב בֵּיהּ כִּי טוֹב. וְאִלֵּין בִּישִׁין אִינוּן לְתַתָּא מִנַּיְיהוּ. שֶׁבַע הַשִּׁבֳּלִים אִינוּן מִסִּטְרָא דְּדַכְיוּ, וְאִלֵּין מִסִּטְרָא דִּמְסָאֲבוּ, וְכֻלְּהוּ דַּרְגִּין קָיְימִין אִלֵּין עַל אִלֵּין, וְאִלֵּין לָקֳבֵל אִלֵּין, וְכֻלְּהוּ קָא חָמָא פַּרְעֹה בְּחֶלְמֵיהּ.
SEVEN EARS OF CORN. R. Judah said: ‘The first seven ears were good, as they came from the right side, of which it is written “that it was good” (Gen. 1, 4), and the second seven were ill, as being lower than the others; the first ones proceeded from the side of purity, and the others from the side of impurity. They all symbolized two series of grades corresponding with each other; and Pharaoh saw them all in his dream.
אָמַר רִבִּי יֵיסָא, וְכִי לְהַהוּא חַיָּיבָא דְפַרְעֹה אַחְזְיָין לֵיהּ כָּל הַנִּי. אָמַר לֵיהּ רִבִּי יְהוּדָה, כְּגַוְונָא דִלְהוֹן חָמָא. דְּכַמָּה דַּרְגִּין עַל דַּרְגִּין, אִלֵּין לָקֳבֵל אִלֵּין, וְאִלֵּין עַל אִלֵּין, וְאִיהוּ חָמָא בְּאִינוּן דַּרְגִּין דִּלְתַתָּא.
R. Jesse remarked: ‘Can it indeed be that the wicked Pharaoh was shown all these?’ R. Judah in reply said: ‘He only saw their counterparts rising in a corresponding series: he saw this through the medium of the lower grades.
וְהָא תָּנִינָן, דְּהָא כְּמָה דְאִיהוּ בַּר נָשׁ, הָכִי אַחְזְיוּ לֵיהּ בְּחֶלְמֵיהּ, וְהָכִי חָמֵי. וְנִשְׁמָתָא הָכִי סָלְקַת לְאִשְׁתְּמוֹדְעָא. כָּל חַד וְחַד כְּפוּם דַּרְגֵּיהּ כְּדְקָא חָזֵי לֵיהּ, וּבְגִין כָּךְ פַּרְעֹה חָמָא כְּדְקָא חָזֵי לֵיהּ, וְלָא יַתִּיר:
For, as we have learnt, what a man is shown in a dream corresponds to his own character, and his soul ascends just so far as to obtain for him the information suitable for his grade. Pharaoh thus saw as far as he was permitted to, see and no more.’
וַיְהִי מִקֵּץ וְגו’, רִבִּי חִזְקִיָּה פָּתַח וְאָמַר, (קהלת ג׳:א׳) לַכֹּל זְמַן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם. תָּא חֲזֵי, כָּל מַה דְּעֲבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְתַתָּא, לְכֹלָּא שַׁוֵּי זִמְנָא וּזְמַן קָצוּב. זְמַן שַׁוֵּי לִנְהוֹרָא וְלַחֲשׁוֹכָא, זִמְנָא שַׁוֵּי לִנְהוֹרָא דִּשְׁאָר עַמִּין, דְּאִינוּן שָׁלְטִין הַשְׁתָּא עַל עַלְמָא. וְזִמְנָא שַׁוֵּי לַחֲשׁוֹכָא, דְּאִיהוּ גָלוּתָא דְיִשְׂרָאֵל תְּחוֹת שָׁלְטָנוּתָא דִלְהוֹן. זִמְנָא שַׁוֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְכֹלָּא, בְגִין כָּךְ לַכֹּל זְמַן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ. מַאי וְעֵת לְכָל חֵפֶץ. זִמְנָא וְעִדָּן הוּא לְכֹלָּא, לְכָל הַהוּא רְעוּתָא דְּאִשְׁתַּכַּח לְתַתָּא.
AND IT CAME TO PASS AT THE END. R. Hizkiah quoted here the verse: To every thing there is a season, and a time to every purpose under the heaven (Eccl. 3, 1). ‘For every thing that the Almighty has made in the lower world,’ he said, ‘He has appointed a fixed term and limit. He has appointed a time for light and for darkness. He has fixed a term for the light of the other nations who are now the rulers of the world; and a term for the darkness of the exile of Israel who are now subjected to their rule. And so there is a term for every purpose in the lower world.’
דָּבָר אַחֵר וְעֵת לְכָל חֵפֶץ, מַאי עֵת. כְּדִכְתִיב, (תהילים קי״ט:קכ״ו) עֵת לַעֲשׂוֹת לַיְיָ הֵפֵרוּ תוֹרָתֶךָ. וּכְתִיב, (ויקרא יז) וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ. וְאִיהוּ דַרְגָּא מְמַנָּא, וְהָא אוּקְמוּהָ. וּבְגִין כָּךְ עֵת אִיהוּ מְמַנָּא, לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם. וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים, מִסִּטְרָא דְהַהוּא קֵץ דְּחשֶׁךְ חָמָא פַּרְעֹה בְּחֶלְמֵיהּ, וּמִתַּמָּן יָדַע וְאִתְגְּלִי לֵיהּ הַהוּא חֶלְמָא.
According to another explanation, the word ‘eth (time) is the name of an angelic power charged to see that everything takes place at its appointed time.
Miketz, Chapter 3
וַיְהִי בַבֹּקֶר וַתִּפָּעֶם רוּחוֹ וַיִּשְׁלַח וַיִּקְרָא אֶת כָּל חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם וְאֶת כָּל חֲכָמֶיהָ וְגו’. וַתִּפָּעֶם רוּחוֹ. מַאי וַתִּפָּעֶם. רִבִּי יוֹסֵי אָמַר, הָא אוּקְמוּהָ בְּפַרְעֹה כְּתִיב וַתִּפָּעֶם, וּבִנְבוּכַדְנֶצַּר כְּתִיב, (דניאל ב׳:ד׳) וַתִּתְפָּעֶם, וְאוּקְמוּהָ דְּהָא בְּפַרְעֹה כְּתִיב וַתִּפָּעֶם, בְּגִין דְּהֲוָה יָדַע חֶלְמָא, וּפִשְׁרָא לָא הֲוָה יָדַע, אֲבָל נְבוּכַדְנֶצַּר, חָמָא חֶלְמָא, וְחָמָא פִּשְׁרָא, וְאִתְנְשֵׁי כֹּלָּא מִנֵּיהּ.
AND IT CAME TO PASS IN THE MORNING THAT HIS SPIRIT WAS TROUBLED; AND HE SENT AND CALLED FOR ALL THE MAGICIANS OF EGYPT, AND ALL THE WISE MEN THEREOF. The word vatipo’em (and was troubled, akin to the word pa’am, time) indicates that the spirit kept on appearing to Pharaoh and leaving him, not staying with him long enough at any one time to enlighten him.
אֲבָל תָּא חֲזֵי, וַתִּפָּעֶם רוּחוֹ, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (שופטים יג) לְפַעֲמוֹ, דְּהֲוָה אָתֵי רוּחָא וְאָזִיל, וְאָתֵי וְאָזִיל. וְלָא הֲוָה מִתְיַישְׁבָא עִמֵּיהּ עֲדַיִין כְּדְקָא יְאוּת. וְעַל דָּא כְּתִיב, (שופטים י״ג:כ״ה) וַתָּחֶל רוּחַ יְיָ לְפַעֲמוֹ, דִּכְדֵין הֲוָה שֵׁירוּתָא. אוּף הָכָא רוּחֵיהּ אִתְעַר בֵּיהּ, וְאָזִיל וְאִתְעַר, וְלָא הֲוָה מִתְיַשְּׁבָא עִמֵּיהּ לְמִנְדַע. נְבוּכַדְנֶצַּר וַתִּתְפָּעֶם רוּחוֹ, בְּאִתְעֲרוּתָא הֲוָה אִתְעַר עַל חַד תְּרִין, (תייבין) וְאָזְלִין וְתָיְיבִין, וְדָא הוּא כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (במדבר כ״ד:א׳) כְּפַעַם בְּפַעַם. פַּעַם בְּהַאי, וּפַעַם בְּהַאי, וְלָא מִתְיַשְּׁבָא דַּעְתֵּיהּ וְרוּחֵיהּ.
The same was the case at first with Samson, of whom it is written: “And the spirit of the Lord began to move him in time beats (I’pha’amo)” (Jud. 13, 25). In connection with Nebuchadnezzar it is written vatithpa’em (and was troubled) (Dan. 2, 1), to indicate that the coming and going of the spirit was twice as rapid.
וַיִּשְׁלַח וַיִּקְרָא אֶת כָּל חַרְטוּמֵי מִצְרַיִם, אִלֵּין חֳרָשִׁין. וְאֶת כָּל חֲכָמֶיהָ, אִלֵּין חַכִּימִין בְּטַיְירָא, וְכֻלְּהוּ הֲווּ מִסְתַּכְּלָן לְמִנְדַע וְלא יָכִילוּ לְאַדְבָּקָא.
AND HE SENT AND CALLED FOR ALL THE MAGICIANS OF EGYPT AND ALL THE WISE MEN THEREOF, to wit, the bird-diviners. They all tried to make out the dream, but it baffled them.
אָמַר רִבִּי יִצְחָק, אַף עַל גַּב דְּאִתְּמָר דְּלָא אַחְזְיָין לֵיהּ לְבַר נָשׁ אֶלָּא בְּהַהוּא דַרְגָּא דִילֵיהּ, שָׁאנִי לִמְלָכִים, דְּאַחְזְיָין לוֹן מִלִּין עִלָּאִין, וּמְשַׁנְיָין מִבְּנֵי נָשָׁא אָחֳרָנִין. כְּמָה דְמַלְכָּא דַּרְגֵּיהּ עִלָּאָה עַל כָּל שְׁאָר אָחֳרָנִין, הָכִי נָמֵי אַחֲזִיאוּ לֵיהּ בְּדַרְגָּא עִלָּאָה עַל כָּל שְׁאָר אָחֳרָנִין. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר אֶת אֲשֶׁר הָאֱלהִים עוֹשֶׂה הֶרְאָה אֶת פַּרְעֹה. (רלח א) אֲבָל לִשְׁאָר בְּנֵי נָשָׁא, לָא גָלֵי לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מַה דְּאִיהוּ עָבַד, בַּר לִנְבִיאֵי אוֹ לַחֲסִידֵי אוֹ לְחַכִּימֵי דָרָא, וְהָא אוּקְמוּהָ.
R. Isaac said: ‘Although it has been affirmed that no man is shown anything in a dream save what falls within his own grade, it is different with kings, who are permitted to see more deeply than other men; for inasmuch as a king’s grade is higher than that of other men, he is permitted to see that which falls within a higher grade than that of other men. So Scripture says: WHAT GOD IS ABOUT TO DO HE HATH SHOWN UNTO PHARAOH. whereas to other men God does not reveal what He is about to do, except to the prophets, saints, or sages of the generation.
תָּא חֲזֵי, כְּתִיב, אוֹתִי הֵשִׁיב עַל כַּנִּי וְאוֹתוֹ תָּלָה, מִכָּאן דְּחֶלְמָא אָזִיל בָּתַר פִּישְׁרָא. הֵשִׁיב עַל כַּנִּי מַאן, אֶלָּא דָּא יוֹסֵף. וְאוֹתוֹ תָלָה, בְּהַהוּא פִּישְׁרָא דְּקָא פָּשַׁר לֵיהּ, וּכְתִיב וַיְהִי כַּאֲשֶׁר פָּתַר לָנוּ כֵּן הָיָה:
Now observe the words: ME HE RESTORED UNTO MINE OFFICE, AND HIM HE HANGED. From this we learn that a dream is determined by its interpretation, since the pronoun “he” can refer only to Joseph, indicating that it was Joseph who restored the one to his office, and hanged the other, through the medium of his interpretation.
Miketz, Chapter 4
וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא אֶת יוֹסֵף וַיְרִיצֻהוּ מִן הַבּוֹר וְגו’. רִבִּי אַבָּא פָּתַח וְאָמַר, (תהילים קמ״ז:י״א) רוֹצֶה יְיָ אֶת יְרֵאָיו אֶת הַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ. כַּמָּה קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אִתְרָעֵי בְּהוּ בְּצַדִּיקַיָא, בְּגִין דְּצַדִּיקַיָא אִינוּן עַבְדִּין (שלמא ועבדי) שְׁלָמָא לְעֵילָא, וְעַבְדֵי שְׁלָמָה לְתַתָּא, וְאָעֳלִין כַּלָּה בְּבַעֲלָהּ. וּבְגִין כָּךְ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְרָעֵי בְּהוּ, בְּאִנּוּן דְּדַחֲלִין לֵיהּ וְעָבְדִין רְעוּתֵיהּ.
THEN PHARAOH SENT AND CALLED JOSEPH, AND THEY BROUGHT HIM QUICKLY (vayerizuhu) OUT OF THE DUNGEON. R. Abba discoursed on the verse: The Lord taketh pleasure (roze) in them that fear him, in those that wait for his mercy (Ps. 147, 11). ‘God indeed takes pleasure in the righteous’, he said, ‘because they promote peace in the upper world and in the lower world, and cause the bride to join her husband; and therefore God takes pleasure in those that fear Him and do His will.
לַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ, מַאן אִינוּן מְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ. הוֵי אֵימָא אִינוּן דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא בְּלֵילְיָא, וְאִשְׁתַּתְּפוּ בַּהֲדֵי שְׁכִינְתָּא. וְכָד אָתֵי צַפְרָא, אִינוּן מְחַכָּאן לְחַסְדּוֹ. וְהָא אוּקְמוּהָ, בְּזִמְנָא דְּבַר נָשׁ אִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא בְּלֵילְיָא, חוּטָא דְחֶסֶד אִתְמְשִׁיךְ עֲלֵיהּ בִּימָמָא. כְּדִכְתִיב, (תהילים מ״ב:ט׳) יוֹמָם יְצַוֶּה יְיָ חַסְדּוֹ וּבַלַיְלָה שִׁירֹה עִמִּי. מַאי טַעְמָא יוֹמָם יְצַוֶּה יְיָ חַסְדּוֹ, מִשּׁוּם דְּבַלַּיְלָה שִׁירֹה עִמִּי. וּבְּגִין כָּךְ רוֹצֶה יְיָ אֶת יְרֵאָיו כְּתִיב, וְלֹא בִירֵאָיו. כְּמַאן דְּרָעֵי בִּרְעוּתֵיהּ לְאַחֲרָא, וְאִתְרְעֵי לֵיהּ לְאִתְפַּיְיסָא בַּהֲדֵיהּ. וּבְגִין כָּךְ רוֹצֶה יְיָ אֶת יְרֵאָיו, וְלֹא בִּירֵאָיו.
Those that wait for His mercy are they who study the Torah in the night time and thereby become associates of the Shekinah, and thus when the morning comes they wait for His mercy; for, as has been affirmed, whoso studies the Torah in the night time is looked upon graciously in the day time. So Scripture says: “By day the Lord will command His lovingkindness (or grace)”-for what reason? Because “in the night his song is with me” (Ps. 42, 9). Hence: “The Lord takes pleasure in those that fear him”, or, as we might translate more accurately, “appeases those that fear Him”, like one friend with another.
כְּגַוְונָא דָא, יוֹסֵף הֲוָה עָצִיב בַּעֲצִיבוּ דְרוּחָא, בַּעֲצִיבוּ דְלִבָּא, דְּהֲוָה אָסִיר תַּמָּן. כֵּיוָן דְּשַׁדַּר פַּרְעֹה בְּגִינֵיהּ, מַה כְּתִיב. וַיְרִיצוּהוּ, אִתְפַּיְיסוּ לֵיהּ וְאַהֲדָרוּ לֵיהּ מִלִּין דְּחֶדְוָה, מִלִּין לְמֶחֱדֵי לִבָּא, בְּגִין דְּהֲוָה עָצִיב מִן בֵּירָא. תָּא חֲזֵי, בְּקַדְמִיתָא נָפַל בְּבֵירָא, בְּבֵירָא אִסְתַּלַּק לְבָתַר.
Similarly, of Joseph here it is written, vayerizuhu (and they brought him hastily), which admits of the rendering, “and they appeased him”, when he was sad and woebegone, giving him words of good cheer that gladdened his heart and dissipated the gloom of the dungeon. Observe that just as his troubles commenced through his having been thrown into the pit, so it was through the pit that he finally was exalted.’
רִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, עַד לָא אֵירַע לְיוֹסֵף הַהוּא עוֹבָדָא, לָא אִקְרֵי צַדִּיק. כֵּיוָן דְּנָטַר הַהוּא בְּרִית קַיָּימָא, אִקְרֵי צַדִּיק. וְהַהוּא דַּרְגָּא דִּבְרִית קַדִּישָׁא אִתְעַטַּר בַּהֲדֵיהּ, וּמַאי דְּהֲוָה (עביד) בַּבּוֹר בְּקַדְמִיתָא, אִסְתַּלַּק בַּהֲדֵיהּ, וּכְתִיב וַיְרִיצֻהוּ מִן הַבּוֹר. אִסְתַּלַּק מִן דָּא, וְאִתְעַטַּר בִּבְאֵר מַיִם חַיִּים.
R. Simeon said: ‘Before that incident (of Potiphar’s wife), Joseph was not called righteous (zadiq); it was only after he stood the test of guarding the purity of the covenant that he was called righteous, and that the grade of the holy covenant was crowned through him, and having been with him in the first pit rose with him now; and thus it is written: “and they brought him quickly out of the pit”-he was raised from the pit and crowned by the well of living waters.’
וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא אֶת יוֹסֵף, לִקְרֹא לְיוֹסֵף מִבָּעֵי לֵיהּ. אֶלָּא וַיִּקְרָא אֶת יוֹסֵף, דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דִּכְתִיב, (תהילים ק״ה:י״ט) עַד עֵת בֹּא דְבָרוֹ אִמְרַת יְיָ צְרָפָתְהוּ. עַד עֵת בֹּא דְבָרוֹ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיּקְרָא אֶת יוֹסֵף, כְּתִיב הָכָא וַיִּקְרָא אֶת יוֹסֵף, וּכְתִיב הָתָם וַיִּקְרָא אֶל משֶׁה: וַיְגַלַּח וַיְחַלֵּף שִׂמְלוֹתָיו, בְּגִין יְקָרָא דְמַלְכָּא, וְהָא אוּקְמוּהָ.
AND PHARAOH SENT AND (he) CALLED JOSEPH. Instead of “and called” we should have expected “to call for”. The implied subject is, therefore, God, as in the verse “And he called to Moses” (Lev. 1, 1), and this harmonizes with the words of the Psalmist: “Until the time that his word came to pass, the word of the Lord tested him” (Ps. 105, 19). AND HE CHANGED HIS RAIMENT , out of respect for royalty, as explained elsewhere.
רִבִּי אֶלְעָזָר פָּתַח, (תהילים ק״ה:כ״ג) וַיָּבֹא יִשְׂרָאֵל מִצְרַיִם וְיַעֲקֹב גָּר בְּאֶרֶץ חָם. תָּא חֲזֵי, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מְגַלְגֵּל גִּלְגּוּלִין בְּעַלְמָא, וּמְקַיֵּים אֱסָרִין וְקִיּוּמִין, בְּגִין לְקַיְימָא קִיּוּמָא וּגְזֵרָה דְּאִיהוּ גָּזִיר.
R. Eleazar quoted here the text: Israel also came into Egypt; and Jacob sojourned in the land of Ham (Ibid. 23). ‘God,’ he said, ‘while accomplishing his decrees, yet directs events in such a manner as to soften their severity.
דְּהָא תְּנַן, אִלְּמָלֵא חֲבִיבוּ וּרְחִימוּ דְּרָחִים קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לַאֲבָהָן, הֲוָה אִתְחֲזֵי לְנָחֲתָא יַעֲקֹב לְמִצְרַיִם בְּשַׁלְשְׁלֵי דְּפַרְזְלָא. וּבִרְחִימוּ דִלְהוֹן, שַׁלְטֵיהּ לְיוֹסֵף בְּרֵיהּ, וְעֲבַד לֵיהּ מַלְכָּא דְשַׁלִּיטָא עַל כָּל אַרְעָא, וְנָחֲתוּ כֻּלְּהוּ שִׁבְטִין בִּיקָרָא, וְיַעֲקֹב כְּמַלְכָּא.
For we have learned that but for the love which God bore to our ancestors, Jacob would have been brought down into Egypt in iron chains; but out of His love for the patriarchs He caused his son Joseph to be made ruler of the world; and so all the tribes went down into Egypt like people of distinction, and Jacob entered it like a king.
תָּא חֲזֵי, מַה כְּתִיב, וַיָּבֹא יִשְׂרָאֵל מִצְרַיִם וְיַעֲקֹב גָּר בְּאֶרֶץ חָם, כֵּיוָן דִּכְתִיב וַיָּבֹא יִשְׂרָאֵל מִצְרַיִם, לָא יְדַעְנָא דְּיַעֲקֹב גָּר בְּאֶרֶץ חָם, אַמַּאי אִצְטְרִיךְ הָא. אֶלָּא וַיָּבֹא יִשְׂרָאֵל מִצְרַיִם, דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְיַעֲקֹב גָּר בְּאֶרֶץ חָם, דָּא יַעֲקֹב, דְּהָא בְּגִינֵיהּ דְּיַעֲקֹב וּבְנוֹי, אֲתָא שְׁכִינְתָּא לְמִצְרַיִם. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא גִּלְגֵּל גִּלְגּוּלִין, וְאָחִית לֵיהּ לְיוֹסֵף בְּקַדְמִיתָא. דְּבִזְכוּתֵיהּ אִתְקְיַּים בְּרִית בַּהֲדֵיהּ, וְשַׁלְטֵיהּ עַל כָּל אַרְעָא.
In the verse: “Israel also came into Egypt; and Jacob sojourned in the land of Ham”, we may take Israel to be an allusion to the Holy One, blessed be He, for it was for the sake of Jacob, who sojourned in the land of Ham, and his sons that the Shekinah came into Egypt. God thus arranged that Joseph should first be brought into Egypt, as through his merit the covenant was confirmed with him, and made him ruler over all the land.
מַה כְּתִיב, שָׁלַח מֶלֶךְ וַיַּתִּירֵהוּ מוֹשֵׁל עַמִּים וַיְפַתְּחֵהוּ. רִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, כְּתִיב, (תהילים קמ״ו:ז׳) יְיָ מַתִּיר אֲסוּרִים וְגו’, (והא) וְהָכָא כְּתִיב, שָׁלַח מֶלֶךְ וַיַּתִּירֵהוּ, אַמַּאי מוֹשֵׁל עַמִּים וַיְפַתְּחֵהוּ. אֶלָּא, שָׁלַח מֶלֶךְ, דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. מוֹשֵׁל עַמִּים, דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. שָׁלַח מֶלֶךְ, מֶלֶךְ עִלָּאָה שָׁלַח וַיַּתִּיִרִהוּ, וּמַאן אִיהוּ דְּשָׁלַח (ליה), דָּא מַלְאָךְ הַגּוֹאֵל, דְּאִיהוּ מוֹשֵׁל עַמִּים, דְּאִיהוּ מוֹשֵׁל עַל תַּתָּאֵי. וְכֹלָּא מֵעִם קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִיהוּ.
In this connection it is written: “The King sent and loosed him; the ruler of peoples, and set him free” (Ibid. 20). According to R. Simeon, the word “ruler” in this sentence is the object of the verb “sent”, and refers to the ruler of peoples, to wit, the angel-redeemer, who is the ruler of the earthly beings, and whom God sent to set Joseph free.
וַיְרִיצֻהוּ חָסֵר וא”ו, וּמַאן אִיהוּ, דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. בְּגִין דְּהָא לֵית מַאן דְּאָסִיר וּפַתַּח, בַּר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דִּכְתִיב, (איוב י״ב:י״ד) יִסְגֹּר עַל אִישׁ וְלֹא יִפָּתֵחַ. וּכְתִיב, (איוב לה) וְהוּא יַשְׁקִיט וּמִי יַרְשִׁיעַ וְיַסְתֵּר פָּנִים וּמִי יְשׁוּרֶנּוּ וְעַל גּוֹי וְעַל אָדָם יָחַד, דְּהָא כֹּלָּא בֵּיהּ. וּכְתִיב, (דניאל ד׳:ל״ב) וּכְמִצְבְּיֵהּ עָבֵד בְּחֵיל שְׁמַיָא וְדָיְירֵי אַרְעָא וְלָא אִיתַי דִי יְמַחֵי בִידֵיהּ וְיֵאמַר לֵיהּ מָה עֲבַדְתְּ. וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב, וַיְרִיצֻהוּ מִן הַבּוֹר וְגו’.
מַאי וַיְרִיצֻהוּ. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (איוב ל״ג:כ״ו) יֶעְתַּר אֶל אֱלוֹהַּ וַיִּרְצֵהוּ. כְּגַוְונָא דָא וַיְרִיצֻהוּ מִן הַבּוֹר, וּלְבָתַר וַיָּבֹא אֶל פַּרְעֹה. דָּבָר אַחֵר וַיְרִיצֻהוּ, דְּאַמְשִׁיךְ עֲלֵיהּ חוּטָא דְחֶסֶד, לְמֵיהַב לֵיהּ חִנָּא קַמֵּיהּ דְּפַרְעֹה. (מה כתיב), אֱלֹהִים יַעֲנֶה אֶת שְׁלוֹם פַּרְעֹה, בְּגִין לְאַקְדָּמָא לֵיהּ שָׁלוֹם וּלְמִפְתַּח בְּשָׁלוֹם.
GOD WILL GIVE PHARAOH AN ANSWER OF PEACE. This was a first greeting and an overture of peace.
רִבִּי אַבָּא אָמַר, תָּא חֲזֵי, בְּהַהוּא רָשָׁע דְּפַרְעֹה. דְּאִיהוּ אָמַר, (שמות ה׳:ב׳) לא יָדַעְתִּי אֶת יְיָ, וּפַרְעֹה חַכִּים הֲוָה מִכָּל חֳרָשׁוֹי. אֶלָּא וַדַּאי שְׁמָא דְּאֱלֹהִים הֲוָה יָדַע, דְּהָא כְּתִיב, הֲנִמְצָא כָזֶה אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱלהִים בּוֹ. וּבְגִין דְּמשֶׁה לָא אֲתָא לְגַבֵּיהּ אֶלָּא בִּשְׁמָא דַּיְיָ וְלֹא בִּשְׁמָא דְּאֱלהִים. וְדָא הֲוָה קַשְׁיָא קַמֵיהּ מִכֹּלָּא, דְּאִיהוּ הֲוָה יָדַע דְּהָא שְׁמָא דָא אִיהוּ שַׁלִּיט בְּאַרְעָא. וּבִשְׁמָא דַּיְיָ לָא הֲוָה יָדַע, וְעַל דָּא קַשְׁיָא קַמֵּיהּ שְׁמָא דָא.
R. Abba said: ‘The wicked Pharaoh said, “I know not the Lord” (Ex. 5, 2), notwithstanding that he was the wisest of all the magicians; he knew, however, the name “God” (Elohim), seeing that he himself said: “Can we find such a man as this, a man in whom the spirit of God (Elohim) is?” But Moses came to him, not in the name of God (Elohim), but in the name of the Lord (TETRAGRAMMATON), a name altogether beyond his apprehension.’
וְדָא הוּא דִכְתִיב (שמות ט׳:י״ב) וַיְחֲזֵק יְיָ אֶת לֵב פַּרְעֹה, דְּמִלָּה דָא הֲוָה אַתְקִיף לִבֵּיהּ, וְאַקְשֵׁי לֵיהּ. וְעַל דָּא משֶׁה לא אוֹדַע לֵיהּ מִלָּה דִּשְׁמָא אָחֳרָא, אֶלָא שְׁמָא דַּיְיָ בִּלְחוֹדוֹי, וְאוּקְמוּהָ.
פָּתַח וְאָמַר, (תהילים קי״ג:ה׳) מִי כַּיְיָ אֱלֹקֵינוּ הַמַּגְבִּיהִי לָשָׁבֶת וְגו’. מִי כַּיְיָ אֱלֹקֵינוּ הַמַּגְבִּיהִי לָשָׁבֶת, דְּאִסְתַּלַּק מֵעַל כָּרְסֵי יְקָרֵיהּ, (ס”א על כרסי יקריה לעילא) וְלָא אִתְגְּלִי לְתַתָּא. בְּשַׁעְתָּא דְּלָא אִשְׁתַּכָּחוּ זַכָּאִין בְּעַלְמָא, הָא אִיהוּ אִסְתַּלַּק מִנַּיְיהוּ, וְלָא אִתְגְּלִי לְהוּ. הַמַּשְׁפִּילִי לִרְאוֹת, בְּשַׁעְתָּא דְּזַכָּאִין אִינוּן דְּאִשְׁתַּכָּחוּ בְּעַלְמָא. קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא נָחִית בְּדַרְגּוֹי לְקִבְלֵהוֹן דְּתַתָּאֵי, לְאַשְׁגָּחָא עַל עַלְמָא, לְאוֹטָבָא לְהוּ.
R. Abba quoted in this connection: Who is like the Lord our God, that is enthroned on high, that looketh down low upon heaven and upon the earth (Ps. 113, 5-6). ‘God’, he said, ‘is “enthroned on high”, that is, He raises Himself high above His Throne of Glory and does not reveal Himself to the lower world at those times when no righteous men are to be found in the world. Contrariwise, He “looketh down low” when righteous men are found in the world, as then He descends in His grade so as to meet the lower beings and to take the world under His providential care.
דְּהָא כַּד זַכָּאִין לָא אִשְׁתַּכָּחוּ בְּעַלְמָא, אִיהוּ אִסְתַּלַּק, וְאַסְתִּיר אַנְפִּין מִנַּיְיהוּ, וְלא אַשְׁגַּח עֲלַיְיהוּ. בְּגִין דְּצַדִּיקַיָּיא אִינוּן יְסוֹדָא וְקִיּוּמָא דְעַלְמָא, דִּכְתִיב, (משלי י׳:כ״ה) וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם.
But when there are no righteous men in the world, He ascends aloft and hides His face from men, and deserts them, inasmuch as the righteous are the foundation and the mainstay of the world.
וְעַל דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָא גַּלֵּי שְׁמֵיהּ קַדִּישָׁא, בַּר לְיִשְׂרָאֵל בִּלְחוֹדוֹי, דְּאִינוּן חוּלַק עַדְבֵיהּ וְאַחְסַנְתֵּיהּ. וְעַלְמָא פָּלִיג לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לִמְמַנָּן תְּרִיסִין, וְהָא אִתְּמָר. דִּכְתִיב, (דברים ל״ב:ט׳) בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם וְגו’. וּכְתִיב, כִּי חֵלֶק יְיָ עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ.
Hence God did not reveal His Divine Name save to Israel alone, who are His portion and lot and heritage; and the rest of the world He apportioned to celestial chieftains, as we read: “When the Most High gave to the nations their inheritance…. For the portion of the Lord is his people, Jacob the lot of his inheritance” (Deut. 32, 8-9).’
רִבִּי חִיָּיא וְרִבִּי יוֹסֵי הֲווּ אָזְלֵי בְאָרְחָא. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי לְרִבִּי חִיָּיא, תְּוַוהְנָא עַל הַאי דְּקָאֲמַר שְׁלֹמֹה, כָּל מִלּוֹי (מילין) סְתִימִין וְלָא אִתְיָידְעוּן, דְּהָא קֹהֶלֶת סָתִים (מילין) סְתִימִין.
As R. Hiya and R. Jose were one day walking together, the latter said: ‘I often puzzle over the language of Solomon in the book of Ecclesiastes, which I find exceedingly obscure;
פָּתַח וְאָמַר, (קהלת א׳:ח׳) כָּל הַדְּבָרִים יְגֵעִים לא יוּכַל אִישׁ לְדַבֵּר לא תִשְׂבַּע עַיִן לִרְאוֹת וְלֹא תִמָּלֵא אֹזֶן מִשְׁמוֹעַ. כָּל הַדְּבָרִים יְגֵעִים, וְכִי כָּל הַדְּבָרִים יְגֵעִים אִינוּן לְמַלָּלָא, דְּקָאֲמַר לֹא יוּכַל אִישׁ לְדַבֵּר. וְלֹא תִשְׂבַּע עַיִן לִרְאוֹת וְלא תִמָּלֵא אֹזֶן מִשְׁמוֹעַ, מַאי טַעְמָא אִלֵּין. אֶלָּא בְּגִין דִּתְרֵין מִנְהוֹן, וְאִינוּן עַייְנִין וְאוּדְנִין, לָא קַיָּימִין בִּרְשׁוּתֵיהּ דְּבַר נָשׁ, וּפוּמָא אִיהוּ בִּרְשׁוּתֵיהּ. וְכָל (מה) אִלֵּין תְּלַת לָא יָכְלִין לְאַשְׁלָמָא כֹּלָּא, וּלְאַדְבָּקָא כֹּלָּא.
for instance, the words All things would wear a man out to tell; man cannot utter it, the eye is not satisfied with seeing, nor the ear filled with hearing (Eccl. 1, 8). Why mention all these three organs? Having said that all things are more than mouth can utter, why add that “eye cannot see nor ear hear sufficiently”? The reason is, I presume, because eyes and ears function involuntarily; whereas the mouth is under a man’s control, and so Koheleth teaches us that all three together cannot exhaust the universe.’
אָמַר רִבִּי חִיָּיא, הָכִי הוּא, דְּדִבּוּרָא דְּבַר נָשׁ לָא יָכִיל לְמַלָּלָא, וְעַיְינִין לְמֶחֱמֵי, וְאוּדְנִין לְמִשְׁמַע, וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ. וְתָּא חֲזֵי, אֲפִילוּ בִּרְיָין וְקַסְטוֹרִין, דְּעֲבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ, לָא יָכְלִין לְמַלָּלָא כָּל מִלִּין דְּעַלְמָא, וְעֵינָא לָא יָכִיל לְמִשְׁלַט וּלְמֶחמֵי, וְאוּדְנָא לְמִשְׁמָע. וּבְגִין כָּךְ שְׁלֹמֹה דְּהֲוָה יָדַע כָּל מִלָּה, הֲוָה אָמַר דָּא.
Said R. Hiya: ‘That is so. Man’s mouth cannot utter, nor his eyes see, nor his ear hear the entirety of things; and yet “there is nothing new under the sun” (Ibid. 1, 9). And observe that not even the disembodied spirits which the Holy One created under the sun are able to give utterance to all the things that are in the world, nor can their eye see nor their ear hear all. Hence Solomon, who knew everything, spoke thus.
וְתָּא חֲזֵי, כָּל עוֹבָדִין דְּעַלְמָא, בְּכַמָּה קַסְטְרִין תַּלְיָין, וְכָל בְּנֵי עַלְמָא לָא יָדְעִין, וְלָא מַשְׁגִּיחִין עַל מַה קָּיְימֵי בְּעַלְמָא, וְאֲפִילּוּ שְׁלֹמֹה מַלְכָּא, דְּהֲוָה חֲכִּים מִכָּל בְּנֵי עַלְמָא, לָא יָכִיל לְקָיְימָא בְּהוּ.
Now, observe that all the doings of the world are controlled by vast numbers of spirits, but the people of the world know not and regard not what it is that upholds them. Even Solomon, the wisest of men, could not apprehend them.’
פָּתַח וְאֲמַר, (קהלת ג׳:י״א) אֶת הַכֹּל עָשָׂה יָפֶה בְּעִתּוֹ גַּם אֶת הָעוֹלָם נָתַן בְּלִבָּם מִבְּלִי אֲשֶׁר לֹא יִמְצָא הָאָדָם אֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹהִים וְגו’. תָּא חֲזֵי, זַכָּאִין אִינוּן דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא וְיָדְעֵי לְאִסְתַּכָּלָא בְּרוּחָא (ס”א ברזא) דְחָכְמָתָא. אֶת הַכֹּל עָשָׂה יָפֶה בְּעִתּוֹ, כָּל עוֹבָדִין דְּעֲבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּעַלְמָא, בְּכָל עוֹבָדָא וְעוֹבָדָא, אִית דַּרְגָּא מְמַנָּא עַל הַהוּא עוֹבָדָא בְּעַלְמָא, הֵן לְטַב הֵן לְבִישׁ. מִנְּהוֹן דַּרְגִּין לִימִינָא, וּמִנְהוֹן דַּרְגִּין לִשְׂמָאלָא. אָזִיל בַּר נָשׁ לִימִינָא, הַהוּא עוֹבָדָא דְּעָבִיד, הַהוּא דַרְגָּא מְמַנָּא (ס”א דימינא) לְהַהוּא סִטְרָא, (עבידי) וְעָבִיד לֵיהּ סִיּוּעָא, וְכַמָּה אִינוּן דִּמְסַיְיעֵי לֵיהּ. אָזַל בַּר נָשׁ לִשְׂמָאלָא, וְעָבִיד עוֹבָדוֹי, הַהוּא עוֹבָדָא דְּעָבִיד, מְמַנָּא (ס”א דרגא דשמאלא) אִיהוּ לְהַהוּא סִטְרָא, וְקָא מְקַטְרֵג לֵיהּ, וְאוֹבִיל לֵיהּ לְהַהוּא סִטְרָא, וְאַסְטֵי לֵיהּ. וּבְּגִין כָּךְ הַהוּא עוֹבָדָא דְּעָבִיד בַּר נָשׁ כְּדְקָא חָזֵי, הַהוּא מְמַנָּא דִסְטַר יְמִינָא קָא מְסַיֵּיעַ לֵיהּ. וְדָא הוּא בְּעִתּוֹ, יָפֶה בְּעִתּוֹ, דְּהַהוּא עוֹבָדָא מִתְקַשְּׁרָא בְּעִתּוֹ, כְּדְקָא חָזֵי לֵיהּ.
He further discoursed on the verse: He hath made everything beautiful in its time; also he hath set the world in their heart, yet so that man cannotfind out the work that God hath done, etc. (Ibid. 3, 11). ‘How happy’, he said, ‘are those who labour in the Torah and thus learn to see with the eye of wisdom! Whatever God has formed in the world has its own controlling grade which directs it either for good or for evil. There are grades of the right and grades of the left. If a man goes to the right, whatever act he performs then becomes a directing grade on that side which helps him onward and procures him other helpers. But if he goes to the left, then whatever act he commits becomes a directing force on that side, and brings indictments against him, whilst leading him further into that side. Hence, whenever a man performs a good and proper act the chieftain of the right hand affords him help, and this is indicated in the expression “good in its time”, that is, the act and its time become intimately bound up together;
גַּם אֶת הָעוֹלָם נָתַן בְּלִבָּם. כָּל עַלְמָא, וְכָל עוֹבָדוֹי דְעַלְמָא, לָאו אִינוּן אֶלָּא בִּרְעוּתָא דְלִבָּא, כַּד סָלִיק בִּרְעוּתָא (דלבא, וכד סליק ברעותא) דְבַר נָשׁ. זַכָּאִין אִנּוּן צַדִּיקַיָּא דְּאַמְשִׁיכוּ עוֹבָדִין טָבִין, לְאוֹטָבָא לוֹן וּלְכָל עַלְמָא, וְאִינוּן יָדְעִין לְאִתְדַּבְּקָא בְּעֵת שָׁלוֹם. וּבְחֵילָא דִצְדָקָה דְּעָבְדִין לְתַתָּא, אִינוּן מָשְׁכִין לְהַהוּא דַרְגָּא דְּאִקְרֵי כָּל, לְאַנְהָרָא בְּעִתּוֹ.
also “He hath set the world in their heart”, that is, the whole world and all its works depend only on the will of man. Happy are those righteous who by their good deeds draw benefits upon themselves and upon the world, and who know how to attach themselves to the grade called “time of peace”, and who in virtue of their righteousness in the lower world influence the grade called Kol (everything) to shine in its time (‘eth).
וַוי לוֹן לְחַיָּיבַיָא דְּלָא יָדְעִין עֵת דְּהַהוּא עוֹבָדָא, וְלָא מַשְׁגִּיחִין לְמֶעְבַּד עוֹבָדֵיהוֹן בְּעַלְמָא עַל תִּקּוּנָא דְאִצְטְרִיךְ לֵיהּ לְעַלְמָא. וּלְאַתְקָנָא עוֹבָדָא בְּהַהוּא דַרְגָּא דְּאִתְחֲזֵי לֵיהּ. מַאי טַעְמָא, בְּגִין דְּלָא יָדְעִין.
Woe to the sinners who know not the time- grade of any act and are not circumspect to perform their deeds in such a way as to benefit the world, and so that each deed of theirs should fall under the proper grade.
וְעַל דָּא אִתְיְיהִיב כֹּלָּא בִּרְעוּתְהוֹן דִּבְנֵי נָשָׁא. דִּכְתִיב, מִבְּלִי אֲשֶׁר לֹא יִמְצָא הָאָדָם אֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלהִים מֵרֹאשׁ וְעַד סוֹף. וּבְגִין כָּךְ דְּאִינוּן עוֹבָדִין לָא אִתְעֲבִידוּ לְאַתְקָנָא בְּדַרְגַּיְיהוּ כִּדְקָחָזֵי, דְּיִתְכְּלִיל עוֹבָדָא דָא בְּדַרְגָּא דָא, כֹּלָּא כְּתִקּוּנָא אֶלָּא כְּפוּם רְעוּתָא דְּבַר נָשׁ. מַה כְּתִיב בַּתְרֵיהּ יָדַעְתִּי כִּי אֵין טוֹב בָּם כִּי אִם לִשְׂמוֹחַ וְלַעֲשׂוֹת טוֹב בְּחַיָּיו. יָדַעְתִּי כִּי אֵין טוֹב בָּם, בְּאִינוּן עוֹבָדִין, דְּלָא אִתְעֲבִידוּ כְּדְקָא יְאוּת. כִּי אִם לִשְׂמוֹחַ, בְּכָל מַה דְּיֵיתֵי עֲלוֹי, וּלְמֵיהַב הוֹדָאָה לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְלַעֲשׂוֹת טוֹב בְּחַיָּיו, דְּהָא אִי הַהוּא עוֹבָדָא גָרִים לֵיהּ בִּישָׁא, בְּגִין הַהוּא דַרְגָּא דְקָא מְמַנָּא עֲלוֹי, אִית לֵיהּ לְמֶחדֵי בֵּיהּ, וּלְאוֹדָאָה עֲלֵיהּ. דְּאִיהוּ גָּרִים לֵיהּ לְנַפְשֵׁיהּ, וְאִיהוּ אָזִיל בְּלָא יְדִיעָא, כְּצִיפֳרָא דָא בְּגוֹ קוּסְטִירָא.
Everything is thus dependent on man’s free will, as it is written: “so that man cannot find out the work that God hath done from the beginning even to the end”; and inasmuch as it depends on a man’s will whether his deeds are attached to the proper grade or to the improper one, the text continues: “I know that there is no good in them but to rejoice, and to perform good actions so long as they live” (Ibid. 3, 12). That is to say, if a man’s actions are not good, he has to rejoice at all their consequences and to give thanks for them to the Holy One and to do good actions as long as he lives; for since his own act brought evil upon him through the grade presiding over it, he has to rejoice at the punishment and to give thanks for it, seeing that he brought it on himself, like a bird blindly falling into the snare.
וְכָל דָּא מְנָלָן, דִּכְתִיב, (קהלתט) כִּי גַּם לֹא יֵדַע הָאָדָם אֶת עִתּוֹ, כַּדָּגִים שֶׁנֶּאֱחָזִים בִּמְצוֹדָה רָעָה וְכַצִּפֳּרִים הָאֲחֻזוֹת בַּפָּח כָּהֵם יוּקָשִׁים בְּנֵי הָאָדָם לְעֵת רָעָה כְּשֶׁתִּפּוֹל עֲלֵיהֶם פִּתְאוֹם. כִּי גַּם לא יָדַע הָאָדָם אֶת עִתּוֹ. מַאי עִתּוֹ, עִתּוֹ דְּהַהוּא עוֹבָדָא דְּקָא עָבִיד. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, אֶת הַכֹּל עָשָׂה יָפֶה בְּעִתּוֹ, וּבְגִין כָּךְ אִינוּן כַּצִּפֳּרִים הָאֲחוּזוֹת בַּפָּח. וּבְגִין כָּךְ זַכָּאִין אִינוּן דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא, וְיָדְעֵי אוֹרְחוֹי וּשְׁבִילוֹי דְּאוֹרַיְיתָא דְּמַלְכָּא עִלָּאָה, לְמֵיהַךְ בָּהּ בְּאֹרַח קְשׁוֹט.
So Scripture says: “For man also knoweth not his time; as the fishes that are taken in an evil net, and as the birds that are caught in the snare, even so are the sons of men snared in an evil time, when it falleth suddenly upon them” (Ibid. 9, 12). The expression “his time” (‘eth) refers to the ministering angel called “time”, who presides over each act a man performs, and is referred to in the statement “he hath made everything beautiful in its time”. Hence they are “as the birds that are caught in the snare”. Happy, then, are those who exert themselves in the study of the Torah and are intimate with the ways and paths of the Torah of the Most High King so as to follow the true way.’
וְתָּא חֲזֵי, לְעוֹלָם אַל יִפְתַּח בַּר נַשׁ פּוּמֵיהּ לְבִישׁ, דְּאִיהוּ לָא יָדַע מַאן נָטִיל הַהִיא מִלָּה. וְכַד לָא יָדַע בַּר נָשׁ אִתְכְּשַׁל בָּהּ. וְצַדִּיקַיָא כַּד פָּתְחֵי פּוּמַיְיהוּ כֻּלְּהוּ שְׁלָם. תָּא חֲזֵי, יוֹסֵף כַּד שָׁרָא לְמַלָּלָא לְפַרְעֹה. מַה כְּתִיב, אֱלהִים יַעֲנֶה אֶת שְׁלוֹם פַּרְעֹה. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, הָא אִתְּמָר. דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא חָס עַל שְׁלָמָא דְמַלְכוּתָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (שמות ו׳:י״ג) וַיְצַוִּם אֶל בְּנִי יִשְׂרָאֵל וְאֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם וְאוּקְמוּהָ.
Observe that a man ought never to begin his speech with an ill-omened utterance, as he does not know who will take it up, and he may come to grief over it. The righteous thus always begin their discourse with words of peace. So Joseph prefaced his address to Pharaoh with the words: “God will give Pharaoh an answer of peace.” R. Judah said: ‘It has been taught that the Holy One, blessed be He, is solicitous for the welfare of a king, as we read: “and he gave them a charge unto the children of Israel, and unto Pharaoh, King of Egypt” (Ex. 6, 13).’
Miketz, Chapter 5
רִבִּי חִיָּיא אָמַר, פַּרְעֹה בָּעָא לְנַסָּאָה לֵיהּ לְיוֹסֵף, וְאַחְלַף לֵיהּ חֶלְמָא. וְיוֹסֵף בְּגִין דְּהֲוָה יָדַע דַּרְגִּין, אִסְתַּכַּל בְּכָל מִלָּה וּמִלָּה. וְאָמַר, כָּךְ חֲמִיתָא, כָּל מִלָּה וּמִלָּה כְּדְקָא חָזֵי.
R. Hiya said: ‘Pharaoh wished to put Joseph to the test, and so changed the tenour of his dreams. But Joseph, knowing, as he did, the grades, saw clearly each object of the dream, and said, “thus and thus didst thou see”, point by point.
הֲדָא הוּא דִּכְתִיב וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱלֹהִים אוֹתְךָ אֶת כָּל זֹאת אֵין נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ. אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱלֹהִים, אַחֲרַי הֲוֵית בְּהַהִיא שַׁעְתָּא דַּחֲלָמִית חֶלְמָא, תַּמָּן הֲוֵית שְׁכִיחַ. וּבְגִין כָּךְ אָמַר (ס”א אמת את כל זאת ידעת, ואיך ידעת פשריה) אֶת כָּל זֹאת יָדַעְתְּ חֶלְמָא הֵיךְ הֲוָה, וְיָדַעְתְּ פִּשְׁרֵיהּ.
Hence it is written: AND PHARAOH SAID UNTO JOSEPH: FORASMUCH AS GOD HATH SHOWN THEE ALL THIS, THERE IS NONE SO DISCREET AND WISE AS THOU. As if to say: You seem to have been there at the time I dreamt my dream and to have seen the dream together with its interpretation.”
אָמַר רִבִּי יִצְחָק, אִי הָכִי יוֹסֵף אָמַר כֹּלָּא, חֶלְמָא וּפִשְׁרָא. כְּדָנִיֵּאל דְּאָמַר חֶלְמָא וּפִשְׁרֵיהּ. אָמַר לֵיהּ, לָאו הַאי כְּהַאי (ז”ח ל”ג דהא). יוֹסֵף אִסְתַּכַּל מִגּוֹ מִלּוּלָא דְפַרְעֹה דְּהֲוָה אָמַר בְּדַרְגִּין יְדִיעָן, וְחָמָא לֵיהּ דְּקָא טָעָה, וְאָמַר לֵיהּ לָאו הָכִי, אֶלָּא הָכִי הוּא. בְּגִין דְּדַרְגִּין כְּסִדְרָן אַתְיָין. אֲבָל דָּנִיֵּאל לָא אִסְתַּכַּל מִגּוֹ מִלּוּלָא דִּנְבוּכַדְנְצַּר כְּלוּם. (דלא) וְכֹלָּא קָאֲמַר לֵיהּ חֶלְמָא וּפִשְׁרֵיהּ.
Said R. Isaac: ‘If that be so, it would signify that Joseph told Pharaoh both his dream and its interpretation, as did Daniel to Nebuchadnezzar.’ Said R. Hiya: ‘Not so. Joseph gathered from Pharaoh’s statement that he was speaking of certain grades, and was able to put him right on certain points, knowing the correct order of the grades. Whereas Daniel gathered nothing from Nebuchadnezzar’s statement and told him outright both his dream and its interpretation.
מַה כְּתִיב בְּדָנִיֵּאל, (דניאל ב׳:י״ט) אֱדַיִן לְדָנִיֵּאל בְּחֶזְוָא דִי לֵילְיָא רָזָא גֲלִי בְּחֶזְוָא דִי לֵילְיָא. מַאן חֶזְוָא דִי לֵילְיָא, דָּא גַבְרִיאֵל, דְּאִיהוּ חֶזְוָא חֵיזוּ מִן חֵיזוּ.
It is thus written: “Then was the secret revealed unto Daniel by a vision of the night” (Dan. 2, 19), to wit, by Gabriel. There are six visions (corresponding to the six mentions of the word “vision” in Ezek. 43, 3).
תָּא חֲזֵי, מַה כְּתִיב, (יחזקאל מ״ג:ב׳) וְהִנֵּה כְּבוֹד אֱלקֵי יִשְׂרָאֵל בָּא מִדֶּרֶךְ הַקָּדִים וְקוֹלוֹ כְּקוֹל מַיִם רַבִּים וְהָאָרֶץ הֵאִירָה מִכְּבוֹדוֹ. מַה כְּתִיב בַּתְרֵיהּ, וּכְמַרְאֵה הַמַּרְאֶה אֲשֶׁר רָאִיתִי בְּבֹאִי לְשַׁחֵת אֶת הָעִיר וּמַרְאוֹת כַּמַּרְאֶה אֲשֶׁר רָאִיתִי אֶל נְהַר כְּבָר וָאֶפֹּל אֶל פָּנָי. כָּל אִלֵּין מַרְאוֹת, אִינוּן שִׁית, דְּאִינוּן מַרְאוֹת וְחֵיזוּ דְּחֶזְוָא. חֵיזוּ אִית לֵיהּ, לְאִתְחֲזָאָה בֵּיהּ גְּוָונִין דִּלְעֵילָא, וְאִתְחֲזוּן בְּהַהוּא חֵיזוּ. וְאִית חֵיזוּ לְחֵיזוּ, וְחֵיזוּ לְחֵיזוּ, דָּא עַל דָּא. וְכֻלְּהוּ קָיְימִין בְּדַרְגִּין יְדִיעָן וְשָׁלְטֵי, וְאִקְרוּן חֵיזוּ דְלֵילְיָא, וּבְהוּ מִתְפָּרְשִׁין כָּל חֶלְמִין דְּעַלְמָא, וְאִלֵּין אִינוּן כְּגַוְונָא דִלְעֵילָא עֲלַיְיהוּ.
The vision of a dream is a reflection of a higher vision, and this again of a still higher, the whole forming a series called “visions of the night”, through which all dreams are interpreted.
וּבְּגִין כָּךְ דָּנִיֵּאל בְּחֶזְוָא דְלֵילְיָא רָזָא גֲלִי. אִתְגְּלִי לָא כְּתִיב, אֶלָּא רָזָא גֲלִי, חַד מֵאִלֵּין דַּרְגִּין, גַּלֵּי לֵיהּ הַהוּא חֶלְמָא וּפִשְׁרֵיהּ. אֲבָל יוֹסֵף, מִגּוֹ מִלּוֹי דְפַרְעֹה, אִסְתַּכַּל בְּדַרְגִּין עִלָּאִין וְקָאֲמַר.
Hence “he revealed the secret to Daniel in a vision of the night”, that is to say, one of those grades revealed to him the dream and its interpretation. But Joseph divined the higher grades out of the words of Pharaoh.
וּבְגִין כָּךְ פַּקְדֵיהּ עַל כָּל אַרְעָא דְמִצְרַיִם, בְּגִין דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, מִדִּילֵיהּ דְּיוֹסֵף קָא יָהִיב לֵיהּ. פּוּמָא דְלָא נָשַׁק לַעֲבֵירָה, כְּתִיב וְעַל פִּיךָ יִשַּׁק כָּל עַמִי. יָדָא דְלָא קָרִיב לַעֲבֵירָה, כְּתִיב וַיִּתֵּן אוֹתָהּ עַל יַד יוֹסֵף. צַוָּאר דְּלָא קָרִיב לַעֲבֵירָה, כְּתִיב וַיָּשֶׂם רְבִיד הַזָּהָב עַל צַוָּארוֹ. גּוּפָא דְּלָא קָרִיב לַעֲבֵירָה, וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ בִּגְדֵי שֵׁשׁ. רֶגֶל דְּלָא רָכִיב לַעֲבֵירָה, כְּתִיב וַיַּרְכֵּב אֹתוֹ בְּמִרְכֶּבֶת הַמִּשְׁנֶה אֲשֶׁר לוֹ. הַמַּחֲשָׁבָה דְּלָא חָשַׁב, נִקְרָא נָבוֹן וְחָכָם. לֵב שֶׁלֹּא הִרְהֵר, וַיִּקְרְאוּ לְפָנָיו אַבְרֵךְ. וְכֹלָּא מִדִּילֵיהּ נָטַל.
Hence Pharaoh gave him command over the whole land of Egypt, and in this way God restored to him what was his due. Joseph’s mouth kept back from sinful kissing; correspondingly we read, “and according to the word of thy mouth shall my people be ruled”; Joseph’s hand kept itself away from sinful touch, hence “Pharaoh took off his signet ring from his hand, and put it upon Joseph’s hand”; Joseph’s neck kept itself far from sinful embrace, so we read, “and he put a gold chain about his neck”; his body kept away from sin, hence “and he arrayed him in vestures of linen”; the foot did not ride in sin, so we read, “and he made him ride in the second chariot which he had”; and in virtue of the thought which Joseph kept pure he was called “discreet and wise of heart”. So that all he received was his own due.
מַה כְּתִיב. וַיֵּצֵא יוֹסֵף מִלִּפְנִי פַרְעֹה וַיַּעֲבֹר בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם. אָמַר רִבִּי חִזְקִיָּה, מַאי טַעְמָא וַיַּעֲבוֹר בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם. בְּגִין לְשַׁלְטָאָה, דְּמַכְרְזֵי קַמֵּיה הָכִי. וּבְגִין לְמִכְנַשׁ עִבּוּרָא בְּכָל אֲתַר וַאֲתַר. רִבִּי אֶלְעָזָר אָמַר, כָּנַשׁ יוֹסֵף עִיבּוּר בְּכָל אֲתַר, בְּגִין דְּלָא יִתְרַקַּב.
It is then written: AND JOSEPH WENT OUT FROM THE PRESENCE OF PHARAOH, AND WENT THROUGHOUT ALL THE LAND OF EGYPT. R. Hizkiah said that he went through the land of Egypt to have his rule proclaimed, and also to collect the corn of the various districts. R. Eleazar said that he collected the corn to prevent it from rotting.
אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, כָּל מַה דְּעֲבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כֹּלָּא אִיהוּ לְגַלְגְּלָא גִּלְגּוּלִין, בְּגִין דְּבָעֵי לְקָיְימָא קִיּוּמָא. תָּא חֲזֵי, כַּד בָּרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַלְמָא, אַיְיתֵי כָּל מַה דְּאִצְטְרִיךְ עַלְמָא בְּקַדְמִיתָא, וּלְבָתַר אַיְיתֵי לֵיהּ לְבַר נָשׁ לְעַלְמָא, וְאַשְׁכַּח מְזוֹנָא.
R. Simeon said: ‘God is ever moulding events so as to fulfil His promise. When God created the world He first provided all necessities and then brought man into the world, so that he found his food ready for him.
(ז”ח ל”ג תא חזי) כְּגַוְונָא דָא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָמַר לְאַבְרָהָם, (בראשית ט״ו:י״ג) יָדוֹעַ תֵּדַע כִּי גֵּר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וְגו’, וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכוּשׁ גָּדוֹל. כַּד אֲתָא יוֹסֵף לְאַרְעָא דְמִצְרַיִם, לָא אִשְׁתְּכַח בָּהּ רְכוּשׁ גָּדוֹל. גִּלְגֵּל גִּלְגוּלִין, וְאַיְיתֵי כַּפְנָא עַל עַלְמָא. וְכָל עַלְמָא הֲווּ מַיְיתִין כַּסְפָּא וְדַהֲבָא לְמִצְרַיִם, וְאִתְמְלֵי כָל אַרְעָא דְמִצְרַיִם כַּסְפָּא וְדַהֲבָא. לְבָתַר דְּאִתְתַּקַּן כֹּלָּא רְכוּשׁ גָּדוֹל, אַיְיתֵי יַעֲקֹב לְמִצְרַיִם.
So, too, with the promise made by God to Abraham in the words: “Know of a surety that thy seed shall be a stranger in a land that is not theirs… and afterwards shall they come out with great substance” (Gen. 15, 13-14). When Joseph came into Egypt he did not find there great substance, so God arranged to bring a famine on the world, with the result that all people brought their silver and gold into Egypt, so that the whole land of Egypt was filled with silver and gold; then, when great substance was amassed there, He brought Jacob into Egypt.
דְּהָכִי אָרְחֵי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּקַדְמִיתָא בָּארֵי (ס”א אק1דים) אַסְוָותָא, וּלְבָתַר מָחֵי. כָּךְ בְּקַדְמִיתָא אַתְקִין רְכוּשׁ גָּדוֹל, וּלְבָתַר אַיְיתֵי לוֹן לְגָלוּתָא. וְעַל דָּא גִּלְגֵּל גִּלְגּוּלִין וְאַיְיתֵי כַּפְנָא עַל כָּל עַלְמָא, בְּגִין דְּלֵיהווּ מַיְיתִין כַּסְפָּא וְדַהֲבָא כָּל עַלְמָא לְמִצְרַיִם.
For this is the way of the Almighty, to provide the cure before inflicting the wound. Thus here He first prepared great substance and then brought Israel into exile. Observe that it was in virtue of being a righteous man that Joseph became the cause of Israel acquiring riches of silver and gold (Ps. 105, 37).
תָּא חֲזֵי, בְּגִין (כך) יוֹסֵף דְּאִיהוּ צַדִּיק, אִיהִי גָּרִים עוּתְרָא כַּסְפָּא וְדַהֲבָא, לְנַטְלָא יִשְׂרָאֵל. כְּדִכְתִיב, (תהילים ק״ה:ל״ז) וַיּוֹצִיאֵם בְּכֶסֶף וְזָהָב וְאֵין בִּשְׁבָטָיו כּוֹשֵׁל. וּמִן יְדָא דְּצַדִּיק, אֲתָא דָא לְיִשְׂרָאֵל. וְכֹלָּא לְמִזְכֵּי לוֹן לְעַלְמָא דְאָתֵי.
All this came to Israel by the hand of the righteous, and all was for the purpose of making them worthy of the world to come.
פָּתַח וְאָמַר, (קהלת ט׳:ט׳) רְאֵה חַיִּים עִם אִשָּׁה אֲשֶׁר אָהַבְתָּ וְגו’. תָּא חֲזֵי, הַאי קְרָא בְּרָזָא עִלָּאָה אִיהוּ, וְאוּקְמוּהָ. רְאֵה חַיִּים, אִלֵּין חַיִּין דְּעַלְמָא דְּאָתֵי, דְּזַכָאָה הוּא בַּר נָשׁ דְּזָכֵי בֵּיהּ כְּדְקָא יְאוּת.
R. Simeon then took for his text the verse: Enjoy life with the wife whom thou lovest all the days of the life of thy vanity, etc. (Eccl. 9, 9). ‘This verse’, he said, ‘has been thus esoterically explained. “Enjoy life” is an allusion to the life of the world to come, for happy is the man who is privileged to gain that life in its fulness;
עִם אִשָּׁה אֲשֶׁר אָהַבְתָּ, דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, בְּגִין דְּבָהּ כְּתִיב אַהֲבָה. דִּכְתִיב, (ירמיהו ל״א:ג׳) וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךָ, אֵימָתַי. בְּשַׁעְתָּא דְסִטְרָא דִימִינָא אָחִיד בָּהּ. דִּכְתִיב, (ירמיהו ל״א:ג׳) עַל כֵּן מְשַׁכְתִּיךְ חָסֶד.
“with the wife whom thou lovest” is a reference to the Community of Israel, of whom it is written: “Yea, I have loved thee with an everlasting love” (Jer. 31, 3). When so? At the time when the Right side takes hold of her, as is implied in the concluding words: “Therefore with affection (hesed) have I drawn thee” (Ibid.);
(קהלת ט׳:ט׳) כָּל יְמֵי חַיֵּי הֶבְלְךָ, בְּגִין דְּאִיהִי אִתְקַשְּׁרַת בַּחַיִּים, וְאִיהִי עוֹלָם דְּחַיִּין שָׁרְיָין בֵּיהּ. דְּהָא עַלְמָא דָא, לָא שַׁרְיָין בֵּיהּ חַיִּים. בְּגִין דְּאִינוּן תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ, וְלָא מָטָאן הָכָא אִינוּן נְהוֹרִין דְּהַהוּא שִׁמְשָׁא, וְאִסְתַּלָּקוּ מֵעַלְמָא מִיּוֹמָא דְּאִתְחָרִיב בֵּי מַקְדְּשָׁא. דִּכְתִיב, (ישעיהו י״ג:י׳) חָשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ בְּצֵאתוֹ וְגו’. מַאי חָשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ, דְּסָלִיק נְהוֹרֵיהּ וְלָא נָהִיר. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (ישעיהו נ״ז:א׳) הַצַּדִּיק אָבַד וְגו’.
“all the days of thy vanity”, inasmuch as she is bound up with life, with the world of the living, as opposed to this world, which is not the world of the living, since its denizens are “under the sun”, where the lights of that (upper) sun do not reach-those lights which have departed from the world since the day when the Temple was destroyed, as is hinted in the verse: “The sun shall be darkened in his going forth” (Is. 13, 10).
כִּי הוּא חֶלְקְךָ בַּחַיִּים, דָּא הוּא שִׁמְשָׁא בְּסִיהֲרָא, וּבְעִינָן לְמֵיעַל סִיהֲרָא בְּשִׁמְשָׁא וְשִׁמְשָׁא בְּסִיהֲרָא, דְּלָא לְאַפְרָשָׁא לוֹן. וְדָא הוּא חוּלָקָא דְּבַר נָשׁ, לְמֵיעַל בְּהוּ לְעַלְמָא דְאָתֵי.
“For that is thy portion in life”: this alludes to the association of the sun with the moon, as it behoves us to bring the moon, as it were, into the sun and the sun into the moon so that there should be no separation between them, this being the portion of man by which he may enter the world to come.
מַה כְּתִיב בַּתְרֵיהּ, (קהלת ט׳:י׳) כָּל אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲשׂוֹת בְּכֹחֲךָ עֲשֵׂה כִּי אֵין מַעֲשֶׂה וְחֶשְׁבּוֹן וְדַעַת וְחָכְמָה בַּשְׁאוֹל אֲשֶׁר אַתָּה הוֹלֵךְ שָׁמָּה. הַאי קְרָא אִית לְאִסְתַּכָּלָא בֵּיהּ. כָּל אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲשׂוֹת, וְכִי הוּתְּרָה רְצוּעָה לְמֶעְבַּד בַּר נָשׁ כָּל מַה דְּיָכִיל. אֶלָּא, לַעֲשׂוֹת בְּכֹחֲךָ כְּתִיב, מַאי בְּכֹחֲךָ. דָּא נִשְׁמָתֵיהּ דְּבַר נָשׁ, דְּאִיהִי חֵילָא דְּבַר נָשׁ, לְמִזְכֵּי בָהּ לְעַלְמָא דֵין וּלְעַלְמָא דְאָתֵי.
Then the passage continues: “Whatsoever thy hand findeth to do, do it with thy strength; for there is no work, nor device, nor knowledge, nor wisdom, in the grave, whither thou goest.” This verse strikes one at first sight as surprising: is man indeed free to do “whatsoever his hand findeth to do”? But we must note the qualification in the phrase “do by thy strength”, i.e. through the instrumentality of the higher soul of man (neshamah,) which forms his strength, so as to gain through her this world and the world to come.
דָּבָר אַחֵר בְּכֹחֲךָ, דָּא הִיא אִשָּׁה דְקָאֲמָרָן, דְּאִיהִי חֵילָא לְאִתְתַקְפָא בָּהּ, בְּעַלְמָא דֵין וּבְעַלְמָא דְאָתֵי. וּבָעֵי בַּר נָשׁ לְמִזְכֵּי בָהּ בְּהַאי עַלְמָא בְּהַאי חֵילָא, בְּגִין דְּיִתְתַּקַּף בָּהּ בְּהַהוּא עַלְמָא.
Alternatively, “by thy strength” alludes to the wife mentioned above, she being a source of strength both for this world and the world to come. It thus behoves man to possess himself of that power in this world so as to be fortified by it in the next world;
מַאי טַעְמָא. בְּגִין דִּלְבָתַר דְּיִפּוּק בַּר נָשׁ מֵהַאי עַלְמָא, לֵית בֵּיהּ חֵילָא לְמֶעְבַּד מִידִּי וְלוֹמַר, הַשְׁתָּא, מִכָּאן וּלְהָלְאָה אַעֲבִיד עוֹבָדִין טָבִין. דְּוַדַּאי אֵין מַעֲשֶׂה וְחֶשְׁבּוֹן וְדַעַת וְחָכְמָה בַּשְׁאוֹל אֲשֶׁר וגו’. אִי לָא זָכֵי בַּר נָשׁ בְּהַאי עַלְמָא, לָא יִזְכֵּי בֵּיהּ לְבָתַר בְּהַהוּא עַלְמָא. וְאוּקְמוּהָ, מַאן דְּלָא אַתְקִין זְוָודִין לְמֵיהַךְ מֵהַאי עַלְמָא, לָא יֵיכוּל בְּהַהוּא עַלְמָא. וְאִית עוֹבָדִין טָבִין דְּעָבִיד בַּר נָשׁ בְּהַאי עַלְמָא, דְּיֵיכוּל מִנַּיְיהוּ הָכָא. וְכֹלָּא אִשְׁתָּאַר לְעַלְמָא דְאָתֵי וּלְאִתְּזְנָא מִנַּיְיהוּ.
inasmuch as once a man departs this world he can do no more, and it is useless for him to say, “Henceforward I am going to perform good acts”, for assuredly, “there is no work, nor device, nor knowledge, nor wisdom, in the grave, whither thou goest”. If a man has not acquired merit in this world he will not acquire it any more in the other world, according to the dictum, “He who has not laid up provision for the journey from this world will have nothing to eat in the other world.” There are, moreover, certain good deeds the fruits of which a man enjoys in this world whilst the principal remains for his enjoyment in the world to come.
תָּא חֲזֵי, יוֹסֵף זָכָה בְּהַאי עַלְמָא וְזָכָה בְּעַלְמָא דְאָתֵי, בְּגִין דְּבָעָא לְאִתְאַחֲדָא בְּאִשָּׁה יִרְאַת יְיָ. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (בראשית ל״ט:ט׳) וְחָטָאתִי לֵאלהִים. וּבְגִין כָּךְ זָכָה לְמִשְׁלַט בְּהַאי עַלְמָא, וְזָכָה לוֹן לְיִשְׂרָאֵל.
Observe that Joseph gained this world and the world to come in virtue of his determination to join himself to a God-fearing wife, as expressed in his words: “How can I do this great wickedness, and sin against God?” (Gen. 39, 9). For this he rose to be a ruler in this world and gathered money for Israel,
מַה כְּתִיב, (בראשית מ״ז:י״ד) וַיְלַקֵּט יוֹסֵף אֶת כָּל הַכֶּסֶף. וְהָכִי אִתְחֲזֵי, דְּהָא הַהוּא נָהָר דְנָגִיד וְנָפִיק, אִיהוּ לָקִיט כֹּלָּא, וְכָל עוּתְרָא בֵּיהּ קָיְימָא. וְדָא הִיא רָזָא דִּכְתִיב, (בראשית א׳:י״ז) וַיִּתֵּן אֹתָם אֱלֹהִים בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם, וְכֹלָּא אִיהוּ כְּדְקָא יְאוּת, וַדַּאי יוֹסֵף בָּעֵי לְמִשְׁלַט עַל מַלְכוּתָא.
as we read, “Joseph gathered all the money that was found in the land of Egypt” (Ibid. 47, 14), and this was in the order of things, since the ever-flowing celestial river gathers within itself all things and is the repository of all riches. Everything thus happened according to plan: assuredly Joseph was predestined to rule over the kingdom.
וְתָּא חֲזֵי, כְּתִיב, וַיַּרְכֵּב אוֹתוֹ בְּמִרְכֶּבֶת הַמִּשְׁנֶה. מַאן מִרְכֶּבֶת הַמִּשְׁנֶה. קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָבִיד לֵיהּ לַצַּדִּיק שַׁלִּיטָא, בְּגִין דְּהָא מִנֵּיהּ אִתְּזַן עַלְמָא, וְאִצְטְרִיךְ לְאִתְּזָנָא. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִית לֵיהּ רְתִיכָא עִלָּאָה, וְאִית לֵיהּ רְתִיכָא תַּתָּאָה. רְתִיכָא תַּתָּאָה אִיהִי מִרְכֶּבֶת הַמִּשְׁנֶה, וְיוֹסֵף צַדִּיק אִקְרֵי, וְלֵיהּ אִתְחֲזֵי לְמֶהוֵי רָכִיב עַל מִרְכֶּבֶת הַמִּשְׁנֶה אֲשֶׁר לוֹ, לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְכֹלָּא אִיהוּ בְּרָזָא עִלָאָה, לְמֶהֱוֵי כְּגַוְונָא דִלְעֵילָא.
AND HE MADE HIM RIDE IN THE SECOND CHARIOT. God has made a second chariot for the Righteous One, by whom the world is nourished. For God has an upper chariot and a nether chariot. The nether chariot is the second chariot, and Joseph, having attained to the name of “righteous”, was qualified to ride on the second chariot, like his prototype in the supernal world.
תָּא חֲזֵי, וַיִּקְרְאוּ לְפָנָיו אַבְרֵךְ, מַאי אַבְרֵךְ. קְשִׁירוּ דְּאִתְקַּשַּׁר שִׁמְשָׁא בְּסִיהֲרָא, וְכֹלָּא כָּרְעִין לָקֳבֵל אֲתַר דָּא. וְנָתוֹן אוֹתוֹ עַל כָּל עַלְמָא, וְכֻלְּהוּ אוֹדָן לְגַבֵּיהּ, וּבְגִין דָּא כֹּלָּא בְּרָזָא עִלָּאָה אִיהוּ.
AND THEY CRIED BEFORE HIM: ABRECH. The term “abrech” signifies the spot where the sun is joined to the moon, towards which all bow down. We read further: AND HE SET HIM OVER ALL , namely, over all the world, so that all the peoples acknowledged his rule.
תָּא חֲזֵי, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָבַד מַלְכוּתָא דְאַרְעָא, כְּעֵין מַלְכוּתָא דִרְקִיעָא, וְכֹלָּא דָא כְּגַוְונָא דָא. וְכָל מַה דְּאִתְעֲבִיד בְּאַרְעָא קָיְימָא קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּקַדְמִיתָא. תָּא חֲזֵי, מַלְכוּתָא קַדִּישָׁא, לָא קַבִּיל מַלְכוּתָא שְׁלֵימָתָא, עַד דְּאִתְחַבַּר בַּאֲבָהָן. בְּגִין דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָבַד לָהּ לְמַלְכוּ עִלָּאָה, לְאִתְנַהֲרָא מֵרָזָא דְּאֲבָהָן.
Observe that God has made the earthly kingdom after the pattern of the heavenly kingdom, and whatever is done on earth has been preceded by its prototype in heaven. Now the dominion of the celestial kingdom was not perfect until it united itself to the patriarchs, since the Holy One intended that the supernal kingdom should be illumined from the grades symbolized by the patriarchs.
וְכַד יוֹסֵף הַצַּדִּיק נָחַת לְמִצְרַיִם בְּקַדְמִיתָא, אִיהוּ מָשִׁיךְ לָהּ לִשְׁכִינְתָּא לְבָתַר עִמֵּיהּ, דְּהָא שְׁכִינְתָּא לָא אָזְלָא אֶלָּא בַּתְרָא דְצַדִּיק. וּבְגִין כָּךְ אִתְמְשַׁךְ יוֹסֵף לְמִצְרַיִם בְּקַדְמִיתָא, וְנָטִיל כָּל עוּתְרָא דְעַלְמָא כְּדְקָא יְאוּת, וּלְבָתַר נָחֲתַת שְׁכִינְתָא לְמִצְרַיִם, וְכֻלְּהוּ שִׁבְטִין בַּהֲדָהּ.
And so when Joseph first went down into Egypt he drew after him the Shekinah, as the Shekinah only follows the Righteous One. Joseph was thus first drawn into Egypt, where he gathered up all the wealth of the world, and then came the Shekinah in company with all the tribes.
וּבְגִינֵי כָּךְ, יוֹסֵף דְּנָטַר לֵיהּ לַבְּרִית, זָכָה לְאִתְעַטְּרָא בְּאַתְרֵיהּ, וְזָכָה לְמַלְכוּתָא דִלְעֵילָא, וּלְמַלְכוּתָא דִלְתַתָּא. וְעַל דָּא כָּל מַאן דְּנָטַר בְּרִית קַדִּישָׁא, כְּאִילּוּ קִיֵּים אוֹרַיְיתָא קַדִּישָׁא כּוֹלָה, דְּהָא בְּרִית שָׁקִיל כְּכָל אוֹרַיְיתָא:
And it was in virtue of having kept the purity of the covenant that Joseph was privileged to be crowned in his right place and merited the upper kingdom and the lower kingdom. Hence, to preserve the purity of the covenant is like observing the whole of the holy Torah, since the covenant is on a par with the whole Torah.
Miketz, Chapter 6
וַיַּרְא יַעֲקֹב כִּי יֵשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרַיִם וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְבָנָיו וְגו’. רִבִּי חִיָּיא פָּתַח וְאֲמַר, (זכריה י״ב:א׳) מַשָּׂא דְבַר יְיָ עַל יִשְׂרָאֵל נְאֻם יְיָ נוֹטֶה שָׁמַיִם וְיוֹסֵד אָרֶץ וְיוֹצֵר רוּחַ אָדָם בְּקִרְבּוֹ. הַאי קְרָא אִית לְאִסְתַּכָּלָא בֵּיהּ. מַשָּׂא דְּבַר יְיָ, בְּכָל הַנֵּי אֲתַר דְּקָאֲמַר מַשָּׂא, מַשָּׂא אַמַּאי. אֶלָּא, בְּכָל אֲתַר דְּאִיהוּ עַל דִּינָא דִּשְׁאָר עַמִּין וְאָמַר מַשָּׂא, לְטַב. בְּכָל אֲתַר דְּאִיהוּ עַל יִשְׂרָאֵל וְאָמַר מַשָּׂא, לְבִישׁ.
NOW JACOB SAW THAT THERE WAS CORN IN EGYPT. R. Hiya discoursed on the verse: The burden of the word of the Lord concerning Israel. Thus saith the Lord who stretcheth forth the heavens, and layeth the foundation of the earth, and formeth the spirit of man within him (Zech. 12, 1). ‘Certain points’, he said, ‘are to be noted in this verse. First, as to the import of the term “burden”, here and in other passages. This term, wherever it introduces a judgement pronounced against other nations, has a favourable import, inasmuch as the prosperity of the idolatrous nations is, if one may say so, a burden for the Holy One.
בְּכָל אֲתַר דְּאִיהוּ עַל דִּינָא דִשְׁאָר עַמִין, לְטַב. בְּגִין דְּמַשָּׂא מָטוּלָא אִיהוּ. כִּבְיָכוֹל מָטוּלָא אִיהוּ עֲלֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, שָׁלוֹם דְּעַמִּין עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת. וְכַד אִתְגְּזַר דִּינָא עֲלַיְיהוּ מַעֲבַר מִנֵּיהּ הַהוּא מָטוּלָא דְּאִיהוּ סָבִיל עֲלַיְיהוּ. בְּכָל אֲתַר דְּדִינָא אִתְגְּזַר עֲלַיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל, וְאָמַר מַשָּׂא, כִּבְיָכוֹל מָטוּלָא אִיהוּ עֲלֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וּבְּגִין כָּךְ מַשָּׂא מֵהַאי גִיסָא, וּמֵהַאי גִיסָא, מָטוּלָא אִיהוּ.
Hence a judgement pronounced against the idolaters removes, as it were, from Him the burden. Contrariwise, wherever the term “burden” introduces a decree of judgement against Israel, it has an unfavourable import, as it implies a burden put on the Holy One, blessed be He.
כֵּיוָן דְּאָמַר נוֹטֶה שָׁמַיִם וְיוֹסֵד אָרֶץ, אַמַּאי אִצְטְרִיךְ וְיוֹצֵר רוּחַ אָדָם בְּקִרְבּוֹ. וְכִי לָא הֲוֵינָא יָדְעֵי דְּאִיהוּ יוֹצֵר רוּחַ אָדָם. אֶלָּא לְאַחֲזָאָה דַרְגָּא יְדִיעָא, דְּכָל רוּחִין וְנִשְׁמָתִין דְּעַלְמָא, בְּהַהוּא דַּרְגָּא קָיְימִין.
Now, having said “who stretcheth forth the heavens, and layeth the foundation of the earth”, what need is there for the text to add “and formeth the spirit of man”, a fact which we know already? But in truth this points to a certain grade which forms the reservoir of all spirits and souls.’
רִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, הַאי קְרָא קַשְׁיָא, אִי אָמַר וְיוֹצֵר רוּחַ אָדָם וְלָא יַתִּיר יָאוֹת, אֲבָל בְּקִרְבּוֹ מַהוּ. אֶלָּא רָזָא אִיהוּ בִּתְרֵין סִטְרִין, דְּהָא מֵהַהוּא נָהָר דְּנָגִיד וְנָפִיק, מִתַּמָּן נָפְקֵי וּפָרְחֵי נִשְׁמָתִין כֻּלְּהוּ, וְאִתְכְּנִישׁוּ בְּאֲתַר חָד. וְהַהוּא דַרְגָּא אִיהוּ יוֹצֵר רוּחַ אָדָם בְּקִרְבּוֹ. וְהַאי כְּאִתְּתָא דְאִתְעַבְּרָא מִן דְּכוּרָא, וְהַהוּא וְלָדָא צָרַת לָהּ בִּמְעָהָא. עַד דְּאִצְטַיֵּיר כֹּלָּא בְּצִיּוּרָא שְׁלִימוּ בִּמְעָהָא. כָּךְ וְיוֹצֵר רוּחַ אָדָם בְּקִרְבּוֹ, בְּקִרְבּוֹ קָיְימָא. עַד דְּאִתְבְּרֵי בַּר נָשׁ בְּעַלְמָא וְיָהִיב לֵיהּ.
R. Simeon said: ‘The words “within him” seem superfluous. But in truth this expression has a twofold recondite meaning. It bears allusion to that ever-flowing celestial river whence all the souls emerge and fly forth. For this purpose it gathers them in one central place or grade, and that grade “formeth the spirit of man within itself”’, like a woman who has conceived and forms the child within her womb from the moment of conception until it is fully developed; so the spirit remains within this grade until a man is created in the world to whom He assigns it.
דָּבָר אַחֵר, וְיוֹצֵר רוּחַ אָדָם בְּקִרְבּוֹ, בְּקִרְבּוֹ דְּאָדָם מַמָּשׁ. בְּגִין דְּכַד אִתְבְּרֵי בַר נָשׁ, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יָהַב לֵיהּ נִשְׁמָתֵיהּ, וְנָפִיק לַאֲוִירָא דְעַלְמָא. הַהוּא רוּחָא דִּבְגַוֵּיהּ, לָא אַשְׁכַּח גּוּפָא לְאִתְפַּשְּׁטָא בְּגַוֵּיהּ, וְקָיְימָא בְּסִטְרָא חַד בְּגַוֵּיהּ.
Alternatively, God “formeth the spirit of man” within him, to wit, in his body, literally. For when a man is created and God assigns him his soul, and he emerges into the light of day, the spirit within him finds no body in which to expand, and remains cramped in one corner, as it were;
וְכַד בַּר נָשׁ אִתְפַּשַׁט גּוּפֵיהּ, הַהוּא רוּחָא אִתְפַּשַּׁט, וְיָהִיב בֵּיהּ חֵילָא, וְכֵן כְּגַוְונָא דְגוּפָא אִתְרַבֵּי, הָכִי רוּחָא יָהִיב חֵילָא בֵּיהּ, לְאִתְתַּקְּפָא בַּר נַשׁ בַּהֲדֵיהּ. וּבְגִין כָּךְ יוֹצֵר רוּחַ אָדָם בְּקִרְבּוֹ מַמָּשׁ.
but with the growth and expansion of the body the spirit also grows and expands; and in response to its growing need it continues to receive from on high, in ever greater abundance, vigour and energy, which in its turn it infuses into the body.
וְאִי תֵימָא יוֹצֵר רוּחַ אָדָם מַהוּ, בְּגִין דְהַהוּא רוּחָא, אִצְטְרִיךְ חֵילָא דִלְעֵילָא יַתִּיר לְאִסְתַּיְיעָא בַּהֲדֵיהּ. וְעַל דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִיהוּ יוֹצֵר רוּחַ אָדָם בְּקִרְבּוֹ, וְיָהִיב לֵיהּ סִיּוּעָא בְּבַר נָשׁ.
Further, the statement that the Holy One “formeth the spirit of man within him” indicates that the spirit needs sustenance in the same way as the body,
תָּא חֲזֵי, כַּד הַהוּא רוּחָא אִצְטְרִיךְ סִיּוּעָא, כְּגַוְונָא דְאִיהוּ הַהוּא בַּר נָשׁ, וּכְגַוְונָא דְּהַהוּא גוּפָא אִתְתַּקַּן, הָכִי נָמֵי הַהוּא רוּחָא מְתַקְנִין לֵיהּ, וְאוֹסְפִין לֵיהּ רוּחָא לְאִתְתַּקְּנָא. וְדָא הוּא יוֹצֵר רוּחַ אָדָם בְּקִרְבּוֹ.
and that as the body goes on developing, so is the spirit granted increased strength and energy.’
וְתָּא חֲזֵי, כֵּיוָן דְּאִתְאֲבִיד יוֹסֵף מֵאֲבוֹי, יַעֲקֹב אָבִיד הַהוּא תּוֹסֶפֶת רוּחָא דְּהֲוָה לֵיהּ, וְאִסְתַּלְּקַת מִנֵּיהּ שְׁכִינְתָּא. לְבָתַר מַה כְּתִיב, (בראשית מ״ה:כ״ז) וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם. וְכִי עַד הַשְׁתָּא מִית הֲוָה. אֶלָּא הַהוּא תּוֹסֶפֶת רוּחָא אִסְתַּלַּק מִנֵּיהּ שְׁכִינְתָּא, וְלָא הֲוָה בְּגַוֵּיהּ. בְּגִין דְּעִצְבוֹנָא דְּהֲוָה בֵּיהּ גָּרְמָא לֵיהּ, (ואי גרמא ליה הא) (ס”א דלא) לָא הֲוָה רוּחֵיהּ בְּקִיּוּמֵיהּ. וּבְגִין כָּךְ וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם.
Observe, that when Joseph was lost, Jacob was deprived of that increase of spirit through the departure of the Shekinah from him. But afterwards “the spirit of Jacob their father revived” (Gen. 45, 27), that is, it regained its former increase and growth.
וְהָכָא (כתיב וירא יעקב), דְּעַד כְּעָן לָא אִתְבַּשַּׂר, מְנָא הֲוָה יָדַע. אֶלָּא וַיַּרְא יַעֲקֹב, דְּחָמָא לְכָל דָּיְירֵי אַרְעָא דְּאָזְלֵי לְמִצְרַיִם, וּמַיְיתָן עִבּוּרָא (הדא הוא דכתיב וירא יעקב).
רִבִּי יִצְחָק אָמַר, תָּא חֲזֵי, דָּוִד מַלְכָּא זָכָה לְאִתְחַבְּרָא בַּאֲבָהָן, וְיָרִית דּוּכְתֵּיהּ בְּגַוַּויְיהוּ. הֲדָא הוּא דִּכְתִיב, אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה.
(נדפס וארא לא א) רִבִּי יֵיסָא וְרִבִּי חִזְקִיָּה הֲווּ אָזְלֵי מִקַּפּוֹטְקִיָּא לְלוֹד, וְהֲוָה עִמְּהוֹן חַד יוּדָאי בְּמָטוּל דְּקַפְטִירָא דְחַמְרָא, עַד דְּהֲווּ אָזְלֵי, אָמַר רִבִּי יֵיסָא לְרִבִּי חִזְקִיָּה, אַפְתַּח פּוּמָךְ וְאֵימָא חַד מִלָּה מֵאִינוּן מִילֵי מַעַלְיָיתָא דְאוֹרַיְיתָא, דְאַתְּ אֲמֵר בְּכָל יוֹמָא קַמֵּי בּוּצִינָא קַדִּישָׁא.
R. Jose and R. Hizkiah were once travelling from Cappadocia to Lydda, and with them was a certain Judean driving an ass laden with clothes. Said R. Jose to R. Hizkiah: ‘Repeat one of those excellent expositions of Scripture which you are wont to deliver daily before the Sacred Lamp.’
פָּתַח וְאֲמַר, (משלי ג׳:י״ז) דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נוֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם. דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם, אִלֵּין אָרְחִין דְּאוֹרַיְיתָא. דְּמַאן דְּאָזִיל בְּאָרְחֵי דְאוֹרַיְיתָא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַשְׁרֵי עֲלֵיהּ נְעִימוּתָא דִשְׁכִינְתָּא, דִּי לָא תַעֲדֵי מִנֵּיהּ לְעָלְמִין. וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם, דְּכֻלְּהוּ נְתִיבִין דְּאוֹרַיְיתָא כֻּלְּהוּ שְׁלָם, שְׁלָם לֵיהּ לְעֵילָא, שְׁלָם לֵיהּ לְתַתָּא. שְׁלָם לֵיהּ בְּעַלְמָא דֵין, שְׁלָם לֵיהּ בְּעַלְמָא דְאָתֵי.
R. Hizkiah then began to hold forth on the verse: Her ways are ways of pleasantness, and all her paths are peace (Prov. 3, 17). ‘These ways’, he said, ‘are the ways and paths of the Torah, as whoever walks in them is invested by the Holy One, blessed be He, with the grace of the Divine Presence as his constant accompaniment, and whoever follows her paths enjoys peace on high and below, peace in this world and in the world to come.’
אָמַר הַהוּא יוּדָאי, אִיסִירָא (אסתרא) בְּקִיסְטְרָא בְּהַאי קְרָא אִשְׁתַּכַּח, אָמְרוּ לֵיהּ, מִנַיִן לָךְ. אָמַר לוֹן, מֵאַבָּא שְׁמַעְנָא, וְאוֹלִיפְנָא הָכָא בְּהַאי קְרָא מִלָּה (טבא). פָּתַח וְאֲמַר, הַאי קְרָא בִּתְרֵין גְּוָונִין אִיהוּ, וּבִתְרֵין סִטְרִין. קָרֵי בֵּיהּ דְּרָכִים, וְקָרֵי בֵּיהּ נְתִיבוֹת. קָרֵי בֵּיהּ נֹעַם, וְקָרֵי בֵּיהּ שָׁלוֹם. מַאן דְּרָכִים, וּמַאן נְתִיבוֹת. מַאן נֹעַם, וּמַאן שָׁלוֹם.
Said the Judean: ‘A deeper meaning lies in this verse, like a coin in the corner of a box.’ ‘How do you know this?’ they asked him. He said: ‘I have heard the recondite explanation of this verse from my father.’ He then continued to discourse thus. ‘This verse contains a twofold idea, one suggested by the terms “ways” and “pleasantness”, and the other by the terms “paths” and “peace”’
אֶלָּא דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם. הַיְינוּ דִכְתִיב, (ישעיהו מ״ג:ט״ז) הַנּוֹתֵן בַּיָּם דָּרֶךְ, דְּהָא בְּכָל אֲתַר דְּאִקְרֵי בְּאוֹרַיְיתָא דֶרֶךְ, הוּא אוֹרַח פְּתִיחָא לְכֹלָּא. כְּהַאי אָרְחָא, דְּאִיהוּ פְּתִיחַ לְכָל בַּר נָשׁ. כָּךְ דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם, אִילֵין דְּרָכִים דְּאִינוּן פְּתִיחָן מֵאֲבָהָן, דְּכָרָאן בְּיַמָּא רַבָּא, וְעָאלִין בְּגַוֵּיהּ, וּמֵאִינוּן אוֹרְחִין מִתְפַּתְּחִין לְכָל עֵיבַר וּלְכָל סִטְרֵי עַלְמָא.
The “ways” are those mentioned in the passage, “who maketh a way in the sea” (Is. 43, 16). For the term “way” everywhere in Scripture denotes an open road, accessible to all. So the words “her ways are ways of pleasantness” allude to those ways which our patriarchs opened up and traversed on the great ocean, and which ramify in all directions to all quarters of the world;
וְהַאי נֹעַם, הוּא נְעִימוּ דְּנָפַק מֵעַלְמָא דְאָתֵי. וּמֵעַלְמָא דְאָתֵי נָהֲרִין כָּל בּוּצִינִין, וּמִתְפַּרְשָׁן לְכָל עֵיבַר. וְהַהוּא טִיבוּ וְהַהוּא נְהוֹרָא דְּעַלְמָא דְאָתֵי, דְּיָנְקִין (נ”א דירתין) אֲבָהָן, אִקְרֵי נֹעַם. דָּבָר אַחֵר, עַלְמָא דְאָתֵי אִקְרֵי נֹעַם, וְכַד אִתְעַר עַלְמָא דְאָתֵי, כָּל חֵדוּ וְכָל טִיבוּ וְכָל נְהוֹרִין וְכָל חֵירוּ דְעַלְמָא אִתְעַר, וּבְגִינִי כָּךְ אִקְרֵי נֹעַם.
and by “pleasantness” is meant that pleasantness which issues from the other world, the source whence radiate all lamps in all directions. That felicity, that light which our patriarchs absorbed and inherited, is thus called “pleasantness”. Or we can say that the world to come itself is called “pleasantness”, because when it is awakened there is a stirring of all joy, all felicity, all illumination, and all freedom.
וְעַל דָּא תָּנִינָן, חַיָּיבִין דְּגֵיהִנֹּם, בְּשַׁעְתָּא דְּעָאל שַׁבַּתָּא, נָיְיחִין כֻּלְּהוּ, וְאִית לְהוּ חֵירוּת וְנַיְיחָא. בְּשַׁעְתָּא דְּנָפִיק שַׁבַּתָּא, אִית לָן לְאִתְעָרָא חֵידוּ עִלָּאָה עֲלָנָא, דְּנִשְׁתֵּזִיב מֵהַהוּא עוֹנָשָׁא דְחַיָּיבַיָא דְּאִתְדָּנוּ (ס”א דאהדרו) מֵהַהִיא שַׁעְתָּא וּלְהָלְאָה. וְאִית לָן לְאִתְעָרָא וְלֵימָא, (תהילים צ׳:י״ז) וִיהִי נֹעַם יְיָ אֱלֹקֵינוּ עָלֵינוּ. דָּא הוּא נֹעַם עִלָּאָה, חֵידוּ (ס”א חירו) דְּכֹלָּא, וְעַל דָּא דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם.
Hence tradition tells us that when the Sabbath comes in, the sinners in Gehinnom have a respite and are granted ease and rest; and that at the termination of the Sabbath we have to call down the supernal joy upon us so that we may be delivered from the punishment that the sinners undergo from that moment onward; and this we do by reciting the verse: “And let the pleasantness of the Lord our God be upon us, etc.” (Ps. 90, 17), an allusion to the supernal pleasantness which brings universal freedom.
וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם, מַאן נְתִיבוֹתֶיהָ. אִלֵּין אִינוּן שְׁבִילִין דְּנָפְקִין מִלְּעֵילָא, וְכֻלְּהוּ נָקִיט לוֹן בְּרִית יְחִידָאי, דְּאִיהוּ אִקְרֵי שָׁלוֹם, שְׁלָמָא דְבֵיתָא. וְאָעִיל לוֹן לְיַמָא רַבָּא, כַּד אִיהוּ בְּתוּקְפֵיהּ, וּכְדֵין יָהִיב לֵיהּ שְׁלָמָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם (ע”כ). תָּא חֲזֵי, יוֹסֵף בְּרִית שָׁלוֹם הֲוָה, וְהֲוָה בְּמִצְרַיִם מַלְכָּא, וְשַׁלִּיט עַל אַרְעָא. וְיַעֲקֹב בְּגִין דְּאִסְתַּלַּק מִנֵּיהּ שְׁכִינְתָּא, לָא הֲוָה יָדַע.
Now, as for the “paths”, they denote the paths that proceed from on high and are all gathered into the single covenant which is named ‘peace”, meaning the peace of the household, and which carries those paths into the great ocean when it is agitated, and so gives it peace.’ Observe that Joseph embodied the covenant of peace, and in consequence became ruler over the land of Egypt. Jacob, being deserted by the Shekinah, knew nothing of this, but nevertheless he had hopes
וְעִם כָּל דָּא, יַעֲקֹב הֲוָה לֵיהּ תַּבְרָא, בְּגִין לְמִזְבַּן עִבּוּרָא בְּמִצְרַיִם. וְחָמָא דְּאִיהוּ תְּבִירָא עַל תְּבִירָא, דְּיֵחֲתוּן בְּנוֹי לְמִצְרַיִם. וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְבָנָיו לָמָּה תִּתְרָאוּ, בְּגִין דְּלָא תַחֲמוּן גּוּפַיְיכוּ, אֶלָּא כִּרְעֵבִין, כְּגוּבְרִין דְּלֵית לוֹן שָׂבְעָא.
from the purchase of corn in Egypt, and he also foresaw calamity upon calamity in his sons going down into Egypt. AND JACOH SAID TO HIS SONS: WHY SHOULD YE MAKE YOURSELVES CONSPICUOUS ? meaning, in effect, “you should not pretend to be other than hungry and short of food”.
אָמַר רִבִּי חִזְקִיָּה, וַדַּאי רָזָא הָכָא. דְּהָא בְּכָל זִמְנָא דְצַעֲרָא אִיהוּ בְּעַלְמָא, לָא בָּעֵי בַּר נָשׁ, לְאַחֲזָאָה גַרְמֵיהּ בְּשׁוּקָא, בְּגִין דְּלָא יִתָּפֵס בְּחוֹבוֹי. וְעַל דָּא אָמַר לָמָּה תִּתְרָאוּ, וְהָא אִתְּמָר.
R. Hizkiah said: ‘Assuredly there is here contained a recondite lesson, to wit, that when trouble is abroad in the world, and the world is in distress, a man should not show himself in the open road, in order that he may not be seized on account of his sins; and so it is affirmed.
דָּבָר אַחֵר וַיַּרְא יַעֲקֹב כִּי יֵשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרַיִם, עִבּוּר מַמָּשׁ. דְּהָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַל דָּא שַׁדַּר כַּפְנָא בְּעַלְמָא, בְּגִין לְנַחֲתָא לְיַעֲקֹב וּבְנוֹי לְתַמָּן, וְעַל דָּא חָמָא בְּנֵי אַרְעָא, דְּהֲווּ מַיְיתִין מִתַּמָּן עִבּוּר.
Alternatively we may explain that for that very purpose God sent a famine into the world, namely that Jacob and his sons should go down into Egypt; and so Jacob saw the people bringing corn from Egypt, and thus knew that there was corn there.
וַיַּרְא יַעֲקֹב כִּי יֵשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרַיִם, בְּשַׁעְתָּא דְמִית יִצְחָק, אָתוּ יַעֲקֹב וְעֵשָׂו לְמִפְלַג. וְעֵשָׂו נָפַק מֵחוּלָקֵיהּ דְּאַרְעָא וּמִכֹּלָּא, וְיַעֲקֹב דְּיִסְבּוֹל גָּלוּתָא יִטּוֹל כֹּלָּא. וְעַל דָּא חָמָא הַהוּא תְּבִירָא דְּהֲוָה לֵיהּ בְּמִצְרַיִם, הוּא וּבְנוֹי לְמִסְבַּל גָּלוּתָא. וְעַל דָּא וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְבָנָיו לָמָּה תִתְרָאוּ. מִקַּמֵי דִינָא דִלְעֵילָא, דְּלָא יִשְׁתַּכַּח עֲלַיְיכוּ מְקַטְרְגָא. וַיֹּאמֶר הִנֵּה שָׁמַעְתִּי כִּי יֵשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרַיִם רְדוּ שָׁמָּה. הָא אוּקְמוּהָ רד”ו, חוּשְׁבַּן דָּא הֲווּ יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם:
Or we may explain thus. When Isaac died, Jacob and Esau came to divide his inheritance. Esau renounced the inheritance of the (holy) land and all that it involved, and Jacob took up the whole, including the galuth. Hence he saw the calamity that awaited him in Egypt, where he and his sons would endure exile, and hence he said to his sons: “Why do you show yourselves off in presence of the supernal judgement? That is the way to bring the accuser down upon you.” ‘AND HE SAID: BEHOLD, I HAVE HEARD THAT THERE IS CORN IN EGYPT. GET YOU DOWN (redu) THITHER. It has already been pointed out that the numerical value of the term redu (RDV=210) amounts to the number of years Israel was in Egypt.
Miketz, Chapter 7
וְיוֹסֵף הוּא הַשַּׁלִּיט עַל הָאָרֶץ וְגו’, רִבִּי יֵיסָא פָּתַח וְאֲמַר, (תהילים כ״ז:ו׳) וְעַתָּה יָרוּם רֹאשִׁי עַל אוֹיְבַי סְבִיבוֹתַי וְאֶזְבְּחָה בְּאָהֳלוֹ זִבְחֵי תְרוּעָה אָשִׁירָה וַאֲזַמְּרָה לַיְיָ. תָּא חֲזֵי, כַּד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְרָעֵי בֵּיהּ בְּבַר נָשׁ, זָקִיף לֵיהּ עַל כָּל בְּנֵי עַלְמָא. וְעָבִיד לֵיהּ רֵישָׁא דְכֹלָּא, וְכֻלְּהוּ שָׂנְאוֹי אִתְכַּפְיָין תְּחוֹתוֹי.
AND JOSEPH WAS THE GOVERNOR OVER THE LAND, ETC. R. Jesse discoursed on the text: And now shall my head be lifted up above mine enemies round about me; and I will offer in his tabernacle sacrifices with trumpet-sound (Ps. 27, 6). ‘When God’, he said, ‘takes pleasure in a man, he raises him high above all his fellow-men and makes him chief over them all, so that all his enemies are subdued before him.
דָּוִד מַלְכָּא, שָׂנְאוּ לֵיהּ אֲחוֹי, דָּחוּ לֵיהּ מִנַּיְיהוּ. קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָרִים לֵיהּ עַל כָּל בְּנֵי עַלְמָא. אֲתָא חֲמוֹי, עָרַק מִקַּמֵיהּ. קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָרִים לֵיהּ עַל כָּל מַלְכוּתֵיהּ, וְכֻלְּהוּ הֲווּ כָּרְעִין וְסָגְדִין קַמֵּיהּ. וְיוֹסֵף דָּחוּ לֵיהּ אֲחוּי, לְבָתַר כֻּלְּהוּ כָּרְעוּ וּסְגִידוּ קַמֵּיהּ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיָּבֹאוּ אֲחֵי יוֹסֵף וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ אַפַּיִם אָרְצָה.
King David was hated by his brothers and rejected by them, but God raised him high above all men. He had to flee from his father-in-law, but God made him ruler over the latter’s whole kingdom and all knelt and prostrated themselves to him. Joseph, again, was rejected by his brothers, but afterwards they all knelt down and prostrated themselves before him, as we read: “And Joseph’s brethren came, and bowed down to him with their faces to the earth.”
דָּבָר אַחֵר, וְעַתָּה יָרוּם רֹאשִׁי, מַאי וְעַתָּה, כְּמוֹ וְאַתָּה. רִבִּי יְהוּדָה אָמַר, הָא אִתְּמָר, עֵת דְּאִיהוּ דַרְגָּא עִלָּאָה, וּמַאן אִיהוּ הַהוּא עֵת. דָּא ה”א, וְאִקְרֵי עַתָּה. וְעַתָּה, דָּא אִיהוּ וּבֵי דִינֵיהּ.
יָרוּם רֹאשִׁי, לַאֲרָמָא לָהּ בִּיקָרָא וּמַלְכוּתָא. עַל אוֹיְבַי סְבִיבוֹתַי, אִלֵּין שְׁאָר מַלְכֵי אַרְעָא. וְאֶזְבְּחָה בְּאָהֳלוֹ, דָּא יְרוּשָׁלַ ם. בְּאָהֳלוֹ, דָּא אֹהֶל מוֹעֵד. זִבְחֵי תְרוּעָה, לְמִשְׁמַע כָּל עַלְמָא. אָשִׁירָה וַאֲזַמְּרָה, מֵהַהוּא סִטְרָא דִתְרוּעָה הִיא. דְּהָא מִתַּמָּן, מֵהַהוּא סִטְרָא דִתְרוּעָה, הִיא אַתְיָא שִׁירָה וְתוּשְׁבַּחְתָּא.
דָּבָר אַחֵר, וְעַתָּה יָרוּם רֹאשִׁי, דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. עַל אוֹיְבַי סְבִיבוֹתַי, דָּא עֵשָׂו וְכָל אֲפַרְכִין דִּילֵיהּ. וְאֶזְבְּחָה בְּאָהֳלוֹ, אִלֵּין יִשְׂרָאֵל. זִבְחֵי תְרוּעָה, דִּכְתִיב, (תהילים נ״א:י״ט) זִבְחֵי אֱלהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה, בְּגִין לְאַעֲבָרָא דִינָא מֵעַלְמָא. אָשִׁירָה וַאֲזַמְּרָה, לְאוֹדָאָה וּלְשַׁבְּחָא לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּלָא פְּסִיקוּ לְעוֹלָם.
Alternatively we may suppose this verse to be spoken by the Community of Israel, whose head will one day be raised above Esau and all his lieutenants. Then Israel will “offer in his tabernacle sacrifices with trumpet-sound”, or, rather, “sacrifices of breaking” (teru’ah) to wit, the broken spirit which is mentioned in the passage: “The sacrifices of God are a broken spirit” (Ibid. 51, 19), so as to cause severity to be removed from the world; “then I will sing, yea, I will sing praises unto the Lord”, without ceasing, for evermore.
דָּבָר אַחֵר, וְעַתָּה יָרוּם רֹאשִׁי, בְּכֹלָּא, יֵצֶר טוֹב עַל יֵצֶר רָע. דִּכְתִיב, עַל אוֹיְבַי סְבִיבוֹתַי, דָּא יֵצֶר הָרָע, דְּאִיהוּ סַחֲרָנֵיהּ דְּבַר נָשׁ, וְאִיהוּ שָׂנְאֵיהּ בְּכֹלָּא. וְאֶזְבְּחָה בְאָהֳלוֹ זִבְחֵי תְרוּעָה, דָּא אוֹרַיְיתָא, דְּאִתְיְהִיבַת מִסִּטְרָא דְאֶשָּׁא, כְּדִכְתִיב (דברים לג) מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ. דְּהָא בְּגִין אוֹרַיְיתָא, יָרוּם רֵישֵׁיהּ, וְאִתָּבְרוּ כָּל שָׂנְאוֹי קֳדָמוֹי. כְּדִכְתִיב, (תהילים י״ח:מ׳) תַכְרִיעַ קָמַי תַּחְתָּי.
According to another interpretation, it is the good prompter who says, “and now shall my head be lifted up above mine enemies round about me”, to wit, above the evil prompter that surrounds man on every side and is his enemy throughout: “and I will offer in his tabernacle sacrifices with trumpet-sound”, alluding to the study of the Torah, which has been given from the side of fire, as we read: “At his right hand was a fiery law unto them” (Deut. 33, 2); for it is through the Torah that his head is lifted up and his enemies are broken before him, as it says: “Thou hast subdued unto me those that rose up against me” (Ps. 18, 40).
דָּבָר אַחֵר וְעַתָּה יָרוּם רֹאשִׁי, לְאִתְכְּלָלָא בַּאֲבָהָן, דְּהָא דָוִד מַלְכָּא, אִית לֵיהּ לְאִתְדַּבָּקָא בַּאֲבָהָן, וּכְדֵין יִתְרוֹמֵם וְסָלִיק לְעֵילָא, וְאִיהוּ בְּחַד קִשּׁוּרָא בְּהוּ. עַל אוֹיְבַי סְבִיבוֹתַי, אִלֵּין אִינוּן דְּבִסְטַר שְׂמָאלָא, כֻּלְּהוּ מָארֵי דִינִין, דְּמִתְכַּוְּנִין לְחַבָּלָא. וּכְדֵין שִׁמְשָׁא אִתְחַבַּר בְּסִיהֲרָא, וְהֲוֵי כֹּלָּא חָד.
According to another explanation it is King David who says, “And now shall my head be lifted up”, namely, to be ranked among the patriarchs, as he had first to join the patriarchs before he became exalted and elevated. “Above mine enemies round about me”: to wit, those on the left side, the accusers who sought to injure him; by his overcoming them the sun formed a junction with the moon, and a unity was effected.
תָּא חֲזֵי כְּתִיב, וְיוֹסֵף הוּא הַשַּׁלִּיט עַל הָאָרֶץ, דָּא שִׁמְשָׁא דְּשַׁלִּיט בְּסִיהֲרָא, וְנָהִיר לָהּ וְזָן לָהּ. הוּא הַמַּשְׁבִּיר לְכָל עַם הָאָרֶץ, דְּהָא הַהוּא נָהָר דְּנָגִיד וְנָפִיק, מִנֵּיהּ אִתְזָנוּ כֻּלְּהוּ, וּמִתַּמָּן פָּרְחִין נִשְׁמָתִין לְכֹלָּא. וּבְגִין דָּא, כֻּלְּהוּ סָגְדִין לְגַבֵּיהּ דְּהַהוּא אֲתַר, דְּהָא לֵית לָךְ מִלָּה בְּעַלְמָא, דְּלָא תָּלֵי בְּמַזָּלָא וְאוּקְמוּהָ:
Observe now the passage: AND JOSEPH WAS THE GOVERNOR OVER THE LAND , which, in its deeper meaning, implies that the sun rules over the moon, gives her light and sustains her. We read further: HE IT WAS THAT SOLD TO ALL PEOPLE OF THE LAND. This alludes to the ever-flowing river whence all derive their nourishment and whence the souls of all men emerge. Hence all bow down toward that region, as nothing happens in the world that does not depend on mazzal, as explained elsewhere.
Miketz, Chapter 8
וַיַּכֶּר יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וְהֵם לֹא הִכִּירוּהוּ. רִבִּי אֶלְעָזָר פָּתַח וְאֲמַר, (תהילים מ״ט:ו׳) לָמָּה אִירָא בִּימֵי רָע עֲוֹן עֲקֵבַי יְסֻבֵּנִי. תָּא חֲזֵי, תְּלַת אִינוּן דְּדָחֲלִין וְלָא יָדְעִין מִמַּה דָּחֲלִין, וְאוּקְמוּהָ. אֲבָל אִית מַאן דְּדָחִיל, וְלָא יָדַע מִמַּה אִיהוּ דָּחִיל, בְּגִין אִינוּן חֶטְאֵי. דְּלָא יָדַע דְּאִינוּן חֲטָאִין, וְלָא אַשְׁגַּח בְּהוּ, וְאִיהוּ דָּחִיל מִימֵי רָע.
R. Eleazar here discoursed on the text: Wherefore should I fear in the days of evil the iniquity of my heels that compasseth me about? (Ps. 49, 6). ‘There are’, he said, ‘three classes who fear, and know not what they fear, as we have laid down elsewhere. One kind is the man who has committed sins without realizing that they were sins, and he is therefore afraid of “days of evil”, to wit, days that are under the jurisdiction of the evil one, that is, the evil prompter, who on certain days is given authorization to lead astray all those who pollute their ways.
מַאן אִינוּן יְמֵי רָע, אִלֵּין אִינוּן יוֹמִין דְּאִינוּן אִזְדַּמְּנָן בְּהַהוּא רָע. וּמַאן אִינוּן, (ד”א איהו) דָּא יֵצֶר הָרָע, דְּאִיהוּ אִקְרֵי רָע. וְאִית לֵיהּ יוֹמִין יְדִיעָן, דְּאִתְיְהִיב לֵיהּ רְשׁוּ בְּעַלְמָא, לְאַסְטָאָה לְכָל אִינוּן דִּמְסָאֲבֵי אָרְחַיְיהוּ. דְּמַאן דְּאָתֵי לְאִסְתָּאֲבָא, מְסָאֲבֵי לֵיהּ. וְאִלֵּין אִינוּן אִקְרוּן יְמֵי רָע, וְאִלֵּין מְמַנָּן עַל אִינוּן חוֹבִין דְּדָשִׁין בְּהוּ בְּנִי נָשָׁא בַּעֲקֵבַיְיהוּ.
For whoever enters the path of defilement is carried further along it. Those days, then, are called “days of evil”, being assigned for the punishment of little sins which a man treads under his heels, as it were. Whoever, then, is habituated to those sins which men tread underfoot, as it were, is unaware of them and is constantly in fear.
תָּא חֲזֵי, כָּל אִינוּן דִּמְסָאֲבֵי אָרְחַיְיהוּ, כַּמָּה חֲבִילֵי טְהִירִין אִזְדַּמְּנָן לְגַבַּיְיהוּ, וּמְסָאֲבֵי לְהוּ. בְּאָרְחָא דְבָעֵי בַּר נָשׁ לְמֵיהַךְ, בְּהַהוּא אָרְחָא מְדַבְּרִין לֵיהּ מַמָּשׁ. אָתֵי בַּר נָשׁ לְאִתְדַּכָּאָה, כַּמָּה אִינוּן דִּמְסַיְיעִין לֵיהּ.
הָא תָּנִינָן, דְּכַד בַּר נָשׁ קָם בְּצַפְרָא, בָּעֵי לְאַסְחָאָה יְדוֹי, מִגּוֹ (לעיל נג א) נַטְלָא דְמַיָא, דְּאִיהוּ מָאנָא לִיטּוֹל מִנֵּיהּ מַיָא. מִגּוֹ מַאן דְּאַסְחֵי יְדוֹי בְּקַדְמִיתָא, כְּמָה דְאוּקְמוּהָ. וְתָּא חֲזֵי, בְּגִין נַטְלָא דָא, אוֹקִימְנָא מִלָּה.
וְתוּ, דְּבָעְיָא לֵיהּ לְבַר נָּשׁ, לְנַטְלָא יְדָא יְמִינָא בִּשְׂמָאלָא. בְּגִין לְשַׁלְטָאָה יְמִינָא עַל שְׂמָאלָא, וְיִסְתְּחֵי יְמִינָא מִן שְׂמָאלָא, וּבְגִין כָּךְ אִיהוּ נְטִילָא. וְעַל דָּא, מַאן דְּנָטִיל יְדוֹי, יִטּוֹל יְמִינָא בִּשְׂמָאלָא, לְאַשְׁלָטָא יְמִינָא עַל שְׂמָאלָא. בְּגִין דְּלָא יָהִיב דּוּכְתָּא לְיֵצֶר הָרָע לְשַׁלְּטָאָה כְּלַל, וְהָא אוֹקִימְנָא.
תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעְתָּא דְדִינָא בִּישָׁא שָׁלְטָא, לָא אָתִיב יְדֵיהּ מִלְאַבְאָשָׁא. וּבְשַׁעְתָּא דִּימִינָא שָׁלְטָא עַל עַמִין עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת לְתַבְרָא לוֹן, חָיִיס קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עֲלַיְיהוּ, וְלָא שָׁצֵי לוֹן.
וּבְּגִין כָּךְ, כָּל מַאן דְּאִיהוּ חָטֵי, בְּאִינוּן חֶטְאִין דְּדָשׁ בְּהוּ בְּרַגְלוֹי, לָא יָדַע בְּהוּ, וְדָחִיל תְּדִירָא. דָּוִד מַלְכָּא הֲוָה אִסְתַּמַר תָּדִיר מֵחוֹבִין אִלֵּין, וְכַד הֲוָה נָפִיק לִקְרָבָא, הֲוָה מְפַשְׁפֵּשׁ לוֹן. וְעַל דָּא לָא דָחִיל לַאֲגָחָא עִמְּהוֹן קְרָבָא.
King David, however, was ever on his guard against these sins, and whenever he set out for battle he would closely examine himself to see that he was free from such sins, and he therefore was not afraid to go to war.
וְתָּא חֲזֵי, אַרְבַּע מַלְכִין הֲווּ, מַאן דְּשָׁאִיל דָּא לָא שָׁאִיל דָּא. דָּוִד אָמַר, (תהילים י״ח:ל״ח) אֶרְדּוֹף אוֹיְבַי וְאַשִּׂיגֵם וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם. מַאי טַעְמָא, בְּגִין דְּהֲוָה אִסְתַּמַּר מֵאִלֵּין חוֹבִין, וְלָא יָהִיב דּוּכְתָּא לְשַׂנְאוֹי לְשַׁלְּטָאָה. וְעַל דָּא בָּעֵי לְמִרְדַּף אֲבַּתְרַיְיהוּ תָּדִיר, וְלָא יִרְדְּפוּן אִינוּן אֲבַתְרֵיהּ לְמִתְבַּע חוֹבוֹי, וְיִפּוֹל בִּידַיְיהוּ.
Observe now the difference in the behaviour of four kings in going to war. David said: “Let me pursue mine enemies, and overtake them; neither let me turn back till they are consumed” (Ps. 18, 38). He dared to make this request because he guarded himself against those sins, and thus allowed no opening to his enemies to prevail against him. He therefore prayed only that he might pursue them continually, and had no fear that they might pursue him, or that his sins might cause him to fall into their hands.
אָסָא הֲוָה דָּחִיל יַתִּיר, אַף עַל גַּב דְּהֲוָה מְפַשְׁפֵּשׁ בְּחֶטְאוֹי, וְלָא כְדָוִד מַלְכָּא. אִיהוּ בָּעֵי לְמִרְדַּף אֲבַּתְרַיְיהוּ, וְלָא יַגִּיחַ לוֹן, וְיִקְטוֹל לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְכָךְ הֲוָה. דִּכְתִיב, (דברי הימים ב י״ד:י״ב) וַיִּרְדְּפֵם אָסָא וְהָעָם אֲשֶׁר עִמּוֹ וְגו’, וּכְתִיב וַיִּגּוֹף יְיָ אֶת הַכּוּשִׁים לִפְנֵי אָסָא וְלִפְנִי יְהוּדָה וַיָּנוּסוּ הַכּוּשִׁים. (וכן) דָּוִד מַה כְּתִיב בֵּיהּ, (שמואל א ל׳:י״ז) וַיַּכֵּם דָּוִד מֵהַנֶּשֶׁף וְעַד הָעֶרֶב לְמָחֳרָתָם. אֲבָל אָסָא אִיהוּ רָדִיף וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מָחֵי.
Asa was in greater fear, for though he also minutely examined himself for any sins, yet it was not with such care as David. His request, therefore, was that he might merely pursue his enemies, not overtake them himself, and that God should slay them for him. And so it came about, as we read: “So the Lord smote the Ethiopians before Asa, and before Judah; and the Ethiopians fled. And Asa and the people that were with him, etc.” (II Chr. XIV, II-12). Whereas in regard to David it is written: “And David smote them from the twilight even unto the evening of the next day” (I Sam. 30, 17).
יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה, אוּף הָכִי נָמֵי הֲוָה שָׁאִיל. וְאֲמַר, לָא יָכִילְנָא לְמִרְדַּף וְלָא לְקָטְלָא. אֶלָּא אֲנָא אֲזַמֵּר, וְאַתְּ קְטֵיל לוֹן. בְּגִין דְּלָא הֲוָה מְפַשְׁפֵּשׁ כָּל כָּךְ כְּאָסָא. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עֲבַד לֵיהּ הָכִי. דִּכְתִיב, (דברי הימים ב כ׳:כ״ב) וּבְעֵת הֵחֵלּוּ בְרִנָה וּתְהִלָּה נָתַן יְיָ מְאָרְבִים עַל בְּנִי עַמּוֹן מוֹאָב וְהַר שֵׂעִיר הַבָּאִים לִיהוּדָה וַיִּנָּגֵפוּ.
Jehoshaphat, again, in praying for help, said: “I am not able to pursue nor to slay them; but let me chant thy praises and do thou slay them.” This was because he did not examine himself even to the same degree as Asa. And God did what he requested, as it is written: “And when they began to sing and praise, the Lord set liers-in-wait against the children of Ammon, Moab, and mount Seir, that were come against Judah; and they were smitten” (II Chr. 20, 22).
חִזְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה, אוּף הָכִי נָמֵי אָמַר. אֲנָא לָא יָכִילְנָא, לָא לְזַמָּרָא, וְלָא לְמִרְדַּף, וְלָא לַאֲגָחָא קְרָבָא. בְּגִין דְּדָחִיל מֵאִלֵּין חוֹבִין דְּקָאֲמָרָן. מַה כְּתִיב, (מלכים ב י״ט:ל״ה) וַיְהִי בַלַיְלָה הַהוּא וַיֵּצֵא מַלְאַךְ יְיָ וַיַּךְ בְּמַחֲנִה אַשּׁוּר מֵאָה וּשְׁמוֹנִים וַחֲמִשָּׁה אֶלֶף וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וְהִנֵּה כֻלָּם פְּגָרִים מֵתִים. וְחִזְקִיָּה הֲוָה יָתִיב בְּבֵיתֵיהּ וְשָׁכִיב בְּעַרְסֵיהּ, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קָטִיל לוֹן.
Finally, Hezekiah felt himself able neither to sing praises, nor to pursue, nor to engage in war, the reason being that he feared the above-mentioned sins. It is thus written: “And it came to pass that night, that the angel of the Lord went forth, and smote in the camp of the Assyrians a hundred fourscore and five thousand; and when men arose early in the morning, behold, they were all dead corpses” (II Kings 19, 35). That is, Hezekiah sat in his house, and lay in his bed, whilst God slew them.
וּמַה צַּדִּיקִים אִלֵּין הֲווּ דָּחֲלִין מֵאִלֵּין חוֹבִין, שְׁאָר בְּנִי עַלְמָא עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. בְּגִין כָּךְ אִית לֵיהּ לְבַר נָשׁ לְאִסְתַּמְּרָא מֵאִלֵּין חוֹבִין, וּלְפַשְׁפְּשָׁא בְּהוֹן כִּדְקָאֲמָרָן. בְּגִין דְּלָא יִשְׁלְטוּן עֲלוֹי אִינוּן יְמֵי רָע, דְּלָא מְרַחֲמֵי עֲלֵיהּ.
Now, if those righteous men were in so much fear on account of these sins, how much greater should be the fear of other men? Hence it behoves a man to be on his guard against those sins and to examine himself closely regarding them so as not to allow those “days of evil” which are without mercy to obtain dominion over him.
תָּא חֲזֵי, וַיַּכֶּר יוֹסֵף אֶת אֶחָיו. בְּשַׁעְתָּא דְּנָפְלוּ בְּיָדֵיהּ, אִיהוּ רָחִים עֲלַיְיהוּ, בְּגִין דְּאִיהוּ שְׁלִים. וְהֵם לא הִכִּירוּהוּ, דְּאִינוּן שִׁמְעוֹן וְלֵוִי, אָתוּ מִסִּטְרָא דְּדִינָא קַשְׁיָא, וְעַל דָּא לָא רְחִימוּ עֲלֵיהּ. דְּהָא כָּל אִינוּן מָארֵיהוֹן דְּדִינָא קַשְׁיָא, לָא מְרַחֲמֵי עֲלַיְיהוּ דִבְנֵי נָשָׁא בְּשַׁעְתָּא דְּנָפְלֵי בִּידַיְיהוּ.
AND JOSEPH KNEW HIS BRETHREN. When they fell into his hands he had compassion on them, since he was completely virtuous. BUT THEY KNEW HIM NOT : these were Simeon and Levi, who came from the side of severity, and hence had no pity on him, inasmuch as all those imbued with severity take no pity on men when they fall into their hands.
וּבְגִין כָּךְ אָמַר דָּוִד, (תהילים מ״ט:ו׳) לָמָּה אִירָא. יָרֵאתִי לָא כְּתִיב, אֶלָּא אִירָא, (אלא) דְּאִית (נ”א דלית) לִי לְמִדְחַל מֵאִינוּן יְמֵי רָע, כִּדְקָאֲמָרָן. עֲוֹן עֲקֵבַי יְסֻבֵּנִי, מַאן עֲקֵבַי. אִלֵּין אִינוּן בְּרָזָא דִּמְהֵימְנוּתָא. דִּכְתִיב, (בראשית כ״ה:כ״ו) וְיָדוֹ אוֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו, דָּא הוּא עֲקֵיבָא. וְאִינוּן עֲקֵיבִין דְּמִסְתַּכְּלִין בְּהוּ תָּדִיר בְּהַהוּא חוֹבָא דְּדָשׁ בֵּיהּ בַּר נָשׁ תָּדִיר בַּעֲקֵבוֹי.
Hence David said, “Wherefore should I fear?” indicating that naturally he ought to fear those “days of evil”, as previously stated. David continues: “The iniquity of my heels that compasseth me about.” The word “heels” here, as in the passage, “and his hand had hold on Esau’s heel” (Gen. 25, 26) indicates those evil powers (forming as it were the heel of the Body) that are forever on the look out for the sins which a man constantly treads under his heels.
תָּא חֲזֵי, מַה כְּתִיב, (ישעיהו ה׳:י״ח) הוֹי מוֹשְׁכֵי הֶעָוֹן בְּחַבְלֵי הַשָּׁוְא וְכַעֲבוֹת הָעֲגָלָה חַטָּאָה. בְּחַבְלֵי הַשָּׁוְא, דְּדָשׁ בֵּיהּ בַּעֲקֵבָא וְלָא חַיִּישׁ עֲלֵיהּ. וּלְבָתַר אִתְתַּקַּף וְאִתְעֲבִיד (בחבלי השוא) כַּעֲבוֹת הָעֲגָלָה, וְאִתְתַּקַּף הַהוּא חֶטְאָה. וְאַסְטֵי לֵיהּ בְּהַאי עַלְמָא וּבְעַלְמָא דְאָתֵי.
These little sins are like “cords of vanity” (Is. 5, 18), scarcely discernible, but which in time become as strong as “cart ropes”, and thus cause a man to lose this world and the world to come.
זַכָּאִין אִינוּן צַדִּיקַיָיא, דְּיָדְעִין לְאִסְתַּמְּרָא מֵחוֹבֵיהוֹן, וְאִינוּן מְפַשְׁפְּשִׁין תָּדִיר בְּעוֹבָדַיְיהוּ. בְּגִין דְּלָא יִשְׁתַּכַּח עֲלַיְיהוּ מְקַטְרְגָא בְּהַאי עַלְמָא, וְלָא יִסְטוּן עֲלַיְיהוּ לְעַלְמָא דְאָתֵי. דְּהָא אוֹרַיְיתָא מְתַקְנָא לְהוּ אָרְחִין וּשְׁבִילִין לְמֵיהַךְ בְּהוּ, דִּכְתִיב, (משלי ג׳:י״ז) דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם:
Happy are the righteous who know how to guard themselves against their sins and continually examine their deeds so that no accuser may rise up against them either in this world or in the world to come, the Torah being their guide and preparing the way before them. Of these it is written: “Her ways are ways of graciousness, and all her paths are peace.”
Miketz, Chapter 9
וַיִּזְכּוֹר יוֹסֵף אֶת הַחֲלוֹמוֹת אֲשֶׁר חָלַם לָהֶם וְגו’. רִבִּי חִיָּיא פָּתַח וְאֲמַר, (משלי כ״ד:י״ז) בִּנְפוֹל אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמַח וּבִכָּשְׁלוֹ אַל יָגֵל לִבֶּךָ. תָּא חֲזֵי, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עֲבַד לֵיהּ לְבַר נָשׁ, דְּיִזְכֵּי לִיקָרָא דִילֵיהּ, וּלְשַׁמָּשָׁא קַמֵּיהּ תְּדִירָא, וּלְאִשְׁתַּדְּלָא בְּאוֹרַיְיתָא יְמָמָא וְלֵילֵי. בְּגִין דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְרָעֵי בָּהּ בְּאוֹרַיְיתָא תָּדִיר.
AND JOSEPH REMEMBERED THE DREAMS WHICH HE DREAMED OF THEM, ETC. R. Hiya quoted here the verse: Rejoice not when thy enemy falleth, and let not thy heart be glad when he stumbleth (Prov. 24, 17). ‘God’, he said, ‘created man in order that he should make himself worthy of His glory and always serve Him and be occupied in the Torah day and night. For God takes pleasure in the Torah and gave it to Adam and taught it to him, so that he should know its ways.
וְכֵיוָן דְּבָרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאָדָם, יָהַב קַמֵּיהּ אוֹרַיְיתָא, וְאוֹלֵיף לֵיהּ בָּהּ לְמִנְדַע אָרְחָהָא. מְנָלָן, דִּכְתִיב, (איוב כ״ח:כ״ז-כ״ח) אָז רָאָהּ וַיְסַפְּרָהּ הכִינָהּ וְגַם חֲקָרָהּ. וּלְבָתַר, וַיֹּאמֶר לָאָדָם הֵן יִרְאַת יְיָ הִיא חָכְמָה וְסוּר מֵרָע בִּינָה. כֵּיוָן דְּאִסְתַּכַּל בָּהּ וְלָא נָטִיר לָהּ, עֲבַר עַל פִּקּוּדָא דְמָארֵיהּ וְאִתְפַּס בְּחוֹבֵיהּ.
So it is written: “Then did he see it, and declare it; he established it, yea, and searched it out. And unto Adam he said: Behold, the fear of the Lord, that is wisdom; and to depart from evil is understanding” (Job 28, 27-28). Adam, however, though he inquired into it, did not keep it, and transgressed the command of his Master and was punished for his sin.
וְכָל אִינוּן דְּעָבְרוּ עַל מִלָּה חָדָא דְאוֹרַיְיתָא, אִתְּפָסוּ בָהּ. שְׁלמֹה מַלְכָּא דְּאִתְחַכַּם עַל כָּל בְּנֵי עַלְמָא, עֲבַר עַל מִלָּה חָדָא דְאוֹרַיְיתָא, וְגָרִים לֵיהּ לְאִתְעֲבָרָא מַלְכוּתֵיהּ מִנֵּיה, וּלְאִתְפַּלְּגָא מַלְכוּתָא מִן בְּנוֹי. מַאן דְּאַעֲבַר עַל אוֹרַיְיתָא עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.
Similarly, all those who transgress one precept of the Torah are held to account for it. King Solomon, the wisest of men, transgressed one precept of the Torah, and for that he was dethroned and his son’s inheritance was divided. What, then, must be the consequences of the transgression of the whole Torah!
וְיוֹסֵף דְּהֲוָה יָדַע אוֹרַיְיתָא, וַאֲחוֹי נָפְלוּ בִּידֵיהּ, אַמַּאי גִּלְגֵּל עֲלַיְיהוּ כָּל גִּלְגּוּלָא דָא. וְהָא אִיהוּ יָדַע אוֹרַיְיתָא דְּאוֹלִיף לֵיהּ אֲבוֹי. אֶלָּא, חַס וְשָׁלוֹם דְּיוֹסֵף גִּלְגֵל עֲלַיְיהוּ גִּלְגּוּלִין לְנַקְמָא מִנַּיְיהוּ. אֶלָּא כָּל דָּא לָא עֲבַד, אֶלָּא לְאַיְיתָאָה לַאֲחוּהָ בִּנְיָמִן לְגַבֵּיהּ, דְּתִאוּבְתֵּיהּ הֲוָה לְגַבֵּיה. וְאִיהוּ לָא שָׁבַק לַאֲחוֹי לְמִנְפַּל, דְּהָא כְּתִיב, וַיְצַו יוֹסֵף וַיְמַלְּאוּ אֶת כְּלֵיהֶם בָּר וְגו’, וְכָל דָּא בְּגִין דְּלָא יִנְפְּלוּן.
Now, since Joseph knew the Torah, having learnt it from his father, why when his brethren fell into his hands did he put them through all those ordeals? Far be it from us to think that it was out of a spirit of revenge that he heaped on them accusations: his only purpose was to make them bring with them his brother Benjamin, for whom his heart was longing; and, moreover, he did not let them come to grief, as we read later: “Then Joseph commanded them to fill their vessels with corn, etc.”
רִבִּי יְהוּדָה אָמַר, כַּד בְּרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְסִיהֲרָא, הֲוָה אִסְתַּכַּל בָּהּ תָּדִיר, כְּדִּכְתִיב, (דברים י״א:י״ב) תָּמִיד עֵינִי יְיָ אֱלהֶיךָ בָּהּ, אַשְׁגָּחוּתָא דִילֵיהּ בָּהּ תָּדִיר, וּכְתִיב אָז רָאָהּ, דְּהָא שִׁמְשָׁא בְּאַשְׁגָּחוּתָא דִילֵיהּ בָּהּ, אִתְנְהִיר. וַיְסַפְּרָהּ, מַאי וַיְסַפְּרָהּ, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (איוב כ״ח:ו׳) מְקוֹם סַפִּיר אֲבָנֶיהָ.
R. Judah said: ‘After God created the moon He had her constantly before His eyes (Deut. 11, 12). In regard to this it is also written: “Then did he see it, and declare it (vayesaprah); he established it, yea, and searched it out” (Job 28, 27). “He saw it” means that through His providence the sun is reflected in it. The term vayesaprah we may translate, “he made it like sapphire”.
הֱכִינָהּ, דְּאִיהִי יָתְבָא בְּתִקּוּנָא, בִּתְרֵיסַר תְּחוּמִין, מִתְפַּלְּגָא (שמות נח ב) בְּשִׁבְעִין קְסִירִין. אַתְקִין לָהּ בְּשִׁבְעָה סַמְכִין עִלָּאִין, לְאִתְנַהֲרָא וּלְיַתְבָא עַל שְׁלִימוּ. וְגַם חֲקָרָהּ, לְאַשְׁגָּחָא עֲלָהּ תָּדִיר, זִמְנָא בָּתַר זִמְנָא, דְּלָא פָּסִיק לְעָלְמִין.
“He established it” so that it should fall properly into twelve divisions, and be further distributed among seventy kingdoms, supported by seventy celestial pillars, that it might be perfectly illumined. “And searched it out”: to guard it with an eternal and neverceasing vigilance.
וּלְבָתַר אַזְהַר לֵיהּ לְבַר נָשׁ, וְאֲמַר וַיֹּאמֶר לָאָדָם הֵן יִרְאַת יְיָ הִיא חָכְמָה וְסוּר מֵרָע בִּינָה. דְּהַאי מִתְעַטְּרָא עַל תַּתָּאי, לְדַחֲלָא וּלְמִנְדַע לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּגִינָהּ. וְסוּר מֵרָע בִּינָה, בְּרִירוּ מִפְּסָלוּתָא, דְּלָא לְמִקְרַב בַּהֲדֵיהּ. וּכְדֵין אַשְׁגָּחוּתָא (נ”א אשכחותא) דְבִינָה, לְמִנְדַע וּלְאִסְתַּכְּלָא בִּיקָרָא דְמַלְכָּא עִלָּאָה.
And then He gave a warning to man, as we read further: “And unto man he said: Behold, the fear of the Lord, that is wisdom; and to depart from evil is understanding” (Ibid. 28, 28), since wisdom is the means to attain to the fear of the Holy One, and understanding is the power by which to separate and keep away the refuse, and thus attain to a knowledge of and an insight into the glory of the Most High King.’
רִבִּי יוֹסֵי קָם בְּלֵילְיָא חַד לְאִשְׁתַּדְּלָא בְּאוֹרַיְיתָא, וְהֲוָה תַּמָּן עִמֵּיהּ חַד יוּדָאי, דְּאָעֳרַע בֵּיהּ בְּהַהוּא בֵיתָא. פָּתַח רִבִּי יוֹסֵי וְאֲמַר, (משלי י׳:ב׳-ג׳) לֹא יוֹעִילוּ אוֹצְרוֹת רֶשַׁע וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת. לֹא יוֹעִילוּ אוֹצְרוֹת רֶשַׁע, אִלֵּין אִינוּן דְּלָא מִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא, וְאָזְלֵי בָּתַר מִלֵּי דְעַלְמָא, וּלְמִכְנַשׁ אוֹצְרִין דְּחִיּוּבָא. מַה כְּתִיב, וְאָבַד הָעשֶׁר הַהוּא בְּעִנְיַן רָע. בְּגִין דְּאִינוּן אוֹצְרוֹת רֶשַׁע.
R. Jose once rose in the night to study the Torah, when there happened to be a certain Judean with him in the house. R. Jose began to expound the verse: Treasures of wirkedness profit nothing; but righteousness delivereth from death (Prov. 10, 2). ‘There is no profit’, he said, ‘to those men who do not occupy themselves with the study of the Torah and follow only worldly affairs in order to amass treasures of wickedness, of which it is written: “And those riches perish by evil adventure” (Eccl. 5, 2).
וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת, אִלֵּין דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא, וְיָדְעִין אוֹרְחָהָא לְאִשְׁתַּדְּלָא (לאסתכלא) בָהּ. דְּהָא אוֹרַיְיתָא עֵץ חַיִּים אִקְרֵי, וְאִתְקְרִיאַת צְדָקָה. דִּכְתִיב, וּצְדָקָה תִּהְיֶה לָנוּ. דָּבָר אַחֵר, וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת, דָּא צְדָקָה מַמָּשׁ, וּבִתְרֵין גְּוָונִין אִיהוּ, וּבִתְרֵין סִטְרִין. קָרֵי בֵּיהּ אוֹרַיְיתָא, וְקָרֵי בֵּיהּ צְדָקָה, וְכֹלָּא חַד.
But “righteousness delivereth from death” those who occupy themselves with the study of the Torah and know its ways; for the Torah is called the tree of life and is also called righteousness, as we read: “And it shall be righteousness unto us” (Deut. 6, 25). The word zedaqah (righteousness) here may also have its literal meaning of “charity”. The two meanings, Torah and charity, are however, in essence identical.’
אָמַר הַהוּא יוּדָאי, וְקָרֵי בֵּיהּ שָׁלוֹם. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, הָכִי הוּא וַדַּאי דְאִקְרֵי שָׁלוֹם. קָם הַהוּא יוּדָאי, וְאִשְׁתַּתַּף בַּהֲדֵיהּ, פָּתַח הַהוּא יוּדָאי וְאֲמַר, (משלי כ״ח:י״ט) עוֹבֵד אַדְמָתוֹ יִשְׂבַּע לָחֶם וּמְרַדֵּף רֵקִים יִשְׂבַּע רֵישׁ. הַאי קְרָא קַשְׁיָא, וְכִי שְׁלֹמֹה מַלְכָּא דְּאִיהוּ חַכִּים מִכָּל בְּנֵי עַלְמָא, הֵיךְ אָמַר דְּיִשְׁתָּדַּל בַּר נָשׁ לְמִפְלַח אַרְעָא וּלְאִשְׁתַּדְּלָא אֲבַתְרֵיהּ, וְיִשְׁבּוֹק חַיֵּי עָלְמָא.
The Judean remarked: ‘It bears also the meaning of peace.’ R. Jose replied: ‘Assuredly it is so.’ The Judean then joined him and began to discourse on the text: He that tilleth the ground shall have plenty of bread; but he that followeth after vain things shall have poverty enough (Prov. 33, 19). ‘This verse’, he said, ‘presents a difficultv. For can it be supposed that King Solomon, the wisest man in the world, would have said that it behoves a man to devote himself to the tilling of the ground and to neglect the life everlasting?
אֶלָּא רָזָא אִיהוּ. פָּתַח וְאֲמַר, (בראשית ב׳:ט״ו) וַיִּקַּח יְיָ אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּיחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ, וְאוּקְמוּהָ בְּרָזָא דְקָרְבָּנִין אִיהוּ. תָּא חֲזֵי, לְעָבְדָהּ, דָּא מַלְכָּא עִלָּאָה. וּלְשָׁמְרָהּ, דָּא מַלְכָּא תַּתָּאָה. עַלְמָא עִלָּאָה, וְעַלְמָא תַּתָּאָה. לְעָבְדָהּ (דדכורא) בְּרָזָא דְזָכוֹר, וּלְשָׁמְרָהּ בְּרָזָא דְשָׁמוֹר.
But there is an inward meaning therein.’ The Judean then cited the verse: “And he put him into the Garden of Eden to dress it and keep it” (Gen. 2, 15). ‘This sentence, as has been explained,’ he said, ‘contains an allusion to the sacrifices, the object of the verb “to dress” being the higher King, and of “to keep” the lower King, the one embracing the upper world, the other the lower world, the one esoterically referred to in “remember”, the other in “observe”
וּבְּגִין כָּךְ, עוֹבֵד אַדְמָתוֹ, דָּא גַן עֵדֶן. דְּאִצְטְרִיךְ לְמֶעְבַּד וּלְמִפְלַח, וּלְאַמְשָׁכָא לָהּ בִּרְכָאן מִלְּעֵילָא. וְכַד אִתְבָּרְכָא וְאִתְמַשְּׁכָא לָהּ בִּרְכָאן מִלְּעֵילָא, אִיהוּ נָמֵי אִתְבָּרֵךְ בַּהֲדָהּ. תָּא חֲזֵי, דְּכַהֲנָא דִּמְבָרֵךְ, מִתְבָּרֵךְ. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (במדבר ו׳:כ״ז) וַאֲנִי אֲבָרַכֵם. וּבְגִין כָּךְ, עוֹבֵד אַדְמָתוֹ יִשְׂבַּע לָחֶם, דָּא הוּא מְזוֹנָא דִלְעֵילָא. וּמְרַדֵּף רֵקִים, מַאן דְּיִתְדַּבַּק בְּסִטְרָא אָחֳרָא, דְּאִיהוּ מְרַדֵּף רֵקִים. יִשְׂבַּע רֵישׁ ודַּאי. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, זַכָּאָה אַנְתְּ, דְּזָכִית לְהַאי מִלָּה.
Hence the “ground” here is an allusion to the Garden of Eden, which it behoves man to dress and to till so as to cause to flow upon it blessings from on high, whereby he himself will receive blessings along with it. Observe that the priest who blesses the people is blessed himself, as it says: “and I will bless them” (Num. 6, 27). Hence, “He that tilleth the ground shall have plenty of bread”, to wit, heavenly food, but “he that followeth after vain things”, namely, he that cleaves to the other side, shall have poverty enough, assuredly.’ R. Jose remarked: ‘Happy art thou to be able to give such an exposition.’
תוּ פָּתַח וְאָמַר קְרָא אֲבַתְרֵיהּ, (משלי כ״ח:כ׳) אִישׁ אֱמוּנוֹת רַב בְּרָכוֹת, דָּא הוּא בַּר נָשׁ דִּמְהֵימְנוּתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בֵּיהּ, כְּגוֹן רִבִּי יֵיסָא סָבָא. דְּאַף עַל גַּב דְּהֲוָה לֵיהּ מֵיכְלָא דְהַהוּא יוֹמָא לְמֵיכַל, לָא הֲוָה מַתְקִין לֵיהּ עַד דְּשָׁאִיל מְזוֹנֵיהּ קַמֵּי מַלְכָּא קַדִּישָׁא. לְבָתַר דְּצַלֵּי צְלוֹתֵיהּ וְשָׁאִיל מְזוֹנֵיהּ קַמֵּי מַלְכָּא, כְּדֵין הֲוָה מְתַקִּין. וְהֲוָה אָמַר תָּדִיר, לָא נְתַקִּין, עַד דְּיִנָּתְנוּן מִבֵּי מַלְכָּא.
The Judean then followed with a discourse on the verse: A faithful man shall abound with blessings (Prov. 28, 20). ‘This speaks of the man’, he said, ‘who puts his trust in God, like R. Jesse the elder, who, although he had food for the day, would not prepare his meal before he had prayed for his daily bread to the Holy King; and he used to say, “We shall not eat before we obtain permission from the King.”
וְאָץ לְהַעֲשִׁיר לֹא יִנָּקֶה, בְּגִין דְּלָא בָּעָא לְאִשְׁתַּדְּלָא בְּאוֹרַיְיתָא, דְּאִיהִי חַיִּין דְּעַלְמָא דֵין, וְחַיִּין דְּעַלְמָא דְאָתֵי. הַשְׁתָּא דְאִיהִי שַׁעְתָּא לְאִשְׁתַּדְּלָא בְּאוֹרַיְיתָא, נִשְׁתַּדֵּל.
“But he that maketh haste to be rich shall not be unpunished” (Ibid.), because he refuses to devote himself to the Torah, which constitutes the life of this world and the life of the world to come. It being now the time to occupy ourselves with the study of the Torah, let us do so,’ he said.
פָּתַח הַהוּא גַבְרָא בְּרָזָא דְחֶלְמָא וְאֲמַר, וַיִּזְכּוֹר יוֹסֵף אֶת הַחֲלוֹמוֹת אֲשֶׁר חָלַם לָהֶם וְגו’. וַיִּזְכּוֹר יוֹסֵף אֶת הַחֲלוֹמוֹת, וְכִי יוֹסֵף אַמַּאי (נ”א אמר או) אַדְכַּר לוֹן אִינוּן חֲלוֹמוֹת דְּחָלַם לְהוּ. וּמַה סַגְיָא לֵיהּ אִלּוּ לָא אַדְכַּר לְהוּ, דְּהָא יוֹסֵף חַכִּים הֲוָה, וּכְתִיב, כָּל עָרוּם יַעֲשֶׂה בְדָעַת וּכְסִיל יִפְרֹשׂ אִוֶּלֶת.
He then began to discourse on the subject of dreams. ‘We read, he said: AND JOSEPH REMEMBERED THE DREAMS WHICH HE DREAMED OF THEM.’
אֲבָל, כֵּיוָן דְּחָמָא דְאִינוּן אָתּוּ, וְסָגְדֵי לֵיהּ אַפִּין עַל אַרְעָא. כְּדֵין אִדְכַּר מִמַּה דְּחָלַם לְהוּ, כַּד הֲוָה עִמְּהוֹן. דִּכְתִיב, וְהִנֵּה קָמָּה אֲלֻמָּתִי וְגַם נִצָּבָה וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמּוֹתֵיכֶם וַתִּשְׁתַּחֲוֶינָה לַאֲלֻמָּתִי. אֲמַר יוֹסֵף בְּשַׁעְתָּא דְחָמָא דְּכָרְעִין אֲחוֹי קַמֵּיהּ. דִּכְתִיב, וַיָּבֹאוּ אֲחֵי יוֹסֵף וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ אַפַּיִם אַרְצָה, כְּדֵין וַיִּזְכּוֹר יוֹסֵף אֶת הַחֲלוֹמוֹת אֲשֶׁר חָלַם. דְּהָא חָמָא דְּהֲווּ קָיְימֵי (מתקיימי).
That is, when he saw them bowing to him, he called to mind his dream about their sheaves bowing to his sheaf.
תוּ, וַיִּזְכּוֹר יוֹסֵף אֶת הַחֲלוֹמוֹת אֲשֶׁר חָלַם, אַדְכַּר לוֹן. בְּגִין דְּלֵית נַשְׁיוּ קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּהָא חֶלְמָא דְּאִיהוּ טָבָא, בָּעֵי בַר נָשׁ לְאַדְכָּרָא לֵיהּ דְּלָא יִתְנְשֵׁי, וּכְדֵין אִתְקְיַּים. דְּהָא כְּמָה דְאִתְנְשֵׁי קַמֵּיהּ דְּבַר נָשׁ, הָכִי אִתְנְשֵׁי עֲלֵיהּ.
Further, one ought to remember a good dream, because, although there is no forgetfulness before the Holy One, yet if the man forgets the dream he also will be forgotten.
תָּא חֲזֵי, חֶלְמָא דְּלָא אִתְפַּשַּׁר, כְּאִגַּרְתָּא דְּלָא מִתְקַרְיָא, וְתָּא חֲזֵי, בְּגִין דְּלָא אִדְכַּר, כְּמַאן דְּלָא יָדַע לֵיהּ. וְעַל דָּא, מַאן דְּאִתְנְשֵׁי מִנֵּיהּ חֶלְמָא וְלָא יָדַע לֵיהּ, לָא קָיְימָא עֲלֵיהּ לְאִתְקָיְימָא. וּבְגִין דָּא יוֹסֵף הֲוָה דָּכִיר חֶלְמֵיהּ, בְּגִין לְאִתְקַיְּימָא. בְּגִין דְּלָא יִתְנְשֵׁי חֶלְמָא מִנֵּיהּ לְעָלַם, וְהֲוָה מְחַכֶּה לֵיהּ תָּדִיר. וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מְרַגְּלִים אַתֶּם, אִיהוּ דָּכִיר חֶלְמָא. אֲבָל מִלָּה לָא אָמַר לוֹן, אֶלָּא מְרַגְּלִים אַתֶּם.
A dream that is not remembered might as well not have been dreamt, and therefore a dream forgotten and gone from mind is never fulfilled. Joseph therefore kept his dream fresh in his memory, never forgetting it, so that it should come true, and he was constantly waiting for its fulfilment. AND HE SAID TO THEM: YE ARE SPIES. Although he remembered his dream, he did not mention it to them, but only said, “Ye are spies.”
פָּתַח רִבִּי יוֹסֵי וְאֲמַר, (קהלת ה׳:ב׳) כִּי בָא הַחֲלוֹם בְּרוֹב עִנְיָן וְקוֹל כְּסִיל בְּרוֹב דְּבָרִים. כִּי בָא הַחֲלוֹם בְּרוֹב עִנְיָן, הָא אוּקְמוּהָ. דְּכַמָּה אִינוּן סְמִיכִין בְּחֶלְמָא, וּמְמַנָּן דַּרְגִּין עַל דַּרְגִּין. עַד דְּחָלְמִין מִנְהוֹן קְשׁוֹט כֻּלְּהוּ, וּמִנְּהוֹן דְּאִית בְּהוֹן קְשׁוֹט וּכְדִיבוּ. אֲבָל לְאִינוּן זַכָּאֵי קְשׁוֹט, לָא אִתְגְּלִי לוֹן מִלִּין כְּדִיבָן כְּלוּם, אֶלָּא כֻּלְּהוּ קְשׁוֹט.
R. Jose discoursed on the verse: For a dream cometh through a multitude of business; and a fool’s voice through a multitude of words (Eccl. 5, 2). ‘It has already been explained’, he said, ‘that dreams are under the charge of a hierarchy of custodians, so that some dreams are altogether true and others are a mixture of true and false. But to the truly righteous no false messages are ever communicated, but all they are told is true.
תָּא חֲזֵי, דָּנִיֵּאל מַה כְּתִיב בֵּיהּ, (דניאל ב׳:י״ט) אֱדַיִן לְדָנִיֵּאל בְּחֶזְוָא דִי לֵילְיָא רָזָא גַּלֵּי. וּכְתִיב, (דניאל ז׳:א׳) דָּנִיֵּאל חֵלֶם חֲזָה וְחֶזְוֵי רֵאשֵׁהּ עַל מִשְׁכְּבֵיהּ בֵּאדַיִן חֶלְמָא כְתַב. וְאִי אִית בֵּיהּ מִלִּין כְּדִיבָן, אַמַּאי אִיכְתִּיב בֵּין כְּתוּבִים. אֶלָּא אִינוּן זַכָּאֵי קְשׁוֹט, בְּשַׁעְתָּא דְּנִשְׁמַתְהוֹן סָלְקִין. לָא מִתְחַבְּרָן בְּהוּ, אֶלָּא מִלִּין קַדִּישִׁין. דְּאוֹדְעִין לֵיהּ מִלֵּי דִקְ שׁוֹט, מִלִּין קָיְימָן דְּלָא מְשַׁקְרָן לְעָלְמִין.
Observe that of Daniel it is written: “Then to Daniel, in a vision of the night, the secret was revealed” (Dan. 2, 19), also: “Daniel had a dream and visions of his head upon his bed; then he wrote the dream” (Ibid. 7, 1). Had tie dream contained falsehood, it could not have been written down in the Scriptures. When the souls of the truly righteous ascend, nothing comes in contact with them save holy beings that communicate to them words of truth, words that can be relied upon never to prove false.
וְאִי תֵימָא, הָא תְּנַן דְּדָוִד מַלְכָּא לָא חָמָא חֶלְמָא טָבָא. הָא אִשְׁתְּמַע דְּהֲוָה חָמֵי דָּוִד מִלִּין דְּלָא קְשׁוֹט. אֶלָּא וַדַּאי, כָּל יוֹמוֹי הֲוָה מִשְׁתַּדֵּל לְאוֹשְׁדָא דָמִין, וְאַגַּח קְרָבִין, וְכָל חֶלְמוֹי לָא הֲווּ אֶלָּא חֶלְמִין בִּישִׁין. חוּרְבָא וְשׁוֹמְמוּתָא וְדָמָא וְאוֹשִׁידוּ דְּדָמִין, וְלָא חֶלְמָא דִשְׁלָם.
There is, it is true, a tradition that King David never saw a happy dream, from which we should conclude that he was shown false things in his dreams. The truth is, however, that David was all his life engaged in making war, in shedding blood, and hence all his dreams were of misfortune, of destruction and ruin, of blood and shedding of blood, and not of peace.
וְאִי תֵימָא, לְבַר נָשׁ טַב אַחֲזִיאוּ לֵיהּ חֶלְמָא בִּישָׁא, הָכִי הוּא וַדַּאי. כָּל אִינוּן בִּישִׁין דְּזַמִּינִין לְאִתְדַּבְּקָא עַל אִינוּן דְּעָבְרֵי עַל פִּתְגָמֵי דְאוֹרַיְיתָא, וְאִינוּן עוֹנָשִׁין דְּזַמִּינִין לְאִתְעֲנָשָׁא בְּהַהוּא עַלְמָא, כֻּלְּהוּ חָמֵי. בְּגִין דְּכָל שַׁעְתָּא יְהֵא דְחִילוּ דְמָרֵיהּ עֲלֵיהּ, וְהָא אִתְעָרוּ. דִּכְתִיב, (קהלת ג׳:י״ד) וְהָאֱלהִים עָשָׂה שֶׁיִּירְאוּ מִלְפָנָיו, זֶה חֲלוֹם רָע. וְעַל דָּא, לְהַהוּא זַכָּאָה, אַחֲזִיוּ לֵיהּ חֶלְמָא בִּישָׁא, כְּמָה דְאִתְּמָר.
You may possibly also wonder how it is that a good man is often shown a bad dream. The explanation is that what he sees in such dreams is the evil that is to cleave to those who transgress the commands of the Torah and the punishments which will be meted out to them in the other world; and the good man sees all these in his dreams in order that the fear of his Master may constantly be upon him. So it says: “and God hath made it, that man should fear before him” (Eccl. 3, 14), which has been explained to refer to bad dreams. This, then, is the reason why the righteous man is made to see a bad dream.
תָּא חֲזֵי, דְּהָא תָּנִינָן, דְּהַהוּא בַּר נָשׁ דְּחָמֵי חֶלְמָא, בָּעֵי לֵיהּ לְמִפְתַּח פּוּמֵיהּ בֵּיהּ קַמֵּי בְּנֵי נָשָׁא דְּרַחֲמֵי לֵיהּ. בְּגִין דְּיִסְתַּלַּק רְעוּתָא דִלְהוֹן לְגַבֵּיהּ לְטַב, וְיִפְתְּחוּן פּוּמַיְיהוּ לְטַב, וְיִשְׁתַּכַּח רְעוּתָא וּמִלָּה כֹּלָּא לְטַב. רְעוּתָא דְאִיהִי מַחֲשָׁבָה, שֵׁרוּתָא דְכֹלָּא, וּמִלָּה דְאִיהִי סִיּוּמָא דְכֹלָּא. וְעַל דָּא אִשְׁתַּכַּח דְּהָא שְׁלִימוּ אִיהוּ בְּרָזָא עִלָּאָה. וּבְגִין כָּךְ אִתְקְיַּים כֹּלָּא, וּבְעִינָן רְחִימִין דְּבַר נָשׁ (נ”א רחימין עליה דבר נש בגין) לְאִתְקַיְּימָא בְּהַהוּא פִּשְׁרָא טָבָא, וְכֹלָּא אִיהוּ כְּדְקָא יְאוּת.
We have learned that when a man has had a dream, he should unburden himself of it before men who are his friends so that they should express to him their good wishes and give utterance to words of good omen. Desire, which is Thought, is the beginning of all things, and Utterance is the completion; and so a deep symbolism will in this way have been effected, and all will have been made good. Thus a man’s friends should affirm the good interpretation, and so all will be well.
וּבְּגִין כָּךְ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אוֹדַע לֵיהּ לְבַר נָשׁ, כָּל חַד וְחַד, בְּהַהוּא דַרְגָּא דִילֵיהּ, כְּמָה דְאִיהוּ. וּבְהַהוּא גַוְונָא דְּכָל חַד וְחַד, אָמַר דִּיהֵא חֶלְמָא. אָמַר הַהוּא יוּדָאי, וַדַּאי דְחֶלְמָא לָאו אִיהוּ אֶלָּא לְבַר נָשׁ זַכָּאָה, דְּאִיהוּ חָמָא חֶלְמָא כְּדְקָא חָזֵי.
We see, then, that God communicates to each man by means of dreams of the degree and shade of colour conformable to the degree and shade of colour of the man himself.’ The Judean remarked: ‘Assuredly, it is only the good man that is made to see true dreams.
וְתָּא חֲזֵי, דְּכַד בַּר נָשׁ נָאִים עַל עַרְסֵיהּ, נִשְׁמָתֵיהּ נָפְקָא וְשַׁטְיָא בְּעַלְמָא לְעֵילָא, וְעָאלַת בְּאַתְרָא דְּעָאלַת. וְכַמָּה חֲבִילֵי טְהִירִין, קָיְימִין וְאָזְלִין בְּעַלְמָא, וּפָגְעִין בָּהּ בְּהַהִיא נִשְׁמָתָא. אִי זַכָּאָה הִיא, סַלְקָא לְעֵילָא וְחָמַאת מַה דְּחָמַאת. וְאִי לָאו, אִתְאַחֲדַת בְּהַהוּא סִטְרָא, וּמוֹדִיעִין לָהּ מִלִּין כְּדִיבָן, אוֹ מִלִּין דְּזַמִּינִין לְמֵיתֵי לִזְמַן קָרִיב. וְכַד אִתְעַר הַהִיא נִשְׁמָתָא דְּבֵיהּ, אִיהִי מוֹדְעָא לֵיהּ מַה דְּחָמַאת.
When a man is in bed asleep, his soul leaves him and roams to and fro towards the upper world and enters as far as she can, and numerous bands of pure spirits who are traversing the world meet her. If she be worthy, she ascends on high and sees notable things, but if not, she falls into the hands of the other side, who communicate to her lying things, or things which are about to happen shortly. And when the man awakes, the soul communicates to him what she saw.
וְעַל דָא, לְבַר נָשׁ דְּלָאו אִיהוּ זַכָּאָה, מוֹדִיעִין לֵיהּ חֶלְמָא טָבָא דְּלָאו אִיהוּ קְשׁוֹט. כֹּלָּא בְּגִין לְאַסְטָאָה לֵיהּ מֵהַהוּא אֹרַח קְשׁוֹט. כֵּיוָן דְּאִיהוּ אַסְטֵי אוֹרְחֵיהּ מֵאֹרַח קְשׁוֹט, מְסָאֲבִין לֵיהּ. דְּכָל מַאן דְּאָתֵי לְאִתְדַּכָּאָה, מְדַכְּאִין לֵיהּ. וּמַאן דְּאָתֵי לְאִסְתַּאֲבָא, מְסָאֲבִין לֵיהּ. הָא וַדַּאי אִתְּמָר הָכִי.
The unjust man is thus shown a happy dream, but an untruthful one, so as to make him go further astray from the path of truth. For since he turned aside from the right path they defile him the more, as whoever sets out to purify himself is purified from above, and whoever sets out to defile himself is similarly defiled from above. This has already been expounded elsewhere.’
יָתְבוּ עַד דְּסָלִיק צַפְרָא, אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, וַדַּאי לָא זָכַר שְׁמֵיהּ דְּיוֹסֵף בְּאִינוּן דְּגָלִים. דִּכְתִיב, (במדבר ב׳:י״ח) דֶּגֶל מַחֲנֵה אֶפְרַיִם, וְלָא כְּתִיב דֶּגֶל מַחֲנֵה יוֹסֵף. בְּגִין דְּאִתְגָּאֵי עַל אֲחוֹי, וְהָא אִתְּמָר.
Thus R. Jose and the Judean discoursed until the morning dawned. R. Jose then remarked: ‘Assuredly the reason that Joseph’s name is not mentioned in connection with the standards of the tribes (v. Num. III) is that he exalted himself over his brethren.’
אָמַר הַהוּא יוּדָאי, וַדַּאי שְׁמַעְנָא דְּיוֹסֵף אִיהוּ בְּעַלְמָא דִּדְכוּרָא, וְכֻלְּהוּ שִׁבְטִין בְּעַלְמָא דְנוּקְבָא אִינוּן. וְעַל דָּא לָא אִתְכְּלִיל יוֹסֵף עִמְּהוֹן, בְּגִין דְּאִיהוּ בְּעַלְמָא דִּדְכוּרָא עִמְּהוֹן (נ”א ל”ג עמהון).
Said the Judean: ‘I have heard it said that Joseph derived from the world of the Male, whereas his brethren derived from the world of the Female; and it is for this reason that he was not included with them.
מַה כְּתִיב, כֻּלָּנוּ בְּנֵי אִישׁ אֶחָד נָחְנוּ. נָחְנוּ, אֲנַחְנוּ מִבָּעֵי לֵיהּ. אַמַּאי חָסֵר א’. אֶלָּא, בְּגִין דְּרָזָא דִבְרִית לָא אִשְׁתַּכַּח עִמְּהוֹן, אִסְתַּלַּק מִתַּמָּן א’. דְּהָא א’ דְּכוּרָא אִיהוּ. וְעַל דָּא ב’ אִיהִי נוּקְבָא, א’ דְּכוּרָא. וּבְגִין דָּא אִסְתַּלַּק א’ מִתַּמָּן, וְאִשְׁתָּאֲרוּ אִינוּן נוּקְבֵי לְגַבֵי שְׁכִינְתָּא.
It is thus written: WE ARE ALL ONE MAN’S SONS, where the word for “we” (anahnu) is written defectively nahnu, without the letter aleph. The aleph is the image of the male principle as against the beth, which is the image of the female principle; and since the brothers did not exhibit the symbolism of the covenant, the aleph was removed from them and they were left, as it were, of the female aspect in the company of the Shekinah.
וּלְבָתַר אָמְרוּ, כֵּנִים אֲנַחְנוּ, אִתּוֹסַף א’. אָמְרוּ וְלָא יָדְעֵי מַה קָאֲמְרוּ. בְּגִין דְּיוֹסֵף אִשְׁתַּכַּח תַּמָּן, וְאַשְׁלִימוּ מִלָּה, וְאָמְרוּ אֲנַחְנוּ. מְנָלָן, דִּכְתִיב וַיֹּאמְרוּ שְׁנֵים עָשָׂר עֲבָדֶיךָ אַחִים אֲנָחְנוּ, וְיוֹסֵף אִיהוּ בְּחוּשְׁבָּנָא, כַּד עָאל בְּחוּשְׁבָּנָא, אָמְרוּ אֲנָחְנוּ. וְכַד לָא עָאל בְּחוּשְׁבָּנָא, אָמְרוּ נָחְנוּ.
Afterwards, however, they said: “We are upright men” (Gen. 42, 31), using the full form anahnu (we), containing the aleph, and without knowing it they were right, since Joseph was present with them. This view is further supported by the passage: “And they said: We thy servants are twelve brethren” (Ibid. 13): here clearly Joseph was included within the number twelve, and hence they similarly made use of the full form for “we are”, namely anahnu, not the defective form nahnu.’
אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, כָּל הָנֵּי מִלִּין דְּקָאֲמָרָן הָכָא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְרָעֵי בְּהוּ, דְּהָא שְׁכִינְתָּא לָא אַעֲדֵי מֵהָכָא. כְּדִכְתִיב, (מלאכי ג׳:ט״ז) אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי יְיָ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב יְיָ וַיִּשְׁמָע וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוּן לְפָנָיו לְיִרְאֵי יְיָ וּלְחוֹשְׁבֵי שְׁמוֹ:
R. Jose remarked: ‘AII these expositions we have just now given must be pleasing to God, since the Shekinah did not depart from here in accordance with the verse: “Then they that fear the Lord spoke one with another; and the Lord hearkened, and heard, and a book of remembrance was written before him, for them that feared the Lord, and that thought upon his name” (Malachi, III, 16). ‘
Miketz, Chapter 10
וַיֶּאֱסוֹף אוֹתָם אֶל מִשְׁמָר שְׁלשֶׁת יָמִים. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, הָנֵּי תְּלַת יוֹמִין אַמַּאי. אֶלָּא הָנֵּי תְּלַת יוֹמִין, לָקֳבֵיל תְּלַת יוֹמִין דִּשְׁכֶם. דִּכְתִיב, (בראשית לה) וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כּוֹאֲבִים.
AND HE PUT THEM ALTOGETHER INTO WARD THREE DAYS. Said R. Eleazar: ‘Those three days correspond to the three days during which the men of Shechem were sick (Gen. 34, 25).
תָּא חֲזֵי, מַה כְּתִיב בֵּיהּ, וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם יוֹסֵף בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי זֹאת עֲשׂוּ וִחְיוּ. לְאַחֲזָאָה דְּלָא עָבַד אִיהוּ, כְּמָה דְּאִינוּן עָבְדוּ בִשְׁכֶם. דְּגָרְמוּ לְאַנְשֵׁי שְׁכֶם לְקַבְּלָא עֲלַיְיהוּ הַאי זֹאת, רָזָא דִבְרִית. וּלְבָתַר דְּעֲבָדוּ קִיּוּמָא דָא, קָטִילוּ לוֹן, וְלָא אִשְׁתָּאַר מִנְּהוֹן חַד. וְאִיהוּ מַה כְּתִיב, זֹאת עֲשׂוּ וִחְיוּ. מַאי טַעְמָא, בְּגִין דְּאֶת הָאֱלהִים אֲנִי יָרֵא, נָטִיר קְיָימָא. וְכָל גִּלְגּוּלָא דָא לָא הֲוָה אֶלָּא בְּגִינֵיהּ דְּבִנְיָמִין:
Observe that it is written here: AND JOSEPH SAID UNTO THEM THE THIRD DAY: THIS (zoth) DO AND LIVE , by which he showed them that he was not going to act towards them in the way they acted towards Shechem; for whereas they had first made the people of Shechem take upon them the sacred rite of the covenant, which is symbolized by the word zoth (this), and then had slain them to the last man, Joseph, on his part, said: “This (zoth) do and live”; why? “For I fear God”, and am guarding the sacredness of the covenant. All this procedure was only for the sake of Benjamin.
וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ וְגו’. וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו, דָּא שִׁמְעוֹן וְלֵוִי, כְּמָה דְּהֲוָה בְּקַדְמִיתָא. דִּכְתִיב, (בראשית ל״ז:י״ט) וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו הִנֵּה בַּעַל הַחֲלוֹמוֹת הַלָּזֶה בָּא. מַה לְּהַלָּן שִׁמְעוֹן וְלֵוִי, אוּף הָכָא שִׁמְעוֹן וְלֵוִי.
AND THEY SAID ONE TO ANOTHER: WE ARE VERILY GUILTY CONCERNING OUR BROTHER, ETC. “One to another” (lit. a man to his brother) refers to Simeon and Levi, the same reference being contained in the words: “And they said one to another (lit. a man to his brother): Behold, this dreamer cometh” (Ibid. 37, 19).
תָּא חֲזֵי, מַאן אִישׁ וּמַאן אָחִיו. אֶלָּא אִישׁ, דָּא שִׁמְעוֹן, כְּתִיב הָכָא אִישׁ, וּכְתִיב הָתָם (במדבר כ״ה:ו׳) וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא. מַה לְּהַלָּן מִשִּׁמְעוֹן, אוּף הָכָא נָמֵי שִׁמְעוֹן. וּבְגִין דְּאַהֲדַר בִּתְשׁוּבָה, בָּכָה וְאִתְנֶחָם עַל דָּא. וְאָמַר לְלֵוִי, אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ. עַל דָּא אִתְבְּנֵי מַזָּלֵיהּ שׁוֹר, כְּגַוְונָא דְּמַזְּלֵיהּ דְּיוֹסֵף שׁוֹר. דִּכְתִיב, (דברים ל״ג:י״ז) בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ, וּמַזָּלֵיהּ דְּשִׁמְעוֹן שׁוֹר אִיהוּ.
Which is “man” and which is “brother”? “Man” must refer to Simeon, as in the passage: “And, behold, a man of the children of Israel came” (Num. 25, 6). Simeon repented of his action and wept and felt remorse and said: “We are verily guilty”; and it was through his repentance that his emblem became the ox, the same as that of Joseph, of whom it is written: “His firstling bullock, majesty is his” (Deut. 33, 17).
Miketz, Chapter 11
וְעַל דָּא, וַיִּקַּח מֵאִתָּם אֶת שִׁמְעוֹן, בְּגִין דְּלָא יְקַטְרֵג בַּהֲדֵיהּ דְּלֵוִי. בְּגִין דְּשִׁמְעוֹן וְלֵוִי, כַּד מִתְחַבְּרָן תַּרְוַיְיהוּ יָכְלֵי לְקַטְרְגָא: וַיֶּאֱסוֹר אוֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם, הָא אוּקְמוּהָ, לְעֵינֵיהֶם אֲסָרוֹ. וּלְבָתַר דְנָפְקוּ הֲוָה מַאֲכִיל לֵיהּ, וּמַשְׁקֵי לֵיהּ.
And it was for that reason that we read AND HE TOOK SIMEON FROM AMONG THEM , for Joseph wished to separate him from the influence of Levi, as when the two were together they might find matter of charge against him. AND BOUND HIM BEFORE THEIR EYES. It has already been explained that only before their eyes did he have him bound, but after they departed he regaled him with food and drink.
וְאִי תֵימָא דִּרְעוּתָא דְיוֹסֵף אִיהוּ, בְּגִין דִּכְתִיב, (משלי כ״ה:כ״א) אִם רָעֵב שׂוֹנַאֲךָ הַאֲכִילֵהוּ לֶחֶם וְאִם צָמֵא הַשְׁקֵהוּ מַיִם. אִי הָכִי, יוֹסֵף דְּאִיהוּ זַכָּאָה, הֵיכִי עָבִיד הָכִי. דְּהָא כְּתִיב, (משלי כ״ה:כ״ב) כִּי גֶחָלִים אַתָּה חוֹתֶּה עַל רֹאשׁוֹ וַיְיָ יְשַׁלֶּם לָךְ.
It must not be supposed that Joseph acted in the spirit of the verse, “If thine enemy be hungry, give him bread to eat, and if he be thirsty, give him water to drink, for thou wilt heap coals of fire upon his head” (Prov. 25, 21).
אֶלָּא, חַס וְשָׁלוֹם דְּיוֹסֵף לְהָכִי הוּא דְּחָיִישׁ. אֶלָּא כְּבַר נָשׁ לְאֲחוֹי, הָכִי נָמֵי הֲוָה עָבִיד. אִתְנְהִיג עִמֵּיהּ בְּאַחְוָה, וְלָא בְּגַוְונָא אָחֳרָא. וְלָא עִמֵּיהּ בִּלְחוֹדוֹי, אֶלָּא עִם כָּל אֲחוֹי. כְּמָה דִכְתִיב, וַיְצַו יוֹסֵף וַיְמַלְּאוּ אֶת כְּלֵיהֶם בָּר וּלְהָשִׁיב כַּסְפֵּיהֶם אִישׁ אֶל שַׂקּוֹ וְלָתֵת לָהֶם צֵדָה לַדֶּרֶךְ וַיַּעַשׂ לָהֶם כֵּן, בְּגִין לְאַנְהָגָא עִמְּהוֹן בְּאַחְוָה.
Joseph was too righteous a man for this. Far be it, then, from Joseph to have acted in that spirit. Indeed, he acted as a man to his brother, in true brotherly love without any other motive. And not only towards Simeon, but towards all his brethren he acted so, as it is written: THEN JOSEPH COMMANDED TO FILL THEIR VESSELS WITH CORN, AND TO GIVE THEM PROVISION FOR THE WAY; AND THUS IT WAS DONE UNTO THEM. All this he did in a spirit of brotherhood.’
רִבִּי יוֹסֵי פָּתַח וְאֲמַר, (נחום א׳:י״ב) אִם שְׁלֵמִים וְכֵן רַבִּים וְכֵן נָגֹזוּ וְעָבָר וְעִנִּיתִיךָ לא אֲעַנֵּךְ עוֹד, הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ. דְּכַד עַמָּא כֻּלְּהוּ אִית בְּהוּ שְׁלָם, וְלָא אִית בְּהוּ מָארֵי דְבָבוּ. קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא חָיִיס עֲלַיְיהוּ, וְדִינָא לָא שָׁלְטָא בְּהוּ. וְאַף עַל גַּב דְּכֻלְּהוּ פָּלְחֵי לְכּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, וְאִינוּן בִּשְׁלָם, דִּינָא לָא שַׁלִּיט עֲלַיְיהוּ, וְאוּקְמוּהָ. דִּכְתִיב, (הושע ד׳:י״ז) חֲבוּר עֲצַבִּים אֶפְרָיִם הַנַּח לוֹ.
R. Jose commenced a discourse on the verse: If they be peaceful and likewise many, and they will likewise be shorn, then he shall pass away; and though I have afflicted thee, I will afflict thee no more (Nahum 1, 12). ‘This verse’, he said, ‘has been expounded in the following manner. When a people live in peace, and harbour no quarrelsome persons in their midst, God has compassion on them, and rigorous justice is not invoked against them, even though they worship idols. This is in harmony with the verse, “Ephraim is joined in serving idols, let him alone” (Hos. 4, 17)
וְכֵן נָגֹזוּ וְעָבָר, מַאי וְכֵן נָגֹזוּ, וְנָגֹזוּ מִבָּעֵי לֵיהּ. אֶלָּא, דָּא הוּא רֵישָׁא דִקְרָא דְאִיהוּ שְׁלָם, אוּף הָכָא שְׁלָם. וּמַאי אִיהוּ, דָּא צְדָקָה. בְּגִין דִּצְדָקָה דָא הוּא שָׁלוֹם, וּמַאן דְּאַסְגֵּי בִּצְדָקָה, אַסְגֵּי שְׁלָם לְעֵילָא, וְאַסְגֵּי שְׁלָם לְתַתָּא. וּבְגִין כָּךְ וְכֵן נָגֹזוּ וְעָבָר, דְּגָזְזֵי מָמוֹנְהוֹן בִּצְדָקָה. וְעָבָר, וְעָבְרוּ מִבָּעֵי לֵיהּ, מַאי וְעָבָר. אֶלָּא דָּא הוּא דִינָא דְרוּגְזָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (ישעיה כו) עַד יַעֲבָר זָעַם, עָבַר דִּינָא מֵעֲלַיְיהוּ.
In the expression “and they will likewise be shorn”, the word “likewise” continues the thought of the word “peace” above, by adding to it charity, which is peace; for whoever promotes charity promotes peace, both in the upper world and in the lower world. “Those who are shorn” means those who allow themselves to be shorn of their substance, devoting it to charity: Concerning such the verse says: “and he (or it) shall pass away”, not, as we should have expected “they shall pass away”, but “it shall pass away”, namely, the wrathful judgement of heaven. The word “pass” is used in a similar connection in the verse “until indignation be overpast” (Is. 26, 20).
דָּבָר אַחֵר, כֹּה אָמַר יְיָ אִם שְׁלֵמִים, אִלֵּין יִשְׂרָאֵל. דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יָהַב לוֹן בְּרִית קַיָּימָא לְנַטְרָא לֵיהּ תָּדִיר, וּלְמֶהֱוֵי בֵּיהּ בַּר נָּשׁ שְׁלִים בְּכָל סִטְרִין לְעֵילָא וְתַתָּא. וְאִי לָא נָטִיר לֵיהּ בַּר נָשׁ תָּדִיר, הָא אִיהוּ פָּגִים, פָּגוּם בְּכֹלָּא. מְנָלָן, דִּכְתִיב, (בראשית י״ז:א׳) הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים. מַאי תָּמִים, שְׁלִים. דְּעַד לָא אִתְקְיַּים בֵּיהּ בְּרִית, אִיהוּ פָּגִים.
The following is an alternative interpretation. “Thus saith the Lord: If they be perfect (shelemim)”: this is an allusion to Israel, whom God favoured with the covenant which they were to guard constantly so as to be perfect on all sides, both on high and here below; for otherwise a man is defective in every respect. So it is written: “Walk before me, and be thou perfect” (Gen. 17, 1), implying that Abram, before the sign of the covenant was confirmed in him, was defective.
וּבְגִין כָּךְ, אִם שְׁלֵמִים וְכֵן רַבִּים. אִם שְׁלֵמִים דְּנָטְרֵי פִּקּוּדָא דָא, לְמֶהֱוֵי שְׁלֵימִין, דְּלָא יְהוֹן פְּגִימִין, וְכֵן רַבִּים, יִפְשׁוּן וְיִסְגּוּן בֵּיהּ. בְּגִין דְּנִשְׁמָתִין לָא נָפְקֵי לְעַלְמָא, אֶלָא בְּהַאי בְּרִית. וְכֵן נָגֹזוּ, הַאי אִם שְׁלֵמִים דְּנָטְרֵי לֵיהּ תָּדִיר, נָגֹזוּ מַאן דְּאִתְגְּזַר וְקִבֵּל עֲלֵיהּ קְיָימָא דָא. וְעָבָר, מַאי וְעָבָר. הַהוּא זוּהֲמָא דְעָרְלָה, דְּהֲוָה בֵּיהּ בְּקַדְמִיתָא.
Hence: “if they be perfect they shall likewise be many”, that is, if Israel observe this precept whereby they become perfect and do not remain in a state of incompleteness, they will in consequence increase and multiply, inasmuch as souls do not descend into the world save through the covenant. The verse continues: “and so if they be circumcised it shall pass away”, the last part referring to the taint of the uncircumcised state that attached to them before.
דָּבָר אַחֵר, כֹּה אָמַר יְיָ אִם שְׁלֵמִים וְכֵן רַבִּים, אִלֵּין בְּנִי יַעֲקֹב. דְּהָא כָּל זִמְנָא דְּהֲווּ לְגַבֵּיהּ דְּיוֹסֵף, אִינוּן שְׁלֵמִים, דְּקָיְימֵי בַּהֲדֵיהּ דִּבְרִית. וְכֵן נָגֹזוּ, דְּאָזְלוּ וְשָׁבְקוּ לֵיהּ לְיוֹסֵף וּלְשִׁמְעוֹן. וְעָבָר, כְּדֵין דִּינָא שַׁרְיָא בְּגִינַיְיהוּ (נ”א שכינתא שרייא בינייהו), כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (שמות י״ב:כ״ג) וְעָבַר יְיָ לִנְגוֹף אֶת מִצְרַיִם.
The following is, again, another interpretation of the verse. “Thus saith the Lord: if they be perfect and likewise many”: this is an allusion to the sons of Jacob, inasmuch as so long as they were in the presence of Joseph they were perfect in that they stood by him who kept the purity of the covenant. But when “they became separated”, having gone and left Joseph and Simeon behind, then “He was wrathful”, as then judgement was invoked on their account. The term ‘abar (lit. pass) similarly indicates anger in the verse: “For the Lord will be full of wrath (ve’abar, lit. will pass through) in smiting the Egyptians” (Ex. 12, 23).
תָּא חֲזֵי, אִית דִּינָא קַשְׁיָא, וְאִית דִּינָא רַפְיָא. דִּינָא קַשְׁיָא תַּקִּיף, דִּינָא רַפְיָא חֲלָשׁ, וְכַד יָנְקָא הַאי דִינָא רַפְיָא, מִדִּינָא קַשְׁיָא, כְּדֵין אִתְתַּקַּף, וְאִיהוּ תַּקִּיף.
Observe that there is severe judgement and mild judgement, and when mild judgement sucks, as it were, from severe judgement, it becomes itself harsh and formidable.
בְּשַׁעְתָּא דְּאִתְעֲבִיד דִּינָא עַל יִשְׂרָאֵל, אִתְעֲבִיד בְּהַאי דִינָא רַפְיָא, וְלָא אִתְתַּקַּף בְּהַהוּא דִּינָא קַשְׁיָא. וְכַד דִּינָא אִתְעֲבִיד עֲלַיְיהוּ דְּעַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, אִתְתַּקַּף הַאי דִינָא רַפְיָא, בְּדִינָא קַשְׁיָא דִלְעֵילָא, בְּגִין לְאִתְתַּקְפָא. הֲדָא הוּא דִּכְתִיב, וְעָבַר יְיָ לִנְגוֹף אֶת מִצְרַיִם. וְעָבַר, דְּאִתְמְלֵי עֶבְרָה וְזַעֲמָא, וְאִתְתַּקַּף בְּדִינָא קַשְׁיָא, אוּף הָכָא וְעָבַר. וְתָּא חֲזֵי, בְּשַׁעְתָּא דְּמִתְכַּנְּשֵׁי עֲשָׂרָה בְּבֵי כְּנִישְׁתָּא, וְחַד מִנַּיְיהוּ אִשְׁתְּמִיט, כְּדֵין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַרְגִּיז עֲלֵיהּ.
When judgement is invoked against Israel, it is mild judgement that is exercised, such as has not been hardened by severe judgement. But when judgement is invoked against the idolatrous nations, mild judgement becomes hardened by the severity of judgement on high and is rendered terrible. It is thus written: “And the Lord will be full of wrath in smiting the Egyptians” (Ibid.), where the term ve’abar (lit. and He shall pass) indicates that He becomes full of wrath and indignation and takes hold of chastisement. (Note that when ten assemble together in Synagogue and one of them slips out, God is wrathful with him.)
דָּבָר אַחֵר וְכֵן נָגֹזוּ, כַּד מִתְעַבְּרֵי מִנַּיְיהוּ אִינוּן עוֹבָדִין בִּישִׁין, כְּדֵין וְעָבָר. מַאי וְעָבָר, רִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, בְּזִמְנָא דְנִשְׁמָתָא נָפְקַת מֵהַאי עַלְמָא, בְּכַמָּה דִינִין אִתְדָּנַת עַד לָא תִיעוּל לְאַתְרָהּ. לְבָתַר, כָּל אִינוּן נִשְׁמָתִין אִית לוֹן לְמֶעֱבַר, בְּהַךְ נְהַר דִּינוּר דְּנָגִיד וְנָפִיק, וּלְאִסְתַּחָאָה תַּמָּן. וּמַאן אִיהוּ דְּיָקוּם תַּמָּן, וְיַעֲבַר בְּלָא דְחִילוּ. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (תהילים כ״ד:ג׳) מִי יַעֲלֶה בְּהַר יְיָ וְגו’. וְנִשְׁמָתָא דְּזַכָּאָה אַעֲבַר בְּלָא דְחִילוּ וְיָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ.
According to another interpretation, the second part of the verse says: “and likewise they”, that is, the evil deeds of man, “will be removed, and it shall pass over”. What shall pass over? R. Simeon said: ‘When the soul leaves this world it has to pass through many trials before it reaches its place. And, finally, there is the ever-flowing river of fire which all souls have to pass and to bathe in, and who is he that can face it and pass through it without fear? But the soul of the righteous passes without fear and stands in His holy place;
וּמַאן דְּאִשְׁתַּדַּל בִּצְדָקָה בְּהַאי עַלְמָא, וְיִתֵּן מִמָּמוֹנֵיהּ בִּצְדָקָה. כְּדֵין, וְעָבַר בְּהַהוּא אֲתַר, וְלָא דָחִיל, וְכָרוֹזָא קָרֵי לָהּ לְהַהִיא נִשְׁמָתָא, (נחום א׳:י״ב) וְעִנִּיתִיךָ לא אֲעַנֵּךְ עוֹד. מַאן דְּזָכָה לְמֶעֱבַר בְּהַאי, לֵית לֵיהּ דִּינָא יַתִּיר כְּלָל.
and the man who has performed charity in this world, having given of his substance to charitable objects, of such a one it is written, “and he shall pass over”, that is, he shall pass through that region without fear; and a herald will proclaim before that soul, “and though I have afflicted thee, I will afflict thee no more” (Nahum 1, 12). For, whoever is worthy to pass through that region is exempt from any further ordeal whatever.’
תָּא חֲזֵי, כָּל דָּא דְּיוֹסֵף עִם אֲחוֹי, וְכָל הַנִּי מִילֵי, אַמַּאי אִצְטְרִיךְ. אֶלָּא אוֹרַיְיתָא דִקְשׁוֹט אִיהִי אוֹרַיְיתָא, וְכָל אָרְחָהָא אָרְחִין קַדִּישִׁין. וְלֵית לָךְ מִלָּה בְּאוֹרַיְיתָא דְּלָאו אִית בָּהּ רָזִין עִלָּאִין וְקַדִּישִׁין, וְאָרְחִין לִבְנֵי נָשָׁא לְאִתְתַּקְפָא בְּהוּ.
It may be asked, what need was there to record all these incidents concerning Joseph and his brethren? The Torah, however, is the embodiment of truth and all its ways are ways of holiness, there being no word in the Torah that does not contain sublime and holy recondite truths and examples for man to lay to heart and follow.
פָּתַח וְאֲמַר, (משלי כ׳:כ״ב) אַל תֹּאמַר אֲשַׁלְּמָה רָע וְגו’. תָּא חֲזֵי, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָבִיד לֵיהּ לְבַר נָשׁ, לְאִתְתַּקְפָא בָּהּ בְּאוֹרַיְיתָא, וּלְמֵיהַךְ בְּאֹרַח קְשׁוֹט, וְלִסְטַר יְמִינָא, וְלָא יְהַךְ לִסְטַר שְׂמָאלָא. וּבְגִין דְּבָעֵי לְהוּ (דישראל) לְמֵיהַךְ לִסְטַר יְמִינָא, אִית לוֹן לְאַסְגָּאָה רְחִימוּ דָּא עִם דָּא, וְלָא יְהֵא דְבָבוּ דָּא עִם דָּא. בְּגִין דְּלָא לְאַכְּחָשָׁא יְמִינָא, דְּאִיהוּ אֲתַר דְּיִשְׂרָאֵל מִתְדַּבְּקָן בֵּיהּ.
R. Jose began in this connection a discourse on the verse: Say not thou: I will requite evil; wait for the Lord, and he will save thee (Prov. 20, 22). ‘Observe’, he said, ‘that the Holy One made man for the purpose that he should lay fast hold of the Torah and walk in the way of truth, towards the right side, and not towards the side of the left. And since they ought to go to the right, it behoves the sons of men to abound in love for each other, and banish enmity from their midst, so as not to weaken the right side, which is the spot to which Israel cleave.
וְתָא חֲזֵי, בְגִין כָּךְ אִיהוּ יֵצֶר טוֹב וְיֵצֶר רָע, וְיִשְׂרָאֵל בָּעְיָין לְאִתְתַּקְפָא לְיֵצֶר טוֹב עַל יֵצֶר רָע, בְּאִינוּן עוֹבָדִין דְּכָשְׁרָן, וְאִי סָטֵי בַּר נָשׁ לִשְׂמָאלָא, כְּדֵין אִתְתַּקַּף יֵצֶר רָע עַל יֵצֶר טוֹב. וּמַאן דְּהֲוָה פָּגִים, אַשְׁלִים לֵיהּ בְּחֶטְאוֹי, דְּהָא לָא אִשְׁתַּלִּים דָּא מְנוּוָלָא, אֶלָּא בְּחֶטְאִין דִּבְנֵי נָשָׁא.
It is for this reason that there exist a good prompter and an evil prompter; and it behoves Israel to make the good prompter master over the evil prompter by means of good deeds. But when a man strays to the left, the evil prompter thereby gets the mastery over the good prompter, and after having been disabled is restored to strength through the man’s sins, for this burden becomes strong only through man’s sins.
וּבְגִין כָּךְ בָּעֵי בַּר נָשׁ לְאִזְדַּהֲרָא, דְּלָא יִשְׁתַּלִּים הַהוּא יֵצֶר רַע בְּחֶטְאוֹי, וְיִסְתַּמַּר תָּדִיר. דְּהָא יֵצֶר טוֹב בָּעֵי לְאַשְׁלָמָא לֵיהּ בִּשְׁלֵימוּת תָּדִיר, וְלא יֵצֶר הָרָע. וּבְגִין כָּךְ, אַל תֹּאמַר אֲשַׁלְּמָה רַע קַּוֵה אֶל יְיָ וְיוֹשַׁע לָךְ.
Hence it behoves man to see that the evil prompter does not become reinforced through his sins, inasmuch as it is the good prompter to whom more power should be given and not the evil prompter. Hence Scripture teaches us: “Say not thou: I will make complete the evil one (ashalmah ra’); wait for the Lord, and he will save thee.”
