Zohar 6

Zohar 6

Beshalach, Chapter 1

וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱלהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים וְגוֹ’. רִבִּי שִׁמְעוֹן פָּתַח, (חבקוק ג׳:א׳) תְּפִלָּה לַחֲבַקּוּק הַנָּבִיא עַל שִׁגְיוֹנוֹת. הַאי קְרָא קַשְׁיָא, וְאִית לְאִסְתַּכְּלָא בֵּיהּ, מַאי שְׁנָא תְּפִלָּה לַחֲבַקּוּק הַנָּבִיא, יַתִּיר מִכָּל שְׁאַר נְבִיאֵי עָלְמָא, דְּלָא כְּתִיב בְּהוּ תְּפִלָּה לִישַׁעְיָה הַנָּבִיא, אוֹ לְיִרְמִיָּה, אוֹ לִיחֶזְקֵאל, אוֹ לְהוֹשֵׁעַ, אוֹ לִשְׁאַר נְבִיאֵי עָלְמָא.

AND IT CAME TO PASS WHEN PHARAOH SENT AWAY THE PEOPLE, ETC R. Simeon discoursed here on the verse: “A prayer of Habakkuk the prophet upon shigionoth” (Hab. 3, 1). ‘Why’, he said, ‘is this vision of Habakkuk designated “prayer”, a title unique in the prophetic writings? Why do we find only a prayer of Habakkuk and not of Isaiah or Jeremiah?

אֶלָּא הָכִי תָּנֵינָן, אֱלִישָׁע זָכָה בְּהַאי עָלְמָא מַה דְּלָא זָכָה נְבִיאָה אָחֳרָא, בַּר מִמֹּשֶׁה. (ועם כל דא לא בעא לאטרחא למריה) תָּא חֲזִי, מַאי כְּתִיב, (מלכים ב ד׳:ח׳) וַיְהִי הַיּוֹם וַיַּעֲבוֹר אֱלִישָׁע אֶל שׁוּנֵם וְשָׁם אִשָּׁה גְּדוֹלָה. מַאי אִשָּׁה גְּדוֹלָה. אֶלָּא גְּדוֹלָה בְּעוֹבָדָהָא, דְּכָל בְּנֵי (ס”א דרא) בֵּיתָא, מִשְׁתַּבְּחִין בָּהּ, וְהִיא עִקָרָא דְּבֵיתָא, וּבְגִין דְּבַעֲלָהּ לָא הֲוָה שְׁכִיחַ בְּבֵיתָא, לְמֶהֱוֵי עִקָרָא, לָא הֲוָה אִדְכַּר הוּא, אֶלָּא הִיא.

וְתוּ, וְשָׁם אִשָּׁה גְּדוֹלָה: גְּדוֹלָה עַל כָּל שְׁאַר נְשֵׁי עָלְמָא, דְּהָא שְׁאַר נְשֵׁי עָלְמָא, כַּד חָמָאן אוּשְׁפִּיזָא בְּבֵיתָא, מִצְטַעֲרָן בֵּיהּ, וְדָחֲקָן בֵּיהּ כָּל שֶׁכֵּן לְאַפָּקָא עָלֵיהּ מָמוֹנָא, וְהִיא חֲדַת בֵּיהּ בְּאוּשְׁפִּיזָא, וּלְאַפָּקָא עָלֵיהּ מָמוֹנָא, כָּל שֶׁכֵּן כֵּיוָן דְּחָמַת לֵיהּ לֶאֱלִישָׁע חַדַת בֵּיהּ לַחֲדָּא. וְעַל דָּא, שְׁבָחָא דְּכֹלָּא דְּאִתְּתָא הִיא, דְּהָא אוּשְׁפִּיזָא דְּבֵיתָא דְּאִתְּתָא הִיא. וּבְגִין כַּךְ וְשָׁם אִשָּׁה גְּדוֹלָה, גְּדוֹלָה עַל שְׁאַר נָשִׁין.

וַתֹּאמֶר אֶל אִישָׁהּ הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִישׁ אֱלהִים קָדוֹשׁ הוּא, בְּמָּה יַדְעָה. אֶלָּא הָא אוּקְמוּהָ חַבְרַיָּא, דְּשׁוּשִׁיפָא חִוָּורָא זְרִיקַת לֵיהּ בְּעַרְסֵיהּ. וְלָא חָמַת בֵּיהּ קֶרִי מֵעוֹלָם, וְלָא אַעְבָּר זְבוּבָא בְּפָתוֹרֵיהּ.

הָנֵי מִילֵי קַשְׁיָין, אִי תֵּימָא דְּלָא חָמַת בֵּיהּ קֶרִי, הָא סַגִּיאִין אִינּוּן בְּנֵי נָשָׁא הָכִי בְּעָלְמָא, מַה שִׁנּוּיָא הָכָא. וְאִי תֵּימָא דְּלָא עָבַר זְבוּבָא בְּפָתוֹרֵיהּ. אֲמַאי כְּתִיב, הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי, וְכִי הִיא יַדְעַת, וְלָא אָחֳרָא, וְהָא כָּל אִינּוּן דְּחָמוּ לֵיהּ אָכִיל בְּפָתוֹרֵיהּ הֲווֹ יַדְעֵי.

אֶלָּא שַׁפִּיר קָאַמְרַת, אֲבָל הִנִּה נָא יָדַעְתִּי, הִיא יַדְעָה, וְלָא אָחֳרָא, בְּגִין דְּהִיא מְתַקְנַת עַרְסֵיהּ, בְּשַׁעֲתָא דְּשָׁכִיב בְּלֵילְיָא, וּבְשַׁעֲתָא דְּקָאִים בְּצַפְרָא. וְהַאי דְּקַאמְרֵי דְּשׁוּשִׁיפָא חִוָּורָא זְרִיקַת לֵיהּ בְּעַרְסֵיהּ, הָכִי הֲוָה, וּבָהּ יַדְעָה, דְּאָרְחָא דְּעָלְמָא, כֵּיוָן דְּקָאִים בַּר נָשׁ מֵעַרְסֵיהּ, סָלִיק שׁוּשִׁיפָא דְּנָאִים בָּהּ, רֵיחָא מְנוּוָלָא. וְהַאי, בְּשַׁעֲתָא דְּסַלְקַת הַהוּא שׁוּשִׁיפָא מֵעַרְסֵיהּ, הֲוָה סָלִיק רֵיחִין, (קכ”ז) כְּרֵיחִין דְּגִנְתָּא דְּעֵדֶן. אָמְרָה אִי לָאו דְּקַדִּישָׁא הוּא, וּקְדוּשָׁה דְּמָרֵיהּ עָלֵיהּ, לָא סָלִיק רֵיחָא קַדִּישָׁא הָכִי.

בְּגִינֵי כַּךְ, בָּעֵי לְאִתְפָּרְשָׁא מִן בֵּיתָא, דְּלָא אִזְדְּהַר בַּר נָשׁ כָּל כַּךְ בְּבֵיתָא. אֲבָל אַמְרַת, (מלכים ב ד׳:י׳) נַעֲשֶׂה נָא עֲלִיַּית קִיר קְטַנָּה וְנָשִׂים לוֹ שָׁם מִטָּה וְשֻׁלְחָן וְכִסֵּא וּמְנוֹרָה, אַרְבַּע אִלֵּין לָמָּה. אֶלָּא בְּגִין דְּאִינּוּן תִּקּוּנָא דִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, דְּאִתְקְרִיאַת עֲלִיַּית קִיר, וְהָכִי אִתְקַרְיא, כְּמָה דִּכְתִּיב, (ישעיהו ל״ח:ב׳) וַיַּסֵּב חִזְקִיָּה פָּנָיו אֶל הַקִּיר.

מִטָּה וְשֻׁלְחָן וְכִסֵּא וּמְנוֹרָה, לָאו אִינּוּן כְּתִיקוּן דְּשִׁמּוּשָׁא, דְּהָא כִּסֵּא קָא בָּעֵי בְּקַדְמִיתָא, וּלְבָתַר שֻׁלְחָן, לְבָתַר מְנוֹרָה, לְבָתַר מִטָּה, אֲמַאי אַקְדִּימַת מִטָּה. בְּגִין דְּהִיא חֲבִיבָה עָלֵיהּ יַתִּיר מִכֹּלָּא, וְאַקְדִּים בַּר נָשׁ מַה דְּחָבִיב עָלֵיהּ.

(מלכים ב ד׳:י׳-י״א) וַיְהִי הַיּוֹם וַיָּבוֹא שָׁמָּה. וַיְהִי הַיּוֹם, מַאן הוּא יוֹמָא דָּא. אֶלָּא כְּמָה דְּאוּקְמוּהָ. וְתָּא חֲזֵי. הַהוּא יוֹמָא, יוֹמָא טָבָא דְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה הֲוָה, דְּאִתְפְּקָדוּ בֵּיהּ עֲקָרוֹת דְּעָלְמָא, וְאִתְפַּקְּדָן בֵּיהּ בְּנֵי עָלְמָא. קָרָא לַשּׁוּנַמִּית וְאָמַר, (מלכים ב ד׳:י״ג) הִנֵּה חָרַדְתְּ אֵלֵינוּ אֶת כָּל הַחֲרָדָה הַזֹּאת. בְּגִינֵי כַּךְ, אִצְטְרִיכְנָא לְעַיְּינָא יוֹמָא דָּא בְּדִינִי דְּעָלְמָא, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דָּאִין בְּיוֹמָא דָּא לְעָלְמָא, וּבְגִין דְּאִתְפָּרַשְׁנָא בִּלְחוֹד בַּאֲתָר דָּא, אִצְטְרִיכְנָא לְאִסְתַּכְּלָא בִּרְגִיזוּ דְּעָלְמָא.

(מלכים ב ד׳:י״ג) וּמַה לַעֲשׂוֹת לָךְ הֲיֵשׁ לְדַבֵּר לָךְ אֶל הַמֶּלֶךְ אוֹ אֶל שַׂר הַצָּבָא. וְכִי מִלָּה דָּא לְמָה אִצְטְרִיכָא לְגַבֵּי אִתְּתָא, דְּלָא נַפְקַת וְלָא אַזְלַת וְלָא עָאלַת בְּהֵיכְלָא דְּמַלְכָּא. אֶלָּא, יוֹמָא דָּא הֲוָה גָּרִים, דְּכָל בְּנֵי עָלְמָא יַתְבִין (נ”א קיימין) בְּדִינָא, וּבְהַהוּא יוֹמָא אִקְרֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מֶלֶךְ. הַמֶּלֶךְ הַמִּשְׁפָּט. אָמַר לָהּ, אִי אַתְּ אִצְטְרִיךְ לָךְ לְגַבֵּי מַלְכָּא עִלָּאָה, עַל עוֹבָדִין דִּי בִּידָךְ.

וַתֹּאמֶר בְּתוֹךְ עַמִּי אָנֹכִי יֹשָׁבֶת. מַאי קָאַמְרַת. אֶלָּא בְּשַׁעֲתָא (נ”א בזמנא) דְּדִינָא תַּלְיָא בְּעָלְמָא, לָא יִתְפְּרַשׁ בַּר נָשׁ בִּלְחוֹדוֹי, וְלָא יִתְרְשִׁים לְעֵילָּא, וְלָא יִשְׁתְּמוֹדְעוּן בֵּיהּ בִּלְחוֹדוֹי, דְּהָא בְּזִמְנָא (אחרא) דְּדִינָא תַּלְיָא בְּעָלְמָא, אִינּוּן דְּאִשְׁתְּמוֹדְעוּן וּרְשִׁימִין בִּלְחוֹדַיְיהוּ, אַף עַל גַּב דְּזַכָּאִין אִינּוּן, אִינּוּן אִתָּפְסָן בְּקַדְמִיתָא. וְעַל דָּא, לָא לִבָעֵי לֵיהּ לְאִינִישׁ, לְאִתְפָּרְשָׁא מִבֵּין עַמָּא לְעָלַם, דִּבְכָל זִמְנָא רַחֲמֵי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַל עַמָּא כֻּלְּהוּ כְּחַד. (ולא לבעי ליה לאיניש לאתפרש מן עמא לעלם) וּבְגִינֵי כַּךְ אָמְרָה, בְּתוֹךְ עַמִּי אָנֹכִי יֹשָׁבֶת, וְלָא בְּעֵינָא לְאִתְפָּרְשָׁא מִנַּיְיהוּ, כְּמָה דְּעָבֵדְנָא עַד יוֹמָא דֵּין.

וַיֹּאמֶר גֵּחֲזִי אֲבָל בֵּן אֵין לָהּ וְגוֹ’. אָמַר לָהּ אֱלִישָׁע. הָא וַדַּאי שַׁעֲתָא קַיְּימָא, דְּהָא יוֹמָא גָּרִים. וַיֹּאמֶר לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה אַתְּ חוֹבֶקֶת בֶּן. וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֶּן לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיהָ אֱלִישָׁע. לַמּוֹעֵד וַדַּאי. לְבָתַר מִית. מַאי טַעֲמָא מִית. אֶלָּא בְּגִין דְּאִתְיְיהִב לָהּ, וְלָא לְבַעְלָהּ. וּמֵאֲתָר דְּנוּקְבָּא אִתְקָשָּׁר, וּמַאן דְּאִתְקָשָּׁר בְּנוּקְבָּא, מוֹתָא אִזְדַּמְּנַת קָמֵיהּ. מְנָא לָן דְּלָהּ אִתְיְהִיב, דִּכְתִּיב אַתְּ חוֹבֶקֶת בֵּן.

To explain this we must go back to the tradition which says that he was the son of the Shunammite woman who befriended Elisha, and that his name contains an allusion to Elisha’s words, “about this set time, according to the time of life, thou wilt embrace (hobeketh) a son” (2 Kings 4, 16). The promise was fulfilled, but the child subsequently died. Why? Because it was given to her and not to her husband; it came from the “feminine” region alone, and everything emanating from the feminine principle ends in death.

תָּא חֲזֵי, בְּאַבְרָהָם כְּתִיב (בראשית י״ח:י׳) שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ, וְלֹא אֵלֶיהָ, אֵלֶיךָ וַדַּאי, בָּךְ אִתְקָשָּׁר, וְלָא בְּנוּקְבָא. מַאן דְּאָתֵי מִסִּטְרָא דְּנוּקְבָּא, מוֹתָא אַקְדִּים לְרַגְלוֹי. וַתַּעַל וַתַּשְׁכִּיבֵהוּ עַל מִטַּת אִישׁ הָאֱלהִים, בְּגִין דְּתַמָּן חָמַת קְדוּשָׁה עִלָּאָה מִכֹּלָּא.

וַיֹּאמֶר לָהּ הֲשָׁלוֹם לָךְ הֲשָׁלוֹם לְאִישֵׁךְ הֲשָׁלוֹם לַיָּלֶד. מִכָּאן, דְּהִיא עִקָרָא דְּבֵיתָא, וְלֹא עוֹד אֶלָּא דְּאִיהִי אַזְלַת אֲבַתְרֵיהּ, וְלֹא בַּעְלָהּ. וַיִּגַּשׁ גֵּחֲזִי לְהָדְפָהּ הָא אוּקְמוּהָ.

וַיֹּאמֶר אִישׁ הָאֱלהִים הַרְפֵּה לָהּ. מַאי שְׁנָא הָכָא דְּאָמַר אִישׁ הָאֱלֹהִים, וְכַד הֲוָה בְּמָתָא אֱלִישָׁע. אֶלָּא הָכָא וַדַּאי אִישׁ הָאֱלהִים, דְּהָכָא (ס”א הוא) חַזָא דּוּכְתֵּיהּ, וְלָא בְּמָתָא, וְלָא בְּשַׁעֲתָא דַּהֲווֹ בְּנִי נְבִיאֵי קָמֵיהּ.

וַיְיָ’ הֶעְלִים מִמֶּנִּי וְגוֹ’, כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר (בראשית י״ט:כ״ד) וַיְיָ’ הִמְטִיר עַל סְדוֹם וְעַל עֲמוֹרָה, דָּא בֵּי דִּינָא דִּלְתַתָּא. וְלֹא הִגִּיד לִי, מַאי טַעֲמָא לֹא יָדַע אֱלִישָׁע. אֶלָּא אָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּמָה אֲנָא קָטִיל לְהַאי, אִי אֵימָא לֵיהּ, לא יָמוּת, דְּהָא נְבִזְבְּזָא דִּילֵיהּ הוּא. וַדַּאי אִית לֵיהּ לְמֵימָת, דְּהָא אִתְּמַר, דִּכְתִּיב אַתְּ חוֹבֶקֶת בֵּן, וּמֵאֲתָר דְּנוּקְבָּא גָּרִים מוֹתָא, וּבְגִינֵי כַּךְ לָא אָמַר לֵיהּ.

וַיֹּאמֶר לְגֵחֲזִי חֲגוֹר מָתְנֶיךָ וְקַח מִשְׁעַנְתִּי בְיָדְךָ וָלֵךְ. וְהָא אוּקְמוּהָ וְאִסְתְּלַק נִיסָא מִנֵּיהּ. חַי יְיָ’ וְחֵי נַפְשְׁךָ אִם אֶעֶזְבֶךָּ, אֲמַאי כֵּיוָן דְּגֵיחֲזִי הֲוָה אָזִיל. אֶלָּא הִיא יַדְעַת אָרְחוֹי דְּהַהוּא רָשָׁע דְּגֵיחֲזִי, דְּלָאו אִיהוּ כְּדַאי דְּיִשְׁתְּכַח נִיסָא עַל יְדוֹי.

וַיָּשֶׂם פִּיו עַל פִּיו וְעֵינָיו עַל עֵינָיו וְגוֹ’. אֲמַאי, אֶלָּא דְּאַשְׁגַּח אֱלִישָׁע וְיָדַע דְּאַתְרָא (דאתתא הוא) דָּא הוּא דְּגָרִים, דְּאִתְקְשָׁר בֵּיהּ הַשְׁתָּא. וַיָּשֶׂם פִּיו עַל פִּיו וְעֵינָיו עַל עֵינָיו, לְקַשְּׁרָא לֵיהּ בְּאַתְרָא אָחֳרָא עִלָּאָה, אֲתָר דְּחַיִּין אִשְׁתְּכָחוּ בֵּיהּ.

Elisha, seeing that the child was dead, realized the reason; and therefore “he lay upon the child, and put his mouth upon his mouth, and his eyes upon his eyes, and his hands upon his hands, and he stretched himself upon the child, and the flesh of the child waxed warm” (Ibid. 34); that is to say, he connected him with another supernal region where there is an abundance of life,

וְלָא יָכִיל לְאַעְקְרָא לֵיהּ מֵאֲתָר דְּאִתְקַשָּׁר בֵּיהּ בְּקַדְמִיתָא, אֶלָּא אִתְּעַר רוּחָא חֲדָא מִלְּעֵילָּא, וְאִתְקְשַׁר בְּהַאי אֲתָר, וְאָתִיב לֵיהּ נַפְשֵׁיהּ. דְּאִי לָאו הָכִי לָא הֲוָה קָאִים לְעָלְמִין. וַיְזוֹרֵר הַנַּעַר עַד שֶׁבַע פְּעָמִים, וְלָא סָלִיק יַתִּיר, כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר (תהילים צ׳:י׳) יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָּהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה.

not uprooting the child from the former region, but awakening a new spirit from above and restoring his soul to him. “And the child sneezed seven times, and the child opened his eyes” (v. 35).

וְדָא הוּא חֲבַקּוּק נְבִיאָה, כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר אַתְּ חוֹבֶקֶת בֵּן. אִי הָכִי חָבוּק מִבָּעֵי לֵיהּ, אֲמַאי חֲבַקּוּק תְּרֵי. אֶלָּא, חַד דְּאִמֵּיהּ, וְחַד דְּאֱלִישָׁע, דְּאִתְחַבָּק עִמֵּיהּ. דָּבָר אַחֵר תְּרֵי חִבּוּקִין הֲווֹ בֵּיהּ, בֵּין לְהַאי סִטְרָא בֵּין לְהַאי סִטְרָא. חִבּוּקָא חֲדָא, הַהוּא אֲתָר דְּהֲוָה תָּלֵי בֵּיהּ בְּקַדְמִיתָא. חִבּוּקָא אַחֲרִינָא דְּסָלִיק לֵיהּ לְדַרְגִּין עִלָּאִין יַתִּיר, וּבְגִין כָּךְ חֲבַקּוּק תְּרֵי.

Now this child became the prophet Habakkuk. The duplicate form of his name (Habakkuk instead of Habuk=embraced) suggests that he owed his life to two “embracings”: one of his mother (cf. 5, 16), and one of Elisha, one coming from the sphere to which he was attached at first, and the other from the higher supernal grade.

(חבקוק ג׳:א׳) תְּפִלָּה לַחֲבַקּוּק הַנָּבִיא, מַאי תְּפִלָּה. אֶלָּא דָּא הוּא אֲתָר, דְּהֲוָה קָשִׁיר בֵּיהּ בְּקַדְמִיתָא, וְדָא הוּא תְּפִלָּה שֶׁל יָד. עַל שִׁגְיוֹנוֹת. דְּהַהוּא יוֹמָא דְּאִתְקְשָׁר בֵּיהּ, שִׁגְיוֹנוֹת דְּעָלְמָא הֲווֹ תַּלְיָין קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּגְבוּרָה הֲוָה שָׁלִיט, וְעַל דָּא אִתְקְשַׁר בֵּיהּ הַאי תְּפִלָּה. (נ”א בהאי תפלה)

his prophetic utterance took the form of a prayer, as issuing from the place to which he was first attached; and it was “upon shigionoth” (lit. errors), because the day on which his birth was announced was New Year’s day, when the “errors” of mankind are judged by the Almighty.

דָּבָר אַחֵר תְּפִלָּה לַחֲבַקּוּק הַנָּבִיא, תְּפִלָּה לַחֲבַקּוּק: בְּגִין חֲבַקּוּק, דְּאִיהוּ עָבִיד בְּגִינֵיהּ. יְיָ’ שָׁמַעְתִּי שִׁמְעֲךָ יָרֵאתִי וְגוֹ’, תָּא חֲזֵי, כַּד הֲוָה אִתְּעַר עָלֵיהּ רוּחָא דִּנְבוּאָה עַל אֲתָר דָּא דְּהוּא תְּפִלָּה, הֲוָה אָתֵי וַהֲוָה דָּחִיל וּמִזְדַּעְזִע. מַתְלָא אַמְרִי, מַאן דְּנָשִׁיךְ מִכַּלְבָּא, מִקָּלֵיהּ אִזְדַּעְזָע.

Hence, whenever the spirit of prophecy was stirred in him, he trembled, saying: “O Lord, I have the report of thee, and I am afraid” (Hab. 3, 2).

יְיָ’ פָּעָלְךָ בְּקֶרֶב שָׁנִים חַיֵּיהוּ, מַאן פָּעָלְךָ. אֶלָּא, עָלֵיהּ קָאָמַר, דְּאִיהוּ פֹּעַל דִּילֵיהּ. בְּקֶרֶב שָׁנִים חַיֵּיהוּ. הָב לֵיהּ חַיִּין לְהַאי פָּעָלְךָ, בְּקֶרֶב שְׁנִין עִלָּאִין. דָּבָר אַחֵר, חַיֵּיהוּ דְּלָא יָמוּת כַּד בְּקַדְמִיתָא.

Therefore he prayed: “O Lord, revive thy work (i.e. himself) in the midst of the years… in wrath remember mercy” (Ibid.).

עַל שִׁגְיוֹנוֹת, מַאי עַל שִׁגְיוֹנוֹת, עַל שְׁגִיאוֹת מִבָּעֵי לֵיהּ. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (תהילים י״ט:י״ג) שְׁגִיאוֹת מִי יָבִין. אֶלָּא (כלא הוא אבל) שִׁגְיוֹנוֹת, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (תהילים ז׳:א׳) שִׁגָּיוֹן לְדָוִד. זִינִי תּוּשְׁבְּחָן הֲווֹ קָמַיְיהוּ דִּנְבִיאֵי, לְמִישְׁרֵי עָלַיְיהוּ רוּחַ נְבוּאָה, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (שמואל א י׳:ה׳) וּפָגַעְתָּ חֶבֶל נְבִיאִים יוֹרְדִים מֵהַבָּמָה וְלִפְנֵיהֶם נֵבֶל וְתוֹף וְגוֹ’, וּכְתִיב (מלכים ב ג׳:ט״ו) וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן וְגוֹ’. וְכָל שֶׁכֵּן חֲבַקּוּק, דְּאִצְטְרִיךְ לֵיהּ יַתִּיר מִכֻּלְּהוֹן, לְנַיְיחָא דְּרוּחָא, וּלְבַסְּמָא לְהַהוּא אֲתָר, לְאַמְשָׁכָא עָלֵיהּ רוּחַ נְבוּאָה. וְכֵן כֻּלְּהוּ נְבִיאֵי כְּהַאי גַּוְונָא, בַּר מִמֹּשֶׁה דְּסָלִיק עַל כָּל שְׁאַר נְבִיאֵי דְּעָלְמָא, זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ.

Moreover, the fact that it does not say shegioth (errors), but shigionoth, shows that the reference is to the musical instruments, like “shigayon of David” (Ps. 7, 1), which were used by all the prophets (except Moses, who was independent of external aids to prophecy), in order to enter into an ecstatic mood before receiving the spirit of prophecy (cf. I Sam. 10, 5; 2 Kings 3, 15), and Habakkuk needed the calming influence of music more than anybody.

תָּא חֲזֵי, כַּד נַפְקוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, רוּחֵיהוֹן הֲוָה תָּבִיר בְּגַוַּויְיהוּ, וַהֲווּ שַׁמְעִין אִינּוּן תּוּשְׁבְּחָן, וְלָא יַכְלִין לְמֶחדֵי, וּבְשַׁעֲתָא דְּכֻלְּהוּ אוֹכְלֹסִין וּרְתִיכִין נַפְקוּ בִּשְׁכִינְתָּא, כֻּלְּהוּ אָרִימוּ תּוּשְׁבְּחָן וְשִׁירִין קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאִתְּעַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא רוּחֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, וַהֲווּ שַׁמְעִין אִינּוּן תּוּשְׁבְּחָן, וְקָאִים רוּחֵיהוֹן בְּגַוַויְיהוּ דְּלָא פַּרְחָן.

R. Simeon continued: ‘When the children of Israel went out of Egypt their spirits were broken because of their past sufferings, and there was no energy left in them and no will to participate in the joy, singing and exultation of Moses and Miriam (Ex. 15, 1-21). But when all those celestial hosts and chariots who accompanied the Shekinah on the way from Egypt began to sing and to praise the Lord for His glorious deeds, the Holy One awakened the spirits of the Israelites, putting new life into them

בַּר נָשׁ כַּד אִיהוּ שָׁבִיק פּוּלְחָנָא, כְּדֵין יָדַע תְּבִירוּ דְּגַרְמוֹי, תְּבִירוּ דְּרוּחֵיהּ. כַּךְ יִשְׂרָאֵל, כַּד נַפְקוּ מִמִּצְרַיִם, כְּדֵין טָעִימוּ טַעֲמָא דְּמוֹתָא, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַסֵּי לוֹן, דִּכְתִּיב, (שמות י״ג:כ״א) וַיְיָ’ הוֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם וְגוֹ’. וְכָל אוֹרְחִין, הֲווֹ סַלְּקִין רֵיחִין דְּאַסְוָתָא, וְעָאלִין לְגוּפַיְיהוּ וְאִתָּסְיָין, וְקַל תּוּשְׁבְּחָן דַּהֲווֹ שַׁמְעִין, הֲווֹ חַדָּאן וְנַיְיחִין בְּרוּחֵיהוֹן.

and they who had tasted death were healed by His touch, as it is written: “And the Lord went before them by day in a pillar of a cloud, to lead them the way; and by night in a pillar of fire, to give them light” (Ex. 13, 21). All the ways emitted healing savours which entered into their bodies, and the singing of the celestial hosts entered into their souls, filling their spirits with joy and gladness.

וּפַרְעֹה וְכָל אִינּוּן אוּכְלוֹסִין דִּילֵיהּ, הֲווֹ אַזְלֵי בַּתְרַיְיהוּ, לְאוֹזְפָא לוֹן, עַד דְּנַפְקוּ מֵאַרְעָא דְּמִצְרַיִם. וְכֵן כָּל אִינּוּן רַבְרְבִין דִּמְמָנָן עָלֵיהוֹן, וְעַל שְׁאַר עַמִּין, אוֹזִיפוּ לָהּ לִשְׁכִינְתָּא וּלְיִשְׂרָאֵל כֻּלְּהוּ, עַד דְּשָׁארוּ בְּאֵיתָם בִּקְצֵה הַמִּדְבָּר, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְגוֹ’. כִּי קָרוֹב הוּא, כִּי קָרוֹב הוּא. הַהוּא אוֹמָאָה דְּאוֹמֵי אֲבִימֶלֶךְ לַאֲבָהָן, עַל הַהוּא טִיבוּ דְּעָבְדוּ פְּלִשְׁתִּים לַאֲבָהָן, דִּכְתִּיב (בראשית כ״א:כ״ג) כַּחֶסֶד אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמְּךָ תַּעֲשֶׂה עִמָּדִי וְעִם הָאָרֶץ אֲשֶׁר גַּרְתָּה בָּהּ.

Pharaoh, however, and his hosts, and all the celestial principalities of Egypt and the other heathen nations, followed them from behind, until they reached Etham, on the edge of the wilderness.’ AND IT CAME TO PASS… THAT GOD LED THEM NOT THROUGH THE WAY OF THE LAND OF THE PHILISTINES, FOR IT WAS NEAR. That is to say, they were in near danger of breaking the oath which had been administered to Abraham by Abimelech king of Gerar in the land of the Philistines, that he should deal with his people “according to the kindness that I have done unto thee” (Gen 21, 23, 24).

Beshalach, Chapter 2

וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם, מַה כְּתִיב לְעֵילָּא, וַיָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה הוּא וְכָל עֲבָדָיו. תָּא חֲזֵי, נוּקְמָא עִלָּאָה דְּעָבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּמִצְרַיִם. תְּלַת מוֹתָנִי הֲווֹ. חַד, דְּעָבְדוּ בּוּכְרִין בְּמִצְרַיִם, דְּקָטִילוּ כָּל אִינּוּן דְּאַשְׁכָּחוּ. וְחַד, דְּקָטַל קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּפַלְגוּת לֵילְיָא. וְחַד, כַּד חָמָא פַּרְעֹה מוֹתָנָא בְּבֵיתֵיהּ בִּבְנוֹי וּבְעַבְדוֹי, קָם וְזָרִיז גַּרְמֵיהּ, וְקָטִיל אֲפַרְכִין וְסַרְכִין, וְכָל דְּאַמְלִיכוּ לֵיהּ לְסָרְבָא בְּעַמָּא עַד דְּאוֹרַיְיתָא אַסְהִידַת עָלֵיהּ דְּאִיהוּ קָם בְּלֵילְיָא מַמָּשׁ. כְּמָה (דקודשא בריך הוא בפלגות) דְּלֵילְיָא קָטַל בּוּכְרִין וְעָבִיד נוּקְמִין, הָכִי קָם פַּרְעֹה בְּאַרְעָא דְּמִצְרַיִם, וְקָטַל וְעָבִיד נוּקְמִין בְּסַרְכוֹי, וְאָפַרְכוֹי, וַאֲמַרְכְּלוֹי, וּבְכָל אִינּוּן רַבְרְבִין הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (שמות י״ב:ל׳) וַיָּקָם פַּרְעֹה (לילה ממש), דְּקָם לְקַטָלָא וּלְשֵׁיצָאָה.

Mark the wondrous punishment that overtook the enemies of Israel. On the night of the Exodus there were three slayings in Egypt. First, the firstborn killed whomsoever they could lay hands on; then, the Holy One executed His judgement at midnight; and, lastly, Pharaoh, on seeing the havoc wrought upon his own household, himself arose and with bitterness and fury smote those princes and nobles who had advised him to persecute Israel. He rose up at midnight; yea, even at the hour and moment when the Holy One Himself began His judgement (Ex. 12, 30), did Pharaoh likewise rise up in wrath, and kill his of ficers and nobles,

אוֹרְחוֹי דְּכַלְבָּא, כַּד מַחְיָין לֵיהּ בְּאַבְנָא, אִיהוּ אָתֵי וְנָשִׁיךְ לְחַבְרֵיהּ, כַּךְ פַּרְעֹה, לְבָתַר אִיהוּ הֲוָה אָזִיל בַּשְּׁוָקֵי, וַהֲוָה מַכְרִיז וְאָמַר, קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי, אַתּוּן קָטַלְתּוּן לְכָל בְּנִי מָתָא, אַתּוּן קָטַלְתּוּן סַרְכֵי וְאָפַרְכֵי וְכָל בְּנֵי בֵּיתִי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לַיְלָה. כֵּיוָן דְּבִידְכוֹן הֲוָה כֹּלָּא, וּבֵרַכְתֶּם גַּם אוֹתִי, דְּלָא תִּקְטְלוּן לִי. לְבָתַר אִיהוּ בְּגַרְמֵיהּ אוֹזִיף לוֹן, וְאַפִּיק לוֹן מֵאַרְעָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְגוֹ’.

just as a dog, if hit with a stone, goes and bites another dog. Having done this, Pharaoh roamed through the market-places crying, “Rise up and get you forth from among my people” (Ibid. 5, 31); and in fear he added, “and bless me also” (v. 32), as if to say, “let me live”. Then, so eager was he to be rid of them that he himself accompanied them, as it says, “he sent the people away” (beshallach, lit. escorted).

Beshalach, Chapter 3

(שמות י״ג:י״ח) וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם סוּף לְתַקְּנָא אָרְחָא לְאַתְרֵיהּ. ר’ יְהוּדָה אָמַר, מַאי שְׁנָא כַּד הֲווֹ יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם, דִּכְתִּיב, (שמות ה׳:א׳) שַׁלַּח אֶת עַמִּי, (שמות ט׳:ב׳) כִּי אִם מָאֵן אַתָּה לְשַׁלֵּחַ אֶת עַמִּי, (שמות ד) בְּנִי בְכוֹרִי יִשְׂרָאֵל, וּבְהַהוּא זִמְנָא לָא הֲווֹ גְּזִירִין, וְלָא אִתְקַשָּׁרוּ בֵּיהּ כְּדְקָא יֵאוֹת. וְהָכָא דַּהֲווֹ גְּזִירִין, וְעָבְדוּ פִּסְחָא, וְאִתְקַשָּׁרוּ בֵּיהּ, קָרֵי לוֹן אֶת הָעָם.

AND GOD LED THE PEOPLE ABOUT THROUGH THE WAY OF THE WILDERNESS OF THE RED SEA. This was to pave the way for the manifestation of the Divine power at the Red Sea. R. Judah asked: ‘Why was it that when the children of Israel were still in Egypt, and were not yet circumcised, nor in full communion with the Holy One, He yet spoke of them as “my people” (Ex. 5, 1), and “my firstborn Israel” (Ibid. 4, 22), whereas now that they were circumcised, and had duly sacrificed the Passover lamb, and were fully joined to the Holy One, they are referred to merely as “the people”?

אֶלָּא בְּגִין הַהוּא עֵרֶב רַב, דְּאִתְדְּבָקוּ בְּהוּ, וְאִתְעָרְבוּ בַּהֲדַיְיהוּ, קָרֵי לוֹן אֶת הָעָם סְתָם. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (שמות לכ) וַיִּגּוֹף יְיָ’ אֶת הָעָם עַל אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל. וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן. וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה. וְכֵן כֻּלְּהוּ.

The answer is that they were spoken of-not only here, but in many other places (e.g. Ex. 32, 1, 35)-as “the people” because of the “mixed multitude,’ which went out with them.’

ר’ יִצְחָק ור’ יְהוּדָה הֲווֹ אַזְלֵי מֵאוּשָׁא לְלוּד, וַהֲוָה עִמְּהוֹן יוֹסֵי טַיָּיעָא, בִּקְטִירָא דְּגַמָּלֵי עֲטוּפִירָא בְּכַתְפַיְיהוּ. עַד דַּהֲווֹ אַזְלֵי, אַשְׁכַּח הַהוּא יוֹסֵי טַיָּיעָא אִנְתּוּ חֲדָא דִּשְׁאַר עַמִּין, דְּקָטִיר בִּירוֹקֵי חַקְלָא, אִשְׁתְּמִיט מִנַּיְיהוּ וְאַתְקִיף בָּהּ, וְאָתָא עָלָּה. תַּוְוהוּ ר’ יִצְחָק ור’ יְהוּדָה, אָמְרוּ נֵיתוּב מֵאָרְחָא דָּא, דְּהָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּעָא לְאַחְזָאָה לָן, דְּלָא נִתְחַבַּר בַּהֲדֵיהּ. תָּבוּ מֵאָרְחָא, בָּדְקוּ בַּתְרֵיהּ, וְאַשְׁכָּחוּ דִּבְרֵיהּ דְּבַת אֵל נִכָר הֲוָה, וַאֲבוּהָ פָּסִיל זַרְעָא הֲוָה. אָמְרוּ, בְּרִיךְ רַחֲמָנָא דְּשֵׁזִיב לָן.

R. Isaac and R. Judah were once journeying from Usha to Lud, and with them was a certain Jose driving a train of laden camels. On the way this Jose turned aside and misconducted himself with a heathen woman who was gathering herbs in a field near by. R. Isaac and R. Judah were greatly shocked, and the latter exclaimed: ‘Let us abandon this journey, since God has given us a sign that we should not associate with this wicked man or have any further intercourse with him’. So they changed their course. On making inquiries they found that his mother was a heathen woman and that his father had been born in illegitimacy, and they blessed God for saving them from him.

פָּתַח ר’ יִצְחָק וְאָמַר (תהילים ל״ז:א׳) אַל תִּתְחַר בַּמְּרֵעִים. מַאן אִינּוּן מְרֵעִים, דְּלָא כְּתִיב חַטָּאִים, אוֹ רְשָׁעִים. אֶלָּא מְרִעִים, דְּאַבְאִישִׁין לְגַרְמַיְיהוּ, וּלְהָנִי דְּמִתְחַבְּרָן בַּהֲדַיְיהוּ. ר’ יְהוּדָה אָמַר, מְרֵעִים: אַרְחֵיק גַּרְמָךְ מִמְּרֵעִים דְּלָא תֶּהווֹן רֵעִים וַחֲבֵרִים כַּחֲדָא, דְּלָא יַבְאִישׁוּ לָךְ עוֹבָדוֹי, וְתִתְפַּס בְּחֶטְאוֹי.

R. Isaac was reminded of the verse: “Fret not thyself because of the evildoers” (Ps. XXXVII, I). ‘The evildoers,’ he said, ‘as opposed to “sinners” or “wicked men”, are those who defile themselves and all who come into contact with them.’ Said R. Judah: ‘One must indeed beware of making friends (re’im) with the evildoers (mere’im), lest one should suffer for their deeds and be included in their judgement.

תָּא חֲזֵי, אִי לָא הֲווֹ אִינּוּן עֵרֶב רַב דְּאִתְחַבְּרוּ בְּהוֹן יִשְׂרָאֵל, לָא אִתְעָבִיד הַהוּא עוֹבָדָא, וְלָא מִיתוּ מִיִּשְׂרָאֵל, כָּל אִינּוּן דְּמִיתוּ, וְלָא גָּרִים לוֹן לְיִשְׂרָאֵל כָּל מַה דְּגָרִים. וְתָּא חֲזֵי, הַהוּא עוֹבָדָא, וְהַהוּא חוֹבָה מַמָּשׁ, גָּרִים גָּלוּתְהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל.

Mark this. Were it not for that “mixed multitude”, which joined and mingled with the Israelites, the sin of the “golden calf’ would never have been perpetrated, and the children of Israel would not have had to suffer for it as they did.

דְּתָנֵינָן, בָּעָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּיִשְׁתַּכְּחוּן יִשְׂרָאֵל בְּהַהוּא שַׁעֲתָא כְּמַלְאֲכֵי עִלָּאֵי, וּלְמֶעְבַּד לוֹן חֵירִין מִכֹּלָּא, חֵירִין מִמּוֹתָא, וּלְמֶהֱוֵי חֵירִין מִן שִׁעְבּוּדָא דִּשְׁאַר עַמִּין, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (שמות ל״ב:ט״ז) חָרוּת עַל הַלּוּחוֹת, אַל תִּקְרֵי חָרוּת, אֶלָּא חֵירוּת.

Nay, but for that sin Israel would have been, then and forever, that which the Holy One had ordained them to be; namely, pure as the angels and free from all evil: free from death and free from the dominion of earthly powers.

כֵּיוָן דְּאִתְעָבִיד הַהוּא עוֹבָדָא, גָּרִימוּ כֹּלָּא. גָּרִימוּ מוֹתָא, גָּרִימוּ שִׁעְבּוּד מַלְכְּוָון, גָּרִימוּ דְּאִתְּבָּרוּ אִינּוּן לוּחֵי קַדְמָאֵי, גָּרִימוּ דְּמִיתוּ מִיִּשְׂרָאֵל, כַּמָּה אַלְפִין מִנַּיְיהוּ. וְכָל דָּא, בְּגִין אִתְחַבְּרוּתָא דְּאִינּוּן עֵרֶב רַב, דְּאִתְחַבְּרוּ בְּהוּ.

But that sin brought upon them death and subjection, and through it the tablets were broken and many thousands were slain. All this came from their association with the “mixed multitude”;

אוּף הָכָא, בְּגִינֵיהוֹן, לָא אִתְקְרוּן בְּנִי יִשְׂרָאֵל, וְלָא יִשְׂרָאֵל, וְלָא עַמִּי, אֶלָּא הָעָם סְתָם. וְאִי תֵּימָא וַחֲמוּשִׁים עָלוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. כַּד הֲווֹ סַלְּקִין מִמִּצְרַיִם, וְלָא אִתְחַבְּרוּ בַּהֲדַיְיהוּ אִינּוּן עֵרֶב רַב, קָרֵי לוֹן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, כֵּיוָן דְּאִתְחַבְּרוּ בַּהֲדַיְיהוּ, דִּכְתִּיב וְגַם עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם, קָרֵי לוֹן הָעָם.

and it was on their account that they are called here not “children of Israel”, nor “Israel”, nor “my people”, but simply “the people”’ As for the expression in the same verse, “And the children of Israel went up harnessed out of the land of Egypt”, this refers to the period before the “mixed multitude” joined them.’

רִבִּי יוֹסֵי אַקְשֵׁי וְאָמַר, כְּתִיב כִּי אַשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לא תּוֹסִיפוּ לִרְאוֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם. אִי הָכִי, כָּל יוֹמָא הֲווֹ חָמָאן לְהַהוּא עֵרֶב רַב. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, עֵרֶב רַב כְּתִיב, וְלֹא מִצְרַיִם, דְּהָא כַּמָּה שְׁאַר עַמִּין הֲווֹ דַּיְּירֵי בְּמִצְרַיִם. וְלֹא עוֹד אֶלָּא דְּכֻלְּהוּ אִתְגְּזָרוּ, וְכֵיוָן דְּאִתְגְּזָרוּ, לָא אִקְרוּן מִצְרָאֵי.

R. Jose objected that at the Red Sea Moses said to the Israelites, “the Egyptians whom ye have seen to-day ye shall see them again no more” (Ex. XIV, I 3), and yet according to R. Isaac’s interpretation they saw the “mixed multitude” every day. To this R. Judah answered that the “mixed multitude” were not Egyptians, but members of other peoples living in Egypt. Moreover, they had all been circumcised, and therefore would not in any case be called Egyptians.

וְעַל פּוּמָא דְּמֹשֶׁה קַבִּילוּ לוֹן. וְהַיְינוּ מַה דְּאָמַר הַכָּתוּב, (שמות ל״ב:ח׳) לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם. צִוִּיתָם כְּתִיב. וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְּנִי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, חַד מֵחֲמִשָּׁה הֲווֹ. וְר’ יוֹסֵי אוֹמֵר חֲמִשָּׁה מִיִּשְׂרָאֵל, וְחַד מִנַּיְיהוּ. רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, וַחֲמֻשִׁים: אֶחָד מֵחֲמִשִּׁים.

They were accepted as proselytes on the authority of Moses; for which reason it says in a later passage, “Go, get thee down, for thy people which thou hast brought out of Egypt have corrupted themselves” (Ex. 32, 7).’ AND THE CHILDREN OF ISRAEL WENT UP ARMED (hamushim). This signifies that the “mixed multitude” numbered one in every five (hamishah). According to R. Jose, for every five pure Israelites there was one who belonged to the mixed multitude. R. Judah said one in fifty (hamishim).

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, בְּגִין (בראשית נ”א ע”ב) דְּהַהוּא יוֹבְלָא סָלִיק לוֹן מִמִּצְרַיִם, בְּגִין כָּךְ וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. וְאִי לָאו, לָא סְלִיקוּ, וְעַל דָּא אִתְעַכְּבוּ חַמְשִׁין יוֹמִין לְקַבְּלָא אוֹרַיְיתָא. וּמֵהַהוּא אֲתָר נַפְקַת אוֹרַיְיתָא, וְאִתְיְהִיבַת, וְעַל דָּא וַחֲמֻשִׁים חָסֵר. דִּבְגִין דָּא עָלוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.

R. Simeon saw in the word hamushim an allusion to the “Jubilee” which led them out of Egypt. For the same reason, fifty days had to pass before the Israelites received the Torah on Mount Sinai, since the Torah also emanated from that same region of the “Jubilee”.

(שמות י״ג:י״ט) וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף וְגוֹ’. אֲמַאי סָלִיק גַּרְמוֹי. אֶלָּא, בְּגִין דְּהֲוָה רֵישָׁא לְנַחְתָּא לְגָלוּתָא. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא דְּאִיהוּ סִימָנָא דִּגְאוּלָה הֲוָה לֵיהּ וְאוּמֵי לְהוּ לְיִשְׂרָאֵל עַל דָּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב כִּי הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְהָא אִתְּמַר.

AND MOSES TOOK THE BONES OF JOSEPH WITH HLM. Why did Moses do this rather than anyone else? Because Joseph was the leader in the descent into exile. Moreover, this was a sign of redemption to him, for Joseph “had strictly sworn the children of Israel” concerning it, the meaning of which has already been explained in another connection.

זַכָּאָה חוּלָקָא דְּמֹשֶׁה, דְּיִשְׂרָאֵל הֲווֹ עַסְקֵי לְמִשְׁאַל מָמוֹנָא מִמִּצְרָאֵי, וּמֹשֶׁה הֲוָה עָסִיק בְּאוּמָאָה דְּיוֹסֵף. וְאִית דְּאַמְרֵי אֲרוֹנָא בְּנִילוּס הֲוָה, וּבִשְׁמָא קַדִּישָׁא סָלִיק לֵיהּ, וְעוֹד אָמַר מֹשֶׁה, יוֹסֵף, הִגִיעַ זְמַן פּוּרְקָנָא דְּיִשְׂרָאֵל, וְאָמַר עֲלֵה שׁוֹר. וְסָלִיק. וְאִית דְּאַמְרֵי, בֵּין מַלְכֵי מִצְרָאֵי הֲוָה, וּמִתַּמָּן סָלִיק (ס”א ליה). וְאִית דְּאַמְרֵי, בְּגִין דְּלָא יַעַבְדוּן לֵיהּ עֲבוֹדָה זָרָה, שָׁווֹ בְּנִילוּס וְסֶרַח בַּת אָשֵׁר חַוִּיאַת לֵיהּ לְמֹשֶׁה.

Blessed be Moses, who, when the children of Israel were busy borrowing jewels from the Egyptians, saw to the fulfilment of the pledge given to Joseph! Some say that Joseph’s coffin had been in the river Nile and Moses removed it from there by the power of the Holy Name; and that he also said: “Joseph, arise! The time of the redemption of Israel has arrived!” Some say that his body was buried among the kings of Egypt, and had to be removed from there. Others, again, hold that his body was put into the Nile in order that the Egyptians should not worship him as a god, and that Serah, the daughter of Asher, showed Moses the exact spot where it lay.

Beshalach, Chapter 4

(שמות י״ג:כ״א) וַיְיָ’ הוֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם. רִבִּי יוֹסֵי פָּתַח, (תהילים כ״ב:א׳) לַמְנַצֵּחַ עַל אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר מִזְמוֹר לְדָוִד. כַּמָּה חֲבִיבָא אוֹרַיְיתָא קָמֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּכָל מַאן דְּאִשְׁתָּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא, רָחִים הוּא לְעֵילָּא, רָחִים הוּא לְתַתָּא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָצִית לֵיהּ לְמִלוּלוֹי, לָא שָׁבִיק לֵיהּ בְּהַאי עָלְמָא וְלָא שָׁבִיק לֵיהּ בְּעָלְמָא דְּאָתֵי.

AND THE LORD WENT BEFORE THEM BY DAY. R. Jose discoursed upon the verse: To the chief musician, upon the hind of the morning (Ps. XXII, I). ‘Great’, he said, ‘is the love which the Holy One, blessed be He, has lavished upon the Torah, in that all those who devote themselves to her are blessed for her sake. He who studies her diligently shall find favour in the upper and lower spheres, and the Holy One shall hearken to the words of such a one, and never leave him in this world or the world to come.

וְאוֹרַיְיתָא בָּעֵי לְמִלְעֵי בָּהּ בִּימָמָא וּבְלֵילְיָא, דִּכְתִּיב, (יהושע א׳:ח׳) וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה. וּכְתִיב (ירמיהו ל״ג:כ״ה) אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלַיְלָה וְגוֹ’. תִּינַח בִּימָמָא, בְּלֵילְיָא אֲמַאי. בְּגִין דִּיְהֵא שְׁכִיחַ לְגַבֵּי שְׁמָא קַדִּישָׁא שְׁלִים. כְּמָה דְּלֵית יוֹמָם בְּלָא לֵילְיָא, וְלָאו אִיהוּ שְׁלִים, אֶלָּא דָּא עִם דָּא, כַּךְ בָּעֵי אוֹרַיְיתָא, לְאִשְׁתַּכְּחָא עִמֵּיהּ דְּבַּר נָשׁ יוֹמָא וְלֵילְיָא, לְמֶהֱוֵי שְׁלֵימוּתָא לְגַבֵּי דְּבַּר נָשׁ יוֹמָם וָלַיְלָה.

The Torah must, however, be studied by day and by night, as Moses said to Joshua: “Thou shalt meditate therein day and night” (Joshua 1, 8), and as it also says, “My covenant (shall be with thee) night and day” (Jer. 33, 20). The night must be added to the day in order that the Holy Name may be with him in harmony and perfection. And as the day is not complete without the night, so the study of the Torah is not complete unless it is carried on by night as well as by day.

וְהָא אִתְּמַר, דְעִקָרָא דְּלֵילְיָא, מִפַּלְגוּתָא וְאִילָךְ. וְאַף עַל גַּב דְּפָלְגוּ קַדְמִיתָא בִּכְלָלָא דְּלֵילְיָא הוּא, אֲבָל בְּפַלְגוּת לֵילְיָא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָאל בְּגִנְתָּא דְּעֵדֶן, לְאִשְׁתַּעְשְׁעָא עִם צַדִּיקַיָּא, וּכְדֵין, בָּעֵי לֵיהּ לְבַר נָשׁ לְמֵיקָם, וּלְמִלְעֵי בְּאוֹרַיְיתָא.

The word “night” is commonly taken to include those evening hours which fall before midnight; but the real night only begins with the actual stroke of midnight, for at that moment the Holy One, blessed be He, enters the Garden of Eden in order to have joyous communion with the righteous. For this reason it behoves the pious man to rise also at that time, for then the Holy One and all the righteous in the Garden listen to his voice.

וְהָא אִתְּמַר, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְכָל צַדִּיקַיָּא דִּבְגִּנְתָּא דְּעֵדֶן, כֻּלְּהוּ צַיְיתִין לְקָלֵּיהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (שיר השירים ח׳:י״ג) הַיּוֹשֶׁבֶת בַּגַּנִּים חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים לְקוֹלֵךְ הַשְׁמִיעִנִי, וְהָא אוּקְמוּהָ, הַיּוֹשֶׁבֶת בַּגַּנִּים: דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, דְּאִיהִי מְשַׁבָּחַת לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בִּשְׁבָחָא דְּאוֹרַיְיתָא, בְּלֵילְיָא. זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ, מַאן דְּאִשְׁתַּתַּף בַּהֲדָהּ, לְשַׁבְּחָא לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בִּשְׁבָחָא דְּאוֹרַיְיתָא.

as it is written, “Thou that dwellest in the gardens, the companions hearken to thy voice” (S.S. 8, 3), and we refer this to the Community of Israel when she extols the Holy One by studying the Torah at night. Happy he who joins her in this praise!

וְכַד אָתֵי צַפְרָא, כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אַתְיָא וּמִשְׁתַּעְשְׁעָא בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאוֹשִׁיט לָהּ לְגַבָּהּ שַׁרְבִיטָא דְּחֶסֶד, וְלָא עַלָּה בִּלְחוֹדָהָא, אֶלָּא עַלָּה, וְעַל אִינּוּן דְּמִשְׁתַּתְּפִין בַּהֲדָהּ, וְהָא אִתְּמַר דִּכְתִּיב, (תהילים מ״ב:ט׳) יוֹמָם יְצַוְּה יְיָ’ חַסְדּוֹ וּבַלַּיְלָה וְגוֹ’. וְעַל דָּא אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר אִקְרֵי.

When morning dawns the Community of Israel still rejoices in her Lord, and He extends the sceptre of His grace over her and over every individual who participates in her rejoicings and communion with Him. It is on this account that the Community of Israel is known as “the hind of the morning”.’

וְאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, בְּשַׁעֲתָא דְּבָעֵי לְאִתְנַהֲרָא צַפְרָא, אִתְחֲשָׁךְ וְאִתְקַדַּר נְהוֹרָא, וְקַדְרוּתָא אִשְׁתְּכַח. כְּדֵין אִתְחַבְּרַת אִתְּתָא בְּבַעְלָהּ, דְּתָנֵינָן, אִשָּׁה מְסַפֶּרֶת עִם בַּעְלָהּ, לְמִשְׁתָּעֵי בַּהֲדֵיהּ, וְעָאלַת לְהֵיכְלֵיהּ.

Said R. Simeon: ‘When the dawn is about to break the sky darkens: at that moment the Spouse enters her husband’s chamber.

לְבָתַר כַּד בָּעֵי שִׁמְשָׁא לְמֵיעַל, אִתְנְהִיר וְאָתַת לֵילְיָא, וְנָטִיל לֵיהּ. כְּדֵין כָּל תַּרְעִין סְתִימִין, וְחַמְרִין נַעֲרִין, וְכַלְבִּין נַבְחִין, כַּד אִתְפְּלַג לֵילְיָא, שָׁאֲרִי מַלְכָּא (למקרי) לְמֵיקָם, וּמַטְרוֹנִיתָא לְזַמְּרָא, וְאָתֵי מַלְכָּא וְאָקִישׁ לְתַרְעָא דְּהֵיכְלָא, וְאָמַר (שיר השירים ה׳:ב׳) פִּתְחִי לִי אֲחוֹתִי רַעְיָתִי וְגוֹ’. וּכְדֵין מִשְׁתַּעֲשָׁע בְּנִשְׁמַתְהוֹן דְּצַדִּיקַיָּא.

On the other hand, when the sun is about to set, it grows light for an instant, and then night comes, and the light is removed, and all the gates are closed; asses begin to bray, and dogs bark. But with the midnight the King arises, and the Matrona sings, and the King draws nigh to the gate of the Palace, and knocks thereon, crying, “Open unto me, my sister, my love!” (S.S. 5, 2), and He enters in, and has joyous communion with the souls of the righteous.

זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ דְּהַהוּא, דְּאִתְּעַר הַהוּא זִמְנָא בְּמִלֵּי דְּאוֹרַיְיתָא, בְּגִין דָּא, כָּל אִינּוּן דִּבְנֵי הֵיכְלָא דְּמַטְרוֹנִיתָא, כֻּלְּהוּ בַּעְיָין לְמֵיקָם בְּהַהוּא זִמְנָא, לְשַׁבְּחָא לְמַלְכָּא וְכֻלְּהוּ מְשַׁבְּחָן קָמֵיהּ, וּשְׁבָחָא דְּסָלִיק מֵהַאי עָלְמָא, דָּא דְּאִיהוּ רָחִיק, (יתיר) דָּא נִיחָא לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מִכֹּלָּא.

Then is he indeed blessed who at that moment shall arise to study the Torah. For all those who dwell in the palace of the Matrona arise at that time to sing praises to the King, but the praise which ascends from this far-away world is the most pleasing of all to the Holy One.

כַּד אִסְתְּלִיק לֵילְיָא, וְאָתֵי צַפְרָא, (נ”א ואיתחשיך) וְאִתְקָדַּר, כְּדֵין מַלְכָּא וּמַטְרוֹנִיתָא בְּרָזָא בְּחֶדְוָה, וְיָהִיב לָהּ מַתְּנָן, וּלְכָל בְּנֵי הֵיכְלָהּ. זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ מַאן דְּאִיהוּ בְּמִנְיָינָא.

When the night passes and the dawn breaks, at that moment when the sky is darkened, the King and the Shekinah unite in joy, and He reveals celestial and hidden beauties to Her and all Her train, and presents them all with gifts. Blessed indeed is he who is numbered among them!’

וַיְיָ’ הוֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם. קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּבֵית דִּינֵיהּ. אָמַר רִבִּי יִצְחָק, הַיְינוּ דְּתָנֵינָן, שְׁכִינְתָּא בַּאֲבָהָתָא נַטְלָא. הוֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם: דָּא אַבְרָהָם. בְּעַמּוּד עָנָן: דָּא יִצְחָק. לַנְחוֹתָם הַדֶּרֶךְ: דָּא יַעֲקֹב. דִּכְתִּיב בֵּיהּ (בראשית ל״ב:ב׳) וְיַעֲקֹב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ. וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ לְהָאִיר לָהֶם: דָּא דָּוִד מַלְכָּא.

AND THE LORD WALKED BEFORE THEM BY DAY. The expression “and the Lord” means the Holy One, blessed be He, and His Council. ‘This illustrates what we have been taught,’ said R. Isaac, ‘namely, that the Patriarchs were the Shekinah’s chariot. Abraham is indicated by the words “walked before them by day”; Isaac by “in a pillar of cloud”; Jacob by “to lead them the way”; and David by the words “by night in a pillar of fire”;

וְכֻלְּהוּ רְתִיכָא עִלָּאָה קַדִּישָׁא, לְמֵהַךְ יִשְׂרָאֵל בִּשְׁלִימוּתָא דְּכֹלָּא, בְּגִין דְּיֶחזוּן אֲבָהָן פּוּרְקָנָא (ס”א דבינייהו) דִּלְהוֹן, דִּכְתִּיב, (בראשית מ״ו:ד׳) וְאָנֹכִי אֲעַלְךָ גַּם עָלה, עִם הַמֶּרְכָּבָה. וּכְתִיב וַיְיָ’ הוֹלֵךְ וְגוֹ’, לָלֶכֶת יוֹמָם וְלָיְלָה. וְכִי אֲמַאי הֲווֹ אַזְלֵי יוֹמָם וְלַיְלָה, יַהֲכוּן בִּימָמָא, וְלָא יַהֲכוּן בְּלֵילְיָא, כִּבְנִי אֱנָשָׁא דְּעַרְקִין, כֵּיוָן דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא נָטִיר לוֹן, אֲמַאי אַזְלִין בִּימָמָא וּבְלֵילְיָא. אֶלָּא, לְאִשְׁתַּכְּחָא בְּהוּ שְׁלֵימוּתָא דְּכֹלָּא, דְּלֵית שְׁלִימוּ אֶלָּא יוֹם וְלַיְלָה.

and all these four formed a supernal holy Chariot, for the assistance and guardianship of Israel, to the end that she might walk in harmony, completeness and peace, and that the Fathers might behold the redemption of their children. TO GO BY DAY AND BY NIGHT. Why had the children of Israel thus to go by night as well as by day like a pack of runaways? Had they not the Holy One Himself to protect and to lead them? The reason, however, was in order that the harmony of the whole (i.e. of the divine attributes of Mercy and Justice, symbolized by day and night) might be manifested in them.

אָמַר רִבִּי אַבָּא, הָכִי אוֹקִימְנָא, וַיְיָ’ הוֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן: דָּא אַבְרָהָם. וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ: דָּא יִצְחָק. וְאִי הָכִי יַעֲקֹב אָן הוּא. אֶלָּא בְּמִלָּה קַדְמָאָה אִתְּמַר, וְתַמָּן שָׁאֲרִי, כְּמָה דִּכְתִּיב וַיְיָ’.

As for the “pillar of fire”, it rose up at night to give light on either side, and it was as a beacon unto the Egyptians, luring them on to pursue, in order that the name of the Holy One, blessed be He, might be glorified in their overthrow.

וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ, הֲוָה נָהִיר, בְּסִטְרָא דָּא וּבְדָא. בְּגִין דְּיִרְדְּפוּן מִצְרָאֵי בַּתְרֵיהוֹן, לְאִתְיַיקְרָא שְׁמָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בִּרְתִּיכוֹי וּפָרָשׁוֹי. בְּגִין לְמֵיזַל יְמָמָא וְלֵילְיָא, אַסְפָּקָלַרְיָא דְּנָהֲרָא, וּדְלָא נָהֲרָא. וְתוּ, בְּגִין לְאַטְעָאָה לְמִצְרָאֵי דְּיֵמְרוּן מִקְרֶה הוּא, דִּכְתִּיב, (ישעיהו י״ט:י״ג) נוֹאֲלוּ שָׂרֵי צוֹעַן, וּכְתִיב (ישעיה מה) מֵשִׁיב חֲכָמִים אָחוֹר, וְעַל דָּא אַזְלֵי בִּימָמָא וּבְלֵילְיָא.

Also, it was to mislead the Egyptians into thinking that it was all a mere accident. Therefore it was that they went day and night.’

רִבִּי אַבָּא אָמַר, זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַפִּיק לוֹן מִמִּצְרַיִם, לְמֶהֱוֵי חוּלָקֵיהּ וְאַחֲסַנְתֵּיהּ. וְתָּא חֲזֵי, בְּסִטְרָא דְּיוֹבְלָא, אִשְׁתְּכַח חֵירוּ לְיִשְׂרָאֵל. וְכֵן לְזִמְנָא דְּאָתֵי, דִּכְתִּיב, (ישעיהו כ״ז:י״ג) וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל וְגוֹ’.

Said R. Abba: ‘Blessed are the Israelites for that the Holy One brought them out from Egypt in order that they might be His portion and possession! Observe that Israel gained freedom from the side of the “Jubilee”; since it shall be thus once again in the future time, as it is written, “And it shall come to pass in that day that the great trumpet shall be blown” (Isa. 27, 13).

וּבְגִין הַהוּא יוֹבְלָא עִלָּאָה, אִתְעַכְּבוּ חַמְשִׁין יוֹמִין, לְקַבְּלָא אוֹרַיְיתָא, וּלְמִקְרַב לְטוּרָא דְּסִינַי. וְכֵיוָן דְּאָזְלֵי בִּיְמָמָא, אָזְלֵי בְּלֵילְיָא, לְמֶהוֵי כֹּלָּא חַד יוֹמָא, בֵּין יְמָמָא וְלֵילְיָא, וְלָא אִשְׁתְּכַח פְּרִישׁוּ.

Moreover, on account of that supernal “Jubilee” they waited fifty days before receiving the Torah on Mount Sinai. And as they walked by day so they also walked by night, so that the days should be perfect;

וְלֹא עוֹד, אֶלָּא דְּכֻלְּהוּ בְּנַיְיחָא אַזְלִין, לִרְעוּתָא דְּנַפְשַׁיְיהוּ, בְּיוֹמָא דְּקַבִּילוּ אוֹרַיְיתָא, הֲווֹ חַמְשִׁין יוֹמִין שְׁלֵמִין, יוֹמֵי וְלֵילֵי כְּדְקָא יֵאוֹת, דְּלֵית יוֹם בְּלֹא לַיְלָה, וְלֵית לַיְלָה בְּלא יוֹם, וְלַיְלָה וְיוֹם אִקְרֵי יוֹם אֶחָד. וְכֵיוָן דְּאָזְלוּ חַמְשִׁין יוֹמִין שְׁלֵימִין, כְּדֵין (לקבל נ’ דיובלא וכמה) שָׁארוּ עָלַיְיהוּ אִינּוּן נ’ יוֹמִין דְּיוֹבְלָא, וּמִסִּטְרָא דְּיוֹבְלָא אִתְיְיהִיב לְהוּ אוֹרַיְיתָא, וּבְגִין כָּךְ אַזְלִין יוֹמָא וְלֵילְיָא.

and still they went in ease and comfort. When they received the Law fifty days had passed, each consisting of day and night, and each being but the half of one whole. Thus, after they had journeyed for fifty complete days, the light of the fifty days of the Jubilee shone upon them.’

וְאָמַר רִבִּי אַבָּא, כְּתִיב (בראשית כ״ז:א׳) וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו, אֲמַאי. הָא אוֹקִימְנָא, מַאן דְּרָחִים לַחַיָּיבָא, הָכִי הוּא. וְתָּא חֲזֵי, בְּיִצְחָק אִתְכְּלִיל לֵילְיָא, וְלֵילְיָא לא בָּהִיר, וְעַל דָּא וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו, וְכֹלָּא חַד.

ר’ יִצְחָק פָּתַח וְאָמַר, (שמות י״ד:ה׳) וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם כִּי בָּרַח הָעָם, וַיֻּגַּד, מַאן קָאָמַר לֵיהּ. אֶלָּא, הָא אוּקְמוּהָ. אֲבָל חַכְמוֹי וְחַרְשׁוֹי אִתְכְּנָשׁוּ לְגַבֵּיהּ, וְאוֹדְעוּהוּ כִּי בָּרַח הָעָם. וַאֲמַאי קַאמְרוּ דָּא. אֶלָּא חָמוּ בְּחָכְמְתָא דִּלְהוֹן, דַּהֲווֹ אַזְלֵי יְמָמָא וְלֵילְיָא, אָמְרוּ וַדַּאי עַרְקִין אִינּוּן. וְלא עוֹד אֶלָּא דְּחָמוּ דְּלָא הֲווֹ אַזְלֵי בְּאוֹרַח מֵישָׁר, כְּמָה דִּכְתִּיב וְיָּשׁוּבוּ וְיַּחֲנוּ לִפְנֵי פִּי הַחִירוֹת.

AND IT WAS TOLD THE KING OF EGYPT…. By whom was it told? According to R. Isaac, the magicians, who were Pharaoh’s ministers, discovered by their dark arts that the Israelites walked both by day and by night, and concluded that they were running away, the more so as they also observed that they did not take the direct route, but went by a devious way, as it says, “And they returned and encamped before Pi-Hahiroth”.

Beshalach, Chapter 5

(שמות י״ד:ז׳) וַיִּקַּח שֵׁשׁ מֵאוֹת וְגוֹ’. שֵׁשׁ מֵאוֹת אֲמַאי. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, לָקֳבֵל מִנְיָינָא דְּיִשְׂרָאֵל, דִּכְתִּיב כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי. בָּחוּר: לָקֳבֵל הַגְּבָרִים דְּאִינּוּן עִקָרָא דְּכָל יִשְׂרָאֵל. וְכָל רֶכֶב מִצְרָיִם: שְׁאַר רְתִיכִין, דְּאִינּוּן טְפָלִין לַאֲחוֹרֵי, (נ”א לאחרנין) לָקֳבֵל הַטַּף דִּכְתִּיב לְבַד מִטָּף. וְכֹלָּא עָבִיד בְּעֵיטָא דְּחַרְשׁוֹי וְחַכְמוֹי. וְשָׁלִישִׁים עַל כֻּלּוֹ, כֹּלָּא בְּחָכְמְתָא, לָקֳבֵל דַּרְגִּין עִלָּאִין, תְּרֵין וְחָד. ר’ יִצְחָק אָמַר, כְּתַרְגּוּמוֹ, וּמְזָרְזִין. זְרִיזִין הֲווֹ בְּכֹלָּא.

AND HE TOOK SIX HUNDRED CHOSEN CHARIOTS. R. Jose said that this number corresponded to the number of the Israelites who went on foot-six hundred thousand footmen (EX. 12, 37). The “chosen chariots” were meant as a counterpart to the fighting men, who formed the flower of Israel, while “all the chariots of Egypt” corresponded to the “little ones” of the Israelites. Pharaoh acted entirely on the advice of his sorcerers and magicians. The word “warriors” (shalishim, from shelishi, third) signifies that every chariot contained three warriors, and this was planned with a deep purpose, that they might correspond to the Supernal grades (Sephiroth), which also go in threes (viz. right, left, and intermediary). According to R. Isaac, however, shalishim means simply “supervisors”, as in the Aramaic translation (Targum).

וַיִּקַּח שֵׁשׁ מֵאוֹת רֶכֶב בָּחוּר. ר’ חִיָּיא אָמַר, כְּתִיב (ישעיהו כ״ד:כ״א) יִפְקוֹד יְיָ’ עַל צְבָא הַמָּרוֹם בַּמָּרוֹם וְעַל מַלְכֵי הָאֲדָמָה עַל הָאֲדָמָה. בְּזִמְנָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יָהִיב שֻׁלְטָנוּתָא לְרַבְרְבֵי עַמִּין לְעֵילָּא, יָהִיב לְהוּ לְעַמָּא דִּלְהוֹן לְתַתָּא. וּבְשַׁעֲתָא דְּנָחִית לוֹן מִדַּרְגֵּיהוֹן דִּלְעֵילָּא, נָחִית לוֹן לְעַמָּא לְתַתָּא, וַיִּקַּח שֵׁשׁ מֵאוֹת רֶכֶב בָּחוּר, הָא מְמָנָא דִּלְהוֹן, וְאוּקְמוּהָ, דְּדָבַר רְתִיכִין דִּשְׁאַר עַמִּין, וְכֻלְּהוּ נָפְלוּ בְּמַשְׁרִיתָא דְּסִיסְרָא לְבָתַר וְהַיְינוּ בָּחוּר (נ”א ולבתר) וְכֹל רֶכֶב מִצְרָיִם.

R. Hiya illustrated from the verse, “The Lord shall punish the host of the high ones on high, and the kings of the earth upon the earth” (Isa. 24, 21). ‘When the Holy One’, he said, ‘shows favour unto the celestial representatives of a nation, granting them dominion and power, He deals similarly with the earthly nation which they represent; and when He lessens His favour and diminishes their power above, He does likewise below.’

כְּתִיב (שיר השירים א׳:ט׳) לְסֻסָתִי בְּרִכְבֵי פַרְעֹה דִּמִּיתִיךְ רַעְיָתִי. תָּא חֲזֵי, כְּדוּגְמַת סוּסְיָא נוּקְבָּא, אִתְחָזֵי לְהוֹן לְסוּסֵיהוֹן דְּפַרְעֹה, וְאוּקְמוּהָ. אֶלָּא לְסוּסָּתִי בְּרִכְבֵי פַרְעֹה, תָּא חֲזֵי, פַּרְעֹה בְּשַׁעֲתָא דְּהֲוָה רָדִיף אֲבָתְרַיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל, מַה עָבֵד, נָטַל סוּסְוָון נוּקְבָן, וְכָפַת לוֹן בִּרְתִּיכוֹי בְּקַדְמִיתָא, וְסוּסִין דּוּכְרָאֵי כָּפַת לוֹן לַאֲחוֹרֵיהוֹן, וַהֲווּ מְזַיְּינִין דּוּכְרֵי לָקֳבֵל נוּקְבֵי, וְנוּקְבֵי לָא בָּעָאן, וְאוֹחָן לְמֵיזָל. כֵּיוָן דְּקָרִיב (נ”א וכד אדביק) לְגַבַּיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל, נָטַל נוּקְבֵי וְשַׁוֵּי לוֹן לַאֲחוֹרֵי, וְסוּסְוָון דּוּכְרִין לְקַדְמִין, לְאַבְאָשָׁא לְיִשְׂרָאֵל, וּלְאַגָּחָא בְּהוּ קְרָבָא.

כְּגַוְונָא דָּא, וַיְיָ’ הוֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם, וּבָתַר חָזְרָה שְׁכִינְתָּא לַאֲחוֹרֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, דִּכְתִּיב וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלהִים וְגוֹ’. בְּגִינֵי כַּךְ דִּמִּיתִיךְ רַעְיָתִי.

Beshalach, Chapter 6

(שמות י״ד:י׳) וּפַרְעֹה הִקְרִיב, וְהַאי קְרָא הָא אוּקְמוּהָ. דְּאַקְרִיב לְכָל חֵילוֹי וּרְתִיכוֹי, לְאַגָּחָא קְרָבָא. וְתוּ וּפַרְעֹה הִקְרִיב. רִבִּי יוֹסֵי אָמַר, הָא אִתְּמַר דְּקָרִיב לוֹן לִתְשׁוּבָה. וּפַרְעֹה הִקְרִיב.

AND PHARAOH DREW NEAR. Said R. Jose: It has been pointed out that the word hikrib (drew near, lit. brought near) is in the causative form, signifying that he brought the Israelites near to God by repentance.

כְּתִיב (ישעיהו כ״ו:ט״ז) יְיָ’ בַּצַּר פְּקָדוּךָ צָקוּן לַחַשׁ וְגוֹ’. בַּצַּר פְּקָדוּךָ: לָא פַּקְדִין יִשְׂרָאֵל לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּשַׁעֲתָא דְּנַיְיחָא, אֶלָּא בְּשַׁעֲתָא דְּעָקִין לְהוּ, וּכְדֵין כֻּלְּהוּ פַּקְדִין לֵיהּ. צָקוּן לַחַשׁ: וְכֻלְּהוּ צַלָּאן בִּצְלוֹתִין וּבְבָעוּתִין, וְאָרִיקוּ קָמֵיהּ צְלוֹתִין. אֵימָתַי. (ישעיהו כ״ו:ט״ז) מוּסָרְךָ לָמוֹ, בְּשַׁעֲתָא דְּפָקִיד לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּרְצוּעוֹי. כְּדֵין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קָאִים עָלַיְיהוּ בְּרַחֲמֵי, וְנִיחָא קָמֵיהּ הַהוּא קָלָא דִּלְהוֹן, בְּגִין לְאִתְפָּרְעָא מִן שַׂנְאֵיהוֹן, וְאִתְמְלֵי עָלַיְיהוּ בְּרַחֲמֵי.

So the Scripture says elsewhere, “O Lord, they have visited thee in trouble, they have poured out prayer when thy chastisement was upon them” (Isa. 26, 16), i.e. Israel do not turn to the Almighty when they are at ease, but only when they are “in trouble”; when He chastises them, then “they pour out prayer”. They are like the dove in the story which took refuge from a hawk in the cleft of a rock and found a serpent there. They drew nigh unto the sea; but when they beheld how stormy it was, and how its waves roared and broke, fear overtook them. Then they looked back, and lo! there was Pharaoh with all his hosts and their manifold weapons! Their fear increased at this sight, and their terror knew no bounds. Then “they cried”. Thus they came near to their heavenly Father, whose aid they invoked; and of this Pharaoh was indirectly the cause.’

כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא, מְתָל לְיוֹנָה עִם הַנִּץ וְכוּ’, כַּךְ יִשְׂרָאֵל הֲווֹ קְרִיבִין לְיַמָּא, וַהֲווּ חָמָאן לְיַמָּא קָמַיְיהוּ, אָזִיל וְסָעִיר וְגַלְגַּלּוֹהִי זַקְפִין לְעֵילָּא, הֲווֹ דְּחִילִין. זָקְפוּ עֵינַיְיהוּ וְחָמוּ לְפַרְעֹה וּלְמַשִׁירְיָיתֵיהּ, וְאַבְנֵי גִּירִין וּבַלִּסְטְרָאִין, כְּדֵין וַיִּירְאוּ מְאֹד. מַה עָבְדוּ, וַיִּצְעֲקוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מַאן גָּרִים הַאי דְּקָרִיבוּ יִשְׂרָאֵל לְגַבֵּי אֲבוּהוֹן דִּלְעֵילָּא, פַּרְעֹה. הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב וּפַרְעֹה הִקְרִיב וְהָא אִתְּמַר.

They are like the dove in the story which took refuge from a hawk in the cleft of a rock and found a serpent there. They drew nigh unto the sea; but when they beheld how stormy it was, and how its waves roared and broke, fear overtook them. Then they looked back, and lo! there was Pharaoh with all his hosts and their manifold weapons! Their fear increased at this sight, and their terror knew no bounds. Then “they cried”. Thus they came near to their heavenly Father, whose aid they invoked; and of this Pharaoh was indirectly the cause.’

(שמות י״ד:י״ג) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת יְיָ’. אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, דְּהָא רַעְיָא כְּמֹּשֶׁה אָזִיל בְּגַוַּויְיהוּ. כְּתִיב (ישעיהו ס״ג:י״א) וַיִּזְכּוֹר יְמֵי עוֹלָם מֹשֶׁה עַמּוֹ. וַיִּזְכּוֹר יְמֵי עוֹלָם: דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. מֹשֶׁה עַמּוֹ (מכאן שלי הוא) שָׁקִיל הֲוָה מֹשֶׁה כְּכָל יִשְׂרָאֵל. וְאוֹלִיפְנָא מֵהָא, כִּי רַעְיָא דְּעַמָּא הוּא מַמָּשׁ עַמָּא כֻּלְּהוּ, אִי אִיהוּ זָכֵי, עַמָּא כֻּלְּהוּ זָכָאן. וְאִי אִיהוּ לָא זָכֵי, עַמָּא כֻּלְּהוּ לָא זָכָאן וְאִתְעֲנָשׁוּ בְּגִינֵיהּ, וְהָא אוּקְמוּהָ.

AND MOSES SAID UNTO THE PEOPLE, FEAR YE NOT, STAND STILL AND SEE THE SALVATION OF THE LORD. Said R. Simeon: ‘Blessed were the Israelites to have a shepherd like Moses! It is written: “Then he remembered the days of old, Moses his people” (Isa. 63, 11). This indicates that Moses was counted as of equal importance before the Lord with the whole people, and that the people’s shepherd does not merely represent them, but actually is himself the people. If he is worthy, then is the whole people likewise worthy; and if he be not so, then is the whole people punished for his guilt, as we have shown on another occasion.

הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ, לֵית לְכוּ לְאַגָּחָא קְרָבָא, דְּהָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, יַגִּיחַ קְרָבָא בְּגִינֵיכוֹן, כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר, יְיָ’ יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן. תָּא חֲזֵי, הַהוּא לֵילְיָא, כָּנַשׁ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְפָּמַלְיָא דִּילֵיהּ, וְדָאִין דִּינַיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל, וְאִלְמָלֵא דְּאַקְדִּימוּ אֲבָהָן עָלַיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל, לָא אִשְׁתֵּזִיבוּ מִן דִּינָא. רִבִּי יְהוּדָה אָמַר, זְכוּתָא דְּיַעֲקֹב אַגִּין עָלַיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים קכ״ד:א׳) לוּלֵי יְיָ’ שֶׁהָיָה לָנוּ יֹאמַר נָא יִשְׂרָאֵל, יִשְׂרָאֵל סָבָא.

“Stand still and see”, i.e. “you have no occasion to fight, the Lord shall fight for you and ye shall hold your peace”. On that night the Holy One gathered together His whole celestial Family to judge Israel, and had it not been for the merit and intercession of their ancestors they would not have been left unscathed.’ R. Judah said: ‘The merit of Jacob protected them from punishment, as it says, “If it were not for the Lord who was on our side, may Israel say” (Ps. 124, 2), where the reference is to the patriarch Israel.’

Beshalach, Chapter 7

(שמות י״ד:י״ד) יְיָ יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן. רִבִּי אַבָּא פָּתַח (ישעיהו נ״ח:י״ג) אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶיךָ עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי. זַכָּאִין אִינּוּן יִשְׂרָאֵל, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְרָעֵי בְּהוֹן, לְאִתְדַּבְּקָא בְּהוּ, מִכָּל שְׁאַר עַמִּין דְּעָלְמָא, וּמִגּוֹ רְחִימוּתָא דִּלְהוֹן, קָרִיב לוֹן לְגַבֵּיהּ, וְיָהַב לוֹן אוֹרַיְיתָא, וְיָהַב לוֹן שַׁבָּת, דְּאִיהוּ קַדִּישָׁא מִכָּל שְׁאַר יוֹמִין, וְנַיְיחָא מִכֹּלָּא, וְחֶדְוָה דְּכֹלָּא, וְשָׁקִיל שַׁבָּת, לָקֳבֵל אוֹרַיְיתָא כְּלָּא, וּמַאן דְּנָטִיר שַׁבָּת, כְּאִילּוּ נָטִיר אוֹרַיְיתָא כֻּלָּא.

THE LORD SHALL FIGHT FOR YOU AND YE SHALL HOLD YOUR PEACE. R. Abba discoursed here on the verse: If thou turn away thy foot from the Sabbath, from doing thy pleasure on my holy day” (Isa. 58, 13). He said: ‘Blessed are the Israelites that of all nations the Holy One singled them out for fellowship with Him and gave them, out of love, the Torah and the Sabbath! The Sabbath, the holiest of days, the most restful, the most joyous! The Sabbath, which is equal in significance to the whole Torah, so that he who keeps the Sabbath keeps, as it were, the whole Torah.

וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עוֹנֶג, עִנּוּגָא דְּכֹלָּא, עִנּוּגָא דְּנַפְשָׁא וְגוּפָא עִנּוּגָא דְּעִלָּאִין וְתַתָּאִין. וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת, מַאי וְקָרָאתָ. דְּיַזְמִין לֵיהּ. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (ויקרא כ״ג:ב׳) מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ, כְּלוֹמַר, זְמִינִין, כְּמָה דִּמְזַמִּין אוּשְׁפִּיזָא לְבֵיתֵיהּ. וְעַל דָּא וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג, דְּיַזְמִין לֵיהּ, כְּמָה דִּמְזַמְנִין אוּשְׁפִּיזָא, בְּפָתוֹרָא מְתַקְּנָא, בְּבֵיתָא מְתַקְּנָא כְּדְקָא יֵאוֹת, בְּמֵיכְלָא וּבְמִשְׁתְּיָא כְּדְקָא יֵאוֹת, יַתִּיר עַל שְׁאַר יוֹמִין. וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת מִבְּעוֹד יוֹם. (אמור כ”ב ע”א) לִקְדוֹשׁ יְיָ’ מְכוּבָּד: דָּא יוֹם כִּפּוּרִים. תְּרֵי דְּאִינּוּן חַד. וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ, כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא.

“And call the Sabbath a delight” (Ibid.): a delight for the soul, and a delight for the body; a delight for those who are above, and a delight for those that are below. “And call the Sabbath.” Call it, invite it, as one invites an honoured guest and prepares everything bounteously and concentrates one’s attention on him, “not doing one’s own ways, nor finding one’s own pleasure, nor speaking (profane) words” (Ibid.).

מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר, וְהָא אִתְּמַר, בְּגִין דְּהַהִיא מִלָּה סַלְּקָא, וְאִתְּעַר מִלָּה דְּחוֹל לְעֵילָּא. מַאן דִּמְזַמִּין אוּשְׁפִּיזָא, בֵּיהּ בָּעֵי לְאִשְׁתַּדְּלָא, וְלָא בָּאָחֳרָא.

For every word that man speaks, whether it be good or bad, causes a vibration in the higher spheres, and he who disturbs the Sabbath joy by uttering profane words causes a blemish in the holy day. When one has been invited to the king’s banquet he would commit a great offence against the king if he were to neglect him in order to converse with some other person: the Sabbath is such a banquet.

תָּא חֲזִיִ הַהוּא מִלָּה דְּנָפִיק מִפּוּמֵיהּ דְּבַר נָשׁ, סַלְּקָא וְאִתְּעַר אִתְעָרוּתָא לְעֵילָּא, אִי לְטָב, אִי לְבִישׁ. וּמַאן דְּיָתִיב בְּעִנּוּגָא דְּשַׁבְּתָא, אָסִיר לֵיהּ לְאִתְּעָרָא מִלָּה (מ”ג ב’) דְּחוֹל, דְּהָא פָּגִים פְּגִימוּ בְּיוֹמָא קַדִּישָׁא. מַאן דְּיָתִיב בְּהִילּוּלָא דְּמַלְכָּא, לָא יִתְחָזֵי לְמִשְׁבַּק לְמַלְכָּא, וְיִתְעַסֵּק בְּאַחֲרָא.

The week days must be devoted to all needful occupations, with their corresponding vibrations above; and he who disturbs the Sabbath joy by uttering profane words causes a blemish in the holy day. The Sabbath is such a banquet.

וּבְכָל יוֹמָא בָּעֵי לְאַחֲזָאָה עוֹבָדָא, וּלְאִתְעֲרָא אַתְעָרוּתָא מִמָּה דְּאִצְטְרִיךְ. וּבְשַׁבָּת, בְּמִלֵּי דִּשְׁמַיָּא, וּבִקְדוּשָּׁה דְּיוֹמָא בָּעֵי לְאִתְּעָרָא, וְלָא בְּמִלָּה אַחֲרָא.

On the Sabbath, however, the vibration must be caused entirely by religious acts and words, by the sanctification of the day.

תָּא חֲזֵי, הָכָא כַּד אִתְקְרִיב פַּרְעֹה לְאַגָּחָא קְרָבָא בְּהוּ בְּיִשְׂרָאֵל, בְּהַהִיא זִמְנָא, לָא בָּעֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּיִתְּעֲרוּן יִשְׂרָאֵל אִתְעָרוּתָא לְתַתָּא כְּלָל, דְּהָא אִתְעָרוּתָא לְעֵילָּא הוּא, דְּהָא אֲבָהָן אַקְדִּימוּ וְאַתְּעֲרוּ אִתְעָרוּתָא דָּא לְעֵילָּא, וּזְכוּתָא דִּלְהוֹן קָאִים קָמֵיהּ, (ואתערו אתערותא דא) וְלָא בָּעָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּיִשְׂרָאֵל יִתְּעָרוּן לְתַתָּא כְּלָל. (דהא באתרה לעילא הוה) הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב יְיָ’ יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן. תַּחֲרִישׁוּן וַדַּאי, וְלָא תִּתְעֲרוּן מִלָּה, דְּלָא אִצְטְרִיךְ לְכוּ, וְהָכָא אִתְכְּלִיל שְׁמָא קַדִּישָׁא בְּאַתְוָון רְשִׁימָן, וְהָא אִתְעֲרוּ בֵּיהּ חַבְרַיָּיא.

Here, however, when Pharaoh was about to start the battle against Israel, the Holy One did not wish His people to start any movement from below, because the awakening was to come from above, namely, from their ancestors, the Patriarchs, whose meritorious intercessions stood before the Holy One. Hence Moses said: “The Lord shall fight for you, and ye shall hold your peace”, which means, “ye need not utter a word to cause a vibration above: the initiative has already come from there.” It may be noted that the initials of the words Tetragrammaton yilahem lakem-“the Lord shall fight for you”-make a part of the Holy Name (of the seventy- two letters), as the members of the Fellowship have pointed out.’

רִבִּי יוֹסֵי וְרִבִּי יְהוּדָה הֲווֹ אַזְלֵי בְּאָרְחָא. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי לְרִבִּי יְהוּדָה, וַדַּאי תָּנִּינָא, יְיָ’, בְּכָל אֲתָר רַחֲמֵי, וְאַף עַל גַּב דְּאַגָּח קְרָבָא, וְעָבִיד דִּינָא, הַהוּא דִּינָא בִּרְחִימוּתָא הוּא. וְהָכָא חֲמֵינָא, דִּכְתִּיב יְיָ’ יִלָּחֵם לָכֶם, וְלָא אִתְחָזֵי בְּהַהוּא דִּינָא רַחֲמֵי כְּלָל, דְּהָא כְּתִיב לא נִשְׁאַר בָּהֶם עַד אֶחָד.

R. Jose and R. Judah were once walking together. Said R. Jose: ‘We have been taught that the Name TETRAGRAMMATON in every connection signifies mercy; even when it is related to war and judgement, the judgement is executed in mercy; but here we read, “TETRAGRAMMATON shall fight for you”, and yet the attribute of mercy was not manifested at all in the Egyptians’ defeat, for “there remained not so much as one of them” (v. 28).’

אָמַר לֵיהּ, מִלָּה דָּא שְׁמַעְנָא מֵרִבִּי שִׁמְעוֹן דְּאָמַר, דְּאֲפִילּוּ הָכָא דִּינָא בְּרַחֲמֵי הֲוָה, דְּחָפָא עָלֵיהוֹן יַמָּא וּמִיתוּ, וּלְבָתַר אַפִּיק לוֹן יַמָּא, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּעָא בִּיקָרֵיהוֹן, וְאִתְקְבָרוּ בְּאַרְעָא, וְלָא בָּעָאת אַרְעָא לְקַבְּלָא לוֹן, עַד דְּאוֹשִׁיט לָהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יְמִינֵיהּ, וְקַבִּילַת לוֹן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (שמות ט״ו:י״ב) נָטִיתָ יְמִינְךָ תִּבְלָעֵמוֹ אָרֶץ. וּבְגִין דָּא, (הוה) הַאי דִּינָא בְּרַחֲמֵי הֲוָה.

R. Judah replied by quoting a remark of R. Simeon on this subject, showing that here also mercy and kindness was manifested (in the execution of judgement). For when the Egyptians were drowned, the sea spat them out, while the earth refused to take in the bodies, until the Holy One, in order not to deprive them of the last honour, stretched out to the earth His right hand and commanded her to receive them, as is indicated by the words, “Thou stretchedst out thy right hand, the earth swallowed them” (xv, 12),

וְעַל דָּא, לָא בָּעָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּיִתְּעָרוּן יִשְׂרָאֵל מִלָּה בְּעָלְמָא, דְּאִי יִתְעָרוּן יִשְׂרָאֵל מִלָּה, לָא יִתְעָרוּן שְׁמָא דְּרַחֲמֵי, וְלָא יִתְעֲבִיד דִּינָא בְּרַחֲמֵי, הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב יְיָ’ יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן, דְּלָא תִּתְעֲרוּן מִידִי. דְּהָא שְׁמָא דְּרַחֲמֵי בָּעֵי לְאִתְּעָרָא עָלַיְיהוּ, לְמֶעְבַּד דִּינָא בְּרַחֲמֵי. וְעַל דָּא בָּעֵי, דְּלָא תַּעַבְדוּן פְּגִימוּ, וְתִתְעֲרוּן מִלָּה אַחֲרָא.

Therefore the Israelites had to be silent, for had they caused an awakening from below, it was not the attribute of Mercy that they would have awakened, and so judgement would have been executed on the Egyptians without mercy, and the heavenly design would have been frustrated.’

אָמַר לֵיהּ, וְהָא כְּתִיב, (זכריה י״ד:ג׳) וְיָצָא יְיָ’ וְנִלְחַם בַּגּוֹיִם הָהֵם. אִי הָכִי דָּא דִּינָא בְּרַחֲמֵי הֲוָה. אָמַר לֵיהּ, הָכִי הֲוָה וַדַּאי, דִּינָא הוּא בְּרַחֲמֵי, דְּמוֹתָא דִּלְהוֹן לָא אִשְׁתְּכַח כְּמוֹתָנָא דִּשְׁאַר בְּנֵי עָלְמָא, אֶלָּא חָס עָלַיְיהוּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּלָא יְהוֹן כְּמוֹתָנָא דִּשְׁאַר בְּנֵי עָלְמָא, דְּקָטִילוּ לוֹן, אֶלָּא בְּנַחַת בְּלא צַעֲרָא, הָא דִּינָא בְּרַחֲמֵי אִיהוּ.

Said R. Jose: ‘What of the verse: “And TETRAGRAMMATON will come out and fight against those nations” (Zech. 14, 3)?’ R. Judah replied: ‘There also mercy will be shown in that God will allow them to die without suffering. In fact, this Name always signifies judgement in mercy,

וּבְכָל אֲתָר, שְׁמָא דָּא, דִּינָא בְּרַחֲמֵי אִיהוּ, בַּר אֲתָר חַד, דִּכְתִּיב, (ישעיהו מ״ב:י״ג) יְיָ’ כַּגִבּוֹר יֵצֵא וְגוֹ’. וְכִי כַּגִבּוֹר וְלֹא גִּבּוֹר. אֶלָּא יְשַׁנֵּי לְבוּשׁוֹי, וְיִלְבַּשׁ לְבוּשִׁין אַחֲרָנִין. כְּאִישׁ מִלְחָמוֹת, יְשַׁנֵּי זִינֵיהּ.

except in one connection,namely the war of the future, of which it says: “The Lord shall go forth as a giant… like a man of war” (Isa. 42, 16).

וְעִם כָּל דָּא, דִּינָא הוּא יַתִּיר, אֲבָל רַחֲמֵי בֵּיהּ, כְּמָה דִּכְתִּיב, כַּגִבּוֹר, וְלֹא גִּבּוֹר. כְּאִישׁ מִלְחָמוֹת, וְלֹא אִישׁ מִלְחָמוֹת. דְּוַדַּאי אַף עַל גַּב דְּעָבִיד דִּינָא, חָס עַל עוֹבָדוֹי, וְעַל דָּא, יְיָ’ יִלָּחֵם לָכֶם וַדַּאי וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן. זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּרִיר לוֹן לְחוּלָקֵיהּ וְאַחֲסָנְתֵּיהּ, דִּכְתִּיב, (דברים ל״ב:ט׳) כִּי חֵלֶק יְיָ’ עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ.

But even here all that is meant is that the judgement will be exceptionally severe, and mercy will still be fused with it: the particle “ke” (like) has a qualifying effect, showing that the Lord is only compared to a “giant” and to a “man of war”; and although He will exercise judgement, He will have mercy on those whom He created.’

Beshalach, Chapter 8

(שמות י״ד:ט״ו) וַיֹּאמֶר (קע”ח ע”ב) יְיָ’ אֶל מֹשֶׁה מַה תִּצְעַק אֵלָי. מִלָּה דָּא הָא אוּקְמוּהָ בְּסִפְרָא דִּצְנִיעוּתָא, וְתַמָּן הוּא רָזָא דִּילֵיהּ, וַיֹּאמֶר יְיָ’ אֶל מֹשֶׁה. ר’ יְהוּדָה פָּתַח וְאָמַר, (יונה ב׳:ב׳) וַיִּתְפַּלֵּל יוֹנָה אֶל יְיָ’ אֱלֹהָיו מִמְּעֵי הַדָּגָה, מַה כְּתִיב לְעֵילָּא, וַיְמַן יְיָ’ דָּג גָּדוֹל. וַיְמַן: כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (דניאל א׳:ה׳) וַיְמַן לָהֶם הַמֶּלֶךְ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ. אֲשֶׁר מִנָּהּ אֶת מַאֲכַלְכֶם.

AND THE LORD SAID UNTO MOSES, WHEREFORE CRIEST THOU UNTO ME ? The significance of this question has been dealt with in the Book of Concealed Mystery, and the esoteric interpretation thereof belongs there. R. Judah connected this verse with the story of Jonah. ‘We read there’, he said, ‘that “the Lord had prepared a great fish to swallow up Jonah” (Jonah 3, 1). Now the word minah (prepared) means strictly “to allot as a portion”, as, for instance, when it says, “the king allotted them a daily provision” (Dan. 1, 5);

אֲבָל הַאי קְרָא הָכִי מִבָּעֵי לֵיהּ, וַיְמַן יְיָ’ אֶת יוֹנָה לַדָּג, דְּהוּא מָנָה הוּא דִּמְשַׁדֵּר לֵיהּ. אֶלָּא וַדַּאי, הַהוּא דָּג הוּא הֲוָה מָנָה לְיוֹנָה, לְנַטְרָא לֵיהּ מִן שְׁאַר נוּנִי יַמָּא, וְיֶהוֵי גָּנִיז בְּגַוֵּיהּ. וְכֵיוָן דְּאַעֲלֵיהּ בְּגַוֵּיהּ, חָמָא יוֹנָה בְּמֵעוֹי, פּוּתְיָא דַּאֲתָר יַמָּא (נ”א פותיא דאתר דמעוי) כְּמוֹ הֵיכְלָא רַבְרְבָא, וּתְרֵין עֵינוֹי דְּהַהוּא נוּנָא, דְּנָהֲרִין כְּשִׁמְשָׁא, וְאֶבֶן טָבָא הֲוָה בְּמֵעוֹי, דְּנָהִיר לֵיהּ, וַהֲוָה חָמֵי כָּל מַה דִּי בְּיַמָּא וּבִתְהוֹמוֹי.

therefore in this case it would seem more appropriate to have said “and the Lord apportioned Jonah to the fish” than that the fish was prepared for Jonah. However, the fact is that the fish was a great boon to Jonah; for, once inside it, he was guarded from all the other fishes. Further, he beheld wondrous things there. He saw in the fish’s belly an open space like unto the halls of a palace, and the two eyes of the fish shining like the sun at noon. Inside was a precious stone which illumined all around, and made visible to him all the wonders of the deep.

וְאִי תֵּימָא, אִי הָכִי, מַאי דִּכְתִּיב, (יונה ב׳:ג׳) קָרָאתִי מִצָּרָה לִי, הָא לָא אִתְחָזֵי, דְּכָל הַאי רְוָוחָא הֲוָה לֵיהּ. אֶלָּא וַדַּאי, כֵּיוָן דְּאַחְמֵי לֵיהּ הַהוּא נוּנָא, כָּל מַה דִּי בְּיַמָּא וּבִתְהוֹמוֹי, מִית, דְּלָא יָכִיל תְּלַת יוֹמִין לְמִסְבַּל. כְּדֵין עָקַת לֵיהּ לְיוֹנָה.

If this was so, it may be asked, why does it say that he “called out of his affliction” (Ibid. 2, 2), seeing that he was so well situated?

דְּאָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, כֵּיוָן דְּחָמָא יוֹנָה כָּל הַהוּא רְוָוחָא, הֲוָה חַדֵּי. אָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּמַה תִּבְעֵי יַתִּיר, לְהָא אֲעִילְנָא לָךְ הָכָא. מָה עֲבַד, קָטַל לְהַהוּא נוּנָא וּמִית, וְכָל שְׁאַר נוּנֵי יַמָּא, הֲווֹ סַחֲרֵי סַחֲרָנִיהּ דְּהַהוּא נוּנָא, דָּא נָשִׁיךְ לֵיהּ מֵהַאי גִּיסָא, וְדָא נָשִׁיךְ לֵיהּ מֵהַאי גִּיסָא. כְּדֵין חָמָא יוֹנָה גַּרְמוֹי בְּעָקוּ, מִיַּד וַיִּתְפַּלֵּל יוֹנָה אֶל יְיָ’.

The answer is, as R. Eleazar has told us, that when God saw Jonah enjoying himself with the sight, He said, “Was it for this that I brought thee in here”, and straightway killed the fish. Then all the other fishes came round it and gnawed at its carcase from all sides so that Jonah found himself in dire straits, and it was then that he prayed “from out of the belly of sheol”, to wit, of the dead fish.

בְּקַדְמִיתָא דָּג, וְהַשְׁתָּא דָּגָה. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (שמות ז׳:כ״א) וְהַדָּגָה אֲשֶׁר בַּיְאוֹר מֵתָה. וּכְדֵין כְּתִיב, קָרָאתִי מִצָּרָה לִי. וְלָא כְּתִיב הָיִיתִי בַּצָּרָה, אוֹ יָשַׁבְתִּי בַּצָּרָה, אֶלָּא קָרָאתִי, מֵהַהוּא עָקוּ דְּעָאקִין לִי נוּנִי יַמָּא. מִבֶּטֶן שְׁאוֹל שִׁוַּעְתִּי, דְּהָא מִית. וְלָא כְּתִיב מִבֶּטֶן חַי, אוֹ מִבֶּטֶן דָּג, אֶלָּא דְּוַדַּאי הֲוָה מִית.

כֵּיוָן דְּצַלֵּי צְלוֹתֵיהּ, קַבִּיל לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאַחְיֵיהּ לֵיהּ לְהַאי נוּנָא, וְאַפִּיק לֵיהּ לְיַבֶּשְׁתָּא לְעֵינֵיהוֹן דְּכֹלָּא. דִּכְתִּיב, וַיֹּאמֶר יְיָ’ לַדָּג וַיָּקֵא אֶת יוֹנָה. וְחָמוּ כֻּלְּהוּ, עֲבִידְתָּא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא.

And the Holy One hearkened unto his prayer and brought the fish to life again, and lo! it arose from the sea and came up on to the land before the eyes of all, and it vomited out Jonah, and all saw the power of the Almighty.

מַה כְּתִיב, וַיִּתְפַּלֵּל יוֹנָה אֶל יְיָ’ אֱלֹהָיו מִמְּעֵי הַדָּגָה, לַאֲתָר דְּהֲוָה קָשִׁיר בֵּיהּ, מַשְׁמַע דִּכְתִּיב יְיָ’ אֱלהָיו, וְלָא כְּתִיב וַיִּתְפַּלֵּל אֶל יְיָ’ וְלָא יַתִּיר, אֶלָּא יְיָ’ אֱלהָיו. אוּף הָכָא, וַיֹּאמֶר יְיָ’ אֶל מֹשֶׁה מַה תִּצְעַק אֵלָי. אֵלָי דַּיְיקָא.

Now it is written, “And Jonah prayed unto the Lord his God out of the fish’s belly”; i.e. to the grade of the Deity to which he was attached. Similarly here: “And the Lord said unto Moses: Why criest thou unto me ?” (as much as to say, it is time to address a higher grade, viz. the Ancient of Days).

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִּסָעוּ. וְיִּסָעוּ מִלְּאַסְגָּאָה מִלִּין, לָאו עִידָנָא דִּצְלוֹתָא הַשְׁתָּא. וְיִּסָעוּ, וְכִי לְאָן אֲתָר פָּקִד לוֹן דְּיִנְטְלוּן, דְּהָא עַל יַמָּא הֲווֹ שָׁרָאן. אֶלָּא אַהְדָּר לְעֵילָּא, דִּכְתִּיב מַה תִּצְעַק אֵלָי, דְּהָא כֻּלְּהוּ בַּאֲתָר דָּא קַיְימֵי. וְעַל דָּא וַיִּסְעוּ, יִנְטְלוּן מִן דָּא, דְּלָאו עִדָנָא הוּא.

And this is the significance of the words, “Speak unto the children of Israel that they go forward”, i.e. from the grade they are at present addressing to a higher one.’

Beshalach, Chapter 9

(ס”א אלא בעתיקא תלייא מלתא) (שמות י״ד:ט״ז) וְאַתָּה הָרֵם אֶת מַטְּךָ וְגוֹ’. הָרֵם אֶת מַטְּךָ, דִּי בֵּיהּ רָשִׁים שְׁמָא קַדִּישָׁא, אַרְכִּין יְדָךְ בְּסִטְרָא דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא, וְכֵיוָן דִּיֶחמוּן מַיָּא שְׁמָא קַדִּישָׁא, יָעַרְקוּן מִנֵּיהּ. וּמִקַמֵיה (נ”א קמיה) וְעַל דָּא, וּנְטֵה אֶת יָדְךָ, לְסִטְרָא חֲדָא, דְּסִטְרִין אַחֲרָנִין דְּהַהוּא מַטֶּה, אִצְטְרִיךְ לָךְ לְמַיִּין (נ”א ליה למלין) אַחֲרָנִין.

BUT LIFT THOU UP THY ROD, AND STRETCH OUT THINE HAND OVER THE SEA, AND DIVIDE IT. This signifies: “Lift up thy rod, on which is engraved the Holy Name; stretch out thine hand with the side bearing this Holy Name, so that the waters, beholding it, may flee before the power that is in its letters. The other side of the rod will be used for other ends.”

אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, חֲמֵינָא, דְּזִמְנִין אִתְקְרֵי הַאי מַטֶּה, מַטֵּה הָאֱלהִים, וּלְזִמְנִין אִתְקְרֵי מַטֵּה דְּמֹשֶׁה. אָמַר ר’ שִׁמְעוֹן (תרי הוו והכי אוקימנא) בְּסִפְרָא דְּרַב הַמְנוּנָא סָבָא, שַׁפִּיר קָאָמַר, דְּכֻלְּהוּ חַד, בֵּין תֵּימָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּבֵין תֵּימָא דְּמֹשֶׁה, וְהַאי מַטֶה, לְאַתְעֲרָא סִטְרָא דִּגְבוּרָה. וְעַל דָּא, וּנְטֵה אֶת יָדְךָ, יְדָא דִּשְׂמָאלָא, דְּאִיהוּ בְּסִטְרָא דִּגְבוּרָה.

Said R. Eleazar: ‘How is it that the rod is termed sometimes “the rod of God” and sometimes “the rod of Moses”?’ R. Simeon replied: ‘In the book of R. Hamnuna the ancient it is rightly remarked that the two names are equivalent, the purpose of the rod in either case being to stir up the powers of Geburah (Might, or Judgement). “Thine hand” indicates the Left Hand, which is that connected with Geburah.

אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, וַוי לְאִינוּן דְּלָא חָמָאן, וְלָא מִסְתַּכְּלִין בְּאוֹרַיְיתָא, וְאוֹרַיְיתָא קָארֵי קָמַיְיהוּ בְּכָל יוֹמָא, (ס”א ולא ידעין) וְלָא מַשְׁגִּיחִין. תָּא חֲזֵי, בְּסִטְרָא דִּגְבוּרָה מִתְעָרֵי מַיָּא בְּעָלְמָא, וְנַפְקֵי מַיָּא, וְהַשְׁתָּא בָּעֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְנַגְבָא מַיָּא, אֲמַאי וּנְטֵה אֶת יָדְךָ, דְּאִיהוּ שְׂמָאלָא.

Woe’, R. Simeon continued, ‘unto those who are deaf to the lessons of the Torah, which it proclaims to them every day. Water originates from the side of Geburah and issues thence. Now, therefore, that God desired to dry up the water, why did He bid Moses use his left hand?

אֶלָּא הָרֵם אֶת מַטְּךָ, לְנַגְבָא מַיָּא. וּנְטֵה אֶת יָדְךָ, לְאָתָבָא מַיָּא, לְאַתְעֲרָא סִטְרָא דִּגְבוּרָה, וּלְאָתָבָא מַיָּא עַל מִצְרַיִם. וּבְגִין כַּךְ, תְּרֵין מִלִּין הָכָא, דִּכְתִּיב הָרֵם אֶת מַטְּךָ, וּנְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם וּבְקָעֵהוּ.

The answer is that Moses was bidden to “lift up his staff’ to dry the waters, and to “stretch forth his hand” to bring them back on the Egyptians, through the agency of Geburah-the two operations being distinct.

וְהָא תְּהוֹמֵי הֲווֹ. אֶלָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, עָבֵד נִיסָא גּוֹ נִיסָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (שמות ט״ו:ח׳) קָפְאוּ תְהוֹמוֹת בְּלֶב יָם. וַהֲוָה אַזְלִין בְּיַבֶּשְׁתָּא בְּגוֹ יַמָּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיָּבֹאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה.

What is called here “sea” is later called “deeps” (Ex. 15, 8). This shows that God performed one miracle within another: causing the deeps to congeal in the heart of the sea, so that “the children of Israel went on dry land in the midst of the sea” (xv 8-19).’

Beshalach, Chapter 10

(שמות י״ד:כ״ה) וַיָּסַר אֶת אוֹפַן מַרְכְּבוֹתָיו. רַבִּי שִׁמְעוֹן פָּתַח, (יחזקאל א׳:ט״ו) וָאֵרֶא הַחַיּוֹת וְהִנֵּה אוֹפַן אֶחָד בָּאָרֶץ אֵצֶל הַחַיּוֹת. הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ וְאִתְּמַר, אֲבָל תָּא חֲזֵי, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּכוֹלָּא אִתְחָזֵי שֻׁלְטָנוּתָא דִּילֵיהּ, וְשֻׁלְטָנֵיהּ דִּי לָא תַּעְדֵּי לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמִין.

AND HE TOOK OFF THEIR CHARIOT WHEELS THAT THEY DRAVE THEM HEAVILY. R. Simeon discoursed on the verse: Now I beheld the living creatures (Hayoth), and behold one wheel upon the earth by the living creatures, with his four faces (Ezek. 1, 15). ‘This verse’, he said, ‘we can explain as follows. The Holy One reveals His dominion and power in all things, a power which shall never be shaken.

וְעָבִיד שׁוּלְטָנוּתָא בַּאֲבָהָן, נָטַל לְאַבְרָהָם, וְקִיֵּים בֵּיהּ עָלְמָא, דִּכְתִּיב, (בראשית ב׳:ד׳) אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם, וְאוּקְמוּהָ. נָטִיל יִצְחָק, וְשָׁתִיל בֵּיהּ עָלְמָא, דְּאִיהוּ קַיָּים לְעָלְמִין, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (בראשית י״ז:כ״א) וְאֶת בְּרִיתִי אָקִים אֶת יִצְחָק. נָטַל יַעֲקֹב, וְאוֹתְבֵיהּ קָמֵיהּ, וְאִשְׁתַּעֲשַׁע בַּהֲדֵיהּ, וְאִתְפָּאַר בֵּיהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ישעיהו מ״ט:ג׳) יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר.

He manifested His power in the Patriarchs, and particularly in Jacob.

וְתָּא חֲזֵי, יַעֲקֹב אָחִיד בְּאִילָנָא דְּחַיֵּי, דְּלֵית בֵּיהּ מוֹתָא לְעָלְמִין, דְּכָל חַיִּין בְּהַהוּא אִילָנָא אִשְׁתָּכְלָלוּ, וְיָהַב חַיִּין לְכָל אִינּוּן דַּאֲחִידָן בֵּיהּ. וּבְגִין כָּךְ, יַעֲקֹב לָא מִית. וְאֵימָתַי מִית, בְּשַׁעֲתָא דִּכְתִּיב, (בראשית מ״ט:ל״ג) וַיֶּאֱסוֹף רַגְלָיו אֶל הַמִּטָּה. הַמִּטָּה. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (שיר השירים ג׳:ז׳) הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה, בְּגִין דִּבְהַאי מִטָּה כְּתִיב, (משלי ה׳:ה׳) רַגְלֶיהָ יוֹרְדוֹת מָוְת, וּבְגִין כָּךְ וַיֶּאֱסוֹף רַגְלָיו אֶל הַמִּטָּה כְּתִיב, כְּדֵין וַיִּגְוַע וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו. וְעָבִיד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְיַעֲקֹב שְׁלִימוּ דַּאֲבָהָן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ישעיהו מ״א:ח׳) יַעֲקֹב אֲשֶׁר בְּחַרְתִּיךָ.

Now Jacob is united with the Tree of Life, over which death has no dominion, since in it all life is contained, emanating from it unto all those who are in perfect union with it. For this reason Jacob did not really die. He died in a physical sense when “he gathered up his feet into the bed” (Gen. 49, 33), which bed is mysteriously called “the bed of Solomon” (S.S. 3, 7), the bed of the “strange woman” whose “feet go down to death” (Prov. 5, 5). But of all the Fathers the Holy One chose Jacob to be the centre of perfection and fulfilment, as it is written: “Jacob whom I have chosen” (Isa. 41, 8).

תָּא חֲזֵי, כָּל מַשִׁרְיָין דִּלְעֵילָּא, וְכָל אִינּוּן רְתִיכִין, כֻּלְּהוּ אֲחִידָן אִלֵּין בְּאִלֵּין, דַּרְגִּין בְּדַרְגִּין, אִלֵּין עִלָּאִין וְאִלֵּין תַּתָּאִין. וְחֵיוָותָא קַדִּישָׁא עָלַיְיהוּ, וְכֻלְּהוּ אוֹכְלוֹסִין וּמַשִׁרְיָין, כֻּלְּהוּ נַטְלִין תְּחוֹת יְדָהָא, עַל מֵימְרָהָא נַטְלִין, וְעַל מֵימְרָהָא שָׁרָאן.

Mark also this! All the supernal hosts with their cohorts and lightful chariots of celestial speed are joined one to another, grade to grade, the lower to the higher, each to its counterpart; and above them all a holy “Living being” (Hayah) (cf. Ezek. I) is set, and all those myriads of armies move and rest according to its will and direction.

וְדָא הוּא חֵיוָתָא, (ס”א עילא קדישא) דְּכָל שְׁאַר חֵיוָתָא, אֲחִידָן בָּהּ וְאִשְׁתַּלְשָׁלוּ (ס”א ואשתכללו) בְּגִינָהּ כַּמָּה חֵיוָן לְחֵיוָן (ס”א אלין סלקין ואלין נחתין) וְאִתְאַחֲדָן דַּרְגִּין בְּדַרְגִּין, וְכֻלְּהוּ עִלָּאִין וְתַתָּאִין אַזְלִין וְשָׁאטִין בְּיַמָּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים ק״ד:כ״ה) זֶה הַיָּם גָּדוֹל וּרְחַב יָדַיִם שָׁם רֶמֶשׂ וְאֵין מִסְפָּר וְגוֹ’.

This is that Living Creature to which all Hayoth are linked, as each is also to each, all moving and swimming in the sea, concerning which it is written: “This is the great and wide sea, wherein are things creeping innumerable, both small and great beasts” (Ps. 104, 25).

וְכַד סָלִיק יַמָּא גַּלְגַּלּוֹי, כֻּלְּהוּ אַרְבִּין סַלְּקִין נַחְתִּין, וְזַעְפָּא אִשְׁתְּכַח, וְרוּחָא תַּקִּיפָא אַזְלָא עָלֵיהּ בִּתְקִיפוּ. וְנוּנֵי יַמָּא מִתְבַּדְּרִין לְכָל סְטַר, אִלֵּין לְמִזְרָח, וְאִלֵּין לְמַעֲרָב, אִלֵּין לַצָּפוֹן, וְאִלֵּין לַדָּרוֹם. וְכָל אִינּוּן בְּנִי עָלְמָא, דְּחָמָאן רְשִׁימָא עָלַיְיהוּ, נַטְלִין לוֹן, וּבַלְעִין לוֹן בְּקַפְטִיִרִי עַפְרָא.

Now, when the wheels of the sea arise all the boats which sail thereon do heave and toss, and air and waters are mightily stirred so that a great storm arises; and the fishes that dwell in the depths of the sea are whirled about by the violence of the tempest, and are buffeted towards the four corners of the earth, some to the east, and some to the west, some to the north, and some to the south; and there they are caught by the nets of fishermen, as they reach the ocean’s shallower depths, where the sands of the shore slope down to meet the breakers of that sea.

וְכָל אַרְבִּין לָא נַטְלִין מֵאַתְרַיְיהוּ, וְלָא סַלְּקִין וְנַחְתִּין, בַּר מֵהַהוּא שַׁעֲתָא, דְּאָתֵי חַד דַּבְּרָא בְּיַמָּא, וְיָדַע לְאַשְׁלְמָא רוּחָא דְּזַעְפָּא דְּיַמָּא, כֵּיוָן דְּסָלִיק דָּא עָלֵיהּ דְּיַמָּא, שָׁכִיךְ מֵרוּגְזָא, וְנַיְיחָא אִשְׁתְּכַח, וּכְדֵין כֻּלְּהוּ אַרְבִּין אַזְלִין בְּאֹרַח מֵישָׁר, וְלָא סָטָאן לִימִינָא וּשְׂמָאלָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים ק״ד:כ״ו) שָׁם אֳנִיּוֹת יְהַלֵּכוּן לִוְיָתָן זֶה יָצַרְתָּ לְשַׂחֶק בּוֹ. זֶה דַּיְיקָא. וְכָל נוּנֵי יַמָּא מִתְכַּנְּשִׁין לְאַתְרַיְיהוּ. וְכָל אִינּוּן חֵיוָון חַדָּאן עָלָהּ, וְחֵיוָון חַקְלָא עִלָּאָה חַדָּאן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (איוב מ׳:כ׳) וְכָל חַיַּת הַשָּׂדֶה יְשַׂחֲקוּ שָׁם.

At that time the boats steer no course, either certain or uncharted, but only toss and heave in one place. At last a swift but subtle current arises amid the tumult of the stormy waters, and gradually their strife is stilled and peace descends upon the waves; then the boats steer a straight course for their bourne, and swerve not nor falter; concerning which it is written: “There go the ships; there is that Leviathan whom thou hast made to play therein” (Ibid. 5, 26). And all the fishes of the sea gather to their places, and all the creatures rejoice over it and the Hayoth of the supernal fields, as it is written: “And all the beasts of the field play there” (Job 40, 20).

תָּא חֲזֵי, כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא, אִית לְתַתָּא. כְּגַוְונָא דִּלְתַתָּא, אִית בְּיַמָּא. כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא, אִית לְעֵילָּא בְּיַמָּא עִלָּאָה. כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא אִית לְתַתָּא. כְּגַוְונָא דִּלְתַתָּא, אִית בְּיַמָּא תַּתָּאָה.

Come and see! The likeness of that which is above is that which is below, and what is below is also in the sea, and the likeness of that which is above is that which is in the supernal sea, and what is below is also in the lower sea.

גּוּפָא דְּהַהוּא יַמָּא, הָא אִתְעַרְנָא לְחַבְרָנָא, אוֹרְכָא וּפוּתְיָא, רֵישָׁא וּדְרֹעִין וְשַׂעֲרֵי גוּפָא, כֹּלָּא כְּמָה דְּאִצְטְרִיךְ, וְכֹלָּא בִּשְׁמֵיהּ (ויחי רמ”ה) אִתְקְרֵי. וּכְגַוְונָא דָּא לְתַתָּא לְיַמָּא דִּלְתַתָּא, הָכִי נָמֵי רֵישָׁא דְּיַמָּא, וּדְרוֹעִין דְּיַמָּא, וְגוּפָא דְּיַמָּא.

As the higher sea has length and width and head and arms and hair and a body, so also the lower sea.

כְּתִיב (בראשית מ״ט:י״ג) זְבוּלוּן לְחוֹף יַמִים יִשְׁכּוֹן. וְהָא יַמָּא חַד הֲוָה בְּעַדְבֵיהּ אֶלָּא מַאי לְחוֹף יַמִים, וַדַּאי אוּקְמוּהָ חַבְרַיָּיא בְּרָזָא עִלָּאָה. וְיַרְכָתוֹ עַל צִידוֹן, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (שמות א׳:ה׳) יוֹצְאֵי יֶרֶךְ יַעֲקֹב. זְבוּלוּן שׁוֹקָא דִּימִינָא דְּגוּפָא הֲוָה, וְיַם כִּנֶּרֶת הֲוָה בְּעַדְבֵיהּ, וּמֵהָכָא אִשְׁתְּכַח חִלָּזוֹן לִתְכֶלְתָּא.

תָּא חֲזֵי, כַּמָּה רְתִיכִין עַל רְתִיכִין אִשְׁתְּכָחוּ, וְגַלְגַּלּוֹי דִּרְתִּיכָא רָהֲטִין בִּבְהִילוּ, וְלָא מִתְעַכְּבֵי אִינּוּן סַמְכֵי רְתִיכָא, לְנַטְלָא עֲלֵיהוֹן. וְכֵן כֻּלְּהוּ. (נ”א והכא שנהגו בכבדות בבהילו) תָּא חֲזֵי, רְתִיכָא דִּי מְמָנָא עַל מִצְרָאֵי, (אי תימא) אוּקְמוּהָ, רְתִיכָא שְׁלֵימָתָא לָא אִשְׁתְּכַח, דְּהָא כְּתִיב וַיָּסַר אֵת אוֹפַן מַרְכְּבוֹתָיו, כַּמָּה רְתִיכִין הֲווֹ, דַּהֲווֹ נַטְלִין עַל חַד סָמִיךְ גַּלְגַּלָּא, דְּאִתְפָּקְדוּ עֲלַיְיהוּ, כֵּיוָן דְּאִתְעֲבָר הַאי מִשּׁוּלְטָנוּתָא דִּילֵיהּ, כֻּלְּהוּ רְתִיכִין אִתְעֲבָרוּ מִשּׁוּלְטָנִיהוֹן, וְלָא נַטְלוּ. כְּדֵין כֻּלְּהוּ לְתַתָּא אִתְעֲבָרוּ מְשּׁוּלְטָנוּתָא, דִּכְתִּיב, (ירמיהו מ״ו:כ״ה) עַל מִצְרַיִם וְעַל פַּרְעֹה וְעַל הַבּוֹטְחִים בוֹ.

Said R. Simeon: ‘How many chariots there are whose wheels run speedily, carrying the framework upon them without delay! Yet here “God made him drive heavily”. We interpret these words of the heavenly chariot, which was the guardian angel of Egypt, and which then was rendered imperfect. There were many others dependent on this one, and when it lost its power the lower chariots lost their power, as it is written: “Behold, I will punish the multitude of No, and Pharaoh, and Egypt, with their gods, and their kings; even Pharaoh and all them that trust in him” (Jer. 46, 25).

וּבְהַהוּא זִמְנָא, שֻׁלְטָנוּתָא דְּמִצְרַיִם שָׁלִיט עַל כָּל שְׁאַר עַמִּין, כֵּיוָן דְּאִתְבַּר חֵילָא דְּמִצְרַיִם, אִתְּבַר חֵילָא דִּשְׁאַר עַמִּין. מְנָלָן, דִּכְתִּיב, (שמות ט״ו:ט״ו) אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם וְגוֹ’. וּכְתִיב (שמות ט״ו:י״ד) שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן וְגוֹ’. בְּגִין דְּכֻלְּהוּ הֲווֹ אֲחִידָן בְּפוּלְחָנָא דְּמִצְרַיִם, וַאֲחִידָן בְּמִצְרַיִם לְסִיּוּעָא דִּלְהוֹן. וּבְהַהוּא זִמְנָא, כֻּלְּהוּ בָּעָאן לְסִיּוּעָא דְּמִצְרַיִם, לְאִתַּתְקְפָא. וְעַל דָּא, כֵּיוָן דְּשָׁמְעוּ גְּבוּרָן דְּעָבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּמִצְרַיִם, רָפוּ יְדֵיהוֹן, וְלָא יָכִילוּ לְמֵיקָם, וְאִזְדַּעֲזָעוּ כֻּלְּהוּ, וְאִתְּבָּרוּ (משולשליהון) מִשּׁוּלְטָנַתְהוֹן.

At that time Egypt’s Principality was superior to that of all other nations, but as soon as its power was broken, the power of all the other nations was also broken, as it is written: “Then the dukes of Edom were amazed, the mighty men of Moab, trembling took hold upon them…” (Ex. 15, 15). For they were all in Egypt’s vassalage, and were linked with Egypt and were dependent on her for their existence, and therefore when they heard the mighty works of the Holy One in Egypt, they lost courage, and fear and trembling fell upon them. Verily, as soon as Egypt’s power was broken above, the power of all those who were joined to her was also broken.

וַדַּאי כַּד אִתְּבַר חֵילָא דִּלְהוֹן לְעֵילָּא, אִתְּבַר חֵילָא דְּכָל אִינּוּן דַּאֲחִידָן בֵּיהּ, כֵּיוָן דְּאִתְבַּר חֵילָא דְּכֻלְּהוּ לְעֵילָּא, כָּל הָנֵי דִּלְתַתָּא אִתְּבָּרוּ, בְּגִין (ההוא) הַאי חֵילָא דְּאִתְבַּר בְּקַדְמִיתָא. וּבְגִין כָּךְ וַיָּסַר אֵת אֹפַן מַרְכְּבוֹתָיו כְּתִיב. וַיְנַהֲגֵהוּ בִּכְבֵדוּת, דְּהָא כַּד דָּא אִתְּבַר, לָא הֲווֹ אַזְלִין.

Therefore it says: “and removed the wheel (ofan) of his chariots, not “wheels”, signifying that when this was removed all the chariots dependent on it were unable to proceed.

תָּא חֲזֵי דְּהָכִי הוּא, דְּלָא כְּתִיב וַיָּסַר אֵת אוֹפַנִּי מַרְכְּבוֹתָיו, אוֹ אוֹפַן מֶרְכַּבְתּוֹ, אֶלָּא וַיָּסַר אֵת אוֹפַן מַרְכְּבוֹתָיו. בְּגִין הַאי חֵילָא, דְּכֻלְּהוּ הֲווֹ מִתְדַבְּקָן בֵּיהּ. (הכי אקרון)

Happy are the Israelites who are linked to the Holy One who chose them to be His portion:

וְתוּ, וַיָּסַר אֵת אוֹפַן מַרְכְּבוֹתָיו, תָּא חֲזֵי, (ויסר את אופן מרכבותיו) זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְרָעֵי בְּהוּ, לְאִתְדַּבְּקָא בְּהוּ, וּלְמֶהֱוֵי לְהוּ חוּלָק, וּלְמֶהוֵי אִינּוּן חוּלָקֵיהּ. הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, (דברים יג) וּבוֹ תִדְבָּקוּן. וּכְתִיב (דברים ד׳:ד׳) וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיְיָ’ אֱלֹהֵיכֶם, בַּיְיָ’ מַמָּשׁ. וּכְתִיב (תהילים קל״ה:ד׳) כִּי יַעֲקֹב בָּחַר לוֹ יָהּ. וּכְתִיב (דברים ל״ב:ט׳) כִּי חֵלֶק יְיָ’ עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ. דְּאַפִּיק לוֹן מִזַּרְעָא קַדִּישָׁא, לְמֶהֱוֵי חוּלָקֵיהּ, וְעַל דָּא יָהַב לוֹן אוֹרַיְיתָא קַדִּישָׁא עִלָּאָה, גְּנִיזָא תְּרֵי אַלְפִין שְׁנִין, עַד לָא יִתְבְּרֵי עָלְמָא, וְהָא אִתְּמַר. וּבְגִין רְחִימוּתָא דִּילֵיהּ יָהֲבָא לְיִשְׂרָאֵל, לְמֵהַךְ אֲבַתְרָהּ, וּלְאִתְדַּבְּקָא בָּהּ.

“Ye who cleave to the Lord your God, ye are all alive to-day” (Deut. 4, 4). He brought them forth from the holy seed in order that they might be His portion, and therefore He gave them His Torah, the holy one, the supernal one, which was hidden for two thousand years before the creation of the world. He gave it to them out of love, so that they may cleave to it.

תָּא חֲזֵי, כָּל מַשִׁירְיָין דִּלְעֵילָּא, וְכָל אִינּוּן רְתִיכִין, כֻּלְּהוּ אֲחִידָן אִלֵּין בְּאִלֵּין, דַּרְגִּין בְּדַרְגִּין, אִלֵּין עִלָּאִין, וְאִלֵּין תַּתָּאִין, וְהָא אוּקְמוּהָ, דִּכְתִּיב, (תהילים ק״ד:כ״ה) זֶה הַיָּם גָּדוֹל. וְחֵיוָתָא קַדִּישָׁא עָלֵיהּ, וְכֻלְּהוּ אוּכְלוֹסִין וּמַשִּׁרְיָין, כֻּלְּהוּ נַטְלִין תְּחוֹת יְדָהּ, עַל מֵימְרָהּ נַטְלִין, וְעַל מֵימְרָהּ שָׁרָאן. בְּעִדָנָא דְּהִיא נַטְלָא, כֻּלְּהוּ נְטִילִין, בְּגִין דְּכֻלְּהוּ אֲחִידָן בָּהּ. (אמר ר’ יצחק)

Now all the supernal hosts and chariots are linked to one another, grades to grades, lower to higher, wheels within wheels: and a holy Hayah is over them all, and all the multitudinous hosts and powers are under her direction and control; when she moves they move, when she rests they rest.

וְתָּא חֲזֵי, בְּשַׁעֲתָא דְּבָעֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, לְאַעְבְּרָא לְאוּכְלוֹסִין דְּפַרְעֹה לְתַתָּא, אַעְבַּר בְּקַדְמִיתָא לְהַהוּא חֵילָא דִּלְהוֹן, כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא. מַה עָבֵד. אַעְבָּר וְסָלִיק הַהוּא אֲתָר קַדִּישָׁא עִלָּאָה, דְּהֲוָה מַדְבָּר (פי’ מנהיג) לְכָל אִינּוּן רְתִיכִין, כֵּיוָן דְּהַאי אִסְתְּלִיק, הַנְהוּ כֻּלְּהוּ מַשִּׁירְיָין לָא יָכִילוּ לְדַבְּרָא, כֵּיוָן דְּאִינּוּן לָא יָכִילוּ, הַהוּא מְמָנָא דְּמִצְרָאֵי אַעְבְּרוּ לֵיהּ מִשּׁוּלְטָנֵיהּ, וְאַעְבַּר (י’ ע”ב) בְּנוּרָא דְּדָלִיק, וּכְדֵין שֻׁלְטָנוּתָא דְּמִצְרָאֵי אִתְעָדֵי. וְעַל דָּא, אָנוּסָה מִפְּנִי יִשְׂרָאֵל. מַאי טַעְמָא, בְּגִין דְּחָמוּ מְמָנָא דְּמִצְרַיִם אִתּוֹקַד בְּנוּרָא.

Therefore when the Holy One, blessed be He, desired to bring the hosts of Pharaoh down even unto the depths, He first removed that supernal influence which led and directed all the other powers and principalities. When that guardian was removed the others could not continue on their way, and as soon as their power was removed the guardian of Egypt lost his power as well, and had to pass through the Fiery Stream, and thus the dominion of Egypt came to nought. Therefore the Egyptians said: “Let us flee from the face of Israel” (V. 25).’

ר’ יִצְחָק אָמַר, בְּשַׁעֲתָא דְּקָרִיבוּ יִשְׂרָאֵל לְיַמָּא, קָרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לַמְמָנָא רַבְרְבָא דְּעַל יַמָּא, אָמַר לֵיהּ, בְּשַׁעֲתָא דַּעֲבָדִית אֲנָא עָלְמָא, מָנִיתִי לָךְ עַל יַמָּא, וּתְנַאי אִית לִי עַל יַמָּא, דִּי יִבְזַע מֵימוֹי מִקָּמֵי בָּנַי. הַשְׁתָּא מָטָא עִדָנָא, דְּיָעַבְרוּן בָּנַי בְּגוֹ יַמָּא. לְבָתַר מַה כְּתִיב, וַיָּשָׁב הַיָּם לִפְנוֹת בֹּקֶר לְאֵיתָנוֹ. מַאי לְאֵיתָנוֹ, לִתְנָאוֹ דְּהֲוָה לֵיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כַּד בָּרָא עָלְמָא.

Said R. Isaac: ‘In that hour when the Israelites drew near to the sea, the Holy One summoned unto Him the great angel appointed over the sea, and said: “When I created this My world I appointed thee over the sea, making at the same time a pact with the waters that they should divide for My children in their time of need. Now their hour of trial is come, and they must cross the sea.” Hence it says, “and the sea returned to his strength”, the word “leethano” (his strength) suggesting “lithnao” (his compact).

וַהֲווּ יִשְׂרָאֵל שָׁרָאן עַל יַמָּא, וַהֲווּ יִשְׂרָאֵל חָמָאן, גַּלְגַּלֵּי יַמָּא סַלְּקִין וְנַחְתִּין, זָקְפוּ עֵינַיְיהוּ, וְחָמוּ לְפַרְעֹה וּלְאוּכְלוֹסִין דִּילֵיהּ, דְּחִילוּ וְצָעֲקוּ. וְהָא אִתְּמַר. הַיָּם רָאָה, מָה חָמָא יַמָּא. אֲרוֹנָא דְּיוֹסֵף קָא חָמָא, וְעָרַק מִקָּמֵיהּ. מַאי טַעְמָא, (בגין) דִּכְתִּיב, (בראשית ל״ט:י״ב) וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה. וְעַל דָּא הַיָּם רָאָה וַיָּנוֹס, וּכְתִיב וַיָּסַר אֶת אוֹפַן מַרְכְּבוֹתָיו וְגוֹ’ אָנוּסָה מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל. מַאי טַעֲמָא. בְּגִין דְּחָמוּ אַרְעָא דְּמִצְרַיִם, כְּאִלּוּ אִתּוֹקַד בְּנוּרָא, כְּדֵין אָמְרוּ אָנוּסָה מִפְּנִי יִשְׂרָאֵל.

And when the Israelites reached the shore and there beheld the waves of the sea heaving and tossing, and lifting up their eyes beheld so close behind them Pharaoh and all his hosts, they were grievously affrighted, therefore crying out unto the Lord. “Also the sea saw and fled” (Ps. 114, 3). What saw it, and why did it flee? It saw the coffin of Joseph, the man who “fled and went outside” (Gen. 39, 12). We likewise read that the Egyptians said “Let us flee”. Why said they so? Because they suddenly perceived the land of Egypt as it were on fire.’

רִבִּי חִיָּיא וְרִבִּי יוֹסֵי, הֲווֹ אַזְלֵי בְּמַדְבְּרָא, אָמַר רִבִּי חִיָּיא לְרִבִּי יוֹסֵי, תָּא וְאֵימָא לָךְ, דְּכַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּעֵי לְאַעְבְּרָא שׁוּלְטָנוּתָא דְּאַרְעָא, לָא עָבִיד, עַד דְּאַעְבַּר שֻׁלְטָנוּתָא דִּלְהוֹן בִּרְקִיעָא, וְלָא אַעְבָּר שֻׁלְטָנָא דִּלְהוֹן, עַד דְּמָנֵי אַחֲרָא בְּאַתְרֵיהּ, בְּגִין דְּלָא יִגְרַע (שולטנותא) שִׁמּוּשָׁא דִּלְהוֹן בִּרְקִיעָא, בְּגִין לְקַיְּימָא מַה דִּכְתִּיב, (דניאלד) וּלְמַן דִּי יִצְבֵּא יִתְּנִינַּהּ. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, ודַּאי הָכִי הוּא.

R. Hiya and R. Jose were once walking in the desert. Said R. Hiya to R. Jose: ‘Let me tell you something. When the Holy One, blessed be He, wishes to remove a certain nation from its dominion on earth, He first removes or casts down its celestial representative; but not before another such is appointed in the first one’s stead, in order that there should be no break in their service in heaven, as it is written: “He giveth it (the kingdom) to whomsoever he will” (Dan. 4, 14).’ ‘Quite so!’ rejoined R. Jose.

פָּתַח ר’ יוֹסֵי וְאָמַר, (תהילים ח׳:ב׳) יְיָ’ אֲדוֹנֵינוּ מַה אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל הָאָרֶץ. יְיָ’ אֲדוֹנִינוּ: כַּד בָּעֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְתַבְרָא חֵילָא דְּעַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, אַתְקִיף דִּינֵיהּ עָלַיְיהוּ, וְתָבַר לוֹן, וְאַעְבָּר מִקָּמֵיהּ שׁוּלְטָנוּתָא דִּלְהוֹן.

Then he took up the thread of their discourse thus: “It is written: O Lord our God, how glorious is thy name over all the earth, who hast set (asher tenah) thy glory above the heavens (Ps. 8, 2).

אֲשֶׁר תְּנָה הוֹדְךָ עַל הַשָּׁמָיִם, אֲשֶׁר נָתַתָּ מִבָּעֵי לֵיהּ, אוֹ תְּנָה הוֹדְךָ, מַהוּ אֲשֶׁר תְּנָה הוֹדְךָ. אֶלָּא דָּא הוּא רָזָא דְּנָהֲרָא עֲמִיקָא דְּכֹלָּא, וְדָוִד בָּעָא בָּעוּתֵיהּ, לְמִנְגַּד מִנֵּיהּ עַל הַשָּׁמַיִם, וְדָא הוּא (ויקרא ס”ה ע”ב) אֲשֶׁר. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (שמות ג׳:י״ד) אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה.

The words “asher tenah” (lit. which set) in the second half of the sentence are peculiar; we should expect either asher natata (which Thou hast set), or simply tenah (imperative, set) without the “asher” (which, who). In reality, however, this passage contains the mystery of the deepest “river” which flows out of Paradise; and the “asher” is a reference to “Ehye asher ehye”-“I shall be that which I shall be”;

בְּשַׁעֲתָא דְּהַאי נָהֲרָא (ס”ג ע”ב, בראשית רכ”א ע”א) עֲמִיקְתָא דְּכֹלָּא, נָגִיד וְנָפִיק עַל הַשָּׁמַיִם, כְּדִין כֹּלָּא בְּחִידוּ, וּמַטְרוֹנִיתָא אִתְעַטְּרָת בְּמַלְכָּא, וְכָל עָלְמִין כֻּלְּהוּ בְּחִידוּ, וְשֻׁלְטָנוּתָא דְּעַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, אִתְעֲבָר מִקָּמֵי מַטְרוֹנִיתָא, וּכְדֵין זַקְפִין רֵישָׁא כָּל מַאן דַאֲחִידוּ בָּהּ.

and of this river David prayed that it should manifest itself above the heavens, in order that all the worlds might be united in one perfection and harmony of joy, and the Matrona (the Shekinah) be crowned by the King, and all the strength of the heathen nations be made as nought, and their dominion be ended, and their greatness be cast down, and all their power and glory vanish, that every one who cleaves unto the Shekinah should lift up his head, perceiving the glory of the Lord and dwelling in the peace of His Kingdom.’

אַדְּהָכִי חָמוּ חַד בַּר נָשׁ, דְּהֲוָה אָתֵי, וְחַד מָטוּלָא קָמֵיהּ. אָמַר רִבִּי חִיָּיא, נֵזִיל, דִּלְמָא הַאי בַּר נָשׁ עוֹבֵד עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת הוּא, אוֹ עַם הָאָרֶץ הוּא, וְאָסִיר לְאִשְׁתַּתְּפָא בַּהֲדֵיהּ בְּאָרְחָא. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, נֵיתִיב הָכָא, וְנֶחמֵי, דִּלְמָא גַּבְרָא רַבָּא הוּא.

Whilst the two were thus conversing, they saw a man approaching, who carried a bundle on his shoulders. On perceiving him R. Hiya exclaimed: ‘Let us hurry on, since this man may be a heathen, or an ignoramus, and it would be wrong for us to travel in his company.’ R. Jose, however, said: ‘Nay, rather let us sit down here and wait till he comes up with us, since he may be a great and wise man.’

אַדְּהָכִי, אַעְבָּר קָמַיְיהוּ, אֲמַר לֵיהּ, בְּדוּקְפָא דִּמַעְבָּרָא דְּקוֹטִיפָא דְּהַאי, חַבְרוּתָא אִבָעֵי, וַאֲנָא יְדַעְנָא אָרְחָא אַחֲרָא, וְנִסְטֵי מֵהַאי, וַאֲנָא בָּעִינָא דְּאֵימָא לְכוּ, וְלָא אִתְחַיַּיבְנָא בְּכוּ, וְלָא אַעְבָּר עַל מַה דִּכְתִּיב, (ויקרא י״ט:י״ד) וְלִפְנִי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשׁוֹל, וְאַתּוּן כְּסוּמִין בְּאָרְחָא דָּא, וְלָא תִּסְתַּכְּנוּ בְּנַפְשַׁיְיכוּ. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, בְּרִיךְ רַחֲמָנָא דְּאוֹרִיכְנָא הָכָא, אִתְחַבְּרוּ בַּהֲדֵיהּ. אָמַר לוֹן, לָא תִּשְׁתָּעוּ מִידִי הָכָא, עַד דְּנַעֲבֹר בְּהַאי. סָטוּ בְּאָרְחָא אַחֲרָא.

So they waited by the roadside. After some time the stranger drew near: when he reached them he paused and addressed them, saying: ‘The way by which you are going is dangerous, except for a large company together. I know of a different way which would be better for you, and I feel it incumbent on me to tell you so as not to transgress the commandment: “Thou shalt not put a stumbling block before the blind” (Lev. 19, 14), for you are, as it were, indeed blind in regard to this road and its danger, and may risk your lives.’ Said R. Jose: ‘Blessed be the Merciful One for causing us to wait here till thou camest by!’ So they joined him, and he told them not to speak till they should have left the spot. He then led them by a different road.

בָּתַר דְּנָפְקוּ מֵהַהוּא אֲתָר, אָמַר לוֹן, בְּהַהוּא אָרְחָא אַחֲרָא, הֲווֹ אַזְלֵי זִמְנָא חֲדָא, חַד כֹּהֵן חָכָם, וְחַד כֹּהֵן עַם הָאָרֶץ בַּהֲדֵיהּ, קָם הַהוּא עַם הָאָרֶץ בְּהַהוּא אֲתָר עָלֵיהּ וְקַטְלֵיהּ. מֵהַהוּא יוֹמָא כָּל מַאן דְּאַעְבָּר בְּהַהוּא אֲתָר, מִסְתַּכֵּן בְּנַפְשֵׁיהּ. וְהָא מִתְחַבְּרִין תַּמָן מְשַׁדְּדֵי טוּרַיָא, וְקַטְלִין וְקַפְּחִין לִבְנֵי נָשָׁא, וְאִינּוּן דְּיַדְעֵי לָא עַבְרֵי תַּמָּן, וּבָעֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דָּמָא דְּהַהוּא כַּהֲנָא כָּל יוֹמָא.

When they were at a safe distance from the place where they had halted he said: ‘Once on a time two priests, one a scholar and the other an ignoramus, passed along that road; and the latter rose against the former and killed him. Since that time anyone who passes the spot where the crime was committed is in danger of his life, for all the brigands and felons that dwell among the mountains do congregate there, and lie in wait for passers by, and fall upon all that venture by that way, and rob and kill them: and the Holy One requires the blood of that priest every day.’

פָּתַח וְאָמַר, (ישעיהו י׳:ל״ב) עוֹד הַיּוֹם בְּנוֹב לַעֲמוֹד וְגוֹ’ הָא אוּקְמוּהָ אִינּוּן מָארֵי מְתִיבְתָּא. אֲבָל אֲנָא לָא אֲמֵינָא לְכוּ הָכִי, אֶלָּא דְרָזָא דְּמִלָּה אוֹלִיפְנָא. עוֹד הַיּוֹם, מַאן יוֹמָא דֵּין. אֶלָּא, הָכִי כְּתִיב, (שמות ו׳:כ״ג) וַיִּקַּח אַהֲרֹן אֶת אֱלִישֶׁבַע בַּת עֲמִּינָדָב. וְרָזָא הוּא, עַל כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, דְּאַהֲרֹן הוּא שׁוֹשְׁבִינָא דִּילָהּ, לְתַקְּנָא בֵּיתָה וּלְשַׁמְּשָׁא לָהּ, וּלְמֵיעַל לָהּ לְמַלְכָּא לְאִזְדַּוְּוגָא כַּחֲדָא, מִכָּאן וּלְהָלְאָה, כָּל כֹּהֵן דִּמְשַׁמֵּשׁ בְּמַקְדְּשָׁא, כְּגַוְונָא דְּאַהֲרֹן.

The stranger then began to expound the verse: As yet shall he (Sanherib) remain in Nob that day, he shall shake his hand against the mount of the daughter of Zion (Isa. 10, 32). He said: ‘This passage has already been interpreted by the masters of the academy, but I shall give you an esoteric interpretation which I have learnt. “That day.” Which day? Now it is written: “And Aaron took Elisheba the daughter of Aminadab to wife” (Ex. 6, 23). This, allegorically interpreted, refers to the Community of Israel, in which Aaron is the “friend of the Bride”, to prepare the house, to serve her, to lead her to the King, in order that she may unite herself with him. From that time every priest who ministered in the Sanctuary had the same office as Aaron (to unite Israel with God).

אֲחִימֶלֶךָ כַּהֲנָא רַבָּא עִלָּאָה הֲוָה, וְכָל אִינּוּן כַּהֲנִי בַּהֲדֵיהּ, כֻּלְּהוּ הֲווֹ שׁוּשְׁבִינִין דְּמַטְרוֹנִיתָא, כֵּיוָן דְּאִתְקָטִילוּ, אִשְׁתַּאָרַת מַטְרוֹנִיתָא בִּלְחוֹדָהָא, וְאִתְאֲבִיד שׁוֹשְׁבִינָא דִּילָהּ, וְלָא אִשְׁתְּכַח מַאן דִּמְשַׁמֵּשׁ קָמָהּ, וִיתַקֵּן בֵּיתָה, וִיחַדֵּי לָהּ לְאִזְדַּוְּוגָא עִם מַלְכָּא. כְּדֵין מֵהַהוּא יוֹמָא, אִתְעַבְּרָא לִשְׂמָאלָא, וְקַיְּימָא עַל עָלְמָא, כָּמִין עַל כֹּלָּא, קָטִיל לְשָׁאוּל וְלִבְנוֹי, אִתְאֲבִיד מִינַיְיהוּ מַלְכוּ, מִיתוּ מִיִּשְׂרָאֵל כַּמָּה אַלְפִין וְכַמָּה רִבְוָון. וְעַד כְּעַן, הַהוּא חוֹבָה הֲוָה תָּלֵי, עַד דְּאָתָא סַנְחֵרִיב וְאַרְגִּיז כֹּלָּא.

Achimelech was a great high priest, and all the priests who ministered under him were “friends of the Matrona”, and when they were killed by king Saul the Matrona remained alone without her friend, and there was none to minister to her, to prepare her “house”, and to lead her to the union with the King. Hence, from that day she passed to the “Left Side”, and it has ever been lying in wait to fall upon the world. It killed Saul and his sons, and the kingship passed from his line, and thousands and myriads of Israelites perished. And the guilt of that act hung over Israel until Sennacherib came and stirred it up again at Nob, the city of priests, the city of Achimelech.

וְדָא הוּא עוֹד הַיּוֹם בְּנוֹב, דָּא הוּא יוֹמָא עִלָּאָה, וּמַאן אִיהוּ. דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, דְּאַבְדַת שׁוּשְׁבִינִין דִּילָהּ, הַהִיא דְּאִשְׁתְּאָרַת בְּלא יְמִינָא, (דהוי ליה) לְאִתְדַּבְּקָא בִּשְׂמָאלָא. דְּכַהֲנָא יְמִינָא הוּא. (אמר ליה לאתדבקא בשמאלא) וּבְגִין כַּךְ, עוֹד הַיּוֹם בְּנוֹב לַעֲמוֹד.

This is “the day-in Nob”, the fateful day, when the Community of Israel lost her bridal “friend”, when she remained without the “Right Hand” to join with the “Left”, for the priest belongs to the Right Hand.

תָּא חֲזֵי, כְּתִיב גִּבְעַת שָׁאוּל נָסָה, שָׁאוּל אֲמַאי הָכָא. אֶלָּא בְּגִין דְּהוּא קָטִיל לְכַהֲנֵי, וְגָרִים דְּרוֹעָא יְמִינָא, לְאִתְעַקְרָא מֵעָלְמָא. אוּף הָכָא, מֵהַהוּא יוֹמָא, לָא אַעְבָּר בַּר נָשׁ בְּהַהוּא דּוּכְתָּא, בְּגִין דְּלָא אִסְתַּכֵּן בְּנַפְשֵׁיהּ. אָמַר לֵיהּ רִבִּי יוֹסֵי לְרִבִּי חִיָּיא, וְלָא אֲמָרִית לָךְ דִּלְמָא גַּבְרָא רַבָּא הוּא.

“Gibea of Saul is fled” (Ibid.) : Saul is mentioned because he killed the priests and was the cause of the Right Hand being uprooted from the world. So also here: since that priest was killed, no one dares pass this spot, lest he endanger his life.’ Said R. Jose to R. Hiya: ‘Did I not say, perhaps he is a great man?’

פָּתַח וְאָמַר, (משלי ג׳:י״ג) אַשְׁרֵי אָדָם מָצָא חָכְמָה. אַשְׁרֵי אָדָם, כְּגוֹן אֲנָן, דְּאַשְׁכַּחְנָא לָךְ, וְיָדַעְנָא מִינָךְ מִלָּה דְּחָכְמְתָא. וְאָדָם יָפִיק תְּבוּנָה, כְּגוֹן אֲנָן, דְּאוֹרִיכְנָא לָךְ לְאִתְחַבְּרָא בַּהֲדָךְ. וְדָא הוּא בַּר נָשׁ דְּזַמִּין לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא נְבִזְבְּזָא בְּאָרְחָא, אַנְפּוֹי דִּשְׁכִינְתָּא, וְעַל דָּא כְּתִיב, (משלי ד׳:י״ח) וְאֹרַח צַדִּיקִים כְּאוֹר נֹגַהּ. אָזְלוּ.

Then he applied to him the words, “Blessed be the man that findeth wisdom and the man that getteth understanding” (Prov. 3, 13), saying: ‘Such are we who found thee and acquired from thee a word of wisdom and were inspired with understanding to wait for thee! We are of those for whom the Holy One prepares a present when they are journeying, to wit, the manifestation of the Shekinah, as it says: “The path of the righteous is as the shining light, that shines more and more unto the perfect day” (Ibid. 4, 18).’ So they walked on.

פָּתַח הַהוּא גַּבְרָא וְאָמַר (תהילים כ״ד:א׳) לְדָוִד מִזְמוֹר לַיְיָ’ הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ וְגוֹ’. לְדָוִד מִזְמוֹר בַּאֲתָר חַד, וּבַאֲתַר אַחֲרָא מִזְמוֹר לְדָוִד, מַה בֵּין הַאי (ק”ע ע”א) לְהַאי. אֶלָּא לְדָוִד מִזְמוֹר, שִׁירָתָא דְּקָאָמַר דָּוִד, עַל כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. מִזְמוֹר לְדָוִד, שִׁירָתָא דְּקָאָמַר דָּוִד, עַל גַּרְמֵיהּ.

Then the man began to give an exposition of the verse: “A psalm of David. The earth is the Lord’s and the fulness thereof; the world and they that dwell there” (Ps. XXIV, I, 2). ‘Sometimes’, he said, ‘the title is “of David a psalm”, and sometimes “a psalm of David”. What is the difference? “Of David a psalm” signifies, as here, that David sang concerning the Community of Israel; but “a psalm of David” signifies that he sang concerning himself.

לַיְיָ’ (כ”ב ע”ב) הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ. לַיְיָ’: דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ: דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, וְכָל אוּכְלוֹסִין דִּילָהּ, דְּמִתְחַבְּרָן בַּהֲדָהּ, וְאִקְרוּן מְלוֹאָהּ וַדַּאי הוּא. כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר, (ישעיהו ו׳:ג׳) מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ תֵּבֵל וְיוֹשְׁבֵי בָהּ: דָּא הוּא אַרְעָא דִּלְתַתָּא, דְּאִקְרֵי תֵּבֵל, וַאֲחִידַת בְּדִינָא (דעלמא) דִּלְעֵילָּא, הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, (תהילים ט׳:ט׳) וְהוּא יִשְׁפוֹט תֵּבֵל בְּצֶדֶק, בֵּין לְחָד, בֵּין לְעַמָּא חַד, בֵּין לְכָל עָלְמָא, מֵהַאי דִּינָא הוּא אִתְּדָן.

“The earth is the Lord’s and the fulness thereof’ refers to the Community of Israel and all the multitudes who are attached to her and are called “fulness”. “The world and they that dwell therein” refers to the lower world called tebel, which is under the aegis of Judgement, as it is written: “He will judge the world (tebel) in righteousness” (Ibid. IX,9). Whether as individuals, or nations, or the whole world, they are all linked to this sphere of judgement.

תָּא חֲזֵי, פַּרְעֹה מֵהַאי דִּינָא יָנִיק, עַד דְּאִתְאֲבִידוּ הוּא וְכָל עַמֵּיהּ. כֵּיוָן דְּהַאי דִּינָא אִתְּעַר עָלֵיהּ, הַהוּא מְמָנָא דְּאִתְמָנָא עֲלַיְיהוּ בְּשֻׁלְטָנוּתָא, אִתְעָדֵי וְאִתְעֲבָר, כְּדֵין כֻּלְּהוּ דִּלְתַתָּא, אִתְאֲבִידוּ, דִּכְתִּיב וַיָּסַר אֶת אוֹפַן מַרְכְּבוֹתָיו. מַאי אוֹפַן מַרְכְּבוֹתָיו. מַרְכְּבוֹתָיו דְּפַרְעֹה. וּמַאן אִיהוּ הַהוּא אוֹפַן דִּלְהוֹן, הַהוּא מְמָנָא דְּשָׁלִיט עֲלַיְיהוּ. וְעַל דָּא מִיתוּ כֻּלְּהוּ בְּיַמָּא. אֲמַאי בְּיַמָּא, אֶלָּא יַמָּא עִלָּאָה אִתְּעַר עֲלַיְיהוּ, וְאִתְמְחוּ (נ”א ואתמסרו) בִּידָהָא. וּבְגִין כַּךְ טֻבְּעוּ בַּיָּם סוֹף כְּתִיב. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי וַדַּאי הָכִי הוּא, וְעַל דָּא כְּתִיב, טֻבְּעוּ בְּיַם סוּף. סוֹפָא דְּדַרְגִּין.

Behold, Pharaoh imbibed from that source, so that he and his whole people perished. As soon as this judgement was awakened against him his celestial guardian was removed from his dominion, shaken in his power, and all whom he represented on earth fell with him. This is the significance of the words, “and he took off their chariots’ wheel”, to wit, He annulled the power of their supernal guardian, and the result was that all the Egyptians died in the sea. Why in the sea? Because the supernal “sea” was roused against them and they were delivered into its hands.’ Said R. Hiy 1: ‘Quite so. And therefore it says: “His chosen captains also were drowned in the sea of Suph” (the Red Sea), for “Suph” suggests “soph“, an end, namely the end of the grades of the supernal powers.’

רִבִּי חִיָּיא אָמַר, וַיְנַהֲגֵהוּ בִּכְבֵדוּת. בִּכְבֵדוּת מַהוּ. אֶלָּא מִכָּאן אוֹלִיפְנָא, דִּבְהַהוּא דַּבְּרוּתָא דְּאִתְדָּבַּר בֵּיהּ בַּר נָשׁ, מְדַבְּרִין לֵיהּ. בְּפַרְעֹה כְּתִיב (שמות ט׳:ז׳) וַיִּכְבַּד לֵב פַּרְעֹה. בְּהַהוּא מִלָּה, דָּבַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בִּכְבֵדוּת מַמָּשׁ. אָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, רָשָׁע, אַתְּ אוֹקִיר לִבָּךְ. אֲנָא אַדְבַּר לָךְ בְּהַאי, עַל דָּא וַיְנַהֲגֵהוּ בִּכְבֵדוּת.

Said R. Hiya: ‘The expression “that they drave them heavily” (bi-kebeduth), in this verse, is a proof that man receives measure for measure. Pharaoh made his heart “heavy” (kabed), and the Holy One drave him “heavily”.’

וַיֹּאמֶר מִצְרַיִם אָנוּסָה מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ’. וַיֹּאמֶר מִצְרַיִם, דָּא מְמָנָא דְּאִתְמְנֵי עַל מִצְרָאֵי. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, הַאי מִלָּה קַשְׁיָא, כֵּיוָן דְּאַעְבְּרוּ לֵיהּ מִשּׁוּלְטָנוּתֵיה, הֵיךְ יָכִיל הוּא לְמִרְדַּף אֲבַתְרַיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל.

AND THE EGYPTIANS (Mizraim) SAID, LET US FLEE FROM THE FACE OF ISRAEL . Mizraim here signifies the celestial chief who was in charge of Egypt. Said R. Jose: ‘This presents a difficulty For inasmuch as he was already removed from his dominion, how could he pursue the Israelites?

אֶלָּא וַדַּאי הָכִי הוּא. אֲבָל דָּא וַיֹּאמֶר מִצְרַיִם, מִצְרַיִם דִּלְתַתָּא. כִּי יְיָ’ נִלְחָם לָהֶם בְמִצְרָיִם, מִצְרַיִם דִּלְעֵילָּא, דְּכֵיוָן דְּאִתְבַּר חֵילֵהוֹן מִלְּעֵילָּא, כְּדֵין אִתְּבַר חֵילָא וְתּוּקְפָּא דִּלְהוֹן לְתַתָּא, הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב כִּי יְיָ’ נִלְחָם לָהֶם בְמִצְרָיִם. בְּמִצְרַיִם דַּיְקָא. דָּא הוּא תּוּקְפָּא דִּלְהוֹן דִּלְעֵילָּא. וְדָא הוּא דְּאוּקְמוּהָ מֶלֶךְ מִצְרַיִם סְתָם. הָכָא, וַיֹּאמֶר מִצְרַיִם אָנוּסָה מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל, דְּחָמוּ דְּהָא אִתְּבַר חֵילֵיהוֹן, וְתּוּקְפָּא דִּלְהוֹן, דִּלְעֵילָּא.

But the truth is that in this sentence Mizraim signifies the Egyptians of this world, but in the second half of the verse, “for the Lord fighteth for them against the Egyptians”, the term Mizraim refers to their chieftain on high. The verse thus amounts to saying that as their power was broken on high, so was their power broken below, and when the Egyptians perceived the overthrow of their celestial might and power, they said: “Let us flee from the face of Israel”.

תָּא חֲזֵי, כַּד אִתְּעָרַת הַאי כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, אִתְעֲרוּ כָּל אינון דאחידן בה, וכלהו אחרנין דלתתא, וישראל לעילא מכלהו, דהא אינון נטלי לה בגופא דאילנא, והא אוקמוה. ובגיני כך ישראל אחידן בה, יתיר מכל עובדי כוכבים ומזלות. וכד אינון מתערין, (כל עמים עכו”ם) אתבר תוקפהון מאינון דשלטי עלייהו.

Observe that when the Community of Israel bestirs itself, there is a stirring among all the legions attached to it, both on high and below, Israel rising above them all. For Israel derive their force from the body of the Tree of Life, and it is for this reason that Israel are attached to that Tree more closely than the idolatrous nations.

תָּא חֲזִי, הַאי מְמָנָא שֻׁלְטָנָא דְּמִצְרָאֵי, דָּחִיק לוֹן לְיִשְׂרָאֵל, בְּכַמָּה שִׁעְבּוּדִין, כְּמָה דְּאוּקְמוּהָ. לְבָתַר דְּאִתְבַּר הוּא בְּקַדְמִיתָא, אִתְּבָּרוּ אִינּוּן מַלְכְּוָותָא (ס”א מלתתא), הֲדָא הוּא דִכְתִיב כִּי יְיָ’ נִלְחָם לָהֶם בְּמִצְרַיִם. נִלְחָם לָהֶם ודַּאי.

And when they bestir themselves the power of all those who have sway over them is shattered. The celestial chieftain of Egypt oppressed Israel with all manner of hardship, but after he was crushed the lower kings were crushed with him. Hence the words of Scripture, “for the Lord fighteth them in Egypt”, alluding to the celestial chieftains.’