דָּבָר אַחֵר אַל תֹּאמַר אֲשַׁלְּמָה רַע, כְּדִכְתִיב, (תהילים ל״ח:כ״א) וּמְשַׁלְּמֵי רָעָה תַּחַת טוֹבָה, לְמַאן דְּשַׁלִּים לֵיהּ טוֹבָה, דְּלא יַשְׁלֵים לֵיהּ רָע, בְּגִין (דחילו דקודשא בריך הוא. כמה דאת אמר, זאת עשו וחיו. ואוף איהו הוי תדיר עביד) דִּכְתִיב, (משלי י״ז:י״ג) מֵשִׁיב רָעָה תַּחַת טוֹבָה לֹא תָמוּשׁ רָעָה מִבֵּיתוֹ. אֲפִילּוּ לְמַאן דְּאַשְׁלִימוּ לֵיהּ בִּישִׁין, לָא אִית לֵיהּ לְאַשְׁלָמָא בִּישָׁא, חֲלַף הַהוּא בִישָׁא דְּשַׁלִּימוּ לֵיהּ. אֶלָּא, קַוֵּה לַיְיָ וְיוֹשַׁע לָךְ.
According to another interpretation, the verse teaches us first not to repay evil for good, inasmuch as “whoso rewardeth evil for good, evil shall not depart from his house” (Prov. 17, 13); and, moreover, man must abstain even from repaying evil for evil, but must “wait for the Lord and he will save thee”.
וְהַאי קְרָא אוּקְמוּהָ, בְּיוֹסֵף זַכָּאָה, דְּלָא בָּעָא לְאַשְׁלָמָא בִּישָׁא לַאֲחוֹי, בְּשַׁעְתָּא דְּנָפְלוּ בִּידוֹי. קַוֵּה לַיְיָ וְיוֹשַׁע לָךְ, בְּגִין דְּהוּא הֲוָה דָּחִיל לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. דִּכְתִיב, זֹאת עֲשׂוּ וִחְיוּ וְגו’. (ואוף) וְאִיהוּ תָּדִיר הֲוָה מְחַכֶּה לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. (ס”א כמה דאת אמר, קוה ליי ויושע לך).
This teaching was exemplified in Joseph the righteous, who abstained from repaying evil to his brethren when they fell into his hands. He addressed to himself the words, “wait for the Lord, and he will save thee”, for he feared the Holy One, blessed be He. He thus said to his brethren: THIS DO, AND LIVE.
רִבִּי אַבָּא פָּתַח וְאֲמַר, (משלי כ׳:ה׳) מַיִם עֲמוּקִים עֵצָה בְּלֵב אִישׁ וְאִישׁ תְּבוּנָה יִדְלֶנָּה. מַיִם עֲמוּקִים עֵצָה בְּלֵב אִישׁ, דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. בְּגִין דְּאִיהוּ עָבִיד עֵצוֹת, דְּאַיְיתֵי טַעֲמִין לְגַלְגְּלָא גִּלְגּוּלִין עַל עַלְמָא עַל יְדָא דְיוֹסֵף, לְקַיְימָא הַהוּא גְזֵרָה, דְּגָזַר כַּפְנָא עַל אַרְעָא (נ”א עלמא). וְאִישׁ תְּבוּנָה יִדְלֶנָּה, דָּא יוֹסֵף. דְּגָלֵי אִינוּן עֲמִיקִין, דְּגָזַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַל עַלְמָא.
R. Abba began a discourse on the verse: Counsel in the heart of a man is like deep water; but a man of understanding will draw it out (Ibid. 20, 5). ‘The first clause of this verse’, he said, ‘may be applied to the Holy One, who with deep counsel moulded events by the hand of Joseph so as to execute his decree; “but a man of understanding will draw it out” is exemplified in Joseph, who revealed those deep things which the Holy One decreed on the world.
תָּא חֲזֵי, יוֹסֵף לא דַי לֵיהּ דְּאִיהוּ לָא שַׁלִּים בִּישָׁא לַאֲחוֹי, אֶלָא דְּעֲבַד עִמְּהוֹן טִיבוּ וּקְשׁוֹט. וְכָךְ אָרְחֵיהוֹן דְּזַכָּאֵי תָּדִיר. בְּגִין דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא חָיִיס עֲלַיְיהוּ תָּדִיר, בְּעַלְמָא דֵין וּבְעַלְמָא דְאָתֵי.
מַיִם עֲמוּקִים עֵצָה בְּלֶב אִישׁ, דָּא יְהוּדָה. וְהָא אוּקְמוּהָ, בְּשַׁעְתָּא דְּאִתְקָרִיב לְגַבֵּיהּ דְּיוֹסֵף, עַל עִסְקָא דְבִנְיָמִין. וְאִישׁ תְּבוּנָה יִדְלֶנָּה, דָּא יוֹסֵף.
Again, “Counsel in the heart of a man is like deep water” is exemplified in Judah at the time when he approached Joseph on behalf of Benjamin, as explained elsewhere, whereas “a man of understanding will draw it out” was exemplified in Joseph.’
רִבִּי אַבָּא הֲוָה יָתִיב אֲתַרְעָא דְּאַבָּבָא דְלוֹד, חָמָא חַד בַּר נָשׁ דְּהֲוָה אָתֵי, וְיָתִיב בְּחַד קוּלְטָא דְּתָלָא דְאַרְעָא, וְהֲוָה לָאֵי מֵאָרְחָא, וְיָתִיב וְנָאִים תַּמָּן. אַדְּהָכִי חָמֵי חַד חִוְיָא, דְּהֲוָה אָתֵי לְגַבֵּיהּ, נָפַק קוֹסְטְפָא דְגוּרְדְּנָא, וְקָטִיל לֵיהּ לְחִוְיָא. כַּד אִתְעַר הַהוּא בַּר נָשׁ, חָמָא הַהוּא חִוְיָא לְקֳבְלֵיהּ, דְּהֲוָה מִית. אִזְדַּקַּף הַהוּא בַּר נָשׁ, וְנָפַל הַהוּא קוּלְטָא לְעוּמְקָא דִּתְחוֹתוֹי וְאִשְׁתֵּזִיב.
R. Abba was one day sitting at the gate of Lydda when he saw a man come and seat himself on a ledge overhanging the ground. Being weary from travelling, he fell asleep. R. Abba saw a serpent glide up towards the man, but, before it reached him, a branch fell from a tree and kllled it. The man then woke up, and catching sight of the serpent in front of him stood up; and no sooner had he done so than the ledge gave way, and crashed into the hollow beneath it.
אֲתָא רִבִּי אַבָּא לְגַבֵּיהּ, אָמַר לֵיהּ, אֵימָא לִי מָאן עוֹבָדָךְ. דְּהָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא רָחִישׁ לָךְ אִלֵּין תְּרֵין נִסִּין, לָאו אִינוּן לְמַגָּנָא.
R. Abba then approached him and said: ‘Tell me, what have you done that God should perform two miracles for you?’
אָמַר לֵיהּ הַהוּא בַּר נָשׁ, כָּל יוֹמָאי לָא אַשְׁלִים לִי בַּר נָשׁ בִּישָׁא בְּעַלְמָא, דְּלָא אִתְפַּיַּיסְנָא בַּהֲדֵיהּ, וּמָחִילְנָא לֵיהּ. וְתוּ, אִי לָא יָכִילְנָא לְאִתְפַּיְיסָא בַּהֲדֵיהּ, לָא סָלִיקְנָא לְעַרְסִי, עַד דְּמָחִילְנָא לֵיהּ, וּלְכָל אִינוּן דִּמְצַעֲרוּ לִי, וְלָא חַיְישָׁנָא כָּל יוֹמָא לְהַהוּא בִּישָׁא דְּאַשְׁלִים לִי. וְלָאו דִּי לִי דָא, אֶלָּא דִּמְהַהוּא יוֹמָא וּלְהָלְאָה, אִשְׁתַּדַּלְנָא לְמֶעְבַּד עִמְּהוֹן טָבָא.
The man replied: ‘Never did anyone do an injury to me but that I made peace with him and forgave him. Moreover, if I could not make peace with him, I did not retire to rest before I forgave him together with all those who vexed me; nor was I at any time concerned about the evil the man did me; nay more, from that day onward I exerted myself to show kindness to such a man.’
בָּכָה רִבִּי אַבָּא וְאֲמַר, יַתִּיר עוֹבָדוֹי דְּדֵין מִיּוֹסֵף, דְּיוֹסֵף הֲווּ אֲחוֹי וַדַּאי, וְהֲוָה לֵיהּ לְרַחֲמָא עֲלוֹי. אֲבָל מַה דְּעֲבִיד דָּא, יַתִּיר הוּא מִיּוֹסֵף. יָאוֹת הוּא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יַרְחִישׁ לֵיהּ נִיסָּא עַל נִיסָּא.
R. Abba then wept and said: ‘This man’s deeds excel even those of Joseph; for Joseph showed forbearance towards his own brethren, upon whom it was natural for him to have compassion; but this man did more, and it was thus befitting that the Holy One should work for him one miracle upon another.’
פָּתַח וְאֲמַר, (משלי י׳:ט׳) הוֹלֵךְ בַּתֹּם יֵלֶךְ בֶּטַח וּמְעַקֵּשׁ דְּרָכָיו יִוָּדֵעַ. הוֹלֵךְ בַּתּוֹם יֵלֶךְ בֶּטַח, דָּא הַהוּא בַּר נָשׁ, דְּאָזִיל בְּאָרְחִין דְּאוֹרַיְיתָא. יֵלֶךְ בֶּטַח, דְּלָא יָכִילוּ נִזְקֵי דְעַלְמָא לְאַבְאָשָׁא לֵיהּ. וּמְעַקֵּשׁ דְּרָכָיו יִוָּדֵעַ, מַאן יִוָּדֵעַ. דָּא הוּא מַאן דְּאַסְטֵי מֵאָרְחָא דִקְשׁוֹט, וּבָעֵי גַבֵּי דְחַבְרֵיהּ. יִוָּדֵעַ, מַהוּ יִוָּדֵעַ, יִשְׁתְּמוֹדַע אִיהוּ בְּעֵינֵיהוֹן דְּכָל מָארֵי דְּדִינָא, דְּלָא יִתְאֲבִיד מִנַּיְיהוּ דִּיוּקְנָא דְהַהוּא בַּר נָשׁ. בְּגִין לְאַיְיתָאָה לֵיהּ לְאַתְרָא דְּיִנְקְמוּן מִנֵּיהּ, וּבְגִין כָּךְ יִוָּדֵעַ.
R. Abba then began a discourse on the verse: He that walketh uprightly walketh securely; but he that perverteth his ways shall be known (yivade’a) (Ibid. 10, 9). ‘“He that walketh uprightly”,’ he said, ‘signifies the man that follows the ways of the Torah, and such a one “walketh securely”, the malignant forces of the world being able to do him no harm; but “he that perverteth his ways” and turns aside from the way of truth “shall be known”, to wit, he will become a marked man to all the executors of judgement, by whom his image will never be forgotten until the time when they will take him to the appointed place of retribution.
וְתָּא חֲזֵי, הַהוּא דְּאָזִיל בְּאֹרַח קְשׁוֹט, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא חָפֵי עֲלֵיהּ, בְּגִין דְּלָא אִתְיְדַע, וְלָא אִשְׁתְּמוֹדַע, לְגַבֵּי מָארֵיהוֹן דְּדִינָא. אֲבָל מְעַקֵּשׁ דְּרָכָיו יִוָּדֵעַ, וְיִשְׁתְּמוֹדַע לְגַבַּיְיהוּ. זַכָּאִין אִינוּן בְּנֵי נָשָׁא דְּאָזְלֵי בְּאֹרַח קְשׁוֹט, וְאָזְלֵי לְרוֹחֲצָן עַל עַלְמָא. דְּלָא דָּחֲלֵי אִינוּן בְּעַלְמָא דֵין, וְלָא בְּעַלְמָא דְאָתֵי:
But “him who walks in the way of truth” God takes under His cover so that he should not become known to nor recognized by the executioners of judgement. Happy are those who walk in the way of truth, and thus go about securely in the world without fear either in this world or in the world to come.’
Miketz, Chapter 12
וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים כִּי הוּבְאוּ בֵּית יוֹסֵף. רִבִּי יוֹסֵי אָמַר, וַוי לוֹן לִבְנֵי נָשָׁא, דְּלָא יָדְעֵי וְלָא מִסְתַּכְּלִין בְּאָרְחֵי דְאוֹרַיְיתָא. וַוי לוֹן בְּשַׁעְתָּא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יֵיתֵי לְמִתְבַּע לוֹן דִּינָא עַל עוֹבָדֵיהוֹן, וְיָקוּם גּוּפָא וְנַפְשָׁא לְמֵיהַב חוּשְׁבָּנָא מִכָּל עוֹבָדֵיהוֹן, עַד לָא יִתְפָּרְשׁוּן נַפְשָׁא מִן גּוּפָא.
AND THE MEN WERE AFRAID, BECAUSE THEY WERE BROUGHT INTO JOSEPH’S HOUSE. R. Jose said: Woe to the men who know not nor reflect on the ways of the Torah. Woe to them when God will call them to account for their actions and will raise the body and the soul to pay the penalty for all their deeds committed before the soul was separated from the body.
וְהַהוּא יוֹמָא, יוֹמָא דְּדִינָא אִיהוּ, יוֹמָא דְּסִפְרִין פְּתִיחָן, וּמָארֵיהוֹן דְּדִינָא קָיְימִין. בְּגִין דְּהַהוּא זִמְנָא, קָיְימָא נָחָשׁ בְּקִיּוּמֵיהּ, לְנַשְׁכָא לֵיהּ. וְכָל שַׁיְיפֵי מִתְרַגְּשִׁין לְגַבֵּיהּ, וְנִשְׁמָתָא אִתְפָּרְשָׁא מִן גּוּפָא, וְאָזְלָא וְשַׁטְיָא. וְלָא יָדְעַת לְאָן אָרְחָא תְּהַךְ, וּלְאָן אֲתַר סָלְקִין לָהּ.
That will be the Day of Judgement, on which the books are open and the prosecutors standing by. At that time the serpent will be on the alert to bite the man, quivering in all his limbs to leap upon him. The soul will then become separated from the body and will depart and be carried off to it knows not where.
וַוי לְהַהוּא יוֹמָא, יוֹמָא דְרוּגְזָא וּנְאִיצוּ הַהוּא יוֹמָא, בְגִין כָּךְ אִבָּעֵי לֵיהּ לְבַר נָשׁ, לְאַרְגָּזָא יִצְרֵיהּ כָּל יוֹמָא, לְאַדְכָּרָא קַמֵּיהּ הַהוּא יוֹמָא, דְּיֵיקוּם בְּדִינָא דְמַלְכָּא, דְּקָא עָאלִין לֵיהּ תְּחוֹת אַרְעָא לְאִתְרַקְּבָא, וְנִשְׁמָתָא אִתְפָּרְשָׁא מִנֵּיהּ.
Alas for that day, a day of wrath and indignation! Hence it behoves man to contend daily with his evil prompter and to picture to himself the day when he will stand before the King to be judged, when they will lower him into the ground to rot there, whilst the soul will become separated from him.
וּתְנַן, לְעוֹלָם יַרְגִּיז אָדָם יֵצֶר טוֹב עַל יֵצֶר הָרָע, וְיִשְׁתַּדֵּל אֲבַתְרֵיהּ. אִי אָזִיל מִנֵּיהּ, יָאוֹת. וְאִי לָאו, יִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא. דְּהָא לֵית לָךְ מִלָּה לְתַבְרָא יֵצֶר הָרָע אֶלָּא אוֹרַיְיתָא. אִי אָזִיל, מוּטָב. וְאִי לָאו, יַדְכַּר לֵיהּ יוֹמָא דְמוֹתָא, בְּגִין לְתַבְּרָא לֵיהּ.
We have been taught that it behoves man always to rouse the good prompter against the evil prompter; if the latter departs, well and good, but if not, the man should study the Torah, as there is nothing so well calculated to crush the evil prompter as the Torah; if he departs, well and good, but if not, let the man remind him of the day of death so as thereby to subdue him.
הָכָא אִית לְאִסְתַּכָּלָא, דְהָא דָא הוּא (קסא ב) יֵצֶר הָרָע, וְדָא הוּא מַלְאַךְ הַמָּוֶת. וְכִי מַלְאַךְ הַמָּוֶת מִתְבַּר מִקַּמֵּי יוֹמָא דְמוֹתָא. וְהָא אִיהוּ קָטוֹלָא דִּבְנִי נָשָׁא הֲוֵי, וְאִשְׁתְּמַע דְּחֶדְוָה הוּא דִילֵיהּ. וּבְגִין כָּךְ אַסְטֵי לוֹן לִבְנִי נָשָׁא תָּדִיר, בְּגִין לְאַמְשָׁכָא לוֹן לְדָא.
This statement requires consideration. We know that the evil prompter and the angel of death are one and the same. How is it possible, then, that the angel of death should be cowed by the thought of the day of death, seeing that he himself is the slayer of the sons of men, and this is his joy, and in fact his whole purpose in leading men astray is to bring them to this?
אֶלָּא וַדַּאי מַה דְּאִתְּמָר, דְּיִדְכּוֹר לֵיהּ בַּר נָשׁ הַהוּא יוֹמָא דְמוֹתָא. וַדַּאי הָכִי הוּא, בְּגִין דְּמִתְבַּר לִבָּא דְבַר נָשׁ. דְּהָא יֵצֶר הָרָע לָא שַׁרְיָא אֶלָּא בְּאֲתַר דְּאִשְׁתַּכַּח חֶדְוָה דְחַמְרָא, וְגַסּוּתָא דְרוּחָא. וְכַד אִשְׁתַּכַּח רוּחָא תְּבִירָא, כְּדֵין אִתְפְּרַשׁ מִנֵּיהּ, וְלָא שַׁרְיָא בַּהֲדֵיהּ. וּבְגִין כָּךְ בָּעֵי לְאַדְכָּרָא לֵיהּ יוֹמָא דְמוֹתָא, וְיִתְבַּר גּוּפֵיהּ, וְאִיהוּ אָזִיל לֵיהּ.
The truth, however, is that the purpose of bringing to mind the day of death is primarily to humble a man’s heart, for the evil prompter dwells only in a place where pride and intoxication are rampant, but where he finds a broken spirit he leaves the man alone.
תָּא חֲזֵי, יֵצֶר טוֹב בָּעֵי חֶדְוָה דְאוֹרַיְיתָא, וְיֵצֶר רָע חֶדְוָה דְחַמְרָא, וְנִיאוּפִין וְגַסּוּתָא דְרוּחָא. וּבְגִין כָּךְ בָּעֵי בַּר נָשׁ לְאַרְגָּזָא (ליה) תָּדִיר, מֵהַהוּא יוֹמָא רַבָּא, יוֹמָא דְדִינָא, יוֹמָא דְּחוּשְׁבְּנָא. דְּלֵית לֵיהּ לְבַר נָשׁ לַאֲגָנָא עֲלֵיהּ, אֶלָּא עוֹבָדוֹי דְּכַשְׁרָן, דְּאִיהוּ עָבִיד בְּהַאי עַלְמָא. בְּגִין דְּיָגִינוּ עֲלֵיהּ בְּהַהִיא שַׁעְתָּא.
Observe that the good prompter requires the joy of the Torah and the evil prompter the joy of wine and lewdness and arrogance. Hence a man should constantly be in fear of that great day, the Day of Judgement, the day of reckoning, when there will be none to defend him save his own good deeds which he performed in this world.
תָּא חֲזֵי, וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים כִּי הוּבְאוּ בֵּית יוֹסֵף. וּמַה כֻּלְּהוּ הֲווּ גִּיבָּרִין, כֻּלְּהוּ תַּקִּיפִין, וְחַד עוּלֵימָא דְּאַיְיתֵי לוֹן לְבֵיתָא דְיוֹסֵף, דַּחֲלוּ. כַּד יֵיתֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמִתְבַּע לֵיהּ לְדִינָא לְבַר נָשׁ, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.
If Joseph’s brothers, who were all valiant men, were afraid when led by one youth into Joseph’s house, how much greater will be man’s fear when the Holy One, blessed be He, will cite him to judgement?
בְּגִין כָּךְ בָּעֵי לֵיהּ לְבַר נָשׁ, לְאִזְדַּהֲרָא בְּהַאי עַלְמָא. לְאִתְתַּקְפָא בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְיַשְׁוֵי בֵּיהּ רוֹחֲצָנֵיהּ. דְּאַף עַל גַּב דְּאִיהוּ חָטֵי, אִי יֶהדַר מִנֵּיהּ בִּתְיוּבְתָּא שְׁלֵימָתָא, הָא תַּקִּיף אִיהוּ, וְיִתְתַּקַּף בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כְּאִילּוּ לָא חָטָא.
Hence it behoves a man to strive his utmost in this world to fortify himself in the Almighty, and put his trust in Him; for then, although he may have sinned, if he repents with all sincerity, since his stronghold is in the Holy One, it will be as though he had not sinned.
דְּהָא שִׁבְטִין, בְּגִין דְּחָטוּ עַל גְּנֵיבַת יוֹסֵף, הֲווּ דַּחֲלִין. דְּאִלְּמָלֵא לָא חָטוּ, לָא הֲווּ דָּחֲלִין כְּלַל. בְּגִין דְּחוֹבוֹי דְּבַר נָשׁ מְתַבְּרִין לִבֵּיהּ, וְלֵית לֵיהּ חֵילָא כְּלַל. מַאי טַעְמָא, דְּהָא הַהוּא יֵצֶר הַטּוֹב אִתְבַּר עִמֵּיהּ, וְלֵית לֵיהּ חֵילָא לְאִתְתַּקְּפָא עַל הַהוּא יֵצֶר הָרָע. וְעַל דָּא כְּתִיב, (דברים כ׳:ח׳) מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב, הַיָּרֵא (דיראה דא) מֵחוֹבִין דְּבִידוֹי, דְּאִינוּן תְּבִירָא דְּלִבָּא דְּבַר נָשׁ.
The brothers were afraid on account of their sin in having stolen Joseph, for had they not sinned they would not have had any cause to fear; for it is only a man’s sins that break his courage and deprive him of strength, the reason being that the good prompter is at the same time unnerved, and left powerless to contend with the evil prompter. This is implied in the words: “What man is there that is fearful and faint- hearted?” (Deut. 20, 8), on account, that is, of sins which he may have committed, these being the ruin of a stout heart.
וְתָּא חֲזֵי, לְכַמָּה דָרִין אִתְפְּרַע קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, מֵאִינוּן חוֹבִין דְּשִׁבְטִין, דְּהָא לָא אִתְאֲבִיד מִקַּמֵּיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כְּלוּם. וְאִתְפְּרַע מִדָּרָא לְדָרָא, וְדִינָא קָיְימָא קַמֵּיהּ תָּדִיר, עַד דְּאִתְפְּרַע, וְשָׁרֵי דִינָא בְּאֲתַר דְּאִצְטְרִיךְ.
For many generations God exacted payment for the sins of the tribes, since nothing is forgotten of Him, but He exacts requital from generation to generation, and the sentence remains in force till it is fully paid.
מְנָלָן, מֵחִזְקִיָּהוּ. חִזְקִיָּהוּ חָב הַהוּא חוֹבָא, דְּגָלֵי סְתִירִין דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, לִשְׁאָר עַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, דְּלָא הֲוָה אִצְטְרִיךְ לְגַלָּאָה. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שַׁדַּר לֵיהּ לִישַׁעְיָהוּ, וְאָמַר לֵיהּ, (ישעיהו ל״ט:ו׳) הִנֵּה יָמִים בָּאִים וְנִשָּׂא כָּל אֲשֶׁר בְּבֵיתֶךָ וַאֲשֶׁר אָצְרוּ אֲבוֹתֶיךָ עַד הַיּוֹם הַזֶּה וְגו’.
This is exemplified in the case of Hezekiah. Hezekiah sinned in exposing the mysteries of the Holy One, blessed be He, to the view of idolatrous nations. God therefore sent him, through Isaiah, a message, saying: “Behold, the days come that all that is in thy house, and that which thy fathers laid up in store until this day shall be carried to Babylon, etc.” (Is. 39, 6).
תָּא חֲזֵי, כַּמָּה גָרִים הַהוּא חוֹבָא, בְּגִין דְּגַלֵּי מַה דְּהֲוָה סָתִים. דְּכֵיוָן דְּאִתְגְּלֵי, אִתְיְיהִיב דּוּכְתָּא לְאֲתַר אָחֳרָא דְּלָא אִצְטְרִיךְ, לְשַׁלְּטָאָה עֲלֵיהּ. בְּגִין כָּךְ לָאו בְּרָכָה שַׁרְיָא, אֶלָּא בְּאֲתַר סָתִים. וְאוּקְמוּהָ, מַה דְּאִיהוּ (הוה) סָתִים, בְּרָכָה (דהוה) שַׁרְיָא עֲלוֹי, כֵּיוָן דְּאִתְגְּלֵי אִתְיְיהִיב דּוּכְתָּא, לְאֲתַר אָחֳרָא לְשַׁלְטָאָה עֲלוֹי.
Through his sin in disclosing that which should have remained hidden, opportunity was given to the other side to obtain dominion over it. For, as explained already, blessing rests on that which remains undisclosed, but as soon as it is disclosed the other region obtains scope to exercise dominion over it.
כְּתִיב, (איכה א׳:ח׳) כָּל מְכַבְּדֶיהָ הִזִּילוּהָ כִּי רָאוּ עֶרְוָתָהּ, וְאוּקְמוּהָ. אֲבָל כָּל מְכַבְּדֶיהָ הִזִּילוּהָ, דָּא הוּא מַלְכוּת בָּבֶל, דְּהָא מִתַּמָּן אִשְׁתַּדַּר דּוֹרוֹן לִיְרוּשְׁלֵם. דִּכְתִיב, (ישעיהו ל״ט:א׳) בָּעֵת הַהִיא שָׁלַח מְרוֹדָךְ בַּלְאֲדָן בֶּן בַּלְאֲדָן מֶלֶךְ בָּבֶל סְפָרִים וּמִנְחָה אֶל חִזְקִיָּהוּ.
It is written: “All that honoured her despise her, because they have seen her nakedness” (Lament. 1, 8). This is explained as follows. When Merodach Baladan, King of Babylon, sent a present to Jerusalem (Is. 39, 1)
וּמַה כְּתִיב בְּהוּ, שְׁלָם לְחִזְקִיָהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה, וּשְׁלָם לֵאלָהָא רַבָּא וּשְׁלָם לִיְרוּשְׁלֵם. כֵּיוָן דְּנָפַק פִּתְקֵיהּ מִנֵּיהּ, אַהֲדַר לְלִבֵּיהּ וְאֲמַר, לָא יָאוֹת עָבְדִית לְאַקְדָּמָא שְׁלָמָא דְעַבְדָא, לִשְׁלָמָא דְמָארֵיהּ. קָם מִכּוּרְסְיֵהּ וּפָסַע ג’ פְּסִיעָן וְאַהֲדַר פִּתְקֵיהּ, וְכָתַב אָחֳרָנִין תְּחוֹתַיְיהוּ, וְכָתַב הָכִי. שְׁלָם לֵאלָהָא רַבָּא, שְׁלָם לִיְרוּשָׁלַ ם, וּשְׁלָם לְחִזְקִיָּה, וְדָא הוּא מְכַבְּדֶיהָ.
he sent a letter in which he first wrote, “Peace be unto Hezekiah King of Judah, and peace be unto the great God, and peace be unto Jerusalem.” But no sooner did the epistle leave his hands than he bethought himself that he had not done right in putting the greeting of the servant before that of his Master. So he rose from his throne, advanced three paces, took back his epistle and wrote another one in its place, headed thus: “Peace be unto the great God, peace be unto Jerusalem, and peace be unto Hezekiah.” Thus was Jerusalem honoured;
וּלְבָתַר הִזִּילוּהָ, מַאי טַעְמָא הִזִּילוּהָ. בְּגִין כִּי רָאוּ עֶרְוָתָה, דְּאַחְזֵי לוֹן חִזְקִיָּה. דְּאִלְמָלֵא כָּךְ, לא הִזִּילוּהָ לְבָתַר. מִגּוֹ דְּהֲוָה זַכָּאָה חִזְקִיָּהוּ יַתִּיר, אִתְעַכַּב מִלָּה מִלְּאַיְיתָאָה, וְלָא אֲתָא בְּיוֹמוֹי. דִּכְתִיב, (ישעיהו ל״ט:ח׳) כִּי יִהְיֶה שָׁלוֹם וְאֱמֶת בְּיָמַי. וּלְבָתַר פַּקִּיד הַהוּא חוֹבָא לִבְנוֹי אַבַּתְרֵיהּ.
but later, “all those that honoured her despised her”, the reason being that “they have seen her nakedness”, through the action of Hezekiah. Since, however, Hezekiah was very righteous, the punishment was postponed during his lifetime, but it was visited upon his descendants after him.
כְּגַוְונָא דָא, הַהוּא חוֹבָא דְּשִׁבְטִין, קָאִים עַד לְבָתַר. בְּגִין דְּדִינָא דִלְעֵילָא, לָא יָכִיל לְשַׁלְּטָאָה עֲלַיְיהוּ, עַד דְּאִשְׁתַּכַּח שַׁעְתָּא לְאִתְפָּרְעָא, וְאִתְפְּרַע מִינַּיְיהוּ. וּבְּגִין כָּךְ כָּל מַאן דְּאִית חוֹבִין בִּידוֹי, דָּחִיל תָּדִיר. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (דברים כ״ח:ס״ו) וּפָחַדְתָּ לַיְלָה וְיוֹמָם וְגו’. וְעַל דָּא וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים כִּי הוּבְאוּ וְגו’:
Similarly, the guilt of the tribes did not bring its punishment until a later time, because the judgement from on high could not obtain power over them until an opportune time arrived. Hence, whoever is burdened by sins is constantly in fear, as it says: “and thou shalt fear night and day” (Deut. 28, 66).
Miketz, Chapter 13
וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא אֶת בִּנְיָמִין אָחִיו בֶּן אִמּוֹ וְגו’. רִבִּי חִיָּיא פָּתַח וְאֲמַר, (משלי י״ג:י״ב) תּוֹחֶלֶת מְמוּשָׁכָה מַחֲלָה לֵב וְעֵץ חַיִּים תַּאֲוָה בָאָה. דָּא הוּא דִּתְנַן, דְּלֵית לֵיהּ לְבַר נָשׁ לְאִסְתַּכָּלָא בְּבָעוּתֵיהּ לְגַבֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אִי אָתֵי, אִי לָא אָתֵי. מַאי טַעְמָא, בְּגִין דְּאִי אִיהוּ אִסְתַּכֵּל בֵּיהּ, כַּמָּה מָארֵיהוֹן דְּדִינָא, אָתוּ לְאִסְתַּכָּלָא בֵּיהּ בְּעוֹבָדוֹי.
AND HE LIFTED UP HIS EYES, AND SAW BENJAMIN HIS BROTHER, HIS MOTHER’S SON, ETC. R. Hiya began a discourse on the verse: Hope deferred maketh the heart sick; but desire fulfilled is a tree of life (Prov. 13, 12). ‘This’, he said, ‘bears out the traditional teaching to the effect that a man in praying to the Almighty should not observe too closely whether his prayer is answered or no, lest the numerous accusers who are about will come to scrutinize his deeds.
וְרָזָא אִיהוּ, דְּהָא הַהוּא אִסְתַּכְּלוּתָא, דְּאִיהוּ מִסְתַּכֵּל בְּהַהוּא בָּעוּתָא, גָּרִים לֵיהּ לְמַחֲלַת לֵב. מַאי מַחֲלָה לֵב, דָּא אִיהוּ מַאן דְּקָאִים תָּדִיר עֲלֵיהּ דְּבַר נָשׁ, לְאַסְטָאָה לְעֵילָא וְתַתָּא.
The underlying meaning of the first part of the verse is that if a man thinks too much about whether his prayer will be answered, he provokes “sickness of heart”, to wit, that spirit who is constantly shadowing him in his eagerness to indict him on high and below;
וְעֵץ חַיִּים תַּאֲוָה בָאָה. תָּנִינָן, מַאן דְּבָעֵי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יְקַבֵּל צְלוֹתֵיהּ, יִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא, דְּאִיהִי עֵץ חַיִּים. וּכְדֵין תַּאֲוָה בָאָה. מַאן תַּאֲוָה, דָּא הוּא דַּרְגָּא דְּכָל צְלוֹתִין דְּעַלְמָא בִּידֵיהּ, וְעֲאִיל לוֹן קַמֵּי מַלְכָּא עִלָּאָה. כְּתִיב הָכָא בָאָה, וּכְתִיב הָתָם, (אסתר ב׳:י״ד) בָּעֶרֶב הִיא בָאָה. וְדָא הוּא תַּאֲוָה בָאָה, בָּאָה קַמֵּי מַלְכָּא עִלָּאָה, לְאַשְׁלָמָא רְעוּתָא דְהַהוּא בַּר נָשׁ.
but “desire fulfilled is a tree of life”, that is, as tradition teaches us, whoever desires that the Holy One, blessed be He, should accept his prayer, should be diligent in the study of the Torah, which is the tree of life, and thus desire is “fulfilled”, or, more literally, “cometh” (baah). By “desire” is meant the grade that presides over all prayers and takes them up into the presence of the Most High King. The word “cometh” (baah) is used here as in the phrase, “In the evening she cometh” (Esther 2, 14), and means that the desire comes up before the Most High King so as to fulfil the man’s wish.
דָּבָר אַחֵר, תּוֹחֶלֶת מְמוּשָׁכָה מַחֲלָה לֵב, דָּא הוּא אֲתַר, דְּאִתְיְיהִיב הַהִיא מִלָּה, בְּאֲתַר אָחֳרָא דְּלָא אִצְטְרִיךְ. וְאִתְמַשְּׁכָא עַד דְּאִתְיְיהִיב מִיָּדָא לְיָדָא, וּלְזִמְנִין דְּלָא יִיִתֵי. מַאי טַעְמָא, בְּגִין דְּאִתְפַּשְּׁטָא וְאִתְמַשְּׁכָא בְּכָל אִינוּן מְמַנָּן, לְנַחֲתָא לֵיהּ לְעַלְמָא.
Alternatively, “hope deferred maketh the heart sick” is an allusion to that other and wrong place in which man’s prayer may be delayed whilst it passes from hand to hand and so fails to reach its destination, because it is passed from chieftain to chieftain and is brought down again into this world.
וְעֵץ חַיִּים תַּאֲוָה בָאָה, דָּא הוּא תּוֹחֶלֶת, דְּלָא אִתְמַשְּׁכָא, בְּגִין אִינוּן מְמַנָּן רְתִיכִין, אֶלָּא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יָהִיב (לון) לֵיהּ לְאַלְתָּר. בְּגִין דְּכַד אִתְמַשְּׁכָא בֵּין אִינוּן מְמַנָּן רְתִיכִין, כַּמָּה אִינוּן מָארֵיהוֹן דְּדִינָא דְּאִתְיְיהִיב לוֹן רְשׁוּתָא. לְעַיְינָא וּלְאִסְתַּכְּלָא בְּדִינֵיהּ, עַד לָא יִנָּתְנוּן לֵיהּ. וּמַה דְּנָפִיק מִבֵּי מַלְכָּא וְאִתְיְיהִיב לֵיהּ לְבַר נָשׁ, בֵּין דְּזָכֵי, בֵּין דְּלָא זָכֵי, אִתְיְיהִיב מִיָּד. וְדָא הוּא עֵץ חַיִים תַּאֲוָה בָאָה.
“But desire fulfilled is a tree of life”: this alludes to the hope that is not bandied about among those chieftains, but is granted to the man by God immediately; for if it is delayed among those chieftains it is exposed to the scrutiny and criticism of numerous accusers, who may prevent it from being granted. Not so is it with the hope that issues directly from the King’s Court: this is granted to man at once, irrespective of his merits.
דָּבָר אַחֵר, תּוֹחֶלֶת מְמוּשָׁכָה, דָּא יַעֲקֹב. דְּאִתְמַשְּׁכָא לֵיהּ תּוֹחַלְתָּא דְיוֹסֵף עַד זְמַן אָרִיךְ. וְעֵץ חַיִּים תַּאֲוָה בָאָה, דָּא הוּא בִּנְיָמִן. דְּהָא מִזִּמְנָא דְּתָבַע לֵיהּ יוֹסֵף, עַד הַהוּא זִמְנָא דְּאָתָא לְגַבֵּיהּ, לָא הֲוָה אֶלָּא זִמְנָא זְעֵיר. דְּלָא אִתְמַשְּׁכָא הַהוּא זִמְנָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא אֶת בִּנְיָמִין אָחִיו בֶּן אִמּוֹ. מַאי בֶּן אִמּוֹ. דְּדִיוּקְנֵיהּ דְּאִמֵּיהּ הֲוָה בֵּיהּ, וְהֲוָה דָמֵי דִּיוּקְנֵיהּ לְדִיוּקְנָא דְּרָחֵל. בְגִין כָּךְ כְּתִיב, וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא אֶת בִּנְיָמִן אָחִיו בֶּן אִמּוֹ.
Again, “hope deferred maketh the heart sick” is exemplified in Jacob, whose hope in regard to Joseph was deferred for a long time, while “desire fulfilled is a tree of life” is exemplified in the case of Benjamin, inasmuch as only a short time elapsed between Joseph’s demand that he should be brought to him and his actual arrival, of which it is written, “And he lifted up his eyes, and saw Benjamin his brother, his mother’s son.” The words “his mother’s son” in this passage indicate that Benjamin was the very image of his mother.’
רִבִּי יוֹסֵי אָמַר, וְהָא כְּתִיב בְּקַדְמִיתָא, וַיַּרְא יוֹסֵף אִתָּם אֶת בִּנְיָמִן. וְהַשְׁתָּא כְּתִיב, וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא אֶת בִּנְיָמִין אָחִיו. מַאי רְאִיָה הָכָא. אֶלָּא חָמָא בְּרוּחָא דְקוּדְשָׁא לְבִנְיָמִן, דְּחוּלָקֵיהּ הֲוָה עִמְּהוֹן בְּאַרְעָא. וּבְחוּלָקֵיהּ דְּבִנְיָמִן וִיהוּדָה תִּשְׁרֵי שְׁכִינְתָא. דְּהָא חָמָא לֵיהּ לִיהוּדָה וּבִנְיָמִן, דִּבְחוּלְקֵהוֹן הֲוָה מַקְדְּשָׁא. וְדָא הוּא וַיַּרְא יוֹסֵף אִתָּם אֶת בִּנְיָמִן. לֵיהּ חָמָא עִמְּהוֹן, וְיוֹסֵף דְּהֲוָה אֲחוּהָ לָא חָמָא עִמְּהוֹן בְּהַהוּא חוּלָקָא.
Said R. Jose: ‘since it has already been written, “And Joseph saw Benjamin with them”, why does the Scripture repeat “And he lifted up his eyes, and saw Benjamin his brother”? The truth is that the second time he saw something new: he foresaw through the holy spirit that Benjamin would have a portion along with his brethren in the Holy Land, and, moreover, that it would be in the portions of Benjamin and Judah that the Shekinah would rest, in that the Temple would be in their portion. Hence he saw that Benjamin would be more closely connected with them than he himself.’
אוּף הָכָא, וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא אֶת בִּנְיָמִין אָחִיו בֶּן אִמּוֹ. מַה כְּתִיב בַּתְרֵיהּ. וַיְמַהֵר יוֹסֵף כִּי נִכְמְרוּ רַחֲמָיו אֶל אָחִיו וַיְבַקֵּשׁ לִבְכּוֹת וַיָּבֹא הַחַדְרָה וַיֵּבְךִ שָׁמָּה.
AND JOSEPH MADE HASTE; FOR HIS HEART YEARNED TOWARD HIS BROTHER; AND HE SOUGHT WHERE TO WEEP; AND HE ENTERED INTO HIS CIIAMBER AND WEPT THERE.
רִבִּי חִזְקִיָּה פָּתַח וְאֲמַר, (ישעיהו כ״ב:א׳) מַשָּׂא גֵיא חִזָּיוֹן מַה לָּךְ אֵיפֹה כִּי עָלִית כֻּלָּךְ לַגַּגּוֹת. תָּא חֲזֵי, הָא אוּקְמוּהָ בְּזִמְנָא דְּאִתְחָרִיב בֵּי מַקְדְּשָׁא, וְהָיוּ מוֹקְדִין לֵיהּ בְּנוּרָא, סְלִיקוּ כָּל אִינוּן כַּהֲנֵי עַל כּוֹתְלֵיהוֹן (נ”א גגיהון) דְּמַקְדְּשָׁא, וְכָל מַפְתֵּחִין בִּידַיְיהוּ, וְאָמְרוּ. עַד הָכָא הֲוֵינָא גִזְבָּרִין דִּילָךְ, מִכָּאן וָאֵילָךְ טוֹל דִּילָךְ.
In connection with this, R. Hizkiah quoted the verse: The burden concerning the valley of vision. What aileth thee now that thou art wholly gone up to the house tops? (Is. 22, 1). ‘This verse’, he said, ‘has been expounded as alluding to the day on which the Temple was destroyed with fire by the enemies, when all the ministering priests went up on the walls of the Temple holding all its keys in their hands and exclaimed: “Until now we have been thy treasurers, now take back thine own.”
אֲבָל תָּא חֲזֵי, גֵּיא חִזָּיוֹן, דָּא שְׁכִינְתָּא דְּהֲוַת בְּמַקְדְּשָׁא. וְכָל בְּנֵי עַלְמָא, מִינָהּ הֲווּ יָנְקִין יְנִיקוּ דִּנְבוּאָה. דְּאַף עַל גַּב דְּכָל נְבִיאִין, קָא הֲווּ מִתְנַבְּאִין מֵאֲתַר אָחֳרָא, מִגַּוָּוהּ הֲווּ יָנְקִין נְבוּאַתְהוֹן. וְעַל דָּא אִתְקְרֵי אִיהִי גֵּיא חִזָּיוֹן. חִזָּיוֹן, הָא אוּקְמוּהָ, דְאִיהוּ חֵיזוּ דְּכָל גְּוָונִין עִלָּאִין.
The Valley of Vision is an appellation of the Temple when the Shekinah dwelt in it, and when it was the source from which all drew their prophetic inspiration; for although the various prophets proclaimed their messages in various regions, they all drew their inspiration from the Temple. Hence the appellation “Valley of Vision”. (The term hizayon (vision) has also been interpreted to signify “reflection of all the celestial hues”.)
מַה לָּךְ אֵיפֹה כִּי עָלִית כֻּלָּךְ לַגַּגּוֹת, דְּהָא כַּד אִתְחָרַב מַקְדְּשָׁא, שְׁכִינְתָּא אָתָאת, וּסְלִיקַת בְּכָל אִינוּן אַתְרִין, דְּהֲוָה מְדוֹרָהּ בְּהוּ בְּקַדְמִיתָא. וַהֲוַת בָּכַת עַל בֵּית מְדוֹרָהּ, וְעַל יִשְׂרָאֵל דְּאֲזְלוּ בְּגָלוּתָא, וְעַל כָּל אִינוּן צַדִּיקֵי וַחֲסִידֵי דְּהֲווּ תַּמָּן וְאִתְאֲבִידוּ. וּמְנָלָן, דִּכְתִיב, (ירמיהו ל״א:ט״ו) כֹּה אָמַר יְיָ קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ, וְהָא אִתְּמָר. וּכְדֵין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שָׁאִיל לָהּ לִשְׁכִינְתָּא, וְאָמַר לָהּ. מַה לָּךְ אֵיפֹה כִּי עָלִית כֻּלָּךְ לַגַּגּוֹת.
The words “what aileth thee now, that thou art wholly gone up to the house tops?” allude to the Shekinah, who at the destruction of the Temple revisited all the spots where she had dwelt formerly and wept for her habitation and for Israel who had gone into exile and all those righteous ones and saints that perished there. God thereupon said to her: “What aileth thee, that thou art wholly gone up to the housetops?”
מַהוּ כֻּלָּךְ, דְּהָא כִּי עָלִית סַגְיָא, מַהוּ כֻּלָּךְ. לְאַכְלָלָא בַּהֲדָהּ כָּל חֵילִין וְכָל רְתִיכִין אָחֳרָנִין, דְּכֻלְּהוּ בְּכוּ עִמָּהּ עַל חֻרְבַּן בֵּי מַקְדְּשָׁא.
the word “wholly” including together with the Shekinah all fhe legions and hosts that wept with her over the destruction of the Temple.
וּבְגִין כָּךְ, מַה לָּךְ אֵיפֹה. אָמְרָה קַמֵּיהּ, וְכִי בָּנַי בְּגָלוּתָא, וּמַקְדְּשָׁא אִתּוֹקְדָא, וְאֲנָא מַה לִּי הָכָא. שָׁרִיאַת וְאֲמְרַת, (ישעיהו כ״ב:ב׳) תְּשׁוּאוֹת מְלֵאָה עִיר הוֹמִיָּה קִרְיָה עַלִּיזָה חֲלָלַיִךְ לא חַלְלֵי חֶרֶב וְלֹא מֵתֵי מִלְחָמָה עַל כֵּן אָמַרְתִּי שְׁעוּ מִנִּי אֲמָרֵר בַּבֶּכִי וְגו’. וְהָא אוֹקִימְנָא, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָמַר לָהּ, (ירמיהו ל״א:ט״ז) כֹּה אָמַר יְיָ מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְגו’.
The Shekinah replied with tears: “Thou that wast full of uproar, a tumultuous city, a joyous town, thy slain are not slain with the sword, nor dead in battle, etc. Therefore said I: Look away from me, I will weep bitterly” (Is. 22, 4), as much as to say, “Seeing that my children have gone into exile and the Sanctuary is burnt, what is there left for me that I should linger here?” And the answer of the Holy One, blessed be He, as explained already elsewhere, was: “Refrain thy voice from weeping, etc.” (Jer. 31, 16).
וְתָּא חֲזֵי, מִיּוֹמָא דְּאִתְחָרִיב בֵּי מַקְדְּשָׁא, לָא הֲוָה יוֹמָא דְּלָא אִשְׁתַּכַּח בֵּיהּ לְוָוטִין. בְּגִין דְּכַד בֵּי מַקְדְּשָׁא הֲוָה קַיָּים, הֲווּ יִשְׂרָאֵל פָּלְחִין פּוּלְחָנִין וְקָרְבִין עִלַּוָּון וְקָרְבָּנִין, וּשְׁכִינְתָּא שַׁרְיָא בְּבֵי מַקְדְּשָׁא עֲלַיְיהוּ, כְּאִמָּא דִּרְבִיעָא עַל בְּנַיָיא. וְהֲווּ כָּל אַנְפִּין נְהִירִין, עַד דְּאִשְׁתַּכָּחוּ בִּרְכָאן לְעֵילָא וְתַתָּא. וְלָא הֲוָה יוֹמָא, דְּלָא אִשְׁתַּכַּח בֵּיהּ בִּרְכָאן וְחֶדְוָון. וְהֲווּ יִשְׂרָאֵל שָׁרָאן לְרָחֲצָן בְּאַרְעָא, וְכָל עַלְמָא הֲוָה אִתְּזָן בְּגִינַיְיהוּ.
Observe that from the time when the Temple was destroyed no day has passed without its curses. For as long as the Temple was in existence, Israel performed divine service, offering up burnt-offerings and other offerings, while the Shekinah in the Temple hovered over them like a mother hovering over her children, and so all faces were lit up, and all found blessing both above and here below, and no day passed without its blessings and its joys. Then Israel dwelt securely in their land and all the world was provisioned through them.
הַשְׁתָּא דְּאִתְחָרִיב בֵּי מַקְדְּשָׁא, וּשְׁכִינְתָּא עִמְּהוֹן בְּגָלוּתָא, לֵית לָךְ יוֹמָא דְּלָא אִשְׁתַּכַּח בֵּיהּ לְוָוטִין, וְעַלְמָא אִתְלַטְיָא. וְחֶדְוָון לָא אִשְׁתַּכָּחוּ לְעֵילָא וְתַתָּא.
But now that the Temple is destroyed and the Shekinah is in exile with Israel there is not a day but brings its curses, and the world is under a curse, and joylessness reigns on high and below.
וְזַמִּין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, לְאֲקַמָא לָהּ לִכְנְסֶת יִשְׂרָאֵל מֵעַפְרָא, כְּמָה דְאִתְּמָר. וּלְמֶחֱדֵי עַלְמָא בְּכֹלָּא. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (ישעיהו נ״ו:ז׳) וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי וְגו’. וּכְתִיב, (ירמיהו ל״א:ט׳) בִּבְכִי יָבוֹאוּ וּבְתַחֲנוּנִים אוֹבִילֵם. כְּמָה דִּבְקַדְמִּיתָא, דִּכְתִיב, (איכה א׳:ב׳) בָּכֹה תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחיָהּ. הָכִי נָמֵי לְבָתַר, בִּבְכִי יִתְהַדְּרוּן. דִּכְתִיב, בִּבְכִי יָבֹאוּ וְגו’:
Nevertheless the Holy One, blessed be He, will in due time raise Israel from the dust and suffuse the world with joy. So Scripture says: “Even them will I bring to my holy mountain, and make them joyful in my house of prayer, etc.” (Is. 56, 7). And just as they went into exile with tears, as it is written, “she weepeth sore in the night, and her tears are on her cheeks” (Lam. 1, 2), so shall they return with tears, as it is written, “they shall come with weeping and with supplications will I lead them” (Jer. 31, 9).
Miketz, Chapter 14
הַבֹּקֶר אוֹר וְהָאֲנָשִׁים שֻׁלְּחוּ הֵמָּה וַחֲמוֹרֵיהֶם, רִבִּי אֶלְעָזָר אָמַר, הָכָא אִית לְאִסְתַּכָּלָא, אִי אִינוּן הֲווּ אָזְלֵי וְאִשְׁתַּדָּרוּ, מַה לָּן לְמִכְתַּב בְּאוֹרַיְיתָא, הֵמָּה וַחֲמוֹרֵיהֶם. אֶלָּא בְּגִין דִּכְתִיב וְלָקַחַת אוֹתָנוּ לַעֲבָדִים וְאֶת חֲמוֹרֵינוּ, בְּגִין כָּךְ וְהָאֲנָשִׁים שֻׁלְּחוּ הֵמָּה וַחֲמוֹרֵיהֶם. בְּגִין דְּלָא יִשְׁתָּאֲרוּן אִינוּן וַחֲמוֹרֵיהוֹן, כִּדְקָאֲמְרוּ.
AS SOON AS THE MORNING WAS LIGHT, THE MEN WERE SENT AWAY, THEY AND THEIR ASSES. Said R. Eleazar: ‘Having said that the men were sent away, why does Scripture add “they and their asses”? The reason is to show that previously there had been no ground for their apprehension when they said, “and take us for bondmen, and our asses” (Gen. 43, 18).
פָּתַח וְאֲמַר, (בראשית כ״ב:ג׳) וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבשׁ אֶת חֲמוֹרוֹ וְגו’, הַהוּא בֹּקֶר דְּאַבְרָהָם הֲוָה נָהִיר, לְקַיְימָא עֲלַיְיהוּ בִּזְכוּתֵיהּ. כְּדֵין זְכוּתָא דְאַבְרָהָם קָיְימָא עֲלַיְיהוּ, וְאֲזְלוּ בִּשְׁלָם, וְאִשְׁתְּזִיבוּ מִן דִּינָא. בְּגִין דְּהַהִיא שַׁעְתָּא, קָיְימָא עֲלַיְיהוּ דִינָא, לְאִתְפָּרְעָא מִנַּיְיהוּ. בַּר דִּזְכוּתָא דְּהַהוּא בֹּקֶר דְּאַבְרָהָם, אָגִין עֲלַיְיהוּ. וְאִשְׁתַּלָּחוּ מִן דִּינָא, דְּלָא שַׁלִּיט עֲלַיְיהוּ בְּהַהוּא זִמְנָא.
There is also an allusion to the verse: “And Abraham rose early in the morning, and saddled his ass, etc.” (Ibid. 22, 3). It was that morning of Abraham that shone for the brethren to support them by its merits, so that, strong in the merit of Abraham, they went away in peace and were delivered from judgement. For at that moment the rigour of judgement was impending over them and would have exacted punishment from them but for the merit of that morning of Abraham.’
רִבִּי יְהוּדָה פָּתַח, (שמואל ב כ״ג:ד׳) וּכְאוֹר בֹּקֶר יִזְרַח שֶׁמֶשׁ. דָּא הוּא נְהוֹרָא, דְּהַהוּא בֹּקֶר דְּאַבְרָהָם. יִזְרַח שֶׁמֶשׁ, דָּא הוּא שִׁמְשָׁא דְיַעֲקֹב. דִּכְתִיב, (בראשית לכ) וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ. בֹּקֶר לֹא עָבוֹת, דְּהַהוּא בֹּקֶר לָא אִיהוּ עָבוֹת כָּל כָּךְ, אֶלָּא מִנֹּגַהּ מִמָּטָר. נֹגַהּ מִמָּטָר, אִיהוּ מִטְּרָא דְּאָתֵי מִסִּטְרָא דְיִצְחָק, דְּהַהוּא מִטְרָא אַפִּיק דֶּשֶׁא מֵאָרֶץ.
R. Judah derived the same lesson from the verse, “And as the light of the morning, when the sun riseth, the morning without clouds; when through clear shining after rain, the tender grass springeth of the earth” (II Sam. 33, 4). ‘The “light of the morning” he said, ‘is an allusion to the light of that morning of Abraham; “when the sun riseth” is an allusion to the sun that rose upon Jacob (Gen. 32, 32); “the morning without clouds” means that that morning was not very cloudy, but was “clear shining after rain”, to wit, the rain that comes from the side of Isaac, which is the rain that causes the tender grass to spring from the earth.
דָּבָר אַחֵר, וּכְאוֹר בֹּקֶר, בְּהַהוּא נְהִירוּ דְּבֹקֶר דְּאַבְרָהָם. יִזְרַח שֶׁמֶשׁ, דָּא הוּא יַעֲקֹב. דִּנְהִירוּ דִילֵיהּ, כִּנְהִירוּ דְּהַהוּא בֹּקֶר. בֹּקֶר לֹא עָבוֹת, בְּגִין דְּהַהוּא בֹּקֶר, לָאו אִיהוּ חָשׁוּךְ, אֶלָּא נָהִיר. דְּהָא בְּשַׁעְתָּא דְּאָתֵי בֹּקֶר, לָא שָׁלְטָא דִינָא כְּלַל. אֶלָּא כֹּלָּא נָהִיר, בְּסִטְרָא דְאַבְרָהָם. מִנֹּגַהּ מִמָּטָר, דָּא הוּא סִטְרָא דְיוֹסֵף הַצַּדִּיק, דְּאִיהוּ אַמְטִיר עַל אַרְעָא, לְאֲפָקָא דִשְׂאָה, וְכָל טִיבוּ דְעָלְמָא.
Alternatively we may explain that the light that shone on that morning when Abraham rose up also shone when the sun rose upon Jacob, which was the morning without clouds, filled with light, and without any darkness; for as soon as morning dawns severity has no more any power, but is filled with light from the side of Abraham. The words “when through clear shining after rain” allude to Joseph the righteous one who brought rain upon the earth so as to cause grass and all other vegetation to spring forth.’
אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעְתָּא דְּלֵילְיָא עָאל, וּפָרִישׂ גַּדְפוֹי עַל עַלְמָא, כַּמָּה גַּרְדִּינֵי טְהִירִין, זְמִינִין לְנַפְקָא, וּלְשַׁלְּטָאָה בְּעַלְמָא. וְכַמָּה מָארֵיהוֹן דְּדִינִין, מִתְעָרִין בְּכַמָּה סִטְרִין לִזְנַיְיהוּ, וְשָׁלְטֵי עַל עַלְמָא. כֵּיוָן דְּאָתֵי צַפְרָא וְנָהִיר, כֻּלְּהוּ מִסְתַּלְּקֵי, וְלָא שָׁלְטֵי, וְכָל חַד וְחַד עָאל לְדוּכְתֵּיהּ, וְתָב לְאַתְרֵיהּ.
Said R. Simeon: ‘Observe this. As soon as night spreads its wings over the world, numerous angels of chastisement and accusers are let loose over the world and take command of it. But as soon as day breaks they all disappear, each one retiring to his own place.
כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, הַבֹּקֶר אוֹר, דָּא בֹּקֶר דְּאַבְרָהָם. וְהָאֲנָשִׁים שֻׁלְּחוּ, אִלֵּין מָארֵיהוֹן דְּדִינָא, דְּהֲווּ שָׁלְטִין בְּלֵילְיָא. הֵמָּה וַחֲמוֹרֵיהֶם (ס”א המה אינון מאריהון דדינא דקאמרן, וחמוריהם) אִינוּן גַּרְדִּינֵי נִימוּסִין, דְּאַתְיָין מִסִּטְרָא דִּמְסָאֲבָא. דְּלָאו אִינוּן קַדִּישִׁין, וְלָא שָׁלְטִין, וְלָא אִתְחֲזוּן מֵכִי אָתֵי צַפְרָא. וְאִינוּן מִסִּטְרָא דְּאִינוּן חֲמָרִי, גַּרְדִּינִי נִימוּסִין דְקָאֲמְרוּ.
Scripture thus says: “As soon as the morning was light”, that is, in virtue of that morning on which Abraham rose early, “the men were sent away”, to wit, the executioners of judgement, “and their asses”, to wit, the legions that emanate from the side of impurity, who no longer show themselves or no more have any power as soon as dawn appears.
דְּהָא לֵית לָךְ דַּרְגִּין עִלָּאִין. דְּלָא אִיתָאי (אית) בְּהוּ יְמִינָא וּשְׂמָאלָא, רַחֲמֵי וְדִינָא. דַּרְגִּין עַל דַּרְגִּין קַדִּישִׁין, מִסִּטְרָא דִּקְדוּשָּׁה. וּמְסָאֲבִין, מִסִּטְרָא דִּמְסָאֲבָא. וְכֻלְּהוּ דַּרְגִּין עַל דַּרְגִּין, אִלֵּין עַל אִלֵּין.
For the supernal grades are divided into right and left, into grades of mercy and severity, constituting a hierarchy, some on the side of holiness and others on the side of impurity;
וּבְכָל אֲתַר דְּבֹקֶר דְּאַבְרָהָם אִתְעַר בְּעַלְמָא, כֻּלְּהוּ מִתְעַבְרֵי, וְלָא שָׁלְטֵי. בְּגִין דְּלֵית לוֹן (ז”ח קיומא) לְקָיְימָא בִּסְטַר יְמִינָא, אֶלָּא בִּסְטַר שְׂמָאלָא. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָבַד יְמָמָא וְלֵילְיָא, לְאַנְהָגָא כָּל חַד וְחַד לְסִטְרֵיהּ כְּדְקָא חָזֵי לֵיהּ. זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, בְּעַלְמָא דֵין, וּבְעַלְמָא דְאָתֵי.
but wherever the morning of Abraham awakens in the world, all the unclean grades disappear, exercising no more power, because they can have no existence on the right side but are confined to the left side. The Holy One, blessed be He, thus made night and day to dispose of every one to its own proper side.’
רִבִּי חִיָּיא פָּתַח וְאֲמַר, (מלאכי ג׳:כ׳) וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ. תָּא חֲזֵי, זַמִּין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאַנְהָרָא לוֹן לְיִשְׂרָאֵל, הַהוּא שִׁמְשָׁא, דְּגָנִיז קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, מִיּוֹמָא דְּאִתְבְּרֵי עַלְמָא. (דגניז קודשא בריך הוא) מִקַּמֵּי רַשִּׁיעֵי דְעַלְמָא. כְּמָה דִּכְתִיב, (איוב ל״ח:ט״ו) וַיִּמְנַע מֵרְשָׁעִים אוֹרָם.
R. Hiya discoursed on the verse: But even unto you that fear my name shall the sun of righteousness arise with healing in its wings (Malachi 3, 20). ‘God’, he said, ‘will at the proper time cause to shine on Israel that sun which he stored away at the time of the Creation, out of sight of sinners, as alluded to in the words: “But from the wicked their light is withholden” (Job 38, 15).
וְהַהוּא נְהוֹרָא גָּנִיז לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. דְּכַד נָפַק בְּקַדְמִיתָא, הֲוָה נָהִיר מִסְּיָיפֵי עַלְמָא, וְעַד סְיָיפֵי עַלְמָא. כֵּיוָן דְּאִסְתַּכַּל בְּדָרֵיהּ דֶּאֱנוֹשׁ וּבְדָרֵיהּ דְּמַבּוּל. וּבְדָרֵיהּ דְּהַפְלָגָה, וּבְכָל אִינוּן חַיָּיבַיָא. גָּנִיז לֵיהּ לְהַהוּא נְהוֹרָא.
This light, when it first emerged, radiated from one end of the world to the other; but when God contemplated the generation of Enoch and the generation of the Flood and the generation of the division of languages and all the sinners of the world, He stored it away.
כֵּיוָן דְּאָתָא יַעֲקֹב, וְאִתְדָּבַּק בְּהַהוּא מְמַנָּא רַבְרְבָא דְעֵשָׂו, וְאַכִּישׁ לֵיהּ בְּיַרְכָא דִילֵיהּ, וְהֲוָה נָכֵי. כְּדֵין מַה כְּתִיב, וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ, מַאן שֶׁמֶשׁ, הַהוּא שִׁמְשָׁא דְגָנֵיז. בְּגִין דְּאִית בֵּיהּ אֲסוּתָא, לְאִתְּסָאָה לֵיהּ מֵאַרְכּוּבָתֵיהּ, וּלְבָתַר אִתְּסֵי בְּהַהוּא שִׁמְשָׁא. דִּכְתִיב, (בראשית ל״ג:י״ח) וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם, שָׁלֵם בְּגוּפֵיהּ דְּאִתְּסֵי.
When Jacob appeared and wrestled with the chieftain of Esau, who struck against the hollow of his thigh so that he became lame, “the sun rose upon him” (Gen. 32, 32), to wit, that same sun that was stored away, in order, with its inherent healing powers, to heal him of his lameness. It is thus written: “And Jacob came perfect (shalem)” (Ibid. 33, 18), to wit, perfect in body, inasmuch as he was made whole again.
וְעַל דָּא, זַמִּין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְגַלָּאָה הַהוּא שִׁמְשָׁא, וּלְאַנְהָרָא לֵיהּ לְיִשְׂרָאֵל. דִּכְתִיב, וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה, מַאי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה. דָּא שִׁמְשָׁא דְּיַעֲקֹב, דְּאִתְּסֵי בֵּיהּ. וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ, דְּהַהוּא שִׁמְשָׁא, יִתְּסוּן כֻּלְּהוּ. בְּגִין דְּהָא בְּזִמְנָא דִּיקוּמוּן יִשְׂרָאֵל מֵעַפְרָא, כַּמָּה חִגְרִין וְכַמָּה סוּמִין יְהוֹן בְּהוֹן. וּכְדֵין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יַנְהִיר לוֹן הַהוּא שִׁמְשָׁא לְאִתְּסָאָה בָּהּ. דִּכְתִיב וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ.
Likewise the Holy One, blessed be He, will in the future unsheathe that sun and cause it to shine upon Israel, as it says: “But unto you that fear my name shall the sun of righteousness arise”, by which is meant the same sun that rose upon Jacob, who was made whole by it, “with healing in its wings”, inasmuch as that sun will bring healing to all. For at the time when Israel will rise up from the dust, many lame and many blind will be among them, and so the Holy One will cause to shine upon them that sun with healing in its wings, by which they will be healed.
וּכְדֵין, יִתְנְהִיר הַהוּא שִׁמְשָׁא, מִסְּיְיפֵי עַלְמָא, עַד סְיָיפֵי עַלְמָא. וּלְיִשְׂרָאֵל יְהֵא אַסְוָותָא, וְעַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת בֵּיהּ יִתּוֹקְדוּן. אֲבָל לְיִשְׂרָאֵל מַה כְּתִיב, (ישעיהו נ״ח:ח׳) אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ וַאֲרֻכָתְךָ מְהֵרָה תִצְמָח וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ כְּבוֹד יְיָ יַאַסְפֶךָ.
The sun, then, will again radiate from one end of the world to the other, bringing healing to Israel, but the idolatrous nations will be consumed by it. Regarding Israel it is further written: “Then shall thy light break forth as the morning, and thy healing shall spring forth speedily; and thy righteousness shall go before thee, the glory of the Lord shall be thy rearward” (Is. 58, 8).
Miketz, Chapter 15
אַהֲדַרְנָא לְמִילֵי קַדְמָאֵי: וּלְיוֹסֵף יֻלָּד שְׁנִי בָנִים בְּטֶרֶם תָּבוֹא שְׁנַת הָרָעָב וְגו’. רִבִּי יִצְחָק פָּתַח, (מיכה ה׳:ו׳) וְהָיָה שְׁאֵרִית יַעֲקֹב בַּגּוֹיִם בְּקֶרֶב עַמִּים רַבִּים כְּטַל מֵאֵת יְיָ כִּרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב אֲשֶׁר לֹא יְק1ַוְּה לְאִישׁ וְלֹא יְיַחֵל לִבְנֵי אָדָם. תָּא חֲזֵי, בְּכָל יוֹמָא וְיוֹמָא, כַּד נְהוֹרָא סָלְקָא. אִתְעַר חַד צִיפֳּרָא בְּאִילָנָא דְּגִנְתָא דְעֵדֶן, וְקָרֵי תְּלַת זִמְנִין. וְשַׁרְבִיטָא יִזְדָּקַּף, וְכָרוֹזָא קָרֵי בְחָיִל, לְכוֹן אָמְרִין, הוּרְמָנִי דְּבוֹרְיָירֵי. מַאן מִנְּכוֹן דְּחָמֵי וְלָא חָמֵי. דְּקָיְימָא בְּעַלְמָא, וְלָא יָדְעֵי עַל מַה קָּיְימֵי, לָא מַשְׁגִּיחִין בִּיקָרָא דְמָארֵיהוֹן. אוֹרַיְיתָא קָיְימָא קַמַּיְיהוּ, וְלָא מִשְׁתַּדְּלֵי בָהּ. טַב לוֹן דְּלָא יִבָּרוּן, עַל מַה יְּקוּמוּן בְּלָא סָכְלְתָנוּ. וַוי לוֹן כַּד יִתְעָרוּן יוֹמֵי דְרַע עֲלַיְיהוּ, וְיִטְרְדוּן לְהוֹן מֵעָלְמָא.
Let us return to our subject. AND UNTO JOSEPH WERE BORN TWO SONS BEFORE THE YEAR OF THE FAMINE CAME, ETC. R. Isaac opened a discourse on the verse: And the remnant of Jacob shall be in the midst of many peoples as dew from the Lord, as showers upon the grass, that are not looked for from men, nor awaited at the hands of the sons of men (Micah 5, 6). ‘Observe’, he said, ‘that every day as soon as day breaks a certain bird wakes up on a tree in the Garden of Eden and calls three times in succession, whereupon the twig on which it sits stands upright, and then a herald cries aloud, saying: “To you the warning is given, O rulers of the world. There are those among you that see without seeing, that stand without knowing what supports them, and that regard not the glory of their Master.” The Torah is standing in their presence, but they occupy not themselves with it. It were better for them not to have been born. How can they exist without understanding? Woe to them when the days of evil will bestir themselves against them and extirpate them from the world.
מַאן אִינוּן יוֹמִין דְּרַע, אִי סַלְקָא דַעְתָּךְ דְּאִינוּן יוֹמֵי דְּסִיבוּ, לָאו הָכִי. דְּהָא יוֹמֵי דְסִיבוּ, אִי זָכָה בִּבְנִין וּבְנִי בְנִין, יוֹמֵי דְטַב אִינוּן. מַאן אִינוּן יוֹמִין דְּרַע,
What are the “days of evil”? They are not the days of old age, inasmuch as for him who has children and grandchildren those are good days.
אֶלָּא אִינוּן כְּמָה דְאִתְּמָר. דִּכְתִיב, (קהלת י״ב:א׳) וּזְכוֹר אֶת בּוֹרְאֶךָ בִּימֵי בְחוּרוֹתֶיךָ עַד אֲשֶׁר לֹא יָבֹאוּ יְמֵי הָרָעָה, לָאו אִינוּן יוֹמִין דְּסִיבוּ. אֶלָּא רָזָא דְמִלָּה, כַּד בָּרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַלְמָא, בָּרָא לֵיהּ בְּאַתְוָון דְּאוֹרַיְיתָא. וְכָל אָת וְאָת עָאֳלַת קַמֵּיהּ, עַד דְּאִתְקָיְימוּ כֻּלְּהוּ אַתְוָון בְּאָת בֵי”ת. וְכָל אִינוּן אַלְפָא בֵּיתוֹת דְּאִתְגַּלְגְּלוּ אַתְוָון, כֻּלְּהוּ קָיְימֵי (כלהו) לְמִבְרִי עָלְמָא.
These days of evil are those indicated in the verse, “Remember then thy creator in the days of thy youth, before the evil days come” (Eccl. 12, 1). The esoteric reference is as follows. When the Holy One, blessed be He, created the world, He created it by means of the letters of the Torah, all the letters of the Alphabet having presented themselves before Him until finally the letter Beth was chosen for the starting point. Moreover, the various Alphabets in their variety of permutation presented themselves to participate in the Creation.
כֵּיוָן דְּאִתְגַּלְגְּלוּ וְאִתְחַבָּרוּ תְּרֵין אַתְוָון אִלֵּין ט”ר כְּחֲדָא, סַלְקָא טי”ת וְלָא אִתְיַישְׁבַת, עַד דְּגָעַר בָּהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְאָמַר לָהּ, טי”ת טי”ת, עַל מָה אַתְּ סָלְקָא וְלָא אִתְיַישְׁבַת בְּדוּכְתִּיךְ. אָמְרָה קַמֵּיהּ. וְכִי עָבְדַת לִי לְמֶהוֵי אָת בְּרֵישָׁא דְטוֹב, דְּהָא אוֹרַיְיתָא פָּתַח בִּי כִּי טוֹב. הֵיךְ אֲנָא מִתְחַבְּרָא לְאִתְיַישְׁבָא בְּאָת רַע.
But when it came to the turn of the Teth and the Resh to present themselves together, the Teth refused to take its place; so God chid it, saying: “O Teth, Teth, why, having come up, art thou loth to take thy place?” It replied: “Seeing that Thou hast placed me at the head of tob (good), how can I associate with the Resh, the initial of ra’ (evil)?”
אָמַר לָהּ, תּוּב לְאַתְרִיךְ, דְּהָא אַתְּ צָרִיךְ לָהּ. דְּהָא בַר נָשׁ דְּאֲנָא בָּעֵי לְמִבְרֵי בְּכוֹן, תַּרְוַויְיכוּ אִתְכְּלִיל כְּחֲדָא, וְיִתְבְּרֵי. אֲבָל אַתְּ לִימִינָא, וְאִיהִי לִשְׂמָאלָא. וּכְדֵין תָּבוּ וְאִתְיַישְׁבוּ דָּא בְּדָא כְּחֲדָא.
God thereupon said to it: “Go to thy place, as thou hast need of the Resh. For man, whom I am about to create, will be composed of you both, but thou wilt be on his right whilst the other will be on his left.” The two then took their places side by side.
בְּהַהִיא שַׁעְתָּא פָּרִישׁ לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּבָרָא לוֹן לְכָל חַד וְחַד, יוֹמִין וּשְׁנִין יְדִיעָן. אִלֵּין לִימִינָא וְאִלֵּין לִשְׂמָאלָא. אִלֵּין דְּיָמִינָא, אִתְקְרוּן יְמֵי הַטּוֹב, וְאִלֵּין דִּשְׂמָאלָא אִתְקְרוּן יְמֵי הָרָעָה. וְעַל דָּא אָמַר שְׁלמֹה, עַד אֲשֶׁר לֹא יָבֹאוּ יְמֵי הָרָעָה. דְּאִלֵּין מְסַחֲרִין לֵיהּ לְבַר נָשׁ בְּחוֹבוֹי דְּאִיהוּ עָבִיד. כֵּיוָן דְּאִתְבְּרוּן יוֹמִין דְּטוֹב, וְיוֹמִין דְּרַע, כְּדֵין תָּבוּ וְאִתְיַישְׁבוּ, לְאִתְכְּלָלָא בְּהוּ בְּבַר נָשׁ.
God, however, separated them by creating for each one special days and years, one set for the right and one for the left. Those of the right are called “days of good”, and those of the left “days of evil”. Hence Solomon’s words: “before the evil days come”, to wit, those days which encompass a man on account of the sins he commits.
וּבְגִינֵי כָךְ אָמַר דָּוִד, (תהילים מ״ט:ו׳) לָמָּה אִירָא בִּימֵי רָע עֲוֹן עֲקֵבַי יְסֻבֵּנִי. יְמֵי רָע וַדַּאי. וְרָזָא דָא, אִלֵּין אִקְרוּן יְמֵי רָעָב, שְׁנִין דְּרָעָב, וְאִלֵּין אִקְרוּן יְמֵי שָׂבָע, שְׁנֵי שָׂבָע.
These days are also alluded to by the terms “days of famine” and “years of famine”, and “days of plenty” and “years of plenty”.
וְרָזָא דְמִלָּה, דְּלָא לְאֲפָקָא מַבּוּעָא דִּבְרִית קַדִּישָׁא, בְּיוֹמֵי רָעָב, בִּשְׁנַת הָרָעָב. וּבְגִין כָּךְ יוֹסֵף דְּאִיהוּ רָזָא דִבְרִית, סָתִים מַבּוּעֵיהּ בִּשְׁנַת הָרָעָב. וְלָא יָהַב לֵיהּ דּוּכְתָּא לְאַסְגָּאָה בְּעַלְמָא. וְדָא בָּעֵי לֵיהּ לְבַר נָשׁ, דְכַד שָׁלְטָא שְׁנַת הָרָעָב, דְּיַסְתִּים מַבּוּעָא דִּבְרִית קַדִּישָׁא דִילֵיהּ. בְּגִין דְּלָא יָהַב לֵיהּ דּוּכְתָּא לְאַסְגָּאָה בְּעַלְמָא.
The lesson to be derived from this is that the spring of the holy covenant should not be allowed to flow during the days of famine and the years of famine. Hence Joseph, the exemplar of the sacredness of the covenant, checked his fountain-head in the years of famine, and did not allow it to bring offspring into the world. This is incumbent on every man during years of famine.
רִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, רָזָא דָא אִיהוּ רָזָא עִלָּאָה. בְּהַהִיא שְׁנַת הָרָעָב, כֵּיוָן דְּאִיהִי שָׁלְטָא, בָּעֵי לְאַסְתָּמָא מַבּוּעֵיהּ. בְּגִין דְּאִי לָא סָתִים לֵיהּ, גָּרִים לְאַמְשָׁכָא רוּחָא לְהַהוּא וַלְדָא מֵהַהוּא סִטְרָא. וְיָהִיב דּוּכְתָּא לְהַהוּא סִטְרָא לְמִפְשֵׁי בְּעַלְמָא, סִטְרָא דִּמְסָאֲבָא בְּסִטְרָא דְּקוּדְשָׁא. וְתוּ רָזָא, דִּכְתִיב, (משלי ל׳:כ״א) תַּחַת שָׁלשׁ רָגְזָה אֶרֶץ וְגו’.
R. Simeon said: ‘There is a deep idea contained here, namely, that if a man does not close his fountain when the year of famine has sway, then he causes a spirit from the other side to enter the child then born, and so enables the side of impurity to increase at the expense of the side of holiness.
וּבְּגִין כָּךְ יוֹסֵף צַדִּיקָא, רָזָא דִבְרִית, סָלִיק וְסָתִים מַבּוּעֵיהּ, בִּשְׁנַת הָרָעָב. דְּלָא לְאִתְעָרְבָא בַּהֲדָהּ כְּלַל, וּלְמֵיהַב לָהּ דּוּכְתָּא. וּמַאן דְּאַפְתַּח מַבּוּעֵיהּ בְּהַהוּא זִמְנָא, עֲלֵיהּ כְּתִיב, (הושע ה׳:ז׳) בַּיְיָ בָּגָדוּ כִּי בָנִים זָרִים יָלָדוּ עַתָּה יֹאכְלֵם וְגו’. דְּהָא אִלֵּין אִקְרוּן בָּנִים זָרִים וַדַּאי. בַּיְיָ בָּגָדוּ וַדַּאי. וּבְּגִין כָּךְ זַכָּאָה חוּלַקְהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל קַדִּישִׁין, דְּלָא אִתְחַלְּפוּ דּוּכְתָּא קַדִּישָׁא, בְּדוּכְתָּא מְסָאֲבָא.
Hence, of those who do not observe such abstinence at such a time it is written: “They have dealt treacherously against the Lord, for they have begotten strange children, etc.” (Hos. 5, 7); for inasmuch as such children are called “strange children”, assuredly the parents have dealt treacherously against the Lord. Thus happy is the portion of holy Israel who do not allow impurity to take the place of sacredness.
וְעַל דָּא כְּתִיב, וּלְיוֹסֵף יֻלָּד שְׁנִי בָנִים בְּטֶרֶם תָּבוֹא שְׁנַת הָרָעָב. דְּהָא מֵהַהוּא זִמְנָא דְּשָׁלְטָא שְׁנַת הָרָעָב, אַסְתִּים מַבּוּעֵיהּ וְסָלִיק מְקוֹרֵיהּ, דְּלָא לְמֵיהַב בְּנִין לְסִטְרָא מְסָאֲבָא, וְלָא לְאַחְלָפָא דּוּכְתָּא דְּקוּדְשָׁא, בְּדוּכְתָּא דִּמְסָאֲבָא. וּבָעֵי בַר נָשׁ לְחַכָּאָה לְמָארֵיהּ דְּקוּדְשָׁא, כַּד יֵיתֵי וְיִשְׁלוֹט, כְּדִכְתִיב, (ישעיהו ח׳:י״ז) וְחִכֵּיתִי לַיְיָ הַמַּסְתִּיר פָּנָיו מִבֵּית יַעֲקֹב וְקִוִּיתִי לוֹ.
And Scripture thus tells that “unto Joseph were born two sons before the year of famine came”, inasmuch as from the time the famine overspread the land he closed his source so as not to give children to the unclean spirit and not to put impurity in the place of holiness. It behoves a man to wait for the Master of holiness to come and establish his sway, as it is written: “And I will wait for the Lord, that hideth his face from the house of Jacob, and I will look for him” (Is. 8, 17).
זַכָּאִין אִינוּן צַדִּיקַיָא, דְּיָדְעִין אוֹרְחוֹי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְנָטְרֵי פִּקּוּדֵי דְּאוֹרַיְיתָא לְמֵיהַךְ בְּהוּ. דִּכְתִיב, (הושע י״ד:י׳) כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי יְיָ וְצַדִּיקִים יֵלְכוּ בָם וּפשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם. וּכְתִיב, (דברים ד׳:ד׳) וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיְיָ אֱלהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם. (ד”א ל”ג דכתיב והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני (יי). דהא, קודשא בריך הוא בעא לקדשא להו לישראל בכלא ולא יהא לון בסטרא דמסאבא כלום) (תא חזי כד סטרא דא שלטא בעלמא לא אצטריך ליה לבר נש לאתחזאה בשוקא קמיה בגין דיכיל לנזקא ואתייהיב ליה רשותא לחבלא. ותא חזי ביעקב מה כתיב ויאמר יעקב לבניו למה תתראו, דלא בעי לאתחזאה קמיה).
Happy are those righteous that know the ways of the Holy One, blessed be He, and keep the precepts of the Torah and follow them. Of them it is written: “For the ways of the Lord are right, and the just do walk in them, but transgressors do stumble therein” (Hos. 14, 10), also: “But ye that did cleave unto the Lord your God are alive every one of you this day” (Deut. 4, 4).
וּבְגִין דָא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַזְהַר לְהוּ לְיִשְׂרָאֵל לְאִתְקַדָּשָׁא. (כמה דאת אמר) (ד”א דכתיב), וִהְיִיתֶם קְדוֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי. מַאן אָנִי. דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, מַלְכוּת שָׁמַיִם קַדִּישָׁא. מַלְכוּתָא אַחֲרָא דְּעוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, אִקְרֵי אַחֵר. דִּכְתִיב, (שמות לה) כִּי לא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל אַחֵר כִּי יְיָ קַנָּא שְׁמוֹ.
God thus admonished Israel to sanctify themselves, in the words: “Ye shall be holy, for I the Lord your God am holy” (Lev. 19, 2). The term Ani (I) here signifies the kingdom of heaven. Confronting this is the kingdom of idolatry, which is termed “another” (aher), regarding which it is written: “For thou shalt bow down to no other god, for the Lord whose name is Jealous, is a jealous God” (Ex. 34, 14).
וְתָּא חֲזֵי, אֲנִי, שָׁלְטָנוּ דְּעַלְמָא דֵין, וְעַלְמָא דְאָתֵי, וְכֹלָּא בֵּיהּ תַּלְיָא. אַחֵר, סִטְרָא מְסָאֲבָא. אַחֵר, סִטְרָא אָחֳרָא בְּסִטְרָא מְסָאֲבָא, וְשׁוּלְטָנוּ דִּילֵיהּ בְּהַאי עַלְמָא, וְלֵית לֵיהּ בְּעַלְמָא דְאָתֵי כְּלוּם. וּבְגִין דָא מַאן דְּאִתְדָּבַּק בְּהַאי אֲנִי, אִית לֵיהּ חוּלָקָא בְּעַלְמָא דֵין וּבְעַלְמָא דְאָתֵי.
Ani (I) is sovereign over this world and of the world to come, all being dependent on it, whereas the other one (aher), the side of impurity, the other side, has rule only in this world and none at all in the other world; and hence, whoever cleaves to that Ani (I) has a portion in this world and in the world to come;
וּמַאן דְּאִתְדָּבַּק בְּהַאי אַחֵר, אִתְאֲבִיד מֵהַהוּא עַלְמָא, וְלֵית לֵיהּ חוּלָקָא בְּעַלְמָא דְאָתֵי. וְאִית לֵיהּ חוּלָקָא בְּהַאי עַלְמָא, בִּמְסָאֲבוּ. בְּגִין דְּהַהוּא מַלְכוּ אַחֲרָא עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, כַּמָּה אִינוּן תְּרֵיסִין גַּרְדִּינִין מְמַנָּן בֵּיהּ, לְשַׁלְּטָאָה בְּהַאי עַלְמָא.
but he who cleaves to that aher (the other one) perishes from this world and has no portion in the world to come. He has, however, a portion in the world of impurity, as that other kingdom, the kingdom of idolatry, possesses innumerable emissaries through whom it exercises dominion over this world.
וּבְגִינֵי כָּךְ, אֱלִישָׁע אַחֵר, דְּנָחַת וְאִתְדָּבַּק בְּהַאי דַרְגָא, אִתְטְרִיד מֵהַהוּא עַלְמָא דְאָתֵי, וְלָא אִתְיְיהִיב לֵיהּ רְשׁוּ לְמֶהדַר בִּתְיוּבְתָּא, וְאִתְטְרִיד מֵהַהוּא עַלְמָא, וְעַל דָּא אִקְרֵי אַחֵר.
Hence Elisha, known by the name of Aher (the other one), who went down and clung to that grade, was thrust out of the future world, and was not permitted to repent; hence his name Aher.
וּבְּגִין כָּךְ בָּעֵי בַר נָשׁ לְאִתְפְּרָשָׁא מִכָּל סִטְרִין, דְּלָא לְאִסְתָּאֲבָא בְּהַהוּא סִטְרָא, לְמִזְכֵּי בְּהַאי עַלְמָא וּבְעַלְמָא דְאָתֵי. וְעַל דָּא, דָּא בְּרָכָה, וְדָא קְלָלָה. דָּא שָׂבָע, וְדָא רָעָב. כֹּלָּא בְּהִפּוּכָא דָּא מִן דָּא. וְהָא אוֹקִימְנָא.
It therefore beho~ es a man to keep himself afar from the side of impurity so as to gain this world and the world to come. Thus there are two sides, the one of beatitude, the other of curse, the one of plenty, the other of famine, each the opposite of the other.
וּבְגִין כָּךְ, בְּהַהוּא זִמְנָא דִּשְׁנַת הָרָעָב, לֵית לֵיהּ לְבַר נָשׁ לְאִתְחֲזָאָה בְּשׁוּקָא, וְלָא לְאִפְתְּחָא מַבּוּעֵיהּ לְאוֹלָדָא, לְמֵיהַב בְּנִין לְאֵל אַחֵר, וְהָא אִתְּמָר.
Hence at the time of famine a man should not bring any children into the world, as that would be giving children to another god, as already explained.
זַכָּאָה אִיהוּ בַר נָשׁ דְּאִסְתַּמַּר לְמֵיהַךְ בְּאֹרַח קְשׁוֹט, וּלְאִתְדַּבְּקָא בְּמָארֵיהּ תָּדִיר. דִּכְתִיב, (דברים י׳:כ׳) וּבוֹ תִדְבָּק. (וכתיב, את יי אלהיך תירא אתו תעבד ובו תדבק) וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ, וּבוֹ תִשָּׁבֵעַ. לָא כְּתִיב, אֶלָּא וּבִשְׁמוֹ. מַאי תִשָּׁבֵעַ, כְּמָה דְאוֹקִימְנָא, לְמֶהֱוֵי מִתְדְּבַּק בְּרָזָא דִמְהֵימְנוּתָא.
Happy is the man who is heedful to walk in the way of truth and to cleave constantly to his Master, in harmony with that which is written: “and to him shalt thou cleave, and by his name shalt thou swear” (Deut. 10, 20), where “swear” (tishabe’a) has a reference to the mystery of faith
שִׁבְעָה דַּרְגִּין לְעֵילָא עִלָּאִין עַל כֹּלָּא, רָזָא דִּשְׁלִימוּ דִּמְהֵימְנוּתָא. וְרָזָא דְּשִׁבְעָה דַרְגִּין דִּלְתַתָּא מִנַּיְיהוּ, דְּאִינוּן חִבּוּרָא חַד, וְקִשּׁוּרָא חַד, אִלֵּין בְּאִלֵּין, לְמֶהֱוֵי כֻּלְּהוּ חַד. וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב, (מלכים א ח׳:ס״ה) שִׁבְעַת יָמִים וְשִׁבְעַת יָמִים י”ד יוֹם. וְכֹלָּא חַד, וְקִשּׁוּרָא חַד, וְעַל דָּא כְּתִיב וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ, מִלְּעֵילָא וּמִתַּתָּא.
in the seven (shib’a) supernal grades with their corresponding grades below.’
זַכָּאָה אִיהוּ (נ”א מאן דזכי לאתדבקא ביה בקודשא בריך הוא כדקא יאות. זכאה הוא בעלמא דין ובעלמא דאתי. דקודשא בריך הוא פתח ליה אוצרין טבין קדישין בשעתא דאצטריך לקבלא צלותא כמה דאת אמר). (נ”א ומאן דמייחד אלין באלין, עליה כתיב), (דברים כ״ח:י״ב) יִפְתַּח יְיָ לְךָ אֶת אוֹצָרוֹ הַטּוֹב אֶת הַשָּׁמַיִם, אִלֵּין אוֹצָרִין דִּלְעֵילָא וְתַתָּא. שִׁבְעַת יָמִים וְשִׁבְעַת יָמִים כֻּלְּהוּ חַד. דִּכְתִיב, אֶת אוֹצָרוֹ הַטּוֹב אֶת הַשָּׁמַיִם. אוֹצָרוֹ חַד, וְאִיהוּ אֶת הַשָּׁמַיִם. (זכריה ד׳:ב׳) שִׁבְעָה וְשִׁבְעָה מוּצָקוֹת, וְאִינוּן חַד.
רִבִּי חִיָּיא וְרִבִּי יוֹסֵי הֲווּ אָזְלֵי בְאָרְחָא, אַדְּהָכִי חָמוּ חַד בַר נָשׁ דְּהֲוָה אָתֵי, מִתְעַטֵּף בְּעִטּוּפָא דְמִצְוָה וּכְלֵי זַיְינִין קְטוּרִין תְּחוֹתוֹי. אָמַר רִבִּי חִיָּיא, בַר נָשׁ דֵּין, חַד מִתְּרִין אִית בֵּיהּ. אוֹ זַכָּאָה שְׁלִים אִיהוּ, אוֹ לְרַמָּאָה (את) בְּנֵי עַלְמָא אִיהוּ.
R. Hiya and R. Jose were once walking together when they caught sight of a man wearing a talith; beneath it, however, they saw that he was armed. Said R. Hiya: ‘This man is either exceedingly pious, or he is a dangerous hypocrite.’
אָמַר לֵיהּ רִבִּי יוֹסֵי, הָא חֲסִידֵי עֶלְיוֹנִין אָמְרוּ, הֱוֵי דָן לְכָל בַר נָשׁ לִזְכוּ. הָא תָּנִינָן, בַּר נָשׁ דְּנָפִיק לְאָרְחָא, יִתְכַּוֵּין לִתְלַת מִלִּין. לְדוֹרוֹן, לִקְרָבָא, לִצְלוֹתָא. מִנָּלָן מִיַּעֲקֹב, דְּהָא לִתְלַת אִלֵּין אִתְכַּוֵּון, וְזַרִיז גַּרְמֵיהּ לְדוֹרוֹן, לִקְרָבָא, לִצְלוֹתָא. וְהַאי בַר נָשׁ, אָזִיל בְּאָרְחָא אִיהוּ. הָא בֵּיהּ עִטּוּפָא דְמִצְוָה, לִצְלוֹתָא. וְהָא בֵּיהּ כְּלֵי זַיְינִין, לִקְרָבָא. כֵּיוָן דִּתְרֵין אִלֵּין אִית בֵּיהּ, תְּלִיתָאי לָא לְמִרְדַּף אֲבַתְרָהּ.
R. Jose answered: ‘Our sainted teachers have said: Judge every man in a favourable sense. Furthermore, we have been taught that when a man sets out on a journey, he should prepare himself for three courses: for making presents, for fighting, and for prayer. Now that man is wearing a talith, which shows that he is ready for prayer, and he is carrying arms, so that he is prepared to fight; about the third thing we need not inquire.’
כַּד קָרִיב לְגַבַּיְיהוּ, יַהֲבוּ לֵיהּ שְׁלָם וְלָא אָתִיב לוֹן. אָמַר רִבִּי חִיָּיא, הָא חַד מֵאִינוּן תְּרֵין, דְּאִתְחַזְּיָין לְמֶהוֵי בֵּיהּ לֵית בֵּיהּ, דְּהָא לָא אַתְקִין גַּרְמֵיהּ לְדוֹרוֹן, וּבְדוֹרוֹן שְׁלָמָא כָּלִיל בֵּיהּ. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, דִּילְמָא אִיהוּ מִשְׁתַּדֵּל בִּצְלוֹתֵיהּ, אוֹ מַרְחִישׁ תַּלְמוּדֵיהּ בְּגִין דְּלָא יְעָקַר לֵיהּ.
When the man came up to them, they greeted him, but he did not respond. R. Hiya remarked: ‘We see now that he lacks one of the things with which he should have been provided: he has not prepared himself for making presents, under which head is included the greeting of peace.’ R. Jose replied: ‘It may be that he is absorbed in prayer or is repeating his studies so as not to forget them.’
אַזְלֵי כְּחֲדָא, וְלָא מַלִּיל הַהוּא בַר נָשׁ בַּהֲדַיְיהוּ. לְבָתַר אִשְׁתְּמִיטוּ רִבִּי חִיָּיא וְרִבִּי יוֹסֵי וְאִשְׁתַּדָּלוּ בְּאוֹרַיְיתָא. כֵּיוָן דְּחָמָא הַהוּא בַר נָשׁ דְּהֲווּ מִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא, קָרִיב לְגַבַּיְיהוּ וְיָהִיב לוֹן שְׁלָם.
They then all walked together for a time without the man speaking a word to them. R. Hiya and R. Jose at length turned aside from him and began discussing points of the Torah. As soon as the man noticed this he approached them and offered them greeting.
אָמַר לוֹן, רַבּוֹתַי, בְּמָּה חֲשַׁדְתּוּן לִי, כַּד יַהֲבִיתּוּ לִי שְׁלָם, וְלָא אֲתִיבְנָא לְכוּ. אָמַר לֵיהּ רִבִּי יוֹסֵי, דִּילְמָא צְלוֹתָא הֲוֵית אָמַר, אוֹ מַרְחִישׁ בְּתַלְמוּדָךְ. אָמַר לוֹן, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יָדִין לְכוּ לְכַף זְכוּ.
He also said to them: ‘What did you think of me when you gave me greeting and I did not respond?’ Said R. Jose: ‘I thought that you were engaged in prayer, or perhaps meditating over your studies.’ He replied: ‘May the Almighty judge you favourably as you have judged me.
אֲבָל אֵימָא לְכוּ. יוֹמָא חַד הֲוֵינָא אָזִיל בְּאָרְחָא, אַשְׁכַּחְנָא חַד בַר נָשׁ, וְאַקְדִימְנָא לֵיהּ שְׁלָם. וְהַהוּא גַבְרָא הֲוָה לִסְטִים, וְקָם עָלַי, וְצִעֵר לִי. וְאִלְמָלֵא דְאִתְתַּקַּפְנָא בֵּיהּ אִצְטָעַרְנָא. מֵהַהוּא יוֹמָא נָדַרְנָא, דְּלָא לְאַקְדָּמָא שְׁלָם, בַּר לְבַר נָשׁ זַכָּאָה. אֶלָּא אִי יְדַעְנָא בֵּיהּ בְּקַדְמִיתָא, בְּגִין דְּיָכִיל לְצַעֲרָא לִי, וְיִתַתַּקַּף בִּי בְּחֵילָא. בְּגִין דְּאָסִיר לְאַקְדָּמָא שְׁלָם לְבַר נָשׁ חַיָּיבָא. דִּכְתִיב, (ישעיה מט) אֵין שָׁלוֹם אָמַר יְיָ לָרְשָׁעִים.
I will explain why I acted as I did. One day I was walking on the road when I met a man to whom I gave greeting. He happened to be a highwayman, and he fell upon me and molested me, and had I not stoutly resisted I would have come to no small harm. From that day onward I made a vow not to salute first any man save a righteous man, unless one whom I knew already, for fear lest he might set on me and overcome me. That it is forbidden to salute a sinner we know from the verse: “There is no peace, saith the Lord, concerning the wicked” (Is. 48, 22).
וְהַהִיא שַׁעְתָּא דְּחָמֵינָא לְכוּ, וְיַהֲבִיתּוּ לִי שְׁלָם וְלָא אֲתִיבְנָא לְכוּ. חֲשִׁידְנָא לְכוּ. בְּגִין דְּלָא חָמֵינָא בְּכוּ מִצְוָה דְּאִתְחֲזֵי לְבַר. וַהֲוֵינָא כְּמוֹ כֵן מְהַדַּר תַּלְמוּדָאי. אֲבָל הַשְׁתָּא דְּחָמֵינָא בְכוֹ דְּאַתּוּן זַכָּאִין, הָא אָרְחָא מִתְתַּקְּנָא קֳדָמָי.
Now, when I saw you, and you saluted me, I suspected you because I did not notice about you any sign of religion, and besides, I was myself repeating my studies. But now that I see that you are righteous men, I have a plain road before me.’
פָּתַח וְאֲמַר, (תהילים ע״ג:א׳) מִזְמוֹר לְאָסָף אַךְ טוֹב לְיִשְׂרָאֵל אֱלֹהִים לְבָרֵי לֵבָב. תָּא חֲזֵי, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָבַד יְמִינָא וְעָבַד שְׂמָאלָא, לְאַנְהָגָא עַלְמָא. חַד אִקְרֵי טוֹב וְחַד אִקְרֵי רָע. וּבִתְרֵין אִלֵּין אִתְכְּלִיל בַּר נָשׁ, וְאִתְקְרִיב בְּכֹלָּא.
He then began a discourse on the verse: A Psalm of Asaph. Surely God is good to Israel, even to such as are pure in heart (Ps. 73, 1). ‘Observe’, he said, ‘that the Holy One, blessed be He, made a Right and a Left for the ruling of the world. The one is called “good”, the other “evil”, and He made man to be a combination of the two.
וְהַהוּא רַע דְּאִיהוּ שְׂמָאלָא, אִתְכְּלִילוּ בֵּיהּ עַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, וְאִתְיְהִיב בְּסִטְרָא דִלְהוֹן. בְּגִין דְּאִינוּן עַרְלֵי לִבָּא, וְעַרְלֵי בִּשְׂרָא, וּלְאִסְתָּאֳבָא בֵּיהּ. אֲבָל בְּיִשְׂרָאֵל מַה כְּתִיב, אַךְ טוֹב לְיִשְׂרָאֵל (כתיב).
The evil, then, which is identical with the left, embraces the idolatrous nations, and has been placed on their side, seeing that they are uncircumcised of heart and uncircumcised of flesh, so that they become defiled by it. But of Israel it is written: “Surely, God is good to Israel.”
וְאִי תֵימָא לְכֻלְּהוּ, לָאו. אֶלָּא לְאִינוּן דְּלָא אִסְתַאֲבֵי בַּהֲדֵי הַהוּא רָע. דִּכְתִיב, לְבָרֵי לֵבָב. בְּגִין דְּדָא טוֹב וְדָא רַע. טוֹב לְיִשְׂרָאֵל בִּלְחוֹדַיְיהוּ, וְרַע לְעַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת. אַךְ טוֹב לְיִשְׂרָאֵל, בְּגִין לְאִדְבָּקָא בֵּיהּ. וּבְהַאי אִתְדַּבָּקוּ יִשְׂרָאֵל, בְּרָזָא עִלָּאָה, בְּרָזָא דִמְהֵימְנוּתָא, לְמֶהֱוֵי כֹּלָּא חַד. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, זַכָּאִין אֲנַן, דְּלָא שַׁבַּשְׁנָא בָּךְ. וְהָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שַׁדְּרָךְ לְגַבָּן.
Not, indeed, to all Israelites, but only to those who have not defiled themselves with that “evil”, only to such as are “pure of heart”. Surely “God is good to Israel”, so that they may cleave to Him, and thereby Israel cleaves to the sublime mystery, to the mystery of Faith, so as to be perfectly united with God.’ R. Jose then said: ‘Happy are we that we did not suspect you falsely, seeing that it was the Holy One, blessed be He, that sent you to us.’
אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, בְּגִין דְּטוֹב הוּא לְיִשְׂרָאֵל, יִשְׂרָאֵל אִית לוֹן חוּלָקָא בְּעַלְמָא דֵין וּבְעַלְמָא דְאָתֵי. לְמֶחמֵי עֵינָא בְּעֵינָא חֵיזוּ יְקָרָא. כְּמָה דִּכְתִיב, (ישעיהו נ״ב:ח׳) כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ בְּשׁוּב יְיָ צִיּוֹן. בָּרוּךְ יְיָ לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן: (ע”כ פרשת מקץ)
R. Jose further said: ‘Because He is good to Israel, Israel has a portion in this world and in the world to come, and is destined to see eye to eye the glorious vision, as it is written: “For they shall see, eye to eye, the Lord returning to Zion.” ‘Blessed be the Lord for evermore. Amen and Amen!
Vayigash, Chapter 1
וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וְגו’, רִבִּי אֶלְעָזָר פָּתַח, (ישעיהו ס״ג:ט״ז) כִּי אַתָּה אָבִינוּ כִּי אַבְרָהָם לא יָדְעָנוּ וְיִשְׂרָאֵל לא יַכִּירֶנּוּ אַתָּה ה’ אָבִינוּ גוֹאֲלֵנוּ מֵעוֹלָם שְׁמֶךָ. הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ, אֲבָל תָּא חֲזֵי, כַּד בָּרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַלְמָא, כָּל יוֹמָא וְיוֹמָא, עָבִיד עֲבִידְתָּא כְּדְקָא חָזֵי. בְּכָל יוֹמָא וְיוֹמָא כְּמָה דְאִצְטְרִיךְ. כֵּיוָן דְּאָתָא יוֹמָא שְׁתִיתָאָה וְאִצְטְרִיךְ לְמִבְרִי אָדָם, אָתַת אוֹרַיְיתָא קַמֵּיהּ. אָמְרָה (קמי קודשא בריך הוא). הַאי אָדָם דְּאַתְּ בָּעֵי לְמִבְרֵי, זַמִּין הוּא לְאַרְגָּזָא קַמָּךְ. אִלְמָלֵא לָא תַאֲרִיךְ רוּגְזָא, טַב לֵיהּ דְּלָא יִתְבְּרֵי. אָמַר לָהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְכִי לְמַגָּנָא אִתְקְרֵינָא אֶרֶךְ אַפַּיִם.
THEN JUDAH CAME NEAR UNTO HIM, ETC. R. Eleazar discoursed on the verse: For thou art our Father; for Abraham knoweth us not, and Israel doth not acknowledge us; thou, O Lord, art our Father, our Redeemer from everlasting is thy name (Is. 63, 16)…. He said:
אֶלָּא, כֹּלָּא בְּאוֹרַיְיתָא אִתְבְּרֵי, וְכֹלָּא בְּאוֹרַיְיתָא אִשְׁתַּכְלַל. בְּגִין דְּעַד לָא בָּרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַלְמָא, אַתְיָין כָּל אַתְוָון קַמֵּיהּ, וְעָאלוּ כָּל חַד וְחַד לְמַפְרֵעַ.
2. Rather, everything is created by the Divine Light (i.e. through the medium of the Torah), and everything is included in the Divine Light (the Torah). Because until the Holy One, blessed be He, created the world, all the letters stood before Him, and each one rose individually to plead its case.
עָאֳלַת תי”ו. אָמְרָה קַמֵּיהּ, רְעוּתָךְ לְמִבְרֵי בִּי עַלְמָא, אָמַר לַהּ לָאו, דְּבָךְ זְמִינִין כַּמָּה צַדִּיקַיָא לְמֵימַת, דִּכְתִיב, (יחזקאל ט׳:ד׳) וְהִתְוֵיתָ תָּיו עַל מִצְחוֹת הָאֲנָשִׁים וְגו’. וְתָנִינָן, דִּכְתִיב וּמִמִּקְדָּשִׁי תָּחֵלּוּ. אַל תִּקְרֵי מִמִּקְדָּשִׁי, אֶלָּא מִמְקוּדָּשַׁי. וּבְגִין כָּךְ עַלְמָא לָא יִתְבְּרֵי בָּךְ.
3. Tav came before Him and said, 'Would You create the world through me? The Holy One, blessed be He, responded, „No, for many righteous people are destined to die through you, in accordance with the verse, „and set a mark (Heb. tav) upon the foreheads of the men” (Yechezkel 9:4). We have also learned this from the verse, „and begin with My sanctuary” (Ibid. 6), in which the word 'sanctuary’ should be read as 'sanctified’. The world therefore will not be created through you.”
עָאלוּ תְּלַת אַתְוָון, שִׁי”ן, קוּ”ף, רֵי”שׁ, כָּל חַד וְחַד בִּלְחוֹדוֹי. אָמַר לְהּוּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, לָאו אַתּוּן כְּדַאי לְמִבְרֵי בְּכוּ עַלְמָא, דְּהָא אַתּוּן אַתְוָון דְּאִתְקְרֵי בְּכוּ שֶׁקֶר, וְשֶׁקֶר לָאו אִיהוּ כְּדַאי לְמֵיקַם קַמַּאי, וְהָא אוּקְמוּהָ.
4. The three letters Shin, Kof, and Resh came before Him, each on its own. The Holy One, blessed be He said, 'It is not worthwhile to create the world by you, for you are the letters which combine to create the word 'lie’ (Heb. sheker), and no lie deserves to rise before Me,” as has already been explained.
וְעָלוּ פּ”א צד”י, וְכֵן כֻּלְּהוּ, עַד דְּמָטוּ אַתְוָון לְאָת כ”ף. כֵּיוָן דְּנָחַת כּ”ף מֵעַל כִּתְרָא, אִזְדַּעְזָעוּ עִלָּאֵי וְתַתָּאֵי כו’, עַד דְּאִתְקַיֵּים כְּלָא בְּאָת בֵּי”ת, דְּאִיהוּ סִימָן בְּרָכָה, וּבֵיהּ אִשְׁתָּכְלַל עַלְמָא וְאִתְבְּרֵי.
5. Then came the letters Pe and Tzadi, and so on until the letter kaf. Once Kaf descended from the Crown (Heb. keter), the higher and lower worlds shook until all was established using the letter Bet, a sign of blessing (Heb. berachah) – and the world was created and constructed by it.
וְאִי תֵימָא, דְּאל”ף אִיהוּ רֵישָׁא דְּכָל (אינון) אַתְוָון, (לאו) יָאוֹת אִיהוּ. אֶלָּא בְּגִין דְּאִתְקְרֵי בֵּיהּ אָרוּר (ובגין דאתקרי בה ארור). וּבְגִין דָּא לָא אִתְבְּרֵי בֵּיהּ עַלְמָא, אַף עַל גַּב דְּאל”ף אִיהוּ אָת דְּרָזָא עִלָּאָה. בְּגִין דְּלָא לְמֵיהַב דּוּכְתָּא לְסִטְרָא אָחֳרָא דְּאִקְרֵי אָרוּר, לָא אִתְבְּרֵי בֵּיהּ עַלְמָא. וְאִשְׁתַּכְלַל בְּבֵי”ת עַלְמָא, וּבֵיהּ אִתְבְּרֵי.
6. You may say that Aleph is the first letter, AND THAT THE WORLD SHOULD HAVE BEEN CREATED THROUGH IT. True, but because the word damned (Heb. arur) begins with the letter Aleph, the world was not created through it. Thus, although Aleph pertains to a Supernal Secret, the world was not created by means of it, so that no opening could be given to Other Side, called 'damned.’ Rather, the world was constructed and created by Bet.
תָּא חֲזֵי, כִּי אַתָּה אָבִינוּ, בְּגִין דְּהַאי עַלְמָא, בְּהַאי דַרְגָּא אִשְׁתַּכְלַל וְאִתְבְּרֵי. וּבַר נַשׁ בֵּיהּ אִתְבְּרֵי, וְנָפַק לְעַלְמָא.
The word “thou” here refers to the grade by which the world was planned and created, and by which man was brought into the world.
כִּי אַבְרָהָם לֹא יְדָעָנוּ, דְּהָא אַף עַל גַּב דְּבֵיהּ קִיּוּמָא דְעַלְמָא. לָא אִשְׁתַּדַּל עֲלָן, כְּמָה דְאִשְׁתַּדַּל עַל יִשְׁמָעֵאל. דְּאָמַר, (בראשית י״ז:י״ח) לוּ יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה לְפָנֶיךָ. וְיִשְׂרָאֵל לֹא יַכִּירֶנּוּ, בְּגִין דְּכָל בִּרְכָאן דְּאִצְטְרִיךְ לְבָרְכָא לִבְנוֹי, שָׁבַק לְהַאי דַרְגָּא לְבָרְכָא כֻּלְּהוּ.
“For Abraham knoweth us not”, inasmuch as, though life and death were in his hands, he did not show so much care for us as for Ishmael, on whose behalf he pleaded, “Oh, that Ishmael might live before thee!” (Gen. 17, 18). Further: “Israel doth not acknowledge us”, seeing that he left it to the divine grade to confer on his sons the blessings which he himself ought to have pronounced.
אַתָּה ה’ אָבִינוּ, דְּהָא אַנְתְּ קָיְימַת עֲלָן תָּדִיר לְבָרְכָא, וּלְאַשְׁגָּחָא עֲלָן, כְּאַבָּא דְאַשְׁגַּח עַל בְּנִין בְּכָל מַה דְּאִצְטְרִיךְ לוֹן. גּוֹאֲלֵנוּ מֵעוֹלָם שְׁמֶךָ, דְּהָא אַנְתְּ הוּא גוֹאֵל, דְּהָכִי אִתְקְרֵי הַמַּלְאָךְ הַגּוֹאֵל. וְדָא גוֹאֲלֵנוּ מֵעוֹלָם שְׁמֶךָ, שְׁמֶךָ וַדַּאי. תָּנִינָן, אֵין מַפְסִיקִין בֵּין גְּאוּלָּה לִתְפִלָּה, כְּמָה דְלָא מַפְסִיקִין בֵּין תְּפִלָּה שֶׁל יַד לִתְפִלָּה שֶׁל רֹאשׁ. דְּבָעֵי לְמֶחזֵי דְּכֹלָּא חַד, וְהָא אוּקְמוּהָ.
Again, “Thou, O Lord, art our Father”, as Thou art always standing by us to bless us and to watch over us like a father over his sons, to provide all their needs. “Our Redeemer from everlasting is thy name”, God having been so called by Jacob when he said, “the angel who hath redeemed me” (Ibid. 48, 16).’
Vayigash, Chapter 2
רִבִּי יִצְחָק וְרִבִּי יְהוּדָה הֲווּ יַתְבֵי לֵילְיָא חַד וְלָעָאן בְּאוֹרַיְיתָא. אָמַר רִבִּי יִצְחָק לְרִבִּי יְהוּדָה, הָא תָּנִינָן דְּכַד בָּרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַלְמָא, עֲבַד עַלְמָא תַּתָּאָה כְּגַוְונָא דְעַלְמָא עִלָּאָה. וְכֹלָּא דָּא לָקֳבֵל דָּא. (ד”א ציין זה למהוי דא לקבל דא) וְאִיהוּ יְקָרֵיהּ לְעֵילָא וְתַתָּא.
One night when R. Isaac and R. Judah were sitting up studying the Torah, the former said: ‘Tradition teaches us that when God created the world He created the lower world after the pattern of the upper world, and made the two the counterparts of each other, so that His glory is both on high and below.’
אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, הָכִי הוּא וַדַּאי. וּבָרָא אָדָם עַל כֹּלָּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ישעיה מ) אָנֹכִי עָשִׂיתִי אֶרֶץ וְאָדָם עָלֶיהָ בָּרָאתִי. אָנֹכִי עָשִׂיתִי אֶרֶץ וַדַּאי. מַאי טַעְמָא עָשִׂיתִי אֶרֶץ, בְּגִין דְּאָדָם עָלֶיהָ בָּרָאתִי, דְּאִיהוּ קִיוּמָא דְעַלְמָא, לְמֶהֱוֵי כֹּלָּא בִּשְׁלִימוּ חַד.
Said R. Judah: ‘Assuredly this is so, and He created man to be superior to all. Scripture thus says: “I, even I, have made the earth, and created man upon it” (Is. 45, 12), that is to say, “I have made the earth for the sole purpose of creating man upon it”; since it depends upon man to complete the organic unity of the whole.
פָּתַח וְאָמַר, (ישעיהו מ״ב:ה׳) כֹּה אָמַר הָאֵל ה’ בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם וְנוֹטֵיהֶם רוֹקַע הָאָרֶץ וְצֶאֱצָאֶיהָ נוֹתֵן נְשָׁמָה לָעָם עָלֶיהָ וְרוּחַ לַהוֹלְכִים בָּהּ. הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ, אֲבָל, כֹּה אָמַר הָאֵל ה’ בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם וְנוֹטֵיהֶם, דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְעֵילָא לְעֵילָא. דְּאִיהוּ בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם, וְאַתְקִין לֵיהּ תָּדִיר בְּכָל זִמְנָא. רוֹקַע הָאָרֶץ וְצֶאֱצָאֶיהָ, דָּא אַרְעָא קַדִּישָׁא, צְרוֹרָא דְחַיֵּי. נוֹתֵן נְשָׁמָה לָעָם עָלֶיהָ. (הארץ) דָּא הִיא דְּיַהֲבָה נְשָׁמָה וְגו’.
It is written: “Thus saith God the Lord, he that creates the heavens, and stretcheth them forth, he that spreads forth the earth, and that which cometh out of it, he that giveth breath unto the people upon it, and spirit to them that walk therein” (Ibid. 40, 5). The first part of the verse refers to the Holy One, blessed be He, in His operations on high, as He “createth the heavens” and continually and at all times renews them. The “earth” here is an allusion to the holy land which constitutes the “bundle of life”; and it is this earth which “gives soul (neshamah, lit. breath) unto the people upon it.”
אָמַר רִבִּי יִצְחָק, כֹּלָּא אִיהוּ לְעֵילָא, דְּהָא מִתַּמָּן נָפְקָא נִשְׁמָתָא דְחַיֵּי, לְהַאי אֶרֶץ. וְהַאי אֶרֶץ, נָקְטָא נִשְׁמָתָא לְמֵיהַב לְכֹלָּא. בְּגִין דְּהַהוּא נָהָר דְּנָגִיד וְנָפִיק, אִיהוּ יָהִיב וְעָיִיל נִשְׁמָתִין לְהַאי אֶרֶץ, וְאִיהוּ נָקְטָא לוֹן וְיָהֲבָא לְכֹלָּא.
Said R. Isaac: ‘The whole verse speaks of the upper world, as it is from thence that the soul of life emerges into that land; and that land, in its turn, is the reservoir from which issue souls for all.
תָּא חֲזֵי, כַּד בָּרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לֵיהּ לְאָדָם, אַכְנִישׁ עַפְרֵיהּ מֵאַרְבַּע סִטְרִין דְּעַלְמָא. וְעֲבַד גַּרְמֵיהּ בְּאֲתַר דְּמַקְדְּשָׁא לְתַתָּא, וְאַמְשִׁיךְ עֲלֵיהּ נִשְׁמָתָא דְחַיֵּי מִבֵּי מַקְדְּשָׁא לְעֵילָא.
Observe that when the Holy One, blessed be He, created Adam, He gathered his earthly matter from the four corners of the world and fashioned him therefrom on the site of the Temple here below and drew to him a soul of life out of the Temple on high.
וְנִשְׁמָתָא אִיהִי כְּלִילָא בִּתְלַת דַּרְגִּין, וְעַל דָּא תְּלַת שְׁמָהָן אִינוּן לְנִשְׁמָתָא, כְּגַוְונָא דְרָזָא עִלָּאָה. נֶפֶ”שׁ, רוּ”חַ, נְשָׁמָ”ה. נֶפֶשׁ, הָא אוּקְמוּהָ דְּאִיהִי תַּתָּאָה מִכֹּלָּא. רוּחַ, אִיהוּ קִיּוּמָא דְּשָׁלְטָא עַל נֶפֶשׁ, וְאִיהוּ דַרְגָּא עִלָּאָה עֲלָהּ, לְקָיְימָא עֲלָהּ בְּכֹלָּא כְּדְקָא חָזֵי. נְשָׁמָה, אִיהִי קִיּוּמָא עִלָּאָה עַל כֹּלָּא, וְשָׁלְטָא עַל כֹּלָּא, דַּרְגָּא קַדִּישָׁא עִלָּאָה עַל כֻּלְּהוּ.
Now the soul is a compound of three grades, and hence it has three names, to wit, nefesh (vital principle), ruah (spirit), and neshamah (soul proper). Nefesh is the lowest of the three, ruah is a grade higher, whilst neshamah is the highest of all and dominates the others.
וְאִלֵּין תְּלַת דַּרְגִּין, כְּלִילָן בְּהוּ בִּבְנֵי נָשָׁא, לְאִינוּן דְּזָכָאן לְפוּלְחָנָא דְּמָארֵיהוֹן. דְּהָא בְּקַדְמִיתָא אִית בֵּיהּ נֶפֶשׁ, וְאִיהוּ תִּקּוּנָא קַדִּישָׁא לְאִתְתַּקָּנָא בָּהּ בַּר נָשׁ. כֵּיוָן דְּאָתֵי בַּר נָשׁ לְאִתְדַּכָּאָה בְּהַאי דַרְגָא, אִתְתַּקַּן לְאִתְעַטְּרָא בְּרוּחַ. דְּאִיהוּ דַרְגָּא קַדִּישָׁא דְּשָׁרְיָא עַל נֶפֶשׁ לְאִתְעַטְּרָא בֵּיהּ בַּר נָשׁ, הַהוּא דְזָכֵי.
These three grades are harmoniously combined in those men who have the good fortune to render service to their Master. For at first man possesses nefesh, which is a holy preparative for a higher stage. After he has achieved purity in the grade of nefesh he becomes fit to be crowned by the holy grade that rests upon it, namely ruah.
כֵּיוָן דְּאִסְתַּלַּק בְּהוּ, בְּנֶפֶשׁ וְרוּחַ, וְעָאל וְאִתְתַּקַּן בְּפוּלְחָנָא דְמָארֵיהּ כְּדְקָא יְאוּת. כְּדֵין שַׁרְיָא עֲלֵיהּ נְשָׁמָה. דַּרְגָּא עִלָּאָה קַדִּישָׁא, דְּשָׁלְטָא עַל כֹּלָּא. בְּגִין לְאִתְעַטְּרָא בְּדַרְגָּא עִלָּאָה קַדִּישָׁא. וּכְדֵין אִיהוּ שְׁלִימָא דְּכֹלָּא, שְׁלִים בְּכָל סִטְרִין, לְמִזְכֵּי בְּעַלְמָא דְאָתֵי. וְאִיהוּ רְחִימָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (משלי ח׳:כ״א) לְהַנְחִיל אוֹהֲבַי יֵשׁ. מַאן אִינוּן אוֹהֲבַי, אִלֵּין אִינוּן דְּנִשְׁמָתָא קַדִּישָׁא בְּהוּ.
When he has thus attained to the indwelling of nefesh and ruah, and qualified himself for the worship of his Master in the requisite manner, the neshamah, the holy superior grade that dominates all the others, takes up its abode with him and crowns him, so that he becomes complete and perfected on all sides; he becomes worthy of the world to come and is beloved of the Holy One, blessed be He; of him Scripture says: “To cause my beloved ones to inherit substance” (Prov. 8, 21), the “beloved ones” being those who have attained to the holy neshamah.’
אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, אִי הָכִי הָא כְּתִיב, (בראשית ז׳:כ״ב) כֹּל אֲשֶׁר נִשְׁמַת רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו וְגו’. אָמַר לֵיהּ, הָכִי הוּא וַדַּאי. דְּהָא לָא אִשְׁתָּאַר בְּהוּ. מִכָּל אִינוּן דְּהֲווּ בְּהוּ נִשְׁמָתָא קַדִּישָׁא. כְּגוֹן חֲנוֹךְ, יֶרֶד וְכֻלְּהוּ צַדִּיקַיָּא, בְּגִין לַאֲגָנָא עַל אַרְעָא, דְּלָא יִשְׁתֵּצֵי בְּגִינַיְיהוּ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, כֹּל אֲשֶׁר נִשְׁמַת רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו מִכֹּל אֲשֶׁר בֶּחָרָבָה מֵתוּ. כְּבָר מֵתוּ וְאִסְתַּלָּקוּ מֵעַלְמָא, וְלָא אִשְׁתָּאַר מִנְּהוֹן מַאן דְּיָגִין עַל עַלְמָא בְּהַהוּא זִמְנָא.
R. Judah remarked: ‘If that be so, how can we understand the verse in the account of the Flood: “All in whose nostrils was the soul of the spirit (nishmath-ruah) of life… died” (Gen. 7, 22)?’ R. Isaac replied: ‘This bears out what I said. Among the generation of the Flood no one was left that possessed the holy neshamah, as, for instance, Enoch or Jered or any of the other righteous who by their merits could have saved the earth from destruction, and its inhabitants from being exterminated. Scripture thus tells us that “all in whose nostrils was the soul of the spirit of life, of all those on dry land, died”, that is to say, they had died already and departed this world, so that none was left to shield the world at that time.
תָּא חֲזֵי, כֹּלָּא אִינוּן דַּרְגִּין, אִלֵּין עַל אִלֵּין. נֶפֶ”שׁ, רוּ”חַ, נְשָׁמָ”ה. דַּרְגָּא עַל דַּרְגָּא. נֶפֶשׁ בְּקַדְמִיתָא, וְאִיהִי דַרְגָּא תַּתָּאָה כִּדְקָאֲמָרָן. רוּחַ לְבָתַר, דְּשַׁרְיָא עַל נֶפֶשׁ וְקָיְימָא עֲלָהּ. נְשָׁמָה, דַּרְגָּא דְסָלְקָא עַל כֹּלָּא, וְאוּקְמוּהָ.
Observe that nefesh, ruah, and neshamah are an ascending series of grades. The lowest of them,nefesh, has its source in the perennial celestial stream.
נֶפֶשׁ, דָּא נֶפֶשׁ דָּוִד, וְאִיהִי דְקָיְימָא לְקַבְּלָא נֶפֶשׁ מֵהַהוּא נָהָר דְּנָגִיד וְנָפִיק. רוּחַ, דָּא רוּחַ דְּקָיְימָא עֲלֵיהּ דְּנַפְשָׁא, וְלֵית קִיּוּמָא לְנֶפֶשׁ אֶלָּא בְּרוּחַ. וְדָא אִיהוּ רוּחַ דְּשַׁרְיָא בֵּין אֶשָּׁא וּמַיָּא, וּמֵהָכָא אִתְּזָן הַאי נֶפֶשׁ.
but it cannot exist permanently save with the help of ruah, which abides between fire and water.
רוּחַ, קָיְימָא בְּקִיּוּמָא דְדַרְגָּא אוֹחֲרָא עִלָּאָה דְּאִקְרֵי נְשָׁמָה, דְּהָא מִתַּמָּן נָפְקֵי נֶפֶשׁ וְרוּחַ. מִתַּמָּן אִתְּזָן רוּחַ. וְכַד נָטִיל רוּחַ, כְּדֵין נָטְלָא נֶפֶשׁ, וְכֹלָּא חַד. וְאִתְקְרִיבוּ דָּא בְּדָא. נֶפֶשׁ אִתְקְרִיב בְּרוּחַ, וְרוּחַ אִתְקְרִיב בִּנְשָׁמָה, וְכֹלָּא חַד.
Ruah, in its turn, is sustained by neshamah, that higher grade above it, which is thus the source of both nefesh and ruah. When ruah receives its sustenance from neshamah, then nefesh receives it in turn through ruah, so that the three form a unity.’
תָּא חֲזֵי, וַיִּגַּשׁ אֵלָיו, תִּקְרוּבְתָּא דְעַלְמָא בְּעַלְמָא, לְאִתְאַחֲדָא דָּא בְּדָא לְמֶהוֵי כֹּלָּא חַד. בְּגִין דִּיְהוּדָה אִיהוּ מֶלֶךְ וְיוֹסֵף מֶלֶךְ. אִתְקְרִיבוּ דָא בְּדָא, וְאִתְאֲחִידוּ דָּא בְּדָא.
THEN JUDAH CAME NEAR UNTO HIM. This was an approach of one world to another so as to join together. For Judah was king and Joseph was king, and they came nearer and nearer to each other until they united.
Vayigash, Chapter 3
רִבִּי יְהוּדָה פָּתַח וְאָמַר, (תהילים מ״ח:ה׳) כִּי הִנֵּה הַמְלָכִים נוֹעֲדוּ, דָּא יְהוּדָה וְיוֹסֵף. בְּגִין דְּתַרְוַויְיהוּ מְלָכִים, וְאִתְקְרִיבוּ דָּא בְּדָא לְאִתְוַוכְּחָא תַּרְוַויְיהוּ כָּחֲדָא. בְּגִין דִּיְהוּדָה אִתְעָרֵב בֵּיהּ בְּבִנְיָמִן, וְהֲוָה עָרֵב לְגַבֵּיהּ דְּאֲבוֹי בֵּיהּ, בְּהַאי עַלְמָא וּבְעַלְמָא דְאָתֵי. וְעַל דָּא אִתְקְרִיב קַמֵּיהּ דְּיוֹסֵף, לְאִתְוַוכְּחָא עִמֵּיהּ עַל עִסְקָא דְבִנְיָמִן, דְּלָא לְמֶהוֵי בְּנִדּוּי. בְּהַאי עַלְמָא וּבְעַלְמָא דְאָתֵי. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (בראשית מ״ג:ט׳) אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְּשֶׁנּוּ אִם לא הֲבִיאוֹתִיו אֵלֶיךָ וְהִצַּגְתִּיו לְפָנְיךָ וְחָטָאתִי לְאָבִי כָּל הַיָּמִים. בְּהַאי עַלְמָא וּבְעַלְמָא דְאָתֵי.
R. Judah opened a discourse on the text: For, lo, the kings assembled themselves, etc. (Ps. 48, 5). ‘This is an allusion’, he said, ‘to Judah and Joseph, who were both kings and joined together in an altercation. For Judah had gone surety for Benjamin and pledged himself to his father in respect of this world and the world to come, saying to his father: “I will be surety for him; of my hand shalt thou require him; if I bring him not unto thee, and set him before thee, then let me bear the blame all the days” (Gen. 43, 9), to wit, in this world and in the world to come.
וְעַל דָּא, כִּי הִנֵּה הַמְּלָכִים נוֹעֲדוּ עָבְרוּ יַחְדָּיו, אִתְרְגִיזוּ כְּחֲדָא, וְאִתְרְגִּיזוּ דָּא בְּדָא בְּגִינֵיהּ דְּבִנְיָמִן. מַה כְּתִיב, הֵמָּה רָאוּ כֵּן תָּמָהוּ נִבְהֲלוּ נֶחְפָּזוּ רְעָדָה אֲחָזָתַם שָׁם, לְכָל אִינוּן דְּהֲווּ תַּמָּן. (לכלהו שאר שבטין דהוו תמן).
Hence he approached Joseph to reason with him regarding Benjamin, for fear lest he should be banned in this world and in the world to come. When Judah and Joseph hotly disputed, then all those that were present “saw, straightway they were amazed, they were affrighted, they hasted away. Trembling took hold of them there” (Ps. 48, 6-7),
חִיל כַּיּוֹלֵדָה, בְּגִין דְּהֲווּ דַּחֲלִין, לְקָטְלָא וּלְאִתְקְטָלָא, וְכֹלָּא בְּגִינֵיהּ דְּבִנְיָמִן. (ד”א ציין זה מה כתיב כן תמהו נבהלו נחפזו וכלא בגיניה) דְּהָא יוֹסֵף אִזְדַּבַּן בְּגִינֵיהּ דִּיהוּדָה, וְאִתְאֲבִיד מֵאֲבוֹי. וְהַשְׁתָּא אִתְעָרַב בֵּיהּ בְּבִנְיָמִין, וְדָחִיל דְּלָא יִתְאֲבִיד. וּבְגִין כָּךְ וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה.
as they feared lest they might kill or be killed, and all on account of Benjamin.’
דָּבָר אַחֵר, כִּי הִנֵּה הַמְּלָכִים נוֹעֲדוּ, דָּא יְהוּדָה וְיוֹסֵף, דְּאִזְדַּמְּנוּ לְאִתְוַכְּחָא דָּא עִם דָּא, לְאִתְוַכְּחָא תַּרְוַויְיהוּ כְּחֲדָא. בְּגִין דִּיהוּדָה הֲוָה מֶלֶךְ, וְיוֹסֵף הֲוָה מֶלֶךְ, וְתַרְוַויְיהוּ אָתוּ כְּחֲדָא לְאִתְוַכְּחָא דָּא עִם דָּא. דָּא עַל בִּנְיָמִן, וְדָא עַל בִּנְיָמִן.
כִּי הִנֵּה הַמְּלָכִים, אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, רָזָא דִמְהֵימְנוּתָא הָכָא, דְּהָא כַּד רְעוּתָא אִשְׁתַּכַּח, וְקִשּׁוּרָא אִתְעַטַּר כְּחֲדָא, כְּדֵין תְּרֵין עָלְמִין מִתְקַשְּׁרָן כְּחֲדָא וְאִזְדַּמְּנָן כְּחֲדָא. דָּא לְאַפְתָּחָא אוֹצָרָא, וְדָא לְלַקְּטָא וּלְמִכְנַשׁ בְּגַוֵּיהּ. וּכְדֵין כִּי הִנֵּה הַמְּלָכִים נוֹעֲדוּ, תְּרֵין עָלְמִין קַדִּישִׁין, עַלְמָא עִלָּאָה וְעַלְמָא תַּתָּאָה.
R. Judah said: ‘There is in this verse a recondite doctrine of faith, to wit, that when God is pleased with Israel and their union is crowned, then two worlds meet together in union, the one opening its store-house, and the other gathering in the contents. Thus, “lo, the kings assembled themselves”, to wit, the two holy worlds, the upper world and the lower world.’
עָבְרוּ יַחְדָּיו, רָזָא דְמִלָּה, דְּכַד מִתְחַבְּרָן כְּחֲדָא, כְּדֵין עָבְרוּ יַחְדָּיו. בְּגִין דְּכָל חִיּוּבִין דְּעַלְמָא לָא אִתְעַבְרָן לְאִתְכַּפְיָא, עַד דְּמִתְחַבְּרָן כְּחֲדָא. כְּדִכְתִיב, (מיכה ז׳:י״ח) וְעוֹבֵר עַל פֶּשַׁע. וְעַל דָּא עָבְרוּ יַחְדָּיו. עָבְרוּ, אִינוּן חוֹבִין אִתְכַּפָּרוּ. בְּגִין דְּהָא כְדֵין כָּל אַנְפִּין נְהִירִין, וְכָל חוֹבִין אִתְעֲבָרוּ.
רִבִּי חִיָּיא אָמַר, רָזָא דָא בְתִקּוּנָא דְּקָרְבָּנָא אִיהוּ. דְּהָא כַּד קָרְבָּנָא אִתְקְרִיב וְכֹלָּא מִסְתַּפְּקִין, וְכָל חַד וְחַד כְּדְקָא חָזֵי לֵיהּ, כְּדֵין אִתְקַשַּׁר כֹּלָּא כְּחֲדָא. וְכָל אַנְפִּין נְהִירִין, וְקִשּׁוּרָא חַד אִשְׁתַּכַּח. וּכְדֵין הַמְּלָכִים נוֹעֲדוּ וְאִזְדַּמְּנוּ כְּחֲדָא, לְכַפָּרָא עַל חוֹבִין, לְאַעֲבָרָא עֲלַיְיהוּ. וּכְדֵין הַמְּלָכִים נוֹעֲדוּ, וְאִתְקַשְּׁרָן כְּחֲדָא. עָבְרוּ יַחְדָּיו, לְאַנְהָרָא כָּל אַנְפִּין, וּלְמֶהֱוֵי כֹּלָּא רְעוּתָא חָדָא.
R. Hiya said: ‘The same effect is produced by the sacrifices, for when a sacrifice is offered up and each section receives its due, then there is a bond of union effected between all, and all faces are illumined.
הֵמָּה רָאוּ כֵּן תָּמָהוּ, סַלְקָא דַעְתָּךְ דְּאִינוּן מְלָכִים. אֶלָּא אִלֵּין מָארֵיהוֹן דְּדִינִין, דְּחֶדְוָה דִלְהוֹן לְמֶעְבַּד הַהוּא דִינָא דְּאִתְפַּקְּדוּ עֲלֵיהּ. וּכְדֵין, כַּד מְלָכִים אִזְדַּמְּנוּ תַּרְוַויְיהוּ בִּרְעוּתָא חָדָא, כְּדֵין הֵמָה רָאוּ הַהוּא רְעוּתָא דִתְרֵין עָלְמִין. כֵּן תָּמָהוּ נִבְהֲלוּ נֶחְפָּזוּ, בְּגִין דְּכֻלְּהוּ מָארֵי דְדִינָא אִתְכַּפְיָין וּמִתְעַבְרָן מֵעַלְמָא, וְלָא יָכְלֵי לְשַׁלְּטָאָה. וּכְדֵין מִתְעַבְרִין קִיּוּמֵיהוֹן, מְעַבְרִין שָׁלְטָנְהוֹן.
As for the words “they saw, straightway they were amazed”, these cannot refer to the kings: they must refer to the accusers, whose whole joy lies in executing the sentence which has been committed to them. Hence, when the kings met together in amity and union, they, the accusers, “were amazed, they were affrighted, they hasted away”; they were subdued and passed out of the world; they had no dominion, and were left without any source of sustenance.’
רִבִּי אֶלְעָזָר אָמַר, וַיִּגַשׁ אֵלָיו יְהוּדָה. מַאי טַעְמָא יְהוּדָה, בְּגִין דְּהָכִי אִצְטְרִיךְ, דְּאִיהוּ עָרַב. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת הַנַּעַר. וְרָזָא דְמִלָּה, יְהוּדָה וְיוֹסֵף הָכִי אִצְטְרִיכוּ לְאִתְקָרְבָא כְּחֲדָא. בְּגִין דְּיוֹסֵף אִיהוּ צַדִּיק, יְהוּדָה אִיהוּ מֶלֶךְ. וְעַל דָּא וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה. בְּגִין דְּקוּרְבָא דִלְהוֹן דְאִתְקְרִיבוּ כְּחֲדָא, גָּרַם כַּמָּה טָבִין לְעַלְמָא. גָּרַם שְׁלָמָא לְכֻלְּהוּ שִׁבְטִין. גָּרַם שְׁלָמָא בֵּינַייהוּ. גָּרַם לְיַעֲקֹב דְּאִתְקְיַּים רוּחָא דִילֵיהּ. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (בראשית מ״ה:כ״ז) וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם. וְעַל דָּא קְרִיבוּ דְּדָא עִם דָּא אִצְטְרִיךְ, בְּכֻלְּהוּ סִטְרִין לְעֵילָא וְתַתָּא.
R. Eleazar said: ‘The reason why Judah and no other came near to Joseph was because he went surety, as it says: “for thy servant became surety for the lad.” Esoterically speaking, it was in the order of things that Judah and Joseph should thus meet, as Joseph was a Zaddik and Judah was a king, and so their union produced many benefits for the world: it was the cause of peace to all the tribes and between all the tribes, it was the cause of Jacob’s spirit being fortified, as it says: “the spirit of Jacob their father revived” (Gen. 45, 27). Hence, all both above and below conspired to bring them together.’
Vayigash, Chapter 4
רִבִּי אַבָּא פָּתַח וְאָמַר, (תהילים מ״ח:ג׳) יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ הַר צִיּוֹן יַרְכְּתֵי צָפוֹן קִרְיַת מֶלֶךְ רָב. הַאי קְרָא רָזָא דִמְהֵימְנוּתָא אִיהוּ. יְפֵה נוֹף, דָּא אִיהוּ יוֹסֵף הַצַּדִּיק, דִּכְתִיב בֵּיהּ, וַיְהִי יוֹסֵף יְפֵה תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה. מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ, אִיהוּ חֶדְוָה וְחֵדוּ לְעֵילָא וְתַתָּא. הַר צִיּוֹן יַרְכְּתֵי צָפוֹן, בְּגִין דִּבְחוּלָקֵיהּ קָאִים מַשְׁכְּנָא דְשִׁילֹה, הַר צִיּוֹן דָּא יְרוּשָׁלַ ם. יַרְכְּתֵי צָפוֹן, הָכִי הוּא וַדַּאי לְעֵילָא וְתַתָּא.
R. Abba cited here the verse: “Fair in situation, the joy of the whole earth; even Mount Zion, the uttermost parts of the earth, the city of the great King” (Ps. 48, 3), expounding it esoterically. ‘“Fair in situation” ‘, he said, ‘is an allusion to Joseph the Righteous, of whom it is said: “And Joseph was of beautiful form, and fair to look upon” (Gen. 39, 6). He is called “the joy of the whole earth”, as he is the joy and the gladness both of the upper and the lower world. He is also “Mount Zion, the uttermost part of the north”, seeing that in his territory it was that the Tabernacle of Shiloh stood.
קִרְיַת מֶלֶךְ רָב, אֲתַר אִיהוּ מְתַקְּנָא, לָקֳבֵיל מֶלֶךְ רָב, דָּא מַלְכָּא עִלָּאָה דְּכֹלָּא, קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים. דְּהָא מִתַּמָּן אַתְיָא כָּל נְהִירוּ וְכָל בִּרְכָאן וְכָל חֵידוּ דְּכֹלָּא. דְּהָא מִתַּמָּן נָהֲרִין כָּל אַנְפִּין, וּבֵי מַקְדְּשָׁא אִתְבָּרְכָא מִתַּמָּן. וְכַד אִיהִי מִתְבָּרְכָא, מִתַּמָּן נָפְקֵי בִּרְכָאן לְכָל עַלְמָא, דְּהָא כָּל עַלְמָא מִתַּמָּן אִתְבָּרְכָא.
“The city of the great King” is the place prepared to meet the Most High King, it being altogether the Holy of Holies, from whence there issue all light, all blessings, and all joy, to cause all faces to shine-the centre from which the Temple receives blessings, which in turn sends out blessings to all the world.’
Vayigash, Chapter 5
רִבִּי יְהוּדָה וְרִבִּי יוֹסֵי אִעָרְעוּ בִּכְפַר חָנָן. עַד דְּהֲווּ יָתְבֵי בֵּי אוּשְׁפִּיזַיְיהוּ, אֲתָא חַד בַּר נָשׁ וְחַד מָטוּלָא דְחַמְרָא קַמֵיהּ וְעָאל בְּבֵיתָא. אַדְּהָכִי, אָמַר רִבִּי יְהוּדָה לְרִבִּי יוֹסֵי, הָא תָּנִינָן, דְּדָוִד מַלְכָּא הֲוָה מִתְנַמְנֵם כְּסוּס, וְשֵׁינְתֵיהּ זְעֵיר, הֵיךְ הֲוָה קָם בְּפַלְגּוּת לֵילְיָא. הַאי שִׁעוּרָא זְעֵיר אִיהוּ וְלָא הֲוָה אִתְעַר אֲפִילּוּ בִּתְלָתוּת לֵילְיָא.
R. Judah and R. Jose once met together in K’far-hannan, and whilst they were sitting in the inn there entered a certain man who had come with a laden ass. R. Judah was then saying to R. Jose: ‘Tradition tells us that King David used to sleep fitfully, like a horse. If so, how did David sleep till midnight, and not wake when a third of the night was passed?’
אָמַר לֵיהּ, בְּשַׁעְתָּא דְּעָאל לֵילְיָא, הֲוָה יָתִיב עִם כָּל רַבְרְבֵי בֵיתֵיהּ וְדָאִין דִּינָא, וְעָסִיק בְּמִלֵּי דְאוֹרַיְיתָא. וּלְבָתַר הֲוָה נָאִים שֵׁינְתֵיהּ עַד פַּלְגוּת לֵילְיָא, וְקָם בְּפַלְגוּת לֵילְיָא וְאִתְעַר, וְאִשְׁתְּדָּל בְּפוּלְחָנָא דְמָארֵיהּ, בְּשִׁירִין וְתוּשְׁבְּחָן.
R. Jose replied: ‘When night-time arrived, David used to be sitting with the princes of his household dispensing justice and discussing the Torah, and afterwards he slept until midnight, when he would rise, and remain awake, absorbed in the service of his Master, singing songs of praise and hymns.’
אַדְהָכִי אָמַר הַהוּא בַּר נָשׁ, וְכִי הַאי מִלָּה דְקָאַמְרִיתּוּ, הָכִי הוּא. רָזָא דְמִלָּה הָכָא, דְּהָא דָוִד מַלְכָּא חַי וְקַיָּים לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמִין. וְדָוִד מַלְכָּא הֲוָה נָטִיר כָּל יוֹמוֹי דְּלָא יִטְעַם טַעַם מִיתָה. בְּגִין דְּשֵׁינְתָא חַד מִשִּׁתִּין בְּמִיתָה אִיהוּ. וְדָוִד בְּגִין דּוּכְתֵּיהּ דְּאִיהוּ חַי, לָא הֲוָה נָאִים אֶלָּא שִׁיתִּין נִשְׁמֵי. דְּעַד שִׁתִּין נִשְׁמֵי חָסֵר חַד, אִיהוּ חַי. מִתַּמָּן וּלְהָלְאָה, טָעִים בַּר נָשׁ טַעְמָא דְמוֹתָא, וְשַׁלִּיט בֵּיהּ סִטְרָא דְרוּחַ מְסָאֲבָא.
The stranger here interposed, saying: ‘Is your exposition correct? Hardly. The real truth of the matter is this. King David lives for ever and ever. All his days he was on his guard so as not to have a foretaste of death, and therefore David, whose place is “living”, only slept sixty breaths at a time. For up to the fifty- ninth breath the sleeper is still completely alive, but from that point he has a foretaste of death, and the spirit of impurity obtains power over him.’
וְדָא הֲוָה נָטִיר דָּוִד מַלְכָּא, דְּלָא יִטְעַם טַעְמָא דְמוֹתָא, וְשַׁלִּיט (ס”א דלא ישליט) בֵּיהּ סִטְרָא דְרוּחָא אָחֳרָא, בְּגִין דְּשִׁתִּין נִשְׁמֵי חָסֵר חַד, אִיהוּ רָזָא דְחַיִּים דִּלְעֵילָא. עַד שִׁתִּין נִשְׁמֵי, דְּאִינוּן שִׁתִּין (ד”א ל”ג חסר חד נשמי) נִשְׁמֵי עִלָּאִין, וְאִילֵין רָזָא דִלְהוֹן, דְּתַלְיָין בְּהוֹן חַיֵּי. וּמִכָּאן וּלְתַתָּא, רָזָא דְמוֹתָא הוּא.
King David therefore guarded himself so that the side of the unclean spirit should not obtain dominion over him. For the first sixty breathings less one are symbolic of heavenly life, of sublime breathings on high, on which life proper depends; they represent the mystery of life. But beyond that number they are associated with death.
וְעַל דָּא, דָּוִד מַלְכָּא הֲוָה מְשַׁעֵר שִׁעוּרָא דְלֵילְיָא, בְּגִין דְּיִתְקַיֵּים בַּחַיִּים, דְּלָא יִשְׁלוֹט בֵּיהּ טַעְמָא דְמוֹתָא. וְכַד אִתְפְּלִיג לֵילְיָא, הֲוָה דָּוִד מִתְקַיֵּים בְּאַתְרֵיהּ. בְּגִין דְּכַד אִתְעַר פַּלְגוּ לֵילְיָא וְכִתְרָא קַדִּישָׁא אִתְעַר, בָּעָא דְלָא לְאַשְׁכָּחָא לֵיהּ לְדָוִד מִתְקַשַּׁר בְּאֲתַר אָחֳרָא, בְּאֲתַר דְּמוֹתָא.
Hence King David measured out the night so as to remain in life and to prevent any foretaste of death coming over him. At midnight he was in his place, as he was anxious that at the arrival of midnight, when the holy Crown is awakened, he should not be found attached to another place, the place of death.
בְּגִין דְּכַד אִתְפְּלִיג לֵילְיָא וּקְדוּשָּׁה עִלָּאָה אִתְעַר, וּבַר נָשׁ דְּנָאִים בְּעַרְסֵיהּ וְלָא אִתְעַר לְאַשְׁגָּחָא בִּיקָרָא דְמָארֵיהּ. הָא אִיהוּ אִתְקַשַּׁר בְּרָזָא דְמוֹתָא וּמִתְדַּבַּק בְּאֲתַר אָחֳרָא, וְעַל דָּא דָּוִד מַלְכָּא הֲוָה קָאִים לְאַשְׁגָּחָא בִּיקָרָא דְמָארֵיהּ תָּדִיר. חַי לְגַבֵּי חַי, וְלָא נָאִים בְּשֵׁינְתָא לְטָעֲמָא טַעְמָא דְמוֹתָא. וּבְגִין כָּךְ, הֲוָה מִתְנַמְנֵם כְּסוּס שִׁתִּין נִשְׁמֵי, וְלָא בִּשְׁלִימוּ.
For at midnight, when the supernal holiness is awakened, the man who remains asleep in his bed without regarding the glory of his Master falls under the spell of death and is attached to the other place. David thus rose up to contemplate continually the glory of his Master, who was a Living One like himself, and so never slept long enough to have a foretaste of death. He only slept like a horse, sixty breaths at a time.’
אָתוּ רִבִּי יְהוּדָה וְרִבִּי יוֹסֵי וּנְשָׁקוּהָ, אָמְרוּ לֵיהּ, מַה שְּׁמָךְ. אָמַר לְהוֹן, חִזְקִיָּה. אָמְרוּ לֵיהּ, יִתְיַישֵּׁר חֵילָךְ וְיִתְתַּקַּף אוֹרַיְיתָךְ. יְתִיבוּ. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, הוֹאִיל וְשָׁרִית, אֵימָא לָן מֵהַנֵּי רָזִין עִלָּאִין דְּקָאֲמַרְתְּ.
R. Judah and R. Jose came up to him and kissed him. They asked him his name. He said: ‘Hezekiah (lit. strengthened by God).’ They said: ‘May you be strong and may your knowledge of the Torah augment.’ When they sat down again, R. Judah said to the man: ‘Having made a start, tell us more of the sublime mystical doctrines you alluded to.’
פָּתַח וְאָמַר, (משלי ג׳:י״ט) ה’ בְּחָכְמָה יָסַד אֶרֶץ כּוֹנֵן שָׁמַיִם בִּתְבוּנָה. תָּא חֲזֵי, כַּד בָּרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַלְמָא, חָמָא דְלָא יָכִיל לְאִתְקָיְימָא, עַד דְּבָרָא אוֹרַיְיתָא. בְּגִין דְּמִנָּהּ נָפְקִין כָּל נִמּוּסִין עִלָּאִין וְתַתָּאִין, וּבָהּ קָיְימֵי עִלָּאֵי וְתַתָּאֵי. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, ה’ בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ כּוֹנִן שָׁמַיִם בִּתְבוּנָה. דְּהָא בְּחָכְמָה קָיְימִין כָּל קִיּוּמִין דְּעַלְמָא, וְכֻלְּהוּ נָפְקֵי מִגַּוָּהּ.
The stranger then began to discourse on the verse: The Lord by wisdom founded the earth; by understanding he established the heavens (Prov. 3, 19). ‘When God’, he said, ‘created the world, He saw that it could not exist without the Torah, as this is the only source of all laws above and below, and on it alone are the upper and lower beings established. Hence, “the Lord by wisdom founded the earth; by understanding he established the heavens”, inasmuch as it is through Wisdom that all things are enabled to exist in the universe, and from it all things proceed.
דָּבָר אַחֵר ה’ בְּחָכְמָה יָסַד אֶרֶץ, עַלְמָא עִלָּאָה לָא אִתְבְּרֵי אֶלָּא מִגּוֹ חָכְמָה. וְעַלְמָא תַּתָּאָה לָא אִתְבְּרֵי אֶלָּא מִגּוֹ חָכְמָה תַּתָּאָה. וְכֻלְּהוּ נָפְקָן מִגּוֹ חָכְמָה עִלָּאָה וּמִגּוֹ חָכְמָה תַּתָּאָה. כּוֹנֵן שָׁמַיִם בִּתְבוּנָה. כּוֹנֵן, מַאי כּוֹנֵן. אֶלָּא, כּוֹנֵן כָּל יוֹמָא וְיוֹמָא וְלָא פָּסִיק, וְלָא אִתְתַּקַּן בְּזִמְנָא חָדָא, אֶלָּא בְּכָל יוֹמָא וְיוֹמָא אַתְקִין לֵיהּ.
An alternative exposition is as follows. “The Lord by wisdom founded the earth”, that is, the upper world has been created through the higher Wisdom and the lower world through the lower Wisdom, so that all things came into being out of the higher Wisdom and the lower Wisdom. “By understanding he established the heavens”; literally, He establisheth (konen), to wit, day by day, without ceasing; they were not made complete at once, but He continues perfecting them each day.
וְהַיְינוּ רָזָא דִּכְתִיב, (איוב ט״ו:ט״ו) וְשָׁמַיִם לֹא זַכּוּ בְעֵינָיו. וְכִי סַלְקָא דַעְתָּךְ, דִּגְרִיעוּתָא אִיהוּ מִשָּׁמַיִם, אֶלָּא חֲשִׁיבוּ מִשָּׁמַיִם אִיהוּ, בְּגִין חֲבִיבוּ וּרְעוּ סַגְיָא, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא רָעֵי בְּהוּ, וַחֲבִיבוּתַיְהוּ לְגַבֵּיהּ. דְּהָא אַף עַל גַּב דְּאִיהוּ מַתְקִין לוֹן כָּל יוֹמָא וְיוֹמָא, לָא דָמֵי בְּעֵינוֹי דְּאִינוּן מִתְתַּקְנָן כְּדְקָא יְאוּת. בְּגִין דִּרְחִימוּתָא דִלְהוֹן לְגַבֵּיהּ, וּרְעוּתֵיהּ לְאַנְהָרָא לוֹן תָּדִיר בְּלָא פְּסִיקוּ. דְּהָא עַלְמָא דְאָתֵי אַפִּיק נְהוֹרִין זְהִירִין כָּל יוֹמָא וְיוֹמָא תָּדִיר בְּלָא פְּסִיקוּ, בְּגִין לְאַנְהָרָא לוֹן תָּדִיר. וְעַל דָּא לא זַכּוּ בְּעֵינָיו. לא זַכּוּ בִּלְחוֹדוֹי לָא כְּתִיב, אֶלָּא לא זַכּוּ בְעֵינָיו. וּבְגִין כָּךְ, כּוֹנֵן שָׁמַיִם בִּתְבוּנָה.
This is alluded to in the verse: “Yea, the heavens are not clean in his sight” (Job 15, 15). Think not that this verse implies any disparagement of the heavens. On the contrary, its purpose is to indicate their importance and the great love and affection in which God holds them, in that, notwithstanding that He is perfecting them every day, they are not yet deemed in His eyes to have reached the utmost perfection of which they are capable. In His great affection for them it is His delight to irradiate them continually and without ceasing, the world to come radiating day by day bright streams of light in order to make the heavens resplendent. Hence the heavens, pure as they are, in God’s sight are not yet pure.
מַאן שָׁמַיִם. דָּא הוּא רָזָא דְּאֲבָהָן, וְרָזָא דְּאֲבָהָן דָּא הוּא יַעֲקֹב דְּאִיהוּ כְּלָלָא דִלְהוֹן. בְּגִין דְּיַעֲקֹב תּוּשְׁבַּחְתָּא דְּאֲבָהָן אִיהוּ, וְאִיהוּ קָיְימָא לְאַנְהָרָא עַל עַלְמָא.
Again, the heavens here symbolize the patriarchs, and the patriarchs find their centre in Jacob, who embraces them all, he being the choice of the patriarchs, and the one who causes light to radiate into the world.
וּבְגִין דְּאִיהוּ אִסְתָּלַּק גּוֹ עַלְמָא דְאָתֵי, נָפַק מִנֵּיהּ עֲנָפָא חָדָא שַׁפִּירָא בְּחֵיזוּ, וְכָל נְהוֹרִין מִינֵיהּ נָפְקִין. וְכָל שָׂבְעָא וּמְשַׁח רְבוּ לְאַנְהָרָא לְאַרְעָא, וּמַאן אִיהוּ. דָּא יוֹסֵף הַצַּדִּיק, דְּאִיהוּ יָהִיב שָׂבְעָא לְכָל עַלְמָא, וְעַלְמָא מִנֵּיהּ אִתְּזָן. וּבְגִין כָּךְ, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כָּל מַה דְּעָבַד בְּעַלְמָא, כֹּלָּא אִיהוּ בְּרָזָא עִלָּאָה, וְכֹלָּא כְּדְקָא חָזֵי.
And after he was raised to the next world there issued from him a branch beauteous in appearance, from which radiate all illumination and all plenteousness. That branch is Joseph the Righteous, who gave the world abundance and by whom it was sustained. Thus whatever God does in the world has a deep symbolic significance and is all as it should be.
אַדְהָכִי אֲתָא רִבִּי אֶלְעָזָר, כֵּיוָן דְּחָמָא לוֹן אָמַר, וַדַּאי שְׁכִינְתָּא הָכָא. בְּמַאי עַסְקִיתוּ. אָמְרוּ לֵיהּ כָּל עוֹבָדָא. אָמַר, וַדַּאי שַׁפִּיר קָאֲמַר. אֲבָל אִינוּן שִׁתִּין נִשְׁמֵי, וַדַּאי שִׁתִּין נִשְׁמֵי אִינוּן דְּחַיִּין, בֵּין לְעֵילָא בֵּין לְתַתָּא. מִכָּאן וּלְהָלְאָה, אִיכָּא שִׁתִּין נִשְׁמִין אָחֳרָנִין, דְּאִינוּן כֻּלְּהוּ מִסִּטְרָא דְמוֹתָא, וְדַרְגָּא דְמוֹתָא עֲלַיְיהוּ, וְאִקְרוּן דּוּרְמִיטָא, וְכֻלְּהוּ טַעֲמָא דְמוֹתָא.
At this point R. Eleazar entered. As soon as he saw them he said: ‘Assuredly, the Shekinah is here present. What have you been discussing?’ They told him all that had passed between them. He said: ‘Assuredly, what he said was right. The first sixty respirations are those of life both above and below, but beyond these there are sixty other respirations that are of the side of death and over which hovers the grade of death. They are called “dormit”, and contain a foretaste of death;
וּבְגִין כָּךְ דָּוִד מַלְכָּא הֲוָה אִיהוּ מִתְדְּבַּק בְּאִינוּן שִׁתִּין נִשְׁמִין דְּחַיִּין, וּמִתַּמָּן וּלְהָלְאָה לָא נָאִים כְּלַל. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים קל״ב:ד׳) אִם אֶתֵּן שְׁנָת לְעֵינָי לְעַפְעַפַּי תְּנוּמָה. וְעַל דָּא שַׁפִּיר קָאֲמַר, בְּגִין דְּיָקוּם דָּוִד חַי, בְּסִטְרָא דְחַי וְלָא בְּסִטְרָא דְמוֹתָא. יָתְבוּ כֻּלְּהוּ וְאִשְׁתַּדְּלוּ בְּאוֹרַיְיתָא וְאִתְחַבָּרוּ כְּחֲדָא.
King David, however, attached himself to the sixty respirations that are of life, after which he did not sleep any more. Thus he said: “I will not give sleep to mine eyes, nor slumber to my lids” (Ps. 132, 4). Hence what the stranger said was correct, as David is living, belonging to the side of life and not to the side of death.’ So they sat together studying the Torah.
פָּתַח רִבִּי אֶלְעָזָר וְאָמַר, (תהילים פ״ח:ב׳) ה’ אֱלֹקֵי יְשׁוּעָתִי יוֹם צָעַקְתִּי בַלַּיְלָה נֶגְדֶּךָ. תָּא חֲזֵי, דָּוִד מַלְכָּא הֲוָה קָם בְּפַלְגּוּת לֵילְיָא, וְאִשְׁתְּדָּל בְּאוֹרַיְיתָא בְּשִׁירִין וְתוּשְׁבְּחָן, לְחֶדְוָה דְמַלְכָּא וּמַטְרוֹנִיתָא. וְדָא הֲוָה חֶדְוָה דִמְהֵימְנוּתָא בְּאַרְעָא. בְּגִין דְּהַאי אִיהוּ שְׁבָחָא דִמְהֵימְנוּתָא דְּאִתְחֲזֵי בְּאַרְעָא.
R. Eleazar then discoursed on the verse: O Lord, God of my salvation, what time I cry in the night before thee (Ibid. 88, 2). ‘King David’, he said, ‘used to rise from his bed at midnight and study the Torah, and sang praises and hymns so as to cause joy to the King and the Matron. And this promoted the joy of faith throughout the earth.
דְּהָא לְעֵילָא פָּתְחֵי בְּחֶדְוָה שִׁירָתָא כַּמָּה מַלְאָכִין עִלָּאִין, בְּכַמָּה זִינִין דְּקָא מְשַׁבְּחָן בְּלֵילְיָא בְּכָל סִטְרִין. כְּהַאי גַּוְונָא לְתַתָּא בְּאַרְעָא, מַאן דִּמְשַׁבַּח לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּאַרְעָא בְּלֵילְיָא, רָעֵי בֵּיהּ (בעי) קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְכָל אִינוּן מַלְאָכִין קַדִּישִׁין דְּקָא מְשַׁבְּחָן לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כֻּלְּהוּ צַיְיתִין לְהַהוּא דְקָא מְשַׁבַּח לֵיהּ בְּלֵילְיָא בְּאַרְעָא. דְּהַאי תּוּשְׁבַּחְתָּא אִיהוּ בִּשְׁלִימוּ, לְסַלְקָא יְקָרֵי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מִתַּתָּא, וּלְזַמְּרָא בְּחֶדְוָה דְּיִחוּדָא.
For at that time numberless celestial angels break joyously forth into song on high, and correspondingly praises should be sung here below; and whenever anyone offers up in the night praises on earth, the Holy One, blessed be He, finds pleasure in him, and all those holy angels that sing praises to the Holy One hearken to the one that sings praises to Him in the night on earth.
תָּא חֲזֵי, דָּוִד מַלְכָּא כָּתַב, ה’ אֱלֹהֵי יְשׁוּעָתִי וְגו’, ה’ אֱלהֵי יְשׁוּעָתִי, אֵימָתַי אִיהוּ יְשׁוּעָתִי. בְּהַהוּא יוֹמָא דְאַקְדֵּמִית תּוּשְׁבַּחְתָּא בְּלֵילְיָא לְגַבָּךְ, כְּדֵין אִיהוּ יְשׁוּעָתִי בִּימָמָא.
When David wrote: “O Lord, God of my salvation, etc.”, he said, in effect: “When is He my salvation? On that day when I rise up early in the night to offer thanksgiving to Thee; it is then that He is my salvation in the daytime.”
וְתָּא חֲזֵי, דְּהָא בְּלֵילְיָא, מַאן דִּמְשַׁבַּח לְמָארֵיהּ בְּתוּשְׁבַּחְתָּא דְאוֹרַיְיתָא, כְּדֵין אַתְקַף בִּתְקִיפוּ בִּיְמָמָא בְּסִטְרָא דִּימִינָא. דְּהָא חוּטָא חַד נַפְקָא מִסִּטְרָא דִּימִינָא, וּכְדֵין אִתְמָשַּׁךְ עֲלֵיהּ וְאִתְתַּקַּף בֵּיהּ. וְעַל דָּא אָמַר, ה’ אֱלֹהֵי יְשׁוּעָתִי יוֹם צָעַקְתִּי וְגו’.
And observe further that whoever offers praises to his Master in the night is fortified in the daytime by the Right side, as a cord issues from the Right side which is drawn round him and by which he becomes strengthened.
וּבְגִין כָּךְ אָמַר, (תהילים קט״ו:י״ז) לא הַמֵּתִים יְהַלְּלוּ יָהּ. לא הַמֵּתִים, בְּגִין דְּאִצְטְרִיךְ לְשַׁבְּחָא חַי לְחַי. וּמֵת לְחַי לָאו הָכִי, דִּכְתִיב לֹא הַמֵּתִים יְהַלְּלוּ יָהּ. וַאֲנַחְנוּ נְבָרֵךְ יָהּ, דְּהָא אֲנַן חַיִּין וְלֵית לָן חוּלָקָא בְּסִטְרָא דְמוֹתָא כְּלַל. חִזְקִיָּהוּ אָמַר, (ישעיהו ל״ח:י״ט) חַי חַי הוּא יוֹדֶךָ כָּמוֹנִי, בְּגִין דְּחַי אִתְקְרַב לְחַי. דָּוִד מַלְכָּא אִיהוּ חַי, וְקוּרְבָא דִילֵיהּ לְחַי הָעוֹלָמִים. וּמַאן דְּאִתְקְרִיב לְגַבֵּיהּ, אִיהוּ חַי. דִּכְתִיב, (דברים ד׳:ד׳) וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה’ אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם. וּכְתִיב, (שמואל ב כ״ג:כ׳) וּבְנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע בֶּן אִישׁ חַי רַב פְּעָלִים מִקַּבְצְאֵל.
Hence again David said: “The dead praise not the Lord” (Ibid. 115, 17), inasmuch as it is the due of the living to praise the Living One, but not of the dead. Hence “The dead praise not the Lord…. But we will bless the Lord” (Ibid. 17), we who are alive and have no lot or part in the side of death. Hezekiah also said: “The living, the living, he shall praise thee, as I do this day” (Is. 38, 19), as the living has kinship with the living; King David is living, and hence he has kinship with the life principle of the universe. And he that has brought himself near to Him is alive, as it is written: “But ye that did cleave unto the Lord your God are alive every one of you this day” (Deut. 4, 4). It is also written: “And Benaiah the son of Jehoiada, the son of a living man of Kabzeel” (II Sam. 23, 20).’
Vayigash, Chapter 6
פָּתַח הַהוּא יוּדָאי אֲבַתְרֵיהּ וְאָמַר, (דברים ח׳:י׳) וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה’ אֱלקֶיךָ. וְכִי לָא מְבָרְכִינָן לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַד לָא נִיכוּל, וְהָא אִית לָן לְאַקְדּוּמֵי בְּצַפְרָא וּלְסִדּוּרֵי שְׁבָחָא דִילֵיהּ (דמאריה) כְּדְקָא יְאוּת, וּלְבָרְכָא בִּשְׁמֵיהּ עַד לָא יְבָרֵךְ לְאַחֲרָא בְּעַלְמָא. וּכְתִיב (ויקרא כט) לא תֹאכֵלוּ עַל הַדָּם, אָסוּר לֵיהּ לְמֵיכַל עַד לָא יְבָרֵךְ לְמָארֵיהּ. וְהַשְׁתָּא כְּתִיב וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ.
The Judean then followed with a discourse on the text: And thou shalt eat and be satisfied, and bless the Lord thy God (Deut. 8, 10). ‘Have we not to bless God’, he asked, ‘before we eat? Indeed, we have to get up early in the morning and recite His praises in proper order, and bless His name before we are allowed to salute any living person. Scripture also says: “Ye shall not eat with the blood” (Lev. 19, 26), implying that it is forbidden to eat before pronouncing a benediction to one’s Master. But the truth is that other benedictions are mainly concerned with the declaration of the unity of God,
אֶלָּא, דָּא בִּרְכָתָא דִצְלוֹתָא דְּיִחוּדָא, וְדָא בִּרְכָתָא דִּמְזוֹנָא. לְאַחֲזָאָה לְגַבֵּי דַרְגָּא דִמְהֵימְנוּתָא, שָׂבָע כְּדְקָא יָאוֹת. וּכְדֵין בְּעֵי לְבָרְכָא לֵיהּ כְּדְקָא יְאוּת, דְּהַהוּא דַרְגָּא דִמְהֵימְנוּתָא יִתְרַוֵּי וִיבָרֵךְ, וְיִתְמַלֵּא חֵידוּ מֵחַיִּין דִּלְעֵילָא כְּמָה דְאִצְטְרִיךְ, בְּגִין לְמֵיהַב לָן מְזוֹנֵי.
whereas the grace after meals is meant to show that along with him who says it the grade of faith is also satisfied, and hence it has to be recited in order that this grade may be satisfied and beatified and filled of joy from the celestial life, so that it may provide us with sustenance.
דְּהָא קָשִׁין מְזוֹנָא דְבַר נָשׁ קַמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כִּקְרִיעַת יַם סוּף. מַאי טַעְמָא. בְּגִין דִּמְזוֹנָא דְעַלְמָא דִלְעֵילָא הוּא, דִּתְנַן בָּנֵי חַיֵּי וּמְזוֹנֵי וְכוּ’, וּבְגִין כָּךְ קַשְׁיָין קַמֵּיהּ מְזוֹנֵי דְעַלְמָא. דְּהָא בְּמַזָּלָא תַּלְיָא מִילְתָא. דְּמִנֵּיהּ נָפְקֵי מְזוֹנֵי וְחַיֵּי וּבָנֵי. וּבְגִין כָּךְ קָשִׁין קַמֵּיהּ מְזוֹנֵי דְעַלְמָא, דְּהָא לָאו בִּרְשׁוּתֵיהּ קָיְימָא, עַד דְּיִתְבָּרֵךְ אִיהוּ.
For the providing of man’s daily food is for the Holy One, blessed be He, as heavy a task as the cleaving of the Red Sea, because it depends upon mazzal and is not, as it were, under His jurisdiction until a benediction is pronounced to Him.
כְּגַוְונָא דָא זִיִוְגִּין דְּעַלְמָא קָשִׁין קַמֵּיהּ, וְכֹלָּא בְּגִין דְּרָקִיעַ וִילוֹן לָא מְשַׁמֵּשׁ כְּלוּם. וְכָל שֶׁכֵּן אִלֵּין מִלִּין דְּקָיְימִין לְעֵילָא בְּאֲתַר אָחֳרָא, וְעַל דָּא אִצְטְרִיךְ לְאִתְבָּרְכָא.
Similarly, the arranging of marriages is a heavy task to Him. For when the holy mating takes place, all the souls issue from that mazzal above which is identical with the everflowing river;
תָּא חֲזֵי, כָּל זִווּגִין דְּעַלְמָא קָשִׁין קַמֵּיהּ הַאי דַרְגָא, בְּגִין דְּכַד הַאי זִוּוּגָא קַדִּישָׁא אִשְׁתַּכַּח, כָּל נִשְׁמָתִין נָפְקִין מִגּוֹ הַאי מַזָּלָא לְעֵילָא, דְּאִיהוּ הַהוּא נָהָר דְּנָגִיד וְנָפִיק. וְכַד תִּיאוּבְתָּא אִשְׁתַּכַּח מִלְרַע לְעֵילָא, כְּדֵין פָּרְחִין נִשְׁמָתִין, וְאִתְיְיהִיבוּ כֻּלְּהוּ כְּלִילָן דְּכַר וְנוּקְבָא כְּחֲדָא בְּהַאי דַרְגָּא. וּלְבָתַר אִיהוּ פָּרִישׁ לוֹן כָּל חַד וְחַד לְאַתְרֵיהּ כְּדְקָא חָזֵי לֵיהּ. וּלְבָתַר קָשִׁין קַמֵּי הַאי דַרְגָּא לְחַבְּרָא לוֹן כְּקַדְמִיתָא, בְּגִין דְּלָא מִתְחַבְּרָן, בַּר כְּאִינוּן אָרְחֵי דְבַּר נָשׁ, וְכֹלָּא לְעֵילָא תַּלְיָין.
and when there is desire in the lower for the higher, the souls fly down in pairs of male and female, after which their ruling grade separates them and sends each to its appointed place. But later on that presiding grade finds it hard to join them together in their original pairs, since they are now paired in accordance with men’s conduct, and all depends now on a higher region.
וְעַל דָּא קָשִׁין קַמֵּיהּ כִּקְרִיעַת יַם סוּף. דְּהָא קְרִיעַת יַמָּא לְאִתְפַּתְּחָא בֵּיהּ שְׁבִילִין, לְעֵילָא אִיהוּ. וּכְמָה דְּמִתְפַּתְּחִין שְׁבִילִין וְאוֹרְחִין בֵּיהּ, הָכִי אִתְבַּקַּע וְאִתְפַּתַּח.
The providing of sustenance is compared to the cleaving of the Red Sea because this also depends on operations on high, ways and paths being opened and cleft in the sea in correspondence with the ways and paths on high.
וּבְגִין כָּךְ כֹּלָּא תַּלְיָא לְעֵילָא, וּבְעִינָן לְבָרְכָא לֵיהּ, וּלְמֵיהַב לֵיהּ תּוּקְפָא מִתַּתָּא, בְּגִין דְּיִתְבָּרְכָא מִלְּעֵילָא, וְיִתְתַּקַּף כְּדְקָא חָזֵי. וְעַל דָּא כְּתִיב, וּבֵרַכְתָּ אֶת ה’, אֶת דַּיְיקָא.
It is therefore necessary to offer blessings to the Power on high and to impart to Him reinforcement from below so that He may receive the heavenly blessings and the heavenly reinforcements in due measure. Hence it is written: “and thou shalt bless the Lord”, the vocable eth (accusative particle) having a special significance (as pointing to that region).
וּלְגַבֵּי הַאי אֲתַר, אִצְטְרִיךְ לְאַחֲזָאָה קַמֵּיהּ שָׂבְעָא וּנְהִירוּ דְאַנְפִּין. וּלְגַבֵּי סִטְרָא אָחֳרָא, בְּזִמְנָא דְאִיהִי שָׁלְטָא בְּעַלְמָא, בְּעֵי לְאַחֲזָאָה קַמֵּיהּ כַּפְנָא. דְּהַהוּא דַרְגָּא רָעָב אִיהוּ, וְאִתְחֲזֵי לְאַחֲזָאָה קַמֵּיהּ כַּפְנָא וְלָא שׂוֹבְעָא, הוֹאִיל וְשָׂבָע לָא שָׁלְטָא בְּעַלְמָא. וְעַל דָּא, וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה’ אֱלֹקֶיךָ. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, הָכִי הוּא וַדַּאי, וְהָכִי אִצְטְרִיךְ.
And toward that region it is necessary to show oneself satisfied and cheerful. Contrariwise, toward the other side, when it exercises sway over the world, one must show oneself hungry and famished, inasmuch as plenteousness does not then rule in the world. This, then, is the explanation of the verse: “And thou shalt eat and be satisfied, and bless the Lord thy God.” ‘Said R. Eleazar: ‘This is truly so, and that is how men ought to act.’
אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, זַכָּאִין אִינוּן צַדִּיקַיָּיא דְּקוּרְבָא דִּלְהוֹן אִיהוּ שְׁלָמָא בְּעַלְמָא. בְּגִין דְּיָדְעֵי לְיַחֲדָא יִחוּדָא, וּמְקַרְבֵי קוּרְבָא לְאַסְגָּאָה שְׁלָמָא בְּעַלְמָא. דְּהָא יוֹסֵף וִיהוּדָה עַד לָא אִתְקְרִיבוּ דָּא עִם דָּא, לָא הֲוָה שְׁלָמָא. כֵּיוָן דְּאִתְקְרִיבוּ יוֹסֵף וִיהוּדָה כְּחֲדָא, כְּדֵין אַסְגִּיאוּ שְׁלָמָא בְּעַלְמָא. וְחֵידוּ אִתּוֹסַף לְעֵילָא וְתַתָּא, כְּמָה דְּקוּרְבָא דִּיהוּדָה וְיוֹסֵף וְכֻלְּהוּ שִׁבְטִין אִשְׁתַּכָּחוּ כְּחֲדָא בֵּיהּ בְּיוֹסֵף. וְהַהוּא קוּרְבָא אַסְגֵּי שְׁלָמָא בְּעַלְמָא, כְּמָה דְאוֹקִימְנָא. דִּכְתִיב, וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה:
R. Judah said: ‘Happy are those righteous whose coming together brings peace to the world, since they know how to effect unity. Before Joseph and Judah drew near each other there was no peace, but as soon as they did so they brought much peace into the world, and great joy both above and below, since as soon as Judah came near to Joseph all the tribes joined him.’
Vayigash, Chapter 7
וְלֹא יָכוֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכָל הַנִּצָּבִים עָלָיו וְגו’, רִבִּי חִיָּיא פָּתַח וְאָמַר, (תהילים קי״ב:ט׳) פִּזַּר נָתַן לָאֶבְיוֹנִים צִדְקָתוֹ עוֹמֶדֶת לָעַד קַרְנוֹ תָּרוּם בְּכָבוֹד. תָּא חֲזֵי, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּרָא עַלְמָא, וְאַשְׁלִיט עֲלֵיהּ לָאָדָם, דִּיהֵא מַלְכָּא עַל כֹּלָּא.
THEN JOSEPH COULD NOT REFRAIN HIMSELF BEFORE ALL THEM THAT STOOD BY HIM. R. Hiya discoursed on the text: He hath scattered abroad; he hath given to the needy; his charity endureth for ever (Ps. 112, 9). ‘Observe’, he said, ‘that God created the world and set man to be king over all.
וְהַאי בַּר נָשׁ, מִתְפָּרְשָׁן מִנֵּיהּ בְּעַלְמָא כַּמָּה זִינִין. מִנְּהוֹן צַדִּיקַיָּא וּמִנְּהוֹן רַשִּׁיעַיָא. מִנְּהוֹן טִפְּשִׁין וּמִנְּהוֹן חַכִּימִין. וְכֻלְּהוּ אִתְקָיְימוּ בְּעַלְמָא, עֲתִירִין וּמִסְכֵּנִין. וְכֻלְּהוּ בְּגִין לְמִזְכֵּי אִלֵּין בְּאִלֵּין, לְמִזְכֵּי צַדִּיקַיָא עִם רַשִּׁיעַיָא, לְמִזְכֵּי חַכִּימִין עִם טִפְּשִׁין, לְמִזְכֵּי עֲתִירִין עִם מִסְכֵּנִין. דְּהָא בְּגִין כָּךְ, זָכֵי בַּר נָשׁ לְחַיֵּי עָלְמָא, וְאִתְקַשַּׁר בְּאִילָנָא דְחַיֵּי. וְלָא עוֹד, אֶלָּא דְּהָא צְדָקָה דְּאִיהוּ עָבִיד, קָאִים לְעָלְמִין. דִּכְתִיב וְצִדְקָתוֹ עוֹמֶדֶת לָעַד.
Now from the first man there have branched out different classes of men, righteous and wicked, foolish and wise, rich and poor; and among these each class can win credit for itself through the medium of the other, that is, the righteous through the wicked, the wise through the stupid, the rich through the poor. For it is by these means that a man becomes worthy of being joined to the tree of life; and what is more, the charity that he dispenses stands him for ever in good stead, as it says: “his charity endureth for ever”.’
פִּזַּר נָתַן לָאֶבְיוֹנִים. רִבִּי אֶלְעָזָר אָמַר, כַּד בָּרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַלְמָא, קָאִים לֵיהּ עַל סַמְכָא חַד, וְצַדִּיק שְׁמֵיהּ, וְהַאי צַדִּיק אִיהוּ קִיּוּמָא דְעַלְמָא, וְדָא אִיהוּ דְאַשְׁקֵי, וְזָן לְכֹלָּא. דִּכְתִיב, (בראשית ב׳:י׳) וְנָהָר יוֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן וּמִשָּׁם יִפָּרֶד וְהָיָה לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים.
Said R. Eleazar: ‘When God created the world, He established it on one pillar the name of which is Righteous, as it is the Righteous One that upholds the world and that waters and sustains all that exists. So Scripture says: “And a river went out of Eden to water the garden; and from thence it was parted, and became four heads” (Gen. 2, 10).
וּמִשָּׁם יִפָּרֶד, מַהוּ יִפָּרֶד. אֶלָּא, הַהוּא מְזוֹנָא וּמַשְׁקַיָא דְּהַהוּא נָהָר, נָטִיל גִּנְתָא כֹּלָּא, וּלְבָתַר אִתְבַּדַּר הַהוּא מַשְׁקַיָא לְד’ סִטְרִין דְּעַלְמָא. וְכַמָּה אִינוּן דִּמְצַפָּאן לְאִתְשַׁקְיָיא וּלְאִתְּזְנָא מִתַּמָּן. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (תהילים קמ״ה:ט״ו) עֵינִי כֹל אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּ וְאַתָּה נוֹתֵן לָהֶם אֶת אָכְלָם בְּעִתּוֹ. וּבְגִין כָּךְ פִּזַּר נָתַן לָאֶבְיוֹנִים, דָּא צַדִּיק. צִדְקָתוֹ עוֹמֶדֶת לָעַד, דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. דִּבְגִין כָּךְ, אִיהִי קָיְימָא בְּרָזָא דִשְׁלָם, בְּקִיּוּמָא שְׁלִים. רָשָׁע יִרְאֶה וְכָעַס, דָּא מַלְכוּת עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת.
The term “it was parted” signifies that the food and drink carried by that river is received in its entirety by the garden, and thence is scattered into the four quarters of the world; and many are they that wait to receive the drink and food from thence! So it is written: “The eyes of all wait for thee, and thou givest them their food in due season” (Ps. 145, 15). “But the wicked shall see, and be vexed” (Ibid. 112, 10), namely, the idolatrous Kingdom.
תָּא חֲזֵי, מַלְכוּת שָׁמַיִם, אִיהִי בֵּי מַקְדְּשָׁא. לְקָיְימָא כָּל מִסְכְּנֵי בְּגוֹ צִלָּא דְּשֵׁרוּתָא דִשְׁכִינְתָּא. וְצַדִּיק דָּא אִיהוּ אִקְרֵי גַּבָּאי צְדָקָה, לְמֵיחַן וּלְמֵיזַן לְכֹלָּא. דִּכְתִיב פִּזַּר נָתַן לָאֶבְיוֹנִים. בְּגִין כָּךְ, גַּבָּאֵי צְדָקָה נָטְלֵי אַגְרָא לָקֳבֵיל כֻּלְּהוּ דְּיַהֲבֵי צְדָקָה.
Observe that the Kingdom of Heaven is the Sanctuary designed to shelter all the needy under the shadow of the Shekinah; and the Righteous One is the charity-collector who dispenses to all, as it says: “He hath scattered abroad, he hath given to the needy.” Hence, those who collect for charity receive as great a reward as those who give the charity all together.
תָּא חֲזֵי, וְלֹא יָכוֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכָל הַנִּצָּבִים, אִלֵּין אִינוּן כָּל דְּקָיְימֵי לְאִתְּזָנָא וּלְאִתְשַׁקְיָיא מִנֵּיהּ. וְלֹא עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל אֶחָיו. אִתּוֹ, דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. אֶחָיו, אִלֵּין שְׁאָר רְתִיכִין חֲיָילִין, דִּכְתִיב בְּהוּ (תהילים קכ״ב:ח׳) לְמַעַן אֲחַי וְרֵעָי. דָּבָר אַחֵר, וְלֹא עָמַד אִישׁ אִתּוֹ. בְּזִמְנָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָתֵי לְאִזְדַּוְּוגָא בִּכְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל אֶחָיו, בְּזִמְנָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הֲוָה מִתְחַבֵּר בְּהוּ בְּיִשְׂרָאֵל, בְּגִין דְּאִינוּן נָטְלֵי בִּלְחוֹדַיְיהוּ, וְלָא חִבּוּרָא דְּעַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת בַּהֲדַיְיהוּ. בְּגִין כָּךְ (במדבר כ״ט:ל״ה) בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם. דְּהָא בְּזִמְנָא דָא, אִיהוּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּלְחוֹדוֹי, בְּחִבּוּרָא חָדָא עִם יִשְׂרָאֵל, דִּכְתִיב בְּהוּ אֲחַי וְרֵעָי כְּמָה דְאוּקְמוּהָ.
Thus the words: “Then Joseph could not refrain himself before all them that stood by him”, refer to all those that stand and wait to receive food and drink from the Righteous One. In the sentence: “And there stood no man with him, while Joseph made himself known unto his brethren”, the term “with him” is an allusion to the Community of Israel, and “his brethren” refers to the other chariot-riders and legions referred to in the verse: “For my brethren and companions’ sake” (Ibid. 122, 8). Or again: “And there stood no man with him” is a description of the time when the Holy One, blessed be He, will be mated with the Community of Israel. “While Joseph made himself known to his brethren”: this again alludes to the time when the Holy One will join Himself to Israel, to the exclusion of the idolatrous nations.
רִבִּי יֵיסָא פָּתַח קְרָא, בְּזִמְנָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יוֹקִים לָהּ לִכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל מֵעַפְרָא, וְיִבָּעֵי לְאִנָּקְמָא נִקְמָתָא מֵעַמְּמַיָא עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, כְּדֵין כְּתִיב, (ישעיהו ס״ג:ג׳) וּמֵעַמִים אֵין אִישׁ אִתִּי. וּכְתִיב הָכָא, וְלֹא עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל אֶחָיו. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (ישעיהו ס״ג:ט׳) וַיְנַטְּלֵם וַיְנַשְּׂאֵם כָּל יְמֵי עוֹלָם.
R. Jesse expounded the verse as alluding to the time when the Holy One, blessed be He, will raise up the Community of Israel from the dust and will take vengeance on the idolatrous nations. Of that occasion it is thus written: “And of the peoples there was no man with me” (Is. 63, 3), which is analogous in phrasing to the passage “and there stood no man with him when Joseph made himself known to his brethren”, and further: “and he bare them and carried them all the days of old” (Ibid. 9).
וְלֹא יָכוֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק, רִבִּי חִזְקִיָּה פָּתַח וְאָמַר, (תהילים קכ״ג:א׳) שִׁיר הַמַּעֲלוֹת אֵלֶיךָ נָשָׂאתִי אֶת עֵינַי הַיּוֹשְׁבִי בַּשָּׁמָיִם, הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ וְאִתְּמָר. אֲבָל תָּא חֲזֵי, אֵלֶיךָ נָשָׂאתִי אֶת עֵינַי, וּכְתִיב, (תהילים קכ״א:א׳) אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים. אֶלָּא, דָּא לְעֵילָא וְדָא לְתַתָּא. אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים, דָּא לְעֵילָא. בְּגִין לְאַמְשָׁכָא בִּרְכָאן מֵעֵילָא לְתַתָּא, מֵאִלֵּין הָרִים עִלָּאִין, לְאַמְשָׁכָא מִנַּיְיהוּ בִּרְכָאן לִכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל דְּאִתְבָּרְכָא מִנַּיְיהוּ. אֵלֶיךָ נָשָׂאתִי אֶת עֵינַי, לְמִצְפֵּי וּלְחַכָּאָה לְאִנּוּן בִּרְכָאן דְּנָחֲתוּ מִתַּמָּן לְתַתָּא.
R. Hizkiah said: ‘It is written in one Psalm: “A song of ascents. Unto thee I lift up mine eyes, O thou that art enthroned in the heavens” (Ps. 123, 1), and in another Psalm it is written: “I will lift up mine eyes unto the mountains” (Ibid. 121, 1). The difference has been expounded as follows. The latter speaks of heaven, whereas the former speaks of earth. Thus, “I will lift mine eyes unto the mountains”, to wit, to the heavens above in order to draw down blessing from on high to below, to draw down blessings from those exalted mountains toward the Community of Israel; but then: “Unto thee I lift up mine eyes”, in hoping and waiting for those blessings that descend from thence to here below.
הַיּוֹשְׁבִי בַּשָּׁמָיִם, דְּכָל תּוּקְפָהָא וְחֵילָאָה וְקִיּוּמָהָא, אִיהוּ בַּשָּׁמַיִם. בְּגִין דְּכַד יוֹבֵלָא אַפְתַּח מַבּוּעֵי דְּכָל אִינוּן תַּרְעִין, כֻּלְּהוּ קָיְימֵי בַּשָּׁמַיִם. וְכֵיוָן דְּשָׁמַיִם נָטִיל כָּל אִינוּן נְהוֹרִין דְּנָפְקֵי מִיּוֹבֵלָא, כְּדֵין אִיהוּ זָן וְאַשְׁקֵי לָהּ לִכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל עַל יְדָא דְצַדִּיק חַד.
“O thou that art enthroned in the heavens”: inasmuch as all might and strength is centred in heaven. For when the Jubilee opens the springs, all the gates of heaven are ready, and when the heaven receives all the lights that issue from the Jubilee, there flows down drink and food for the Community of Israel through the intermediary of one Righteous One.
וְכֵיוָן דְּדָא אִתְעַר לְגַבָּהּ, כַּמָּה אִינוּן דְּקָיְימָן בְּכָל סִטְרִין לְאִתְשַׁקְאָה וּלְאִתְבָּרְכָא מִתַּמָּן. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (תהילים ק״ד:כ״א) הַכְּפִירִים שׁוֹאֲגִים לַטֶּרֶף וּלְבַקֵּשׁ מֵאֵל אָכְלָם. וּכְדֵין, אִיהִי סָלְקָא בְּרָזָא דְרָזִין כְּדְקָא חָזֵי (ד”א ל”ג ליה), וּמְקַבְּלָא עִדּוּנִין מִבַעֲלָהּ כְּדְקָא יְאוּת, וְכֻלְּהוּ דְּקָיְימִין בְּכָל סִטְרִין עָמְדֵי בִּלְחוֹדַיְיהוּ. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, וְלֹא עָמַד אִישׁ אִתּוֹ. דִּכְתִיב, וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָּל אִישׁ מֵעָלַי, וּלְבָתַר דְּאִיהִי מְקַבְּלָא עִדּוּנִין מִבַּעֲלָהּ, כֻּלְּהוּ אִתְשַׁקְיָין לְבָתַר וְאִתְּזָנוּ. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (תהילים ק״ד:י״א) יַשְׁקוּ כָּל חַיְתוֹ שָׂדָי יִשְׁבְּרוּ פְרָאִים צְמָאָם.
When this one moves towards her, many are those who stand and wait to be refreshed and to participate in the blessings from above, as Scripture says: “The young lions roar after their prey, and seek their food from God” (Ps. 104, 2). But the Community of Israel rises in a recondite manner and receives dainties from her spouse in manner due. As to all those that stand round, they remain apart, as it says: “Then there was no man with him”, and as it also says before: “and he cried: Cause every man to go out from me”. Afterwards, however, when she has received dainties from her spouse, all the others are given drink and food, as it says: “They give drink to every beast of the field, the wild asses quench their thirst” (Ibid. 104, 11).’
Vayigash, Chapter 8
רִבִּי יוֹסֵי פָּתַח קְרָא בְּאֵלִיָּהוּ, דִּכְתִיב, (מלכים א י״ז:כ׳) וַיִּקְרָא אֶל ה’ וַיֹּאמַר ה’ אֱלהָי הֲגַם עַל הָאַלְמָנָה אֲשֶׁר אֲנִי מִתְגּוֹרֵר עִמָּהּ הֲרֵעוֹתָ לְהָמִית אֶת בְּנָהּ. תָּא חֲזֵי, תְּרֵי הֲווּ דְּקָאָמְרִין מִלִּין לָקֳבֵיל קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, משֶׁה וְאֵלִיָּהוּ. משֶׁה אָמַר, (שמות ה׳:כ״ב) לָמָּה הֲרֵעוֹתָ לָעָם הַזֶּה. וְאֵלִיָּהוּ אָמַר, הֲרֵעוֹתָ לְהָמִית אֶת בְּנָהּ, וְתַרְוַיְיהוּ מִלָּה חָדָא קָאֲמְרוּ.
R. Jose opened a discourse on the subject of Elijah. ‘There were’, he said, ‘two men who dared to expostulate with God: Moses and Elijah. Moses said: “Wherefore hast thou dealt ill with these people?” (Ex. 5, 22); and Elijah said: “Hast thou also brought evil upon the widow with whom I sojourn, by slaying her son?” (I Kings, XVII, 20). Both used the term “evil” with the same recondite meaning.
מַאי טַעְמָא. אֶלָּא רָזָא אִיהוּ. משֶׁה אָמַר, לָמָּה הֲרֵעוֹתָ, מַאי טַעְמָא. אֶלָּא, בְּגִין דְּאִתְיְהִיב רְשׁוּ לְסִטְרָא אָחֳרָא לְשַׁלְּטָאָה עֲלַיְיהוּ דְיִשְׂרָאֵל, הֲרֵעוֹתָ, יְהַבְתְּ רְשׁוּ לְסִטְרָא אָחֳרָא דְרַע, לְמִשְׁלַט עֲלַיְיהוּ. אֵלִיָּהוּ אָמַר, הֲרֵעוֹתָ יְהַבְתְּ רְשׁוּ לְסִטְרָא דְרַע, לִיטוֹל נִשְׁמָתָא דְּדָא. וְדָא הוּא הֲרֵעוֹתָ, וְכֹלָּא רָזָא חָדָא.
What was the reason? It is a mystery. Moses said in effect: “Wherefore hast thou given licence to the side of evil to take the soul of that people?”
תָּא חֲזֵי, אֵלִיָּהוּ אָמַר, הֲגַם עַל הָאַלְמָנָה אֲשֶׁר אֲנִי מִתְגּוֹרֵר עִמָּהּ. בְּגִין דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָמַר לֵיהּ לְאֵלִיָּהוּ, הִנֵּה צִוִּיתִי שָׁם אִשָּׁה אַלְמָנָה לְכַלְכְּלֶךָ. וְכָל מַאן דְּזָן וּמְפַרְנֵס לְמַאן דְּאִצְטְרִיךְ לֵיהּ, וְכָל שֶׁכֵּן בְּיוֹמָא דְכַפְנָא. הָא אִתְאַחִיד בְּאִילָנָא דְחַיֵּי, וְגָרִים לֵיהּ חַיִּים וְלִבְנוֹי, וְהָא אוֹקִימְנָא. וְהַשְׁתָּא אֵלִיָּהוּ אָמַר, כָּל מַאן דְּקִיֵּים נַפְשָׁא בְּעַלְמָא, זָכֵי לֵיהּ חַיִּים וְזָכֵי לְאִתְאַחֲדָא בְּאִילָנָא דְחַיֵּי. וְהַשְׁתָּא שָׁלְטָא אִילָנָא דְמוֹתָא סִטְרָא דְרַע עַל הָאַלְמָנָה דְּאַנְתְּ פְּקַדְתְּ לְמֵיזַן לִי. בְּגִין כָּךְ הֲרֵעוֹתָ (למה הרעות).