Beshalach, Chapter 11

ס”א תוספתא (שמות י״ד:י״ט) ויִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלהִים וגוֹ’. (מתניתין) עַד לָא (ס”א אשתקע) אִשְׁתְּכַח אֲוִירָא דַּכְיָא, וְלָא נְהִירִין, אֲבָנִין נְקִיבָן הֲווֹ סְתִימָאן. תְּלַת רוּחִין דִּכְלִילָן בִּתְלַת, הֲווֹ שְׁקִיעָן. וּמַיִין סְתִימָן תְּחוֹת נוּקְבֵי. בְּשִׁבְעִין וּתְרֵין אַתְוָון אִתְהַדָּרוּ לְאַתְרַיְיהוּ אִינּוּן אֲבָנִין (ס”א דרין).

וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים וְגוֹ’. (משנה) טֶרֶם (שנשקע) שֶׁנִּמְצָא אֲוִיר טָהוֹר, וְלֹא מְאִירִים, הָאֲבָנִים הַנְּקוּבוֹת הָיוּ סְתוּמוֹת. שָׁלֹשׁ רוּחוֹת שֶׁכְּלוּלוֹת בְּשָׁלֹשׁ הָיוּ שְׁקוּעוֹת, וּמַיִם סְתוּמִים תַּחַת הַנְּקָבִים בְּשִׁבְעִים וּשְׁתַּיִם אוֹתִיּוֹת חָזְרוּ לִמְקוֹמָם אוֹתָם אֲבָנִים (דורות).

בָּתַר שִׁבְעִין וּתְרֵין דַּרְגִּין, וְכֵן תְּלַת זִמְנִין, אִתְבָּקָעוּ ואִתְנְקִיבוּ אֲבָנֵי, תְּחוֹת צְרוֹרָא דְּהֲוָה חָקִיק, וְאִתְכְּנָפוּ דַּרְגִּין, וְאִתְעָבִידוּ כְּנוּפְיָא חֲדָא. (ס”א אתפלג ואתעבידו כנופיא חד)

אַחַר שִׁבְעִים וּשְׁתַּיִם דְּרָגוֹת, וְכֵן שָׁלֹשׁ פְּעָמִים, הִתְבַּקְּעוּ וְנִנְקְבוּ הָאֲבָנִים תַּחַת צְרוֹר שֶׁהָיָה חָקוּק, וְהִתְכַּנְּסוּ הַדְּרָגוֹת וְנַעֲשׂוּ כִנּוּס אֶחָד. (נחלק ונעשו כגוס אחד).

לְבָתַר אִתְפְּלָגוּ, וְאִתְעָבִידוּ תְּרֵין דַּרְגִּין, פַּלְגּוּתָא מַיָּא אַגְלִידוּ, וּפַלְגּוּתָא אִשְׁתְּקָעוּ. אִלֵּין סְלִיקוּ, וְאִלֵּין נַחְתּוּ, מֵהָכָא שָׁרָא עָלְמָא לְאִתְפַּלְגָא.

אַחַר כָּךְ הִתְחַלְּקוּ וְנַעֲשׂוּ שְׁתֵּי דְרָגוֹת, חֲצִי מַיִם קָפְאוּ, וַחֲצִי שָׁקְעוּ. אֵלֶּה עָלוּ וְאֵלֶּה יָרְדוּ. מִכָּאן הִתְחִיל הָעוֹלָם לְהִתְחַלֵּק.

צְרוֹרָא אַחֲרָא (נ”א חדא) אִית לְעֵילָּא, (לעילא) וְהוּא גְּלִיפָא בע”ב חֲתִימָן דְּגוּשְׁפַּנְקָא תַּקִּיפָא, וּבְהוּ שְׁקִיעַן גַּלְגַּלּוֹי דְּיַמָּא. כַּד נַטְלִין, אִתְפְּלָגוּ לְאַרְבַּע זַוְּיָין. פַּלְגּוּ חֲדָא סָלִיק, וּפַלְגּוּ חֲדָא נָחִית, פַּלְגּוּ חֲדָא לִסְטַר צָפוֹן, וּפַלְגּוּ חֲדָא לִסְטַר דָּרוֹם. כַּד מִתְחַבְּרָן כַּחֲדָא, גּוּמְרִין דְּלַהֲטִין קַיְימִין, בְּלַהַט שִׁנָּנָא דְּחַרְבָּא דְּמִתְהַפְּכָא.

צְרוֹר אַחֵר (אחד) יֵשׁ לְמַעְלָה (למעלה), וְהוּא חָקוּק בְּשִׁבְעִים וּשְׁתַּיִם חוֹתָמוֹת שֶׁל חוֹתֶמֶת תַּקִּיפָה, וּבָהֶם שְׁקוּעִים גַּלֵּי הַיָּם. כְּשֶׁנּוֹסְעִים, נֶחֱלָקִים לְאַרְבַּע זָוִיּוֹת. מַחֲצִית אַחַת עוֹלָה, וּמַחֲצִית שְׁנִיָּה יוֹרֶדֶת. מַחֲצִית אַחַת לְצַד צָפוֹן, וּמַחֲצִית אַחַת לְצַד דָּרוֹם. כְּשֶׁמִּתְחַבְּרִים כְּאֶחָד, גֶּחָלִים שֶׁלּוֹהֲטִים קַיָּמִים בְּלַהַט שְׁנִינוּת הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת.

חַד קַיְּימָא נָעִיץ בְּגוֹ יַמָּא, דַּרְגָּא שְׁלִיחָא דְּאָפַרְכָא עִלָּאָה, סָלִיק בְּהַהוּא קַיָימָא לְעֵילָּא לְעֵילָּא, אִשְׁתֶכְלָל (נ”א אסתכל) לְמֵרָחִיק, קְטוּרָא דְּאַרְבִּין דְּשָׁאטִין בְּיַמָּא. מַאן חָמֵי גַּלְגַּלִּין דְּסַלְּקִין וְנַחְתִּין וְרוּחָא דְּנָשִׁיב בְּהוּ, וְנוּנֵי יַמָּא נַגְדִּין כָּל אִינּוּן אַרְבִּין לְכָל סִטְרֵי עָלְמָא.

עַמּוּד אֶחָד נָעוּץ בְּתוֹךְ הַיָּם, דַּרְגָּה שֶׁשְּׁלוּחָה שֶׁל שַׂר עֶלְיוֹן עוֹלֶה בְּאוֹתוֹ עַמּוּד לְמַעְלָה מַעְלָה, נִתְקָן (מסתכל) לְמֵרָחוֹק עַל קִיטוֹר הָאֳנִיּוֹת שֶׁשָּׁטוֹת בַּיָּם. מִי רָאָה אֵיזֶה גַלִּים שֶׁעוֹלִים וְיוֹרְדִים וְהָרוּחַ נוֹשֶׁבֶת בָּהֶם, וּדְגֵי הַיָּם מוֹשְׁכִים אֶת כָּל הָאֳנִיּוֹת הַלָּלוּ לְכָל צִדְדֵי הָעוֹלָם.

הַהוּא דַּרְגָּא, כַּד נָחִית מֵהַהוּא, קַיְימֵי אֶלֶף מִימִינֵיהּ, וְאֶלֶף מִשְּׂמָאלֵיהּ, הֲוָה תָּב וְיָתִיב בְּאַתְרֵיהּ, כְּמַלְכָּא בְּכוּרְסְיֵהּ, הַהוּא דַּרְגָּא דְּכַד שָׁאטֵי יַמָּא לְאַרְבַּע סִטְרֵי עָלְמָא, עִמֵּיהּ נַפְקַת, בֵּיהּ תֵּבַת, הוּא תָּב בְּקִיּוּמָא דְּמַלְכָּא.

אוֹתָהּ דַּרְגָּה, כְּשֶׁיּוֹרֶדֶת מֵהַהוּא, עוֹמְדִים אֶלֶף מִימִינוֹ וְאֶלֶף מִשְּׂמֹאלוֹ. הָיָה שָׁב וְיוֹשֵׁב בִּמְקוֹמוֹ כְּמֶלֶךְ בְּכִסְאוֹ, אוֹתָהּ דַּרְגָּה שֶׁכְּשֶׁשָּׁט הַיָּם לְאַרְבָּעָה צִדְדֵי הָעוֹלָם, יוֹצֵאת עִמּוֹ, בּוֹ חוֹזֶרֶת, וְהוּא שָׁב בְּקִיּוּם הַמֶּלֶךְ.

כְּדֵין כָרוֹזִין נָפְקִין, מַאן מָארֵי דְּעַיְינִין, יִזְדַּקְפָאן לוֹן לְעֵילָּא לְעֵילָּא. מָארֵיהוֹן דְּגַדְפִּין יְקוּמוּן בְּקִיּוּמַיְיהוּ. מָארֵי דְּאַנְפִּין, חַפְיָין לוֹן, עַד דְּנָטִיל בְּמַטְלָנוֹי. כְּדֵין וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלהִים. (עד כאן).

וְאָז יוֹצְאִים הַכָּרוֹזִים: מִי מִבַּעֲלֵי הָעֵינַיִם יִזְקֹף אוֹתָם לְמַעְלָה לְמַעְלָה. בַּעֲלֵי הַכְּנָפַיִם יַעַמְדוּ בְקִיּוּמָם. בַּעֲלֵי הַפָּנִים מְכַסִּים אוֹתָם, עַד שֶׁנּוֹסֵעַ בְּמַסְעוֹתָיו. וְאָז וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים.

Beshalach, Chapter 12

רִבִּי חִיָּיא פָּתַח, (משלי ל״א:י״ד) הָיְתָה כָּאֳנִיּוֹת סוֹחֵר מִמֶּרְחָק תָּבִיא לַחְמָהּ. הָיְתָה כָּאֳנִיּוֹת סוֹחֵר, דָּא כְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. מִמֶּרְחָק תָּבִיא לַחְמָהּ, כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר, (ישעיהו ל׳:כ״ז) הִנֵּה שֵׁם יְיָ’ בָּא מִמֶּרְחָק. תָּבִיא לַחְמָהּ, בְּחַד דַּרְגָּא דְּשָׁארִי עָלָהּ, וּבֵיהּ אִתְמְשָׁכוּ כָּל אִלֵּין נְחָלִין וּמַבּוּעִין דְּאַזְלִין בְּיַמָּא, כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר, (קהלת א׳:ז׳) כָּל (ויקרא נ”ח ע”א) הַנְּחָלִים הוֹלְכִים אֶל הַיָּם וְגוֹ’.

R. Hiya applied to the Community of Israel the verse: “She is like the merchant’s ship; she bringeth her food from afar” (Prov. 31, 14). ‘The Community of Israel’, he said, ‘indeed brings her salvation from afar, to wit, from a certain grade that rests upon her, through which are transmitted all the streams that flow into the sea. To this grade they return, to be emptied into the sea once more, so that there should be a perpetual flow,

אֶל מָקוֹם שֶׁהַנְּחָלִים הוֹלְכִים, אַף עַל גַּב דְּכֻלְּהוּ נְחָלִין אִתְמַשְּׁכָן בְּהַהוּא דַּרְגָּא, וְהַהוּא דַּרְגָּא נָחִית (נ”א נגיד) לוֹן לְהַהוּא יַמָּא, לָא תֵּימָא. דְּהָא אָרִיק לוֹן, וְהָא לָא שַׁרְיָין בֵּיהּ אַחֲרָנִין, וְלָא נַגְדִּין בֵּיהּ כְּמִלְקַדְּמִין, אַהְדָּר וְאָמַר אֶל מָקוֹם שֶׁהַנְּחָלִים הוֹלְכִים שָׁם הֵם שָׁבִים, אֶל מָקוֹם דְּהַהוּא דַּרְגָּא דְּנַחֲלִין אַזְלִין זִמְנָא חֲדָא, שָׁם הֵם שָׁבִים לָלָכֶת, תַּמָּן אִינּוּן תַּיְיבִין מֵהַהוּא אֲתָר עִלָּאָה, וְלָא פַּסְקִין לְעָלְמִין, וּמִתְכַּנְּשֵׁי כֻּלְּהוּ בְּהַהוּא אֲתָר. וְלָמָּה. לָלָכֶת. לְמֵהַךְ לְהַהוּא אֲתָר דְּיַמָּא, כְּמָה דְּאִתְּמַר, מַה שְׁמֵיהּ דְּהַהוּא דַּרְגָּא. צַדִּיק אִקְרֵי.

as it says, “to the place whence the rivers go, there they return to go” (Eccl. 1, 7), once more to the sea. The name of this grade is Zaddik.’

רִבִּי יְהוּדָה אָמַר, כְּתִיב (תהילים ק״ד:כ״ו) שָׁם אֳנִיּוֹת יְהַלֵּכוּן לִוְיָתָן זֶה יָצַרְתָּ לְשַׂחֶק בּוֹ. שָׁם אֳנִיּוֹת יְהַלֵּכוּן, בְּהַהוּא יַמָּא דְּאַזְלִין וְשָׁאטִין, עַד דְּאַתְיָין לְאִתְחַבְּרָא בְּהַהוּא דַּרְגָּא, כְּדֵין כְּתִיב לִוְיָתָן זֶה יָצַרְתָּ לְשַׂחֶק בּוֹ.

רִבִּי יִצְחָק אָמַר, לְעֵילָּא לְעֵילָּא יַתִּיר, אִית זִוּוּגָא אַחֲרָא, דְּשָׁארִי בַּחֲבִיבוּתָא, וְלָא (ויקרא ס”א ע”ב, ע”ז ע”ב, נ”ה ע”א, כ”ו ע”א) מִתְפְּרַשׁ לְעָלְמִין. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, מַאן זָכֵי לְהַהוּא זִוּוּגָא. אָמַר לֵיהּ, מַאן דְּאִית לֵיהּ חוּלָקָא בְּעָלְמָא דְּאָתֵי. בְּעָלְמָא דְּאָתֵי דַּיְקָא.

R. Isaac said: ‘There is still a higher sphere in which is contained and consummated the love-union of the Divine aspects which are never thereafter separated.’ R. Judah asked: ‘Who is worthy to know of it?’ R. Isaac replied: ‘He who has a portion in the world to come.’

אָמַר לֵיהּ, וְהָא מֵהָכָא אוֹלִיפְנָא, דִּכְתִּיב, (תהילים ק״ד:כ״ו) לִוְיָתָן זֶה יָצַרְתָּ לְשַׂחֶק בּוֹ, מַשְׁמַע דְּקָאָמַר זֶה, וְזֶה וְזֹאת יְדִיעָן אִינּוּן. אָמַר רִבִּי אַבָּא, תַּרְוַויְיכוּ שַׁפִּיר קָאָמְרִיתּוּ, וְהָא דְּרִבִּי יְהוּדָה שַׁפִּיר דַּיְקָא, וְכֹלָּא זַמִּין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאִתְעַנְגָּא בְּהוּ לְצַדִּיקַיָּיא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ישעיהו נ״ח:י״ד) אָז תִּתְעַנַּג עַל יְיָ’.

אָמַר רִבִּי אַבָּא, כַּמָּה אַלְפִין, כַּמָּה רִבְּבָן דְּמַשִּׁירְיָין קַדִּישִׁין, אִית לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, מָארֵי דְּאַנְפִּין עִלָּאִין, מָארֵי דְּעַיְינִין, מָארֵי דְּזַיְינִין, מָארֵי דִּילָלָה, מָארֵי דִּיבָבָא, מָארֵי דְּרַחֲמֵי, מָארֵי דְּדִינָא, וְעֵילָּא מִנַּיְיהוּ אַפְקַד לְמַטְרוֹנִיתָא לְשַׁמְשָׁא בְּהֵיכְלָא קָמֵיהּ.

Said R. Abba: ‘How many thousands, how many myriads, of celestial cohorts surround the Holy One and follow in His train! Princes of supernal countenances are there, and beings full of eyes; lords of the sharp weapons, lords of the piercing cry, lords of the heralding trumpet, lords of mercy, lords of judgement; and above them the Lord has appointed the Matrona to minister before Him in the Palace.

לָקֳבֵיל אִלֵּין, אִית לָהּ לְמַטְרוֹנִיתָא, מַשִׁירְיָן מְזְיָּינִין. בְּשִׁתִּין (בשתא) אַנְפִּין מִשְׁתַּכְחוּ מַשְׁרְיָין מְזוּיָינִין. וְכֻלְּהוּ חֲגִירָן חֲרְבָּא, קַיְּימָאן בְּסַחֲרָנָהָא, כַּמָה נָפְקִין, כַּמָה עַיְילִין. בְּשִׁית גַּדְפִּין טָאסִין כָּל עָלְמָא. קַמֵי כָּל חַד וְחַד גּוּמָרִין דְּנוּר דָּלִיק. לְבוּשׁוֹי, מִתְלָהֲטָא אֶשָּׁא. בְּגַבּוֹי, שִׁנָּנָא דְּחַרְבָּא מִתְלָהֲטָא בְּכָל עָלְמָא, לְנַטְרָא קָמָהּ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (בראשית ג׳:כ״ד) וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמוֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים.

She for her own bodyguard has armed hosts of sixty different degrees. Holding their swords, they stand around Her. They come and go, entering and departing again on the errands of their Master. Each with his six wings outspread they circle the world in swift and silent flight. Before each of them coals of fire burn. Their garments are woven of flames from a bright and burning fire. A sharp flaming sword also is at the shoulder of each to guard Her. Concerning these swords it is written: “The flaming sword which turned every way to keep the way of the tree of life” (Gen. 3, 23).

מַאן דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים. דָּא הִיא מַטְרוֹנִיתָא רַבְּתָא, דְּהִיא אָרְחָא, לְהַהוּא אִילָנָא רַבְרְבָא תַּקִּיף, אִילָנָא דְּחַיֵּי. דִּכְתִּיב, (שיר השירים ג׳:ז׳) הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה שִׁשִּׁים גִּבּוֹרִים סָבִיב לָהּ מִגִּבּוֹרֵי יִשְׂרָאֵל. יִשְׂרָאֵל דִּלְעֵילָּא, כֻּלָּם אֲחוּזֵי חֶרֶב.

Now, what is “the way of the Tree of Life”? This is the great Matrona who is the way to the great and mighty Tree of Life. Concerning this it is written: “Behold the bed which is Solomon’s; the three score valiant men are about it, of the valiant of Israel” (S.S. 3, 7), namely, the Supernal Israel. “They all hold swords” (Ibid. 8),

כַּד נַטְלָא מַטְרוֹנִיתָא, כֻּלְּהוּ נַטְלִין בַּהֲדָהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלהִים. וְכִי מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים אִתְקְרֵי. אָמַר רִבִּי אַבָּא אִין. תָּא חֲזֵי, הָכִי אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, אַתְקִין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קָמֵיהּ, הֵיכָלָא קַדִּישָׁא, הֵיכָלָא עִלָּאָה, (קדישא) קַרְתָּא קַדִּישָׁא, קַרְתָּא עִלָּאָה. יְרוּשְׁלֵים עִיר הַקֹּדֶשׁ אִקְרֵי, מַאן דְּעָאל לְמַלְכָּא, לָא עָאל אֶלָּא מֵהַהוּא קַרְתָּא קַדִּישָׁא, נָטִיל אָרְחָא לְמַלְכָּא, דְּאָרְחָא מֵהָכָא אִתָּתְקָן.

and when the Matrona moves they all move with her, as it is written: “and the angel of God, which went before the camp of Israel, removed and went behind them” (Ex. 14, 19). Is, then, the Shekinah called “the angel of the Lord”? Assuredly! For thus said R. Simeon: “The Holy One prepared for Himself a holy Palace, a supernal Palace, a holy City, a supernal City, which is called ‘Jerusalem, the holy city’. He who wishes to see the King, must enter through this holy City and thence take his way to the King

הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים קי״ח:כ׳) זֶה הַשַּׁעַר לַיְיָ’ צַדִּיקִים יָבוֹאוּ בוֹ. כָּל שְׁלִיחוּתָא דְּבָעֵי מַלְכָּא מִבֵּי מַטְרוֹנִיתָא נָפְקָא, וְכָל שְׁלִיחוּתָא מִתַּתָּא לְמַלְכָּא, (נ”א דבעי מלכא) לְבֵי מַטְרוֹנִיתָא עָיִיִל בְּקַדְמִיתָא, וּמִתַּמָּן לְמַלְכָּא. אִשְׁתְּכַח דְּמַטְרוֹנִיתָא אִיהִי שְׁלִיחָא דְּכֹלָּא, מֵעֵילָּא לְתַתָּא, וּמִתַּתָּא לְעֵילָּא. וְעַל דָּא, אִיהִי שְׁלִיחָא דְּכֹלָּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים הַהוֹלֵךְ לִפְנֵי מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל, יִשְׂרָאֵל דִּלְעֵילָּא. מַלְאַךְ הָאֱלהִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב בֵּיהּ, וַיְיָ’ הוֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם וְגוֹ’, וְהַאי לָלֶכֶת יוֹמָם וְלַיְלָה, כְּמָה דְּאוּקְמוּהָ.

this is the gate of the Lord into which the righteous shall enter’ (Ps. 118, 20).” Every message which the King wishes to send out is sent through the Matrona, and, conversely, every message sent from the lower spheres to the King must first reach the Matrona, and from her it goes to the King. Thus the Matrona is the messenger between the upper regions and the lower. For this reason she is called “the angel (messenger) of God”.

וְכִי יְקָרָא הוּא דְּמַלְכָּא, דְּמַטְרוֹנִיתָא תֵּזִּיל, וְהִיא תִּגַּח קְרָבָא, וְהִיא אַזְלַת שְׁלִיחָא. אֶלָּא, לְמַלְכָּא דְּאִזְדָּוַּוג בְּמַטְרוֹנִיתָא עִלָּאָה, חָמָא מַלְכָּא יְקִירוּ דִּילָהּ, עַל כָּל שְׁאַר מַטְרוֹנִיתָא דְּעָלְמָא, אָמַר כֻּלְּהוּ מִשְׁתַּכְּחִין לְחֵינָתָא (נ”א לחופתא), לָקֳבֵל הַאי מַטְרוֹנִיתָא דִּילִי. הִיא סַלְּקָא עַל כֹּלָּא, מַה אַעְבִיד לָהּ. אֶלָּא כָּל בֵּיתָא דִּילִי יְהֵא בִּידָהָא, אַפִּיק מַלְכָּא כָּרוֹזָא, מֵהָכָא כָּל מִלִּין דְּמַלְכָּא בִּידָא דְּמַטְרוֹנִיתָא יִתְמַסְּרוּן. מַה עָבִיד. אַפְקִיד מַלְכָּא בִּידָהָא כָּל זַיְינִין דִּילֵיהּ, כָּל אִינּוּן מָארֵי מַגִּיחִין קְרָבָא, כָּל אִינּוּן אֲבָנִין יְקִרִין דְּמַלְכָּא, כָּל גִּנְזַיָּיא דְּמַלְכָּא. אָמַר, מֵהָכָא, כָּל מַאן דְּיִצְטְרִיךְ לְמַלְּלָא עִמִּי, לָא יָכִיל לְמַלְּלָא עִמִּי, עַד דְּאוֹדַע לָהּ מַטְרוֹנִיתָא.

It may be asked, is it consonant with the dignity of the King that the Matrona should declare war for him and receive petitions to him? The following parable may explain. A king married a noble lady, whose worth he esteemed so highly that in comparison with her he regarded all other women as a mere vulgar herd. “What shall I do to honour her?” he thought. “I will give her full control over the palace and over my whole household!” So he made a proclamation that all the king’s business should pass through the hands of the queen. He also handed over to her all the weapons of war, all his military advisers and generals, all his regalia, and indeed all his treasures of every sort, and said: “From now anyone who wishes to speak to me must first make known his suit unto the queen.”

כַּךָ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, מִסְּגִיאוּת חֲבִיבוּתָא וּרְחִימוּתָא דִּילֵיהּ בְּכְּנְסֶת יִשְׂרָאֵל, אַפְקִיד כֹּלָּא בִּרְשׁוּתָהּ, אָמַר, הָא כָּל שָׁאֲרִי, לָא מִשְׁתַּכְּחֵי כְּלוּם לְגַבָּהָא. אָמַר, (שיר השירים ו׳:ט׳) שִׁשִּׁים הֵמָּה מְלָכוֹת וְגוֹ’, אַחַת הִיא יוֹנָתִי תַמָּתִי. מַה אַעְבִיד לָהּ, אֶלָּא, הָא כָּל בֵּיתָא דִּילִי בִּידָהָא. אַפִּיק מַלְכָּא כָּרוֹזָא, מֵהָכָא כָּל מִלִּין דְּמַלְכָּא, בִּידָא דְּמַטְרוֹנִיתָא יִתְמַסְּרוּן. אַפְקִיד בִּידָהָא כָּל זַיְינִין דִּילֵיהּ, רוֹמְחִין, וְסַיְיפִין, קַשְׁתִּין, חִצִּין, וַחֲרָבִין, בַּלִסְטְרִין. קַסְטִירָאִין, אָעִין, אֲבָנִין, כָּל אִינּוּן מָארֵי (נ”א מאני) מַגִּיחֵי קְרָבָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, הִנִּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה שִׁשִּׁים גִּבּוֹרִים וְגוֹ’ כֻּלָּם אֲחוּזִיִ חֶרֶב מְלוּמְּדֵי וְגוֹ’.

Similarly, the Holy One, blessed be He, out of His great love for the Community of Israel (represented by the Shekinah) has entrusted everything to her (i.e. the Shekinah), proclaiming all the other nations to be of no account in comparison with her. “There are threescore queens, and fourscore concubines, and virgins without number; but my dove, my undefiled is but one” (S.S. 6, 8, 9). He resolved that His whole household be given into her keeping, and delivered to her all his armoury, all the lances, all the swords, all the bows, all the arrows, all the spears, all the catapults, all the citadels, and all weapons of warfare, the “sixty valiant men, the valiant of Israel”.

אָמַר מַלְכָּא, מִכָּאן וּלְהָלְאָה, קְרָבָא דִּילִי אִתְמְסַר בִּידָךְ, זַיְינִין דִּילִי, מָארֵי מַגִּיחֵי קְרָבָא בִּידָךְ. מִכָּאן וּלְהָלְאָה אַתְּ הֲוֵי נַטְרָא לִי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהלים קכא) שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל. מִכָּאן וּלְהָלְאָה, מַאן דְּאִצְטְרִיךְ לִי, לָא יָכִיל לְמַלְּלָא עִמִּי, עַד דְּאוֹדַע לְמַטְרוֹנִיתָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ויקרא ט״ז:ג׳) בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ. שְׁלִיחָא דְּמַלְכָּא בְּכֹלָּא, כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא. אִשְׁתְּכַח דְּכֹלָּא בִּידָהָא, וְדָא הוּא יְקָרָא דְּמַטְרוֹנִיתָא. הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלהִים וְגוֹ’, כְּמָה דְּאִתְּמַר.

He said: “From now let My warfare be entrusted to Thee; My weapons, My fighters! From now Thou must guard them all. From now, he who wishes to speak to Me must first make known his concerns to Thee! ” Hence “the angel of God went behind them.”

וַיֵּלֶךָ מֵאַחֲרֵיהֶם, מַאי טַעְמָא מֵאַחֲרֵיהֶם. בְּגִין דְּיִשְׁתְּכָחוּ לְקַמָהָא (נ”א לגבהא) מָארֵי מַגִּיחֵי קְרָבָא, מָארֵי בַּלִּסְטְרָאוֹת, מָארֵי רוֹמְחִין וְסַיְיפִין, וְאִתְגְּלוּן קַמָהָא, דְּהָא הֲווֹ אַתְיָין מַשִׁירְיָין אַחֲרָנִין, לְאַגָּחָא קְרָבָא בְּיִשְׂרָאֵל מִלְּעֵילָּא, וְעַל דָּא וַיֵּלֶךְ מֵאַחֲרֵיהֶם.

Why behind them? In order to face all the grades of fighting principalities and powers, all the hosts of celestial representatives of the enemy who had come to fight against Israel.

וְתָאנָא, בְּהַהִיא שַׁעֲתָא, אָתָא רַבְרְבָא שֻׁלְטָנָא דִּמְמָנָא עַל מִצְרָאֵי, וְכָנַשׁ שִׁית מֵאָה (רבוון) רְתִיכִין מְקַטְרְגִין, וְעַל כָּל רְתִיכָא וּרְתִיכָא, שִׁית מֵאָה שָׁלְטָנִין מְמָנָן קַטֵיגוֹרִין, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיִּקַּח שֵׁשׁ מֵאוֹת רֶכֶב בָּחוּר וְגוֹ’. וְכִי שֵׁשׁ מֵאוֹת רֶכֶב בָּחוּר, לָא הֲווֹ רִכְבֵי מִצְרַיִם, מַאי טַעְמָא וְכֹל רֶכֶב מִצְרָיִם. אֶלָּא הָכִי תָּאנָא, הֲוָה סָמָאֵ”ל אוֹזִיף לֵיהּ, שִׁית מֵאָה רְתִיכִין מְקַטְרְגִין לְסַיְּיעָא לֵיהּ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיִּקַּח שֵׁשׁ מֵאוֹת רֶכֶב בָּחוּר.

For, as we have learnt, at that hour the greatest prince appointed to represent Egypt in the supernal spheres arrived and with him six hundred chariots, directed by six hundred angelic adversaries of Israel. That prince was Samael.

אֵימָתַי אַשְׁלִים קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְסָמָאֵ”ל. בִּקְרָבָא דְּסִיסְרָא, דְּעִקֵּר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְכָל אִינּוּן רְתִיכִין, וְאִתְמְסָרוּ בִּידָא דְּמַטְרוֹנִיתָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (שופטים ה׳:כ״א) נַחַל קִישׁוֹן גְּרָפָם נַחַל קְדוּמִים וְגוֹ’. וּלְזִמְנָא דְּאָתֵי, יִתְמְסָרוּ כֻּלְּהוּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ישעיהו ס״ג:א׳) מִי זֶה בָּא מֵאָדוֹם חֲמוּץ בְּגָדִים מִבָּצְרָה וְגוֹ’. וְעַל דָּא וַיֵּלֶךְ מֵאַחֲרֵיהֶם, דִּזְמִינָא שְׁכִינְתָּא בְּסוֹף יוֹמַיָּא לְאַעְקְרָא לוֹן מִן עָלְמָא.

When did the Holy One requite him? In the battle of Sisera, when He rooted out all those chariots and delivered them unto the Matrona, as it is written, in the Song of Deborah: “The river Kishon swept them away, that ancient river, the river Kishon” (Jud. 5, 21). And in the future all of them shall be delivered up,as it says: “Who is this that cometh from Edom…?” (Isa. 63, 1). And this indeed is the significance of the words: “And he went behind them”-that the Shekinah will uproot them all at the end of days.’

וַיִּסַּע עַמּוּד הֶעָנָן מִפְּנֵיהֶם, מַאן עַמּוּד הֶעָנָן דָּא. רִבִּי יוֹסֵי אָמַר, דָּא הוּא עֲנָנָא דְּאִתְחָזֵי תָּדִיר עִם שְׁכִינְתָּא. וְדָא הוּא עֲנָנָא דְּעָאל מֹשֶׁה בְּגַוֵּיהּ. רִבִּי אַבָּא אָמַר, כְּתִיב וַיְיָ’ הוֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם, אֶלָּא סִיוּעָא דְּצַדִּיק הוּא, וּפְרִישׂוּ דִּרְשִׁימוּ דִּילֵיהּ, וְעַל דָּא אָזִיל הַאי עָנָן יוֹמָם, וּכְתִיב (תהילים מ״ב:ט׳) יוֹמָם יְצַוֶּה יְיָ’ חַסְדּוֹ. וּמִסִּטְרָא דְּחֶסֶ”ד אָתָא עֲנָנָא דָּא, וְדָא חֶסֶד אִתְקְרֵי, וַעֲנָנָא אַחֲרָא אָזִיל בְּלֵילְיָא, וְאִתְקְרֵי עַמּוּד אֵשׁ.

AND THE PILLAR OF THE CLOUD REMOVED FROM BEFORE THEM AND STOOD BEHIND THEM. What was this pillar of cloud? R. Jose said that it was the cloud which is always seen with the Shekinah, the cloud into which Moses entered (Ex. 24, 18). R. Abba said that it was that which supports the Zaddik, coming from the side of Grace (Hesed), wherefore it went by day, while there was another cloud which went by night and was called “pillar of fire”.

רִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, עַמּוּד הֶעָנָן יוֹמָם: דָּא אַבְרָהָם. וְעַמּוּד הָאֵשׁ לַיְלָה: דָּא יִצְחָק. וְתַרְוַויְיהוּ אִשְׁתְּכָחוּ בִּשְׁכִינְתָּא, וּמַה דְּאָמַר רִבִּי אַבָּא, הָכִי הוּא וַדַּאי, דְּעַל יְדָא דְּהַאי (נ”א דבהאי) דַּרְגָּא, אִשְׁתְּכָחוּ.

R. Simeon said that the pillar of cloud by day represented Abraham (Mercy), and the pillar of fire by night, Isaac (Severity), both attributes being united in the Shekinah, through the agency of the grade mentioned by R. Abba.

וְהַאי וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלהִים הַהוֹלֵךְ לִפְנִי מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיֵּלֶךְ מֵאַחֲרֵיהֶם. וַיִּסַּע: דְּנָטִיל מִסִּטְרָא דְּחֶסֶ”ד, וְאִתְדְּבַק בְּסִטְרָא דִּגְבוּרָה, בְּגִין דְּהָא מָטָא שַׁעֲתָא לְאִתְלַבְּשָׁא בְּדִינָא.

The word “removed”, in this sentence’, he said, ‘implies that there was a movement from Grace to Severity, for the time had arrived for the Holy One to clothe Himself with judgement.’

Beshalach, Chapter 13

תָּא חֲזֵי, בְּהַהִיא שַׁעֲתָא אִשְׁתְּלִים סִיהֲרָא מִכֹּלָּא, וְיָרְתָא שִׁבְעִין וּתְרֵין שְׁמָהָן קַדִּישִׁין, בִּתְלַת סִטְרִין. סִטְרָא חֲדָא אִתְלַבְּשָׁא בְּעִטְרוֹי דְּחֶסֶד עִלָּאָה, בְּשִׁבְעִין גְּלִיפִין דִּנְהִירוּ דְּאַבָּא עִלָּאָה, דְּאַנְהִיר לָהּ.

R. Simeon further said that the “Moon”-the Shekinah-was then in her fulness and perfection, manifesting both attributes and representing in herself seventy-two holy Names according to the threefold order. In virtue of the first order of letters, she clothed herself with the garment of Grace, shining with the resplendence of the light which the Supernal Father caused to shine for her;

סִטְרָא תִּנְיָינָא, אִתְלַבְּשַׁת בְּרוֹמְחֵי דִּגְבוּרָ”ה, בְּשִׁתִין פּוּלְסֵי דְּנוּרָא, וַעֲשָׂרָה דִּילָהּ דִּנְחַתוּ מִסִּטְרָא דְּאִמָא עִלָּאָה בְּנִימוּסֵי גְּלִיפִין.

in virtue of the second she adorned herself with the implements of war, expressing Severity, and sixty “whips” of fire, emanating from the Supernal Mother.

סִטְרָא תְּלַתָאֵי, אִתְלַבְּשַׁת בִּלְבוּשֵׁי אַרְגְוָנָא, דְּלָבִישׁ מַלְכָּא עִלָּאָה קַדִּישָׁא, דְּאִקְרוּן תִּפְאֶרֶ”ת, דְּיָרִית בְּרָא קַדִּישָׁא, בְּשִׁבְעִין עִטְרִין עִלָּאִין, מִסִּטְרָא דְּאַבָּא וְאִמָא, וְהוּא כָּלִיל לְהַאי סִטְרָא וּלְהַאי סִטְרָא.

The third order of the letters represents Her in garments of purple, the adornment of the Holy Supernal Father, designated “Beauty” (Tiphereth), which is communicated to the Holy Son (i.e. the letter Vau in the Tetragrammaton) in seventy crowns from the side of the Father (Yod) and of the Mother (He,).

(ס”א ותרין עטרין מסטרא דאבא ואימא, ואינון שבעין ותרין שמהן.) וְתָנֵינָן מִסִּטְרָא דְּחֶסֶ”ד שִׁבְעִין וּתְרֵין סָהֲדִין. מִסִּטְרָא דִּגְבוּרָא שִׁבְעִין וּתְרֵין סוֹפְרִין. מִסִּטְרָא דְּת”ת שִׁבְעִין וּתְרֵין גַּוְונִין לְאִתְפָּאַרָא.

We have been taught that from the side of Grace there are seventy-two witnesses; from the side of Severity, seventy-two scribes; from the side of Beauty, seventy-two colours of glory.

וּבְהַאי אֲתָר, אִתְגְּלִיף חַד בְּחַד, וְאִסְתְּלִיק שְׁמָא קַדִּישָׁא, רָזָא דִּרְתִּיכָא, וְהָכָא אִתְגְּלִיפוּ אֲבָהָתָא, לְאִתְחַבְּרָא בְּחַד, וְהוּא שְׁמָא קַדִּישָׁא גְּלִיפָא בְּאַתווֹי.

In the transcendent sphere they are all linked one to the other, forming the Holy Name, the mystery of the Divine Chariot. Here (in the three verses, Ex. 14, 19-21) are inscribed the patriarchs in unison, forming the Holy Name of seventy-two letters

צֵרוּפָא דְּאַתְוָון אִלֵּין, אַתְוָון קַדְמָאֵי, רְשִׁימִין כְּסִדְרָן בְּאֹרַח מֵישָׁר, בְּגִין דְּכֻלְּהוּ אַתְוָון קַדְמָאֵי אִשְׁתְּכָחוּ בְּחֶסֶ”ד, לְמֵהַךְ בְּאֹרַח מֵישָׁר, בְּסִדּוּרָא מִתְתְּקָן.

of the three verses. And this is the order of their combination: the first verse (16) is to be written straight, for all its initial letters are found in Hesed;

אַתְוָון תִּנְיָינֵי, רְשִׁימִין בְּגִלְגּוּלָא לְמַפְרֵעַ, בְּגִין דְּכֻלְּהוּ אַתְוָון תִּנְיָינֵי, מִשְׁתַּכְחוּ בִּגְבוּרָה, (ס”א מגבורה) לְגַלָּאָה דִּינִין וְּזִינִין דְּאַתְיָין מִסִּטְרָא דִּשְׂמָאלָא.

the second verse (20) is to be written backward, for all its second letters are found in Geburah; in this way Judgement may be roused, with all those powers that emanate from the left side.

אַתְוָון תְּלִיתָאֵי, אִינּוּן אַתְוָון רְשִׁימָן, לְאַחֲזָאָה גַּוְונִין, לְאִתְעַטְּרָא בְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא. וְכֹלָּא בֵּיהּ מִתְחַבְּרָן וּמִתְקַשְּׁרָן, וְהוּא אִתְעַטָּר בְּעִטְּרוֹי בְּאֹרַח מֵישָׁר, וְרָשִׁים לְהַאי סִטְרָא וּלְהַאי סִטְרָא, כְּמַלְכָּא דְּאִתְעַטָּר בְּכֹלָּא.

The letters of the third verse when written out show forth the colours which crown the Holy King; and all these letters are united in Him, and He is crowned with His diadems in the proper manner, like a king fully crowned.

הָכָא אִתְרְשִׁים שְׁמָא קַדִּישָׁא גְּלִיפָא בְּע”ב תֵּיבִין, דְּמִתְעַטְּרֵי בַּאֲבָהָתָא, רְתִיכָא קַדִּישָׁא עִלָּאָה. וְאִי תֵּימָא, הָנֵי אַתְוָון תְּלִיתָאֵי, מַאי טַעְמָא לָאו אִינּוּן כְּתִיבִין, מִנְּהוֹן בְּאֹרַח מֵישָׁר כְּסִדּוּרָן, וּמִנְהוֹן לְמַפְרֵעַ, לְיַשְּׁרָא לְהַאי סִטְרָא, וּלְהַאי סִטְרָא, דְּהָא תָּנֵינָן, (תהילים צ״ט:ד׳) אַתָּה כּוֹנַנְתָּ מֵישָׁרִים, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָבִיד מֵישָׁרִים לִתְרֵי סִטְרֵי, וּכְתִיב (שמותכו) וְהַבְּרִיחַ הַתִּיכוֹן בְּתוֹךְ הַקְּרָשִׁים וְגוֹ’, דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. רִבִּי יִצְחָק אָמַר, דָּא יַעֲקֹב, וְכֹלָּא חַד.

Here is the Holy Name engraved in seventy-two letters, which are crowned with the Fathers who are the supernal Holy Chariot. Should the question arise, why the third group is not to be written partly straightforward and partly backwards, so as to be in touch with both sides (as Tifereth is in touch with both Hesed and Geburah),

אֶלָּא לְמַלְכָּא דְּאִיהוּ שְׁלִים מִכֹּלָּא, דַּעְתֵּיהּ שְׁלִים מִכֹּלָּא, מָה אָרְחֵיהּ דְּהַהוּא מַלְכָּא. אַנְפּוֹי נְהִירִין כְּשִׁמְשָׁא תָּדִיר, בְּגִין דְּאִיהוּ שְׁלִים. וְכַד דָּאִין, דָּאִין לְטָב וְדָאִין לְבִישׁ. וְעַל דָּא בָּעֵי לְאִסְתַּמְּרָא מִינֵּיהּ. מַאן דְּאִיהוּ טִפְּשָׁא, חָמֵי אַנְפּוֹי דְּמַלְכָּא נְהִירִין וְחַיְּיכָן, וְלָא אִסִתְּמַר מִינֵּיהּ. וּמַאן דְּאִיהוּ חַכִּימָא, אַף עַל גַּב דְּחָמֵי אַנְפּוֹי דְּמַלְכָּא נְהִירִין, אָמַר מַלְכָּא וַדַּאי שְׁלִים הוּא, שְׁלִים הוּא מִכֹּלָּא, דַּעְתֵּיהּ שְׁלִים, אֲנָא חָמֵי דִּבְהַהוּא נְהִירוּ, דִּינָא יָתִיב וְאִתְכַּסְיָא, אַף עַל גַּב דְּלָא אִתְחַזְיָא, דְּאִי לָאו הָכִי, לָא יְהֵא מַלְכָּא שְׁלִים, וְעַל דָּא בָּעֵי לְאִסְתַּמְּרָא.

we must picture a king who combines in himself the balance and harmony of all attributes, and therefore his countenance always shines like the sun, and he is serene because of his wholeness and perfection; but when he judges, he can condemn as well as acquit. A fool, seeing that the king’s countenance is bright, thinks that there is nothing to be afraid of; but a wise man says to himself, “although the king’s countenance shines, it is because he is perfect and combines benevolence with justice, and in that brightness judgement is hidden, and therefore I must be careful”.

כַּךָ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, שְׁלִים תָּדִיר בְּהַאי גַּוְונָא וּבְהַאי גַּוְונָא, אֲבָל לָא אִתְחַזְיָא, אֶלָּא בִּנְהִירוּ דְּאַפִּין. וּבְגִין כַּךְ, אִינּוּן טִפְּשִׁין חַיָּיבִין לָא אִסְתַּמְּרָן מִנֵּיהּ. אִינּוּן חַכִּימִין זַכָּאִין, אַמְרִין, מַלְכָּא שְׁלִים הוּא, אַף עַל גַּב [אָמְרוּ הַמָגִיהִים כָּאן מָצָאנוּ כָּתוּב פָּסוּק וַיִסָע כָּסֶדֶר כָּל אוֹת וְאוֹת בְּבַיִת אֶחָד בִּמְרוּבָּע עִם זה בָּעֵי לְאִסְתַּמְּרָא מִנֵּיהּ.

The Holy One is such a king.

אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, מֵהָכָא, (מלאכי ג׳:ו׳) אֲנִי יְיָ’ לֹא שָׁנִיתִי. לָא דָּלִיגְנָא לַאֲתָר אַחֲרָא, בִּי אִתְכְּלִיל כֹּלָּא. הָנִי תְּרֵי גַּוְונֵי בִּי אִתְּכְּלִילָן, בְּגִין כַּךְ כֹּלָּא בְּאֹרַח מֵישָׁר אִתְחַזְיָא, וְאַף עַל גַּב דְּאַתְוָון אֲחִידָן לְהַאי סִטְרָא וּלְהַאי סִטְרָא, כְּסִדְרָן כְּתִיבִין.

R. Judah found this idea expressed in the words: “I, the Lord, have not changed” (Mal. 3, 6), meaning, “in Me all the attributes are harmoniously combined, the two aspects of mercy and severity are one in Me.”

(שמות י״ד:י״ט) וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים הַהוֹלֵךְ לִפְנֵי מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיֵּלֶךְ מֵאַחֲרֵיהֶם וַיִּסַּע עַמּוּד הֶעָנָן מִפְּנֵיהֶם וַיַּעֲמוֹד מֵאַחֲרֵיהֶם. עַד כָּאן סִטְרָא חַד, חֶסֶד לְאַבְרָהָם. אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, אֶלְעָזָר בְּרִי, תָּא חֲזֵי רָזָא דָּא. כַּד עַתִּיקָא קַדִּישָׁא אַנְהִיר לְמַלְכָּא, אַנְהִיר לֵיהּ, (ס”א עטר ליה ואחסין ליה, בכתרין וכו’) וְעִטְּרִין לֵיהּ, בְּכִתְרִין קַדִּישִׁין עִלָּאִין, כַּד מָטָאן לְגַבֵּיהּ מִתְעַטְּרֵי אֲבָהָתָא, בְּשַׁעֲתָה דְּמִתְעַטְּרֵי אֲבָהָתָא, כְּדֵין הוּא שְׁלִימוּ דְּכֹלָּא. כְּדֵין מַטְרוֹנִיתָא, נַטְלָא בְּמַטְלָנָהָא, (בההוא) (נ”א בשולטנא בההיא) שְׁלִימוּ דַּאֲבָהָתָא. וְכַד מִתְעַטְּרָא מִכֻּלְּהוֹן, כְּדֵין אִתְבָּרְכָא, וּרְשׁוּתָא דְּכֹלָּא בִּידָהָא.

Said R. Simeon: ‘Eleazar my son, observe this. When the Holy Ancient illumines the King, He crowns Him with supernal holy crowns. When these reach Him the Fathers are crowned, and there is completeness. Then the Matrona, participating in this celestial procession, is crowned by them all and is endowed with the power issuing from all of them.’

כְּגַוונָא דָּא שְׁמָא קַדִּישָׁא גְּלִיפָא בְּאַתווֹי רְשִׁימִין בִּרְתִיכָא עִלָּאָה קַדִּישָׁא עִטּוּרָא דַּאֲבָהָן. אָמְרוּ הַמָגִיהִים כָּאן מָצָאנוּ כָּתוּב פָּסוּק וַיִסָע כָּסֶדֶר כָּל אוֹת וְאוֹת בְּבַיִת אֶחָד בִּמְרוּבָּע עִם זה הַלָּשׁוֹן עַד כָּאן אִתְתְקַנוּ טוּרִין כְּסִדְרָן בְּרָזָא דְחֶסֶד לָא סַטָאן לִימִּינָא וּשְׂמָאלָא. אַחַר כֵּן מָצָאנוּ פָּסוּק וַיָּבֹא לְמַפְרֵעַ כּמוֹ כֵן כָּל אוֹת וְאוֹת בְּבַיִת אֶחָד בִּמְרוּבָּע עִם זְהִ הַלָּשׁוֹן עַד כָּאן אִתְתְקַנוּ טוּרִין לְמפרֵעַ בְּרָזָא דִּגְבוּרָה כֻּלְהוּ שְׂמֹאלָא כְּלִילָן בִּימִינָא. אַחַר כָּךְ מָצָאנוּ פָּסוּק וָיֵט כַּסֶדֶר כְּמוֹ כֵן כָּל אוֹת וְאוֹת בְּבַיִת אֶחָד בִּמְרוּבָּע עִם זה הַלָּשׁוֹן עַד כָּאן כְּלִילָן טוּרִין דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא בְּתִפְאֶרֶת לְבַתָר מִתְחֲבְּרָן אֲבָהָן וְאִתְעַבִידוּ שֶׁמָּא קַדִּישָׁא. וְאַחַר כָּךְ מָצָאנוּ הע”ב שְׁמוֹת הַיוֹצְאִים מִשלשָׁה פְּסוּקִים אֵלּוּ בִּמְרוּבָּע כָּל שםׁ וְשֵׁם מִשלשָׁה אוֹתִיּוֹת הַיוֹצְאִים מִשְׁלשָׁה פְּסוּקִים אֵלּוּ יָשָׁר הָפוּךְ יָשָׁר וְהַסִימָן יה”י אוֹר עִם זֶהּ הַלָּשׁוֹן הָא כְּגַוְנָא דָא שֶׁמָּא קַדִּישָׁא גְלִיפָא בְּאַתְווֹי רְשִׁימִין בִּרְתִיכָא עִלָּאָה קַדִּישָׁא עִטוּרָא דְאֲבַהָן. ולא הדפסנו אותו כאן מפני יקר תפארת גדולתו. (והודפס בסוף הספר)

In this way the Holy Name is engraved in the format of the letters in the Higher Holy Chariot that are the diadem of the Forefathers. The proofreaders said: here we found written the verse „and traveled” in the order, every letters in one square, with this explanation, up to here we fixed columns in their order in the secret of Chesed with no deviation to right or left. After that we found the verse „and came” out of order, but similarly every letter was in one square, with this explanation, until here we fixed columns in the opposite order, in the secret of Gevurah, all of the left included in the right. After that we found the verse „and extended” in its order, so too every letter in one squarewith this explanation, up to here the columns of the Holy Name in Tiferet, after the Forefathers join together and serve the Holy Name. And after that we found seventy-two names that come from these three verses, in squares, every name with three letters, coming from these verses, straight order, opposite order, straight order, and the mnemonic is Yh”y (there will be) light, and in this explanation the Holy Name is engraved in the format of the letters in the Holy Higher Chariot, the diadem of the Forefathers. And we did not publish it here due to the preciousness of the beauty of His greatness. (and it is printed at the end of the book)

(אמר רבי ייסא, אשכחנא ברזא דא בתקיעותא (ס”א דרב בבבל) דרב המנונא סבא, תלת ובכן ובכן ובכן, לקבלי הני תלת. וכך הוא סדורא. אמר רבי יוסי, כלא אתכליל בהאי שמא (נ”א שליחא) קדישא, ואסתיים ביה, אשתכח דשלימו דרתיכא קדישא אית ביה.)

אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, הַאי הוּא שְׁמָא קַדִּישָׁא, עִטּוּרָא דַּאֲבָהָן, דְּמִתְעַטְרָא בְּגִלּוּפַיְיהוּ, בְּחִבּוּרָא כַּחֲדָא. שְׁלִימוּ דִּרְתִיכָא קַדִּישָׁא. וְאִתְכְּלִיל בְּאַרְבְּעִין וּתְמַנְיָא תֵּיבוּתָא, דְּאִיהוּ שְׁלִימוּ דְּכֹלָּא, וְעִקָרָא דְּשָׁרָשִׁין.

תָּא חֲזֵי, גּוּפָא דְּאִילָנָא, אֲנִ”י אָלֶ”ף (ויקרא קנ”א) נוּ”ן יוֹ”ד. רֵישָׁא דְּכָל עַנְפֵי אִילָנָא, וָה”וּ. (וה”ו) וְהָא אִתְּעֲרוּ חַבְרַיָּא, כְּלָלָא דַּעֲנָפִין וְנוֹפָא וְשָׁרָשָׁא, בְּאַרְבְּעִין וּתְמַנְיָא תֵּיבִין. וְהָא אִתְרְשִׁים בִּתְלַת עָלְמִין עִלָּאִין, ובג’ עָלְמִין תַּתָּאִין.

לָקֳבְלֵיהּ, קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ ה’ צְבָאוֹת. קָדוֹשׁ לְעֵילָּא. קָדוֹשׁ בְּאֶמְצָעִיתָא. קָדוֹשׁ לְתַתָּא. קָדוֹשׁ חֶסֶד. קָדוֹשׁ גְּבוּרָה. קָדוֹשׁ תִּפְאֶרֶת. וְכֻלְּהוּ בְּשִׁבְעִין וּתְרֵין אִתְגְּלִיפוּ, כְּמָה דְּאִתְּמַר. בְּרִיךְ הוּא, בְּרִיךְ שְׁמֵיהּ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמִין אָמֵן.

אָמַר רִבִּי יִצְחָק, בְּשַׁעֲתָא דְּשָׁרוּ יִשְׂרָאֵל עַל יַמָּא, חָמוּ לְכַמָּה אֹכְלוֹסִין, לְכַמָּה חַיָּילִין, לְכַמָּה מַשִּׁירְיָין, מֵעֵילָּא וְתַתָּא, וְכֻלְּהוּ בִּכְנוּפְיָא עֲלַיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל, שָׁרִיאוּ בִּצְלּוֹ מִגּוֹ עָאקוּ דִּלְהוֹן.

בֵּיהּ שַׁעֲתָא, חָמוּ יִשְׂרָאֵל עָאקוּ מִכָּל סִטְרִין, יַמָּא בְּגַלּוֹהִי דְּזַקְפָן קָמַיְיהוּ. בַּתְרַיְיהוּ, כָּל אִינּוּן אֹכְלוֹסִין, כָּל אִינּוּן מַשִּׁירְיָין דְּמִצְרַיִם, לְעֵילָּא עֲלַיְיהוּ כַּמָּה קַטֵיגוֹרִין. שָׁרִיאוּ צַוְוחִין לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא.

כְּדֵין כְּתִיב, וַיֹּאמֶר יְיָ’ אֶל מֹשֶׁה מַה תִּצְעַק אֵלָי. וְתָאנָא בְּסִפְרָא דִּצְנִיעוּתָא, אֵלַי, (כ”א ע”א) דַּיְיקָא, בְּעַתִּיקָא תַּלְיָא כֹּלָּא. בֵּיהּ שַׁעֲתָא אִתְגְּלֵי עַתִּיקָא קַדִּישָׁא, וְאִשְׁתְּכַח רַעֲוָא בְּכֻלְּהוּ עָלְמִין עִלָּאִין, כְּדֵין נְהִירוּ דְּכֹלָּא, אִתְנְהִיר.

Said R. Isaac: ‘When the Israelites encamped by the sea they saw many hosts, many armies, many camps, above and below, all united against Israel, and in their distress they prayed unto the Lord. The sea was stormy, its waves roared, behind them were all those hosts, all those armies of the Egyptians, and above them were all those celestial foes; and they began to cry to God. Then “the Lord said unto Moses: Why criest thou unto me?” Then the Most Holy Ancient One appeared, and Mercy was manifested in all the upper worlds and all the lights were lit.’

אָמַר רִבִּי יִצְחָק, כְּדֵין, כַּד אִתְנְהִיר כֹּלָּא כַּחֲדָא, וְעָבִיד יַמָּא נִימּוּסִין עִלָּאִין, וְאִתְמְסָרוּ בִּידוֹי עִלָּאִין וְתַתָּאִין. וּבְגִינֵי כַּךְ, קַשְׁיָא קַמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כֹּלָּא, כִּקְרִיעַת יָם סוֹף, וְכֹלָּא הָכִי אוּקְמוּהָ. מַאי טַעֲמָא. בְּגִין דִּקְרִיעַת יָם (בראשית ר”ס ע”א) סוּף בְּעַתִּיקָא תַּלְיָיא.

R. Isaac said: ‘When the lights were lit the Sea began to exercise supreme judgements, and the upper and lower beings and powers were delivered unto its hands: hence the expression, “as difficult as the dividing of the Red Sea”, because this depended on the Holy Ancient One.’

אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, חַד אַיַּילְתָּא אִית בְּאַרְעָא, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָבִיד סַגְיָא בְּגִינָהּ, בְּשַׁעֲתָא דְּהִיא צוֹוַחַת, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שָׁמַע עָאקוּ דִּילָהּ, וְקָבִּיל קַלָהּ. וְכַד אִצְטְרִיךְ עָלְמָא לְרַחֲמֵי לְמַיָּיא, הִיא יָהָבַת קָלִין, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שָׁמַע קַלָהּ, וּכְדֵין חַיִּיס עַל עָלְמָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים מ״ב:ב׳) כְּאַיָּל תַּעֲרוֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם.

Said R. Simeon: ‘There is a certain hind on earth for which the Holy One, blessed be He, does many things: when she cries He hearkens to her afflictions and delivers her. When the world is in need of mercy, of water, she cries aloud and the Holy One answers her prayer. This is signified by the verse: “As the hind panteth after the water brooks, so panteth my soul after thee, O God” (Ps. 42, 2).

וְכַד בַּעְיָא לְאוֹלָדָא, הִיא סְתִימָא מִכָּל סִטְרִין, כְּדֵין אַתְיָיא וְשַׁוִּיאַת רֵישָׁא בֵּין בִּרְכָּהָא, וְצוֹוַחַת וְרָמַת קַלִין, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא חַיִּיס עָלָּה, (רי”ט ע”ב) וְזַמִּין לְקַבְּלָהּ חַד נָחָשׁ, וְנָשִׁיךְ בְּעַרְיָיתָא דִּילָהּ, וּפָתַח לָהּ, וְקָרַע לָהּ הַהוּא אֲתָר, וְאוֹלִידַת מִיָּד. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּהַאי מִלָּה, לָא תִּשְׁאַל וְלָא תְּנַסֶּה אֶת יְיָ’, וְהָכִי דַּיְיקָא.

When she is about to bear a child and is in difficulty, she puts her head between her knees, and cries bitterly, and the Holy One sends a serpent which stings the place, and straightway deliverance comes to her.’ R. Simeon, however, added: ‘In this matter, “thou must not ask nor tempt the Lord”.’

(שמות י״ד:ל׳) וַיּוֹשַע יְיָ’ בְּיוֹם הַהוּא אֶת יִשְׂרָאֵל וְגוֹ’, וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת מִצְרַיִם מֵת, הַהוּא שֻׁלְטָנָא מְמָנָא דְּמִצְרָאֵי, אַחְמֵי לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּאַעְבַּר לֵיהּ, בִּנְהַר (ז’ ע”א, רכ”ב ע”ב) דִּינוּר, דְּהֲוָה בִּשְׂפָתָא דְּיַמָּא רַבָּא. מֵת, מַאי טַעֲמָא מֵת. כְּמָה דְּאוּקְמוּהָ, דְּאַעְבְּרוּ לֵיהּ, מֵהַהוּא שֻׁלְטָנוּתָא דִּילֵיהּ.

THUS THE LORD SAVED ISRAEL… AND ISRAEL SAW THE EGYPTIAN(S) DEAD. God showed them Egypt’s celestial chieftain passing through the fiery stream, which was at the shore of the Ocean. “Dead” means that he was deprived of his power.

Beshalach, Chapter 14

(שמות י״ד:ל״א) וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדוֹלָה וְגוֹ’. רִבִּי חִיָּיא אָמַר, הָכָא אִשְׁתְּלִים יְדָא, וְכֻלְּהוּ אֶצְבְּעָן, וְאִשְׁתְּלִים יְדָא, דְּאִתְכְּלִיל בֵּיהּ בִּימִינָא, דְּהָכִי תָּנִינָן, כֹּלָּא בִּימִינָא אִתְכְּלִיל, וּבִימִינָא תַּלְיָא, הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, יְמִינְךָ יְיָ’ נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ יְמִינְךָ יְיָ’ תִּרְעַץ אוֹיֵב.

AND ISRAEL SAW THE GREAT HAND…. R. Hiya said: ‘Here was the Supernal Hand completed with all its fingers, and the Left Hand was included-as in its perfect manifestation it must ever be-in the five fingers of the Right Hand. For we have been taught that all is included in this Right Hand and all depends upon it, as it is written, “Thy right hand, O Lord, is become glorious in power; thy right hand, O Lord, hath dashed in pieces the enemy” (Ibid. 15, 6).’

וְאָמַר רִבִּי יִצְחָק, לָא אַשְׁכַּחְנָא, מַאן דְּאַתְקִיף לִבֵּיהּ, לְגַבֵּיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כְּפַרְעֹה. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, סִיחוֹן וְעוֹג הָכִי נַמֵּי. אָמַר לֵיהּ, לָאו הָכִי. אִינּוּן לְגַבֵּיהּ דְּיִשְׂרָאֵל אִתְתְּקָפוּ, אֲבָל לְגַבֵּיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, לָא, כְּמָה דְּאִתְּקַף פַּרְעֹה רוּחֵיהּ לָקֳבְלֵיהּ, וַהֲוָה חָמֵי כָּל יוֹמָא גְּבוּרָאן דִּילֵיהּ, וְלָא הֲוָה תָּב.

R. Isaac said: ‘No one ever hardened his heart against the Lord to the same degree as Pharaoh.’ Said R. Jose: ‘What of Sihon and Og? Were they not equally hardened?’ R. Isaac answered, that whereas they hardened their hearts against Israel, Pharaoh turned against the Lord Himself, although every day he witnessed His wonderful works.

אָמַר רִבִּי יְהוּדָה אָמַר רִבִּי יִצְחָק, פַּרְעֹה חַכִּים מִכָּל חֲרָשׁוֹי הֲוָה, וּבְכָל אִינּוּן כִּתְרִין, וּבְכָל אִינּוּן יְדִיעָן, אִסְתָּכַּל. וּבְכָל סִטְרָא דִּלְהוֹן, לָא חָמָא פּוּרְקָנָא דִּלְהוֹן יִשְׂרָאֵל, וְלָא הֲוָה תָּלֵי בְּחַד מִנַּיְיהוּ. וְעוֹד, דְּהָא בְּכֻלְּהוּ קְשִׁירוּ קִשְׁרָא עֲלַיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל, וּפַרְעֹה לָא סָבַר דְּאִית קִשְׁרָא אַחֲרָא דִּמְהֵימָנוּתָא, דְּאִיהוּ שַׁלִיט עַל כֹּלָּא. וְעַל דָּא הֲוָה אַתְקִיף לִבֵּיהּ.

R. Judah said in the name of R. Isaac that Pharaoh was himself far wiser than all his sorcerers, yet by all the craft of his magic he could not divine there was a possibility of redemption for Israel: for he had knowledge of all the supernal sources inimical to the Israelites, but knew not that there was still another bond, the bond of Faith, which dominates all, and therefore he hardened his heart.

רִבִּי אַבָּא אָמַר, לָא אַתְקִיף לִבָּא דְּפַרְעֹה, אֶלָּא שְׁמָא דָּא. דְּכַד הֲוָה אָמַר מֹשֶׁה, כֹּה אָמַר יְיָ’, דָּא מִלָּה מַמָּשׁ, אַתְקִיף לִבֵּיהּ, הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, (שמות ט׳:י״ב) וַיְחַזֵּק יְיָ’ אֶת לֵב פַּרְעֹה. דְּהָא בְּכָל חָכְמְתָא דִּילֵיהּ, לָא אִשְׁתְּכַח, דִּשְׁמָא דָּא שָׁלִיט בְּאַרְעָא. וְעַל דָּא אָמַר, מִי יְיָ’. וּלְבָתַר אָמַר, יְיָ’ הַצַּדִּיק. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, לְבָתַר אָמַר, (שמות י) חָטָאתִי לַיְיָ’ הַהוּא פּוּמָא דְּאָמַר דָּא, אָמַר דָּא.

According to R. Abba, it was the Holy Name which hardened Pharaoh’s heart, for when Moses said to him: “Thus said TETRAGRAMMATON,’ this very Name hardened his heart: “And TETRAGRAMMATON hardened the heart of Pharaoh”, for with all his wisdom he was not aware that this Name has power on earth, and said: “Who is TETRAGRAMMATON?” R. Jose remarked that later he did say: “I have sinned to TETRAGRAMMATON, TETRAGRAMMATON is the righteous” (Ex. 9, 27).

רִבִּי חִזְקִיָּה פָּתַח וְאָמַר, (איוב ט׳:כ״ב) אַחַת הִיא עַל כֵּן אָמַרְתִּי תָּם וְרָשָׁע הוּא מְכַלֶּה. הַאי קְרָא, אוּקְמוּהָ בְּרָזָא דְּחָכְמְתָא. אַחַת הִיא, מַאי אַחַת הִיא. הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, (שיר השירים ו׳:ט׳) אַחַת הִיא יוֹנָתִי תַמָּתִי אַחַת הִיא לְאִמָּהּ. וּבְהַאי, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דָּאִין דִּינוֹי לְתַתָּא, וְדָאִין דִּינוֹי לְעֵילָּא בְּכֹלָּא.

R. Hiya said: ‘Job was thinking of Pharaoh when he said, “It is all one thing, therefore I said: He destroyeth the perfect and the wicked” (Job 9, 22). The words “it is all one thing” have an esoteric meaning. They refer to a certain Crown also referred to in the verse, “My love, my undefiled is but one” (VI, 9), and when God judges by means of this Crown, then “He destroyeth the perfect and the wicked”

וְכַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְּעַר דִּינוֹי, דָּאִין דִּינוֹי בְּהַאי כִּתְרָא, כְּדֵין כְּתִיב, תָּם וְרָשָׁע הוּא מְכַלֶּה. בְּגִין דְּאִינּוּן צַדִּיקַיָּיא, מִתַּפְסָאן בְּחוֹבֵיהוֹן דְּרַשִׁיעַיָּא, דִּכְתִּיב, (שמואל ב כ״ד:ט״ז) וַיֹּאמֶר יְיָ’ לַמַּלְאָךְ הַמַּשְׁחִית בָּעָם רַב וְגוֹ’, וְעַל דָּא אָמַר (ר’ יוסי) אִיּוֹב מִלָּה דָּא, (אמר) וְלא אַגְמָר מִלָּה, וְאוֹקְמוּהָ טוֹל הַרָב, רִבִּי יֵיסָא אָמַר, אַחַת הִיא: דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל בְּגָלוּתָא דְּמִצְרַיִם, דִּבְגִינָהּ קָטַל קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּמִצְרָאֵי, וְעָבִיד בְּהוּ נוּקְמִין, הֲדָא הוּא דִכְתִיב תָּם וְרָשָׁע הוּא מְכַלֶּה.

But another rebuked the first, and proclaimed: “Receive him in your midst! For on a day, and that right soon, he will descend to dwell among men, and the Torah, the most hidden treasure, shall be delivered into his hands to shake worlds both above and below.” Then all trembled and followed Moses, saying: “Thou hast caused a man to ride over our heads; we went through fire and through water” (Ps. 66, 12). The letter Mim of the name of MoSHE drew nigh and crowned for the righteous are then punished for the guilt of the wicked, as it is written: “He said to the angel that destroyed the people, It is enough” (2 Sam. 24, 16). Job, when he said these words, was thinking of his own fate in being made to suffer with the Egyptians, but he did not finish his observation.’

ר’ חִיָּיא אָמַר, אִיּוֹב לָא אַלְקֵי, אֶלָּא בְּזִמְנָא דְּנָפְקוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם. אָמַר אִיּוֹב, אִי הָכִי, כָּל אַפַּיָּיא שָׁוִין, תָּם וְרָשָׁע הוּא מְכַלֶּה, פַּרְעֹה אַתְקִיף בְּהוּ בְּיִשְׂרָאֵל, וְאָמַר (שמות ה׳:ב׳) מִי יְיָ’ אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקוֹלוֹ. וַאֲנָא לָא אַתְקִיפְנָא בְּהוּ, וְלָא עֲבִידְנָא מִידִי, תָּם וְרָשָׁע הוּא מְכַלֶּה. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (שמות ט׳:כ׳) הַיָּרֵא אֶת דְּבַר יְיָ’ מֵעַבְדֵי פַּרְעֹה, זֶה אִיּוֹב.

Said R. Hiya: ‘When Job saw how he suffered, he said: “If this is so, then God makes no distinction between wicked and righteous. Pharaoh hardened his heart, and said, ‘Who is TETRAGRAMMATON, whose voice I should hear?’, and he deserved punishment; but I have not done anything of the kind, why should I have such a fate? ” For it was of him that it is written, “He that feared the word of the Lord among the servants of Pharaoh…” (Ex. 9, 22).’

ר’ יְהוּדָה אָמַר, אִינּוּן אַבְנֵי בַּרְדָּא, דַּהֲווֹ נַחְתִּין, אִתְעַכְּבוּ עַל יְדוֹי דְּמֹשֶׁה, לְבָתַר עָבְדוּ נוּקְמִין, בְּיוֹמֵי דִּיהוֹשֻׁעַ. וּלְזִמְנָא דְּאָתֵי, זְמִינִין לְאַחֲתָא אִינּוּן דְּאִשְׁתָּאָרוּ, עַל אֱדוֹם וּבְנוֹתֶיהָ. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (מיכה ז׳:ט״ו) כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת.

Rabbi Yehudah said: [Some of] those hailstones that came down were intercepted by Moses. Afterwards they reaped vengeance during the days of Joshua. And those that [still] remain are designated to come down upon Edom and her tributaries in the future to come. Rabbi Yose said: This is [the meaning of] that which is written: As in the days of your coming out of the land of Egypt will I show him wonders (Micah 7:15).

דָּבָר אַחֵר וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדוֹלָה וְגוֹ’, הַאי קְרָא לָאו רֵישֵׁיהּ סֵיפֵיהּ, וְלָאו סֵיפֵיהּ רֵישֵׁיהּ. בְּקַדְמִיתָא וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל, וּבָתַר וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת יְיָ’. אֶלָּא אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, הַהוּא סָבָא דְּנָחַת עִם בְּנוֹי בְּגָלוּתָא, וְסָבִיל עָלֵיהּ גָּלוּתָא, וְאָעִיל לִבְנוֹי בְּגָלוּתָא, הוּא מַמָּשׁ חָמָא, כָּל אִינּוּן נוּקְמִין, וְכָל גְּבוּרָאן, דְּעָבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּמִצְרַיִם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל, יִשְׂרָאֵל מַמָּשׁ.

AND ISRAEL SAW THE GREAT HAND… AND THE PEOPLE FEARED THE LORD AND BELIEVED IN THE LORD AND MOSES HIS SERVANT. First they are called “Israel” and then “people”; why? R. Judah said: ‘Israel here refers to the patriarch Jacob, who, having come with his children to Egypt, and having suffered the bitterness of exile with them, now actually saw, although he was dead, the vengeance wrought by the Holy One, blessed be He.

וְאָמַר רִבִּי יְהוּדָה, סָלִיק קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְהַאי סָבָא, וְאֲמַר לֵיהּ, קוּם חָמֵי בְּנָיךְ דְּנָפְקִין מִגּוֹ עַמָּא תַּקִּיפָא. קוּם חָמֵי גְּבוּרָן דַּעֲבָדִית, בְּגִין בְּנָיךְ בְּמִצְרַיִם.

The Lord said unto him: “Arise and behold what I am doing for thy children’s sake, how I am bringing them out of the clutches of a mighty people.”

וְהַיְינוּ דְּאָמַר רִבִּי יֵיסָא, בְּשַׁעֲתָא דְּנַטְלֵי יִשְׂרָאֵל לְנַחְתָּא בְּגָלוּתָא דְּמִצְרַיִם, דְּחִילוּ וְאֵימָתָא תַּקִּיפָא נָפַל עֲלוֹי. אָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְיַעֲקֹב, אֲמַאי אַתְּ דָּחִיל, (בראשית מ״ו:ג׳) אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה. מִמַּה דִּכְתִּיב אַל תִּירָא, מַשְׁמַע דְּחִילוּ הֲוָה דָּחִיל.

This tallies with what R. Jesse said, that when the Israelites went into exile to Egypt, fear and trembling came over Jacob, so that God had to say to him: “Fear not to go down to Egypt,’ (Gen. 46, 3). Even then he was still afraid lest they might be exterminated there,

אָמַר לֵיהּ כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם. אָמַר לֵיהּ, דָּחִילְנָא דִּי יְשִׁיצוּן בָּנַי. אָמַר לֵיהּ, אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה. אָמַר לֵיהּ תּוּ דָּחִילְנָא, דְּלָא אַזְכֵּי לְאִתְקַבְּרָא בֵּינִי אֲבָהָתַי, וְלָא אַחְמֵי פּוּרְקָנָא דְּבָנַי, וּגְבוּרָאן דְּתַעְבִיד לְהוּ. אָמַר לֵיהּ, וְאָנֹכִי אֲעַלְךָ גַּם עָלה, אַעַלְךָ לְאִתְקַבְּרָא בְּקִבְרֵי אֲבָהָתָךְ. גַּם עָלֹה, לְמֵחֱמֵי פּוּרְקָנָא דִבְרָךְ, וּגְבוּרָאן דְּאַעֲבִיד לְהוּ.

so God reassured him by telling him that He Himself would go down with him to Egypt. Then he expressed his fear that he would not be buried with his fathers, nor witness the redemption of his children and the mighty works of the Lord.

וְהַהוּא יוֹמָא דְּנָפְקוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, סָלִיק לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְיַעֲקֹב, וְאָמַר לֵיהּ, קוּם, חָמֵי בְּפוּרְקָנָא דִבְרָךְ, דְּכַמָּה חֵילִין וּגְבוּרָאן עֲבָדִית לְהוּ, וְיַעֲקֹב הֲוָה תַּמָן, וְחָמָא כֹּלָּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדוֹלָה.

Then it was that the Holy One promised him “I will also surely bring thee up again”, the emphatic expression indicating that he would be first brought up to be buried with his fathers and then again to witness Israel’s redemption.

ר’ יִצְחָק אָמַר, מֵהָכָא, (דברים ד׳:ל״ז) וַיּוֹצִיאֲךָ בְּפָנָיו בְּכֹחוֹ הַגָּדוֹל מִמִּצְרַיִם. מַאי בְּפָנָיו. בְּפָנָיו דָּא יַעֲקֹב, דְּאָעִיל לְכֻלְּהוּ תַּמָּן. רִבִּי חִזְקִיָּה אָמַר, וַיּוֹצִיאֲךָ בְּפָנָיו, בְּפָנָיו: דָּא אַבְרָהָם. דִּכְתִּיב, (בראשית י״ז:י״ז) וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל פָּנָיו.

R. Isaac found an added indication of this in the words: “Because he loved thy fathers… he brought thee out in his sight with his mighty power out of Egypt” (Deut. 4, 37); “in his sight” referring to Jacob. According to R. Hezekiah, however, “in his sight” (lit. countenance) refers to Abraham, of whom it says that he fell “on his countenance” when the Lord announced to him the birth of a son (Gen. 17, 17),

תָּא חֲזֵי, אַבְרָהָם אָמַר, הַלְּבֶן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד וְגוֹ’, אָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, חַיֶּיךָ, אַתְּ תֶּחמֵי כַּמָּה אֹכְלוֹסִין, וְכַמָּה חַיָּילִין דְּיִפְקוּן מִמְּךָ. בְּשַׁעֲתָא דְּנָפְקוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, כָּל אִינּוּן שְׁבָטִין, כָּל אִינּוּן רִבְוָון, סָלִיק קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאַבְרָהָם, וְחָמָא לוֹן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיּוֹצִיאֲךָ בְּפָנָיו. רִבִּי אַבָּא אָמַר כֻּלְּהוּ אֲבָהָתָא אִזְדְּמָנוּ תַּמָּן בְּכָל הַהוּא פּוּרְקָנָא. הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב וַיּוֹצִיאֲךָ בְּפָנָיו. מַאי בְּפָנָיו אִלֵּין אֲבָהָתָא.

because it was hard for him to believe that a man of his age could be father to a newborn son, and the Holy One had to reassure him, revealing to him that he was destined to be the father of a great nation; and therefore, when the children of Israel went out from Egypt in their myriads, He let Abraham view their progress. R. Abba said that all the patriarchs were witnesses of the redemption.

רִבִּי אֶלְעָזָר אָמַר, וַיּוֹצִיאֲךָ בְּפָנָיו: דָּא יַעֲקֹב. בְּכֹחוֹ: דָּא יִצְחָק. הַגָּדוֹל: דָּא אַבְרָהָם. אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, וְכֵן בְּגִינֵיהוֹן דַּאֲבָהָתָא, אִזְדָּמַן פּוּרְקָנָא תָּדִיר לְיִשְׂרָאֵל, דִּכְתִּיב (ויקרא כ״ו:מ״ב) וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכּוֹר וְהָאָרֶץ אֶזְכּוֹר. אֲבָהָתָא תִּינַח, מַהוּ וְהָאָרֶץ אֶזְכּוֹר. אֶלָּא, לְאַכְלְלָא עִמְּהוֹן דָּוִד מַלְכָּא, דְּאִיהוּ רְתִיכָא בַּאֲבָהָתָא וְאִינּוּן מִתְעָרִין פּוּרְקָנָא תָּדִיר לְיִשְׂרָאֵל.

R. Eleazar finds this indicated in the above verse: “in his sight” referring to Jacob; “with his power” to Isaac; and “great” indicating Abraham. R. Simeon added that it is always for the sake of the patriarchs that the Lord redeems Israel, as it is written: “And I shall remember my covenant with Jacob, also my covenant with Isaac, and also my covenant with Abraham, and the land I shall remember” (Lev. 26, 42); the “land” representing King David, who completes a Chariot with the Patriarchs.

וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה יְיָ’ בְּמִצְרַיִם. וְכִי הַשְׁתָּא עָשָׂה, וְהָא מִקַּדְמַת דְּנָא אִתְעָבִיד, מַאי אֶת הַיָּד הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה יְיָ’. אֶלָּא, יַד לָא אִקְרֵי פָּחוּת מֵחָמֵשׁ אֶצְבְּעָאן. הַגְּדוֹלָה: דִּכְלִילָן בָּהּ חָמֵשׁ אֶצְבְּעָאן אַחֲרָנִין, וְאִתְקְרוּן כְּדֵין גְּדוֹלָה. וְכָל אֶצְבְּעָא וְאֶצְבְּעָא, סָלִיק לְחוּשְׁבָּנָא רַבָּא, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָבִיד בְּהוּ (ס”א השתא ניסין) נִיסִּין וּגְבוּרָן, וּבְהַאי אִתְעַקְּרוּ כֻּלְּהוּ דַּרְגִּין מִשִּׁלְשׁוּלֵיהוֹן.

AND ISRAEL SAW THE GREAT HAND WHICH THE LORDS DID UPON THE EGYPTIANS. They had seen how God had smitten the Egyptians even before this; but only now did they behold the Hand of full five fingers, which hand is called “great” because it includes other “five fingers”, namely those of the Left Hand, as we have already made clear, and every “finger” symbolizes many Divine powers and signs, by means of which all the grades of inimical celestial powers were brought to nought; and it is of this that the Israelites had a revelation at that moment by the sea shore.

מִכָּאן אוֹלִיפְנָא דָּא, דִּבְחָמֵשׁ אֶצְבְּעָאן קָמָאי, כְּתִיב, וַיְחַזֵּק לֵב פַּרְעֹה, כֵּיוָן דְּאִשְׁתְּלָמוּ אִינּוּן חָמֵשׁ, תּוּ לָא הֲוָה מִלָּה בִּרְשׁוּתֵיהּ דְּפַרְעֹה, כְּדֵין כְּתִיב וַיְחַזֵּק יְיָ’ אֶת לֵב פַּרְעֹה.

וְעַל דָּא וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדוֹלָה וְגוֹ’, וַיַּאֲמִינוּ בַּיְיָ’. וְכִי עַד הַשְׁתָּא לָא הֶאֱמִינוּ בַּיְיָ’, וְהָא כְּתִיב (שמות ד׳:ל״א) וַיַּאֲמֵן הָעָם וַיִּשְׁמְעוּ וְגוֹ’. וְהָא חָמוּ כָּל אִינּוּן גְּבוּרָאן דְּעָבַד לְהוּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּמִצְרַיִם. אֶלָּא מַאי וַיַּאֲמִינוּ, הַהוּא מִלָּה דְּאָמַר וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ וְגוֹ’.

AND THEY BELIEVED IN THE LORD. Was it only then that they believed? Do we not read that “the people believed” as soon as it was proclaimed to them that the Lord intended to bring them out from Egypt (Ex. 4, 31)? Had they not seen before many mighty works of the Holy One in Egypt itself? Yes, but this statement concerning their belief refers particularly to what Moses told them: “Fear not, stand still and see the salvation of the Lord” (v. 13).

ר’ יֵיסָא שָׁאִיל וְאָמַר, כְּתִיב וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת מִצְרַיִם מֵת, וּכְתִיב לא תּוֹסִיפוּ לִרְאוֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, מֵתִין חָמוּ לְהוּ. אָמַר לֵיהּ, אִי כְּתִיב לא תּוֹסִיפוּ לִרְאוֹתָם חַיִּים, הֲוָה אֲמֵינָא הָכִי. אָמַר לֵיהּ ר’ אַבָּא יֵאוֹת שָׁאִילְתָּא.

How is it’, asked R. Jesse, ‘that after Moses had said to the people, “for the Egyptians whom ye have seen to-day, ye shall see them again no more for ever” (Ibid.), we are now told that “Israel saw the Egyptians dead upon the sea shore” (v. 30)?’ R. Jose, in answer, pointed out that after all they did not see them alive. This reply did not satisfy R. Jesse, nor R. Abba,

אֶלָּא תָּא חֲזֵי, כְּתִיב (דברי הימים א ט״ז:ל״ו) מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם, וְתָנֵינָן, עוֹלָם לְעֵילָּא, וְעוֹלָם לְתַתָּא. עוֹלָם דִּלְעֵילָּא, מִתַּמָּן הוּא שֵׁירוּתָא לְאַדְלְקָא בּוּצִינִין. עוֹלָם דִּלְתַתָּא, תַּמָּן הוּא סִיּוּמָא, וְאִתְכְּלִיל מִכֹּלָּא, וּמֵהַאי עוֹלָם דִּלְתַתָּא, מִתְעֲרָן גְּבוּרָן לְתַתָּאֵי.

who explained the verse thus: ‘There is, according to our teaching, a world (‘olam) above and a world below. Now from the world above begins the kindling of lights which is afterwards completed in the world below, this world subsuming in itself all (the emanations).

וּבְהַאי עוֹלָם, עָבִיד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָתִין לְיִשְׂרָאֵל, וְרָחִישׁ לוֹן נִיסָא. וְכַד אִתְּעַר הַאי עוֹלָם לְמֶעְבַּד נִסִּין, כֻּלְּהוּ מִצְרָאֵי אִשְׁתְּקָעוּ בְּיַמָּא, עַל יְדָא דְּהַאי עוֹלָם, וְאִתְרְחִישׁ לוֹן לְיִשְׂרָאֵל נִיסָא בְּהַאי עוֹלָם. וְעַל דָּא כְּתִיב, לֹא תּוֹסִיפוּ לִרְאוֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם, עַד דְּיִתְּעַר הַהוּא עוֹלָם, וְיִתְמַסְּרוּן בְּדִינוֹי, וְכֵיוָן דְּאִתְמְסָרוּ בֵּיהּ לְמִתְּדָן, כְּדֵין כְּתִיב וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת מִצְרַיִם מֵת עַל שְׂפַת הַיָּם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם, עַד הָעוֹלָם דַּיְקָא. כְּדֵין כְּתִיב, וַיַּאֲמִינוּ בַּיְיָ’ וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ.

From this lower world issue punishments to mankind, and through it also God did wonders and miracles for Israel. And when this world was aroused to perform wonders, the Egyptians were through it cast into the sea at the same time that deliverance was wrought for Israel. Hence the words, “ye shall see them again no more for ever” (‘ad ‘olam, lit. until a world), meaning, “ye shall not see them until that world (‘olam) will be roused, and they will be delivered to judgement”; and as soon as that took place “Israel saw the Egyptians dead upon the sea shore… and they believed in the Lord and Moses His servant”.’

Beshalach, Chapter 15

(שמות ט״ו:א׳) אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה. ר’ יְהוּדָה פָּתַח, (ירמיהו א׳:ה׳) בְּטֶרֶם אֶצָּרְךָ בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ וְגוֹ’. זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְרְעֵי בְּהוּ יַתִּיר מִכָּל שְׁאַר עַמִּין. וּמִסְּגִיאוּת רְחִימוּתָא דְּרָחִים לְהוּ, אוֹקִים עָלַיְיהוּ נְבִיאָה דִּקְשׁוֹט, וְרַעְיָא מְהֵימָנָא. וְאִתְּעַר עָלֵיהּ רוּחָא קַדִּישָׁא, יַתִּיר מִכָּל שְׁאַר נְבִיאֵי מְהֵימְנֵי, וְאַפִּיק לֵיהּ מֵחוּלָקֵיהּ מַמָּשׁ, מִמַּה דְּאַפְרִישׁ יַעֲקֹב מִבְּנוֹי לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, שִׁבְטָא דְּלֵוִי, וְכֵיוָן דְּהֲוָה לֵוִי דִּילֵיהּ, נָטַל לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאַעְטַר לֵיהּ בְּכַמָּה עִטְרִין, וּמָשַׁח לֵיהּ בִּמְשַׁח רְבוּת קַדִּישָׁא דִּלְעֵילָּא, וּכְדֵין אַפִּיק מִבְּנוֹי, רוּחָא קַדִּישָׁא לְעָלְמָא, וְזָרִיז לֵיהּ בְּהֵימְנוֹיֵי קַדִּישֵׁי, מְהֵימָנוּתָא רַבָּא.

THEN SANG MOSES…. R. Judah applied to Moses the words: “Before I formed thee in the belly I knew thee, and before thou camest forth out of the womb I sanctified thee, and I ordained thee a prophet unto the nations” (Jer. 1, 5). ‘Happy is the lot of Israel,’ he said, ‘that the Holy One, blessed be He, loved them more than any other nation, and out of the abundance of His love appointed to them a prophet of truth and a faithful shepherd, within whom He awakened the holy spirit more than in any other faithful prophet, communicating to him a part of His very self. Jacob dedicated the tribe of Levi to the Holy One, blessed be He, and as Levi was His in a special sense, He took him and crowned him with many crowns, and anointed him with the oil of the holy spirit from above, so that the holy spirit should issue forth to the world through him as from the representative of the holy faith.

תָּנָא, בְּהַהִיא שַׁעֲתָא דְּמָטָא זִמְנֵיהּ דְּמֹשֶׁה נְבִיאָה מְהֵימָנָא לְאַחֲתָא לְעָלְמָא, אַפִּיק קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא רוּחָא קַדִּישָׁא מִגִּזְרָא דִּסַפִּירוּ דְּאֶבֶן טָבָא, דְּהֲוָה גָּנִיז בְּמָאתַן וְאַרְבְּעִין וּתְמַנְיָא (נהורין, ואתנהיר עליה. ואעטריה בשס”ה) עִטְּרִין, קַיְימֵי קָמֵיהּ, וְאַפְקִיד לֵיהּ בְּכָל דִּילֵיהּ. (נ”א ביתיה) וְיָהַב לֵיהּ מֵאָה וְשִׁבְעִין וּתְלַת מַפְתְּחִין. (נ”א גניז תמן ואעטריה בתלת מאה ושתין וחמש עטרי ואנהיר עליה מאתן וארבעין ותמניא נהורין וקאים קמיה ואפקיד ליה בכל ביתא דיליה ויהב ליה מאה ושבעין ותלת מפתחן. (נ”א מאתן ושבעין וחמש)) וְאַעְטַר לֵיהּ בְּחָמֵשׁ עִטְרִין, וְכָל עִטְרָא וְעִטְרָא סָלִיק וְאַנְהִיר בְּאֶלֶף עָלְמִין דְּנַהֲרִין, וּבוּצִינִין דּגְנִיזִין בְּגִנְזַיָּיא דְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא עִלָּאָה.

When the hour arrived at which Moses the faithful shepherd and prophet was to descend into this world, God brought forth a holy spirit from the depths of a sapphire stone in which it was hidden, and crowned it with crowns, and illumined it with two hundred and forty-eight lights, and stationed it before Him and gave over unto its charge the whole of His own Household, with the one hundred and seventy-three keys. Then He crowned it yet again with five diadems, each of which ascended and illumined a thousand worlds of lights and lamps stored in the secret treasures of the holy and highest King.

כְּדֵין אַעְבְּרֵיהּ בְּכָל בּוּצִינִין (נ”א בוסמין) דִּבְגִּנְתָּא דְּעֵדֶן, וְאַעֲלֵיהּ בְּהֵיכָלֵיהּ, וְאַעְבְּרֵיהּ בְּכָל חַיָּילִין וְגַיָּיסִין דִּילֵיהּ. כְּדֵין אִזְדַּעְזְעוּ כֻּלְּהוּ, פָּתְחוּ וְאָמְרוּ, אִסְתָּלָקוּ מִסַּחֲרָנֵיהּ, (סטרא דסטרין) דְּהָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְּעַר רוּחָא לְשַׁלְּטָאָה לְמִרְגַּז עָלְמִין. קָלָא נָפַק וְאָמַר, מַאן הוּא דֵּין, דְּכָל מַפְתְּחָן אִלֵּין בִּידוֹי. פָּתַח קָלָא אַחֲרָא וְאָמַר, קַבִּילוּ לֵיהּ בְּגַוַּויְיכוּ, דָּא הוּא דְּזַמִּין לְנַחְתָּא בֵּין בְּנִי נָשָׁא, וּזְמִינָא אוֹרַיְיתָא, גְּנִיזָא דְּגִנְזַיָּיא, לְאִתְמַסְּרָא בִּידוֹי, וּלְאַרְעֲשָׁא עָלְמִין דִּלְעֵילָּא וְתַתָּא עַל יְדָא דְּדֵין. בֵּיהּ שַׁעֲתָא אִתְרְגִישׁו כֻּלְּהוּ, וְנַטְלִין אֲבַתְרֵיהּ, פָּתְחוּ וְאָמְרוּ, (תהילים ס״ו:י״ב) הִרְכַּבְתָּ אֱנוֹשׁ לְרֹאשֵׁנוּ בָּאנוּ בָּאֵשׁ וּבַמַּיִם.

Then the Holy One led it through all the lightful splendour of the Garden of Eden, and brought it to His Palace through all the ranks of the celestial legions. These were greatly amazed, and cried aloud: “Turn aside! For the Holy One has roused a Spirit to rule and to shake the worlds.” One voice murmured: “Who is he, this stranger, in whose hands are all the keys?”

כְּדֵין סַלְּקָא הַהוּא רוּחָא, וְקַיְּימָא קָמֵי מַלְכָּא. מ פְּתִיחָא, סָלִיק וְאִתְעַטָּר בְּעִטְּרוֹי, וְאַעְטְרֵיהּ בִּתְלַת מְאָה וְעֶשְׂרִין וְחָמֵשׁ עִטְּרִין, וְאַפְקִיד מַפְתְּחוֹי בִּידוֹי. ש דַּאֲבָהָתָא, אַעְטְרוּ לֵיהּ בִּתְלַת עִטְּרִין קַדִּישִׁין, וְאַפְקִידוּ כָּל מַפְתְּחָן דְּמַלְכָּא בִּידֵיהּ, וְאַפְקִידוּ לֵיהּ בְּהֵימְנוּתָא, מְהֵימָנָא דְּבֵיתָא. ה סַלְּקָא וְאִתְעַטְּרָא בְּעִטְּרוֹי, וְקַבִּילַת לֵיהּ מִן מַלְכָּא.

itself with its crown, and then crowned Moses with three hundred and twenty-five crowns, delivering also its keys into his hand. The letter Shin of the three Patriarchs crowned him with three holy crowns, and delivered into his keeping all the keys of the King and appointed him the faithful steward of the Household. The letter He drew nigh and crowned him with its crown.

כְּדֵין, נָחַת הַהוּא רוּחָא בְּאַרְבִּין דְּשָׁאטָן, בְּהַהוּא יַמָּא רַבָּא, וְקַבִּילַת לֵיהּ לְגַדְּלָא לֵיהּ לְמַלְכָּא, וְהִיא יָהָבַת לֵיהּ מִתַּמָּן זִיּוּנִין, לְאַלְקָאָה לְפַרְעֹה וּלְכָל אַרְעֵיהּ. וּבְשַׁבְּתָא וּבְרֵישֵׁי יַרְחֵי, סַלְקַת לֵיהּ לְמַלְכָּא, כְּדֵין אִקְרֵי שְׁמֵיהּ, בְּאִלֵּין אַתְוָון רְשִׁימִין.

Then the spirit descended in one of the boats that sail on the great Sea, and received him in order to train him for sovereignty, and gave him, Moses, weapons with which to vanquish and punish Pharaoh and his whole land.

וּבְהַהִיא שַׁעֲתָא, דְּנָפַק לְנַחְתָּא לְאַרְעָא, בְזַרְעָא דְּלֵוִי, אִתְתָּקָנוּ אַרְבַּע מְאָה וְעֶשְׂרִין וְחָמֵשׁ בּוּצִינִין לְמַלְכָּא, וְאַרְבַּע מְאָה וְעֶשְׂרִין וְחָמֵשׁ גְּלִיפִין מְמָנָן, אוֹזְפוּהָ לְהַהוּא רוּחָא לְאַתְרֵיהּ, כַּד נָפַק לְעָלְמָא, אִתְנַהֲרָא בְּאַנְפּוֹי, וּבֵיתָא אִתְמַלְיָיא מִזִּיוְתֵיהּ. בֵּיהּ שַׁעֲתָא, קָרָא עָלֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּטֶרְם אֶצָּרְךָ בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ וּבְטֶרֶם תֵּצֵא מֵרֶחֶם הִקְדַּשְׁתִּיךָ נָבִיא לַגּוֹיִם נְתַתִּיךָ.

And when he came down to earth in the seed of Levi, four hundred and twenty-five lights glittered before the face of the King, and four hundred and twenty-five esoteric formations of letters, expressing Divine mysteries, accompanied the spirit to its place. When he came forth into the world, the letter He of the Holy Name shone from his face, and the house wherein he dwelt was filled with his radiance. At that hour the Holy One proclaimed: “Before I had formed thee in the belly I knew thee; and before thou camest forth out of the womb I sanctified thee, and I made thee a prophet unto the nations.”

רִבִּי יִצְחָק אָמַר, בֵּיהּ שַׁעֲתָא קָטַל (נ”א אפיל) קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְרַבְרְבָא מְמָנָא דְּמִצְרָאֵי, וְחָמוּ לֵיהּ מֹשֶׁה וּבְנִי יִשְׂרָאֵל, כְּדֵין אָמְרוּ שִׁירָה. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת מִצְרַיִם מֵת, אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל.

Said R. Isaac: ‘At the moment when the Holy One slew the great chieftain of the Egyptians, and Moses and the children of Israel saw him, they began to sing.’ THEN SANG MOSES AND THE CHILDREN OF ISRAEL THIS SONG UNTO THE LORD.

(שמות ט״ו:א׳) אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנִי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ’. רִבִּי אַבָּא פָּתַח וְאָמַר, אִסְתַּכַּלְנָא בְּכָל תּוּשְׁבְּחָן דְּשַׁבְּחוּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְכוּלָּם פָּתְחוּ בְּאָז. (מלכים א ח׳:י״ב) אָז אָמַר שְׁלֹמֹה. (יהושע י׳:י״ב) אָז יְדַבֵּר יְהוֹשֻׁעַ, (במדבר כ״א:י״ז) אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל. מַאי טַעְמָא.

Said R. Abba: I have examined all the songs which Israel sang unto the Holy One, and I find that all of them began with “then” (az) (Cf Jos. 10, 12; I Kings 8, 12; Num. 21, 17.) The reason for this is that

אֶלָּא הָכִי תָּאנָא, כָּל נִסִּין וְכָל גְּבוּרָן דְּאִתְעָבֵידוּ לְהוּ לְיִשְׂרָאֵל, כַּד אִתְנְהִיר נְהִירוּ דְּעַתִּיקָא קַדִּישָׁא בְּעִטְּרוֹי, גְּלִיפִין רְשִׁימִין בְּאָז, בא’, וא’, בד, אַנְקִיב בַּחֲשׁוֹכֵי, וְנָהִיר לְכָל עִיבָר. וְכַד אִתְחַבָּר נְהִירוּ דְּאָלֶ”ף וּמָטֵי לְזַיִי”ן, מַאן זַיִי”ן, דָּא (ישעיה לה) חֶרֶב לַיְיָ’ מָלְאָה דָּם. כְּדֵין עָבִיד נִסִּין וּגְבוּרָאן, בְּגִין דְּאִתְחֲבָּר א’ עִם ז’. וְדָא הוּא שִׁירָתָא. שִׁירָתָא הִיא דְּכָל סִטְרִין, וְדָא הוּא אָז יָשִׁיר.

all the wonders, and all the mighty deeds which were done to Israel when the light of the Holy Ancient One shone in His crowns, are engraved in the letters Aleph and Zain . Then there is song, the song of all sides.

יָשִׁיר, שַׂר מִבָּעֵי לֵיהּ. אֶלָּא מִלָּה דָּא תַּלְיָא, וְאַשְׁלִים לְהַהוּא זִמְנָא, וְאַשְׁלִים לְזִמְנָא דְּאָתֵי, דִּזְמִינִין יִשְׂרָאֵל לְשַׁבְּחָא שִׁירָתָא דָּא מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל, מִכָּאן אוֹלִיפְנָא, דְּצַדִּיקַיָּיא קַדְמָאֵי, אַף עַל גַּב דְּאִסְתָּלָקוּ בְּדַרְגִּין עִלָּאִין דִּלְעֵילָּא, וְאִתְקַשָּׁרוּ בְּקִשּׁוּרָא דִּצְרוֹרָא דְּחַיֵּי, זְמִינִין כֻּלְּהוּ לְאַחֲיָיא בְּגוּפָא, וּלְמֶחמֵי אַתְיָין וּגְבוּרָן דְּקָא עָבִיד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל. וּלְמֵימָר שִׁירָתָא דָּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל.

“Yashir” (lit. will sing): the tense suggests that this song fitted that occasion and will also fit the future Redemption, when it will again be sung by Israel. The expression “Moses and Israel” proves that the righteous of the past ages, although they have entered into the highest regions and are united with the “Bundle of life”, will all rise again in bodily form and behold the signs and mighty works which the Holy One shall show to Israel, and sing this hymn.’

ר’ שִׁמְעוֹן אָמַר מֵהָכָא, (ישעיהו י״א:י״א) יוֹסִיף יְיָ’ שֵׁנִית יָדוֹ לִקְנוֹת אֶת שְׁאַר עַמּוֹ. לִקְנוֹת: כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (משלי ח׳:כ״ב) יְיָ’ קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ. אֶת שְׁאַר עַמּוֹ: אִלֵּין אִינּוּן צַדִּיקַיָּיא דִּבְּהוֹן, דְּאִקְרוּן שְׁאַר, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (במדבר י״א:כ״ו) וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים בְּמַּחֲנֶה. וְתָנֵינָן, לֵית עָלְמָא מִתְקַיְּימָא אֶלָּא עַל אִינּוּן דְּעַבְדֵי גַּרְמַיְיהוּ שִׁירַיִים.

R. Simeon established this fact by the following verse: “And it shall come to pass in that day that the Lord shall set his hand again the second time to recover the rest of his people” (Isa. 11, 11). ‘ “The rest” ‘, he said, ‘are “the remnant”, the righteous, like Eldad and Medad, who “remained” in the camp (Num. 11, 26), the righteous of whom it has been said that the world is sustained by them, who make themselves mere “remainders”, as it were.

וְאִי תֵּימָא, הוֹאִיל וְאִתְקַשָּׁרוּ בִּצְרוֹרָא דְּחַיֵּי, וּמִתְעַנְּגֵי בְּעִנּוּגָא עִלָּאָה, אֲמַאי יָחִית לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאַרְעָא. פּוּק וְאוֹלִיף מִזִּמְנָא קַדְמָאָה, דְּכָל אִינּוּן רוּחִין וְנִשְׁמָתִין, דַּהֲווֹ בְּדַרְגָּא עִלָּאָה דִּלְעֵילָּא וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָחִית לְהוּ לְאַרְעָא לְתַתָּא. כָּל שֶׁכֵּן הַשְׁתָּא, דְּבָעֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְיַשְּׁרָא לַעֲקִימָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (קהלת ז׳:כ׳) כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טוֹב וְלא יֶחטָא. וְאִי תֵּימָא, אִינּוּן דְּמִיתוּ בְּעֶטְיוֹ דְּנָחָשׁ. אֲפִילוּ אִינּוּן יְקוּמוּן, וִיהוֹן מָארֵי דְּעֵיטָא, לְמַלְכָּא מְשִׁיחָא.

It is they who will be brought to life again at the future Redemption. And why? Are they not already bound up with the “Bundle of life”? Why bring them down to earth again? Let the experience of the past give the answer. It has pleased the Holy One, in former time, to send down to earth those spirits and souls who belonged to the highest supernal grade. Should He not, then, let the spirits of the righteous men come down again in the future when He will make the crooked straight (i.e. redeem the world)? For, indeed, “there is not a righteous man upon earth that doeth good and sinneth not” (Eccl. 7, 20). And even the sinless ones who only died because of the “counsel of the Serpent” will arise and be counsellors to the Messiah.

וְעַל דָּא תָּנֵינָן, מֹשֶׁה זַמִּין לְמֵימָר שִׁירָתָא לְזִמְנָא דְּאָתֵי. מַאי טַעְמָא. בְּגִין דִּכְתִּיב, (מיכה ז׳:ט״ו) כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת. אַרְאֶנּוּ, אַרְאֶךָ מִבָּעֵי לֵיהּ. אֶלָּא אַרְאֶנּוּ מַמָּשׁ, לְמַאן דְּחָמָא בְּקַדְמִיתָא, יֶחמֵי לֵיהּ תִּנְיָינוּת, וְדָא הוּא אַרְאֶנּוּ, וּכְתִיב (תהילים נ׳:כ״ג) אַרְאֶנּוּ בְּיֵשַׁע אֱלהִים, וְאַרְאֵהוּ בִּישׁוּעָתִי. וּכְדֵין אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַיְיָ’.

“Moses and the children of Israel will sing this song.” The same is implied in the words: “As in the days of thy going out of the land of Egypt will I show unto him marvellous things” (Micah 7, 15), where the “him” refers to Moses. Also: “I will show him the salvation of God” (Ps. L,24); “I will show him my salvation” (Ibid. 91, 16).

שִׁירָתָא דְּמַטְרוֹנִיתָא לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. תָּנֵינָן, כָּל בַּר נָשׁ דְּאָמַר שִׁירָתָא דָּא בְּכָל יוֹמָא, וּמְכַוֵּון בָּהּ, זָכֵי לְמֵימְרָא לְזִמְנָא דְּאָתֵי. דְּהָא אִית בָּהּ עָלְמָא דְּעָבַר, וְאִית בָּהּ עָלְמָא דְּאָתֵי, וְאִית בָּהּ קִשְׁרֵי מְהֵימָנוּתָא, וְאִית בָּהּ יוֹמֵי דְּמַלְכָּא מְשִׁיחָא. (נ”א את לעילא כל אינון וכו’) וְתָלֵי עָלָהּ, כָּל אִינּוּן תּוּשְׁבְּחָאן אַחֲרָנִין, דְּקַאמְרֵי עִלָּאֵי וְתַתָּאֵי.

Moses and the children of Israel will then sing “this song unto the Lord”: the song of the Matrona to the Holy One, blessed be He. We have been taught that every one who sings this hymn daily with true devotion will be worthy to sing it at the Redemption that is to be, for it refers both to the past world and to the future world; it contains confirmations of faith and mysteries relating to the days of the Messiah.

הַשִּׁירָה שִׁיר זֶה מִבָּעֵי לֵיהּ. אֶלָּא שִׁירָתָא, דְּקָא מְשַׁבָּחַת מַטְרוֹנִיתָא לְמַלְכָּא. וּמֹשֶׁה מִתַּתָּא לְעֵילָּא קָאָמַר, וְהָא אוּקְמוּהָ. לַיְיָ’: בְּגִין דְּאַנְהִיר לָהּ מַלְכָּא אַנְפָּהָא, (נ”א דנהיר אנפוי מלכא לקבלה) ר’ יוֹסֵי אָמַר, דְּכָל אִינּוּן מְשָׁחִין, דַּהֲווֹ נַגְדִּין, מָשִׁיךְ מַלְכָּא קַדִּישָׁא לְקַבְּלָהּ, בְּגִינִי כַּךְ מְשַׁבְּחָא לֵיהּ מַטְרוֹנִיתָא.

The Shekinah will sing this song to the Lord, because the King will receive Her with a radiant countenance. R. Jose said that the Shekinah will praise the Lord for all the concentration of light and holiness which the Holy King shall direct towards her.

אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, אִי הָכִי, אֲמַאי כְּתִיב מֹשֶׁה וּבְנִי יִשְׂרָאֵל, וְהָא מַטְרוֹנִיתָא בַּעְיָא לְשַׁבְּחָא. אֶלָּא, זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּמֹשֶׁה וְיִשְׂרָאֵל, דְּאִינּוּן הֲווֹ יַדְעִין לְשַׁבְּחָא לְמַלְכָּא, בְּגִין מַטְרוֹנִיתָא כְּדְקָא יֵאוֹת, בְּגִין דְּכָל הַהוּא חֵילָא וּגְבוּרָה דִּילָהּ, יָרְתָא מִן מַלְכָּא.

Said R. Judah: ‘If this is the song of the Shekinah, why does it say that Moses and the children of Israel sang it? Blessed were they that they knew how to praise Him for all the power and might which the Shekinah receives and shall receive from Him, the Holy King!’

ר’ חִיָּיא פָּתַח וְאָמַר, (איכה ב׳:י״ט) קוּמִי רוֹנִּי בַּלַּיְלָה לְרֹאשׁ אַשְׁמוּרוֹת. קוּמִי רוֹנִּי: דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. בַּלַּיְלָה: בְּגָלוּתָא. ר’ יוֹסֵי אָמַר, בַּלַּיְלָה: בְּזִמְנָא דְּהִיא שַׁלְטָא וּמִתְּעָרָא, לְרֹאשׁ אַשְׁמוּרוֹת, בְּרֹאשׁ מִבָּעֵי לֵיהּ. אֶלָּא לְרֹאשׁ, כְּמָה דִּכְתִּיב, (בראשית מ״ז:ל״א) עַל רֹאשׁ הַמִּטָּה. וְאוֹקִימְנָא, רֹאשׁ הַמִּטָּה, דָּא יְסוֹד. אוּף הָכָא לְרֹאשׁ, דָּא יְסוֹד, דְּמַטְרוֹנִיתָא מִתְבָּרְכָא בֵּיהּ. רֹאשׁ אַשְׁמוּרוֹת: דָּא הוּא רֵישָׁא, דְּנֶצַח וְהוֹד.

ר’ יוֹסֵי אָמַר, דָּא הוּא רִישָׁא דְּכִתְרֵי מַלְכָּא וְסִיּוּמָא. רִבִּי אַבָּא אָמַר, לְרֹאשׁ אַשְׁמְרוֹת כְּתִיב חָסֵר, וְדָא הוּא רֵישָׁא, רֹאשׁ הַמִּטָּה. וְכֹלָּא בְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא עִלָּאָה אִתְּמַר, וְדָא הוּא לַיְיָ’.

According to R. Abba, the singing is to be directed, not to any of the emanations of the Deity, but to the Holy King in His very essence, as it says, concerning the song of Moses and the children of Israel, that they sang “to the Lord”.

רִבִּי יֵיסָא אָמַר, הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַיְיָ’, דָּא הוּא נַהֲרָא דְּנָפִיק מֵעֵדֶן, דְּכָל מִשְׁחָא וּרְבוּ נָפִיק מִנֵּיהּ, לְאַדְלְקָא בּוּצִינִין. וּמַשְׁמַע לְבָתַר דִּכְתִּיב אָשִׁירָה לַיְיָ’, דָּא הוּא מַלְכָּא קַדִּישָׁא עִלָּאָה, וְעַל דָּא לָא כְּתִיב אָשִׁירָה לּוֹ.

R. Jose said that the words “this song to the Lord” refer to the “river that issues forth from Eden” (Gen. 2, 10), from which all the abundance of oil issues to kindle the lights; whereas the words “I will sing unto the Lord” (Ibid.) refer to the Supernal Holy King.

וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר, לְדָרֵי דָּרִין, בְּגִין דְּלָא יִתְנְשֵׁי מִנַּיְיהוּ לְעָלְמִין. דְּכָל מַאן דְּזָכֵי לְהַאי שִׁירָתָא בְּהַאי עָלְמָא, זָכֵי לָהּ בְּעָלְמָא דְּאָתֵי, וְזָכֵי לְשַׁבְּחָא בָּהּ בְּיוֹמוֹי דְּמַלְכָּא מְשִׁיחָא, בְּחֶדְוָותָא דְּכְּנְסֶת יִשְׂרָאֵל בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. דִּכְתִּיב לֵאמֹר, לֵאמֹר בְּהַהוּא זִמְנָא. לֵאמֹר בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא, בְּזִמְנָא דְּשָׁרוּ יִשְׂרָאֵל בְּאַרְעָא. לֵאמֹר בְּגָלוּתָא. לֵאמֹר בְּפוּרְקָנָא דִּלְהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל. לֵאמֹר לְעָלְמָא דְּאָתֵי.

AND SPAKE, SAYING.: this repetition denotes that it is to be sung in all generations, in order that it should never be forgotten, for he who is worthy to sing this song in this world shall be worthy to sing it in the world to come, and to declare praises with it in the days of the Messiah, when the Community of Israel will rejoice in the Holy One. “Saying” means saying at the time of the Exodus, saying when Israel was in the Holy Land, saying in exile, saying when Israel will be redeemed, saying in the world to come.

אָשִׁירָה לַיְיָ’ נָשִׁיר מִבָּעֵי לֵיהּ, מַאי אָשִׁירָה. אֶלָּא בְּגִין דַּהֲווֹ מְשַׁבְּחָן תּוּשַׁבַּחְתָּא דְּמַטְרוֹנִיתָא. (בעו לשבחא) לַיְיָ’: דָּא מַלְכָּא קַדִּישָׁא. כִּי גָאֹה גָּאָה (קמה): דְּסָלִיק וְאִתְעַטָּר בְּעִטְרוֹי, לְאַפָּקָא בִּרְכָּאן וְחֵילִין וּגְבוּרָאן, לְאַסָּקָא בְּכֹלָּא. כִּי גָאֹה גָּאָה: גָאֹה בְּהַאי עָלְמָא, גָּאָה בְּעָלְמָא דְּאָתֵי. כִּי גָאֹה בְּהַהוּא זִמְנָא, גָּאָה, בְּגִין דְּיִתְעֲטָּר בְּעִטְּרוֹי בְּחֶדְוָותָא שְׁלֵימוּתָא.

I WILL SING UNTO THE LORD. As stated above, they spoke in the name of the Shekinah, hence the singular. “To the Lord”-to the Holy King. For highly exalted is He (gaoh gaah): He ascends to be crowned with His crowns in order to dispense blessings, and perform wonderful works, and to be exalted in and through all; exalted in this world, exalted likewise in the world to come; exalted in order that He may crown Himself with His crowns and be glorified in perfect joy.

סוּס וְרוֹכְבוֹ רָמָה בַּיָּם, שׁוּלְטָנוּתָא דִּלְתַתָּא, וְשׁוּלְטָנוּתָא דִּלְעֵילָּא דַּאֲחִידָן בְּהוּ, אִתְמְסָרוּ בְּהַהוּא יַמָּא רַבָּא, וְשֻׁלְטָנוּתָא רַבָּא לְמֶעְבַּד בְּהוּ נוּקְמִין. וְתָנֵינָן, לָא עָבִיד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דִּינָא לְתַתָּא, עַד דְּיַעֲבֵיד בְּשׁוּלְטָנֵיהוֹן לְעֵילָּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ישעיהו כ״ד:כ״א) יִפְקוֹד יְיָ’ עַל צְבָא הַמָּרוֹם בַּמָּרוֹם וְעַל מַלְכֵי הָאֲדָמָה עַל הָאֲדָמָה.

THE HORSE AND HIS RIDER HATH HE THROWN INTO THE SEA. The dominion below and the dominion above, which are bound up the one with the other, have been delivered to that great “Sea” and that great sovereignty for punishment, as we have been taught that the Holy One does not exercise judgement below until He has done so above on the celestial representative of the particular nation, as it says: “The Lord shall punish the host of the high ones in the height (heaven) and the kings of the earth upon the earth” (Isa. 24, 21).

רָמָה בַּיָּם, אָמַר ר’ יְהוּדָה, בֵּיהּ בְּלֵילְיָא, אִתְּעַר גְּבוּרָא תַּקִּיפָא, דִּכְתִּיב בֵּיהּ וַיּוֹלֶךְ יְיָ’ אֶת הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל הַלַּיְלָה. (ס”א דאתער ביה גבורה תקיפא) בְּהַהוּא זִמְנָא, בָּעָאת מַטְרוֹנִיתָא מִן מַלְכָּא, כָּל אִינּוּן אֹכְלוֹסִין דִּלְתַתָּא, וְכָל אִינּוּן שׁוּלְטָנִין דִּלְעֵילָּא, דְּיִתְמַסְּרוּן בִּידָהָא. וְכֻלְּהוּ אִתְמְסָרוּ בִּידָהָא, לְמֶעְבַּד בְּהוּ נוּקְמִין, הֲדָא הוּא דִכְתִיב סוּס וְרוֹכְבוֹ רָמָה בַּיָּם. בַּיָּם סְתָם, לְעֵילָּא וְתַתָּא.

R. Judah said: ‘On thatnight extreme severity was roused, for the Matrona asked that all the hosts below and all the powers above should be delivered unto Her. And so they were.’

Beshalach, Chapter 16

(שמות ט״ו:ב׳) עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ. רִבִּי חִיָּיא פָּתַח וְאָמַר, (תהילים קל״ט:ה׳) אָחוֹר וְקֹדֶם צַרְתָּנִי וַתָּשֶׁת עָלַי כַּפֶּכָה. כַּמָּה אִצְטְרִיכוּ בְּנֵי נָשָׁא לְיַקָרָא לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּגִין דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כַּד בָּרָא עָלְמָא, אִסְתָּכַּל בֵּיהּ בָּאָדָם לְמֶהוֵי שַׁלִּיט עַל כֹּלָּא. (נ”א למהוי שלים בכלא ואתברי דו פרצופין) וַהֲוָה דָּאמֵי לְעִלָּאִין וְתַתָּאִין. נָחַת לֵיהּ בִּדְמוּת יַקִּירָא, וְחָמוּ לֵיהּ בִּרְיָין, כְּדֵין אִתְכְּנָשׁוּ לְגַבֵּיהּ, וְסָגִידוּ לָקֳבְלֵיהּ, וְאֵימָתָא וְדַחֲלָא נָפְלַת עָלַיְיהוּ מִדַּחַלְתֵּיהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (בראשית ט׳:ב׳) וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל חַיַּת הָאָרֶץ וְעַל כָּל עוֹף הַשָּׁמָיִם.

R. Hiya discoursed on the verse: Thou hast beset me behind and before, and hast laid thine hand upon me (Ps. 139, 5). He said: ‘How greatly is it incumbent on the children of men to glorify the Holy One, blessed be He! For when He created the world He looked on man and designed to make him to rule over all earthly things. He was of dual form and resembled both celestial and earthly beings. The Lord sent him down in splendour, so that when the lesser creatures beheld the glory of his state they fell down before him in awe, as it says: “And the fear of you and the dread of you shall be upon every beast of the earth and upon every fowl of the earth” (Gen. 9, 2).

עַיְילֵיהּ לְגִנְתֵּיהּ דְּנָטַע, לְנַטְרֵיהּ לְמֶהֱוֵי לֵיהּ חֵדוּ עַל חִדוּ, וּלְאִשְׁתַּעְשְׁעָ בֵּיהּ. עָבֵד לֵיהּ טְרוֹצְטְבוּלִין מְחַפְּיָין בְּאַבְנֵי יְקָר, וּמַלְאָכִין עִלָּאִין חַדָּאן קָמֵיהּ. לְבָתַר פָּקִיד לֵיהּ עַל אִילָנָא חַד וְלָא קָאִים בְּפִקּוּדָא דְּמָארֵיהּ.

The Holy One brought him into the garden of His own planting, so that he might guard it and have endless joy and delight therein. A canopy of precious stones the Holy One also devised and fashioned to enfold man with glory: and the supernal angels rejoiced in his presence. Then the Lord gave him the commandment concerning the one tree: and, alas! man failed in his obedience and was not steadfast in the commandment of his Master.

אַשְׁכַּחְנָא בְּסִפְרָא דְּחֲנוֹךְ, דִּלְבָתַר דְּסָלִיק לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאַחְמֵי לֵיהּ כָּל גִּנְזַיָּיא דְּמַלְכָּא, עִלָּאֵי וְתַתָּאֵי, אַחְמֵי לֵיהּ אִילָנָא דְּחַיֵּי, וְאִילָנָא דְּאִתְפְּקַד עָלֵיהּ אָדָם, וְאַחְמֵי לֵיהּ דּוּכְתֵּיהּ דְּאָדָם בְּגִנְתָּא דְּעֵדֶן. וְחָמָא, דְּאִלְמָלֵי נָטִיר אָדָם פִּקּוּדָא דָּא, יָכִיל לְקַיְּימָא תָּדִירָא, וּלְמֶהֱוֵי תָּדִירָא תַּמָּן. הוּא לָא נָטַר פִּקּוּדָא דְּמָארֵיהּ, נָפַק בְּדִימוֹס וְאִתְעֲנָשׁ.

We find in the book of Enoch that after the Holy One, blessed be He, had transported Enoch to the supernal regions and shown him all the treasures of the King, both the celestial and the terrestrial, He permitted him to behold the Tree of Life and that Tree of which Adam was warned, and showed him the place where Adam had dwelt in the Garden of Eden, and Enoch perceived that if Adam had been obedient he would have so dwelt for ever, having eternal life and perpetual joy in the glory of the Garden. But because he broke the commandment of his Lord, he was punished.’

רִבִּי יִצְחָק אָמַר, אָדָם דּוּ פַּרְצוּפִין אִתְבְּרֵי, וְהָא אוֹקִימְנָא, (בראשית ב׳:כ״א) וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעוֹתָיו, נְסָרוֹ הַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאִתְעָבִידוּ תְּרֵין, מִמִּזְרָח וּמִמַּעֲרָב, הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, (תהילים קל״ט:ה׳) אָחוֹר וְקֶדֶם צַרְתָּנִי. אָחוֹר דָּא מַעֲרָב, וְקֶדֶם דָּא מִזְרָח.

R. Isaac said: ‘Adam was created as a double personality (male and female), as previously explained. “And he took one of his ribs…” (Gen. 2, 21): He sawed him in two, and thus two persons were formed, one from the east and one from the west, as it says: “Thou hast beset me behind and before”, i.e. from the west and from the east.’

ר’ חִיָּיא אָמַר, מַה עָבִיד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, תַּקִּין לְהַהוּא נוּקְבָּא וְשַׁכְלִיל שְׁפִירוּתָהּ עַל כֹּלָּא, וְעַיְילָהּ לְאָדָם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיִּבֶן יְיָ’ אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה. תָּא חֲזֵי, מַה כְּתִיב לְעֵילָּא, וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעוֹתָיו. מַאי אַחַת. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (שיר השירים ו׳:ט׳) אַחַת הִיא יוֹנָתִי תַּמָּתִי אַחַת הִיא לְאִמָּהּ. מִצַּלְעוֹתָיו: מִסִּטְרוֹי. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (שמות כ״ו:כ׳) וּלְצֶלַע הַמִּשְׁכָּן.

Said R. Hiya: ‘What did the Holy One do? He formed the female, perfected her beauty exceedingly, and brought her to Adam, as it is written: “And the Lord God formed the side (zela’, cf. Ex. 26, 20) which he had taken from man into a woman” (Ibid. 22).’

ר’ יְהוּדָה אָמַר, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא נִשְׁמְתָא עִלָּאָה יָהַב בֵּיהּ בְּאָדָם, וְכָלִיל בֵּיהּ חָכְמְתָא וְסָכְלְתָנוּ, לְמִנְדַּע כֹּלָּא. מֵאָן אֲתָר יָהַב בֵּיהּ נִשְׁמְתָא. ר’ יִצְחָק אָמַר, מֵאֲתָר דִּשְׁאַר נִשְׁמָתִין קַדִּישִׁין קָא אַתְיָין.

R. Judah said: ‘The Holy One gave to Adam a supernal soul and endowed it with wisdom and understanding that he might know all things. From which place did He take the soul?, ‘From the place whence the other holy souls emanate.’ Thus R. Isaac.

ר’ יְהוּדָה אָמַר, מֵהָכָא. דִּכְתִּיב, (בראשית א׳:כ״ד) תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה, מַאן הָאָרֶץ. מֵהַהוּא אֲתָר דְּמַקְדְּשָׁא אִשְׁתְּכַח בֵּיהּ. נֶפֶשׁ חַיָּה, נֶפֶשׁ חַיָּה סְתָם, דָּא נַפְשָׁא דְּאָדָם קַדְמָאָה דְּכֹלָּא.

Said R. Judah: ‘We learn this from the verse: “Let the earth bring forth the living soul after its kind” (Gen. 2, 24). “The earth” signifies the place where the Sanctuary stood, and “living soul” refers to the soul of the first man.’

ר’ חִיָּיא אָמַר, אָדָם הֲוָה יָדַע חָכְמְתָא עִלָּאָה, יַתִּיר מִמַּלְאֲכֵי עִלָּאֵי, וַהֲוָה מִסְתַּכֵּל בְּכֹלָּא, וְיָדַע וְאִשְׁתְּמוֹדָע לְמָארֵיהּ, יַתִּיר מִכָּל שְׁאַר בְּנֵי עָלְמָא. בָּתַר דְּחָב, אַסְתִּימוּ מִנֵיהּ מַבּוּעֵי דְּחָכְמְתָא, מַה כְּתִיב (נ”א ממדז דכתיב) (בראשית ג׳:כ״ג) וַיְשַׁלְּחֵהוּ יְיָ’ אֱלהִים מִגַּן עֵדֶן לַעֲבוֹד אֶת הָאֲדָמָה.

R. Hiya said: ‘Adam knew more of the supernal wisdom than the angels above; he was able to penetrate into all things and to be in closer union with his Master than any of the other beings in the universe. But when he sinned, all the springs of wisdom were closed to him: “And the Lord God sent him forth from the garden of Eden to till the ground” (Ibid 3, 24).’

ר’ אַבָּא אָמַר, אָדָם הָרִאשׁוֹן מִדְּכַר וְנוּקְבָּא אִשְׁתְּכַח, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (בראשית א׳:כ״ו) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵינוּ, וְעַל דָּא, דְּכַר וְנוּקְבָּא אִתְעָבִידוּ כַּחֲדָא, וְאִתְפְּרָשׁוּ לְבָתַר. וְאִי תֵּימָא, הָא דְּאָמַר הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָׁם. הָכִי הוּא וַדַּאי, וְדָא הִיא נוּקְבָּא, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִשְׁתָּתַּף עִמָּהּ, וְדָא הוּא דְּכָר וְנוּקְבָּא, וְכֹלָּא הוּא מִלָּה חֲדָא.

Said R. Abba: ‘The first man consisted of male and female, for it says: “Let us make man in our image after our likeness” (Ibid. 1, 26), which indicates that male and female were originally created as one and separated afterwards. When it says, “the ground from whence he was taken” (Ibid.), the “ground” represents the feminine principle, and the Holy One associated with this to create man.’

ר’ יוֹסֵי אָמַר, עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ, אִינּוּן דִּכְלִילָן דָּא בְּדָא וְלָא (נ’ ע”ב) אִתְפָּרְשָׁאן דָּא מִן דָּא וּלְעָלְמִין אִינּוּן בַּחֲבִיבוּתָא, בִּרְעוּתָא חֲדָא, דְּמִתַּמָּן אִשְׁתְּכָחוּ (נ”א אתמשכו) מְשִׁיכָן דְּנַחֲלִין וּמַבּוּעִין לְאִסְתַּפְּקָא כֹּלָּא, וּלְבָרְכָא כֹּלָּא, לָא כְּדִיבוּ מֵימֵי מַבּוּעִין, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (ישעיהו נ״ח:י״א) וּכְמוֹצָא מַיִם אֲשֶׁר לא יְכַזְּבוּ מֵימָיו וְעַל דָּא וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה, דִּבְגִינֵי כַּךְ, מַלְכָּא קַדִּישָׁא מָשִׁיךְ וְאַחֲסִין לְתַתָּא, וְאִתְּעַר יְמִינָא לְמֶעְבַּד נִסִּין.

MY STRENGTH AND SONG IS KAH. R. Jose said: The Yod and the He in the Divine Name are mingled, and one is contained in the other and they are never separated, being for ever united in love, being the source whence emanate all those streams and springs of blessing and satisfaction to the universe. The waters of these springs never “deceive” (Isa. 58, 11). Hence: “and He became my salvation”, since for this purpose and unto this end the Holy King reveals His power below, and the Right Hand is moved to perform marvellous deeds.’

זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ. דָּא צַדִּיק, דְּמִנֵּיהּ נָפְקִין בִּרְכָּאן בְּזִוּוּג. וְאַנְוִהוּ: בְּהַהוּא אֲתָר דַּחֲבִיבוּתָא אִשְׁתְּכַח בֵּיהּ, וְדָא הוּא מַקְדְּשָׁא. אֱלהֵי אָבִי וַאֲרוֹמְמֶנְהוּ, מֹשֶׁה קָאָמַר דָּא, לְגַבֵּי אֲתָר דְּלֵוָאֵי אַתְיָין מֵהַהוּא סִטְרָא וְעַל דָּא (הוה) שְׁלֵימוּתָא דְּכֹלָּא הוּא בְּהַהוּא אֲתָר. (נ”א בהאי קרא)

THIS IS MY GOD AND I WILL MAKE HIM A HABITATION; THE GOD OF MY FATHER, AND I WILL EXALT HIM. “This is my God” refers to the Zaddik, from whom blessings emanate on the married state; “and I will make him a habitation” in the place where love is found, namely in the Sanctuary. “The God of my father, and I will exalt him” was said by Moses (the Levite) in regard to the supernal sphere whence the Levites derive, so that in this way there should be symmetry and perfection in that place.

ר’ יִצְחָק אָמַר, וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה, דָּא מַלְכָּא קַדִּישָׁא, וְהָכִי הוּא. וּמְנָלָן. מִקְרָא אַחֲרִינָא אַשְׁכַּחְנָא לֵיהּ, דִּכְתִּיב, (ישעיהו י״ב:ב׳) כִּי עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ יְיָ’ וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה, מִמַּשְׁמַע דְּקָאָמַר יְיָ’ וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה, דָּא מַלְכָּא קַדִּישָׁא.

R. Isaac said that “and he became my salvation” refers to the Holy King, as in Isa. 12, 2.

(שמות ט״ו:ב׳) עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ וְגוֹ’, ר’ חִזְקִיָּה פָּתַח וְאָמַר, בְּהַאי קְרָא דִּכְתִּיב, (משלי י״ז:י״ז) בְּכָל עֵת אוֹהֵב הָרֵעַ וְאָח לְצָרָה יִוָּלֵד. בְּכָל עֵת אוֹהֵב הָרֵעַ, דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דִּכְתִּיב בֵּיהּ (משלי כ״ז:י׳) רֵעֲךָ וְרֵעַ אָבִיךָ אַל תַּעֲזוֹב.

R. Hezekiah interpreted the verse: “A friend loveth at all times, and a brother is bom for adversity” (Prov. 17, 17), as follows. ‘ “A friend” is the Hoiy One, of whom it is written, “Thine own friend and thy father’s friend, forsake not” (Ibid. 27, 10).

וְאָח לְצָרָה יִוָּלֵד, בְּשַׁעֲתָא דִּיעִיקוּן לָךְ שַׂנְאָךְ, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מַה אָמַר, (תהילים קכ״ב:ח׳) לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי אֲדַבְּרָה נָא שָׁלוֹם בְּךָ, דְּיִשְׂרָאֵל, אִקְרוּן אַחִים וְרֵעִים לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. יִוָּלֵד מַהוּ, וְכִי הַשְׁתָּא יִוָּלֵד. אֶלָּא בְּשַׁעֲתָא דְּעַקְתָּא יִוָּלֵד בְּעָלְמָא, אָח יְהֵא לָקֳבְלָךְ, לְשֵׁזָבָא לָךְ מִכָּל אִינּוּן דְּעָקִין לָךְ.

The Israelites are “brethren and friends” of the Holy One, and therefore when their enemies afflict them, God says, “For my brethren and friends’ sake I will say, Peace be within thee” (Ps 122, 9). He is a brother to meet the “adversity that is born”.’

רִבִּי יְהוּדָה אָמַר, יִוָּלֵד: דְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא יִתְּעַר בְּהַאי עֹז, לְנַקְמָא לָךְ מֵאוּמִין, לְיַנְקָא לָךְ מֵאִימָא, בְּהַהוּא סִטְרָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה. לְאִתְּעָרָא גְּבוּרָאן לָקֳבֵל אוּמִין עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת.

Rabbi Judah refers the word “born” to the Holy One, for when one of His friends suffers tribulation through his enemies, the Holy King is roused in His strength to avenge him: His power is “born”, that is, manifested.

ר’ יֵיסָא פָּתַח וְאָמַר, כַּמָּה אִית לֵיהּ לְבַר נָשׁ לְרַחֲמָא, לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּהָא לֵית לֵיהּ פּוּלְחָנָא לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, (אלא) (כמה) רְחִימוּתָא. וְכָל מַאן דְּרָחִים לֵיהּ, וְעָבִיד פּוּלְחָנָא בִּרְחִימוּתָא, קָארֵי לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא רְחִימָא. אִי הָכִי, בְּמָאי אוֹקִימְנָא הָנִי קְרָאֵי, רֵעֲךָ וְרֵעַ אָבִיךָ אַל תַּעֲזוֹב. וּכְתִיב (משלי כ״ה:י״ז) הוֹקַר רַגְלְךָ מִבֵּית רֵעֶךָ.

R. Jose said: ‘How great should be man’s love for the Holy One! Verily, love is the only true worship, and he who worships God in love is called “beloved” by Him.’ There is an apparent contradiction in the two verses: “Thine own friend and thy father’s friend forsake not”, and “Withdraw thy foot from thy friend’s house” (Ibid. 25, 17).

אֶלָּא הָא אוּקְמוּהָ חַבְרַיָּיא, הַאי קְרָא (ס”א בעולות ושלמים והאי בחטאות ואשמות וכתיב וכו’) בְּעוֹלוֹת כְּתִיב. הַשְׁתָּא, רֵעֲךָ וְרֵעַ אָבִיךָ אַל תַּעֲזוֹב, לְמִפְלַח לֵיהּ, וּלְאִתְדַּבְּקָא בֵּיהּ, וּלְמֶעְבַּד פִּקּוּדוֹי. אַל תַּעֲזוֹב וַדַּאי. וְהָא דְּאִתְּמַר הוֹקַר רַגְלְךָ מִבֵּית רֵעֶךָ. כְּלוֹמַר הוֹקַר יִצְרְךָ, דְּלָא יִרְתַּח לָקֳבְלָךְ, וְלָא יִשְׁלוֹט בָּךְ, וְלַא תַּעֲבֵיד הִרְהוּרָא אַחֲרָא. מִבֵּית רֵעֶךָ, מַאן בֵּית רֵעֶךָ. דָּא נִשְׁמְתָא קַדִּישָׁא, דְּאָעִיל בָּהּ רֵעֶךָ וְיָהָבָהּ בְּגַוָּךְ.

The members of the Fellowship have, however, explained it by applying the verses to different kinds of sacrifice. One should be diligent in sacrificing burnt-offerings and peace-offerings, but in regard to sin-offerings it is better to sin not, and so “withdraw thy foot from thy Friend’s house”, the Temple. Indeed, “thou must not forsake thy Friend”, thou must worship Him, cleave to Him, keep His commandments, but “withdraw thy foot from thy evil impulse that he should not become thy master, withdraw it from thy house, namely from the holy soul which thy Friend has put into thee”.

וְעַל דָּא פּוּלְחָנָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, לְרַחֲמָא לֵיהּ בְּכֹלָּא, כְּמָה דִּכְתִּיב, (דבהם ו) וְאָהַבְתָּ אֶת יְיָ’ אֱלֹהֶיךָ. זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ, דְּכָל יִשְׂרָאֵל חָמוּ עַל יַמָּא, מַה דְּלָא חָמָא יְחֶזְקֵאל נְבִיאָה, וַאֲפִילּוּ אִינּוּן עוּבָּרֵי דְּבִמְעֵי אִמְּהוֹן, הֲווֹ חָמָאן וּמְשַׁבְּחָן לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְכֻלְּהוּ הֲווֹ אַמְרִין זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ אֱלֹהֵי אָבִי וַאֲרוֹמְמֶנְהוּ, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר אֱלֹהֵי אַבְרָהָם.

The true worship of the Holy One, blessed be He, consists in loving Him above all and in all, as it is written: “Thou shalt love the Lord thy God” (Deut. 6, 5). All the Israelites beheld at the sea what even the prophet Ezekiel was not privileged to see, and even the embryos in their mothers’ wombs beheld the wonderful works of the Holy One, and sang praises to Him, saying: “This is my God and I extol Him; the God of my father and I exalt Him”, namely the God of father Abraham.

אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, אִי הָכִי אֲמַאי וַאֲרוֹמְמֶנְהוּ, דְּהָא אֱלֹהֵי אַבְרָהָם לְעֵילָּא הוּא. אָמַר לֵיהּ, אֲפִילּוּ הָכִי אִצְטְרִיךְ, וְכֹלָּא חַד מִלָּה, וַאֲרוֹמְמֶנְהוּ בְּכֹלָּא, לְאַכְלְלָא, מַאן דְּיָדַע לְיַחֲדָא שְׁמָא קַדִּישָׁא רַבָּא, דְּהָא הוּא פֻּלְחָנָא עִלָּאָה דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא.

Said R. Jose: ‘Does the God of Abraham need our exaltation? Is He not already exalted high above our comprehension?’ R. Jesse replied: ‘Yet man can and must exalt Him in the sense of uniting in his mind all the attributes in the Holy Name, for this is the supremest expression of worship.’

ר’ יְהוּדָה הֲוָה יָתִיב קָמֵיהּ דְּר’ שִׁמְעוֹן, וְהוּא קָארֵי, כְּתִיב (ישעיהו נ״ב:ח׳) קוֹל צוֹפַיִךְ נָשְׂאוּ קוֹל יַחְדָּיו יְרַנֵּנוּ. קוֹל צוֹפַיִךְ, מַאן אִינּוּן צוֹפַיִךְ. אֶלָּא אִלֵּין אִינּוּן דִּמְצָפָאן, אֵימָתַי יְרַחֵם קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, לְמִבְנֵי בֵּיתֵיהּ. נָשְׂאוּ קוֹל, יִשְּׂאוּ קוֹל מִבָּעֵי לֵיהּ, מַאי נָשְׂאוּ קוֹל. אֶלָּא, כָּל בַּר נָשׁ דְּבָכֵי, וְאָרִים קַלֵיהּ עַל חָרְבַּן בֵּיתֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, זָכֵי לְמָה דִּכְתִּיב לְבָתַר יַחְדָּיו יְרַנֵּנוּ. וְזָכֵי לְמֵחֱמֵי לֵיהּ בְּיִשּׁוּבָא בְּחֶדְוָותָא.

R. Judah sat one day at the feet of R. Simeon, and he began to expound the following verse: The voice of thy watchmen, they lifted up their voices, they shall sing altogether… when the Lord shall return to Zion (Isa. 52, 8). ‘These “watchmen” ‘, he said, ‘are those who “watch” for the time when the Holy One will build His House once again. The use of the past tense “lifted”, where we should rather have expected the future “shall lift”, conveys the lesson that he who has lifted up his voice in weeping and lamentation over the destruction of the Temple shall be worthy to be numbered among those of whom it says “they shall sing altogether”, and to enjoy the privilege of beholding the Holy One when He shall inhabit His House once more.

בְּשׁוּב יְיָ’ צִיּוֹן, (אמר ליה) בְּשׁוּב יְיָ’ אֶל צִיּוֹן מִבָּעֵי לֵיהּ, מַאי בְּשׁוּב יְיָ’ צִיּוֹן אֶלָּא בְּשׁוּב יְיָ’ צִיּוֹן וַדַּאי. תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעֲתָא דְּאִתְחֲרִיב יְרוּשָׁלַ ם לְתַתָּא, וּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אִתְתְּרָכַת, סָלִיק מַלְכָּא קַדִּישָׁא לְצִיּוֹן, וְאַנְגִיד לֵיהּ לָקֳבְלֵיהּ, בְּגִין דִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל (ויקרא ע”ה) אִתְתְּרָכַת. (השתא דאתגליא כנסת ישראל סליק ליה לגביה) (ויצא קס”ב ע”ב) וְכַד תִּתְהַדָּר כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לְאַתְרָהּ, כְּדֵין יֵתוּב מַלְכָּא קַדִּישָׁא לְצִיּוֹן לְאַתְרֵיהּ, לְאִזְדַּוְּוגָא חַד בְּחַד, וְדָא הוּא בְּשׁוּב יְיָ’ צִיּוֹן. וּכְדֵין זְמִינִין יִשְׂרָאֵל לְמֵימָר, זֶה אֵלִי וְאַנְוִהוּ. וּכְתִיב, זֶה יְיָ’ קִוִּינוּ לוֹ נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בִּישׁוּעָתוֹ, בִּישׁוּעָתוֹ וַדַּאי.

The words “when the Lord returns (to) Zion” are to be understood as meaning “when the Lord brings back Zion”. For when the earthly Jerusalem was destroyed, and the Community of Israel was scattered over the face of the earth, the Holy King drew Zion up to Himself and stretched it out before Him, because the Community of Israel was banished. When, however, the Community of Israel shall be restored, the Holy King will restore Zion to its place, to unite itself with her in perfect bliss; and the children of Israel will sing: “He is my God, and I have prepared for Him an habitation.” Concerning this it is written: “This is the Lord, we have waited for him, let us be glad and rejoice in his salvation” (Isa. 25, 9)- meaning, literally, “in His own salvation”.

Beshalach, Chapter 17

(שמות ט״ו:ג׳) יְיָ’ אִישׁ מִלְחָמָה יְיָ’ שְׁמוֹ. רִבִּי אַבָּא פָּתַח (במדבר כ״א:י״ד) עַל כֵּן יֵאָמַר בְּסֵפֶר מִלְחֲמוֹת יְיָ’ אֶת וָהֵב בְּסוּפָה וְאֶת הַנְּחָלִים אַרְנוֹן. כַּמָה אִית לָן לְאִסְתַּכְּלָא בְּפִתְגָּמֵי אוֹרַיְיתָא, כַּמָה אִית לָן לְעַיְּינָא בְּכָל מִלָּהָא, דְּלֵית לָךְ מִלָּה בְּאוֹרַיְיתָא, דְּלָא אִתְרְמִיזָא בִּשְׁמָא קַדִּישָׁא עִלָּאָה, וְלֵית לָךְ מִלָּה בְּאוֹרַיְיתָא, דְּלֵית בָּהּ כַּמָּה רָזִין, כַּמָּה טַעֲמִין, כַּמָּה שָׁרָשִׁין, כַּמָּה עֲנָפִין.

THE LORD IS A MAN OF WAR, THE LORD IS HIS NAME. R. Abba referred in connection with this verse to the words: “Therefore it is said in the book of the wars of TETRAGRAMMATON: ‘Vaheb in Supha, and in the brooks of Arnon”’ (Num. 21, 14). He said: ‘How assiduously should one ponder on each word of the Torah, for there is not a single word in it which does not contain allusions to the Supernal Holy Name, not a word which does not contain many mysteries, many aspects, many roots, many branches.

הָכָא אִית לְאִסְתַּכְּלָא, עַל כֵּן יֵאָמַר בְּסֵפֶר מִלְחֲמוֹת יְיָ’, וְכִי סֵפֶר מִלְחֲמוֹת יְיָ’, אָן הוּא. אֶלָּא הָכִי אִתְּעָרוּ חַבְרַיָּיא, כָּל מַאן דְּאַגָּח קְרָבָא בְּאוֹרַיְיתָא, זָכֵי לְאַסְגָּאָה שְׁלָמָא בְּסוֹף מִלּוֹי. כָּל קְרָבִין דְּעָלְמָא, קְטָטָה וְחֻרְבָּנָא. וְכָל קְרָבִין דְּאוֹרַיְיתָא, שְׁלָמָא וּרְחִימוּתָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב עַל כֵּן יֵאָמַר בְּסֵפֶר מִלְחֲמוֹת יְיָ’ אֶת וָהֵב בְּסוּפָה, כְּלוֹמַר, אַהֲבָה בְּסוּפָה. דְּלֵית לָךְ אַהֲבָה וּשְׁלָמָא בַּר מֵהַאי.

Where now is this “book of the wars of the Lord”? What is meant is, of course, the Torah, for, as the members of the Fellowship have pointed out, he who is engaged in the battle of the Torah, struggling to penetrate into her mysteries, will wrest from his struggles an abundance of peace. All other wars involve strife and destruction, but the war of the Torah is one of peace and love: “Vaheb in Supha” may be read “ahabah be-sophah”, “love is in her end”, for there is no love nor peace like this.

תּוּ קַשְׁיָא בְּאַתְרֵיהּ. עַל כֵּן יֵאָמַר בְּסֵפֶר מִלְחֲמוֹת יְיָ’, בְּתוֹרַת מִלְחֲמוֹת יְיָ’ מִבָּעֵי לֵיהּ, מַאי בְּסֵפֶר. אֶלָּא רָזָא עִלָּאָה הוּא, אֲתָר אִית לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּאִקְרֵי סֵפֶר (נ”א ומספר) כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (ישעיה לה) דִּרְשׁוּ מֵעַל סֵפֶר יְיָ’ וּקְרָאוּ. דְּכָל חֵילִין וּגְבוּרָן דְּעָבִיד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּהַהוּא סֵפֶר תַּלְיָין, (נ”א ומתמן נפקין

The word “book” is used, and not “torah” as we might expect, for an esoteric reason, viz. that there is a divine sphere called “Book”, as it says: “Seek ye out of the book of the Lord and read” (Isa. 34, 16), on which all the mighty works of the Lord depend and from which they emanate.

את והב בסופה. מאן והב, אלא כל אינון חילין, וכל אינון גבוראן דעביד קודשא בריך הוא, בההוא ספר תליין.) וְכַד אַגָּח קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קְרָבוֹי, בְּחַד אֲתָר דְּאִיהוּ בְּסוֹפָא דְּדַרְגִּין, וְאִקְרֵי וָהֵב. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (משלי ל׳:ט״ו) לַעֲלוּקָה שְׁתֵּי בָּנוֹת הַב הַב. בְּסוּפָה: בְּסוֹף דַּרְגִּין אִשְׁתְּכַח. בְּסוּפָה: יָם סוֹף אִתְקְרֵי, יָם דְּאִיהוּ סוֹף לְכָל דַּרְגִּין.

With this, God made war against a certain sphere at the end (soph) of the grades called Vaheb.

וְאֶת הַנְּחָלִים אַרְנוֹן וְעִם נַחְלַיָיא דְּאִשְׁתָּכְחוּ וְאַתְנֶגִידוּ. לְגַבֵּיה, מֵהַהוּא אֲתָר עִלָּאָה, דְּאִקְרֵי אַרְנוֹן. מַאי אַרְנוֹן, זִוּוּגָא עִלָּאָה דַּחֲבִיבוּתָא, דְּלָא (נ’ ע”ב) מִתְפָּרְשָׁאן לְעָלְמִין, כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר (בראשית ב׳:י׳) וְנָהָר יוֹצֵא מֵעֵדֶן. וּבְדָא, מִשְׁתָּרְשָׁן שָׁרָשׁוֹי, וְאִתְרְבִיאוּ עֲנָפָיו, לְאוֹשָטָא קְרָבוֹי בְּכָל אֲתָר, לְאוֹשָטָא חֵילִין וּגְבוּרָאן, וּלְאִתְחֲזָאָה שׁוּלְטָנָא רַבָּא וְיַקִּירָא דְּכֹלָּא.

God also fought against the “brooks”, the subsidiary principalities attached to it. He waged war from the region called “Arnon”, which is the sphere of the supernal marital union which is never dissolved. Therein it is rooted and spreads its branches to make war on every side and to manifest great and glorious power.

תָּא חֲזֵי, כַּד מִתְעָרִין גְּבוּרָאן וּקְרָבִין דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כַּמָּה גַּרְדִּינֵי טְהִירִין, מִתְעָרִין לְכָל עִיבָר, כְּדֵין שַׁנְּנָן רוּמְחִין, וְסַיְיפִין, וּמִתְעָרִין גְּבוּרָאן, וְיַמָּא אִתְרְגִישַׁת וְגַלְגַּלּוֹי סַלְּקִין וְנַחְתִּין, וְאַרְבִין דְּאַזְלִין וְשָׁאטָן בְּיַמָּא, לְכָל עִיבָר מִסְתַּלְּקִין. שִׁנָּנָא קְרָבָא (נ”א חרבא) בְּאַבְנִי בַּלִּסְטְרָאוֹת, מָארֵי דְּרוֹמְחִין וְסַיְיפִין, כְּדֵין (תהילים מ״ה:ו׳) חִצֶּיךָ שְׁנוּנִים (נ”א מתערין לאושטא קרבין בכל אתר ולאושטא חילין וגבוראן לכל עיבר כדין ימא אתרגישת וגלגלוי סלקין וארבין דאזלין ושאטין נחתין וסלקין וזעפא אשתכח. כדין מתערין מגיחי קרבא באבני בלסטראין מארי דרומחין וסייפין גירין וקשתין כמה דאת אמר חציך שנונים) וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְתָּקִיף בְּחֵילוֹי, וּלְאִתְעֲרָא קְרָבָא. וַוי לְאִינוּן דְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא יִתְעָר עָלַיְיהוּ קְרָבָא. כְּדֵין כְּתִיב, יְיָ’ אִישׁ מִלְחָמָה.

When the mighty works of the Lord are roused and His battles begin to be waged, how many celestial warriors are stirred up to do martial deeds on every side! Then swords and spears are whetted, and mighty deeds begin. The sea grows stormy and the waves thereof rise mightily, and the boats toss on the heaving waters. Then the fray commences with catapults, spears, swords, and arrows, and the Lord takes command of His hosts to conduct the battle. Woe unto those against whom the Holy One declares war! “The Lord is a man of war.”

וּמֵהָכָא, וּמֵאִינּוּן אַתְוָון, וּמֵהַאי קְרָא, נָפְקִין טוּרֵי קְרָבָא לְאִינוּן חַיָּיבַיָּא, לְאִילֵּין מָארֵי דְּבָבוּ דְּחָבוּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְאַתְוָון אִתְגַּלְּיָין לְאִינוּן מָארֵי קְשׁוֹט, וְהָא אִתְפָּרְשָׁן מִלִּין וְהָא אִתְּמַר.

From the letters of this phrase lines of battle are formed against the wicked, the enemies of the Lord. These letters are known to the initiated, as has been explained elsewhere.

יְיָ’ אִישׁ מִלְחָמָה יְיָ’ שְׁמוֹ. כֵּיוָן דִּכְתִּיב יְיָ’ אִישׁ מִלְחָמָה, לָא יְדַעְנָא דַּיְיָ’ שְׁמוֹ. אֶלָּא, כְּמָה דִּכְתִּיב, (בראשית י״ט:כ״ד) וַיְיָ’ הִמְטִיר עַל סְדוֹם וְעַל עֲמוֹרָה גָּפְרִית וָאֵשׁ מֵאֵת יְיָ’ מִן הַשָּׁמָיִם. וְכֹלָּא בְּהַאי סֵפֶר תַּלְיָין, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (איוב כ׳:כ״ז) יְגַלּוּ שָׁמַיִם עֲוֹנוֹ וְאֶרֶץ מִתְקוֹמָמָה לוֹ. (ועל דא)

Beshalach, Chapter 18

תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעֲתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְּעַר קְרָבָא בְּעָלְמָא, עִלָּאֵי וְתַתָּאֵי אִתְעַקְּרוּ מֵאַתְרַיְיהוּ, כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא הֲדָא הוּא דִכְתִיב מַרְכְּבוֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ יָרָה בַיָּם. וּלְזִמְנָא דְּאָתֵי, זַמִין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאַגָּחָא קְרָבָא עִלָּאָה וְתַקִּיפָא בַּעֲמַמְיָא, בְּגִין לְאוֹקְרָא שְׁמֵיהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (זכריה י״ד:ג׳) וְיָצָא יְיָ’ וְנִלְחַם בַּגּוֹיִם הָהֵם כַּיּוֹם הִלָּחֲמוֹ בְּיוֹם קְרָב וּכְתִיב (יחזקאל ל״ח:כ״ג) וְהִתְגַּדִּלְתִּי וְהִתְקַדִּשְׁתִּי וְנוֹדַעְתִּי וְגוֹ’. (מרכבות פרעה וחילו ירה בים. כד אתער קודשא בריך הוא קרבא כדין אתערו דרגין עלאין ודרגין תתאין דלתתא וכדין מרכבות פרעה וחילו ירה בים)

In time to come the Holy One, blessed be He, will conduct a stupendous warfare against the heathen nations, to the glory of His Name: “Then shall the Lord go forth and fight against those nations” (Zech. 14, 3); “Thus will I magnify myself and I will be known in the eyes of many nations” (Ezek. 28, 23).’ PHARAOH’ S CHARIOTS AND HIS MIGHT HE CAST INTO THE SEA AND THE CHOSEN ONES OF HIS KNIGHTS WERE DROWNED IN THE RED SEA.

ר’ יְהוּדָה פָּתַח וְאָמַר, (תהילים ע״ז:י״ז) רָאוּךָ מַּיִם אֱלֹהִים רָאוּךָ מַּיִם יָחִילוּ וְגוֹ’, בְּשַׁעֲתָא דְּעָבְרוּ יִשְׂרָאֵל יַת יַמָּא, אָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמַלְאָכָא דִּי מְמָנָא עַל יַמָּא, פָּלִיג מֵימָךְ. אֲמַר לֵיהּ לָמָּה. אֲמַר לֵיהּ בְּגִין דְּבָנַי יַעַבְרוּן בְּגַוָּוךְ. אָמַר לֵיהּ, פּוּרְקָנָא דְּקִיטְנָא קְשׁוֹט. מַאי שְׁנָא אִלֵּין מֵאִלֵּין.

R. Judah said: When the Israelites were about to cross the sea, the Holy One said to the angel who is appointed over the sea: “Divide thy waters!” “Why?” said the angel. “So that My children may pass through.” “Do they really deserve this redemption?” said the angel. “Wherein lies the difference between them and the Egyptians?”

אֲמַר לֵיהּ עַל תְּנַאי דָּא, עֲבָדִית לְיַמָּא כַּד בָּרָאתִי עָלְמָא. מַה עָבִיד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אִתְּעַר גְּבוּרְתָּא דִּילֵיהּ, וְאִתְקְמָטוּ מַיָּא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב רָאוּךָ מַּיִם אֱלהִים רָאוּךָ מַּיִם יָחִילוּ. אֲמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, קְטוֹל כָּל אִינּוּן אֹכְלוֹסִין, לְבָתַר אַרְמִי לוֹן לְבַר. לְבָתַר חָפֵי יַמָּא עָלַיְיהוּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב מַרְכְּבוֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ יָרָה בַיָּם.

Said the Holy One: “I made this condition with the sea when I created the world! ” Thereupon He exerted His power and the waters were piled up, wherefore it is written: “The waters saw thee, O God, the waters saw thee, they were afraid; the depths also were troubled” (Ps. 77, 17). Then He said to the angel: “Exterminate all those hosts”, and it then covered them, as it says, “the chariots of Pharaoh and his host he cast into the sea”.’

אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, פּוּק חָמֵי כַּמָּה רְתִיכִין עָבֵד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְעֵילָּא, כַּמָּה אֹכְלוֹסִין, כַּמָּה חַיָּילִין, וְכֻלְּהוּ קְשִׁירִין אִלֵּין בְּאִלֵּין. (והא אוליפנא) כֻּלְּהוּ רְתִיכִין אִלֵּין לְאִלֵּין, דַּרְגִּין עַל דַּרְגִּין, וּמִסִּטְרָא דִּשְׂמָאלָא מִתְעָרִין רְתִיכִין (נ”א דלא) קַדִּישִׁין שַׁלִּיטִין. וְכֻלְּהוּ דַּרְגִּין יְדִיעָן לְעֵילָּא.

Said R. Eleazar: ‘Behold, how many chariots, how many hosts, the Holy One has formed above! How many camps, how many divisions! And all of them are linked to one another, all are chariots one to another, manifold grades, diverse and yet united!

וְהָא אִתְּעַרְנָא בִּבְכוֹר פַּרְעֹה, דְּהוּא דַּרְגָּא חַד, דְּקָטַל קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא (דרגא דיליה נ”א חיליה) וְתָבַר לֵיהּ מְשׁוּלְשֶׁלֵיהּ תַּקִּיפָא, (ודרגא דיליה) תְּחוֹת שׁוּלְטָנֵיהּ, כַּמָּה רְתִיכִין וְכַמָּה חַיָּילִין דְּקוּזְמִיטִין מִסְּטָר שְׂמָאלָא, מִנְּהוֹן אֲחִידָן בַּאֲתָר עִלָּאָה דְּשׁוּלְטָנוּתָא דִּלְהוֹן, וּמִנְהוֹן אֲחִידָן בְּמַלְכוּתָא דִּלְעֵילָּא. מִנְּהוֹן אֲחִידָן בָּתַר אַרְבַּע כָּרְסֶוָון (ס”א חיון), (נ”א רחיין) כְּמָה דְּאִתְּמַר.

From the left side the chariots of the unholy principalities rise up. They also are linked one with the other, grade to grade, the greatest of them being, as we have already pointed out, “the firstborn of Pharaoh”, whom the Holy One killed.

וְכֻלְּהוּ אִתְמְסָרוּ בִּידֵיהּ, בְּדִינָא דְּמַלְכוּתָא, דְּאִקְרֵי יַמָּא רַבָּא, לְתַבְרָא לוֹן מִדַּרְגֵּיהוֹן, וְכַד אִינּוּן אִתְּבָּרוּ לְעֵילָּא, כָּל אִינּוּן דִּלְתַתָּא אִתְּבָּרוּ, וְאִתְאֲבִידוּ בְּיַמָּא תַּתָּאָה. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, מַרְכְּבוֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ יָרָה בַיָּם. בַיָּם סְתָם.

All of these unholy powers are delivered unto the judgement of the Kingdom, the which is called “the great sea”, in order that they may be uprooted each in his own grade, and be utterly cast down, and when they are broken above, all their counterparts below are also broken and lost in the “lower sea”.

וּמִבְחַר שָׁלִישָׁיו טֻבְּעוּ בְיַם סוּף. וּמִבְחַר שָׁלִישָׁיו, הָא אִתְּמַר, וְשָׁלִישִׁים עַל כֻּלּוֹ, כֻּלְּהוּ דַּרְגִּין תְּרֵין וְחָד. אִלֵּין עַל אִלֵּין. כְּגַוְונָא עִלָּאָה הָכִי אִתְעָבִידוּ. וְכֻלְּהוּ אִתְמְסָרוּ בִּידָהָא, לְאִתָּבְּרָא מִשּׁוּלְטָנִיהוֹן, אִלֵּין וְאִלֵּין.

As to the “captains” (shalishim) who were drowned in the Red Sea, it has already been made clear that all these grades consist of three (shalosh) attributes each (two and one, the triad, corresponding to the holy triad above). They were all delivered unto Her (the Shekinah’s) hand, that their power might be broken.

תָּא חֲזֵי, הָא אִתְּמַר דְּכֻלְּהוּ עֶשֶׂר מָחָאן דְּעָבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּמִצְרַיִם, כֹּלָּא הֲוָה יְדָא חֲדָא, דִּשְׂמָאלָא אַכְלִיל בִּימִינָא. דְּעֶשֶׂר אֶצְבְּעָן כְּלִילָן דָּא בְּדָא, לָקֳבֵל עֶשֶׂר אֲמִירָן, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְקְרֵי בְּהוּ לְבָתַר. לָקֳבְלֵיהּ דְּכֹלָּא הַאי דְּיַמָּא, תַּקִּיף וְרַב וְשַׁלִּיטָא. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (ישעיהו ח׳:כ״ג) וְהָאַחֲרוֹן הִכְבִּיד. הֲדָא הוּא דִכְתִיב מַרְכְּבוֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ יָרָה בַיָּם וְגוֹ’. וּלְזִמְנָא דְּאָתֵי, זַמִּין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְקַטְּלָא אֹכְלוֹסִין וְקוּזְתוּרְנָטִין וְקוֹנְטְירִיסִין וְקָלַטְירוֹלְסִין דֶּאֱדוֹם הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ישעיהו ס״ג:א׳) מִי זֶה בָּא מֵאֱדוֹם חֲמוּץ בְּגָדִים מִבָּצְרָה.

All the ten punishments which the Holy One brought on Egypt were achieved by the power of one “hand”, for the “left hand” is included in the right, the ten fingers forming one entity in correspondence to the Ten expressions by which the Holy One is designated. Then came a punishment which was equal to all the rest, that of the sea: “The last one was the hardest” (Isa. 8, 23). And in the future the Holy One will deal similarly with all the hosts, princes and chieftains of Edom (Rome), as it is written: “Who is he who cometh from Edom, with dyed garments from Bozrah? I that speak in righteousness, mighty to save” (Isa. 63, 1).’

(שמות ט״ו:ד׳) מַרְכְּבוֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ יָרָה בַיָּם. רִבִּי יִצְחָק פָּתַח, (ירמיהו י׳:י״ג) לְקוֹל תִּתּוֹ הֲמוֹן מַיִם בַּשָּׁמַיִם וַיַעֲלֶה נְשִׂיאִים מִקְּצֵה הָאָרֶץ בְּרָקִים לַמָּטָר עָשָׂה וַיּוֹצֵא רוּחַ מֵאוֹצְרוֹתָיו. הָא תָּנִינָן, שִׁבְעָה רְקִיעִין עָבֵד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּבְכָל רְקִיעָא וּרְקִיעָא כֹּכָבִין קְבִיעִין, וְרַהֲטִין בְּכָל רְקִיעָא וּרְקִיעָא, וּלְעֵילָּא מִכֻּלְּהוּ עֲרָבוֹת.