Similarly Elijah said in effect: “whoever preserves one soul in the world merits life and is worthy to lay hold of the tree of life; yet now the tree of death, the side of evil, has obtained power over the widow whom Thou hast commanded to sustain me.”
וְאִי תֵימָא דְּרַע לָא אִתְעֲבִיד לְבַר נָשׁ מֵעִם קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. תָּא חֲזֵי, בְּזִמְנָא דְבַר נָשׁ אָזִיל לִימִינָא, נְטִירוּ דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא תָּדִיר לְגַבֵּיהּ, וְלָא יָכִיל סִטְרָא אָחֳרָא לְשַׁלְטָאָה עֲלֵיהּ. וְהַאי רָע אִתְכַּפְיָא קַמֵּיהּ, וְלָא יָכִיל לְשַׁלְּטָאָה. וְכֵיוָן דִּנְטִירָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְעַבְרָא מִנֵּיהּ, בְּגִין דְּאִיהוּ אִתְדָּבַּק בְּרָע, כְּדֵין הַהוּא רָע, כֵּיוָן דְּחָמֵי דְּלָאו עִמֵּיהּ נְטִירוּ, כְּדֵין שַׁלִּיט עֲלֵיהּ, וְאָתֵי לְשֵׁיצָאָה לֵיהּ, וּכְדֵין אִתְיְהִיב לֵיהּ רְשׁוּ, וְנָטִיל נִשְׁמָתֵיהּ.
It may be asked, how could Moses and Elijah speak thus, seeing that evil is never done to man by the Almighty? The truth is that when a man walks on the right side, the protection of the Holy One, blessed be He, is constantly with him, so that the other side has no power over him, and the forces of evil are bowed before him, and cannot prevail over him. But as soon as the protection of the Holy One is withdrawn from him by reason of his having attached himself to evil, that evil gains the mastery and advances to destroy him, being given authorization to take his soul.’
משֶׁה אָמַר לָמָּה הֲרֵעוֹתָ, דְּאִתְיְהִיב לֵיהּ רְשׁוּ לְסִטְרָא דְרָע, לְמִשְׁלַט עֲלַיְיהוּ דְיִשְׂרָאֵל, לְמֶהֱוֵי בְּשִׁעְבּוּדָא דִילֵיהּ. דָּבָר אַחֵר לָמָּה הֲרֵעוֹתָ, דְּחָמָא כַּמָּה מִנְהוֹן דְּהֲווּ מֵתִין, וְאִתְמְסָרוּ בְּסִטְרָא דְרָע.
תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעְתָּא דְּטוֹב אִתְעַר, דְּאִיהוּ יְמִינָא, כָּל חֵידוּ, וְכָל טִיבוּ, וְכָל בִּרְכָאן מִשְׁתַּכְּחָן, וְכֹלָּא בַּחֲשַׁאי אִיהוּ, כְּמָה דְאוּקְמוּהָ, דְּאָמְרֵי בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד בַּחֲשַׁאי, וְרָזָא דָא בְּגִין (ס”א דהאי איהו יחודא) דְּאִיהוּ כְּדֵין יִחוּדָא כְּדְקָא חָזֵי.
אָמַר רִבִּי חִיָּיא, וְכִי אֵלִיָּהוּ, כֵּיוָן דְּאִיהוּ גָּזַר, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מְקַיֵּים. וְאִיהוּ גָּזִיר עַל שְׁמַיָא, דְּלָא לַאֲחָתָא מִטְרָא וְטַלָּא, הֵיךְ דָּחִיל אִיהוּ מֵאִיזֶבֶל, דְּשַׁדְּרַת לֵיהּ. דִּכְתִיב, (מלכים א י״ט:ב׳) כִּי כָעֵת מָחָר אָשִׂים אֶת נַפְשְׁךָ כְּנֶפֶשׁ אַחַד מֵהֶם, וּמִיָּד דָּחִיל וְעָרַק עַל נַפְשֵׁיהּ.
Said R. Hiya: ‘Elijah was able to pronounce a doom with the full certainty that God would confirm it, as, for instance, that the heaven should not let fall rain or dew. How came it, then, that he felt afraid of Jezebel? How came it that at her threat to take his life (I Kings 19, 2) he was filled with fear and fled for his life?’
אָמַר לֵיהּ רִבִּי יוֹסֵי, הָא אוּקְמוּהָ, דְּצַדִּיקַיָא לָא בָּעָאן לְאַטְרָחָא לְמָארֵיהוֹן, בְּאֲתַר דְּנִזְקָא אִשְׁתַּכְּחַת (ליה) לְעֵינָא. כְּגַוְונָא דִשְׁמוּאֵל, דִּכְתִיב, (שמואל א ט״ז:ב׳) אֵיךְ אֵלֵךְ וְשָׁמַע שָׁאוּל וַהֲרָגָנִי, אָמַר לֵיהּ, עֶגְלַת בָּקָר תִּקַּח בְּיָדֶךָ. בְּגִין דְּצַדִּיקַיָּא לָא בָּעָאן לְאַטְרָחָא לְמָארֵיהוֹן בְּאֲתַר דְּנִזְקָא אִשְׁתַּכַּח. אוּף הָכִי אֵלִיָּהוּ, כֵּיוָן דְּחָמָא דְּנִזְקָא אִשְׁתַּכַּח, לָא בָּעֵי לְאַטְרָחָא לְמָארֵיהּ.
R. Jose said in reply: ‘It has been laid down that the righteous should not put their Master to trouble by exposing themselves to an obvious danger. We find an example in Samuel, when he said: “How can I go? If Saul hear it, he will kill me” (I Sam. 16, 2); and God therefore told him to take certain precautions (Ibid.). So it was with Elijah.’
אָמַר לֵיהּ, אֲנָא מִלָּה שְׁמַעְנָא, דְּהָא בְּאֵלִיָּהוּ לָא כְּתִיב בֵּיהּ וַיִּירָא וַיֵּלֶךְ אֶל נַפְשׁוֹ, אֶלָּא (מלכים א י״ט:ג׳) וַיַּרְא. רְאִיָה חָמָא. וּמַה חָמָא, אֶלָּא חָמָא דְּהָא מִכַּמָּה שְׁנִין אֲזַל בַּתְרֵיהּ מַלְאַךְ הַמָּוְת, וְלָא אִתְמָסַר בִּידֵיהּ. וְהַשְׁתָּא וַיֵּלֶךְ אֶל נַפְשׁוֹ, מַאי וַיֵּלֶךְ אֶל נַפְשׁוֹ, אֲזַל לְקִיּוּמָא דְנַפְשָׁא, וּמַאן אִיהוּ אִילָנָא דְחַיֵּי לְאִתְדַּבְּקָא תַּמָּן.
Said R. Jose, further: ‘I have heard a special exposition of this matter as follows. When Jezebel threatened Elijah, it is not written that he “feared” (vayira), but he “saw” (vayar) (I Kings 19, 3). What was it that he saw? He saw that the angel of death had followed him for a number of years, and he had not been delivered into his hand. Then the verse continues: vayelekh el nafsho (and he went for his life), which literally means, “and he went to (el) his soul”, that is to say, he resorted to the foundation of his soul, or, in other words, he proceeded to attach himself to the tree of life.
תָּא חֲזֵי, כֻּלְּהוּ כְּתִיב אֶת נַפְשׁוֹ, וְהָכָא כְּתִיב אֶל נַפְשׁוֹ, וְרָזָא דָא שְׁמַעְנָא, דְּאָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, כָּל נִשְׁמָתִין דְּעַלְמָא, כֻּלְּהוּ נָפְקֵי מֵהַהוּא נָהָר דְּנָגִיד וְנָפִיק, וְכֻלְּהוּ נָקִיט לוֹן הַהוּא צְרוֹרָא דְחַיָּיא (דחיי), וְכַד נוּקְבָא אִתְעַבְּרַת מִן דְּכוּרָא, כֻּלְּהוּ בְּתִיאוּבְתָּא דִּתְרֵין סִטְרִין, בְּתִיאוּבְתָּא דְּנוּקְבָא לְגַבֵּי דְכוּרָא. וְכַד תִּיאוּבְתָּא דִּדְכוּרָא נָפְקָא בִּרְעוּתָא, כְּדֵין אִינוּן נִשְׁמָתִין בְּקִיּוּמָא יַתִּיר, בְּגִין דְּכֹלָּא בְּתִיאוּבְתָּא וּרְעוּ דְּאִילָנָא דְּחַיָּיא. וְאֵלִיָּהוּ, בְּגִין דְּהֲוָה מֵהַהוּא רְעוּתָא יַתִּיר מִבַּר נָשׁ אָחֳרָא, אִתְקְיַּים.
In connection with the phrase el nafsho (to his soul), I have heard,’ he continued, ‘the following recondite doctrine from R. Simeon. All the souls of mankind emerge from the everflowing celestial stream, from which they are received into the “bundle of life”. Now, when a female becomes pregnant from a male, it is mostly the result of an equal and reciprocal desire, or less often of the predominating desire of the female. But when the desire of the male predominates, then the soul of the child that is born has unusual vitality, inasmuch as the whole of its being is the result of the desire and yearning for the tree of life. Hence Elijah, to whose birth that desire had contributed in a special degree, was gifted with special vitality, and did not die like other men.
וּבְגִין כָּךְ אֶל נַפְשׁוֹ כְּתִיב, וְלָא כְּתִיב אֶת נַפְשׁוֹ. דְּהָא אֶת נַפְשׁוֹ דָּא הִיא נוּקְבָא. וְאִי תֵימָא וְאֶל הָאִשָּׁה אָמַר, כְּלָלָא דִּדְּכַר וְנוּקְבָא. כַּד הִיא בְּגוֹ דְּכוּרָא, כְּדֵין וְאֶל הָאִשָּׁה אָמַר. אֶת הָאִשָּׁה, נוּקְבָא בִּלְחוּדָהָא, וְלָא דִּדְּכוּרָא. כְּגַוְונָא דָא אֶל נַפְשׁוֹ, דָּכָר בִּלְחוֹדוֹי, אֶת נַפְשׁוֹ נוּקְבָא בִּלְחוּדָהָא וְלָא כְּלִילוּ דִּדְּכוּרָא. וּבְגִין דְּאִיהוּ מִסִּטְרָא דִּדְּכוּרָא יַתִּיר מִכָּל בְּנֵי עַלְמָא, אִתְקְיַּים בְּקִיּוּמֵיהּ יַתִּיר, וְלָא מִית כִּשְׁאָר בְּנֵי עַלְמָא. בְּגִין דְּכֹלָּא אִיהוּ מֵאִילָנָא דְחַיֵּי, וְלָא מִגּוֹ עַפְרָא. וּבְגִין דָּא אִסְתַּלַּק לְעֵילָא, וְלָא מִית כְּאֹרַח כָּל בְּנֵי עַלְמָא. דִּכְתִיב, (מלכים ב ב׳:י״א) וַיַּעַל אֵלִיָּהוּ בִּסְעָרָה הַשָּׁמַיִם.
For his whole being was derived from the tree of life and not from the dust. He, therefore, without suffering death, as is the lot of other men, went up on high, as Scripture says: “and Elijah went up by a whirlwind into heaven” (II Kings 2, 11).
תָּא חֲזֵי, מַה כְּתִיב וְהִנֵּה רֶכֶב אֵשׁ וְסוּסֵי אֵשׁ וְגו’, (שמות קצז ע”א) דְּהָא כְּדֵין אִתְפַּשַּׁט גּוּפָא מִן רוּחָא, וְאִסְתַּלַּק דְּלָא כִּשְׁאָר אֹרַח בְּנֵי עַלְמָא. וְאִשְׁתָּאַר מַלְאֲכָא קַדִּישָׁא, כִּשְׁאָר קַדִּישֵׁי עֶלְיוֹנִין, וְעָבִיד שְׁלִיחוּתָא בְעַלְמָא. וְהָא אוּקְמוּהָ, דְּנִסִּין דְּעָבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּעַלְמָא, עַל יְדֵיהּ אִתְעֲבִידָן.
Observe the words: “behold, there appeared a chariot of fire, and horses of fire, etc.” (Ibid.), which indicate that Elijah’s spirit was stripped of its body, so that he departed not life in the manner of other men, but became a holy angel like other heavenly beings, carrying out divine messages in this world; for it is well established among us that the miracles which God performs in the world are carried out by his agency.
וְתָא חֲזֵי, מַה כְּתִיב, (מלכים א י״ט:ג׳) וַיִּשְׁאַל אֶת נַפְשׁוֹ. בְּקַדְמִיתָא, וַיֵּלֶךְ אֶל נַפְשׁוֹ, כְּמָה דְאִתְּמָר בְּקִיּוּמָא. וְהָכָא אֶת נַפְשׁוֹ לָמוּת, אִילָנָא דְבֵיהּ שַׁרְיָא מוֹתָא. וְתַמָּן אִתְגְּלִי עֲלֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כְּמָה דִכְתִיב, (מלכים א י״ט:י״ב) צֵא וְעָמַדְתָּ בָּהָר. מַה כְּתִיב בַּתְרֵיהּ, וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ לא בָאֵשׁ ה’ וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה, דָּא הוּא אֲתַר פְּנִימָאָה דְּכֹלָּא, דְּמִנֵּיהּ נָפְקִין כָּל נְהוֹרִין.
Now observe that it is written further: “and he requested for himself (eth nafsho=his soul) to die” (I Kings 19, 4). This implies that he turned to the tree wherein death lurks, and there God appeared unto him, as Scripture says: “Go forth, and stand upon the mount before the Lord… and after the earthquake a fire; but the Lord was not in the fire; and after the fire a still small voice”-referring to the very innermost point, which is the source of all illumination
מַה כְּתִיב, (מלכים א י״ט:י״ג) וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אֵלִיָּהוּ וַיָּלֶט פָּנָיו בְּאַדַּרְתּוֹ וְהִנֵּה אֵלָיו קוֹל וַיֹּאמֶר (תשא ק”ץ ע”א) מַה לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי, אָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, עַד מָתַי אַתָּה מְקַנֵּא לִי, טְרָקַת גַּלָּא דְּלָא יָכִיל לְשַׁלְּטָאָה בָּךְ מוֹתָא לְעָלְמָא, וְעַלְמָא לָא יָכִיל לְמִסְבְּלָךְ עִם בָּנַי (נשא). אָמַר לֵיהּ, כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנִי יִשְׂרָאֵל וְגו’. אָמַר לֵיהּ, חַיֶּיךָ, דְּבְּכָל אֲתַר דְּבָנַי (נשא) יְקַיְּימוּ קְיָים קַדִּישָׁא, אַנְתְּ תְּהֵא זַמִּין תַּמָּן. (ד”א והא אתמר בגין כך מתקנין כורסיא לאליהו דאיהו זמין תמן)
“And it was so, when Elijah heard it, that he wrapped his face in his mantle…. And, behold, there came a voice unto him, and said: What doest thou here, Elijah? And he said: I have been very jealous for the Lord” (Ibid. 19, 11-13). God said to him: “How long wilt thou continue to be jealous for me? Thou hast already closed fast the gate so as to secure thyself from death, and the world will not be able to endure thee.” Elijah replied: “for the children have forsaken thy covenant, etc.” (Ibid. 14). The Holy One then said to him: “As thou livest, in whatever place the rite of the holy covenant (i.e. circumcision) will be performed, thou wilt be present.” It is for this reason that at every performance of that rite a chair is set aside for Elijah, who is always there present.
תָּא חֲזֵי, מַה גָּרַם הַהִיא מִלָּה דְאֵלִיָּהוּ, דִּכְתִיב, (מלכים א י״ט:י״ח) וְהִשְׁאַרְתִּי בְּיִשְׂרָאֵל שִׁבְעַת אֲלָפִים כָּל הַבִּרְכַּיִם אֲשֶׁר לא כָּרְעוּ לַבַּעַל וְכָל הַפֶּה אֲשֶׁר לֹא נָשַׁק לוֹ. אָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, מִכָּאן וּלְהָלְאָה, דְּלָא יָכִיל עַלְמָא לְמִסְבְּלָךְ עִם בָּנַי (נשא). וְאֶת אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט מֵאָבֵל מְחוֹלָה תִּמְשַׁח לְנָבִיא תַּחְתֶּיךָ. יְהֵא נְבִיאָה אָחֳרָא לְגַבֵּי בָּנַי (נשא), וְאַתְּ תִּסְתַּלַּק לְאַתְרָךְ.
Observe what consequences followed Elijah’s words, for it is written: “Yet will I leave seven thousand in Israel, all the knees which have not bowed unto Baal, and everv mouth which hath not kissed him” (Ibid. 19, 18). God said to him in effect: “Henceforth the world will not be able to tolerate thee along with my sons.” So He commanded him, saying: “and Elisha the son of Shaphat of Abel-meholah shalt thou anoint to be prophet in thy room” (Ibid. 16), as much as to say: “There shall be another prophet for my children, and thou shalt go up to thy place.”
וְתָּא חֲזֵי, כָּל הַהוּא בַּר נָשׁ דִּמְקַנִּי לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, לָא יָכִיל מַלְאֲכָא דְמוֹתָא לְשַׁלְּטָאָה בֵּיהּ, כִּשְׁאָר בְּנֵי נָשָׁא. וְיִתְקַיֵּים בֵּיהּ שְׁלָם, וְהָא אוּקְמוּהָ. כְּמָה דְאִתְּמָר בְּפִנְחָס, (במדבר כ״ה:י״ב) לָכֵן אֱמוֹר הִנְנִי נוֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם:
Observe that if a man is jealous for the Holy One, blessed be He, the angel of death has no power over him as he has over other men, and to him is given the covenant of peace, as it is said regarding Phinehas: “Wherefore say: Behold, I give unto him my covenant of peace” (Num. 25, 12).
Vayigash, Chapter 9
וַיִּפּוֹל עַל צַוְּארֵי בִּנְיָמִן אָחִיו וַיֵּבְךִ וּבִנְיָמִן בָּכָה עַל צַוָּארָיו. רִבִּי יִצְחָק אָמַר, הָא אוּקְמוּהָ, דְּבָכָה עַל מִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן וְעַל מִקְדָּשׁ שֵׁנִי.
AND HE FELL UPON HIS BROTHER BENJAMIN’S NECK, AND WEPT; AND BENJAMIN WEPT UPON HIS NECK. R. Isaac said: ‘We expound this to indicate that Joseph wept on account of the destruction of the first Temple and of the second Temple.’
פָּתַח וְאָמַר, (שיר השירים ד׳:ד׳) כְּמִגְדַּל דָּוִד צַוָּארֵךְ בָּנוּי לְתַלְפִּיּוֹת אֶלֶף הַמָּגֵן תָּלוּי עָלָיו כֹּל שִׁלְטֵי הַגִּבּוֹרִים. כְּמִגְדַּל דָּוִד, מַאן מִגְדַּל דָּוִד. דָּא מִגְדַּל דָּוִד וַדַּאי, דְּבָנָה לֵיהּ דָּוִד, וְסָלִיק לֵיהּ גּוֹ יְרוּשָׁלַיִם. אֶלָּא כְּמִגְדַּל דָּוִד, דָּא יְרוּשָׁלֵם דִּלְעֵילָא, דִּכְתִיב בֵּיהּ, (משלי י״ח:י׳) מִגְדַּל עֹז שֵׁם ה’ בּוֹ יָרוּץ צַדִּיק וְנִשְׂגָּב. מַאן נִשְׂגָּב, אֶלָּא הַהוּא מִגְדַּל נִשְׂגָּב, בְּגִין דְּבֵיהּ יָרוּץ צַדִּיק.
R. Isaac proceeded to discourse on the verse: Thy neck is like the tower of David builded with turrets, whereon there hang a thousand shields, all the armour of the mighty men (S. S. 4, 4). ‘The tower of David’, he said, ‘signifies the heavenly Jerusalem, of which it is written: “The name of the Lord is a strong tower; the righteous runneth into it, and is set up on high” (Prov. 18, 10), the phrase “on high” pointing to the tower above.
צַוָּארֵךָ, דָּא בֵּית מַקְדְּשָׁא דִלְתַתָּא, דְּאִיהוּ קָאִים בְּתִקּוּנָא דְּשַׁפִּירוּ, כְּקַדְלָא לְגוּפָא. מַה צַּוָּאר, אִיהוּ שַׁפִּירוּ דְּכָל גּוּפָא, הָכִי נָמֵי בֵּי מַקְדְּשָׁא, אִיהוּ שַׁפִּירוּ דְּכָל עַלְמָא.
“Thy neck” signifies the Temple below, which for its beauty is compared to the neck in the human body: as the neck gives symmetry and beauty to the body, so does the Temple to the whole world.
בָּנוּי לְתַלְפִּיּוֹת, תִּלָּא דְּכָל בְּנֵי עַלְמָא הֲווּ מִסְתַּכְּלָן בֵּיהּ, וְהָכִי אוּקְמוּהָ, תַּלְפִּיּוֹת, תֵּל דְּכָל פִּיּוֹת דְּעַלְמָא מְשַׁבְּחָן וּמְצַלָּאן לְגַבֵּיהּ.
“Builded with turrets” (talpiyoth, lit. mound of mouths), that is, a mound toward which all men turn their gaze when they open their mouths to offer prayer and praise.
אֶלֶף הַמָּגֵן תָּלוּי עָלָיו, אִלֵּין אֶלֶף תִּקּוּנִין, דִּמְתַקְּנִין בֵּיהּ כְּדְקָא יְאוּת. כֹּל שִׁלְטֵי הַגִּבּוֹרִים, דְּכֻלְּהוּ קָא אַתְיָין מִסִּטְרָא דְּדִינָא קַשְׁיָא.
“Whereon there hang a thousand shields”, alluding to the thousand cosmic reconstructions that are performed there. “AII the armour of the mighty men”, alluding to the angels of punishment that proceed from the side of severity.
מַה צַּוָּאר, כָּל תִּקּוּנִין דְּאִתְּתָא בֵּיהּ תַּלְיָין. כָּךְ בְּמַקְדְּשָׁא, כָּל תִּקּוּנִין דְּעַלְמָא בֵּיהּ תַּלְיָין וְשָׁרְיָין. וְהָא אוּקְמוּהָ, דִּכְתִיב, (איכה ה׳:ה׳) עַל צַוָּארֵינוּ נִרְדָּפְנוּ, עַל בֵּי מַקְדְּשָׁא, דְּאִיהוּ צַוָּאר וְשַׁפִּירוּ דְּכָל עַלְמָא. נִרְדָּפְנוּ, יָגַעְנוּ לְמִבְנֵי לֵיהּ תְּרֵין זִמְנִין, וְלֹא הוּנַח לָנוּ. דְּהָא לָא שָׁבְקוּהָ לָן, וְאִתְחָרַב וְלָא אִתְבְּנֵי לְבָתַר.
As a woman’s ornaments are hung about her neck, so all the ornaments of the world are hung about the Temple. Similarly, in the passage, “To our very neck we are pursued” (Lam. 5, 5), there is an allusion to the Temple. “We labour and have no rest” (Ibid.), that is, we have exerted ourselves to build the Temple twice, but the enemies have not permitted us to retain it, and it has not been rebuilt.
מַה צַּוָּאר, כֵּיוָן דְּאִשְׁתֵּצֵי, כָּל גּוּפָא אִשְׁתֵּצֵי עִמֵּיהּ. הָכִי נָמֵי בֵּי מַקְדְּשָׁא, כֵּיוָן דְּאִיהוּ אִשְׁתֵּצֵי וְאִתְחַשַּׁךְ, כָּל עַלְמָא הָכִי נָמֵי אִתְחַשַּׁךְ, וְלָא נָהִיר שִׁמְשָׁא, וְלָא שְׁמַיָא וְאַרְעָא וְכֹכְבַיָא.
Again, as the whole body perishes when the neck is destroyed, so as soon as the Temple was destroyed and its light extinguished, the whole world was plunged into darkness, and there was no light of sun or stars, either in heaven or on earth.
בְּגִין כָּךְ בָּכָה יוֹסֵף עַל דָּא. וּלְבָתַר דְּבָכָה עַל דָּא, בָּכָה עַל שִׁבְטִין דְּאִתְגָּלוּ. כַּד אִתְחָרִיב בֵּי מַקְדְּשָׁא, כֻּלְּהוּ שִׁבְטִין אִתְגָּלוּ מִיָּד, וְאִתְבַּדְּרוּ בֵּינֵי עַמְמַיָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיְנַשֵּׁק לְכָל אֶחָיו וַיֵּבְךִ עֲלֵיהֶם, עֲלֵיהֶם וַדַּאי.
Hence, Joseph wept on account of this. After he had wept for the Temple, he wept for the tribes that were to go into exile. For as soon as the Temple was destroyed, all the tribes were exiled and scattered among the nations. Scripture thus tells us: “And he kissed all his brethren, and wept upon them”, that is to say, for them.
עַל כֻּלָּם בָּכָה, עַל בֵּי מַקְדְּשָׁא דְּאִתְחָרִיב תְּרֵין זִמְנִין, וְעַל אֲחוֹי עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים, דְּאִתְגָּלוּ בְּגָלוּתָא וְאִתְבַּדְּרוּן בֵּינֵי עַמְמַיָא. וְאַחֲרֵי כֵן דִּבְּרוּ אֶחָיו אִתּוֹ, וְלָא כְּתִיב וַיִּבְכּוּ, דְּהָא אִיהוּ בָּכָה, דְּנִצְנְצָה בֵּיהּ רוּחָא קַדִּישָׁא, וְאִינוּן לָא בָּכוּ, דְּלָא שָׁרָא עֲלַיְיהוּ רוּחַ קוּדְשָׁא:
He wept for all of them, for the twofold destruction of the Temple and for his brethren the ten tribes that went into exile and were scattered among the nations. AND AFTER THAT HIS BRETHREN TALKED WITH HIM. They, however, did not weep, because the Holy Spirit did not flash upon them as upon Joseph.
Vayigash, Chapter 10
וְהַקֹּל נִשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה. רִבִּי (אלעזר) אַבָּא פָּתַח וְאָמַר, (תהילים פ״ד:ג׳) נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשִׁי לְחַצְרוֹת ה’ לִבִּי וּבְשָׂרִי יְרַנְּנוּ אֶל אֵל חָי. תָּא חֲזֵי, כָּל בַּר נָּשׁ דְּצַלֵּי צְלוֹתֵיהּ (וקם) קַמֵּי מָארֵיהּ, אִצְטְרִיךְ לֵיהּ לְאַקְדָּמָא לֵיהּ בִּרְכָאן בְּכָל יוֹמָא וְיוֹמָא, וּלְצַלֵּי צְלוֹתֵיהּ קַמֵּי מָארֵיהּ בְּזִמְנָא דְאִצְטְרִיךְ.
AND THE REPORT THEREOF WAS HEARD IN PHARAOH’S HOUSE. R. Abba opened a discourse on the verse: My soul yearneth, yea, even pineth for the courts of the Lord; my heart and my flesh sing for joy unto the living God (Ps. 84, 3). ‘Observe’, he said, ‘that before offering his prayer to his Master, a man should first recite some thanksgiving. He should also pray before his Master in the proper time:
בְּצַפְרָא, לְאַחֲדָא בִּימִינָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. בְּמִנְחָה, לְאַחֲדָא בִּשְׂמָאלָא. וּצְלוֹתָא וּבָעוּתָא, אִצְטְרִיךְ לֵיהּ לְבַר נָשׁ בְּכָל יוֹמָא וְיוֹמָא בְּגִין לְאִתְאַחֲדָא בֵּיהּ. וְאוֹקִימְנָא, מַאן דְּצַלֵּי צְלוֹתֵיהּ, (וקם) קַמֵּי מָארֵיהּ, אִצְטְרִיךְ לֵיהּ דְּלָא לְמִשְׁמַע קָלֵיהּ בִּצְלוֹתֵיהּ. וּמַאן דְּאַשְׁמַע קָלֵיהּ בִּצְלוֹתֵיהּ, צְלוֹתֵיהּ לָא אִשְׁתְּמַע.
in the morning to unite himself to the right side of the Holy One, blessed be He, and in the afternoon to the left side. It is incumbent on man to offer up prayer and supplication each day so as to unite himself with God. It has been laid down that in praying before his Master a man should not make his voice heard, as if he does so his prayer will not be accepted, for the reason that prayer does not consist in audible voice nor is the voice prayer.
מַאי טַעְמָא. בְּגִין (שמות ר”ב ע”ב) דִּצְלוֹתָא, לָאו אִיהִי הַהִיא קָלָא דְּאִשְׁתְמַע. דְּהַהוּא קוֹל דְּאִשְׁתַּמַּע לָאו הִיא צְלוֹתָא. וּמַאן אִיהִי צְלוֹתָא. דָּא קָלָא אָחֳרָא, דְּתַלְיָא בְּקָלָא דְאִשְׁתְּמַע, וּמַאן הוּא קָלָא דְּאִשְׁתְּמַע. דָּא הַהוּא קוֹל דְּהוּא בְּוא”ו, קָלָא דְתַלְיָא בֵּיהּ, דָּא הַהוּא קֹל בְּלָא וא”ו.
Prayer consists in another voice attached to the voice which is heard. It thus behoves man to pray silently, to pray with that voice that is inaudible. It is thus written: “and the voice (veha-qol=and the report, lit. the voice) was heard”, where the term qol is written defectively, without a vau, pointing to the inaudible voice, like that of Hannah’s prayer, of which it is written: “but her voice could not be heard” (I Sam. 1, 13).
וּבְגִין כָּךְ, לָא אִצְטְרִיךְ לֵיהּ לְבַר נָשׁ לְמִשְׁמַע קָלֵיהּ בִּצְלוֹתֵיהּ, אֶלָּא לְצַלָּאָה בְּלַחַשׁ, בְּהַהוּא קָלָא דְּלָא אִשְׁתְּמַע. וְדָא הִיא צְלוֹתָא דְּאִתְקַבָּלַת תָּדִיר. וְסִימָנִיךְ, וְהַקֹּל נִשְׁמַע, קֹל בְּלָא וא”ו, נִשְׁמַע. דָּא הִיא צְלוֹתָא דְּהִיא בַּחֲשַׁאי. דִּכְתִיב בְּחַנָּה, (שמואל א א׳:י״ג) וְקוֹלָהּ לא יִשָּׁמַע. דָּא הִיא צְלוֹתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קַבִּיל, כַּד אִתְעֲבִיד גּוֹ רְעוּתָא וְכַוָּונָה וְתִקּוּנָא כְּדְקָא יְאוּת, וּלְיַחֲדָא יִחוּדָא דְמָרֵיהּ כְּדְקָא יָאוֹת בְּכָל יוֹמָא. (והקל נשמע בית פרעה. והקל נשמע חסר וא”ו, מאי טעמא, אמר רבי אלעזר, דא היא שכינתא דבכאת על חרוב בי מקדשא ועל גלותהון דישראל. כתיב הכא, והקל נשמע, וכתיב התם, (ירמיהו ל״א:ט״ו) קול ברמה נשמע. מה להלן שכינתא, אף כאן נמי שכינתא).
The prayer which the Holy One, blessed be He, accepts is that which is performed with earnestness and devotion and proper concentration of the mind on the unity of God.’
רִבִּי אֶלְעָזָר אָמַר, קָלָא בַּחֲשַׁאי, דָּא הִיא קָלָא עִלָּאָה, דְּכָל קָלִין נָפְקִין מִתַּמָּן. אֲבָל קֹל בְּלָא ו’, דָּא הִיא צְלוֹתָא דִלְתַתָּא, דְּאִיהִי אָזְלָא לְאִסְתַּלְּקָא בְּוא”ו וּלְאִתְחַבְּרָא בֵּיהּ.
R. Eleazar said: ‘The silent voice is the supernal voice from which all other voices proceed. The statement “and the voice was heard”, where the term qol (voice) is written without a vau,
תָּא חֲזֵי, וְהַקֹּל נִשְׁמַע, דָּא הוּא קֹל בְּלָא וא”ו. דָּא הִיא קָלָא דְּבָּכַאת עַל מִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן וְעַל מִקְדָּשׁ שֵׁנִי. נִשְׁמַע, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע. בְּרָמָה, מַאי בְּרָמָה. דָּא הוּא עַלְמָא עִלָּאָה, עַלְמָא דְאָתֵי. וְסִימָנִיךְ, מִן הָרָמָה וְעַד בֵּית אֵל, (תהילים ק״ו:מ״ח) מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם. הָכָא בְּרָמָה, דָּא עַלְמָא עִלָּאָה. דְּהָא בְּהַהִיא שַׁעְתָּא דִּי בְּרָמָה נִשְׁמַע. כְּדֵין מַה כְּתִיב, (ישעיהו כ״ב:י״ב) וַיִּקְרָא ה’ אֱלהִים צְבָאוֹת בַּיּוֹם הַהוּא לִבְכִי וּלְמִסְפֵּד וְגו’.
is an allusion to the voice which wept on account of the first Temple and the second Temple. The word “was heard’ suggests the verse: “A voice was heard in Ramah” (Jer. 31, 15), where the word b’ramah (in Ramah, lit. on high) alludes to the upper world, to the world to come; for of that event it is indeed written: “And in that day did the Lord, the God of hosts, call to weeping, and to lamentation, etc.” (Is. 22, 12),
וְהַקֹּל נִשְׁמַע, לְעֵילָא לְעֵילָא. מַאי טַעְמָא. בְּגִין דְּוא”ו אִתְרַחַק וְאִסְתַּלַּק מִנֵּיהּ, וּכְדֵין רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנוּ. כִּי אֵינֶנּוּ, כִּי אֵינָם מִבָּעֵי לֵיהּ. אֶלָּא כִּי אֵינֶנּוּ, וְהָא אוֹקִימְנָא, כִּי אֵינֶנּוּ, דְּבַעֲלָהּ לָא אִשְׁתַּכַּח עִמָּהּ. דְּאִלְּמָלֵא בַּעֲלָהּ יִשְׁתַּכַּח עִמָּהּ, תִּתְנַחֵם עֲלַיְיהוּ. דְּהָא כְּדֵין בְּנָהָא, לָא יְהוֹן בְּגָלוּתָא. וּבְגִין דְּאֵינֶנּוּ, לָאו אִיהִי מִתְנַחֲמָא עַל בְּנָהָא, בְּגִין דִּבְנָהָא אִתְרַחֲקוּ מִנָּהּ, עַל דְּאֵינֶנּוּ עִמָּהּ.
so that the voice was heard in the height of heights. Therefore, too, Rachel wept for her children; she “refused to be comforted for her children, because he is not”. It is not written “they are not” (einam), but “he is not” (einennu), which is an allusion to her Spouse; for if her Spouse were present with her, she would let herself be comforted for them, as they would not remain then in exile; but her Spouse not being with her she cannot be comforted.
תָּא חֲזֵי, בֵּית פַּרְעֹה, דָּא הוּא סִימָנִיךְ לְעֵילָא, בֵּיתָא דְּאִתְפְּרָעוּ וְאִתְגַּלְּיָין מִנֵּיהּ כָּל נְהוֹרִין וְכָל בּוּצִינִין, כָּל מַה דְּהֲוָה סָתִים, מִתַּמָּן אִתְגְּלִי. וּבְגִין כָּךְ, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַפִּיק כָּל נְהוֹרִין וְכָל בּוּצִינִין, בְּגִין לְאַנְהָרָא לְהַהוּא קוֹל, דְּאִקְרֵי קֹל בְּלָא וא”ו.
The “house of Par’oh” (Pharaoh) here is, again, an allusion to the Temple on high, that is, to the house that was stripped (par’oh= uncovering) and bared of all its light and radiance and its hidden treasures.
תָּא חֲזֵי, כַּד יָקִים קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְהַאי קֹל מֵעַפְרָא, וְיִתְחַבַּר בְּוא”ו, כְּדֵין כָּל מַה דְּאִתְאֲבִיד מִנַּיְיהוּ בְּזִמְנָא דְגָלוּתָא, יִתְהֲדַר וְיִתְעַדְּנוּן בִּנְהוֹרִין עִלָּאִין דְּאִתּוֹסְפָן מִגּוֹ עַלְמָא עִלָּאָה. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (ישעיהו כ״ז:י״ג) וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל וּבָאוּ הָאוֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וְהִשְׁתַּחֲווּ לַה’ בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלָם:
When the Holy One, blessed be He, will raise that still voice from the dust and join the vau with it, then all that was lost to them in the time of exile will be restored, and they will feast on the supernal radiances that will stream with added brightness from the supernal world, as Scripture says: “And it shall come to pass in that day, that a great horn shall be blown; and they shall come that were lost in Assyria, and they that were dispersed in the land of Egypt; and they shall worship the Lord in the holy mountain at Jerusalem” (Ibid. 27, 13).’
Vayigash, Chapter 11
וְאַתָּה צֻוֵּיתָה זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ לָכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וְגו’. רִבִּי חִיָּיא פָּתַח, (ישעיהו ס״ו:י׳) שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלַם וְגִילוּ בָהּ כָּל אוֹהֲבֶיהָ שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ וְגו’. תָּא חֲזֵי, כַּד אִתְחָרַב בֵּי מַקְדְּשָׁא וְגָרְמוּ חוֹבִין, וְאִתְגָּלוּ יִשְׂרָאֵל מֵאַרְעָא, (ויקרא ע”ה ע”א) אִסְתַּלַּק קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְעֵילָא לְעֵילָא, וְלָא אַשְׁגַּח עַל חָרוּב בֵּי מַקְדְּשָׁא, וְעַל עַמֵּיהּ דְּאִתְגָּלוּ, וּכְדֵין שְׁכִינְתָּא אִתְגַּלְּיָיא עִמְּהוֹן.
NOW THOU ART COMMANDED, THIS DO YE: TAKE YE WAGONS OUT OF THE LAND OF EGYPT, ETC. R. Hiya opened a discourse with the text: Rejoice ye with Jerusalem, and be glad with her, all ye that love her rejoice for joy with her, etc. (Ibid. 66, 10). ‘When’, he said, ‘the Temple was destroyed and Israel on account of their sins were driven from their land, God removed Himself, as it were, to the height of heights and regarded not the destruction of the Temple nor the exile of His people, and so the Shekinah was exiled with them.
כַּד נָחַת, אַשְׁגַּח עַל בֵּיתֵיהּ דְּאִתּוֹקַד, אִסְתַּכַּל עַל עַמֵּיהּ וְהָא אִתְגְּלִי. שָׁאַל עַל מַטְרוֹנִיתָא וְאִתְתָּרְכַת. כְּדֵין וַיִּקְרָא ה’ אֱלֹהִים צְבָאוֹת בַּיּוֹם הַהוּא לִבְכִי וּלְמִסְפֵּד וּלְקָרֵחָה וְלַחֲגֹר שָׂק. וְהִיא גַּם הִיא מַה כְּתִיב בָּהּ, (יואל א׳:ח׳) אֱלִי כִּבְתוּלָה חֲגֻרַת שַׂק עַל בַּעַל נְעוּרֶיהָ. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר כִּי אֵינֶנּוּ, בְּגִין דְּאִסְתַּלַּק מִינָהּ, וְאִשְׁתַּכַּח פִּירוּדָא.
When God again descended, He observed His House that was burnt down. He looked at His people and behold, they were in exile. He inquired concerning the Matron (Shekinah) and found that she had been driven out. Then, “in that day did the Lord, the God of hosts, call to weeping, and lamentation, and to baldness, and to girding with sackcloth” (Ibid. 22, 12); and the Matron was called upon to “lament like a virgin girded with sackcloth for the husband of her youth” (Joel 1, 8), because He had removed Himself from her and they were separated. The very heaven and the very earth lamented, as it is written: “I clothe the heaven with blackness, and I make sackcloth their covering” (Is. 50, 3).
וְאֲפִילּוּ שְׁמַיָא וְאַרְעָא, כֻּלְּהוּ אִתְאַבָּלוּ, דִּכְתִיב, (ישעיהו נ׳:ג׳) אַלְבִּישׁ שָׁמַיִם קַדְרוּת וְשַׂק אָשִׂים כְּסוּתָם. מַלְאֲכֵי עִלָּאֵי כֻּלְּהוּ אִתְאַבָּלוּ עֲלֵיהּ, דִּכְתִיב, (ישעיהו ל״ג:ז׳) הֵן אֶרְאֶלָּם צָעֲקוּ חֻצָּה מַלְאַכֵי שָׁלוֹם מַר יִבְכָּיוּן. שִׁמְשָׁא וְסִיהֲרָא אִתְאַבָּלוּ וְחָשְׁכוּ נְהוֹרֵיהוֹן. דִּכְתִיב, (ישעיהו י״ג:י׳) חָשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ בְּצֵאתוֹ וְגו’, וְכֹלָּא עִלָּאֵי וְתַתָּאֵי, בָּכוּ עֲלָהּ וְאִתְאַבָּלוּ. מַאי טַעְמָא, בְּגִין דְּשָׁלְטָא עֲלָהּ סִטְרָא אָחֳרָא, דְּשָׁלְטָא עַל אַרְעָא קַדִּישָׁא.
The celestial angels all raised their voices in lamentation, as it says: “Behold, the angels cry without; the angels of peace weep bitterly” (Is. 33, 7). The sun and the moon mourned and their light was darkened, as we read: “The sun shall be darkened in his going forth, etc.” (Ibid. 13, 10). For what reason? Because the other side had obtained sway over the Holy Land.
פָּתַח וְאָמַר, (יחזקאל ז׳:ב׳) וְאַתָּה בֶּן אָדָם כֹּה אָמַר ה’ אֱלֹהִים לְאַדְמַת יִשְׂרָאֵל קֵץ בָּא הַקֵּץ עַל אַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ. הַאי קְרָא רָזָא עִלָּאָה אִיהוּ. לְאַדְמַת יִשְׂרָאֵל קֵץ, מַאי אִיהוּ. וְכִי אַדְמַת יִשְׂרָאֵל קֵץ הִיא. אֶלָּא הָכִי הוּא וַדַּאי וְאִתְּמָר, קֵץ אִיהוּ לִימִינָא, קֵץ אִיהוּ לִשְׂמָאלָא. קֵץ לִימִינָא, דִּכְתִיב, (דניאל יב) לְקֵץ הַיָּמִין. קֵץ לִשְׂמָאלָא, דִּכְתִיב, (איוב כ״ח:ג׳) קֵץ שָׂם לַחשֶׁךְ וּלְכָל תַּכְלִית הוּא חוֹקֵר, וְדָא הוּא (בראשית ו׳:י״ג) קֵץ כָּל בָּשָׂר, כְּמָה דְאִתְּמָר.
R. Hiya further discoursed on the verse: And thou, son of man, thus saith the Lord God concerning the land of Israel: An end! the end is come upon the four corners of the land (Ezek. 7, 1). ‘This verse’, he said, ‘contains a recondite idea. As has been stated, there is an end on the right and an end on the left.’
קֵץ דִּימִינָא, הַיְינוּ דִכְתִיב לְאַדְמַת יִשְׂרָאֵל קֵץ. בָּא הַקֵּץ, דָּא קֵץ דִּשְׂמָאלָא. קֵץ דִּימִינָא, דָּא קֵץ דְּיֵצֶר הַטּוֹב. קֵץ דִּשְׂמָאלָא, דָּא קֵץ דְּיֵצֶר הָרָע, וְדָא אִיהוּ דְּכַד חוֹבִין גָּרְמוּ וְאִתְגַּבְּרוּ, אִתְגְּזַר וְאִתְיְיהִיב שָׁלְטָנָא לְמַלְכוּת הָרְשָׁעָה לְשַׁלְטָאָה, וּלְחָרָבָא בֵּיתֵיהּ וּמִקְדְּשֵׁיהּ. וְדָא הוּא דִכְתִיב, (יחזקאל ז׳:ה׳) כֹּה אָמַר ה’ אֱלהִים רָעָה אַחַר רָעָה הִנֵּה בָאָה, וְכֹלָּא חַד.
It is the end on the right which is alluded to in the expression “the land of Israel: an end!”, while the expression, “the end is come” refers to the end on the left. The right end is the end of the good prompter; the left end is the end of the evil prompter; and when Israel’s sins multiplied and increased, it was through this left end that the wicked kingdom obtained power and destroyed the House and Sanctuary of the Lord. Scripture thus says: “Thus saith the Lord God: An evil, a singular evil, behold, it cometh” (Ibid. 5).
וּבְגִין כָּךְ, אִתְאַבָּלוּ עִלָּאֵי וְתַתָּאֵי עַל דְּאִתְיְיהִיב שָׁלְטָנוֹ לְהַאי קֵץ דִּשְׂמָאלָא. וּבְגִין כָּךְ, כֵּיוָן דְּמַלְכוּ קַדִּישָׁא, מַלְכוּת שָׁמַיִם אִתְכַּפְיָא, וּמַלְכוּת חַיָּיבָא (אחרא) אִתְגַּבַּר. (כדין) אִית לֵיהּ לְכָל בַּר נָשׁ, לְאִתְאַבָּלָא עִמָּהּ, וּלְאִתְכַּפְיָא עִמָּהּ. וּבְגִין דְּכַד אִיהִי יִזְדַּקְּפָא, וְעַלְמָא יִתְחַדֵּי, יִתְחַדֵּי אִיהוּ בַּהֲדָהּ. דִּכְתִיב, (ישעיהו ס״ו:י׳) שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ כָּל הַמִּתְאַבְּלִים עָלֶיהָ.
Heaven and earth thus lamented because dominion had been given to the left end. Now, seeing that the holy kingdom, the kingdom of heaven, has been overthrown and the wicked kingdom has prevailed, it behoves man to mourn with it and to abase himself with it, so that when it will be raised again and joy will be restored to the world, he may rejoice with it. Scripture thus says: “Rejoice for joy with her, all ye that mourn for her” (Is. 66, 10).
תָּא חֲזֵי, כְּתִיב בְּהוּ בְּמִצְרַיִם, (ירמיה מו) עֶגְלָה יְפִיפִיָה מִצְרַיִם. וְרָזָא דְּעֶגְלָה דָא, הֲווּ יִשְׂרָאֵל תְּחוֹת שָׁלְטָנֵיהּ כַּמָּה זִמְנִין וְכַמָּה שְׁנִין. וּבְגִין דִּזְמִינִין יִשְׂרָאֵל לְשַׁלְּטָאָה לְבָתַר עֲלָהּ, אִתְרְמִיז לוֹן הַשְׁתָּא עֲגָלוֹת.
AND HE SAW THE WAGON’S, ETC. Egypt is called “a fair heifer” (Jer. 46, 20), and hence the word ‘egloth (lit. wagons, or heifers) here may be an allusion to Egypt, indicating that a time will come when the Israelites, the bondsmen of Egypt, the fair heifer, will obtain dominion over it.
רִבִּי אֶלְעָזָר אָמַר, רֶמֶז רָמַז לֵיהּ יוֹסֵף לְיַעֲקֹב עַל עֶגְלָה עֲרוּפָה. דְּהָא בְּהַהוּא פִּרְקָא אִתְפְּרַשׁ מִנֵּיהּ. וְאוּקְמוּהָ, עֶגְלָה עֲרוּפָה, דְּאִיהִי אַתְיָא עַל דְּאִשְׁתַּכַּח קָטוֹלָא, וְלָא אִתְיְידַע מַאן קָטִיל לֵיהּ. וּבְגִין דְּלָא יִשְׁלְטוּן עַל אַרְעָא רוּחִין בִּישִׁין דְּלָא אִצְטְרִיכוּ, יַהֲבִין הַאי עֶגְלָה לְתִקּוּנָא, בְּגִין דְּלָא יִשְׁתְּמוֹדְעוּן לְגַבֵּיהּ, וְלָא יִשְׁלְטוּ עֲלַיְיהוּ. (לעיל קיד ע”א)
R. Eleazar said: ‘By means of the heifers Joseph intended to remind Jacob that when he was separated from him he had been studying with him the section of the heifer whose neck was to be broken (Deut. 21, 4). Now this rite of the heifer whose neck was to be broken was carried out for a man found slain without its being known who had slain him. The heifer was thrown, as it were, to the evil spirits in order to ward them off and prevent them from obtaining dominion over the earth.
תָּא חֲזֵי, כָּל בְּנֵי נָשָׁא כֻּלְּהוּ עָבְרִין עַל יְדֵי דְּמַלְאַךְ הַמָּוֶת, בַּר מֵהַאי דְּאַקְדִּימוּ לֵיהּ בְּנֵי נָשָׁא, עַד לָא יִמְטֵי זִמְנָא לְשַׁלְּטָאָה בֵּיהּ וְלִיטוֹל רְשׁוּ. דְּהָא לָא שַׁלִּיט בְּבַר נָשׁ, עַד דְּנָטִיל רְשׁוּ.
Now all men depart life through the hands of the angel of death, except the one whose life has been taken by another man, before the angel of death had received permission to exercise his function upon him.
וּבְגִין כָּךְ, אִית לֵיהּ דִּינָא לְשַׁלְּטָאָה עַל הַהוּא אֲתַר. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (דברים כ״א:א׳) לא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ. הָכִי נָמֵי אִית לֵיהּ דִּינָא דְּלָא אִתְיְידַע, בְּגִין לְקַטְרְגָא עַל הַהוּא אֲתַר. וְעַל דָּא, (דברים כ״א:ג׳) וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִיא עֶגְלַת בָּקָר וְגו’. בְּגִין לְאַעֲבָרָא דִינֵיהּ דְּהַהוּא אֲתַר, וּלְאִתְתַּקָּנָא דְּלָא יִשְׁלוֹט בֵּיהּ מְקַטְרְגָא, וּלְאִשְׁתְּזָבָא מִנֵּיהּ.
The angel of death has thus cause to complain against the place of the murder, and therefore it was commanded that “the elders of that city shall bring down the heifer, etc.” (Ibid. 21, 4), so as to remove any indictment against that locality and to safeguard it against the power of the accuser.
תָּא חֲזֵי, יוֹסֵף כַּד אִתְפְּרַשׁ מֵאֲבוֹי, בְּלָא לְוָיָה, וּבְלָא אֲכִילָה אִשְׁתַּדַּר, וְהֲוָה מַה דְּהֲוָה. וְכַד אָמַר יַעֲקֹב, (בראשית ל״ז:ל״ה) טָרוֹף טוֹרַף יוֹסֵף, אָמַר, כִּי אֵרֵד אֶל בְּנִי אָבֵל שְׁאוֹלָה, דְּאֲנָא גָרִימְנָא לֵיהּ. וְתוּ, דַּהֲוֵינָא יָדַע דַּאֲחוֹי סַנְיָין לֵיהּ, וְשַׁדַּרְנָא לֵיהּ. וְרֶמֶז קָא רָמִיז לֵיהּ.
When Joseph left his father, he went without escort and without eating first; and when Jacob afterwards said “Joseph is surely torn”, he added: “Nay, but I will go down to the grave to my son mourning” (Gen. 37, 35), as much as to say: “It was I who was the cause of his death, and, moreover, I sent him off although I knew that his brethren hated him.” All this Joseph hinted to him by sending the heifers.’
אָמַר לֵיהּ רִבִּי יְהוּדָה, אִינוּן עֲגָלוֹת עַל פִּי פַּרְעֹה שַׁדַּר לוֹן, דִּכְתִיב וַיִּתֵּן לָהֶם יוֹסֵף עֲגָלוֹת עַל פִּי פַּרְעֹה. אָמַר לֵיהּ, דִּיּוּקָא דְמִלָּה, דִּכְתִיב וְאַתָּה צֻוֵּיתָה זֹאת עֲשׂוּ. וְאַתָּה צֻוֵּיתָה דַּיְיקָא, וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב בְּה”א, מַשְׁמַע דְּיוֹסֵף תָּבַע לוֹן, וּבְגִין כָּךְ וַיִּתֵּן לָהֶם יוֹסֵף עֲגָלוֹת עַל פִּי פַּרְעֹה. וְיַעֲקֹב לָא אִתְקְיַּים בְּמִלָּה, עַד דְּחָמָא לוֹן. דִּכְתִיב, וַיַּרְא אֶת הָעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח יוֹסֵף לָשֵׂאת אוֹתוֹ וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם.
Said R. Judah to R. Eleazar: ‘But did not Joseph send the heifers by the command of Pharaoh, as it says: “And Joseph gave them heifers, according to the commandment of Pharaoh” (Ibid. 45, 21)?’ R. Eleazar replied: ‘Pharaoh only gave the command at Joseph’s request. Indeed, Jacob was not fully convinced of the tidings brought to him until he saw them, as Scripture says: “And when he saw the heifers that Joseph had sent him, the spirit of Jacob their father revived” (Ibid. 27).’
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, בְּקַדְמִיתָא וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב, וּלְבָתַר וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל רַב עוֹד יוֹסֵף בְּנִי חָי. אֶלָּא, בְּקַדְמִיתָא קָרֵי לֵיהּ אוֹרַיְיתָא יַעֲקֹב, בְּגִין שׁוּתָּפוּתָא, דְּאִשְׁתַּתְּפוּ שְׁכִינְתָּא בְּהַהוּא חֵרֶם, כַּד אִזְדַּבַּן יוֹסֵף. וְהַשְׁתָּא דִּשְׁכִינְתָּא סָלְקָא, כְּדֵין אִיהוּ, וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם, וְדָא הוּא רָזָא דִשְׁכִינְתָּא. וּבָתַר דְּאִיהִי קָיְימָא בְּקִיּוּמָא, (בגין) כְּדֵין דַּרְגָּא דִלְעֵילָא, אִתְעֲבַר לְגַבָּהּ, דַּרְגָּא דְּאִיהוּ יִשְׂרָאֵל. (נ”א כדין דרגא דלעילא, אתער לגבה, ואיהו דרגא דישראל) מִכָּאן, דְּדַרְגָּא דִלְעֵילָא לָא אִתְעַר לְעֵילָא, עַד דְּאִתְעַר בְּקַדְמִיתָא לְתַתָּא, דְּהָא הָכָא וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב בְּקַדְמִיתָא, וּלְבָתַר וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל.
R. Simeon remarked: ‘First Scripture says: “and the spirit of Jacob revived”, and immediately after: “And Israel said” (Ibid. 28). The Torah first calls him Jacob because the Shekinah departed from him when the brethren made her a party to the oath of secrecy with regard to the sale of Joseph; but now that the Shekinah returned he rose to the higher degree symbolized by Israel.’
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה, בְּמַרְאַת כְּתִיב. תָּא חֲזֵי, וַיִּזְבַּח זְבָחִים לֵאלהֵי אָבִיו יִצְחָק, בְּקַדְמִיתָא. בְּגִין לְאִתְעָרָא שְׂמָאלָא בְּרָזָא דִרְחִימוּ. וּכְדֵין וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאוֹת הַלַּיְלָה, בְּהַאי דַרְגָּא דְּקָאֲמָרָן דְּאִיהִי מַרְאוֹת הַלַּיְלָה.
וַיֹּאמֶר אָנֹכִי הָאֵל אֱלֹהֵי אָבִיךָ, מַאי טַעְמָא. בְּגִין דְּסִטְרָא דִקְדּוּשָּׁה דִלְעֵילָא, הָכִי הוּא. דְּהָא סִטְרָא דִמְסָאֲבָא, לָא אַדְכַּר שְׁמָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְכָל סְטַר דִּקְדּוּשָּׁה אִדְכַּר בִּשְׁמֵיהּ. אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְגו’, מִכָּאן, דִּשְׁכִינְתָּא נָחֲתַת עִמֵּיהּ בְּגָלוּתָא, וּבְכָל אֲתַר דְּיִשְׂרָאֵל אִתְגָּלוּ, שְׁכִינְתָּא אִתְגַּלְּיָא עִמְּהוֹן, וְהָא אוּקְמוּהָ.
AND HE SAID: I AM GOD, THE GOD OF THY FATHER… I WILL GO DOWN WITH THEE INTO EGYPT. This is an indication that the Shekinah accompanied him into exile; and wherever Israel were exiled the Shekinah followed them also into exile.
תָּא חֲזֵי, כַּמָּה עֲגָלוֹת הֲווּ. שִׁית. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (במדבר ו) שֵׁשׁ עֶגְלוֹת צָב. דָּבָר אַחֵר, שִׁיתִּין הֲווּ, וְכֹלָּא רָזָא חָדָא. בְּקַדְמִיתָא כְּתִיב בָּעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח יוֹסֵף, וּלְבַסּוֹף אֲשֶׁר שָׁלַח פַּרְעֹה. אֶלָּא, כֻּלְּהוּ דְּשַׁדַּר יוֹסֵף, הֲווּ בְּחוּשְׁבָּנָא כְּדְקָא חָזֵי. וְאִינוּן דְּשַׁדַּר פַּרְעֹה יַתִּיר מִנַּיְיהוּ, לָא הֲווּ בְּרָזָא דָא, וְלָא הֲווּ בְּחוּשְׁבָּנָא.
Observe that Joseph sent his father six wagons, an allusion to which is found in the “six covered wagons” presented by the princes to Moses (Num. 7, 3). According to another view, the number was sixty; but the two views are not contradictory. For, indeed, it is first written: “in the wagons which Joseph sent” (Gen. 45, 27), and afterwards, “which Pharaoh sent” (Ibid. 46, 5), SO that the truth is that those which Joseph sent were of the proper number, which had a recondite significance, but the larger number which Pharaoh sent had no such numerical symbolism.
וְאִלֵּין וְאִלֵּין קָאָתוּ. בְּגִין כָּךְ, אֲשֶׁר שָׁלַח יוֹסֵף, אֲשֶׁר שָׁלַח פַּרְעֹה. וְכַד יִפְקוּן יִשְׂרָאֵל מִן גָּלוּתָא מַה כְּתִיב, (ישעיהו ס״ו:כ׳) וְהֵבִיאוּ אֶת כָּל אֲחֵיכֶם מִכָּל הַגּוֹיִם מִנְחָה לַה’ וְגו’:
Vayigash, Chapter 12
וַיֶּאֱסוֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ, רִבִּי יִצְחָק פָּתַח וְאָמַר, (יחזקאל א׳:כ״ב) וּדְמוּת עַל רָאשֵׁי הַחַיָּה רָקִיעַ כְּעֵין הַקֶּרַח הַנּוֹרָא נָטוּי עַל רָאשֵׁיהֶם מִלְּמַעְלָה, הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ. אֲבָל תָּא חֲזֵי, אִית חַיָּה לְעֵיל מִן חַיָּה, וְאִית חַיָּה קַדִּישָׁא דְּקָיְימָא עַל רִישׁ חֵיוָתָא.
AND JOSEPH MADE READY HIS CHARIOT. R. Isaac began a discourse on the verse: And over the heads of the living creatures (hayoth) there was the likeness of a firmament, like the colour of the terrible ice, stretched forth over their heads above (Ezek. 1, 22). ‘This verse’, he said, ‘has been explained as follows. There is a series of hayoth, one group higher than the other, and there is one above all which sets all the others in motion
וְאִית חַיָּה עִלָּאָה, לְעֵילָא עַל כָּל שְׁאָר חֵיוָתָא, וְהַאי (נ”א ואית) חַיָּה שָׁלְטָא עַל כֻּלְּהוּ. בְּגִין דְּכַד הַאי חֵיוָתָא יָהֲבָא וְנָהֲרָא לְכֻלְּהוּ, כְּדֵין כֻּלְּהוּ נָטְלִין לְמַטְלָנוֹי, וִיהִיבַת דָּא לְדָא, וְשָׁלְטָא דָּא עַל דָּא.
and causes them to transmit their light to one another. This supreme Hayah has various faces which radiate to all the cardinal points, three on each side.
וְאִית חֵיוָתָא לְעֵילָא עַל תַּתָּאֵי, עַל שְׁאָר חֵיוָתָא לְתַתָּא, וְכֻלְּהוּ אִתְּזָנוּ מִינָהּ, וְד’ סִטְרֵי דְעַלְמָא רְשִׁימִין בָּהּ. אַנְפִּין נְהִירִין יְדִיעָן (דינין) לְכָל סְטַר, וְאִיהִי שָׁלְטָא עַל ד’ סִטְרֵי. וְהָא אוּקְמוּהָ, דְּאִינוּן ג’ לִסְטַר דָּא, וְג’ לִסְטַר דָּא, וְכֵן לְד’ סִטְרִין דְּעַלְמָא.
There is besides a series of firmaments, one above the other, the highest one dominating all the others, which all turn their gaze towards it.
(שמות ריב ע”א) וְאִית רָקִיעַ לְעֵיל מִן רָקִיעַ, וְהַאי רָקִיעַ דְּשָׁלְטָא עֲלַיְיהוּ, כֻּלְּהוּ מִסְתַּכְּלָן לְגַבֵּיהּ. מַה כְּתִיב, (יחזקאל א׳:כ״ג) וְתַחַת הָרָקִיעַ כַּנְפֵיהֶם יְשָׁרוֹת אִשָּׁה אֶל אֲחוֹתָהּ וְגו’. בְּגִין דְּכֻלְּהוּ שָׁלְטִין עַל מַה דְּאִתְפָּקְדוּ, וּשְׁלִיחוּ דְּקוּסְטָא דְּקוּפְטְרָא בְּהוּ.
So Scripture says: “And under the firmament were their wings conformable the one to the other, etc.” (Ibid. 23), as they all rule over what has been committed to their charge.
וְאִינוּן לְכָל סְטַר תִּשְׁעָה, (ט’) לְד’ סִטְרִין דְּעַלְמָא, וְאִינוּן ל”ו בְּחוּשְׁבְּנָא. וְכַד מִתְחַבְּרָן כֻּלְּהוּ, אִתְעֲבִידוּ רְשִׁימָא חָדָא בְּרָזָא דִשְׁמָא חָדָא, בְּיִחוּדָא שְׁלִים כִּדְקָחָזֵי.
There being nine hayoth on each of the four sides of the universe, the total number is thirty-six. When they are all joined together, they form one impression symbolizing the one Name in an absolute unity.
וְכַד מִתְתַּקְנֵי לְגַבֵּי כָּרְסְיָא, מַה כְּתִיב. וּמִמַּעַל לָרָקִיעַ אֲשֶׁר עַל רֹאשָׁם כְּמַרְאֵה אֶבֶן סַפִּיר דְּמוּת כִּסֵּא וְעַל דְּמוּת הַכִּסֵּא דְּמוּת כְּמַרְאֶה אָדָם עָלָיו מִלְּמָעְלָה, וְהָא אוֹקִימְנָא (נ”א דיוקנא) דְּהַאי אֶבֶן טָבָא בְּכָרְסְיָא דְּקָיְימָא עַל ד’ קָיְימִין, וְעַל הַהוּא כָּרְסְיָא דִּיוּקְנָא דְאָדָם, לְאִתְחַבְּרָא בֵּיהּ כְּחֲדָא, וּלְאִתְבָּרְכָא כְּדְקָא יְאוּת.
And when they are all ranged round the heavenly throne, then is realized the description given by the prophet: “And above the firmament that was over their heads was the likeness of a throne, as the appearance of a sapphire stone; and upon the likeness of the throne was a likeness as the appearance of a man above it” (Ibid. 26).
וְכַד אִיהִי מִתְתַּקְנָא לְגַבֵּיהּ דְּאָדָם, לְמֶהֱוֵי כֹּלָּא רְתִיכָא (נ”א קדישא, וכהן כלא רתיכא) חָדָא, לְהַאי אָדָם. כְּדֵין כְּתִיב, וַיֶּאֱסוֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ דָּא צַדִּיק. וַיַּעַל לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל אָבִיו גּשְׁנָה. לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל, דָּא רָזָא דְּאָדָם. גּשְׁנָה, תִּקְרוּבְתָּא חָדָא, לְאִתְקְרָבָא כְּחֲדָא, בְּקָרְבָּנָא חָדָא וְיִחוּדָא חָדָא.
Now the figures on that chariot culminate in that of man; and when the other figures are subordinared to this one so as to form a homogeneous chariot, then it may be said: “And Joseph made ready his chariot”, Joseph representing the Zaddik; further, “and went up to meet Israel his father, to Goshen”, Israel typifying the supernal Adam, and Goshen (lit. approaching) the coalescence of the two.
וַיֵּרָא אֵלָיו, דְּכַד אִתְחֲזֵי שִׁמְשָׁא בְּסִיהֲרָא, כְּדֵין נָהִיר סִיהֲרָא וְאַנְהִיר לְכֻלְּהוּ דִלְתַתָּא. וְכֵן כְּגַוְונָא דָא, כָּל זִמְנָא דִּקְדּוּשָּׁה דִלְעֵילָא שָׁרָא עַל מַקְדְּשָׁא דִלְתַתָּא, אִתְנְהִיר בֵּי מַקְדְּשָׁא וְקָיְימָא בִּשְׁלִימוּתֵיהּ. וְכַד אִסְתַּלַּק מִנֵּיהּ וְאִתְחָרִיב בֵּי מַקְדְּשָׁא, כְּדֵין, וַיֵּבְךִ עַל צַוָּארָיו עוֹד. דְּבָכוּן כֹּלָּא עַל מַקְדְּשָׁא דְּאִתְחָרִיב. עוֹד, מַאי עוֹד. דָּא גָלוּתָא בַּתְרָאָה.
The text continues: “and he presented himself unto him”, symbolizing the reflection of the light of the sun on to the moon, whereby the moon is lit up and floods with its light all the dwellers of the lower world. Correspondingly, as long as the supernal sanctity rested on the lower Temple, that Temple was filled with an effulgence of light, and thus remained in its completeness, but subsequently the supernal sanctity was withdrawn and the Temple was destroyed, regarding which it is written: “and he wept on his neck a long while”; “he wept”, on account of the Temple that was to be destroyed, and “a long while”, on account of the last exile.
כְּדֵין כֵּיוָן דְּחָמָא יַעֲקֹב וְאִסְתַּכַּל דְּהָא תִּקּוּנָא דִלְתַתָּא אִשְׁתַּכְלַל כְּגַוְונָא דִלְעֵילָא, כְּדֵין אָמַר אָמוּתָה הַפָּעַם וְגו’. כִּי עוֹדְךָ חַי, דְּאִתְקָיְימַת בְּרָזָא דִּבְרִית קַדִּישָׁא, דְּאִקְרֵי חַי הָעוֹלָמִים, וּבְגִין כָּךְ כִּי עוֹדְךָ חָי. וְעַל דָּא בְּקַדְמִיתָא אָמַר, רַב עוֹד יוֹסֵף בְּנִי חָי, דְּאִצְטְרִיךְ לְמֵיקַם בְּרָזָא דְחַי, וְהָא אִתְּמָר.
When Jacob thus saw that all below was complete after the supernal pattern, he said: “Now let me die… that thou art yet alive”, that is to say: since thou hast retained the holy covenant of Him who is called the Living One of all eternity. The same is implied in Jacob’s previous utterance: “It is enough; Joseph my son is yet alive.”
תָּא חֲזֵי, מַה כְּתִיב, וַיְבָרֶךְ יַעֲקֹב אֶת פַּרְעֹה, אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, פַּרְעֹה אַף עַל גַּב דְּאוּקְמוּהָ בְּרָזָא אוֹחֲרָא, סֶמֶךְ דְּקָא סַמְכִינָן בְּעַלְמָא.
AND JACOB BLESSED PHARAOH. R. Jose cited in connection with this the verse: I have compared thee, O my love, to a steed in Pharaoh’s chariot (S. S. 1, 9).
אֲבָל תָּא חֲזֵי, (שיר השירים א׳:ט׳) לְסוּסָתִי בְּרִכְבֵי פַרְעֹה דִּמִּיתִיךְ רַעֲיָתִי, תָּא חֲזֵי, אִית רְתִיכִין לִשְׂמָאלָא בְּרָזָא דְסִטְרָא אָחֳרָא, וְאִית רְתִיכִין לִימִינָא בְּרָזָא דִלְעֵילָא דִקְדּוּשָּׁה, וְאִלֵּין לָקֳבֵל אִלֵּין. אִלֵּין דְּרַחֲמֵי וְאִלֵּין דְּדִינָא.
Observe’, he said, ‘that there are chariots of the left that belong to the other side, and there are chariots of the right that are under the aegis of supernal holiness; the latter are of grace, the former of severity.
וְכַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָבַד דִּינָא בְּמִצְרָאֵי, כָּל דִּינָא דְּעָבִיד, כְּהַהוּא גַוְונָא דְּאִינוּן רְתִיכִין מַמָּשׁ, וּכְגַוְונָא דִילֵיהּ דְּהַהוּא סִטְרָא מַמָּשׁ. מַה הַהוּא סִטְרָא (ממש) קָטִיל וְאַפִּיק נִשְׁמָתִין, אוּף קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָבִיד בְּהַהוּא גַוְונָא מַמָּשׁ. דִּכְתִיב, (שמות י״ג:ט״ו) וַיַּהֲרֹג ה’ כָּל בְּכוֹר, וְכֵן כֹּלָּא בְּמִצְרַיִם, בְּהַהוּא גַוְונָא מַמָּשׁ. וּבְגִין כָּךְ דִּמִיתִיךְ רַעֲיָתִי, כְּגַוְונָא דִילָהּ מַמָּשׁ לְקָטְלָא. דִּכְתִיב, כִּי אֲנִי ה’ אֲנִי הוּא וְלא אַחֵר. וּלְזִמְנָא דְאָתֵי מַה כְּתִיב, (ישעיהו ס״ג:א׳) מִי זֶה בָּא מֵאֱדוֹם חֲמוּץ בְּגָדִים מִבָּצְרָה וְגו’.
When the Holy One, blessed be He, executed justice on the Egyptians, every form of punishment which He inflicted on them was after the very pattern of those chariots, and after the very pattern of that other side: as that side slays and takes men’s souls, so did the Holy One, blessed be He, as it says: “and the Lord slew all the first-born in the land of Egypt” (Ex. 13, 15), and so with all the other punishments executed on the Egyptians. This is the implication of the words, “I compared thee, O my beloved, etc.”, to wit, “I made thee equal to the other side in the power to slay.” And what does Scripture say in regard to the future? “Who is this that cometh from Edom, with crimson garments from Bozrah? etc. (Is. 63, 1).
תָּא חֲזֵי, מַה כְּתִיב, וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גּוֹשֶׁן וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד. וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ, אַחְסָנַת עָלְמִין. וְיֵּאָחֲזוּ בָּהּ, דְּהָא לְהוֹן אִתְחֲזֵי, כְּמָה דְאוּקְמוּהָ. (ד”א ל”ג אמר רבי יוסי) וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד, ודַּאי, דְּהָא צַעֲרָא לָא שָׁרַאת בְּהוּ, וְקָיְימֵי בְּתַפְנוּקֵי עַלְמָא, וּבְגִין כָּךְ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד. בָּרוּךְ יְיָ לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן:
AND ISRAEL DWELT IN THE LAND OF EGYPT, IN THE LAND OF GOSHEN; AND THEY GOT THEM POSSESSION THEREIN, AND WERE FRUITFUL, AND MULTIPLIED EXCEEDINGLY , and they got them possession, to wit, as a permanent possession, inasmuch as it belonged to them; and they were fruitful, and multiplied, assuredly so, seeing that they were relieved of all vexation and they enjoyed all the luxuries of the world. Blessed be the Lord for evermore. Amen and Amen!
Vayechi, Chapter 1
וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וגו’. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, לִבָּא חָמָא בִּנְבוּאָה, בְּמִצְרַיִם, דִּיהוֹן בְּנוֹהִי בְּכַמָּה גַּלָּוון, עַד הָכָא ועַד עִדָּנָא דְּקֵץ מְשִׁיחָא.
וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְגוֹ’. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, הַלֵּב רוֹאֶה בַּנְּבוּאָה, בְּמִצְרַיִם, שֶׁיִּהְיוּ בָנָיו בְּכַמָּה גָלֻיּוֹת, עַד כָּאן, וְעַד עִדָּן שֶׁל קֵץ הַמָּשִׁיחַ.
ולָא מָטָא לִנְבוּאָה דְּויְחִי אֶלָּא בְּמִצְרַיִם. וְהִיא מַעַלְיָיתָא, נְבוּאָתָא מִדְּאִתְנַבִּיאוּ (ד”א לא אתנביאו) אִתְנַבִּיאוּ דְּכַוָּותָה, וְלָא מָטָא לְהוּ שׁוּם אֵינִישׁ מִן בְּנִי נְבִיאָה, אֶלָּא הוּא וּמשֶׁה. בְּמשֶׁה כְּתִיב, (שמות ל״ג:כ׳) כִּי לא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי. בְּיַעֲקֹב כְּתִיב, ויְחִי יַעֲקֹב. וַיְחִי, נְבוּאָתָה דְּנַחֲתָא מֵאַסְפַּקְלַרְיָאה (מאירתא) דְּנַהֲרָא.
וְלֹא הִגִּיעָה לַנְּבוּאָה שֶׁל וַיְחִי אֶלָּא בְּמִצְרַיִם, וְהִיא הַנְּבוּאָה הַמְעֻלָּה מִשֶּׁהִתְנַבְּאוּ (שלא התנבאו) כְּמוֹתָהּ וְלֹא הִגִּיעָה לְשׁוּם אִישׁ מִבְּנֵי הַנְּבִיאִים, אֶלָּא הוּא וּמֹשֶׁה. בְּמֹשֶׁה כָּתוּב (שמות לג) כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי. בְּיַעֲקֹב כָּתוּב וַיְחִי יַעֲקֹב. וַיְחִי, נְבוּאָה שֶׁיָּרְדָה מֵהָאַסְפַּקְלַרְיָה (מאירה) הַמְּאִירָה.
בָּעֵי לְמֵימַר (חפץ ההוא הוה בעינוהי) נְבוּאָן דְּגָלוּתָא דְּעַרְעָן לִבְנוֹהִי בְּאַרְעָא דִכְנָעַן וּבְכָל אַרְעָא דְאִתּוֹתַב בָּהּ. מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם הֲוָה תְּבִיר לִבֵּיהּ. דִּכְתִיב, (בראשית מ״ב:א׳) כִּי יֵשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרַיִם.
רָצָה לוֹמַר, (חפץ ההוא היה בעיניו) נְבוּאַת הַגָּלוּת שֶׁתִּקְרֶה לְבָנָיו בְּאֶרֶץ כְּנַעַן וּבְכָל אֶרֶץ הִתְיַשֵּׁב בָהּ, מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם הָיָה שָׁבוּר לִבּוֹ, שֶׁכָּתוּב כִּי יֵשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרַיִם.
וְעַל דָּא מָטָא, וַיְחִי יַעֲקֹב בְּמִצְרַיִם, וְלָא הֲוָה חָדֵי. (סי א’) כִּי בְּאַרְעָא הַהִיא סְפֵיקָן דְּעַמִין, סַפִּרִין דְּכוּרְסֵי יְקָרָא. וְלָא מָטָא לְהוֹן שׁוּם אֵינִישׁ, לָא מִן עִלָּאָה וְלָא מִן תַּתָּאָה, אֶלָּא ח”י. וְרָזָא דָא, כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי.
וְעַל כֵּן הִגִּיעַ וַיְחִי יַעֲקֹב בְּמִצְרַיִם, וְלֹא הָיָה שָׂמֵחַ, כִּי בָּאָרֶץ הַהִיא קִשְׁרָם שֶׁל הָעַמִּים, סַפִּירִים שֶׁל כִּסֵּא הַכָּבוֹד, וְלֹא הִגִּיעַ לָהֶם שׁוּם אִישׁ, לֹא מֵהָעֶלְיוֹנִים וְלֹא מִן הַתַּחְתּוֹנִים, אֶלָּא חַ”י, וְסוֹד זֶה – כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי.
כַּמָּה הוּא רָזָא עִלָּאָה בְּדָא קְרָא, וְאֲנַן חַבְרַיָיא תְּמֵיהִין עֲלַיְיהוּ, עַל וַיְחִי דְּדָכִיר עִמֵּיהּ יַעֲקֹב. הֲוָה לֵיהּ לְמֵימַר קַמֵּי יִשְׂרָאֵל. יִשְׂרָאֵל מִנַּיִן, דִּכְתִיב, (ירמיהו ב׳:ג׳) קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה’ רֵאשִׁית וְגו’. (שמות ד) בְּנִי בְּכוֹרִי יִשְׂרָאֵל. רִבִּי אֶלְעָזָר בְּרֵיהּ דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, וְכִי לָא אָמַר קְרָא, (בראשית כ״ה:ל״ג) וַיִּמְכֹּר אֶת בְּכוֹרָתוֹ לְיַעֲקֹב.
כַּמָּה הוּא סוֹד עֶלְיוֹן בַּפָּסוּק הַזֶּה, וְאָנוּ הַחֲבֵרִים תְּמֵהִים עֲלֵיהֶם, עַל וַיְחִי שֶׁמַּזְכִּיר עִמּוֹ יַעֲקֹב, הָיָה לוֹ לוֹמַר לְפָנָיו יִשְׂרָאֵל. יִשְׂרָאֵל מִנַּיִן? שֶׁכָּתוּב (ירמיה ב) קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה’ רֵאשִׁית וְגוֹ’. (שמות ד) בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, וְכִי לֹא אָמַר הַכָּתוּב (בראשית כה) וַיִּמְכֹּר אֶת בְּכֹרָתוֹ לְיַעֲקֹב?
אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן אֲבוּהָ, בְּעִידְנָא דְּהֲווּ יִשְׂרָאֵל קְשִׁיטִין וְזַכָּאִין וְעָבְדִין זְכוּ, וְלָא הֲווּ רְתִיתִין יִשְׂרָאֵל, אֶלָּא יַעֲקֹב לְחוּדֵיהּ. בְּדִין טָבָאן דְּעָבְדִין, הֲוָה לְמֶעְבַּד לְהוּ טָבָאן סַגִּיאִין דָּא בְּדָא.
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן אָבִיו, בִּזְמַן שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל אֲמִתִּיִּים וְצַדִּיקִים וְעוֹשִׂים זְכֻיּוֹת וְלֹא הָיוּ פוֹחֲדִים יִשְׂרָאֵל, אֶלָּא יַעֲקֹב לְבַדּוֹ. מִשּׁוּם הַטּוֹבוֹת שֶׁעָשׂוּ הָיָה לַעֲשׂוֹת לָהֶם טוֹבוֹת רַבּוֹת זֶה בָּזֶה.
מִדְּחָבוּ, וְאִתְגְּלִיאוּ עַל חוֹבֵיהוֹן, וְעַל עוֹבָדֵיהוֹן בִּישִׁין, לָא הֲווּ סָבְלִין יָתֵיהּ, דְּלָא יֶהֶוְיָין לְעַלְמָא, בְּקוּשְׁטָא עַל חוֹבֵיהוֹן. וְעַל דָּא אָתֵי מְכִילְתָּא דְרַחֲמֵי וְדִינָא לְחוּד, יִשְׂרָאֵל, וְיַהֲבִית (וישראל יהבית) יַתְהוֹן בְּאַרְעָא גָּלוּתְהוֹן.
מִשֶּׁחָטְאוּ וְהֻגְלוּ עַל חֲטָאֵיהֶם וְעַל מַעֲשֵׂיהֶם הָרָעִים, לֹא הָיוּ סוֹבְלִים אוֹתוֹ שֶׁלֹּא יִשָּׁאֲרוּ בָּעוֹלָם בֶּאֱמֶת עַל חֲטָאֵיהֶם, וְעַל זֶה בָּאָה מִדַּת הָרַחֲמִים וְהַדִּין לְחוּד, יִשְׂרָאֵל, וְנָתְנָה אוֹתָם בְּאֶרֶץ גָּלוּתָם.
יָאוֹת בָּעֵי בְּרִי, אֲבָל אִינִישׁ מִסְתַּכֵּל וְיִנְדַע יָתֵיהּ, יַעֲקֹב דְּמִתְלַף עִם וַיְחִי, קֹדֶשׁ. וְעַל דְּנָא רָזָא אָמְרִין, יַעֲקֹב בָּחַר יָתֵיהּ סַפִּירָא בְּכוּרְסֵי יְקָרָא.
יָפֶה שָׁאַלְתָּ, בְּנִי, אֲבָל אִישׁ הַמִּסְתַּכֵּל וְיוֹדֵעַ אוֹתוֹ, יַעֲקֹב הַמְחֻבָּר עִם וַיְחִי הוּא קֹדֶשׁ, וְעַל סוֹד זֶה אוֹמְרִים, יַעֲקֹב בָּחַר אוֹתוֹ לִהְיוֹת סַפִּיר בְּכִסֵּא הַכָּבוֹד.
רִבִּי שִׁמְעוֹן פָּתַח וְאָמַר, (ישעיהו נ״ז:ט״ו) וְאֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים וּלְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים. לֵב נִדְכָּאִים, דָּא יַעֲקֹב. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, תְּחוֹת מִן דַּרְגָּא נְחִיתַת עֲלוֹהִי נְבִיאִין בִּרְכָאן בְּמִצְרַיִם.
רַבִּי שִׁמְעוֹן פָּתַח וְאָמַר, (ישעיה נז) וְאֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים וּלְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים. לֵב נִדְכָּאִים – זֶה יַעֲקֹב, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר, תַּחַת מֵהַדַּרְגָּה יָרְדָה עָלָיו נְבוּאוֹת וּבְרָכוֹת בְּמִצְרַיִם.
תָּנָא אָמַר רִבִּי אַבָּא, לִבָּא חָמָא, דְּיַעֲקֹב דְּהֲוָה בְּמִצְרַיִם לֵית נְבוּאָתֵיהּ מַעַלְיוּתָא. (ס”א דארעא סניאה) אַרְעָא סַגִּיאָה.
שָׁנִינוּ, אָמַר רַבִּי אַבָּא, הַלֵּב רוֹאֶה, שֶׁהָיָה יַעֲקֹב בְּמִצְרַיִם אֵין נְבוּאָתוֹ מְעֻלָּה. (שהארץ שנואה). אֶרֶץ גְּדוֹלָה.
תָּא חֲזֵי, לָא זָכֵי לְבָרֵךְ לְחַד מִבְּנוֹהִי, וְלָא הֲוָה בִּידֵיהּ רוּחָא לְבָרֵךְ אֶלָּא בְּמִצְרַיִם, כַּד בָּרִיךְ יַתְהוֹן כָּל חַד וְחַד בְּרָזָא. וְרָזָא (בראשית מ״ב:א׳) וַיַּרְא יַעֲקֹב כִּי יֵשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרַיִם וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְבָנָיו לָמָּה תִּתְרָאוּ. תָּא חֲזֵי, דְּלָא אִיתְיְיהִיבַת נְבוּאֲתָא, אֶלָּא לִתְבִירֵי לִבָּא. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (בראשית מ״ב:ב׳) רְדוּ שָׁמָּה וְשִׁבְרוּ לָנוּ מִשָּׁם וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת.
בֹּא רְאֵה, לֹא זָכָה לְבָרֵךְ אֶת אֶחָד מִבָּנָיו וְלֹא הָיְתָה בְּיָדוֹ רוּחַ לְבָרֵךְ אֶלָּא בְּמִצְרַיִם, כְּשֶׁבֵּרַךְ אוֹתָם כָּל אֶחָד וְאֶחָד בְּסוֹד, וְסוֹד – (בראשית מב) וַיַּרְא יַעֲקֹב כִּי יֵשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרַיִם וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְבָנָיו לָמָּה תִּתְרָאוּ בּא רְאֵה שֶׁלֹּא נִתְּנָה הַנְּבוּאָה אֶלָּא לִשְׁבוּרֵי הַלֵּב, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר רְדוּ שָׁמָּה וְשִׁבְרוּ לָנוּ מִשָּׁם וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת.
אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, תְּחוֹת כָּרְסֵי יְקָרָא קַדִּישָׁא, יַעֲקֹב סַפִּיר, דְּאִיהִי מְכִילָתָא דְּדִינָא לְסִטְרֵיהּ, אֲתָא אָמַר, (בראשית ל״ב:כ״ט) לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְּךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל. אַתְּ מַשְׁכַּח דְּיַעֲקֹב חָזָא לְסִטְרֵיהּ מְכִילָתָא דְּדִינָא, וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ כַּאֲשֶׁר עָבַר אֶת פְּנוּאֵל וְגו’, וְרָזָא דְמִלָּה (ירמיהו ו׳:ד׳) אוֹי לָנוּ כִּי פָנָה הַיּוֹם כִּי יִנָּטוּ צִלְּלֵי עָרֶב.
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, תַּחַת כִּסֵּא הַכָּבוֹד הַקָּדוֹשׁ, יַעֲקֹב סַפִּיר, שֶׁהִיא מִדַּת הַדִּין לְצִדּוֹ. בָּא וְאָמַר, (שם לב) לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךְ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל. אַתָּה מוֹצֵא שֶׁיַּעֲקֹב רָאָה לְצִדּוֹ מִדַּת הַדִּין. וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ כַּאֲשֶׁר עָבַר אֶת פְּנוּאֵל וְגוֹ’, וְסוֹד הַדָּבָר – (ירמיה ו) אוֹי לָנוּ כִּי פָנָה הַיּוֹם כִּי יִנָּטוּ צִלְלֵי עָרֶב.
רִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, כַּד אִתְגְּלִיאוּ מִן יְרוּשְׁלֵם, וְאַעֲדִיאוּ תְּדִירָא, וְסָאִיב מְסַנְאָה יַת הֵיכָלָא. בְּעִדָּנָא הַהִיא לָא סוֹבְלַת מַלְכוּתָא לְיִשְׂרָאֵל עַל חוֹבֵיהוֹן, אֶלָּא יִשְׂרָאֵל. בְּגִין דְּהִיא מִתְּרֵי גִיסָא, רַחֲמֵי וְדִינָא.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, כְּשֶׁהֻגְלוּ מִירוּשָׁלַיִם וְהוּסַר הַתָּמִיד, וְטִמֵּא הַשּׂוֹנֵא אֶת הַהֵיכָל, בַּזְּמַן הַהוּא לֹא סָבְלָה הַמַּלְכוּת אֶת יִשְׂרָאֵל מִשּׁוּם חֲטָאֵיהֶם, אֶלָּא יִשְׂרָאֵל, מִשּׁוּם שֶׁהִיא מִשְּׁנֵי צְדָדִים – רַחֲמִים וְדִין.
וּמִלָּה דְּלֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל, כַּד אִתְפְּרִישׁ בִּסְבִירֵיהּ. יִשְׂרָאֵל יַעֲקֹב עִלָּאָה דָּא מִן דָּא, וּבְגִינֵהוֹן הֲוָה חוּטְרָא דְמשֶׁה גְּלִיפָא מִתְּרֵין סִטְרוֹי מִשְׁמֵיהּ קַדִּישָׁא, חַד רַחֲמֵי בְּדִינָא, וְחַד דִּינָא בְּדִינָא.
וְהַמִּלָּה שֶׁל לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךְ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל, כַּאֲשֶׁר מִתְבָּאֵר בִּסבָרָא. יִשְׂרָאֵל וְיַעֲקֹב – זֶה עֶלְיוֹן מִזֶּה, וּבִגְלָלָם הָיָה מַטֵּה מֹשֶׁה חָקוּק מִשְּׁנֵי צְדָדָיו מִשְּׁמוֹ הַקָּדוֹשׁ, אֶחָד רַחֲמִים בְּדִין, וְאֶחָד דִּין בְּדִין.
וְרָזָא (במדבר כ״ג:כ״א) לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל, מִדַּאֲנַן בְּגָלוּתָא, דְּחִיקָן בֵּין שָׂנְאֵי, וְאִסְתַּלִּיקַת מַטְרוֹנִיתָא מִן מַלְכָּא, וְאִתְרְחִיקַת מִנֵּיהּ, הוּא יַשְׁרֵי שְׁכִינְתָּא בֵּינָנָא וְיִפְרְקִינָנָא. וְרָזָא (ישעיהו מ״ה:י״ג) כֹּה אָמַר ה’ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וְגוֹאֲלוֹ ה’ צְבָאוֹת. וַיְחִי חַי, (ישעיהו ס״ו:א׳) כֹּה אָמַר ה’ הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדוֹם רַגְלָי.
וְסוֹד (במדבר כג) לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל – מִשֶּׁאָנוּ בַּגָּלוּת דְּחוּקִים בֵּין שׂוֹנְאִים, וְהִסְתַּלְּקָה הַמַּלְכָּה מִן הַמֶּלֶךְ וְהִתְרַחֲקָה מִמֶּנּוּ, הוּא יַשְׁרֶה שְׁכִינָתוֹ בֵּינֵינוּ וְיִגְאָלֵנוּ, וְהַסּוֹד שֶׁל (ישעיה מד) כֹּה אָמַר ה’ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וְגֹאֲלוֹ ה’ צְבָאוֹת. וַיְחִי חַי, כֹּה אָמַר ה’ הַשָּׁמַיִם כִּסִאִי וְהָאָרֶץ הֲדוֹם רַגְלָי.
בִּנְיָן עִלָּאָה, שְׁתֵּ”י רַגְלַי חַי, לי’ רַבָּתָא, י’ לְח’ זְעֵירְתָּא, ח’ לְתיו, וי’ לְו’, ו’ לְד’, הֲדָא הוּא דְּנָפִיק מֵעִלָּאָה.
בַּבִּנְיָןֹ הָעֶלְיוֹן שְׁתֵּ”י רַגְלַיִם חַי, לְי’ גְּדוֹלָה י’ לְח’ קְטַנָּה, ח’ לְתָי”ו, וְי’ לְו’, ו’ לְד’, זֶה מַה שֶּׁיּוֹצֵא מֵהָעֶלְיוֹן.
תְּחוֹת כָּרְסֵיהּ יְקָרָא, מֵאֶבֶן טָבָא בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם. הַיְינוּ דִּכְתִיב, (ישעיהו י״ט:כ״ב) וְנָגַף ה’ אֶת מִצְרַיִם וְגו’, י”ב פְּרִישָׁא. (ישעיהו כ״ו:י״ט) כִּי טַל אוֹרוֹת טַלֶּךָ א’ בְּגִין פְּרִישָׁא.
תַּחַת כִּסֵּא הַכָּבוֹד מֵאֶבֶן טוֹבָה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, הַיְנוּ מַה שֶּׁכָּתוּב וְנָגַף ה’ אֶת מִצְרַיִם וְגוֹ’, שְׁתֵּי חֲלֻקּוֹת. כִּי טַל אוֹרוֹת טַלֶּךְ – מִשּׁוּם חֲלֻקָּה אַחַת.
וּבְגִין דָּא מִתְחַלַף כְּחֲדָא, ב’ פְּרִישָׁא גָּלוּתָא, א’ פְּרִישָׁא קַדְמַיְיתָא. תָּא חֲזֵי, מַאי דִכְתִיב, (ישעיהו ב׳:ה׳) בֵּית יַעֲקֹב לְכוּ וְנֵלְכָה בְּאוֹר ה’, בְּגָלוּתָא, אַתְוָון דְּאִתְגְּזַר עֲלֵיהוֹן, עַל חוֹבֵיהוֹן, בְּקוּשְׁטָא בְּדִינָא הֲווּ, בְּאוֹרַיְיתָא תַּקַּנְתָּא, וְתִפְקוּן מִן חַמְרָא טִינָא, דְּהִיא גָלוּתָא, וְתַהֲכוּ לְנַהֲרָא דַּיְיָ.
וְלָכֵן מִתְחַלְּפִים כְּאֶחָד. ב’ הַפֵּרוּשׁ עַל הַגָּלוּת, א’ הַפֵּרוּשׁ הָרִאשׁוֹן. בּא רְאֵה מַה שֶּׁכָּתוּב, בֵּית יַעֲקֹב לְכוּ וְנֵלְכָה בְּאוֹר ה’, בַּגָּלוּת, הָאוֹתִיּוֹת שֶׁנִּגְזַר עֲלֵיהֶן עַל חֲטָאֵיהֶם, בֶּאֱמֶת בְּדִין הָיוּ. בַּתּוֹרָה יֵשׁ תַּקָּנָה, וְתֵצְאוּ מֵחֹמֶר הַטִּיט, שֶׁהִיא גָלוּת, וְתֵלְכוּ לְאוֹר ה’.
א’ רְצוֹנוֹ לוֹמַר בָּאָרֶץ, אִתְצַפֵּי אֲתָא בְּתִיגְנָא דְּסִיפְרָא דְאוֹרַיְיתָא. וְאֲנָא אִתְפַּלִיג בָּאָרֶץ, בָּאָרֶץ אַתְּ מַשְׁכַּח בְּתִיגְנָא דְסִפְרָא דְאוֹרַיְיתָא, ר”ץ מִתְלַפִּין כְּחֲדָא גָּלוּתָא. מַאי גָּלוּתָא דְמִצְרָאֵי. אַרְבַּע מְאָה שְׁנִין הֲוָה אָמַר לְאַבְרָהָם, דִּיהֵא גָּלוּתָא לִבְנוֹהִי בְּמִצְרָאֵי, וְכִי הֲוֵית מָנֵיתָא יַתְהוֹן, מָאתָן וְתִשְׁעִין שְׁנִין הֲווּ.
א’, רְצוֹנוֹ לוֹמַר בָּאָרֶץ, נִרְאֵית בָּאָה בִּגְזֵרַת סֵפֶר הַתּוֹרָה, וְהֵם מִתְחַלְּקִים בָּאָרֶץ בָּאָרֶץ אַתָּה מוֹצֵא בִּגְזֵרַת סֵפֶר הַתּוֹרָה, ר”ץ מִתְחַבְּרִים כְּאֶחָד גָּלוּת. מַהִי גָּלוּת מִצְרַיִם? אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה הָיָה אוֹמֵר לְאַבְרָהָם שֶׁתִּהְיֶה גָלוּת לְבָנָיו בְּמִצְרַיִם, וּכְשֶׁהָיִיתָ מוֹנֶה אוֹתָם, מָאתַיִם וְתִשְׁעִים שָׁנִים הָיוּ.
תָּא חֲזֵי, וַיָּמָת יוֹסֵף בֶּן מֵאָה וְעֶשֶׂר שָׁנִים. רִבִּי שִׁמְעוֹן פָּתַח וְאָמַר, (ישעיה ו) הִנֵּה הָעַלְמָה הָרָה וְיוֹלֶדֶת בֵּן וְקָרָאת שְׁמוֹ עִמָּנוּאֵל, עִדּוּי וְלֵידָה, דְּאִתְמְלֵי לְגִלּוּיָאן וְעָקְתָן סַגִּיאִין וְעִידָן בִּישִׁין. וְאַף עַל גַּב דִּיְהוּ בְּאִלֵּין, מַטְרוּנִיתָא אִזְדַּעְזְעַת וְאִתְרַחֲקַת מִן בַּעֲלָהּ, תְּהֵא עִמָּנָא בְּגָלוּתָא, בֶּן מֵאָה וְעֶשֶׂר הֲוָה גִּלּוּפָא דְּאִתּוֹסַף, יִתְרְעֵי לְמֵימַר וְהֲוָה עָבַר מִן גָּלוּתָא מֵאָה וְעֶשֶׂר שְׁנִין, וּמָאתָן וְתִשְׁעִין, הֲוִי אַרְבַּע מְאָה שְׁנִין, וְלָא אִתְמְנֵי גָלוּתָא דְיַעֲקֹב, אֶלָּא מִדְּמִית יוֹסֵף, (והיינו דא על גבי דא דאמר ומעת הוסר התמיד ולתת שקוץ שומם וגו’.)
בֹּא רְאֵה, וַיָּמָת יוֹסֵף בֶּן מֵאָה וְעֶשֶׂר שָׁנִים. רַבִּי שִׁמְעוֹן פָּתַח וְאָמַר, (ישעיה ז) הִנֵּה הָעַלְמָה הָרָה וְיֹלֶדֶת בֵּן וְקָראת שְׁמוֹ עִמָּנוּאֵל. הֵרָיוֹן וְלֵדָה, שֶׁנִּתְמַלְּאוּ לְגָלֻיּוֹת וּלְצָרוֹת רַבּוֹת וְעִדָּנִים רָעִים. וְאַף עַל גַּב שֶׁיִּהְיֶה עִמָּנוּ, הַמַּלְכָּה מִזְדַּעְזַעַת וּמִתְרַחֶקֶת מִבַּעְלָהּ, תִּהְיֶה עִמָּנוּ בַּגָּלוּת, בֶּן מֵאָה וְעֶשֶׂר הָיְתָה הַחֲקִיקָה שֶׁנִּתּוֹסְפָה. יִרְצֶה לוֹמַר שֶׁהָיָה עוֹבֵר מִן הַגָּלוּת מֵאָה וְעֶשֶׂר שָׁנִים וּמָאתַיִם וְתִשְׁעִים, וְיִהְיוּ אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. וְלֹא נִמְנֵית גָּלוּתוֹ שֶׁל יַעֲקֹב אֶלָּא מִשֶּׁמֵּת יוֹסֵף.
וַיְּהִי יְמֵי יַעֲקֹב שְׁנֵי חַיָּיו שֶׁבַע שָׁנִים וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שְׁנָה, הָכָא רָזָא בְּגָלוּתָא בְּמִנְיְינָא, תִּקוּנְתָּא יְהוֹן בְּנַיָיא דְּאִתְגַּלְּיָין בְּמִכִילָתָא דְּדִינָא תְּלָתָא גַּלָּוָון. קַדְמָאָה דְמִצְרָאֵי, דְּאִתְמְתַל בִּשְׁבַע שְׁנִין. רִבִּי חִיָּיא פָּתַח וְאָמַר, (שיר השירים ב׳:ז׳) הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלַם בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת וְגו’.
וַיְהִי יְמֵי יַעֲקֹב שְׁנֵי חַיָּיו שֶׁבַע שָׁנִים וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָה. כָּאן סוֹד בַּגָּלוּת בְּמִנְיָן, תִּקּוּנֵי הַגָּלֻיּוֹת שֶׁיִּהְיוּ הַבָּנִים בְּמִדַּת הַדִּין שָׁלֹשׁ גָּלֻיּוֹת. רִאשׁוֹנָה שֶׁל מִצְרַיִם, שֶׁנִּמְשַׁל בְּשֶׁבַע שָׁנִים. רַבִּי חִיָּיא פָּתַח וְאָמַר, (שיר ב) הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלם בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת וְגוֹ’.
רִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר מֵהָכָא, (ירמיהו ל״א:ג׳) מֵרָחוֹק ה’ נִרְאָה לִי וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ וְגו’. הָכָא רָזָא בְּגָלוּתָא תַּקַּנְתָּא יְהוֹן בְּנוֹהִי דְיִשְׂרָאֵל. מִשְׁתְּרֵי גַּלָּיָיא וְיִתְרְעֵי לְמֵימַר, יְהוֹן בְּנַיָא קַדִּישָׁא דְּאִתְגַּלָּוָון עַל חוֹבֵיהוֹן בְּדִינָא, שְׁנִין סַגִּיאִין יְהֵא. (ויקרא כ״ו:כ״א) שֶׁבַע כְּחַטֹּאתֵיכֶם, (בראשית ד׳:כ״ד) כִּי שִׁבְעָתַיִם יוּקַּם קָיִן, בְּגָלוּתָא קַדְמָאָה דְמִצְרָאֵי, דְּהִיא זְעֵירָא.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, מִכָּאן (ירמיה לא) מֵרָחוֹק ה’ נִרְאָה לִי וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ וְגוֹ’. כָּאן סוֹד הַגָּלוּת, הַתַּקָּנָה שֶׁיִּהְיוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מְשֻׁחְרָרִים מִגָּלֻיּוֹת, וְיִתְרַצֶּה לוֹמַר שֶׁיִּהְיוּ הַבָּנִים הַקְּדוֹשִׁים, שֶׁהֻגְלוּ עַל חֲטָאֵיהֶם בְּדִין, שָׁנִים רַבּוֹת יִהְיֶה, (ויקרא כו) שֶׁבַע כְּחַ אתֵיכֶם, (בראשית ד) כִּי שִׁבְעָתַיִם יֻקַּם קָיִן, בַּגָּלוּת הָרִאשׁוֹנָה שֶׁל מִצְרַיִם שֶׁהִיא קְטַנָּה.
תִּנְיָינָא, גָּלוּתָא דְשׁוֹפְטִים, דְּאִתְמְתַל לְאַרְבָּעִים שְׁנִין, בִּשְׁבַע דְּאִינְהוּ סַגִּיאֵי מִנֵּיהּ.
שֵׁנִית – גָּלוּת הַשּׁוֹפְטִים שֶׁנִּמְשְׁלָה לְאַרְבָּעִים שָׁנִים, בְּשֶׁבַע שֶׁהֵם רַבִּים מִמֶּנּוּ.
תְּלִיתָאֵי, גָּלוּתָא דַאֲנַן בֵּיהּ אֲרִיכָא, דְּאִתְמְתַל לִמְאָה שְׁנִין, לְאַרְבְּעִין וְהַיְינוּ דָּא עַל גַּבֵּי עִלָאָה דְּאֲמָר (דניאל י״ב:י״א) וּמֵעֵת הוּסַר הַתָּמִיד וְלָתֵת שִׁקּוּץ שׁוֹמֵם וְגו’:
שְׁלִישִׁית – הַגָּלוּת שֶׁאָנוּ בָּהּ, אֲרֻכָּה, שֶׁנִּמְשְׁלָה לְמֵאָה שָׁנִים, לְאַרְבָּעִים. וְהַיְנוּ שֶׁגִּלָּה הָעֶלְיוֹן שֶׁאָמַר (דניאל יב) וּמֵעֵת הוּסַר הַתָּמִיד וְלָתֵת שִׁקּוּץ שּמֵם וְגוֹ’.
Vayechi, Chapter 2
וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת. רִבִּי חִזְקִיָּה אָמַר, חֲמָא דָא עַקְתָא דְגָלוּתָא דְּהֲוָה עָרְעָן לִבְנוֹהִי, קְרִיבָא אֲנַפְשֵׁיהּ וּדְחִיקַת לִמְמָת, לָא אִשְׁתָּאַר חַי, כַּד הֲוָה נָחִית מִדַרְגִין, בְּדִיל חוֹבֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, לָא נָחִית עִמְּהוֹן בְּגָלוּתָא, זַכָּאָה חוּלְקֵהוֹן, דְּאִי לָא נָחִית עִמְּהוֹן בְּגָלוּתָא, אִשָׁתָּאֲרָן בֵּינֵי עַמְמַיָא, וְאַתְּ אֲמַרְתְּ (ישעיהו נ׳:ב׳) מַדּוּעַ בָּאתִי וְאֵין אִישׁ קָרָאתִי וְאֵין עוֹנְה. וְאֵין עוֹנֶה, דָּא יִשְׂרָאֵל, בָּאתִי וְאֵין אִישׁ, דָּא שְׁכִינָה. הַקָּצוֹר קָצְרָה יָדִי מִפְּדוּת וְאִם אֵין בִּי כֹּחַ לְהַצִּיל הֵן בְּגַעֲרָתִי אַחֲרִיב יָם אָשִׂים נְהָרוֹת מִדְבָּר. קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יָהַב חוּלָקָא לְיִשְׂרָאֵל דְּלָא יִשְׁלוֹט רַבְרְבָנָא אָחֳרָא בְהוֹן. נָחֲתוּ לְגָלוּתָא, שְׁכִינְתָּא עִמְּהוֹן וְהוּא רָחִיק מִמַּטְרוֹנִיתָא:
וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת. רַבִּי חִזְקִיָּה אָמַר, רָאָה צָרָה זוֹ שֶׁל הַגָּלוּת שֶׁהָיְתָה קוֹרֵאת לְבָנָיו קִרְבָה עַל נַפְשׁוֹ וְדָחֲקָה לָמוּת, לֹא נִשְׁאַר חַי. כְּשֶׁהָיָה יוֹרֵד מִדְּרָגוֹת מִשּׁוּם חֲטָאֵי יִשְׂרָאֵל, לֹא יָרַד עִמָּם בַּגָּלוּת. אַשְׁרֵי חֶלְקָם. שֶׁאִם לֹא יָרַד עִמָּם בַּגָּלוּת, יִשָּׁאֲרוּ בֵּין הָעַמִּים, וְאַתָּה אָמַרְתָּ (ישעיה נ) מַדּוּעַ בָּאתִי וְאֵין אִישׁ קָרָאתִי וְאֵין עוֹנֶה. וְאֵין עוֹנֶה – זֶה יִשְׂרָאֵל. בָּאתִי וְאֵין אִישׁ – זוֹ שְׁכִינָה. הֲקָצוֹר קָצְרָה יָדִי מִפְּדוּת וְאִם אֵין בִּי כֹחַ לְהַצִּיל הֵן בְּגַעֲרָתִי אַחֲרִיב יָם אָשִׂים נְהָרוֹת מִדְבָּר. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נָתַן חֵלֶק לְיִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא יִשְׁלֹט גָּדוֹל אַחֵר עֲלֵיהֶם. יָרְדוּ לַגָּלוּת – שְׁכִינָה עִמָּהֶם, וְהוּא רָחוֹק מִן הַמַּלְכָּה.
Vayechi, Chapter 3
וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר לוֹ אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, חָקַר יַת בְּנוֹהִי כֻּלְּהוֹן, וְאָמַר לְהוֹן, עַקְתָן סַגִּיאִין, בִּישִׁין רַבְרְבִין, חָמִית לְמֵיעַל לִבְרֵיכוֹן אַשְׁכְּחָן רַחֲמֵי עִלָּאֵי.
וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר לוֹ אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךְ. חָקַר אֶת בָּנָיו כֻּלָּם וְאָמַר לָהֶם: צָרוֹת רַבּוֹת, רעוֹת גְּדוֹלוֹת, אֲנִי רוֹאֶה לָבֹא עַל דּוֹרוֹתֵיכֶם נִמְצְאוּ רַחֲמִים עֶלְיוֹנִים.
וְאִי אַתּוּן בָּעָאן לְמֵיפַּק מִכָּל עָקְתָא, קַיְימוּ לִי, וְהֲבוּ בֵּינָנָא רִבּוֹן עָלְמָא וְתַעַבְדוּן קְשׁוֹט וְדִינָא, וְתֶהוֵי כַּאֲבָהַתְכוֹן, וּפַקִּידֵי בְּכָל דָּר וְדָר דְּיֵיתֵי בַּתְרֵיכוֹן, וְאִי אַתּוּן בָּעָאן לְמֶעְבַּד הָכִי, תִּפְקוּן מִכָּל עַקְתָא דְּיֵיתֵי עֲלֵיכוֹן.
וְאִם אַתֶּם רוֹצִים לָצֵאת מִכָּל צָרָה, הִשָּׁבְעוּ לִי וּתְנוּ בֵינֵינוּ רִבּוֹן הָעוֹלָם, וְתַעֲשׂוּ אֱמֶת וְדִין, וְתִהְיוּ כַאֲבוֹתֵיכֶם, וְצַוּוּ בְּכָל דּוֹר וָדוֹר שֶׁיֵּלְכוּ אַחֲרֵיהֶם. וְאִם אַתֶּם רוֹצִים לַעֲשׂוֹת כָּךְ, תֵּצְאוּ מִכָּל צָרָה שֶׁתָּבֹא עֲלֵיכֶם.
רִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, (עמוס ה׳:ט״ו) וְהַצִּיגוּ בַשַּׁעַר מִשְׁפָּט אוּלַי יֶחנַן ה’ אֱלֹהֵי צְבָאוֹת שְׁאֵרִית יוֹסֵף. (דאתקריאו בנוהי ישראל כלהון יוסף)
רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, (עמוס ה) וְהַצִּיגוּ בַשַּׁעַר מִשְׁפָּט אוּלַי יֶחֱנַן ה’ אֱלֹהֵי צְבָאוֹת שְׁאֵרִית יוֹסֵף.
וְאִי תַעַבְדוּן הָכִי, לָא תִקְבְּרוּן חַד מִן בְּרִי, אֶלָּא אִתִּי תְּתוּבוּן לְאַרְעֲכוֹן בִּשְׁלָמָא.
וְאִם תַּעֲשׂוּ כָּךְ, לֹא תִקְבְּרוּ אֶחָד מִן בָּנַי, אֶלָּא אִתִּי תָּשׁוּבוּ לְאַרְצְכֶם בְּשָׁלוֹם.
הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (בראשית כ״ד:ב׳) שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי, מַהוּ יָדְךָ. פָּתַח וְאָמַר, (תהילים מ״ה:ד׳) חֲגוֹר חַרְבְּךָ עַל יָרֵךְ גִּבּוֹר הוֹדְךָ וַהֲדָרֶךָ, סַיְיפָא דְקָאי בָּהּ חֶסֶד וְאֱמֶת, תְּרֵין סְפִירָן סְפִירָן, וְלָא שָׁבְקִין דָּא לְדָא. וְעַל דָּא אָמַר, (תהילים פ״ט:ט״ו) חֶסֶד וֶאֱמֶת יְקַדְמוּ פָנֶיךָ, (איכה ד׳:ט״ז) פְּנֵי ה’ חִלְּקָם. וְאִי הֲווּ טָבָאן בְּנוֹהִי, וְעֲבִידוּ מַה דְּקָיְימוּ, לָא מִית חַד מִבְּנַיְיהוּ בְּמִצְרָאֵי, דְּכָל טַב וְטַב דְּגָזִיר שְׁמָא דֵּאלָהָא עַל אֵינָשָׁא, לָא הֲוֵי אֶלָּא עַל דִּיהוֹן טָבִין. וְאִי לָא, לָא. כְּמָה דְּאָמַר דָוִד, (מלכים א ב׳:ד׳) לְמַעַן יָקִים ה’ אֶת דְּבָרוֹ אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלַי לֵאמֹר אִם יִשְׁמְרוּ בָנֶיךָ אֶת דַּרְכָּם לָלֶכֶת לְפָנַי בֶּאֱמֶת. וְאִי לָא, לָא (מייתי ברכאן דאמר עליהון).
זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (בראשית כד) שִׂים נָא יָדְךְ תַּחַת יְרֵכִי. מַהוּ יָדְךְ? פָּתַח וְאָמַר, (תהלים מה) חֲגוֹר חַרְבְּךְ עַל יָרֵךְ גִּבּוֹר הוֹדְךְ וַהֲדָרֶךְ. חֶרֶב שֶׁיֵּשׁ בָּהּ חֶסֶד וֶאֱמֶת, שְׁתֵּי סְפִירוֹת, וְלֹא עוֹזְבִים זֶה אֶת זֶה. וְלָכֵן אָמַר חֶסֶד וֶאֱמֶת יְקַדְּמוּ פָנֶיךְ, (איכה ד) פְּנֵי ה’ חִלְּקָם. וְאִם יִהְיוּ בָנָיו טוֹבִים וְעוֹשִׂים מַה שֶּׁנִּשְׁבְּעוּ, לֹא מֵת אֶחָד מִבְּנֵיהֶם בְּמִצְרַיִם, שֶׁכָּל טוֹב וְטוֹב שֶׁגָּזַר שֵׁם הָאֱלוֹהַּ עַל אֲנָשִׁים, אֵינוֹ אֶלָּא עַל שֶׁיִּהְיוּ טוֹבִים, וְאִם לֹא – לֹא, כְּמוֹ שֶׁאָמַר דָּוִד (מלכים א ב) לְמַעַן יָקִים ה’ אֶת דְּבָרוֹ אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלַי לֵאמֹר אִם יִשְׁמְרוּ בָנֶיךְ אֶת דַּרְכָּם לָלֶכֶת לְפָנַי בֶּאֱמֶת. וְאִם לֹא – לֹא.
תָּא חֲזֵי, כַּמָּה הוּא עָדִיף רוּחָא דְּאַבָּא מֵרוּחָא דְּבָרָא. דְּרוּחָא דְּאַבָּא הוּא רוּחָא דִבְרָא, רוּחָא מֵרוּחָא סָלְקָא. וְאִי סַיְיעַת אֲוִירָא אָחֳרָא בְּרוּחָא, לָא נָפִיק שְׁלִים. דְּהָא חָסִיר הוּא בְּהַאי אֲוִירָא. וְהַיְינוּ (ירמיהו ב׳:כ״ד) פֶּרֶה לִמֻּד מִדְבָּר בְּאַוַּת נַפְשָׁהּ שָׁאֲפָה רוּחַ.
בֹּא רְאֵה כַּמָּה הוּא עָדִיף רוּחַ הָאָב מֵרוּחַ הַבֵּן, שֶׁרוּחַ הָאָב הוּא רוּחַ הַבֵּן, רוּחַ מֵרוּחַ עוֹלֶה. וְאִם סִיְּעָה אֲוִיר אַחֶרֶת בָּרוּחַ, לֹא יוֹצֵא שָׁלֵם, שֶׁהֲרֵי הוּא חָסֵר בָּאֲוִיר הַזֶּה, וְהַיְנוּ (ירמיה ב) פֶּרֶא לִמֻּד מִדְבָּר בְּאַוַּת נַפְשָׁהּ שָׁאֲפָה רוּחַ.
תָּנָא, (ויקרא ע”ה ע”ב, ע”ש כי שם בא כל הענין בשלמותו) רַב הַמְנוּנָא סָבָא אֲזַל לְקַפּוֹטְקִיָּיא, עָאל לְקַמַּייהוּ רַב יִיִסָא סָבָא. אָמַר לֵיהּ, בְּמַאי עַסְקִיתוּ. וַוי לֵיהּ, וַוי לְנַפְשֵׁיהּ. אִי אִשְׁתְּלַף רוּחָא דִּמְסָאֲבָא דְּאִשְׁתַּכַּח עִמֵּיהּ וְאוֹרִית לֵיהּ לִבְרֵיהּ. וְהַאי אִיהוּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לֵית לֵיהּ חוּלָקָא. שָׁבִיק לֵיהּ חוּלָקָא שָׁבִיק לֵיהּ לְשֵׁיצָאָה לֵיהּ לְעַלְמָא דְאָתֵי. אָמַר לֵיהּ, מְנָא לָךְ הָא. אָמַר לֵיהּ, הָכָא אוֹלִיפְנָא, דְּהַאי יְרוּתָא בִּישְׁתָּא, אַחְסְנִין (אחרי מות עו ע”א) כֻּלְּהוּ בְּנוֹי אִי לָא יְתוּבוּן, דְהָא לֵית מִלָּה קָיְימָא קַמֵי תְּשׁוּבָה. וְאֲנָא הָכִי אוֹלִיפְנָא, דְּהָא אַסְוָותָא דָא יַהֲבוּ לִי זִמְנָא חָדָא, דְּהֲוֵינָא רְשִׁים בְּאַנְפִּי, וְיוֹמָא חַד הֲוֵינָא אָזִיל בְּאָרְחָא וְעַרְעָנָא בְּחַד זַכָּאָה, וְעַל יְדוֹי אִתְעֲבַר מִנָאי הַהוּא רְשִׁימָא. אָמַר לֵיהּ מַה שְּׁמָךְ, אָמַר לֵיהּ אֶלְעָזָר, וְקָרֵינָא לֵיהּ אֶלְעָזָר אָחֳרָא, אָמַר לֵיהּ בְּרִיךְ רַחֲמָנָא דְּחָמֵינָא לָךְ, זַכָּאָה חוּלָקָךְ בְּעַלְמָא דֵין, וּבְעַלְמָא דְאָתֵי:
לָמַדְנוּ, רַב הַמְנוּנָא הַזָּקֵן הָלַךְ לְקַפּוֹטְקִיָּא. נִכְנַס לִפְנֵיהֶם רַב יֵיסָא הַזָּקֵן. אָמַר לוֹ, בַּמָּה עֲסַקְתֶּם? אוֹי לוֹ אוֹי לְנַפְשׁוֹ אִם נִשְׁלְפָה רוּחַ טֻמְאָה שֶׁנִּמְצֵאת עִמּוֹ וְהוֹרִישׁ אוֹתָהּ לִבְנוֹ. וְזֶהוּ שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵין לוֹ חֵלֶק, מַשְׁאִיר לוֹ חֵלֶק וּמַשְׁאִיר אוֹתוֹ לְהִשָּׁמֵד מִן הָעוֹלָם הַבָּא. אָמַר לוֹ, מִנַּיִן לְךְ זֶה? אָמַר לוֹ, כָּךְ לָמַדְתִּי, שֶׁהַיְרֻשָּׁה הָרָעָה הַזּוֹ יוֹרְשִׁים כָּל בָּנָיו אִם לֹא יָשׁוּבוּ, שֶׁהֲרֵי אֵין דָּבָר הָעוֹמֵד בִּפְנֵי הַתְּשׁוּבָה. וַאֲנִי כָּךְ לָמַדְתִּי, שֶׁהֲרֵי רְפוּאָה זוֹ נָתְנוּ לִי פַּעַם אַחַת שֶׁהָיִיתִי רָשׁוּם בְּפָנַי, וְיוֹם אֶחָד הָיִיתִי הוֹלֵךְ בַּדֶּרֶךְ וּפָגַשְׁתִּי צַדִּיק אֶחָד, וְעַל יָדוֹ עָבַר מִמֶּנִּי אוֹתוֹ הָרֹשֶׁם. אָמַר לוֹ, מַה שִּׁמְךְ? אָמַר לוֹ, אֶלְעָזָר, וְקָרָאתִי לוֹ אֶלְעָזָר אַחֵר. אָמַר לוֹ, בָּרוּךְ הָרַחֲמָן שֶׁרָאִיתִי אוֹתְךְ, אַשְׁרֵי חֶלְקְךְ בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא.
וַיֹּאמֶר הִשָּׁבְעָה לִי וְגו’. רִבִּי חִזְקִיָּה פָּתַח וְאָמַר, (ישעיהו ס״ב:ח׳) נִשְׁבַּע ה’ בִּימִינוֹ וּבִזְרוֹעַ עֻזּוֹ, קִּיֵּים קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּיִפּוּק לְיִשְׂרָאֵל מִן גָּלוּתָא דִלְהוֹן, וְדָא קִּיֵּים לְהוֹן, קְיָים, דְּלָא יִשְׁבּוֹק לוֹן בְּאַרַע שַׂנְאֵיהוֹן.
וַיֹּאמֶר הִשָּׁבְעָה לִי וְגוֹ’. רַבִּי חִזְקִיָּה פָּתַח וְאָמַר, (ישעיה סב) נִשְׁבַּע ה’ בִּימִינוֹ וּבִזְרוֹעַ עֻזּוֹ. נִשְׁבַּע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיּוֹצִיא אֶת יִשְׂרָאֵל מֵהַגָּלוּת שֶׁלָּהֶם, וְזֶה נִשְׁבַּע לָהֶם שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא יַעֲזֹב אוֹתָם בְּאֶרֶץ שׂוֹנְאֵיהֶם.
(בראשית ל״ב:כ״ז) וַיֹּאמֶר שַׁלְחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר וַיֹּאמֶר לא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי. מַאן בֵּרַכְתָּנִי. יָהַב לוֹן גָּלוּתָא, וְקִּיֵּים לוֹן דְּיִפְקוּן מִנֵּיהּ.
וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךְ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי (בראשית לב). מַה זֶּה בֵּרַכְתָּנִי? נָתַן לָהֶם גָּלוּת, וְנִשְׁבַּע לָהֶם שֶׁיֵּצְאוּ מִמֶּנָּה.
תָּנָא, זַמִּין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לִבְרֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, דִּיהוֹן כָּל חַד וְחַד תְּחוֹת כָּרְסֵיהּ, וִיהוֹן מַעַלְיָין מִכָּל עִלָּאֵי, בְּגִין דָּא תִּשְׁכַּח וא”ו אֲרִיכָא. קִּיֵּים קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לִשְׁלֵמוּתָא דְּו’ דְּר”א וּבְגִין שִׁתָּא וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל עַל רֹאשׁ הַמִּטָּה. סְגִיד יִשְׂרָאֵל דְּלֵיתֵי מְשִׁיחָא בְּסוֹף מִנְיָינָא דָא, וְתִשְׁרֵי שְׁכִינְתָּא עִמְּהוֹן.
שָׁנִינוּ, עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁיִּהְיוּ כָּל אֶחָד וְאֶחָד תַּחַת כִּסְאוֹ וְיִהְיוּ מְעֻלִּים מִכָּל הָעֶלְיוֹנִים. בִּשְׁבִיל זֶה תִּמְצָא וָא”ו אֲרֻכָּה. נִשְׁבַּע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַשְּׁלֵמוּת שֶׁל שִׁשָּׁה דוֹרוֹת, וּבִשְׁבִיל שֵׁשׁ וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל עַל רֹאשׁ הַמִּטָּה. הִשְׁתַּחֲוָה יִשְׂרָאֵל שֶׁיָּבֹא הַמָּשִׁיחַ בְּסוֹף הַמִּנְיָן הַזֶּה וְתִשְׁרֶה שְׁכִינָה עִמָּם.
Vayechi, Chapter 4
וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף הִנֵּה אָבִיךָ חוֹלֶה וְגו’: מַתְנִיתִין, אָמַר רִבִּי חִזְקִיָּה, לָא אֲתָא קְרָא לְאַשְׁמוּעִינָן דְּעָבַד, אֶלָּא אֲתָא קְרָא לְאַתְיָא מַה דְּיֶהוֵי בְּסוֹף גָּלוּתָא, כָּל אִלֵּין לְסוֹף מִנְיָינָא דְאִתְמְנֵי. צָבֵי לְמֵימַר דְּיֵיתֵי מְשִׁיחָא, וְיֵימָא לֵיהּ אָבוּךְ דְּבִשְׁמַיָיא בָּהִיל לִסְבַר אַפָּךְ, סָפִין לְקִצָּא דִמְשִׁיחָא. יְהֵא רַעֲוָא מִן אֱלֹהָא דִשְׁמַיָא, דְּיִסַּב בְּרֵיהּ דְּאַסְגִּיאוּ בְּגָלוּתָא, וּמִדְּאִתְנְשִׁיאוּ בְּהוּ, דְּנָשֵׁי יַתְהוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּחוֹבֵיהוֹן בְּקוּשְׁטָא.
וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף הִנֵּה אָבִיךְ חוֹלֶה וְגוֹ’. מִשְׁנָה, אָמַר רַבִּי חִזְקִיָּה, לֹא בָא הַכָּתוּב לְהַשְׁמִיעֵנוּ מַה שֶּׁעָשָׂה, אֶלָּא בָּא הַכָּתוּב לְהָבִיא מַה שֶּׁיִּהְיֶה בְּסוֹף הַגָּלוּת כָּל אֵלֶּה לְסוֹף הַמִּנְיָן שֶׁנִּמְנֶה. רוֹצֶה לוֹמַר שֶׁיָּבֹא הַמָּשִׁיחַ, וְיֹאמַר לוֹ, אָבִיךְ שֶׁבַּשָּׁמַיִם מְמַהֵר לְקַבֵּל פָּנֶיךְ הַצּוֹפוֹת לְקֵץ הַמָּשִׁיחַ. יְהִי רָצוֹן מֵאֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם שֶׁיִּשָּׂא בָנָיו שֶׁהִרְבּוּ בַגָּלוּת וּמִשֶּׁנִּשְׁכְּחוּ בָהֶם, שֶׁשָּׁכַח אוֹתָם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּחֲטָאֵיהֶם בֶּאֱמֶת.
כַּד אֲתָא רִבִּי אַבָּא אָמַר, לָאו לִדְרָשָׁא קָא אֲתִינָא, חֲשׁוֹב רָזָא דְמִלְּתָא (בראשית ל׳:כ״ד) יוֹסֵף ה’ לִי בֶּן אַחֵר, כִּדְפָרִישְׁנָא לְעֵיל, הַאי שְׁמֵיהּ קַדִּישָׁא בְּיוֹסֵף, יה”ו יֹאמַר, הָא אֲבוּךְ מָארֵי עַלְמָא, דְאָתֵי לְמֶעְבַּד טָבָא לִבְרֵיהּ, דְּיִפְקוּן מִן גָּלוּתָא דִּלְהוֹן. וְאִי אַתְּ לָא רָעֵי בְּקוּשְׁטָךְ, רִבּוּעָא ידו”ד אֶחָד יַעֲבֵד יָתָךְ, וְיָדְעֵי דְּתֵיתוּב מַטְרוֹנִיתָא לְאַתְרָא.
כְּשֶׁבָּא רַבִּי אַבָּא, אָמַר, לֹא לִדְרָשָׁה בָּאתִי, חֲשֹׁב סוֹד הַדָּבָר (שם ל) יֹסֵף ה’ לִי בֵּן אַחֵר, כְּפִי שֶׁפֵּרַשְׁנוּ לְעֵיל. הֲרֵי שְׁמוֹ הַקָּדוֹשׁ בְּיוֹסֵף, יה”ו יֹאמַר, הֲרֵי אָבִיךְ רִבּוֹן הָעוֹלָם שֶׁבָּא לַעֲשׂוֹת טוֹב לְבָנָיו שֶׁיֵּצְאוּ מֵהַגָּלוּת שֶׁלָּהֶם, וְאִם אֵינְךְ רוֹצֶה בַּאֲמִתְּךְ, הָרִבּוּעַ ידו”ד אֶחָד יַעֲשֶׂה אוֹתְךְ, וְיוֹדְעִים שֶׁתָּשׁוּב הַמַּלְכָּה לִמְקוֹמָהּ.
דַּאֲבָהֳתָנָא אִינוּן רְתִיכִין דִּלְעֵילָא, (בראשית י״ז:כ״ב) וַיַּעַל אֱלהִים מֵעַל אַבְרָהָם, אֲבָהָן שׁוֹקֵי עַלְמָא, (מיכה ז׳:כ׳) תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב חֶסֶד לְאַבְרָהָם, תָּנָא דְיֵיתֵי מְשִׁיחָא.
שֶׁאֲבוֹתֵינוּ הֵם מֶרְכָּבוֹת שֶׁלְּמַעְלָה, וַיַּעַל אֱלֹהִים מֵעַל אַבְרָהָם, הָאָבוֹת שׁוֹקֵי הָעוֹלָם, (מיכה ז) תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב חֶסֶד לְאַבְרָהָם. שָׁנִינוּ שֶׁיָּבֹא הַמָּשִׁיחַ.
Vayechi, Chapter 5
רִבִּי יוֹסֵי פָּתַח וְאָמַר, (זכריה ד) וְהָיָה יוֹם אֶחָד הוּא יִוָּדַע לַה’ לֹא יוֹם וְלֹא לַיְלָה וְהָיָה לְעֵת עֶרֶב יִהְיֶה אוֹר. רוֹצֶה לְמֵימַר, תְּרֵין מְעַרְעִין בִּישִׁין דְּאָתָן לִבְנוֹהִי לְמֶהוֵי בְּגָלוּתָא בְּאַרַע שַׂנְאֵיהוֹן, וְלָא יִסְתְּכֵי בְּהוֹן, כַּמָּה שְׁנִין סַגִּיאִין, עַל חוֹבֵיהוֹן בְּקוּשְׁטָא, הָכִי יִזְנַח יַתְהוֹן בְּאַרַע שַׂנְאֵיהוֹן. וְיִסַּב בְּנַיְיהוּ דְּאַרַע לְהוֹן בִּישִׁין אִלֵּין, וְיַדְבֵּר לְהוֹן לַאֲרַע טַב כְּפִירוּשָׁא דִקְרָא.
רַבִּי יוֹסֵי פָּתַח וְאָמַר, (זכריה יד) וְהָיָה יוֹם אֶחָד הוּא יִוָּדַע לַה’ לֹא יוֹם וְלֹא לַיְלָה וְהָיָה לְעֵת עֶרֶב יִהְיֶה אוֹר. רוֹצֶה לוֹמַר, שְׁנֵי מִקְרִים רָעִים שֶׁבָּאוּ לְבָנָיו לִהְיוֹת בַּגָּלוּת בְּאֶרֶץ שׂוֹנְאֵיהֶם, וְלֹא יִסְתַּכֵּל בָּהֶם כַּמָּה שָׁנִים רַבּוֹת עַל חֲטָאֵיהֶם בֶּאֱמֶת, כֵּן יִזְנַח אוֹתָם בְּאֶרֶץ שׂוֹנְאֵיהֶם, וְיִשָּׂא בָנָיו שֶׁאֵרְעוּ לָהֶם הָרָעוֹת הַלָּלוּ, וְיַנְהִיגֵם לְאֶרֶץ טוֹבָה כְּפֵרוּשׁ הַכָּתוּב.
וְהֲוָה תְּרֵי רַבְרְבָן סַגִּיאִין מַעַלְיָיאן הֲוָה מְטַרְקָן תְּחוֹת כָּרְסֵי יְקָרָא, דְּאַפַּטְרוֹפָּא דְּיִשְׂרָאֵל מְכִילָתָא חֲמִישָׁאָה, בְּדִיל דִּיְהוֹן בְּגָלוּתָא כָּל עִדָּנָא הָדֵין, וְאַרַע דְּנָשֵׁי יַתְהוֹן בְּאַרַע שַׂנְאֵיהוֹן.
וְהָיָה שְׁנֵי גְדוֹלִים רַבִּים מְעֻלִּים הָיוּ דוֹפְקִים תַּחַת כִּסֵּא הַכָּבוֹד, שֶׁאֶפּוֹטְרוֹפּוֹס שֶׁל יִשְׂרָאֵל מִדָּה חֲמִישִׁית, מִשּׁוּם הֱיוֹתָם בַּגָּלוּת כָּל הַזְּמַן הַזֶּה, וְקָרָה שֶׁיִּשְׁכַּח אוֹתָם בְּאֶרֶץ שׂוֹנְאֵיהֶם.
וְהוּא תְּרֵין מְכִילָתָן, בִּתְרֵין סָפִין, נָפַק חָדָא וּמַלִּיל לָקֳבֵל רִבּוֹן עָלְמָא, וְיָהִיב לֵיהּ רְשׁוּ דִּימַלֵּל כָּל מַאן דְּבָעֵי, וְחָזֵי בְּיִשְׂרָאֵל מִן גִּיסָא חָדָא לְמִגְזַר בְּהוֹן בְּיִשְׂרָאֵל, דְּיִפְקוּן מִן גָּלוּתָא, בְּדִין אֲבָהַתְהוֹן. וּמִן גִּיסָא אַחֲרִינָא, רָעָא לְמִגְזַר עֲלֵיהוֹן, בְּדִיל חוֹבֵיהוֹן, דְּאָמְרוּ עֲלַיְיהוּ בִּישָׁא סַגִּיאָה. הָא ד’ מְכִילָתָן, וְלָא הֲוָה בְּהוֹן מְכִילָתָא חֲמִישָׁאָה אַפַּטְרוֹפָּא דְיִשְׂרָאֵל, וּמַלִּילוּ כָּל דִּרְעוּ.
וְהוּא שְׁתֵּי מִדּוֹת בִּשְׁתֵּי חֲלֻקּוֹת. יָצְאָה אַחַת וְדִבְּרָה כְּנֶגֶד רִבּוֹן הָעוֹלָם, וְנָתַן לָהּ רְשׁוּת לְדַבֵּר כָּל מַה שֶּׁתִּרְצֶה, וְרָאֲתָה בְּיִשְׂרָאֵל מִצַּד אֶחָד לִגְזר עַל יִשְׂרָאֵל שֶׁיֵּצְאוּ מֵהַגָּלוּת בִּזְכוּת אֲבוֹתֵיהֶם, וּמִצַּד אַחֵר רָצְתָה לִגְזֹר עֲלֵיהֶם בִּשְׁבִיל חֲטָאֵיהֶם כְּשֶׁאָמְרוּ עֲלֵיהֶם רָעָה גְדוֹלָה, הֲרֵי אַרְבַּע מִדּוֹת, וְלֹא הָיְתָה בָהֶם מִדָּה חֲמִישִׁית אֶפּוֹטְרוֹפּוֹס שֶׁל יִשְׂרָאֵל, וְדִבְּרוּ כָּל מַה שֶּׁרָצוּ.
עַד דְּמָטָא לְוַותְהוֹן מְכִילָתָא חֲמִישָׁאָה, וְהֲוָה בְּכָרְסֵי יְקָרָא מִן שְׁמָא קַדִּישָׁא, וְאָמַר עַל בְּנוֹהִי דְיִשְׂרָאֵל טַב, וְלָא הֲווּ רַתְיָין תְּרֵין מְכִילָתָן קַמַּיְיתָא לְמַלָּלָא קַמֵּיהּ, בְּדִין מְכִילָתָא חֲמִישָׁאָה דְּאִתְמְתַל לְלֵילְיָא, וְנָפַק לִנְהוֹרָא דִלְהוֹן. וְעַל דָּא פָּתַח, וְהָיָה יוֹם אֶחָד הוּא יִוָּדַע לַה’ לֹא יוֹם וְלֹא לַיְלָה וְהָיָה לְעֵת עֶרֶב יִהְיֶה אוֹר.
עַד שֶׁהִגִּיעָה לָהֶם הַמִּדָּה הַחֲמִישִׁית, וְהָיָה בְּכִסֵּא הַכָּבוֹד מִן הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ, וְאָמְרָה עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל טוֹב, וְלֹא הָיוּ פוֹחֲדוֹת שְׁתֵּי מִדּוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת לְדַבֵּר לְפָנָיו, בִּזְכוּת הַמִּדָּה הַחֲמִישִׁית שֶׁנִּמְשְׁלָה לְלַיְלָה, וְיָצְאָה לְהָאִיר לָהֶם. וְלָכֵן פָּתַח, וְהָיָה יוֹם אֶחָד הוּא יִוָּדַע לַה’ לֹא יוֹם וְלֹא לַיְלָה וְהָיָה לְעֵת עֶרֶב יִהְיֶה אוֹר.
תָּנִינָא (בראשית א׳:ה׳) וַיִּקְרָא אֱלהִים לָאוֹר יוֹם וְלַחשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה, וְהָתָם אָמַר וְחשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם, וְקַשְׁיָא דִידֵיהּ אֲדִידֵיהּ. אֲתָא רִבִּי אֶלְעָזָר לְרִבִּי שִׁמְעוֹן אֲבוֹי, וְאָמַר לֵיהּ אַבָּא מָארִי, מַאי דָא. אָמַר לֵיהּ, מִבְּרֵאשִׁית עַד ו’ דוֹרוֹת בָּרָא ידו”ד אֶחָד, צָבֵי לְמֵימַר, ו’ דִּשְׁמֵיהּ, יָהַב בֵּיהּ רוּחַ חָכְמָה, עַד הָכָא לָא הֲוָה מִנְדַּע מַהוּ חשֶׁךְ. קָם רִבִּי אֶלְעָזָר וְנָשַׁק יְדוֹי דְּאֲבוֹי.
שָׁנִינוּ, (בראשית א) וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה. וְשָׁם אָמַר וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם. וְקָשֶׁה שֶׁלּוֹ עַל שֶׁלּוֹ. בָּא רַבִּי אֶלְעָזָר לְרַבִּי שִׁמְעוֹן אָבִיו וְאָמַר לוֹ, אָבִי מוֹרִי, מַה זֶּה? אָמַר לוֹ, מִבְּרֵאשִׁית עַד ו’ דּוֹרוֹת בָּרָא ידו”ד אֶחָד, רוֹצֶה לוֹמַר, ו’ שֶׁל שְׁמוֹ נָתַן בּוֹ רוּחַ חָכְמָה. עַד כָּאן לֹא הָיָה יוֹדֵעַ מַהוּ חֹשֶׁךְ. קָם רַבִּי אֶלְעָזָר וְנָשַׁק יָדוֹ שֶׁל אָבִיו.
קָם רִבִּי אַבָּא וְשָׁאַל, מַאי חשֶׁךְ. אִסְתַּחֲרוּ חַבְרַיָא וְלָא מָטוּ מַאי דְּשָׁאֲלוּ, עֲבָדוּ עוֹבָדָא, וּמָטָא קָלָא מִן קֳדָם רִבּוֹן עַלְמָא, בְּהָאי קְרָא, (איוב י׳:כ״ב) אֶרֶץ עֵיפָתָה וְגו’ צַלְמָוֶת וְלֹא סְדָרִים, וַתּוֹפַע כְּמוֹ אוֹפֶל, גֵּיהִנֹּם מִקַּמֵּי דְּאִתְבְּרֵי עַלְמָא, הֲוָה גָּנִיז לְרַשִּׁיעַיָּא, וַוי לְהוֹן לְחַיָּיבַיָא, דִּיהוֹן כַּד יַעֲבִיד אֱלָהָא יַת אִלֵּין, (ישעיהו ס׳:ב׳) כִּי הִנֵּה הַחשֶׁךְ יְכַסֶּה אֶרֶץ וַעֲרָפֶל לְאוּמִּים וְעָלַיִךְ יִזְרַח יְיָ וּכְבוֹדוֹ עָלַיִךְ יֵרָאֶה. זַכָּאָה חוּלְקֵהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָא בָּרָא לְהוֹן דָּא, (תהילים קמ״ד:ט״ו) אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לוֹ אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁיְיָ אֱלהָיו:
קָם רַבִּי אַבָּא וְשָׁאַל, מַה זֶּה חֹשֶׁךְ? סָבְבוּ הַחֲבֵרִים וְלֹא הִגִּיעוּ לְמַה שֶּׁשָּׁאַל. עָשׂוּ מַעֲשֶׂה, וְהִגִּיעַ קוֹל מִלִּפְנֵי רִבּוֹן הָעוֹלָם בְּפָסוּק זֶה, (איוב י) אֶרֶץ עֵפָתָה וְגוֹ’, צַלְמָוֶת וְלֹא סְדָרִים וַתֹּפַע כְּמוֹ אֹפֶל. גֵּיהִנֹּם מִלִּפְנֵי שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם הָיָה גָנוּז לָרְשָׁעִים. אוֹי לָרְשָׁעִים שֶׁיִּהְיוּ כְּשֶׁיַּעֲשֶׂה הָאֱלוֹהַּ אֶת אֵלֶּה, (ישעיה ס) כִּי הִנֵּה הַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה אֶרֶץ וַעֲרָפֶל לְאֻמִּים וְעָלַיִךְ יִזְרַח ה’ וּכְבוֹדוֹ עָלַיִךְ יֵרָאֶה. אַשְׁרֵי חֶלְקָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא בָרָא לָהֶם זֶה. (תהלים קמד) אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לּוֹ אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁה’ אֱלֹהָיו.
Vayechi, Chapter 6
וַיַּגֵּד לְיַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הִנֵּה בִּנְךָ יוֹסֵף בָּא אֵלֶיךָ. רִבִּי יוֹסֵי אָמַר, מַלְאָכָא הוּא, דְּהֲוָה עָתִיד לְמֵימַר טַב עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, כַּד יְתִיבוּן לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּכָל עָקַתְהוֹן, כַּד יֵיתֵי קִצָּא דִמְשִׁיחָא, בְּכָל עָקְתָא דְּתֵיתֵי עֲלֵיהוֹן, יֵימְרוּן לִמְכִילָתָא בְּרִיךְ אָתִי לְוָתָךְ, וְיִתְפָּרְקוּן טָבָאי.
וַיַּגֵּד לְיַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הִנֵּה בִּנְךְ יוֹסֵף בָּא אֵלֶיךְ. רַבִּי יוֹסֵי אָמַר, מַלְאָךְ הוּא שֶׁהָיָה עָתִיד לוֹמַר טוֹב עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּשֶׁיָּשׁוּבוּ לַקָּדוֹשׁ- בָּרוּךְ-הוּא בְּכָל צָרָתָם, כְּשֶׁיָּבֹא קֵץ הַמָּשִׁיחַ. בְּכָל צָרָה שֶׁתָּבֹא עֲלֵיהֶם יֹאמְרוּ לַמִּדָּה: בָּנַיִךְ בָּאִים אֵלַיִךְ. וְיִגָּאֲלוּ הַטּוֹבִים.
זַכָּאָה חוּלְקֵהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, דְּאִתְקְרִיאוּ בְּנוֹי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּאִינוּן כְּמַלְאָכַיָיא, (איוב ל״ח:ז׳) וַיָּרִיעוּ כָּל בְּנֵי אֱלהִים, הוי”ה מַאי.
אַשְׁרֵי חֶלְקָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּקְרְאוּ בְּנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהֵם כְּמוֹ מַלְאָכִים. (איוב לח) וַיָּרִיעוּ כָּל בְּנֵי אֱלֹהִים. הוי”ה מָה?
תָּא חֲזֵי, מִנַּיִן שֶׁקָּרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְיַעֲקֹב אֵ”ל, אַתְּ בְּעִלָּאָה, וְאֲנָא אֱהֵא בְּתַתָּאָה, (נ”א את תהא בתתאה, ואנא אהא אלהא בעלאה), מַאי קָא מַיְירֵי. (בראשית י״ז:כ״ב) וַיַּעַל אֱלֹהִים מֵעַל אַבְרָהָם, אֲבָהָתָן אִינוּן רְתִיכָאן דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. תָּנָא, (מיכה ז׳:כ׳) תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב חֶסֶד לְאַבְרָהָם, הָא תְּרֵין סְפִירָן, בִּתְרֵין רְתִיכָן, רַבְרְבָן עִלָּאִין.
בֹּא רְאֵה, מִנַּיִן שֶׁקָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיַעֲקֹב אֵל? אַתָּה בָּעֶלְיוֹנִים, וַאֲנִי אֶהְיֶה בַּתַּחְתּוֹנִים, (אתה תהיה בתחתונים, ואני אהיה אלוה בעליונים). מַה זֶּה אוֹמֵר? (בראשית יז) וַיַּעַל אֱלֹהִים מֵעַל אַבְרָהָם. הָאָבוֹת הֵם מֶרְכְּבוֹת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. שָׁנִינוּ (מיכה יז) תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב חֶסֶד לְאַבְרָהָם. הֲרֵי שְׁתֵּי סְפִירוֹת בִּשְׁתֵּי מֶרְכָּבוֹת גְּדוֹלוֹת עֶלְיוֹנוֹת.
תְּלִיתָאָה יִצְחָק, מַאי (בראשית ל״א:נ״ג) וַיִּשָּׁבַע יַעֲקֹב בְּפַחַד אָבִיו יִצְחָק. וּבְגִין פַּחַד יִצְחָק דְּהֲוָה סְפִירָה, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּהוּא כָּרְסֵי יְקָרָא רְתִיכָא עִלָּאָה, וּסְפִירָה דְיִצְחָק הִיא מֵעִלָּאָה, מְפָרְשָׁא יַתִּיר מִכָּל סְפִירָן דַּאֲבָהָתָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיִּשָּׁבַע יַעֲקֹב בְּפַחַד אָבִיו יִצְחָק.
שְׁלִישִׁי יִצְחָק. מַה זֶּה (בראשית לא) וַיִּשָּׁבַע יַעֲקֹב בְּפַחַד אָבִיו יִצְחָק. וּמִשּׁוּם פַּחַד יִצְחָק שֶׁהָיָה סְפִירָה, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהוּא כִּסֵּא כָבוֹד, מֶרְכָּבָה עֶלְיוֹנָה, וּסְפִירָה שֶׁל יִצְחָק הִיא מֵעֶלְיוֹנִים, מְפֹרֶשֶׁת יוֹתֵר מִכָּל הַסְּפִירוֹת שֶׁל הָאָבוֹת. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב וַיִּשָּׁבַע יַעֲקֹב בְּפַחַד אָבִיו יִצְחָק.
רִבִּי אַבָּא פָּתַח וְאָמַר, (בראשית ל״א:נ״ג) אֱלהֵי אַבְרָהָם וֵאלֹהֵי נָחוֹר יִשְׁפְּטוּ בֵּינֵינוּ אֱלֹהֵי אֲבִיהֶם, וַיִּשָּׁבַע יַעֲקֹב בְּפַחַד אָבִיו יִצְחָק, מֵהַאי קְרָא אַתְּ יָכִיל לְמִנְדַע דָּא.
רַבִּי אַבָּא פָּתַח וְאָמַר, אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וֵאלֹהֵי נָחוֹר יִשְׁפְּטוּ בֵינֵינוּ אֱלֹהֵי אֲבִיהֶם וַיִּשָּׁבַע יַעֲקֹב בְּפַחַד אָבִיו יִצְחָק. מִפָּסוּק זֶה אַתָּה יָכוֹל לָדַעַת זֶה.
Vayechi, Chapter 7
וַיִּתְחַזֵּק יִשְׂרָאֵל וַיֵּשֶׁב עַל הַמִּטָּה, וְרָזָא דִקְרָא, (דניאל י״ב:א׳) בָּעֵת הַהִיא יַעֲמוֹד מִיכָאֵל הַשַּׂר הַגָּדוֹל הָעוֹמֵד עַל בְּנִי עַמְּךָ וְהָיְתָה עֵת צָרָה. רִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, דָּא גְּבוּרַת יְדָא דְמִיכָאֵל רַבְרְבָא. וַיֵּשֶׁב עַל הַמִּטָּה, כְּמָּה לֵיהּ הֲוָה מִקַּדְּמַת דְּנָא סְגִיד. לְמַאן הֲוָה סְגִיד, סְגִיד לְעַרְסָא, הֲוָה עַרְסָא פְּתִיחָא מִנֵּיהּ. לְמָהוּלְתָּא הֲוָה סְגִיד, דְּהָא הֲוַת חֲבִיבָא מִינֵּיהּ.
וַיִּתְחַזֵּק יִשְׂרָאֵל וַיֵּשֶׁב עַל הַמִּטָּה. וְסוֹד הַכָּתוּב (דניאל יב) וּבָעֵת הַהִיא יַעֲמֹד מִיכָאֵל הַשַּׂר הַגָּדוֹל הָעֹמֵד עַל בְּנֵי עַמֶּךְ וְהָיְתָה עֵת צָרָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, זוֹ גְּבוּרַת יַד מִיכָאֵל הַגָּדוֹל, כְּמוֹ שֶׁהָיָה מִשְׁתַּחֲוֶה לָהּ מִקֹּדֶם לָכֵן. לְמִי הָיָה מִשְׁתַּחֲוֶה? מִשְׁתַּחֲוֶה לַמִּטָּה. הָיְתָה הַמִּטָּה פְּתוּחָה פָנֶיהָ. לַמִּילָה הָיָה מִשְׁתַּחֲוֶה, שֶׁהֲרֵי הָיְתָה חֲבִיבָה עָלָיו.
(מלאכי ב׳:י״א) כִּי חִלֵּל יְהוּדָה קֹדֶשׁ ה’ אֲשֶׁר אָהֵב וּבָעַל בַּת אֵל נִכָר, כַּד אִסְתַּלַּק זִיוֵיהּ מִנֵּיהּ עַל חוֹבֵיהוֹן, לָא הֲוָה לֵיהּ לְמֵיקַם קַמֵּיהּ, וְאִתָּרְכַת מַטְרוֹנִיתָא מִן מַלְכָּא, בְּדִיל דְּלָא יָכְלָא לְשָׁבְקָא לָהּ לִבְרָהָא בֵּין עַמִין לְמִקְטַלְּהוֹן, וְהֲוָה בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא הוּא, בְּהָא דִּיהוֹן עַמִּין נוּכְרָאִין מִן עַמֵּיהּ. צָבֵי לְמֵימַר, עָאל שְׁכִינְתָּא בֵּינֵיהוֹן בְּגָלוּתָא, וְעִדָּנָא דְלָא הֲוָה בְּאַרְעָא, וְהִיא בַּאֲרַע עַמְּמִין, בְּזִיוָא דְיִשְׂרָאֵל, אִסְתַּמָּרוּ עַמְּמַיָּא דִי בְסַחְרָנִיהוֹן.
כִּי חִלֵּל יְהוּדָה קֹדֶשׁ ה’ אֲשֶׁר אָהֵב וּבָעַל בַּת אֵל נֵכָר (מלאכי ב). כְּשֶׁהִסְתַּלֵּק זִיווֹ מִמֶּנּוּ עַל חֲטָאֵיהֶם, וְלֹא הָיָה לָהּ לַעֲמֹד לְפָנָיו, וְגֹרְשָׁה הַמַּלְכָּה מִן הַמֶּלֶךְ מִשּׁוּם שֶׁלֹּא יָכְלָה לְהַשְׁאִיר אֶת בָּנֶיהָ בֵּין הָעַמִּים לַהֲרֹג אוֹתָם, וְהוּא הָיָה בָּאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה, בָּזֶה שֶׁיִּהְיוּ עַמִּים נָכְרִים מִן עַמּוֹ. רוֹצֶה לוֹמַר, הִכְנִיס שְׁכִינָה בֵּינֵיהֶם בַּגָּלוּת וּבִזְמַן שֶׁלֹּא הָיְתָה בָּאָרֶץ, וְהִיא בְּאֶרֶץ הָעַמִּים בַּזִּיו שֶׁל יִשְׂרָאֵל נִשְׁמְרוּ הָעַמִּים שֶׁסְּבִיבוֹתֵיהֶם.
תָּאנָא, אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, תְּרֵין רַבְרְבִין הֲווּ תְּחוֹת כָּרְסֵי יְקָרָא קַדִּישָׁא, וְהָא בִּשְׁמֵיהּ חַד מָאנִי בְּעַרְסָא, דְּהֲוָה שָׁדֵי אֲגוֹזֵּיהּ דְּהֵיכָלָא. וְהָא אֲנַן בְּגָלוּתָא, לָא אִשְׁתָּאַר בֵּינָנָא אֶלָּא דָּא דְּבֵּינֵי דְּזִינֵיהּ, וְהוּא חָתוּךְ מִן שְׁמֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא.
לָמַדְנוּ, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, שְׁנֵי גְדוֹלִים הָיוּ תַּחַת כִּסֵּא הַכָּבוֹד הַקָּדוֹשׁ, וַהֲרֵי שְׁמוֹ אֶחָד מֵהֶם הוּא מִטָּה, שֶׁהָיָה שׁוֹרֶה בָּאוֹצָר שֶׁל הַהֵיכָל. וַהֲרֵי אָנוּ בַּגָּלוּת, לֹא נִשְׁאָר בֵּינֵינוּ אֶלָּא זֶה שֶׁהוּא מַטְבֵּעַ שֶׁלּוֹ, וְהוּא חָתוּם מִשְּׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.
הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (שמותכג) הִנֵּה אָנֹכִי שׁוֹלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנְיךָ לִשְׁמָרְךָ וְגו’, לָא לְמַלָּלָא הָכִי, אֶלָּא בְּעַלְמָא דְאָתֵי, כַּד פָּרִישְׁנָא בְּסִטְרִין וְהוּא צוּרִין בְאָרְחָא, אֲנָא שָׁרֵינָא שְׁכִינְתָּא בֵּינִיכוֹן לְמָארֵיהוֹן בְּגָלוּתָא וְהִיא נָטְרַת יַתְכוֹן, עַד דְּתֵיתֵי יַתְכוֹן לְאַרְעֲכוֹן, כְּמָה דְּהֲוִיתוּן מִקַּדְמַת דְּנָא. אֲשֶׁר הֲכִינוֹתִי, מוֹתָבָן מִקַּדְמַת דְּנָא.
זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (שמות כג) הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךְ לִשְׁמָרְךְ וְגוֹ’. לֹא לְדַבֵּר כָּךְ, אֶלָּא בָּעוֹלָם הַבָּא, כְּמוֹ שֶׁפֵּרַשְׁנוּ בִּמְקוֹמוֹ וְהִיא הַשְּׁמִירָה בַּדֶּרֶךְ, אֲנִי הִשְׁרֵיתִי שְׁכִינָה בֵּינֵיכֶם לִשְׁמֹר אֶתְכֶם בַּגָּלוּת, וְהִיא שָׁמְרָה אֶתְכֶם עַד שֶׁתָּבִיא אֶתְכֶם לְאַרְצְכֶם כְּמוֹ שֶׁהֱיִיתֶם מִקֹּדֶם לָזֶה. אֲשֶׁר הֲכִנֹתִי – מוֹשָׁבוֹת מִקֹּדֶם לָזֶה.
דָּא שְׁכִינְתָּא מִן מטטרו”ן. וְאִתָּרְכַת מַטְרוֹנִיתָא מִן מַלְכָּא, עַד דְּתֵיתוּב לְאַתְרָהָא, וְרָזָא (דברים ג׳:י״א) כִּי רַק עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן נִשְׁאָר מִיֶּתֶר הָרְפָאִים הִנֵּה עַרְשׂוֹ עֶרֶשׂ בַּרְזֶל הֲלא הִוא בְּרַבַּת בְּנֵי עַמּוֹן, כִּדְפָרִישְׁנָא בְּאַתְרֵיהּ.
זוֹ שְׁכִינָה מִן מטטרו”ן, וְגֹרְשָׁה הַמַּלְכָּה מֵהַמֶּלֶךְ עַד שֶׁתָּשׁוּב לִמְקוֹמָהּ, וְסוֹד – כִּי רַק עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן נִשְׁאַר מִיֶּתֶר הָרְפָאִים הִנֵּה עַרְשׂוֹ עֶרֶשׂ בַּרְזֶל הֲלֹה הִוא בְּרַבַּת בְּנֵי עַמּוֹן, כְּמוֹ שֶׁפֵּרַשְׁנוּ בִּמְקוֹמוֹ.
וְאָרְחָא, דְּאִתְמְתַל לְגָלוּתָא, נָטַר יַתְהוֹן בְּגָלוּתָא, עַל עַקְתָא דְּתֵתֵי עֲלֵיכוֹן, עַד דְּיֵיתֵי וְיֵיעוּל יַתְכוֹן לְאַרְעָא, דְּקַיַּים לַאֲבָהַתְכוֹן דְּאִתְנַטְרַת.
וְהַדֶּרֶךְ, שֶׁנִּמְשְׁלָה לַגָּלוּת, שָׁמַר אוֹתָם בַּגָּלוּת עַל צָרָה שֶׁתָּבֹא עֲלֵיכֶם, עַד שֶׁיָּבֹא וְיַכְנִיס אֶתְכֶם לָאָרֶץ שֶׁנִּשְׁבַּע לַאֲבוֹתֵיכֶם שֶׁנִּשְׁמְרָה.
רַבְרְבָא תִּנְיָנָא הוּא, דְּהוּא תְּחוֹת כָּרְסֵי קַדִּישָׁא, דְּשָׁרֵי בְּגַזֵּיהּ דְּהֵיכָלָא הוּא נוּרִיאֵל. דְּהָא רַבְרְבָא דְיִשְׂרָאֵל דְּאִתְמַנֵּי עֲלֵיהוֹן, בְּכָל עִידָן דַּהֲוַת מַטְרוֹנִיתָא עִם מַלְכָּא, הֲוָה נָפֵיק וְעָאל קֳדָמֵיהוֹן, מטטרו”ן. וְהוּא, קָבֵיל פּוּלְחַנְהוֹן לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כְּנוּרָא. כַּד אִתְבַּטֵיל נוּרָא וְאִתְגַּלִיאוּ, אִסְתַּלַּק זִיוָהּ, וְאִסְתַּלְּקָא מַטְרוֹנִיתָא מִן מַלְכָּא.
שַׂר הַשֵּׁנִי הוּא, שֶׁהוּא תַּחַת כִּסֵּא הַקָּדוֹשׁ, הַשּׁוֹרֶה בְּאוֹצַר הַהֵיכָל הוּא נוּרִיאֵל. כִּי הַשַּׂר שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּתְמַנָּה עֲלֵיהֶם, בְּכָל עֵת שֶׁהָיְתָה הַשְּׁכִינָה עִם הַמֶּלֶךְ הָיָה יוֹצֵא וְנִכְנַס לִפְנֵיהֶם הוּא מְטַטְרוֹן. וְהוּא, מְקַבֵּל עֲבוֹדָתָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל להקב”ה כְּאֵשׁ, וְכַאֲשֶׁר נִתְבַּטֵּל הָאֵשׁ, כִּי הָגְלוּ, נִסְתַּלֵּק אוֹרָה שֶׁל הַשְּׁכִינָה, וְנִסְתַּלְּקָה הַשְּׁכִינָה מִן הַמֶּלֶךְ.
רִבִּי שִׁמְעוֹן פָּתַח וְאָמַר (רות ג׳:י״ג) לִינִי הַלַּיְלָה וְהָיָה בַּבֹּקֶר אִם יִגְאָלֵךְ טוֹב יִגְאָל, אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, שַׁלִּיט רַחֲמֵי עַל דִּינָא. (בראשית א׳:ד׳) וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב, טוֹב וְאוֹר שָׁוִין, דְּהוּא מַבּוּעוֹי דְּנַחֲלִין, דְּנָפַק מִנְּהוֹן יַמָּא וְנַחֲלָא דִּבְעָלְמָא.
רַבִּי שִׁמְעוֹן פָּתַח וְאָמַר, (רות ג) לִינִי הַלַּיְלָה וְהָיָה בַבֹּקֶר אִם יִגְאָלֵךְ טוֹב יִגְאָל. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, הִשְׁלִיט רַחֲמִים עַל הַדִּין. (בראשית א) וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב. אוֹר וְטוֹב שָׁוִים, שֶׁהוּא מַבּוּעֵי הַנְּחָלִים שֶׁיּוֹצֵא מֵהֶם הַיָּם וְהַנַּחַל שֶׁבָּעוֹלָם.
תָּנָא אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, זִמְנָא חָדָא סָלִיקְנָא וְנָחִיתְנָא לְאַנְהָרָא בְּמַבּוּעֵי דְּנַחֲלִין, וְסָלִיק בַּתְרָאי רִבִּי אַבָּא. אָמַר לִי, בְּמַאי עַסְקִיתוּ. אָמָרִית לֵיהּ, בְּהַאי קְרָא (קהלת א׳:ז׳) דְּכָל הַנְּחָלִים הוֹלְכִים אֶל הַיָּם וְהַיָּם אֵינְנּוּ מָלֵא. מִזִּיוִיהּ אִתְבְּרִיאוּ כָּל רַבְרְבַיָיא דְּמִן עַלְמָא, וּמִן זִיוֵיהּ אִתְנְבִיעוּ כָּל נַחֲלַיָיא, נַחֲלַיָיא הֲווּ אִינוּן לְהַאי קְרָא, דְּמֵאִיכֵי בְּהַאי גָלוּתָא, דְּהָא חֲשׁוֹכָא כָּמוּפְלָא, חִבָּתָא דְּאִמָּא עָבִיד לְהוּ, וְאִי לָאו, נַחֲלָא עָבִיד בְּרַתֵּיהּ. רַבְרְבָא תָּנִינתָא הוּא, הוּא תְּחוֹת קַדִּישָׁא, דְּגָנֵי אֲגְנִים דְּהֵיכָלָא. דְּהָא רַבְרְבָא דְיִשְׂרָאֵל דְּאִתְמַנֵּי עֲלֵיהוֹן, בְּכָל עִידָן דְּהֲוַת מַטְרוֹנִיתָא עִם מַלְכָּא, הֲוָה נָפִיק וְעָאל קֳדָמֵיהוֹן מטטרו”ן. וְהוּא קָבִּיל פּוּלְחַנְהוֹן לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כְּנוּרָא. כַּד אִתְבַּטִיל נוּרָא וְאִתְגַּלִיאוּ, אִסְתַּלַּק זִיוָהּ, וְאִסְתַּלְּקָא מַטְרוֹנִיתָא מִן מַלְכָּא. הָא לָא הֲוָה שְׁלִים עַד דְּיֵיתֵי גִּיסָא אָחֳרָא, דְּלָא הֲוָה בְּגָלוּתָא מָנִיתָא.
שָׁנִינוּ, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, פַּעַם אַחַת עָלִיתִי וְיָרַדְתִּי לְהָאִיר בְּמַבּוּעֵי הַנְּחָלִים, וְעָלָה אַחֲרַי רַבִּי אַבָּא. אָמַר לִי, בַּמָּה עֲסַקְתֶּם? אָמַרְתִּי לוֹ, בַּפָּסוּק הַזֶּה (קהלת א) שֶׁכָּל הַנְּחָלִים הוֹלְכִים אֶל הַיָּם וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא. מִזִּיווֹ נִבְרְאוּ כָּל הַגְּדוֹלִים שֶׁמִּן הָעוֹלָם, וּמִזִּיווֹ נוֹבְעִים כָּל הַנְּחָלִים, הַנְּחָלִים שֶׁהֵם בַּפָּסוּק הַזֶּה נְמוּכִים בַּגָּלוּת הַזֹּאת, שֶׁהֲרֵי חֹשֶׁךְ וַאֲפֵלָה, חִבַּת הָאֵם עָשָׂה לָהֶם, וְאִם לֹא, הַנַּחַל עוֹשֶׂה לְבִתּוֹ. גְּדֻלָּה שְׁנִיָּה הוּא, הוּא תַּחַת הַקָּדוֹשׁ שֶׁשּׁוֹכֵב עַל גַּנֵּי הַהֵיכָל, שֶׁהֲרֵי הַשַּׂר שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁהָיָה מְמֻנֶּה עֲלֵיהֶם, בְּכָל זְמַן שֶׁהָיְתָה הַגְּבִירָה עִם הַמֶּלֶךְ, הָיָה יוֹצֵא וּבָא לִפְנֵיהֶם מטטרו”ן, וְהוּא מַקְרִיב עֲבוֹדָתָם לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּאֵשׁ. כַּאֲשֶׁר הִתְבַּטְּלָה הָאֵשׁ וְגָלוּ, הִסְתַּלֵּק זִיוָהּ, וְהִסְתַּלְּקָה הַגְּבִירָה מִן הַמֶּלֶךְ. זֶה לֹא הָיָה שָׁלֵם עַד שֶׁיָּבֹא צַד אַחֵר שֶׁלֹּא הָיָה נִמְנֶה בַגָּלוּת.
Vayechi, Chapter 8
וּשְׁמָהָן דְּאִתְקְרִיאַת יַד, הִיא מַבּוּעָא לְכֹלָּא, וְתִשְׁכַּח יַד הוי”ה, (ישעיהו נ״ט:א׳) הֵן לָא קָצְרַת יַד הוי”ה, דְּלָא אִדְכַּר יָדָא אֶלָּא בִּשְׁמָא דְּחַד.
וְהַשֵּׁמוֹת שֶׁנִּקְרָאִים יָד, הִיא מַבּוּעַ לַכֹּל, וְתִמְצָא יַד הוי”ה, (ישעיה נט) הֵן לֹא קָצְרָה יַד יְהֹוָה, שֶׁלֹּא נִזְכַּר יָד אֶלָּא בַשֵּׁם אֶחָד.
אֲתָא רִבִּי אֶלְעָזָר, וְשָׁאַל לְרִבִּי שִׁמְעוֹן אֲבוֹי, וּבְכָה וְאָמַר לֵיהּ, גַּלֵּי לִי הַאי רָזָא אַבָּא מָארִי. אָמַר לֵיהּ בְּהַאי קְרָא אִתְגְּלִי לָךְ, (שמות י״ז:ט״ז) כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לַיְיָ, כֵּס בְּגִין הוי”ה, שַׁלִּיט רַחֲמֵי עַל דִּינָא. צָבֵי לְמֵימַר, יְהֵא רַעֲוָא דִּיְהֵא לְעַלְמָא בְּאֲתַר גְּבוּרָת, יַד יְיָ רַבָּתָא קְרָבָא דְּהֲוַת בְּמִצְרַיִם, וְאִי לָאו הֲווּ בְּדִינֵי.
בָּא רַבִּי אֶלְעָזָר וְשָׁאַל לְרַבִּי שִׁמְעוֹן אָבִיו, וּבָכָה וְאָמַר לוֹ, גַּלֵּה לִי זֶה הַסּוֹד אָבִי מוֹרִי. אָמַר לוֹ, בְּזֶה הַפָּסוּק יִתְגַּלֶּה לְךְ, (שמות יז) כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לַה’. כֵּס מִשּׁוּם הוי”ה, שׁוֹלְטִים רַחֲמִים עַל דִּין. רוֹצֶה לוֹמַר, יְהִי רָצוֹן שֶׁיִּהְיֶה לָעוֹלָם בִּמְקוֹם הַגְּבוּרָה יַד ה’ הַגְּדוֹלָה מִלְחָמָה שֶׁהָיְתָה בְּמִצְרַיִם, וְאִם לֹא, הָיוּ בְדִינִים.
וְיֵיתֵי מְשִׁיחָא, יֵיתֵי בְּחַדְתּוּ בִּידָא רַבָּתָא, וְיִגַּח קְרָבָא בַּעֲמָלֵק. (שמות י״ג:ט׳) בְּחוֹזֶק יָד הוֹצִיאֲךָ ה’ מִמִּצְרָיִם, וְכַד יֵיתֵי שְׁמָא דְיַד בְּתוּקְפָא יְדָא לְחוּדֵיהּ, הוּא בְּעִידָנָא, דְּיַגִּיחַ קְרָבָא בַּעֲמָלֵק, לֵיתֵי מְשִׁיחָא. רִבִּי אֶלְעָזָר מְסַיֵּיעַ, (זכריה י״ד:ג׳) וְיָצָא יְיָ וְנִלְחַם בַּגּוֹיִם הָהֵם כְּיוֹם הִלָּחֲמוֹ בְּיוֹם קְרָב. כ”ס בְּגִין ידו”ד.
וּכְשֶׁיָּבֹא הַמָּשִׁיחַ, יָבֹא בְּהִתְחַדְּשׁוּת בְּיָד גְּדוֹלָה וְיַעֲרֹךְ קְרָב בַּעֲמָלֵק. בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאֲךְ ה’ מִמִּצְרַיִם. וּכְשֶׁיָּבֹא שֵׁם שֶׁל יָד בְּחֹזֶק יָד לְבַדּוֹ, הוּא בִּזְמַן שֶׁיַּעֲרֹךְ קְרָב בַּעֲמָלֵק, יָבא הַמָּשִׁיחַ. רַבִּי אֶלְעָזָר מְסַיֵּעַ, (זכריה יד) וְיָצָא ה’ וְנִלְחַם בַּגּוֹיִם הָהֵם כְּיוֹם הִלָּחֲמוֹ בְּיוֹם קְרָב. כ”ס בִּשְׁבִיל יהו”ה.
תָּא חֲזֵי, כַּמָּה הִיא יְדָא רַבָּתָא דְּלָא מָטָא לְהַאי יָדָא עִלָּאָה, לַאֲבָהָן רַבְרְבָא לָא אֲגְנִים. וּבְדָא יָדָא נָפְקוּ מִמִּצְרַיִם, בְּגִין דְּמִשְׁוְיָין שָׁוִין, מַנִּי ד’ לְד’, שָׁוִין דָּא דְּרָע, שְׁמָא דְּיָדָא רַבָּתָא, דְיִפוּק מִן אִינוּן שָׁוִין בְּאַתְוַותְהוֹן דְּמִנְיָינֵיהוֹן כְּמִנְיָינֵיהוֹן, דְּקִבְּלָא תְּרֵין יַד, תְּרֵין.
בֹּא רְאֵה, כַּמָּה הִיא יָד הַגְּדוֹלָה שֶׁלֹּא מַגִּיעָה לַיָּד הַזּוֹ הָעֶלְיוֹנָה, לָאָבוֹת הַגְּדוֹלָה לֹּא אַגניּם, וּבְזוֹ הַיָּד יָצְאוּ מִמִּצְרַיִם מִשּׁוּם שֶׁמִּנְיָנָם שָׁוֶה, מוֹנֶה י’ לְי’, ד’ לְד’, שָׁוִים זֶה לָזֶה, שֵׁם שֶׁל הַיָּד הַגְּדוֹלָה שֶׁיָּצָא מֵהֶם שָׁוִים בְּאוֹתִיּוֹתֵיהֶם, שֶׁמִּנְיָנָם כְּמִנְיָנָם, שֶׁקִּבְּלָה שְׁתֵּי יָדַיִם, שְׁתַּיִם.
כֵּיצַד לָא אִתְמְנָעוּ דָּא מִן דָּא, וְלָא שָׁוִין. אִתְפְּרַשׁ תְּרֵין אִלֵּין בְּרִיךְ הוּא דִּבְאַתְוַותְהוֹן סַיְיעָאן יַד בַּעֲלָהּ ה’, תְּרֵין לְאָב מִנְיָנֵיהוֹן מִתְפָּרַשׁ. מֵאִלֵּין אִתְבְּרִיאוּ שְׁמַיָא וְאַרְעָא וּדְעִמֵּיהּ. וְאִינוּן סְפִירָא קַדְמָאָה, דְּהִיא כִּתְרָא עִלָּאָה. תִּנְיָנָא, (משלי ט״ו:ג׳) בְּכָל מָקוֹם עֵינֵי ה’ צוֹפוֹת רָעִים וְטוֹבִים. תְּלִיתָאָה, הֵם מְסַיַּיעְתָּן לִשְׁמָא חַד ו’ דְּעֲבַד כַּמָּה אַתְוָון בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם.
כֵּיצַד לֹא נִמְנְעוּ זֶה מִזֶּה, וְלֹא שָׁוִים? נִתְבָּאֵר שְׁנֵי אֵלֶּה שֶׁבְּאוֹתִיּוֹתֵיהֶם יָד הֵם שָׁוִים בָּעִנְיָן, שְׁנַיִם לֹא בְעֵינֵיהֶם מִתְבָּאֵר. מֵאֵלּוּ נִבְרְאוּ שָׁמַיִם וָאָרֶץ וְשֶׁעִמָּהֶם. וְאֵלּוּ סְפִירָה רִאשׁוֹנָה, שֶׁהִיא כֶתֶר עֶלְיוֹן. (משלי טו) בכל מקום עיני ה’ צפות רעים וטובים. הן מסיעות לשם אחד אות ו’ שעשה כמה אותות בארץ מצרים.
Vayechi, Chapter 9
וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל יוֹסֵף אֵל שַׁדַּי נִרְאָה אֵלַי בְּלוּז בְּאֶרֶץ כְּנָעַן. רִבִּי אַבָּא אָמַר, לוּז דָּא יְרוּשָׁלַ ם עִלָּאָה, דְּאַשְׁרָאָה שְׁכִינְתָּא בֵּינָהָא. אָמַר יַעֲקֹב עִלָּאָה לְתַתָּא, הַב לִי בִּרְכָתָא דְּהוּא בָּעֵי, לְאַנְפִּישׁ יַתְכוֹן אֲנָא, וּלְמִיתַּן יַת אַרְעָא לִבְנֵיכוֹן. לוּז זוֹ יְרוּשָׁלַ ם עִלָּאָה, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, הַב רַבְרְבָא דְּהַוְויָן בְּרָכָה דָּא עַל יְדֵיהּ, בְּאַרְעָא רָבְיָיא, אֲבָל בְּרָא, לְאַרְעָא אָחֳרָא, לָא יְהֵא בִּרְכָתָא.
וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל יוֹסֵף אֵל שַׁדַּי נִרְאָה אֵלַי בְלוּז בְּאֶרֶץ כְּנָעַן. רִבִּי אַבָּא אָמַר, לוּז זוֹ יְרוּשָׁלַיִם הָעֶלְיוֹנָה, שֶׁשּׁוֹרָה שְׁכִינָה בְתוֹכָהּ. אָמַר יַעֲקֹב הָעֶלְיוֹן לְמַטָּה, תֵּן לִי בְרָכָה שֶׁהוּא רוֹצֶה, לְהַרְבּוֹת אֶתְכֶם אֲנִי, וְלָתֵת אֶת הָאָרֶץ לִבְנֵיכֶם. לוּז זוֹ יְרוּשָׁלַיִם הָעֶלְיוֹנָה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, נָתַן הַשַּׂר שֶׁהָיוּ בְּרָכָה זוֹ עַל יָדוֹ בְּאֶרֶץ הַקֹּדֶשׁ, אֲבָל מִחוּץ לְאֶרֶץ אַחֶרֶת לֹא תִהְיֶה בְּרָכָה.
רִבִּי אֶלְעָזָר פָּתַח וְאָמַר, (משלי כ״ז:י״ד) מְבָרֵךְ רֵעֵהוּ בְּקוֹל גָּדוֹל בַּבֹּקֶר הַשְׁכֵּם קְלָלָה תֵּחָשֶׁב לוֹ, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קָרָא לְיִשְׂרָאֵל אַחִים וְרֵעִים. מַאי בִּרְכָתָא יָהַב לוֹן, דִּיהוֹן הַאי עַמָּא דַּכְיָא תְּחוֹת יְדֵיהּ, וְלִמֶהֱוֵי עֲלֵיהוֹן נָטִיר.
רַבִּי אֶלְעָזָר פָּתַח וְאָמַר, (משלי כז) מְבָרֵךְ רֵעֵהוּ בְּקוֹל גָּדוֹל בַּבֹּקֶר הַשְׁכֵּים קְלָלָה תֵּחָשֶׁב לוֹ. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קָרָא לְיִשְׂרָאֵל אַחִים וְרֵעִים. אֵיזוֹ בְרָכָה נָתַן לָהֶם? שֶׁיִּהְיוּ עַם זֶה טָהוֹר תַּחַת יָדוֹ, וְלִהְיוֹת עֲלֵיהֶם שׁוֹמֵר.
זַכָּאָה חוּלְקֵהוֹן דְּהַאי עַמָּא דַכְיָא, דְּהוּא עֲלֵיהוֹן, דְּאִקְרֵי בָנִים חֲבִיבִים יַתִּיר מֵעִלָּאָה, כְּתִיב, (דברים ד) בָּנִים אַתֶּם לַה’, כֹּלָּא בְּדִיל דָּא. מַאי הוּא, בְּדִיל דְּאִשְׁתְּלִים שְׁמָא בְּחוֹתָמָא דִלְהוֹן, דְּאִינוּן גְּזִירִין.
אַשְׁרֵי חֶלְקוֹ שֶׁל הָעָם הַטָּהוֹר הַזֶּה שֶׁהוּא עֲלֵיהֶם, שֶׁנִּקְרָאִים בָּעֶלְיוֹנִים בָּנִים חֲבִיבִים יוֹתֵר מֵהָעֶלְיוֹנִים. כָּתוּב (דברים יד) בָּנִים אַתֶּם לַה’, מַהוּ הַכֹּל בִּשְׁבִיל זֶה. מַה הוּא? בִּשְׁבִיל שֶׁהִשְׁתַּלֵּם הַשֵּׁם בַּחוֹתָם שֶׁלָּהֶם, שֶׁהֵם מְהוּלִים.
תָּא חֲזֵי, בְּאַנְפּוֹי דְּאֵינָשָׁא שְׁמָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְחַסְרָא יוּ”ד מִנֵּיהּ, וְלָא אִשְׁתְּלִים. אֲתָא אַבְרָהָם וְחִבֵּב לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאָמַר לֵיהּ בָּךְ אִשְׁתְּלִים שְׁמָא, וְאִתְגְּזַר, וְאִשְׁתְּלִים שְׁמָא בְּיוּ”ד דְּמִילָה. בְּאַנְפּוֹי דְּאֶנָּשָׁא שי”ן דְּשד”י, וְד’, חָסֵר יו”ד, אִשְׁתְּלִים בְּיו”ד דְּמִילָה, וּכְדֵין אִקְרוּן בָּנִים לַה’, בְּנִין קַדִּישִׁין.
בֹּא רְאֵה, בִּפְנֵי הָאָדָם שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְחָסֵר יוֹ”ד מִמֶּנּוּ וְלֹא נִתְקָן. בָּא אַבְרָהָם וְחִבֵּב אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאָמַר לוֹ, בְּךְ יְתֻקַּן הַשֵּׁם, וְנִמּוֹל, וְנִתְקַן הַשֵּׁם בַּיּוֹ”ד שֶׁל הַמִּילָה. בִּפְנֵי הָאָדָם שִׁי”ן שֶׁל שַׁדַּ”י וְד’, חָסֵר יוֹ”ד, נִתְקַן בַּיּוֹ”ד שֶׁל הַמִּילָה, וְאָז נִקְרְאוּ בָּנִים לַה’, בָּנִים קְדוֹשִׁים.
וְכַד מְסָאֲבִין לֵיהּ לְהַאי אָת קַיָּימָא קַדִּישָׁא, וְעֲאִיל לֵיהּ לִרְשׁוּ אָחֳרָא, סָלִיק מִנֵּיהּ הַאי קִדּוּשָׁא דְּחוֹתָמָא, וְהוּא כְּמָה דְחָרִיב עַלְמָא, וְסָאִיב חוֹתָמָא, דְּאִשְׁתְּלִים בֵּיהּ שְׁמָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְהָא הוּא חָרִיב עַלְמָא.
וּכְשֶׁמְּטַמְּאִים אֶת אוֹת הַבְּרִית הַקְּדוֹשָׁה וּמַכְנִיסוֹ לְרָשׁוּת אַחֶרֶת, עוֹלָה מִמֶּנּוּ קְדֻשַּׁת הַחוֹתָם, וְהוּא כְּמוֹ שֶׁהֶחֱרִיב עוֹלָם, וְטִמֵּא אֶת הַחוֹתָם שֶׁנִּתְקָן בּוֹ שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וַהֲרֵי הוּא הֶחֱרִיב אֶת הָעוֹלָם.
רִבִּי אַבָּא הֲוָה אָזִיל מִקַּפּוֹטְקִיָּא, וְהֲוָה עִמֵּיהּ רִבִּי יוֹסֵי. עַד דְּהֲווּ אָזְלֵי, חָמוּ חַד בַּר נָשׁ דְּהֲוָה אָתֵי, וּרְשִׁימָא חַד בְּאַנְפּוֹי, אֲבָל וַוי לוֹן לְחַיָּיבַיָא, דִימוּתוּן בְּלָא תְּשׁוּבָה, דְּלָא יַעֲדֵי מִנֵּיהּ רְשִׁימָא, לָא בְּעַלְמָא דֵין, וְלָא בְּעַלְמָא דְאָתֵי:
רַבִּי אַבָּא הָיָה הוֹלֵךְ מִקַּפּוֹטְקִיָּא, וְהָיָה עִמּוֹ רַבִּי יוֹסֵי. עַד שֶׁהָיוּ הוֹלְכִים, רָאוּ אִישׁ אֶחָד שֶׁהָיָה בָּא וְרֹשֶׁם אֶחָד בְּפָנָיו. אֲבָל אוֹי לָהֶם לָרְשָׁעִים שֶׁיָּמוּתוּ בְּלִי תְשׁוּבָה, שֶׁלֹּא יָזוּז מִמֶּנּוּ הָרֹשֶׁם לֹא בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלֹא בָּעוֹלָם הַבָּא.
Vayechi, Chapter 10
וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנְּנִי מַפְרְךָ וְהִרְבֵּיתִיךָ. רִבִּי אַבָּא פָּתַח וְאָמַר, הַאי קְרָא (ישעיהו כ״ט:כ״ב) לא עַתָּה יֵבוֹשׁ יַעֲקֹב וְלֹא עַתָּה פָּנָיו יֶחוָרוּ. וְכִי אֵינִישׁ דְּאָמַר טַב לְבַּר נָשׁ כַּוָּותֵיהּ. אִי לָא יַשְׁלִים מַה דְּאָמַר, אַפּוֹהִי מִתְבַּיְישָׁן, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה מִן עִלָּאֵי לְבַּר נָשׁ, דְּאִי לָא מַיְיתֵי כָּל טַב דְּאָמַר עַל בְּנוֹהִי, אַנְפּוֹהִי מִתְבַּיְישָׁן.
וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנְנִי מַפְרְךְ וְהִרְבִּיתִךְ. רַבִּי אַבָּא פָּתַח וְאָמַר, פָּסוּק זֶה (ישעיה כט) לֹא עַתָּה יֵבוֹשׁ יַעֲקֹב וְלֹא עַתָּה פָּנָיו יֶחֱוָרוּ, וְכִי אִישׁ שֶׁאוֹמֵר טוֹב לְבֶן אָדָם כְּמוֹתוֹ, אִם לֹא יַשְׁלִים מַה שֶּׁאָמַר, פָּנָיו מִתְבַּיְּשׁוֹת, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה מֵהָעֶלְיוֹנִים לִבְנֵי אָדָם, שֶׁאִם לֹא מֵבִיא כָּל טוֹב שֶׁאָמַר עַל בָּנָיו, פָּנָיו מִתְבַּיְּשׁוֹת.
אָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לֵיהּ, אֲנָא יִשְׂרָאֵל עִלָּאָה, דְּאֲנָא מַפְשִׁינָךְ וְאַסְגִּינָךְ. הַאי בִּרְכָתָא דְּיָהִיב לִי, וְאֶתֵּן יַת אַרְעָא הָדָא לִבְרֵיכוֹן, לָא הֲוָה בְּאַרְעָא, לָא הֲוָה עִמְּהוֹן. כַּד יֵיתֵי קִיצָא דִמְשִׁיחָא וְיִשְׁתְּלִים, אָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, לא עַתָּה יֵבוֹשׁ יַעֲקֹב, כְּעַן (לא) אַנְפוֹי דְיַעֲקֹב דִּלְעֵילָא, לָא מִתְבַּיְישָׁן מִדַּאֲמַר לְהוֹן אֶתֵּן, אֲרֵי עַד כְּעַן לָא הֲווּ בִּידֵיהּ, וְהֲווּ אַנְפּוֹהִי מִתְבַּיְישָׁן, כְּעַן דִּילֵיהּ מִסְתַּיֵּיעַ מִן קֳדָם מָארֵי שְׁמַיָא וְאַרְעָא.
אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֲנִי יִשְׂרָאֵל הָעֶלְיוֹן שֶׁאֲנִי מַרְבְּךְ וּמְגַדֶּלְךְ, הַבְּרָכָה הַזּוֹ שֶׁנָּתַן לִי, וְאֶתֵּן אֶרֶץ זוֹ לִבְנֵיכֶם לֹא הָיְתָה בָּאָרֶץ, לֹא הָיָה עִמָּם כְּשֶׁיָּבא קֵץ הַמָּשִׁיחַ וִיתֻקַּן. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, לֹא עַתָּה יֵבוֹשׁ יַעֲקֹב – כָּעֵת (לא) פְּנֵי יַעֲקֹב שֶׁלְּמַעְלָה לֹא מִתְבַּיְּשִׁים מִשֶּׁאָמַר לָהֶם אֶתֵּן, הֲרֵי עַד עַכְשָׁו לֹא הָיוּ בְיָדוֹ, וְהָיוּ פָנִים מְבֻיָּשׁוֹת. כָּעֵת שֶׁלּוֹ מִסְתַּיֵּעַ מִלִּפְנֵי רִבּוֹן הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ.
כְּמָה דְאַמְרִינָן, אֲגָחְנָא דַּעֲמָלֵק, כַּד יִשְׁתְּלִים קִיצָא, לָא יְהֵא אֶלָּא בִּתְקוֹף יְדָא, כְּמָה דְּהֲוִית בְּיוֹם קְרָב, וְיָצָא ה’ וְנִלְחַם בַּגּוֹיִם הָהֵם, דִּידֵיהּ וְלָא אָחֳרָא:
כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ, נִלְחָמִים בַּעֲמָלֵק כְּשֶׁיִּשְׁתַּלֵּם הַקֵּץ, וְלֹא יִהְיֶה אֶלָּא בְּחֹזֶק יָד, כְּמוֹ שֶׁהָיִיתָ בְּיוֹם קְרָב, וְיָצָא ה’ וְנִלְחַם בַּגּוֹיִם הָהֵם, שֶׁלּוֹ וְלֹא אַחֵר.
Vayechi, Chapter 11
וְעַתָּה שְׁנֵי בָנְיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ, דָּא יִשְׂרָאֵל לְתַתָּא, דְּאַתְרֵיהוֹן בְּגָלוּתָא, בְּנוֹי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּאִתְיְילִידוּ בֵּינִי עַמְמַיָא. תָּנָא אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, יִשְׂרָאֵל כַּד יְהוֹן בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא דְיִשְׂרָאֵל, דָּר בְּאַרְעָא, כַּד יֵיתֵי מְשִׁיחָא, יְהוֹן עִם אֲחוּהוֹן דִּילָווּן בָּתְרֵיהוֹן. דְּלָא אִתְקְרֵי גָּלוּת, אֶלָּא לְמַאן דְּאִיהוּ דָּר בְּאַרְעָא נוּכְרָאָה, אִינוּן אִתְקַרְיָין גָּלְיָין. (ויקרא כו)
וְעַתָּה שְׁנֵי בָנֶיךְ הַנּוֹלָדִים לְךְ – זֶה יִשְׂרָאֵל שֶׁלְּמַטָּה שֶׁמְּקוֹמָם בַּגָּלוּת, בָּנָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁנּוֹלְדוּ בֵּין הָעַמִּים. לָמַדְנוּ, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, יִשְׂרָאֵל, כְּשֶׁיִּהְיוּ בָּאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה שֶׁל יִשְׂרָאֵל דָּרִים בָּאָרֶץ, כְּשֶׁיָּבא הַמָּשִׁיחַ יִהְיוּ עִם אֲחֵיהֶם שֶׁיִּלָּווּ אַחֲרֵיהֶם, שֶׁלֹּא נִקְרָא גָלוּת אֶלָּא לְמִי שֶׁהוּא דָר בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה, הֵם נִקְרָאִים גּוֹלִים.
וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב, וא”ו יְתֵירָה, תֵּיתֵי וא”ו דְּאִסְתַּלְּקַת כַּד אִתְחָרִיב בֵּיתָא, וּתְהֵא סִיּוּעָא לְיַעֲקֹב, כַּד יְהֵא דָא, וִיהֵא לִבְרָא קַדִּישָׁא אַרְעָא אַחְסָנַת עָלַם, וִיהוֹן בְּנוֹהִי בְּאַרְעֲהוֹן, דְּדָארוּ מִקַּדְּמַת דְּנָא בְּאַרְעֲהוֹן, זַכָּאָה חוּלְקֵהוֹן.
וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִית יַעֲקוֹב (ויקרא כו), וָא”ו יְתֵרָה. תָּבא וָא”ו שֶׁהִסְתַּלְּקָה כְּשֶׁחָרַב הַבַּיִת, וְתִהְיֶה סִיּוּעַ לְיַעֲקֹב כְּשֶׁזֶּה יִהְיֶה, וְיִהְיֶה לְבֵן קָדוֹשׁ אֶרֶץ יְרֻשַּׁת עוֹלָם, וְיִהְיוּ בָנָיו בְּאַרְצָם, שֶׁגָּרוּ בָהּ מִקֹּדֶם לָזֶה בְּאַרְצָם. אַשְׁרֵי חֶלְקָם.