PHARAOH’S CHARIOTS AND MIGHT HE CAST INTO THE SEA. R. Isaac referred to the verse: “When he uttereth his voice, there is a multitude of waters in the heavens” (Jer. 10, 13), and said: ‘According to tradition, the Holy One created seven heavens, and in each heaven stars and planets are fixed. Arabot is above them all.

וְכָל רְקִיעָא וּרְקִיעָא בְּהִלּוּכוֹ מָאתַן שְׁנִין, וְרוּמֵיהּ חֲמֵשׁ מְאָה שְׁנִין. וּבֵין רְקִיעָא וּרְקִיעָא, חֲמֵשׁ מְאָה שְׁנִין. וְהַאי עֲרָבוֹת הִלּוּכוֹ בְּאוֹרְכֵיהּ, אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאָה שְׁנִין. וּפוּתְיֵהּ, אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאָה שְׁנִין, וּמִזִּיוָא דִּילֵיהּ, נָהֲרִין כָּל אִינּוּן רְקִיעִין.

The length of each heaven is such that it would take two hundred years to traverse, and the distance between each heaven and the next would take five hundred years to traverse. As for Arabot, one would need one thousand five hundred years to cover its whole length, and the selfsame number for traversing its breadth. And all the heavens are lighted from the radiance of Arabot.

וְהָא תָּנֵינָן, לְעֵילָּא מֵעֲרָבוֹת, רָקִיעַ דְּחַיּוֹת. פַּרְסוֹת דְּחַיּוֹת קַדִּישִׁין וְרוּמְהוֹן, כְּכֻלְּהוּ. לְעֵילָּא מִנְּהוֹן קַרְסוּלַיִן דְּחַיּוֹת כְּכֻלְּהוּ. שׁוֹקֵי הַחַיּוֹת, כְּכֻלְּהוּ. אַרְכּוּבִין דְּחַיּוֹת, כְּכֻלְּהוּ. יַרְכִין דְּחַיּוֹת, כְּכֻלְּהוּ. עַגְבֵי דְּחַיּוֹת, כְּכֻלְּהוּ. וְגוּפָא דְּחַיּוֹת כְּכֻלְּהוּ. גַּדְפַּיְיהוּ, כְּכֻלְּהוּ. וְצַוָּארַיְהוּ, כְּכֻלְּהוּ. רָאשֵׁי הַחַיּוֹת, כְּכֻלְּהוּ. מַאי כְּכֻלְּהוּ. כָּקֳבְלֵי כֻּלְּהוּ.

Above Arabot is the heaven of the Hayoth,

וְכַל שַׁיְיפָא וְשַׁיְיפָא דִּבְחַיּוֹת, לָקֳבֵל שִׁבְעָה תְּהוֹמִין, וְלָקֳבֵל שִׁבְעָה הֵיכָלִין וְלָקֳבֵל מֵאַרְעָא לִרְקִיעָא. וְלָקֳבֵל מֵרְקִיעָא לִרְקִיעָא, וְשִׁיעוּרָא דְּכֻלְּהוּ וְרוּמְהוֹן עֶשְׂרִין וַחֲמִשָּׁה אַלְפִין חוּלָקִין, מִשִּׁיעוּרָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא.

וְעוֹד רְקִיעָא חַד לְעֵילָּא, מִן קַרְנֵי הַחַיּוֹת, דִּכְתִּיב, (יחזקאל א׳:כ״ב) וּדְמוּת עַל רָאשֵׁי הַחַיָּה רָקִיעַ. מִלְּרַע כַּמָּה רְתִיכִין, בִּימִינָא וּשְׂמָאלָא.

and above this latter sphere another heaven, brighter than all, as it is written: “And the likeness of the firmament upon the heads of the Hayoth” (Ezek. 1, 22). And below there are many chariots at the right hand and at the left, of many grades, each with its own name.

מִתְּחוֹת יַמָּא שָׁרָאן כֻּלְּהוּ נוּנֵי יַמָּא, וְשָׁטָאן, אִתְכְּנָפוּ בְּזָוִיהוֹן אַרְבַּע, נַחְתִּין בְּדַרְגַּיְיהוּ, וְכֻלְּהוּ רְתִיכִין אִקְרוּן בִּשְׁמָהָן. מִתְּחוֹת אִלֵּין, אַזְלִין וְשָׁאטִין אִינּוּן זְעִירִין, דַּרְגִּין עַל דַּרְגִּין, דִּכְתִּיב, (תהילים ק״ד:כ״ה) זֶה הַיָּם גָּדוֹל וּרְחַב יָדַיִם שָׁם רֶמֶשׂ וְאֵין מִסְפָּר חַיּוֹת קְטַנּוֹת עִם גְּדוֹלוֹת. וְהָא אוֹקִימְנָא מִלֵּי.

And beneath them are others, smaller and yet more varied, which are the smallest ranks of this celestial but unholy order; as it is written: “The sea is great… small beasts and great are there” (Ps. 104, 25),

מִסְּטָר שְׂמָאלָא תַּתָּאָה, קוּזְמִיטָא סִטְרָא אַחֲרָא וְאֲחִידָן מֵאִינּוּן דִּלְעֵילָּא, וְנַחְתּוּ לְאִתָּבְּרָא מֵחֵילָא תַּקִּיפָא קַדִּישָׁא. כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא, מַרְכְּבֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ וְגוֹ’.

as we have affirmed, that on the left side below there is a ruler, the “other side”, attached to those above, but they are crushed by the great holy power, according to our interpretation of the words, “Pharaoh’s chariots and his might he cast into the sea”.’

Beshalach, Chapter 19

(שמות ט״ו:ו׳) יְמִינְךָ יְיָ’ נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, בְּשַׁעֲתָא דְּצַפְרָא נָהִיר, וְאַיַּלְתָּא קַיְּימָא בְּקִיּוּמָהּ, אִתְעַבְּרַת בְּסִטְרָהָא, וְעָאלַת בְּמָאתָן הֵיכָלִין דְּמַלְכָּא. בַּר נָשׁ דְּאִשְׁתַּדַּל בְּפַלְגוּת לֵילְיָא בְּאוֹרַיְיתָא, בְּשַׁעֲתָא דְּאִתְּעַר רוּחָא דְּצָפוֹן, (ס”א ותיאובתא דאילתא) וְכַאִיבַת אַיַּלָתָּא לְאִתְּעָרָא בְּעָלְמָא, אָתֵי עִמָּהּ לְקַיְּימָא קֹדֶם מַלְכָּא, בְּשַׁעֲתָא דְּנָהִיר צַפְרָא (ס”א וההוא בר נש צלי צלותיה וליחד שמיה קדישא כדקא יאות) מַשְׁכִין עָלֵיהּ חַד חוּטָא דְּחֶסֶד. (ק”ל ע”ב)

THY RIGHT HAND, O LORD, GLORIFIED IN POWER. R. Simeon said: ‘In the hour when the morning breaks, the Hind (Shekinah) rises and starts from her place in order to enter the two hundred palaces of the King. When a man studies the Torah in solitude at midnight, at the hour when the north wind springs up and the Hind desires to be astir, he is taken with her into supernal realms, to appear before the King. When dawn brightens and he recites his prayers, and unifies the Holy Name in manner due, he is encircled with a thread of grace;

מִסְתַּכֵּל בִּרְקִיעָא, שַׁרְיָא עָלֵיהּ נְהִירוּ דְּסָכְלְתָנוּ דְּדַעְתָּא קַדִּישָׁא, וּמִתְעַטֵּר בֵּיהּ בַּר נָשׁ, וְדָחֲלִין מִנֵּיהּ כֹּלָּא. כְּדֵין הַאי בַּר נָשׁ אִקְרֵי בְּרָא לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בַּר הֵיכָלָא דְּמַלְכָּא. עָאל בְּכָל תַּרְעוֹי, לֵית דְּיִמְחֵי בִּידֵיהּ.

he looks into the firmament, and a light of holy knowledge rests upon him. As the man is thus adorned and shrouded with light all things tremble before him, for he is called the son of the Holy One, the son of the King’s Palace.

בְּשַׁעֲתָא דְּקָרֵי לְהֵיכָלָא דְּמַלְכָּא, עָלֵיהּ כְּתִיב, (תהילים קמ״ה:י״ח) קָרוֹב יְיָ’ לְכָל קוֹרְאָיו לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאוּהוּ בֶאֱמֶת. מַאי בֶאֱמֶת. כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא, (מיכה ז׳:כ׳) תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב, דְּיָדַע לְיַחֲדָא שְׁמָא קַדִּישָׁא בִּצְלוֹתֵיהּ (נ”א בעלמא) כְּדְקָא יֵאוֹת. וְדָא פּוּלְחָנָא דְּמַלְכָּא (נ”א דשמא) קַדִּישָׁא.

Concerning him it is written, “The Lord is nigh to all who call upon him, to all that call upon him in truth” (Ps. 145, 18). The words “in truth” have the same significance as in the verse, “Thou wilt give truth to Jacob” (Micah 7, 20), “truth” here meaning the full knowledge which enables the worshipper perfectly to unite the letters of the Holy Name in prayer, which is indeed the true service of the Holy Name.

וּמַאן דְּיָדַע לְיַחֲדָא שְׁמָא קַדִּישָׁא כְּדְקָא יֵאוֹת, אוֹקִים אוּמָא יְחִידָא בְּעָלְמָא, דִּכְתִּיב, (שמואל ב ז׳:כ״ג) וּמִי כְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ. וְעַל דָּא אוֹקִימְנָא, כָּל כֹּהֵן דְּלָא יָדַע לְיַחֲדָא שְׁמָא קַדִּישָׁא כְּדְקָא יֵאוֹת, לָאו פּוּלְחָנִיהּ פּוּלְחָנָא. דְּהָא כֹּלָּא בֵּיהּ תַּלְיָא, פּוּלְחָנָא עִלָּאָה, וּפוּלְחָנָא תַּתָּאָה. וּבָעֵי לְכַוְּונָא לִבָּא וּרְעוּתָא, בְּגִין דְּיִתְבָּרְכוּן עִלָּאֵי וְתַתָּאֵי.

He who knows how to unify thus the Holy Name establishes the one, the peculiar people in the world, as it is written: “And who is like thy people Israel, one people on earth? ” (2 Sam. 8, 23). Therefore it has been taught that a priest who knows not how to unify thus the Holy Name cannot perform proper service, for on the achievement of that unity hangs both celestial and terrestrial worship. The priest must, therefore, strive to concentrate heart and mind on the attainment of this unification, so that those above and those below may be blessed.

כְּתִיב (ישעיהו א׳:י״ב) כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי. כָּל בַּר נָשׁ דְּאָתֵי לְיַחֲדָא שְׁמָא קַדִּישָׁא, וְלָא אִתְכַּוָון בֵּיהּ בְּלִבָּא וּרְעוּתָא וּדְחִילוּ, בְּגִין דְּיִתְבָּרְכוּן בֵּיהּ עִלָּאֵי וְתַתָּאֵי, רָמָאן לֵיהּ צְלוֹתֵיהּ לְבַר, וְכֹלָּא מַכְרִיזֵי עָלֵיהּ לְבִישׁ. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קָרֵי עָלֵיהּ כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי.

And if a man comes to unify the Holy Name, but without proper concentration of mind and devotion of heart, to the end that the supernal and terrestrial hosts should be blessed thereby, then his prayer is rejected and all beings denounce him, and he is numbered with those of whom the Holy One said, “When ye come to see (reading lir’oth instead of leraoth) my countenance

כִּי תָבוֹאוּ לִרְאוֹת מִבָּעֵי לֵיהּ, מַאי לֵרָאוֹת פָּנָי. אֶלָּא כָּל אִינּוּן אַנְפִּין דְּמַלְכָּא, טְמִירִין בְּעִמְקָא (נ”א באתר) לְבָתַר חֲשׁוֹכָא (ס”א ישת חשך סתרו וכל וכו’) וְכָל אִינּוּן דְּיַדְעִין לְיַחֲדָא שְׁמָא קַדִּישָׁא כְּדְקָא יֵאוֹת מִתְבַקְעִין כָּל אִינּוּן כּוֹתָלֵי חֲשׁוֹכָא, וְאַנְפִּין דְּמַלְכָּא אִתְחַזְיָין, וְנָהֲרִין לְכֹלָּא. וְכַד אִינּוּן אִתְחַזְיָין וְנָהֲרִין, מִתְבָּרְכִין כֹּלָּא עִלָּאִין וְתַתָּאִין. כְּדֵין בִּרְכָּאן אִשְׁתְּכָחוּ בְּכֻלְּהוּ עָלְמִין, וּכְדֵין כְּתִיב לֵרָאוֹת פָּנָי.

(panim, lit. countenances), who hath required this from your hand, to tread my courts?” All the “countenances” of the King are hidden in the depths of darkness, but for those who know how perfectly to unite the Holy Name, all the walls of darkness are burst asunder, and the diverse “countenances” of the King are made manifest, and shine upon all, bringing blessing to heavenly and earthly beings.

מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם, מַאי קָא מַיְירֵי. אֶלָּא מַאן דְּאָתֵי לְיַחֲדָא שְׁמָא קַדִּישָׁא עִלָּאָה, בָּעֵי לְיַחֲדָא מִסִּטְרָא דְּזֹאת. כְּמָה דִּכְתִּיב, (ויקרא ט״ז:ג׳) בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ. בְּגִין דְּיִזְדַּוְּוגֻן כַּחֲדָא, אִינּוּן תְּרֵין: צַדִּיק וְצֶדֶק, בְּזִוּוּגָא חֲדָא. בְּגִין דְּיִתְבָּרְכוּן כֹּלָּא מִנַּיְיהוּ וְאִלֵּין אִקְרוּן חֲצֵרֶךָ, כְּמָה דִּכְתִּיב, (תהילים ס״ה:ה׳) אֲשְׁרֵי תִּבְחַר וּתְקָרֵב יִשְׁכֹּן חֲצֵרֶךָ.

He who comes to unify the Holy Name must do so from the side of zoth (lit. “this”, a name for the Shekinah), as it is written, “with this (be-zoth) shall Aaron come into the sanctuary” (Lev. 16, 3), in order that the Zaddik and Righteousness may be perfectly united, and through this union all things may be blessed.

וְאִי אִיהוּ אָתֵי לְיַחֲדָא שְׁמָא קַדִּישָׁא, וְלָא יִתְכַּוָּון בֵּיהּ בִּרְעוּתָא דְּלִבָּא, בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ. קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָמַר, מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמוֹס חֲצֵרָי. זֹאת וַדַּאי, דְּהָא לא אִשְׁתְּכַח בְּהוּ בִּרְכָּאן. וְלָא דַּי דְּלָא אִשְׁתְּכָחוּ בְּהוּ בִּרְכָּאן, אֶלָּא דְּשַׁרְיָא בְּהוּ דִּינָא וְאִשְׁתְּכַח דִּינָא בְּכֹלָּא.

But if he attempts to unify the Holy Name without bringing himself into the fitting frame of mind, if he come not in fear and love, then God says unto him: “Who hath required this (zoth) of your hand to tread my courts?” (Ibid.). No blessing appertains to such prayer; nay, rather, he who prays in such a fashion merely invokes upon himself and upon all things the attribute of Judgement.

תָּא חֲזֵי, יְמִינָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, מִנֵּיהּ מִתְעָרִין כָּל נְהִירוּ, כָּל בִּרְכָּאן, וְכָל חִדוּ. בֵּיהּ כָּלִיל שְׂמָאלָא כְּמָה דְּאִית בְּבַר נָשׁ יְמִינָא וּשְׂמָאלָא, וּשְׂמָאלָא אִתְכְּלִיל בִּימִינָא, וִימִינָא הוּא כָּלִיל כֹּלָּא. וְכַד אִתְּעַר יְמִינָא שְׂמָאלָא אִתְּעַר עִמֵּיהּ, דְּהָא בֵּיהּ אָחִיד וְאִתְכְּלִיל.

Now all light, all blessing, all joy, emanates from the “Right Hand” of the Holy One, blessed be He. Yet at the same time the “Left Hand” participates in the activities of the Right, just as in a human being, for though the right is the leader, yet when it is active the left becomes active likewise.

וְתָּא חֲזֵי, בְּשַׁעֲתָא דְּאָרִים בַּר נָשׁ יְדֵיהּ בִּצְלוֹתָא, מְכַוְּון בְּאֶצְבְּעָן דִּילֵיהּ לְעֵילָּא. כְּמָה דִּכְתִּיב, (שמות י״ז:י״א) וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל. דְּהָא (פ”ז ע”א) בִּימִינָא תַּלְיָא כֹּלָּא. וּכְתִיב (ויקרא ט׳:כ״ב) וַיִשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָו, וּכְתִיב חָסֵר. וּכְדֵין אִתְכְּוַון לְבָרְכָה לְעֵילָּא.

When a man raises up his hand in prayer, his purpose is to bless God.

וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָאו הָכִי, בְּשַׁעֲתָא דְּאָרִים יְמִינָא לְעֵילָּא, וַוי לְהוּ לְתַתָּאֵי, דְּהָא כָּל סִיַּיעְתָּא וְכָל בִּרְכָּאן אִסְתָּלִיקוּ מִנַּיְיהוּ. מְנָלָן. דִּכְתִּיב נָטִיתָ יְמִינְךָ תִּבְלָעֵמוֹ אָרֶץ. מַאי נָטִיתָ יְמִינְךָ. כְּתַרְגּוּמוֹ, אֲרִימַת יְמִינְךָ. מִיָּד תִּבְלָעֵמוֹ אָרֶץ. וְכַד יְמִינָא אִשְׁתְּכַח, שְׂמָאלָא אִשְׁתְּכַח עִמֵּיהּ, וּכְדֵין לָא שַׁלְטִין דִּינִין בְּעָלְמָא, מַאי טַעְמָא, בְּגִין דִּימִינָא אִשְׁתְּכַח עִמֵּיהּ. וְאִי יְמִינָא אִסְתַּלָּקַת, הָא שְׂמָאלָא אִזְדַּמְּנַת, כְּדֵין דִּינִין מִתְעָרִין בְּעָלְמָא, וְדִינָא שַׁרְיָא בְּכֹלָּא.

But with God it is the reverse: when He raises up His right hand, then woe unto those below, yea, woe and tribulation; for then all blessing and support is removed from them. We learn this from the verse: “Thou stretchedst out thy right hand, the earth swallowed them” (Ex. 15, 12), meaning, that so soon as God raised His right hand they perished. (The Targum also renders, “Thou liftedst up Thy right hand”.) When the Right Hand is in its place, the Left Hand is under its dominance, therefore stern justice can have no power among men. But if the Right Hand is lifted up, the Left remains alone, and stirs up mighty judgement in the world.’

רַבִּי שִׁמְעוֹן כַּד הֲוָה מָטֵי לְהַאי קְרָא, הֲוָה בָּכֵי, דִּכְתִּיב, (איכה ב׳:ג׳) הֵשִׁיב אָחוֹר יְמִינוֹ. וְכִי אֶפְשָׁר דְּהֵשִׁיב אָחוֹר יְמִינוֹ. אֶלָּא בְּגִין דְּאַקְדִּים שְׂמָאלָא לְנַחְתָּא בְּעָלְמָא, וִימִינָא אִשְׁתַּאֲרַת בַּאֲתָר אַחֲרָא.

Each time that R. Simeon came to the words, “He hath drawn back his right hand,’ (Lam. 2, 3), he used to weep, interpreting them to mean that the Lord permitted the Left Hand to be powerful and to have sole dominion over the worlds, while the Right Hand remained in another place, far off.

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, כְּתִיב (ישעיהו נ״ז:א׳) הַצַּדִּיק אָבָד. וְהָא אוֹקִימְנָא מִלֵּי, הַצַּדִּיק נֶאֱבַד לָא כְּתִיב, אֶלָּא הַצַּדִּיק אָבָד. מִכָּל אִינּוּן אַנְפֵּי מַלְכָּא, לָא אִשְׁתְּכַח דְּאָבַד, אֶלָּא צַדִּיק. אָבַד בִּתְרֵי סִטְרֵי: חַד, דְּלָא שָׁרָאן בֵּיהּ בִּרְכָּאן, כַּד בְּקַדְמִיתָא. וְחַד, דְּאִתְרְחִיקַת מִנֵּיהּ בַּת זוּגֵיהּ דְּהִיא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. אִשְׁתְּכַח, דְּצַדִּיק אָבַד יַתִּיר מִכֹּלָּא. וּלְזִמְנָא דְּאָתֵי כְּתִיב, (זכריה ט׳:ט׳) גִּילִי מְאֹד בַּת צִיּוֹן הָרִיעִי בַּת יְרוּשָׁלַ ם הִנֵּה מַלְכֵּךְ יָבֹא לָךְ צַדִּיק וְנוֹשָׁע הוּא. צַדִּיק וּמוֹשִׁיעַ לָא כְּתִיב, אֶלָּא צַדִּיק וְנוֹשָׁע הוּא. הוּא נוֹשָׁע וַדַּאי. וְהָא אִתְּמַר.

R. Simeon interpreted the words “hazaddik abad” (lit. “the righteous comes to grief’, is lost, perishes (Isa. 57, 1), in the sense that when the Temple was destroyed, of all the aspects of the King it was the one that is known as “Righteous” (Zaddik) that “lost”, in a twofold sense. He lost because blessings no longer abode with Him as before; and He also lost because His spouse, the Community of Israel, was parted from Him. Thus the Righteous “lost” more than all. Moreover, concerning the time to be, which is the time of the Messiah, it is written: “Rejoice greatly, O daughter of Zion, shout, O daughter of Jerusalem, behold thy king cometh unto thee, he is righteous and saving himself (nosha’)” (Zech. 9, 9). It does not say “moshia”’-“saving” or “a saviour”, but “nosha’”-“being saved”, literally.

(שמות ט״ו:ו׳) יְמִינְךָ יְיָ’ נְאְדָּרִי בַּכֹּחַ. מַאי נֶאְדָּרִי, נֶאְדָּר מִבָּעֵי לֵיהּ. אֶלָּא, בְּשַׁעֲתָא דִּשְׂמָאלָא אַתְיָא לְאִזְדַּוְּוגָא בִּימִינָא, כְּדֵין כְּתִיב נֶאְדָּרִי (ס”א בכח, תרי, ולעולם וכו’) תִּרְעַץ, וּלְעוֹלָם הָכִי הוּא בְּגִין דִּשְׂמָאלָא אִשְׁתְּכַח בִּימִינָא, וְאִתְכְּלִיל בֵּיהּ.

THY RIGHT HAND, O LORD, GLORIFIED IN POWER, THY RIGHT HAND DASHES IN PIECES THE ENEMY. The form “ne’ddari” (glorified) instead of “ne’ddar” suggests a plural, referring as it does to the joining of the Left Hand with the Right.

אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא הָכִי הוּא, דְּבַר נָשׁ אִשְׁתְּכַח דְּאִתְפְּלַג. מַאי טַעְמָא. בְּגִין לְקַבְּלָא עִמֵּיהּ בַּת זוּגֵיהּ, דְּיִתְעֲבִידוּ חַד גּוּפָא מַמָּשׁ. כַּד יְמִינְךָ, אִשְׁתְּכַח דְּאִתְפְּלַג. מַאי טַעְמָא. בְּגִין לְקַבְּלָא עִמֵּיהּ שְׂמָאלָא. וְהָכִי הוּא כֹּלָּא, חַד בְּחַד. וְעַל דָּא, בְּחַד מָחֵי וּמַסֵּי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב יְמִינְךָ יְיָ’ תִּרְעַץ אוֹיֵב.

Said R. Simeon: ‘It is as we have explained. Just as man was divided physically, in order that he should receive a wife and both together form one body, so the Right Hand was divided, as it were, in order that it might take unto itself the Left and both become one, and therefore it is that God smites and heals with one and the same Hand.

תָּא חֲזֵי, שִׁירָתָא דָּא אִתְּמַר, עַל הַהוּא זִמְנָא, וְעַל זִמְנָא דְּאָתֵי, בְּיוֹמֵי דְּיִתְּעַר מַלְכָּא מְשִׁיחָא, דִּכְתִּיב, יְמִינְךָ יְיָ’ תִּרְעַץ אוֹיֵב, רָעַצְתְּ לָא כְּתִיב, אֶלָּא תִּרְעַץ. מַה כְּתִיב בְּקַדְמִיתָא, (איכה א׳:י״ג) הֵשִׁיב אָחוֹר יְמִינוֹ מִפְּנֵי אוֹיֵב, בְּהַהוּא זִמְנָא, הִיא תִּרְעַץ אוֹיֵב לְזִמְנָא דְּאָתֵי.

Note that this whole song has a reference both to the time of its composition and to the future; hence it does not say “hath dashed”, but “dashes” (tirtaz, lit. will dash), i.e. when the Messiah shall arise.

וְכֹלָּא הָכִי הוּא, תַּהֲרוֹס קָמֶיךָ, הָרַסְתָּ לָא כְּתִיב, אֶלָּא תַּהֲרוֹס. תְּשַׁלַּח חֲרוֹנְךָ יֹאכְלֵמוֹ כַּקַּשׁ, כֹּלָּא לְזִמְנָא דְּאָתֵי. יְמִינְךָ יְיָ’ נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ, בְּזִמְנָא דָּא, בְּעָלְמָא דֵּין. יְמִינְךָ יְיָ’ תִּרְעַץ אוֹיֵב, בְּזִמְנָא דְּמַלְכָּא מְשִׁיחָא. וּבְרוֹב גְּאוֹנְךָ תַּהֲרוֹס קָמֶיךָ, לְבִיאַת גּוֹג וּמָגוֹג. תְּשַׁלַּח חֲרוֹנְךָ יֹאכְלֵמוֹ כַּקַּשׁ, לִתְחִיַּית הַמֵּתִים. דִּכְתִּיב, (דניאל י״ב:ב׳) וְרַבִּים מִיְשֵׁינֵי אַדְמַת עָפָר יָקִיצוּ אֵלֶּה לְחַיֵּי עוֹלָם וְאֵלֶּה לַחֲרָפוֹת וּלְדִרְאוֹן עוֹלָם.

The same applies to the following verse: “In the fulness of thy majesty thou wilt overthrow (taharos) thine opponents; thou wilt send forth (teshalah) thy wrath; it will devour them like stubble.” Thus the words, “Thy right hand, O Lord, glorified in power”, refers to this time, to this world; the words “Thy right hand will dash the enemy” to the time of the Messiah; “ln the fulness of thy majesty thou wilt overthrow thine opponents” to the time of Gog and Magog; “Thou wilt send forth thy wrath, it will devour them like stubble” to the time of the resurrection, of which it says, “and many of them that sleep in the dust of the earth shall awake, some to everlasting life, and some to shame and everlasting contempt” (Dan. 12, 2).

בְּהַהוּא זִמְנָא, אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, זַכָּאִין אִינּוּן דְּיִשְׁתַּאֲרוּן בְּעָלְמָא, וּמַאן אִינּוּן. תָּא חֲזֵי, לָא יִשְׁתְּאַר מִבְּנִי עָלְמָא, בַּר אִינּוּן גְּזִירִין, דְּקַבִּילוּ אָת קַיָּימָא קַדִּישָׁא, וְעָאלוּ בְּקַיְּימָא קַדִּישָׁא, בְּאִינּוּן תְּרֵין חוּלָקִין, כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא. וְהוּא נָטִיר לֵיהּ לְהַהוּא קַיָּים, וְלָא עַיְילֵיהּ בְּאֲתָר דְּלָא אִצְטְרִיךְ, אִלֵּין אִינּוּן דְּיִשְׁתַּאֲרוּן, וְיִכָּתְבוּן לְחַיֵּי עָלְמָא.

Blessed are those who will be left in the world at that time! And who will they be? None will remain, except the circumcised who have accepted upon themselves the sign of the holy covenant and have entered into this holy covenant in its two parts, as we have pointed out, and have guarded the covenant against contact with an alien sphere.

מְנָלָן. דִּכְתִּיב, (ישעיהו ד׳:ג׳) וְהָיָה הַנִּשְׁאָר בְּצִיּוֹן וְהַנּוֹתָר בִּיְרוּשָׁלַ ם קָדוֹשׁ יֵאָמֶר לוֹ כָּל הַכָּתוּב לְחַיִּים בִּיְרוּשָׁלַ ם. מַשְׁמַע הַנִּשְׁאָר בְּצִיּוֹן וְהַנּוֹתָר בִּיְרוּשָׁלַ ם, דְּכָל מַאן דְּאִתְגְּזַר, בְּאִלֵּין תְּרֵין דַּרְגִּין עָאל. וְאִי נָטִיר לְהַהוּא קַיָּים כַּדְקָא חֲזֵי, וְיִזְדְּהַר בֵּיהּ, עָלֵיהּ כְּתִיב הַנִּשְׁאָר בְּצִיּוֹן וְהַנּוֹתָר בִּיְרוּשָׁלַ ם. אִלֵּין יִשְׁתַּאֲרוּן בְּהַהוּא זִמְנָא, וָבֹהוּ זַמִּין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְחָדְתָּא עָלְמָא, וּלְמֵחדֵי בְּהוּ. עַל הַהוּא זִמְנָא כְּתִיב, (תהילים ק״ד:ל״א) יְהִי כְבוֹד יְיָ’ לְעוֹלָם יִשְׂמַח יְיָ’ בְּמַעֲשָׂיו.

These will remain and their names will be written “to life eternal”, as it says: “And it shall come to pass that he that is left in Zion, and he that remaineth in Jerusalem, shall be called ‘holy’, even everyone that is written to life in Jerusalem” (Isa. 4, 3). “Zion” and “Jerusalem” symbolize the two grades (Foundation and Kingdom) into which he who will be circumcised shall enter. Such shall remain at that time, and the Holy One, blessed be He, will renew the world with them and rejoice together with them. Concerning that time it is written: “May the glory of the Lord remain for ever; may the Lord rejoice in his works” (Ps. 104, 31).’

ר’ חִיָּיא הֲוָה אָזִיל לְגַבֵּי רִבִּי אֶלְעָזָר, אַשְׁכָּחֵיהּ, דְּהֲוָה יָתִיב לְגַבֵּיהּ דְּרִבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקוּנְיָיא חָמוּי. עַד דְּזָקִיף רֵישֵׁיהּ, חָמָא לֵיהּ לְרִבִּי חִיָּיא, אָמַר, (ישעיהו י״ט:כ״ד-כ״ה) בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יִשְׂרָאֵל שְׁלִישִׁיָּה לְמִצְרַיִם וּלְאַשּׁוּר בְּרָכָה בְּקֶרֶב הָאָרֶץ אֲשֶׁר בֵּרַכוֹ יְיָ’ צְבָאוֹת לֵאמֹר בָּרוּךְ עַמִּי מִצְרַיִם וּמַעֲשֵׂה יָדַי אַשּׁוּר וְנַחֲלָתִי יִשְׂרָאֵל, וְכִי אַשּׁוּר וּמִצְרַיִם קְרִיבִין אִינּוּן לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא?

R. Hiya once went to visit R. Eleazar, whom he found with R. Jose, the son of R. Simeon ben Lekunya, his father-in-law. As R. Eleazar raised his head he noticed R. Hiya.

אֶלָּא, עַל גָּלוּתָא דְּיִסְקוּן מִמִּצְרַיִם וּמֵאַשּׁוּר אִתְּמַר, וְאִי אִתְּמַר עַל מִצְרַיִם וְעַל אַשּׁוּר, עַל אִינּוּן חֲסִידִין דִּלְהוֹן, דְּאַהַדְרוּ בְּתִיּוּבְתָּא, וְאִשְׁתַּאֲרוּן לְמִפְלַח לְיִשְׂרָאֵל וּלְמַלְכָּא מְשִׁיחָא, דִּכְתִּיב, (תהילים ע״ב:י״א) וְיִשְׁתַּחֲווּ לוֹ כָּל מְלָכִים. וּכְתִיב, (ישעיהו מ״ט:כ״ג) וְהָיוּ מְלָכִים אוֹמְנַיִךְ וְגוֹ’.

אֲמַר לֵיהּ, מַאי דִּכְתִּיב, (משלי ג׳:י״ז) דְּרָכֶיהּ דַּרְכֵי נֹעַם אֲמַר לֵיהּ כַּמָּה טִפְּשִׁין כו’ בְּנֵי עָלְמָא, דְּלָא יַדְעִין וְלָא מַשְׁגִּיחִין בְּמִלּוֹי דְּאוֹרַיְיתָא, דְּהָא מִלִּין דְּאוֹרַיְיתָא (נ”א כמה רזין עלאין אית בהו) אִינּוּן אָרְחָא לְמִזְכֵּי בְּהַהוּא נֹעַם יְיָ’ דִּכְתִּיב דְּרָכֶיהּ דַּרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם. דַּרְכֵי נֹעַם וַדַּאי. מַאי נֹעַם. כְּמָה דִּכְתִּיב, (תהילים כ״ז:ד׳) לַחֲזוֹת בְּנֹעַם יְיָ’, וְהָא אוּקְמוּהָ, בְּגִין (נ”א כך) דְּאוֹרַיְיתָא, וְאָרְחוֹי, מֵהַהוּא נֹעַם אַתְיָין, וְאִינּוּן אָרְחִין פְּרִישָׁן בֵּיהּ, וְעַל דָּא דְּרָכֶיהּ דַּרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם.

Said the latter: ‘What is the meaning of the words, “Her ways are ways of pleasantness” (Prov. 3, 17)?’ He replied: ‘How foolish are the sons of men that they neither know nor heed the words of the T orah! These words are the “ways” by which one merits that “pleasantness of the Lord” of which the Psalmist speaks (Ps. 27, 5). As we have pointed out on another occasion, the Torah and her ways emanate from this “pleasantness”.’

אָמַר רִבִּי חִיָּיא, תָּנִינָן, בְּשַׁעֲתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יָהַב אוֹרַיְיתָא לְיִשְׂרָאֵל, נָפַק נְהוֹרָא מֵהַהוּא נֹעַם, וְאִתְעַטָּר בֵּיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּמֵהַהוּא נֹעַם אַבְהִיקוּ זִיוָון דְּכֻלְּהוּ עָלְמִין דְּכֻלְּהוּ רְקִיעִין, דְּכֻלְּהוּ כִּתְרִין. עַל הַהִיא שַׁעֲתָא כְּתִיב, (שיר השירים ג׳:י״א) צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלמֹה וְגוֹ’.

Said R. Hiya: ‘We have a tradition that when the Holy One, blessed be He, gave the Torah to Israel a light shone forth from that sphere which is called “Pleasantness”, a light wherewith the Holy One crowned Himself, and from which were irradiated all worlds, all firmaments, and all crowns, and concerning which it is written: “Go forth, O ye daughters of Zion, and behold king Solomon with the crown wherewith his mother crowned him in the day of his espousals, and in the day of the gladness of his heart” (S.S. 3, 11).

וְהַהִיא שַׁעֲתָא דְּאִתְבְּנֵי מַקְדְּשָׁא, אִתְעַטָּר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּהַהוּא עֲטָּרָה, וְיָתִיב בְּכֻרְסְיָיא דִּילֵיהּ, וְאִתְעַטָּר בַּעֲטְרוֹי. וּמֵהַהוּא זִמְנָא דְּאִתְחָרַב בֵּי מַקְדְּשָׁא, לָא אִתְעַטָּר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בַּעֲטְרוֹי, וְהַהוּא נֹעַם אִתְטָמַּר וְאִתְגְּנִיז.

When the building of the Temple was completed, the Holy One, blessed be He, crowned Himself with this crown and seated Himself on His Throne. But since the destruction of the Temple He has not donned this crown, and the “Pleasantness” is concealed and hidden.’

Beshalach, Chapter 20

אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, בְּשַׁעֲתָא דְּעָאל מֹשֶׁה בְּגוֹ עֲנָנָא, כְּמָה דִּכְתִּיב, (שמות כ״ד:י״ח) וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן, כְּבַר נָשׁ דְּהֲוָה אָזִיל בַּאֲתָר דְּרוּחָא. אִיעְרַע בֵּיהּ חַד (ויקרא ע”ח ע”ב) מַלְאָכָא רַבְרְבָא, וְתָאנָא, קְמוּאֵ”ל שְׁמֵיהּ. וְהוּא מְמָנָא עַל תְּרֵיסָר אַלְפִין מְמָנָן שְׁלִיחָן. בָּעָא לְאִזְדַּוְּוגָא בֵּיהּ בְּמֹשֶׁה, פָּתַח מֹשֶׁה פּוּמֵיהּ, (בראשית ט”ז ע”א) בִּתְרֵיסַר אַתְוָון גְּלִיפָן דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא דְּאוֹלִיף לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בַּסְּנֶה, וְאִתְרְחַק מִנֵּיהּ תְּרֵיסַר אַלְפִין פַּרְסִין, וַהֲוָה אָזַל מֹשֶׁה בַּעֲנָנָא, וְעֵינוֹי מְלַהֲטָן כְּגוּמְרִין דְּאֶשָּׁא.

Said R. Eleazar: ‘When Moses entered the cloud (Ex. 24, 18), like a man traversing the region of the Spirit, a certain great angel, whose name, according to tradition, is Kemuel, and who is appointed guardian and chief over twelve thousand messengers, sought to attack him. Thereupon Moses opened his mouth and uttered the twelve letters of the Holy Name which the Holy One had taught him at the bush, and the angel departed from him to a distance of twelve thousand parasangs. And Moses walked in the midst of the cloud, his eyes flaming like coals of fire.

עַד דְּאִיעֲרַע בֵּיהּ חַד מַלְאָכָא, רַבְרְבָא וְיַקִּירָא מִן קַדְמָאָה, וְתָאנָא הֲדַרְנִיאֵ”ל שְׁמֵיהּ, וְהוּא עִלָּאָה עַל שְׁאַר מַלְאָכִין, אֶלֶף וְשִׁתִּין רִבּוֹא פַּרְסִין, וְקָלֵיהּ אָזִיל בְּמָאתָן אֶלֶף רְקִיעִין, דְּמִסְתַּחֲרָאן בְּאֶשָּׁא חִיוָּורָא. כֵּיוָן דְּחָמָא לֵיהּ מֹשֶׁה, לָא יָכִיל לְמַלְּלָא. בָּעָא לְמִשְׁדֵּי גַּרְמֵיהּ מִגּוֹ עֲנָנָא.

Then another angel met him, greater and more eminent than the first. His name, according to tradition, is Hadraniel, and he is set above all the other angels and celestial cohorts, yea, is even removed from them by a distance of one thousand and sixty myriads of parasangs, and his voice, when he proclaims the will of the Lord, penetrates through two hundred thousand firmaments which are surrounded by a white fire. On seeing him, Moses was struck dumb with awe, and would have thrown himself down from the cloud.

אֲמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, מֹשֶׁה, וְכִי אַנְתְּ הוּא דְּאַסְגִּית מִלִּין עִמִּי בַּסְּנֶה, דְּבָעִית לְמִנְדַּע רָזָא דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא, וְלָא דָּחַלְתְּ. וְהַשְׁתָּא אַתְּ דָּחִיל מֵחָד מִשַּׁמָּשַׁי. כֵּיוָן דִּשְׁמַע מֹשֶׁה קַלֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אִתְתַּקַּף. פָּתַח פּוּמֵיהּ, בְּע”ב אַתְוָון דִּשְׁמָא עִלָּאָה, כֵּיוָן דִּשְׁמַע הֲדַרְנִי”אֵל אַתְוָון דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא, מִפּוּמֵיהּ דְּמֹשֶׁה, אִזְדַּעְזָע. קָרִיב לְגַבֵּיהּ, אֲמַר לֵיהּ, זַכָּאָה חוּלָקָךְ מֹשֶׁה, דְּאִתְגְלֵי לָךְ, מַה דְּלָא אִתְגְּלֵי לְמַלְאֲכֵי עִלָּאֵי.

but the Holy One, blessed be He, admonished him, saying: “Moses, thou didst speak much with Me at the bush and didst desire that I should reveal to thee the Holy Name, and wast not afraid, and art thou now affrighted before one of My servants!” When Moses heard these words from the voice of his Master, he took courage; opening his mouth, he uttered the Supreme Name of seventy-two letters. At this, Hadraniel trembled, and drew near to Moses and cried: “Happy indeed is thy lot, O Moses, for that thou hast been vouchsafed knowledge such as is denied even to the supernal angels!”

וַהֲוָה אָזִיל עִמֵּיהּ, עַד דְּמָטוּ לְאֶשָּׁא תַּקִּיפָא, דְּחָד מַלְאָכָא דִּי שְׁמֵיהּ סַנְדַּלְפוֹן. וְתָאנָא, סַנְדַּלְפוֹן עִלָּאָה הוּא עַל שְׁאַר חַבְרוֹי, חֲמֵשׁ מְאָה שְׁנִין. וְהוּא קָאִים בָּתַר פַּרְגּוֹדָא דְּמָארֵיהּ, וְקָשֵׁר לֵיהּ כִּתְרִין, מִבָּעוּתֵיהוֹן (בראשית קס”ז ע”ב) דִּצְלוֹתָא דְּיִשְׂרָאֵל. וּבְשַׁעֲתָא דְּמָטֵי הַאי כֶּתֶר לְרֵישֵׁיהּ דְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא, הוּא מְקַבֵּל צְלוֹתֵהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל. וְכֻלְּהוּ חַיָּילִין וְאֻכְלוֹסִין מִזְדַּעְזְעִין, וְנָהֲמִין וְאַמְרִין, בְּרִיךְ יְקָרָא דַּיְיָ’ מֵאֲתַר בֵּית שְׁכִינְתֵּיהּ.

He then went along with Moses until they came to a mighty fire belonging to an angel whose name is Sandalphon, and who, as tradition tells us, is removed from his fellow angels through the magnitude of his splendour by a distance of five hundred years, and who stands behind the “curtain” of his Master, and out of the prayers of Israel weaves crowns for his Lord, and when such a crown is placed on the head of the Holy King, He receives Israel’s supplications, and all the heavenly hosts begin to tremble in awe, and to shout: “Blessed be the glory of the Lord from his place” (Ezek. 3, 12).

אֲמַר לֵיהּ הֲדַרְנִיאֵל לְמֹשֶׁה, מֹשֶׁה, לֵית אֲנָא יָכִיל לִמְהַךְ עִמָּךְ, דְּלָא יוֹקִיד לִי אֶשָּׂא תַּקִּיפָא דְּסַנְדַּלְפוֹן. בֵּיהּ שַׁעֲתָא אִזְדַּעְזָע מֹשֶׁה, עַד דְּאַתְקִיף בֵּיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּמֹשֶׁה, וְאוֹתְבֵיהּ קָמֵיהּ, וְאוֹלִיף לֵיהּ אוֹרַיְיתָא. וְחָפָא לֵיהּ לְמֹשֶׁה, בְּהַהוּא נְהוֹרָא וְזִיוָא דְּהַהוּא נֹעַם, וַהֲווּ אַנְפּוֹי דְּמֹשֶׁה נְהִירִין בְּכָל אִינּוּן רְקִיעִין. וְכָל חֵילָא דִּשְׁמַיָּא הֲווֹ מִזְדַּעְזְעִין קָמֵיהּ, בְּשַׁעֲתָא דְּהֲוָה נָחִית בְּאוֹרַיְיתָא.

Said Hadraniel to Moses: “Moses, I can no longer be with thee, lest the powerful fire of Sandalphon burn me”. At that moment Moses began to quake with mighty dread, but the Holy One took hold of him and made him sit before Him and taught him the Torah, and spread over him the radiance of that “pleasantness”, so that his countenance shone in all those firmaments and all the hosts of heaven trembled before him when he descended with the Torah.

כֵּיוָן דְּחָבוּ יִשְׂרָאֵל לְתַתָּא, נָטַל קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא (נ”א ממשה) אֶלֶ”ף חוּלָקִין מֵהַהוּא זִיוָא. בֵּיהּ שַׁעֲתָא, בָּעוּ מַלְאָכִין עִלָּאִין, וְכָל אִינּוּן אֹכְלוֹסִין, לְאוֹקְדָא לְמֹשֶׁה, בְּשַׁעֲתָא דְּאֲמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא (שמות ל״ב:ז׳) לֵךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ. אִזְדַּעְזָע מֹשֶׁה, וְלָא יָכִיל לְמַלְּלָא, עַד דְּאַסְגֵּי בִּצְלוֹתִין וּבָעוּתִין קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא.

When the Israelites committed the sin of the Golden Calf below, the Holy One took away from Moses one thousand parts of that splendour, and the supernal angels and all those hosts came to burn him. When the Holy One said to him: “Go, get thee down, for thy people… have corrupted themselves” (Ex. 32, 7), Moses trembled and could not utter a word. Then he began to pray and intercede for Israel.

אֲמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, מֹשֶׁה, אַתְקִיף בְּכוּרְסְיָיא דִּילִי, עַד דְּגָעַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּכָל אִינּוּן אֹכְלוֹסִין, בְּכָל אִינּוּן חַיָּילִין, וְאַתְקִיף מֹשֶׁה בִּתְרֵין לוּחִין דְּאַבְנִין, וְאָחִית לוֹן לְתַתָּא. וְדָא הוּא דִּכְתִּיב, (משלי כ״א:כ״ב) עִיר גִּבּוֹרִים עָלָה חָכָם וַיוֹרֶד עֹז מִבְטֶחָה. וּמֵהַהוּא זִיוָא דְּאִשְׁתְּאַר בֵּיהּ, הֲווֹ מַבְהִיקִין אַנְפּוֹי דְּמֹשֶׁה. וּמַה בְּהַאי דְּאִשְׁתְּאַר בֵּיהּ לָא הֲוֵי יַכְלִין לְאִסְתַּכְּלָא בְּאַנְפּוֹי, בְּהַהוּא דְּאִסְתַּלָּק מִינֵּיהּ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.

Said the Holy One to him: “Moses lay hold of My Throne and gain courage therefrom!” And the Holy One rebuked all those hosts, and Moses took hold of the two tablets of stone and brought them down. Concerning this event it is written: “A wise man scaleth the city of the mighty, and bringeth down the strength of the confidence thereof’ (Prov. 21, 22). And from the remnants of that brightness Moses’s countenance shone. Now, if merely because of this remnant of brightness the children of Israel could not steadfastly behold the face of Moses, how glorious must the splendour have been in its original state!’

ר’ חִיָּיא אָמַר, יְמִינְךָ יְיָ’ נְאְדָּרִי בַּכֹּחַ, דָּא אוֹרַיְיתָא. וְעַל דָּא, יְמִינְךָ יְיָ’ תִּרְעַץ אוֹיֵב. דְּלֵית מִלָּה בְּעָלְמָא דְּיִתְבַּר חֵילֵיהוֹן דְּעַמִּין עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, בַּר בְּשַׁעֲתָא דְּיִשְׂרָאֵל מִתְעַסְּקִין בְּאוֹרַיְיתָא. דְּכָל זְמָן דְּיִשְׂרָאֵל מִתְעַסְּקִין בְּאוֹרַיְיתָא, יְמִינָא אִתְתְּקַף, וְאִתְּבַּר חֵילָא וְתּוּקְפָּא דְּעוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת. וּבְגִינֵי כַּךְ אוֹרַיְיתָא אִקְרִית עֹז, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (תהילים כ״ט:י״א) יְיָ’ עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן.

Said R. Hiya: ‘The words, “Thy right hand, O Lord, glorified in power”, refer to the Torah. This “right hand” does “dash in pieces the enemy”; for there is nothing which can break the power of the heathen nations save the power of the Torah, in the study of which Israel is absorbed. For as long as they are faithful students of the Torah the “Right Hand” is powerful and breaks down the domination of the heathen, and therefore the Torah is called “Strength”, as it says, “The Lord will give strength to his people” (Ps. 29, 11).

וּבְשַׁעֲתָא דְּיִשְׂרָאֵל לָא מִתְעַסְּקִין בְּאוֹרַיְיתָא שְׂמָאלָא אִתְתָּקַף, וְאִתְתָּקַף חֵילֵיהוֹן דְעוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, וְשַׁלְטִין עָלַיְיהוּ, וְגַזְרִין עָלַיְיהוּ גִּזְרִין, דְּלָא יַכְלִין לְמֵיקָם בְּהוּ. וְעַל דָּא אִתְגְּלִיאוּ בְּנִי יִשְׂרָאֵל, וְאִתְבָּדָרוּ בֵּינִי עַמְמַיָּא.

Contrariwise, when Israel neglects the Torah, the “Left Hand” predominates, and with it the power of heathendom and the nations rule over Israel and issue tyrannous decrees against them, and Israel is scattered among the nations, as it is written: “Why doeth the land perish and is burned up like a wilderness?… Because they have forsaken my Torah ” (Jer. 9, 11-12).’

דְּהָא הוּא דִּכְתִּיב (ירמיהו ט׳:י״ב) עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ וְגוֹ’, וַיֹּאמֶר יְיָ’ עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי. דְּהָא כָּל זִמְנָא דְּיִשְׂרָאֵל יִשְׁתַּדְּלוּן בְּאוֹרַיְיתָא, אִתְּבַר חֵילָא וְתּוּקְפָּא דְּכָל עוֹבְדֵי עֲבוֹדַה זָרָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב יְמִינְךָ יְיָ’ תִּרְעַץ אוֹיֵב. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, וַדַּאי הָכִי הוּא, דְּכָל זִמְנָא דְּקָלֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, אִשְׁתְּמַע בְּבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת וְכוּ’, כְּמָה דְּתַנִּינָא (בראשית כ״ז:כ״ב) הַקּוֹל קוֹל יַעֲקֹב, וְאִי לָאו הַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו, וְהָא אוֹקִימְנָא.

Said R. Eleazar: ‘It is indeed so. As long as the voices of the Israelites are heard in the synagogues and in the houses of study they are powerful: “the voice is the voice of Jacob”; but if not, then “the hand are the hands of Esau” (Gen. 27, 22), as has been explained on another occasion.’

Beshalach, Chapter 21

(שמות ט״ו:ז׳) וּבְרֹב גְּאוֹנְךָ תַּהֲרוֹס קָמֶיךָ. ר’ חִזְקִיָּה פָּתַח וְאָמַר, (תהילים י׳:א׳) לָמָּה יְיָ’ תַּעֲמוֹד בְּרָחוֹק תַּעְלִים לְעִתּוֹת בַּצָּרָה, בְּשַׁעֲתָא דְּחוֹבֵי עָלְמָא גָּרְמוּ, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא סָלִיק לְעֵילָּא לְעֵילָּא, וּבְנֵי נָשָׁא צַוְוחִין וְנַחְתִּין דִּמְעִין, וְלֵית מַאן דְּיִשְׁגַּח עָלַיְיהוּ. מַאי טַעְמָא. בְּגִין דְּאִיהוּ סָלִיק לְעֵילָּא לְעֵילָּא, וּתְשׁוּבָה אִתְמָנַּע מִנַּיְיהוּ, כְּדֵין כְּתִיב, וּבְרֹב גְּאוֹנְךָ תַּהֲרוֹס קָמֶיךָ.

IN THE GREATNESS OF THINE EXCELLENCY (lit. uplifting) THOU OVERTHROWEST THEM THAT RISE UP AGAINST THEE. R. Hezekiah found here the same idea as in the verse: “Why standest thou afar off, O Lord? Why hidest thou thyself in time of trouble?” (Ps. 10, 1). ‘The sins of mankind,’ he said, ‘cause the Holy One to ascend higher and higher, and then men cry bitterly but without avail, because the Holy One has departed from the world, and they are unable to return to Him.’

ר’ יִצְחָק אָמַר, הַאי קְרָא, בְּשַׁעֲתָא דְּאִתְלָבַשׁ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא גָּאוּתָא, עַל עֲמַמְיָא דְּיִתְכַּנְּשׁוּן עָלֵיהּ, כְּמָה דִּכְתִּיב, (תהילים ב׳:ב׳) וְרוֹזְנִים נוֹסְדוּ יַחַד עַל יְיָ’ וְעַל מְשִׁיחוֹ. וְתָאנָא זְמִינִין אִינּוּן שִׁבְעִין קַסְטוֹרִין מִכָּל עִיבָר, (נ”א עמין) לְאִתְכַּנְּשָׁא בְּהַהוּא זִמְנָא בְּאוֹכְלוֹסִין דְּכָל עָלְמָא, וּלְמֶעְבַּד קְרָבָא עַל יְרוּשָׁלַ ם קַרְתָּא קַדִּישָׁא, וּלְאַחֲדָא עֵיטִין עָלֵיהּ דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וּמַאי אַמְרֵי, נוֹקִים עַל פַּטְרוֹנָא בְּקַדְמִיתָא, וּלְבָתַר עַל עַמֵּיהּ, וְעַל הֵיכָלֵיהּ.

R. Isaac, however, applied these words to the time when the Holy One will adorn Himself with majesty in face of the nations who will gather against Him, of whom it says: “The kings of the earth set themselves, and the rulers take counsel together against the Lord and against his anointed” (Ps. 2, 2). We are told that the seventy guardians of the nations will at that time gather from all sides with the armies of the whole world and start war against Jerusalem the holy city, and take counsel together against the Holy One. They will say: “Let us rise first against the Patron, and then against His people and against His sanctuary!”

כְּדֵין זַמִין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְחַיְּיכָא עָלַיְיהוּ. דִּכְתִּיב, (תהילים ב׳:ד׳) יוֹשֵׁב בַּשָׁמַיִם יִשְׂחַק יְיָ’ יִלְעַג לָמוֹ. בְּהַהוּא זִמְנָא יִלְבַּשׁ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא גָּאוּותָא עָלַיְיהוּ, וִישֵׁיצִינוּן מִן עָלְמָא, כְּמָה דִּכְתִּיב, (זכריה י״ד:י״ב) וְזֹאת תִּהְיֶה הַמַּגֵּפָה אֲשֶׁר יִגֹּף יְיָ’ אֶת כָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר צָבְאוּ עַל יְרוּשָׁלַ ם הָמֵק בְּשָׂרוֹ וְהוּא עוֹמֵד עַל רַגְלָיו.

Then “He that sitteth in the heavens shall laugh; ehe Lord shall have them in derision” (v. 4). He will put on His majesty and shall dash them in pieces.’

רִבִּי אַבָּא אָמַר מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב יֵיסָא סָבָא, וְהָכִי אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, זַמִין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאַחֲיָיא לְכָל אִינּוּן מַלְכִין, דְּעָקוּ לְיִשְׂרָאֵל וְלִיְרוּשָׁלַ ם, לְאַנְדְּרִיאָנוּס, לְלוּפִינוֹס, וּנְבוּכַדְנֶצַר, וּלְסַנְחֵרִיב, וּלְכָל שְׁאַר מַלְכֵי עַמִּין, דְּחָרִיבוּ בֵּיתֵיהּ, וּלְשַׁלְּטָאָה לוֹן כְּקַדְמִיתָא, וְיִתְכָּנְּשׁוּן עִמְּהוֹן שְׁאַר עַמִּין, וְזַמִּין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאִתְפָּרְעָא מִנַּיְיהוּ בְּאִתְגַּלְּיָיא, סַחֲרָנֵי יְרוּשָׁלַם. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, וְזֹאת תִּהְיֶה הַמַּגֵּפָה אֲשֶׁר יִגֹּף יְיָ’ אֶת כָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר צָבְאוּ עַל יְרוּשָׁלַ ם. אֲשֶׁר יִצְבְּאוּ לָא כְּתִיב, אֶלָּא אֲשֶׁר צָבְאוּ. כְּדֵין כְּתִיב, וּבְרֹב גְּאוֹנְךָ תַּהֲרוֹס קָמֶיךָ, וְדָא לְזִמְנָא דְּאָתָא מְשִׁיחָא, כְּתִיב, וְשִׁירָתָא דָּא שִׁירָתָא דְּעָלְמִין הִיא.

R. Abba said, in the name of R. Jesse the Elder-and R. Simeon made the same remark- that the Holy One will bring to life again all those kings who afflicted Israel and Jerusalem: Hadrian, Lupinus, Nebuchadnezzar, Sennacherib, and all the other kings of the nations who have destroyed His house, and set them up again as rulers, and they shall gather many nations, and then He will do vengeance and justice upon them near Jerusalem, as it is written: “And this shall be the plague wherewith the Lord will smite all the people that have fought against Jerusalem” (Zech. 14, 12). On the other hand, here it says: “In the greatness of thy excellency Thou wilt overthrow thine opponents”, which refers to the Messianic times; and so this song has an eternal significance.

(שמות ט״ו:ח׳) וּבְרוּחַ אַפֶּיךָ נֶעֶרְמוּ מַיִם, בְּהַהוּא זִמְנָא. וּבְגִין כַּךְ אִית בְּהַהוּא זִמְנָא, וּלְזִמְנָא דְּמַלְכָּא מְשִׁיחָא, וּלְזִמְנָא דְּגוֹג וּמָגוֹג. נִצְּבוּ כְּמוֹ נֵד, לְזִמְנָא דְּעָלְמָא דְּאָתֵי, דְּאִיהוּ חֶדְוָותָא דְּכָל עָלְמִין.

Beshalach, Chapter 22

(שמות ט״ו:ט׳) אָמַר אוֹיֵב אֶרְדּוֹף אַשִּׂיג אֲחַלֵּק שָׁלָל. אָמַר אוֹיֵב, דָּא הַהוּא מְמָנָא רַבְרְבָא עַל מִצְרָאֵי, בְּשַׁעֲתָא דְּאִתְיְהִיב לֵיהּ שֻׁלְטָנוּתָא עַל יִשְׂרָאֵל, חָשִׁיב דְּיֵשֵׁיצִינוּן תְּחוֹת שֻׁלְטָנֵיהּ. אֶלָּא דְּדָכַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא טוּרֵי עָלְמָא, דַּהֲווֹ מְגִינִּין עָלַיְיהוּ. וְלָא תֵּימָא דָּא בִּלְחוֹדוֹי, אֶלָּא כָּל אִינּוּן רַבְרְבִין דִּמְמָנָן עַל כָּל עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, וְכַד אִתְיְיהִיב לְהוּ רְשׁוּתָא וְשֻׁלְטָנוּתָא עַל יִשְׂרָאֵל, כֻּלְּהוּ בָּעָאן דִּישֵׁיצוּן יִשְׂרָאֵל תְּחוֹתַיְיהוּ.

THE ENEMY SAID: I WILL PURSUE, I WILL OVERTAKE. “The enemy” is the celestial guardian of the Egyptians. When power was given to him over Israel, he desired to make an end of them, but the Holy One remembered the “Mountains of the world” (the Patriarchs), and these shielded them.

וְעַל דָּא, אִינּוּן עַמִּין דִּתְחוֹת שׁוּלְטָנֵיהוֹן דְּאִינּוּן מְמָנָן, כֻּלְּהוּ גַּזְירִין גְּזִרִין לְשֵׁיצָאָה לוֹן, אֶלָּא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּכַר טוּרֵי עָלְמָא, וְאָגִין עָלַיְיהוּ. וְכַד חָמָא מֹשֶׁה דָּא, שָׁרָא לְשַׁבְּחָא לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאָמַר מִי כָמוֹכָה בָּאֵלִים יְיָ’.

And this applies to all the supernal guardians of the nations: they all have the same desire to do away with Israel, but the Holy One remembers the merit of the “Mountains of the world” and protects them. When Moses realized this, he sang praises to the Holy One, blessed be He, saying: WHO IS LIKE UNTO THEE AMONG THE GODS, O LORD?

Beshalach, Chapter 23

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, אִילָנָא חַד רַבְרְבָא עִלָּאָה, תַּקִּיפָא, בֵּיהּ אִתְּזָנוּ עִלָּאִין וְתַתָּאִין. וְהוּא אִתְּחַם בִּתְרֵיסַר תְּחוּמִין, אִתְתָּקַּף בְּאַרְבַּע סִטְרֵי עָלְמָא, דְאִסְתָחֲרָאן (נ”א דאתחברן) בְּדוּכְתַּיְיהוּ. שִׁבְעִין עֲנָפִין סַלְּקִין בְּגַוֵּיהּ, וְאִתְּזָנוּ מִנֵּיהּ, בְּעִקַר שָׁרְשׁוֹי יַנְקִין אִינּוּן סַחֲרָנֵיהּ, וְאִינּוּן עֲנָפִין דְּמִשְׁתַּכְחִין בְּאִילָנָא.

Said R. Simeon: ‘There is a mighty and wondrous tree in the celestial sphere which supplies nourishment to beings above and below. It has twelve boundaries and stretches along the four sides of the world which encompass it. Seventy branches ascend from it and imbibe nourishment from its roots. Each branch, as the time arrives for it to be dominant, endeavours to drain the whole life of the tree, which is the essence of all the branches, and without which they would not exist.

כַּד מָטֵי עִדַן שֻׁלְטָנֵיהּ דְּכָל עֲנָפָא וַעֲנָפָא, כֻּלְּהוּ בָּעָאן לְשֵׁיצָאָה כֹּלָּא גּוּפָא דְּאִילָנָא, דְּאִיהוּ עִקָרָא דְּכֻלְּהוּ עֲנָפִין, הַהוּא דְּשָׁלִיט עָלַיְיהוּ, וְיִשְׂרָאֵל אֲחִידָן בֵּיהּ. כַּד מָטָא עָלַיְיהוּ שֻׁלְטָנוּתָא דְּהַהוּא גּוּפָא דְּאִילָנָא, חוּלָקָא דְּיִשְׂרָאֵל. בָּעֵי לְנַטְרָא לוֹן, וּלְמֵיהַב שְׁלָמָא בְּכֻלְּהוּ. וְעַל דָּא שִׁבְעִים פָּרֵי הֶחָג, לְמִיהַב שְׁלָמָא לְשִׁבְעִין עֲנָפִין דִּבְגוֹ אִילָנָא.

Israel clings to the main body of the tree, and when its time comes to be dominant it endeavours to protect the branches and to give peace to all. This is also symbolized by the seventy oxen offered on the feast of Tabernacles. Therefore it says: “Who is like unto thee among the gods (elim), O Lord?”; elim in the sense of “trees”, as in the passage, “for ye shall be ashamed of the elim (terebinths) which ye desired” (Isa. 1, 29).

וְעַל דָּא מִי כָמוֹכָה בָּאֵלִים יְיָ’. (מאי באלים. אילנא. כמה דאת אמרז, (ישעיהו א׳:כ״ט) כי יבושו מאילים אשר חמדתם. דהוא אילנא, דהוו פלחין לחד דפוסא, דמחקקין בגויה. ואקרי אלים אילנא) מִי כָּמֹכָה דְּיַעֲבֵיד כְּעוֹבָדָךְ וִירַחֵם עַל כֹּלָּא. מִי כָּמֹכָה בְּכָל הַהוּא סַחֲרָנֵיהּ דְּאִילָנָא דְּאַף עַל גַּב דְּאִיהוּ שַׁלְטָא, נָטִיר לְכֹלָּא, נָטִיר לְכָל שְׁאַר, וְלָא בַּעְיָא לְמֶעְבַּד עִמְּהוֹן גְּמִירָא. מִי כָּמֹכָה נְאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ, בְּהַהוּא חֵילָא עִלָּאָה דְּאִקְרֵי קֹדֶשׁ. נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ מַמָּשׁ, וְאִקְרֵי כֹּחַ יְיָ’ נֹעַם יְיָ’, וְהָא אוֹקִימְנָא מִילֵי.

“Who among these is like unto Thee, Who hast pity on all? Among the surroundings of the tree is any like unto Thee, eager to be the guardian of all, even when it dominates them”, not wishing to destroy them? “Who is like unto Thee, glorified in holiness?” Namely, in that supreme power called “Holiness”, “power of the Lord”, “pleasantness of the Lord”, as already stated.’ “Who is like unto Thee?” R. Jose discoursed on the verse: “I have seen all the works that are done under the sun, and, behold, all is vanity and breaking of spirit” (Eccl. 1, 14).

(שמות ט״ו:י״א) מִי כָּמֹכָה בָּאֵלִים יְיָ’. ר’ יוֹסֵי פָּתַח (קהלת א׳:י״ד) רָאִיתִי אֶת כָּל הַמַּעֲשִׂים אֲשֶׁר נַעֲשׂוּ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ וְהִנִּה הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ. שְׁלֹמֹה מַלְכָּא, דְּאִסְתַּלָּק בְּחָכְמְתָא יְתֵירָא עַל כָּל בְּנֵי עָלְמָא, הֵיךְ אָמַר דְּכָל עוֹבָדִין הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ. יָכוֹל אַף מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה, וְהָא כְּתִיב (ישעיהו ל״ב:י״ז) וְהָיָה מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה שָׁלוֹם. אֶלָּא הָא אוּקְמוּהָ, כָּל הַמַּעֲשִׂים אֲשֶׁר נַעֲשׂוּ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ כְּתִיב. שָׁאנִי מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה, דְּאִיהוּ לְעֵילָּא מִן שִׁמְשָׁא.

How could Solomon,’ he said, ‘the wisest of men, say that all human actions are vanity? Can this be said of acts of righteousness and lovingkindness, of which it is written, “and the work of righteousness shall be peace” (Isa. 32, 17)? However, as has been pointed out, “all is vanity” refers to “works that are done under the sun,” whilst “the work of righteousness” is above the sun.

וְהִנֵּה הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ, מַאי קָא מַיְירֵי. אִי תֵּימָא הַכֹּל הֶבֶל כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא, דְּאִיהוּ בְּרָזָא דְּחָכְמְתָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת, וְאִינּוּן הֲבָלִים קִיּוּמָא דְּעָלְמָא דִּלְעֵילָּא וְתַתָּא. מַאי תֵּימָא בְּהַאי, דִּכְתִּיב הָכָא, הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ. (והא מלתא דא תחת השמש כתיב)

So far so good. But what, then, is the meaning of “all is breath (hebel) and breaking of spirit” in regard to the “works that are done under the sun “? Have we not been taught that “hebel” (breath) is the basis of the world above and the world below?

אֶלָּא הָכִי אוּקְמוּהָ, וְהָכִי הוּא. תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעֲתָא דְּעוֹבָדִין מִתְכַּשְּׁרָן לְתַתָּא, וּבַר נָשׁ אִשְׁתַּדַּל בְּפוּלְחָנָא דְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא, הַהוּא מִלָּה דְּעָבִיד, הֶבֶל אִתְעָבִיד מִינֵּיהּ לְעֵילָּא. וְלֵית לָךְ הֶבֶל, דְּלֵית לֵיהּ קָלָא, דְּסָלִיק וְאִתְעַטָּר לְעֵילָּא, וְאִתְעָבִיד סַנֵּיגוֹרָא קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא.

It has been explained in the following way, and it is truly so. Every action done here below, if it is done with the intention of serving the Holy King, produces a “breath” in the world above, and there is no breath which has no voice; and this voice ascends and crowns itself in the supernal world and becomes an intercessor before the Holy One, blessed be He.

וְכָל אִינּוּן עוֹבָדִין דְּאִשְׁתַּדַּל בְּהוּ בַּר נָשׁ, דְּלָאו אִינּוּן פּוּלְחָנָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, הַהוּא מִלָּה דְּעָבִיד, הַבָל יִתְעֲבִיד מִינֵּיהּ, וְאַזְלָא וְשָׁאטַת בְּעָלְמָא. וְכַד נַפְקַת נִשְׁמָתֵיהּ דְּבַר נָשׁ, הַהוּא הֶבֶל מְגַלְגְּלָא לֵיהּ בְּעָלְמָא, כְּאַבְנָא בְּקוּסְפִיתָא, כְּמָה דִּכְתִּיב, (שמואל א כ״ה:כ״ט) וְאֶת נֶפֶשׁ אוֹיְבֶיךָ יְקַלְעֶנָּה בְּתוֹךְ כַּף הַקָּלַע.

Contrariwise, every action which is not done with this purpose becomes a “breath” which floats about in the world, and when the soul of the doer leaves his body, this “breath” rolls about like a stone in a sling,

מַאי יְקַלְעֶנָּה. הַהוּא הֶבֶל דִּמְגַלְגֵּל לֵיהּ סַחֲרָנֵיהּ בְּעָלְמָא, כְּדֵין כָּל מִלִּין דְּמִתְעַבְּדִין (ואינון דתחות שמשא) דְּלָאו אִינּוּן פּוּלְחָנָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, הֶבֶל יִתְעֲבִיד מִנַּיְיהוּ, אִיהוּ תְּבִירָא דְּרוּחָא, דְּמִתָּבַּר לְרוּחָא דְּסָלִיק וְנָחִית וּמִתְגַּלְגֵּל בְּעָלְמָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ.

and it “breaks the spirit”. The act done and the word spoken in the service of the Holy One, however, ascend high above the sun and become a holy breath, which is the seed sowed by man in that world,

אֲבָל הַהִיא מִלָּה דְּאִיהִי פּוּלְחָנָא דְּמָרֵיהּ דָּא סָלִיק (אקרי) לְעֵילָּא מִן שִׁמְשָׁא, וְאִתְעָבִיד מִנֵּיהּ הֶבֶל קַדִּישָׁא, וְדָא הוּא זַרְעָא דְּזָרַע בַּר נָשׁ בְּהַהוּא עָלְמָא, וּמַה שְּׁמֵיהּ. צְדָקָה. דִּכְתִּיב, (הושע י׳:י״ב) זִרְעוּ לָכֶם לִצְדָקָה.

and is called zedakah (righteousness, lovingkindness), as it is written: “Sow for yourselves according to righteousness” (Hos. 10, 12).

הַאי מֵדֲבַּר לֵיהּ לְבַר נָשׁ, כַּד תִּיפּוּק נִשְׁמָתֵיהּ מִינֵּיהּ, וְסַלְּקָא לָהּ בְּאַתְרָא דְּכָבוֹד דִּלְעֵילָּא אִשְׁתְּכַח לְאִתְצַרְרָא בִּצְרוֹרָא דְּחַיֵּי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ישעיה כח) וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ בְּגִין לְדַבְּרָא לָךְ, לְסַלְּקָא לָךְ, (מן אתר) לַאֲתָר דְּאִקְרֵי כְּבוֹד יְיָ’. דִּכְתִּיב, (ישעיה כח) כְּבוֹד יְיָ’ יַאַסְפֶךָ.

This “breath” guides the departed soul and brings it into the region of the supernal glory, so that it is “bound with the bundle of life with the Lord” (I Sam. 25, 29). It is concerning this that it is written: “Thy righteousness shall go before thee; the glory of the Lord shall gather thee up” (Isa. 58, 8).

כָּל אִינּוּן נִשְׁמָתִין, דְּהַהוּא הֶבֶל קַדִּישָׁא מֵדֲבַּר לְהוּ, הַהוּא דְּאִקְרֵי כְּבוֹד יְיָ’, כָּנִישׁ לוֹן בְּגַוֵּיהּ, וְאִתְצְרִירָן בֵּיהּ. (הדא הוא דכתיב כבוד ה’ יאספך) וְדָא אִקְרֵי נַיְיחָא דְּרוּחָא. אֲבָל אַחֲרָא וּרְעוּת רוּחַ אִקְרֵי. זַכָּאִין אִינּוּן צַדִּיקַיָּיא, דְּכָל עוֹבָדֵיהוֹן לְעֵילָּא מִן שִׁמְשָׁא וְזַרְעִין זַרְעָא דִּצְדָקָה, לְמִזְכֵּי לוֹן לְעָלְמָא דְּאָתֵי, וְעַל דָּא כְּתִיב (מלאכי ג׳:כ׳) וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה.

That which is called “the glory of the Lord” gathers up the souls of that holy breath, and this is indeed ease and comfort for them; but the other is called ” breaking of spirit”. Blessed are the righteous whose works are ” above the sun” and who sow a seed of righteousness which makes them worthy to enter the world to come, and concerning whom it is written: “Unto you that fear my name shall the sun of righteousness arise with healing in his wings” (Mal. 3, 20).’

אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, תָּא חֲזֵי, בְּקַדְמִיתָא כַּד אִתְבְּנִי בֵּי מַקְדְּשָׁא לְתַתָּא, לָא אִתְבְּנִי אֶלָּא בְּדִינָא וְרוּגְזָא, כְּמָה דִּכְתִּיב, (ירמיהו ל״ב:ל״א) כִּי עַל אַפִּי וְעַל חֲמָתִי וְגוֹ’ בְּגִין דִּבַאֲתָר דְּדִינָא שַׁרְיָא. לְזִמְנָא דְּאָתֵי, זַמִּין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמִבְנֵי לֵיהּ, וּלְאַתְקְנָא לֵיהּ בְּדַרְגָּא אַחֲרָא עִלָּאָה דְּאִקְרֵי צְדָקָה, דִּכְתִּיב, (ישעיהו נ״ד:י״ד) בִּצְדָקָה תִּכּוֹנָנִי. בְּגִין כַּךְ אִתְקַיָּים, (ביה) וּשְׁמֵיהּ מַמָּשׁ צֶדֶק יִתְקְרֵי. מְנָלָן. דִּכְתִּיב, (ירמיהו כ״ג:ו׳) וְזֶה שְׁמוֹ אֲשֶׁר יִקְרֵאוֹ יְיָ’ צִדְקֵנוּ.

R. Simeon said: ‘When the Temple was built below, it was built under the aegis of severity and wrath, as it is written: “For this city hath been to me as a provocation of my anger and of my fury from the day that they built it” (Jer. 32, 31); but in the time to come the Holy One will build it and restore it on another noble basis, called “Righteousness”, as it is written: “In righteousness shalt thou be established” (Isa. 54, 14), and therefore it will endure.

Beshalach, Chapter 24

(שמות ט״ו:י״ב) נָטִיתָ יְמִינְךָ תִּבְלָעֵמוֹ אָרֶץ. הָא אִתְּמַר, אֲרִימַת יְמִינְךָ. אָמַר רִבִּי יִצְחָק, הָא אִתְּעָרוּ בֵּיהּ חַבְרַיָּיא, דְּכַד אַפִּיק קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמִצְרָאֵי מֵתִין מִתְּחוֹת מַיָּא, אָמַר לְאַרְעָא, כָּנִישׁ לוֹן בְּגַוָּוךְ, וְלָא בָּעָאת, עַד דְּאוֹשִׁיט קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יְמִינָא לְקַבְּלָהּ, וְאוּמֵי לָהּ, כְּדֵין בְּלָעַתְינוּן אַרְעָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב תִּבְלָעֵמוֹ אָרֶץ. אָמַר ר’ אֶלְעָזָר, נָטִיתָ יְמִינְךָ: לְאַפְרְשָׁא לָהּ מִשְּׂמָאלָא וּכְדֵין אִתְעָבִיד בְּהוּ דִּינָא.

THOU STRETCHEDST OUT THY HAND, THE EARTH SWALLOWED THEM. Said R. Isaac: The members of the Fellowship have remarked that when the Holy One brought the Egyptians dead out of the sea, He bade the earth “take them in”, but she refused, until He stretched out His right hand and adjured her, and then she swallowed them.’ R. Eleazar said that the “stretching out” of the “right hand” was to separate it from the “left” so that judgement might be executed.

(שמות ט״ו:י״ג) נָחִיתָ בְּחַסְדְּךָ עַם זוּ גָּאָלְתָּ, כְּמָה דִּכְתִּיב, (תהלים מה) כִּי יְמִינְךָ וּזְרוֹעֲךָ וְאוֹר פָּנְיךָ כִּי רְצִיתָם. כִּי יְמִינְךָ: דָּא גְּדוֹלָה. נֵהַלְתָּ בְעָזְּךָ, דָּא דִּכְתִּיב וּזְרוֹעֲךָ, דָּא גְּבוּרָה. אֶל נְוֵה קָדְשֶׁךָ, דָּא דִּכְתִּיב, וְאוֹר פָּנְיךָ כִּי רְצִיתָם, דָּא צַדִּיק. וְכֻלְּהוּ מִשְׁתַּכְּחֵי בִּקְרָא.

THOU LEADEST THROUGH THY MERCY THE PEOPLE WHOM THOU REDEEMEST; THOU GUIDEST THEM THROUGH THY MIGHT TO THY HOLY HABITATION. The divine attributes are indicated here in the same way as in the verse, “Thy right hand, and thine arm, and the light of thy countenance, because thou hast thy delight in them” (Ps. 44, 4). “Thy right hand” corresponds to “thy mercy” and symbolizes Gedulah (Greatness); “thine arm”, corresponding to “Thou guidest them through Thy might”, stands for Geburah (Might); and “the light of Thy countenance”, corresponding to “Thy holy habitation”, indicates the Zaddik (Righteous One).

(שמות ט״ו:ט״ז) תִּפּוֹל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד. אֵימָתָה, אֵימָה מִבָּעֵי לֵיהּ, מַאי אֵימָתָה. דְּהָא לֵית לָךְ אָת אוֹ מִלָּה חֲדָא בְּאוֹרַיְיתָא, דְּלָא אִית בָּהּ רָזִין עִלָּאִין. מַאי אֵימָתָה. אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, כְּלוֹמַר דְּחִילוּ דִּשְׁכִינְתָּא.

FEAR AND DREAD FALL UPON THEM. R. Simeon interpreted the word aymathah (dread, instead of the usual aymah) as aymath he’, “the fear of He” (i.e. the Shekinah), since there is no letter or word in the Torah that does not contain profound allusions.

כְּהַאי גַּוְונָא, (שמות ט״ו:י״ז) תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ וְגוֹ’, תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ, תְּבִאֵם וְתִטָּעֵם מִבָּעֵי לֵיהּ, מַאי תְּבִאֵמוֹ. אֶלָּא רוּחָא דְּקוּדְשָׁא אָמַר, עַל אִינּוּן דָּרָא בַּתְרָאָה, דְּגָזַר יְהוֹשֻׁעַ, וְאִתְגַּלְיָא בְּהוּ גִּלּוּיָא דִּרְשִׁימָא קַדִּישָׁא דִּשְׁמֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּאִלֵּין אֲחִידָן בֵּיהּ בְּו’, וְאִלֵּין אִתְחֲזִיאוּ לְמֵירַת אַרְעָא. כְּמָה דִּכְתִּיב, (ישעיהו ס׳:כ״א) וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ. דְּכָל מַאן דְּאִתְגְּזַר, וְאִתְגַּלְיָא בֵּיהּ רְשִׁימָא קַדִּישָׁא, וְנָטִיר לֵיהּ, אִקְרֵי צַדִּיק, בְּגִין, כַּךְ, לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ.

THOU WILT BRING AND PLANT THEM IN THE MOUNTAIN OF THINE INHERITANCE. The superfluous vau in tebiemo and wetitaemo (“Thou wilt bring and plant them”) is an indication, given by the holy spirit, that these words refer to a later generation of Israelites who were circumcised by Joshua, and in whom the holy sign of the Divine Name was imprinted. They were qualified to inherit the land; for he who is circumcised and in whom the holy sign is revealed, and who guards it from profanation, is called “righteous”, and “the righteous will inherit the land” (Isa. 60, 21).

וְעַל דָּא תְּבִאֵמוֹ, ו’ יְתֵירָה, תְּבִיאֵמוֹ לְאִינוּן דַּאֲחִידָן בְּו’. וְתִטָּעֵמוֹ כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר נִצֶר מַטָּעַי מַעֲשֵׂה יָדַי לְהִתְפָּאֵר. לְאִינוּן דַּאֲחִידָן בְּו’, וּלְאִינּוּן בַּתְרָאֵי, אִתְּעַר מִלָּה. וְלֵית לָךְ מִלָּה בְּאוֹרַיְיתָא, אוֹ אָת זְעֵירָא בְּאוֹרַיְיתָא, דְּלֵית בָּהּ רָזִין עִלָּאִין, וְטַעֲמִין קַדִּישִׁין, זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּיַדְעִין בְּהוּ.

Truly, there is not a word or even a small letter in the Torah which does not contain profound allusions and holy indications. Happy is the lot of those who apprehend them!

Beshalach, Chapter 25

רעיא מהימנא פִּקּוּדָא לְמִבְנֵי מַקְדְּשָׁא לְתַתָּא, כְּגַוְונָא דְּבֵי מַקְדְּשָׁא דִּלְעֵילָּא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ יְיָ’. דְּאִצְטְרִיךְ לְמִבְנֵי בֵּי מַקְדְּשָׁא לְתַתָּא, וּלְצַלָּאָה בְּגַוֵּיהּ צְלוֹתָא בְּכָל יוֹמָא, לְמִפְלַח לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּהָא צְלוֹתָא אִקְרֵי עֲבוֹדָה.

This implies the necessity of building a sanctuary below, corresponding to the Sanctuary above, wherein the Holy One is daily served and worshipped. Now prayer itself has the character of service, and is called so.

וְהַהוּא בֵּי כְּנִשְׁתָּא, אִצְטְרִיךְ לְמִבְנֵי לֵיהּ בִּשְׁפִירוּ סַגְיָא, וּלְאַתְקְנָא לֵיהּ בְּכָל תִּקּוּנִין, דְּהָא בֵּי כְּנִשְׁתָּא דִּלְתַתָּא, קַיְּימָא לָקֳבֵל בֵּי כְּנִשְׁתָּא דִּלְעֵילָּא.

A synagogue should be a handsome structure, beautifully decorated, for it is an earthly copy of a heavenly prototype.

בֵּית הַמִקְדָּשׁ לְתַתָּא, אִיהוּ קָאִים כְּגַוְונָא דְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ דִּלְעֵילָּא, דְּקָאִים דָּא לָקֳבֵל דָּא. וְהַהוּא בֵּי מַקְדְּשָׁא, כָּל תִּקּוּנוֹי, וְכָל פּוּלְחָנוֹי, וְכָל אִינּוּן מָאנִין, וְשַׁמָּשִׁין, כֻּלְּהוּ אִינּוּן כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא. מַשְׁכְּנָא דְּקָא עָבֵד מֹשֶׁה בְּמַדְבְּרָא, כֹּלָּא הֲוָה כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא.

The Temple below had its counterpart in the Temple above, and everything there, holy vessels and holy ministers, corresponded to something above. The same was true of the Tabernacle which Moses erected in the desert.

בֵּי מַקְדְּשָׁא דְּבָנָא שְׁלמֹה מַלְכָּא, הוּא בֵּי נַיְיחָא כְּגַוְונָא עִלָּאָה, בְּכָל אִינּוּן תִּקּוּנִין, לְמֶהֱוֵי בְּתִקּוּנָא דִּלְעֵילָּא, בֵּי נַיְיחָא וְאַחֲסַנְתָּא. הָכִי בֵּי כְּנִשְׁתָּא, אִצְטְרִיךְ בְּכָל תִּקּוּנֵי שַׁפִּירוּ, לְמֶהֱוֵי כְּגַוְונָא עִלָּאָה, לְמֶהֱוֵי בֵּית צְלוֹתָא, לְאַתְקְנָא תִּקּוּנִין בִּצְלוֹתָא, כְּמָה דְּאוּקְמוּהָ.

And a synagogue must have the same object: it must be a true house of prayer.

וְהַהוּא בֵּי מַקְדְּשָׁא דְּלֶיהֱוִי בֵּיהּ (רנ”א ע”א) חַלּוֹנוֹת, דִּכְתִּיב, (דניאלו) וְכַוִּון פְּתִיחָן. כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא, וְעַל דָּא (שיר השירים ב׳:ט׳) מַשְׁגִּיחַ מִן הַחַלּוֹנוֹת מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים. וְאִי תֵּימָא אֲפִילּוּ בְּחַקְלָא, בְּגִין דְּרוּחָא לֶהֱוֵי סָלִיק. לָאו הָכִי, דְּהָא אֲנָן צְרִיכִין בַּיִת וְלֵיכָּא. לְאִשְׁתַּכְּחָא בַּיִת לְתַתָּא, כְּגַוְונָא דְּבַיִת עִלָּאָה, לְנַחְתָּא דִּיּוּרָא עִלָּאָה לְדִיּוּרָא תַּתָּאָה.

A sanctuary must have windows, as Daniel had in his upper chamber where he prayed (Dan. 6, 11) corresponding to the “windows” in heaven, as it is written: “My beloved… he looketh forth at the windows, showing himself through the lattice” (S.S. 2, 9). We might think that it is more proper to pray in the open air in order to allow the spirit a free ascent. This, however, is not so! There must be a house to correspond to the “House” above.

וְתוּ דְּהַהוּא צְלוֹתָא, וְהַהוּא רוּחָא, אִצְטְרִיךְ לְסַלְּקָא, וְּלְנָפְקָא מִגּוֹ עָאקוּ, בְּאֹרַח מֵישָׁר, לָקֳבֵל יְרוּשָׁלַם. וְעַל דָּא כְּתִיב, (תהילים קי״ח:ה׳) מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָהּ, דְּאִצְטְרִיךְ אֲתָר דָּחִיק בְּעָאקוּ, לְשַׁדְּרָא בְּגַוֵּיהּ הַהוּא רוּחָא, דְּלָא יִסְטֵי לִימִינָא וְלִשְׂמָאלָא. וּבְחַקְלָא לָא יָכִיל קָלָא לְשַׁדְּרָא לֵיהּ הָכִי, דְּהָא כְּגַוְונָא דָּא קָלָא דְּשׁוֹפָר, אִתְדַּחְיָיא לְבַר בְּאֹרַח מֵישָׁר, מִגּוֹ אֲתָר דָּחִיק, וְאָזִיל וּבָקַע רְקִיעִין, וְסָלִיק בִּסְלִיקוּ, לְאַתְּעָרָא רוּחָא לְעֵילָּא.

Besides, prayer and the spirit must issue forth from a narrow, limited space, in a straight line towards Jerusalem, without deviating right or left. This is symbolized by the sound of the Shophar, which is thrust forth in a straight line from a narrow opening and breaks through the firmaments in order to stir up the Spirit above. It is true, we are told, that “Isaac did meditate in the field” (Gen. 24, 63); but there are special reasons for this; and besides, the field where he prayed was not an ordinary field.

וְאִי תֵּימָא, הָא כְּתִיב, (בראשית כ״ד:ס״ג) וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה. שָׁאנֵי יִצְחָק, דְּמִלָּה אַחֲרָא הֲוָה בֵּיהּ, מַה דְּלָא הֲוָה בְּכָל עָלְמָא. וְתוּ דְּהַאי קְרָא לָאו לְהָכִי אָתָא, דְּוַדַּאי בַּשָּׂדֶה אַחֵר לָא הֲוָה מְצַלֵּי וְהָא אוֹקִימְנָא. (ע”כ רעיא מהימנא).

without deviating right or left. This is symbolized by the sound of the Shophar, which is thrust forth in a straight line from a narrow opening and breaks through the firmaments in order to stir up the Spirit above. It is true, we are told, that “Isaac did meditate in the field” (Gen. 24, 63); but there are special reasons for this; and besides, the field where he prayed was not an ordinary field.

תַּנְיָא אָמַר רִבִּי אַבָּא, זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן, דְּאִינּוּן דְּזַכָּאן לְמֵימָר שִׁירָתָא דָּא בְּהַאי עָלְמָא, דְּזַכָּאן לְמֵימָר לָהּ בְּעָלְמָא דְּאָתֵי. וְשִׁירָתָא דָּא, אִתְבְּנֵי בְּעֶשְׂרִין וּתְרֵין אַתְוָון קַדִּישִׁן גְּלִיפָן, וּבְעֶשֶׂר אֲמִירָן, וְכֹלָּא אִתְרְשִׁים בִּשְׁמָא קַדִּישָׁא, וְכֹלָּא שְׁלֵימוּתָא דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא, וְהָא אִתְּעַרְנָא מִלֵּי.

Said R. Abba: ‘Happy indeed are those who are worthy to sing this song in this world! They will be found worthy to sing it again in the world to come. This hymn is built up out of twenty-two engraved letters and of ten Words of Creation, and all are inscribed in the Holy Name, and are the completion and harmony of that Name. This, however, has already been explained.’

אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, בְּהַהִיא שַׁעֲתָא דַּהֲווֹ קַיְימִין יִשְׂרָאֵל עַל יַמָּא, וַהֲווּ אַמְרֵי שִׁירָתָא, אִתְגְּלֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָלַיְיהוּ, וְכָל רְתִיכוֹי וְחֵילוֹי, בְּגִין דְּיִנְדְּעוּן לְמַלְכֵּיהוֹן, דְּעָבַד לוֹן כָּל אִינּוּן נִסִּין וּגְבוּרָאן, וְכָל חַד וְחַד יָדַע וְאִסְתַּכַּל, מַה דְּלָא יָדְעוּ וְאִסְתַּכָּלוּ שְׁאַר נְבִיאֵי עָלְמָא.

Said R. Simeon: ‘When the Israelites stood at the Red Sea and sang, the Holy One, blessed be He, revealed Himself to them with all His hosts and chariots, in order that they should know their King who had wrought all those signs and mighty works for them, and that each one of them should perceive of the Divine more than was vouchsafed to any prophet.

דְּאִי תֵּימָא דְּלָא יָדְעִין וְלָא אִדְבָּקוּ חָכְמְתָא עִלָּאָה, מִן שִׁירָתָא דָּא תֶּחמֵי, דְּכֻלְּהוּ בְּחָכְמְתָא אִסְתַּכָּלוּ, וְיָדְעוּ מִלִּין וְאָמְרוּ. דְּאִי לָאו הָכִי, אֵיךְ אָמְרוּ כֻּלְּהוּ מִלִּין אֲחְדִין, דְּלָא סָטוּ אִלֵּין מֵאִלֵּין, וּמַה דְּאָמַר דָּא, אָמַר דָּא, וְלָא אַקְדִּים מִלָּה דָּא, לְמִלָּה דָּא, אֶלָּא כֻּלְּהוּ בְּשִׁקּוּלָא חֲדָא, וְרוּחָא דְּקוּדְשָׁא בְּפוּמָא דְּכָל חַד וְחַד, וּמִלִּין אִתְּמָרוּ כֻּלְּהוּ כְּאִלּוּ נָפְקִין מִפּוּמָא חַד. אֶלָּא וַדַּאי כּוּלְּהוּ בְּחָכְמְתָא עִלָּאָה אִסְתַּכָּלוּ, וְיָדְעוּ מִילִין עִלָּאִין, וְרוּחָא דְּקוּדְשָׁא בְּפוּם כָּל חַד וְחַד.

Should anyone say that they did not know and did not cleave to the Supernal Wisdom, this song that they sang in perfect unison is a proof to the contrary; for how could they, without the inspiration of the Holy Spirit, have all sung together as if through one mouth? Yea, even the embryos in their mothers’ wombs sang it in unison and beheld things that the prophet Ezekiel could not see.

וַאֲפִילּוּ אִינּוּן דְּבִמְעֵי אִמְּהוֹן, הֲווֹ אַמְרֵי שִׁירָתָא כֻּלְּהוּ כַּחֲדָא, וַהֲווּ חָמָאן כֻּלְּהוּ, מַה דְּלָא חָמָא יְחֶזְקֵאל נְבִיאָה. וְעַל כַּךְ הֲווֹ כֻּלְּהוּ מִסְתַּכְּלֵי, כְּאִלּוּ חָמָאן עֵינָא בְּעֵינָא. וְכַד סִיְּימוּ מִלִּין, כֻּלְּהוּ מִתְבַּסְּמָאן בְּנַפְשַׁיְיהוּ, וְתָּאָבוֹן לְמֵחֱמֵי וּלְאִסְתַּכְּלָא, וְלָא הֲווֹ בָּעָאן לְנַטְלָא מִתַּמָּן, מִסְּגִיאוּת תִּיאוּבְתָּא.

They all beheld the Divine glory eye to eye, and when their singing was ended their souls were so filled with joy and ecstasy that they refused to continue on their journey, desiring yet more perfect revelations of that glorious mystery.

בְּהַהִיא שַׁעֲתָא, אָמַר מֹשֶׁה לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בָּנַיִךְ מִסְּגִיאוּת תִּיאוּבְתָּא לְאִסְתַּכְּלָא בָּךְ, לָא בָּעָאן לְנַטְלָא מִן יַמָּא. מַה עָבֵד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אַסְתִּים יְקָרֵיהּ לְבַר לְמַדְבְּרָא, וְתַמָּן אִתְגְּלֵי וְלָא אִתְגְּלֵי. אָמַר לוֹן מֹשֶׁה לְיִשְׂרָאֵל, כַּמָּה (ס”א זמנין לנטלא מתמן, ולא בעי’) זִמְנִין אֲמֵינָא לְנַטְלָא מִתַּמָּן וְלָא בָּעִיתוּן עַד דִּי אַחְזֵי לוֹן זִיוָא יְקָרָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּמַדְבְּרָא, וּמִיַּד הֲווֹ תָּאָבִין,

Then Moses said to the Holy One: “Thy children are loth to depart from the sea, because of their eagerness to behold Thee.” What did the Holy One do? He hid His glory and transferred it from there to the wilderness, half disclosing it to them there. Moses bade them many times to proceed, but they refused,

וְלָא נַטְלוּ, עַד דְּאָחִיד בְּהוּ מֹשֶׁה וְאַחְמֵי לוֹן זִיוָא יְקָרָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּמַדְבְּרָא, כְּדֵין מִסְּגִיאוּת תִּיאוּבְתָּא וּרְעוּתָא לְאִסְתַּכְּלָא, אַנְטִיל לוֹן מֹשֶׁה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיַסַּע מֹשֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל מִיָּם סוּף וַיֵּצְאוּ אֶל מִדְבַּר שׁוּר. מַאי מִדְבַּר שׁוּר. מַדְבְּרָא, דַּהֲווֹ בָּעָאן לְאִסְתַּכְּלָא בֵּיהּ, זִיוָא יְקָרָא דְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא, וְעַל דָּא אִקְרֵי מִדְבַּר שׁוּר: אִסְתַּכְּלוּתָא שָׁם.

until he took hold of them and showed them the light of the glory of the Holy One in the wilderness. Concerning this it is written: “They went out into the wilderness of Shur” (v. 22), which, being interpreted, means that they went into the wilderness of “Beholding” (shur= to look round).’

Beshalach, Chapter 26

(שמות ט״ו:כ״ב) וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְלֹא מָצְאוּ מָיִם. וְאֵין מַיִם אֶלָּא תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו נ״ה:א׳) הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם. אָמַר רִבִּי יֵיסָא, וְכִי מַאן יָהַב לְהוּ אוֹרַיְיתָא הָכָא, וְהָא עַד כְּעַן לָא אִתְיְהִיבַת לוֹן אוֹרַיְיתָא.

AND THEY WENT THREE DAYS IN THE WILDERNESS AND FOUND NO WATER . I n Scripture “water” stands as a symbol for the Torah: “Ho, every one that thirsteth, come ye to the waters” (Isa. 55, 1). ‘But’, remarked R. Jesse, ‘the time for the giving of the Torah was not yet, and how could they expect to find this “water” there?’

אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, אִינּוּן נָפְקוּ לְמַדְבְּרָא לְאִסְתַּכְּלָא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא נָטַל זִיוָא יְקָרָא דִּילֵיהּ מִתַּמָּן, וְאִינּוּן אָזְלוּ לְאִסְתַּכְּלָא (לקודשא בריך הוא) בֵּיהּ, וְלָא אַשְׁכְּחוּהוּ. וְאוֹלִיפְנָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא תּוֹרָה אִקְרֵי, וְאֵין מַיִם אֶלָּא תּוֹרָה, וְאֵין תּוֹרָה אֶלָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא.

Said R. Eleazar: ‘They went out into the wilderness to see the glory of the Holy One, but could not, for He removed it from there. We learn from this that “water” is the symbol of the Torah, and the Holy One and the Torah are one.’

אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, עַד דַּהֲווֹ אַזְלֵי בְּמַדְבְּרָא, אִתְגְּלֵי עָלַיְיהוּ רְשׁוּתָא אַחֲרָא, דִּשְׁאַר עַמִּין, הַהוּא דְּשָׁלִיט בְּמַדְבְּרָא, וְאִעֲרָעוּ בְּהוּ תַּמָּן. חָמוּ יִשְׂרָאֵל, דְּלָא הֲוָה הַהוּא זִיוָא יְקָרָא דְּמַלְכֵּיהוֹן, הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתּוֹת מַיִם מִמָּרָה. מַאי טַעְמָא. כִּי מָרִים הֵם, לָא אִתְבְּסָם נַפְשַׁיְיהוּ כְּקַדְמִיתָא. וְלא עוֹד אֶלָּא דְּאָתֵי לְקַטְרְגָא עָלַיְיהוּ.

Said R. Simeon: ‘There in the wilderness a strange power, representing the nations of the world, the ruling spirit of the desert, appeared to them, but they soon discovered that it was not the radiance of their King’s glory. Hence it says: AND WHEN THEY CAME TO MARAH THEY COULD NOT DRINK OF THE WATERS OF MARAH, FOR THEY WERE BITTER, and they did not feel the same “sweetness” in their souls as before. Moreover, this power came to act as an accuser against them.

מַה כְּתִיב, וְיִצְעַק אֶל יְיָ’ וַיּוֹרֵהוּ יְיָ’ עֵץ, וְאֵין עֵץ אֶלָּא תּוֹרָה, דִּכְתִּיב, (משלי ג׳:י״ח) עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ. וְאֵין תּוֹרָה, אֶלָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. רִבִּי אַבָּא אָמַר, אֵין עֵץ אֶלָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דִּכְתִּיב, (דברים כ׳:י״ט) כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה, עֵץ הַשָּׂדֶה וַדַּאי, דָּא עֵץ שָׂדֶה דְּתַפּוּחִין קַדִּישִׁין. וְכַד אִתְגְּלֵי זִיו יְקָרָא דְּמַלְכֵּהוֹן עָלַיְיהוּ, כְּדֵין וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם. מַאי וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם. דְּקַטֵּיגוֹרָא אִתְעָבִיד סַנֵּיגוֹרָא.

Then HE (Moses) CRIED UNTO THE LORD, AND THE LORD SHOWED HIM A TREE, without deviating right or left. This is symbolized by the sound of the Shophar, which is thrust forth in a straight line from a narrow opening and breaks through the firmaments in order to stir up the Spirit above. It is true, we are told, that “Isaac did meditate in the field” (Gen. 24, 63); but there are special reasons for this; and besides, the field where he prayed was not an ordinary field. WHICH, WHEN HE CAST IT INTO THE WATERS, THE WATERS WERE MADE SWEET. The tree is a symbol of the Torah, which is “a tree of life to those who lay hold upon her” (Prov. 3, 18), and the Torah and the Holy One, blessed be He, are one.’ R. Abba said: ‘The “Tree” is a direct symbol of the Holy One, for it says: “The tree of the field is (the supernal) Adam” (Deut. 20, 19). The “field” is the “Field of the holy apples”. Thus, when the light of their King’s glory manifested itself to them, “the waters were made sweet”, and the accuser became an intercessor.’

אָמַר רִבִּי אַבָּא, תָּא חֲזֵי בְּקַדְמִיתָא כַּד עָאלוּ יִשְׂרָאֵל בְּקַיָימָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, לָא עָאלוּ כְּדְקָא יֵאוֹת. מַאי טַעֲמָא. בְּגִין דְּאִתְגְּזָרוּ וְלָא אִתְפְּרָעוּ, וְלָא אִתְגַּלְּיָיא רְשִׁימָא קַדִּישָׁא. כֵּיוָן דְּמָטוּ הָכָא, מַה כְּתִיב, שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט. תַּמָּן עָאלוּ יִשְׂרָאֵל בִּתְרֵין חוּלָקִין קַדִּישִׁין, בְּהַהוּא גִּלּוּיָא דְּאִתְגַּלְיָא רְשִׁימָא דִּלְהוֹן, וְאִקְרוּן חֹק וּמִשְׁפָּט. חֹק: כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר (משלי כא) וַתִּתֵּן טֶרֶף לְבֵיתָהּ וְחֹק לְנַעֲרוֹתֶיהָ. וּמִשְׁפָּט: כְּמָה דְּאִתְּמַר (תהילים פ״א:ה׳) מִשְׁפַּט לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב. וְשָׁם נִסָּהוּ, בְּהַהוּא אָת קַדִּישָׁא.

THERE HE MADE FOR THEM A STATUTE AND ORDINANCE. Said R. Abba: ‘At first, when the Israelites entered into the Covenant of the Holy One, there was something lacking in them, namely the final act of circumcision, the ”peri’a”, so that the holy sign was not manifested in them, but as soon as they arrived at this place they entered into both aspects of the holy sign, through the laying bare of its impress. These two aspects are symbolized by the two terms “statute” and “ordinance. AND THERE HE PROVED THEM: by this holy sign.

Beshalach, Chapter 27

כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא. בְּסִפְרָא דְּרַב יִיִבָא סָבָא, אָמַר מִלָּה עַל הַהוּא חוּטְרָא קַדִּישָׁא. (שמות ט״ו:כ״ו) וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל יְיָ’ אֱלֹהֶיךָ. וַיֹּאמֶר, מַאי וַיֹּאמֶר. לָא כְּתִיב מַאן קָאָמַר דָּא. אֶלָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָמַר. רִבִּי חִזְקִיָּה אָמַר, שַׁמְעֵינָן (נ”א משמע) אֲמִירָה סְתָם, מֵאֲמִירָה סְתָם. דִּכְתִּיב, (שמות כ״ד:א׳) וְאֶל מֹשֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל יְיָ’. אָמַר, לָא כְּתִיב מַאן קָאָמַר. אוּף הָכָא וַיֹּאמֶר סְתָם, וְלָא כְּתִיב מַאן קָאָמַר.

In the book of R. Jesse the Elder there is a recondite interpretation of this tree (which God showed Moses). AND SAID: IF THOU WILT DILIGENTLY HEARKEN TO THE VOICE OF THE LORD THY GOD. And said. Who said? As it is not directly stated, it refers to the Holy One, blessed be He. R. Hezekiah pointed to a similar expression in the passage: “And to Moses he said, Go up unto the Lord” (Ex. 24, 1).

אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, מַשְׁמַע דִּכְתִּיב, וְיִצְעַק אֶל יְיָ’ וַיּוֹרֵהוּ יְיָ’ עֵץ, מֵהָכָא מַשְׁמַע וַיֹּאמֶר, וּמַשְׁמַע מַאן אָמַר מִלָּה. לְקוֹל יְיָ’ אֱלהֶיךָ, לְקוֹלִי מִבָּעֵי לֵיהּ. אֶלָּא לְהַהוּא קוֹל דְּעָאלוּ בֵּיהּ.

R. Jose said that from the context it is clear to whom the “he said” refers. Why, however, does the text continue, “if thou wilt hear the voice of the Lord thy God”, instead of “My voice”? To indicate that voice to communion with which they had attained.

אָמַר רִבִּי אַבָּא, בָּתַר דְּאִתְגַּלְיָא בְּהוּ רְשִׁימָא קַדִּישָׁא, עָאלוּ בִּתְרֵין חוּלָקִין קַדִּישִׁין, כְּמָה דְּאִתְּמַר, וְכֵיוָן דְּעָאלוּ בְּאִלֵּין תְּרֵין, עָאלוּ בְּאִלֵּין תְּרֵין חוּלָקִין אַחֲרָנִין, דְּכַד יִסְתַּלְּקוּן בְּאִלֵּין תְּרֵין אַחֲרָנִין, יִתְחַבְּרוּן בְּאִלֵּין, וְלָא מִמַּנְעֵי בִּרְכָּאן, וּבְּגִין כָּךְ, בְּאִלֵּין מָטוּ בִּרְכָּאן, (ובגיני כך באלין מטין) עַד מַלְכָּא קַדִּישָׁא.

R. Abba said: ‘When the holy sign was manifested in them they entered into a dual holy state, as has been pointed out above; and having entered into these two holy conditions, they thereby entered into communion with two other holy conditions, so that they should not be deprived of any blessings from above, blessings emanating from the Holy King Himself.

וּמֵאַתְרֵיהּ דִּקְרָא אִשְׁתְּמַע מִלָּה, דִּכְתִּיב, וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע. וַיֹּאמֶר: דָּא מַלְכָּא קַדִּישָׁא. וּמַאי קָאָמַר, אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל יְיָ’ אֱלהֶיךָ, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (דברים ד׳:כ״ד) כִּי יְיָ’ אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אוֹכְלָה הוּא, דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה: דָּא צַדִּיק. וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו: דָּא נְצַח. וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו: דָּא הוֹד. כֵּיוָן דְּעָאלוּ בְּאִלֵּין, הָא מָטוּ לְמַלְכָּא קַדִּישָׁא. לְבָתַר מַה כְּתִיב, כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְּמִצְרַיִם לא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי יְיָ’ רוֹפְאֶךָ. כִּי אֲנִי יְיָ’: דָּא מַלְכָּא קַדִּישָׁא.

All this is indicated in the above verse: “and he said”, namely the Holy King; “the voice of the Lord thy God” refers to the Shekinah as representing the Community of Israel; “wilt do what is right in His sight” refers to the Zaddik; “and will give ear to His commandment” refers to Nezah (Victory), while Hod (Majesty) is indicated in the words: “and keep all His statutes”. Further, the words “I am the Lord that healeth thee” refer to the Holy King.

אִשְׁתְּמַע, דְּכָל מַאן דְּנָטִיר לְהַאי רְשִׁימָא קַדִּישָׁא, מִנֵיהּ סָלִיק עַד מַלְכָּא קַדִּישָׁא עִלָּאָה. מַאי מַשְׁמַע. מַשְׁמַע אִינּוּן תְּרֵין, דְּאִתְכְּנַשׁ בְּהוּ זַרְעָא, וּמָשַׁח רְבוּת קוּדְשָׁא, דְּשַׁדְיָין לֵיהּ בְּפוּם אָמָה, (ועל דא) אִתְקַשָּׁרוּ כַּחֲדָא, וּמַלְכָּא עִלָּאָה עָלַיְיהוּ, וְאִתְקַשָּׁרוּ בֵּיהּ. וְעַל כַּךְ, מַאן דְּעָאל בְּאִלֵּין תְּרֵין, וְנָטִיר לוֹן, אִתְקָשָּׁר בִּתְרֵין אַחֲרָנִין, וְעָאל בְּהוּ, וּכְדֵין מָטֵי לְמַלְכָּא קַדִּישָׁא.

From this we learn that he who guards the sign of the covenant rises eventually to the perception of the Holy King.

אָמַר רִבִּי יִצְחָק, וַדַּאי מַאן דְּזָכֵי בְּצַדִיק, זָכֵי בְּנֶצַח וְהוֹד, וְאִלֵּין אִינּוּן תְּלָתָא, דְּאִתְבָּרְכָא בְּהוּ כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. וּמַאן דְּזָכוּ בְּהוּ, זָכֵי בְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא, וְעָאל בְּכֻלְּהוּ אַרְבְּעָה.

R. Isaac said: ‘He who is worthy of the perception of Zaddik is also worthy to perceive Nezah and Hod, the triad by which the Community of Israel is blessed; and he who is worthy of these reaches the perception of the Holy King, and so has communion with all four.

וְלָקֳבְלֵי אַרְבְּעָה אִלֵּין, נְטִירוּ לְהַאי רְשִׁימָא קַדִּישָׁא, מֵאַרְבַּע מִלִּין: נְטִירוּ דִּכְנְסֶת יִשְׂרָאֵל, אִסְתַּמְּרוּתָא דְּנִדָּה. נְטִירוּ דְּצַדִּיק, אִסְתַּמְּרוּתָא דְּשִׁפְחָה. נְטִירוּ דְּנֶצַח, אִסְתַּמְּרוּתָא דְּבַת עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת. נְטִירוּ דְּהוֹד, אִסְתַּמְּרוּתָא דְּזוֹנָה. וְעַל דָּא לְקוֹל יְיָ’ אֱלהֶיךָ, דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל.

In correspondence with these four grades the holy impress (of circumcision) has to be guarded from four things (intercourse with a menstruous woman, a bondwoman, a heathen woman, and a harlot). Once a man cleaves truly to the Holy King, then “I will put none of these diseases upon thee which I have brought against the Egyptians: for I am the Lord that healeth thee”.

בַּמֶּה זָכָאן יִשְׂרָאֵל לְקַבְּלָא אַפֵּי שְׁכִינְתָּא, בְּאִסְתַּמְּרוּתָא מִן נִדָּה. וְעַל דָּא כְּתִיב, (ויקרא י״ח:י״ט) וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לא תִקְרַב לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ. מַאי לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. וּבְהַאי אֲחִידָן וּמִתְקַשְּׁרָן מִלִּין אַחֲרָנִין, דִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אִתְקַשְּׁרַת בְּהוּ. וְהָא אוּקְמוּהָ מִלֵּי.

Observe with what tenderness and loving speeches the Holy One drew Israel to His Torah! He was indeed like unto a father tenderly leading his son to school, promising him good things.’

וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה: דָּא צַדִּיק. כְּמָה דִּכְתִּיב, (תהלים לה) עֵינֵי יְיָ’ אֶל צַדִּיקִים, לְאִסְתַּמְּרָא מִשִּׁפְחָה. וְהָא אוֹקִימְנָא מִלֵּי. דִּכְתִּיב, (משלי ל׳:כ״ג) וְשִׁפְחָה כִּי תִירַשׁ גְּבִירְתָּהּ, דְּגָרִים לַצַּדִּיק דְּאִתְדַּבָּק בְּשִׁפְחָה. וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו: דָּא נֶצַח, לְאִסְתַּמְּרָא (דלא שקר ביה) דְּלָא יֵעוּל רְשִׁימָא דָּא בְּבַת אֵל נֵכָר, וְלא יְשַׁקֵּר בֵּיהּ בְּנֶצַח. דִּכְתִּיב, (שמואל א ט״ו:כ״ט) וְגַם נְצַח יִשְׂרָאֵל לא יְשַׁקֵּר. וּמַאן דְּנָטִיר הַאי, קִיֵּים מִצְוֹתָיו, דִּכְתִּיב, (שמות לה) כִּי לא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל אַחֵר. וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו: דָּא הוֹד, לְאִסְתַּמְּרָא מִן זוֹנָה.

“wilt do what is right in His sight” refers to the Zaddik; “and will give ear to His commandment” refers to Nezah (Victory), while Hod (Majesty) is indicated in the words: “and keep all His statutes”. Further, the words “I am the Lord that healeth thee” refer to the Holy King.”

וְאַזְלָא הָא, כְּמָה דְּתָנֵינָן, אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, מַאי דִּכְתִּיב (תהילים מ״ה:ד׳) חֲגוֹר חַרְבְּךָ עַל יָרֶךְ גִּבּוֹר הוֹדְךָ וַהֲדָרֶךָ. אֶלָּא, כָּל מַאן דִּמְזָרֵז גַּרְמֵיהּ, וְשַׁוֵּי דְּחִילוּ דְּחַרְבָּא שִׁנָּנָא תַּקִּיפָא לָקֳבְלֵיהּ. עַל יָרֶךְ, מַאי עַל יָרֶךְ. דָּא רְשִׁימָא קַדִּישָׁא. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (בראשית כ״ד:ב׳) שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי.

דָּבָר אַחֵר חֲגוֹר חַרְבְּךָ, כְּלוֹמַר, זָרֵז וְאַתְקִיף יִצְרְךָ בִּישָׁא, דְּאִיהוּ חַרְבְּךָ. עַל יָרֶךְ, עַל הַהוּא רְשִׁימָא קַדִּישָׁא לְנַטְרָא לֵיהּ. וְאִי נָטַר לֵיהּ, כְּדֵין אִקְרֵי גִּבּוֹר, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַלְבִּישׁ לֵיהּ בִּלְבוּשׁוֹי, וּמַאן לְבוּשׁוֹי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. הוֹד וְנֶצַח. (נ”א והדר) דִּכְתִּיב, (תהילים ק״ד:א׳) הוֹד וְהָדָר לָבָשְׁתָּ. אוּף הָכָא הוֹדְךָ וַהֲדָרֶךָ, וּכְדֵין אִתְדַּבַּק בַּר נָשׁ בְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא כְּדְקָא יֵאוֹת.

מִכָּאן וּלְהָלְאָה, כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְּמִצְרַיִם לא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי יְיָ’ רוֹפְאֶךָ. דָּא מַלְכָּא קַדִּישָׁא, וְעַל דָּא אַזְהַר לוֹן עַל הַהוּא מִלָּה מַמָּשׁ, דְּיָהַב וְרָשִׁים בְּהוּ, וְלָא יַתִּיר וְעַד כְּעַן לָא אִתְיְיהִיבַת לְהוּ אוֹרַיְיתָא, אֶלָּא כֵּיוָן דִּכְתִּיב, שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט, מִיָּד וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע וְגוֹ’.

תָּא חֲזֵי, כַּד בָּעָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאַזְהָרָא לְיִשְׂרָאֵל, עַל אוֹרַיְיתָא, בְּכַמָּה מִלִּין מָשִׁיךְ לְהוּ, בְּכַמָּה מְשִׁיכָן דַּחֲבִיבוּתָא, כְּבַר נָשׁ דְּמָשִׁיךְ בְּרֵיהּ לְבֵי רַב. וְתָּא חֲזֵי, לָא בָּעָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמֵיהַב לְהוּ אוֹרַיְיתָא, עַד דְּקָרִיבוּ בַּהֲדֵיהּ. וּבַמֶּה קְרִיבוּ בַּהֲדֵיהּ, בְּגִלּוּיָא דִּרְשִׁימָא דָּא, כְּמָה דְּאִתְּמַר.

אָמַר ר’ יְהוּדָה, לָא קְרִיבוּ יִשְׂרָאֵל לְטוּרָא דְּסִינַי, עַד דְּעָאלוּ בְּחוּלָקָא דְּצַדִּיק, וְזָכוּ בֵּיהּ. מְנָלָן, דִּכְתִּיב, (שמות י״ט:א׳) בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבָּר סִינַי, בַּיּוֹם הַזֶּהִ מַמָּשׁ פרשת המן קִוִּינוּ לוֹ וגוֹ’.

Beshalach, Chapter 28

[פרשת המן] (שמות ט״ז:ד׳) וַיֹּאמֶר יְיָ’ אֶל מֹשֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם. רִבִּי יְהוּדָה פָּתַח וְאָמַר, (תהילים מ״א:ב׳) אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל דָּל בְּיוֹם רָעָה יְמַלְּטֵהוּ יְיָ’. הַאי קְרָא אוֹקִימְנָא לֵיהּ, בְּשַׁעֲתָא דְּבַר נָשׁ שָׁכִיב בְּבֵי מַרְעֵיהּ, הָא אִתְּפַס בְּאַטְרוֹנְיָא דְּמַלְכָּא, רֵישֵׁיהּ בְּקוּלְרָא, רַגְלוֹי בְּכוּפְסִירִין, (ס”א בטפסרא) כַּמָּה חֵילִין נַטְרִין לֵיהּ, מֵהַאי גִּיסָא, וּמֵהַאי גִּיסָא. שַׁיְיפוֹי כֻּלְּהוּ בְּדוֹחֲקָא, מַגִּיחִין אִלֵּין בְּאִלֵּין. מֵיכְלָא אִתְעָדֵי מִנֵּיהּ.

AND THE LORD SAID UNTO MOSES, BEHOLD I WILL RAIN BREAD FROM HEAVEN FOR YOU. R. Judah quoted here the verse: Blessed is he who considereth the poor: the Lord will deliver him in time of trouble (Ps. 41, 2). ‘These words’, he said, ‘have been applied to a man who is lying dangerously ill. Such a one is a prisoner of the King-his neck yoked and his feet in chains. On either side warders keep guard over him. His limbs war with one another, and he is unable to eat.’

בְּהַהוּא זִמְנָא, פַּקְדִין עָלֵיהּ אַפּוֹטְרוֹפָא, לְמֵילַף עָלֵיהּ זְכוּת קָמֵי מַלְכָּא, דִּכְתִּיב, (איוב ל״ג:כ״ג) אִם יֵשׁ עָלָיו מַלְאָךְ מֵלִיץ אֶחָד מִנִּי אָלֶף. בְּהַהִיא שַׁעֲתָא, זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ דְּבַּר נָשׁ דְּעָאל עָלֵיהּ, וְאוֹלִיף לֵיהּ אָרְחָא, לְשֵׁיזָבוּתֵיהּ מִן דִּינָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל דָּל.

But in his helplessness a guardian angel is appointed to watch over him and to intercede on his behalf before the King, recalling all his virtues and any good deed that he may have done. Happy is then the counsellor who teaches the afflicted one the way of life so that he may be delivered from judgement and be brought back to his Lord;

וְהֵיךָ יָכִיל לְשֵׁזָבָא לֵיהּ, לְמֵילַף לֵיהּ אָרְחוֹי דְּחַיֵּי, לְאָתָבָא לְקָמֵי מָארֵיהּ, כְּדֵין אִתְעָבִיד אַפּוֹטְרוֹפוֹסָא עָלֵיהּ לְעֵילָּא. מַאי אַגְרֵיהּ. בְּיוֹם רָעָה יְמַלְּטֵהוּ יְיָ’. דָּבָר אַחֵר, אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל דָּל, כַּמָּה תַּקִּיפָא אַגְרָא דְּמִסְכְּנָא, קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא.

he becomes an intercessor for him above. And what will be his reward? “The Lord will deliver him in time of trouble”.’

אָמַר רִבִּי חִיָּיא, תָּוַוהְנָא עַל הַאי קְרָא דִּכְתִּיב, (תהילים ס״ט:ל״ד) כִּי שׁוֹמֵעַ אֶל אֶבְיוֹנִים יְיָ’, וְכִי אֶל אֶבְיוֹנִים שׁוֹמֵעַ וְלֹא לְאַחֲרָא. אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, בְּגִין דְּאִינּוּן קְרִיבִין יַתִּיר לְמַלְכָּא, דִּכְתִּיב, (תהילים נ״א:י״ט) לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלהִים לא תִבְזֶה. וְלֵית לָךְ בְּעָלְמָא, דְּאִיהוּ תָּבִיר לִבָּא כְּמִסְכְּנָא. תּוּ אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, תָּא חֲזֵי, כָּל אִינּוּן בְּנִי עָלְמָא, אִתְחַזְיָין קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּגוּפָא וְנַפְשָׁא, וּמִסְכְּנָא לָא אִתְחָזֵי אֶלָּא בְּנַפְשָׁא בִּלְחוֹדוֹי, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קָרִיב לְנַפְשָׁא יַתִּיר מִגּוּפָא.

R. Hiya said: ‘I have often wondered at the words, “For the Lord heareth the poor” (Ps. 69, 34). Does He then hear only the poor?’ R. Simeon replied: ‘These words signify that the poor are indeed nearer to the King than all others, for it is written, “a broken and a contrite heart, O God, thou wilt not despise” (Ps. 51, 18) and no one in the world is so broken in heart as the poor man. Mark this! Most human beings appear before the Holy One in body and in soul, but the poor man presents himself before the Throne of the Most High in soul only, and the Holy One is nearer to the soul than to the body.’

מִסְכְּנָא חַד הֲוָה בִּשְׁבִבוּתֵיהּ דְּר’ יֵיסָא, וְלָא הֲוָה מַאן דְּאַשְׁגַּח בֵּיהּ, וְהוּא הֲוָה אַכְסִיף, וְלָא תַּקִּיף בִּבְנֵי נָשָׁא, יוֹמָא חַד חָלַּשׁ, עָאל עָלֵיהּ רִבִּי יֵיסָא, שָׁמַע חַד קָלָא דְּאָמַר, טִילְקָא טִילְקָא, הָא נַפְשָׁא פַּרְחָא גַּבָּאי, וְלָא מָטוּ יוֹמוֹי. וַוי לִבְנִי מָתֵיהּ דְּלָא אִשְׁתְּכַח בְּהוּ דְּיָתִיב נַפְשֵׁיהּ לְגַבֵּיהּ. קָם רִבִּי יֵיסָא, שַׁדֵּי בְּפוּמֵיהּ, מַיָּא דְּגַרְגְּרִין, אַפוּתָא דְּקוּנְטָא (ס”א דקופתא) אִתְבְּזַע זִיִעָא בְּאַנְפּוֹי, וְתָב רוּחֵיהּ לְגַבֵּיהּ.

At one time there lived in the neighbourhood of R. Jesse a poor man of whom no one took any notice; and to beg he was ashamed. One day he fell ill, and R. Jesse went to visit him. And as he sat by the sick man’s bedside the Rabbi heard a voice saying: “Wheel, wheel, a soul is flying to me before its rightful time has come! Woe unto his fellow townsmen that none were found among them to sustain him, that he might live!” R. Jesse, having heard these words, stood up and put into the mouth of the sick man the water of a certain herb, bidding him drink; and this made him so to sweat that the illness left him and he recovered.

לְבָתַר אָתָא וְשָׁאִיל לֵיהּ, אָמַר חַיֶּיךָ רִבִּי, נַפְשָׁא נַפְקַת מִנַּאי, וּמָטוּ לָהּ קָמֵי כּוּרְסְיָיא דְּמַלְכָּא, וּבָעָת לְאִשְׁתַּאֲרָא תַּמָּן, אֶלָּא דְּבָעָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְזַכָּאָה לָךְ, וְאַכְרִיזוּ עָלָךְ, זַמִּין הוּא רִבִּי (ויקרא ע”ט ע”א וקמ”ד ע”א) יֵיסָא, לְסַלְּקָא רוּחֵיהּ, וּלְאִתְקְשְּׁרָא בְּחַד אִדְרָא קַדִּישָׁא דִּזְמִינִין חַבְרַיָּיא לְאִתְּעָרָא בְּאַרְעָא, וְהָא אַתְקִינוּ תְּלַת כֻּרְסְיָאן, דְּקַיְימִן לָךְ וּלְחַבְרָךְ. מֵהַהוּא יוֹמָא הֲווֹ מַשְׁגִּיחִין בֵּיהּ בְּנֵי מָתֵיהּ.

When R. Jesse came again to the house of that poor man the latter said: “By thy life, Rabbi! My soul had actually left my body and was conducted to the Palace of the King and brought before His Throne; and it would fain have remained there for ever, only God desired to give thee the merit of restoring me to life. I heard them proclaim in the highest courts of Heaven: “R. Jesse’s spirit shall have its abode in a holy chamber which the members of the Fellowship will occupy at their awakening”, and three thrones were prepared for thee and for thy friends.’ From that time the neighbours of the poor man looked after him.

תּוּ, מִסְכְּנָא אַחֲרָא אַעְבָר קָמֵיהּ דְּר’ יִצְחָק, וַהֲוָה בִּידֵיהּ פְּלַג מְעָה דְּכֶסֶף. אָמַר לֵיהּ לְרִבִּי יִצְחָק, אַשְׁלִים לִי וְלִבְנַי וְלִבְנָתַי נַפְשָׁאָן. אָמַר לֵיהּ וְהֵיךְ אַשְׁלִים נַפְשַׁיְיכוּ, דְּהָא לָא אִשְׁתְּכַח גַּבָּאי בַּר פְּלַג מְעָה. אָמַר לֵיהּ, בְּדָא אַשְׁלִימְנָא, בִּפְלַג אַחֲרָא דְּאִית גַּבָּאי, אַפְקֵיהּ וְיָהֲבֵיהּ לֵיהּ.

A similar tale is told of R. Isaac. One day he was walking along the highway when a poor man passed him, having in his hand half a mea (small coin) in silver. He said to R. Isaac: ‘Save, I pray thee, my life and the life of my sons and daughters.’ Said R. Isaac: ‘How can I do this, seeing that I possess no more than half a mea?’ ‘Nevertheless,’ the poor man replied, ‘two half meas are better than one.’ So R. Isaac took out his coin and gave it to the man.

אַחְזִיאוּ לֵיהּ בְּחֶלְמֵיהּ, דְּהֲוָה אַעְבָר בִּשְׂפָתָא דְּיַמָּא רַבָּא, וּבָעָאן לְמִשְׁדְּיֵיהּ בְּגַוֵּויהּ, (ויחי רי”ח ע”א) חָמָא לְרִבִּי שִׁמְעוֹן, דְּהֲוָה אוֹשִׁיט יְדוֹי לָקֳבְלֵיהּ, וְאָתֵי הַהוּא מִסְכְּנָא וְאַפְקֵיהּ, וְיָהֲבֵיהּ בִּידוֹי דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן, וְאִשְׁתֵּזִיב. כַּד אִתְּעַר, נָפַל בְּפוּמֵיהּ, הַאי קְרָא, (תהילים מ״א:ב׳) אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל דָּל בְּיוֹם רָעָה יְמַלְּטֵהוּ יְיָ’.

Later, R. Isaac dreamt that he was walking by the sea in a strange place, and some persons wanted to throw him into it, and then he saw R. Simeon stretching out his hand to him, and the poor man whom he had assisted came up and pulled him out, and brought him safe and sound to R. Simeon. When he awoke, the verse: “Blessed is he who considereth the poor: the Lord will deliver him in time of trouble” came automatically to his lips.

וְתָא חֲזֵי, כָּל יוֹמָא וְיוֹמָא, נָטִיף טַלָּא מֵעַתִּיקָא קַדִּישָׁא לִזְעֵיר אַפִּין, וּמִתְבָּרְכָאן כָּל חֲקַל תַּפּוּחִין קַדִּישִׁין. וּמֵהַהוּא טַלָּא אַנְגִּיד לְאִינוּן דִּלְתַתָּא, וּמַלְאָכִין קַדִּישִׁין אִתְּזָנוּ מִנֵּיהּ, כָּל חַד וְחַד כְּפוּם מֵיכָלֵיהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים ע״ח:כ״ה) לֶחֶם אַבִּירִים אָכַל אִישׁ, וּמֵהַהוּא מְזוֹנָא אָכְלוּ יִשְׂרָאֵל בְּמַדְבְּרָא.

Every day dew from the Holy Ancient One drops into the “Lesser Countenance” and all the holy apple-fields are blessed. It also descends to those below; and it provides spiritual food for the holy angels, to each rank according to its capacity of perception. It was this food of which the Israelites partook in the wilderness: “each of them ate the food of celestial princes” (abirim) (Ps. 58, 26).

אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, כַּמָּה בְּנֵי נָשָׁא מִתְּזָנִין בְּהַאי זִמְנָא מִנֵּיהּ, וּמַאן אִינּוּן. אִלֵּין חַבְרַיָּיא דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא, יוֹמֵי וְלֵילֵי. וְכִי סַלְּקָא דַּעְתָּךְ מֵהַהוּא מְזוֹנָא מַמָּשׁ. לָא. אֶלָּא כְּעֵין הַהוּא מְזוֹנָא מַמָּשׁ, דְּשָׁקִיל עַל חַד תְּרֵין.

Said R. Simeon: ‘Even at this time there are those who partake of similar food, and that in a double measure. And who are they? Fellows of the mystic lore, who study the Torah day and night.

תָּא חֲזֵי, יִשְׂרָאֵל כַּד עָאלוּ וְאִתְדְּבָקוּ בְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא, בְּגִין גִּלּוּיָא דִּרְשִׁימָא קַדִּישָׁא, כְּדֵין זָכוּ לְמֵיכַל נַהֲמָא אַחֲרָא עִלָּאָה, יַתִּיר מִמַּה דְּהֲוָה בְּקַדְמִיתָא. בְּקַדְמִיתָא כַּד נָפְקוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, עָאלוּ בְּנָהֲמָא, דְּאִקְרֵי מַצָּה, וְהַשְׁתָּא זָכוּ, וְעָאלוּ לְמֵיכַל נַהֲמָא אַחֲרָא עִלָּאָה יַתִּיר, מֵאֲתָר עִלָּאָה, דִּכְתִּיב הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם. מִן הַשָּׁמָיִם מַמָּשׁ. וּבְהַהוּא זִמְנָא אִשְׁתְּכַח לְהוּ לְיִשְׂרָאֵל. מֵאֲתָר דָּא. חַבְרַיָּיא דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא, מֵאֲתָר אַחֲרָא עִלָּאָה יַתִּיר אִתְּזָנוּ. מַאי הוּא. כְּמָה דִּכְתִּיב, (קהלת ז׳:י״ב) הַחָכְמָה תְּחַיֶּה בְעָלֶיהָ. אֲתָר עִלָּאָה יַתִּיר.

See now, when the Israelites went out of Egypt into the desert, uniting themselves with the Holy King, when the sign of the Covenant was manifested in them in its fulness, they were granted a more spiritual, more supernal food than the “unleavened bread” which they ate immediately after they left Egypt; for of the manna it says: “I will rain bread from heaven for you.” It was indeed heavenly food, emanating from the sphere called “heaven”. But the sons of Wisdom, namely, the students of the Torah, derive their nourishment from a still higher region, the sphere of Wisdom, as it is written: “Wisdom keeps alive her owners” (Eccl. 7, 12).’

אֲמַר לֵיהּ ר’ אֶלְעָזָר, אִי הָכִי, אֲמַאי חַלְשָׁא נַפְשַׁיְיהוּ יַתִּיר מִשְּׁאָר בְּנֵי עָלְמָא, דְּהָא שְׁאַר בְּנֵי נָשָׁא, בְּחֵילָא וְתּוּקְפָּא יַתִּיר אִתְחָזוּן לְאִשְׁתַּכְּחָא. (ס”א אינון יתיר) אָמַר לֵיהּ יֵאוֹת שָׁאִילְתָּא.

If that is so,’ asked R. Eleazar, ‘why are they more frail than ordinary men?’ R. Simeon replied: ‘That is a good question, and the answer is as follows.

תָּא חֲזֵי, כָּל מְזוֹנִי דִּבְנֵי עָלְמָא מִלְּעֵילָּא קָא אַתְיָין. הַהוּא מְזוֹנָא דְּאָתֵי מִן שְׁמַיָּא וְאַרְעָא, דָּא מְזוֹנָא דְּכָל עָלְמָא, וְהוּא מְזוֹנָא דְּכוֹלָא, וְהוּא מְזוֹנָא גַּס וְעָב. וְהַהוּא מְזוֹנָא דְּאָתֵי יַתִּיר מֵעֵילָּא, הוּא מְזוֹנָא יַתִּיר דָּקִיק, קָאַתְיַא מֵאֲתָר דְּדִינָא אִשְׁתְּכַח, וְדָא הוּא מְזוֹנָא דְּאַכְלוּ יִשְׂרָאֵל כַּד נָפְקוּ מִמִּצְרַיִם. (יתיר דקיקא) מְזוֹנָא דְּאִשְׁתְּכַח לְהוּ לְיִשְׂרָאֵל, בְּהַהוּא זִמְנָא בְּמַדְבְּרָא, מֵאֲתָר עִלָּאָה דְּאִקְרֵי שָׁמַיִם, הוּא מְזוֹנָא יַתִּיר דְּקִיקָא, דְּעָיִיל יַתִּיר לְנַפְשָׁא מִכֹּלָּא, וּמִתְפְּרַשׁ יַתִּיר מִגּוּפָא, וְאִקְרֵי לֶחֶם אַבִּירִים.

Ordinary food, by which the majority of people are nourished, is constituted of the elements of heaven and earth, and is therefore of a gross, material quality; the unleavened bread, which was eaten by the Israelites when they left Egypt, emanated from the sphere of “Judgement” and was somewhat subtler in quality; the manna was a still finer food, emanating from the sphere of “Heaven”, and was assimilated by the soul more than by the body-“angels’ bread”;

מְזוֹנָא עִלָּאָה יַתִּיר מִכֹּלָּא, הוּא מְזוֹנָא דְּחַבְרַיָּיא, אִינּוּן דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא, דְּאַכְלֵי מְזוֹנָא דְּרוּחָא וְנִשְׁמְתָא, וְלָא אַכְלֵי מְזוֹנָא דְּגוּפָא כְּלָל, וְהַיְינוּ מֵאֲתָר עִלָּאָה יַקִּירָא עַל כֹּלָּא, וְאִקְרֵי חָכְמָה. בְּגִינֵי כַּךְ חָלִישׁ גּוּפָא דְּחַבְרַיָּיא, יַתִּיר מִבְּנֵי עָלְמָא, דְּהָא לָא אַכְלֵי מְזוֹנָא דְּגוּפָא כְּלָל. וְאַכְלֵי מְזוֹנָא דְּרוּחָא וְנִשְׁמְתָא, מֵאֲתָר רְחִיקָא עִלָּאָה, יַקִּירָא מִכֹּלָּא. וּבְגִינֵי כַּךְ הַהוּא מְזוֹנָא דָּקִיק מִן דְּקִיקָא, יַתִּיר מִכֹּלָּא. זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (קהלת ז׳:י״ב) הַחָכְמָה תְּחַיֶּה בְעָלֶיהָ. זַכָּאָה חוּלָקָא דְּגוּפָא, דְּיָכִיל לְאִתְּזָנָא בִּמְזוֹנָא דְּנַפְשָׁא.

but the food of those absorbed in the Torah nourishes only the soul and the spirit, but not the body, coming as it does from the sphere of “Wisdom”, from the highest and most glorious supernal region. Hence it is hardly to be wondered at that Wisdom’s children are more frail than other men, for they do not eat the food of the body at all. Truly, “Wisdom keeps alive her owners”! Blessed is that body which can derive benefit from the food of the soul!’

אֲמַר לֵיהּ ר’ אֶלְעָזָר, וַדַּאי הָכִי הוּא. אֲבָל בְּהַאי זִמְנָא, אֵיךְ אִשְׁתַּכְּחֵי מְזוֹנֵי אִלֵּין. אֲמַר לֵיהּ וַדַּאי יֵאוֹת שָׁאִילְתָּא. תָּא חֲזֵי, וְדָא הוּא בְּרִירוּ דְּמִלָּה, מְזוֹנָא קַדְמָאָה, הוּא מְזוֹנָא דְּכָל עָלְמָא, הַהוּא דְּאַתְיָא מִן שְׁמַיָּא וְאַרְעָא, וְהוּא מְזוֹנָא דְּגוּפָא. (ס”א דכלא)

R. Eleazar thereupon remarked: ‘It is indeed so, but where do we find these foods in our days?’ R. Simeon replied: ‘This is also a good question,and the real answer is this. First, there is the food for the whole of humanity, natural food for ordinary men.

מְזוֹנָא דְּהוּא עִלָּאָה מִנֵּיהּ, הַהוּא דְּאִיהוּ דְּקִיקָא יַתִּיר, וְאָתָא מֵאֲתָר דְּדִינָא שַׁרְיָא, דְּאִקְרֵי צֶדֶק, וְדָא הוּא מְזוֹנָא דְּמִסְכְּנֵי. וְרָזָא דְּמִלָּה, מַאן דְּאַשְׁלִים לְמִסְכְּנָא, אַשְׁלִים לֵיהּ אָת חַד, וְאִתְעָבִיד צְדָקָה, וְרָזָא דָּא (משלי י״א:י״ז) גּוֹמֵל נַפְשׁוֹ אִישׁ חֶסֶד. גְּמִילוּת חֲסָדִים מַשְׁמַע, דְּהָא בְּדִינָא שַׁרְיָא, וְאַשְׁלִים לֵיהּ חֶסֶד, כְּדֵין הוּא רַחֲמֵי.

Then there is the food which emanates from the sphere of “righteousness” (zedek), the food of the poor, which is turned into “beneficence” (zedakah), both to him who gives and to him who receives: “righteousness” is turned into “mercy” (hesed), and “a man of mercy does good to his own soul” (Prov. 11, 17).

מְזוֹנָא עִלָּאָה יַתִּיר מֵאִלֵּין, הוּא מְזוֹנָא עִלָּאָה וְיַקִּירָא, מֵאֲתָר דְּאִקְרֵי שָׁמַיִם, וְהוּא דָּקִיק מִכֻּלְּהוּ, וְהוּא מְזוֹנָא דִּבְנֵי מַרְעֵי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים מ״א:ד׳) יְיָ’ יִסְעָדֶנּוּ עַל עֶרֶשׂ דְּוָי כָּל מִשְׁכָּבוֹ הָפַכְתָּ בְחָלְיוֹ. יְיָ’, דַּיְיקָא, מַאי טַעְמָא. בְּגִין דְּהָנֵי בְּנֵי מַרְעֵי, לָא אִתְּזְנֵי אֶלָּא בְּהַהוּא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מַמָּשׁ. (ומאי איהו, חלב ודם. הדא הוא דכתיב (יחזקאל מה) להקריב לי חלב ודם. ודא הוא מזונא מאתר דאקרי שמים, והוא יקירא ועילאה דקיק מכלא)

A more supernal food is the one by which sick people are nourished, the food of the Holy One, as it says: “The Lord will strengthen him upon the bed of languishing” (Ps. 41, 4)-as it were sacrificial food, concerning which it says, “To sacrifice unto me fat and blood” (Ezek. 44, 15).

מְזוֹנָא עִלָּאָה קַדִּישָׁא וְיַקִּירָא דָּא הוּא מְזוֹנֵי דְּרוּחִין וְנִשְׁמָתִין, וְהוּא מְזוֹנָא דַּאֲתָר רְחִיקָא עִלָּאָה, (ס”א מההוא אתר דאקרי נועם יי’.)

Then there is the food of spirits and souls, a supernal, holy, and precious food, emanating from the “Pleasantness of the Lord”.

וְיַקִּירָא מִכֹּלָּא, הוּא מְזוֹנָא דְּחַבְרַיָּיא דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא, וְהוּא מְזוֹנָא דְּאָתֵי מֵחָכְמָה עִלָּאָה. מַאי טַעְמָא מֵאֲתָר דָּא. בְּגִין דְּאוֹרַיְיתָא נַפְקָא (בראשית מ”ז ע”ב, ויקרא קפ”ו ע”ב וקצ”ב ע”ב) מֵחָכְמָה עִלָּאָה, וְאִינּוּן דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא, עַיְילֵי בְּעִקָרָא דְּשָׁרְשָׁהָא, וְעַל דָּא, מְזוֹנָא דִּלְהוֹן, מֵהַהוּא אֲתָר עִלָּאָה קַדִּישָׁא קָא אַתְיָא.

The subtlest and most precious food, however, is, as I have said, that by which the students devoted to the Torah are sustained; for the Torah emanates from the sphere of the Supernal Wisdom, and those whose minds are centred in her enter into the very essence of Wisdom, and their nourishment is derived from that holy source.’

אָתָא ר’ אֶלְעָזָר, וְנָשִׁיק יְדוֹי. אָמַר, זַכָּאָה חוּלָקִי דְּקָאִימְנָא בְּמִלִּין אִלֵּין. זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּצַדִּיקַיָּיא, דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא יְמָמָא וְלֵילֵי, דְּזָכֵי לוֹן בְּהַאי עָלְמָא, וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי, דִּכְתִּיב, (דברים ל׳:כ׳) כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאוֹרֶךְ יָמֶיךָ.

Then came R. Eleazar and kissed R. Simeon’s hand, and said: ‘I am truly blessed to hear such words! Blessed are the righteous who meditate on the Torah day and night I Blessed are they in this world, and blessed are they in the world to come! Truly, “He is thy life and the length of thy days” (Deut. 30, 20).’

(שמות ט״ז:ד׳) הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם. רִבִּי יוֹסֵי פָּתַח, (תהילים קמ״ה:ט״ז) פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן. מַה כְּתִיב לְעֵילָּא, עֵינֵי כֹל אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּ. כָּל אִינּוּן בְּנִי עָלְמָא, מְצַפָּאן וְזַקְפָאן עַיְינִין לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּגִין כַּךְ, (ס”א אבל) כָּל אִינּוּן בְּנֵי מְהֵימָנוּתָא בָּעָאן (ס”א אצטריכן למבעי) בְּכָל יוֹמָא וְיוֹמָא, לְשָׁאָלָא מְזוֹנַיְיהוּ מִּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּלְצַלָּאָה צְלוֹתֵהוֹן עָלֵיהּ.

BEHOLD, I WILL RAIN BREAD FROM HEAVEN FOR YOU. R. Jose meditated here on the verse: “Thou openest thine hand and satisfiest every living thing according to thy will” (Ps. 145, 16). ‘In the preceding verse,’ he said, ‘it is written: “The eyes of all wait upon thee, and thou givest them their meat in due season”. All living beings wait upon, and lift up their eyes to the Holy One for food, but the “sons of Faith” must not merely wait, but also pray for their daily bread.

מַאי טַעְמָא. בְּגִין דְּכָל מַאן דִּמְצַלֵי צְלוֹתֵיהּ לְגַבֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַל מְזוֹנֵיהּ, גָּרִים דְּיִתְבָּרֵךְ כָּל יוֹמָא עַל יְדוֹי, הַהוּא אִילָנָא דְּמָזוֹן דְּכֹלָּא בֵּיהּ. (וטעמא דמלה (תהילים ס״ח:כ׳) ברוך ה’ יום יום) וְאַף עַל גַּב דְּאִשְׁתְּכַח עִמֵּיהּ, בָּעֵי לְמִשְׁאַל קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּלְצַלָּאָה צְלוֹתָא עַל מְזוֹנָא כָּל יוֹמָא, בְּגִין דְּיִשְׁתְּכָחוּ עַל יְדוֹי בִּרְכָּאן כָּל יוֹמָא וְיוֹמָא לְעֵילָּא, וְדָא הוּא בָּרוּךְ יְיָ’ יוֹם יוֹם.

Such prayer has the power of bringing blessing every day upon the Tree whence all nourishment for body and soul emanates. Thus even when he has a sufficiency of food, a man of faith ought to pray for “daily bread” in order that through him there may be each day an increase of blessing in heaven, and this is the meaning of the words, “Blessed be the Lord by day’.

ועַל דָּא, לָא לִבָעֵי לֵיהּ לֶאֱינָשׁ לְבַשְּׁלָא מְזוֹנָא, מִן יוֹמָא לְיוֹמָא אַחֲרִינָא, דְּלָא לְעַכֵּב יוֹמָא לְיוֹמָא אַחֲרָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ. יוֹם בְּיוֹמוֹ, דַּיְיקָא. בַּר מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְשַׁבָּת, כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא. וּכְדֵין אִשְׁתְּכַח קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מָלֵא בִּרְכָּאן בְּכָל יוֹמָא. וּכְדֵין כְּתִיב פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ וְגוֹ’. מַאי רָצוֹן. הַהוּא רָצוֹן דְּאִשְׁתְּכַח מֵעַתִּיקָא קַדִּישָׁא, וְנָפִיק מִנֵּיהּ רָצוֹן, לְאִשְׁתַּכְּחָא מְזוֹנֵי לְכֹלָּא. וּמַאן דְּשָׁאִיל מְזוֹנֵי בְּכָל יוֹמָא וְיוֹמָא, הַהוּא אִקְרֵי בְּרָא מְהֵימָנָא, בְּרָזָא דִּבְגִינֵיהּ מִשְׁתַּכְחָן בִּרְכָּאן לְעֵילָּא.

For this reason it is not right to cook food on one day for the next, so that one day should not interfere with another in regard to blessings above. Therefore it says concerning the manna: “The people shall go out and gather a day’s portion every day” (Ex. 16, 4); except on the sixth day, when they prepared for the Sabbath (Ibid. 5). Prayer for daily bread secures the favour of the Holy Ancient One, so that food is distributed to all, and the one who prays thus is indeed a “faithful son”, a son through whose cooperation blessings are found in heaven.

ר’ אַבָּא פָּתַח וְאָמַר, (תהילים קמ״ז:י״א) רוֹצֶה יְיָ’ אֶת יְרֵאָיו אֶת הַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ, כַּמָּה אִית לְהוּ לִבְנֵי נָשָׁא לְמֵהַךְ בְּאָרְחוֹי דְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא, וּלְמֵהַךְ בְּאָרְחוֹי דְּאוֹרַיְיתָא, בְּגִין דְּיִשְׁתַּכְּחוּן בִּרְכָּאן לְכֻלְּהוּ, לְעִלָּאֵי וּלְתַתָּאֵי.

R. Abba dwelt on the verse: “The Lord taketh pleasure in them that fear him, in those that wait for his mercy” (Ps. 147, 11). ‘How much should one endeavour to walk in the way of the Holy King and in the ways of the T orah, in order to become the medium of blessing to all, to those above and to those below!

דְּתַנְיָא, מַאידִּכְתִּיב, (ישעיהו מ״ט:ג׳) יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר. אֶתְפָּאָר ודַּאי. מַאי מַשְׁמַע. דִּבְגִין יִשְׂרָאֵל לְתַתָּא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מִתְפָּאַר לְעֵילָּא. וּמַאי פְּאֵרָא דִּילֵיהּ. דְּאִתְחַבָּשׁ בִּתְפִילִין, דְּמִתְחַבְּרָא גַּוְונִי לְאִתְפָּאַרָא.

Merely because they were not sons of Faith. They are the prototypes of all those who have no faith in the Holy One, blessed be He, and have no desire to meditate on His ways: they likewise labour day and night for food, in fear that they may be short of bread-all because they are not of the faithful. Thus “the people roamed about and gathered” and “ground it”, making diverse foolish efforts and labouring greatly. And what did all their trouble avail them? Only this: “and the taste of it was the taste of fresh oil” (Ibid.). No other flavour rewarded them. Why? Because they were not sons of Faith. As to the actual taste of the manna, some say it was of paste mixed with oil; some, that it was only like paste in that it could be variously moulded and pounded; R. Judah said that it was indeed only the flavour of fresh oil.’

תָּאנָא, רוֹצֶה יְיָ’ אֶת יְרֵאָיו, רוֹצֶה יְיָ’ בִּירֵאָיו מִבָּעֵי לֵיהּ. מַאי רוֹצֶה יְיָ’ אֶת יְרֵאָיו, אֶלָּא רוֹצֶה יְיָ’ אֶת יְרֵאָיו, כְּלוֹמַר, אַפִּיק הַאי רָצוֹן, וּמִתְרָעֵי (נ”א ואתידע) בְּהוּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, לִירֵאָיו דְּדָחֲלִין לֵיהּ. וּמַאן אִינּוּן יְרֵאָיו דְּאַפִּיק לוֹן הַאי רָצוֹן. הָדַר וְאָמַר, אֶת הַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ, אִינּוּן דִּמְצָפָאן וּמְחַכָּאן בְּכָל יוֹמָא וְיוֹמָא, לְמִבָּעֵי מְזוֹנַיְיהוּ מִן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, מַשְׁמַע דִּכְתִּיב אֶת הַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ.

For the Lord dispenses favour (rozeh eth) to them that fear Him, and those who fear Him are those “that wait for His mercy”, that is, who are entirely dependent on Him for their daily bread.’

רִבִּי יֵיסָא סָבָא, לָא אַתְקִין סְעוּדָתָא בְּכָל יוֹמָא, עַד דְּבָעָא בָּעוּתֵיהּ קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, עַל מְזוֹנֵי. אָמַר, לָא נַתְקִין סְעוּדָתָא, עַד דְּתִתְיְהִיב מִבֵּי מַלְכָּא. לְבָתַר דְּבָעֵי בָּעוּתֵיהּ קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, הֲוָה מְחַכֶּה שַׁעֲתָא חֲדָא, אָמַר הָא עִידָן דְּתִתְיְהִיב מִבֵּי מַלְכָּא, מִכָּאן וּלְהָלְאָה אַתְקִינוּ סְעוּדָתָא. וְדָא הוּא אָרְחָא, דְּאִינּוּן דַּחֲלֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דַּחֲלֵי חַטָּאָה.

R. Jesse the Elder never used to prepare his meal before praying for it. He was wont to say: ‘Let us ask the King first!’ Then he would wait for some time and say: ‘The time has arrived for the King to give us food; prepare the meal!’ This is the way of those who fear the Lord and are afraid of sin.

אִינּוּן חַיָּיבַיָּא דְּאַזְלִין עֲקִימִין בְּאָרְחֵי אוֹרַיְיתָא, מַה כְּתִיב בְּהוּ. (ישעיהו ה׳:י״א) הוֹי מַשְׁכִּימֵי בַבֹּקֶר שֵׁכָר יִרְדֹּפוּ. וְעַל דָּא רוֹצֶה יְיָ’ אֶת יְרֵאָיו אֶת הַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ. לְחַסְדּוֹ דַּיְיקָא. (ס”א ובהא) אִשְׁתְּמוֹדְעָן אִינּוּן בְּנֵי מְהֵימָנוּתָא בְּכָל יוֹמָא וְיוֹמָא, הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ. יוֹם בְּיוֹמוֹ קָאָמַר, וְלֹא דְּבַר יוֹם לְיוֹם אַחֵר.

As for the ungodly, it is not so with them, for their ways are crooked: “Woe unto them that rise up early in the morning, that they may follow strong drink” (Isa. 5, 11). But “The Lord taketh pleasure… in those that wait for His mercy”; and herein are the sons of faith different from others. Hence it is written: “The people shall gather a certain rate every day in his day, that I may prove them whether they will walk in my Torah or not.”

וְכָל כַּךְ לָמָּה. לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֶךְ בְּתוֹרָתִי אִם לא בְּכָאן אִשְׁתְּמוֹדְעָן אִינּוּן בְּנֵי מְהֵימָנוּתָא, דְּכָל יוֹמָא וְיוֹמָא אִינּוּן אַזְלֵי בְּאֹרַח מֵישָׁר בְּאוֹרַיְיתָא. רִבִּי יִצְחָק אָמַר מֵהָכָא, (משלי י״ג:כ״ה) צַדִּיק אוֹכֵל לְשׂוֹבַע נַפְשׁוֹ, בָּתַר דְּשָׂבַע נַפְשֵׁיהּ מִלְּצַלֵּי וּלְמִקְרֵי בְּאוֹרַיְיתָא.

The peculiar expression “in his day” indicates that the sons of faith are known by their “daily” walking in the straight way of the Torah. R. Isaac found the same truth in the following verse: “The righteous eateth to the satisfaction of his soul” (Prov. 13, 25), which he interpreted to mean: “The righteous has his meal only after he has satisfied his soul with prayer and study.”

רִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, תָּא חֲזֵי, עַד לָא יָהַב קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אוֹרַיְיתָא לְיִשְׂרָאֵל, אַבְחִין בֵּין אִינּוּן בְּנִי מְהֵימָנוּתָא, וּבֵין אִינּוּן חַיָּיבַיָּא דְּלָאו אִינּוּן בְּנִי מְהֵימָנוּתָא, וְלָא קַיְימִין בְּאוֹרַיְיתָא. וּבַמֶּה אַבְחִין לוֹן. בַּמָּן. כְּמָה דְּאִתְּמַר אֲנַסֶּנּוּ. וְכָל אִינּוּן דְּאִשְׁתְּכָחוּ דְּאִינּוּן בְּנֵי מְהֵימָנוּתָא, רָשִׁים לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בִּרְשִׁימוּ דְּכִתְרָא דְּחֶסֶ”ד, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר הַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ, וְעַל דָּא לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ. וְכָל אִינּוּן דְּלָא מִשְׁתַּכְּחֵי בְּנִי מְהֵימָנוּתָא, אַעְדֵּי מִנַּיְיהוּ כִּתְרָא עִלָּאָה דָּא. וּמָנָא אַכְרִיז וְאָמַר, (משלי י״ג:כ״ה) וּבֶטֶן רְשָׁעִים תֶחְסַר. וְעִם כָּל דָּא לֹא הֶעְדִּיף הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט לא הֶחְסִיר.

Said R. Simeon: ‘Observe that before the Holy One gave Israel the Torah He tried them to see who would be a son of faith and who would not be. How did He try them? By the manna. All those who were found to be sons of faith were signed with the sign of the crown of Grace by the Holy One Himself; and from those who were not found to be thus, this supernal crown was withheld.

תָּאנָא, בְּהַהוּא שַׁעֲתָא אִשְׁתְּלִימוּ יִשְׂרָאֵל לְתַתָּא, כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא, כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא, דִּכְתִּיב, (שמות ט״ו:כ״ז) וַיָּבוֹאוּ אֵלִימָה וְשָׁם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עֵינוֹת מַיִם וְשִׁבְעִים תְּמָרִים וְגו’. וְאִתְתָּקַּף אִילָנָא קַדִּישָׁא, בִּתְרֵיסַר תְּחוּמִין, בְּאַרְבַּע סִטְרֵי עָלְמָא. וְאִתְתָּקַּף בְּשִׁבְעִין עַנְפִין, וְכֹלָּא כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא.

It has been said at that hour Israel was perfected below according to her prototype above, for it is written, “and they came to Elim, where were twelve wells of water and threescore and ten palm trees” (Ex. 15, 27). Now the Holy Tree spreads to twelve boundaries on the four quarters of the earth, and to seventy branches closely intertwined, so that what was above should have here its counterpart below.

בְּהַהִיא שַׁעֲתָא, נָטִיף טַלָּא קַדִּישָׁא, מֵעַתִּיקָא סְתִימָאָה, וּמַלְיָא לְרֵישֵׁיהּ דִּזְעֵיר אַנְפִּין, אֲתָר דְּאִקְרֵי שָׁמַיִם. וּמֵהַהוּא טַלָּא דִּנְהוֹרָא עִלָּאָה קַדִּישָׁא, הֲוָה נָגִיד וְנָחִית מָנָא לְתַתָּא. וְכַד הֲוָה נָחִית, הֲוָה מִתְפְּרַשׁ גְּלִידִין גְּלִידִין, וְאַקְרִישׁ לְתַתָּא. הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב דַּק כַּכְּפוֹר עַל הָאָרֶץ.

At that hour holy dew dropped down from the Hidden Most Ancient One and filled the head of the Lesser Countenance, the place which is called “Heaven”. From this dew of the supernal holy light the manna descended, and in so doing dispersed itself into flakes and became solidified “as thin as the hoar frost on the ground” (Ex. 16, 14).

כָּל אִינּוּן בְּנֵי מְהֵימָנוּתָא, נַפְקֵי וְלַקְטֵי, וּמְבָרְכָאן שְׁמָא קַדִּישָׁא עָלֵיהּ. וְהַהוּא מָנָא, הֲוָה סָלִיק רֵיחִין דְּכָל בּוּסְמִין דְּגִנְתָּא דְּעֵדֶן, דְּהָא בֵּיהּ אִתְמְשַׁךְ וְנָחִית לְתַתָּא. שַׁוְיֵהּ לְקַמֵיהּ, בְּכָל טַעֲמָא דְּאִיהוּ בָּעֵי, הָכִי טָעִים לֵיהּ, וּמְבָרֵךְ לְמַלְכָּא קַדִּישָׁא עִלָּאָה.

And all the sons of the Faith went out, gathered it, and praised the Holy Name for it. The manna diffused the scents of all the spices of the Garden of Eden, through which it had passed in descending. Each one found in the manna the taste he most desired; and as he ate he blessed the Supernal Holy King for His goodness, and was himself blessed with understanding of the Supernal Wisdom. Therefore that generation was called “the generation of knowledge”.

וּכְדֵין מִתְבָּרֵךְ בְּמֵעוֹי, וַהֲוָה מִסְתַּכֵּל וְיָדַע לְעֵילָּא, וְאִסְתָּכֵי בְּחָכְמָה עִלָּאָה, וְעַל דָּא אִקְרוּן דּוֹר דֵּעָה. וְאִלֵּין הֲווֹ בְּנֵי מְהֵימָנוּתָא, וּלְהוֹן אִתְיְהִיבַת אוֹרַיְיתָא לְאִסְתַּכְּלָא בָּהּ, וּלְמִנְדַּע אָרְחָהָא.

These were the sons of Faith, and to them was given the privilege of contemplating and comprehending the holy Torah.

וְאִינּוּן דְּלָא אִשְׁתְּכָחוּ בְּנִי מְהֵימָנוּתָא, מַה כְּתִיב בְּהוּ, (במדבר י״א:ח׳) שָׁטוּ הָעָם וְלָקְטוּ. מַאי שָׁטוּ. שְׁטוּתָא הֲווֹ נַסְבֵּי לְגַרְמַיְיהוּ, בְּגִין דְּלָא הֲווֹ בְּנֵי מְהֵימָנוּתָא. מַה כְּתִיב בְּהוּ. וְטָחֲנוּ בָרֵחַיִם אוֹ דָכוּ בַּמְּדוֹכָה וְגוֹ’. מַאן אַטְרַח לוֹן כָּל הַאי. אֶלָּא דְּאִינּוּן לָא הֲווֹ בְּנֵי מְהֵימָנוּתָא.

But of those who were not truly faithful it is written, “and the people roamed about (shatu) and gathered (the manna)” (Num. 11, 8). The word “shatu” (roamed about) indicates that these people allowed “stupidity” (shatuta) to enter into them, because they were not sons of Faith.

כְּגַוְונָא דָּא, אִינּוּן דְּלָא מְהֵימְנֵי בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, לָא בָּעָאן לְאִסְתַּכְּלָא בְּאָרְחוֹי, וְאִינּוּן בָּעָאן לְאַטְרְחָא גַּרְמַיְיהוּ כָּל יוֹמָא בָּתַר מְזוֹנָא, יְמָמָא וְלֵילֵי, דִּלְמָא לָא סָלִיק בִּידַיְיהוּ פִּתָּא דְּנַהֲמָא. מַאן גָּרִים לוֹן הַאי. בְּגִין דְּלָאו אִינּוּן בְּנֵי מְהֵימָנוּתָא.

In this way, those who did not have faith in the Holy One of Blessing, who did not want to gaze upon [the Torah’s] paths, they wanted to trouble themselves all day after food, day and night, for perhaps there wouldn’t come up into their hand a loaf of bread. What brought this upon them? It was because they were not faithful ones.

אוּף הָכָא, שָׁטוּ הָעָם וְלָקְטוּ, שָׁטוּ בִּשְׁטּוּתָא דְּגַרְמַיְיהוּ, וּבָעָאן לְאַטְרְחָא עָלֵיהּ, הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, וְטָחֲנוּ בָרֵחַיִם. בָּתַר כָּל טִרְחָא דָּא, לָא סָלִיק בִּידַיְיהוּ, אֶלָּא דִּכְתִּיב וְהָיָה טַעְמוֹ כְּטַעַם לְשַׁד הַשָּׁמֶן. וְלָא יַתִּיר. מַאן גָּרִים לוֹן הַאי, בְּגִין דְּלָא הֲווֹ בְּנֵי מְהֵימָנוּתָא.

And what do we read of them? “And they ground it in mills or beat it in a mortar” (Ibid.). Why should they have gone to all this trouble all men can apply it to themselves in all generations. Whoever prays before the Holy King must do so from the depths of his soul so that his heart may be wholly turned to God and his whole mind be concentrated upon his prayer. David had already said “I seek thee with my whole heart” (Ps. 119, 10). Why, then, should he now go further and say “out of the depths”?

אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, מַאי לְשַׁד הַשָּׁמֶן. אִיכָּא דְּאַמְרֵי, דְּלִישׁ בְּמִשְׁחָא, כְּתַרְגּוּמוֹ. וְאִיכָּא דְּאַמְרֵי, מַה הַשֵּׁד אִתְחֲזָר לְכַמָּה גַּוְונִין, אוּף מָנָא, אִתְחֲזָר לְכַמָּה גַּוְונִין. רִבִּי יְהוּדָה אָמַר, לְשַׁד הַשָּׁמֶן, יְנִיקָא דְּמִשְׁחָא.