כְּעַן בָּרְיָא, דְּהֲוָה עַרְעָן לְהוֹן, תְּהוֹן אָזְלִין רַבְרְבִין דְּאִתְגְּלִיאוּ מִן לְבַר לְאַרְעָא וְאִתְנְשִׁיאוּ, וְאַנְפִּישׁוּ. וְיֵימָא יַעֲקֹב עִלָּאָה לְתַתָּא, בָּרֵי דִּילָךְ דְּאִינוּן לְבַר לְאַרְעָא דְּאִתְיְילִידוּ בְּגָלוּתָא, בְּכָל אַרְעָא וְאַרְעָא, עַד דְּאֲנָא אִיעוֹל לְמִצְרָאֵי, וְאַעֲבִיד לְהוֹן דִּינָא עַל חוֹבֵיהוֹן, לָאו אֲנָא מַסְקִית בְּרָךְ, דְּאִתְבְּרִיאוּ בְּגָלוּתָא, לְבַר לְאַרְעָא בְּאַרְעָא רְחִיקָא. וְאַף עַל גַּב דְּאִינוּן סַגִּיאִין, וְאִתְנְשִׁיאוּ, דִּילִי אִינוּן. כַּד חֲזֵיתִי דָּא גָּלוּתָא דִּלְהוֹן, וְאַסֵיתִי לְכֵיבֵיהוֹן, וְשָׁמְעִית קָלֵיהוֹן. רְאוּבֵן, (בראשית כ״ט:ל״ג) כִּי רָאָה ה’ אֶת עָנְיִי. שִׁמְעוֹן, כִּי שָׁמַע ה’ כִּי שְׂנוּאָה אָנֹכִי, וְחָשִׁיב בְּלִבָּךְ, כְּאִילּוּ יֶהֶוְיָין קֳדָמַי אִינוּן, וּמִדִּנְתוּב מִמִּצְרָאֵי, מִלְּמֶעְבַּד דִּינָא, נָסִיק יַתְהוֹן מֵאֲרַע גָּלוּתָא.
כָּעֵת בָּנִים, שֶׁקָּרָה לָהֶם (תהיו הולכים גדולים) שֶׁהֻגְלוּ לְחוּץ לָאָרֶץ וְנִשְׁכְּחוּ, וְהִתְרַבּוּ, וְיֹאמַר יַעֲקֹב הָעֶלְיוֹן לַתַּחְתּוֹן: בָּנִים שֶׁלְּךְ שֶׁהֵם בְּחוּץ לָאָרֶץ שֶׁנּוֹלְדוּ בַּגָּלוּת בְּכָל אֶרֶץ וְאֶרֶץ, עַד שֶׁאֲנִי אֶכָּנֵס לְמִצְרַיִם וְאֶעֱשֶׂה בָהֶם דִּין עַל חֲטָאֵיהֶם, אֵינִי מַעֲלֶה אֶת בָּנֶיךְ שֶׁנִּבְרְאוּ בַּגָּלוּת בְּחוּץ לָאָרֶץ בְּאֶרֶץ רְחוֹקָה, וְאַף עַל גַּב שֶׁהֵם רַבִּים וְנִשְׁכְּחוּ הֵם שֶׁלִּי, כְּשֶׁרָאִיתִי גָּלוּת זוֹ שֶׁלָּהֶם וְרִפֵּאתִי אֶת כְּאֵבֵיכֶם וְשָׁמַעְתִּי אֶת קוֹלָם. רְאוּבֵן – (בראשית כט) כִּי רָאָה ה’ אֶת עָנְיִי. שִׁמְעוֹן – כִּי שָׁמַע ה’ כִּי שְׂנוּאָה אָנֹכִי. וְחָשַׁבְתָּ בְּלִבְּךְ כְּאִלּוּ יִהְיוּ לְפָנַי הֵם, וּמִשֶּׁנָּשׁוּב מִמִּצְרַיִם מִלַּעֲשׂוֹת דִּין, נַעֲלֶה אוֹתָם מֵאֶרֶץ גָּלוּתָם.
רִבִּי אַבָּא אָמַר, מֵהָכָא (ישעיהו ס״ו:כ׳) וְהֵבִיאוּ אֶת כָּל אֲחֵיכֶם מִכָּל הַגּוֹיִם מִנְחָה לַה’. צָבֵי לְמֵימַר, כַּד יְהֵא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּדִינָא בְּמִצְרָאֵי, בְּעִדָּנָא הַהִיא יֵיתוּן כָּל עַמְּמַיָא מִנְחָה, כַּד שְׁמָעוּ שְׁמוּעָה דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, הַיְינוּ (ישעיהו ב׳:ב׳) וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם.
רַבִּי אַבָּא אָמַר, מִכָּאן (ישעיה סו) וְהֵבִיאוּ אֶת כָּל אֲחֵיכֶם מִכָּל הַגּוֹיִם מִנְחָה לַה’. רוֹצֶה לוֹמַר, כְּשֶׁיִּהְיֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּדִין בְּמִצְרַיִם, בְּאוֹתוֹ זְמַן יָבִיאוּ כָּל הָעַמִּים מִנְחָה כְּשֶׁיִּשְׁמְעוּ שְׁמוּעָה שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הַיְנוּ (שם ב) וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם.
תָּנָא, אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, עָתִיד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמֶיעְבַּד לְכָל זַכָּאָה וְזַכָּאָה, חוּפָּה בִּיְרוּשָׁלַ ם, (ירמיהו ט״ז:ט׳) קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה, כַּד תִּיתוּב מַטְרוֹנִיתָא לְמַלְכָּא, וְעָבִיד לָהּ אֵרוּסִין, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (שיר השירים ג׳:י״א) צְאֶינָה וּרְאֶינָה וְגו’ בְּיוֹם חֲתוּנָתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ. בְּיוֹם חֲתוּנָתוֹ זֶה מַתַּן תּוֹרָה, וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ זֶה בִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁיִּבָּנֶה בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ:
שָׁנִינוּ, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת לְכָל צַדִּיק וְצַדִּיק חֻפָּה בִּירוּשָׁלַיִם, (ירמיה טז) קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה, כְּשֶׁתָּשׁוּב הַמַּלְכָּה לַמֶּלֶךְ וְיַעֲשֶׂה לָהּ אֵרוּסִין. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (שיר ג) צְאֶינָה וּרְאֶינָה וְגוֹ’ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ. בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ – זֶה מַתַּן תּוֹרָה. וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ – זֶה בִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁיִּבָּנֶה בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ.
וּמוֹלַדְתְּךָ אֲשֶׁר הוֹלַדְתָּ אַחֲרֵיהֶם לְךָ יִהְיוּ, דָּא יִשְׂרָאֵל לְתַתָּא, לַאֲבָהָן דְּאִינוּן רְתִיכִין, תְּהֵא שְׁמָהַתְהוֹן בְּרָזָא דְּאִתְיַילִידוּ לְבָתַר דְּנָן, עַל שְׁמָא דַּאֲחֵיהוֹן יְהוֹן מַקְרִיבִין בְּאַחְסָנָא דִלְהוֹן.
וּמוֹלַדְתְּךָ אֲשֶׁר הוֹלַדְתָּ אַחֲרֵיהֶם לְךְ יִהְיוּ, זֶה יִשְׂרָאֵל לְמַטָּה, לָאָבוֹת שֶׁהֵם מֶרְכָּבוֹת יִהְיוּ שְׁמוֹתֵיהֶם בְּסוֹד שֶׁנּוֹלְדוּ לְאַחַר מִכֵּן, עַל שֵׁם שֶׁאֲחֵיהֶם יִהְיוּ מַקְרִיבִים בַּיְרֻשָּׁה שֶׁלָּהֶם.
תָּאנָא, אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, וּמוֹלַדְתְּךָ, דָּא יְרוּשְׁלַם דִּלְתַתָּא, (ויקרא יח) מוֹלֶדֶת בַּיִת בְּפָרָשַׁת עֲרָיוֹת, יְרוּשָׁלַ ם לְתַתָּא, גּוּבְרִין דְּאִתְיְילִידוּ דָּא יְרוּשָׁלַ ם, בָּתַר דְּנָא, דִּיתוּבוּן עַלְמָא לְמָארֵי שְׁמַיָא בִּירוּשָׁלַם, כַּד גִּיּוֹרִין לָא אִתְקָרוּן אֶלָּא עַל שְׁמָהָן, דְּהוּא בַּר יִשְׂרָאֵל, וְלָא יִתְקָרוּן כַּד אֲבָהַתְהוֹן, גִּיּוֹרָא מִקַּפּוֹטְקִיָּא, אֶלָּא בְּהָא יִשְׂרָאֵל.
לָמַדְנוּ, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, וּמוֹלַדְתְּךְ – זוֹ יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל מַטָּה, (ויקרא יח) מוֹלֶדֶת בַּיִת, בְּפָרָשַׁת עֲרָיוֹת. יְרוּשָׁלַיִם לְמַטָּה. גְּבָרִים שֶׁנּוֹלְדוּ זוֹ יְרוּשָׁלַיִם. אַחַר זֶה שֶׁיָּשׁוּבוּ הָעוֹלָם לְרִבּוֹן הַשָּׁמַיִם בִּירוּשָׁלַיִם, כְּשֶׁהִתְגַּיְּרוּ לֹא נִקְרְאוּ אֶלָּא עַל שְׁמָם, שֶׁהוּא בֶּן יִשְׂרָאֵל, וְלֹא יִקָּרְאוּ כְּמוֹ שֶׁאֲבוֹתֵיהֶם, גֵּר מִקַּפּוֹטְקִיָּא, אֶלָּא בְּזֶה יִשְׂרָאֵל.
לְךָ יִהְיוּ, צָבֵי לְמֵימַר, עַל שְׁמֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל יִתְקָרוּן, עַל שֵׁם אֲחֵיהוֹן יִקָּרְאוּ בְּנַחֲלָתָם, וְכַד תָּבוּ לָא יִתְחַסְנוּן אִלֵּין עִם יִשְׂרָאֵל בְּאַרְעָא, וְיִסַּב כָּל שִׁבְטָא וְשִׁבְטָא, דִּידֵיהּ וְגוּבְרִין מִנְּהוֹן, כָּל חָדָא לְפוּם מִנְיָינֵיהּ.
לְךָ יִהְיוּ – צָרִיךְ לוֹמַר עַל שֵׁם יִשְׂרָאֵל הֵם יִקָּרְאוּ, עַל שֵׁם אֲחֵיהֶם יִקָּרְאוּ בְנַחֲלָתָם, וּכְשֶׁיָּשׁוּבוּ לֹא יְקַבְּלוּ יְרֻשָּׁה אֵלּוּ עִם יִשְׂרָאֵל בָּאָרֶץ, וְיִטֹּל כָּל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט אֶת שֶׁלּוֹ, וְהָאֲנָשִׁים מִמֶּנּוּ, כָּל אֶחָד לְפִי מִנְיָנוֹ.
Vayechi, Chapter 12
וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדַּן מֵתָה עָלַי רָחֵל בַּדֶּרֶךְ וְגו’, רִבִּי אַבָּא פָּתַח, (ירמיהו ל״א:ט״ו) כֹּה אָמַר ה’ קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע וְגו’, מַה כְּתִיב בַּתְרֵיהּ, כֹּה אָמַר ה’ מִנְּעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעוּלָתֵךְ וְגו’ וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם, לא אָמַר וְיָשׁוּבוּ, אֶלָּא וְשָׁבוּ, כְּבָר שָׁבוּ.
וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדַּן מֵתָה עָלַי רָחֵל בַּדֶּרֶךְ וְגוֹ’. רַבִּי אַבָּא פָּתַח, (ירמיה לא) כֹּה אָמַר ה’ קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע וְגוֹ’. מַה כָּתוּב אַחֲרָיו? כֹּה אָמַר ה’ מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ וְגוֹ’ וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם. לֹא אָמַר וְיָשׁוּבוּ, אֶלָּא וְשָׁבוּ, כְּבָר שָׁבוּ.
תָּא חֲזֵי, אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, בְּשַׁעְתָּא דִיהֵא דִינָא עַל טוּרָא, תִּתְעַטַּר מַטְרוֹנִיתָא עַל טוּרָא, וְהִיא סָבְרַת דִּבְנֵיהוֹן אָבְדִין בְּדִינָא, וְרָזָא (ישעיהו נ״ד:א׳) רָנִי עֲקָרָה לֹא יָלָדָה פִּצְחִי רִנָּה וְצַהֲלִי וְגו’. תָּנָא, סַגְיָין יְהוֹן בְּנִי כֻּרְסְיָיא מִן דִּידָהּ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, כִּי רַבִּים בְּנֵי שׁוֹמֵמָה מִבְּנִי בְעוּלָה, תִיתוּב מַטְרוֹנִיתָא לְבַעֲלָהּ, (זכריה י״ד:ט׳) בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה’ אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד.
בֹּא רְאֵה, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, בְּשָׁעָה שֶׁיִּהְיֶה דִין עַל הָהָר, תִּתְעַטֵּר הַגְּבִירָה עַל הָהָר, וְהִיא סְבוּרָה שֶׁבְּנֵיהֶם אוֹבְדִים בַּדִּין, וְסוֹד – (ישעיה נד) רָנִּי עֲקָרָה לֹא יָלָדָה פִּצְחִי רִנָּה וְצַהֲלִי וְגוֹ’. לָמַדְנוּ, רַבִּים יִהְיוּ בְּנֵי הַכִּסֵּא מִשֶּׁלָּהּ, זֶהוּ שֶׁכָּתוּב כִּי רַבִּים בְּנֵי שׁוֹמֵמָה מִבְּנֵי בְעוּלָה. תָּשׁוּב הַגְּבִירָה לְבַעְלָהּ, (זכריה יד) בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה’ אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד.
מִן קַדְמַת דְּנָא, תֵּימָא מַטְרוֹנִיתָא לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּנַיָיא דִילִי אָן. יֵימָא לָהּ, בְּדִינָא. הִיא תִּסְבַּר דְּאָבְדִין בְּדִינָא, וּבָכָה עַל דִּינָא לִבְנַיָא דִידָהּ, כִּי אֲרֵי סַגִּי אִית לָךְ לְמֵיסַב מִנִּי בְּדִלְהוֹן, דְּהֲוַת עִמְּהוֹן, וְהָא תָּבוּ מֵאַרְעָא דְּשַׂנְאָה.
מִקֹּדֶם לָכֵן תֹּאמַר הַגְּבִירָה לַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא, אֵיפֹה הַבָּנִים שֶׁלִּי? הוּא יֹאמַר לָהּ, הֵם בְּדִין. הִיא תַחְשּב שֶׁהֵם אוֹבְדִים בַּדִּין, וּבוֹכָה עַל הַדִּין שֶׁל בָּנֶיהָ, כִּי הֲרֵי הַרְבֵּה יֵשׁ לְךְ לָקַחַת מִמֶּנִּי בְּשֶׁלָּהֶם, שֶׁהָיְתָה עִמָּם, וַהֲרֵי שָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב.
וְכִי לָא הֲוָה יָדַע יוֹסֵף דְּמֵתָה אִמֵּיהּ, תַּמָן הֲוָה עִמָּהּ כַּד מֵתָה. אֶלָּא יֹאמַר יִשְׂרָאֵל עִלָּאָה, כַּד נֵיתֵי מִפְרָקְנֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, תִּתְעַר מַטְרוֹנִיתָא, וְתִתְעַר כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, וְתִגַּח קְרָבָא עִם עַמָּמִין, וִימוּתוּן מִנְהוֹן, וְיִתְקָרְבוּן בִּזְעֵיר לְמֵיתֵי אַרְעָא. יֵימַר לָהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כַּד הִיא בָּכָה. לָא תִדְחֲלִי, אַגְרָא לְהוֹן בְּנַיָיא דְּמִיתָן עַל שְׁמִי, אָחֳרָנִין הָא תָּבוּ, אִינוּן יְתוּבוּן לְחַיֵּי מֵיתַיָיא.
וְכִי לֹא הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁאִמּוֹ מֵתָה? שָׁם הָיָה עִמָּה כְּשֶׁמֵּתָה. אֶלָּא יֹאמַר יִשְׂרָאֵל הָעֶלְיוֹן, כְּשֶׁתָּבֹא גְּאֻלַּת יִשְׂרָאֵל, תִּתְעוֹרֵר הַגְּבִירָה, וְתִתְעוֹרֵר כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל וְתַעֲרֹךְ קְרָב עִם הָעַמִּים, וְיָמוּתוֹ מֵהֶם, וְיִתְקָרְבוּ כִּמְעַט לָבֹא אַרְצָה. יֹאמַר לָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּשֶׁהִיא בּוֹכָה: אַל תְּפַחֲדִי, יֵשׁ שָׂכָר לַבָּנִים שֶׁמֵּתוּ עַל שְׁמִי, הָאֲחֵרִים הֲרֵי שָׁבוּ, אֵלּוּ יָשׁוּבוּ לִתְחִיַּת הַמֵּתִים.
מֵתָה עָלַי רָחֵל, מֵתָה עַל יִיחוּד שְׁמָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְעַל דָּא אִתְּמָר בְּעוֹד כִּבְרַת אֶרֶץ לָבֹא, דְּמִיתוּ עַל יִיחוּד שְׁמָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, לְבַר לְאַרְעָא, בְּאַרְעָא דָּא, לָא יָמוּת חַד מִנְּהוֹן.
מֵתָה עָלַי רָחֵל. מֵתָה עַל יִחוּד שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְלָכֵן נֶאֱמַר בְּעוֹד כִּבְרַת אֶרֶץ לָבא, שֶׁמֵּתוּ עַל יִחוּד שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִחוּץ לָאָרֶץ, בְּאֶרֶץ זוֹ לֹא יָמוּת אֶחָד מֵהֶם.
תָּנָא, אָמַר רִבִּי אַבָּא, עֲתִידִין יִשְׂרָאֵל לַאֲגָחָא קְרָבָא בְּאָרְחָא דְאֶפְרָת, וִימוּתוּן עַמָּא סַגְיָא מִנְּהוֹן, וּבָתַר כֵּן לְחַיֵּי מֵיתַיָא יְקוּמוּן. וְיַתִּיר שָׁלְטָנָא יְהֵא לְכוֹן דְּמִיתִין בְּאָרְחָא הָדֵין, מִכָּל דִּיהֵא קָדָמֵיהוֹן בִּיְרוּשָׁלַ ם.
שָׁנִינוּ, אָמַר רַבִּי אַבָּא, עֲתִידִים יִשְׂרָאֵל לַעֲרֹב קְרָב בַּדֶּרֶךְ אֶפְרָת וְיָמוּתוּ מֵהֶם עַם רַב, וְאַחַר כָּךְ יָקוּמוּ בִּתְחִיַּת הַמֵּתִים. יוֹתֵר שִׁלְטוֹן יִהְיֶה לָהֶם שֶׁמֵּתוּ בְּדֶרֶךְ זוֹ מִכָּל שֶׁהָיָה לִפְנֵיהֶם בִּירוּשָׁלַיִם.
וְלָמָּה אִתְקְרֵי שְׁמָא דְּאַתְרָא קַדִּישָׁא, דְּאַתְרָא הָדֵין לָחֶם. בְּדִיל דְּהוּא מִן שְׁמָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בֵּיהּ, דִּימוּתוּן תַּמָּן עַל שְׁמֵיהּ, י”ד, דִּימוּתוּן תַּמָּן עַל שְׁמֵיהּ י”ה, לֶחֶם בְּגָלוּתָא, בְּדִיל דְּהוּא מִן שְׁמֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא:
וְלָמָּה נִקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַקָּדוֹשׁ שֶׁל מָקוֹם זֶה לֶחֶם? מִשּׁוּם שֶׁהוּא מִשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁבּוֹ, שֶׁיָּמוּתוּ שָׁם עַל שְׁמוֹ י”ד, שֶׁיָּמוּתוּ שָׁם עַל שְׁמוֹ י”ה, לֶחֶם בַּגָּלוּת, בִּשְׁבִיל שֶׁהוּא מִשְּׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.
Vayechi, Chapter 13
וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת בְּנֵי יוֹסֵף וַיּאמֶר מִי אֵלֶּה. רִבִּי אַבָּא פָּתַח, (ישעיהו מ״ט:כ״א) וְאָמַרְתְּ בִּלְבָבֵךְ מִי יָלַד לִי אֶת אֵלֶּה, מַאי קָא מַיְירֵי, יִשְׂרָאֵל לְתַתָּא, חָזֵי דְּיֵיתוּן בְּנוֹהִי דְיִשְׂרָאֵל קָדָמֵיהּ, כַּד יֵיתוּן (ישעיהו י״א:י״א) מֵעֵילָם וּמִשִּׁנְעָר וּמֵחֲמָת וּמֵאִיֵּי הַיָּם וְאַכְנָשׁוּ כֻּלְּהוּ וִיהוֹן סַגִּיאִין. תֵּימָא שְׁכִינְתָּא מֵאָן אִינוּן כֻּלְּהוֹן, וְלָא בְּהוֹן פְּסוּל מִבְּנִי נוּכְרָאָה. יִיִמְרוּן לֵיהּ, אֲנַחְנָא כֻּלָּנָא מִבֵּרַךְ, וְלֵית בְּנָא נוּכְרָאָה בַּהֲדָן, דְּיִתְפָּרְשׁוּן דָּא מִן דָּא וְכָרַת לְהוֹן כְּחֲדָא, וְיִתְגַּיְירוּן, יְתוּבוּן גִּיּוּרִין עִם יִשְׂרָאֵל, וִיהוֹן כְּחֲדָא.
וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת בְּנֵי יוֹסֵף וַיֹּאמֶר מִי אֵלֶּה. רַבִּי אַבָּא פָּתַח, (ישעיה מט) וְאָמַרְתְּ בִּלְבָבֵךְ מִי יָלַד לִי אֶת אֵלֶּה. מָה רָצָה בָּזֶה? יִשְׂרָאֵל שֶׁלְּמַטָּה רָאָה שֶׁיָּבֹאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְפָנָיו, כְּשֶׁיָּבֹאוּ (שם יא) מֵעֵילָם וּמִשִּׁנְעָר וּמֵחֲמָת וּמֵאִיֵּי הַיָּם, וְיִתְכַּנְּסוּ כֻלָּם וְיִהְיוּ רַבִּים, תֹּאמַר הַשְּׁכִינָה: מֵאֵיפֹה כָּל אֵלֶּה, וְאֵין בָּהֶם פְּסוּל מִבְּנֵי נָכְרִים? יֹאמְרוּ לוֹ, אֲנַחְנוּ כֻּלָּנוּ מִבָּנֶיךְ וְאֵין בָּנוּ נָכְרִי עִמָּנוּ, שֶׁיִּפָּרְדוּ זֶה מִזֶּה וְיִכְרוֹת אוֹתָם כְּאֶחָד, וְיִתְגַּיְּרוּ, וְיָשׁוּבוּ גֵרִים עִם יִשְׂרָאֵל וְיִהְיוּ כְּאֶחָד.
תָּנָא, קָשִׁים גֵּרִים לְיִשְׂרָאֵל כְּסַפַּחַת בְּעוֹר הַחַי, לְאַרְעֲהוֹן. כְּתִיב (ישעיה יא) כִּי יְרַחֵם ה’ אֶת יַעֲקֹב וּבָחַר עוֹד בִּיְרוּשָׁלַ ם וְנִלְוָה הַגֵּר עֲלֵיהֶם וְנִסְפְּחוּ עַל בֵּית יַעֲקֹב, כַּד יְתוּבוּן לְאַרְעֲהוֹן בְּרָיָא, וִיהֶוְיָין רְחִימוּ בְהוֹן, (זכריה י״ד:ט׳) יִהְיֶה ה’ אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד, יִתְלַוּוּן גִּיּוֹרִין עִם יִשְׂרָאֵל וִיהֶוְויָין לְהוֹן כְּעוּמְקָא בְּבִשְׂרֵיהוֹן.
שָׁנִינוּ, קָשִׁים גֵּרִים לְיִשְׂרָאֵל כְּסַפַּחַת בְּעוֹר הַחַי, לְאַרְצָם. כָּתוּב (שם יד) כִּי יְרַחֵם ה’ אֶת יַעֲקֹב וּבָחַר עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל (וגו’) וְנִלְוָה הַגֵּר עֲלֵיהֶם וְנִסְפְּחוּ עַל בֵּית יַעֲקֹב. כְּשֶׁיָּשׁוּבוּ לְאַרְצָם הַבָּנִים וְתִהְיֶה בֵינֵיהֶם אַהֲבָה, יִהְיֶה ה’ אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד, יִתְלַוּוּ גֵרִים עִם יִשְׂרָאֵל וְיִהְיוּ לָהֶם כְּסַפַּחַת בִּבְשָׂרָם.
וְכָל כָּךְ לָמָּה. תָּא שְׁמַע, אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, עַל תְּחוּמִין דְּאַרְעָא, דְּכָל חַד יְהֵא רַעֲוָא לְמֵידַר בְּאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל, וְתִסְתָּעַר דִּיּוּרִין. כְּתִיב, (ישעיהו נ״ד:ב׳) וִיתֵדוֹתַיִךְ חֲזֵקִי, צָבֵי לְמֵימַר, סִיכְיָא דְּהַוְיָין עִמָּךְ מֵעִקָּרָא, אַתְקִיף יַתְהוֹן, וְסַיַּיע יַתְהוֹן יַתִּיר מִשְׁאָר עַמָּמִין. כִּבְיָכוֹל דְּאַתְּ סָכֵי לְאִתְתַּקְּפָא יַתְהוֹן בְּכָל עַמְּמַיָא אָחֳרָא, וִיהוֹן סַגִּיאִין:
וְכָל כָּךְ לָמָּה? בֹּא שְׁמַע, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, עַל תְּחוּמֵי הָאָרֶץ שֶׁלְּכָל אֶחָד יִהְיֶה רָצוֹן לָדוּר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְיִתְרָאוּ הַדַּיָּרִים כָּתוּב (שם נד) וִיתֵדתַיִךְ חַזֵּקִי. רוֹצֶה לוֹמַר, הַיְתֵדוֹת שֶׁהָיוּ עִמָּךְ מֵהַהַתְחָלָה, חַזְּקִי אוֹתָם, וַעֲזֹר לָהֶם יוֹתֵר מִשְּׁאָר הָעַמִּים כִּבְיָכוֹל, שֶׁאַתָּה הִסְתַּכַּלְתָּ לְחַזֵּק אוֹתָם בְּכָל הָעַמִּים הָאֲחֵרִים, וְיִהְיוּ רַבִּים.
Vayechi, Chapter 14
וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אָבִיו בָּנַי הֵם אֲשֶׁר נָתַן לִי אֱלֹהִים בָּזֶה, רִבִּי שִׁמְעוֹן תָּאנִי מֵהָכָא, (דברים ד׳:מ״ד) וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם משֶׁה לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, יֹאמַר יִשְׂרָאֵל לְתַתָּא, כַּד יִשְׂרָאֵל עֲלֵיהוֹן לְעֵילָא, בָּנַי אִינוּן, דְּיָהַב לִי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אוֹרַיְיתָא, כַּמָּה יַתְהוֹן וְנִימוּסֵיהוֹן קְשִׁיטִין, בְּנִימוּסֵי אוֹרַיְיתָא (דאתיהיבת להון. תא חזי, כד יהון ישראל תחות גדפי שכינתא, אורייתא) דִלְהוֹן אִתְקְרִיאַת זֶה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (שמות ט״ו:ב׳) זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ, וּבְכָל עִדָּן דְּלָא הֲוָה דָּוִד מְמַלֵּל תְּחוֹת גַּדְפֵי שְׁכִינְתָּא דָא מִלְּתָא, אֶלָּא אִתְנַבֵּי מַה דְּלֶיהוֵי, אִתְקָרֵינָא זֹאת.
וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אָבִיו בָּנַי הֵם אֲשֶׁר נָתַן לִי אֱלֹהִים בָּזֶה. רַבִּי שִׁמְעוֹן שָׁנָה, מִכָּאן (דברים ד) וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. יֹאמַר יִשְׂרָאֵל לְמַטָּה, כְּשֶׁיִּשְׂרָאֵל עֲלֵיהֶם מִלְמַעְלָה, בָּנַי הֵם, שֶׁנָּתַן לִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא תּוֹרָה, כַּמָּה שֶׁדָּתָם וּמִנְהֲגֵיהֶם אֲמִתִּיִּים בְּהַנְהָגוֹת הַתּוֹרָה (שנתתי להם, בא ראה, כשיהיו ישראל תחת כנפי השכינה, התורה) שֶׁלָּהֶם נִקְרֵאת זֶה, זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (שמות טו) זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ. וּבְכָל זְמַן שֶׁלֹּא הָיָה דָוִד מְדַבֵּר תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה דָּבָר זֶה, אֶלָּא מִתְנַבֵּא מַה שֶּׁיִּהְיֶה, נִקְרֵאת זאת.
רַב נַחְמָן אָמַר מֵהָכָא, (תהילים כ״ז:ג׳) אִם תַּחֲנְה עָלַי מַחֲנְה לא יִירָא לִבִּי וְגו’ בְּזֹאת אֲנִי בּוֹטֵחַ, זֹאת דָּא אוֹרַיְיתָא תְּהֵא לֵייתֵי מְשִׁיחָא, וּבְגִין דָּא, (שיר השירים ב׳:י״ב) וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ. עַל מָה אִתְמַתְלַת אוֹרַיְיתָא, לְגוֹזָלָא. מַה גּוֹזָלָא קָלֵיהּ עָרֵב, אַף פִּתְגָמֵי אוֹרַיְיתָא קָלֵיהּ עָרֵב, וְדָא קָלָא יְהֵא לֵייתֵי מְשִׁיחָא, לְיוֹמָא דְּדִינָא.
רַב נַחְמָן אָמַר מִכָּאן, (תהלים כז) אִם תַּחֲנֶה עָלַי מַחֲנֶה לֹא יִירָא לִבִּי וְגוֹ’ בְּזֹאת אֲנִי בּוֹטֵחַ, זֹאת – זוֹ תּוֹרָה תִּהְיֶה לִכְשֶׁיָּבֹא הַמָּשִׁיחַ, וְלָכֵן (שיר ב) וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ. לָמָּה נִמְשְׁלָה הַתּוֹרָה לְגוֹזָל? מַה גּוֹזָל קוֹלוֹ עָרֵב – אַף דִּבְרֵי הַתּוֹרָה קוֹלָם עָרֵב, וְהַקּוֹל הַזֶּה יִהְיֶה כְּשֶׁיָּבֹא הַמָּשִׁיחַ לְיוֹם הַדִּין.
תָּנָא, הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ. הַנִּצָּנִים, דָּא אֲבָהָתָן דְּמֶרְכָּבָה, דְּמִן עַלְמָא יְקוּמוּן וְיִתְחֲזוּ.
לָמַדְנוּ, הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ. הַנִּצָּנִים – אֵלּוּ הָאָבוֹת שֶׁל הַמֶּרְכָּבָה שֶׁמִּן הָעוֹלָם הֵם יָקוּמוּ וְיִתְרָאוּ.
עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ, תּוּשְׁבַּחְתָּא דִּישַׁבְּחוּן לֵיוָאֵי, כַּד יְתוּבוּן לְפוּלְחָנֵיהוֹן כִּדְבְּקַדְמִיתָא. וְקוֹל הַתּוֹר, אֲשֶׁר נָתַן לִי אֱלֹהִים בָּזֶה, פִּתְגָמֵי דְּאוֹרַיְיתָא, דְּאִינוּן עֲרֵבִין כְּקָלָא דְּתוֹרָא, דָּא זֶ”ה זֹא”ת תּוֹר שָׁוִין.
עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ – הַתִּשְׁבָּחוֹת שֶׁיְּשַׁבְּחוּ הַלְוִיִּם כְּשֶׁיָּשׁוּבוּ לַעֲבוֹדָתָם כְּבַתְּחִלָּה. וְקוֹל הַתּוֹר – אֲשֶׁר נָתַן לִי אֱלֹהִים בָּזֶה, דִּבְרֵי תוֹרָה שֶׁהֵם עֲרֵבִים כְּקוֹל הַתּוֹר הַזֶּה, זֶ”ה וְזֹא”ת תּוֹר שָׁוִים.
מַאי קָא מַיְירֵי. וְרָזָא דְמִלְּתָא, בְּעִדָּנָא דְּלָא תֶהֶוְיָין תְּחוֹת גַּדְפֵי שְׁכִינְתָּא, א’ דִּלְזֹאת נָחִית, וְהוּא מִתְּחוֹת לְכֹלָּא, וּסְלִיקַת ה’, דְּזֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ, מִדְּחָרַב בֵּיתָא, דְּה”א, לָא יָכְלָא לָדוּר וּלְמֶהֱוֵי בֵּין עַמָּמִין עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, דְּה”א קַדִּישָׁא חֲתוּכָא מִן שְׁמָא. ה”א אֶלֶף, ה”א עֲדִיפַת בִּקְדוּשָּׁה, א’ עֲדִיפַת לְאַתְוָון. כַּד יְתוּבוּן יִשְׂרָאֵל לְאַרְעֲהוֹן, ה”א קַדִּישָׁא דְּהוּא חֲתוּכָא מִן שְׁמָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, תֵּיתוּב בָּזֶה וְיִפּוּק (מיומא דדינא, והא’ תקבל) מִנְיָינָא תַּקַנְתָּא.
מָה רוֹצֶה לוֹמַר? וְסוֹד הַדָּבָר – בִּזְמַן שֶׁלֹּא תִהְיוּ תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה, א’ שֶׁל זֹאת יוֹרֵד, וְהוּא מִתַּחַת לַכֹּל, וְעוֹלָה ה’ שֶׁל זֶה אֶל וְאַנְוֵהוּ מִשֶּׁחָרַב הַבַּיִת, שֶׁהֵ”א לֹא יָכְלָה לָדוּר וְלִהְיוֹת בֵּין עַמִּים נָכְרִים, שֶׁהֵ”א קְדוֹשָׁה חֲתוּכָה מִן הַשֵּׁם. הֵ”א אָלֶף: הֵ”א עֲדִיפָה בַּקְּדֻשָּׁה, א’ עֲדִיפָה לָאוֹתִיּוֹת. כְּשֶׁיָּשׁוּבוּ יִשְׂרָאֵל לְאַרְצָם, הֵ”א קְדוֹשָׁה שֶׁהִיא חֲתוּכָה מִן הַשֵּׁם שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, תָּשׁוּב בָּזֶה וְיֵצֵא מִנְיָן מְתֻקָּן.
רִבִּי אַבָּא פָּתַח וְאָמַר, (ישעיהו מ׳:י״ב) מִי מָדַד בְּשָׁעֳלוֹ מַיִם וְשָׁמַיִם בַּזֶּרֶת תִּכֵּן, זֶה תּוֹר, שָׁוִין כִּבְיָכוֹל, ז’ לְר’, ר’ לְת’, ו’ לְה’, זַרְתָּא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּשִׁית מְאָה וְשִׁבְעִין שְׁנִין, מֵהָכָא מִן שְׁמַיָא, וְעַד אַרְעָא, כֵּיצַד (ז”ה) תּוֹ”ר, זֶרֶת ו”ה ה”ו תר”ז, אִתְקַדְּמַת ה’ לְו’. וְאִתְקַּדְמַת ו’ לְת’, ת’ לְר’, ר’ לְז’, (שמות כ״ח:ט״ז) רָבוּעַ יִהְיֶה כָּפוּל זֶרֶת אָרְכּוֹ וְזֶרֶת רָחְבּוֹ כָּפוּל.
רַבִּי אַבָּא פָּתַח וְאָמַר, (ישעיה מ) מִי מָדַד בְּשָׁעֳלוֹ מַיִם וְשָׁמַיִם בַּזֶּרֶת תִּכֵּן. זֶה תּוֹר, שָׁוִין כִּבְיָכוֹל ז’ לְר’, ר’ לְת’, ו’ לְה’, זֶרֶת שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּשֵׁשׁ מֵאוֹת שִׁבְעִים שָׁנִים. מִכָּאן מִן הַשָּׁמַיִם וְעַד הָאָרֶץ, כֵּיצַד? תּוֹ”ר, זֶרֶ”ת ו”ה ה”ו תר”ז. הֻקְדְּמָה ה’ לְו’ וְהֻקְדְּמָה ו’ לְת’, ת’ לְר’, ר’ לְז’, (שמות כח) רָבוּעַ יִהְיֶה כָּפוּל זֶרֶת אָרְכּוֹ וְזֶרֶת רָחְבּוֹ כָּפוּל.
וַיֹּאמֶר קָחֶם נָא אֵלַי וַאֲבָרַכֵם, יֹאמַר מִדַּהֲווֹ בְּפִתְגָּמֵי אוֹרַיְיתָא מִתְעַסְּקִין, (והוה) וְהוּא דָא מְכִילָתָא בֵּין חַכִּימַיְהוּ, אֲבָרַכִינוּן, וְרָזָא (בראשית ל״ב:כ״ח-כ״ט) וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַה שְּׁמֶךָ וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב. וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי, וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב, מִנְיָינָא דָא, לְמִנְיָינָא קַדְמִיתָא דְּקַמֵּיהּ, כְּדְפָרִישְׁנָא בְּאַתְרֵיהּ.
וַיֹּאמַר קָחֶם נָא אֵלַי וַאֲבָרֲכֵם. יֹאמַר, מִשֶּׁהָיוּ מִתְעַסְּקִים בְּדִבְרֵי תוֹרָה וְהָיְתָה מִדָּה זוֹ בֵּין חַכְמֵיהֶם, אֲבָרֵךְ אוֹתָם, וְהַסּוֹד – (בראשית לב) וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַה שְּׁמֶךְ וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב. וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי. וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב, מִנְיָן זֶה לַמִּנְיָן הָרִאשׁוֹן שֶׁלְּפָנָיו, כְּמוֹ שֶׁפֵּרַשְׁנוּ בִּמְקוֹמוֹ.
וְרָזָא אָחֳרָא, וַיִּשְׁאַל יַעֲקֹב וְגו’ וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי וַיְבָרֶךְ אוֹתוֹ שָׁם, הָא לָא עָתִיד, אֶלָּא בִּזְכוּתָא דְזֶה, לְבָרְכֵהוֹן.
וְסוֹד אַחֵר – וַיִּשְׁאַל יַעֲקֹב וְגוֹ’, וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ שָׁם. זֶה לֹא עָתִיד, אֶלָּא בִּזְכוּתוֹ שֶׁל זֶה לְבָרֵךְ אוֹתָם.
וְרָזָא סַגִּיאָה תִּנְיָנָא, בְּאַתְרָה דְּהַאי קְרָא, אֲבָל לָא אָתֵינָא לְקַמָּן דְּלָא לְאַשְׁמוּעִינָן הַאי קְרָא דְּאָמַרְנָא, מִקַּמֵיהּ דְּאֲמִינָא לָךְ דְּאִתְקְרִיאַת אוֹרַיְיתָא זֶה. כְּתִיב, (שופטים ה׳:ה׳) זֶה סִינַי מִפְּנֵי ה’ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, כַּד אִתְיְיהִיבַת אוֹרַיְיתָא עַל יְדָא דְמשֶׁה, (שמות ל״ב:כ״ז) כִּי זֶה משֶׁה הָאִישׁ (שמות ט״ו:ב׳) זֶה אֵלִי וְאַנְוִהוּ, אוֹרַיְיתָא הֲוָה נָחֲתַת מִן קַמֵּי אֱלָהָא דְיִשְׂרָאֵל.
וְסוֹד גָּדוֹל שֵׁנִי בַּמָּקוֹם שֶׁל הַפָּסוּק הַזֶּה, אֲבָל לֹא בָאתִי לְפָנֶיךְ אֶלָּא לְהַשְׁמִיעַ פָּסוּק זֶה שֶׁאָמַרְתִּי מִלִּפְנֵי שֶׁאָמַרְתִּי לְךְ שֶׁהַתּוֹרָה נִקְרֵאת זֶה. כָּתוּב (שופטים ה) זֶה סִינַי מִפְּנֵי ה’ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, כְּשֶׁנִּתְּנָה תּוֹרָה עַל יְדֵי מֹשֶׁה, (שמות לב) כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ, (שמות טו) זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ. הַתּוֹרָה הָיְתָה יוֹרֶדֶת מִלִּפְנֵי אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל.
Vayechi, Chapter 15
וְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל כָּבְדוּ מִזֹּקֶן וְגו’, וּבְגִין דָּא, לָא אַתְּ מַשְׁכַּח דְּכַוָּותֵיהּ, וְכַד יְהוֹן בְּגָלוּתָא כָּל זִמְנָא חֲרוּבָא הָדִין, סִיבוּ. לָא יָכְלִין לְמֶחזֵי אַפֵּי שְׁכִינְתָּא, עַד דְּתֵיתֵי רוּחָא אָחֳרָא בְּהוֹן.
וְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל כָּבְדוּ מִזֹּקֶן וְגוֹ’. וְלָכֵן אֵינְךְ מוֹצֵא כְמוֹתוֹ, וּכְשֶׁיִּהְיוּ בַּגָּלוּת כָּל זְמַן הַחֻרְבָּן הַזֶּה, יִזְדַּקְּנוּ, וְלֹא יוּכְלוּ לִרְאוֹת פְּנֵי שְׁכִינָה עַד שֶׁתָּבֹא בָהֶם רוּחַ אַחֶרֶת.
מִקַּדְּמַת דְּנָא אִסְתָּאִיבוּ בַּאֲרַע עַמְּמַיָא, וְלָא הֲווּ בְּנִימוּסֵי אוֹרַיְיתָא. כְּמָּה דִּיְהוֹן כָּהִיל לְמֵיהַךְ, וְתָבוּ עִדָּנָא סַגֵּי בֵּינִי נְכְרָאִין, דָּרָא בָּתַר דָּרָא, וְאוֹלִיפוּ מִן אָרְחֵיהוֹן, כַּד יְתוּבוּן אַפֵּי שְׁכִינְתָּא לְאַרְעֲהוֹן, בְּקַדְמִיתָא לָא יָכְלִין לְמֶחמֵי אַפִּי שְׁכִינְתָּא, עַד דְּיָהִיב קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא רוּחָא דִילֵיהּ לְהוֹן.
מִקֹּדֶם לָכֵן נִטְמְאוּ בְּאֶרֶץ הָעַמִּים וְלֹא הָיוּ בְּדַרְכֵי הַתּוֹרָה כְּמוֹ שֶׁהָיוּ צְרִיכִים לָלֶכֶת, וְיָשְׁבוּ זְמַן רַב בֵּין נָכְרִים דּוֹר אַחֲרֵי דוֹר וְלָמְדוּ מִדַּרְכֵיהֶם. כְּשֶׁיָּשׁוּבוּ פְּנֵי הַשְּׁכִינָה לְאַרְצָם, בַּתְּחִלָּה לֹא יוּכְלוּ לִרְאוֹת פְּנֵי שְׁכִינָה עַד שֶׁיִּתֵּן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוּחוֹ לָהֶם.
רִבִּי חִיָּיא פָּתַח, (יחזקאל ל״ו:כ״ז) וְאֶת רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם, לְבָתַר וְעָשִׂיתִי אֶת אֲשֶׁר בְּחוּקַּי תֵּלֵכוּ וּמִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם, מִן בָּתַר דְּיָהַב רוּחִין בְּכוֹן וּקְדוּשָּׁה, בְּנִימוּסַי תֵּהֲכוּן וְתִתְהֲכוּן.
רַבִּי חִיָּיא פָּתַח, (יחזקאל לו) וְאֶת רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם. וְאַחַר כָּךְ, וְעָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר בְּחֻקַּי תֵּלֵכוּ וּמִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם. מֵאַחַר שֶׁיִּתֵּן רוּחוֹת בָּכֶם וְגַם קְדֻשָּׁה, בִּדְרָכַי תֵּלֵכוּ וְתִתְהַלְּכוּ.
לֹא יוּכַל לִרְאוֹת, רִבִּי אַבָּא פָּתַח וְאָמַר, (משלי ט״ז:ט״ו) בְּאוֹר פְּנֵי מֶלֶךְ חַיִּים וּרְצוֹנוֹ כְּעָב מַלְקוֹשׁ, כַּד יִסְּבְּרוּן אַפֵּי שְׁכִינְתָּא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְיִתְעַסְּקוּן בְּאִינוּן רְתִיכִין דְּמִנְּהוֹן חֵיוָון דְּעָלְמָא.
לֹא יוּכַל לִרְאוֹת. רַבִּי אַבָּא פָּתַח וְאָמַר, (משלי יז) בְּאוֹר פְּנֵי מֶלֶךְ חַיִּים וּרְצוֹנוֹ כְּעָב מַלְקוֹשׁ. כְּשֶׁיְּקַבְּלוּ פְּנֵי שְׁכִינָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְיִתְעַסְּקוּ בְּאוֹתָן מֶרְכָּבוֹת שֶׁמֵּהֶן חַיּוֹת הָעוֹלָם.
תָּא חֲזֵי, לָא תִשְׁכַּח בְּהַנֵּי קְרָאֵי כֻּלְּהוֹן לִישְׁנָא, אֶלָא לְאִינִישׁ, (תהילים ע״א:כ״ד) גַּם לְשׁוֹנִי כָּל הַיּוֹם תֶּהגֶה צִדְקָתֶךָ. וְלָא אַתְּ מַשְׁכַּח בְּהַנֵּי קְרָאֵי בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּבְגִין כַּךְ יְתוּבוּן לְאַרְעֲהוֹן, וְיָהַב קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא רוּחַ חָכְמְתָא בְּהוֹן, לִישְׁנָא דִּלְהוֹן תֶּהֶוְיָין תָּדִיר בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. (עד כאן אינו מן הזהר):
בֹּא רְאֵה, לֹא תִמְצָא בַּפְּסוּקִים הַלָּלוּ כֻּלָּם לָשׁוֹן אֶלָּא לָאֲנָשִׁים, (תהלים עא) גַּם לְשׁוֹנִי כָּל הַיּוֹם תֶּהְגֶּה צִדְקָתֶךְ. וְלֹא תִמְצָא בַּפְּסוּקִים הַלָּלוּ בַּקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּמִשּׁוּם כָּךְ יָשׁוּבוּ לְאַרְצָם וְיִתֵּן בָּהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוּחַ חָכְמָה, לְשׁוֹנָם תִּהְיֶה תָּמִיד. (עד כאן אינו מן הזהר)
Vayechi, Chapter 16
וַיְחִי יַעֲקֹב וְגו’, רִבִּי חִיָּיא פָּתַח וְאָמַר, (ישעיהו ס׳:כ״א) וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ וְגו’, זַכָּאִין אִינוּן יִשְׂרָאֵל, יַתִּיר מִכָּל עַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קָרָא לוֹן צַדִּיקִים. לְאַחְסִין לוֹן יְרוּתַת עַלְמִין בְּעַלְמָא דְאָתֵי, לְאִתְעֲנָגָא בְּהַהוּא עַלְמָא, כְּמָה דִכְתִיב, (ישעיהו נ״ח:י״ד) אָז תִּתְעַנֵּג עַל ה’. מַאי טַעְמָא. בְּגִין דְּמִתְדַּבְּקִין בְּגוּפָא דְמַלְכָּא, דִּכְתִיב, (דברים ד׳:ד׳) וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה’ אֱלהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם.
R. Hiya discoursed on the text: And thy people are all righteous, they shall inherit the land for ever, etc. (Is. 60, 21). ‘Israel’, he said, ‘have been favoured above all the Gentiles in being entitled by God righteous, that they may obtain an everlasting inheritance in the world to come, as it is written: “Then thou shalt delight in the Lord” (Is. 58, 14). Wherefore so? Because they attach themselves to the Body of the King, as it says: “Ye that cleave unto the Lord your God are alive every one of you this day” (Deut. 4, 4).’
רִבִּי יִצְחָק פָּתַח וְאָמַר, וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ, הַאי קְרָא רָזָא עִלָּאָה אִיהוּ בֵּין מְחַצְדֵי חַקְלָא, דְּהָא בְּרָזָא דְּאַגַּדְתָּא תָּנֵי רִבִּי שִׁמְעוֹן. דְּאַחְסָנַת יְרוּתָא עִלָּאָה דְּהַהִיא אֶרֶץ, לֵית מַאן דְּיָרִית לָהּ, בַּר הַהוּא דְאִקְרֵי צַדִּיק. (ס”א דהאי ארץ, ולית מאן דירית לה, בר ההוא דאקרי צדיק, דהא צדיק ירית למטרוניתא ודאי) דְּהָא מַטְרוֹנִיתָא בֵּיהּ אִתְדַּבְּקַת לְאִתְבַּסְּמָא, וְצַדִּיק יָרִית לְמַטְרוֹנִיתָא וַדַּאי.
R. Isaac said: ‘This text of R. Hiya contains a deep allusion for “the reapers in the field”. For R. Simeon has laid down in the esoteric Agadah that the exalted inheritance of that other land is acquired by none save him who is called “righteous.” For the Matron cleaves to the Righteous One and finds delight in him, and the Righteous One assuredly inherits the Matron.
אוּף הָכָא, בַּחֲבִיבוּתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, אָמַר, וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים, וּבְגִין כָּךְ לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אֶרֶץ, אִתְחֲזוּן לְיָרִית לְמַטְרוֹנִיתָא. מַאי טַעְמָא אִקְרוּן צַדִּיקִים, וּמַאי טַעְמָא יָרְתִין לְמַטְרוֹנִיתָא. בְּגִין דְּאִתְגַּזָּרוּ. כְּמָה דְתָנִינָן, כָּל מַאן דְּאִתְגְּזַר, וְעֲיִּיל בְּהַאי (ס”א ברית קדישא ועייל בהאי) אַחְסָנָא, וְנָטִיר לְהַאי בְּרִית, עָאל וְאִתְדָּבַּק בְּגוּפָא דְמַלְכָּא, וְעָאל בְּהַאי צַדִּיק. וּבְגִינֵי כָּךְ אִקְרוּן צַדִּיקִים, וְעַל דָּא לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ. מַאי אָרֶץ, דָּא אֶרֶץ הַחַיִּים.
So God in His love for Israel called them righteous and they are therefore meet to inherit the Matron. The reason is that they are circumcised, according to the dictum: “Whoever is circumcised and enters into the covenant and observes it becomes attached to the Body of the King, and enters into the Righteous One”, and they are therefore called righteous, and so “they shall for ever inherit the land”, to wit, the “land of the living”.
אַהֲדַר וְאָמַר, נֵצֶר מַטָּעַי מַעֲשֵׂה יָדַי לְהִתְפָּאֵר. נִצֶר מַטָּעַי, עֲנָפָא מֵאִינוּן עֲנָפִין, דְּנָטַע קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כַּד בָּרָא עַלְמָא. דִּכְתִיב, (בראשית ב׳:ח׳) וַיִּטַּע ה’ אֱלהִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם, וְהַאי אֶרֶץ חַד מִנַּיְיהוּ. בְּגִינִי כָּךְ, נִצֶר מַטָּעַי מַעֲשֵׂה יָדַי לְהִתְפָּאֵר.
They are further called in the text “the branch of my planting”, to wit, one of those shoots which God planted when He created the world, referred to in the verse,, “And the Lord God planted a garden in Eden” (Gen. 2, 8).
דָּבָר אַחֵר, וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים, דָּא יַעֲקֹב וּבְנוֹי דְּנָחֲתוּ לְמִצְרַיִם בֵּין עַם קְשֵׁי קְדַל, וְאִשְׁתַּכָּחוּ כֻּלְּהוּ זַכָּאִין. וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב, לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אֶרֶץ דְּמִּתַּמָּן סְלִיקוּ לִירַית אַרְעָא קַדִּישָׁא.
According to another explanation, the words “And thy people are all righteous” refer to Jacob and his sons, who went down to Egypt among a stiff-necked people and all remained righteous, wherefore “they shall for ever inherit the land”, since from there they went up to inherit the holy land.
וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, אַמַּאי פַּרְשָׁתָא דָא סְתִימָא. רִבִּי יַעֲקֹב אָמַר, בְּשַׁעְתָּא דְּמִית יַעֲקֹב, אִסְתִּימוּ עֵינֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל. רִבִּי יְהוּדָה אָמַר, דִּכְדֵין נָחֲתוּ לְגָלוּתָא, וְאִשְׁתַּעְבִּידוּ בְּהוֹן.
AND JACOB LIVED IN THE LAND OF EGYPT. It is to be noted that this section is “closed”, i.e. no space is left in the scroll of the Law between the beginning of this section (vayehi) and the end of the previous section (vayigash). Why is this? R. Jacob said: ‘It is to indicate that when Jacob died the eyes of Israel became, as it were, closed, because then they really entered on the galuth and the Egyptians enslaved them.’
רִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, מַה כְּתִיב לְעֵילָא, וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גּשֶׁן וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד. וּכְתִיב וַיְחִי יַעֲקֹב, דְּלָא אִתְחֲזֵי לְאַפְרָשָׁא בֵּין דָּא לְדָא. מָה אִינוּן קָיְימֵי בְּתַפְנוּקִין דְּמַלְכִין, וְקַבִּילוּ עִנּוּגָא וְכִסּוּפִין לְגַרְמַיְיהוּ. אוּף יַעֲקֹב נָמֵי, קַיַּים בְּתַפְנוּקֵי מַלְכִין, בְּעִנּוּגָא וְכִסּוּפָא לְגַרְמֵיהּ, לָא אִתְפְּרַשׁ דָּא מִן דָּא.
R. Simeon said: ‘It is to show that the words “and Jacob lived” are to be taken in close conjunction with the preceding sentence: “And Israel dwelt in the land of Egypt in the land of Goshen and they gat them possessions therein, and were fruitful, and multiplied exceedingly.” That is to say, just as they lived in luxury and were short of nothing, so Jacob similarly had every comfort and was short of nothing.
וְהָכָא אִקְרֵי וַיְחִי. דְּהָא כָּל יוֹמוֹי לָא אִקְרֵי וַיְחִי, בְּגִין דְּכָל יוֹמוֹי בְּצַעֲרָא הֲווּ, בְּצַעֲרָא אִשְׁתַּכְּחָן, עֲלֵיהּ כְּתִיב, (איוב ג׳:כ״ו) לֹא שָׁלַוְתִּי וְלֹא שָׁקַטְתִּי וְלא נָחְתִּי וַיָּבֹא רֹגֶז. בָּתַר דְּנָחַת לְמִצְרַיִם, אִקְרֵי וַיְחִי. חָמָא לִבְרֵיהּ מַלְכָּא, חָמָא לְכָל בְּנוֹי זַכָּאִין צַדִּיקִין, וְכֻלְּהוּ בְּתַעֲנוּגֵי וְתַפְנוּקֵי עַלְמָא, וְהוּא יָתִיב בֵּינִיהוֹן כַּחֲמַר טַב דְּיָתִיב עַל דּוּרְדַּיֵּיהּ, כְּדֵין אִקְרֵי וַיְחִי יַעֲקֹב. וְלָא פָּרִישׁ בֵּין וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד לְוַיְחִי יַעֲקֹב, וְהָכִי אִתְחֲזֵי.
Hence it is said of him now that “he lived”. For up to this time he had known nothing but trouble, but now he saw one of his sons in royal estate and the others virtuous and righteous, all living in the lap of luxury while he himself abode among them like good wine resting on its lees; so that now in reality he lived.
שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה, מַאי טַעְמָא שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה. אֶלָּא אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, כָּל יוֹמוֹי דְּיַעֲקֹב בְּצַעֲרָא הֲווּ, בְּצַעֲרָא אַעֲבַר לוֹן בְּקַדְמִיתָא, כֵּיוָן דְּחָמָא לְיוֹסֵף, וְהֲוָה קָאִים קַמֵּיהּ, כַּד יַעֲקֹב מִסְתַּכֵּל בְּיוֹסֵף, הֲוָה אִשְׁתְּלִים בְּנַפְשֵׁיהּ, כְּאִילּוּ חָמָא לְאִמֵּיהּ דְּיוֹסֵף. דְּשַׁפִּירוּ דְּיוֹסֵף דָּמֵי לְשַׁפִּירוּ דְּרָחֵל. וְהֲוָה דָּמֵי בְּגַרְמֵיהּ כְּמָה דְּלָא אַעֲבַר עֲלֵיהּ צַעֲרָא בְּיוֹמוֹי.
SEVENTEEN YEARS. Why seventeen? R. Simeon said: ‘Jacob’s life was always one of hardship, but whenever he looked at Joseph he thought he saw his mother again, because Joseph closely resembled Rachel, and at such a time he forgot all his sorrows.
וְכַד יוֹסֵף אִתְפְּרַשׁ מִנֵּיהּ, כְּדֵין אִתְקְיַּים, לֹא שָׁלַוְתִּי וְלֹא שָׁקַטְתִּי וְלא נָחְתִּי וַיָּבֹא רֹגֶז. דְּדָא קַשְׁיָא לֵיהּ לְיַעֲקֹב מִכָּל מַה דְּעֲבַר, וּבְזִמְנָא דְּאִתְפְּרַשׁ יוֹסֵף מִנֵּיהּ, מַה כְּתִיב, (בראשית ל״ז:ב׳) יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רוֹעֶה וְגו’. וְכָל יוֹמִין דְּיַעֲקֹב, לָא הֲוָה לֵיהּ צַעֲרָא כְּהַאי, וְהֲוָה בָּכֵי כָּל יוֹמָא לְאִינוּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה דְיוֹסֵף.
When, however, Joseph was parted from him, this was a worse blow than all the previous ones, and he wept every day for the seventeen years that Joseph had been with him.
מַאי קָאֲתִיבוּ לֵיהּ, (בראשית מ״ו:ד׳) וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ, הָא לְךָ שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה אָחֳרָנִין, בְּעִנּוּגִין וְתַפְנוּקִין וַהֲנָאוֹת וְכִסּוּפִין. הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְגו’. תָּנָא, כָּל אִינוּן שְׁנִין, שְׁכִינְתָּא יְקָרָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, עִמֵּיהּ אִשְׁתַּכְּחָא, וּבְגִין כָּךְ חַיִּים אִקְרוּן.
Hence Providence compensated him with another seventeen years of Joseph’s company, during which he lived in ease and luxury. Tradition tells us that all those seventeen years the Divine Presence rested upon him, and therefore they were called “life”.
תָּא חֲזֵי, כְּתִיב וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם, אִתְחֲזֵי דְּהָא בְּקַדְמִיתָא מִית הֲוָה הַהוּא רוּחָא דִילֵיהּ, וְלָא הֲוָה מִתְכַּוֵּין לְקַבְּלָא רוּחָא אָחֳרָא. דְּהָא רוּחָא דִלְעֵילָא, לָא שַׁרְיָא בְּרֵיקַנְיָא. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, שְׁכִינְתָּא לָא שַׁרְיָא, אֶלָּא בְּאֲתַר שְׁלִים, וְלָא בְּאֲתַר חָסֵר, וְלָא בְּאֲתַר פָּגִים, וְלָא בְּאֲתַר עָצִיב, אֶלָּא בְּאֲתַר דְּאִתְכַּוֵּון, בְּאֲתַר חֲדוּ. וּבְגִין כָּךְ, כָּל אִינוּן שְׁנִין דְּיוֹסֵף אִתְפְּרַשׁ מֵאֲבוֹי, וְיַעֲקֹב הֲוָה עָצִיב, לָא שַׁרְיָא בֵּיהּ שְׁכִינְתָּא.
So it says that when his sons told him that Joseph was alive, “the spirit of Jacob their father revived” (Gen. 45, 27), for up to then the spirit had been dead within him and he had not been in a state to receive another in its place, since the spirit from above does not rest on an empty spot.’ R. Jose said: ‘The Shekinah does not rest on a place which is defective or disturbed, but only in a place properly prepared, a place of joyfulness. Hence all the years that Joseph was away and Jacob was in sadness, the Shekinah did not rest on him.’
תָּנָא, אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רִבִּי אַבָּא, כְּתִיב, (תהילים ק׳:ב׳) עִבְדוּ אֶת ה’ בְּשִׂמְחָה בֹּאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה. לְאֲפָקָא, דְּלֵית פּוּלְחָנָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אֶלָּא מִגּוֹ חֶדְוָה. דְּאָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, לֵית שְׁכִינְתָּא שַׁרְיָא מִגּוֹ עַצְבוּת, דִּכְתִיב (מלכים ב ג׳:ט״ו) וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן. מְנַגֵּן מְנַגֵּן תְּלַת זִימְנֵי אַמַּאי. בְּגִין לְאַתְעָרָא רוּחָא מִשְׁלֵימוּתָא דְּכֹלָּא, דְּהוּא רוּחַ שְׁלֵימָא.
So we have learnt that R. Eleazar said in the name of R. Abba: ‘It is written, “Serve the Lord with gladness, come before his presence with singing”, to show that the service of God should be performed with joy.’ This accords with what R. Eleazar has elsewhere said, that when Elisha desired the spirit to rest upon him, he said “and now bring me a minstrel” (II Kings 3, 15).
אָמַר רִבִּי אַבָּא, תַּמָּן תָּנִינָן, מֵאַרְבַּע סִטְרִין כֹּלָּא אִשְׁתַּכַּח, וְכָל שָׁרָשִׁין דְּעִלָּאִין וְתַתָּאִין בְּהוּ אֲחִידָן. וְתָנָא דָּא עָיִיל וְדָא נָפִיק דָּא סָתִים וְדָא פָּרִישׁ, אִתְאֲחַד חַד בַּחֲבֶרְתָּהּ, וְאִינוּן אֲבָהָן דְּכֹלָּא.
R. Abba said: ‘It has been laid down in a certain passage that the whole is derived from four sides, and that all the roots of the higher and lower beings are attached to them; and it has been further said that as one goes in another goes out, and as one is revealed another is concealed, and each one is linked to the next, and they are the origins of all.’
רִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, (דברים י׳:ט״ו) רַק בַּאֲבוֹתֶיךָ חָשַׁק ה’, כְּתִיב בַּאֲבוֹתֶיךָ, מַמָּשׁ תְּלָתָא, וּמַשְׁמַע דִּכְתִיב רַק, רַק מַמָּשׁ, וּמֵאִלֵּין מִתְפָּרְשָׁן וּמִתְאַחֲדָן כָּל שְׁאָר אָחֳרָנִין, וְסָלְקִין שְׁמָא לְאִתְעַטְּרָא.
R. Simeon said: ‘There are three origins like the three patriarchs, and from them all the rest spread and extol the name to be crowned.’
Vayechi, Chapter 17
תָּנָא, אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, מִן יוֹמָא דְּאִסְתַּלִּיק רִבִּי שִׁמְעוֹן מִן מְעַרְתָּא, מִלִּין (אלין) לָא אִתְכַּסְיָין מִן חַבְרַיָא, וְרָזִין עִלָּאִין הֲווּ מִסְתַּכְּלָן וְאִתְגַּלְּיָין מִבֵּינַיְיהוּ, כְּאִלּוּ אִתְיְיהִיבוּ הַהִיא שַׁעְתָּא בְּטוּרָא דְסִינַי. בָּתַר דְּשָׁכִיב כְּתִיב, (בראשית ח׳:ב׳) וַיִּסָּכְרוּ מַעְיְינוֹת תְּהוֹם וַאֲרוּבּוֹת הַשָּׁמַיִם, וְהֲווּ חַבְרַיָיא מְרַחֲשָׁן מִלֵּי, וְלָא מִתְקַיְימֵי בְּהוּ.
R. Jose said: ‘From the day that R. Simeon left the cave, nothing was concealed from the Companions, and things became clear to them as if they had been revealed that day on Mount Sinai. But after he died, then “the fountains of the deep and the windows of heaven were closed”, and the Companions could no longer get to the bottom of things, as shown by the following instance.’
דְּיוֹמָא חַד הֲוָה יָתִיב רִבִּי יְהוּדָה, אֲפִתְחָא דִטְבֶרְיָה, וְחָמָא תְּרֵי גְּמַלֵּי, דְּסָלְקֵי קַטְפִירָא מֵעֲלוֹי דְּכִתְפִין, נָפַל מָטוּלָא דְּקַטְפִירָא, וְאֲתוּ צִפֳּרֵי. וְעַד לָא מָטוּ עֲלַיְיהוּ, אִתְבַּקָּעוּ.
One day R. Judah was sitting at the gate of Tiberias, and he saw two camels laden with bundles of clothes. One of the bundles fell down and a flock of birds flew to the spot. Before they could reach it, however, they dispersed.
לְבָתַר אָתוּ כַּמָּה צִפֳּרִין, וְהֲווּ אָזְלֵי עֲלַיְיהוּ, וְשָׁרוּ (נ”א ושדיאו) לוֹן בְּטַרְטִישָׁא, וְלָא מִתְבַּקְּעִין. וְהֲווּ צָוְוחִין לוֹן, וְלָא הֲווּ מִתְפָּרְשָׁן. שָׁמְעוּ חַד קָלָא, עִטְרָא דְעִטְרִין בְּקִדְרִין שַׁרְיָא, וּמָרִיהּ לְבַר.
Then a number of other birds came up, and perched on the rock. The men threw stones and shouted at them but they would not go away. He heard a voice saying: “The crown of crowns is plunged in darkness and does not rest on the head of the Master.”
עַד דְּהֲוָה יָתִיב, עָבַר חַד גַּבְרָא, אַשְׁגַּח בְּהוּ. אָמַר, לָא קִיֵּים דָּא, הָא דִכְתִיב, (בראשית ט״ו:י״א) וַיֵּרֶד הָעַיִּט עַל הַפְּגָרִים וַיַּשֵּׁב אוֹתָם אַבְרָם. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, וְהָא עֲבִידְנָא וְלָא אִתְפָּרְשָׁן. אַהֲדַר רֵישֵׁיהּ הַהוּא גַבְרָא וְאָמַר, עַד לָא מָרִיט דָּא רֵישֵׁיהּ דְּמָרֵיהּ, וְעַד לָא גָּלִישׁ לְמַטְרוֹנִיתָא. רָהַט אֲבַתְרֵיהּ תְּלַת מִלִּין, וְלָא אָמַר לֵיהּ. חָלַשׁ דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי יְהוּדָה.
While he was still sitting, a man passed by and said: “You are not following the example of Abram, who, when the birds of prey came down upon the carcasses drove them away (Gen. 15, 11).” “I am doing so,” said R. Judah, “but they will not go”. The man turned his head away and said: “This man has not yet plucked the hairs from the head of his Master, nor shorn the Matron.” R. Judah followed him three miles asking him to explain, but he would not, so that R. Judah was greatly perturbed.
יוֹמָא חַד, אִדְמוּךְ תְּחוֹת אִילָנָא, וְחָמָא בְּחֶלְמֵיהּ, ד’ גַּדְפִין מִתְתַּקְנָן, וְסָלִיק רִבִּי שִׁמְעוֹן עֲלַיְיהוּ, וְסֵפֶר תּוֹרָה עִמֵּיהּ. וְלָא שָׁבִיק כָּל סִפְרֵי רָזִין עִלָּאִין וַאֲגַדְתָּא, דְּלָא סָלִיק לוֹן בַּהֲדֵיהּ. וְסָלִיק לְהוֹן (ס”א וסליקן ליה) לִרְקִיעָא, וְחָמָא דְמִתְכַּסְיָא מֵעֵינָא, וְלָא אִתְגַּלְיָא.
One day he fell asleep under a tree and dreamt that he saw four wings outstretched and R. Simeon ascending on them with a scroll of the Law, and also with all manner of books containing hidden expositions and Agadahs. They all ascended to heaven and were lost to his view.
כַּד אִתְעַר, אָמַר, וַדַּאי מִדְּשָׁכִיב רִבִּי שִׁמְעוֹן, חָכְמְתָא אִסְתַּלְּקַת מֵאַרְעָא. וַוי לְדָרָא דְּהַאי אַבְנָא טָבָא, דְהֲווּ מִתְחֲזָן (ס”א דמתאחדן) מִנֵּיהּ, וְסָמְכִין עֲלֵיהּ עִלָּאִין וְתַתָּאִין, אִתְאֲבִיד מִנַּיְיהוּ.
When he woke he said: ‘Verily, since the death of R. Simeon wisdom has departed from the earth. Alas for the generation that has lost this precious jewel which used to illumine it and on which higher and lower beings were supported.’
אֲתָא לְגַבֵּיהּ דְּרִבִּי אַבָּא, סָח לֵיהּ. סָלִיק רִבִּי אַבָּא יְדוֹי עַל רֵישֵׁיהּ, וּבָכָה וְאָמַר, רִבִּי שִׁמְעוֹן רֵיחַיָיא דְּטַחֲנִין מִנֵּיהּ מַנָּא טָבָא כָּל יוֹמָא, וְלָקְטִין לֵיהּ. כְּמָה דִכְתִיב, (במדבר י״א:ל״ב) הַמַּמְעִיט אָסַף עֲשָׂרָה חֳמָרִים, וְהַשְׁתָּא רֵיחַיָּיא וּמַנָּא אִסְתַּלְּקוּ וְלָא אִשְׁתָּאַר בְּעַלְמָא מִינֵיהּ, בַּר כְּמָה דִכְתִיב, (שמות ט״ז:ל״ג) קַח צִנְצֶנֶת אַחַת וְתֶן שָׁמָּה מְלֹא הָעוֹמֶר מָן וְהַנַּח אוֹתוֹ לִפְנֵי ה’ לְמִשְׁמֶרֶת. וְאִלּוּ בְּאִתְגַּלְּיָיא לָא כְּתִיב, אֶלָּא לְמִשְׁמֶרֶת, לְאַצְנָעוּתָא. הַשְׁתָּא מַאן יָכִיל לְגַלָּאָה רָזִין, וּמַאן יִנְדַע לוֹן.
He came and told R. Abba, who clapped his hands on his head, saying: ‘R. Simeon was the mill in which every day the goodly manna was ground. Now the mill and the manna have departed, and nothing is left of it in the world save as it were “one omerful put in a pot to be kept” (Ex. 16, 33), that is, kept in a private place and not exposed. Who now can reveal mysteries or even know them?’
לָחִישׁ לֵיהּ לְרִבִּי יְהוּדָה בִּלְחִישׁוּ, (אמר ליה רבי אבא) וַדַּאי הַהוּא גַבְרָא דְּחָמִית, אֵלִיָּהוּ הֲוָה. וְלָא בָּעָא לְגַלָּאָה רָזִין, בְּגִין דְּתִנְדַע שְׁבָחָא דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן, דְּהֲוָה בְּיוֹמוֹי, וְיִבְכּוֹן דָּרָא עֲלוֹי. אָמַר לֵיהּ, דַּי לְמִבְכֵּי בְּכִיָּה עֲלֵיהּ.
R. Abba whispered to him: ‘The man that you saw was assuredly Elijah, and he was not willing to reveal secrets in order that you may appreciate the worth of R. Simeon, and that his generation may weep for him.’ He said to him: ‘He indeed deserves to be wept.
רִבִּי יְהוּדָה הֲוָה בָּכֵי כָּל יוֹמָא עֲלוֹי, דְּהָא אַעֲרַא עִמֵּיהּ בְּאִדְרָא קַדִּישָׁא דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן, וּשְׁאָר חַבְרַיָיא. אָמַר לֵיהּ, וַוי דְּלָא אִסְתַּלַּקְנָא הַהוּא יוֹמָא עִם אִינוּן תְּלָתָא דְּאִסְתַּלָּקוּ, וְלָא לֶחֱמֵי דָרָא דָא, דְּהָא אִתְהַפַּךְ.
Woe is me that I did not depart this life with those three who died in the sacred chamber of R. Simeon, so as not to behold this generation that has been laid low.’
אָמַר לֵיהּ, רִבִּי אֵימָא לִי, כְּתִיב, (שמות כ״ט:מ״ד) וְהֵם יִקְחוּ אֶת הַזָּהָב וְאֶת הַתְּכֵלֶת וְאֶת הָאַרְגָּמָן וְאֶת תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי וְאֶת הַשֵּׁשׁ, וְאִילּוּ כֶּסֶף לָא כְּתִיב. וְהָא כְּתִיב זָהָב וָכֶסֶף. אָמַר לֵיהּ וְהָא נָמֵי נְחשֶׁת, דְּכֶסֶף וּנְחשֶׁת בְּחֻשְׁבְּנָא הֲווּ, וְהָכָא לָא. אֶלָּא, אִי לָא דְּגַלֵּי בּוֹצִינָא קַדִּישָׁא בְּאַתְרֵיהּ, לָא אִצְטָרִיכְנָא לְגַלָּאָה.
He then said to him: ‘Master, tell me. It is written: “And they shall take the gold and the blue and the purple and the scarlet and the fine linen” (Ex. 28, 5). Why is there no mention here of silver, seeing that silver was also brought for an offering (v. Ex. 25, 3)?’ He replied: ‘You might ask the same question with regard to copper, which also is mentioned in one place and not in the other. As the Sacred Lamp has revealed the answer, I also may reveal it.’
Vayechi, Chapter 18
פָּתַח וְאָמַר, (חגי ב׳:ח׳) לִי הַכֶּסֶף וְלִי הַזָּהָב נְאֻם ה’, הַיְינוּ דִכְתִיב, (תהילים קט״ו:ט״ז) הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה’.
He then discoursed as follows. ‘It is written: “Mine is the silver and mine is the gold, saith the Lord” (Haggai 2, 8).
בְּכַמָּה אֲתַר אִסְתַּכַּלְנָא בְּאִלֵּין מָאנֵי דְּקוּדְשָׁא, דִּכְתִיב, (ויקרא טו) בִּגְדֵי קֹדֶשׁ הֵם, וּכְתִיב, (שמות כ״ח:ד׳) וְעָשׂוּ בִּגְדֵי קֹדֶשׁ. מַאי קְדוּשָּׁה הָכָא. אֶלָּא הָכִי תָּנִינָן, קְדוּשָּׁה אִינוּן בְּכָל אֲתַר. וּכְתִיב בִּגְדֵי קֹדֶשׁ הֵם. וְעָשִׂיתָ בִּגְדֵי קֹדֶשׁ, כְּגַוְונָא דִלְעֵילָא.
On many occasions we have pondered over the question, what holiness is there in these priestly garments? We have, however, been taught that there is holiness in every place, and that these garments are after the supernal pattern, as we have learnt:
דְּתַנְיָא כֹּהֵן גָּדוֹל לְעֵילָא, כֹּהֵן גָּדוֹל לְתַתָּא, לְבוּשִׁין דִּיקָר לְעֵילָא, לְבוּשִׁין דִּיקָר לְתַתָּא. וּמַה דְּלָא אָמַר כֶּסֶף וּנְחשֶׁת, לְאֲתַר אָחֳרָא אִסְתַּלִּיקוּ. דִּכְתִיב (שמות כ״ז:י״ח) כָּל עַמּוּדֵי הֶחָצֵר סָבִיב מְחוּשָׁקִים כָּסֶף וְגו’, וּכְתִיב וְאַדְנֵיהֶם נְחשֶׁת. דְּאִינוּן מָאנֵי שִׁמּוּשָׁא, לְאִשְׁתַּמָּשָׁא מַשְׁכְּנָא בְּהוּ.
“There is a High Priest above and a high priest below, raiment of honour above and raiment of honour below.” As for the omission of silver and copper, these were assigned to another place, as it is written, “All the pillars of the court round about shall be filleted with silver”, and again, “and their sockets of brass” (Ex. 27, 17). These were the instruments for the service of the Tabernacle;
אֲבָל הָכָא בְּאִלֵּין לְבוּשִׁין דִּיקָר, לָא בָּעֵי לְאִשְׁתַּמָּשָׁא בְּהוּ בַּר נָשׁ אָחֳרָא, בַּר מִכַּהֲנָא רַבָּא, דִּרְבוּ מְשַׁח קוּדְשָׁא עַל רֵישֵׁיהּ. דִּכְתִיב (שמות כ״ח:ב׳) וְעָשִׂיתָ בִּגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת. דִּבְאִינוּן לְבוּשִׁין דָּמֵי לְגַוְונָא דִלְעֵילָא.
but this raiment of honour was only to be used by the High Priest and by no other.’
Vayechi, Chapter 19
תַּנְיָא. וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, וַוי לְעַלְמָא, דְּהָא בְּנֵי נָשָׁא לָא חָמָאן וְלָא שְׁמָעָן, וְלָא יָדְעִין דְּהָא כָּל יוֹמָא וְיוֹמָא, קָלָא דְּכָרוֹזָא אִשְׁתְּמַע, בְּמָאתָן וְחַמְשִׁין עָלְמִין.
AND THE TIME DREW NEAR THAT ISRAEL MUST DIE. R. Judah said: ‘Alas, for the ignorance of mankind! They see not, neither do they hear, nor know that every day the voice of a herald goes forth and resounds through two hundred and fifty worlds.
תָּנָא עַלְמָא חָדָא, אִשְׁתְּמוֹדַע לְעֵילָא. וְכַד כָּרוֹזָא נָפִיק, הַהוּא עַלְמָא מִזְדַּעְזְעָא וּמִתְחַלְחְלָא. נָפְקֵי (קסב ע”ב) תְּרֵין צִפֳּרִין, דְּאִסְתַּלָּקוּ מֵהַהוּא עַלְמָא, דִּמְדוֹרֵיהוֹן תְּחוֹת אִילָנָא דְּחֵיזוּ דְחַיֵּי וּמוֹתָא בֵּיהּ.
We have learnt that when the herald goes forth one of these worlds shakes and trembles, and there issue from it two birds whose abode is beneath the tree wherein is the appearance of life and death,
נָפְקָא חַד צִפּוֹרָא לִסְטַר דָּרוֹמָא וְחַד צִפּוֹרָא לִסְטַר צָפוֹנָא, וְחַד צִפּוֹרָא כַּד נָהִיר יְמָמָא, וְחַד כַּד אִתְחֲשַׁךְ יְמָמָא. כָּל חַד וְחַד קָרֵי וּמַכְרְזָא, מַה דְּשָׁמְעִין מֵהַהוּא כָּרוֹזָא.
one towards the South and the other towards the North, one when the day dawns and one when it departs. Both proclaim what they hear from the herald.
לְבָתַר בָּעוּ לְאִסְתַּלָּקָא לְאַתְרַיְיהוּ, וּמִשְׁתַּמְטֵי רַגְלַיְיהוּ בְּנוּקְבָא דִתְהוֹמָא רַבָּא, וּמִתְלַכְּדָן בְּגַוֵּיהּ, עַד דְּאִתְפְּלִיג לֵילְיָא. כַּד אִתְפְּלִיג לֵילְיָא, כָּרוֹזָא קָרֵי, (קהלת ט׳:י״ב) וְכַצִּפֳּרִים הָאֲחֻזוֹת בַּפָּח כָּהֵם יוּקָשִׁים בְּנֵי הָאָדָם.
They then desire to return to their own place aloft, but their feet slip in the hollow of the great abyss and they are fastened there till midnight. Then the herald proclaims, and the sons of men are also “snared like birds caught in the trap”.’
אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, בְּשַׁעְתָּא דְּמִתְלַכְּדָן רַגְלוֹי דִּבְנֵי נָשָׁא, וְיוֹמוֹי אִתְקְרִיבוּ, הַהוּא יוֹמָא, אִתְקְרֵי יוֹם ה’, לְאֲתָבָא רוּחֵיהּ לֵיהּ. תָּנָא בְּהַהִיא שַׁעְתָּא, פַּקְדָא הַהוּא כִּתְרָא קַדִּישָׁא, עַל רוּחֵיהּ. וּמַאן אִיהוּ, דִּכְתִיב, (תהילים צ׳:י׳) יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה. וְהִיא כִּתְרָא שְׁבִיעָאָה דְּכֹלָּא.
R. Judah said: ‘The day when a man’s feet are caught and his time approaches to die is called “the day of the Lord”, because then his spirit returns to Him. We have learnt that at that time a holy Crown, to wit, the seventh, is entrusted with his spirit,
וְאִם מִסִּטְרָא דִגְבוּרָה קָאֳתֵי, כְּתִיב, וְאִם בִּגְבוּרוֹת שְׁמֹנִים שָׁנָה דְּכִתְרָא דִּגְבוּרָה תְּמִינָאָה הֲוֵי, מִכָּאן וּלְהָלְאָה, לֵית אֲתַר לְאִתְמְשַׁךְ, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, וְרָהְבָּם עָמָל וָאָוְן. בְּאֲתַר דְּלָא הֲוֵי יְסוֹדָא, בִּנְיָינָא לָא אִתְקְיַּים.
or, if he comes from the side of Might (Oeburah) the eighth Crown; beyond that his days cannot be prolonged, as it says, “yet is their pride and labour but sorrow” (Ps. 90, 10); where there is no foundation the building cannot be firm.’
אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, זַכָּאִין אִינוּן צַדִּיקַיָא, כַּד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּעָא לְאֲתָבָא רוּחֵיהּ לֵיהּ, וּלְשָׁאֲבָא הַהוּא רוּחָא בְּגַוֵּיהּ. דְּתַנְיָא, בְּשַׁעְתָּא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּעָא לְאֲתָבָא רוּחֵיהּ לֵיהּ, אִי זַכָּאָה הוּא הַהוּא רוּחָא, מַה כְּתִיב, (קהלת י״ב:ז׳) וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ.
R. Judah said: ‘Happy are the righteous when God is pleased to take back their spirit to Himself.
וְאִי לָא אִשְׁתַּכַּח זַכָאָה, וַוי לְהַהוּא רוּחָא, דְּבָעֵי לְאִסְתַּחָאָה בְּנוּרָא דְּדָלִיק, וּלְאִתְתַּקָּנָא בְּגִין לְאִשְׁתָּאֲבָא בְּגוּפָא דְמַלְכָּא וְאִי לָא אִתְתַּקָּנַת, וַוי לְהַהוּא רוּחָא, דְמִתְגַּלְגְּלָא כְּאַבְנָא בְּקוֹסְפִיתָא, דִּכְתִיב, (שמואל א כ״ה:כ״ט) וְאֶת נֶפֶשׁ אֹיְבֶיךָ יְקַלְּעֶנָּה בְּתוֹךְ כַּף הַקָּלַע. תַּנְיָא, אִי הַהוּא רוּחָא זָכֵי, כַּמָּה טָבִין גְּנִיזִין לֵיהּ בְּהַהוּא עַלְמָא. דִּכְתִיב, (ישעיהו ס״ד:ג׳) עַיִן לא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ.
But if a man is not adjudged worthy, woe to his spirit, which has to be purified and to be prepared before it can be drawn to the Body of the King; and if it is not prepared, woe to it that it must roll about “like a stone in a sling” (cf. I Sam.). Further, we have learnt: “If the soul is worthy, great is the bliss reserved for it in the other world, as it is written, “No eye hath seen save thine, O Lord, what thou wilt do for him that trusts in thee” (Is. 64, 3).’
אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, כַּד הַהוּא בַּר נָשׁ אִתְקְרִיבוּ יוֹמוֹי, תְּלָתִין יוֹמִין מַכְרִיזֵי עֲלוֹי בְּעַלְמָא וְאֲפִילּוּ צִפֳּרֵי שְׁמַיָא מַכְרִיזִין עֲלוֹי. וְאִי זַכָּאָה הוּא, תְּלָתִין יוֹמִין מַכְרִיזִין עֲלוֹי בֵּין צַדִּיקַיָא, בְּגִינְתָא דְעֵדֶן.
R. Jose said: ‘When a man’s appointed time draws near, proclamation is made concerning him for thirty days, and even the birds of the heaven announce his doom; and if he is virtuous, his coming is announced for thirty days among the righteous in the Garden of Eden.
תָּנָא, כָּל אִינוּן תְּלָתִין יוֹמִין, נִשְׁמָתֵיהּ נָפְקַת מִנֵּיהּ בְּכָל לֵילְיָא, וְסָלְקַת וְחָמַאת דּוּכְתָּהּ בְּהַהוּא עַלְמָא, וְהַהוּא בַּר נָשׁ לָא יָדַע, וְלָא אַשְׁגַּח, וְלָא שַׁלִּיט בְּנִשְׁמָתֵיהּ, כָּל אִינוּן תְּלָתִין יוֹמִין כְּמָה דְּהֲוָה בְּקַדְמִיתָא. דִּכְתִיב, (קהלת ח׳:ח׳) אֵין אָדָם שַׁלִּיט בָּרוּחַ לִכְלא אֶת הָרוּחַ וְגו’. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, מִכַּד שָׁרָאן אִינוּן תְּלָתִין יוֹמִין, צַלְמָא דְּבַּר נָשׁ אִתְחֲשַׁךְ, וְדִיוּקְנָא דְאִתְחֲזֵי בְּאַרְעָא אִתְמְנָעַת.
We have learnt that during those thirty days his soul departs from him every night and ascends to the other world and sees its place there, and during those thirty days the man has not the same consciousness or control of his soul as previously.’ R. Judah said: ‘From the first arrival of those thirty days a man’s shadow becomes faint and his form is not outlined clearly on the ground.’
Vayechi, Chapter 20
רִבִּי יִצְחָק הֲוָה יָתִיב יוֹמָא חַד אֲפִתְחָא דְּרִבִּי יְהוּדָה, וְהֲוָה עָצִיב. נָפִיק רִבִּי יְהוּדָה, אַשְׁכְּחֵיהּ לְתַרְעֵיהּ, דְּהֲוָה יָתִיב וְעָצִיב. אָמַר לֵיהּ (צ”ל מה) מַאן יוֹמָא דֵין מִשְּׁאָר יוֹמִין.
R. Isaac one day sat himself at R. Judah’s door in great sadness. The latter coming out and finding him in this condition said to him: ‘What is the matter to-day?’
אָמַר לֵיהּ, אָתֵינָא לְגַבָּךְ, לְמִבְעֵי מִינָךְ תְּלַת מִלִּין, חַד, דְּכַד תֵּימָא מִלֵּי דְאוֹרַיְיתָא, וְתַדְכַּר מֵאִינוּן מִלִּין דְּאֲנָא אֲמִינָא, דְּתֵימָא לוֹן מִשְּׁמִי, בְּגִין לְאַדְכָּרָא שְׁמִי. וְחַד דְּתִזְכֵּי לְיוֹסֵף בְּרִי בְּאוֹרַיְיתָא. וְחַד, דְּתֵיזִיל לְקִבְרִי כָּל ז’ יוֹמִין, וְתִבְעֵי בָּעוּתִיךְ עָלַי.
He replied: ‘I have come to ask you three things. One is that whenever you repeat any of my expositions of the Torah you should give them in my name. The second is that you should train my son Joseph in the Torah; and the third is that you should go every seven days and pray over my grave.’ Said R. Judah: ‘What makes you think you are going to die?’
אָמַר לֵיהּ מִנַּיִן לָךְ. אָמַר לֵיהּ, הָא נִשְׁמָתִי אִסְתַּלְּקַת מִינִי בְּכָל לֵילְיָא, וְלָא אַנְהִיר לִי בְּחֶלְמָא כְּמָה דְּהֲוָה בְּקַדְמִיתָא. וְעוֹד דְּכַד אֲנָא מַצְלֵינָא וּמָטִינָא לְשׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה, אַשְׁגַּחְנָא בְּצוּלְמִי דִילִי בְּכוֹתְלָא, וְלָא חָמִינָא לֵיהּ. וְאֲמִינָא דְּהוֹאִיל וְצַלְמָא אִתְעֲבַר וְלָא אִתְחֲזֵי, דְּהָא כָּרוֹזָא נָפִיק וְכָרִיז. דִּכְתִיב, (תהילים ל״ט:ז׳) אַךְ בְּצֶלֶם יִתְהַלֶּךְ אִישׁ, כָּל זִמְנָא דְּצוּלְמָא דְּבַר נָשׁ לָא יִתְעֲבַר מִנֵּיהּ, יִתְהַלֶּךְ אִישׁ, וְרוּחֵיהּ אִתְקַיְּימָא בְּגַוֵּיהּ. אִתְעֲבַר צוּלְמָא דְבַר נָשׁ וְלָא אִתְחֲזֵי, אִתְעֲבַר מֵהַאי עָלְמָא.
He answered: ‘My soul has lately been leaving me in the night and not enlightening me with dreams as it used to do. Furthermore, when I bow down in the course of my prayers, I notice that my shadow does not appear on the wall, and I imagine the reason to be that the herald has gone forth and made proclamation regarding me.’
אָמַר לֵיהּ, וּמֵהָכָא, דִּכְתִיב, (איוב ח׳:ט׳) כִּי צֵל יָמֵינוּ עֲלֵי אָרֶץ. אָמַר לֵיהּ, כָּל אִלֵּין מִלִּין דְּאַתְּ בָּעֵי עֲבִידְנָא. אֲבָל בָּעִינָא מִינָךְ דִּבְהַהוּא עַלְמָא, תְּבָרִיר דּוּכְתָּאי גַּבָּךְ, כְּמָה דַהֲוֵינָא בְּהַאי עַלְמָא. בָּכָה רִבִּי יִצְחָק וְאָמַר, בְּמָטוּ מִינָךְ, דְּלָא תִּתְפָּרֵשׁ מִנָּאי כָּל אִלֵּין יוֹמִין.
R. Judah replied: ‘I will carry out your requests. But I will ask you also to reserve a place for me by your side in the other world, as we were together in this.’ R. Isaac wept and said: ‘I beg of you not to leave me for the rest of my days.’
אֲזְלוּ לְגַבֵּיהּ דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן, אַשְׁכְּחוּהוּ דְּהֲוָה לָעֵי בְּאוֹרַיְיתָא, זָקִיף עֵינוֹי רִבִּי שִׁמְעוֹן, וְחָמָא לְרִבִּי יִצְחָק, וְחָמָא לְמַלְאַךְ הַמָּוֶת דְּרָהִיט קַמֵּיהּ, וְרָקִיד קַמֵּיהּ. קָם רִבִּי שִׁמְעוֹן, אָחִיד בִּידֵיהּ דְּרִבִּי יִצְחָק. אָמַר, גּוֹזַרְנָא, מַאן דְּרָגִיל לְמֵיעַל, יֵעוּל. וּמַאן דְּלָא רָגִיל לְמֵיעָאל, לָא יֵיעוּל. עָאלוּ רִבִּי יִצְחָק וְרִבִּי יְהוּדָה, קָטִיר מַלְאַךְ הַמָּוֶת לְבַר.
They then went to R. Simeon, whom they found studying the Torah. Raising his eyes, R. Simeon saw R. Isaac and the Angel of Death running and dancing before him, so going to the door, he took R. Isaac by the hand and said: ‘I ordain that he who is wont to enter shall enter and he who is not wont shall not enter.’ Thereupon R. Isaac and R. Judah entered and the Angel of Death was kept outside.
אַשְׁגַּח רִבִּי שִׁמְעוֹן, וְחָמָא דְּעַד כְּעַן לָא מָטָא עִדָּנָא, דְּהָא עַד תְּמַנְיָא שַׁעְתֵּי דְיוֹמָא הֲוָה זִמְנָא. אוֹתְבֵיהּ קַמֵּי רִבִּי שִׁמְעוֹן, וְהֲוָה לָעֵי לֵיהּ בְּאוֹרַיְיתָא. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן לְרִבִּי אֶלְעָזָר בְּרִיהּ, תִּיב אֲפִתְחָא וּמַה (צ”ל ומאן) דְּתֶחמֵי, לָא תִשְׁתָּעֵי בַּהֲדֵיהּ. וְאִי יִבְעֵי לְמֵיעָאל הָכָא, אוֹמֵי אוֹמָאָה דְּלָא לֵיעוֹל.
R. Simeon looked at R. Isaac and saw that his time had not yet come, and that he had respite till the eighth hour of the day, so he made him sit down before him and study the Torah. R. Simeon then said to his son R. Eleazar: ‘Sit by the door and speak with no one, and if anyone wants to come in, swear to him that he may not.’
אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן לְרִבִּי יִצְחָק, חָמִית דִּיוּקְנָא דְּאֲבוּךְ יוֹמָא דָא, אוֹ לָא. דְּהָא תָּנִינָן, בְּשַׁעְתָּא דְבַר נָשׁ אִסְתַּלַּק מֵעַלְמָא, אֲבוֹי וְּקְרֵיבוֹי מִשְׁתַּכְּחִין תַּמָּן עִמֵּיהּ, וְחָמָא לוֹן וְאִשְׁתְּמוֹדַע לוֹן, וְכָל אִינוּן דְּהֲוָה מְדוֹרֵיהּ גַּבַּיְיהוּ בְּהַהוּא עַלְמָא בְּדַרְגָּא חַד, כֻּלְּהוּ מִתְכַּנְּשֵׁי וּמִשְׁתַּכְּחֵי עִמֵּיהּ, וְאָזְלִין עִם נִשְׁמָתֵיהּ, עַד אֲתַר דְּתִשְׁרֵי בְּאַתְרֵיהּ. אָמַר, עַד כְּעָן לָא חָמֵינָא.
He then said to R. Isaac: ‘Have you seen to-day the image of your father? For so we have learnt, that at the hour of a man’s departure from the world, his father and his relatives gather round him, and he sees them and recognizes them, and likewise all with whom he associated in this world, and they accompany his soul to the place where it is to abide.’ R. Isaac replied: ‘So far I have not seen.’
אַדְּהָכִי קָם רִבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר, מָארֵי דְעַלְמָא, אִשְׁתְּמוֹדַע רִבִּי יִצְחָק לְגַבָּן, וּמֵאִנּוּן שִׁבְעָה עַיְינִין דְּהָכָא הוּא. הָא אֲחִידְנָא בֵּיהּ, וְהַב לִי. נָפַק קָלָא וְאָמַר, כּוּרְסְיָיא (ס”א טסיסה) דְמָארֵיהּ קְרִיבָא בְּגַדְפוֹי דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן, הָא דִידָךְ הוּא, וְעִמָּךְ תַּיְיתֵיהּ בְּזִימְנָא דְתִיעוֹל לְמִשְׁרֵי בְּכוּרְסְיָךְ. אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, וַדַּאי.
R. Simeon then arose and said: ‘Sovereign of the Universe! R. Isaac is well known among us, and he is one of the seven eyes of the world here. Now that I hold him, give him to me.’ A voice then went forth and said: ‘The throne of his Master is near the wings of R. Simeon. Lo, he is thine, and he shall accompany thee when thou goest in to abide on thy throne.’
אַדְּהָכִי, חָמָא רִבִּי אֶלְעָזָר דְּהֲוָה אִסְתַּלִּיק מַלְאַךְ הַמָּוֶת. וְאָמַר, לֵית קוּפְטְרָא דְּטִיפְסָא, בְּאֲתַר דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי שְׁכִיחַ. אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן לְרִבִּי אֶלְעָזָר בְּרֵיהּ, עוּל הָכָא, וְאָחִיד בֵּיהּ בְּרִבִּי יִצְחָק, דְּהָא חָמֵינָא בֵּיהּ דְּמִסְתָּפֵי. עָאל רִבִּי אֶלְעָזָר, וְאָחִיד בֵּיהּ. וְרִבִּי שִׁמְעוֹן אַהֲדַר אַנְפֵּיהּ וְלָעֵי בְּאוֹרַיְיתָא.
R. Eleazar now saw the Angel of Death coming up, and said to him: ‘The doom of death cannot fall in the place where R. Simeon is.’ R. Simeon then said to his son: ‘Come in here and take hold of R. Isaac, since I see that he is afraid.’ R. Eleazar did so, and R. Simeon turned round and began to study.
נַיִים רִבִּי יִצְחָק, וְחָמָא לְאֲבוֹי. אָמַר לֵיהּ, בְּרִי, זַכָּאָה חוּלָקָךְ בְּעַלְמָא דֵין וּבְעַלְמָא דְאָתֵי. דְּהָא בֵּין טַרְפֵּי אִילָנָא דְחַיֵּי דְּגִנְתָא דְעֵדֶן, אִתְיְהִיב (את יתיב) אִילָנָא רַבָּא וְתַקִּיף בִּתְרֵין עָלְמִין, רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי הוּא. דְּהָא הוּא אָחִיד לָךְ בְּעַנְפוֹי, זַכָּאָה חוּלָקָךְ בְּרִי.
R. Isaac then fell asleep and saw his father in a dream. He said to him: ‘My son, happy is thy portion both in this world and in the world to come. For among the leaves of the tree of life in the Garden of Eden there is placed a great tree, mighty in both worlds, which is R. Simeon, son of Yohai, and he shelters thee with his boughs.’
אָמַר לֵיהּ אַבָּא, וּמָה אֲנָא הָתָם. אָמַר לֵיהּ, תְּלַת יוֹמִין הֲווּ דְּחָפוּ אִדְרָא דְּמִשְׁכָּבָךְ. וְתַקִּינוּ לָךְ כֵּיוַן פְּתִיחָן, לְאַנְהָרָא לָךְ מֵאַרְבַּע סִטְרִין דְּעַלְמָא. וְאֲנָא חָמֵינָא דּוּכְתֵּיךְ וְחָדֵינָא, דַּאֲמֵינָא זַכָּאָה חוּלָקָךְ בְּרִי. בַּר דְּעַד כְּעָן, בְּרָךְ לָא זָכֵי בְּאוֹרַיְיתָא.
Said R. Isaac to him: ‘Father, what is my portion there?’ He replied: ‘Three days ago they roofed in thy chamber and prepared for thee, placing windows on all four sides to let light in upon thee, so that when I saw thy place I rejoiced, and said: Happy is thy portion; save that thy son has not yet learnt sufficient Torah.’
וְהָא הַשְׁתָּא הֲוֵי זְמִינִין לְמֵיתֵי גַּבָּךְ, תְּרֵיסַר צַדִּיקַיָא דְחַבְרַיָיא, וְעַד דַּהֲוֵינָא נָפְקֵי, אִתְעַר קָלָא בְּכֻלְּהוּ עַלְמִין, מַאן חַבְרִין (ס”א שבילין) דְּקָיְימִין הָכָא, אִתְעֲטָרוּ, בְּגִינֵיהּ דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן. שְׁאֶלְתָּא שָׁאִיל, וְאִתְיְיהִיב לֵיהּ.
And behold now, twelve righteous Companions were eager to visit thee, and when we were on the point of departing a voice went forth through all worlds saying “Ye companions that stand here, be proud of R. Simeon, for he has made a request and it has been granted to him.”
וְלָא דָא בִּלְחוֹדוֹי, דְּהָא שִׁבְעִין דּוּכְתֵּי מִתְעַטְּרָן הָכָא דִילֵיהּ. וְכָל דּוּכְתָּא וְדוּכְתָּא, פָּתְחִין פְּתִיחָן לְשִׁבְעִין עָלְמִין. וְכָל עַלְמָא וְעַלְמָא אִתְפַּתַּח לְע’ רְהִיטִין. וְכָל רְהִיטָא וּרְהִיטָא, אִתְפַּתַּח לְשִׁבְעִין כִּתְרִין עִלָּאִין. וּמִתַּמָּן אִתְפַּתָּחוּ אָרְחִין לְעַתִּיקָא סְתִימָאָה דְּכֹלָּא, לְמֶחֱמֵי בְּהַהוּא נְעִימוּתָא עִלָּאָה דְּנָהֲרָא, וּמְהַנְיָא לְכֹלָּא. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (תהילים כ״ז:ד׳) לַחֲזוֹת בְּנוֹעַם ה’ וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ. מַהוּ וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ. הַיְינוּ דִכְתִיב, (במדבר י״ב:ז׳) בְּכָל בֵּיתִי נְאֱמָן הוּא.
Nor is thisall, for there are here seventy crowned places belonging to him, and every place has doors opening to seventy worlds, and every world is open to seventy channels, and every channel is open to seventy supernal crowns, and from there paths are opened out to the Ancient and Inscrutable One, to give a view of that supernal delight which illumines and beatifies all, as it says, “to see the pleasantness of the Lord and to visit his temple”.’
Vayechi, Chapter 21
אָמַר לֵיהּ, אַבָּא, כַּמָּה זִמְנָא יְהִיבוּ לִי בְּהַאי עַלְמָא, אָמַר לֵיהּ, לֵית לִי רְשׁוּתָא וְלָא מוֹדָעֵי לֵיהּ לְבַר נָשׁ. אֲבָל בְּהִלּוּלָא רַבָּא דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן, תְּהֵא מְתַקֵּן פָּתוֹרֵיהּ. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (שיר השירים ג׳:י״א) צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לוֹ אִמוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ.
Said R. Isaac: ‘Father, how long am I granted to be in this world?’ He answered: ‘I am not permitted to tell, nor is this made known to a man. But in the great feast of R. Simeon, thou shalt prepare his table.’
אַדְּהָכִי אִתְעַר רִבִּי יִצְחָק, וְהֲוָה חָיִיךְ, וְאַנְפּוֹי נְהִירִין. חָמָא רִבִּי שִׁמְעוֹן, וְאִסְתַּכֵּל בְּאַנְפּוֹי. אָמַר לֵיהּ, מִלָּה חַדְתָּא שְׁמַעְתָּא. אָמַר לֵיהּ, וַדַּאי. סָח לֵיהּ, אִשְׁתַּטַּח קַמֵּיהּ דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן.
R. Isaac then awoke, his face full of smiles. R. Simeon, observing him, said: ‘You have heard something, have you not?’ ‘Assuredly,’ he replied; and he then told him his dream, and prostrated himself before him.
תָּאנָא, מֵהַהוּא יוֹמָא, הֲוָה רִבִּי יִצְחָק אָחִיד לִבְרֵיהּ בִּידֵיהּ, וְלָעֵי לֵיהּ בְּאוֹרַיְיתָא, וְלָא הֲוָה שַׁבְקֵיהּ. כַּד הֲוָה עָאל קַמֵּיהּ דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן, אוֹתְבֵיהּ לִבְרֵיהּ לְבַר, וְיָתִיב קַמֵּיהּ דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן, וְהֲוָה קָרֵי קַמֵּיהּ (ישעיהו ל״ח:י״ד) ה’ עָשְׁקָה לִי עָרְבֵנִי.
It is related that from that day R. Isaac diligently taught his son the Torah and always had him with him. When he went in to R. Simeon, he used to leave his son outside, and when he sat before R. Simeon he applied to himself the verse: “O Lord, I am oppressed, be thou my surety” (Is. 38, 14).
תָּנָא, בְּהַהוּא יוֹמָא תַּקִּיפָא וּדְחִילוּ דְבַר נָשׁ, כַּד מָטֵי זִמְנֵיהּ לְאִסְתַּלָּקָא מֵעַלְמָא, אַרְבַּע סִטְרִין דְּעַלְמָא קָיְימִין בְּדִינָא תַּקִּיפָא, וּמִתְעָרִין דִּינִין מֵאַרְבַּע סִטְרֵי עָלְמָא. וְאַרְבַּע קִשּׁוּרִין נָצָאן, וּקְטָטוּתָא אִשְׁתַּכַּח בֵּינַיְיהוּ, וּבָעְיָין לְאִתְפְּרָשָׁא כָּל חַד לְסִטְרוֹי.
We have learnt that on the dread day when a man’s time comes to depart from the world, four quarters of the world indict him, and punishments rise up from all four quarters, and four elements fall to quarrelling and seek to depart each to its own side.
כָּרוֹזָא נָפִיק וּמַכְרְזָא בְּהַהוּא עַלְמָא, וְאִשְׁתְּמַע בְּמָאתָן וְשִׁבְעִין עָלְמִין. אִי זַכָּאָה הוּא, כֻּלְּהוּ עָלְמִין חָדָאן לְקָדָמוּתֵיהּ. וְאִי לָאו, וַוי לְהַהוּא בַּר נָשׁ וּלְחוּלָקֵיהּ.
Then a herald goes forth and makes proclamation, which is heard in two hundred and seventy worlds. If the man is worthy, all the worlds welcome him with joy, but if not, alas for that man and his portion!
תָּנָא, בְּהַהוּא זִמְנָא דְּכָרוֹזָא כָּרִיז, כְּדֵין נָפַק חַד שַׁלְהוֹבָא מִסְּטַר צָפוֹן, וְאָזְלָא וְאִתּוֹקַד בִּנְהַר דִּינוּר, וּמִתְפָּרְשָׁא לְאַרְבַּע סִטְרֵי עַלְמָא, וְאוֹקִיד נִשְׁמַתְהוֹן דְּחַיָּיבַיָא.
We have learnt that when the herald makes proclamation, a flame goes forth from the North and passes through the “stream of fire”, and divides itself to the four quarters of the world to burn the souls of sinners.
וְנָפַק הַהוּא שַׁלְהוֹבָא, וְסָלְקָא וְנָחֲתָא בְּעַלְמָא. וְהַהוּא שַׁלְהוֹבָא מָטָא בְּגַדְפוֹי דְתַרְנְגוֹלָא אוּכְמָא, וּבָטַשׁ בְּגַדְפוֹי, וְקָרֵי בְּפִתְחָא בֵּין תַּרְעֵי.
It then goes forth and flies up and down till it alights between the wings of a black cock. The cock then flaps its wings and cries out at the threshold of the gate.
זִמְנָא קַדְמָאָה קָרֵי וְאָמַר, (מלאכי ג׳:י״ט) הִנֵּה יוֹם ה’ בָּא בּוֹעֵר כַּתַּנּוּר וְגו’. זִמְנָא תִּנְיָינָא קָרֵי וְאָמַר, (עמוס ד׳:י״ג) כִּי הִנֵּה יוֹצֵר הָרִים וּבוֹרֵא רוּחַ וּמַגִּיד לְאָדָם מַה שֵּׂחוֹ. וְהַהִיא שַׁעֲתָּא, יָתִיב בַּר נָשׁ בְּעוֹבָדוֹי, דְּסָהֲדִין קַמֵּיהּ, וְהוּא אוֹדֵי עֲלַיְיהוּ. זִמְנָא תְּלִיתָאָה, כַּד בָּעְיָין לְאֲפָקָא נִשְׁמָתֵיהּ מִנֵּיהּ, קָרֵי תַּרְנְגוֹלָא וְאָמַר, (ירמיהו י׳:ז׳) מִי לֹא יִירָאֲךָ מֶלֶךְ הַגּוֹיִם כִּי לְךָ יָאָתָה וְגו’.
The first time it cries: “Behold, the day cometh burning like a furnace, etc.” (Mal. 3, 19). The second time it cries: “For lo, he that formeth the mountains and createth the wind and declareth unto man what is his thought” (Amos 4, 13); that is the time when a man’s deeds testify against him and he acknowledges them. The third time is when they come to remove his soul from him and the cock cries: “Who would not fear thee, King of the nations? For to thee doth it appertain, etc.” (Jer. 10, 7).
אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, תַּרְנְגוֹלָא אוּכְמָא לְמַאי נַפְקָא. אָמַר לֵיהּ רִבִּי יְהוּדָה, כָּל מַה דְּעֲבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּאַרְעָא, כֻּלְּהוּ רָמִיז בְּחָכְמָה, בַּר דִּבְנֵי נָשָׁא לָא יָדְעֵי. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים ק״ד:כ״ד) מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ ה’ כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶיךָ, וּמִשּׁוּם דְּאִתְעֲבִידוּ בְּחָכְמָה, כֻּלְּהוּ רְמִיזִין בְּחָכְמָה.
Said R. Jose: ‘Why must it be a black cock?’ R. Judah replied: ‘Whatever the Almighty does has a mystic significance.
וְתַרְנְגוֹלָא אוּכְמָא, תָּנִינָן, לֵית דִּינָא שַׁרְיָא אֶלָּא בְּאֲתַר דְּהוּא זִינִיהּ. וְאוּכְמָא מִסִּטְרָא דְּדִינָא קָאָתֵי. וּבְגִין כָּךְ, בְּפַלְגוּת לֵילְיָא מַמָּשׁ, כַּד רוּחָא דְסִטְרָא דְּצָפוֹן אִתְעַר, חַד שַׁלְהוֹבָא נָפִיק, וּבָטַשׁ תְּחוֹת גַּדְפוֹי דְתַרְנְגוֹלָא, וְקָרֵי. וְכָל שֶׁכֵּן בְּתַרְנְגוֹלָא אוּכְמָא, דְּאִתְכַּוֵּון יַתִּיר מֵאַחֲרָא.
We have learnt that chastisement does not fall save upon a place which is akin to it. Now black is the symbol of the side of Judgement, and therefore when the flame goes forth, it strikes the wings of a black cock, as being the most appropriate.
אוּף הָכָא, בְּשַׁעְתָּא דְּדִינָא דְבַר נָשׁ יִתְעַר, שָׁארֵי וְקָרֵי לֵיהּ, וְלֵית דְּיָדַע לֵיהּ, בַּר הַהוּא בַּר נָשׁ דְּשָׁכִיב. דְּתָנִינָן, בְּשַׁעְתָּא דְּבַר נָשׁ שָׁכִיב, וְדִינָא שַׁרְיָא עֲלֵיהּ לְנַפְקָא מֵהַאי עַלְמָא, אִתּוֹסַף רוּחָא עִלָּאָה בֵּיהּ, מַה דְּלָא הֲוָה בְּיוֹמוֹי. וְכֵיוָן דְּשַׁרְיָא עֲלוֹי וְאִתְדָּבַּק בֵּיהּ, חָמֵי מַה דְּלָא זָכָה בְּיוֹמוֹי, מִשּׁוּם דְּאִתּוֹסַף בֵּיהּ הַהוּא רוּחָא. וְכַד אִתּוֹסַף בֵּיהּ וְחָמָא, כְּדֵין נָפִיק מֵהַאי עַלְמָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים ק״ד:כ״ט) תּוֹסֶף רוּחָם יִגְוָעוּן וְאֶל עֲפָרָם יְשׁוּבוּן. כְּדֵין כְּתִיב, (שמות ל״ג:כ׳) כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי, בְּחַיֵּיהוֹן לָא זָכָאן, בְּמִיתַתְהוֹן זָכָאן.
So when man’s judgement hour is near, it commences to call to him, and no one knows save the patient himself, as we have learnt, that when a man is ill and his time is approaching to depart from the world a new spirit enters into him from above, in virtue of which he sees things which he could not see before, and then he departs from the world. So it is written: “For man shall not see me and live”; in their lifetime they may not see, but at the hour of death they may.
תָּאנָא, בְּשַׁעְתָּא דְּבַר נָשׁ מִית, אִתְיְהִיב לֵיהּ רְשׁוּתָא לְמֶחֱמֵי, וְחָמֵי גַבֵּיהּ קְרִיבוֹי וְחַבְרוֹי מֵהַהוּא עָלְמָא, וְאִשְׁתְּמוֹדַע לְהוּ. וְכֻלְּהוּ גְּלִיפִין בְּדִיוּקְנֵיהוֹן כְּמָה דְּהֲווּ בְּהַאי עַלְמָא. אִי זַכָּאָה הַהוּא בַּר נָשׁ, כֻּלְּהוּ חָדָאן קַמֵּיהּ, וּמַקְדְּמֵי לֵיהּ שְׁלָם.
We have further learnt that at the time of a man’s death he is allowed to see his relatives and companions from the other world. If he is virtuous, they all rejoice before him and give him greeting.
וְאִי זַכָּאָה לָא הֲוֵי, לָא אִשְׁתְּמוֹדְעָן גַּבֵּיהּ, בַּר מֵאִינוּן חַיָּיבַיָא, דְּטָרְדִין לוֹן בְּכָל יוֹמָא בַּגֵּיהִנָּם. וְכֻלְּהוּ עֲצִיבִין, וּפָתְחִין בְּוַוי וּמְסַיְּימִין בְּוַוי. וְסָלִיק עֵינוֹי, וְחָמָא לוֹן כְּטִיסָא דְּמִסְתַּלְּקָא מִן נוּרָא, אוּף הָכִי, הוּא פָּתַח, וַוי.
but if not, then he is recognized only by the sinners who every day are thrust down to Gehinnom. They are all in great gloom and begin and end their converse with “woe!”. Raising his eyes, he beholds them like a flame shooting up from the fire, and he also exclaims “woe!”.
תַּנְיָא, בְּשַׁעְתָּא דְּנָפַק נִשְׁמָתֵיהּ דְּבַר נָשׁ, אָזְלִין כֻּלְּהוּ קְרִיבוֹי וְחַבְרוֹי דְּהַהוּא עַלְמָא עִם נִשְׁמָתֵיהּ, וּמַחְזְיָין לֵיהּ אַתְרָא דְעִדּוּנָא, וְאַתְרָא דְּעוֹנָשָׁא. אִי זַכָּאָה הֲוִי, חָמֵי דוּכְתֵּיהּ, וְסָלִיק וְיָתִיב, וְאִתְעֲדַן בְּעִדּוּנָא עִלָּאָה דְּהַהוּא עָלְמָא. וְאִי לָא הֲוֵי זַכָּאָה, אִשְׁתְּאָרַת הַהִיא נִשְׁמָתָא בְּהַאי עַלְמָא, עַד דְּאִטָמִיר גּוּפָא בְּאַרְעָא. כֵּיוָן דְּאִטָמַר, כַּמָּה גַרְדִּינִין דְּנִמּוּסִין אַחֲדָן בֵּיהּ, עַד דְּמָטָא לְדוּמָ”ה, וְעָאלִין לֵיהּ בְּמָדוֹרוֹי דְּגֵיהִנֹּם.
We have learnt that when a man’s soul departs from him, all his relatives and companions in the other world join it and show it the place of delight and the place of torture. If he is virtuous he beholds his place and ascends and sits there and enjoys the delights of the other world. But if he is not virtuous, his soul remains in this world until his body is buried in the dust, and then the executioners take hold of him and drag him down to Dumah and to his appointed storey in Gehinhom.
אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, כָּל ז’ יוֹמִין, נִשְׁמָתָא אָזְלָא מִבֵּיתֵיהּ לְקִבְרֵיהּ, וּמִקִּבְרֵיהּ לְבֵיתֵיהּ, וְאִתְאַבָּלַת עֲלוֹי דְגוּפָא. דִּכְתִיב, (איוב י״ד:כ״ב) אַךְ בְּשָׂרוֹ עָלָיו יִכְאָב וְנַפְשׁוֹ עָלָיו תֶּאֱבָל. אָזְלָא וְיָתְבָא בְּבֵיתֵיהּ, חָמֵי לְכֻלְּהוּ עֲצִיבִין וּמִתְאַבְּלָא.
R. Judah said: ‘For seven days the soul goes to and fro from his house to his grave, and from his grave to his house, mourning for the body, as it is written: “His flesh shall suffer pain for him, and his soul shall mourn for it” (Job 14, 22), and it grieves to behold the sadness in the house.
תָּנָא, בָּתַר ז’ יוֹמִין, גּוּפָא הֲוֵי כְּמָה דְּהֲוָה, וְנִשְׁמָתֵיהּ עָאלַת לְדוּכְתָּא, עָאלַת לִמְעַרְתָּא דְכָפֵלְתָּא, חָמַאת מַה דְּחָמַאת, וְעָאלַת לְאֲתַר דְּעָאלַת, עַד דְּמָטַת לְגַּן עֵדֶן, וְעַרְעָת לִכְרוּבִים, וְשָׁנַן דְּחַרְבָּא דִּי בְּגַּן עֵדֶן דִּלְתַתָּא. אִי זַכָּאָה הוּא דְּתֵיעוּל, עָאלַת.
We have learnt that after seven days the body begins to decay, and the soul goes in to its place. It enters the cave of Machpelah, where it is allowed in up to a certain point according to its deserts. It then reaches the place of the Garden of Eden and meets the Cherubim and the flashing sword which is in the lower Garden of Eden, and if it is worthy to enter, it enters.
תָּאנָא, אַרְבַּע סַמְכִין זְמִינִין, וְחַד דִּיוּקְנָא דְגוּפָא בִּידַיְיהוּ, (שמות ר”י ע”א) מִתְלַבְּשָׁא בֵּיהּ בְּחֶדְוָותָא וְיָתִיבַת בְּהַהוּא מָדוֹרָא דְּגַּן עֵדֶן דִּלְתַתָּא, עַד זִמְנָא דְאִתְגְּזַר עֲלָהּ. לְבָתַר כְּרוֹזָא קָרֵי.
We have learnt that four pillars are waiting there with the form of a body in their hands, and with this it gleefully clothes itself and then remains in its appointed circle in the Garden of Eden for its allotted time. Then a herald makes proclamation
וְעַמּוּדָא דִתְלַת גְּוָונֵי אִזְדַּמַּן, וְהַהוּא עַמּוּדָא אִתְקְרֵי, מְכוֹן הַר צִיּוֹן דִּכְתִיב, (ישעיהו ד׳:ה׳) וּבָרָא ה’ עַל מְכוֹן הַר צִיּוֹן וְעַל מִקְרָאֶיהָ עָנָן יוֹמָם וְעָשָׁן וְגו’. סָלְקָא בְּהַהוּא עַמּוּדָא לְפִתְחָא דְצֶדֶק, דְּצִיּוֹן וִירוּשָׁלַם בֵּיהּ.
and a pillar of three colours is brought forward, which is called “the habitation of Mount Zion” (Is. 4, 5). By means of this pillar it ascends to the gate of righteousness, in which are Zion and Jerusalem.
אִי זָכֵי לְסַלְקָא יַתִּיר, טַב חוּלָקֵיהּ וְעַדְבֵיהּ, לְאִתְדַּבְּקָא בְּגוֹ גוּפָא דְמַלְכָּא. וְאִי לָא זָכֵי לְסַלְּקָא יַתִּיר, כְּתִיב, (ישעיהו ד׳:ג׳) וְהָיָה הַנִּשְׁאָר בְּצִיּוֹן וְהַנּוֹתָר בִּירוּשָׁלַם קָדוֹשׁ יֵאָמֶר לוֹ. וְאִי זָכֵי לְסַלְקָא יַתִּיר, זַכָּאָה הוּא. דְּזָכֵי לִיקָרָא דְמַלְכָּא, וּלְאִתְעַדְּנָא בְּעִדּוּנָא עִלָּאָה, דִּלְעֵילָא מֵאֲתַר דְּאִקְרֵי שָׁמַיִם. דִּכְתִיב, (ישעיהו נ״ח:י״ד) אָז תִּתְעַנֵּג עַל ה’, עַל ה’ דַּיְיקָא. זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ דְּמַאן דְּזָכֵי לְחֶסֶד דָּא, דִּכְתִיב, (תהילים ק״ח:ה׳) כִּי גָדוֹל מֵעַל שָׁמַיִם חַסְדֶּךָ.
If it is worthy to ascend further, then happy is its portion and lot that it becomes attached to the Body of the King. If it is not worthy to ascend further, then “he that is left in Zion and he that remaineth in Jerusalem shall be called holy” (Ibid. 3). But if it is privileged to ascend further, then it beholds the glory of the King, and enjoys the supernal delight from the place which is called Heaven. Happy he that is vouchsafed this grace.
וְכִי עַל הַשָּׁמַיִם הוּא, וְהָא כְּתִיב, (תהילים נ״ז:י״א) כִּי גָדוֹל עַד שָׁמַיִם חַסְדֶּךָ. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, אִית חֶסֶד, וְאִית חֶסֶד. חֶסֶד עִלָּאָה, וְחֶסֶד תַּתָּאָה. חֶסֶד עִלָּאָה מֵעַל שָׁמַיִם הוּא. חֶסֶד תַּתָּאָה, הוּא דִכְתִיב, (ישעיהו נ״ה:ג׳) חַסְדֵּי דָוִד הַנֶּאֱמָנִים, וּבְהַנֵּי כְּתִיב עַד שָׁמַיִם.
R. Jose said: ‘There is a superior grace and an inferior grace. The superior grace is above the heavens, as it is written: “For great above the heaven is thy kindness” (Ps. 108, 5). Of the inferior grace it is written: “For great unto the heaven is thy kindness” (Ibid. 57, 11), and to this class belong the “faithful kindnesses of David” (Is. 55, 3).’
Vayechi, Chapter 22
תַּנְיָא, אָמַר רִבִּי יִצְחָק, כְּתִיב, (תהילים קי״ג:ט׳) אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה הַלְּלוּיָה, אִמָּא יְדִיעָא, הַבָּנִים מַאן אִינוּן. אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, הָא תָּנִינָן, תְּרֵין בְּנִין אִית לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, חַד דְּכַר וְחַד נוּקְבָא. דְּכַר, יַהֲבֵיהּ לְיַעֲקֹב, דִּכְתִיב, (שמות ד) בְּנִי בְּכוֹרִי יִשְׂרָאֵל, וּכְתִיב, (ישעיהו מ״ט:ג׳) יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאֵר. בַּת, יַהֲבָהּ לְאַבְרָהָם, דִּכְתִיב, (בראשית כ״ד:א׳) וַה’ בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל, בַּת הָיְתָה לוֹ לְאַבְרָהָם, וּבַכֹּל שְׁמָה.
R. Isaac once questioned R. Simeon with regard to the verse, “a joyful mother of children”, saying: ‘I know what is meant by the mother, but who are the children?’ R. Simeon answered: ‘There are two children to God, one male and one female. The male he gave to Jacob, as it is written: “Israel is my son, my firstborn” (Ex. 4, 22). The female he gave to Abraham.
וְאִמָא רְבִיעָא עֲלַיְיהוּ, דְּיָנְקָא לְהוּ, וְעַל הַאי כְּתִיב, (דברים קד) לא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים. וְתָנִינָן, לָא יַסְגֵּי בַּר נָשׁ חוֹבוֹי לְתַתָּא, בְּגִין דְּיִסְתַּלַּק אִמָּא מֵעַל בְּנִין. וּכְתִיב, (ויקרא י״ח:ז׳) אִמְּךָ הִיא לא תְגַלֵּה עֶרְוָתָהּ, וַוי לְמַאן דְּגָלֵי עֶרְיָיתָא.
The mother sits on the young and gives them suck; whence the precept, “Thou shalt not take the mother with the young.” Our teachers have said: “A man should beware of sinfulness below lest thereby the mother should be parted from the children.”
וְכַד תָּיְיבִין בְּנֵי עַלְמָא, וְאַסְגִּין בִּזְכוּתָא קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאִמָּא תָבַת וְכַסְיָא עַל בְּנִין, כְּדֵין אִתְקְרֵי תְּשׁוּבָה. מַאי תְּשׁוּבָה. דָּא תְּשׁוּבָה דְאִמָּא, דְּתָבַת בְּקִיּוּמָהָא, וּכְדֵין (שמות פ”ג ע”א) כְּתִיב, (תהילים קי״ג:ט׳) אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה, אֵם הַבָּנִים וַדַּאי. וְעַל דָּא, לָא לִפָּטַר אִינִישׁ מִפְּרִיָּה וּרְבִיָּה, עַד דְּאוֹלִיד בֵּן וּבַת.
But when men repent and act virtuously then the mother returns and shelters the young, and this is called “repentance” (t’shubah, lit. returning). Then, too, it can be said, “the mother of the children is joyful”. Hence a man should not cease from propagating his kind till he has a son and a daughter.’
תַּנְיָא אָמַר רִבִּי יִצְחָק, כְּתִיב, (תהילים כ״ז:ד׳) לַחֲזוֹת בְּנֹעַם ה’ וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ, תִּיאוּבְתָּא דְצַדִּיקַיָא לְמֶחֱמֵי דָא, (ז”ח ל”ג נעם ה’) וְאַתְּ אֲמַרְתְּ עַל ה’. אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, כֹּלָּא חַד. מַשְׁמַע דִּכְתִיב נֹעַם ה’, דְּאַתְיָא מֵעַתִּיקָא קַדִּישָׁא לְהַאי שָׁמַיִם. וְתִיאוּבְתָּא דְצַדִּיקַיָא כָּךְ הוּא וַדַּאי, וְעַל הַשָּׁמַיִם כְּתִיב, אָז תִּתְעַנֵּג עַל ה’. זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ מַאן דְּזָכֵי. וַדַּאי זְעִירִין אִינוּן.
R. Isaac was not yet satisfied. ‘The righteous’, he said, ‘desire no more than to “behold the pleasantness of the Lord” (Ps. 27, 4).’ R. Simeon answered: ‘It is all one, since this pleasantness comes from the Holy Ancient One to this heaven, and the desire of the righteous is fixed on that.’
Vayechi, Chapter 23
תָּנִינָן, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, כְּתִיב, (שיר השירים א׳:ו׳) בְּנֵי אִמִּי נִחֲרוּ בִי שָׂמוּנִי נוֹטֵרָה אֶת הַכְּרָמִים, בְּנֵי אִמִּי, כְּמָה דִכְתִיב, (איכה ב׳:א׳) הִשְׁלִיךְ מִשָּׁמַיִם אֶרֶץ, דְּכַד בָּעָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמֶחְרָבָא בֵּיתֵיהּ דִּלְתַתָּא, וּלְאַגְלָאָה יִשְׂרָאֵל בֵּינֵי עַמְמַיָא. אַעֲבַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מִקַּמֵּיהּ לְהַאי אֶרֶץ, וְאִתְרַחֲקָא מִנִּיהּ. כְּדִכְתִיב, (שמות ב׳:ד׳) וַתֵּתַצַּב אֲחוֹתוֹ מֵרָחוֹק. וְכַד הַאי אֶרֶץ אִתְרַחֲקָא מִשָּׁמַיִם דִּלְעֵילָא, הַאי אֶרֶץ דִּלְתַתָּא אִתְחָרְבָא, וְיִשְׂרָאֵל אִתְפַּזְּרוּ בֵּינִי עַמְמַיָא, אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, מַאן גָּרִים לִי הַאי וּמַאן עָבִיד לִי הַאי, בְּנֵי אִמִּי דְּנִחֲרוּ בִי, וְאִתְרַחֲקוּ מִנִּי, בְּנִי אִמִּי וַדַּאי.
R. Simeon further said: ‘It is written: “He hath cast down the earth from the heavens” (Lam. 2, 1). For when the Almighty resolved to destroy the Temple and to banish Israel among the nations, He removed from before Him the upper earth, and when that earth was put away from Him, then the lower earth was laid waste and Israel were banished among the nations; whereupon the Community of Israel said: “My mother’s sons were incensed against me” (S. S. 1, 6), and that was the cause of my downfall.’
רִבִּי יוֹסֵי הֲוָה אָזִיל בְּאָרְחָא, וְהֲוָה עִמֵּיהּ רִבִּי חִיָּיא בַּר רַב. עַד דְּהֲווּ אָזְלֵי, אָמַר רִבִּי יוֹסֵי לְרִבִּי חִיָּיא, חֲמֵיתָא מַה דְּאֲנָא חָמִית. אָמַר לֵיהּ, חָמֵינָא גַּבְרָא חַד בְּנַהֲרָא, וְצִפֳּרָא חַד עַל רֵישֵׁיהּ, וְעִלְעָא בְּפוּמֵיהּ דְּצִפּוֹרָא, וְאָכְלָא וְרָפְסָא בְּרַגְלוֹי, וְהַהוּא גְּבַר רָמֵי קָלִין וְצָוַוח, וְלָא יְדַעְנָא מַאי קָאֲמַר.
R. Jose was once walking with R. Hiya the son of Rab, and as they were going along he said to him: ‘Do you see something over there?’ ‘I see a man in the river’, he answered, ‘and a bird on his head with a piece of flesh which it is eating and tearing with its claws. The man is crying out something, but I cannot catch what he says.’
אָמַר, נִקְרַב גַּבֵּיהּ וְנִשְׁמַע. אָמַר, מִסְתָּפִינָא לְמִקְרַב. אָמַר לֵיהּ, וְכִי בַּר נָשׁ הוּא בְּאֲתַר דָא, אֶלָּא רְמִיזָא דְחָכְמְתָא דְּרָמִיז לָן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. קְרִיבוּ גַבֵּיהּ, שָׁמְעוּ דְּהֲוָה אָמַר, עוֹטְרָא עוֹטְרָא, תְּרֵין בְּנִין שַׁרְיָין לְבַר, (ס”א שריאו לברא) לָא נָח וְלָא נַיְיחָא, עַד דְּצַפְרָא בְּקִיסְרָא רְמִיו.
Said the other: ‘Let us go nearer and listen.’ He said: ‘I am afraid.’ ‘Why,’ he said, ‘do you think that this is a man here? This is some hint of Wisdom which God is sending us.’ So they went nearer and they heard him saying: ‘Crown, crown, two sons are kept outside, and there will be no peace or rest until the bird is thrown down in Carsarea.’
בָּכָה רִבִּי יוֹסֵי וְאָמַר, הַיְינוּ דְתָנִינָן, בְּנֵי אִמִּי נִחֲרוּ בִי וְגו’, מַאי טַעְמָא. בְּגִין דְּכַרְמִי שֶׁלִּי לֹא נָטָרְתִּי.
R. Jose wept and said: ‘Verily the Oaluth is drawn out, and therefore
אָמַר, וַדַּאי גָלוּתָא אִתְמְשַׁךְ, וְעַל דָּא (ס”א די) צִפֳּרֵי שְׁמַיָא לָא אַעֲדִיוּ, עַד דִּי שָׁלְטָנוּתָא דְּעַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת אַעֲדִיאוּ מִן עַלְמָא. וְאֵימָתַי, עַד דְּיִמְטֵי יוֹמָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְעַר דִּינוֹי בְּעַלְמָא. דִּכְתִיב, (זכריה י״ד:ז׳) וְהָיָה יוֹם אֶחָד הוּא יִוָּדַע לַה’ לא יוֹם וְלֹא לָיְלָה.
the birds of heaven will not depart until the dominion of the idolatrous nations is removed from the earth, which will not be till the day when God will bring the world to judgement.’
עַד דְּהֲווּ אָזְלִין, שָׁמְעוּ חַד קָלָא דְּהֲוָה אָמַר, אוֹקִידָא דְּקוּפְטִירָא מָטָא בְּדִינוֹי, נָפַק חַד שַׁלְהוֹבָא, וְאוֹקִיד לְהַהוּא צִפּוֹרָא. אָמַר, וַדַּאי, כְּמָה דִכְתִיב, (דניאל ז׳:י״א) וִיהִיבַת לִיקֵדַת אֶשָּׁא.
As they went on they heard a voice say: ‘Let the flame of fire advance to chastise’, whereupon a flame came forth and burnt the bird.
Vayechi, Chapter 24
אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, לָא אַגְלֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, אֶלָּא בְּזִמְנָא דְּלָא אִשְׁתַּכַּח מְהֵימְנוּתָא בֵּינַיְיהוּ. כַּד אִתְמְנַע מְהֵימְנוּתָא בֵּינַיְיהוּ, כִּבְיָכוֹל, הָכִי אִשְׁתַּכַּח בְּכֹלָּא. דִּכְתִיב, (ישעיהו כ״ח:י״ח) וְכִפֶּר בְּרִיתְכֶם אֶת מָוֶת.
Said R. Jose, ‘God only banished Israel when there was no longer faith among them, for then, if one may say so, He was entirely forgotten.’
אָמַר רִבִּי חִיָּיא, מַאי דִכְתִיב, (ישעיהו כ״ה:ח׳) בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח. אָמַר לֵיהּ, כַּד יִתְעַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יְמִינָא דִילֵיהּ, אִתְמְנַע מוֹתָא מִן עַלְמָא. וְלָא יִתְעַר הַאי יְמִינָא, אֶלָּא כַּד יִתְעָרוּן יִשְׂרָאֵל בִּימִינָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּמַאי נִיהוּ תּוֹרָה, דִּכְתִיב בָּהּ, (דברים ל״ג:כ״א) מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ. בְּהַהוּא זִמְנָא, (תהילים קי״ח:י״ז) יְמִין ה’ עוֹשָׂה חָיִל וְגו’, לא אָמוּת כִּי אֶחְיֶה וַאֲסַפֵּר מַעֲשֵׂי יָהּ.
R. Hiya said: ‘What is the meaning of the verse: “He hath swallowed up death for ever” (Is. 25, 8)?’ He said: ‘When God shall arouse His right hand, then death shall be banished from the world. But He will not arouse His right hand till Israel give the impetus, to wit, by the Torah. At that time “the right hand of the Lord doeth valiantly” (Ps. 118, 16), and “I shall not die but live” (Ibid. 17).
Vayechi, Chapter 25
תָּנָא, הַהוּא זַכָּאָה דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְרָעֵי בֵּיהּ, וְכָרוֹזָא קָרֵי עֲלֵיהּ, ל’ יוֹמִין, בֵּינֵי צַדִּיקַיָיא בְּגִנְתָא דְעֵדֶן. כֻּלְּהוּ צַדִּיקַיָא חָדָאן, כֻּלְּהוּ צַדִּיקַיָיא אַתְיָין, וּמְעַטְּרָן דּוּכְתֵּיהּ דְּהַהוּא צַדִּיקָא, עַד דְּיֵיתֵי לְמֵידַר דִּיּוּרֵיהּ בֵּינַיְיהוּ.
We have learnt that when God is pleased with a righteous man and the herald makes proclamation concerning him thirty days among the righteous in the Garden of Eden, then all the righteous rejoice and go and crown his place in preparation for his coming to take up his abode among them.
וְאִי חַיָּיבָא הוּא, כָּרוֹזָא קָרֵי עֲלֵיהּ בַּגֵּיהִנָּם תְּלָתִין יוֹמִין (עליה), וְכֻלְּהוּ חַיָּיבַיָא, כֻּלְּהוּ עֲצִיבִין.
But if he is sinful, then the herald proclaims concerning him thirty days in Gehinnom, and all the sinners are sad
כֻּלְּהוּ פָּתְחִין וַוי, דְּהָא דִינָא חַדְתָּא אִתְעַר הַשְׁתָּא, בְּגִינֵיהּ דִּפְלַנְיָא. כַּמָּה גַרְדִינִין דְּנִמּוּסִין מִזְדַּמְּנִין לְקֳבְלֵיהּ, וּלְאַקְדָּמָא לֵיהּ וַוי. אוֹי לָרָשָׁע אוֹי לִשְׁכֵנוֹ. וְכֻלְּהוּ פָּתְחִין וְאָמְרִין, (ישעיהו ג׳:י״א) אוֹי לְרָשָׁע רָע כִּי גְמוּל יָדָיו יֵעָשֶׂה לוֹ. מַאי (טעמא) גְּמוּל יָדָיו. אָמַר רִבִּי יִצְחָק. לְאַכְלָלָא (לאפקא) מַאן דְּזָנֵי בִּידוֹי, לְאֲפָקָא וּלְחַבְּלָא זַרְעֵיהּ בְּרֵיקַנְיָא (ס”ט ע”א).
and exclaim: “Woe, that a new punishment is to be executed on so-and-so”, and the demons are ready to meet him. Woe to the wicked and woe to his neighbour!’ Then they all exclaim: “Woe to the wicked, it shall be ill with him, for the reward of his hands shall be given to him’ (Is. 3, 11).’
דְּהָא תָּנִינָן, כָּל מַאן דְּאַפִּיק זַרְעֵיהּ בְּרֵיקַנְיָא, אִקְרֵי רָע, וְלָא חָמֵי אַפֵּי שְׁכִינְתָּא. דִּכְתִיב, (תהילים ה׳:ה׳) כִּי לא אֵל חָפֵץ רֶשַׁע אַתָּה לא יְגוּרְךָ רָע. וּכְתִיב, (בראשית ל״ח:ז׳) וַיְהִי עֵר בְּכוֹר יְהוּדָה רַע. אוּף הָכָא, אוֹי לְרָשָׁע רָע. וַוי לְהַהוּא חַיָּיבָא דְּאִיהוּ רַע, דְּעֲבַד גַּרְמֵיהּ רַע. כִּי גְמוּל יָדָיו יֵעָשֶׂה לוֹ, לְאַכְלָלָא מַאן דְּזָנֵי בִּידוֹי, לְאֲפָקָא וּלְחַבְּלָא זַרְעֵיהּ בְרֵיקַנְיָא, וּלְהַאי טָרְדִין בְּהַהוּא עַלְמָא יַתִּיר מִכֹּלָּא.
R. Isaac said: ‘The word ra’ (ill) in this passage refers especially to him who wilfully spills his seed, like Er the son of Judah. Such a one is thrust down lower than all the others in that world.
תָּא חֲזֵי, דְּהָא כְּתִיב אוֹי לְרָשָׁע (רע), כֵּיוָן דִּכְתִיב אוֹי לְרָשָׁע, אַמַּאי רָע. אֶלָא כְּמָה דְּאֲמִינָא, דְּעֲבַד גַּרְמֵיהּ רָע. וּכְתִיב לֹא יְגוּרְךָ רָע. וְכֻלְּהוּ סָלְקִין, וְהַאי לָא סָלִיק. וְאִי תֵימָא, שְׁאָר חַיָּיבִין דְּקָטְלוּ בְּנֵי נָשָׁא. תָּא חֲזֵי, כֻּלְּהוּ סָלְקִין וְהוּא לָא סָלִיק. מַאי טַעְמָא, אִינוּן קְטִילוּ בְּנֵי נָשָׁא אָחֳרָא, וְהַאי קָטִיל בְּנוֹי מַמָּשׁ, אוֹשִׁיד דָּמִין סַגִּיאִין. תָּא חֲזֵי, בִּשְׁאָר חַיָּיבֵי עַלְמָא, לָא כְּתִיב וַיֵּרַע בְּעֵינֵי ה’, וְכָאן כְּתִיב, וַיֵּרַע בְּעֵינֵי ה’ אֲשֶׁר עָשָׂה. מַאי טַעְמָא, מִשּׁוּם דִּכְתִיב וְשִׁחֵת אַרְצָה.
All others have a chance to ascend, but not he. Is he even worse, it may be asked, than a murderer? Even so, because a murderer kills another man’s children, but he kills his own, and he spills very much blood. Hence it is written of such a one particularly: “And that which he did was evil in the sight of the Lord” (Gen. 38, 10).’
תְּנַן, אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, לֵית לָךְ חוֹבָא בְּעַלְמָא דְּלָא אִית לֵיהּ תְּשׁוּבָה, בַּר מֵהַאי. וְלֵית לָךְ חַיָּיבַיָא דְּלָא חָמָאן אַפֵּי שְׁכִינְתָּא, בַּר מֵהַאי. דִּכְתִיב לא יְגוּרְךָ רָע, כְּלַל. אָמַר רִבִּי יִצְחָק, זַכָּאִין אִינוּן צַדִּיקַיָיא, בְּעַלְמָא דֵין וּבְעַלְמָא דְאָתֵי. עֲלַיְיהוּ כְּתִיב, (ישעיהו ס׳:כ״א) וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ. מַאי לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ, אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, כְּמָה דִכְתִיב, (תהלים קטו) אֶתְהַלֵּךְ לִפְנֵי ה’ בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים:
R. Judah said: ‘Every sin admits of repentance barring this, and every sinner may hope to see the face of the Shekinah barring this one.’ R. Isaac said: ‘Happy are the righteous in this world and in the world to come; of them it is written: “And thy people are all righteous, they shall for ever inherit the land (Is. 60, 21).
Vayechi, Chapter 26
וַיְחִי יַעֲקֹב (שייך ויקרא ק”ד ע”ב) בְּגַוַּיְיהוּ. (בד”ק נמצא בח”ג בדף נ’ עמוד קצ”ט) עַל דָּא לִבָּעֵי לֵיהּ לְבַר נָשׁ דְּלָא לְאִתְעַרְבָא צוּלְמָא דִילֵיהּ בְּצוּלְמָא דְעוֹבֵד כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, בְּגִין דְּהַאי קַדִּישָׁא וְהַאי מְסָאֲבָא.
וַיְחִי יַעֲקֹב, בְּתוֹכָם. לָכֵן צָרִיךְ לְאָדָם שֶׁלֹּא לְעָרֵב צֶלֶם שֶׁלּוֹ בְּצֶלֶם שֶׁל עוֹבְדֵי כוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, מִשּׁוּם שֶׁזֶּה קָדוֹשׁ וְזֶה טָמֵא.
תָּא חֲזֵי, מַה בֵּין יִשְׂרָאֵל לְעַמִין עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת. דְּיִשְׂרָאֵל כַּד אִשְׁתַּכַּח בַּר נָשׁ מִית הוּא מְסָאַב לְכָל גּוּפָא, וּבֵיתָא מְסָאֲבָא. וְגוּפָא דְעוֹבֵד כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת לָא מַסְאִיב לְאָחֳרָא, וְגוּפֵיהּ (נ”א וביתא) לָא מְסָאֲבָא כַּד אִיהוּ מִית. מַאי טַעְמָא.
בֹּא רְאֵה מַה בֵּין יִשְׂרָאֵל לָעַמִּים עוֹבְדֵי כוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, שֶׁיִּשְׂרָאֵל כְּשֶׁנִּמְצָא אָדָם מֵת, הוּא מְטַמֵּא אֶת כָּל הַגּוּף, וְהַבַּיִת טָמֵא. וְגוּף שֶׁל עוֹבְדֵי כוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת לֹא מְטַמֵּא מִישֶׁהוּ אַחֵר, וְגוּפוֹ (וביתו) לֹא טָמֵא כְּשֶׁהוּא מֵת. מָה הַטַּעַם?
יִשְׂרָאֵל בְּשַׁעְתָּא דְאִיהוּ מִית כָּל קִדּוּשֵׁי דְּמָארֵיהּ מִתְעַבְרָן מִנֵּיהּ, אִתְעֲבַר מִנֵּיהּ הַאי צוּלְמָא קַדִּישָׁא, וְאִתְעֲבַר מִנֵּיהּ הַאי רוּחַ קוּדְשָׁא, אִשְׁתָּאַר גּוּפָא מְסָאֲבָא.
יִשְׂרָאֵל בְּשָׁעָה שֶׁהוּא מֵת, כָּל הַקְּדֻשּׁוֹת שֶׁל רִבּוֹנוֹ עוֹבְרוֹת מִמֶּנּוּ, וְעוֹבֵר מִמֶּנּוּ הַצֶּלֶם הַקָּדוֹשׁ הַזֶּה, וְעוֹבֶרֶת מִמֶּנּוּ רוּחַ הַקְּדֻשָּׁה הַזּוֹ, נִשְׁאָר הַגּוּף טָמֵא.
אֲבָל עוֹבֵד כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה, לֵית הָכִי. דִּבְחַיֵּי מְסָאַב בְּכָל סִטְרִין, צוּלְמָא דִילֵיהּ מְסָאֲבָא, וְרוּחָא דִילֵיהּ מְסָאֲבָא. וּבְגִין דְּסוֹאֲבוּתֵי אִלֵּין שַׁרְיָין בְּגַוֵּיהּ, אָסִיר לְמִקְרַב לְגַבֵּיהּ. כֵּיוָן דְּמִית, נָפְקֵי כָּל אִלֵּין מְסָאֲבוּתָא וְאִשְׁתָּאַר גּוּפָא בְּלָא מְסָאֲבוּתָא לְסוֹאֲבָא.
אֲבָל עוֹבְדֵי כוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה לֹא כָּךְ, שֶׁבְּחַיָּיו טָמֵא בְּכָל הַצְּדִים, צַלְמוֹ טָמֵא וְרוּחוֹ טְמֵאָה, וּמִשּׁוּם שֶׁכָּל הַטֻּמְאוֹת הַלָּלוּ שְׁרוּיוֹת בְּתוֹכוֹ, אָסוּר לִקְרַב אֵלָיו. כֵּיוָן שֶׁמֵּת, יוֹצְאוֹת כָּל הַטֻּמְאוֹת הַלָּלוּ, וְנִשִׁאָר גּוּף בְּלִי טֻמְאָה לְטַמֵּא.
וְאַף עַל גַּב דְּגוּפָא דִּלְהוֹן מְסָאַב, בֵּין בְּחַיֵּיהוֹן וּבֵין בְּמִיתַתְהוֹן. אֲבָל בְּחַיֵּיהוֹן דְּכָל אִינוּן מְסָאֲבִין אִשְׁתַּכְּחֵי לְגַבַּיְיהוּ, אִית לוֹן חֵילָא לְסוֹאֲבָא לְאַחֲרִינִי, בְּמִיתַתְהוֹן דְּנָפְקֵי כָּל אִינוּן מְסָאֲבִין מִנַּיְיהוּ, לָא יָכְלִין לְסָאֲבָא. וּדְיִשְׂרָאֵל, יָכִיל לְסָאֲבָא לְאַחֲרִינֵי. בְּגִין דְּכָל קַדִּישִׁין נָפְקִין מִנֵּיהּ וְשָׁרָא עֲלֵיהּ סִטְרָא אָחֳרָא.
וְאַףֹ עַל גַּב שֶׁגּוּפָם טָמֵא, בֵּין בְּחַיֵּיהֶם וּבֵין בְּמִיתָתָם, אֲבָל בְּחַיֵּיהֶם שֶׁכָּל אוֹתָן הַטֻּמְאוֹת שֶׁנִּמְצָאוֹת אֶצְלָהֶם, יֵשׁ לָהֶם כֹּחַ לְטַמֵּא אֲחֵרִים. וּבְמִיתָתָם, כַּאֲשֶׁר יוֹצְאוֹת כָּל אוֹתָן הַטֻּמְאוֹת מֵהֶם, לֹא יְכוֹלִים לְטַמֵּא, וְשֶׁל יִשְׂרָאֵל יָכוֹל לְטַמֵּא אֲחֵרִים, כִּי כָּל הַקְּדֻשּׁוֹת יוֹצְאוֹת מִמֶּנּוּ, וְשׁוֹרֶה עָלָיו צַד הָאַחֵר.
תָּא חֲזֵי, הַאי צֶלֶם קַדִּישָׁא, כַד אָזִיל בַּר נָשׁ וְאִתְרַבֵּי, וְאִתְעֲבִיד מֵהַאי פַּרְצוּפָא דִיוּקְנָא דִילֵיהּ. אִתְעֲבִיד צוּלְמָא אָחֳרָא, וּמִתְחַבְּרָן כְּחֲדָא. וְדָא נָטִיל לְדָא, בְּשַׁעְתָּא דְּאִשְׁתַּכְּחוּ תְּרֵין צוּלְמִין, נָטִיר הוּא בַּר נָשׁ, וְגוּפָא דִילֵיהּ בְּקִיּוּמָא, וְרוּחֵיהּ שַׁרְיָא בְּגַוֵּיהּ.
בֹּא רְאֵה, הַצֶּלֶם הַקָּדוֹשׁ הַזֶּה, כְּשֶׁהוֹלֵךְ אָדָם וּמִתְגַּדֵּל וְנַעֲשֵׂית מֵהַפַּרְצוּף הַזֶּה הַדְּמוּת שֶׁלּוֹ, נַעֲשֶׂה צֶלֶם אַחֵר, וּמִתְחַבְּרִים כְּאֶחָד, וְזֶה נוֹטֵל אֶת זֶה. בְּשָׁעָה שֶׁנִּמְצָאִים שְׁנֵי צְלָמִים שָׁמוּר הוּא הָאָדָם, וְגוּפוֹ בְּקִיּוּם, וְרוּחַ שְׁרוּיָה בְתוֹכוֹ.
בְּשַׁעְתָּא דְּקָרִיבוּ יוֹמוֹי, מִתְעַבְרָן מִנֵּיהּ, וְדָא סָלִיק לְדָא, וְאִשְׁתָּאַר בַּר נָשׁ בְּלָא נְטִירוּ. כְּדֵין, (שיר השירים ב׳:י״ז) עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם וְנָסוּ הַצְּלָלִים, תְּרֵי.
בְּשָׁעָה שֶׁקְּרֵבִים יָמָיו, הֵם עוֹבְרִים מִמֶּנּוּ, וְזֶה עוֹלֶה לָזֶה, וְנִשְׁאָר אָדָם בְּלִי שְׁמִירָה, אָז (שיר ב) עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם וְנָסוּ הַצְּלָלִים, שְׁנַיִם.
תָּא חֲזֵי, כַּד אִתְעַר דִּינָא בְּעַלְמָא, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יָתִיב עַל כָּרְסֵי דְּדִינָא לְמֵידַן עַלְמָא, בָּעֵי בַּר נָשׁ לְאַתְעָרָא (בדינא) תְּשׁוּבָה, דְּיֵיתוּב מֵחִיּוּבָא (נ”א מחובוי). דְּהָא הַהוּא יוֹמָא, פִּתְקִין כְּתִיבוּ, וּמִשְׁתַּכְּחֵי כֻּלְּהוּ בְּאַחְמָתָא הָא כְתִיבִין. אִי זָכֵי בַּר נָשׁ דְּיֵיתוּב קַמֵּי מָארֵיהּ, קָרְעִין פִּתְקִין דְּעֲלֵיהּ.
בֹּא רְאֵה, כְּשֶׁמִּתְעוֹרֵר דִּין בָּעוֹלָם, כְּשֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא דִין לָדוּן אֶת הָעוֹלָם, צָרִיךְ אָדָם לְעוֹרֵר (בדין) תְּשׁוּבָה שֶׁיָּשׁוּב מֵהָרֶשַׁע (מחטאיו), שֶׁהֲרֵי אוֹתוֹ יוֹם נִכְתָּבִים פְּתָקִים, וְכֻלָּם נִמְצָאִים בְּתִיק כְּתוּבִים. אִם זָכָה אָדָם שֶׁיָּשׁוּב לִפְנֵי רִבּוֹנוֹ, קוֹרְעִים אֶת הַפְּתָקִים שֶׁעָלָיו.
לְבָתַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא זַמִּין קַמֵּיהּ דְבַּר נָשׁ, יוֹמָא דְכִפּוּרֵי יוֹמָא דִתְשׁוּבָה. אִי תָב מֵחֶטְאוֹי טַב. וְאִי לָא, פַּקִּיד מַלְכָּא לְמִחְתַּם פִּתְקִין. וַוי, דְּהָא תְּשׁוּבָה בַּעְיָא לְאִסְתַּלָּקָא מִנֵּיהּ.
אַחַר כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַזְמִין לִפְנֵי הָאָדָם אֶת יוֹם הַכִּפּוּרִים, יוֹם הַתְּשׁוּבָה. אִם שָׁב מֵחֲטָאָיו – טוֹב. אִם לֹא – מְצַוֶּה הַמֶּלֶךְ לַחְתֹּם פְּתָקִים. אוֹי כִּי הַתְּשׁוּבָה רוֹצָה לְהִסְתַּלֵּק מִמֶּנּוּ.
אִי זָכֵי בִּתְשׁוּבָה, וְלָא שְׁלֵימָתָא כְּדְקָא יְאוּת, תַּלְיָין לֵיהּ עַד הַהוּא יוֹמָא בַּתְרָאָה דַּעֲצֶרֶת, דְּהוּא תְּמִינָאָה לֶחָג. וְאִי עֲבַד תְּשׁוּבָה שְׁלֵימָתָא לְקַמֵּי מָארֵיהּ, אִתְקְרָעוּ. וְאִי לָא זָכֵי, אִינוּן פִּתְקִין נָפְקִין מִבֵּי מַלְכָּא, וְאִתְמַסְּרָן בִּידוֹי דְּסַנְטִירָא, וְדִינָא מִתְעֲבִיד, וּפִתְקִין לָא מְהַדְּרָן תוּ לְבֵי מַלְכָּא.
אִם זָכָה בִּתְשׁוּבָה וְלֹא שְׁלֵמָה כָּרָאוּי – תּוֹלִים לוֹ עַד אוֹתוֹ יוֹם אַחֲרוֹן שֶׁל עֲצֶרֶת, שֶׁהוּא שְׁמִינִי לֶחָג. אִם עָשָׂה תְשׁוּבָה שְׁלֵמָה לִפְנֵי רִבּוֹנוֹ – נִקְרָעִים. וְאִם לֹא זוֹכֶה – אוֹתָם פְּתָקִים יוֹצְאִים מִבֵּית הַמֶּלֶךְ וְנִמְסָרִים בִּידֵי מַלְאַךְ הַדִּין, וְהַדִּין נַעֲשֶׂה, וּפְתָקִים יוֹתֵר לֹא חוֹזְרִים עוֹד לְבֵית הַמֶּלֶךְ.
כְּדֵין צוּלְמִין אִתְעֲבָרוּ מִנִּיהּ, וְלָא מִשְׁתַּכְּחִין עִמֵּיהּ. כֵּיוָן דְּמִתְעַבְרָן מִנֵּיהּ, הָא וַדַּאי טוּפְסְקָא דְמַלְכָּא יַעֲבֹר עֲלֵיהּ, וְיִטְעוֹם כַּסָּא דְמוֹתָא. וּבְהַהוּא לֵילְיָא דְּחַגָּא בַּתְרָאָה, סַנְטֵירִין זְמִינִין, וּפִתְקִין נָטְלִין, בָּתַר דְּנַטְלֵי לוֹן, צוּלְמִין מִתְעַבְרָן, וְלָא מִשְׁתַּכְּחִין (נ”א ואי משתכחין גריעין יעבר עלוי מרעין וכו’) בְּהוּ יָדֵי. וְאִי מִשְׁתַּכְּחִין בְּהוּ יָדֵי (יעדי), דִּינָא גְרִיעָא, אוֹ יַעֲבֹר עֲלוֹי דִּינָא מַרְעִין בִּישִׁין, בִּגְרִיעוּתָא דִּלְהוֹן, וְהָא אוֹקִימְנָא לְהָא.
אָז מָעֳבָרִים הַצְּלָמִים מִמֶּנּוּ וְלֹא נִמְצָאִים עִמּוֹ. כֵּיוָן שֶׁעָבְרוּ מִמֶּנּוּ, הֲרֵי וַדַּאי שֶׁעֹנֶשׁ הַמֶּלֶךְ יַעֲבֹר עָלָיו וְיִטְעַם מִכּוֹס הַמָּוֶת. וּבְאוֹתוֹ לַיְלָה שֶׁל חַג הָאַחֲרוֹן, הַמַּלְאָכִים הַמַּעֲנִישִׁים מְזֻמָּנִים, וְנוֹטְלִים אֶת הַפְּתָקִים. וְאַחַר שֶׁנָּטְלוּ אוֹתָם, מָעֳבָרִים הַצְּלָמִים, וְלֹא נִמְצָאִים (ואם נמצאים פגומים, יעבר עליו מחלות וכו’) בָּהֶם יָדַיִם. וְאִם נִמְצָאִים בָּהֶם יָדַיִם – דִּין גָּרוּעַ, אוֹ יַעֲבֹר עָלָיו דִּין שֶׁל מַחֲלוֹת רָעוֹת בַּפְּגָם שֶׁלָּהֶם, וַהֲרֵי בֵּאַרְנוּ אֶת זֶה.
וּבְסִפְרֵי קַדְמָאֵי אַמְרֵי יַתִּיר, כַּד רֵישָׁא אִגְרַע, וְיִשְׁתַּכַּח גּוּפָא. בְּרֵיהּ, אוֹ אִנְתְתֵיהּ יִשְׁתַּכָּחוּ וְהוּא יִסְתַּלֵּק. וְהָנִי מִילֵי, כַּד לָא אַהֲדַר כָּל הַהוּא זִמְנָא בִּתְיוּבְתָּא. אֲבָל אִי אַהֲדַר, טַעֲמָא דְמוֹתָא יִטְעַם, וְיִתְּסֵי.
וּבְסִפְרִי הַקַּדְמוֹנִים אוֹמְרִים יוֹתֵר, כְּשֶׁהָרֹאשׁ נִגְרָע וְיִמָּצֵא הַגּוּף – בְּנוֹ אוֹ אִשְׁתּוֹ יִמָּצְאוּ, וְהוּא יִסְתַּלֵּק. וְזֶה מְדֻבָּר כְּשֶׁלֹּא חָזַר כָּל אוֹתוֹ זְמַן בִּתְשׁוּבָה. אֲבָל אִם חָזַר, טַעַם הַמָּוֶת יִטְעַם וְיִתְרַפֵּא.
וְאִי גוּפָא לָא אִתְחֲזֵי, וְיִשְׁתַּכַּח רֵישָׁא. אִינוּן סָלְקִין, וְהוּא אִתְקַיֵּים. וְהָנֵי מִילֵי, כַּד בְּרֵיהּ זְעֵירָא בִּרְשׁוּתֵיהּ.
וְאִם הַגּוּף לֹא נִרְאֶה וְיִמָּצֵא הָרֹאשׁ – הֵם מִסְתַּלְּקִים וְהוּא מִתְקַיֵּם, וְזֶה מְדֻבָּר כְּשֶׁבְּנוֹ הַקָּטָן בִּרְשׁוּתוֹ.
וְאִי יְדוֹי פְּגִימוּ, עֲבִידְתָּא דִידוֹי פְּגִימִין. רַגְלוֹי, מַרְעִין רָדְפִין עֲלֵיהּ. עָרַק צוּלְמָא וְאַהֲדַר, עָרַק וְאַהֲדַר. עֲלֵיהּ כְּתִיב, (דברים כ״ח:ס״ז) בַּבֹּקֶר תֹּאמַר מִי יִתֵּן עֶרֶב, וְהַאי כַּד נָהֲרָא סִיהֲרָא, וְלֵילְיָא אִתְתַּקַּן בִּנְהוֹרָא.
וְאִם יָדָיו פְּגוּמִים, מַעֲשֵׂה יָדָיו פְּגוּמִים, רַגְלָיו – מַחֲלוֹת רוֹדְפוֹת אוֹתוֹ. בּוֹרֵחַ הַצֶּלֶם וְחוֹזֵר, בּוֹרֵחַ וְחוֹזֵר, עָלָיו כָּתוּב (דברים כח) בַּבֹּקֶר תֹּאמַר מִי יִתֵּן עֶרֶב. וְזֶה כְּשֶׁהַלְּבָנָה מְאִירָה וְהַלַּיְלָה מְתֻקָּן בְּאוֹר.
אֲבָל זַכָּאֵי חֲסִידֵי, בְּכָל יוֹמָא וְיוֹמָא מִסְתַּכְּלֵי בְּלִבַּיְיהוּ, כְּאִלּוּ הַהוּא יוֹמָא מִסְתַּלְּקֵי מֵעַלְמָא, וְעָבְדִין תְּיוּבְתָּא שְׁלֵימָתָא קַמֵּי מָארֵיהוֹן, וְלָא יִצְטָרְכוּן לְמִלָּה אָחֳרָא. זַכָּאָה חוּלְקֵהוֹן בְּעַלְמָא דֵין וּבְעַלְמָא דְאָתֵי.
אֲבָל צַדִּיקִים חֲסִידִים, כָּל יוֹם וָיוֹם מִסְתַּכְּלִים בְּלִבָּם כְּאִלּוּ אוֹתוֹ יוֹם מִסְתַּלְּקִים מֵהָעוֹלָם, וְעוֹשִׂים תְּשׁוּבָה שְׁלֵמָה לִפְנֵי רִבּוֹנָם, וְלֹא יִצְטָרְכוּ לְדָבָר אַחֵר. אַשְׁרֵי חֶלְקָם בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא.
Vayechi, Chapter 27
תָּא חֲזֵי, (ישעיהו מ״ג:ז׳) כָּל הַנִּקְרָא בִּשְׁמִי, כַּמָּה עִלָּאִין עוֹבָדֵי מַלְכָּא קַדִּישָׁא, דְּהָא בְּאִינוּן עוֹבָדֵי (נ”א בריין) דְאִיהוּ עָבִיד לְתַתָּא קָטִיר לוֹן בְּמִלִּין עִלָּאִין דִּלְעֵילָא, וְכַד נָטְלִין לוֹן לְתַתָּא וְעָבְדֵי בְּהוּ עוֹבָדָא, אִתְעַר הַהוּא עוֹבָדָא דִלְעֵילָא דְּקָטִיר בָּהּ. כְּגוֹן אֵזוֹבָא, עֵץ אֶרֶז, וְהָא אוֹקִימְנָא מִלֵּי.
בֹּא רְאֵה, כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי – כַּמָּה עֶלְיוֹנִים מַעֲשֵׂי הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ, שֶׁהֲרֵי בְּאוֹתָם מַעֲשִׂים (בריות) שֶׁהוּא עוֹשֶׂה לְמַטָּה, קוֹשֵׁר אוֹתָם בִּדְבָרִים עֶלְיוֹנִים שֶׁלְּמַעְלָה, וּכְשֶׁנּוֹטְלִים אוֹתָם לְמַטָּה וְעוֹשִׂים בָּהֶם מַעֲשֶׂה, מִתְעוֹרֵר אוֹתוֹ מַעֲשֶׂה שֶׁלְּמַעְלָה שֶׁקָּשׁוּר בּוֹ, כְּגוֹן אֵזוֹב וְעֵץ אֶרֶז, וַהֲרֵי בֵּאַרְנוּ הַדְּבָרִים.
וְאִית מִנַּיְיהוּ דְּאֲחִידָן בִּשְׁמָא קַדִּישָׁא, כְּגוֹן (ויקרא כד ע”א) לוּלָב, וְאֶתְרוֹג, הֲדָס, וַעֲרָבָה, דְּכֻלְּהוּ אֲחִידָן בִּשְׁמָא קַדִּישָׁא לְעֵילָא. וְעַל דָּא תָּנִינָן, לְאַחֲדָא לוֹן, וּלְמֶעְבַּד בְּהוּ עוֹבָדָא, בְּגִין לְאִתְעָרָא חֶדְוָה הַהוּא דְאָחִיד בֵּיהּ. וְעַל דָּא תָּנִינָן, בְּמִלִּין וְעוֹבָדָא בָּעְיָין לְאַחֲזָאָה מִלָּה, בְּגִין לְאִתְעָרָא מִלָּה אָחֳרָא.
וְיִשִׁ מֵהֶם שֶׁאֲחוּזִים בַּשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ, כְּמוֹ לוּלָב, וְאֶתְרוֹג, הֲדַס, וַעֲרָבָה, שֶׁכֻּלָּם אֲחוּזִים בַּשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ לְמַעְלָה. וְעַל כָּךְ שָׁנִינוּ, לֶאֱחֹז אוֹתָם וְלַעֲשׂוֹת בָּהֶם מַעֲשֶׂה כְּדֵי לְעוֹרֵר חֶדְוָה אוֹתוֹ שֶׁאוֹחֵז בּוֹ. וְעַל זֶה שָׁנִינוּ, בִּדְבָרִים וּמַעֲשֶׂה צָרִיךְ לְהַרְאוֹת דָּבָר כְּדֵי לְעוֹרֵר דָּבָר אַחֵר.
הֲדָא הוּא דִכְתִיב, כָּל הַנִּקְרָא בִּשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי (בראתיו), לְאַתְעָרָא יְקָרִי. בְּרָאתִיו, לְיַיחֲדָא לִי. יְצַרְתִּיו, לְמֶעְבַּד בֵּיהּ עוֹבָדָא (נ”א חילא). אַף עֲשִׂיתִיו, לְאַתְעָרָא בֵּיהּ חֵילָא דִּלְעֵילָא.
זֶהוּ שֶׁכָּתוּב כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי (בראתיו) – לְעוֹרֵר כְּבוֹדִי. בְּרָאתִיו – לְיַחֵד לִי. יְצַרְתִּיו – לַעֲשׂוֹת בּוֹ מַעֲשֶׂה (כח). אַף עֲשִׂיתִיו – לְעוֹרֵר בּוֹ כֹּחַ שֶׁלְּמַעְלָה.
דָּבָר אַחֵר, כָּל הַנִּקְרָא בִּשְׁמִי, הַיְינוּ דִכְתִיב (ויקרא כ״ג:מ׳) פְּרִי עֵץ הָדָר. וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו, הַיְינוּ כַּפּוֹת תְּמָרִים. יְצַרְתִּיו, הַיְינוּ וַעֲנַף עֵץ עָבוֹת. אַף עֲשִׂיתִיו, הַיְינוּ וְעַרְבֵי נָחַל.
דָּבָר אַחֵר כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי – הַיְנוּ שֶׁכָּתוּב (ויקרא כג) פְּרִי עֵץ הָדָר. וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו – הַיְנוּ כַּפֹּת תְּמָרִים. יְצַרְתִּיו – הַיְנוּ וַעֲנַף עֵץ עָבת. אַף עֲשִׂיתִיו – הַיְנוּ וְעַרְבֵי נָחַל.
וְתִקּוּנָא דְהַאי דְאָמַר קְרָא, (ויקרא כ״ג:מ׳) וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, דַּיְיקָא. דְּהוּא חֲמִישָׁאָה עַל עָשׂוֹר.
וְתִקּוּן שֶׁל זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, דַּוְקָא שֶׁהוּא חֲמִישִׁי עַל עָשׂוֹר.
אֲבָל בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, הַהוּא יוֹם רִאשׁוֹן מַאן הוּא. אֶלָּא יוֹם דְּנָפִיק רִאשׁוֹן, לְנַטְלָא (ד”א לכלא) בְּמַבּוּעוֹי דְּמַיִין נְבִיעִין, וְאֲנַן בָּעְיָין לְאַמְשָׁכָא לֵיהּ לְעָלְמָא.
אֲבָל בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, אוֹתוֹ יוֹם רִאשׁוֹן מִי הוּא? אֶלָּא יוֹם שֶׁיָּצָא רִאשׁוֹן לִנְסֹעַ (לכל) בְּמַעְיָנָיו שֶׁל מַיִם נוֹבְעִים, וְאָנוּ רוֹצִים לְהַמְשִׁיכוֹ לָעוֹלָם.
מְתַל לְמַלְכָּא דְּקָטַר בְּנֵי נָשָׁא בְּקִטְרוֹי, אִמֵּיהּ מַטְרוֹנִיתָא אָתַת, וַאֲפִיקַת לוֹן לְחֵירוּת, וּמַלְכָּא אַשְׁגַּח לִיקָרָא דִילָהּ, וְיָהַב לוֹן בִּידָהָא. אַשְׁכָּחַת לוֹן כַּיְיפִין וְצַחִין, אֲמָרַתְּ, הָא אֲפִיקַת לוֹן לְחֵירוּ, אַיְיתֵי לוֹן מֵיכְלָא וּמִשְׁתַּיָּיא.
מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁקָּשַׁר בְּנֵי אָדָם בְּמַאֲסָר. בָּאָה אִמּוֹ הַגְּבִירָה וְהוֹצִיאָה אוֹתָם לַחֵרוּת, וְהַמֶּלֶךְ מַשְׁגִּיחַ עַל כְּבוֹדָהּ וְנָתַן אוֹתָם בְּיָדֶיהָ. מָצְאָה אוֹתָם רְעֵבִים וּצְמֵאִים. אָמְרָה, הֲרֵי הוֹצֵאתִי אוֹתָם לַחֵרוּת, תָּבִיא לָהֶם אֹכֶל וּמַשְׁקֶה.
כָּךָ, הָא יוֹם הַכִּפּוּרִים אַפִּיק לְכֹלָּא לְחֵירוּ, וְאֲנַן כַּפְנִי מְזוֹנָא קָאִימְנָא, וְצַחִינָן לְמִשְׁתַּיָּא, הִיא אַעֲטָרַת לְמַלְכָּא בְּעִטְּרוֹי. בְּהַאי יוֹמָא יְדַעְנָא, דְּהָא מַיִין נְבִיעִין עִמָּהּ שַׁרְיָין, שָׁאִילְנָא לְמִשְׁתַּיָּיא, לְמַאן דְּאַפִּיק לוֹן לְחֵירוּ. וְעַל דָּא קָרִינָן לֵיהּ יוֹם רִאשׁוֹן.
כָּךָ יוֹם הַכִּפּוּרִים הַזֶּה מוֹצִיא אֶת כֻּלָּם לַחֵרוּת, וְאָנוּ רְעֵבִים לְמָזוֹן וּצְמֵאִים לִשְׁתִיָּה. הִיא מְעַטֶּרֶת אֶת הַמֶּלֶךְ בְּעַטְרוֹתָיו. בַּיּוֹם הַזֶּה יָדַעְנוּ שֶׁמַּיִם נוֹבְעִים שׁוֹרִים עִמָּהּ, שׁוֹאֲלִים לִשְׁתּוֹת לְמִי שֶׁהוֹצִיא אוֹתָם לַחֵרוּת, וְעַל כָּךְ קוֹרְאִים לוֹ בְּיוֹם רִאשׁוֹן.
דָּא בְּסִפְרָא דְּאַגַּדְתָּא וְשַׁפִּיר הוּא. אֲבָל בְּהַאי יוֹמָא, לְאַבְרָהָם שֵׁירוּתָא דְּכֹלָּא, אִי בַּעֲנָנֵי יְקָר הוּא שֵׁירוּתָא, אִי בְּמַיָא הוּא שֵׁירוּתָא. דְּאַבְרָהָם שָׁארֵי לְמֶחְפְּרִי בֵּיִרִי דְמַיָא.
זְהִ בְּסֵפֶר הָאַגָּדָה, וְהוּא יָפֶה. אֲבָל בַּיּוֹם הַזֶּה, לְאַבְרָהָם שֶׁהוּא רֵאשִׁית הַכֹּל, אִם בְּעַנְנֵי כָבוֹד הוּא הָרֵאשִׁית אוֹ בְּמַיִם הוּא הָרֵאשִׁית, שֶׁאַבְרָהָם הִתְחִיל לַחְפֹּר בּוֹרוֹת מַיִם.
פְּרִי עֵץ הָדָר, דָּא בֵּירָא דְיִצְחָק, דְּיִצְחָק אַהֲדַר לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְקָרָא לֵיהּ עֵץ הָדָר. פְּרִי דְּהַאי עֵץ הָדָר יְדִיעָא. כַּפּוֹת תְּמָרִים, דִּכְתִיב, (תהילים צ״ב:י״ג) צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח, וְלָא אִשְׁתַּכַּח בֵּינַיְיהוּ פִּירוּדָא. וְעַל דָּא לָא כְּתִיב וְכַפּוֹת, אֶלָּא כַּפּוֹת. בְּגִין דְּלָא סָלִיק דָּא בְּלָא דָא, וּבְהַאי אִתְמַלְיָיא הַאי בְּאֵר, מִבְּאֵר מַיִם עִלָּאִין נְבִיעִין, הַהוּא אִתְמַלֵּי בְּקַדְמִיתָא, וּמִנֵּיהּ אִתְמַלְיָיא בֵּירָא, עַד דְּאִיהוּ נְבִיעוּ לְכֹלָּא.
פְּרִי עֵץ הָדָר – זוֹ בְּאֵר שֶׁל יִצְחָק, שֶׁיִּצְחָק הִדֵּר אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְקָרָא לוֹ עֵץ הָדָר. פִּרְיוֹ שֶׁל עֵץ הֶהָדָר הַזֶּה יָדוּעַ. כַּפֹּת תְּמָרִים – שֶׁכָּתוּב (תהלים צב) צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח, וְלֹא נִמְצָא בֵּינֵיהֶם פֵּרוּד. וְלָכֵן לֹא כָתוּב וְכַפֹּת, אֶלָּא כַּפֹּת, מִשּׁוּם שֶׁלֹּא עוֹלֶה זֶה בְּלִי זֶה. וּבָזֶה מִתְמַלֵּאת הַבְּאֵר הַ את, מִבְּאֵר מַיִם עֶלְיוֹנִים שֶׁנּוֹבְעִים. הַהוּא מִתְמַלֵּא בַּתְּחִלָּה, וּמִמֶּנּוּ מִתְמַלֵּאת הַבְּאֵר עַד שֶׁנּוֹבַעַת לַכֹּל.
וַעֲנַף עֵץ עָבוֹת, דָּא עֲנָפָא דְאִילָנָא רַבְרְבָא, דְּאַתְקִיף וְאִשְׁתַּרְשָׁא בְּשָׁרְשׁוֹי, אִתְעֲבִיד אִילָנָא עִלָּאָה עַל כֹּלָּא, דְּאָחִיד בְּכָל סִטְרֵיהּ, עָנָף דְּאִיהוּ עֵץ עָבוֹת, עֵץ דְּאָחִיד לֶעָבוֹת, דְּהָא מֵהַאי נָטַל יְסוֹדָא דְעַלְמָא, וְאִתְמַלְּיָא לַאֲרָקָא בְּבֵירָא, הַאי הוּא עַלְמָא אֲרָקָא דְּשַׁקְיוּתָא.
וַעָנַף עֵץ עָבֹת – זֶה עָנָף שֶׁל אִילָן הַגָּדוֹל שֶׁהִתְחַזֵּק וְנִשְׁרַשׁ בְּשָׁרְשׁוֹ, נַעֲשָׂה אִילָן עֶלְיוֹן עַל הַכֹּל, שֶׁאָחוּז בְּכָל הַצְּדָדִים שֶׁלּוֹ, עָנָף שֶׁהוּא עֵץ עָבֹת, עֵץ שֶׁאוֹחֵז אֶת הֶעָבוֹת, שֶׁהֲרֵי מִזֶּה נוֹטֵל יְסוֹד הָעוֹלָם וּמִתְמַלֵּא כְּדֵי לְהָרִיק בַּבְּאֵר, זֶהוּ עוֹלַם אֶרֶץ הַהַשְׁקָאָה.
וְעַרְבֵי נַחַל, תְּרֵי אִינוּן, תְּרֵין נַחֲלִין דְמַיָּיא אִתְכְּנִישׁ בְּהוּ, לַאֲרָקָא לַצַּדִּיק. דָּבָר אַחֵר, וְעַרְבֵי נַחַל, אִלֵּין אִינוּן גְּבוּרָן, דְּאֲחִידָן בֵּיהּ בְּיִצְחָק, דְּאַתְיָין מִסִּטְרָא דְהַהוּא נַחַל עִלָּאָה, וְלָא מִסִּטְרָא דְאַבָּא. בְגִין כָּךְ, כֹּלָּא יָאֵי, וְלָא בְּסִימָא לְפֵירִין, וְלָא עָבִיד פֵּירִין.
וְעַרְבֵי נָחַל – שְׁנַיִם הֵם, שְׁנֵי נַחֲלֵי מַיִם מִתְכַּנְּסִים לְתוֹכָם לְהָרִיק לַצַּדִּיק. דָּבָר אַחֵר וְעַרְבֵי נָחַל – אֵלֶּה הֵם גְּבוּרוֹת שֶׁאֲחוּזוֹת בְּיִצְחָק, שֶׁבָּאִים מִצַּד אוֹתוֹ נַחַל עֶלְיוֹן וְלֹא מִצַּד הָאָב. לָכֵן הַכֹּל נָאֶה, וְלֹא מְבֻשָּׂם לַפֵּרוֹת, וְלֹא עוֹשֶׂה פֵּרוֹת.
וְעַרְבֵי נַחַל, תְּרֵין קְיָימִין, דְּגוּפָא קָיְימָא עֲלַיְיהוּ, אֲבָל וְעַרְבֵי נַחַל וַדַּאי, כְּמָה דְאִתְּמָר, וְאִלֵּין אִינוּן כֻּלְּהוּ לַאֲרָקָא מַיָּיא לְבֵירָא.
וְעַרְבֵי נָחַל – שְׁנֵי עַמּוּדִים שֶׁהַגּוּף עוֹמֵד עֲלֵיהֶם. אֲבָל וְעַרְבֵי נָחַל וַדַּאי, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר, וְאֵלֶּה הֵם כֻּלָּם לְרוֹקֵן מַיִם לַבְּאֵר.
דָּבָר אַחֵר, וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר, דָּא אַבְרָהָם. כַּפֹּת תְּמָרִים, דָּא יִצְחָק. וַעֲנַף עֵץ עָבוֹת, דָּא יַעֲקֹב. וְעַרְבֵי נָחַל, אִלֵּין אִינוּן תְּרֵין דַּרְגִּין דְּאֲמָרָן.
דָּבָר אַחֵר, וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר – זֶה אַבְרָהָם. כַּפֹּת תְּמָרִים – זֶה יִצְחָק. וַעֲנַף עֵץ עָבֹת – זֶה יַעֲקֹב. וְעַרְבֵי נָחַל – אֵלֶּה הֵן שְׁתֵּי הַדְּרָגוֹת שֶׁאָמַ רְנוּ.
וּמַאן דְּמַתְנֵי הַאי, בְּגִין דְּעֵץ עָבוֹת דָּא יַעֲקֹב, דְּאָחִיד לְכֻלְּהוּ חֲלָקִין, וַדַּאי דָּא יַעֲקֹב. אֲבָל הָא אוֹקִימְנָא, פְּרִי עֵץ הָדָר דָּא בֵּירָא דְּיִצְחָק, דָּא גְבוּרָה תַּתָּאָה. כַּפֹּת תְּמָרִים. כַּפֹּת חָסֵר, קִשּׁוּרָא דְאִתְקַשַּׁר בְּבֵירָא, כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (דניאל ג׳:כ״א) כְּפִיתוּ בְּסַרְבָּלֵיהוֹן, בְּגִין דְּאִלֵּין לָא סָלְקִין דָּא בְּלָא דָא. וַעֲנַף עֵץ עָבוֹת, עֲנָפָא הוּא עִלָּאָה, דְּאִתְעֲבִיד עֵץ עָבוֹת, וְאָחִיד לְכָל סִטְרָא, כְּמָה דְּאִתְּמָר. עַרְבֵי נַחַל דָּא יִצְחָק, בְּכָל סִטְרֵי, דְּאֲחִידָן בְּסִטְרָא דְנַחֲלָא, וְלָא בְּסִטְרָא דְאַבָּא. דְּתָנִינָן, אַף עַל גַּב דִּבְהַאי נַחַל דִּינָא לָא אִשְׁתַּכַּח בֵּיהּ, דִּינִין מִתְעָרִין מִנֵּיהּ.
וּמִי שֶׁשּׁוֹנֶה זֶה, מִשּׁוּם שֶׁעֵץ עָבֹת זֶה יַעֲקֹב, שֶׁאוֹחֵז אֶת כָּל הַחֲלָקִים, וַדַּאי זֶה יַעֲקֹב. אֲבָל הֲרֵי בֵּאַרְנוּ, פְּרִי עֵץ הָדָר – זוֹ בְּאֵר יִצְחָק, זוֹ גְּבוּרָה תַחְתּוֹנָה. כַּפֹּת תְּמָרִים – כַּפֹּת חָסֵר, קֶשֶׁר שֶׁנִּקְשָׁר בַּבְּאֵר, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דניאל ג) כְּפוּתִים בְּסַרְבְּלֵיהֶם, מִשּׁוּם שֶׁאֵלֶּה לֹא עוֹלִים זֶה בְּלִי זֶה. וַעֲנַף עֵץ עָבת, עָנָף הוּא עֶלְיוֹן שֶׁנַּעֲשֶׂה עֵץ עָבוֹת וְאוֹחֵז לְכָל צַד, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר. עַרְבֵי נָחַל – זֶה יִצְחָק, בְּכָל הַצְּדָדִים שֶׁאֲחוּזִים בְּצַד הַנַּחַל וְלֹא בְּצַד הָאָב. שֶׁשָּׁנִינוּ, אַף עַל גַּב שֶׁבַּנַּחַל הַזֶּה לֹא נִמְצָא דִין, מִתְעוֹרְרִים מִמֶּנּוּ דִּינִים.
וְרַב הַמְנוּנָא סָבָא פָּרִישׁ, וְעַרְבֵי נַחַל, אִינוּן תְּרֵין קָיְימִין דְּקָאֲמָרָן, דְּמַיָּיא נָפְקֵי מִנַּיְיהוּ, וְשַׁפִּיר. אֲבָל תָּא חֲזֵי, הָא חָזִינָן דִּתְרֵין דַּרְגִּין אִלֵּין דְּקָיְימֵי עַל דַּרְגָּא דְצַדִּיק, אִיבָּא וּכְנִישׁוּ רַבְרְבָא (ס”א דברכאן) נָפְקֵי מִנַּיְיהוּ, וְעַרְבֵי נַחַל לָא נָפְקֵי מִנַּיְיהוּ, אִיבָּא, וְלָא טַעְמָא, וְלָא רֵיחָא. וְהָא אוֹקִימְנָא וְכֹלָּא שַׁפִּיר.
וְרַב הַמְנוּנָא הַזָּקֵן פֵּרַשׁ, וְעַרְבֵי נָחַל – אֵלּוּ שְׁנֵי הָעַמּוּדִים שֶׁאָמַרְנוּ שֶׁיּוֹצְאִים מֵהֶם מַיִם, וְיָפֶה. אֲבָל בּא רְאֵה, הֲרֵי רָאִינוּ שֶׁשְּׁתֵּי דְרָגוֹת אֵלֶּה שֶׁעוֹמְדוֹת עַל דַּרְגָּה שֶׁל צַדִּיק, פְּרִי וְכִנּוּס גָּדוֹל (הברכות) יוֹצְאִים מֵהֶם, וְעַרְבֵי נַחַל לֹא יוֹצְאִים מֵהֶם לֹא פְרִי וְלֹא טַעַם וְלֹא רֵיחַ, וַהֲרֵי בֵּאַרְנוּ, וְהַכֹּל יָפֶה.
וְעַל דָּא אֶתְרוֹג בִּשְׂמָאלָא, לָקֳבֵיל לִבָּא. לוּלָב בִּימִינָא, כַּפֹּת בְּכֹלָּא, וְקָטִיר בְּכֹלָּא. דְּהָא צַדִּיק כַּפּוֹת הוּא בְּכָל סִטְרִין, וְקָטִיר בְּכֹלָּא, וְדָא הוּא קִשּׁוּרָא דִּמְהֵימְנוּתָא.
וְעַל כֵּן אֶתְרוֹג בִּשְׂמֹאל, כְּנֶגֶד הַלֵּב. לוּלָב בְּיָמִין. כַּפֹּת בַּכֹּל, וְקָשׁוּר בַּכֹּל, שֶׁהֲרֵי צַדִּיק כַּפּוֹת הוּא בְּכָל הַצְּדָדִים וְקָשׁוּר בַּכֹּל, וְזֶהוּ קֶשֶׁר הָאֱמוּנָה.
וּבְסִפְרָא דְּאַגַּדְתָּא שַׁפִּיר קָאֲמַר, דְּכָל אִלֵּין אִינוּן אוּשְׁפִּיזִין, דְּזַמִּינִין עַמָּא קַדִּישָׁא בְּהַאי יוֹמָא, דְּבַעְיָין לְאַשְׁכָּחָא לְהוּ, כֵּיוָן דְּזַמִּין לוֹן. וּבְהוּ בָּעֵי בַּר נָשׁ לְמַלְכָּא בָּעוּתֵיהּ. זַכָּאִין אִינוּן יִשְׂרָאֵל דְּיָדְעִין אָרְחוֹי דְמַלְכָּא קַדִּישָׁא, וְיָדְעִין אָרְחוֹי דְאוֹרַיְיתָא, לְמֵהַךְ בְּאוֹרַח קְשׁוֹט, לְמִזְכֵּי בְּהוּ בְּעַלְמָא דֵין וּבְעַלְמָא דְאָתֵי.
וְיָפֶה אָמַר בְּסֵפֶר הָאַגָּדָה שֶׁכָּל אֵלֶּה הֵם אוֹרְחִים שֶׁמַּזְמִינִים הָעָם הַקָּדוֹשׁ בַּיּוֹם הַזֶּה, שֶׁצְּרִיכִים לִמְצֹא אוֹתָם, כֵּיוָן שֶׁהִזְמִין אוֹתָם, וּבָהֶם מְבַקֵּשׁ אָדָם בַּקָּשָׁתוֹ לַמֶּלֶךְ. אַשְׁרֵיהֶם יִשְׂרָאֵל שֶׁיּוֹדְעִים דַּרְכֵי הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ, וְיוֹדְעִים דַּרְכֵי הַתּוֹרָה לָלֶכֶת בְּדֶרֶךְ אֱמֶת, לִזְכּוֹת בָּהֶם בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא.
בְּיוֹמָא דָא נָפְקֵי יִשְׂרָאֵל, בְּסִימָנִין רְשִׁימִין מִגּוֹ מַלְכָּא, בְּגִין דְּאִינוּן נָצְחִין דִּינָא. וּמַאי סִימָנִין אִינוּן, סִימָנֵי מְהֵימְנוּתָא, חוֹתָמָא דְמַלְכָּא עִלָּאָה. לִתְרֵי בְּנִי נָשָׁא, דְּעָאלוּ קֳדָם מַלְכָּא לְדִינָא, וְלָא יָדְעֵי עַלְמָא מַאן מִנַּיְיהוּ נָצַח. נָפַק חַד לִגְיוֹן מִבֵּי מַלְכָּא, שְׁאִילוּ לוֹ. אָמַר לוֹן, מַאן דְּיִפּוּק וּבִידוֹי סִימָנִין דְּמַלְכָּא, הוּא נָצַח.
בַּיּוֹם הַזֶּה יוֹצְאִים יִשְׂרָאֵל בְּסִימָנִים רְשׁוּמִים מִתּוֹךְ הַמֶּלֶךְ, מִשּׁוּם שֶׁהֵם נִצְּחוּ בַדִּין, וּמָהֵם הַסִּימָנִים? סִימָנֵי הָאֱמוּנָה, חוֹתַם הַמֶּלֶךְ הָעֶלְיוֹן. לִשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם שֶׁנִּכְנְסוּ לִבְנֵי הַמֶּלֶךְ לְדִין, וּבָעוֹלָם לֹא יוֹדְעִים מִי מֵהֶם נִצַּח. יָצָא לִגְיוֹן אֶחָד מִבֵּית הַמֶּלֶךְ, וְשָׁאֲלוּ אוֹתוֹ מִי נִצַּח? אָמַר לָהֶם, מִי שֶׁיֵּצֵא וּבְיָדוֹ סִימָנֵי הַמֶּלֶךְ, הוּא שֶׁנִּצַּח.
כָּךָ, כּוּלֵי עַלְמָא עָאלִין לְדִינָא, קֳדָם מַלְכָּא עִלָּאָה, וְדָאִין לוֹן מִיּוֹמָא דְרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים, עַד חֲמֵשׁ סָרֵי יוֹמִין לְיַרְחָא. וּבֵין כָּךְ אִשְׁתַּכָּחוּ יִשְׂרָאֵל זַכָּאִין כֻּלְּהוּ בִּתְיוּבְתָּא. טָרְחִין בְּסֻכָּה וְלוּלָב וְאֶתְרוֹג, וְלָא יָדְעֵי מַאן נָצַח דִּינָא. מַלְאֲכֵי עִלָּאֵי שָׁאֲלוּ מַאן נָצַח דִּינָא. קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָמַר לְהוּ, אִינוּן דְּמַפְקֵי בִּידַיְיהוּ סִימָנִין דִּילִי, אִינוּן נָצְחִין דִּינָא.
כָּךָ כָּל הָעוֹלָם נִכְנָסִים לְדִין לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ הָעֶלְיוֹן, וְהוּא דָּן אוֹתָם מִיּוֹם שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים, עַד חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה יוֹם לַחֹדֶשׁ, וּבֵין כָּךְ נִמְצְאוּ יִשְׂרָאֵל כֻּלָּם צַדִּיקִים בִּתְשׁוּבָה, טוֹרְחִים בַּסֻּכָּה וְלוּלָב וְאֶתְרוֹג, וְלֹא יוֹדְעִים מִי נִצַּח בַּדִּין. הַמַּלְאָכִים הָעֶלְיוֹנִים שׁוֹאֲלִים, מִי נִצַּח בַּדִּין? אוֹמֵר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֵלֶּה שֶׁמּוֹצִיאִים בִּידֵיהֶם אֶת הַסִּימָנִים שֶׁלִּי, הֵם נִצְּחוּ בַדִּין.
בְּהַאי יוֹמָא, נָפְקֵי יִשְׂרָאֵל בִּרְשִׁימוּ דְמַלְכָּא, בְּתוּשְׁבַּחְתָּא דְּהַלֵּילָא. עָאלִין בַּסֻּכָּה, אֶתְרוֹג בִּשְׂמָאלָא, לוּלָב בִּימִינָא. חָמָאן כֻּלְּהוּ, דְּיִשְׂרָאֵל רְשִׁימִין בִּרְשִׁימִין דְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא. פָּתְחֵי וְאָמְרֵי, (תהילים קמ״ד:ט״ו) אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לוֹ אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁה’ אֱלהָיו.