The reason is that when a man prays before the King he should concentrate mind and heart on the source of all sources, in order to draw blessings from the depth of the “Cistern”, from the source of all life, from the “stream coming out of Eden” (Gen. 2, 19), which “maketh glad the city of God” (Ps. 46, 5). Prayer is the drawing of this blessing from above to below; for when the Ancient One,

רִבִּי יִצְחָק אָמַר, אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ לָקָטוּ. וְכִי מַאן דְּאָכִיל קִמְעָא, לָקִיט קִמְעָא, וּמַאן דְּאָכִיל יַתִּיר, לָקִיט יַתִּיר, וְהָא כְּתִיב לֹא הֶעְדִּיף הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט לא הֶחְסִיר. אֶלָּא לְפוּם אִינּוּן דְּאַכְלִין לַקְטִין. מַשְׁמַע אָכְלוֹ, מַאן דְּהֲוָה אָכִיל לֵיהּ, וּבְגִינֵי כָּךְ לָא כְּתִיב אֲכִילָתוֹ.

R. Isaac said: ‘It is written: GATHER OF IT EVERY MAN ACCORDING TO HIS EATING (okhlo). Did, then, the one who ate little gather little, and the one who ate much gather much? Is it not written, “he that gathered much had nothing over, and he that gathered little had no lack” (Ex. 26, 18)? The term “okhlo”, however, signifies that they gathered according to the number of the consumers.

מַאי קָא מַיְירֵי. אָחִיד בַּר נָשׁ בְּעַבְדָּא, אוֹ בְּאָמָתָא, וְאָמַר דְּהוּא דִּילֵיהּ. אָתָא חַבְרֵיהּ, וְאָמַר, הַאי עַבְדָּא דִּילִי הוּא. קְרִיבוּ לְקַמֵיהּ דְּמֹשֶׁה לְדִינָא, אָמַר לוֹן כַּמָּה נַפְשָׁאָן בְּבֵיתֶךָ, וְכַמָּה נַפְשָׁאָן בְּבֵיתֵיהּ דְּדֵין, אָמַר כַּךְ וְכָךְ. וְהַהוּא שַׁעֲתָא אָמַר לוֹן מֹשֶׁה, לָקָטוּ מָחָר, וְכָל חַד מִנַּיְיכוּ יֵיתֵי לְגַבָּאי. לְמָחָר, נָפְקוּ וְלָקְטוּ, וְאַתְיָין קָמֵי מֹשֶׁה, שַׁוְויָין קָמֵיהּ מָנָא, הֲוָה מָדִיד לֵיהּ. אִי הַהוּא עַבְדָּא דְּדֵין, אַשְׁכַּח הַהוּא עוֹמְרָא דְּעַבְדָּא, בְּהַאי מָנָא. דְּהָא חַד עוֹמְרָא לְכָל נֶפֶשׁ וְנֶפֶשׁ מִבֵּיתֵיהּ. מָדִיד לְדֵין, וְאִשְׁתְּכַח חַסְרָא, הַהוּא מֵיכְלָא דְּעַבְדָּא, בְּהַהוּא מָנָא דִּילֵיהּ, וְחַד עוֹמְרָא לְכָל נֶפֶשׁ וְנֶפֶשׁ מִבֵּיתֵיהּ. אָמַר עַבְדָּא דְּדֵין הוּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ לָקָטוּ וּכְתִיב עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת מִסְפַּר נַפְשֹׁתֵיכֶם.

It was in this way. Two men would dispute concerning a servant, each one saying that she or he was his, and they would take their controversy to Moses that he might decide it. He would say to each: “How many persons have you in your family?” and having ascertained this, he commanded: “To-morrow let everyone gather the manna according to the number of his people, and bring it all to me.” Next morning they would come to Moses, and he counted for every person of each house an omer; having done which he found that one of the disputants had yet another omer over and above those which were the portion of the number of his household, which proved that the servant was his. Hence it says: “An omer for every man, according to the number of your persons” (V. 12).’

אָמַר ר’ (נ”א ייסא) חִיָּיא, כְּתִיב, (שמות ט״ז:ו׳-ז׳) עֶרֶב וִידַעְתֶּם כִּי יְיָ’ הוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּבֹקֶר וּרְאִיתֶם אֶת כְּבוֹד יְיָ’. עֶרֶב וִידַעְתֶּם, בְּמַאי יִנְדְּעוּן. אֶלָּא הָכִי תָּאנָא, בְּכָל יוֹמָא וְיוֹמָא אִשְׁתְּכָחוּ נִימוּסֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. בְּצַפְרָא, אִתְּעַר חֶסֶד בְּעָלְמָא. בְּהַהוּא זִמְנָא דְּאִקְרֵי עֶרֶב, תַּלְיָא דִּינָא בְּעָלְמָא, וְהָא אוּקְמוּהָ, דִּבְגִינֵי כַּךְ, יִצְחָק תִּקֵּן תְּפִלַּת הַמִּנְחָה. (מאי קא מיירי) וְעַל דָּא, עֶרֶב וִידַעְתֶּם, כַּד אִתְּעַר דִּינָא בְּעָלְמָא, תִּנְדְּעוּן, דִּבְהַהוּא דִּינָא אַפִּיק יְיָ’ יַתְכוֹן מִמִּצְרַיִם. וּבֹקֶר וּרְאִיתֶם אֶת כְּבוֹד יְיָ’ דְּהָא בְּהַהוּא זִמְנָא אִתְּעַר חֶסֶד בְּעָלְמָא וְיִתֵּן לְכוּ לְמֵיכַל.

AT EVEN THEN YE SHALL KNOW…. Said R. Jose: ‘How were they to know? We may explain as follows. It has been taught that every day the judgements of the Holy One, blessed be He are manifested, and in the morning Grace predominates in the world, but at the time called “evening” Justice rules in the world, and for this reason, as we have learnt, Isaac instituted the afternoon prayer. Therefore it says: “In the evening ye shall know”; that is, when Judgement is awakened in the world you shall know that by the power of that Judgement God has brought you out from the land of Egypt; whereas “in the morning ye shall perceive the glory of the Lord”, for all that time Grace is awakened in the world, and shall indeed bring down food for you, and “ye shall be given food to eat”.’

ר’ חִיָּיא אָמַר אִיפְּכָא, מַה כְּתִיב לְעֵילָּא, בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר וְגוֹ’. בֵּיהּ שַׁעֲתָא, אִתְּעַר עֶרֶב, דְּהַהוּא זִמְנָא דְּאִתְּעַר דִּינָא, אִתְּעַר נָמֵי חֶסֶד בְּעָלְמָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, וִידַעְתֶּם כִּי יְיָ’ הוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. תִּנְדְּעוּן הַהוּא חֶסֶד דְּעָבַד עִמְּכוֹן, בְּזִמְנָא דְּדִינָא וְאַפִּיק יַתְכוֹן מֵאַרְעָא דְּמִצְרַיִם. וּבֹקֶר וּרְאִיתֶם אֶת כְּבוֹד יְיָ’, כְּבוֹד יְיָ’ הָא יְדִיעַ. וְכָּל כַּךְ לָמָּה. בִּשְׁמוֹעַ יְיָ’ אֶת תְּלֻנּוֹתֵיכֶם וְגוֹ’.

Said R. Hiya: ‘Not so! The true meaning of the passage is the opposite, viz. that when the children of Israel said, “when we sat by the flesh pots, etc.” (Ex. 16, 3), then was awakened the attribute of Justice, symbolized by the “evening”; but nevertheless Grace also awakened with it, as it says, “ye shall know that the Lord brought you out of the land of Egypt”, i.e. you shall know the Grace He showed you in the hour of judgement by bringing you out of Egypt. “In the morning you shall see the glory of the Lord”; and we know what is meant by “Glory”. And why all this? For that He heareth your murmurings against the Lord.’

אָמַר ר’ יֵיסָא, לָא שָׁנֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא נִימוּסוֹי, בַּר דְּאִינּוּן חַיָּיבֵי עָלְמָא שַׁנְיָין לוֹן, וּמְהַפְּכֵי רַחֲמֵי לְדִינָא, כְּמָה דְּאִתְּמַר.

Said R. Jose: ‘The Holy One does not alter His judgements; it is the wicked in the world who turn Mercy to Judgement, as we have already made clear.’

תָּאנֵי ר’ אֶלְעָזָר, מֵהַאי מָנָא זְמִינִין צַדִּיקַיָּיא לְמֵיכַל לְעָלְמָא דְּאָתֵי, וְאִי תֵּימָא בְּהַאי גַּוְונָא. לָא. אֶלָּא יַתִּיר, דְּלָא הֲוָה כֵּן לְעָלְמִין. מַאי אִיהוּ. כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא דִּכְתִּיב, (תהילים כ״ז:ד׳) לַחֲזוֹת בְּנֹעַם יְיָ’ וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ. וּכְתִיב (ישעיהו ס״ד:ג׳) עַיִן לא רָאָתָה אֱלהִים זוּלָתְךָ וְגוֹ’.

R. Eleazar taught that in the coming age the righteous shall eat of this manna, but of a much higher quality, a quality which was never seen in this world, as it is written: “To behold the beauty of the Lord and to visit his Temple” (Ps. 27, 4); “Eye hath not seen… what he hath prepared for him that waiteth for him” (Isa. 64, 4).

(שמות ט״ז:כ״ט) רְאוּ כִּי יְיָ’ נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת. ר’ חִזְקִיָּה פָּתַח (תהילים ק״ל:א׳) שִׁיר הַמַּעֲלוֹת מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ יְיָ’. שִׁיר הַמַּעֲלוֹת סָתַם, וְלָא פָּרִישׁ מַאן אָמָרוּ. אֶלָּא שִׁיר הַמַּעֲלוֹת, דִּזְמִינִין כָּל בְּנֵי עָלְמָא לְמֵימַר, דְּזַמִּין הַאי שִׁיר לְמֵימְרֵיהּ לְדָרֵי עָלְמָא.

R. Hezekiah discoursed on the verse: “A song of degrees. Out of the depth have I cried unto thee” (Ps. 130, 1, 2). ‘This Psalm’, he said, ‘is anonymous, because All-hidden, wishes to bless the universe, He lets His gifts of Grace congregate in that supernal depth, from where they are to be drawn, through human prayer, into the “Cistern”, so that all the streams and brooks may be filled therefrom.’

וּמַאי הוּא מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ. הָכִי תָּאנָא, כָּל מַאן דִּמְצַלֵי צְלוֹתָא קָמֵי מַלְכָּא קַדִּישָׁא, בָּעֵי לְמִבָּעֵי בָּעוּתֵיהּ, וּלְצַלָּאָה (ויקרא ע”א) מֵעִמְקָא דְּלִבָּא, בְּגִין דְּיִשְׁתְּכַח לִבֵּיהּ שְׁלִים בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וִיכַוֵּין לִבָּא וּרְעוּתָא. וּמִי אָמַר דָּוִד הָכִי, וְהָא כְּתִיב, (תהילים קי״ט:י׳) בְּכָל לִבִּי דְּרַשְׁתִּיךָ. וְדָא קְרָא סַגִּי, מַאי בָּעֵי מִמַּעֲמַקִּים.

אֶלָּא הָכִי תָּאנָא, כָּל בַּר נָשׁ דְּבָעֵי בָּעוּתֵיהּ קָמֵי מַלְכָּא, בָּעֵי לְכַוְּונָא דַּעְתָּא (נ”א לבא) וּרְעוּתָא, מֵעִיקָּרָא דְּכָל עִקָרִין, לְאַמְשָׁכָא בִּרְכָּאן מֵעִמְקָא דְּבֵירָא, (נ”א דכלא) בְּגִין דְּיַנְגִּיד בִּרְכָּאן מִמַּבּוּעָא דְּכֹלָּא. וּמַאי הוּא. הַהוּא אֲתָר דְּנָפִיק מִנֵּיהּ, וְאִשְׁתְּכַח מִנֵּיהּ, הַהוּא נָהָר, דִּכְתִּיב, (בראשית ב׳:י׳) וְנָהָר יוֹצֵא מֵעֵדֶן. וּכְתִיב (תהילים מ״ו:ה׳) נָהָר פְּלָגָיו יְשַׂמְחוּ עִיר אֱלהִים. וְדָא אִקְרֵי מִמַּעֲמַקִּים. (מ”ט ע”א) עִמְקָא דְּכֹלָּא, עִמְקָא דְּבֵירָא, דְּמַבּוּעִין נָפְקִין וְנַגְדִּין לְבָרְכָא כֹּלָּא. וְדָא הוּא שֵׁרוּתָא לְאַמְשָׁכָא בִּרְכָּאן מֵעֵילָּא לְתַתָּא.

אָמַר רִבִּי חִזְקִיָּה, (בראשית רל”ד ע”א, ויקרא רפ”ה א’ ב’, רצ”ז ע”ב) כַּד עַתִּיקָא סְתִימָאָה דְּכָל סְתִימִין, בָּעֵי לְזַמְנָא בִּרְכָּאן לְעָלְמִין, אַשְׁרֵי כֹּלָּא, וְאַכְלִיל כֹּלָּא, בְּהַאי עֲמִיקָא עִלָּאָה, וּמֵהָכָא שָׁאִיב וְאִתְנְגִיד בֵּירָא (נ”א נהרא) דְּנַחֲלִין וּמַבּוּעִין אִתְנְגִידוּ מִנֵּיהּ, וּמִתְשַׁקְיָין מִנֵּיהּ כֻּלְּהוּ. וּמַאן דִּמְצַלֵי צְלוֹתֵיהּ, בָּעֵי לְכַוְּונָא לִבָּא וּרְעוּתָא, לְאַמְשָׁכָא בִּרְכָּאן מֵהַהוּא עֲמִיקָא דְּכֹלָּא, בְּגִין דְּיִתְקַבַּל צְלוֹתֵיהּ, וְיִתְעֲבִיד רְעוּתֵיהּ.

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵיהֶם אִישׁ אַל יוֹתֵר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, בְּכָל יוֹמָא וְיוֹמָא, מִתְבָּרֵךְ עָלְמָא מֵהַהוּא יוֹמָא עִלָּאָה, דְּהָא כָּל שִׁיתָא יוֹמִין מִתְבָּרְכָאן מִיּוֹמָא שְׁבִיעָאָה. וְכָל יוֹמָא יָהִיב מֵהַהוּא בְּרָכָה דְּקַבִּיל בְּהַהוּא יוֹמָא דִּילֵיהּ.

AND MOSES SAID UNTO THEM, LET NO MAN LEAVE OF IT UNTIL THE MORNLNG. R. Judah said: Every day the world is blessed through that superior day, the Seventh. For the six Days receive blessing from the seventh, and each dispenses the blessing so received on its own day, but not on the next.

וְעַל דָּא מֹשֶׁה אָמַר, אִישׁ אַל יוֹתֵר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר. מַאי טַעְמָא. בְּגִין דְּלָא יָהִיב, וְלָא יוֹזִיף יוֹמָא דָּא לְחַבְרֵיהּ, אֶלָּא כָּל חַד וְחַד שָׁלִיט בִּלְחוֹדוֹי, בְּהַהוּא יוֹמָא דִּילֵיהּ. דְּהָא לָא שָׁלִיט יוֹמָא בְּיוֹמָא דְּחַבְרֵיהּ.

Hence the Israelites were commanded not to leave of the manna till the morning.

בְּגִינֵי כַּךְ, כָּל אִינּוּן (נ”א אמר רבי יהודה כל יומא ויומא מתברך מההוא יומא עילאה יומא שביעאה ומתברכן כל שיתא יומין כל חד וחד בלחודוי וכל יומא יהיב ביומא דיליה מההוא ברכה דקביל מההוא יומא עילאה ועל דא משה אמר איש אל יותר ממנו עד בקר דהא לא שליט יומא ביומא דלאו דיליה וכל אינון) חֲמִשָּׁא יוֹמִין שַׁלִּיטִין בְּיוֹמַיְיהוּ, וְאִשְׁתְּכַח בֵּיהּ, מַה דְּקַבִּילוּ, וְיוֹמָא שְׁתִיתָאָה אִשְׁתְּכַח בֵּיהּ יַתִּיר. וְאַזְלָא הָא, כְּהָא דְּאָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, מַאי דִּכְתִּיב יוֹם הַשִּׁשִּׁי, וְלָא אִתְּמַר הָכִי בְּכָל שְׁאַר יוֹמִין. אֶלָּא הָכִי אוּקְמוּהָ, הַשִּׁשִּׁי. דְּאִזְדַּוְּוגָא (דאזדמנא) בֵּיהּ מַטְרוֹנִיתָא. לְאַתְקְנָא פָּתוֹרָא לְמַלְכָּא, וּבְּגִין כָּךְ, אִשְׁתְּכָחוּ בֵּיהּ תְּרֵין חוּלָקִין, חַד לְיוֹמֵיהּ, וְחַד לְתִקּוּנָא, בְּחֶדְוָותָא דְּמַלְכָּא בְּמַטְרוֹנִיתָא.

The sixth day has more blessing than the rest, for on this day, as R. Eleazar has said, the Shekinah prepares the table for the King. Hence the sixth day has two portions, one for itself and one in preparation for the joy of the union of the King with the Shekinah,

וְהַהוּא לֵילְיָא, חֶדְוָותָא דְּמַטְרוֹנִיתָא בְּמַלְכָּא, וְזִוּוּגָא דִּלְהוֹן, וּמִתְבָּרְכָאן כָּל שִׁיתָא יוֹמִין, כָּל חַד וְחַד בִּלְחוֹדוֹי. בְּגִין כַּךְ, בָּעֵי בַּר נָשׁ לְסַדְּרָא פָּתוֹרֵיהּ בְּלֵילְיָא דְּשַׁבְּתָא, בְּגִין דְּשָׁארִי עָלֵיהּ בִּרְכָּאן מִלְּעֵילָּא, וּבִרְכָּתָא לָא אִשְׁתְּכַח עַל פָּתוֹרָא רֵיקַנְיָא, (וההוא ליליא חדותא דמטרוניתא במלכא וזווגא דלהון) בְּגִין כָּךְ, תַּלְמִידֵי חֲכָמִים דְּיַדְעִין רָזָא דָּא, זִוּוּגָא דִּלְהוֹן מְעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת.

which takes place on Sabbath night, and from which all the six days of the week derive their blessing. For that reason the table has to be prepared on the Sabbath night, so that when the blessings descend from above they may find something on which to rest, as it were, for “no blessing rests on an empty table”. Those who are aware of this mystery of the union of the Holy One with the Shekinah on Sabbath night consider, therefore, this time the most appropriate one for their own marital union.

רְאוּ כִּי יְיָ’ נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת, מַאי שַׁבָּת. יוֹמָא דְּבֵיהּ נַיְיחִין שְׁאַר יוֹמִין, וְהוּא כְּלָלָא דְּכָל אִינּוּן שִׁיתָא אַחֲרָנִין, וּמִנֵּיהּ מִתְבָּרְכִין. רִבִּי יֵיסָא אָמַר, וְכֵן נָמֵי כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אִקְרֵי שַׁבָּת, בְּגִין דְּאִיהִי בַּת זוּגוֹ, וְדָא הִיא כַּלָּה. דִּכְתִּיב (שמות ל״א:י״ד) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִיא לָכֶם. לָכֶם וְלָא לִשְׁאַר עַמִּין, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (שמות ל״א:י״ד) בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וְדָא הִיא אַחֲסָנַת יְרוּתַת עָלְמִין לְיִשְׂרָאֵל. וְעַל דָּא, כְּתִיב (ישעיהו נ״ח:י״ג) אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלְךָ וְגוֹ’ וּבְאַתְרִיהּ אוֹקִימְנָא מִלֵּי.

SEE FOR THAT THE LORD HATH GIVEN YOU THE SABBATH. What is the meaning of the word “Sabbath”? The day in which all the other days rest, the day which comprises the other days, and from which they derive blessing. R. Jose said: ‘The Community of Israel is also called “Sabbath”, for she is God’s spouse. That is why the Sabbath is called “Bride”, and it is written, “Ye shall keep the Sabbath, for it is holy unto you” (Ex. 31, 13): it is holy to you, but not to other nations; “it is a sign between me and the children of Israel” (Ibid. 5, 17): it is Israel’s eternal heritage.

כְּתִיב אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקוֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי. מִמְּקוֹמוֹ. תָּנֵינָן, מֵהַהוּא מָקוֹם דְּאִתְחָזֵי לְמֵהַךְ. וְרָזָא דְּמִלָּה דִּכְתִּיב, (יחזקאל ג׳:י״ב) בָּרוּךְ כְּבוֹד יְיָ’ מִמְּקוֹמוֹ, וְדָא אִיהוּ מָקוֹם. וְדָא אִיהוּ רָזָא דִּכְתִּיב, (שמות ג׳:ה׳) כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא. אֲתָר יְדִיעָא קָרֵינָן לֵיהּ מָקוֹם דְּאִשְׁתְּמוֹדְעָא יְקָרָא עִלָּאָה.

ABIDE YE EVERY MAN IN HIS PLACE, LET NO MAN GO OUT OF HIS PLACE ON THE SEVENTH DAY. This “place” is the “Place” where it is right to walk. The inner meaning of the word is as in the verse: “Put off thy shoes from off thy feet, for the place whereon thou standest is holy ground” (Ex. 3, 5): the noted Place (i.e. stage of contemplation) where one is aware of the Supernal Glory.

וּבְגִין כַּךְ, אַזְהָרוּתָא לְבַר נָשׁ, דְּקָא מִתְעַטְּרָא בְּעִטּוּרָא קַדִּישָׁא דִּלְעֵילָּא, דְּלָא יִפּוּק מִנֵּיהּ בְּפוּמֵיהּ מִלּוּלָא (ע”א ע”ב) דְּחוֹל, בְּגִין דְּאִי יִפּוּק מִנֵּיהּ, קָא מְחַלֵּל יוֹמָא דְּשַׁבְּתָא, בִּידוֹי בְּעוֹבַדְתָּא. בְּרַגְלוֹי, לְמֵהַךְ לְבַר מִתְּרֵין אַלְפִין אַמִּין. כָּל אִלֵּין חִלּוּלָא דְּשַׁבְּתָא אִינּוּן.

Therefore when man adorns himself with the supernal holy Crown (i.e. celebrates the Sabbath), he must take great care not to utter any word which might profane the Sabbath, and similarly to guard his hands and also his feet, so as not to walk beyond the permissible limit of the two thousand cubits.

אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקוֹמוֹ, דָּא אִיהוּ אֲתָר יַקִּירָא דִּקְדוּשָּׁה, דְּהָא לְבַר מִנֵּיהּ, אֱלהִים אֲחֵרִים נִינְהוּ. בָּרוּךְ כְּבוֹד יְיָ’, דָּא כָּבוֹד דִּלְעֵילָּא. מִמְּקוֹמוֹ, דָּא כָּבוֹד דִּלְתַתָּא. דָּא אִיהוּ רָזָא דַּעֲטָּרָא דְּשַׁבָּת, בְּגִין כַּךְ אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקוֹמוֹ. זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ מַאן דְּזָכֵי לִיקָרָא דְּשַׁבְּתָא זַכָּאָה אִיהוּ בְּעָלְמָא דֵּין וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי.

Again, the “place” here refers to the glorious Place of Holiness, outside of which are “strange gods”. “Blessed be the glory of the Lord” is the Supernal Glory; “from His place” is the terrestrial Glory. This is the secret of the Sabbatic Crown. Therefore: “let no man go out of his place on the seventh day”. Blessed is the lot of him who is worthy of the glory of the Sabbath: blessed in this world and blessed in the world to come.

Beshalach, Chapter 29

(שמות י״ז:ה׳) וַיֹּאמֶר יְיָ’ אֶל מֹשֶׁה עֲבוֹר לִפְנֵי הָעָם וְגוֹ’. רִבִּי חִיָיא פָּתַח, (תהלים לה) חוֹנֶה מַלְאַךְ יְיָ’ סָבִיב לִירֵאָיו וַיְחַלְּצֵם. זַכָּאִין אִינּוּן צַדִּיקַיָּיא, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְרְעֵי בִּיקָרֵיהוֹן, יַתִּיר עַל דִּילֵיהּ. תָּא חֲזֵי, כַּמָּה אִינּוּן בְּנֵי עָלְמָא, דִּמְחָרְפֵי וּמְגַדְּפֵי לְעֵילָּא, כְּגוֹן סַנְחֵרִיב חֵרֵף וְגִדֵּף, וְאָמַר (מלכים ב י״ח:ל״ה) מִי בְּכָל אֱלהֵי הָאֲרָצוֹת וְגוֹ’. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מָחִיל, וְלָא תָּבַע מִנִּיהּ. כֵּיוָן דְּאוֹשִׁיט יְדֵיהּ עַל חִזְקִיָּה, מַה כְּתִיב (מלכים ב י״ט:ל״ה) וַיֵּצֵא מַלְאַךְ יְיָ’ וַיַּךְ בְּמַחֲנִה אַשּׁוּר וְגוֹ’.

AND THE LORD SAID UNTO MOSES, GO ON BEFORE THE PEOPLE AND TAKE WITH THEE, ETC. R. Hiya began his interpretation by quoting the following verse: “The angel of the Lord encampeth round about them that fear him and delivereth them” (Ps. 34, 8). He said: ‘Blessed are the righteous, in that the Holy One is more concerned for their honour than for His own! See how He ignores those who scorn and blaspheme the Supernal! Sanherib, for instance, said: “Who are they among the gods of the countries… that the Lord should deliver Jerusalem out of mine hand?” (2 Kings 18, 35), and yet the Holy One exacted no requital from him; but as soon as he stretched out his hand against Hezekiah “the angel of the Lord smote in the camp of the Assyrians” (Ibid. 5, 19).

יָרָבְעָם בֶּן נְבָט הֲוָה פָּלַח לְעֲבוֹדָה זָרָה, וּמְקָטַר לָהּ, וּמְזָבַח לָהּ, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָא תָּבַע מִנֵּיהּ. וְכַד אָתָא עִדוֹ נְבִיאָה, וְאִתְנַבֵּי עָלֵיהּ, וְאוֹשִׁיט יָרָבְעָם יְדָא לְקָבְלֵיהּ, מַה כְּתִיב (מלכים א י״ג:ד׳) וַתִּיבַשׁ יָדוֹ וְגוֹ’, וְלֹא יָכֹל לַהֲשִׁיבָהּ אֵלָיו. (ועל דפלח לעבודה זרה לא תבע ליה קודשא בריך הוא)

Jeroboam, the son of Nebat, worshipped heathen gods, brought incense and sacrificed to them, and yet God did not requite him for his sin; but when Iddo the prophet came to warn him, and Jeroboam stretched out his hand against him, then “his hand which he put up against him dried up and he could not pull it in again to him” (I Kings 13, 4).

פַּרְעֹה חֵרֵף וְגִדֵּף, וְאָמַר (שמות ה) מִי יְיָ’ וְגוֹ’. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָא תָּבַע מִנֵּיהּ, עַד דְּסָרִיב בְּהוּ בְּיִשְׂרָאֵל, דִּכְתִּיב, (שמות ט׳:י״ז) עוֹדְךָ מִסְתּוֹלֵל בְּעַמִּי. (שמות ט׳:י״ז) הִנֵּה יַד יְיָ’ הוֹיָה בְּמִקְנְךְ וְגוֹ’, וְכֵן בְּכָל אֲתָר, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא תָּבַע עֶלְבּוֹנָא דְּצַדִּיקַיָּיא יַתִּיר עַל דִּילֵיהּ.

Pharaoh scorned and blasphemed, and said: “Who is the Lord?” (Ex. 5, 2), but the Holy One did not punish him until he refused to let Israel go, as it is written: “As yet exaltest thou thyself against my people… Behold to-morrow at this time I will cause it, etc. (Ex. 9, 17). And so it is always the case that the Holy One avenges the insult done to the righteous more than one offered to Himself.

הָכָא מֹשֶׁה, אָמַר עוֹד מְעַט וּסְקָלוּנִי, אָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, מֹשֶׁה לָאו עִידָּן הוּא לְמִתְבַּע עֶלְבּוֹנָךְ, אֶלָּא עֲבוֹר לִפְנֵי הָעָם, וְאַחְמֵי מַאן יוֹשִׁיט יְדוֹי לָקֳבְלָךְ, וְכִי בִּרְשׁוּתַיְיהוּ אַתְּ קָאִים, אוֹ בִּרְשׁוּתִי.

Here, however, when Moses said “They be almost ready to stone me” (Ex. 17, 4), God said to him: “Moses, now is not the time to exact reparation for the insult done to thee. However, go before the people, and I shall see who will stretch out his hand against thee! Art thou in their power or in mine? ”

Beshalach, Chapter 30

וּמַטְּךָ אֲשֶׁר הִכִּיתָ בּוֹ אֶת הַיְאוֹר קַח בְּיָדְךָ וְהָלָכְתָּ. מַאי טַעְמָא. מִשּׁוּם דִּמְחַקֵּק בַּנִּסִּין הֲוָה, וּשְׁמָא קַדִּישָׁא עִלָּאָה רְשִׁימָא בֵּיהּ. בְּקַדְמִיתָא נָחָשׁ, כְּמָה דְּאִתְּמַר, (משלי ל׳:י״ט) דֶּרֶךְ נָחָשׁ עֲלֵי צוּר. נָחָשׁ, הָא אִתְיְדַע דְּאִתְּעַר צוּר. (נ”א ואתמר צור) בְּאָן אֲתָר אִתְגְּלֵי, הָכָא אִתְגְּלֵי דִּכְתִּיב הִנְנִי עוֹמֵד לְפָנֶיךָ שָׁם עַל הַצּוּר. וּמַאן צוּר. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (דברים לכ) הַצּוּר תָמִים פָּעֳלוֹ, וְתַמָּן יָדַע מֹשֶׁה הֵיךְ קָאִים נָחָשׁ עָלֵי צוּר. וְהָא אוֹקִימְנָא מִלֵּי.

AND THE ROD WHEREWITH THOU SMOTEST THE RIVER TAKE IN THINE HAND. The rod was to be taken because it was inscribed with miracles, and the Holy Name was impressed on it. BEHOLD, I WILL STAND BEFORE THEE THERE UPON THE ROCK. This “rock” is the same as the one mentioned in the verse: “The rock, perfect is his work” (Deut. 32, 4); and, as the rod had formerly been a serpent, Moses here knew “the way of a serpent upon a rock” (Prov. 30, 19).

אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, אִי לִישְׁתִּיק קְרָא יֵאוֹת שָׁאִילְתָּא. אֶלָּא הָא כְּתִיב, וְהִכִּיתָ בַצּוּר וַיָּצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם. אָמַר לֵיהּ, וַדַּאי הָכִי הוּא, דְּלֵית לָךְ כָּל שְׁמָא וּשְׁמָא, מֵאִינּוּן שְׁמָהָן קַדִּישִׁין דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּלָא עָבֵד נִסִּין וּגְבוּרָאן, וְאַפִּיק כֹּלָּא דְּאִצְטְרִיךְ לְעָלְמָא, כָּל שֶׁכֵּן לְאַפָּקָא הָכָא מַיָּא.

Said R. Judah: ‘If that is so, what are we to make of the next words: “and thou shalt smite the rock and there shall come water out of it” (Ibid.)?’ R. Hiya replied: ‘Certainly it is so. Of all the names of the Holy One, blessed be He, there is not one which does not effect signs and wonders, producing all that the world needs.’

אֲמַר לֵיהּ, אִי הָכִי, הָא כְּתִיב, (תהילים ע״ח:כ׳) הֵן הִכָּה צוּר וַיָּזוּבוּ מַיִם. מַאן מָחֵי לִשְׁמֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ, פַּטִּישָׁא חֲרִיפָא, בְּקִטְרוֹי יְדִיעַ, וְאַתְּ שָׁאִיל דָּא. אֶלָּא תָּא חֲזֵי, בְּכָל אֲתָר צוּר גְּבוּרָה, וְכַד בָּעֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמַחֲאָה, אוֹ לְאַלְקָאָה, אִתְּעַר גְּבוּרָה דָּא וְהַהוּא גְּבוּרָה מָחֵי וְלָקֵי, וְדָא הוּא דִּכְתִּיב, הֵן הִכָּה צוּר וַיָּזוּבוּ מַיִם. וְאִי לָאו דְּאִתְּעַר צוּר, וְלָקֵי בְּאֲתָר דְּאִצְטְרִיךְ, לָא נַבִיעִין מַיָּא.

But does it not say,’ objected R. Judah, ‘ “Behold, he smote the rock, and the waters gushed out” (Ps. 105, 41)?’ R. Hiya replied: ‘A strong hammer is known by the sparks it produces (i.e. a sharp mind is recognized by the problems it raises), and dost thou ask such a question? Listen. Everywhere “rock” symbolizes “Geburah” (Force), and when the Holy One wishes to wound and to smite, this “Geburah” is awakened and it is this that executes the act. Hence, we read: “The Rock smote, and the waters gushed out.” Without this the waters would not have gushed out.’

אֲמַר לֵיהּ, אִי הָכִי, הָא כְּתִיב, (דברים ל״ב:י״ח) צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי. וְתָנֵינָן מַאי תֶּשִׁי, כְּלוֹמַר חַלָּשְׁת לֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ וַדַּאי הָכִי הוּא, דְּאִלְמָלֵי יִנְדְּעוּן חַיָּיבַיָּא, דְּהַאי צוּר זְמִינָא לְאִתְּעָרָא לָקֳבְלַיְיהוּ, וּלְאַלְקָאָה לוֹן, יִמָּנְעוּן מִלְּמֵיחָב קָמֵיהּ, אֶלָּא חַלְשָׁא אִיהִי בְּעֵינַיְיהוּ, הוֹאִיל וְלָא מִסְתַּכְּלֵי בָּהּ, וְלָא מִסְתַּכְּלֵי בְּאֹרְחַיְּיהוּ (ס”א בכרסייהו) וְעַל דָּא צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי.

But,’ said R. Judah, ‘is it not written, “The Rock that begat thee thou hast neglected”, or, as we interpret, “weakened” (Deut. 32, 18)?’ R. Hiya replied: ‘Surely! For if sinners knew that this Rock was going to be awakened and punish them, they would not sin; it is, however, weak in their estimation because they do not contemplate it nor observe its ways.’

ר’ אַבָּא אָמַר, אִית צוּר, וְאִית צוּר, מִסִּטְרָא דְּצוּר עִלָּאָה, נָפַק צוּר אַחֲרָא. וּמַאי צוּר עִלָּאָה. צוּר דְּכָל צוּרִים. וּמַאי אִיהוּ, הַהוּא דְּאוֹלִידַת לְיִשְׂרָאֵל, דִּכְתִּיב צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי. דְּהָא מִסִּטְרָא דְּצוּר עִלָּאָה דִּלְעֵילָּא, נָפְקָא צוּר אַחֲרָא. מִסִּטְרָא דְּאִימָא, נָפְקָא גְּבוּרָה.

R. Abba said: ‘There are two Rocks: from the Supernal Rock emanates a lower Rock. That is to say, from the side of the “Mother” comes “Strength” (Geburah),

וְאַזְלָא הָא כְּהָא דְּאָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, כְּתִיב (תהילים ק״ו:ב׳) מִי (פ”ג ע”א) יְמַלֵּל גְּבוּרוֹת יְיָ’. מַאי גְּבוּרוֹת יְיָ’. לְאַכְלְלָא אִימָא עִלָּאָה דְּכֹלָּא, דְּאַף עַל גַּב דְּלָאו אִיהִי דִּינָא, מִסִּטְרָהָא אִשְׁתְּכַח, דְּהָא מִסִּטְרָהָא גְּבוּרָה אִשְׁתְּכַח, וּבְגִינֵי כַּךְ צוּר עִלָּאָה אִקְרֵי. (דברים ל״ב:י״ח) וַתִּשְׁכַּח אֵל מְחוֹלְלֶךָ, דָּא נְהִירוּ דְּאַבָּא. מַאי נִיהוּ. חֶסֶד עִלָּאָה, דְּאִיהוּ נְהִירוּ דְּאַבָּא.

as R. Eleazar has said, that, although the Supernal Mother does not in Herself signify Judgement, yet judgement issues from Her side, since Geburah emanates from her. Therefore She is called “Supernal Rock”. And in the same verse the words, “And hast forgotten God that formed thee” refer to the brightness of the Father, viz. the Supernal Grace.’

תּוּ אָמַר רִבִּי אַבָּא, מַיִם בְּכָל מָקוֹם, הָא יְדִיעָא, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּהַאי צוּר אִתְּעַר לְאַרְקָא מַיָּא, דְּהָא לָא אִתְחָזֵי, (אלא מגדולה) וְדָא הוּא אָת וְנִיסָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְעַל דָּא שָׁבַח דָּוִד וְאָמַר, (תהילים קי״ד:ח׳) הַהֹפְכִי הַצּוּר אֲגַם מָיִם וְגוֹ’. וּמַשְׁמַע הַהֹפְכִי, דְּהָא לָאו אָרְחוֹי דְּצוּר בְּכַךְ.

R. Abba further said: ‘We know that “water” everywhere symbolizes God’s kindness, “Grace”, and yet the Holy One, blessed be He, on this occasion caused water to come from the “Rock” (the symbol of Judgement), though it ought to be connected with “Greatness” (=Grace). In this, however, consisted the “sign” and wonder of the Holy One: “Who turned the Rock into a pool” (Ps. 114, 8). “Turned” suggests that it is not the usual function of the rock to produce water.

וְעַל דָּא, בְּצוּר עִלָּאָה, אַפִּיק מַיָּא מֵאֲתָר דִּלְתַתָּא. וּמַה שְׁמֵיהּ דְּהַהוּא דִּלְתַתָּא. סֶלַע. דִּכְתִּיב, (במדבר כ׳:ח׳) וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע. וּבַמֶּה אַפִּיק הַאי סֶלַע מַיָּא. בְּחֵילָא דְּצוּר דִּלְעֵילָּא.

Therefore He caused water to come from the place below by means of the Supernal Rock. And what is the name of the place below? “Seta’”, for it is written: “And thou shalt bring forth to them water out of the rock (seta’)” (Num. 20, 8). And wherewith did this sela’ bring forth water? By the power of the Supernal Rock.’

רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, (דברים ל״ב:ד׳) הַצּוּר תָמִים פָּעֳלוֹ מַאי מַשְׁמַע הַצּוּר תָמִים פָּעֳלוֹ. דְּאִתְהַפָּךְ צוּר, לְמֶעְבַּד פָּעֳלוֹ דְּתָמִים. וּמַאי אִיהוּ. אַבְרָהָם. דִּכְתִּיב בֵּיהּ (בראשית י״ז:א׳) הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים. וְדָא הוּא הַהֹפְכִי הַצּוּר אֲגַם מָיִם, וּמַשְׁמַע תָמִים פָּעֳלוֹ, וְדָא אַבְרָהָם.

R. Simeon said: ‘Moses in his Song, first said “The rock, perfect is his work” (Deut. 32, 4), referring to the occasion when water issued from the rock, doing the work of him who was called “perfect”, namely Abraham (Gen. 17, 1), who symbolizes Grace.

בְּשַׁעֲתָא דָּא, אִתְהַדַּר הַצּוּר, תָמִים. בְּשַׁעֲתָא אַחֲרָא תִּנְיָינָא, כַּד (אתענש) בָּעָא מֹשֶׁה לְאַפָּקָא מַיָּא בְּהַאי צוּר, בְּחוֹבַיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל, לָא אִתְהַדַּר תָמִים, כְּקַדְמִיתָא. בֵּיהּ זִמְנָא, אִתְרָעַם מֹשֶׁה וְאָמַר, צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי. כְּלוֹמַר, חַלָּשְׁת לֵיהּ מִמַּה דְּהֲוָה בְּקַדְמִיתָא, דִּבְגִינָךְ לָא אִשְׁתְּכַח תָּמִים הַשְׁתָּא, וְאִתְעָבִיד (ביה) דִּינָא, מַה דְּלָא הֲוָה בְּיוֹמֵי יְלָדְךָ, כְּלוֹמַר עוּלֵימָךְ.

But on the second occasion, when Moses tried to bring forth water from that rock (Num. xx), it did not turn to “perfection”, because of Israel’s sins; and in reference to this Moses said: “The Rock that begat thee thou hast weakened” (Deut. 32, 15), meaning, “thou hast weakened it from what it was to thee before; it does not now represent ‘perfection’ but ‘judgement’; it is not now what it was when thou wast begotten as a people”.’

Beshalach, Chapter 31

אָמַר רִבִּי אַבָּא, מַאי דִּכְתִּיב הֲיֵשׁ יְיָ’ בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן. וְכִי טִפְּשִׁין הֲווֹ יִשְׂרָאֵל דְּלָא יַדְעֵי מִלָּה דָּא, וְהָא חָמוּ שְׁכִינְתָּא קָמַיְיהוּ, וַעֲנֵנִי כָּבוֹד עָלַיְיהוּ דְּסַחְרוֹן לוֹן, וְאִינּוּן אָמְרוּ הֲיֵשׁ יְיָ’ בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן, גּוּבְרִין דְּחָמוּ זִיו יְקָרָא דְּמַלְכֵּיהוֹן עַל יַמָּא, וְתָנֵינָן, רָאָתָה שִׁפְחָה עַל הַיָּם מַה שֶּׁלֹּא רָאָה יְחֶזְקֵאל, אִינּוּן אִשְׁתְּכָחוּ טִפְּשִׁין, וְאָמְרוּ הֲיֵשׁ יְיָ’ בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן.

Said R. Abba:’ What did the Israelites mean when they said: IS THE LORD AMONG US OR NOT (ain, lit. nothing)? Were they so blind as not to know that He was in their midst? Did not the Shekinah encompass them and the clouds of glory surround them? Had they not seen the radiance of their King’s glorious majesty at the sea?

אֶלָּא (נשא קכ”ט ע”א) הָכִי קָאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, בָּעוּ לְמִנְדַּע, בֵּין עַתִּיקָא סְתִימָאָה דְּכָל סְתִימִין, דְּאִקְרֵי אַיִן. וּבֵין זְעֵיר אַפִּין דְּאִקְרֵי יְיָ’. וְעַל דָּא, לָא כְּתִיב הֲיֵשׁ יְיָ’ בְּקִרְבֵּנוּ אִם לא, כְּמָה דִּכְתִּיב הֲיֵלֶךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא. אֶלָּא הֲיֵשׁ יְיָ’ בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן.

It is, however, as R. Simeon explained, that they desired to know whether the Divine manifestation which they had experienced was that of the Ancient One, the All-hidden One, the Transcendent, whose designation is Ayin (Nought), because He is above comprehension, or of the “Small Countenance”, the Immanent designated TETRAGRAMMATON. Hence the word “ayin” (nothing) is used here instead of “to” (not).

אִי הָכִי אֲמַאי אִתְעַנְשׁוּ. אֶלָּא עַל דַּעֲבִידוּ פִּרוּדָא, וַעֲבִידוּ בְּנִסְיוֹנָא, דִּכְתִּיב וְעַל נַסּוֹתָם אֶת יְיָ’. אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל, אִי הַאי נִשְׁאַל בְּגַוְונָא חַד. וְאִי הַאי נִשְׁאַל בְּגַוְונָא אַחֲרָא. וְעַל דָּא מִיָּד וַיָּבֹא עֲמָלֵק.

If so, it may be asked, why were they punished? Because they differentiated between these two aspects in God and “tempted the Lord”; for they said to themselves: “If it is the One, we shall pray in one way, and if it is the Other, we shall pray in another way”.’ THEN CAME AMALEK AND FOUGHT WITH ISRAEL IN REPHIDIM.

Beshalach, Chapter 32

(שמות י״ז:ח׳) וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִים. רִבִּי יוֹסֵי פָּתַח, (ישעיהו ל״ב:כ׳) (ו’ ע”א) אַשְׁרֵיכֶם זוֹרְעֵי עַל כָּל מָיִם מְשַׁלְּחֵי רֶגֶל הַשּׁוֹר וְהַחֲמוֹר. אַשְׁרֵיכֶם זוֹרְעֵי עַל כָּל מָיִם, תַּמָּן תָּנִינָן, כַּמָּה מַיִם וְכַמָּה מַיִם מִשְׁתַּכְּחִין. זַכָּאִין אִינּוּן יִשְׂרָאֵל, דְּלֵית זַרְעָא לְהוּ, אֶלָּא עַל הַמַּיִם, דִּכְתִּיב וְיַּחֲנוּ שָׁם עַל הַמָּיִם, אִינּוּן דַּהֲווֹ תְּחוֹת עַנְפֵי אִילָנָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא.

R. Jose quoted in connection with this the following verse: Blessed are ye that sow beside att waters, that sendforth thither the feet of the ox and the ass (Isa. 32, 20). ‘Water’, he said, ‘has many symbolic meanings: there are many kinds of water. Blessed are the Israelites who “sow beside the water”-the water which is under the branches of the Holy One’s Tree.

דְּתַנְיָא, אִילָנָא אִית לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְהוּא אִילָנָא רַבְרְבָא וְתַקִּיפָא, וּבֵיהּ אִשְׁתְּכַח מְזוֹנָא לְכֹלָּא. וְהוּא אִתְּחַם בִּתְרֵיסַר תְּחוּמִין, בְּמַתְקְלָא, וְאִתְתַּקַּף בְּאַרְבַּע רוּחֵי עָלְמָא. וְע’ עַנְפִּין אֲחִידָן בֵּיהּ וְיִשְׂרָאֵל מִשְׁתַּכְּחֵי בְּגוּפָא דְּהַהוּא אִילָנָא. וְאִינּוּן שִׁבְעִין עַנְפִּין סַחֲרָנָא דִּלְהוֹן.

This Tree is encompassed by twelve frontiers and adjoins all four sides of the world, and has seventy branches, and Israel is in the “body” of the Tree, and the seventy branches encompass her.

וְהַיְינוּ דִּכְתִּיב, וַיָּבֹאוּ אֵלִימָה וְשָׁם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עֵינוֹת מַיִם וְשִׁבְעִים תְּמָרִים, וְהָא אוּקְמוּהָ, וְאִתְּמַר בְּכַמָּה אֲתָר. מַאי וְיַּחֲנוּ שָׁם עַל הַמָּיִם. אֶלָּא בְּהַהוּא זִמְנָא, שָׁלִיטוּ עַל אִינּוּן מַיָּא, דְּאִינּוּן תְּחוֹת עַנְפִּין דְּאִילָנָא, דְּאִקְרוּן (תהילים קכ״ד:ה׳) הַמַּיִם הַזֵּידוֹנִים. וְעַל דָּא אַשְׁרֵיכֶם זוֹרְעֵי עַל כָּל מָיִם.

This is symbolized by the “twelve wells of water and the threescore and ten palm trees”, as we have often explained. But what do the words “and they encamped there by the water” signify? This. At that time the Israelites had control over the waters which are under the branches of that Tree, those which are called “the insolent waters,’ (Ps. 124, 5). And this is the meaning of the words, “blessed are ye that sow beside all waters”.

מְשַׁלְּחֵי רֶגֶל הַשּׁוֹר וְהַחֲמוֹר, אִינּוּן תְּרֵין כִּתְרֵי שְׂמָאלָא, דַּאֲחִידָן בְּהוּ עַמִּין עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, דְּאִקְרוּן שׁוֹר וַחֲמוֹר. וְהַיְינוּ דִּכְתִּיב, (בראשית לכ) וַיְהִי לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר. בְּגִין דְּלָבָן חַכִּים הֲוָה בַּחֲרָשִׁין וּבְאִינּוּן כִּתְרִין תַּתָּאִין, וּבְאִינּוּן בָּעָא לְאוֹבָדָא לְיַעֲקֹב, כְּמָה דִּכְתִּיב, (דברים כ״ו:ה׳) אַרָמִי אוֹבֵד אָבִי, וְהָא אִתְּמַר. וּכְשֶׁיִּשְׂרָאֵל זַכָּאִין, מְשַׁלְּחֵי לְהוּ, וְלָא יַכְלֵי לְשַׁלְּטָאָה עָלַיְיהוּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב מְשַׁלְּחֵי רֶגֶל הַשּׁוֹר וְהַחֲמוֹר דְּלָא שַׁלְטֵי בְּהוּ.

And this is the meaning of the words, “blessed are ye that sow beside all waters, that send forth thither the feet of the ox and the ass”, namely, the two “Crowns of the Left”, to which are attached the pagan nations who are called “ox and ass”. When the Israelites are worthy, then they dismiss these evil powers, and they have no dominion over them.’

אָמַר רִבִּי אַבָּא, כַּד מִזְדַּוְּוגֵי כַּחֲדָא, לָא יַכְלֵי בְּנֵי עָלְמָא לְמֵיקָם בְּהוּ, וְעַל דָּא כְּתִיב (דברים כ״ב:י׳) לא תַחֲרוֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמוֹר יַחְדָּיו. יַחְדָּיו דַּיְיקָא. וְתָנֵינָן, לָא יָהִיב אִינִישׁ דּוּכְתָּא לְזִינִין בִּישִׁין, דְּהָא בְּעוֹבָדָא דְּבַּר נָשׁ (לתתא), אִתְּעַר מַה דְּלָא אִצְטְרִיךְ. וְכַד מִזְדַּוְּוגֵי כַּחֲדָא, (לא יכלין למיקם בהו. מבין סטרא דלהון נפיק) מִתְּקִיפוּתָא דִּלְהוֹן דְּאִקְרֵי כֶּלֶב, וְדָא חֲצִיפָא מִכֻּלְּהוּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (שמות י״א:ז׳) וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לא יֶחרַץ כֶּלֶב לְשׁוֹנוֹ. (נ”א מתקיפותא דלהון אפיק ההוא דאקרי כלב, ודא חציפא מכלהו) אָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אַתּוּן אֲמַרְתּוּן, הֲיֵשׁ יְיָ’ בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן, הֲרֵי אֲנִי מוֹסֵר אֶתְכֶם לַכֶּלֶב. מִיָּד וַיָּבֹא עֲמָלֵק.

Said R. Abba: ‘When the two (i.e. the ox and the ass) are united, the inhabitants of the world cannot stand up against them. For this reason it is prohibited to “plough with an ox and an ass together” (Deut. 22, 10). From them, when united, emanates the power, called “dog”, which is more insolent than all of them. Said the Holy One, blessed be He: “Ye said, ‘is the Lord in our midst or not?’ Behold, I will deliver you to the dog!”, and straightway came Amalek.’

ר’ יְהוּדָה אָמַר, (במדבר כ״ד:כ׳) רֵאשִׁית גּוֹיִם עֲמָלֵק וְאַחֲרִיתוֹ עֲדֵי אוֹבֵד. וְכִי רֵאשִׁית גּוֹיִם עֲמָלֵק, וַהֲלֹא כַּמָּה לִישָׁנִין וְעַמִּין וְאוּמִין הֲווֹ בְּעָלְמָא, עַד לָא אָתָא עֲמָלֵק.

R. Judah said: ‘It is written, “Amalek is the first of the nations; but his latter end shall be that he perish for ever” (Num. 24, 20). Was, then, Amalek the first of the nations? Were there not many tribes, nations, and peoples in the world before Amalek came?

אֶלָּא, כַּד נַפְקוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, דְּחִילוּ וְאֵימָתָא נָפְלָה עַל כָּל עַמִּין דְּעָלְמָא מִיִּשְׂרָאֵל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (שמות ט״ו:י״ד) שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן חִיל אָחַז יוֹשְבֵי פְּלָשֶׁת. וְלָא הֲווֹ עַמָּא דְּלָא הֲוָה דָּחִיל מִגְּבוּרָאן עִלָּאִין דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וַעֲמָלֵק לָא הֲוָה דָּחִיל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, וְלֹא יָרֵא אֱלהִים. לָא דָּחִיל לְמִקְרַב לְגַבָּךְ. וְעַל דָּא רֵאשִׁית גּוֹיִם.

But the meaning is that Amalek was the first nation who feared not to proclaim war against Israel, as it says, “and he feared not God” (Deut. 24, 18); whilst the other nations were filled with fear and trembling before Israel at the time of the Exodus, as it says: “The peoples heard and were afraid; trembling took hold of the inhabitants of Pelesheth” (Ex. 15, 14); in fact, apart from Amalek there was no nation that was not awestruck before the mighty works of the Holy One, blessed be He.

(עמלק הוי קדמאה) דְּאָתוּ לְאַגָּחָא קְרָבָא בְּיִשְׂרָאֵל עֲמָלֵק הֲוָה. וּבְגִינֵי כַּךְ וְאַחֲרִיתוֹ עֲדֵי אוֹבֵד, דִּכְתִּיב כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק. וּכְתִיב, (דברים כ״ה:י״ט) תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וְאַחֲרִיתוֹ עֲדֵי אוֹבֵד. עֲדֵי אָבְדוֹ מִבָּעֵי לֵיהּ. אֶלָּא עַד דְּיֵיתֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְיֹאבַד לֵיהּ, (כלומר עד דקודשא בריך הוא יהא אובד ליה) דִּכְתִּיב כִּי מָחֹה אֶמְחֶה וְגוֹ’. אָמַר ר’ אֶלְעָזָר, תָּא חֲזֵי, אַף עַל גַּב דְּהַצּוּר תָמִים פָּעֳלוֹ, וְעָבִיד עִמְּהוֹן חֶסֶד לְאַפָּקָא לוֹן מַיָּא, לָא שָׁבַק דִּידֵיהּ, דְּהָא כְּתִיב וַיָּבֹא עֲמָלֵק.

Therefore “his latter end shall be that he perish for ever”.’ Said R. Eleazar: ‘Observe that although the “Rock ” (i.e. Geburah, Severity) dealt graciously with them in supplying them with water, yet it did not cease to perform its natural function, so that “Amalek came”.’

ר’ אַבָּא פָּתַח וְאָמַר, (קהלת ה׳:י״ב) יֵשׁ רָעָה חוֹלָה רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. כַּמָּה בְּנֵי נָשָׁא אֲטִימִין לִבָּא, בְּגִין דְּלָא מִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא. יֵשׁ רָעָה חוֹלָה, וְכִי יֵשׁ רָעָה דְּהִיא חוֹלָה, וְיֵשׁ רָעָה דְּלָאו הִיא חוֹלָה. אֶלָּא וַדַּאי יֵשׁ רָעָה חוֹלָה, דְּתָנֵינָן, מִסִּטְרָא דִּשְׂמָאלָא, נַפְקֵי כַּמָּה גַּרְדִּינִי נִימּוּסִין, דְּבַקְעָן בַּאֲוִירָא.

R. Abba discoursed on the verse: There is a sore evil which I have seen under the sun, namely, riches kept for the owners thereof to their hurt” (Eccl. 5, 13). ‘ “There is a sore evil.” Are there then two kinds of evil, one that is sore, and another that is not sore? Yes, indeed! There is a particularly sore evil, for we have a tradition that from the Side of the Left emanate many emissaries of punishment who go down to the hollow of the great Sea,

וְכַד בַּעְיָין לְמֵיפַק, אַזְלִין וְאִשְׁתַּאֲבִין בְּנוּקְבָא דִּתְהוֹמָא רַבָּה, לְבָתַר נָפְקִין וּמִתְחַבְּרָן כַּחֲדָא, וּבְקָעִין אֲוִירִין, וְשָׁאטִין בְּעָלְמָא, וּמִתְקָרְבִין לְגַבַּיְיהוּ דִּבְנֵי נָשָׁא, וְכָל חַד אִקְרֵי רָעָה, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (תהילים צ״א:י׳) לא תְאוּנֶּה אֵלֶיךָ רָעָה. מַאי לא תְאוּנֶּה. בְּגִין דְּאַתְיָא בְּתַסְקוּפָא עַל בְּנִי נָשָׁא.

and then emerge in a body and, cleaving the air, advance upon the sons of men. Each one of them is called “evil”, and it is to this that the words “there shall no evil befall thee” (Ps. 90, 10) refer.

חוֹלָה אֲמַאי הִיא חוֹלָה. כַּד שַׁרְיָא הַאי עַל בְּנֵי נָשָׁא, עָבִיד לוֹן קַמְצָנִין מִמָּמוֹנֵיהוֹן, אַתְיָין גַּבָּאי צְדָקָה גַּבֵּיהּ, הִיא מָחָאת בִּידֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ לֹא תִּיפּוּק מִדִּידָךְ. אַתְיָין מִסְכְּנֵי, הִיא מָחָאת בִּידֵיהּ. אָתֵי הוּא לְמֵיכַל מִמָּמוֹנֵיהּ, מָחָאת בִּידֵיהּ, בְּגִין לְנַטְרָא לֵיהּ לְאָחֳרָא. וּמִן יוֹמָא דְּשַׁרְיָא עָלֵיהּ דְּבַר נָשׁ, הִיא חוֹלָה, כְּהַאי שָׁכִיב מֵרַע דְּלָא אָכִיל וְלָא שְׁתֵּי. וְעַל דָּא הִיא רָעָה חוֹלָה.

When a certain one of these “evils” befalls a man, it makes him miserly with his money, so that when a collector for charity or a poor man comes to him it strikes his hand saylng, “do not impoverish yourself’. It will not even let him buy food for himself. In fact, from the moment that that “evil” comes upon the man, he is “sore” like a sick man who can neither eat nor drink.

וּשְׁלמֹה מַלְכָּא צָוַוח בְּחָכְמְתָא וְאָמַר, (קהלת ו׳:ב׳) אִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן לוֹ הָאֱלֹהִים עֹשֶׁר וּנְכָסִים וְכָבוֹד וְגוֹ’. הַאי קְרָא, לָאו רֵישֵׁיהּ סֵיפֵיהּ, וְלָאו סֵיפֵיהּ רֵישֵׁיהּ, כְּתִיב אִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן לוֹ הָאֱלהִים עֹשֶׁר וּנְכָסִים וְכָבוֹד וְגוֹ’, מַאי וְלֹא יַשְׁלִיטֶנּוּ הָאֱלֹהִים לֶאֱכוֹל מִמֶּנּוּ. אִי הָכִי, לָאו בִּרְשׁוּתֵיהּ הוּא דְּבַּר נָשׁ.

King Solomon proclaimed in his wisdom: “There is an evil which I have seen under the sun… A man to whom God hath given riches, wealth, and honour, so that he wanteth nothing for his soul of all that he desireth, yet God giveth him no power to eat thereof, but a stranger eateth it” (Eccl. 6, 1-2). On the surface, the end of this verse would appear to contradict the beginning: if God has given him riches, etc., how can we say that he has no power over it?

אֶלָּא, אִי כְּתִיב וְלֹא יַעַזְבֶנוּ הָאֱלהִים לֶאֱכוֹל מִמֶּנּוּ, הֲוֵינָא אָמַר הָכִי. אֶלָּא וְלא יַשְׁלִיטֶנּוּ, דִּבְגִין דְּהוּא הֵימְנֵיהּ לְהַהִיא רָעָה, וְאָחִיד בָּהּ. קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָא שַׁלְטֵיהּ עָלֵיהּ, לְאִתְבָּרָאָה תְּחוֹתֵיהּ, עַל דְּהוּא אִתְרְעֵי בָּהּ, וְאָחִיד בָּהּ.

The meaning, however, is that he has no power over that “evil” to which he clings and entrusts himself, and therefore he is like a sick man who does not eat,

וְכָל אָרְחוֹי כִּשְׁכִיב מֵרַע, דְּלָא אָכִיל וְלָא שְׁתֵי, וְלָא קָרִיב לְמָמוֹנֵיהּ, וְלָא אַפִּיק מִינֵּיהּ, וְנָטִיר לֵיהּ עַד דְּהוּא יִפּוּק מֵעָלְמָא, וְיֵיתֵי אַחֲרָא, וְיִטּוֹל לֵיהּ, דְּהוּא בְּעָלָיו.

nor drink, and he keeps his money tight until he leaves this world and another man comes and takes possession of it, and becomes its master.’

וּשְׁלמֹה מַלְכָּא צָוַוח וְאָמַר, (קהלת ה׳:י״ב) עֹשֶׁר שָׁמוּר לִבְעָלָיו לְרָעָתוֹ. מַאן בְּעָלָיו. דָּא אַחֲרָא דְּיָרִית לֵיהּ. וְלָמָּה זָכָה הַאי אַחֲרָא לְמֶהֱוֵי בְּעָלָיו דְּהַהוּא עֻתְרָא. בְּגִין דְּהַאי הֵימִין לְהַהִיא רָעָה, וְאִתְּרָעֵי בָּה (הדא הוא דכתיב לרעתו בשביל ההוא רע) וְאִתְדָבַּק בָּה. בְּגִין כָּךְ, הַאי אַחֲרָא דְּלָא אִתְדַּבָּק בְּהַהִיא רָעָה, זָכָה (האי) לְמֶהֱוֵי בְּעָלָיו דְּהַהוּא עֻתְרָא הֲדָא הוּא דִכְתִיב לְרָעָתוֹ, כְּלוֹמַר בְּגִין רָעָתוֹ דְּהֲוָה מִתְדָּבַק בָּהּ, רָוַוח לֵיהּ הַאי.

דָּבָר אַחֵר יֵשׁ רָעָה חוֹלָה, הַאי מַאן דְּיָתִיב בְּחוּלָקָא טָבָא, בְּבֵית אֲבוֹי, וְהוּא אָזִיל לָקֳבֵל אֲבוֹי, בְּתַסְקוּפֵי מִלִּין, הָא אִתְדְּבַק בְּהַהוּא רָעָה חוֹלָה, כְּבַר נָשׁ שָׁכִיב מֵרַע דְּכָל אָרְחוֹי בְּתַסְקוּפָא, דָּא בְּעֵינָא, וְדָא לָא בְּעֵינָא, וּבְגִין הַאי עוּתְרָא אִתְדָּבַּק בַּר נָשׁ בְּרָעָה חוֹלָה, וְאִתְעֲנָשׁ בְּהַאי עָלְמָא, וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי, וְדָא הוּא עוֹשֶׁר שָׁמוּר לִבְעָלָיו לְרָעָתוֹ.

We may also explain the verse as follows. When a young man who lives at ease in his father’s house begins to make all sorts of complaints and demands, saying, “I want this, and I do not want that”, he attaches himself to that “sore evil”, and he will be punished both in this world and in the world to come. Concerning such a case, King Solomon said: “There is a sore evil… riches kept for the owners thereof to their hurt.”

כַּךָ יִשְׂרָאֵל, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא נָטִיל לוֹן עַל גַּדְפֵּי נִשְׁרִין, אַסְחַר לוֹן בַּעֲנָנִי יְקָרָא, שְׁכִינְתֵּיהּ נָטִיל קָמַיְיהוּ, נָחַת לוֹן מָנָא לְמֵיכַל, אַפִּיק לוֹן מַיָּיא מְתוּקִין, וְאִינּוּן הֲווֹ אַזְלִין עִמֵּיהּ בְּתַסְקוּפִין. מִיַּד וַיָּבֹא עֲמָלֵק.

Such was the case of the Israelites: the Holy One, blessed be He, carried them on eagles’ wings, encircled them with the clouds of glory, made the Shekinah go before them, gave them manna to eat, and sweet water to drink, and yet they complained! Hence, “and Amalek came”.

(שמות י״ז:ח׳) וַיָּבֹא עֲמָלֵק, אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, רָזָא דְּחָכְמְתָא הָכָא, מִגִּזְרַת דִּינָא קַשְׁיָא, קָא אַתְיָא קְרָבָא דָּא. וּקְרָבָא דָּא אִשְׁתְּכַח לְעֵילָּא וְתַתָּא. וְלֵית לָךְ מִלָּה בְּאוֹרַיְיתָא, דְּלָא אִית בָּהּ רָזִין עִלָּאִין דְּחָכְמְתָא, דְּמִתְקַשְּׁרִין בִּשְׁמָא קַדִּישָׁא. כִּבְיָכוֹל, אָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כַּד יִשְׂרָאֵל אִינּוּן זַכָּאִין לְתַתָּא, אִתְגַּבָּר חֵילָא דִּילִי עַל כֹּלָּא. וְכַד לָא אִשְׁתְּכָחוּ זַכָּאִין, כִּבְיָכוֹל, מַתִּישִׁין חֵילָא דִּלְעֵילָּא, וְאִתְגַּבַּר חֵילָא דְּדִינָא קַשְׁיָא.

R. Simeon said: ‘There is a deep allusion in the name “Rephidim”. This war emanated from the attribute of Severe Judgement and it was a war above and a war below. The Holy One, as it were, said: “when Israel is worthy below My power prevails in the universe; but when Israel is found to be unworthy she weakens My power above, and the power of severe judgement predominates in the world.’

תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעֲתָא דְּחָבוּ יִשְׂרָאֵל לְתַתָּא, מַה כְּתִיב, וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל, אָתָא לְקַטְרְגָא דִּינָא בְּרַחֲמֵי. דְּכֹלָּא אִשְׁתְּכַח לְעֵילָּא וְתַתָּא. בִּרְפִידִים: בְּרָפוּי יָדַיִם, דְּרָפוּ יְדֵיהוֹן מֵאוֹרַיְיתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא. אָמַר ר’ יְהוּדָה, תְּרֵי זִמְנֵי אַגָּח קְרָבָא עֲמָלֵק בְּיִשְׂרָאֵל, חַד הָכָא. וְחַד דִּכְתִּיב, (במדבר י״ד:מ״ה) וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקֵי וְהַכְּנַעֲנִי וְגוֹ’.

So here, “Amalek came and fought with Israel in Rephidim”, because the Israelites were “weak” (raphe) in the study of the Torah, as we have explained on another occasion.’

אָמַר ר’ שִׁמְעוֹן, לְעֵילָּא וְתַתָּא. קִטְרוּגָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הֲוָה, לְעֵילָּא, כְּמָה דְּאִתְּמַר. לְתַתָּא בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הֲוָה, דַּהֲווֹ נַסְבֵּי לְגַבְרֵי, וְגַזְרֵי לוֹן עָרְלָתָא (ס”א אתא) דִּרְשִׁימָא קַדִּישָׁא, וְנַטְלֵי לְהוּ וְאַרְמוּ לוֹן לְעֵילָּא, וְאַמְרֵי טוֹל לָךְ מַה דְּאִתְרְעִית. וְעַל כָּל פָּנִים דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הֲוָה (כל קובלנא כלא) (ס”א קבלא) כֹּלָּא.

(שמות י״ז:ט׳) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בָּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק. וְכִי מַה חָמָא מֹשֶׁה, דְּסָלִיק גַּרְמֵיהּ, מֵהַאי קְרָבָא קַדְמָאָה דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא פָּקִיד. אֶלָּא מֹשֶׁה זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ, דְּאִסְתַּכַּל וְיָדַע עִקָרָא דְּמִלָּה. אָמַר מֹשֶׁה, אֲנָא אַזְמִין גַּרְמִי לְהַהוּא קְרָבָא דִּלְעֵילָּא, וְאַנְתְּ יְהוֹשֻׁעַ זַמִּין גַּרְמָךְ לְקָרְבָא דִּלְתַתָּא.

AND MOSES SAID UNTO JOSHUA, CHOOSE US OUT MEN, AND GO OUT, FIGHT WITH AMALEK. Why did Moses abstain from fighting the first battle which God Himself commanded? Because he was able to divine the true meaning of his Master’s command. Hence he said: “I will prepare myself for the war above, and thou, Joshua, prepare thyself for the war below.”

וְהַיְינוּ דִּכְתִּיב, וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל: יִשְׂרָאֵל דִּלְעֵילָּא. וּבְגִין כַּךְ סָלִיק מֹשֶׁה גַּרְמֵיהּ מִקְּרָבָא דִּלְתַתָּא, בְּגִין לְאִזְדָּרְזָא בִּקְרָבָא דִּלְעֵילָּא, וְיִתְנְצַח עַל יְדוֹי.

This is the meaning of the words :”When Moses lifted up his hand, Israel prevailed” (Ibid. 5, 11), namely Israel above. Therefore Moses did not participate in the war on earth, so that he might throw himself with greater zeal into the war in Heaven, and thus promote victory on earth.

אָמַר ר’ שִׁמְעוֹן, וְכִי קַלָהּ הִיא בְּעֵינֶיךָ, קְרָבָא דָּא דַּעֲמָלֵק. תָּא חֲזֵי, מִן יוֹמָא דְּאִתְבְּרֵי עָלְמָא, עַד הַהוּא זִמְנָא, וּמֵהַהוּא זִמְנָא, עַד דְּיֵיתֵי מַלְכָּא מְשִׁיחָא, וַאֲפִילּוּ בְּיוֹמוֹי דְּגוֹג וּמָגוֹג, לָא יִשְׁתְּכַּח כְּוָותֵיהּ. לָאו בְּגִין חַיָּילִין תַּקִּיפִין וְסַגִּיאִין, אֶלָּא בְּגִין דִּבְכָל סִטְרִין דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הֲוָה.

Said R. Simeon: ‘Let us not think lightly of this war with Amalek. Verily, from the creation of the world until then, and since then till the coming of the Messiah, there has been and will be no war like that, nor can even the war of Gog and Magog be compared with it; and this not because of the mighty armies taking part in it, but because it was launched against all the attributes of the Holy One, blessed be He.’

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אַל יְהוֹשֻׁעַ, אֲמַאי לִיהוֹשֻׁעַ, וְלָא לְאָחֳרָא, וְהָא בְּהַהוּא זִמְנָא רַבְיָא הֲוָה, דִּכְתִּיב, (שמות ל״ג:י״א) וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר, וְכַמָּה הֲווֹ בְּיִשְׂרָאֵל תַּקִּיפִין מִנֵּיהּ. אֶלָּא מֹשֶׁה בְּחָכְמְתָא אִסְתָּכַּל וְיָדַע. מַאי חָמָא. חָמָא לסמאל דְּהֲוָה נָחִית מִסִּטְרָא דִּלְעֵילָּא, לְסַיְּיעָא לַעֲמָלֵק לְתַתָּא. אָמַר מֹשֶׁה, וַדַּאי קְרָבָא הָכָא תַּקִּיפָא אִתְחָזִיִ.

AND MOSES SAID TO JOSHUA. Why to him, who was then but a “youth” (Ex. 33, 11)? Were there in Israel no greater warriors than Joshua? The reason was that Moses in his wisdom was aware that it was not going to be merely a battle against flesh and blood, but against Samael, who was coming down to assist Amalek.

יְהוֹשֻׁעַ בְּהַהוּא זִמְנָא בְּדַרְגָּא עִלָּאָה יַתִּיר אִשְׁתְּכַח. אִי תֵּימָא דִּבְשְׁכִינְתָּא אִשְׁתְּכַח בְּהַהוּא זִמְנָא לָאו הָכִי, דְּהָא בְּמֹשֶׁה אִתְנְסִיבַת וְאִתְאַחֲדַת, אִשְׁתְּכַח יְהוֹשֻׁעַ דְּאִתְאַחֲד לְתַתָּא מִינָּהּ. וּבַמֶּה. אָמַר ר’ שִׁמְעוֹן, בְּהַהוּא אֲתָר, דְּאִתְקְרֵי נַעַ”ר.

Now Joshua, “the youth”, had reached at that time a high degree of spiritual perception, not, indeed, as high as Moses, who was united with the Shekinah, but his soul was, in fact, attached to the supernal region called “Youth” (=Metatron).

וְהַיְינוּ דְּאָמַר רִבִּי יְהוּדָה, מַאי דִּכְתִּיב, (ישעיהו ל״ג:כ׳) עֵינֶיךָ תִּרְאֶינָה יְרוּשָׁלַ ם נָוְה שַׁאֲנָן אֹהֶל בַּל יִצְעָן בַּל יִסַּע יְתֵדוֹתָיו לָנֶצַח. יְרוּשָׁלַ ם: יְרוּשָׁלַ ם דִּלְעֵילָּא, דְּאִקְרֵי אֹהֶל בַּל יִצְעָן, דְּלָא יִשְׁתְּכַּח יַתִּיר לְמֵהַךְ בְּגָלוּתָא, וְדָא הוּא רָזָא דִּכְתִּיב, וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר. נַעַר וַדַּאי. לא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל, הַהוּא דְּאִקְרֵי אֹהֶל בַּל יִצְעָן. מְלַמֵּד דִּבְכָל יוֹמָא וְיוֹמָא, הֲוָה יָנִיק מִשְׁכִינְתָּא, כְּמָה דְּהַהוּא נַעַר דִּלְעֵילָּא, לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל, וְיָנִיק מִנֵּיהּ תָּדִירָא. כַּךְ הַאי נַעַר דִּלְתַתָּא לא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל, וְיָנִיק מִנָּהּ תָּדִירָא.

בְּגִין כַּךְ, כַּד חָמָא מֹשֶׁה, לסמאל, נָחִית לְסַיְּיעָא לַעֲמָלֵק, אָמַר מֹשֶׁה, וַדַּאי הַאי נַעַר יְקוּם לָקֳבְלֵיהּ, וְיִשְּׁלוֹט עָלֵיהּ, לְנַצְּחָא לֵיהּ. מִיַּד וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בָּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק, דִּילָךְ הַאי קְרָבָא דִּלְתַתָּא, וַאֲנָא אִזְדָּרֵז לִקְרָבָא דִּלְעֵילָּא. בָּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים, זַכָּאִין בְּנֵי זַכָּאִין, דְּיִתְחֲזוּן לְמֵהַךְ עִמָּךְ.

Now when Moses perceived that Samael was going to fight for Amalek, he thought: “this young man, Joshua, will surely stand against him and prevail”, and therefore he said unto him: “go and fight against Amalek! It is thy battle, the battle here below, and I will prepare myself for the battle above. Choose worthy men, righteous and the sons of the righteous, to accompany thee”.’

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, בְּשַׁעֲתָא דְּנָפִיק יְהוֹשֻׁעַ נַעַר. אִתְּעַר נַעַר דִּלְעֵילָּא, וְאִתְתָּקַּן בְּכַמָּה תִּיקּוּנִין בְּכַמָּה זַיְינִין, דְּאַתְקִינַת לֵיהּ אִמֵיהּ, לִקְרָבָא דָּא, לְנַקְמָא נוּקְמָא דִּבְרִית. וְהַיְינוּ דִּכְתִּיב, (ויקרא כ״ו:כ״ה) חֶרֶב נוֹקֶמֶת נְקַם בְּרִית, וְדָא הוּא רָזָא דִּכְתִּיב, וַיַּחֲלשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי חָרֶב. לְפִי חֶרֶב וַדַּאי, וְלָא לְפוּם רוּמְחִין וְזַיְינִין, אֶלָּא בַּחֶרֶב וַדַּאי הִיא, הַאי דְּאִקְרֵי חֶרֶב נוֹקֶמֶת נְקַם בְּרִית.

Said R. Simeon: ‘At the moment when Joshua, the “young man”, started out to fight Amalek, the “Young Man” above was stirred, and was equipped with weapons prepared by his “Mother” (the Shekinah) for the battle in order to “avenge the covenant” (cf. Lev. 26, 25) with the “sword” (Ex. 17, 13).

וּמֹשֶׁה אִתְתָּקַּן לִקְרָבָא דִּלְעֵילָּא, וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים: כְּבֵדִים מַמָּשׁ, יַקִּירִין, קַדִּישִׁין, לָא אִסְתַאְבָן לְעָלְמִין. יְקִרִין דְּאִתְחָזוּן לְאַגָּחָא בְּהוּ קְרָבָא דִּלְעֵילָּא. וַיִקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ, בְּגִין דְּיִשְׂרָאֵל שַׁרְיָין בְּצַעֲרָא, וִיהֵא עִמְּהוֹן בְּצַעֲרֵיהוֹן.

Moses equipped himself for the war above. “His hands were heavy” (Ibid. 5, 12), that is to say, “weighty, honourable, holy hands”, that had never been defiled, hands worthy to wage the war above. AND THEY TOOK A STONE AND PUT IT UNDER HIM AND HE SAT THEREON: to participate in the distress of Israel.

וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה וְגוֹ’, מַאי תָּמְכוּ בְיָדָיו. אֱמוּנָה. (אמונה, מהימנותא ודא) וְכִי עַל דְּאַהֲרֹן וְחוּר תְּמִיכוּ לִידוֹי, הֲווֹ יְדוֹי אֱמוּנָה. אֶלָּא, מֹשֶׁה כֹּלָּא בְּחָכְמְתָא עָבִיד מַה דְּעָבִיד. אַהֲרֹן וְחוּר, דָּא מִסִּטְרָא דִּילֵיהּ, וְדָא מִסִּטְרָא דִּילֵיהּ, וְיָדוֹי בְּאֶמְצָעִיתָא, וְעַל דָּא וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה, מְהֵימָנוּתָא. אַהֲרֹן בְּגִין דְּיִתְּעַר סִטְרָא דִּילֵיהּ, (חוקת קל”א ע”ב) וְחוּר בְּגִין דְּיִתְּעַר סִטְרָא דִּילֵיהּ, וַהֲווּ אֲחִידָן בִּידוֹי מִכָּאן וּמִכָּאן, דְּאִשְׁתַּכְחָא סִיוּעָא דִּלְעֵילָּא.

AND AARON AND HUR STAYED UP HIS HANDS, THE ONE ON THE ONE SIDE, AND THE OTHER ON THE OTHER SIDE: AND HIS HANDS WERE STEADY (emunah, lit. faith). This cannot be taken in the literal sense; what it means is that Aaron represented his “side” (the attribute of Grace), Hur his “side” (the attribute of Strength), and Moses’ hands between the two represented Faith.

(שמות י״ז:י״א) וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל. כַּאֲשֶׁר יָרִים: דְּזָקִיף יְמִינָא עַל שְׂמָאלָא, וְאִתְכָּוַּון בִּפְרִישׁוּ דְּיָדוֹי. וְגָבַר יִשְׂרָאֵל: יִשְׂרָאֵל דִּלְעֵילָּא. וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק, בְּשַׁעֲתָא דְּיִשְׂרָאֵל לְתַתָּא, מִשְׁתַּכְּכִין מִצְּלוֹתָא, לָא יַכְלִין יְדֵי מֹשֶׁה לְמֵיקָם בִּזְקִיפוּ, וְגָבַר עֲמָלֵק. מִכָּאן אוֹלִיפְנָא, אַף עַל גַּב דְּכַהֲנָא פָּרִישׂ יְדוֹי, בְּקָרְבְּנָא, לְתַקְּנָא גַּרְמֵיהּ בְּכֹלָּא, יִשְׂרָאֵל בַּעְיָין לְאִשְׁתַּכְּחָא בִּצְלוֹתְהוֹן, עִמֵּיהּ.

AND IT CAME TO PASS THAT WHEN MOSES HELD UP HIS HAND, ISRAEL PREVAILED, AND WHEN HE LET DOWN HIS HAND, AMALEK PREVAILED. “Hand ‘ here refers to the right hand, which he held up above the left, and so long as he did so, Israel, i.e. the Supernal Israel, prevailed; but when Israel below ceased praying Moses could not keep his hand up and “Amalek prevailed”. From which we derive the lesson that, although the priest spreads out his hands at the sacrifice to make his mediation complete, yet Israel must co-operate with him in prayer.

תָּאנָא, בִּקְרָבָא דָּא דַּעֲמָלֵק, אִשְׁתְּכָחוּ עִלָּאִין וְתַתָּאִין, וְעַל דָּא, וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה, בְּהֵימְנוּתָא כַּדְקָא חֲזֵי. וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה. וַיִּהְיוּ יָדָיו מִבָּעֵי לֵיהּ. אֶלָּא, בְּגִין דְּתַלְיָא כֹּלָּא בִּימִינָא, כְּתִיב וַיְהִי. וּכְתִיב יָדָיו, בְּגִין דְּהוּא עִקָרָא דְּכֹלָּא. וּכְתִיב, (שמותטו) יְמִינְךָ יְיָ’ נְאְדָּרִי בַּכֹּחַ יְמִינְךָ יְיָ’ תִּרְעַץ אוֹיֵב.

(שמות י״ז:י״ד) וַיֹּאמֶר יְיָ’ אֶל מֹשֶׁה כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בְּסֵפֶר וְגוֹ’. תָּא חֲזֵי, מַה כְּתִיב לְעֵילָּא, וַיַּחֲלוֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי חָרֶב. וַיַּחֲלשׁ, וַיַּהֲרוֹג מִבָּעֵי לֵיהּ. אֶלָּא, וַיַּחֲלשׁ, כְּמָה דְּאִתְּמַר, (ישעיהו י״ד:י״ב) חוֹלֵשׁ עַל גּוֹיִם. יְהוֹשֻׁעַ הֲוָה חוֹלֵשׁ עָלַיְיהוּ, וְהַהוּא חֶרֶב נוֹקֶמֶת נְקַם בְּרִית קָטִיל לוֹן, דִּכְתִּיב לְפִי חָרֶב כְּמָה דְּאִתְּמַר.

AND THE LORD SAID UNTO MOSES, WRITE THIS FOR A MEMORIAL IN THE BOOK, ETC. Note that in the previous verse it says, “And Joshua disabled (vayahlosh) Amalek and his people with the edge of the sword.” Why is the word ” disabled” used here instead of “slew”? Because the word halash has also another meaning, namely, “to cast lots” (cf. Isa. 14, 2). Joshua did indeed first cast lots, and then the sword, executing the vengenace of the covenant, slew them.

כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן, זֹאת דַּיְקָא. וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ, דְּהָא הוּא זָמִין לְקָטְלָא מַלְכִין אַחֲרָנִין. כִּי מָחֹה אֶמְחֶה. מָחֹה: לְעֵילָּא. אֶמְחֶה: לְתַתָּא. זֵכֶר, דּוּכְרָנָא דִּלְעֵילָּא וְתַתָּא.

WRITE THIS FOR A MEMORIAL: “this” in the first place, AND REHEARSE IT IN THE EARS OF JOSHUA, namely, that he is destined to slay other kings. FOR I WILL UTTERLY BLOT OUT (lit. for blotting out I will blot out); that is, both their celestial forces and their power here below: similarly THE REMEMBRANCE of them on high as well as below.

אָמַר רִבִּי יִצְחָק, כְּתִיב כִּי מָחֹה אֶמְחֶה, וּכְתִיב (דברים כ״ה:י״ט) תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק. אֶלָּא, אָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אַתּוּן מָחוּן דּוּכְרָנֵיהּ לְתַתָּא, וַאֲנָא אֶמְחֶה דּוּכְרָנֵיהּ לְעֵילָּא.

Said R. Isaac: ‘Here it is written: “For I will utterly blot out”, whereas in another passage it says, “Thou shalt blot out the remembrance of Amalek” (Deut. 25, 19). The Holy One, blessed be He, said in effect: “Ye shall blot out his remembrance on earth, and I will blot out his remembrance on high”.’

אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, עֲמָלֵק עַמִּין אַחֲרָנִין אַייתִין עִמֵּיהּ, וְכֻלְּהוּ דְּחִילוּ לְקָרְבָא בְּהוּ בְּיִשְׂרָאֵל, בַּר אִיהוּ. וּבְגִין כַּךְ, יְהוֹשֻׁעַ הֲוָה חוֹלֵשׁ עָלַיְיהוּ. רִבִּי יֵיסָא אָמַר, וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ, דְּתָבַר חֵילָא דִּלְהוֹן מִלְּעֵילָּא.

R. Jose said: ‘Amalek brought with him other peoples, but all the rest were afraid to commence war against Israel. Hence Joshua cast lots which of them to slay.’ AND MOSES BUILT AN ALTAR AND CALLED THE NAME OF IT TETRAGRAMMATON NISSI (the Lord is my sign).

(שמות י״ז:ט״ו) וַיִּבֶן מֹשֶׁה מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יְיָ’ נִסִּי. וַיִּבֶן מֹשֶׁה מִזְבֵּחַ, לָקֳבֵל הַהוּא דִּלְעֵילָּא. וַיִּקְרָא שְׁמוֹ הַהוּא מֹשֶׁה (נ”א דההוא מזבח) יְיָ’ נִסִּי. מַאי יְיָ’ נִסִּי. בְּגִין דְּאַנְקִים נִקְמָתָא דְּהַהוּא רְשִׁימָא קַדִּישָׁא דְּיִשְׂרָאֵל, וּמֵהַהוּא זִמְנָא אִתְקְרֵי, חֶרֶב נוֹקֶמֶת נְקַם בְּרִית.

He built an altar below to correspond to the Altar above.

רִבִּי יוֹסֵי אָמַר, וַיִּבֶן מֹשֶׁה מִזְבֵּחַ, מִזְבַּח לְכַפְּרָא עָלַיְיהוּ. וַיִּקְרָא שְׁמוֹ. שְׁמוֹ דְּמַאן. אָמַר רִבִּי חִיָּיא שְׁמֵיהּ דְּמַדְבְּחָא הַהוּא. יְיָ’ נִסִּי: כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, וְשָׁם נִסָּהוּ. וְכֹלָּא מִלָּה חַד, עַל דְּאִתְפְּרָעוּ יִשְׂרָאֵל, וְאִתְגַּלְיָיא הַהוּא אָת קַיָּימָא, רְשִׁימָא קַדִּישָׁא. מִכָּאן אוֹלִיפְנָא, דְּכֵיוָן דְּאִתְגְּזַר בְּרֵיהּ דְּבַר נָשׁ, וְאִתְגַּלְיָיא בֵּיהּ אָת רְשִׁימָא קַדִּישָׁא קַיָּימָא. הַהוּא אִקְרֵי מִזְבֵּחַ לְכַפְּרָא עָלֵיהּ. וּמַה שְׁמֵיהּ. יְיָ’ נִסִּי.

R. Jose said: ‘The altar was intended to bring atonement and forgiveness to them. “He called the name”, namely the name of the altar, “TETRAGRAMMATON NISSI”, just as Jacob called the altar which he built El Elohe Yisroel, “the God, the God of Israel” (Gen. 33, 20).’ He meant to indicate that the miracle was wrought for them because they had been properly circumcised, so that the sign of the Covenant was visibly imprinted upon them. Hence we learn that when a father performs the act of circumcision on his son, revealing the impress of the sign of the holy Covenant, the sacrificial act is, as it were, an altar of propitiation.

כְּגַוְונָא דָּא יַעֲקֹב, בְּנָהּ מַדְבְּחָא, דִּכְתִּיב, (בראשית ל״ג:כ׳) וַיַּצֶּב שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא לוֹ אֵל אֱלהֵי יִשְׂרָאֵל. לְמַאן. לְהַהוּא אֲתָר דְּאִקְרֵי מִזְבֵּחַ. וּמַאן שְׁמֵיהּ. אֵל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל.

Beshalach, Chapter 33

אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, מַאי דִּכְתִּיב, (שמות כ״ד:י׳) וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ’. וְכִי מַאן יָכִיל לְמֵחמֵי לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְהָא כְּתִיב (שמות ל״ג:כ׳) כִּי לא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי. וְהָכָא אָמַר וַיִּרְאוּ אֶלָּא דְּאִתְגַּלְיָא קֶשֶׁת עָלַיְיהוּ בִּגְוָונִין נְהִירִין, וְהָכִי תָּנֵינָן, כָּל מַאן דְּאִסְתַּכַּל בַּקֶּשֶׁת, כְּמַאן דְּמִסְתַּכַּל בַּשְּׁכִינָה, וּלְאִסְתַּכְּלָא בִּשְׁכִינְתָּא אָסִיר.

R. Jose said: ‘How are we to understand the words, “and they saw the God of Israel” (Ex. 24, 10)? Who can see the Holy One? Is it not written: “No man can see Me and live”? It means that a rainbow appeared above them in radiant colours resplendent with the beauty of His grace. Therefore the saying that he who gazes at a rainbow gazes, as it were, at the Shekinah.

וְעַל דָּא, אָסִיר לֵיהּ לְאִינִישׁ, לְאִסְתַּכְּלָא בְּאֶצְבְּעַיְיהוּ דְּכַהֲנֵי, בְּשַׁעֲתָא דְּפַרְסֵי יְדַיְיהוּ. אָסוּר לְאִסְתַּכְּלָא בַּקֶּשֶׁת. מַאן קֶשֶׁת. אָמַר רִבִּי אַבָּא, בַּקֶּשֶׁת סְתָם אָמַר לֵיהּ מַאי בַּקֶּשֶׁת סְתָם אֲמַר לֵיהּ בַּקֶּשֶׁת דִּלְעֵילָּא, וּבַקֶּשֶׁת דִּלְתַתָּא.

For the same reason it is not right to look at the fingers of the priests when they spread out their hands to bless the people (the Shekinah “showing Herself through the lattice”, i.e. through the priests’ fingers).’

בַּקֶּשֶׁת דִּלְעֵילָּא, בִּגְוָונוֹי. דְּכָל מַאן דְּיִסְתַּכַּל בִּגְוָונוֹי, כְּאִילּוּ אִסְתַּכַּל בְּאֲתָר דִּלְעֵילָּא, וְאָסִיר לְאִסְתַּכְּלָא בֵּיהּ, דְּלָא יַעֲבִיד קְלָנָא בִּשְׁכִינְתָּא. קֶשֶׁת דִּלְתַתָּא מַאי הִיא. הַהוּא אָת קַיָּימָא, דְּאִתְרְשִׁים בֵּיהּ בְּבַר נָשׁ, דְּכָל מַאן דְּיִסְתַּכַּל בֵּיהּ, עָבִיד קְלָנָא לְעֵילָּא.

אָמַר רִבִּי יִצְחָק, אִי הָכִי וְהָכְתִיב (בראשית כ״ד:ב׳) שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי, דְּהֲוָה אוֹמֵי לֵיהּ בְּהַאי אָת. אֲמַר לֵיהּ, אֲנַח לְהוּ לַאֲבָהָן דְּעָלְמָא, דְּלֵית אִינּוּן כִּשְׁאַר בְּנֵי עָלְמָא. וְעוֹד, שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי כְּתִיב, וְלָא כְּתִיב רְאֵה תַּחַת יְרֵכִי, בְּגִין כָּךְ אָסִיר לְאִסְתַּכְּלָא בַּקֶּשֶׁת סְתָם, כְּמָה דְּתָנֵינָן.

תָּאנָא, וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, דְּאִתְגַּלְיָא קֶשֶׁת עָלַיְיהוּ, בִּגְוָונִין שַׁפִּירִין נְהִירִין, מְלַהֲטָן לְכָל עִיבָר, מַשְׁמַע דִּכְתִּיב, אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְלָא כְּתִיב וַיִּרְאוּ אֱלהֵי יִשְׂרָאֵל. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, נְהוֹרָא דְּבוּצִינָא דִּשְׁכִינְתָּא. וּמַאי נִיהוּ. הַהוּא דְּאִקְרֵי נַעַר, דִּמְשַׁמֵּשׁ לִשְׁכִינְתָּא, בְּמַקְדְּשָׁא. וּבְגִין כַּךְ, אֵת דַּיְיקָא.

R. Jose further said: ‘They saw the light of the Shekinah, namely him who is called “the Youth” (Metratron-Henoch), and who ministers to the Shekinah in the heavenly Sanctuary.

וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר, דְּאִתְרְשִׁים בֵּיהּ תְּחוֹת דּוּכְתֵּיהּ, חַד לְבֵינָתָא מֵאִינּוּן לְבֵנִין דַּהֲווֹ בָּנִין בְּמִצְרַיִם, דְּתָנֵינָן, אִתְּתָא חֲדָא אוֹלִידַת בְּמִצְרַיִם, וַהֲוָה אָתִין סַרְכֵי פַּרְעֹה, וְעָאלַת לֵיהּ בְּחַד לְבֵינָתָא, וְאָתָא פַּס יְדָא וְאָחִיד לֵיהּ, וְאִתְרְשִׁים תְּחוֹת רַגְלוֹי דִּשְׁכִינְתָּא, וְקַיְּימָא קָמֵיהּ, עַד דְּאִתּוֹקַד בֵּי מַקְדְּשָׁא דִּלְתַתָּא, דִּכְתִּיב, (איכה ב׳:א׳) וְלא זָכַר הֲדוֹם רַגְלָיו.

As for the “paved work of a sapphire brick” mentioned in the same verse, this was an impression of one of the bricks with which the Egyptians “embittered” the lives of the children of Israel (Ex. 1, 14). There is a story concerning a Hebrew woman in Egypt who, when a child was born to her, being in fear of Pharaoh’s decree, hid him under a brick. Then a hand was stretched out, took hold of the brick, and placed it under the “feet” of the Shekinah. There it remained until the earthly Temple was burned down. It is concerning this that it is written in the book of Lamentations (II, 1): “He remembered not his footstool in the day of his anger.”

ר’ חִיָּיא אָמַר, לִבְנַת הַסַּפִּיר: נְהִירוּתָא דְּסַפִּיר, קַלְדִיטֵי בְּקַנְדִיטֵי גְּלִיפִין עִלָּאִין דִּלְעֵילָּא, דְּמִתְלַהֲטָא לְשִׁבְעִין וּתְרֵין עִבְרִי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ישעיהו נ״ד:י״א) וִיסַדְתִּיךְ בַּסַּפִּירִים. (שמות כ״ד:י׳) וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם. מַאי עֶצֶם הַשָּׁמַיִם. אָמַר רִבִּי אַבָּא, מָה עֶצֶם הַשָּׁמַיִם, גְּלִיפָא בְּשִׁבְעִין וּתְרֵין עֲנָפִין, פַּרְחִין מְלַהֲטָן בְּכָל עִיבָר. אוּף הָכָא, חֵיזוּ דְּהַהוּא עֶצֶם הַשָּׁמַיִם כְּחֵיזוּ שְׁמַיָּא מַמָּשׁ. רִבִּי יְהוּדָה אָמַר, כֹּלָּא אִתְרְשִׁים בְּהַהוּא נְהִירוּ, דְּחֵיזוּ דְּמִתְגַּלְפָא מִסִּטְרָא דִּשְׁכִינְתָּא.

Said R. Hiya: ‘The radiance of the Sapphire extended towards seventy-two sides’ (in accordance with the seventy-two Divine Names).

אָמַר רִבִּי חִזְקִיָּה, אִי הָכִי, וְהָא שִׁתִּין אִינּוּן, בְּסַחֲרָנִיהּ דִּשְׁכִינְתָּא, דִּכְתִּיב, (שיר השירים ג׳:ז׳) שִׁשִּׁים גִּבּוֹרִים סָבִיב לָהּ. אֲמַר לֵיהּ הָכִי הוּא וַדַּאי. אֶלָּא אִינּוּן שִׁתִּין, אִתְנְהִירוּ בִּתְרֵיסַר תְּחוּמִין, וְלָא אַעְדִּיאוּ מִסָּחֲרָנוּתָהָּא לְעָלְמִין. דְּתָנֵינָן, תְּרֵיסַר תְּחוּמִין, גְּלִיפִין עִלָּאִין, בְּמַתְקְלָא סְלִיקוּ, בְּאִילָנָא קַדִּישָׁא רַבָּא וְתַקִּיף. וְכֻלְּהוּ נְהִירִין בְּמַטְרוֹנִיתָא, כַּד אִתְחַבְּרַת בְּמַלְכָּא. וְדָא הוּא עֶצֶם הַשָּׁמַיִם, עֶצֶם הַשָּׁמַיִם מַמָּשׁ. וְכָל אִינּוּן נְהִירִין שְׁבִילִין, מְנָהֲרִין בֵּיהּ, בִּנְהִירוּ דְּמַטְרוֹנִיתָא.

וְתָאנָא, נְהִירוּ דְּאִלֵּין שִׁתִּין, דְּסָחֲרָנָהָא, רְשִׁימִין בֵּיהּ בְּהַהוּא נַעַ”ר, וְקָרֵינָן לְהוּ שִׁתִּין פּוּלְסֵי דְּנוּרָא, דְּאִתְלָבַּשׁ בְּהוּ מִסְּטָר דִּשְׁכִינְתָּא, מִתְלַהֲטָן בְּדִינָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב שִׁשִּׁים גִּבּוֹרִים סָבִיב לָהּ.

Beshalach, Chapter 34

תָּאנָא, וַיִּבֶן מֹשֶׁה מִזְבֵּחַ כְּמָה דַּאֲמֵינָא. וַיִּקְרָא שְׁמוֹ ה’ נִסִּי. ה’ נִסִּי מַמָּשׁ. אֲמַאי. בְּגִין דַּעֲמָלֵק נָטַל כָּל אִינּוּן דַּהֲווֹ גְּזִירִין, וְלָא אִתְפְּרָעוּ, וְגָזַר לוֹן וְשָׁדֵי לְהוּ לְעֵילָּא, וְאָמַר טוֹל מַה דְּאִתְרְעִית בֵּיהּ. בֵּיהּ שַׁעֲתָא מַה כְּתִיב. וַיֹּאמֶר כִּי יַד עַל כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לַה’ בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר. מִדֹּר דֹּר חֲסֵרִין, מִדִּיּוּרִין דִּלְעֵילָּא, וּמִדִּיּוּרִין דִּלְתַתָּא.

אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, בְּכָל דָּרָא וְדָרָא, בְּכָל דָּרִין דְּאַתְיָין לְעָלְמָא, לֵית לָךְ דָּר דְּלֵית בְּהוּ מֵהַהוּא זַרְעָא בִּישָׁא, וקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אֲגַח בְּהוּ קְרָבָא. (ר’ יצחק אמר מדירותא דלתתא לדיורא דלעילא) וְעָלַיְיהוּ כְּתִיב (תהילים ק״ד:ל״ה) יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן הָאָרֶץ וְגוֹ’. מִן הָאָרֶץ: בְּעָלְמָא דֵּין, וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי. בֵּיהּ זִמְנָא כְּתִיב, בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת ה’ הַלְלוּיָהּ.

THE LORD WILL HAVE WAR WITH AMALEK FROM GENERATION TO GENERATION. R. Judah said: There never was a generation of men, nor ever will be, in this world without this evil seed, and the Holy One, blessed be He, carries on His war against it. Of such it is written: “Let the sinners be consumed out of the earth, and let the wicked be no more. Bless thou the Lord, O my soul. Hallelukah!” (Ps. 104, 35).’

Yitro, Chapter 1

(שמות י״ח:א׳) וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹּהֵן מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְגוֹ’. רַבִּי חִזְקִיָּה (נ”א ר’ אלעזר) פָּתַח וְאָמַר, (ויקרא ט׳:כ״ב) וַיִשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָו. כְּתִיב יָדוֹ חַד, בְּגִין דְּבָעֵי לְאָרָמָא יְמִינָא עַל שְׂמָאלָא, והָא אוֹקִימְנָא רָזָא.

NOW JETHRO,THE PRIEST OF MIDIAN, MOSES’ FATHER-IN-LAW, HEARD OF ALL THAT GOD HAD DONE FOR MOSES AND FOR ISRAEL. R. Hezekiah opened here with a discourse on the verse: And Aaron lifted up his handtoward the people and blessed them (Lev. 9, 22). ‘The use of the word “hand” here’, he said, ‘in the singular indicates that he meant to lift up his right hand above his left; and this for a certain esoteric reason.

אַשְׁכַּחְנָא בְּסִפְרָא דְּשְׁלֹמֹה מַלְכָּא, דְּכָל מַאן דְּאָרִים יְדוֹי לְעֵילָּא, וְלָאו אִינּוּן בִּצְלוֹתִין וּבָעוּתִין, הַאי אִיהוּ בַּר נָשׁ, דְּאִתְלַטְיָיא מֵעֲשָׂרָה שׁוּלְטָנִין מְמָנָן. וְאִינּוּן (קהלת ז׳:י״ט) עֲשָׂרָה שַׁלִּיטִין אֲשֶׁר הָיוּ בָּעִיר. אִלֵּין אִינּוּן עַשְׂרָה דִּי מְמָנָן עַל פְּרִישׂוּ דְּיָדִין לְעֵילָּא לְנַטְלָא הַהוּא צְלוֹתָא, אוֹ הַהִיא בִּרְכָתָא, וְיָהֲבֵי בֵּיהּ חֵילָא, לְאִתְיַקְּרָא שְׁמָא קַדִּישָׁא, וְאִתְבְּרַךְ מִתַּתָּא. כֵּיוָן דְּמִתַתָּא אִתְבְּרַךְ, מֵהַהוּא פְּרִישׂוּ דְּיָדִין לְעֵילָּא, כְּדֵין אִתְבָּרְכָא מֵעֵילָּא, וְאִתְיְקַר מִכָּל סִטְרִין.

We find, namely, in the book of King Solomon, that he who lifts up his hand towards heaven without any devotional intention to utter prayer or blessing will be cursed by ten celestial powers, the “ten potentates which are found in the city” (Eccl. 7, 19), namely, the ten supernal beings who are appointed over the “spreading of hands”, to receive the blessings or prayers offered therewith, and to endow them with a power through which the holy name is glorified and blessed from below. And when, through the “spreading of hands”, the name is blessed from below, it receives blessings from above also, and is thus glorified from all sides.

וְאִלֵּין עֲשָׂרָה מְמָנָן, זְמִינִין לְנַטְלָא מֵאִינּוּן בִּרְכָּאן דִּלְעֵילָּא, וּלְאַרָקָא לְתַתָּא, וּלְבָרְכָא לְהַהוּא דִּמְבָרֵךְ לֵיהּ, דִּכְתִּיב, (במדבר ו׳:כ״ז) וַאֲנִי אֲבָרַכֵם.

And these “ten potentates” will then take of the blessings above, and pour them down upon him who is below.

בְּגִין כָּךְ, יִסְתַּמַּר בַּר נָשׁ, בְּשַׁעֲתָא דְּיָרִים יְדוֹי לְעֵילָּא, לְמֶהוֵי בִּצְלּוֹ, אוֹ בְּבִרְכָּאן אוֹ בְּבָעוּתָא, וְלָא יָרִים יְדוֹי לְמַגָּנָא, בְּגִין דְּאִלֵּין עֲשָׂרָה אִינּוּן זְמִינִין, וּמִתְעָרִין. לְגַבֵּי הַהוּא פְּרִישׂוּ דְּיָדִין, וְאִי הוּא לְמַגָּנָא, אִינּוּן עֲשָׂרָה לַטְיָין לֵיהּ, בְּמָאתָן וְאַרְבְּעִין וּתְמַנְיָא לְוָוטִין. וְהַאי אִיהוּ דִּכְתִּיב בֵּיהּ, (תהילים ק״ט:י״ז) וַיֶּאֱהַב קְלָלָה וַתְּבוֹאֵהוּ.

Therefore when man lifts up his hand to heaven, he must be careful that his intention should be to pray or bless or supplicate, for if he lifts them idly, those powers that brood over the “spreading of hands” will curse him with two hundred and forty-eight curses. Of such a one it is written: “As he loved cursing, so let it come unto him” (Ps. 109, 17).

וּכְדֵין, רוּחַ מִסְאֲבָא שַׁרְיָא עַל אִינּוּן יְדִין, דְּאִיהוּ אָרְחֵיהּ לְמִשְׁרֵי עַל אֲתָר רֵיקָנַיָּא, וּבִרְכָּתָא לָא שַׁרְיָא בַּאֲתָר רֵיקָנַיָּא. וְעַל דָּא (נ”א דמברך ליה ואי אינון מתערין לגבי ההוא פרישו דידין ואיהו למגנא אינון לטיין ליה במאתן וארבעין ותמנייא לווטין וכדין רוח מסאבא שרייא על אינון ידין דאיהו ארחיה למשרזי על אתר ריקנייא בגין כך יסתמר בר נש בשעתא דארים ידוי לעילא למהוי בצלו או בברכאן ובצלותא ולא ירים ידוי למגנא ועל דא) כְּתִיב, (בראשית י״ד:כ״ב) הֲרִימוֹתִי יָדִי אֶל ה’ אֵל עֶלְיוֹן, דְּמִתַּרְגְּמִינָן בְּצַלּוּ.

Moreover, the spirit of impurity rests on such hands, for it is wont to hover over an empty spot, and blessing does not rest there. Thus the hand must be lifted up to heaven only as an expression of prayer or of blessing.

וּבְהַאי פְּרִישׂוּ דְּיָדִין, אִית רָזִין עִלָּאִין, בְּשַׁעֲתָא דְּאִתְפְּרִישׁוּ, וְאִזְדְּקָפוּ לְעֵילָּא, אוֹקִיר בַּר נָשׁ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּכַמָּה רָזִין עִלָּאִין. אַחְזֵי לְיַחֲדָא רָזָא דְּעֶשֶׂר אֲמִירָן, בְּגִין לְיַחֲדָא כֹּלָּא, וּלְאִתְבָּרְכָא שְׁמָא קַדִּישָׁא כַּדְקָא חֲזִי, (ר”ח א’ ב’) וְאַחְזֵי לְיַחֲדָא רָזָא דִּרְתִּיכִין פְּנִימָאִין, וּרְתִיכִין דִּלְבַר, בְּגִין דְּיִתְבָּרֵךְ שְׁמָא קַדִּישָׁא בְּכָל סִטְרִין, וְיִתְיַחֵד כֹּלָּא כַּחֲדָא, עֵילָּא וְתַתָּא.

Indeed, this “spreading of hands” has a profound symbolical significance. When a man spreads out his hands and lifts them up in prayer and supplication, he may be said to glorify the Holy One in various ways. He symbolically the ten Words (Sefiroth), thereby unifying the whole and duly blessing the Holy Name. He also, as it were, unites the inner Chariots and the outer Chariots, so that the Holy Name may be blessed from all sides, and all become one, both that which is above and that which is below.

פָּתַח וְאָמַר, (שמות כ״ג:ט״ו) וְלֹא יֵרָאוּ פָּנַי רֵיקָם, דָּא אִיהוּ רָזָא דְּזְקִיפוּ דְּאֶצְבְּעָן, כַּד זָקִיף לוֹן בַּר נָשׁ לְעֵילָּא, דְּבָעֵי דְּלָא לְאִזְדַּקְּפָא בְּרֵיקַנְיָּא, אֶלָּא בְּצַלּוּ וּבְבָעוּתִין וּבְבִרְכָּאן. (או בחד מנייהו) וְעַל דָּא וְלֹא יֵרָאוּ פָּנַי רֵיקָם. וְלֹא יֵרָאוּ לְפָנַי לָא כְּתִיב, אֶלָּא פָּנַי, רָזָא דְּזְקִיפוּ דְּאֶצְבְּעָן, דְּלָא אִצְטְרִיכוּ לְזַקְפָא לְמַגָּנָא, כְּמָה דְּאִתְּמַר.

עֲשָׂרָה שַׁלִּיטִין דְּקַאמְרָן, אִינּוּן עֶשֶׂר אֲמִירָן לְתַתָּא, בְּרָזָא (נ”א עשרה שלטנין ממנן דקאמרן, אינון ממנן לתתא ברזא) דְּאַתְוָון רְשִׁימִין כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא, וְאִלֵּין קַיְּימִין בְּקַדְמִיתָא עַל הַהוּא זְקִיפָן דְּאֶצְבְּעָאן. וּבְהָא כָּל סִטְרָא דִּקְדוּשָּׁה אִתְאֲחָד לְעֵילָּא לְאָרָמָא, כְּדֵין כָּל סִטְרִין אַחֲרָנִין אִתְכַּפְיָין כֻּלְּהוּ, וְאוֹדָן לְמַלְכָּא קַדִּישָׁא.

The ten powers of which we spake are the lower ten Words (Sefiroth), symbolized by the inscribed letters corresponding to those above, and they have charge, in the first instance, of the raising of the fingers in prayer. And when the whole side of holiness is united above, the “other sides” are subdued, and they also confess and praise the Holy King.

תָּא חֲזֵי, בְּרָזָא דִּקְדוּשָּׁה (נ”א דשמא קדישא) אִיהוּ מֶלֶךְ, וְכֹהֵן וּמְשַׁמֵּשׁ תְּחוֹתֵיהּ, (ברזא דקדושה) בֵּין לְעֵילָּא בֵּין לְתַתָּא. אִית מֶלֶךְ לְעֵילָּא, דְּאִיהוּ רָזָא דְּקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים, וְאִיהוּ מֶלֶךְ עִלָּאָה, וּתְחוֹתֵיהּ אִית כֹּהֵן רָזָא דְּאוֹר קַדְמָאָה, דְּקָא מְשַׁמֵּשׁ קָמֵיהּ, וְדָא אִיהוּ כֹּהֵן דְּאִקְרֵי גָּדוֹל, סִטְרָא דִּימִינָא.

Observe this. In the mystic doctrine of the Holy Name we speak of King and Priest, both above and below. The King above is the mystic Holy of Holies, and under him there is a Priest, the mystic Primeval Light, who ministers before him; he is the priest who is called “great” and is stationed at the right hand.

אִית מֶלֶךְ לְתַתָּא, דְּאִיהוּ כְּגַוְונָא דְּהַהוּא מֶלֶךְ עִלָּאָה, וְאִיהוּ מֶלֶךְ עַל כֹּלָּא דִּלְתַתָּא. וּתְחוֹתֵיהּ אִית כֹּהֵן דִּמְשַׁמֵּשׁ לֵיהּ, רָזָא דְּמִיכָאֵל כַּהֲנָא רַבָּא, דְּאִיהוּ לִימִינָא. (ודאי בסטרא דקדשה אית מלך וכהן) וְדָא אִיהוּ רָזָא דִּמְהֵימָנוּתָא שְׁלֵימָתָא, סִטְרָא דִּקְדוּשָּׁה.

There is a King below, in the likeness of the King above, who is king over all that is below; and under him there is a Priest who ministers to him: this is he whom we call Michael, the High Priest, who is at the right hand. All this constitutes the true object of faith, that of the side of holiness.

בְּסִטְרָא אַחֲרָא, דְּלָאו אִיהוּ סִטְרָא דִּקְדוּשָׁה, אִית רָזָא דְּאִיהוּ מֶלֶךְ, וְהָא אוֹקִימְנָא דְּאִקְרֵי (קהלת ד׳:י״ג) מֶלֶךְ זָקֵן וּכְסִיל, וּתְחוֹתֵיהּ אִית כֹּהֵן אוֹן, וְדָא הוּא רָזָא דִּכְתִּיב, (הושע י״ב:ט׳) וַיֹּאמֶר אֶפְרַיִם אַךְ עָשַׁרְתִּי מָצָאתִי אוֹן לִי, בְּגִין דְּחֵילָא דָּא, שַׁלְטָא עַל הַהוּא עוֹבָדָא דַּעֲבַד יָרָבְעָם. וְאִלְמָלֵא דְּאַשְׁכַּח חֵילָא דָּא, לָא יָכִיל לְאַצְלָחָא בְּהַהוּא עוֹבָדָא.

On the “other side”, the side which is not holy, there is also a king, the one who is called “an old king and a fool” (Eccl. 4, 13), and the priest, who is under him and ministers to him, is On (=aven, nothingness, idolatry); he is alluded to in the verse: “And Ephraim said, Yet I am become rich, I have found me out power”, namely, the celestial unholy power which presided over the act of idolatry committted by Jeroboam (I Kings 12, 28), without which he would not have been able to succeed.

רָזָא דְּמִלָּה, בְּשַׁעֲתָא דְּהַאי מֶלֶךְ וְהַאי כֹּהֵן אִתְכַּפְיָין, וְאִתְּבָּרוּ, כְּדֵין כָּל סִטְרִין אַחֲרָנִין אִתְכַּפְיָין, וְאוֹדָן לֵיהּ לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כְּדֵין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שָׁלִיט בִּלְחוֹדוֹי עֵילָּא וְתַתָּא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (ישעיהו ב׳:י״א) וְנִשְׂגַּב יְיָ’ לְבַדּוֹ בַּיּוֹם הַהוּא.

Now, when this king and this priest of the “other side” are subdued, and their power broken, all the “other sides” follow suit, and are also subdued and broken, and acknowledge the sovereignty of the Holy One, and in this way He alone rules above and below, as it is written: “And the Lord alone will be exalted in that day” (Isa. 2, 11).

כְּגַוְונָא דָּא, וְרָזָא דָּא מַמָּשׁ, עָבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּאַרְעָא, דְּתָבַר מֶלֶךְ זָקֵן וּכְסִיל, וְדָא הוּא פַּרְעֹה, בְּשַׁעֲתָא דְּאָתָא מֹשֶׁה לְפַרְעֹה, וְאָמַר, (שמות ה׳:ג׳) אֱלהֵי הָעִבְרִים נִקְרָא עָלֵינוּ, פָּתַח וְאָמַר, לֹא יָדַעְתִּי אֶת יְיָ’, וּבָעָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּיִתְיָקַּר שְׁמֵיהּ בְּאַרְעָא, כְּמָה דְּאִיהוּ יַקִּירָא לְעֵילָּא. כֵּיוָן דְּאַלְקֵי לֵיהּ וּלְעַמֵּיהּ, אָתָא וְאוֹדֵי לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא.

In just the same way God broke here on earth the power of an “old and foolish king”, namely Pharaoh, who, when Moses said to him, “The God of the Hebrews hath met with us”, replied, “I know not the Lord,” but when the Holy One, desiring that His Name should be glorified on earth as it is in heaven, punished him and his people, he came and acknowledged the Holy One.

וּלְבָתַר אִתְּבַר וְאִתְכַּפְיָיא הַהוּא כֹּהֵן אוֹן, יִתְרוֹ, דִּמְשַׁמֵּשׁ תְּחוֹתֵיהּ, עַד דְּאָתָא וְאוֹדֵי לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאָמַר בָּרוּךְ יְיָ’ אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם וְגוֹ’, עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָּדוֹל יְיָ’ וְגוֹ’, וְדָא הוּא כֹּהֵן אוֹן, סִטְרָא אַחֲרָא, דְּאִיהוּ סְטָר שְׂמָאלָא. וְדָא אִיהוּ רָזָא דְּאָמְרָה רָחֵל, כַּד חָמָאתּ דְּמִיתַת, כְּמָה דִּכְתִּיב, (בראשית לה) בֶּן אוֹנִי. וּבְגִין דָּא אוֹחֵי (נ”א אודי) יַעֲקֹב, וְאָמַר בֶּן יָמִין, וְלָא בֶּן אוֹנִי, סְטָר יְמִינָא, וְלָא שְׂמָאלָא.

Subsequently his priest also, namely Jethro, the priest of On, i.e. idolatry, was also humbled, so that he came and acknowledged the Holy One, saying: “Blessed be the Lord, who hath delivered you…. Now I know that the Lord is greater than all the gods…” (Ex. 18, 10, 11).

וְכֵיוָן דְּהַהוּא מֶלֶךְ וְכֹהֵן אוֹדוּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאִתְּבָּרוּ קָמֵיהּ, כְּדֵין אִסְתְּלַק קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּיקָרֵיהּ עַל כֹּלָּא, עֵילָּא וְתַתָּא, וְעַד דְּאִסְתַּלָּק קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּיקָרֵיהּ, כַּד אוֹדָן אִלֵּין קָמֵיהּ, לָא אִתְיְיהִיבַת אוֹרַיְיתָא. עַד לְבָתַר דְּאָתָא יִתְרוֹ, וְאוֹדֵי וְאָמַר, עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָּדוֹל יְיָ’ מִכָּל הָאֱלֹהִים. בָּרוּךְ יְיָ’ אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם וְגוֹ’. כְּדֵין אִסְתַּלָּק קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּיקָרֵיהּ, עֵילָּא וְתַתָּא, וּלְבָתַר יָהַב אוֹרַיְיתָא בִּשְׁלִימוּ, דְּשֻׁלְטָנוּ עַל כֹּלָּא.

So when that king and that priest acknowledged the Holy One, blessed be He, and were humbled before Him, He was exalted above and below, and then, and then only did He give forth the Torah, as undisputed sovereign over all.’

רִבִּי אֶלְעָזָר פָּתַח וְאָמַר, (תהילים ס״ז:ד׳) יוֹדוּךָ עַמִּים אֱלֹהִים יוֹדוּךָ עַמִּים כֻּלָּם, תָּא חֲזֵי, דָּוִד מַלְכָּא קָם וְשַׁבַּח וְאוֹדֵי לְמַלְכָּא קַדִּישָׁא. וְהוּא אִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא, בְּהַהִיא שַׁעֲתָא כַּד רוּחַ צָפוֹן אִתְּעַר, וַהֲוָה בָּטַשׁ בְּאִינּוּן נִימִין דְּכִנּוֹרָא, וְכִנּוֹרָא הֲוָה מְנַגֵּן וְאָמַר שִׁירָה וְכוּ’, וּמַה שִׁירָה הֲוָה קָאָמַר.

R. Eleazar meditated on the words of the Psalm: “God be merciful unto us” (Ps. LXVII). Said he: ‘King David rose and praised and thanked the Holy King. He was studying the Torah at the moment when the north wind rose and touched the strings of his harp, so that it made music. Now, what was the song of the harp? See now.

תָּא חֲזִי, בְּשַׁעֲתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְעַר לְגַבֵּי כָּל אִינּוּן רְתִיכִין, לְמֵיהָב לוֹן טַרְפָּא, כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא דִּכְתִּיב, (משלי ל״א:ט״ו) וַתָּקָם בְּעוֹד לַיְלָה וַתִּתֵּן טֶרֶף לְבֵיתָהּ וְחֹק לְנַעֲרוֹתֶיהָ. כְּדֵין, כֻּלְּהוּ בְּחֵדוּ, פַּתְחֵי וְאַמְרֵי, (תהילים ס״ז:ב׳) אֱלהִים יְחָנֵּנוּ וִיבָרְכֵנוּ יָאֵר פָּנָיו אִתָּנוּ סֶלָה. כַּד רוּחַ צָפוֹן אִתְּעַר וְנָחִית לְעָלְמָא, נָשִׁיב וְאָמַר, לָדַעַת בָּאָרֶץ דַּרְכֶּךָ בְּכָל גּוֹיִם יְשׁוּעָתֶךָ. כִּנּוֹר בְּשַׁעֲתָא דְּאִיהוּ מְנַגְּנָא בֵּיהּ בְּהַהוּא רוּחָא, פָּתַח וְאָמַר יוֹדוּךָ עַמִּים כֻּלָּם (חסר) דָּוִד כַּד הֲוָה קָם, וְאִתְּעַר עָלֵיהּ רוּחַ קֻדְשָׁא, פָּתַח וְאָמַר, אֶרֶץ נָתְנָה יְבוּלָהּ יְבָרְכֵנוּ אֱלהִים אֱלהֵינוּ יְבָרְכֵנוּ אֱלֹהִים וַיִּירְאוּ אוֹתוֹ כָּל אַפְסֵי אָרֶץ. בְּגִין לְאַמְשָׁכָא טִיבוּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, מֵעֵילָּא לְתַתָּא. לְבָתַר אָתָא דָּוִד בְּרוּחַ קֻדְשָׁא, וְסִדֵּר לוֹן כַּחֲדָא, אִסְתָּכַּל בְּכֹלָּא הַאי קְרָא דְּכִנּוֹרָא, (בגין) דִּשְׁלִימוּ דִּיְקָרָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עֵילָּא וְתַתָּא.

When the Holy One moves towards the chariots and the hosts to give nourishment to all those supernal beings-as it is written, “She (the Shekinah) riseth while it is yet night and giveth food to her household and a portion to her maidens” (Prov. 31, 15)- all are filled with joy and song. They begin their hymning with the words: “God be merciful unto us and bless us, and cause His face to shine upon us”; and the north wind, when it awakens and breathes upon the world, sings: “That thy way may be known upon earth, thy salvation among all nations”; and the harp, when it is played upon by that wind, sings: “Let all peoples praise Thee, O God; let all the peoples praise Thee.” As for David, when he was awakened and the Holy Spirit moved him, he sang: “Then shall the earth yield her increase, and God, even our God, shall bless us; God shall bless us, and all the ends of the earth shall fear him.” This he sang so as to draw down the goodness of the Holy One from above to the earth below. Later David arranged all these songs into one psalm. The song of the harp (“Let all peoples praise thee”) signifies that when the heathen nations acknowledge the Holy One, His glory is consummated above and below.’

בְּשַׁעֲתָא דִּשְׁאַר עַמִּין אִתְכַּפְיָין, אַתְיָין וְאוֹדָאן לֵיהּ לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כֵּיוָן דְּאִינּוּן אִתְכַּפְיָין, וְאוֹדָן לֵיהּ, כְּדֵין אִשְׁתְּלִים יְקָרָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עֵילָּא וְתַתָּא. בְּשַׁעֲתָא דְּאָתָא מֹשֶׁה לְפַרְעֹה וְאָמַר לֵיהּ יְיָ’ אֱלהֵי הָעִבְרִים נִקְרָא עָלֵינוּ וְגוֹ’, פָּתַח אִיהוּ וְאָמַר לא יָדַעְתִּי אֶת יְיָ’.

וּבָעָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּיִתְיָיקַּר שְׁמֵיהּ בְּאַרְעָא, כְּמָה דְּאִיהוּ יַקִּירָא לְעֵילָּא, כֵּיוָן דְּאַלְקֵי לֵיהּ וּלְעַמֵּיהּ, אָתָא וְאוֹדֵי לֵיהּ לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דִּכְתִּיב, (שמות ט) יְיָ’ הַצַּדִיק. אִיהוּ דְּהֲוָה מַלְכָּא קְרוֹפִינוֹס דְּכָל עָלְמָא, כֵּיוָן דְּאִיהוּ אוֹדֵי, כָּל שְׁאַר מַלְכִין אוֹדוּן, דִּכְתִּיב, (שמות ט״ו:ט״ו) אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם.

When Pharaoh acknowledged Him by saying: “The Lord is the righteous” (Ex. 9, 27), all other kings had to follow suit: “Then the dukes of Edom were terrified” (Ibid. 16, 15); for Pharaoh was then the overlord of the whole world.

אָתָא יִתְרוֹ, כּוֹמָרָא עִלָּאָה וְרַבְרְבָא, רַב מְמָנָא (דכל ממנא) דְּכָל טַעֲוָון אַחֲרָנִין, וְאוֹדֵי לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאָמַר עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָּדוֹל יְיָ’ מִכָּל הָאֱלֹהִים, כְּדֵין אִסְתַּלָּק וְאִתְיְיקָר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּיקָרֵיהּ עֵילָּא וְתַתָּא, וּלְבָתַר יָהַב אוֹרַיְיתָא בִּשְׁלִימוּ, דְּשֻׁלְטָנוּ עַל כֹּלָּא.

Then came Jethro, that great and supreme priest of the whole pagan world, and confessed his faith in the Holy One, saying, “Now I know that the Lord is greater than all the gods”; then the Holy One was exalted in His glory above and below, and then it was that he gave the Torah in the completeness of his dominion.’

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן לְרַ’ אֶלְעָזָר בְּרֵיהּ, עַל דָּא כְּתִיב, (תהילים ס״ז:ד׳) יוֹדוּךָ עַמִּים אֱלֹהִים יוֹדוּךָ עַמִּים כּוּלָּם. אָתָא ר’ אֶלְעָזָר וְנָשִׁיק יְדוֹי. בָּכָה ר’ אַבָּא וְאָמַר, (תהילים ק״ג:י״ג) כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים. מַאן יְרַחֵם עַל ר’ אֶלְעָזָר, וּלְאַשְׁלְמָא מִלּוֹי, בַּר רְחִימוּ דְּמֹר, זַכָּאָה חוּלָקָנָא, דְּזָכֵינָא לְמִשְׁמַע מִלִּין אִלֵּין קָמֵיהּ, דְּלָא נִכְסוֹף בְּהוּ לְעָלְמָא דְּאָתֵי.

Said R. Simeon to R. Eleazar, his son: ‘Concerning this, it is written: “Let all peoples praise thee, O Lord; let all peoples praise thee.” Then R. Eleazar came and kissed his hand. But R. Abba wept and said: ‘A father pitieth his children. Who will pity R. Eleazar and bring his words to completion except he have the Master’s pity? How happy can we consider ourselves that we were privileged to hear these words so that we shall not be ashamed of our ignorance in the world to come! ‘

אָמַר רַבִּי אַבָּא, הָא כֹּהֵן אוֹן לָא כְּתִיב בְּיִתְרוֹ, כֹּהֵן מִדְיָן כְּתִיב. אֲמַר לֵיהּ, כֹּלָּא אִיהוּ חַד. בְּקַדְמִיתָא חָמוּי דְּיוֹסֵף, כֹּהֵן אוֹן אִקְרֵי. וּלְבָתַר חָמוּי דְּמֹשֶׁה, כֹּהֵן מִדְיָן. וְכֹלָּא רָזָא חֲדָא, דְּהָא אִלֵּין תְּרֵין מֹשֶׁה וְיוֹסֵף. בְּדַרְגָּא דְרָזָא חֲדָא קַיְימִין, בְּרָזָא דְּאָת וָ”ו, תְּרֵין וָוִין כַּחֲדָא. וּמַה דְּאִתְּמַר כֹּהֵן מִדְיָן, רָזָא דָּא אֵשֶׁת מִדְיָנִים. (משה ויוסף ברזא חדא קיימי, רזא דא ו”ו תרין כחדא)

R. Abba continued: ‘It does not say that Jethro was a priest of On, but of Midian.’ R. Simeon replied: ‘It is all one; at first the father-in-law of Joseph was called a “priest of On”, and then “the father- in- law of Moses” was called a “priest of Midian”, and both have the same symbolism, for both Moses and Joseph were in that grade symbolized by the two Van’s that are one.’

אָרִים יְדוֹי עַל רֵישֵׁיהּ ר’ אַבָּא וּבָכָה, אָמַר, נְהִירוּ דְּאוֹרַיְיתָא סַלְּקָא הַשְׁתָּא עַד רוּם רְקִיעָא דְּכֻרְסְיָיא עִלָּאָה, לְבָתַר דְּיִסְתַּלַּק מֹר מֵעָלְמָא, מַאן יַנְהִיר נְהִירוּ דְּאוֹרַיְיתָא. וַוי לְעָלְמָא דְּיִשְׁתְּאַר יָתוֹם מִינָךְ. אֲבָל מִלִּין דְּמֹר יִתְנְהִירוּ בְּעָלְמָא עַד דְּיֵיתֵי מַלְכָּא מְשִׁיחָא וּכְדֵין כְּתִיב, (ישעיהו י״א:ט׳) וּמָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת יְיָ’ וְגוֹ’.

Then R. Abba put his hands on his head, wept again, and said: ‘The light of the Torah now reaches the highest throne in heaven. But who will light the lamp of the Torah when the Master shall have passed away? Woe to the world which will be orphaned without thee. However, the words of the Master will shine in the world until King Messiah appears, when ” the earth shall be full of the knowledge of the Lord as the waters cover the sea” (Isa. 11, 9).’

וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹּהֵן וְגוֹ, רַבִּי חִיָּיא אָמַר, הַאי קְרָא אִית לְאִסְתַּכְּלָא בֵּיהּ, בְּקַדְמִיתָא כְּתִיב, אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלהִים לְמֹשֶׁה, וּלְבָתַר כְּתִיב כִּי הוֹצִיא יְיָ’. אֶלָּא רָזָא דָּא אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים, דָּא שְׁמָא דְּאָגִין עַל מֹשֶׁה וְעַל יִשְׂרָאֵל, וְלָא אִתְעָדֵי מִנַּיְיהוּ בְּגָלוּתָא. וּלְבָתַר, שְׁמָא עִלָּאָה אַפִּיק לוֹן מִמִּצְרַיִם. דְּהָא שְׁמָא קַדִּישָׁא דְּאַפִּיק לוֹן, בְּרָזָא דְּיוֹבְלָא הֲוָה.

NOW JETHRO HEARD OF ALL THAT GOD (El0him) HAD DONE FOR MOSES AND FOR ISRAEL, HIS PEOPLE, AND THAT THE LORD (TETRAGRAMMATON) HAD BROUGHT ISRAEL OUT OF EGYPT. Said R. Hiya: ‘We note that there is a transition in this verse from the name Elohim to the name TETRAGRAMMATON. There is an inner reason for this. The first name indicates the Shekinah who protected Israel in exile, always being present with them and with Moses; and the second name signifies the supreme emanation which brought them out from Egypt, and is symbolically known as “Jubilee”.

דָּבָר אַחֵר אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמֹשֶׁה, כַּד אִתְרְמֵי לְנָהֲרָא, וְכַד שֵׁזִיב לֵיהּ מֵחַרְבָּא דְּפַרְעֹה, וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ, דִּכְתִּיב, (שמות ב׳:כ״ד) וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם. וּכְתִיב (שמות א׳:י״ב) וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אוֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרוֹץ.

According to another interpretation, “What God had done for Moses” refers to the time when he was thrown into the Nile and when he was saved from Pharaoh’s sword, and “for Israel his people” to the time when “He heard the groaning”.’

וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹּהֵן מִדְיָן. רַבִּי יוֹסִי פָּתַח, (תהילים קי״א:ט׳) פְּדוּת שָׁלַח לְעַמּוֹ צִוָּה לְעוֹלָם בְּרִיתוֹ קָדוֹשׁ וְנוֹרָא שְׁמוֹ. מַאי שְׁנָא, בְּכָל שְׁאַר קְרָאֵי, דִּבְכֻלְּהוּ, תְּרֵין תֵּיבִין מֵאַלְפָא בֵּיתָא, וּבְהַאי קְרָא, וּבִקְרָא דַּאֲבַתְרֵיהּ, תְּלַת תְּלַת. אֶלָּא, בְּגִין לְאַשְׁלְמָא שִׁית סִטְרִין, בְּהַאי אַלְפָא בֵּיתָא, הַאי לָקֳבֵל תְּלַת פּוּרְקָנִין דְּיִשְׂרָאֵל, בַּר פּוּרְקָנָא קַדְמָאָה. קְרָא אַחֲרָא, לָקֳבֵל תּוֹרָה נְבִיאִים וּכְתוּבִים. וְכֹלָּא תַּלְיָא בְּהַאי חָכְמָה.

R. Jose here quoted the verse: “He sent redemption unto his people; he hath commanded his covenant for ever; holy and awful is his name” (Ps. 111, 9). He pointed out that this and the following verse (“The fear of the Lord is the beginning of wisdom; a good understanding have all they that do his commandments; his praise endureth for ever”) each consists of three parts, the first letters of which are in alphabetical order, whilst the rest of the Psalm has but two such parts in each verse. And his explanation was that the last two verses between them complete the alphabet on six sides. The first corresponds to the three redemptions of Israel, apart from the Egyptian (i.e. Babylonian, Syrian, and the future one); the second to the three divisions of Scripture: Torah, Prophets and Sacred Writings.

פְּדוּת שָׁלַח לְעַמּוֹ, כַּד פָּרִיק קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, מִגָּלוּתָא דְּמִצְרַיִם, וְעָבִיד לוֹן נִסִּין וּגְבוּרָן. צִוָּה לְעוֹלָם בְּרִיתוֹ, כַּד אָתָא יִתְרוֹ, וְקָבִּיל לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְקָרִיב לֵיהּ לְפוּלְחָנֵיהּ. וּמִתַּמָּן, אִתְקְרִיבוּ כָּל אִינּוּן גִּיּוֹרִין, תְּחוֹת גַּדְפּוֹי דִּשְׁכִינְתָּא, מִתַּמָּן וּלְהָלְאָה, קָדוֹשׁ וְנוֹרָא שְׁמוֹ. דְּהָא כְּדֵין אִתְקַדָּשׁ שְׁמֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּהָא (מסטרא אחרא) יִתְקַדָּשׁ שְׁמָא קַדִּישָׁא, כַּד אִתְּבַר, וְאִתְכַּפְיָא סִטְרָא אַחֲרָא, כְּמָה דְּהֲוָה בְּיִתְרוֹ.

“He sent redemption unto His people”, namely, when He redeemed Israel from the Egyptian exile; “He hath commanded His covenant for ever”, that is, when Jethro came and the Holy One received him into His Covenant and brought him near to Himself that he might worship Him. Since then all proselytes have been brought to rest under the wings of the Shekinah, and hereby “holy and awful is His Name”, for the Holy Name is hallowed when the “other side” is subdued and broken, as in the case of Jethro.’

וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ וְגוֹ’, וְכִי יִתְרוֹ שָׁמַע, וְכָל עָלְמָא לא שַׁמְעוּ, וְהָא כְּתִיב, (שמות ט״ו:י״ד) שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן. אֶלָּא, כָּל עָלְמָא שָׁמְעוּ, וְלָא אִתְּבָּרוּ, וְאִיהוּ שָׁמַע וְאִתְּבַּר, וְאִתְכַּפְיָא מִקַּמֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאִתְקְרַב לְדַחַלְתֵּיהּ.

NOW JETHRO… HEARD. Was Jethro the only one who heard of all that God had done? Does it not say, “Peoples heard, they were afraid” (Ex. 15, 14)? Indeed, the wholeworld did hear, yet Jethro alone renounced idolatry and accepted the Holy One to worship Him.

רַבִּי אַבָּא אָמַר, בְּכַמָּה אֲתָר תָּנֵינָן, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כָּל מַה דְּעָבַד לְעֵילָּא וְתַתָּא כֹּלָּא אִיהוּ קְשׁוֹט, וְעוֹבָדָא דִּקְשׁוֹט. וְלֵית לָךְ מִלָּה בְּעָלְמָא דְּבָעֵי בַּר נָשׁ לְדַחְיָא לֵיהּ מִנֵּיהּ, וּלְאַנְהָגָא בֵּיהּ קְלָנָא, דְּהָא כֻּלְּהוּ עוֹבָדָא דִּקְשׁוֹט אִינּוּן, וְכֹלָּא אִצְטְרִיךְ בְּעָלְמָא.

Said R. Abba: ‘We have frequently affirmed that whatever the Holy One has made, whether it be above or below, has a purpose: He is truth and His work is truth, and therefore no phenomenon in the world is to be spurned as of no account, since everything is formed according to a divine pattern, and therefore is of some necessity.

דְּהָא זִמְנָא חֲדָא, הֲוָה ר’ אֶלְעָזָר אָזִיל בְּאָרְחָא, וַהֲוָה אָזִיל עִמֵּיהּ ר’ חִזְקִיָּה, חָמוּ חַד חִוְיָא, קָם ר’ חִזְקִיָּה לְמִקְטְלֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ ר’ אֶלְעָזָר, שָׁבִיק לֵיהּ לָא תְּקַטְלִינֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ, וְהָא מִלָּה בִּישָׁא אִיהוּ, דְּקָטִיל בְּנִי נָשָׁא. אֲמַר לֵיהּ לְרַ’ חִזְקִיָּה, וְהָא כְּתִיב (קהלת י׳:י״א) אִם יִשּׁוֹךְ הַנָּחָשׁ בְּלֹא לָחַשׁ. לָא נָשִׁיךְ חִוְיָא לְבַר נָשׁ, עַד דְּלָחֲשִׁין לֵיהּ מִלְּעֵילָּא, וְאַמְרֵי לֵיהּ זִיל קָטִיל לֵיהּ לִפְלָנַיָּא.

Once, for example, R. Eleazar was walking along accompanied by R. Hezekiah, when they came across a snake. R. Hezekiah was about to kill it, but R. Eleazar said: ‘Nay, leave it alone, do not kill it! ‘ Said R. Hezekiah to him: ‘But is it not a noxious creature which kills people?’ To which R. Eleazar replied: ‘It is written :”Doth the serpent bite without enchantment? (lit. whispering)” (Eccl. 10, 11). The serpent does not bite unless it be whispered to from above and commanded to kill some one,

וּלְזִמְנִין כְּמָה דְּעָבִיד הַאי, הָכִי נָמֵי שֵׁזִיב לְבַר נָשׁ, מִמִּלִּין אַחֲרָנִין, וְעַל יְדוֹי אַרְחִישׁ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא נִיסָא לִבְנֵי נָשָׁא, וְכֹלָּא בִּידָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא תַּלְיָא, וְכֹלָּא אִיהוּ עוֹבָדֵי יְדוֹי, וְאִצְטְרִיךְ עָלְמָא לְהוּ, וְאִי לָאו דְּאִיצְטְרִיךָ לוֹן עָלְמָא, לָא עָבֵד לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְעַל דָּא לָא בָּעֵי בַּר נָשׁ לְאַנְהָגָא בְּהוּ קְלָנָא בְּמִלֵּי דְּעָלְמָא. בְּמִלּוֹי וּבְעוֹבָדוֹי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.

so as to prevent that person from committing some evil; thus the very poison is used by the Holy One in order to perform some miracle. It is, in truth, all in His hands; it is all according to His plan, and if it had no purpose He would not have created it. And if it is wrong to despise anything in this world, how much more sinful must it be to think lightly of any word or act of the Holy One, blessed be He.

פָּתַח וְאָמַר, (בראשית א׳:ל״א) וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנִּה טוֹב מְאֹד. וַיַּרְא אֱלהִים: דָּא אֱלהִים חַיִּים. וַיַּרְא: דְּאִסְתָּכַּל לְאַנְהָרָא לוֹן, וּלְאַשְׁגָּחָא לוֹן. אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה כֹּלָּא בִּכְלָלָא חֲדָא, עֵילָּא וְתַתָּא. וְהִנֵּה טוֹב: דָּא סִטְרָא דִּימִינָא. מְאֹד: דָּא סִטְרָא דִּשְׂמָאלָא, וְהָא אוּקְמוּהָ, טוֹב: דָּא מַלְאַךְ חַיִּים מְאֹד: דָּא מַלְאַךְ הַמָּוֶת. וְכֹלָּא רָזָא חֲדָא. רָזָא הוּא, לְאִינוּן דְּמִסְתַּכְלֵי בְּרָזָא דְּחָכְמְתָא.

It is written: “And God saw everything that He had made, and, behold, it was very good” (Gen. 1, 31). The “living God” (Elohim Hayyim) purposed to give us light and to care for us in His Providence; and in His creation all are united, above and below, the “Right Side” and the “Left Side”, the angel of life and the angel of death: all are part of His plan, and it is “very good”; it is all part of the same mystic doctrine, apprehended by those who contemplate the mystery of wisdom.

וַיַּרְא אֱלהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה. בְּכָל עוֹבָדָא דִּבְרֵאשִׁית, כְּתִיב, וַיַּרְא אֱלהִים כִּי טוֹב, וְהָכָא וַיַּרְא אֱלהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה. אֱלֹהִים לְתַתָּא, שָׁלִיט עַל תַּתָּאֵי. אֱלהִים לְעֵילָּא, שָׁלִיט עַל עִלָּאֵי. דָּא אִיהוּ רָזָא דֶּאֱלהִים חַיִּים, (נ”א דבר אחר כלא איהו אלהים חיים) דְּאַנְהִיר וְאַדְלִיק כָּל אִינּוּן בּוּצִינִין עִלָּאִין וְתַתָּאִין, וּמִתַּמָּן נָפְקִין כָּל אִינּוּן נְהוֹרִין לְאַנְהָרָא.

תוספתא בִּטְמִירוּ דִּטְמִירִין, אִתְרְשִׁים רְשִׁימוּ חַד, דְּלָא אִתְחָזֵי וְלָא אִתְגַּלְיָא. הַהוּא רְשִׁימוּ, רָשִׁים וְלָא רָשִׁים. מָארֵי דְּסָכְלְתָנוּ, וּפִקְחִין דְּעַיְינִין, לָא יַכְלִין לְמֵיקָם בֵּיהּ. אִיהוּ קִיּוּמָא דְּכֹלָּא. הַהוּא רְשִׁימוּ אִיהוּ זְעֵיר, דְּלָא אִתְחַזְיָא וְלָא אִתְגַּלְיָא. קַיְּימָא בִּרְעוּתָא, לְקַיְּימָא כֹּלָּא. לְנַטְלָא מַה דְּנַטְלָא, מִמַּה דְּלֵית בֵּיהּ רְשִׁימוּ, וְלָא רְעוּתָא, דְּלָא אִתְחָזֵי.

הַהוּא רְשִׁימוּ בָּעָא לְאַחֲפָיָא גַּרְמֵיהּ, וְעָבִיד לֵיהּ לְגַרְמֵיהּ, לְאִתְטַמְּרָא בֵּיהּ, חַד הֵיכָלָא. הַהוּא הֵיכָלָא אַפִּיק לֵיהּ מִגַרְמֵיהּ, וּמָתַח לֵיהּ בִּמְתִּיחוּ רַב וְסַגִּיא לְכָל סִטְרִין, אוֹקִיר לֵיהּ בִּלְבוּשֵׁי יְקָר, פָּתַח לֵיהּ חַמְשִׁין תַּרְעִין.

לְגוֹ בְּגוֹ, אִתְטָמַּר וְאִתְגְּנִיז הַהוּא רְשִׁימוּ. כֵּיוָן דְּאִתְגְּנִיז בֵּיהּ, וְעָאל בְּגַוֵּיהּ, אִתְמַלְיָא נְהוֹרָא. מֵהַהוּא נְהִירוּ, נַבְעִין נְהוֹרִין, וְנִצוֹצִין נָפְקִין מֵאִינּוּן תַּרְעִין, וְנָהֲרִין כֹּלָּא.

הַהוּא הֵיכָלָא אִתְחַפְיָיא בְּשִׁית יְרִיעָן. אִינּוּן שִׁית יְרִיעָן, אִינּוּן חֲמֵשׁ. לְגוֹ בְּגוֹ אִינּוּן יְרִיעָן, קַיְּימָא חַד יְרִיעָא מְרֻקָּמָא, בְּהַהוּא יְרִיעָה אִתְחַפְיָיא הַהוּא הֵיכָלָא, מִנֵּיהּ אַשְׁגַּח וְחָמָא לְכֹלָּא.

הַאי הֵיכָלָא אִיהוּ פְּקִיחָא דְּעַיְינִין, דְּלָא נָיִים. אִיהוּ אַשְׁגַּח תָּדִיר לְאַנְהָרָא לְתַתָּא, מִגּוֹ נְהִירוּ דְּהַהוּא רְשִׁימוּ. הַהוּא סָכְלְתָנוּ, חָכְמְתָא טְמִירְתָּא, רְעוּ דִּרְעוּתִין (ס”א בעו דבעותין) הֲוֵי גָּנִיז וְטָמִיר, וְלָא אִתְגַּלְיָא, קַיְּימָא וְלָא קַיְּימָא. בְּרִיךְ הוּא מִטְּמִיר דִּטְמִירוּ, בְּרִיךְ הוּא לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עַד אָמֵן. (ע”כ תוספתא)

תָּא חֲזִי, יִתְרוֹ הוּא דְּיָהַב עֵיטָא לְמֹשֶׁה, עַל תִּקּוּנָא דְּדִינִין, הָכִי אִצְטְרִיךְ. וְרָזָא דָּא דְּאוֹדֵי לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְסִדֵּר קָמֵיהּ תִּקּוּנָא דְּדִינוֹי, לְאַחֲזָאָה מַה דִּכְתִּיב, (דברים א׳:י״ז) כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלהִים הוּא, וְלָא לְסִטְרָא אַחֲרָא. וְדִינִין לְיִשְׂרָאֵל אִתְיְיהִיבוּ, וְלָא לְאַחֲרָא, דִּכְתִּיב, (תהילים קמ״ז:י״ט) חֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו לְיִשְׂרָאֵל. וְתָּא חֲזֵי, לָא יַנְהִיג בַּר נָשׁ קְלָנָא בְּאַחֲרָא, וּמִלָּה דְּהֶדְיוֹטָא, מִלָּה אִיהוּ. דְּהָא בְּמֹשֶׁה כְּתִיב, וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה לְקוֹל חוֹתְנוֹ וְגוֹ’.

It was Jethro who gave Moses sound advice concerning the administration of justice. And in this is contained an allusion to his confessing the Holy One, namely, in his awareness that “judgement is God’s” (Deut. 1, 17), and belongs not to the “other side”, and that law and right were given to Israel and not to any of the heathen nations, as it is written: “He showeth his words unto Jacob, his statutes and his judgements unto Israel. He hath not dealt so with any nation; and as for his judgements, they have not known them” (Ps. 147, 19, 20). So one must beware of despising anyone, since the words of an ordinary person may be of great consequence, as it says of Moses that he “hearkened to the voice of his father-in-law, and did all that he had said (Ex. 18, 24).

וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ וְגוֹ’. פָּתַח וְאָמַר (תהילים י״ח:נ׳) עַל כֵּן אוֹדְךָ בַּגּוֹיִם יְיָ’ וּלְשִׁמְךָ אֲזַמֵּרָה. דָּוִד מַלְכָּא אָמַר דָּא בְּרוּחַ קֻדְשָׁא, בְּשַׁעֲתָא דְּחָמָא, דְּהָא יְקָרָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, לָא אִסְתְּלִיק בִּסְלִיקוּ וְלָא אִתְיָיקְרָא בְּעָלְמָא, אֶלָּא מִסִּטְרָא דִּשְׁאַר עַמִין. וְאִי תֵּימָא, הָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָא אִתְיָיקַר בְּעָלְמָא, אֶלָּא בְּגִינֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל. הָכִי הוּא וַדַּאי, דְּהָא יִשְׂרָאֵל אִינּוּן הֲוֵי יְסוֹדָא דִּשְׁרָגָּא לְאַנְהָרָא, אֲבָל כַּד שְׁאַר עַמִּין אָתָאן וְאוֹדָן לֵיהּ, בְּשִׁעְבּוּדָא דִּיְקָרָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כְּדֵין אִתּוֹסָף יְסוֹדָא דִּשְׁרָגָּא, וְאִתְתָּקַּף עַל כָּל עוֹבָדוֹי. בְּחִבּוּרָא חֲדָא, וְשָׁלִיט קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּלְחוֹדוֹי עֵילָּא וְתַתָּא.

R. Eleazar continued: ‘It is written, “Therefore I shall praise thee, O Lord, among the nations, and sing praises unto thy name” (Ps. 18, 50). David said this under the prompting of the Holy Spirit, when he saw that the glory of the Holy One is not exalted and honoured in the world as it should be, unless other nations also contribute. It is true that the Holy One is glorified for Israel’s sake alone; but while Israel are the foundation of the divine light from out of which issues forth light for the whole world, yet when heathen nations come to accept the glory of the Holy One and to worship Him, then the foundation of the light is strengthened, and all its rays are unified, and then the Holy One reigns above and below.

כְּגַוְונָא דָּא, כָּל עָלְמָא, דְּחִילוּ וְאֵימָתָא נָפַל עָלַיְיהוּ מִקָּמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְכֵיוָן דְּאָתָא יִתְרוֹ, דְּאִיהוּ כּוֹמָרָא עִלָּאָה, דְּכָל טַעֲוָון אַחֲרָנִין, כְּדֵין אִתְתָּקַּף וְשָׁלִיט יְקָרָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַל כֹּלָּא.

This is exactly what happened when Jethro, the high priest of paganism, was converted to the worship of the true God of Israel: the whole world, hearing of the mighty works of the Holy One, and seeing that the great sage, Jethro, had been drawn to worship the God of Israel,

בְּגִין, דְּכָל עָלְמָא, כַּד שָׁמְעוּ שֵׁמַע גְּבוּרְתֵּיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, זָעוּ. וְכֻלְּהוּ הֲווֹ מִסְתַּכְּלָן בְּיִתְרוֹ, דְּאִיהוּ חַכִּים וְרַב מְמָנָא דְּכָל טַעֲוָון דְּעָלְמָא, כֵּיוָן דְּחָמוּ, דְּאִיהוּ אָתָא וּפָלַח לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאָמַר עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָּדוֹל יְיָ’ מִכָּל הָאֱלֹהִים, כְּדֵין כֻּלְּהוּ אִתְרַחֲקוּ מִפּוּלְחָנֵיהוֹן, וְיָדְעוּ דְּלֵית בְּהוּ מַמָּשׁוּ. כְּדֵין אִתְיָיקַר יְקָרָא דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּכָל סִטְרִין. וְעַל דָּא אִתְרְשִׁים פַּרְשְׁתָּא דָּא בְּאוֹרַיְיתָא, וְשֵׁירוּתָא דְּפַרְשְׁתָּא הֲוָה בֵּיהּ בְּיִתְרוֹ.

gave up their idols, realizing their impotence, and in this way the glory of the Holy Name of God was exalted on all sides. For this reason the narrative concerning Jethro has been preserved in the Torah, with Jethro’s name at the head.

יִתְרוֹ חַד מֵחַכִּימִין דְּפַרְעֹה הֲוָה. תְּלַת חַכִּימִין הֲווֹ לֵיהּ לְפַרְעֹה, חַד יִתְרוֹ, וְחַד אִיּוֹב, וְחַד בִּלְעָם. חַד יִתְרוֹ: דְּלָא הֲוָה פּוּלְחָנָא וּמְמַנָּא וְשַׁמָּשָׁא וְכֹכָבָא דְּשָׁלִיט עַל שׁוּלְטָנֵיהּ, דְּלָא הֲוָה יָדַע פּוּלְחָנָא דְּאִתְחָזֵי לֵיהּ, וְהַהוּא שִׁמּוּשָׁא דִּילֵיהּ. בִּלְעָם, הֲוָה חַרְשָׁא בְּכָל מִינִי חֲרָשִׁין בֵּין בְּעוֹבָדָא בֵּין בְּמִלָּה.

Pharaoh had as his counsellors three sages: Jethro, Balaam, and Job. Jethro, as already set forth, was the minister of worship, and there was no celestial Chieftain or star of which he did not know the appropriate cult. Balaam was an arch-sorcerer, in word and act.

אִיּוֹב הֲוָה דָּחִיל בִּדְחִילוּ, וּבְהַהוּא דְּחִילוּ הֲוָה עִקָרָא דִּילֵיהּ, בְּגִין דְּמִלָּה דִּלְעֵילָּא, בֵּין דִּקְדוּשָׁה, בֵּין דְּסִטְרָא אַחֲרָא, לָא יָכִיל בַּר נָשׁ לְאַמְשָׁכָא רוּחָא דִּלְעֵילָּא לְתַתָּא וּלְמִקְרַב גַּבֵּיהּ, אֶלָּא בִּדְחִילוּ. וִיכַוֵּין לִבֵּיהּ וּרְעוּתֵיהּ בִּדְחִילוּ וּתְבִירוּ דְּלִבָּא, וּכְדֵין יַמְשִׁיךְ לְתַתָּא רוּחָא דִּלְעֵילָּא וּרְעוּתָא דְּאִצְטְרִיךְ.

Job displayed pre-eminently the sense of religious awe and fear; for in the sphere of supramundane relationships, whether in the region of holiness or of unholiness (“the other side”), man cannot draw down the spirit from above and unite himself with it without a sense of fear and awe, the concentration of heart and mind, and self-effacement.

וְאִי לָא יְשַׁוֵּי לִבֵּיהּ וּרְעוּתֵיהּ בִּדְחִילוּ לְהַהוּא סִטְרָא, לָא יָכִיל לְאִתְדַּבְּקָא בֵּיהּ רְעוּתֵיהּ, בַּר לְהָנֵי טוֹפְסֵי דְּקִיקִין, וְלָא בְּכֻלְּהוּ, בְּגִין דְּאִית בְּהוּ שָׁלְטָנִין, דְּאִצְטְרִיךְ לְגַבַּיְיהוּ, רְעוּתָא דְּלִבָּא וּדְחִילוּ. כָּל שֶׁכֵּן אִינּוּן מִלִּין עִלָּאִין, דְּאִצְטְרִיךְ דְּחִילוּ וְאֵימָתָא וּרְעוּתָא יַתִּיר.

Without this fear the worshipper, even if he be an idolater, cannot properly link his will to the power above; he will only be able to attain to some small sparks of that power and even these require concentration of will and a sense of fear.

יִתְרוֹ אִצְטְרִיךְ פּוּלְחָנֵיהּ דְּהַהוּא סִטְרָא תָּדִיר, בֵּין בְּזִמְנָא דְּאִצְטְרִיךְ לֵיהּ לְבַר נָשׁ, בֵּין בְּזִמְנָא דְּלָא אִצְטְרִיךְ לֵיהּ, בְּגִין דְּהַהוּא סִטְרָא יְהֵא דָּבִיק לְגַבֵּיהּ, בְּשַׁעֲתָא דְּאִצְטְרִיךְ לֵיהּ. בִּלְעָם אִתְדָּבַּק בְּאִינּוּן חֲרָשִׁין, כְּמָה דְּאִתְּמַר.

Jethro’s religious activity had to be continuous, and independent of the needs of the worshippers; for, in order that he might be able to use the power when he needed to do so, he had always to be connected with it. Balaam clung to his mediums of sorcery, as we have stated,

אִיּוֹב בִּסְגִיאוּ דְּהַהוּא דְּחִילוּ דִּילֵיהּ אַהְדָּר בְּמִצְרַיִם לְמִדְחַל מִקָּמֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כַּד חָמָא אִינּוּן גְּבוּרָן וְנִסִּין, דְּעָבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּמִצְרַיִם. יִתְרוֹ, לָא אַהְדָּר בְּכָל דָּא, עַד דְּנָפְקוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, וְכָל אִינּוּן קִשְׁרִין וְטִפְסִין דְּקָשִׁירוּ מִצְרָאֵי, לָא הֲווֹ כְּלוּם, וְנַפְקוּ. וּלְבָתַר דְּטָבַע לוֹן בְּיַמָּא, כְּדֵין תָּב, וְאַהְדָּר לְפוּלְחָנָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא.

and Job, because of that overpowering sense of awe which was in him, when he saw the mighty works of the God of Israel in Egypt, turned to worship Him with the same amount of fear and awe. But Jethro was not converted until later. Only when the Israelites had actually left Egypt, when he realized that all the bonds by which the Egyptian magicians had attempted to retain Israel in their power were futile, and when he saw that the Egyptians themselves had all perished in the Red Sea, only then did he turn to worship the Holy One, blessed be He.

בִּלְעָם לָא תָּב, וְלָא אַהְדָּר, דְּטִנּוּפָא (נ”א דטפסא) דְּסִטְרָא אַחֲרָא הֲוָה מִתְדָּבַק בֵּיהּ, וְעִם כָּל דָּא אִסְתַּכְּלוּתָא דְּמֵרָחִיק הֲוָה מִסְתַּכֵּל, בְּגוֹ הַהוּא טִנּוּפָא (ס”א טפסא) וְאִתְדַּבְּקוּתָא דְּסִטְרָא אַחֲרָא. דְּהָא בְּסִטְרָא אַחֲרָא אִית נְהִירוּ דָּקִיק חַד, דְּנָהִיר סַחֲרָנֵיהּ, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (יחזקאל א׳:ד׳) וְנֹגַהּ לוֹ סָבִיב. וְדָא אִסְתַּכְּלוּתָא זְעֵיר (ועל דא) הֲוָה מִסְתַּכֵּל מֵרָחִיק, וְלָא בְּכֻלְּהוּ מִלִּין.

Balaam, again, was not converted at all, for the impurity of the “other side” clung to him. Yet even he saw something of the Divine and the Holy, although from a distance, through the mist of his impurity and attachment to the “other side”. For in the “other side” there is an admixture or outer ring of light which surrounds the darkness, as it is written: “A whirlwind came out of the north, a great cloud… anda brightness was about it” (Ezek. 1, 4).

וְכַד הֲוָה מִסְתַּכֵּל מִלָּה זְעֵיר מֵהַהוּא נְהִירוּ, כְּבָתַר כּוֹתָלָא הֲוָה, אָמַר וְלָא יָדַע מַאי קָאָמַר. וַהֲוָה מִסְתַּכֵּל בְּהַהוּא נְהִירוּ בִּסְתִימוּ דְּעֵינָא, וְאִתְגַּלְגַּל עֵינָא, וְחָזֵי בַּר נָשׁ נְהוֹרָא סְתִימָא, וְלָא חֲזִי. וְרָזָא דָּא (במדבר כ״ד:ג׳) שְׁתוּם הָעָיִן, וְאוּקְמוּהָ שְׁתוּם: סְתוּם, וְכֹלָּא חַד.

And he saw this brightness from a distance, but, as it were, through a partition; therefore, although he prophesied, he knew not what he prophesied: he looked at the light with a “closed eye” (Num. 24, 4), for there is no sphere of the “other side” that entirely lacks some streak of light from the side of holiness

דְּהָא לֵית סִטְרָא אַחֲרָא, דְּלֵית בֵּיהּ נְהִירוּ דָּקִיק זְעֵיר מִסִּטְרָא דִּקְדוּשָּׁה, כְּגַוְונָא דְּרוֹב חֶלְמִין, דְּבִסְגִיאוּת תַּבְנָא, אִית חַד גַּרְעִינָא דְּחִטִּין. בַּר אִלֵּין טַפְסֵי דְּקִיקִין חֲצִיפִין, דְּכֻלְּהוּ מְסָאֲבֵי יַתִּיר. וּבְהוּ הֲוָה בִּלְעָם יוֹדֵעַ.

as even in a field of straw there are some grains of wheat, save only certain minor powers of special shamelessness and uncleanness. And it is this little spot of light which Balaam saw.

זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ דְּמֹשֶׁה, דְּאִיהוּ לְעֵילָּא בְּכָל קְדוּשִׁין עִלָּאִין, וְאִסְתַּכַּל, בְּמָה דְּלָא אִתְיְיהִב רְשׁוּ לְבַר נָשׁ אַחֲרָא בְּעָלְמָא לְאִסְתַּכְּלָא. וּכְמָה דְּבִלְעָם הֲוָה חָמֵי נְהִירוּ זְעֵיר דָּקִיק כְּמִבָּתַר כּוֹתָלָא, מִגּוֹ הַהוּא סִטְרָא אַחֲרָא. אוּף הָכִי מֹשֶׁה, מִגּוֹ נְהִירוּ עִילָּאָה רַב וְסַגִּי, הֲוָה חָמֵי לְתַתָּא כְּמִבָּתַר כּוֹתָלָא, חַד חֲשׁוֹכָא דָּקִיק, דְּאִתְחֲזֵי לֵיהּ. וְלָאו בְּכָל זִמְנָא, כְּמָה דְּבִלְעָם לָא הֲוָה מִסְתַּכֵּל הַהוּא נְהִירוּ בְּכָל זִמְנָא.

Blessed is Moses who moved in all the supernal holy regions, and who beheld that which it is not given to any other human being to behold. Moreover, as Balaam saw from a distance a small light from within the “other side”, as it were through a partition, so Moses saw through the great light, as through a wall, a streak of darkness at its edge; but even he did not see it always, just as Balaam did not always see the streak of light.

זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ דְּמֹשֶׁה נְבִיאָה מְהֵימָנָא, מַה כְּתִיב בֵּיהּ, (שמות ג׳:ב׳) וַיֵּרָא מַלְאַךְ יְיָ’ אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה. הַסְּנְה וַדַּאי הֲוָה בְּגוֹ הַהוּא קְדוּשָׁה וְאִתְדָבַּק בֵּיהּ. דְּכֹלָּא אִתְדָּבַּק דָּא בְּדָא, טָהוֹר וְטָמֵא, לֵית טָהוֹר אֶלָּא מִגּוֹ טָמֵא.

Happy was the lot of the faithful prophet Moses, for what is it that we read concerning him? “And an angel of the Lord appeared unto him in a flame of fire out of the midst of a bush” (Ex. 3, 2). The bush was indeed in that region of holiness and clave to it, for all things cleave to one another, the pure and the impure, there is no purity except through impurity;

וְרָזָא דָּא, (איוב י״ד:ד׳) מִי יִתֵּן טָהוֹר מִטָּמֵא. קְלִיפָה וּמוֹחָא דָּא בְּדָא סַלְּקָא. וְדָא קְלִיפָה לָא יִתְעֲדֵי וְלָא יִתְּבַּר, עַד זִמְנָא דִּיקוּמוּן מֵתִין מֵעַפְרָא, כְּדֵין יִתְּבַּר קְלִיפָה, וּנְהִירוּ יַנְהִיר בְּעָלְמָא בְּלֹא סְתִימוּ מִגּוֹ מוֹחָא. זַכָּאִין אִינּוּן צַדִּיקַיָּא בְּעָלְמָא דֵּין וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי.

a mystery which is expressed in the words: “a clean thing out of an unclean” (Job 14, 4). The brain is contained in a shell, a shell which will not be broken until that time when the dead shall rise again. Then will the shell be broken and the light shine out into the world from the brain, without any covering on it. Blessed are the righteous in this world and in the world to come.’

Yitro, Chapter 2

וְאֵת שְׁנֵי בָּנֶיהָ, אָמַר רַבִּי חִיָּיא, וְכִי בָּנְיהָ וְלֹא בָּנָיו שֶׁל מֹשֶׁה. אֶלָּא, בְּגִין דְּאִיהִי אִשְׁתַּדְּלַת אֲבַתְרַיְיהוּ, בְּלָא בַּעְלָהּ, קָרָא לוֹן אוֹרַיְיתָא בָּנֶיהָ, וְלֹא בָּנָיו. אָמַר רִבִּי יוֹסִי, אַף עַל גַּב דִּבְנוֹי דְּמֹשֶׁה הֲווֹ. מִלָּה דִּקְשׁוֹט בָּנֶיהָ וַדַּאי. ר’ אֶלְעָזָר אָמַר, הָא מֹשֶׁה הֲוָה מִזְדַּוֵּוג בַּאֲתָר אַחֲרָא קַדִּישָׁא עִלָּאָה, וְלָאו יְקָרָא דִּילֵיהּ לְמִקְרֵי לוֹן בָּנָיו. הַשְׁתָּא אַף עַל גַּב דִּבְנוֹי הֲווֹ, בְּגִין יְקָרָא דְּהַהוּא אֲתָר דְּאִזְדָּוַּוג בֵּיהּ, קָרָא לוֹן בָּנֶיהָ הָכָא, לְבָתַר קָרָא לוֹן בָּנָיו מַאי טַעְמָא, בְּגִין דְּהַהוּא שַׁעֲתָא דְּמָטוּ, הֲוָה מֹשֶׁה מְמַלֵּל בִּשְׁכִינְתָּא. לְבָתַר דְּאִתְפְּרַשׁ וְנָפַק לְגַבֵּי חָמוּי, כְּדֵין כְּתִיב (שמות י״ח:ה׳) וַיָּבֹא יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וְגוֹ’.

AND JETHRO TOOK ZIPPORAH AND HER TWO SONS. Why are they called “her two sons” and not “sons of Moses”? R. Hiya said because she had brought them up. R. Eleazar, however, explained it differently, saying that because Moses had united himself with a supernal sphere of holiness (the Shekinah), it would have been irreverent to call them “his sons”, although they were in fact his sons, and later, when he had separated himself for the time being from the Shekinah, and went out to meet his father-in-law, we read: “And Jethro, Moses’ father-in-law, came with his sons” (v. 5).

אָמַר ר’ שִׁמְעוֹן, אֶלְעָזָר אֶלְעָזָר, אָנָא חֲמֵינָא בְּפַרְשְׁתָּא דָּא, דְּאַתְּ שָׁארֵי מִלָּה כְּדְקָא יֵאוֹת, וְסִיּוּמָא לָאו הָכִי. וַדַּאי בְּגִין יְקָרָא דִּשְׁכִינְתָּא, אִזְדַּוְּוגוּתָא עִלָּאָה דְּאִזְדָּוַּוג בֵּיהּ בְּמֹשֶׁה, כְּתִיב בָּנְיהָ. וְאִי תֵּימָא, וְהָא כְּתִיב וַיָּבֹא יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ אֶל מֹשֶׁה. כֹּלָּא אִיהוּ כְּלָלָא חֲדָא. וּבָנָיו, בָּנָיו דְּיִתְרוֹ, דְּהָא לְבָתַר דְּאָתָא מֹשֶׁה לְגַבֵּיהּ, הֲווֹ לֵיהּ בְּנִין.

Said R. Simeon: ‘Eleazar, Eleazar! I see that the beginning of thy interpretation is quite right, but not the end. Certainly, because of the honour of the Shekinah, who was united with him at the time, it is written, “her sons”, but when it says afterwards “his sons” it refers not to Moses but to Jethro, who begat sons after Moses had come to him, like Laban, who had no sons before Jacob came and dwelt in his house.

וְהָכִי הֲוָה בְּיַעֲקֹב, דְּכֵיוָן דְּאָתָא לְגַבֵּיהּ דְּלָבָן, וְשַׁוֵּי דִּיוֹרֵיהּ בֵּיהּ, הֲווֹ לֵיהּ בְּנִין. אוּף הָכָא מֹשֶׁה, כֵּיוָן דְּשַׁוֵּי דִּיוֹרֵיהּ בְּיִתְרוֹ, הֲווֹ לֵיהּ לְיִתְרוֹ בְּנִין וְכָל בֵּיתֵיהּ אַיְיתֵי עִמֵּיהּ, לְמֵיעַל לוֹן תְּחוֹת גַּדְפֵּי דִּשְׁכִינְתָּא, וְיִתְרוֹ אָמַר לְמֹשֶׁה, אֲנִי חוֹתֶנְךָ יִתְרוֹ בָּא אֵלֶיךָ וְאִשְׁתְּךָ וּשְׁנִי בָּנֶיהָ עִמָּהּ, וּשְׁנֵי בָּנֶיהָ כְּתִיב, וְלָא כְּתִיב וּשְׁנֵי בָּנֶיךָ. (ס”א ויבא יתרו חתן משה ובניו) בְּנִין הֲווֹ לֵיהּ לְיִתְרוֹ, דִּכְתִּיב, (שופטים א׳:ט״ז) וּבְנִי קֵנִי חֹתֵן מֹשֶׁה עָלוּ מֵעִיר הַתְּמָרִים וּבְנוֹי שָׁבַק עִם מֹשֶׁה.

For Moses’ sake, and through his merit, did Jethro beget sons, whom he then brought with him to Moses, so that they might all enter together under the wings of the Shekinah. Therefore it says also in the following verse (6): “I, thy father-in-law, Jethro, am come unto thee, and thy wife, and her two sons with her.” And that Jethro did have sons is definitely stated: “And the children of the Kenite, Moses’ father-in-law…” (Judges 1, 16), and he left his sons to be with Moses.’

Yitro, Chapter 3

וַיָּבֹא יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה. פָּתַח וְאָמַר, (ישעיהו ב׳:ג׳) וְהָלְכוּ עַמִּים רָבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר יְיָ’ וְגוֹ’. הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ בְּכַמָּה אֲתָר. אֲבָל זְמִינִין שְׁאַר עַמִּין לְמֵהַךְ וּלְכַתְּתָא רַגְלַיְיהוּ, לְמֵיעַל תְּחוֹת גַּדְפֵּי דִּשְׁכִינְתָּא. לְכוּ וְנַעֲלֶה, כָּל טַעֲוָון דְּעָלְמָא אִית לוֹן יְרִידָה, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מַאן דְּאִתְדַּבָּק בֵּיהּ, אִית בֵּיהּ עֲלִיָּה.

Then R. Simeon went on to expound in connection with this theme the words of the prophet Isaiah (II, 3): “And many people shall go, and say, Come ye, and let us go up to the mountain of the Lord, to the house of the God of Jacob.” ‘A time will come’, he said, ‘when the heathen nations will wear their feet out to go and be brought under the wings of the Shekinah. “Let us go up”, they will say- since all paganism is a descent, but cleaving to the Holy One is an ascent–

אֶל הַר יְיָ’, דָּא אַבְרָהָם, דִּכְתִּיב, (בראשית כ״ב:י״ד) אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר יְיָ’ יֵרָאֶה, דְּהָא אַבְרָהָם קָרֵי לֵיהּ הַר. מַה הַר הֶפְקֵירָא לְכָל מַאן דְּבָעֵי בְּעָלְמָא, אוּף אֲתָר דָּא קַדִּישָׁא, הֶפְקֵירָא לְקַבְּלָא לְכָל מַאן דְּבָעֵי בְּעָלְמָא. אֶל בֵּית, דָּא יַעֲקֹב, דְּקָרָא לְהַאי אֲתָר בַּיִת, דִּכְתִּיב, (בראשית כח) אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלהִים.

“to the mountain of the Lord”, i.e. the God of Abraham, who said: “In the mount of the Lord it shall be seen” (Gen. 22, 14); for as the mountain is free to all to ascend, so is this holy place open to receive all comers. The verse continues: “to the house of the God of Jacob”, because Jacob called the same place “a house of God” (Ibid. 28, 17).

דָּבָר אַחֵר, הַר וּבַיִת, אַף עַל גַּב דְּכֹלָּא חַד דַּרְגָּא, סְלִיקוּ לְדָא מִן דָּא, הַר, לִשְׁאַר עַמִּין, כַּד אָתָאן לְאָעָלָא תְּחוֹת גַּדְפּוֹי. בַּיִת, לְיִשְׂרָאֵל, לְמֶהֱוֵי עִמְּהוֹן כְּאִתְּתָא בְּבַעְלָהּ. בְּדִיּוּרָא חַד בְּחֶדְוָוה, וּרְבִיעָא עָלַיְיהוּ כְּאִימָּא עַל בְּנִין.

Or, rather, it is called “mount” and is also called “house”, although it is the same sphere of the Divine, since it is a “mount” for the nations of the world, who have to ascend it if they desire to enter under the wings of the Shekinah, but a “house” to Israel, to whom the Shekinah stands in the relationship of a wife to a husband, united in love and joy, hovering over Israel like a mother over her children.

תָּא חֲזֵי מָה כְּתִיב הָכָא בְּיִתְרוֹ וַיָּבֹא יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה וּבַנָיו וְאִשְׁתּוֹ אֶל מֹשֶׁה וְגו’ כֵּיוָן דִכְתִיב אֶל מֹשֶׁה אַמָּאי כְּתִיב אֶל הַמִּדְבָּר. אֶלָּא עִיקָרָא דְכֹלָא לְמָה דַהֲוָה אָתֵי אֶל הַמִּדְבָּר. וּמָאן אִיהוּ הַר הָאֱלהִים דְדָּא אִיהוּ אֲתַר לְגַיוּרֵי לְאִתְגַיְירָא וְעַל דָא כְּתִיב אֶל מֹשֶׁה אֶל הַמִּדְבָּר לְמֹשֶׁה לְגַיְירָא לוֹן וּלְאַעָלָא לוֹן תֵחוֹת גַּדְפֵי שְׁכִינְתָּא אֶל הַמִּדְבָּר הֲווּ אַתְיָין דְּאִיהוּ הַר הָאֱלֹהִים לְמֶעְבָּד נַפְשָׁיְיהוּ

Of Jethro we read: “And Jethro… came with his sons… to Moses into the desert.” When it says “to Moses”, why add “to the desert”? Because herein lay the whole significance of his coming; the “desert” symbolized the “mountain of the Lord”, the place for the reception of proselytes; in other words, Jethro came to Moses with the intention of becoming a proselyte and entering under the wings of the Shekinah. Everyone who comes to this region called “Mountain” becomes a participant in this mystery,

וּבְגִין כַּךְ קַיְּימָא הַהוּא אֲתָר, בְּרָזָא דְּהַר דְּכָל מַאן דְּאָתֵי זָכֵי בֵּיהּ. וְאִקְרֵי (ויקרא קס”ח ע”א) גֵּר צֶדֶק. וְהָא אוֹקִימְנָא, גֵּר, אַף עַל גַּב דְּאִתְדַּבָּק בַּאֲתָר דָּא עִלָּאָה קַדִּישָׁא, כֵּיוָן דְּשָׁבַק עִמֵּיהּ וַאֲבַהְתוֹי (ואתדבק בבריתו), גֵּר (צדק) אִקְרֵי, כְּמַאן דְּשַׁוֵּי מָדוֹרֵיהּ בַּאֲתָר דְּלָא יָדַע מִקַּדְמַת דְּנָא.

and is called “a proselyte of righteousness”. However, although he is joined to this holy supernal sphere, yet is he called “Ger” (proselyte, lit. sojourner), a person living out of his own country, because he has left his own people and kin and taken up his abode in a new place.

Yitro, Chapter 4

רַבִּי יִצְחָק וְרַבִּי יוֹסִי, הֲווֹ יַתְבֵי יוֹמָא חַד וְלָעָאן בְּאוֹרַיְיתָא בִּטְבֶרְיָא. אַעְבָּר רַבִּי שִׁמְעוֹן, אָמַר לוֹן בְּמַאי עַסְקִיתּוּ, אָמְרוּ לֵיהּ, בְּהַאי קְרָא דְּאוֹלִיפְנָא מִנֵּיהּ דְּמֹר, אָמַר לוֹן מַאי אִיהוּ. אָמְרוּ לֵיהּ, הַאי דִּכְתִּיב, (בראשית ה׳:א׳) זֶה סֵפֶר תוֹלְדוֹת אָדָם בְּיוֹם בְּרוֹא אֱלהִים אָדָם בִּדְמוּת אֱלהִים עָשָׂה אוֹתוֹ. וְהָא אִתְּמַר, דְּאַחְמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאָדָם הָרִאשׁוֹן, כָּל אִינּוּן דָּרִין דַּהֲווֹ זְמִינִין לְמֵיתֵי לְעָלְמָא, וְכָל אִינּוּן פַּרְנָסִין, וְכָל אִינּוּן חַכִּימִין, דַּהֲווֹ זְמִינִין בְּכָל דָּרָא וְדָרָא.

MOREOVER, THOU SHALT LOOK ABOUT AND CHOOSE OUT OF ALL THE PEOPLE, ABLE MEN. R. Isaac and R. Jose were one day studying the Torah in Tiberias. R. Simeon passed by and asked them what they were engaged upon. They answered him: ‘The words which we have learned from thee, Master,’ ‘Which?’ said he. They replied: ‘It arises out of the verse: “This is the book of the generations of man; in the day when God created man, in the likeness of God made he him” (Gen. 5, 1). We were taught,’ they said, ‘that this verse indicates that the Holy One showed to the first man all the future generations of mankind: all the leaders, all the sages of each period.

וְרָזָא אוֹלִיפְנָא, זֶה סֵפֶר. אִית סֵפֶר וְאִית סֵפֶר. סֵפֶר לְעֵילָּא, סֵפֶר לְתַתָּא. סֵפֶר לְתַתָּא אִקְרֵי סֵפֶר הַזִּכָּרוֹן, סֵפֶר דְּהַהוּא זִכָּרוֹן, וְדָא חַד צַדִּיק, וְאִקְרֵי זֶה. וּבְגִין דְּלָא לְאַפְרְשָׁא לוֹן, דְּאִינּוּן תָּדִיר כַּחֲדָא בְּיִחוּדָא חֲדָא, כְּתִיב, זֶה סֵפֶר תְּרֵין דַּרְגִּין דְּאִינּוּן חַד, כְּלָלָא דְּכַר וְנוּקְבָּא.

We were further taught concerning the mystery contained in the words “this is the book” that there are two books, an upper and a lower book. The lower book is the “book of remembrance”, and the upper one is called ” this”. And in order to show that the two are not separated, but form one, it is written “this is the book”. There are two grades, male and female.

וְדָא אִיהוּ כְּלָלָא חֲדָא, דְּכָל אִינּוּן נִשְׁמָתִין וְרוּחִין דְּפַרְחִין בִּבְנֵי נָשָׁא, כְּלָלָא דְּכָל תוֹלְדוֹת, אִינּוּן בְּרָזָא תוֹלְדוֹת אָדָם וַדַּאי. דְּהָא מֵהַהוּא צַדִּיק דְּקָאָמַר, פַּרְחִין אִינּוּן נִשְׁמָתִין בְּתִיאוּבְתָּא חֲדָא, וְדָא אִיהוּ שַׁקְיוּ דְּגִנְתָּא דְּאַשְׁקֵי הַהוּא נָהָר דְּנָפִיק מֵעֵדֶן, דִּכְתִּיב, (בראשית ב׳:י׳) וְנָהָר יוֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן. וְדָא אִיהוּ רָזָא דְּאָדָם, דִּכְתִּיב תוֹלְדוֹת אָדָם.

For all the souls and spirits that enter human beings are alluded to in the words “generations of man (Adam)”, for they all issue from the “Righteous One”, and this is the “watering of the river that went out of Eden to water the garden” (Gen. 2, 10).

לְבָתַר בְּיוֹם בְּרוֹא אֱלהִים אָדָם, דָּא אָדָם דִּלְתַתָּא, דְּהָא תְּרֵין אָדָם כְּתִיבֵי בְּהַאי קְרָא, חַד רָזָא דִּלְעֵילָּא, וְחַד רָזָא דִּלְתַתָּא, אָדָם דְּאִיהוּ רָזָא דִּלְעֵילָּא, אִיהוּ בִּגְנִיזוּ, דְּגָנִיז קְרָא, בִּדְכַר וְנוּקְבָּא בְּרָזָא חֲדָא, דִּכְתִּיב זֶה סֵפֶר, דָּא כְּלָלָא דְּכַר וְנוּקְבָּא כַּחֲדָא. כֵּיוָן דְּעָבְדוּ תוֹלְדוֹת כַּחֲדָא, קָרָא לוֹן אָדָם, דִּכְתִּיב תוֹלְדוֹת אָדָם.

There is also another, a lower “Adam”, alluded to in the words, “on the day that God created man (Adam)”, in the same verse. In regard to the upper Adam, the union of male and female is at first only distantly alluded to in the words “this is the book”, but after they produced offspring they are called openly “Adam”. Then it is said that God made man in the “likeness” of God. By the word “likeness” we are to understand a kind of mirror in which images appear momentarily and then pass away. According to another explanation, the word “likeness” refers to the union of male and female organs: and so the Master affirmed. In regard to the upper Adam, the union of male and female is at first only distantly alluded to in the words “this is the book”, but after they produced offspring they are called openly “Adam”.

לְבָתַר דְּאִתְגַּלְיָיא מִלְּתָא, מִגּוֹ סְתִימוּ עִלָּאָה קַדְמָאָה דִּקְרָא, בָּרָא אָדָם לְתַתָּא, דִּכְתִּיב בְּיוֹם בְּרוֹא אֱלהִים אָדָם בִּדְמוּת אֱלהִים עָשָׂה אוֹתוֹ. בִּדְמוּת (ס”א דא איהו) דְּאָדָם אִיהוּ כְּהַאי חֵיזוּ דְּאִתְחָזֵי דִּיּוּקְנִין בֵּיהּ, וְאִינּוּן דִּיּוּקְנִין לָא קַיְימִין בְּהַהוּא חֵיזוּ בְּדִיּוּקְנָא בְּקִיּוּמָא, אֶלָּא מִתְעַבְּרָן מִינֵּיהּ, אוּף הָכִי בִּדְמוּת אֱלהִים.

Then it is said that God made man in the “likeness” of God. By the word “likeness” we are to understand a kind of mirror in which images appear momentarily and then pass away.

דָּבָר אַחֵר, בִּדְמוּת אֱלהִים, דִּיּוּקְנָא דְּשַׁיְיפִין דְּכָר וְנוּקְבָּא, בְּרָזָא (תהלים קלט) דְּאָחוֹר וָקֶדֶם. אָחוֹר: בְּרָזָא דְּשָׁמוֹר. וָקֶדֶם: בְּרָזָא דְּזָכוֹר. וּבְאִלֵּין תַּלְיָין כָּל פִּקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא, שִׁית מְאָה וּתְלֵיסָר פִּקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא, כְּלָלָא דְּכֹלָּא. וְתָנֵינָן, אָחוֹר לְעוֹבָדָא דִּבְרִאשִׁית, וָקֶדֶם לְעוֹבָדָא דְּמֶרְכָּבָה. וְכֹלָּא דָּא בְּדָא תַּלְיָא. בִּדְמוּת אֱלהִים, בְּהַהוּא דִּיּוּקְנָא מַמָּשׁ, וְהָא אוֹקִים לֵיהּ מֹר.

According to another explanation, the word “likeness” refers to the union of male and female organs: and so the Master affirmed.

תּוּ, זֶה סֵפֶר תוֹלְדוֹת אָדָם: לְדִּיּוּקְנִין, בְּרָזֵי דְּדִיּוּקְנִין דְּבַּר נָשׁ, לְאִשְׁתְּמוֹדְעָא בְּאִינּוּן תוֹלְדוֹת דְּבַּר נָשׁ, דִּיּוּקְנָא דְּרָזִין דְּבַּר נָשׁ, בְּשַׂעְרָא, בְּמִצְחָא, בְּעַיְינִין, בְּאַנְפִּין. בְּשִׁפְוָון, וּבְשִׂרְטוּטֵי יְדִין, וּבְאוּדְנִין. בְּאִלֵּין שֶׁבַע בְּנֵי נָשָׁא אִשְׁתְּמוֹדְעָן.

Furthermore: “This is the book of the generations of Man”, viz. the book which reveals the inner meaning of the features of man, so as to teach the knowledge of human nature. The character of man is revealed in the hair, the forehead, the eyes, the lips, the features of the face, the lines of the hands, and even the ears. By these seven can the different types of men be recognized. The Hair.

Yitro, Chapter 5

בְּשַׂעְרָא. הַאי מַאן דְּשַׂעֲרֵיהּ קָמִיט, וְסָלִיק לְעֵילָּא עַל רֵישֵׁיהּ, מָארֵיהּ דִּרְגִּיזוּ. לִבֵּיהּ קָמִיט כְּטוּפְסָא, לָאו כַּשְׁרָאן עוֹבָדוֹי. בְּשׁוּתָפוּ אִתְרְחַק מִנֵּיהּ.

A man with coarse, upstanding, wavy hair, is of a truculent disposition. His heart is as stiff as a die. His works are not upright. Have no fellowship with him.

שַׂעֲרָא שְׁעִיעַ יַתִּיר, וְתָלֵי לְתַתָּא, טָב אִיהוּ לְשׁוּתָפוּ. וּרְוָוחָא אִשְׁתְּכַח בֵּיהּ. וְאִיהוּ בִּלְחוֹדוֹי לָאו הָכִי. מָארֵי דְּרָזִין אִיהוּ בְּאִינּוּן רָזִין עִלָּאִין. בְּרָזִין זְעִירִין לָא קַיְּימָא בְּהוּ. עוֹבָדוֹי כַּשְׁרָאן וְלָא כַּשְׁרָאָן.

A man with very smooth, sleek and heavy-hanging hair, is a good companion, and one benefits from association with him. When left to himself he is not quite reliable. He cannot keep secrets unless they are of great importance. His actions are sometimes good and sometimes the reverse.

וְאִי תָּלֵי לְתַתָּא, וְלָא שְׁעִיעַ, לִבֵּיהּ לָא דָּחִיל, מָארֵיהּ דִּזְדוֹנָא אִיהוּ. כָּסִיף בְּעוֹבָדִין דְּכַשְׁרָן, וְיָאָן קָמֵיהּ, וְלָא עָבִיד. וְכַד אִיהוּ סִיב, אַהְדָּר לְמֶהֱוִי דָּחִיל וְיָאָן עוֹבָדוֹי. וְהָנֵי מִילֵּי, בְּמִילֵּי דְּעָלְמָא. אֲבָל בְּמִילֵּי דִּשְׁמַיָּא, יִצְלַח מַאן דְּיִקְרַב בֵּיהּ. לָא יִתְגַּלּוּן לֵיהּ רָזִין עִלָּאִין, אֲבָל רָזִין זְעִירִין טָב אִיהוּ לְנַטְרָא לוֹן, מִמִּלָּה זְעֵירָא עָבִיד רַב, וּמִלּוֹי אִשְׁתְּמָעוּ. וְרָזָא דָּא זַיִ”ן, בְּאִינּוּן אַתְוָון דְּשִׁיעוּרָא דְּמֹר.

A man whose hair lies flat, yet is not sleek, is fearless and insolent. He has a strong desire to do good, for he perceives the beauty of goodness, but alas! his good intentions are never realized. In his old age he becomes God-fearing and pious. Great secrets are not to be entrusted to him, but he is safe enough with small ones. He can make much out of little and his words are listened to with respect. He is under the esoteric sign of the letter Zain, according to the scheme which our Master has taught us.

שַׂעֲרָא אוּכָמָא יַתִּיר צָהִיב, אַצְלַח בְּכָל עוֹבָדוֹי בְּמִלֵּי דְּעָלְמָא, וּבַסְּחוֹרָא, וּבְדְדָמֵי לוֹן. וַתְרָן אִיהוּ דָּא אַצְלַח לְחוֹדוֹי. מַאן דְּמִתְחַבֵּר בַּהֲדֵיהּ, לָא אַצְלַח לְיוֹמִין סַגִּיאִין, אֶלָּא אַצְלַח מִיַּד, וְהַהִיא אַצְלָחוּתָא פַּרְחָא מִנֵּיהּ. וְרָזָא דָּא דְּאִיהוּ בִּכְלָלָא דְּאָת ז’.

A man whose hair is black and extremely glossy will succeed in all his doings, particularly in secular matters such as commerce, for instance. He is generous. But he prospers only as an individual; anyone associating himself with him will also have success, but not for long. He is also under the letter Zain.

שַׂעֲרָא אוּכָמָא דְּלָא צָהִיב, לְזִמְנִין אַצְלַח, לְזִמְנִין לָא אַצְלַח. דָּא אִיהוּ לְשׁוּתָפוּ וּלְאִשְׁתַּדְּלָא בַּהֲדֵיהּ, טָב לִזְמַן קָרִיב, וְלָא לִזְמַן רָחִיק, דְּהָא לִזְמַן רָחִיק יַחֲשׁוֹב מַחֲשָׁבִין. וּבְגִין דְּלָא יִתְפָּרְשׁוּן מִנֵּיהּ, הֲוֵי טָב לִזְמַן קָרִיב. דָּא יִצְלַח בְּאוֹרַיְיתָא. אִי יִשְׁתָּדַּל אֲבַתְרָהָא. וְיִצְלְחוּן בֵּיהּ אַחֲרָנִין. לֵית לֵיהּ רָזָא, לִזְמַן רָחִיק. דָּחִיק לִבָּא אִיהוּ. יֶחֱמֵי בְּשַׂנְאוֹי. לָא יַכְלִין לֵיהּ שַׂנְאוֹי, וְאִיהוּ דָּחִיק לִבָּא, וְאִיהוּ בְּרָזָא דְּאָת י’, דְּלָא קַיְּימָא בִּכְלָלָא דְּאָת ז’, אֶלָּא י’ בִּלְחוֹדוֹי, בְּרָזָא דְּאַתְוָון דְּקִיקִין.

One whose hair is black but not glossy is not always successful in mundane affairs. It is good to associate oneself with him for a while in business matters. Should he be a student of the Torah he will succeed in his studies, and others who will join him will likewise succeed. He is a man who can keep a secret, but not for long. He is of a despondent nature, but will prevail against his enemies. He is under the sign of the letter Yod when it is not included in the letter Zain, but is numbered independently among the small letters.

שַׂעֲרָא דְּמָרִיט, יִצְלַח בְּעוֹבָדוֹי, וְרַמָּאָה אִיהוּ כַּפִין בְּבֵיתֵיהּ. אִתְחָזֵי דָּחִיל חַטָּאָה לְבַר, לָאו הָכִי לְגוֹ. דָּא עַד לָא סִיב. אִי שַׂעֲרֵיהּ מָרִיט, לְבָתַר דְּסִיב, אִתְהַפַּךְ מִכַּמָּה דְּהֲוָה בְּקַדְמִיתָא, הֵן לְטָב הֵן לְבִישׁ.

A man who is bald is successful in business, but is not straightforward. There is always a scarcity of food in his house. He is hypocritical; that is, when his baldness begins in youth. If he becomes bald in his old age he changes and becomes the opposite of what he was before, for good or for ill.

וְהָנֵי מִילֵּי שַׂעֲרָא דְּמָרִיט בֵּין עֵינוֹי, עַל גַּבֵּי מוֹחָא, בַּאֲתָר דְּאָנַח תְּפִלִין. וְאִי בַּאֲתָר אַחֲרָא דְּרִישָׁא, לָאו הָכִי. וְלָאו אִיהוּ רַמָּאָה, אֶלָּא מָארֵיהּ דְּלִישָׁנָא בִּישָׁא. בִּלְחִישׁוּ, בְּלָא אֲרָמוּת קָלָא. לְזִמְנִין דָּחִיל חַטָּאָה אִיהוּ, לְזִמְנִין לָא. וְדָא אִיהוּ בְּרָזָא דְּאָת ז’, כַּד כָּלִיל אָת י’.

This, however, only refers to the baldness which occurs on the forehead, at the spot where the phylactery is put on. Otherwise, it is not so. He is not deceitful, but is given to backbiting and insinuation. He is occasionally sin-fearing. He is under the sign of the letter Zain when it includes the letter Yod.

עַד הָכָא, רָזִין דְּשַׂעֲרָא לְמָרֵי מִדִּין, דְּיַדְעֵי אָרְחֵי וְרָזֵי דְּאוֹרַיְיתָא, לְאִשְׁתְּמוֹדְעָא טְמִירוּ דִּבְנֵי נָשָׁא, דְּאִינּוּן בְּצֶלֶם אֱלהִים סָתוּם שְׁמָא, דְּאִתְפְּרַשׁ לְכַמָּה אָרְחִין.

So much for the mysteries revealed by the different kinds of hair, mysteries revealed and entrusted only to those well versed in holy lore, those who comprehend the ways and mysteries of the Torah, by which they may find out the hidden propensities of men.

Yitro, Chapter 6

בְּרָזָא דְּמִצְחָא, בְּאָת נ’, דְּאִיהוּ שְׁלִימוּ דְּאָת זַיִ”ן, לְזִמְנִין אִתְכְּלִילַת בְּרָזָא דְּאָת ז’, וּלְזִמְנִין אִיהוּ בִּלְחוֹדָהָא. מִצְחָא דְּאִיהוּ דָּקִיק וְחַד, בְּלָא עִגּוּלָא דָּא הוּא בַּר נָשׁ דְּלָא מִתְיַישְׁבָא בְּדַעְתֵּיהּ, חָשִׁיב דְּאִיהוּ חַכִּים, וְלא יָדַע. אִתְבְּהִיל בְּרוּחֵיהּ. חֲיִּיךְ (ס”א נשיך) בְּלִישָׁנֵיהּ כְּחִוְיָא.

The forehead. The secret of the forehead belongs under the sign of the letter Nun, which forms the completion of the letter Zain; sometimes this is included in the symbolism of Zain and sometimes it stands separately. A forehead which rises sharply upward from the nose, being straight and flat without any outward curve or rounding, indicates that its owner is somewhat thoughtless. Such a man will consider himself wise, though in reality he knows little. His temper will be quick, and his tongue like a serpent’s.

קְמִיטִין דְּמִצְחֵיהּ רַבְרְבָן, וְלָאו אִינּוּן בְּזִוּוּגָא. בְּשַׁעֲתָא דְּמַלִּיל אִתְעָבִידוּ אִינּוּן קְמִיטִין בְּמִצְחֵיהּ, וְלָאו בְּזִוּוּגָא. רְשִׁימִין אַחֲרָנִין דִּי בְּמִצְחֵיהּ כֻּלְּהוּ בְּזִוּוּגָא. דָּא, בָּעֵי דְּלָא לְאִזְדַּוְּוגָא לֵיהּ, אֶלָּא זִמְנָא זְעֵירָא, וְלָא זִמְנָא סַגִּי. כָּל מַה דְּעָבַד וְחָשַׁב, אִיהוּ לְתוֹעַלְתֵּיה, וְלָא חָיִישׁ לְתוֹעַלְתָּא דְּאַחֲרָנִין. לָאו אִיהוּ מָארֵי דְּרָזִין כְּלָל. דָּא אִיהוּ, (משלי י״א:י״ג) הוֹלֵךְ רָכִיל מְגַלֶּה סּוֹד, וְלָא חָשִׁיב מִלּוֹי כְּלָל. דָּא אִיהוּ בְּרָזָא דְּאָת נ’ דִּכְלִילָא בְּאָת ז’, וְלָא אִקְרֵי נֶאֱמָן רוּחַ בְּקִיּוּמָא.

If his forehead has large uneven furrows when he speaks, but other lines on his forehead lie even, he is not a person to associate with save for a brief period. Whatever he plans or does is only for his own advantage; he cares for no one but himself. He is incapable of keeping any secret entrusted to him, and the saying, “A tale- bearer revealeth secrets” (Prov. 11, 13) is true of him; indeed, he cares not what he says. This type of person belongs to the mystery of the letter Nun when it is contained in the letter Zain. Such a one may be thought of as anything but reliable.

מִצְחָא דָּקִיק בְּעִגּוּלָא, דָּא אִיהוּ בַּר נָשׁ חַכִּימָא, בְּמָה דְּאִסְתָּכַּל. לְזִמְנִין אִתְבְּהִיל בְּרוּחֵיהּ. רְחִימוּ דִּילֵיהּ בְּחֶדְוָה. רַחֲמָן אִיהוּ עַל כֹּלָּא, אִסְתָּכַּל בְּמִלִּין סַגִּיאִין. אִי יִשְׁתָּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא לֶהֱוֵי חַכִּים יַתִּיר.

A fine and rounded forehead indicates a man of great penetration, but whose judgement is sometimes clouded. He loves cheerfulness, and is kindhearted to all. He has high intellectual interests. Should he study the Torah he will become very proficient.

תְּלַת קְמִיטִין עִלָּאִין רַבְרְבִין בְּמִצְחֵיהּ בְּשַׁעֲתָא דְּאִיהוּ מַלִּיל. תְּלַת קְמִיטִין קָרִיב לְעֵינָא חַד. וּתְלַת קְמִיטִין עַל עֵינָא אַחֲרָא. בָּכֵי בְּשַׁעֲתָא דְּאַרְגִּיז. דָּא אִיהוּ טָב יַתִּיר מִכַּמָּה דְּאִתְחָזֵי. אַרְמִי בָּתַר כִּתְפוֹי כָּל מִלִּין דְּעָלְמָא, בֵּין בְּעוֹבָדוֹי, בֵּין בְּמִלִּין אַחֲרָנִין, וְלָא חָיִישׁ. אַצְלַח בְּאוֹרַיְיתָא. כָּל בַּר נָשׁ דְּיִשְׁתְּדַל בַּהֲדֵיהּ יַתִּיר מִמִּלִּין אַחֲרָנִין דְּעָלְמָא, לְזִמְנִין אִתְדְּבָק רְעִוּתֵיהּ בְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּלְזִמְנִין לָא. בְּדִינָא לָא אַצְלַח. אִתְרְחַק אִיהוּ מִן דִּינָא. וְרָזָא דָּא אָת נ’ בִּלְחוֹדוֹי, דְּלָא אִתְכְּלִילַת בְּאָת ז’. וּבְגִין דְּלָא אִתְכְּלִילַת בְּאָת ז’, אִתְרְחַק מִן דִּינָא, וְלָא קָאִים בֵּיהּ, וּרְחִימוּתָא אִיהוּ סִטְרָא דִּילֵיהּ.

When he speaks three large wrinkles appear on his forehead and three smaller ones above each eye. If when he is angry he weeps, he is better than he appears to be. In word and deed he is forthright and cares nothing for anyone. He will study the Torah with profit. Anyone who allies himself with him will derive benefit from the association and will profit even in secular matters. He is not consistently pious. In legal affairs he will always be unlucky, and should therefore avoid such embroilments as far as possible. This type stands in the symbolism of the letter Nun alone when it is not included in the Zain. It is for this reason that he must shun legal matters, since he does not belong to the region of justice, but to that of love and mercy.

מִצְחָא דְּאִיהוּ בְּלָא עִגּוּלָא, וְאִיהוּ רַבְרְבָא. הַאי אִיהוּ בַּר נָשׁ דְּכָל זִמְנִין כַּד קָאִים, וְכַד אָזִיל, כָּפִיף רֵישֵׁיהּ. הַאי אִתְפְּלִיג לִתְרֵין לְסִטְרִין, וְאִינּוּן סִטְרֵי שִׁגְעוֹנָא. סִטְרָא חֲדָא אִיהוּ שִׁגְעוֹנָא דְּאִתְחָזֵי, וּבְנֵי נָשָׁא אַחֲרָנִין יַדְעִין שִׁגְעוֹנָא, דְּאִשְׁתְּמוֹדְעָא קַמֵי כֹּלָּא. וְאִיהוּ טִפְּשָׁא.

A person whose forehead is large and yet unrounded- the kind of man who always bends his head, whether he stand or move-this type can be divided into two classes, both witless. The madness of the one is evident, apparent to all; such a person is an acknowledged idiot.

בְּמִצְחֵיהּ אִית ד’ קְמִיטִין רַבְרְבִין, לְזִמְנִין בְּשַׁעֲתָא דְּמַלִּיל קָמִיט לוֹן בְּמִצְחֵיהּ, וּלְזִמְנִין דְּאִתְפְּשַׁט מִצְחֵיהּ בְּמַשְׁכֵיהּ, וְלָא אִתְחָזוּן. אִינּוּן קְמִיטִין אִתְחָזוּן, קְמִיטִין אַחֲרָנִין רַבְרְבִין בְּסִטְרָא דְּעֵינוֹי, חַיִיךְ לְמַגָּנָא. פּוּמֵיהּ רַבְרְבָא. לָאו אִיהוּ בַר נָשׁ לְתוֹעַלְתָּא. סִטְרָא אַחֲרָא אִיהוּ. שִׁגְעוֹנָא דְּאִתְכַּסֵּי בֵּיהּ, וּבְנֵי נָשָׁא לָא מִסְתַּכְּלָן בֵּיהּ. וְאִיהוּ אִתְחַכָּם בְּמָה דְּאִשְׁתַּדַּל, וַאֲפִילּוּ בְּאוֹרַיְיתָא, אֲבָל לָא לִשְׁמָהּ, אֶלָּא בְּגִין לְאִתְגָּאָה בִּפְנֵי עַמָּא. וְכֹלָּא בִּלְחִישׁוּ וּבְגַאֲוַת לִבָּא, לְאַחֲזָאָה דְּאִיהוּ זַכָּאָה וְלָאו הָכִי. כָּל מִלּוֹי לָאו אִינּוּן לִשְׁמָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אֶלָּא בְּגִין בְּנֵי נָשָׁא. וְחָשִׁיב מַחֲשָׁבִין, וְאַנְהִיג גַּרְמֵיהּ. כְּמִנְהָגָא דִּלְבַר, דְּיִסְתַּכְּלוּן בֵּיהּ. הַאי אִיהוּ בְּרָזָא דְּאָת נ’, דִּי בִּכְלָלָא דְּאָת ז’.

On his forehead are four large wrinkles, which usually appear when he speaks. Sometimes, however, the skin of his forehead is stretched and the wrinkles are not evident, but other larger ones appear close to his eyes. He laughs for no reason, and at nothing. His mouth is large and loose. Such a man is of no worth or use. The other kind of madness included in this type is less apparent, and is unnoticeable in common intercourse. Such a man may pursue study with success, even the study of the Torah, though he will not take it up for its own sake, but only to make a show. He makes a great parade of his religion, to give the impression that he is deeply pious, but in reality he has no thought of God, but only of man. The one object of all his thoughts and behaviour is to draw attention to himself. This type, with its two distinct variants, also stands under the sign of the Nun when it is contained in the Zain.

מִצְחָא דְּאִיהוּ בְּעִגּוּלָא רַבְרְבָא, פְּקִיחָא אִיהוּ, דָבְּרָנוּ (ס”א דכרנו) דְּכֹלָּא בֵּיהּ. יָדַע בְּכָל מַה דְּאִשְׁתַּדַּל, אֲפִילּוּ בְּלָא אוּמָנָא דְּיוֹלִיף לֵיהּ. אַצְלַח בְּכָל מַה דְּאִשְׁתַּדַּל. וּבְמָמוֹנָא, לְזִמְנִין אַצְלַח, לְזִמְנִין לָא. מִמִּלָּה זְעֵירָא אִסְתָּכַל בְּמִלִּין סַגִּיאִין. נָבוֹן אִקְרֵי. לָא חָיִישׁ לְמִלִּין דְּעָלְמָא, וַאֲפִילּוּ דְּיִנְדַּע דְּיִתְכְּסִיף בְּהוּ לָא חָיִישׁ לוֹן, וְלָא שָׁוִי עַל לִבֵּיהּ. רָכִיךְ לִבָּא אִיהוּ.

A large rounded forehead indicates one who is openminded and generally gifted. He can acquire any kind of knowledge, even without a teacher. His undertakings are uniformly successful, except when they are concerned with money matters, in which he sometimes comes to grief. He can infer great things from small; hence he is rightly called discerning. He is detached from the things of this world, and even when he knows that he will suffer by not considering earthly matters he pays them no heed. He is tenderhearted.

תְּרֵין קְמִיטִין עִלָּאִין רַבְרְבִין בְּמִצְחֵיהּ. חַד קְמִיטָא עַל עֵינָא חַד, וְחַד קְמִיטָא עַל עֵינָא אַחֲרָא. וְאִשְׁתְּכָחוּ תְּלַת קְמִיטִין רַבְרְבִין בְּמִצְחֵיהּ, בְּאִלֵּין דְּעַיְינִין, בַּר קְמִיטָא תַּתָּאָה, דְּאִיהוּ אִתְפְּלַג עַל עַיְינִין. דָּא חָשִׁיב מַחֲשָׁבִין לְגוֹ וְלָא לְבַר. בְּגִין דְּלָא חָשִׁיב לִבְנֵי נָשָׁא בְּעוֹבָדוֹי, וְדָחִיל אִיהוּ לְפוּם שַׁעֲתָא, וְלָא יַתִּיר. לְפַיּוּסָא, אִתְפַּיְּיסָא בְּעוֹבָדוֹי דִּלְבַר מִקָּמֵי בַּר נָשׁ, לָאו אִינּוּן, אֶלָּא לְזִמְנִין כְּרַבְיָא, וּלְזִמְנִין בְּחָכְמָה. דָּא אִיהוּ בְּרָזָא דְּאָת נ’, דְּאִיהוּ בִּלְחוֹדוֹי, דְּלָא אִתְכְּלִיל בְּאָת ז’. וְחַלְשָׁא אִיהוּ, דְּלָא אִתְכְּלִיל בְּאִלֵּין אַתְוָון קַדְמָאֵי, אֶלָּא אִסְתְּמִיךְ לְאָת ס’ לְאִתְכְּלָלָא בֵּיהּ. וְלָא בְּאַתְוָון קַדְמָאֵי. עַד הָכָא רָזִין דְּחָכְמְתָא דְּמִצְחָא.

His forehead is deeply furrowed by two wrinkles, set high upon his brow, one over each eye. His forehead also has three long lines, and between his eyes is the double vertical furrow which signifies deep thought. He is always concerned with realities and not with appearances, because he does not care what men say about him. He is never afraid for long. He is very conciliatory. To outsiders his acts appear sometimes childish and sometimes wise- This type also stands in the sign of the Nun when it is separated and not included in the Zain. So much for the mystery connected with the study of the forehead.

Yitro, Chapter 7

בְּרָזָא דְּעַיְינִין, בְּרָזָא דְּאָת ס’, בְּהַהוּא גַּוְונָא דְּסַחֲרָא לְבַר, וּכְמָה דְּיָתְבָא עֵינָא, דְּיָתְבָא עַל שְׁלִימוּ, דְּלָא שְׁקִיעַ, הַאי לָאו רַמָּאָה הִיא, וְרָחִיק מֵרַמָּאוּתָא, דְּלָא אִית בֵּיהּ כְּלָל.

The eyes. The eyes are connected with the symbolism of the letter Samech. There are varieties of colour and of form. A man whose eyes are evenly set is straightforward and free from guile.

גַּוְונֵי דְּעַיְינִין אִינּוּן ד’. חִוָּורוּ לְבַר, דְּסַחֲרָא עֵינָא, כְּגַוְונָא דְּכָל בַּר נָשׁ. לְגוֹ מִנֵּיהּ אוּכָמָא דְּסַחֲרָא, וְאִתְכְּלִיל חִוָּורוּ וְאוּכָמוּ כַּחֲדָא. לְגוֹ מִנֵּיהּ יְרוֹקָא. וְאִתְכְּלִיל בְּאוּכָמָא. לְגוֹ מִנֵּיהּ הַהוּא בַּת עֵינָא, נְקוּדָא אוּכָמָא. דָּא אִיהוּ בַּר נָשׁ דְּחַיִיךְ תָּדִיר, וְחַדֵּי בְּחֵדוּ. וְחָשִׁיב מַחֲשָׁבִין לְטָב, וְלָא אִשְׁתְּלִימוּ אִינּוּן מַחֲשָׁבִין, בְּגִין דְּסָלִיק לוֹן מִיַּד מֵרְעוּתֵיהּ. אִשְׁתַּדַּל בְּמִילֵּי דְּעָלְמָא. וְכַד אִשְׁתַּדַּל בְּמִילֵּי דִּשְׁמַיָּא, אַצְלַח. הַאי אִצְטְרִיךְ לְאִתַּתְקְפָא בֵּיהּ לְאִשְׁתַּדְּלָא בְּאוֹרַיְיתָא, דְּהָא יִצְלַח בָּהּ.

In the substances which go to compose the visible discernible eye are contained four colours. There is the white of the ball, which is common to all sorts of eyes. Enclosed within this white is the darker hue of the iris-thus white and dark are united. Included in this dark there is yet another shade, a bluish tinge; and the inmost circle of colour is black, this being the pupil. ‘A man whose eyes are evenly set is straightforward and free from guile. A person with such eyes is always merry and full of jokes. He has good intentions, but seldom carries them out because of his fickleness. His mind is chiefly occupied with worldly things, but he has the capacity for spiritual matters if he should turn his thoughts towards them; therefore he should be encouraged in this directicn.

גְּבִינִי עֵינוֹי רַבְרְבִין, וְכַסְיָין לְתַתָּא. בְּאִינּוּן גַּוְונִין דְּעֵינָא אִית רְשִׁימִין סוּמָקִין דְּקִיקִין בְּאַרְכָּא. אִינּוּן רְשִׁימִין אִקְרוּן אַתְוָון זְעִירִין דְּעֵינָא. בְּגִין דְּאִינּוּן גַּוְונִין דְּעֵינָא. אִי נְהִרִין בִּנְהִירוּ, הַהוּא נְהִירוּ סָלִיק אַתְוָון לְאִתְחֲזָאָה, לְאִינוּן מָארִי דְּמִדִּין. בְּאִינּוּן רְשִׁימִין אַחֲרָנִין דְּקִיקִין, וְהַאי אִיהוּ בְּאָת ס’, וּכְלִילָא בְּאָת ה’.

His eyebrows are long, slanting downward. In the midst of these several colours of the eye are sundry fine red veins, which are called the “small letters” of the eyes, because, when the colours shine, their light causes the letters to be revealed in those veins to the initiated, these veins being formed in the shape of the letter Samech when it contains the letter He’.

עַיְינִין יְרוֹקִין דְּסַחֲרִין (נ”א דמסחרא) בְּחִוָּורוּ, וּמִתְעָרְבִין אִינּוּן יְרוֹקִין, בְּהַהוּא חִוָּורוּ. רַחֲמָנָא אִיהוּ, וְאִיהוּ חָשִׁיב תָּדִיר לְתוֹעַלְתֵּיה, וְלָא חָשִׁיב לְנִזְקָא דְּאַחֲרָנִין כְּלוּם.

A man who has blue eyes set in white will be of a kindly disposition, but at the same time selfish.

גַּוְונָא אוּכָמָא לָא אִתְחָזֵי בֵּיהּ. חָמִיד אִיהוּ וְלָא מִסִּטְרָא בִּישָׁא. וְאִי סַלְּקָא בִּידֵיהּ מִסִּטְרָא בִּישָׁא, לָא יֵתוּב מִנֵּיהּ. מְהֵימָנָא אִיהוּ בְּמָה דְּאִשְׁתְּמוֹדְעא. וּבַמֶּה דְּלָא אִשְׁתְּמוֹדְעָא לָאו מְהֵימָנָא אִיהוּ. מָארֵיהּ דְּרָזִין אִיהוּ, בְּמִלָּה דְּאִיהוּ רָזָא, עַד דְּיִשְׁמַע לְהַהוּא רָזָא בְּאֲתָר אַחֲרָא. כֵּיוָן דִּשְׁמַע לֵיהּ גַּלֵּי כֹּלָּא. וְלָאו עִמֵּיהּ רָזָא כְּלָל, דְּכָל מִלּוֹי לָאו אִינּוּן בִּשְׁלִימוּ. גַּוְונֵי עֵינוֹי סָחֲרָן בְּחִוָּורוּ וּבִירוֹקָא. דָּא אִיהוּ בְּרָזָא דְּאָת ה’, וְאִתְכְּלִיל בְּאָת ז’, וּבְאָת ס’.

If the black is not noticeable in his eyes he will have strong desires, but not for evil, though he will not resist evil when it approaches. He can be trusted when he speaks of matters within his own knowledge, but not otherwise. He can keep a secret so long as it is a secret, but once it has leaked out he tells everything, since he does nothing perfectly. The colours of such an eye and the type to which its possessor conforms are contained in the mystery of the letter He‘ when contained in the letters Zain and Samech.

עַיְינִין צְהִיבִין יְרוֹקִין, שִׁגְעוֹנָא אִית בֵּיהּ. וּבְגִין שִׁגְעוֹנֵיהּ אִיהוּ פּוּם מְמַלֵּל רַבְרְבָן, וְעָבִיד גַּרְמֵיהּ כְּבַר נָשׁ רַב, בְּרַבְרְבָנוּ. וּמַאן דְּאִתְתָּקַּף בֵּיהּ, נֶצַח לֵיהּ. לָא אִתְחָזֵי לְרָזִין דְּאוֹרַיְיתָא, דְּהָא לָא שָׁכִיךְ בְּלִבֵּיהּ, בְּאִינּוּן רָזִין. דְּעָבִיד גַּרְמֵיהּ רַב בְּהוּ. דָּא אִיהוּ בְּרָזָא דְּאָת ה’, וְאִתְכְּלִיל בְּאָת ז’ בִּלְחוֹדוֹי, וְאִתְרְחַק מֵאָת ס’. וּבְגִין דְּאִיהוּ עָבֵד גַּרְמֵיהּ בְּרַבְרְבָנוּ, אִתְרְחַק מִנֵּיהּ מֵאָת ס’, וְלָא אִתְקְרִיב בַּהֲדֵיהּ. דָּא כַּד אִיהוּ מַלִּיל, עָבִיד קְמִיטִין סַגִּיאִין בְּמִצְחֵיהּ.

He whose eyes are of a yellowish-blue colour has madness in his veins; he therefore suffers from megalomania and is grandiloquent in his manner and speech. In discussion he is easily defeated. He is not worthy to be instructed in the mystical meanings of the Torah, as he does not accept them meekly but becomes puffed up with his knowledge. This type belongs to the mystery of the letter He’, which is included in the letter Zain only, being far removed from the letter Samech on account of his conceit. When such a man speaks, many wrinkles appear on his forehead.

עַיְינִין חִוָּורִן, דְּסַחֲרָן זְעֵיר בִּירוֹקָא, מָארֵיהּ דְּרוּגְזָא, וְרַחֲמָנָא אִיהוּ לְרוֹב זִמְנִין. וְכַד אִתְמְלֵי רוּגְזָא, לֵית בֵּיהּ רְחִימוּ כְּלָל, וְאִתְהַפָּךְ לְאַכְזָרִיּוּת. לָאו אִיהוּ מָארֵיהּ דְּרָזִין, דָּא אִיהוּ בְּרָזָא דְּאָת ה’, דְּאִתְכְּלִיל בְּאָת ס’.

One whose eyes are pale with a certain admixture of a greenish hue is of an irascible disposition, but is also often kind-hearted enough. When angered, however, he becomes cruel. He cannot be entrusted with a secret. He belongs to the sign of the letter He when it is included in the letter Samech.

עַיְינִין יְרוֹקִין וְחִוָּורִן כַּחֲדָא, וּזְעֵיר מִגָּוֶון אוּכָם בְּהוּ, דָּא אִיהִי מָארֵיהּ דְּרָזִין, וְאַצְלַח בְּהוּ. וְאִי שָׁאַרִי בְּאַצְלָחוּתָא אַצְלַח וְסָלִיק. שַׂנְאוֹי לָא יַכְלִין לֵיהּ, וְאִיהוּ שַׁלִּיט עָלַיְיהוּ בְּשׁוּלְטָנוּ, וְאִתְכַּפְיָין קָמֵיהּ. דָּא אִיהוּ בְּרָזָא דְּאָת כ’, דְּאִתְכְּלִיל בְּרָזָא דְּאָת ס’. וְעַל דָּא אִיהוּ שַׁלִּיט, אִי שָׁאֲרִי בֵּיהּ. עַד הָכָא רָזִין דְּעַיְינִין לְאִינוּן מָארֵי דְּחָכְמְתָא.

The man whose eyes are white and blue, with only a spot of black in them, can be trusted with secrets and makes good use of them. If he makes a good beginning in anything he goes on prospering. His enemies cannot prevail against him, they can do him no evil, and eventually they are entirely subdued by him. He is under the sign of the letter Kaph when it is included in the letter Samech.

Yitro, Chapter 8

רָזָא דְּאַנְפִּין, לְאִינוּן מָארֵי דְּחָכְמְתָא פְּנִימָאָה. דִּיוּקְנִין דְּאַנְפִּין, לָאו אִינּוּן בִּרְשִׁימִין דִּלְבַר, אֶלָּא בְּגוֹ רְשִׁימָא דְּרָזִין פְּנִימָאִין. דְּדִיּוּקְנִין דְּאַנְפִּין, מִתְהַפְּכָן מִגּוֹ דִּיוּקְנִין דִּרְשִׁימוּ דְּאַנְפִּין, סְתִימִין בְּרוּחָא דְּשַׁרְיָא לְגוֹ. וּמִגּוֹ הַהוּא רוּחָא, אִתְחָזֵי לְבַר דִּיוּקְנִין דְּאַנְפִּין, דְּאִשְׁתְּמוֹדְעָן לְגַבֵּי אִינּוּן חַכִּימִין.

So much for the mysteries concerning the eyes, which are revealed unto the wise. ‘The lineaments of the countenance. For the masters of the inner wisdom the features of the face are not those which appear outwardly, but those within formed by internal forces; for the features of the face are moulded by the impress of the inner face which is concealed in the spirit residing within. This spirit produces outward traits which are recognizable to the wise, the true features being discernible from the spirit.

דִּיוּקְנִין דְּאַנְפִּין אִשְׁתְּמוֹדְעָן מִגּוֹ רוּחָא. רוּחָא אִית בְּבַר נָשׁ, דְּרָזִין דְּאַתְוָון חֲקִיקִין בֵּיהּ. וְכֻלְּהוּ אַתְוָון סְתִימִין גּוֹ הַהוּא רוּחָא, וּלְפוּם שַׁעֲתָא סַלְּקִין רְשִׁימִין דְּאִינּוּן אַתְוָון לְגוֹ אַנְפִּין. וּכְמָה דְּאִינּוּן אַתְוָון סַלְּקִין, הָכִי אִתְחָזוּן אַנְפִּין, בְּדִיּוּקְנִין רְשִׁימִין לְפוּם שַׁעֲתָא, בְּחֵיזוּ דְּלָא קַיְּימָא. בַּר אִינּוּן מָארֵי דְּחָכְמְתָא דְּאִתְקַיְּימָן בְּהוּ, וְלָא אִתְנְּשֵׁי מִנַּיְיהוּ.

Man has a spirit on which the letters of the alphabet are in a way designed. All these letters are enclosed in that spirit, and for a time the designs of those letters enter into the face; and as they enter, the face appears with the design of these letters upon it. But this semblance lasts for a short time only, save upon the faces of adepts in wisdom, on whom it is always visible.

הַהוּא אֲתָר דְּאִקְרֵי עָלְמָא דְּאָתֵי, (איהו רזא דאורייתא) וּמִתַּמָּן נַפְקָא רָזָא דְּאוֹרַיְיתָא, בְּכֻלְּהוּ אַתְוָון דְּאִינּוּן כ”ב אַתְוָון, כְּלָלָא דְּכֹלָּא. וְהַהוּא נַהֲרָא דְּנָפִיק מֵעֵדֶן, נָטִיל כֹּלָּא. וְכַד פַּרְחָן מִנֵּיהּ אִינּוּן רוּחִין וְנִשְׁמָתִין, כֻּלְּהוּ מִצְטַיְּירָן בְּצִיּוּרָא דְּאִינּוּן אַתְוָון, וְהָכִי נַפְקֵי כֻּלְּהוּ. וּבְּגִין כָּךְ, רוּחָא דְּבַר נָשׁ דְּמִצְטַיְּירָא בְּצִיּוּרָא דְּאַתְוָון, עָבִיד צִיּוּרָא בְּאַנְפִּין.

There is a place which is called “the world to come”, from whence issues the mystery of the Torah with its alphabet of twenty-two letters, which is the essence of all things. Now that “river which goes out of Eden” carries all this along with it, so that when the spirits and the souls emerge therefrom they are all stamped with the imprint of those letters; the which, when the spirit of a man be thus stamped by it, makes also a certain impression on the face.’

אֲמַר לֵיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן, אִי הָכִי צִיּוּרָא דְּאִימָא, לָא מִצְטַיְּירָא גּוֹ הַהוּא רוּחָא, אָמְרוּ, הָכִי שְׁמַעְנָא מִנֵּיהּ דְּמֹר, דְּצִיּוּרָא דְּאַתְוָון מִסִּטְרָא דִּלְעֵילָּא, וְצִיּוּרָא דְּאֵימָא מִצְטַיְּירָא בְּהַהוּא רוּחָא לְתַתָּא. צִיּוּרָא דְּאַתְוָון אִתְגְּנִיזוּ לְגוֹ, וְצִיּוּרָא דְּאֵימָא בָּלִיט לְבַר.

Said R. Simeon to them: ‘If so, the likeness of the Mother is not impressed upon the form of that spirit.’ They replied: ‘This, Master, is the teaching which we have heard from thine own lips: The design of the letters proceeds from the side which is above, and the image of the Mother is impressed upon the spirit, while below the form of the letter is hidden in the spirit.

צִיּוּרָא דְּאִימָא, פְּנֵי אָדָ”ם, פְּנֵי אַרְיֵ”ה, פְּנֵי שׂוֹ”ר, פְּנֵי נֶשֶׁ”ר. וְרוּחָא עָבִיד צִיּוּרָא דְּכֻלְּהוּ לְבַר לְפוּם שַׁעֲתָא, בְּגִין דְּכָל מַה דְּאִיהוּ מִסִּטְרָא דְּרוּחָא בָּלְטָא לְבַר, וְאִתְחַזֵּי וְאִתְגְּנִיז. וְכָל הָנֵי דִּיוּקְנִין, אִתְחַזְיָין, מִתְצַיְּירָן בְּצִיּוּרָא דְּאַתְוָון אַף עַל גַּב דְּאִינּוּן גְּנִיזִין. אִלֵּין אַרְבַּע דִּיוּקְנִין אִתְחַזְיָין לְפוּם שַׁעֲתָא, לְאִינוּן מָארֵי דְּעַיְינִין, דְּיַדְעִין בְּרָזָא דְּחָכְמְתָא לְאִסְתַּכְּלָא בְּהוּ.

The design of the Mother which is outwardly discernible follows the four prototypes- Man, Lion, Bull, and Eagle, in the Supernal Chariot, and the spirit projects the image of them all for a time, because whatsoevcr belongs to the domain of the spirit thrusts itself forward and is both visible and invisible. All these forms are designed in the shape of the letters, and although they are hidden they are discerned for a short space by those who have eyes to see, by the wise who can comprehend the mystery of wisdom, to contemplate therein.

צִיוּרָ”א קַדְמָאָ”ה, כַּד אָזִיל בַּר נָשׁ בְּאֹרַח קְשׁוֹט, אִינּוּן דְּיַדְעִין בְּרָזִין דְמָרֵיהוֹן מִסְתַּכְּלָן בֵּיהּ, בְּגִין דְּהַהוּא רוּחָא דִּלְגוֹ, מְתַּתְקְנָא בֵּיהּ, וּבָלִיט לְבַר, צִיּוּרָא דְּכֹלָּא. וְהַהוּא צִיּוּרָא אִיהוּ צִיּוּרָא דְּאָדָם, וְדָא אִיהוּ צִיּוּרָא שְׁלִים יַתִּיר מִכָּל צִיּוּרִין. וְדָא אִיהוּ צִיּוּרָא, דְּאַעְבַּר לְפוּם שַׁעֲתָא, קָמֵי עֵינַיְיהוּ דְּחַכִּימֵי לִבָּא. הַאי כַּד מִסְתַּכְּלָן בְּאַנְפּוֹי לְבַר, אִינּוּן אַנְפִּין דְּקַיְימִן קָמֵיהּ, עַיְינִין דְּלִבָּא רָחִים לוֹן.

Now, these are the four designs, their manifestations and significance: 1. When a man walks in the way of truth, those who know the mysteries of the inner wisdom can recognize him, because the inner spirit is duly prepared in him, and projects the full design of itself from within to without, from invisible to visible. And that design it is which becomes the outer form of a man. That is the design which is more perfect than any other. This design is the one which is made visible for a little unto the eyes of Wisdom and the children thereof. When one looks on the face of such a man one is moved to love him.

אַרְבַּע סִימָנִין דְּאַתְוָון אִית בְּהוּ, שׁוּרְיְיקָא חַד בָּלִיט בִּשְׁכִיבוּ, בְּסִטְרָא דִּיִמִינָא, וְשׁוּרְיְיקָא חַד דְּכָלִיל תְּרֵין אַחֲרָנִין דַּאֲחִידָן בֵּיהּ, בְּסִטְרָא דִּשְׂמָאלָא. וְאִלֵּין ד’ סִימָנִים, אִינּוּן ד’ אַתְוָון, דְּאִקְרוּן עֵדוּת וְסִימָנָא דָּא ע’. הַהוּא שׁוּרְיְיקָא דִּסְטַר יְמִינָא, דְּבָלִיט בִּשְׁכִיבוּ. ד’ וְאִינּוּן תְּרִין אַתְוָון דְּמִתְחַבְּרָן בֵּיהּ (ס”א ו”ת אינון עדות’) ו”ת אִינּוּן הַהִיא שׁוּרְיְיקָא דְּכָלִיל תְּרֵין אַחֲרָנִין, וְדָא אִיהוּ רָזָא דִּכְתִּיב, (תהילים פ״א:ו׳) עֵדוּת בִּיהוֹסֵף שְׁמוֹ דְּכָל מַאן דְּחָמָא לֵיהּ הֲוָה רָחִים לֵיהּ בְּלִבּוֹי, וּבִרְחִימוּ אִשְׁתְּלִים.

On it is traced the design of four letters by means of a fine vein which is projected from the right side, and another vein, itself containing two more, which is projected from the left. These four signs severally form the four letters which make up the word edut (testimony). The sign of the first letter is represented by the vein which is on the right side, and each of the other three letters by one of the other three veins. This we find expressed in the words: “A testimony (edut) in Joseph” (Ps. 81, 6), for everyone who looked upon him loved him, and he was perfected in love.

זַרְעָא דְּדָוִד מִתְהַפְּכָן בֵּיהּ חֵיזוּ דִּגְוָונִין, וּבְּגִין כָּךְ טָעָה שְׁמוּאֵל, דִּכְתִּיב, (שמואל א ט״ז:ז׳) אַל תַּבֵּט אֶל מַרְאֵהוּ, בְּגִין דְּסִטְרָא אַחֲרָא הֲוָה בֵּיהּ בֶּאֱלִיאָב, דְּלָא הֲוָה הָכִי בְּדָוִד, דְּיּוּקְנִין דְּדָוִד טְמִירִין אִינּוּן, דְּהָא דְּיּוּקְנִין דְּסִטְרָא אַחֲרָא, אִתְכְּלִיל גּוֹ דִּיּוּקְנִין, וְהַהוּא דִּיּוּקְנָא דִּסְטָר אַחֲרָא אִתְחָזֵי בֵּיהּ בְּקַדְמִיתָא, דְּאַעְבַּר עַל עַיְינִין לְפוּם שַׁעֲתָא, וּבָהִיל לִבָּא וְדָחִיל, וּלְבָתַר (שמואל א ט״ז:י״ב) וְטוֹב רוֹאִי וַיְיָ’ עִמּוֹ. וְדָא אִיהוּ עֵדוּת לְגַבֵּיהּ.

In the seed of David the colours are reversed, and this it was that misled Samuel (I Sam. 16, 7). Such a face contains all forms.

דִּיּוּקְנָא דָּא דְּאָדָם, כָּלִיל כָּל דִּיוּקְנִין, וְכֻלְּהוּ כְּלִילָן בֵּיהּ, הַאי לָא בָּהִיל בְּרוּחֵיהּ. בְּשַׁעֲתָא דְּרוּגְזֵיהּ אִיהוּ בְּנַיְיחָא, וּמִלּוֹי בְּנַיְיחָא, וּמִיָּד אִתְפָּיָּיס.

Such a man is even-tempered, self-controlled, even when he is angered, and quickly appeased.

זַרְעָא דְּדָוִד דְּאִתְחָזֵי בֵּיהּ הַהוּא דִּיּוּקְנָא בְּקַדְמִיתָא, דְּאַעְבַּר לְפוּם שַׁעֲתָא עַל עַיְינִין, בְּרוּגְזֵיהּ בְּנַיְיחָא, מִיָּד אִתְפָּיַּיס. אֲבָל נָטִיר דְּבָבוּ כְּנָחָשׁ לְסוֹפָא. בְּגִין דְּהַהוּא סִטְרָא גַּרְמָא לֵיהּ, דְּסַחֲרָא בְּכָל סִטְרִין. אֲבָל מוֹחָא דִּבְגוֹ קְלִיפָה וְלִבָּא מִתְיַשְּׁרָא, וְיַצִּיבָא דָּא לְאִינוּן זַכָּאִין. אֲבָל חַיָּיבִין לָא מִתְעַבְּרָן מֵהַהוּא דִּיּוּקְנָא קַדְמָאָה בִּישָׁא, וְאִתְחַבְּרָן (ואסתאבן) בֵּיהּ בְּכֹלָּא.

צִיוּרָ”א תִּנְיָינָ”א, אִי הַהוּא בַּר נָשׁ לָא אָזִיל כָּל כַּךְ בְּאָרְחָא בִּישָׁא, וְאַסְטֵי מֵהַהוּא אָרְחָא, וְתָב לְמָארִיהּ, לָא דְּהוּא רְגִילָא בְּאָרְחוֹי דִּמְתַקְּנָן, אֶלָּא אִיהוּ דְּהֲוָה בְּאִינּוּן אוֹרְחֵי מִתְעֲדֵי, וְסָטֵי מִנַּיְיהוּ וְתָב לְמָארֵיהּ. הַאי אִיהוּ רוּחָא טָבָא שָׁארֵי לְמִשְׁרִי עֲלוֹי, וּלְאִתַּתְקְפָא עַל זוּהֲמָא קַדְמָאָה דְּהֲוָה בֵּיהּ, וּבָלִיט לְבַר, בְּאִסְתַּכְּלוּתָא, דְּעַיְינִין לְפוּם שַׁעֲתָא, כְּחַד דִּיּוּקְנָא דְּאַרְיֵה דְּאִתְגַּבָּר הַאי בְּשַׁעֲתָא דְּחָמֵי לֵיהּ, הַהוּא חֵיזוּ גָּרִים לֵיהּ לְאַעְבָּר בְּלִבֵּיהּ אַרְיֵה דְּמִתְגַּבְּרָא לְפוּם שַׁעֲתָא.

2. When a man, not entirely bad, changes his ways and turns to the Lord, a good spirit begins to rest upon him, so that he is enabled to prevail against the evil that was in him, and for a time this new spirit thrusts itself forward into the expression of his face in the form of a lion. At a first casual examination his face would not inspire love, but gradually it becomes better comprehended and so better loved.

הַאי מִסְתַּכְּלָן בְּאַנְפּוֹי לְבָתַר, אִינּוּן אַנְפִּין דְּלִבָּא לָא רָחִים לוֹן לְפוּם שַׁעֲתָא, וּמִיָּד תָּב לִבֵּיהּ וְרָחִים לֵיהּ. כַּד מִסְתַּכְּלָן בֵּיהּ אַכְסִיף, וְחָשִׁיב דְּכֹלָּא יַדְעִין בֵּיה. אַנְפּוֹי חַפְיָין דָּמָא לְפוּם שַׁעֲתָא, מִתְהַפְּכָן לְחִוְּורָא אוֹ לִירוֹקָא.

When people look at him a sense of shame for his past misdeeds comes over him, for he feels that everyone knows his former evil ways, and the blood rushes to his face, and then again he turns pale.

תְּלַת שׁוּרְיְיקָן אִית בְּאַנְפּוֹי. חַד לִימִינָא, דְּדָא אִתְפָּשַׁט בְּאַנְפּוֹי וְאִתְאֲחִיד בֵּיהּ. חַד דְּסַלְּקָא לְחוֹטָמֵיהּ לְעֵילָּא, וּתְרֵין לִשְׂמָאלָא. וְחַד דְּאִתְפָּשַּׁט לְתַתָּא מֵאִינּוּן תְּרִין, וְאָחִיד בְּהַאי וּבְהַאי. וְאִלֵּין אִינּוּן אַתְוָון דְּמִתְחַקְּקָן בְּאַנְפּוֹי, וְאִינּוּן בַּלְטִין דְּלָא שְׁכִיבִין. וְכַד מִתְיַישְׁבָא וְאַרְגִּיל בְּאֹרַח קְשׁוֹט, שְׁכִבִין.

On his face are three veins, one on the right, one going up to the bridge of the nose, and a third which is joined thereto and branches downward from them. These veins form the shapes of the letters which are traced upon his face. They usually stand out prominently and quiver, but when he is penitent and gradually becomes accustomed to walking in the way of truth they subside.

וְרָזָא דְּאִינּוּן אַתְוָון אִיהוּ קָרִיב. דָּא הֲוָה רָחִיק, וְהַשְׁתָּא אִינּוּן אַתְוָון בַּלְטִין בְּאַנְפּוֹי, וְסָהֲדִין בֵּיהּ בִּבְהִילוּ. וְסִימָנָא דָּא ק’ (ד”א ה’) מִסְּטָר יְמִינָא אַתְוָון אַחֲרָנִין מִסְּטָר שְׂמָאלָא, וְאַף עַל גַּב דְּשׁוּרְיָיקֵי אַחֲרָנִין אִתְחָזוּן בְּאַנְפּוֹי, לָא בַּלְטִין לְבַר כְּהָנֵי. בַּר בְּזִמְנָא דְּהֲוָה אָזִיל בְּעַקִּימוּ.

The mystery of these letters is contained in the word Karib (Koph, Resh, Yod, Beth, “near”), signifying that he had been far from holiness. Although there are also other veins in his face, these do not protrude, except when he treads the paths of crookedness and iniquity.

הַאיִ אִיהוּ זַרְעָא דְּדָוִד, אִתְהַפַּךְ מֵחֵיזוּ דָּא. בְּקַדְמִיתָא אִתְחָזֵי בְּדִיּוּקְנָא דְּאָדָם, וּלְבָתַר קַיְימָא בְּדִיּוּקְנָא דְּאַרְיֵה, וְאִתְפְּרַשׁ בְּדִיּוּקְנָא דְּסִטְרָא אַחֲרָא, וּבְכֹלָּא, מִתְהַפְּכָא מִשְּׁאָר בְּנֵי נָשָׁא.

Here again the seed of David are the reverse of other men, first appearing in the form of Man and then in that of Lion, finally separating and taking the form of the “other side”.

צִיוּרָ”א תְּלִי”תָאָה, אִי הַהוּא בַּר נָשׁ אָזִיל בְּאָרְחָא דְּלָא מְתַּתְקְנָא, וְסָטֵי אוֹרְחוֹי מֵאָרְחֵי דְּאוֹרַיְיתָא, הַהוּא רוּחָא קַדִּישָׁא אִסְתַּלָּק מִנֵּיהּ, וְרוּחָא אַחֲרָא אִתְחָזֵי בֵּיהּ, וּדְיוּקְנָא אַחֲרָא, וּבָלִיט לְבַר, בְּאִסְתַּכְּלוּתָא דְּעַיְינִין דְּחַכִּימֵי לִבָּא, לְפוּם שַׁעֲתָא דִּיּוּקְנָא דְּשׁוֹר. בְּשַׁעֲתָא דְּחָמָאן לֵיהּ, מַעְבְּרָן בְּלִבַּיְיהוּ הַהוּא דִּיּוּקְנָא, וְאִסְתַּכְּלָן בֵּיהּ.

3. When a man deserts the ways of the Torah and follows ways of iniquity, the holy spirit, which formerly dwelt in his inner self, removes its influence from him and another spirit takes up its abode there, with another form which impresses itself on the outer lineaments and is there manifested to the vision of the wise in the form of an Ox. When they gaze at the person thus possessed, they mentally behold this form, and they observe in him

ג’ קוּרְטָמֵי סוּמָקֵי בְּאַנְפּוֹי, בְּסִטְרָא דִּימִינָא, וְאִינּוּן שׁוּרְיָיקֵי סוּמָקִין דְּקִיקִין. וּתְלַת בִּשְׂמָאלָא, וְאִלֵּין אִינּוּן אַתְוָון דְּבַלְטִין בֵּיהּ. חַד אִיהוּ שׁוּרְיְיקָא דָּקִיק בְּעִגּוּלָא, וּתְרֵין דְּקִיקִין אַחֲרָנִין עָלֵיהּ, וְכֻלְּהוּ בְּעִגּוּלָא. וּכְדֵין שְׁקִיעִין עֵינוֹי.

two red, berry-like veins on the right side of the face, and three on the left. These are the symbolic letters of his type which shape themselves thus visibly in his face: one spherical and thin, the two others, also round, above it. The eyes of such a man are sunk deep in his head.

וְרָזָא דְּאִינּוּן אַתְוָון. חַד אִיהוּ כ’, תְּרֵין אַחֲרָנִין ר”ת אִינּוּן. וְכֵן לִסְטַר שְׂמָאלָא, וְסִימָנָא דָּא הַהוּא דִּכְתִּיב, (ישעיהו ג׳:ט׳) הַכָּרַת פְּנֵיהֶם עָנְתָה בָּם וְאִלֵּין אַתְוָון בַּלְטִין בְּאַנְפִּין, עַל כָּל שְׁאַר שׁוּרְיָיקִין. וְאִי תָּב מִשְּׂמָאלָא לִימִינָא, אִתְכַּפְיָא הַהוּא רוּחָא וְאִתְתָּקַּף רוּחָא דְּקֻדְשָׁא, וְאִלֵּין שׁוּרְיָיקִין שְׁכִיבוּ, וְאַחֲרָנִין בַּלְטִין לְבַר, כְּמָה דְּאִתְּמַר.

The symbolic expression of these letters is as follows: The first vein is in the form of the letter Kaph, and the other two severally in that of Resh and Tau (Karet=to be cut off). The same letters are denoted by the veins on the left side of the face. Their significance is indicated by the words: “The shew (ha-Karath) of their countenance doth witness against them” (Isa. 3, 9). These veins swell in the face more than all the others; but when the sinner repents and turns from the way of the left side back to the right hand of mercy and righteousness, that spirit whose form is the ox is subdued, and the spirit of holiness prevails; these thin veins then protrude no more, but recede into the inner reaches of the flesh and are lost sight of, and those which are the symbol of the good spirit become evident in their stead.

זַרְעָא דְּדָוִד אִיהוּ בְּהִפּוּכָא, אִתְחַזְיָא בְּדִיּוּקְנָא דְּאַרְיֵה בְּקַדְמִיתָא, וּלְבָתַר אִתְהַדַּר בְּדִיּוּקְנָא דְּשׁוֹר. תְּרִין שׁוּרְיָיקִין אוּכָּמִין בְּאַנְפּוֹי, חַד מִימִינָא, וְחַד מִשְּׂמָאלָא, וְאִלֵּין אִינּוּן אַתְוָון, חַד אִקְרֵי ד’, וְחַד אִקְרֵי ע’, וְכֹלָּא מִתְהַפְּכָא מִשְּׁאָר בְּנֵי נָשָׁא.

With the seed of David the reverse was the case: first the lion held sway, and afterwards the ox. Two dark veins were made visible in his face, one on the right side of it and one on the left, which formed the two letters, Daleth and Ain; this being quite the reverse of other men.

צִיוּרָ”א רְבִיעָ”אָה, דָּא אִיהוּ צִיּוּרָא דְּבַר נָשׁ, דְּקַיְּימָא תָּדִיר לְאִתְתַּקְנָא עַל רָזָא דְּמִלְקַדְּמִין, הַאי אִיהוּ חֵיזוּ לְחַכִּימֵי לִבָּא בְּדִיּוּקְנָא דְּנֶשֶׁר. הַהוּא רוּחָא דִּילֵיהּ אִיהוּ רוּחָא חַלְשָׁא. הַאי לָא אַחְזֵי בְּאַנְפִּין אַתְוָון דְּבַלְטִין לְבַר, דְּהָא אִתְאֲבִידוּ מִנֵּיהּ, וְאִשְׁתְּקָעוּ בְּזִמְנָא אַחֲרָא דְּמִלְקַדְּמִין, דְּאִסְתָּלָּקוּ מִנֵּיהּ, וְעַל דָּא לָא בַּלְטִין בֵּיִהּ.

4. This is the sign of a man who is perpetually in the state of making reparation for past misdeeds, making good the defects of his former life on earth. He is symbolized by the form of an eagle. His spirit is weak. No protuberant veins with a symbolic significance can be discerned in the lineaments of his countenance, since these were lost during the period of his former life.

וְרָזָא דִּילֵיהּ, עֵינוֹי לָא נְהִרִין בִּנְצִיצוּ, כַּד אִיהוּ בְּחֶדְוָה. וּבְזִמְנָא דְּסָפַר שְׂעַר רֵישֵׁיהּ וְדִיקְנִיהּ. בְּגִין דְּרוּחֵיהּ לָא נָהִיר לֵיהּ בְּאַתְוָון, וְאִשְׁתְּקַע נְצִיצוּ דִּילֵיהּ דְּהֲוָה בְּקַדְמִיתָא. לָא קַיְּימָא בְּאִסְתַּכְּלוּתָא דְּאַנְפִּין לְאִסְתַּכְּלָא. וְרָזָא דְּהַאי (קהלת ד׳:ב׳) וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת הַמֵּתִים שֶׁכְּבָר מֵתוּ מִן הַחַיִּים אֲשֶׁר הֵמָּה חַיִּים עֲדֶנָּה. זַרְעָא דְּדָוִד, (תהילים כ״ה:י״ד) סּוֹד יְיָ’ לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם.

But this is the sign by which he can be recognized. His eyes do not sparkle even when he is joyful, because his spirit does not shine in the letters, and the spark of light which was in him in his former state has been extinguished. He does not belong to the grade of those whose character can be read in their faces. To him can be applied the words: “Wherefore I praise the dead which are already dead more than the living which are yet alive” (Eccl. 4, 2). The seed of David, however, is indicated in the words: “The secret of the Lord is with them that fear Him, to show them His covenant.”

בְּרוּחָא דְּבַר נָשׁ, אִצְטְיָּירוּ אַתְוָון, כְּמָה דְּאִתְּמַר, וְאִיִהוּ בָּלִיט לוֹן לְבַר, וְאִתְמְסַר חָכְמְתָא דָּא לְחַכִּימֵי לִבָּא לְמִנְדַּע וּלְאִשְׁתְּמוֹדְעָא, רוּחָא קַיְימָא בְּרָזָא (בראשית ה) דְּזֶה סֵפֶר, וְכֹלָּא בְּרָזָא דָּא קַיְּימָא, בַּר חֵיזוּ דְּאַנְפִּין דְּאִתְּדָּן בְּגַוְונָא אַחֲרָא, כְּפוּם שׁוּלְטָנוּ דְּרוּחָא, אוֹ מָארִיהּ דְּרוּחָא. זַכָּאִין אִינּוּן חַכִּימִין דְּכֹלָּא אִתְמְסַר לוֹן לְמִנְדַּע. עַד הָכָא רָזָא דְּאַנְפִּין.

Thus in the spirit of man, as we have shown, are inscribed letters which press through into visibility. To penetrate through these reflections to the inner symbols and to decipher those symbols aright is the privilege of the wise alone, that they may finally attain to knowledge of the spirit of which the symbols are the manifestation, through the esoteric significance of the words “This is the book” (Gen. 5, 1). Through this all is revealed to them save that countenance which is to be judged by a different rule, according to the domination of the spirit or the Lord of the spirit. Happy and blessed indeed are they to whom is entrusted knowledge of all these things! So much for the mystery of the countenance.

Yitro, Chapter 9

מִכָּאן וּלְהָלְאָה בְּרָזָא דְּשִׂפְוָון, בְּאָת פ’ דְּכָלִיל בְּרָזָא דְּאָת ס’. שִׂפְוָון רַבְרְבָן, דָּא אִיהוּ בַּר נָשׁ מַלִּיל בְּלִישָׁנָא בִּישָׁא, וְלָא אַכְסִיף, וְלָא דָּחִיל, מָארֵי דְּמַחְלוֹקֶת, רְכִילָא אִיהוּ בֵּין הַאי לְהַאי. (משלי ו׳:י״ט) וּמְשַׁלֵּחַ מְדָנִים בֵּין אַחִים. לָאו אִיהוּ מָארִיהּ דְּרָזִין, וְכַד אִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא מְכַסֶּה רָזִין, אֲבָל מָארִיהּ דְּלִישָׁנָא בִּישָׁא, וְלָא שָׁוִי דְּחִילוּ בְּלִבֵּיהּ.

The mystery of the lips belongs to the letter Pe‘ when it is included in the letter Samech. A man whose lips are big and thick is a tale- bearer, without shame or fear, a man of strife and mischief. He cannot keep a secret, but when he happens to be a student of the Torah he can for a time cover and keep hidden secret matters.

וְסִימָנָא דָּא, אָת פ’ דְּכָלִיל בְּאָת ר’ וְלָא אִתְכְּלִיל בְּאָת ס’. הַאי אִיהוּ דְּאִתְחָזֵי דְּאִיהוּ זַכָּאָה, וְלָא דָּחִיל חַטָּאָה אִיהוּ, וְלָא בָּעֵי לְאִשְׁתַּדְּלָא אֲבַתְרֵיהּ, בְּגִין דְּכָל מִלּוֹי אִינּוּן בְּפוּמָא וְלָא בְּגוּפָא.

His sign is the letter Pe’ when it is included in the letter Resh, but not in Samech. He makes a show of being pious, but is not;

שִׂפְוָון עַתִּיקִין בְּעַתִּיקוּ, וְלָאו דְּקִיקִין. הַאי אִיהוּ בַּר נָשׁ מָארֵיהּ דְּרוּגְזָא יַתִּיר. מָארִיהּ דִּזְדוֹנָא. לָא יָכִיל לְמִסְבַּל מִלָּה. מָארֵי דְּלִישָׁנָא בִּישָׁא בְּפַרְהֶסְיָא, בְּלָא כִּסּוּפָא כְּלַל. לְזִמְנִין אִשְׁתָּדַּל בְּלֵיצָנוּתָא. הַאי אִיהוּ בַּר נָשׁ דְּבָעֵי לְאִתְרַחֲקא מִנֵּיהּ.

אִתְמְלֵי דִּיקְנֵיהּ בְּשַׂעְרָא, הַהוּא, לִישָׁנָא בִּישָׁא, אוִֹרִי עָלֵיהּ בְּפַרְהֶסְיָא, לֵית לֵיהּ כִּסּוּפָא. אִשְׁתָּדַּל בְּמַחְלוֹקֶת. אַצְלַח בְּמִלֵּי דְּעָלְמָא. חָמֵי בְּשַׂנְאוֹי. דָּא אִיהוּ (משלי ו׳:י״ג) קוֹרֵץ בְּעֵינָיו, עַל דָּא אִתְּמַר (משלי כ״א:כ״ט) הֵעֵז אִישׁ רָשָׁע בְּפָנָיו. דָּא אִיהוּ בְּרָזָא דְּאָת פ’ בִּלְחוֹדוֹי. דְּלָא אִתְכְּלִיל בְּאָת ס’ כְּלָל. וּלְזִמְנִין אִתְחַבָּר בְּאָת ר’ בְּהַאי אָת ר’ אִתְכְּלִיל.

Yitro, Chapter 10

בְּרָזָא דְּאוּדְנִין, מַאן דְּאוּדְנוֹי רַבְרְבִין, טִפְּשָׁא בְּלִיבֵּיהּ וְשִׁגְעוֹנָא בְּרוּחֵיהּ. מַאן דְּאוּדְנוֹי זְעִירִין, וְקַיְימִין עַל קִיּוּמָא. פְּקִיחָא דְּלִבָּא בְּאִתְעָרוּתָא אִיהוּ. צָבֵי לְאִשְׁתַּדְּלָא בְּכֹלָּא. וְרָזָא דָּא אָת י’ דְּאִתְכְּלִיל בְּכָל שְׁאַר אַתְוָון.

עַד הָכָא, רָזִין דְּדִיּוּקְנִין דְּבַר נָשׁ. מִכָּאן וּלְהָלְאָה, רָזִין אַחֲרָנִין בְּאַתְוָון דְּמֹר, דְּלָא קַיְימִין גּוֹ פַּרְצוּפָא, אֶלָּא לְמִנְדַּע רָזִין דְּהַאי פְּסוּקָא, גּוֹ דַּרְגִּין עִלָּאִין, בִּזְמַנִין וּתְקִיפִין דְּהַאי עָלְמָא, וְלָא זָכֵינָן בְּהוּ.

אָמַר ר’ שִׁמְעוֹן, בָּנַי, זַכָּאִין אַתּוּן בְּעָלְמָא, דֵּין, וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי, וְזַכָּאִין עֵינַי, דְּיִזְכּוּן לְמֶיחֱמֵי דָּא, כַּד אֵיעוּל לְהַהוּא עָלְמָא דְּאָתֵי. בְּגִין נִשְׁמָתִי קָרֵי לְעַתִּיק יוֹמִין, הַאי קְרָא, (תהילים כ״ג:ה׳) תַּעֲרוֹךְ לְפָנַי שֻלְחָן נֶגֶד צוֹרְרָי דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי כּוֹסִי רְוָיָה. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קָרֵי עֲלָן, (ישעיהו כ״ו:ב׳) פִּתְחוּ שְׁעָרִים וְיָבֹא גּוֹי צַדִּיק שׁוֹמֵר אֱמוּנִים. „

Yitro, Chapter 11

אוּף אִינּוּן פָּתְחוּ וְאָמְרוּ, כְּתִיב (יחזקאל א׳:ח׳) וִידֵי אָדָם מִתַּחַת כַּנְפֵיהֶם, הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ חַבְרַיָּיא, דְּאִינּוּן יְדִין לְקַבְּלָא מָארִיהוֹן דִתִיוּבְתָּא דְּתָבָאָן לְגַבֵּי (נ”א לקבל) קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. אֲבָל יְדֵי אָדָם, אִלֵּין אִינּוּן דְּיּוּקְנִין וְרָזִין עִלָּאִין, דְּשַׁוִּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּבַר נָשׁ, וְסִדֵּר לוֹן בְּאֶצְבְּעָן לְבַר וּלְגוֹ. וּבְהַהוּא כַּ”ף.

וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כַּד בָּרָא לֵיהּ לְבַר נָשׁ, סִדֵר בֵּיהּ, כָּל דִּיּוּקְנִין דְּרָזִין עִלָּאִין, דְּעָלְמָא דִּלְעֵילָּא, וְכָל דִּיּוּקְנִין דְּרָזִין תַּתָּאִין, דְּעָלְמָא דִּלְתַתָּא, וְכֹלָּא מִתְחַקְּקָא בְּבַּר נָשׁ, דְּאִיהוּ קָאִים בְּצֶלֶם אֱלהִים, בְּגִין דְּאִקְרֵי יְצִיר כַּ”ף.

What, then, is man? Does he consist solely of skin, flesh, bones and sinews? Nay, the essence of man is his soul; the skin, flesh, bones and sinews are but an outward covering, the mere garments, but they are not the man. When man departs (from this world) he divests himself of all these garments. The skin with which he covers himself, and all these bones and sinews, all have a symbolism in the mystery of the Supernal Wisdom, corresponding to that which is above.

וְרָזָא דְּכַ”ף, דְּאָת דָּא דְּאִקְרֵי כַּ”ף, דִּכְתִּיב, (בראשית א׳:כ״ז) וַיִּבְרָא אֱלהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, דָּא אִיהוּ רָזָא דְּאָת כַּ”ף. אָת דָּא, אִית בֵּיהּ רָזִין עִלָּאִין, וְדִיּוּקְנִין עִלָּאִין. בְּהַאי כַּ”ף תַּלְיָין עֶשֶׂר אֲמִירָן מִימִינָא וּמִשְּׂמָאלָא, חָמֵשׁ מִימִינָא, וְחָמֵשׁ מִשְּׂמָאלָא, וְאִינּוּן חַד בְּרָזָא חֲדָא.

The symbolism of the skin is as the Master has taught us in connection with the words: “Who stretchest out the heaven like a curtain” (Ps. 104, 2); and again: “Rams’ skins, dyed red, and badgers’ skins” (Ex. 25, 5, in connection with the tabernacle). These skins are a garment which protects a garment, viz. the extension of the heavens, which is the outer garment (of the Divine). The curtains (of the Tabernacle) are the inner garments; corresponding to the skin upon the flesh. The bones and the sinews symbolize the Chariots and the celestial Hosts, which are inward. All these are garments upon that which is inward; which also is the mystery of the Supernal Man, who is the innermost.

(תנינן כתיב (יחזקאל כ״א:כ״ב) וגם אני אכה כפי אל כפי, דלהוו דא עם דא בפלוגתא ויסתלקו ברכאן מעלמא, הואיל וגאותא דישראל אתיהיבת לעמין. כד מתחברן כחדא, כתיב, (במדבר ז׳:י״ד) כף אחת עשרה זהב מלאה קטרת רמז לחבורא חדא.) וְכַד הֲווֹ בְּחִבּוּרָא חֲדָא, כְּתִיב, וַיִּבְרָא אֱלהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ וְגוֹ’. וַיִּבְרָא אֱלֹהִים (את האדם) דָּא סְלִיקוּ דְּמַחֲשָׁבָה בְּרָזָא פְּנִימָאָה. אֶת הָאָדָם: רָזָא דְּכַר וְנוּקְבָּא כַּחֲדָא, בְּצֶלֶם אֱלהִים רָזָא דְּכַף (אחרא).

The same is found here below. Man is something inward, and his garments correspond to that which is above.

כַּד אִתְבְּרֵי אָדָם, מַה כְּתִיב, בֵּיהּ, (איוב י׳:י״א) עוֹר (בראשית כ’ ע”ב) וּבָשָׂר תַּלְבִּישֵׁנִי וְגוֹ’. אִי הָכִי הָאָדָם מַהוּ. אִי תֵּימָא, דְּאֵינוֹ אֶלָּא עוֹר וּבָשָׂר וְעַצָמוֹת וְגִידִים, לָאו הָכִי, דְּהָא וַדַּאי הָאָדָם לָאו אִיהוּ אֶלָּא נִשְׁמְתָא. וְאִלֵּין דְּקָאָמַר עוֹר וּבָשָׂר עַצָמוֹת וְגִידִים, כֻּלְּהוּ לָא הֲווֹ אֶלָּא מַלְבּוּשָׁא בִּלְחוֹדוֹי, מָאנִין אִינּוּן דְּבַר נָשׁ, וְלָאו אִינּוּן אָדָם. וְכַד הַאי אָדָם אִסְתַּלָּק, אִתְפָּשַׁט מֵאִנּוּן מָאנִין דְּקָא לְבִישׁ.

The bones and sinews, as we have said, correspond to the Chariots and Hosts. The flesh is a covering to those hosts and chariots, and manifests itself outwardly, and is symbolically connected with the “other side” (the purely sensuous element).

עוֹר דְּאִתְלְבַּשׁ בֵּיהּ בַּר נָשׁ. וְכָל אִינּוּן עַצְמוֹת וְגִידִים, כֻּלְּהוּ בְּרָזָא דְּחָכְמְתָא עִלָּאָה כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא. עוֹר כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא, כְּמָה דְּאוֹלִיף מֹר, בְּאִינּוּן יְרִיעוֹת, דִּכְתִּיב, (תהילים ק״ד:ב׳) נוֹטֶה שָׁמַיִם כַּיְרִיעָה. (שמות כ״ה:ה׳) עוֹרוֹת אֵלִים מְאָדָּמִים וְעוֹרוֹת תְּחָשִׁים. אִינּוּן מַלְבּוּשִׁין דִּלְעֵילָּא, דִּמְסַכְּכֵי לְמַלְבּוּשָׁא, אִתְפַּשָּׁטוּתָא דְּשָׁמַיִם, דְּאִיהוּ מַלְבּוּשָׁא דִּלְבַר. יְרִיעוֹת אִינּוּן מַלְבּוּשָׁא דִּלְגוֹ, וְאִיהוּ קְרוּמָא דְּסָכִיךְ עַל בִּשְׂרָא.

The skin, covering all, corresponds to the firmaments which cover all things. And all these are merely garments to clothe himself withal, for within is the essential man. Everything below corresponds to that which is above. This is the significance of the words: “And God created man in His own image; in the image of God created He him.”

עַצְמוֹת וְגִידִים, אִינּוּן רְתִיכִין, וְכָל אִינּוּן חַיָּילִין, דְּקַיְימִין לְגוֹ. וְכֻלְּהוּ מַלְבּוּשִׁין לִפְנִימָאָה, רָזָא דְּאָדָם עִילָּאָה, דְּאִיהוּ פְּנִימָאָה.

אוּף הָכִי רָזָא לְתַתָּא, אָדָם אִיהוּ פְּנִימָאָה לְגוֹ. מַלְבּוּשִׁין דִּילֵיהּ כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא. עַצְמוֹת וְגִידִין, כְּגַוְונָא דְּקָאמְרָן בְּאִינּוּן רְתִיכִין וּמַשִׁירְיָין. בָּשָׂר אִיהוּ סָכִיךְ עַל אִינּוּן מַשִׁירְיָין וּרְתִיכִין, וְקַיְּימָא לְבַר, וְדָא (ויקרא ק”ע ע”א) רָזָא דְּאִתְמַשְּׁכָא לְסִטְרָא אַחֲרָא. עוֹר דְּסָכִיךְ עַל כֹּלָּא, דָּא אִיהוּ כְּגַוְונָא דְּאִינּוּן רְקִיעִין, דְּסָכִיכוּ עַל כֹּלָּא. וְכֻלְּהוּ מַלְבּוּשִׁין לְאִתְלַבְּשָׁא בְּהוּ. פְּנִימָאָה דִּלְגוֹ רָזָא דְּאָדָם. וְכֹלָּא רָזָא, לְתַתָּא כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא. וְעַל דָּא וַיִּבְרָא אֱלקִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹקִים, (תרי אלהים הכא חד כלפי דכר וחד כלפי נוקבא) וְרָזָא דְּאָדָם לְתַתָּא כֹּלָּא אִיהוּ בְּרָזָא דִּלְעֵילָּא.

Esoterically, the man below corresponds entirely to the Man above.

בְּהַאי רְקִיעָא דִּלְעֵילָּא, דִּמְסַכֵּךְ עַל כֹּלָּא, אִתְרְשִׁימוּ בֵּיהּ רְשִׁימִין, לְאִתְחֲזָאָה וּלְמִנְדַּע בְּאִינּוּן רְשִׁימִין, דְּאִתְקְבִיעוּ בֵּיהּ מִלִּין וְרָזִין סְתִימִין. וְאִינּוּן רְשִׁימִין דְּכֹּכָבַיָּא וּמַזָּלֵי, דְּאִתְרְשִׁימוּ וְאִתְקְבִיעוּ בְּהַאי רְקִיעָא, דְּסָכִיךְ לְבַר. אוּף הָכִי עוֹר, דְּאִיהוּ סִכּוּכָא לְבַר בְּבַר נָשׁ, דְּאִיהוּ רְקִיעָא דְּסָכִיךְ עַל כֹּלָּא, אִית בֵּיהּ רְשִׁימִין וְשִׂרְטוּטִין, וְאִינּוּן כֹּכָבַיָּא וּמַזָּלֵי דְּהַאי עוֹר. לְאִתְחֲזָאָה בְּהוּ, וּלְמִנְדַּע בְּהוּ, מִלִּין וְרָזִין סְתִימִין, בְּכֹכָבַיָּא וּמַזְלַיא, לְעַיְּינָא בְּהוּ חַכִּימֵי לִבָּא, וּלְאִסְתַּכְּלָא בְּהוּ לְמִנְדַּע אִסְתַּכְּלוּתָא בְּאַנְפִּין, בְּרָזִין דְּקָאָמַרָן, וְרָזָא דָּא, (ישעיהו מ״ז:י״ג) הוֹבְרֵי שָׁמַיִם הַחוֹזִים בַּכֹּכָבִים.

Just as in the firmament, which covers the whole universe, we behold different shapes formed by the conjunction of stars and planets to make us aware of hidden things and deep mysteries; so upon the skin which covers our body and which is, as it were, the body’s firmament, covering all, there are shapes and designs-the stars and planets of the body’s firmament, the skin through which the wise of heart may behold the hidden things and the deep mysteries indicated by these shapes and expressed in the human form. Concerning this it is written: “The viewers of the heavens, the stargazers” (Is. 47, 13).

וְדָא אִיהוּ, כַּד אִינּוּן נְהִירִין וְקַיְימִין, בְּלא רוּגְזָא. בְּזִמְנָא דְּרוּגְזָא שַׁלְטָא עָלֵיהּ דְּבַר נָשׁ, דִּינָא אַחֲרָא אִתְמְסַר לְמִנְדַּע בֵּיהּ. בְּמָה דְּלָא אִתְיְיהִיב לְשַׁלְּטָאָה, לְמִנְדַּע בְּזִמְנָא דְעֵינָא (נ”א דדינא) שַׁלְטָא בִּרְקִיעָא.

But all this can only be discerned, in the case of the stars, in a clear sky, and, in man, when the face shines and is not clouded with anger, for then another rule applies.

אֲבָל אִסְתַּכְּלוּתָא דְּאַנְפִּין עַל אָרַח קְשׁוֹט, בְּשַׁעֲתָא דְּאַנְפִּין נְהִירִין, וְקַיְּימָא בַּר נָשׁ עַל קִיּוּמָא, וְאִינּוּן רְשִׁימִין אִתְחָזוּן בְּאֹרַח קְשׁוֹט, דִּכְדֵין בְּהַהוּא אִסְתַּכְּלוּתָא יָכִיל לְאִתְּדָּנָא עַל בּוּרְיֵיהּ יַתִּיר, וְאַף עַל גַּב דִּבְכֹלָּא כָּל אִינּוּן חַכִּימִין יַכְלִין לְאִסְתַּכְּלָא.

But when the faces of men are serene, and they are in their normal state, their shapes and lineaments reveal to the wise the inner thoughts and propensities of the mind.

שִׂרְטוּטֵי יְדִין וְשִׂרְטוּטֵי אֶצְבְּעָן, לְגוֹ, כֻּלְּהוּ קַיְימִין בְּרָזִין אַחֲרָנִין, לְמִנְדַּע בְּמִלִּין סְתִימִין. וְאִלֵּין אִינּוּן כֹּכָבַיָּא, דִּנְהִירִין לְאִסְתַּכְּלָא גּוֹ מַזָּלֵי, בִּטְסִירִין עִלָּאִין.

So by the lines of the hands and of the fingers it is possible to discern hidden facts of a man’s personality. They are the shining stars which reveal the varieties of human types and their relationships to the upper treasures.’ a show of being pious, but is not; one should not have any dealings with him, because all his words proceed out of his mouth alone, but not from his heart. ‘Thick dry lips indicate a man of quick temper and insolence, intolerant, speaking evil of his fellows, without any sense of shame. He likes to mock and jeer at others. One should avoid a man of this kind. And when his whole face becomes hairy his evil tongue witnesses clearly against him. He is totally shameless, loving strife. In worldly matters he is apt to be successful. He is of a vengeful spirit, and relentless towards his enemies. Concerning him it is said: “A wicked man hardeneth his face” (Prov. 21, 29). He stands under the sign of the letter Pe’ alone when it is not included in the Samech, though it may sometimes be included in the letter Resh. ‘The ears. Excessively large ears are a sign of stupidity in the heart and madness in the mind. Small shapely ears denote wisdom and sensibility, and their owner likes to try everything. His type is under the sign of the letter Yod when it is included in all the other letters. ‘So much for the mysteries of the human physiognomy. Now we turn to other mysteries contained in the letters, but not set forth upon the countenance, being concerned with the apprehension of times and seasons: mysteries of which we are unworthy.’

אֶצְבְּעָן קַיְימֵי בְּרָזִין עִלָּאִין. טוּפְרֵי אֶצְבְּעָאן, דְּקַיְימִין דְּחַפְיָן, לְבַר, הוּא אוּקְמוּהָ בְּאִינּוּן רָזִין, דַּהֲווֹ (בראשית כ”א ע”א) פָּנִים דִּלְבַר, וּבְהוּ אִית רָזִין, לְאִינוּן חֲרָשִׁין, דְּמִסְתַּכְלֵי בְּטוּפְרֵי, בִּנְהִירוּ דְּמִלָּה אַחֲרָא, דְּשַׁלְטָא בְּהוּ, וְאִינּוּן חֲרָשִׁין קָא מְסָאֲבֵי לְהַהוּא אֲתָר.

בְּטוּפְרִין אִית זִמְנִין, דְּנַהֲרִין בְּהוּ כֹּכָבִין חִוָּורִין דְּקִיקִין, וְאִלֵּין אִינּוּן כְּתוֹלְדָה דִּטְלוּפְחִין, וְאִינּוּן שְׁקִיעִין כְּהַאי מַסְמְרָא עַל לוּחָא. וְלָאו אִינּוּן כְּאִינּוּן חִוָּורִן אַחֲרָנִין דְּלָא שְׁקִיעִין, אֶלָּא דְּקַיְימִין לְעֵילָּא. בְּהָנִי דְּלָא שְׁקִיעִין, לֵית בְּהוּ מַמָּשָׁא. אֲבָל הָנִי דִּשְׁקִיעִין חִוָּורִין כְּתוֹלְדָה דִּטְלוּפְחִין אִית בְּהוּ מַמָּשָׁא, וְאִית סִימָנָא טָבָא לֵיהּ לְבַר נָשׁ בְּחֵדוּ (נ”א בהו’) וְיַצְלַח בְּהַהוּא זִמְנָא. אוֹ גְּזֵרָה אִתְגְּזַר עָלֵּיהּ וְאִשְׁתֵּזִיב מִינָהּ.

שִׂרְטוּטֵי יְדִין בְּרָזִין עִלָּאִין, (שרטוטין) בְּאֶצְבְּעָן לְגוֹ. בְּיָדִין שִׂרְטוּטִין רַבְרְבִין, שִׂרְטוּטִין זְעִירִין דְּקִיקִין עִלָּאִין בִּימִינָא. בְּאִינּוּן אֶצְבְּעָן דִּבְהוּ שִׂרְטוּטִין זְעִירִין. בְּאֶצְבְּעָא זְעֵירָא דִּימִינָא, אִית רְשִׁימִין דְּקִיקִין. אֶצְבְּעָא דָּא, קַיְּימָא תָּדִיר עַל עוֹבָדִין דְּבִסְטַר אַחֲרָא.

בְּהַאי אֶצְבְּעָא קַיְימִין שִׂרְטוּטִין, אִינּוּן דְּאֶצְבְּעָא אִתְכְּפִיל בְּהוּ. הָנֵי לָאו אִינּוּן לְאִסְתַּכְּלָא, אֶלָּא אִי אִתּוֹסְפָן בֵּיהּ. אִי אִתּוֹסְפָן תְּרֵין אוֹחֳרָנִין, עַל הַהוּא שִׂרְטוּטָא דְּאִתְכְּפַל בְּהוּ. אָרְחָא לָא אִזְדָּמַן לֵיהּ. וְאִי יַעֲבֹד לָא יִצְלַח.

בַּר אִי קַיְימָן בְּאַרְכָּא, בֵּין רְשִׁימָא לִרְשִׁימָא, בְּזִמְנָא דְּיִתְמְשַׁךְ מַשְׁכָא לַאֲחוֹרָא, וְאִשְׁתָּאָרוּ אִינּוּן רְשִׁימִין דְּאִשְׁתְּמוֹדְעָן. הַאי יִצְלַח בְּאָרְחָא. וְסִימָן דָּא, תְּלַת תְּלַת בְּפוּתְיָא. וְאַרְבַּע בְּאַרְכָּא. וְרָזָא דָּא ז’ מֵאַתְוָון זְעִירִין.

רְשִׁימָא חַד בְּאַרְכָּא, וּתְרֵין תְּרֵין בְּפוּתְיָא. מֵאָרְחָא, יִשְׁמַע מִלִּין בִּזְמַן קָרִיב, וְלֵית לֵיהּ בְּהוּ תּוֹעַלְתָּא. אַרְבַּע רְשִׁימִין בְּאַרְכָּא, וְד’ רְשִׁימִין בְּפוּתְיָא, אָרְחָא אִזְדָּמַן לֵיהּ בְּטֹרַח סַגִּי, וּלְסוֹפָא לְתוֹעַלְתָּיה. וְרָזָא דָּא ז’ מֵאַתְוָון אֶמְצָעִיִּין, דְּבֵין זְעִירִין וְרַבְרְבִין.

חָמֵשׁ זְעִירִין רְשִׁימִין בְּפוּתְיָא לְתַתָּא, וְאַרְבַּע בְּפוּתְיָא לְעֵילָּא, וְאַרְבַּע בְּאַרְכָּא. נַיְיחָא לֵיהּ בְּבֵיתֵיהּ, וְעַצְלָא אִיהוּ. וְאָרְחָא הֲוַת מְתַּתְקְנָא קָמֵיהּ, וְלָא בָּעֵי לְמֶעְבַּד. וְאִי יַעֲבֹד, יִצְלַח בְּהַהוּא אָרְחָא, אֲבָל לָא עָבִיד לֵיהּ, וְעַצְלָא הֲוֵי וְרָזָא דָּא ז’ דְּאִיהִי פְּשׁוּטָה.

בְּאֶצְבְּעָא דְּאֶמְצָעִיתָא, הַאי אֶצְבְּעָא קַיְּימָא, לְמֶעְבַּד עוֹבָדָא הַהוּא דְּחָשִׁיב. אִי שִׂרְטוּטָא חֲדָא קַיְּימָא בְּאַרְכָּא, בֵּין שִׂרְטוּטֵי דְּפוּתְיָא, הַאי חָשַׁב מַחֲשָׁבִין, וְאִסְתַּלְּקָן מִנֵּיהּ, וְדָחִיל וְלָא עָבִיד, וְהַהִיא מַחֲשָׁבָה לָא אִתְעָבִיד כְּלָל.

אִי תְּרֵין שִׂרְטוּטִין בְּאַרְכָּא, דְּקַיְימִין כַּד אִתְפָּשַׁט מַשְׁכָא לַאֲחוֹרָא. הַאי לָאו בֵּיהּ מַחֲשָׁבִין, וְחָשִׁיב מַחֲשָׁבִין לְפוּם שַׁעֲתָא, וְאִתְעָבִיד, וְלָא מַחֲשָׁבָה דְּהִרְהֵר בֵּיהּ כְּלָל, אֶלָּא מַחֲשָׁבָה דְּאִיהוּ בִּבְהִילוּ וּזְעִירָא, אֲבָל הִרְהוּרָא וּמַחֲשָׁבָה לָא.

וְאִי תְּלַת רְשִׁימִין בְּאַרְכָּא. וּבְפוּתְיָא תְּרֵין אוֹ תְּלַת, כַּד אִתְפָּשַׁט מַשְׁכָא לַאֲחוֹרָא. הַאי אִיהוּ בַּר נָשׁ דְּאִיהוּ פְּקִיחָא, וְחָשִׁיב מַחֲשָׁבִין, וְכָל אִינּוּן מַחֲשָׁבִין דְּאִינּוּן לִסְטַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְקַיְּימָן בִּידֵיהּ, וּמַחֲשָׁבִין אַחֲרָנִין לָאו הָכִי.

אִי אַרְבַּע אוֹ חֲמִשָּׁה בְּאַרְכָּא, בְּאִתְפְּשָׁטוּ דְּמַשְׁכָא כִּדְקָאמְרַן, (דא איהו) כַּד שָׁרָאן עַל פּוּתְיָא, בִּתְלַת, אוֹ בְּאַרְבַּע, אוֹ מִתְּרֵין וּלְהָלְאָה. דָּא בַּר נָשׁ דְּמַחֲשָׁבוֹי לְאַבְאָשָׁא, וְאִשְׁתָּבַח בְּהוּ. וְדִיקְנִה וּגְבִינֵי עֵינוֹי סוּמָקִין, מְחַשֵּׁב לְבִישׁ וְאִשְׁתָּבַּח בְּהוּ. קִצְרָא דְּיוֹמִין אִיהוּ. פְּקִיחָא אִיהוּ. וְאַכְנַע תָּדִיר לִמְכִילָן דְּבִישׁ. אַצְלַח. וּלְסוֹפָא דְּיוֹמִין זְעִירִין אִסְתַּלָּק מֵעָלְמָא.

אַסְוָותָא לְהַאי תִּיּוּבְתָּא. כְּדֵין אִשְׁתְּכָחוּ תְּלַת רְשִׁימִין, אוֹ אַרְבַּע, וְשַׁרְיָין עַל תְּרֵין. תְּלַת רְשִׁימִין אוֹ ד’ בְּאַרְכָּא וְשַׁרְיָין עַל תְּרֵין בְּפוּתְיָא. דְּהָא כְּפוּם מִנְהֲגָא דְּבַר נָשׁ, הָכִי מִתְחַלְּפֵי שִׂרְטוּטִין, מִזְּמַן לִזְמַן. וְרָזָא דָּא (ישעיהו מ׳:כ״ו) הַמּוֹצִיא בְּמִסְפַּר צְבָאָם וְגוֹ’, מֵרֹב אוֹנִים וְאַמִּיץ כֹּחַ וְגוֹ’.

כְּמָה דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַחְלָף חַיָּילִין וּזְמָנִין בְּכֹכְבֵי שְׁמַיָא, יוֹמָא דָּא כָּךְ, וּלְיוֹמָא אַחֲרָא כַּךְ. (ודא איהו דאמרינן בצלותא דערבית ומחליף את הזמנים ומסדר את הכוכבים כפום דחלופא דזמנים כך איהו מסדר כוכבים.) כְּפוּם דְּאָדָם דִּלְגוֹ כָּל עוֹבָדוֹי. הָכִי אִתְחָזוּן בְּהַאי רְקִיעָא. וְהָכִי אִתְחָזֵי בְּהַאי מַשְׁכָא דְּהַאי אָדָם תַּתָּאָה. דְּאִיהוּ רְקִיעָא, עוֹר דְּחַפְיָא עַל כֹּלָּא.

וְכֹלָּא כְּפוּם גַּוְונָא דְּאָדָם דִּלְגוֹ, דְּהַאי לְזִמְנִין קָאִים בְּדִינָא, לְזִמְנִין בְּרַחֲמֵי, כְּהַהוּא גַּוְונָא מַמָּשׁ אַחְזֵי לְבַר. לְזִמְנִין כְּהַאי גַּוְונָא, וּלְזִמְנִין כְּהַאי גַּוְונָא כְּגַוְונָא דָּא לְתַתָּא בְּהַאי אָדָם, כְּמָה דְּאַמָרָן, לְזִמְנִין כְּהַאי גַּוְונָא, וּלְזִמְנִין כְּהַאי גַּוְונָא, וְרָזָא דָּא אָת ז’ אִתְכְּלִיל בֵּיהּ אָת י’.

וְרָזִין אִלֵּין בְּאֶצְבְּעָן דִּימִינָא, בִּזְעֵירָא וּבְרַבְרְבָא. וְסִימָן (דברים א׳:י״ז) כַּקָּטֹן כַּגָּדוֹל תִּשְׁמָעוּן. אֵלּוּ תְּרֵין אֶצְבְּעָן בְּרָזִין אִלֵּין, וְהָכִי אִינּוּן בְּרָזִין דְּאוֹלִיפְנָא מִנֵּיהּ דְּמֹר, (ולא אינון) בְּרָזֵי דְּרַב יֵיסָא סָבָא. מִכָּאן וּלְהָלְאָה שִׂרְטוּטִין אַחֲרָנִין, דְּאִקְרוּן כֻּלְּהוּ תוֹלְדוֹת, וְאִינּוּן תוֹלְדוֹת אָדָם, כְּמָה דִּכְתִּיב, (בראשית ב׳:ד׳) תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם, וְהָא אִתְּמַר, דְּכֹלָּא רָזָא דָּא. כְּגַוְונָא דָּא תוֹלְדוֹת אָדָם, בְּכָל אִינּוּן דִּיּוּקְנִין דְּאַנְפִּין, וּבְכָל אִינּוּן דְּקָאָמַרָן. וּבְאִלֵּין תוֹלְדוֹת דְּשִׂרְטוּטֵי יְדִין, דְּאִתְחַזְיָין בְּרָזִין פְּנִימָאִין, כְּמָה דְּאִתְחָזֵי.

זֶה סֵפֶר תוֹלְדוֹת אָדָם, לְשִׂרְטוּטִין, סִימָן זר”ה פס”ץ. רָזִין לְחַכִּימֵי לִבָּא, רזהס”ף, חָמֵשׁ אַתְוָון, בְּחָמֵשׁ תַּרְעִין, לְמִנְדַּע חָכְמָה בְּסוּכְלְתָנוּ.

תַּרְעָא קַדְמָאָה, ר’. בִּידָא אִית שִׂרְטוּטִין דְּקִיקִין, וְשִׂרְטוּטִין רַבְרְבִין. וְכֻלְּהוּ מִתְעָרְבֵי דָּא עִם דָּא. שִׂרְטוּטִין רַבְרְבִין דְּאִית בִּידָא, כַּד אִינּוּן תְּרֵין בְּאַרְכָּא, וּתְרֵין בְּפוּתְיָא, וְאָחִידוּ דָּא בְּדָא, דָּא אִיהוּ בְּרָזָא דְּאָת ה’, וּבְרָזָא דְּאָת ר’ וְדָחֵי לְאָת ז’, וְנָטִיל אִלֵּין תְּרֵין אַתְוָון. בְּפוּתְיָא נָטִיל ה’, בְּאַרְכָּא נָטִיל ר’, וְסִימָן דִּילֵיהּ ה”ר.

דָּא אִית לֵיהּ בִּידָא שְׂמָאלָא כְּהַאי גַּוְונָא בְּאִלֵּין שִׂרְטוּטִין רַבְרְבִין. אֲבָל אִינּוּן שִׂרְטוּטִין זְעִירִין דְּנָטְלָא יְמִינָא, לָא נָטְלָא שְׂמָאלָא. דִּימִינָא נָטְלָא, חַד שִׂרְטוּטָא דָּקִיק לְעֵילָּא בְּאַרְכָּא, וְחַד שִׂרְטוּטָא דָּקִיק לְתַתָּא, דְּאָחִיד בֵּין אִינּוּן תְּרֵין שִׂרְטוּטִין רַבְרְבָן. בְּפוּתְיָא אִית חַד שִׂרְטוּטָא דָּקִיק, דְּאָחִיד לְתַתָּא בְּאִינּוּן תְּרֵין דְּשַׁרְיָא עָלֵיהּ. וּבִשְׂמָאלָא לָאו הָכִי, וְרָזָא דִּילֵיהּ אִיהוּ בִּימִינָא, וְלָאו בִּשְׂמָאלָא.

הַאי אִיהוּ בַּר נָשׁ, דִּלְזִמְנִין תָּאִיב בְּבֵיתָא, וּלְזִמְנִין בְּאָרְחָא, דָּא לָא שָׁכִיךְ לִבֵּיהּ בְּהַאי וּבְהַאי. כַּד אִיהוּ בְּבֵיתָא תָּאִיב בְּאָרְחָא, וְכַד אִיהוּ בְּאָרְחָא, תָּאִיב בְּבֵיתָא. אַצְלַח תָּדִיר בְּאָרְחָא, וּלְזִמְנִין בְּבֵיתָא. דָּא אַצְלַח בְּאוֹרַיְיתָא, וּבְרָזֵי דְּאוֹרַיְיתָא אִי אִשְׁתְּדַל בְּהוּ. הַאי חָמֵי בְּשַׂנְאוֹי, תּוֹעַלְתָּא לְסַגִּיאִין בֵּיהּ. עַצְלָא אִיהוּ בְּמִלֵּי דְּעָלְמָא. אִי אִתְּעַר, אִתְּעָרוּן לְאוֹטָבָא לֵיהּ מִלְּעֵילָּא. זָכֵי בְּמִלּוֹי. דָּא אִיהוּ חֲמִידָא וּמְפַזֵּר מָמוֹנָא. טָב עֵינָא אִיהוּ. צְלוֹתֵיהּ אִשְׁתְּמַע. נָחִית וְסָלִיק בְּמָמוֹנָא.

דָּא אִיהוּ דִּלְזִמְנִין מִתְּבַּר לִבֵּיהּ לְגַבֵּיהּ מָארֵיהּ. וּכְדֵין אִשְׁתְּכָחוּ תְּלַת שִׂרְטוּטִין זְעִירִין, דִּמְעַבְּרָן בְּהַהוּא שִׂרְטוּטָא דָּקִיק, דְּאִתּוֹסָף עַל אִינּוּן תְּרֵין דְּפוּתְיָא, וְרָזָא דָּא ה’ דְּמִתְחַבְּרָא עם ר’. דָּא אָרְחָא, דָּא בֵּיתָא. דָּא חֶדְוָה, דָּא עֲצִיבוּ, דָּא תּוֹעַלְתָּא, דָּא עַצְלָא, דָּא טָב עֵינָא, דָּא חֲמִידָא, וּמְפַזֵּר מָמוֹנָא. דָּא מִתְּבַּר לִבֵּיהּ, וְתָב לְמָארֵיהּ.

תַּרְעָא תִּנְיָינָא, ז’. בִּימִינָא, בְּקַסְטִירוּ דְּקוֹלְטָא, רְשִׁימִין שְׁכִיחֵי, כַּד אִשְׁתְּכָחוּ תְּלַת שִׂרְטוּטִין רַבְרְבִין בְּפוּתְיָא, וּתְרֵין רַבְרְבִין בְּאַרְכָּא, וְחַד מֵאִינּוּן דְּאָרְכָּא, אָחִיד בְּאִינּוּן תְּרֵין דְּפוּתְיָא, וְחַד אַחֲרָא לָא אָחִיד בְּהוּ. הַאי אִית פַּסְלוּ בְּזַרְעֵיהּ, מִסִּטְרָא דַּאֲבוֹי, אוֹ מִסִּטְרָא דְּאִמֵּיהּ.

וּכְדֵין מִשְׁתַּכְּחֵי לְתַתָּא מֵאִינּוּן תְּלַת שִׂרְטוּטִין דְּפוּתְיָא, תְּרֵין שִׂרְטוּטִין דְּקִיקִין, דַּאֲחִידָן בְּהוּ לְתַתָּא. הַאי אִיהוּ בַּר נָשׁ, מְתַקֵּן עוֹבָדוֹי, קָמֵי בְּנֵי נָשָׁא, וְלִבֵּיהּ לָא קְשׁוֹט. וּלְזִמְנָא דְּסִיב, אַהְדָּר לְאִתְתַּקְנָא. כְּדֵין אִשְׁתְּכָחוּ אִינּוּן תְּרֵין שִׂרְטוּטִין בְּאָרְכָא, אֲחִידָן בְּאִינוּן דְּפוּתְיָא, דָא עִם דָא. וּתְרֵין אַחֲרָנִין עִמְהוֹן בְּאֶמְצָעִיתָא, דְּקִיקִין, וְדָא בְּאַרְכָּא. וּתְלַת דְּקִיקִין בְּפוּתְיָא, וְרָזָא דָּא ז’ דְּמִתְחַבְּרָא בְּאָת ר’.

וְכַד אִיהוּ סִיב וְתָב כִּדְקָאמְרַן, אִתְתָּקַּן אִיהוּ בְּרָזָא דְּאָת ר’, וְאִתְחֲבָּר בְּאָת ז’. לְבָתַר כַּד הַאי אִתְתָּקַּן, אִיהוּ תָּדִיר בִּלְחִישׁוּ, וְכָל עוֹבָדוֹי בִּלְחִישׁוּ. אֲבָל לָאו אִיהוּ בְּקִיּוּמָא כַּדְקָא חֲזִי בְּגִין דְּהַהוּא פַּסְלוּ, עַד לָא אִתְיָיאָשָׁא בֵּיהּ. (מכאן אוליפנא מאן דפסיל זרעיה עד תלת דרין לא אתייאשא ההוא פסילו (דף ע”ז ע”ב) מלכשכשא. בגין כך תנינן ווי ליה לההוא בר נש דפסל זרעיה ולא חייש ליקרא דמאריה. פסיל זרעיה ודאי.)

וּלְבָתַר דְּאִתְיָיאָשָׁא. הַהוּא פְּסִילוּ, כְּדֵין אִשְׁתְּכָחוּ שִׂרְטוּטִין בִּידָא יְמִינָא, אַרְבַּע וְחָמֵשׁ. אַרְבַּע בְּאַרְכָּא, חָמֵשׁ בְּפוּתְיָא. וְרָזָא דָּא ז’, וְאִתְחֲבָּר בְּאָת ה’. הַאי לְזִמְנִין אַצְלַח, לְזִמְנִין לָא אַצְלַח. אַצְלַח בְּאוֹרַיְיתָא, וּלְסוֹף יוֹמוֹי, אַצְלַח אֲפִילּוּ בְּמָמוֹנָא.

תַּרְעָא תְּלִיתָאָה, ה’. בִּימִינָא, כַּד אִשְׁתְּכָחוּ חָמֵשׁ שִׂרְטוּטִין בְּפוּתְיָא, וּתְלַת בְּאַרְכָּא, וְאִשְׁתְּכַח הַהוּא שִׂרְטוּטָא דְּאֶמְצָעִיתָא מֵאִינּוּן תְּלַת, דָּא אִיהוּ בְּרָזָא דְּאָת ה’, וְאִסְתְּמִיךְ בְּאוֹת ס’.

בְּזִמְנָא דְּאִשְׁתְּכַח הַהוּא שִׂרְטוּטָא דְּאֶמְצָעִיתָא, דְּעָאל וְאָחִיד גּוֹ אִינּוּן חָמֵשׁ שִׂרְטוּטִין דְּפוּתְיָא, דָּא אִיהוּ בַּר נָשׁ עָצִיב וְרָגִיז גּוֹ בֵּיתֵיהּ, וּבְגוֹ בְּנֵי נָשָׁא לָאו הָכִי. קַמְצָן אִיהוּ בְּבֵיתֵיהּ, וְרָגִיז וְכָפִין, וּלְזִמְנִין לָא. לְבַר מִבֵּיתֵיהּ לָאו הָכִי. אַצְלַח בְּעוֹבְדֵי עָלְמָא. כַּד אִשְׁתָּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא אִסְתַּכִּיל זְעֵיר וְאִתְהַדָּר בָּהּ. מְהֵימָנָא אִיהוּ, אֲבָל לָאו כָּל זִמְנָא. וְהַהוּא זִמְנָא דְּלָאו מְהֵימָנָא, אַחְזֵי גּוָֹון קְשׁוֹט, וְלָא קְשׁוֹט בִּשְׁלִימוּ. בְּדִינָא יִצְלַח. מְהֵימָנָא אִיהוּ בְּרָזִין דְּאוֹרַיְיתָא, דָּא אִיהוּ בְּרָזָא דְּאָת ה’, וְאִתְחֲבָּר בְּאָת ס’.

וְאִי אַרְבַּע שִׂרְטוּטִין בְּפוּתְיָא, וְחָמֵשׁ בְּאַרְכָּא, תְּרֵין מֵאִינּוּן דְּאָרְכָּא, עָאלִין גּוֹ אִינּוּן אַרְבַּע, דָּא אִיהוּ בַּר נָשׁ חַדֵּי בְּבֵיתֵיהּ, וְאִתְחַזֵּי עָצִיב לִבָּא לְבַר, וְלָאו הָכִי דְּכֵיוָן דְּמַלִּיל עִם בְּנֵי נָשָׁא, אַחְזֵי חֵדוּ וְאִתְכְּוָון בְּמִלּוֹי.

תְּלַת שִׂרְטוּטִין זְעִירִין עָאלִין גּוֹ אִינּוּן דְּאָרְכָּא, דָּא אִית לֵיהּ חַד רְשִׁימוּ אוּכָם בְּגוּפֵיהּ, וּתְלַת שַׂעֲרִין תַּלְיָין בְּהַהוּא רְשִׁימוּ, וְהַהוּא רְשִׁימוּ אִיהוּ כְּעִגּוּלָא, וְחַד תְּבִירָא (חבורא) בְּרֵישֵׁיהּ. וּלְהַאי רְשִׁימָא, קָרָאן לֵיהּ חַכִּימֵי לִבָּא, דְּיַדְעִין רָזִין אִלֵּין, רֵישׁ נִשְׁרָא. רְשִׁימוּ דָּא, אִתְחָזֵי לְזִמְנִין, בֵּין כִּתְפוֹי. וּלְזִמְנִין, בִּדְרוֹעָא יְמִינָא. וּלְזִמְנִין, עַל יְדָא יְמִינָא בְּאֶצְבְּעוֹי.

אִי רְשִׁימָא דָּא רֵישׁ נִשְׁרָא, אִיהוּ בְּאֹרַח מֵישָׁר בְּתִיקוּנוֹי, יִסְתַּלַּק לְעוּתְרָא וְלִיקָרָא. וְאִי הַהוּא רֵישׁ נִשְׁרָא אִתְהַפַּךְ לַאֲחוֹרָא, יִזְכֶּה לְבֵנִין לְזִמְנִין. אֲבָל כַּד אִיהוּ סִיב, יִזְכֶּה לְעוּתְרָא יַתִּיר, וְלִיקָר סַגְיָא, יַתִּיר מֵעוּלְמוֹי, וְיַצְלַח בְּאוֹרַיְיתָא, אִי אִשְׁתַּדַּל בָּהּ.

רֵישׁ נִשְׁרָא דָּא, אִתְחָזֵי לְזִמְנִין אוּכָמָא, וּלְזִמְנִין גּוָֹון דְּלָא סוּמָק זְעֵיר, דְּלָא אִצְטְבַּע כָּל כַּךְ. לְזִמְנִין בְּשַׂעֲרִין לְזִמְנִין שְׁעִיעַ, וְכֹלָּא חַד סִימָנָא אִיהוּ, וּבְחַד דִּינָא אִתְדָּן.

וְאִי הַהוּא גּוָֹון סוּמָק אִצְטְבַּע יַתִּיר, וְקָאִים בִּגְוָונֵיהּ, זְמַן זְעֵיר הוּא דְּאִצְטְבַע, בְּגִין דְּאִלֵּין גַּוְונִין, לְזִמְנִין קַיְימִין נְהִירִין, וּלְזִמְנִין חֲשׁוּכִין. וְאִי אִצְטְבַּע הַהוּא סוּמָק וְנָהִיר, כְּדֵין אִית בִּידָא שְׂמָאלָא, תְּלַת שִׂרְטוּטִין בְּאַרְכָּא, וּתְלַת בְּפוּתְיָא, וְחַד דָּקִיק עַל אִינּוּן דְּפוּתְיָא, וְחַד דָּקִיק עַל אִינּוּן דְּאָרְכָּא. וּבִידָא יְמִינָא אִתּוֹסָף חַד בְּפוּתְיָא בִּלְחוֹדוֹי. הַאי בַּר נָשׁ שָׁכִיב בְּנִּדָּה, וְלָא תָּב מִינֵּהּ לְמָארֵיהּ.

וְכַד תָּב בִּתְיוּבְתָּא, אִשְׁתָּאָרוּ אִינּוּן שִׂרְטוּטִין בִּידָא שְׂמָאלָא, וְהַהוּא דְּאִתּוֹסָף בִּימִינָא, אִתְעָדֵי מִנֵּיהּ, וְאִתְעָדֵי הַהוּא סוּמָקָא, דְּלָא אִתְחָזֵי נָהִיר כָּל כַּךְ מִנֵּיהּ. וּלְזִמְנִין דְּאַף עַל גַּב דְּתָב, לָא אַעְדִּיוּ מִנִּיהּ הַהוּא סוּמָקָא, עַד זְמַן. הַאי אִיהוּ בְּרָזָא דְּאָת ה’, וְאִתְעָדֵי אָת ס’, וְעָאל תְּחוֹתוֹי אָת ץ’, וְאִתְחֲבָּר אָת ה’ בְּאָת ץ’. הַאי בָּעֵי תִּקּוּנָא לְנַפְשֵׁיהּ בִּבְהִילוּ. חַכִּימָא דְּלִבָּא דְּחָמֵי לֵיהּ, חוֹבָתָא אִית עָלֵיהּ, לוֹמַר לֵיהּ זִיל אַסֵּי לְנַפְשָׁךְ.

וְאִי תְּלַת שִׂרְטוּטִין בְּאַרְכָּא, וְחַד בְּפוּתְיָא, דָּא אִיהוּ בְּרָזָא דְּאָת ה’ בִּלְחוֹדֵיהּ. וּלְזִמְנִין אִתְחַבַּר בְּרָזָא דְּאָת ז’. הַאי אִיהוּ בַּר נָשׁ תָּאִיב בָּתַר בִּצְעִין דְּעָלְמָא. וְאִי לָאו, רָדִיף בָּתַר נָשִׁין, וְתֵיאוּבְתֵיהּ נִאוּפִים. וְאַף עַל גַּב דְּתָאִיב לְבִצְעִין דְּעָלְמָא, הַאי לָא אַעְדִּיו מִנֵּיהּ, וְלָא אַכְסִיף. עֵינוֹי שְׁקִיעִין וּמַלִּיל בְּהוּ.

אִי תָּב לְמָארֵיהּ מִתְחַלְּפֵי שִׂרְטוּטִין. תְּלָת בְּפוּתְיָא וְחַד לְאָרְכָּא, וְאִינּוּן תְּרֵין דְּקִיקִין קַיְימִין בְּקִיּוּמָא, כְּדֵין רְעוּ דִּילֵיהּ יַתִּיר בְּאִתְּתֵיהּ, וְאִתְדְּבַק בָּהּ. חַד דָּקִיק יַתִּיר, עָאל בֵּין אִינּוּן תְּרֵין דְּקִיקִין. כְּדֵין אִתְחַבַּר אָת ה’ בְּאָת ז’.

וְאִי שִׂרְטוּטָא חַד בְּאַרְכָּא וְאַרְבַּע בְּפוּתְיָא, וּתְלַת דְּקִיקִין קַיְימִין עַל הַהוּא חַד, וְחַד עַל אִינּוּן אַרְבַּע. עַל דְּרוֹעָא שְׂמָאלָא, אִית לֵיהּ תְּלַת קִסְטְרִין דְּקִיקִין, דְּאִתְיְלִידוּ בֵּיהּ מִיּוֹמִין זְעִירִין, וְחַד שַׂעֲרָא תַּלְיָא, בְּהַהוּא חַד דְּרֵישָׁא. הַאי אִיהוּ רָדִיף בָּתַר נְאוּפָא דְּאֵשֶׁת חַבְרֵיהּ. מָארֵיהּ דִּזְדוֹנָא אִיהוּ. אַגְזִים בְּעֵינָא שְׂמָאלָא, בְּלָא מִלּוּלָא כָּלַל, וְאַשְׁלִים. וּבְגִין דְּאִיהוּ מָארִיהּ זְדוֹנָא, לָא חָיִישׁ לִיקָרָא דְּמָארֵיהּ, לְאָתָבָא קָמֵיהּ. לְבָתַר קָטִיל חִוְיָא לֵיהּ, אוֹ בַּר נָשׁ סוּמָקָא.

וְאִי אַרְבַּע בְּאַרְכָּא, וּתְלַת בְּפוּתְיָא, וְאִינּוּן דְּסַלְּקִין לְעֵילָּא אַעְדִּיוּ מִנֵּיהּ. הַאי, תָּבַר לִבֵּיהּ לְגַבֵּי מָארֵיהּ, וְתָב בְּתִיוּבְתָא. כְּדֵין אִיהוּ בְּרָזָא דְּאָת פ’, וְאִתְחֲבָּר בְּאָת ה’. עַל אִלֵּין, וְעַל אִינּוּן דִּכְוָותֵיהּ, כְּתִיב, (ישעיהו נ״ז:י״ט) שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב.

עַד הָכָא, כָּל אִינּוּן רָזִין דְּתוֹלְדוֹת אָדָם, דְּאִינּוּן תוֹלְדוֹת, דְּאִתְיְלִידוּ בֵּיהּ מִזְּמַן לִזְמַן, כְּפוּם אָרְחוֹי דְּבַר נָשׁ. זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּאִינּוּן דְּיַתְבִין קָמֵיהּ דְּמֹר, וְזָכוּ לְמִשְׁמַע מִפּוּמֵיהּ רָזִין דְּאוֹרַיְיתָא. זַכָּאָה אִינּוּן בְּהַאי עָלְמָא, וְזַכָּאִין אִינּוּן לְעָלְמָא דְּאָתֵי. אָמַר ר’ שִׁמְעוֹן, זַכָּאִין אַתּוּן חַבְרַיָּא, דְּכָל רָזִין לָא אָנִיס לְכוּ, כַּמָּה דּוּכְתִּין עִלָּאִין אִזְדַּמְּנָן לְכוּ לְעָלְמָא דְּאָתֵי.

R. Simeon said: ‘Ye are worthy in this world and ye are worthy in the world to come. Blessed are my eyes that will be worthy to see it all when I enter the world to come. For my soul calls to the Ancient of Days: “Thou preparest a table before me in the presence of my enemies; thou anointest my head with oil; my cup runneth over” (Ps. 23, 5). And the Holy One, blessed be He, calls concerning us: “Open ye the gates, that the righteous people which keepeth truth may enter in” (Isa. 26, 2).’ Then they began to discourse on the verse: “And they (the Hayoth) had the hands of a man, under their wings, on their four sides” (Ezek. 1, 8). ‘This’, said they, ‘has been explained by the Fellowship as referring to the hands stretched out to receive penitents who return to God. But the expression “the hands of a man” also signifies all those forms and supernal mysteries which the Holy One has stamped upon man and ordered in his fingers outwardly and inwardly and in the “palm” (Kaph). When the Holy One created man He set in him all the images of the supernal mysteries of the world above, and all the images of the lower mysteries of the world below, and all are designed in man, who stands in the image of God, because he is called “the creation of the palm”, and this is the mystery of the letter Kaph. Supernal mysteries and symbols are contained in this; the Ten Words, five belonging to the right side and five to the left, are all united in it as one mystery. Therefore it says: “I will also smite my one palm (kaph) upon the other” (Ezek. 21, 17), meaning that the Lord will cause the two hands to be divided, so that blessing will depart from the world and the glory of Israel shall be given over to the nations. But when they are united as one, it is as it says: “One vessel (kaph, lit. palm) of ten shekels of gold” (Num. 7, 14). When they were united “God created Man in His own image.” Man was in the Divine mind, in the inner mystery. God created him, male and female in one, “in the image of God”, symbolized by the palm. For when man was created, what is it that is written concerning him? “Thou hast clothed me with skin and flesh, and hast fenced me with bones and sinews” (Job 10, 11).

פָּתַח וְאָמַר (שמות י״ח:כ״א) וְאַתָּה תֶחזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שׂוֹנְאֵי בָצַע, הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ. אֲבָל וְאַתָּה תֶחזֶה, תִּבְחַר לָא כְּתִיב. אֶלָּא תֶחזֶה: לְפוּם חֵיזוּ דְּעַיְינִין. בְּמַאי. בְּדִיּוּקְנָא דְּבַר נָשׁ בְּאִלֵּין שִׁית סִטְרִין דְּקָאָמַרְתּוּן וְכֹלָּא בְּהַאי קְרָא. וְאַתָּה תֶחזֶה, חַד, בְּשַׂעְרָא. מִכָּל הָעָם, תְּרֵין, בְּמִצְחָא. אַנְשֵׁי חַיִל, תְּלַת, בְּאַנְפִּין. יִרְאֵי אֱלֹהִים, אַרְבַּע, בְּעַיְינִין. אַנְשֵׁי אֱמֶת, חָמֵשׁ, בְּשִׁפְוָון. שׂוֹנְאֵי בָצַע, שִׁית, בְּיָדִין. בְּשִׂרְטוּטֵיהוֹן.

MOREOVER THOU SHALT PROVIDE (lit. behold) OUT OF ALL THE PEOPLE, ETC.. Said R. Simeon: It does not say “thou shalt choose”, but “thou shalt behold”, namely, by means of the gift of inner sight of those characteristics which we have mentioned. All are indicated in this verse: “thou shalt look” refers to the hair; “of all the people” to the forehead; “for able men” to the face; “God-fearing” to the eyes; “men of truth” to the lips; and “hating covetousness” to the hands. All these are the signs by which to recognize men

דְּאִלֵּין אִינּוּן סִימָנִין, לְאִשְׁתְּמוֹדְעָא בְּהוּ בְּנִי נָשָׁא, לְאִינוּן דְּרוּחַ חָכְמְתָא שַׁרְיָא עָלַיְיהוּ. וְעִם כָּל דָּא, מֹשֶׁה לָא אִצְטְרִיךְ דָּא, אֶלָּא מַה כְּתִיב, וַיִּבְחַר מֹשֶׁה אַנְשֵׁי חַיִל מִכָּל יִשְׂרָאֵל. בְּגִין דְּרוּחָא קוּדְשָׁא הֲוָה אָתֵי לְגַבֵּיהּ, וְאוֹדַע לֵיהּ, וּבֵיהּ הֲוָה חָמֵי כֹּלָּא.

signs, that is, to those on whom the spirit of wisdom rests. And yet Moses had no need of these signs, for we read: “And Moses chose able men out of all Israel” (V. 25); he chose them by the inspiration of the Holy Spirit

מְנָא לָן, דִּכְתִּיב כִּי יִהְיֶה לָהֶם דָּבָר בָּא אֵלַי. בָּאִים אֵלַי לָא כְּתִיב, אֶלָּא בָּא אֵלַי, דָּא רוּחַ קוּדְשָׁא, דְּהֲוָה אָתֵי לְגַבֵּיהּ, וּבֵיהּ הֲוָה יָדַע, וְלָא אִצְטְרִיךְ לְכָל דָּא לְאִסְתַּכְּלָא וּלְעַיְינָא, אֶלָּא לְפוּם שַׁעֲתָא הֲוָה יָדַע מֹשֶׁה.

for we read: “When they have a matter, he cometh unto me” (v. 16); this “he” in the singular instead of “they ” in the plural indicates that it refers to the Holy Spirit. So there was no necessity for him to use the gift of inner sight in order to find out who were the right persons: he knew at once whom to choose through the enlightenment of the Holy Spirit.

כְּהַאי גַּוְונָא, יָדַע שְׁלֹמֹה מַלְכָּא, יָדַע בְּכוּרְסְיֵיהּ, דְּרוּחַ קוּדְשָׁא שַׁרְיָא עָלֵיהּ, דְּכָל מַאן דְּקָרִיב לְכוּרְסְיֵיהּ, דְּחִילוּ וְאֵימָתָא נָפִיל עָלֵיהּ, וּבֵיהּ הֲוָה דָּאִין דִּינָא בְּלָא סָהֲדִין. בְּגִין דְּדִיּוּקְנִין הֲווֹ בְּכוּרְסְיֵיהּ, וְכָל מַאן דְּמִקְרַב בְּשִׁקְרָא, מְכַשְׁכְּשָׁא הַהוּא דִּיּוּקְנָא, וַהֲוָה יָדַע שְׁלֹמֹה מַלְכָּא, דִּבְשִׁקְרָא קָאֲתֵי. בְּגִין כַּךְ, אֵימָתָא דְּכוּרְסְיֵהּ הֲוָה נָפִיל עַל כֹּלָּא, וְכֻלְּהוּ אִשְׁתְּכָחוּ זַכָּאִין קָמֵיהּ.

Similarly Solomon, in all the legal cases brought before him, could give his decisions without the aid of any witnesses, because the Holy Spirit was present at his throne, and everyone coming near to it was overcome with fear and trembling. There was an invisible figure hidden in the throne, and when any one uttered a false plea it made a sound by which Solomon knew at once that the person was not telling the truth.

מַלְכָּא מְשִׁיחָא בְּרֵיחָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (ישעיהו י״א:ג׳) וַהֲרִיחוֹ בְּיִרְאַת יְיָ’ וְלא לְמַרְאֵה עֵינָיו יִשְׁפּוֹט וְגוֹ’. וּתְלַת אִלֵּין, דָּנוּ עָלְמָא, בְּלָא סָהֲדִין וְהַתְרָאָה. שְׁאַר בְּנֵי עָלְמָא עַל פּוּם סָהֲדִין, עַל מֵימָר אוֹרַיְיתָא. חַכִּימִין דְּאִשְׁתְּמוֹדְעָן בְּאִינּוּן דִּיּוּקְנִין, עָלַיְיהוּ לְאַזְהָרָא לִבְנֵי עָלְמָא, וּלְמֵיהַב אַסְוָותָא לִבְנֵי נָשָׁא, וּלְאַסֵּי נַפְשַׁיְיהוּ. זַכָּאִין אִינּוּן בְּהַאי עָלְמָא, וְזַכָּאִין אִינּוּן בְּעָלְמָא דְּאָתֵי.

But the Messiah will discern persons by their odour, for of him it says: “His scent will be in the fear of the Lord, and he shall not judge after the sight of his eyes, neither reprove after the hearing of his ears” (Isa. 11, 3). These three judged without witnesses and without warning; all others must judge according to the law, and must decide by the word of witnesses. The wise who are adepts in physiognomical lore must warn men and provide healing for their souls. Blessed are they in this world, and blessed in the world to come.’

Yitro, Chapter 12

רזא דרזין (שמות י״ח:כ״א) ואַתָּה תֶחֱזְה מִכָּל הָעָם. זֶה סֵפֶר תוֹלְדוֹת אָדָם. דָּא סֵפֶר מֵאִינּוּן סִפְרִין, סְתִימִין ועֲמִיקִין, (נ”א דא ספרא מאינון סתימין ועמיקין) אָמַר ר’ שִׁמְעוֹן, אֲרִימִית יְדָי בְּצַּלּוּ לְמַאן דְּבָרָא עָלְמָא, דְּאַף עַל גַּב דִּבְּהַאי קְרָא גָּלוּ קַדְמָאֵי סְתִימִין עִלָּאִין, אִית לְאִסְתַּכְּלָא וּלְעַיְינָא בְּרָזִין דְּסִפְרָא דְּאָדָם קַדְמָאָה, דְּמִתַּמָּן אִתְמַשְּׁכָא סִפְרָא גְּנִיזָא דְּשְׁלֹמֹה מַלְכָּא.

MOREOVER, THOU SHALT LOOK ABOUT AND CHOOSE OUT OF ALL THE PEOPLE, ABLE MEN. R. Isaac and R. Jose were one day studying the Torah in Tiberias. R. Simeon passed by and asked them what they were engaged upon. They answered him: ‘The words which we have learned from thee, Master,’ ‘Which?’ said he. They replied: ‘It arises out of the verse: “This is the book of the generations of man; in the day when God created man, in the likeness of God made he him” (Gen. 5, 1). We were taught,’ they said, ‘that this verse indicates that the Holy One showed to the first man all the future generations of mankind: all the leaders, all the sages of each period.

זֶה: דְּתַלְיָא בֵּיהּ כֹּלָּא. זְה: אִילָנָא דְּחַיִּי. זֶה: וְלָא אַחֲרָא דְּגַלֵּי. (מאי) זֶה: כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר, (שמות י״ב:ב׳) הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים, זְה נִיסָן וְלָא אַחֲרָא.

that there are two books, an upper and a lower book. The lower book is the “book of remembrance”, and the upper one is called ” this”. And in order to show that the two are not separated, but form one, it is written “this is the book”.

זֶה סֵפֶר, לְאַשְׁגָּחָא וּלְגַלָּאָה תוֹלְדוֹת אָדָם, אִילָנָא דְּגַלֵּי תוֹלְדוֹת אָדָם. וְעָבִיד אִיבִין לְאַפָּקָא לְעָלְמָא. זְה סֵפֶר, לְמִנְדַּע חָכְמְתָא סְתִימָא וַעֲמִיקָא, דְּאִתְּמְסַר לְאָדָם קַדְמָאָה, בְּדִיּוּקְנָא דִּבְנֵי נָשָׁא, חָכְמְתָא דָּא אִתְמְסַר לִשְׁלֹמֹה מַלְכָּא, ויָרִית לָהּ וְכָתַב בְּסִפְרֵיהּ.

אוֹלִיפְנָא, דְּמֹשֶׁה אִתְקָשֵׁי בְּדָא, עַד דְּאָתַת שְׁכִינְתָּא וְאוֹלִיפַת לֵיהּ, והִיא חָמַאת וּבָרִירַת לְכָל אִינּוּן גּוּבְרִין דְּאִתְחָזוּן בְּפַרְצּוּפָא, וְתַמָּן אוֹלִיף מֹשֶׁה חָכְמְתָא דָּא, וְעָיִיל בְּגַוִּיהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב ואַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם. הַהוּא דִּכְתִּיב בֵּיהּ (תהילים ק״ב:כ״ח) ואַתָּה הוּא וּשְׁנוֹתֶיךָ לֹא יתַּמּוּ. (נחמיה ט׳:ו׳) וְאַתָּה מְחַיֶּה אֶת כֻּלָּם. (תהילים ג׳:ד׳) וְאַתָּה יְיָ’ מָגֵן בַּעֲדִי.

וְאַתָּה תֶחֱזְה, וְתִסְתַּכַּל בְּהָא. אַנְתְּ, וְלָא אַחֲרָא, לְמִנְדַּע וּלְאִסְתַּכְּלָא בְּשִׁתִין רִבּוֹא. בְּשִׁית סִטְרִין אִית לְאִסְתַּכְּלָא. בְּדִיּוּקְנִין דִּבְנֵי נָשָׁא, וּלְמִנְדַּע חָכְמְתָא עַל בּוּרְיִיהּ. ואִלֵּין אִינּוּן בְּשַׂעְרָא. בְּעַיְינִין. בְּחוֹטָמָא. בְּשִׁפְוָון. בְּאַפִּין. בְּיָדִין. בְּאִינּוּן שִׂרְטוּטִין דְּיָדִין. וּבְשִׁית סִטְרִין אִלֵּין, כְּתִיב וְאַתָּה תֶחֱזְה. וְאַתָּה תֶחֱזְה, בְּשַׂעְרָא,

בִּקְמִיטִין דְּמִצְּחָא, בְּאִלֵּין קְרִיצִּין דְּעַל עַיְינִין. מִכָּל הָעָם, בְּעַיְינִין. בְּדוּקִין דְּעֵינָא, וּבִּקְמִיטִין דִּתְחוֹת עֵינָא. אַנְשֵׁי חָיִל, לְמֵיקָם חֵילָא דִּבְהוּ בְּהֵיכָלִין דְּמַלְכָּא. בִּצְּהִיבוּ דְּאַפִּין. בְּאַפִּין, בִּקְמִיטוּ דְּאַפִּין. בִּרְשִׁימוּ דִּבְהוּ בְּדִיקְנָא. שׂנְאֵי בָצַּע, בְּיָדִין, בְּשִׂרְטוּטֵי יְדִין, רְשִׁימִין דִּבְהוּ. וְכֻלְּהוּ שִׁית סִטְרִין רְמִיזִין הָכָא, דְּאִתְמְסָרוּ לְמֹשֶׁה, לְאִסְתַּכְּלָא וּלְמִנְדַּע חָכְמְתָא סְתִימָאָה, וחָכְמְתָא דָּא, יָרְתָּן זַכָּאֵי קְשׁוֹט כְּדְקָא יֵאוֹת, זכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן.

כְּתִיב (איוב י׳:י״א) עוֹר וּבָשָׂר תַּלְבִּישֵׁנִי וגוֹ’, (ע”ז ע”א) כְּגַוונָא דָּא עָבֵד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְעֵילָּא, דַּרְגִּין עַל דַּרְגִּין, אִלֵּין עַל אִלֵּין, סְתִימִין גּוֹ סְתִימִין, וְחַיָּילִין וּרְתִיכִין, אִלֵּין עַל אִלֵּין, הָכִי עָבִיד בְּכָל אִינּוּן, עַרְקִין וְגִידִין, וְאִלֵּין אִינּוּן גַּרְמִין, וְקַיְימִין בְּקִיּוּמָא דְּדַרְגִּין עִלָּאִין, ואִלֵּין אִקְרוּן (ויקרא ק”ע ע”א) בָּשָׂר, דַּרְגִּין ושֻׁלְטָנוּתָא דְּקֵץ כָּל בָּשָׂר, וְכָל אִינּוּן דְּאִתְהֲנוּן מִתְּנָנָא דְּבָשָׂר, דְּרֵיחִין דְּקָרְבְּנִין, ואַחֲרָנִין דְּשַׁלְטִין בַּבָּשָׂר. ועֵילָּא מִכֻּלְּהוּ עוֹר, מַשְׁכָא (דאתפטותא דרקיע ואיהו עור דמשכא) דְּחָפֵי עַל כֹּלָּא.

כְּגַוונָא דְּעָבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כֹּכָבִים וּמַזָּלוֹת דִּרְקִיעָא, בְּמַשְׁכָא לְאִסְתַּכְּלָא בְּהוּ, וְאִינּוּן אוֹתוֹת הַשָּׁמַיִם, וּלְמִנְדַּע בְּהוּ חָכְמְתָא. הָכִי עָבֵד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּבְנִי נָשָׁא, רְשִׁימִין וּקְמִיטִין בְּהַהוּא פַּרְצּוּפָא דְּאָדָם, כְּאִינּוּן כֹּכָבִים וּמַזָּלוֹת, לְמִנְדַּע וּלְאִסְתַּכְּלָא בְּהוּ חָכְמְתָא סַגְיָא, וּלְאִתְנַהֲגָא בְּהוּ גּוּפָא.

כְּמָה דְּמִתְחַלְּפֵי בְּמַשְׁכָא חֵיזוּ דִּרְקִיעָא, דְּכֹּכָבַיָּא וּמַזָּלֵי, לְפוּם עוֹבָדִין דְּעָלְמָא, הָכִי מִתְחַלְּפִין חֵיזוּ דִּרְשִׁימִין וּקְמִיטִין בְּמַשְׁכָא דְּבַּר נָשׁ, לְפוּם עוֹבָדוֹי מִזְּמַן לִזְמַן. וּמִלִּין אִלֵּין לָא אִתְמְסָרוּ אֶלָּא לְזָכָּאֵי קְשׁוֹט, לְמִנְדַּע וּלְאַלְפָא חָכְמְתָא סַגְיָא.

זֶה סֵפֶר תוֹלְדוֹת אָדָם, מִזְּמַן לִזְמַן, לְפוּם עוֹבָדוֹי דְּאָדָם, הָכִי אִתְיְלִידוּ, וְאִתְרְשִׁימוּ ואִתְחַלְּפוּ בֵּיהּ רְשִׁימִין מִזְּמַן לִזְמַן. דְּהָא בְּזִמְנָא דְּרוּחָא קֻדְשָׁא שַׁרְיָא בְּגַוִּיהּ, הָכִי עָבִיד תוֹלְדוֹת, וְאַחְזֵי רְשִׁימִין הַהוּא רוּחַ לְבַר.

וּבְזִמְנָא דְּמִתְעַבְּרָא וְזָז מִנֵּיהּ רוּחַ קֻדְשָׁא, וְאַתְיָא רוּחַ מִסְאֲבָא, וְהַהוּא רוּחַ מִסְאֲבָא הוּא מְכַשְׁכְּשָׁא בְּגַוִּיהּ, ואַחְזֵי לְבַר חֵיזוּ יְדִיעָאן, וּרְשִׁימִין דְּאִשְׁתְּמוֹדְעָן בֵּיהּ בִּקְמִיטִין בְּמַשְׁכָא לְבַר. וְאַף עַל גַּב (דשערא ומצחא וחוטמא ועיינין, וכל אינון סימנין, קיימין על קיומייהו.)

זר”ה פס”ץ, אָת דָּא דְּמִתְחַלְּפָא תָּדִיר בְּהָא חָכְמְתָא. בְּאָת זַיִ”ן, מִלָּה דְּקַיְּימָא בְּשַׂעְרָא הֲוָה וְסִימָנִיךְ זַיִ”ן, וּמָאנֵי קְרָבָא דְּשִׁמְשׁוֹן, בְּשַׂעְרָא. וְדָא הוּא נִזְרָא דֶּאֱלהִים עָלֵיהּ. דְּקַיְּימָא

שַׂעֲרָא לְאִשְׁתְּמוֹדְעָא, וְתַלְיָא. דָּא קַיְּימָא בְּאָת ז’, ואִתְחֲבָּר בֵּיהּ אָת צּ’. דָּא עָאל וְאַפִּיק ס’.

אִי שַׂעֲרָא דָּא תַּלְיָא ואוּכָם, וּבְמִצְּחָא תְּלָתָא שִׂרְטוּטִין מִסִּטְרָא דִּימִינָא, וּתְרֵין מִשְּׂמָאלָא, וְלָא מִתְחַבְּרָן אִלֵּין בְּאִלֵּין. בִּסְטַר יְמִינָא אִית תְּלָתָא רְשִׁימִין דְּקִיקִין, דְּעַבְרִין עָלַיְיהוּ. וְאִינּוּן שְׁבִילִין לְמֶעְבַּר עַל אִינּוּן שִׂרְטוּטִין אַחֲרָנִין. וּבִסְטַר שְׂמָאלָא חָמֵשׁ, וְחַד מִנֵּיהּ זְעֵיר בְּאַרְכֵּיהּ. דָּא קַיְּימָא בְּגוֹ אָת ז’ וְאָת ץ’. כְּדֵין תִּשְׁכַּח קְרִיצִּין תַּקִּיפִין דְּעַל חוֹרֵי עֵינוֹי, דְּמִתְחַבְּרָן דָּא בְּדָא.

דָּא אִיהוּ בַּר נָשׁ מָארֵיהּ דְּרוּגְזָא, וְלָא בִּבְהִילוּ, וְנַיְיחָא דִּילֵיהּ בְּעִכּוּבָא. חָשִׁיב בְּגַרְמֵיהּ דְּאִיהוּ חַכִּים. וְלָאו הָכִי. זָקִיף רֵישָׁא לְאִסְתַּכְּלָא תָּדִיר. מָארֵי מָצּוּתָא לְבַר. בְּבֵיתֵיהּ לָאו הָכִי. אוֹרַיְיתָא לָא חָשִׁיב לְאִסְתַּכְּלָא בָּהּ. מִלִּין דִּבְנֵי נָשָׁא חֲשִׁיבִין עָלֵיהּ כְּמָטוּל, ואָתִיב מִלִּין תַּקִּיפִין עָלַיְיהוּ.

וְאִי מִתְפָּרְשָׁן קְרִיצִּין דָּא מִן דָּא, מָטוּ וְלָא מָטוּ, כְּדֵין תִּשְכַּח בְּמִצְּחָא לְסִטְרָא דִּימִינָא, תְּרֵין שִׂרְטוּטִין רַבְרְבִין וחַד זְעֵירָא, וּתְרֵין רְשִׁימִין זְעִירִין דְּעָאלִין בֵּינַיְיהוּ לְפוּתְיָא. וְלִסְטַר שְׂמָאלָא תְּרֵין, חַד רַבְרְבָא, וְחַד זְעֵירָא, וְחַד רְשִׁימוּ זְעֵיר דְּעָאל בְּחַד וְלָא מָטֵי לְתִנְיָינָא.

דָּא אִיהוּ מָארֵיהּ דְּרוּגְזָא, לְפוּם שַׁעֲתָא אִתְמְלֵי רוּגְזָא, וּלְפוּם שַׁעֲתָא שָׁכִיךְ רוּגְזֵיהּ, וּמָארֵי קְטָטָא בְּבֵיתֵיהּ, ולָאו בְּרוּחַ נַיְיחָא. זִמְנָא חֲדָא בְּעָלְמָא (נ”א ביומוי) אָתִיב תּוּקְפִין לִבְנֵי נָשָׁא. אִסְתַּכַּל לְתַתָּא. מִצְּחֵיהּ קָמִיט בְּרוּגְזֵיהּ, וְדָמִי כְּכַלְבָּא, וּמִיָּד שָׁכִיךְ וְאָתִיב רְכִיכִין. דָּא אִיהוּ בַּר נָשׁ, דְּרוּחָא דִּילֵיהּ וּרְעוּתָא לְאִשְׁתַּדְּלָא דִּילֵיהּ, בִּסְחוֹרָתָא (עזרא ד׳:כ׳) וּמִנְדָּה בְלוֹ והָלַךְ וּבְאִשְׁתַּדְּלוּתֵיהּ, סָלִיק לְמָמוֹנָא. דְּהָא אִתְחַלָּף אָת ץ’ בְּאָת ס’.