בַּיּוֹם הַזֶּה יוֹצְאִים יִשְׂרָאֵל בְּרֹשֶׁם הַמֶּלֶךְ, בְּתִשְׁבְּחוֹת הַהַלֵּל, נִכְנָסִים לַסֻּכָּה, אֶתְרוֹג בִּשְׂמֹאל, לוּלָב בְּיָמִין. כֻּלָּם רוֹאִים שֶׁיִּשְׂרָאֵל רְשׁוּמִים בְּרִשּׁוּמֵי הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ, פּוֹתְחִים וְאוֹמְרִים, (תהלים קמד) אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לּוֹ אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁה’ אֱלֹהָיו.
עַד כָּאן חֶדְוָותָא דְכֹלָּא, חֶדְוָותָא דְאוּשְׁפִּיזִין, וְאֲפִילּוּ אוּמּוֹת הָעוֹלָם חָדָאן בְּחֶדְוָותָא, וּמִתְבָּרְכִין מִנָּהּ. וְעַל דָּא (מקריבין) קָרְבָּנִין בְּכָל יוֹמָא עֲלַיְיהוּ, לַאֲטָלָא עֲלַיְיהוּ שְׁלָם, וְיִתְבָּרְכוּן מִינָן. מִכָּאן וּלְהָלְאָה, יוֹמָא חַד, דְּמַלְכָּא עִלָּאָה, דְּחָדֵי בְּהוּ בְּיִשְׂרָאֵל. דִּכְתִיב, (במדבר כ״ט:ל״ה) בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם. דְּהָא יוֹמָא דָא מִן מַלְכָּא בִּלְחוֹדוֹי, חֶדְוָותָא דִילֵיהּ בְּיִשְׂרָאֵל. לְמַלְכָּא דְּזַמִּין אוּשְׁפִּיזִין וְכוּ’.
עֵד כָּאן חֶדְוַת הַכֹּל, חֶדְוַת הָאוֹרְחִים, וַאֲפִלּוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם שְׂמֵחִים בַּחֶדְוָה וּמִתְבָּרְכִים מִמֶּנָּה, וְלָכֵן מַקְרִיבִים בְּכָל יוֹם עֲלֵיהֶם לְהַטִּיל עֲלֵיהֶם שָׁלוֹם, וְיִתְבָּרְכוּ מֵאִתָּנוּ. מִכָּאן וָהָלְאָה יוֹם אֶחָד שֶׁל הַמֶּלֶךְ הָעֶלְיוֹן שֶׁשָּׂמֵחַ בָּהֶם בְּיִשְׂרָאֵל, שֶׁכָּתוּב (במדבר כט) בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם. שֶׁהֲרֵי יוֹם זֶה מִן הַמֶּלֶךְ בִּלְבַדּוֹ חֶדְוָתוֹ לְיִשְׂרָאֵל. מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהִזְמִין אוֹרְחִים וְכוּ’.
Vayechi, Chapter 28
רִבִּי שִׁמְעוֹן פָּתַח וְאָמַר, (שיר השירים ב׳:א׳) אֲנִי חֲבַצֶּלֶת הַשָּׁרוֹן שׁוֹשַׁנַּת הָעֲמָקִים, כַּמָּה חֲבִיבָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מְשַׁבַּח לָהּ, וְהִיא מְשַׁבַּחַת לֵיהּ תָּדִיר, וְכַמָּה מְשַׁבְּחִין וּמְזַמְּרִין אַזְמִינַת לֵיהּ תָּדִיר לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. זַכָּאָה חוּלְקֵהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, דְּאֲחִידָן בֵּיהּ בְּעַדְבָא דְחוּלָקָא קַדִּישָׁא. כְּמָה דִכְתִיב, (דברים ל״ב:ט׳) כִּי חֵלֶק ה’ עַמּוֹ וְגו’.
רַבִּי שִׁמְעוֹן פָּתַח וְאָמַר, אֲנִי חֲבַצֶּלֶת הַשָּׁרוֹן שׁוֹשַׁנַּת הָעֲמָקִים. כַּמָּה חֲבִיבָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְשַׁבֵּחַ אוֹתָהּ, וְהִיא מְשַׁבַּחַת אוֹתוֹ תָּמִיד. וְכַמָּה מְשַׁבְּחִים וּמְזַמְּרִים מַזְמִינָה תָּמִיד לַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא. אַשְׁרֵי חֶלְקָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁאֲחוּזִים בּוֹ בְּגוֹרַל הַחֵלֶק הַקָּדוֹשׁ, כַּכָּתוּב (דברים לב) כִּי חֵלֶק ה’ עַמּוֹ וְגוֹ’.
אֲנִי חֲבַצֶּלֶת הַשָּׁרוֹן, דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, דְּקַיְימָא בְּשַׁפִּירוּ דְּנוֹי בְּגִנְתָא דְעֵדֶן. הַשָּׁרוֹן, דְּהִיא שָׁרָה וּמְשַׁבַּחַת לְמַלְכָּא עִלָּאָה.
אֲנִי חֲבַצֶּלֶת הַשָּׁרוֹן – זוֹ כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, שֶׁעוֹמֶדֶת בַּיּפִי שֶׁל נוֹי בְּגַן עֵדֶן. הַשָּׁרוֹן – שֶׁהִיא שָׁרָה וּמְשַׁבַּחַת אֶת הַמֶּלֶךְ הָעֶלְיוֹן.
דָּבָר אַחֵר אֲנִי חֲבַצֶּלֶת הַשָּׁרוֹן, דְּבָעְיָא לְאַשְׁקָאָה מִשַּׁקְיוּ דְנַחֲלָא עֲמִיקָא, מַבּוּעָא דְּנַחֲלִין. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (ישעיהו ל״ה:ז׳) וְהָיָה הַשָּׁרָב לְאַגַּם. (נ”א (ישעיהו ל״ג:ט׳) והיה השרון כערבה) שׁוֹשַׁנַּת הָעֲמָקִים, דְּקָיְימָא בַּעֲמִיקְתָא דְּכֹלָּא. מַאן אִינוּן עֲמָקִים. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (תהילים ק״ל:א׳) מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ה’. חֲבַצֶּלֶת הַשָּׁרוֹן. חֲבַצֶּלֶת, מֵהַהוּא אֲתַר, דְּשַׁקְיוּ דְּנַחֲלִין נָפְקִין וְלָא פָּסְקִין לְעָלְמִין. שׁוֹשַׁנַּת הָעֲמָקִים, שׁוֹשַׁנָּה מֵהַהוּא אֲתַר דְּאִקְרֵי עֲמִיקָא דְכֹלָּא, סָתִים מִכָּל סִטְרִין.
דָּבָר אַחֵר, אֲנִי חֲבַצֶּלֶת הַשָּׁרוֹן – שֶׁרוֹצָה לִהְיוֹת מֻשְׁקָה מֵהַשְׁקָיַת הַנַּחַל הֶעָמֹק, מְקוֹר הַנְּחָלִים, כַּנֶּאֱמַר וְהָיָה הַשָּׁרָב לַאֲגַם. (נ”א (ישעיה לג) והיה השדון כעדבה) שׁוֹשַׁנַּת הָעֲמָקִים – שֶׁעוֹמֶדֶת בְּעֹמֶק הַכֹּל. מִי הֵם הָעֲמָקִים? כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קל) מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךְ ה’. חֲבַצֶּלֶת הַשָּׁרוֹן. חֲבַצֶּלֶת – מֵאוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁל הַשְׁקָאַת הַנְּחָלִים שֶׁיּוֹצְאִים וְלֹא פוֹסְקִים לְעוֹלָמִים. שׁוֹשַׁנַּת הָעֲמָקִים – שׁוֹשַׁנָּה מֵאוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁנִּקְרָא עֹמֶק הַכֹּל, נִסְתָּר מִכָּל הַצְּדָדִים.
תָּא חֲזֵי, בְּקַדְמִיתָא יְרוּקָא כַּחֲבַצֶּלֶת, דְּטַרְפִּין דִּילָהּ יְרוּקִין. לְבָתַר שׁוֹשַׁנַּת, סוּמְקָא בִּגְוָונִין חִוְורִין. שׁשַׁנָּה בְּשִׁית טַרְפִּין, שֹׁשַׁנַּת, דְּאִשְׁתְּנִיאַת מִגּווָֹנָא לְגווָֹנָא, וְשַׁנִּיאַת גְּוַונָהָא.
בֹּא רְאֵה, בַּתְּחִלָּה יְרֻקָּה כַּחֲבַצֶּלֶת, שֶׁהֶעָלִים שֶׁלָּהּ יְרֻקִּים, אַחַר כָּךְ שׁוֹשַׁנָּה אֲדֻמָּה בִּגְוָנִים לְבָנִים. שׁוֹשַׁנָּה בְּשִׁשָּׁה עָלִים. שׁוֹשַׁנַּת – שֶׁמִּשְׁתַּנֵּית מִגָּוֶן לְגָוֶן וּמְשַׁנָּה אֶת גְּוָנֶיהָ.
שֹׁשַׁנַּת, בְּקַדְמִיתָא חֲבַצֶּלֶת, בְּעִדָּנָא דְּבָעְיָא לְאִזְדַּוָּוגָא בֵּיהּ בְּמַלְכָּא, אִקְרֵי חֲבַצֶּלֶת. בָּתַר דְּאִתְדַּבְּקַת בֵּיהּ בְּמַלְכָּא בְּאִינוּן נְשִׁיקִין, אִקְרֵי שֹׂשַׁנַּת. בְּגִין דִּכְתִיב, (שיר השירים ה׳:י״ג) שִׂפְתוֹתָיו שׁוֹשַׁנִּים. שׁשַׁנַּת הָעֲמָקִים דְּהִיא מְשַׁנְיָיא גְּוָונָהָא, זִמְנִין לְטַב, וְזִמְנִין לְבִישׁ, זִמְנִין לְרַחֲמֵי, זִמְנָא לְדִינָא.
שׁוֹשַׁנַּת – בַּתְּחִלָּה חֲבַצֶּלֶת. בִּזְמַן שֶׁרוֹצָה לְהִזְדַּוֵּג בַּמֶּלֶךְ נִקְרֵאת חֲבַצֶּלֶת, אַחַר שֶׁנִּדְבְּקָה עִם הַמֶּלֶךְ בְּאוֹתָן נְשִׁיקוֹת הִיא נִקְרֵאת שׁוֹשַׁנַּת, מִשּׁוּם שֶׁכָּתוּב (שיר ה) שִׂפְתוֹתָיו שׁוֹשַׁנִּים. שׁוֹשַׁנַּת הָעֲמָקִים – שֶׁהִיא מְשַׁנָּה אֶת גְּוָנֶיהָ לִפְעָמִים לְטוֹב וְלִפְעָמִים לְרַע, לִפְעָמִים לְרַחֲמִים וְלִפְעָמִים לְדִין.
(בראשית ג׳:ו׳) וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַּאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם. תָּא חֲזֵי, דְּהָא בְּנֵי נָשָׁא לָא מִסְתַּכְּלִין, וְלָא יָדְעִין, וְלָא מַשְׁגִּיחִין. בְּשַׁעְתָּא דְּבָרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאָדָם, וְאוֹקִיר לֵיהּ בִּיקִירוּ עִלָּאָה, בָּעָא מִנֵּיהּ לְאִתְדַּבְּקָא בֵּיהּ בְּגִין דְּיִשְׁתַּכַּח יְחִידָאי, וּבְלִבָּא יְחִידָאי, וּבַאֲתַר דִּדְבֵקוּתָא יְחִידָאי, דְּלָא אִשְׁתַּנֵּי, וְלָא מִתְהַפֵּךְ לְעָלְמִין. בְּהַהוּא קִשּׁוּרָא יְחִידָא, דְּכֹלָּא בֵּיהּ אִתְקַשַּׁר. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (בראשית ב׳:ט׳) וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן.
וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם (בראשית ב). בֹּא רְאֵה, שֶׁהֲרֵי בְּנֵי אָדָם לֹא מִסְתַּכְּלִים וְלֹא יוֹדְעִים וְלֹא מַשְׁגִּיחִים בְּשָׁעָה שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָאָדָם וְכִבֵּד אוֹתוֹ בְּכָבוֹד עֶלְיוֹן, רָצָה מִמֶּנּוּ לְהִדָּבֵק בּוֹ כְּדֵי שֶׁיִּמָּצֵא יְחִידִי, וּבַלֵּב יְחִידִי, וּבְמָקוֹם שֶׁל דְּבֵקוּת יְחִידָה שֶׁלֹּא מִשְׁתַּנֶּה וְלֹא מִתְהַפֵּךְ לְעוֹלָמִים בְּאוֹתוֹ קֶשֶׁר יָחִיד שֶׁהַכֹּל נִקְשָׁר בּוֹ. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן.
לְבָתַר סָטוּ מֵאָרְחָא דִמְהֵימְנוּתָא, וְשָׁבְקוּ אִילָנָא יְחִידָאי, עִלָּאָה מִכָּל אִילָנִין. וְאָתוּ לְאִתְדַּבְּקָא בְּאֲתַר דְּמִשְׁתַּנֵּי, וּמִתְהַפֵּךְ מִגּווָֹנָא לְגווָֹנָא וּמִטַּב לְבִישׁ וּמִבִּישׁ לְטַב. וְנַחֲתֵי מֵעֵילָא לְתַתָּא, וְאִתְדַּבָּקוּ לְתַתָּא בְּשִׁנּוּיִין סַגִּיאִין. וְשָׁבְקוּ אִילָנָא יְחִידָאָה, עִלָּאָה מִכָּל אִילָנִין. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (קהלת ז׳:כ״ט) אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹהִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר וְגו’.
אַחַר כָּךְ סָטוּ מִדֶּרֶךְ הָאֱמוּנָה וְעָזְבוּ אֶת הָעֵץ הַיְחִידִי, הָעֶלְיוֹן מִכָּל הָאִילָנוֹת, וּבָאוּ לְהִדָּבֵק בְּמָקוֹם שֶׁמִּשְׁתַּנֶּה וּמִתְהַפֵּךְ מִגָּוֶן לְגָוֶן וּמִטּוֹב לְרַע וּמֵרַע לְטוֹב, וְיָרְדוּ מִלְמַעְלָה מַטָּה, וְנִדְבְּקוּ לְמַטָּה בְּשִׁנּוּיִים רַבִּים, וְעָזְבוּ אֶת הָאִילָן הַיְחִידִי הָעֶלְיוֹן מִכָּל הָאִילָנוֹת. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (קהלת ז) אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹהִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר וְגוֹ’.
וַדַּאי כְּדֵין אִתְהַפַּךְ לִבַּיְיהוּ, בְּהַהוּא סִטְרָא מַמָּשׁ, זִמְנִין לְטַב, זִמְנִין לְבִישׁ, זִמְנִין לְרַחֲמֵי, זִמְנִין לְדִינָא. בְּהַאי מִלָּה דְּאִתְדַּבָּקוּ בָּהּ וַדַּאי, (קהלת ז׳:כ״ט) בִקְשׁוּ חִשְׁבוֹנוֹת רַבִּים, וְאִתְדַּבָּקוּ בְּהוּ.
וַדַּאי שֶׁאָז הִתְהַפֵּךְ לִבָּם בְּאוֹתוֹ הַצַּד מַמָּשׁ, לִפְעָמִים לְטוֹב לִפְעָמִים לְרַע, לִפְעָמִים לְרַחֲמִים לִפְעָמִים לְדִין. בַּדָּבָר הַזֶּה נִדְבְּקוּ בוֹ וַדַּאי, בִּקְשׁוּ חִשְּׁבוֹנוֹת רַבִּים וְנִדְבְּקוּ בָהֶם.
אָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אָדָם, שְׁבַקְתְּ חַיֵּי וְאִתְדָּבַּקְתְּ בְּמוֹתָא. חַיֵּי, דִּכְתִיב וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן, דְּאִקְרֵי חַיִּים. דְּמַאן דְּאָחִיד בֵּיהּ, לָא טָעִים מוֹתָא לְעָלְמִין. אִתְדָּבַּקְתְּ בְּאִילָנָא אָחֳרָא, הָא וַדַּאי מוֹתָא הוּא לְקִבְלָךְ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (משלי ה׳:ה׳) רַגְלֶיהָ יוֹרְדוֹת מָוֶת, וּכְתִיב, (קהלת ז׳:כ״ו) וּמוֹצֵא אֲנִי מַר מִמָּוֶת אֶת הָאִשָּׁה. וַדַּאי בְּאֲתַר דְּמוֹתָא אִתְדָּבַּק, וְשָׁבַק אֲתַר דְּחַיֵּי. בְּגִין כָּךְ אִתְגְּזַר עֲלֵיהּ וְעַל כָּל עַלְמָא מוֹתָא.
אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָדָם, עָזַבְתָּ חַיִּים וְנִדְבַּקְתָּ בַּמָּוֶת. חַיִּים – שֶׁכָּתוּב וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן, שֶׁנִּקְרָא חַיִּים, שֶׁמִּי שֶׁאוֹחֵז בּוֹ לֹא טוֹעֵם מָוֶת לְעוֹלָמִים. נִדְבַּקְתָּ בְּעֵץ אַחֵר – הֲרֵי וַדַּאי הַמָּוֶת כְּנֶגְדְּךְ. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (משלי ה) רַגְלֶיהָ יֹרְדוֹת מָוֶת, וְכָתוּב (קהלת ז) וּמֹצֵא אֲנִי מַר מִמָּוֶת אֶת הָאִשָּׁה. וַדַּאי שֶׁנִּדְבַּק בִּמְקוֹם הַמָּוֶת וְעָזַב מְקוֹם הַחַיִּים. מִשּׁוּם כָּךְ נִגְזַר עָלָיו וְעַל כָּל הָעוֹלָם מָוֶת.
אִי הוּא חָטָא, כָּל עַלְמָא מַה חָטוּ. אִי תֵימָא, דְּכָל עַלְמָא אָכְלֵי מֵאִילָנָא דָא, וְאִתְרַמֵּי לְכֹלָּא. לָאו הָכִי. אֶלָּא בְּשַׁעְתָּא דְאָדָם קָאִים עַל רַגְלוֹי, חָמֵי לֵיהּ בִּרְיָין כֻּלְּהוּ, וּדְחִילוּ מִקַּמֵּיהּ, וְהֲווּ נָטְלִין אֲבַתְרֵיהּ, כְּעַבְדִין בָּתַר מַלְכָּא. וְהוּא אָמַר לוֹן, אֲנָא וְאַתּוּן, (תהילים צ״ה:ו׳) בֹּאוּ נִשְׁתַּחֲוֶה וְנִכְרָעָה וְגו’. וְאֲזְלוּ כֻּלְּהוּ אֲבַתְרֵיהּ. כֵּיוָן דְּחָזוּ דְּאָדָם סְגִיד לְהַאי אֲתַר, וְאִתְדָּבַּק בֵּיהּ, כֻּלְּהוּ אִתְמַשְּׁכוּ אֲבַתְרֵיהּ וְגָרִים מוֹתָא לְכָל עָלְמָא.
אִם הוּא חָטָא, מֶה חָטְאוּ כָּל הָעוֹלָם? אִם תֹּאמַר שֶׁכָּל הָעוֹלָם אָכְלוּ מֵהָעֵץ הַזֶּה וְזֶה קָרָא לְכֻלָּם – לֹא כָּךְ! אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁאָדָם עָמַד עַל רַגְלָיו, רָאוּ אוֹתוֹ כָּל הַבְּרִיּוֹת וּפָחֲדוּ מִלְּפָנָיו, וְהָיוּ נוֹסְעִים אַחֲרָיו כַּעֲבָדִים אַחַר הַמֶּלֶךְ, וְהוּא אָמַר לָהֶם: אֲנִי וְאַתֶּם (תהלים צה) בּאוּ נִשְׁתַּחֲוֶה וְנִכְרָעָה וְגוֹ’. וְכֻלָּם הָלְכוּ אַחֲרָיו. כֵּיוָן שֶׁרָאוּ שֶׁאָדָם מִשְׁתַּחֲוֶה לְמָקוֹם זֶה וְנִדְבָּק בּוֹ, כֻּלָּם נִמְשְׁכוּ אַחֲרָיו, וְגָרַם מָוֶת לְכָל הָעוֹלָם.
וּכְדֵין אִשְׁתַּנֵּי אָדָם לְכַמָּה גְּוָונִין, זִמְנִין דִּינָא, זִמְנִין רַחֲמֵי זִמְנִין מוֹתָא, זִמְנִין חַיֵּי. וְלָא קָאִים בְּקִיּוּמָא תָּדִיר בְּחַד מִנַּיְיהוּ, בְּגִין דְּהַהוּא אֲתַר גָּרִים לֵיהּ. וְעַל דָּא אִקְרֵי, חֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת, הַמִּתְהַפֶּכֶת מִסִּטְרָא דָא לְסִטְרָא דָא, מִטַּב לְבִישׁ, מֵרַחֲמֵי לְדִינָא, מִשְּׁלָם לְקָרָבָא, מִתְהַפֶּכֶת הִיא בְּכֹלָּא. טַב וְרַע דִּכְתִיב, (בראשית ב׳:ט׳) וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע.
וְאָז הִשְׁתַּנָּה הָאָדָם לְכַמָּה גְוָנִים, לִפְעָמִים דִּין לִפְעָמִים רַחֲמִים, לִפְעָמִים מָוֶת לִפְעָמִים חַיִּים, וְלֹא עוֹמֵד בְּקִיּוּם תָּמִיד בְּאֶחָד מֵהֶם, מִשּׁוּם שֶׁאוֹתוֹ מָקוֹם גָּרַם לוֹ, וְלָכֵן נִקְרָא חֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת, הַמִּתְהַפֶּכֶת מִצַּד זֶה לְצַד זֶה, מִטּוֹב לְרַע, מֵרַחֲמִים לְדִין, מִשָּׁלוֹם לִקְרָב, מִתְהַפֶּכֶת הִיא בַּכֹּל, טוֹב וָרַע, שֶׁכָּתוּב (בראשית ב) וִעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע.
וּמַלְכָּא עִלָּאָה, לְרַחֲמָא עַל עוֹבָדוֹי, אוֹכַח לֵיהּ, וְאָמַר לֵיהּ, וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ וְגו’, וְהוּא לָא קַבִּיל מִנֵּיהּ, וְאִתְמְשַׁךְ בָּתַר אִתְּתֵיהּ, וְאִתְתָּרַךְ לְעָלְמִין. דְּהָא אִתְּתָא לְאַתְרָא (ס”א לאתר דא) סַלְקָא וְלָא יַתִּיר, וְאִתְּתָא גָרִים מוֹתָא לְכֹלָּא.
וְהַמֶּלֶךָֹ הָעֶלְיוֹן, לְרַחֵם עַל מַעֲשָׂיו, הוֹכִיחַ אוֹתוֹ וְאָמַר לוֹ, וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ וְגוֹ’. וְהוּא לֹא קִבֵּל מִמֶּנּוּ וְנִמְשַׁךְ אַחַר אִשְׁתּוֹ, וְגֹרַשׁ לְעוֹלָמִים, שֶׁהֲרֵי אִשָּׁה עוֹלָה לְמָקוֹם (למקום זה) וְלֹא יוֹתֵר, וְהָאִשָּׁה גָרְמָה מָוֶת לַכֹּל.
תָּא חֲזֵי, לְעַלְמָא דְאָתֵי כְּתִיב, (ישעיהו ס״ה:כ״ב) כִּי כִּימֵי הָעֵץ יְמֵי עַמִּי, כִּימֵי הָעֵץ, הַהוּא דְאִשְׁתְּמוֹדָעָא, בֵּיהּ זִמְנָא, כְּתִיב, (ישעיהו כ״ה:ח׳) בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח וּמָחָה ה’ אֱלֹהִים דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים וְחֶרְפַּת עַמּוֹ יָסִיר מֵעַל כָּל הָאָרֶץ וְגו’ (עד כאן נדפס בויקרא):
בֹּא רְאֵה, לָעוֹלָם הַבָּא כָּתוּב (ישעיה סה) כִּי כִּימֵי הָעֵץ יְמֵי עַמִּי. כִּימֵי הָעֵץ – אוֹתוֹ שֶׁנּוֹדַע בְּאוֹתוֹ הַזְּמַן. כָּתוּב (שם כה) בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח וּמָחָה ה’ אֱלֹהִים דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים וְחֶרְפַּת עַמּוֹ יָסִיר מֵעַל כָּל הָאָרֶץ וְגוֹ’.
Vayechi, Chapter 29
וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת. תָּאנָא, אָמַר רִבִּי חִיָּיא, כְּתִיב וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה, הָתָם בְּקִיּוּמֵיהּ יַעֲקֹב, וְהָכָא בְּמִיתָתֵיהּ יִשְׂרָאֵל. דִּכְתִיב, וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, הָכִי הוּא וַדַּאי, דְּהָא לָא כְּתִיב וַיִּקְרַב יוֹם יִשְׂרָאֵל לָמוּת, אֶלָּא יְמֵי, וְכִי בְּכַמָּה יוֹמֵי מִית בַּר נָשׁ, וְהָא בְּשַׁעְתָא חָדָא, בְּרִגְעָא חָדָא, מִית וְנָפִיק מֵעַלְמָא.
AND THE DAYS DREW NEAR FOR ISRAEL TO DIE. R. Hiya said: ‘Why is the name Israel used here in connection with his death, whereas above it says, “And Jacob lived, etc.”?’ R. Jose said in reply: ‘Note here the word “days”, which is somewhat peculiar, since a man only dies on one day, in fact, in one instant.’
אֶלָּא הָכִי תָּאנָא, כַּד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּעֵי לְאֲתָבָא רוּחֵיהּ לֵיהּ, כָּל אִינוּן יוֹמִין דְּקָאִים בַּר נָשׁ בְּהַאי עַלְמָא, אִתְפַּקְדָּן קַמֵּיהּ, וְעָאלִין בְּחוּשְׁבְּנָא. וְכַד אִתְקְרִיבוּ קַמֵּיהּ לְמֵיעַל בְּחוּשְׁבְּנָא, מִית בַּר נָשׁ. וְאָתִיב קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא רוּחֵיהּ לֵיהּ, הַהוּא הֶבֶל דְּאַפִּיק וְנָפַח בֵּיהּ, אוֹתְבֵיהּ לְגַבֵּיהּ.
The reason, however, is, as we have learnt, that when God desires to take back a man’s spirit, all the days that he has lived in this world pass in review before Him.
זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ דְּהַהוּא בַּר נָשׁ, דְּיוֹמוֹי אִתְקְרִיבוּ גַּבֵּי מַלְכָּא בְּלָא כִּסּוּפָא, וְלָא דָחֵי יוֹמָא מִנַּיְיהוּ לְבַר, דְּיִשְׁכַּח בְּהַהוּא יוֹמָא, דְּאִתְעֲבִיד בֵּיהּ חוֹבָא. בְּגִין כָּךְ, כְּתִיב בְּצַדִּיקַיָא, קְרִיבָה. (והיך יקרבון) מִשּׁוּם דְּקָרִיבוּ יוֹמוֹי קַמֵּי מַלְכָּא, בְּלָא כִּסּוּפָא.
Happy, then, is the man whose days draw near before the King without reproach, not one of them being rejected because a sin was committed thereon. Hence the term “drawing near” is used of the righteous, because their days draw near before the King without reproach.
וַוי לְרַשִּׁיעַיָא, דְּלָא כְּתִיב בְּהוּ קְרִיבָה, וְהֵיךְ יִקְרְבוּן יוֹמֵי קַמֵּי מַלְכָּא, דְּהָא כָּל יוֹמוֹי בְּחוֹבֵי עַלְמָא אִשְׁתַּכָּחוּ. ובְגִינֵי כָּךְ לָא יִקְרְבוּן קַמֵּי מַלְכָּא, וְלָא יִתְמַנּוּן קַמֵּיהּ, וְלָא יִדָּכְרוּ לְעֵילָא, אֶלָּא אִינוּן שְׁצֵיאָן מִגַּוַּויְיהוּ. עֲלַיְיהוּ כְּתִיב, (משלי ד׳:י״ט) דֶּרֶךְ רְשָׁעִים כָּאֲפֵלָה לֹא יָדְעוּ בַּמֶּה יִכָּשֵׁלוּ.
But woe to the wicked whose days cannot so draw near, because they all passed in sin, wherefore they are not recorded above, so that of them it is written: “The way of the wicked is like thick darkness, they know not on what they stumble” (Prov. 4, 19).
וְהָכָא וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל וַדַּאי, בְּלָא כִסּוּפָא, בִּשְׁלֵימוּתָא, בְּחֶדְוָותָא שְׁלִים. וּבְגִינֵי כָּךְ, יְמֵי יִשְׂרָאֵל, דְּהֲוָה שְׁלִים יַתִּיר יִשְׂרָאֵל מִיַּעֲקֹב. וְאִי תֵימָא, וְהָא כְּתִיב, (בראשית כ״ה:כ״ז) וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם, שְׁלִים. שְׁלִים הֲוָה, וְלָא שְׁלִים בְּדַרְגָּא עִלָּאָה כְּיִשְׂרָאֵל.
So here it says that the days of Israel “drew near”, that is, without reproach and with unalloyed joy; and hence the name “Israel” is used, because it points to a greater perfection than the name Jacob.’
תַּנְיָא, אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, בְּשַׁעְתָּא דְיוֹמוֹי דְּבַר נָשׁ אִתְפַּקִּידָן קַמֵי מַלְכָּא, אִית זַכָּאָה דְּאִתְפַּקְּדָן יוֹמוֹי וּרְחִיקִין מִקַּמֵּי מַלְכָּא. וְאִית זַכָּאָה, דְּכַד מִתְפַּקְּדָן יוֹמוֹי, קְרִיבִין וּסְמִיכִין לְמַלְכָּא, וְלָא מִתְרַחֲקִין. בְּלָא כִסּוּפָא עָאלִין, וְקָרִיבִין לְמַלְכָּא. זַכָּאָה חוּלְקֵהוֹן. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת.
R. Jose said: ‘There are some righteous whose days when enumerated are put afar from the King, and others whose days are brought near to the King. It is they whose portion is blessed, and Israel was one of them.’
Vayechi, Chapter 30
וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף, אָמַר רִבִּי יִצְחָק, וְכִי שְׁאָר שִׁבְטִין לָאו בְּנוֹי אִינוּן. אֶלָּא אָמַר רִבִּי אַבָּא, יוֹסֵף בְּנוֹ הֲוָה יַתִּיר מִכֻּלְּהוּ. דְּתָנִינָן, בְּשַׁעְתָּא דְּאִנְתְּתֵיהּ דְּפוֹטִיפַר דְּחָקַת לֵיהּ לְיוֹסֵף, מַה כְּתִיב, (בראשית ל״ט:י״א) וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ וְאֵין אִישׁ מֵאַנְשֵׁי הַבַּיִת. הַאי קְרָא הָכִי מִבָּעֵי לֵיהּ, וְאֵין אִישׁ בַּבַּיִת. מַהוּ מֵאַנְשֵׁי הַבַּיִת. אֶלָּא לְאַכְלָלָא דִּיוּקְנָא דְיַעֲקֹב, דְּהֲוָה תַּמָּן וְאִשְׁתַּכַּח תַּמָּן. וּבְגִינֵי כָּךְ מֵאַנְשֵׁי הַבַּיִת, אֲבָל אִישׁ אָחֳרָא הֲוָה תַּמָּן. כֵּיוָן דְּסָלִיק יוֹסֵף עֵינוֹי, וְחֲמָא דִיוּקְנָא דַאֲבוֹי, יְתִיב בְּקִיּוּמֵיהּ, וְתָב לַאֲחוֹרָא.
AND HE CALLED HIS SON JOSEPH. R. Abba said: Joseph is called Jacob’s son par excellence, because, as we have learnt, when Potiphar’s wife tempted him, he lifted up his eyes and saw the image of his father (as it says, “and there was none of the men of the house there within” (Gen. 39, 11), as much as to say, “but there was someone else”), and he thereupon resisted and withdrew.
תָּא חֲזֵי, מַה כְּתִיב, (בראשית ל״ט:ח׳) וַיְמָאֵן וַיֹּאמֶר אֶל אֵשֶׁת אֲדֹנָיו. אָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אַתְּ אֲמַרְתְּ וַיְמָאֵן, וַיֹּאמֶר. חַיֶּיךָ, וַיְמָאֵן וַיֹּאמֶר אָחֳרָא, יֵיתֵי לְבָרְכָא לִבְנָךְ, וְיִתְבָּרְכוּן בֵּיהּ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, וַיְמָאֵן אָבִיו וַיֹּאמֶר יָדַעְתִּי בְּנִי יָדַעְתִּי.
Hence it was that when Jacob came to bless his sons he said: “I know, my son, I know” (Gen. 48, 19), repeating the word,
כֵּיוָן דְּאָמַר יָדַעְתִּי בְּנִי, אַמַּאי אָמַר, יָדַעְתִּי אָחֳרָא. אֶלָּא אָמַר, יָדַעְתִּי בְּנִי, בְּזִמְנָא דְּקָיְימַת בְּגוּפָךְ דְּאַתְּ בָּרִי, כַּד חָמִית דִּיוּקְנָא דִילִי, וְתָבַת בְּקִיּוּמָךְ. וּבְגִינֵי כָּךְ כְּתִיב, יָדַעְתִּי בְּנִי, יָדַעְתִּי. עַל מַה דְּאֲמַרְתְּ דְּדָא הוּא בּוּכְרָא, גַּם הוּא יִהְיֶה לְעָם וְגַם הוּא יִגְדָּל, וְהָכָא בְּגִין כָּךְ כְּתִיב, וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף, לִבְנוֹ לְיוֹסֵף מַמָּשׁ.
as much as to say, “I know of the time when you proved in your own body that you were my son, and I also know that, as you say, this is the elder.”
דָּבָר אַחֵר, וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף, דְּבְדִיוּקְנָא חַד הֲווּ מִתְחַזְּיָין. דְּכָל מַאן דְּחָמֵי לְיוֹסֵף, הֲוָה אַסְהִיד דִּבְרֵיהּ דְּיַעֲקֹב הֲוָה. רִבִּי יוֹסֵי אָמַר, כֹּלָּא הָכִי הוּא. וְעוֹד דְּיוֹסֵף זָן לֵיהּ וְלִבְנוֹי בְּסִבוּתֵיהּ, וּבְגִינֵי כָּךְ בְּנוֹ מַמָּשׁ, יַתִּיר מִכֻּלְּהוּ. וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף, אַמַּאי לְיוֹסֵף וְלָא לְאָחֳרָא. מִשּׁוּם דִּרְשׁוּתָא הֲוָה בִּידֵיהּ לְסַלְקֵיהּ מִתַּמָּן.
Another explanation why he called him specially “my son” is that they closely resembled one another, so that whoever saw Joseph could testify that he was the son of Jacob.’ R. Jose said that another reason was that he supported him and his family in his old age. The reason why Jacob asked Joseph to bury him, and not any other of his sons, was that only Joseph had the power to take him out of Egypt.
רִבִּי יוֹסֵי אָמַר, כֵּיוָן דְּיַעֲקֹב הֲוָה יָדַע דִּבְנוֹי יִשְׁתַּעְבְּדוּן בְּגָלוּתָא תַּמָּן בְּמִצְרַיִם, אַמַּאי לָא אִתְקַבַּר תַּמָּן בְּגִין דְּיָגִין זְכוּתֵיהּ עַל בְּנוֹי. אַמַּאי בָּעָא לְאִסְתַּלְּקָא מִתַּמָּן. וְהָא כְּתִיב, (תהילים ק״ג:י״ג) כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים, אָן הוּא רַחְמָנוּתָא.
R. Jose said: ‘Since Jacob knew that his descendants would be in bondage in Egypt, why did he not have himself buried there in order that his merit might shield them, which would have shown true parental solicitude?’
אֶלָּא הָכִי תָּאנָא, בְּשַׁעְתָּא דְּהֲוָה נָחִית יַעֲקֹב לְמִצְרַיִם, הֲוָה דָחִיל. הֲוָה אָמַר, דִּילְמָא חַס וְשָׁלוֹם יִשְׁתֵּצוּן בָּנַי בֵּינִי עַמְּמַיָא, וְדִילְמָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יְסַלֵּק שְׁכִינְתֵּיהּ מִינִי כְּקַדְמִיתָא. מַה כְּתִיב, (בראשית ל״ה:ט׳) וַיֵּרָא אֱלהִים אֶל יַעֲקֹב וְגו’. (בראשית מ״ו:ג׳) (ויאמר אלהים לישראל) אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי לְגוֹי גָדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם. וּמַה דְּאֲמַרְתְּ דִּילְמָא אֲסַלֵּק שְׁכִינָתִּי מִבֵּינָךְ, אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרָיְמָה.
The truth is that, as tradition tells us, when Jacob was about to go down to Egypt he was afraid lest his descendants might be lost among the peoples and lest God might remove His Presence from him. Hence God said to him: “Fear not to go down to Egypt, for I will there make of thee a great nation” (Gen. 46, 3), and then, “I will go down with thee into Egypt” (Ibid. 4).
אָמַר עוֹד, דָּחִילְנָא דִּילְמָא אִתְקַבַּר תַּמָּן, וְלָא אֶזְכֶּה עִם אֲבָהָתַי. אָמַר לֵיהּ וְאָנֹכִי אֲעַלְךָ גַּם עָלה. אֲעַלְךָ, מִמִּצְרַיִם. גַּם עָלה, לְאִתְקַבְּרָאָה בְּקִבְרָא דַּאֲבָהָתָךְ.
Jacob was still afraid lest he should be buried there and not with his fathers, so God said to him: “I will also surely bring thee up again” (Ibid.), to wit, to be buried in the grave of thy ancestors.
בְּגִינֵי כָּךְ, בָּעָא לְסַלְקָא גַרְמֵיהּ מִמִצְרַיִם. חַד, דְּלָא יַעַבְדוּן מִנֵּיהּ דַּחֲלָא, דְּהָא חָמָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא זַמִּין לְאִתְפְּרָעָא מִדַּחֲלֵיהוֹן. וְחַד, דְּחָמָא דִשְׁכִינְתָּא יְשַׁוֵּי מְדוֹרֵיהּ בֵּין בְּנוֹי בְּגָלוּתָא. וְחַד, בְּגִין דִּיהֵא גּוּפֵיהּ דַּיָּיר בֵּין גּוּפַיְיהוּ דַּאֲבָהָתוֹי לְאִתְכְּלָלָא בֵּינַיְיהוּ, וְלָא יִתְמַנֵּי עִם חַיָּיבַיָא דְמִצְרָאֵי.
Hence he had various reasons for desiring to be taken out of Egypt. One was that the Egyptians should not make a god of him, since he foresaw that God would punish their gods. Another was because he knew that God would still keep his Presence among his descendants in the galuth. A third reason was that his body might rest in company with those of his ancestors, to be numbered with them and not with the sinners of Egypt,
וְתָנִינָן, גּוּפָא דְיַעֲקֹב, אִתְמְשִׁיךְ מִשּׁוּפְרוֹי דְּאָדָם הָרִאשׁוֹן, וְהֲוָה דִּיוּקְנִיהּ דְּיַעֲקֹב, דִּיוּקְנָא עִלָּאָה קַדִּישָׁא. דִּיוּקְנָא דְּכוּרְסְיָא קַדִּישָׁא, וְלָא בָּעָא לְאִתְקְבָרָא בֵּינִי חַיָּיבַיָא. וְרָזָא דְמִלָּה, דְּבַאֲבָהָן לֵית פִּירוּדָא כְּלַל. וְעַל דָּא כְּתִיב וְ שָׁכַבְתִּי עִם אֲבוֹתַי.
since, as we have learnt, Jacob reproduced the beauty of Adam, and his form was sublime and holy like that of the holy throne. Esoterically speaking, there is no separation among the patriarchs, and hence he said: “when I sleep with my fathers”.’
וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף, בְּנוֹ, בְּחַד דִּיוּקְנָא דְאַנְפִּין, בְּגִין דְּבִרְעוּתָא דְרוּחָא וְלִבָּא, אוֹלִיד לֵיהּ יַתִּיר מִכֻּלְּהוּ. תָּא חֲזֵי, מַה כְּתִיב, (בראשית ל׳:ט״ו) הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת אִישִׁי, דְּכָל רְעוּתָא דְיַעֲקֹב בְּרָחֵל הֲוָה, וּבְגִין כָּךְ וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף.
Another reason why Jacob called Joseph “my son” was because he was from the first more intent on begetting him than any other of his sons, his whole thought having been devoted to Rachel.
תָּאנָא, רִבִּי שִׁמְעוֹן פָּתַח וְאָמַר, (דברים כ״ט:כ״ח) הַנִּסְתָּרוֹת לַה’ אֱלֹקֵינוּ וְגו’. הַנִּסְתָּרוֹת לַה’ אֱלקֵינוּ, תָּא חֲזֵי, כַּמָּה אִית לֵיהּ לְבַר נָשׁ לְאִזְדַּהֲרָא מֵחוֹבוֹי, וּלְאִסְתַּכָּלָא דְּלָא יַעֲבָר עַל רְעוּתֵיהּ דְּמָארֵיהּ. דְּתָנִינָן, כָּל מַה דְּבַר נָשׁ עָבִיד בְּהַאי עַלְמָא, בְּסִפְרָא כְּתִיבוּ אִינוּן עוֹבָדִין, וְעָאלִין בְּחוּשְׁבְּנָא קַמֵי מַלְכָּא קַדִּישָׁא, וְכֹלָּא אִתְגַּלְּיָיא קַמֵּיהּ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ירמיהו כ״ג:כ״ד) אִם יִסָּתֵר אִישׁ בַּמִּסְתָּרִים וַאֲנִי לא אֶרְאֶנּוּ נְאֻם ה’. אִי הָכִי, אֵיךְ לָא יִסְתַּמַּר בַּר נָשׁ מִלְּמֵיחַב קַמֵּיהּ דְּמָארֵיהּ. וְתָנִינָן, אֲפִילּוּ הַהוּא (מאן) מַה דְּחָשִׁיב בַּר נָשׁ וְאִסְתַּלַּק בִּרְעוּתֵיהּ, כֹּלָּא אִשְׁתַּכַּח קַמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְלָא אִתְאֲבִיד מִנֵּיהּ.
Said R. Simeon: ‘Man should take good heed not to sin or to transgress the will of his Master, because all his actions are recorded in a book and are reviewed by the holy King and revealed before Him; even his thoughts are present before God and do not escape Him.
תָּא חֲזֵי, בְּהַהוּא לֵילְיָא דְּעָאלַת לֵאָה לְגַבֵּיהּ דְּיַעֲקֹב, וְיַהֲבַת לֵיהּ אִינוּן סִימָנִין דְּיָהַב יַעֲקֹב לְרָחֵל, סָלִיק בִּרְעוּתֵיהּ דְּאִיהִי רָחֵל, וְשַׁמַּשׁ שִׁמּוּשָׁא בָּהּ. וְהַהִיא טִפָּה קַדְמִיתָא דְּיַעֲקֹב הֲוַת. דִּכְתִיב, (בראשית מ״ט:ג׳) כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי, וְסָבַר דְּאִיהִי רָחֵל. קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּאִיהוּ גָלֵי עֲמִיקְתָּא וּמְסַתַּרְתָּא, וְיָדַע מַה בַּחֲשׁוֹכָא, סָלִיק הַהוּא רְעוּתָא לְאַתְרֵיהּ, וּבְכֵירוּתָא דִרְאוּבֵן אִסְתַּלַּק לְיוֹסֵף. מָאי טַעְמָא, מִשּׁוּם דְּהָא דְרָחֵל הֲוַת, הַהִיא טִפָּה קַדְמִיתָא דְנָפְקַת מִיַּעֲקֹב. וּבְגִין דְּהֲוַת דִּילָהּ, הַהוּא בְּכֵירוּתָא מַמָּשׁ דִּרְאוּבֵן, יָרִית יוֹסֵף. וְרָחֵל יָרְתָה לְהַהוּא דִילָהּ.
Now on the night when Jacob went in to Leah and she gave him the tokens which he had given to Rachel, he really thought she was Rachel, and God, to whom all secrets are revealed, allowed that thought to have effect, and so the birthright of Reuben was transferred to Joseph, that having been Jacob’s first seed, and so Rachel came into her own inheritance.
וּבְגִין כָּךְ, רָזָא דְמִלָּה, לָא אִסְתַּלַּק רְאוּבֵן בִּשְׁמָא כִּשְׁאָר שִׁבְטִין. אֶלָּא רְאוּבֵן. כְּלוֹמַר חֲמוּ בַּר, רְאוּ בֵּן סְתָם. וְהַאי בֵּן לָא אִתְיְדַע שְׁמֵיהּ, וְעַל דָּא לָא קַרְיָא לֵאָה בְּנֵי בְּהַאי שְׁמָא, וְלָא אִקְרֵי רְאוּ בְּנִי, דְּהָא לֵאָה יָדְעַת עוֹבָדָא.
This, too, is why Leah called his name simply Reuben (=see a son) and not Reubeni (=see my son).
וְתָנִינָן, גָּלֵי קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּיַעֲקֹב לָאו רְעוּתֵיהּ לְמֵיחַב קַמֵּיהּ בְּהַאי, וְלָא אִסְתַּכַּל בִּרְעוּתָא בְּאִתְּתָא אָחֳרָא בְּהַהִיא שַׁעְתָּא, כִּשְׁאָר חַיָּיבֵי עַלְמָא. וְעַל כָּךְ כְּתִיב, (בראשית ל״ה:כ״ב-כ״ג) וַיִּהְיוּ בְּנֵי יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר. דְּהָא בְּנַיְיהוּ דִּשְׁאָר חַיָּיבֵי עַלְמָא דְּעָבְדִין הַהוּא עוֹבָדָא, בִּשְׁמָא אָחֳרָא אִקְרוּן. וְהָא יְדִיעָא מִלָּה דָא לְגַבֵּי חַבְרַיָא, וּבְגִינֵי כָּךְ וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף, בְּנוֹ מַמָּשׁ, מִשֵּׁירוּתָא וְסִיּוּמָא (ד”א ל”ג בריה) בְּנוֹ הֲוָה.
We have learnt: “God knew that Jacob had no intent to sin before Him, and that he did not allow his thoughts to dwell on any other woman at that instant like the sinful, and therefore it is written: “And the sons of Jacob were twelve” (Gen. 35, 22).’ For the sons of the sinners who act in this way are called by another name, which is known among the Companions. Hence “Jacob called to his son Joseph”-his real son, his son at the beginning and at the end.’
תָּאנָא, אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, בַּמֶּה אוֹמֵי לֵיהּ יַעֲקֹב לְיוֹסֵף, דִּכְתִיב שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי. אֶלָּא בְּהַהוּא אָת קַיָּימָא, דְּהֲוָה רָשִׁים בְּבִשְׂרֵיהּ, דְּדָא חֲשִׁיבוּתָא דְּאֲבָהָן יַתִּיר מִכֹּלָּא. וְהַאי בְּרִית, רָזָא דְיוֹסֵף אִיהוּ.
PUT, I PRAY THEE, THY HAND UNDER MY THIGH. R. Jose said: ‘Jacob made him swear by the sign of the covenant which was stamped on his flesh, since the patriarchs assigned more importance to this than to anything else, and this covenant, too, is symbolized by Joseph.’
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, בְּאַבְרָהָם וּבְיַעֲקֹב כְּתִיב, שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי, תְּחוֹת יֻרִכִי, כְּלוֹמַר, בְּהַהוּא אֲתַר דִּרְמִיזָא בִּשְׁמָא קַדִּישָׁא, וְאַפִּיק זַרְעָא קַדִּישָׁא מְהֵימְנָא לְעַלְמָא. בְּיִצְחָק לא כְּתִיב, בְּגִין דְּנָפִיק מִנֵּיהּ עֵשָׂו.
R. Simeon said: ‘We find the formula, “put thy hand under my thigh”, in connection with both Abraham and Jacob, but not with Isaac, the reason being that Esau issued from him.
תוּ, מַאי טַעְמָא הָכָא, שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם. אֶלָּא אָמַר לֵיהּ יַעֲקֹב לְיוֹסֵף, בְּהַאי רְשִׁימָא קַדִּישָׁא אוֹמֵי לִי, דְּאַפִּיק זַרְעָא קַדִּישָׁא מְהֵימְנָא לְעַלְמָא, וְאִתְנְטִיר, וְלָא אִסְתָּאַב לְעָלְמִין. דְּלָא יִתְקַבַּר בֵּין אִינוּן מְסָאֲבִין, דְּלָא נָטְרוּ לֵיהּ לְעָלְמִין. דִּכְתִיב בְּהוּ, (יחזקאל כ״ג:כ׳) אֲשֶׁר בְּשַׂר חֲמוֹרִים בְּשָׂרָם וְזִרְמַת סוּסִים זִרְמָתָם.
Again, we may suppose Jacob’s idea to have been: “Swear to me by that holy impress which has brought holy and faithful seed into the world and which has ever been preserved from defilement that you will not bury me among those unclean who have never guarded it, and of whom it is written, “whose flesh is the flesh of asses and their neighing the neighing of horses” (Ezek. 23, 20).’
וְאִי תֵימָא, הָא יוֹסֵף דְּנָטִיר לֵיהּ עַל כֹּלָּא, אַמַּאי אִתְקַבַּר בֵּינַיְיהוּ. אֶלָּא תָּנִינָן, כְּתִיב, (יחזקאל א׳:ג׳) הָיֹה הָיָה דְּבַר ה’ אֶל יְחֶזְקֵאל בֶּן בּוּזִי הַכֹּהֵן בְּאֶרֶץ כַּשְׂדִּים עַל נְהַר כְּבָר, וְהָא תָּנִינָן, דִּשְׁכִינְתָּא לָא שַׁרְיָא אֶלָּא בְּאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל. אַמָּאי הָכָא שְׁכִינְתָּא. אֶלָּא עַל נְהַר כְּבָר כְּתִיב, וּכְתִיב וַתְּהִי עָלָיו שָׁם יַד ה’. אוּף הָכָא, יוֹסֵף בְּמַיָא אִתְרַמֵי אֲרוֹנָא דִילֵיהּ. אָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אִי יוֹסֵף אִסְתַּלַּק מֵהָכָא, גָּלוּתָא לָא אִתְקְיַּים. אֶלָּא תְּהֵא קְבוּרְתֵּיהּ בְּאֲתַר דְּלָא יִסְתָּאַב, וְיִסְבְּלוּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל גָּלוּתָא.
Why, it may be asked, was Joseph, who also guarded the covenant, buried among them? The answer is that it was to meet a special emergency, like the appearance of God to Ezekiel outside the Holy Land. God saw that if Joseph were removed from there, the Israelites would sink under the bondage; therefore He said: “Let his burial place be here in a spot which will not be defiled (for Joseph’s coflfin was thrown into the river), and so the Israelites will be able to endure the captivity.’
תָּאנָא, אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, חָמָא יַעֲקֹב דְּהָא בְּכֹלָּא אִתְתַּקַּן לְכָרְסְיָא קַדִּישָׁא בַּאֲבָהָן (כאבהן). אָמַר, אִי הָכִי יִתְקַבַּר, הֵיךְ גּוּפָא דָא אֲחִידָא בַּאֲבָהָתָא, וְאֲפִילּוּ מְעַרְתָּא דְּאִתְקַּבַּר תַּמָּן אִקְרֵי כָפֵילְתָּא. בְּגִין דְּכָל מִלָּה דְּכָפֵילְתָּא הוּא תְּרֵין וְחַד, אוּף מְעַרְתָּא תְּרֵין וְחַד.
R. Jose said: ‘Jacob saw that he was fitted in every way to form part of the holy chariot like his fathers, but he thought it impossible that his body should be attached to his fathers if he was buried in Egypt.’
וְתָּא חֲזֵי, אַבְהָתָא זָכוּ לְאִתְקַבְּרָא תַּמָּן, אִינוּן וְזִוּוּגַיְיהוּ. יַעֲקֹב הוּא וְלֵאָה, מַאי טַעְמָא רָחֵל לָא, וְהָא כְּתִיב, (בראשית כ״ט:ל״א) וְרָחֵל עֲקָרָה, דְּאִיהִי עִקָּרָא דְבֵיתָא. אֶלָּא, לֵאָה זָכְתָה בֵּיהּ, לְאֲפָקָא שִׁית שִׁבְטִין מִגִּזְעָא קַדִּישָׁא בְּעַלְמָא יַתִּיר. וּבְגִינֵי כָּךְ, אִתְיַיהֲבַת עִמֵּיהּ לְזִוּוּגָא בִּמְעַרְתָּא.
Seeing that the patriarchs were privileged to be buried in the cave of Machpelah with their wives, why was Jacob buried with Leah and not with Rachel, who was the “foundation of the house”? The reason is that Leah bore more children from the holy stock.
אָמַר רִבִּי יְהוּדָה לֵאָה כָּל יוֹמָהָא, הֲוַת בְּפָרָשַׁת אוֹרְחִין קַיָּימָא, וּבָכַת בְּגִינֵיהּ דְּיַעֲקֹב, כַּד שָׁמְעַת דְּאִיהוּ צַדִּיקָא. וּצְלוֹתָא אַקְדָמַת לֵיהּ. וְהַיְינוּ דִּכְתִיב, (בראשית כ״ט:י״ז) וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת, כְּמָה דְאוֹקִימְנָא, דְּמַקְדָּמַת וְיָתְבַת בְּפָרָשַׁת אוֹרְחִין לְמִשְׁאַל.
R. Judah said: ‘Leah used to go out every day to the highway and weep for Jacob when she learnt that he was righteous, and prayed on his behalf,
רָחֵל לָא נָפְקַת לְאוֹרְחִין לְעַלְמָא. בְּגִינֵי כָּךְ זָכְתָה לֵאָה לְאִתְקַבְּרָא עִמֵּיהּ. וְרָחֵל קַיֶּמֶת קְבוּרָתָהּ בְּפָרָשַׁת אוֹרְחִין וְאִתְקְבָרַת תַּמָּן. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן מֵתָה עָלַי רָחֵל. מַהוּ עָלַי. עָלַי וַדַּאי, כְּלוֹמַר בְּגִינִי. בְּאֶרֶץ כְּנָעַן בַּדֶּרֶךְ, בְּגִינִי מִיתַת בַּדֶּרֶךְ, דְּלָא נָפְקַת בְּגִינִי לְעָלְמִין כַּאֲחָתָהּ.
but Rachel never did so. Hence Leah was privileged to be buried with him, while Rachel’s grave was set by the highway.
בְגִין כָּךְ, לֵאָה דְּנָפְקַת וּבָכַת בְּפָרָשַׁת אוֹרְחִין בְּגִינֵיהּ דְּיַעֲקֹב, זָכְתָה לְאִתְקְבָרָא עִמֵּיהּ. רָחֵל דְּלָא בָּעַאת לְמֵיפַק וּלְמִשְׁאַל בַּהֲדֵיהּ, בְגִין כָּךְ קְבוּרָתָה בְּפָרָשַׁת אוֹרְחִין. וְרָזָא דְמִלָּה, הָא אוֹקִימְנָא וְאִתְּמָר, דָּא בְּאִתְגַּלְיָא, וְדָא בְּאִתְכַּסְּיָא.
The esoteric reason, as we have affirmed, is that the one typifies the disclosed and the other the undisclosed.
וְתָּא חֲזֵי, דְּתַנְיָא, דִּמְעִין סַגִּיאִין שָׁדִיאַת הַהִיא צַדֶּקֶת לֵאָה, בְּגִין לְמֶהֱוֵי חוּלָקֵיהּ דְּיַעֲקֹב, וְלָא בְּהַהוּא רָשָׁע דְּעֵשָׂו. וְהַיְינוּ דְּתָנִינָן, כָּל בַּר נָשׁ דְּאוֹשִׁיד דִּמְעִין קַמֵּיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אַף עַל גַּב דְּאִתְגְּזַר עֲלֵיהּ עוֹנָשָׁא, יִתְקָרַע, וְלָא יָכִיל הַהוּא עוֹנָשָׁא לְשַׁלְּטָאָה בֵּיהּ. מְנָלָן, מִלֵּאָה, דְּהָא לֵאָה אִתְגְּזַר לְמֶהֱוֵי חוּלָקָא דְעֵשָׂו, וְהִיא בְּבָעוּתָא אַקְדִימַת לֵיהּ לְיַעֲקֹב, וְלָא אִתְיְיהִיבַת לֵיהּ לְעֵשָׂו.
Tradition tells us that the virtuous Leah prayed with many tears that she might be the portion of Jacob and not of the wicked Esau. Hence we have learnt that whoever prays with tears before the Almighty can procure the cancellation of any chastisement that has been decreed against him; for so Leah, though she had been assigned by divine decree to Esau, yet by her prayer succeeded in procuring the preference for Jacob and saved herself from being given to Esau.’
אָמַר רִבִּי חִיָּיא, וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבוֹתַי וְגו’. רִבִּי יִצְחָק פָּתַח וְאָמַר, (קהלת א׳:ג׳) מַה יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. בְּכַמָּה אֲתַר אִתְּמָר דְּאִסְתַּכַּלְנָא בְּמִלּוֹי דִּשְׁלֹמֹה וְאִתְחֲזֵי מִלּוֹי סְתִימִין, אֲבָל כֻּלְּהוּ מִלֵּי דִּשְׁלֹמֹה, כֻּלְּהוּ אִקְרוּן בְּחָכְמָתָא.
Vayechi, Chapter 31
דְּתַנְיָא כְּתִיב, (מלכים א ה׳:י׳) וַתֵּרֶב חָכְמַת שְׁלֹמֹה, בְּיוֹמוֹי דִשְׁלֹמֹה מַלְכָּא, קָיְימָא סִיהֲרָא בְּאַשְׁלָמוּתָא. וְהַיְינוּ דִכְתִיב, וַתֵּרֶב חָכְמַת שְׁלֹמֹה מֵחָכְמַת כָּל בְּנֵי קֶדֶם. תַּמָּן תָּנִינָן, מַאן אִינוּן בְּנִי קֶדֶם, הָא אוּקְמוּהָ. אֲבָל חָכְמַת בְּנֵי קֶדֶם, הִיא חָכְמְתָא דְּיָרְתוּ מֵאַבְרָהָם.
R. Isaac said: ‘It is written: “And Solomon’s wisdom excelled the wisdom of all the children of the East” (I Kings 5, 9). What is the wisdom of the children of the East? Tradition tells us that it was the wisdom which they inherited from Abraham.
דְּתַנְיָא כְּתִיב, (בראשית כ״ה:ה׳) וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ לְיִצְחָק. מַאי אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ. דָּא חָכְמְתָא עִלָּאָה דְּהֲוָה יָדַע בִּשְׁמָא קַדִּישָׁא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּמַשְׁמַע אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ, דְּהֲוָה דִילֵיהּ. כִּדְתָנִינָן בְּהַהִיא בַּת דְּהֲוַת לֵיהּ לְאַבְרָהָם, וּבַכֹּל שְׁמָהּ.
For we read that Abraham “gave all that he had unto Isaac” (Gen. 25, 5): this refers to the higher wisdom, which he possessed through the knowledge of the holy name of God.
וְלִבְנֵי הַפִּילַּגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנוֹת וְגו’. דְּיָהַב לְהוּ מִילִין יְדִיעָאן, בְּכִתְרִין תַּתָּאִין, וּבְאָן אֲתַר אַשְׁרֵי לוֹן, אֶל אֶרֶץ קֶדֶם. וּמִתַּמָּן יָרִיתוּ בְּנִי קֶדֶם חָכְמָתָא, וְהַיְינוּ דִכְתִיב מֵחָכְמַת כָּל בְּנֵי קֶדֶם.
“But to the sons of the concubines which Abraham had Abraham gave gifts”; to wit, certain information about the lower crowns, and he settled them in “the east country” (Ibid,.); and from that source the children of the East inherited wisdom.’
תָּאנָא, יוֹמָא חַד הֲוָה אָתֵי רִבִּי שִׁמְעוֹן מִקַּפּוֹטְקִיָּא לְלוֹד, וְהֲוָה עִמֵּיהּ רִבִּי אַבָּא וְרִבִּי יְהוּדָה. רִבִּי אַבָּא הֲוָה לָאֵי, וְהֲוָה רָהִיט אֲבַתְרֵיהּ דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן דְּהֲוָה רָכִיב. אָמַר רִבִּי אַבָּא, וַדַּאי (הושע י״א:י׳) אַחֲרֵי ה’ יֵלֵכוּ כְּאַרְיֵה יִשְׁאָג.
R. Simeon was once travelling from Cappadocia to Lydda accompanied by R. Abba and R. Judah. He was mounted and they were on foot. Tired with keeping pace with him, R. Abba exclaimed: ‘Verily, “they that go after the Lord shall roar like a lion” (Hos. 11, 10).’
נָחַת רִבִּי שִׁמְעוֹן, אָמַר לֵיהּ, וַדַּאי כְּתִיב, (דברים ט׳:ט׳) וָאֵשֵׁב בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה, וַדַּאי חָכְמְתָא לָא מִתְיַישְׁבָא, אֶלָּא כַּד בַּר נָשׁ יָתִיב וְלָא אָזִיל, אֶלָּא קָאִים בְּקִיּוּמֵיהּ. וְהָא אוֹקִימְנָא מִלֵּי עַל מַה כְּתִיב וָאֵשֵׁב. הַשְׁתָּא בְּנַיְיחָא תַּלְיָיא מִילְתָא. יָתְבוּ.
R. Simeon then dismounted, saying: ‘Truly, wisdom is not acquired by a man save when he sits and rests, as it says of Moses that he “sat on the mountain forty days” (Deut. 9, 9).’ So they all sat down.
אָמַר רִבִּי אַבָּא, כְּתִיב וַתֵּרֶב חָכְמַת שְׁלמֹה מֵחָכְמַת כָּל בְּנֵי קֶדֶם וּמִכָּל חָכְמַת מִצְרַיִם. מַאי הִיא חָכְמַת שְׁלמֹה וּמַאי הִיא חָכְמַת מִצְרַיִם וּמַאי הִיא חָכְמַת כָּל בְּנִי קֶדֶם. אָמַר לֵיהּ, תָּא חֲזֵי, בְּכַמָּה אֲתַר אוּקְמוּהָ בְּהַהוּא שְׁמָא, דְּסִיהֲרָא כַּד אִתְבָּרְכָא מִכֹּלָּא, כְּתִיב וַתֵּרֶב. בְּיוֹמוֹי דִשְׁלֹמֹה, דְּאִתְרְבִיאַת וְאִתְבָּרְכַת וְקָיְימָא בְּאַשְׁלָמוּתָא.
R. Abba then asked him: ‘What is the difference between the wisdom of Solomon and the wisdom of the children of the east and the wisdom of Egypt, mentioned in the same verse?’ He replied: ‘The secret of Solomon’s wisdom was in the name of the moon when blessed from every side. In his days the moon was magnified and reached her fullness.
וְתָנִינָן, אֶלֶף טוּרִין מִתְרַבְרְבִין קַמָּהּ, וְכֻלְּהוּ נְשִׁיבָא חַד הֲווּ לְקַמָּהּ. אֶלֶף נַהֲרִין סַגִּיאִין לָהּ, וּבִגְמִיעָא חָדָא גָּמְעָא לוֹן.
A thousand mountains rose before her, and she blew them away with a puff. A thousand mighty rivers flowed before her, and she swallowed them at a draught.
טוּפְרָהָא מֵאַחֲדָא לְאֶלֶף וְשִׁבְעִין עֵיבַר. יְדָהָא אֲחִידָן לְאַרְבַּע וְעֶשְׂרִין (וחמש) אֶלֶף עֵיבַר, לֵית דְּנָפִיק מִנָּהּ לִסְטַר הַאי, וְלֵית דְּנָפִיק מִנָּהּ לִסְטַר אָחֳרָא. כַּמָּה וְכַמָּה אֶלֶף תְּרֵיסִין, מִתְאַחֲדִין בְּשַׂעֲרָהָא.
Her nails reached out in a thousand and seventy directions, and her hands in twenty-four thousand, so that nothing could escape her. Thousands of bucklers clung to her hair.
חַד עוּלֵימָא, דְאוֹרְכֵּיהּ מֵרֵישָׁא דְעַלְמָא לִסְיָיפֵי דְעַלְמָא, נָפִיק בֵּין רַגְלָהָא. בְּשִׁתִּין פּוּלְסֵי דְנוּרָא מִתְלַבֵּשׁ, בְּגַוְונֵי דָא אִתְמַנָא עַל תַּתָּאֵי (מתחות) מֵאַרְבַּע סִטְרָהָא. דָּא אִיהוּ נַעַר, דְּאָחִיד שִׁית מְאָה וּתְלַת עֲשַׂר מַפְתְּחָן עִלָּאִין מִסִּטְרָא דְאִמָּא. וְכֻלְּהוּ מַפְתְּחָן עִלָּאִין, בְּשִׁנְּנָא דְחַרְבָּא דַּחֲגִיר בְּחַרְצֵיהּ תַּלְיָין.
From between her feet went forth a youth who stretched from one end of the world to the other with sixty clubs of fire, and who is also called “Enoch son of Jered.”
הַהוּא נַעַר, קָרוּן לֵיהּ חֲנוֹךְ בֶּן יֶרֶד, בְּאִינוּן בְּרִיָּיתֵי, דִּכְתִיב, (משלי כ״ב:ו׳) חֲנוֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ. וְאִי תֵימָא מַתְנִיתִין הִיא, וְלָא בְּרָיְּיתָא. בְּמַתְנִיתָּא דִילָן אוֹקִימְנָא מִילֵי, וְהָא אִתְּמָר, וְכֹלָּא מִלְּתָא חָדָא אִסְתַּכָּלוּ (נ”א אשתכללו). תְּחוֹתֵיהּ תִּטְלַל חֵיוַת בְּרָא. דְּתַנְיָא (נ”א דתא חזי), כְּמָה דְיִשְׂרָאֵל קַדִּישָׁא עִלָּאָה, אִקְרֵי בֵּן לְאִמֵּיהּ, דִּכְתִיב, (משלי ד׳:ג׳) כִּי בֵּן הָיִיתִי לְאָבִי רַךְ וְיָחִיד לִפְנֵי אִמִּי, וּכְתִיב, (שמותד) בְּנִי בְּכוֹרִי יִשְׂרָאֵל, הָכִי נָמֵי לְתַתָּא, דָּא אִקְרֵי נַעַר לְאִמֵּיהּ. דִּכְתִיב, (הושע י״א:א׳) כִּי נַעַר יִשְׂרָאֵל וָאוֹהֲבֵהוּ, וּבְכַמָּה גְוָונִין אִקְרֵי בֶּן יָרֶד, וְהָא אוֹקִימְנָא. אֲבָל תָּא חֲזֵי, בֶּן יֶרֶד מַמָּשׁ. דְּתָנִינָן, עֶשֶׂר יְרִידוֹת יָרְדָה שְׁכִינָה לְאַרְעָא, וְכֻלְּהוּ אוּקְמוּהָ חַבְרַיָּיא וְאִתְּמָר. וּתְחוֹת הַאי, כַּמָּה חֵיוָתָא קָיְימִין, דְּאִקְרוּן חֵיוַת בְּרָא מַמָּשׁ.
He was called “son of Jered” (lit. descent) in reference to the ten stages by which the Shekinah descended to the earth. Under him are stationed many Hayyoth,
תְּחוֹת אִינוּן חֵיוָותָא, מִתְאַחֲדָן שַׂעֲרָהָא דְסִיהֲרָא, דְּאִקְרוּן כֹּכְבַיָא דְּשַׁרְבִיטָא, דְּשַׁרְבִיט מַמָּשׁ, מָארֵי דְּמָארִין, מָארֵי דְמַתְקְלָא, מָארֵי דְקַשְׁיוּ, מָארֵי דְחוּצְפָּא. וְכֻלְּהוּ אִקְרוּן מָארֵי (נ”א שערי) דְאַרְגְּוָונָא, יְדָהָא וְרַגְלָהָא אֲחִידָן בְּהַאי, כְּאַרְיֵה (קדישא) תַּקִּיפָא דְּאָחִיד עַל טַּרְפֵּיהּ. וְעַל דָּא כְּתִיב, (מיכה ה׳:ז׳) וְטָרַף וְאֵין מַצִּיל.
under which again is fastened the hair of the moon, which is called “the knobs of the sceptre”. Her hands and feet take hold of it like a strong lion holding his prey.
טוּפְרָהָא, כָּל אִינוּן דְּאַדְכְּרִין חוֹבֵי בְּנֵי נָשָׁא, וְכָתְבִין וְרָשְׁמִין חוֹבַיְיהוּ בִּתְקִיפוּ דְּדִינָא קַשְׁיָא. וְעַל דָּא כְּתִיב, (ירמיהו י״ז:א׳) חַטַּאת יְהוּדָה כְּתוּבָה בְּעֵט בַּרְזֶל בְּצִפּוֹרֶן שָׁמִיר. מַהוּ שָׁמִיר. הַהוּא דְּרָשִׁים וְנָקִיב אַבְנָא, וּפָסִיק לָהּ לְכָל סִטְרָא.
Her nails are those who call to mind the sins of men and inscribe them with all rigour and exactness.
זוּהֲמָא דְטוֹפְרָהָא, כָּל אִינוּן דְּלָא מִתְדַּבְּקִין בְּגוּפָא דְמַלְכָּא, וְיָנְקִין מִסִּטְרָא דִּמְסָאֲבוּתָא, כַּד שָׁארֵי סִיהֲרָא בִּפְגִימוּ.
The offscourings of her nails are all those who do not cleave to the Body of the King and suck from the side of uncleanness, when the moon begins to diminish.
וּבְגִין דִּשְׁלֹמֹה מַלְכָּא יָרְתָא לְסִיהֲרָא בִּשְׁלֵימוּתָא, בָּעֵי לְיָרְתָא לָהּ בִּפְגִימוּתָא, וְעַל דָּא אִשְׁתַּדַּל לְמֵידַע, בְּדַעְתָּא (ברעותא) דְרוּחִין וְשֵׁדִין, לְמֵירַת סִיהֲרָא בְּכָל סִטְרָא.
Now, after Solomon had inherited the moon in its fullness, he also desired to inherit it in its defective state, and therefore he sought to acquire the knowledge of spirits and demons, so as to inherit the moon on every side.
וּבְיוֹמוֹי דִשְׁלֹמֹה מַלְכָּא, בְּכֹלָּא אִתְנְהִיר סִיהֲרָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (מלכים א ה׳:י׳) וַתֵּרֶב חָכְמַת שְׁלֹמֹה, וַתֵּרֶב דַּיְיקָא. מֵחָכְמַת כָּל בְּנִי קֶדֶם, רָזָא עִלָּאָה הוּא, כְּמָה דִכְתִיב, (בראשית ל״ו:ל״א) וְאֵלֶּה הַמְלָכִים אֲשֶׁר מָלְכוּ בְּאֶרֶץ אֱדוֹם וְגו’. וְאִלֵּין אִקְרוּן בְּנִי קֶדֶם, דְּכֻלְּהוּ לָא אִתְקָיְימוּ, בַּר מֵהַאי דִּכְלִילָא דְּכַר וְנוּקְבָא דְּאִקְרֵי הֲדַר. דִּכְתִיב, (בראשית ל״ו:ל״ט) וַיִּמְלוֹךְ תַּחְתָּיו הֲדַר וְגו’.
And in the days of King Solomon, the moon shone in its fullness.
וְתָאנָא, דְּאַף עַל גַּב דְּאִתְקָיְימַת (נ”א דאתנהירת סיהרא), לָא אִתְנְהִירַת בְּאַשְׁלָמוּתָא. עַד דְּאֲתָא שְׁלֹמֹה, דְּאִתְחֲזֵי לְקִבְלָהָא, כְּמָה דְאוֹקִימְנָא. דִּבְגִין כָּךְ אִמֵּיהּ בַּת שֶׁבַע הֲוַת.
וּמִכָּל חָכְמַת מִצְרַיִם, דָּא חָכְמָה תַּתָּאָה, דְּאִקְרֵי שִׁפְחָה דְּבָתַר רֵיחַיָא, וְכֹלָּא אִתְכְּלִילַת הַאי חָכְמָה דִשְׁלֹמֹה, חָכְמַת בְּנִי קֶדֶם, וְחָכְמַת מִצְרַיִם. אָמַר רִבִּי אַבָּא, בְּרִיךְ רַחֲמָנָא, דְּשָׁאִילְנָא קַמָּךְ מִלָּה דָא, דְּהָא בְּכָל הַנֵּי מִילֵי (מלה דא) זָכִינָא. אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, מִלִּין אִלֵּין, הָא אוֹקִימְנָא לוֹן, וְהָא אִתָּמְרוּ.
As for the wisdom of Egypt, this is the lower wisdom which is called “the handmaid behind the millstones”, and which was also included in the wisdom of Solomon.’ Said R. Abba: ‘How thankful am I that I asked you this question, since I have received so illuminating an answer.’
תָּאנָא, (קהלת א׳:ג׳) מַה יִּתְרוֹן לְאָדָם בְּכָל עֲמָלוֹ, יָכוֹל אַף עֲמָלָה דְאוֹרַיְיתָא, תַּלְמוּד לוֹמַר שֶׁיַּעֲמוֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ (כתיב). שָׁאנֵי עֲמָלָה דְאוֹרַיְיתָא, דִּלְעֵילָא מִן שִׁמְשָׁא הוּא. רִבִּי חִיָּיא אָמַר, אַף עֲמָלָה דְאוֹרַיְיתָא, דְּאִיהוּ עָמָל בְּגִינֵיהוֹן דִּבְנֵי נָשָׁא, אוֹ בְּגִין יְקָרָא דִילֵיהּ. הַאי תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ כְּתִיב. דְּהָא לָא סָלִיק לְעֵילָא. תַּנְיָא אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, אֲפִילּוּ אִי בַּר נָשׁ קַיָּים אֶלֶף שְׁנִין, הַהוּא יוֹמָא דְאִסְתַּלַּק מֵעַלְמָא, דָּמֵי לֵיהּ כְּאִילּוּ לָא אִתְקְיַּים בַּר יוֹמָא חַד:
R. Simeon said further: ‘With regard to Solomon’s words, “What profit hath man in all his labour?” (Eccl. 1, 3), these do not apply to labour in the study of the Torah, since the statement is qualified by the words, “wherein he laboureth under the sun”, and the study of the Torah is above the sun.’ Said R. Hiya: ‘Study of the Torah which is prosecuted for worldly ends is also accounted “under the sun”, as it does not ascend aloft ‘. R. Eleazar said: ‘Though a man should live a thousand years, yet at the time of his departure from the world it seems to him as if he had only lived a single day.’
Vayechi, Chapter 32
וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבוֹתַי, זַכָּאָה חוּלְקֵהוֹן דַּאֲבָהָתָא, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָבִיד לוֹן רְתִיכָא קַדִּישָׁא לְעֵילָא, וְאִתְרְעֵי בְּהוּ, לְאִתְעַטְּרָא עִמְּהוֹן. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (דברים י׳:ט״ו) רַק בַּאֲבוֹתֶיךָ חָשַׁק ה’ וְגו’. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, יַעֲקֹב הֲוָה יָדַע, דְּהָא עִטּוּרָא דִילֵיהּ בַּאֲבָהָתֵיהּ הוּא, דְּהָא עִטּוּרָא דַאֲבָהָן עִמֵּיהּ הוּא, וְהוּא עִמְּהוֹן. וְעַל דָּא בְּאַתְוָון גְּלִיפִין תָּנִינָן, ש תְּלַת קִּשְׁרִין, תְּרֵין קִשְׁרִין, חַד מֵהַאי סִטְרָא, וְחַד מֵהַאי סִטְרָא, וְחַד דְּכָלִיל לוֹן. וְדָא הוּא דְתָנִינָן, (שמות כ״ו:כ״ח-כ״ט) וְהַבְּרִיחַ הַתִּיכוֹן בְּתוֹךְ הַקְּרָשִׁים מַבְרִיחַ מִן הַקָּצֶה אֶל הַקָּצֶה, וְהַהוּא קִשְׁרָא דִּבְאֶמְצָעִיתָא, אָחִיד לְהַאי סִטְרָא, וּלְהַאי סִטְרָא. וְעַל הַאי כְּתִיב, וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבוֹתַי וַדַּאי.
WHEN I SLEEP WITH MY FATHERS. Happy is the lot of the patriarchs that the Almighty has made them a holy chariot above and has taken delight in them to be crowned with them; hence it is written, “Only in thy fathers the Lord took delight” (Deut. 10, 15). R. Eleazar said: ‘Jacob knew that he was to be crowned in his fathers and his fathers with him. Hence we have learnt regarding the graven letters that in the letter shin there are three strokes, one on one side and one on the other side and one combining them, and this is the allusion in the verse: “And the middle bar in the midst of the boards shall pass through from end to end” (Ex. 26, 28). Hence Jacob said: “I shall lie with my fathers”.’
וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבוֹתַי וְגו’. רִבִּי יְהוּדָה פָּתַח וְאָמַר, (ישעיהו מ״ב:י״ח) הַחֵרְשִׁים שְׁמָעוּ וְהַעִוְרִים הַבִּיטוּ לִרְאוֹת. הַחֵרְשִׁים שְׁמָעוּ, אִלֵּין בְּנֵי נָשָׁא דְּלָא צַיְיתִין לְמִלּוּלֵי אוֹרַיְיתָא, וְלָא פָּקְחִין אוּדְנַיְיהוּ, לְמִשְׁמַע לְפִקּוּדֵי דְמָארֵיהוֹן. וְהַעִוְרִים, דְּלָא מִסְתַּכְּלִין לְמִנְדַע עַל מָה אִינוּן קָיְימִין. דְּהָא בְּכָל יוֹמָא וְיוֹמָא כָּרוֹזָא נָפִיק וְקָרֵי, וְלֵית מַאן דְּיַשְׁגַּח.
R. Judah said: ‘How deaf are men to the warnings of the Torah, and how blind are they to their own condition that they are not aware that on the day when a human being comes forth into the world, all the days that are assigned to him come forward and fly about the world and descend and warn the man, each day in its turn.
דְּתַנְיָא, אִינוּן יוֹמִין דְּבַּר נָשׁ כַּד אִתְבְּרֵי, בְּהַהוּא יוֹמָא דְּנָפַק לְעַלְמָא, כֻּלְּהוּ קָיְימִין בְּקִיּוּמַיְיהוּ. וְאָזְלִין וְטָאסִין בְּעַלְמָא, נָחֲתִין וְאַזְהֲרָן לְבַּר נָשׁ, כָּל יוֹמָא וְיוֹמָא בִּלְחוֹדוֹי. וְכַד הַהוּא יוֹמָא אָתֵי וְאַזְהַר לֵיהּ, וּבַר נָשׁ עָבִיד בְּהַהוּא יוֹמָא חוֹבָא קַמֵּי מָארֵיהּ. הַהוּא יוֹמָא סָלִיק בְּכִסּוּפָא, וְאַסְהִיד סַהֲדוּתָא, וְקָאִים בִּלְחוֹדוֹי לְבַר.
And when a man has been so warned and yet sins against his Master, then the day on which he sinned ascends in shame and bears witness and stands by itself outside.
וְתָאנָא, בָּתַר דְּקָאִים בִּלְחוֹדוֹי, יָתִיב, עַד דְּבַר נָשׁ עָבִיד מִנֵּיהּ תְּשׁוּבָה. זָכָה, תָּב הַהוּא יוֹמָא לְאַתְרֵיהּ. לָא זָכָה, הַהוּא יוֹמָא נָחִית, וְאִשְׁתַּתַּף בְּהַהוּא רוּחָא דִּלְבַר, וְתָב לְבֵיתֵיהּ. וְאִתְתַּקַּן בְּדִיוּקְנֵיהּ דְּהַהוּא בַּר נָשׁ מַמָּשׁ, בְּגִין לְאַבְאָשָׁא לֵיהּ, וְדַיָּיר עִמֵּיהּ בְּבֵיתָא. וְאִית דְּדִיּוּרָא לְטַב אִי הוּא זָכֵי. וְאִי לָאו, דִּיּוּרֵיהּ עִמֵּיהּ לְבִישׁ.
And so it remains until the man repents. If he becomes virtuous it returns to its place, but if not, then it goes down and joins the outside spirit and returns to its house, and assumes the exact shape of that man in order to plague him and dwells with him continually in his house. If he is virtuous it proves a good companion, and if not, an evil companion.
בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ, אִתְפַּקְדָּן אִינוּן יוֹמִין וְחֲסֵרִים, וְלָא עָאלִין בְּמִנְיָינָא דְּאִינוּן דְּאִשְׁתָּאֲרוּ. וַוי לְהַהוּא בַּר נָשׁ, דְּגָרַע יוֹמוֹי קַמֵּי מַלְכָּא קַדִּישָׁא, וְלָא שָׁבִיק לְעֵילָא יוֹמִין, לְאִתְעַטְּרָא בְּהוּ בְּהַהוּא עַלְמָא, וּלְאִתְקָרְבָא בַּהֲדַיְיהוּ קַמֵּי מַלְכָּא קַדִּישָׁא.
In either case, such days are missing from the full number and are not counted with the others. Woe to the man who has diminished the number of his days before the Almighty, and has not left days for himself with which to crown himself in the other world, and to approach the Holy King.
תָּא חֲזֵי, כַּד קְרִיבוּ אִינוּן יוֹמִין קַמֵּי מַלְכָּא קַדִּישָׁא. אִי הוּא זַכָּאָה, הַאי בַּר נָשׁ דְּנָפִיק מֵעַלְמָא, סָלִיק וְעָאל בְּאִינוּן יוֹמִין. וְאִינוּן לְבוּשֵׁי יְקָר, דְּמִתְלַבְּשָׁא בֵּיהּ נִשְׁמָתֵיהּ. וְאִינוּן יוֹמִין הֲווּ, דְּזָכָה בְּהוּ, וְלָא חָב בְּהוּ.
For if he is worthy he ascends by means of those days, and they become a glorious vesture for his soul, those days in which he acted virtuously and did not sin.
וַוי לְהַהוּא דְגָרַע יוֹמוֹי לְעֵילָא. דְּכַד בָּעָאן לְאַלְבָּשָׁא לֵיהּ בְּיוֹמוֹי, אִינוּן יוֹמִין דְפָגִים אִיהוּ בְּחוֹבוֹי, חָסְרִין מֵהַהוּא לְבוּשָׁא, וְאִתְלַבַּשׁ בְּמָנָא חֲסֵרָא. כָּל שְׁכֵּן אִי סַגִּיאִין אִינוּן, וְלָא לֶהוֵי לֵיהּ לְבַּר נָשׁ בַּמֶּה דְּאִתְלַבַּשׁ בְּהַהוּא עַלְמָא. כְּדֵין וַוי לֵיהּ, וַוי לְנַפְשֵׁיהּ, דְּדָיְינִין לֵיהּ בַּגֵּיהִנָּם עַל אִינוּן יוֹמִין. יוֹמִין עַל יוֹמִין, יוֹמִין עַל חַד תְּרִין. דְּכַד נָפִיק מֵהַאי עַלְמָא, לָא אַשְׁכַּח יוֹמִין דְּאִתְלַבַּשׁ בְּהוּ, וְלָא הֲוֵי לֵיהּ לְבוּשָׁא בַּמֶה דְּאִתְכַּסֵּי. זַכָּאִין אִינוּן צַדִּיקַיָא, דְּיוֹמֵיהוֹן כֻּלְּהוֹן טְמִירִין אִינוּן לְגַבֵּיהּ דְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא, וְאִתְעֲבִיד מִנַּיְיהוּ לְבוּשֵׁי יְקָר, לְאִתְלַבְּשָׁא בְּהוּ בְּעַלְמָא דְאָתֵי.
Woe to him that has diminished his days above, since when he comes to be clad in his days, those days that he spoilt by his sins are lacking, and his vesture is therefore defective; all the more so if there are many of them and he has nothing at all with which to clothe himself in the other world. Then woe to him and woe to his soul, since he is punished in Gehinnom for those days, many days for each, because when he departed from this world he had no days with which to clothe himself and no garment wherewith to cover himself. Happy are the righteous whose days are all stored up with the Holy King, and form glorious vestures with which they may robe themselves in the other world.
תָּנִינָן בְּרָזָא דְּמַתְנִיתִין, מַאי דִכְתִיב, (בראשית ג׳:ז׳) וַיֵּדְעוּ כִּי עֵרוּמִּים הֵם, יְדִיעָה יָדְעֵי מַמָּשׁ. דְּהַהוּא לְבוּשָׁא דִּיקָר, דְּאִתְעֲבִיד מֵאִינוּן יוֹמִין, גָּרַע מִנַּיְיהוּ, וְלָא אִשְׁתָּאַר יוֹמָא מֵאִינוּן יוֹמִין לְאִתְלַבְּשָׁא בֵּיהּ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים קל״ט:ט״ז) גָּלְמִי רָאוּ עֵינְיךָ וְעַל סִפְרְךָ כֻּלָּם יִכָּתֵבוּ. יָמִים יוּצָרוּ. יָמִים יוּצָרוּ וַדַּאי, וְלֹא אֶחָד בָּהֶם, דְּהָא לָא אִשְׁתָּאַר חַד מִנַּיְיהוּ לְאִתְלַבְּשָׁא בְּהוּ. עַד דְּאִשְׁתַּדַּל אָדָם, וְעָבַד תְּשׁוּבָה, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קַבִּיל לֵיהּ, וְעָבִיד לֵיהּ מָאנָא (מאני) לְבוּשָׁא אָחֳרָנִין, וְלָא מִן יוֹמוֹי. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (בראשית ג׳:כ״א) וַיַּעַשׂ ה’ אֱלהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּישֵׁם.
This is the esoteric explanation of the verse, “and they knew that they were naked” (Gen. 3, 7), that is to say, that the glorious raiment made of those days had been impaired and none of them was left to clothe themselves with. And so it was until Adam repented and God pardoned him and made him other garments, but not of his days, as it is written: “And God made Adam and his wife coats of skins and clothed them” (Gen. 3, 21).
תָּא חֲזֵי, בְּאַבְרָהָם דְּזָכָה, מַה כְּתִיב, (בראשית כד) בָּא בַּיָּמִים, מִשּׁוּם דְּזָכָה. כַּד אִסְתַּלַּק מֵהַאי עַלְמָא, בְּאִינוּן יוֹמִין מַמָּשׁ דִּילֵיהּ, עָאל וְאִתְלַבַּשׁ בְּהוּ, וְלָא גָרַע מֵהַהוּא לְבוּשׁ יְקָר כְּלוּם, דִּכְתִיב בָּא בַּיָּמִים. בְּאִיּוֹב מַה כְּתִיב, (איוב א׳:כ״א) וַיֹּאמֶר עָרוֹם יָצָאתִי מִבֶּטֶן אִמִּי וְעָרוֹם אָשׁוּב שָׁמָּה. דְּהָא לָא אִשְׁתָּאַר לְבוּשָׁא לְאִתְלַבְּשָׁא בֵּיהּ.
Observe that of Abraham it says that “he came into days” (Gen. 24, 1), because when he departed this world he literally came into possession of his former days and was invested with them, his robe of glory being full and complete. Job, on the other hand, said of himself: “Naked came I out of my mother’s womb and naked shall I return thither” (Job. 1, 21), because no material was left wherewith to clothe himself.
תָּנָא, זַכָּאִין אִינוּן צַדִּיקַיָא, דְּיוֹמֵיהוֹן זַכָּאִין, וְאִשְׁתָּאֲרוּ לְעַלְמָא דְאָתֵי (זכאין), וְכַד נָפְקִין, מִתְחַבְּרָן כֻּלְּהוּ, וְאִתְעֲבִידוּ לְבוּשֵׁי יְקָר, לְאִתְלַבְּשָׁא בֵּיהּ. וּבְהַהוּא לְבוּשָׁא, זָכָאן לְאִתְעַנָּגָא מֵעִנּוּגָא דְעַלְמָא דְאָתֵי, וּבְהַהוּא לְבוּשָׁא, זְמִינִין לַאֲחָיָיא וּלְמֵיקַם. וְכָל אִינוּן דְּאִית לְהוּ לְבוּשָׁא יְקוּמוּן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (איוב ל״ח:י״ד) וַיִּתְיַצְּבוּ כְּמוֹ לְבוּשׁ. וַוי לְאִינוּן חַיָּיבֵי עַלְמָא, דְּיוֹמֵיהוֹן בְּחוֹבֵיהוֹן (עלמין) חַסְרִין, וְלָא אִשְׁתָּאַר מִנַּיְיהוּ, בַּמֶּה דְאִתְכַּסְיָין, כַּד יִפְקוּן מֵעַלְמָא.
Our teachers have said: “Happy the righteous whose days are without reproach and remain for the world to come, so that after death they are all joined together and formed into robes of glory through which they are privileged to enjoy the delights of the future world, and in which they are destined to come to life again. But woe for the sinners whose days are defective, so that there is not left from them wherewith to cover themselves when they depart from the world.”
תָּאנָא, כָּל אִינוּן זַכָּאִין, דְּזָכוּ לְאִתְלַבְּשָׁא בִּלְבוּשׁ יְקָר בְּיוֹמֵיהוֹן, מִתְעַטְּרָן בְּהַהוּא עַלְמָא (ס”א גולמא), מֵעִטּוּרֵי דְּמִתְעַטְּרֵי בְּהוּ אֲבָהָן, מֵהַהוּא נַחַל דְּנָגִיד וְנָפִיק לְגִנְתָא דְעֵדֶן. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ישעיה מח) וְנָחֲךָ ה’ תָּמִיד וְהִשְׂבִּיעַ בְּצַחְצָחוֹת נַפְשֶׁךָ וְגו’. וְאִינוּן חַיָּיבֵי עַלְמָא, דְּלָא זָכוּ לְאִתְלַבְּשָׁא בִּלְבוּשָׁא דְּיוֹמֵיהוֹן, עֲלַיְיהוּ כְּתִיב, (ירמיהו י״ז:ו׳) וְהָיָה כְּעַרְעָר בָּעֲרָבָה וְלֹא יִרְאֶה כִּי יָבֹא טוֹב וְשָׁכַן חֲרֵרִים בַּמִּדְבָּר.
We have further learnt that all the virtuous who have acquired a robe of glory through their days are crowned in the future world with crowns like those of the patriarchs, from the stream that flows continually into the Garden of Eden, and of them it is written, “the Lord shall lead thee continually and satisfy thy soul in dry places” (Is. 58, 11), but the wicked who have not acquired such a garment will be “like the heath in the desert that shall not see when good cometh, but inhabits the parched places in the wilderness” (Jer. 17, 6).’
אָמַר רִבִּי יִצְחָק, זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ דְּיַעֲקֹב, דְּרָחֲצָנוּ יַתִּיר הֲוָה לֵיהּ, דִּכְתִיב וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבוֹתַי. דְּאֶזְכֵּי בְּהוּ וְלָא בְּאָחֳרָא. דְּאֶזְכֵּי בְּהוּ, לְאִתְלַבְּשָׁא בְּיוֹמִין דִּילֵיהּ, וּבְיוֹמִין דִּלְהוֹן.
R. Isaac said: ‘Of all men Jacob had the fairest prospect, because he was entitled to a robe on account both of his own days and of those of his fathers; hence he said: “I shall lie with my fathers.”’
רִבִּי יְהוּדָה אָמַר, כְּתִיב, (בראשית כ״ז:כ״ז) וַיָרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו וַיְבָרַכֵהוּ. בְּגָדָיו. בִּגְדֵי עֵשָׂו מִבָּעֵי לֵיהּ. דְּהָא לָאו דִּידֵיהּ הֲווּ, אֶלָּא דְעֵשָׂו הֲווּ הַנְהוּ בְּגָדִים. דִּכְתִיב, (בראשית כ״ז:ט״ו) וַתִּקַּח רִבְקָה אֶת בִּגְדֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדוֹל הַחֲמוּדוֹת, בִּגְדֵי עֵשָׂו כְּתִיב (הכא), וְהָכָא רֵיחַ בְּגָדָיו, דְּיַעֲקֹב מַשְׁמַע.
R. Judah said: ‘When Jacob went in to his father to obtain a blessing, he was wearing the garments of Esau; nevertheless the text says that Isaac smelt his garments (Gen. 27, 27), to indicate that he caught the odour of his raiment in the future world, and it was therefore that he blessed him.
אֶלָּא, הָכִי אוֹקִימְנָא, וַיָּרַח, כְּלוֹמַר, אִסְתָּכַּל לְהָלְאָה, וְאָרַח רֵיחָא דִלְבוּשׁוֹי דְּהַהוּא עַלְמָא, כְּדֵין בָּרְכֵיהּ. וְעַל דָּא כְּתִיב, רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה, דָּא הוּא חֲקַל דְּתַפּוּחִין קַדִּישִׁין. אָמַר, הוֹאִיל וְזָכִיתָ בְּאִינוּן לְבוּשֵׁי יְקָר, וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם. מַאי מַשְׁמַע, בְּגִין דִּבְהַהוּא חֲקַל דְּתַפּוּחִין קַדִּישִׁין, נָטִיל (ס”א נטיף) טַלָּא כָּל יוֹמָא, מֵהַהוּא אֲתַר דְּאִקְרֵי שָׁמַיִם, דִּכְתִיב מִטַּל הַשָּׁמַיִם.
Hence, too, he said: “See the smell of my son is as the smell of a field which the Lord hath blessed”, the reference being to the field of holy apples, in which every day drops dew from the place called heaven; hence he continued: “God give thee of the dew of the heaven.”
אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, בְּכֹלָּא בָּרְכֵיהּ, מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנִּי הָאָרֶץ. מַאי טַעְמָא, בְּגִין דְּוַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו. בְּגָדָיו מַמָּשׁ, כְּמָה דְאוֹקִימְנָא. תָּנָא, אֶלֶף וַחֲמֲשׁ מְאָה רֵיחִין, סָלְקִין בְּכָל יוֹמָא מִגַּן עֵדֶן, דְּמִתְבַּסְּמֵי בְּהוּ אִינוּן לְבוּשִׁין דִּיקָר דְּהַהוּא עַלְמָא, דְּמִתְעַטְּרָן מִן יוֹמוֹי דְּבַר נָשׁ.
It has been taught that fifteen odours ascend every day from the Garden of Eden to perfume those precious garments in the other world.’
אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, כַּמָּה לְבוּשִׁין אִינוּן. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, טוּרֵי (ויקרא ע”א ע”ב) דְעָלְמָא, עַל דָּא פְּלִיגוּ. אֲבָל תְּלָתָא אִינוּן. חַד דְּמִתְלַבְּשֵׁי בְּהַהוּא לְבוּשָׁא, רוּחָא דִּבְגִנְתָא דְעֵדֶן דְּאַרְעָא. וְחַד יְקָרָא מִכֹּלָּא, דְּמִתְלַבְּשָׁא בֵּיהּ נִשְׁמָתָא בְּגוֹ צְרוֹרָא דְחַיֵּי, בֵּין פּוּרְפִּירָא דְמַלְכָּא. וְחַד לְבוּשָׁא דִּלְבַר, דְּקָאִים וְלָא קָאִים, אִתְחֲזֵי וְלָא אִתְחֲזֵי. בְּהַאי מִתְלַבְּשָׁא בֵּיהּ נַפְשָׁא, וְאָזְלָא וְשָׁטָא בְּעַלְמָא.
R. Judah asked how many garments there are. R. Eleazar said: ‘The authorities differ on this point, but in truth there are three. One is for clothing the spirit (ruah) in the terrestrial Garden of Eden. A second, the most precious of all, is for investing the inner soul (neshamah) when among the bundle of the living in the circle of the King. The third is an outer garment which appears and disappears, and with which the vital soul (nefesh) is clothed. It flits about the world
וּבְכָל רֵישׁ יַרְחֵי (שתא) וְשַׁבַּתָּא, אָזְלַת וְאִתְקַשְּׁרַת בְּרוּחָא דִּבְגִנְתָא דְּעֵדֶן דְּאַרְעָא, דְקָיְימָא בֵּין פַּרְגּוֹדָא יַקִּירָא, וּמִנֵּיהּ אוֹלִיף וְיָדַע מַה דְּיָדַע, וְשָׁט וְאוֹדַע לֵיהּ בְּעַלְמָא.
and on Sabbaths and New Moons it attaches itself to the spirit in the terrestrial paradise and learns from it certain things which it goes and makes known in this world.
תָּנָא, בִּתְרֵין קִשּׁוּרִין אִתְקַשַּׁר נַפְשָׁא, בְּכָל רֵישׁ יַרְחָא וְשַׁבַּתָּא, בְּקִשּׁוּרָא דְרוּחָא, דִּי בֵּין רֵיחֵי בּוּסְמִין דִּבְגִנְתָא דְעֵדֶן דְּאַרְעָא, וּמִתַּמָּן אָזִיל וְשָׁאט, וְאִתְקַשַּׁר עִם רוּחָא בְּנִשְׁמָתָא דִּצְרִירָא בִּצְרוֹרָא דְחַיֵּי, וּמִתְרַוְיָא וּמִתְזָנַת מֵאִינוּן זִיוִין יְקָרִין, דְּהַאי סִטְרָא, וּדְהַאי סִטְרָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, וְנָחֲךָ ה’ תָּמִיד, תָּמִיד דַּיְיקָא.
It has been taught that on Sabbaths and New Moons the soul (nefesh) makes two visits. First it joins the spirit among the perfumes of the terrestrial paradise, and then in company with the spirit it joins the higher soul in the “bundle of the living”, and feasts itself on the glorious radiance coming from both sides. This is hinted in the expression “The Lord shall satisfy thy soul in bright places” (Is. 58, 11),
וְהִשְׂבִּיעַ בְּצַחְצָחוֹת נַפְשֶׁךָ. מַהוּ בְּצַחְצָחוֹת. אֶלָּא צַחוּתָא חַד, כַּד אִתְקַשַּׁר בְּרוּחָא דִּבְגִנְתָא דִלְתַתָּא, צַחוּתָא דִלְגַו מִן צַחוּתָא, כַּד מִתְקַשְּׁרָן בְּנִשְׁמָתָא דִלְעֵילָא, בִּצְרוֹרָא דְחַיֵּי, וְהַיְינוּ בְּצַח חַד, צַחוֹת תְּרֵין, דְּאִינוּן לְעֵילָא לְעֵילָא, בְּיַקִּירוּ דְנִשְׁמָתָא וַדַּאי, כְּלוֹמַר צַחְצָחוֹת, מַאן יָרִית דָּא, נַפְשֶׁךָ. נַפְשֶׁךָ מַמָּשׁ. זַכָּאָה חוּלְקֵהוֹן דְּצַדִּיקַיָיא.
the plural including both the outer radiance of the place of the spirit and the radiance within radiance which they enjoy by associating with the higher soul in the “bundle of the living”.’
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, כַּד אֲנָא בֵּין אִינוּן חַבְרַיָיא דְּבָבֶל, מִתְכַּנְשֵׁי גַּבָּאי, וְאוֹלְפֵי מִלֵּי בְּאִתְגַּלְּיָיא, וְאִינוּן עַיְילֵי לוֹן בְּגוּשְׁפַּנְקָא דְפַרְזְלָא תַּקִּיפָא, סְתִימָא מִכָּל סִטְרִין. כַּמָּה זִמְנִין אוֹלִיפְנָא לוֹן אָרְחוֹי דְגִנְתָא דְמַלְכָּא, אוֹרְחוֹי דְמַלְכָּא. (נ”א כמה זמנין אמינא לון ארחוי דאורייתא דמלכא קדישא ואורחין עלאין).
Said R. Simeon: ‘When I visit the Companions in Babylon they come together to hear me, and I discourse to them openly, but they go and seal up my teaching under an iron padlock which makes it inaccessible to all. How often have I taught them the ways of the Garden of the King and the doctrine of the King!’
כַּמָּה זִמְנִין אוֹלִיפְנָא לוֹן כָּל אִנּוּן דַּרְגִּין דְּצַדִּיקַיָא דִּבְהַהוּא עַלְמָא, וְכֻלְּהוּ מִסְתָּפֵי לְמֵימַר מִלִּין אִלֵּין, אֶלָּא לָעָאן (מעלעלין) בְּגִמְגוּמָא. בְּגִינִי כָּךְ פְּסִילוּסִין אִקְרוּן, כְּהַהוּא פְּסִילוּתָא דִמְגַמְגֵם בְּפוּמֵיהּ.
How often have I taught them all the degrees of the righteous in the future world! But they are all frightened to repeat these things and only mumble them, on which account they are called “mumblers”.
אֲבָל לִזְכוּתָא דָּאִינְנָא לְהוּ, הוֹאִיל וּמִסְתָּפֵי. דְּהָא אֲוִירָא קַדִּישָׁא וְרוּחָא קַדִּישָׁא אִתְעֲדֵי מִנַּיְיהוּ, וְיָנְקֵי מֵאֲוִירָא וְרוּחָא דִרְשׁוּתָא אָחֳרָא. וְלָא עוֹד אֶלָּא דְקֶשֶׁת אִתְחֲזֵי עֲלַיְיהוּ, וְלָאו אִינוּן כְּדַאי לְמֶחמֵי סֵבֶר אַנְפּוֹי (ס”א דאליהו), כָּל שֶׁכֵּן סֵבֶר אַנְפִּין אָחֳרָנִין.
However, I account this fear in them creditable, because they are denied the air and the spirit of the Holy Land and inhale the air and the spirit of an alien region. Further, too, the rainbow has appeared in their time, and hence they are not worthy to behold the presence of Elijah, not to mention others.
אֲבָל דָּא מְהַנְיָא לְהוּ, דְּאֲנָא שְׁכִיחַ בְּעַלְמָא וְאֲנָא סִימָנָא (נ”א סמכא) בְּעַלְמָא, דְּהָא בְּחַיַּי לָא יָתִיב עַלְמָא בְּצַעֲרָא, וְלָא אִתְדָּן בְּדִינָא דִלְעֵילָא, בַּתְרָאי לָא יָקוּם דָּרָא כְּדָרָא דָא. וְזַמִּין עַלְמָא דְּלָא יִשְׁתַּכַּח מַאן דְּיָגִין עֲלַיְיהוּ, וְכָל אַנְפִּין חֲצִיפִין יִשְׁתַּכְּחוּן בֵּין לְעֵילָא בֵּין לְתַתָּא. לְעֵילָא, בְּחוֹבַיְיהוּ דִלְתַתָּא, וַחֲצִיפוּתָא דִלְהוֹן.
Their good fortune is that I am still alive to be the ensign and support of the world, for in my days the world will not be afflicted and the punishment of heaven will not fall upon it. After me there will not arise a generation like this one, and the world will be left without a protector, and insolence will be rampant both above and below-above on account of the insolence of those below, and their shamelessness.
וּזְמִינִין בְּנִי עַלְמָא דְּצָוְוחִין, וְלֵית מַאן דְּיַשְׁגַּח עֲלַיְיהוּ. יְהַדְּרוּן רֵישָׁא לְכָל סִטְרֵי עַלְמָא, וְלָא יְתוּבוּן בְּאַסְוָותָא. אֲבָל חַד אָסוּתָא אַשְׁכַּחְנָא לְהוּ בְּעַלְמָא וְלָא יַתִּיר, בְּהַהוּא אֲתַר דְּיִשְׁתַּכְּחוּן אִינוּן דְּלָעָאן בְּאוֹרַיְיתָא, וְאִשְׁתַּכַּח בֵּינַיְיהוּ (ויקרא ע”א ע”א) סֵפֶר תּוֹרָה דְּלָא מִשְׁתַּקַּר בֵּיהּ. כַּד מַפְקֵי הַאי, בְּגִינֵיהּ מִתְעָרֵי עִלָּאֵי וְתַתָּאֵי. וְכָל שֶׁכֵּן אִי אַכְתִּיב בֵּיהּ שְׁמָא קַדִּישָׁא כְּדְקָא חָזֵי, וְהָא אוֹלִיפְנָא מִלָּה.
Mankind will cry and none will take heed; they will turn to every side and find no remedy. But one remedy there will be in the world and no more, to wit, in the place where there will be men devoting themselves to the study of the Torah, and where there will be a Scroll of the Law free from all error. When this will be taken out, the upper and lower denizens will bestir themselves, especially if the Holy Name is written in it in the fitting manner.
וַוי לְדָרָא דְּאִתְגַּלְּיָיא בֵּינַיְיהוּ סֵפֶר תּוֹרָה, וְלָא מִתְעָרֵי עֲלֵיהּ לְעֵילָא וְתַתָּא. מַאן אִתְעַר עֲלֵיהּ בְּשַׁעְתָּא דְעַלְמָא בְּצַעֲרָא טְפֵי, וְאִצְטְרִיךְ עַלְמָא לְמִטְרָא, וְאִצְטְרִיךְ לְאַגְלָאָה סֵפֶר תּוֹרָה יַתִּיר בְּדוֹחֲקָא דְעַלְמָא.
As I have already taught, woe to the generation the members of which, high and low, do not rise when the Scroll of the Law is displayed Who shall come to its aid when the world is in distress and requires protection? Then it is necessary more than ever to display the Scroll of the Law.
דְּכַד עַלְמָא בְּצַעֲרָא, וּבָעָאן בְּנֵי נָשָׁא רַחֲמִין עֲלֵי קִבְרֵי, כֻּלְּהוּ מֵתִין מִתְעָרִין עֲלֵיהּ, דְּהָא נַפְשָׁא אַקְדִימַת וּמוֹדָעָא לְרוּחָא, דְּהָא סֵפֶר תּוֹרָה אִשְׁתַּכַּח בְּגָלוּתָא, דְּאִיגְלֵי בְּדוֹחֲקָא דְעַלְמָא, וְחַיָּיא אָתָאן וּבָעָאן רַחֲמֵי.
For when the world is in distress, and men go to the cemeteries to offer supplication, all the dead take note of the Scroll, since the soul goes and informs the spirit that the Scroll of the Law is in captivity through the distress of the world, and the living have come to supplicate.
כְּדֵין רוּחָא מוֹדְעָא לִנְשָׁמָה, וּנְשָׁמָה לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּכְדֵין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְעַר, וְחָס עַל עַלְמָא, וְדָא עַל גָּלוּתָא דְסֵפֶר תּוֹרָה מֵאַתְרִיהּ, וְחַיָּיא אָתִין לְמִבְעֵי רַחֲמֲי עַל קִבְרֵי מֵתַיָי. וַוי לְדָרָא אִי אִצְטְרִיךְ סֵפֶר תּוֹרָה לְאַגְלָאָה לֵיהּ מֵאֲתַר לְאֲתַר, אֲפִילּוּ מִבֵּי כְּנִישְׁתָּא לְבֵי כְּנִישְׁתָּא, דְּהָא לָא אִשְׁתַּכַּח בֵּינַיְיהוּ עַל מַה יִשְׁגְּחוּן עֲלַיְיהוּ.
Then the spirit informs the higher soul (neshamah) and the higher soul informs the Almighty, who then takes note and has pity on the world, all because the Scroll of the Law has been banished from its place, and the living have come to supplicate by the graves of the dead. Alas for the generation that has need to remove the Scroll of the Law from one place to another, even from one synagogue to another, because they have nothing else to which to turn.
וְדָא לָא יָדְעִין כֻּלְּהוּ בְּנֵי נָשָׁא, דְּהָא שְׁכִינְתָּא כַּד אִתְגַּלְּיָיא גָּלוּתָא בַּתְרָאָה. עַד לָא תִסְתַּלַּק לְעֵילָא, מַה כְּתִיב, (ירמיהו ט׳:א׳) מִי יִתְּנִנִי בַּמִּדְבָּר מְלוֹן אוֹרְחִים. לְבָתַר בְּזִמְנָא דְּדָחֲקָא אִשְׁתַּכַּח טְפֵי בְּעַלְמָא, תַּמָּן אִשְׁתַּכְּחַת, וּבְגָלוּתָא דְסֵפֶר תּוֹרָה, תַּמָּן הִיא, וְכֹלָּא מִתְעָרִין עֲלֵיהּ, עִלָּאֵי וְתַתָּאֵי.
Not all men know that the Shekinah at its last exile did not withdraw to heaven, but to “the wilderness, to an inn of travellers” (Jer. 9, 1), and that since then it is always to be found in the place where Israel is particularly in distress, and also wherever the Scroll is removed and high and low rise up before it.
אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, אִי הַנֵּי בַּבְלָאֵי טִפְּשָׁאֵי, יִנְדְּעוּן מִלִּין דְּרָזֵי דְּחָכְמְתָא, עַל מַה קָּאִים עַלְמָא, וְסָמְכוֹי עַל מַה קָּא מִתְרַגְּשָׁן. כַּד יִשְׁתַּכַּח בְּדוֹחֲקָא, יִנְדְּעוּן שְׁבָחָא דְּרַב (המנונא) יֵיבָא סָבָא. כַּד אִשְׁתַּכַּח בֵּינַיְיהוּ, וְלָא הֲווּ יָדְעֵי שִׁבְחֵיהּ. וְהָא אַשְׁכַּחְנָא מִלּוֹי מִתְקַשְּׁרָן בְּמִלּוֹי דִּשְׁלֹמֹה מַלְכָּא, בְּרָזָא עִלָּאָה דְחָכְמְתָא, וְאִינוּן לָא הֲווּ יָדְעֵי שְׁבָחֵיהּ.
וְהַשְׁתָּא אָזְלִין בָּתַר מִלֵּי דְחָכְמְתָא, וְלֵית מַאן דְּקָאִים עֲלָהּ, וְלֵית מַאן דְּקָרֵי. וְעִם כָּל דָא, אִית בֵּינַיְיהוּ פִּקְחִין בְּעִבּוּרָא דְּשַׁתָּא וּבִקְבִיעוּתָא דְיַרְחֵי, אַף עַל גַּב דְּלָא אִתְיְיהִיב לְהוּ, וְלָא אִתְמָסַר בִּידַיְיהוּ.
תָּנִינָן, תְּרֵיסַר יַרְחֵי, הַאי נֶפֶשׁ אִיהִי מִתְקַשְּׁרָא בְּגוּפָא בְּקִבְרָא, וְאִתְדָּנוּ בְּדִינָא כְּחֲדָא, בַּר הַהִיא נֶפֶשׁ דְּצַדִּיקַיָיא, כְּמָה דְאוּקְמוּהָ, וּזְמִינָא בְּקִבְרָא, וְיָדַע בְּצַעֲרָא דִילֵיהּ, וּבְצַעֲרָא דְחַיֵּי יָדַע (ס”א לא ידע), וְלָא אִשְׁתַּדְּלַת עֲלַיְיהוּ.
We have learnt that the soul is linked with the body twelve months in the grave, and they are judged together (this, however, does not apply to the souls of the righteous, as we have laid down), and it is present in the grave and is aware of the sufferings of the body. It also knows the sufferings of the living, but does not intervene on their behalf.
וּלְבָתַר תְּרֵיסַר יַרְחֵי, אִתְלַבַּשׁ בִּלְבוּשָׁא חַד, וְאָזִיל וְשָׁאט בְּעַלְמָא, וְיָדַע מִן רוּחָא מַה דְּיָדַע, וְאִשְׁתְּדָּל צַעֲרָא לְעַלְמָא, וּלְמִבָּעֵי רַחֲמֵי. וּלְמִנְדַע (להו) צַעֲרָא דְחַיֵּי.
After twelve months it is clad in a certain vesture, and goes to and fro in the world, learning certain things from the spirit and interesting itself on behalf of the living who are in distress.
וּמַאן אִתְעַר לְכָל הַאי, בְּזִמְנָא דְאִית זַכָּאָה, דְּאוֹדַע לְהוּ כְּדְקָא יְאוּת, וְהַהוּא זַכָּאָה אִשְׁתְּמוֹדַע בֵּינַיְיהוּ. דְּתַנְיָא, זַכָּאָה כַּד אִשְׁתָּאַר בְּעַלְמָא, בֵּין חַיָּיא, וּבֵין מֵיתַיָא אִשְׁתְּמוֹדַע, דְּהָא כָּל יוֹמָא מַכְרְזֵי עֲלֵיהּ בֵּינַיְיהוּ, וְכַד צַעֲרָא טָפֵי בְּעַלְמָא, וְהוּא לָא יָכִיל לַאֲגָנָא עַל דָּרָא, הוּא אוֹדַע לְהוּ צַעֲרָא דְעַלְמָא.
But this is only when there is among them a virtuous man whose merit is properly recognized by them. For so we have learnt, that when a virtuous man is left in the world, he is known both among the living and the dead, and when the world is in great distress and he cannot deliver it, he makes the trouble known to the dead.
וְכַד לָא אִשְׁתַּכַּח זַכָּאָה דְּמַכְרְזֵי עֲלֵיהּ בֵּינַיְיהוּ, וְלָא אִשְׁתַּכַּח (ד”א ל”ג בינייהו) מַאן דְּאִתְעַר לְהוּ בְּצַעֲרָא דְעַלְמָא, אֶלָּא סֵפֶר תּוֹרָה. כְּדֵין עִלָּאֵי וְתַתָּאֵי מִתְעָרִין עֲלֵיהּ, וּצְרִיכִין כֹּלָּא דְּיִשְׁתַּכְּחוּן בְּהַהִיא זִמְנָא בִּתְשׁוּבָה. וְאִי לָא מִשְׁתַּכְּחֵי, הָא מָארֵי דְּדִינָא אִתְעָרוּן עֲלַיְיהוּ, וְאֲפִילּוּ רוּחַ דְּגִנְתָא דְעֵדֶן, מִתְעָרִין עֲלַיְיהוּ, בְּגִינֵיהּ דְּסֵפֶר תּוֹרָה, כִּדְאִתְּמָר.
And if there is not such a one, then they take out the Scroll of the Law, and high and low accompany it, and it is incumbent on all at that time to do penance, for otherwise heaven will punish them. Even the spirits of the Garden of Eden intercede for them for the sake of the Scroll, as has been affirmed.
תָּאנָא, וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבוֹתַי, בְּגוּפָא, בְּנַפְשָׁא, בְּרוּחָא, בְּנִשְׁמָתָא, בִּרְתִיכָא חָדָא, בְּדַרְגָא עִלָּאָה. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, כַּמָּה אֲטִימִין מִכֹּלָּא בְּנֵי עַלְמָא, דְּלָא יָדְעֵי, וְלָא מַשְׁגִּיחֵי, וְלָא שָׁמְעֵי, וְלָא מִסְתַּכְּלֵי בְּמִלֵּי דְעַלְמָא. וְהֵיךְ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מִשְׁתַּכַּח עֲלַיְיהוּ בְּרַחֲמִין, בְּכָל זְמַן וְעִידָן, וְלֵית מַאן דְּיַשְׁגַּח.
Said R. Judah: ‘Little do men know how God extends His mercy to them at all times and seasons.
תְּלַת זִמְנִין בְּיוֹמָא, עָאל רוּחָא חָדָא בִּמְעַרְתָּא דְכָפֶלְתָּא, וְנָשִׁיב בְּקִבְרֵי אֲבָהָתָא, וְאִתְסְיָין כָּל גַּרְמִין, וְקָיְימֵי בְּקִיּוּמָא, וְהַהוּא רוּחָא נָגִיד טַלָּא מִלְּעֵילָא, מֵרֵישָׁא דְמַלְכָּא, אֲתַר דְּמִשְׁתַּכְּחֵי אֲבָהָן עִלָּאֵי. וְכַד מָטֵי (ס”א מתער) הַהוּא טַלָּא מִנַּיְיהוּ, מִתְעָרִין אֲבָהָן דִּלְתַתָּא.
Three times a day a spirit enters the cave of Machpelah and breathes on the graves of the patriarchs, bringing them healing and strength. That spirit distils dew from on high, from the head of the King, the place of the supernal fathers, and when it reaches the lower patriarchs they awake.
וְתָאנָא, נָחִית הַהוּא טַלָּא בְּדַרְגִּין יְדִיעָן, דַּרְגָּא בָּתַר דַּרְגָּא, וּמָטֵי לְגַן עֵדֶן דִּלְתַתָּא. וּמֵהַהוּא טַלָּא, אִתְסְחֵי בְּבוּסְמִין דְּגִנְתָא דְעֵדֶן. וְאִתְעַר רוּחָא חָדָא, דְּכָלִיל בִּתְרֵין אָחֳרָנִין וְסָלִיק וְשָׁאט בֵּינֵי בּוּסְמִין, וְעָיִיל בְּפִתְחָא דִמְעַרְתָּא, כְּדֵין מִתְעָרִין אֲבָהָן, אִינוּן וְזִיווּגָן, וּבְעָאן רַחֲמֵי עַל בְּנוֹי.
That dew, as we have learnt, comes down by degrees till it reaches the lower Garden of Eden, and becomes impregnated with its perfumes. Then a spirit containing two other spirits arises and traverses the spice-beds, and enters the door of the cave. Then the patriarchs awake, they and their spouses, and supplicate on behalf of their descendants.
וְכַד אִשְׁתַּכַּח עַלְמָא בְּצַעֲרָא, בְּגִין דְּאִינוּן דְּמִיכִין עַל חוֹבֵי עַלְמָא, וְהַהוּא טַלָּא לָא אִתְנְגִיד וְלָא אִשְׁתַּכַּח, עַד דְּאִתְעַר סֵפֶר תּוֹרָה, כְּדְקָא חָזֵי בְּעַלְמָא. וְנַפְשָׁא אוֹדְעָא לְרוּחָא, וְרוּחָא לְנִשְׁמָתָא, וְנִשְׁמָתָא לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. כְּדֵין יָתִיב מַלְכָּא בְּכֻּרְסְיָיא דְרַחֲמֵי, וְנָגִיד מֵעַתִּיקָא קַדִּישָׁא עִלָּאָה, נְגִידוּ דְטַלָּא דְבָדוֹלְחָא. וּמָטֵי לְרִישָׁא דְמַלְכָּא, וּמִתְבָּרְכִין אֲבָהָן. וְנָגִיד הַהוּא טַלָּא, לְאִינוּן דְּמִיכִין, וּכְדֵין מִתְחַבְּרָן (נ”א מתברכן) כֻּלְּהוּ, וְחָיִיס קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַל עַלְמָא. וְתָאנָא, לָא חָיִיס קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַל עַלְמָא, עַד דְּאוֹדַע לַאֲבָהָן וּבְגִינַיְיהוּ עַלְמָא אִתְבָּרְכָא. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, וַדַּאי הָכִי הוּא, וְהָא אַשְׁכַּחְנָא מִלֵּי בְּסִפְרָא דִשְׁלֹמֹה מַלְכָּא, הַהוּא עִלָּאָה, דְּקָרָא לֵיהּ עֵיטָא דְחָכְמְתָא דְכֹלָּא.
If the world is in distress on account of its sins, and the patriarchs sleep, the dew not descending from on high, then the remedy is to take out the Scroll of the Law. Then the soul tells the spirit, and the spirit tells the higher soul, and the higher soul tells God. God then takes His seat on the throne of mercy, and there issues from the Ancient Holy One a stream of dew of bdellium, which flows to the head of the King, so that the fathers are blessed. Then the dew flows to those sleepers, and all are blessed together, and God has mercy on the world. We have learnt that God does not show mercy to the world till He has informed the patriarchs, and for their sakes the world is blessed.’ Said R. Jose: ‘Assuredly this is so. And I have further found in the Book of King Solomon, that one which was called the “counsellor of all wisdom”
וְרַב הַמְנוּנָא, הָכִי גַּלֵּי וְאָמַר, דְּהָא אַחְזִיּוּ לֵיהּ, דְּיַתִּיר עָבְדַת רָחֵל, דְּקָיְימָא בְּפָרָשַׁת אוֹרְחִין, בְּכָל זִמְנָא דְאִצְטְרִיךְ עַלְמָא, מִכֻּלְּהוּ. וְרָזָא דְמִלָּה, אָרוֹן וְכַפּוֹרֶת וּכְרוּבִים בְּחוּלְקָא דְבִנְיָמִן, דְּאִתְיְלִיד בְּאוֹרְחָא, וּשְׁכִינְתָּא עַל כֹּלָּא:
(and Rab Hamnuna also said that the same thing had been revealed to him), that Rachel achieves more than all of them by standing at the parting of the ways at all times when the world is in need. This is symbolized by the fact that the ark and the mercy-seat and the Cherubim were in the territory of Benjamin, who was born by the wayside, the Shekinah being over all.’
Vayechi, Chapter 33
וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל עַל רֹאשׁ הַמִּטָּה, מַאן רֹאשׁ הַמִּטָּה. דָּא שְׁכִינְתָּא. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, חַס וְשָׁלוֹם. אֶלָּא לְדִידֵיהּ כָּרַע וְסָגִיד. (אלא) תָּא חֲזֵי, מִטָּה, דָּא שְׁכִינְתָּא. דִּכְתִיב, (שיר השירים ג׳:ז׳) הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה. רֹאשׁ הַמִּטָּה מַאן הוּא. דָּא יְסוֹדָא דְעַלְמָא, דְּהוּא רִישָׁא דְעַרְסָא קַדִּישָׁא. עַל רֹאשׁ, דָּא יִשְׂרָאֵל, דְּקָאִים עַל רֹאשׁ הַמִּטָּה. בְּגִינֵי כָּךְ, יִשְׂרָאֵל לְדִידֵיהּ קָא סָגִיד.
AND ISRAEL BOWED HIMSELF DOWN UPON THE BED’S HEAD. The “bed’s head” is the Shekinah. Said R. Simeon: ‘Not at all. The bed stands for the Shekinah, as in the verse, “Behold, it is the litter of Solomon” (S. S. 3, 7). The “head of the bed” is the Foundation of the World who is the head of the sacred couch; and “that which is upon the head” is (the supernal) Israel who is established at the head of the bed. Hence, Israel bowed down to his appropriate grade.
וְאִי תֵימָא, הָא בְּהַהוּא זִמְנָא לָא הֲוָה מָרַע, דְּהָא לְבָתַר כְּתִיב, וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף הִנֵּה אָבִיךָ חוֹלֶה. וּבְשַׁעְתָּא דְּסָגִיד, לָא הֲוָה חוֹלֶה, וְעַל דְּיָדַע דְּהָא בְהַהוּא זִמְנָא, סָלִיק בְּדַרְגָא עִלָּאָה קַדִּישָׁא כֻּרְסְיָיא שְׁלֵימָתָא, בְּגִינֵי כָּךְ סָגִיד לְהַהוּא רְתִיכָא, כֻּרְסְיָיא עִלָּאָה, שְׁלִימוּ דְאִילָנָא רַבְרְבָא וְתַקִּיף, דְּאִקְרֵי עַל שְׁמֵיהּ. וְעַל דָּא, וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל עַל רֹאשׁ הַמִּטָּה, עַל רֹאשׁ הַמִּטָּה וַדַּאי, דְּהָא אִסְתַּלַּק לְאַתְרֵיהּ וְאִתְעַטַּר בְּעִטְרוֹי דְמַלְכָּא קַדִּישָׁא:
At this time he was not yet ill, as we see from the next verse, but because he knew that at the time he would rise to a supernal holy grade to become a perfect throne, therefore he bowed down to that supernal throne, the completion of the great and mighty tree, which was called by his name, to “Him who is over the Head of the bed”.
וַיֹּאמֶר הִשָּׁבְעָה לִי וַיִּשָּׁבַע לוֹ וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל עַל רֹאשׁ הַמִּטָּה, רִבִּי חִיָּיא פָּתַח וְאָמַר, (קהלת ז׳:כ״ג) כָּל זֶה נִסִּיתִי בַחָכְמָה אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי. הָא תָּנִינָן, שְׁלֹמֹה מַלְכָּא, יָרִית סִיהֲרָא מִכָּל סִטְרוֹי, וּבְיוֹמוֹי קָיְימָא בִּשְׁלֵמוּתָא, הַהִיא סִיהֲרָא דְּאִתְבָּרְכָא מִכֹּלָּא, וְכַד בָּעָא לְמֵיקַם עַל נִימוּסֵי אוֹרַיְיתָא. אָמַר, אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְגו’.
אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, יַעֲקֹב אָמַר, וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבוֹתַי וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבוּרָתָם, תַּמָּן תָּנִינָן, מַאן דְּנָפַק נִשְׁמָתֵיהּ בִּרְשׁוּתָא אָחֳרָא, וְגוּפָא דִילֵיהּ אִתְקַבַּר בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא, עֲלֵיהּ כְּתִיב, (ירמיהו ב׳:ז׳) וַתָּבֹאוּ וַתְּטַמְּאוּ אֶת אַרְצִי וְנַחֲלָתִי שַׂמְתֶּם לְתוֹעֵבָה, וְיַעֲקֹב אָמַר וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבוּרָתָם, וְנִשְׁמָתֵיהּ נָפְקָא בִּרְשׁוּתָא אָחֳרָא.
R. Judah said: ‘We have a dictum that if a man dies in foreign soil and his body is buried in the Holy Land, to him may be applied the verse, “And ye came and defiled my land and my inheritance ye made an abomination” (Jer. 2, 7). How, then, could Jacob ask to be buried in the grave of his fathers, seeing that he was dying on alien soil?’
אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, שָׁאנֵי יַעֲקֹב, דִּשְׁכִינְתָּא הֲוַת אֲחִידַת בֵּיהּ, וְאִתְדַּבְּקַת בֵּיהּ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (בראשית מ״ו:ד׳) אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה, לְדָיְירָא עִמָּךְ בְּגָלוּתָא. וְאָנֹכִי אֲעַלְךָ גַּם עָלה, לְאִזְדַּוְּוגָא בִּי נִשְׁמָתָךְ, וּלְאִתְקְבָרָא גּוּפָךְ בְּקִבְרֵי אֲבָהָתָךְ. מַאי קָא מַיְירֵי, (אף על גב דקא) (נ”א דהא לא) נָפְקַת נִשְׁמָתֵיהּ בִּרְשׁוּתָא אָחֳרָא. (נ”א ועל דא ואנכי אעלך גם עלה כתיב).
R. Judah said: ‘Jacob was different, because the Shekinah was closely attached to him. Hence it is written, “I will go down with thee to Egypt” (Gen. 46, 4), to wit, to abide with thee in captivity; “and I will also surely bring thee up again” (Ibid,.), to attach thy soul to Me, and to obtain burial for thy body in the graves of thy fathers-and this even though he departed life on an alien soil.
וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ, יוֹסֵף וַדַּאי, דְּהָא הוּא בּוּכְרָא דְהִרְהוּרָא דְלִבָּא, בּוּכְרָא דְּטִפָּה קַדְמָאָה הֲוַת, כִּדְאִתְּמָר. וּבְגִין דְּיָדַע קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא טְמִירָא דָא, אִתְבַּשַּׂר לֵיהּ בְּיוֹסֵף, דְּהָא כָּל רְחִימוּתָא בֵּיהּ תַּלְיָא.
He was further promised that Joseph should put his hand on his eyes, the reason being that God knew that he was the firstborn in intent, and that he was most attached to Joseph.’
יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ. מַאי קָא מַיְירֵי. אָמַר רִבִּי יֵיסָא, בְּגִין יְקָרָא דְיַעֲקֹב, וּלְאִתְבַּשְּׂרָא דְּהָא יוֹסֵף קַיָּים, וְיִשְׁתַּכַּח עֲלֵיהּ בְּמִיתָתֵיהּ. רִבִּי חִזְקִיָּה אָמַר, מִלָּה אוֹלִיפְנָא, וְדָחִילְנָא לְגַלָּאָה, וּבְעוֹבָדֵי עַלְמָא חָכְמְתָא אִשְׁתַּכַּח. אֲתָא רִבִּי אַבָּא, (ד”א ל”ג ונשקיה) בָּטַשׁ בֵּיהּ. אָמַר, אֵימָא מִילָךְ, וְזַיֵּין זַיְינָךְ. בְּיוֹמוֹי דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן מִלִּין אִתְגַּלְּיָין.
What was the idea of this promise of putting his hands on his eyes? R. Jose said that it was as a sign of honour to Jacob, and to inform him that Joseph was alive and would be with him at his death. Said R. Hizkiah: ‘I have learnt something about this which I hardly like to disclose, showing how wisdom is embodied in a common practice.’ R. Abba clapped him on the shoulder, saying: ‘Speak out and do not be afraid; in the days of R. Simeon there is no need for secrecy.’
אָמַר, אוֹלִיפְנָא מִפִּרְקִין דְּרַב יֵיסָא סָבָא, בְּנִמּוּסֵי עַלְמָא. בַּר נָשׁ דְּזָכֵי לְבַר בְּהַאי עַלְמָא, לִיבָּעֵי לֵיהּ לְנַגְדָּא עַפְרָא עַל עֵינוֹי כַּד אִתְקַבַּר, וְדָא הוּא יְקָרָא דִילֵיהּ, לְאַחֲזָאָה דְעַלְמָא אַסְתִּים מִנֵּיהּ, וְהוּא יָרִית לֵיהּ לְעַלְמָא תְּחוֹתוֹי.
He then said: ‘I have seen in the chapter of R. Jesse the Elder regarding customs, that if a man has a son, when he dies the son ought to put dust on his eyes at the time of his burial, and this is a mark of respect to him, being a sign that the world is now concealed from him, but his son inherits the world in his place.
בְּגִין דְּעֵינוֹי דְבַר נָשׁ, חֵיזוּ דְעַלְמָא בֵּיהּ אִתְחֲזֵי, וְכָל גְּוָונִין הָכִי אִינוּן דְּאַסְחָרוּ. חִוָּורָא דְבֵיהּ, הוּא יַמָּא רַבָּא אוֹקְיָנוֹס, דְּאַסְחַר כָּל עַלְמָא בְּכָל סִטְרֵי. גּווָֹנָא אָחֳרָא הוּא יַבֶּשְׁתָּא (דאקיפו), דְּאֲפִיקוּ מַיָא, וְיַבֶּשְׁתָּא קָאִים בֵּין מַיָא, הָכִי הוּא גּווָֹנָא בֵּין מַיָא.
For the human eye represents the world with its various colours. The outer ring of white corresponds to the sea of Oceanus which surrounds the whole world. The next colour represents the land which is surrounded by the sea.
גּווָֹנָא אָחֳרָא תְּלִיתָאָה, הִיא בִּמְצִיעוּתָא דְבֵיהּ, דָּא יְרוּשָׁלַ ם, דְּהִיא אֶמְצָעוּתָא דְעַלְמָא. גּווָֹנָא רְבִיעָאָה, הִיא חֵיזוּ דְּכָל עֵינָא, וְאִקְרֵי בַּת עַיִן, דִּבְהַהוּא בַּת עַיִן, אִתְחֲזֵי פַּרְצוּפָא. וְחֵיזוּ יְקָרָא מִכֹּלָּא, דָּא צִיּוֹן, דְּאִיהִי נְקוּדָה אֶמְצָעוּתָא מִכֹּלָּא, דְּחֵיזוּ דְּכָל עַלְמָא תַּמָּן אִתְחֲזֵי. וְתַמָּן שַׁרְיָא שְׁכִינְתָּא, דְּהִיא שַׁפִּירוּ דְּכֹלָּא, וְחֵיזוּ דְּכֹלָּא, וְעֵינָא דָא הוּא יְרוּתַת עַלְמָא. וּבְגִינֵי כָּךְ, הַאי שָׁבִיק לֵיהּ, וְהַאי נָטִיל לֵיהּ, וְיָרִית לֵיהּ.
A third colour in the middle of the eye corresponds to Jerusalem, which is in the centre of the world. Finally there is the pupil of the eye, which reflects the beholder and is the most precious part of all. This corresponds to Zion, which is the central point of the universe, in which the reflection of the whole world can be seen, and where is the abode of the Shekinah, which is the beauty and the cynosure of the world. Thus the eye is the heritage of the world, and so as the father leaves it the son inherits it.’
אָמַר לֵיהּ, שַׁפִּיר קָאֲמַרְתְּ, אֲבָל מִלָּה סְתִימָא אִיהוּ יַתִּיר, וּבְנֵי עַלְמָא לָא יָדְעִין, וְלָא מִסְתַּכְּלָן, דְּהָא בְּשַׁעְתָּא דְּבַר נָשׁ נָפִיק מֵעַלְמָא. נַפְשָׁא דִילֵיהּ טְמִירָא עִמֵּיהּ, וְעַד לָא נָפְקַת, עֵינוֹי דְבַּר נָשׁ חָמוּ מַה דְּחָמוּ, כְּמָה דְאוֹקִימְנָא דִּכְתִיב, (שמות ל״ג:כ׳) כִּי לא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי. בְּחַיֵּיהוֹן לָא חָמָאן, אֲבָל בְּמִיתַתְהוֹן חָמָאן.
Said R. Abba: ‘You are quite right. But there is still a deeper significance in the practice, although men do not know it. For when a man departs from the world, his soul is still enclosed in him, and before his eyes are closed they see certain recondite things, as we have explained in connection with the verse, “For a man shall not see me and live”, indicating that they see things in their death which they do not see in their life-time.
וְעֵינוֹי פְּקִיחָן מֵהַהוּא חֵיזוּ דְּחָמָא, וְאִינוּן דְּקָיְימִין עֲלֵיהּ, בָּעָא לְשַׁוְאָה יָדָא עַל עֵינוֹי, וּלְאַסְתָּמָא עֵינוֹי, בְּגִין הַהוּא דְּאוֹלִיפְנָא בְּרָזָא דְנִמּוּסֵי עַלְמָא. דִּבְשַׁעְתָּא דְאִשְׁתָּאֲרוּ עֵינוֹי פְּקִיחָן, מֵהַהוּא חֵיזוּ יַקִּירָא דְחָמָא. אִי זָכֵי לְבַר, בְּרָא קָדִים לְשַׁוְאָה יָדֵיהּ עַל עֵינוֹי וּלְאַסְתָּמָא לוֹן, כְּמָה דִכְתִיב וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ. בְּגִין דְּהָא חֵיזוּ אָחֳרָא דְּלָא קַדִּישָׁא אִזְדַּמְּנַת לְקֳבְלֵיהּ, וְעֵינָא דְחָמָא הַשְׁתָּא חֵיזוּ קַדִּישָׁא עִלָּאָה, לָא יִסְתַּכַּל בְּחֵיזוּ אָחֳרָא.
Then it behoves those who are present to place their hands on his eyes and close them, and, as we have learnt in connection with customs and manners, if he has a son, it behoves the son in the first place to do so, as it is written, “And Joseph shall put his hand on thy eyes.” The reason for the closing of the eyes is because some sight the reverse of holy might present itself, and it is not meet that the eyes which have just beheld a holy vision should now dwell on a sight of a different character.
וְעוֹד, דְּהַהוּא נֶפֶשׁ סְמִיכַת לְקֳבְלֵיהּ בְּבֵיתָא, וְאִי אִשְׁתָּאַר עֵינָא פְּקִיחָא, וְהַהוּא חֵיזוּ אָחֳרָא יִשְׁרֵי עַל עֵינוֹי, בְּכָל מַה דְּאִסְתַּכַּל אִתְלַטְיָא, וְלָאו יְקָרָא דְעֵינָא הוּא, וְכָל שֶׁכֵּן מִקְרִיבוֹי, וְכָל שֶׁכֵּן מִן מִיתָא, דְּלָאו יְקָרָא דִילֵיהּ לְאִסְתַּכָּלָא בַּמֶּה דְלָא אִצְטְרִיךְ, וּלְאַשְׁרַיָא עַל עֵינוֹי מִלָּה אָחֳרָא. לְבָתַר אִתְכַּסְיָא בְּעַפְרָא, וְהָא אִתְעָרוּ חַבְרַיָא עַל דִּינָא דְקִבְרָא מַהוּ. וִיקָרָא הוּא, דְּיַסְתִּים עֵינָא מִן כֹּלָּא, עַל יְדָא דִבְרֵיהּ דְּשָׁבַק בְּעַלְמָא.
A further reason is that the soul is still attached to him in the house, and if the eye is left open, with that unholy vision still resting upon it, everything it looks upon is cursed; and this is not respectful to the eye, to allow it to gaze upon anything improper. The best sign of respect, therefore, is that a man’s eyes should be closed by the hand of the son whom he has left behind him.’
תָּא חֲזֵי, כָּל שִׁבְעָה יוֹמִין, נַפְשָׁא אָזְלָא מִבֵּיתָא לְקִבְרָא, וּמִקִּבְרָא לְבֵיתָא, וְאִתְאַבָּלַת עֲלֵיהּ, וּתְלַת זִמְנִין בְּיוֹמָא, אִתְדָּנוּ כְּחֲדָא נַפְשָׁא וְגוּפָא, וְלֵית מַאן דְּיָדַע בְּעַלְמָא, וְיַשְׁגַּח לְאַתְעָרָא לִבָּא.
For seven days the soul goes to and fro between the house and the grave, mourning for the body, and three times a day the soul and the body are chastised together, though no one perceives it.
לְבָתַר, גּוּפָא אִתְטְרִיד, וְנַפְשָׁא אָזְלָא וְאִסְּתַחְיָא בַּגֵּיהִנָּם, וְנָפְקָא וְשָׁטָא בְּעַלְמָא, וּמְבַקְרָא לְקִבְרֵיהּ, עַד דְּמִתְלַבְּשָׁא בְּמָּה דְּאִתְלַבְּשָׁא.
After that the body is thrust out and the soul is purified in Gehinnom, whence it goes forth roaming about the world and visiting its grave until it acquires a vestment.
לְבָתַר תְּרֵיסַר יַרְחֵי, נָיְיחִין כֹּלָּא. גּוּפָא שָׁבִיק (שכיך) בְּעַפְרָא. נַפְשָׁא אִתְצְרֵיר וְאִתְנְהִיר בְּרוּחָא, בְּמָאנָא דְּאִתְלָבַּשׁ. רוּחָא אִתְעַנַּג בְּגִנְתָא דְעֵדֶן. נִשְׁמָתָא סָלְקָא לִצְרוֹרָא דְעִנּוּגָא דְּכָל עִנּוּגִין. וְכֹלָּא אִתְקַשַּׁר דָּא בְּדָא לְזִמְנִין יְדִיעָן.
After twelve months the whole is at rest; the body reposes in the dust and the soul is clad in its luminous vestment. The spirit regales itself in the Garden of Eden, and the higher soul (neshamah) ascends to the place where all delights are concentrated; and all three come together again at certain times.
תָּא חֲזֵי, וַוי לוֹן לִבְנֵי נָשָׁא, דְּלָא מִסְתַּכְּלִין וְלָא יָדְעִין וְלָא אִשְׁתְּמוֹדְעָן, עַל מַה קָיְימֵי, וְיִתְנְשֵׁי מִנַּיְיהוּ לְמֶעְבַּד פִּקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא. דְּאִית פִּקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא דְּעָבְדֵי לְבוּשׁ יְקָר לְעֵילָא. וְאִית פִּקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא דְּעָבְדֵי לְבוּשׁ יְקָר לְתַתָּא. וְאִית פִּקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא דְּעָבְדֵי לְבוּשֵׁי יְקָר לְהַאי עַלְמָא. וְכֹלָּא אִצְטְרִיכָן לֵיהּ לְבַּר נָשׁ, וּמִן יוֹמוֹי מַמָּשׁ, כֻּלְּהוּ מִתְתַּקְנָן, כְּמָה דְאוֹקִימְנָא.
Alas for men that they look not to their foundation, and neglect the precepts of the Torah. For some of these precepts fashion a glorious garment above, and some a glorious garment below, and some a glorious garment in this world; and man requires them all. And they are made literally out of his days, as we have explained.
רִבִּי יְהוּדָה סָבָא, אִתְרַגִּישׁ בְּדַעְתֵּיהּ יוֹמָא חַד, וְאַחֲזוּ לֵיהּ בְּחֶלְמֵיהּ, חַד דִּיוּקְנָא מִנְּהוֹרָא דִּילֵיהּ, תַּקִּיף, דְּאִזְדְּהַר לְאַרְבַּע סִטְרִין, אָמַר לֵיהּ, מַאי הַאי. אָמַר לֵיהּ, לְבוּשָׁא דִילָךְ הוּא, לְדִיּוּרָא דְהָכָא, וּמֵהַהוּא יוֹמָא הֲוָה חָדֵי.
R. Judah the Elder one day saw in a dream his own image illumined and radiating brightly in all directions. ‘What is that?’ he said; and the answer came: ‘It is thy garment for thy habitation here’; whereupon he was in great joy.
אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, כָּל יוֹמָא וְיוֹמָא, רוּחִין דְּצַדִּיקַיָיא יָתְבִין בִּלְבוּשֵׁיהוֹן, שׁוּרִין שׁוּרִין בְּגִנְתָא דְעֵדֶן, וּמְשַׁבְּחָן לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בִּיקָרָא עִלָּאָה. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים ק״מ:י״ד) אַךְ צַדִּיקִים יוֹדוּ לִשְׁמֶךָ יֵשְׁבוּ יְשָׁרִים אֶת פָּנֶיךָ. אָמַר רִבִּי אַבָּא, בְּקַדְמִיתָא מַה כְּתִיב וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל וְגו’, כְּמָה דְאוֹקִימְנָא, מַאן מִטָּה, דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. רֹאשׁ הַמִּטָּה, דָּא צַדִּיק. עַל רֹאשׁ הַמִּטָּה, דָּא מַלְכָּא קַדִּישָׁא, דִּשְׁלָמָא כֹּלָּה דִילֵיהּ, כְּמָה דִכְתִיב (שיר השירים ג׳:ז׳) הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה. דְּיַעֲקֹב לְדִידֵיהּ קָא סָגִיד, לְהַהוּא דְקָאִים עַל רֹאשׁ הַמִּטָּה, יִשְׂרָאֵל שְׁמֵיהּ, בְּגִינִי כָּךְ, וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל עַל רֹאשׁ הַמִּטָּה.
R. Judah said: ‘Every day the spirits of the righteous sit in rows in the Garden of Eden arrayed in their robes and praise God gloriously, as it is written: “Verily the righteous shall praise thy name the upright shall sit before thee.” ‘
לְבָתַר, כֵּיוָן דְּיָדַע יַעֲקֹב, דְּהָא בְּדַרְגָּא עִלָּאָה אִשְׁתְּלִים, וְדַרְגָּא דִילֵיהּ הוּא לְעֵילָא עִם אֲבָהָתָא, וְהוּא בִּלְחוֹדוֹי תִּקּוּנָא שְׁלֵימָתָא, אַחְסִין לִבֵּיהּ, וְחָדֵי וְאִתְתַּקַּף בִּרְעוּתָא עִלָּאָה דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בֵּיהּ. מַה כְּתִיב בֵּיהּ, וַיִּתְחַזֵּק יִשְׂרָאֵל וַיֵּשֶׁב עַל הַמִּטָּה, עַל הַמִּטָּה מַמָּשׁ, דְּהָא בְּדַרְגָּא עִלָּאָה יַתִּיר אִשְׁתָּלַּם, זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ.
R. Abba said: ‘When Jacob “bowed down to Him that is over the bed”, as we have explained, and knew that he had reached the highest grade, and that his grade was on high with that of his fathers, and that he was the consummation of the whole, his heart was strengthened and he rejoiced in God’s favour towards him. Hence it says, “And Jacob strengthened himself.” ‘
Vayechi, Chapter 34
תָּאנָא, אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, בְּמַתְנִיתָּא דִילָן אוֹקִימְנָא, הָא דְּתָנִינָן בְּאַרְבָּעָה פְּרָקִים בַּשָּׁנָה הָעוֹלָם נִדּוֹן, בַּפֶּסַח עַל הַתְּבוּאָה, בַּעֲצֶרֶת עַל פֵּירוֹת הָאִילָן, בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה כָּל בָּאֵי הָעוֹלָם עוֹבְרִים לְפָנָיו כִּבְנֵי מְרוֹן, וּבַחַג נִדּוֹנִין עַל הַמַּיִם, הָא אוֹקִימְנָא מִלֵּי. וְרָזָא דְמַתְנִיתָּא אוֹקִימְנָא, בְּפֶסַח עַל הַתְּבוּאָה וְכוּ’, לָקֳבֵיל רְתִיכָא עִלָּאָה, רָזָא דְּאֲבָהָן, וְדָוִד מַלְכָּא. בְּפֶסַח עַל הַתְּבוּאָה, דְּהָכִי הוּא מַמָּשׁ, וְהָא אוֹקִימְנָא מִלָּה דָא, עַל מָה אַתְיָיא מַצָּה בְּפֶסַח, וְהָא דִינָא הוּא, דִּינָא דְמַלְכוּתָא דִינָא, וְדָא שֵׁירוּתָא דְּשָׁרִיאוּ יִשְׂרָאֵל לְמֵיעַל בְּחוּלָקָא קַדִּישָׁא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּלְבַעֲרָא מִנַּיְיהוּ חָמֵץ, דְּאִיהוּ טַעֲוָון אָחֳרָנִין דִּי מְמַנָּן עַל עַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת דְּאִקְרוּן אֱלֹהִים אֲחֵרִים, אֱלהֵי נִכָר. וְאִקְרוּן חָמֵץ, יֵצֶר הָרָע, וּלְמֵיעַל בְּמַצָּה, חוּלָקָא קַדִּישָׁא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַמַּאי תְּבוּאָה. (ס”א ל”ג כמה דאת אמר, (ירמיה ב) תבואתה בה”א, רמיז לה”א קדמאה דשמא קדישא) בְּגִין כָּךְ, בְּפֶסַח נִדּוֹנִין עַל הַתְּבוּאָה, וְאוֹקִימְנָא דְּעַלְמָא אִתְדָּן עַל דִּינָא דְה”א.
R. Judah said: ‘We learn in the Mishnah that judgement is pronounced on the world at four seasons: at Passover, in respect of produce; at Pentecost, in respect of fruit-trees; on New Year, when “all the denizens of the world pass before Him like a flock of sheep”; and on Tabernacles, when the rainfall is determined. This we have esoterically explained as follows. Passover is the time for the decision with regard to cereals, because on Passover Israel began to enter into the holy portion of the Almighty and to remove from themselves the leaven which symbolizes the powers who are appointed over the idol-worshipping nations and who are called “strange gods”.
בַּעֲצֶרֶת עַל פֵּירוֹת הָאִילָן. פֵּירוֹת הָאִילָן, פֵּירוֹת הָאִילָנוֹת מִבָּעֵי לֵיהּ, מַאן פֵּירוֹת הָאִילָן. אֶלָּא, דָּא הוּא אִילָנָא רַבְרְבָא וְתַקִּיף לְעֵילָא. פֵּירוֹת הָאִילָן, כְּמָה דִכְתִיב, (הושע י״ד:ט׳) אֲנִי כִּבְרוֹשׁ רַעֲנָן מִמֶּנִּי פֶּרְיְךָ נִמְצָא.
On Pentecost judgement is passed in respect of the fruit of the tree: this is the great and mighty tree which rears itself aloft.
בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה עוֹבְרִין לְפָנָיו כִּבְנֵי מָרוֹן. תָּנָא רֹאשׁ הַשָּׁנָה, דָּא הוּא רֵישָׁא דְשַׁתָּא דְמַלְכָּא, וּמַאן הוּא רֹאשׁ הַשָּׁנָה, דָּא יִצְחָק, דְּאִקְרֵי רֹאשׁ, דְּאִיהוּ חַד רֵישָׁא דְמַלְכָּא (נ”א לעילא), אֲתַר דְּאִקְרֵי שָׁנָה. בְּגִינֵי כָּךְ כָּל בָּאֵי עוֹלָם עוֹבְרִין לְפָנָיו כִּבְנֵי מָרוֹן. וְעַל דָּא תָּנִינָן, בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, דְּהָא בְּרֵישָׁא דְשַׁתָּא שָׁארֵי יִצְחָק.
On New Year all pass before Him like a flock of sheep, because New Year (lit. head of the year) is the head of the King.
וּבַחַג נִדּוֹנִין עַל הַמַּיִם, דָּא הוּא שֵׁירוּתָא (דרישא) דִּימִינָא דְּמַלְכָּא, וְעַל דָּא חֶדְוָותָא דְמַיָא אִשְׁתַּכַּח בְּכֹלָּא, בְּשַׁעְתָּא דְּנָסְכֵי מַיָא, וְשָׁאֲבֵי לוֹן, בְּגִין דְּמַיִם דָּא יְדִיעָא. וְעַל דָּא בְּאַרְבָּעָה פְּרָקִים אִלֵּין, כֹּלָּא מִשְׁתַּכְּחִין.
On Tabernacles judgement is pronounced in respect of water, because this festival is the beginning of the right hand of the King, and therefore the rejoicing of water is universally diffused.’
אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, כַּד יִסְתַּכְּלוּן מִלֵּי, כֹּלָּא אִשְׁתַּכַּח בְּהַנִּי פִּרְקִין, אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, דָּוִד מַלְכָּא. וּבְהַנִּי עַלְמָא אִתְדָּן, וּבְאַרְבַּע פְּרָקִין בְּנֵי נָשָׁא אִתְדָּנוּ, בְּיוֹמִין דְּאִשְׁתַּכָּחוּ בְּעַלְמָא. וּבְכָל יוֹמָא וְיוֹמָא, סִפְרִין פְּתִיחָן וְעוֹבָדִין כְּתִיבִין, וְלֵית מַאן דְּיַשְׁגַּח, וְלֵית מַאן דְּיַרְכִין אוּדְנֵיהּ, וְאוֹרַיְיתָא אַסְהִידַת בֵּיהּ בְּכָל יוֹמָא, וְקָלָא קָרֵי בְחֵילָא, (משלי ט׳:ד׳) מִי פֶּתִי יָסוּר הֵנָּה חֲסַר לֵב אָמְרָה לוֹ, וְלֵית מַאן דְּיָצִית לְקָלֵיהּ.
R. Jose said: ‘If we look closely, we find that in these periods both the three patriarchs and David can be found, and in these the world is judged. But in truth every day books are open and acts are recorded, though no one notices or inclines his ear, and the Torah testifies against man every day and a voice cries aloud: “Who is simple, let him turn in here”, but no one listens.
תָּאנָא בְּשַׁעְתָּא דְּבַר נָשׁ קָאִים בְּצַפְרָא, סָהֲדִין קָיְימִין לְקֳבְלֵיהּ, וְסָהֲדִין בֵּיהּ, וְהוּא לָא אַשְׁגַּח. נִשְׁמָתָא אַסְהִידַת עֲלֵיהּ, בְּכָל עִדָּן וּבְכָל שַׁעְתָּא, אִי אָצִית יָאוֹת. וְאִי לָאו, הָא סִפְרִין פְּתִיחִין וְעוֹבָדִין כְּתִיבִין. אָמַר רִבִּי חִיָּיא, זַכָּאִין אִינוּן צַדִּיקַיָיא, דְּלָא מִסְתָּפוּ מִן דִּינָא, לָא בְּעַלְמָא דֵין, וְלָא בְּעַלְמָא דְאָתֵי. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (משלי כ״ח:א׳) וְצַדִּיקִים כִּכְפִיר יִבְטָח. וּכְתִיב, (תהילים ל״ז:כ״ט) צַדִּיקִים יִירְשׁוּ אָרֶץ.
We have learnt that when a man rises in the morning witnesses stand by him and adjure him, but he pays no heed. His higher soul adjures him at all times and seasons. If he heeds her, it is well, but if not, then the books are open and the deeds recorded.’ R. Hiya said: ‘Happy are the righteous who have no fear of judgement, neither in this world nor in the future world, as it is written: “But the righteous is confident like a lion” (Prov. 28, 1), and again, “the righteous shall inherit the earth” (Ps. 37, 29).’
Vayechi, Chapter 35
רִבִּי חִזְקִיָּה פָּתַח וְאָמַר, (בראשית ט״ו:י״ב) וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ לָבֹא וְתַרְדֵּמָה נָפְלָה עַל אַבְרָם וְגו’, הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ. אֲבָל דָּא יוֹמָא דְּדִינָא קַשְׁיָא, דְּאַפְקֵי לֵיהּ לְבַּר נָשׁ מֵהַאי עַלְמָא. דְּתַנְיָא, (ההוא יומא) זִמְנָא דְמָטָא דְּבַר נָשׁ נָפִיק מֵהַאי עַלְמָא, הַהוּא (יומא) זִמְנָא יוֹמָא דְּדִינָא רַבָּא, דְּאִתְחַשַּׁךְ שִׁמְשָׁא מִן סִיהֲרָא, כְּמָה דִכְתִיב, (קהלת י״ב:ב׳) עַד אֲשֶׁר לא תֶחְשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ, דָּא נִשְׁמָתָא קַדִּישָׁא, דְּאִתְמְנָעַת מִבַּר נָשׁ, תְּלָתִין יוֹמִין, עַד לָא יִפּוּק מֵעַלְמָא (והא חזי), וְחָמָא דְצוּלְמָא דְּאִתְמְנָעַת מִנֵּיהּ וְלָא אִתְחֲזֵי.
R. Hizkiah, citing the verse, “And when the sun was going down, a deep sleep fell on Abram, etc.” (Gen. 15, 12), said: ‘This verse has been applied to the day of judgement, when man is removed from this world. For we have learnt that the day when man departs this world is the great day of judgement when the sun’s light is withheld from the moon, as it is written, “or ever the sun be darkened” (Eccl. 12, 2). This is the holy neshamah which is withheld from man thirty days before he departs from the world. During that time he observes that he throws no shadow, the reason being that his neshamah is withheld from him.
מַאי טַעְמָא אִתְמְנָעַת מִנֵּיהּ. בְּגִין דְּנִשְׁמְתָא קַדִּישָׁא סָלְקַת, וְאִתְעֲבָרַת מִנֵּיהּ, וְלָא אִתְחֲזֵי. דְּלָא תֵימָא, דְּכַד מִית בַּר נָשׁ וְאִתְחַלָּשׁ, הַאי נִשְׁמָתָא אִתְעֲבָרַת מִנֵּיהּ, אֶלָּא כַּד אִיהוּ בְּחַיָּיו, בְּתוּקְפֵּיהּ, אִתְעֲבָרַת מִנֵּיהּ (ואתחלש) הַאי נִשְׁמְתָא, וְלָא נָהֲרָא לְרוּחָא, וְרוּחָא לָא נָהִיר לְנַפְשָׁא, כְּדֵין צוּלְמָא אִתְעֲבָרַת מִנֵּיהּ, וְלָא נָהִיר לֵיהּ. (אלא) מֵהַהוּא יוֹמָא, כֹּלָּא מַכְרְזֵי עֲלֵיהּ, וְאֲפִילּוּ צִפֳּרֵי שְׁמַיָא. מַאי טַעְמָא. בְּגִין דְּנִשְׁמָתָא הָא סָלְקָא מִנֵּיהּ, וְרוּחָא לָא נָהִיר לְנַפְשָׁא, כְּדֵין נַפְשָׁא אִתְחַלָּשַׁת, וּמֵיכְלָא וְכָל תִּיאוּבְתָּא דְגוּפָא, סָלְקָא מִנֵּיהּ וְאִתְעֲבַר.
For it does not wait until he is on the point of dying, but even while he is still in his full vigour it passes out of him, and does not illumine the spirit, which in turn does not illumine the vital soul, so that his shadow no longer shows. From that day all proclaim his coming fate, even the birds of the heaven. When the spirit ceases to illumine the vital soul, the latter becomes weak and rejects food and all bodily enjoyments.’
וְאָמַר רִבִּי יְהוּדָה, וְאֲפִילּוּ כָּל זִמְנָא דְּנָפִיל אִינִישׁ בְּבֵי מַרְעֵיהּ, וְלָא יָכִיל לְצַלָּאָה, נִשְׁמָתָא אִתְעֲבָרַת וְסָלְקָא מִנֵּיהּ, וּכְדֵין לָא נָהִיר רוּחָא לְנַפְשָׁא, עַד דְּדַיְינִין דִּינִיהּ דְּבַר נָשׁ. וְאִי דָּיְינִין לֵיהּ לְבַר נָשׁ לְטַב, כְּדֵין נִשְׁמָתָא אִתְהַדְּרַת לְאַתְרָהּ, וּנְהִירָא לְכֹלָּא. הָא בְּזִמְנָא דְּקָיְימָא מִלָּה בְּדִינָא. וּבְזִמְנָא דְּלָא קָיְימָא מִלָּה בְּדִינָא, תְּלָתִין יוֹמִין אַקְדִּימַת נִשְׁמָתָא לְכֹלָּא, וְצוּלְמָא אִתְעֲבַר מִנֵּיהּ.
R. Judah said further: ‘Also whenever a man is on a sick bed and is not able to say his prayers his neshamah leaves him, and the spirit does not illumine the soul until he is judged. If the judgement is favourable, then the neshamah returns to its place and illumines the whole. But when no trial is held, then the neshamah leaves him thirty days before his death and his shadow is withheld.
תָּאנָא, בְּזִמְנָא דְּדָיְינִין לֵיהּ לְבַר נָשׁ לְעֵילָא, סָלְקִין לְנִשְׁמָתֵיהּ לְבֵי דִינָא, וְדָיְינִין עַל מֵימְרָהָא, וְהִיא אַסְהִידַת בְּכֹלָּא, וְאַסְהִידַת בְּכָל רַעֲיוֹנִי דְבַר נָשׁ, וּבְעוֹבָדִין לָא אַסְהִידַת, דְּהָא כֻּלְּהוּ בְּסִפְרָא כְתִיבִין. וְכֻלְּהוּ דָּיְינִין לֵיהּ לְבַּר נָשׁ, בְּהַהִיא שַׁעְתָּא דְּדָיְינִין לֵיהּ לְבַּר נָשׁ לְעֵילָא, כְּדֵין דֹּחֲקָא דְגוּפָא אִשְׁתַּכַּח, יַתִּיר מִשְּׁאָר זִמְנַיָיא.
We have learnt that when a man is judged above, his neshamah is brought to trial and she confesses all and testifies to all the thoughts of a man, but not to his deeds, since they are all recorded in a book. While the trial is going on, the body is in greater pain than at other times.
אִי דָיְינִין לֵיהּ לְטַב, כְּדֵין אַרְפִּין מִנֵּיהּ. וְזֵיעָא אִתְבַּקַּע עַל גּוּפָא, וְנִשְׁמָתָא אֲהַדְּרַת לְבָתַר, וְנָהֲרָא לְכֹלָּא. וְלָא סָלִיק בַּר נָשׁ מִבֵּי מַרְעֵיהּ לְעָלְמִין, עַד דְּדָיְינִין דִּינֵיהּ לְעֵילָא. וְאִי תֵימָא, הָא כַּמָּה חַיָּיבֵי עַלְמָא, כַּמָּה רַשִּׁיעֵי עַלְמָא, קָיְימִין בְּקִיּוּמַיְיהוּ. אֶלָּא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַשְׁגַּח בְּדִינֵיהּ דְּבַּר נָשׁ, אַף עַל גַּב דְּהַשְׁתָּא לָא זָכֵי, וְהוּא חָמֵי דְּהָא לְבָתַר זָכֵי, דָּאִין לֵיהּ לְטַב. אוֹ לְזִמְנִין דְּאוֹלִיד בַּר, דְּיֶהֱוֵי זַכָּאָה בְּעַלְמָא, וְעַל דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דָּאִין לֵיהּ לְטַב.
If he is judged favourably, he obtains ease and a sweat breaks out over his body, and his neshamah returns to its place and illumines the whole; but a man never rises from his bed of sickness until he is judged above. How is it, then, it may be asked, that so many sinners and transgressors are alive and active? The reason is that God looks ahead, and if he sees that a man, though sinful now, may become virtuous subsequently, He judges him favourably, or it may be because he is destined to bear a son who will be virtuous.
וְכָל עוֹבָדוֹי וְדִינוֹי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְטַב, וּבְכֹלָּא אַשְׁגַּח. כְּמָה דִכְתִיב, (יחזקאל ל״ג:י״א) חַי אָנִי נְאֻם ה’ וְגו’ אִם אֶחְפּוֹץ בְּמוֹת הָרָשָׁע כִּי אִם בְּשׁוּב רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ. וּבְגִין דָּא, כָּל אִינוּן חַיָּיבֵי עַלְמָא, דְּקָיְימִין בְּקִיּוּמַיְיהוּ, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דָּאִין לוֹן לְטַב.
All God’s judgements incline to beneficence, as it is written: “Have I any pleasure in the death of the wicked, saith the Lord God, and not rather that he should return from his way and live?” (Ezek. 18, 23).
וּלְזִמְנִין, דְּאִינוּן מַרְעִין אִשְׁתַּלִּימוּ זִמְנַיְיהוּ, מִלְּמִשְׁרֵי תַּמָּן. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (דברים כ״ח:נ״ט) וָחֳלָאִים רָעִים וְנֶאֱמָנִים, דְּעֲבָדוּ מְהֵימְנוּתָא. דְּכַד שָׁרִיאָן עֲלֵיהּ דְּבַר נָשׁ, מִסְתַּלְּקֵי מִנֵּיהּ לְבָתַר דְּאַשְׁלִימוּ זִמְנַיְיהוּ, בֵּין לְצַדִּיקַיָיא, בֵּין לְחַיָּיבַיָא, וְכֹלָּא אִתְעֲבַד בְּדִינָא כִּדְקָאֲמָרָן:
Sometimes, again, it is because the malady has run its course, for illnesses have a fixed period, after which they depart, whether from the righteous or the wicked; and all is done in justice, as we have said.
וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת בְּנֵי יוֹסֵף וַיֹּאמֶר מִי אֵלֶּה, אָמַר רִבִּי יִצְחָק, הַאי קְרָא קַשְׁיָא, דִּכְתִיב וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל, וּכְתִיב וְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל כָּבְדוּ מִזּוֹקֶן לֹא יוּכַל לִרְאוֹת, אִי לֹא יוּכַל לִרְאוֹת, מַהוּ וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל. אֶלָּא דְּחָמָא בְּרוּחַ קוּדְשָׁא, אִינוּן בְּנֵי יוֹסֵף, דְּאִינוּן יָרָבְעָם וַחֲבֵירָיו. דְּיָרָבְעָם עֲבַד תְּרֵין עֶגְלֵי זָהָב, וְאָמַר (מלכים א יב) אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל. וּבְגִין כָּךְ, מִי אֵלֶּה, מַאן הוּא דְּזַמִּין לְמֵימַר אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ לְטַעֲוָון אָחֳרָן, וּבְגִין כָּךְ וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת בְּנֵי יוֹסֵף.
AND ISRAEL SAW THE SONS OF JOSEPH, AND HE SAID: WHO ARE THESE ? This verse seems to contradict the statement a little lower down that “the eyes of Israel were dim for age, so that he could not see”. What this verse really means, however, is that he saw through the Holy Spirit those later descendants of Joseph, Jeroboam and his fraternity. Jeroboam made two golden calves and said: “These are thy gods, O Israel” (I Kings 12, 28). Hence Israel now said “Who are these”, that is, who is he that will one day say “these” to idols.
מִכָּאן, דְּצַדִּיקַיָיא חָמָאן עוֹבָדָא לְמֵרָחוֹק, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מְעַטֵּר לוֹן בְּעִטְרָא דִילֵיהּ, מַה קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא חָמֵי לְמֵרָחוֹק, כְּמָה דִכְתִיב, (בראשית א׳:ל״א) וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא חָמָא כָּל עוֹבָדִין, עַד לָא יַעֲבֵד לוֹן, וְכֻלְּהוּ אַעֲבָרוּ קַמֵּיהּ.
From this passage we learn that the righteous see into the distant future and God crowns them with His own crown. That God sees the future we learn from the verse: “And God saw all that he had made, and behold, it was very good” (Gen. 1, 31), which means that He foresaw all that was to happen before it was commenced.
כְּגַוְונָא דָא, כָּל דָּרִין דְּעַלְמָא, מִסְּיָיפֵי עַלְמָא, עַד סְיָיפֵי עַלְמָא, כֻּלְּהוּ אִתְעַתָּדוּ וְקָיְימוּ קַמֵּיהּ עַד לָא יֵיתוּן לְעַלְמָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ישעיהו מ״א:ד׳) קוֹרֵא הַדּוֹרוֹת מֵרֹאשׁ, עַד לָא אִתְבְּרֵי עַלְמָא. בְּגִין דְּכָל נִשְׁמָתִין דְּנָחֲתִין לְעַלְמָא, עַד לָא יֵיחֲתוּן, כֻּלְּהוּ קָיְימֵי קַמֵּיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּדִיוּקְנָא דְּקָיְימֵי בְּהַאי עַלְמָא, וְאִקְרוּן בִּשְׁמָהָן, דִּכְתִיב, (ישעיהו מ׳:כ״ו) לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא.
In the same way all the generations of the world from one end to the other stand before Him before they come into the world, as it says, “He calleth the generations from the beginning” (Is. 41, 4), i.e. from the Creation; all the souls that are to descend into the world stand before God before they descend in the form which they are to assume in this world, and are called by name.
אוּף הָכִי צַדִּיקַיָּיא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַחְמֵי לוֹן כָּל דָּרִין דְּעַלְמָא, עַד לָא יֵיתוּן וְיִשְׁתַּכְּחוּן בְּעַלְמָא. מְנָא לָן מֵאָדָם (דא אדם) דְּהֲוָה קַדְמָאָה. דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַחְמֵי לֵיהּ כָּל אִינוּן דָּרִין עַד לָא יֵיתוּן, כְּדִכְתִיב, (בראשית ה׳:א׳) זֶה סֵפֶר תּוֹלְדוֹת (אדם). דְּתָנִינָן, אַחְמֵי לֵיהּ, כָּל אִינוּן דָּרִין דְּזַמִּינִין לְמֵיתֵי לְעַלְמָא. וְכֵן לְמשֶׁה, דִּכְתִיב, (דברים לה) וַיַּרְאֵהוּ ה’ אֶת כָּל הָאָרֶץ, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַחְמֵי לֵיהּ כָּל דָּרִין דְּעַלְמָא, וְכָל אִינוּן מַנְהִיגֵי עַלְמָא, וְכָל שְׁאָר נְבִיאֵי, עַד לָא יֵיתוּן לְעַלְמָא.
In the same way God shows the righteous all generations before they come into the world, as He showed them to Adam, as it is written: “This is the book of the generations of Adam” (Gen. 5, 1), and also to Moses, as it says: “And he showed him all the land” (Deut. XXXIV,1), which we interpret to mean that God showed him all coming generations and leaders and prophets.
אוּף הָכָא, וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת בְּנֵי יוֹסֵף, חָמָא לְמֵרָחוֹק, וְאִזְדַּעְזַע, וְאָמַר מִי אֵלֶּה. וְהַאי קְרָא אַשְׁלִים לִתְרֵין סִטְרִין, לְהַאי סִטְרָא, וּלְהַאי סִטְרָא. וְעַל דָּא אָתִיב יוֹסֵף וְאָמַר, בָּנַי הֵם אֲשֶׁר נָתַן לִי אֱלֹהִים בָּזֶה. וּמְנָא לָן דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַחְמֵי לֵיהּ בְּרוּחָא דְקוּדְשָׁא. דִּכְתִיב וְהִנִּה הֶרְאָה אֹתִי אֱלֹהִים גַּם אֶת זַרְעֶךָ. גַּם, לְאַסְגָּאָה אִינוּן דְּנָפְקִין מִנֵּיהּ כִּדְקָאֲמָרָן:
So here with Israel. The words “who are these” have thus a double meaning (literal and metaphorical), and hence Joseph answered: “They are my sons whom God hath given me here.” That Israel saw here through the Holy Spirit is proved by the words, “God hath let me see thy seed also”, where the augmentative word “also” brings in his descendants, as we have explained.
Vayechi, Chapter 36
וַיְבָרֶךָ אֶת יוֹסֵף וַיֹּאמַר הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר וְגו’, בְּהַאי קְרָא אִית לְאִסְתַּכָּלָא בֵּיהּ, וַיְבָרֶךְ אֶת יוֹסֵף, דְּלָא אַשְׁכְּחָן הָכָא בְּרָכָה דִּבְרִיךְ לֵיהּ לְיוֹסֵף אֶלָּא לִבְנוֹי. אִי לִבְנוֹי, וַיְבָרַכֵם מִבָּעֵי לֵיהּ, מַהוּ וַיְבָרֶךְ אֶת יוֹסֵף, וְלָא אַשְׁכְּחָן הָכָא דְּאִתְבְּרִיךְ יוֹסֵף.
AND HE BLESSED JOSEPH AND SAID. This statement seems inaccurate, since on reading further we find that he did not bless Joseph at all, but only his sons. If he blessed the sons, it should have said “and he blessed them”, so why does it say “and he blessed Joseph” when we find no blessing given to Joseph?
אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, אֶת דַּיְיקָא, כְּתִיב אֶת יוֹסֵף, בִּרְכְתָא דִּבְנוֹי הֲוָה, וְכַד אִתְבָּרְכָאן בְּנוֹי, אִיהוּ מִתְבָּרֵךְ. דְּבִרְכְתָא דִּבְנוֹי דְּבַר נָשׁ בִּרְכָתֵיהּ אִיהִי.
R. Jose solved the difficulty by stating that in blessing the sons Jacob blessed Joseph also, since the blessing of a man’s sons is his own blessing.
אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, וַיְבָרֶךְ אֶת יוֹסֵף, אֶת דַּיְיקָא, דְּבָרִיךְ לְאָת קַיָּימָא, רָזָא (נ”א דברית בגין דכיון דאמר בני הם אשר נתן לי אלהים בזה, כדין בריך לההוא אתר רזא) דִבְרִית דְּנָטַר יוֹסֵף, וּבְגִין כָּךְ אִקְרֵי צַדִּיק, אֶת דְּיוֹסֵף, רָזָא דִּבְרִית דְּקָיְימָא בַּהֲדֵיהּ דְּיוֹסֵף:
R. Eleazar said that the object of the verb “blessed” is the particle eth, which alludes to the sign of the covenant. When Joseph said “they are my sons”, Jacob blessed that place which symbolizes the Covenant that Joseph kept.
הָאֱלהִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבוֹתַי לְפָנָיו. הָאֱלהִים, דָּא רָזָא דִבְרִית קַדִּישָׁא, קְיָימָא קַדִּישָׁא. אֲבוֹתַי לְפָנָיו, דַּיְיקָא לְפָנָיו, דְּאִינוּן קַדְמָאֵי עִלָּאֵי, מִקַּמֵּי רָזָא דְנָא, אַבְרָהָם וְיִצְחָק, דְּהָא מִנְּהוֹן אִתְּזָן וְיָנְקָא הַהוּא (נ”א מההוא) אֲתַר.
In the next words, “The God before whom my fathers Abraham and Isaac did walk”, the word God alludes to the holy Covenant, and the elder patriarchs Abraham and Isaac were literally “before” this, because that place derives nourishment and sustenance from them.
הָאֱלהִים הָרוֹעֶה אוֹתִי, מַאי טַעְמָא זִמְנָא אָחֳרָא הָאֱלֹהִים. אֶלָּא רָזָא עִלָּאָה אִיהוּ, וְהָכָא בָּרִיךְ לְהַהוּא אֲתַר, בְּרָזָא דְּאֱלהִים חַיִּים, מְקוֹרָא דְחַיֵּי, דְּמִנֵּיהּ נָפְקִין בִּרְכָאן. וּבְגִין דָּא אַדְכַּר גַּרְמֵיהּ בְּהַאי אֲתַר, וְאָמַר, הָאֱלהִים הָרוֹעֶה אוֹתִי, בְּגִין דְּכָל בִּרְכָאן דְּנָגְדֵי מִמְּקוֹרָא דְחַיֵּי, יַעֲקֹב נָטִיל לוֹן. וְכֵיוָן דְּנָטִיל לוֹן אִיהוּ, הַאי אֲתַר נָטַל בִּרְכָאן, וְכֹלָּא אִיהוּ תַּלְיָיא (נ”א בדכורא) בְּדִבּוּרָא. וְעַל דָּא וַיְבָרֶךְ אֶת יוֹסֵף כְּתִיב.
Jacob continued: THE GOD (Elohim) WHICH HATH FED ME. In repeating the word Elohim, he blessed that place with a reference to Elohim Hayyim (Living God), the source of life and of blessing. On that account he mentioned himself at this point, saying, “the God who blessed me”, because all blessings that flow from the source of life are first received by Jacob, and thereupon this place is blessed, and all is made dependent on the male.
בְּגִין כָּךְ, בְּכָל אֲתַר דְּבִרְכָאן אִצְטְרִיכוּ לְבָרְכָא, בָּעֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאִתְבָּרְכָא בְּקַדְמִיתָא, וּלְבָתַר אִתְבָּרְכוּ אָחֳרָנִין, וְאִי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָא אִתְבָּרִיךְ בְּקַדְמִיתָא, אִינוּן בִּרְכָאן לָא מִתְקָיְימִין.
From here we learn that wherever blessings are to be bestowed, God should be blessed first; otherwise the blessings will not be fulfilled.
וְאִי תֵימָא, הָא יַעֲקֹב דְּבָרְכֵיהּ אֲבוּהָ, וְלָא בָּרְכֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּקַדְמִיתָא. תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעְתָּא דְּבָרִיךְ יִצְחָק לְיַעֲקֹב, לָא בָּרְכֵיהּ, עַד דְּבָרִיךְ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּקַדְמִיתָא. כֵּיוָן דְּבָרִיךְ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּקַדְמִיתָא, בָּרְכֵיהּ לְיַעֲקֹב. מְנָא לָן, דִּכְתִיב (בראשית כ״ו:י״ב) וַיֹּאמֶר רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרַכוֹ ה’. הָכָא קִיֵּים בְּרָכָה לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. דִּכְתִיב, אֲשֶׁר בֵּרַכוֹ ה’, אִתְבָּרֵךְ בְּקִיּוּמָא דְּבִרְכָאן, וּלְבָתַר כְּתִיב בַּתְרִיהּ, וְיִתֶּן לְךָ וְגו’. כֵּיוָן דְּהַהוּא שָׂדֶה אִתְקְיַּים בְּקַיְימָא דְּבִרְכָאן, (ס”א בברכוי, מיד ברכיה, ויתן לך האלהים, דההוא שדה רזא) דְּנָפְקֵי מִינֵיהּ בִּרְכָאן, לְבָתַר דְּאִיהוּ אִתְקְיַּים בְּבִרְכוֹי. כְּגַוְונָא דָא בָּרִיךְ יַעֲקֹב בְּקַדְמִיתָא לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּלְבָתַר בָּרִיךְ לִבְנוֹי. תָּא חֲזֵי, בְּצַפְרָא בָּעֵי בַּר נָשׁ לְאַקְדָּמָא בִּרְכָאן לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּלְבָתַר לִשְׁאָר בְּנֵי עַלְמָא, וְהָא אוֹקִימְנָא דִּכְתִיב בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד וְגו’.
The blessing which Isaac bestowed on Jacob is no exception to this rule, because he said first, “behold the smell of my son is like the smell of a field which the Lord hath blessed”, where the field is an allusion to that field which is the source of blessings. Note that in the morning a man should first bless God and only then give his greeting to his fellow-men.
וְתָּא חֲזֵי, כַּד בָּעָא יַעֲקֹב לְבָרְכָא לְאִינוּן בְּנֵי יוֹסֵף, חָמָא בְּרוּחַ קוּדְשָׁא דְּזַמִין לְנָפְקָא מֵאֶפְרַיִם יָרָבְעָם בֶּן נְבָט. פָּתַח וְאָמַר, מִי אֵלֶּה. מַשְׁמַע (ס”א מאי שנא) דְּאָמַר בַּעֲבוֹדָה דָא דְסִטְרָא דְּעֲבוֹדָה זָרָה (שמות לכ) אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל. אֶלָּא רָזָא אִיהוּ, כָּל אִינוּן סִטְרִין דְּהַהוּא חִוְיָא בִּישָׁא, וּמִסִּטְרָא דְּהַהוּא רוּחַ מְסָאֲבָא הַהוּא חִוְיָא. (שמות רל”ו ע”ב) וְאִית מַאן דְּרָכִיב עֲלֵיהּ, וְכַד מִזְדַּוְוגָן, אִקְרוּן אֵלֶּה. וְאִינוּן מִזְדַּמְּנִין בְּעַלְמָא, בְּכָל אִינוּן סִטְרִין דִּלְּהוֹן.
When Jacob was about to bless Joseph’s sons, he saw by the Holy Spirit that Jeroboam the son of Nebat would issue from Ephraim, and he exclaimed, “Who are these?”, the word “these” (eleh) being an allusion to idols. The reason is that besides the evil serpent there is one that rides on it, and when they are joined together they are called “these”, and they visit the world with all their hosts.
וְרוּחַ דְּקוּדְשָׁא אִקְרֵי זֹאת, דְּאִיהוּ רָזָא דִּבְרִית, רְשִׁימָא קַדִּישָׁא דְּאִשְׁתַּכַּח תָּדִיר בְּבַּר נָשׁ, וְכֵן (שמות ט״ו:ב׳) זֶה אֵלִי וְאַנְוִהוּ, (ישעיה כה) זֶה ה’. (ס”א הוא יי) אֲבָל אִלֵּין, אִקְרוּן אֵלֶּ”ה, וְעַל דָּא כְּתִיב, אֵלֶּה אֱלהֶיךָ יִשְׂרָאֵל.
The Holy Spirit, on the other hand, is called “this”, and is symbolized by the covenant of the holy imprint which is ever on a man’s body.
וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב, (ישעיהו מ״ט:ט״ו) גַּם אֵלֶּה תִּשָּׁכַחְנָה, וְאָנֹכִי רָזָא דְזֹאת, לא אֶשְׁכָּחֵךְ. וּכְתִיב, (איכה א׳:ט״ז) עַל אֵלֶּה אֲנִי בּוֹכִיָה, דְּהַהוּא חוֹבָא גָּרְמָא לוֹן לְמִבְכֵּי כַּמָּה בְּכִיָּין. דָּבָר אַחֵר עַל אֵלֶּה אֲנִי, מַאי טַעְמָא. בְּגִין דְּאִתְיְיהִיב רְשׁוּ לְאֲתַר דָּא לְשַׁלְּטָאָה עַל יִשְׂרָאֵל, וּלְחָרָבָא בֵּי מַקְדְּשָׁא, וּבְגִין דְּאִתְיְיהִיב לוֹן רְשׁוּ לְשַׁלְּטָאָה, (ס”א כתיב, (איכה א׳:ט״ז) על אלה אני בוכיה, רזא דמלה דא סטרא דמסאבא דאתייהיב לון רשו לשלטאה) אֲנִי בּוֹכִיָה, דָּא רוּחַ קוּדְשָׁא דְּאִקְרֵי אֲנִי.
Hence we find written, “These also shall forget” (Is. 49, 15), and again, “For these I am weeping” (Ibid. 16), that sin being the cause to us of endless weeping; or alternatively, because this place was allowed to gain dominion over Israel and to destroy the Temple, the word “I” (ani) in this case referring to the Holy Spirit.
וְאִי תֵימָא, הָא כְּתִיב, (דברים כ״ח:ס״ט) אֵלֶּה דִּבְרֵי הַבְּרִית. הָכִי הוּא וַדַּאי, דְּכָל אִלֵּין לָא מִתְקַיְימֵי, אֶלָּא מִגּוֹ אֵלֶּה, דְּתַמָּן כָּל לְוָוטִין שָׁרְיָין, כְּמָה דְאוֹקִימְנָא דְּאִיהוּ אָרוּר. וּבְגִין דָּא אַקְדִּים וְאָמַר אֵלֶּה, דְּקָיְימָא לְמַאן דְּעֲבַר דִּבְרֵי הַבְּרִית.
It may be asked, on this hypothesis, what are we to make of the words “These are the words of the covenant”? The answer is that the word “these” is here also appropriate, because the words of the covenant are established by “these”, since they are the abode of all curses, which await all who transgress the covenant.
(ויקרא כ״ז:ל״ד) אֵלֶּה הַמִּצְוֹת אֲשֶׁר צִוָּה ה’, בְּגִין דְּכָל פִּקּוּדָא דְאוֹרַיְיתָא לְאִתְדַּכָּאָה בַּר נָשׁ, וְלָא יִסְטֵי מֵאוֹרְחָא דָא, וְיִסְתַּמַּר מִתַּמָּן, וְיִתְפְּרַשׁ מִנַּיְיהוּ. וְאִי תֵימָא (בראשית ו׳:ט׳) אֵלֶּה תּוֹלְדוֹת נֹחַ. הָכִי הוּא וַדַּאי, דְּהָא נָפַק חָם, דְּאִיהוּ אֲבִי כְנַעַן, וּכְתִיב, (בראשית מט) אָרוּר כְּנַעַן וְאִיהוּ רָזָא דָא דְאֵלֶּה.
Similarly it is written, “These are the precepts which the Lord commanded”, because the object of all the precepts is to purify man so that he should not stray from the right path and should keep far away from there. Hence, too, it is written, “These are the generations of Noah”, because they included Ham the father of Canaan, who was accursed.
וְעַל דָּא (ס”א כל הני התוכא סוספיתא דדהבא, ועל דא כתיב מי אלה, ישראל כד עבדון עגלא) כְּתִיב וַיֹּאמְרוּ אֵלֶה אֱלהֶיךָ יִשְׂרָאֵל, וְכָל הַנֵּי הִתּוּכָא סוֹסְפִיתָא דְּדַהֲבָא. אַהֲרֹן קָרִיב דַּהֲבָא, דְּאִיהוּ סִטְרָא דִילֵיהּ, דְּכָלִיל אִיהוּ בְּתוּקְפָא דְאֶשָׁא, וְכֹלָּא חַד, וְסִטְרָא דָא דַּהֲבָא וְאֶשָּׁא. (ד”א ל”ג לאתתקפא) רוּחַ מְסָאֲבָא, דְּאִשְׁתַּכַּח תָּדִיר בְּמַדְבְּרָא, אַשְׁכַּח אֲתַר בְּהַהוּא זִמְנָא, לְאַתְקָפָא בֵּיהּ.
The spirit of eleh is the “dross of gold”. Aaron in the wilderness offered gold, which was his own affinity, since he was endowed with the strength of fire, and fire and gold are all one, but the unclean spirit which haunts the wilderness found at that time a place on which to fasten,
וּמַה דְּהֲווּ יִשְׂרָאֵל דָּכְיָין מֵהַהוּא זוּהֲמָא קַדְמָאָה דְּאַטִיל בְּעַלְמָא, דְּגָרִים מוֹתָא לְעַלְמָא, כַּד קָמוּ עַל טוּרָא דְסִינַי, לְבָתַר אַהֲדָרוּ, וְגָרִים לוֹ כְּמִלְּקַדְּמִין, לְסָאֲבָא לוֹן, וּלְאִתְתַּקְפָא עֲלַיְיהוּ. וְגָרִים לוֹן מוֹתָא, וּלְכָל עַלְמָא, לְדָרֵיהוֹן בַּתְרַיְיהוּ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים פ״ב:ו׳) אֲנִי אָמַרְתִּי אֱלהִים אַתֶּם וְגו’ אָכֵן כְּאָדָם וְגו’.
and so Israel, after being freed at Mount Sinai from the primeval defilement which brought death into the world, afterwards incurred it again and brought death upon themselves and all their descendants.
וְעַל דָּא כַּד חָמָא יַעֲקֹב לְיָרָבְעָם בֶּן נְבָט דְּעֲבַד כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, וְאָמַר אֵלֶּה אֱלהֶיךָ, אִזְדַּעְזַע, וְאָמַר מִי אֵלֶּה. כַּד בָּעָא לְבָתַר לְבָרְכָא לוֹן, בָּרִיךְ לֵיהּ (ס”א לשכינתא בקדמיתא, ולבתר) בָּרִיךְ (לון) לִבְנוֹי. כֵּיוָן דְּבָרִיךְ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּקַדְמִיתָא, לְבָתַר מֵהַהוּא אֲתַר דְּבָרִיךְ בְּקַדְמִיתָא, בָּרִיךְ לוֹן. הֲדָא הוּא דִכְתִיב הַמַּלְאָךְ הַגּוֹאֵל אוֹתִי מִכָּל רָע וְגו’.
Hence, when Jacob saw in his mind’s eye Jeroboam son of Nebat, who made an idol and said, “These are thy gods, O Israel”, he trembled and said, “Who are these?”. Hence when he came afterwards to bless them, he first blessed Elohim and then blessed them from that source.
Vayechi, Chapter 37
רִבִּי יְהוּדָה פָּתַח וְאָמַר, (ישעיהו ל״ח:ב׳) וַיַּסֵּב חִזְקִיָּהוּ פָּנָיו אֶל הַקִּיר וַיִּתְפַּלֵּל אֶל ה’. הָא אוּקְמוּהָ, דְּלָא לִצְלֵי בַּר נָשׁ אֶלָּא סָמוּךְ לְכוֹתְלָא, וְלָא יְהֵא מִלָּה חָצִיץ בֵּינֵיהּ לְבֵין כּוֹתְלָא. דִּכְתִיב וַיַּסֵּב חִזְקִיָּהוּ פָּנָיו אֶל הַקִּיר. מַאי שְׁנָא בְּכֻלְּהוּ דְּצַלֵּי צְלוֹתָא, דְּלָא כְּתִיב בְּהוּ וַיַּסֵּב פָּנָיו אֶל הַקִּיר, דְּהָא דַי לֵיהּ דְּיֵימָא וְיִתְפַּלֵּל אֶל ה’, דְּהָא מַאן דְּמַצְלֵי צְלוֹתָא, אִיהוּ כִּוִּון דַּעְתֵּיהּ כְּדְקָא יְאוּת, דְּהָא כְּתִיב בְּמשֶׁה, (במדבר י״א:ב׳) וַיִּתְפַּלֵּל משֶׁה אֶל ה’. (שמות י״א:ט׳) וַיִּצְעַק משֶׁה אֶל ה’ וְלָא כְּתִיב וַיַּסֵּב פָּנָיו. הָכָא בְּחִזְקִיָּהוּ, מַאי טַעְמָא וַיַּסֵּב חִזְקִיָּהוּ פָּנָיו אֶל הַקִּיר, וּלְבָתַר וַיִּתְפַּלֵּל.
R. Judah discoursed here on the text: Then Hezekiah turned his face unto the wall and prayed unto the Lord (Is. 38, 2). He said: ‘We have derived from this verse the lesson that a man in praying should stand near the wall, with nothing intervening between himself and the wall. Now the question may be asked, why does it say of Hezekiah in particular that he turned his face to the wall, and of no one else who offered prayer, though with no less devotion, as, for instance, Moses, of whom it is written that he “prayed to the Lord” (Ibid. 17, 4), and he “cried to the Lord” (Ex. 15, 25)?
אֶלָּא רָזָא דְמִלָּה אִיהוּ, דְּתָנִינָן, חִזְקִיָּה בְּהַהוּא זִמְנָא לָא הֲוָה נָסִיב, וְלָא הֲוָה לֵיהּ אִנְתּוּ, וְלָא אוֹלִיד בְּנִין, מַה כְּתִיב, (ישעיהו ל״ח:א׳) וַיָּבֹא אֵלָיו וְגו’ כִּי מֵת אַתָּה וְלֹא תִחְיֶה, וְתָנִינָן כִּי מֵת אַתָּה בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְלָא תִחְיֶה בָּעוֹלָם הַבָּא. מַאי טַעְמָא, בְּגִין דְּלָא אוֹלִיד בְּנִין.