וְאִי מִתְפָּרְשָׁן קְרִיצִּין דָּא מִן דָּא, וְשַׂעֲרִין אַחֲרָנִין עַיְילִין בֵּין דָּא לְדָא זְעִירִין. דָּא נָטִיר דְּבָבוּ סַגִי תָּדִיר. טַב אִיהוּ בְּבֵיתֵיהּ. וְחַדֵי ועָצִּיב בִּבְנֵי נָשָׁא, דָא קַיְּימָא בֵּין ץ’ וּבֵין ס’. טָמִיר מָמוֹנֵיהּ. לָא בָּעֵי לְאַגְלוּיֵי, וּלְאִתְגְּלֵי בְּעוֹבָדוֹי. קַמְצָּן אִיהוּ. וְשַׂעֲרֵיהּ גָּבִיל דָּא עִם דָּא, וְתַלְיָיא. לָא חָשִׁיב גַּרְמֵיהּ לְמִלְבַּשׁ כְּדְקָא יֵאוֹת. מַה דְּלָבִישׁ לָא אִתְתַּקַּן בֵּיהּ. מִצְּחֵיהּ רַבְרְבָא, תְּלַת שִׂרְטוּטִין בִּימִינָא, ואַרְבַּע בִּשְׂמָאלָא תְּרֵין רְשִׁימִין עַיְילִין בֵּינַיְיהוּ.

דָּא כַּד מַלִּיל פָּשִׁיט מַשְׁכָא וְאִינּוּן דְּמִצְּחָא, שִׂרְטוּטִין לָא אִתְחָזוּן כָּל כַּךְ. כָּפִיף רֵישֵׁיהּ אָזִיל. יְמִינָא מִנֵּיהּ שְׂמָאלָא. שְׂמָאלָא מִנֵּיהּ יְמִינָא. עָצִּיב תָּדִיר אֲנִינָא אִיהוּ, מָארֵיהּ דְּלִישָׁנָא בִּישָׁא. חָשִׁיב גַּרְמֵיהּ חַכִּים בְּכָל עוֹבָדוֹי. מָארֵי דְּבָבוּ בְּכָל אִינּוּן דְּמִשְׁתַּדְּלָן בְּאוֹרַיְיתָא.

בִּדְרוֹעָא שְׂמָאלָא, אִית לֵיהּ רְשִׁימָא אוּכָמָא, וד’ שַׂעֲרִין זְעִירִין בָּהּ, וּתְרֵין רַבְרְבִין דְּתַלְיָין בֵּיהּ סוּמָקִין. שַׂעֲרָא שְׁעִיעַ ותָלֵי, ואִיהוּ, לָאו סוּמָק, וְלָאו אוּכָם, מִצְּחָא דִּילֵיהּ לָא רַב וְלָא זְעֵיר. דָּא קַיְּימָא בֵּין אָת ס’, וּבֵין אָת ץ’ כְּלִילָא בְּאָת ז’.

חָד שִׂרְטוּטָא רַב בְּמִצְּחֵיהּ, דְּאַזְלָא בְּפוּתְיָא, מִסִּטְרָא דָּא לְסִטְרָא דָּא. תְּרֵין שִׂרְטוּטִין אַחֲרָנִין, אֲבָל לָא רְשִׁימִין כָּל כַּךְ, דְּהָא לָא קַיְּימִין מִסִּטְרָא דָּא לְסִטְרָא דָּא, כְּהַאי. אַרְבַּע קְמִיטִין זְעִירִין קַיְּימִין, בֵּין תְּרֵין קְרִיצִּין, עַל רֵישָׁא דְּחוֹטָמָא לְעֵילָּא.

דָּא אִיהוּ מָארֵיהּ דְּחֶדְוָה, חַכִּים, פְּקִיחַ, וַותְרָן בְּמָמוֹנֵיהּ, בְּכָל מַה דְּאִשְׁתַּדַּל לְמִנְדַּע אִיהוּ חַכִּים. לְפוּם שַׁעֲתָא רָגַז, וּלְפוּם שַׁעֲתָא נָח רוּגְזֵיהּ, לָא נָטַר דְּבָבוּ לְעָלְמִין. לְזִמְנָא טָב, וּלְזִמְנָא לָאו הָכִי כָּל כַּךְ, קָאִים בְּמַתְקְלָא. כַּד תָּב לְמָארִיהּ, מָארֵיהּ אָחִיד בִּידֵיהּ, וסָלִיק לִיקָר סַגְיָא. כֹּלָּא צְּרִיכִין לֵיהּ. אָת ס’ אַזְלָא לְדִידֵיהּ תָּדִיר יַתִּיר מֵאָת ץ’. כָּל אִינּוּן דְּיָעֲטִין עָלֵיהּ עֵיטָא בִּישָׁא, לָא מַצְּלִיחִין, וְלָא אִתְקְיָים הַהוּא עֵיטָא, וְלָא יַכְלִין לְאַבְאָשָׁא לֵיהּ. אִתְחָזֵי רַמָּאָה וְלָאו הָכִי הוּא. אָת ס’ ואָת ץ’ מַגִּיחִין עָלֵיהּ, וּבְּגִין כָּךְ סָלִיק וְנָחִית. כַּד תָּב לְמָארֵיהּ, אָת ס’ נָצַּח, וְאִתְעָבִיד רְעוּתֵיהּ בְּכֹלָּא. רַחֲמָן אִיהוּ. וּבָכֵי כַּד אִתְמְלֵי רַחֲמִין.

חָד רְשׁוּמָא אִית לֵיהּ בִּדְרוֹעָא יְמִינָא, וְקַיְּימָא פַּרְצּוּפָא, וְלֵית עָלֵיהּ שַׂעֲרִין כְּלַל. ואִי שַׂעֲרָא קְמִיטָא, וְלָא תָּלֵי תְּחוֹת אוּדְנִין, ואִיהוּ קָמִיט לְעֵילָּא מֵאוּדְנִין דָּא קַיְּימָא בְּמִלּוּלֵיהּ.

מִצְּחֵיהּ רַב וְלָאו כָּל כַּךְ. שִׂרְטוּטִין דִּילֵיהּ חָמֵשׁ. תְּלַת עַבְרִין מִסִּטְרָא דָּא לְסִטְרָא דָּא, וּתְרֵין לָא עַבְרִין. מָארֵי קְטָטָה אִיהוּ, וּבְבֵיתֵיהּ יַתִּיר. כָּל עוֹבָדוֹי בִּבְהִילוּ, אִתְחָזֵי טָב, וְלָאו הָכִי. שָׁבַח גַּרְמֵיהּ בְּמָה דְּלָא אִית בֵּיהּ. דָּא קָאִים בְּאָת ז’ לְחוּד, וסָלִיק לְמֵרָחִיק בְּאָת צּ’ לְחוֹד, מָטֵי ולָא מָטֵי אָת ס’ לֵית בֵּיהּ כְּלָל. וַותְרָן בְּמִלּוּלֵיהּ ולָא יַתִּיר, אָעִיל גַּרְמֵיהּ בְּמָה דְּלָא אִתְחָזֵי לֵיהּ, מַאן דְּאִשְׁתַּתַּף בַּהֲדֵיהּ, אִצְּטְרִיךְ לְאִסְתַּמְּרָא מֵחֲמִידוּ דִּילֵיהּ, אֲבָל אַצְּלַח אִיהוּ בַּהֲדֵיהּ.

שַׂעֲרָא דְּתָלֵי וְלָא שְׁעִיעַ, וְשַׂעֲרֵיהּ רַב. חָמֵשׁ שִׂרְטוּטִין בֵּיהּ, דְּמָטוּ וְלָא מָטוּ דָּא לְדָא, עַיְינִין דִּילֵיהּ צְּהִיבִין פִּקְחִין. דָּא כָּפִיף רֵישֵׁיהּ. אִתְחָזִי טָב וְזַכָּאָה, ולָאו הָכִי. שָׁבַח גַּרְמֵיהּ. אִי אִשְׁתָּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא כְּבַר נָשׁ רַב. תַּקִּיף בְּיִצְּרֵיהּ. כַּד מַלִּיל, אַקְמִיט חוֹטָמֵיהּ וּפָשִׁיט מַשְׁכָא דְּמִצְּחֵיהּ. כָּל עוֹבָדוֹי לְחֵיזוּ דִּבְנֵי נָשָׁא, אַצְּלַח בְּמָמוֹנָא, רַמָּאָה אִיהוּ בְּכָל עוֹבָדוֹי. מָארֵי דְּלִישָׁנָא בִּישָׁא. יָדַע לְאִסְתַּמְּרָא מִבְּנֵי נָשָׁא בְּכֹלָּא. שִׁגְעוֹנָא בֵּיהּ, וְאִתְכַּסֵּי בְּמָה דְּאִיהוּ עָבִיד. אָעִיל קְטָטִין בִּלְחִישׁוּ.

אוּדְנוֹי רַבְרְבָן, קַיְימִין בְּקִיּוּמַיְיהוּ תְּחוֹת שַׂעֲרָא, דָּא קַיְּימָא בְּאָת ץ’ וְאָת ז’, וּבְגִין כַּךְ עוֹבָדוֹי לְחֵיזוּ בְּנֵי נָשָא. בֵּין כִּתְפוי תַּלְיָין תְּלַת שַׂעֲרִין בְּלָא רְשִׁימָא כְּלָל. מַאן דְּאִשְׁתַּתַּף בַּהֲדֵיהּ לָא אַצְּלַח. ואִיהוּ אַצְּלַח בְּרַמָּאוּתָא דִּילֵיהּ, וְאִתְחַזִּי זַכָּאָה לְאַחֲרָא, וְחָשִׁיב דְּעָבַד לָקֳבְלֵיהּ עוֹבָדֵי קְשׁוֹט.

שַׂעֲרָא קְמִיטָא ותָלֵי תְּחוֹת אוּדְנִין, אִי אִיהוּ רַוָוק, חַד שִׂרְטוּטָא בְּמִצְּחֵיהּ, וּתְלַת קְמִיטִין עַל רֵישָׁא דְּחוֹטְמִין, בֵּין קְרִיצִּין דִּילֵיהּ. מָארֵיהּ דְּחֶדְוָה אִיהוּ. פְּקִיחָא בְכֹלָּא. רַמָּאָה. וותְרָן אִיהוּ, עָבִיד וַותְּרָנוּתָא לְאִינוּן דִּמְקָרְבִין בַּהֲדֵיהּ. דָּא קַיְּימָא בְּאָת ס’ וְאָת ז’. וְכַד הֲוִי סִיב, מִתְחַלְּפָן (ס”א ציורא דאתוון) אַתְוון, אָת ז’ בְּרֵישָׁא, וְאָת ס’ בַּהֲדֵיהּ. לָאו אִיהוּ וותְרָן, אֶלָּא בְּבֵיתֵיהּ. אַצְּלַח בְּמָמוֹנֵיהּ. רַמָּאָה לָא הֲוִי. אַעְדֵּי גַּרְמֵיהּ מֵהַהוּא אָרְחָא.

עַל קְרִיצָּא שְׂמָאלָא, אִית חַד רִישׁוּמָא זְעֵיר, דְּמָחָה לֵיהּ בַּר נָשׁ בְּיוֹמֵי עוֹלְימוֹי, אָטִים עֵינָא יְמִינָא. חָמֵשׁ קְמִיטִין עַל רֵישָא דְּחוּטָמֵיהּ, בְּפוּתְיִיהּ בֵּין קְרִיצֵּי עֵינוֹי. שַׂעֲרָא קְמִיטָא זְעֵיר עַל רֵישֵׁיהּ. קָמִיט דְּעַיְינִין. דָּא אִיהוּ בְּאָת ז’ בִּלְחוֹדוֹי. בְּלָא סָכְלְתָנוּ. שִׁגְעוֹנָא בְּלִבֵּיהּ. בָּהִיל בְּעוֹבָדוֹי. חַד שִׂרְטוּטָא עַל מִצְּחֵיהּ. וְאַרְבַּע אַחֲרָנִין זְעִירִין. לֵית בֵּיהּ מְהֵימָנוּתָא, לָא יִשְׁתָּתַּף בַּר נָשׁ בַּהֲדֵיהּ, דְּלָא יִצְּלַח. חַיָּיבָא אִיהוּ לְמָארֵיהּ בְּכָל עוֹבָדוֹי.

חַד תּוּלְדוּתָא זְעֵירָא אִית לֵיהּ עַל יַרְכָא שְׂמָאלָא. לְזִמְנִין אִתְמְחֵי, וּלְזִמְנִין אִתְיילִיד. וְאִי אַרְבַּע שִׂרְטוּטִין עַל מִצְּחֵיהּ, כָּל הָנִי אִית בֵּיהּ, אֲבָל לֵית בַּהּ תּוּלְדָתָא. וְאִי תְּלַת רַבְרְבִין וּתְלַת זְעִירִין, שַׁפִּירוּ דְּשַׂעֲרָא אִיהוּ, וְאִיהוּ בְּאֶמְצָּעִיתָא. עֲד כָּאן רָזָא דְּשַׂעֲרָא.

מִצְּחָא מִתְפָּרְשָׁא בְּשַׂעְרָא, וּמִצְּחָא מִתְפָּרְשָׁא בְּעַיְינִין, עֵינָא מִתְפָּרְשָׁא בְּשַׂעְרָא, לְד’ סִטְרִין. בְּבַת עֵינָא, בִּגְוָונִין דְּעֵינָא, בְּחִוּורוּ דְּעֵינָא, בְּאוּכָּמוּ דְּעֵינָא. כָּל אִסְתַּכְּלוּתָא לְאִסְתַּכְּלָא, בְּכָל אִינּוּן סִימָנִין דְּשִׁית דְּקַאָמְרָן, לֵית לְהוּ אֶלָּא מי”ג שְׁנִין וּלְעֵילָּא, דְּאִתְפָּרְשָׁא רוּחַ קֻדְשָׁא מֵרוּחַ מְסָאֲבָא. בַּר בְּשִׂרְטוּטֵי בִּלְחוֹדוֹי, דְּשִׂרְטוּטִין בֵּין זְעֵירָא וּבֵין רַב מִתְחַלְּפֵי תָּדִיר וכֵן בְּכֻלְּהוּ.

כְּתִיב (שמות י״ח:כ״ה) וַיִּבְחַר מֹשֶׁה אַנְשֵׁי חָיִל מִכָּל יִשְׂרָאֵל וְגוֹ’, דְּאִילּוּ עַל אִינּוּן סִימָנִין אַחֲרָנִין בָּעָא וְלָא אַשְׁכַּח. וְכֵן (דברים א׳:ט״ו) הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִידוּעִים לְשִׁבְטֵיכֶם. מַאי יְדוּעִים. דְּאִשְׁתְּמוֹדְעָאן בְּאִינּוּן סִימָנִין, ואַשְׁכַּח, בַּר נְבוֹנִים דְּלָא אַשְׁכַּח.

עֵינָא בְּרָזָא דְּאָת ר’ וְאָת פ’, דְּגְבִינִין חִוָּורִין וְשַׂעֲרָא סוּמָקָא. אִי גְּבִינִין דְּעֵינוֹי חִוָּורִין, דָּא הוּא בַּר נָשׁ דְּאִצְּטְרִיכוּ בְּנֵי נָשָׁא לְאִסְתַּמְּרָא מִנֵּיהּ. כָּל מִלּוֹי בְּרַמָּאוּתָא. פְּקִיחָא אִיהוּ. נָטִיר דְּבָבוּ. דָּא אִיהוּ בְּאָת ר’ בִּלְחוֹדוֹי. ולָא אִתְחַבָּר בַּהֲדֵיהּ אָת פ’. אָת דָּא, אַזְלָא ושָאט עָלֵיהּ, וְלָא אִתְיַשְּבָא בֵּיהּ. עֵינוֹי דְּדָא שְׁקִיעִין, בָּהִיל בְּעוֹבָדוֹי. וְכֵן כָּל מַאן דְּעֵינוֹי שְׁקִיעִין, אִצְּטְרִיךְ לְאִסְתַּמְּרָא מִנֵּיהּ בְּכָל עוֹבָדִין. רַמָּאָה אִיהוּ, וּבְרַמָּאוּתֵיהּ יָהִיב טַעֲמָא לְמִלּוֹי.

מִצְּחָא דִּילֵיהּ רַב, ולָא עִגּוּלָא. תְּרֵין רְשִׁימִין רַבְרְבִין אַזְלִין בְּפוּתְיָא דְּמִצְּחֵיהּ, מִסְּטָר לִסְטָר, וְאַרְבַּע זְעִירִין. שַׂעֲרָא דִּילֵיהּ תַּלְיָא. קָרִיר מוֹחָא אִיהוּ. וְעַל דָּא פְּקִיחָא הֲוִי. אוּדְנוֹי זְעִירִין, בִּדְרוֹעוֹי שַׂעֲרָא רַב. נָקִיד אִיהוּ בִּנְקוּדִין דִּרְשִׁימִין אוּכָּמִין. וְאִי רְשִׁימִין סוּמָקִין, תָּב לְזִמְנִין לְמֶעְבַּד טִיבוּ, וְאִתְקַיַּים בֵּיהּ זִמְנָא זְעֵירָא, וּלְזִמְנִין תָּב לְקִלְקוּלֵיהּ. חַמְדָּן אִיהוּ.

זַרְעָא דְּדָוִד בְּהִפּוּכָא. דָּוִד מַלְכָּא יָרִית דָּא סוּמָקָא שַׁפִּירָא, לְמֶעְבַּד דִּינָא, וּלְמֶעְבַּד שַׁפִּירוּ דְּעוֹבָדוֹי. עֵינוֹי עַיְנִין דְּרַחֲמֵי, יַתְבִין עַל שְׁלִימוּ, סַלְּקִין חִנָּא וְחִסְדָּא. חַד חוּטָא יְרוֹקָא אָזִיל בְּגַוַּויְיהוּ. בְּשַׁעֲתָא דְּאַגָּח קְרָבָא, הַהוּא חוּטָא אִתְהַפַּךְ ואִתְהָוִי סוּמָקָא כְּוורְדָא. נָח רוּגְזֵיהּ בִּקְרָבָא, תָּב הַהוּא חוּטָא כְּמִלְקַדְּמִין. נִסִּין (כסין) רַבְרְבִין הֲווֹ בְּעֵינוֹי. הֲווֹ חַדָּאן. תְּאִיבִין לְמֵחֱמֵי. נְקוּדִין בִּתְלַת גַּוונִין, חִדוּ דְּלִבָּא הֲווֹ בְּלֵב כֹּלָּא, חַיָּיבַיָּא דְּמִסְתַּכְּלִין בְּהוּ, הֲווֹ זָעִין וְדָחֲלִין, סַלְּקִין בְּלִבַּיְיהוּ אֵימָתָא וּדְחִילוּ.

מִצְּחָא דִּילֵיהּ רַב עִגּוּלָא בִּשְׁפִירוּ, וכָל אַתְוָון אִתְחָזוּן וְסַלְּקִין בֵּיהּ, אִלֵּין סַלְּקִין ואִלֵּין נַחְתִּין. אִינּוּן דְּנַחְתִּין סַלְּקִין, יַהֲבִין דּוּכְתָּא אִלֵּין לְאִלֵּין. בְּגִין כַּךְ רְשִׁימִין דִּילֵיהּ סַלְּקִין בְּאַרְכָּא לְעֵילָּא. גְּבִינִין דְּעֵינוֹי רַחֲמִין לְרַחֲמָנוּתָא. לָא אוּכָּמִין וְלָא סוּמָקִין, אֶלָּא בֵּין תְּרֵין גַּוְונִין. בַּת עֵינָא דִּלְגוֹ, אַחְזֵי כָּל דִּיוּקְנִין דְּעָלְמָא, חוּטָא סוּמָקָא סַחֲרָא לֵיהּ, וְחֶדְוָוא סְחוֹר סְחוֹר כֹּלָּא.

שֵׁירוּתָא, דְּחַיָּיבִין מְקָרְבִין לְמֵחֱמֵי, אִינּוּן חַיָּיבַיָּא חָמָאן לוֹן חַיְיכָאן, רַחֲמֵי חִנָּא וְחִסְדָּא. לְבָתַר תּוּקְפָּא וּדְחִילוּ וְאֶמְתָּנוּ ורוּגְזָא. וְעֵינוי יונִים לְגַבַּיְיהוּ. מַאי יוֹנִים. דְּעַבְדִין לוֹן אוֹנָאָה לְחַיָּיבַיָּא. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (ויקרא כ״ה:י״ז) לֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ וּכְתִיב (שיר השירים א׳:ט״ו) עֵינַיִךְ יוֹנִים. מְקָרְבָן, וּמְרַחֲקָן. כָּל דִּיּוּקְנִין דְּעָלְמָא כֻּלְּהוּ כְּלִילָן בְּאַנְפּוֹי. שַׂעֲרָא דְּרֵישֵׁיהּ, הֲוָה רָשִׁים בִּגְוָונִי שִׁבְעָה זִינֵי דַּהֲבָא.

At beginning, when the wicked approach to look upon them, and the same laugh, for there is kindness, beauty, and compassion. After, strength, fear, terror, and anger. His eyes are like doves when turned towards them. What are dove’s eyes? They are eyes that deceive the wicked, as it is written, (Vayikra 25:14) „You shall not oppress one another.” And written in a book (Shir Hashirim 1:15) „You have dove’s eyes.” They attract and repels (them). All the images of the world are in his face. The hairs on his head are blazed with the colors of seven types of gold.

חֲמֵינָא בְּסִפְרָא דְּאָדָם קַדְמָאָה, דְּאָמַר הָכִי דִּיּוּקְנִין דִּמְשִׁיחָא קַדְמָאָה, לְסִיהֲרָא, גּוָֹון דִּילֵיהּ, זָהָב יְרַקְרַק בְּאַנְפּוֹי. גּוָֹון דִּילֵיהּ, זְהַב אוֹפִיר בְּדִיקְנֵיהּ. גּוָֹון דִּילֵיהּ, זְהַב שְׁבָא בִּגְבִינוֹי. גּוָֹון דִּילֵיהּ (דברי הימים ב ג׳:ו׳) זְהַב פַּרְוַיִם, בִּקְרִיצִּין דְּעַל עֵינוֹי. גּוָֹון דִּילֵיהּ, זָהָב סָגוּר בְּשַׂעְרָא דְּרֵישֵׁיהּ. גּוָֹון דִּילֵיהּ, זָהָב מוּפַז עַל חַדּוֹי בְּלוּחָא דְּעַל לִבֵּיהּ. גּוָֹון דִּילֵיהּ זְהַב תַּרְשִׁישׁ, עַל תְּרֵין דְּרוֹעִין. כָּל שִׁבְעָה גַּוְונִין אִלֵּין, הֲווֹ רְשִׁימִין, עַל כָּל אִינּוּן דּוּכְתֵּי דְּשַׂעֲרוֹי.

בִּדְרוֹעָא יְמִינָא, הֲוָה חָקִיק וְרָשִׁים רְשׁוּמָא חֲדָא סָתִים מִבְּנֵי נָשָא, מִגְדָּל חָקִיק בְּאַרְיִה. וְאָלֶף זְעֵירָא רָשִׁים בְּגַוִּיהּ, וְסִימָנָא דָּא (שיר השירים ד׳:ד׳) אֶלֶף הַמָּגֵן תָּלוּי עָלָיו. כָּל זִמְנָא דְּאַגָּח קְרָבָא, הַהוּא רְשִׁימָא סַלְּקָא וּבַלְטָא, וְעַל מִגְדָּל מְכַשְׁכְּשָׁא הַאי אָלֶף, וּכְדֵין אִתְתָּקַּף לְאַגָּחָא קְרָבָא. כַּד עָאל בִּקְרָבָא מְכַשְׁכְּשָׁא הַהוּא אַרְיֵה, וּכְדֵין אִתְגַּבָּר כְּאַרְיִה, וְנֶצַּח קְרָבִין. והַהוּא מִגְדָּל אִתְרְהִיט, וסִימָנֵיהּ (משלי י״ח:י׳) בּוֹ יָרוּץ צַּדִּיק וְנִשְׂגַּב. וְנִשְׂגַּב דָּוד מִשַּׂנְאוֹי דְּלָא יַכְלִין לְגַבֵּיהּ. וּמִן סִמָנִין אִלֵּין וּרְשִׁימִין אִלֵּין, הֲווֹ רְשִׁימִין בְּדַרְעֵיהּ שְׂמָאלָא. רְשׁוּמָא דְּבַר נָשׁ אַחֲרָא לָאו כְּהַאי.

עַיְינִין צְּהִיבִין פְּקִיעִין, שִׁגְעוֹנָא בְּלִיבֵּיהּ. מִצְּחָא רַב. שַׂעֲרוֹי סַגִּיאִין, תַּלְיָין, רְחִיקִין מִמַּשְׁכָא דְּרֵישָׁא. פְּקִיחָא אִיהוּ. פּוּם מְמַלֵּל רַבְרְבָן. שִׂפְוָון דִּילֵיהּ עַתִּיקִין מָארֵיהּ דְּלִישָׁנָא בִּישָׁא.

בְּמִצְּחֵיהּ תְּלַת שִׂרְטוּטִין, אִי בְּעֵינֵיהּ תְּרֵין שוּרְיָיקֵי סוּמָקֵי, דָּא הֲוָה בְּאָת ר’ בִּלְחוֹדוֹי, וְשׁוּרְיְיקָא זָהִיר לְגַבַּיְיהוּ. עֲבֵירָה אִזְדַּמְּנַת לְגַבֵּיהּ, ואִשְׁתֵּזִיב מִינָהּ.

וְאִי שׁוּרְיְיקָא חֲדָא סוּמָקָא לְגוֹ בְּעֵינָא, קַיְּימָא בְּאַרְכָּא, וּתְרֵין זְעִירִין תְּחוֹתֵיהּ, וְחַד דְּאַעְבַּר בְּעֵינוֹי. דְּדֵין אִית לֵיהּ עֵיטָא בִּישָׁא, בְּאִתְּתָא אֲסוּרָה, וַעֲדַיִן עֵיטָא קַיְּימָא. כְּדֵין תִּשְׁתְּכַח בְּמִצְּחֵיהּ, חַד שִׂרְטוּטָא לְאָרְכָּא. מִקְּרִיצָּא יְמִינָא חַד שַׂעֲרָא וְאַרְבַּע זְעִירִין תְּחוֹתֵיהּ, וְחַד דְּאַעְבַּר בֵּינַיְיהוּ לְפוּתְיִיהּ.

וְאִי יִתְפְּרַשׁ מֵהַהוּא חַטָאָה, תִּשְׁכַּח בְּעֵינֵיהּ, תְּרֵין שׁוּרְיָיקֵי דְּקִיקִין, אַזְלִין בְּפוּתְיִיהּ דְּעֵינָא, וְלָא אַעְבָּר חַד בֵּינַיְיהוּ, וְכֵן בְּמִצְּחָא. וּמִזְמַן דְּאִתְפְּרַשׁ מֵהַהוּא חוֹבָה, הוּא מִזְּמַן ט’ יוֹם, דְּהָא מִתַּמָּן וּלְהָלְאָה, יִתְמַחוּן רְשִׁימִין אִלֵּין, וְיִתְיְילִדוּ אַחֲרָנִין.

עַיְינִין דְּקִיקִין, וּמִתְהַפְּכָן זְעִיר בְּסוּמָקָא. דָּא אִיהוּ פְּקִיחָא. כָּל מִלּוֹי (ס”א בתיובתא) בְחִיוּבָא. בְּמִצְּחוי תִּשְכַּח רְשִׁימִין תְּלַת. חַד רַב, דְּאַעְבַּר מִסִּטְרָא דָּא לְסִטְרָא דָּא. וּתְרֵין אַחֲרָנִין דְּלָא עַבְרִין. קְרִיצִּין דְּעֵינוֹי רַבְרְבִין. מָארֵיהּ דְּקַשְׁיוּ אִיהוּ. כַּד מַלִּיל, קָמִיט בְּחוּטְמִין, בְּרוּגְזִיהּ, (ס”א או) אִי בְּקַשְׁיוּ דְּלִבֵּיהּ. זָקִיף שׁוּם בִּישׁ עָלֵיהּ. בִּישׁ בְּעֵינֵי דְּכֹלָּא. כֹּלָּא שַׂנְאִין לֵיהּ. אַצְּלַח לְזִמְנִין וּלְזִמְנִין לָא.

תְּלַת שַׂעֲרִין רַבְרְבִין בְּחַדּוֹי עַל לִבֵּיהּ. שִׂפְוָון דִּילֵיהּ עַתִּיקִין, מָארֵיהּ גָּאוּתָא בְּשִׁגְעוֹנָא. לִישָׁנָא בִּישָׁא.

שַׂעֲרוֹי שְׁעִיעִין רַבְרְבִין וְסַגִּיאִין. אַנְפּוֹי אַנְפִּין אֲרִיכִין זְעֵיר, וְעַגּוּלִין זְעֵיר, לְזִמְנִין אִתְחָרַט מִכָּל מַה דְּעָבַד וְתָב לְקִלְקוּלֵיהּ. בְּעֵינֵיהּ תִּשְׁכַּח שׁוּרְיָיקֵי, תְּרֵין בְּעֵינָא דִּימִינָא, וְחַד בְּעֵינָא דִּשְׂמָאלָא. אוּדְנוֹי זְעִירִין, קַיְימִין בְּקִיּוּמָא.

זַרְעָא דְּדָוִד בְּהִפּוּכָא. זַרְעָא דְּדָוִד כָּל סִימָנִין אִלֵּין לְטָב, וּלְמֶעְבַּד טִיבוּ. בַּר שִׂפְוון רַבְרְבִין, דְּכָל מַאן דְּשִׁפְוָותֵיהּ רַבְרְבִין, מָארֵיהּ דְּלִישָׁנָא בִּישָׁא אִיהוּ, בֵּין זַכָּאָה, בֵּין חַיָּיבָא. בַּר אִי צַּדִּיק גָּמוּר הוּא. וּבְזַכְיוּ דִּילֵיהּ נָצַּח וְנָטִיר גַּרְמֵיהּ.

עַיְינִין יְרוֹקִין, זְעִיר מִגָּוִון סוּמָק אָזִיל בֵּינַיְיהוּ, בְּמִצְּחֵיהּ תְּרֵין רְשׁוּמִין, מִסִּטְרָא דָּא לְסִטְרָא דָּא, וְחַד לְעֵילָּא זְעֵירָא, וְחַד לְתַתָּא. אִיהוּ בְּאָת פ’ וְאָת ר’. דָּא מִצְּחֵיהּ רַב בְּעִגּוּלָא, אִיהוּ טָב לְכֹלָּא. יָהִיב מִכָּל מַה דְּאִית לֵיהּ לְכָל בַּר נָשׁ. ותְרָן אִיהוּ. שַׂעֲרוֹי שְׁעִיעַ וְתָלֵי. בִּסְטַר יְמִינָא אִית לֵיהּ חִוָּורוּ דְּשַׂעֲרֵי, מִיּוֹמָא דְּאִתְבְּרֵי.

מַתְנִיתִין. בְּנֵי עָלְמָא מָארֵיהוֹן דְּסָכְלְתָנוּ, פְּקִיחִין מָארֵיהוֹן עַיְינִין, דִּמְהֵימָנוּתָא, דִּי הֲוָה גְּנִיזָא בְּכוּ. מַאן מִנְּכוּן דְּסָלִיק וְנָחִית. מַאן דִּי רוּחַ אֱלָהִין קַדִּישִׁין בֵּיהּ. לִיקוּם וְלִינְדַע, בְּשַׁעֲתָא דְּסָלִיק בִּרְעוּתָא דְּרֵישָׁא חִוָּורָא, לְמִבְרֵי אָדָם, בָּטַשׁ בְּגוֹ בּוּצִּינָא חֲדָא, וּבָטַשׁ בּוּצִּינָא בִּפְשִׁיטוּ דְּנָהִיר, והַהוּא פְּשִׁיטוּ דְּבוּצִּינָא אַפִּיק נִשְׁמָתִין.

אוּף הָכִי בָּטַשׁ גּוֹ טִנָרָא חֲדָא תַּקִּיפָא, ואַפִּיק הַהוּא טִינָרָא שַלְהובָא חֲדָא מְלַהֲטָא, מְרֻקָּמָא בְּכַמָּה גַּוונִין, וְהַהוּא שַׁלְהוֹבָא סַלְּקָא וְנַחְתָּא, עַד דְּהַהוּא פְּשִׁיטוּ (נ”א פטישו) בָּטַשׁ בֵּיהּ, וְתָב ואִתְיְשָׁב בְּדוּכְתֵּיהּ, ואִתְעָבִיד רוּחָא דְּחַיִּיא.

וְהַהוּא רוּחָא אִתְתְּחָם, וְנָטִיל גּוָֹון חַד מִשִּׁמְשָׁא. נָחִית לְתַתָּא, נָטִיל גּוָֹון חַד מִסִּיהֲרָא. סָטָא לִימִינָא, נָטַל גּוָֹון מַיָּיא, כָּלִיל בְּפוּמָא דְּאַרְיֵה חֲדָא. סָטָא לִשְׂמָאלָא, נָטַל גּוָֹון אֶשָּׂא, כָּלִיל בְּפוּמָא דְּחָד שׁוֹר, סוּמָקָא כְּוַורְדָא. סָטָא לְקַמֵיהּ, נָטַל גּוָֹון רוּחָא, כָּלִיל בְּפוּמָא דְּחָד נֶשֶׁר רַבְרְבָא, רַב גַּדְפִּין, מָארֵיהּ דְּנוֹצָּה, כָּל גַּוונִין בֵּיהּ מִתְחַמָּאן. סָטָא לַאֲחוֹרָא, נָטַל גּוָֹון עַפְרָא, כָּלִיל מד’ סִטְרֵי עָלְמָא. בְּפוּמָא דְּאָדָם, וְכָל דִּיּוּקְנִין מִסְתַּכְּלָן לְגַבֵּיהּ.

אִתְיָישַּׁב הַהוּא רוּחָא בְּהַהוּא עַפְרָא, וְאִתְלָבַשׁ בֵּיהּ. כְּדֵין הַהוּא עַפְרָא, מְכַשְׁכְּשָׁא וְנָחַת לְתַתָּא, וְכָנַשׁ עַפְרָא מד’ סִטְרִין דְּעָלְמָא, וְאִתְעָבִיד דִּיּוּקְנָא חֲדָא וּפַרְצּוּפָא, וְהַהוּא רוּחָא אִתְטָמַּר מִגּוֹ לְגוֹ. וְהַהוּא עַפְרָא דְּאִתְכְּנִישׁ מד’ סִטְרִין בָּטַשׁ לְגַבֵּיהּ נֶפֶשׁ כְּלִילָא בְּעַפְרָא (ס”א ברוחא.)

וְהַהוּא נֶפֶשׁ אִיהוּ יְסוֹדָא לְעוֹבָדֵי גּוּפָא. כְּפוּם עוֹבָדִין דְּהַהוּא נֶפֶשׁ בְּגוּפָא, הָכִי אִתְחָזִי בְּמַשְׁכָא לְבַר. רוּחָא דָּא אִתְטָמַּר לְגוֹ. וְהַהוּא אַחְזֵי לְבַר, סָלִיק וְנָחִית, וּבָטַשׁ בְּאַנְפּוֹי, וְאַחְזֵי דִּיּוּקְנִין וּרְשִׁימִין. בָּטַשׁ בְּמִצְּחֵיהּ, אַחְזֵי דִּיּוּקְנִין וּרְשִׁימִין בָּטַשׁ בְּעֵינוֹי, וְאַחְזֵי דִּיּוּקְנִין וּרְשִׁימִין. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ישעיהו ג׳:ט׳) הַכָּרַת פְּנֵיהֶם עָנְתָה בָּם.

When a man, not entirely bad, changes his ways and turns to the Lord, a good spirit begins to rest upon him, so that he is enabled to prevail against the evil that was in him, and for a time this new spirit thrusts itself forward into the expression of his face in the form of a lion.

בּוּצִּינָא דְּאִתְמְשָׁךְ מִנֵּיהּ מְדִידוּ, דְּחָד חוּטָא יְרוֹקָא, שַׁלְהָבוּתָא דְּתֹהוּ. בָּטַשׁ בִּידוֹי בְּשַׁעֲתָא דְּבַר נָשׁ נָאִים, וְרָשִׁים רְשִׁימִין וְשִׂרְטוּטִין בִּידֵיהּ, וּכְפוּם עוֹבָדִין דְּבַּר נָשׁ הָכִי אִתְרְשִׁים. וְאִלֵּין אַתְוָון מִתְהַפְּכָן מִתַּתָּא לְעֵילָּא, וְיַדְעֵי לוֹן חַבְרֵי קְשׁוֹט, בִּרְשִׁימוּ דְּאַתְוָון דְּבוּצִּינָא, וְכָל אִלֵּין חֵילִין דִּלְגוֹ בְּבַּר נָש, עַבְדִין רְשוּמִין ושִרְטוּטִין אַתְוָון מִתְהַפְּכָן. מַאן דְּרָקִים דָּא, רָקִים בְּשִׁפּוּלֵי מַשְׁכְּנָא. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (תהילים קל״ט:ט״ו) רֻקַּמְתִּי בְּתַחְתִּיּוֹת אָרֶץ. בְּרִיךְ הוּא בְּרִיךְ שְׁמֵיהּ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמִין.

At a first casual examination his face would not inspire love, but gradually it becomes better comprehended and so better loved. When people look at him a sense of shame for his past misdeeds comes over him, for he feels that everyone knows his former evil ways, and the blood rushes to his face, and then again he turns pale.

עַיְינִין חִוָּורָא, וְאֵבָרִין סוּמָקִין, בְּאַתְרֵיהּ דְּנָפִיק מִינֵּיהּ, דָּא אִיהוּ בְּאָת פ’ ואָת ר’ כְּלִילָא כַּחֲדָא.

On his face are three veins, one on the right, one going up to the bridge of the nose, and a third which is joined thereto and branches downward from them. These veins form the shapes of the letters which are traced upon his face. They usually stand out prominently and quiver, but when he is penitent and gradually becomes accustomed to walking in the way of truth they subside.

מִצְּחֵיהּ רַב, תְּלַת שִׂרְטוּטִין סַלְּקִין בְּמִצְּחֵיהּ, שִׁית זְעִירִין אַחֲרָנִין. סוּמָק הוּא ולָא סוּמָק, קַיְּימָא בֵּין תְּרֵין גַּוְונִין. שַׂעֲרֵיהּ אוּף הָכִי. אַנְפּוֹי רַבְרְבָן. שַׂעֲרֵיהּ קָמִיט, וְלָא כָּל כַּךְ. תָּלֵי זְעֵיר תְּחוֹת אוּדְנוֹי. טָב אִיהוּ, מָארֵי דִּמְהֵימְנוּתָא, מָארֵי דְּרוּגְזָא תַּקִּיף, בְּשַׁעֲתָא דְּאִתְרְגִיז.

The mystery of these letters is contained in the word Karib (Koph, Resh, Yod, Beth, “near”), signifying that he had been far from holiness.

הַהוּא סוּמָקָא דִּתְחוֹת עֵינָא, אִתְפָּשַׁט בְּעֵינֵיהּ. רוּגְזֵיהּ בִּישׁ. בְּשַׁעֲתָא דְּמַלִּיל בְּרוּגְזֵיהּ סָתִים פּוּמֵיהּ, וְנָפִיק תְּנָנָא מִנְּחִירוֹי. וְלִזְמַן זְעֵיר נָח רוּגְזֵיהּ, וְלָא כָּל רוּגְזֵיהּ, עַד יוֹמָא אַחֲרָא, אוֹ תְּרֵין יוֹמִין. דָּא אַצְּלַח לְזִמְנִין, וּלְזִמְנִין לָא. אֲבָל קָאִים תָּדִיר בְּאַצְּלָחוּתָא, בֵּין זְעֵיר וּבֵין רַב.

Although there are also other veins in his face, these do not protrude, except when he treads the paths of crookedness and iniquity. Here again the seed of David are the reverse of other men, first appearing in the form of Man and then in that of Lion, finally separating and taking the form of the “other side”.

וְאִי סוּמָקָא דְּפוּם עֵינָא, זְעֵיר כְּחוּטָא, וְלָא אִתְפָּשַׁט בְּשַׁעֲתָא דְּרוּגְזִיהּ בְּעֵינָא, ואִית בֵּיהּ כָּל הָנֵי סִימָנִין. חַלְשָׁא בְּלִבָּא. וְאִיהוּ דָּחִיל מִכֹּלָּא, שֵׁינָתֵיהּ לָא אִתְיָישַּׁב בֵּיהּ. חָשִׁיב תָּדִיר מַחֲשָׁבִין וְדָחִיל מִכֻּלְּהוּ. וְאַצְּלַח לְכֹלָּא. מָארֵיהּ דִּגְרִיעַ (דגיידא). לָא חָשׁ לְגִיּוּפָא.

3. When a man deserts the ways of the Torah and follows ways of iniquity, the holy spirit, which formerly dwelt in his inner self, removes its influence from him and another spirit takes up its abode there, with another form which impresses itself on the outer lineaments and is there manifested to the vision of the wise in the form of an Ox.

לְזִמְנִין תָּב בִּתְיוּבְתָּא וְדָחִיל. וּמִגּוֹ דְּחִילוּ, כְּדֵין תִּשְׁכַּח בְּעֵינֵיהּ יְמִינָא, הַהוּא סוּמָקָא דְּפוּם עֵינָא, בְּסוֹפָא בְּשִׁפּוּלֵי עֵינָא, וחַד שׁוּרְיָיקָא דָּקִיק סוּמָק בְּעֵינֵיהּ שְׂמָאלָא, ואִי מִתְחַלְּפֵי מַה דִּימִינָא לִשְׂמָאלָא, וּמַה דִּשְׂמָאלָא לִימִינָא, כְּדֵין אִיהוּ בְּקִלְקוּלֵיהּ. ותָב וְתָבַר גְּזִיזָא דְּבַרְדָּא, בְּגִין לְאַעְבְּרָא עֲבֵירָה.

תְּרֵין קְמִיטִין עַל רֵישָׁא וּתְלַת דְּעֵינָא, לְתַתָּא. וּבְרַגְלֵיהּ שְׂמָאלָא, בְּאֶצְּבְּעָא דְּאֶמְצָּעִיתָא, שִׁית שַׂעֲרִין, וּבְזִמְנָא אַחֲרָא חָמֵש, והַשְתָּא שִית, חַד זְעִירָא בֵּינַיְיהוּ. עַיְינִין אוּכָּמִין, וּקְרִיצִּין דְּעַל עֵינוֹי רַבְרְבִין, סַגִּיאִין שַׂעֲרִין, אִלֵּין עַל אִלֵּין, ואִינּוּן עַיְינִין אוּכָּמִין וְיָרוֹקָא, אָזִיל בְּגַוַּויְיהוּ, וְהַהוּא יְרוֹקָא אַטְבַּע יַתִּיר. הַאי אִית לֵיהּ חָמֵשׁ שִׂרְטוּטִין בְּמִצְּחָא, תְּרֵין דְּעַבְרִין מִסְּטָר לִסְטַר. וּתְלַת דְּלָא עַבְרִין וְכוּ’.

When they gaze at the person thus possessed, they mentally behold this form, and they observe in him two red, berry-like veins on the right side of the face, and three on the left. These are the symbolic letters of his type which shape themselves thus visibly in his face: one spherical and thin, the two others, also round, above it. The eyes of such a man are sunk deep in his head. The symbolic expression of these letters is as follows: The first vein is in the form of the letter Kaph, and the other two severally in that of Resh and Tau (Karet=to be cut off). The same letters are denoted by the veins on the left side of the face.

Yitro, Chapter 13

(שמות י״ט:א׳) בַּחֹדֶשׁ הַשְׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ’, דְּשָׁלִיט בֵּיהּ אוריא”ל לֵיהּ, רַב מְמָנָא, וּתְלַת מְאָה וְשִׁתִּין וְחָמֵשׁ רִבּוֹא מַשְׁרְיָין עִמֵּיהּ, כְּחוּשְׁבָּן יוֹמֵי שַׁתָּא. וְכֻלְּהוּ אִית לוֹן תְּלַת מְאָה וְשִׁתִּין וְחָמֵשׁ מַפְתְּחָן נְהוֹרִין, מֵהַהוּא נְהוֹרָא דְּנָפְקָא מִגּוֹ חַשְׁמַל עִלָּאָה פְּנִימָאָה גָּנִיז וְסָתִים, דִּי רָזִין דְּאַתְוָון קַדִּישִׁין עִלָּאִין דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא, תַּלְיָין בֵּיהּ.

IN THE THIRD MONTH, WHEN THE CHILDREN OF ISRAEL WERE GONE FORTH OUT OF THE LAND OF EGYPT…. The third month is the one in which the celestial chief Uriel has sway. He has three hundred and sixty-five myriads of camps with him, corresponding to all the days of the year. All have three hundred and sixty-five keys of light issuing from the inner supernal sphere called “Hashmal” (v. Ezek. 1, 4), which is hidden and veiled, in which the mysteries of the holy celestial letters of the Holy Name symbolized the “mountain of the Lord”, the place for the reception of proselytes;

וְאִיהוּ רָזָא דְּאִישׁ תָּם, מָארֵיהּ דְּבֵיתָא, אִישׁ הָאֱלֹהִים. תָּם: דְּתַמָּן סִיּוּמָא וְקִשְׁרָא דִּתְפִילִין, (בראשית כ״ה:כ״ז) וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם הֲוָה. וּבְדִיּוּקְנֵיהּ, קַיְּימָא רָזָא דְּחַשְׁמַל פְּנִימָאָה עִלָּאָה טָמִיר וְגָנִיז. וְכָל נְהוֹרִין סְתִימִין עִלָּאִין נָקִיט אִיהוּ, וְנַפְקֵי מִנֵּיהּ, וְכֻלְּהוּ מַשְׁרְיָין נַקְטֵי אִינּוּן מַפְתְּחָן דְּהַהוּא נְהוֹרָא דְּנָפִיק מִגּוֹ חַשְׁמַל.

וְהַהוּא נְהוֹרָא, כָּלִיל בִּתְרֵין נְהוֹרִין, וְאִינּוּן חַד. נְהוֹרָא קַדְמָאָה, אִיהוּ נְהוֹרָא חִוָּורָא, דְּלָא שַׁלְטָא בֵּיהּ עֵינָא, וְדָא אִיהוּ נְהוֹרָא דְּגָנִיז לְצַדִּיקַיָּיא. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (תהילים צ״ז:י״א) אוֹר זָרוּעַ לַצַּדִּיק וְגו’. נְהוֹרָא תִּנְיָינָא, אִיהוּ נְהוֹרָא מְנַצְּצָא מְלַהֲטָא, כְּגָוַון סוּמָק. וְאִתְכְּלִילוּ תְּרֵין נְהוֹרִין כְּחַד, וַהֲווּ חַד.

And that light is contained in two lights, which yet are one. The first light is white, too bright for the eye to behold. It is the light which is hidden away for the righteous in the world to come, as it is written: “Light is sown for the righteous” (Ps. 97, 2). The second light is one which gleams and sparkles redly. The two are united and become one.

וְהַאי אוריא”ל רַב מְמָנָא, וְכָל אִינּוּן מַשִׁירְיָין, נַטְלֵי הַהוּא נְהוֹרָא, וּבְגִין דְּכָלִיל בִּתְרֵין, אִקְרֵי תְּאוֹמִי”ם. וְעַל דָּא שַׁלְטָא בֵּיהּ, הַהוּא מַזָּלָא דְּאִקְרֵי בְּרָזָא דִּילֵיהּ תְּאוֹמִים, וּבֵיהּ אִתְיְהִיבַת אוֹרַיְיתָא. וּמִכָּאן אִתְמַשְּׁכָאן דַּרְגִּין לְתַתָּא, עַד דְּסַלְּקִין בִּשְׁמָהָן, (ס”א לאנהגא) לְאַנְהָרָא עָלְמָא.

Uriel, the head of the angels, and all those hosts, partake of this light. As it is contained in two lights, it is called the “Twins”. Therefore, in that month in which the Torah was given (Sivan), the constellation of the “Twins” rules, and from them issue lights of various grades below to illumine the world.

כָּל שְׁאַר מַזָּלֵי, לֵית לוֹן פֶּה וְלָשׁוֹן, וְהַאי אִית לֵיהּ פֶּה וְלָשׁוֹן כְּלִילָן כַּחֲדָא. וְעַל דָּא בְּאוֹרַיְיתָא, (יהושע א׳:ח׳) וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וְלַיְלָה כְּתִיב. יוֹמָם, לָקֳבֵל לָשׁוֹן. לַיְלָה, לָקֳבֵל פֶּה. וְכֹלָּא כָּלִיל כַּחֲדָא. וּבְכֹלָּא סָלִיק תְּאוֹמִים.

Among all the other signs of the Zodiac there is not one possessing mouth or tongue, but this one has both, and the two are one. Therefore it is written in regard to the Torah: “And thou shalt meditate therein day and night” (Jos. 1, 8), “day” corresponding to the tongue, and “night” corresponding to the mouth. And both these are one.

תוֹמִים כְּתִיב, וְעַל רָזָא דָּא כְּתִיב תוֹמִים, (בראשית כ״ה:כ״ד) וְהִנֵּה תוֹמִים בְּבִטְנָהּ. אִי תֵּימָא דִּבְגִין תַּרְוַויְיהוּ קָאָמַר. לָאו הָכִי, דְּהָא עֵשָׂו לָא סָלִיק בְּרָזָא דָּא. אֶלָּא בְּגִין יַעֲקֹב קָאָמַר, וּשְׁבָחָא דָּא, דְּהֲוָה בִּמְעָהָא דְּהַהִיא צַדֶּקֶת, קָא מְשַׁבַּח קְרָא. וּבְגִין דְּהֲוָה תַּמָּן הַהוּא רָשָׁע, אִסְתַּלָּק מִתַּמָּן אָלֶף.

Therefore the word teomim (twins), in connection with Jacob and Esau (Gen. 25, 24), is written in a defective form, in order to indicate that Jacob alone is under the sign of this constellation.

וְכֹלָּא רָזָא חֲדָא. יַעֲקֹב נָטִיל בְּרָזָא דִּילֵיהּ, תְּרֵין יַרְחִין ניס”ן ואיי”ר, וְאִתְכְּלִיל אִיהוּ בְּרָזָא דְּסִיוָן, דְּאִיהוּ תְּאוֹמִים. עֵשָׂו, נָטִיל בְּרָזָא דִּילֵיהּ, תְּרֵין יַרְחִין תַּמּוּ”ז אָ”ב, וְאִיהוּ לָא אִשְׁתְּכַח, וְאִתְאֲבִיד, דְּהָא אֱלוּ”ל לָאו דִּילֵיהּ הוּא, וַאֲפִילּוּ אָ”ב, ט’ יוֹם אִינּוּן דִּילֵיהּ, וְלָא יַתִּיר, וְאִתְאֲבִיד, וְלָא אִשְׁתְּכַח, וְלָאו אִיהוּ בְּרָזָא דִּתְאוֹמִים, אֶלָּא אִתְפְּרַשׁ לְחוֹדֵיהּ, וְסָטָא לְסִטְרָא אַחֲרָא בַּאֲפִיסָה וּשְׁמָמוּ, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (תהילים ט׳:ז׳) הָאוֹיֵב תַּמּוּ חֳרָבוֹת לָנֶצַח.

For Jacob had two months, Nisan and Iyar, as his, and is therefore within the symbolism of the “twins”; while Esau’s months are Tamuz and Ab, and only nine days in Ab, so it can be seen that he is not included in the Twins. He separated himself and turned towards impurity, in chaos and desolation.

וּבְגִין דְּיַעֲקֹב אִיהוּ תְּאוֹמִים, אִתְיְהִיבַת אוֹרַיְיתָא לִבְנוֹי בַּחֹדֶשׁ תְּאוֹמִים, וְאוֹרַיְיתָא בְּרָזָא דִּתְאוֹמִים, תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב, וְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה. בַּחֹדֶשׁ תְּלִיתָאֵי, לְעַם תְּלִיתָאֵי, בְּדַרְגִּין תְּלִיתָאִין, תּוֹרָה תְּלִיתָאֵי: תּוֹרָה, נְבִיאִים, וּכְתוּבִים. וְכֹלָּא חַד.

And because Jacob is in the sign of the Twins the Torah was given to his children in the months of the Twins, being itself “twin”, viz. written and oral; it was given in the third month (Sivan), symbolizing the treble Torah (Law, Prophets, Writings).

בַּחֹדֶשׁ הַשְׁלִישִׁי וְגוֹ’. פַּרְשְׁתָּא דָּא בְּהַאי קְרָא אוּקְמוּהָ לֵיהּ לְעֵילָּא. תָּאנִי רַבִּי חִיָּיא, בְּהַהוּא זִמְנָא דְּמָטוּ יִשְׂרָאֵל לְטוּרָא דְּסִינַי, כָּנִישׁ לְהוּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְזַרְעִיין דְּיִשְׂרָאֵל, וְאַשְׁגַּח לֵיהּ בְּכֻלְּהוּ, וְלָא אַשְׁכַּח בְּכֻלְּהוּ זַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל פַּסְלוּ, אֶלָּא כֻּלְּהוּ זַרְעָא קַדִּישָׁא, כֻּלְּהוּ בְּנֵי קְשׁוֹט.

R. Hiya said: ‘At the time when the Israelites approached Mount Sinai, the Holy One gathered their families to Him and examined them as to their lineage, and He found them all of a holy seed, of genuine birth.

בְּהַהוּא זִמְנָא אָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמֹשֶׁה, הַשְׁתָּא אֲנָא בָּעֵי לְמֵיהָב אוֹרַיְיתָא לְיִשְׂרָאֵל, מָשִׁיךְ לְהוּ בִּרְחִימוּתָא דַּאֲבָהָן, בִּרְחִימוּתָא דְּרָחִימְנָא לְהוּ, וּבְאַתְוָון דַּעֲבָדִית לְהוּ. וְאַתְּ הֲוֵי לִי שְׁלוּחָא, וְאָתִיב מִלִּין אִלֵּין. אָמַר ר’ יוֹסִי אָמַר ר’ יְהוּדָה, כַּךְ אָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמֹשֶׁה, בְּמִלָּה דָּא הוֵי לִי שְׁלִיחָא מְהֵימָנָא, לְאַמְשָׁכָא יִשְׂרָאֵל אֲבַתְרָאי.

So he said to Moses: “Now do I wish to give the Torah unto Israel. Draw them to Me by telling them of My love to their fathers and to themselves, and also concerning all the signs and wonders that I have manifested unto them. And thou shalt be My messenger.”

Yitro, Chapter 14

(שמות י״ט:ג׳) וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלהִים וַיִּקְרָא אֵלָיו יְיָ’ מִן הָהָר וְגוֹ’. וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים, לְאַתְרָא דִּפְרִישָׂן גַּדְפּוֹי דִּשְׁכִינְתָּא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (תהילים י״ח:י׳) וַיֵּט שָׁמַיִם וַיֵּרַד וְגוֹ’.

AND MOSES WENT UP UNTO GOD, AND THE LORD CALLED UNTO HIM OUT OF THE MOUNTAIN. He went to the region where the wings of the Shekinah are outspread, concerning which it is said: “He bowed the heavens and came down” (Ps. 18, 10).

תָּאנָא אָמַר ר’ יְהוּדָה, כָּל זִמְנָא דִּגְלוּפֵי מַלְכָּא עִלָּאָה מִתְיַשְּׁרָן בְּאַתְרַיְיהוּ, עָלְמִין כֻּלְּהוּ בְּחִידוּ, וְכָל עוֹבָדִין מִתְיַשְּׁרָן בְּקִיּוּמַיְיהוּ. (מאן כל עובדין מתיישרן בקיומייהו) כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (שמות לה) אֶת מַעֲשֵׂה יְיָ’ כִּי נוֹרָא הוּא. מַאי כִּי נוֹרָא הוּא. אָמַר ר’ אֶלְעָזָר, שְׁלִימוּ דְּכֹלָּא. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (דברים י׳:י״ז) הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא. מַאי וְהַנּוֹרָא. דָּא יַעֲקֹב. וּכְתִיב, (בראשית כ״ה:כ״ז) וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם, כְּתַרְגּוּמוֹ, גְּבַר שְׁלִים. שְׁלִים בְּכֹלָּא. כַּךְ כָּל עוֹבָדִין דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, שְׁלֵימִין בִּשְׁלִימוּ, בְּקִיּוּמָא שְׁלִים.

Said R. Judah: ‘As long as the tracings of the Supernal King adhere to their proper places all worlds are impregnated with joy and all creation is upright and stable. Concerning this it is written: “And all the people among whom thou art shall see the work of the Lord that it will be terrible” (Ex. 34, 10).’ What is the meaning of “terrible”? Said R. Eleazar: ‘It signifies the highest perfection of all, as in the expression: “A great, mighty, terrible God” (Deut. 10, 17).

תַּנְיָא, רַבִּי יוֹסִי אוֹמֵר, יוֹמָא חַד הֲוָה קָאִימְנָא קָמֵיהּ דְּר’ יְהוּדָה סָבָא, שָׁאִילְנָא לֵיהּ, מַאי דִּכְתִּיב, (בראשית כ״ח:י״ז) וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא וְגוֹ’. מַאי קָא חָמָא, דְּקָאָמַר דְּאִיהוּ נּוֹרָא. אָמַר לִי, חָמָא שְׁלִימוּ דִּמְהֵימָנוּתָא קַדִּישָׁא, דְּהֲוָה שְׁכִיחַ בְּהַהוּא אֲתָר, כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא. וּבְכָל אֲתָר דְּהַוִי שְׁלֵימוּתָא שְׁכִיחַ, אִקְרֵי נוֹרָא.

We have a boraitha to the same effect. R. Jose once said: ‘One day I stood before R. Judah the ancient. I asked him to explain to me the meaning of the words: “And he (Jacob) was afraid, and said, How terrible is this place!” What did he see there to call it terrible? His answer was: “Jacob saw manifested in that region the consummation of the holy faith, which corresponded to the reality above. And any place where such a consummation is revealed is called ‘terrible’.”

אֲמֵינָא לֵיהּ, אִי הָכִי, אֲמַאי תַּרְגּוּמוֹ דְּחִילוּ, וְלָא שְׁלִים. אָמַר לִי, לֵית דְּחִילוּ אֶלָּא בְּאֲתָר דְּהַוְי שְׁלֵימוּתָא שְׁכִיחַ, וּבְכָל אֲתָר דְּהַוְי שְׁלֵימוּתָא שְׁכִיחַ, אִתְקְרֵי נוֹרָא. דִּכְתִּיב, (תהלים לה) יְראוּ אֶת יְיָ’ קְדוֹשָׁיו כִּי אֵין מַחְסוֹר לִירֵאָיו, מִמַּשְׁמַע דְּקָאָמַר כִּי אֵין מַחְסוֹר, בַּאֲתָר דְּלֵית מַחְסוֹר, שְׁלֵימוּתָא שְׁכִיחַ.

I then asked him: “If that is so, why then does the Targum translate the word ‘nora‘ (terrible) with ‘fear’ (d’hilu), and not with ‘complete’ (sh’lim)?” His answer was that there is no true fear and awe except in a place where there is completeness, as it is written “O fear the Lord, ye his saints, for there is no deficiency (mahsor) to them that fear him” (Ps. 34, 10), and in the sphere where there is no deficiency, there is completeness.’

תָּאנָא (משלי ל׳:ד׳) מִי עָלָה שָׁמַיִם וַיֵּרַד, אָמַר ר’ יוֹסִי, דָּא הוּא מֹשֶׁה, דִּכְתִּיב וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלהִים. מִי אָסַף רוּחַ בְּחָפְנָיו, דָּא הוּא אַהֲרֹן. דִּכְתִּיב, (ויקרא ט״ז:י״ב) וּמְלֹא חָפְנָיו קְטֹרֶת סַמִּים דַּקָּה. מִי צָרַר מַיִם בַּשִּׂמְלָה, דָּא אֵלִיָּהוּ. דִּכְתִּיב, (מלכים א י״ז:א׳) אִם יִהְיֶה הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה טַל וּמָטָר כִּי אִם לְפִי דְּבָרִי. מִי הֵקִים כָּל אַפְסֵי אָרֶץ, דָּא הוּא אַבְרָהָם. דִּכְתִּיב בֵּיהּ, (בראשית ב׳:ד׳) אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם, אַל תִּקְרֵי בְּהִבָּרְאָם, אֶלָּא בְּאַבְרָהָם.

A boraitha also tells us that R. Jose once expounded the verse: Who hath ascended up into heaven, or descended? Who hath gathered the wind in his fists? Who hath bound the waters in a garment? Who hath established all the ends of the earth? What is his name, and what is his son’s name? (Prov. 30, 4). ‘It is Moses who ascended up to heaven, as it says: “And Moses went up unto God.” It is Aaron who gathered the wind in his fists, as it says: “His fist full of sweet incense” (Lev. 16, 12). It is Elijah who “hath bound the waters in a garment”, for he said: “There shall not be dew nor rain these years, but according to my word” (I Kings 17, 1). And it is Abraham who “hath established all the ends of the earth”, for it says concerning him: “These are the generations of the heavens and the earth when they were created (behibar’am)” (Gen. 2, 4), the last word having the same letters as Abraham.’

הוּא תָּנֵי הַאי, וְהוּא אָמַר, מִי עָלָה שָׁמַיִם, דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. דִּכְתִּיב בֵּיהּ (תהילים מ״ז:ו׳) עָלָה אֱלֹהִים בִּתְרוּעָה (מי עלה תקון בסוד את האור אמנם בתרועה וירד בסוד ויבדל, הבדילו לו אלהים בתרועה) מִי אָסַף רוּחַ בְּחָפְנָיו, דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דִּכְתִּיב, (איוב י״ב:י׳) אֲשֶׁר בְּיָדוֹ נֶפֶשׁ כָּל חָי וְגוֹ’. מִי צָרַר מַיִם בַּשִּׂמְלָה דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. דִּכְתִּיב בֵּיהּ (איוב כ״ו:ח׳) צוֹרֵר מַיִם בְּעָבָיו. מִי הֵקִים כָּל אַפְסֵי אָרֶץ, דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. דִּכְתִּיב בֵּיהּ, (בראשית ב׳:ד׳) בְּיוֹם עֲשׂוֹת יְיָ’ אֱלהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם. תּוּ אָמַר, מִי עָלָה שָׁמַיִם וַיֵּרַד וְגוֹ’, אִלֵּין אִינּוּן אַרְבַּע קְטִירֵי עָלְמָא, אֵשׁ רוּחַ מַיִם וְעָפָר.

This was R. Jose’s first interpretation. He then gave a different one, saying: ‘ “Who hath ascended up into heaven?” The Holy One, of whom it says: “God hath ascended with a shout” (Ps. 47, 6). “Who hath gathered the wind in his fists?” The Holy One, “in whose hand is the soul of every living thing” (Job 12, 10). “Who hath bound the waters in a garment?” The Holy One, who “bindeth up the waters in his thick clouds” (Ibid. 26, 8). “Who hath established all the ends of the earth?” The Holy One, of whom it says: “in the day when the Lord God made heaven and earth” (Gen. 2, 4).’ Finally, he affirmed that the words indicate the four knots (elements) of the universe: fire, air, water, earth.

אָמַר ר’ יֵיסָא, אִתְחָזוּן מִלּוֹי דְּר’ יוֹסִי, דְּלָא מִתְקַיְּימָאן. כַּד מָטוּ מִלִּין אִלֵּין לְגַבֵּיהּ דְּר’ שִׁמְעוֹן, אֲנָח יְדוֹי בְּרֵישֵׁיהּ דְּר’ יוֹסִי וּבַרְכֵיהּ, וְאָמַר שַׁפִּיר קָא אָמַרְתְּ, וְהָכִי הוּא. אָמַר לֵיהּ מְנָא לָךְ. אָמַר הָכִי אוֹלִיפְנָא מֵאַבָּא, דְּהֲוָה אָמַר מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב הַמְנוּנָא סָבָא.

Said R. Jesse: ‘It is evident that R. Jose’s various applications of this verse are incompatible one with the other!’ But when these interpretations came to the ears of R. Simeon, he put his hands on R. Jose’s head and blessed him, saying: ‘That which thou hast said is quite right. It is perfectly true, but whence hast thou these interpretations?’ ‘From my father, who heard it from R. Hamnuna the ancient,’ replied R. Jose.

יוֹמָא חַד הֲוָה יָתִיב ר’ שִׁמְעוֹן בְּתַרְעָא דְּצִפּוֹרִי, אָמַר לֵיהּ ר’ יֵיסָא, הַאי דְּאָמַר ר’ יוֹסִי, מִי עָלָה שָׁמַיִם וַיֵּרַד וְגוֹ’, זִמְנָא חֲדָא אָמַר, דָּא מֹשֶׁה. לְבָתַר אָמַר, דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. לְבָתַר אָמַר, אִלֵּין ד’ קְטִירִין אֵשׁ רוּחַ מַיִם וְעָפָר. וַחֲמֵינָא לֵיהּ לְמֹר דְּבָרְכֵיהּ.

One day R. Simeon sat at the gate of Sepphoris, when R. Jesse said to him: ‘R. Jose applied the verse, “Who hath ascended, etc.”, first to Moses, then to the Holy One, and finally to the four elements, and I saw that thou, Master, didst bless him!’

אָמַר לֵיהּ וַדַּאי שַׁפִּיר קָא אָמַר, וְהָכִי הוּא, וְכֹלָּא חַד מִלָּה, וְכֻלְּהוּ מִלֵּי אִתְקַיְימוּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְכֻלְּהוּ בְּחַד מַתְקְלָא סַלְּקָא. אִתְרְגִישׁ ר’ יֵיסָא בְּמִלּוֹי דְּר’ שִׁמְעוֹן, וְאָמַר וַדַּאי הַאי הָכִי הוּא, וְהָכִי אוֹלִיפְנָא מִקָּמֵיהּ דְּמֹר זִמְנָא אַחֲרָא. (אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, אל תקרי בהבראם, אלא באברהם. דכתיב, (תהילים פ״ט:ג׳) כי אמרתי עולם חסד יבנה. אבל)

Said R. Simeon: ‘What he said was perfectly true. All the applications signify one and the same thing, since they all have their root and fulfilment in the Holy One, and they are all practically equivalent.’ R. Jesse was deeply impressed by these words and said: ‘Now I see that this is indeed so. And I have also heard it on another occasion from the mouth of the Master.

וְכֹלָּא שַׁפִּיר. אֲבָל סוֹפָא דִּקְרָא מַאי קָא מַיְירֵי דִּכְתִּיב, (משלי ל׳:ד׳) מַה שְּׁמוֹ וּמַה שֶּׁם בְּנוֹ כִּי תֵּדַע. מַה שְׁמוֹ תִּינַח, מַה שֶּׁם בְּנוֹ מַהוּ. אָמַר לֵיהּ, רָזָא דְּמִלָּה הָא אוֹלִיפְנָא לְרַ’ אֶלְעָזָר בְּרִי. אָמַר לֵיהּ, לֵימָא לִי מֹר, דְּהָא בְּחֶלְמִי שָׁאִילְנָא קָמֵיהּ דְּמֹר הַאי מִלָּה, וְאָמַר לִי, וַאֲנְשִׁינָא לָהּ. אָמַר לֵיהּ, אִי אֵימָא תִּדְכַּר. אָמַר לֵיהּ וַדַּאי. דְּהָא מַה דְּאוֹלִיפְנָא קָמֵי דְּמֹר יוֹמָא דָּא אַדְכַּרְנָא.

But what is the meaning of the words, “And what is his son’s name?” ‘ R. Simeon replied: ‘The inner meaning of this I myself have taught my son, R. Eleazar.’ ‘I pray thee, tell it to me, for I did ask thee concerning it in a dream, but when I awoke I had forgotten thine answer.’ ‘And now, when I tell thee, wilt thou remember it?’ ‘I surely will,’ replied R. Jesse, ‘I always remember what my Mastor tells me.’

אֲמַר לֵיהּ רָזָא דְּמִלָּה, הַיְינוּ דִּכְתִּיב, (שמות ד) בְּנִי בְכוֹרִי יִשְׂרָאֵל וּכְתִיב (ישעיהו מ״ט:ג׳) יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר. וּבְרָזָא עִלָּאָה, וְהַאי אִקְרֵי בְּנוֹ. אָמַר יָנוּח דַּעְתֵּיהּ דְּמֹר, דְּהָא רָזָא דָּא יְדַעְנָא. אַדְהָכִי, לָא אִדְכַּר ר’ יֵיסָא, חָלַשׁ דַּעְתֵּיהּ, אָזַל לְבֵיתֵיהּ, אַדְמוּךְ, אַחְזִיאוּ לֵיהּ בְּחֶלְמָא, חַד סִפְרָא דְּאַגַּדְתָּא, דְּהֲוָה כְּתִיב בֵּיהּ, חָכְמָה וְתִפְאֶרֶת בְּמִקְדָּשׁוֹ.

Said R. Simeon: ‘The words must be understood in the light of the expression, “My first-born son Israel” (Ex. 4, 22), and “Israel, in whom I am glorified” (Isa. 49, 3). “Israel” here refers to the supernal world, and it is this which is called “son”. Whereupon R. Jesse replied: ‘With all due respect to the Master, this is a secret which I already know. ‘ But yet again he forgot it. He was much perturbed. But when he went into his house and lay down to sleep, he saw in his dream an haggadic book, wherein it was written: “Wisdom (.Hokmah) and glory (Tifereth) in His sanctuary.”

אִתְּעַר, אָזִל לְגַבֵּיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, נָשַׁק יְדוֹי, אָמַר, הָכִי חֲמֵינָא בְּחֶלְמָא. זִמְנָא אַחֲרָא חֲמֵינָא בְּחֶלְמָא, חַד סִפְרָא דְּאַגַּדְתָּא דְּאַחְזִיוּ קַמָאי, וַהֲוָה כְּתִיב בֵּיהּ, חָכְמָה וְתִפְאֶרֶת בְּמִקְדָּשׁוֹ, חָכְמָה לְעֵילָּא, תִּפְאֶרֶת לְתַתָּא. בְּמִקְדָּשׁוֹ לְגַבַּיְיהוּ. וְהָכִי חֲמֵינָא בְּחֶלְמָא זִמְנָא חֲדָא. וְהָכִי אַשְׁכַּחְנָא בְּפוּמַאי. אֲמַר לֵיהּ ר’ שִׁמְעוֹן, עַד כְּעַן רַבְיָא אַנְתְּ, לְמֵיעַל בֵּין מְחַצְּדֵי חַקְלָא, וְהָא כֹּלָּא אַחְזִיאוּ לָךְ. וְדָא הוּא דִּכְתִּיב, מַה שְּׁמוֹ וּמַה שֶּׁם בְּנוֹ כִּי תֵּדַע. חָכְמָה שְׁמוֹ, תִּפְאֶרֶת בְּנוֹ.

When he awoke, he straightway went to R. Simeon, kissed his hand, and said: ‘This night I saw in my dream an haggadic book wherein were written the words: “Wisdom and glory in His sanctuary”, “Wisdom” above, “Glory” below, and “in His sanctuary” at the side. This I saw in a dream, and I found it on my lips when I awoke.’ Said R. Simeon to him: ‘Until this time thou wast too young to join the company of the “reapers of the field”, but now everything has been shown unto thee! Thus the meaning is: Wisdom (Hokmah) is His Name and Glory (Tifereth) the name of His son.’

(תנא) (שמות י״ט:ג׳) וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים, זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ דְּמֹשֶׁה, דְּזָכֵי לִיקָרָא דָּא, דְּאוֹרַיְיתָא אַסְהִיד בְּגִינֵיהּ כַּךְ. (תאני ר’ יהודה) תָּא חֲזֵי, מַה בֵּין מֹשֶׁה לִשְׁאַר בְּנִי עָלְמָא. שְׁאַר בְּנֵי עָלְמָא, כַּד סַלְּקִין, סַלְּקִין לְעֻתְרָא, סַלְּקִין לִרְבּוּ, סַלְּקִין לְמַלְכוּ, אֲבָל מֹשֶׁה כַּד סָלִיק, מַה כְּתִיב בֵּיהּ, וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלהִים, זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ.

AND MOSES WENT UP UNTO GOD. Blessed indeed was Moses to have been worthy of this honour, to which the Torah herself testifies. Said R. Judah: ‘See what a difference there is between Moses and other men: “Going up” in regard to ordinary men means “getting rich”, “getting on”, in honours, in office, in rank, etc. But Moses “went up unto God”. Truly, he was blessed.’

ר’ יוֹסִי אָמַר, מִכָּאן אָמְרוּ חַבְרַיָּא, הַבָּא לִיטָהֵר מְסַיְּיעִין אוֹתוֹ, דִּכְתִּיב וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלהִים. מַה כְּתִיב בַּתְרֵיהּ, וַיִּקְרָא אֵלָיו יְיָ’. דְּמַאן דְּבָעֵי לְאִתְקָרְבָא, מְקָרְבִין לֵיהּ.

R. Jose remarked that this is one of the passages from which the members of the Fellowship derive the lesson that “he who comes to be purified is assisted from above”: because Moses “went up unto God”, therefore “the Lord called unto him out of the mountain”.

Yitro, Chapter 15

וַיִּקְרָא אֵלָיו יְיָ’ מִן הָהָר לֵאמֹר כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְגוֹ’. ר’ יִצְחָק פָּתַח, (תהילים ס״ה:ה׳) אַשְׁרֵי תִּבְחַר וּתְקָרֵב יִשְׁכּוֹן חֲצֵרֶיךָ, זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ דְּהַהוּא בַּר נָשׁ, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְרְעֵי בֵּיהּ, וְקָרִיב לֵיהּ, לְמִשְׁרֵי בְּגוֹ הֵיכָלָא קַדִּישָׁא, דְּכָל מַאן דְּאִיהוּ אִתְרְעֵי בֵּיהּ לְפוּלְחָנֵיהּ, רָשִׁים הוּא מֵרְשִׁימִין דִּלְעֵילָּא, לְמִנְדַּע דְּהָא הוּא אִתְבָּחַר מִקַּמֵיהּ דְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא עִלָּאָה, לְמִשְׁרֵי בִּמְדוֹרוֹי. וְכָל מַאן דְּאִשְׁתְּכַח בֵּיהּ הַהוּא רְשִׁימָא, אַעְבַּר בְּכָל תַּרְעִין דִּלְעֵילָּא, וְלֵית דְּיִמְחֵי בִּידוֹי.

AND THE LORD CALLED UNTO HIM OUT OF THE MOUNTAIN, SAYING, THUS SHALT THOU SAY TO THE HOUSE OF JACOB, AND TELL THE CHILDREN OF ISRAEL. R. Isaac referred in this connection to the verse: “Blessed is the man whom thou choosest, and causest to approach unto thee, that he may dwell in thy courts” (Ps. 65, 5). ‘Blessed is the man’, he said, ‘whom the Holy One befriends and brings near to him to dwell in the holy Palace! He who is united with Him in worship has on him a sign inscribed from above to make it known that he is one who has been chosen by the Holy King to dwell in His courts. A man who has upon him such a sign can pass through all the supernal gates without let or hindrance.’

ר’ יְהוּדָה אָמַר, זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ דְּמֹשֶׁה, דְּעָלֵיהּ כְּתִיב אַשְׁרֵי תִּבְחַר וּתְקָרֵב, וּכְתִיב בֵּיהּ (שמות כ״ד:ב׳) וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל וְנִגַּשׁ מֹשֶׁה לְבַדּוֹ אֶל יְיָ’ וְהֵם לא יִגָשׁוּ. כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב: אִלֵּין נוּקְבֵי, וְתַגֵּיד לִבְנִי יִשְׂרָאֵל: אִלֵּין דּוּכְרִין.

R. Judah said: ‘Blessed was Moses, concerning whom that verse was written! Of him we read: “And Moses drew near unto the thick darkness where God was” (Ex. 20, 21); and also, “Moses alone came nigh to the Lord, but they did not” (Ibid. 24, 2).’ THUS SHALT THOU SAY TO THE HOUSE OF JACOB: this refers to the females; AND TELL THE CHILDREN OF ISRAEL: this means the males.

ר’ שִׁמְעוֹן אָמַר, כֹּה תֹאמַר, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (במדבר ו׳:כ״ג) כֹּה תְבָרַכוּ. וּכְתִיב, (תהילים קמ״ה:י׳) וַחֲסִידֶיךָ יְבָרַכוּכָה, כְּלוֹמַר יְבָרְכוּ כֹּה. כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב, בַּאֲמִירָה. וְהַיְינוּ מִסִּטְרָא דְּדִינָא. וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (דברים ד׳:י״ג) וַיַּגֵּד לָכֶם אֶת בְּרִיתוֹ. וּכְתִיב (דברים כ״ו:ג׳) הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַיְיָ’ אֱלהֶיךָ. לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, דּוּכְרִין, דְּאָתוּ מִסִּטְרָא דְּרַחֲמֵי.

R. Simeon connected the “thus” (Koh) in this verse with the “thus” in the ordinance of the priestly benediction: “Thus (Koh) shall ye bless” (Num. 6, 23); also with, “Thy saints bless Thee” (yebarakukah), which last word can be separated into two words: yebaraku Koh, “they bless with Koh” (i.e. the Sephirah Malkuth); “Saying” indicates the side of Justice (Severity), while “telling” indicates the side of Mercy, as in the verse: “And he declared (wa-yagged) unto you his covenant (mercy)” (Deut. 4, 13), and also in the declaration made by the Israelite on bringing the basket of firstfruits to the priest: “I proclaim (higgadti) this day unto the Lord thy God” (Ibid. 26, 3).

אָמַר רִבִּי יִצְחָק, (ס”א יוסי) הוֹאִיל וַאֲתֵינָא לְהַאי, מַה הוּא הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַיְיָ’ אֱלֹהֶיךָ. לַיְיָ’ אֱלֹהֵינוּ, מִבָּעֵי לֵיהּ. אָמַר לֵיהּ ר’ שִׁמְעוֹן, וְכִי הַאי בִּלְחוֹדוֹי הוּא. וְהָא כְּתִיב (דברים ח׳:ז׳) כִּי יְיָ’ אֱלהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה וְגוֹ’. (דברים ז׳:ט״ז) אֲשֶׁר יְיָ’ אֱלהֶיךָ נוֹתֵן לָךְ. (דברים ד׳:כ״ד) כִּי יְיָ’ אֱלהֶיךָ אֵשׁ אוֹכְלָה הוּא, וְכֻלְּהוּ הָכִי.

Said R. Jose: ‘As we have mentioned this verse, I should like to ask why it says “to the Lord thy God” instead of “the Lord our God”?’ R. Simeon replied: ‘This is not the only case where “thy” is used instead of “our”. For instance: “the Lord thy God will bring thee into a good land” (Ibid. 8, 7); “for the Lord thy God is a consuming fire” (Ibid. 4, 23).

אֶלָּא הָכִי תָּנֵינָן, כָּל הַדָּר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל דּוֹמֶה כְּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֱלוֹהַּ. וְכָל הַדָּר בְּחוּצָה לָאָרֶץ דּוֹמֶה כְּמִי שֶׁאֵין לוֹ אֱלוֹהַּ. מַאי טַעֲמָא. מִשּׁוּם דְּזַרְעָא קַדִּישָׁא, לְאַרְעָא קַדִּישָׁא סַלְּקָא. וּשְׁכִינְתָּא בְּאַתְרָה יָתְבָא. וְהַאי בְּהַאי תַּלְיָא. וּמֹשֶׁה לָא קָאָמַר אֱלֹהֶיךָ, אֶלָּא לְאִינוּן דַּהֲווֹ זְמִינִין לְמֵיעַל לְאַרְעָא קַדִּישָׁא, וּלְקַבְּלָא אַפֵּי שְׁכִינְתָּא. וּמַה דְּלָא אָמַר אֱלהֵינוּ, מִשּׁוּם דְּהָא מֹשֶׁה לָא זָכָה לְמֵיעַל לְאַרְעָא, וּבְגִינִי כַּךְ, אֱלֹהֶיךָ וַדַּאי בְּכָל אֲתָר, מִשּׁוּם דְּאִינּוּן הֲווֹ זְמִינִין לְמֵיעַל תַּמָּן.

Moses himself, who used this expression, could not say “our” God, because, according to our dictum, “he who lives outside the Land of Israel is, as it were, without God.” So he said to the children of Israel, who were going to settle in the Holy Land and to receive the Shekinah there, “thy God”, but he could not well say “our God”, since he was not to enter himself into the Holy Land.’

אֲמַר לֵיהּ ודַּאי הָכִי הוּא. אֲבָל הָכָא כְּתִיב, (דברים כ״ו:ג׳) וּבְאָת אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַיְיָ’ אֱלהֶיךָ, וְהָא אִינּוּן בְּאַרְעָא שַׁרְיָין, מַאי טַעֲמָא אֱלֹהֶיךָ, וְלֹא אֱלהֵינוּ. אֶלָּא אִינּוּן בַּעְיָין לְאַחֲזָאָה וּלְאוֹדָאָה, דִּבְגִינֵי דְּחֶסֶד עִלָּאָה, זָכָאן לְכָל הַאי, וְשַׁרְיָין בְּאַרְעָא, וְעָאֲלָן לְהַהִיא אַרְעָא, וְעָבִיד עִמְּהוֹן כָּל אִינּוּן טָבָאן, וּבְגִינֵי כַּךְ, הֲווֹ אַמְרִי מִלִּין אִלֵּין לַכֹּהֵן, (ולא לבר נש אחרא) דִּכְתִּיב הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַיְיָ’ אֱלהֶיךָ, (והכי הוא ודאי) מִשּׁוּם דְּאָתֵי מִסִּטְרָא דְּחֶסֶד.

‘But’, retorted R. Jose, ‘why did the Israelites have to say “thy God”, seeing that they were already in the land?’ R. Simeon’s reply was that they had to proclaim that it was due to the Supernal Grace that they were so favoured by God and blessed with so many good things. All this they said to the priest who, as such, is connected with the attribute of Grace (forgiveness of sin and mediatorship).

כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב, לְהַהוּא אֲתָר דְּאִתְחָזֵי לְהוּ. וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּהַהוּא אֲתָר שְׁלִים דְּאִתְחָזֵי לְהוּ, דְּהָא יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל, תְּרֵין דַּרְגִּין אִסְתָּלָקוּ, וּבְדַרְגָּא חַד סַלְּקִין, אֶלָּא יִשְׂרָאֵל שְׁלֵימוּתָא דְּכֹלָּא אִקְרֵי. וְתַגֵּיד לִבְנִי יִשְׂרָאֵל, לְאַחֲזָאָה חָכְמְתָא, וּלְאִשְׁתָּעֵי בְּרוּחַ חָכְמְתָא, טִיבוּ וּקְשׁוֹט דְּעָבַד לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דִּכְתִּיב וַיַּגֵּד לָכֶם אֶת בְּרִיתוֹ.

“Say to the house of Jacob” is the form fitting for them, “and tell the children of Israel” is the more perfect form fitting for them. For Jacob and Israel represent two grades (Malkuth and Tifereth), and though they unite into one, yet the complete product is termed Israel. Hence “thou shalt tell the children of Israel”, to reveal to them wisdom, and to tell them in the spirit of wisdom the grace and the truth which the Holy One, blessed be He, has shown to them.

תַּנְיָא, אָמַר ר’ יוֹסִי, זִמְנָא חֲדָא הֲוֵינָא אָזִיל בְּאָרְחָא, וַהֲוָה ר’ חִיָּיא בְּרִי עִמִּי. עַד דַּהֲוֵינָא אַזְלִין, אַשְׁכַּחְנָא חַד גְּבָר, דְּהֲוָה לָקִיט בְּחַקְלָא, עֲשָׂבִין לְאַסְוָותָא. קָרִיבְנָא לְגַבֵּיהּ, אֲמֵינָא לֵיהּ, בַּר נָשׁ, קוּטְרָא דְּקוּטְרֵי דַּעֲשָׂבִין לָמָּה. לָא זָקִיף רֵישֵׁיהּ, וְלָא אָמַר מִידִי. אַהֲדַרְנָא זִמְנָא אַחֲרָא וַאֲמֵינָא הַאי, וְלָא אָמַר מִידִי. אֲמֵינָא לֵיהּ לְרַבִּי חִיָּיא בְּרִי, אוֹ הַאי בַּר נָשׁ אָטִים אוּדְנִין, אוֹ שַׁטְיָא, אוֹ חַכִּימָא. יָתִיבְנָא גַּבּוֹי. לְבָתַר לָקִיט אִינּוּן עֲשָׂבִין, וְאָחִיד לוֹן, וְחָפָא עֲלֵיהוֹן טַרְפֵּי גּוּפְנִין.

R. Jose once told the following story: ‘It chanced one day when I was out walking, accompanied by my son, R. Hiya, that we came upon a man collecting medicinal herbs. As we drew near to him I asked: “Tell us what these bundles of herbs are for?” He gave no reply, and did not even raise his head. Said I to R. Hiya, my son: “Certainly this man is either deaf or mad, or very wise.” So we sat down near to him. When he had collected all the herbs and made them into bundles and covered each bundle with vine leaves, even to the last bundle of all,

אָמַר לָן, אֲנָא חֲמֵינָא דְּיוּדָאִין אָתוּן, וְיוּדָאִין אַמְרֵי עָלַיְיהוּ, דְּאִינּוּן חַכִּימִין, אִי לָא דְּחַיִּיסְנָא עָלַיְיכוּ הַשְׁתָּא, תֶּהֱווֹן רְחִיקִן מִבְּנֵי נָשָׁא כִּסְגִירָא דָּא, דְּמַרְחִקִין לֵיהּ מִכֹּלָּא, דְּהָא אֲנָא חֲמֵינָא, דְּרֵיחָא דְּחָד עִשְׂבָּא דְּהֲוָה קָרִיב גַּבֵּיכוֹן, עָאל בְּגוּפַיְיכוּ, וְתֶהֱווֹן רְחִיקִין תְּלָתָא יוֹמִין. אֶלָּא אֲכִילוּ אִלֵּין תּוּמֵי בָּרָא וְתִתְסוּן,

he turned to us, and said: “I see that ye are Jews, and it is said that the Jews are clever people. Yet, if I did not have pity on you, you would from henceforth have to shun the company of your fellows, for you become as lepers; because, as I perceive, the odour of one of these herbs has entered into your body, and it will cause you to be outcasts for three days. But now eat this garlic and you will be healed.”

אֲכַלְנָא מִנַּיְיהוּ דַּהֲווֹ שְׁכִיחִין קַמָּן, וְאַדְמַכְנָא, וְאִתְקָטַרְנָא בְּזֵיעָא, עַד עִידָּן סַגִּי. לְבָתַר אִתְּעַרְנָא, אָמַר לָן הַהוּא גַּבְרָא, הַשְׁתָּא אֱלָהֲכוֹן עִמְּכוֹן, דְּאַשְׁכַּחְתּוּן לִי, דְּהָא אַסְוָותָא דְּגוּפֵיכוֹן עַל יְדִי אִשְׁתְּלִים.

We did as we were bid, and fell into a deep sleep. I awakened to find myself bathed in perspiration. Then the man said: “Now your God is with you indeed, for He has ordered it that you should find me and that the cure of your bodies should be accomplished through me.”

עַד דַּהֲוֵינָא אַזְלִין, אָמַר לַן, כָּל בַּר נָשׁ בָּעֵי לְאִשְׁתְּעֵי בְּבַר נָשׁ אַחֲרָא, כְּפוּם אָרְחוֹי, דְּהָא לְנוּקְבָּא כְּפוּם אָרְחוֹי. לְגַבְרָא כְּפוּם אָרְחוֹי. לְגַבְרָא דְּגַבְרֵי כְּפוּם אָרְחוֹי. אֲמֵינָא לְרַבִּי חִיָּיא בְּרִי, הַיְינוּ דִּכְתִּיב, כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנִי יִשְׂרָאֵל. (ס”א כה תאמר לבית יעקב בההוא אתר דאתחזי להו. ותגיד לבני ישראל בההוא אתר שלים דאתחזי להו. דהא יעקב וישראל תרין דרגין אינון ובדרגא חד סלקין אלא ישראל שלימותא דבלא אקרי)

As we went along he said to us: “Every person must converse with his fellows according to the sex and class to which they belong.” I was struck by this remark, and said to R. Hiya, my son: “This accords with the Scriptural verse: ‘Thus shalt thou say to the house of Jacob, and tell the children of Israel.’ ”

אָמַר לָן, חֲמִיתוּן דְּלָא זָקִיפְנָא רֵישָׁאי, וְלָא אִשְׁתָּעֵינָא בַּהֲדַיְיכוּ, מִשּׁוּם דְּאַבָּא, חַכִּימָא בַּעֲשָׂבִין מִכָּל בְּנִי דָּרָא הֲוָה. וְאוֹלִיפְנָא מֵאַבָּא אָרְחוֹי דְּכָל עֲשָׂבִין, דִּבְּהוֹן קְשׁוֹט, וַאֲנָא בְּכָל שַׁתָּא מָדוֹרָאי בֵּינַיְיהוּ.

Then the man said: “You probably wondered why I did not speak to you or pay you any apparent heed when you addressed me first. The reason is that my father was the greatest expert in herbs and their properties, and from him I learnt the powers and uses of every plant with healing properties, and I spend the whole year among them.

וְהַאי עִשְׂבָּא דַּחֲמִיתוּן, דַּחֲפֵינָא לֵיהּ בְּטַרְפֵּי דְּגוּפְנִין אִלֵּין, בְּבֵיתָאי אִית אֲתָר חַד, וְהוּא לִסְטַר צָפוֹן, וּבְהַהוּא אֲתָר נָעִיץ חַד רֵיחַיָּא, וּמֵעֵינָא דְּהַהוּא רֵיחַיָּא, נָפִיק חַד גְּבַר בִּתְרֵין רֵישִׁין, וְחַרְבָּא שִׁינָנָא בִּידֵיהּ וּבְכָל יוֹמָא קָא מְצַעֵר לָן. וַאֲנָא לָקִיטְנָא הַאי עִשְׂבָּא, וְזִילוּ אֲבַתְרָאי, וְתֶחמוּן חֵילֵיהּ דְּהַאי עִשְׂבָּא, וּמַה דִּי אֱלָהָא עִלָּאָה גַּלֵּי בְּעָלְמָא, וְלֵית מַאן דְּיֵדַע אָרְחוֹי בְּכֹלָּא.

Now with regard to the herb which ye saw me bind into bundles and cover with vine leaves. In a northern corner of my dwelling there is a place in which stands a millstone, from the hole of which a man emerges from time to time, and this man has two heads and carries a sharp sword in his hand. He strikes terror into the hearts of all who behold him, and, indeed, is the bane of our lives. On account of him I gathered this herb. Now follow me, and you shall see what virtue there is in it, and what the supreme God has revealed in the world, and how even the wise cannot surmise or fathom all His mysteries.”

אֲזִילְנָא אֲבַתְרֵיהּ, עַד דַּהֲוֵינָא אַזְלֵי בְּאָרְחָא, מָאִיךְ לְחַד נוּקְבָּא בְּעַפְרָא, וְשַׁוֵּי מֵהַהוּא עִשְׂבָּא בְּנוּקְבָא, נָפַק חַד חִוְיָא וְרֵישָׁא דִּילֵיהּ סַגִּי. נָטַל חַד סַנְטִירָא, (נ”א סודרא) וְקָטִיר לֵיהּ כְּחַד גַּדְיָא. דָּחִילְנָא. אָמַר לוֹן זִילוּ אֲבַתְרָאי.

So we followed him. On the way to his house we passed a hole in the ground in which the man deposited some of the herb. When he had done so, a serpent with an enormous head issued from the hole. The man took from his girdle a piece of cloth and bound the serpent as though it were a little lamb. We were much afraid, but the man said: “Follow me until we come to his abode”; and we followed him.

עַד דְּמָטֵינָא לְבֵיתֵיהּ. חֲמֵינָא הַהוּא אֲתָר בְּחָשׁוֹכָא, בָּתַר חַד כּוֹתָלָא. נָטַל חַד שַׁרְגָּא וְדָלִיק דְּלֵיקָא סַחֲרָנִיהּ דְּהַהוּא אֲתָר דְּרֵיחַיָּא. אָמַר לוֹן, מִמַּה דְּתֶחֱמוּן, לָא תִּדְחָלוּן וְלָא תִּשְׁתָּעוּן מִידִי.

Presently we reached his house, and there we saw the place of which he had spoken: in the dark, behind a wall. He took a candle and kindled a fire around the place where the millstone was set; then he said to us: “Do not be frightened at what ye see, and keep silence.”

אַדְהָכִי, שָׁרֵי חִוְיָא מִקִּטְרוֹי, וְכָתַשׁ בְּקִיסְטָא מֵהַהוּא עִשְׂבָּא. וְשַׁוֵּי בְּרֵישֵׁיהּ דְּחִוְיָא. עָאל חִוְיָא בְּהַהוּא עֵינָא דְּרֵחַיָּיא, וּשְׁמַעְנָא קָלָא דְּכָל אֲתָר מִזְדַּעְזְעָא. בָּעֵינָן לְמֵיפַק, אָחִיד בִּידָנָא הַהוּא גַּבְרָא, אָמַר, לָא תִּדְחָלוּן קְרִיבוּ גַּבָּאי.

As he said this he loosened the serpent’s bonds and set him free, then ground some of the herb to powder and sprinkled this upon the serpent’s head. Immediately the serpent descended into the opening of the millstone, and we suddenly heard a voice which made the whole place shake. We wanted to run away, being sore afraid, but the man took hold of our hands, saying: “Fear not, come close to me.”

אַדְהָכִי, נָפַק חִוְיָא שָׁתִית דָּמָא, נָקִיט הַהוּא גַּבְרָא מֵהַהוּא עִשְׂבָּא, וְשַׁוֵּי בְּרֵישֵׁיהּ כִּבְקַדְמֵיתָא. עָאל בְּהַהוּא עֵינָא דְּרֵחַיָּא. לְשַׁעֲתָא זְעִירָא, חֲמֵינָא, דְּנָפִיק מֵהַהוּא עֵינָא חַד גַּבְרָא בִּתְרֵין רֵישִׁין, וְחִוְיָא שַׁרְיָיא סַחֲרָנֵיהּ דְּקִדְלוֹי. עָאל בְּהַהוּא עֵינָא דְּרֵחַיָּא וְנָפַק תְּלַת זִמְנֵי. הָוָה אָמַר, זְקִיטָא זְקִיטָא, וַוי לְאִימֵיהּ דִּלְהַהוּא אֲתָר אוֹבִיל לֵיהּ.

Presently the serpent reappeared and we saw that it was dripping blood. Again it entered the opening of the millstone. After a short time a man with two heads issued from the opening, with the serpent wound about his neck. Three times he entered the opening of the millstone and emerged again, saying: “Chameleon, chameleon, woe to his mother who brought him there!”

אַדְהָכִי, אִתְּעֲקָר רֵיחַיָּא מֵאַתְרֵיהּ, וְנַפְקוּ, גַּבְרָא וְחִוְיָא, וְנָפְלוּ וּמִיתוּ תַּרְוַויְיהוּ. וַאֲנָן דָּחִילְנָא סַגִּי. אָמַר לָן הַהוּא גַּבְרָא, דָּא הוּא חֵילָא דְּעִשְׂבָּא דַּאֲנָא לָקִיטְנָא קָמַיְיכוּ, וּבְגִינֵי כַּךְ לָא אִשְׁתָּעֵינָא בַּהֲדַיְיכוּ, וְלָא זָקִיפְנָא רֵישָׁאי, בְּשַׁעֲתָא דְּקַרִיבְתּוּן גַּבָּאי.

Then the millstone was torn from its place and man and serpent together were hurled out at our feet, where they fell down and died. We were terrified, but the man who had brought us there said: “Thus is manifested the power of the herb which I collected in your presence! This was the reason why I did not look up at you or speak even a word.

אָמַר לוֹן אִילוּ יַדְעִין בְּנֵי נָשָׁא חָכְמְתָא, דְּכָל מַה דְּנָטַע קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּאַרְעָא, וְחֵילָא דְּכָל מַה דְּאִשְׁתְּכַח בְּעָלְמָא, יִשְׁתְּמוֹדְעוּן חֵילָא דְּמָארֵיהוֹן, בְּחָכְמָתֵיהּ סַגִּיאָה. אֲבָל לָא טָמִיר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא חָכְמְתָא דָּא מִבְּנֵי נָשָׁא, אֶלָּא בְּגִין דְּלָא יִסְטוּן מֵאָרְחוֹי, וְלָא יִתְרְחִיצוּ בְּהַהִיא חָכְמְתָא וְיִנְשׁוּן לֵיהּ.

If men but knew the wisdom of all that the Holy One, blessed be He, has planted in the earth, and the power of all that is to be found in the world, they would proclaim the power of their Lord in His great wisdom. But the Holy One has purposely hidden this wisdom from men, in order that they should not turn from His way by trusting in that wisdom alone, forgetting Him.”

כַּד אֲתֵינָא, וַאֲמֵינָא הָנֵי מִלֵּי קָמֵיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, אָמַר וַדַּאי חַכִּימָא הֲוָה. וְתָּא חֲזֵי, לֵית עִשְׂבָּא וְעִשְׂבָּא דְּאִתְיְילִיד בְּאַרְעָא, דְּלָא הֲוָה בֵּיהּ חָכְמְתָא סַגִּיאָה, וְחֵילֵיהּ בִּשְׁמַיָּא סַגְיָא. תָּא חֲזֵי, מִן אֵזוֹבָא. דִּבְכָל אֲתָר דְּבָעֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְדַכְּאָה לְבַּר נָשׁ, (ויחי ר”נ ע”א) בְּאֵזוֹבָא מִתְדָּכֵי. מַאי טַעְמָא. מִשּׁוּם דְּיִתְּעַר חֵילֵיהּ דִּלְעֵילָּא דְּאִתְפָּקְּדָא עֲלוֹי, דְּהָא הַהוּא חֵילָא דְּאִתְפָּקְּדָא עֲלוֹי כַּד אִתְּעָרָא, מְבָעֲרָא רוּחַ מְסָאֲבָא, וְאִתְדַכֵּי בַּר נָשׁ. וְעָלָךְ אֲמֵינָא בְּרִיךְ רַחֲמָנָא דְּשֵׁזְבָךְ.

When I afterwards recounted the happenings of that day to R. Simeon, he said: “Surely, that was a wise man! For it is indeed as he said. Mark this! There is no grass or herb that grows in which God’s wisdom is not greatly manifested and which cannot exert great influence in heaven. We may see this from the hyssop. Whenever the Holy One desires that men should purify themselves from defilement, he orders that hyssop be used as a means of purification. Now why is this? In order that the power above which is represented by that herb should be roused to exterminate the spirit of impurity, that the defiled one may be cleansed. And as to thee, I say: Blessed be the Merciful One who delivered thee.”’

Yitro, Chapter 16

(שמות י״ט:ד׳) אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם וְאֶשָּׁא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים. מַאי כַּנְפֵי נְשָׁרִים. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה בְּרַחֲמֵי. דִּכְתִּיב, (דברים לכ) כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ וְגוֹ’. וְהַיְינוּ רָזָא דְּאָמַר ר’ שִׁמְעוֹן, (משלי ל׳:י״ט) דֶּרֶךְ הַנֶּשֶׁר בַּשָּׁמַיִם. מַאי בַּשָּׁמַיִם. בְּרַחֲמֵי. מַה נֶשֶׁר אִשְׁתְּכַח בְּרַחֲמֵי עַל בְּנוֹי, וְדִינָא לְגַבֵּי אַחֲרָנִין. כַּךְ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִשְׁתְּכַח בְּרַחֲמֵי לְגַבֵּי יִשְׂרָאֵל, וְדִינָא לְגַבֵּי עַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת.

YE HAVE SEEN WHAT I DID UNTO THE EGYPTIANS. AND HOW I BARE YOU ON EAGLES’ WINGS. What do “eagles’ wings” denote? According to R. Judah, the “eagles” are a symbol of mercy, as it says: “As an eagle stirreth up her nest, fluttereth over her young, spreadeth abroad her wings, taketh them, beareth them on her wings, so the Lord…” (Deut. 32, 11). As the eagle watches lovingly over its own young, but is cruel towards others, so does the Holy One manifest His loving mercy to Israel and His severe judgement to the heathen nations. R. Simeon found the same indication in the verse: “The way of an eagle in the heavens” (Prov. 30, 19).

ר’ אֶלְעָזָר, הֲוָה אָזִיל מִקַּפּוּטְקִיָּא לְלוּד, וַהֲוָה אָזִיל ר’ יוֹסֵי וְר’ חִיָּיא עִמֵּיהּ, קָמוּ בִּנְהוֹרָא, כַּד נָהִיר יְמָמָא, וַהֲווּ אַזְלֵי. אָמַר ר’ חִיָּיא, חֲמֵינָא הַאי קְרָא דִּכְתִּיב, (יחזקאל א׳:י׳) וּפְנֵי אַרְיֵה אֶל הַיָּמִין לְאַרְבַּעְתָּן וּפְנֵי שׁוֹר מֵהַשְּׂמֹאל לְאַרְבַּעְתָּן וּפְנֵי נֶשֶׁר לְאַרְבַּעְתָּן הָא אַרְיֵה בִּימִינָא, שׁוֹר מִשְּׂמָאלָא, (ק”כ ע”א) נֶשֶׁר בְּאָן אֲתָר דּוּכְתֵּיהּ.

R. Eleazar once went from Cappadocia to Lydda, accompanied by R. Jose and R. Hiya. They had risen at sunrise, and as the light appeared, R. Hiya said: ‘I see before me the vision of the prophet, “As for the likeness of their (the Hayoth) faces, they four had the face of a man and the face of a lion, on the right side; and they four had the face of an ox on the left side; they four also had the face of an eagle” (Ezek. 1, 10). Thus the lion is on the right hand, the ox on the left; but what about the eagle?’

אָמַר לֵיהּ ר’ אֶלְעָזָר, בְּאַתְרָא (נ”א דיעקב) דְיָנִיקָא שַׁרְיָא. מַאי טַעְמָא. מִשּׁוּם דְּנֶשֶׁר בְּכֹלָּא אִשְׁתְּכַח, רַחֲמֵי לִבְנוֹי, דִּינָא לְגַבֵּי אַחֲרָנִין. כָּךְ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אוֹבִיל לוֹן לְיִשְׂרָאֵל בְּרַחֲמֵי. וּבְדִינָא לְגַבֵּי אַחֲרָנִין, דִּכְתִּיב וְאֶשָּׁא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים. וּכְתִיב כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ.

R. Eleazar replied: ‘It belongs to the sphere of the “child” (i.e. Mercy), for the eagle combines mercy and cruelty; and so God led Israel with love and dealt sternly with others,

מְנָלָן דְּנֶשֶׁר רַחֲמֵי אִקְרֵי. דִּכְתִּיב דֶּרֶךְ הַנֶּשֶׁר בַּשָּׁמַיִם. בַּשָּׁמַיִם מַמָּשׁ. וּבְגִינֵי כַּךְ אַרְיֵה לִימִינָא. שׁוֹר לִשְׂמָאלָא. נֶשֶׁר בֵּינַיְיהוּ וְאָחִיד לוֹן. אָדָם כָּלִיל כֻּלְּהוּ, וְכֹלָּא אִתְּכְּלִילָן בֵּיהּ, דִּכְתִּיב וְעַל דְּמוּת הַכִּסֵּא דְּמוּת כְּמַרְאֵה אָדָם עָלָיו מִלְּמַעְלָה.

and the expression, “the way of an eagle in the heavens” is thus to be taken literally, for love (mercy) is, as it were, in the centre of heaven. Hence the lion is at the right, the ox at the left, and the eagle between, uniting them. As for “man”, he comprises all, as it is written: “And upon the likeness of the throne was the likeness as the appearance of a man above upon it” (Ezek. 1, 26).’

Yitro, Chapter 17

וַיְהִי בַיּוֹם הַשְׁלִישִׁי וְגוֹ’. ר’ אַבָּא פָּתַח, (שיר השירים ח׳:ח׳) אָחוֹת לָנוּ קְטַנָּה וְשָׁדַיִם אֵין לָהּ מַה נַּעֲשֶׂה לַאֲחוֹתֵנוּ בַּיּוֹם שֶׁיְּדֻבַּר בָּהּ. אָחוֹת לָנוּ קְטַנָּה, דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, דְּאִקְרֵי אָחוֹת לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְשָׁדַיִם אֵין לָהּ, הַיְינוּ דְּתָנֵינָן, בְּשַׁעֲתָא דְּקָרִיבוּ יִשְׂרָאֵל לְטוּרָא דְּסִינַי, לָא הֲוָה בְּהוֹן זַכְוָון, וְעוֹבָדִין טָבִין, לְאַגָּנָא עָלַיְיהוּ, דִּכְתִּיב וְשָׁדַיִם אֵין לָהּ. דְּהָא אִינּוּן תִּקּוּנָא וּשְׁפִירוּ דְּאִתְּתָא, וְלֵית שַׁפִּירוּ דְּאִתְּתָא אֶלָּא אִינּוּן. מַה נַּעֲשֶׂה לַאֲחוֹתֵנוּ. מַה יִתְעֲבִיד מִינָהּ, בְּשַׁעֲתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, יִתְגְּלֵי בְּטוּרָא דְּסִינַי, לְמַלְּלָא בְּפִתְגָּמֵי אוֹרַיְיתָא, וְיִפְרַח נִשְׁמָתְהוֹן מִנַיְיהוּ.

AND IT CAME TO PASS ON THE THIRD DAY. R. Abba connected this with the following verse: “We have a little sister, and she hath no breasts; what shall we do to our sister in the day when she will be spoken for?” (S.S. 8, 8). ‘The “little sister” is the Community of Israel, who is called the Holy One’s sister; “she hath no breasts”, i.e. when they approached Mount Sinai she had no merits, no good works to protect her; “what shall we do to our sister?”, when the Holy One shall reveal Himself on Mount Sinai to proclaim the words of the Torah, and her soul will fly away (out of fear).’

אָמַר ר’ יוֹסֵי. בְּהַהוּא שַׁעֲתָא דְּקָרִיבוּ יִשְׂרָאֵל לְטוּרָא דְּסִינַי, בְּהַהוּא לֵילְיָא וְנַגְהֵי, תְּלָתָא יוֹמִין דְּלָא אִזְדַּוְּוגוּ לְאִנְתְּתַיְיהוּ, אָתוּ מַלְאָכִין עִלָּאִין, וְקַבִּילוּ לְיִשְׂרָאֵל בְּאַחְוָותָא. אִינּוּן מַלְאָכִין לְעֵילָּא, וְיִשְׂרָאֵל מַלְאָכִין לְתַתָּא. אִינּוּן מְקַדְּשִׁין שְׁמָא עִלָּאָה לְעֵילָּא, וְיִשְׂרָאֵל מְקַדְּשִׁין שְׁמָא עִלָּאָה לְתַתָּא.

Said R. Jose: ‘When the Israelites approached Mount Sinai, on that night which followed the three days during which the people abstained from conjugal intercourse, the heavenly angels came and received them with brotherly affection. For as they are angels above, so are the Israelites angels below; as they sanctify the Supreme Name above, so do the Israelites sanctify it below.

וְאִתְעַטְּרוּ יִשְׂרָאֵל בְּשִׁבְעִין כִּתְרִין בְּהַהוּא לֵילְיָא. וּמַלְאֲכֵי עִלָּאֵי הֲווֹ אַמְרֵי אָחוֹת לָנוּ קְטַנָּה וְשָׁדַיִם אֵין לָהּ, דְּלֵית בְּהוּ זַכְוָון וְעוֹבָדִין טָבִין. מַה נַּעֲשֶׂה לַאֲחוֹתֵנוּ, כְּלוֹמַר מַה יְקָר וּרְבוּ נַּעְבִיד לְאַחֲתָנָא דָּא בְּיוֹמָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יִתְגְּלֵי בְּטוּרָא דְּסִינַי לְמֵיהָב לְהוּ אוֹרַיְיתָא.

And the Israelites were crowned with seventy crowns on that night. Then it was that the angels said: “We have a little sister, and she hath no breasts. What shall we do to our sister? How should we honour her on the day when the Holy One will reveal Himself to give her the Torah?”

וַיְהִי בַיּוֹם הַשְׁלִישִׁי, כְּתִיב היוּ נְכוֹנִים לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים אַל תִּגְּשׁוּ אֶל אִשָּׁה וְהַיְינוּ בַיּוֹם הַשְׁלִישִׁי. ר’ שִׁמְעוֹן אָמַר, בְּשַׁעֲתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּעָא לְאִתְגַּלָּאָה בְּטוּרָא דְּסִינַי, קָרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְכָל פָּמַלְיָיא דִּילֵיהּ, אָמַר לוֹן, הַשְׁתָּא יִשְׂרָאֵל רַבְיָין, דְּלָא יַדְעִין נִימוּסַי, וַאֲנָא בָּעֵי לְאִתְגְּלֵי עָלַיְיהוּ, אִי אִתְגְּלֵי עָלַיְיהוּ בְּחֵילָא דִּגְבוּרָה, לָא יַכְלִין לְמִסְבַּל. אֲבָל אִתְגְּלֵי עָלַיְיהוּ בְּרַחֲמֵי, וִיקַבְּלוּן נִימוּסַי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, וַיְהִי בַיּוֹם הַשְׁלִישִׁי. בַיּוֹם הַשְׁלִישִׁי וַדַּאי דְּאִיהוּ רַחֲמֵי מְנָלָן. דִּכְתִּיב, (שמואל ב כ״ב:י׳) וַיֵּט שָׁמַיִם וַיֵּרַד.

R. Simeon said that when the Holy One came to reveal Himself on Mount Sinai, He called together His whole celestial Family and said to them: “At present the Israelites are like children, they will not know how to deport themselves in My Presence. If I should reveal Myself to them in the attribute of Power (Geburah) they will not be able to bear it, but when I manifest Myself to them in love (Rahamim) they will accept My Law.” Therefore the manifestation on Mount Sinai took place on the third day, which is the Day of love (Rahamim).

וּבְהַאי אִתְגְּלֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, אַקְדִּים לְהוּ רַחֲמֵי בְּקַדְמִיתָא. וּלְבָתַר אִתְיְיהִיב לְהוּ אוֹרַיְיתָא, מִסִּטְרָא דִּגְבוּרָה. בַיּוֹם הַשְׁלִישִׁי, דְּהָכִי אִתְחָזֵי לְהוּ, דִּבְגִינֵי כַּךְ יִשְׂרָאֵל אִקְרוּן.

In this manner did He revealed Himself first in Love; and then gave them the Torah from the side of Power; and that on the third day, for it is because of the “Three” that they are called Israel;

בִּהְיוֹת הַבֹּקֶר, דִּכְתִּיב, (שמואל ב כ״ג:ד׳) בֹּקֶר לֹא עָבוֹת. הָא אִי הֲוָה עָבוֹת קַדְרוּתָא אִשְׁתְּכַח, וְלָא אִתְגַּלְּיָיא חֶסֶ”ד. וְאֵימָתַי אִתְגַּלְּיָיא חֶסֶ”ד. בַּבֹּקֶר. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (בראשית מה) הַבֹּקֶר אוֹר. דְּכַד נָהִיר צַפְרָא, חֶסֶ”ד אִשְׁתְּכַח בְּעָלְמָא, וְדִינִין מִתְעַבְּרָן. וּבְזִמְנָא דְּלָא נָהִיר בֹּקֶר, דִּינִין עַד כְּעַן לָא מִתְעַבְּרָן. דִּכְתִּיב, (איוב ל״ח:ז׳) בְּרָן יַחַד כֹּכְבֵי בֹּקֶר וַיָּרִיעוּ כָּל בְּנֵי אֱלהִים. כֵּיוָן דְּאִתְעַבְּרָן אִינּוּן כֹּכָבַיָּא וְנָהִיר שִׁמְשָׁא, בֵּיהּ שַׁעֲתָא כְּתִיב, בֹּקֶר לֹא עָבוֹת. וְחֶסֶ”ד אִתְּעַר בְּעָלְמָא תַּתָּאָה, בְּהַהִיא שַׁעֲתָא כְּתִיב, בִּהְיוֹת הַבֹּקֶר. וְכֵיוָן דְּמִתְעַבְּרָן כֹּכָבַיָּא בֹּקֶר אִשְׁתְּכַח. (נ”א דאתער בקר, דינין לא אשתכחו)

and in the morning, in “a morning without clouds” (2 Sam. 23, 4), since had it been a cloudy morning darkness would have been found in it, and Grace would not have been revealed. And when does Grace reveal itself? In the morning: “The morning is light”; for as soon as the day breaks Grace is manifested and Judgement passes away, but when the light of morning does not enter the judgements do not vanish away, as it is written: “When the morning stars sing together, and all the sons of God shout for joy” (Job 38, 7; i.e. the angels of judgement shout for joy as long as night continues); but as soon as those stars set and the sun shines, behold there is “a morning without clouds”, and Grace is awakened in the lower world.’

אָמַר ר’ יוֹסֵי, בִּהְיוֹת הַבֹּקֶר שָׁארֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאִתְגַּלָּאָה בְּטוּרָא דְּסִינַי. תָּאנָא, בִּהְיוֹת הַבֹּקֶר, כַּד אִתְּעַר זְכוּתֵיהּ דְּאַבְרָהָם, דִּכְתִּיב בֵּיהּ (בראשית י״ט:כ״ז) וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר.

R. Jose said: ‘The Holy One began to reveal Himself on Mount Sinai “in the morning”, and we have been taught that it took place when the merit of Abraham, who “rose up early in the morning” (to sacrifice Isaac, Gen. 22, 3), was aroused. ‘

Yitro, Chapter 18

וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים, אָמַר רַבִּי אַבָּא, קֹלת כְּתִיב חָסֵר. תְּרֵין קָלִין דְּאַהַדְרוּ לְחָד, דָּא נָפְקָא מִן דָּא, רוּחָא מִמַּיָּא. וּמַיָּא מֵרוּחָא. תְּרֵין דְּאִינּוּן חַד, וְחַד דְּאִיהוּ תְּרֵי.

AND THERE WERE THUNDERINGS (voices) AND LIGHTNINGS AND A THICK CLOUD UPON THE MOUNT, AND THE VOICE OF THE TRUMPET EXCEEDING LOUD. Said, R. Abba: ‘As koloth (voices) is written in a defective form, it indicates that there were two voices united as one, the one emanating from the other: air from water and water from air, two that were one and one that was two.’

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, קֹלֹת חַד, וְאִיהוּ קָלָא רַבְרְבָא תַּקִּיפָא, דְּלָא פַּסְקַת לְעָלְמִין, הַהוּא דִּכְתִּיב בֵּיהּ (דברים ה׳:י״ט) קוֹל גָּדוֹל וְלא יָסָף דְּהָא שְׁאַר קָלִין אִתְפַּסְּקָן, דְּתַנְיָא, בְּאַרְבָּעָה תְּקוּפִין בַּשַׁתָּא, קָלָא אִתְפַּסְּקַת, וּכְדֵין דִּינִין מִתְעָרִין בְּעָלְמָא. וְהַאי קָלָא דְּכָלִיל שְׁאַר קָלִין בֵּיהּ, לָא אִתְפְּסָק לְעָלְמִין, וְלָא אִתְעֲבָר מִקּיּוּמָא שְׁלִים וְתּוּקְפָּא דִּילֵיהּ. תָּאנָא, הַאי קָלָא, קָלָא דְּקַלִין, קָלָא דְּכָלִיל כָּל שְׁאַר קַלִין.

R. Jose, however, was of the opinion that the defective form of the word, suggesting the singular, indicates that it is identical with the “great voice that did not cease” (Deut. 5, 19), for all other Divine voices do break off sometimes, for, as we have been taught, four times a year the “Voice” ceases, and chastisement is sent into the world, but this great and mighty Voice never stops and never abates of its full force. We have been taught also that this Voice is “the voice of voices”, the voice which contains all other voices.

אָמַר ר’ יְהוּדָה, לֵית קָלָא, אֶלָּא מִסִּטְרָא דְּרוּחָא וּמַיָּא וְאֶשָּׁא. וְכֹלָּא (דבר אחר וכלא) עָבִיד קָלָא, וְאִתְכְּלִיל דָּא בְּדָא, וְעַל דָּא כְּתִיב קֹלֹת. וּבְרָקִים, אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, הַיְינוּ דִּכְתִּיב, (תהילים קל״ה:ז׳) בְּרָקִים לַמָּטָר עָשָׂה, שַׁלְהוֹבָא בְּעוּטְרֵי, קְטִירָא דְּרַחֲמֵי בְּחִיבָּתָא, דְּלָא (שקיע) שְׁכִיחוּ.

R. Judah said: ‘The “Voice” unites air, fire, and water, and one voice makes another; hence the plural “voices”.’ “And lightnings.” Said R. Jose: ‘Therefore it says: “He maketh lightnings for the rain” (Ps. 135, 7), flame being combined with moisture in a supernatural union of love and affection.’

תָּנָא, ר’ יְהוּדָה אוֹמֵר, בִּסְטַר גְּבוּרָה, אוֹרַיְיתָא אִתְיְיהִיבַת. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, אִי הָכִי בִּסְטַר שְׂמָאלָא הֲוִי. אָמַר לֵיהּ, אִתְהַדַּר לִימִינָא. דִּכְתִּיב, (דברים לג) מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ. וּכְתִיב (שמות ט״ו:ו׳) יְמִינְךָ יְיָ’ נְאְדָּרִי בַּכֹּחַ וְגוֹ’. אַשְׁכְּחָן שְׂמָאלָא דְּאִתְחַזָּר לִימִינָא, וִימִינָא לִשְׂמָאלָא, הָא גְּבוּרָה לִשְׂמָאלָא (דבר אחר לימינא).

R. Judah said that the Torah was given from the side of Power. Said R. Jose: ‘In that case, it must have been given from the left side.’ ‘No,’ replied R. Judah: ‘the left was turned for the time into the right, for it is written: “From his right hand a fiery law to them” (Deut. 33, 2). Contrariwise we read concerning Egypt’s judgement: “Thy right hand, O Lord, glorified in power” (Ex. 15, 6); where the right hand has turned into the left (judgement).’

וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר וְגוֹ’, עֲנָנָא תַּקִּיף, דִּשְׁקִיעַ בְּאַתְרֵיהּ, דְּלָא נָטִיל. וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד, מִגּוֹ דַּעֲנָנָא תַּקִּיף הֲוָה, נָפִיק הַהוּא קָלָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (דברים ה׳:כ׳) וַיְהִי כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת הַקּוֹל מִתּוֹךְ הַחֹשֶׁךְ.

“And a thick cloud upon the mount”, that is, a mighty cloud which stayed in one spot without moving. “And the voice of the trumpet exceeding loud”: this voice issued from the midst of the heavy cloud, as it is written, “When ye heard the voice out of the midst of the darkness” (Deut. 5, 24).

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, תְּלַת חֲשׁוֹכֵי הֲווֹ, דִּכְתִּיב חֹשֶׁךְ עָנָן וַעֲרָפֶל. וְהַהוּא קָלָא הֲוָה נָפִיק פְּנִימָאָה מִכֻּלְּהוּ. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, פְּנִימָאָה דְּכֹלָּא הֲוָה, דְּבֵיהּ כְּתִיב, קוֹל גָּדוֹל וְלֹא יָסָף.

According to R. Judah, there were three grades of darkness: darkness, cloud, and thick clouds (araphel), and the voice came forth from out of their innermost depths. R. Jose said that the innermost was the one referred to in the words “with a great and ceaseless voice” (Deut. 5, 19).

Yitro, Chapter 19

אָמַר ר’ אַבָּא כְּתִיב (שמות כ׳:ט״ו) וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלוֹת. רֹאִים, שֹׁמְעִים מִבָּעֵי לֵיהּ. אֶלָּא הָכִי תָּנִינָן, אִינּוּן קָלִין, הֲווֹ מִתְגַּלְּפֵי בְּהַהוּא חֲשׁוֹכָא וַעֲנָנָא וְקַבָּלָא, וּמִתְחַזְיָין בְּהוּ, כְּמָה דְּאִתְחָזֵי גּוּפָא, וְחָמָאן מַה דְּחָמָאן, וְשַׁמְעִין מַה דְּשַׁמְעִין, מִגּוֹ הַהוּא חֲשׁוֹכָא וְקַבָּלָא וַעֲנָנָא, וּמִגּוֹ הַהוּא חֵיזוּ דַּהֲווֹ חָמָאן, הֲווֹ נְהִירִין בִּנְהִירוּ עִלָּאָה, וְיַדְעִין, מַה דְּלָא יָדְעוּ דָּרִין אַחֲרָנִין, דְּאָתוּ בַּתְרַיְיהוּ.

Said R Abba: ‘It is written: “And all the people saw the thunderings” (Ex. 20, 18). Surely it ought to be heard the thunderings? We have, however, been taught that the “voices” were delineated, carved out, as it were, upon the threefold darkness, so that they could be apprehended as something visible, and they saw and heard all those wonderful things out of that darkness, cloud and cloudy darkness; and because they saw that sight they were irradiated with a supernal light, and perceived things beyond the ken of all succeeding generations, and saw face to face (Deut. 5, 4).’

וְכֻלְּהוּ, הֲווֹ חָמָאן אַפִּין בְּאַפִּין, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (דברים ה׳:ד׳) פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר יְיָ’ עִמָּכֶם. וּמַאן הֲווֹ חָמָאן. תָּאנֵי רַבִּי יוֹסֵי, מִנְּהִירוּ דְּאִינּוּן קַלָן, דְּלָא הֲוָה קוֹל, דְּלָא הֲוָה נָהִיר בִּנְהִירוּ, דְּמִסְתַּכְלֵי בֵּיהּ כָּל גְּנִיזִין, וְכָל טְמִירִין, וְכָל דָּרִין דְּיֵיתוּן עַד מַלְכָּא מְשִׁיחָא. וּבְגִינֵי כַּךְ כְּתִיב וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלת, רֹאִים רְאִיָּה מַמָּשׁ.

And whence did they derive the power so to see? According to R. Jose, from the light of those voices, for there was not one of them but emitted light which made perceptible all things hidden and veiled, and even all the generations of men up to the days of King Messiah. Therefore it says: “And all the people saw the voices”; they did actually see them.

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, וְכָל הָעָם רֹאִים. רֹאִים: כְּמָה דַּאֲמֵינָא, דְּחָמוּ מִנְּהִירוּ דְּאִינּוּן קַלָן, מַה דְּלָא חָמוּ דָּרִין בַּתְרָאִין אַחֲרָנִין. אֶת הַקּוֹלֹת: כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (ישעיה ו) וָאֵרֶא אֶת יְיָ’. וָאֵרֶא יְיָ’, לָא כְּתִיב, אֶלָּא אֶת יְיָ’. אוּף הָכָא, וְכָל הָעָם רֹאִים הַקּוֹלת לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא אֶת הַקּוֹלֹת.

The word koloth here is preceded by the particle eth, which, as usual, indicates that we are to understand another object in addition to the one mentioned: in this case another voice from below, which gathered into itself all the light emanating from the other voices in which they saw, in sublime wisdom, all the celestial treasures and all the hidden mysteries which were never revealed to succeeding generations and will not be revealed until King Messiah comes, when “they shall see eye to eye” (Isa. 52, 8).

כְּגַוְונָא דָּא, אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ, דְּהָא אָתִין דִּבְאוֹרַיְיתָא, לְאִסְתַּכְּלָא בְּאוֹרַיְיתָא (נ”א בחכמתא) אִתְיְיהִיבוּ. (שמות כ׳:י״ב) כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ (משלי ג׳:ט׳) כַּבֵּד אֶת יְיָ’ מֵהוֹנֶךָ. וְכֻלְּהוּ לְאִתְכְּלָלָא בְּהוּ מִלָּה אַחֲרָא. אוּף הָכָא, אֶת הַקּוֹלֹת, לְאַסְגָּאָה הַהוּא קָלָא אַחֲרָא לְתַתָּא, דְּכָנִישׁ לוֹן לְגַבֵּיהּ, מַה דְּנָפִיק מִנַּיְיהוּ, דְּבֵיהּ חָמָאן וּמִסְתַּכְּלָן בְּחָכְמְתָא עִלָּאָה כָּל גִּנְזִין עִלָּאִין, וְכָל רָזִין טְמִירִין וּסְתִימִין, מַה דְּלָא אִתְגַּלְּיָיא לְדָרִין בַּתְרָאִין, דְּאָתוּ בַּתְרֵיהוֹן, וְלָא לְדָרִין דְּיֵיתוּן לְעָלְמִין, עַד זִמְנָא דְּיֵיתֵי מַלְכָּא מְשִׁיחָא. דִּכְתִּיב, (ישעיהו נ״ב:ח׳) כִּי עַיִן בְּעַיִן יֵרָאוּ בְּשׁוּב יְיָ’ צִיּוֹן. וְאֶת הַלַּפִּידִים, בְּקַדְמִיתָא בְּרָקִים, וְהַשְׁתָּא לַפִּידִים. כֹּלָּא חַד. אֲבָל מִדְּאִתְתְּקָנוּ בְּתִקּוּנוֹי לְאִתְחֲזָאָה, אִתְקְרוּן הָכִי.

In this latter passage (Ex. 20, 18) also we find “fire torches” mentioned instead of the “lightnings” of the former. Both, however, mean one and the same thing; when the lightnings are quite formed and ready to appear they are called “fire-torches” (lapidim).

וְאֵת קוֹל הַשׁוֹפָר. תָּאנֵי רַבִּי יִצְחָק, כְּתִיב (תהילים ס״ב:י״ב) אַחַת דִּבֶּר אֱלהִים שְׁתַּיִם זוּ שָׁמַעְתִּי, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, אָנֹכִי, וְלא יִהְיֶה לְךָ.

אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, קֹל בַּשֹׁפָר מִבָּעֵי לֵיהּ. הַשֹׁפָר לָמָּה. אֶלָּא, הַהוּא קוֹל דְּאִקְרֵי שׁוֹפָר. דִּכְתִּיב, (ויקרא כ״ה:ט׳) וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפָר תְרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, בְּדָא אִתְבְּרֵי (אתקרי) שׁוֹפָר.

The “voice of the trumpet” mentioned in the same verse is, according to R. Judah, that voice which is itself called “trumpet” in reference to the Day of Atonement (Lev. 25, 9).

אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, מַה שׁוֹפָר, אַפִּיק קָלָא, אֶשָּׁא וְרוּחָא וּמַיָּא, אוּף הָכָא, כֹּלָּא אִתְכְּלִיל בְּהַאי, וּמִדָּא נָפְקִין קָלִין אַחֲרָנִין.

אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, קוֹל דְּנָפִיק מִשּׁוֹפָר, דְּמַשְׁמַע דְּשׁוֹפָר חַד, וְקוֹל נָפִיק מִנֵּיהּ, וְשּׁוֹפָר בְּקִיוּמֵיהּ שְׁכִיחַ, וּבְגִינֵי כָּךְ כְּתִיב, קוֹל הַשֹׁפָר.

רַבִּי יְהוּדָה אָמַר הָכִי, קוֹל הַשֹׁפָר, הַשֹׁפָר כְּתִיב חָסֵר, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (דניאל ו׳:ב׳) שְׁפַר קֹדֶם דָּרְיָוֶשׁ. (דניאל ד׳:כ״ד) מִלְכִּי יִשְׁפַּר עֲלָךְ. (דניאל ג׳:ל״ב) שְׁפַר קֳדָמַי לְהַחֲוָיָא.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, קוֹל הַשֹׁפָר, אַתְרָא דְּקָלָא נָפִיק מִנֵּיהּ, אִקְרֵי שׁוֹפָר. תּוּ אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, תָּא חֲזֵי, קוֹל הַשׁוֹפָר: אַתְרָא דְּקָלָא, הַיְינוּ דִּכְתִּיב, (דברים ח׳:ג׳) כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִּי יְיָ’ יִחְיֶה הָאָדָם. מַאי מוֹצָא פִּי יְיָ’. דָּא קוֹל (ס”א דנפיק משופר והאי קול) הַשׁוֹפָר, הוּא רַב מִכָּל שְׁאַר קַלֵי תַּתָּאֵי, וְתַקִּיפָא מִכֻּלְּהוּ, דִּכְתִּיב וְקוֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד, וְעַל כָּל שְׁאַר קָלִין לָא אִתְּמַר חָזָק מְאֹד. (נ”א אמר רבי שמעון) בְּהַאי קוֹל הַשׁוֹפָר תַּלְיָא כֹּלָּא, וְדָא הוּא דְּאִקְרֵי קוֹל גָּדוֹל, דִּכְתִּיב קוֹל גָּדוֹל וְלא יָסָף. וְאִקְרֵי (מלכים א י״ט:י״ב) קוֹל דְּמָמָה דַקָּה, נְהִירוּ דְּבוּצִינֵי, דְּהוּא זַךְ וְדָקִיק, וְזָכִיך וְנָהִיר לְכֹלָּא.

According to R. Simeon, the “voice of the trumpet” is the “word which proceedeth out of the mouth of the Lord” (Deut. 8, 3), by which “man lives”. It is greater and stronger than all lower voices. On it depends all; it is called “great voice”, and also a “still thin voice” (I Kings 19, 12), i.e. a clear though tiny light which illumines all things,

דְּמָמָה, מַהוּ דְּמָמָה. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, דְּבָעֵי בַּר נָשׁ לְמִשְׁתּוֹקָא מִנֵּיהּ, וּלְמֶחֱסָם פּוּמֵיהּ. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (תהילים ל״ט:ב׳) אָמַרְתִּי אֶשְׁמְרָה דְּרָכַי מֵחֲטוֹא בִלְשׁוֹנִי אֶשְׁמְרָה לְפִי מַחְסוֹם. דְּמָמָה אִיהִי שְׁתּוּקָא דְּלָא אִשְׁתְּמַע לְבַר. וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק, דְּחָמוּ מַה דְּחָמוּ. וַיָּנוּעוּ כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (ישעיהו ו׳:ד׳) וַיָּנוּעוּ אַמּוֹת הַסִּפִּים מִקּוֹל הַקּוֹרֵא.

but a “still voice” also because men must be filled with awe and silence to hear it, as it is written: “I said, I will take heed to my ways, that I sin not with my tongue; I will keep my mouth with a bridle” (Ps. 39, 2). The text proceeds: “And when the people saw it, they trembled and stood afar off (Ex. 20, 18). The same word (wa-yanu’u, they shook) is used here of the people as is used of the “posts of the door” in the Temple which moved when Isaiah saw his vision (Isa. 6, 4).

תָּאנָא, מַה כְּתִיב בֵּיהּ בִּיחֶזְקֵאל, כַּד חָמָא גְּבוּרָן נִימוּסֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דִּכְתִּיב, (יחזקאל א׳:ד׳) וָאֵרֶא וְהִנֵּה רוּחַ סְעָרָה בָּאָה וְגוֹ’, רוּחַ סְעָרָה אֲמַאי. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, לְתַבְרָא אַרְבַּע מַלְכְּוַון. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, תַּנִּינָא, רוּחָא רַבָּה, דְּאִתְּעַר בְּנִימוּסֵי גְּבוּרָה דִּלְעֵילָּא בָּאָה מִן הַצָּפוֹן. מִצָּפוֹן לָא כְּתִיב אֶלָּא מִן הַצָּפוֹן הַהוּא דְּאִשְׁתְּמוֹדָע לְעֵילָּא, הַהוּא דְּטָמִיר וְגָנִיז לְעֵילָּא.

And what do we read of Ezekiel when he saw the Presence? “And I looked, and, behold, a whirlwind came out of the north, a great cloud, and a fire infolding itself, and a brightness was about it, and out of the midst thereof as the colour of amber (hashmal), out of the midst of the fire” (Ezek. 1, 4). The whirlwind, according to R. Jose, was symbolic of the breaking of the power of the four kingdoms. R. Judah added that according to tradition the strong wind which was stirred from the side of celestial Power (Geburah) came from the north, the special region hidden above, out of which justice emanates, as it does not say from “north”, but from “the north”.

עָנָן גָּדוֹל וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת, דְּהֲוָה אָחִיד בֵּיהּ, (ס”א ולא אחיד, אחיד בסטרוי וכו’), וְלָא הָוָה אָחִיד בְּסִטְרוֹי לְאִתְּעָרָא דִּינָא, דְּתָנֵינָן, תְּלַת זִמְנִין בְּיוֹמָא, יַנְקָא הַהוּא דִּינָא קַשְׁיָא, בְּקַרְדִיטֵי גְּלִיפִין מִסִּטְרָא דִּגְבוּרָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת. בְּגִין לְאִתְּעָרָא בְּעָלְמָא.

“The great cloud and a fire infolding itself are the elements which awaken judgements three times a day from the region of Power.

וּמַה מְבַסֵּם לֵיהּ, הַהוּא דִּכְתִּיב בֵּיהּ וְנֹגַהּ לוֹ סָבִיב. דְּהַהוּא זִיהֲרָא דְּאַסְחַר לֵיהּ מִכָּל סִטְרוֹי, מְבַסֵּם לֵיהּ, וּמַתְקִין לֵיהּ, בְּגִין דְּלָא לֶהוֵי דִּינָא קַשְׁיָא, וְיֵיכְלוּן בְּנֵי נָשָׁא לְמִסְבְּלֵיהּ.

And what renders it endurable in spite of its severity? “The brightness” that surrounds it, the light which encircles it, so that the judgement is not too hard for men to bear.

(יחזקאל א׳:ד׳) וּמִתּוֹכָהּ כְּעֵין הַחַשְׁמַל, תָּאנָא, וּמִתּוֹכָהּ: וּמִגַּוָּוהּ. כְּעֵין הַחַשְׁמַל, מַאי חַשְׁמַל. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, (ק”ט ע”ב, ר”ג ע”ב, רמ”ז ע”א) חַיּוֹת אֶשָּׂא מְמַלְּלָא.

תָּאנָא, אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, חַשְׁמַל: מַה דְּהֲוָה לִבָּא לְאֶשָּׁא, דִּכְתִּיב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כְּעֵין הַחַשְׁמַל. וְלֹא הַחַשְׁמַל מִתּוֹךְ הָאֵשׁ, מִגּוֹ אֶשָּׁא דְּאִיהִי לְגוֹ בְּאֶשָּׁא. כְּעֵין הַחַשְׁמַל דְּאִיהִי בָּתַר אַרְבַּע דַּרְגִּין, דִּכְתִּיב, רוּחַ סְעָרָה, עָנָן גָּדוֹל, וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת, וְנֹגַהּ לוֹ סָבִיב. וּמִתּוֹכָהּ כְּעֵין הַחַשְׁמַל מִתּוֹךְ הָאֵשׁ, הַהוּא דִּכְתִּיב בֵּיהּ וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת.

תַּנְיָא רַבִּי יוֹסֵי בַּר רַבִּי יְהוּדָה אָמַר, חָמוּ יִשְׂרָאֵל הָכָא, מַה דְּלָא חָמָא יְחֶזְקֵאל בֶּן בּוּזִי, וְכֻלְּהוּ אִתְדְּבָקוּ בֶּחָכְמְתָא עִלָּאָה יַקִּירָא. חֲמִשָּׁה דַּרְגִּין דְּקַלִין, חָמוּ יִשְׂרָאֵל בְּטוּרָא דְּסִינַי. וּבַחֲמִשָּׁה דַּרְגִּין אִלֵּין אִתְיְיהִיבַת אוֹרַיְיתָא. דַּרְגָּא חֲמִישָׁאָה הוּא, דִּכְתִּיב קוֹל הַשֹׁפָר. יְחֶזְקֵאל לָקֳבְלֵיהוֹן חָמָא חֲמִשָּׁה דַּרְגִּין דְּאִינּוּן לְבַר מֵאִלֵּין, דְּאִינּוּן רוּחַ סְעָרָה, עָנָן גָּדוֹל, וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת, וְנֹגַהּ לוֹ סָבִיב, וְעֵין הַחַשְׁמַל.

R. Jose, the son of R. Judah, said that the Israelites at Mount Sinai saw more of the Divine than the prophet Ezekiel, and were all united with the supernal Wisdom. They saw five different grades of voices, by which five the Torah was given-the fifth being the “voice of the trumpet”-but Ezekiel saw but five lower degrees: whirlwind, great cloud, fire, the brightness, and the colour of amber.

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, בְּיִשְׂרָאֵל כְּתִיב, (דברים ה׳:ד׳) פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר יְיָ’ וְגוֹ’. בִּיחֶזְקֵאל כְּתִיב, כְּעֵין, וּדְמוּת, כְּמַאן דְּחָמֵי בָּתַר כּוֹתָלִין סַגִּיאִין, כְּמַאן דְּחָמֵי בַּר נָשׁ בָּתַר כּוֹתָלָא. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, מַה דְּחָמוּ יִשְׂרָאֵל, לָא חָמָא נְבִיאָה אַחֲרָא, כָּל שֶׁכֵּן מַה דְּחָמָא מֹשֶׁה, דְּלָא חָמָא נְבִיאָה אַחֲרָא. (ס”א כל שכן בר נש אחרא) זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ, דִּכְתִּיב בֵּיהּ, (שמות לה) וַיְהִי שָׁם עִם יְיָ’ וְלֹא בְּחֵיזוּ אַחֲרָא, כְּמָה דִּכְתִּיב, (במדבר י״ב:ח׳) וּמַרְאֶה וְלא בְחִידוֹת.

Said R. Eleazar: ‘Of the Israelites it says: “Face to face hath the Lord spoken to you” (Deut. 5, 4), but Ezekiel saw only a “likeness” (Ezek. 1, 5), like one who looks through a partition.’ Said R. Eleazar further; ‘If the Israelites saw what no prophet ever saw, how much more true is this of Moses! How happy a lot was his, who “was there with the Lord” (Ex. xxxn, 28), and with whom He spake “in sight but not in riddles” (Num. 12, 8)!’

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, תָּא חֲזֵי, כְּתִיב, (יחזקאל א) (ב’ א’) הָיֹה הָיָה דְּבַר יְיָ’, נְבוּאָה לְשַׁעֲתָא הָיְתָה. ר’ יְהוּדָה אוֹמֵר, לְקִיּוּמָא הוּא דְּאָתָא, דְּאִצְטְרִיךְ לְמֶהֱוֵי בְּגִינֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, לְאִשְׁתְּמוֹדְעָא דְּהָא לָא שָׁבִיק לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּבְכָל אֲתָר דְּמִתְפָּזְרִין יִשְׂרָאֵל בְּגָלוּתָא, עִמְהוֹן הוּא שַׁרְיָא.

R. Jose drew attention to the expression used of Ezekiel, “The word of the Lord came (hayo haya) unto Ezekiel” (I, 3), indicating that his vision lasted but for a short space of time.

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, הָיֹה הָיָה: דְּחָמָא וְלָא חָמָא, דְּקָאִים בְּאִינּוּן מִלִּין, וְלָא קָאִים. הֲדָא הוּא דִכְתִיב וָאֵרֶא כְּעֵין חַשְׁמַל, וְלָא חַשְׁמַל אֲבָל יִשְׂרָאֵל, מַה כְּתִיב בְּהוּ, וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת, כָּל חַד וְחַד חָמָא, כַּדְקָא חֲזֵי לֵיהּ.

R. Eleazar remarked that the expression hayo haya suggests that he both saw and did not see, heard and did not hear (i.e. his vision and hearing were imperfect): as he says, he saw something like hashmal, but not actually hashmal itself; but of the Israelites it is said: “They saw the voices”: every one according to his grade actually saw;

דְּתַנְיָא, כָּל חַד וְחַד הֲווֹ קַיְימִין שׁוּרִין שׁוּרִין, תְּחוּמִין תְּחוּמִין, וְכַדְקָא אִתְחָזֵי לְהוּ, חָמוּ כָּל חַד וְחַד. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, רֵישֵׁי דְּעַמָּא בִּלְחוֹדַיְיהוּ, רֵישֵׁי דִּשְׁבָטִין בִּלְחוֹדַיְיהוּ. נוּקְבֵי בִּלְחוֹדַיְיהוּ. ה’ דַּרְגִּין לִימִינָא, וְה’ דַּרְגִּין לִשְׂמָאלָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (דברים כ״ט:ט׳) אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְכֶם לִפְנֵי יְיָ’ אֱלהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשׁוֹטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ וְגוֹ’, הָא ה’ דַּרְגִּין לִימִינָא. וְה’ דַּרְגִּין לִשְׂמָאלָא מַאן אִינּוּן. הַיְינוּ דִּכְתִּיב, (דבהם כט) טַפְּכֶם, נְשֵׁיכֶם, וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנְיךָ, מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ, עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ. הָא ה’ דַּרְגִּין לִשְׂמָאלָא.

for there is a tradition that they stood in groups and divisions, and each one saw as befitted it. According to R. Simeon, the chiefs of the tribes stood by themselves, the women by themselves, and the leaders of the people by themselves, five grades at the right and five at the left, as it is written: “Ye stand this day all of you before the Lord your God; your captains of your tribes, your elders, and your officers, with all the men of Israel”-these were five grades at the right; “your little ones, your wives, the stranger that is in thy camp, from the hewer of thy wood unto the drawer of thy water” (Deut. 29, 9)-these were the five grades who stood at the left.

כֻּלְּהוּ דַּרְגִּין אִתְתָּקָנוּ כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא. לָקֳבְלֵיהוֹן יַרְתּוּ יִשְׂרָאֵל אַחֲסָנַת עָלְמִין, עֶשֶׂר אֲמִירָן, דִּבְהוּ תַּלְיָין כָּל פִּקּוּדִין, וְכָל זַכְוָון, וְכָל יְרוּתַת אַחֲסָנָא, דְּאִינּוּן חוּלָקָא טָבָא דְּיִשְׂרָאֵל.

All these grades corresponded to the ten celestial grades, and to the Ten Words (Decalogue), which are Israel’s eternal possession, the essence of all the commandments, the good portion of Israel.

תָּאנָא, בְּהַהִיא שַׁעֲתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְגְּלֵי בְּטוּרָא דְּסִינַי, הֲווֹ חָמָאן כָּל יִשְׂרָאֵל, כְּמַאן דְּחָמֵי נְהוֹרָא בַּעֲשִׁישָׁתָא, וּמֵהַהוּא נְהוֹרָא הֲוָה חָמֵי כָּל חַד וְחַד, מַה דְּלָא חָמָא יְחֶזְקֵאל נְבִיאָה.

We have been taught that when the Holy One revealed Himself on Mount Sinai all the Israelites saw the Divine manifestation as one sees a light streaming through the glass of a lamp, and by means of that light each one of them saw more than did the prophet Ezekiel,

מַאי טַעְמָא. מִשּׁוּם דְּאִינּוּן קַלִין עִלָּאִין, אִתְגְּלִיאוּ (נ”א אתגליפו) בְּחַד, כְּמָה דַּאֲמֵינָא, דִּכְתִּיב, וְכָל הָעָם רוֹאִים אֶת הַקּוֹלוֹת. אֲבָל בִּיחֶזְקֵאל, שְׁכִינְתָּא אִתְגְּלֵי בִּרְתִּיכוֹי, וְלָא יַתִּיר, וַהֲוָה חָמֵי, כְּמַאן דְּחָמֵי בָּתַר כּוֹתָלִין סַגִּיאִין.

since those celestial voices were all revealed together, whilst to Ezekiel only the Shekinah was revealed in Her Chariot, and he but caught glimpses of it as though through many barriers.

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, זַכָּאָה חוּלָקָא דְּמֹשֶׁה, דִּכְתִּיב בֵּיהּ, וַיֵּרֶד יְיָ’ עַל הַר סִינַי וַיִּקְרָא יְיָ’ לְמֹשֶׁה, זַכָּאָה דָּרָא, דִּכְתִּיב בֵּיהּ, יֵרֵד יְיָ’ לְעֵינֵי כָל הָעָם עַל הַר סִינַי.

Said R. Judah: ‘Blessed was Moses, concerning whom it says: “And the Lord came down upon Mount Sinai… and the Lord called Moses up to the top of the mount”, and blessed was that generation concerning whom it says: “And the Lord came down upon Mount Sinai before the eyes of the whole people.”

תָּא חֲזֵי, כְּתִיב (דברים לג) מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ, דְּהָא מִימִינָא אִתְגְּלֵי מַה דְּאִתְגְלֵי. מַה בֵּין הַאי לְהַאי. אָמַר ר’ יוֹסֵי, הָכָא בְּסִינַי, רֵישָׁא וְגוּפָא דְּמַלְכָּא, דִּכְתִּיב, (שמואל ב כ״ב:י׳) וַיֵּט שָׁמַיִם וַיֵּרַד, וּבַאֲתַר דְּאִית רֵישָׁא, אִית גּוּפָא, אֲבָל בִּיחֶזְקֵאל כְּתִיב (יחזקאל א׳:ג׳) וַתְּהִי עָלָיו שָׁם יַד יְיָ’, דְּאִתְגְלֵי יְדָא, וְלָא גּוּפָא. וְתָנֵינָן, אֲפִילּוּ בִּידָא, יַד יְיָ’ עִלָּאָה, יַד יְיָ’ תַּתָּאָה.

As the Torah, however, was given from the Right Hand (“from his right hand went a fiery law for them”, Deut. 33, 2), what essential difference was there between the manifestation to the people and the manifestation to Ezekiel?’ R. Jose replied: ‘On Sinai the “Head” and the “Body” of the King were revealed, as it is written: “He bowed the heavens and came down” (2 Sam. 22, 10); but to Ezekiel it was, as it were, only the “Hand” which was shown: “And the hand of the Lord was there upon him” (Ezek. 1, 3). And even the “Hand” has two aspects, a higher and a lower.

תָּא חֲזֵי, כְּתִיב נִפְתְּחוּ הַשָּׁמַיִם וָאֶרְאֶה מַרְאֹת אֱלֹהִים. מַרְאֹת כְּתִיב חָסֵר, לְאִתְחֲזָאָה דִּבְגִין שְׁכִינְתָּא קָאָמַר, דְּהָא וָאֶרְאֶה מַרְאֹת חָסֵר, מַרְאֶה חַד. אָמַר ר’ יֵיסָא, וְכִי שְׁכִינְתָּא לָאו כֹּלָּא. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, לָא דָּמֵי רֵישָׁא דְּמַלְכָּא, לְרַגְלוֹי דְּמַלְכָּא, אַף עַל גַּב דְּכֹלָּא הֲוֵי בְּגוּפָא דְּמַלְכָּא.

Observe that he says: “The heavens were opened and I saw visions (maroth) of God” (Ezek. 1, 1). “Maroth” is written in a defective form, to indicate that he merely had a vision of the Shekinah.’ Said R. Jesse: ‘But is the Shekinah not a representation of the whole of the Deity?’ R. Jose replied: ‘The “Head” of the King is not to be compared to His “Feet”, although both are in the “Body” of the King.’

תָּא חֲזֵי, בִּישַׁעְיָהוּ כְּתִיב, (ישעיה ו) וָאֵרֶא אֶת יְיָ’, בִּיחֶזְקֵאל כְּתִיב, וָאֶרְאֶה מַרְאֹת אֱלהִים, הָכָא אֶת, הָתָם מַרְאֹת. מַה דְּחָמָא דָּא, חָמָא דָּא. זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ דְּמֹשֶׁה, דְּלָא הֲוָה נְבִיאָה מְהֵימָנָא שְׁלֵימָא כְּוָותֵיהּ.

Observe that Isaiah said “I saw (eth) the Lord” (Isa. 6, 1), but Ezekiel said “I saw visions of God”.’ They meant, however, the same thing, and both belonged to the same grade (of spiritual perception).

וָאֵרֶא אֶת יְיָ’, אֶת דַּיְיקָא. וָאֶרְאֶה מַרְאֹת אֱלהִים, מַרְאֹת דַּיְיקָא. וּבְדַרְגָּא חַד הָווֹ. אִי הָכִי, אֲמַאי לָא פָּרִישׁ יְשַׁעְיָה כּוּלֵי הַאי. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, דָּא כָּלִיל, דָּא פָּרִישׁ. מַאי טַעֲמָא פָּרִישׁ כּוּלֵי הַאי יְחֶזְקֵאל. אֶלָּא, כֹּלָּא אִצְטְרִיךְ בְּגִינֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, דְּיִנְדְּעוּן חֲבִיבוּתָא דְּחָבִיב לְהוּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּשְׁכִינְתֵּיהּ וּרְתִיכוֹי אַתְיָין לְדַיָּירָא בֵּינַיְיהוּ בְּגָלוּתָא.

Why, then, did Isaiah not give a detailed account of his visions, like Ezekiel? According to R. Jose, it was necessary that Ezekiel should speak in a detailed manner in order to impress the people in exile with the fact that the Holy One loved them, and that the Shekinah and Her Chariots had gone down into exile also, to be present with them.

אָמַר רִבִּי חִיָּיא, בְּאֶרֶץ כַּשְׂדִּים, וְהָא כְּתִיב (ישעיהו כ״ג:י״ג) הֵן אֶרֶץ כַּשְׂדִּים זֶה הָעָם לֹא הָיָה, אֲמַאי אִתְגְּלֵי שְׁכִינְתָּא תַּמָּן. אִי תֵּימָא בְּגִינֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, הֲוָה טָב דְּתִשְׁרֵי שְׁכִינְתָּא בְּגַוַּויְיהוּ, וְלָא יִתְגַּלְיָיא. אֶלָּא, הָכִי תָּאנָא, אִי לָאו דְּאִתְגַּלְיָיא לָא הֲווֹ יַדְעִין.

R. Hiya asked, why did the Shekinah reveal Herself in “the land of the Chaldeans” (Ezek. 1, 3), of which it says: “Behold the land of the Chaldeans, a people which is not” (Isa. 23, 13, i.e. degraded)? If it was for Israel’s sake, surely She could have been present among them without manifesting Herself in that inauspicious place? However, had She not revealed Herself the people would not have known that She was with them.

וְהָא דְּאִתְגַּלְיָיא, מַה כְּתִיב, עַל נְהַר כְּבָר, עַל מַיָּא, בְּאֲתָר דְּלָא יִסְתְּאַב, וְלָא (ויחי רכ”ב ע”ב) שַׁרְיָא מְסָאֳבוּתָא. וְהַהוּא נַהֲרָא, הֲוָה חַד מֵאַרְבַּע נָהֲרִין, דְּנָפְקִין מִגִּנְתָּא דְּעֵדֶן, דִּכְתִּיב עַל נְהַר כְּבָר. מַאי כְּבָר. דִּכְבָר הֲוָה. מֵאֲתָר דִּשְׁכִינְתָּא שַׁרְיָא עֲלוֹי. וּכְתִיב וַתְּהִי עָלָיו שָׁם יַד יְיָ’, שָׁם, וְלָא בְּאֲתָר אַחֲרָא.

Besides, the revelation took place “by the river Chebar” (Ezek. 1, 3), by undefiled waters where impurity has no abode, that river being one of the four which issued from the Garden of Eden. It was there, and nowhere else, then, that “the hand of the Lord was upon him”, as is directly stated.

אָמַר רַבִּי חִיָּיא, כְּתִיב וּמִתּוֹכָהּ דְּמוּת אַרְבַּע חַיּוֹת וְזֶה מַרְאֵיהֶן דְּמוּת אָדָם לָהֵנָּה. תָּאנָא בְּרָזָא עִלָּאָה, אַרְבַּע חִיוָון אִית, דְּאִינְהוּ לְגוֹ בְּגוֹ הֵיכָלָא קַדִּישָׁא, וְאִינּוּן קַדְמָאֵי, עַתִּיקִין דְּעַתִּיקָא קַדִּישָׁא, כְּלָלָא דִּשְׁמָא עִלָּאָה. וִיחֶזְקֵאל חָמָא, דְּמוּת דִּרְתִּיכִין עִלָּאִין, דְּהָא הוּא חָמָא, מֵאֲתָר דְּלָא הֲוָה נָהִיר כָּל כַּךְ. תָּאנָא, כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא, אִית לְתַתָּא מִינַיְיהוּ, וְכֵן בְּכֻלְּהוּ עָלְמִין, כּוּלְּהוּ אֲחִידָן דָּא בְּדָא, וְדָא בְּדָא.

R. Hiya also expounded, in accordance with the esoteric teaching, Ezekiel’s vision: “Out of the midst thereof came the likeness of four living creatures (Hayoth), and this was their appearance, they had the likeness of a man” (Ibid. 5, 5), saying that there is a sacred Hall in which dwell four living Creatures, which are the most ancient celestial beings ministering to the Holy Ancient, and which constitute the essence of the Supernal Name; and that Ezekiel saw only the likeness of the supernal Chariots, because his beholding was from a region which was not very bright. He furthermore said that there are lower beings corresponding to these upper ones, and so throughout, and they are all linked one with another.

וְאִי תֵּימָא לְעֵילָּא יַתִּיר דְּחָמָא. תָּנִינָן, מֹשֶׁה חָמָא בְּאַסְפָּקָלַרְיָא דְּנָהֲרָא, וְכֻלְּהוּ נְבִיאֵי לָא חָמוּ אֶלָּא מִגּוֹ אַסְפָּקָלַרְיָא דְּלָא נָהֲרָא, דִּכְתִּיב וָאֶרְאֶה מַרְאֹת אֱלהִים. וּכְתִיב (במדבר י״ב:ו׳) אִם יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם יְיָ’ בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע וְגוֹ’ לא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה וְגו’, וּכְתִיב פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ.

Our teachers have laid down that Moses derived his prophetic vision from a bright mirror (cf. Midr. Lev. R., p. 145d), whereas the other prophets derived their vision from a dull mirror. So it is written concerning Ezekiel: “I saw visions of God”, whereas in connection with the difference between Moses and all other prophets it says: “If there is a prophet among you, I the Lord will make Myself known to him in a vision…. My servant Moses is not so, who is faithful in all my house: and with him I will speak mouth to mouth” (Num. 12, 7-8).

Yitro, Chapter 20

אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, תָּא חֲזֵי, דִּנְבִיאִין כֻּלְּהוּ לְגַבֵּיהּ, כְּנוּקְבָא לְגַבֵּי דְּכוּרָא, דִּכְתִּיב פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה. וְלִשְׁאַר נְבִיאִים (כתיב, במראות ולמשה יי) בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע. בַּמַּרְאָה וְלָא מַרְאֹת. כָּל שֶׁכֵּן יְחֶזְקֵאל, דְּאֲפִילּוּ מַרְאֶה לָא כְּתִיב בֵּיהּ, אֶלָּא מַרְאֹת חָסֵר, וְכָּל שֶׁכֵּן דִּכְתִּיב בְּמֹשֶׁה, וְלֹא בְחִידוֹת, אֶלָּא כָּל מִלָּה עַל בּוּרְיֵיהּ. זַכָּאָה אִיהוּ דָּרָא, דִּנְבִיאָה דָּא שָׁרֵי בְּגַוַּויְיהוּ.

R. Jose remarked that all the prophets are in comparison with Moses like females in comparison with males. The Lord did not speak to him in “riddles” (Ibid.), but showed him everything clearly. Blessed, indeed, was the generation in whose midst this prophet lived!

אָמַר רִבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה, אַפִּין בְּאַפִּין חָמוּ יִשְׂרָאֵל זִיו יְקָרָא דְּמַלְכֵּיהוֹן, (נ”א דמאריהון) וְלָא הֲוָה בְּהוֹן סוּמִין, וְחִגְּרִין, וּקְטִיעִין, וְחֵרְשִׁין. סוּמִין, מַשְׁמַע דִּכְתִּיב וְכָל הָעָם רוֹאִים. חִגְרִין, דִּכְתִּיב וַיִתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר. קְטִיעִין וְחֵרְשִׁין, נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע. וּלְזִמְנָא דְּאָתֵי כְּתִיב (ישעיהו ל״ה:ו׳) אָז יְדַלֵּג כְּאַיָּל פִּסֵּחַ וְתָרוֹן לְשׁוֹן אִלֵּם.

Said R. Jose the son of R. Judah: ‘The Israelites saw the splendour of the glory of their Lord face to face; and, moreover, there were neither blind, nor lame, nor deaf, among them: they all saw (Ex. 20, 18); they all stood (Ibid. 19, 17); they all heard (Ibid. 19, 8). And of the Messianic Age it says: “Then the eyes of the blind shall be opened, and the ears of the deaf shall be unstopped, then shall the lame man leap as an hart, and the tongue of the dumb sing” (Isa. 35, 5-6).’

(שמות כ׳:א׳) וַיְדַבֵּר אֱלהִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר. רַבִּי יְהוּדָה פָּתַח, (תהילים ק״ו:ב׳) מִי יְמַלֵּל גְּבוּרוֹת יְיָ’ יַשְׁמִיעַ כָּל תְּהִלָּתוֹ. בְּכַמָּה אָרְחִין, אוֹרַיְיתָא אַסְהִידַת בְּבַר נָשׁ, דְּלָא יְחוּב קַמֵי מָארֵיהּ. בְּכַמָּה אָרְחִין, יָהִיב לֵיהּ עֵיטָא, דְּלָא יִסְטֵי מֵאָרְחוֹי לִימִינָא וְלִשְׂמָאלָא. בְּכַמָּה אָרְחִין יָהִיב לֵיהּ עֵיטָא, הֵיךְ יֵתוּב קָמֵי מָארֵיהּ, וְיִמְחוֹל לֵיהּ.

AND GOD SPAKE ALL THESE WORDS SAYING. R. Judah reflected here on the verse: “Who can utter the mighty acts of the Lord? Who can show forth all his praise?” (Ps. 106, 2). Said he: ‘In how many ways does the Torah testify to the glory of God and admonish man not to sin! Howmany are the forms in which it counsels him not to turn from the way, either to the right or to the left! And how numerous the signs which it scatters in his way to lead him back into the true path so that he may return to the Lord and receive forgiveness!

דִּתְנָן, שִׁית מְאָה וּתְלַת עָשָׂר זִינֵי עֵיטָא, יָהִיב אוֹרַיְיתָא לְבַר נָשׁ, לְמֶהוֵי שְׁלִים בְּמָארֵיהּ, בְּגִין דְּמָארֵיהּ בָּעָא לְאוֹטָבָא לֵיהּ בְּעָלְמָא דֵּין וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי. וְיַתִּיר בְּעָלְמָא דְּאָתֵי, דְּהָא תָּנֵינָן, כָּל מַה דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַשְׁלִים לֵיהּ לְבַר נָשׁ, מֵאִינּוּן טָבָאן דְּזָכֵי בְּהוּ לְעָלְמָא דְּאָתֵי אִשְׁתְּלִים בְּהוּ. מַאי טַעֲמָא. מִשּׁוּם דְּעָלְמָא דְּאָתֵי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הֲוִי. (ואי תימא דהאי עלמא לאו דידיה הוא אלא)

We have been taught that the Holy One, blessed be He, gave six hundred and thirteen counsels unto man, in order that he might be perfect in attachment to his Lord, for the Holy King desires only his good, both in this world and in the world to come; but more especially in the world to come, since whatever good the Holy One bestows upon man in this world is taken from the sum of good which he is entitled to receive in the world to come. Why is this? Because, as we have been taught, the world to come is, as it were, God’s own possession. This is not to say, of course, that this present world is not His also,

וְהָכִי תָּנֵינָן, הַאי עָלְמָא לָקֳבְלֵיהּ דְּעָלְמָא דְּאָתֵי, לָא הֲוֵי אֶלָּא כִּפְרוֹזְדוֹר לְגַבֵּי טְרַקְלִין. (בגין כך עלמא דאתי דקודשא בריך הוא הוי) וְכַד זָכֵי הַהוּא זַכָּאָה, בְּדִידֵיהּ זָכֵי. דְּתַנְיָא, כְּתִיב (דברים י״ח:ב׳) וְנַחֲלָה לֹא יִהְיֶה לּוֹ בְּקֶרֶב אֶחָיו. מַאי טַעְמָא. מִשּׁוּם דַּיְיָ’ הוּא נַחֲלָתוֹ. זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ, מַאן דְּזָכֵי לְאַחֲסָנָא אַחֲסַנְתָּא עִלָּאָה דָּא. זָכֵי בָּהּ בְּעָלְמָא דָּא, וּבְבֵיתָא דְּהַאי עָלְמָא. כַּךְ בְּעָלְמָא דְּאָתֵי, וּבְבֵיתָא עִלָּאָה קַדִּישָׁא, דִּכְתִּיב, (ישעיהו נ״ו:ה׳) וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמוֹתַי יָד וָשֵׁם, זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ דְּהַהוּא זַכָּאָה, דְּמָדוֹרֵיהּ עִם מַלְכָּא בְּבֵיתֵיהּ.

but, as it has been said, it is like unto an antechamber in comparison with the hall itself; and the reward of a truly worthy man is taken from that which is God’s very own, as it says of the tribe of Levi: “He shall have no possession among his brethren, for the Lord is his possession” (Deut. 18, 2). How happy is the lot of one who is accounted worthy of such a supernal heritage! He is indeed blessed in this world and in the “house” of this world, as well as in the world to come and in the heavenly holy House of that world, as it is written: “Even unto them I will give in my house and within my walls a place and a name…”(Isa. 56, 5). Blessed is he who is worthy to dwell with the King in His own House.’

ר’ שִׁמְעוֹן אָמַר, זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ דְּהַהוּא זַכָּאָה, דְּזָכֵי לְהַאי דִּכְתִּיב, (ישעיהו נ״ח:י״ד) אָז תִּתְעַנַּג עַל יְיָ’, עִם יְיָ’ לָא כְּתִיב, אֶלָּא עַל יְיָ’. מַאי עַל יְיָ’. אֲתָר דְּעִלָּאִין וְתַתָּאִין אִתְמַשְּׁכָן מִינֵּיהּ, וְתָאָבִין לְהַהוּא אֲתָר, דִּכְתִּיב, (תהילים קכ״א:א׳) מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי. וּכְתִיב, (דניאל ז׳:י״ג) וְעַד עַתִּיק יוֹמַיָּא מְטָה וּקְדָמוֹהִי הַקְרְבוּהִי. וְתִיאוּבְתָּא וְעִנּוּגָא דְּצַדִּיקַיָּא, לְאִסְתַּכְּלָא לְהַהוּא זִיוָא, דְּכָל זִיוָא מִינֵּיהּ נָפְקָא, וְאִתְמַשְּׁכָן מִנֵיהּ כָּל אִינּוּן כִּתְרִין.

Said R. Simeon: ‘Blessed is he who is worthy of that most inestimable privilege which is foretold in the words: “Then shalt thou delight thyself in the Lord” (Ibid. 58, 14). It does not say, “with the Lord”, but “in the Lord”, namely in the place from whence the upper and the lower worlds alike derive being, and to which they return, that sphere of which it is written: “I will lift up mine eyes unto the hills, from whence cometh my help” (Ps. 121, 2), and again: “and came to the Ancient of Days, and they brought him near before him” (Dan. 7, 13). The longing and delight of the righteous is to contemplate that splendour from whence all lights emanate, and all celestial crowns are illumined.’

תּוּ אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, תָּנֵינָן בְּהַאי קְרָא אָז תִּתְעַנַּג עַל יְיָ’, סוֹפְיֵהּ דִּקְרָא מַה כְּתִיב, וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל בָּמוֹתֵי אָרֶץ, עַל הַהוּא אֲתָר דְּאִקְרֵי בָּמוֹתֵי אָרֶץ, אִיהוּ לְעֵילָּא מֵהַאי אֶרֶץ, וְהַהוּא אֲתָר דְּאִקְרֵי בָּמֳתֵי אָרֶץ, הַיְינוּ שָׁמַיִם. וְהַיְינוּ דִּכְתִּיב עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ.

R. Simeon continued: ‘We have expounded the closing words of this verse, “I will cause thee to ride upon the high places of the earth”, to mean the supramundane world, called “heaven”, and God is above this.’

עַל יְיָ’ אָמַר ר’ אַבָּא, אָז תֵּשֵׁב לָא כְּתִיב, אֶלָּא אָז תִּתְעַנַּג עַל יְיָ’, הַיְינוּ שָׁמַיִם. דִּכְתִּיב, (תהילים נ״ז:ו׳) רוּמָה עַל הַשָּׁמַיִם אֱלֹהִים. וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ, הַיְינוּ אֶרֶץ הַחַיִּים, מִמַּשְׁמַע דִּכְתִּיב עַל בָּמוֹתֵי, לְאַכְלְלָא צִיּוֹן וִירוּשְׁלֵים, דְּאִקְרוּן בָּמֳתֵי אָרֶץ, וְהַיְינוּ שָׁמַיִם דִּלְעֵילָּא, וְאֶרֶץ דִּלְעֵילָּא. וּמִלָּה דְּאָמַר ר’ שִׁמְעוֹן, הָכִי הוּא, וְכֹלָּא חַד, דִּכְתִּיב וְעַד עַתִּיק יוֹמַיָא מְטָה וְגוֹ’, וְכָל הָנֵי מִילֵי לַאֲתָר חַד סַלְּקִין.

R. Abba said that “the Lord” here means Heaven, and the high places of the earth the “Land of the Living”, consisting of Zion and Jerusalem which are above, the supernal heaven and the supernal earth. This, however, is quite in harmony with R. Simeon’s interpretation, as it is all one celestial sphere.

אָמַר ר’ אַבָּא לְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, לֵימָא לִי מֹר, הַאי קְרָא כּוּלֵיהּ, בְּמַאי אוֹקִימְנָא לֵיהּ, דִּכְתִּיב אָז תִּתְעַנַּג עַל יְיָ’ וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ. אָמַר לֵיהּ, הָא כֹּלָּא אִתְּמַר, דְּתַפְנוּקָא וְעִדּוּנָא עַל יְיָ’ כְּתִיב, אֲתָר דְּאִיהוּ לְעֵילָּא. וּכְתִיב וְעַד עַתִּיק יוֹמַיָּא מְטָה וְגוֹ’. עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ כְּמָה דְּאִתְּמַר.

Then he said to R. Simeon: ‘Would it please the Master to deign to interpret the whole verse, including the last words, “and feed thee with the heritage of Jacob thy father”?’

וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ. כְּמָה דִּכְתִּיב, (בראשית כ״ז:כ״ח) וְיִתֵּן לְךָ הָאֱלהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם וְגוֹ’, וְהַיְינוּ נַחֲלַת יַעֲקֹב. וּבִרְכָּתָא דְּבָרִיךְ יִצְחָק לְיַעֲקֹב, עַל הַאי שָׁמַיִם קָאָמַר. וּבַרְכֵיהּ בְּבִרְכָּתָא, דִּזְמִינִין בְּנוֹי דְּיַעֲקֹב, לְאַחֲיָא בְּהַהוּא טַלָּא לְזִמְנָא דְּאָתֵי, דִּכְתִּיב וְיִתֵּן לְךָ הָאֱלהִים. לְךָ וְלא לְאַחֲרָא. מִטַּל הַשָּׁמַיִם, דְּבֵיהּ זְמִינִין מֵתַיָּא לְאַחֲיָא לְזִמְנָא דְּאָתֵי, דְּנָפִיק מֵעַתִּיקָא לְזְעֵירָא דְּאַפִּין, וְשַׁרְיָא בְּהַאי שָׁמַיִם. אִסְתָּכַּל ר’ אַבָּא וְאָמַר, הַשְׁתָּא אִשְׁתְּמַע כֹּלָּא וְאִשְׁתְּכַח דְּבִרְכָּתָא דְּיִצְחָק, עִלָּאָה מִמַּאי דַּחֲשִׁיבְנָא.

AND GOD SPARE ALL THESE WORDS. R. Simeon then repeated what he had said before, and added that the last words are a reference to Isaac’s blessing, “And God give thee of the dew of heaven” (Gen. 27, 28), this being “the heritage of Jacob”. Now this blessing wherewith Isaac blessed Jacob was made in regard to that “heaven” of which we have spoken, and in these words he indicated that Jacob’s children will rise again from the dead at the time of the Resurrection, by means of that heavenly dew, at the time when it shall issue forth from the Ancient of Days to the “Small of Countenance”. R. Abba thought for a while, and said: ‘Now everything is clear, and I see that there is even more significance in Isaac’s blessing than I had thought.’

תָּאנָא (תהלים כו) מִי יְמַלֵּל (ס”ד ע”א) גְבוּרֹת יְיָ’. מִי יְמַלֵּל, מִי יְדַבֵּר מִבָּעֵי לֵיהּ. אָמַר ר’ חִיָּיא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (דברים כ״ג:כ״ו) וְקָטַפְתָּ מְלִילוֹת בְּיָדֶךָ. גְבוּרֹת יְיָ’, דְּסַגִּיאִין אִינּוּן, וְנָפְקִין מִגְּבוּרָה חַד. וְתָאנָא, חַד גְּבוּרָה עִלָּאָה, עִטְרָא דְּעִטְּרִין, מִתְעַטְּרָא, וְנָפְקִין מִינֵּיהּ חַמְשִׁין תַּרְעִין. מִנְּהוֹן יְמִינָא, וּמִנְהוֹן שְׂמָאלָא. וְכָל חַד וְחַד גְּבוּרָה אִתְקְרֵי, וְכָל חַד וְחַד מִתְעַטְּרָא, בְּקַרְדִיטִי גְּלִיפִין נְהוֹרִין, וְכֻלְּהוּ אִקְרוּן גְבוּרֹת יְיָ’.

אָמַר רַבִּי חִיָּיא, גְבוּרֹת יְיָ’ חָסֵר כְּתִיב, דְּהָא כֻּלְּהוּ כְּלִילָן בְּדָא. יַשְׁמִיעַ כָּל תְּהִלָּתוֹ: דָּא הוּא שְׁכִינַת זִיו יְקָרֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דִּכְתִּיב וּתְהִלָּתוֹ מָלְאָה הָאָרֶץ.

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, כְּתִיב (בראשית ב׳:י׳) וְנָהָר יוֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן וְגוֹ’, שֵׁם הָאֶחָד פִּישׁוֹן וְגוֹ’. הָא אִלֵּין בִּשְׁמָהָן אִקְרוּן. וַהֲנִי אַרְבַּע מֵהַהוּא נָהָר דְּנָפִיק אִתְמַשְּׁכָן. מַה שְּׁמֵיהּ דְּהַהוּא נַהֲרָא דְּנָפִיק. אָמַר ר’ שִׁמְעוֹן, (ויקרא נ”ה ע”א) יוּבַל שְׁמֵיהּ. דִּכְתִּיב, (ירמיהו י״ז:ח׳) וְעַל יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו, וּכְתִיב וְלֹא יָמִישׁ מֵעֲשׂוֹת פֶּרִי. מַאי טַעֲמָא לא יָמִישׁ, מִשּׁוּם דְּעַל יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו. וְעַל דָּא כְּתִיב (ישעיהו נ״ח:י״א) וּכְמוֹצָא מַיִם אֲשֶׁר לא יְכַזְּבוּ מֵימָיו. וּבְגִין כַּךְ כְּתִיב יוֹצֵא, (ויקרא ס”ה ע”ב) יוֹצֵא וְאֵינוֹ פּוֹסֵק.

תָּאנָא אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן כְּתִיב (שמות כ׳:א׳) וַיְדַבֵּר אֱלהִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים וְגוֹ’, וַיְדַבֵּר, בְּגִין לְאַכְרְזָא מִילִין. דְּתָאנָא, בְּשַׁעֲתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְגְּלֵי, וְשָׁאֲרִי לְמַלְּלָא, עִלָּאִין וְתַתָּאִין אִתְחַלְחֲלוּ, וְנַפְקוּ נִשְׁמָתְהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל.

According to R. Simeon, the word “spake” denotes a proclamation. When the Holy One revealed Himself and began to speak, the celestial and the terrestrial beings began to tremble mightily, and the souls of the Israelites left their bodies because of their mighty dread.

וְתָאנָא הַהוּא מִלָּה, הֲוָה טָאס מִלְּעֵילָּא לְתַתָּא, וּמִתְגַּלְּפָא בְּאַרְבַּע רוּחֵי עָלְמָא, וְסַלְּקָא וְנַחְתָּא. כַּד סַלְּקָא, אִשְׁתַּאֲבָא מִטוּרֵי דְּאֲפַרְסְמוֹנָא דַּכְיָא, וְאִשְׁתָּאֲבָא בְּהַהוּא טַלָּא דִּלְעֵילָּא, וְאַסְחַר בְּסַחֲרָנֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, וְתָבַת בְּהוֹן נִשְׁמָתְהוֹן וְאַסְחַר וִּמִתְגַּלְּפָא בְּאַתְרֵיהּ, בְּלוּחֵי אַבְנָא. וְכֵן כָּל מִלָּה וּמִלָּה.

Then the Divine word descended from heaven, being on its way engraved upon the four winds of the universe; and then rose once more and again descended. When it rose up it drew from the mountains pure balsam and was watered with the heavenly dew, and when it reached this earth it encompassed the Israelites and brought them back their souls. Then it encircled them again and impressed itself upon the tablets of stone, until the whole Ten Words were designed thereon.

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, כָּל מִלָּה וּמִלָּה הֲוָה מַלְיָא בְּכָל אִינּוּן טַעֲמִין, בְּכָל אִינּוּן מִלִּין גְּזִרִין, אַגְרִין, וְעוֹנָשִׁין, רָזִין וְסִתְרִין כְּאַסְקוּפָּא (נ”א כאספוקא) דָּא, דְּאִיהִי מַלְיָא מִכֹּלָּא.

R. Simeon said further that every word contained all manner of legal implications and derivations, as well as all mysteries and hidden aspects; for each word was indeed like unto a treasure-house, full of all precious things.

וּבְשַׁעֲתָא דְּהֲוָה נָפִיק הַהוּא מִלָּה, אִתְחָזֵי חַד. וְכַד הֲוָה מִתְגַּלְּפָא בְּאַתְרוֹי אִתְחָזוּן בְּהַהוּא מִלָּה, שִׁבְעִין עַנְפִּין, דְּסַלְּקִין בְּגַוָּה, וְחַמְשִׁין כִּתְרִין (נ”א רתיכין) חָסֵר חַד מֵהַאי גִּיסָא, וְחַמְשִׁין חָסֵר חַד מִגִּיסָא אַחֲרָא כְּפַטִּישָׁא דָּא, בְּזִמְנָא דְּאִיהוּ בָּטַשׁ בְּטִנָרָא. כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר (ירמיהו כ״ג:כ״ט) וּכְפַטִּישׁ יְפוֹצֵץ סָלַע. וַהֲווּ חָמָאן כָּל יִשְׂרָאֵל עֵינָא בְּעֵינָא, וַהֲווּ חַדָּאן.

And though when one Word was uttered it sounded but as itself, yet when it was stamped upon the stone seventy different aspects were revealed in it, fifty crowns less one on the one side and fifty less one upon the other, “like a hammer that breaketh the rock in pieces” (Jer. 23, 29), and all Israel saw eye to eye and rejoiced exceedingly;

וְכֻלְּהוּ דָּרִין בַּתְרָאִין כֻּלְּהוּ אִזְדְּמָנוּ לְתַמָּן, וְכֻלְּהוּ קַבִּילוּ אוֹרַיְיתָא בְּטוּרָא דְּסִינַי, דִּכְתִּיב, (דברים כ״ט:י״ד) כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה וְגוֹ’, וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם. וְכֻלְּהוּ כָּל חַד וְחַד כַּדְקָא חֲזֵי לֵיהּ. וְכֻלְּהוּ חָמָאן וּמְקַבְּלִין מִלִּין.

and the souls of all the children of Israel, past and present and to be, born and unborn, were present there, that all might accept the Torah given on Mount Sinai, as it is written: “Neither with you only do I make this covenant and this oath, out with him that standeth here… and also with him that is not with us here this day” (Deut. 29, 13, 14). And every one according to his grade saw and received the Words.

אֱלהִים: דָּא גְּבוּרָא. אֵת: דְּאִתְכְּלִיל בִּימִינָא, כְּמָה דְּתָנֵינָן (בראשית א) אֵת הַשָּׁמַיִם, דְּאִיהוּ יְמִינָא. וְאֵת הָאָרֶץ, דְּאִיהוּ שְׂמָאלָא. דִּכְתִּיב, (ישעיהו מ״ח:י״ג) אַף יָדִי יָסְדָה אֶרֶץ וִימִינִי טִפְּחָה שָׁמָיִם. וִימִינָא דָּא הוּא אֵת. כָּל: לְאַכְלְלָא כָּל שְׁאַר כִּתְרִין. הַדְּבָרִים: מִתְקַשְּׁרָן דָּא בְּדָא הָאֵלֶּה: כָּל אִינּוּן טַעֲמִין, כָּל אִינּוּן רָזִין, כָּל אִינּוּן סִתְרִין, גִּזְרִין וְעוֹנָשִׁין.

AND GOD SPAKE. The word “God” (Elohim) here indicates that the proclamation emanated from the region of Power (Geburah); the next word, eth, that Geburah was joined with the Right Hand; the word kol (all), that the other Crowns were also associated; the word hadebarim (words), that the words issued continuously; the word haeleh (these), that they included all secret meanings, reasons, and penalties;

לֵאמֹר: לְמֶהֱוֵי יָרוּתָא לְכֹלָּא. דִּכְתִּיב, (דברים ל״ג:ד׳) תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה וְגו’. דְּאִי תֵּימָא לְגַלָּאָה מַה דְּלָא אִצְטְרִיךְ לְגַלָּאָה לְכָל בַּר נָשׁ, כְּתִיב אָנֹכִי יְיָ’ אֱלֹהֶיךָ. כְּמָה דַּאֲנָא טְמִירָא וְסָתִים, כַּךְ יִהְיוּ מִלִּין אִלֵּין טְמִירִין וּסְתִימִין בְּלִבָּךְ.

and the word lemor (saying), that it was a heritage of all.

דָּבָר אַחֵר וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים, חַד. אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר הָא חָמֵשׁ דַּרְגִּין אַחֲרָנִין. ר’ יְהוּדָה אָמַר, וַיְדַבֵּר אֱלהִים: גְּבוּרָה. אֶת: יְמִינָא. כָּל: דָּא וְדָא (האלה, אינון דאתגליין דכתיב וכל העם ראים את הקולת דבר אחר כל) אָמַר ר’ יִצְחָק, לְאַכְלְלָא אַבְרָהָם דִּכְתִּיב, (בראשית כ״ד:א׳) וַיְיָ’ בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל.

Said R. Isaac: ‘Why was the Torah given in fire and darkness?

הַדְּבָרִים: לְאַכְלְלָא שְׁאַר כִּתְרִין דְּאִתְכַּסְיָין. הָאֵלֶּה: אִינּוּן דְּאִתְגַּלְּיָין. וּכְתִיב וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת. לֵאמֹר: דָּא הוּא דִּכְתִּיב, (משלי י״ב:ד׳) אֵשֶׁת חָיִל עֲטֶרֶת בַּעְלָהּ. וּכְתִיב, (ירמיהו ג׳:א׳) לֵאמֹר הֵן יְשַׁלַּח אִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ.

אָמַר ר’ יִצְחָק, אֲמַאי אִתְיְהִיבַת אוֹרַיְיתָא בְּאֶשָּׁא וַחֲשׁוֹכָא, דִּכְתִּיב, (דברים ד׳:י״א) וְהָהָר בּוֹעֵר בָּאֵשׁ עַד לֵב הַשָּׁמַיִם חֹשֶׁךְ עָנָן וַעֲרָפֶל. דְּכָל מַאן דְּיִשְׁתָּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא, אִשְׁתֵּזִיב מֵאֶשָּׁא אַחֲרָא דְּגֵיהִנָּם, וּמֵחֲשׁוֹכָא דִּמְחַשְׁכִין כָּל שְׁאַר עַמִּין לְיִשְׂרָאֵל, דְּבִזְכוּתֵיהּ דְּאַבְרָהָם אִשְׁתֵּזִיבוּ יִשְׂרָאֵל מֵאֶשָּׁא דְּגֵיהִנָּם.

In order to show that he who is constantly and diligently occupied with the study of it will be saved from the fire of hell (Gehenna) and from the darkness of exile in heathen lands. It was the merit of Abraham which saved Israel from hell fire,

דְּתַנְיָא אָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאַבְרָהָם, כָּל זִמְנָא דְּבָנֶיךָ יִשְׁתַּדְּלוּן בְּאוֹרַיְיתָא, יִשְׁתֵּזְבוּן מֵאִלֵּין. וְאִי לָא, הָא נוּרָא דְּגִיהִנָּם דְּשַׁלְטָא בְּהוּ, וְיִשְׁתַּעְבְּדוּן בֵּינִי עֲמַמְיָא. אֲמַר לֵיהּ, בִּתְרֵי קְטוּרֵי לָא מִזְדַּקְּפָן מִלִּין, אֶלָּא אִי נִיחָא קַמָּךְ, יִשְׁתֵּזְבוּן מִנּוּרָא דְּגֵיהִנָּם, וְיִשְׁתַּעְבְּדוּן בֵּינִי עֲמַמְיָא, עַד דִּיתוּבוּן גַּבָּךְ. אָמַר לֵיהּ יֵאוֹת הוּא וַדַּאי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (דברים ל״ב:ל׳) אִם לֹא כִּי צוּרָם מְכָרָם. מַאן הוּא צוּרָם. דָּא הוּא אַבְרָהָם. דִּכְתִּיב, (ישעיהו נ״א:א׳) הַבִּיטוּ אֶל צוּר חֻצַּבְתֶּם. וַיְיָ’ הִסְגִּירָם, דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּאִסְתָּכַּם עַל יְדוֹי.

as, according to tradition, the Holy One said to Abraham: “As long as thy children shall be absorbed in the ways of the Torah they will be saved from punishment, but should they turn from her and forget her paths the fire of hell will have dominion over them and they will be subjected by the nations of the earth.” And Abraham pleaded: “Two punishments are surely too much; if it be Thy will, let them escape hell fire and rather go into exile.” The Holy One replied: “So be it then.” And so it was. For this reason it says: “Their rock had sold them, and the Lord had shut them up” (Deut. 32, 30), meaning that Abraham, their “rock”, was the cause of their going into exile; “and the Lord had shut them up” because He accepted Abraham’s petition and abode by his choice.’

אָמַר ר’ יְהוּדָה, מִיּוֹמָא דְּנָפְקוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם עַד יוֹמָא דְּאִתְיְהִיבַת אוֹרַיְיתָא, חַמְשִׁין יוֹמִין הֲווֹ. מַאי טַעְמָא אָמַר ר’ יְהוּדָה, מִשּׁוּם אִינּוּן שָׁנֵי דְּיוֹבְלָא, דִּכְתִּיב, (ויקרא כ״ה:י׳) וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה.

R. Judah said: ‘Fifty days elapsed between the Exodus and the giving of the Law. Why was this? In order that the number of days should correspond to the number of years of the Jubilee, as it is written: “And ye shall hallow the fiftieth year and proclaim liberty…” (Lev. 25, 10).’

תָּאנָא, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, הַהוּא יוֹבְלָא אַפִּיק לוֹן לְיִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם. וְאִי תֵּימָא דְּיוֹבְלָא מַמָּשׁ. אֶלָּא (מ”ו ע”ב, פ”ה ע”ב) מִסִּטְרָא דְּיוֹבְלָא הֲוָה, וּמִסִּטְרָא דְּיוֹבְלָא אִתְּעַר דִּינָא עַל מִצְרָאֵי, וּבְגִינֵי כַּךְ חַמְשִׁין אִלֵּין דְּיוֹבְלָא הֲווֹ.

R. Simeon remarked that it was the Jubilee which led Israel out from Egypt; that is to say the divine liberation emanated from the side of Jubilee, and from the same side was judgement stirred up against the Egyptians.

תָּאנָא, לָקֳבֵל דָּא, חַמְשִׁין זִמְנִין אִתְּמַר וְאַדְכַּר בְּאוֹרַיְיתָא, נִמּוּסִין דְּמִצְרַיִם, וְשְׁבָחֵי אִינּוּן כֻּלְּהוּ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ. (דברים ד׳:ל״ד) וַיּוֹצִיאֲךָ. (שמות י״ג:ט׳) כִּי בְּיַד חֲזָקָה הוֹצִיאֲךָ. וְכֻלְּהוּ זִמְנֵי, חַמְשִׁין אִינּוּן, וְלָא יַתִּיר, מִשּׁוּם דְּכֹלָּא בְּיוֹבְלָא אִתְעַטָּר, וּמִסִּטְרָא דְּיוֹבְלָא אָתָא כֹּלָּא. וּבְגִינֵי כַּךְ, אוֹרַיְיתָא דְּאָתֵי מִגְּבוּרָה, אִתְעַטְּרָת בִּימִינָא. דִּכְתִּיב, (דברים לג) מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ. וְתַנְיָא חֲמִשָּׁא קָלִין הֲווֹ. וְכֻלְּהוּ אִתְחֲזִיאוּ בְּהוּ, וְאִתְכְּלִילוּ בְּהוּ, וְאִתְעַטְּרוּ בְּדָא.

For this reason the deliverance from Egypt is mentioned fifty times in the Pentateuch in such expressions as “I have brought thee out of the land of Egypt”, “I have brought thee out with a strong hand”, etc.

אָמַר ר’ שִׁמְעוֹן, בְּהַהוּא זִמְנָא דְּקַבִּילוּ יִשְׂרָאֵל אוֹרַיְיתָא, יוֹבְלָא דָּא אַעְטַּר בְּעִטְּרוֹי לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כְּמַלְכָּא דְּאִתְעַטָּר בְּגוֹ חֵילֵיהּ. דִּכְתִּיב, (שיר השירים ג׳:י״א) צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלמֹה בַּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לוֹ אִמּוֹ. מַאן אִמּוֹ. דָּא יוֹבְלָא. וְיוֹבְלָא אִתְעַטָּר, בְּחֶדְוָה בִּרְחִימוּ בִּשְׁלִימוּ. דִּכְתִּיב, (תהילים קי״ג:ט׳) אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה. מַאן אֵם הַבָּנִים. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן דָּא יוֹבְלָא.

R. Simeon further said: ‘When the Israelites received the Torah the Jubilee crowned the Holy One, blessed be He, even as a king is crowned in the midst of his host, as it says, “Go forth, O ye daughters of Zion, and behold King Solomon with the crown wherewith his mother crowned him in the day of his espousals” (S.S. 3, 11). Who is His “mother”? The Jubilee. And the Jubilee crowned itself with perfect joy, as it is written: “The mother of the children rejoiced” (Ps. CXIII).’

אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, עַל דָּא כְּתִיב, (משלי כ״ג:כ״ה) יִשְׂמַח אָבִיךָ וְאִמֶּךָ וְתָגֵל יוֹלַדְתֶּךָ. מַאן אָבִיךָ וְאִמֶּךָ. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, כְּמָה דְּאוּקְמוּהָ בְּסִפְרָא דִּצְנִיעוּתָא, דִּכְתִּיב, (ויקרא י״ח:ז׳) עֶרְוַת אָבִיךָ וְעֶרְוַת אִמֶּךָ לא תְּגַלֵּה וַוי לְמַאן דְּגַלֵּי עֲרָיַיתְהוֹן.

R. Judah said: ‘Concerning this it is written: “Thy father and thy mother shall be glad, and she that bore thee shall rejoice” (Prov. 23, 25).’

תָּאנָא, אָמַר רִבִּי יִצְחָק, בְּשַׁעֲתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְגְּלֵי בְּטוּרָא דְּסִינַי, אִזְדַּעְזָע טוּרָא. וּבְשַׁעֲתָא דְּסִינַי אִזְדַּעְזָע, כָּל שְׁאַר טוּרֵי עָלְמָא אִזְדַּעְזְעוּ, וַהֲווּ סַלְּקִין וְנַחְתִּין, עַד דְּאוֹשִׁיט קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יְדוֹי עָלַיְיהוּ, וְאִתְיַשְּׁבוּ. וְקָלָא נָפְקָא וּמַכְרְזָא, (תהילים קי״ד:ה׳-ו׳) מַה לְּךָ הַיָּם כִּי תָנוּס הַיַּרְדֵּן תִּסוֹב לְאָחוֹר הֶהָרִים תִּרְקְדוּ כְאֵילִם וְגוֹ’.

Said R. Isaac: ‘In the hour when the Holy One, blessed be He, revealed Himself on Mount Sinai, that mountain began mightily to shake and all the other hills and high places of the earth trembled in accord with it, so that they heaved and quaked until the Holy One stretched out His hand and calmed them, and a voice was heard: “What aileth thee, O thou sea, that thou fleddest, and thou Jordan that thou wast driven back? Ye mountains that ye skipped like rams, and ye hills like young sheep?”

וְאִינּוּן תָּבָאן וְאַמְרִין, מִלְּפָנַי אֲדוֹן חוּלִי אָרֶץ. אָמַר ר’ יִצְחָק, מִלְּפָנַי אֲדוֹן, דָּא אִימָא, דִּכְתִּיב אִם הַבָּנִים שְׂמֵחָה. חוּלִי אָרֶץ, דָּא אִימָא תַּתָּאָה. מִלְּפָנַי אֱלוֹהַּ יַעֲקֹב, דָּא הוּא אַבָּא, דִּכְתִּיב, (שמות ד) בְּנִי בְכוֹרִי יִשְׂרָאֵל. וְעַל הַאי כְּתִיב בַּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לוֹ אִמּוֹ.

And the answer was: “Tremble, O earth, at the presence of the Lord, at the presence of the God of Jacob” (Ps. 114, 5-7). Now, “the Lord” in this verse refers to the “Mother” (Binah); “earth”, to the “Mother” below (Malkuth); “the God of Jacob”, to the Father (Hohmah), whose “firstborn son is Israel” (Ex. 4, 23), whom “his mother crowned in the day of his espousals”:

מַהוּ בַּעֲטָרָה. אָמַר רִבִּי יִצְחָק, כְּמָה דִּכְתִּיב, (שמואל א כ״ג:כ״ו) וְשָׁאוּל וַאֲנָשָׁיו עוֹטְרִים אֶת דָּוִד. מִשּׁוּם דְּמִתְעַטָּר, בְּחִוָורָא בְּסוּמָקָא וּבִירוֹקָא, בְּכָל גַּוְונִין דְּכֻלְּהוּ כְּלִילָן בֵּיהּ, וְאִסְתַּחֲרָן בֵּיהּ. אָמַר ר’ יְהוּדָה, בַּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לוֹ אִמּוֹ. מַאן עֲטָּרָה. דִּכְתִּיב, (ישעיהו מ״ט:ג׳) יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר. וּכְתִיב (ישעיהו ס׳:ז׳) וּבֵית תִּפְאַרְתִּי אֲפַאֵר.

she crowned him with the symbolic colours, white, red, and green, in which all other colours are included, and in him they were all united.’ According to R. Judah, the “crown” symbolizes Israel, who is God’s glory, as it is written :”Israel, in whom I am glorified” (Isa. 49, 3); “and I will glorify the house of my glory” (Ibid. 60, 7).

אָמַר ר’ יִצְחָק, אוֹרַיְיתָא אִתְיְהִיבַת בְּאֶשָּׁא אוּכָּמָא, עַל גַּבֵּי אֶשָּׂא חִוָּורָא, לְאַכְלְלָא יְמִינָא בִּשְׂמָאלָא, וּשְׂמָאלָא דְּאִתְחַזָּר יְמִינָא, דִּכְתִיב מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ.

Said R. Isaac: ‘The Torah was manifested in a black fire which was superimposed upon a white fire, signifying that by means of the Torah the “Right Hand” clasped the “Left Hand” that the two might be fused, as it is written: “from his right hand a fiery law to them” (Deut. 33, 2).’

אָמַר רִבִּי אַבָּא, בְּשַׁעֲתָא דִּתְנָנָא דְּסִינַי הֲוָה נָפִיק, סָלִיק אֶשָּׁא, וּמִתְעַטָּר בְּהַהוּא תְּנָנָא בְּאִתְגַּלְּיָיא, כְּאַתְכְּלָא דָּא, וְסָלִיק וְנָחִית, וְכָל רֵיחִין וּבוּסְמִין דִּבְגִנְתָּא דְּעֵדֶן, הֲוָה סָלִיק הַהוּא תְּנָנָא, בְּחֵיזוּ דְּחִוָּור וְסוּמָק וְאוּכָם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (שיר השירים ג׳:ו׳) מְקֻטֶּרֶת מֹר וּלְבוֹנָה מִכֹּל אַבְקַת רוֹכֵל.

Said R. Abba: ‘When the smoke came out of Mount Sinai a fire ascended enveloped therein, so that its flames were of a blue colour. They flared high and dwindled again, and the smoke emitted all the aromas of Paradise, displaying itself in the colours of white, red, and black, as it says, “perfumed with myrrh and frankincense, with all powders of the merchant” (S.S. 3, 6).

הַהוּא תְּנָנָא מַאן הֲוָה. אָמַר ר’ יִצְחָק, (נ”ח ע”ב) שְׁכִינְתָּא דְּאִתְגְלֵי לְתַמָּן, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (שיר השירים ג׳:ו׳) מִי זֹאת עוֹלָה מִן הַמִּדְבָּר כְּתִמְרוֹת עָשָׁן. אָמַר ר’ יְהוּדָה, לָמָּה לָךְ כּוּלֵי הַאי הָא קְרָא שְׁלִים הוּא, דִּכְתִּיב וְהַר סִינַי עָשָׁן כֻּלּוֹ מִפְּנִי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו יְיָ’ בָּאֵשׁ וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן. זַכָּאָה עַמָּא דְּחָמָאן דָּא, וְיַדְעִין דָּא.

It was the Shekinah who manifested Herself thus at the giving of the Law in the wilderness on Mount Sinai, as it says, “Who is this (zoth) that cometh up from the wilderness like pillars of smoke?” (Ibid.)’ Said R. Judah: ‘But surely it is not necessary to go so far afield to discover this. Have we not the direct statement that “Mount Sinai was altogether on a smoke, because the Lord descended upon it in fire, and the smoke thereof ascended as the smoke of a furnace” (Ex. 19, 18)? Blessed were the people who beheld this wondrous thing and apprehended the mystery thereof! ‘

Yitro, Chapter 21

אָמַר רִבִּי חִיָּיא, כַּד אִתְגְּלִיפוּ אַתְוָון בְּלוּחֵי אֲבָנָא, הֲווֹ מִתְחַזְיָין בִּתְרֵין סִטְרִין, מִסִּטְרָא דָּא, וּמִסִּטְרָא דָּא, וְלוּחִין מֵאֶבֶן סַנְפִּירִינוֹן הֲווֹ, וְאִתְגְּלִיפוּ וְאִתְחַפְיָין בְּאֶשָּׁא חִוָּורָא, וְאַתְוָון הֲווֹ מֵאֶשָּׁא אוּכָמָא, וּמִתְגַּלְּפָן בִּתְרֵין סִטְרִין, מִסִּטְרָא דָּא וּמִסִּטְרָא דָּא.

Said R. Hiya: ‘When the letters were engraved upon the two tablets of stone they were visible on both sides of the tablets. The tablets were of sapphire stone, and the letters were formed of white fire and covered again with black fire, and were engraved upon both sides.’

אָמַר ר’ אַבָּא, לוּחִין הֲווֹ בְּעֵינַיְיהוּ, וְאַתְוָון הֲווֹ טָאסִין, וּמִתְחַזְיָין בִּתְרֵין אֶשִׁין, אֶשָּׂא חִוָּורָא, וְאֶשָּׁא אוּכָמָא, לְאִתְחֲזָאָה כַּחֲדָא, יְמִינָא וּשְׂמָאלָא, דִּכְתִּיב, (משלי ג׳:ט״ז) אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ בִּשְׂמֹאלָהּ וְגוֹ’. וְהָא כְּתִיב מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ. אֶלָּא מִסִּטְרָא דִּגְבוּרָה הֲוָה, וְאִתְכְּלִילַת בִּימִינָא. וּבְגִין כַּךְ אֶשָּׂא חִוָּורָא וְאֶשָּׁא אוּכָמָא.

According to R. Abba, the tablets were not engraved, but the letters fluttered on to them, being visible in two colours of fire, white and black, in order to demonstrate the union of Right and Left, as it is written, “length of days is in her right hand and in her left hand is riches and honour” (Prov. 3, 16). But are we not told that “from his right hand (came) a fiery law to them” (Deut. 33, 2)? The truth is that although the Torah emanated from the side of Power-that is the Left-the Left Side was included in the Right, and thus Justice was tempered by Mercy, which was symbolized by the two fires: white for Mercy, black for Power and Severity.

תָּאנָא, כְּתִיב (שמות ל״ב:ט״ז) וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלהִים הֵמָּה וְגו’, (מעשה אלהים ודאי) אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, וְהַלֻּחֹת כְּתִיב, חַד. תְּרֵי הֲווֹ וּמִתְחַזְיָין חַד. וָעֶשֶׁר אֲמִירָן מִתְגַּלְּפֵי בְּהוּ. חָמֵשׁ כְּלִילָן בְּחָמֵשׁ, לְמֶהֱוֵי כֹּלָּא יְמִינָא. מַעֲשֵׂה אֱלהִים הֵמָּה וַדַּאי.

It is written: “And the tablets were the work of God” (Ex. 32, 18). They were indeed so, for, as R. Judah said: ‘The word ha-luhoth (the tablets) being written in a defective form, indicates that although they were two they appeared like one, and the Ten Words were engraved upon them, one section of five being included in, or superimposed on, the other five, so that they should be included in the emanations of the Right Side, that is, of Mercy; and in this way they were indeed the very “work of God”.’

רַבִּי יִצְחָק אָמַר, שֶׁל סַנְפִּירִינוֹן הָווֹ, וּתְרֵין אַבְנִין הֲווֹ. וְאַבְנִין הֲווֹ סְתִימָאן. נָשִׁיב קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּרוּחָא, וְאִתְפָּשָׁטוּ וְאִתְגְּלִיפוּ תְּרֵין לוּחִין. ר’ יְהוּדָה אָמַר, כְּעֵין סַנְפִּירִינוֹן הֲווֹ. (דהוה אבן טבא) מַשְׁמַע דִּכְתִּיב מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה.

R. Isaac said: ‘They were originally two sapphire stones which were rough-hewn, but the Holy One caused a wind to blow upon them, which smoothed them and transformed them into two tablets.’ To this R. Judah demurred, maintaining that they only looked like sapphire, being in reality a new creation. ‘This’, he said, ‘must be so, since it says that they were “the work of God”.’

אָמַר לֵיהּ, אִי הָכִי, סַנְפִּירִינוֹן דָּא דְּהוּא אַבְנָא טָבָא יַקִּירָא מִשְּׁאָר אַבְנִין, לָאו עוֹבָדָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִינּוּן. אֲמַר לֵיהּ, בְּמַאי אוֹקִימְנָא מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה. הֵמָּה דַּיְיקָא. אֶלָּא תָּא חֲזֵי, כְּתִיב וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלהִים. הַלֻּחֹת כְּתִיב, וְלָא כְּתִיב וְהָאֲבָנִים מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה.

To which R. Isaac retorted: ‘But is not the sapphire, the most precious of all stones, itself a “work of God”? ‘ Said R. Judah: ‘Why then does it say that these specially were a “work of God”? ‘ R. Isaac replied: ‘It does not say that the stones were a special work of God, but the tablets; and the spelling of the word luhoth (without vau) suggests that the miraculousness was not so much in the stones themselves as in their formation as tablets, and in the writing.’

אָמַר ר’ שִׁמְעוֹן, כֹּלָּא חַד הוּא, אֲבָל אִלֵּין תְּרֵין לוּחִין עַד לָא אִתְבְּרֵי עָלְמָא הֲווֹ, וְאִסְתָּלָּקוּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת, וְעָבַד לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְעוֹבָדוֹי הֲווֹ.

Said R. Simeon: ‘Both interpretations are correct. These two tablets existed from before Creation, but were perfected on the sixth day of Creation specially for this purpose; thus they were a special creation of the Holy One.’

מִמַּה אִתְעָבִידוּ. תָּאנָא, מֵהַהוּא טַלָּא עִלָּאָה, דְּנָגִיד מֵעַתִּיקָא קַדִּישָׁא. וְכַד נָגִיד וְאִתְמְשַׁךְ לַחֲקַל דְּתַפּוּחִין קַדִּישִׁין, נָטַל קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא תְּרֵין כִּפּוֹרֵי מִנַּיְיהוּ, וְאִתְגְּלִידוּ, וְאִתְעָבִידוּ תְּרֵין אַבְנִין יַקִּירִין. נָשַׁב בְּהוּ, וְאִתְפָּשָׁטוּ לִתְרֵין לוּחִין, הֲדָא הוּא דִכְתִיב מַעֲשֵׂה אֱלהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא. כְּמָה דִּכְתִּיב, (דברים ט׳:י׳) כְּתוּבִים בְּאֶצְבַּע אֱלהִים.

Of what were they formed? Of the supernal dew which issues from the Holy Ancient One, of which, when it was descending on the “Field of the Holy Apples”, the Holy One took two drops, causing them to solidify and turn into two precious stones. Then He blew on them and they became flat like tablets. Thus both the stones and the writing were “a work of God”, “written with the finger of God” (Deut. 9, 10).

תָּאנָא, אֶצְבַּע אֱלֹהִים. הַהוּא אֶצְבַּע סָלִיק לַעֲשָׂרָה. כְּמָה דְּאִתְּמַר, אֶצְבַּע אֱלהִים הִיא. וְכָל אֶצְבַּע וְאֶצְבַּע סָלִיק לַעֲשָׂרָה, עַד דְּאִתְעָבִיד יְדָא שְׁלֵימָתָא, דִּכְתִּיב, (שמות י״ד:ל״א) וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדוֹלָה.

That “Finger” has the same symbolic significance as the “Finger of God” of which the Egyptian magicians spoke (Ex. 8, 19), each “finger” expanding into ten until it becomes the complete hand, such as Israel saw at the sea.’

אָמַר ר’ יְהוּדָה, חָרוּת עַל הַלֻּחֹת, נְקִיבָן הֲווֹ אַבְנִין, וְאִתְחֲזִיאוּ לִתְרֵין סִטְרִין, חָרוּת גִּלּוּפָא דִּגְלִיפִין. אָמַר ר’ אַבָּא, מֵהַאי סִטְרָא אִתְחָזֵי סִטְרָא אַחֲרָא, וְאִתְקְרֵי מֵהָכָא, מַה דִּכְתִּיב בְּסִטְרָא אַחֲרָא.

Said R. Judah: ‘When it says that the “writing was… graven upon the tablets” (Ex. 32, 16), it means that the tablets were pierced, so that the writing could be seen from either side; the writing formed an engraving within an engraving.’ According to R. Abba, it was possible from one side to see the other side, and read the writing thereon.

רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר, בְּנִס הֲווֹ כְּתִיבִין, דְּכָל בְּנִי נָשָׁא, הֲווֹ אַמְרִין וְסָהֲדִין, דְּהָא מִכְתַּב אֱלהִים הוּא וַדַּאי, דְּהָא כָּל בְּנֵי עָלְמָא לָא יַכְלִין לְמִנְדַּע לוֹן כְּמָה דַּהֲווֹ.

Said R. Eleazar: ‘They were written miraculously in order that every man might discern that it was “God’s writing”, being unable to find any other explanation of this double appearance.

לְדַעְתַּיְיהוּ דְּאִינּוּן דְּאַמְרִין, נְקִיבִין הֲווֹ, מִי כְּתִיב חָרוּת בַּלֻּחֹת, עַל הַלֻּחֹת כְּתִיב. אֶלָּא הָכִי תָּאנָא, חֲמִשָּׁא קָלִין אִינּוּן לִימִינָא, וְחַמְשָׁא לִשְׂמָאלָא. וְאִינּוּן דִּשְׂמָאלָא כְּלִילָן בִּימִינָא. וּמִן יְמִינָא, אִתְחָזוּן אִינּוּן דִּשְׂמָאלָא, וְהָכָא כֹּלָּא אִיהוּ יְמִינָא, וְאִתְכְּלִילָן אִלֵּין בְּאִלֵּין, מַאן דְּהֲוָה בְּסִטְרָא דָּא, חָמֵי לְסִטְרָא אַחֲרָא, וְקָרֵי לוֹן לְאִינוּן אַתְוָון. דְּהָא תָּנֵינָן, שְׂמָאלָא אִתְחֲזָר יְמִינָא, דִּכְתִּיב מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ, וּבְגִין כַּךְ מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא וַדַּאי.

Besides, if the tablets were pierced, as has been suggested, why does it not say that the writing was graven “in the tablets” instead of “upon the tablets”? The fact, however, is, as we have been taught, that five Words were written on the right and five on the left, and those of the left were included in those of the right, and from (within) the right one could see those of the left, so that all was on the right, and all were fused one with the other. He who stood at one side could see (therein) what was on the other side and read it, for we have been taught that the Left was turned into the Right. Thus it was, indeed, “the writing of God”.

הָא כֵּיצַד, מַאן דְּהֲוָה מִסִּטְרָא דָּא, הֲוָה קָרֵי בְּדָא, אָנֹכִי יְיָ’ אֱלֹהֶיךָ. וּמֵאִלֵּין אַתְוָון הֲוָה חָמֵי, וְקָרֵי לא תִּרְצַח. הֲוָה קָרֵי לא יִהְיֶה לְךָ. וַהֲוָה חָמֵי וְקָרֵי, לֹא תִּנְאַף. וַהֲוָה קָרֵי לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם יְיָ’ אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא. וַהֲוָה חָמֵי וְקָרֵי לא תִּגְנֹב. וְכֹלָּא מִסִּטְרָא דָּא, וְכָךְ לְכֻלְּהוּ, וּכְדֵין מִסִּטְרָא אַחֲרָא, וְכֻלְּהוּ כְּלִילָן דָּא בְּדָא כְּהַאי גַּוְונָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (שמות ל״ב:ט״ז) מִכְתַּב אֱלהִים הוּא. מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא וַדַּאי.

What happened was this: he who stood on one side read, ‘I am the Lord thy God”, and out of these letters he could see the words, “Thou shalt not murder.” Then he read, “Thou shalt not have (other gods)”, and at the same time could see the words “Thou shalt not commit adultery”. Then he went on reading, “Thou shalt not take the name of the Lord thy God in vain”, and saw from the other side the words, “Thou shalt not steal”, and so on. And conversely, if he looked at the other side.’

וַיֵּרֶד מֹשֶׁה אֶל הָעָם וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם. רַבִּי יוֹסֵי אָמַר, מַאי אֲמִירָא דָּא דִּכְתִּיב וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם, וְלָא כְּתִיב מַאי קָאָמַר. אָמַר רִבִּי יִצְחָק, תָּא חֲזֵי, אָרְחָא דְּעָלְמָא הוּא, כַּד אָתֵי חֶדְוָותָא לְבַר נָשׁ, אוֹ כַּד אָתֵי צַעֲרָא, עַד לָא יָדַע מִנֵּיהּ לָא יָכִיל לְמִסְבַּל, דְּהָא לִבָּא אִתְפְּרַח לְשַׁעֲתָא. וְכַד יָדַע מִנֵּיהּ, קָאִים בְּקִיוּמֵיהּ, וְיָכִיל לְמִסְבַּל. כָּל שֶׁכֵּן הָכָא, (נ”א והכא לאו הכי) דְּהָא מֹשֶׁה אָמַר לוֹן כָּל מַה דְּהֲוָה לְבָתַר, וְאַתְקִיף לִבַּיְיהוּ בְּמִלִּין, וְלָא יָכִילוּ לְמִסְבַּל. כָּל שֶׁכֵּן אִי לָא אָמַר לוֹן מִידִי. וּבְּגִין כָּךְ וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם בְּקַדְמִיתָא, וְאִתְתָּקַּף לִבַּיְיהוּ. וּלְבָתַר וַיְדַבֵּר אֱלהִים.

AND MOSES WENT DOWN UNTO THE PEOPLE AND SAID UNTO THEM. R. Jose asked: What is the point of this remark, seeing that we are not told what he said?’ R. Isaac replied: ‘It is well known that when a person is expecting some great good fortune or misfortune to befall him, before the event happens he is in a state of great nervous tension and can hardly control himself; but once the best or the worst is known, he regains his equanimity. Now in this case Moses actually prepared the Israelites for the great event which was about to take place, and yet when it came it almost overwhelmed them, so we may imagine what would have happened if he had not prepared them. And this is the meaning of “he said”: he told them what was going to happen so as to fortify them beforehand. And with all this, as has been already mentioned, they could not endure the revelation when it came,

וְעִם כָּל דָּא, לָא יָכִילוּ לְמִסְבַּל, דְּהָא תָּנֵינָן, אָמַר ר’ יְהוּדָה אָמַר ר’ חִיָּיא אָמַר ר’ יוֹסֵי, כַּד שָׁמְעוּ מִלָּה דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, פַּרְחַת נִשְׁמָתַיְיהוּ, וְסַלְּקָא נִשְׁמָתַיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל, עַד כּוּרְסֵי יְקָרָא דִּילֵיהּ, לְאִתְדַּבְּקָא תַּמָּן.

for, as R. Judah said in the name of R. Hiya, in the name of R. Jose: “When the Israelites heard the words of the Holy One, their souls flew from them and ascended up to the Throne of Glory in order to cleave to it.

אָמְרָה אוֹרַיְיתָא קָמֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְכִי לְמַגָּנָא הֲוֵינָא מִתְּרֵי אַלְפֵי שְׁנִין, עַד לָא אִתְבְּרֵי עָלְמָא, לְמַגָּנָא כְּתִיב בָּהּ, (ויקרא י״ז:י״ג) וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵר הַגָר בְּתוֹכָם (ויקרא כ״ד:ט״ו) וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר. (ויקרא כה) כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים. אָן אִינּוּן בְּנִי יִשְׂרָאֵל. בָּהּ שַׁעֲתָא, אָהַדְרַת אוֹרַיְיתָא נִשְׁמָתַיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל, כָּל חַד וְחַד לְאַתְרֵיהּ. אוֹרַיְיתָא אַתְקִיפַת, וַאֲחִידַת בְּהוּ בְּנִשְׁמָתַיְיהוּ, לְאָהַדְּרָא לְהוּ לְיִשְׂרָאֵל הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים י״ט:ח׳) תּוֹרַת יְיָ’ תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ. מְשִׁיבַת נֶפֶשׁ מַמָּשׁ.

Said the Torah to the Holy One: ‘Was it then for nothing and to no purpose that I was fashioned two thousand years before the creation of the world? Is it all in vain that in me is inscribed “Every man of the children of Israel”, “speak to the children of Israel”, “the children of Israel are servants unto Me”, “These are the children of Israel”, and diverse other words of a like character? Where, then, are these children of Israel? At that hour the children of Israel received again the souls which had fled in the wake of the Divine splendour, for the Torah returned them every one to its own place; yea, she took hold of them and gave them back to their owners, each to the body which was its proper dwelling. This is the significance of the words: “The Torah of the Lord is perfect, returning (meshibath) the soul” (Ps. 19, 7): “returning” in the literal sense.’

תָּאנָא, כְּתִיב (דברי הימים א כ״ט:כ״ג) וַיֵּשֶׁב שְׁלֹמֹה עַל כִּסֵּא יְיָ’ לְמֶלֶךְ, כְּמָה דִּכְתִּיב, (מלכים א י׳:י״ט) שֵׁשׁ מַעֲלוֹת לַכִּסֵּא. ר’ אַבָּא אָמַר, דְּקַיְּימָא סִיהֲרָא בְּאַשְׁלָמוּתָא. דְּתָנֵינָן, בְּיוֹמוֹי דְּשְׁלֹמֹה, קַיְּימָא סִיהֲרָא בְּאַשְׁלָמוּתָא.

There is a tradition concerning King Solomon, that when he first sat on his throne the Moon was in her fulness,

אֵימָתַי בְּאַשְׁלָמוּתָא. (נ”א תאנא כתיב ותרב חכמת שלמה וגו’ מאי ותרב, אמר ר’ אבא דקיימא סיהרא באשלמותא מאי באשלמותא) דְּקַיְּימָא בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר, כְּמָה דְּתָנֵינָן, אַבְרָהָם. יִצְחָק. יַעֲקֹב. יְהוּדָה. פֶּרֶץ. חֶצְרוֹן. רָם. עֲמִּינָדָב. נַחְשׁוֹן. שַׂלְמוֹן. בּוֹעַז. עוֹבֵד. יִשַׁי. דָּוִד. שְׁלֹמֹה. כַּד אָתָא שְׁלֹמֹה, קַיְּימָא סִיהֲרָא בְּאַשְׁלָמוּתָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, וַיֵּשֶׁב שְׁלֹמֹה עַל כִּסֵּא יְיָ’ לְמֶלֶךְ. וּכְתִיב שֵׁשׁ מַעֲלוֹת לַכִּסֵּא. כֹּלָּא כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא.

as he was the fifteenth in descent from Abraham, the pedigree being Abraham, Isaac, Jacob, Judah, Perez, Hezron, Ram (Ruth 4, 19), Aminadab, Nahshon, Shalmon, Boaz, Obed, Jesse, David, Solomon. Therefore it is written: “Then Solomon sat on the throne of the Lord” (I Chr. 29, 23), and also “six ascents had the throne”, thus being a replica of the Supernal Throne.

בְּיוֹמוֹי דְּצִדְקִיָּה, קַיְּימָא סִיהֲרָא בִּפְגִימוּתָא, וְאִתְפְּגִים. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (ישעיהו י״ג:י׳) וַיָרֵחַ לֹא יַגִּיהַּ אוֹרוֹ. דְּתָנֵינָן, (ויקרא מ’ ע”ב) בְּיוֹמוֹי דְּצִדְקִיָּה, אִתְפְּגִים סִיהֲרָא, וְאִתְחַשּׁכוּ אַנְפַּיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל.

In the days of Zedekiah, the Moon was in her wane, and the face of Israel was darkened.

פּוּק וְחָשִׁיב, רְחַבְעָם. אָבִיהָ. אָסָא. יְהוֹשָׁפָט. יְהוֹרָם. אֲחַזְיָהוּ. יוֹאָשׁ. אֲמַצְיָהוּ. עוּזִיָּהוּ. יוֹתָם. אָחָז. יְחִזְקִיָּהוּ. מְנַשֶּׁה. אָמוֹן. יֹאשִׁיָּהוּ. צִדְקִיָּהוּ. וְכַד אָתָא צִדְקִיָּהוּ אִתְפְּגִים סִיהֲרָא וְקַיְּימָא עַל פְּגִימוּתָא. דִּכְתִּיב, (ירמיהו נ״ב:י״א) וְאֶת עֵינֵי צִדְקִיָּה עִוֵּר. בֵּיהּ זִמְנָא (איכה ב׳:א׳) הִשְׁלִיךְ (ויקרא קי”ד ע”א) מִשָּׁמַיִם אֶרֶץ. הַאי אֶרֶץ אִתְעַבְּרָא מִקָּמֵי שָׁמַיִם, וְאִתְרָחָקַת מִנֵּיהּ, וְאִתְחַשְּׁכָא הַאי אֶרֶץ. (כלומר דקיימא סיהרא בפגימותא).

He was the fifteenth from Solomon, his pedigree being Rehoboam, Abiah, Asa, Jehoshaphat, Jehoram, Ahaziah, Joash, Amaziah, Uzziah, Jotham, Ahaz, Hezekiah, Manasseh, Amon, Josiah, Zedekiah. When Zedekiah came the Moon waned and remained thus, for it is written: “He (the king of Babylon) blinded the eyes of Zedekiah” (Jer. 52, 11). Then “He cast down from heaven unto the earth the beauty of Israel” (Lam. 2, 1). The earth was removed far from the heaven and became dark.

תָּאנָא, בְּשַׁעֲתָא דְּקַיְימוּ יִשְׂרָאֵל עַל טוּרָא דְּסִינַי שָׁארֵי סִיהֲרָא לְאַנְהָרָא, דִּכְתִּיב, (שמואל ב כ״ב:י׳) וַיֵּט שָׁמַיִם וַיֵּרַד. מַהוּ וַיֵּרַד. דְּקָרִיב שִׁמְשָׁא לְגַבֵּי סִיהֲרָא, וְשָׁרֵי לְאַנְהָרָא סִיהֲרָא. דִּכְתִּיב, (במדבר ב׳:ג׳) דֶּגֶל מַחֲנֵה יְהוּדָה מִזְרָחָה.

When the Israelites stood by Mount Sinai the Moon began to shine forth, as it is written: “He bowed the heavens and came down” (2 Sam. 22, 10), meaning that the Sun approached the Moon, and the Moon began to shine, this being expressed in the words: “And on the east side toward the rising of the sun shall they of the standard of the camp of Judah pitch throughout their armies” (Num. 2, 3).

בְּטוּרָא דְּסִינַי, אִתְמָנָא יְהוּדָה, רוֹפִינֻס בְּמַלְכוּתָא, דִּכְתִּיב, (הושע י״ב:א׳) וִיהוּדָה עוֹד רֵד עִם אֵל וְעִם קְדוֹשִׁים נֶאֱמָן. (נ”א רבי יצחק אמר מהכא ויהודה עוד רד עם אל הוי שולטנא בשעתא דהאי אל שליט מלכותיה על טורא דסיני בהאי שעתא שליט מלכותא דיהודה) מַהוּ וְעִם קְדוֹשִׁים נֶאֱמָן. כַּד אָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ, נֶאֱמָן הֲוָה יְהוּדָה לְקַבְּלָא מַלְכוּתָא, וְשָׁאֲרִי סִיהֲרָא לְאַנְהָרָא.

On Mount Sinai was Judah appointed chief in the kingdom. R. Isaac found this expressed in the words: “But Judah still ruleth with God, and is faithful with the saints” (Hos. 12, 1), which means, that when God was ruling in His Kingdom on Mount Sinai, Judah was ruling in his; when the Holy One said to Israel: “And ye shall be unto Me a kingdom of priests and a holy nation”, Judah was found faithful and worthy to receive the kingdom, and therefore the Moon began to shine.

Yitro, Chapter 22

(שמות כ׳:ב׳) אָנֹכִי יְיָ’ אֱלהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ וְגוֹ’ ר’ אֶלְעָזָר פָּתַח, (משלי א׳:ח׳) שְׁמַע בְּנִי מוֹסֵר אָבִיךָ וְאַל תִּטּוֹשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ. שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ: דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְאַל תִּטּוֹשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ: דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. מַאן כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. דָּא בִּינָה. כְּמָה דִּכְתִּיב, (משלי א׳:ב׳) לְהָבִין אִמְרֵי בִינָה

I AM THE LORD THY GOD WHO BROUGHT THEE OUT OF THE LAND OF EGYPT. R. Eleazar referred to the verse: “My son, hear the instruction of thy father, and forsake not the Torah of thy mother” (Prov. 1, 18). “’The instruction of thy father”,’ he said, ‘refers to the Holy One; “the Torah of thy mother” to the Community of Israel.’

ר’ יְהוּדָה אָמַר, מוּסַר אָבִיךָ: דָּא הִיא חָכְמָה. וְאַל תִּטּוֹשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ: דָּא הִיא בִּינָה. ר’ יִצְחָק אָמַר, הָא וְהָא, חַד מִלָּה אִתְפְּרָשׁוּ. דְּתָנֵינָן, (בראשית מ”ז ע”ב) אוֹרַיְיתָא מֵחָכְמָה דִּלְעֵילָּא נַפְקַת. ר’ יוֹסֵי אָמַר, מִבִּינָה נַפְקַת, דִּכְתִּיב לְהָבִין אִמְרֵי בִינָה, וּכְתִיב וְאַל תִּטּוֹשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ.

According to R. Judah, “father” represents Wisdom (Hokhmah) and “mother” Understanding (Binah). Said R. Judah: ‘Both interpretations mean one and the same thing, for we have been taught that the Torah emanated from the Supernal Wisdom.’ R. Jose said that the Torah emanated from Understanding, for it says: “to perceive the words of understanding” and “forsake not the Torah of thy mother”.

אָמַר ר’ יְהוּדָה, אוֹרַיְיתָא מֵחָכְמָה וּבִינָה אִתְכְּלִילַת, דִּכְתִּיב, שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל תִּטּוֹשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ. ר’ אַבָּא אָמַר, בְּכֹלָּא אִתְכְּלִילַת, דְּכֵיוָן דִּבְאִלֵּין תְּרֵין אִתְכְּלִילַת, אִתְכְּלִילַת בְּכֹלָּא. בְּחֶסֶד, בְּדִינָא בְּרַחֲמֵי. בְּכֻלְּהוּ שְׁלֵימוּתָא דְּאִצְטְרִיךְ מִלָּה. אִי מַלְכָּא וּמַטְרוֹנִיתָא מִסְתַּכְּמִין, כֹּלָּא מִסְתַּכְּמִין. בַּאֲתָר דְּאִלֵּין מִשְׁתַּכְּחִין, כֹּלָּא מִשְׁתַּכְּחִין.

Said R. Judah: ‘The Torah is an emanation of both Wisdom and Understanding, and combines the influence of both, for it says: “My son, hear the instruction of thy father, and forsake not the Torah of thy mother”.’ R. Abba said: ‘It contains the influence of all the emanations, in virtue of containing those two: grace, judgement, and mercy, and every one required for perfection. When the King and the Matrona are in harmonious union all attributes are harmoniously united, and wherever these are found all the others are found as well.’ R. Jose said: ‘The “I” in the first commandment represents the Shekinah, as in “I will go down with thee to Egypt” (Gen. 46, 4).’ R. Isaac said that after “I” there is a pause, and the next words, “the Lord is thy God”, refer to the Holy One, blessed be He, identical with the “Heavens”, as it is written: “Out of heaven he made thee to hear his voice” (Deut. 4, 36), and again, “Ye have seen that I have spoken to you from heaven” (Ex. 20, 22). The.”who” (asher) which follows designates the sphere which all consider blessed (ashar)

ר’ יוֹסֵי אָמַר, אָנֹכִי: דָּא שְׁכִינְתָּא. כְּמָה דִּכְתִּיב, (בראשית מ״ו:ד׳) אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה. יְיָ’ אֱלהֶיךָ: (נ”א כלא סליק לעילא, למהר כלא חד) (דא כנסת ישראל דכתיב ואל תטוש תורת אמך) ר’ יִצְחָק אָמַר, אָנֹכִי: דָּא שְׁכִינְתָּא. וּפָסְקָא טַעֲמָא. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (בראשית כ״ז:י״ט) אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכוֹרֶךָ. יְיָ’ אֱלֹהֶיךָ: דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. כְּמָה דִּכְתִּיב, (דבהם ד) מִן הַשָּׁמַיִם הִשְׁמִיעֲךָ אֶת קוֹלוֹ. וּכְתִיב אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם. מִן הַשָּׁמַיִם (מן השמים ממש דא קודשא בריך הוא.)

R. Jose said: ‘The “I” in the first commandment represents the Shekinah, as in “I will go down with thee to Egypt” (Gen. 46, 4).’ R. Isaac said that after “I” there is a pause, and the next words, “the Lord is thy God”, refer to the Holy One, blessed be He, identical with the “Heavens”, as it is written: “Out of heaven he made thee to hear his voice” (Deut. 4, 36), and again, “Ye have seen that I have spoken to you from heaven” (Ex. 20, 22).

אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם. אֲשֶׁר: אֲתָר דְּכֹלָּא מְאַשְּׁרִין לֵיהּ. הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם: דָּא יוֹבְלָא. כְּמָה דְּתָנֵינָן, מִסִּטְרָא דְּיוֹבְלָא נָפְקוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם. וּבְגִין כַּךְ, חַמְשִׁין זִמְנִין אִדְכַּר יְצִיאַת מִצְרַיִם בְּאוֹרַיְיתָא. חַמְשִׁין יוֹמִין לְקַבְּלָא אוֹרַיְיתָא. חַמְשִׁין שְׁנִין לְחֵירוּ דְּעַבְדִין.

The.”who” (asher) which follows designates the sphere which all consider blessed (ashar) The “bringing out of Egypt” designates the “Jubilee”, as we have been taught that the “Jubilee” was the immediate cause of Israel’s exodus from Egypt; for which reason this event is mentioned fifty times in the Torah. Fifty days passed from the Exodus to the Revelation on Sinai, and fifty years had to pass for the liberation of slaves.

מִבֵּית עֲבָדִים: כְּמָה דִּכְתִּיב, (שמות י״ב:כ״ט) הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם. וְתָנֵינָן אִלֵּין כִּתְרִין תַּתָּאִין, דְּאִתְרְחִיצוּ בְּהוּ מִצְרָאֵי. כְּמָה דְּאִית בֵּיתָא לְעֵילָּא, אִית בֵּיתָא לְתַתָּא. בֵּיתָא קַדִּישָׁא לְעֵילָּא, דִּכְתִּיב, (משלי כ״ד:ג׳) בְּחָכְמָה יִבָּנֶה בָּיִת. בֵּיתָא תַּתָּאָה לְתַתָּא, דְּלָא קַדִּישָׁא, כְּמָה דִּכְתִּיב מִבֵּית עֲבָדִים.

“From the house of slaves”: as it is written: “The Lord smote all the firstborn of the land of Egypt” (Ex. 12, 29), which, as we have been taught, signifies the lower “crown” which the Egyptians worshipped. For, indeed, as there is a “House” above, so also there is a “house” below; a holy “house” above-“with wisdom is a house builded” (Prov. 24, 3)-and an unholy “house” below, a “house of slaves”.

תָּאנָא, בְּשַׁעֲתָא דְּאִתְּמַר אָנֹכִי, כָּל אִינּוּן פִּקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא, דְּמִתְאַחֲדָן בְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא עִלָּאָה, בְּסִטְרָא (ס”א דא’) כֻּלְּהוּ הֲוָה כְּלִילָן בְּהַאי מִלָּה.

We have been taught that when the “I” was proclaimed, all those commandments of the Torah which are united in the “Body” of the Supernal Holy King were comprised in it;

כְּמָה דְּתָנֵינָן, כָּל פִּקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא, מִתְאַחֲדָן בְּגוּפָא דְּמַלְכָּא. (דבר אחר במלכא קדישא עלאה) מִנְּהוֹן בְּרֵישָׁא דְּמַלְכָּא, וּמִנְהוֹן בְּגוּפָא, וּמִנְהוֹן בִּידֵי מַלְכָּא, וּמִנְהוֹן בְּרַגְלוֹי, וְלֵית מַאן דְּנָפִיק מִן גּוּפָא דְּמַלְכָּא לְבַר. וּבְגִין כַּךְ, מַאן דְּפָשַׁע בְּחַד פִּקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא, כְּמַאן דְּפָשַׁע בְּגוּפָא דְּמַלְכָּא, כְּמָה דִּכְתִּיב, (ישעיהו ס״ו:כ״ד) וְיָצְאוּ וְרָאוּ בְּפִגְרֵי הָאֲנָשִׁים הַפּוֹשְׁעִים בִּי. בִּי מַמָּשׁ. וַוי לְחַיָּיבַיָּא, דְּעַבְרִין עַל פִּתְגָּמֵי אוֹרַיְיתָא, וְלָא יַדְעִין מַאי קָא עַבְדִין.

for, indeed, all the commandments have their unifying centre in the “Body” of the King; some in the “Head”, some in the “Trunk”, some in the “Hands”, and some in the “Feet”, and none of them ever step out and become separate from the “Body” of the King or lose connection with it. He, therefore, who transgresses against even one of the commandments of the Torah is as though he transgressed against the “Body” of the King, as it is written: “And they shall go forth and look upon the carcases of the men that have transgressed against me” (Isa. 66, 24)-as it were, “against My very Self.” Woe unto the sinners who break the words of the Torah- they know not what they do!

דְּאָמַר ר’ שִׁמְעוֹן, הַהוּא אֲתָר דְּאִיהוּ חָב לְגַבֵּיהּ, הַהוּא אֲתָר מַמָּשׁ גַּלֵּי חוֹבֵיהּ. (ואמר ר’ שמעון קודשא בריך הוא ממש גלי חוביה) חָב בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא גַּלֵּי חוֹבֵיהּ, דִּכְתִּיב, (איוב כ׳:כ״ז) יְגַלּוּ שָׁמַיִם עֲוֹנוֹ וְאֶרֶץ מִתְקוֹמָמָה לוֹ. יְגַלּוּ שָׁמַיִם עֲוֹנוֹ: דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְאֶרֶץ מִתְקוֹמָמָה לוֹ: דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא (נ”א דא כנסת ישראל.)

And thus said R. Simeon: ‘The Place against which a sin is committed itself reveals the sin. When a sin has been committed against the Holy One, it is He Himself who reveals it, as it is written: “The heaven shall reveal his iniquity and the earth shall rise up against him” (Job. 20, 27). “The heaven” signifies the Holy One; “the earth” the Community of Israel.

תַּנְיָא, שָׁמַיִם גַּלְּיָין חוֹבֵיהּ דְּבַר נָשׁ. וּבְשַׁעֲתָא דְּאִיהוּ גַּלְּיָא חוֹבֵיהּ, אֶרֶץ עָבִיד דִּינָא דְּבַר נָשׁ, דִּכְתִּיב וְאֶרֶץ מִתְקוֹמָמָה לוֹ, לְמֶעְבַּד דִּינָא בֵּיהּ. אָמַר ר’ יוֹסֵי, תָּנֵינָן מִשְּׁמֵיהּ דְּר’ שִׁמְעוֹן, בְּשַׁעֲתָא דְּאִתְיְהִיבַת אוֹרַיְיתָא, אִימָא וּבְנִין בִּשְׁלֵימוּתָא אִשְׁתְּכָחוּ, דִּכְתִּיב, (תהילים קי״ג:ט׳) אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה.

We have also been taught that “heaven” reveals man’s guilt and “earth” executes judgement on the sinners, as it is written: “The earth shall rise up against him.” ‘ Said R. Jose: ‘We have been taught in the name of R. Simeon that in the hour when the Torah was given to Israel Mother and children were together in perfect harmony, as it is written, “the mother of the children rejoiced” (Ps. 93, 9).’

אָנֹכִי יְיָ’ אֱלֹהֶיךָ. אָנֹכִי, כְּמָה דְּתָנֵינָן, בַּת הָיְתָה לוֹ לְאַבְרָהָם אָבִינוּ, הִיא שְׁכִינְתָּא. וְדָא בַּת. יְיָ’ אֱלהֶיךָ, דִּכְתִּיב (שמות ד) בְּנִי בְכוֹרִי יִשְׂרָאֵל. וּכְתִיב (משלי ג׳:י״ח) עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ, הָא בֵּן.

Thus “I” in this verse refers to the Shekinah, called “daughter” in the dictum “Abraham had a daughter, the Shekinah”. “The Lord thy God” has the same reference as in the verse, “My firstborn son Israel” (Ex. 4, 22) (i.e. Tifereth);

אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, דִּכְתִּיב, (ויקרא כ״ה:י״ב) יוֹבֵל הִיא קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לָכֶם, וּכְתִיב (תהילים קי״ג:ט׳) אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה. וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר, הָא אִימָא וּבְנִין. יָתְבָא אִימָא יַתְבִין בְּנִין. (ועלמין) כֻּלְּהוּ בְּחֶדְוָה בִּשְׁלִימוּתָא. וְעַל דָּא כְּתִיב, אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה. מִתְעַבְּרָא אִימָא, כֻּלְּהוּ מִתְעַבְּרָן בְּדוּכְתַּיְיהוּ. וּכְתִיב, (דברים כ״ב:ו׳) לא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים. וְתָנֵינָן, לָא יַעְבִיד בַּר נָשׁ חוֹבֵי לְתַתָּא, בְּגִין דְּאִתְעֲבָר אִימָּא מֵעַל בְּנִין.

while the words “who hath brought thee out of the land of Egypt” refer to the mystery of “Jubilee” (the Mother). Thus the Mother was there and the Children were there, all in joy and completeness; so that we apply the verse “the Mother of the children rejoices”. Hence we have learnt that a man should be careful not to sin lest he cause the Mother to depart from the Children.’

אָמַר ר’ יִצְחָק, כֹּלָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. כֹּלָּא הוּא. כֹּלָּא חַד. וּמִלִּין אִלֵּין, לִמְחַצְּדֵי חַקְלָא אִתְגַּלְּיָין. זַכָּאִין אִינּוּן בְּעָלְמָא דֵּין, וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי.

R. Isaac said: ‘All these expressions refer to the Holy One, blessed be He, and this is a thing disclosed to the “reapers of the field”.’

תָּאנֵי אָמַר ר’ אֶלְעָזָר, כְּתִיב, בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ. וּכְתִיב, (בראשית ב׳:ד׳) בְּיוֹם עֲשׂוֹת יְיָ’ אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם. בְּמָאי אוֹקִימְנָא הָנִי קְרָאֵי, הָא תָּנֵינָן, דְּתַרְוַויְיהוּ כַּחֲדָא אִתְבְּרִיאוּ. מְלַמֵּד, שֶׁנָּטָה הַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קַו יְמִינוֹ וּבָרָא הַשָּׁמַיִם, וּנְטֵה קַו שְׂמֹאלוֹ, וּבָרָא אֶת הָאָרֶץ. בְּקַדְמִיתָא אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ, וּלְבָתַר אֶרֶץ וְשָׁמָיִם.

R. Eleazar said: ‘From the fact that in one place it says: “In the beginning God created heaven and earth”, and in another, “On the day when the Lord God made earth and heaven” (Gen. 2, 4), it has been concluded that both heaven and earth were created as one; the Holy One stretched out His right hand and created the heaven, and then He stretched out His left hand and created the earth.

תְּנָן, כְּתִיב, (הושע ב׳:כ״ג-כ״ד) בַּיּוֹם הַהוּא אֶעֱנֶה נְאֻם יְיָ’ אֶעֱנֶה אֶת הַשָּׁמָיִם וְהֵם יַעֲנוּ אֶת הָאָרֶץ. אֶעֱנֶה אֶת הַשָּׁמָיִם, שָׁמַיִם מַמָּשׁ. דִּכְתִּיב, (ישעיהו ס״ו:א׳) הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי. וְהֵם יַעֲנוּ אֶת הָאָרֶץ. הָאָרֶץ מַמָּשׁ, דִּכְתִּיב וְהָאָרֶץ הֲדוֹם רַגְלָי. שָׁמַיִם, שָׁמַיִם עִלָּאִין. וְאֶרֶץ, אֶרֶץ עִלָּאָה. דְּתַנְיָא, כַּד אִתָּקַן שָׁמַיִם דָּא בְּתִיקוּנוֹי, (אתקן) לָקֳבְלֵיהּ דְּהַאי אֶרֶץ, וְתֵיאוּבְתֵיהּ לְקַבְּלָהּ, בְּחַד דַּרְגָּא דְּאִקְרֵי צַדִּיק. כְּמָה דִּכְתִּיב, (משלי י׳:כ״ה) וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם, וְאִתְדָּבַּק בְּהַאי אֶרֶץ.

Also, when it says: “And it shall come to pass on that day that I will answer the heavens, and they shall answer the earth” (Hos. II,21), it refers to the supernal heavens and to the supernal earth, the earth which is called “My footstool” (Isa. 66, 1). The significance whereof is that the heaven longed for the earth, that it might unite itself with her in the sphere called “Righteous”, as it is written: “The righteous is the foundation of the world” (Prov. 10, 25).

וּמֵרֵישָׁא דְּמַלְכָּא, עַד הַהוּא אֲתָר דְּשָׁאֲרִי הַאי צַדִּיק, אָתֵי חַד נַהֲרָא קַדִּישָׁא, מִשְׁחָא דִּרְבוּת, וְאַטִּיל בִּסְגִיאוּת תִּיאוּבְתָּא, בְּהַאי אֶרֶץ קַדִּישָׁא, וְנָטַל כֹּלָּא הַאי אֶרֶץ. וּלְבָתַר, מֵהַאי אֶרֶץ אִתְּזַן כֹּלָּא, עִילָּאֵי וְתַתָּאֵי. כִּדְכוּרָא דָּא, כַּד תִּיאוּבְתֵּיהּ לְאִתְדַּבְּקָא בְּנוּקְבָא, דְּאַפִּיק זַרְעָא דִּרְבוּת, מֵרֵישָׁא דְּמוֹחָא, בְּהַהוּא אָמָה, וְאַטִּיל בְּנוּקְבָא, וּמִנֵּיהּ מִתְעַבְּרָא נוּקְבָּא, אִשְׁתְּכַח, דְּכֻלְּהוּ שַׁיְיפִין דְּגוּפָא, כֻּלְּהוּ מִתְדַבְּקָן בְּנוּקְבָא, וְנוּקְבָּא אֲחִידָא כֹּלָּא. כְּדוּגְמָא דָּא תָּנִינָן, כָּל דְּאַשְׁלִים לַעֲשָׂרָה קַדְמָאֵי דְּבֵי כְּנִישְׁתָּא, נוֹטֵל אֲגַר כֻּלְּהוּ. ר’ יוֹסֵי אוֹמֵר, לָקֳבְלֵי דְּכֻלְּהוּ.

From the head of the King to the place where this Righteous One commences flows a holy river, the oil of anointment, which pours itself out in fulness of desire upon this earth; and the earth having received it therefrom nourishes all both above and below.

ר’ יִצְחָק אָמַר, כְּתִיב (שמואל ב כ״ב:י׳) וַיֵּט שָׁמַיִם וַיֵּרַד, וּכְתִיב וַיֵּרַד יְיָ’ לְעֵינֵי כָל הָעָם עַל הַר סִינַי, (ד”א לא גרסינן תנא) וַיֵּט שָׁמַיִם וַיֵּרַד, לְאָן נָחַת. אִי תֵּימָא דְּנָחַת לְסִינַי, עַל הַר סִינַי כְּתִיב וְלָא כְּתִיב בְּהַר סִינַי.

Said R. Isaac: ‘We read: “And the Lord came down upon Mount Sinai” (Ex. 19, 20); “He bowed the heavens and came down” (2 Sam. 22, 10). Whither came He down? For the text tells us that He descended upon (lit. above) Mount Sinai and not on to Sinai.’

אֶלָּא, וַיֵּט שָׁמַיִם וַיֵּרַד, לְאָן נָחַת. אָמַר ר’ יוֹסֵי, (אמר רבי יהודה אמר רבי חייא) נָחִית בְּדַרְגּוֹי, מִדַּרְגָּא לְדַרְגָּא, וּמִכִּתְרָא לְכִתְרָא, עַד דְּאִתְדַּבָּק בְּהַאי אֶרֶץ, וּכְדֵין אִתְנְהַר סִיהֲרָא, וְקַיְּימָא בְּאַשְׁלָמוּתָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיֵּט שָׁמַיִם וַיֵּרַד, לְהַאי אֶרֶץ. וּכְדֵין כְּתִיב, עַל הַר סִינַי. מַה קַּיְימָא עַל הַר סִינַי, הֲוֵי אֵימָא דָּא שְׁכִינְתָּא.

R. Jose replied: ‘He came down from grade to grade, from crown to crown, until He reached this “earth”, and then the Moon shone and was revealed in completeness in the heavens. Hence it says, “He descended above Mount Sinai.” What stands above Mount Sinai? Surely, the Shekinah.’

ר’ אַבָּא אָמַר מֵהָכָא, (שמות י״ט:י״ח) מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו יְיָ’ בָּאֵשׁ. וּכְתִיב (דברים ד׳:כ״ד) כִּי יְיָ’ אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אוֹכְלָה הוּא. וּכְתִיב, (בראשית י״ט:כ״ד) וַיְיָ’ הִמְטִיר עַל סְדוֹם וְעַל עֲמוֹרָה גָּפְרִית וָאֵשׁ מֵאֵת ה’ מִן הַשָּׁמָיִם. וַיְיָ’ הִמְטִיר דָּא הוּא אֶרֶץ מֵאָן אֲתָר נָטִיל הַאי, סוֹפְיֵהּ דִּקְרָא מוֹכַח, דִּכְתִּיב מֵאֵת יְיָ’ מִן הַשָּׁמָיִם, מִן הַשָּׁמָיִם מַמָּשׁ. רַבִּי חִיָּיא אָמַר מֵהָכָא, וַיְדַבֵּר אֱלהִים אֵת כָּל. כָּל, כְּלָלָא דְּכֹלָּא, דְּהָא בְּהַאי תַּלְיָא כֹּלָּא.

Yitro, Chapter 23

(שמות כ׳:ג׳) לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי. רַבִּי יִצְחָק אָמַר, אֱלהִים אֲחֵרִים, לְאַפָּקָא שְׁכִינְתָּא. עַל פָּנָי, לְאַפָּקָא אַפֵּי מַלְכָּא. דִּבְהוּ אִתְחָזֵי מַלְכָּא קַדִּישָׁא, וְאִינּוּן שְׁמֵיהּ. וְהוּא אִינּוּן. הוּא שְׁמֵיהּ, דִּכְתִּיב, (ישעיהו מ״ב:ח׳) אֲנִי יְיָ’ הוּא שְׁמִי. הוּא וּשְׁמֵיהּ חַד הוּא בְּרִיךְ שְׁמֵיהּ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא.

THOU SHALT HAVE NO OTHER GODS BEFORE ME (lit. before My Face). Said R. Isaac: ‘This prohibition of “other gods” does not include the Shekinah; “before My Face” does not include the “Faces of the King” (the Sephiroth), in which the Holy King manifests Himself, and which are His Name and identical with Him. That they are His name is shown by the verse: “I am TETRAGRAMMATON, that is My Name” (Isa. 42, 8). Thus He and His Name are one. Blessed be His Name for ever and ever.’

תָּאנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן, זַכָּאִין אִינּוּן יִשְׂרָאֵל, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קָרָא לוֹן אָדָם, דִּכְתִּיב, (יחזקאל לה) וְאַתֵּן צֹאנִי צֹאן מַרְעִיתִי אָדָם אַתֶּם, (ויקרא א׳:ב׳) אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם. מַאי טַעֲמָא קָרָא לוֹן אָדָם. מִשּׁוּם דִּכְתִּיב, (דברים ד׳:ד׳) וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיְיָ’ אֱלהֵיכֶם. אַתֶּם וְלֹא שְׁאַר עַמִּין. וּבְּגִין כָּךְ אָדָם אַתֶּם, אַתֶּם קְרוּיִין אָדָם, וְאֵין עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת קְרוּיִין אָדָם.

R. Simeon taught: ‘Blessed are the Israelites, for that the Holy One calls them “Men” (Adam), as it is written, “Ye are my sheep; the sheep of my flock; ye are men” (Ezek. 34, 31). Why are they called “men”, in contradistinction to the heathen nations? Because they “cleave to the Lord their God” (Deut. 4, 4).

דְּתַנְיָא, אָמַר ר’ שִׁמְעוֹן, כֵּיוָן דְּבַר נָשׁ יִשְׂרָאֵל אִתְגְּזַר, עָאל בִּבְרִית דְּגָזַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּאַבְרָהָם, דִּכְתִּיב (בראשית כ״ד:א׳) וַיְיָ’ בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל. וּכְתִיב (מיכה ז׳:כ׳) חֶסֶד לְאַבְרָהָם. וְשָׁארֵי לְמֵיעָאל בְּהַאי אֲתָר. (נ”א אדם) כֵּיוָן דְּזָכָה לְקַיְּימָא פִּקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא, עָאל בֵּיהּ בְּהַאי אָדָם, (נ”א אתר) וְאִתְדַּבַּק (ויחי רי”ו ע”א) בְּגוּפָא דְּמַלְכָּא, וּכְדֵין אִקְרֵי אָדָם.

When a Jewish child is circumcised he enters at once into the Abrahamitic covenant; and when he commences to keep the precepts of the Torah he enters into the grade of “man” and becomes attached to the “Body of the King” and so obtains the title of “man”.

וְזַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל אִקְרוּן אָדָם. תָּא חֲזֵי, כְּתִיב בֵּיהּ בְּיִשְׁמָעֵאל, (בראשית טז) וְהוּא יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם. פֶּרֶא אָדָם, וְלֹא אָדָם. פֶּרֶא אָדָם, מִשּׁוּם דְּאִתְגְּזַר. וְשֵׁירוּתָא דְּאָדָם הֲוָה בֵּיהּ, דִּכְתִּיב, (בראשית י״ז:כ״ה) וְיִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ בֶּן שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה בְּהִמּוֹלוֹ אֵת בְּשַׂר עָרְלָתוֹ, כֵּיוָן דְּאִתְגְּזַר, עָאל בְּהַאי שֵׁירוּתָא, דְּאִקְרֵי כָּל. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (בראשית ט״ז:י״ב) וְהוּא יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם, וְלֹא אָדָם. יָדוֹ בַכֹּל, יָדוֹ בַכֹּל וַדַּאי, וְלָא יַתִּיר, מִשּׁוּם דְּלָא קַבִּיל פִּקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא. שֵׁירוּתָא הֲוָה בֵּיהּ, בְּגִין דְּאִתְגְּזַר, וְלָא אִשְׁתְּלִים בְּפִקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא. אֲבָל זַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל, דְּאִשְׁתְּלִימוּ בְּכֹלָּא, אִקְרוּן אָדָם מַמָּשׁ, וּכְתִיב (דברים ל״ב:ט׳) כִּי חֵלֶק יְיָ’ עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ.

Contrariwise Ishmael was a “wild man” (Gen. 16, 12); he was only partly a “man”: there were the beginnings of “manhood” in him, because he was circumcised, but this “manhood” did not come to fruition in him, because he did not receive the commandments of the Torah. But the seed of Israel, who were perfected in all things, they are “men” in the full sense: “For the Lord’s portion is his people; Jacob is the lot of his inheritance” (Deut. 32, 9).’

אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, בְּגִין דָּא, כָּל פַּרְצוּפִין שָׁרוּ, בַּר מִפַּרְצוּפָא דְּאָדָם. ר’ יִצְחָק אָמַר, כַּד אִתְעֲבָד, אִתְחָזֵי דִּגְלִיפָא גּוֹ גְּלִיפִין דְּאַשְׁלָמוּתָא. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, הַיְינוּ דְּאַמְרֵי אִינְשֵׁי קִיטְרוֹי בְּזִיקָא, בְּטִפְסָא שְׁכִיחֵי.

Said R. Jose: ‘Therefore the graving and painting of all forms is permitted, except the human figure.’ Said R. Isaac: ‘The reason is, because when a human figure is represented in sculpture or painting, it is not only the body which is fashioned in the image of the person, but as it were the wholeness of the man is being reproduced, his inner form, namely his spirit, as well as his outer bodily form’; Said R. Judah ‘This accords with the popular saying: “As the breath of the craftsman, so the shape of the vessel.” ‘

רַבִּי יְהוּדָה הֲוָה אָזִיל מִקַּפּוּטְקִיָּא לְלוּד, לְמֵחֱמֵי לְרַבִּי שִׁמְעוֹן, דְּהֲוָה תַּמָּן, וַהֲוָה רַבִּי חִזְקִיָּה אָזִיל עִמֵּיהּ. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה לְרַ’ חִזְקִיָּה, הָא דְּתָנֵינָן, קָמֵי ר’ שִׁמְעוֹן, וְהוּא יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם, וַדַּאי כַּךְ הוּא. וְדָא הוּא בְּרִירָא דְּמִלָּה. סוֹפְיֵהּ דִּקְרָא דִּכְתִּיב, וְעַל פְּנֵי כָל אֶחָיו יִשְׁכּוֹן. מַהוּ וְעַל פְּנֵי כָל אֶחָיו יִשְׁכּוֹן.

R. Judah went once from Cappadocia to Lydda to see R. Simeon, who was sojourning there at that time, and R. Hezekiah accompanied him. Said R. Judah to R. Hezekiah: ‘What R. Simeon taught us concerning the meaning of the term “wild man” applied to Ishmael is perfectly true and quite clear, but what is the meaning of the second half of the verse: “and he shall dwell in the presence (lit. faces) of all his brethren”?’

אָמַר לֵיהּ, לָא שְׁמַעְנָא, וְלָא אֵימָא. דְּהָא אוֹלִיפְנָא, כְּתִיב (דברים ד׳:מ״ד) וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה. אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה, אַתָּה יָכוֹל לוֹמַר. דְּלָא שָׂם מֹשֶׁה, אִי אַתָּה יָכוֹל לוֹמַר.

R. Hezekiah replied: ‘I have heard no interpretation and I shall not give any, for it is written: “And this is the Torah which Moses set before the children of Israel” (Deut. 4, 44). What was set by Moses we can enunciate; what he did not set we cannot enunciate.’

פָּתַח ר’ יְהוּדָה וְאָמַר, (דברים ל׳:כ׳) כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ. מַאן דְּזָכֵי בְּאוֹרַיְיתָא, וְלָא אִתְפְּרַשׁ מִינָהּ, זָכֵי לִתְרֵין חַיִּין, חַד בְּעָלְמָא דֵּין, וְחַד בְּעָלְמָא דְּאָתֵי. דִּכְתִּיב חַיֶּיךָ, תְּרֵי. וְכָל מַאן דְּיִתְפְּרַשׁ מִינָהּ, כְּמַאן דְּמִתְפְּרַשׁ מִן חַיֵּי, וּמַאן דְּמִתְפְּרַשׁ מֵר’ שִׁמְעוֹן, כְּאִילּוּ מִתְפְּרַשׁ מִכֹּלָּא.

Then said R. Judah: ‘It is written: “For he is thy life and the length of thy days” (Deut. 30, 20). He who is worthy of the Torah and separates not himself from her is worthy of two lives: life in this world and life in the world to come. But he who separates himself from her separates himself from life. And he who separates himself from R. Simeon separates himself from all things.

וּמַה בְּהַאי קְרָא דְּאִיהוּ פָּתַח פִּתְחָא, לָא יָכִילְנָא לְמֵיעָאל בָּהּ. פִּתְגָּמֵי אוֹרַיְיתָא דִּסְתִּימִין, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. וַוי לְדָרָא, דְּר’ שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי יִסְתְּלִיק מִנֵּיהּ. דְּכַד אֲנָן קַיְימִין קָמֵי דְּר’ שִׁמְעוֹן, מַבּוּעִין דְּלִבָּא פְּתִיחִין לְכָל עִיבָר, וְכֹלָּא מִתְגַּלְיָא. וְכַד אִתְפְּרַשְׁנָא מִנֵּיהּ. לָא יְדַעְנָא מִידִי, וְכָל מַבּוּעִין סְתִימִין.

Here is a verse to which he has already opened a door, and yet we cannot enter it nor penetrate further without his aid; how much more difficult then will it be for us to enter into the more recondite words of the Torah! Woe to the generation from which R. Simeon will be removed! As long as we are in his presence the springs of the heart are open on every hand to the apprehension of truth, and everything is unfolded, but as soon as we separate ourselves from him we know nothing and all the springs are closed.’

אָמַר ר’ חִזְקִיָּה, הַיְינוּ דִּכְתִּיב, (במדבר י״א:כ״ה) וַיָּאצֶל מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלָיו וְיִתֵּן עַל שִׁבְעִים אִישׁ הַזְּקֵנִים, כְּבוּצִינָא דָּא, דְּנָהֲרִין מִינֵּהּ כַּמָּה בּוּצִינִין, וְהוּא בְּקִיוּמֵיהּ שְׁכִיחַ. כַּךְ ר’ שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי, מָארֵי דְּבוּצִינִין, הוּא נָהִיר לְכֹלָּא, וּנְהוֹרָא לָא אַעְדֵּי מִנֵּיהּ, וְאִשְׁתְּכַח בְּקִיוּמֵיהּ. אָזְלוּ עַד דְּמָטוּ לְגַבֵּיהּ.

Said R. Hezekiah: ‘It is written: “And he took of the spirit that was upon him (Moses) and gave it unto the seventy elders” (Num. 11, 25). It was like a light from which many lights are kindled, and which yet retains its brightness. R. Simeon is such a light; he illumines everyone and yet his light is not diminished, but remains steadfast in its full splendour.’ They walked on until they reached the place where he was dwelling at the time.

כַּד מָטוּ גַּבֵּיהּ, אַשְׁכְּחוּהוּ, דְּהֲוָה יָתִיב וְלָעֵי בְּאוֹרַיְיתָא, וַהֲוָה אָמַר, (תהילים ק״ב:א׳) תְּפִלָּה לְעָנִי כִּי יַעֲטֹף וְלִפְנֵי יְיָ’ יִשְׁפּוֹךְ שִׂיחוֹ. כָּל צְלוֹתָא דְּיִשְׂרָאֵל צְלוֹתָא, וּצְלוֹתָא דְּעָנִי עִלָּאָה מִכֻּלְּהוּ. מַאי טַעֲמָא. מִשּׁוּם דְּהַאי סַלְּקָא עַד כּוּרְסֵי יְקָרָא דְּמַלְכָּא, וְאִתְעַטָּר בְּרֵישֵׁיהּ. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מִשְׁתָּבַּח (נ”א מתעטף) בְּהַהִיא צְלוֹתָא וַדַּאי. תְּפִלָּה דְּעָנִי, תְּפִלָּה אִקְרֵי.

They found him absorbed in the study of the Torah. He was meditating aloud upon the verse: “A prayer of the afflicted (poor) when he is wrapped in darkness (languishing), and poureth out his complaint before the Lord” (Ps. 102, 1). He said: ‘All prayers of Israel are effective, but the prayer of the poor man more so than all others. Why? Because it reaches the Crown of the King’s Glory and becomes, as it were, a garland for His Head, and the Holy One clothes Himself with this prayer as with a garment.

כִּי יַעֲטֹף. עִטּוּפָא דָּא, לָאו עִטּוּפָא דְּכַסוּ הוּא, דְּהָא לֵית לֵיהּ. אֶלָּא, כְּתִיב הָכָא כִּי יַעֲטֹף. וּכְתִיב הָתָם, (איכה ב׳:י״ט) הָעֲטוּפִים בְּרָעָב. וְלִפְנֵי יְיָ’ יִשְׁפֹּךְ שִׂיחוֹ, דְּיִקְבַּל קַמֵּי מָארֵיהּ, וְדָא נִיחָא לֵיהּ קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, מִשּׁוּם דְּעָלְמָא מִתְקַיְּימָא בֵּיהּ, כַּד לָא אִשְׁתְּכָחוּ שְׁאַר קַיְימֵי עָלְמָא בְּעָלְמָא. וַוי לְמַאן דְּהַהוּא מִסְכְּנָא יְקַבֵּל עֲלוֹהִי לְמָארֵיהּ, מִשּׁוּם דְּמִסְכְּנָא קָרִיב לְמַלְכָּא יַתִּיר מִכֻּלְּהוּ, דִּכְתִּיב, (שמות כ״ב:כ״ו) וְהָיָה כִּי יִצְעַק אֵלַי וְשָׁמַעְתִּי כִּי חַנּוּן אֲנִי.

“When he is wrapped….” He is not wrapped in garments, for he has none, being needy, but the word ya’atoj has the same significance here as in the words, “the life of the young children that faint (‘atuphim) for hunger” (Lam. 2, 19). He “poureth out his complaint before the Lord”. This is pleasing to the Lord, for the world is sustained by such. Woe unto him against whom a poor man complains to his Master! For the poor are nearest to the King. Concerning him the Lord says: “When he crieth unto me I will hear, for I am gracious” (Ex. 22, 26),

וְלִשְׁאַר בְּנֵי עָלְמָא, זִמְנִין דִּשְׁמַע, זִמְנִין דְּלָא שָׁמַע. מַאי טַעְמָא. מִשּׁוּם דְּדִיוּרֵיהּ דְּמַלְכָּא בְּהָנֵי מָאנִי תְּבִירֵי, דִּכְתִּיב, (ישעיהו נ״ז:ט״ו) וְאֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ. וּכְתִיב (תהלים לה) קָרוֹב יְיָ’ לְנִשְׁבְּרֵי לֵב. (תהילים נ״א:י״ט) לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹהִים לא תִבְזֶה.

which signifies that the prayers of others are sometimes accepted and sometimes rejected, but the poor man’s prayer is always answered. And why? Because the King dwells in broken vessels: “To this man will I look, even to him that is poor and of a contrite spirit” (Isa. 66, 2). “The Lord is near to those who are of a broken heart” (Ps. 34, 19): “A broken and a contrite heart, O God, thou wilt not despise” (Ibid. 51, 19).

מִכָּאן תָּנֵינָן, מַאן דְּנָזִיף בְּמִסְכְּנָא, נָזִיף בִּשְׁכִינְתָּא, דִּכְתִּיב וְאֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ. וּכְתִיב (משלי כ״ב:כ״ג) כִּי יְיָ’ יָרִיב רִיבָם וְגוֹ’. בְּגִין דְּאַפּוֹטְרוֹפָּא דִּלְהוֹן תַּקִּיפָא, וְשַׁלִּיטָא עַל כֹּלָּא, דְּלָא אִצְטְרִיךְ סַהֲדֵי, וְלָא אִצְטְרִיךְ לְדַיָּינָא אַחֲרָא, וְלָא נָטִיל מַשְׁכּוֹנָא, כִּשְׁאַר דַּיָּינָא. וּמַה מַשְׁכּוֹנָא נָטִיל, נִשְׁמָתִין דְּבַר נָשׁ, דִּכְתִּיב וְקָבַע אֶת קוֹבְעֵיהֶם נָפֶשׁ.

Hence we have learnt that whosoever wrongs a poor man wrongs the Shekinah. “For the Lord will plead their cause” (Prov. 22, 23): their Protector is omnipotent; he needs no witnesses, no other judge, no pledge does he accept, except that of the soul: “and spoil the soul of those who spoil them (the poor)” (Ibid.).’

תּוּ אָמַר תְּפִלָּה לְעָנִי, כָּל אֲתָר דְּאִקְרֵי תְּפִלָּה, מִלָּה עִלָּאָה הִיא, דְּהִיא סַלְּקָא לַאֲתָר (דקודשא בריך הוא אחד) עִלָּאָה. תְּפִלָּה דְּרֵישָׁא, אִינּוּן תְּפִלֵי דְּמַלְכָּא, דְּאָנַח לְהוּ.

He went on: ‘ “A prayer of the poor….” Wherever the word “prayer” (tephillah) is mentioned, it signifies something precious, something which ascends to a supernal sphere-to the phylactery of the head worn by the King.’

ר’ שִׁמְעוֹן אַסְחַר רֵישֵׁיהּ, וְחָמָא לְרַ’ יְהוּדָה וּלְר’ חִזְקִיָּה, דְּמָטוּ גַּבֵּיהּ. בָּתַר דְּסִיֵּים אִסְתָּכַּל בְּהוּ. אָמַר לְהוּ, סִימָא הֲוָה לְכוּ וְאִתְאֲבִיד מִנַּיְיכוּ. אָמְרוּ לֵיהּ, וַדַּאי דְּפִתְחָא עִלָּאָה פָּתַח מֹר, וְלָא יָכִילְנָא לְמֵיעָאל בָּהּ.

At this point R. Simeon turned his head and saw R. Judah and R. Hezekiah approaching him. When he had finished his reflections he looked at them, and said: ‘You look as if you had lost something valuable.’ ‘Yes,’ they replied, ‘for the Master opened a precious door and yet we cannot enter into it.’

אָמַר, מַאי הִיא. אָמְרוּ לֵיהּ, (בראשית ט״ז:י״ב) וְהוּא יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם, וְסוֹפְיֵהּ דִּקְרָא בָּעֵינָא לְמִנְדַּע, דִּכְתִּיב וְעַל פְּנֵי כָל אֶחָיו יִשְׁכּוֹן, מַהוּ עַל פְּנֵי כָל אֶחָיו. דְּהָא בְּרִירָא דְּכוּלֵיהּ קְרָא יְדַעְנָא, וְהַאי לָא יְדַעְנָא, דְּסֵיפֵיהּ דִּקְרָא, לָא אִתְחָזֵי כְּרִישֵׁיהּ.

And what is it?’ said he. Said they: ‘We refer to the verse concerning Ishmael: what is the meaning of the last words: “and he shall dwell upon the faces of all his brethren”? The beginning of the verse is clear to us, but what of this? We know not what the significance of these words is. The end does not seem to suit the beginning.’

אָמַר לוֹן, חַיֵּיכוֹן, כֹּלָּא חַד מִלָּה הִיא, וּבְחַד דַּרְגָּא סַלְּקָא. תָּאנָא, כַּמָּה פָּנִים לַפָּנִים, אִית לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. פָּנִים דְּנַהֲרִין. פָּנִים דְּלָא נַהֲרִין. פָּנִים תַּתָּאִין. פָּנִים רְחִיקִין. פָּנִים קְרִיבִין. פָּנִים דִּלְגוֹ. פָּנִים דִּלְבַר. פָּנִים דִּימִינָא. פָּנִים דִּשְׂמָאלָא.

By your life!’ replied R. Simeon, “both parts of the verse have one significance and point to the same truth. We know that the Holy One has many aspects (faces) in His manifestations to men: He manifests to some a beaming face, to others a gloomy one; to some a distant face, to others one that is very near; to some an external, to others an inner, hidden aspect; to some from the right side, to others from the left.

תָּא חֲזִי, זַכָּאִין אִינּוּן יִשְׂרָאֵל קָמֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דַּאֲחִידָן בְּאַנְפִּין עִלָּאִין דְּמַלְכָּא. בְּאִינּוּן פָּנִים דְּהוּא וּשְׁמֵיהּ אֲחִידָן בְּהוּ, וְאִינּוּן וּשְׁמֵיהּ חַד הוּא. וּשְׁאַר עַמִּין אֲחִידָן בְּאִינּוּן פָּנִים רְחִיקִין, בְּאִינּוּן פָּנִים תַּתָּאִין. וּבְגִינִי כַּךְ אִינּוּן רְחִיקִין מִגּוּפָא דְּמַלְכָּא, דְּהָא חֲמֵינָא כָּל אִינּוּן דְּמִצְרַיִם, קְרִיבוֹי דְּיִשְׁמָעֵאל, כְּמָה אַחִין וּקְרִיבִין הֲווֹ לֵיהּ, וְכֻלְּהוּ הֲווֹ בְּאַנְפִּין תַּתָּאִין, בְּאִינּוּן פָּנִים רְחִיקִין.

Blessed are the Israelites, for they are united with the uppermost “face” of the King, with the face wherein He and His Name are one. Contrariwise, the heathen nations are joined to the most distant “face”, to the “lower face”, and therefore they are at a great distance from the “Body” of the King. For we see that all those nations, like the Egyptians, for instance, who are related to Ishmael-for he had many brothers and relatives-were connected with the “lower”, the “distant” faces of the Divine.

וּבְגִינֵיהּ דְּאַבְרָהָם, כַּד אִתְגְּזַר יִשְׁמָעֵאל, זָכָה, דְּשַׁוֵּי מָדוֹרֵיהּ וְחוּלָקֵיהּ בַּאֲתַר דְּשָׁלִיטָא עַל כָּל אִינּוּן פָּנִים רְחִיקִין וְתַתָּאִין, עַל כָּל אִינּוּן פָּנִים דִּשְׁאַר עַמִּין. הֲדָא הוּא דִכְתִיב יָדוֹ בַכֹּל, וּבְגִינֵי כַּךְ עַל פְּנִי כָל אֶחָיו יִשְׁכּוֹן, כְּלוֹמַר, יְשַׁוֵּי מָדוֹרֵיהּ וְחוּלָקֵיהּ לְעֵילָּא מִכֻּלְּהוּ, דִּכְתִּיב יָדוֹ בַכֹּל, דְּשַׁלְטָא עַל כָּל שְׁאַר פָּנִים דִּלְתַתָּא. וּבְּגִין כָּךְ עַל פְּנֵי כָל אֶחָיו וַדַּאי, דְּלָא זָכוּ כְּוָותֵיהּ.

Ishmael, however, when he was circumcised, had the privilege, for Abraham’s sake, of having his dwelling-place and his portion in the sphere which dominated all those distant and lower faces, the faces of the Divine which are turned towards the other nations. Therefore it says of him: “His hand will be in all (kol) … and he shall dwell upon the faces of all his brethren”, namely, he will be in a superior sphere to any of the other heathen nations; he will rule over all the “faces” that are below.

אָתוּ רַבִּי יְהוּדָה וְר’ חִזְקִיָּה, וְנָשְׁקוּ יְדוֹי. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, הַיְינוּ דְּאַמְרִי אִינְשֵׁי, חֲמָרָא בְּדֻרְדְיָא, וּנְבִיעָא דְּבֵירָא, בִּקְטִירָא דְּקִיזְרָא אִתְעַטָּר. וַוי לְעָלְמָא, כַּד יִסְתַּלַּק מֹר מִנֵּיהּ. וַוי לְדָרָא, דְּיִתְּעָרַע בְּהַהוּא זִמְנָא. זַכָּאָה דָּרָא דְּאִשְׁתְּמוֹדְעוּן לֵיהּ לְמֹר. זַכָּאָה דָּרָא דְּאִיהוּ שָׁרֵי בְּגַוֵּיהּ.

Then R. Judah and R. Hezekiah approached him and kissed his hands. Said R. Judah: ‘This is an illustration of the proverb: “Wine settled on its lees and a bubbling spring are a wonderful combination.” Woe to the world when the Master will be removed from it! Blessed the generation that is privileged to hearken to his words! Blessed the generation in which he lives!’

אָמַר רַבִּי חִזְקִיָּה, הָא תָּנֵינָן, גִּיּוֹרָא כַּד אִתְגְּזַר, אִקְרֵי (ויקרא קס”ח ע”א) גֵּר צֶדֶק, וְלָא יַתִּיר. וְהָכָא אָמַר מֹר יָדוֹ בַכֹּל. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, כֹּלָּא אִתְקְשָׁר בְּחַד. אֲבָל גִּיּוֹרָא תָּנֵינָן. שָׁאנֵי יִשְׁמָעֵאל, דְּלָאו גִּיּוֹרָא הוּא. בְּרֵיהּ דְּאַבְרָהָם הֲוָה, בְּרֵיהּ דְּקַדִּישָׁא הֲוָה. וּכְתִיב בֵּיהּ בְּיִשְׁמָעֵאל, (בראשית י״ז:כ׳) הִנִּה בֵּרַכְתִּי אוֹתוֹ. כְּתִיב הָכָא, בֵּרַכְתִּי אוֹתוֹ. וּכְתִיב הָתָם, (בראשית כ״ד:א׳) וַיְיָ’ בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל. וְעַל כַּךְ כְּתִיב, יָדוֹ בַכֹּל.

Said R. Hezekiah: ‘But have we not been taught that a proselyte when circumcised is merely called a “proselyte of righteousness” and nothing more? Yet according to thy interpretation of this verse, Master, “his hand will be in all (kol)”?’ R. Simeon replied: ‘Quite so! Ishmael was not merely a “prosolyte”, he was a son of Abraham, a son of the holy man, to whom the Lord gave the promise: “As concerning Ishrnael, behold… I have blessed him” (Gen. 17, 20); which “blessing” has a reference to the statement, “And the Lord blessed Abraham in all things (kol)”; which again is connected with the promise to Ishmael that “his hand will be in all (kol)….”

וּבְגִינֵי כַּךְ כְּתִיב, עַל פְּנֵי כָל אֶחָיו יִשְׁכּוֹן. דְּאִי שְׁאַר קְרִיבוֹי אִתְגְּזָרוּ (ס”א אתגיירו) אִקְרוּן גֵּירֵי צֶדֶק, וְלָא יַתִּיר, וְהוּא יַתִּיר וְעִלָּאָה מִכֻּלְּהוּ. כָּל שֶׁכֵּן אִינּוּן דְּלָא אִתְגְּזָרוּ, דְּקַיְימִין בְּאִינּוּן אַפִּין רְחִיקִין, בְּאִינּוּן אַפִּין תַּתָּאִין. וְאִיהוּ, מָדוֹרֵיהּ לְעֵילָּא מִכָּל פָּנִים דִּידְהוּ, וּמִכָּל פָּנִים דְּעַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, עַל פְּנֵי כָל אֶחָיו יִשְׁכּוֹן. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּגִין כַּךְ אַכְרִיז וְאָמַר, לֹא יִהְיֶה לְךָ אלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי, דְּדָא הוּא מְהֵימָנוּתָא דִּילֵיהּ.

This indicates that proselytes from among other nations, Ishmael’s kin, would be called “proselytes of righteousness”, but the nation whom he himself represents should be above them, “he shall dwell above the faces of his brethren”.’ Said R. Judah: ‘Hence the commandment to Israel: “Thou shalt have no other gods upon My face”, meaning “Thou shalt even avoid conceiving Me in those aspects (faces) which form Ishmael’s religion”.’

Yitro, Chapter 24

(שמות כ׳:ד׳) לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה. הָא אִתְּמַר. וְאָמַר רַבִּי יוֹסִי, כָּל פַּרְצוּפִין שָׁרֵי, בַּר מִפַּרְצוּפָא דְּאָדָם, דְּהָא הַאי פַּרְצוּפָא שָׁלִיט בְּכֹלָּא.

THOU SHALT NOT MAKE UNTO THEE ANY GRAVEN IMAGE, OR ANY LIKENESS OF ANYTHING THAT IS IN HEAVEN ABOVE OR THAT IS IN THE EARTH BENEATH. We have already mentioned, in reference to this prohibition, the remark of R. Jose that ‘all pictorial presentations are permitted, except that of a human countenance, because this countenance has dominion over all things’.

דָּבָר אַחֵר, לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה. רַבִּי יִצְחָק פָּתַח, (קהלת ה׳:ה׳) אַל תִּתֵּן אֶת פִּיךָ לַחֲטִיא אֶת בְּשָׂרֶךָ. כַּמָּה אִית לֵיהּ לְבַר נָשׁ לְאִזְדַּהֲרָא עַל פִּתְגָּמֵי אוֹרַיְיתָא, כַּמָּה אִית לֵיהּ לְאִזְדַּהֲרָא דְּלָא יִטְעֵי בְּהוּ, וְלָא יָפִיק מֵאוֹרַיְיתָא מַה דְּלָא יָדַע, וְלָא קַבִּיל מֵרַבֵּיהּ. דְּכָל מַאן דְּאָמַר בְּמִלֵּי דְּאוֹרַיְיתָא מַה דְּלָא יָדַע, וְלָא קַבִּיל מֵרַבֵּיהּ, עָלֵיהּ כְּתִיב לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא זַמִּין לְאִתְפָּרְעָא מִנִּיהּ, בְּעָלְמָא דְּאָתֵי, בְּזִמְנָא דְּנִשְׁמָתֵיהּ בַּעְיָא לְמֵיעָאל לְדוּכְתָּא, דַחְיָין לָהּ לְבַר, וְתִשְׁתְּצֵי מֵהַהוּא אֲתָר דִּצְרִירָא בִּצְרוֹרָא דְּחַיֵּי דִּשְׁאַר נִשְׁמָתִין.

R. Isaac applied to this commandment the maxim: “Suffer not thy mouth to cause thy flesh to sin” (Eccl. 5, 5). ‘How careful’, he said, ‘must one be not to err in regard to the meaning of the words of the Torah, and not to derive any doctrine from them which he has not learnt [from books] or heard from his teachers. He who gives his own interpretations of Scripture, not derived from these sources,transgresses against the commandment: “Thou shalt not make unto thee any graven image….” The Holy One will punish him in the world to come, when his soul shall desire to enter into her place. She will then be thrust away, and she will be cut off from that region which is “bound up with the bundle of life” wherein are the other souls.

(רבי יהודה אומר מהכא) כְּמָה דְּתָנֵינָן, (קהלת ה׳:ה׳) לָמָּה יִקְצֹף הָאֱלֹהִים עַל קוֹלֶךָ. קוֹלֶךָ: דָּא הִיא נִשְׁמָתֵיהּ דְּבַר נָשׁ. אָמַר רַבִּי חִיָּיא, עַל דָּא כְּתִיב, כִּי יְיָ’ אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא. מַאי טַעְמָא. מִשּׁוּם דְּקַנִּי לִשְׁמֵיהּ בְּכֹלָּא. אִי בְּגִין פַּרְצוּפִין מְקַנִּי לִשְׁמֵיהּ, מִשּׁוּם דִּמְשַׁקֵּר בִּשְׁמֵיהּ. אִי מִשּׁוּם אוֹרַיְיתָא.

Concerning such a man it is written: “Wherefore should God be angry at thy voice?” (Ibid.), “voice” symbolizing the soul.’ Said R. Hiya: ‘It is for this reason that to this prohibition are added the words, “for I the Lord thy God am a jealous God”. God is “jealous” above all for His Name, either because of the pictorial presentations wherewith His Name (character) is misrepresented, or because of the Torah when she is misinterpreted.

תָּנֵינָן, אוֹרַיְיתָא כֹּלָּא שְׁמָא קַדִּישָׁא הִיא, דְּלֵית לָךְ מִלָּה בְּאוֹרַיְיתָא דְּלָא כָּלִיל בִּשְׁמָא קַדִּישָׁא. וּבְגִינִי כַּךְ, בָּעֵי לְאִזְדַּהֲרָא, בְּגִין דְּלָא יִטְעֵי בִּשְׁמֵיהּ קַדִּישָׁא, וְלָא יְשַׁקֵּר בֵּיהּ. וּמַאן דִּמְשַׁקֵּר בְּמַלְכָּא עִלָּאָה, לָא עָאלִין לֵיהּ לִפַלְטְרוֹי דְּמַלְכָּא, וְיִשְׁתְּצֵי מֵעָלְמָא דְּאָתֵי.

For the Torah, as we have been taught, consists entirely of His Holy Name; in fact, every word written therein consists of and contains that Holy Name. Therefore one must beware of erring in regard to this Name and misrepresenting it. He who is false to the Supernal King will not be allowed to enter the King’s Palace and will be driven away from the world to come.’

אָמַר רַבִּי אַבָּא, כְּתִיב הָכָא לא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה. וּכְתִיב הָתָם, (שמות לה) פְּסָל לְךָ שְׁנִי לֻחֹת אֲבָנִים. כְּלוֹמַר, לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל, לָא תַּעְבֵּד לְךָ אוֹרַיְיתָא אַחֲרָא דְּלָא יַדְעַת, וְלָא אָמַר לָךְ רַבָּךְ. מַאי טַעֲמָא. כִּי אָנֹכִי יְיָ’ אֱלהֶיךָ אֵל קַנָּא, אֲנָא הוּא דְּזַמִּין לְאִתְפָּרְעָא מִינָךְ בְּעָלְמָא דְּאָתֵי, בְּשַׁעֲתָא דְּנִשְׁמְתָא בַּעְיָא לְמֵיעָאל קַמָּאי, כַּמָּה זְמִינִין לְשַׁקְרָא בָּהּ, וּלְעַיְּילָא לָהּ גּוֹ גֵּיהִנָּם.

R. Abba derived the same lesson from the words from this commandment: “Thou shalt not make… any graven image (pesel)”, which he connected with the verse, “Hew (pesal) thee two tables of stone” (Ex. 34, 1), interpreting thus: “Thou shalt not ‘hew’ unto thee another Torah, which thou neither knowest [from books], nor hast learnt from thy master; for I the Lord thy God am a jealous God and shall punish thee in the world to come when thy soul shall long to enter into the spheres of glory and stand before My Presence.” How many emissaries will then be ready to frustrate its desire and thrust it into Gehenna!

תַּנְיָא, אָמַר ר’ יִצְחָק, לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ וְגוֹ’, דְּבָעֵי בַּר נָשׁ דְּלָא לְשַׁקְרָא בִּשְׁמָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא (ס”א דבר אחר לא תעשה לך פסל וגו’ דבעי בר נש דלא לשקרא בשמיה דקודשא בריך הוא, ומאי איהו, דא ברית את קיימא קדישא דמאן דמשקר בהאי ברית משקר בשמא דקודשא בריך הוא) דְּקִשְׁרָא קַדְמָאָה, דְּאִתְקְשָׁרוּ יִשְׂרָאֵל בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כַּד אִתְגְּזָרוּ. וְדָא הוּא קִיּוּמָא קַדְמָאָה דְּכֹלָּא, לְמֵיעָאל בִּבְרִית דְּאַבְרָהָם, דְּהוּא קִשְׁרָא דִּשְׁכִינְתָּא. וּבָעֵי בַּר נָשׁ, דְּלָא לְשַׁקְּרָא בְּהַאי בְּרִית, דְּמַאן דִּמְשַׁקֵּר בְּהַאי בְּרִית, מְשַׁקֵּר בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. מַאי שִׁקְרָא. הוּא, דְּלָא יֵיעוּל הַאי בְּרִית בִּרְשׁוּתָא אַחֲרָא. כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר (מלאכי ב׳:י״א) וּבָעַל בַּת אֵל נֵכָר.

According to yet another interpretation, this commandment includes the prohibition against the profanation of the sign of the Abrahamitic covenant, which sign is a symbol of the Holy Name. By means of this sign Israel entered into the first Covenant and union with the Shekinah, and he who brings it into a foreign domain is false to the Holy One Himself.

ר’ יְהוּדָה אָמַר מֵהָכָא, (הושע ה׳:ז׳) בַּיְיָ’ בָּגָדוּ כִּי בָּנִים זָרִים יָלָדוּ. מַאן דִּמְשַׁקֵּר בְּהַאי בְּרִית, מְשַׁקֵּר בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. מִשּׁוּם דְהַאי בְּרִית בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אֲחִידָא, וּכְתִיב לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְגוֹ’.

Yitro, Chapter 25

(שמות כ׳:ה׳) לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם. ר’ אֶלְעָזָר הֲוָה אָזִיל בְּאָרְחָא, וַהֲוָה ר’ חִיָּיא עִמֵּיהּ. אָמַר ר’ חִיָּיא, כְּתִיב (דברים כ״א:י״א) וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר וְגוֹ’, מַאי טַעֲמָא. וְהָא כְּתִיב לֹא תִתְחַתֵּן בָּם. אָמַר לֵיהּ, בְּעוֹד דְּבִרְשׁוּתַיְיהוּ קַיְימֵי.

THOU SHALT NOT BOW DOWN TO THEM NOR WORSHIP THEM. As R. Eleazar was once walking in company with R. Hiya, the latter said: ‘It is written: “When thou goes: out to war against thine enemies… and seest among the captives a beautiful woman… thou shalt bring her home to thine house” (Deut. 21, 10, 11). How can this be? Is not intermarriage with heathens prohibited?’ R. Eleazar replied: ‘This only applied to the seven nations when they were independent in their own land.

וְתָא חֲזִי, לֵית לָךְ אִנְתּוּ בְּעַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת כְּשֵׁרָה כַּדְקָא חֲזִי. דְּתָנֵינָן, אֲמַאי אַסְמִיךְ פַּרְשְׁתָּא דָּא, לְבֶן סוֹרֵר וּמוֹרֶה. אֶלָּא בְּוַדַּאי, מַאן דְּנָסִיב הַאי אִתְּתָא, בֶּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה יָרִית מִינָהּ. מַאי טַעֲמָא. מִשּׁוּם דְּקָשֶׁה לְמֶעְבַּר זוּהֲמָא מִינָהּ, וְכָל שֶׁכֵּן הַהִיא דְּאִתְנְסִיבַת בְּקַדְמִיתָא, דְּדִינָא בְּדִינָא אִתְדְּבַק, וְאִסְתְּאָבָת בָּהּ, וְקַשְׁיָא זוּהֲמָא לְמֶעְבַּר מִינָהּ, וְהַיְינוּ דְּאָמַר מֹשֶׁה בִּנְשֵׁי מִדְיָן, (במדבר ל״א:י״ז) וְכָל אִשָּׁה יֹדַעַת אִישׁ לְמִשְׁכַּב זָכָר הֲרֹגוּ.

But mark this. There is no woman among the heathen nations who is free from taint. Therefore the section concerning the captive woman is immediately followed by that of the rebellious son, to indicate that children born of such a union are far from good, the impurity of idolatry inherited by the mother being difficult to remove; all the more so if she has been already married, as the taint of her husband cleaves to her. Hence the command of Moses to exterminate the Midianite women who were the cause of Israel’s downfall in the wilderness (Num. 25, 1-9; XXXI, 15-19).

זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ, דְּהַהוּא בַּר נָשׁ דְּיָרִית אַחֲסַנְתָּא דָּא, וְנָטִיר לָהּ. דִּבְהַהוּא אַחֲסָנָא קַדִּישָׁא אִתְדָּבַּק בַּר נָשׁ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כָּל שֶׁכֵּן אִי זָכֵי בְּפִקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא, דְּהָא פָּשִׁיט מַלְכָּא יְמִינֵיהּ לָקֳבְלֵיהּ, וְאִתְדְּבַק בְּגוּפָא קַדִּישָׁא. וְעַל דָּא כְּתִיב בְּהוּ בְּיִשְׂרָאֵל, (דברים ד׳:ד׳) וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיְיָ’ אֱלֹהֵיכֶם. וּכְתִיב (דברים י״ד:א׳) בָּנִים אַתֶּם לַיְיָ’. בָּנִים אַתֶּם מַמָּשׁ. דִּכְתִּיב, (שמותד) בְּנִי בְכוֹרִי יִשְׂרָאֵל. וּכְתִיב (ישעיהו מ״ט:ג׳) יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר.

Blessed is the man who keeps in purity this heritage (the Covenant), for in this holy possession he unites himself with the Holy One, blessed be He, especially if he keeps the commandments of the Torah! The Holy One then stretches out His Right Hand to receive him, and he cleaves to the Holy Body. Concerning this it says of Israel: “And ye who cleave to the Lord your God” (Deut. 4, 4); “Sons are ye to the Lord your God” (Ibid. 14, 1): literally “sons”, as it is also written: “My firstborn son Israel” (Ex. 4, 22); “Israel, in whom I am glorified” (Isa. 49, 3).

Yitro, Chapter 26

(שמות כ) לא תִשָּׂא אֶת שֵׁם וְגוֹ’. ר’ שִׁמְעוֹן פָּתַח, (מלכים ב ד׳:ב׳) וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אֱלִישָׁע מָה אֶעֱשֶׂה לָךְ הַגִּידִי לִי מַה יֵשׁ לָךְ בַּבָּיִת. אָמַר לָהּ אֱלִישָׁע, כְּלוּם אִית לָךְ עַל מַה דְּתִשְׁרֵי בִּרְכָתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּתָנֵינָן אָסוּר לֵיהּ לְבַר נָשׁ, לְבָרְכָא עַל פָּתוֹרָא רֵיקָנַיָּא. מַאי טַעְמָא. מִשּׁוּם דְּבִרְכָּתָא דִּלְעֵילָּא, לָא שַׁרְיָא בַּאֲתָר רֵיקָנַיָּא.

THOU SHALT NOT TAKE THE NAME OF THE LORD THY GOD IN VAIN. R. Simeon spoke in connection with this on the passage: “And Elisha said unto her, What shall I do for thee? Tell me, what hast thou in the house?” (2 Kings 4, 2). ‘What Elisha meant’, said he, ‘was: “Hast thou nothing upon which the Divine blessing could rest?” For there is a dictum that it is prohibited to say grace after meals over an empty table, because the supernal blessing cannot rest on an empty place.

וּבְגִינֵי כַּךְ, בָּעֵי בַּר נָשׁ לְסַדְּרָא עַל פָּתוֹרֵיהּ, חַד נַהֲמָא, אוֹ יַתִּיר, לְבָרְכָא עֲלוֹי. וְאִי לָא יָכִיל, בָּעֵי לְשַׁיְּירָא מֵהַהוּא מְזוֹנָא דְּאָכַל, עַל מַה דִּיבָרֵךְ. וְלָא יִשְׁתְּכַּח דִּיבָרֵךְ בְּרֵיקַנְיָּא.

It is therefore necessary to put a loaf or two on the table before saying grace, or at least the remnants of the former meal, in order that the blessing should not, as it were, be uttered “in emptiness”.

כֵּיוָן דְּאָמְרָה, אֵין לְשִׁפְחָתְךָ כֹל בַּבַּיִת כִּי אִם אָסוּךְ שָׁמֶן. אָמַר וַדַּאי הָא בִּרְכָתָא שְׁלֵימָתָא בְּהַאי, דִּכְתִּיב, (קהלת ז׳:א׳) טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב. דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא מִשֶּׁמֶן נָפְקָא, לְאִתְבָּרְכָא, לְאַדְלְקָא בּוּצִינִין קַדִּישִׁין. מַאי (ט’ ע”א) שֶׁמֶן דָּא. (כמה דאת אמר בראשית ב׳:י׳ ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן) ר’ יִצְחָק אָמַר, כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר, (תהילים קל״ג:ב׳) כַּשֶּׁמֶן הַטּוֹב עַל הָרֹאשׁ וְגוֹ’. ר’ אֶלְעָזָר אוֹמֵר, אִלֵּין טוּרֵי דְּאֲפַרְסְמוֹנָא דַּכְיָא.

But when the woman said: “Thine handmaid hath not anything in the house, save a pot of oil” (Ibid.), the prophet replied: “Verily, this is fitted to receive a perfect blessing, as it is written: ‘The good name (of God) can issue forth from good oil”’ (Eccl. 8, 1). For the Holy Name comes forth from “oil”, to bless and to kindle new lights. What is this “oil”?’ Said R. Isaac: ‘It represents the same “good oil upon the head, that ran down upon the beard, even Aaron’s beard” (Ps. 133, 2, the symbol of blessing, the instrument of which was the high priest).’ R. Eleazar held that it represents the supernal mountains of pure balsam.

אָמַר ר’ שִׁמְעוֹן, טוֹב שֵׁם, כַּמָּה טָבָא שְׁמָא עִלָּאָה, דְּבוּצִינִין עִלָּאִין קַדִּישִׁין, כַּד כֻּלְּהוּ נַהֲרִין מִשֶּׁמֶן טוֹב, כְּמָה דַּאֲמֵינָא. וְאָסִיר לֵיהּ לְבַר נָשׁ, לְאַדְכְּרָא שְׁמֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּרֵיקַנְיָּא. דְּכָל מַאן דְּאִדְכַּר שְׁמָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּרֵיקַנְיָּא, טָב לֵיהּ דְּלָא אִתְבְּרֵי.

R. Simeon interpreted the verse of Ecclesiastes thus: ‘How good is the celestial name of the supernal holy lights, when they all radiate from the “good oil” we have mentioned! It is a sin to mention the Name of the Holy One in vain, in emptiness. A man who does that were better not to have been born.’

ר’ אֶלְעָזָר אָמַר, לָא אִצְטְרִיךְ לְמִדְכַּר שְׁמָא קַדִּישָׁא אֶלָּא בָּתַר מִלָּה. (כלומר עלמלה) דְּהָא שְׁמָא קַדִּישָׁא, לָא אִדְכַּר בְּאוֹרַיְיתָא, אֶלָּא בָּתַר תְּרֵין מִלִּין, דִּכְתִּיב בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים.

According to R. Eleazar, this also means that one should not utter the Holy Name by itself, but only after a preceding word, as in the Torah it only occurs for the first time after two words: Bereshit barah Elohim (In the beginning God created).

רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, לָא אִדְכַּר שְׁמָא קַדִּישָׁא, אֶלָּא עַל עוֹלָם שָׁלֵם. דִּכְתִּיב, (בראשיתב) בְּיוֹם עֲשׂוֹת יְיָ’ אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם. מִכָּאן, דְּלָא לְאַדְכְּרָא שְׁמֵיהּ קַדִּישָׁא בְּרֵיקַנְיָּא. וּכְתִיב לא תִשָּׂא אֶת שֵׁם יְיָ’ אֱלהֶיךָ לַשָּׁוְא. (ס”א כתיב לא תשא את שם יי אלהיך לשוא דלא לאדכרא שמא קדישא בריקנייא אלא בברכתא או בצלותא ומאן דאדכר שמא קדישא בריקנייא דלא בברכתא או בצלותא כה נשמתיה נפקא מיניה זמינין לאתפרעא מיניה ולנקמא מיניה נוקמין דכתיב כי לא ינקה יי את אשר ישא את שמו לשוא)

Said R. Simeon: ‘In the Torah the Holy Name is mentioned only in connection with a completed world: “On the day when TETRAGRAMMATON Elohim made the heavens and the earth” (Gen. 2, 4).’ From all this it follows that one should not mention the Holy Name in vain, that is, in “emptiness”. One should utter the Holy Name only within a blessing or a prayer. But he who takes the Name in vain, neither in a benediction nor in a prayer, will be punished when his soul will be leaving him: “for the Lord will not hold him guiltless that taketh His Name in vain”.

וְתָנֵינָן, אָמַר רַבִּי יוֹסִי, מַהוּ בְּרָכָה. שְׁמָא קַדִּישָׁא. בְּגִין דְּמִינֵיהּ מִשְׁתְּכַח בִּרְכְתָא, לְכָל עָלְמָא. וּבִרְכְתָא לָא אִשְׁתְּכַח עַל אֲתָר רֵיקָנַיָּא, וְלָא שַׁרְיָיא עֲלוֹי, הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב לא תִשָּׂא אֶת שֵׁם יְיָ’ אֱלהֶיךָ לַשָּׁוְא.

R. Jose further remarks in our Mishnah: ‘What is the nature of blessing? It is the presence of the Holy Name in the blessing which makes it so significant, for this Name is the source of blessing to the whole universe. Therefore: “Thou shalt not take the Name of the Lord thy God in vain.” ‘

Yitro, Chapter 27

(שמות כ׳:ח׳) זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. רַבִּי יִצְחָק אָמַר, כְּתִיב (בראשית ב׳:ג׳) וַיְבָרֶךְ אֱלהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי, וּכְתִיב בַּמָּן (שמות ט״ז:כ״ו) שֵׁשֶׁת יָמִים תִּלְקְטֻהוּ וּבְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לא יִהְיֶה בּוֹ. כֵּיוָן דְּלָא מִשְׁתְּכַח בֵּיהּ מְזוֹנֵי, מַה בִּרְכְתָא אִשְׁתְּכַח בֵּיהּ.

REMEMBER THE SABBATH DAY, TO SANCTIFY IT. Said R. Isaac: ‘It is written, “And God blessed the seventh day” (Gen. 2, 3); and yet we read of the manna, “Six days ye shall gather it, but on the seventh day, the Sabbath, in it there shall be none” (Ex. 16, 26). If there was no food on that day what blessing is attached to it?

אֶלָּא הָכִי תָּאנָא, כָּל בִּרְכָּאן דִּלְעֵילָּא וְתַתָּא, בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה תַּלְיָין. וְתָאנָא, אֲמַאי לָא אִשְׁתְּכַח מָנָּא בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה, מִשּׁוּם דְּהַהוּא יוֹמָא, מִתְבָּרְכָאן מִינֵּיהּ כָּל שִׁיתָא יוֹמִין עִלָּאִין, וְכָל חַד וְחַד יָהִיב מְזוֹנֵיהּ לְתַתָּא, כָּל חַד בְּיוֹמוֹי, מֵהַהִיא בְּרָכָה דְּמִתְבָּרְכָאן בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה.

Yet we have been taught that all blessings from above and from below depend upon the seventh day. Why, then, was there no manna just on this day? The explanation is that all the six days of the transcendent world derive their blessings from it, and each supernal day sends forth nourishment to the world below from what it received from the seventh day.

וּבְגִינֵי כַּךְ, מַאן דְּאִיהוּ בְּדַרְגָּא דִּמְהֵימָנוּתָא, בָּעֵי לְסַדְּרָא פָּתוֹרָא, וּלְאַתְקְנָא סְעוּדָתָא בְּלֵילְיָא דְּשַׁבְּתָא, בְּגִין דְּיִתְבָּרֵךְ פָּתוֹרֵיהּ, כָּל אִינּוּן שִׁיתָא יוֹמִין, דְּהָא בְּהַהוּא זִמְנָא, אִזְדָּמַן בְּרָכָה, לְאִתְבָּרְכָא כָּל שִׁיתָא יוֹמִין דְּשַׁבְּתָא, וּבִרְכָתָא לָא אִשְׁתְּכַח בְּפָתוֹרָא רֵיקָנַיָּא. וְעַל כַּךְ, בָּעֵי לְסַדְּרָא פָּתוֹרֵיהּ בְּלֵילְיָא דְּשַׁבְּתָא, בְּנַהֲמֵי וּבִמְזוֹנֵי.

Therefore he who has attained to the grade of Faith must needs prepare a table and a meal on the Sabbath eve (Friday) so that his table may be blessed all through the other six days of the week. For, indeed, at the time of the Sabbath preparation there is also prepared the blessing for all the six days that shall follow, for no blessing is found at an empty table. Thus one should make ready the table on Sabbath night with bread and other food.’

רַבִּי יִצְחָק אָמַר, אֲפִילוּ בְּיוֹמָא דְּשַׁבְּתָא נָמֵי. רַבִּי יְהוּדָה אָמַר, בָּעֵי לְאִתְעַנְגָּא בְּהַאי יוֹמָא, וּלְמֵיכַל תְּלַת סְעוּדָתֵי בְּשַׁבְּתָא, בְּגִין דְּיִשְׁתְּכַח שָׂבְעָא וְעִנּוּגָא בְּהַאי יוֹמָא בְּעָלְמָא.

R. Isaac added: ‘Also on the Sabbath day.’ Said R. Judah: ‘One must regale oneself on this day with three meals, in order that this day may be one of satisfaction and refreshment.’

רַבִּי אַבָּא אָמַר, לְאִזְדַּמְּנָא בִּרְכְתָא בְּאִינּוּן יוֹמִין דִּלְעֵילָּא, דְּמִתְבָּרְכָאן מֵהַאי יוֹמָא. וְהַאי יוֹמָא, מַלְיָא רֵישֵׁיהּ דִּזְעֵיר אַנְפִּין, מִטַּלָּא דְּנָחִית מֵעַתִּיקָא קַדִּישָׁא סְתִימָא דְּכֹלָּא, וְאָטִיל לְחַקְלָא דְּתַפּוּחִין קַדִּישִׁין, תְּלַת זִמְנֵי, מִכַּד עָיִיִל שַׁבְּתָא, דְּיִתְבָּרְכוּן כֻּלְּהוּ כַּחֲדָא.

Said R. Abba: ‘One must do so in order that blessing may spread to those supernal days which receive their blessing from the seventh.’ On this day the head of the “Little Face” is filled with the dew which descends from the Holy Ancient One, the Most Hidden One; He causes it to descend into the holy “Field of Apples” three times after the entrance of the Sabbath, in order that all unitedly may enjoy the blessing.

וְעַל דָּא בָּעֵי בַּר נָשׁ, לְאִתְעַנְגָּא תְּלַת זִמְנִין אִלֵּין, דְּהָא בְּהָא תַּלְיָא מְהֵימָנוּתָא דִּלְעֵילָּא, בְּעַתִּיקָא קַדִּישָׁא, וּבִזְעֵיר אַפִּין, וּבְחַקְלָא דְּתַפּוּחִין. וּבָעֵי בַּר נָשׁ לְאִתְעַנְגָּא בְּהוּ, וּלְמֵחדֵי בְּהוּ. וּמַאן דְּגָרַע סְעוּדָתָא מִנַיְיהוּ, אַחְזֵי פְּגִימוּתָא לְעֵילָא וְעוֹנְשֵׁיהּ דְּהַהוּא בַּר נָשׁ סַגִּי.

Therefore it is necessary, not only for ourselves that we should have these three repasts during the day, but for all creation, for therein is consummated the true faith in the Holy Ancient One, the “Little Face”, and the “Field of Apples”, and we should rejoice and delight in all three. But he who lessens the number of the meals, as it were brings imperfection and blemish into the regions above, and great will his punishment be.’

בְּגִינֵי כַּךְ, בָּעֵי לְסַדְּרָא פָּתוֹרֵיהּ, תְּלַת זִמְנֵי, מִכַּד עָיִיִל שַׁבְּתָא, וְלָא יִשְׁתְּכַּח פָּתוֹרֵיהּ רֵיקָנַיָּא, וְתִשְׁרֵי בִּרְכְתָא עֲלֵיהּ, כָּל שְׁאַר יוֹמֵי דְּשַׁבְּתָא. וּבְהַאי מִלָּה, אַחְזֵי, וְתָלֵי מְהֵימָנוּתָא לְעֵילָּא.

Therefore a man should prepare his table three times from the entrance of the Sabbath, and his table should not be found empty, that blessing may rest upon it for all the remaining days of the week, and through this he shows and confirms the supreme faith.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, הַאי מַאן דְּאַשְׁלִים תְּלַת סְעוּדָתֵי בְּשַׁבָּתָא, קָלָא נָפִיק וּמַכְרְזָא עָלֵיהּ, (ישעיהו נ״ח:י״ד) אָז תִּתְעַנַּג עַל יְיָ’, דָּא סְעוּדָתָא חֲדָא, לָקֳבֵל (ויקרא רפ”ח ע”ב) עַתִּיקָא קַדִּישָׁא דְּכָל קַדִּישִׁין. וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ, דָּא סְעוּדָתָא תִּנְיָינָא, לָקֳבֵל חַקְלָא דְּתַפּוּחִין קַדִּישִׁין. וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ, דָּא הוּא שְׁלִימוּ דְּאִשְׁתְּלִים בִּזְעֵיר אַפִּין.

Said R. Simeon: ‘When a man has completed the three meals on the Sabbath a voice proclaims concerning him: “Then shalt thou delight thyself in the Lord.” This is in reference to one meal, in honour of the Ancient, the All Holy. Then it proclaims, “and I will cause thee to ride upon the high places of the earth”-this in reference to a second meal, in honour of the holy “Field of Apples”; then, “and feed thee with the heritage of Jacob thy father” (Isa. 58, 14)-completing the triad with a reference to the “Little Face”.

וּלֳקָבְלַיְיהוּ בָּעֵי לְאַשְׁלְמָא סְעוּדָתֵיהּ, וּבָעֵי לְאִתְעַנְגָּא בְּכֻלְּהוּ סְעוּדָתֵי, וּלְמֵחדֵי בְּכָל חַד וְחַד מִנַּיְיהוּ, מִשּׁוּם דְּאִיהוּ מְהֵימָנוּתָא שְׁלֵימָתָא. וּבְגִין כַּךְ, שַׁבְּתָא אִתְיָקָּר, מִכָּל שְׁאַר זִמְנִין וְחַגִּין, מִשּׁוּם דְּכֹלָּא בֵּיהּ אִשְׁתְּכַח, וְלָא אִשְׁתְּכַח הָכִי בְּכֻלְּהוּ זִמְנֵי וְחַגֵּי. אָמַר רַבִּי חִיָּיא, בְּגִין כָּךְ, מִשּׁוּם דְּאִשְׁתְּכַח כֹּלָּא בֵּיהּ, אִידְכַּר תְּלַת זִמְנִין. דִּכְתִּיב, (בראשית ב׳:ב׳) וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי. וַיִּשְׁבּוֹת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי. וַיְבָרֶךְ אֱלהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי.

Correspondingly man should complete the number of three meals, and find joy and refreshment in all three and in each one of them separately, because this is a manifestation of perfected faith. Therefore the Sabbath is more precious than all other times and seasons and festivals, because it contains and unites all in itself, whereas no other festival or holy day does so.’ Said R. Hiya: ‘Because all things are found in the Sabbath it is mentioned three times in the story of Creation: “And on the seventh day God ended his work”; “and he rested on the seventh day”; “and God blessed the seventh day” (Gen. 2, 2, 3).’

רַבִּי אַבָּא, (נ”א רב המנונא סבא) כַּד הֲוָה יָתִיב בִּסְעוּדָתָא דְּשַׁבְּתָא, הֲוֵי חַדֵּי, בְּכָל חַד וְחַד, וַהֲוָה אָמַר, דָּא הִיא סְעוּדָתָא קַדִּישָׁא, דְּעַתִּיקָא קַדִּישָׁא סְתִימָא דְּכֹלָּא. בִּסְעוּדָתָא אַחֲרָא הֲוָה אָמַר, דָּא הִיא סְעוּדָתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְכֵן בְּכֻלְּהוּ סְעוּדָתֵי, וַהֲוָה חַדֵּי בְּכָל חַד וְחַד. כַּד הֲוָה אַשְׁלִים סְעוּדָתֵי, אָמַר אַשְׁלִימוּ סְעוּדָתֵי דִּמְהֵימָנוּתָא.

R. Hamnuna the ancient, when he sat at his Sabbath meals, used to find joy in each one. Over one he would exclaim: ‘This is the holy meal of the Holy Ancient One, the All-hidden.’ Over another he would say: ‘This is the meal of the Holy One, blessed be He.’ And so with all of them, and he would find joy in all of them. And when he completed the meals, he would say: ‘The meals of Faith have been completed.’

רַבִּי שִׁמְעוֹן, כַּד הֲוָה אָתֵי לִסְעוּדָתָא, הֲוָה אָמַר הָכִי, אַתְקִינוּ סְעוּדָתָא דִּמְהֵימְנוּתָא עִלָּאָה, אַתְקִינוּ סְעוּדָתָא דְּמַלְכָּא, וַהֲוָה יָתִיב וְחַדֵּי. כַּד אַשְׁלִים סְעוּדָתָא תְּלִיתָאָה, הֲווֹ מַכְרִזֵי עָלֵיהּ, אָז תִּתְעַנַּג עַל יְיָ’ וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ.

R. Simeon used always to say when the time of the Sabbath meal arrived: ‘Prepare ye the meal of the supernal Faith! Make ready the meal of the King!’ Then he would sit with a glad heart. And as soon as he had finished the third meal it was proclaimed concerning him: ‘Then shalt thou delight thyself in the Lord, and I will cause thee to ride upon the high places of the earth and feed thee with the heritage of Jacob thy father.’

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר לְאָבוּי, אִלֵּין סְעוּדָתֵי הֵיךְ מִתְתַּקְנִין. אָמַר לֵיהּ, לֵילְיָא דְּשַׁבְּתָא, כְּתִיב, וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ. בֵּיהּ בְּלֵילְיָא, מִתְבָּרְכָא מַטְרוֹנִיתָא, וְכֻלְּהוּ חֲקַל תַּפּוּחִין, וּמִתְבָּרְכָא פָּתוֹרֵיהּ דְּבַר נָשׁ, וְנִשְׁמְתָא אִתּוֹסְפַת, וְהַהוּא לֵילְיָא, חֶדְוָה דְּמַטְרוֹנִיתָא הֲוֵי. וּבָעֵי בַּר נָשׁ לְמֶחדֵי בְּחֶדְוָותָא, וּלְמֵיכַל סְעוּדָתָא דְּמַטְרוֹנִיתָא.

R. Eleazar asked his father, R. Simeon, in what order the three meals corresponded to the three divine grades. R. Simeon replied: ‘Concerning the meal of Sabbath night (i.e. Friday night) it is written: “I will cause thee to ride upon the high places of the earth.” In this night the Holy Matrona (Shekinah) is greatly blessed, and the whole” Field of Apples” also, and the man’s table is blessed who partakes of his meal duly and with joy, and a new soul is added unto him. This night signifies the rejoicing of the Shekinah.

בְּיוֹמָא דְּשַׁבְּתָא, בִּסְעוּדָתָא תִּנְיָינָא, כְּתִיב (ישעיהו נ״ח:י״ד) אָז תִּתְעַנַּג עַל יְיָ’. עַל יְיָ’ וַדַּאי. דְּהַהִיא שַׁעֲתָא אִתְגַּלְיָא עַתִּיקָא קַדִּישָׁא, וְכֻלְּהוּ עָלְמִין בְּחֶדְוָותָא, וּשְׁלִימוּ וְחֶדְוָותָא דְּעַתִּיקָא עַבְדֵּינָן, וּסְעוּדָתָא דִּילֵיהּ הוּא וַדַּאי.

Man therefore has to participate in Her joy and partake of Her meal. Concerning the second meal on the Sabbath day, it is written: “Then shalt thou delight thyself in the Lord”-that is, in the very Lord (TETRAGRAMMATON); for at that hour the Holy Ancient One reveals Himself and all the worlds are irradiated with joy, and we, in participating in this meal, contribute to that joy.

בִּסְעוּדָתָא תְּלִיתָאָה דְּשַׁבְּתָא, כְּתִיב וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ. דָּא הִיא סְעוּדָתָא דִּזְעֵיר אַפִּין, דְּהַוֵי בִּשְׁלֵימוּתָא. וְכֻלְּהוּ שִׁיתָא יוֹמִין, מֵהַהוּא שְׁלִימוּ מִתְבָּרְכָן. וּבָעֵי בַּר נָשׁ לְמֶחדֵי בִּסְעוּדָתֵיהּ, וּלְאַשְׁלְמָא אִלֵּין סְעוּדָתֵי, דְּאִינּוּן סְעוּדָתֵי מְהֵימָנוּתָא שְׁלֵימָתָא, דְּזַרְעָא קַדִּישָׁא דְּיִשְׂרָאֵל, דִּי מְהֵימָנוּתָא עִלָּאָה, דְּהָא דִּילְהוֹן הִיא, וְלָא דְּעַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת. וּבְגִינִי כַּךְ אָמַר, (שמות לא) בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

Concerning the third meal it is written: “And feed thee with the heritage of Jacob thy father.” This is the meal of the “Little Face” who is then complete in harmonious perfection, from which perfection all the six days that are to come will receive blessing. Therefore one must wholeheartedly rejoice in these meals, and complete their number, for they are meals of the perfect Faith, the Faith of the holy seed of Israel, their supernal Faith, which is not that of the heathen nations: “A sign between me and the children of Israel” (Ex. 31, 17).

תָּא חֲזֵי, בִּסְעוּדָתֵי אִלֵּין, אִשְׁתְּמוֹדְעוּן יִשְׂרָאֵל, דְּאִינּוּן בְּנִי מַלְכָּא. דְּאִינּוּן מֵהֵיכָלָא דְּמַלְכָּא, דְּאִינּוּן בְּנִי מְהֵימָנוּתָא, וּמַאן דְּפָגִים חַד סְעוּדָתָא מִנַּיְיהוּ, אַחְזֵי פְּגִימוּתָא לְעֵילָּא, וְאַחְזֵי גַּרְמֵיהּ דְּלָאו מִבְּנֵי מַלְכָּא עִלָּאָה הוּא, דְּלָאו מִבְּנֵי הֵיכָלָא דְּמַלְכָּא הוּא דְּלָאו מִזַּרְעָא קַדִּישָׁא דְּיִשְׂרָאֵל הוּא. וְיָהֲבִין עָלֵיהּ חוּמְרָא דִּתְלַת מִלִּין, דִּינָא דְּגֵיהִנָּם וְגו’.

And mark this. By these meals the children of Israel are distinguished as the King’s sons, as belonging to the Palace, as sons of Faith; and he who abstains from one of these meals causes an incompleteness in the regions above; thus such a man testifies of himself that he is not one of the King’s sons, not of the Palace, not of the holiness of Israel’s seed, and he will be made to bear the burden of a threefold punishment in Gehenna.

וְתָא חֲזִי, בְּכֻלְּהוּ שְׁאַר זִמְנִין וְחַגִּין, בָּעֵי בַּר נָשׁ לֶחְדֵי, וּלְמֵחְדֵי לְמִסְכְּנֵי. וְאִי הוּא חַדֵּי בִּלְחוֹדוֹי, וְלָא יָהִיב לְמִסְכְּנֵי, עוֹנְשֵׁיהּ סַגִּי, דְּהָא בִּלְחוֹדוֹי חַדֵּי, וְלָא יָהִיב חִדוּ לְאָחֲרָא. עָלֵיהּ כְּתִיב, (מלאכי ב׳:ג׳) וְזֵרִיתִי פֶרֶשׁ עַל פְּנֵיכֶם פֶּרֶשׁ חַגֵּיכֶם. וְאִי אִיהוּ בְּשַׁבָּתָא חַדֵּי, אַף עַל גַּב דְּלָא יָהִיב לְאַחֲרָא, לָא יַהֲבִין עָלֵיהּ עוֹנְשָׁא, כִּשְׁאַר זִמְנִין וְחַגִּין, דִּכְתִּיב פֶּרֶשׁ חַגֵּיכֶם. פֶּרְשׁ חַגֵּיכֶם קָאָמַר, וְלֹא פֶּרֶשׁ שַׁבַּתְּכֶם. וּכְתִיב (ישעיהו א׳:י״ד) חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי. וְאִלּוּ שַׁבָּת לָא קָאָמַר.

Also mark this. On all festivals and holy days a man must both rejoice himself and give joy to the poor. Should he regale himself only and not give a share to the poor, his punishment will be great. Concerning such a one it is written: “Behold, I will reprove your seed and spread dung upon your face, the dung of your solemn feasts” (Mal. 2, 3). This particular verse, however, applies only to festivals, not to the Sabbath. Similarly, the words, “Your new moons and your appointed feasts my soul hateth” (Isa. 1, 14), do not include the Sabbath.

וּבְגִינֵי כַּךְ כְּתִיב, בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וּמִשּׁוּם דְּכָל מְהֵימָנוּתָא אִשְׁתְּכַח בְּשַׁבָּתָא, יַהֲבִין לֵיהּ לְבַר נָשׁ נִשְׁמְתָא אַחֲרָא, נִשְׁמְתָא עִלָּאָה, נִשְׁמְתָא דְּכָל שְׁלִימוּ בָּהּ, כְּדוּגְמָא דְּעָלְמָא דְּאָתֵי. וּבְגִינֵי כַּךְ אִקְרֵי שַׁבָּת. מַהוּ שַׁבָּת. שְׁמָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. שְׁמָא דְּאִיהוּ שְׁלִים מִכָּל סִטְרוֹי.

The unique character of the Sabbath is expressed in the words: “Between Me and the children of Israel.” And because the Faith is centred in the Sabbath, man is given on this day an additional, a supernal soul, a soul in which is all perfection, according to the pattern of the world to come. What does the word “Sabbath” mean? The Name of the Holy One, the Name which is in perfect harmony at all sides.’

אָמַר רַבִּי יוֹסִי, וַדַּאי כַּךְ הוּא. וַוי לֵיהּ לְבַר נָשׁ, דְּלָא אַשְׁלִים חֶדָוָותָא דְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא. וּמַאן חֶדְוָותָא דֵּילֵיהּ. אִלֵּין תְּלַת סְעוּדָתֵי מְהֵימָנוּתָא. סְעוּדָתֵי דְּאַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב כְּלִילָן בְּהוּ. וְכֻלְּהוּ חִדוּ עַל חִדוּ מְהֵימָנוּתָא שְׁלֵימוּתָא, מִכָּל סִטְרוֹי.

Said R. Jose: ‘It is indeed so. Woe to him who does not help to complete the joy of the Holy King! And what is His joy? Those three meals of the Faith, the meals wherein Abraham, Isaac, and Jacob participate, and which express joy upon joy, the perfect Faith from all sides.

תָּאנָא, בַּהֲדֵין יוֹמָא מִתְעַטְּרָן אֲבָהָן, וְכָל בְּנִין יַנְקִין, מַה דְּלָאו הָכִי בְּכָל שְׁאַר חַגִּין וּזְמָנִין. בַּהֲדֵין יוֹמָא, חַיָּיבַיָּא דְּגֵיהִנָּם נַיְיחִין. בַּהֲדֵין יוֹמָא, כָּל דִּינִין אִתְכַּפְיָין, וְלָא מִתְעָרִין בְּעָלְמָא. בַּהֲדֵין יוֹמָא אוֹרַיְיתָא מִתְעַטְּרָא בְּעִטְרִין שְׁלֵימִין. בַּהֲדֵין יוֹמָא, חֶדְוָותָא וְתַפְנוּקָא אִשְׁתְּמַע, בְּמָאתָן וְחַמְשִׁין עָלְמִין.

On this day- so we have been taught-the Fathers crown themselves and all the Children imbibe power and light and joy, such as is unknown even on other festive days. On this day sinners find rest in Gehenna. On this day punishment is held back from the world. On this day the Torah crowns herself in perfect crowns. On this day joy and gladness resound throughout two hundred and fifty worlds.

תָּא חֲזִי, בְּכָל שִׁיתָא יוֹמֵי דְּשַׁבְּתָא, כַּד מָטָא שַׁעֲתָא דִּצְלוֹתָא דְּמִנְחָה, דִּינָא (קנ”ו ע”א) תַּקִּיפָא שַׁלְטָא, וְכָל דִּינִין מִתְעָרִין. אֲבָל בְּיוֹמָא דְּשַׁבְּתָא, כַּד מָטָא עִדַן דִּצְלוֹתָא דְּמִנְחָה, רַעֲוָא דְּרַעֲוִין אִשְׁתְּכַח, וְעַתִּיקָא קַדִּישָׁא גַּלְיָא רָצוֹן דִּילֵיהּ, וְכָל דִּינִין מִתְכַּפְיָין, וּמִשְׁתְּכַח רְעוּתָא וְחֵדּוּ בְּכֹלָּא.

Mark also this. On all the six days of the week, when the hour of the afternoon prayer arrives, the attribute of Justice is in the ascendant, and punishment is at hand. But not so on the Sabbath. When the time of the Sabbath afternoon prayer arrives benign influences reign, the lovingkindness of the Holy Ancient One is manifested, all chastisements are kept in leash, and all is satisfaction and joy.

וּבְהַאי רָצוֹן, אִסְתַּלָּק מֹשֶׁה, נְבִיאָה מְהֵימָנָא קַדִּישָׁא מֵעָלְמָא. בְּגִין לְמִנְדַּע, דְּלָא בְּדִינָא אִסְתַּלָּק, וְהַהִיא שַׁעֲתָא בְּרָצוֹן דְּעַתִּיקָא קַדִּישָׁא נָפַק נִשְׁמָתֵיהּ, וְאִתְטָמַּר בֵּיהּ. בְּגִין כַּךְ, (דברים לה) וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ כְּתִיב. מַה עַתִּיקָא קַדִּישָׁא, טְמִירָא מִכָּל טְמִירִין, וְלָא יַדְעִין עִלָּאִין וְתַתָּאִין. אוּף הָכָא, הַאי נִשְׁמְתָא דְּאִתְטַמַּר בְּהַאי רָצוֹן, דְּאִתְגַּלְיָא בְּשַׁעֲתָא דִּצְלוֹתָא דְּמִנְחָה דְּשַׁבְּתָא, כְּתִיב וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ וְהוּא טָמִיר מִכָּל טְמִירִין דְּעָלְמָא, וְדִינָא לָא שַׁלְטָא בֵּיהּ. זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ דְּמֹשֶׁה.

In this time of satisfaction and goodwill Moses, the holy, faithful prophet, passed away from this world, in order that it should be known that he was not taken away through judgement,but that in the hour of grace of the Holy Ancient One his soul ascended, to be hidden in Him. Therefore “no man knows of his sepulchre unto this day” (Deut. 34, 6). As the Holy Ancient One is the All-hidden One, whom neither those above nor those below can comprehend, so was this soul of Moses hidden in the epiphany of God’s good will at the hour of the Sabbath afternoon prayer. This soul is the most hidden of all hidden things in the world, and judgement has no dominion over it. Blessed is the lot of Moses.

תָּאנָא, בְּהַאי יוֹמָא, דְּאוֹרַיְיתָא מִתְעַטְּרָא בֵּיהּ, מִתְעַטְּרָא בְּכֹלָּא, בְּכָל אִינּוּן פִּקּוּדִין בְּכָל אִינּוּן גִּזְרִין וְעוֹנָשִׁין, בְּשִׁבְעִין עֲנָפִין דִּנְהוֹרָא, דְּזָהֲרִין מִכָּל סִטְרָא וְסִטְרָא. מַאן חָמֵי, עֲנָפִין דְּנָפְקִין מִכָּל עֲנָפָא וַעֲנָפָא, חֲמִשָּׁא קַיְימִין בְּגוֹ אִילָנָא, כֻּלְּהוּ אַנְפִּין בְּהוּ אֲחִידָן. מַאן חָמֵי, אִינּוּן תַּרְעִין דְּמִתְפַּתְּחָן בְּכָל סְטָר וּסְטָר, כֻּלְּהוּ מִזְדַּהֲרִין וְנַהֲרִין, בְּהַהוּא נְהוֹרָא דְּנָפִיק וְלָא פָּסִק.

On this day the Torah crowns herself with all beauty, with all those commandments, with all those decrees and punishments for transgressions-in seventy branches of light which radiate on every hand. What it is to behold the little twigs which constantly emanate from each branch-five of which stand in the Tree itself, all the branches being comprised in it! What it is to behold the gates which open at all sides,and through which bursts forth in splendour and beauty the streaming, inexhaustible light!

קָל כָּרוֹזָא נָפִיק, אִתְּעֲרוּ קַדִּישֵׁי עֶלְיוֹנִין, אִתְּעֲרוּ עַמָּא קַדִּישָׁא, דְּאִתְבַּחֲר לְעֵילָּא וְתַתָּא. אִתְּעֲרוּ חֶדְוָותָא לְקַדְמוּת מָארֵיכוֹן. אִתְּעֲרוּ בְּחֶדְוָותָא שְׁלֵימָתָא. אִזְדְּמָנוּ בִּתְלַת חֶדְוָון, דִּתְלַת אֲבָהָן. אִזְדְּמָנוּ לְקַדְמוּת מְהֵימָנוּתָא, דְּחֶדְוָוה דְּכָל חֶדְוָותָא. זַכָּאָה חוּלְקֵכוֹן, יִשְׂרָאֵל קַדִּישִׁין, בְּעָלְמָא דֵּין וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי. דָּא הוּא יָרוּתָא לְכוֹן, מִכָּל עַמִּים עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת. וְעַל דָּא כְּתִיב, בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

A voice is heard: “Awake, ye supernal saints! Awake, holy people, chosen from above and from below! Awake in joy to meet your Lord, awake in perfect joy! Prepare yourselves in the threefold joy of the three Patriarchs! Prepare yourselves for the Faith, the joy of joys! Happy are ye, O Israelites, holy in this world and holy in the world to come! This is your heritage over and above that of all heathen nations-“a sign between Me and you!” ‘

אָמַר ר’ יְהוּדָה, הָכִי הוּא וַדַּאי. וְעַל דָּא כְּתִיב זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ וּכְתִיב (ויקרא י״ט:ב׳) קְדוֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְיָ’. וּכְתִיב, (ישעיהו נ״ח:י״ג) וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ יְיָ’ מְכוּבָּד.