The reason is as follows. Hezekiah, as tradition tells us, was at that time not married and had no children. Isaiah therefore came to him and said: “Thou shalt die and not live”, i.e. as tradition explains, “thou shalt die in this world and not live in the next world”. For whoever has not laboured to beget children in this world is not established in the future world,
דְּכָל מַאן דְּלָא אִשְׁתַּדַּל לְאוֹלָדָא בְּנִין בְּהַאי עַלְמָא, לָא מִתְקַיֵּים בְּעַלְמָא דְאָתֵי, וְלָא יְהֵא לֵיהּ חוּלָקָא בְּהַהוּא עַלְמָא. וְאִתְתָּרְכַת נִשְׁמָתֵיהּ בְּעַלְמָא (דאתי), וְלָא אַשְׁכָּחַת נַיְיחָא בְּאֲתַר דְּעַלְמָא. וְדָא הוּא עוֹנָשָׁא דִּכְתִיב בְּאוֹרַיְיתָא, (ויקרא כ׳:כ׳) עֲרִירִים יָמוּתוּ, וּמְתַרְגְּמִינָן בְּלָא וְלָד. בְּגִין דְּמַאן דְּאִיהוּ בְּלָא וְלַד, כַּד אָזִיל בְּהַהוּא עַלְמָא, מִית הוּא תַּמָּן. מִית בְּעַלְמָא דֵין, וּבְעַלְמָא דְאָתֵי. וְעַל דָּא כְּתִיב כִּי מֵת אַתָּה וְלֹא תִחְיֶה.
and his soul is banished thence and can nowhere find rest; and this is the punishment referred to in the Law by the words, “They shall die childless” (Lev. 20, 20).
וְלֹא עוֹד, אֶלָּא דִּשְׁכִינְתָּא לָא שַׁרְיָא עֲלוֹי כְּלָל, כְּדֵין כְּתִיב וַיַּסֵּב חִזְקִיָּהוּ פָּנָיו אֶל הַקִּיר. אוֹלִיפְנָא דְּשַׁוֵּי רַעֲיוֹנוֹי, וְכַוֵּון אַנְפּוֹהִי לְמֵיסַב אִתְּתָא, בְּגִין דְּתִשְׁרֵי עֲלוֹי שְׁכִינְתָּא, רָזָא דְקִיר.
Further, the Shekinah does not rest upon him at all. Hence Hezekiah “set his face to the wall”, that is to say, he made a resolution to take a wife in order that the Shekinah, which is symbolized by a wall, might rest upon him,
וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב לְבָתַר, וַיִּתְפַּלֵּל אֶל ה’, מִכָּאן אוֹלִיפְנָא, דְּמַאן דְּאִית בֵּיהּ חוֹבָא, וּבָעֵי לְמִבְעֵי רַחֲמֵי עֲלוֹי, יְכַוֵּין אַנְפּוֹי וְרַעֲיוֹנוֹי, לְאַתְקָנָא גַּרְמֵיהּ מֵהַהוּא חוֹבָא, וּלְבָתַר יִבְעֵי צְלוֹתָא. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (איכה ג׳:מ׳) נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ וְנַחְקוֹרָה בְּקַדְמִיתָא, וּלְבָתַר וְנָשׁוּבָה. אוּף הָכָא, כֵּיוָן דְּיָדַע חִזְקִיָּהוּ חוֹבֵיהּ, מַה כְּתִיב וַיַּסֵּב חִזְקִיָּהוּ פָּנָיו אֶל הַקִּיר, שַׁוֵּי אַנְפּוֹי לְאַתְקָנָא לְגַבֵּי שְׁכִינְתָּא, דְּהָא לְגַבֵּי אֲתַר דָּא חָב.
and hence the text continues, “and he prayed unto the Lord”. From here we learn that anyone who is conscious of a sin for which he means to ask forgiveness should first form a resolution to cure himself of that sin and then offer his prayer, as it is written: “Let us search and try our ways” first, and then, “turn again unto the Lord” (Lam. 3, 40). So Hezekiah, recognizing his fault, set his mind to put himself right with the Shekinah, the place against which he sinned.
בְּגִין דִּשְׁכִינְתָּא כָּל נוּקְבֵי דְעַלְמָא קַיְימִין בְּסִתְרָהָא. מַאן דְּאִית לֵיהּ נוּקְבָא, שַׁרְיָא אִיהִי לְגַבֵּיהּ, וּמַאן דְּלֵית לֵיהּ, לָא שַׁרְיָא לְגַבֵּיהּ. וְעַל דָּא אַתְקִין גַּרְמֵיהּ לְגַבָּהּ לְאַתְקָנָא, וְשַׁוֵּי עֲלֵיהּ לְאִתְנַסְּבָא, וּלְבָתַר וְיִתְפַּלֵּל אֶל יְיָ.
For all females are in the shelter of the Shekinah, and it abides with one who has a wife, but not with one who has none, and therefore Hezekiah first resolved to marry, and then offered his prayer.
קִיר, דָּא הוּא אֲדוֹן כָּל הָאָרֶץ, וְדָא שְׁכִינְתָּא, כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (יהושע ג׳:י״א) הִנֵּה אֲרוֹן הַבְּרִית אֲדוֹן כָּל הָאָרֶץ. קִיר, כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (ישעיהו כ״ב:ה׳) מְקַרְקַר קִיר וְשׁוֹעַ. קִרְקוּרָא וּנְהִימָא דְקִיר, דְּאִיהוּ אָדוֹן, כַּד אִתְחָרִיב בֵּי מַקְדְּשָׁא, כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (ירמיהו ל״א:ט״ו) רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ, וְהָא אוֹקִימְנָא. וּבְגִין כָּךְ וַיַּסֵּב חִזְקִיָּהוּ פָּנָיו אֶל הַקִּיר.
תָּא חֲזֵי, בִּצְלוֹתָא מַה כְּתִיב, (ישעיהו ל״ח:ג׳) אָנָא יְיָ זְכָר נָא אֶת אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי לְפָנֶיךָ, רָמַז הָכָא, דְּנָטַר בְּרִית קַדִּישָׁא, וְלָא סָאִיב לֵיהּ, וְנָטַר לֵיהּ כְּדְקָא יְאוּת. כְּתִיב הָכָא הִתְהַלַּכְתִּי לְפָנֶיךָ, וּכְתִיב הָתָם (בראשית י״ז:א׳-ב׳) הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וְהְיֶה תָמִים וְאֶתְּנָה בְרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶיךָ, דְּנָטַר בְּרִית קַדִּישָׁא כְּדְקָא יְאוּת. בֶּאֱמֶת וּבְלֵב שָׁלֵם, דְּאִתְכַּוֵּון בְּכָל אִינוּן רָזֵי מְהֵימְנוּתָא דִּכְלִילָן בֶּאֱמֶת.
In regard to the actual language of his prayer, the words “Remember now, O Lord, I beseech thee, how I have walked before thee” allude to the fact of his having kept the holy covenant without defiling it; the words “in truth and with a perfect heart” denote that he clung to all the principles of faith which are comprised under the word “truth”,
וְהַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עָשִׂיתִי, דְּסָמַךְ גְּאוּלָה לִתְפִלָּה, וְהָא אוֹקִימְנָא. וְהָא אוּקְמוּהָ חַבְרַיָיא, דְּאִתְכַּוֵּון לְיַחֲדָא יִחוּדָא כְּדְקָא יְאוּת. וּבְגִין כָּךְ, וַיֵּבְךִ חִזְקִיָּהוּ בְּכִי גָדוֹל, דְּלֵית תַּרְעָא דְּקָיְימָא קַמֵּי דִּמְעִין. גְּאוּלָה, דָּא הוּא מַלְאָךְ הַגּוֹאֵל, דְּדָא אִיהוּ דְאִשְׁתַּכַּח בְּכָל פֵּרוֹקָא דְעַלְמָא, וְהָא אוֹקִימְנָא.
and the words “and have done that which is good in thy sight” indicate that in praying he always concentrated his mind upon declaring the unity of God with full conviction. Finally, Hezekiah “wept sore”, because there is no door which remains closed to tears.’ THE ANGEL WHO REDEEMED ME FROM ALL EVIL. This is the angel who takes part in every deliverance.
Vayechi, Chapter 38
הַמַּלְאָךָ הַגּוֹאֵל אוֹתִי מִכָּל רָע. רִבִּי אֶלְעָזָר אָמַר, כֵּיוָן דְּבָרִיךְ יַעֲקֹב וְאִתְכַּוֵּון מִתַּתָּא לְעֵילָא, כְּדֵין אַמְשִׁיךְ מֵעֵילָא לְתַתָּא, דִּכְתִיב הָאֱלֹהִים הָרוֹעֶה אוֹתִי, כֵּיוָן דְּאִיהוּ נָטִיל, יָהִיב בִּרְכָאן לְהַאי אֲתַר, כֵּיוָן דְּאַמְטֵי בִּרְכָאן לְהַאי אֲתַר, כְּדֵין פָּתַח וְאָמַר הַמַּלְאָךְ הַגּוֹאֵל וְגו’.
R. Eleazar said: ‘After Jacob had mentally carried the blessings from the lower to the upper sphere, he then drew them from the upper to the lower. Thus he first said: “The God which hath fed me”, and then, having set the blessings in that place, he said “the angel who redeemed me”.’
פָּתַח וְאָמַר, (מלכים א ח׳:ז׳) כִּי הַכְּרוּבִים פּוֹרְשֵׂי כְּנָפַיִם אֶל מְקוֹם הָאָרוֹן וְגו’. תָּא חֲזֵי, כְּרוּבִים בְּאָת וּבְנִיסָא הֲווּ קָיְימֵי, תְּלַת זִמְנִין בְּיוֹמָא הֲווּ פָּרְשֵׂי גַדְפֵיהוֹן, וְסָכְכֵי עַל אֲרוֹנָא לְתַתָּא, דִּכְתִיב פּוֹרְשֵׂי כְנָפַיִם, פְּרוּשֵׂי לָא כְּתִיב, אֶלָּא פּוֹרְשֵׂי.
R. Eleazar further said: ‘It is written: “For the Cherubim spread forth their wings over the place of the ark” (I Kings 8, 7). The Cherubim were kept in their place miraculously, and three times a day they used to spread out their wings and cover the ark.
וְתָּא חֲזֵי, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָבִיד לְתַתָּא כְּגַוְונָא דִלְעֵילָא, כְּרוּבִים, דִּיוּקְנָא דִלְהוֹן כְּחֵיזוּ רַבְיָין, וְקָיְימִין תְּחוֹת הַאי אֲתַר, מִימִינָא וּמִשְׂמָאלָא, וְאִלֵּין אִתְבָּרְכָן בְּקַדְמִיתָא מֵהַנְהוּ בִּרְכָאן דְּנָגְדָן מֵעֵילָא, וּמֵהָכָא נַגְדֵי בִּרְכָאן לְתַתָּא.
They were a representation of the upper Cherubim and had the form of children, and they stood beneath that place on the right and the left. They were the first recipients of the blessings which flowed from above, and transmitted them further,
וְעַל דָּא כְּתִיב, הַמַּלְאָךְ הַגּוֹאֵל אוֹתִי מִכָּל רָע. אוֹתִי, דְּנָטִיל בִּרְכָאן מִגְּוָונִין דִּלְעֵילָא, וְכֵיוָן דְּאִיהוּ נָטִיל, יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים, דָּא רָזָא דִכְרוּבִים, דְּמִנַּיְיהוּ נָגְדֵי בִּרְכָאן מֵעִילָאֵי לְתַתָּאֵי (ותתאי):
and this is the meaning of the words, “the angel who blessed me”, that is, the angel first received blessings from the beings above, and with them “blessed the lads”, to wit, the Cherubim, and from them blessings were transmitted from the upper to the lower creatures.
הַמַּלְאָךָ הַגּוֹאֵל אוֹתִי מִכָּל רָע יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים וְגו’. רִבִּי חִיָּיא פָּתַח וְאָמַר, (משלי י״ט:י״ד) בַּיִת וָהוֹן נַחֲלַת אָבוֹת, וְכִי נַחֲלַת אָבוֹת אִינְהוּ, וְהָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יָהִיב כֹּלָּא לְבַּר נָשׁ. אֶלָּא, דְּכֵיוָן דְּאַחְסִין בֵּיתָא לְבַר נָשׁ וּמָמוֹנָא, לְזִמְנִין דְּיַחֲסִין כֹּלָּא לִבְרֵיהּ, וִיהֵא אַחְסָנָא דְאָבוֹת. אֲבָל וּמֵיְיָ אִשָּׁה מַשְׂכָּלֶת, בְּגִין דְּאִתְּתָא, כַּד אַחְסִין לָהּ בַּר נָשׁ, מֵעִם קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַחְסִין לָהּ, דְּהָא לָא יַחְסִין לָהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְבַּר נָשׁ, אֶלָּא כַּד מַכְרִיזִין עֲלֵיהּ בִּרְקִיעָא.
R. Hiya discoursed on the verse: House and wealth are an inheritance from parents, but from the Lord is a prudent wife. (Prov. 19, 14). ‘When God gives a house and money to a man,’ he said, ‘sometimes he bequeaths the whole to his son, and therefore these things, although they are ultimately from God, may be called “inheritance of parents”. But the possession of a good wife comes to man only from God. For God mates couples before they are born,
דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מְזַוֵּוג זִווּגִין, עַד לָא יֵיתוּן לְעַלְמָא. וְכַד זָכוּ בְּנֵי נָשָׁא לְפוּם עוֹבָדֵיהוֹן, הָכִי יַהֲבֵי לוֹן אִתְּתָא, וְכֹלָּא אִתְגַּלְּיָין קַמֵּיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּלְפוּם עוֹבָדִין דְּזַכָּאִין, הָכִי מְזַוִּוג זִוּוּגִין.
and when a man is worthy he obtains a wife according to his deserts.
וּלְזִמְנִין דְּקָא סְלִיקוּ בִּקְלִיטִין, וְאַסְטֵי הַהוּא בַּר נָשׁ אָרְחֵיהּ, סָלִיק זִוּוּגֵיהּ לְאָחֳרָא, עַד דְּיִכְשַׁר עוֹבָדוֹי, וְכַד יִכְשַׁר עוֹבָדוֹי, אוֹ דְּמָטֵי זִמְנֵיהּ, אִתְדָּחֵי גְּבַר מִקַּמֵּי גְבַר, וְאָתֵי הַאי וְנָטִיל דִּילֵיהּ. וְדָא קָשֵׁי קַמִּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מִכֹּלָּא לְדַחְיָא בַּר נָשׁ מִקַּמֵּי גַבְרָא אָחֳרָא, וּבְגִין כָּךְ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִיהוּ יָהִיב אִתְּתָא לְבַּר נָשׁ, וּמִנֵּיהּ אַתְיָין זִוּוּגִין. וְעַל דָּא וּמֵיְיָ אִשָּׁה מַשְׂכָּלֶת.
Sometimes it happens that after the lot has been cast, that man perverts his ways, and then his mate is transferred to another until he rectifies his ways, or else until his time comes, and then the other is removed to make way for him and he comes into his own; and this is grievous in the sight of God, to remove one man to make way for another. Nor is it only a prudent wife who is from God.
בְּגִין כָּךְ, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יָהִיב כֹּלָּא לְבַר נָשׁ. וְאִי תֵימָא אִשָּׁה מַשְׂכָּלֶת וְלָא אָחֳרָא. תָּא חֲזֵי, אַף עַל גַּב דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַזְמִין טָבָאן לְבַּר נָשׁ לְמֵיהַב לֵיהּ, וְהוּא אַסְטֵי אָרְחוֹי מֵעִם קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְגַבֵּי סִטְרָא אָחֳרָא, מֵהַהוּא סִטְרָא אָחֳרָא דְּאִתְדָּבַּק בֵּיהּ, יֵיתֵי לֵיהּ מַאן דְּיֵיתֵי, בְּכָל (נ”א כל) קִטְרוּגִין, וְכָל בִּישִׁין, וְלָא אַתְיָין לֵיהּ מֵעִם קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אֶלָּא מֵהַהוּא סִטְרָא בִּישָׁא דְּאִתְדָּבַּק בֵּיהּ, בְּאִינוּן עוֹבָדִין דְּעָבַד.
For if God has purposed to bestow benefits on a man, but he goes astray to the “other side”, then from that other side to which he cleaves there shall come to him one who shall bring upon him all accusations and all ills.
וְעַל דָּא, אִתְּתָא דְּלָאו אִיהִי מַשְׂכֶּלֶת, קָרָא עַל דָּא שְׁלמֹה, (קהלת ז׳:כ״ו) וּמוֹצֵא אֲנִי מַר מִמָּוֶת אֶת הָאִשָּׁה. בְּגִין דְּחוֹבוֹי דְּבַּר נָשׁ, הוּא מָשִׁיךְ עֲלֵיהּ, בְּאִינוּן עוֹבָדִין דְּעָבַד. וְעַל דָּא כַּד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְרָעֵי בֵּיהּ בְּבַר נָשׁ, בְּגִין עוֹבָדוֹי דְּכָשְׁרָן, אִיהוּ אַזְמִין לֵיהּ אִנְתּוּ דְּאִיהִי מַשְׂכֶּלֶת, וּפָרִיק לֵיהּ בְּפוּרְקָן, מִגּוֹ סִטְרָא אָחֳרָא.
Hence of the wife who is not prudent Solomon said: “And I find that woman more bitter than death” (Eccl. 7, 26), because it is the man’s sins which have drawn her on him. Hence, when God is pleased with a man, he provides for him a wife who is prudent, and redeems him from the other side.
וְעַל דָּא אָמַר יַעֲקֹב, הַמַּלְאָךְ הַגּוֹאֵל אוֹתִי מִכָּל רָע. מַאי מִכָּל רָע, דְּלָא אִזְדַּמְּנַת לִי אִתְּתָא, דְּאִיהִי מִגּוֹ סִטְרָא אָחֳרָא, וְלָא אִעָרַע פְּסוּל בְּזַרְעִי (ס”א בערסי), דְּכֻלְּהוּ צַדִּיקֵי וּשְׁלֵימֵי בִּשְׁלִימוּ, בְּגִין דְּאִתְפְּרַק מִכָּל רָע, וְיַעֲקֹב לָא אִתְדָּבַּק בְּהַהוּא סִטְרָא אָחֳרָא כְּלָל.
Hence Jacob said, “the angel who hath redeemed me from all wrong”, meaning that a wife had not been assigned to him from the “other side”, and that there was no defect in his seed, all of them being righteous and perfect.’
וְעַל דָּא, הַמַּלְאָךְ הַגּוֹאֵל אוֹתִי מִכָּל רָע יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים. מַאי טַעְמָא אִתְחֲזוּ לְאִתְבָּרְכָא, בְּגִין דְּנָטִיר יוֹסֵף אָת קַיָּימָא קַדִּישָׁא, וְעַל דָּא אָמַר יוֹסֵף בָּנַי הֵם אֲשֶׁר נָתַן לִי אֱלֹהִים בָּזֶה, אַחְמֵי לֵיהּ רָזָא דִבְרִית דְּנָטַר לֵיהּ. וּבְגִין דְּנָטַר לֵיהּ, אִתְחֲזוּ לְאִתְבָּרְכָא וְאִתְחֲזֵי אִיהוּ לְבִרְכָאן סַגִּיאִין. בְּגִין דָּא לְכֻלְּהוּ יָהַב בִּרְכָא חַד, וּלְיוֹסֵף בִּרְכָאן סַגִּיאִין, מַשְׁמַע דִּכְתִיב בִּרְכוֹת אָבִיךָ גָּבְרוּ עַל בִּרְכוֹת הוֹרַי וְגו’, בִּרְכוֹת שָׁדַיִם וָרָחַם תִּהְיֶיןָ לְרֹאשׁ יוֹסֵף.
SHALL BLESS THE CHILDREN. They were deserving of blessing because Joseph had kept the sign of the holy covenant. When Joseph said, “they are my sons whom God has given me here”, he showed his father the sign of the covenant which he had kept, and therefore they were meet for blessing, and he also was deserving of blessing in abundance. Hence Jacob gave to the others only one blessing, but to Joseph many blessings, as it says, “the blessings of thy father… shall be upon the head of Joseph” (Gen. 49, 26).
רִבִּי יְהוּדָה פָּתַח וְאָמַר, (ר”ח ע”ב) (תהילים קכ״ג:א׳) אֵלֶיךָ נָשָׂאתִי אֶת עֵינַי הַיּוֹשְׁבִי בַּשָּׁמָיִם, הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ, אֲבָל תָּא חֲזֵי, צְלוֹתָא דְּבַּר נָשׁ דְּאִתְכַּוֵּון בָּהּ, אִיהוּ לְעֵילָא לְעוּמְקָא עִלָּאָה, דְּמִתַּמָּן נָגְדֵי כָּל בִּרְכָאן וְכָל חֵירוּ, וּמִתַּמָּן נָפְקֵי לְקָיְימָא כֹּלָּא.
R. Judah discoursed on the verse: Unto thee do I lift up mine eyes, O thou that sittest in the heavens (Ps. 123, 1). He said: ‘Prayer offered with true devotion is directed on high to the supernal recess, from whence issue all blessings and all freedom, to support the universe.
וְעַל דָּא יַתִּיר יו”ד, בְּגִין דְּלָא פָּסִיק יוּ”ד, מֵאֲתַר דָּא לְעָלְמִין. וּבְגִין דָּא כְּתִיב, הַיּוֹשְׁבִי בַּשָּׁמָיִם, אָחִיד לְעֵילָא, בְּרָזָא דְּחָכְמְתָא עִלָּאָה, וְאָחִיד לְתַתָּא, דְּיָתִיב עַל כָּרְסְיָא דְּאֲבָהָן, יָתִיב עַל כָּרְסְיָא דְּאִקְרֵי שָׁמָיִם, וּבְגִין כָּךְ הַיּוֹשְׁבִי בַּשָּׁמָיִם כְּתִיב.
It is attached above to the mystery of the supreme Wisdom, and it is attached below to him who sits on the throne of the patriarchs which is called heaven. Hence it is written here: “Who sits in the heavens.”
וּמֵהָכָא, כַּד בִּרְכָאן נָגְדֵי מֵעֵילָא מֵעוּמְקָא דָא, כֻּלְּהוּ נָטִיל לוֹן הַאי אֲתַר דְּאִקְרֵי שָׁמַיִם, וּמֵהַאי נָגְדֵי לְתַתָּא, עַד דְּמָטוּ לְצַדִּיקַיָּיא קְיָימָא דְעַלְמָא, וּמֵהָכָא מִתְבָּרְכִין כָּל אִינוּן חַיָּילִין, וְכָל אִינוּן מַשִּׁרְיָין לִזְנַיְיהוּ, וְהָא אוּקְמוּהָ.
When the blessings issue from the supernal recess, they are all received by this place called heaven, and from thence they flow down till they come to the place called the “Righteous One the foundation of the world”, from whence are blessed all the (heavenly) hosts and camps after their kind.
תָּא חֲזֵי, בְּשִׁבְעִין וּתְרֵין נְהוֹרִין, אִסְתַּלַּק עֲטָרָא דְּכָל מַשִּׁרְיָין, עִגּוּלָא דְעַלְמָא, בְּשִׁבְעִין דּוּכְתֵּי, חַד עִגּוּלָא לְכֻלְּהוּ (לעיל נ”ג ע”ב) בְּגוֹ הַהוּא עִגּוּלָא נְקוּדָה חָדָא דְּקָיְימָא בְּאֶמְצָעִיתָא, מֵהַאי נְקוּדָה, אִתְּזָנַת כָּל הַהוּא עִגּוּלָא, בֵּית קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים, אִיהוּ אֲתַר לְהַהוּא רוּחָא דְּכָל רוּחִין (ס”א הכא רזא דכל רזין) אִתְטַמַּר בְּגַוֵּיהּ. הַאי טְמִירוּ אִיהוּ בְּגוֹ חֵילָהָא, טְמִירָא אִיהוּ בְּגוֹ לְגוֹ, כַּד סָלְקָא דָא, כֹּלָּא סָלְקִין אֲבַתְרָהּ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (שיר השירים א׳:ד׳) מָשְׁכֵנִי אַחֲרֶיךָ נָרוּצָה.
All these heavenly legions are crowned by seventy-two lights, of which seventy form a circle about the world, while in the from which the whole of the circumference is fed. The house of the holy of holies is the place for that spirit of all spirits, where lies hid the mystery of all mysteries, and when this removes, all move after it.’
Vayechi, Chapter 39
רִבִּי חִזְקִיָּה וְרִבִּי יוֹסֵי וְרִבִּי יְהוּדָה הֲווּ אָזְלֵי בְּאוֹרְחָא, אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, כָּל חַד וְחַד מִינָן לֵימָא מִלֵּי דְאוֹרַיְיתָא. פָּתַח רִבִּי יְהוּדָה וְאָמַר, (תהילים ע״ט:ח׳) אַל תִּזְכָּר לָנוּ עֲוֹנוֹת רִאשׁוֹנִים מַהֵר יְקַדְמוּנוּ וְגו’. תָּא חֲזֵי, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בִּרְחִימוּתָא דְיִשְׂרָאֵל, רָחִים לוֹן, דְּאִינוּן עַדְבֵיהּ וְאַחְסַנְתֵּיהּ, לָא מִסְתַּכַּל אָחֳרָא בְּדִינַיְיהוּ, בַּר אִיהוּ בִּלְחוֹדֵיהּ. וְכֵיוָן דְּאִיהוּ מִסְתַּכֵּל בְּדִינַיְיהוּ, אִתְמָלֵי עֲלַיְיהוּ רַחֲמִין, בְּגִין דְּאִיהוּ כְּאָב דְּרָחִים עַל בָּנִים, כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (תהילים ק״ג:י״ג) כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים רִחַם ה’ וְגו’. וְכֵיוָן דְּאִשְׁתַּכַּח לוֹן חוֹבִין, מַעֲבָר לוֹן רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן, עַד דְּאַעֲבַר לוֹן לְכֻלְּהוּ מִקַּמֵּיהּ. וְכֵיוָן דְּאַעֲבַר לוֹן מִקַּמֵּיהּ, לָא אִשְׁתָּאַר עֲלַיְיהוּ חוֹבִין לְמֵיהַב שָׁלְטָנוּ לְסִטְרָא אָחֳרָא דְּדִינָא עֲלַיְיהוּ.
As R. Hizkiah and R. Jose and R. Judah were once journeying together, R. Jose said: ‘Let each one of us give some exposition of the Torah.’ R. Judah thereupon began with the verse, “Remember not against us the iniquities of our forefathers, let thy tender mercies speedily prevent us” (Ps. 79, 8). He said: ‘God in His great love for Israel allows no one to sit in judgement on them save Himself, and when He tries them, He is filled with compassion for them like a father for his children, and when He finds they have done wrong, He removes their offences one by one until there are none left to place them in the power of the other side.
אָתֵי לְמֵיחַב קַמֵּיהּ כְּדְבְּקַדְמִיתָא, אִינוּן חוֹבִין קַדְמָאֵי דְּאַעֲבַר מִקַּמֵּיהּ חָשִׁיב עֲלַיְיהוּ, וְעַל דָּא כְּתִיב אַל תִּזְכָּר לָנוּ עֲוֹנוֹת רִאשׁוֹנִים מַהֵר יְקַדְמוּנוּ רַחֲמֶיךָ וְגו’. דְּאִי רַחֲמֶיךָ לֹא יַקְדִּימוּ עֲלַיְיהוּ דְיִשְׂרָאֵל, לָא יָכְלִין לְקָיְימָא בְּעַלְמָא. בְּגִין דְּכַמָּה אִינוּן מָארֵי דְּדִינָא קַשְׁיָא, מָארֵי תְּרִיסֵין, וְכַמָּה דִלְטוֹרִין דְּקָיְימֵי עֲלַיְיהוּ דְיִשְׂרָאֵל לְעֵילָא, וְאִלְמָלֵא דְּאַקְדִּים קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא רַחֲמִים עֲלַייהוּ דְיִשְׂרָאֵל, עַד לָא יַשְׁגַּח בְּדִינֵיהוֹן, לָא יָכְלִין לְקָיְימָא בְּעַלְמָא. וְעַל דָּא, מַהֵר יְקַדְמוּנוּ רַחֲמֶיךָ כִּי דַלוֹנוּ מְאֹד. דַּלּוּתָא דְעוֹבָדִין טָבִין, דַּלּוּתָא דְּעוֹבָדִין דְּכָשְׁרָן. (קמי קודשא בריך הוא).
Hence it says, “let thy mercies prevent us”, because otherwise Israel would not be able to exist, in face of all the accusers and all the adversaries who are lying in wait for them above. Hence it continues “for we are very poor”, that is, poor in good deeds in the sight of God.
תָּא חֲזֵי, אִלְמָלֵי יְסַגְּלוּן יִשְׂרָאֵל עוֹבָדִין דְּכָשְׁרָן קַמֵּי קוּדְשָׁא בְרִיךְ הוּא, לָא הֲווּ קָאִימוּ עֲלֵיהּ עַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת בְּעַלְמָא, אֲבָל יִשְׂרָאֵל אִינוּן גָּרְמִין לִשְׁאָר עַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת לְזָקְפָא רֵישַׁיְיהוּ בְּעַלְמָא. דְּאִלְמָלֵי יִשְׂרָאֵל לָא יְהוֹן חָטָאן קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שְׁאָר עַמִין עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת אִתְכַּפְיָין קַמַּיְיהוּ.
For were Israel rich in good deeds before God, idolatrous nations would not be able to exist in the world. It is Israel who enable other nations to hold their head high, because but for their sins the nations would be subdued before them.
וְתָא חֲזֵי, אִלְמָלֵא דְּאַמְשִׁיכוּ יִשְׂרָאֵל בְּעוֹבָדִין בִּישִׁין לִסְטַר אָחֳרָא בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא, הָא אִתְּמָר, דְּלָא שָׁלְטוּ שְׁאָר עַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא, וְלָא אִתְגָּלוּ מֵעַל אַרְעָא. וְעַל דָּא כְּתִיב, כִּי דַלּוֹנוּ מְאֹד. דְּלֵית לָן עוֹבָדִין דְּכָשְׁרָן כְּדְקָא חָזֵי. וּבְגִין כָּךְ כִּי דַלּוֹנוּ מְאֹד מַהֵר יְקַדְמוּנוּ רַחֲמֶיךָ.
And, as we have already said, had not Israel by their sins brought the other side into the Holy Land, the idolatrous nations would not have gained possession of it, and Israel would not have been exiled from their land. Hence, because “we are brought very low”, therefore “let thy tender mercies speedily prevent us”.’
Vayechi, Chapter 40
רִבִּי יוֹסֵי פָּתַח וְאָמַר, (תהילים ב׳:י״א) עִבְדוּ אֶת ה’ בְּיִרְאָה וְגִילוּ בִּרְעָדָה, וּכְתִיב, (תהילים ק׳:ב׳) עִבְדוּ אֶת ה’ בְּשִׂמְחָה בֹּאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה. תָּא חֲזֵי, כָּל בַּר נָשׁ דְּאָתֵי לְמִפְלַח לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּצַפְרָא וּבְפַנְיָא בָּעֵי לְמִפְלַח לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא.
R. Jose discoursed on the verse: “Serve the Lord with gladness, come before his presence with singing” (Ps. 100, 2). He said: ‘The service of prayer offered by man to the Holy One, blessed be He, should be carried out with gladness and with singing,
בְּצַפְרָא כַּד סָלִיק נְהוֹרָא, וְאִתְעָרוּתָא דִסְטַר יְמִינָא אִתְעַר בְּעַלְמָא, כְּדֵין בָּעֵי בַּר נָשׁ לְאִתְקַשְּׁרָא בִּימִינָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּלְמִפְלַח קַמֵּיהּ בְּפוּלְחָנָא דִצְלוֹתָא. בְּגִין דִּצְלוֹתָא אַחְסִין תּוּקְפָא לְעֵילָא, וְאַמְשִׁיךְ בִּרְכָאן מֵעוּמְקָא עִלָּאָה לְכֻלְּהוּ עַלְמִין, וּמִתַּמָּן אַמְשִׁיךְ בִּרְכָאן לְתַתָּאֵי. וְאִשְׁתַּכְּחוּ עִלָּאִין וְתַתָּאִין מִתְבָּרְכָאן, בְּהַהוּא פּוּלְחָנָא דִצְלוֹתָא.
פּוּלְחָנָא דִצְלוֹתָא, דְּקָא בָּעֵי בַּר נָשׁ לְמִפְלַח קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, (שמות כ”ט ע”א) בְּשִׂמְחָה וּבִרְנָנָה לְאַכְלָלָא לִכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל בֵּינַיְיהוּ, וּלְבָתַר לְיַיחֲדָא יִחוּדָא כְּדְקָא חָזֵי. דִּכְתִיב, (תהילים ק׳:ג׳) דְּעוּ כִּי ה’ הוּא אֱלֹהִים, דָּא רָזָא דְּיִחוּדָא בְּרָזָא דְפוּלְחָנָא.
so that he may associate with him the Community of Israel; and then he should proclaim the unity in the fitting manner, as it says: “Know ye that the Lord he is God” (Ibid. 3).
וְעִם כָּל דָּא, בָּעֵי בַּר נָשׁ לְמִפְלַח קַמֵּיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּחֶדְוָה, וּלְאַחֲזָאָה חֶדְוָה בְּפוּלְחָנֵיהּ, וְאִלֵּין תְּרֵין שִׂמְחָה וּרְנָנָה, לָקֳבֵל תְּרֵין אִלֵּין, תְּרֵין צְלוֹתִין, תְּרֵין קוּרְבָּנִין לְיוֹמָא לָקֳבֵל תְּרֵין אִלֵּין, דְּאִינוּן שִׂמְחָה וּרְנָנָה. שִׂמְחָה בְּצַפְרָא, וּרְנָנָה בְּרַמְשָׁא. וְעַל דָּא, (במדבר כ״ח:ד׳) אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַּבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם.
These two activities of gladness and song correspond to the two prayers of morning and afternoon, and to the two daily sacrifices-gladness in the morning and singing in the afternoon.
וְעַל דָּא, צְלוֹתָא דְעַרְבִית רְשׁוּת אִיהִי, בְּגִין דְּהַהִיא שַׁעְתָּא מְחַלֵּק טַרְפָּא לְכָל חֵילָהָא, וְ לָאו שַׁעְתָּא לְאַדְכָּרָא (נ”א לאתברכא) אֶלָּא לְמֵיהַב מְזוֹנָא. בִּימָמָא הִיא מִתְבָּרֶכֶת מִתְּרֵין סִטְרִין אִלֵּין, בְּצַפְרָא וּבְרַמְשָׁא מִגּוֹ שִׂמְחָה וּרְנָנָה, וּבְלֵילְיָא פָּלִיג בִּרְכָאן לְכֹלָּא כְּדְקָא חָזֵי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (משלי ל״א:ט״ו) וַתָּקָם בְּעוֹד לַיְלָה וַתִּתֵּן טֶרֶף לְבֵיתָהּ וְגו’.
The evening prayer, on the other hand, is optional, because at that time she (the Shekinah) is distributing sustenance to all her hosts, and it is not the time for blessing. In the daytime she is to be blessed from these two sides, morning and afternoon, out of gladness and singing, and at night time she divides the blessings among all in the fitting manner.’
Vayechi, Chapter 41
פָּתַח רִבִּי חִזְקִיָּה וְאָמַר, (תהילים קמ״א:ב׳) תִּכּוֹן תְּפִלָּתִי קְטֹרֶת לְפָנֶיךָ מַשְׂאַת כַּפַּי מִנְחַת עָרֶב. אַמַּאי מִנְחַת עָרֶב וְלָא צְלוֹתָא דְצַפְרָא, דְּלָא כְּתִיב תִּכּוֹן תְּפִלָּתִי בַּבֹּקֶר. אֶלָּא הָכִי אִתְּמָר, תִּכּוֹן תְּפִלָּתִי קְטֹרֶת לְפָנְיךָ, קְטֹרֶת לָא אַתְיָא אֶלָּא עַל חֶדְוָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (משלי כ״ז:ט׳) שֶׁמֶן וּקְטֹרֶת יְשַׂמַּח לֵב. וְעַל דָּא כַּהֲנָא כַּד אַדְלִיק בּוֹצִינִין, הֲוָה מַקְרִיב קְטֹרֶת, כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (שמות ל׳:ז׳-ח׳) בְּהֵטִיבוֹ אֶת הַנִּרוֹת יַקְטִירֶנָּה וּבְהַעֲלוֹת אַהֲרֹן אֶת הַנִּרוֹת בֵּין הָעַרְבַּיִם יַקְטִירֶנָּה. בְּצַפְרָא, עַל חֶדְוָה, דְּשַׁעְתָּא גָרִים. בְּרַמְשָׁא, לְמֶחדֵי סְטַר שְׂמָאלָא, וְהָכִי אִתְחֲזֵי. וּלְעָלַם לָא אָתֵי אֶלָּא עַל חֶדְוָה.
R. Hizkiah took for his text the verse: “Let my prayer be established like incense before thee, the lifting of my hands like the evening oblation” (Ps. 141, 2). He said: ‘It may be asked, why did David mention here the oblation of the evening rather than of the morning? The answer may be given as follows. The offering of incense betokens joy, as it is written, “oil and incense rejoice the heart” (Prov. 27, 9). Hence the high priest, when he lit the candlestick, used to offer incense morning and evening (Ex. 30, 7, 8); in the morning, because that is the natural season of joy, and in the evening to rejoice the left side, as befits. We see, then, that incense always betokened joy.
וְתָא חֲזֵי קְטֹרֶת מְקַשֵּׁר קִשְׁרִין, וְאָחִיד לְעֵילָא וְתַתָּא, וְדָא אַעֲבַר מוֹתָא וְקִטְרוּגָא וְרוּגְזָא, דְּלָא יָכִיל לְשַׁלְטָאָה בְּעַלְמָא. כְּמָה דִכְתִיב, (במדבר י״ז:י״א) וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל אַהֲרֹן קַח אֶת הַמַּחְתָּה וְתֵן עָלֶיהָ אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ וְשִׂים קְטֹרֶת וְהוֹלֵךְ מְהֵרָה וְגו’. לְבָתַר דָּא כְּתִיב, וַיָּרָץ (אהרן) וְגו’, וַיְכַפֵּר עַל הָעָם, וּכְתִיב, וַיַּעֲמֹד בֵּין הַמֵּתִים וּבֵין הַחַיִּים וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה. בְּגִין דְּלָא יָכְלִין כָּל סִטְרִין בִּישִׁין וְכָל מְקַטְרְגִין לְמֵיקַם קַמֵּי קְטֹרֶת. וְעַל דָּא אִיהוּ רָזָא (ס”א חדוה) דְכֹלָּא וְקִשּׁוּרָא דְכֹלָּא.
Further, the incense links and unites upper and lower, and so removes death and wrath and accusation from the world and prevents them from prevailing over it; it was through the incense that Aaron stayed the plague. Hence the incense symbolizes universal joy and universal union.
וּבְשַׁעְתָּא דְמִנְחָה, דְּדִינָא שַׁרְיָא בְּעַלְמָא, אִתְכַּוֵּון דָּוִד בְּהַהוּא צְלוֹתָא. דִּכְתִיב, תִּכּוֹן תְּפִלָּתִי קְטֹרֶת לְפָנֶיךָ וְגו’. וְהַאי צְלוֹתָא דְסָלִיק, יַעֲבֵר רוּגְזָא דְּדִינָא קַשְׁיָא, דְּשַׁלִּיט הַשְׁתָּא בְּהַאי זִמְנָא, בְּהַהוּא קְטֹרֶת. דְּדָחֵי וְאַעֲבַר קַמֵּיהּ כָּל רוּגְזָא, (דסליק השתא בהאי שעתא בההוא קטרת דאעדי כל רוגזא) וְכָל קִטְרוּגָא דְעַלְמָא, (ס”א ל”ג היינו דכתיב) (ס”א מאי טעמא בגין דאיהי) מִנְחַת עָרֶב, דְּדִינָא תַּלְיָא בְּעַלְמָא.
Now David offered the prayer we have quoted at the time of the afternoon oblation, when the world is under the aegis of justice, and he meant it to ascend and remove the wrath that was prevalent at that hour like the incense which removes wrath and accusation; hence he mentioned the “oblation of eventide”, the time when punishment descends on the world.
תָּא חֲזֵי, כַּד אִתְחָרַב בֵּי מַקְדְּשָׁא, בְּשַׁעְתָּא דְאִתּוֹקַד, זְמַן מִנְחָה הֲוָה. וְעַל דָּא כְּתִיב, (ירמיהו ו׳:ד׳) אוֹי לָנוּ כִּי פָנָה הַיּוֹם כִּי יִנָּטוּ צִלְלֵי עָרֶב. מַאן צִלְלֵי עָרֶב. אִינוּן מְקַטְרְגִין דְּעַלְמָא, וְרוּגְזֵי דְּדִינִין, דִּזְמִינִין בְּהַהִיא שַׁעְתָּא. וְעַל דָּא תָּנִינָן, דְּבָעֵי (שמות ל”ו ע”ב) בַּר נָשׁ לְכַוְּונָא דַעְתֵּיהּ, בִּצְלוֹתָא דְמִנְחָה. בְּכֻלְּהוּ צְלוֹתָא בָּעֵי בַּר נָשׁ לְכַוְּונָא דַעְתֵּיהּ, וּבְהַאי צְלוֹתָא יַתִּיר מִכֻּלְּהוּ, בְּגִין דְּדִינָא שַׁרְיָא בְּעַלְמָא. וְעַל דָּא זְמַן צְלוֹתָא דְמִנְחָה, יִצְחָק תַּקִּין לֵיהּ, וְהָא אוּקְמוּהָ.
Observe that the Temple was burnt at the time of the evening oblation, as it is written: “Woe to us because the day hath declined and the shadows of evening stretch out” (Jer. 6, 3). The “shadows of evening” are the accusers and the punishments which are abroad at that hour. Hence we have learnt that a man should say the afternoon prayer with special devotion, even more than other prayers. Hence, too, it was that Isaac instituted the afternoon prayer, as we have already explained.’
Vayechi, Chapter 42
עַד דְּהֲווּ אָזְלֵי, אָעֳלוּ בְּחַד טוּרָא. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, הַאי טוּרָא דַחֲלָא, נִהַךְ וְלָא נִתְעַכֵּב הָכָא, בְּגִין דְּטוּרָא דְּחִילָא הוּא. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, אִי הֲוָה חַד, הֲוָה אֲמִינָא הָכִי. דְּהָא תָּנִינָן, דְּמַאן דְּאָזִיל יְחִידָאי בְּאוֹרְחָא, אִתְחַיַּיב בְּנַפְשֵׁיהּ. אֲבָל תְּלָתָא לָא. וְכָל חַד וְחַד מִינָן, אִתְחֲזֵי דְלָא תַעֲדֵי מִינָן שְׁכִינְתָּא.
As they proceeded they came to a mountain. Said R. Jose: ‘This mountain is very formidable, let us keep clear of it.’ Said R. Judah: ‘If I were alone I should think the same, since we have learnt that he who travels alone makes his life forfeit. But this does not apply to three, all the more seeing that each one of us is worthy to be accompanied by the Shekinah.’
אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, הָא תָּנִינָן דְּלָא יִסְמוֹךְ בַּר נָשׁ עַל נִסָּא. מְנָלָן, מִשְׁמוּאֵל. דִּכְתִיב, (שמואל א ט״ז:ב׳) אֵיךְ אֵלֵךְ וְשָׁמַע שָׁאוּל וַהֲרָגָנִי, וְהָא אִתְחֲזֵי שְׁמוּאֵל יַתִּיר מִינָן. אָמַר לֵיהּ, אֲפִילּוּ הָכִי, אִיהוּ הֲוָה חַד, וְהֶזֵּיקָא אִשְׁתַּכַּח לְעֵינָא. אֲבָל אֲנַן תְּלָתָא, וְהֶזֵּיקָא לָא אִשְׁתַּכַּח לְעֵינָא. דְּאִי מִשּׁוּם מַזִּיקִין. הָא תָּנִינָן, דְּלִתְלָתָא לָא מִתְחֲזֵי וְלָא מַזְקֵי. וְאִי מִשּׁוּם לִסְטִים, לָא מִשְׁתַּכְּחֵי הָכָא, דְּהָא רָחִיק מֵיִישׁוּבָא הַאי טוּרָא, וּבְנֵי נָשָׁא לָא מִשְׁתַּכְּחֵי הָכָא. בְּרַם דְּחִילוּ הוּא, דְּחֵיוָון בָּרָא דְּמִשְׁתַּכְּחִין הָכָא.
Said R. Jose: ‘But we have learnt that a man should not rely on a miracle, since even Samuel said: “How can I go? If Saul hear it, he will kill me” (I Sam. 16, 2), and he was more worthy than we are.’ He replied: ‘Even so, he was by himself and the danger was obvious, whereas we are three and there is no danger actually in sight. For if it is evil spirits you are afraid of, we have learnt that they do not show themselves to three or harm them, and if it is robbers, there are none here, because this mountain is far from any inhabited spot, and people never pass here. The only thing we have to be afraid of is wild beasts.
פָּתַח וְאָמַר. הַמַּלְאָךְ הַגּוֹאֵל אוֹתִי מִכָּל רָע, הַאי קְרָא אִית לְאִסְתַּכָּלָא בֵּיהּ, (ס”א ל”ג דהא כתיב) הַגּוֹאֵל, אֲשֶׁר גָּאַל מִבָּעֵי לֵיהּ, מַאי הַגּוֹאֵל. בְּגִין דְּהוּא מִשְׁתַּכַּח תָּדִיר לְגַבֵּי בְּנֵי נָשָׁא, וְלָא אַעֲדֵי מִבַּר נָשׁ זַכָּאָה לְעָלְמִין. תָּא חֲזֵי, הַמַּלְאָךְ הַגּוֹאֵל אוֹתִי דָּא שְׁכִינְתָּא, דְּאָזִיל עִמֵּיהּ דְּבַּר נָשׁ תָּדִיר, וְלָא אַעֲדֵי מִנֵּיהּ, כַּד בַּר נָשׁ נָטִיר פִּקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא. וְעַל דָּא יִזְדַּהֵר בַּר נָשׁ, דְּלָא יִפּוּק יְחִידָאי בְּאוֹרְחָא. מַאי יְחִידָאי, דְּיִזְדַּהֵר בַּר נָשׁ לְמִטַּר פִּקּוּדֵי דְאוֹרַיְיתָא, בְּגִין דְּלָא תַעֲדֵי מִנֵּיהּ שְׁכִינְתָּא, וְיִצְטָרֵךְ לְמֵיזַל יְחִידָאי, בְּלָא זִוּוּגָא דִשְׁכִינְתָּא.
Scripture speaks of “the angel who redeemed me from all evil”. This angel is the Shekinah, who continually accompanies a man and leaves him not so long as he keeps the precepts of the Law. Hence a man should be careful not to go on the road alone, that is to say, he should diligently keep the precepts of the Law in order that he may not be deserted by the Shekinah, and so be forced to go alone without the accompaniment of the Shekinah.
תָּא חֲזֵי, כַּד נָפִיק בַּר נָשׁ לְאוֹרְחָא, יְסַדַּר צְלוֹתָא קַמֵי מָארֵיהּ, בְּגִין לְאַמְשָׁכָא עֲלֵיהּ שְׁכִינְתָּא, וּלְבָתַר יִפּוּק לְאוֹרְחָא, וְיִשְׁכַּח זִוּוּגָא דִשְׁכִינְתָּא, לְמִפְרַק לֵיהּ בְּאוֹרְחָא, וּלְשֵׁזָבָא לֵיהּ בְּכָל מַה דְּאִצְטְרִיךְ.
Hence, before starting on a journey a man should first address his prayer to God in order that he may draw the Shekinah to himself, to be protected by it on the road and delivered from all harm.
מַה כְּתִיב בְּיַעֲקֹב, (בראשית כ״ח:כ׳) אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי, דָּא זִווּגָא דִשְׁכִינְתָּא. וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה, לְמִפְרַק לִי מִכֹּלָּא, וְיַעֲקֹב יְחִידָאי הֲוָה בְּהַהוּא זִמְנָא, וּשְׁכִינְתָּא אָזְלַת קַמֵּיהּ. כָּל שֶׁכֵּן חַבְרַיָיא דְּאִית בֵּינַיְיהוּ מִלִּין דְּאוֹרַיְיתָא, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. (אמר רבי יוסי, ודאי כך הוא, אדהכי מאיך שמשא לערבא.)
So Jacob, on setting out, said: “If God shall be with me”, i.e. if the Shekinah will accompany me, “and keep me in this way” (Gen. 28, 20), to deliver me from all harm. Now Jacob was alone at that time, but the Shekinah went with him; all the more so then will it accompany the Companions who discourse on the Torah.’
אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, מַאי נַעֲבִיד, אִי נִתְעַכֵּב הָכָא, הָא יוֹמָא מָאִיךְ לְמֵיעַל. אִי נְהַךְ לְעֵילָא, טוּרָא רַב אִיהוּ, וּדְחִילוּ דְּחֵיוָון חַקְלָא דָּחִילְנָא. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, תְּוַוהְנָא עֲלָךְ רִבִּי יוֹסֵי. אָמַר לֵיהּ הָא תָּנִינָן דְּלָא יִסְמוֹךְ בַּר נָשׁ עַל נִיסָא, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָא יַרְחִישׁ נִיסָא בְּכָל שַׁעְתָּא. אָמַר לֵיהּ, הָנֵי מִילֵי יְחִידָאי, אֲבָל אֲנַחְנָא תְּלָתָא, וּמִלֵּי אוֹרַיְיתָא בֵּינָנָא, וּשְׁכִינְתָּא עִמָּנָא, לָא דָחִילְנָא.
Said R. Jose: ‘What are we to do? If we remain here we shall be overtaken by night; if we commence to ascend, the mountain is very high, and there is danger from wild beasts.’ Said R. Judah: ‘I am surprised at you, R. Jose.’ He replied: ‘We have learnt that a man should not rely on a miracle, for God does not perform miracles at all times.’ He answered: ‘That applies only when a man is by himself. But we are three, and words of Torah pass between us and the Shekinah is with us; therefore we have no need to fear.’
Vayechi, Chapter 43
עַד דְּהֲווּ אָזְלֵי, חָמוּ לְעֵילָא בְּטוּרָא, טִנָּרָא חַד, וְחַד מְעַרְתָּא בְּגַוָּוהּ. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, נִיהַךְ וְנֵיסַק לְהַהוּא טִינָרָא, דְּאֲנָא חָמֵי חָדָא מְעַרְתָּא תַּמָּן. סְלִיקוּ לְתַמָּן, וְחָמוּ הַהִיא מְעַרְתָּא. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, דָּחִילְנָא, דִּילְמָא הַהִיא מְעַרְתָּא אֲתַר דִּלְחֵיוָון אִיהוּ, וְלָא יִפְגְּעוּ לוֹן הָכָא.
As they went on, they perceived on the mountain a rock in which was a cave. Said R. Judah: ‘Let us go up to yonder rock, as I see there a cave.’ So they went up there. Said R. Jose: ‘Perhaps there are wild beasts in this cave which will attack us.’
אָמַר רִבִּי יְהוּדָה לְרִבִּי חִזְקִיָּה, הָא חָמֵינָא דְּרִבִּי יוֹסֵי דָחִיל אִיהוּ, אִי תֵימָא בְּגִין דְּאִיהוּ חַטָּאָה. דְּכָל מַאן דְּדָחִיל, חַטָּאָה אִיהוּ. דִּכְתִיב, (ישעיהו ל״ג:י״ד) פָּחֲדוּ בְצִיּוֹן חַטָּאִים, הָא לָאו אִיהוּ חַטָּאָה, (והא) וּכְתִיב, (משלי כ״ח:א׳) וְצַדִּיקִים כִּכְפִיר יִבְטָח. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, בְּגִין דְּנִזְקָא שְׁכִיחַ.
Said R. Judah to R. Hizkiah: ‘Why is R. Jose so afraid? He is not a sinner that he should fear, and we read that “the righteous is bold like a lion” (Prov. 28, 1).’ R. Jose said: ‘It is because we are wilfully exposing ourselves to danger.’
אָמַר לֵיהּ, אִי נִזְקָא שְׁכִיחַ, הָכִי הוּא. אֲבָל הָכָא לָא אִשְׁתַּכַּח נִזְקָא. וּלְבָתַר דְּאֲנַן נִיעוֹל לִמְעַרְתָּא, לָא לֵיעוּל נִזְקָא לְצַעֲרָא לָן. עָאלוּ לִמְעַרְתָּא, אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, נִפְלוֹג לֵילְיָא לִתְלַת מִשְׁמָרוֹת דְּהֲוֵי לֵילְיָא, כָּל חַד וְחַד מִנָּן, לֵיקוּם עַל קִיּוּמֵיהּ, בְּהַנֵּי תְּלַת סִטְרֵי לֵילְיָא וְלָא נִדְמוּךְ.
He replied: ‘If that were so, you would be right, but there is no danger apparent here, and once we enter the cave no danger will follow us.’ So they went into the cave. R. Judah then said: ‘Let us divide the night into three watches, and let each one of us stand to his post in one of them, and let us all keep awake.’
פָּתַח רִבִּי יְהוּדָה וְאָמַר, (תהילים פ״ט:א׳) מַשְׂכִּיל לְאֵיתָן הָאֶזְרָחִי, הַאי תּוּשְׁבַּחְתָּא, אַבְרָהָם אָבִינוּ אֲמָרָהּ, בְּשַׁעְתָּא דְּאִשְׁתַּדַּל בְּפוּלְחָנָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְעָבִיד חֶסֶד עִם בְּנֵי עַלְמָא, דְּיִשְׁתְּמוֹדְעוּן כֹּלָּא לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שַׁלִּיט עַל אַרְעָא וְאִקְרֵי אֵיתָן. בְּגִין דְּאַתְקִיף בִּתְקִיפוּ בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא.
R. Judah then commenced with the text: “Maskil to Ethan the Ezrahite” (Ps. 89, 1). He said: ‘This psalm was uttered by our father Abraham when he devoted himself to the service of his Master and conferred on mankind the boon of teaching them to acknowledge God as ruler of the world; and he was called Ethan (lit. strong) because he clung strongly to God.
חַסְדֵּי ה’ עוֹלָם אָשִׁירָה, וְכִי מִסִּטְרָא דַּחֲסִידִים אַתְיָין לְזַמְּרָא, אֶלָּא הָכָא אִתְכְּלִיל סִטְרָא דִשְׂמָאלָא בִּימִינָא, וְעַל דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא נַסֵּי לְאַבְרָהָם, וּבָחֵין לֵיהּ. וְהָא אִתְּמָר דְּיִצְחָק בַּר תְּלָתִין וּשְׁבַע שְׁנִין הֲוָה בְּהַהוּא זִמְנָא. מַאי נִסָּה אֶת אַבְרָהָם, נִסָּה אֶת יִצְחָק מִבָּעֵי לֵיהּ. אֶלָּא נִסָּה אֶת אַבְרָהָם, דְּיִשְׁתַּכַּח בְּדִינָא, וּלְאִתְכְּלָלָא בְּדִינָא, דְּיִשְׁתַּכַּח שְׁלִים כְּדְקָא יְאוּת. וְעַל דָּא חַסְדֵּי ה’ עוֹלָם אָשִׁירָה.
“I will sing of the mercies of the Lord for ever.” Song comes from the side of the Left, not of Hesed (Mercy); so by this exordium the side of the Left was embraced in the Right. It was for this purpose (to combine Left with Right) that God tried Abraham, in order that he might be found to unite justice with mercy, and so be perfect. Hence he could say: “I will sing of the mercies of the Lord for ever.”
דָּבָר אַחֵר חַסְדֵּי ה’ עוֹלָם אָשִׁירָה, אִינוּן חֲסָדִים דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָבִיד עִם עַלְמָא. (תהילים פ״ט:ב׳) לְדוֹר וָדוֹר אוֹדִיעַ אֱמוּנָתְךָ בְּפִי, טִיבוּ וּקְשׁוֹט דְּעָבִיד עִם כֹּלָּא. לְדוֹר וָדוֹר אוֹדִיעַ אֱמוּנָתְךָ, דָּא מְהֵימְנוּתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּאוֹדַע אַבְרָהָם בְּעַלְמָא, וְאַדְכַּר לֵיהּ בְּפוּמָא דְּכָל בִּרְיָין. וְעַל דָּא אוֹדִיעַ אֱמוּנָתְךָ בְּפִי.
He continued: “With my mouth will I make known thy faithfulness to all generations.” This refers to the faithfulness of God in making Abraham known in the world and causing his name to be in the mouth of all creatures.
וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אוֹדַע לֵיהּ לְאַבְרָהָם רָזָא דִמְהֵימְנוּתָא, וְכַד יָדַע רָזָא דִמְהֵימְנוּתָא, יָדַע דְּאִיהוּ עִיקָרָא וְקִיוּמָא דְעַלְמָא, דִּבְגִינֵיהּ אִתְבְּרֵי עַלְמָא, וְאִתְקְיַּים. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים פ״ט:ג׳) כִּי אָמַרְתִּי עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה וְגו’. דְכַד בָּרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַלְמָא, חָמָא דְלָא יָכִיל לְמֵיקַם, עַד דְּאוֹשִׁיט יְמִינָא עֲלֵיהּ וְאִתְקְיַּים. וְאִי לָאו דְּאוֹשִׁיט יְמִינָא עֲלֵיהּ, לָא אִתְקְיַּים. בְּגִין דְּעַלְמָא דָּא בְּדִינָא אִתְבְּרִי, וְהָא אוֹקִימְנָא.
God made known to Abraham the true principle of faith, and he thereupon realized that he was the foundation and support of the universe. For when God created the universe, He saw that it could not endure unless He stretched forth His right hand to it. For this world was created under the aegis of justice, and it was not established save by the right hand.
וְאִתְּמָר בְּרֵאשִׁית, וְרָזָא כְּלָלָא חָדָא, תְּרֵין גְּוָונִין הָכָא, בְּרֵאשִׁית, אַף עַל גַּב דְּאֲמָרָן שֵׁירוּתָא מִתַּתָּא לְעֵילָא, רֵאשִׁית הָכִי נָמֵי מֵעֵילָא לְתַתָּא, וְקָאַמְרִינָן ב’ רֵאשִׁית, כִּדְקָאַמְרִינָן בֵּית קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים, דְּהַאי אִתְיְיהִיבַת לְהַהוּא רֵאשִׁית, וּמִלָּה כְּלִילָא אִיהִי כְּחֲדָא.
Hence Abraham continued: “I said, the world is built up on mercy (hesed)״, the first step in the building up of the world having been the light of the first day.
וּבְהַאי בי”ת אִתְבְּרֵי עַלְמָא דָא, וְלָא אִתְקְיַּים אֶלָּא בִּימִינָא. וְהָא אוּקְמוּהָ. בְּהִבָּרְאָם, בְּאַבְרָהָם כְּתִיב. וּבְגִין כָּךְ, אָמַרְתִּי עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה. וּבִנְיָנָא קַדְמָאָה דְעַלְמָא (ההוא עולם), הַהוּא נְהוֹרָא דְיוֹמָא קַדְמָאָה, הֲוָה בֵּיהּ לְקַיְימָא. וּלְבָתַר בְּיוֹמָא תִּנְיָינָא, בִּשְׂמָאלָא. וּבְהַנְהוּ אַתְקִין שָׁמַיִם. וּכְתִיב, שָׁמַיִם תָּכִין אֱמוּנָתְךָ בָּהֶם.
Then on the second day the Left came into play and with it was established the heaven, as it says: “Thou establishest the heavens, thy faithfulness is in them.” (This may also be explained to mean that the heavens were established by those mercies of the first day, and that the mystery of faith was established in them, the heavens being the bulwark of faith.)
דָּבָר אַחֵר, שָׁמַיִם תָּכִין אֱמוּנָתְךָ בָּהֶם, שָׁמַיִם בְּאִינוּן חֲסָדִים אִתַּקְנוּ, וְרָזָא דֶּאֱמוּנָה אַתְקָנַת בְּהוּ, דְּלֵית תִּקּוּנָהָא אֶלָּא מִגּוֹ שָׁמַיִם. (תהילים פ״ט:ד׳) כָּרַתִּי בְּרִית לִבְחִירִי, דָּא הוּא רָזָא דִמְהֵימְנוּתָא.
The text continues: “I have made a covenant with my chosen.,’ This covenant is the secret of faith.
דָּבָר אַחֵר, דָּא אִיהוּ צַדִּיק דְּמִינֵיהּ נָפְקִין בִּרְכָאן לְכֻלְּהוּ תַּתָּאֵי, וְכָל (אינון) חֵיוָון קַדִּישָׁן, כֻּלְּהוּ אִתְבָּרְכָאן, מִן הַהוּא נְגִידוּ דְּנָגִיד לְתַתָּאי, וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב, כָּרַתִּי בְּרִית לִבְחִירִי.
Or we may interpret the “chosen one” of the Zaddik from whom issue blessings to all the lower creation, all the holy Hayyoth being blessed from the stream which flows forth to the lower world.
(תהילים פ״ט:ד׳) נִשְׁבַּעְתִּי לְדָוִד עַבְדִי, דָא רָזָא דִמְהֵימְנוּתָא, דְּאִיהוּ קָיְימָא תָּדִיר בְּצַדִּיק דָּא. קִיּוּמָא דְעַלְמָא, דְּלָא יִתְבַּדְּרוּן לְעָלְמִין, בַּר בְּזִמְנָא דְּגָלוּתָא, דִּנְגִידוּ דְּבִרְכָאן אִתְמְנָעוּ. וְרָזָא דִמְהֵימְנוּתָא לָא אִשְׁתַּלִּים, וְכָל חֶדְוָון אִתְמְנָעוּ. וְכַד עָיִיל לֵילְיָא, מֵהַהוּא זִמְנָא, חֶדְוָון לָא עָאלוּ קַמֵּי מַלְכָּא.
“I have sworn unto David my servant”, to wit, that he will always be established in this Zaddik, the foundation of the world, save in the time of galuth, when the flow of blessing is cut off, and faith is defective, and all joy is banished. During this period, at nightfall, joy no longer enters before the King.
וְאַף עַל גַּב דְּחֶדְוָון לָא אִתְעָרוּ, אֲבָל לְבַר קָיְימֵי וּמְזַמְּרֵי שִׁירָתָא. וְכַד אִתְפְּלִיג לֵילְיָא, וְאִתְעָרוּתָא סָלְקָא מִתַּתָּא לְעֵילָא, כְּדֵין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַתְעַר כָּל חֵילֵי שְׁמַיָא לִבְכִיָה, וּבָעַט בִּרְקִיעָא, וְאִזְדַּעְזְעָן עִלָּאֵי וְתַתָּאֵי.
Yet, though rejoicings do not enter, angels stand outside and chant hymns, and at midnight when the impulse from below arrives on high, God arouses all the hosts of the heaven for lamentation and strikes the firmament, causing upper and lower worlds to quake;
וְלֵית נַיְיחָא קַמֵּיהּ, בַּר בְּזִמְנָא דְּמִתְעָרֵי לְתַתָּא בְּאוֹרַיְיתָא. כְּדֵין, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְכָל אִינוּן נִשְׁמָתִין דְּצַדִּיקַיָא (דעמיה), כֻּלְּהוּ צַיְיתִין וְחָדְיָין לְהַהוּא קָלָא וּכְדֵין נַיְיחָא. (ס”א קמיה ואתי נייחא לכלהו נשמתין דצדיקיא עמיה) (קמיה אשתכח). בְּגִין דְּמִיּוֹמָא דְּאִתְחָרִיב מַקְדְּשָׁא לְתַתָּא, אוֹמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּלָא יֵיעוּל בְּגוֹ יְרוּשְׁלֵם דִּלְעֵילָא, עַד דְּיַעֲלוּן יִשְׂרָאֵל לִיְרוּשָׁלַם דִּלְתַתָּא. דִּכְתִיב, (הושע י״א:ט׳) בְּקִרְבְּךָ קָדוֹשׁ וְלא אָבוֹא בְּעִיר, וְהָא אוּקְמוּהָ חַבְרַיָיא.
nor is there any respite save when those below commence to study the Torah. Then God and all those with Him listen with joy to that voice, and relief is felt. For on the day on which the Sanctuary below was destroyed, God swore that He would not enter the celestial Jerusalem until Israel should enter the earthly Jerusalem.
וְכָל אִינוּן מְזַמְּרֵי, קָיְימֵי לְבַר, וְאָמְרֵי שִׁירָתָא, בִּתְלַת פַּלְגֵי לֵילְיָא וְכֻלְּהוּ מְשַׁבְּחָן בְּתוּשְׁבָּחְתַן יְדִיעָאן, וְכֻלְּהוּ חֵילֵי שְׁמַיָא, כֻּלְּהוּ מִתְעָרֵי בְּלֵילְיָא, וְיִשְׂרָאֵל בִּימָמָא. וּקְדוּשָׁה לָא מְקַדְּשֵׁי לְעֵילָא, עַד דִּמְקַדְּשֵׁי יִשְׂרָאֵל לְתַתָּא, וּכְדֵין כָּל חֵילֵי שְׁמַיָא מְקַדְּשֵׁי שְׁמָא קַדִּישָׁא כְּחֲדָא. וְעַל דָּא יִשְׂרָאֵל קַדִּישִׁין, מִתְקַדְּשִׁין מֵעִלָּאֵי וְתַתָּאֵי (ס”א בגין דקדושא דשמא דקודשא בריך הוא לא סליק אלא מעילא ומתתא) כְּחֲדָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ויקרא י״ט:ב׳) קְדוֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה’ אֱלהֵיכֶם.
Now all those singers stand outside and chant hymns in the three watches of the night and intone praises, and all the hosts of the heavens sing at night and Israel by day, nor is the sanctification recited above until it is recited by Israel below, and only then do all the hosts of heaven sanctify the holy name together. Hence, Israel are holy and are sanctified by upper and lower angels, since the sanctification of the holy name is complete only when uttered above and below together.’
פָּתַח רִבִּי יוֹסֵי וְאָמַר, (איוב ל״ח:ו׳) עַל מָה אֲדָנֶיהָ הָטְבָּעוּ, הַאי קְרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָמַר לֵיהּ, בְּגִין דְּכַד בָּרָא עַלְמָא, לָא בָרָא לֵיהּ אֶלָּא עַל סָמְכִין, דְּאִינוּן ז’ סָמְכִין דְּעַלְמָא. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (משלי ט׳:א׳) חָצְבָה עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה, וְאִינוּן סָמְכִין לָא אִתְיְידַע עַל מָה קָיְימִין.
R. Jose discoursed on the verse: Whereupon were the foundations thereof fastened ? (Job 38, 6). He said: ‘When God created the world, He established it on seven pillars, but upon what those pillars rest no one may know, since it is a recondite and inscrutable mystery.
בְּגִין דְּאִיהוּ רָזָא עֲמִיקָא סְתִימָא דְכָל סְתִימָן. וְעַלְמָא לָא אִתְבְּרֵי, עַד דְּנָטַל אַבְנָא חָדָא, וְאִיהוּ אַבְנָא דְּאִתְקְרֵי אֶבֶן שְׁתִיָּה, וְנָטַל לָהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְזָרַק לָהּ לְגוֹ תְהוֹמָא, וְאִתְנְעִיץ מֵעֵילָא לְתַתָּא, וּמִנֵּיהּ אִשְׁתִּיל עַלְמָא. וְאִיהִי נְקוּדָה אֶמְצָעִיתָא דְעַלְמָא, וּבְהַאי נְקוּדָה קָיְימָא קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (איוב ל״ח:ו׳) אוֹ מִי יָרָה אֶבֶן פִּנָּתָהּ. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (ישעיהו כ״ח:ט״ז) אֶבֶן בֹּחַן פִּנַת יִקְרַת. וּכְתִיב, (תהילים קי״ח:כ״ב) אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָה.
The world did not come into being until God took a certain stone, which is called the “foundation stone”, and cast it into the abyss so that it held fast there, and from it the world was planted. This is the central point of the universe, and on this point stands the holy of holies. This is the stone referred to in the verses, “Who laid the corner-stone thereof” (Ibid. 6), “the stone of testing, the precious corner-stone” (Is. 28, 16), and “the stone that the builders despise became the head of the corner” (Ps. 118, 22).
תָּא חֲזֵי, הַאי אֶבֶן אִתְכָּרֵי מֵאֶשָּׁא וּמֵרוּחָא וּמִמַּיָא, וְאִתְגְּלִיד מִכֻּלְּהוּ, וְאִתְעֲבִיד אַבְנָא חָדָא, וְקָיְימָא עַל תְּהוֹמֵי, וּלְזִמְנִין נָבְעִין מִנֵּיהּ מַיָא, וְאִתְמַלְיָין תְּהוֹמֵי. וְהַאי אַבְנָא קָיְימָא לְאָת בְּאֶמְצָעִיתָא דְעַלְמָא, וְהַאי אִיהוּ אֶבֶן דְּקִיֵּים וְאַשְׁתִּיל יַעֲקֹב, שְׁתִילוּ וְקִיּוּמָא דְעַלְמָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (בראשית ל״א:מ״ה) וַיִּקַּח יַעֲקֹב אָבֶן וַיְרִימֶהָ מַצֵּבָה.
This stone is compounded of fire, water, and air, and rests on the abyss. Sometimes water flows from it and fills the deep. This stone is set as a sign in the centre of the world. It is referred to in the words, “And Jacob took a stone and set it as a pillar” (Gen. 31, 45).
וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה וְגו’, (בראשית כח כב) וְכִי הַאי אֶבֶן שַׁוֵּי לֵיהּ יַעֲקֹב. וְהָא הַאי אֶבֶן אִתְבְּרֵי בְּקַדְמִיתָא, כַּד בָּרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַלְמָא. אֶלָּא דְּשַׁוֵּי לָהּ (נ”א וכי השתא שוי ליה יעקב. והא עד לא אתברי עלמא הוות, אלא דיעקב שוי לה) קִיּוּמָא דִלְעֵילָא וְתַתָּא, וְעַל דָּא אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה כְּתִיב. מַאי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי, דִּכְתִיב, יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים, דְּשַׁוֵּי מְדוֹרָא דִלְעֵילָא הָכָא.
Not that he took this stone, which was created from the beginning, but he established it above and below, by making there a “house of God”.
תָּא חֲזֵי, הַאי אֶבֶן אִית עֲלָהּ שִׁבְעָה עֵינַיִם. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (זכריה ג׳:ט׳) עַל אֶבֶן אַחַת שִׁבְעָה עֵינַיִם, עַל מָה אִתְקְרִיאַת שְׁתִיָיה. חַד דְּמִנָּהּ אִשְׁתִּיל עַלְמָא. וְחַד, שְׁתִיָיה. שָׁת יָה, דְּשַׁוֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָהּ, לְאִתְבָּרְכָא מִנָּהּ עַלְמָא, בְּגִין דְּעַלְמָא מִנָּהּ מִתְבָּרְכָא.
This stone has on it seven eyes, as it is written, “On one stone seven eyes” (Zech. 3, 9), and it is called “foundation stone”, for one thing because the world was planted from it, and for another because God set it as a source of blessing to the world.
וְתָּא חֲזֵי, בְּשַׁעְתָּא דְּעָאל שִׁמְשָׁא, הַנֵּי כְּרוּבִים דְּקָיְימִין בְּהַאי דוּכְתָּא, וְהֲווּ יָתְבֵי בְּאָת, הֲווּ אַקְשָׁן גַּדְפַיְיהוּ לְעֵיל, וּפָרְשֵׂי לוֹן, וְאִשְׁתְּמַע קוֹל נִגּוּנָא דְּגַדְפַיְיהוּ לְעֵילָא, וּכְדֵין שָׁרָאן לְנַגְנָא אִינוּן מַלְאָכִין, דְּאָמְרֵי שִׁירָתָא בְּשֵׁירוּתָא דְלֵילְיָא, בְּגִין דִּיסַלַּק יְקָרֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, מִתַּתָּא לְעֵילָא. וּמַאי שִׁירָתָא הֲווּ אָמְרוּ, הַהוּא נִגּוּנָא דְּגַדְפַיְיהוּ דִּכְרוּבִים, (תהילים קל״ד:ב׳) הִנֵּה בָּרְכוּ אֶת ה’ כָּל עַבְדֵּי ה’ וְגו’, שְׂאוּ יְדֵיכֶם קֹדֶשׁ וְגו’, וּכְדֵין (אינון) אִיהוּ שִׁירָתָא לְאִינוּן מַלְאֲכֵי עִלָּאֵי לְזַמָּרָא.
Now at sunset, the Cherubim which stood in that place used to strike their wings together and spread them out, and when the sound of the beating of their wings was heard above, those angels who chanted hymns in the night began to sing, in order that the glory of God might ascend from below on high. The striking of the Cherubim’s wings itself intoned the psalm, “Behold, bless ye the Lord, all ye servants of the Lord… Iift up your hands to the sanctuary, etc.” (Ps. 133). This was the signal for the heavenly angels to commence.
בְּמִשְׁמַרְתָּא תִּנְיָינָא, הַנֵּי כְּרוּבִים אַקְשֵׁי גַדְפַיְיהוּ לְעֵילָא, וְאִשְׁתְּמַע קוֹל נִגּוּנָא דִּלְהוֹן, וּכְדֵין שָׁרָאן לְנַגְנָא אִינוּן מַלְאָכִין דְקָיְימִין בְּמִשְׁמַרְתָּא תִּנְיָינָא. וּמַאי שִׁירָתָא הֲווּ אָמְרֵי בְּהַאי שַׁעְתָּא, נִגּוּנָא דְּגַדְּפַיְיהוּ דִכְרוּבִים, (תהילים קכ״ה:א׳) הַבּוֹטְחִים בַּה’ כְּהַר צִיּוֹן לא יִמּוֹט וְגו’. וּכְדֵין (ההוא) אִיהוּ (שירתא) שֵׁירוּתָא לְאִינוּן דְּקָיְימֵי בְּהַאי מִשְׁמָרָה תִּנְיָינָא לְנַגְנָא.
At the second watch the Cherubim again beat their wings, giving the signal to the angels of that watch. The psalm of the Cherubim this time was “They that trust in the Lord are like Mount Zion, etc.” (Ps. 125).
בְּמִשְׁמָרָה תְּלִיתָאָה, הַנֵּי כְּרוּבִים אַקְשׁוּ גַדְפַיְיהוּ וְאָמְרֵי שִׁירָתָא, וּמַאי הִיא. (תהילים קי״ג:א׳-ב׳) הַלְלוּיָה הַלְּלוּ עַבְדֵּי ה’ וְגו’, יְהִי שֵׁם ה’ מְבוֹרָךְ וְגו’, מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ וְגו’. כְּדֵין אִינוּן מַלְאָכִין דְּקָיְימֵי בְּמִשְׁמָרָה תְּלִיתָאָה, כֻּלְּהוּ אָמְרֵי שִׁירָתָא.
At the third watch the Cherubim beat their wings to the words “Hallelukah, praise, O servants of the Lord, praise the name of the Lord” (Ps. 113), and then the angels of the third watch commenced to sing,
וְכֻלְּהוּ כּוֹכָבֵי וּמַזָּלֵי דְּבִרְקִיעָא פָּתְחֵי שִׁירָתָא. כְּמָה דִכְתִיב, (איוב ל״ח:ז׳) בְּרָן יַחַד כּוֹכְבֵי בֹקֶר וַיָּרִיעוּ כָּל בְּנֵי אֱלֹהִים. וּכְתִיב, (תהילים קמ״ח:ג׳) הַלְּלוּהוּ כָּל כּוֹכְבֵי אוֹר, דְּהָא אִינוּן כֹּכְבֵי דִנְהוֹרָא, מְנַגְנָן עַל נְהוֹרָא. (ס”א דממנן על שירתא).
and also all the stars and constellations of the heaven, as it is written: “When the morning stars sung together and all the sons of God shouted for joy” (Job 38, 7), and also, “Praise him, all ye stars of light” (Ps. 148, 3), these being the radiant stars which are appointed to sing at dawn.
כַּד אָתֵי צַפְרָא, וּכְדֵין נָטְלֵי שִׁירָתָא אֲבַּתְרַיְיהוּ דְיִשְׂרָאֵל (ס”א ישראל) לְתַתָּא, וְסָלְקָא יְקָרֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, מִתַּתָּא וּמִלְּעֵילָא. יִשְׂרָאֵל לְתַתָּא בִּימָמָא, וּמַלְאֲכֵי עִלָּאֵי לְעֵילָא בְּלֵילְיָא, וּכְדֵין אִשְׁתְּלִים שְׁמָא קַדִּישָׁא בְּכָל סִטְרִין.
After them Israel take up the chant below, and so the glory of God ascends both from below and from above, from Israel below in the day, and from the celestial angels above in the night, and so the name of God is fully praised on all sides.
וְהַאי אֶבֶן דְּקָאֲמַר, כֻּלְּהוּ מַלְאֲכֵי עִלָּאֵי, וְיִשְׂרָאֵל לְתַתָּא, כֻּלְּהוּ אִתְקָפוּ בְּהַאי אֶבֶן, וְאִיהִי סָלְקָא לְעֵילָא, לְאִתְעַטְּרָא גּוֹ אֲבָהָן בִּימָמָא. וּבְלֵילְיָא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָתֵי לְאִשְׁתַּעְשְׁעָא עִם צַדִּיקַיָא בְּגִנְתָא דְעֵדֶן.
As for this stone that we have mentioned, all the angels above and Israel below take hold on it, and it ascends to be crowned in the midst of the patriarchs by day. At night the Holy One, blessed be He, comes to disport Himself with the righteous in the Garden of Eden.
זַכָּאִין אִינוּן כָּל דְּקָיְימֵי בְּקִיּוּמַיְיהוּ, וּמִשְׁתַּדְּלִין בְּאוֹרַיְיתָא בְּלֵילְיָא. בְּגִין דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְכָל אִינוּן צַדִּיקַיָיא דִּבְגִנְתָא דְעֵדֶן, שָׁמְעוּ קָלַיְיהוּ דִּבְנֵי נָשָׁא, אִינוּן דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא. כְּמָה דִכְתִיב, (שיר השירים ח׳:י״ג) הַיּוֹשֶׁבֶת בַּגַּנִּים וְגו’.
Blessed are those who stand at their posts and study the Torah at night, because God and all the righteous in the Garden of Eden listen to the voice of those sons of men who study the Torah.
תָּא חֲזֵי, הַאי אֶבֶן, אִיהוּ אֶבֶן טָבָא. וְדָא הוּא רָזָא דִכְתִיב, (שמות כ״ח:י״ז) וּמִלֵּאתָ בוֹ מִלּוּאַת אֶבֶן אַרְבָּעָה טוּרֵי אֶבֶן. וְאִלֵּין אִינוּן סִדְרִין (דאשלמותא) דְּאֶבֶן טָבָא, אַשְׁלָמוּתָא דְאֶבֶן יְקָרָה. בְּגִין דְּאִית (אשלמותא) אֶבֶן אָחֳרָא. דִּכְתִיב, (יחזקאל ל״ו:כ״ו) וַהֲסִירוֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן וְגו’. וּכְתִיב, (יחזקאל ל״ו:כ״ז) וְאֶת רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם. וְהַאי אִיהוּ (ישעיהו כ״ח:ט״ז) אֶבֶן בֹּחַן פִּנַּת יִקְרַת וְאוּקְמוּהָ.
That stone we have mentioned is a goodly stone, and it is hinted at in the verse “And thou shalt set in it a setting of stone, four rows of stone” (Ex. 28, 17), because there is another stone of which it is written “And I shall remove the heart of stone, etc.” (Ezek. 36, 26).
וְעַל רָזָא דָּא כְּתִיב, (שמות לא) לוּחוֹת הָאֶבֶן, דְּאִינוּן לוּחוֹת אִתְגְּזָרוּ מֵהָכָא, וְעַל דָּא אִקְרוּן עַל שְׁמֵיהּ דְּהַאי אֶבֶן. וְהַאי הוּא רָזָא דִכְתִיב, (בראשית מ״ט:כ״ד) מִשָּׁם רוֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל (ס”א הא ודאי אבן ישראל אקה) כְּמָה דְאִתְּמָר.
The two tablets of stone were also hewn from this stone; and this was also called “the stone of Israel” (Gen. 49, 24), as has been explained.
פָּתַח רִבִּי חִזְקִיָּה וְאָמַר, (שמות כ״ח:כ״א) וְהָאֲבָנִים תִּהְיֶיןָ עַל שְׁמוֹת בְּנִי יִשְׂרָאֵל שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה, אִלֵּין אַבְנֵי יְקָרִין עִלָּאִין, דְּאִתְקָרוּן אַבְנִי הַמָּקוֹם, כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (בראשית כ״ח:י״א) וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם. וְהָא אוּקְמוּהָ. (שמות ל״ט:י״ד ועי”ש) וְהָאֲבָנִים עַל שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, כְּמָה דְּאִית (י”ב אבנים) י”ב שְׁבָטִים לְתַתָּא, הָכִי נָמֵי לְעֵילָא תְּרֵיסַר שִׁבְטִין, וְאִינוּן תְּרִיסַר אֲבָנִין יַקִּירִין, וּכְתִיב, (תהילים קכ״ב:ד׳) שֶׁשָּׁם עָלוּ שְׁבָטִים שִׁבְטֵי יָהּ (דא רזא) עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל, דָּא יִשְׂרָאֵל, רָזָא דִלְעֵילָא. וְכֻלְּהוּ לְהוֹדוֹת לְשֵׁם ה’, וְעַל דָּא וְהָאֲבָנִים תִּהְיֶיןָ עַל שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
R. Hizkiah quoted the verse: “And the stone shall be according to the names of the children of Israel, twelve” (Ex. 28, 21). He said: ‘These are the precious supernal stones which are called “the stones of the place” (Gen. 28, 11). They were “according to the names of the children of Israel” because just as there are twelve tribes below, so there are twelve tribes above, which are twelve precious stones; and therefore it is written: “Whither the tribes go up, even the tribes of the Lord, for a testimony unto Israel” (Ps. 122, 4), the reference being to the supernal Israel.
וּכְמָה דְאִית י”ב שָׁעֵי בִּימָמָא, הָכִי אִית י”ב שָׁעֵי בְּלֵילְיָא, בְּיוֹמָא לְעֵילָא, בְּלֵילְיָא לְתַתָּא, כֹּלָּא דָא לָקֳבֵל דָּא, הַנֵּי י”ב שָׁעֵי דִּבְלֵילְיָא מִתְפַּלְּגֵי לִתְלַת פְּלָגָאן, וְכַמָּה מְמַנֵּי תְּרִיסִין קָיְימֵי תְּחוֹתַיְיהוּ, דַּרְגִּין עַל דַּרְגִּין, כֻּלְּהוּ מְמַנָּן בְּלֵילְיָא, וְנָטְלֵי טַרְפָּא בְּקַדְמַיתָא.
Further, just as there are twelve hours in the day, so there are twelve hours in the night, in the day above and in the night below, each corresponding to each. These twelve hours of the night are divided into three sets, to each of which belong hierarchies of angels, which take their portion first.
וּכְדֵין כַּד אִתְפְּלִיג לֵילְיָא, קָיְימִין תְּרֵין (סתרין) סִדְרִין מִסִּטְרָא דָא, וּתְרֵין סִדְּרִין מִסִּטְרָא אָחֳרָא, (ס”א ודא) וְרוּחָא עִלָּאָה נָפַק (ס”א נשיב) בֵּינַיְיהוּ, וּכְדֵין כָּל אִינוּן אִלָּנִין דִּבְגִנְתָּא דְעֵדֶן, כֻּלְּהוּ פָּתְחֵי שִׁירָתָא, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָאל בְּגִנְתָא דְעֵדֶן. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (דברי הימים א י״ז:ט״ז) אָז יְרַנְּנוּ עֲצֵי הַיַּעַר מִלִּפְנֵי יְיָ, כִּי בָא לִשְׁפּוֹט אֶת הָאָרֶץ. כְּמָה דִכְתִיב, (ישעיהו י״א:ד׳) וְשָׁפַט בְּצֶדֶק דַּלִּים. בְּגִין דְּמִשְׁפָּט עָאל בֵּינַיְיהוּ וְאִתְמַלְיָיא מִנָּהּ (ס”א מניה) גַּן עֵדֶן.
Hence, at midnight two ranks stand on one side and two on the other, and a celestial spirit goes forth between them and then all the trees in the garden break forth into song and God enters the garden, as it says: “Then do all the trees of the wood sing for joy before the Lord, for he cometh to judge the earth” (I Chron. 16, 33), because judgement enters among them and the Garden of Eden is filled therewith.
וְרוּחָא דְצָפוֹן אִתְעַר בְּעַלְמָא, וְחֶדְוָה אִשְׁתַּכַּח וְנָשִׁיב הַהוּא רוּחָא בְּאִינוּן בּוּסְמִין, וְסָלְקִין רֵיחִין לְעֵילָא, וּמִתְעַטְּרִין (ס”א ומתערין) צַדִּיקַיָא בְּעִטְרַיְיהוּ, וּמִתְהַנָּן מִגּוֹ זִיוָא דְּאַסְפַּקְלַרְיָאה דְּנָהֲרָא.
Then the north wind springs up, bringing joy in its train, and it blows through the spice trees and wafts their perfume, and the righteous put on their crowns and feast themselves on the brightness of the “pellucid mirror”
זַכָּאִין אִינוּן צַדִּיקַיָא, דְּזָכָאן לְהַהוּא נְהוֹרָא עִלָּאָה, וְהַהוּא נְהוֹרָא דְּאַסְפַּקְלַרְיָאה דְּנָהֲרָא, נָהִיר לְכָל סִטְרִין, וְכָל חַד וְחַד מֵאִלֵּין צַדִּיקַיָא, נָטִיל לְחוּלָקֵיהּ כְּדְקָא חָזֵי לֵיהּ, וְהֲוָה נָטִיל (ס”א והכי נהיר) כָּל חַד וְחַד כְּפוּם עוֹבָדוֹי דְּעָבַד בְּהַאי עַלְמָא, (מאינון) אִית מִנְּהוֹן דְּמִתְכַּסְפֵי, מֵהַהוּא נְהִירוּ דְּנָטִיל חַבְרֵיהּ יַתִּיר וְנָהִיר, וְהָא אוּקְמוּהָ.
-happy are they to be vouchsafed that celestial light! The light of this mirror shines on all sides, and each one of the righteous takes his appropriate portion, each according to his works in this world; and some of them are abashed because of the superior light obtained by their neighbours.
חוּלָקֵיהּ דְּלֵילְיָא, מִכַּד שָׁארֵי לֵילְיָא לְמֵיעַל. כַּמָּה גַרְדִּינֵי נִמּוּסִין מִתְעָרִין, וְשָׁטָאן בְּעַלְמָא, וּפָתְחִין (קע”ב ע”ב) סְתִימִין, וּלְבָתַר כַּמָּה זִינִין לִזְנַיְיהוּ, כְּמָה דְאוֹקִימְנָא. וּכְדֵין כַּד אִתְפְּלִיג לֵילְיָא, סִטְרָא דְצָפוֹן נָחִית (נהיר נהירו) מֵעֵילָא לְתַתָּא, וְאָחִיד בֵּיהּ בְּלֵילְיָא, עַד תְּרֵין חוּלָקִין דְּלֵילְיָא.
When night commences, numbers of officers of judgement arise and roam about the world, and the doors are closed, as we have affirmed. Thus at midnight the side of the north comes down and takes possession of the night until two-thirds of it have passed.
וּלְבָתַר סִטְרָא דְּדָרוֹם אִתְעַר, עַד דְּאָתֵי צַפְרָא. וְכַד אָתֵי צַפְרָא, כְּדֵין דָּרוֹם וְצָפוֹן אֲחִידוּ בֵּיהּ, וּכְדֵין אָתָאן יִשְׂרָאֵל לְתַתָּא, סָלְקִין לָהּ בִּצְלוֹתְהוֹן וּבָעוּתְהוֹן לְעֵילָא, עַד דְּסָלְקָא וְאִתְגְּנִיזַת בֵּינַיְיהוּ. וְנָטְלָא בִּרְכָאן מֵרֵישָׁא (דמלכא) דְּכָל רֵישִׁין.
Then the side of the south awakes until morning, and then both south and north take hold of it (the Shekinah). Then come Israel here below, and with their prayers and supplications raise it up until it ascends and hides itself among them, and receives blessings from the fountain-head.’
וְאִתְבָּרְכָא מֵהַהוּא טַלָּא דְּאִתְמַשְּׁכָא מִלְּעֵילָא. וּמֵהַהוּא טַלָּא פָּרִישׁ לְכַמָּה סִטְרִין, וְכַמָּה רַבְוָון אִתְּזָנוּ מִנֵּיהּ מֵהַהוּא טַלָּא, וּמִנֵּיהּ עֲתִידִין לַאֲחָיָיא מֵיתַיָיא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ישעיהו כ״ו:י״ט) הָקִיצוּ וְרַנְּנוּ שׁוֹכְנֵי עָפָר כִּי טַל אוֹרוֹת טַלֶךָ. טַלָּא מֵאִינוּן נְהוֹרִין עִלָּאִין דְּנָהֲרִין לְעֵילָא.
Vayechi, Chapter 44
עַד דְּהֲווּ יָתְבֵי אִתְפְּלִיג לֵילְיָא, אָמַר לֵיהּ רִבִּי יְהוּדָה לְרִבִּי יוֹסֵי, הַשְׁתָּא רוּחָא דְצָפוֹן אִתְעַר, וְלֵילְיָא אִתְפְּלַג, וְהַשְׁתָּא עִדָּנָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא תָּאִיב לְקָלְהוֹן דְּצַדִּיקַיָא בְּהַאי עַלְמָא, אִינוּן דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא. הַשְׁתָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא צַיֵּית (לקול מלייהו) לָן בְּהַאי אֲתַר, לָא נִפְסוֹק מִלֵּי דְאוֹרַיְיתָא.
While they were sitting midnight arrived, and R. Judah said to R. Jose: ‘Now the north wind awakes and the night is divided, and now is the time when the Holy One, blessed be He, longs for the voice of the righteous in this world, the voice of those who study the Torah. Now God is listening to us in this place; therefore let us not cease from discoursing on the Torah.’
פָּתַח וְאָמַר, הַמַּלְאָךָ הַגּוֹאֵל אוֹתִי מִכָּל רָע, הָא אִתְּמָר וְאוּקְמוּהָ. אֲבָל תָּא חֲזֵי, כְּתִיב, (שמות כ״ג:כ׳) הִנִּה אָנֹכִי שׁוֹלֵחַ מַלְאָךְ וְגו’, דָּא הוּא מַלְאָךְ דְּאִיהוּ פָּרוֹקָא דְעַלְמָא, נְטִירוּ דִּבְנֵי נָשָׁא, וְהַאי אִיהוּ דְּאַזְמִין בִּרְכָאן לְכָל עַלְמָא, בְּגִין דְּאִיהוּ נָטִיל לוֹן בְּקַדְמִיתָא, ולְבָתַר אִיהוּ אַזְמִין לוֹן בְּעַלְמָא. וּבְגִין דָּא כְּתִיב, הִנֵּה אָנֹכִי שׁוֹלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ. (שמות ל״ג:ב׳) וְשָׁלַחְתִּי לְפָנֶיךָ מַלְאָךְ.
He then commenced: THE ANGEL WHO DELIVERED ME FROM ALL EVIL. This is the same as the one mentioned in the verse: “Behold I send an angel before thee, etc.” (Ex. 23, 20), who, as we have laid down, is the deliverer of the world, the protector of mankind, and the one who procures blessings for all the world, he himself receiving them first.
וְהַאי אִיהוּ מַלְאָךְ דִּלְזִמְנִין דָּכָר וּלְזִמְנִין נוּקְבָא, וְהָכִי אִיהוּ. דְּבְּזִמְנָא דְּאִיהוּ אַזְמִין בִּרְכָאן לְעַלְמָא (לעילא), כְּדֵין אִיהוּ דָּכָר, וְאִקְרֵי דָּכָר. כִּדְכוּרָא דְּאַזְמִין בִּרְכָאן (לתתא) לְנוּקְבָא, הָכִי אִיהוּ אַזְמִין בִּרְכָאן לְעַלְמָא. וּבְזִמְנָא דְּקָיְימָא בְּדִינָא עַל עַלְמָא, כְּדֵין אִקְרֵי נוּקְבָא. כְּנוּקְבָא דְּאִיהִי עוּבָּרָא, הָכִי אִיהוּ אִתְמְלֵי מִן דִּינָא, וּכְדֵין אִקְרֵי נוּקְבָא. וְעַל דָּא לְזִמְנִין אִקְרֵי דְכוּרָא, וּלְזִמְנִין אִקְרֵי נוּקְבָא, וְכֹלָּא רָזָא חָדָא.
This angel is sometimes male, sometimes female. When he procures blessings for the world, he is male, resembling the male who provides blessings for the female. But when he comes to bring chastisement on the world he is called female, being, as it were, pregnant with the judgement.
Vayechi, Chapter 45
כְּגַוְונָא דָא כְּתִיב, (בראשית ג׳:כ״ד) וְאֶת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת, מַלְאָכִין אִית שְׁלוּחַן בְּעַלְמָא, דְּמִתְהַפְּכִין לְכַמָּה גְוָונִין, לְזִמְנִין נוּקְבֵי, לְזִמְנִין דְּכוּרֵי, לְזִמְנִין דִּינָא, לְזִמְנִין רַחֲמֵי, וְכֹלָּא בְּחַד גַּוְונָא. כְּגַוְונָא דָּא הַאי מַלְאָךְ, בִּגְוָונִין סַגִּיאִין אִיהוּ, וְכָל גְּוָונִין דְּעַלְמָא, כֻּלְּהוּ אִיתָנְהוּ בְּהַאי אֲתַר. וְרָזָא דָא, (יחזקאל א׳:כ״ח) כְּמַרְאֵה הַקֶּשֶׁת אֲשֶׁר יִהְיֶה בֶעָנָן בְּיוֹם הַגֶּשֶׁם כֵּן מַרְאֵה הַנֹּגַּהּ סָבִיב הוּא מַרְאֵה דְּמוּת כְּבוֹד ה’. וּכְמָה דְּאִית בֵּיהּ כָּל אִינוּן גְּוָונִין, הָכִי נָמֵי אַנְהִיג לְכָל עָלְמָא:
Similarly, in the words, “the flame of the sword which turned every way” (Gen 3, 24), there is a reference to the angels who are God’s messengers, and who turn themselves into different shapes, being sometimes female and sometimes male, sometimes messengers of judgement and sometimes of mercy. In the same way, this angel can take all colours like the rainbow, and treats the world correspondingly.
תוספתא רְחִימֵי עִלָּאֵי, מָארֵי דְסֻכְלְתָּנוּ אִסְתַּכָּלוּ, הוּרְמָנִי יְדִיעָן בְּקוּלְפֵּי דְּסִיכְתָּא, קְרִיבוּ לְמִנְדַע, מַאן מִנְּכוֹן מָארֵי דְעַיְינִין בְּסֻכְלְתָּנוּ, וְיָדַע בְּשַׁעְתָּא דְּסָלִיק בִּרְעוּתָּא דְרָזָא דְרָזִין, לְאֲפָּקָא תְּלַתּ גְּוָונִין כְּחֲדָא כְּלִילָן, ואִינוּן, חִוַּור וְסוּמָק ויָרוֹק, תְּלַתּ גּווָֹנִין כְּחֲדָא אִשְׁתְּלִיבָאן דָּא עִם דָּא, מִזְדַּווגָן (ס”א מזדלגן) דָּא עִם דָּא, מַגְרוֹפַּיָא תַּתָּאָה אִצְטַבַּע, ונָפְּקָא מִגּוֹ גּווָֹנִין אִלֵּין.
וְכָל גּווָֹנִין אִלֵּין, אִתְּחֲזוּן בְּהַאי. חֵיזוּ אִיהוּ לְאִסְתַּכָּלָא, כְּעֵינָא דִּבְדוֹלְחָא אִתְּחֲזֵי בְּשַׁעְתָּא. כְּגַוְונָא דְּבָטַשׁ בְּגַוָּוהּ, הָכִי אִתְּחֲזִיִ לְבַר. אִלֵּין תְּלַתּ גּווָֹנִין סַחֲרָן לְהַאי, וְגווָֹנָא אָזְלָא סָלְקָא וְנָחֲתָּא קִסְטוֹרִין דְּקִטְרָא קְבִיעֵי בְּגוָֹון (ס”א בגווה).
גּווָֹנִין סָחֲרִין (ס”א גוונין) כְּלִילָן כְּחֲדָא, סָלְקִין לָהּ לְעֵילָא בִּימָמָא, וְנָחֲתָּא בְּלֵילְיָא. שְׁרַגָא דְּדָלִיק אִתְּחֲזִיִ בְּלֵילְיָא, בִּימָמָא אִסְתַּתָּרַתּ נְהוֹרָא, טְמִירָא בְּמָאתָּן וְאַרְבָּעִין וּתְּמַנְיָא עָלְמִין, כֻּלְּהוּ אָזְלִין לְגַוָּוהּ (ס”א בגינה) מִלְּעֵילָא לְתַּתָּא, גּוֹ תְּלַתּ מְאָה וְשִׁתִּין וְחָמֵשׁ שַׁיְיפִּין גְּנִיזָא ואִתְּכַּסְיָא לְתַּתָּא.
מַאן דִּמְפַּשְׁפֵּשׁ לְאַשְׁכָּחָא לָהּ, יִתְּבַר גַּדְפִּין קְלִיפִּין טְמִירִין, וְיִפְּתַּח תַּרְעִין. מַאן דְזָכֵי לְמֶיחֱמֵי, יֶחֱמֵי גּוֹ יְדִיעָה וְסֻכְלְתָּנוּ, כְּמַאן דְּחָמֵי בָּתַּר כּוֹתְּלָא. בַּר מִן משֶׁה נְבִיאָה מְהֵימְנָא עִלָּאָה, דְּהֲוָה חָמֵי לֵיהּ עֵינָא בְּעֵינָא, לְעֵילָא בְּאֲתַּר דְּלָא אִתְּיְידַע.
מַאן דְּלָא זָכֵי, דָּחוּ לֵיהּ לְבַר, כַּמָּה חֲבִילֵי טְהִירִין אִזְדַּמְּנוּ לְגַבֵּיהּ, אִזְדַּמְּנָן נָפְּקֵי עֲלֵיהּ, ואֲפִּיקוּ לֵיהּ דְּלָא יִסְתַּכַּל בְּעִנּוּגָא דְמַלְכָּא. וַוי לוֹן לְאִינוּן חַיָּיבִין דְּעַלְמָא, דְּלָא זָכָאן לְאִסְתַּכָּלָא, כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (במדבר ד׳:כ׳) וְלֹא יָבֹאוּ לִרְאוֹתּ כְּבַלַּע אתּ הַקֹּדֶשׁ וְגו’.
אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, מִסְתַּכֵּל הֲוֵינָא, וְהָא מִגּוֹ זְהִירִין אִלֵּין, מִסְתַּכְּלָן נִשְׁמַתְּהוֹן דְּצַדִּיקַיָא, כַּד אִתְּדַּבָּקוּ בְּהַאי אֲתַּר, מִגּוֹ זְהִירִין אִלֵּין מִסְתַּכְּלִין נִשְׁמַתְּהוֹן דְּצַדִּיקַיָא. אִינוּן גּווָֹנִין, סָלְקִין וְאִתְּכְּלִילָן כְּחֲדָא. זַכָּאָה אִיהוּ מַאן דְּיָדַע לְאַכְלָלָא וּלְיַחֲדָא כֻּלְּהוּ כְּחֲדָא, לְאַתְּקָנָא כֹּלָּא בְּאֲתַּר דְּאִצְטְרִיךָ לְעֵילָא לְעֵילָא, וּכְדֵין אִתְּנְטִיר בַּר נָשׁ בְּהַאי עַלְמָא, וּבְעַלְמָא דְאָתֵּי. (ע”כ תוספתא):
Vayechi, Chapter 46
פָּתַח רִבִּי יוֹסֵי וְאָמַר, (תהילים צ״ט:ד׳) וְעֹז מֶלֶךְ מִשְׁפָּט אָהֵב אַתָּה כּוֹנַנְתָּ מֵישָׁרִים וְגו’. וְעֹז מֶלֶךְ מִשְׁפַּט אָהֵב, דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְעֹז מֶלֶךְ, תּוּקְפָא דְּאַתְקִיף קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, לָאו אִיהוּ אֶלָּא בְּמִשְׁפָּט, דְּהָא בְּמִשְׁפָּט אִתְקְיַּים אַרְעָא. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (משלי כ״ט:ד׳) מֶלֶךְ בְּמִשְׁפָּט יַעֲמִיד אָרֶץ.
R. Jose discoursed on the verse: The king’s strength also loveth judgement, thou dost establish equity, etc. (Ps. 99, 4) ‘The king’, he said, ‘is God, who loves judgement and takes fast hold of it, because by judgement the earth is established.
וּבְגִין כָּךְ, וְעֹז מֶלֶךְ מִשְׁפָּט אָהֵב, וְלָא (אתקף) אִתְתַּקָּנַת כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אֶלָא בְּמִשְׁפָּט, בְּגִין דְּמִתַּמָּן אִתְּזָנַת, וְכָל בִּרְכָאן דְּנָטְלָא, מִתַּמָּן נָטְלָא. וּבְגִין כָּךְ וְעֹז מֶלֶךְ מִשְׁפָּט אָהֵב, כָּל תְּאִיבוּ, וְכָל רְחִימוּ דִילָהּ לָקֳבֵיל מִשְׁפָּט. אַתָּה כּוֹנַנְתָּ מֵשָׁרִים, רָזָא (קצ”ב ע”א בסתרי תורה) דִתְרֵין כְּרוּבִים לְתַתָּא, דְּאִינוּן תִּקּוּנָא וְיִישׁוּבָא דְעַלְמָא, וְהָא אִתְּמָר.
By judgement, too, the Community of Israel is confirmed and established, because from there it is sustained, and receives all its blessings. Hence all its desire and all its longing is for judgement. The words “Thou dost establish equity (mesharim, lit. straightnesses)” refer to the two cherubim below who render the world safe and habitable.’
Vayechi, Chapter 47
רִבִּי (יצחק) חִזְקִיָּה פָּתַח וְאָמַר, (תהילים קל״ה:א׳) הַלְּלוּ יָהּ הַלְּלוּ עַבְדֵּי ה’ הַלְּלוּ אֶת שֵׁם ה’, הַאי קְרָא אִית לְאִסְתַּכָּלָא בֵּיהּ, כֵּיוָן דְּאָמַר הַלְּלוּיָה, אַמַּאי הַלְּלוּ עַבְדֵּי ה’, וּלְבָתַר הַלְּלוּ אֶת שֵׁם ה’. אֶלָּא הָכִי תָּנִינָן, מַאן דִּמְשַׁבַּח (לחדא) לְאַחֲרָא, אִצְטְרִיךְ לְשַׁבָּחָא לֵיהּ כְּפוּם יְקָרֵיהּ, וּכְפוּם יְקָרֵיהּ הָכִי אִצְטְרִיךְ שִׁבְחֵיהּ, וְתָנִינָן מַאן דִּמְשַׁבַּח לְאַחֲרָא, בְּשִׁבְחָא דְּלֵית בֵּיהּ, הוּא גָלֵי (גלותא וסבב) גְנוּתֵיהּ, וְצָבֵי לְגַלָּאָה לֵיהּ. וְעַל דָּא, מַאן דְּעָבִיד הֶסְפֵּדָא עַל בַּר נָשׁ, אִצְטְרִיךְ כְּפוּם יְקָרֵיהּ, וְלָא יַתִּיר. דְּמִגּוֹ שִׁבְחֵיהּ אָתֵי לִגְנוּתֵיהּ, וּבְכֹלָּא שְׁבָחָא אִצְטְרִיךְ כְּפוּם יְקָרֵיהּ.
R. Hizkiah discoursed on the verse: Praise ye the Lord (Hallelukah), praise, O ye servants of the Lord, praise the name of the Lord. ‘The repetition of the word “praise” in this verse’, he said, ‘seems somewhat pointless, but there is a reason for it. We have been taught that a eulogy should not be extravagant, and that to ascribe to another merits which he does not possess is really to reproach him; and, therefore, in recounting the praises of a deceased person, we should say only what he deserves and no more, otherwise through trying to praise we shall really blame him.
תָּא חֲזֵי, הַלְלוּיָהּ, הָכָא אִית שְׁבָחָא עִלָּאָה דְּמָארֵי דְכֹלָּא. אֲתַר דְּלָא שָׁלְטָא בֵּיהּ עֵינָא לְמִנְדַע וּלְאִסְתַּכָּלָא (ס”א אתר), דְּאִיהוּ טְמִירָא דְכָל טְמִירִין. וּמַאן אִיהוּ, י”ה. שְׁמָא עִלָּאָה עַל כֹּלָּא.
Now the word Hallelukah (lit. praise ye Kah) contains the highest of all the praises of the Lord, mentioning, as it does, the place to which no eye can penetrate, being most recondite and inscrutable. This is Kah, the name which is supreme above all.
וּבְגִין כָּךְ הַלְּלוּיָהּ, שְׁבָחָא וּשְׁמָא כְּחֲדָא, כְּלִילָן כְּחֲדָא. וְהָכָא סָתִים מִלָּה דְּאָמַר הַלְּלוּיָהּ, וְלָא אָמַר מַאן הַלְּלוּיָהּ, לְמַאן אָמְרוּ הַלְּלוּ, אֶלָּא כְּמָה דְּי”ה סָתִים, הָכִי שְׁבָחָא דְּשַׁבּוּחֵי סָתִים אִינוּן, דִּמְשַׁבְּחֵי לָא יְדַעְנָא מַאן אִינוּן, וְהָכִי אִצְטְרִיךְ לְמֶהֱוֵי כֹּלָּא סָתִים, בְּרָזָא עִלָּאָה. וּלְבָתַר דְּסָתִים בְּרָזָא עִלָּאָה, גַּלֵּי וְאָמַר, הַלְּלוּ עַבְדֵּי ה’ הַלְּלוּ אֶת שֵׁם ה’. בְּגִין דְּדָא אִיהוּ אֲתַר דְּלָא סָתִים כְּהַהוּא עִלָּאָה טְמִירָא דְּכָל טְמִירִין. דָּא הוּא אֲתַר דְּאִקְרֵי שֵׁם, כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (שמואל ב ו׳:ב׳) אֲשֶׁר נִקְרָא שָׁם שֵׁם ה’.
Hence this psalm commences with “Hallelukah”, a word in which praise and name are combined. Further, the subject of the word “praise” is not specified, but just as the name Kah is undisclosed, so those who praise it are undisclosed, and so it is fitting that all should be undisclosed in the realm of the supreme mystery.
קַדְמָאָה סָתִים דְּלָא (ס”א דא) גַלְיָא, (תניינא) סָתִים וְגַלְיָא, וּבְגִין דְּקַיְימָא בְּאִתְגַּלְּיָיא, אָמַר אִינוּן דְּקָא מְשַׁבְּחֵי לְהַהוּא אֲתַר, מַאן אִינוּן. וְקָאֲמַר דְּאִינוּן עַבְדֵּי ה’, דְּאִתְחַזּוּן לְשַׁבָּחָא לְאֲתַר דָּא.
But the psalmist then continues: “Praise, O ye servants of the Lord, praise the name of the Lord”, because this is a place which is not undisclosed, a place which is called “Name”. The first is completely undisclosed, the second half undisclosed, half disclosed, and therefore the psalmist specified those who praised that place, and said that they are “the servants of the Lord”, who are meet to praise this place.
יְהִי שֵׁם ה’ מְבוֹרָךְ, מַאי שְׁנָא דְּקָאֲמַר יְהִי. אֶלָּא יְהִי, רָזָא דְּאַמְשָׁכוּתָא מֵהַהוּא אֲתַר עִלָּאָה, דְּאִיהוּ סָתִים דְּקָאֲמָרָן, דְּאִיהוּ י”ה, עַד רָזָא דִבְרִית, דְּאִיהוּ יו”ד תַּתָּאָה, כְּגַוְונָא דְּיוּ”ד עִלָּאָה, שֵׁירוּתָא כְּסוֹפָא.
The text continues “Blessed be (Yehi) the name of the Lord.” The word yehi consists of the name Kah and the letter yod, and indicates the continuity between that supernal and inscrutable place which is Kah and the grade of the covenant which is the lower yod.
וּבְגִין כָּךְ יְהִי, רָזָא דְּאַמְשְׁכוּתָא מִטְּמִירָא דְכָל טְמִירִין, עַד דַּרְגָּא תַּתָּאָה. וּבְמִלָּה דָא אִתְקְיַּים כָּל עוֹבָדָא דִּבְרֵאשִׁית. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (י”ו ע”ב) יְהִ”י רָקִיעַ, יְהִ”י מְאוֹרוֹת, יְהִ”י אוֹר. בְּכָל אִינוּן עוֹבָדִין דִּלְעֵילָא כְּתִיב יְהִי.
For this reason the word yehi (let there be) in the account of the Creation, is used only of the upper productions, e.g. “let there be light”, ‘let there be a firmament”, “let there be lights”,
בְּכָל אִינוּן עוֹבָדִין דִּלְתַתָּא, לָא כְּתִיב יְהִ”י. בְּגִין דְּרָזָא דָא דְּאִיהוּ (ס”א אמשכותא) מֵרָזָא עִלָּאָה, סְתִימִין דְּכָל סְתִימִין, לָא אִתְקְיַּים אֶלָּא בְּמִלִּין עִלָּאֵי דִּלְעֵילָא, וְלָא אִתְּמָר בְּאִינוּן מִלִּין תַּתָּאִין דִּלְתַתָּא.
but it is not used in connection with the lower productions. So by this word the Holy Name is blessed in all.
וּבְדָא מִתְבָּרַךְ שְׁמָא קַדִּישָׁא בְּכֹלָּא, וְעַל דָּא כְּתִיב יְהִי שֵׁם יְיָ מְבוֹרָךְ וְגו’, מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ עַד מְבוֹאוֹ, דָּא אֲתַר עִלָּאָה, דְּקָא נָהִיר מִנֵּיהּ שִׁמְשָׁא, וְנָהִיר לְכֹלָּא. וְדָא הוּא אֲתַר דְרֵישָׁא עִלָּאָה סְתִימָאָה.
lower productions. So by this word the Holy Name is blessed in all. The text continues: “From the rising of the sun unto the going down thereof.” The “rising” is the supernal place from which the sun derives light to shine over all, the place of the supernal and hidden fountainhead.
וְעַד מְבוֹאוֹ, דָּא הוּא אֲתַר קִשְׁרָא, דְּאִתְקַּשַּׁר בֵּיהּ מְהֵימְנוּתָא כְּדְקָא חָזֵי, וּמִתַּמָּן נָפְקָן בִּרְכָאן לְכֹלָּא, וְעַלְמָא מֵהָכָא אִתְּזָן, כְּמָה דְאִתְּמָר. וּבְגִין כָּךְ קָיְימָא הַאי אֲתַר לְאִתְּזָנָא מֵעֵילָא, וּלְאִתְבָּרְכָא מִתַּמָּן. וְכֹלָּא קָיְימָא בְּאִתְעֲרוּתָא דִּלְתַתָּא, דְּמִתְעָרֵי אִינוּן עַבְדֵּי יְיָ, כַּד מְבָרְכֵי שְׁמָא קַדִּישָׁא, כִּדְקָאֲמָרָן. ובְגִין כָּךְ דְּאִיהוּ בְּאִתְגַּלְּיָיא, כְּתִיב הַלְּלוּ עַבְדֵּי יְיָ הַלְּלוּ אֶת שֵׁם יְיָ.
The “setting” is the place to which faith is attached, from which blessings issue to all, and from which the world is sustained, as has been affirmed. The whole depends upon the impulse from below which is given by the service of the Lord when they bless the Holy Name, as we have said.’
אַדְהָכִי הֲוָה נָהִיר צַפְרָא, נָפְקוּ מִן מְעַרְתָּא, וּבְהַהוּא לֵילְיָא לָא דְמִיכוּ. אָזְלוּ בְּאָרְחָא, כַּד נָפְקוּ מֵאִינוּן טוּרִין, יָתְבוּ וְצַלּוּ צְלוֹתָא. מָטוּ לְחַד כְּפַר, וְיָתְבוּ תַּמָּן כָּל הַהוּא יוֹמָא, בְּהַהוּא לֵילְיָא נָמוּ, עַד דְּהֲוָה פַּלְגוּת לֵילְיָא, קָמוּ לְאִתְעַסְּקָא בְּאוֹרַיְיתָא.
By this time the morning had dawned, and so they came out of the cave, not having slept the whole night. They went on their way, and when they got beyond the hills they sat down and said their prayers. They then came to a village, where they stayed the whole day. At night they slept till midnight, when they rose to study the Torah.
Vayechi, Chapter 48
פָּתַח רִבִּי יְהוּדָה וְאָמַר וַיְבָרֲכֵם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמוֹר בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל וְגו’, וַיְבָרַכֵם בַּיּוֹם הַהוּא, מַאי בַּיּוֹם הַהוּא, דְּהָא סַגֵּי דְּקָאֲמַר וַיְבָרֲכֵם. וְתוּ, כָּל לֵאמֹר כְּתִיב חָסֵר, וְהָכָא לֵאמֹר בְּוי”ו כְּתִיב, (כללא כתיב לאמר, אלא בוי”ו לאמור כתיב הכא) מַאי שְׁנָא.
R. Judah began: AND HE BLESSED THEM ON THAT DAY, SAYING: IN THEE SHALL ISRAEL BLESS, SAYING.
אֶלָא רָזָא אִיהוּ, וַיְבָרַכֵם בַּיּוֹם הַהוּא, מַאי בַּיּוֹם הַהוּא, רָזָא דְּדַרְגָּא דְּאִתְמַנָּא עַל בִּרְכָאן לְעֵילָא. יוֹם הַהוּא, יוֹם מֵהַהוּא אֲתַר עִלָּאָה, דְּאִקְרֵי הוּא. וְהַאי יוֹם הַהוּא, דְּלֵית פִּירוּדָא בֵּין יוֹם וּבֵין הוּא, וּבְכָל אֲתַר הַיּוֹם הַהוּא, דָּא (הוא) תְּרֵין דַּרְגִּין (עלאין), דַּרְגָּא עִלָּאָה וְתַתָּאָה דְּאִינוּן כְּחֲדָא.
The expression that day” has an esoteric meaning, and signifies the grade which is in charge of blessings above, the “day” from the supernal place which is called “That” (HU). Hence we translate “by the day of That”, indicating that there is no separation between “day” and “That”. The two signify an upper grade and a lower grade in conjunction.
וּבְגִין כָּךְ, כַּד בָּעָא יַעֲקֹב לְבָרְכָא לִבְנוֹי דְיוֹסֵף, בָּרִיךְ לוֹן בְּיִחוּדָא דִלְעֵילָא וְתַתָּא כֻּלְּהוּ כְּחֲדָא, (ס”א לאמור בוא”ו דאתכליל וא”ו בינייהו, על דא ייחד לון ביחודא דלעילא כלהו כחדא) בְּגִין דְּיִתְקַיַּים בִּרְכַתְהוֹן, וּלְבָתַר כָּלִיל כֹּלָּא כְּחֲדָא. וְאָמַר, בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל (לאמר). מַאי בְּךָ. וַדַּאי דָּא רָזָא דְיִחוּדָא, בְּקַדְמִיתָא מִתַּתָּא לְעֵילָא (ס”א יום ההוא מתתא לעילא), וּלְבָתַר נָחִית לְאֶמְצָעִיתָא וּלְתַתָּא. לֵאמוֹר בְּוא”ו הָא אֶמְצָעִיתָא. וּלְבָתַר נָחִית לְתַתָּא בְּךָ. וְהָכִי הוּא יָאוֹת כְּדְקָא חָזֵי, מִתַּתָּא לְעֵילָא וּמֵעֵילָא לְתַתָּא.
Thus Jacob blessed the sons of Joseph with the union of upper and lower in order that the blessings might be unalterable. He then completed the conjunction by saying, “in thee shall Israel bless”.
בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל, מַאי יִשְׂרָאֵל, יִשְׂרָאֵל סָבָא. יְבוֹרָךְ יִשְׂרָאֵל לָא כְּתִיב, אֶלָּא יְבָרֵךְ, דְּהָא יִשְׂרָאֵל נָטִיל בִּרְכָאן מִלְּעֵילָא, וּלְבָתַר אִיהוּ מְבָרֵךְ לְכֹלָּא, בְּהַאי דַרְגָּא תַּתָּאָה דַיְיקָא, דְּקָאֲמַר בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר.
The name Israel here refers to the patriarch Israel. This Israel receives blessings from above and then blesses all through this lower grade.
יְשִׂימְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה, אַקְדִּים לֵיהּ לְאֶפְרַיִם בְּקַדְמִיתָא, בְּגִין דְּאֶפְרַיִם עַל שְׁמָא (דיוסף) דְיִשְׂרָאֵל אִקְרֵי. מְנָא לָן. מֵהָא, דְּכַד שִׁבְטָא דְאֶפְרַיִם נָפַק, עַד לָא אִשְׁתְּלִים זִמְנָא דְּשִׁעְבּוּדָא דְמִצְרַיִם, דָּחֲקוּ שַׁעְתָּא וְנָפְקוּ מִן גָּלוּתָא, קָמוּ עֲלֵיהוֹן שַׂנְאֵיהוֹן וּקְטָלוּ לוֹן. וּכְתִיב, (יחזקאל לו) בֶּן אָדָם הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה. מַשְׁמַע דִּכְתִיב, (יחזקאל לו) כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה, וְעַל דָּא אַקְדִּים לְאֶפְרַיִם קֳדָם מְנַשֶּׁה. בְּגִין כָּךְ אֶפְרַיִם מָטוּלֵיהּ לִסְטַר מַעֲרָב, וּמַטְלָנוֹי הֲוָה.
Hence he said “God make thee as Ephraim and Manasseh”, putting Ephraim first because Ephraim were called Israel, as it is written: “Son of man, these bones are the whole house of Israel” (Ezek. 37, 11), where the reference according to tradition is to the members of the tribe of Ephraim who were killed when they tried to break out of the captivity of Egypt before the time. For that reason, too, the tribe of Ephraim in the wilderness journeyed on the west.
תָּא חֲזֵי, בִּרְכְתָא דְּבָרִיךְ לִבְנֵי יוֹסֵף, אַמַּאי אַקְדִּים לוֹן בִּרְכָאן, עַד לָא יְבָרֵךְ לִבְנוֹי. אֶלָּא מִכָּאן, דַּחֲבִיבוּתָא דִּבְנֵי בְּנוֹי, חָבִיב עֲלֵיהּ דְּבַּר נָשׁ יַתִּיר מִבְּנוֹי. וּבְגִין כָּךְ, אַקְדִּים חֲבִיבוּתָא דִּבְנֵי בְּנוֹי קוֹדֶם לִבְנוֹי, לְבָרְכָא לוֹן בְּקַדְמִיתָא.
Note that Israel blessed the sons of Joseph before he blessed his own sons, which shows that a man loves his grandchildren more than his children.’
וַיְבָרַכֵם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר, רִבִּי יוֹסֵי פָּתַח וְאָמַר, (תהילים קט״ו:י״ב) יְיָ זְכָרָנוּ יְבָרֵךְ יְבָרֵךְ אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְגו’. יְיָ זְכָרָנוּ יְבָרֵךְ, אִלֵּין גּוּבְרִין. יְבָרֵךְ אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל, אִלֵּין נָשִׁין. בְּגִין דִּדְכוּרִין בָּעְיָין לְאִתְבָּרְכָא בְּקַדְמִיתָא, וּלְבָתַר נָשִׁין, וְנָשִׁין לָא מִתְבָּרְכָן אֶלָא מִבִּרְכַתְהוֹן דִּדְכוּרִין, דְּכַד דְּכוּרִין מִתְבָּרְכָן כְּדֵין נָשִׁין מִתְבָּרְכָן. וְאִי תֵימָא מֵהָא, דִּכְתִיב, (ויקרא ט״ז:ו׳) וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ, דְּבָעֵי לְכַפָּרָא עֲלֵיהּ בְּקַדְמִיתָא, וּלְבָתַר עַל בֵּיתֵיהּ, בְּגִין דְּמִתְבָּרְכָא מִנֵּיהּ.
R. Jose said: ‘It is written: “The Lord hath remembered us, he will bless, he will bless the house of Israel.” The first “he will bless” refers to the men, and the “house of Israel” to the women, because the women derive blessings only from the blessings of the men. Alternatively, this lesson may be derived from the verse: “He shall make atonement for himself and for his house” (Lev. 16, 6)-for himself first and for his house afterwards.’
תָּא חֲזֵי, דְּנָשִׁין לָא מִתְבָּרְכָן אֶלָּא מִגּוּבְרִין, כַּד אִתְבָּרְכָן אִינוּן בְּקַדְמִיתָא, וּמֵהַאי בִּרְכָתָא מִתְבָּרְכָן. אֶלָּא בְּמַאי אוֹקִימְנָא יְבָרֵךְ אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל. אֶלָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יָהַב תּוֹסֶפֶת בִּרְכָאן לִדְכוּרָא דְּנָסִיב, בְּגִין דְּמִתְבָּרְכָא מִינֵיהּ אִתְּתָא. וְכֵן בְּכָל אֲתַר יָהִיב קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא תּוֹסֶפֶת בִּרְכָאן לִדְכוּרָא דְנָסִיב, בְּגִין דְּמִתְבָּרְכָא (מניה אתתא וכן בכל אתר יהיב קודשא בריך הוא תוספת ברכאן לדכורא דנסיב, בגין דתתברך מניה נוקבא) מֵהַהוּא תּוֹסֶפֶת דְּבִרְכָאן. כֵּיוָן דְּאִנְסִיב בַּר נָשׁ יָהִיב לֵיהּ תְּרֵין חוּלָקִין, חַד לֵיהּ וְחַד לְנוּקְבֵיהּ, וְאִיהוּ נָטִיל כֹּלָּא, חוּלָקֵיהּ וְחוּלַק נוּקְבֵיהּ.
In this case we may interpret the words “He shall bless the house of Israel” to mean that God gives extra blessings to a man who is married, in order that his wife may be blessed through him, and so he receives two portions, one for himself and one for his wife.’
תָּא חֲזֵי, וַיְבָרַכֵם בַּיּוֹם הַהוּא, (ס”א לאמור בריך ברכאן לון ולכל דיפקון מנייהו) לְבָתַר לֵאמוֹר בְּוא”ו, הָכָא אִתְרְמִיזָא בְּרָא בּוּכְרָא, (שמות ד) בְּנִי בְּכוֹרִי יִשְׂרָאֵל, וּכְתִיב, (ירמיהו ל״א:ט׳) וְאֶפְרַיִם בְּכוֹרִי הוּא, וְעַל דָּא תּוֹסֶפֶת וא”ו.
Vayechi, Chapter 49
רִבִּי חִזְקִיָּה פָּתַח, (תהילים קל״ט:ט״ז) גָּלְמִי רָאוּ עֵינֶיךָ וְעַל סִפְרְךָ כֻּלָּם יִכָּתֵבוּ וְגו’, הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ בְּכַמָּה אֲתַר. אֲבָל תָּא חֲזֵי, כָּל אִינוּן נִשְׁמָתִין דְּהֲווּ מִיּוֹמָא דְאִתְבְּרֵי עַלְמָא, כֻּלְּהוּ קָיְימֵי קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַד לָא נָחֲתוּ לְעַלְמָא, בְּהַהוּא דִּיוּקְנָא מַמָּשׁ דְּאִתְחֲזוּן לְבָתַר בְּעַלְמָא. וְהַהוּא חֵיזוּ דְגוּפָא דְּבַר נָשׁ דְּקָאִים בְּהַאי עַלְמָא, הָכִי קָאִים לְעֵילָא.
R. Hizkiah discoursed on the verse: “Thine eyes did see mine imperfect substance, and in thy book they were all written, etc.” (Ps. 139, 16). ‘This verse’, he said, ‘has been frequently expounded. All the souls which came into existence when the world was created stand before God before coming down in that same form in which they afterwards appear in the world, since that bodily appearance of man which he had in this world is also found above.
וּבְשַׁעְתָּא דְנִשְׁמָתָא דָא זְמִינָא לַאֲחָתָא בְּעַלְמָא, הַהִיא נִשְׁמָתָא בְּהַהִיא דִיוּקְנָא מַמָּשׁ דְּקָיְימָא בְּהַאי עַלְמָא, הָכִי קָאִים (לעילא) קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאוֹמֵי לָהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּיִטּוֹר פִּקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא, וְלָא יַעֲבָר עַל קְיָימִין.
When this soul is about to descend into the world, it stands before God in the form which it is to assume in the world, and God adjures it to keep the precepts of the law and not to transgress them.
וּמְנָא לָן דְּקָיְימִין קַמֵּיהּ, דִּכְתִיב, (מלכים א י״ז:א׳) חַי יְיָ אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו. עָמַדְתִּי וַדַּאי, וְהָא אוּקְמוּהָ. וּבְגִין כָּךְ גָּלְמִי רָאוּ עֵינֶיךָ, עַד לָא יִתְחֲזֵי (צולמא) בְּעַלְמָא. וְעַל סִפְרְךָ כֻּלָּם יִכָּתֵבוּ, דְּהָא כָּל נִשְׁמָתִין, בְּהַהוּא דִּיוּקְנָא דִּלְהוֹן, כֻּלְּהוּ בְּסִפְרָא כְּתִיבִין. יָמִים יֻצָּרוּ, הָא אוּקְמוּהָ יֻצָרוּ וַדַּאי, וְלֹא אֶחָד בָּהֶם, בְּהַאי עַלְמָא לְמֵיקַם בְּקִיּוּמָא דְמָארֵיהוֹן, כְּדְקָא חָזֵי.
Hence it says: “Thine eyes saw mine imperfect form” before it appeared in the world, “and in thy book they were all written”, that is to say, all the souls in their forms are recorded in the book. The text proceeds: “The days are fashioned and there is not one among them”, that is, there is not one day of them in this world which can stand before its Master as it should.
Vayechi, Chapter 50
תָּא חֲזֵי, יוֹמִין דְּבַּר נָשׁ, כַּד זָכֵי בְּהַאי עַלְמָא בְּעוֹבָדִין טָבָאן, יוֹמִין דִּילֵיהּ אִתְבָּרְכָאן לְעֵילָא, מֵהַהוּא אֲתַר דְּאִיהוּ מִדַּת יוֹמוֹי. פָּתַח וְאָמַר, (תהילים ל״ט:ה׳) הוֹדִיעֵנִי יְיָ קִצִּי וּמִדַּת יָמַי מַה הִיא וְגו’, הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ. אֲבָל תָּא חֲזֵי, קִצִּי, דָּא קֵץ הַיָּמִין, דְּאִיהוּ מִתְקַשַּׁר בֵּיהּ בְּדָוִ ד. וּמִדַּת יָמַי מַה הִיא, דָּא אִיהוּ דְּאִתְמַנֵּי (נ”א דאית ממנא) מַמָּשׁ עַל יוֹמוֹי.
For when a man is virtuous in this world his days are blessed above, from that place which is the measure of his days, mentioned in the verse, “Show me, O Lord, mine end, and what is the measure of my days” (Ps. 39, 5). The “end” here is the “end of the right”, which was united with David, and the “measure of my days” was the power in charge of his days.’
אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, הָא שָׁמַעְנָא מֵרִבִּי שִׁמְעוֹן, דְּהַאי קְרָא אִתְּמָר, עַל אִינוּן יוֹמִין דְּאִתְגְּזָרוּ עֲלוֹי מֵאָדָם קַדְמָאָה, דְּאִינוּן ע’. דְּהָא אִתְּמָר, דְּחַיִּין כְּלַל לָא הֲווּ לֵיהּ, אֶלָּא דְּיָהִיב לֵיהּ אָדָם מֵאִינוּן יוֹמִין דִּילֵיהּ, שִׁבְעִין שְׁנִין.
R. Judah said: ‘I have heard from R. Simeon that this verse refers to the days which were assigned to him out of the life of Adam, namely seventy years, since it has been affirmed that David had no life of his own, but Adam gave him seventy years of his life.
וְרָזָא דָא, וִילוֹן לָא מְשַׁמֵשׁ כְּלוּם, וְסִיהֲרָא לָא נָהֲרַת מִגַּרְמָהּ כְּלַל, וְשִׁבְעִין שְׁנִין נָהֲרִין לָהּ בְּכָל סִטְרָהָא, וְאִינוּן חַיֵּי דָוִד סְתָם. וְעַל דָּא בָּעָא דָּוִד לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, לְמִנְדַע רָזָא דָּא, עַל מָה לֵית לָהּ חַיִּין לְסִיהֲרָא מִגַּרְמָהּ, וּלְמִנְדַע עִקָּרָא דִילָהּ.
David therefore prayed to know why it was that he had no life of his own, and continued, “Let me know how fleeting I am”, that is to say, why, like the moon, I am without light of my own, unlike all those celestial lights which all have their own life.
וּמִדַּת יָמַי מַה הִיא, דָּא הוּא דַרְגָּא (ס”א דעלמא) עִלָּאָה סְתִימָא, דְּאִיהוּ קָיְימָא עַל כָּל אִינוּן יוֹמִין, דְּאִינוּן חַיִּין דִילָהּ, אֲתַר דְּנָהִיר לְכֹלָּא. אֵדְעָה מֶה חָדֵל אָנִי. אָמַר דָּוִד, אִנְדַע עַל מַה חָדֵל אֲנָא נְהוֹרָא מִגַּרְמִי, וְאִתְמְנַע מִנִּי, כִּשְׁאָר כָּל אִינוּן נְהוֹרָאִין עִלָּאִין דְּאִית לוֹן חַיִּין לְכֻלְּהוּ, וְאֲנָא עַל מַה אֲנָא חָדֵל, וְעַל מַה אִתְמְנַע מִנִּי. וְדָא הוּא דְבָעָא דָוִד לְמִנְדַע, וְלָא אִתְיְיהִיב לֵיהּ רְשׁוּתָא לְמִנְדַע.
This is what David sought to know, but permission was not given to him.
Vayechi, Chapter 51
תָּא חֲזֵי, כָּל בִּרְכָאן עִלָּאִין, כֻּלְּהוּ אִתְמְסָרוּ לְהַאי דַרְגָּא, לְבָרְכָא לְכֹלָּא. וְאַף עַל גַּב דְּלֵית לָהּ נְהוֹרָא מִגַּרְמָהּ, כָּל בִּרְכָאן, וְכָל חֵידוּ, וְכָל טִיבוּ, כֻּלְּהוּ קָיְימִין בָּהּ, וּמִנָּהּ (קיימי) נָפְקֵי, וְעַל דָא אִתְקְרִיאַת כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה. וְאִקְרֵי בְּרָכָה מַמָּשׁ, כְּמָה דִכְתִיב, (משלי י׳:כ״ב) בִּרְכַּת ה’ הִיא תַּעֲשִׁיר, וְעַל דָּא כְּתִיב, (דברים ל״ג:כ״ג) וּמָלֵא בִּרְכַּת ה’ יָם וְדָרוֹם יְרָשָׁה.
Observe that all celestial blessings were delivered to this grade to transmit to all creatures, and although it has no light of its own, all blessings and all joy and all goodness are contained in it and issue from it, and therefore is it called “the cup of blessing”, or even simply “blessing”, as it is written, “The blessing of the Lord maketh rich” (Prov. 10, 22).
וּבְגִין כָּךְ אִית לָהּ בְּכֻלְּהוּ שִׁיּוּר, וּמִכֻּלְּהוּ אִתְמַלְיָיא, וּמִכֻּלְּהוּ אִית בָּהּ, וְאִתְבָּרְכָא מִכָּל אִינוּן בִּרְכָאן עִלָּאִין, וְאִתְמְסָרוּ לָהּ בִּרְכָאן לְבָרְכָא, מְנָלָן. דְּאָמַר רִבִּי יִצְחָק, יַעֲקֹב בָּרִיךְ לִבְנוֹי דְיוֹסֵף, מֵאֲתַר דָּא דְכָל בִּרְכָאן אִתְמְסָרוּ בִּידֵיהּ לְבָרְכָא, כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (בראשית יב) וְהְיֵה בְּרָכָה. מִכָּאן וּלְהַלְאָה בִּרְכָאן אִתְמְסָרוּ בְּיָדֶךָ.
Therefore it has a residue from all and is filled from all; it receives of the supernal blessings to transmit them further.’ Said R. Isaac: ‘We know this from the fact that Jacob blessed the sons of Joseph from the place from which all blessings had been delivered into his hand to transmit.’
תָּא חֲזֵי, כְּגַוְונָא דָא אֲנַן מְבָרְכָן וּמְשַׁבְּחִין לִשְׁמָא דָא, וְעַל דָּא הַלֵּילָא, דְּאִינוּן יוֹמִין דְּקָאַמְרֵי הַלֵּילָא. דְּאָמַר רִבִּי חִיָּיא בְּהַלֵּילָא צְרִיכִין ג’ דַּרְגִּין, חֲסִידִים, צַדִּיקִים, וְיִשְׂרְאֵלִים. (ס”א בגין דיסתלק יקרא דקודשא בריך הוא על כלא באלין דרגין) חֲסִידִים, מִסִּטְרָא דִּימִינָא, צַדִּיקִים מִסִּטְרָא דִשְׂמָאלָא, וְיִשְׂרָאֵל מִכָּל אִינוּן סִטְרִין, בְּגִין (דישרים) דְּיִשְׂרָאֵל כְּלִילָן מִכֻּלְּהוּ, וְעַל דָּא אִסְתַּלַּק תּוּשְׁבַּחְתָּא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מִכֹּלָּא, וְכֵן בְּכָל אֲתַר דְּיִשְׂרָאֵל מְשַׁבְּחָן לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מִתַּתָּא, אִסְתַּלַּק יְקָרֵיהּ בְּכֹלָּא:
Vayechi, Chapter 52
תּוֹסֶפְתָּא קל גלגלא מתגלגלא מתתא לעילא, רתיכהא טורקהא אזלין ומתגלגלי. קל נעימותא סלקא ונחתא, אזלא ושטיא בעלמא. קל שופרא נגיד בעומקי דדרגי אסחר דרגא (ס”א גלגלא) סחרנהא.
קוֹל גַּלְגַּל מִתְגַּלְגֵּל מִמַּטָּה לְמַעְלָה, מַרְכְּבוֹתֶיהָ סְגוּרוֹת, הוֹלְכוֹת וּמִתְגַּלְגְּלוֹת. קוֹל נְעִימוּת עוֹלֶה וְיוֹרֵד, הוֹלֵךְ וּמְשׁוֹטֵט בָּעוֹלָם. קוֹל שׁוֹפָר שׁוֹפֵעַ בְּעָמְקֵי הַדְּרָגוֹת מְסוֹבֵב דַּרְגָּה (גלגל) סְבִיבָהּ.
יתבין תרין מגרופין, מימינא ומשמאלא, בתרין גוונין משתאבין דא בדא, דא חוור ודא סומק, ותרווייהו סחרין גלגלא לעילא, אסחר לימינא חוורא סלקא, ואסחר לשמאלא סומקא נחתא. וגַלְגַּלָּא אַסְחַר תָּדִיר וְלָא שָׁכִיךָ.
יוֹשְׁבוֹת שְׁתֵּי מַגְרֵפוֹת מִיָּמִין וּמִשְּׂמֹאל, בִּשְׁנֵי גְוָנִים נִשְׁאָבִים זֶה בָּזֶה, זֶה לָבָן וְזֶה אָדם, וּשְׁנֵיהֶם סוֹבְבִים גַּלְגַּל לְמַעְלָה, סוֹבֵב לְיָמִין – לָבָן עוֹלֶה, וְסוֹבֵב לִשְׂמֹאל – אָדם יוֹרֵד, וְהַגַּלְגַּל סוֹבֵב תָּמִיד וְלֹא שׁוֹכֵךְ.
תְּרֵין (קס”ב ע”ב) צִּפֳּרִין סָלְקִין, דְּקָא מְצַּפְּצְּפָּן, חַד לִסְטַר דָּרוֹם, וחַד לִסְטַר צָּפּוֹן. פָּרְחִין בַּאֲוִירָא צִּפְּצּוּפָּא, וְקָל נְעִימוּ דְּגַלְגַּלָּא מִתְּחַבְּרָן כְּחֲדָא, כְּדֵין (תהילים צ״ב:א׳) מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַׁבָּתּ. וְכָל בִּרְכָאן נָגְדִין בִּלְחִישׁוּ בְּדָא נְעִימוּ (מקול), מִגּוֹ רְחִימוּ דְּקוֹל שׁוֹפָּרָא.
שְׁתֵּי צִפֳּרִים עוֹלוֹת, שֶׁמְּצַפְצְפוֹת, אַחַת לְצַד דָּרוֹם וְאַחַת לְצַד צָפוֹן. פּוֹרְחִים בָּאֲוִיר צִפְצוּף, וְקוֹל נְעִימַת הַגַּלְגַּל מִתְחַבְּרִים כְּאֶחָד, וְאָז (תהלים צד) מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת. וְכָל הַבְּרָכוֹת שׁוֹפְעוֹת בְּלַחַשׁ בַּנְּעִימוּת הַזּוֹ (מקול), מִתּוֹךְ אַהֲבַת קוֹל הַשּׁוֹפָר.
לְקַבְּלָא אִינוּן בִּרְכָאן, נָחֲתִּין מִלְּעֵילָא לְתַּתָּא, ואִתְּגְּנִיזוּ כְּחֲדָא בְּגוֹ (שמות ס”ג ע”ב) עוּמְקָא דְבֵירָא, נְבִיעוּ דְבֵירָא דְלָא פָּסְקָא בִּלְחִישׁוּ, עַד דְּאִתְּמַלְיָיא הַהוּא גַּלְגַּלָּא סַחֲרָא.
כְּנֶגֶד אוֹתָן בְּרָכוֹת יוֹרְדוֹת מִלְמַעְלָה לְמַטָּה, וְנִגְנְזוּ כְּאֶחָד בְּתוֹךְ עֹמֶק הַבְּאֵר, נְבִיעַת הַבְּאֵר שֶׁלֹּא פוֹסֶקֶת בְּלַחַשׁ, עַד שֶׁמִּתְמַלֵּא אוֹתוֹ גַלְגַּל סוֹבֵב.
אִינוּן תְּרֵין מַגְרוֹפִּין סָחֲרָן, חַד דִּימִינָא, קָרֵא בְחָיִל ואָמַר, זְהִירוּ דְּזָהֲרִין דְּסָלְקָא ונָחֲתָּא, תְּרֵי אַלְפֵּי עָלְמִי”ן אִזְדָּהֲרוּ. עַלְמָא דְאֶמְצָּעִיתָּא בְּגַוַּויְיהוּ, אִזְדָּהַר בְּזוֹהֲרָא דְּמָארָךָ. כָּל אִינוּן מָארֵי דְּעַיְינִין, אִסְתַּכָּלוּ וּפִּקְחוּ עֵינֵיכוֹן, ותִּזְכּוּן לְהַאי נְהִירוּ, לְהַאי עִדּוּנָא, אִלֵּין אִינוּן בִּרְכָאן דְּנָגְדֵי מִלְּעֵילָא, מַאן דְּזָכֵי, גַּלְגַּלָּא סָלְקָא אַסְחַר לִימִינָא, ואַנְגִיד ואַמְשִׁיךָ לְהַהוּא דְּזָכֵי, ואִתְּעַדַּן מֵאִלֵּין בִּרְכָאן עִלָּאִין דְּזָהֲרָן, זַכָּאִין אִינוּן דְּזָכָאן בְּהוּ.
אוֹתָן שְׁתֵּי מַגְרֵפוֹת סוֹבְבוֹת, אַחַת הַיְמָנִית, קוֹרֵאת בְּחַיִל וְאוֹמֶרֶת: זהַר שֶׁזּוֹהֲרִים שֶׁעוֹלֶה וְיוֹרֵד, שְׁנֵי אַלְפֵי עוֹלָמוֹ”ת הָאִירוּ. עוֹלַם הָאֶמְצַע בְּתוֹכָם הָאֵר בְּזֹהַר רִבּוֹנְךְ. כָּל אוֹתָם בַּעֲלֵי הָעֵינַיִם הִסְתַּכְּלוּ וּפִקְחוּ עֵינֵיכֶם, וְתִזְכּוּ לָאוֹר הַזֶּה, לָעִדּוּן הַזֶּה. אֵלּוּ הֵן בְּרָכוֹת שֶׁשּׁוֹפְעוֹת מִלְמַעְלָה, מִי שֶׁזּוֹכֶה, גַּלְגַּל עוֹלֶה סוֹבֵב יָמִינָה, וְשׁוֹפֵעַ וּמוֹשֵׁךְ לְאוֹתוֹ הַזּוֹכֶה, וּמִתְעַדֵּן מִבְּרָכוֹת אֵלּוּ הָעֶלְיוֹנוֹת הַזּוֹהֲרוֹת. אַשְׁרֵיהֶם אוֹתָם שֶׁזּוֹכִים בָּהֶם.
וְכַד לָא זָכֵי, גַּלְגַּלָּא אַסְחַר, והַהוּא מַגְרוֹפָּא דְּלִסְטַר שְׂמָאלָא, אַסְחַר ונָחַתּ לְתַּתָּא, ואַמְשִׁיךָ דִּינָא עַל הַאי דלא זָכֵי, וקָלָא נָפְּקַתּ, ווי לְאִינוּן חַיָּיבִין דְּלָא זָכוּ. מֵהַהוּא סִטְרָא, נָפִּיק אֶשָׁא דְשַׁלְהוֹבָא דְּדָלִיק, דְּשָׁארֵי עַל רֵישֵׁיהוֹן דְּחַיָּיבַיָא. זַכָּאִין אִינוּן, כּל אִינוּן דַּאֲזְלוּ בְּאוֹרַח קְשׁוֹט בְּהַאי עַלְמָא, לְמִזְכֵּי לְהַהוּא נְהוֹרָא עִלָּאָה, בִּרְכָאן דְּצַּחְצְּחָן, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (ישעיהו נ״ח:י״א) והִשְׂבִּיעַ בְּצַּחְצָּחוֹתּ נַפְּשֶׁךָ (עד כאן תוספתא):
וּכְשֶׁלֹּא זוֹכֶה, גַּלְגַּל סוֹבֵב, וְאוֹתָהּ מַגְרֵפָה שֶׁל צַד שְׂמֹאל סוֹבֶבֶת וְיוֹרֶדֶת לְמַטָּה, וּמַמְשִׁיכָה דִין עַל זֶה שֶׁלֹּא זוֹכֶה, וְקוֹל יוֹצֵא: אוֹי לְאוֹתָם רְשָׁעִים שֶׁלֹּא זָכוּ. מֵאוֹתוֹ צַד יוֹצֵאת אֵשׁ שֶׁל שַׁלְהֶבֶת שֶׁדּוֹלֶקֶת, שֶׁשּׁוֹרָה עַל רָאשֵׁי הָרְשָׁעִים. אַשְׁרֵיהֶם אוֹתָם כָּל אוֹתָם שֶׁהָלְכוּ בְּדֶרֶךְ אֱמֶת בָּעוֹלָם הַזֶּה לִזְכּוֹת לְאוֹתוֹ אוֹר עֶלְיוֹן, בְּרָכוֹת מְצֻחְצָחוֹת, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נח) וְהִשְׂבִּיעַ בְּצַחְצָחוֹת נַפְשֶׁךְ. עד כאן התוספתא
Vayechi, Chapter 53
וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ וְגו’, רִבִּי אַבָּא פָּתַח וְאָמַר, (תהילים ק״ב:י״ח) פָּנָה אֶל תְּפִלַּת הָעַרְעָר וְלֹא בָּזָה אֶת תְּפִלָּתָם. הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ, וְאַקְשׁוּ בֵּיהּ חַבְרַיָיא. (אלא תו אית ביה סטר קורדיטא) פָּנָה, הִקְשִׁיב מִבָּעֵי לֵיהּ, אוֹ שָׁמַע, מַאי פָּנָה.
AND JACOB CALLED TO HIS SONS AND SAID: GATHER YOURSELVES TOGETHER, ETC. R. Abba discoursed on the verse: He turned to the prayer of the lonely one and did not despise their prayer (Ps. CII, I8). He said: ‘The use of the word “turned” here, instead of “hearkened” or “listened”, is significant.
אֶלָּא כָּל צְלוֹתִין דְּעַלְמָא צְלוֹתִין. וּצְלוֹתָא דְיָחִיד, לָא עָאל קַמֵּי מַלְכָּא קַדִּישָׁא, אֶלָּא בְּחֵילָא תַּקִּיפָא. דְּעַד לָא עָאֳלַת הַהִיא צְלוֹתָא לְאִתְעַטְּרָא בְּדוּכְתָּהּ, אַשְׁגַּח בָּהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאִסְתְּכֵי בָּהּ, וְאִסְתְּכֵי בְּחוֹבוֹי וּבִזְכוּתֵיהּ דְּהַהוּא בַּר נָשׁ, מַה דְּלָא עָבִיד כֵּן בִּצְלוֹתָא דְסַגִּיאִין. דִּצְלוֹתָא דְּסַגִּיאִין כַּמָּה אִינוּן צְלוֹתִין דְּלָא (מבני) מִן זַכָּאִין אִינוּן, וְעָאלִין כֻּלְּהוּ קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְלָא אַשְׁגַּח בְּחוֹבַיְיהוּ.
The prayer of an individual man only enters before the Holy King with great difficulty, because before it can be crowned in its place God examines it closely and weighs the merits and defects of that individual. He does not so with the prayer of a congregation; for congregational prayers are offered by many who are not virtuous, and yet they all come before God and He does not regard their sins.
בְגִין כָּךְ, פָּנָה אֶל תְּפִלַּת הָעַרְעָר, מְהַפֵּךְ (בזכותיה) וְאִסְתְּכֵי בָהּ, וְאִסְתְּכֵי בָּהּ בְּמָּה רְעוּתָא אִתְעֲבִיד, וּמַאן הַהוּא בַּר נָשׁ דְּצַלֵּי צְלוֹתָא דָא, וּמַאן אִינוּן עוֹבָדוֹי. בְגִין כָּךְ, לִיבָּעֵי לֵיהּ לְבַּר נָשׁ, דִּלְצַלֵּי צְלוֹתָא בְּצִבּוּרָא. מַאי טַעְמָא, בְּגִין דְּלָא בָזָה אֶת תְּפִלָּתָם, אַף עַל גַּב דְּלָאו כֻּלְּהוּ בְּכַוָּונָה וּרְעוּתָא דְּלִבָּא.
Therefore it says, “God turns to the prayer of the solitary one” and weighs and considers it, and examines in what spirit it is offered and who is the man that offers it, and what is his conduct. Hence a man should pray with the congregation because “God does not despise their prayer”, even though they do not all pray with devotion.
דָּבָר אַחֵר פָּנָה אֶל תְּפִלַּת הָעַרְעָר, דָּא יְחִידָאי דְּאִתְכְּלִיל בְּסַגִּיאִין. וּמַאן הוּא יְחִידָאי דְּאִתְכְּלִיל בְּסַגִּיאִין, הֱוֵי אֵימָא דָא יַעֲקֹב, דְּאִיהוּ כָּלִיל בִּתְרֵין סִטְרִין, וּקְרָא לִבְנוֹי, וְצַלֵּי צְלוֹתֵיהּ עֲלַיְיהוּ. מַאן צְלוֹתָא דְּיִתְקַבְּלוּן בִּשְׁלִימוּ לְעֵילָא, צְלוֹתָא דְלָא יִשְׁתֵּצוּן בְּגָלוּתָא.
According to another explanation, the word “solitary” here refers to an individual who is united with numbers, to wit, Jacob, who was united with two sides, and who called his sons and prayed for them that they might be acceptable above and not be destroyed in the captivity.
בְּהַאי שַׁעְתָּא דְּיַעֲקֹב קָרָא לוֹן, אִסְתַּלַּק מִנֵּיהּ שְׁכִינְתָּא, וְהָא אוּקְמוּהָ. וְתָּא חֲזֵי, בְּשַׁעְתָּא דְּיַעֲקֹב הֲוָה קָארֵי לִבְנוֹי, אִזְדַּמְּנוּ אַבְרָהָם וְיִצְחָק תַּמָּן, וּשְׁכִינְתָּא עַל גַּבַּיְיהוּ. וּשְׁכִינְתָּא הֲוָה חָדֵי בֵּיהּ בְּיַעֲקֹב, לְאִתְחַבְּרָא בַּאֲבָהָן, לְאִתְקַשְּׁרָא עִם נַפְשַׁיְיהוּ כְּחַד, לְמֶהוֵי רְתִיכָא.
When Jacob called his sons, Abraham and Isaac were there and the Shekinah with them, rejoicing in Jacob, and in the prospect of joining the patriarchs and forming with them a chariot.
בְּשַׁעְתָּא דְּפָתַח יַעֲקֹב, וְאָמַר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים. בְּאַחֲרִית, דָּא שְׁכִינְתָּא, כִּבְיָכוֹל יָהַב עֲצִיבוּ בֵּיהּ, וְאִסְתַּלַּק. וּלְבָתַר אַהֲדָרוּ לָהּ בְּנוֹי, בְּיִחוּדֵי דְמִילַיְיהוּ, וּפָתְחוּ וְאָמְרוּ, (דברים ו) שְׁמַע יִשְׂרָאֵל וְגו’. בְּהַהִיא שַׁעְתָּא קָאִים לָהּ יַעֲקֹב, וְאָמַר בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד, וְאִתְיַישְׁבַת שְׁכִינְתָּא בְּדוּכְתָּהּ. וַיִּקְרָא יַעֲקֹב, מַאי קְרִיאָה הָכָא. אֶלָּא קְרִיאָה, לְקַיְימָא דוּכְתַּיְיהוּ, לְקַיְימָא לוֹן לְעֵילָא וְתַתָּא.
When Jacob said to his sons, “I will tell you what will befall you in the latter end of days”, a kind of sadness came over him and the Shekinah departed. His sons, however, raised their voices and said, “Hear, O Israel, etc.”, and Jacob answered, “Blessed be the name of his glorious kingdom for ever and ever”, and on this proclamation of the unity the Shekinah returned to its place. AND JACOB CALLED. The word ‘called’ signifies that he established them in their place above and below.
תָּא חֲזֵי, בְּכָל אֲתַר קְרִיאָה בְּהַאי גַוְונָא, דִּכְתִיב, (במדבר י״ג:ט״ז) וַיִּקְרָא משֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן יְהוֹשֻׁעַ, לְקַיְימָא דּוּכְתֵּיהּ, בְּאֲתַר דְּאִצְטְרִיךְ, וּלְקָשְׁרָא לֵיהּ. וְכֵן (בראשית כ״ה:כ״ו) וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב. וּכְתִיב, (בראשית ל״ג:כ׳) וַיִּקְרָא לוֹ אֵל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קִיֵּים לֵיהּ לְאֲתַר דָּא בִּשְׁמָא דָא. קְרִיאָה לְקִיּוּמָא קָא אַתְיָא.
Similarly, Moses “called Hosea son of Nun, Joshua” (Num. 13, 16) to establish him in his proper place. There is a similar significance in the expressions “And he called his name Jacob” (Gen. 25, 26) and “the God of Israel called him El” (Gen. 33, 20).
אִי תֵימָא (יונה ג׳:ח׳) וְיִקְרְאוּ אֶל אֱלהִים, (יונה ב׳:ג׳) קָרָאתִי מִצָּרָה לִי אֶל ה’, הָכִי הוּא וַדַּאי, לְקָשְׁרָא וּלְקָיְימָא קִיּוּמָא לְעֵילָא. וּמַאן אִיהוּ, סִדּוּרָא דְשִׁבְחָא דְמָארֵיהּ. וְכָל אִינוּן מִלִּין דְּבָעָאן קַמֵּי מָארֵיהּ, קִיּוּמָא יָהִיב לֵיהּ לְמָארֵיהּ, דְּאַחֲזֵי דְּבֵיהּ תַּלְיָא כֹּלָּא, וְלָא בְּאֲתַר אָחֳרָא, הָא כֹּלָּא קַיַּים קִיּוּמָא. כְּהַאי גַּוְונָא וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו, קִיֵּים לוֹן בְּקִיּוּמָא שְׁלִים. כְּגַוְונָא דָא וַיִּקְרָא אֶל משֶׁה, אִתְקְיַּים בְּקִיּוּמֵיהּ.
So, too, “I called from my sorrow unto the Lord” (Jonah, 3, 7), signifying that one who praises his Master and addresses supplications to Him establishes his Master more firmly, by showing that all depends upon Him and not upon any other power.
אָמַר רִבִּי יִצְחָק, א’ דְוַיִּקְרָא, אַמַּאי הִיא זְעֵירָא. אָמַר לֵיהּ, אִתְקְיַּים משֶׁה בִּשְׁלִימוּ, וְלָא בְּכֹלָּא, דְּהָא אִסְתַּלַּק מֵאִתְּתֵיהּ. בְּסִפְרֵי קַדְמָאֵי אָמְרֵי לְשִׁבְחָא, וְאֲנַן הָכִי תָּנִינָן, מַאי דְאִסְתַּלַּק לְעֵילָא, יִתְקַשַּׁר לְעֵילָא וּלְתַתָּא, וּכְדֵין, אִיהוּ שְׁלִים. תוּ, אָלֶ”ף זְעֵירָא מֵאֲתַר זְעֵירָא הֲוָה, זְעֵירָא דְּאִיהוּ רַב בְּאִתְחַבְּרוּתֵיהּ לְעֵילָא. (נ”א לעילא ותתא וכדין שלים).
וַיֹּאמֶר, מַאי וַיֹּאמֶר. הָא אוּקְמוּהָ, (כמא דאת אמר, ויאמר בלבו) (ישעיהו מ״ט:כ״א) וְאָמַרְתָּ בִלְבָבֶךָ, אֲמִירָה בַּחֲשַׁאי. הֵאָסְפוּ, אִסְפוּ מִבָּעֵי לֵיהּ, כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (תהילים נ׳:ה׳) אִסְפוּ לִי חֲסִידָי. אֶלָּא (ס”א קיים לון) קִים לָן הֵאָסְפוּ מֵאֲתַר דִּלְּעֵילָא הוּא. הֵאָסְפוּ בְּקִשּׁוּרָא שְׁלִים בְּיִחוּדָא חַד. וְאַגִּידָה לָכֶם, מַאי וְאַגִּידָה, רָזָא דְחָכְמְתָא אִיהוּ.
AND HE SAID. It has been laid down that “saying” means “thinking”, as in the expression “And thou shalt say in thy heart” (Deut. 7, 17). ASSEMBLE YOURSELVES ; that is, in complete harmony. AND I SHALL TELL YOU. The word “tell” (agidah) contains an allusion to the esoteric wisdom.
רִבִּי יוֹסֵי שָׁאִיל לְרִבִּי שִׁמְעוֹן, אָמַר לֵיהּ, וְאַגִּידָה, אוֹ וְיַגֵּד, אוֹ וְיַגִּידוּ, וְכֵן כֻּלְּהוּ, דְּתָנִינָן דְּרָזָא דְחָכְמָתָא אִיהִי, אַמַּאי בְּמִלָּה דָא (בכלהו) אִיהוּ רָזָא דְחָכְמְתָא. אָמַר לֵיהּ, בְּגִין דְּאִיהוּ מִלָּה דְאַתְיָא בְּגִימֶ”ל דָלֶ”ת בְּלָא פִּירוּדָא, וְהַאי אִיהוּ רָזָא דְחָכְמָתָא. מִלָּה דְאַתְיָא בִּשְׁלִימוּ בְּרָזָא דְאַתְוָון, הָכִי הוּא, כַּד אִינוּן בְּחָכְמְתָא. אֲבָל דָלֶ”ת בְּלָא גִימֶ”ל, לָאו הוּא שְׁלִימוּ, וְכֵן גִימֶ”ל בְּלָא דָלֶ”ת. דְּהָא דָא בְּדָא אִתְקַשְּׁרוּ בְּלָא פִּירוּדָא, וּמַאן דְּאַפְרִישׁ לוֹן, גָּרִים לְגַרְמֵיהּ מוֹתָא, וְרָזָא דָא חוֹבָא דְּאָדָם.
He sought to reveal to them their final destiny.
בְגִין כָּךְ, הוּא מִלָּה דְרָזָא דְחָכְמְתָא, וְאַף עַל גַּב דְּאִית יו”ד לְזִמְנִין בֵּין גִימֶ”ל לְדָלֶ”ת, לָאו הֲוֵי פִּירוּדָא, וְכֹלָּא קִשּׁוּרָא חָדָא, וְעַל דָּא מִלָּה דָא, הָכִי הוּא וַדַּאי. וְאַגִּידָה לָכֶם, רָזָא דְחָכְמְתָא, בָּעָא לְגַלָּאָה סוֹפָא דְכָל עוֹבָדֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל.
וְאִי תֵימָא, דְּלָא גָלֵי מַאי דְבָעָא לְגַלָּאָה, אִי הָכִי, אַמַּאי כְּתִיב בְּאוֹרַיְיתָא מִלָּה דְיַעֲקֹב שְׁלֵימָא, וְאִתְפְּגִים לְבָתַר, וְלָא אִשְׁתְּלִים מִלָּה. אֶלָּא וַדַּאי אִשְׁתְּלִים, כָּל מַה דְּאִצְטְרִיךְ לְגַלָּאָה גַּלֵּי וְסָתִים, אָמַר מִלָּה וְגַלֵּי לְבַר וְסָתִים לְגוֹ. וּמִלָּה דְאוֹרַיְיתָא לָא אִתְפְּגִים לְעָלְמִין.
It may be asked, seeing that he did not reveal what he sought to reveal, why are his words, which were afterwards belied, recorded in the Scripture? The truth is that all that was needful to be revealed is completely stated, and there is a hidden meaning within, and so nothing in the Scripture is belied.
וְכֹלָּא הוּא סָתִים בֵּיהּ בְּאוֹרַיְיתָא, בְּגִין דְּאוֹרַיְיתָא הוּא שְׁלִימוּ דְּכֹלָּא, שְׁלִימוּ דִּלְעֵילָא וְתַתָּא, וְלָא אִית מִלָּה אוֹ אָת בְּאוֹרַיְיתָא פְּגִימוּ. וְיַעֲקֹב כָּל מַה דְּאִצְטְרִיךְ לֵיהּ לְמֵימַר אָמַר, אֲבָל גַּלֵּי וְסָתִים, וְלָא פָּגִים מִכָּל מַה דְּבָעָא אֲפִילּוּ אוֹת אַחַת.
In fact, everything is included in the Scripture, and there is no word or letter short in it. Jacob said all that was needful for him to say, but not all openly, and not a letter was short of what was required.
רִבִּי יְהוּדָה וְרִבִּי יוֹסֵי הֲווּ יַתְבֵי יוֹמָא חַד אֲפִתְחָא דְלוֹד. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי לְרִבִּי יְהוּדָה, הָא דְחָמִינָן דְּיַעֲקֹב בָּרִיךְ לִבְנוֹי, חָמִינָן מִמַּה דִּכְתִיב, וַיְבָרֶךְ אוֹתָם, אֲבָל אָן בִּרְכָתָא דִלְהוֹן. אָמַר לֵיהּ, כֹּלָּא בִּרְכָאן אִינוּן דְּבָרִיךְ לְהוּ. כְּגוֹן, יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ. דָּן יָדִין עַמּוֹ. מֵאָשֵׁר שְׁמֵנָה לַחְמוֹ. וְכֵן כֻּלְּהוּ.
R. Judah and R. Jose were one day sitting at the gate of Lydda. Said the latter: ‘We are told that Jacob blessed his sons, but what are the blessings?’ R. Judah answered: ‘He did indeed bless them, as, for instance, “Judah, thee shall thy brethren praise”, “Dan shall judge his people”, “Out of Asher his bread shall be fat”, and so forth;
אֲבָל מַה דְּבָעֵי לְגַלֵּי לוֹן לָא גַּלֵּי, דְּבָעָא לְגַלָּאָה לְהוּ אֶת הַקֵּץ. וְהָא אוּקְמוּהָ, דְּאִית קֵץ לִימִינָא, וְאִית קֵץ לִשְׂמָאלָא, וּבָעָא לְגַלָּאָה לוֹן אֶת הַקֵּץ, בְּגִין לְאִסְתַּמְּרָא וּלְאִתְדַּכְּאָה מֵעָרְלָה. ומַאן דְּגַלֵּי לוֹן אִתְיְדַע וְאִתְגַּלֵּי, עַד דְּעָאלוּ לְאַרְעָא קַדִּישָׁא. אֲבָל מִלִּין אָחֳרָנִין לָאו אִינוּן בְּאִתְגַּלְּיָיא, וּסְתִימִין אִינוּן בְּאוֹרַיְיתָא, בְּהַאי פָּרְשָׁתָא דְיַעֲקֹב, וּבְאִינוּן בִּרְכָאן.
but what he sought to reveal to them he did not reveal, namely, the end. We have laid down that there is an end to the right and an end to the left, and he sought to reveal to them the end (of the left) in order that they might keep themselves pure from uncleanness. What he revealed to them referred only to the time when they were in the Holy Land; later things were not stated openly, but are only hinted at in this section and in these blessings.’
Vayechi, Chapter 54
פָּתַח וְאָמַר. רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי. מַאי קָא חָמָא יַעֲקֹב לְמִפְתַּח בִּרְאוּבֵן, לִיפְתַּח בִּיהוּדָה, דְּאִיהוּ קַדְמָאָה לְכָל מַשִּׁרְיָין, וְאִיהוּ מַלְכָּא, וְחָמִינָן דְּלָא בָּרְכֵיהּ וְסָלִיק בִּרְכָאן מִנֵּיהּ, עַד דְּאָתָא משֶׁה וְצַלֵּי צְלוֹתָא עֲלֵיהּ. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (דברים ל״ג:ו׳) יְחִי רְאוּבֵן וְאַל יָמוֹת.
REUBEN, THOU ART MY FIRSTBORN, MY MIGHT AND THE BEGINNING OF MY STRENGTH. Why did Jacob begin with Reuben and not rather with Judah, who was the leader of the camps and also king? Further we see that he did not bless him, nay, that he removed blessings from him till Moses came and prayed for him, as it is written: “Let Reuben live and not die” (Deut. 33, 6).
אֲבָל וַדַּאי בָּרְכֵיהּ, וְסָלְקָא הַהוּא בִּרְכְתָא לְאַתְרֵיהּ. לְבַר נָשׁ דְּהֲוָה לֵיהּ בַּר, כַּד מָטָא זִמְנֵיהּ לְאִסְתַּלְּקָא מֵעַלְמָא, אֲתָא מַלְכָּא עֲלֵיהּ, אָמַר, הָא כָּל מָמוֹנָא דִילִי, לֶיהוֵי בִּידָא דְמַלְכָּא נָטִיר לִבְרָאי. כַּד חָמֵי מַלְכָּא דִּבְרִי אִתְחֲזֵי, יָהִיב לֵיהּ. כָּךְ יַעֲקֹב אָמַר. רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה, רְחִימָא דְּמֵעַיי אַנְתְּ, אֲבָל בִּרְכָאן דִּילָךְ יִסְתַּלְּקוּן בִּידָא דְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא, עַד דְּיֶחמֵי בָךְ, בְּגִין דְּאֲזַלְתְּ לָקֳבֵל אַפָּךְ וְגו’, כְּתַרְגּוּמוֹ:
The fact is, however, that he did bless him, but kept the blessing for its proper place. He was like a man who had a son, and when he was about to die was visited by the king, whereupon he said: “Let all my money remain in the king’s hands on behalf of my son, and when the king sees that my son is worthy he will give it to him.”
רְאוּבֵן בְּכוֹרִי אַתָּה וְגו’. רִבִּי אֶלְעָזָר פָּתַח וְאָמַר, (יחזקאל ל״ז:ט׳) וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנָּבֵא אֶל הָרוּחַ וְגו’. כַּמָּה אֲטִימִין אִינוּן בְּנֵי נָשָׁא, דְּלָא יָדְעִין וְלָא מַשְׁגִּיחִין בִּיקָרָא דְמַלְכָּא, דְּהָא אוֹרַיְיתָא אַכְרִיז עֲלַיְיהוּ בְּכָל יוֹמָא, וְלֵית מַאן דְּצַיִּית אוּדְנֵיהּ לְקֳבְלֵיהּ. הַאי קְרָא קַשְׁיָא, כֵּיוָן דִּכְתִיב הִנָּבֵא אֶל הָרוּחַ, אַמַּאי זִמְנָא אָחֳרָא הִנָּבֵא בֶּן אָדָם וְאָמַרְתָּ אֶל הָרוּחַ.
So Jacob said: “Reuben, thou art my firstborn, the beloved of my soul; but thy blessings shall remain in the hand of the Holy King until He shall see that thou art worthy of them, because ‘thou didst go after the sight of thine eyes, etc.’” (according to Chaldaic paraphrase of this passage). R. Eleazar here discoursed on the verse: And he said to me: Prophesy unto the wind, etc. (Ezek. 37, 9). ‘There is a difficulty here,’ he said, ‘because the text continues: “Prophesy, son of man, and say to the wind”, which seems a repetition.
אֶלָּא מִכָּאן אוֹלִיפְנָא רָזָא דְחָכְמְתָא, תְּרֵין קָיְימִין הָכָא, חַד לְאִתְעָרָא מִתַּתָּא לְעֵילָא. דְּאִי לָא מִתְעָרִין לְתַתָּא, לָא מִתְעָרִין לְעֵילָא, וּבְאִתְעֲרוּתָא דִלְתַתָּא אִתְעַר לְעֵילָא. הִנָּבֵא אֶל הָרוּחַ מִתַּתָּא לְעֵילָא. הִנָּבֵא בֶּן אָדָם וְאָמַרְתָּ אֶל הָרוּחַ, מֵעֵילָא לְתַתָּא.
The truth is, however, that there is here an esoteric lesson. There are two adjurations here. One is to give the impulse from below, since if there is no impulse from below there is no stirring above. Hence the words “Prophesy unto the wind” indicate the impulse from below, and the words “Prophesy, son of man, and say” to the impulse from above;
דְּהָא אֲפִילּוּ לְעֵילָא, בְּאִתְעֲרוּתָא דִלְתַתָּא, נָקִיט הַהוּא עִלָּאָה מֵעִלָּאָה מִנֵּיהּ. כְּגוֹן הַאי קְרָא, (יחזקאל ל״ז:ט׳) כֹּה אָמַר ה’ מֵאַרְבַּע רוּחוֹת בֹּאִי הָרוּחַ, מֵאַרְבַּע רוּחוֹת, דָּא דָרוֹם וּמִזְרָח וְצָפוֹן וּמַעֲרָב, וְרוּחַ אַתְיָא מִמַּעֲרָב, בְּאִתְחַבְּרוּתָא דְאִלֵּין אָחֳרָנִין. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (במדבר כ״א:י״ח) כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם וְגו’.
for even after the impulse is given from below, that which is above receives from that which is higher still, wherefore the verse continues “Thus saith the Lord.” The text then goes on: “Come from the four winds, O breath.” The four winds are south, east, north, and west, and the breath comes from the west through its conjunction with the others,
וּמֵהָכָא נָפְקִין רוּחִין וְנִשְׁמָתִין לִבְנֵי עַלְמָא לְאִצְטַיְירָא בְּהוּ. וּפַחֵי, כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (בראשית ב׳:ז׳) וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים. תָּא חֲזֵי, נָקִיט מֵהַאי גִיסָא, וְיָהִיב בְּגִיסָא אָחֳרָא, וְעַל דָּא (קהלת א׳:ז׳) כָּל הַנְּחָלִים הוֹלְכִים אֶל הַיָּם וְהַיָּם אֵינְנּוּ מָלֵא. אַמַּאי אֵינֶנּוּ מָלֵא, בְּגִין דְּנָקִיט וְיָהִיב, אָעִיל וְאַפִּיק.
and from this source issue spirits and souls to take shape in human form. The next word, “breathe”, indicates taking from one side and giving to another, in the same way as the sea takes and gives, and therefore “is not full” (Eccl. 1, 7).’
רִבִּי אֶלְעָזָר שָׁאִיל שְׁאֵלְתָּא לְרִבִּי שִׁמְעוֹן. אָמַר, הוֹאִיל וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא גָלֵי קַמֵּיהּ דִּבְנֵי נָשָׁא יְמוּתוּן, אַמַּאי נָחִית נִשְׁמָתִין לְעַלְמָא, וְאַמַּאי אִצְטְרִיךְ לֵיהּ. אָמַר לֵיהּ, שְׁאֵילְתָּא דָא קַמַּיְיהוּ דְרַבָּנָן שְׁאִילוּ כַמָּה וְכַמָּה, וְאוּקְמוּהָ. אֲבָל קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יָהִיב נִשְׁמָתִין דְּנָחֲתִין לְהַאי עַלְמָא, לְאִשְׁתְּמוֹדְעָא יְקָרֵיהּ, וְנָקִיט לוֹן לְבָתַר, אִי הָכִי אַמַּאי נָחֲתוּ.
R. Eleazar put the following question to R. Simeon. ‘Since it is known to God that men will die, why does He send souls down into the world?’ He answered: ‘This question has been discussed many times by the teachers, and they have answered it thus. God sends souls down to this world to declare His glory and takes them back afterwards.
אֶלָּא, רָזָא דָא, הָכִי הוּא. פָּתַח וְאָמַר, (משלי ה׳:ט״ו) שְׁתֵה מַיִם מִבּוֹרֶךָ וְנוֹזְלִים מִתּוֹךְ בְּאֵרֶךָ, הָא (ס’ ע”א) אוֹקִימְנָא. בּוֹר, אֲתַר דְּלָא נְבִיעַ מִגַּרְמֵיהּ, וְאֵימָתַי נָבְעִין הַנֵּי מַיָא, בְּשַׁעְתָּא דְּאִשְׁתְּלִים נִשְׁמָתָא בְּהַאי עַלְמָא, כַּד סָלְקָא לְהַהוּא אֲתַר דְּאִתְקַשַּׁר בֵּיהּ, כְּדֵין הוּא שְׁלִים, מִכָּל סִטְרִין מִתַּתָּא וּמֵעֵילָא. (ס”א ומכל סטרין).
This mystery can be explained from the verse: “Drink water from thy cistern and flowing streams from the midst of thy well” (Prov. 5, 15). As we have laid down, the term “cistern” designates the place from which the waters do not naturally flow. But they do flow when the soul is perfected in this world and ascends to the place to which it is attached, for then it is complete on all sides, above and below.
וְכַד נִשְׁמָתָא סָלְקָא, כְּדֵין אִתְעַר תִּיאוּבְתָּא דְנוּקְבָא לְגַבֵּי דְּכוּרָא, וּכְדֵין נָבְעִין מַיָא מִתַּתָּא לְעֵילָא. וּבוֹר, אִתְעֲבִיד בְּאֵר, מַיִין נְבִיעָאן. וּכְדֵין אִתְחַבְּרוּתָא וְיִחוּדָא (נ”א ויסודא) וְתִיאוּבְתָּא וְרַעֲוָא אִשְׁתַּכַּח. (להא) דְּהָא בְּנִשְׁמָתָא דְּצַדִּיקָא אִשְׁתְּלִים הַהוּא אֲתַר, וְאִתְעַר חֲבִיבוּתָא וּרְעוּתָא לְעֵילָא, וְאִתְחַבַּר כְּחַד.
When the soul ascends, the desire of the female is stirred towards the male, and then water flows from below upwards, and the cistern becomes a well of flowing waters, and then there is union-and foundation and desire and friendship and harmony, since through the soul of the righteous that place has been completed, and the supernal love and affection has been stirred to form a union.’
רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה, הָכִי הוּא וַדַּאי, טִפָּה קַדְמָאָה דְיַעֲקֹב הֲוָה, וּרְעוּתֵיהּ בְּאֲתַר אָחֳרָא הֲוָה כְּמָה דְאִתְּמָר. תָּא חֲזֵי, רְאוּבֵן וְכֻלְּהוּ שִׁבְטִין תְּרֵיסַר, כֻּלְּהוּ אִתְאַחֲדָן בִּשְׁכִינְתָּא, וְכַד חָמָא יַעֲקֹב לִשְׁכִינְתָּא עַל גַּבֵּיהּ, קָרָא לִבְנוֹי תְּרֵיסַר לְאִתְחַבְּרָא בָּהּ.
Observe that Reuben and all the rest of the twelve tribes were linked with the Shekinah, and when Jacob saw the Shekinah by him, he called to his twelve sons to join it.
וְתָא חֲזֵי, עַרְסָא שְׁלֵימָתָא לָא אִשְׁתַּכַּח מִן יוֹמָא דְאִתְבְּרֵי עַלְמָא, כְּהַהִיא שַׁעְתָּא דְבָעָא יַעֲקֹב לְאִסְתַּלְּקָא מֵעַלְמָא, אַבְרָהָם מִימִינֵיהּ, יִצְחָק מִשְׂמָאלֵיהּ, יַעֲקֹב הֲוָה שָׁכִיב בֵּינַיְיהוּ, שְׁכִינְתָּא קַמֵּיהּ. כֵּיוָן דְּחָמָא יַעֲקֹב כָךְ, קָרָא לִבְנוֹי, וְאָחִיד לוֹן סַחֲרָנֵיהּ דִּשְׁכִינְתָּא, וְסִדֵּר לוֹן בְּסִדּוּרָא שְׁלִים.
From the beginning of the world there was never so perfect a couch as that of Jacob when he was about to depart from the world. Abraham was on his right, Isaac on his left, and he was lying between them with the Shekinah in front of him. When Jacob saw this, he called his sons and placed them round the Shekinah and arranged them in perfect order,
מְנָא לָן דְּסִדֵּר לוֹן סַחֲרָנֵיהּ דִּשְׁכִינְתָּא, דִּכְתִיב הֵאָסְפוּ, וּכְדֵין אִשְׁתַּכַּח תַּמָּן שְׁלִימוּ דְּכֹלָּא, וְכַמָּה רְתִיכִין עִלָּאִין סַחֲרָנַיְיהוּ. פָּתְחֵי וְאָמְרֵי, (דברי הימים א כ״ט:י״א) לְךָ ה’ הַגְּדוּלָּה וְהַגְּבוּרָה וְגו’, כְּדֵין אִתְכְּנִישׁ שִׁמְּשָׁא לְגַבֵּיהּ דְסִיהֲרָא, וְאִתְקְרִיב מִזְרָח בְּמַעֲרָב. הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיֶּאֱסוֹף רַגְלָיו אֶל הַמִּטָּה, וְאִתְנְהִיר סִיהֲרָא, וְאִשְׁתַּכַּח בִּשְׁלִימוּ. וּכְדֵין וַדַּאי תָּנִינָן, יַעֲקֹב אָבִינוּ לָא מִית. כֵּיוָן דְּחָמָא יַעֲקֹב (ס”א סדורא) סִטְרָא שְׁלִים, מַה דְּלָא אִשְׁתַּכַּח הָכִי לְבַר נָשׁ אָחֳרָא, חָדֵי, וְשַׁבַּח לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּפָתַח וּבָרִיךְ לִבְנוֹי, כָּל חַד וְחַד כְּדְקָא יְאוּת לֵיהּ.
so that the gathering was complete and many supernal chariots encompassed them. They then exclaimed: “Thine, O Lord, is the greatness and the power and the glory, etc.” (I Chron. 29, 11), whereupon the sun joined the moon and the east drew near to the west, and the moon was illumined and attained fullness, and so, as tradition tells us, “Jacob our father did not die.” When Jacob saw such perfection as had never been vouchsafed to any other man, he rejoiced and praised God and blessed each of his sons with the appropriate blessing.
Vayechi, Chapter 55
רִבִּי יוֹסֵי וְרִבִּי יֵיסָא הֲווּ אָזְלֵי בְּאָרְחָא. אָמַר רִבִּי יִיִסָא הָא וַדַּאי תָּנִינָן, כָּל בְּנוֹי דְיַעֲקֹב אִתַּקָּנוּ בְּסִדּוּרָא שְׁלִים, וְאִתְבָּרְכוּ כָּל חַד וְחַד כְּדְקָא יְאוּת לֵיהּ, מַאי קָא נֵימָא בְּהַאי קְרָא, דִּכְתִיב, מֵאָשֵׁר שְׁמֵנָה לַחְמוֹ וְגו’. אָמַר לֵיהּ, לָא יְדַעְנָא, בְּגִין דְּלָא שָׁמַעְנָא בֵּיהּ מִבּוּצִינָא קַדִּישָׁא, אֶלָּא אַנְתְּ וְאֲנָא נֵיזִיל לְגַבֵּי בּוּצִינָא קַדִּישָׁא. אָזְלֵי, כַּד מָטוּ לְגַבֵּי דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן, אָמְרוּ מִלָּה וְשָׁאִילוּ שְׁאִילְתָּא. אָמַר לוֹן, וַדַּאי רָזָא דְחָכְמְתָא הוּא.
R. Jose and R. Jesse were once walking together, when the latter said: ‘We have learnt that all the sons of Jacob were arranged in proper order and were blessed each one with the appropriate blessing. What, then, are we to make of the verse: “Out of Asher his bread shall be fat”?’ He answered: ‘I do not know, because I have not learnt this from the Holy Lamp. But let us both go to the Holy Lamp.’ So they went, and when they came to R. Simeon they put their question to him. He said to them: ‘Assuredly there is an esoteric meaning here.
פָּתַח וְאָמַר, (שופטים ה׳:י״ז) אָשֵׁר יָשַׁב לְחוֹף יַמִּים וְעַל מִפְרָצָיו יִשְׁכּוֹן, אַמַּאי יָתִיב תַּמָּן. אֶלָּא מַאן דְּיָתִיב בְּשִׂפְתָא דְיַמָּא, אִשְׁתַּמֵּשׁ בְּתַפְנוּקֵי עַלְמָא. (והכא אשר דא פתחא עלאה דצדיק (ס”א דצדק) כד אתברכא לארקא ברכאן בעלמא. ס”א והכא סמך להאי קרא, מאשר, שמנה לפתחא עלאה דמתמן אתרקו ברכאן לעלמא) וְהַאי פִּתְחָא אִשְׁתְּמוֹדַע תָּדִיר בִּרְכָאן דְּעַלְמָא וְאִקְרֵי אָשֵׁר, וְדָא הוּא עַמּוּדָא מֵאִינוּן דְּקָאִים עַלְמָא עֲלַיְיהוּ.
It is written: “Asher sat still at the haven of the sea, and abode by his creeks” (Judg. 5, 17). He who dwells by the seashore has access to all luxuries, and Asher here signifies the supernal gate of Zedek (righteousness) when it receives blessings to transmit them to the world. This gate is always commissioned to send blessings to the world, and is called Asher, and it is one of the pillars upon which the world stands,
וְהַהוּא אֲתַר דְּאִקְרֵי לֶחֶם עוֹנִי, מֵהַהוּא אֲתַר אַתְקִין (ההוא). הֲדָא הוּא דִכְתִיב מֵאָשֵׁר שְׁמֵנָה לַחְמוֹ, מַה דְּהֲוָה לַחְמָא דְמִסְכֵּנָא, אִתְהַדַּר לֶחֶם (עוני) פַּנַּג (שמנה). בְּגִין דְּאֲרִיק וְאַרְמֵי בֵּיהּ בִּרְכָאן וְתַפְנוּקִין, וְסוֹפָא דִקְרָא אוֹכַח, וְהוּא יִתֵּן מַעֲדַנֵּי מֶלֶךְ. מַאן מֶלֶךְ, דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, דְּמִנָּהּ אִתְּזָן בְּתַפְנוּקֵי עַלְמָא. וְדָא יָהִיב לְהַאי מֶלֶךְ כָּל בִּרְכָאן, כָּל חֵידוּ וְכָל טִיבוּ. הוּא יָהִיב וּמִנָּה נַפְקֵי. אָמְרוּ, אִי לָא אֲתֵינָא לְעַלְמָא, אֶלָּא לְמִנְדַע דָּא, טַב לָן.
and it repairs that place which is called “bread of affliction”. This, then, is the meaning of the words “Out of Asher his bread is fat”, that is to say, that which was bread of poverty becomes food of luxury, and hence the verse continues, “and he shall yield royal dainties”: the giver here is the Community of Israel, by whom the king is fed with all luxuries, all blessings, all joy, and all goodness.’ They said: ‘If we had been born only to hear this, it would have been worth while.’
Vayechi, Chapter 56
רְאוּבֵן בּוּכְרָא דְיַעֲקֹב הֲוָה, אָמַר רִבִּי חִיָּיא, לֵיהּ הֲוָה אִתְחֲזֵי כֹּלָּא, וְאִתְעֲבַר מִינָהּ כֹּלָּא, וְאִתְיְהִיב מַלְכוּ לִיהוּדָה, בְּכֵירוּתָא לְיוֹסֵף, כְּהוּנָּתָא לְלֵוִי. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר, לָא תִשְׁתָּאַר בְּהוּ. וּמַה דְּאָמַר כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי, הָכָא בָּרְכֵיהּ וּפַקְדֵּיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא.
R. Hiya said: ‘Reuben was entitled to all the rights of a firstborn, but they were all taken from him and the kingship was given to Judah, the birthright to Joseph, and the priesthood to Levi. Hence it is written: “Unstable as water, thou shalt not excel” (tothar, lit. be left over); that is, thou shalt not retain them. In calling him “my might and the beginning of my strength”, Jacob blessed him and entrusted him to God.
לִרְחִימָא דְמַלְכָּא, (דבעא מן מלכא למעבד ביה טיבו) (נ”א דהוה ליה ברא והוה בעי דמלכא יעביד ליה טיבו) יוֹמָא חַד אַעֲבַר בְּרֵיהּ בְּשׁוּקָא, אָמַר לְמַלְכָּא, דָּא הוּא בְּרִי, וַדַּאי רְחִימָא דְנַפְשָׁאי. שָׁמַע מַלְכָּא, וְיָדַע דְּהָא שָׁאִיל עַל בְּרֵיהּ. כָּךְ יַעֲקֹב אָמַר, רְאוּבֵן בְּכוֹרִי אַתָּה כֹּחִי וְגו’, הָכָא פַקְדֵּיהּ לְמַלְכָּא.
He was like a king’s friend who desired that the king should treat his son well, so one day he went out with his son and said to the king: “This is my son, the beloved of my soul”; whereupon the king understood that he was asking him to treat his son well. So Jacob said of Reuben, “thou art my firstborn, etc.”, thus commending him to the King.
פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר, הָכָא אָמַר מַה דְּאִעֲרַע לֵיהּ, דְּלָא אִשְׁתָּאַר (ליה) בְּאַרְעָא, וְשָׁדֵי לֵיהּ לְבַר מֵאַרְעָא. לָקֳבֵל דָּא, חַד מְמַנָּא (תחומא) מִסִּטְרָא דְּמִשְׁכְּנָא לְעֵילָא, דִּי מְמַנָּא תְּחוֹת יָדָא דְמִיכָאֵל, וְאָמְרֵי לָהּ תְּחוֹת יְדָא דְגַבְרִ”יאֵל. וּמִיכָאֵל הוּא רֵישָׁא בְּכָל אֲתַר מִסִּטְרָא דְחֶסֶ”ד, וְגַבְרִיאֵל מִסִּטְרָא דִשְׂמָאלָא דִגְבוּרָ”ה. (הושע י״ב:א׳) וִיהוּדָה עֹד רָד עִם אֵל, סְטַר גְּבוּרָה, בֵּי דִינָא אִקְרֵי, וְסָמִיךְ לֵיהּ רְאוּבֵן, אַף עַל גַּב דְּמַלְכוּ הֲוָה דִיהוּדָה, רְאוּבֵן סָמוּךְ לְקֳבְלֵיהּ הֲוָה.
UNSTABLE AS WATER, THOU SHALT NOT HAVE THE EXCELLENCY. Here he indicated his subsequent fate, in not being left in the land, but cast outside. In return, there was an angel appointed over his border from the side of the supernal Tabernacle, which is in charge of Michael (according to others, Gabriel), and Reuben was next to this, although the kingship belonged to Judah.
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, זְמִינִין אִינוּן בְּנֵי רְאוּבֵן, לַאֲגָחָא תְּרֵין קְרָבִין בְּגוֹ אַרְעָא. תָּא חֲזֵי, כְּתִיב כֹּחִי, בְּגָלוּתָא דְמִצְרַיִם. וְרֵאשִׁית אוֹנִי, דְּאִינוּן הֲווּ קַדְמָאִין לְגַבֵּי אֲחוּהוֹן לִקְרָבָא. יֶתֶר שְׂאֵת, לְגָלוּתָא דְאַשּׁוּר, דְּמִתַּמָּן גָלוּ בְּנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן קַדְמָאי מִכֻּלְּהוּ, וְסָבְלֵי כַּמָּה בִּישִׁין, וְכַמָּה עִנּוּיִין סָבְלוּ, וְלָא תָבוּ עַד כְּעָן.
R. Simeon said: ‘The sons of Reuben are destined to wage two wars. It is written here “my strength”, alluding to the captivity of Egypt, and “the beginning of my strength”, alluding to their entry into ths land of Canaan at the head of their brethren (Num. XXXII). The words “the excellency of dignity” (lit. removing) refer to the captivity of Assyria, which befell the sons of Gad and the sons of Reuben first of all; and they have suffered many evils without repenting up to now.
וְיֶתֶר עָז, לְזִמְנָא דְמַלְכָּא מְשִׁיחָא יִתְעַר בְּעַלְמָא, אִינוּן יִפְקוּן וְיִגְחוּן קְרָבִין בְּעַלְמָא, וִינַצְחוּן, וְיִתַּקְפוּן עַל עַמְמַיָא. וּבְנֵי עַלְמָא יִדְחֲלוּן מִנַּיְיהוּ וְיִרְתְּתוּן קַמַּיְיהוּ, וְיַחְשִׁיבוּ לְאִתְגַּבְּרָא בְּמַלְכוּתָא, וְלָא יִשְׁתָּאֲרוּן בֵּיהּ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר, מַאי טַעְמָא לָא יִשְׁתָּאֲרוּן בֵּיהּ, וְאֲפִילּוּ בְּסִטְרָא חַד דְּעַלְמָא, בְּגִין כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ. דִּזְמִינִין לְאֲעָלָא וּלְאַגָּחָא קְרָבִין בְּגוֹ אַרְעָא קַדִּישָׁא, מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ דַּיְיקָא, זוֹ יְרוּשָׁלֵם.
The words “the excellency of power” refer to the time when the Messiah will appear, and they will go forth and make war and conquer all peoples, and mankind will tremble before them; and they will endeavour to seize the kingship, but will not retain it, not in any quarter of the world, the reason being, as the text says, “because thou wentest up to thy father’s bed”, this being a reference to Jerusalem.
תָּא חֲזֵי, בְּאַרְבַּע סִטְרֵי עַלְמָא, אִתְבַּדְּרוּ בְּנֵי רְאוּבֵן בְּגָלוּתָא, לְקִבְלֵיהוֹן דְּכָל יִשְׂרָאֵל, דְּאִתְגָּלוּ בְּגָלוּתָא אַרְבַּע זִמְנִין בְּאַרְבַּע סִטְרֵי עַלְמָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, כֹּחִי חַד, וְרֵאשִׁית אוֹנִי תְּרֵי, יֶתֶר שְׂאֵת תְּלַת, וְיֶתֶר עָז אַרְבָּעָה. כְּגַוְונָא דָא זְמִינִין אִינוּן לַאֲגָחָא קְרָבָא בְּאַרְבַּע סִטְרֵי עַלְמָא, וּלְמִשְׁלַט בְּקִרְבַּיְיהוּ עַל כֹּלָּא, וִינַצְחוּן עֲמָמִין סַגִּיאִין, וְיִשְׁלְטוּן עֲלַיְיהוּ:
The sons of Reuben have been scattered in captivity to all four quarters of the world, having been taken captive four times, one referred to in the words “my might”, the second in the words “the beginning of my strength”, the third in the words “excellency of dignity”, and the fourth in the words “excellency of strength”. Correspondingly, they are destined to make war in the four quarters of the world and to carry all before them, and to conquer many peoples and rule over them.
פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ, הָכָא אִתְרְמִיז עַל הִרְהוּרָא קַדְמָאָה דְּהֲוָה לֵיהּ לְיַעֲקֹב. בְּהַאי טִפָּה קַדְמָאָה בְּרָחֵל, דְּאִלְמָלֵא הִרְהוּרָא דְהַהִיא טִפָּה הֲוָה בְּאַתְרָהּ, אִשְׁתָּאַר רְאוּבֵן בְּכֹלָּא. אֲבָל פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ, עָלִיתָ, בְּהִרְהוּרָא אָחֳרָא, אָז חִלַּלְתָּ וְגו’.
דָּבָר אַחֵר, פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר, דְּהָא כַּד יִגְחוּן קְרָבָא בְּנִי רְאוּבֵן בְּעַלְמָא, וִינַצְחוּן עֲמָמִין סַגִּיאִין, לָא יִשְׁתָּאֲרוּן בְּמַלְכוּתָא, מַאי טַעְמָא, כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי, דִּזְמִינִין לַאֲגָחָא קְרָבָא בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא דַיְיקָא, דִּכְתִיב כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ (ס”א דא ירושלים. משכבי), מִשְׁכַּב מִבָּעֵי לֵיהּ. אֶלָּא, אָבִיךָ דָּא יִשְׂרָאֵל סָבָא, מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ וְלָא מִשְׁכַּב, בְּגִין דְּהָא בִּתְרֵי זִמְנֵי אִתְבְּנֵי יְרוּשָׁלַ ם, וּתְלִיתָאָה לְזִמְנָא דְמַלְכָּא מְשִׁיחָא. וְעַל דָּא מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ. וְהָכָא אִתְגַּלְּיָיא בְּרָכָה, וּמַאי דְּהֲוָה בְּהַהוּא זִמְנָא, וּמַאי דְּהֲוָה כַּד עָאלוּ יִשְׂרָאֵל לְאַרְעָא, וּמַה דִּיְהֵא בְּזִמְנָא דְמַלְכָּא מְשִׁיחָא בְּעוֹבָדָא דִרְאוּבֵן:
Here was revealed his blessing, and what happened at that time and what was to happen when Israel entered the land, and what will happen at the time of the Messiah, as far as concerns Reuben.
Vayechi, Chapter 57
שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים, אָמַר רִבִּי יִצְחָק, הָכָא אָחִיד לוֹן בְּסִטְרָא שְׂמָאלָא דִּשְׁכִינְתָּא. דְּחָמָא עוֹבָדִין דְּדִינָא קַשְׁיָא, דְּלָא יָכִיל עַלְמָא לְמִסְבַּל. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, בִּרְכְתָא דִּלְהוֹן אָן הִיא. אָמַר רִבִּי יִצְחָק, שִׁמְעוֹן לָא אִתְחֲזֵי לְהַאי, דְּחָמָא לֵיהּ כַּמָּה עוֹבָדִין בִּישִׁין. וְלֵוִי דְּאָתֵי מִסִּטְרָא דְּדִינָא קַשְׁיָא, וּבִרְכְתָא לָא תַלְיָא בֵּיהּ. וְאֲפִילּוּ כַּד אֲתָא משֶׁה, לָא תָּלֵי בִּרְכָתֵיהּ בֵּיהּ. דִּכְתִיב, (דברים ל״ג:י״א) בָּרֵךְ ה’ חֵילוֹ וּפוֹעַל יָדָיו תִּרְצֶה, בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא תַּלְיָיא.
SIMEON AND LEVI ARE BRETHREN. R. Isaac said: ‘He joined them to the left side of the Shekinah, since he saw deeds of vengeance which the world could not endure.’ R. Jose said: ‘Where is their blessing?’ R. Isaac answered: ‘Simeon was not meet for a blessing, since Jacob saw that he had wrought much evil; nor was Levi, because he came from the side of stern justice, and blessing did not attach to him. Even Moses did not bless him directly, but left it to the Almighty, as it is written: “Bless, Lord, his substance and accept the work of his hands” (Deut. 33, 11).
תָּא חֲזֵי, כְּתִיב, (תהילים ק״ד:כ״ה) זֶה הַיָּם גָּדוֹל וּרְחַב יָדַיִם שָׁם רְמֶשׂ וְאֵין מִסְפָּר חַיּוֹת קְטַנּוֹת עִם גְּדוֹלוֹת. זֶה הַיָּם גָּדוֹל, דָּא שְׁכִינְתָּא דְּקָיְימָא עֲלֵיהּ דְּיַעֲקֹב כַּד בָּעָא לְאִסְתַּלְּקָא מֵעַלְמָא. וּרְחַב יָדַיִם, דְּהָא כָּל עַלְמָא אִמְלֵי וְאִשְׁתְּלִים וְאִתְצַמְצֵם תַּמָּן. שָׁם רֶמֶשׂ וְאֵין מִסְפָּר, דְּכַמָּה מַלְאֲכֵי עִלָּאֵי וְקַדִּישָׁאֵי אִשְׁתַּכְּחוּ תַּמָּן. חַיּוֹת קְטַנּוֹת עִם גְּדוֹלוֹת, אִלֵּין אִינוּן י”ב שְׁבָטִין, בְּנוֹי דְּיַעֲקֹב, דְּאִשְׁתַּכָּחוּ בְּהוֹן בִּשְׁלִימוּ. חַד אַיָּלָה, וְחַד זְאֵב, וְחַד אֲרִי, וְחַד טָלֶה. אָמַר רִבִּי יִצְחָק, אַרְיֵה חַד, וְטָלֶה חַד, חַד זְאֵב, וְחַד גְּדִי, וְכֵן כֻּלְּהוּ, לְאִשְׁתַּכְּחָא חַיּוֹת קְטַנּוֹת עִם גְּדוֹלוֹת.
It is written: “Yonder is the sea, great and wide, wherein are things creeping innumerable, both small and great beasts” (Ps. 104, 25). The “sea” refers to the Shekinah, which stood over Jacob when he was about to depart from the world. It is called “great and wide” because all the world was compressed into it. There were “creeping things innumerable”, because numbers of celestial holy angels are found there; while the “small and great beasts” refer to the twelve tribes, the sons of Jacob, of whom one was called a hind, one a wolf, one a lion, and one a lamb.’ R. Isaac said: ‘First a lion, then a lamb, then a wolf, then a kid, and so forth, so that there should be great and small beasts.’
רִבִּי יְהוּדָה אָמַר, כֻּלְּהוּ שַׁפִּיר. אֲבָל יְהוּדָה אַרְיֵה, שִׁמְעוֹן שׁוֹר, וְהָא אוּקְמוּהָ חַבְרַיָיא דְּהֲווּ מַשְׁגִּיחִין דָא לָקֳבֵל דָּא, דָּא מִימִינָא, וְדָא מִשְׂמָאלָא. לְתוֹרָא דְּעוֹבָדוֹי בִּישִׁין, אָמְרוּ נְצַיֵּיר אִקּוּנִין דְּאַרְיֵה בְּקוֹפְטֵיהּ, וְיִסְתַּכֵּל בְּדָא וְיִדְחַל מִנֵּיהּ, כָּךְ שִׁמְעוֹן שׁוֹר, יְהוּדָה אַרְיֵה.
R. Judah said: ‘Simeon was an ox and came before Judah, who was a lion, and the Companions have laid down that they faced one another, one on the right and one on the left. It was as if a man had a vicious ox and said: Let us put the figure of a lion in his stall so that he shall see it and be afraid of it.
שִׁמְעוֹן לָא זָכָה לְבִרְכָאן, אֶלָּא טָפַל לֵיהּ משֶׁה בִּיהוּדָה. כְּתִיב הָכָא (דברים ל״ג:ז׳) שְׁמַע ה’ קוֹל יְהוּדָה, וּכְתִיב הָתָם (בראשית כ״ט:ל״ג) כִּי שָׁמַע ה’ כִּי שְׂנוּאָה אָנֹכִי. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, שִׁמְעוֹן וְלֵוִי, אֲבוּהוֹן סָלִיק לוֹן לְמשֶׁה. אָמַר לֵיהּ רִבִּי יוֹסֵי, מַאי טַעְמָא אֲבוּהוֹן סָלִיק לוֹן לְמשֶׁה. אָמַר לֵיהּ, אַף אֲנַן נַסְלִיק לֵיהּ לְבוּצִינָא קַדִּישָׁא עִלָּאָה.
Simeon was not meet for blessing, but Moses joined him to Judah, saying: “Hear, O Lord, the voice of Judah”; the word “hear” alluding to Simeon, at whose birth his mother said “For the Lord hath heard that I am hated.” ‘Said R. Judah: ‘The blessing of Simeon and Levi was left by their father to Moses. Let us also leave this question to the Holy Lamp.’
אָתוּ שָׁאֲלוּ לֵיהּ לְרִבִּי שִׁמְעוֹן. אָמַר, כַּמָּה חֲבִיבִין מִלִּין. אַטְפַח בִּידוֹי וּבָכָה, אָמַר מַאן יְגַלֵּי לָךְ מְהֵימְנָא קַדִּישָׁא, אִסְתַּלַּקְתְּ בְּחַיָּיךְ עַל בְּנֵי נָשָׁא, אִסְתַּלַּקְתְּ בְּמוֹתָךְ, וְאַסְתִּים דְּיוּקְנָךְ. מַפְּתְּחָן דְמָארַךְ אִתְמַסְרוּ בִּידָךְ תָּדִיר.
So they went and asked R. Simeon. He said: ‘How glad I am you have asked me.’ He then clapped his hands and wept, saying: ‘Who shall ope thine eyes, thou holy mirror of faith! Thou hast excelled in thy lifetime all the sons of men, thou hast excelled them in thy death, when thy likeness is effaced. The keys of thy Master have ever been delivered into thy hands.
תָּא חֲזֵי, יַעֲקֹב הֲוָה לֵיהּ אַרְבַּע נָשִׁין, וְאוֹלִיד בְּנִין מִכֻּלְּהוּ, וְאִסְתַּלִּיק (נ”א ואשתלים) בִּנְשׁוֹי. כַּד בָּעָא יַעֲקֹב לְאִסְתַּלָּקָא, שְׁכִינְתָּא קָיְימֵי עֲלוֹי, בָּעָא לִבְרוּכֵי לְאִלֵּין, וְלָא יָכִיל, מִקַּמֵּי שְׁכִינְתָּא דְּדָחִיל. אָמַר, הֵיךְ אַעֲבִיד, דְּהָא תַּרְוַויְיהוּ מִסִּטְרָא דְּדִינָא קַשְׁיָא קָא אַתְיָין. אִי אַתְקִיף בִּשְׁכִינְתָּא לָא יָכִילְנָא, דְּהָא אַרְבַּע נָשִׁין הֲווּ לִי, וְאִשְׁתַּלִּימְנָא בְּהוֹן. אֶלָּא אֲסַלֵּק לוֹן לְמָארֵי דְבֵיתָא, דְּהָא (ביה) בֵּיתָא בִּרְעוּתֵיהּ קָיְימָא, וּמַה דְּבָעֵי יַעֲבִיד.
Observe now. Jacob had four wives and begat sons from all of them. When he was about to die the Shekinah stood over him. He sought to bless these two, but he was not able, being afraid of the Shekinah. He said: “What shall I do, seeing that both of them are from the side of stern judgement? And if I try to force the Shekinah, I shall not be able, for I have had four wives, which are a complete portion. I will leave them to the master of the house and he will do as he pleases.”
כָּךָ יַעֲקֹב אָמַר, חוּלָקִין דִּנְשִׁין וּבְנִין הָא נָסְבִית בְּהַאי עַלְמָא, וְאִשְׁתַּלַּמְּנָא, הֵיךְ אַתְקִיף בְּמַטְרוֹנִיתָא יַתִּיר, אֶלָּא אֲסַלֵּק מִלִּין לְמָארֵי מַטְרוֹנִיתָא, וְהוּא יַעֲבִיד מַה דְּבָעֵי, וְלָא יִדְחַל.
He also said: “I have taken my share of wives and children in this world and have had my fill; how, then, shall I press the matron more? I will therefore leave the matter to the master of the matron and he will do what he pleases without fear.”
תָּא חֲזֵי, מַה כְּתִיב, (דברים ל״ג:א׳) וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ משֶׁה אִישׁ הָאֱלהִים, מָארֵיהּ דְּבֵיתָא, מָארֵיהּ דְּמַטְרוֹנִיתָא. כְּמָה דִכְתִיב, (במדבר ל׳:י״ד) אִישָׁהּ יְקִימֶנּוּ וְאִישָׁהּ יְפֵרֶנּוּ. דְּהָא (במדבר ז׳:א׳) כַּלֹּת משֶׁה כְּתִיב. וְעַל דָּא, משֶׁה בָּרִיךְ מַאן דְּבָעָא וְלָא דָחִיל, כִּדְאוֹקִימְנָא. וּבְגִין כָּךְ אָמַר יַעֲקֹב, הָא חָמֵינָן דְּבָנַי אִלֵּין בְּסִטְרָא דְּדִינָא קַשְׁיָא, (ליתיה) יֵיתֵי מָארִיהּ דְּבֵיתָא וִיבָרֵךְ לוֹן.
Hence it is written: “Now this is the blessing wherewith Moses the man of God blessed” (Deut. 33, 1). The term “man” here designates Moses as the master of the house and the master of the matron. Hence Moses blessed whom he pleased without fear, as we have affirmed.’
משֶׁה וַדַּאי אִישׁ הָאֱלהִים הָיָה, וּרְעוּתֵיהּ עָבִיד בְּבֵיתֵיהּ, כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר אִישָׁהּ יְקִימֶנּוּ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (במדבר י׳:ל״ה) וַיֹּאמֶר משֶׁה קוּמָה ה’. וְאִישָׁהּ יְפֵרֶנּוּ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (במדבר י׳:ל״ו) וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה ה’. וַדַּאי רְעוּתֵיהּ עָבַד מָארֵיהּ דְּבֵיתָא וְלֵית דְּיִמְחֵי בִידֵּיהּ. כְּבַר נָשׁ דְּגָזַר עַל אִנְתְּתֵיהּ, וְעָבְדָא רְעוּתֵיהּ. וְעַל דָּא יַעֲקֹב אַף עַל גַּב דְּהֲוָה אָחִיד בְּאִילָנָא דְחַיֵּי, לָא הֲוָה מָארֵי דְבֵיתָא, אֶלָּא לְתַתָּא, משֶׁה הוּא לְעֵילָא, בְּגִין כָּךְ סָלִיק לוֹן לְמָארֵיהּ דְּבֵיתָא:
בְּסוֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי וְגו’, רִבִּי אַבָּא פָּתַח וְאָמַר, (תהילים כ״ה:י״ד) סוֹד יְיָ לִירֵאָיו וְגו’. סוֹד יְיָ לִירֵאָיו, רָזָא עִלָּאָה דְאוֹרַיְיתָא, לָא יָהִיב קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אֶלָּא לְאִינוּן דַּחֲלֲי חַטָּאָה. וּמַאן דְּאִינוּן דַּחֲלֵי חַטָּאָה, אִתְגְּלִי לוֹן רָזָא עִלָּאָה דְאוֹרַיְיתָא. וּמַאן אִיהוּ רָזָא עִלָּאָה דְאוֹרַיְיתָא, הֱוֵי אֵימָא דָּא אָת קַיָּימָא קַדִּישָׁא, דְּאִקְרֵי סוֹד יְיָ בְּרִית קֹדֶשׁ.
O MY SOUL, COME NOT THOU INTO THEIR COUNCIL. R. Abba discoursed on the verse: The secret of the Lord is for them that fear him. ‘ “The secret of the Lord” ‘, he said, ‘is the recondite doctrine of the Torah which God only gives to those who fear sin, and it is the sign of the holy covenant.
שִׁמְעוֹן וְלֵוִי, אַטְרְחוּ גַרְמַיְיהוּ עַל הַאי סוֹד, בְּאַנְשֵׁי שְׁכֶם, דְּיִגְזְרוּן גַּרְמַיְיהוּ וִיקַבְּלוֹי עֲלוֹן הַאי סוֹד. וּקְרָא אַסְהִיד, בְּמִרְמָה. תוּ בְּעוֹבָדָא דְּזִמְרִי בֶּן סָלוּא, דְּפָסַל הַאי סוֹד. וְיַעֲקֹב אָמַר בְּסוֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי. מַאי נַפְשִׁי. דָּא נַפְשָׁא דְּעָאֳלַת וְאִתְאַחֲדַת בִּבְרִית עִלָּאָה לְעֵילָא, וְאִקְרֵי נֶפֶשׁ צְרוֹרָא דְחַיֵּי.
Simeon and Levi insisted that the men of Shechem should circumcise themselves and accept this secret, and the Scripture tells us that it was “with guile”. Later, Zimri, the son of Salu, who was of the tribe of Simeon, nullified this secret. Hence Jacob said: “Let not my soul enter into their secret” -that soul which entered into the supernal covenant above and was called ‘ the bundle of life’.
בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבוֹדִי. הָא אוּקְמוּהָ, כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (במדבר ט״ז:י״ט) וַיַּקְהֵל עֲלֵיהֶם קֹרַח. אַל תֵּחַד כְּבוֹדִי, דָּא כְּבוֹד יִשְׂרָאֵל סְתָם. וְעַל דָּא לָא בָּרִיךְ לוֹן אֲבוּהוֹן, בְּגִין דְּסָלִיק לוֹן לְמשֶׁה. רִבִּי חִיָּיא אָמַר, מֵהַנֵּי קְרָאֵי (חסר) (ובגיני כך) (ס”א משמע) דְּלָא אִתְאֲחִיד דָּא בְּדָא, וְאִצְטְרִיךְ הָכִי. וְעַל דָּא אִית בֵּיהּ כֹּלָּא, וְלֵית לָךְ דָּרָא בְּעַלְמָא, דְּלָא נָחֲתָא דִּינָא דִּלְּהוֹן לְקַטְרְגָא בְּעַלְמָא וְאַסְגִּיאוּ מְהַדְּרֵי עַל פְּתָחַיְיהוּ דִבְנֵי נָשָׁא, הֵא לָךְ כֹּלָּא. (ס”א הא לקבל הא):
UNTO THEIR ASSEMBLY , MY GLORY BE NOT THOU UNITED. This has been explained to refer to the assembly of Korah (Num. 16, 1). “My honour” here refers to the honour of the people of Israel in general, and therefore their father did not bless them, but left them to Moses. I WILL DIVIDE THEM IN JACOB. R. Hiya said: ‘From this verse we learn that these two tribes were never again united, and so it was meet, and there is no generation in which their punishment does not descend upon the world, and great is the number of beggars among them.’
Vayechi, Chapter 58
יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ יָדְךָ בְּעֹרֶף אוֹיְבֶיךָ וְגו’. רִבִּי יוֹסֵי פָּתַח, (תהילים ק״ד:י״ט) עָשָׂה יָרֵחַ לְמוֹעֲדִים וְגו’. עָשָׂה יָרֵחַ בְּגִין לְקַדְּשָׁא בֵּיהּ רֵישׁ יַרְחִין, וְרֵישׁ שַׁתִּין. וּלְעָלְמִין סִיהֲרָא לָא נָהִיר אֶלָּא מִשִּׁמְשָׁא, וְכַד שִׁמְשָׁא שַׁלִּיט, סִיהֲרָא לָא שָׁלְטָא. כַּד אִתְכְּנִישׁ שִׁמְשָׁא, כְּדֵין סִיהֲרָא שָׁלְטָא, וְלֵית חוּשְׁבַּן לְסִיהֲרָא אֶלָּא כַּד אִתְכְּנִישׁ שִׁמְשָׁא.
JUDAH, THEE SHALL THY BRETHEN PRAISE, THY HAND SHALL BE ON THE NECK OF THY ENEMIES R. Jose discoursed here on the verse: He made the moon for seasons (Ps. 104, 19). ‘God’, he said, ‘made the moon for us to sanctify by it new moons and new years. Now the moon never shines except from the reflection of the sun, and when the sun is aloft the moon does not appear, but only when the sun is gathered in does the moon rule the heavens, and the moon is of no account save when the sun is gathered in.
וְתַרְוַויְיהוּ עֲבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאַנְהָרָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (בראשית א׳:י״ז) וַיִּתֵּן אֹתָם אֱלהִים בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם לְהָאִיר עַל הָאָרֶץ וְגו’. וְהָיוּ לְאוֹתוֹת, אִלֵּין שַׁבָּתוֹת, דִּכְתִיב, (שמות ל״א:י״ג) כִּי אוֹת הִיא. וּלְמוֹעֲדִים, אִינוּן יוֹמִין טָבִין. וּלְיָמִים, אִלֵּין רֵישֵׁי יַרְחִין. וּלְשָׁנִים, אִלֵּין רִישֵׁי שְׁנִין. דְּלֶהווֹן אוּמּוֹת הָעוֹלָם עָבְדִין חֻשְׁבַּן לְשִׁמְשָׁא, וְיִשְׂרָאֵל לְסִיהֲרָא.
God made both of them to give light and also “for signs”, to wit, Sabbaths, “and for seasons”, to wit, festivals, “and for days”, to wit, new moons, “and for years”, to wit, New Year days, so that the Gentiles should reckon by the sun and Israel by the moon.
וְאָזְלָא הָא, כִּי הָא דְּאָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, כְּתִיב, (ישעיהו ט׳:ב׳) הִרְבִּיתָ הַגּוֹי לוֹ הִגְדַּלְתָּ הַשִּׂמְחָה. הִרְבִּיתָ הַגּוֹי, אִלֵּין יִשְׂרָאֵל, דִּכְתִיב בְּהוּ (דברים ד׳:ז׳) כִּי מִי גּוֹי גָדוֹל. וּכְתִיב, (דברי הימים א י״ז:כ״א) גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ. לוֹ, בְּגִינֵיהּ. הִגְדַּלְתָּ הַשִּׂמְחָה (ממש), דָּא סִיהֲרָא, דְּאִתְרְבִיאַת בִּנְהוֹרָא בְּגִינֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל. אוּמּוֹת הָעוֹלָם לְשִׁמְשָׁא, וְיִשְׂרָאֵל לְסִיהֲרָא, הֵי מִנַּיְיהוּ עָדִיף. וַדַּאי סִיהֲרָא לְעֵילָא, וְשִׁמְשָׁא דְּאוּמּוֹת הָעוֹלָם, תְּחוֹת הַאי סִיהֲרָא הוּא, וְהַהוּא שִׁמְשָׁא מֵהַאי (ס”א סטרא) סִיהֲרָא נָהִיר. חָמֵי מַה בֵּין יִשְׂרָאֵל, לְהוּ. יִשְׂרָאֵל אֲחִידוּ בְּסִיהֲרָא, וְאִשְׁתַּלְּשְׁלוּ בְּשִׁמְשָׁא עִלָּאָה, וְאִתְאַחֲדוּ בְּאֲתַר (ביה) (ס”א דנהיר לשמשא) דִּנְהִירָא מְשַׁמְּשָׁא עִלָּאָה, וּמִתְדַּבְּקָן בֵּיהּ, דִּכְתִיב, (דברים ד׳:ד׳) וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיְיָ אֱלהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם.
This accords with R. Eleazar’s exposition of the verse: “Thou hast multiplied the nation, thou hast increased its joy” (Is. 9, 2), where he refers “nation” to Israel and “it” to the moon, which gained accession of light for the sake of Israel. Which are superior, Israel or the Gentiles? Assuredly, the moon is highest, and the sun of the Gentiles is under this moon, and this sun derives light from this moon. See, then, the difference between Israel and the nations. Israel cling to the moon and are linked with the supernal sun, and are attached to the place which gives light to the supernal sun, as it is written: “But ye who cleave to the Lord, are alive every one of you this day” (Deut. 4, 4.’
Vayechi, Chapter 59
יְהוּדָה אַתָּה וְגו’. רִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, מַלְכוּ לִיהוּדָה אִתְקְיַּים, וְהַיְינוּ דְּאַמְרִינָן, מַאי דִכְתִיב, (בראשית כ״ט:ל״ה) הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה’, בְּגִין דְּאִיהוּ רְבִיעָאָה, אוֹדֶה אֶת ה’, בְּגִין דְּאִיהוּ רַגְלָא רְבִיעָאָה לְכָרְסְיָא. יה”ו, דָּא רְשִׁימָא דִשְׁמָא עִלָּאָה, וּבְמָּה אִשְׁתְּלִים, בְּה”א (ס”א בדל”ת), וְהַיְינוּ ה”א בַּתְרָאָה דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא. שְׁמָא קַדִּישָׁא שְׁלִים בְּאַתְווֹי, וְקֶשֶׁר דְּאָחִיד לוֹן, עַל דָּא יוֹדוּךָ אַחֶיךָ, דְּמַלְכוּ לָךְ אִתְחַזְיָא לְאִתְקָיְימָא וַדַאי. (הושע י״ב:א׳) וִיהוּדָה עֹד רָד עִם אֵל וְעִם קְדוֹשִׁים נְאֱמָן, מַאן קְדוֹשִׁים, אִלֵּין קְדוֹשִׁים עֶלְיוֹנִין, דְּכֻלְּהוּ אוֹדָן לְגַבֵּיהּ, וְשַׁוְיוּהָ נֶאֱמָן, בְּגִין כָּךְ הוּא קַדְמָאָה בְּכוֹלָא, הוּא מַלְכָּא עַל כֹּלָּא.
JUDAH, THEE SHALL THY BRETHREN PRAISE. R. Simeon said: ‘The kingship was assigned to Judah; and hence Leah, as we have explained, said at the time of his birth: “This time I shall praise the Lord”, because he was the fourth, the fourth leg of the throne. The letters yod, he vau of his name are the impress of the supernal name, and they were completed by a daleth, which represents the second he, of the sacred name, so that this name is found completely in Judah’s name. Hence “Thy brethren shall praise thee”, because the kingship is meet to remain with thee. Verily, “Judah still walketh with God, and is faithful with the holy ones” (Hosea, XI, 12). These holy ones are the supernal angels, who all acknowledge him and call him faithful. Therefore he is first in everything, and king over all.’
רִבִּי שִׁמְעוֹן פָּתַח וְאָמַר, (תהילים מ״ה:י״ד) כָּל כְּבוּדָהּ בַּת מֶלֶךְ פְּנִימָה. כָּל כְּבוּדָהּ, דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, כְּבוּדָהּ, בְּגִין דְּאִיהוּ כָּבוֹד, דָּא עַל דָּא, דָּא דָּכָר, וְדָא נוּקְבָא (ס”א דא נוקבא), וְאִתְקְרֵי כְּבוּדָהּ. בַּת מֶלֶךְ, הַיְינוּ בַּת שֶׁבַע, בַּת קוֹל דְּאִיהוּ קוֹל גָּדוֹל, וְהַאי מֶלֶךְ עִלָּאָה הוּא. פְּנִימָה, בְּגִין דְּאִית מֶלֶךְ דְּלָאו אִיהוּ לְגוֹ כַּוָּותֵיהּ, וְהַאי כְּבוּדָהּ בַּת מֶלֶךְ.
R. Simeon discoursed on the verse: “The all-honoured daughter of the king is within” (Ps. 45, 14). ‘The “all-honoured one” is the Community of Israel, who is called the daughter of the king, the supreme King, who is within, because there is another king who is not so far within.
מִמִּשְׁבְּצוֹת זָהָב לְבוּשָׁהּ, בְּגִין דְּאִתְלַבְּשַׁת וְאִתְאַחֲדַת בִּגְבוּרָתָא עִלָּאָה, וְהַאי, אוּף נָמֵי מֶלֶךְ אִקְרֵי, וּבְגִינָהּ קָיְימָא אַרְעָא. אֵימָתַי, בְּשַׁעְתָּא דְּאִתְאַחֲדַת בְּמִשְׁפָּט. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (משלי כ״ט:ד׳) מֶלֶךְ בַּמִּשְׁפָּט יַעֲמִיד אָרֶץ. וְדָא קָרֵינָן מַלְכוּ דִשְׁמַיָא, וִיהוּדָה אִתְאֲחִיד בָּהּ, וְיָרִית מַלְכוּתָא דִבְאַרְעָא.
The “clothing” of this honoured daughter of the king is “inwrought with gold”, because she is clothed and encompassed with supernal might (Geburah), which also is called “king”. On this account the earth is established, namely, when she takes hold of judgement, and this we call “the kingdom of heaven”. Judah took hold of this and inherited the kingdom of the earth.’
רִבִּי (אבא) יְהוּדָה וְרִבִּי יִצְחָק הֲווּ קָאָזְלֵי בְּאָרְחָא. אָמַר רִבִּי יִצְחָק, נִפְתַּח בְּמִלֵּי דְאוֹרַיְיתָא וְנִיזִיל. פָּתַח רִבִּי יִצְחָק וְאָמַר, (בראשית ג׳:כ״ד) וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַּן עֵדֶן וְגו’. הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ חַבְרַיָיא. אֲבָל וַיְגָרֶשׁ, כְּבַּר נָשׁ דְּגָרִישׁ לְאִנְתְּתֵיהּ, אֶת הָאָדָם דַּיְיקָא.
R. Judah and R. Isaac were once travelling together. Said R. Isaac: ‘Let us discourse on the Torah as we go along.’ He began with the text: And he drove out the man, and he placed at the east of the garden of Eden, etc. ‘The word vayegaresh (and he drove out)’, he said, ‘may, the Companions have explained, be translated “and he divorced”. The accusative particle eth here has an esoteric meaning.
תָּא חֲזֵי, רָזָא דְמִלָּה, אָדָם בְּמָּה דְחָטָא אִתְּפַס, וְגָרִים מוֹתָא לֵיהּ וּלְכָל עַלְמָא, וְגָרִים לְהַהוּא אִילָנָא דְּחָטָא בֵּיהּ תֵּירוּכִין, לְאִתָּרְכָא בֵּיהּ, וּלְאִתְתָּרְכָא בִּבְנוֹי לְעָלְמִין. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם, אֶת דַּיְיקָא, כְּמָה דִּכְתִיב, (ישעיה ז) וָאֶרְאֶה אֶת ה’. אוּף הָכִי אֶת הָאָדָם.
Adam was punished for his sin, and brought death upon himself and all the world, and caused that tree in regard to which he sinned to be driven out along with him and his descendants for ever.
וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַּן עֵדֶן וְגו’, הַאי לְתַתָּא. וּכְמָה דִכְרוּבִים לְעֵילָא, אִית כְּרוּבִים לְתַתָּא, וְהַאי אִילָנָא אַשְׁרֵי עֲלַיְיהוּ. וְאֶת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת, אִינוּן טָפְסֵי דְּשַׁלְּהוֹבֵי דְּאֶשָּׁא, מֵהַהוּא חַרְבָּא דְמִתְלַהֲטָא. הַמִּתְהַפֶּכֶת, דָּא הַאי חַרְבָּא, דְּיָנְקָא בִּתְרֵין סִטְרִין, וְאִתְהַפְּכָא מִסִּטְרָא דָא לְסִטְרָא אָחֳרָא. דָּבָר אַחֵר הַמִּתְהַפֶּכֶת, דָּא לַהַט אִינוּן טָפְסֵי דְּשַׁלְּהוֹבָא (ס”א דמלכותא) דְּקָאֲמָרָן, דְּמִתְהַפְּכָן לְזִמְנִין גּוּבְרִין וּלְזִמְנִין נָשִׁין, וּמִתְהַפְּכָן מִדּוּכְתַּיְיהוּ לְכֹלָּא. וְכָל דָּא, לִשְׁמוֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים. מַאן דֶּרֶךְ, כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (ישעיהו מ״ג:ט״ז) הַנּוֹתֵן בַּיָּם דָּרֶךְ.
It says further that God “placed the cherubim on the east of the garden of Eden”; these were the lower cherubim, for as there are cherubim ahove, so there are cherubim below, and he spread this tree over them. The “flame of a sword” refers to the flames of fire which issue from that flashing sword. It is said to “turn every way” because it sucks from two sides, and turns from one side to another. Another explanation is that the flames turn about, being sometimes men and sometimes women.’
אָמַר רִבִּי יְהוּדָה שַׁפִּיר, וְהָכִי הוּא וַדַּאי, דְּגָרִים אָדָם לְהַהוּא אִילָנָא דְּחָטָא בֵּיהּ לְאִתָּרְכָא, וְאֲפִילּוּ שְׁאָר בְּנֵי עַלְמָא נָמֵי, כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (ישעיה ב) וּבְפִשְׁעֵיכֶם שֻׁלְּחָה אִמְּכֶם, אֲבָל שַׁפִּיר קָאֲמַרְתְּ, דְּהָא מִדּוּכְתֵּיהּ מַשְׁמַע, דִּכְתִיב וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם, בְּגִין דְּדָא שְׁלִימוּ דְּאָדָם הוּא.
Said R. Judah: ‘This is certainly correct, that Adam caused that tree through which he sinned to be driven out; and so, also, do other men, as it is written: “Through your transgressions your mother is sent away” (Is. 50, 1). Still you are right, that the word eth refers to the perfection of man,
וּמֵהַהוּא יוֹמָא אִתְפְּגִים סִיהֲרָא, עַד דְּאָתָא נֹחַ וְעָאל בְּתִּיוּבְתָּא (נ”א בתיבותא). אָתוּ חַיָּיבַיָא וְאִתְפְּגִים. עַד דְּאָתָא אַבְרָהָם (ואתקיימו), וְקָיְימָא בִּשְׁלִימוּ דְיַעֲקֹב וּבְנוֹי. וְאָתָא יְהוּדָה וְאָחִיד בֵּיהּ, וְאִתְקַף בְּמַלְכוּתָא, וְאַחְסִין לֵיהּ אַחְסָנַת עָלְמִין, הוּא וְכָל בְּנוֹי בַּתְרוֹי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ. (ס”א בגין דדיליה מלכותא עלייהו, כמא דאת אמרז, (דברי הימים א ה׳:ב׳) כי יהודה גבר באחיו, יודוך אחיך) וַדַּאי בְּשַׁעְתָּא דְּקָיְימוּ יִשְׂרָאֵל עַל יַמָּא, דְּכֻלְּהוּ אוֹדוּ לֵיהּ, וְנָחֲתוּ אֲבַתְרֵיהּ בְּיַמָּא.
and from that day the moon was impaired until Noah came and entered the ark. Then came sinners, and it was impaired again until Abraham came, and it was established perfectly through Jacob and his sons, and Judah came and took hold on it, and seized the kingship and took possession of it as an everlasting inheritance for himself and his sons after him.’ JUDAH, THEE SHALL THY BRETHREN PRAISE. When Israel were at the Red Sea, they all praised him and entered after him into the sea.
יָדְךָ בְּעֹרֶף אוֹיְבֶיךָ, כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (שופטים א׳:ב׳) יְהוּדָה יַעֲלֶה (בתחילה). יִשְׁתַּחֲוּ לְךָ בְּנֵי אָבִיךָ, כְּלָלָא דְּכָל אִינוּן שְׁאָר שִׁבְטִין, בְּגִין דָּא בְּנִי אָבִיךָ, וְלָא בְּנֵי אִמֶּךָ. בְּנֵי אָבִיךָ, הָא כֻּלְּהוּ שְׁאָר שִׁבְטִין, דְּאַף עַל גַּב (בספרים ישנים דאינון אתפליגו) דְּאִתְפְּלִיג לִתְרֵין מַלְכְּוָון, כַּד הֲווּ סָלְקִין לִיְרוּשָׁלַ ם, הֲווּ סְגִידִין וְכָרְעָן לְמַלְכָּא דְּבִיְרוּשָׁלַ ם, בְּגִין דְּמַלְכוּתָא דִּיְרוּשָׁלַ ם, מִמַּלְכוּתָא קַדִּישָׁא (שלטא) מִנֵּיהּ הֲוָה.
THY HAND SHALL BE ON THE NECK OF THY ENEMIES , as it says, “Judah shall go up first ‘(Judg. 1, 2). THE SONS OF THY FATHER SHALL BOW DOWN TO THEE : this includes all the other tribes, even though from other mothers. And even when Israel was split into two kingdoms, when the people went up to Jerusalem they used to bow down to the king there, because the kingship in Jerusalem was derived from the holy kingdom.
יִשְׁתַּחֲווּ לְךָ, וְלָא כְּתִיב וְיִשְׁתַּחֲווּ, דְּאִי כְּתִיב וְיִשְׁתַּחֲווּ, לְאוֹסָפָא לִשְׁאָר עַמִּין. וְיִשְׁתַּחֲווּ לָא כְּתִיב, אֶלָּא בְּזִמְנָא דְּיֵיתֵי מַלְכָּא מְשִׁיחָא, דִּכְתִיב, (ישעיהו מ״ט:ז׳) שָׂרִים וְיִשְׁתַּחֲווּ, הַשְׁתָּא דְּאָמַר יִשְׁתַּחֲווּ, לְאַחֲזָאָה דְּיִשְׂרָאֵל כֻּלְּהוּ בִּלְחוֹדַיְיהוּ, כֻּלְּהוּ יִפְלְחוּן לְרֵישָׁא דְגוֹלָה, לְרֹאשׁ דְּבָבֶל, וְלָא שְׁאָר עַמִּין:
SHALL BOW DOWN BEFORE THEE. They only, but not other peoples, who will only bow down at the time of the Messiah. But here the expression only indicates Israel, all of whom would bow down to the Exilarch in Babylon, but not other peoples.
גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה, בְּקַדְמִיתָא גּוּר, וּלְבָתַר אַרְיֵה, וְרָזָא דְמִלָּה בְּקַדְמִיתָא נַעַר, וּלְבָתַר אִישׁ, (שמות ט״ו:ג׳) יְיָ אִישׁ מִלְחָמָה. מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ, מַאי מִטֶּרֶף. לְאַכְלָלָא מַלְאַךְ הַמָּוְת, דְּאִיהוּ קָיְימָא עַל טֶרֶף, לְשֵׁיצָאָה בְּנֵי עַלְמָא, וְלָא מְשֵׁזִּיב. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (מיכה ה׳:ז׳) וְטָרַף וְאֵין מַצִּיל. (ומהו) וּמֵהַהוּא טֶרֶף אִסְתַּלְּקַת שְׁכִינְתָּא.
JUDAH lS A LlON’S WHELP : first he will be a whelp, and then a lion, corresponding to the transition from “lad” to “man”, as it is written: “The Lord is a man of war” (Ex. 15, 3). FROM THE PREY, MY SON, THOU ART GONE UP The word “prey” includes the angel of death, who preys upon mankind. From that prey the Shekinah shook itself free.
כָּרַע, בְּגָלוּתָא דְבָבֶל. רָבַץ, בְּגָלוּתָא דֶאֱדוֹם. כְּאַרְיֵה, דְּאִיהוּ תַּקִּיפָא. וּכְלָבִיא, דְּאִיהוּ תַּקִּיפָא יַתִּיר. כָּךְ יִשְׂרָאֵל תַּקִּיפִין אִינוּן. דִּבְנֵי עַלְמָא עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת מְפַתִּין וְדָחֲקִין לוֹן, וְאִינוּן קָיְימֵי בְּדָתֵיהוֹן וּבְנִימוּסֵיהוֹן כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא.
It “stooped down” in the captivity of Babylon, it “couched” in the captivity of Edom, “as a lion” which is strong and as a “lioness” which is stronger. So Israel are strong, because though the Gentiles entice and oppress them, they adhere to their laws and their customs like a lion and a lioness.
כָּךְ שְׁכִינְתָּא, דְּאַף עַל גַּב דִּכְתִיב, (עמוס ה׳:ב׳) נָפְלָה לֹא תוֹסִיף קוּם בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל, הִיא תַּקִּיפָא כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא בְּהַאי נְפִילָה. מַה אַרְיֵה וְלָבִיא לָא נָפְלִין, אֶלָּא בְּגִין לְמִטְרַף טַרְפָּא וּלְשַׁלְּטָאָה, דְּהָא מֵרָחִיק אָרַח טַרְפֵּיהּ, וּמִשַׁעְתָּא דְּאָרַח נָפַל, וְלָא קָם עַד דְּדָלִיג עַל טַרְפֵּיהּ וְאָכִיל לָהּ. כָּךְ שְׁכִינְתָּא לָא נָפְלָה אֶלָּא כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא, בְּגִין לְנַקְמָא מֵעַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, וּלְדַלְּגָא עֲלַיְיהוּ. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (ישעיה סג) צוֹעֶה בְּרוֹב כֹּחוֹ.
So, too, the Shekinah, which, although it is fallen, remains strong like a lion and a lioness. For just as these crouch only to spring upon their prey, which they smell from afar, so the Shekinah only crouches to take vengeance on idolaters and to spring upon them.
מִי יְקִימֶנּוּ, הוּא לָא יָקוּם לְנַקְמָא מִנַּיְיהוּ נוּקְמָא זְעֵירָא, אֶלָּא מִי יְקִימֶנּוּ. מִי, כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (מיכה ב) מִי יִרְפָּא לָךְ, וְהוּא אִיהוּ עַלְמָא עִלָּאָה, דְּבֵיהּ שָׁלְטָנוּתָא לְאִתַּקְפָא לְכֹלָּא. וּכְתִיב, (איוב ל״ח:כ״ט) מִבֶּטֶן מִי יָצָא הַקֶּרַח וְאוּקְמוּהָ:
WHO SHALL ROUSE HIM UP. He will not rise to take any petty vengeance. The word “who” (Mi) here indicates the supernal world, which has dominion over all; it is similarly used in the verse “From the womb of whom (Mi) came the ice” (Job 38, 29), as we have explained.
לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וְגו’, אוּקְמוּהָ חַבְרַיָא, אֲבָל עַד כִּי יָבֹא שִׁילֹ”ה בְּה”א, בְּגִין דְּשְׁאַר בְּו’, לְאַחֲזָאָה הָכָא רָזָא (הכא) דִשְׁמָא קַדִּישָׁא י”ה, בְּאֲתַר אָחֳרָא שִׁילוֹ בְּלָא ה’, בְּאֲתַר אָחֳרָא שִׁלֹּה בְּלָא י’, וְהָכָא שִׁיל”ה בְּיו”ד ה”א, רָזָא דִשְׁמָא קַדִּישָׁא עִלָּאָה, דִּשְׁכִינְתָּא תָּקוּם בִּשְׁמָא (ס”א דא) דְּי”ה וְאִיהוּ רָזָא דְּי’ (ס”א מ”י), כִּדְקָאַמְרִינָן.
THE SCEPTRE SHALL NOT DEPART FROM JUDAH, ETC. The word Shiloh, here, is spelt with both a yod and a he, to allude to the holy supernal name, Kah, by which the Shekinah shall rise; and this is also the allusion of Mi, as we have said.
Vayechi, Chapter 60
אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירֹה וְלַשּׂרֵקָה בְּנִי אֲתֹנוֹ וְגו’. רִבִּי חִיָּיא פָּתַח, (תהילים קכ״א:ז׳) ה’ יִשְׁמָרְךָ מִכָּל רָע יִשְׁמוֹר אֶת נַפְשֶׁךָ, כֵּיוָן דְּאָמַר ה’ יִשְׁמָרְךָ מִכָּל רָע, אַמַּאי יִשְׁמוֹר אֶת נַפְשֶׁךָ. אֶלָּא ה’ יִשְׁמָרְךָ מִכָּל רָע, בְּהַאי עַלְמָא. יִשְׁמוֹר אֶת נַפְשְׁךָ בְּהַהוּא עַלְמָא.
R. Hiya discoursed on the verse: The Lord shall keep thee from all evil, he shall keep thy soul. ‘The words “He shall keep thee”,’ he said, ‘refer to this world, and “he shall keep thy soul” to the next world.
שְׁמִירָה דְּהַאי עַלְמָא הוּא, לְמֶהוֵי נָטִיר בַּר נָשׁ מִכַּמָּה זִינִין בִּישִׁין מְקַטְרְגִין, דְּאָזְלִין לְקַטְרְגָא בְּנִי נָשָׁא בְּעַלְמָא, וּלְאִתְדַּבְּקָא בְּהוּ. בְּהַהוּא עַלְמָא מַאי הוּא, כְּמָה דְאֲמָרָן. כַּד נָפִיק בַּר נָשׁ מֵהַאי עַלְמָא, אִי אִיהוּ זָכֵי, נִשְׁמָתָא דִילֵיהּ סָלְקָא וְאִתְעַטְּרַת בְּאַתְרֵיהּ. וְאִי לָא, כַּמָּה חֲבִילִין טְרִיקִין אִזְדַּמְּנָן, לְאִנְגְּדָא לֵיהּ לַגֵּיהִנֹּם, וּלְאִמְסְרָא לֵיהּ בִּידָא דְּדוּמָה, דְּאִתְמַסְּרָא לִמְמַנָּא עַל גֵּיהִנֹּם, וּתְלֵיסַר אֶלֶף רִבּוֹא מְמַנָּן עִמֵּיהּ, וְכֻלְּהוּ אִזְדַּמְּנָן עַל נַפְשַׁיְיהוּ דְחַיָּיבַיָא.
By “keeping in this world” is meant that a man is protected from many evil accusers who seek to bring charges against him and to cling fast to him. By preservation in the next world is meant, as we have explained, that when a man departs from this world, if he is virtuous his soul ascends and is crowned in its place, and if not, numbers of demons are at hand to drag him to Gehinnom and to deliver him into the hands of Duma, who has been made chief of demons, and who has twelve thousand myriads of attendants all charged to punish the souls of sinners.
תָּא חֲזֵי, שִׁבְעָה מָדוֹרִין אִית בֵּיה בַּגֵּיהִנָּם, וְשִׁבְעָה פִּתְחִין. וְנִשְׁמָתָא דְחַיָּיבַיָא עָאלַת, וְכַמָּה טְרִיקִין, טְהִירִין, נְטוּרֵי תַּרְעֵי, וְעֲלַיְיהוּ חַד מְמַנָּא בְּכָל תַּרְעָא וְתַרְעָא, וְנִשְׁמַתְהוֹן דְּחַיָּיבַיָא אִתְמַסְרוּן לְאִינוּן מְמַנָּן, עַל יְדָא דְּדוּמָה. כֵּיוָן דְּאִתְמַסְּרָן בִּידַיְיהוּ, סָתְמִין תַּרְעִין דְּאֶשָּׁא דִּמְלַהֲטָא.
There are in Gehinnom seven circuits and seven gates, each with several gate-keepers under their own chief. The souls of sinners are delivered by Duma to those gate-keepers, who then close the gates of flaming fire.
דְּהָא תַּרְעִין בָּתַר תַּרְעִין הֲווּ, תַּרְעִין כֻּלְּהוּ פְּתִיחִין וּסְתִימִין, אִינוּן דִּלְבַר פְּתִיחִין, דִּלְגוֹ סְתִימִין. וּבְכָל שַׁבָּת וְשַׁבָּת כֻּלְּהוּ פְּתִיחִין, וְנָפְקִין חַיָּיבַיָא עַד אִינוּן פִּתְחִין דִּלְבַר, וּפָגְעִין נִשְׁמָתִין אָחֳרָנִין, דְּמִתְעַכְּבִין בְּפִתְחִין דִּלְבַר. כַּד נָפַק שַׁבַּתָּא, כְּרוֹזָא קָאי בְּכָל פִּתְחָא וּפִתְחָא, וְאָמַר (תהילים ט׳:י״ח) יָשׁוּבוּ רְשָׁעִים לִשְׁאוֹלָה וְגו’. תָּא חֲזֵי, נִשְׁמָתִין דְּצַדִּיקַיָיא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא נָטִיר לוֹן, דְּלָא יִתְמַסְּרוּן בִּידָא דְּדוּמָה, דְּהוּא מְמַנָּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, יִשְׁמָר צֵאתְךָ וּבֹאֶךָ וּכְתִיב יִשְׁמוֹר אֶת נַפְשֶׁךָ.
There are gates behind gates, the outer ones remaining open while the inner ones are closed. On Sabbath, however, they are all open, and the sinners go forth, as far as the outer gates, where they meet other souls which tarry there. When Sabbath goes out, a herald proclaims at each gate: “Let the wicked return to Sheol.” Now God protects the souls of the righteous from being delivered into the hands of Duma, and that is the meaning of the words “he shall keep thy soul.”
אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירֹה. מַאי גֶפֶן, דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (תהילים פ׳:ט׳) גֶּפֶן מִמִּצְרַיִם תַּסִּיעַ. וּכְתִיב, (תהילים קכ״ח:ג׳) אֶשְׁתְּךָ כְּגֶפֶן פּוֹרִיָּה, אֶשְׁתְּךָ, כְּהַאי גֶפֶן קַדִּישָׁא. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, הַאי גֶפֶן דִּמְבָרְכִינָן בֵּיהּ בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּפֶן. בּוֹרֵא, הַיְינוּ דִכְתִיב, עֵץ עוֹשֶׂה פְּרִי. פְּרִי הַגֶּפֶן, דָּא עֵץ פְּרִי. עוֹשֶׂה פְּרִי, דְּכַר, עֵץ פְּרִי דָּא נוּקְבָא. בְּגִינֵי כָּךְ, בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן דָּא דְּכַר וְנוּקְבָא כְּחֲדָא. (ס”א נשמתיהון דצדיקייא אינון פרי הגפן כדאמר בורא פרי הגפן).
BINDING HIS FOAL UNTO THE VINE. The vine is the Community of Israel, so called also in the verse: “Thou didst remove a vine from Egypt” (Ps. 80, 9).
אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירֹה, דָּא מַלְכָּא מְשִׁיחָא, דְּזַמִּין לְשַׁלְּטָאָה עַל כָּל חֵילֵי עֲמָמַיָא, חֵילִין דִּי מְמַנָּן עַל עַמִּין עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, וְאִינוּן תּוּקְפָא דִלְהוֹן לְאִתְתַּקְּפָא, וְזַמִּין מַלְכָּא מְשִׁיחָא לְאִתְגַּבְּרָא עֲלַיְיהוּ.
By “his foal” is meant the Messiah, who is destined to rule over all the hosts of the peoples, that is to say, the heavenly hosts who have charge of the Gentiles, and from whom they derive their strength. The Messiah will prevail over them,
בְּגִין דְּהַאי גֶפֶן, שַׁלִּיט עַל כָּל אִלֵּין כִּתְרִין תַּתָּאִין, דְּשָׁלְטֵי בְּהוּ עֲמָמַיָא עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, הַאי נָצַח לְעֵילָא. יִשְׂרָאֵל, דְּאִינוּן שׂרֵקָה, יְשֵׁיצוּן וִינַצְחוּן חֵילִין אָחֳרָנִין לְתַתָּא, וְעַל כֻּלְּהוּ יִתְגַּבֵּר מַלְכָּא מְשִׁיחָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (זכריה ט׳:ט׳) עָנִי וְרוֹכֵב עַל חֲמוֹר וְעַל עַיִר. עַיִר וַחֲמוֹר תְּרֵין כִּתְרִין אִינוּן, דְּשָׁלְטֵי בְּהוּ עֲמָמַיָא עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, וְאִינוּן מִסְטַר שְׂמָאלָא סִטְרָא דְחוֹל.
because this vine dominates all those lower crowns through which the Gentiles have dominion. This will be the victory above. Israel, who are “a choice vine”, will conquer and destroy other hosts below; and the Messiah will prevail over all. Hence it is written of him that he will be “poor and riding on an ass and on a young ass’s colt” (Zech. 9, 9). “Colt” and “ass” are two crowns by virtue of which the Gentiles have dominion, and they are from the left side, the side of uncleanness.
וּמַה דְּאָמַר עָנִי, וְכִי מַלְכָּא מְשִׁיחָא עָנִי אִקְרֵי. אֶלָּא הָכִי אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, בְּגִין דְּלֵית לֵיהּ מִדִּילֵיהּ וְקָרִינָן לֵיהּ מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ. דָּא הוּא סִיהֲרָא קַדִּישָׁא לְעֵילָא, דְּלֵית לָהּ נְהוֹרָא אֶלָּא מִשִּׁמְשָׁא.
It is strange that the Messiah should be called “poor”. R. Simeon explained that it is because he has nothing of his own, and he is compared to the holy moon above, which has no light save from the sun.
מַלְכָּא מְשִׁיחָא דָא, יִשְׁלוֹט בְּשָׁלְטָנֵיהּ, יִתְיַיחֵד בְּדוּכְתֵּיהּ, וּכְדֵין (זכריה ט׳:ט׳) הִנֵּה מַלְכֵּךְ יָבֹא לָךְ, סְתָם. אִי לְתַתָּא עָנִי הוּא, דְּהָא בְּסִטְרָא דְסִיהֲרָא הוּא. אִי לְעֵילָא עָנִי, אַסְפַּקְלַרְיָא דְּלָא נָהֲרָא. לֶחֶם עֹנִי. וְעִם כָּל דָּא, רוֹכֵב עַל חֲמוֹר וְעַל עַיִר, תּוּקְפָא דְּעַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, לְאִכַּפְיָיא תְּחוֹתֵיהּ, וְיִתְתַּקַּף קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּדוּכְתֵּיהּ.
This Messiah will have dominion and will be established in his place. Below he is “poor”, because he is of the side of the moon, and above he is poor, being a “mirror which does not radiate”, “the bread of poverty”. Yet withal he “rides upon an ass and upon a colt”, to overthrow the strength of the Gentiles; and God will keep him firm.
כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבוּשׁוֹ, כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (ישעיהו ס״ג:א׳) מִי זֶה בָּא מֵאֱדוֹם חֲמוּץ בְּגָדִים מִבָּצְרָה, וּכְתִיב פּוּרָה דָרַכְתִּי לְבַדִּי וְגו’. כִּבֵּס בַּיַּיִן דָּא סְטַר גְּבוּרָה, דִּינָא קַשְׁיָא, לְמֶהוֵי עַל עֲמָמַיָא עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, וּבְדַם עֲנָבִים סוּתֹה, דָּא אִילָנָא לְתַתָּא, בֵּי דִינָא דְאִקְרֵי עֲנָבִים, וְיֵינָא אִתְמָסַר (ס”א אסתמר) בְּדַם עֲנָבִים, בְּגִין לְאִתְלַבְּשָׁא בְּתַרְוַוְיְיהוּ, לְתַבְרָא תְּחוֹתֵיהּ כָּל שְׁאָר עַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת וּמַלְכִין דְּעַלְמָא.
HE HATH WASHED HIS GARMENT IN WINE. With this may be compared the verse: “Who is this that cometh from Edom, with dyed garments from Bozrah?” (Is. 63, 1); and also: “I have trodden the winepress alone, etc.” (Ibid. 3). “Wine” here alludes to the side of Oeburah, of stern justice which will be visited on the idolatrous nations. AND HIS VESTURE IN THE BLOOD OF GRAPE. This is the lower-world tree, the judgement court which is called “grapes”, in which the “wine” is kept. Thus the Messiah will be clothed in both to crush beneath him all the idolatrous peoples and kings.
רִבִּי יוֹסֵי פָּתַח וְאָמַר. אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירֹה. וּכְתִיב, (בראשית מ׳:י׳) וּבַגֶּפֶן שְׁלשָׁה שָׂרִיגִים וְהִיא כְּפוֹרַחַת עָלְתָה נִצָּהּ. תָּא חֲזֵי, כַּמָּה אֲטִימִין אִינוּן בְּנִי נָשָׁא, דְּלָא יָדְעִין וְלָא מַשְׁגִּיחִין בִּיקָרָא דְּמָארֵיהוֹן, וְלָא מִסְתַּכְּלֵי בְּמִלֵּי דְאוֹרַיְיתָא, וְלָא יָדְעֵי אָרְחַיְיהוּ בְּמָּה יִתָּפְסוּן. דִּכְתִיב, (משלי ד׳:י״ט) דֶּרֶךְ רְשָׁעִים כַּאֲפֵלָה לא יָדְעוּ בַּמֶּה יִכָּשֵׁלוּ.
R. Jose discoursed on the verse: “And on the vine were three branches, and it was as though it budded and its blossoms shot forth.” ‘How little’, he said, ‘do men care for the glory of their Master or pay heed to the words of the Torah!’
בְּזִמְנָא קַדְמָאָה הֲוַת נְבוּאָה שַׁרְיָא עֲלַיְיהוּ דִבְנֵי נָשָׁא, וְהֲווּ יָדְעִין וּמִסְתַּכְּלֵי לְמִנְדַע בִּיקָרָא עִלָּאָה. כֵּיוָן דְּפָסְקָא נְבוּאָה מִנַּיְיהוּ, הֲווּ מִשְׁתַּמְּשֵׁי בְּבַת קוֹל. הַשְׁתָּא פָּסְקָא נְבוּאָה וּפָסְקָא בַּת קוֹל, וְלָא מִשְׁתַּמְּשֵׁי בְּנֵי נָשָׁא אֶלָּא בְּחֶלְמָא.
At first prophecy was vouchsafed to men, and through it they knew the glory of God. When prophecy ceased, they had a bath-kol,
וְחֶלְמָא דַּרְגָּא תַּתָּאָה הוּא לְבַר, דְּהָא תָּנִינָן חֶלְמָא אֶחָד מִשִּׁשִּׁים לִנְבוּאָה. מַאי טַעְמָא, בְּגִין דְּאַתְיָיא מִדַּרְגָּא שְׁתִיתָאָה לְתַתָּא, וְהָא אִתְּמָר. תָּא חֲזֵי, חֶלְמָא לְכֹלָּא אִתְחֲזֵי, בְּגִין דְּחֶלְמָא מִסְטַר שְׂמָאלָא אַתְיָיא, וְנָחִית בְּכַמָּה דַרְגִּין, וְאִתְחֲזֵי (קצ”ב ע”ב) חֶלְמָא, אֲפִילּוּ לְחַיָּיבַיָא. וְאֲפִילּוּ לְעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת.
but now they have nothing but dreams. Dream is a lower grade, being one-sixtieth of prophecy, and it is vouchsafed to everyone, since it comes from the left side. It comes down in various grades, and is shown even to sinners and even to Gentiles.
בְּגִין דְּזִמְנִין נָקְטִין חֶלְמָא וְשָׁמְעִין הַנֵּי זִינֵי בִּישִׁין, וּמוֹדְעִין לִבְנֵי נָשָׁא, מִנַּיְיהוּ דְּחַיְיכָן (בהו) בִּבְנִי נָשָׁא, וּמוֹדִיעִין לוֹן מִלִּין כְּדִיבִין. וּלְזִמְנִין מִלִּין דִּקְשׁוֹט דְּשָׁמְעִין. וּלְזִמְנִין דְּאִינוּן שְׁלוּחִין לְחַיָּיבַיָא, וּמוֹדָעֵי לוֹן מִלִּין עִלָּאִין.
Sometimes the dream is carried by evil demons who make mock of men and show them false things; and sometimes it is sent to sinners and tells them things of importance.
הַאי רָשָׁע מַאי כְּתִיב בֵּיהּ, חָמָא חֶלְמָא דִּקְשׁוֹט, דִּכְתִיב וּבַגֶּפֶן שְׁלשָׁה שָׂרִיגִים. (קצ”ב ע”א) מַאי גֶפֶן. דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, דִּכְתִיב, (תהילים פ׳:ט״ו) הַבֵּט מִשָּׁמַיִם וּרְאֵה וּפְקוֹד גֶּפֶן זֹאת. מִשָּׁמַיִם, דְּהָא מֵאֲתַר דָּא אִתְרַמֵּי, כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (איכה ב׳:א׳) הִשְׁלִיךְ מִשָּׁמַיִם אָרֶץ. וּפְקוֹד גֶּפֶן זֹאת, גֶּפֶן דְּהִיא זֹאת, וַדַּאי.
Now this sinner, Pharaoh’s butler, saw a true dream. The vine represented the Community of Israel, which was called by the psalmist “this vine” (Ps. 80, 15).
שְׁלשָׁה שָׂרִיגִים, כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (בראשית כ״ט:ב׳) שְׁלשָׁה עֶדְרֵי צֹאן רוֹבְצִים עָלֶיהָ. וְהִיא כְּפוֹרַחַת, דִּכְתִיב, (מלכים א ה׳:י׳) וַתֵּרֶב חָכְמַת שְׁלמֹה, דְּאִתְנְהִיר סִיהֲרָא. עָלְתָה נִצָּהּ, דָּא יְרוּשָׁלַ ם דִּלְתַתָּא. דָּבָר אַחֵר, עָלְתָה נִצָּהּ, לְעֵילָא, הַהוּא דַרְגָּא דְּקָיְימָא עֲלָה וְיַנִּיק לָהּ, כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר (בראשית א׳:י״א) אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ עַל הָאָרֶץ. הִבְשִׁילוּ אַשְׁכְּלוֹתֶיהָ עֲנָבִים, לְנַטְרָא בְּהוּ יַיִן דְּמִנְטְרָא.
The three branches have the same reference as the three flocks of sheep which Jacob saw by the well. (Gen 29, 2). Its blossoming typifies the time of Solomon, when the moon was illumined. The buds represent the lower Jerusalem, or, according to another explanation, the grade which is over it and gives sustenance to it. The clusters thereof brought forth ripe grapes, in which to keep the precious wine.
חָמֵי כַּמָּה חָמָא הַהוּא רָשָׁע. מַה כְּתִיב, (בראשית מ׳:י״א) וְכוֹס פַּרְעֹה בְּיָדִי וָאֶקַח אֶת הָעֲנָבִים וָאֶשְׂחַט אוֹתָם. הָכָא חָמָא הַהוּא כּוֹס תַּרְעֵלָה, יַנִּיקָא דְבֵי דִינָא, דְּנָפִיק מֵאִינוּן עֲנָבִים דְּאִתְיְיהִיב לְפַרְעֹה וְשָׁתֵי לֵיהּ, כְּמָה דְהֲוָה בְּגִינֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל. כֵּיוָן דְּשָׁמַע יוֹסֵף דָּא, חָדֵי, וְיָדַע מִלָּה דִקְשׁוֹט בְּהַאי חֶלְמָא. בְּגִינִי כָּךְ פָּשַׁר לֵיהּ חֶלְמָא לְטַב, עַל דְּבַשַּׂר לְיוֹסֵף בְּהַאי.
All this was seen by that sinner. Further, he saw the cup of Pharaoh in his hands; this is the cup of confusion which sucks in from the court of judgement and which issued from the grapes that were given to Pharaoh; and he drank it as it was, on account of Israel. When Joseph heard this he rejoiced, remarking the truth which the dream contained, and therefore he gave it a good interpretation.
תָּא חֲזֵי, אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירֹה, דְּאִתְכַּפְיָין תְּחוֹת הַאי גֶפֶן כָּל אִינוּן חֵילִין תַּקִּיפִין דְּעַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה, כִּדְאֲמָרָן, בְּגִין הַאי גֶפֶן, אִתְקַשַּׁר וְאִתְכַּפְיָיא הַהוּא חֵילָא דִלְהוֹן. וְאִתְּמָר.
Thus the words “binding his foal unto the vine” indicate that all the forces of the Gentiles are to be subdued beneath that vine, as we have said, their power being bound up and subdued.’
רִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, אִית גֶּפֶן, וְאִית גֶּפֶן. אִית גֶּפֶן קַדִּישָׁא עִלָּאָה, וְאִית גֶּפֶן דְּאִקְרֵי, (דברים לכ) גֶּפֶן סְדוֹם, וְאִית (ירמיהו ב׳:כ״א) גֶּפֶן נָכְרִיָה בַּת אֵל נֵכָר. בְּגִין כָּךְ כְּתִיב גֶּפֶן זֹאת, הַהִיא דְאִקְרֵי כֻּלֹה זֶרַע אֱמֶת. שׂוֹרֵק אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, דְּנָפְקֵי מֵהַאי גֶפֶן. כַּד חָבוּ יִשְׂרָאֵל, וְשָׁבְקוּ לְהַאי גֶפֶן, מַה כְּתִיב, כִּי מִגֶּפֶן סְדוֹם גַּפְנָם וְגו’. וּבְגִין כָּךְ אִית גֶּפֶן וְאִית גֶּפֶן.
R. Simeon said: ‘There are two kinds of vine. There is the holy celestial vine, and there is the vine which is called “the vine of Sodom, the strange vine”; and therefore Israel is called “this vine”. And when Israel sinned and abandoned “this vine”, then it was said of them: “For from the vine of Sodom is their vine” (Deut. 33, 32).’
רִבִּי יְהוּדָה וְרִבִּי יִצְחָק הֲווּ אָזְלֵי בְּאָרְחָא. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה לְרִבִּי יִצְחָק, נֵיזִיל בְּהַאי חֲקַל, דְּהוּא אֹרַח מֵישַׁר יַתִּיר. אֲזְלוּ. עַד דְּהֲווּ אָזְלֵי, אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, כְּתִיב, (משלי ל״א:כ״א) לא תִירָא לְבֵיתָהּ מִשָּׁלֶג כִּי כָל בֵּיתָהּ לָבוּשׁ שָׁנִים. הַאי קְרָא, רִבִּי חִזְקִיָּה חַבְרָנָא אוֹקִים בֵּיהּ. דְּאָמַר, דִּינָא דְּחַיָּיבֵי דְּגֵיהִנֹּם תְּרֵיסַר יַרְחִין, פַּלְגָא מִנַיְיהוּ בְּחַמָּה וּפַלְגָא מִנַּיְיהוּ בְּתַלְגָא.
As R. Judah and R. Isaac were once travelling together, the former said: ‘Let us turn into this field, as it is more level.’ They did so, and as they went along R. Judah said: ‘It is written: “She is not afraid of the snow for her household, for all her household are clothed in scarlet.” This verse has been expounded by our colleague, R. Hizkiah, who said that sinners are punished in Gehinnom twelve months, half with fire and half with snow.
בְּשַׁעְתָּא דְעָאלִין לְנוּרָא, אִינוּן אָמְרֵי דָא הוּא וַדַּאי גֵּיהִנֹּם, עָאלִין לְתַלְגָא, אָמְרֵי דָּא חֲרִיפָא דְסִיטָא (דסיתוא) דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. שָׁרָאן וְאָמְרִין וַה, וּלְבָתַר אָמְרִין וַוי. וְדָוִד אָמַר (תהילים מ׳:ג׳) וַיַּעֲלֵנִי מִבּוֹר שָׁאוֹן מִטִּיט הַיָּוֵן וַיָּקֶם וְגו’. מֵאֲתַר (נ”ט ע”א) דְּאָמְרֵי וַה, וּלְבָתַר וַוי.
When they go into the fire, they say: “This is really Gehinnom.” When they go into the snow, they say: “This is the real winter of the Almighty.” They begin by exclaiming “Alas”, and then they exclaim “Woe”.
וְהֵיכָן מִשְׁתַּלְּמֵי נַפְשַׁיְיהוּ, בַּשֶּׁלֶג. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (תהילים ס״ח:ט״ו) בְּפָרֵשׂ שַׁדַּי מְלָכִים בָּהּ תַּשְׁלֵג בְּצַלְמוֹן. יָכוֹל אַף יִשְרָאֵל כֵּן, תַּלְמוּד לוֹמַר לֹא תִירָא לְבֵיתָהּ מִשָּׁלֶג. מַאי טַעְמָא. בְּגִין דְּכָל בֵּיתָהּ לָבוּשׁ שָׁנִים. אַל תִּקְרֵי שָׁנִים אֶלָּא שְׁנַיִם. כְּגוֹן מִילָה וּפְרִיעָה, צִיצִית וּתְפִילִין, מְזוּזָה וְנֵר חֲנוּכָּה כו’.
The supreme punishment is with snow. Not so Israel, however, of whom it is written: “She is not afraid of the snow for her household”, because “all her household are clothed with scarlet”. The word shanim (scarlet) here may be read shnaim (two), referring to pairs of precepts such as circumcision and uncovering, fringes and phylacteries, mezuzahs and Hanukah lights, etc.
תָּא חֲזֵי, לֹא תִירָא לְבֵיתָהּ מִשָּׁלֶג, דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, דְּאִיהִי כָּל בֵּיתָהּ לָבוּשׁ שָׁנִים, כְּמָה דְּאֲמָרָן. דִּכְתִיב, חֲמוּץ בְּגָדִים וְגו’, לְבוּשָׁא דְּדִינָא קַשְׁיָא, לְאִתְפָּרְעָא מֵעַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה. וְזַמִּין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמִלְבַּשׁ לְבוּשָׁא סוּמְקָא, וְחַרְבָּא סוּמְקָא, וּלְאִתְפָּרְעָא מִן סוּמְקָא. לְבוּשָׁא סוּמְקָא, דִּכְתִיב, (ישעיהו ס״ג:א׳) חֲמוּץ בְּגָדִים, וּכְתִיב, (ישעיהו ס״ג:א׳) מַדּוּעַ אָדוֹם לִלְבוּשֶׁךָ. סְיָיפָא סוּמְקָא, דִּכְתִיב, (ישעיה לה) חֶרֶב לַה’ מָלְאָה דָם. וּלְאִתְפָּרְעָא מִן סוּמְקָא, דִּכְתִיב, (ישעיה לה) כִּי זֶבַח לַה’ בְּבָצְרָה וְגו’. תוּ, כִּי כָל בֵּיתָהּ לָבוּשׁ שָׁנִים דְּהָא מִסִּטְרָא דְּדִינָא קַשְׁיָא קָא אַתְיָיא.
The word “scarlet” may also be taken to indicate the robe of judgement, which is assumed for the punishment of idolaters. For one day God will put on a red robe and take a red sword to take vengeance on the ruddy one. This we learn from the verse: “Who is this that cometh from Edom with dyed garments, etc.”
אָמַר רִבִּי יִצְחָק, וַדַּאי הָכִי הוּא, אֶלָּא כָּל בֵּיתָהּ לָבוּשׁ שָׁנִים, מַאי שָׁנִים, אִלֵּין שָׁנִים קַדְמוֹנִיּוֹת, בְּגִין דְּאִיהִי אִתְכְּלִילַת מִכֻּלְּהוּ, וְיָנְקָא מִכָּל סִטְרִין, כְּדִכְתִיב, (קהלת א׳:ז׳) כָּל הַנְּחָלִים הוֹלְכִים אֶל הַיָּם.
R. Isaac said: ‘We may also take the word shanim to mean “years”, and to refer to the whole of past time, since the Community of Israel is the consummation of the ages and draws sustenance from all sides.’
עַד דְּהֲווּ אָזְלֵי, פָּגְעוּ בֵּיהּ בְּהַהוּא יְנוּקָא, דְּהֲוָה אָזִיל לְקַפּוֹטְקִיָא בְּקַסְטִירָא דְחַמְרָא, וְחַד סָבָא רָכִיב. אָמַר הַהוּא סָבָא לְהַהוּא יְנוּקָא, בְּרִי, אֵימָא לִי קְרָאִיךְ. אָמַר לֵיהּ, קְרָאי לָאו חַד הוּא, אֶלָּא חוּת לְתַתָּא, אוֹ אֶרְכַּב לְקַמָּךְ וְאֵימָא לָךְ. אָמַר לֵיהּ, לָא בָּעִינָא. אֲנָא סָבָא וְאַנְתְּ רַבְיָא, דְּאַתְקַל גַּרְמִי בַּהֲדָךְ. אָמַר לֵיהּ, אִי הָכִי אַמַּאי שְׁאַלְתְּ קְרָאי. אָמַר לֵיהּ, בְּגִין דְּנֵיזִיל בְּאוֹרְחָא. אָמַר, תִּיפַּח רוּחֵיהּ דְּהַהוּא סָבָא, דְּהוּא רָכִיב וְלָא יָדַע מִלָּה, וְאָמַר דְּלָא יִתְקַל בַּהֲדִי. אִתְפְּרַשׁ מֵהַהוּא סָבָא, וַאֲזִיל לֵיהּ בְּאוֹרְחָא.
As they were going along, they met a boy leading an ass on which an old man was riding. Said the old man to the boy: ‘My son, repeat me a passage of Scripture.’ He answered: ‘I have more than one passage. But come down or let me ride in front of you, and I will repeat some to you.’ He said: ‘I am old and you are young, and I do not want to put myself on a level with you.’ Said the boy: ‘If so, why is it you ask me to recite my verses?’ He said: ‘To make the journey more agreeable.’ Said the boy: ‘This old man can go and hang himself. Ignoramus as he is, he must needs ride and will not descend to my level, forsooth!’ So he left the old man and went his way.
כַּד מָטוּ רִבִּי יְהוּדָה וְרִבִּי יִצְחָק, קָרִיב לְגַבַּיְיהוּ. שְׁאִילוּ לֵיהּ, וְסָח לוֹן עוֹבָדָא, אָמַר לֵיהּ רִבִּי יְהוּדָה, שַׁפִּיר קָא עֲבַדְתְּ. זִיל בַּהֲדָן, וְנֵיתִיב הָכָא, וְנִשְׁמַע מִלָּה מִפּוּמָךְ. אָמַר לוֹן, לָאֵי (ס”א רבא) אֲנָא, דְּלָא אָכִילְנָא יוֹמָא דֵין. אֲפִיקוּ נַהֲמָא, וִיהִיבוּ לֵיהּ. אִתְרְחִישׁ לוֹן נִיסָּא, וְאַשְׁכָּחוּ חַד נְבִיעָא דְמַיָא דַּקִּיק תְּחוֹת אִילָנָא, שָׁתֵי מִנַּיְיהוּ, וְאִינוּן שָׁתוּ וִיתִיבוּ.
When R. Judah and R. Isaac came up, he joined them. They asked who he was, and he told them what had happened. Said R. Judah to him: ‘You did quite rightly. Come with us and we will sit down over there and you will tell us something.’ He said to them: ‘I am very weary, because I have not eaten to-day.’ So they took out some food and gave him, and a miracle happened and they found a small stream of water under a tree from which he drank, and they also drank and sat down.
פָּתַח הַהוּא יְנוּקָא וְאָמַר, (תהילים ל״ז:א׳) לְדָוִד אַל תִּתְחַר בַּמְרֵעִים אַל תְּקַנֵּא בְּעוֹשֵׂי עַוְלָה. לְדָוִד, אִי שִׁירָתָא, לָא קָאֲמַר. אִי תְּפִלָּה, לָא קָאֲמַר. אֶלָּא בְּכָל אֲתַר לְדָוִד סְתָם, רוּח הַקֹּדֶשׁ אֲמָרוֹ.
The boy then quoted the text: “To David. Fret not thyself because of evil doers, neither be thou envious against them that work unrighteousness” (Ps. 37, 1). He said: ‘This is neither a song nor a prayer, but the superscription “To David” shows that it was spoken by the Holy Spirit,
Vayechi, Chapter 61
אַל תִּתְחַר בַּמְרֵעִים. מַאי אַל תִּתְחַר בַּמְרֵעִים, אַל תִּתְחַבֵּר מִבָּעֵי לֵיהּ. אֶלָּא אַל תַּעֲבִיד תַּחֲרוּת בַּמְרֵעִים, בְּגִין דְּלָא יָדַעְתְּ יְסוֹדָא דְגַרְמָךְ, וְלָא תֵיכוּל לֵיהּ, דִּילְמָא אִיהוּ אִילָנָא דְּלָא אִתְעַקַּר לְעָלְמִין, וְתִדְחֵי קַמֵּיהּ.
which thus admonished David: “Do not challenge the wicked, because thou knowest not if thou hast strength to prevail against him; perhaps he is a tree which has never been uprooted and thou wilt be repulsed by him.
וְאַל תְּקַנֵּא בְּעוֹשֵׂי עַוְלָה, דְּלָא תַשְׁגַּח בְּעוֹבָדֵיהוֹן, וְלָא תֵיתֵי לְקַנְאָה עֲלַיְיהוּ, דְּכָל מַאן דְחָמֵי עוֹבָדֵיהוֹן, וְלָא קַנֵּי לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אַעֲבַר עַל תְּלַת לָאוִין. דִּכְתִיב, (שמות כ׳:ד׳) לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי. לא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה. לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם כִּי אָנֹכִי ה’ אֱלהֶיךָ אֵל קַנָּא.
Also, do not look at the works of those who do unrighteousness, so that thou shouldst not need to be indignant with them; for whoever sees their works and is not zealous for God transgresses three negative precepts, namely: “Thou shalt have no strange gods before me”; “Thou shalt not make to thee any graven image”; and “Thou shalt not bow down to them nor serve them.”
Vayechi, Chapter 62
בְגִין כָּךְ, בָּעֵי לֵיהּ לְבַּר נָשׁ לְאִתְפָּרְשָׁא מִנַּיְיהוּ, וּלְמִסְטֵי אוֹרְחֵיהּ מִנַּיְיהוּ, עַל דָּא אִתְפְּרָשְׁנָא וְסָטִינָא אָרְחָאי. מִכָּאן וּלְהָלְאָה דְּאַשְׁכַּחְנָא לְכוּ, אֵימָא הַנֵּי קְרָאֵי קַמֵּיכוֹן. פָּתַח וְאָמַר, וַיִּקְרָא אֶל משֶׁה, הָכָא אָלֶ”ף זְעֵירָא. אַמַּאי, בְּגִין דְּהַאי קְרִיאָה לָא הֲוָה בִּשְׁלִימוּ. מַאי טַעְמָא, דְּהָא לָא הֲוָה אֶלָּא בְּמִשְׁכְּנָא, וּבְאַרְעָא אָחֳרָא. בְּגִין דִּשְׁלִימוּ לָא אִשְׁתַּכַּח אֶלָּא בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא.
Therefore a man should keep away from them. That is why I have left the old man and taken a different path. Now that I have found you I will expound the Scripture in your presence.’ He then discoursed on the text: And he called unto Moses, etc. (Lev. 1, 1). He said: ‘The aleph of the word vayikra (and he called) is written small in the scroll, to show that this calling was not a perfect one, because it was only in the Tabernacle and in a strange land, perfection being only found in the Holy Land.
תוּ, הָכָא שְׁכִינְתָּא, (ס”א ל”ג התם וגריס נוקבא) הָתָם שְׁלִימוּ דִּדְכַר וְנוּקְבָא, (דברי הימים א א׳:א׳) אָדָם שֵׁת אֱנוֹשׁ. אָדָם, שְׁלִימוּ דְּכַר וְנוּקְבָא, הָכָא נוּקְבָא. תוּ סֵיפָא דִקְרָא, וַיְדַבֵּר ה’ אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר, בְּגִין כָּךְ אָלֶ”ף זְעֵירָא.
Eurther, in the Tabernacle there was only the Shekinah, but in the land there was the complete union of Male and Female.
תוּ אָלֶ”ף זְעֵירָא, מְתַל לְמַלְכָּא, דְּהֲוָה יָתִיב בְּכָרְסְיֵהּ, וְכִתְרָא דְמַלְכוּתָא עֲלֵיהּ, אִקְרֵי מֶלֶךְ עִלָּאָה. כַּד נָחִית וְאֲזַל לְבֵי עַבְדֵיהּ, מֶלֶךְ זוּטָא אִקְרֵי. כָּךְ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כָּל זִמְנָא דְּאִיהוּ לְעֵילָא עַל כֹּלָּא, מֶלֶךְ עִלָּאָה אִקְרֵי. כֵּיוָן דְּנָחִית מָדוֹרֵיהּ לְתַתָּא, מֶלֶךְ אִיהוּ, אֲבָל לָאו עִלָּאָה כְּקַדְמִיתָא, בְּגִין כָּךְ אָלֶ”ף זְעֵירָא.
When a king sits on his throne wearing the royal crown, he is called Great King, but when he comes down from his throne and visits his servant, he is called Little King. So God, as long as He is on high over all, is called Supreme King, but when He brings His abode below, He is simply King, not Supreme as before.
וַיִּקְרָא, הָכִי תָּנִינָן, זַמִּין לֵיהּ לְהֵיכָלֵיהּ. מֵאֹהֶל מוֹעֵד. מַאן אֹהֶל מוֹעֵד. אֹהֶל דְּבֵיהּ תַּלְיָין מוֹעֵד וְחַגָּא וְשַׁבַּתָּא לְמִמְנֵי, כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (בראשית א׳:י״ד) וְהָיוּ לְאוֹתוֹת וּלְמוֹעֲדִים, בֵּיהּ שַׁרְיָא חוּשְׁבְּנָא לְמִמְנֵי. וּמַאן אִיהוּ, סִיהֲרָא, כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (ישעיהו ל״ג:כ׳) אֹהֶל בַּל יִצְעָן בַּל יִסַּע יְתֵדוֹתָיו לָנֶצַח.
The word “called”, as we have learnt, means that he summoned him to his sanctuary. The “tent of meeting” (mo’ed=also appointed time) means the tent on which depends the reckoning of seasons, festivals, and sabbaths, this being none other than the moon.
לֵאמֹר, מַאי לֵאמֹר. בְּגִין לְגַלָּאָה, (אבל כלא חד ושפיר הוא, בגין דשלימו ושפירו הוא אתר לגלאה) מַה דְּהֲוָה סָתִים לְגוֹ. וּבְכָל אֲתַר לֵאמֹר, כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, וַיְדַבֵּר ה’ אֶל משֶׁה לֵאמֹר, דְּאִתְיְיהִיב רְשׁוּ לְגַלָּאָה. אֲבָל כֹּלָּא חַד הוּא, וְשַׁפִּיר הוּא, בְּגִין דְּהָא אִתְמַנֵּי לְסִיהֲרָא הַהִיא מִלָּה, מֵאֲתַר דְּמשֶׁה קָיְימָא.
The word “saying” (lemor, lit. to say) indicates the disclosing of what hitherto was concealed; and so in all places where it occurs (e.g. “And God spoke unto Moses, saying”), it means that permission is given to disclose.
וַיְדַבֵּר, לְעֵילָא. אֶל משֶׁה, בְּאֶמְצָעִיתָא. לֵאמֹר, בַּתְרַיְיתָא. אֲתַר, דְּאִית רְשׁוּ לְגַלָּאָה. תוּ, וַיִּקְרָא אֶל משֶׁה מַה כְּתִיב לְעֵילָא, (שמות ל״ט:ל״ג) וַיָּבִיאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן אֶל משֶׁה וְגו’. אַמַּאי אֶל משֶׁה. הָכִי אָמְרוּ, בְּגִין דְּמשֶׁה חָמָא לֵיהּ בְּטוּרָא, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַחְמֵי לֵיהּ בְּחֵיזוּ דְעֵינָא, כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (שמות כ״ז:ח׳) כַּאֲשֶׁר הֶרְאָה אוֹתְךָ בָּהָר, וּכְתִיב, (במדבר ח׳:ד׳) כַּמַּרְאֶה אֲשֶׁר הֶרְאָה ה’ אֶת משֶׁה וְגו’. וּכְתִיב (שמות כח) וּרְאֵה וַעֲשֵׂה בְּתַבְנִיתָם אֲשֶׁר אַתָּה מָרְאֶה בָּהָר, הַשְׁתָּא אַיְיתִיאוּ לֵיהּ, בְּגִין דְּיֶחֱמֵי, אי אִיהוּ כְּהַהוּא מִשְׁכְּנָא דְּחָמָא.
It is written just before: “And they brought the tabernacle to Moses” (Ex. 39, 33). The reason why the Israelites brought the Tabernacle to Moses when they had finished it was because God had shown him the whole plan of it on Mount Sinai; so now they brought it to him in order that he might see whether it corresponded to the plan which he had seen.
אֲבָל אַמַּאי וַיָּבִיאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן אֶל משֶׁה. אֶלָּא, לְמַלְכָּא דְּבָעָא לְמִבְנִי פַּלְטְרִין לְמַטְרוֹנִיתָא, פַּקִּיד לְאוּמָנִין הֵיכָלָא דָּא בְּדוּךְ פְּלַן, וְהֵיכָלָא דָּא בְּדוּךְ פְּלַן, הָכָא אֲתַר לְעַרְסָא, וְהָכָא אֲתַר לְנַיְיחָא. כֵּיוָן דַּעֲבִידוּ לוֹן אוּמָנִין, אַחְמִיּוּ לְמַלְכָּא. כָּךְ וַיָּבִיאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן אֶל משֶׁה, מָארֵי דְבֵיתָא, אִישׁ הָאֱלהִים, כֵּיוָן דְּאִשְׁתַּכְלַל הֵיכָלָא, מַטְרוֹנִיתָא זְמִינַת לְמַלְכָּא לְהֵיכָלָא, זְמִינַת לְבַעֲלָהּ עִמָּהּ, בְּגִין כָּךְ וַיִּקְרָא אֶל משֶׁה.
It was as if a king had given orders for a palace to be built for his queen, and had charged the builders to make one room here and one there, here a bedchamber and there a sitting-room, and so when the builders finished they showed it all to the king. So the Israelites brought the Tabernacle to Moses, who was the “master of the house”, the “man of God”. When the sanctuary was finished, the queen invited the king to it, and invited also her husband, that is to say, Moses the master of the house.
וּבְגִין דְּמשֶׁה מָארֵי דְבֵיתָא אִיהוּ, מַה כְּתִיב, (שמות ל״ג:ז׳) וּמשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל וְנָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, משֶׁה דְּאִיהוּ מָארֵי דְבֵיתָא, עָבִיד הָכִי, מַה דְּלֵית רְשׁוּ לְבַר נָשׁ אָחֳרָא לְמֶעְבַּד הָכִי.
Hence Moses was able to “take the tent and pitch it outside” (Ex. 33, 7), a thing which no one else could possibly have done.
וַיְדַבֵּר ה’ אֵלָיו, דַּרְגָּא אָחֳרָא עִלָּאָה, וּכְדֵין בְּשַׁעְתָּא דְּאִזְדַּמַּן משֶׁה לְמֵיעַל, כְּדֵין פָּתַח וְאָמַר, (ויקרא א׳:ב׳) אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם. מַאי אָדָם הָכָא. אֶלָּא כַּד אִתְחַבְּרוּ שִׁמְשָׁא וְסִיהֲרָא כְּחֲדָא, פָּתַח וְאָמַר אָדָם. כְּדִכְתִיב, (חבקוק ג׳:י״א) שֶׁמֶּשׁ יָרֵחַ עָמַד זְבוּלָהּ, עָמַד, וְלא עָמְדוּ.
The text continues: “And the Lord spoke to him”, “the Lord” being another still higher grade.’ He further discoursed as follows. ‘The text continues: When any man of you shall offer (Lev. 1, 2). The word “man” (Adam) here indicates the union of the sun and the moon.
כִּי יַקְרִיב מִכֶּם, הָכָא אִתְרְמִיז, מַאן דְּיַעֲבִיד פּוּלְחָנָא דְקָרְבְּנָא שְׁלִים, דְּיִשְׁתַּכַּח דְּכַר וְנוּקְבָא. מַשְׁמַע דִּכְתִיב מִכֶּם, דְיִשְׁתַּכַּח בְּחֵיזוּ דִלְכוֹן. קָרְבָּן לַה’ דְּאַקְרִיב כֹּלָּא, לְאִתְאַחֲדָא כְּחֲדָא, לְעֵילָא וְתַתָּא.
“When he shall offer from you”: this is a hint that he who desires to make his service of sacrifice truly acceptable should not be unmarried. “An offering to the Lord”: this means that he should offer the whole for the purpose of uniting upper and lower.
מִן הַבְּהֵמָה, לְאַחֲזָאָה אָדָם וּבְהֵמָה, כֹּלָּא כְּחֲדָא. מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן, אִלֵּין רְתִיכִין, דְּאִינוּן דַכְיָין. דְּכֵיוָן דְּאָמַר מִן הַבְּהֵמָה, יָכוֹל מִכֹּלָּא, בֵּין דַּכְיָין בֵּין מְסָאֲבָן. הֲדַר וְאָמַר, מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן.
“From the cattle”: to show man and beast as one. “From the oxen and from the sheep”: these are the chariots which are clean.
תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם. קָרְבָּנִי מִבָּעֵי לֵיהּ, מַאי קָרְבַּנְכֶם. אֶלָּא בְּקַדְמִיתָא קָרְבָּן לַה’, וְהַשְׁתָּא קָרְבַּנְכֶם. קָרְבָּן לַה’ אָדָם. קָרְבַּנְכֶם מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן, לְאַחֲזָאָה יִחוּדָא מִתַּתָּא לְעֵילָא, וּמֵעֵילָא לְתַתָּא. מִתַּתָּא לְעֵילָא, הַיְינוּ קָרְבָּן לַה’. מֵעֵילָא לְתַתָּא, הַיְינוּ קָרְבַּנְכֶם.
“Ye shall offer your offering”: the “offering to the Lord” mentioned above was man, but “your offering” is from the cattle, from the herds and the flocks, to display the union of upper with lower and of lower with upper.
לְמַלְכָּא, דְּאִיהוּ יָתִיב בְּטוּרְסְקָא עִלָּאָה, לְעֵילָא לְעֵילָא, וְכָרְסְיָא אִתְתַּקַּן עַל הַהוּא טוּרְסְקָא, וּמַלְכָּא עִלָּאָה עַל כֹּלָּא. בַּר נָשׁ דְּקָרִיב דּוֹרוֹנָא לְמַלְכָּא, בָּעָא לְסַלְקָא מִדַּרְגָא לְדַרְגָא, עַד דְּסָלִיק מִתַּתָּא לְעֵילָא לְאֲתַר דְּמַלְכָּא יָתִיב, עִלָּאָה עַל כֹּלָּא. וּכְדֵין יָדְעִין דְּהָא סָלְקִין דּוֹרוֹנָא לְמַלְכָּא, וְהַהוּא דוֹרוֹנָא דְמַלְכָּא אִיהוּ. נָחִית דּוֹרוֹנָא מֵעֵילָא לְתַתָּא, הָא יָדְעִין דְּהַהוּא דוֹרוֹנָא דְמַלְכָּא נָחִית מֵעֵילָא, לִרְחִימָא דְמַלְכָּא דְּאִיהוּ לְתַתָּא.
If a king is sitting on a throne on a very high dais, then one who brings a present to the king has to mount from step to step until he reaches the top, the place where the king is sitting above all, and then it is known that that present is meant for the king. But when the present comes down from the top, then all know that the king is sending it from above to his friend who is below.
כָּךָ בְּקַדְמִיתָא, אָדָם סָלִיק בְּדַרְגּוֹי מִתַּתָּא לְעֵילָא, וּכְדֵין קָרְבָּן לַה’. מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר, נָחִית בְּדַרְגוֹי מֵעֵילָא לְתַתָּא, וּכְדֵין קָרְבַּנְכֶם. בְּגִינֵי כָּךְ כְּתִיב, (שיר השירים ה׳:א׳) אָכַלְתִּי יַעֲרִי עִם דִּבְשִׁי שָׁתִיתִי יִיִנִי עִם חֲלָבִי. הַיְינוּ אָדָם וְקָרְבָּן לַה’. אִכְלוּ רֵעִים, הַיְינוּ מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן, וּכְדֵין תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם.
So at first a man rises step by step from below upwards; this is “the offering of the Lord”. Then he comes down step by step: and this is “your offering”.’
אָתוּ רִבִּי יִצְחָק וְרִבִּי יְהוּדָה וּנְשָׁקוּהוּ עַל רֵישֵׁיהּ. אָמְרוּ, בְּרִיךְ רַחֲמָנָא דְּזַכֵּינָא לְמִשְׁמַע דָא, וּבְרִיךְ רַחֲמָנָא, דְּלָא אִתְאֲבִידוּ מִלִּין אִלֵּין בְּהַהוּא סָבָא. קָמוּ וְאֲזְלוּ. עַד דְּהֲווּ אָזְלֵי, חָמוּ חַד גֶּפֶן נְטִיעַ בְּחַג גִּנָּא.
R. Isaac and R. Judah went up to him and kissed his forehead. They said: ‘Blessed be God who has favoured us with this, blessed is God that these words have not been wasted on that old man.’ They then rose and went on. As they proceeded, they saw a vine in a garden.
פָּתַח הַהוּא יְנוּקָא וְאָמַר, אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירֹה וְלַשּׂוֹרֵקָה בְּנִי אֲתוֹנוֹ הַאי קְרָא רָזָא עִלָּאָה הוּא. אֹסְרִי, אָסַר מִבָּעֵי לֵיהּ. עִירֹה, עַיִר מִבָּעֵי לֵיהּ. אֶלָּא רָזָא הוּא, לְדַרְדְּקֵי דְּאִינוּן בְּבֵי רַב, לְאִסְתַּמְּרָא מֵהַהוּא גִּירָא דְּעַיִר, וּשְׁמָא קַדִּישָׁא אִתְכְּלִיל תַּמָּן י”ה.
The boy then quoted the verse: “Binding his foal to the vine and his ass’s colt to the choice vine.” He said: ‘The word oseri (binding) is written here with a superfluous yod, and the word ‘iro (his colt) with he’ instead of vau. Thus the Holy Name Kah is hinted here.
וּכְמָה דְהָכָא אִתְרְמִיז שְׁמָא קַדִּישָׁא, הָכִי נָמֵי וְלַשּׂרֵקָה, שׂוֹרֵק מִבָּעֵי לֵיהּ. אִתְכְּלִיל תַּמָּן ו”ה. בְּנִי בֶּן מִבָּעֵי לֵיהּ. שׂוֹרֵק, כְּדִכְתִיב, (ירמיהו ב׳:כ״א) וְאָנֹכִי נְטַעְתִּיךְ שׂוֹרֵק. בֵּן, כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (זכריה ט) בֶּן אֲתוֹנוֹת. אַמַּאי שׂוֹרֵקָה, וְאַמַּאי בְּנִי.
Similarly with the words bni (colt) and sorekah (choice vine).
אֶלָּא, כְּמָה דְאִית שְׁמָא קַדִּישָׁא לְאִכַּפְיָא לְעַיִר, הָכִי נָמֵי, אִית שְׁמָא קַדִּישָׁא, לְאִכַּפְיָא חֵילָא אָחֳרָא, דְּאִיהִי חַמְרָא, דְּאִלְמָלֵא דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא אִתְרְמִיז הָכָא, הֲווּ מְטַרְטְשֵׁי עַלְמָא, י”ה בְּחֵילָא דָא, (ס”א וי”ה) ו”ה בְּחֵילָא דָא, לְאִסְתַּמְּרָא עַלְמָא מִנַּיְיהוּ, וּלְאִסְתַּמְּרָא בַּר נָשׁ, דְּלָא יִשְׁלְטוּן בֵּיהּ בְּעַלְמָא.
All this is to show that just as there is a Holy Name to subdue the “foal”, so there is a Holy Name to subdue another power, which is called “ass”; for if the Holy Name were not hintcd here, they would devastate the world.
אֹסְרִי לַגֶּפֶן, מַאי גֶּפֶן. דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, אַמַּאי אִתְקְרִיאַת גֶּפֶן. אֶלָּא מַה גֶּפֶן, לָא מְקַבְּלָא עֲלָהּ נְטִיעָא אָחֳרָא, הָכִי נָמֵי כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, לָא מְקַבְּלָא עֲלָהּ אֶלָּא לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וּבְגִין כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, אִתְכַּפְיָין קַמָּהּ כָּל חֵילִין אָחֳרָנִין, וְלָא יָכְלִין לְאַבְאָשָׁא וּלְשַׁלְטָאָה בְּעַלְמָא. וְעַל דָּא אַטִּיל קְרָא שְׁמָא קַדִּישָׁא בֵּינַיְיהוּ, בְּהַאי גִיסָא וּבְהַאי גִיסָא. בְּנִי אֲתוֹנוֹ, דְּאִתְעַקַּר בְּגִין הַהוּא שׂוֹרֵק, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, וְאָנֹכִי נְטַעְתִּיךְ שׂוֹרֵק וְגו’.
The “vine”, as we have said, is the Community of Israel. It is called vine because just as the vine will receive no graft from another tree, so the Community of Israel accepts no master but God, and therefore all other powers are subdued before her, and cannot obtain dominion over her.
כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבוּשׁוֹ וְגו’, כִּבֵּס, כּוֹבֵס מִבָּעֵי לֵיהּ. אֶלָּא כִּבֵּס, מִיּוֹמָא דְּאִתְבְּרֵי עַלְמָא, וּמַאן אִיהוּ, דָּא מַלְכָּא מְשִׁיחָא. בַּיַּיִן סְטַר שְׂמָאלָא. וּבְדַם עֲנָבִים סְטַר שְׂמָאלָא. לְתַתָּא. וְזַמִּין מַלְכָּא מְשִׁיחָא לְשַׁלְּטָאָה לְעֵילָא עַל כָּל חֵילִין אָחֳרָנִין דְּעַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, וּלְתַבְרָא תּוֹקְפֵיהוֹן מֵעֵילָא וּמִתַּתָּא.
“He hath washed his garments in wine”, even from the time of the Creation the reference being to the coming of the Messiah on earth. “Wine” indicates the left side, and “the blood of grapes” the left side below. The Messiah is destined to rule above over all the forces of the idolatrous nations and to break their power above and below.
דָּבָר אַחֵר, כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבוּשׁוֹ, כְּגַוְונָא דְהַאי חַמְרָא, אַחֲזֵי חֵידוּ, וְכוּלֵיהּ דִּינָא. (לעמין עובדי עבודת כוכבים ומזלות). הָכִי נָמֵי מַלְכָּא מְשִׁיחָא, יֶחזִיִ חֵדוּ לְיִשְׂרָאֵל, וְכוּלֵיהּ דִּינָא לְעַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת. כְּתִיב, (בראשית א׳:ב׳) וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם, דָּא רוּחָא דְמַלְכָּא מְשִׁיחָא, וּמִן יוֹמָא דְּאִתְבְּרֵי עַלְמָא, אַסְחֵי לְבוּשֵׁיהּ בְּחַמְרָא עִלָּאָה.
We may also explain that as wine brings joyfulness and yet typifies judgement, so the Messiah will bring gladness to Israel, but judgement to the Gentiles. The “spirit of God which hovered over the face of the waters” (Gen. 1, 2) is the spirit of the Messiah, and from the time of the Creation he “washed his garments in celestial wine”.
חָמֵי מַה כְּתִיב בַּתְרֵיהּ, חַכְלִילִי עֵינַיִם מִיָּיִן וּלְבֶן שִׁנַּיִם מֵחָלָב, דָּא חַמְרָא עִלָּאָה, (ס”א דמרוי דאורייתא) דְּאוֹרַיְיתָא דְּמַרְוֵי, מִנֵּיהּ שָׁתֵי. וּלְבֶן שִׁנַּיִם מֵחָלָב, דְּהָא אוֹרַיְיתָא יַיִן וְחָלָב, תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב, וְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה.
“His eyes shall be red with wine”: this is the intoxicating celestial wine from which the masters of the Torah drink. “And his teeth white with milk”, because the Torah is both wine and milk, the Oral and the Written Law.
כְּתִיב, (תהילים ק״ד:ט״ו) וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ (ס”א אמאי, בגין דמאתר דחדוה קאתי, ומאן הוא סופיה דקרא) לְהַצְהִיל פָּנִים מִשָּׁמֶן, וַדַּאי מֵאֲתַר דְּאִתְקְרֵי שָׁמֶן. תָּא חֲזֵי, שֵׁירָתָא דְחַמְרָא חֶדְוָה, הוּא אֲתַר דְּכָל חֵידוּ מִנֵּיהּ נַפְקָא. וְסוֹפֵיהּ דִּינָא. מַאי טַעְמָא, בְּגִין דְּסוֹפָא דִילֵיהּ, אֲתַר כְּנִישׁוּ דְּכֹלָּא, דִּינָא הוּא, וּבֵיהּ אִתְדָּן עַלְמָא. וְעַל דָּא שֵׁירוּתָא חֶדְוָה, וְסוֹפָא דִינָא. בְּגִינֵי כָּךְ, לְהַצְהִיל פָּנִים מִשָּׁמֶן. מֵאֲתַר דְּכָל חֶדְוָה מִנֵּיהּ נָפְקָא.
It is written of wine that it “rejoiceth the heart of man” (Ps. 104, 15). Wine at first brings gladness, being the place from which all gladness issues, but afterwards it brings punishment, because its end is the place where is gathered all punishment. Hence the verse continues: “And oil to make the face shine”, to wit, from the place from which all gladness issues.
וְלֶחֶם לְבַב אֱנוֹשׁ יִסְעָד, מַאן לֶחֶם. אֶלָּא לֶחֶם עַלְמָא סָעִיד (סמיך), וְאִי תֵימָא, דְּבֵיהּ תַלְיָיא סְעִידוּ דְעַלְמָא בִּלְחוֹדוֹי, לָאו הָכִי, דְּהָא לֵילְיָא בְּלָא יוֹמָא, לָא אִשְׁתַּכַּח, וְלָא בָּעֵי לְאַפְרָשָׁא לוֹן. וּמַאן דְּאַפְרִישׁ לוֹן, יִתְפָּרַשׁ מֵחַיִּין, וְהַיְינוּ דִכְתִיב, (דברים ח׳:ג׳) לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ כִּי לא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם. בְּגִין דְּלָא בָּעֵי לְאִתְפָּרְשָׁא.
It then says: “And bread that strengtheneth man’s heart”, bread being the support of mankind. It is not, however, the only support, because there is no night without day, and they must not be separated.
וְאִי תֵימָא, דָּוִד הֵיךְ קָאֲמַר וְלֶחֶם לְבַב אֱנוֹשׁ יִסְעָד, הוֹאִיל וְלָא תַלְיָיא בֵּיהּ בִּלְחוֹדוֹי סְעִידוּ דְּעַלְמָא. אֶלָּא דַּיְיקָא דְמִלָּה, וְלֶחֶם, וא”ו אִיתּוֹסַף, כְּמוֹ וַיְיָ, וְעַל דָּא, כֹּלָּא אִשְׁתַּכַּח כְּחֲדָא.
If so, it may be asked, why did David say that “bread supports the heart of man”? The answer is that this is why he added the word “and” before “bread”, to show that the others are included.
תָּא חֲזֵי, מַאן דִּמְבָרֵךְ עַל מְזוֹנָא, לָא יְבָרֵךְ עַל פְּתוֹרָא רֵיקַנְיָא, וּבָעֵי נַהֲמָא לְאִשְׁתַּכְּחָא עַל פָּתוֹרָא, וְכַסָּא דְחַמְרָא בִּימִינָא. מַאי טַעְמָא, בְּגִין לְקָשְׁרָא שְׂמָאלָא בִּימִינָא, וְנַהֲמָא דְּיִתְבָּרַךְ מִנַּיְיהוּ, וּלְאִתְקַשְּׁרָא בְּהוּ, וּלְמֶהוֵי כֹּלָּא חַד קִשּׁוּרָא, לְבָרְכָא שְׁמָא קַדִּישָׁא כְּדְקָא יְאוּת. דְּהָא לֶחֶם אִתְקַשַּׁר בְּיַיִן, וְיַיִן בִּימִינָא, וּכְדֵין בִּרְכָאן שַׁרְיָין בְּעַלְמָא, וּפָתוֹרָא אִשְׁתְּלִים כְּדְקָא יְאוּת.
Observe that grace after meals should not be said over an empty table, but there should be bread on it and a cup of wine, and the wine should be taken in the right hand, in order to join the Left hand to the Right, and in order that the bread should be blessed by them and linked with them, so that the whole should be linked together to bless the Holy Name fittingly. For the bread being joined with the wine, and the wine with the right hand, blessings rest on the world and the table is duly perfected.’
Vayechi, Chapter 63
אָמַר רִבִּי יִצְחָק, אִלְמָלֵא לָא אִזְדַּמָּן לָן אוֹרְחָא דָא אֶלָּא לְמִשְׁמַע מִלִּין אִלֵּין, דַּי לָן. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, יָאוֹת הוּא לְהַאי יְנוּקָא דְּלָא יִנְדַע כָּל הַאי, וְאֲנָא מִסְתָּפִינָא עֲלֵיהּ. אִי יִתְקַיַּים בְּעַלְמָא בְּגִין הַאי. אָמַר רִבִּי יִצְחָק וְלָמָּה. אָמַר לֵיהּ, בְּגִין דְּהַאי רַבְיָא יָכִיל לְאִסְתַּכְּלָא בְּאַתְרָא דְּלֵית רְשׁוּ לְבַר נָשׁ לְאִסְתַּכְּלָא בֵּיהּ. וּמִסְתָּפִינָא עֲלוֹי, דְּעַד לָא יִמְטֵי לְפִרְקוֹי, יַשְׁגַּח וְיִסְתַּכַּל וְיַעַנְשׁוּן לֵיהּ.
Said R. Isaac: ‘Had we come on this journey only to hear these words, it would have been worth our while.’ R. Judah said: ‘This lad has no right to know so much, and I am afraid he will not live long.’ ‘Why?’ said R. Isaac. ‘Because’, he answered, ‘he is able to see into a place which man has no right to look upon, and I am afraid that before he reaches maturity he will actually look and be punished for it.’
שָׁמַע הַהוּא יְנוּקָא. אָמַר, לָא מִסְתָּפִינָא מֵעוֹנָשָׁא לְעָלְמִין, דְּהָא בְּשַׁעְתָּא דְּאִסְתַּלִּיק אַבָּא מֵעַלְמָא, בָּרִיךְ לִי וְצַלֵּי עָלַי. וִידַעְנָא דִזְכוּתָא דְּאַבָּא יָגִין עָלַי. אָמְרוּ לֵיהּ, וּמַאן הוּא אֲבוּךְ. אָמַר, (נ”א ליתא רב יהודה) בְּרֵיהּ דְּרַב הַמְנוּנָא סָבָא, נָטְלוּ לֵיהּ, וְאַרְכְּבוּהָ עַל כִּתְפַיְיהוּ תְּלַת מִילִין.
The lad heard them and said: ‘I have no fear of punishment, because when my father died he blessed me and prayed for me, and I know that the merit of my father will protect me.’ They said to him: ‘Who, then, is your father?’ ‘R. Judah, the son of Rab Hamnuna the Elder,’ he replied. They then took him up and carried him on their shoulders three miles,
קָרוּ עֲלֵיהּ, (שופטים י״ד:י״ד) מֵהָאוֹכֶל יָצָא מַאֲכָל וּמֵעַז יָצָא מָתוֹק וְגו’. אָמַר לוֹן הַהוּא יְנוּקָא, מִלָּה אֲתָא לִידַיְיכוּ, פָּרִישׁוּ לָהּ. אָמְרוּ לֵיהּ, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא זַמִּין לָן אָרְחָא דְחַיֵּי, אֵימָא אַנְתְּ.
applying to him the verse: “Out of the eater came forth meat, and out of the strong came forth sweetness” (Judg. 15, 14). The boy said to them: ‘Since you have quoted the verse, expound it.’ Said they to him: ‘Since God has led us into the path of life, do you tell us.’
פָּתַח וְאָמַר, מֵהָאוֹכֶל יָצָא מַאֲכָל וּמֵעַז יָצָא מָתוֹק. הַאי קְרָא, אַסְמַכְתָּא אִית לָן בֵּיהּ, מֵהָאוֹכֶל, דָּא צַדִּיק, דִּכְתִיב, (משלי י״ג:כ״ה) צַדִּיק אוֹכֵל לְשׂוֹבַע נַפְשׁוֹ. צַדִּיק אוֹכֵל וַדַּאי, וְנָטִיל כֹּלָּא, אַמַּאי, לְשׂוֹבַע נַפְשׁוֹ. לְמֵיהַב שָׂבְעָא, לְהַהוּא אֲתַר דְּאִקְרֵי נַפְשׁוֹ דְּדָוִד. יָצָא מַאֲכָל, דְּאִלְמָלֵא הַהוּא צַדִּיק, לָא יִפּוּק מְזוֹנָא לְעָלְמִין, וְלָא יָכִיל עַלְמָא לְקָיְימָא (ביה). וּמֵעַז יָצָא מָתוֹק, דָּא יִצְחָק, דְּבָרִיךְ לְיַעֲקֹב בְּטַל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ.
He then began: ‘We find a certain mystical allusion in this verse. The eater is the Zaddik, as it is written: “The Zaddik eats his fill” (Prov. 12, 25). By “his fill” is meant that he gives sufficiency to the place which is called the Soul of David. “From the eater comes forth food”, for but for that Zaddik food would never come forth and the world could not exist. “Out of the strong came forth sweetness”: this is Isaac, who blessed Jacob with the dew of heaven and the fatness of the earth.
תוּ, אַף עַל גַּב דְּכֹלָּא חַד, אִלְמָלֵא תּוּקְפָא דְּדִינָא קַשְׁיָא, לָא נָפְקָא דְבַשׁ. מַאן דְּבַשׁ. דָּא תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, דִּכְתִיב, (תהילים י״ט:י״א) וּמְתוּקִים מִדְּבַשׁ וְנֹפֶת צוּפִים. מֵעַז, דָּא תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב, דִּכְתִיב, (תהילים כ״ט:י״א) ה’ עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן. יָצָא מָתוֹק, דָּא תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה.
We may also explain that were it not for the rigour of justice there would come forth no honey, to wit, the Oral Law, which comes forth from the Written Law, which is called “strong”, as it is written: “The Lord shall give strength to his people” (Ps. 29, 11).’
אֲזְלוּ כְּחֲדָא תְּלַת יוֹמִין, עַד דְּמָטוּ לְטוּרְסָא דְקִירָא דְּאִמֵּיהּ. כֵּיוָן דְּחָמַאת לוֹן אַתְקָנִית בֵּיתָא, וְיַתְבוּ תַּמָּן תְּלַת יוֹמִין אָחֳרָנִין. בֵּרְכוּהוּ, וְאֲזְלוּ, וְסִדְּרוּ מִלִּין קַמֵּיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן. אָמַר, וַדַּאי יְרוּתַת אוֹרַיְיתָא אַחְסִין, וְאִלְמָלֵא זְכוּתָא דַאֲבָהָן יִתְעַנַּשׁ מִלְּעֵילָא, אֲבָל קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאִינוּן דְּאָזְלִין בָּתַר אוֹרַיְיתָא, אַחְסִינוּ לָהּ אִינוּן וּבְנַיְיהוּ לְעָלְמִין. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ישעיהו נ״ט:כ״א) וַאֲנִי זֹאת בְּרִיתִי אוֹתָם אָמַר ה’ רוּחִי אֲשֶׁר עָלֶיךָ וגו’.
They went on together for three days till they reached the court where his mother lived. When she saw them she made preparations for them and they stayed with her two days. They then said farewell to him, and departed, and came and related everything to R. Simeon. He said: ‘Truly, he has inherited the Torah, and if not for the merit of his fathers he would be punished from above. But for those who follow the Torah God has made it an inheritance to them and their descendants forever, as it is written: “But as for me, this is my covenant with them, saith the Lord, my spirit which is upon thee, etc.” (Is. 59, 21).
Vayechi, Chapter 64
זְבוּלוּן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכּוֹן וְהוּא לְחוֹף אֳנִיּוֹת וְיַרְכָתוֹ וְגו’. רִבִּי אַבָּא פָּתַח, (תהילים מ״ה:ד׳) חֲגוֹר חַרְבְּךָ עַל יָרֵךְ גִּבּוֹר הוֹדְךָ וַהֲדָרֶךָ. וְכִי דָּא הוֹד וְהָדָר, לְמֵיזַן זַיְינָא, וּלְאִזְדַּרְזָא בְּהַאי. מַאן דְּאִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא, וְאַגַּח קְרָבָא בְּאוֹרַיְיתָא, וְזַרִיז גַּרְמֵיהּ בָּהּ, דָּא הוּא שְׁבָחָא (דמאריה), דָּא הוּא הוֹד וְהָדָר, וְאַתְּ אֲמַרְתְּ חֲגוֹר חַרְבְּךָ.
ZEBULON SHALL DWELL AT THE HAVEN OF THE SEA, ETC. R. Abba discoursed on the verse: Gird thy sword upon thy thigh, O mighty One, thy glory and thy majesty. He said: ‘Is this glory and majesty, to gird on weapons and to practise the use of them? To study the Torah and to fight battles in the Torah and to arm oneself with it-this is praiseworthy, this is glory and majesty.
אֶלָּא, וַדַאי עִקְּרָא דְמִלָּה, אָת קַיָּימָא קַדִּישָׁא. יָהַב קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְרָשִׁים לֵיהּ בִּבְנִי נָשָׁא, בְּגִין דְּיִנְטְרוּן לֵיהּ, וְלָא יִפְגְּמוּן לֵיהּ בִּפְגִימוּ לְהַאי רְשִׁימָא דְמַלְכָּא. וּמַאן דְּפָגִים לֵיהּ, הָא קָאִים לְקֳבְלֵיהּ (ויקרא כ״ו:כ״ה) חֶרֶב נֹקֶמֶת נְקַם בְּרִית, לְנַקְמָא נוּקְמָא דִּבְרִית קַדִּישָׁא, דְּאִתְרְשִׁים בֵּיהּ, וְהוּא פָּגִים לֵיהּ.
The truth of the matter, however, is this. God has given men the sign of a holy covenant, and imprinted it upon them for them to preserve and not impair in any way. He who impairs it is confronted with the sword which avenges the insult to the covenant.
וּמַאן דְּבָעֵי לְנַטְרָא הַאי אֲתַר, יִזְדַּרֵז וִיתַקֵּן גַּרְמֵיהּ, וִישַׁוֵּי לְקֳבְלֵיהּ, בְּשַׁעְתָּא דְּיִצְרָא בִישָׁא יִתְקַף עֲלוֹי, לְהַאי חֶרֶב דְּקָיְימָא עַל יָרֵךְ, לְאִתְפָּרְעָא מִמַּאן דְּפָגִים הַאי אֲתַר. וּכְדֵין, חֲגוֹר חַרְבְּךָ עַל יָרֵךְ גִּבּוֹר, גִּבּוֹר אִיהוּ, גִּבּוֹר אִתְקְרֵי. וְעַל דָּא הוֹדְךָ וַהֲדָרֶךָ.
Now he who desires to preserve this place should brace himself up to meet the evil prompter, and when the latter assails him should set before his eyes this sword, which is girded on the thigh to punish those who impair this place. Hence it says: “Gird thy sword upon thy thigh, O mighty One.” Such a one is called “mighty”, and hence it is his “glory and majesty”.
דָּבָר אַחֵר, חֲגוֹר חַרְבְּךָ עַל יָרֵךְ גִּבּוֹר. מַאן דְּנָפִיק בְּאָרְחָא, יְתַקֵּן גַּרְמֵיהּ בִּצְלוֹתָא דְמָארֵיהּ, וְיִזְדַּרֵז בְּהַאי (מ”ט ע”ב) צֶדֶק, חֶרֶב עִלָּאָה, בִּצְלוֹתָא וּבָעוּתִין עַד לָא יִפּוּק לְאָרְחָא. כְּדִכְתִיב, (תהילים פ״ה:י״ד) צֶדֶק לְפָנָיו יְהַלֵּךְ וְיָשֵׂם לְדֶרֶךְ פְּעָמָיו. תָּא חֲזֵי, זְבוּלוּן נָפִיק תְּדִירָא לִשְׁבִילִין וְאָרְחִין, וְאַגַּח קְרָבִין, וְאִזְדַּרֵז בְּהַאי חֶרֶב עִלָּאָה, בִּצְלוֹתָא וּבָעוּתִין, עַד לָא נָפִיק בְּאָרְחָא, וּכְדֵין נָצַח עַמִּין, וְאִתְתַּקַּף עֲלַיְיהוּ. וְאִי תֵימָא יְהוּדָה, הָא אִתְתַּקַּן בְּהַאי, לְאַגָּחָא קְרָבִין, וְתִקּוּנִין, בְּהַאי חֶרְב, אַמַּאי זְבוּלוּן. אֶלָּא.
Another explanation is that before setting out on a journey a man should prepare himself with prayer and arm himself with righteousness, which is the supernal sword, as it is written: “Righteousness shall go before him, and (then) he shall set his steps on the way” (Ps. 85, 14).
תָּא חֲזֵי, הַנֵּי תְּרֵיסַר שִׁבְטִין, כֻּלְּהוּ תִּקּוּנָא דְמַטְרוֹנִיתָא הֲווּ. תְּרֵין תִּקּוּנִין דְּנוּקְבֵי אָמַר שְׁלֹמה בְּשִׁיר הַשִּׁירִים, חַד לְרַעֲיָא עִלָּאָה יוֹבֵלָא, וְחַד לְכַלָּה, שְׁנַת הַשְּׁמִיטָה. חַד תִּקּוּנָא לְעֵילָא, וְחַד תִּקּוּנָא לְתַתָּא. עוֹבָדָא דִבְרֵאשִׁית, הָכִי הוּא נָמֵי, בְּהַנֵּי תְּרֵי אַתְרֵי, חַד עוֹבָדָא לְעֵילָא, וְחַד עוֹבָדָא לְתַתָּא, וְעַל דָּא פְּתִיחָא דְאוֹרַיְיתָא בְּב’. עוֹבָדָא דִּלְתַתָּא, כְּגַוְונָא דִלְעֵילָא, דָּא עֲבַד עַלְמָא עִלָּאָה, וְדָא עֲבַד עַלְמָא תַּתָּאָה. כְּגַוְונָא דָא.
Now Zebulon used always to go out on the roads and highways and make war, and used first to arm himself with this celestial sword of prayer and supplication, and so he fought with peoples and overcame them. You may say that this was the function of Judah, so why is it assigned here to Zebulon? Observe this. The twelve tribes are the adornment of the Matron.
תְּרֵין תִּקּוּנִין דְּנוּקְבֵי קָאֲמַר שְׁלֹמֹה, חַד לְעֵילָא, וְחַד לְתַתָּא. חַד לְעֵילָא, בְּתִקּוּנָא עִלָּאָה דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא. חַד לְתַתָּא, בְּתִקּוּנָא תַּתָּאָה כְּגַוְונָא דִלְעֵילָא.
תָּא חֲזֵי, זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ דְּיַעֲקֹב קַדִּישָׁא, דְּזָכָה לְהַאי. וְהָא אִתְּמָר, מִיּוֹמָא דְאִתְבְּרֵי עַלְמָא, לָא אִשְׁתַּכַּח עַרְסָא שְׁלֵימָתָא כְּעַרְסֵיהּ דְּיַעֲקֹב. וּבְשַׁעְתָּא דְבָעָא לְאִסְתַּלָּקָא מֵעַלְמָא, כְּדֵין הֲוָה שְׁלִים, בְּכָל (רל”א ע”ב) סִטְרוֹי. אַבְרָהָם מִימִינֵיהּ, יִצְחָק מִשְׂמָאלֵיהּ, הוּא בְּאֶמְצָעִיתָא, שְׁכִינְתָּא קַמֵּיהּ. כֵּיוָן דְּחָמָא יַעֲקֹב הַאי, קָרָא לִבְנוֹי, וְאָמַר לוֹן הֵאָסְפוּ, בְּגִין דְּיִשְׁתַּכַּח תִּקּוּנָא דִלְעֵילָא וְתַתָּא.
When Jacob was about to depart from the world, and saw that he was perfected on every side, with Abraham at his right, Isaac at his left, himself in the centre, and the Shekinah in front of him, he called his sons round him in order that both the lower and the upper might be fitly adorned….
תָּא חֲזֵי, רָזָא דְמִלָּה, תְּרֵין תִּקּוּנִין אִשְׁתַּכָּחוּ תַּמָּן, חַד עִלָּאָה, וְחַד תַּתָּאָה, לְמֶהֱוֵי כֹּלָּא שְׁלִים כְּדְקָא יְאוּת. תִּקּוּנָא עִלָּאָה, תִּקּוּנָא סָתִים וְגַלְיָא, דְּהָא תִּקּוּנָא דְיוֹבֵלָא אִיהוּ, הַהוּא דְּאָמַר שְׁלֹמֹה בְּשִׁיר הַשִּׁירִים כִּדְקָאֲמָרָן, רֵישָׁא סָתִים הֲוָה דְּלָא אִתְגַּלְּיָיא הָכָא, וְלָא יָאוֹת לְאִתְגַּלְּיָיא. דְּרוֹעִין וְגוּפָא אִתְגַּלְּיָין, וְהָא יְדִיעִין. שׁוֹקִין סְתִימוּ וְלָא אִתְגַלְּיָין. מַאי טַעְמָא, בְּגִין דִּנְבוּאָה לָא שַׁרְיָא אֶלָּא בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא. וְתִקּוּנָא דָא סָתִים וְגַלְיָיא.
The twelve tribes correspond to the twelve oxen which were under the sea of bronze made by Solomon (I Kings 7, 23 sqq.), three for each of the cardinal points. Three of them represented the right Arm, three the left Arm, three the right Thigh, and three the left Thigh. There were three tribes for each, because in each of these limbs there are three joints. And although this “adornment” was only complete with the number of six hundred thousand, yet already at the time of Jacob’s death there were the seventy souls who had come down with him to Egypt and the very numerous progeny whom they had already produced in the seventeen years they had been there. Happy the portion of Jacob who was perfected above and below.
תִּקּוּנָא אָחֳרָא תַּתָּאָה, תִּקּוּנָא דְּכַלָּה דְּקָאֲמַר שְׁלֹמֹה בְּשִׁיר הַשִּׁירִים, הַאי תִּקּוּנָא דְּאִתְגַּלְּיָיא יַתִּיר, וְתִקּוּנָא דָא בִּתְרֵיסַר שִׁבְטִין דְּאִינוּן תְּחוֹתָהּ, וְתִקּוּנָא דְגוּפָא דִילָהּ.
Vayechi, Chapter 65
פָּתַח רִבִּי אַבָּא וְאָמַר, (מלכים א ז׳:כ״ג) וַיַּעַשׂ אֶת הַיָּם מוּצָק וְגו’. וּכְתִיב עוֹמֵד עַל שְׁנֵי עָשָׂר בָּקָר שְׁלשָׁה פּוֹנִים צָפוֹנָה וּשְׁלשָׁה פּוֹנִים יָמָּה וּשְׁלשָׁה פּוֹנִים נֶגְבָּה וְגו’ (רמ”ו ע”א) וְהַיָּם עֲלֵיהֶם מִלְּמַעְלָה וְגו’. וּכְתִיב וְאֶת הַבָּקָר שְׁנֵים עָשָׂר תַּחַת הַיָּם (וגו’). עוֹמֵד עַל שְׁנֵי עָשָׂר בָּקָר, הָכִי הוּא וַדַּאי, דְּדָא יָם מִתַּקְנָא בְּי”ב בִּתְרֵין עָלְמִין, בִּתְרֵיסַר לְעֵילָא רְתִיכִין מְמַנָּן. לְעֵילָא בִּתְרֵיסַר, לְתַתָּא תְּרֵיסַר שִׁבְטִין. כֵּיוָן דְּחָמָא יַעֲקֹב תִּקּוּנָא עִלָּאָה, וְחָמָא שְׁכִינְתָּא קָאִים לְקֳבְלֵיהּ, בָּעָא לְאַשְׁלָמָא תִּקּוּנָהָא, קָרָא לִבְנוֹהִי תְּרֵיסַר, וְאָמַר לוֹן הֵאָסְפוּ. אַתְקִינוּ גַרְמַיְיכוּ לְאַשְׁלָמָא מְהֵימְנוּתָא.
פָּתַח רַבִּי אַבָּא וְאָמַר, (מלכים א ז) וַיַּעַשׂ אֶת הַיָּם מוּצָק וְגוֹ’. וְכָתוּב עֹמֵד עַל שְׁנֵי עָשָׂר בָּקָר שְׁלֹשָׁה פֹנִים צָפוֹנָה וּשְׁלֹשָׁה פֹנִים יָמָּה וּשְׁלֹשָׁה פֹּנִים נֶגְבָּה וְגוֹ’ וְהַיָּם עֲלֵיהֶם מִלְמָעְלָה וְגוֹ’. וְכָתוּב וְאֶת הַבָּקָר שְׁנֵים עָשָׂר תַּחַת הַיָּם (וגו’). עֹמֵד עַל שְׁנֵי עָשָׂר בָּקָר, כָּךְ הוּא וַדַּאי, שֶׁהַיָּם הַזֶּה מְתֻקָּן בִּשְׁנֵים עָשָׂר בִּשְׁנֵי עוֹלָמוֹת, בִּשְׁנֵים עָשָׂר לְמַעְלָה מֶרְכָּבוֹת מְמֻנּוֹת לְמַעְלָה בִּשְׁנֵים עָשָׂר, לְמַטָּה שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים. כֵּיוָן שֶׁרָאָה יַעֲקֹב אֶת הַתִּקּוּן הָעֶלְיוֹן וְרָאָה שְׁכִינָה עוֹמֶדֶת מוּלוֹ, רָצָה לְהַשְׁלִים תִּקּוּנֶיהָ. קָרָא לִשְׁנֵים עָשָׂר בָּנָיו, וְאָמַר לָהֶם הֵאָסְפוּ, הַתְקִינוּ עַצְמְכֶם לְהַשְׁלִים אֶת הָאֱמוּנָה.
תָּא חֲזֵי, תְּרֵיסַר שִׁבְטִין, בְּד’ דִּגְלִין, בְּד’ סִטְרִין, שְׁלשָׁה פּוֹנִים צָפוֹנָה וּשְׁלשָׁה פּוֹנִים יָמָה וּשְׁלשָׁה פּוֹנִים נֶגְבָּה וּשְׁלשָׁה פּוֹנִים מִזְרָחָה וְהַיָּם עֲלֵיהֶם. וְהָכִי הוּא וַדַּאי, תְּלַת שִׁבְטִין לְכָל סְטַר לְד’ רוּחֵי עַלְמָא, וּתְלַת שִׁבְטִין לִדְרוֹעָא דִּימִינָא, וּתְלַת שִׁבְטִין לִדְרוֹעָא דִשְׂמָאלָא, וּתְלַת שִׁבְטִין, לְיַרְכָא יְמִינָא, וּתְלַת שִׁבְטִין לְיַרְכָא שְׂמָאלָא, וְגוּפָא דִשְׁכִינְתָּא עֲלַיְיהוּ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, וְהַיָּם עֲלֵיהֶם.
בֹּא רְאֵה, שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים בְּאַרְבָּעָה דְגָלִים בְּאַרְבָּעָה צְדָדִים, שְׁלֹשָׁה פוֹנִים צָפוֹנָה, וּשְׁלֹשָׁה פוֹנִים יַמָּה, וּשְׁלֹשָׁה פוֹנִים נֶגְבָּה, וּשְׁלֹשָׁה פוֹנִים מִזְרָחָה, וְהַיָּם עֲלֵיהֶם. וְכָךְ הוּא וַדַּאי, שְׁלֹשָׁה שְׁבָטִים לְכָל צַד, לְאַרְבָּעָה רוּחוֹת הָעוֹלָם, וּשְׁלֹשָׁה שְׁבָטִים לִזְרוֹעַ יָמִין, וּשְׁלֹשָׁה שְׁבָטִים לִזְרוֹעַ שְׂמֹאל, וּשְׁלֹשָׁה שְׁבָטִים לְיֶרֶךְ יָמִין, וּשְׁלֹשָׁה שְׁבָטִים לְיֶרֶךְ שְׂמֹאל, וְגוּף הַשְּׁכִינָה עֲלֵיהֶם. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב וְהַיָּם עֲלֵיהֶם.
מַאי טַעְמָא תְּלַת שִׁבְטִין לִדְרוֹעָא, וּתְלַת שִׁבְטִין לְיַרְכָא, וְכֵן לְכֹלָּא. אֶלָּא רָזָא דְמִלָּה, תְּלַת קִשְׁרִין אִינוּן בִּדְרוֹעָא יְמִינָא, וּתְלַת בִּשְׂמָאלָא, וּתְלַת בְּיַרְכָא יְמִינָא, וּתְלַת קִשְׁרִין בְּיַרְכָא שְׂמָאלָא, אִשְׁתַּכָּחוּ תְּרֵיסַר קִשְׁרִין לְאַרְבַּע סִטְרִין, וְגוּפָא עֲלַיְיהוּ. אִשְׁתַּכָּחוּ תְּרֵיסַר עִם גּוּפָא כְּגַוְונָא דִלְעֵילָא. מְנָא לָן, דִּכְתִיב, כָּל אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁנֵים עָשָׂר. וְזֹאת, בְּגִין דְּבָהּ אִשְׁתְּלִים חוּשְׁבְּנָא, כְּמָה דְאִתְּמָר וְהַיָּם עֲלֵיהֶם מִלְּמָעְלָה.
מָה הַטַּעַם שְׁלֹשָׁה שְׁבָטִים לִזְרוֹעַ וּשְׁלֹשָׁה שְׁבָטִים לְיָרֵךְ וְכֵן לַכֹּל? אֶלָּא סוֹד הַדָּבָר – שְׁלֹשָׁה קְשָׁרִים הֵם בִּזְרוֹעַ יָמִין, וּשְׁלֹשָׁה בִּשְׂמֹאל, וּשְׁלֹשָׁה בְּיֶרֶךְ יָמִין, וּשְׁלֹשָׁה קְשָׁרִים בְּיֶרֶךְ שְׂמֹאל. נִמְצְאוּ שְׁנֵים עָשָׂר קְשָׁרִים לְאַרְבָּעָה צְדָדִים, וְהַגּוּף עֲלֵיהֶם. נִמְצְאוּ שְׁנֵים עָשָׂר עִם הַגּוּף כְּמוֹ שֶׁלְּמַעְלָה. מִנַּיִן לָנוּ? שֶׁכָּתוּב (בראשית מט) כָּל אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁנֵים עָשָׂר, וְזאת, מִשּׁוּם שֶׁבָּהּ הִשְׁתַּלֵּם הַחֶשְׁבּוֹן, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר וִהַיָּם עֲלֵיהֶם מִלְמָעְלָה.
(זכריה ד׳:י׳) שִׁבְעָה עֵינֵי ה’, אִינוּן שִׁבְעָה עֵינֵי הָעֵדָה. שִׁבְעִין סַנְהֶדְּרִין. שַׂעֲרָהָא, כְּמָה דִכְתִיב, (במדבר כ) כָּל הַפְּקוּדִים לְמַחֲנֵה יְהוּדָה מְאַת אֶלֶף וְגו’. כָּל הַפְּקוּדִים לְמַחֲנִה רְאוּבֵן, וְכֵן לְכֻלְּהוּ.
שִׁבְעָֹה עֵינֵי ה’ (זכריה ז) – הֵם שִׁבְעָה עֵינֵי הָעֵדָה, שִׁבְעִים סַנְהֶדְרִין. שַׂעֲרוֹתֶיהָ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (במדבר ב) כָּל הַפְּקוּדִים לְמַחֲנֵה יְהוּדָה מְאַת אֶלֶף וְגוֹ’. כָּל הַפְּקוּדִים לְמַחֲנֵה רְאוּבֵן, וְכֵן לְכֻלָּם.
וְאִי תֵימָא, בְּמִצְרַיִם בִּסְלִיקוּ דְיַעֲקֹב מֵעַלְמָא, דְּאִשְׁתַּכַּח שְׁלִימוּ בְּהַהִיא שַׁעְתָּא, כּוּלֵּי הַאי אָן הוּא. וַדַּאי שִׁבְעִין נַפְשִׁין הֲווּ, וְכָל אִינוּן דְּאוֹלִידוּ בִּשְׁבַע עֶשְׂרֵה שְׁנִין, דְּלֵית לוֹן חוּשְׁבְּנָא. כְּמָה דִכְתִיב (שמות א׳:ז׳) וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד. וּכְתִיב, (תהילים מ׳:י״ג) עָצְמוּ מִשַּׂעֲרוֹת רֹאשִׁי. זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ דְּיַעֲקֹב שְׁלֵימָא, דְּהוּא אִשְׁתְּלִים לְעֵילָא וְתַתָּא.
וְאִם תֹּאמַר, בְּמִצְרַיִם בְּהִסְתַּלְּקוּת יַעֲקֹב מֵהָעוֹלָם, שֶׁנִּמְצְאָה שְׁלֵמוּת בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, כָּל זֶה אֵיפֹה הוּא? וַדַּאי שִׁבְעִים נְפָשׁוֹת הָיוּ, וְכָל אוֹתָם שֶׁהוֹלִידוּ בִּשְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנִים שֶׁאֵין לָהֶם חֶשְׁבּוֹן, כַּכָּתוּב (שמות א) וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד, וְכָתוּב (תהלים מ) עָצְמוּ מִשַּׂעֲרוֹת רֹאשִׁי. אַשְׁרֵי חֶלְקוֹ שֶׁל יַעֲקֹב הַשָּׁלֵם, שֶׁהוּא הִשְׁתַּלֵּם לְמַעְלָה וּלְמַטָּה.
אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, וַדַּאי הָכִי הוּא, אֲבָל בְּתִקּוּנָא עִלָּאָה דְּיוֹבֵלָא, הֵיךְ אִשְׁתַּכַּח כּוּלֵּי הַאי. אָמַר לֵיהּ, אַרְיָא, כֵּיוָן דְּסַדַּר רַגְלוֹי לְמֵיעָאל בְּכַרְמָא, מַאן אִיהוּ דְּעָיִיל בַּהֲדֵיהּ.
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, וַדַּאי כָּךְ הוּא, אֲבָל בַּתִּקּוּן הָעֶלְיוֹן שֶׁל הַיּוֹבֵל אֵיךְ נִמְצָא כָּל זֶה? אָמַר לוֹ, אַרְיֵה, כֵּיוָן שֶׁסִּדֵּר רַגְלָיו לְהִכָּנֵס לַכֶּרֶם, מִיהוּ שֶׁיִּכָּנֵס עִמּוֹ?
פָּתַח רִבִּי אֶלְעָזָר וְאָמַר, (איוב כ״ג:י״ג) וְהוּא בְּאֶחָד וּמִי יְשִׁיבֶנּוּ וְנַפְשׁוֹ אִוְתָה וַיָּעַשׂ. הַאי תִּקּוּנָא עִלָּאָה, הוּא כֹּלָּא חַד, לָא הֲוֵי בֵּיהּ פִּירוּדָא כְּהַאי תַּתָּאָה, דְּהָא כְּתִיב, (בראשית ב׳:י׳) וּמִשָּׁם יִפָּרֶד וְהָיָה לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים. וְאַף עַל גַּב דְּאִית בֵּיהּ פִּירוּדָא, כַּד יִסְתַּכְּלוּן מִלֵּי, כֹּלָּא סַלְקָא לְחַד.
פָּתַח רַבִּי אֶלְעָזָר וְאָמַר, (איוב כג) וְהוּא בְאֶחָד וּמִי יְשִׁיבֶנּוּ וְנַפְשׁוֹ אִוְּתָה וַיָּעַשׂ. זֶה תִּקּוּן הָעֶלְיוֹן הַזֶּה, הוּא הַכֹּל אֶחָד, לֹא הָיָה בּוֹ פֵּרוּד כַּתַּחְתּוֹן הַזֶּה, שֶׁהֲרֵי כָּתוּב (בראשית ב) וּמִשָּׁם יִפָּרֵד וְהָיָה לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים. וְאַף עַל גַּב שֶׁיֵּשׁ בּוֹ פֵּרוּד, כְּשֶׁיִּתְבּוֹנְנוּ בַדְּבָרִים, הַכֹּל עוֹלֶה לְאֶחָד.
אֲבָל הַאי תִּקּוּנָא עִלָּאָה דְיוֹבֵלָא, קָיְימָא עַל תְּרֵיסַר, כְּהַאי תַּתָּאָה. וְאַף עַל גַּב דְּאִיהוּ חַד, הַאי חַד אַשְׁלִים לְכָל סְטַר, בְּהַאי סְטַר, וּבְהַאי סְטַר. אִינוּן שִׁית סִטְרִין עִלָּאִין תְּרִיסַר הֲווּ. דְּכָל חַד אוֹזִיף לְחַבְרֵיהּ, (קנ”ח ע”א) וְאִתְכְּלִיל מִנֵּיהּ, וְאִשְׁתַּכָּחוּ תְּרֵיסַר, וְגוּפָא, וְכֹלָּא קָיְימָא עַל תְּרֵיסַר. מַאן גּוּפָא, דָּא יַעֲקֹב, וְהָא אִתְּמָר, אֶלָּא רֵישָׁא וְגוּפָא בְּחַד קָיְימֵי.
אֲבָל תִּקּוּן הַיּוֹבֵל הַזֶּה עוֹמֵד עַל שְׁנֵים עָשָׂר, כְּמוֹ הַתַּחְתּוֹן הַזֶּה, וְאַף עַל גַּב שֶׁהוּא אֶחָד, הָאֶחָד הַזֶּה מַשְׁלִים לְכָל צַד, בְּצַד זֶה וּבְצַד זֶה. אוֹתָם שִׁשָּׁה צְדָדִים עֶלְיוֹנִים הֵם שְׁנֵים עָשָׂר, שֶׁכָּל אֶחָד מַלְוֶה לַחֲבֵרוֹ וְנִכְלָל מִמֶּנּוּ, וְנִמְצְאוּ שְׁנֵים עָשָׂר, וְהַגּוּף וְהַכֹּל עוֹמֵד עַל שְׁנֵים עָשָׂר. מִי הַגּוּף? זֶה יַעֲקֹב, וַהֲרֵי נִתְבָּאֵר, אֶלָּא רֹאשׁ וְגוּף בְּאֶחָד עוֹמְדִים.
תוּ תְּרֵיסַר, תְּלַת קִשְׁרִין דִּדְרוֹעָא יְמִינָא חֶסֶ”ד חֲסָדִים. תְּלַת קִשְׁרִין דִּדְרוֹעָא שְׂמָאלָא גְּבוּרָ”ה גְּבוּרוֹת. תְּלַת קִשְׁרִין בְּיַרְכָא יְמִינָא, נְצַ”ח נְצָחִים. תְּלַת קִשְׁרִין בְּיַרְכָא שְׂמָאלָא, הוֹ”ד וְהוֹדוֹת. הָא תְּרֵיסַר. וְגוּפָא קָיְימָא עֲלַיְיהוּ הָא תְּלֵיסַר. תּוּ, בִּתְלֵיסַר מְכִילָן אוֹרַיְיתָא אִתְפְּרַשׁ, וְכֹלָּא חַד, מֵעֵילָא לְתַתָּא בְּיִחוּדָא, עַד הַהוּא אֲתַר דְּקָיְימָא עַל פִּירוּדָא.
עוֹד שְׁנֵים עָשָׂר – שְׁלֹשָׁה קְשָׁרִים שֶׁל זְרוֹעַ יָמִין, חֶסֶ”ד חֲסָדִים. שְׁלֹשָׁה קְשָׁרִים שֶׁל זְרוֹעַ שְׂמֹאל, גְּבוּרָ”ה גְּבוּרוֹת. שְׁלֹשָׁה קְשָׁרִים בְּיֶרֶךְ יָמִין, נֵצַ”ח נְצָחִים. שְׁלֹשָׁה קְשָׁרִים בְּיֶרֶךְ שְׂמֹאל, הוֹ”ד וְהוֹדוֹת – הֲרֵי שְׁנֵים עָשָׂר. וְהַגּוּף עוֹמֵד עֲלֵיהֶם – הֲרֵי שְׁלֹשָׁה עָשָׂר. עוֹד, בִּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִדּוֹת הַתּוֹרָה מִתְפָּרֶשֶׁת, וְהַכֹּל אֶחָד, מִלְמַעְלָה לְמַטָּה בְּיִחוּד, עַד אוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁעוֹמֵד עַל פֵּרוּד.
שִׁבְעָה עַיְנִין עִלָּאִין, אִלֵּין דִּכְתִיב, (זכריה ד׳:י׳) עֵינִי ה’ הֵמָּה מְשׁוֹטְטִים דְּכוּרִין, דְּהָא אֲתַר דִּדְכוּרָא אִיהוּ. הָכָא (דברי הימים ב טז) עֵינֵי ה’ מְשׁוֹטְטוֹת, בְּתִקּוּנֵי שְׁכִינְתָּא לְתַתָּא, אֲתַר דְּנוּקְבָא (זהר חדש ל”ג קיימא). שִׁבְעָה עַיְנִין עִלָּאִין, לָקֳבֵיל הָא דִכְתִיב, (דברי הימים א כ״ט:י״א) לְךָ ה’ הַגְּדוּלָּה וְהַגְּבוּרָה וְגו’. הַאי אֲתַר, אַשְׁלִים לְכָל סְטַר.
שִׁבְעָה עֵינַיִם עֶלְיוֹנִים, אֵלֶּה שֶׁכָּתוּב (זכריה ד) עֵינֵי ה’ הֵמָּה מְשׁוֹטְטִים, זְכָרִים, שֶׁהֲרֵי זֶהוּ מָקוֹם שֶׁל זָכָר הוּא. כָּאן עֵינֵי ה’ מְשׁוֹטְטוֹת, בְּתִקּוּן הַשְּׁכִינָה לְמַטָּה, מָקוֹם שֶׁל הַנְּקֵבָה (עומדת). שֶׁבַע עֵינַיִם עֶלְיוֹנוֹת כְּנֶגֶד זֶה שֶׁכָּתוּב לְךְ ה’ הַגְּדֻלָּה וְהַגְּבוּרָה וְגוֹ’. מָקוֹם זֶה מַשְׁלִים לְכָל צַד.
תוּ שַׂעֲרָא, כְּמָה דִכְתִיב, (תהילים ק״ו:ב׳) מִי יְמַלֵּל גְּבוּרוֹת ה’. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים מ׳:י״ג) עָצְמוּ מִשַּׂעֲרוֹת רֹאשִׁי. וּכְתִיב, (איכה ג׳:כ״ב) חַסְדֵּי ה’ כִּי לֹא תָמְנוּ וְגו’. וְתִקּוּנִין אִלֵּין אִסְתַּלָּקוּ (מאתר) לְאֲתַר אָחֳרָא. וְאַף עַל גַּב דְּהָכָא אִתְּמָר טְפֵי, וְאִסְתַּלִּיק בְּמַתְקְלָא עִלָּאָה וְתַתָּאָה, וּשְׁלֹמֹה מַלְכָּא אֲמָרָן, וְאִצְטָרִיכְנָא לְפָרְשָׁא לוֹן. זַכָּאָה חוּלְקֵהוֹן דְּצַדִּיקַיָא יַתִּיר, דְּיָדְעִין אָרְחָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְהָכָא כֹּלָּא אִתְגַּלְּיָיא לְיָדְעֵי מִדִּין.
עוֹד הַשֵּׂעָר, כַּכָּתוּב (תהלים קו) מִי יְמַלֵּל גְּבוּרוֹת ה’. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (שם מ) עָצְמוּ מִשַּׂעֲרוֹת רֹאשִׁי. וְכָתוּב (איכה ג) חַסְדֵי ה’ כִּי לֹא תָמְנוּ וְגוֹ’. וְתִקּוּנִים אֵלּוּ הִתְעַלּוּ (ממקום) לְמָקוֹם אַחֵר. וְאַף עַל גַּב שֶׁכָּאן נֶאֱמַר יוֹתֵר, וְעָלָה בְּמִשְׁקָל עֶלְיוֹן וְתַחְתּוֹן, וּשְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ אֲמָרָם וְהִצְטָרַכְנוּ לְפָרְשָׁם. אַשְׁרֵי חֶלְקָם שֶׁל הַצַּדִּיקִים יוֹתֵר, שֶׁיּוֹדְעִים דֶּרֶךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְכָאן הַכֹּל הִתְגַּלָּה לְיוֹדְעֵי מִדּוֹת.
Vayechi, Chapter 66
אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, זְבוּלֻן וְיִשָּׂשכָר תְּנַאי עֲבָדוּ, חַד יָתִיב וְלָעֵי בְּאוֹרַיְיתָא, וְחַד נָפִיק וְעָבִיד פְּרַקְמַטְיָא, וְתָמִיךְ לְיִשָּׂשכָר, דִּכְתִיב, (משלי ג) וְתוֹמְכֶיהָ מְאוּשָּׁר. וְהֲוָה פָּרִישׁ בְּיַמֵּי לְמֶעְבַּד פְּרַקְמַטְיָא, וְחוּלָקֵיהּ הָכִי הֲוָה, דְּהָא יַמָּא הֲוָה אַחְסַנְתֵּיהּ.
R. Judah said: ‘Zebulon and Issachar made an agreement that one should sit and study the Torah while the other went out and made money and supported him. So Zebulon used to traverse the seas with merchandise, and his territory was suitable for this, being on the sea coast.
וּבְגִינִי כָּךְ קָרֵי לֵיהּ יָרֵךְ. דַּרְכֵּיהּ דְּיָרֵךְ לְנַפְקָא וּלְמֵיעַל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (דברים ל״ג:י״ח) שְׂמַח זְבוּלוּן בְּצֵאתֶךָ וְיִשָּׂשכָר בְּאֹהֳלֶךָ. לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכּוֹן, בְּאִינוּן פְּרִישֵׁי יַמִּים, לְמֶעְבַּד פְּרַקְמַטְיָא. לְחוֹף יַמִּים, אַף עַל גַּב דְּחַד יַמָּא הֲוָה לֵיהּ בְּאַחְסַנְתֵּיהּ, בִּתְרֵין יַמִּין שָׁרְיָיא.
Hence it is written: “Rejoice, Zebulon, in thy going out, and Issachar in thy tents ‘(Deut. 33, 18).’ HE SHALL DWELL AT THE HAVEN OF THE SEAS : that is to say, among those who sail the sea with merchandise. “At the haven of the seas”: the plural “seas” is used, because although only one coast belonged to him, yet he dwelt by two.
רִבִּי יוֹסֵי אָמַר, כָּל שְׁאָר יַמִּין הֲווּ מְהַדְּרָן קַרְפּוֹלִין בְּיַמָּא דִילֵיהּ. וְהוּא לְחוֹף אֳנִיּוֹת, אֲתַר דְּכָל אַרְבִין מִשְׁתַּכְּחִין לְמֶעְבַּד סְחוֹרָתָא. וְיַרְכָתוֹ, אָמַר רִבִּי חִזְקִיָּה יַרְכָתֵיהּ דִּילֵיהּ מָטֵי עַל סְפַר צִידוֹן, וּתְחוּמָא פָּרִישׁ לְהַהוּא אֲתַר, וּפְרַקְמַטְיָא דְּכָל מָארֵי סְחוֹרָתָא, סָחֲרִין וְתָיְיבִין בִּסְחוֹרָתַיְהוּ לְהַהוּא אֲתַר.
R. Jose said it is because traders from all other seas used to visit his coast. AND HE SHALL BE FOR A HAVEN OF SHIPS : that is, the place where all ships come to do trade. AND HIS BORDER SHALL BE UPON ZIDON. R. Hizkiah said: ‘His territory stretched to the boundary of Zidon, and all merchants came to that place to trade.’
רִבִּי אַחָא אָמַר, כְּתִיב, (ויקרא ב׳:י״ג) וְלא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית אֱלֹהֶיךָ מֵעַל מִנְחָתֶךָ עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח, וְכִי אַמַּאי מֶלַח. אֶלָּא בְּגִין דְּאִיהוּ מְמָרֵק וּמְבַשֵּׂם מְרִירָא לְאַטְעָמָא, וְאִי לָאו הֲוֵי (בגין) מִלְחָא, לָא יָכִיל עַלְמָא לְמִסְבַּל מְרִירָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ישעיהו כ״ו:ט׳) כִּי כַּאֲשֶׁר מִשְׁפָּטֶיךָ לָאָרֶץ צֶדֶק לָמְדוּ יוֹשְׁבֵי תֵבֵל. וּכְתִיב, (תהילים פ״ט:ט״ו) צֶדֶק וּמִשְׁפָּט מְכוֹן כִּסְאֲךָ.
R. Aha said: ‘It is written: “Neither shalt thou suffer the salt of the covenant of thy God to be lacking from thy meal-offering; with all thine oblations thou shalt offer salt.”
וּמֶלַח אִיהוּ בְּרִית דְּעַלְמָא קָיְימָא בֵּיה. דִּכְתִיב, (ירמיהו ל״ג:כ״ה) אִם לא בְרִיתִי יוֹמָם וְלַיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לא שָׂמְתִּי. בְּגִין כָּךְ, אִקְרֵי בְּרִית אֱלֹהֶיךָ, וְאִקְרֵי יַם הַמֶּלַח, וְיַמָּא אִקְרֵי עַל שְׁמֵיהּ.
Salt was to be used because it softens bitterness, and so mankind cannot do without it. Salt is the covenant upon which the world is established: hence it is called “the covenant of thy God”.’
רִבִּי חִיָּיא אָמַר, כְּתִיב, (תהילים י״א:ז׳) כִּי צַדִּיק ה’ צְדָקוֹת אָהֵב, דָּא מִלְחָא בְּיַמָּא (במיא). וּמַאן דְּפָּרִישׁ לוֹן, גָּרִים לְגַרְמֵיהּ מִיתָה. בְגִין כָּךְ כְּתִיב, לֹא תַשְׁבִּית מֶלַח, דְּהָא דָא בְּלָא דָא לָא אָזְלָא.
R. Hiya said: ‘It is written: “For God is righteous, he loves righteousness” (Ps. 11, 7). This is the salt in the sea, and he who separates them brings death upon himself. Hence it is written: “Thou shalt not suffer salt to be lacking.”
אָמַר רִבִּי אַחָא, יַם חַד הוּא, וְאִקְרֵי (שמות מח) יַמִּים. אֶלָּא אֲתַר אִית בְּיַמָּא דְּאִיהוּ מַיִין צְלִילָן, וַאֲתַר דְּאִית בֵּיהּ מַיִין מְתִיקָן, וַאֲתַר דְּאִית בֵּיהּ מַיִין מְרִירָן, בְגִין כָּךְ יַמִּים קָרִינָן, וְעַל דָּא לְחוֹף יַמִּים. אָמַר רִבִּי אַבָּא, כָּל שִׁבְטָא וְשִׁבְטָא, וְכָל חַד וְחַד קִשְׁרָא חַד, מֵאִינוּן קִשְׁרִין דְּמִתְחַבְּרָן בְּגוּפָא.
‘R. Aha said: ‘The sea is all one, but it is called “seas” because in some places the water is clear (and in some turbid), in some sweet, and in some bitter; hence we speak of “seas”.’
רִבִּי אַבָּא הֲוָה יָתִיב לֵילְיָא חַד וְקָם לְמִלְעֵי בְּאוֹרַיְיתָא. עַד דְּהֲוָה יָתִיב, אֲתָא רִבִּי יוֹסֵי, וּבָטַשׁ אֲפִתְחָא. אָמַר, סִיפְטָא בְּטוּפְסְרָא קַפְּטְלָאי שְׁכִיחֵי.
R. Abba was sitting one night and studying the Torah, when R. Jose came and knocked at his door. He said: ‘When the prince sits with the chief, then true judgement is given.’
יָתְבוּ וְלָעוּ בְּאוֹרַיְיתָא. אַדְהָכִי קָם בְּרֵיהּ דְּאוּשְׁפִּיזָא וְיָתִיב קַמַּיְיהוּ, אָמַר לוֹן מַאי דִכְתִיב, (יהושע ב׳:י״ב) וְהַחֲיִיתֶם אֶת אָבִי וְאֶת אִמִּי וְגו’. וּכְתִיב וּנְתַתֶּם לִי אוֹת אֱמֶת. מַאי קָא בָּעַאת מִנַּיְיהוּ. אָמַר רִבִּי אַבָּא יָאוֹת שָׁאַלְתְּ, אֲבָל אִי שָׁמַעְתְּ מִידִי אֵימָא בְּרִי. אָמַר, תוּ שְׁאֵלְתָּא, דְּהָא אִינוּן יַהֲבוּ לָהּ מַה דְּלָא בָעַאת מִנַּיְיהוּ, דִּכְתִיב, אֶת תִּקּ1ות חוּט הַשָּׁנִי הַזֶּה תִּקְשְׁרִי בַּחֲלוֹן וְגו’.
So they sat down and studied the Torah. Meanwhile the son of their host got up and sat before them. He said to them: ‘What is the meaning of the verse: “Ye will save alive my father and my mother, etc.”, and just before, “And give me a true token” (Jos. 2, 13-12)? What did Rahab ask of the spies?’ R. Abba said: ‘That is a good question; if you know an answer, tell me, my son.’ He said: ‘A further question arises from the fact that they gave her something which she did not ask for, since they said to her: “Thou shalt bind this line of scarlet thread in the window, etc.”
אֶלָּא הָכִי אוֹלִיפְנָא, הִיא בָּעַאת סִימָנָא דְחַיֵּי, דִּכְתִיב וְהַחֲיִיתֶם אֶת אָבִי וְגו’, וַאֲמָרָה, סִימָנָא דְחַיֵּי לָא שַׁרְיָיא, אֶלָא בְּאוֹת אֱמֶת, וּמַאי אִיהוּ (ויקרא ב ע”א) אוֹת אֱמֶת, דָּא אָת ו’, בְּגִין דְּבֵיהּ שַׁרְיָין חַיִּין. הָכִי אוֹלִיפְנָא, סִימָנָא דְמשֶׁה קָא בָּעַאת, וְאִינוּן אַמַּאי יַהֲבוּ לָהּ תִּקְוַת חוּט הַשָּׁנִי.
The explanation I have learnt is this. She asked for a sign of life, as it is written, “And ye will save alive my father, etc.” She said: “A sign of life is only contained in the sign of truth, which is the letter Vau.” In fact, as I have learnt, she asked for the sign of Moses. They, however, gave her a line of scarlet thread,
אֶלָּא אִינוּן אָמְרֵי, משֶׁה הָא אִסְתַּלַּק מֵעַלְמָא, דְּהָא אִתְכְּנִישׁ שִׁמְשָׁא, וְהָא מָטָא זִמְנָא דְסִיהֲרָא לְמִשְׁלַט, סִימָנָא דְּסִיהֲרָא אִית לָן לְמֵיהַב לָךְ, וּמַאי אִיהוּ, תִּקּ1ות חוּט הַשָּׁנִי הַזֶּה. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (שיר השירים ד׳:ג׳) כְּחוּט הַשָּׁנִי שִׂפְתוֹתַיִךְ. סִימָנָא דִיהוֹשֻׁעַ יְהֵא גַבָּךְ, בְּגִין דְּשׁוּלְטָנוּתָא דְסִיהֲרָא הַשְׁתָּא. קָמוּ רִבִּי אַבָּא וְרִבִּי יוֹסֵי וּנְשָׁקוּהוּ. אָמְרוּ, וַדַּאי זַמִּין אַנְתְּ לְמֶהֱוֵי רֵישׁ מְתִיבְתָּא, אוֹ גַבְרָא רַבָּא בְּיִשְׂרָאֵל, וּמַנּוּ. רִבִּי בּוֹן.
because they said: “Moses is dead, and the sun is gathered in and the time has come for the moon to rule. Therefore we had better give you the sign of the moon, which is this line of scarlet thread. Thus the sign of Joshua shall be with you, because the moon is now in the ascendant.” ‘R. Abba and R. Jose rose and kissed him, saying: ‘Assuredly, you will one day be a head of a college or a great man in Israel’; and, in fact, he became R. Bun.
תוּ שָׁאִיל וְאָמַר, בְּנוֹי דְיַעֲקֹב כֻּלְּהוּ תְּרֵיסַר שִׁבְטִין, אִתְסַדְּרוּ לְתַתָּא כְּגַוְונָא דִלְעֵילָא, אַמַּאי אַקְדִּים בְּבִרְכָאן זְבוּלוּן לְיִשָּׂשכָר תָּדִיר, וְהָא יִשָּׂשכָר אִשְׁתַּדְּלוּתֵיהּ בְּאוֹרַיְיתָא, וְאוֹרַיְיתָא אַקְדִּים בְּכָל אֲתַר, אַמַּאי אַקְדִּים לֵיהּ זְבוּלוּן בְּבִרְכָאן. אֲבוֹי אַקְדִּים לֵיהּ, משֶׁה אַקְדִּים לֵיהּ.
He then asked a further question, saying: ‘Seeing that the twelve tribes were arranged below in the same order as above, why is Zebulon everywhere placed before Issachar in the blessings, although Issachar devoted himself to the Torah, which should always come first?
אֶלָּא זְבוּלוּן זָכָה עַל דְּאֲפִיק פִּתָּא מִפּוּמֵיהּ, וְיָהַב לְפוּמֵיהּ דְּיִשָּׂשכָר, בְּגִינֵי כָּךְ אַקְדִּים לֵיהּ בְּבִרְכָאן. מֵהָכָא אוֹלִיפְנָא, מַאן דְּסָעִיד לְמָרֵיהּ דְּאוֹרַיְיתָא, נָטִיל בִּרְכָאן מֵעֵילָא וְתַתָּא. וְלָא עוֹד אֶלָּא דְזָכֵי לִתְרֵי פָּתוֹרֵי, מַה דְּלָא זָכֵי בַּר נָשׁ אַחֲרָא. זָכֵי לְעוּתְרָא דְיִתְבָּרַךְ בְּהַאי עַלְמָא, וְזָכֵי לְמֶהֱוֵי לֵיהּ חוּלָקָא בְּעַלְמָא דְאָתֵי. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, זְבוּלוּן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכּוֹן וְהוּא לְחוֹף אֳנִיּוֹת. כֵּיוָן דִּכְתִיב לְחוֹף יַמִּים, אַמַּאי וְהוּא לְחוֹף אֳנִיּוֹת. אֶלָּא, לְחוֹף יַמִּים, בְּעַלְמָא דֵין. לְחוֹף אֳנִיּוֹת, בְּעַלְמָא דְאָתֵי, כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (תהילים ק״ד:כ״ו) שָׁם אֳנִיּוֹת יְהַלֵּכוּן וְגו’, דְּתַמָּן הוּא נְגִידוּ דְעַלְמָא דְאָתֵי.
The reason is that Zebulon took out of his own mouth and gave to Issachar. From this we learn that he who supports a student of the Torah is blessed from above and below, and not only so, but he is privileged to eat of two tables, a privilege granted to no other man. He is granted wealth in this world, and he is granted a portion in the next world. Hence it says of Zebulon, that “he shall dwell at the haven of the sea”, that is to say, in this world, “and shall be for a haven of ships”, in the future world.
Vayechi, Chapter 67
פָּתַח וְאָמַר, (שיר השירים ג׳:ה׳) הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם אִם תִּמְצְאוּ אֶת דּוֹדִי מַה תַּגִּידוּ לוֹ שֶׁחוֹלַת אַהֲבָה אָנִי. וְכִי מַאן קָרִיב לְמַלְכָּא כִּכְנְסֶת יִשְׂרָאֵל, דְּאִיהִי אָמְרַת אִם תִּמְצְאוּ אֶת דּוֹדִי מַה תַּגִּידוּ לוֹ. אֶלָּא בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם, אִלֵּין אִינוּן נִשְׁמַתְהוֹן דְּצַדִּיקַיָיא דְּאִינוּן קְרֵיבִין לְמַלְכָּא תָּדִיר, וּמוֹדְעִין לְמַלְכָּא בְּכָל יוֹמָא עִסְקוֹי דְמַטְרוֹנִיתָא.
He here quoted the verse: “I adjure you, O daughters of Jerusalem, by the roes and by the hinds of the fields, if you find my beloved, what will you tell him?” (S. S. 5, 8). Why, it may be asked, should the Community of Israel speak thus, seeing that she is near to the king, like no other? The “daughters of Jerusalem”, however, are the souls of the righteous, which are constantly near the King, and inform him every day of the requirements of the Matron.
דְּהָכִי אוֹלִיפְנָא, בְּשַׁעְתָּא דְנִשְׁמָתָא נָחֲתַת לְעַלְמָא, כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל עָאלַת עֲלָהּ בְּקִיּוּמָא דְאוֹמָאָה, דִּיחֲוֵי לְמַלְכָּא, וְיוֹדַע לֵיהּ רְחִימוּתָא דִילָהּ לְגַבֵּיהּ, בְּגִין לְאִתְפַּיְיסָא בַּהֲדֵיהּ.
For so we have learnt, that when the soul comes down into the world, the Community of Israel makes it swear that it will tell the King her love for him in order to appease him.
וּבְמָּה, בְּגִין דְּחִיּוּבָא עַל בַּר נָשׁ לְיַחֲדָא שְׁמָא קַדִּישָׁא בְּפוּמָא, בְּלִבָּא בְּנַפְשָׁא, וּלְאַקְּשְּׁרָא כֹּלָּא, כְּשַׁלְּהוֹבָא דְּאִתְקַשְּׁרָא בְּטִיפְסָא, וּבְהַהוּא יִחוּדָא דְּעָבִיד, גָּרִים לְאִתְפַּיְיסָא מַלְכָּא בְּמַטְרוֹנִיתָא, וְאוֹדַע לֵיהּ לְמַלְכָּא רְחִימוּתָא דִילָהּ לְגַבֵּיהּ.
This appeasement is brought about when man unifies the Holy Name with his mouth, his heart and his soul, to link all together like flame with fire.
דָּבָר אַחֵר, בְּנוֹת יְרוּשָׁלַם, אִלֵּין תְּרֵיסַר שִׁבְטִין. דְּתָנִינָן, יְרוּשָׁלַ ם עַל תְּרֵיסַר טוּרִין קָיְימָא. וּמַאן דְּאָמַר עַל שִׁבְעָה, לָא קָאֲמַר לְאַשְׁלָמָא שְׁלִימוּ, וְאַף עַל גַּב דְּכֹלָּא חַד, דְּאִית שִׁבְעָה, וְאִית ד’, וְאִית תְּרֵיסַר, וְכֹלָּא חַד.
According to another explanation, the “daughters of Jerusalem” are the twelve tribes, as we have learnt that Jerusalem is established on twelve rocks,
וַדַּאי עַל תְּרֵיסַר טוּרִין קָיְימָא, תְּלַת טוּרִין לְסִטְרָא דָא, וּתְלַת טוּרִין לְסִטְרָא דָא, וְכֵן לְאַרְבַּע זִוְויָין, וּכְדֵין אִתְקְרֵי חַיָּה. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (יחזקאל י׳:כ׳) הִיא הַחַיָּה אֲשֶׁר רָאִיתִי תַּחַת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. וְאִלֵּין אִקְרוּן בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם, בְּגִין דְּקָיְימָא עֲלַיְיהוּ. וְאִינוּן סָהֲדֵי סַהֲדוּתָא לְמַלְכָּא עַל כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים קכ״ב:ד׳) שִׁבְטֵי יָהּ עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל לְהוֹדוֹת לְשֵׁם יְיָ. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, זַכָּאָה חוּלְקֵהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, דְּיָדְעֵי אוֹרְחוֹי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, עֲלַיְיהוּ כְּתִיב, (דברים י״ד:ב׳) כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַיְיָ אֱלהֶיךָ וּבְךָ בָּחַר יְיָ וְגו’:
three on each side (wherefore it is called Hayah (living one)), and these are called “the daughters of Jerusalem”, and they testify to the King concerning the Community of Israel, as it is written: “The tribes of the Lord are a testimony unto Israel, to give thanks unto the name of the Lord” (Ps. 122, 4).’ Said R. Judah: ‘Happy are Israel who know the ways of God and of whom it is written: “For thou art a holy people unto the Lord thy God, and thee did the Lord choose, etc.” (Deut. 14, 2).’
Vayechi, Chapter 68
יִשָּׂשכָר חֲמוֹר גָּרֶם רוֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, וְכִי יִשָּׂשכָר חֲמוֹר אִקְרֵי. אִי בְּגִין דְּאִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא, נִקְרְיֵיהּ לֵיהּ סוּס אוֹ אַרְיֵהּ, אוֹ נָמֵר, אַמַּאי חֲמוֹר. אֶלָּא אָמְרוּ, בְּגִין דַּחֲמוֹר נָטִיל מָטוּלָא, וְלָא בָּעִיט בְּמָארֵיהּ כִּשְׁאָר בְּעִירֵי, וְלָא אִית בֵּיהּ גַּסּוּת הָרוּחַ, וְלָא חַיִּישׁ לְמִשְׁכַּב בְּאֲתַר מִתְתַּקַּן. אוּף הָכִי יִשָּׂשכָר, דְּאִשְׁתַּדְּלוּתֵיהּ בְּאוֹרַיְיתָא, נָטִיל מָטוּלָא דְאוֹרַיְיתָא, וְלָא בָּעִיט בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְלָא אִית בֵּיהּ גַּסּוּת הָרוּחַ, כַּחֲמוֹר דְּלָא חָיִישׁ לִיקָרָא דִילֵיהּ, אֶלָּא לִיקָרָא דְמָרֵיהּ (ס”א דרביה). רוֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם, כִּדְאַמְרִינָן וְעַל הָאָרֶץ תִּישַׁן, וְחַיֵּי צַעַר תִּחְיֶה, וּבַתּוֹרָה אַתָּה עָמֵל.
ISSACHAR IS A STRONG ASS COUCHING DOWN BETWEEN THE SHEEPFOLDS. R. Eleazar said: ‘Why should Issachar, because he studied the Torah, be called an ass, rather than a horse, or a lion, or a leopard? The answer given is that the ass bears a burden patiently and does not kick like other animals, and is not fastidious and will lie down anywhere. So Issachar bears the burden of the Torah and does not kick against the Almighty, and is not fastidious and cares not for his own honour but for the honour of his Master. He therefore “couches between the sheepfolds”, as we say of the student of the Torah that he is “willing to sleep on the ground”.
דָּבָר אַחֵר יִשָּׂשכָּר חֲמוֹר גָּרֶם רוֹבֵץ וְגו’. פָּתַח וְאָמַר, (תהילים כ״ז:א׳) לְדָוִד ה’ אוֹרִי וְיִשְׁעִי מִמִּי אִירָא יְיָ מָעוֹז חַיַּי מִמִּי אֶפְחָד, כַּמָּה חֲבִיבִין אִינוּן מִלִּין דְּאוֹרַיְיתָא, כַּמָּה חֲבִיבִין אִינוּן דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא, קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. דְּכָל מַאן דְּאִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא, לָא דָחִיל מִפִּגְעֵי עַלְמָא, נָטִיר הוּא לְעֵילָא, נָטִיר הוּא לְתַתָּא. וְלָא עוֹד, אֶלָּא דְּכָפִית לְכָל פְּגִיעֵי דְעַלְמָא, וְאָחִית לוֹן לְעוּמְקֵי דִתְהוֹמָא רַבָּא.
He also, in explanation of this verse, quoted the text: “To David. The Lord is my light and my salvation, whom shall I fear? The Lord is the strength of my life, of whom shall I be afraid?” (Ps. 27, 1). ‘Those who study the Torah’, he said, ‘are beloved before God, so that they have no fear of evil hap, being protected above and below Nay more, such a one subdues all evil haps and casts them down into the great abyss.
תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעְתָּא דְּעָאל לֵילְיָא, (לעיל קע”ב ע”א) פָּתְחִין סְתִימִין, וְכַלְבֵּי וַחֲמָרֵי שַׁרְיָין וְשָׁטָאן בְּעַלְמָא, וְאִתְיְיהִיבַת רְשׁוּ לְחַבָּלָא, וְכָל בְּנֵי עַלְמָא נַיְימֵי בְּעַרְסַיְיהוּ, וְנִשְׁמַתְהוֹן דְּצַדִּיקַיָיא סָלְקִין לְאִתְעֲנָגָא לְעֵילָא. כַּד אִתְעַר רוּחַ צָפוֹן, וְאִתְפְּלִיג לֵילְיָא, אִתְעֲרוּתָא קַדִּישָׁא אִתְעַר בְּעַלְמָא, וְאִתְּמָר בְּכַמָּה דוּכְתֵּי.
At nightfall the doors are closed, and dogs and asses commence to roam about the world with permission to do damage. Men sleep on their beds and the souls of the righteous ascend to the bliss above. When the north wind awakes at midnight, then there is a holy stirring in the world, as has been explained in many places.
זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ דְּהַהוּא בַּר נָשׁ, דְּאִיהוּ קָאִים בְּהַהִיא שַׁעְתָּא, וְאִשְׁתְּדָּל בְּאוֹרַיְיתָא. כֵּיוָן דְּאִיהוּ פָּתַח בְּאוֹרַיְיתָא, כָּל אִינוּן זִינִין בִּישִׁין, אָעִיל לוֹן בְּנוּקְבֵי דִתְהוֹמָא רַבָּה, וְכָפִית לֵיהּ לַחֲמוֹר, וְנָחִית לֵיהּ בְּטַפְסְרֵי דִּתְחוֹת עַפְרָא, דְּזוּהֲמֵי קִסְרָא.
Happy is he who rises at that hour and studies the Torah. For as soon as he begins, all those evil beings are cast by him into the great abyss and he binds the ass and throws him down into the dung-heap.
בְּגִינֵי כָּךְ, יִשָּׂשכָר, דְּאִשְׁתַּדְּלוּתֵיהּ בְּאוֹרַיְיתָא, כָּפֵית לֵיהּ לַחֲמוֹר, וְנָחִית לֵיהּ. מֵהַהוּא גְרַם הַמַּעֲלוֹת, דְּאִיהוּ סָלִיק לְנִזְקָא עַלְמָא, וְשַׁוֵּי מָדוֹרֵיהּ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם, בֵּין זוּהֲמֵי דְטַפְסְרִי דְעַפְרָא.
Therefore Issachar, who was a student of the Torah, bound the ass and brought him down from the ladder which he had mounted to do injury to the world, and made him abide between the sheepfolds, that is, in the dung-heap.’
תָּא חֲזֵי, מַה כְּתִיב. וַיַּרְא מְנוּחָה כִּי טוֹב וְאֶת הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבּוֹל וַיְהִי לְמַס עוֹבֵד. וַיַּרְא מְנוּחָה כִּי טוֹב, דָּא תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב. וְאֶת הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה, דָּא תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה. וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבּוֹל, לְמִסְבַּל עוּלָא דְאוֹרַיְיתָא, וּלְדָבְקָא בָּהּ יוֹמֵי וְלֵילֵי. וַיְהִי לְמַס עוֹבֵד, לְמֶהוֵי פָּלַח לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּלְאִתְדַּבְּקָא בֵּיהּ, וּלְאַתָּשָׁא גַרְמֵיהּ בָּהּ.
AND HE SAW REST THAT IT WAS GOOD, AND THE LAND THAT IT WAS PLEASANT, AND HE BOWED HIS SHOULDER TO BEAR, AND BECAME A SERVANT UNDER TASK WORK. “Rest” here signifies the Written Law; “the land” signifies the Oral Law; “he bowed his shoulder to bear”, namely the yoke of the Law, and to cleave to it day and night; and he “became a servant under task work”, to be a worshipper of the Holy One, blessed be He, and to cleave to Him.
רִבִּי שִׁמְעוֹן וְרִבִּי יוֹסֵי וְרִבִּי חִיָּיא הֲווּ קָא אָזְלֵי מִגָּלִילָא עִלָּאָה לִטְבֶרְיָה, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, נֵיהַךְ וְנִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא, דְּכָל מַאן דְּיָדַע לְאִשְׁתַּדְּלָא בְּאוֹרַיְיתָא, וְלָא אִשְׁתַּדַּל, אִתְחַיֵּיב בְּנַפְשֵׁיהּ. וְלָא עוֹד אֶלָּא דְּיַהֲבִין לֵיהּ עוּלָא דְאַרְעָא, וְשִׁעְבּוּדָא בִּישָׁא, דִּכְתִיב בְּיִשָּׂשכָר, וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבּוֹל, מַהוּ וַיֵּט, סָטָא. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (שמואל א ח׳:ג׳) וַיַּטּוּ אַחֲרֵי הַבָּצַע. מַאן דְּסָטָא אָרְחֵיהּ וְגַרְמֵיהּ, דְּלָא לְמִסְבַּל עוּלָא דְאוֹרַיְיתָא, מִיָּד וַיְהִי לְמַס עוֹבֵד.
R. Simeon and R. Jose and R. Hiya were once travelling from Upper Galilee to Tiberias. Said R. Simeon: ‘Let us discuss the Torah as we go, for whoever is able to discuss the Torah and does not do so renders his life forfeit, and is further subjected to the burden of worldly cares and the domination of others. This we learn from the verse which says of Issachar that “he turned aside his shoulder from bearing,’, that is to say, from bearing the yoke of the Law, and straightway “he became a servant under task work”.
פָּתַח רִבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר, (משלי ח׳:כ״א) לְהַנְחִיל אוֹהֲבַי יֵשׁ וְאוֹצְרוֹתֵיהֶם אֲמַלֵּא. זַכָּאִין אִינוּן בְּנֵי עַלְמָא, אִינוּן דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא, דְּכָל מַאן דְּאִשְׁתָּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא, אִתְרָחִים לְעֵילָא, וְאִתְרָחִים לְתַתָּא, וְאַחְסִין בְּכָל יוֹמָא, יְרוּתָא דְעַלְמָא דְאָתֵי. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, לְהַנְחִיל אוֹהֲבַי יֵשׁ. מַאי יֵשׁ. דָּא עַלְמָא דְאָתֵי דְלָא פָּסַק מֵימוֹי לְעָלְמִין, וְנָטַל אֲגַר טַב עִלָּאָה, דְּלָא זָכֵי בֵּיהּ בַּר נָשׁ אָחֳרָא, וּמַאי אִיהוּ. יֵ”שׁ. וּבְגִינֵי כָּךְ, רָמִיז לָן שְׁמָא דְיִשָּׂשכָר דְּאִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא, יֵשׁ שָׂכָר. דָּא הוּא אַגְרָא דְּאִינוּן דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא, י”ש.
Happy are those that study the Law, for they obtain favour above and below and every day win the inheritance of the future world, as it is written: “To cause them that love me to inherit substance (yesh)” (Prov. 8, 21), which means the future world. For his waters never fail and he receives a good reward above such as is earned by no other man. This is hinted in the name of Issachar, which we may divide into yesh sachar (yesh is the reward), as much as to say, yesh (substance) is the reward of those who study the Torah.
כְּתִיב, (דניאל ז׳:ט׳) חָזֵה הֲוֵית עַד דִּי כָרְסָוָון רְמִיו וְעַתִּיק יוֹמִין יְתִיב וְגו’. חָזֵה הֲוֵית עַד דִּי כָרְסָוָון רְמִיו, כַּד אִתְחָרַב בֵּי מַקְדְּשָׁא, תְּרֵי כָּרְסָוָון נָפְלוּ, תְּרֵי לְעֵילָא, תְּרֵי לְתַתָּא. תְּרֵי לְעֵילָא, בְּגִין דְּאִתְרְחִיקַת תַּתָּאָה מֵעִלָּאָה, כֻּרְסְיָיא דְיַעֲקֹב אִתְרְחִיקַת מִכֻּרְסְיָיא דְּדָוִד. וְכֻּרְסְיָיא דְּדָוִד נָפְלַת. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (איכה ב׳:א׳) הִשְׁלִיךְ מִשָּׁמַיִם אֶרֶץ. תְּרִי כָּרְסָוָון לְתַתָּא, יְרוּשָׁלַ ם, וְאִינוּן מָארֵי דְאוֹרַיְיתָא. וְכָרְסָוָון דִּלְתַתָּא כְּגַוְונָא דְּכָרְסָוָון דִּלְעֵילָא, מָרֵיהוֹן דְּאוֹרַיְיתָא הַיְינוּ כֻּרְסְיָיא דְיַעֲקֹב. יְרוּשָׁלַ ם הַיְינוּ כֻּרְסְיָיא דְדָוִד, וְעַל דָא כְּתִיב, עַד דִּי כָּרְסָוָון, וְלָא כָּרְסְיָא. כָּרְסָוָון סַגִּיאִין נָפְלוּ, וְכֻלְּהוּ לָא נָפְלוּ, אֶלָּא מֵעֶלְבּוֹנָהּ דְּאוֹרַיְיתָא.
It is written: “I beheld till thrones were placed and one that was ancient of days did sit, etc.” (Dan. 7, 9). When the Temple was destroyed, two thrones fell, that is, two above and two below. Two above, because the lower was removed from the upper, the throne of Jacob from the throne of David, and the throne of David fell. The two thrones below are Jerusalem and the students of the Torah, the latter corresponding to the throne of Jacob and the former to the throne of David. Hence it says that “thrones” were cast down, and not merely one throne, and all on account of the neglect of the Torah.
תָּא חֲזֵי, כַּד אִינוּן זַכָּאֵי קְשׁוֹט מִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא, כָּל אִינוּן תּוּקְפִין דִּשְׁאָר עַמִּין, דִּשְׁאָר חֵילִין, וְכָל חֵילִין דִּלְהוֹן, אִתְכַּפְיָין וְלָא שָׁלְטֵי בְּעַלְמָא, וְיִשְׂרָאֵל (נ”א וי”ש) אִזְדַּמַּן עֲלַיְיהוּ לְסַלְקָא לוֹן עַל כֹּלָּא. וְאִי לָא, חֲמוֹר גָּרְמָא לוֹן לְיִשְׂרָאֵל לְמֵיהַךְ בְּגָלוּתָא, וּלְמִנְפַּל בֵּינֵי עַמְּמַיָא, וּלְמִשְׁלַט עֲלַיְיהוּ. וְכָל דָּא אַמַּאי, בְּגִין, וַיַּרְא מְנוּחָה כִּי טוֹב, וּמִתַּקְנָא קַמֵּיהּ, וְיָכִיל לְמִרְוַוח בְּגִינָהּ כַּמָּה טָבִין וְכַמָּה כִּסּוּפִין, וְסָטָא אוֹרְחֵיהּ דְּלָא לְמִסְבַּל עוּלָא דְאוֹרַיְיתָא. בְגִין כָּךְ וַיְהִי לְמַס עוֹבֵד.
Observe that when the truly pious study the Torah, all the mighty ones of other peoples and other forces are humbled and their power broken, and they have no dominion in the world, and Israel are raised above all. But if not, the ass causes Israel to go into captivity and to fall into the hands of the peoples and to be ruled by them. Why is this? Because “he saw rest that it was good”, and that he could obtain from it many comforts and enjoyments, and he perverted his path so as not to bear the yoke of the Torah, and therefore he “became a servant under task work”.
כְּתִיב, (שיר השירים ו) הַדּוּדָאִים נָתְנוּ רֵיחַ וְעַל פְּתָחֵינוּ כָּל מְגָדִים חֲדָשִׁים גַּם יְשָׁנִים וְגו’. הַדּוּדָאִים נָתְנוּ רֵיחַ, (הדודאים) אִלֵּין אִינוּן דְּאַשְׁכַּח רְאוּבֵן. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (בראשית ל׳:י״ד) וַיִּמְצָא דּוּדָאִים בַּשָּׂדֶה, וְלָא אִתְחַדְּשָׁן מִלֵּי דְאוֹרַיְיתָא, אֶלָּא עַל יְדוֹי בְּיִשְׂרָאֵל, כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (דברי הימים א י״ב:ל״ג) וּמִבְּנֵי יִשָּׂשכָר יוֹדְעֵי בִּינָה לְעִתִּים וְגו’.
Only through him was the knowledge of the Torah kept alive in Israel, as it says: “And of the sons of Issachar were those who had knowledge of the times, etc.” (I Chron. 12, 32),
וְעַל פְּתָחֵינוּ כָּל מְגָדִים, אִינוּן גָּרְמוּ לְמֶהֱוֵי עַל פְּתָחֵינוּ, עַל פִּתְחֵי בָּתֵּי כְנִסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת, כָּל מְגָדִים. חֲדָשִׁים גַּם יְשָׁנִים, כַּמָּה מִלֵּי חַדְּתָאן וְעַתִּיקִין דְּאוֹרַיְיתָא, דְּאִתְגַּלְּיָין עַל יָדַיְיהוּ, לְקָרְבָא לְיִשְׂרָאֵל לַאֲבוּהוֹן דִּלְעֵילָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (דברי הימים א י״ב:ל״ג) לָדַעַת מַה יַּעֲשֶׂה יִשְׂרָאֵל.
and it was they who “caused all delights to be at our doors”, to wit, the doors of synagogues and houses of study, “both new and old”, because many old and new lessons of the Torah were brought to light by them to bring Israel near to their Father in heaven.
(שיר השירים ז׳:י״ד) דּוֹדִי צָפַנְתִּי לָךְ. מֵהָכָא אוֹלִיפְנָא, כָּל מַאן דְּאִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא כְּדְקָא יְאוּת, וְיָדַע לְמֶחֱדֵי מִלִּין, וּלְחַדְּתוּתֵי מִלִּין כְּדְקָא יְאוּת, אִינוּן מִלִּין סָלְקִין עַד כֻּרְסְיָיא דְמַלְכָּא, וּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל פָּתַח לוֹן תַּרְעִין, וְגָנִיז לוֹן. וּבְשַׁעְתָּא דְּעָאל קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאִשְׁתַּעְשְׁעָא עִם צַדִּיקַיָּיא בְּגִנְתָא דְעֵדֶן, אֲפִיקַת לוֹן קַמֵּיהּ, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מִסְתַּכֵּל בְּהוּ וְחָדֵי, כְּדֵין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מִתְעַטַּר בְּעִטְּרִין עִלָּאִין, וְחָדֵי בְּמַטְרוֹנִיתָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, חֲדָשִׁים גַּם יְשָׁנִים דּוֹדִי צָפַנְתִּי לָךְ. וּמֵהַהִיא שַׁעְתָּא, מִלּוֹי כְּתִיבִין בְּסִפְרָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (מלאכי ג׳:ט״ז) וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוּן לְפָנָיו.
“My beloved, I have kept hidden for thee”: from this we learn that when one studies the Torah fittingly and knows how to draw the proper lessons from it, his words ascend to the throne of the King and the Community of Israel opens the gates before them and treasures them, and when God enters the Garden of Eden to disport Himself with the righteous, She brings them out before Him and God contemplates them and rejoices; and then God is crowned with noble crowns and rejoices in the Matron, and from that time the words are written in the book.
זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ, מַאן דְּאִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא כְּדְקָא יְאוּת, זַכָּאָה הוּא בְּהַאי עַלְמָא, וְזַכָּאָה הוּא בְּעַלְמָא דְאָתֵי. עַד הָכָא שׁוּלְטָנוּתָא דִיהוּדָה, דְּרוֹעָא דְּאִתְכְּלִיל בְּכֹלָא, בְּחֵילָא דְכָל סִטְרִין, תְּלַת קִשְׁרִין דִּדְרוֹעָא, לְאִתְגַּבְּרָא עַל כֹּלָּא:
Up to this point extends the sway of Judah, the arm that contained the strength of all sides, the three joints of the arm which enable it to prevail over all.
Vayechi, Chapter 69
דָּן יָדִין עַמּוֹ כְּאַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל. רִבִּי חִיָּיא אָמַר, הַאי קְרָא הָכִי אִית לֵיה לְמֵימַר, דָּן יָדִין לְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, אוֹ דָּן יָדִין לְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל כְּאֶחָד, מַהוּ דָּן יָדִין עַמּוֹ, וּלְבָתַר כְּאַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל. אֶלָּא דָּן, הוּא דִּכְתִיב בֵּיהּ, (במדבר י׳:כ״ה) מְאַסֵּף לְכָל הַמַּחֲנוֹת, דְּהוּא יַרְכָא שְׂמָאלָא, וְאָזִיל לְבַתְרַיְיתָא.
DAN SHALL JUDGE HIS PEOPLE AS ONE OF THE TRIBES OF ISRAEL. R. Hiya said: ‘We should have expected here, “Dan shall judge the tribes of Israel”, or “Dan shall judge the tribes of Israel as one.” What is the meaning of “Dan shall judge his people”? We may explain as follows. Dan was the “rearward of the camps” (Num. 10, 25), because he was the left thigh and went last.
תָּא חֲזֵי, כֵּיוָן דִּיהוּדָה וּרְאוּבֵן נָטְלִין, לֵיוָאֵי וַאֲרוֹנָא פָּרְשִׂין דִּגְלִין, וְנָטִיל דִּגְלָא דְאֶפְרַיִם דְּאִיהוּ לְמַעֲרָב, יַרְכָא יְמִינָא נָטִיל, בְּקַפְסִירֵי קִסְטָא. וְאִי תֵימָא זְבוּלֻן דְּאִיהוּ עָאל, וְנָפִיק, דִּכְתִיב בֵּיהּ, (דברים ל״ג:י״ח) שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ, וּכְתִיב וְיַרְכָתוֹ וְגו’. אֶלָּא וַדַּאי, יְהוּדָה אִתְכְּלִיל מִכֹּלָּא.
For after Judah and Reuben had set forth, the Levites and the Ark made an interval, as it were, and only after them did the standard of Ephraim set forth on the west, being the right thigh. We might have thought that Zebulon should have marched first, since it is written of him: “And his thigh is unto Zidon.” But the truth is that Judah comprised all,
תָּא חֲזֵי, מַלְכוּ דִּלְעֵילָא אִתְכְּלִיל מִכֹּלָּא, וִיהוּדָה אִיהוּ מַלְכוּ תַּתָּאָה. כְּמָה דְמַלְכוּ עִלָּאָה אִתְכְּלִיל מִכֹּלָּא, הָכִי נָמֵי מַלְכוּ תַּתָּאָה, אִתְכְּלִיל מִכֹּלָּא מִגּוּפָא מִיַּרְכָא, בְּגִין לְאִתְגַּבְּרָא בְּתוּקְפֵיהּ.
being the lower kingdom, for just as the upper kingdom comprises all, so does the lower kingdom, both body and thigh, becoming thereby exceedingly strong.
כְּתִיב, (דברים לג) מִימִינ”וֹ אֵ”שׁ דָּ”ת לָמוֹ, (ע”ד ע”א) אוֹרַיְיתָא מִסִּטְרָא דִגְבוּרָה אִתְיְיהִיב (אתייהיבת), וּגְבוּרָה אִתְכְּלִיל בִּימִינָא, וּבְגוּפָא, וְיַרְכָא, וּבְכֹלָּא. הָכִי נָמֵי סִדְרָא קַדְמָאָה, יְהוּדָה אִיהוּ, מַלְכוּ דְּאָתֵי מִסְּטַר גְּבוּרָה, וְאִתְכְּלִיל בִּימִינָא בְּגוּפָא וּבְיַרְכָא, בְּכֹלָּא אִתְכְּלִיל. כְּמָה דְמַלְכוּ דִלְעֵילָא, אִתְכְּלִיל מִכֹּלָּא.
The first corps comprised Judah, the kingdom which derives from the side of Might (Geburah), combined with the right hand, the body and the thigh.
סִדְּרָא תִּנְיָינָא רְאוּבֵן, דְּאִיהוּ לִסְטַר דָּרוֹם, וְדָרוֹם אִיהוּ יְמִינָא, וְכָל חֵילָא דִּימִינָא, יְהוּדָה נָטִיל לֵיהּ, בְּגִין דִּרְאוּבֵן (ס”א אתעביד) אִתְעֲבִיר מִנֵּיהּ מַלְכוּ, כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר, וְנָטִיל לֵיהּ יְהוּדָה, וְאִתְגַּבַּר בְּתוּקְפָא דִּימִינָא, דְּהֲוָה מֵרְאוּבֵן, וְכֵן כְּתִיב בְּדָוִד, (תהילים ק״י:א׳) נְאֻם יְיָ לַאדֹנִי שֵׁב לִימִינִי. בְּגִין דִּשְּׂמָאלָא אִתְכְּלִיל בִּימִינָא, וְאִתְתַּקַּף בְּחֵילֵיהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים קי״ח:ט״ו) יְמִין יְיָ עוֹשָׂה חָיִל וְגו’. יְהוּדָה וּרְאוּבֵן תְּרֵין דְּרוֹעִין הֲווּ.
The second corps was that of Reuben, who was on the south side, which is on the right, and all the power of the right was taken by Judah, because Reuben lost the kingship, and thus Judah was reinforced with the strength of Reuben.
סִדְּרָא תְּלִיתָאָה, אֶפְרַיִם, דְּאִיהוּ יַרְכָא יְמִינָא, וְנָטְלָא קַמֵּי שְׂמָאלָא תָּדִיר, וְדָן (דא) דְּאִיהוּ יַרְכָא שְׂמָאלָא, נָטִיל לְבַתְרַיְיתָא, וְעַל דָּא הוּא הַמְאַסֵּף לְכָל הַמַּחֲנוֹת לְצִבְאוֹתָם, וְאָזִיל לְבַתְרַיְיתָא.
The third corps was that of Ephraim, who was the right thigh, which always goes before the left. Thus Dan, who was the left thigh, marched last.
יְהוּדָה נָטִיל חֵילָא בִּתְרֵין דְּרוֹעִין, בְּגִין דִּרְאוּבֵן דְּאִיהוּ יְמִינָא, (ס”א אתעביר) אִתְאֲבִיד מִנֵּיהּ בְּכֵירוּתָא כְּהוּנָּתָא וּמַלְכוּתָא, וְעַל דָּא כְּתִיב בִּיהוּדָה, (דברים ל״ג:ז׳) יָדָיו רָב לוֹ וְעֵזֶר מִצָּרָיו תִּהְיֶה.
תָּא חֲזֵי, כְּתִיב, (מלכים א י׳:ט״ז) וַיַּעַשׂ הַמֶּלֶךְ שְׁלמֹה כִּסֵּא שֵׁן גָּדוֹל. כֻּרְסְיָיא דִשְׁלֹמֹה, עֲבַד לֵיהּ כְּגַוְונָא דִלְעֵילָא, וְכָל דִּיוּקְנִין (דהכא) דִּלְעֵילָא עֲבַד הָכָא. וְעַל דָּא כְּתִיב, (דברי הימים א כ״ט:כ״ג) וַיֵּשֶׁב שְׁלֹמֹה עַל כִּסֵּא ה’ לְמֶלֶךְ, מֶלֶךְ מִלָּה סְתִימָא הוּא. וְכֵן (מלכים א ב׳:י״ב) וּשְׁלֹמֹה יָשַׁב עַל כִּסֵּא דָּוִד אָבִיו וַתִּכּוֹן מַלְכוּתוֹ מְאֹד, דְּקָיְימָא סִיהֲרָא בְּאַשְׁלָמוּתָא.
We read that “Solomon made a great throne of ivory” (I Kings 10, 18). This throne was after the supernal pattern and contained all celestial figures, and therefore it is written: “And Solomon sat on the throne of the Lord as king” (I Chron. 29, 23), and so also “Solomon sat on the throne of David his father and his kingdom was established greatly” (I Kings 2, 12), because the moon was at its full.’
דָּן יָדִין עַמּוֹ בְּקַדְמִיתָא, וּלְבָתַר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל כְּאַחַד, כְּיִחוּדוֹ שֶׁל עוֹלָם כְּמָה דְּהֲוָה בְּשִׁמְשׁוֹן, דְּאִיהוּ יְחִידָאי עָבִיד דִּינָא בְּעַלְמָא, וְדָאִין וְקָטִיל כְּחֲדָא, וְלָא אִצְטְרִיךְ סֶמֶךְ.
“Dan shall judge his people” at first, and then “the tribes of Israel as one”, that is, as the one Being of the World. This was realized in Samson, who single-handed wrought judgement on the world, and both judged and put to death without requiring a helper.
דָּן יָדִין עַמּוֹ. רִבִּי יִצְחָק אָמַר, דָּן, הַיְינוּ חִוְיָא, כָּמִין עַל אוֹרְחִין וּשְׁבִילִין. וְאִי תֵימָא דְּעַל שִׁמְשׁוֹן בִּלְחוֹדוֹי הוּא. אוּף הָכִי נָמֵי לְעֵילָא, דָּא הוּא נֶפֶשׁ אָחֳרָא (ס”א נחש זוטא) מְאַסֵּף לְכָל הַמַּחֲנוֹת, וְכָמִין לְאוֹרְחִין וּשְׁבִילִין. לְבָתַר, חֵילִין וּמַשִּׁירְיָין מֵהָכָא נָפְקֵי, אִינוּן דְּכָמָאן לִבְנֵי נָשָׁא, עַל חוֹבִין, דְרָאמִין לְהוּ לַאֲחוֹרָא בָּתַר כִּתְפַיְּיהוּ. אָמַר רִבִּי חִיָּיא, נָחָשׁ הַקַּדְמוֹנִי לְעֵילָא, עַד דְּלָא יִתְבַּסַּם בְּחַמְרָא דְחֵידוּ.
R. Isaac said: ‘Dan is compared to a serpent lying in wait in the way. But there is also a reference to another serpent above, lying in wait in ways and paths, from whom issue those who lie in wait for the sons of men on account of the sins which they cast behind their backs.’ R. Hiya said: ‘The primeval serpent above, before he is appeased with gladdening wine,
נָחָשׁ עֲלֵי דֶרֶךְ. תָּא חֲזֵי, כְּמָה דְאִית דֶּרֶךְ לְעֵילָא, הָכִי נָמֵי אִית דֶּרֶךְ לְתַתָּא, וּמִתְפָּרְשָׁא יַמָּא, לְכַמָּה אוֹרְחִין בְּכָל סְטַר. וְאִית אוֹרְחָא חַד, דְּאָתֵי וְאַסְגֵּי יַמָּא, וְרַבֵּי נוּנִין בִּישִׁין לִזְנַיְיהוּ, כְּמָה דַאֲפִיקוּ מַיִין לְתַתָּא נוּנִין טָבִין, (שמות ל) נוּנִין בִּישִׁין, נוּנֵי עוּרְדְּעָנַיָא, כְּגַוְונָא דָא, נוּנִין בִּישִׁין לִזְנַיְיהוּ.
is “a serpent by the way”. As there is a “way” above, so there is a “way” below, and the sea is divided into various paths on every side. There is one path which has abundance of water and breeds many kinds of evil fishes, just as the waters below breed good and bad fishes.
וְכַד מִשְׁתַּמְּשֵׁי מֵאָרְחָא דְיַמָּא, אִתְחֲזוּן רָכְבִין עַל סוּסַיְיהוּ. וְאִלְמָלֵא דְּהַאי חִוְיָא, דְּאִיהוּ כָּנִישׁ לְכָל מַשִּׁירְיָין, כָּמִין לְסוֹף אָרְחִין, וּבַדַּר לוֹן לַאֲחוֹרָא, הֲווּ מְטַשְׁטְשֵׁי עַלְמָא. מִסִּטְרָא דְּהַנֵּי נָפְקִין חֳרָשִׁין לְעָלְמָא. תָּא חֲזֵי, בְּבִלְעָם כְּתִיב, (במדבר כ״ד:א׳) וְלא הָלַךְ כְּפַעַם בְּפַעַם לִקְרַאת נְחָשִׁים, בְּגִין דְּאִינוּן קָיְימִין לְלַחֲשָׁא בַּחֲרָשֵׁי עַלְמָא.
When they escape from the path of the sea, they appear like riders on horseback, and were it not that this serpent who is the rearward of all the tents lies in wait at the end of the path and drives them back, they would destroy the world. It is from the side of these that sorcerers come forth.
חָמֵי מַה כְּתִיב, יְהִי דָן נָחָשׁ עֲלֵי דֶרֶךְ. מַאי עֲלֵי דֶרֶךְ. אֶלָּא נָחָשׁ, מַאן דְּאִשְׁתָּדַּל אֲבַתְרֵיהּ, אַכְּחִישׁ פַמַּלְיָא דִלְעֵילָא, וּמַאי אִיהוּ, הַהוּא דֶרֶךְ עִלָּאָה דְּנָפַק מִלְּעֵילָא. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (ישעיהו מ״ג:ט״ז) הַנּוֹתֵן בַּיָּם דֶּרֶךְ וְגו’. נָחָשׁ, מַאן דְּאִשְׁתָּדַּל אֲבַתְרֵיהּ, כְּאִילוּ אָזִיל עַל הַהוּא דֶרֶךְ עִלָּאָה לְאַכְּחָשָׁא לֵיהּ, בְּגִין דִּמְהַהוּא דֶרֶךְ, אִתְזָנוּ עַלְמִין עִלָּאֵי.
Dan is called “a serpent by the way”, because he that goes after the serpent repudiates the celestial household which is the supernal path that issues from above. To go after the serpent is like going to repudiate that celestial way, because from it the higher worlds are sustained.
וְאִי תֵימָא, דָּן, אַמַּאי אִיהוּ בְּדַרְגָּא דָא, אֶלָּא כְּדִכְתִיב, (בראשית ג׳:כ״ד) וְאֶת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמוֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים. הָכִי נָמֵי הַנּוֹשֵׁךְ עִקְבֵי סוּס וְגו’, בְּגִין לְנַטְרָא לֵיהּ לְכָל מַשִּׁירְיָין. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, תִּקּוּנָא דְּכוּרְסְיָיא אִיהוּ. תָּא חֲזֵי, כֻּרְסְיָיא דִשְׁלֹמֹה מַלְכָּא, חַד חִוְיָא מְרַפְרֵף בְּקִטּוּרֵי שַׁרְבִיטָא לְעֵילָא מֵאַרְיְוָתָא.
If it is asked why Dan is in this grade, the answer is given in the words, “That bites at the horse’s heels”, i.e. to protect all the camps. R. Eleazar said that he was one of the supports of the Throne, because on the throne of Solomon there was a serpent attached to his sceptre above the lions.
כְּתִיב, (שופטים י״ג:כ״ה) וַתָּחֶל רוּחַ ה’ לְפַעֲמוֹ בְּמַחֲנֵה דָן וְגו’. תָּא חֲזֵי, שִׁמְשׁוֹן נְזִיר עוֹלָם הֲוָה, וּפָרֵישׁ עַלְמָא אִיהוּ, וְאִתְגַּבַּר בֵּיהּ חֵילָא תַּקִּיפָא, וְהוּא הֲוָה חִוְיָא בְּהַאי עַלְמָא, לָקֳבֵל עַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, דְּהָא אַחְסָנַת חוּלָקָא דְבִרְכָתָא דְּדָן אֲבוּהִי יָרִית, דִּכְתִיב, יְהִי דָן נָחָשׁ עֲלֵי דֶרֶךְ וְגו’.
It says of Samson that the “spirit of God began to move him in the camp of Dan” (Jud. 13, 25). Samson was a Nazirite, and a man of huge strength, and he was a serpent in this world in face of the idolatrous nations, because he inherited the blessing of his ancestor Dan.’
אָמַר רִבִּי חִיָּיא, נָחָשׁ יְדִיעָא, שְׁפִיפוֹן מַאי נִיהוּ. אָמַר לֵיהּ, רָזָא דְתִקּוּנָא דַּחֳרָשִׁין, דְּנָחָשׁ אִיהוּ שְׁפִיפוֹן, הָכִי נָמֵי הַהוּא רָשָׁע דְּבִלְעָם, בְּכֹלָּא הֲוָה יָדַע. תָּא חֲזֵי כְּתִיב, (במדבר כ״ג:ג׳) וַיֵּלֶךְ שֶׁפִי, לְזִמְנִין בְּהַאי, וּלְזִמְנִין בְּהַאי.
R. Hiya said: ‘We know what a serpent is, but what is an adder (shephiphon)?’ He answered: ‘This word alludes to the practices of sorcerers, since it is written of Balaam that he went shephi (alone).
וְאִי תֵימָא דָן, לָאו דַּרְגֵּיהּ בְּהַאי. הָכִי הוּא וַדַּאי. אֶלָּא אִתְמַנָּא עַל דַּרְגָּא דָא (לההוא), לְמֶהֱוֵי סִטְרָא בַּתְרַיְיתָא, וּשְׁבָחָא אִיהוּ דִילֵיהּ, מְמַנָּן דְּמַלְכָּא בְּהַאי, וּמְמַנָּא עַל הַאי, וִיקָרָא אִיהוּ לְכָל אִינוּן מְמֻנִּין. וְכֻּרְסְיָיא דְמַלְכָּא, בְּכָל אִינוּן מְמַנָּן אִתְתַּקָּן, בְּכָל הַנֵּי מְמַנָּן תְּחוֹתַיְיהוּ מִתְפָּרְשָׁן אוֹרְחִין וְדַרְגִּין, הֵן לְטַב, הֵן לְבִישׁ, וְכֻלְּהוּ אִתְאַחֲדָן בְּהַנֵּי תִּקּוּנֵי דְּכֻּרְסְיָיא. וּבְגִינִי כָּךְ דָּן לִסְטַר צָפוֹן, בְּנוּקְבָא דִּתְהוֹמָא רַבָּא. דִּסְטַר צָפוֹן כַּמָּה חֲבִילֵי טְרִיקִין אִזְדַּמְּנָן תַּמָּן, וְכֻלְּהוּ טַפְסִירָא דְּקִסְטְרָא לְאַבְאָשָׁא עַלְמָא.
If it is said that this was not properly the grade of Dan, that is true, but he was appointed over this grade to be the last side (of the Israelites’ host), and this was his honour, since some officers of the king are appointed to one post and some to another, and all are honourable, and the king’s throne is supported by all. Various paths and grades spread out beneath them, some for good and some for evil, and all help to support the throne. Therefore Dan was on the north side. In the hollow of the great abyss, which is on the north side, there are many demons endowed with power to do mischief in the world.
בְּגִינֵי כָּךְ צַלֵּי יַעֲקֹב וְאָמַר, לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי ה’. בְּכָל שְׁבָטִים לָא קָאֲמַר לִישׁוּעָתְךָ אֶלָּא בְּהַאי. בְּגִין דְּחָמָא לֵיהּ תּוּקְפָא תַּקִּיפָא דְּחִוְיָא, מְרַחֲשָׁא דִינָא לְאִתְגַּבְּרָא.
Therefore Jacob prayed, saying, I HAVE WAITED FOR THY SALVATION, O LORD. He mentioned God’s salvation here because he saw here the might of the serpent setting in motion chastisement.’
רִבִּי יוֹסֵי וְרִבִּי חִזְקִיָּה הֲווּ אָזְלֵי לְמֶחֱמֵי לְרִבִּי שִׁמְעוֹן בְּקַפּוּטְקִיָּא, אָמַר רִבִּי חִזְקִיָּה, הַאי דְאַמְרִינָן לְעוֹלָם יְסַדֵּר בַּר נָשׁ שְׁבָחָא דְמָרֵיהּ, וּלְבָתַר יְצַלֵּי צְלוֹתֵיהּ, הַאי מַאן דְּלִבֵּיהּ טָרִיד, וּבָעֵי לְצַלָּאָה צְלוֹתֵיהּ, וְאִיהוּ בְּעָקוּ, וְלָא יָכִיל לְסַדְּרָא שְׁבָחָא דְמָרֵיהּ כְּדְקָא יְאוּת, מַאי הוּא.
R. Jose and R. Hizkiah were once going to see R. Simeon in Cappadocia. Said R. Hizkiah: ‘We have laid down that a man before praying should first pronounce God’s praises. But what of the man who is in great distress and is in haste to pour out his prayer and is not able to pronounce the blessings of his Master fittingly?’
אָמַר לֵיהּ, אַף עַל גַּב דְלָא יָכִיל לְכַוְּונָא לִבָּא וּרְעוּתָא, סִדּוּרָא וְשִׁבְחָא דְמָרֵיהּ אַמַּאי גָרַע, אֶלָּא יְסַדֵּר שִׁבְחֵיהּ דְּמָארֵיהּ, אַף עַל גַּב דְּלָא יָכִיל לְכַוְּונָא, וִיצַלֵּי צְלוֹתֵיהּ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים י״ז:א׳) תְּפִלָּה לְדָוִד שִׁמְעָה ה’ צֶדֶק הַקְשִׁיבָה רִנָּתִי, שִׁמְעָה ה’ צֶדֶק בְּקַדְמִיתָא, בְּגִין דְּאִיהוּ סִדּוּרָא דְּשִׁבְחָא דְמָרֵיהּ. וּלְבָתַר הַקְשִׁיבָה רִנָּתִי הַאֲזִינָה תְּפִלָּתִי. מַאן דְּיָכִיל לְסַדְּרָא שְׁבָחָא דְמָרִיהּ, וְלָא עָבִיד, עֲלֵיהּ כְּתִיב, (ישעיה ס) גַּם כִּי תַרְבּוּ תְּפִלָּה אֵינֶנִּי שׁוֹמֵעַ יְדֵיכֶם וְגו’.
He replied: ‘That is no reason why the praise of his Master should be omitted. He should pronounce it, even without proper devotion, and then say his prayer. Thus it is written: “A prayer of David. Hear, O Lord, righteousness, listen to my song” (Ps. 17, 1)-first praise and then prayer. Of him who is able to pronounce the praise of his Master and does not do so, it is written: “Yea, when ye make many prayers I will not hear” (Is. 1, 15).’
כְּתִיב, (שמות כ״ט:ל״ט) אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד תַּעֲשֶׂה בַּבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם. תְּפִלּוֹת כְּנֶגֶד תְּמִידִין תִּקְּנוּם. תָּא חֲזֵי, בְּאִתְעֲרוּתָא דִלְתַתָּא, אִתְעַר הָכִי נָמֵי לְעֵילָא. וּבְאִתְעֲרוּתָא דִלְעֵילָא, הָכִי נָמֵי לְעֵילָא מִנֵּיהּ, עַד דְּמָטֵי אִתְעֲרוּתָא לְאֲתַר דְּבָעְיָא בּוּצִינָא לְאַדְלָקָא וְאַדְלִיק. וּבְאִתְעֲרוּתָא דִתְנָנָא דִלְתַתָּא, אַדְלִיק בּוּצִינָא לְעֵילָא, וְכַד הַאי אַדְלִיק (בוצינין), כֻּלְּהוּ בּוּצִינִין אָחֳרָנִין דָּלְקִין, וּמִתְבָּרְכָאן מִנֵּיהּ כֻּלְּהוּ עָלְמִין. אִשְׁתַּכַּח, דְּאִתְעֲרוּתָא דְקָרְבָּנָא תִּקּוּנָא דְעַלְמָא, וּבִרְכָאן דְּעַלְמִין כֻּלְּהוּ.
It is written: “The one lamb thou shalt offer in the morning, and the second lamb shalt thou offer at even” (Num. 28, 4). Prayers have been ordained to correspond to the daily offerings. Through the impulse from below there is a stirring above, and through the impulse from above there is a stirring higher up still, until the impulse reaches the place where the lamp is to be lit and it is lit. Thus by the impulse of the smoke (of the sacrifice) from below, the lamp is kindled above, and when this is kindled all the other lamps are kindled and all the worlds are blessed from it. Thus the impulse of the sacrifice is the mainstay of the world and the blessing of all worlds.
הָא כֵיצַד, שָׁארֵי תְּנָנָא לְסָלְקָא, אִינוּן דִּיוּקְנִין קַדִּישִׁין דִּמְמַנָּן עַל עַלְמָא אִתְהַנּוּן (ס”א אתתקנן) לְאַתְעָרָא, וּמִתְעָרִין לְדַרְגִּין בְּכִסּוּפָא דִלְעֵילָא, כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (תהילים ק״ד:כ״א) הַכְּפִירִים שׁוֹאֲגִים לַטָּרֶף וְגו’. אִלֵּין אִתְעָרִין לְדַרְגִּין עִלָּאִין דְּעֲלַיְיהוּ, עַד דְּמָטֵי אִתְעֲרוּתָא, עַד דְּבָעֵי מַלְכָּא לְאִתְחַבְּרָא בְּמַטְרוֹנִיתָא.
When the smoke commences to rise, the holy forms in charge of the world derive satisfaction, and are disposed thereby to stir the grades above them; and so the impulse rises until the King desires to associate with the Matron.
וּבְכִסּוּפָא דִלְתַתָּא, נָבְעִין מַיִין תַּתָּאִין, לְקִבְלָא מַיִין עִלָּאִין, דְּהָא לָא נָבְעִין מַיִין עִלָּאִין, אֶלָּא בְּאִתְעֲרוּתָא דְכִסוּפָא דִלְתַתָּא, וּכְדֵין תִּיאוּבְתָּא אִתְדָּבַּק, וְנָבְעִין מַיִין תַּתָּאִין לָקֳבֵל מַיִין עִלָּאִין, וְעָלְמִין מִתְבָּרְכָאן, וּבוּצִינִין כֻּלְּהוּ דְלִיקָן, וְעִלָּאִין וְתַתָּאִין מִשְׁתַּכְּחֵי בְּבִרְכָאן.
Through the yearning of the lower world the lower waters flow forth to meet the upper waters, for the upper waters do not flow save from the impulse of the desire from below. Thus mutual desire is kindled and the lower waters flow to meet the upper waters, and worlds are blest, and all lamps are kindled, and upper and lower are endowed with blessings.
תָּא חֲזֵי, כֹּהֲנֵי וְלֵיוָאֵי. מִתְעָרֵי לְאִתְחַבְּרָא שְׂמָאלָא בִּימִינָא. אָמַר רִבִּי חִזְקִיָּה, כֹּלָּא הָכִי הוּא וַדַּאי, אֲבָל הָכִי שְׁמַעְנָא, כֹּהֲנֵי וְלֵיוָאֵי, דָּא אִתְעַר שְׂמָאלָא, וְדָא אִתְעַר יְמִינָא, בְּגִין דְּאִתְחַבְּרוּתָא דִּדְכוּרָא לְגַבֵּי נוּקְבָא, לָאו אִיהוּ אֶלָּא בִּשְׂמָאלָא וִימִינָא. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (שיר השירים ב׳:ו׳) שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי. וּכְדֵין אִתְחַבַּר דְּכַר בְּנוּקְבָא, וְתִיאוּבְתָּא אִשְׁתַּכַּח, וְעַלְמִין מִתְבָּרְכִין, וְעִלָּאֵי וְתַתָּאֵי בְּחֵידוּ.
Observe that the function of the priests and Levites is to unite the Left with the Right. Said R. Hizkiah: ‘That is so, but I have been told that one rouses the Left and the other the Right, because the union of male and female is only brought about by Left and Right, as it says: “O that his left hand were under my head, and his right hand should embrace me” (S. S. 2, 6). Then male and female are united, and there is mutual desire and worlds are blessed and upper and lower rejoice.
וְעַל דָּא, כֹּהֲנֵי וְלֵיוָאֵי, מִתְעָרֵי מִלָּה לְתַתָּא, לְאִתְעָרָא כִּסּוּפָא וַחֲבִיבוּתָא לְעֵילָא, דְּכֹלָּא תַּלְיָא בִּימִינָא וּשְׂמָאלָא. אִשְׁתַּכַּח דְּקָרְבָּנָא יְסוֹדָא דְעָלְמָא, תִּקּוּנָא דְעַלְמָא, חֵידוּ דְעִלָּאִין וְתַתָּאִין. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי וַדַּאי שַׁפִּיר קָא אֲמַרְתְּ, וְהָכִי הוּא, וְהָכִי שְׁמַעְנָא מִלָּה, וְאַנְשֵׁינָא לָהּ, וְאֲנָא שְׁמַעְנָא הָא, וְכֹלָּא בְּחַד סַלְקָא.
Hence we see that the sacrifice is the support and the mainstay of the world, and the joy of upper and lower.’ Said R. Jose: ‘You are certainly right, and I had heard this before but had forgotten it. This, too, I have learnt,
הַשְׁתָּא צְלוֹתָא בְּאֲתַר דְּקָרְבָּנָא, וּבְעֵי בַּר נָשׁ לְסַדְּרָא שְׁבָחָא דְמָרֵיהּ כְּדְקָא יְאוּת, וְאִי לָא יְסַדַּר, לָאו צְלוֹתֵיהּ צְלוֹתָא. תָּא חֲזֵי, סִדּוּרָא שְׁלִים דְּשִׁבְחָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, מַאן דְּיָדַע לְיַחֲדָא שְׁמָא קַדִּישָׁא כְּדְקָא יְאוּת, דִּבְהַאי מִתְעָרִין עִלָּאִין וְתַתָּאִין, וְנַגְדֵי בִּרְכָאן לְכֻלְּהוּ עָלְמִין.
that nowadays prayer takes the place of sacrifice, and a man should fittingly pronounce the praise of his Master, and if not, his prayer is no prayer. The most perfect form of praising God is to unify the Holy Name in the fitting manner, for through this upper and lower are set in motion, and blessings flow to all worlds.’
אָמַר רִבִּי חִזְקִיָּה, לָא אַשְׁרֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל בְּגָלוּתָא בֵּינֵי עַמְמַיָא, אֶלָּא בְּגִין דְּיִתְבָּרְכוּן שְׁאָר עַמִין בְּגִינֵיהוֹן, דְּהָא אִינוּן נָגְדִין בִּרְכָאן מִלְּעֵילָא לְתַתָּא כָּל יוֹמָא.
R. Hizkiah said: ‘God placed Israel in exile among the nations in order that they might be blessed for their sake, for they do bring blessings from heaven to earth every day.’
אֲזְלוּ, עַד דְּהֲווּ אָזְלֵי, חָמוּ חַד חִוְיָא דְּהֲוָה קָמַסְחַר (ואסטר) בְּאָרְחָא. סָטוּ מֵאָרְחָא. אֲתָא בַּר נָשׁ אָחֳרָא לְגַבַּיְיהוּ, קָטִיל לֵיהּ חִוְיָא. אַהֲדָרוּ רֵישַׁיְיהוּ, וְחָמוּ לֵיהּ, לְהַהוּא בַּר נָשׁ דְּמִית. אָמְרוּ, וַדַּאי הַהוּא נָחָשׁ, שְׁלִיחוּתָא דְמָרֵיהּ קָא עָבִיד. בְּרִיךְ רַחֲמָנָא דְּשֵׁזְבִינָנָא.
As they were going along, they saw a snake wriggling on the path, so they turned aside. Another man then came up and the snake killed him. They looked back, and saw him dead, and said: ‘Assuredly, that snake has performed the mission of his master. Blessed be God who has delivered us.’
פָּתַח רִבִּי יוֹסֵי וְאָמַר, יְהִי דָן נָחָשׁ עֲלֵי דֶרֶךְ. אֵימָתַי הֲוָה דָן נָחָשׁ, בְּיוֹמוֹי דִירָבְעָם, דִּכְתִיב, (מלכים א י״ב:כ״ט) וְאֶת הָאֶחָד נָתַן בְּדָן אַמַּאי אִתְיְיהִיב תַּמָּן עֲלֵי דֶרֶךְ. עַל הַהוּא אֹרַח, דְּיִתְמְנַע (ההוא דרך דסלקין) דְלָא יִסְלְקוּן לִירוּשָׁלַם (ולא יסלקון תמן). וְדָא דָן, הֲוָה לוֹן נָחָשׁ לְיִשְׂרָאֵל עֲלֵי דֶרֶךְ, עֲלֵי דֶרֶךְ וַדַּאי, כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (מלכים א י״ב:ו׳) וַיִּוָּעַץ הַמֶּלֶךְ וְגו’. שְׁפִיפוֹן עֲלֵי אֹרַח. דְּעָקִיץ לוֹן לְיִשְׂרָאֵל. וְכֹלָּא לָא הֲוָה אֶלָּא עֲלֵי דֶרֶךְ, וַעֲלֵי אוֹרְחָא, לְאִתְמְנָעָא מִיִּשְׂרָאֵל דְּלָא יִסְלְקוּן לִירוּשָׁלַם, לְמֵיחַג חֲגַיְיהוּ, וּלְקָרָבָא קָרְבָּנִין וְעִלַּוָּון, לְמִפְלַח תַּמָּן.
R. Jose thereupon quoted the verse: “Dan shall be a serpent in the way.” ‘This’, he said, ‘was in the days of Jeroboam, who, we are told, placed one of his golden calves in Dan (I Kings 12, 29). He placed it “on the way” in order to prevent the people from going up to Jerusalem; and thus Dan was to them “a serpent by the way”, and also “an adder in the path”, preventing Israel from going up to Jerusalem to celebrate their festivals and to bring sacrifices and worship there.
תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעְתָּא דְּמָטוּ בִּרְכָאן לִידָא דְמשֶׁה, לְבָרְכָא לְכֻלְּהוּ שְׁבָטִים, חָמָא לְדָן דְּהֲוָה קָטִיר בְּחִוְיָא, אַהֲדַר קָטַר לֵיהּ בְּאַרְיָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (דברים ל״ג:כ״ב) וּלְדָן אָמַר דָּן גּוּר אַרְיֵה יְזַנֵּק מִן הַבָּשָׁן. מַאי טַעְמָא, בְּגִין (דאיהו) דִּיהֵא שֵׁירוּתָא וְסוֹפָא דְּד’ דִּגְלִין קָטִיר בִּיהוּדָה דְּאִיהוּ מַלְכָּא, כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה, וְהוּא שֵׁירוּתָא דְּדִגְלִין. וְסוֹפָא דְּדִגְלִין דָּן, דִּכְתִיב דָּן גּוּר אַרְיֵה וְגו’, לְמֶהֱוִי שֵׁירוּתָא וְסוֹפָא קָטִיר בְּחַד אֲתַר:
When Moses came to bless the tribes, he saw that Dan was linked to a serpent, and he changed it into a lion, as it says: “And to Dan he said: Dan is a lion’s whelp that leapeth forth from Bashan” (Deut. 33, 22), his object being to connect the beginning and end of the four standards with Judah, who was compared to a lion’s whelp.’
לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי ה’, רִבִּי חִיָּיא אָמַר, (כדכתיב) כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (שופטים י״ג:ה׳) וְהוּא יָחֵל לְהוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד פְּלִשְׁתִּים. אָמַר (ס”א רבי אחא), וְכִי אַמַּאי קִוִּיתִי וְהָא סָלִיק הֲוָה יַעֲקֹב מֵעַלְמָא בְּהַהוּא זִמְנָא מִכַּמָּה שְׁנִין. אַמַּאי אָמַר דְּאִיהוּ מְחַכֶּה לְהַהוּא יְשׁוּעָה. (ס”א אלא ודאי) אָמַר לֵיהּ וַדַּאי רָזָא דְמִלָּה, כְּדִכְתִיב, (שמות י״ז:י״א) וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים משֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל, יִשְׂרָאֵל סְתָם. אוּף הָכָא וְהוּא יָחֵל לְהוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל, יִשְׂרָאֵל סְתָם. בְּגִינֵי כָּךְ אָמַר, לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי ה’. אָמַר רִבִּי חִיָּיא. וַדַּאי הָכִי הוּא, וְשַׁפִּיר. זַכָּאָה חוּלְקֵהוֹן דְּצַדִּיקַיָיא, דְּיָדְעֵי לְאִשְׁתַּדְּלָא בְּאוֹרַיְיתָא, לְמִזְכֵּי בָּהּ לְחַיִּין דִּלְעֵילָא. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (דברים ל׳:כ׳) כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ לָשֶׁבֶת עַל הָאֲדָמָה וְגו’.
I WAIT FOR THY SALVATION, O LORD. R. Hiya said: ‘This refers to the time of Samson, of whom it was said: “He shall commence to save Israel from the hand of the Philistines” (Judg. 13, 5).’ R. Aha said: ‘How could Jacob say “I wait”, seeing that by that time he had been dead many years? The truth is, however, that the word “Israel” in the above passage has its esoteric-meaning.’ Said R. Hiya: ‘Assuredly that is so. Happy are the righteous who know how to study the Torah in such a way as to earn by it celestial life.’
Vayechi, Chapter 70
גָּד גְּדוּד יְגוּדֶנוּ וְהוּא יָגוּד עָקֵב. רִבִּי יֵיסָא אָמַר, מִגָּד אִשְׁתְּמַע, דְּהָא חֵילִין יִפְקוּן לַאֲגָחָא קְרָבָא, מַשְׁמַע דִּכְתִיב גָּד, בְּכָל אֲתַר גִימֶ”ל (רל”ד ע”ב) דָלֶ”ת, חֵילִין וּמַשִּׁרְיָין נָפְקֵי מִנַּיְיהוּ. דְּהָא גִימֶ”ל יָהִיב, וְדָלֶ”ת לָקִיט. וּמֵהָכָא (נ”א משכא) כַּמָּה חֵילִין וְכַמָּה מַשִּׁירְיָין תַּלְיָין בְּהוּ.
GAD A TROOP SHALL PRESS UPON HIM, BUT HE SHALL PRESS UPON THEIR HEEL. R. Jesse said: ‘The conjunction of the two letters gimel and daleth indicates the issuing forth of troops and hosts, gimel giving and daleth receiving.
תָּא חֲזֵי, הַהוּא נָהָר דְּנָגִיד וְנָפִיק מֵעֵדֶן, לָא פָּסְקִין מֵימוֹי לְעָלְמִין, וְהוּא אַשְׁלִים לְמִסְכְּנֵי, וְעַל דָּא קָיְימֵי כַּמָּה חֵילִין וְכַמָּה מַשִּׁירְיָין, וְאִתְּזָנוּ מֵהָכָא. וְעַל דָּא גָּד, דָּא אַפִּיק וְיָהִיב, וְדָא לָקִיט וְנָקִיט, וְאִתְּזָן בֵּיתָא וְכָל אַנְשֵׁי בֵּיתָא.
That river which perennially flows from Eden supplies the needy, and therefore many hosts and many camps are sustained from here; and this is the significance of the name Gad, one producing and giving, and the other collecting and taking.
אָמַר רִבִּי יִצְחָק, אִלְּמָלֵא דְּהֲוֵי גָד מִבְּנֵי שְׁפָחוֹת, שַׁעְתָּא קַיְימָא לֵיהּ לְאַשְׁלָמָא יַתִּיר מִכֹּלָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (בראשית ל) בָּא גָד קְרִי, וּכְתִיב בָּגָד חָסֵר אָלֶ”ף, דְּהָא שַׁעְתָא קָיְימָא בִּשְׁלִימוּ, וְאִסְתַּלַּק מִנֵּיהּ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (איוב ו׳:ט״ו) אַחַי בָּגְדוּ כְמוֹ נָחַל, בְּגִין דְּהַהוּא נָהָר דְּנָגִיד, אִסְתַּלַּק בְּהַהִיא שַׁעְתָא, וּכְתִיב בָּגָד חָסֵר אָלֶ”ף, וְעַל דָּא, לָא זָכָה בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא וְאִסְתַּלַּק מִינָהּ.
R. Isaac said: ‘Had Gad not been one of the sons of the handmaids, he would have risen to greater heights than all the rest. For the hour of his birth was propitious, but the flowing river departed at that moment, and therefore he had no share in the Holy Land and was removed from it.’
רִבִּי יְהוּדָה אָמַר, מִנַּיִן לִרְאוּבֵן דְּהֲוָה כְּהַאי גַוְונָא, כְּדִכְתִיב, פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר דְּאִסְתַּלְּקוּ מַיִין וְלָא נְגִידוּ, וְהָא אִתְּמָר בְּמָּה אַפְגִים. וְתַרְוַויְיהוּ לָא זָכוּ בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא, וְחֵילִין וּמַשִּׁירְיָין אֲפִיקוּ לְאַחְסָנָא לְהוּ לְיִשְׂרָאֵל אַרְעָא. תָּא חֲזֵי, מַה דְאִתְּפַגִים בְּגָד, אִשְׁתְּלִים בְּאָשֵׁר, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, מֵאָשֵׁר שְׁמֵנָה לַחְמוֹ וְהוּא יִתֵּן מַעֲדַנֵּי מֶלֶךְ. הַשְׁתָּא אַשְׁלִים גִימֶ”ל לְדָלֶ”ת.
R. Judah said: ‘Reuben was in the same case, as it is written of him, “unstable as water, thou shalt not excel”, which indicates that at his birth the waters stopped and did not flow. Neither Reuben nor Gad obtained a share in the Holy Land, but they provided troops and forces to conquer the land for Israel. The deficiency of Gad was made good in Asher, as it is written: “Out of Asher his bread shall be fat, etc.” ‘
Vayechi, Chapter 71
רִבִּי אֶלְעָזָר וְרִבִּי אַבָּא אִשְׁתְּמִיטוּ בִּמְעַרְתָּא דְלוּד, דְּעָאלוּ קַמֵּי תּוּקְפָא דְשִׁמְשָׁא, דְּהֲווּ אָזְלֵי בְּאָרְחָא. אָמַר רִבִּי אַבָּא נַסְחַר הַאי מְעַרְתָּא בְּמִלֵּי דְאוֹרַיְיתָא. פָּתַח רִבִּי אֶלְעָזָר וְאָמַר, (שמות קי”ד ע”א) (שיר השירים ח׳:ו׳) שִׂימֵנִי כַּחוֹתָם עַל לִבֶּךָ כַּחוֹתָם עַל זְרוֹעֶךָ וְגו’, רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי אֵשׁ שַׁלְּהֶבֶת יָהּ, הַאי קְרָא אִתְעָרְנָא בֵּיהּ. אֲבָל לֵילְיָא חַד הֲוָה כַּד הֲוֵינָא קָאִים קַמֵּי אַבָּא, וְשָׁמַעְנָא מִנֵּיהּ מִלָּה, דְּלֵית שְׁלִימוּ וּרְעוּתָא וְכִסּוּפָא דִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אֶלָּא (ס”ח ע”ב) בְּנִשְׁמַתְהוֹן דְּצַדִּיקַיָיא. דְּאִינוּן מִתְעָרֵי נְבִיעוּ דְמַיָא תַּתָּאֵי, לְקִבְלֵי עִלָּאֵי. וּבְהַהִיא שַׁעְתָא שְׁלִימוּ דִּרְעוּתָא וְכִסּוּפָא בִּדְבִיקוּ חָדָא לְמֶעְבַּד פֵּירִין.
R. Eleazar and R. Abba once turned aside into a cave at Lydda to escape the heat of the sun. Said R. Abba: ‘Let us now encompass this cave with words of the Torah.’ R. Eleazar thereupon commenced with the verse: “Place me like a seal upon thy heart, like a seal upon thine arm… its coals are coals of fire, a very flame of the Lord” (S. S. 8, 6). ‘This verse’, he said, ‘has been much discussed. One night I was attending on my father, and I heard him say that the true devotion and yearning of the Community of Israel for God is only brought about by the souls of the righteous, who cause the flow of the lower waters towards the upper; and then there is perfect friendship and desire for mutual embrace to bring forth fruit.
תָּא חֲזֵי, בָּתַר דְּאִתְדַּבְּקוּ דָּא בְּדָא, וְהִיא קַבִּילַת רְעוּתָא, הִיא אֲמָרַת שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ, אַמַּאי כַחוֹתָם. אֶלָּא אָרְחֵיהּ דְּחוֹתָם, כֵּיוָן דְּאִתְדָּבַּק בְּאֲתַר חַד, אַף עַל גַּב דְּאִתְעֲדֵי מִינֵיהּ, הָא אִשְׁתָּאַר רְשִׁימוּ בְּהַהוּא אֲתַר, וְלָא אַעֲדֵי מִנֵּיהּ. דְּכָל רְשִׁימוּ, וְכָל דִּיוּקְנָא דִילֵיהּ, בֵּיהּ אִשְׁתָּאַר. כָּךְ אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, הָא אִתְדָּבַּקְנָא בָּךְ, אַף עַל גַּב דְּאִתְעֲדֵי מִינָךְ וְאָזִיל בְּגָלוּתָא. שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ, בְּגִין דְּיִשְׁתָּאַר כָּל דְּיוּקְנִי בָּךְ, כְּהַאי חוֹתָם דְּיִשְׁתָּאַר כָּל דִּיוּקְנֵיהּ, בְּהַהוּא אֲתַר דְּאִתְדָּבַּק בֵּיהּ.
When they cleave to one another, in the fullness of her affection she says: “Set me as a seal upon thine heart.” For, as the impress of a seal remains even after the seal is removed, so, says the Community of Israel, I shall cleave to thee, even though I am removed from thee and go into captivity. Hence, “Set me as a seal upon thy heart” in order that my likeness may remain upon thee like the impress of a seal.
כִּי עַזָּה כַמָּוְת אַהֲבָה, תַּקִּיפָא הִיא, כִּפְרִישׁוּ דְרוּחָא מִן גּוּפָא. דְּתָנִינָן, בְּשַׁעְתָּא דְּבַּר נָשׁ מָטֵי לְאִסְתַּלָּקָא מִן עַלְמָא וְחָמֵי מַה דְּחָמֵי, רוּחָא אָזְלָא בְּכָל (ויקרא קכ”ו ע”ב) שַׁיְיפֵי דְגוּפָא וְסָלִיק גַּלְגַּלּוֹי, כְּמַאן דְאָזִיל בְּיַמָּא בְּלָא שַׁיָּיטִין, סָלִיק וְנָחִית וְלָא מְהַנְיָיא לֵיהּ, אֲתָא וְאִישְׁתָּאִיל מִכָּל שַׁיְיפֵי גוּפָא, וְלֵית (לון) תַּקִּיפוּ כְּיוֹמָא דְּפָּרִישׁ רוּחָא מִן גּוּפָא. כָּךְ תַּקִּיפוּ דִּרְחִימוּ דְּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לְגַבֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כְּתַקִּיפוּ דְמוֹתָא, בְּשַׁעְתָּא דְבָעֵי רוּחָא לְאִתְפְּרָשָׁא מִן גּוּפָא.
“For love is strong as death”: it is strong like the parting of the spirit from the body, as we have learnt that when man is about to depart from the world and sees strange things, his spirit courses through all his limbs and goes up and down like a boatman without oars who is tossed up and down on the sea and makes no progress. It then asks leave of each limb; and its separation is only effected with great violence. Such is the violence of the Community of Israel’s love for God.
קָשָׁה כִּשְׁאוֹל קִנְאָה, כָּל מַאן דְּרָחִים, וְלָא קָשִׁיר עִמֵּיהּ קִנְאָה, לָאו רְחִימוּתֵיהּ רְחִימוּתָא. כֵּיוָן דְּקַנֵּי, הָא רְחִימוּתָא אִשְׁתְּלִים. מִכָּאן אוֹלִיפְנָא דְּבָעֵי בַּר נָשׁ לְקַנָּאָה לְאִנְתְּתֵיהּ, בְּגִין דְּיִתְקַשַּׁר עִמָּהּ רְחִימוּתָא שְׁלִים, דְּהָא מִגּוֹ כָּךְ לָא יָהִיב עֵינוֹי בְּאִינְתּוּ אָחֳרָא. מַהוּ קָשָׁה כִּשְׁאוֹל. אֶלָּא, מַה שְּׁאוֹל קַשְׁיָא בְּעֵינַיְיהוּ דְּחַיָּיבִין לְמֵיחַת בֵּיהּ, כָּךְ קִנְאָה קַשְׁיָא בְּעֵינַיְיהוּ דְּמַאן דְּרָחִים וְקַנֵּי, לְאִתְפְּרָשָׁא מֵרְחִימוּתָא.
“Jealousy is cruel as the grave.” Love without jealousy is no true love. Hence we learn that a man should be jealous of his wife in order that his love for her may be perfect, for then he will not look at any other woman. Jealousy is compared to Sheol (the underworld), because just as the wicked are frightened of going down to Sheol, so is jealousy frightful in the eyes of one who loves and cannot bear to be parted from his beloved.
דָּבָר אַחֵר, קָשָׁה כִּשְׁאוֹל קִנְאָה, מַה שְּׁאוֹל, בְּשַׁעְתָּא דְּנָחֲתִין לוֹן לְחַיָּיבַיָא בֵּיהּ, מוֹדִיעִין לוֹן חוֹבַיְיהוּ עַל מָה נָחֲתִין לֵיהּ, וְקַשְׁיָא לְהוּ. כָּךְ, מַאן דְּקַנֵּי, הוּא תָּבַע עַל חוֹבֵיהּ, וְחָשִׁיב (נ”א וחשיד) כַּמָּה עוֹבָדִין, וּכְדֵין קִשּׁוּרָא דִּרְחִימוּתָא אִתְקַשַּׁר בֵּיהּ.
Or we may also explain that just as when sinners are taken down to Sheol they are told the sins for which they are punished, so he who is jealous in demanding restitution reckons up all his grievances, and so his love becomes more firmly knit.
רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי אֵשׁ שַׁלְהֶבֶת יָהּ. מַאן שַׁלְהֶבֶת יָהּ, דָּא שַׁלְהוֹבָא דְּאִתּוֹקְדָא וְנַפְקָא מִגּוֹ שׁוֹפָר, דְּאִיהוּ אִתְעַר וְאוֹקִיד, וּמַאן אִיהוּ, שְׂמָאלָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (שיר השירים ב׳:ו׳) שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי. דָּא אוֹקִיד שַׁלְּהוֹבָא דִּרְחִימוּ דִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לְגַבֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא.
“The flashes thereof are flashes of fire, the very flame of the Lord.” This is the flame which is kindled and issues from the Shofar. It is the left hand, as it is written: “His left hand should be under my head” (S. S. 8, 3). It is this which kindles the flame of love in the Community of Israel to the Holy One, blessed be He.
וּבְגִינֵי כָּךְ, (שיר השירים ח׳:ז׳) מַיִם רַבִּים לא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה. דְּהָא כַּד אָתֵי יְמִינָא דְּאִיהוּ מַיִם, אוֹסִיף יְקִידוּ דִּרְחִימוּתָא, וְלָא כָּבֵי שַׁלְהוֹבָא דִשְׂמָאלָא, כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי, הַאי אִיהוּ מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה, וְכֵן כֹּלָּא כְּהַאי גַוְונָא.
Therefore “many waters cannot quench love”, because when the right hand comes, although it is symbolized by water, it fans the fire of love and does not quench the flame of the left hand, as it is written: “And his right hand should embrace me.”
עַד דְּהֲווּ יַתְבֵי, שָׁמְעוּ קָלֵיהּ דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן, דְּהֲוָה אָתֵי בְּאוֹרְחָא, הוּא וְרִבִּי יְהוּדָה וְרִבִּי יִצְחָק. קָרִיב לִמְעַרְתָּא, נָפְקוּ רִבִּי אֶלְעָזָר וְרִבִּי אַבָּא. אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, מִכּוֹתְלֵי דִמְעַרְתָּא חָמִינָא דִּשְׁכִינְתָּא הָכָא. יָתְבוּ. אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן בְּמַאי עַסְקִיתוּ. אָמַר רִבִּי אַבָּא, בִּרְחִימוּתָא דִכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לְגַבֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְרִבִּי אֶלְעָזָר פָּרִישׁ הַאי קְרָא בִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ וְגו’. אָמַר לֵיהּ, אֶלְעָזָר בִּרְחִימוּ עִלָּאָה וּקְשִׁירוּ דַּחֲבִיבוּתָא אִסְתַּכַּלְתְּ.
As they were sitting they heard R. Simeon coming up the road, with R. Judah and R. Isaac. When he approached the cave, R. Eleazar and R. Abba came out. R. Simeon said: ‘I can see from the walls of the cave that the Shekinah is here.’ So they all sat down. Said R. Simeon: ‘What have you been discussing?’ R. Abba replied: ‘The love of the Community of Israel for God, and R. Eleazar applied to it the verse: “Set me as a seal upon thine heart, etc.” ‘Said R. Simeon: ‘Eleazar, you have been scrutinizing the supernal love and affection.’
אִשְׁתִּיק רִבִּי שִׁמְעוֹן שַׁעְתָּא. אָמַר, בְּכָל אֲתַר בָּעְיָיא שְׁתִיקוּ, בַּר שְׁתִיקוּ דְאוֹרַיְיתָא. גִּינְזָא חָדָא אִית לִי גְנִיזָא, וְלָא בָּעֵינָא דְּיִתְאֲבִיד מִנַּיְיכוּ, וְהִיא מִלָּה עִלָּאָה, וְאַשְׁכַּחְנָא לָהּ בְּסִפְרָא דְרַב הַמְנוּנָא סָבָא.
He then fell into silence for a while. At last he said: ‘Silence is good everywhere except in connection with the Torah. I have a certain gem which I do not desire to withhold from you. It is a profound thought which I have found in the book of Rab Hamnuna the Elder.
תָּא חֲזֵי, בְּכָל אֲתַר דְּכוּרָא רָדִיף בָּתַר נוּקְבָא, וְאִתְעַר לְגַבָּהּ רְחִימוּתָא, וְהָכָא אַשְׁכַּחְנָא, דְּהִיא אִתְעָרַת רְחִימוּתָא וְרָדְפָה אֲבַתְרֵיהּ, וְאוֹרְחֵיהּ דְּעַלְמָא, דְּלֵית שְׁבָחָא דְנוּקְבָא, לְמִרְדַּף בַּתְרֵיהּ דִּדְכוּרָא. אֶלָּא, מִלָּה סְתִימָא הִיא, וּמִלָּה עִלָּאָה דְבֵי גִנְזַיָיא דְמַלְכָּא.
It is this. Everywhere the male runs after the female and seeks to incite her love, but here we find the female courting the male and running after him, which it is not usually reckoned proper for the female to do, but there is here a deep mystery, much prized among the treasures of the king.
Vayechi, Chapter 72
תָּא חֲזֵי, תְּלַת נִשְׁמָתִין אִינוּן, וְאִינוּן סָלְקִין בְּדַרְגִּין עִלָאִין יְדִיעָן, וְעַל דְּאִינוּן תְּלָתָא אַרְבַּע אִינוּן. חַד נִשְׁמָתָא עִלָּאָה דְּלָא אִתְּפַס, וְלָא אִתְעַר בֵּיהּ גִּזְבְּרָא (ס”א גזעא) דְּקַרְטִיטָאָה עִלָּאָה, כָּל שֶׁכֵּן תַּתָּאָה. וְהַאי נִשְׁמָתָא לְכָל נִשְׁמָתִין. וְהוּא סָתִים, וְלָא אִתְגַּלְּיָא לְעָלְמִין, וְלָא אִתְיְידַע, וְכֻלְּהוּ בֵּיהּ תַּלְיָין.
There are three souls belonging to the celestial grades. The three are really four, because one is the supernal soul, which is not clearly discerned, even by the treasurer of the upper treasury, much less the lower. This is the soul of all souls, inscrutable and unknowable. Everything is dependent upon it, and it is veiled in a covering of exceeding brightness.
וְהַאי אִתְעַטַּף בְּעִטּוּפָא דְזָהֲרָא דְּכַרְמְלָא, (נ”א דבדולחא) בְּגוֹ זְהִירוּתָא וְנָטִיף טִפִּין טִפִּין מַרְגְּלָאן וְאִתְקַשְּׁרוּ כֻּלְּהוּ כְּחַד, כְּקִשְׁרִין דְּשַׁיְיפֵי דְגוּפָא חַד. וְהוּא אָעִיל בְּגַוַּוְיְיהוּ, וְאַחֲזֵי בְּהוּ עֲבִידְתֵּיהּ. הוּא וְאִינוּן חַד הוּא, וְלֵית בְּהוּ פְּרִישׁוּ. הַאי נִשְׁמָתָא עִלָּאָה טְמִירוּ דְּכֹלָּא.
It drops pearls which are linked together like the joints of the body, and it enters into them and displays through them its energy. It and they are one, and there is no separation between them.
נִשְׁמָתָא אָחֳרָא, נוּקְבָא דְמִטַּמְּרָא בְּגוֹ חֵילָהָא, וְהִיא נִשְׁמָתָא לְהוּ, וּמִנַּיְיהוּ אֲחִידָא גוּפָא, לְאַחֲזָאָה בְּהוּ עֲבִידְתָּא לְכָל עַלְמָא. כְּגוּפָא דְּאִיהוּ מָאנָא לְנִשְׁמָתָא, לְמֶעְבַּד בֵּיהּ עֲבִידְתָּא. וְאִלֵּין כְּגַוְונָא דְּאִינוּן קְשִׁירִין טְמִירִין דִּלְעֵילָא.
There is another, a female soul which is concealed in the midst of her hosts, to which is attached the body, and through this body she shows her energy, like the soul in the human body. Those hosts are the counterpart of the hidden joints above.
נִשְׁמָתָא אָחֳרָא, הִיא נִשְׁמַתְהוֹן דְּצַדִּיקַיָיא לְתַתָּא. נִשְׁמַתְהוֹן דְּצַדִּיקַיָיא אַתְיָין מֵאִינוּן נִשְׁמָתִין עִלָּאִין, מִנִּשְׁמָתָא דְנוּקְבָא, וּמִנִּשְׁמָתָא דִּדְכוּרָא. וּבְגִין כָּךְ, נִשְׁמָתִין דְּצַדִּיקַיָיא עִלָּאִין, עַל כָּל אִינוּן חֵילִין וּמַשִּׁרְיָין דִּלְעֵילָא.
There is another soul, to wit, the souls of the righteous below. These come from those superior souls, the soul of the female and the soul of the male, and therefore the souls of the righteous are superior to all the heavenly hosts and camps.
וְאִי תֵימָא, הָא עִלָּאִין אִינוּן מִתְּרֵין סִטְרִין, אַמַּאי נַחֲתִין לְהַאי עַלְמָא, וְאַמַּאי אִסְתַּלְּקוּ מִנִּיהּ. לְמַלְכָּא דְּאִתְיְילִיד לֵיהּ בַּר, שַׁדַּר לֵיהּ לְחַד כְּפַר, לְמַרְבָּה לֵיהּ וּלְגַדְּלָא לֵיהּ עַד דְּיִתְרַבֵּי (ליה), וְיוֹלְפוּן לֵיהּ אָרְחֵי דְהֵיכָלָא דְמַלְכָּא. שָׁמַע מַלְכָּא דְּהָא בְּרֵיהּ רַב וְאִתְרַבֵּי. מַה עָבַד בִּרְחִימוּ דִבְרֵיהּ, מְשַׁדֵּר לָהּ לְמַטְרוֹנִיתָא אִמֵּיהּ בְּגִינֵיהּ, וְאָעִיל לְהֵיכְלֵיהּ, וְחָדֵי עִמֵּיהּ כָּל יוֹמָא.
You may ask, if they are so transcendent from both sides, why do they come down to this world to be afterwards removed from it? Imagine a king who had a son whom he sent to a village to be brought up until he should learn the ways of the king’s palace. When the king heard that his son was grown up, out of his love for him he sent the Matron his mother for him, and brought him into the palace, where he rejoiced with him every day.
כַּךָ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אוֹלִיד בַּר בְמַטְרוֹנִיתָא, וּמַאי אִיהוּ, נִשְׁמָתָא עִלָּאָה קַדִּישָׁא, שַׁדַּר לֵיהּ לִכְפַר, לְהַאי עַלְמָא, דְּיִתְרַבֵּי בֵּיהּ, וְיוֹלְפוּן לֵיהּ אוֹרְחֵי דְהֵיכָלָא דְמַלְכָּא. כֵּיוָן דְּיָדַע מַלְכָּא דְּהָא בְּרֵיהּ אִתְרַבֵּי בְּהַאי כְּפַר, וְעִידָן הוּא לְמַיְיתֵי לֵיהּ לְהֵיכָלֵיהּ. מַה עֲבַד בִּרְחִימוּ דִּבְרֵיהּ, מְשַׁדֵּר לְמַטְרוֹנִיתָא בְּגִינֵיהּ וְאָעִיל לֵיהּ לְהֵיכָלֵיהּ. נִשְׁמָתָא לָא סַלְקָא מֵהַאי עַלְמָא, עַד דְּאָתַת מַטְרוֹנִיתָא בְּגִינָהּ, וְאָעִילַת לָהּ בְּהֵיכָלָא דְמַלְכָּא, וְיָתִיבַת תַּמָּן לְעָלְמִין.
So the Holy One, blessed be He, had a son from the Matron, to wit, the celestial holy soul. He sent it to a village, to wit, to this world, to be brought up in it, and learn the ways of the king’s palace. When the king found that his son had grown up, and that it was time to bring him to the palace, out of his love for him he sent the Matron for him and brought him into the palace. The soul does not depart from this world till the Matron has come for her and brought her into the king’s palace, where she remains forever.
וְעִם כָּל דָּא, אוֹרְחָא דְעַלְמָא, דְּאִינוּן בְּנִי כְּפַר בָּכָאן עַל פְּרִישׁוּ דִּבְרֵיהּ דְּמַלְכָּא מִנַּיְיהוּ. חַד פִּקֵּחַ הֲוָה תַּמָּן, אָמַר לוֹן, עַל מָה אַתּוּן בָּכָאן, וְכִי לָאו בְּרֵיהּ דְּמַלְכָּא אִיהוּ, וְלָא אִתְחֲזֵי לְמֵידַר יַתִּיר בֵּינַיְיכוּ, אֶלָּא בְּהֵיכָלָא דְּאֲבוֹי. כָּךְ משֶׁה, דְּהֲוָה פִּקֵּחַ, חָמָא בְּנֵי כְפַר דְּהֲוָה בָּכָאן. עַל דָּא אָמַר, (דברים י״ד:א׳) בָּנִים אַתֶּם לַיְיָ אֱלֹהֵיכֶם לא תִתְגּוֹדְדוּ.
And for all that, the inhabitants of the village weep for the parting of the king’s son from them. There was one wise man among them who said: “Why are you weeping? Was he not the king’s son, and is not his proper place in his father’s palace and not among you?” So Moses, who was a wise man, saw the villagers weeping, and said to them: “Ye are sons of the Lord your God, ye shall not cut yourselves” (Deut. 14, 1).
תָּא חֲזֵי, אִילּוּ הֲווּ יָדְעִין כֻּלְּהוּ צַדִּיקַיָּיא הַאי, הֲווּ חָדָאן הַהוּא יוֹמָא דְּמָטֵי לוֹן לְאִסְתַּלְּקָא מֵהַאי עַלְמָא. וְכִי לָאו יְקָרָא עִלָּאָה הוּא, דְּמַטְרוֹנִיתָא אָתַת בְּגִינַיְיהוּ, וּלְאוֹבָלָא לוֹן לְהֵיכָלָא לְמַלְכָּא, לְמֶחֱדֵי בְּהוּ מַלְכָּא כָּל יוֹמָא, דְּהָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָא אִשְׁתַּעְשַׁע אֶלָּא בְּנִשְׁמַתְהוֹן דְּצַדִּיקַיָא.
Now, if the righteous all knew this, they would rejoice when their time arrives to depart from this world. For is it not a great honour for them that the Matron comes for their sakes to bring them to the King’s palace, so that the King may rejoice in them every day? For God hath no delight save in the souls of the righteous.
תָּא חֲזֵי, אִתְעֲרוּתָא דִּרְחִימוּ דְּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, לְגַבֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, נִשְׁמַתְהוֹן דְּצַדִּיקַיָא לְתַתָּא מִתְעָרִין לָהּ. בְּגִין דְּאִינוּן אַתְיָין מִסִּטְרָא דְמַלְכָּא, מִסִּטְרָא דִּדְכוּרָא, וְאִתְעֲרוּתָא דָא מָטֵי לְנוּקְבָא מִסִּטְרָא דִּדְכוּרָא, וְאִתְעַר רְחִימוּתָא. אִשְׁתַּכַּח דִּדְכוּרָא אִתְעַר חֲבִיבוּ וּרְחִימוּתָא לְנוּקְבָא, וּכְדֵין נוּקְבָא אִתְקַשְּׁרַת בִּרְחִימוּתָא, לְגַבֵּי דְכוּרָא.
Now the love of the Community of Israel for God is excited only by the souls of the righteous here on earth, because they come from the side of the king, the side of the male. This excitement reaches the female and stirs her love; and in this way the male awakens the love and affection of the female, and the female is united in love with the male.
כְּהַאי גַוְונָא, תִּיאוּבְתָּא דְנוּקְבָא לְמִשְׁדֵי מַיִין תַּתָּאִין לָקֳבֵל מַיִין עִלָּאִין, לָאו אִיהוּ אֶלָּא בְּנִשְׁמַתְהוֹן דְּצַדִּיקַיָא. זַכָּאִין אִינוּן צַדִּיקַיָא בְּהַאי עַלְמָא, וּבְעַלְמָא דְאָתֵי, דְּעֲלַיְיהוּ קָיְימִין עִלָּאִין וְתַתָּאִין. וְעַל דָּא (משלי י׳:כ״ה) וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם כְּתִיב, סְתָם.
In the same way, the desire of the female to pour forth lower waters to meet the upper waters is only aroused through the souls of the righteous. Happy, therefore, are the righteous in this world and in the world to come, since on them are established upper and lower beings. Hence it is written: “The righteous man is the foundation of the world” (Prov. 10, 25).
וְרָזָא דְּכֹלָּא, צַדִּיק, אִיהוּ יְסוֹדָא דִלְעֵילָא, וְאִיהוּ יְסוֹדָא לְתַתָּא, וּכְנְסֶת יִשְׂרָאֵל אִתְכְּלִילַת מִצַּדִּיק, מִלְּעֵילָא וּמִתַּתָּא. (קנ”ג ע”ב) צַדִּיק מֵהַאי סִטְרָא, וְצַדִּיק מֵהַאי סִטְרָא, יַרְתִין לָהּ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים ל״ז:כ״ט) צַדִּיקִים יִרְשׁוּ אָרֶץ. יִרְשׁוּ אָרֶץ וַדַּאי. תָּא חֲזֵי, צַדִּיק אַחְסִין לָהּ לְהַאי אֶרֶץ, וְאָרִיק עֲלָהּ בִּרְכָאן בְּכָל יוֹמָא, וְיָהִיב לָהּ תַּפְנוּקִין וְעִדּוּנִין, בִּנְגִידוּ עִלָּאָה דְּנָגִיד עֲלָהּ, וְהָא (רל”ה ע”ב) אוֹקִימְנָא מִלָּה.
Esoterically speaking, the Zaddik is the foundation of the upper world and the foundation of the lower world, and the Community of Israel contains the Zaddik from above and from below. The righteous one from this side and the righteous one from that side inherit her, as it is written: “The righteous shall inherit the earth” (Ps. 37, 29). The Righteous One inherits this earth, and pours upon it blessings every day, and furnishes it with luxuries and delicacies in his flow.
וְרָזָא דִּכְתִיב (בראשית מ״ט:כ׳) מֵאָשֵׁר שְׁמֵנָה לַחְמוֹ וְהוּא יִתֵּן מַעֲדַנֵי מֶלֶךְ. וְעִם כָּל דָּא, מִלָּה אָחֳרָא, כְּמָה דִכְתִיב, (שיר השירים ו׳:ט׳) רָאוּהָ בָּנוֹת וַיְאַשְׁרוּהָ, וְעַל דָּא אָמְרָה לֵאָה, (בראשית ל׳:י״ג) בְּאָשְׁרִי כִּי אִשְּׁרוּנִי בָנוֹת וְכֹלָּא שַׁפִּיר. וְתָא חֲזֵי מֵעַלְמָא דְאָתֵי, אִתְמְשִׁיךְ וְנָגִיד לְהַאי צַדִּיק, לְמֵיהַב תַּפְנוּקִין וְעִדּוּנִין לְהַאי אֶרֶץ, דְּאִיהוּ לֶחֶם עוֹנִי, וְאִתְעֲבִיד לֶחֶם פַּנַּג, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, מֵאָשֵׁר שְׁמֵנָה לַחְמוֹ וְהוּא יִתֵּן מַעֲדַנֵּי מֶלֶךְ ודַּאי, וְהָא (ע”ז ע”ב) אוֹקִימְנָא.
All this is hinted in the words: OUT OF ASHER HIS BREAD SHALL BE FAT, AND HE SHALL YIELD ROYAL DAINTIES. It is from the future world that the stream reaches this Righteous One which enables him to provide luxuries and delicacies to this earth, thus transforming it from “the bread of poverty” into “the bread of luxury”. The name “Asher” (lit. happy) signifies the place which all declare happy, to wit, the future world.
תָּא חֲזֵי, מֵאָשֵׁר שְׁמֵנָה לַחְמוֹ. דָּא הוּא אֲתַר דְּכֹלָּא מְאַשְׁרִין לֵיהּ. וּמַאי אִיהוּ, עַלְמָא דְאָתֵי. דְּעִלָּאֵי וְתַתָּאֵי מְאַשְׁרִין לֵיהּ, וּמִכַּסְּפִין לֵיהּ. שְׁמֵנָה לַחְמוֹ, מַאן, עַד כָּאן לָא פָּרִישׁ מַאן הוּא אֲתַר. אֶלָּא, אִית לֶחֶם, וְאִית לֶחֶם, כְּמָה דְאִית אִילָנָא, וְאִית אִילָנָא. אִית אִילָנָא דְחַיֵּי, וְאִית אִילָנָא דְתַלְיָיא בֵּיהּ מוֹתָא. אִית לֶחֶם דְּאִקְרֵי לֶחֶם עוֹנִי, וְאִית לֶחֶם דְּאִקְרֵי לֶחֶם פַּנַּג. וּמַאן אִיהוּ (לחם). דָּא ו’, וְדָא הוּא לַחְמ”וֹ, לֶחֶ”ם ו’. וְעַל דָּא כְּתִיב, (שמות ט״ז:ד׳) הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמַיִם, מִן הַשָּׁמַיִם וַדַּאי.
In the expression “his bread” the reference of the word “his” is not specified; but we may divide the word lahmo (his bread) into lehem van, that is, “the bread of van” (which signifies the heavens); hence it is written: “Behold, I will rain bread from heaven for you” (Ex. 16, 4).
וְעַל דָּא, מֵאָשֵׁר שְׁמֵנָה לַחְמוֹ, לֶחֶם ו’, דְּהָא מִינֵיהּ אִתְּזָן הַאי אִילָנָא, וְהוּא מְעַטְּרָא לֵיהּ, כְּדִכְתִיב, (שיר השירים ג׳:י״א) בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לוֹ אִמּוֹ. וְכַד אִיהוּ נָקִיט, וַדַּאי הוּא יִתֵּן מַעֲדַנֵּי מֶלֶךְ. וּמַאן מֶלֶךְ. דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, דְּהָא מִנֵּיהּ אִתְּזָנַת, וְהוּא יָהִיב לָהּ עַל יְדָא דְּצַדִּיק, דַּרְגָּא קַדִּישָׁא אָת קַיָּימָא. וּמֵהָכָא לִשְׁאָר דַּרְגִּין דִּלְתַתָּא, וְכֻלְּהוּ כְּגַוְונָא דִלְעֵילָא.
It is from thence that the tree of life is nourished and crowned, and when it receives this nourishment, then it “yields the dainties of the king”. This king is the Community of Israel, who is fed therefrom by the hand of the Righteous One, the sacred grade of the sign of the covenant.
בְּסִפְרָא דְּרַב הַמְנוּנָא סָבָא, אָמַר הָכִי, מֵאָשֵׁר שְׁמֵנָה לַחְמוֹ, (לעיל מז ע”ב) דָּא לֶחֶם שַׁבָּת, דְּאִיהוּ פַּנַג, עַל חַד תְּרֵין. כְּדִכְתִיב, (שמות ט״ז:כ״ב) לָקְטוּ לֶחֶם מִשְׁנְה. מַאי לֶחֶם מִשְׁנְה. אֶלָּא, תְּרֵי לֶחֶם, לֶחֶם מִן הַשָּׁמַיִם, וְלֶחֶם מִן הָאָרֶץ. דָּא הוּא לֶחֶם פַּנַּג, וְדָא הוּא לֶחֶם דְּמִסְכֵּנָא, וּבְשַׁבָּת אִתְכְּלִיל לֶחֶם תַּתָּאָה בְּלֶחֶם עִלָּאָה, וְאִתְבָּרֵךְ הַאי בְּגִינִי הַאי, וְאִיהוּ לֶחֶם מִשְׁנְה.
In the book of Rab Hamnuna the Elder it says that the bread mentioned here is the Sabbath bread, which is double in quantity, as it is written in connection with the manna: “They gathered double bread” (Ex. 16, 22); that is to say, bread from heaven and bread from earth, the one being “bread of luxury”, the other “bread of poverty”. For on Sabbath the lower bread was united with the upper bread, and one was blessed for the sake of the other.
וְתוּ הֲוָה אָמַר, לֶחֶם מִשְׁנְה דְּשַׁבָּת, נָקִיט מִשַּׁבָּת עִלָּאָה, דְּאִיהוּ נָגִיד וְאַנְהִיר לְכֹלָּא, וְאִתְחַבַּר לֶחֶם בְּלֶחֶם, וְאִיהוּ מִשְׁנֶה. וּבְכָל אֲתַר, רָזָא דְלֶחֶם, נוּקְבָא הִיא. בְּגִין כָּךְ שְׁמֵנָה כְּתִיב וְלא שָׁמֵן. וּכְתִיב, (בראשית מט) כִּי אִם הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הוּא אוֹכֵל, דָּא אִנְתְּתֵיהּ.
He further said that the Sabbath receives from the celestial Sabbath which flows forth and illumines all, and in this way bread is joined with bread and becomes double.
וְאִי תֵימָא (שמואל א ט׳:ז׳) וְהַלֶּחֶם אָזַל מִכֵּלֵינוּ, וְלָא כְּתִיב אָזְלַת. שְׁאָר מְזוֹנָא לֶחֶם קָרִינָן לֵיהּ, וְאִשְׁתְּמוֹדְעָן מִלִּין, מַאן הוּא שְׁאָר מְזוֹנָא, וּמַאן הוּא לֶחֶם מַמָּשׁ. לֶחֶם דִּלְעֵילָא, בְּכָל אֲתַר דְּכַר, לֶחֶם תַּתָּאָה, בְּכָל אֲתַר נוּקְבָא וְאֲנַן אַשְׁכְּחִינָא דְּזִמְנִין כְּתִיב דְּכַר, וּלְזִמְנִין נוּקְבָא, וְכֹלָּא חַד מִלָּה, הַאי כְּהַאי, וְשַׁפִּיר כֹּלָּא.
תָּא חֲזֵי, אָשֵׁר, רָשִׁים לְעֵילָא וְרָשִׁים לְתַתָּא, בְּתִקּוּנִי כַּלָּה. וְכֻלְּהוּ תְּרֵיסַר שִׁבְטִין יַמָּא קָאִים עֲלַיְיהוּ, וְאִתְתַּקַּן בְּהוּ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (מלכים א ז׳:כ״ה) וְהַיָּם עֲלֵיהֶם מִלְּמָעְלָה. וְרָזָא דְמִלָּה, אִתְתַּקַּן לְעֵילָא וְאִתְתַּקַּן לְתַתָּא בְּאַרְעָא. אִתְתַּקַּן לְעֵילָא בְּתִקּוּנִין יְדִיעָן, כְּגַוְונָא דְעַלְמָא עִלָּאָה. וְאִתְתַּקַּן לְתַתָּא בְהַנֵי תְּרֵיסַר שִׁבְטִין כּגַוְונָא דִלְעֵילָא. וְעַל דָּא שְׁכִינְתָּא לְעֵילָא וּשְׁכִינְתָּא לְתַתָּא בְּגִינַיְיהוּ (בגווייהו) דְיִשְׂרָאֵל, וּבִתְרֵיסַר שִׁבְטִין (נ”א ובתרין שבטין) (נ”א ובתרין סטרין) אִתְכְּלִילַת וְאִתְתַּקָּנַת. אָשֵׁר בְּתִקּוּנָהָא קָיְימָא, כִּשְׁאָר שִׁבְטִין.
וְאִי לָאו דְּגָלֵי משֶׁה, לָא אִתְיְידַע. דִּכְתִיב, (דברים ל״ג:כ״ד) וְטוֹבֵל בַּשֶּׁמֶן רַגְלוֹ. לְאַחֲזָאָה אָן הוּא קִשְׁרָא דִּילֵיהּ בְּאַתְרִיהּ, דְּאִיהוּ נָגִיד הַהוּא מְשַׁח רְבוּת מִלְּעֵילָא. בְּגִינִי כָּךְ כְּתִיב, בָּרוּךְ מִבָּנִים אָשֵׁר וְגו’.
Vayechi, Chapter 73
רִבִּי שִׁמְעוֹן פָּתַח וְאָמַר נַפְתָּלִי אַיָּלָה שְׁלוּחָה הַנּוֹתֵן אִמְרֵי שָׁפֶר. הָא אִתְּמָר, דְּעַלְמָא עִלָּאָה עַלְמָא דִּדְכוּרָא אִיהוּ, כֵּיוָן דְּסָלְקָא מִלָּה מִכְּנְסֶת יִשְׂרָאֵל וּלְעֵילָא, כֹּלָּא הוּא דְּכַר. מְנָלָן, מֵעוֹלָה, אַמַּאי אִתְקְרֵי עוֹלָה, בְּגִין דְּסָלְקָא לְעֵילָא מִן נוּקְבָא. וּבְגִינֵי כָּךְ, (ויקרא א׳:ג׳) עוֹלָה זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ וְגו’.
NAPHTALI IS A HIND LET LOOSE, WHO GIVETH GOODLY WORDS. It has been affirmed that the upper world is of the male principle, and therefore whatever the Community of Israel causes to ascend on high must be male. We know this from the name of the offering (‘olah, lit. going up), so called because it rises above the female. Hence it has to be a “male without blemish” (Lev. 1, 3).
אַמַּאי תָּמִים, וְכִי פִּיסְקֵי פִּיסְקֵי בְּעִינָן לֵיהּ, דְּאָמַר תָּמִים, מַהוּ תָּמִים. אֶלָּא, כְּדִכְתִיב, (בראשית י״ז:א׳) הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֶה תָמִים. אֵימָתַי תָּמִים, בְּשַׁעְתָּא (ס”א באתר) דְאִתְגְּזַר, דְּהָא דְכוּרָא לָא הֲוֵי, וְלָא אִשְׁתְּמוֹדַע, אֶלָּא בְּהַהוּא אֲתַר דְּאִקְרֵי תָמִים. וּמַאן אִיהוּ, דָּא אָת קַיָּימָא, דְּבֵיהּ אִשְׁתְּמוֹדַע דְּכוּרָא מִן נוּקְבָא. כְּדִכְתִיב, (בראשית ו׳:ט׳) אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה. בְּגִינֵי כָּךְ זָכָר תָּמִים, דְּאִשְׁתְּמוֹדַע בֵּיהּ הַאי שַׁיְיפָא, וְלָא יְסָרְסוּן לֵיהּ.
By the words “without blemish” is meant that it must not be castrated. It may be objected that we find the words “without blemish” applied also to the female. This is true; nevertheless it does not alter the fact that the burnt-offering rises from the female to the male, and from this point upwards all is male, while from the female downwards all is female.
וְאִי תֵימָא, הָא כְּתִיב, (ויקרא ד׳:ל״ב) נְקֵבָה תְמִימָה. הָכִי הוּא וַדַּאי, כְּמָה דְאִקְרֵי צַדִּיק תָּמִים, כָּךְ אִקְרֵי צֶדֶק תְּמִימָה. בְּגִין דְּכֹלָּא, נָטְלָא מִנֵּיהּ, בְּגִינֵי כָּךְ, עוֹלָה דְּסָלְקָא מִן נוּקְבָא לִדְכוּרָא, וּמֵהַאי אֲתַר וּלְעֵילָא, כֹּלָּא הוּא דְּכוּרָא. וּמִן נוּקְבָא וּלְתַתָּא, כֹּלָּא הוּא נוּקְבָא, וְהָא אוֹקִימְנָא.
It may be said that there is a female principle above also. The truth is, however, that the whole body takes its description from the end of the body, which is male, although the beginning of the body is female. Here, however, both the beginning and end are female.
וְאִי תֵימָא, הָכִי נָמֵי נוּקְבָא דִּלְעֵילָא. אֶלָא, סִיּוּמָא דְגוּפָא אַחֲזֵי עַל כָּל גּוּפָא דְּאִיהוּ דְכַר, רֵישָׁא דְגוּפָא נוּקְבָא, עַד דְּנָחִית לְסִיּוּמָא, וְכַד סִיּוּמָא אִתְחֲזֵי, הָא עָבִיד כֹּלָּא דְכַר. אֲבָל הָכָא, רֵישָׁא וְסוֹפָא נוּקְבָא, דְּהָא כָּל תִּקּוּן גּוּפָא נוּקְבָא.
Here, however, both the beginning and end are female.
תָּא חֲזֵי, חַד רָזָא עִלָּאָה אִית בְּמִלָּה דָא, דְּהָא חָמִינָן דְּיַעֲקֹב בָּרִיךְ לְיוֹסֵף בְּגוֹ אֲחוֹהִי, כֵּיוָן דְּמַנֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַרְבַּע דְּגָלִים בִּשְׁכִינְתָּא, בִּתְרֵיסַר שִׁבְטִין לְאִתְתַּקְּנָא בְּהוּ, גָּרַע מִנַּיְיהוּ לְיוֹסֵף, וְשַׁוֵּי לְאֶפְרַיִם בְּאַתְרֵיהּ. מַאי טַעְמָא אִסְתַּלַּק יוֹסֵף מִנַּיְיהוּ. אִי תֵימָא בְּגִין חוֹבוֹי, לָאו הָכִי, דְּהָא זַכָּאָה אִיהוּ.
Observe the recondite allusion in this matter. We see that Jacob blessed Joseph along with his brothers, but when God arranged the tribes under four standards He omitted Joseph and put Ephraim in his place. This cannot have been for any sin of Joseph’s,
אֶלָּא, רָזָא דְמִלָּה, יוֹסֵף רְשִׁימָא דִּדְכוּרָא הֲוָה, דִּכְתִיב בֵּן פּוֹרָת יוֹסֵף בֵּן פּוֹרָת עֲלֵי עָיִן. וּכְתִיב מִשָּׁם רוֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל, מִתַּמָּן אִתְּזָן הַאי אֶבֶן יִשְׂרָאֵל. אֶבֶן, דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, וְעֲלָה אָמַר דָוִד (תהילים קי״ח:כ״ב) אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה. וּבְגִין דְּיוֹסֵף אִיהוּ רְשִׁימוּ דִּדְכוּרָא, אִקְרֵי יוֹסֵף הַצַּדִּיק, דְּהָא אִיהוּ צַדִּיק וַדַּאי, מִשָּׁם רוֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל.
but the reason is this. Joseph was the impress of the male,
וּבְגִין דְּכָל תִּקּוּנֵי שְׁכִינְתָּא אִינוּן נוּקְבָן, אִסְתַּלַּק יוֹסֵף מִתַּמָּן, וְאִתְמַנֵּי תְּחוֹתֵיהּ אֶפְרַיִם, וְאִיהוּ נוּקְבָא לְתִקּוּנָהָא. וּבְגִין דְּאִיהוּ הָכִי, אִתְמַנֵּי לִסְטַר מַעֲרָב, אֲתַר דְּנוּקְבָא שַׁרְיָא, וְהַהוּא רְשִׁימוּ דְּאִיהוּ דְכוּרָא, אִסְתַּלַּק מִתִּקּוּנָהָא, בְּגִין דְּאִיהוּ עַלְמָא דְנוּקְבָא, וְלָא עַלְמָא דִּדְכוּרָא, וְכָל תִּקּוּנָהָא בָּעְיָין נוּקְבֵי.
and since all the adornments of the Shekinah are female, Joseph was removed from the standards and Ephraim was appointed in his place. On this account he was stationed on the west, the side where the female abides, and the impress which is male was removed from her adornments.
וּבְגִין כָּךְ, יוֹסֵף דְּאִיהוּ צַדִּיק, אִסְתַּלַֹק מִתִּקּוּנָהָא, וְאִתְמַנֵּי אֶפְרַיִם תְּחוֹתֵיהּ. וְעַל דָּא, כֻּלְּהוּ תְּרֵיסַר שִׁבְטִין, תִּקּוּנִי שְׁכִינְתָּא אִינוּן, וְכֻלְּהוּ בָּעְיָין כְּגַוְונָא דִלְעֵילָא, בַּר דַּרְגָּא דְּצַדִּיק, דְּאִיהוּ עָבִיד כָּל שַׁיְיפִין דְּכַר, וְלָא בָּעֵי לְאַכְּחָשָׁא (נ”א ליה).
We thus see that all the twelve tribes are the adornment of the Shekinah after the supernal pattern, save for the grade of the Zaddik, who makes all the limbs male.
נַפְתָּלִי אַיָּלָה שְׁלוּחָה הַנּוֹתֵן אִמְרֵי שָׁפֶר, הַיְינוּ דִכְתִיב, (שיר השירים ד׳:ג׳) וּמִדְבָּרֵךְ נָאוְה, בְּגִין דְּקוֹל מַדְבַּר לֵיהּ לְדִבּוּר, וְלֵית קוֹל בְּלָא דִבּוּר. וְהַהוּא קוֹל אִשְׁתַּלַּח מֵאֲתַר עֲמִיקָא דִּלְעֵילָא, וּשְׁלִיחַ מִקַּמֵּיהּ, לְאַנְהָגָא לְדִבּוּר, דְּהָא לֵית קוֹל בְּלָא דִבּוּר, וְלָא דִבּוּר בְּלֹא קוֹל. וְדָא כְּלַל דְּצָרִיךְ לִפְרַט, וּפְרַט דְּצָרִיךְ לִכְלַל. וְדָא קוֹל נַפְקָא מִדָּרוֹם, וּמַדְבַּר לְמַעֲרָב, יָרִית לִתְרֵין סִטְרִין. וְדָא הוּא דִכְתִיב, (דברים ל״ג:כ״ג) וּלְנַפְתָּלִי אָמַר וְגו’, יָם וְדָרוֹם יְרָשָׁה, לְעֵילָא דְכַר, לְתַתָּא נוּקְבָא, בְּגִין כָּךְ נַפְתָּלִי אַיָּלָה שְׁלוּחָה נוּקְבָא לְתַתָּא. כְּגַוְונָא דָּא דְּכַר לְעֵילָא, דִּכְתִיב הַנּוֹתֵן אִמְרֵי שָׁפֶר, הַנּוֹתֵן כְּתִיב, וְלא הַנּוֹתֶנֶת.
WHO GIVETH GOODLY WORDS. The Voice speaks to the Utterance, there being no voice without utterance. This Voice is sent from a deep recess above in order to guide the Utterance, the two being related as general and particular. The Voice issues from the south and speaks to the west, inheriting two sides, and therefore Moses said to Naphtali: “Possess thou the west and the south” (Deut. 33, 23).
Vayechi, Chapter 74
תָּא חֲזֵי, מַחְשָׁבָה רֵאשִׁיתָא דְכֹלָּא, וּבְגִין דְּאִיהִי מַחְשָׁבָה, אִיהִי לְגוֹ סְתִימָא וְלָא אִתְיְידַע. כָּךְ אִתְפַּשַּׁט הַאי מַחְשָׁבָה יַתִּיר, אַתְיָא לְאֲתַר דְּרוּחָא שַׁרְיָא, וְכַד מָטֵי לְהַהוּא אֲתַר אִקְרֵי בִּינָ”ה, וְהָא לָאו סָתִים כִּדְקַדְמִיתָא, וְאַף עַל גַּב דְּאִיהוּ סָתִים, הַאי רוּחָא אִתְפַּשַּׁט, וְאַפִּיק קָלָא, כָּלִיל מֵאֶשָּׁא וּמַיָא וְרוּחָא, דְּאִינוּן צָפוֹן וְדָרוֹם וּמִזְרָח. וְהַאי קָלָא, כְּלָלָא דְּכָל שְׁאָר חֵילִין, וְקָלָא דָּא מַדְבַּר לְדִבּוּר, וְדָא יָהִיב מִלָּה בְּתִקּוּנָא, בְּגִין דְּקוֹל אִשְׁתַּלַּח מֵאֲתַר דְּרוּחָא, וְאָתֵי לְדַבְּרָא מִלָּה, לְאֲפָקָא מִלִּין תְּרִיצִין.
Observe that Thought is the beginning of all. This Thought is recondite and inscrutable, but when it expands it reaches the place where spirit abides and is then called Understanding (binah), which is not so recondite as the preceding. This spirit expands and produces a Voice composed of fire, water, and air, which corresponds to north, south, and east. This Voice embraces in itself all forces, and speaks to Utterance, and this shapes the word properly.
וְכַד תִּסְתַּכֵּל בְּדַרְגִּין, הוּא מַחְשָׁבָה, הוּא בִּינָה, הוּא קוֹל, הוּא דִבּוּר, וְכֹלָּא חַד, וְהִיא הִיא מַחְשָׁבָה, רֵאשִׁיתָא דְכֹלָּא, וְלָא הֲוֵי פֵּרוּד, אֶלָּא כֹּלָּא חַד, וְקִשּׁוּרָא חַד, דְּאִיהוּ מַחְשָׁבָה מַמָּשׁ אִתְקַשַּׁר בְּאַיִן, וְלָא אִתְפָּרַשׁ לְעָלְמִין, וְדָא הוּא (זכריה י״ד:ט׳) ה’ אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד. וְעַל דָּא, הַנּוֹתֵן אִמְרֵי שָׁפֶר כְּתִיב, דָּא גוּפָא.
When you examine the grades closely, you find that Thought, Understanding, Voice, Utterance are all one and the same, and there is no separation between them, and this is what is meant by the words: “The Lord is one and His Name is One.”
Vayechi, Chapter 75
סִיּוּמָא דְגוּפָא דָּא, דִּכְתִיב בֵּן פּוֹרָת יוֹסֵף בֵּן פּוֹרָת עֲלֵי עָיִן, אַמַּאי תְּרֵי זִמְנֵי. אֶלָּא בֵּן פּוֹרָת לְעֵילָא. בֵּן פּוֹרָת לְתַתָּא. וְאַמַּאי לָאו אִיהוּ בֵּן פּוֹרָת לְתַתָּא, בְּתִקּוּנִי מַטְרוֹנִיתָא. בְּגִין דְּבָנוֹת צָעֲדָה, לְמֶהֱוֵי עֲלֵי שׁוּר, דְּבָעְיָין בָּנוֹת לְתִקּוּנָהָא וְלָא בָנִים. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (משלי ל״א:כ״ט) רַבּוֹת בָּנוֹת עָשׂוּ חָיִל וְגו’. רַבּוֹת בָּנוֹת עָשׂוּ חָיִל, אִלֵּין תְּרֵיסַר שִׁבְטִין.
JOSEPH IS A FRUITFUL BOUGH, A FRUITFUL BOUGH BY A FOUNTAIN. The words fruitful bough are repeated to show that he is such both above and below. Observe that the holy kingdom does not attain its perfection as holy kingdom until it is joined with the patriarchs. Then its structure is completed from the upper world, which is the world of the male. The upper world is called “seven years” because all the “seven years” are in it. The mnemonic of this is “and he built it seven years” (I Kings 6, 38). By means of this the lower world was built, which also is alluded to as “seven years”. The mnemonic for this is “Seven days and seven days, fourteen days” (I Kings 8, 66), the first seven being male and the second female. It is written: “Many daughters have done virtuously” (Prov. 31, 29). These are the twelve tribes who did valiantly. Hence it is written here: “The daughters advanced upon the wall”; that is to say, the daughters took part in the adornment of the Shekinah, but not the sons.
תָּא חֲזֵי, מַלְכוּתָא קַדִּישָׁא, לָא קַבִּיל מַלְכוּתָא קַדִּישָׁא שְׁלֵימָתָא, עַד דְּאִתְחַבַּר בַּאֲבָהָן, וְכַד אִתְחַבַּר בַּאֲבָהָן, אִתְבְּנֵי בִּנְיָינָא שְׁלֵימָא (בבניינא שלימא) מֵעַלְמָא עִלָּאָה, דְּאִיהוּ עַלְמָא דִּדְכוּרָא, וְעַלְמָא עִלָאָה אִקְרֵי ז’ שְׁנִין, בְּגִין דְּכֻלְּהוּ ז’ שְׁנִין בֵּיהּ.
BUT HIS BOW ABODE IN STRENGTH. This means that the bow which was his mate clothed him with strength and kept him firm, knowing that he would not go astray right or left in regard to his own proper grade of the sign of the covenant. AND THE ARMS OF HIS HANDS WERE MADE STRONG : the word vayaphozu (were made strong) is akin to the word paz (fine gold), and indicates that his arms were adorned with precious jewels. BY THE HANDS OF THE MIGHTY ONE OF JACOB : these are the two sides to which Jacob held fast. FROM THENCE HE FED THE STONE OF ISRAEL : by him was supported that precious stone, as we have said. Or again, it may mean that that precious stone was sustained by these two sides which are north and south, and between which it was placed by the hands of the Righteous One.
וְסִימָנִיךָ (מלכים א ו׳:ל״ח) וַיִּבְנֵהוּ שֶׁבַע שָׁנִים, דָּא עַלְמָא עִלָּאָה, וְלָא כְּתִיב בְּשֶׁבַע שָׁנִים, כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (שמות ל״א:י״ז) כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה’ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, וְלָא כְּתִיב בְּשֵׁשֶׁת וּכְתִיב, (בראשית ב׳:ד׳) אֵלֶּה תּוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם, בְּאַבְרָהָם. וְאַבְרָהָם, ז’ יָמִים אִקְרֵי, וּבֵיהּ אִתְבְּנִי עַלְמָא עִלָּאָה, (ס”א כגוונא דא ויבנהו שבע שנים) וְאִלֵּין אִקְרוּן עַלְמָא דִּדְכוּרָא (ס”א וביה אתבני עלמא לתתא).
כְּגַוְּונָא דָא לְתַתָּא אִית שְׁנִין, רָזָא דְעַלְמָא תַּתָּאָה, וְרָזָא דָא, דִּכְתִיב, (מלכים א ה) ז’ יָמִים וְז’ יָמִים י”ד יוֹם. דְּכֵיוָן דְּאָמַר שִׁבְעַת יָמִים וְשִׁבְעַת יָמִים, לָא יְדַעְנָא דְאַרְבֵּיסַר אִינוּן. אֶלָּא, לְאַחֲזָאָה עַלְמָא עִלָּאָה, וְעַלְמָא תַּתָּאָה. וְאִינוּן שִׁבְעַת יָמִים וְשִׁבְעַת יָמִים. אִלֵּין דְּכוּרִין, וְאִלֵין נוּקְבִין. אִלֵּין נוּקְבֵי הַאי עַלְמָא עַלַיְיהוּ. דִּכְתִיב, (משלי ל״א:כ״ט) רַבּוֹת בָּנוֹת עָשׂוּ חָיִל, אִלֵּין תְּרֵיסַר שִׁבְטִין, דְּאִינוּן עָשׂוּ חָיִל. כְּדִכְתִיב, (במדבר ב׳:ט׳) כָּל הַפְּקוּדִים לְמַחֲנִה יְהוּדָה וְגו’, וְכֵן כֻּלְּהוּ.
וְאִי תֵימָא רַבּוֹת, וְהָא תְּרֵיסַר אִינוּן, וְלָא יַתִּיר, בַּר הַהוּא חַיִל דְּעָבְדוּ, מַאי רַבּוֹת. אֶלָּא כְּמָה דִּכְתִיב, (בראשית י״ח:כ׳) זַעֲקַת סְדוֹם וַעֲמוֹרָה כִּי רַבָּה, כְּמוֹ גָּדְלָה. וְכֵן רַבּוֹת גְּדוֹלוֹת, עִלָּאִין, וְרַבְרְבִין עַל כֹּלָּא. וְאִלֵּין אִקְרוּן חַיּוֹת גְּדוֹלוֹת. עָשׂוּ חָיִל, הַהוּא חַיִל דְּעָבְדוּ דִּסְמִיכִין עֲלַיְיהוּ, אִקְרוּן חַיּוֹת קְטַנּוֹת עִם גְּדוֹלוֹת, לְאִתְחַבְּרָא כְּחֲדָא, לְאִתְתַּקְּנָא בְּהוּ מַטְרוֹנִיתָא, לְמֶחֱדֵי בְּהוּ עִלָּאִין וְתַתָּאִין. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (תהילים ק״ד:כ״ו) לִוְיָתָן זֶה יָצַרְתָּ לְשַׂחֶק בּוֹ, בְּגִינִי כָּךְ רַבּוֹת בָּנוֹת עָשׂוּ חָיִל. (ס”א ואת עלית על כלנה כמא דאת אמר, (מלכים א ז׳:כ״ה) עומד על שני עשר בקר שלשה פונים צפונה ושלשה וגו’ וכתיב והים עליהם מלמעלה היינו ואת עלית על כלנה).
וְעַל דָּא בָנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי שׁוּר. בָּנוֹת צָעֲדָה, צָעֲדוֹת מִבָּעֵי לֵיהּ, אֶלָּא הַהוּא עַיִן דִּכְתִיב לְעֵילָא, וּמאן אִיהוּ, עֵין מִשְׁפָּט, וְאִיהוּ קָאִים עֲלֵי עָיִן, וְאִיהוּ עַיִן, צָעֲדָה, וּפָסְעַת לְמֵיטַל בָּנוֹת לְתִקּוּנָהָא, וְהַיְינוּ בָּנוֹת צָעֲדָה, וְלָא בָנִים, בָּנוֹת צָעֲדָה, אִסְתַּכְּלַת לְתִקּוּנָהָא, וְלָא בָנִים. וַיְמָרַרוּהוּ וָרֹבּוּ, בְּאִסְתַּכְּלוּתָא דִּרְחִימוּ לְגַבֵּיהּ. כְּדִכְתִיב, (שיר השירים ו׳:ה׳) הָסֵבִּי עֵינַיִךְ מִנֶּגְדִי שֶׁהֵם הִרְהִיבוּנִי. וְעַל דָּא וַיִּשְׂטְמוּהוּ בַּעֲלֵי חִצִּים.
וַתֵּשֶׁב בְּאֵיתָן קַשְׁתּוֹ דָּא קֶשֶׁת. מַה קֶּשֶׁת דָּא בַּת זוּגוֹ. בְּאֵיתָן, תּוּקְפָא אַלְבִּישַׁת עֲלוֹי, דְּלָא אַחְלָשַׁת חֵילָא, דְּהָא יָדְעַת דְּיוֹסֵף לָא יִסְטֵי בְּהַהוּא דַּרְגָּא, דְאָת קַיָּימָא דִילֵיהּ, לִימִינָא וְלִשְׂמָאלָא.
וַיָּפֹזוּ, מַאי וַיָּפֹזוּ. אֶלָּא כְּדִכְתִיב, (תהילים י״ט:י״א) הַנֶּחמָדִים מִזָּהָב וּמִפָּז רָב. וּכְתִיב, (איוב כ״ח:י״ז) וּתְמוּרָתָהּ כְּלִי פָּז. אִתְיַיקְרוּ דְּרוֹעוֹי בְּמַרְגָּלִיתָא עִלָּאָה. מִידִי אֲבִיר יַעֲקֹב, מֵאִינוּן תְּרֵין סִטְרִין, דְּאַתְקִיף בְּהוּ יַעֲקֹב. מִשָּׁם רוֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל, מִתַּמָּן אִתְּזָן הַהוּא אֶבֶן יְקָרָא, כִּדְקָאֲמָרָן. תּוּ, מֵאִינוּן תְּרֵיסַר סִטְרִין, אִתְּזָן הַהוּא אֶבֶן יְקָרָא, דְאִינוּן צָפוֹן וְדָרוֹם, וְהִיא אִתְיַיהֲבַת בֵּינַיְיהוּ, וְאִתְבָּרְכָא מִנַיְיהוּ, וְאִתְּזְנָא מִנְהוֹן עַל (דרגא) יְדָא דְצַדִּיק.
תָּא חֲזֵי, לְיוֹסֵף אִתּוֹסַף לֵיהּ בְּרָכָה אָחֳרָא, כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, מֵאֵל אָבִיךָ וְיַעַזְרֶךָּ וְגו’. הַאי קְרָא קַשְׁיָא. מֵאֵל אָבִיךָ, אֵל אָבִיךָ יַעַזְרֶךָּ מִבָּעֵי לֵיהּ. מַאי מֵאֵל אָבִיךָ וּלְבָתַר יַעַזְרֶךָֹּ. וְאֵת שַׁדַּי, וְאֵל שַׁדַּי מִבָּעֵי לֵיהּ, כְּמָה דִכְתִיב, (בראשית מ״ג:י״ד) וְאֵל שַׁדַּי יִתֵּן לָכֶם רַחֲמִים לִפְנֵי הָאִישׁ. וִיבָרֲכֶךָּ, יְבָרֶכְךָ מִבָעֵי לֵיהּ.
Observe that Joseph received an extra blessing, as it is written: EVEN FROM THE GOD OF THY FATHER, HE SHALL HELP THEE. Jacob gave Joseph an inheritance above and below. The inheritance above was given in these words: “from the God of the father”, the place called “heaven”. He added: “And he shall help thee”, to show that this place would not be exchanged for any other place, and his support would be from this place and from no other.
אֶלָא אַחְסִין לֵיהּ לְעֵילָא וְתַתָּא. אַחְסִין לֵיהּ לְעֵילָא, מֵאֵל אָבִיךָ, דְּאִיהוּ אַחְסָנָא עִלָּאָה, אֲתַר דְּאִקְרֵי שָׁמַיִם. וְיַעַזִ רְךָּ, בְּגִין דְּלָא יַחֲלִיף הַאי אֲתַר לְאֲתַר אָחֳרָא, וְסִיּוּעָא דִילֵיהּ לֶיהֱוֵי מֵאֲתַר דָּא, וְלָא מֵאַחֲרָא.
וְאֵת שַׁדַּי, מַהוּ וְאֵת שַׁדַּי, אֶלָּא, אִיהוּ דַרְגָּא אָחֳרָא תַּתָּאָה, דְּהָא תָּנִינָן, בְּכָל אֲתַר אֶת ה’, דָּא שְׁכִינְתָּא, כְּמוֹ (ישעיה ו) וָאֵרֶא אֶת ה’, אֶת לְרַבּוֹת. וְאֶת לְאַכְלָלָא יוֹם בְּלַיְלָה, וְלַיְלָה בְּיוֹם, כְּדִכְתִיב וְאֵת שַׁדַּ”י, דְּהָא מִתַּמָּן נָפְקִין בִּרְכָאן לְבָרְכָא עָלְמִין.
AND WITH THE ALMIGHTY : this signifies another and lower grade, indicated by the word eth (with), from which issue blessings to the world.
תּוּ, אַמַּאי לָא קָאֲמַר וְאֵל שַׁדַּי, דְּהָא הָכָא נָמֵי מַשְׁמַע כִּדְקָאַמְרִינָן. דִּכְתִיב, וְאֵל שַׁדַּי יִתֵּן לָכֶם רַחֲמִים, כֹּלָּא אֲתַר חַד הוּא, אַמַּאי שָׁבַק ל’ וְכָתַב ת’. אֶלָּא רָזָא אִיהוּ, דְּכַד אִינוּן שְׁבִילִין נָפְקִין מֵעֵילָא, כְּלָלָא דְאוֹרַיְיתָא, אַחְסִין שָׁמַיִם. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר אֵת הַשָּׁמַיִם, כְּלָלָא דְכ”ב אַתְוָון. וּמֵהָכָא נָפְקֵי לְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה דְּאִקְרֵי אֶרֶץ, כִּדְקָאַמְרִינָן וְאֵת הָאָרֶץ, כְּלָלָא דְּכ”ב אַתְוָון. וְשָׁמַיִם כָּלִיל כֹּלָּא כְּחֲדָא, וּכְדֵין מִתְעַטְרָא סִיהֲרָא בְּכֹלָּא, וְיַתְבָא בְּאַשְׁלָמוּתָא, וּבִרְכָאן נָגְדִין כְּדֵין מִתַּמָּן, וְעַל דָּא וְאֵת שַׁדַּי.
וִיבָרְכֶךָ, בְּגִין דִּיהֵא לֵיהּ קִיּוּם תָּדִיר וְיַתִּיר, דְּהָא בְּכָל אֲתַר דְּאִית בֵּיהּ וא”ו, תּוֹסֶפֶת אִית לֵיהּ, וְקִיּוּמָא. עַד כָּאן כְּלַל, וּלְבָתַר עָבִיד פְּרַט, דִּכְתִיב בִּרְכוֹת שָׁמַיִם וְגו’:
Up to this point the blessings were given in general; they were now particularized with the words: BLESSINGS OF HEAVEN ABOVE, ETC.
בִּרְכוֹת אָבִיךָ גָּבְרוּ עַל בִּרְכוֹת הוֹרַי. בִּרְכוֹת אָבִיךָ גָּבְרוּ וַדַּאי, דְּהָא יַעֲקֹב אַחְסִין שְׁבָחָא דְּכֹלָּא, יַתִּיר מֵאֲבָהָן, דְּהָא הוּא שְׁלִים הֲוָה בְּכֹלָּא. וְכֹלָּא יָהַב לֵיהּ לְיוֹסֵף, מַאי טַעְמָא. בְּגִין דְּהָכִי אִתְחֲזֵי, דְּהָא צַדִּיק כֹּלָּא נָטִיל, וְאַחְסִין כֹּלָּא כְּחֲדָא, וְכָל בִּרְכָאן בֵּיהּ שַׁרְיָין. הוּא אָרִיק בִּרְכָאן מֵרִישָׁא לְעֵילָא, וְכָל שַׁיְיפֵי גוּפָא כֻּלְּהוּ אִתְתַּקְנָן, לַאֲרָקָא בֵּיהּ בִּרְכָאן, וּכְדֵין אִתְעֲבִיד נָהָר דְּנָפִיק מֵעֵדֶן.
THE BLESSINGS OF THY FATHER HAVE PREVAILED ABOVE THE BLESSINGS OF MY PROGENITORS. This was so because Jacob inherited the cream of all more than the other patriarchs, he being perfect in all, and he gave all to Joseph. This was fitting, because the Righteous One takes all and inherits all, and all blessings are deposited with him. He first dispenses blessings above, and all the limbs of the body are disposed so as to receive them, and thus is brought into being the “river which goes forth from Eden”.
מַאי מֵעֵדֶן, אֶלָּא, בְּכָל שַׁעְתָּא דְכָל שַׁיְיפִין יָתְבִין בְּקִשּׁוּרָא חָדָא, וְאִינוּן בְּעִדּוּנָא דְּתִיאוּבְתָּא מֵרֵישָׁא לְעֵילָא וּלְתַתָּא, וְכֻלְּהוּ מֵעִדּוּנָא וְתִיאוּבְתָּא דִּלְהוֹן, מְרִיקִין בֵּיהּ, וְאִתְעֲבִיד נָהָר דְּנָגִיד וְנָפִיק מֵעֵדֶן וַדַּאי. תּוּ מֵעֵדֶן מֵחָכְמָה עִלָּאָה, נָגִיד כֹּלָּא לְאִתְמַשְּׁכָא, וְעָבִיד נַהֲרָא, וְאִתְמַשְׁכָא עַד דְּמָטֵי לְהַאי דַרְגָא, וּכְדֵין כֹּלָּא בְּבִרְכָאן, וְכֹלָּא חַד.
Why Eden (lit. delight)? Because whenever all the limbs are knit together in harmony and in mutual delight, from top to bottom, then they pour blessings upon it, and it becomes a river which flows forth, literally, from “delight”. Or again, the word “Eden” may refer to the supreme Wisdom, from which the whole flows forth like a river until it reaches this grade, where all is turned to blessing. The two interpretations are practically the same.
עַד תַּאֲוַת גִּבְעוֹת עוֹלָם, (ס”א האי עד) תִּיאוּבְתָּא דְּאִינוּן גִּבְעוֹת עוֹלָם. וּמַאי נִינְהוּ, תְּרֵי נוּקְבֵי. חַד לְעֵילָא, וְחַד לְתַתָּא, דְּכָל חַד אִקְרֵי עוֹלָם. וְתִיאוּבְתָּא דְּכָל שַׁיְיפֵי גוּפָא, בְּאִינוּן תְּרֵין אִמָּהָן. תִּיאוּבְתָּא לְיָנְקָא מֵאִמָּא עִלָּאָה. תִּיאוּבְתָּא לְאִתְקַשְּׁרָא בְּאִמָּא תַּתָּאָה. וְתִיאוּבְתָּא דְּכֹלָּא חַד, בְּגִין כָּךְ כֻּלְּהוּ, (כדקא חזי). תִּהְיֶינָה לְרֹאשׁ יוֹסֵף וְגו’, לְאִתְבָּרְכָא הַהוּא דַרְגָא דְּצַדִּיק, וּלְנַטְלָא כֹּלָּא. כְּדְקָא חָזֵי.
UNTO THE UTMOST BOUND OF THE EVERLASTING HILLS. Or better, “unto the desire (ta’avath) of, etc.” These everlasting hills are two females, one above and one below, each of whom is called ‘olam (a world). The desire of all the limbs of the Body is for those two Mothers, from below to suck from the higher Mother, and from above to be linked with the lower Mother, both desires being in essence the same. Therefore, THEY SHALL ALL BE ON THE HEAD OF JOSEPH, so that the grade of the Righteous One should be blessed and receive all as befits.
זַכָּאִין אִינוּן דְּאִקְרוּן צַדִּיקִים, דְּהָא צַדִּיק לָא אִקְרֵי, אֶלָּא מַאן דְּנָטִיר הַאי דַרְגָּא, הַאי אָת קַיָּימָא קַדִּישָׁא. זַכָּאִין אִינוּן בְּעַלְמָא דֵין, וּבְעַלְמָא דְאָתֵי. נָפְקוּ מִן מְעַרְתָּא, אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, כָּל חַד וְחַד לֵימָא מִלָּה, וְנֵיהַךְ בְּאָרְחָא.
Happy are they who are called righteous, for only he is so called who observes this grade, this sign of the holy covenant. Happy are they in this world and in the world to come. They now went out of the cave. Said R. Simeon: ‘Let each one of us give some exposition as we go along.’
Vayechi, Chapter 76
פָּתַח רִבִּי אֶלְעָזָר קְרָא אֲבַתְרֵיהּ, בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף וְגו’. בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף, זְאֵב אַמַּאי. אֶלָּא בְּגִין דְהָכִי אִתְרְשִׁים בְּכֻּרְסְיָיא, דְּהָא כָּל חֵיוָון רַבְרְבִין זְעִירִין רְשִׁימִין תַּמָּן. כְּמָה דִכְתִיב, (תהילים ק״ד:כ״ה) חַיּוֹת קְטַנּוֹת עִם גְּדוֹלוֹת. וְכֻּרְסְיָיא דְּעֲבַד שְׁלמֹה, הָכִי אִתְרְשִׁים, כְּגַוְונָא דִלְעֵילָא.
R. Eleazar commenced with the next verse: BENJAMIN IS A WOLF THAT RAVINETH. Benjamin is called a wolf because he was imprinted in this form on the Throne, all animals great and small being delineated there. The throne which Solomon made contained similar designs.
תוּ זְאֵב יִטְרָף, דְהָא מִזְבֵּחַ בְּחוּלָקֵיהּ הֲוָה. וּמִזְבֵּחַ אִיהוּ זְאֵב. דְּאִי תֵימָא בִּנְיָמִין אִיהוּ זְאֵב, לָאו הָכִי. אֶלָּא מִזְבֵּחַ דְּהֲוָה בְּחוּלָקֵיהּ, הוּא זְאֵב, דְּהֲוָה אָכִיל בִּשְׂרָא כָל יוֹמָא וּבִנְיָמִין הֲוָה זָן לֵיהּ, בְּגִין דְּהָא בְּחוּלָקֵיהּ הֲוָה, כִּבְיָכוֹל אִיהוּ מְפַרְנֵס וְזָן לְהַאי זְאֵב. תוּ זְאֵב יִטְרָף, זְאֵב יָזוּן. וּמַאן אִיהוּ, אִילֵּין מָארֵי דְּבָבוּ, דְּאִינוּן קָיְימֵי לְעֵילָא לְקַטְרְגָא, וְכֻלְּהוּ אִתְהֲנוּ וְאִתְתַּקְנָן מִקָּרְבָּנָא, וּמִתְעָרֵי אִתְעֲרוּתָא לְעֵילָא.
He is also called a wolf because the altar was in his territory, and the altar is called “wolf’ because it consumed flesh every day. Again, we may translate: “Benjamin shall feed the wolf’, to wit, the adversaries who are posted above to accuse, and who are all appeased by the sacrifice.
בַּבֹּקֶר יאכַל עַד וְלָעֶרֶב יְחַלֵּק שָׁלָל. מַאי בַבֹּקֶר יאכַל עַד. אֶלָּא בְּצַפְרָא, דְּאַבְרָהָם אִתְעַר בְּעַלְמָא, וְשַׁעְתָּא דְּרַעֲוָא אִשְׁתַּכַּח, קָרְבָּנָא עָבִיד אִתְעֲרוּתָא וְנַיְיחָא וְסַלְקָא עַד ע”ד. הַהוּא אֲתַר, דִּכְתִיב, (דברים ל׳:ב׳) וְשַׁבְתָּ עַד ה’ אֱלהֶיךָ.
IN THE MORNING HE SHALL DEVOUR THE PREY. This means that in the morning, when Abraham stirs in the world and it is the time of grace, the sacrifice brings appeasement and rises to the place called ‘Ad (perpetuity).
תוּ בַּבֹּקֶר, מַאי בַּבֹּקֶר, דָּא אַבְרָהָם כִּדְקָאֲמָרָן, דִּכְתִיב, (בראשית כ״ב:ג׳) וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר, בְּזִמְנָא דְרַעֲוָא אִשְׁתַּכַּח, בְּהַהִיא שַׁעְתָּא לָא הֲוָה אָכִיל קָרְבָּנָא אָחֳרָא, וּמַאן הֲוָה אָכִיל, הַהוּא אֲתַר דְּאִקְרֵי ע”ד, וְאִיהוּ כֻּרְסְיָיא עִלָּאָה, דְּאִיהוּ עֲדֵי עַד, כְּדִכְתִיב עֲדֵי עַד וְגו’.
We may also translate “In the morning ‘Ad shall eat”, this being the supernal throne which is forever and ever (‘ade ‘ad).
וּזְמַן אֲכִילָה, בְּצַפְרָא דְּעַ”ד הוּא, וְהַאי עַד, (הכי נמי) לְעֵילָא (הכי אתקרי), דִּכְתִיב, (ישעיהו כ״ו:ד׳) בִּטְחוּ בַּיְיָ עֲדֵי עַד. וּבַבֹּקֶר, הַיְינוּ קָרְבַּן לַה’, וַדַאי. יאכַל עַד, וְלָא אָחֳרָא.
This means that in the morning, when Abraham stirs in the world and it is the time of grace, the sacrifice brings appeasement and rises to the place called ‘Ad (perpetuity). We may also translate “In the morning ‘Ad shall eat”, this being the supernal throne which is forever and ever (‘ade ‘ad).
תְּנָנָא סָלִיק, וְאִתְעֲרוּתָא דִּרְחִימוּ קָשִׁיר, וְאִתְעַר לְעֵילָא וְקָיְימָא דָא לָקֳבֵל דָּא, וְנוּרָא (נ”א ושרגא) דָלִיק, וְאַנְהִיר בְּהַאי אִתְעֲרוּתָא דִלְתַתָּא. וְכַהֲנָא אִתְעַר, וְלֵיוָאֵי מְשַׁבְּחָן, וְאַחְזְיָין חֵידוּ, וּכְדֵין חַמְרָא אִתְנְסַךְ, לְאִתְקַשְּׁרָא בְּמַיָא, וְחַמְרָא נָהִיר וְאַחֲזִיִ חֵידוּ, בְּגִינִי כָּךְ, חַמְרָא טַב לְתַתָּא, לְאַחֲזָאָה חֵידוּ, לְחַמְרָא אָחֳרָא דִלְעֵילָא, וְכֹלָּא אִתְעַר, לְאִתְקַשְּׁרָא שְׂמָאלָא בִּימִינָא.
Thesmoke ascends and love is awakened above, and a lamp is kindled and shines forth through this impulse from below. The priest is busy and the Levites sing praises joyfully, and wine is poured forth to be united with water (wine being good below to cause gladness to another wine above), and all is at work to link the Left with the Right.
וְלֶחֶם דְּאִיהוּ (ויקרא רמ”ז ע”א) סֹלֶת, מַלְכוּתָא דְאִתְעַר אִתְעֲרוּתָא, נַקְטִין לָהּ שְׂמָאלָא בִּימִינָא, וּמְקַשְׁרֵי לָהּ בְּגוּפָא, וּכְדֵין נָגִיד מִשְׁחָא עִלָּאָה, וְלָקְטָא לֵיהּ עַל יְדָא דְצַדִּי”ק. וְעַל דָּא בָּעֵי לְמֶעְבַּד אִתְעֲרוּתָא דְסֹלֶת בְּמִשְׁחָא, וְאִתְקַשַּׁר כֹּלָּא כְּחֲדָא, וּכְדֵין עִדּוּנָא וְנָיְיחִין דְּיִחוּדָא חַד, וְלָקְטִין עִדּוּנָא וְנַיְיחָא דְיִחוּדָא, כָּל אִינוּן כִּתְרִין, וְאִתְקַשַּׁר דָּא בְּדָא, וְאִתְנָהִיר סִיהֲרָא, וְאִתְקַשְּׁרָא בְּשִׁמְשָׁא, וְיָתִיב כֹּלָּא בְּעִדּוּנָא.
The bread, which is the “fine flour” used for royalty, and which gave the impulse, is received by the Left and the Right and joined to the Body. Then the supernal oil flows forth and is taken up by the hand of the Zaddik (hence the impulse must be given by means of fine flour and oil commingled, so that all should be linked together). So a complete unity is formed, with its resulting delight and the gratification which is gathered up by all the crowns. These all join together, and the moon is illumined through being joined with the sun, and there is universal delight.
וּכְדֵין קָרְבַּן לַיְיָ, וְלָא לְאָחֳרָא. וְעַל דָּא, בַּבֹּקֶר יאכַל עַד, וְלָא לְאָחֳרָא (עד), יֹאכַל עַד, וְיִתְעֲדָן וְיִתְקַשַּׁר בְּקִשּׁוּרֵיהּ בְּקַדְמִיתָא. אֵימָתַי, בַּבֹּקֶר. דְּבָעֵי לְאִתְבָּרְכָא שְׁמָא קַדִּישָׁא בְּקַדְמִיתָא, וּלְבָתַר יִתְבָּרְכוּן אָחֳרָנִין.
This is indeed “an offering for the Lord”, and for no other. Hence, in the morning Ad shall eat and no other, until he has been sated and linked to his place. For first the Holy Name must be blessed and then others,
וְעַל דָּא, אָסִיר לֵיהּ לְבַּר נָשׁ לְבָרְכָא לְחַבְרֵיהּ בְּצַפְרָא, עַד דִּיבָרֵךְ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּאִיהוּ בָּעֵי לְאִתְבָּרְכָא בְּרִישָׁא, וְהַיְינוּ בַּבֹּקֶר יאכַל עַד. וּלְבָתַר יִתְבָּרְכוּן אָחֳרָנִין, וְלָעֶרֶב יְחַלֵּק שָׁלָל. דְּהָא קָרְבָּנוֹת דְּהֲוָה בְּרֵישָׁא, כֹּלָּא אִתְקְרַב לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאִתְעֲרוּתָא סַלְקָא תַּמָּן. וּבְגִין דְּהָא הוּא אִתְבָּרַךְ, הֲוָה מְקַשַּׁר קִשְׁרִין לְכָל שְׁאָר חֵילִין עִלָּאִין, וּמַפְלִיג לוֹן בִּרְכָאן, לְכָל חַד וְחַד כְּדְקָא חָזֵי וְיָאוֹת לֵיהּ, וּמִתְבַּסְּמָן עָלְמִין, וְאִתְבָּרְכָאן עִלָאִין וְתַתָּאִין.
and therefore it is forbidden to a man to bless his neighbour in the morning until he has blessed God.’ AND AT EVEN HE SHALL DIVIDE THE SPOIL. The evening sacrifice was brought wholly to God, and the stirring ascended thither. And having received His blessing, He linked up all the other celestial powers and assigned to each its fitting blessings, so that worlds were gratified and upper and lower were blessed.
וְהַיְינוּ רָזָא דִכְתִיב, (שיר השירים ה׳:א׳) אָכַלְתִּי יַעֲרִי עִם דִּבְשִׁי וְגו’, בְּקַדְמִיתָא, לְבָתַר פָּלִיג לְכֻלְּהוּ, וְאָמַר, אִכְלוּ רֵעִים שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דוֹדִים. אָרִיק בִּרְכָאן לְכֻלְּהוּ, וּמַפְלִיג לוֹן, לְכָל חַד וְחַד כְּדְקָא חָזֵי לֵיהּ, וְעַל דָּא וְלָעֶרֶב יְחַלֵּק שָׁלָל. דְּהָא שְׁמָא קַדִּישָׁא יִתְבָּרַךְ בְּקַדְמִיתָא, וְהַשְׁתָּא פָּלִיג בִּרְכָאן לְכֻלְּהוּ עָלְמִין. דְּלָא תֵימָא דְקָרְבָּנָא מִתְקַרֵב לוֹן, וְלָא לְשׁוּם חֵילָא אָחֳרָא, אֶלָּא כֹּלָּא מִתְקַרֵב לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְהוּא אָרִיק בִּרְכָאן, וּמַפְלִיג בִּרְכָאן לְכֻלְּהוּ עָלְמִין, וּבְגִין כָּךְ קָרְבַּן לַיְיָ, וְלָא לְאָחֳרָא.
This is hinted in the verse: “I have eaten my honeycomb with my honey” first of all; and afterwards He shares out among all and says: “Eat, O friends, drink, yea, drink abundantly, O beloved” (S. S. 5, 1). Think not that the offering is brought to them or to any other power, but all is to the Lord, and He dispenses blessings to all the worlds.’
אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, בְּרִי, שַׁפִּיר קָא אֲמַרְתְּ. תוּ אִתְעֲרוּתָא אָחֳרָא דְקָרְבָּנָא, כֹּלָּא בְּגִין לְאַמְשָׁכָא בִּרְכָאן, וּלְאַתְעָרָא בִּרְכָאן, דְּיִתְבָּרְכוּן כֻּלְּהוּ עָלְמִין. בְּקַדְמִיתָא קָרְבָּן לַיְיָ, וְלָא לְאָחֳרָא, הַשְׁתָּא תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם, דְּיִתְקַשְּׁרוּן כֻּלְּהוּ עָלְמִין כְּחֲדָא, וְיִתְחַבְּרָן וְיִתְבָּרְכוּן עִלָּאֵי וְתַתָּאֵי.
Said R. Simeon: ‘My son, you have said well. The whole object of the sacrifice is to set blessings in motion. First it is “an offering to the Lord” and no other, and then “you shall bring your offering” (i.e. carry away your gift), in that all worlds will be linked together and upper and lower will be blessed.’
Vayechi, Chapter 77
פָּתַח רִבִּי אַבָּא וְאָמַר קְרָא אֲבַתְרֵיהּ, כָּל אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁנֵים עָשָׂר וְגו’, כָּל אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, אֵלֶּה שִׁבִטֵי יִשְׂרָאֵל מִבָּעֵי לֵיהּ, מַאי כָּל אֵלֶּה. אֶלָּא, לְאַחְבְּרָא (ס”א למחתם) לוֹן, בְּאֲתַר דְּכָל בִּרְכָאן מְרִיקִין תַּמָּן. שְׁנֵים עָשָׂר. שְׁנֵים עָשָׂר וַדַּאי, קִשְׁרִין דְּתִקּוּנֵי מַטְרוֹנִיתָא, וְאִיהִי אִתְחַבְּרַת בַּהֲדַיְיהוּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב שְׁנֵים עָשָׂר. וְזֹאת אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם וַיְבָרֶךְ אוֹתָם, דְּהָא בְּאֲתַר דָּא, דִּבּוּר שַׁרְיָא.
R. Abba then commenced with the next verse: ALL THESE ARE THE TWELVE TRIBES OF ISRAEL. ‘The word “all” signifies that they were all attached irremovably to the place from which all blessings issue. The “twelve” refers to the twelve links of the adornments of the Matron, she being joined with them. AND THIS IT IS THAT THEIR FATHER SPAKE UNTO THEM AND BLESSED THEM. The word “spake” indicates that in this place speech has scope.
אֲשֶׁר דִּבֶּר, הָכָא קִשְׁרָא חַד, לְאִתְחַבְּרָא מִתַּתָּא לְעֵילָא, וּמֵעֵילָא לְתַתָּא. מִתַּתָּא, בְּאִלֵּין תְּרֵיסַר שִׁבְטִין, וְזֹאת, אִתְחַבְּרָא בַּהֲדַיְיהוּ. אֲשֶׁר דִּבֶּר, הָא חִבּוּרָא דְכַר וְנוּקְבָא, קִשּׁוּרָא לִתְרֵין סִטְרִין, מִתַּתָּא וּמִלְּעֵילָא, לְסוֹף קָשַׁר לוֹן בְּאֲתַר דִּלְעֵילָא, דְּכַר וְנוּקְבָא כְּחֲדָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ וְגו’. מַאי כְּבִרְכָתוֹ. אֶלָּא כְּבִרְכָתוֹ בַּת זוּגוֹ. אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ תַּרְוַוְיְיהוּ כְּחֲדָא.
Further, we have here the union of upper with lower and of lower with upper. Below there is a union through the twelve tribes to which Zoth (this) was joined. The words “that he spoke” indicate the union of male and female. Thus there is a union on two sides, below and above. Finally, he united them in the place above, male and female together, as it is written: “Every one according to his blessing, etc.”
פָּתַח וְאָמַר, (תהלים לה) יְבָרֶכְךָ יְיָ מִצִּיּוֹן וּרְאֵה בְּטוּב יְרוּשָׁלָם וְגו’, יְבָרֶכְךָ יְיָ מִצִּיּוֹן, דְּמִנֵּיהּ נָפְקִין בִּרְכָאן, לְאַשְׁקָאָה לְגִינְתָא. וְהוּא כָּלִיל כָּל בִּרְכָאן, וְיָהִיב לָהּ, וּלְבָתַר וּרְאֵה בְּטוּב יְרוּשָׁלָם. לְאַחֲזָאָה דְּכָל בִּרְכָאן אַתְיָין מִדְּכַר וְנוּקְּבָא. כְּגַוְונָא דָא (במדבר ז) יְבָרֶכְךָ יְיָ וְיִשְׁמְרֶךָ. יְבָרֶכְךָ יְיָ מִדְּכוּרָא. וְיִשְׁמְרֶךָ מִנּוּקְבָא. יְבָרֶכְךָ יְיָ מִזָּכוֹר. וְיִשְׁמְרֶךָ מִשָּׁמוֹר. וְכֹלָא חַד מִלָּה, בְּגִין דְּמִתַּרְוַויְיהוּ נָפְקִין בִּרְכָאן לְעָלְמִין. וְעַל דָּא, אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אוֹתָם.
Similarly in the verse, “The Lord bless thee out of Zion, and see thou the good of Jerusalem, all the days of thy life” (Ps. 127, 5), Zion is mentioned because from it issue blessings to water the garden, and then Jerusalem is mentioned to show that all blessings issue from male and female together. Similarly it is written: “The Lord bless thee and keep thee” (Num. 6, 24) -“bless” from the male, and “keep” from the female.’
Vayechi, Chapter 78
רִבִּי יְהוּדָה פָּתַח קְרָא וְאָמַר, וַיְכַּל יַעֲקֹב לְצַוּוֹת אֶת בָּנָיו וְגו’. וַיְכַל יַעֲקֹב לְצַוּוֹת אֶת בָּנָיו, לְצַוּוֹת, לְבָרֵךְ מִבָּעֵי לֵיהּ. אֶלָּא דְּפָּקִּיד לוֹן לְגַבֵּי שְׁכִינְתָּא, לְאִתְקַשְּׁרָא בַּהֲדָהּ. תוּ, דְּפָּקִּיד לוֹן עַל עִסְקֵי מְעַרְתָּא, דְּהִיא קְרִיבָא לְגַן עֵדֶן, דְּתַמָּן הוּא אָדָם הָרִאשׁוֹן קָבוּר.
R. Judah opened with the verse: AND WHEN JACOB MADE AN END OF CHARGING HIS SONS, ETC. We should have expected here “blessing” instead of “charging”. What it means, however, is that he charged them to remain united with the Shekinah. He also charged them concerning the cave (of Machpelah), which is near the Garden of Eden, and where Adam was buried.
תָּא חֲזֵי, הַהוּא אֲתַר אִקְרֵי קִרְיַת אַרְבַּע. מַאי טַעְמָא. בְּגִין דְּתַמָּן אִתְקְבָרוּ אַרְבַּע זוּגוֹת, אָדָם וְחַוָּה. אַבְרָהָם וְשָׂרָה. יִצְחָק וְרִבְקָה. יַעֲקֹב וְלֵאָה. הָא קוּשְׁיָא הָכָא, דְּתָנִינָן, אֲבָהָן אִינוּן רְתִיכָא קַדִּישָׁא, וּרְתִיכָא לָאו פָּחוֹת מֵאַרְבַּע, וְתָנִינָן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִחַבַּר לְמַלְכָּא דָוִד בַּהֲדַיְיהוּ, וְאִתְעֲבִידוּ רְתִיכָא שְׁלֵימָתָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים קי״ח:כ״ב) אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים וְגו’. דְּדָוִד מַלְכָּא אִתְחַבַּר לְמֶהוֵי רְתִיכָא שְׁלֵימָתָא בַּהֲדַיְיהוּ. אִי הָכִי דָּוִד בָּעְיָא (נ”א לאתקשרא) לְאִתְקְבָרָא בְּגוֹ אֲבָהָן, וְיֶהוֵי קִרְיַת אַרְבַּע בַּהֲדֵיהּ, מַאי טַעְמָא לָא אִתְקַבַּר בַּהֲדַיְיהוּ.
That place was called Kiriath Arba (lit. city of four) because four couples were buried there -Adam and Eve, Abraham and Sarah, Isaac and Rebecca, Jacob and Leah. A difficulty arises here. We have learnt that the patriarchs are the “holy chariot”, and a chariot consists of not less than four. We have further learnt that God joined King David with them so as to form a complete chariot. If so, then David ought to have been joined with them in the cave.
אֶלָּא, דָּוִד מַלְכָא אֲתַר מִתְתַּקַּן הֲוָה לֵיהּ כְּדְקָא יְאוּת, וּמַאן הוּא צִיּוֹן, לְאִתְחַבְּרָא לֵיהּ כְּחֲדָא. וְאָדָם דְּאִתְקַבַּר בְּגוֹ אֲבָהָן, הָא אִינוּן אִתְקְבָרוּ בַּהֲדֵיהּ, בְּגִין דְּאִיהוּ מֶלֶךְ קַדְמָאָה הֲוָה, וְאִתְעֲבַר מִנֵּיהּ מַלְכוּ, וְאִתְיְהַב לְדָוִד מַלְכָּא. וּמִיּוֹמוֹי דְּאָדָם, אִתְקְיַּים דָּוִד מַלְכָּא. דְּאָדָם אֶלֶף שְׁנִין אִתְגְּזַר עֲלוֹי, וְאִתְעֲבָרוּ מִנֵּיהּ שִׁבְעִין שְׁנִין, יוֹמוֹי דְּדָוִד מַלְכָּא, וְהוּא יָהִיב לוֹן. וְאֲבָהָן הֵיךְ יְקוּמוּן עַד דְּיֵיתֵי דָוִד מַלְכָּא, אֶלָּא זָכָה לְאַתְרֵיהּ, כְּדְקָא חָזֵי לֵיהּ, בְּגִינֵי כָּךְ לָא אִתְקְבַר לְגַבֵּי אֲבָהָן.
The reason, however, why he was not buried with them was because a fitting place was prepared for him elsewhere, namely Zion. As for Adam, the patriarchs were buried with him because he was the first king, though the kingship was taken from him and given to David, who derived his seventy years from the years of Adam. As the patriarchs could not go on living till David appeared, he was assigned a fitting place elsewhere and was not buried with them.’
תוּ, אֲבָהָן בְּאֲתַר דִּדְכוּרָא שַׁרְיָין, וְדָוִד בְּאֲתַר דְּנוּקְבָא, וַאֲבָהָן נוּקְבָן אִתְקְבָרוּ בַּהֲדַיְיהוּ. וְדָוִד אִתְקְבַר וְאִתְחַבַּר בְּאֲתַר דִּדְכוּרָא, מִלָּה כְּדְקָא חָזֵי לֵיהּ.
Vayechi, Chapter 79
וַיֶּאֱסוֹף רַגְלָיו אֶל הַמִּטָּה, בְּגִין דְּהָא אִיהוּ בְּאֲתַר דְּחַיִּין יָתִיב. כַּד בָּעָא לְאִסְתַּלָּקָא מֵעַלְמָא, נָחִית רַגְלוֹי לְגַבֵּי מִטָּה, וְאִתְכְּנִישׁ וְאִסְתְּלַק מֵעַלְמָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, וַיִּגְוַע וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו.
HE GATHERED UP HIS FEET INTO THE BED. Since he was abiding in the place of the living, when he was about to depart from the world he gathered his feet into the bed. This is illustrated by the verse: “My soul yearns and longs for the courts of the Lord” (Ps. 84, 2). The Companions have explained this as follows.
פְּתָח וְאָמַר, (תהילים פ״ד:ג׳) נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשִׁי לְחַצְרוֹת ה’, מִלָּה דָא הָא אוּקְמוּהָ חַבְרַיָיא. אֲבָלתָּא חֲזֵי, אִית מָדוֹרִין תַּתָּאִין, וְאִית מָדוֹרִין עִלָּאִין. בְּעִלָּאִין לָאו (מדורין) שָׁרְיָין תַּמָּן, וּמַאן אִינוּן, אִינוּן בָּתֵּי גַוָאֵי, וּבָתֵּי בְּרָאֵי. אִינוּן אִקְרוּן חַצְרוֹת ה’, בְּגִין דְּאִינוּן קָיְימֵי בִּרְחִימוּ וְתִיאוּבְתָּא לְגַבֵּי נוּקְבָא. תָּא חֲזֵי, כַּד נִשְׁמָתָא סַ לְקָא אִתְעַר כֹּלָּא לְגַבֵּי נוּקְבָא, דְּהָא אִיהִי אִתְאַחֲדַת בְּתִיאוּבְתָּא שְׁלֵימָתָא וְאִתְקַשְּׁרַת בֵּיהּ.
There are lower abodes and higher abodes. In the higher there are no dwellers, they being the inner room, but the outer rooms are called “courts of the Lord”, because they are filled with love and desire for the female. When the soul departs, it turns wholly to the female, being united with it in whole-hearted desire.
יַעֲקֹב לָא מִית, בְגִין כָּךְ לָא אִתְּמָר בֵּיהּ מוֹתָא, אֶלָּא וַיִּגְוַע וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו. חָמֵי מַה כְּתִיב, וַיֶּאֱסוֹף רַגְלָיו אֶל הַמִּטָּה, דְּאִתְכְּנִישׁ שִׁמְשָׁא לְגַבֵּי סִיהֲרָא, שִׁמְשָׁא לָא מִית, אֶלָּא אִתְכְּנִישׁ מֵעַלְמָא, וְאָזִיל לְגַבֵּי סִיהֲרָא.
It is not said that Jacob died, but only that he “yielded up the ghost and was gathered unto his people”. The words “he gathered up his feet into the bed” indicate that the sun was gathered in unto the moon. The sun does not die, but is gathered in from the world and goes to join the moon.
תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעְתָּא דְּאִתְכְּנִישׁ יַעֲקֹב, אִתְנְהִיר סִיהֲרָא, וְתִיאוּבְתָּא דְשִׁמְשָׁא עִלָּאָה אִתְעַר לְגַבָּהּ, בְּגִין דְּשִׁמְשָׁא כַּד סָלִיק, אִתְעַר שִׁמְשָׁא אָחֳרָא, וְאִתְדָּבַּק דָּא בְּדָא, וְאִתְנְהִיר סִיהֲרָא.
When Jacob was gathered in, the moon was illumined, and the desire of the supernal sun was awakened for her, because when the sun departs, another sun arises and attaches itself to the first, and the moon is illumined.’
אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, שַׁפִּיר קָא אֲמַרְתְּ, אֲבָל הָא אִתְּמָר, דְּעִלָּאָה עַלְמָא דִּדְכוּרָא, אִתְקַשַּׁר בְּתַתָּאָה דְּאִיהוּ עַלְמָא דְנוּקְבָא, וְתַתָּאָה אִתְקַשַּׁר בְּעִלָּאָה, וְכֹלָּא דָּא כְּגַוְונָא דָא.
Said R. Simeon: ‘You are quite right. It has, however, been affirmed that above, the world of the male is joined with a lower one, which is the world of the female, and that the lower world is joined with the upper, and so one is the counterpart of the other.
וְהָא אִתְּמָר תְּרֵין עָלְמִין נִינְהוּ, כְּדִכְתִיב, (דברי הימים א ט״ז:ל״ו) מִן הָעוֹלָם (קנ”ג ע”ב) וְעַד הָעוֹלָם. וְאַף עַל גַּב דִּתְרֵין נוּקְבֵי נִינְהוּ, חַד מִתְתַּקַּן בִּדְכוּרָא, וְחַד בְּנוּקְבָא. דָּא שֶׁבַע (שבת), וְדָא בַּת שֶׁבַע. דָּא אֵם, וְדָא אֵם, דָּא אִקְרֵי אֵם הַבָּנִים, וְדָא אִקְרֵי אֵם שְׁלמֹה. כְּדִכְתִיב, (שיר השירים ג׳:י״א) צְאֶנָה וּרְאֶנָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וְגו’. בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, בַּמֶּלֶךְ דְּכָל שְׁלָמָא דִילֵיהּ. דָּא אֵם שְׁלמֹה. כְּדִכְתִיב, (מלכים א א׳:י״א) בַּת שֶׁבַע אֵם שְׁלמֹה.
It has also been affirmed that there are two worlds, and although there are two females, one is supported by the male and one by the female.
וּכְתִיב, (מלכים א ה׳:י׳) וַתֵּרֶב חָכְמַת שְׁלֹמֹה. חָכְמַת שְׁלמֹה, דָּא אֵם שְׁלמֹה. דִּכְתִיב, (משלי ל״א:א׳) דִּבְרֵי לְמוּאֵל מֶלֶךְ מַשָּׂא אֲשֶׁר יִסְרַתּוּ אִמּוֹ. דִּבְרֵי לְמוּאֵל מֶלֶךְ, הַאי קְרָא לָאו אִתְיְידַע מַהוּ סְתִימָא דִילֵיהּ. אֶלָּא, דִּבְרֵי לְמוּאֵל מֶלֶךְ, דְּבָרִים דְּאִתְּמָר בְּגִין אֵל דְּאִיהוּ מֶלֶךְ, וּמַאן אִיהוּ. דָּא (תהלים ז) אֵל זוֹעֵם בְּכָל יוֹם. וְאֵל שַׁדַּי. כְּמָה דְאִתְּמָר.
It is written: “The words of King Lemuel, the oracle which his mother taught him” (Prov. 31, 1). The secret meaning of this verse is not known. We may, however, render “the words which were spoken for the sake of El (God) who is king”.
לְמוּאֵל כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (איוב מ׳:ד׳) לְמוֹ פִי. לְמוּאֵל מֶלֶךְ, דְאִיהוּ בַּת שֶׁבַע. מַשָּׂא אֲשֶׁר יִסְרַתּוּ אִמּוֹ, כַּד אִתְגְּלִי עֲלוֹי בְּגִבְעוֹן, בְּחֶלְמָא דְלֵילְיָא.
תָּא חֲזֵי, יַעֲקֹב אִתְכְּנִישׁ לְגַבֵי סִיהֲרָא, וְעָבִיד בָּהּ פֵּירִין לְעַלְמָא. וְלֵית לָךְ דָּרָא בְּעַלְמָא, דְלָא אִית בֵּיהּ אִיבָּא דְיַעֲקֹב, בְּגִין דְּהָא אִיהוּ אִתְעַר אִתְעֲרוּתָא לְעֵילָא, בְּגִין דִּכְתִיב, וַיֶּאסוֹף רַגְלָיו אֶל הַמִּטָּה, דְּאִיהוּ מִטָּתֵיהּ דְּיַעֲקֹב וַדַּאי.
Observe that Jacob was gathered into the moon and through it produced fruit in the world, and there is no generation without the fruit of Jacob, because he gave an impulse above.
זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ דְּיַעֲקֹב, דְּהָא אִשְׁתְּלִים לְעֵילָא וְתַתָּא, דִּכְתִיב, (ירמיהו ל׳:י׳) וְאַתָּה אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב נְאֻם ה’ וְגו’ כִּי אִתְּךָ אָנִי. כִּי אִתִּי אַתָּה לָא אִתְּמָר, אֶלָּא כִּי אִתְּךָ אָנִי, וְהָא אִתְּמָר.
Happy is the portion of Jacob, since he was made perfect above and below, as it is written: “Fear not thou, O Jacob my servant, saith the Lord, for I am with thee” (Jer. 46, 28); it does not say “for thou art with me”, but “for I am with thee”, as has been pointed out.’
Vayechi, Chapter 80
רִבִּי יִצְחָק פָּתַח וְאָמַר, וַיָּבֹאוּ עַד גֹּרֶן הָאָטָד וְגו’, וּכְתִיב, וַיַּרְא יוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַכְּנַעֲנִי אֶת הָאֵבֶל בְּגֹרֶן הָאָטָד וְגו’. הַנִּי קְרָאֵי אִית לְאִסְתַּכָּלָא בְּהוּ, מַאי אִיכְפַּת לָן דְּאִינוּן אָתוּ עַד גֹּרֶן הָאָטָד. וּמַאי טַעְמָא אִתְכָּנַת אֲבֵלוּתָא דָא לְמִצְרַיִם, דְּהָא אֵבֶל יִשְׂרָאֵל מִבָּעֵי לֵיהּ, מַאי טַעְמָא לְמִצְרַיִם.
R. Isaac opened with the verse: AND THEY CAME TO THE THRESHING FLOOR OF ATAD. He said: What does it concern us that they came to the threshing floor of Atad, and why should there have been a great mourning there to the Egyptians?
אֶלָּא הָכִי אָמְרוּ, כָּל הַהוּא זִמְנָא דְּהֲוָה יַעֲקֹב בְּמִצְרַיִם, אִתְבָּרַךְ אַרְעָא בְּגִינֵיהּ, וְנִילוּס הֲוָה נָפִיק וְאַשְׁקֵי אַרְעָא, וְעוֹד דְּפָסַק כַּפְנָא בְּגִינֵיהּ דְּיַעֲקֹב. וְעַל דָּא, מִצְרָאֵי עֲבָדוּ אֲבֵלוּתָא, וְאִתְכַּנֵּי עֲלַיְיהוּ.
It has, however, been stated that as long as Jacob was in Egypt the land was blessed for his sake, and the Nile used to rise and water it, and, in fact, the famine ceased at his coming. Hence the Egyptians mourned for him.’
פָּתַח וְאָמַר, (תהילים ק״ו:ב׳) מִי יְמַלֵּל גְּבוּרוֹת יְיָ יַשְׁמִיעַ כָּל תְּהִלָּתוֹ, הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ. אֲבָל מַהוּ יְמַלֵּל, יְדַבֵּר מִבָּעֵי לֵיהּ. וְאִי תֵימָא דְּאָרְחֵיהּ דִּקְרָא הָכִי הוּא, דְּהָא קְרָאֵי אִינוּן הָכִי. לָא. דְּכֻלְּהוּ לְאַחֲזָאָה מִלָּה קָא אַתְיָין. אוּף הָכָא, לְאַחֲזָאָה מִלָה קָא אַתְיָא, מִי יְמַלֵּל (גבורות יי), כְּדִכְתִיב, (דברים כ״ג:כ״ו) וְקָטַפְתָּ מְלִילוֹת. גְּבוּרוֹת ה’, בְּגִין דְּסַגִּיאִין אִינוּן, דְּהָא כָּל גְּזֵרָא דְּדִינָא, מִתַּמָּן קָא אַתְיָא, וְעַל דָּא, מַאן אִיהוּ דִּיסַלֵּק וְיַעֲבֵר גְּזֵרָה חָדָא, מֵאִינוּן גְּבוּרָאן דְּעָבִיד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא.
R. Isaac here quoted the verse: “Who can utter the severities (geburoth) of the Lord or show forth all his praise?” (Ps. 111, 2). ‘We have here’, he said, ‘the unusual word yemallel (utter) instead of the more usual yedaber (speak). Such variations in the Scripture are never without significance. So here, the word yemallel is akin to the word meliloth (cuttings), and is applied to the severities of the Lord because they are so numerous. For every sentence of punishment issues from there, and who is there who can annul one decree of those forcible acts which God performs?
תוּ, מִי יְמַלֵּל, וִידַבֵּר, כֹּלָּא חַד. יְדַבֵּר, דְּהָא כַּמָּה וְכַמָּה גְּבוּרָאן אִינוּן, דְּלֵית לוֹן חוּשְׁבָּנָא, כַּמָּה מָארֵי דְּדִינִין, כַּמָּה מָארֵי תְּרֵיסִין, כַּמָּה גַרְדִּינֵי נִמּוּסִין, וּמִלּוּלָא לָא יָכִיל לְמַלָּלָא לוֹן.
Or, again, we may take “utter” as being synonymous with “speak”, and the meaning is that no man can recite the severities of the Lord, because they are innumerable, and there is no end to the officers of judgement.
וּבְמָּה יְדִיעָן, כֻּלְּהוּ בְּהַגָּדָה, דְּאִית בֵּיהּ רָזָא דְחָכְמְתָא, דְּהָא בְּמִלּוּלָא וּבַאֲמִירָה לָא יָכִיל לְמַלָּלָא לוֹן. לְמִנְדַע לוֹן, אֲבָל בְּהַגָּדָה יְדִיעָן, כְּמָה דִכְתִיב, (תהילים קמ״ה:ד׳) דּוֹר לְדוֹר יְשַׁבַּח מַעֲשֶׂיךָ וּגְבוּרוֹתֶיךָ יַגִּידוּ, בְּרָזָא דָא יָדְעִין, אֲבָל גְּבוּרָתֶךָ דְּהִיא גְּבוּרָה תַּתָּאָה, יְדַבֵּרוּ, דִּכְתִיב וּגְבוּרָתְךָ יְדַבֵּרוּ.
They can only be known by a recital which contains allusions of Wisdom, but not by straightforward speech.
יַשְׁמִיעַ כָּל תְּהִלָּתוֹ, דְּסַגִּיאִין אִינוּן (נ”א דרגין) דִּינִין, דְּאִשְׁתְּמוֹדְעָן וּמִתְחַבְּרָן בִּתְהִלָּה, וְכַמָּה חֵילִין, וְכַמָּה מַשִּׁירְיָין דְּמִתְחַבְּרָן בָּהּ, כְּדִכְתִיב, (איוב כ״ה:ג׳) הֲיֵשׁ מִסְפָּר לִגְדוּדָיו, וְעַל דָּא, מַאן יָכִיל לְאִשְׁתְּמַע כָּל תְּהִלָּתוֹ.
“Or show forth all his praise”: for many are the grades which join in praise, hosts and camps without number, as it is written: “Can his hosts be counted?”
תָּא חֲזֵי, מִצְרָאֵי כֻּלְּהוּ חַכִּימִין הֲווּ, וּמִסִּטְרָא דִגְבוּרָה קָא נָפְקֵי, כַּמָּה חֵילִין וְכַמָּה מַשִּׁירְיָין, וְכַמָּה דַרְגִּין עַל דַּרְגִּין, עַד דְּמָטוּ לְגַבֵּי דַרְגִּין תַּתָּאִין, וּמִצְרָאֵי הֲווּ חֳרָשִׁין וְחַכִּימִין בְּהוּ, וְיָדְעִין סְתִימִין דְּעַלְמָא, וְאִסְתַּכָּלוּ הָא, דְּבְּזִמְנָא דְיַעֲקֹב קַיַּים בְּעַלְמָא, לָא אִית עַמָּא דְּשָׁלְטָא עַל בְּנוֹי, וְיָדְעוּ דְּהָא יִשְׁתַּעְבְּדוּ בְּהוּ בְּיִשְׂרָאֵל זִמְנִין סַגִּיאִין.
See now, the Egyptians were all clever, and came from the side of Geburah. They knew countless hosts and camps and grades upon grades till they came to the lowest grades. Through their divinations they were aware that as long as Jacob was alive no people could gain dominion over his sons. They also knew that they would enslave Israel many times.
כֵּיוָן דְמִית יַעֲקֹב חָדוּ, אִסְתַּכָּלוּ מַה יְּהֵא בְּסוֹפָא, עַד דְּמָטוּ לְגוֹרֶן הָאָטָד, דְּאִיהוּ גְּזֵרָא דְּדִינָא שַׁלִּיטָא, אָטָ”ד בְּגִימַטְרִיָּא יַד, כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (שמות י״ד:ל״א) וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדוֹלָה וְגו’, כֵּיוָן דְּמָטוּ לְאֲתַר דָּא, חָמוּ גְּבוּרָאן דְּנָפְקֵי מֵהַאי אָטָד. אַמַּאי אִקְרֵי אָטָד. אֶלָּא, מַה אָטָד נָפְקֵי כּוּבִין לְהַאי סִטְרָא וּלְהַאי סִטְרָא, הָכִי נָמֵי יַ”ד, נָפְקֵי מִינָהּ אֶצְבָּעָאן, לְהַאי סִטְרָא וּלְהַאי סִטְרָא, וְכָל אֶצְבָּעָא וְאֶצְבָּעָא סָלִיק בְּכַמָּה גְּבוּרָאן, בְּכַמָּה דִינִין, וּבְכַמָּה נִמּוּסִין, כְּדֵין וַיִּסְפְּדוּ שָׁם מִסְפֵּד גָּדוֹל וְכָבֵד מְאֹד עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ אָבֵל מִצְרָיִם, וַדַּאי אֵבֶל כָּבֵד זֶה לְמִצְרַיִם, וְלָא לְאָחֳרָא.
When Jacob died they rejoiced, but looking farther afield, they foresaw the punishments which would issue from Atad, so when they came to this place “they lamented there with a very great and sore lamentation”. And they rightly called it the “mourning of the Egyptians”, because it was truly a mourning for them and for no others.’
רִבִּי שִׁמְעוֹן פָּרִישׁ פָּרְשָׁתָא. נָפְקֵי יָתְבוּ לְגּוֹ מְעַרְתָּא. אָמַר חָמֵינָא דְּיוֹמָא דֵין יִנְפּוֹל בֵּיתָא בְּמָתָא, וִיעָדְרוּן תְּרֵי רוֹמָאֵי מְקַטְרְגִין. אִי אֲנָא בְּמָתָא לָא יִנְפּוֹל בֵּיתָא. אַהֲדָרוּ לְגוֹ מְעַרְתָּא יָתְבוּ.
R. Simeon made as though to depart, when he said: ‘I see that on this day a house will fall in the town and bury two informers in its ruins. If I am in the town the house will not fall.’ So they returned to the cave and sat down.
Vayechi, Chapter 81
פָּתַח רִבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר, (ישעיהו י׳:ל׳) צַהֲלִי קוֹלֵךְ בַּת גַּלִּים וְגו’. צַהֲלִי קוֹלֵךְ, הַאי קְרָא לִכְנְסֶת יִשְׂרָאֵל אִתְּמָר, בְּגִין דְּאִיהִי מְשַׁבַּחַת לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּקָלָא מְשַׁבְּחָא, וְעַל דַּא צַהֲלִי קוֹלֵךְ. מֵהָכָא אוֹלִיפְנָא, כָּל מַאן דְּבָעֵי לְשַׁבְּחָא לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּקָלָא, בָּעְיָא לֵיהּ קָלָא נְעִימוּתָא, דְּיֶעֱרַב לְאָחֳרָנִין דְּשָׁמְעִין לֵיהּ, וְאִי לָאו, לָא יָקוּם לַאֲרָמָא קָלָא.
R. Simeon then discoursed on the verse: Raise thy voice, O daughter of Gallim, etc. (Is. 10, 30). ‘This verse’, he said, ‘was addressed to the Community of Israel, which lauds God with the voice of praise. We learn from here that anyone who desires to praise God with singing should have an agreeable voice in order that those who listen may derive pleasure from hearing him; if not, he should not come forward to sing.
תָּא חֲזֵי, לֵיוָאֵי דְּאַתְיָין מִסִּטְרָא דָא, דִּכְתִיב, (במדבר ח׳:כ״ה) וּמִבֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה יָשׁוּב מִצְּבָא הָעֲבוֹדָה וְגו’. מַאי טַעְמָא. בְּגִין דְּקָלֵיהּ (דרגיה, ואי) נָמִיךְ, וְלָא יֶעֱרַב לְאוּדְנִין, כִּשְׁאָר חַבְרוֹי, כְּדֵין מְעַבְרִין לֵיהּ מֵהַאי צְבָא הָעֲבוֹדָה (מחיילין) דִלְעֵילָא, דְּקָיְימִין לְנַגָּנָא לְגַבֵּי הַאי עֲבוֹדָה, וּלְיַקְּרָא שְׁמָא קַדִּישָׁא כְּדְקָא חָזֵי.
The Levites were commanded to retire from service at the age of fifty (Num. 8, 25), because at that age a man’s voice begins to fail and is no longer so agreeable.
חֵילִין לְעֵילָא, חֵילִין וּמַשִּׁרְיָין לְגַבֵּי תַּתָּאֵי, לְשַׁבְּחָא שְׁמָא קַדִּישָׁא, וּלְזַמְּרָא לוֹן. וּבְגִינִי כָּךְ יָשׁוּב מִצְּבָא הָעֲבוֹדָה. וּבְגִין דִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל קָא מְשַׁבְּחָא לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אָמַר קְרָא, צַהֲלִי קוֹלֵךְ בַּת גַּלִּים, בַּת אֲבָהָן.
תוּ, בַּת גַּלִּים, עַלְמָא דְאָתֵי אִקְרֵי גַלִּים, בְּגִין דְּכֹלָּא קָיְימָא בֵּיהּ, וְאִתְכְּלִיל בֵּיהּ תִּלֵּי תִּלִּים, וְנַפְקָא מִנֵּיהּ לְכֹלָּא. תוּ בַּת גַּלִּים, כְּדִכְתִיב, (שיר השירים ד׳:י״ב) גַּל נָעוּל, וְכָל אִינוּן גַּלִּים וּמַבּוּעִין, כֻּלְּהוּ נָפְקֵי מֵעַלְמָא דְאָתֵי, וּכְנְסֶת יִשְׂרָאֵל אִיהִי בַּת גַּלִּים.
The word Gallim (lit. heaps) indicates the future world, in which heaps of things are contained.
תָּא חֲזֵי, הַאי קְרָא קַשְׁיָא, בְּקַדְמִיתָא כְּתִיב צַהֲלִי קוֹלֵךְ, דְּהוּא בְּגִין לְזַמְּרָא וְלַאֲרָמָא קָלָא, וּלְבָתַר כְּתִיב הַקְשִׁיבִי. אִי הָכִי אַמַּאי צַהֲלִי קוֹלֵךְ, כֵּיוָן דִּכְתִיב הַקְשִׁיבִי. אֶלָּא, צַהֲלִי, בְּגִין לְשַׁבָּחָא וּלְזַמְּרָא. תָּא חֲזֵי, אִי יִשְׂרָאֵל שָׁרָאן לְשַׁבְּחָא וּלְזַמְּרָא לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כְּדֵין כְּתִיב הַקְשִׁיבִי, מַאי טַעְמָא, בְּגִין דְּיִשְׂרָאֵל אִינוּן מְשַׁבְּחָן וּמְזַמְּרָן בְּגִינָהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְעַל דָּא כְּתִיב צַהֲלִי קוֹלֵךְ, וּכְתִיב הַקְּשִׁיבִי.
לַיְשָׁה, בְּגִין דְּאַתְיָא מִסִּטְרָא דִגְבוּרָה, כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (משלי ל׳:ל׳) לַיִּשׁ גִּבּוֹר בַּבְּהֵמָה. וְהַאי לַיְשָׁה, גְבוּרָה, לְתַבְּרָא חֵילִין וְתוּקְפִין. עֲנִיָּה עֲנָתוֹת, בְּגִין דְּאִיהִי אַסְפַּקְלַרְיָא דְּלָא נָהֲרָא (עלה), עֲנִיָּה וַדַּאי, לֵית לָהּ נְהוֹרָא לְסִיהֲרָא מִגַּרְמָהּ, אֶלָּא מַה דְּיָהִיב לָהּ שִׁמְשָׁא.
The verse continues: “O listen, Laishah”, this laishah (lit. Iioness) signifies power to crush hostile forces, and when Israel sing praises then this listens.
עֲנָתוֹת אִיהוּ חֲקַל, כְּפַר חַד, וְשָׁרְיָין בֵּיהּ כֹּהֲנִי מִסְכְּנִי דְּאַהַדְרָן עַל פִּתְחִין (דלואי), וְלֵית מַאן דְּיַשְׁגַּח בְּהוּ, בְּגִין דְּכָל אִינוּן בְּנֵי הַהוּא כְּפַרָא (ס”א קלישין), קְלִיסִין הֲווּ בְּעֵינַיְהוּ דְעַמָּא, וּבֵיתַיְיהוּ רְיקַנְיָין יַתִּיר מִכָּל עַמָּא, בַּר מַה דְּיָהֲבִין לוֹן, כְּמִסְכְּנֵי (ס”א קלישין) קְלִיסִין דְּעַמָּא. בְּגִין כָּךְ, סִיהֲרָא לֵית לָהּ נְהוֹרָא מִגַּרְמָהּ, אֶלָּא בְּשַׁעְתָּא דְּאִתְחַבַּר עִמָּהּ שִׁמְשָׁא אִתְנְהִיר.
תָּא חֲזֵי, דִּכְתִיב, (מלכים א ב׳:כ״ו) וּלְאֶבְיָתָר הַכֹּהֵן אָמַר הַמֶּלֶךְ עֲנָתוֹת לֵךְ עַל שָׂדֶךָ כִּי אִישׁ מָוֶת אָתָּה. וְכִי עַל דְּזַמִּין לֵיהּ אֲדוֹנִיָּהוּ, אִישׁ מָוֶת אִקְרֵי. אֶלָּא, בְּגִין דְּהֲוָה מֵאֲתַר מִסְכֵּנָא, דְּאִידְבַּק בֵּיהּ סִיהֲרָא, דְּאִיהִי עֲנִיָּה עֲנָתוֹת.
וְאִי תֵימָא, (מלכים א ב׳:כ״ו) וְכִי הִתְעַנִּיתָ בְּכֹל אֲשֶׁר הִתְעַנָּה אָבִי, בְּגִינֵי כָּךְ זַכָּאָה דְּלָא קָטִיל לֵיהּ. אֶלָּא אֶבְיָתָר, בְּגִין דְּהֲוָה מֵאֲתַר מִסְכֵּנָא, זָכָה בֵּיהּ דָּוִד, עַד לָא סָלִיק לְמַלְכוּ, כַּד הֲוָה מְכַמָּאן לֵיהּ שָׁאוּל, וְהֲוֵי אָרְחוֹי כְּמִסְכֵּנָא, (לבתר) אֶבְיָתָר כְּגַוְונָא דָא, וּלְזִמְנָא דְּשָׁלַט שְׁלמֹה, סִיהֲרָא קָיְימָא בְּאַשְׁלָמוּתָא, וְהֲוָה בְּחֶדְוָותָא דַּעֲתִירוּ, דְּכֹלָּא הֲוָה לֵיהּ, לָא זָכָה בֵּיהּ אֶבְיָתָר.
וַדַּאי שְּׂדֵה עֲנָתוֹת, רָזָא דְמִלָה הֲוָה, וְיִרְמְיָה דְּקָנֵי לֵיהּ, כֹּלָּא הֲוָה, בְּגִין לְאַחְסָנָא רָזָא עִלָּאָה. תָּא חֲזֵי, כָּד שָׁלְטָא סִיהֲרָא, שְׂדֵה תַּפּוּחִים אִקְרֵי, כָּד אִיהוּ בְּמִסְכֵּנוּ, שְׂדֵה עֲנָתוֹת. בְּגִינֵי כָּךְ, תּוּשְׁבַּחְתָּא דִּלְתַתָּא, עָבִיד לֵיהּ עֲתִירוּ, וּשְׁלִימוּתָא.
The verse continues: “Poor Anathoth.” When the moon is full it is called “the field of apples”, but when it is defective it is called “the field of Anathoth (poverty)”. Hence, praise from below affords it wealth and completeness,
כְּמָה דְּדָוִד, כָּל יוֹמוֹי אִשְׁתַּדַּל לְמֶעְבַּד שְׁלִימוּ לָהּ, וּלְנַגְנָא זַמָּרֵי, לְזַמְּרָא וּלְשַׁבְּחָא לְתַתָּא. וְכַד דָּוִד אִסְתַּלִּיק מֵעַלְמָא, שָׁבִיק לָהּ בִּשְׁלִימוּ, וּשְׁלֹמֹה נָטַל לָהּ בְּעוּתְרָא, בִּשְׁלֵימוּתָא, דְּהָא סִיהֲרָא נָפְקָא מִמִּסְכֵּנוּ, וְעָאלַת לְעוּתְרָא, דִּבְהַךְ עוּתְרָא, שָׁלַט עַל כָּל מַלְכֵי אַרְעָא.
and so David all his lifetime sought to provide this completeness by chanting hymns of praise below. When David died he left it complete, and Solomon received it at its full, since the moon had escaped from poverty and entered into riches.
Vayechi, Chapter 82
וְעַל דָּא (מלכים א ו) אֵין כֶּסֶף נֶחְשַׁב בִּימֵי שְׁלמֹה. אֶלָּא כֹּלָּא דְהַב, דְּאִתְרַבֵּי דְּהַב, וּבְהַהוּא זִמְנָא כְּתִיב, (איוב כ״ח:ו׳) וְעַפְרוֹת זָהָב לוֹ, דְּהָא עָפָר דִּלְעֵילָא, הֲוָה מִסְתַּכֵּל בֵּיהּ שִׁמְשָׁא, וּבְאִסְתַּכְּלוּתָא דְּשִׁמְשָׁא וְתוּקְפֵיהּ, עַפְרָא עָבִיד וְאַסְגֵּי דְהַב.
By means of this riches Solomon ruled over all the kings of the earth, and therefore “silver was not accounted for anything in the days of Solomon” (I Kings 10, 21), but everything was of gold; and of that time it is written: “And he had dust of gold” (Job 28, 6). For the sun shining on the dust of the mountain tops turned it into gold.
תָּא חֲזֵי, מִטּוּרֵי דִּנְהִירוּ, דְּתוּקְפָא דְּשִׁמְשָׁא תַּמָּן, עַפְרָא דְּאַרְעָא בֵּינֵי טוּרֵי, כֻּלְּהוּ עָבְדֵי דְהַב, וְאִלְמָלֵא חֵיוָון בִּישִׁין דִּרְבִיאוּ תַּמָּן, בְּנֵי נָשָׁא לָא הֲווּ מִסְכְּנֵי, בְּגִין דְּתוּקְפָא דְּשִׁמְשָׁא אַסְגֵּי דְהַב.
From the rays of the sun beating on the mountains the dust of the earth among the mountains became gold. And but for the wild beasts that roamed there, men would not have been poor.
בְגִין כָּךְ, בְּיוֹמוֹי דִשְׁלֹמֹה, אֵין כֶּסֶף נְחְשַׁב לִמְאוּמָה, דְּהָא תַּקִּיפָא דְשִׁמְשָׁא אִסְתַּכַּל בְּעַפְרָא, וְאַסְגֵּי לֵיהּ דְּהַב. וְעוֹד דְּהַהוּא עַפְרָא, סִטְרָא דְּדִינָא אִיהוּ. כַּד אִסְתַּכַּל בֵּיהּ שִׁמְשָׁא, נָטַל תּוּקְפָא וְאִתְרַבֵּי דַּהֲבָא. כֵּיוָן דְּאִסְתַּכַּל שְׁלֹמֹה בָּהּ, שַׁבַּח וְאַכְרִיז וְאָמַר, (קהלת ג׳:כ׳) הַכֹּל הָיָה מִן הֶעָפָר וְגו’.
When Solomon observed this he called aloud: “All was from the dust” (Eccl. 3, 20).
וְעַל דָּא שְׁלֹמֹה לָא אִצְטְרִיךְ לְנַגְנָא כְּדָוִד, אֶלָּא שִׁירָתָא דְּאִיהוּ רְחִימֵי דְעוּתְרָא, דְּהוּא נְהִירוּ וּרְחִימוּ דְּכָל תּוּשְׁבְּחָן דְּעַלְמָא בֵּיהּ הֲווּ, תּוּשְׁבַּחְתָּא דְּמַטְרוֹנִיתָא כַּד יָתְבָא בְּכֻּרְסְיָיא לְקֳבְלֵיהּ דְּמַלְכָּא קָאֲמַר.
Hence Solomon had no need to sing like David, save one song which is beloved of wealth, and is the jewel and favourite of all chants of praises, since it contains the praises recited by the Matron when she sits on the throne opposite the King.
כְּתִיב, (מלכים א י׳:כ״ז) וַיִּתֵּן הַמֶּלֶךְ אֶת הַכֶּסֶף בִּירוּשָׁלַם כַּאֲבָנִים, בְּגִין דְכֹלָּא הֲוָה דְהַב, וְעַפְרָא אִתְקַשַּׁר בִּשְּׂמָאלָא, בְּסִטְרָא דִרְחִימוּ. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (שיר השירים ב׳:ו׳) שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי, וְשִׁמְשָׁא אִתְדָּבַּק בַּהֲדָהּ, וְלָא אִתְעֲדֵי מִינָהּ.
Everything was gold, and dust was joined with the left hand, on the side of love, and the sun clung to it and did not part from it.
שְׁלמֹה טָעָה בְּהַאי, דְּהָא חָמָא דְּאִתְקְרִיב סִיהֲרָא בְּשִׁמְשָׁא, וִימִינָא מְחַבְּקָא, וּשְׂמָאלָא תְּחוֹת רֵישָׁא, כֵּיוָן דְּאִתְקְרִיבוּ דָּא בְּדָא, אָמַר, הָא אִתְקְרִיבוּ כְּחֲדָא, יְמִינָא מַה הָכָא. דְּהָא יְמִינָא לָאו אִיהוּ אֶלָּא בְּגִין לְקָרְבָא, כֵּיוָן דְּאִתְקְרִיבוּ דָּא בְּדָא לְמַאי אִצְטְרִיךְ, מִיָּד אֵין כֶּסֶף נֶחְשַׁב בִּימֵי שְׁלמֹה.
Solomon was hereby led into error. He saw that the moon had approached the sun and the right hand was embracing and the left hand under the head. Seeing this he said: “What need is there of the right hand here, seeing that they have drawn near to one another?”
אָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אַנְתְּ דָּחִית יְמִינָא, חַיָּיךְ, אַנְתְּ תִּצְטָרֵךְ לְחֶסֶד בְּנֵי נָשָׁא, וְלָא תִשְׁכַּח. מִיָּד סָטָא שִׁמְשָׁא מִלְּקַבֵּל סִיהֲרָא, וְסִיהֲרָא שַׁרְיָא לְאִתְחַשְּׁכָא, וְהֲוָה שְׁלמֹה מְהַדַּר עַל פִּתְחִין, וְאָמַר, (קהלת א׳:י״ב) אֲנִי קֹהֶלֶת, וְלָא הֲוָה מַאן דְּיַעֲבִיד עִמֵּיהּ חֶסֶד, מַאי טַעְמָא, בְּגִין דְּדָחָה יְמִינָא, וְלָא חָשִׁיב לֵיהּ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (מלכים א י׳:כ״א) אֵין כֶּסֶף נֶחְשַׁב בִּימֵי שְׁלמֹה לִמְאוּמָה.
God then said to him: “I swear to thee that as thou hast rejected the right hand, thou shalt one day require the kindness (Hesed) of men and shalt not obtain it.” Straightway the sun parted from the moon, and the moon began to darken, and Solomon went begging and said: “I am Koheleth”, and no one would show him kindness.
וְעַל דָּא, כָּל דְּאַסְגֵּי תּוּשְׁבְּחָן לְגַבֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אַסְגֵּי שְׁלָמָא לְעֵילָא, בְּגִינֵי כָּךְ הַקְשִׁיבִי לַיְשָׁה. כְּתִיב, (איוב ו) לַיִּשׁ אוֹבֵד מִבְּלִי טֶרֶף וְגו’, לַיִּשׁ הַיְינוּ לַיְשָׁה, כְּדִכְתִיב, חָק חֻקָּה. אוֹבֵד, כְּדִכְתִיב, (ישעיהו כ״ז:י״ג) וּבָאוּ הָאוֹבְדִים. מִבְּלִי טָרֶף, בְּגִין, דְּאִיהִי תָּבְעָה (ס”א עילה) עָלֶיהָ לְמֵיהַב, כְּדִכְתִיב, (משלי ל״א:ט״ו) וַתָּקָם בְּעוֹד לַיְלָה וַתִּתֵּן טֶרֶף לְבֵיתָהּ.
It is written: “The old lion perishes without prey, and the young of the lioness are scattered” (Job 4, 11). When the lioness gives food, all the (heavenly) hosts come together and draw sustenance.
וּבְנֵי לָבִיא יִתְפָּרָדוּ. בְּגִין דְּכֻלְּהוּ חַיָילִין, כַּד אִיהִי יְהִיבַת לְהוֹן טֶרֶף, כֻּלְּהוּ מִתְחַבְּרָן כְּחַד, וְיָנְקִין כְּחַד. וְכַד אִיהִי יָתְבָא מִבְּלִי טֶרֶף, דְּגָרַם גָּלוּתָא, וַדַּאי בְּנֵי לָבִיא יִתְפָּרָדוּ, מִתְפָּרְשָׁן כֻּלְּהוּ לְכַמָּה סִטְרִין וְאָרְחִין, בְּגִין לְאַשְׁכָּחָא לְמֶעְבַּד דִּינָא. וְעַל דָּא, בְּזִמְנָא דְקָרְבָּנָא אִתְעֲבִיד, כֹּלָּא מִתְתַּקְנָן, וּמִתְקַרְבִין כְּחֲדָא כִּדְקָאֲמָרָן. הַשְׁתָּא דְּקָרְבָּנָא לא אִתְעֲבִיד, וַדַּאי בְּנֵי לָבִיא יִתְפָּרָדוּ, וּבְגִינֵי כָּךְ, לֵית לָן יוֹם דְּלָא אִשְׁתַּכַּח בֵּיהּ דִּינָא, דְּהָא לָא מִתְעָרִין עִלָּאִין וְתַתָּאִין בִּשְׁלִימוּ עִלָּאָה כִּדְקָאֲמָרָן.
But when she is without prey on account of the Galuth, then they are scattered to different sides. Hence, when the sacrifices were offered they were all supported and drew near together, as we have said. But now that there are no sacrifices, then indeed “the young of the lioness are scattered” Hence, there is no day without punishment, because upper and lower do not receive the proper impulse, as we have said.
תָּא חֲזֵי, הַשְׁתָּא צְלוֹתָא דְּבַּר נָשׁ, אִתְעַר שְׁלִימוּ לְעֵילָא וְתַתָּא, וּבְבִרְכָתָא דְּבָרִיךְ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, מִתְבָּרְכִין עִלָּאִין וְתַתָּאִין. וְעַל דָּא בִּצְלוֹתָא דְּיִשְׂרָאֵל מִתְבָּרְכָאן עָלְמִין. מַאן דִּמְבָרֵךְ לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, יִתְבָּרַךְ. מַאן דְּלָא בָּרִיךְ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, לָא יִתְבָּרַךְ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (שמואל א ב׳:ל׳) כִּי מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד וּבוֹזַי יֵקָלוּ.
Now it is prayer which gives the proper impulse above and below, and through the blessings with which we bless God upper and lower are blessed. Hence worlds are blessed through the prayer of Israel. He who blesses God is blessed, and he who does not bless God is not blessed.
Vayechi, Chapter 83
רַב הַמְנוּנָא סָבָא, כַּסָּא דְבִרְכָתָא לָא יָהִיב לֵיהּ לְבַּר נָשׁ אָחֳרָא לְבָרְכָא, (דבעי לאתנטלא) אֶלָא אִיהוּ אַקְדִּים וְנָטִיל לֵיהּ (בימינא ובשמאלא) בִּתְרֵי יְדוֹי וּמְבָרֵךְ. וְהָא אֲמָרָן, דְּבָעֵי לְנַטְלָא לֵיהּ בִּימִינָא (ס”א ולא בשמאלא) וּבִשְׂמָאלָא, וְאַף עַל גַּב דְּכֹלָּא אִתְעָרוּ בֵּיהּ, שַׁפִּיר הוּא. אֲבָל כַּסָּא דִּבְרָכָה הָכִי אִצְטְרִיךְ כּוֹס, דִּכְתִיב, (תהילים קט״ז:י״ג) כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא, דְּהָא בְּהַאי כּוֹס, אִתְנְגִידוּ בִּרְכָאן מֵאִינוּן יְשׁוּעוֹת דִּלְעֵילָא, וְהוּא נָטִיל לוֹן, וְכָנִישׁ לוֹן לְגַבֵּיהּ, וְתַמָּן אִתְנְטִיר (לון) חַמְרָא עִלָּאָה וְאִתְכְּנִישׁ בְּהַהוּא כּוֹס. וּבְעִינָן לְבָרְכָא לֵיהּ בִּימִינָא, (ס”א ובשמאלא) וְלֹא בִּשְׂמָאלָא, וְחַמְרָא דְּאִיהוּ בְּהַאי כּוֹס כָּנִישׁ, דְּיִתְבָּרְכוּן כְּחֲדָא, וּבְעִינָן לְבָרְכָא פָּתוֹרָא, דְּלָא תְהֵא רֵיקַנְיָא מִנַּהֲמָא וְחַמְרָא, כֹּלָּא (חד) כְּחֲדָא.
Rab Hamnuna the Elder would not allow anyone else to take the cup of blessing, but he himself took it in his two hands and said the blessing. We have affirmed that the cup should be taken in the right hand, and not in the left. It is called “cup of salvations” (Ps. 116, 13), because through it blessings are drawn from the supernal salvations, and in it is collected the supernal wine. Also, the table over which the blessing is said should not be devoid of both bread and wine.
תָּא חֲזֵי, כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה אִקְרֵי, וְכֵיוָן דְּאִיהוּ כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה, בְּעִינָן יְמִינָא וּשְׂמָאלָא (ובעי) לְנַטְלָא לֵיהּ, וְהַהוּא כּוֹס אִתְיְיהִיב בֵּין יְמִינָא וּשְׂמָאלָא, וּבָעֵי דְּאִתְמַלְיָיא חַמְרָא, בְּגִין חַמְרָא דְאוֹרַיְיתָא, דְּאִיהוּ נָפִיק מֵעַלְמָא דְאָתֵי.
The Community of Israel is called “cup of blessing”, and therefore the cup should be raised both by the right hand and the left hand, so as to be set between. It should be filled with wine, because of the wine of the Torah which issues from the future world.
וְתָּא חֲזֵי, כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה, (הכא) בְּהַאי אִתְגַּלְיָין מִלִּין עִלָּאִין, הָכָא דְּאֲנַן בִּמְעַרְתָּא, אֵימָא הָכָא אִתְגַּלְּיָיא רָזָא דִרְתִיכָא קַדִּישָׁא. כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה בָּעֵי לְקַבְּלָא לֵיהּ בִּימִינָא וּשְׂמָאלָא, דָּא צָפוֹן וְדָרוֹם, וְכוֹס שֶׁל בְּרָכָה דִּיהֵא נָטִיל בְּרָכָה מִנַּיְיהוּ. מַאן כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה, דָּא מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלמֹה, דִּבְעִינָן דְּאִתְיְיהִיב בֵּין צָפוֹן לְדָרוֹם, וּבָעֵי לַאֲנָחָא לָהּ בִּימִינָא, וְגוּפָא דְּיִתְתַּקֵּן בַּהֲדַיְיהוּ, וְיַשְׁגַּח בֵּיהּ בְּהַהוּא כּוֹס, לְבָרְכָא לֵיהּ בְּאַרְבַּע בִּרְכָאן, בְּגִין דִּכְתִיב, (דברים י״א:י״ב) תָּמִיד עֵינֵי ה’ אֱלֹהֶיךָ בָּהּ וְגו’. אִשְׁתַּכַּח בְּכוֹס שֶׁל בְּרָכָה, רָזָא דִמְהֵימְנוּתָא, צָפוֹן וְדָרוֹם וּמִזְרָח וּמַעֲרָב, הָא רְתִיכָא קַדִּישָׁא כְּדְקָא חָזֵי לֵיהּ.
There is a mystic allusion in this cup of blessing to the holy chariot. The right and left hands correspond to the north and south, between which is “the couch of Solomon”. He who says the blessing should fix his eye upon the cup to bless it with four blessings. Thus the cup contains the emblem of faith, north, south, east, and west, and so the holy chariot.
וּפָתוֹרָא בְּנַהֲמָא, בְּגִין דְּיִתְבָּרְכָא הַהוּא לֶחֶם דִּלְתַתָּא, וְיִתְבָּרַךְ לֶחֶם עוֹנִי, וִיהֵא לֶחֶם פַּנַּג, וְהָא אוֹקִימְנָא. וְיִשְׁתַּכַּח דִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל מִתְבָּרְכָא בְּד’ סִטְרֵי עַלְמָא, לְעֵילָא וְתַתָּא לְעֵילָא (בההוא נהמא של ברכה). וְכוֹס שֶׁל בְּרָכָה, לְאִתְחַבְּרָא דָּוִד מַלְכָּא בַּאֲבָהָן, וְיִתְבָּרַךְ לְתַתָּא, דְּיִתְבָּרַךְ (נ”א ופתורא בנהמא בגין דיתברך מכל סטרין מעילא ומתתא לעילא ברזא דכוס של ברכה לאתחברא דוד מלכא באבהן ויתברך לתתא דיתברך לחם עוני ויהא לחם פנג והא אוקמוה ויתברך) פָּתוֹרָא דְּבַּר נָשׁ, לְאִשְׁתַּכְּחָא בֵּיהּ מְזוֹנָא תָּדִיר.
There should be bread on the table in order that the lower bread may be blessed, and the “bread of poverty” may become the “bread of luxury”. In this way the Community of Israel will be blessed in all four directions, above and below-above by the bread of blessing and the cup of blessing through which King David is joined to the patriarchs, and below, that bread should never be lacking from the Israelite’s table.’
Vayechi, Chapter 84
קָמוּ כֻּלְּהוּ וּנְשָׁקוּ יְדוֹי, אָמְרוּ בְּרִיךְ רַחֲמָנָא דְּאָעִילְנָא הָכָא, וּשְׁמַעְנָא מִלִּין אִלֵּין. נָפְקוּ מִן מְעַרְתָּא וְאֲזְלוּ, כַּד עָאלוּ בְּמָתָא, חָמוּ עִיטְרָא דִבְנֵי נָשָׁא דְמִיתוּ, דְּנָפַל בֵּיתָא עֲלַיְיהוּ, יָתְבוּ וְחָמוּ דְּקָא סַפְדֵי לְאִינוּן דְּמִיתוּ, עִם אִינוּן רוֹמָאֵי.
They all rose and kissed his hands, saying: “God be blessed who has brought us into the world to hear all this.” They then left the cave and went on their way. When they reached the town, they saw a funeral procession for some men who had died through a house falling on them, and in whom were included some informers, as R. Simeon had said.
פָּתַח רִבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר וַיָּבֹאוּ עַד גֹּרֶן הָאָטָד, מַאן גֹּרֶן הָאָטָד. אֶלָּא, הָכָא אִתְרְמֵיז שָׁלְטָנוּתָא דְמִצְרָאֵי דְּאִתְעֲדֵי. גֹּרֶן הָאָטָד, דָּא מְמַנָּא שׁוּלְטָנָא דְּמִצְרָאֵי, דְּאִתְעֲדֵי מִקַּמֵּי שׁוּלְטָנוּתָא דְיִשְׂרָאֵל, דְּהָא חָמוּ (גורן). כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (מלכים א כ״ב:י׳) מְלוּבָּשִׁים בְּגָדִים בַּגֹּרֶן. וְעַל דָּא וַיִסְפְּדוּ שָׁם מִסְפֵּד גָּדוֹל וְכָבֵד מְאֹד וְגו’.
R. Simeon quoted the text: “And they came to the threshingfloor of Atad”, saying: ‘This is a hint of the passing of the dominion of the Egyptians to give place to the dominion of Israel; and hence it was that they “lamented with a very great and sore lamentation”.
עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ אָבֵל מִצְרָיִם עַד הַיּוֹם הַזֶּה, דְּוַדַּאי מִמִּצְרַיִם הֲוָה, אוּף הָכָא לָאו דְּיוּדָאֵי נִינְהוּ אִלֵּין בָּכְיָין, אַף עַל גַּב דְּמִיתוּ בֵּיהּ יוּדָאֵי, וְאִלֵּין יוּדָאֵי, אִלְּמָלֵא הֲווּ יוּדָאֵי, לָא מִיתוּ, וְכֵיוָן דְּמִיתוּ, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מְכַפֵּר חוֹבַיְיהוּ.
So here also these people are not mourning for the Jews, although there are some Jews among the dead; and even these, had they been really Jews, would not have been killed, and since they have died God pardons their sins.
אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן תָּא חֲזֵי, דְּיַעֲקֹב אַף עַל גַּב דְּנָפְקַת נִשְׁמָתֵיהּ בְּמִצְרַיִם, לָאו בִּרְשׁוּתָא אָחֳרָא נָפְקַת. מַאי טַעְמָא, כְּמָה דְאִתְּמָר, דְּלָא הֲוָה מִיּוֹמָא דְּאִתְבְּרֵי עָלְמָא עַרְסָא שְׁלֵימָתָא כְּהַהוּא עַרְסָא דְיַעֲקֹב. בְּשַׁעְתָּא דְּהֲוָה סָלִיק מֵעַלְמָא נִשְׁמָתֵיהּ, מִיָּד אִתְקַשַּׁר בְּאַתְרֵיהּ, וְהָא אוֹקִימְנָא.
R. Simeon said: ‘Although Jacob died in Egypt, yet his soul did not depart in a foreign land, since when he died his soul was straightway joined to its place. as we have stated.
Vayechi, Chapter 85
תָּא חֲזֵי, כַּד הֲוָה עָאל יַעֲקֹב בִּמְעַרְתָּא, כָּל רֵיחִין דְּגִנְתָּא דְעֵדֶן אִשְׁתַּכַּח בִּמְעַרְתָּא, וּמְעַרְתָּא סָלְקָא נְהוֹרָא, וּשְׁרַגָּא חַד דָּלִיק. וְכַד עָאלוּ אֲבָהָן לְגַבֵּי דְּיַעֲקֹב לְמִצְרַיִם, לְאִשְׁתַּכָּחָא עִמֵּיהּ, אִסְתַּלַּק נְהוֹרָא דְּשַׁרְגָּא. כֵּיוָן דְּעָאל יַעֲקֹב בִּמְעַרְתָּא, הַדְרָא שְׁרַגָא לְאַתְרֵיהּ, כְּדֵין אִשְׁתְּלִים מְעַרְתָּא מִכָּל מַה דְּאִצְטְרִיךְ.
When Jacob entered the cave, all the perfumes of Eden filled it and a light went up from it and a lamp was kindled there. When the patriarchs went to Jacob in Egypt, to be with him, the light of the candle departed, but when Jacob entered the cave it returned.
וְעַד יוֹמֵי עַלְמָא, לָא קַבִּילַת מְעַרְתָּא בַּר נָשׁ אָחֳרָא, וְלָא תְקַבֵּל. וְנִשְׁמָתִין דְּזָכָאן אִעַבְרָן מִקַּמַּיְיהוּ בְּבֵי מְעַרְתָּא, בְּגִין דְּיִתְעָרוּן, וְחָמִין זַרְעָא דִּשְׁבָקוּ בְּעַלְמָא, וְיֶחדוּ קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. אָמַר רִבִּי אַבָּא, חֲנִיטָא דְיַעֲקֹב מַאי אִיהוּ, אָמַר לֵיהּ, זִיל שְׁאִיל לְאַסְיָא.
With his admission the cave obtained its full complement, and it never again received another occupant, nor will it ever receive one. The souls that are worthy pass before the patriarchs in the cave in order that they may awake and behold the seed which they have left in the world, and rejoice before the Almighty.’ R. Abba asked: ‘What was the embalming of Jacob?’
תָּא חֲזֵי, כְּתִיב וַיְצַו יוֹסֵף אֶת עֲבָדָיו אֶת הָרוֹפְאִים לַחֲנוֹט אֶת אָבִיו וַיַּחַנְטוּ הָרוֹפְאִים אֶת יִשְׂרָאֵל, סַלְקָא דַעְתָּךְ כִּשְׁאָר בְּנִי נָשָׁא הֲוָה חֲנִיטָא דָא. אִי תֵימָא בְּגִין אוֹרְחָא הוּא דְּעֲבָדוּ, הָא כְּתִיב וַיָּמָת יוֹסֵף בֶּן וְגו’ וַיִּישָׂם בָּאָרוֹן בְּמִצְרָיִם, הָא לָא אֲזְלוּ עִמֵּיהּ בְּאָרְחָא, דְּהָא תַּמָּן אִתְקַבַּר, וּכְתִיב וַיַּחַנְטוּ אוֹתוֹ.
He said to him: ‘Go and ask a physician. It says: “and Joseph commanded his servants the physicians to embalm his father, and the physicians embalmed Israel”. Apparently, this embalming was like that of any other person. It cannot have been on account of the journey to Canaan, because Joseph also was embalmed and yet he was not taken out of the country.
אֶלָּא, אָרְחָא דְּמַלְכִין אִינוּן, בְּגִין לְקַיְימָא גוּפַיְיהוּ, חֲנָטֵי לוֹן בִּמְשַׁח רְבוּת, עִלָּאָה עַל כָּל מִשְׁחִין, מְעוֹרָב בְּבוּסְמִין, וְשָׁאִיב לֵיהּ בְּגוּפָא יוֹמָא בָּתַר יוֹמָא בְּהַהוּא מִשְׁחָא טָבָא, אַרְבְּעִין יוֹמִין. דִּכְתִיב, וַיִּמְלְאוּ לוֹ אַרְבָּעִים יוֹם כִּי כֵן יִמְלְאוּ יְמֵי הַחֲנוּטִים. בָּתַר דְאִשְׁתְּלִים דָּא, קָיְימָא גוּפָא שְׁלִים זִמְנִין סַגִּיאִין.
The real reason was that it was the custom to embalm kings in order to preserve their bodies. They were embalmed with very special oil mixed with spices. This was rubbed on them day after day for forty days. After that, the body could last for a very long time.
בְּגִין דְּכָל הַהוּא אַרְעָא דִכְנַעַן, וְאַרְעָא דְּמִצְרַיִם, מְכַלָּה גּוּפָא וּמְרַקֵּב לֵיהּ לִזְמַן זְעִיר מִכָּל שְׁאָר אַרְעָא, וּבְגִין לְקַיְימָא גוּפָא עָבְדֵי דָא, וְעָבְדֵי חֲנִיטָא דָא מִגּוֹ וּמִבָּרָא. מִגּוֹ דְּשַׁוְיָן הַהוּא מִשְׁחָא עַל טַבּוּרָא, וְהוּא עָאל בְּטַבּוּרָא לְגוֹ וְאִשְׁתְּאִיב בְּמֵעוֹי, וְקָאִים לֵיהּ לְגוּפָא מִגּוֹ וּמִבָּרָא לְזִמְנִין סַגִּיאִין.
For the air of the land of Canaan and of the land of Egypt corrupts the body I more rapidly than that of any other country. Hence they do this to preserve the body, embalming it within and without. They place the oil on the navel, and it enters into the body and draws out the inside, and thus preserves it inside and outside.
Vayechi, Chapter 86
וְיַעֲקֹב הָכִי הֲוָה בְּקִיּוּמָא דְגוּפָא, וְהָכִי אִצְטְרִיךְ. דְּגוּפָא דְּאֲבָהָן אִיהוּ, וְהֲוָה בְּקִיּוּמָא בְּגוּפָא וְנַפְשָׁא. כְּגַוְונָא דָא לְיוֹסֵף, דְּאִיהוּ דוּגְמָא דְּגוּפָא, וּבְקִיּוּמָא דְגוּפָא וְנַפְשָׁא הוּא. בְּקִיּוּמָא דְגוּפָא, דִּכְתִיב וַיַּחַנְטוּ אוֹתוֹ, בְּקִיּוּמָא דְּנַפְשָׁא, דִּכְתִיב וַיִּישָׂם בָּאָרוֹן בְּמִצְרָיִם.
It was fitting that Jacob’s body should be so preserved, since he was the body of the patriarchs. Similarly Joseph, who was an emblem of the body, was preserved both in body and soul-in body, as it says “and they embalmed him”, in soul, as it is written, “and he was put in a coffin in Egypt”.
וּתְנִינָן תְּרֵי יוּדִי”ן אַמַּאי. אֶלָּא, יוֹסֵף נָטַר לֵיהּ בְּרִית לְתַתָּא, וְנָטִיר לֵיהּ בְּרִית דִּלְעֵילָא, אִסְתַּלַּק מֵעַלְמָא, אִתְשַׁוִּי בִּתְרֵי אֲרוֹנֵי, (אתר) בְּאָרוֹן לְתַתָּא וּבְאָרוֹן לְעֵילָא. אָרוֹן דִּלְעֵילָא מַאן אִיהוּ. אֶלָּא, כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (יהושע ו׳:ו׳) הִנֵּה אֲרוֹן הַבְּרִית אֲדוֹן כָּל הָאָרֶץ, דְּאָרוֹן דִּלְעֵילָא אֲרוֹן הַבְּרִית אִקְרֵי, דְּהָא לָא יָרִית לֵיהּ אֶלָּא מַאן דְּנָטַר בְּרִית, וּבְגִין דְּיוֹסֵף נָטַר לֵיהּ לִבְרִית, אִתְשַׁוֵּי בִּתְרֵי אֲרוֹנֵי.
The word vayisem (and he was put) is spelt with two yods, one of them to indicate an ark above which is called “the ark of the covenant”, which Joseph inherited because he kept the covenant.
וַיִּישֶׂם בָּאָרֹן בְּמִצְרָיִם, הָכִי הוּא וַדַּאי. וּקְרָא אוֹכַח רָזָא אָחֳרָא, דְּאַף עַל גַּב דְּנָפְקַת נִשְׁמָתֵיהּ בִּרְשׁוּ אָחֳרָא, אִתְקַשַּׁר בִּשְׁכִינְתָּא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, וַיִּישֶׂם בָּאָרוֹן, לְעֵילָא וּלְתַתָּא, בְּגִין דְּהֲוָה צַדִּיק. דְּכָל צַדִּיק יָרִית אַרְעָא קַדִּישָׁא עִלָּאָה, כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (ישעיהו ס׳:כ״א) וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִרְשׁוּ אָרֶץ נִצֶר מַטָּעַי מַעֲשֵׂה יָדַי לְהִתְפָּאֵר. בָּרוּךְ ה’ לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן: סָלִיק סֵפֶר בְּרֵאשִׁית
There is also another hint in this expression, to wit, that although he died on a foreign soil, his soul was united with the Shekinah, the reason being that he was righteous, and every righteous one inherits the celestial holy land, as it is written: “And thy people are all righteous, they shall forever inherit the land, the branch of my planting, the work of my hands, that I may be glorified” (Is. 60, 21).