Said R. Judah: ‘It is indeed thus. Hence: “Remember the sabbath day to sanctify it”; “Be ye holy, for I the Lord am holy” (Lev. 19, 2); “Call the sabbath a delight, the holy of the Lord, honourable” (Isa. 58, 13).’

תָּאנָא, בְּהַאי יוֹמָא, כָּל נִשְׁמָתֵיהוֹן דְּצַדִּיקַיָּיא, מִתְעַדְּנִין בְּתַפְנוּקֵי עַתִּיקָא קַדִּישָׁא, סְתִימָא דְּכָל סְתִימִין. וְרוּחָא חֲדָא מֵעִנּוּגָא דְּהַהוּא עַתִּיקָא קַדִּישָׁא מִתְפַּשְׁטָא (ההוא מתפשט) בְּכֻלְּהוּ עָלְמִין, וְסַלְּקָא וְנַחְתָּא, וּמִתְפַּשְּׁטָא לְכֻלְּהוּ בְּנֵי קַדִּישִׁין, לְכֻלְּהוּ נְטוּרֵי אוֹרַיְיתָא, וְנַיְיחִין בְּנַיְיחָא שְׁלִים, מִתְנְשֵׁי מִכֻּלְּהוּ, כָּל רוּגְזִין, כָּל דִּינִין, וְכָל פּוּלְחָנִין קָשִׁין. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ישעיהו י״ד:ג׳) בְּיוֹם הִנִּיחַ יְיָ’ לָךְ מֵעָצְבְּךָ וּמִרָגְזֶךָ וּמִן הָעֲבוֹדָה הַקָּשָׁה.

All the souls of the righteous-so we have been taught- on this day are feasted on the delights of the Holy Ancient One, the Allhidden. A breath of this rapture is extended through all the worlds; it ascends and descends, and spreads abroad to all the children of the holy, to all the guardians of the Torah, so that they enjoy perfect rest, forgetting all cares, all penalties, all toil and drudgery. It is the day on which “the Lord giveth thee rest from thy sorrow, and from thy fear, and from the hard bondage wherein thou wast made to serve” (Isa. 14, 3).

בְּגִינֵי כַּךְ, שָׁקִיל שַׁבְּתָא לָקֳבֵל אוֹרַיְיתָא, וְכָל דְּנָטִיר שַׁבְּתָא, כְּאִילּוּ נָטִיר אוֹרַיְיתָא כֻּלָּא. וּכְתִיב (ישעיהו נ״ו:ב׳) אַשְׁרֵי אֱנוֹשׁ יַעֲשֶׂה זֹאת וּבֶן אָדָם יַחֲזִיק בָּהּ שׁוֹמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ וְשוֹמֵר יָדוֹ מֵעֲשׂוֹת כָּל רָע. אִשְׁתְּמַע, דְּמַאן דְּנָטִיר שַׁבָּת, כְּמַאן דְּנָטִיר אוֹרַיְיתָא כֻּלָּא.

Therefore the Sabbath is equal in importance to the whole Torah, and whosoever observes the Sabbath fulfils the whole Torah: “Blessed is the man that doeth this, and the son of man that layeth hold on it: that keepeth the sabbath from profaning it, and keepeth his hand from doing any evil” (Ibid. 56, 2).’

ר’ יוּדָאי שָׁאִיל לֵיהּ לְרַ’ שִׁמְעוֹן, יוֹמָא חַד דְּאַעְרַע עִמֵּיהּ בְּאָרְחָא, אָמַר לֵיהּ, ר’, הָא כְּתִיב (ס”א בפרשתא דשבת) בְּפַרְשְׁתָּא דָּא שַׁבָּת, דְּאָמַר יְשַׁעְיָה, דִּכְתִּיב, (ישעיהו נ״ו:ד׳) כֹה אָמַר יְיָ’ לַסָּרִיסִים אֲשֶׁר יִשְׁמְרוּ אֶת שַׁבְּתוֹתַי וְגוֹ’, וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמוֹתַי וְגוֹ’. מַה קָא מַיְירֵי.

R. Judai one day met R. Simeon on the road, and he asked him to explain the words of the prophet: “For thus says the Lord unto the eunuchs that keep my sabbaths, and choose the things that please me, and take hold of my covenant; even unto them will I give in my house and within my walls a place and a name better than of sons and of daughters: I will give them an everlasting name that shall not be cut off (Ibid. 4, 5).

אֲמַר לֵיהּ, קַפּוּטְקָאָה, חֲמָרָךְ קִטְרֵי בְּטִיפְסָא, וּנְחִית, דְּמִלָּה דְּאוֹרַיְיתָא בָּעֵי צָחוּתָא. אוֹ אַפְכֵי לַאֲחוֹרָךְ, וְזִיל אֲבַתְרָאי, וּתְכַוֵּון לִבָּךְ. אֲמַר לֵיהּ, בְּגִינֵיהּ דְּמֹר עֲבִידְנָא אָרְחָא, וּבַתְרֵיהּ דְּמֹר אֶסְתָּכֵּל בִּשְׁכִינְתָּא.

Said R. Simeon: ‘Cappadocian! Get down from thy donkey and fasten it to a tree, or let him go behind, and do thou follow me! Holy Writ requires quiet and solemn contemplation.’ He replied: ‘It is for the Master’s sake that I have undertaken this journey, and in following him I shall behold the Shekinah.’

אֲמַר לֵיהּ, תָּא חֲזֵי, מִלָּה דָּא הָא אוּקְמוּהָ חַבְרַיָּיא, וְלָא פְּרִישׁוּ מִלָּה. כֹה אָמַר יְיָ’ לַסָּרִיסִים. מַאן סָרִיסִים. אִלֵּין אִינּוּן חַבְרַיָּיא, דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא, וּמְסָרְסֵי גַּרְמַיְיהוּ כָּל שִׁיתָא יוֹמִין דְּשַׁבְּתָא, וְלָעָאן בְּאוֹרַיְיתָא, וּבְלֵילְיָא דְּשַׁבְּתָא מְזָרְזֵי גַּרְמַיְיהוּ בְּזִוּוּגָא דִּלְהוֹן, מִשּׁוּם דְּיַדְעֵי רָזָא עִלָּאָה, בְּשַׁעֲתָא דְּמַטְרוֹנִיתָא אִזְדַּוְּוגַת בְּמַלְכָּא.

Then R. Simeon said: ‘This subject has already been considered by the members of the Fellowship, but they have not explained it sufficiently. The “eunuchs” are, in fact, students of the Torah, who make themselves “eunuchs” during the six days of the week for the Torah’s sake, and on Sabbath nights have their conjugal union, because they apprehend the supernal mystery of the right moment when the Matrona (Shekinah) is united with the King.

וְאִינּוּן חַבְרַיָּיא דְּיַדְעִין רָזָא דָּא, מְכַוְּונִין לִבַּיְיהוּ לִמְהֵימָנוּתָא דְּמָארֵיהוֹן וּמִתְבָּרְכָאן בְּאִיבָּא דִּמְעֵיהוֹן בְּהַהוּא לֵילְיָא. וְדָא הוּא דִּכְתִּיב, אֲשֶׁר יִשְׁמְרוּ, כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר, (בראשית ל״ז:י״א) וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר.

Such adepts of the mystic lore concentrate their hearts on the Divine union, on the Faith of their Lord, and are blessed in their own union. Therefore it says: “that keep My Sabbaths”, meaning “they keep them in their hearts”, as in the expression: “But his (Joseph’s) father kept the matter” (Gen. 36, 11).

וְאִקְרוּן סָרִיסִים וַדַּאי, בְּגִין לְחַכָּאָה לְשַׁבְּתָא לְאַשְׁכְּחָא רַעֲוָא דְּמָארֵיהוֹן, דִּכְתִּיב ובְחָרוֹ בַּאֲשֶׁר חָפָצְתִּי. מַאי בַּאֲשֶׁר חָפָצְתִּי. דָּא זִוּוּגָא דְּמַטְרוֹנִיתָא. וּמַחֲזִיקִים בִּבְרִיתִי, כֹּלָּא חַד, בִּבְרִיתִי סְתָם. זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ דְּמַאן דְּאִתְקַדָּשׁ בִּקְדוּשָׁה דָּא, וְיָדַע רָזָא דָּא.

They are “eunuchs’, because they wait for the Sabbath, in order “to choose what pleaseth Me”, namely His union with the Shekinah. Blessed is the man who is sanctified in this holiness, and comprehends this mystery.

תָּא חֲזִי, כְּתִיב שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַיְיָ’ אֱלהֶיךָ וְגוֹ’, כָּל מְלַאכְתֶּךָ, בְּאִינּוּן שִׁיתָא יוֹמֵי עֲבִידְתַּיְיהוּ דִּבְנֵי נָשָׁא וּבְגִין הַאי מִלָּה. לָא מִזְדַּוְּוגֵי חַבְרַיָּיא, בַּר בְּזִמְנָא דְּלָא יִשְׁתְּכַּח מֵעֲבִידְתַּיְיהוּ דִּבְנִי נָשָׁא, אֶלָּא עֲבִידְתֵּיה דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וּמַאי עֲבִידְתֵּיה. זִוּוּגָא דְּמַטְרוֹנִיתָא, לְאַפָּקָא נִשְׁמָתִין קַדִּישִׁין לְעָלְמָא.

Mark this. It is written: “Six days shalt thou labour and do all thy work, but the seventh day is the sabbath of the Lord thy God.” “All thy work”: during the six days of the week man has to work, and therefore those who are absorbed in the study of the Torah have their conjugal union at a time when they do not work, but when the Holy One works. And what is His work then? The union with the Shekinah, in order to bring forth holy souls into the world.

וּבְגִין כָּךְ, בְּהַאי לֵילְיָא חַבְרַיָּיא מִתְקַדְּשֵׁי בִּקְדוּשָּׁה דְּמָארֵיהוֹן, וּמְכַוְּונֵי לִבַּיְיהוּ, וְנַפְקֵי בְּנֵי מַעֲלֵי, בְּנִין קַדִּישִׁין, דְּלָא סָטָאן לִימִינָא וְלִשְׂמָאלָא, בְּנִין דְּמַלְכָּא וּמַטְרוֹנִיתָא. וְעַל אִלֵּין כְּתִיב, (דברים י״ד:א׳) בָּנִים אַתֶּם לַיְיָ’ אֱלהֵיכֶם, לַיְיָ’ אֱלֹהֵיכֶם וַדַּאי. בְּגִין דְּאִלֵּין אִקְרוּן בְּנִין דִּילֵיהּ, בְּנִין לְמַלְכָּא וּלְמָטְרוֹנִיתָא.

For this reason the mystics sanctify themselves on this night in the holiness of their Lord with deep contemplation and concentration, and bring good and holy children into the world: children who turn neither to the right nor to the left, children of the King and the Queen: “Children are ye to the Lord your God” (Deut. 14, 1)-His children in the most real sense.

וְהָא דַּעְתַּיְיהוּ דְּחַבְרַיָּיא דְּיַדְעִין רָזָא דָּא, בְּדָא מִתְדַבְּקָן. וּבְגִין כַּךְ אִקְרוּן בְּנִין לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְהָנִי אִינּוּן דְּעָלְמָא מִתְקַיְּימָא בְּגִינַיְיהוּ. וְכַד סָלִיק עָלְמָא בְּדִינָא, אִסְתָּכַּל קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּאִינּוּן בְּנוֹי, וּמְרַחֵם עַל עָלְמָא. וְעַל דָּא כְּתִיב (ירמיהו ב׳:כ״א) כֻּלֹּה זֶרַע אֱמֶת. זֶרַע אֱמֶת וַדַּאי. מַהוּ אֱמֶת. עִזְקָא קַדִּישָׁא שְׁלֵימָתָא. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (מיכה ז׳:כ׳) תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב. (אמת דא קודשא בריך הוא) וְכֹלָּא חַד. וּבְגִינֵי כַּךְ, זֶרַע אֱמֶת וַדַּאי.

The world is sustained by the merit of these children of God, and when the world is placed on its trial the Holy One looks on these His children and exercises His pity and mercy. They are “altogether a seed of truth” (Jer. 2, 21): a holy, perfect seed, according to the promise, “Thou shalt give truth to Jacob” (Micah 7, 20), and “truth” being the Holy One Himself, it means that He enters into their very self.’

אָמַר לֵיהּ ר’ יוּדָאי, בְּרִיךְ רַחֲמָנָא דְּשָׁדַרְנִי הָכָא, בְּרִיךְ רַחֲמָנָא, דְּהָא מִלָּה דָּא שְׁמַעְנָא מִפּוּמָךְ. בָּכָה רַבִּי יוּדָאי. אָמַר לֵיהּ ר’ שִׁמְעוֹן, אֲמַאי קָא בָּכִית. אָמַר לֵיהּ, בָּכֵינָא, דַּאֲמֵינָא דְּוַוי לְאִינוּן בְּנֵי עָלְמָא, דְּאָרְחֵיהוֹן כִּבְעִירֵי, וְלָא יַדְעֵי וְלָא מִסְתַּכְּלֵי, דְּטָב לוֹן דְּלָא אִתְבְּרִיאוּ. וַוי לְעָלְמָא כַּד יִפּוּק מֹר מִנֵּיהּ, דְּמַאן יָכִיל לְגַלָּאָה רָזִין, וּמַאן יִנְדַּע לוֹן, וּמַאן יִסְתָּכַּל בְּאָרְחֵי אוֹרַיְיתָא.

Said R. Judai: ‘Blessed be the Merciful One who sent me here! Blessed be He for that He has permitted me to hear thy words!’ And he burst out weeping. ‘Why dost thou weep?’ R. Simeon asked. ‘I weep’, he said, “because I think: Woe to the children of the world whose ways are the ways of beasts, without knowledge and understanding! It would have been better for them not to have been created. Woe to the world when thou, Master, wilt be removed from it! For who will then unfold the mysteries of the Torah? Who will then comprehend and grasp her ways?’

אָמַר לֵיהּ, חַיֶּיךָ, לֵית עָלְמָא אֶלָּא לְאִינוּן חַבְרַיָּיא, דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא וְיַדְעִין סְתִימֵי אוֹרַיְיתָא. וַדַּאי בִּקְשׁוֹט גָּזְרוּ חַבְרַיָּיא עַל עַמָּא דְּאַרְעָא, דִּמְחַבְּלִין אָרְחַיְיהוּ, וְלָא יַדְעִין בֵּין יְמִינָא לִשְׂמָאלָא, דְּהָא אִינּוּן כִּבְעִירֵי, דְּיֵאוֹת לְמֶעְבַּד בְּהוּ דִּינָא, אֲפִילּוּ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. וְעַל בְּנַיְיהוּ כְּתִיב, (הושע ב׳:ו׳) כִּי בְנֵי זְנוּנִים הֵמָּה, בְנֵי זְנוּנִים מַמָּשׁ.

Said R. Simeon: ‘By thy life! The world belongs only to those who occupy themselves with the Torah and know its mysteries. The Rabbis were right in their hard judgement on those who are ignorant of the Torah and corrupt their ways, not knowing their right hand from their left; for they are indeed like cattle, and it is fitting to chastise them even on the Day of Atonement. Concerning their children it is written: “They are the children of whoredoms” (Hos. 2, 6).’

אָמַר לֵיהּ, ר’, הַאי קְרָא בָּעֵי לְאִתְיַישְּׁבָא בְּאָרְחוֹי. כְּתִיב (ישעיהו נ״ו:ה׳) וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמוֹתַי יָד וָשֵׁם טוֹב מִבָּנִים וּמִבָּנוֹת שֵׁם עוֹלָם אֶתֶּן לוֹ. אֶתֶּן לָהֶם מִבָּעֵי לֵיהּ, מַהוּ אֶתֵּן לוֹ.

Said R. Judai: ‘Master, there is a certain peculiarity in the words of this verse. It is written: “even unto them wi!l I glve in my house and within my walls a place and a name better than sons and daughters”, and then “I will give him an everlasting name, etc., Why first “them” and then “him”?’

אָמַר לֵיהּ, תָּא חֲזֵי, וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי, מַהוּ בֵּיתִי. כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר (במדבר י״ב:ז׳) בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא. (שמא דקודשא בריך הוא אקרי בית) וּבְחוֹמוֹתַי, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (ישעיהו ס״ב:ו׳) עַל חוֹמוֹתַיִךְ יְרוּשָׁלַ ם הִפְקַדְתִּי שׁוֹמְרִים יָד וָשֵׁם, כְּלוֹמַר דְּיִשְׁלְפוּן נִשְׁמָתִין קַדִּישִׁין מִדּוּכְתָּא דָּא. וְהַהוּא יַד, חוּלָק בְּאַשְׁלָמוּתָא. טַב, מַלְיָא מִבְּנִין וּמִבְּנָתָן. שֵׁם עוֹלָם אֶתֵּן לוֹ, לְהַהוּא חוּלָק שְׁלִים. אֲשֶׁר לֹא יִכָּרֵת לְדָרֵי דָּרִין. דָּבָר אַחֵר אֶתֵּן לוֹ לְהַהוּא דְּיָדַע רָזָא דְּמִלָּה, וְיִתְכְּוַון בְּמָה דְּבָעֵי לְכַוְּונָא.

R. Simeon replied: ‘“House” here is the celestial region of which it says concerning Moses- “He is faithful in all my house”; the “walls” are those of which it says: “Upon thy walls, O Jerusalem, I have set watchmen” (Isa. 62, 6); “a place and a name” signify that they will draw holy souls from this celestial sphere which, in its harmonious perfection, is “better than sons and daughters”; and “to him”, namely to this portion, God will give an “everlasting name”. According to another explanation, “I will give him”-namely to him who comprehends this mystery, and knows how to concentrate on it with the right intention-“an everlasting name that shall not be cut off.’

תּוּ אָמַר ר’ שִׁמְעוֹן, כְּתִיב, (שמות ל״ה:ג׳) לא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכָל מוֹשְׁבוֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת. מַאי טַעֲמָא. בְּגִין דְּלָא אִתְחָזֵי דִּינָא בְּהַאי יוֹמָא. וְאִי תֵּימָא הָא לַגָּבוֹהַּ סַלְּקָא. בְּכָל מוֹשְׁבוֹתֵיכֶם קָאָמַר, וְלָא לַגָּבוֹהַּ. וְהַהוּא דְּסַלְּקָא לַגָּבוֹהַּ, לְאַכְפְיָא לְדִינָא אַחֲרָא סַלְּקָא. דְּתָנֵינָן, אִית אֶשָּׁא אָכְלָא אֶשָּׁא. וְאֶשָׁא דְּמַדְבְּחָא, אָכְלָא אֶשָּׁא אַחֲרָא.

R. Simeon also explained on that occasion the reason why it is written: “Ye shall kindle no fire throughout your habitations upon the sabbath day” (Ex. 25, 3). ‘It is’, he said, ‘because fire symbolizes judgement. As to the fire of the sacrifices on the Sabbath day, it rises to hold in check judgement; for, as we have learnt, “there is a fire which consumes a fire”: the fire of the altar consumes the fire of judgement.

וּבְגִינֵי כַּךְ, אִתְגַּלְיָא עַתִּיקָא קַדִּישָׁא בְּהַאי יוֹמָא, מִכָּל שְׁאַר יוֹמִין. וּבְזִמְנָא דְּאִתְגַּלְיָא עַתִּיקָא, לָא אִתְחָזֵי דִּינָא כְּלָל. וְכָל עִלָּאִין וְתַתָּאִין מִשְׁתַּכְּחִין בְּחֶדְוָותָא שְׁלֵימָתָא, וְדִינָא לָא שַׁלְטָא.

Therefore the Holy Ancient One reveals Himself on this day (Sabbath) more than on any other day, and when He reveals Himself judgement is not in evidence at all, and all the upper and lower celestial beings are in perfect joy, and judgement has no dominion.

תָּאנָא, כְּתִיב (שמות ל״א:י״ז) כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְיָ’ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ. שֵׁשֶׁת יָמִים וַדַּאי, וְלָא בְּשֵׁשֶׁת. וְהָנֵי יוֹמִין קַדִּישִׁין עִלָּאִין, אִקְרוּן יוֹמֵי דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא אִתְכְּלִיל בְּהוּ, וְאִינּוּן אִתְּכְּלִילָן בֵּיהּ. זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל מִכָּל עַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, עָלַיְיהוּ כְּתִיב, (דברים ד׳:ד׳) וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיְיָ’ אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כּוּלְּכֶם הַיּוֹם.

It is written: “For six days the Lord made heaven and earth” (Ex. 31, 17); it does not say “in six days”, which indicates that the days themselves were a special creation. They are holy, supernal days, days in which the Holy Name is contained. Blessed are the Israelites more than all the heathen nations: of them it is written, “And ye who cleave to the Lord your God, ye are all alive today”.’

Yitro, Chapter 28

(שמות כ׳:י״ב) כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ. רַבִּי חִיָּיא פָּתַח, (בראשית ב׳:י׳) וְנָהָר יוֹצֵא מֵעֵדֶן וְגוֹ’. וְנָהָר, דָּא נְבִיעוּ דְּמַבּוּעָא, דְּנָפִיק תָּדִיר וְלָא פָּסַק. וּמִנַּהֲרָא דְּמַבּוּעָא דָּא, אִתְשָׁקְיָא כָּל גִּנְתָּא דְּעֵדֶן. וְהַהוּא נַהֲרָא דְּמַבּוּעָא קַדִּישָׁא, אִקְרֵי אָ”ב. מַאי טַעֲמָא. מִשּׁוּם דְּאִיהוּ נְבִיעָא לְאִתְּזָנָא לְגִנְתָּא.

HONOUR THY FATHER AND THY MOTHER. R. Hiya connected this command with the words: “And a river went out of Eden to water the garden” (Gen. 2, 10). ‘The “river” he said, is the issue of the fountain which flows perennially and from whence the whole Garden of Eden is watered, and this issue of the holy fountain is called AB-“Father”.’

רַבִּי אַבָּא אָמַר, עֵדֶן מַמָּשׁ אִקְרֵי אָב. מִשּׁוּם דְּהַאי עֵדֶן, מִשְׁתְּכַח מֵהַהוּא אֲתָר, דְּאִקְרֵי אַיִן. וּבְגִינִי כַּךְ, אִקְרֵי אָב. וְהָא אוּקִימְנָא, מֵאֲתָר דְּשָׁארֵי לְאִתְמַשְּׁכָא כֹּלָּא, אִקְרֵי אַתָּה, וְאִקְרֵי אָב. כְּמָה (עיין סוף הספר גי’ מספר לבנת הספיר) דְּאַתְּ אָמַר, (ישעיהו ס״ג:ט״ז) כִּי אַתָּה אָבִינוּ.

R. Abba said that Eden itself is called Father-itself originating from the place called Ain (nought)-as we have laid down, that the place from which the Whole begins to take its being is designated both “Thou” and “Father”, as it says: “For thou art our father” (Isa. 63, 16).’

ר’ אֶלְעָזָר אָמַר, כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ, דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְאֶת אִמֶּךָ, דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. אֶת אָבִיךָ, אֶת דַּיְיקָא, לְאַכְלְלָא שְׁכִינְתָּא (דבר אחר עילאה). רַבִּי יְהוּדָה אָמַר, כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ, סְתָם. וְאֶת אִמֶּךָ, סְתָם. דְּהָא כֹּלָּא הֲוָה בְּמִנְיָינָא. אֶת, לְרַבּוֹת כָּל מַה דִּלְעֵילָּא וְתַתָּא.

R. Eleazar applied the words “honour thy father” to the Holy One; “thy mother” to the Community of Israel; and the article eth to the Shekinah. R. Judah, however, held that, as “Father” and “Mother” in this commandment are not particularised, they include all aspects of the Divine, and the article eth between indicates all that is above and all that is below.

רַבִּי יוֹסִי אָמַר, הַאי דְּאָמַר רַבִּי אַבָּא, מֵאֲתָר דְּשָׁארֵי לְאִתְמַשְּׁכָא כֹּלָּא, אִקְרֵי אַתָּה, שַׁפִּיר. דְּהָא אוֹלִיפְנָא, הַהוּא דְּטָמִיר וְלָא אִית בֵּיהּ שֵׁירוּתָא, קָרֵינָן הוּא. מֵאֲתָר (ויקרא ב’, ע”א וע”ב, ר”ץ ע”א) דְּשֵׁירוּתָא אִשְׁתְּכַח, קָרֵינָן אַתָּה. וְאִקְרֵי אָב. וְכֹלָּא חַד. בְּרִיךְ שְׁמֵיהּ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא אָמֵן.

R. Jose referred to R. Abba’s remark that the sphere whence the “river” issues forth is called “Thou”, and confirmed it by reference to the dictum: “What is hidden and has no beginning is designated ‘He’; but the point where it begins to manifest itself is called ‘Thou’ and ‘Father’, and all are one.” Blessed be His name for ever and ever. Amen.

רַבִּי חִזְקִיָּה אָמַר, וַדַּאי כֹּלָּא חַד. כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ, דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְאֶת אִמֶּךָ, דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. דְּהָא תְּנָן, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, כְּתִיב (דברים י״ד:א׳) בָּנִים אַתֶּם לַיְיָ’ אֱלהֵיכֶם, הַהוּא אֲתָר דְּאִקְרֵי בָּנִים. וּבְגִינֵי כַּךְ סְתִימָא דְּמִלָּה, כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ, לְאַכְלְלָא כֹּלָּא, דִּלְעֵילָּא וְתַתָּא. ר’ יִצְחָק אָמַר, לְאַכְלְלָא בֵּיהּ רַבֵּיהּ, דְּהוּא אָעִיל לֵיהּ לְעָלְמָא דְּאָתֵי. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, בִּכְלָלָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הֲוֵי.

Said R. Hezekiah: ‘Verily, they are all one: “honour thy father”, namely the Holy One, blessed be He; “and thy mother”, the Community of Israel. Thus the commandment includes all, both that which is above and that which is below.’ According to R. Isaac, it also includes teachers of the Torah, for they are the means of leading men to eternal life. R. Judah, however, held this to be included in the command to honour the Holy One, blessed be He.

תָּאנָא, בְּהָנֵי חָמֵשׁ אֲמִירָן, כָּלִיל כֹּלָּא. בְּהָנֵי חָמֵשׁ אֲמִירָן, אִתְגְּלִיפוּ חָמֵשׁ אַחֲרָנִין, וַדַּאי חָמֵשׁ גּוֹ חָמֵשׁ. הָא כֵּיצַד. אָנֹכִי יְיָ’ אֱלהֶיךָ, (פ”ד ע”ב) לָקֳבֵל לא תִּרְצַח. דְּתָנֵינָן, (אמר רבי יצחק אמר רבי יהודה) תְּרֵין אִלֵּין, בִּכְלָלָא חֲדָא אִתְּכְּלִילָן, דְּמַאן דְּקָטִיל, אַזְעִיר דְּמוּתָא וְצַלְמָא דְּמָארֵיהּ. דִּכְתִּיב, (בראשית ט׳:ו׳) כִּי בְּצֶלֶם אֱלהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם. וּכְתִיב (יחזקאל א׳:כ״ו) וְעַל דְּמוּת הַכִּסֵּא דְּמוּת כְּמַרְאֵה אָדָם.

We have a dictum that the first five commandments include by implication the other five as well: in other words, in the first five the second five are engraved, five within five. How? Take the first commandment: “I am the Lord thy God.” Does it not include the first of the second five? Indeed it does, for the murderer diminishes the likeness and image of his Master, man having been created “in the image of God”, and it is also written: “And upon the likeness of the throne was the likeness as the appearance of a man upon it” (Ezek. 1, 26).

אָמַר ר’ חִיָּיא, כְּתִיב (בראשיתט) שֹׂפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ וְגו’, (שפך דם האדם) מַאן דְּשָׁפִיךְ דָּמָא, כְּאִלּוּ אַזְעִיר דְּמוּתָא וְצַלְמָא דִּלְעֵילָּא, כְּלוֹמַר, לָא אַזְעַר דְּמוּתָא דָּא, אֶלָּא דְּמוּתָא אַחֲרָא, מַשְׁמַע דִּכְתִּיב שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ. בָּאָדָם עִלָּאָה, מָטֵי הַאי פְּגִימוּתָא, מֵהַהוּא דָּמָא דְּאוֹשִׁיד. מַאי טַעֲמָא. מִשּׁוּם כִּי בְּצֶלֶם אֱלהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם. וּבְגִין כָּךְ, הָא בְּהָא תַּלְיָא.

Said R. Hiya: ‘It is written: “Whoso sheddeth man’s blood, by man shall his blood be shed; for in the image of God made he man” (Gen. 9, 6). He who sheds the blood of a fellow-man is thus considered as diminishing the Divine archetype of man as well. Thus the first commandment, “I am the Lord thy God”, contains the motive for the sixth, “Thou shalt not murder.”

לֹא יִהְיֶה לְךָ, לָקֳבֵל לֹא תִּנְאָף דָּא מְשַׁקֵּר בִּשְׁמָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּאִתְרְשִׁים בֵּיהּ בְּבַר נָשׁ. וּבְדָא, כַּמָּה וְכַמָּה חוֹבִין וְגַזְרִין וְעוֹנָשִׁין, תַּלְיָין. וּמַאן דִּמְשַׁקֵּר בְּהַאי, מְשַׁקֵּר בֵּיהּ בְּמַלְכָּא, דִּכְתִּיב, (הושע ה׳:ז׳) בַּיְיָ’ בָּגָדוּ כִּי בָנִים זָרִים יָלָדוּ. וּכְתִיב לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם, וְהָא בְּהָא תַּלְיָא.

The second commandment, “Thou shalt have no other gods”, contains the motive for the seventh, “Thou shalt not commit adultery”; for the adulterer perfidiously lies against the Name of the Holy One which is impressed upon man, a sin comprising many other sins and entailing corresponding punishments. He who is unfaithful in this is unfaithful towards the King, as it is written: “They have dealt treacherously against the Lord, for they have begotten strange children” (Hos. 5, 7). One is the result of the other.

לֹא תִשָּׂא לָקֳבֵל לא תִגְנוֹב. וּכְתִיב (משלי כ״ט:כ״ד) חוֹלָק עִם גַּנָּב שׂוֹנֵא נַפְשׁוֹ אָלָּה יִשְׁמַע וְלֹא יַגִּיד. וַדַּאי הָא בְּהָא תַּלְיָא, דְּהָא גַּנָּבָא לְדָא אִזְדָּמַן, לְאוּמָאָה בְּשִׁקְרָא. מַאן דְּעָבִיד דָּא, עָבִיד דָּא.

The third commandment, “Thou shalt not take the name of the Lord thy God in vain”, corresponds to the eighth commandment, “Thou shalt not steal.” For a thief is certainly inclined to swear falsely, as it is written: “Whoso is partner with a thief hateth his own soul, he heareth cursing and tells it not” (Prov. 29, 24).

זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת, לָקֳבֵל לא תַעֲנְה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר. דְּאָמַר ר’ יוֹסִי, שַׁבָּת סַהֲדוּתָא אִקְרֵי. וּבָעֵי בַּר נָשׁ לְסַהֲדָא עַל הָא דִּכְתִּיב כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְיָ’ וְגוֹ’. וְשַׁבָּת כְּלָלָא (נ”א סהדותא) דְּכֹלָּא. וְאָמַר ר’ יוֹסִי, מַאי דִּכְתִּיב, (מיכה ז׳:כ׳) תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב, כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר (שמות ל״א:ט״ז) וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת, וּמַאן דְּאַסְהִיד שִׁקְרָא, מְשַׁקֵּר בְּשַׁבָּת, דְּהִיא סַהֲדוּתָא דִּקְשׁוֹט, וּמַאן דִּמְשַׁקֵּר בְּשַׁבָּת, מְשַׁקֵּר בְּאוֹרַיְיתָא כֻּלָּא. וּבְּגִין כָּךְ, הָא בְּהָא תַּלְיָא.

The fourth commandment, “Remember the sabbath day”, corresponds to the ninth, “Thou shalt not bear false witness against thy neighbour”; for, as R. Jose said, the Sabbath is called a witness to God’s creative activity, and man is required to testify to the fact that “in six days the Lord made heaven and earth, etc.” Hence R. Jose said: ‘God has “given truth to Jacob” (Micah 7, 20) in requiring Israel to keep the Sabbath; and he who bears false witness against his neighbour lies against the Sabbath-the witness of truth; and he who lies against the Sabbath lies against the whole Torah.

כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ, לָקֳבֵל לא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ. וְאָמַר ר’ יִצְחָק, כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ, אָבִיךָ מַמָּשׁ. דְּהָא מַאן דְּחָמִיד אִתְּתָא, וְאוֹלִיד בַּר, הַהוּא בַּר אוֹקִיר לְאַחֲרָא, דְּלָא אֲבוּי. וּכְתִיב כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְגוֹ’, לא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ, שָׂדֵהוּ. וּכְתִיב הָכָא, עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר יְיָ’ אֱלהֶיךָ נוֹתֵן לָךְ. הַהוּא דְּיָהַב לָךְ, יְהֵא דִּילָךְ, וְלֹא תַחְמֹד אַחֲרָא. וַדַּאי הָא בְּהָא תַּלְיָא.

The fifth commandment, “Honour thy father and thy mother”, implies also the tenth, “Thou shalt not covet thy neighbour’s wife”; for whosoever has a son born in adultery is “honoured” by him on false pretences. Further, it is written in the fifth commandment “that thy days may be long upon the land which the Lord thy God giveth thee”, as much as to say, “what He gives thee is thine-but covet not what is not thine”. Thus the first five commandments imply the second five.

וְאִלֵּין חָמֵשׁ קַדְמָאֵי, כְּלִילָן חָמֵשׁ אַחֲרָנִין. וּבְגִינֵי כַּךְ, (דברים לג) מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ. דְּכֹלָּא אִתְעָבִיד יְמִינָא. וְעַל דָּא, בַּחֲמִשָּׁה קָלִין אוֹרַיְיתָא אִתְיְיהִיבַת. אָמַר ר’ יְהוּדָה, כֻּלְּהוּ הֲווֹ חָמֵשׁ גּוֹ חָמֵשׁ. לָקֳבְלֵיהוֹן חֲמִשָּׁה חוּמְשֵׁי תּוֹרָה.

Therefore: “From his right hand went a fiery law to them” (Deut. 33, 2); for all was included in the five fingers of the Right Hand. Therefore also was the Torah proclaimed in five voices, corresponding to the five Books of the Torah.’

תָּאנֵי ר’ אֶלְעָזָר, בְּאִלֵּין עֶשֶׂר אֲמִירָן, אִתְגְּלִיפוּ כָּל פִּקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא, גְּזִירִין וְעוֹנָשִׁין. דַּכְיָא וּמְסַאֲבָא. עַנְפִין וְשָׁרָשִׁין. אִילָנִין וּנְטִיעִין. שְׁמַיָּא וְאַרְעָא. יַמָּא וּתְהוֹמֵי. דְּהָא אוֹרַיְיתָא שְׁמָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הֲוִי, מַה שְּׁמָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְגְּלִיף בְּעֶשֶׂר אֲמִירָן, אוּף אוֹרַיְיתָא אִתְגְּלִיפָא בְּעֶשֶׂר אֲמִירָן. אִלֵּין עֶשֶׂר אֲמִירָן אִינּוּן שְׁמָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְאוֹרַיְיתָא כֹּלָּא שְׁמָא חַד הֲוֵי, שְׁמָא קַדִּישָׁא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מַמָּשׁ.

R. Eleazar taught that in the Ten Words (Decalogue) all the other commandments were engraved, with all decrees and punishments, all laws concerning purity and impurity, all the branches and roots, all the trees and plants, heaven and earth, seas and oceans-in fact, all things. For the Torah is the Name of the Holy One, blessed be He. As the Name of the Holy One is engraved in the Ten Words (creative utterances) of Creation, so is the whole Torah engraved in the Ten Words (Decalogue), and these Ten Words are the Name of the Holy One, and the whole Torah is thus one Name, the Holy Name of God Himself.

זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ, דְּמַאן דְּזָכֵי בָּהּ. מַאן דְּזָכֵי בְּאוֹרַיְיתָא, זָכֵי בִּשְׁמָא קַדִּישָׁא. (דקודשא בריך הוא ממש) ר’ יוֹסִי אָמַר, בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מַמָּשׁ זָכֵי, (ס”א וכנסת ישראל) דְּהָא הוּא וּשְׁמֵיהּ חַד הוּא, בְּרִיךְ שְׁמֵיהּ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמִין אָמֵן.

Blessed is he who is worthy of her, the Torah, for he will be worthy of the Holy Name. Said R. Jose: ‘This means that he will be worthy of the Holy One Himself, as He and His Name are one. Blessed be His Name for ever and ever. Amen.’

Yitro, Chapter 29

(שמות כ׳:כ׳) לא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶּסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב. אָמַר ר’ יוֹסִי, (דבר אחר לא גרסינן מאי טעמא. משום דכתיב’) (חגי ב׳:ח׳) לִי הַכֶּסֶף וְלִי הַזָּהָב, אַף עַל גַּב דְּלִי הַכֶּסֶף וְלִי הַזָּהָב, לא תַעֲשׂוּן אִתִּי, אִתִּי: כְּלוֹמַר אוֹתִי.

YE SHALL NOT MAKE WITH ME (iti) GODS OF SILVER, NEITHER SHALL YE MAKE UNTO YOU GODS OF GOLD. R. Jose read iti (with me) as oti (me), and interpreted thus: ‘Although “mine is the silver and mine the gold” (Hag. 2, 8), ye shall not represent Me (oti) in silver and gold.’

אָמַר ר’ יִצְחָק, כְּתִיב (ירמיהו י׳:ו׳) מֵאֵין כָּמוֹךָ יְיָ’ גָּדוֹל אַתָּה וְגָדוֹל שִׁמְךָ בִּגְבוּרָה וְגוֹ’, (גדול אתה וגדול שמך) גָּדוֹל אַתָּה, הַיְינוּ לִי הַכֶּסֶף. וְגָדוֹל שִׁמְךָ בִּגְבוּרָה, הַיְינוּ וְלִי הַזָּהָב. אִלֵּין תְּרֵין גַּוְונִין לָא מִתְחַזְיָין, וְלָא מִתְפָּאֲרָן, בַּר כַּד אִינּוּן גְּלִיפִין בַּאֲתָר חַד, בְּאָן אֲתָר אִתְגְּלִיפוּ. בְּיִשְׂרָאֵל. כָּאן אִתְחָזוּן גַּוְונִין לְאִתְפָּאַרָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (ישעיהו מ״ט:ג׳) יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר.

R. Isaac connected the words, “Mine is the silver and mine the gold”, with the verse: “For as much as there is none like unto thee, O Lord; thou art great and thy name is great in power” (Jer. 10, 7). “Thou art great” corresponds, according to him, to “Mine is the silver”; “and Thy Name is great,’ to “Mine the gold”. These represent the two colours which are only visible in their full beauty when they are engraved in a certain place, namely Israel: “Israel, in whom I am glorified” (Isa. 49, 4).

ר’ יְהוּדָה פָּתַח, (ישעיהו ס״א:י׳) שׂוֹשׂ אָשִׂישׂ בה’ תָּגֵל נַפְשִׁי בֵּאלֹהַי וְגוֹ’, זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, מֵעַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, דְּחֶדְוְותָא וְתַפְנוּקָא דִּלְהוֹן בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דִּכְתִּיב שׂוֹשׂ אָשִׂישׂ בַּיְיָ’. כֵּיוָן דְּאָמַר בַּיְיָ’, אֲמַאי כְּתִיב בֵּאלֹהַי. אֶלָּא הָכִי אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל, אִי בְּרַחֲמֵי אָתֵי עָלָנָא, שׂוֹשׂ אָשִׂישׂ בַּיְיָ’. אִי בְּדִינָא, תָּגֵל נַפְשִׁי בֵּאלהַי.

R. Judah illustrated from the verse: “I greatly rejoice in the Lord, my soul is joyful in my God; for He hath clothed me with the garments of salvation, he hath covered me with the robe of righteousness, as a bridegroom decketh himself with ornaments, and as a bride adorneth herself with her jewels” (Ibid. 61, 10). He said: ‘Blessed are the Israelites above all heathen nations, for that they have their joy in the Lord (TETRAGRAMMATON, signifying Mercy) and their gladness in their God (Elohim, signifying Judgement). Thus does Israel say: “Whether He deals with us in Mercy or in Judgement we rejoice and are glad in Him.”

מַאי טַעְמָא. מִשּׁוּם דְּאִלֵּין בֵּיהּ אִתְגְּלִיפוּ, דִּכְתִּיב, (ישעיהו ס״א:י׳) כִּי הִלְבִּישַׁנִי בִּגְדֵי יֶשַׁע. מַהוּ בִּגְדֵי יֶשַׁע. גַּוְונִין, דְּאִתְגְּלִיפוּ לְאִסְתַּכְּלָא בֵּיהּ. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (שמואל ב כב) יִשְׁעוּ וְגוֹ’ אֶל יְיָ’. יֶשַׁע אִסְתַּכְּלוּתָא הוּא. מַאן דְּבָעֵי לְאִסְתַּכְּלָא בִּי, בִּגְוָונִין דִּילִי יִסְתָּכַּל. מַאי טַעֲמָא. מִשּׁוּם דִּכְתִּיב, (ישעיהו ס״א:י׳) מְעִיל צְדָקָה יְעָטָנִי, צְדָקָה מַמָּשׁ, דִּגְוָונִין בֵּיהּ אִתְגְּלִיפוּ. כֶּחָתָן יְכַהֵן פְּאֵר, הָא גַּוְונָא חַד. וְכַכַּלָּה תַּעְדֶּה כֵּלֶיהָ, הָא גַּוְונָא אַחֲרָא. וְכַד גַּוְונִין מִתְחַבְּרָן, בֵּיהּ שַׁעֲתָא אִתְחַזְיָין, וְכֻלְּהוּ תְּאִיבִין לְאַחֲזָאָה, וּלְאִסְתַּכְּלָא בֵּיהּ.

For these two attributes belong to His essential Being, as indicated by the words, “He hath clothed me with the garments of salvation (yesha)”, namely with the garments consisting of colours in which one can have a perception, a beholding, of Him (shaah=to look). He says: “He who would behold Me must behold My colours (the attributes of Mercy and Justice).” And these two colours are indicated by the words, “as a bridegroom decketh himself with ornaments, and as a bride adorneth herself with her jewels”. When these two colours are united their glory is such that all are aflame to behold their beauty.’

ר’ יוֹסִי אָמַר, שׂוֹשׂ אָשִׂישׂ בַּיְיָ’, תְּרֵין חֶדְוָון. בַּיְיָ’: בְּרַחֲמֵי. תָּגֵל נַפְשִׁי, הָא (חד חדוה) בְּדִינָא. אָמַר ר’ יְהוּדָה, בְּכֹלָּא חֶדְוָה עַל חֶדְוָה. וְחֶדְוָה דְּצִיּוֹן, זַמִּין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאַחְדָּאָה לְיִשְׂרָאֵל, בְּחֶדְוָותָא יַתִּיר מִכֹּלָּא, דִּכְתִּיב, (ישעיהו ל״ה:י׳) וּפְדוּיֵי יְיָ’ יְשׁוּבוּן וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה וְגו’, וּפְדוּיֵי יְיָ’ יְשׁוּבוּן, הָא חַד. וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה, הָא תְּרֵי. וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם, הָא תְּלַת. שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּ, הָא אַרְבַּע. לָקֳבְלֵיהוֹן דְּאַרְבַּע זִמְנִין דְּאִתְפְּזָרוּ יִשְׂרָאֵל בֵּינֵי עֲמַמְיָא. וּכְדֵין כְּתִיב (ישעיהו י״ב:ד׳) וַאֲמַרְתֶּם בַּיּוֹם הַהוּא הוֹדוּ לַיְיָ’ קִרְאוּ בִשְׁמוֹ וְגוֹ’.

R. Jose said that two kinds of joy are referred to in the words, “I greatly rejoice in the Lord”, and one in the words, “my soul is joyful in my God”. Said R. Judah: ‘In each there is joy upon joy, but the joy which the Holy One shall vouchsafe unto Israel in the future will excel them all: “And the ransomed of the Lord shall return, and come to Zion with songs and everlasting joy upon their heads; they shall obtain joy and gladness” (Isa. 35, 10). “They shall return”; “they shall come with songs”; “everlasting joy upon their heads”; “they shall obtain joy and gladness”-the fourfold glad tidings corresponding to the four exiles of Israel among the nations (Egyptian, Assyrian, Babylonian, Roman). Therefore: “Ye shall say in that day, Praise the Lord, call upon his name, declare his doings among the peoples” (Isa. 12, 4).’

Yitro, Chapter 30

וַיְדַבֵּר אֱלהִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. כָּל הַדְּבָרִים, כְּלָלָא דָּא, הוּא כְּלָלָא דְּכֹלָּא, כְּלָלָא דִּלְעֵילָּא וְתַתָּא.

וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. כָּל הַדְּבָרִים – כְּלָל זֶה הוּא כְּלָל שֶׁל הַכֹּל, כְּלָל שֶׁל מַעְלָה וּמַטָּה.

אָנֹכִי, רָזָא דְּעָלְמָא עִלָּאָה, בְּרָזָא דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא יה”ו. אָנֹכִי, אִתְגַּלְיָא וְאִתְגְּנִיז. אִתְגַּלְיָא בְּרָזָא קַדִּישָׁא דְּכֻרְסְיָיא, דְּסִיהֲרָא קַיְּימָא בִּשְׁלִימוּ כַּחֲדָא, כַּד שִׁמְשָׁא שַׁלְטָא, וְסִיהֲרָא אִתְנְהִירַת, וְלֵית לָהּ שְׁבָחָא, בַּר שְׁבָחָא דִּנְהוֹרָא דְּנָהִיר עָלָּה.

אָנֹכִי, סוֹד שֶׁל הָעוֹלָם הָעֶלְיוֹן בְּסוֹד הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ יה”ו. אָנֹכִי, נִגְלֶה וְנִגְנָז, נִגְלֶה בְּסוֹד קָדוֹשׁ שֶׁל הַכִּסֵּא, שֶׁהַלְּבָנָה עוֹמֶדֶת בִּשְׁלֵמוּת כְּאֶחָד, כְּשֶׁהַשֶּׁמֶשׁ שׁוֹלֵט וְהַלְּבָנָה מְאִירָה, וְאֵין לָהּ שֶׁבַח פְּרָט לַשֶּׁבַח שֶׁל הָאוֹר שֶׁמֵּאִיר עָלֶיהָ.

אָנֹכִי, בְּאַשְׁלְמוּת רָזִין דִּשְׁלִימוּ דְּכוּרְסְיָּיא לְתַתָּא, וְאִסְתָּלָּקוּ חֵיוָן קַדִּישִׁין, וְאִיהִי אִתְתַּקְנַת בְּתִקּוּנָהָא. וְכַד אִיהִי שַׁפִּירָא בְּחֵיזוּ, וּבַעֲלָהּ אָתֵי לְגַבָּהָא, כְּדֵין אִקְרֵי אָנֹכִי.

אָנֹכִי, בְּהַשְׁלָמַת סוֹדוֹת שֶׁל שְׁלֵמוּת שֶׁל הַכִּסֵּא לְמַטָּה, וְהִתְעַלּוּ הַחַיּוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת, וְהִיא הִתְתַּקְּנָה בְּתִקּוּנֶיהָ. וּכְשֶׁהִיא יָפָה לְמַרְאֶה וּבַעְלָהּ בָּא אֵלֶיהָ, אָז נִקְרֵאת אָנֹכִי.

אָנֹכִי, רָזָא דְּכֹלָּא כַּחֲדָא, בִּכְלָלָא דְּכָל אַתְוָון, בִּשְׁבִילֵי אוֹרַיְיתָא, דְּנַפְקוּ מִגּוֹ רָזָא עִלָּאָה, בְּהַאי אָנֹכִי, תַּלְיָין רָזִין עִלָּאִין וְתַתָּאִין. אָנֹכִי, רָזָא לְמֵיהָב אֲגָר טָב לְצַדִּיקַיָּא, דְּקָא מְחַכָּן לֵיהּ וְנַטְרֵי פִּקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא, בְּהַאי, אִית לוֹן בִּטְחוֹנָא כַּדְקָא חֲזִי לְעָלְמָא דְּאָתֵי, וְסִימָנִיךְ (בראשית מ״א:מ״ד) אֲנִי פַרְעֹה.

אָנֹכִי, סוֹד שֶׁל הַכֹּל כְּאֶחָד, בַּכְּלָל שֶׁל כָּל הָאוֹתִיּוֹת בִּשְׁבִילֵי הַתּוֹרָה שֶׁיָּצְאוּ מִתּוֹךְ סוֹד עֶלְיוֹן. בָּאָנֹכִי הַזֶּה תְּלוּיִים עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים. אָנֹכִי, סוֹד לָתֵת שָׂכָר טוֹב לַצַּדִּיקִים שֶׁמְּחַכִּים לוֹ וְשׁוֹמְרִים אֶת מִצְווֹת הַתּוֹרָה, בָּזֶה יֵשׁ לָהֶם בִּטָּחוֹן כָּרָאוּי לָעוֹלָם הַבָּא, וְסִימָנְךְ – אֲנִי פַרְעֹה.

אָנֹכִי וְלֹא יִהְיֶה לְךָ, אִתְּמַר בְּרָזָא דְּאוֹרַיְיתָא, וְדָא אִיהוּ זָכוֹר וְשָׁמוֹר. אָנֹכִי, רָזָא סְתִימָא וְגָנִיז, בְּכָל אִינּוּן דַּרְגִּין דְּעָלְמָא עִלָּאָה, בִּכְלָלָא חֲדָא. וְכֵיוָן דְּאִתְּמַר אָנֹכִי, אִתְחַבַּר כֹּלָּא כַּחֲדָא, בְּרָזָא חֲדָא.

אָנֹכִי וְלֹא יִהְיֶה לְךְ נֶאֱמַר בְּסוֹד הַתּוֹרָה, וְזֶהוּ זָכוֹר וְשָׁמוֹר. אָנֹכִי, סוֹד נִסְתָּר וְגָנוּז בְּכָל אוֹתָן דְּרָגוֹת שֶׁל הָעוֹלָם הָעֶלְיוֹן בִּכְלָל אֶחָד. וְכֵיוָן שֶׁנֶּאֱמַר אָנֹכִי, הִתְחַבֵּר הַכֹּל כְּאֶחָד, בְּסוֹד אֶחָד.

אָנֹכִי, רָזָא דִּתְרֵין כֻּרְסְוָון. אֲנִי יְיָ דְכוּרְסְיָא אַחֲרָא (נ”א אני כורסייא חדא. כ’, כורסייא אחרא עלאה.)

אָנֹכִי, סוֹד שֶׁל שְׁנֵי כִּסְאוֹת. אֲנִי ה’ – שֶׁל כִּסֵּא אַחֵר. (אני כסא אחד. כ’ כסא אחר עליון).

אָנֹכִי, דְּקָא אִתְדָּכֵי מַקְדְּשָׁא, וְנוּכְרָאָה לָא אִתְקְרַב בַּהֲדֵיהּ, וּמַקְדְּשָׁא נָהִיר בִּלְחוֹדוֹי, דְּקָא אִתְבַּטַּל בְּהַהִיא שַׁעֲתָא יֵצֶר הָרַע מֵעָלְמָא, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִסְתַּלָּק בִּיקָרֵיהּ בִּלְחוֹדוֹי, וּכְדֵין אִתְּמַר אָנֹכִי יְיָ’ אֱלֹהֶיךָ. רָזָא שְׁלִים, בִּשְׁמָא קַדִּישָׁא. א’: לְיַחֲדָא רָזָא דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא בְּדַרְגּוֹי, לְמֶהֱוֵי חַד. בְּגִין דְרָזָא דִּילֵיהּ אִיהוּ ו’. נ’: רָזָא לְמִדְחַל מִּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּלְמִנְדַּע דְּאִית דִּין וְאִית דַּיָּין, וְאִית אֲגָר טָב לְצַדִּיקַיָּיא וּפוּרְעָנוּת לְרַשִׁיעַיָּא, בְּגִין דְרָזָא דִּילֵיהּ ה’ תַּתָּאָה.

אָנֹכִי, שֶׁכְּשֶׁנִּטְהָר הַמִּקְדָּשׁ וְנָכְרִי לֹא יִקְרַב אֵלָיו וְהַמִּקְדָּשׁ מֵאִיר לְבַדּוֹ, שֶׁהֲרֵי הִתְבַּטֵּל בְּאוֹתָהּ שָׁעָה יֵצֶר הָרָע מִן הָעוֹלָם, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִתְעַלָּה בִּכְבוֹדוֹ לְבַדּוֹ, וְאָז נֶאֱמַר אָנֹכִי ה’ אֱלֹהֶיךְ. סוֹד שָׁלֵם בַּשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ. א’ – לְיַחֵד סוֹד הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ בְּדַרְגוֹתָיו לִהְיוֹת אֶחָד, מִשּׁוּם שֶׁסּוֹדוֹ הוּא ו’. נ’ – סוֹד לִירָא מִן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְלָדַעַת שֶׁיֵּשׁ דִּין וְיֵשׁ דַּיָּן, וְיֵשׁ שָׂכָר טוֹב לַצַּדִּיקִים וּפֻרְעָנוּת לָרְשָׁעִים, מִשּׁוּם שֶׁהַסּוֹד שֶׁלּוֹ ה’ תַּחְתּוֹנָה.

כ’: לְקַדְּשָׁא שְׁמָא קַדִּישָׁא בְּכָל יוֹמָא, לְאִתְקַדְּשָׁא בְּדַרְגִּין קַדִּישִׁין, וּלְצַלָּאָה צְלוֹתָא לְגַבֵּיהּ בְּכָל זִמְנָא, לְאִסְתַּלְּקָא כִּתְרָא עִלָּאָה, רָזָא דְּכוּרְסְיָּיא עִלָּאָה, עַל גַּבֵּי חִיוָון עִלָּאִין, כְּדְקָא יֵאוֹת, וְרָזָא דִּילֵיהּ ה’ עִלָּאָה.

כ’, ’ לְקַדֵּשׁ אֶת הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ בְּכָל יוֹם, וּלְהִתְקַדֵּשׁ בִּדְרָגוֹת קְדוֹשׁוֹת, וּלְהִתְפַּלֵּל אֵלָיו תְּפִלָּה בְּכָל זְמַן לְהַעֲלוֹת הַכֶּתֶר הָעֶלְיוֹן, סוֹד שֶׁל הַכִּסֵּא הָעֶלְיוֹן עַל גַּבֵּי הַחַיּוֹת הָעֶלְיוֹנוֹת כָּרָאוּי, וְהַסּוֹד שֶׁלּוֹ ה’ עֶלְיוֹנָה.

י’: לְאִשְׁתַּדְּלָא בְּאוֹרַיְיתָא יְמָמָא וְלֵילֵי, וּלְמִגְזַר גְּזִירוּ, בְּרָזָא לִתְמַנְיָא יוֹמִין, וּלְקַדְּשָׁא בֻּכְרָא. וּלְאַנָּחָא תְּפִילִין וְצִיצִית וּמְזוּזָה. וּלְמִמְסַר נַפְשָׁא לְגַבֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּלְאִתְדַּבְּקָא בֵּיהּ. אִלֵּין אִינּוּן תְּרֵיסַר פִּקּוּדִין עִלָּאִין, דִּכְלִילָן רל”ו פִּקּוּדִין אַחֲרָנִין דְּאִינּוּן בְּרָזָא דְּאָנֹכִי, כְּלָלָא דְּזָכוֹר. וְאָת דָּא, לָא אִתְחַלָּף בְּאֲתָר אַחֲרָא דָּא, בְּגִין דְּאִיהִי י’, רָזָא עִלָּאָה, כְּלָלָא דְּאוֹרַיְיתָא, וּבְאִלֵּין תְּרֵיסַר, אִית תְּרֵיסַר מְכִילִין דְּרַחֲמֵי, דְּתַלְיָין מִנַּיְיהוּ, וְחַד דְּשַׁלְטָא לְמֶהֱוֵי תְּלֵיסַר.

י’, ’ לְהִשְׁתַּדֵּל בַּתּוֹרָה יוֹמָם וָלַיְלָה, וְלָמוּל מִילָה בְּסוֹד לִשְׁמֹנָה יָמִים, וּלְקַדֵּשׁ הַבְּכוֹר, וּלְהָנִיחַ תְּפִלִּין וְצִיצִית וּמְזוּזָה, וְלִמְסֹר אֶת הַנֶּפֶשׁ לַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא, וּלְהִדָּבֵק בּוֹ. אֵלֶּה הֵן שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מִצְווֹת עֶלְיוֹנוֹת שֶׁכּוֹלְלוֹת מָאתַיִם שְׁלֹשִׁים וְשֵׁשׁ מִצְווֹת אֲחֵרוֹת שֶׁהֵן בַּסּוֹד שֶׁל אָנֹכִי, כְּלָל שֶׁל זָכוֹר. וְאוֹת זוֹ לֹא מִתְחַלֶּפֶת בְּמָקוֹם אַחֵר, זֶה מִשּׁוּם שֶׁהִיא י’, סוֹד עֶלְיוֹן, כְּלָל שֶׁל הַתּוֹרָה, וּבִשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה הַלָּלוּ יֵשׁ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מִדּוֹת הָרַחֲמִים שֶׁתְּלוּיוֹת מֵהֶם, וְאַחַת שֶׁשּׁוֹלֶטֶת לִהְיוֹת שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה.

לֹא יִהְיֶה לְךָ, רָזָא דְּשָׁמוֹר, בִּתְלַת מְאָה וְשִׁתִּין וְחָמֵשׁ פִּקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא. ל’: רָזָא דְּלָא לְמֵיהַב יְקָר וּרְבוּ לֶאֱלָהָא אַחֲרָא. ל’: מִגֲדְּלָא דְּפָרַח וְסָלִיק בַּאֲוִירָא, דְּלָא יִסְטֵי לִבָּא, לְמִבְנֵי לָהּ לֶאֱלָהָא אַחֲרָא, כְּמָה דְּאִית רָזָא, דְּבוֹנֶא מִגֲדְּלָא. (לאלהא אחרא) ל’: דְּלָא לְמִפְנִי בְּדִיּוּקְנָא דְּעֲבוֹדָה זָרָה, דְּלָא לְהַרְהַרָא אֲבַתְרָהָא, דְּלָא לְסַגְּדָא, וְלָא לְאַכְפְיָא גַּרְמֵיהּ לֶאֱלָהָא אַחֲרָא.

לֹא יִהְיֶה לְךְ, סוֹד שֶׁל שָׁמוֹר בִּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת שִׁשִּׁים וְחָמֵשׁ מִצְווֹת הַתּוֹרָה. ל’ – סוֹד שֶׁלֹּא לָתֵת כָּבוֹד וּגְדֻלָּה לֵאלוֹהַּ אַחֵר, ל’ – מִגְדָּל שֶׁפּוֹרֵחַ וְעוֹלֶה בָּאֲוִיר, שֶׁלֹּא יִסְטֶה הַלֵּב לִבְנוֹת לֵאלוֹהַּ אַחֵר, כְּמוֹ שֶׁיֵּשׁ סוֹד שֶׁל בּוֹנֵה מִגְדָּל (לאלוה אחר). ל’ – שֶׁלֹּא לִפְנוֹת בִּדְיוֹקָן שֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁלֹּא לְהַרְהֵר אַחֲרֶיהָ, שֶׁלֹּא לְהִשְׁתַּחֲווֹת וְלֹא לִכְפּוֹת עַצְמוֹ לֵאלוֹהַּ אַחֵר.

א’: דְּלָא לְחַלְּפָא יִחוּדָא דְּמָרֵיהּ, בְּגִין טַעֲוָון אַחֲרָנִין. א’: דְּלָא לְהַרְהַרָא דְּאִית אֱלָהָא אַחֲרָא בַּר מִנֵּיהּ. א’: דְּלָא לְמִסְטֵי בָּתַר בִּידִין וּדְכוּרוֹ, בְּרָזָא דְּדִיּוּקְנָא דְּאָדָם, וְלָא בְּדִיּוּקְנָא אַחֲרָא. א’: דְּלָא לְמִשְׁאַל מִן מֵתַיָּיא, וְלָא לְמֶעְבַּד חַרְשִׁין. א’: דְּלָא יוֹמֵי בְּפוּמוֹי, בִּשְׁמָא דֶּאֱלָהָא אַחֲרָא. עַד הָכָא, תְּרֵיסַר אַחֲרָנִין, דְּאִינּוּן פִּקּוּדֵי שָׁמוֹר. וּבְאִלֵּין תְּרֵיסָר, תַּלְיָין תְּלַת מְאָה וְחַמְשִׁין וּתְלַת פִּקּוּדֵי דְּשָׁמוֹר אַחֲרָנִין, דִּכְלִילָן בְּאִלֵּין תְּרֵיסַר, וְרָזָא דָּא אָנֹכִי.

שֶׁלֹּא לִסְטוֹת אַחַר אוֹב וְיִדְּעוֹנִי בְּסוֹד שֶׁל דְּמוּת אָדָם, וְלֹא בִּדְמוּת אַחֶרֶת. א’: שֶׁלֹּא לִשְׁאֹל מִן הַמֵּתִים וְלֹא לַעֲשׂוֹת כְּשָׁפִים. א’: שֶׁלֹּא יִשָּׁבַע בְּפִיו בְּשֵׁם שֶׁל אֱלוֹהַּ אַחֵר. עַד כָּאן שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲחֵרוֹת שֶׁהֵם מִצְווֹת שָׁמוֹר, וּבַשְּׁתֵּים עֶשְׂרֵה הַלָּלוּ תְּלוּיוֹת שְׁלֹשׁ מֵאוֹת חֲמִשִּׁים וְשָׁלֹשׁ מִצְווֹת שֶׁל שָׁמוֹר אֲחֵרוֹת שֶׁכְּלוּלוֹת בַּשְּׁתֵּים עֶשְׂרֵה הַלָּלוּ, וְסוֹד זֶה אָנֹכִי.

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, תּוּ תָּנֵינָן, אָנֹכִי כְּלָלָא דְּעֵילָּא וְתַתָּא, כְּלָלָא דְּעִלָּאִין וְתַתָּאִין, כְּלָלָא דְּחֵיוָן קַדִּישִׁין, דִּכְלִילָן בֵּיהּ, כֹּלָּא הוּא בְּרָזָא דְּאָנֹכִי. לֹא יִהְיֶה לְךָ לְתַתָּא, רָזָא דִּתְרֵיסָר חֵיוָן תַּתָּאִין.

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, עוֹד שָׁנִינוּ, אָנֹכִי – כְּלָל שֶׁל מַעְלָה וּמַטָּה, כְּלָל שֶׁל עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים, כְּלָל שֶׁל חַיּוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת שֶׁכְּלוּלוֹת בּוֹ, הַכֹּל הוּא בְּסוֹד שֶׁל אָנֹכִי. לֹא יִהְיֶה לְךְ – לְמַטָּה, סוֹד שֶׁל שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה הַחַיּוֹת הַתַּחְתּוֹנוֹת.

לֹא תַּעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל. פִּסְלוּ מֵהַהוּא אֲתָר עִלָּאָה, מֵהַהוּא אֲתָר קַדִּישָׁא. פֶסֶל. פְּסוֹלֶת דִּקְדוּשָׁא דְּאִיהוּ רָזָא דְּטַעֲוָא אַחֲרָא. וְרָזָא דָּא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (יחזקאל א׳:ד׳) וָאֵרֶא וְהִנִּה רוּחַ סְעָרָה בָּאָה מִן הַצָּפוֹן וְגוֹ’. וְכָל תְּמוּנָה הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (יחזקאל א׳:ד׳) וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת. כִּי אָנֹכִי יְיָ’ אֱלֹהֶיךָ, בְּגִין לְאַתְעֲרָא לִבָּא לְגַבֵּי עֵילָּא, וְלָא לְנַחְתָּא לְתַתָּא וְלָא לְמִקְרַב לִתְרַע בֵּיתָא. אֵל קַנָּא, דְּקִנְאָה אִיהוּ בְּהַהוּא אֲתָר.

לֹא תַעֲשֶׂה לְךְ פֶסֶל. נִפְסְלוּ מֵאוֹתוֹ מָקוֹם עֶלְיוֹן, מֵאוֹתוֹ מָקוֹם קָדוֹשׁ. פֶּסֶל – פְּסֹלֶת שֶׁל קְדֻשָּׁה, שֶׁהוּא סוֹד שֶׁל אֱלִיל אַחֵר, וְסוֹד זֶה כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל א) וָאֵרֶא וְהִנֵּה רוּחַ סְעָרָה בָּאָה מִן הַצָּפוֹן וְגוֹ’. וְכָל תְּמוּנָה, זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (שמות ט) וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת. כִּי אָנֹכִי ה’ אֱלֹהֶיךְ, כְּדֵי לְעוֹרֵר אֶת הַלֵּב לְמַעְלָה וְלֹא לָרֶדֶת לְמַטָּה, וְלֹא לִקְרַב לְשַׁעַר הַבַּיִת אֵל קַנָּא, שֶׁהַקִּנְאָה הִיא בְּאוֹתוֹ מָקוֹם.

וְרָזָא דָּא, (משלי ל׳:כ״א) תַּחַת שָׁלשׁ רָגְזָה אֶרֶץ. וְאִיהוּ לא תַּעֲשֶׂה לְךָ, חַד. פֶסֶל, תְּרֵין. וְכָל תְּמוּנָה, תְּלַת. וְאֶרֶץ דָּא, עַל דָּא אִתְרְגִיזַת.

וְסוֹד זֶה – (משליל) תַּחַת שָׁלוֹשׁ רָגְזָה אֶרֶץ. וְהוּא, לֹא תַעֲשֶׂה לְךְ – אֶחָד. פֶסֶל – שְׁנַיִם. וְכָל תְּמוּנָה – שָׁלֹשׁ. וִאֶרֶץ זוֹ עַל זֶה הִיא הִתְרַגְּזָה.

(שמות כ׳:ה׳) פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים. אִלָנָא חֲדָא, דְּאִינְצִיב חֲדָא, וּתְרֵין זִמְנִין, וּתְלַת זִמְנִין, וְאַרְבַּע זִמְנִין, וְאִתְפְּקַד עַל חוֹבֵי קַדְמָאֵי, אָב וּבֶן. שְׁלִישִׁי וּרְבִיעִי חַד הוּא כַּד לָא אִתְתַּקַּן, וְלָא חָיִישׁ לְאִתְתַּקְנָא, וְכֵן בְּהִפּוּכָא דְּדָא, לְאִילָנָא דְּאִיהוּ אִתְתַּקַּן כַּדְקָא חֲזִי, וְקָאִים עַל קִיוּמֵיהּ (נ”א כדין) וְעוֹשֶׂה חֶסֶד וְגוֹ’.

פֹּקֵֹד עֲון אָבוֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים. אִילָן אֶחָד שֶׁנִּנְטַע פַּעַם וּפַעֲמַיִם וְשָׁלֹשׁ פְּעָמִים וְאַרְבַּע פְּעָמִים, וְנִפְקַד עַל חֲטָאִים רִאשׁוֹנִים אָב וּבֵן. שְׁלִישִׁי וּרְבִיעִי אֶחָד הוּא כְּשֶׁלֹּא הִתְתַּקֵּן וְלֹא חָשַׁשׁ לְהִתְתַּקֵּן, וְכֵן בַּהִפּוּךְ שֶׁל זֶה, לְאִילָן שֶׁהִתְתַּקֵּן כָּרָאוּי וְעוֹמֵד עַל קִיּוּמוֹ (אז) וְעוֹשֶׂה חֶסֶד וְגוֹ’.

Yitro, Chapter 31

(שמות כ) לא תִשָּׂא, רָזָא דָּא הָא אוּקְמוּהָ חַבְרַיָּיא. בְּגִין דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כַּד שָׁתִיל עָלְמָא, אַטְבַּע גּוֹ תְּהוֹמֵי, צְרוֹרָא חֲדָא, חֲקִיקָא בִּשְׁמָא קַדִּישָׁא, וְאַטְבַּע לָהּ לְגוֹ תְּהוֹמָא. וְכַד מַיָּא בָּעָאן לְסַלְּקָא, חָמָאן רָזָא דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא, חָקִיק עַל הַהוּא צְרוֹרָא, וְתַיְיבִין וּמִשְׁתַּקְּעִין, וְהַדְרִין לַאֲחוֹרָא, וּשְׁמָא דָּא קַיְּימָא עַד יוֹמָא דָּא, גּוֹ תְּהוֹמָא.

לֹא תִשָּׂא. אֶת הַסּוֹד הַזֶּה הֲרֵי בֵּאֲרוּ הַחֲבֵרִים, מִשּׁוּם שֶׁכְּשֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שָׁתַל אֶת הָעוֹלָם, הִטְבִּיעַ בְּתוֹךְ הַתְּהוֹמוֹת צְרוֹר אֶחָד חָקוּק בַּשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ, וְהִטְבִּיעַ אוֹתוֹ בְּתוֹךְ הַתְּהוֹם, וּכְשֶׁהַמַּיִם רוֹצִים לַעֲלוֹת, הֵם רוֹאִים אֶת סוֹד הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ חָקוּק עַל אוֹתוֹ צְרוֹר, וְשָׁבִים וְנִשְׁקָעִים וְחוֹזְרִים לְאָחוֹר, וְהַשֵּׁם הַזֶּה עוֹמֵד עַד הַיּוֹם הַזֶּה בְּתוֹךְ הַתְּהוֹם.

וּבְשַׁעֲתָא דְּאוֹמִין בְּנֵי נָשָׁא עַל קְשׁוֹט, בְּקִיּוּמָא דִּקְשׁוֹט, הַהוּא צְרוֹרָא סַלְּקָא, וּמְקַבְּלָא הַהוּא אוֹמָאָה, וְאַהְדָּר וְאִתְקַיַּים עַל תְּהוֹמָא, וְעָלְמָא אִתְקַיַּים, וְהַהוּא אוֹמָאָה דִּקְשׁוֹט קַיָּים עָלְמָא.

וּבְשָׁעָה שֶׁנִּשְׁבָּעִים בְּנֵי אָדָם עַל אֱמֶת, בְּקִיּוּם שֶׁל אֱמֶת, אוֹתוֹ הַצְּרוֹר עוֹלֶה וּמְקַבֵּל אֶת אוֹתָהּ שְׁבוּעָה, וְחוֹזֵר וּמִתְקַיֵּם עַל הַתְּהוֹם וְהָעוֹלָם מִתְקַיֵּם, וְאוֹתָהּ שְׁבוּעַת אֱמֶת עוֹמֶדֶת לְעוֹלָם.

וּבְשַׁעֲתָא דְּאוֹמוּ בְּנֵי נָשָׁא אוֹמָאָה לְשַׁקְּרָא, הַהוּא צְרוֹרָא סַלְּקָא לְקַבְּלָא לָהּ לְהַהִיא אוֹמָאָה, כֵּיוָן דְּחָזֵי דְּאִיהוּ דְּשִׁקְרָא. כְּדֵין הַהוּא צְרוֹרָא דְּהֲוָה סָלִיק, תָּב לַאֲחוֹרָא, וּמַיִין אַזְלִין וְשָׁטִין, וְאַתְוָון דְּהַהוּא צְרוֹרָא, פַּרְחָן גּוֹ תְּהוֹמֵי, וְאִתְבַּדְּרָן, וּבָעָאן מַיָּא לְסַלְּקָא לְחַפְיָיא עָלְמָא, וּלְאַהְדָּרָא לֵיהּ כְּמִלְּקַדְּמִין.

וּבְשָׁעָה שֶׁנִּשְׁבָּעִים בְּנֵי אָדָם שְׁבוּעָה לַשֶּׁקֶר, אוֹתוֹ הַצְּרוֹר עוֹלֶה לְקַבֵּל אֶת אוֹתָהּ שְׁבוּעָה. כֵּיוָן שֶׁרוֹאֶה שֶׁהוּא שֶׁקֶר, אָז אוֹתוֹ צְרוֹר שֶׁהָיָה עוֹלֶה שָׁב לְאָחוֹר, וְהַמַּיִם הוֹלְכִים וְשָׁטִים, וְהָאוֹתִיּוֹת שֶׁל אוֹתוֹ צְרוֹר פּוֹרְחוֹת לְתוֹךְ הַתְּהוֹמוֹת וּמִתְפַּזְּרוֹת, וְרוֹצִים הַמַּיִם לְכַסּוֹת אֶת הָעוֹלָם וּלְהַחֲזִירוֹ כְּמוֹ מִקֹּדֶם.

עַד דְּזַמִּין (נ”א דרמיז) קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, לְחַד מְמָנָא, יְעַזְרִיאֵ”ל, דִּי מְמָנָא עַל שִׁבְעִין מַפְתְּחָן, בְּרָזָא דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא, וְעָאל לְגַבֵּיהּ דְּהַהוּא צְרוֹרָא, וְחָקִיק בֵּיהּ אַתְוָון כְּמִלְקַדְּמִין, וּכְדֵין אִתְקָיָּים עָלְמָא, וְאָהַדְרוּ מַיִין לְדוּכְתַיְיהוּ. (נ”א דההוא צרורא ורגיש להו לאתוון דשמא קדישא וחקיק להו כמלקדמין ואהדרו מיין לדוכתייהו וכדין אתקיים עלמא) וְעַל דָּא כְּתִיב לא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה’ אֱלהֶיךָ לַשָּׁוְא.

עֵד שֶׁמַּזְמִין (שרומז) הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִמְמֻנֶּה אֶחָד, יְעַזְרִיאֵ”ל, שֶׁמְּמֻנֶּה עַל שִׁבְעִים מַפְתְּחוֹת בַּסּוֹד שֶׁל הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ, וְנִכְנָס לְאוֹתוֹ צְרוֹר, וְחוֹקֵק בּוֹ אוֹתִיּוֹת כְּמוֹ מִקֹּדֶם, וְאָז מִתְקַיֵּם הָעוֹלָם וְחוֹזְרִים הַמַּיִם לִמְקוֹמָם, (שאותו צרור ומרגיש את האותיות של השם הקדוש וחוקק אותן כבתחלה, וחוזרים המים למקומם, ואז מתקים העולם) וְעַל זֶה כָּתוּב לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה’ אֱלֹהֶיךְ לַשָּׁוְא.

רעיא מהימנא פִּקּוּדָא י”ב, לְאוֹמָאָה בִּשְׁמֵיהּ בְּאֹרַח קְשׁוֹט. וּמַאן דְּאוֹמֵי שְׁבוּעָה, הוּא כָּלִיל גַּרְמֵיהּ, בְּאִינּוּן ז’ דַּרְגִּין עִלָּאִין, דִּשְׁמָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְכְּלִיל בְּהוּ. וְהָא שִׁיתָא אִינּוּן. הַהוּא בַּר נָשׁ דְּאוֹמֵי אוֹמָאָה דִּקְשׁוֹט עַל פִּי בֵּית דִּין, כָּלִיל גַּרְמֵיהּ בְּהוּ, וְהוּא שְׁבִיעָאָה, לְקַיְּימָא שְׁמָא קַדִּישָׁא בְּדוּכְתֵּיהּ. ועַל דָּא כְּתִיב, (דברים ו׳:י״ג) וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ. וּמַאן דְּאוֹמֵי אוֹמָאָה לְמַגְּנָא וּלְשַקְּרָא, גָּרִים לְהַהוּא אֲתָר דְּלָא יִתְקָיָּים בְּדוּכְתֵּיהּ.

מִצְוָה י”ב – לְהִשָּׁבַע בִּשְׁמוֹ בְּדֶרֶךְ אֱמֶת. וּמִי שֶׁנִּשְׁבָּע שְׁבוּעָה הוּא כּוֹלֵל אֶת עַצְמוֹ בְּאוֹתָן שֶׁבַע דְּרָגוֹת עֶלְיוֹנוֹת שֶׁהַשֵּׁם שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִכְלָל בָּהֶן. וַהֲרֵי הֵם שֵׁשׁ. אוֹתוֹ אָדָם שֶׁנִּשְׁבָּע שְׁבוּעַת אֱמֶת עַל פִּי בֵּית דִּין, כּוֹלֵל אֶת עַצְמוֹ בָּהֶן, וְהוּא שְׁבִיעִי לְקַיֵּם אֶת הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ בִּמְקוֹמוֹ, וְעַל כֵּן כָּתוּב וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ. וּמִי שֶׁנִּשְׁבָּע שְׁבוּעָה לְחִנָּם וְלַשֶּׁקֶר, גּוֹרֵם לְאוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁלֹּא יִתְקַיֵּם בִּמְקוֹמוֹ.

אוֹמָאָה לְקַיְּימָא פִּקּוּדָא דְּמָארֵיהּ, דָּא אִיהוּ שְׁבוּעָה דִּקְשׁוֹט, כַּד הַהוּא יִצֶּר הָרָע מְקַטְרֵג לְבַר נָשׁ, וּמְפַתֶּה לֵיהּ לְמֶעְבַּר עַל פִּקּוּדָא דְּמָארֵיהּ. דָּא אִיהוּ אוֹמָאָה דְּמָארֵיהּ אִשְׁתְּבַּח בֵּיהּ, וְאִצְּטְרִיךְ לֵיהּ לְבַר נָשׁ לְאוּמָאָה בְּמָארֵיהּ עַל דָּא, ואִיהוּ שְׁבָחָא דִּילֵיהּ. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מִשְׁתְּבַּח בֵּיהּ. כְּגוֹן בּוֹעַז, דִּכְתִּיב, (רות ג׳:י״ג) חַי יְיָ’ שִׁכְבִי עַד הַבֹּקֶר. הָא יִצֶּר הָרָע הֲוָה מְקַטְרֵג לֵיהּ, ואוֹמֵי עַל דָּא.

שְׁבוּעָה לְקַיֵּם מִצְוַת רִבּוֹנוֹ – זוֹהִי שְׁבוּעַת אֱמֶת, כְּשֶׁאוֹתוֹ יֵצֶר הָרָע מְקַטְרֵג לָאָדָם וּמְפַתֶּה אוֹתוֹ לַעֲבֹר עַל מִצְוַת רִבּוֹנוֹ. זוֹהִי שְׁבוּעָה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִשְׁתַּבֵּחַ בּוֹ, וְצָרִיךְ לָאָדָם לְהִשָּׁבַע בְּרִבּוֹנוֹ עַל זֶה, וְהוּא שִׁבְחוֹ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִשְׁתַּבֵּחַ בּוֹ, כְּמוֹ בֹּעַז, שֶׁכָּתוּב חַי ה’ שִׁכְבִי עַד הַבֹּקֶר. שֶׁהֲרֵי יֵצֶר הָרָע הָיָה מְקַטְרֵג לוֹ, וְנִשְׁבַּע עַל זֶה.

נֶדֶר אִיהוּ לְעֵילָּא, ואִינּוּן חַיֵּי מַלְכָּא, רָזָא דְּרמ”ח שַׁיְיפִין, וּתְרִיסַר קְטִירִין, כְּחוּשְׁבָּן ונֶדֶ”ר. וְעַל דָּא חָמִיר מִשְּׁבוּעָה. חַיֵּי דְּמַלְכָּא אִלֵּין, דְּיָהִיב חַיִּין לְכָל אִלֵּין שַׁיְיפִין, ואִקְרוּן הָכִי בְּגִין אִינּוּן חַיִּין, וְאִינּוּן חַיִּין נַחְתִּין מֵעֵילָּא לְתַתָּא. לְהַהוּא מְקורָא דְּחַיּין. וּמֵהַהוּא מְקורָא נַחְתִּין לְתַתָּא, לְכָל אִינּוּן שַׁיְיפִין.

נֶדֶר הוּא לְמַעְלָה, וְהֵם חַיֵּי הַמֶּלֶךְ, סוֹד שֶׁל רמ”ח אֵיבָרִים וּשְׁנֵים עָשָׂר קְשָׁרִים כְּחֶשְׁבּוֹן וְנֶדֶ”ר. וְעַל זֶה חָמוּר מִשְּׁבוּעָה. חַיֵּי הַמֶּלֶךְ אֵלֶּה, שֶׁנּוֹתֵן חַיִּים לְכָל הָאֵיבָרִים הַלָּלוּ, וְנִקְרָאִים כָּךְ בִּשְׁבִיל אוֹתָם חַיִּים, וְאוֹתָם חַיִּים יוֹרְדִים מִמַּעְלָה לְמַטָּה, לְאוֹתוֹ מְקוֹר הַחַיִּים, וּמֵאוֹתוֹ מָקוֹר יוֹרְדִים לְמַטָּה לְכָל אוֹתָם אֵיבָרִים.

שְׁבוּעָה לְקַיְּימָא דַּרְגָּא דִּלְתַתָּא, רָזָא דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא. ודָא אִקְרֵי מֶלֶךְ עַצְּמוֹ, דְּרוּחָא עִלָּאָה וְגוּפָא דִּילֵיהּ, לְמִשְׁרֵי בְּגַוִּיהּ, וּלְדַיְּירָא בֵּיהּ, בְּרוּחָא דְּשַׁארֵי גּוֹ גּוּפָא. וְעַל דָא אִקְרֵי מֶלֶךְ עַצְּמוֹ דְרוּחָא עִילָאָה תַּאִיבָה דִּילֵיה לְמִשְׁרֵי בְּגָוִיה עַצְּמוֹ דְהַהוּא דְסַתִּיר לְעֵילָא. וּבְגִין כַּךְ, מַאן דְּאוֹמֵי בִּקְשׁוֹט, הוּא מְקַיֵּים לְהַהוּא אֲתָר, וְכַד קָאֵי הַאי אֲתָר מְקוּיָים, מְקַיֵּים כָּל עָלְמָא. נֶדֶר שַׁרְיָא עַל כֹּלָּא, עַל מִצְּוָה, וְעַל רְשׁוּתָא דְּלָאו הָכִי בִּשְׁבוּעָה, והָכִי אוּקְמוּהָ חַבְרַיָּיא. (ע”כ רעיא מהימנא) (פקודא י”ג לאתעסקא בפריה ורביה וכו’ עד בכל סטרין. ומשם תלך ויקרא מ”ג ע”ב וביום השמיני)

שְׁבוּעָה לְקַיֵּם דַּרְגָּה שֶׁלְּמַטָּה, סוֹד הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ. וְזֶה נִקְרָא מֶלֶךְ עַצְמוֹ, שֶׁל רוּחַ עֶלְיוֹנָה וְגוּף שֶׁלּוֹ, לִשְׁרוֹת בְּתוֹכוֹ וְלָדוּר בּוֹ כְּמוֹ הָרוּחַ שֶׁשּׁוֹרָה בְּתוֹךְ הַגּוּף, וְעַל זֶה נִקְרָא מֶלֶךְ עַצְמוֹ, שֶׁרוּחַ עֶלְיוֹנָה הִשְׁתּוֹקְקוּת שֶׁלָּהּ לִשְׁרוֹת בְּתוֹכוֹ עַצְמוֹ שֶׁל הַהוּא הַנִּסְתָּר לְמַעְלָה. וּמִשּׁוּם כָּךְ מִי שֶׁנִּשְׁבָּע בֶּאֱמֶת, הוּא מְקַיֵּם אֶת אוֹתוֹ מָקוֹם, וּכְשֶׁעוֹמֵד הַמָּקוֹם הַזֶּה מְקֻיָּם, מְקַיֵּם אֶת כָּל הָעוֹלָם. הַנֶּדֶר שׁוֹרֶה עַל הַכֹּל, עַל מִצְוָה, וְעַל רְשׁוּת שֶׁלֹּא כָּךְ בִּשְׁבוּעָה, וְכָךְ פֵּרְשׁוּהָ הַחֲבֵרִים.

Yitro, Chapter 32

(שמות כ׳:ח׳) זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ דָּא אִיהוּ רָזָא דִּבְרִית קַדִּישָׁא. וּבְגִין דִּבְּהַאי בְּרִית קַיְימִין כָּל מְקוֹרִין דְּשַׁיְיפֵי גּוּפָא, וְאִיהוּ כָּלַל כֹּלָּא. כְּגַוְונָא, דָּא שַׁבָּת אִיהוּ כְּלָלָא דְּאוֹרַיְיתָא, וְכָל רָזִין דְּאוֹרַיְיתָא בֵּיהּ תַּלְיָין, וְקִיּוּמָא דְּשַׁבָּת, כְּקִיּוּמָא דְּכָל אוֹרַיְיתָא, מַאן דְּנָטִיר שַׁבָּת, כְּאִילּוּ נָטִיר אוֹרַיְיתָא כֻּלָּא.

זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ, זֶהוּ סוֹד שֶׁל הַבְּרִית הַקָּדוֹשׁ. וּמִשּׁוּם שֶׁבִּבְרִית זוֹ עוֹמְדִים כָּל הַמְּקוֹרוֹת שֶׁל אֵיבְרֵי הַגּוּף וְהוּא כְּלַל הַכֹּל, כְּמוֹ זֶה שַׁבָּת הִיא כְּלָל שֶׁל הַתּוֹרָה, וְכָל סוֹדוֹת הַתּוֹרָה תְּלוּיִים בָּהּ, וְקִיּוּם שֶׁל הַשַּׁבָּת כְּמוֹ קִיּוּם שֶׁל כָּל הַתּוֹרָה. מִי שֶׁשּׁוֹמֵר שַׁבָּת כְּאִלּוּ שָׁמַר אֶת כָּל הַתּוֹרָה.

רעיא מהימנא פִּקּוּדָא כ”ד, לְמֶהֱוִי דָּכִיר יוֹם הַשַּׁבָּת, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. רָזָא דְּשַׁבָּת, הָא אוֹקִימְנָא בְּכָל אִינּוּן דּוּכְתֵּי, יוֹמָא דּוּכְרָנָא דְּנַיְיחָא דְּעָלְמָא וְאִיהוּ כְּלָלָא דְּאוֹרַיְיתָא. וּמַאן דְּנָטִיר שַׁבָּת, כְּאִילּוּ נָטִיר אוֹרַיְיתָא כֹּלָּא. וְהָא אִתְּמַר, דּוּכְרָנָא דְּשַׁבָּת, לְקַדְּשָׁא לֵיהּ בְּכָל זִינֵי קִדוּשִׁין. מַאן דְּאִדְכַּר לְמַלְכָּא, אִצְּטְרִיךְ לְבָרְכָא לֵיהּ, מַאן דְּאִדְכַּר שַׁבָּת, צָּרִיךְ לְקַדְּשָׁא לֵיהּ וְהָא אִתְּמַר.

מִצְוָה כ”ד – לִהְיוֹת זוֹכֵר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. סוֹד שֶׁל שַׁבָּת, הֲרֵי בֵּאַרְנוּ בְּכָל אוֹתָם מְקוֹמוֹת, יוֹם זִכָּרוֹן שֶׁל מְנוּחָה שֶׁל הָעוֹלָם, וְהוּא כְּלָל שֶׁל הַתּוֹרָה. וּמִי שֶׁשּׁוֹמֵר שַׁבָּת כְּאִלּוּ שָׁמַר כָּל הַתּוֹרָה. וַהֲרֵי נִתְבָּאֵר, זִכָּרוֹן שֶׁל שַׁבָּת לְקַדֵּשׁ אוֹתָהּ בְּכָל מִינֵי קִדּוּשִׁים. מִי שֶׁמַּזְכִּיר אֶת הַמֶּלֶךְ, צָרִיךְ לְבָרֵךְ אוֹתוֹ. מִי שֶׁמַּזְכִּיר שַׁבָּת, צָרִיךְ לְבָרֵךְ אוֹתָהּ, וַהֲרֵי נִתְבָּאֵר.

זָכוֹר לִדְכוּרָא אִיהוּ. שָׁמוֹר אִיהוּ לְנוּקְבָּא. (ודא בלא פרודא) יוֹם שַׁבָּת, רָזָא דְּכָל מְהֵימָנוּתָא, דְּתַלְיָא מֵרֵישָׁא עִלָּאָה, עַד סוֹפָא דְּכָל דַּרְגִּין, שַׁבָּת אִיהוּ כֹּלָּא.

זָכוֹר הוּא לְזָכָר. שָׁמוֹר הוּא לִנְקֵבָה. (וזהבליפרוד) יוֹם שַׁבָּת הַסּוֹד שֶׁל כָּל הָאֱמוּנָה, שֶׁתְּלוּיָה מֵהָרֹאשׁ הָעֶלְיוֹן עַד סוֹף כָּל הַדְּרָגוֹת, שַׁבָּת הִיא הַכֹּל.

תְּלַת דַּרְגִּין אִינּוּן, וְכֻלְּהוּ אִקְרוּן שַׁבָּת. שַׁבָּת עִלָּאָה. שַׁבָּת דְּיוֹמָא. שַׁבָּת דְּלֵילְיָא. וְכֻלְּהוּ חַד וְאִקְרֵי כֹּלָּא שַׁבָּת. וְכָל חַד, כַּד אִיהוּ שַׁלְטָא, נָטִיל לְחַבְרוֹי, וְזָמִין לוֹן בַּהֲדֵיהּ, בְּהַהוּא שׁוּלְטָנוּ דִּילֵיהּ. וְכַד הַאי אָתֵי לְעָלְמָא, כֻּלְּהוּ אַתְיָין וּזְמִינִין בַּהֲדֵיהּ.

שָׁלש דְּרָגוֹת הֵן, וְכֻלָּן נִקְרָאוֹת שַׁבָּת. שַׁבָּת עֶלְיוֹנָה. שַׁבַּת שֶׁל הַיּוֹם. שַׁבָּת שֶׁל הַלַּיְלָה. וְכֻלָּן אַחַת, וְהַכֹּל נִקְרָא שַׁבָּת. וְכָל אַחַת כְּשֶׁהִיא שׁוֹלֶטֶת, לוֹקַחַת אֶת חַבְרוֹתֶיהָ וּמַזְמִינָה אוֹתָן עִמָּהּ בְּאוֹתוֹ הַשִּׁלְטוֹן שֶׁלָּהּ. וּכְשֶׁזֶּה בָּא לָעוֹלָם, כֻּלָּם בָּאִים וּמְזֻמָּנִים עִמּוֹ.

כַּד אָתֵי לֵילְיָא, זַמִין בַּהֲדֵיהּ לְשַׁבָּת דִּימָמָא, וְזַמִין לֵיהּ בְּהֵיכָלֵיהּ, וְאִתְטָמַּר בַּהֲדֵיהּ. כֵּיוָן דְהַאי אַתְיָא, שַׁבָּת עִלָּאָה אִתְמְשָׁךְ עָלֵיהּ, וכֻלְּהוּ גְּנִיזִין בְּהֵיכְלָא דְּלֵילְיָא וּבְגִין דָּא סְעוּדָתָא דְּלֵילְיָא חָמוּר מִבְּיְמָמָא (ס”א כדביממא.)

כְּשֶׁבָּא הַלַּיְלָה, מַזְמִין עִמּוֹ שַׁבָּת שֶׁל הַיּוֹם, וּמַזְמִין אוֹתוֹ לְהֵיכָלוֹ וּמִסְתַּתֵּר עִמּוֹ. כֵּיוָן שֶׁזֶּה בָּא, שַׁבָּת הָעֶלְיוֹנָה נִמְשֶׁכֶת עָלֶיהָ, וְכֻלָּם גְּנוּזִים בַּהֵיכָל שֶׁל הַלַּיְלָה, וּמִשּׁוּם כָּךְ סְעוּדַת הַלַּיְלָה חֲמוּרָה מִבַּיּוֹם (כמו של היום).

כַּד אָתֵי יְמָמָא, זַמִין בַּהֲדֵיהּ לִתְרֵין אִלֵּין אַחֲרָנִין, דַּרְגָּא עִלָּאָה וְדַרְגָּא תַּתָּאָה, דָּא דְּאַנְהִיר לֵיהּ, וְדָא דְּאִתְנְהִיר מִנִיהּ. וְכֹלָּא כַּחֲדָא אִקְרֵי שַׁבָּת, וְשַׁלְטִין בְּיוֹמָא דְּשַׁבָּת. וְאִלֵּין תְּלַת דַּרְגִּין, אִינּוּן כְּלָלָא ורָזָא דְּכָל אוֹרַיְיתָא, תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב, נְבִיאִים וּכְתוּבִים. מַאן דְּנָטִיר שַׁבָּת, נָטִיר אוֹרַיְיתָא כֻּלָּא.

כְּשֶׁבָּא הַיּוֹם, מַזְמִין עִמּוֹ אֶת שְׁתֵּי הָאֲחֵרוֹת הַלָּלוּ – דַּרְגָּה עֶלְיוֹנָה וְדַרְגָּה תַּחְתּוֹנָה, זוֹ שֶׁמְּאִירָה לָהּ וְזוֹ שֶׁנְּאוֹרָה מִמֶּנָּה, וְכֻלָּן כְּאַחַת נִקְרָאוֹת שַׁבָּת, וְשׁוֹלְטוֹת בְּיוֹם שַׁבָּת. וּשְׁלֹשׁ הַדְּרָגוֹת הַלָּלוּ הֵן כְּלָל וְסוֹד שֶׁל כָּל הַתּוֹרָה, תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב, נְבִיאִים וּכְתוּבִים. מִי שֶׁשּׁוֹמֵר שַׁבָּת, שׁוֹמֵר אֶת כָּל הַתּוֹרָה.

Yitro, Chapter 33

תְּרֵין מַרְגְּלָן אִינּוּן, וחַד סִיכָתָא בַּהֲדַיְיהוּ, בְּגַוַּויְיהוּ, דְּקָאִים בֵּין הַאי וּבֵין הַאי. מַרְגְּלָא עִלָּאָה לֵית בֵּיהּ גּוָֹון, לֵית בֵּהּ חֵיזוּ בְּאִתְגַּלְּיָיא.

שְׁתֵּי מַרְגָּלִיּוֹת הֵן, וְיָתֵד אֶחָד עִמָּן בְּתוֹכָן שֶׁעוֹמֵד בֵּין זוֹ וּבֵין זוֹ. הַמַּרְגָּלִית הָעֶלְיוֹנָה אֵין בָּהּ גָּוֶן, וְאֵין בָּהּ מַרְאֶה בְּהִתְגַּלּוּת.

הַאי מַרְגְּלָא, כַּד שָׁאֲרִי לְאִתְגַּלְיָיא, נַהֲרִין, ז’ אַתְוָון גְּלִיפִין, בַּלְטִין וְנֹצְּצִּין וּבְקָעִין בְּקִיעִין וקַסְטִירִין, ונַהֲרִין כָּל חַד וְחָד. וְאִינּוּן ז’ אַתְוָון, אִינּוּן תְּרֵין שְׁמָהָן מְחֻקָּקִין בְּהַהוּא מַרְגְּלָא. וּבְיוֹמָא דְּשַׁבָּת, נָצְּצִּין וְנָהֲרִין, וּפַתְחִין פִּתְחִין, וְנַפְקֵי וְשַׁלְטֵי. וְאִינּוּן אהי”ה יה”ו, מִתְנָצְּצֵּי אַתְוָון, וּבִנְצִּיצּוּ דִּלְהוֹן, עָאלִין דָּא בְּדָא, וְנַהֲרִין דָּא בְּדָא.

הַמַּרְגָּלִית הַזּוֹ, כְּשֶׁמַּתְחִילָה לְהִתְגַּלּוֹת, מְאִירוֹת שֶׁבַע אוֹתִיּוֹת חֲקוּקוֹת בּוֹלְטוֹת וְנוֹצְצוֹת, וּבוֹקְעוֹת בְּקָעִים וְהֵיכָלוֹת וּמְאִירִים כָּל אֶחָד וְאֶחָד, וְאוֹתָן שֶׁבַע הָאוֹתִיּוֹת הֵן שְׁנֵי שֵׁמוֹת חֲקוּקִים בְּאוֹתָהּ הַמַּרְגָּלִית, וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת נוֹצְצִים וּמְאִירִים, וּפוֹתְחִים פְּתָחִים וְיוֹצְאִים וְשׁוֹלְטִים. וְאוֹתָם אהי”ה יה”ו, מִתְנוֹצְצוֹת הָאוֹתִיּוֹת, וּבָאוֹתִיּוֹת שֶׁלָּהֶן נִכְנָסוֹת זוֹ בָּזוֹ וּמְאִירוֹת זוֹ בָּזוֹ.

וְכַד עָאלִין דָּא בְּדָא, נָהֲרִין דָּא מִגּוֹ דָּא, בִּתְרֵין גַּוונִין. חַד גּוָֹון חִוָּור, וְחַד גּוָֹון סוּמָק. וּמֵאִינּוּן תְּרֵין גַּוונִין, אִתְעֲבִידוּ תְּרֵין שְׁמָהָן אַחֲרָנִין, עַד דְּסַלְּקִין אַתְוון לְשֶׁבַע שְׁמָהָן.

וּכְשֶׁנִּכְנָסוֹת זוֹ בָּזוֹ, הֵן מְאִירוֹת זוֹ מִתּוֹךְ זוֹ בִּשְׁנֵי גְוָנִים. גָּוֶן אֶחָד לָבָן וְגָוֶן אֶחָד אָדם. וּמֵאוֹתָם שְׁנֵי גְוָנִים נַעֲשִׂים שְׁנֵי שֵׁמוֹת אֲחֵרִים, עַד שֶׁעוֹלוֹת הָאוֹתִיּוֹת לְשִׁבְעָה שֵׁמוֹת.

א’ נָפִיק וְנָצִּיץ, ועָאל בְּאָת ו’, ונָהֲרִין תַּרְוַויְיהוּ, בִּתְרֵין גַּוְונִין, ואִינּוּן תְּרֵין שְׁמָהָן, חַד אִקְרֵי ידו”ד, וְחַד אִקְרֵי אֵ”ל, וְנַהֲרִין כַּחֲדָא. ה’ נָפִיק ונָצִּיץ, וְעָאל בְּאָת ה’ וְנָהֲרִין תַּרְוַויְיהוּ, בִּתְרֵין גַּוְונִין, וְאִינּוּן תְּרֵין שְׁמָהָן, חַד אִקְרֵי יֶדוִֹד רָזָא דֶּאֱלֹהִים. וְחַד אִקְרֵי אֱלהִים. וְנָהֲרִין כַּחֲדָא. י’ עָאל בְּי’, וְנַהֲרִין וּנְצִּיצִּין כַּחֲדָא, וְעָאלוּ דָּא בְּדָא, וְנַהֲרִין תַּרְוַויְיהוּ, גְּלִיפִין מְחֻקְּקָן כַּחֲדָא, וְאִינּוּן זַקְפָן רֵישָׁא, נְהִירִין מְנַצְּצִּין עַנְפִּין סַלְּקִין מֵהַאי סִטְרָא, וּמֵהַאי סִטְרָא, ואִינּוּן חַד סָרֵי עַנְפִּין.

א’ יּוצּא וְנוֹצֵץ, וְנִכְנַס בָּאוֹת ו’, וּמְאִירִים שְׁנֵיהֶם בִּשְׁנֵי גְוָנִים. וְאוֹתָם שְׁנֵי שֵׁמוֹת, אֶחָד נִקְרָא יְהֹוָ”ה, וְאֶחָד נִקְרָא אֵ”ל, וּמְאִירִים כְּאֶחָד. ה’ יוֹצֵאת וְנוֹצֶצֶת, וְנִכְנֶסֶת בָּאוֹת ה’, וּמְאִירוֹת שְׁתֵּיהֶם בִּשְׁנֵי גְוָנִים, וְאוֹתָם שְׁנֵי שֵׁמוֹת, אֶחָד נִקְרָא יֶהֹוִה, סוֹד שֶׁל אֱלֹהִים, וְאֶחָד נִקְרָא אֱלֹהִים, וּמְאִירִים כְּאֶחָד. י’ נִכְנֶסֶת בְּי’, וּמְאִירוֹת וְנוֹצְצוֹת כְּאַחַת, וְנִכְנָסוֹת זוֹ בָּזוֹ וּמְאִירוֹת שְׁתֵּיהֶן, חֲקִיקוֹת חֲקוּקוֹת כְּאַחַת, וְהֵן זוֹקְפוֹת רֹאשׁ, מְאִירוֹת וְנוֹצְצוֹת, הָעֲנָפִים עוֹלִים מִן הַצַּד הַזֶּה וּמִן הַצַּד הַזֶּה, וְהֵם אַחַד עָשָׂר עֲנָפִים.

וְאִלֵּין תְּרֵין אַתְוָון דְּנַהֲרָן, מִתְחַבְּקָן דָּא בְּדָא, אִינּוּן יְדוֹ”ד יְדוֹ”ד מצּפץ מצּפץ, בְּרָזָא דִּתְלֵיסָר מְכִילָן דְּרַחֲמֵי. וְאִלֵּין תְּרֵין אַתְוון, כַּד עָאלִין דָּא בְּדָא, וְכַד מִתְחַבְּקָן דָּא בְּדָא, (וכד מתדבקן דא בדא) זַקְפִין רֵישָׁא, ונָהֲרָן וּמְנַצְּצָּן עַל כֹּלָּא, בְּאִינּוּן חַד סָרֵי עַנְפִּין, דְּנָפְקִין בְּכָל סְטָר.

וּשְׁתֵּי הָאוֹתִיּוֹת הַלָּלוּ שֶׁמְּאִירוֹת, מִתְחַבְּקוֹת זוֹ בָּזוֹ, הֵן יְהֹוָ”ה יְהֹוָ”ה מצפץ מצפץ, בְּסוֹד שֶׁל שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִדּוֹת הָרַחֲמִים. וּשְׁתֵּי הָאוֹתִיּוֹת הַלָּלוּ, כְּשֶׁהֵן נִכְנָסוֹת זוֹ בָּזוֹ וּכְשֶׁמִּתְחַבְּקוֹת זוֹ בָּזוֹ, (וכשגדבקות זו בזו) זוֹקְפוֹת רֹאשָׁן וּמְאִירוֹת וְנוֹצְצוֹת עַל הַכֹּל בְּאוֹתָם אַחַד עָשָׂר הָעֲנָפִים שֶׁיּוֹצְאִים בְּכָל צַד.

ה’ דְּאִשְׁתְּאַר, אִיהִי סַלְּקָא בִּשְׁמָא חַד, לְאִתְחַבְּרָא בַּהֲדַיְיהוּ, ואִיהִי אֲדֹנָי. וְכָל אִלֵּין שְׁמָהָן, בַּלְטִין וְנֹצְּצִּין וְנַפְקֵי וְשַׁלְטֵי בְּהַאי יוֹמָא. כֵּיוָן דְּאִלֵּין שַׁלְטֵי, נָפַק הַהוּא מַרְגְּלָא עִלָּאָה, בָּלְטָא מְנַצְּצָּא. וּמִגּוֹ נְצִּיצּוּ דִּילָהּ, לָא אִתְחָזִי בָּהּ גּוָֹון.

ה’ שֶׁנִּשְׁאֲרָה, הִיא עוֹלָה בְּשֵׁם אֶחָד לְהִתְחַבֵּר עִמָּם, וְהִיא אֲדנָי. וְכָל הַשֵּׁמוֹת הַלָּלוּ בּוֹלְטִים וְנוֹצְצִים וְיוֹצְאִים וְשׁוֹלְטִים בַּיּוֹם הַזֶּה. כֵּיוָן שֶׁאֵלֶּה שׁוֹלְטִים, יוֹצֵאת אוֹתָהּ הַמַּרְגָּלִית הָעֶלְיוֹנָה בּוֹלֶטֶת נוֹצֶצֶת, וּמִתּוֹךְ הַהִתְנוֹצְצוּת שֶׁלָּהּ לֹא נִרְאֶה בָּהּ גָּוֶן.

כַּד נָפְקָא, בָּטַשׁ בְּאִלֵּין שְׁמָהָן, חַד שְׁמָא מִנַּיְיהוּ אֲדֹנָי, דְּאִיהוּ שְׁבִיעָאָה, מִתְעַטְרָא ועָאל בְּמַרְגְּלָא תַּתָּאָה, וְאִתְיְישָׁב שְׁמָא אַחֲרָא תְּחוֹתֵיהּ, וְאִיהוּ י”ה. וְאִסְתְּחַר הַהוּא מַרְגְּלָא עִלָּאָה בֵּיהּ, וּמִתְעַטְרָא הַהוּא נְצִּיצּוּ דְּנָצִּיץ, בְּהַאי שְׁמָא.

כְּשֶׁיּוֹצֵאת, מַכָּה בַּשֵּׁמוֹת הַלָּלוּ. שֵׁם אֶחָד מֵהֶם אֲדנָ”י, שֶׁהוּא שְׁבִיעִי, מִתְעַטֵּר וְנִכְנָס לַמַּרְגָּלִית הַתַּחְתּוֹנָה, וּמִתְיַשֵּׁב שֵׁם אַחֵר תַּחְתָּיו, וְהוּא י”ה. וּמֻקֶּפֶת בּוֹ אוֹתָהּ הַמַּרְגָּלִית הָעֶלְיוֹנָה, וּמִתְעַטֶּרֶת אוֹתָהּ הַהִתְנוֹצְצוּת שֶׁנּוֹצֶצֶת בַּשֵּׁם הַזֶּה.

לְבָתַר דְכָנִישׁ (נ”א דבטש) בְּהָנֵי שְׁמָהָן, נָפְקִין מִינַיְיהוּ שִׁבְעִים עַנְפִּין לְכָל סְטָר, וּמִתְחַבְּרָן כֻּלְּהוּ כַּחֲדָא, וְאִתְעָבִיד רְתִיכָא וְכֻרְסְיָיא חֲדָא, לְהַהוּא מַרְגְּלָא עִלָּאָה, ושָׁלְטָא בְּעִטְרוֹי, מַלְכָּא בְּכֻרְסְיָיא, בְּיוֹמָא דָּא, וְחַדֵּי כֹּלָּא. כֵּיוָן דְּחַדֵּי כֹּלָּא, יָתִיב מַלְכָּא עַל כֻּרְסְיָיא, וְסַלִיק בְּשִׁבְעִין עַנְפִּין כֻּרְסְיָיא, כִּדְקָאמְרַן.

אַחַר שֶׁהִתְכַּנְּסָה בַּשֵּׁמוֹת הַלָּלוּ, יוֹצְאִים מֵהֶם שִׁבְעִים עֲנָפִים לְכָל צַד, וּמִתְחַבְּרִים כֻּלָּם כְּאֶחָד, וְנַעֲשֵׂית מֶרְכָּבָה וְכִסֵּא אֶחָד לְאוֹתָהּ הַמַּרְגָּלִית הָעֶלְיוֹנָה, וְשׁוֹלֶטֶת בְּעַטְרוֹתֶיהָ, מֶלֶךְ בְּכִסֵּא בַּיּוֹם הַזֶּה, וְהַכֹּל שְׂמֵחִים. כֵּיוָן שֶׁכֻּלָּם שְׂמֵחִים, יוֹשֵׁב הַמֶּלֶךְ עַל הַכִּסֵּא, וְעוֹלֶה בְּשִׁבְעִים עֲנָפִים הַכִּסֵּא, כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ.

וְאִינּוּן תְּרֵין (תרומה קל”ב ע”א) אַתְוָון, סַלְּקִין וְנַחְתִּין, וְנָהֲרִין וּמִתְעַטְרִין אַתְוון כ”ב, (ס”א בכ”ב אתוון) כְּלָלָא דְּאוֹרַיְיתָא. בַּטְשֵׁי בִּתְרֵי (קל”ב ע”א) אַתְוָון קַדְמָאֵי, וְסַלְקֵי לְחָד, בְּשִׁית שְׁבָטִין, וּלְחַד בְּשִׁית שְׁבָטִין אַחֲרָנִין. וְאִלֵּין אִינּוּן י”ב שְׁבָטִין דְּיִשְׂרָאֵל עִלָּאָה.

וְאוֹתָן שְׁתֵּי הָאוֹתִיּוֹת עוֹלוֹת וְיוֹרְדוֹת, וּמְאִירוֹת וּמִתְעַטְּרוֹת כ”ב אוֹתִיּוֹת (בכ”ב אותיות), כְּלָל שֶׁל הַתּוֹרָה, מַכּוֹת בִּשְׁתֵּי הָאוֹתִיּוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת וְעוֹלוֹת לְאֶחָד בְּשִׁשָּׁה שְׁבָטִים, וּלְאֶחָד בְּשִׁשָּׁה שְׁבָטִים אֲחֵרִים, וְאֵלֶּה הֵם שְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל הָעֶלְיוֹן.

תּוּ, אִלֵּין תְּרִין אַתְוון, (נ”א קדמאי סלקין) סַלְּקִין ונַחְתִּין, וּבַטְשֵׁי בִּתְרֵין אַתְוון, דְּסוֹפָא דכ”ב אַתְוון. וסַלְקֵי, חַד בְּחָמֵשׁ דַּרְגִּין, וְחַד בְּחָמֵשׁ דַּרְגִּין. וְאִלֵּין עֶשֶׂר אֲמִירָן (ס”א לשכללא) לְאַכְלְלָא לְכ”ב אַתְוון, י”ב שְׁבָטִין בִּתְרִין אַתְוון, (ס”א קדמאי) כְּלָלָא דְּאוֹרַיְיתָא וָעֶשֶׁר אֲמִירָן דִּתְרֵין אַתְוון דְּסוֹפָא, הָא כ”ב אַתְוָון, דְּסוֹפָא דְּאוֹרַיְיתָא. ורָזָא דָּא, יָרִית מַרְגְּלָא עִלָּאָה, בְּהַהוּא כֻּרְסְיָיא דְּע”ב, ונָהֲרִין כ”ב אַתְוָון.

עוֹד, שְׁתֵּי הָאוֹתִיּוֹת הַלָּלוּ (ראשונותעולות) עוֹלוֹת וְיוֹרְדוֹת וּמַכּוֹת בִּשְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת שֶׁל סוֹף כ”ב הָאוֹתִיּוֹת. וְעוֹלוֹת אַחַת בְּחָמֵשׁ דְּרָגוֹת, וְאַחַת בְּחָמֵשׁ דְּרָגוֹת. וְעֶשֶׂר הָאֲמִירוֹת הַלָּלוּ (לתקן) לִכְלֹל לְכ”ב אוֹתִיּוֹת. י”ב שְׁבָטִים בִּשְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת (ראשונות), כְּלָל שֶׁל הַתּוֹרָה וְעֶשֶׂר אֲמִירוֹת שֶׁל שְׁתֵּי הָאוֹתִיּוֹת שֶׁבַּסּוֹף – הֲרֵי כ”ב אוֹתִיּוֹת שֶׁל סוֹף הַתּוֹרָה. וְסוֹד זֶה יוֹרֶשֶׁת הַמַּרְגָּלִית הָעֶלְיוֹנָה בְּאוֹתוֹ כִּסֵּא שֶׁל ע”ב, וּמְאִירוֹת כ”ב אוֹתִיּוֹת.

מַרְגְּלָא תַּתָּאָה, בְּשַׁעֲתָא דְּיָתִיב מַרְגְּלָא עִלָּאָה בְּהַהוּא כּוּרְסְיָיא דְּע”ב, ונַהֲרִין כ”ב אַתְוון. כְּדֵין הַהוּא מַרְגְּלָא תַּתָּאָה דְּהוּא בְּחָשׁוֹכָא, מִסְתַּכֵּל בְּהַהוּא נְהִירוּ, בְּחֵילָא דְּתּוּקְפָּא דְּאִינּוּן אַתְוון, דְּאִתְרְשִׁים בְּהוֹן, דְּאִקְרוּן אֲדֹנָי, וּכְדֵין אִתְנְהִיר וְסָלִיק הַהוּא נְהוֹרָא, וְנָטִיל כָּל אִינּוּן כ”ב אַתְוון עִלָּאִין, ושָׁאִיב לוֹן הַהוּא מַרְגְּלָא בְּגַוִּיהּ, וְנָהִיר נְהִירוּ דְּנָצִּיץ לְע”ב עֵיבָר.

הַמַּרְגָּלִית הַתַּחְתּוֹנָה, בְּשָׁעָה שֶׁיּוֹשֶׁבֶת הַמַּרְגָּלִית הָעֶלְיוֹנָה בְּאוֹתוֹ הַכִּסֵּא שֶׁל ע”ב וּמְאִירוֹת כ”ב אוֹתִיּוֹת, אָז אוֹתָהּ הַמַּרְגָּלִית הַתַּחְתּוֹנָה שֶׁהִיא בַּחֲשֵׁכָה מִסְתַּכֶּלֶת בְּאוֹתוֹ הָאוֹר, בְּכֹחַ שֶׁל תֹּקֶף שֶׁל אוֹתָן הָאוֹתִיּוֹת שֶׁנִּרְשְׁמָה בָהֶן, שֶׁנִּקְרְאוּ אֲדנָי, וְאָז מֵאִיר וְעוֹלֶה אוֹתוֹ הָאוֹר, וְנוֹטֵל כָּל אוֹתָן כ”ב אוֹתִיּוֹת עֶלְיוֹנוֹת, וְשׁוֹאֶבֶת אוֹתָן אוֹתָהּ הַמַּרְגָּלִית לְתוֹכָהּ, וּמֵאִיר אוֹר שֶׁנּוֹצֵץ לְע”ב עֲבָרִים.

כֵּיוָן דְּהַאי מַרְגְּלָא, נָצִּיץ ושָׁאִיב לְאִינוּן אַתְוָון בַּהֲדָהּ, כְּדֵין מַרְגְּלָא עִלָּאָה אִתְמְשַׁךְ בַּהֲדַיְיהוּ, וְאִתְדַּבָּק מַרְגְּלָא בְּמַרְגְּלָא, והֲוִי כֹּלָּא חַד. וְדָא אִיהוּ רָזָא חֲדָא דְּתוּשְׁבַּחְתָּא, וְהָא אוֹקִימְנָא.

כֵּיוָן שֶׁהַמַּרְגָּלִית הַזּוֹ נוֹצֶצֶת וְשׁוֹאֶבֶת אֶת אוֹתָן הָאוֹתִיּוֹת עִמָּהּ, אָז הַמַּרְגָּלִית הָעֶלְיוֹנָה נִמְשֶׁכֶת עִמָּם, וְנִדְבֶּקֶת מַרְגָּלִית בְּמַרְגָּלִית, וְנִהְיָה הַכֹּל אֶחָד. וְזֶהוּ סוֹד אֶחָד שֶׁל הַתִּשְׁבַּחַת, וַהֲרֵי בֵּאַרְנוּ.

אַתְוון, כַּד נָצְּצִּין מֵהַאי סִטְרָא, וּמֵהַאי סִטְרָא, דָּא אִיהוּ סִיכָתָא דִּי בְּגַוַּויְיהוּ, בֵּין מַרְגְּלָא לְמַרְגְּלָא, כְּדֵין אִתְעָבִידוּ רָזָא דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא דְּמ”ב אַתְוון. בְּכֹלָּא רָזָא דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא דְּע”ב אַתְוון, דִּרְתִיכָא עִלָּאָה, וְכֹלָּא, הַאי והַאי, אִתְקְרֵי שַׁבָּת, וְדָא אִיהוּ רָזָא דְּשַׁבָּת. (ע”כ רעיא מהימנא).

כְּשֶׁהָאוֹתִיּוֹת נוֹצְצוֹת מֵהַצַּד הַזֶּה וּמֵהַצַּד הַזֶּה, זֶהוּ הַיָּתֵד שֶׁבֵּינֵיהֶם, בֵּין מַרְגָּלִית לְמַרְגָּלִית, אָז נַעֲשׂוֹת סוֹד שֶׁל הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ שֶׁל מ”ב אוֹתִיּוֹת. וּבְכָל הַסּוֹד שֶׁל הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ שֶׁל ע”ב אוֹתִיּוֹת שֶׁל הַמֶּרְכָּבָה הָעֶלְיוֹנָה, וְהַכֹּל – זֶה וָזֶה – נִקְרֵאת שַׁבָּת, וְזֶהוּ סוֹד הַשַּׁבָּת. (ע”כ רעיא מהימנא)

זָכוֹר רָזָא דִּדְכוּרָא אִיהוּ, רָזָא דִּדְכוּרָא דְּנָקִיט כָּל שַׁיְיפֵי דְּעָלְמָא עִלָּאָה. אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת, לְאַסְגָּאָה מַעֲלֵי שַׁבְּתָא, דְּאִיהוּ לַיְלָה, וְדָא אִיהוּ אֶת. לְקַדְּשׁוֹ, דְּאִצְטְרִיךְ קְדוּשָׁה מִגּוֹ עַמָּא קַדִּישָׁא, וּלְאִתְעַטְּרָא בְּהוּ כַּדְקָא חֲזִי.

זָכוֹר – הוּא סוֹד שֶׁל זָכָר, סוֹד שֶׁל הַזָּכָר שֶׁלּוֹקֵחַ אֶת כָּל אֵיבְרֵי הָעוֹלָם הָעֶלְיוֹן. אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת – לְרַבּוֹת עֶרֶב שַׁבָּת, שֶׁהוּא לַיְלָה. וְזֶהוּ אֶת. לְקַדְּשׁוֹ – שֶׁצָּרִיךְ קְדֻשָּׁה מִתּוֹךְ הָעָם הַקָּדוֹשׁ, וּלְהִתְעַטֵּר בָּהֶם כָּרָאוּי.

זָכוֹר, אֲתָר דְּלֵית לֵיהּ שִׁכְחָה, וְלָא קַיְּימָא בֵּיהּ שִׁכְחָה דְּהָא לֵית שִׁכְחָה (בראשית קצ”ג ע”ב) בַּאֲתָר דִּבְרִית עִלָּאָה, וְכָּל שֶׁכֵּן לְעֵילָּא. וּלְתַתָּא, אִית שִׁכְחָה, אֲתָר דְּאִצְטְרִיךְ לְאַדְכְּרָא, וְעַל דָּא כְּתִיב, (תהילים ק״ט:י״ד) יִזָּכֵר עֲוֹן אֲבוֹתָיו וְגוֹ’. וְאִית תַּמָּן מְמָנָן, דְּאַדְכְּרָן זַכְיָין דְּבַר נָשׁ, וְחוֹבוֹי.

זָכוֹר – מָקוֹם שֶׁאֵין בּוֹ שִׁכְחָה וְלֹא עוֹמֶדֶת בּוֹ שִׁכְחָה, שֶׁהֲרֵי אֵין שִׁכְחָה בַּמָּקוֹם שֶׁל הַבְּרִית הָעֶלְיוֹן, וְכָל שֶׁכֵּן לְמַעְלָה. וּלְמַטָּה יֵשׁ שִׁכְחָה, מָקוֹם שֶׁצָּרִיךְ לְהַזְכִּיר, וְעַל זֶה כָּתוּב (תהלים קט) יִזָּכֵר עֲוֹן אֲבתָיו וְגוֹ’. וְיֵשׁ שָׁם מְמֻנִּים שֶׁמַּזִכִּירִים זְכֻיּוֹת הָאָדָם וַחֲטָאָיו.

וְלֵית שִׁכְחָה קָמֵי כֻּרְסְיָיא קַדִּישָׁא, מַה דְּאִיהוּ קָמֵיהּ. וּמַאן אִיהוּ קָמֵיהּ. זָכוֹר. וְכָּל שֶׁכֵּן לְעֵילָּא. בְּגִין דְּכֹלָּא רָזָא דִּדְכוּרָא אִיהוּ, וְתַמָּן אִתְגְּלִיף רָזָא דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא יד”ו. וּלְתַתָּא, אִצְטְרִיךְ לְאִתְקַדְּשָׁא, וּבַמֶּה אִתְקַדָּשׁ. בְּזָכוֹר, דְּהָא מִנֵּיהּ נָטִיל כָּל קִדּוּשָׁן וְכָל בִּרְכָּאן. וְדָא, כַּד מִתְעַטְּרֵי מַעֲלֵי שַׁבְּתָא, עַל עַמָּא קַדִּישָׁא כְּדְקָא יֵאוֹת, בִּצְלוֹתִין וּבְבָעוּתִין, וּבְסִדּוּרָא דְּחֶדְוָה.

וְאֵיןֹ שִׁכְחָה לִפְנֵי הַכִּסֵּא הַקָּדוֹשׁ מַה שֶּׁהוּא לְפָנָיו. וּמַה הוּא לְפָנָיו? זָכוֹר. וְכָל שֶׁכֵּן לְמַעְלָה. מִשּׁוּם שֶׁהַכֹּל הוּא סוֹד שֶׁל זָכָר, וְשָׁם נֶחְקָק סוֹד הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ יה”ו. וּלְמַטָּה צָרִיךְ לְהִתְקַדֵּשׁ. וּבַמָּה הִתְקַדֵּשׁ? בְּזָכוֹר, שֶׁהֲרֵי מִמֶּנּוּ נוֹטֵל כָּל הַקְּדֻשּׁוֹת וְכָל הַבְּרָכוֹת. וְזֶה כְּשֶׁמִּתְעַטְּרִים עֶרֶב שַׁבָּת עַל הָעָם הַקָּדוֹשׁ כָּרָאוּי בִּתְפִלּוֹת וּבְבַקָּשׁוֹת וּבְסִדּוּר שֶׁל שִׂמְחָה.

וְאִי תֵּימָא, זָכוֹר, לָא אִצְטְרִיךְ לְאִתְקַדְּשָׁא, דְּהָא מִנֵּיהּ נָפְקִין כָּל קְדוּשִׁין דְּעָלְמָא. לָאו הָכִי. דְּהָא דָּא אִצְטְרִיךְ לְאִתְקַדְּשָׁא בִּימָמָא, וְדָא אִצְטְרִיךְ לְאִתְקַדְּשָׁא בְּלֵילְיָא, וְכָל קְדוּשִׁין נַטְלִין לוֹן יִשְׂרָאֵל לְבָתַר, וְאִתְקַדְּשָׁן בְּקִדּוּשֵׁי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא.

וְאִם תֹּאמַר, זָכוֹר לֹא צָרִיךְ לְהִתְקַדֵּשׁ, שֶׁהֲרֵי מִמֶּנּוּ יוֹצְאִים שֶׁל הַקְּדֻשּׁוֹת שֶׁל הָעוֹלָם – לֹא כָּךְ! שֶׁהֲרֵי זֶה צָרִיךְ לְהִתְקַדֵּשׁ בַּיּוֹם, וְזֶה צָרִיךְ לְהִתְקַדֵּשׁ בַּלַּיְלָה, וְכָל הַקִּדּוּשִׁים נוֹטְלִים אוֹתָם יִשְׂרָאֵל אַחַר כָּךְ, וּמִתְקַדְּשִׁים בַּקְּדֻשּׁוֹת שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.

Yitro, Chapter 34

(שמות כ׳:י״ב) כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ, בְּכָל זִינֵי יְקָר, לְמֶחדֵי לוֹן בְּעוֹבְדֵי דְּכַשְׁרָאָן, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (משלי כ״ג:כ״ד) גִּיל יָגִיל אֲבִי צַדִּיק, וְדָא אִיהוּ יְקָרָא דַּאֲבוֹי וּדְאִמֵּיהּ.

כַּבֵּד אֶת אָבִיךְ וְאֶת אִמֶּךְ, בְּכָל מִינֵי כָבוֹד, לְשַׂמְּחָם בְּמַעֲשִׂים כְּשֵׁרִים, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כג) גִּיל יָגִיל אֲבִי צַדִּיק. וְזֶהוּ כְּבוֹד אָבִיו וְאִמּוֹ.

רעיא מהימנא כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ. כַּבְּדֵהוּ בִּכְסוּת נְקִיָּיה, דְּהַיינוּ כַּנְפֵי מִצְּוָה, (משלי ג׳:ט׳) כַּבֵּד אֶת ה’ מֵהוֹנֶךָ, דָּא תּוֹרָה וּמִצְּוֹת. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (משלי ג׳:ט״ז) אוֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ בִּשְׂמֹאלָהּ וגוֹ. דְּעָנִי לָאו אִיהוּ בַּר נָשׁ, אֶלָּא מִן הַתּוֹרָה וּמִן הַמִּצְּוֹת, אִשְׁתְּמוֹדַע, דְּבָתַר דְּאוּקְמוּהָ מָארֵי מַתְנִיתִין אֵין עָנִי אֶלָּא מִן הַתּוֹרָה וּמִן הַמִּצְּוֹת, דְּעֻתְרָא דְּבַר נָשׁ אוֹרַיְיתָא וּמִצְּוֹת.

כַּבֵּד אֶת אָבִיךְ וְאֶת אִמֶּךְ. כַּבְּדֵהוּ בִּכְסוּת נְקִיָּה, דְּהַיְנוּ כַּנְפֵי מִצְוָה, כַּבֵּד אֶת ה’ מֵהוֹנֶךְ, זוֹ תוֹרָה וּמִצְווֹת. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ בִּשְׂמֹאלָהּ וְגוֹ’. שֶׁאֵין אָדָם עָנִי אֶלָּא מִן הַתּוֹרָה וּמִן הַמִּצְווֹת. נוֹדָע, אַחַר שֶׁבֵּאֲרוּהָ בַּעֲלֵי הַמִּשְׁנָה, אֵין עָנִי אֶלָּא מִן הַתּוֹרָה וּמִן הַמִּצְווֹת, שֶׁעָשְׁרוֹ שֶׁל אָדָם תּוֹרָה וּמִצְווֹת. וּמִשּׁוּם כָּךְ כַּבֵּד אֶת אָבִיךְ מֵהוֹנֶךְ,

וּבְגִין דָּא, כַּבֵּד אֶת יְיָ’ מֵהוֹנֶךָ, ולָא תִּשְׁתַּדֵּל בְּאוֹרַיְיתָא, כְּדֵי לְהִתְגַּדֵּל בָּהּ. כְּמָה דְּאוּקְמוּהָ חַבְרַיָּיא, וְאַל תַּעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדֵּל בָּהֶם, ולא תֹאמַר אֶקְרָא בַּעֲבוּר שֶׁיִּקְרְאוּנִי רַבִּי, אֶלָּא (תהלים לה) גַּדְּלוּ לַיְיָ’ אִתִּי. כַּבֵּד אֶת יְיָ’ מֵהוֹנֶךָ, כְּבֵן דְּאִיהוּ חַיָּיב בִּיקָרַא דַּאֲבוֹי וְאִמֵּיהּ.

וּבְגִין דָּא, פַבֵּד אֶת יְיָ’ מֵהוֹנֶךָ, וְלָא תִשְׁתַּדֵּל בְּאוֹדַיְיתָא, פְדֵי לְהִתְגַּדֵּל בָּהּ. פְמָה דְאוּקְמוּהָ וְאַל תִּשְׁתַּדֵּל בַּתּוֹרָה כְּדֵי לְהִתְגַּדֵּל בָּהּ, כְּמוֹ שֶׁבֵּאֲרוּהָ הַחֲבֵרִים, וְאַל תַּעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדֵּל בָּהֶם, וְלֹא תֹאמַר אֶקְרָא בַּעֲבוּר שֶׁיִּקְרְאוּנִי רַבִּי, אֶלָּא (תהליםלד) גַּדְּלוּ לַה’ אִתִּי. כַּבֵּד אֶת ה’ מֵהוֹנֶךְ, כְּבֵן שֶׁחַיָּב בִּכְבוֹד אָבִיו וְאִמּוֹ.

בְּגִין דְּאִיהוּ מְשׁוּתָּף מִתְּרֵין טִפִּין, דְּמִנְּהוֹן נוֹצַּר בַּר נָשׁ. מִטִפָּה דְּאַבוּהָ, חִוָּורוּ דְּעַיְינִין, וְגַרְמִין וְאֵבָרִין. וּמִטִפָּה דְּאִמֵּיהּ, שָׁחוֹר דִּי בְּעַיְינִין, וְשַׂעֲרָא וּמַשְׁכָא וּבִשְׂרָא. וְרַבִּיאוּ לֵיהּ בְּאוֹרַיְיתָא, וְעוֹבָדִין טָבִין.

מִשּׁוּם שֶׁהוּא מְשֻׁתָּף מִשְּׁתֵּי טִפּוֹת שֶׁמֵּהֶן נוֹצָר הָאָדָם. מֵהַטִּפָּה שֶׁל אָבִיו לֹבֶן הָעֵינַיִם, וַעֲצָמוֹת וְאֵיבָרִים. וּמִטִּפָּה שֶׁל אִמּוֹ הַשָּׁחֹר שֶׁבָּעַיִן, וְשֵׂעָר וְעוֹר וּבָשָׂר. וּמְגַדְּלִים אוֹתוֹ בַּתּוֹרָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים.

דְּבַר נָשׁ חַיָּיב לְלַמֵּד בְּנוֹ תּוֹרָה, דִּכְתִּיב, (דברים ו׳:ז׳) וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ. וְאִי לָא אוֹלִיף לֵיהּ אוֹרַיְיתָא וּפִקּוּדִין, כְּאִילּוּ עָבִיד לֵיהּ פֶּסֶל, וּבְגִין דָּא לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל. וְעָתִיד לִהְיוֹת בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה, וּמְבַזֶּה אָבוּי וְאִמֵּיהּ, וְגוֹזֵל מִנֵּיהּ כַּמָּה בִּרְכָּאן. דְּהוֹאִיל ואִיהוּ עַם הָאָרֶץ, חָשִׁיד אִיהוּ עַל כֹּלָּא, ואֲפִילּוּ עַל שְׁפִיכוּת דָּמִים, וְגִילוּי עֲרָיוֹת, וְעֲבוֹדָה זָרָה. דְּמַאן דְּאִיהוּ עַם הָאָרֶץ. וְאָזִיל לַאֲתָר דְּלָא אִשְׁתְּמוֹדְעוּן לֵיהּ, וְלָא יָדַע לְבָרְכָא, חַשְׁדִינָן לֵיהּ דְּאִיהוּ עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה. (ע”כ רעיא מהימנא).

שֶׁאָדָם חַיָּב לְלַמֵּד בְּנוֹ תּוֹרָה, שֶׁכָּתוּב (דברים ו) וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךְ. וְאִם לֹא לִמֵּד אוֹתוֹ תּוֹרָה וּמִצְווֹת, כְּאִלּוּ עָשָׂה לוֹ פֶּסֶל, וּמִשּׁוּם כָּךְ לֹא תַעֲשֶׂה לְךְ פֶסֶל. וְעָתִיד לִהְיוֹת בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה וּמְבַזֶּה אָבִיו וְאִמּוֹ וְגוֹזֵל מִמֶּנּוּ כַּמָּה בְרָכוֹת. שֶׁהוֹאִיל וְהוּא עַם הָאָרֶץ, הוּא חָשׁוּד עַל הַכֹּל, וַאֲפִלּוּ עַל שְׁפִיכוּת דָּמִים וְגִלּוּי עֲרָיוֹת וַעֲבוֹדָה זָרָה. שֶׁמִּי שֶׁהוּא עַם הָאָרֶץ וְהוֹלֵךְ לְמָקוֹם שֶׁאֵין מַכִּירִים אוֹתוֹ וְלֹא יוֹדֵעַ לְבָרֵךְ, חוֹשְׁדִים אוֹתוֹ שֶׁהוּא עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה. (ע”כ רעיא מהימנא)

כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר כַּבֵּד אֶת יְיָ’ מֵהוֹנְךָ. מֵהוֹנֶךָ: מִמָּמוֹנֶךָ. מֵהוֹנֶךָ: מֵחִנְּךָ. בְּחֶדְוָה דְּנִגוּנָא, לְמֶחדֵי לִבָּא, דְּהָא דָּא חֶדְוָה דְּלִבָּא, כְּגַוְונָא דָּא נִגּוּנָא דְּכָל עָלְמָא. עוֹבָדִין דְּכַשְׁרָאָן דְּהַהוּא בְּרָא, חַדֵּי לִבָּא דְּאָבוּהָ וּדְאִמֵּיהּ. מֵהוֹנֶךָ, מִמָּמוֹנֶךָ לְכָל מַה דְּאִצְטְרִיכוּ.

כַּבֵּד אֶת אָבִיךְ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר כַּבֵּד אֶת ה’ מֵהוֹנֶךְ. מֵהוֹנֶךְ – מִמָּמוֹנְךְ. מֵהוֹנֶךְ – מֵחִנְּךְ. בְּשִׂמְחַת הַנִּגּוּן לְשַׂמֵּחַ הַלֵּב, שֶׁהֲרֵי זוֹ שִׂמְחַת הַלֵּב, כְּמוֹ זֶה הַנִּגּוּן שֶׁל כָּל הָעוֹלָם. מַעֲשִׂים כְּשֵׁרִים שֶׁל אוֹתוֹ בֵּן מְשַׂמֵּחַ לֵב אָבִיו וְאִמּוֹ. מֵהוֹנֶךְ – מִמָּמוֹנְךְ לְכָל מַה שֶּׁצְּרִיכִים.

כְּגַוְונָא דְּבַר נָשׁ אוֹקִיר לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, הָכִי אִצְטְרִיךְ לְאַבָּא וּלְאִמָא, בְּגִין דְּשׁוּתָּפוּתָא חֲדָא אִית לוֹן בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָלֵיהּ. וּכְמָה דְּאִצְטְרִיךְ לְמִדְחַל לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, הָכִי אִצְטְרִיךְ לְמִדְחַל לְאָבוּהָ וּלְאִמֵּיהּ, וּלְאוֹקִיר לוֹן כַּחֲדָא, בְּכָל זִינֵי יְקָר.

כְּמוֹ שֶׁהָאָדָם מְכַבֵּד אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כָּךְ צָרִיךְ לְכַבֵּד אָב וָאֵם, מִשּׁוּם שֶׁיֵּשׁ לָהֶם שֻׁתָּפוּת אַחַת עִם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָלָיו. וּכְמוֹ שֶׁצָּרִיךְ לִפְחֹד מֵהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כָּךְ צָרִיךְ לִירָא מֵאָבִיו וְאִמּוֹ וּלְכַבְּדָם כְּאֶחָד בְּכָל מִינֵי כָבוֹד.

לְמַעַן יַאֲרִיכוּן יָמֶיךָ, בְּגִין דְּאִית יוֹמִין לְעֵילָּא, דְּתַלְיָין בְּהוּ חַיֵּי בַּר נָשׁ בְּהַאי עָלְמָא. וְאוֹקִימְנָא עַל אִינּוּן יוֹמִין דְּבַר נָשׁ בְּהַהוּא עָלְמָא לְעֵילָּא, וְכֻלְּהוּ קַיְימִין קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּבְהוּ אִשְׁתְּמוֹדְעָן חַיֵּי דְּבַר נָשׁ.

לְמַעַן יַאֲרִיכוּן יָמֶיךְ, מִשּׁוּם שֶׁיֵּשׁ יָמִים לְמַעְלָה שֶׁתְּלוּיִים בָּהֶם חַיֵּי הָאָדָם בָּעוֹלָם הַזֶּה. וּבֵאַרְנוּ עַל אוֹתָם יָמִים שֶׁל אָדָם לְמַעְלָה בְּאוֹתוֹ הָעוֹלָם, וְכֻלָּם עוֹמְדִים לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּבָהֶם נוֹדָעִים חַיֵּי הָאָדָם.

עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר יְיָ’ אֱלהֶיךָ נוֹתֵן לָךְ. אַבְטָחוּתָא לְאִתְהַנְיָא בְּאַסְפָּקָלַרְיָא דְּנַהֲרָא, וְרָזָא דָּא עַל הָאֲדָמָה, דָּא אַסְפָּקָלַרְיָא דְּנַהֲרָא, בְּאִינּוּן יוֹמִין עִלָּאִין, דְּנָהֲרִין מִגּוֹ מַבּוּעָא דְּכֹלָּא.

עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֶיךְ נֹתֵן לָךְ. הַבְטָחָה לֵהָנוֹת בְּאַסְפַּקְלַרְיָה הַמְּאִירָה, וְסוֹד זֶה עַל הָאֲדָמָה, זוֹ אַסְפַּקְלַרְיָה הַמְּאִירָה, בְּאוֹתָם הַיָּמִים הָעֶלְיוֹנִים שֶׁמְּאִירִים מִתּוֹךְ הַמַּעְיָן שֶׁל הַכֹּל.

מַאי שְׁנָא, בְּאִלֵּין תְּרֵין פִּקּוּדִין דְּאוֹרַיְיתָא, דִּכְתִּיב בְּהוּ לְמַעַן יַאֲרִיכוּן יָמֶיךָ, בְּדָא, וּבְשִׁלּוּחַ הַקֵּן. אֶלָּא תְּרֵין פִּקּוּדִין אִלֵּין, כֻּלְּהוּ תַּלְיָין לְעֵילָּא. אַבָּא וְאִמָא, רָזָא דְּזָכוֹר וְשָׁמוֹר כַּחֲדָא. וּבְגִינֵי כַּךְ כְּתִיב לְמַעַן יַאֲרִיכוּן יָמֶיךָ. וּבְשִׁלּוּחַ הַקֵּן, דִּכְתִּיב, (דברים כ״ב:ז׳) שַׁלַּח תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְגוֹ’, רָזָא דְּעָלְמָא עִלָּאָה, דְּלָא אִתְיְיהִיב בֵּיהּ רְשׁוּ לְאִסְתַּכְּלָא, וְאִצְטְרִיךְ לְשַׁלֵּחַ מִגּוֹ שְׁאֵלְתָּא וְאִסְתַּכְּלוּתָא בֵּיהּ.

מַה שּׁוֹנֶה בִּשְׁתֵּי הַמִּצְווֹת הַלָּלוּ שֶׁל הַתּוֹרָה שֶׁכָּתוּב בָּהֶן לְמַעַן יַאֲרִיכוּן יָמֶיךְ, בָּזֶה וּבְשִׁלּוּחַ הַקֵּן? אֶלָּא שְׁתֵּי מִצְווֹת אֵלֶּה כֻּלָּן תְּלוּיוֹת לְמַעְלָה. אָב וָאֵם, סוֹד שֶׁל זָכוֹר וְשָׁמוֹר כְּאֶחָד, וּמִשּׁוּם כָּךְ כָּתוּב לְמַעַן יַאֲרִיכוּן יָמֶיךְ. וּבְשִׁלּוּחַ הַקֵּן, שֶׁכָּתוּב (שם כב) שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְגוֹ’. הַסּוֹד שֶׁל עוֹלָם הָעֶלְיוֹן שֶׁלֹּא נִתְּנָה רְשׁוּת לְהִסְתַּכֵּל בּוֹ, וְצָרִיךְ לְשַׁלֵּחַ מִתּוֹךְ שְׁאֵלָה וְהִתְבּוֹנְנוּת בּוֹ.

וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ, דִּכְתִּיב, (דברים ד׳:ל״ב) כִּי שְׁאַל נָא לְיָמִים רִאשׁוֹנִים וְגוֹ’ מִקְּצֵה הַשָּׁמַיִם וְעַד קְצֵה הַשָּׁמָיִם. אֲבָל לְעֵילָּא מִקְּצֵה הַשָּׁמַיִם, שַׁלַּח תְּשַׁלַּח מֵרַעְיוֹנֶיךָ לְמִשְׁאַל.

וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ, שֶׁכָּתוּב (שם ד) כי שאל נא לימים ראשנים וגו’ (ול) מקצה השמים ועד קצה השמים. אבל למעלה מקצה השמים, שלח תשלח מרעיוניך לשאל.

וּבְדָא כְּתִיב, לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים, לְמַעַן אִיטַב לָךְ לָא כְּתִיב, אֶלָּא לְמַעַן יִיטַב לָךְ. וְיַאֲרִיכוּן יָמֶיךָ לָא כְּתִיב, אֶלָּא וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים. לְמַעַן יִיטַב לָךְ, הַהוּא אֲתָר דְּאוֹטִיב לְכֹלָּא, וְאִיהוּ עָלְמָא דְּסָתִים וְגָנִיז. וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים, כְּמָה דִּכְתִּיב, תִּקַּח לָךְ, בִּרְשׁוּתָא דְּבַר נָשׁ אִיהוּ.

וּבָזְהִ כָּתוּב לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים. לֹא כָתוּב לְמַעַן אֵיטִיב לָךְ, אֶלָּא לְמַעַן יִיטַב לָךְ. וְלֹא כָתוּב יַאֲרִיכוּן יָמֶיךְ, אֶלָּא וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים. לְמַעַן יִיטַב לָךְ – אוֹתוֹ הַמָּקוֹם שֶׁמֵּיטִיב לָכֹּל, וְהוּא הָעוֹלָם הַגָּנוּז וְהַנִּסְתָּר. וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים – כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב תִּקַּח לָךְ, זֶהוּ בִּרְשׁוּתוֹ שֶׁל הָאָדָם.

וְאִי אִזְדָּמַן לֵיהּ עוֹבָדָא וִיכַוֵּון בֵּיהּ, זַכָּאָה אִיהוּ. וְאַף עַל גַּב דְּלָא מְכַוֵּין בֵּיהּ, זַכָּאָה אִיהוּ, דְּעָבִיד פִּקּוּדָא דְּמָרֵיהּ. אֲבָל לָא אִתְחַשִׁיב כְּמַאן דְּעָבִיד רְעוּתָא לִשְׁמָהּ, וִיכַוֵּין בֵּיהּ, בִּרְעוּתָא דְּאִסְתַּכְּלוּתָא בִּיקָרֵא דְּמָרֵיהּ, כְּמַאן דְּלָא יָדַע לְמִסְבַּר סְבָרָא, דְּהָא בִּרְעוּתָא תַּלְיָא מִלָּה לִשְׁמָהּ. וּבְעוֹבָדָא דִּלְתַתָּא לִשְׁמָהּ, אִסְתַּלָּק עוֹבָדָא לְעֵילָּא, וְאִתְתָּקַּן כַּדְקָא יֵאוֹת.

וְאִם יִזְדַּמֵּן לוֹ מַעֲשֶׂה וִיכַוֵּן בּוֹ, צַדִּיק הוּא. וְאַף עַל גַּב שֶׁלֹּא מְכַוֵּן בּוֹ, צַדִּיק הוּא, שֶׁעוֹשֶׂה מִצְוַת אֲדוֹנוֹ. אֲבָל לֹא נֶחְשָׁב כְּמִי שֶׁעָשָׂה רְצוֹנוֹ לִשְׁמָהּ, וִיכַוֵּן בּוֹ בְּרָצוֹן שֶׁל הִסְתַּכְּלוּת בִּכְבוֹד רִבּוֹנוֹ, כְּמִי שֶׁלֹּא יוֹדֵעַ לִסְבֹּר סְבָרָא, שֶׁהֲרֵי בְּרָצוֹן תָּלוּי הַדָּבָר לִשְׁמוֹ. וּבְמַעֲשֶׂה שֶׁלְּמַטָּה לִשְׁמוֹ, מִתְעַלֶּה הַמַּעֲשֶׂה לְמַעְלָה וּמִתְתַּקֵּן כָּרָאוּי.

כְּגַוְונָא דָּא, בְּעוֹבָדָא דְּגוּפָא, אִתְתָּקַּן עוֹבָדָא דְּנַפְשָׁא, בְּהַהוּא רְעוּתָא. דְּהָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּעֵי לִבָּא, וּרְעוּתָא דְּבַר נָשׁ. וַאֲפִילּוּ הָכִי, אִי לָאו תַּמָּן רְעוּתָא דְּלִבָּא דְּאִיהוּ עִקָרָא דְּכֹלָּא, עַל דָּא צַלֵּי דָּוִד וְאָמַר, (תהילים צ׳:י״ז) וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וְגוֹ’. דְּהָא לֵית כָּל בַּר נָשׁ חַכִּים, לְשַׁוָּאָה רְעוּתָא וְלִבָּא, לְתַקְּנָא כֹּלָּא וְיַעְבִיד עוֹבָדָא דְּמִצְוָה. עַל דָּא צַלֵּי צְלוֹתָא דָּא, וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ.

כְּמוֹ זֶה בְּמַעֲשֶׂה שֶׁל הַגּוּף נִתְקָן מַעֲשֵׂה הַנֶּפֶשׁ בְּאוֹתוֹ הָרָצוֹן, שֶׁהֲרֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוֹצֶה אֶת הַלֵּב וְהָרָצוֹן שֶׁל הָאָדָם, וַאֲפִלּוּ כָּךְ, אִם אֵין שָׁם רָצוֹן שֶׁל הַלֵּב, שֶׁהוּא עִקַּר הַכֹּל, עַל זֶה הִתְפַּלֵּל דָּוִד וְאָמַר, (תהליםצא) וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וְגוֹ’. שֶׁהֲרֵי אֵין כָּל אָדָם חָכָם לָשִׂים רָצוֹן וְלֵב לְתַקֵּן הַכֹּל וְיַעֲשֶׂה מַעֲשֶׂה שֶׁל מִצְוָה. עַל זֶה הִתְפַּלֵּל תְּפִלָּה זוֹ – וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ.

מַאי כּוֹנְנָה עָלֵינוּ. כּוֹנְנָה, וְאַתְקִין תִּקּוּנָךְ לְעֵילָּא כַּדְקָא יֵאוֹת. עָלֵינוּ, אַף עַל גַּב דְּלֵית אֲנָן יַדְעֵי לְשַׁוָּאָה רְעוּתָא, אֶלָּא עוֹבָדָא בִּלְחוֹדוֹי. מַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ. לְמַאן. לְהַהוּא דַּרְגָּא דְּאִצְטְרִיךְ לְאִתְתַּקְנָא. כּוֹנְנֵהוּ, בְּחִבּוּרָא חֲדָא בַּאֲבָהָן, לְמֶהֱוֵי מְתַּתְקְנָא בְּהוֹן, בְּהַאי עוֹבָדָא, כְּדְקָא יֵאוֹת.

מַה זֶּה כּוֹנְנָה עָלֵינוּ? כּוֹנְנָה וְהַתְקֵן תִּקּוּנְךְ לְמַעְלָה כָּרָאוּי. עָלֵינוּ, אַף עַל גַּב שֶׁאֵינֶנּוּ יוֹדְעִים לָשִׂים הָרָצוֹן, אֶלָּא הַמַּעֲשֶׂה לְבַדּוֹ. מַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ, לְמִי? לְאוֹתָהּ דַּרְגָּה שֶׁצָּרִיךְ לְהִתַּקֵּן. כּוֹנְנֵהוּ, אֶת מִי? בְּחִבּוּר אֶחָד בָּאָבוֹת, לִהְיוֹת מְתֻקָּן בָּהֶם בַּמַּעֲשֶׂה הַזֶּה כָּרָאוּי.

Yitro, Chapter 35

(שמות כ) לא תִּרְצַח. לֹא תִּנְאַף. לא תִּגְנֹב. לא. פָּסְקָא טַעֲמָא בְּכָל הָנִי תְּלָת. וְאִי לָא דְּפָסְקָא טַעֲמָא, לָא הֲוֵי תִּקּוּנָא לְעָלְמִין, וִיְהֵא אָסִיר לָן לְקָטְלָא נַפְשָׁא בְּעָלְמָא, אַף עַל גַּב דְּיַעֲבוֹר עַל אוֹרַיְיתָא. אֲבָל בְּמָה דְּפָסְקָא טַעֲמָא, אָסִיר, וְשָׁרֵי.

לֹא תִּנְאַף. אִי לָאו דְּפָסְקָא טַעֲמָא, אָסִיר אֲפִילּוּ לְאוֹלָדָא, אוֹ לְמֶחדֵי בְּאִתְּתֵיהּ חֶדְוָה דְּמִצְוָה. וּבַמֶּה דְּפָסְקָא טַעֲמָא, אָסִיר וְשָׁרֵי. לֹא תִּגְנֹב. אִי לָאו דְּפָסְקָא טַעֲמָא, הֲוָה אָסִיר אֲפִילּוּ לְמִגְנַב דַּעְתָּא דְּרַבֵּיהּ בְּאוֹרַיְיתָא. אוֹ דַּעְתָּא דְּחָכָם, לְאִסְתַּכְּלָא בֵּיהּ. אוֹ דַּיָּינָא דְּדָאִין דִּינָא לְפוּם טַעֲנָה, דְּאִצְטְרִיךְ לֵיהּ לְמִגְנַב דַּעְתָּא דְּרַמָּאָה, וּלְמִגְנַב דַּעְתָּא דְּתַרְוַויְיהוּ, לְאַפָּקָא דִּינָא לִנְהוֹרָא. וּבַמֶּה דְּפָסְקָא טַעֲמָא, אָסִיר וְשָׁרֵי.

(שמות כ׳:י״ג) לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר. הָכָא לָא פָּסְקָא טַעֲמָא, בְּגִין דְּאָסִיר הוּא כְּלָל כְּלָל. וּבְכָל מִילֵי דְּאוֹרַיְיתָא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שָׁוִי רָזִין עִלָּאִין, וְאוֹלִיף לִבְנֵי נָשָׁא אָרְחָא, לְאִתְתַּקְנָא בָּהּ, וּלְמֵהַךְ בָּהּ. כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר, (ישעיהו מ״ח:י״ז) אֲנִי יְיָ’ אֱלֹהֶיךָ מְלַמֶּדְךָ לְהוֹעִיל מַדְרִיכְךָ בְּדֶרֶך תֵּלֵךְ.

אוּף הָכִי, (שמות כ) לֹא תַחְמֹד, לָא פָּסִיק טַעֲמָא כְּלָל. וְאִי תֵּימָא, אֲפִילּוּ חִמּוּדָא דְּאוֹרַיְיתָא אָסִיר, כֵּיוָן דְּלָא פָּסְקָא. תָּא חֲזֵי, בְּכֻלְּהוּ עַבְדַת אוֹרַיְיתָא כְּלָל, וּבְהַאי עַבְדַת פְּרָט. בֵּית רֵעֶךָ שָׂדֵהוּ וְעָבְדוֹ וְגוֹ’, בְּכָל מִילֵי דְּעָלְמָא. אֲבָל אוֹרַיְיתָא, אִיהִי חָמוּדַת תָּדִיר, שַׁעֲשׁוּעִים, גִּנְזֵי דְּחַיֵּי, אַרְכָּא דְּיוֹמִין, בְּעָלְמָא דֵּין וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי.

הָנֵי עֶשֶׂר אֲמִירָן דְּאוֹרַיְיתָא, אִינּוּן כְּלָלָא דְּכָל פִּקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא, כְּלָלָא דְּעֵילָּא וְתַתָּא, כְּלָלָא דְּכָל עֶשֶׂר אֲמִירָן דִּבְרֵאשִׁית. אִלֵּין אִתְחְקָקוּ עַל לוּחֵי אֲבָנִין, וְכָל גִּנְזִין דַּהֲווֹ בְּהוּ, אִתְחָזוּן לְעֵינֵיהוֹן דְּכֹלָּא, לְמִנְדַּע וּלְאִסְתַּכְּלָא בְּרָזָא דְּתרי”ג פִּקּוּדִין דְּאוֹרַיְיתָא דִּכְלִילָן בְּהוּ, כֹּלָּא אִתְחָזֵי לְעַיְינִין, כֹּלָּא אִיהוּ בְּסָכְלְתָנוּ, לְאִסְתַּכְּלָא בְּלִבָּא דְּיִשְׂרָאֵל כֻּלְּהוּ, וְכֹלָּא הֲוָה נָהִיר לְעֵינַיְיהוּ.

The Ten Words contain the essence of all the commandments, the essence of all celestial and terrestrial mysteries, the essence of the Ten Words of Creation. They were engraved on tables of stone, and all the hidden things were seen by the eyes and perceived by the minds of all Israel, everything being made clear to them.

בְּהַהוּא שַׁעֲתָא, כָּל רָזִין דְּאוֹרַיְיתָא, וְכָל רָזִין עִלָּאִין וְתַתָּאִין, לָא אַעְדֵּי מִינַיְיהוּ. בְּגִין דַּהֲווֹ חָמָאן עֵינָא בְּעֵינָא, זִיו יְקָרָא דְמָרִיהוֹן, מַה דְּלָא הֲוָה כְּהַהוּא יוֹמָא, מִיּוֹמָא דְּאִתְבְּרֵי עָלְמָא, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְגְּלֵי בִּיקָרֵיהּ עַל טוּרָא דְּסִינַי.

At that hour all the mysteries of the Torah, all the hidden things of heaven and earth, were unfolded before them and revealed to their eyes, for they saw eye to eye the splendour of the glory of their Lord. Never before, since the Holy One created the world, had such a revelation of the Divine Glory taken place.

וְאִי תֵּימָא, הָא תָּנֵינָן דְּחָמָאת שִׁפְחָה עַל הַיָּם, מַה דְּלָא חָמָא יְחֶזְקֵאל נְבִיאָה, יָכוֹל כְּהַהוּא יוֹמָא דְּקָאִימוּ יִשְׂרָאֵל עַל טוּרָא דְּסִינַי. לָאו הָכִי. בְּגִין דְּהַהוּא יוֹמָא דְּקַיְימוּ יִשְׂרָאֵל עַל טוּרָא דְּסִינַי, אַעְבַּר זוּהֲמָא מִנַּיְיהוּ, וְכָל גּוּפִין הֲווֹ מְצַחְצְחָן, כְּצַחְצְחָא דְּמַלְאָכִין עִלָּאִין, כַּד מִתְלַבְּשָׁן בִּלְבוּשֵׁי מְצַחְצְחָן, לְמֶעְבַּד שְׁלִיחוּתָא דְמָרֵיהוֹן.

Never before, since the Holy One created the world, had such a revelation of the Divine Glory taken place. Even the crossing of the Red Sea, where, as has been said, even a simple maid-servant saw more of the Divine than the prophet Ezekiel, was not so wonderful as this. For on this day all the earthly dross was removed from them and purged away, and their bodies became as lucent as the angels above when they are clothed in radiant garments for the accomplishment of their Master’s errands;

וּבְהַהוּא מַלְבּוּשָׁא מְצַחְצְחָא, עָאלִין לְאֶשָּׁא, וְלָא דַּחֲלִין. כְּגַוְונָא דְּהַהוּא מַלְאָכָא דְּמָנוֹחַ, כַּד אִתְחָזֵי לֵיהּ, וְעָאל בְּשַׁלְהוֹבָא, וְסָלִיק לִשְׁמַיָּא, דִּכְתִּיב, (שופטים י״ג:כ׳) וַיַּעַל מַלְאַךְ יְיָ’ בְּלַהַב הַמִּזְבֵּחַ. וְכַד אַעְבָּר מִינַיְיהוּ הַהוּא זוּהֲמָא, אִשְׁתָּאֲרוּ יִשְׂרָאֵל גּוּפִין מְצוּחְצָחִין בְּלֹא טִנּוּפָא כְּלָל, וְנִשְׁמָתִין לְגוֹ כְּזוֹהֲרָא דִּרְקִיעָא, לְקַבְּלָא נְהוֹרָא.

in which garments they penetrate fire without fear, as we read concerning the angel who appeared to Manoah (Jud. 13, 20). And when all the fleshly impurity was removed from the Israelites their bodies became, as we have said, lucent as stars and their souls were as resplendent as the firmament, to receive the light.

הָכִי הֲווֹ יִשְׂרָאֵל, דַּהֲווֹ חָמָאן וּמִסְתַּכְּלָן גּוֹ יְקָרָא דְמָרִיהוֹן, מַה דְּלָא הֲוִי הָכִי עַל יַמָּא, דְּלָא אִתְעֲבָר זוּהֲמָא מִנַּיְיהוּ בְּהַהוּא זִמְנָא. וְהָכָא בְּסִינַי דְּפָסְקָא זוּהֲמָא מִגּוּפָא, אֲפִילּוּ עוּבָּרִין דְּבִמְעֵי אִמָן, הֲווֹ חָמָאן וּמִסְתַּכְּלָן בִּיקָרֵא דְמָרֵיהוֹן. וְכֻלְּהוּ קַבִּילוּ כָּל חַד וְחַד, כַּדְקָא חֲזִי לֵיהּ.

Such was the state of the Israelites when they beheld the glory of their Lord. It was not thus at the Red Sea, when the filth had not as yet been removed from them. There, at Mount Sinai, even the embryos in their mothers’ wombs had some perception of their Lord’s glory, and everyone received according to his grade of perception.

וְהַהוּא יוֹמָא, הֲוָה חֶדְוָה קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, יַתִּיר מִיּוֹמָא דְּאִתְבְּרֵי עָלְמָא, בְּגִין דְּיוֹמָא דְּאִתְבְּרֵי עָלְמָא, לָא הֲוָה בְּקִיּוּמָא, עַד דְּקַבִּילוּ יִשְׂרָאֵל אוֹרַיְיתָא, דִּכְתִּיב (ירמיהו ל״ג:כ״ה) אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וְלַיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לא שַׂמְתִּי.

On that day the Holy One, blessed be He, rejoiced more than on any previous day since He had created the world, for Creation had no proper basis before Israel received the Torah, as is implied in the words: “But for my covenant with day and night, I had not appointed the ordinances of heaven and earth” (Jer. 33, 25).

כֵּיון דְּקַבִּילוּ יִשְׂרָאֵל אוֹרַיְיתָא עַל טוּרָא דְּסִינַי, כְּדֵין אִתְבַּסַּם עָלְמָא, וְאִתְקְיָימוּ שְׁמַיָּא וְאַרְעָא, וְאִשְׁתְּמוֹדָע קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עֵילָּא וְתַתָּא, וְאִסְתַּלָּק בִּיקָרֵיהּ עַל כֹּלָּא. וְעַל הַהוּא יוֹמָא כְּתִיב (תהילים צ״ג:א׳) יְיָ’ מָלַךְ גֵּאוּת לָבֵשׁ לָבֵשׁ יְיָ’ עֹז הִתְאַזָּר. וְאֵין עֹז, אֶלָּא תּוֹרָה. שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים כ״ט:י״א) יְיָ’ עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן יְיָ’ יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בְּשָׁלוֹם.

But when once Israel had received the Torah on Mount Sinai the world was duly and completely established, and heaven and earth received a proper foundation, and the glory of the Holy One was made known both above and below, and He was exalted over all. Concerning that day it is written: “The Lord is King, he hath put on glorious apparel; he hath put on his apparel, and girded himself with strength’ (Ps. 93, 1). “Strength” signifies the Torah, as it is written: “The Lord giveth strength to his people; he blesseth his people with peace” (Ibid.XIX, 11). Blessed be the Lord for ever. Amen and Amen.